Devarim 15 – דברים טו‏ – Mikraot Gedolot

[פיסקא קיד]

אפס כי לא יהיה בך אביון – ולהלן הוא אומר (דברים ט״ו:י״א) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם.

כי ברך יברכך ה׳ בארץ – מגיד שאין ברכה תלויה אלא בארץ.

אשר ה׳ אלהיך נותן לך לרשתה – בשכר שתירש תכבש.

[Piska 114]

"But there shall not be in you a poor man.⁠": And elsewhere it is written (Ibid. 11) "For a poor man shall not cease from the midst of the land!⁠" — When you do the Lord's will, the poor will be among the gentiles, and when you do His will, the poor will be among you.

"For the Lord will bless you in the land.⁠" Scripture hereby apprises us that the blessing inheres only in the land.

"which the Lord your G-d gives to you to inherit" — so that you inherit it.

[End of Piska]

כתוב אחד אומר אפס כי לא יהיה בך אביון וכת׳ אחד אומר (דברים ט״ו:י״א) כי לא יחדל אביון כיצד יתקיימו שני כתובים הללו כשישראל עושין רצונו של מקום אפס כי לא יהיה בך אביון:

וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום כי לא יחדל אביון:

ר׳ שמעון בן יוחאי אומר במלוה על מנת להשמיט ובמלוה על מנת שלא להשמיט [השמטה: אפס כי לא יהיה בך אביון במלוה על מנת להשמיט ובמלוה שלא על מנת להשמיט] כי לא יחדל אביון:

אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם משל כל אדם מיכן אמרו אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודמת אבדתו ואבדת רבו אבדתו קודמת:

כי ברך יברכך ה׳ בארץ מגיד שאין הברכה תלויה אלא בארץ:

אשר ה׳ אלהיך נתן לך לרשתה בשכר שתירש תכבש:

לְחוֹד אֲרֵי לָא יְהֵי בָךְ מִסְכֵּינָא אֲרֵי בָרָכָא יְבָרְכִנָּךְ יְיָ בְּאַרְעָא דַּייָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ אַחְסָנָא לְמֵירְתַהּ.

Save when there shall not be the poor among you, for the Lord in blessing will bless you in the land which the Lord your God will give you for a possession to inherit.

לחוד^א אין תטרון מצוותה דאורייתי^ב חלף כן [ארום לא יהווי בכון מסכינין]⁠^ג ^ד ארום מברכה יברך יתכון ממרה די״י בארעה די״י אלהכון יהב לכון אחסנה למירת^ה יתה.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאורייתי״) גם נוסח חילופי: ״{דאוריי}⁠תא״.

ג. ״ארום לא יהווי בכון מסכינין״ הושמט ע״י הדומות בכ״י ניאופיטי 1 והושלם בין השיטין ובדומה בגיליון.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״[ארום לא יהווי בכון מסכינין]״) גם נוסח חילופי: ״ברם ארום לא יהווי בכון מסכינין״.

ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״למירות״.

לחוד אין אתון עסיקין במצוותא דאורייתא לא יהוי בכון מסכינא ארום ברכא יברככון י״י בארעא די״י אלקכון יהיב לכון אחסנא {למירתה}.⁠^א

א. חסר בכ״י לונדון.

If you will only be diligent in the precepts of the law, there will be no poor among you; for, blessing, the Lord will bless you in the land which the Lord your God will give you for a possession to inherit;

כי ברך יברכך ה׳ –

וַיַקִינַא אַנַּהֻ לַא יַכֻּוןֻ פִיךַּ מִסכִּינַא מִמַּא יֻבַּארִכֻּךַּ אַללָּהֻ פִי אלּבַּלַדִ אלּדִ׳י יֻעטִיךַּ נַחלַתַּ תַּחֻוזַהַא

וכך בטוח שלא יהיה בך מסכן, מפני שה׳ ישרה את ברכתו עליך, בארץ אשר יתן לך אותה לנחלה שתאחז בה.

אפס – אני ציויתיך: השמט ידך, אבל האביון לא יהא בארץ, ואם צרך תן לו.⁠^א

אפס כי לא יהיה בך אביון – ולהלן הוא אומר: כי לא יחדל אביון וגו׳ (דברים ט״ו:י״א). ^בבזמן שאתם עושים רצונו של מקום – אביונים באחרים,⁠^ג וכשאין אתם עושים רצונו^ד – אביונים בכם.

אביון – דל מעני, ולשון אביון – שהוא תאב לכל.⁠^ה

א. ביאור זה נמצא בכ״י לייפציג 1. הוא חסר בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף: ״אלא״.

ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף: ״ולא בכם״.

ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה נוסף: ״של מקום״.

ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס שונצינו. בדפוסי רומא, סביונטה נוסף: ״דבר״.

{See Hebrew text.}

אפס כי לא יהיה בך אביון HOWBEIT THERE SHALL BE NO NEEDY AMONG YOU – But further on (v. 11) it states, "For the needy shall never cease out of the land"! But the explanation is: When you do the will of the Omnipresent the needy will be among the others and not among you, if, however, you do not the will of the Omnipresent, the needy will be among you (Sifre Devarim 114:1).

אביון – denotes a person who is more destitute than an עני. The term אביון (from the root אבה "to long for", "to desire"; cf. Rashi on Shemot 23:6) denotes one who longs for everything (because he lacks everything) (Vayikra Rabbah 34:6).

פס׳: אפס כי לא יהיה בך אביון – ולהלן הוא אומר כי לא יחדל אביון. בזמן שישראל עושין רצון המקום לא יהיה בך אביון.

כי בגלל הדבר הזה – אם אמר ליתן ונתן נותנין לו שכר אמירה ומעשה.

כי ברך יברכך ה׳ בארץ – מלמד שאין ברכה מצויה אלא בארץ.

אשר ה׳ אלהיך נותן לך לרשתה – בשכר שתכבוש תירש:

אפס כי לא יהיה בך אביון – אם תשמט, הקב״ה ישלם לך.

אפס כי לא יהיה בך אביון HOWEVER THERE SHALL BE NO NEEDY AMONG YOU: [Even] if you remit [the debts that are owing to you, you shall not lose money and become poor yourself, for] God will repay you,⁠¹ (vs. 5) “if you heed [the LORD].”²

1. The standard exegetical problem dealt with by the Jewish commentators to this chapter is the alleged contradiction between our verse and verse 11. Here we read, “There shall be no poor among you,” but vs. 11 alleges that “There will never cease to be poor in your land.”
Rashi’s solution is that the promise of our verse is dependent on the condition expressed in vs. 5, “If you heed the LORD your God.” In other words, our verse says that, in theory, if you listen to God, there will be no Israelite poor. But vs. 11 realistically predicts that “There will never cease to be poor in your land.” See Nahmanides’ comment to vs. 11, where he takes theological issue with the idea that vs. 11 is predicting that the Israelites never will properly “heed the LORD.”
It seems that Rashbam, in his comments to our verse and to verse 11, is offering two separate and unrelated solutions to the problem. Here his answer is that the promise of our verse, “There shall be no needy among you,” is not directed to all the Israelite people but only to the creditors among them. Verse 2 asked creditors to forgo money that they are owed. Verse 4 promises them that God will make good their loss so that they need not fear poverty, as long as they listen to God. In essence then, there is no promise to the Israelites as a people that they will ever conquer poverty, so the pessimism of vs. 11 is unremarkable. See also commentary below to vs. 11, and note 39 there.
Cf. the approach of R. Joseph Bekhor Shor (and later of Hizq.) that builds on Rashbam’s explanation. R. Joseph Bekhor Shor writes that our verse contains two promises in one – both to creditors and to debtors. Creditors are promised that they will not become impoverished if and when they remit debts owed to them, for God will, as Rashbam explains, make good their loss. Debtors are told that they will not become impoverished since their debts will be forgiven once every seven years.

2. In Rosin’s edition, the verses of the commentary are divided as follows:
ד) אפס כי לא יהיה בך אביון – אם תשמט, הק' ישלם לך:
ה) אם שמע תשמע [וגו'] והעבטת – תקח משכונם בעל כורחם על הלוואותיך:
I contend that they should be divided differently, as follows:
ד) אפס כי לא יהיה בך אביון – אם תשמט, הק' ישלם לך אם שמע תשמע [וגו']:
ו) והעבטת – תקח משכונם בעל כורחם על הלוואותיך:
So also Qeren Shemuel. My translation above follows my proposed division of the text.

אפס כי לא יהיה בך אביון – אם תשמרו שמטין ויובלין כי העניים המוכרים את עצמן ואת בנותיהן חוזרין בשמטה, ואם יש עליו חוב משמיטין אותו וביובל חוזרין נחלותיו וממכריו ונמצא שלא יהיה בך אביון.⁠¹

כי ברך יברכך – אלא ברך יברכך, וללוה ולמלוה קאי הלוה כמו שפי׳ והמלוה אף על פי שהוא משמט הלואותיו.⁠² כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך – ולא תפסיד בכך כלום,⁠³ ואם תאמר אם כן ישובו לי הלואותי שהשביעית משמטתן לכך נאמר והעבטת גויים רבים (דברים ט״ו:ו׳) שתוכל ליפרע מהם. ואם תאמר: אינם מסורים בידי לגוש לכך נאמר ומשלת בגויים רבים ובך לא ימשולו (דברים ט״ו:ו׳).⁠⁴

1. שאוב מר״י בכור שור.

2. שאוב מר״י בכור שור.

3. שאוב מר״י בכור שור.

4. שאוב מר״י בכור שור דברים ט״ו:ו׳.

אפס כי לא יהיה בך אביון, "there will be no destitute among you;⁠" this is the Torah's promise if the people of Israel will meticulously observe the sh'mittah and yovel year legislation. [The latter occurs only once in 50 years. Ed.] The reason that is so is that the poor who had felt forced to sell themselves or their daughters, will automatically regain their status as free men in the next sh'mittah year, and if they still owe money, that debt will have been scrapped at the end of the most recent sh'mittah cycle. With the advent of the yovel year, they or their heirs will automatically regain their title to the ancestral heritage they might have had to sell earlier. No one will therefore be permanently destitute. (b'chor shor)

כי ברך יברכך, God will bless both the lender and the borrower (hence the repeat of the verb ברך in this verse). We have already explained how the borrower will become blessed. As a result of the lender having foregone a claim he had on the borrower, God promises him that he will not become poorer as a result of having done so. In practice, God will see to it that he has the opportunity to extend loans to gentiles who will pay him generous interest for having received such loans. ((6)) If you were to argue that you do not even have contact with such gentiles, the Torah promises that they, of themselves, will make contact with you for such purpose, as you will dominate their countries politically, i.e. ומשלת בגויים רבים, "you will rule over many nations,⁠" (end of verse 6).

אפס כי לא יהיה בך אביון – פרש״י ולהלן הוא אומ׳ לא יחדל אביון מקרב הארץ בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים. אבל כשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם עכ״ל. ד״א שלא תאמר היאך אשמט את חובתי ונמצא שאני קרוב לבא לידי עניות לכך נאמר אפס כי לא יהיה בך אביון הבטיחך הכתו׳ שלא תביאך השמטת מלוה לידי עניות כך מצאתיו ומ״מ לא יחדל אביון מקרב הארץ כדי להרבות שכרינו בצדקה שאנו עושים לעניים כדי לפרנסם. וראיה לדברי בפ״ק דב״ב דתניא היה ר׳ מאיר אומר אם יש פתחון פה לבעל דין לחלוק ולהשיבך אם השם ית׳ אוהב עניים למה אינו מפרנסם אמור לו כדי להציל אותנו מדינה של גהינם. עד״י ב״א.

אביון כי ברך יברכך ה׳ – והיינו דכתיב כי יעמוד לימין אביון.

אפס כי לא יהיה בך אביון – בזמן שעושים רצונו של מקום. ותימה א״כ אם לא יהיה אביון למי יתנו מעשר עני, שהרי שנה ג׳ של שמטה היו נותנים מעשר עני במקום מעשר שני. וי״ל דאביון הוא רע יותר מעני שהוא תאב [יותר] מעני, ואביון לא יהיה באותו זמן אבל עניים יהיו בעולם בכל זמן, בין שעושים רצונו של מקום, בין שאין עושין ולהם יתנו מעשר עני.

אפס כי לא יהיה בך אביון – הבטיחם שלא יהיה בך אביון אם ישמרו מצות השם יתעלה ולא יצטרך אחד מכם ללות מחברו או מגוי כמו שאמר והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט וראוי שתדע כי כבר יתבאר מאמרו מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה כי השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפניו שאם לא היה הדבר כן לא היה צריך לומר תעשה שמטה וזה דבר השמטה אך היה אומר מקץ שבע שנים בשנת השמטה שהיה משמט בה קרקע כמו שנתבאר בפרשת ואלה המשפטים. ואמנם אמר תעשה שמטה שאף על פי שאינה שמטה מדרך אחרת תעשהו שמטה לזה הענין.

וכיוצא בזה אמר להלן כי לא יחדל אביון מקרב הארץ – כמו שיבא אפס כי לא יהיה בך אביון וגו׳ – ירצה זה שצויתי לך שלא תנגוש את אחיך ושתשמט את ידך ממנו לא יהיה דבר גדול ולא תצטרך אליו הרבה כי לא יהיה בך אביון באופן שיצטרך אל ההלואות מהעשירים וימתין שישמטו בשביעית כי ברך יברכך ה׳ וגו׳.

ואמנם אמרו אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה׳ אלהיך פירשו בו שיהיה מכת הנמנע שלא יהיה בהם אביון. כי דבר נמנע ואפס הוא שלא יהיה בך אביון אף על פי שברך יברכך ה׳ אלהיך וגו׳. לפי שאתם עם רב. ואיך לא יהיה בכם אפילו אביון אחד ולכן מפני זה הוצרכה שנת השמטה. ויהיה אפס זה על דרך (פרשה שלח לך) אפס כי עז העם רוצה לומר טובה הארץ מאד. אפס כי עז העם ועם זה לא יסתור זה המאמר למה שאמר אחרי זה כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ויותר נכון מה שפירש ראב״ע שלפי שהזהיר על השמטת כספים ומחילת החובות וההלואות מהאחים. אמר זה אשר צויתיך שלא תגוש את אחיך ושתשמט ידך אל תחשוב שיהיה דבר גדול ושתצטרך להפסיד בזה ממון רב. אינו כן כי לא תצטרך להלואות כאלה כי לא יהיה בך אביון ולא תצטרך ללוות מהעשירים להשמיטם בשביעית. כי ברך יברכך ה׳ אלהיך אם תשמור מצותיו. ואין ספק שתנחומים של הבל נחמם כי עם היות הדבר אמת בשומרי המצות. הנה יצר לב האדם רע מנעוריו ולכן לא יחדל אביון מקרב הארץ כפי הטבע הנהוג ותהיה מלת אפס מורה שאין לחוש מאד בדבר וכן אפס כי עז העם כלומר אל תחושו להיות הארץ זבת חלב ודבש. אין זה ראוי לתת לב עליו לפי שעז העם.

ולפי שהשמטה נראה שהיא בשורת עניים. לזה אמר לא תירא מזה כי לא יהיה בך אביון אם תעשה המצות. וזהו רק אם שמוע תשמע בקול ה׳ אלהיך.

אפס כי לא יהיה-בך אביון – אף על פי שאמרתי שתשמט ידך, הנה לא יקרה בכם איש לווה שתצטרך לשמט. וזה בלי ספק התקיים בדור באי הארץ ״כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע״ (יהושע כ״ד:ל״א).

אפס כי לא יהיה בך אביון, even though I have said that you must forgive overdue debts, the fact is that there will be no need for this commandment to apply in practice as there will not be anyone in that kind of need. There can hardly be a question that during all the years when Joshua was the leader of the people this promise applied and no one was in need of having past due debts forgiven. We have it on irrefutable authority that as long as Joshua and the elders of his generation were alive the Jewish people kept the Torah in an exemplary fashion. (Joshua 24,31)

אפס כי לא יהיה בך אביון – ולמטה נאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ואמרו רז״ל (ספרי ראה קלב) הא בזמן שעושין רצונו של מקום הא בזמן שאין עושין רצונו. והעד על זה מה שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון וגו׳ רק אם שמוע תשמע בקול ה׳. ר״ל אך ורק בתנאי זה אם שמוע תשמע. אבל מה שאמרו בפסוק כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. צריך ביאור, מאי משמע שפסוק זה מדבר בזמן שאין עושין רצונו, ועו״ק מהו נתינת טעם הוא שאמר על כן אנכי מצוך פתוח תפתח. מקמ״ל פשיטא שאם אין עני למי יתן, ועו״ק למה התחיל פרשת כי יהיה בך אביון וגו׳ בארצך והלא הצדקה חובת הגוף ונוהגת אפילו בחוץ לארץ, וכן מסיים הפרשה ולאביונך בארצך, ובפסוק כי לא יחדל אמר מקרב הארץ ולא אמר מקרב ארצך.

אלא ודאי כך פירושו, שכל עניי ארצך ראוי להקדים לעניי חוץ לארץ וכל הפרשה מדברת בזמן שעושין רצונו כמובן מלשון רק אם שמוע וגו׳ וכשאמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך כל האחדים הללו מורים באצבע שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום ברוך הוא אז לא ימצא שם אביון כי אם אחד מעיר ואחד ממשפחה והוא בלתי שכיח כלל, וכשאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ מדבר בחוץ לארץ והוא בזמן שאין עושין רצונו מאחר שלא עלו לארץ ישראל עם אחיכם כמו שנעשה בימי עזרא שרובם לא עלו מבבל ושם לא יחדל אביון מקרב הארץ היינו מכלל הארץ ולכך לא אמר ארצך, וכל פסוק כי לא יחדל אביון הוא תירוץ על פסוק ראשון שאמר כי יהיה בך אביון וגו׳ בארצך למה נקט בארצך והלא מצוה זו נוהגת גם בחוץ לארץ ע״ז אמר כמתרץ כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. דהיינו בחוץ לארץ ותטעה לומר מאחר שעניי חוץ לארץ יבואו אליך מארץ רחוקה אין נכון לדחותם ויהיו קודמים לעניי ארצך ע״כ אנכי מצוך פתוח תפתח את ידך לעניך ולאביונך בארצך. ר״ל לכך אמרתי לך למעלה בארצך לגזור אומר שהדין עם עניי ארצך שהם קודמים לעניי חוץ לארץ אשר מקרב הארץ.

ומ״ש על כן אנכי מצוך לאמר – כי האמירה עיקר וטובה מן הנתינה שהרי הנותן פרוטה לעני מתברך בו׳ ברכות והמפייסו בי״א ברכות (ב״ב ט:) וזהו לאמר לו דברי ריצוי ופיוס וי״א לאמר פתוח תפתח. שיזרז גם אחרים על הצדקה ויאמר להם פתוח תפתח וגו׳.

לֹ֥א יִֽהְיֶה⁠־בְּךָ: מלת לא במאריך, ואין בה מקף. יִֽהְיֶה, במאריך לבד ביו״ד, ובמקף בין שתי המלות, לפיכך בי״ת בְּךָ דגושה מדין דחיק, וכן הוא בס״ס, <אבל בספרי' אחרי' מלת יִהְיֶ֥ה במירכא ביו"ד שנייה, ואין מקף אחריו, ולפיכך הבי"ת רפה.> [לֹ֥א יִֽהְיֶה⁠־בְּךָ֖].

אפס כי לא יהיה בך אביון – מוסב למה שיאמר להלן כי יהיה בך אביון, ומלת אפס כמו ואולם, ופועל יהיה יתורגם בבנין התנאי והספק, כי בלשון הקודש אין הבדל בין הבנין הגוזר בהחלט [Indicativo] לבנין התנאי והספק [Congiuntivo], וענין הכתובים כך, ממה שצויתיך שלא תגוש את רעך, ימשך שכבר יהיו בקרבך עניים הצריכים להלוואה, ויקשה לך זה, כי הלא הבטיח אותך ה׳ לברך כל מעשה ידיך, לכן אמר בפסוק זה, דע כי באמת כפי הכונה הראשונה אין ראוי שיהיה בך אביון כלל, כי לתכלית זה יברכך ה׳ בארץ וכו׳, אבל כל זה לא יהיה רק אם שמוע תשמע וכו׳ (פסוק ה׳), שאז תתקיים בך הברכה שברכך ה׳, ואז והעבטת גוים רבים וכו׳ (פסוק ו׳), אולם אם יארע באחד הזמנים שלא יעשו ישראל רצונו של מקום, ואז יהיה בך אביון מאחד אחיך וכו׳ הנני מצוך שלא תאמץ את לבבך וכו׳ (פסוק ז׳) אלא פתוח תפתח וכו׳, ואם תשוב ותשאל איך בא הצווי הזה על הספק כי אפשר שישראל ישמרו חקי ה׳ כל הימים ואז לא יהיו בהם אביונים כלל, לכן הוסיף כי לא יחדל אביון וכו׳ על כן אנכי מצוך וכו׳ (פסוק י״א), כלומר כבר גלוי וידוע לפני ה׳ שעתידין ישראל לחטוא לפניו, זהו המשך הכתובים על נכון, וזהו מה שאמרו חכמינו ז״ל כי לא יהיה בך אביון ולהלן הוא אומר כי לא יחדל אביון, כונת המקשה שאם יהיה מאמר כי לא יהיה בך אביון גוזר בהחלט, הנה יהיה סותר למה שאמר להלן, ותירצו כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום וכו׳, והוא הדבר שאמרנו:

אביון – השם הזה הונח על התאב ומתאוה לכל ואינו מוצא, ואין כן העני שעל הרוב הוא מוצא מה שמבקש, והנה א״א לעולם בלי עניים, אף אם יהיו כלם צדיקים, כי בזה תחסר מצות הצדקה וההענקה, וההלואה וכיוצא, אבל בכאן הבטיח שלא יהיה בך אביון אם שמוע תשמע וכו׳, וכבר אפשר שיהיו בארץ ישראל עשירים ועניים, אבל ימצאו העניים די צרכם, ויסתפקו בו ולא יהיו אביונים:

אפס כי לא יהיה בך אביון – אם היה אפס מלת הטעם אינה מתחבר יפה עם מה שקדם, אבל הוא לדעתי שם מופשט על ההעדר וחסרון, אשר הפעל מזה (ישעיהו ט״ז) אפס המץ כלה שד, האפס לנצח חסדו (תהלים ע״ז), שהדבר שהיה יש נעדר ונפסד, ומזה (משלי כ״ו) באפס עצים תכבה אש, ובאפס לאום (שם י״ד) שתרגומו בציר.

אביון – אף שהוא בשאר מקומות שם התאר (דירפטיגער), הוא לדעתי כאן שם המופשט (נאָטהדורפט), כי שם התואר ושם המקרה אחד הם במושגם, כאסוף קציר תואר לקוצר, זרע וקציר שם המקרה, כי תועבה היא מקרה, לא תאכלו כל תועבה תואר לדבר המתועב, כמו שם צר, איש צר ואויב (אסתר ז׳) תואר (בעדריקקער), כי צר לי מאד מופשט (ענג), (איכה א׳) חיים כולכם היום הוא שם התאר (לעבענד) מות וחיים ביד הלשון שם מופשט (דאס לעבען), הנה אחר שנצטוה המלוה לשמט חובותיו בשביעית, אשר מטבע האדם להתאונן ולדאוג על אבוד ממונו, הבטיחה לו התורה בזה שלא יגיע לו נזק והפסד בשמיטת כספיו, עז״א אפס. אין כאן חששת ההעדר וההפסד, כי לא יהיה בך אביון, לא יתילד לך מזה עניות ודלות.

כי ברך וגו׳ – וטעם ז״ג שבמלת אפס מסכים לזה. ובזה אין המקרא סותר למ״ש לאח״ז כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, כי שם ידבר מכללית האומה, וכאן לא ידבר רק מן הפרטי המלוה המשמט הלואתו בשביעית, ואפשר שלזה כוונו רבותינו באמרם כשעושים רצונו של מקום לא יהיה בך אביון, כי בשמטו הלואתו מצד מצות בוראו הנה הוא עושה רצונו של מקום ב״ה.

אפס כי לא יהיה בך אביון – אחר שאמר את הנכרי תגוש, שאין השמיטה משמטת לנכרי, חשש שמא כל אדם ילווה לנכרי וימנע מהלוות לישראל, על כן הוסיף ואמר שאין ראוי להלוות לנכרי אלא אם לא יהיה אביון בישראל, וכל זמן שיהיה אביון בישראל אתה מצווה לתת לו שהשמיטה משמטת לו, כן פירש אדוני אבי ז״ל. ובתלמוד אמרו ({בבא} מציעא ל׳.) אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם, הרי שגם הם פירשו מלת אפס על הדרך הזה, לא תלוה לאחרים רק כשלא יהיה בך אביון, אלא שהם המשיכו הענין עד הקצה האחרון. ואמרו כמו שבני עמנו קודמים לשאר עמים, כך שלנו קודם לשל בני עמנו, וכמו שאמרו במקום אחר {ספרי ראה פיסקא קט״ז} ענייך ועניי עירך ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין.

אפס כי לא יהיה בך אביון וגו׳: שלא תגרום השמטת כספים שתהיה (אתה) אביון¹, שהרי המלוה על המסחור, אם לא ישיב חובו נעשה המלוה אביון, וא״כ יש לעשות תקנה לזה, והיינו תקנת פרוזבול², או למסור (שטרותיו) לבית דין. וא״כ אין הבית דין רואים להשמיט, אדרבה³ בית דין נכנסין בעובי הקורה שלא ישמיט ויהיה אביון⁴.

כי ברך יברכך ה׳ וגו׳: הקב״ה חפץ לברך אותך, ולא שתהיה אביון⁵.

1. שלא כפירוש המקובל שפסוקנו הוא פסוק של הבטחה (השכר על קיום מצות שמיטת כספים) מפרש רבינו כי הוא מעין ׳לא תעשה׳. בית הדין מצווים לדאוג לכך שהמלוה לא יתרושש עקב קיום מצות שמיטת כספים. לפירוש רבינו דוקא ניחא הלשון ״אפס״ ברישא של הפסוק במשמעות של ׳אבל׳.

2. חידוש רבינו שבפסוקנו מקור דאורייתא (אפילו ציווי) לתקנת פרוזבול.

3. במקרה של מלוה בעסק מסחור, אך כשלוה זרעים לעבודת האדמה, המוזכר בפסוק הקודם שם מצווים בית דין להשמיט החוב.

4. וזהו לשון הציווי ״לא יהיה בך אביון״, ואין זה לשון הבטחה.

5. גם כאן מפרש רבינו שוב לא לפי הפירוש המקובל של הבטחה, אלא נימוק והסבר מדוע ה׳ הטיל על בית הדין את מצות ״לא יהיה״.

אפס כי לא יהיה בך אביון – ג׳ נרדפים הם אפס, רק, אך, ואם נחפוץ למצוא גדרם נחפש אחר מקורם; אפס מלשון כי אפס כסף (סוף פרשת ויגש) יהיו כאין וכאפס (ישעיהו מ״א:י״ב) מכרית מכל וכל הדבר האמור למעלה, כמו אפס כי עז העם וגו׳ (פרשת שלח), מדה טובה אחת שבארץ תִּכָּרֵת והיתה כאין וכאפס מפני כמה מדות רעות שבה; ונכון מה שאמרו שכל לשון הרע של מרגלים בדבריהם הראשונים (אח״כ הוסיפו דברים והוציאו דבה רעה על הארץ באמרם אוכלת יושביה היא) הוא לשון אפס שהוציאו מפיהם, שאם היו אומרים רק או אך עז העם לא היה ל״הר כ״כ, מלבד שהיה להם להזכיר ערות הארץ בלי תיבה ממעטת הטוב שדברו עליה, ״וזה פריה ועז העם היושב עליה וגו׳⁠ ⁠⁠״;

רַק – מלשון והבור רֵק, מורה שדבר זה הנאמר עתה עושה הדברים שלפניו רקים ונעורים מחזקתם, כלו׳ מכריע אותם בשוה, כמו רק אדמת הכהנים לא קנה (סוף פרשת ויגש), מה שלא קנה יוסף לפרעה כלו׳ אדמת הכהנים העשירים ובעלי שדות הרבה, היה שוה לאדמת המון עם מצרים שקנה (ועיין מה שכתבתי על זה בפרשת ויגש).

אך – מגזרת הכה, מכה הדבר ומחלישו בלי הכריעו וכ״ש הכריתי, כמו אך בשר בנפשו דמו לא תכלו (פרשת נח), כלו׳ איסור קל כזה שלא לאכול הדם הוא דבר קל לערך ההיתר לאכול בשר הבהמות שלא הותר לכם עד היום הזה.

וא״כ כונת תיבות אפס כי לא יהיה בך אביון היא מצוה זו להשמיט ידכם מנגוש הלוה מקץ שבע שנים שתראה בעיניכם כקשה וחמורה, איננה כן מכל וכל, כי לא יהיה בך אביון, וא״כ לא יצטרך איש מכם ללוות, ואם יצטרך יהיה לו מברכת ה׳ בכל משלח ידו כדאי לשלם נשיו גם בהמנע ממנו תבואת השדה בלי שיצטרך הנושה לנגוש אותו.

אפס כי לא יהיה בך אביון – כמה פירושים נאמרו על המלים הללו. רוב המפרשים מנסים להסביר את הסתירה בין פסוק זה לפסוק יא. תרגום השבעים מתרגם ״אפס כי״ = ὅτι.⁠¹ יש מפרשים (נזכר באברבנאל): ״אי אפשר שלא יהיה בך אביון״ (אף על פי שה׳ יברכך).

אחרים רוצים לומר כי כאן מלמד אותנו הכתוב, כי מצות שמיטת כספים נוהגת לא רק לגבי עניים, אלא גם לגבי עשירים, ומפרשים ״אפילו אילו לא יהיה בך אביון״ (בכל זאת תנהוג מצות שמיטה).

אולם כל הפירושים האלה נסתרים מן הלשון ״אפס כי״, אשר בכל המקומות (במדבר י״ג:כ״ח, שופטים ד׳:ט׳, עמוס ט׳:ח׳) פרושה: אלא ש..., אך אמנם. יש מפרשים את הפסוק כהנחה אפשרית, כלומר ״אולם לא יהיה בך אביון אם תשמע״ (קרוב לזה ברלב״ג). יש מפרשים כי בא הכתוב להבטיח לנו מפי ה׳, כי על אף שמיטת הכספים לא יבוא שום אדם לידי עניות. יש מפרשים כי הפסוק הוא ציווי, ״אל יהיה בך אביון״, כלומר, אתה חייב לדאוג לכך שלא יהיה בך אביון, על כן אתה חייב להחזיק ביד העני.

אולם אפשר לראות בנקל, כי כל הפירושים האלה הם מלאכותיים יותר מדי, ואינם מביעים את פשוטו של מקרא, כפי המשך הכתובים. הפירוש הנכון הוא מה שאמרו רבותינו בספרי, וכן הראב״ע, דון יצחק אברבנאל ועוד, שהתורה מוסיפה למצות שמיטה את ההערה, כי בעצם בשעה שישראל ישמעו בקול ה׳ לא יהיה מקום למצוה זאת, כי לא יהיו עניים בישראל. ואדרבה ישראל ילוו כסף לעמים אחרים, אבל הם בעצמם לא יצטרכו להלוואות (בנוגע לסתירה לכאורה לפסוק יא, ראה להלן).

1. כלומר ש...

לא יהיה בך – אמר רב יהודה אמר רב, אפס כי לא יהיה בך אביון, שלך קודם לשל כל אדם.⁠¹ (ב״מ ל״ג.)

1. עיין סנהדרין ס״ד ב׳ דאע״פ שאפשר לפרש דזה הוי רק הבטחה לברכה ולא אזהרה, אך א״כ לא הול״ל הלשון אפס אלא רק לא יהיה בך אביון, והלשון אפס משמע חדל וכלה שלא יהיה בך אביון וגם לא תביא עצמך לידי עניות וכמ״ש בסמוך. ובכלל מה שנראה לו לדרוש כן נראה פשוט משום דא״א לפרש כפשוטו שישתדל כל אדם שלא יהיה אביון בישראל, דהלא אין זה בידי אדם כלל וגם הכתוב בעצמו אומר כי לא יחדל אביון, ולכן דריש דהפי׳ בך – בעצמך וכדמפרש שלך קודם, וכגון מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו שלו קודמת, וכיוצא בזה, ומבואר בגמרא דבכ״ז לא ידקדק אדם תמיד בכזה, משום דבכזה ימצא תמיד מקום לפרוק מעליו עול גמילות חסדים ויענש שיצטרך לבריות.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון