מבית אבי מחרן מארץ מולדתי מאור כשדים. הרמב״ן ז״ל טען ואמר אם כן יהיה אל ארצי ואל מולדתי אור כשדים וחלילה שיתערב זרע קדש בבני חם הפושע ועוד איך הלך העבד לחרן והוא לא צוה לו אלא אל ארצי ואל מולדתי תלך שהיא אור כשדים כדעת הרב ואולי יחשוב הרב כי ארץ מולדתו אור כשדים אבל מולדתו הוא משפחתו וארצו חרן אשר גר בה וכל אלה דברים בטלים כי בכאן אמר ולקחת אשה לבני משם ועוד כי ימים רבים עמד בארץ כנען יותר מחרן ולמה תקרא חרן ארצו בעבור שגר בה ימים עכ״ד: ונראה לי שאין טענה על דברי הרב כלל כי מה שאמר איך הלך העבד לחרן כו׳ שתי תשובות בדבר האחד שבהיות דירת אברהם בארץ כנען וקראו כל מקומות עבר הנהר בשם ארצו ומולדתו על צד הכללות כי כלן באיקלי׳ אחד הם נכללים וכאלו אמר אל איקלי׳ ארצי ומולדתי תלך והנה גם חרן בכלל כי כן מנהג הנעתק מאיקלים לאיקלי׳ לכנות כל האיקלי׳ אשר נעתק ממנו בשם ארצו ומולדתו כאשר יאמרו היום כל אנשי ספרד אשר באו ממלכות ספרד למלכות רומניא שארצם ומולדתם היא ספרד אע״פ שארצם ומולדתם היא עיר א׳ מערי ספרד ולכן יהי׳ פי׳ אל ארצי ואל מולדתי תלך אל עבר הנהר בכלל והעבד הלך לחרן מפני ששם משפחת אדוניו שצוה לו אדוניו שיקח אשה לבנו משם ואע״פ שאין זה מפורש בצווי אברהם הנה פירש אותו אליעזר ללבן אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי ולקחת אשה לבני ואולם כאשר יזכיר הכתוב בית אביו עם ארצו ומולדתו שהוא מורה על עיר חרן בפרט כמו מארצך וממולדתך ומבית אביך וכמו אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי אז תשאר ארצו ומולדתו בהכרח על אור כשדים לבדו ולכן בפסוק הראשון שכתוב בו כי אל ארצי ואל מולדתי תלך לא פירש כלום מפני שאין שם מבית אבי והוא כולל הכל ובפסוק השני שכתוב בו מבית אבי הוצרך לפרש מארץ מולדתי אור כשדים והתשובה הב׳ היא שאפי׳ אם תמצא לומר שארצו ומולדתו מורי׳ בפרט על אור כשדים אין טענה איך הלך העבד לחרן במקום שלא צוה לו כי אברהם ע״ה בצאתו מאור כשדים הניח שם את נחור אחיו כדכתיב ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ולא את נחור בנו ולא ידע כי אחר צאתו מחרן עם לוט ונשאר אביו בחרן לבדו יצא נחור מאור כשדים והלך לחרן וישב עם אביו אבל חשב שעדיין נחור יושב באור כשדים והמבשר שהגיד לו הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך חשב שאברהם כבר ידע יציאת נחור מאור כשדים ולא הגיד לו רק דבר הבנים ולכן שלח את אליעזר באור כשדים לקחת לו אשה מבנות נחור וכאשר עבר אליעזר מחרן אשר דרכו משם ללכת לאור כשדים כדכתיב ויצאו אתם מאור כשדי׳ ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם הוגד לו ששם נחור וכל משפחת אברהם והניח דרכו שהיה רוצה ללכת באור כשדי׳ והלך לחרן ומפני זה כתו׳ ויקם וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור שלא היה צריך לכל זה כי כבר כתוב ויקח העבד י׳ גמלים מגמלי אדניו וילך ולא היה צריך לכתוב אלא ויברך הגמלים מחוץ לעיר ועוד מה טעם אל ארם נהרים אל עיר נחור די בא׳ מהם או אל ארם נהרים או אל עיר נחור אבל זאת ראיה שרצה הכתוב להודיע שהסבה שהלך אל ארם נהרים ולא אל אור כשדים ששלחו אדניו שם הוא מפני ששמע שארם נהרים שהיא חרן נהיתה עתה עיר נחור אף על פי שמתחלה לא היתה עירו אלא אור כשדים. ומה שאמר אולי יחשוב הרב כי ארץ מולדתו היא אור כשדים אבל מולדתו היא משפחתו וארצו חרן אשר גר בה והם דברים בעלים אין ספק שהדברים הללו דברים בטלים הם אם היתה זאת כונת הרב אבל הרב ז״ל לא חילק בין ארץ מולדתו ובין מולדתו שהרי גבי לך לך מארצך וממולדתך פירש והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד חרן משמע שהוא סובר שארצך ומולדתך הם אור כשדים. גם אין לטעון למה תקרא חרן שגר בה ימים מועטים ארצו יותר מארץ כנען שעמד שם ימים רבים כי לא קרא את חרן ארצו רק בערך אל המקומות שיצא משם לא בערך אל ארץ כנען אשר הוא עומד שם:

ואשר דבר לי לצרכי. פי׳ בעבורי כמו אמרי לי לא דומיא דאשר נשבע לי הבא אחריו כי על הדבור לא תפול מלת לי אלא מלת אלי שתרגומו עמי ולכן תחסר מלת אלי כאלו אמר ואשר דבר אלי לי ופירושו ואשר דבר עמי לצרכי וכן פיר׳ את אשר דברתי לך את אשר דברתי עם אברה׳ לצרכך שהרי עם יעקב לא דבר קודם לכן אלא לאברהם:

כמו אשר דבר עלי. שפי׳ בעבורי והוצרך להאריך ולומר כמו אשר דבר עלי ולא הספיק מה שאמר אשר דבר לי לצרכי מפני שכל מלת לי שפי׳ לצרכי כלם מפורשים בלשון על כי פי׳ אמרי לי אחי הוא אמרי עלי ופי׳ וישאלו אנשי המקום לאשתו על אשתו וזה שכת׳ אחר זה וכל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור מפורשים בלשון על ופיר׳ תחסר מהם מלת עם המורה על המקבל הדבור:

ותרגום שלהן עלי עלוהי עליהון. לא מצאתיו בספרי אנקלוס שלפנינו כי תרגום ואשר דבר לי ודמליל עמי ותרגום את אשר דברתי לך ית דמלילית לך.

ושמא יכוין הרב בזה שהראוי להם לפי מנהג המתרגם שתרגם הלמ״ד במקום בעבור שיהיה בלשון על עלי עלוהי עליהון:

שאינו נופל אצל דבור לשון לי ולו ולהם. פירוש שיהיה פירושם כמשמעם מפני שאין מתנאי המדבר שהיה לו מקבל זולתו כמו האומר וזה שהאמירה היא הגעת המצוייר בנפשו לזולתו עם אותיות המבטא המורי׳ בהסכמה על המצוייר בנפשו ולא כן הדבור כי הדבור הוא הוצאת המצוייר בנפשו חוץ לנפש עם אותיות המבטא יהיה שם שומע או לא וכתב הרד״ק ז״ל בשרש דבר שהדבור הוא כמו האמירה אלא שיש הפרש ביניהם בשמוש הלשון כי האמירה אינה מבלתי סמוכה עם אחר והדבור הוא מבלי סמוכה אל אחר כי הוא מורה על עקר הדבור שהוא באדם כמו שתאמר חי מדבר ולא תאמר חי אומר אלא אם תסמכנו פלוני אומר לפלוני ואף על פי שאין הסמיכה כתובה לפעמים הענין מובן כמו אמרי נא אחותי את אמרי לשואלים אותך ולכן אחר שאין למדבר מקבל זולתו לא תבא עליו מלת לי ולו ולהם המורים על המקבל אלא לשון אלי ואליו ואליהם שפירוש עמי עמוהי עמהון שהם מורים על המקבל אבל אצל אמירה שצריך מקבל נופל בה לשון לי ולו ולהם. ומה שטען הרמב״ן ז״ל שאין החלוק הזה אמת כי מצאנו לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וידברו הכשדים למלך ארמית והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר ה׳ לך איננה טענה אלא אם יהיה פירוש הדבור של אלו המקראות מלשון דבור ממש אך אם יהיה פירושם מל׳ אמירה כמו שכתב הרמב״ן ז״ל עצמו בפרשת אמור שבא אל פרעה ודברת אליו הוא כמו ואמרת אליו וכן וידבר משה אל אהרן ואל בניו קחו את המנחה הוא כמו ויאמר יתפרש הלמ״ד בם כמשמעו. וכן מה שטען עוד שהאמירה היא בשניהם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם אינה טענה כי כמו שתפורש מלת לי ולו ולהם כשהם סמוכים אצל דבור בלשון על כן תפורש מלת אל כשהיא סמוכה אצל האמירה במקום למ״ד והתרגום מוכיח כי תרגום ויאמר ה׳ אל אברם לאברם ומה אומר אליהם להון: