Bereshit 24 – בראשית כד‏ – Mikraot Gedolot

[מב] ¹בה׳ אלהי השמים, היכי משביעינן ליה, [שבועת הדיינין] א״ר יהודה אמר רב משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה, דכתיב ואשביעך בה׳ אלהי השמים. א״ל רבינא לרב אשי כמאן כרחב״א דאמר בעינן שם המיוחד, א״ל אפילו תימא רבנן דאמרי בכינוי ונפקא מינה צריך לאתפושי חפצא בידיה, וכדרבא דאמר רבא האי דיינא דאשבע בה׳ אלהי השמים נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. (שבועות לח:)

[מג] ²ואשביעך, על דעתי לא על דעתך. בה׳ בה׳ השבועה ולא באחר שנא׳ ובשמו תשבע (דברים ו׳:י״ג) ונא׳ בי נשבעתי נאם ה׳ (בראשית כ״ב:ט״ז). (ילקוט נר השכלים כת״י)

[מד] ³בה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ, עד שלא בא אברהם אבינו לעולם כביכול לא היה הקב״ה מלך אלא על השמים בלבד שנאמר ה׳ אלהי השמים אשר לקחני וגומר אבל משבא אברהם אבינו לעולם המליכו על השמים ועל הארץ כענין שנאמר ואשביעך בה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ. (ספרי דברים שי״ג)

[מה] ⁴אלהי השמים ואלהי הארץ, אמר ר׳ יצחק הואיל ואמר בה׳ שהוא הכל למה נאמר אלהי השמים, אמר רב יהודה שהוא אדון על הכל בבת אחת וברגע אחד הוא מניע לכל וכלם כאין נגדו. (זהר ח״א קכו)

[מו] ⁵אשר לא תקח, הזהירו שלא ילך אל בנות ענר אשכל וממרא. (בראשית רבה נ״ט)

[מז] ⁶אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, אחד כנעני ואחד שאר שבעה עממין שנקראו כולם על שם כנען ולמה שכולם מוחרמין שנא׳ כי החרם תחרימם (דברים כ׳:י״ז). (מדרה״ג)

[מח] ⁷יושב, מלא ו׳ שהיה לו באותו פרק ישוב מלא שם. (שכל טוב)

1. בגמרא שם יש אחרי מאמר זה אמר רב פפא האי דיינא דאשבע בתפלין נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. ובתוס׳ ד״ה האי ואע״ג שהשביע אברהם את אליעזר במילה הא אמרינן בסמוך דתלמיד חכם לכתחלה בתפילין, אי נמי כיון דעדיין לא נצטוו יותר הוי כספר תורה לגביהו, וכ״כ הרשב״א שם ובחידושי הריטב״א דבעינן נקיטת חפץ של מצוה כשבועת אליעזר עבד אברהם שנשבע בברית מילה שהיתה להם חפץ של מצוה והביא שם י״מ דהוא הדין אם נשבע בציצית. וליתא דציצית לא הוי אלא תשמיש מצוה. וצ״ע לחלק בין ברית מילה לציצית. ועי׳ מ״ש בתורה שלמה פי״ז מאמר קא. מדברי הר״ח או״ז דמצות מילה מקיים תמיד ומכאן ראיה לשיטה זו. ועי׳ מגלה לב. בתום׳ ד״ה דלא. ואכמ״ל. ועי׳ ברש״י גיטין לה. שהזכיר מזוזה, ובריטב״א שם לענין סדור תפלות דהוה נקיטת חפץ. והרא״ש כ׳ הא דבעינן אנקוטי חפצא לאו דילפינן מהתם אלא אסמכתא בעלמא היא ותקנת חכמים להטיל אימה על הנשבע לכן נותנין לו הספר תורה או חפץ של מצוה בזרועו ושליח בי״ד משביע בשם או בכינוי. ומדברי שאר הראשונים משמע דס״ל דזה הוא למוד גמור. ובאבן עזרא כתב שים נא ידך תחת ירכי י״א רמז למילה ואילו היה כן היה נשבע בברית מילה ולא בשם (וכ״כ גם הרד״ק ולא הזכיר את הראב״ע. וכן בכתב יד אור האפלה כותב כמ״ש הראב״ע ומפרש באופן אחר כמבואר לעיל מאמר מא.) ותמה עליו הרא״מ וכן בתולדות יצחק לר״י קארו דנעלם ממנו הגמרא הנ״ל וי״ל דסובר כהרא״ש הנ״ל שזהו רק אסמכתא, ועי׳ מ״ש ברבינו בחיי.

2. עי׳ שבועות לט. וש״נ.

3. בב״ר פנ״ט אמר ר׳ פינחס עד שלא הודעתיו לבריותיו אלהי השמים וכיון שהודעתיו לבריותיו ואלהי הארץ. ועי׳ מדרש תנאים לב. ובמדרש אגדה אמר אברהם כי בעת שלקחני מבית אבי לא היה אלא אלהי השמים שלא היה אחד בארץ שיכירני אבל עכשיו הוא אלהי הארץ לפי שאברהם העמיד פונדק ועשה הכל שיכירו להקב״ה. ועי׳ לעיל פכ״ח מאמר קל״ו בבאור וצרף לכאן. ובפירוש הרא״ש ברכות מ: וי״א לפי שאמר אלהי אברהם הוה כמו מלכות לפי שעדיין לא המליכוהו עליהם העולם עד שבא אברהם אבינו והודיע טיבו בעולם והיינו דכתיב ה׳ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. וכ״ה בתוס׳ ברכות מ: ובבעלי התוס׳ עה״ת כאן ובפי׳ הריב״א.

4. ראה לקמן מאמר סב.

5. ראה ברש״י לקמן פסוק ח. ובשכל טוב ואעפ״י שהן צדקניות וכ״ש על הרשעיות. עי׳ לעיל פכ״ב מאמר רט. ועי׳ זהר ח״א קלט:

6. ראה בלקח טוב תולדות סד. סט. בזהר חדש כז: ובנר השכלים מבנות כנען מפני שהן מנודים שנאמר ארור כנען.

7. כנראה לקח בעל שכל טוב הדרשות בחסר ויתר ממדרש חסרות ויתרות שהיה לפניו, ראה במבוא לשכל טוב רשימה ד. ובכת״י נר השכלים יושב מלא ואמר כי אלו היה רצוני בהם כי עתה הארץ לי היא. עוד כתב קרב הוא הבטן והקרב והכרעים והוא נושא פה שני מובנים, הראשון שאברהם אומר כי הוא אוהב אותי, היינו יושבי הארץ מחבבים אותו, ואין אני אוהב אותו לפי שידעתי שהם מבקשים שבועה מן האבות לכרות ברית עמהם שנאמר השבעה לי והב׳ שהוא בתוך הארץ וטובה. (מאמר זה הוא תרגום מערבית).

וַאֲקַיֵּים עֲלָךְ בְּמֵימְרָא דַּייָ אֱלָהָא דִּשְׁמַיָּא וֵאלָהָא דְּאַרְעָא דְּלָא תִּסַּב אִתְּתָא לִבְרִי מִבְּנָת כְּנַעֲנָאֵי דַּאֲנָא יָתֵיב בֵּינֵיהוֹן.

I will have you swear by the Word of Hashem, God of heaven and God of earth, that you will not take a wife for my son from the daughters of the Canaanites, among whom I live.

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ

וַאֲקַיֵים עֲלָךְ בְּמֵימְרָא דַּה׳ אֱלָהָא דִּשְׁמַיָּא וֵאלָהָא דְּאַרְעָא דְּלָא תִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי מִבְּנָת כְּנַעֲנָאֵי דַּאֲנָא יָתֵיב בֵּינֵיהוֹן

שבועה – קְיָם, מוֹמָתָא

א. מאחר שתרגם ״וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה׳⁠ ⁠⁠״ – ״וַאֲקַיֵים עֲלָךְ״, מדוע תרגם להלן ״וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי״ (ח) ״מִמּוֹמָתִי״ [ולא: מִקְיָימִי]? לדעת ״נתינה לגר״ ו״נפש הגר״ דווקא שבועה בה׳ מתורגמת בלשון קיום. אבל עיין עוד שם.

ב. ״וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה׳״ – ״בְּמֵימְרָא דַּה׳״. ב״אור התרגום״ תמה: למה לא תרגם ״בִּשְׁמָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״? והשיב: ״אולי משום דקיי״ל דלשון שבועה מהני גם ללא הזכרת שם ה׳, כר״ן ריש נדרים״. אבל לפי המבואר לעיל בפסוק ״הִשָּׁבְעָה לי באלהים״ (בראשית כא כג) ״קַיֵּים לִי בְּמֵימְרָא דַּה׳״, אין בדבריו צורך.

בְּקִרְבּוֹ – בֵּינֵיהוֹן, ברבים

ג. כתב ״נתינה לגר״: לשון היחיד ״אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ״ מתורגם ״בֵּינֵיהוֹן״ ברבים, כי הוא מוסב ל״עם״, שם קיבוצי הבא לרוב ברבים. אבל להלן ״אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ״ (לז) תרגם ״דַּאֲנָא יָתֵיב בְּאַרְעֵיהּ״ כמשפט. ולא דייק: אלא הואיל ותרגם ״מבנות הכנעני״ – ״כְּנַעֲנָאֵי״ (הכנענים) תרגם בהתאמה גם ״בקרבו״ – ״בֵּינֵיהוֹן״, ומאותו הטעם תרגם גם להלן ״בְּאַרְעֲהוֹן״, עיין שם.

ואשבע יתך בשם ממריה די״י אלהא דשמיא הוא אלהא דשליט על ארעא^א דלא תסב אתא לברי מן בנתהון דכנענעאי די אנא שרא ביניהון.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוא אלהא דשליט על ארעא״) גם נוסח חילופי: ״ואלוה׳ דארעא״.

ואומינך בשום מימרא די״י אלקא דמותביה בשמי מרומא הוא אלקא דשולטניה על ארעא דילא תיסב איתא לברי מבנתהון דכנענאי די אנא יתיב ביניהון.

And swear to me in the name of the Word of the Lord God, whose habitation is in heaven on high, the God whose dominion is over the earth, that you will not take a wife for my son from the daughters of the Kenaanites among whom I dwell;

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם – אָמַר רַבִּי פִּינְחָס עַד שֶׁלֹא הוֹדַעְתִּי אוֹתוֹ לִבְרִיּוֹתָיו, אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְכֵיוָן שֶׁהוֹדַעְתִּי אוֹתוֹ לִבְרִיּוֹתָיו, אֱלֹהֵי הָאָרֶץ.

אֲשֶׁר לֹא תִקַּח – הִזְהִירוֹ שֶׁלֹא יֵלֵךְ אֶל בְּנוֹת עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא.

רמז קז

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם – עַד שֶׁלֹּא הוֹדַעְתִּי אוֹתוֹ לִבְרִיּוֹתָיו אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְכֵיוָן שֶׁהוֹדַעְתִּי אוֹתוֹ לִבְרִיּוֹתָיו וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ.

אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי – הִזְהִירוֹ עַל בְּנוֹת עָנֵר, אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא.

ואחלפך באללה רב אלסמואת ואלארץ׳ אלא תאכ׳ד׳ זוג׳ה לאבני מן בנאת אלכנעאניין אלד׳ין אנא מקים פי מא בינהם.

ואשביע אותך בה׳, ריבון השמים והארץ, שלא תיקח אישה לבני מבנות הכנענים שאני מתגורר ביניהם.

ואשביעך בי״י אלהי השמים ואלהי הארץ – כלל את הכל.

דבר אחר: כדי לקיים את השבועה בעדות השמים והארץ, שנאמר בהם: העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ.

דבר אחר: מפני שאלה קולטים את חלקי האדם בהפרקם, כנאמר: וישב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.

דבר אחר: מפני ששניים אלה הם מקומות הגמול והעונש, ככתוב: כי כאשר השמים החדשים וגו׳ ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו׳.

ודע, ינחך האל, שלא פסקו באומתנו להשבע שבועה זו, ר״ל בי״י אלהי השמים והארץ, עד שרבו הנשבעים לשקר וסילקו הראשונים את שבועת י״י מפני: שידעו שעונשה כולל את העולם כולו, והתחילו משביעים בשבועת האלה שעונשה חל רק על הנשבע, {ואנו נוהגים} לפי המסורת שלהם עד עכשו. וכמו כן היו מקיימים כל מקח וממכר וחליפין וגאולה והרשאה בנעל, דבר פחות ערך, והיו עומדים בהתחייבותם. וכשהתחילו מזלזלים בזה, הסכימו שיהיה הקנין בסודר, ומן המובחר, בדבר שיש בו ציצית, מפני שיש בו זכר למצוות, והלואי שיקיימו.

אשר לא תקח – תרגמתי: אן לא תאכ׳ד׳, שלא תקח, כי מלת אשר היא בת ארבע הוראות:

א. לפי הפרוש המפורסם והרגיל;

ב. כמו, כגון אשר טמאו אחותם, ר״ל כמו שהרעו להם, וכן אשר לא יספר צבא השמים ולא ימנה חול הים כן ארבה את זרע דוד עבדי, פרושו: כמו.

ג. ויש {אשר} שהוא כמו אם, ככתוב: את הברכה אשר תשמעו, וכן אשר נשיא יחטא.

ד. ויש, והוא הרביעי, שהיא מלת חבור, ופרושה אם יעשה כך ויעשה כך כמו שאמר נחמיה: אשר יעבירוני עד אשר אבוא אל יהודה. וכן אשר יתן לי עצים לקרות את שערי הבירה, ושלא יעשה כך וכך, כמו אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש, וכן הוא אשר לא תקח אשה לבני.

התבוננו ומצאנו: שלא השביע אותו על שיעשה, ר״ל שישיא את יצחק למשפחת אביו אלא השביעו שלא ישיאו לכנענים, כי לא לעשות – הוא בידו, אבל לעשות – אינו בידו אלא ביד אחרים.

וכמו כן השקר ב״לא״ חל רק פעם אחת, אבל ב״כן״ חל פעמים רבות.

פרושו של דבר, הנשבע על אדם ואומר: אין זה אדם ולא בהמה ולא מים, שיקר רק ב״לא״ הראשון ואילו ביתר אמר אמת.

אבל אם אמר {על אדם} זה אדם ובהמה ועוף ועץ וכסף וזהב ומים, דיבר אמת רק בפעם הראשונה, ואילו בשאר שיקר.

מבנות הכנעני – כל שבעת הגוים בכלל כי השם כנעני נופל עליהם, כשם האב כאמור: והיה כי יביאך י״י אל ארץ הכנעני. וכן נופל עליהם השם אמורי, מפני שהיה הראשון לכבוש, ככתוב: ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה לרשת את ארץ האמורי.

והוסיף: אשר אנוכי יושב בקרבו – כלומר היות ואני בשכנותם אני יודע את מעשיהם. וכדומה לזה אמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה.

וקו׳ לה ואשביעך בייי אלהי השמים ואלהי הארץ ג׳מע אלכל פיהמא. מעני אכ׳ר ליקים ד׳לך בשהאדהֵ אלסמא ואלארץ׳ אלד׳ין קאל פיהמא העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ. ומעני אכ׳ר לאנהמא מחיטאן בקסמי אלאנסאן ענד תפרקהמא- וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תש׳ אל האלהים אשר נתנה. ומעני אכ׳ר לאנהמא מוצ׳עי אלת׳ואב ואלעקאב כק׳ כי כאשר השמים החד׳ וג׳ ויצאו וראו בפגרי האנשים הפש׳ בי וג׳ ואעלם ארשדך אללה אן אלחלף לם יזל פי מא בין אמתנא במת׳ל הד׳א אעני בייי אלהי השמים והארץ אלי אן כת׳רת אלאימאן אלכאד׳בהֵ פרפע אלקדמא (אן) שבועת ייי למא עלמו אן עקאבהא יעם אלנאס וצארו יסתחלפון בשבועת האלה לאן עקאבהא יכ׳ץ אלחאלף וחדה פי את׳ארהם אלי אלסאעהֵ וכמא כאנו איצ׳א יסתוג׳בון אלביע ואלשרי ואלערץ׳ ואלשפעהֵ ואלולאיהֵ באלנעל אלד׳י הו חקיר. ויפון בה כק׳ וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונ׳ לרעהו. פלמא קל ד׳לך פי עיון אלנאס נקל אלארתצ׳א אלי אן יכון אלקנין באזאר בל במא פיה ציצית אפצ׳ל למוצ׳ע ד׳כר אלמצות ויא ליתהם יפון מע ד׳לך. ופסרת אשר לא תקח אן לא תאכ׳ד׳ לאן לפט׳הֵ אשר פי אללגהֵ עלי ד מעאני אלאול אלד׳י והו ג׳מהורהא ואכת׳רהא. ואלב׳ כמא והו מת׳ל קו׳ אשר טמאו אחתם יעני כמא אסו אליהם. וקו׳ אשר לא יספר צבא השמ׳ ול׳ ימ׳ חול הים כן ארבה את זרע דויד עבדי תפסירה כמא. ומנה מקאם אם כק׳ את הברכה אשר תשמעו ואיצ׳א אשר נשיא יחטא, ומנה והו אלד׳ מא הו וצלהֵ אן יפעל כד׳י ויצנע כד׳י כקול נחמיה אשר יעבירוני עד אשר אבוא אל יהודה ואיצ׳א אשר יתן לי עצים לקרות את שערי הבירה ואן לא יפעל כד׳י ולא יצנע כד׳י כק׳ אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחש׳. והד׳א אשר לא תקח אשה לבני. ותאמלנא פוג׳דנא לם יחלפה עלי אן יפעל אעני אן יזוג׳ יצחק מן רהט אביה ואנמא אחלפה עלי אן לא יזוג׳ה מן אלכנענים לאן באב לא הו פי ידה ובאב נעם הו פי יד גירה. וכד׳לך אלכד׳ב פי לא אנמא יקע מרהֵ ואחדהֵ ופי נעם יקע מראת כת׳ירהֵ. ושרח ד׳לך כמן יומי אלי אנסאן פיקול ליס הד׳א אנסאן ולא בהימהֵ ולא מא פאנמא כד׳ב פי לא אלאול ואלבאקי פחק. פאן קאל הו אנסאן ובהימהֵ וטאיר ושג׳רהֵ ופט׳ה וד׳הב ומא פאנמא צדק פי אלנעם אלאול ואלבאקי פבאטל. ויחיט קו׳ מבנות הכנעני בשבעה גוים כלהם לאן אסם כנעני יקע עליהם באסם אלאב כמא יקול והיה כי יביאך ייי אל ארץ הכנעני וכד׳לך אסם אמורי יקע עליהם לאנה אול אלמפתוחין כק׳ ואלך אתכם במדבר ארבעים שנה לרשת את ארץ האמורי. וזיאדתה אשר אנכי יושב בקרבו יעניה אני במג׳אורתי להם קד וקפת עלי מא הם פיה. והד׳א נט׳יר קו׳ כמעשה ארץ מצרים אשר ישב׳ בה.

ואשביעך בה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ – ¹אמר ר׳ פנחס עד שלא הודעתיו לבריות ה׳ אלהי השמים. וכיון שהודעתיו אותו לבריות נקרא ה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ.

אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני – ²הזהירו על בנות ענר אשכול וממרא.

³תנן התם האשה נקנית בשלש דרכים. וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף ובשטר ובביאה. כסף בפרוטה ובשוה פרוטה. ⁴בשטר כתב לה על הנייר בתך מקודשת לי. בתך מאורסת לי הרי זו מקודשת אע״פ שאין בו שוה פרוטה. והני מילי לקדש בעדים הראויין להן שאינן לא קרובין ולא פסולי עדות. כגון הגזלנין והחמסנין. ⁵קידשה בעד אחד. אין חוששין לקידושיה. ואפי׳ שניהן מודים האיש והאשה.

⁶ותנן נמי האיש מקדש בו ובשלוחו. והאשה מתקדשת בה ובשלוחה. האיש מקדש את בתו כשהיא נערה. ⁷יתומה שהשיאוה אמה ואחיה כשהיא קטנה יכולה למאן. ⁸עמדה ונתקדשה לאחר. קידושיה הם מיאונה. אבל אם נתקדשה קידושי טעות. אפי׳ בנה מורכב לה על כתיפה ממאנת. ואלו הן קידושי טעות. כסבורה ראובן ונמצא שמעון. וכן כיוצא בהן. ⁹דתנן במתניתין על מנת שאני כהן ונמצא לוי כו׳ אינה מקודשת. וכן היא שהטעתו. ¹⁰המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים. תצא שלא בכתובה. וכן במומין. ¹¹האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית. והלך וקידשה לעצמו מקודשת לשני. וכן ¹²האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני. ¹³האומר לאשה קדשתיך. והיא אומרת לא קדשתני. הוא אסור בקרובותיה. והיא מותרת בקרוביו. היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך. הוא מותר בקרובותיה. והיא אסורה בקרוביו. פי׳ והואיל ואסרה לעצמה להנשא לאחד מן אחיו או לאביו או לבניו של זה. ¹⁴כל מקום שיש קידושין ואין עבירה הוולד הולך אחר הזכר. ואי זה זו כהנת לויה וישראלית שנשאת לכהן ללוי ולישראל. כל מקום שיש קידושין ויש עבירה. הוולד הולך אחר הפגום שבשניהם. כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ממזרת ונתינה לישראל. בת ישראל לממזר ולנתין. וכל מי שאין לה עליו קידושין. אבל יש לה קדושין על אחרים הוולד ממזר. ואיזה זה זה שבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה. וכל מי שאין לה עליו קידושין ולא על אחרים הוולד כמוה. ואיזה זה הוולד שפחה ונכרית. ¹⁵איזהו שתוקי. כל שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו. אסופי. כל שנאסף מן השוק ואינו מכיר לא את אמו ולא את אביו. ¹⁶מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו. והלך הוא וקידשה. אי שלו קדמו קידושיו קידושין. אם של שלוחו קודמין ¹⁷אין קידושיו קידושין. ¹⁸אם אינו ידוע שניהם נותנין גט. אם רצו אחד נותן גט. ואחד כונס. ¹⁹וכן אשה שנתנה רשות לשלוחה והלכה וקידשה את עצמה כזה הדין. ²⁰א״ר יצחק בר יוסף א״ר יוחנן האומר לשלוחו ²¹צא וקדש לי אשה. נאסר בכל הנשים בזמן שלא חזר השליח לומר לו אם קידש אם לאו. ²²אמר רבא מודה ר׳ יוחנן באשה שאין לה לא אם לא בת לא שאר קרובות האסורות משום ערוה. שהוא מותר בה. ²³וליכא למיחש שמא קידש שלוחו את בתה או את אמה שתהא זו אסורה עליו. ²⁴א״ר יהודה אמר רב אין מעשין אלא לפסולות. כי אמרתה קמי דשמואל אמר לי כגון אלמנה לכהן גדול. גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ממזרת ונתינה לישראל. בת ישראל לממזר ולנתין ²⁵אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אין כופין אותו. ²⁶ור׳ תחליפא אמר שמואל אפי׳ נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה ²⁷מעשינן ליה לאפוקה וגביא כתובתה. מאי טעמא כיון דהוא מופקד אפרייה ורביה והיא לא מיפקדה. אמרינן הוא דלא זכה לבנות ממנה.

²⁸ת״ר מברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין. מאי מברך. ²⁹רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא ³⁰דאמרי תרויוהו. אקב״ו על העריות. ואסר לנו את הארוסות. והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין בא״י ³¹מקדש עמו ישראל ע״י חופה וקידושין.

³²ת״ר מברכים ברכת חתנים כל שבעה. א״ר יהודה והוא שבאו פנים חדשות. ומאי מברך ³³בורא פרי הגפן. שהכל ברא לכבודו. בא״י יוצר האדם. ³⁴ברוך אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנה בנין עדי עד. ברוך יוצר האדם. שוש תשיש ותגל עקרה. בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה. בא״י משמח ציון בבניה. שמח תשמח רעים האהובים. כשמחך יצירך מקדם בגן עדן. ברוך משמח חתן וכלה. בא״י אהמ״ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה ורינה דיצה וחדוה אהבה אחוה שלום וריעות. מהרה ה׳ אלהינו ישמע ³⁵מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה. קול חתן וקול כלה. קול מצהלות חתנים מחופתם. ונערים ממשתה נגינתם. בא״י משמח חתן ³⁶עם הכלה. ³⁷א״ר יצחק א״ר יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה. וחתן מן המניין. ³⁸וכן הלכה. ³⁹והילכתא כל ז׳ יומי אי איכא פנים חדשות מברכינן כל שבעה. ואי לא מברך חדא. משבעה ועד תלתין אין מברך אלא שהשמחה במעונו. ⁴⁰אבל בבית המילה אין אומרים שהשמחה במעונו. ⁴¹ולעולם ידבק אדם בטובים. שהרי אברהם אבינו אמר לאליעזר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך. ⁴²א״ר יצחק חיטיא מקרתך זונין מנהון זרוע.

1. אמר ר׳ פנחס עד שלא הודעתיו. ב״ר פנ״ט וילקוט שם ועי׳ ספרי האזינו סי׳ שי״ג.

2. הזהרו. ב״ר וילקוט שם.

3. תנן התם. קדושין ב׳ ע״א במשנה.

4. בשטר כתב לה על הנייר. שם ט׳ ע״א וצ״ל כתב לו כו׳. וע״ש בגמרא.

5. קידשה בעד אחד. קדושין ס״ה ע״ב

6. ותנן נמי. קדושין מ״א ע״א.

7. יתומה שהשיאוה אמה. עיין יבמות במשנה ק״ז ע״ב.

8. עמדה ונתקדשה לאחר. עיין יבמות ק״ח ע״א.

9. דתנן במתניתין. קדושין מ״ט ע״ב במשנה.

10. המקדש את האשה. שם נ׳ ע״א.

11. האומר ולחבירו. שם נ״ח ע״ב במשנה.

12. האומר לאשה. שם.

13. האומר לאשה קדשתיך שם ס״ה ע״א במשנה.

14. כל מקום שיש קדושין. שם ס״ו ע״ב במשנה. ויש להעיר שגי׳ הרב אחר הפגום שבשניהם ומלת שבשניהם ליתא במשנה שבבבלי וכן במשנה שבמשניות ליתא וגם באלפסי וברא״ש ליתא אבל במשנה שבירושלמי גרס לה וכן נראה מפי׳ רש״י.

15. איזהו שתוקי. שם ס״ט ע״א במשנה.

16. מי שנתן רשות לשלוחו. שם ע״ח ע״א במשנה.

17. אין קידושיו קידושין. עיין במשנה שם.

18. אם אינו יודע. במשנה שם.

19. וכן אשה. במשנה שם.

20. א״ר יצחק בר יוסף. נזיר י״א סע״ב.

21. צא וקדש לי אשה. בגמ׳ שם צא וקדש לי אשה סתם. פירש״י שלא פירש לו באיזה עיר ואיזו אשה.

22. אמר רבא. שם.

23. וליכא למיחש. עיין בפירש״י שם ד״ה ומודה.

24. א״ר יהודה אמר רב אין מעשין. כתובות ע״ז ע״א. ולפנינו הגי׳ אמר רב יהודה אמר רב אסי. והעיר שם הגאון הרי״ב. בהרא״ש איתא א״ר יהודה אמר רב אין מעשין ותיבת ״אסי״ ליתא שם. ומדברי רבינו נראה שגם לפניו לא היה כתוב תיבת אסי. ובכ״י פלארענץ ר׳ יהודה אמר. והנה המאמר הזה אין מקומו אצל ה׳ קדושין. ונראה כי רבינו נקיט לה כאשר מצא בשאילתות ריש תולדות אחר המאמרים שהביא בעל השאילתות בפ׳ חיי ג״כ מעניני קדושין. ואולי היו המאמרים בשאילתות מחוברים יחד. ובאמת מקומו בפ׳ תולדות ממה שסיים שם דהכי אשכחן באברהם ושרה דכתיב ויהי מקץ עשר שנים ע״ש. והוא ע״פ מאמרם יבמות ס״ד ע״א ע״ש. ועיין להלן בהערה ל׳ תראה סעד לדברי שרבינו לקח זה מהשאילתות.

25. אבל נשא אשה. זה הוספתי בפנים. וכן חסר בכ״י פלארענץ.

26. ורב תחליפא. בגמרא שם ורב תחליפא בר אבימי ובשאילתות ריש תולדות סי׳ י״ח רב תחליפא בר אבא

27. מעשינן ליה לאפוקה וגביא כתובתה מאי טעמא כו׳. בגמרא כתובות שם מובא בשם רב תחליפא אפילו נשא אשה ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה כופין אותו ע״כ. ודברי רבינו לקוחים מהשאילתות ריש תולדות שסיים בדברי רב תחליפא ושהה עשר שנין ולא ילדה מעסינן ליה לאפוקיה מיניה וכי מפנקה גובה כתובתה. מ״ט כיון דהוא מיפקד על פ״ו. והיא לא מפקדה אמרינן הוא ניהוא דלא זכה לבנות ממנה עכ״ל. והמאמר הזה העתיק גם הבה״ג ה׳ כתובות (ד׳ וויניציא דף ס״ח ע״ד). ויש להעיר כי בבה״ג שם השמיטו המדפיסים שורה שלימה. וכצ״ל אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה [אין מעסין. ורב תתליפא בר אבא אמר שמואל אפילו נשא אשה ושהה בהדה עשר שנין ולא ילדה] מעשינן ליה לאפוקה. והשמיט המעתיק מן ולא ילדה עד ולא ילדה. ונאמר לנכון בשאילתות שם.

28. ת״ר כתובות ז׳ ע״ב. ועיין תשובת פאר הדור סי׳ קל״ב.

29. רבא בר רב אדא. כ״ה בשאילתות חיי סי׳ ט״ז אבל בגמרא שם ובבה״ג ריש ה׳ כתובות הגי׳ רבה בר רב אדא. ובכ״י פלארענץ רבא בר רב חנא ורבנן.

30. דאמרי תרווייהו. בגמרא הגי׳ משמיה דרב יהודה. וכן מובא בשאילתות שם ובבה״ג שם.

31. מקדש עמו ישראל. בגמרא ובשאילתות ליתא למלת ״עמו״ אולם מובא ג״כ בבה״ג שם.

32. ת״ר מברכין ברכת חתנים. בגמרא שם. אבל גי׳ הגמרא מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה.

33. בורא פרי הגפן. זה ליתא בגמרא שם. שמברך ברכת הגפן. רק כן הוא בשאילתות פ׳ חיי אות ט״ז. וכן בבה״ג ריש ה׳ כתובות. ועיין מס׳ סופרים פי״ט הי״א. וכן הביאה רב עמרם גאון בסידורו צד נ״ג.

34. ברוך אשר יצר את האדם. כ״ה בשאילתות. ועי׳ בגמרא שם דף ח׳ ע״א. והסיום ברוך יוצר האדם. בגמרא שם הוא בשם ומלכות. ועיין בהרמב״ם ה׳ אישות פ״י ה״ג. וכן בסדר רב עמרם גאון צד נ״ג. וכן בכ״י פלארענן הוא בשם ומלכות.

35. מערי יהודה ומחוצות ירושלים. בגמרא שם בערי ובחוצות.

36. עם הכלה. ובסדר רב עמרם משמח חתן וכלה. ועי׳ העיטור ח״ב דף כ״ח ע״ב.

37. א״ר יצחק. כתובות ח׳ ע״ב. ובכ״י פלארענץ תסרים המלות בשם ר׳ יוחנן.

38. וכן הלכה. כמו שהביא השאלתות חיי סי י״ו חתן מה שיצטרף כו׳.

39. והלכתא כל ז׳ יומי. כתובות ח׳ ע״א. וגם זה הוא לשון השאילתות.

40. אבל ברכת המילה. כתובות שם. ועיין בהרא״ש שם אות י״ג ובהגה״ה שם.

41. ולעולם ידבק אדם בטובים. בכ״י פלארענץ מידבק אדם בארצו.

42. א״ר יצחק. ב״ר פנ״ט. וילקוט רמז ק״ז. ומובא בערוך ערך זנן בשם המדרש. ובטעות שם. ובפסיקתא כי אל ארצי. צ״ל ובפסוק כי אל ארצי. ומוסב על מדרש ב״ר שהביא במאמר שלפניו. וכתב שם המוספי פי׳ זיזנין Zizania בל״ר מין נטע. כמו מין דגן נולד מחטים מעופשים קודם הזרעם עכ״ל. וכוונת המאמר שאף אם חטים שבעירך הם זונין. דהיינו גרועים אפ״ה זרע מנהון כי יען שהם מארצו וטובים מן החטים שבמקומות אחרים. ובכ״י פלארענץ חיטיא דקרתך. וכן בב״ר וילקוט.

ואשביעך בה׳ אלהי השמים – עד שלא נודע יחודו לבריותיו. ואלהי הארץ. אחרי שנודע יחודו לבריותיו:

אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו – הזהירו על בנות ענר אשכול וממרא, ואע״פ שהן צדקניות, וכ״ש על הרשעיות, יושב מלא ו׳, שהיה לו באותו פרק ישיב מלא שם:

וטעם אלהי השמים ואלהי הארץ – במקום הזה, כי בת פלוני לפלוני בארץ מן השמים, והוא סוד.

הכנעני – כלל לעשתי עשר גוים (בראשית י׳:ט״ו-י״ח).

[THE GOD OF HEAVEN AND THE GOD OF THE EARTH.] God is so described in our verse because it is ordained in heaven who here on earth will be united in matrimony. This thing is a secret.⁠¹

OF THE CANAANITES. This includes all of the eleven Canaanite peoples.

1. It is one of the secrets of creation (Krinsky). Or the one so ordained is a secret and man must pray that God send him his destined one. Abraham noted this so that his servant would take with utmost seriousness the task laid upon him (Weiser).

לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני – שאר אכסנאים מתחתנים בבני הארץ כדי שירש נחלה במקום על ידי נישואין, כמו שעשה עשו שירש הר שעיר על ידי אהליבמה.⁠¹ אבל אני איני צריך, שהרי נתן לי הקב״ה את הארץ.

1. עיין פירוש ר״י בכור שור בראשית ל״ו:א׳.

לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני – YOU WILL NOT TAKE A WIFE FOR MY SON FROM THE DAUGHTERS OF THE CANAANITES – The other boarders intermarry with the children of the land so that they will inherit an estate in the place via marriage, as Esav did, that he inherited Mount Seir through Ahalibamah. But I have no need, for the Blessed Holy One gave me the land.

ואשביעך – בשבועה שהשביעו אמר: ואלהי הארץ – כלומר שהוא שופט גם התחתונים ומשגיח בהם. ולא תחשוב כי אם תעבור על השבועה שלא יפקד עונך, כי כן יעשה כי הוא אלהי הארץ כמו שהוא אלהי השמים. אבל כשדבר על עצמו ואמר: י״י אלהי השמים, לא הוצרך לומר: ואלהי הארץ, כי הוא היה יודע זה בעצמו.

ובבראשית רבה (בראשית רבה נ״ט): אמר ר׳ פנחס אלהי השמים עד שלא הודעתיו לבריותיו, ואלהי הארץ משהודעתיו לבריותיו.

מבנות הכנעני – כי זרע כנען ארור וזרעי ברוך, ולא יתערב זרע ברוך בארור.

יושב בקרבו – תנינא יושב בארצו, וסימן, בקרב הארץ.

ואשביעך..ואלוהי הארץ, meaning that the same God Who is ruler in the heavens also exercises His control down here on earth. Do not think that if you do not honour an oath made to the God in heaven that failure to honour it would not have negative consequences for you here on earth. When Avraham speaks of his own self, as opposed to the need to make someone else take an oath, he only needs to refer to the “God of the heavens” (compare verse 7) Avraham was well aware of God being also the God on earth. In Bereshit Rabbah 59,8 Rabbi Pinchas is quoted as saying that until He revealed Himself to His creatures God was known only as the “God of the heavens,” whereas after He revealed Himself to His creatures¹ He also became known as the “God of the earth.”

מבנות הכנעני, for the entire Canaanite tribe is cursed since the days of Noach, and Avraham’s seed is not to be merged with that of a cursed tribe.

יושב בקרבו, compare the verses 36 in our chapter as well as Genesis 48,16 where one or the other of these words is used to describe the environment in which our patriarchs lived.

1. or to an individual creature by performing a miracle for such a person

ואשביעך ביוי – טעמו פשוט, ומאמרו אלהי השמים ואלהי הארץ ביאור לאחדות {הבורא} שהשביע בשמו ולכלליות אלוהותו יתפאר ויתעלה¹.

1. לט. עי׳ לרס״ג בפירושו הארוך (מהד׳ צוקר עמ׳ 412) שפירש ענין תוארים אלו שהשביע אברהם בהם בכמה אופנים שונים. וז״ל ׳ואשביעך בה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ – כלל הכל. דבר אחר, כדי לקיים את השבועה בעדות השמים והארץ שנאמר בהם ׳העידותי בכם היו את השמים ואת הארץ׳. דבר אחר, מפני שאלה קולטים את חלקי האדם בהפרקם כנאמר ׳וישב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה׳. דבר אחר, מפני ששנים אלה הם מקומות הגמול והעונש ככתוב ׳כי כאשר השמים החדשים וגו׳ ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי וגו׳⁠ ⁠׳. ולכאורה טעמו הראשון ׳כלל הכל׳ הוא אשר תפס רבנו לפשוטו של מקרא והוא אשר ביאר כאן על פיו.

מבנות הכנעני – פן יאמרו עלי על ידי ירושה ומתנה נכנס הוא לארץ לפיכך איני רוצה אלא על ידי הקב״ה שיתננה לי בחזקה.⁠¹

1. בדומה בר״י בכור שור.

מבנות הכנעני, "from among the daughters of the Canaanite nation.⁠" Avraham did not want that in the future anyone could claim that his claim on the Holy Land was based on intermarriage with the previous owners of that land. It had to be established beyond any shadow of a doubt that the Israelites' claim to the land was based on God having promised it to their founding father, and that He used His Power to do this on their behalf.

ואשביעך – וא״ת שבועה זו למה. והלא אם יביא אשה שלא כרצונו (והא) יגרשנה. וי״ל שלא היה מתיירא כי אם מאותם שישב בארצם כי לא רצה לביישם. אי נמי לכך נשבע שידע אברהם ששום אשה [לא] תבא עם אליעזר על ספק לכך נתן לו כתב שבועה שלא יסרב מליקח כל מי שיביא. כך פי׳ רי״ח.

ואשביעך – וא״ת היכי השביע אברהם אליעזר במילה. והא ברי׳ שבועת הדיינין (שבועות לח:) האי דיינא דאשבע בתפילי טועה כו׳. לא קשי׳ דהא מסיק ותלמיד חכם לכתחילה בתפילי. אי נמי כיון שלא נצטוו עדיין יותר הואי כספר תורה לגבייהו (תוספות שבועות לח: ד״ה האי דיינא).

אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני – אע״פ שאמרו חכמי׳ (בראשית רבה נט:ט) שאין ארור מדבק בברוך. מ״מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג., יבמות יא:, כד.).

ואשביעך בי״י – היה ראוי לאברהם שיצוה את יצחק בנו שלא יקח אשה מבנות כנען, אבל היה רצונו לשלוח בחייו אל ארצו ואל משפחתו, והשביע העבד לעשות כן בחייו או במותו, ולכן הוצרך על כל פנים להשביע העבד ללכת שם, והוצרך לאמר לו: אני מצוך שלא תקח אשה לבני מבנות כנען ושתלך אל ארצי, ותקח לו אשה מבית אבי. וכיון שהשביע את העבד על זה לא הוצרך לצוות את יצחק דבר, כי יודע בו שלא יעבור על רצון אביו ועל השבועה שהשביע את עבדו, כי היה הענין נודע ליצחק. באמת גם יתכן שעשה העבד אפטרופוס על כל נכסיו וצוה אותו שישיא יצחק לרצונו וינחיל אותו נכסיו על מנת כן, וזה טעם: המושל בכל אשר לו (בראשית כ״ד:ב׳)

אלהי השמים ואלהי הארץ – הקב״ה יקרא אלהי ארץ ישראל, כדכתיב: כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ (מלכים ב י״ז:כ״ו), וכתיב: וידברו על אלהי ירושלם כעל אלהי עמי הארץ (דברי הימים ב ל״ב:י״ט). ויש בזה^א סוד, עוד אכתבנו בעזרת השם (רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ה), אבל בפסוק: אשר לקחני מבית אבי (בראשית כ״ד:ז׳) לא נאמר בו אלהי הארץ כי היה בחרן או באור כשדים, וכן אמרו (בבלי כתובות ק״י:): הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י״י לאמר לך עבוד אלהים אחרים (שמואל א כ״ו:י״ט).

א. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בה״.

AND I WILL MAKE THEE SWEAR BY THE ETERNAL. It would have been proper for Abraham to command his son Isaac that he should not take a wife from the daughters of Canaan. But since it was his wish to dispatch someone during his lifetime to his country and his family, and he made the servant swear to do so whether in his lifetime or after his death, therefore Abraham found it necessary in any case to make the servant swear to go there. In addition he found it necessary to say to him, "I command you that you should not take a woman for my son of the daughters of Canaan. Instead you are to go to my country and take for him a wife from my father's house.⁠" Now having required the servant to swear to this, he no longer found it necessary to command Isaac at all for he knew that he would not transgress his father's wish or the oath which he made his servant swear, as the matter was indeed known to Isaac.
It is also possible that the servant Eliezer was the administrator of his possessions, and Abraham commanded him to marry off Isaac in accordance with his will and cause him to inherit his estate on this condition, [namely, that he marry in accordance with his father's wish]. This is the significance of the expression, that ruled over all that he had.⁠¹

THE G-D OF THE HEAVEN, AND THE G-D OF THE LAND.⁠² The Holy One, blessed be He, is called the G-d of the Land of Israel, as it is written, They know not the manner of the G-d of the land,⁠³ and it is further written, And they spoke of the G-d of Jerusalem, as of the gods of the people of the earth.⁠⁴ There is a secret in this matter which I will yet explain⁵ with the help of G-d. However [in (7)], further on where it says, Who took me from my father's house, it does not say "the G-d of the land" because he [Abraham] was then in Haran or Ur of the Chaldees. So also the Rabbis have said:⁠⁶ "He who lives outside the land of Israel is as if he had no G-d, as it said, For they have driven me out this day that I should not cleave unto the inheritance of the Eternal, saying, Go, serve other gods.⁠⁷

1. (2) here.

2. "Of the land.⁠" From Ramban's commentary it becomes obvious that he understood the word ha'aretz (the land) to mean "the land of Israel.⁠"

3. II Kings 17:26.

4. II Chronicles 32:19.

5. See further, 26:5, and Leviticus 18:25.

6. Ketuboth 110b.

7. I Samuel 26:19. But who said to David, Go serve other gods? However this verse teaches you that he who lives outside of the land of Israel is considered as if he worshipped idols. (Ibid.)

אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני – הזהירו בשבועה שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען הזרע המקולל, לפי שהאשה מוכנת לפורענות תטה את האדם לצדה כי כן עשתה אם כל חי, וכמו שידוע מענין שלמה ע״ה בנשים נכריות שנשא עמוניות מואביות צידוניות חתיות, שהעיד עליו הכתוב (מלכים א י״א:ד׳) נשיו הטו את לבבו, ועל כן הוקבע בישראל מנהג לקרוא פרשה זו לחתן ביום חתונת להזכיר העם שיזהר בנשואיו, ושלא יקח אשה לשם יופי, שהרי הכתוב אומר (משלי ל״א:ל׳) שקר החן והבל היופי, ולא לשם ממון, כי הממון עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים, ולא לשם שררת הקרובים ובני משפחות שיהיה נעזר בהם ויוכל להשתרר, לפי שהוא נכשל ונענש בכל אחת ואחת משלש כוונות אלו, אבל יצטרך שתהיה כוונתו לשם שמים ושידבק במשפחה הגונה, לפי שהבנים נמשכים במדותיהם בטבע אחר משפחת האם, כי כן טבע ביין להיות טעמו נמשך אחר הכלי אשר עמד בתוכו.

ועוד יש בפרשה זו אזהרה לאדם שישא אשה מבנות משפחתו ושידבק בקרובותיו, כי כן עשה אברהם שנאמר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק. וכן עמרם שכתוב בו (שמות ב א) וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. כי כשהבריות מזדווגות כל אחד ואחד אל מינו השלום מתקיים ומתרבה בעולם, ואם אולי ישא אשה למטה ממדרגתו יהיה לבו גס עליה ויגיע לו קלון, גם אם ישאנה למעלה ממדרגתו תתגאה עליו וכל ימיהם יעמדו בקטטה ומריבה. וכבר המשילו רז״ל המשפחות הדבקות זו עם זו שכולם מתאימות במעלה שוה, משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל. וכשאחת הגונה והאחרת לא כן, אמר המשל לענבי הגפן בענבי הסנה דבר כעור אינו מתקבל. ועל כן ראוי לאדם שישא אשה לשם שמים, הטובים ידבקו בטובים והרעים לא יוכלו להדבק רק עם הרעים, כי כל אחד הולך אחר מינו והדומה לו, שהרי הטובים מואסים את הרעים ועל כן תבא המריבה בחבורם, כי אין השלום מתקיים אלא כשהם מזדווגים כל אחד ואחד אל מינו, וזהו שכתוב (תהלים קכ״ה:ד׳) הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם, קרא הכתוב המזדווגים אלו עם אלו אשר כוונתם לשם שמים טובים וישרים, והגיד הכתוב כי כשהטובים דבקים עם הישרים, והמטים עקלקלותם עם פועלי האון, אז יהיה שלום על ישראל.

אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, "that you will not take a wife for my son from amongst the daughters of the Canaanite, etc.⁠" He warned Eliezer not to take a wife from a nation which was cursed. When a woman is predestined for destruction, she is apt to drag her husband in the same general direction. This is precisely what the mother of all human beings did (compare Genesis 3, 20). You are aware that this is what happened to Solomon who married a number of alien women (Kings I 11,1). The prophet testifies there that it was these women who turned his heart from being completely loyal to G-d. This is the reason that it has become the custom of the Jewish people to read this portion (in the presence of the assembled guests) to a bridegroom on the day when he gets married to remind all the people to be very circumspect in their choice of life-partners. (There is a section on this custom in Zunz: "Ritus" page 15). The Avudraham at the end of ברכת נשואין brings the custom as "on the Sabbath of the seven days of the Chuppah one reads this section before the bridegroom, etc.⁠" (apparently in the Synagogue during the regular morning service). The groom is reminded not to marry a woman because of her physical beauty, as Solomon has said in Proverbs 31,30, שקר החן והבל היופי, "grace is deceptive, and beauty is vain.⁠" He should also not marry a woman because she is wealthy, as money is apt to develop wings and to fly off just like an eagle (compare Proverbs 23,5). The groom should also not marry a woman because she is a member of a powerful, and influential family and he hopes to become powerful and influential himself due to his wife's connections. If these are a groom's considerations in the choice of his wife he will be punished and will likely fail on all three counts. The guiding considerations when choosing a wife have to be reverence for G-d, choosing a family which enjoys a good reputation. Seeing that in the majority of cases the daughter's character is similar to that of her brothers, one may form some idea about a girl by observing the way her older brothers conduct themselves. (compare Baba Batra 110).

Our portion also teaches that it is appropriate to select a bride from amongst one's family, as did Avraham (compare verse 4) for his son Yitzchak, and as did Amram who married Yocheved (an aunt, Exodus 2,1 something that the Torah forbade later on). Whenever people marry someone to whom they already have a natural affinity, such as members of their own family (excluding incest, of course), the likelihood of harmonious relations not only between husband and wife but between the mutual members of the respective families is enhanced.
If someone marries a wife from a lower social strata, there is a chance that he will feel superior to her and this will lead to bad blood and resentment on his wife's part. The result will be an ongoing friction. Our sages in Pesachim 49, have described families who are cleaving to one another because they are all part of the same social strata as ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל, "grapevines joining grapevines are something beautiful and acceptable.⁠" The author continues in this vein, concluding with the quotation from Psalms 125,4 הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם, "Do good, O Lord to the good, to the upright in their heart.⁠" The psalmist implores G-d to grant His blessing to people whose motivations in their choice of wife are guided by the principles we have just outlined. The psalm goes on by predicting that those who are guided by base motivations will join the path of the evildoers. When such clear lines of distinction are drawn between people who are sincere in their motivations and those who are not, Israel will be at peace (as one will not confuse one group with another).

בה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ – פרש״י ז״ל אבל כשלקחני מבית אבי היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ שלא היו באי העולם מכירים בו עכ״ל. פי׳ חזקו׳ ובדרך זה תצטרך לפרש כביכול קודם שברא אדם לא היה אלא אלהי השמים ועל דוגמ׳ זו אמר הפיי׳ לפניו ואחריו לא נוצר אל פי׳ לפניו קודם ידיעת אלהותו כלומ׳ קודם שנברא העולם לא נוצר אל ואחריו פי׳ אחר שתפסוק מפי הבריות ידיעת אלהותו כלו׳ אחר שיהיה עבר ובטל לא יהיה אלא הוא לבדו כי הוא לבדו בלתי תכלה ובלי תחלה ומטעם זה ליכא מלכות בברכה ראשונה של שמונה עשרה כי אין ראוי לומר אלהינו מלך העולם אלהי אברהם שהרי באותו פרק שהתחיל להיות אלהי אברהם לא היה עדיין אלוה ומלך העולם.

ואשביעך – כדי שלא תאמר האשה האיך אלך על הספק אולי כשאבא שם לא יחפוץ בי על כן נתן בידו נוסח השבועה לומר שהכל בידו להשיאו למי שירצה:

אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני – ראוי היה להשביע ליצחק שלא ישא אשה מבנות כנען אבל היה ברצונו לשלוח בחייו לארצו ולמשפחתו ולהשביע העבד שיעשה כן או בחייו או אחרי מותו ולכך הוצרך עכ״פ להשביע העבד וכיון שהשביע העבד לא הוצרך להשביע ליצחק כי ידע שלא יעבור על דעת אביו. א״נ שעשה העבד אפטרופוס וצוה לו שישיא ליצחק כרצונו וינחיל לו נכסיו על מנת כן ועל כן הזכיר המושל בכל אשר לו.

וי״מ: שיצחק לא היה שם והוא מפחד הזקנה מיהר בענין וכן נראה מן הפסוק שלא היה שם דכתיב ויצחק בא מבוא ואית׳ במדרש שהיה בג״ע שכשהעלהו אברהם לעולה חבל בו מעט והכניסו לג״ע לרפאתו. א״נ שהלך להחזיר הגר לאביו:

ואשביעך בי״י אלהי השמים ואלהי הארץ – לפי שבשמים גוזרי׳ לזווגם בארץ:

ואשביעך, "so that I make you swear, etc.⁠" Avraham anticipates Eliezer's concern that no woman in her right mind would a follow someone's servant to a distant country on the servant's say so that he had been empowered to select her as a wife for the son of his master. Therefore, Avraham told Eliezer that he would give him irrevocable documents, oath-like, to prove to the girl's family that if she were to come she would indeed become the wife of Avraham's son Yitzchok. Eliezer would have the widest possible latitude in using his good judgment.

אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, "that you will not take a wife for my son from among the girls who are of Canaanite origin.⁠" Actually, Avraham should have made Yitzchok swear an oath that he would not marry a Canaanite girl. The reason Avraham did not proceed in this fashion was that he wanted to send someone to his family in Charan or thereabouts, but he wanted to make his servant swear that he would perform the task either while he, Avraham, was still alive, or if necessary, even after his death. To this end he had to make Eliezer take an oath anyway. Seeing that he made Eliezer swear there was no longer any need to make Yitzchok swear to the same effect. He knew that Yitzchok would not violate the wishes of his father in this matter.

Alternatively, Avraham actually appointed Eliezer to be his executor, ordering him to see that Yitzchok would get married and restricting his choices only by excluding women of Canaanite descent. To make this point quite clear to the reader, the Torah added the words המושל בכל אשר לו, describing Eliezer as having complete power of attorney concerning the affairs of Avraham.

Some commentators believe that that at the time in question Yitzchok was simply not at hand, a view supported by the Torah when it described the chance meeting of Yitzchok and Eliezer when the former just returned from the well named by Hagar באר לחי רואי, (compare both 24,18 and 16,14) According to a Midrash (Yalkut), Yitzchok returned from Gan Eden at that time where the wounds inflicted upon him by his father when he had been lying bound on the altar had been healed.

ואשביעך בה' אלוהי השמים ואלוהי הארץ, "I will make you swear in the name of the Lord of heaven and earth.⁠" The simile was apt as marriages are made in heaven before they are consummated on earth.

ואשביעך בי״י אלהי השמים – מכאן שאין בשמים חפץ כלום עד שיזכור השם בשבועה וכן פס׳ וא״ה ק״ל דנזקקי׳ לאלהי ישראל וא״ת היכי השביע אברהם לאליעזר במילה והא בריש שבעת הדייני׳ (שבועות ל״ח ב׳) אומר האי דיינא דאשבע בתפילין טועה. וי״ל לא קשייא דהא ת״ח נשבע לכתחלה בתפילין, א״נ כיון דלא נצטוה עדיין הוה כס״ת לגבייהו.

אשר לא תקח אשה כו׳ – למה לא צווה ליצחק עצמו שלא לישא מבנות כנען. וי״ל בעבור שיצא ולא היה אצלו באותו שעה, ששלחו ממנו כדמשמע קרא ויצחק בא מבא [וכו׳], ואברהם היה כבר זקן והיה ירא פן ימות קודם שיבא אצלו וצוה לעבדו שלא ישיאו מבנות כנען. וא״ת למה שלחו ממנו לפי שענר אשכול וממרא בקשו [להתחתן ב](מ)⁠אברהם שהיה עמהם, כי הם היו בעלי ברית אברם, ואברהם לא היה חפץ אך היה חפץ להתחתן במשפחתו ולא היה יכול להשיבם בפי׳ איני רוצה להתחתן בכם, אלא אמר בני יצחק אינו אצלי בפעם הזאת כי הלך לבקר את קרוביו ותמתינו עד שיבא ואשאל אם רוצה להתחתן בכם, ומיד שלחו אחר הגר להחזירה. וכשיבא יצחק אפי׳ אם ישאלו אותו אם הוא רוצה להתחתן בבנות ענר כו׳ היה לו פתחון פה לומר כבר אירסתי מבנות קרובי במקום שהייתי.

והר״מ הדרשן אומר לפי שיצחק היה עולה תמימה לפיכך לא היה רשאי לצאת חוצה לארץ אחר זוגתו והיה צריך לשלוח לאליעזר.

אלהי השמים – הפך דעת הצאבא.⁠¹

ואלהי הארץ – הפך דעת קצת בני אדם האומרים ״עזב י״י את הארץ״ (יחזקאל ח׳:י״ב).⁠² ואין קושיא כי אחר כן לא אמר רק ״אלהי השמים״ (ז), כי כבר הודעתיך שהביאור חסד ועזיבתו^א אינו חמס.⁠³

1. ראה לעיל על בראשית י״ד, יט ובהערתי שם.

2. תחילת הפסוק ביחזקאל הוא: ״אין ה׳ רֹאה אֹתנו״. משמעות היות ה׳ אלהי הארץ הוא השגחתו בארץ, בניגוד להשקפת שוללי ההשגחה המתוארים ביחזקאל כאומרים שעזב ה׳ את הארץ. ראה מו״נ ג׳:י״ט.

3. בהמשך אברהם אמר רק ׳אלהי השמים׳ והשמיט ׳אלהי הארץ׳. אין לתמוה על כך, משום שאין לצפות לעקביות בתורה, אלא יש לקבל כחסד כל תוספת כתובה, ולא לקטרג על השמטות. השווה על ו׳, כ; כ״ח, יב; מ״ו, ב.

א. בכה״י: המילה משובשת תוקנה בשולי הדף.

אלהי השמים ואלהי הארץ – הנה אמר זה, להורות על שמנהיג אחד מנהיג השמים והארץ, והעיד בזה שהוא יתעלה משגיח בארץ.

וְישבע לו בה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ שלא יקח אשה לבנו יצחק מבנות הכנעני, ואף על פי שהוא יושב בקרבו, כי לא בחר בארץ ההיא מפני יושביה, אבל מפני היותה מוכנת אל שידבק בה השפע האלהי למי שהוא מוכן לזה. והנה מנהג הכנענים היה פחוּת מאד, כמו שזכרנו במה שקדם, ועוד שכבר נתקלל כנען, כמו שנזכר בפרשת נח (ט, כה), ולזה היה אברהם מרחיק בנו יצחק מֵהִתְחתן בכנענים, כי בו בחר ה׳ יתעלה להיות ממנו הזרע הנבחר, כמו שקדם.

התועלת הראשון הוא בדעות, והוא שכבר הודיענו בזה הסיפור שבכאן נמצא אחד, הוא התחלת השמים והתחלת הארץ, והוא מה שאמר ׳ואשביעך בה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ׳ (כד, ג). והוא דבר טעו בו הרבה מהקודמים, וחשבו שהתחלת הדברים הנפסדים — והם הדברים אשר בעולם השפל — היא זולת התחלת הדברים הבלתי נפסדים — והם הגרמים השמימיים, לפי שהם חשבו שהתחלות הדברים המתחלפים ראוי שתהיינה מתחלפות, ולזה האמינו שבכאן שני אלוהות. אלא שעם החקירה יתבאר שזה הדעת הוא נפסד, כי אנחנו נראה המציאות כולו מתאחד ונקשר קצתו בקצתו, וזה ממה שיחייב שיהיה כולו מהתחלה אחת במספר, כמו שהתבאר במקומותיו.

התועלת השני הוא במידות, והוא שראוי לאדם להתרחק מֵהִתְחַבֵּר עם הפחותים לפי היכולת, ולזה הרחיק אברהם שיקח יצחק אשה מבנות כנען, להיות מנהגיהם פחותים מאד כמו שהתפרסם מדברי התורה. אמר: ׳וכמעשה ארץ כנען... לא תעשו׳ (ויקרא יח, ג). ואמנם הוכרח לשבת בארצם בעבור מצות ה׳ יתעלה, לסיבה שזכרנו במה שקדם.

ואשביעך בה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ – הטעם שהשביעו באלהי השמים. לפי שאברהם היה סבת קיומם. כאומרם אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. וכמו שפירשתי באומרו ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. שחוזר לאברהם שהוא קונה שמים וארץ והעמידם. וזהו אברהם קנין אחד. וכל זה בשביל מעשיו. ובפרט בשביל ברית מילה שקבל בראשונה. וזהו אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. שהוא ברית מילה של אברהם. ואחר שהוא סבת קיום שמים וארץ. רצה להשביעו באלהי השמים והארץ. בענין שהשם יזכור לו זה הזכות. ולכן חזר לומר ה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ. ואמר אשר אנכי יושב בקרבו. לרמוז שלא יטעה לומר אחר שהוא יושב בקרבם אם לא היו ראויים והגונים. לא היה יושב עם חברת מתי שוא. לזה אמר עם כל זה לא תקח אשה לבני משם. ולפי שבדברי אברהם היה ספק כי לא השביעו אלא שיקח לו אשה ממשפחתו. ואם ילך יצחק וישא אשה ממשפחתו היה נקי מהשבועה. לזה אמר העבד כציר נאמן. אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי ההשב אשיב את בנך. והשיב לו השמר פן תשיב את בני שמה. כי אם תשיבהו שם הייתי עובר מאמר השם שלקחני מבית אבי ואמר לי לזרעך אתן את הארץ הזאת. ואם היה רצונו שאשוב אני או בני שמה. למה לקחני מבית אבי כי טוב לי היותי בבית אבי. ואם תאמר שזה יספיק לי אבל בני חוזר. זה שקר כי הוא אמר לי לזרעך אתן את הארץ הזאת ואחר שבני הוא מלך הארץ הזאת. הראוי למלך לילך למלכות אחרת להיות שם עבד עולם. ואחר שזה כן הוא ישלח מלאכו לפניך ויצליח דרכך. אבל בשום ענין את בני לא תשב שמה. אח״כ אמר שהתקין עצמו לשלשה דברים לדורון ולמלחמה ולתפלה. לדורון ויקח העבד עשרה גמלים וכל טוב אדוניו בידו. למלחמה ויקם וילך אל ארם נהרים להורות שנזדרז מאד למצות אדוניו. עד שקם בזריזות וילך מיד אל ארם נהרים בו ביום. כמו שאמרו חכמים ז״ל שקפצה לו הארץ דכתיב ואבא היום אל העין היום יצאתי והיום באתי. ולתפלה אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם. כלומר לי אע״פ שאיני ראוי הקרה נא לפני על צד הקרי. אבל עם אדוני שהוא ראוי עשה חסד. וסדר בקשתו הנה אנכי נצב וגומר. ולפי שזה היה דבר פלא ואי אפשר להעשות אלא על הצד הנס ובצירוף זכיות הרבה. צירף ליצחק עם אברהם. ואמר אותה הוכחת לעבדך ליצחק מצד זכותו. ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני. ולפי שרבו הזכיות. ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת וגומר. להורות שהשם השלים עצת מלאכו ואע״פ שהוא לא אמר אלא והיה הנערה. אחר שכוונתו היתה שתהיה ממשפחת אברהם והוגנת לו. כן השלים השם דברו וכוונתו. וזהו אשר ילדה לבתואל. ומצד הנערה והנערה טובת מראה מאד. ולפי שבכאן היה חסר תנאי אחר. כי אע״פ שתהיה ממשפחתו ואשה יפה. אולי היא סרת טעם. לזה אמר שהיתה ג״כ נאה במעשיה. וזהו שאמרה שתה אדוני. לפי שהוא אמר דרך מוסר וענוה הגמיאני נא מעט מים שהוא כמו גמיאה קטנה. השיבה היא בנדבת לבה שתה אדוני כנפשך שבעך. וכשראה עוצם זריזותה וחריצותה. אמר והאיש משתאה לה מחריש. כלומר כי מן הדין ומדרך המוסר היה לו לדבר ולומר גברת לא תטריח עצמך פעמים רבות כי די בזה. לזה אמר כי כן היה ראוי אלא שנבהל ונאלם כאלם לא יפתח פיו והחריש אף על פי שהיה לו לדבר. וזהו מחריש לדעת ההצליח ה׳ דרכו. או אם היה מקרה:

אלהי השמים ואלהי הארץ – שאם תבגוד יפרע ממך בעולם הזה ובעולם הבא.

אלוהי השמים ואלוהי הארץ, a veiled warning to Eliezer that if he were to betray his trust, there would be a higher power to hold him accountable for such a betrayal.

[א] ואשביעך בה׳ אלהי השמים

[1] שבועות פרק שישי דף לח ע״ב (שבועות לח:)

לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו – וכי עדיין לא ידענו שהוא יושב בקרבו, אלא שבא לתרץ בזה קושיא וזה, כי מסתמא צוה שלא יתחתן בבנות הכנעני פן ילמד ממעשיהם, כדרך שנאמר בתורה (דברים ז׳:ג׳) ולא תתחתן בם וגו׳ כי יסיר את בנך מאחרי וגו׳ וא״כ מה ירויח אם ישא אשה מבנות לבן ובתואל כי גם המה עובדי ע״ג כמו הכנעני, על כן אמר אשר אנכי יושב בקרבו, ואמר פן תשיב את בני שמה, כי אמר פשיטא אם ישא בני אשה מבנות הכנעני מאחר שאנכי יושב בקרבו מסתמא גם בני יגור אצלם ואז יש לחוש שמא ילמוד ממעשיהם, ואם ישא מבנות לבן ובתואל וידור אצלם אז יש ג״כ לחוש שמא ילמוד ממעשיהם, אבל כשישא אשה משם וידור כאן אז ממ״נ אין כאן בית מיחוש, כי מן לבן ובתואל לא ילמוד שהרי לא ידור אצלם, ומן הכנעני לא ילמוד כי לא יהיה לו התערבות עמהם, ואדרבה ישטמו אותו על אשר לא רצה להתחתן בם, אמנם יש חששא אחרת והוא שטבע האבות נמשך גם לבנים וזה דווקא באותן עבירות הבאים מפאת החומר כאכילה וזימה וכילות וקנאה וכל המדות הרעות הנתלין בחומר, נגעים אלו מתפשטים מהאבות לבנים, ותולדותיהן כיוצא בהם, אבל הע״ג דבר התלוי בשכלו של אדם אינו מתפשט מאבות לבנים, כי ג׳ שותפין באדם, החומר בא מן אב ואם לפיכך כל מעשה אבות התלוין בחומר ירשו בנים, אבל האמונה היא תלויה בשכלו של אדם והרי הקב״ה נותן בו נשמה ושכל למה יתפשט זה מאבות לבנים, ע״כ היה מרחיק הכנענים שהיו שטופי זמה וכמה מיני עבירות הנתלים בחומר האדם זולת ע״ג, ולא הרחיק לבן ובתואל שלא היה בהם כי אם פחיתת הע״ג לבד.

דבר אחר, לכך אמר אשר אנכי יושב בקרבו ר״ל בתבנא דלבא אני יתיב, ואנכי כל מעשיהם ומחשבותיהם לפני באה, כי אולי למראה עינים תשפוט, כי יש ביניהם צבועים העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, ותחשוב כי כשרים המה וראויים להתחתן בם, על כן אמר כי מבשרי אחזה ברוח הקודש שעלי, שאין בהם עושה טוב גם אחד, כי אנכי דומה כאילו אני יושב בקרב לבם ויודע תוכם כברם ועל כן שינה אליעזר ואמר אשר אנכי יושב בארצו, כדי שלא יאמרו לבן ובתואל א״כ הוא שנביא הוא ובוחן לבות, ואנחנו רמאים אבל לא יועיל לנו רמאות שלנו, כי הוא יודע כל מה שבלבבנו, ואולי מחמת זה ימנעו מלהתחתן בו, על כן שינה ואמר שאברהם אמר אשר אנכי יושב בארצו.

ויש אומרים, שאמר אשר אנכי יושב בקרבו למעט גם בנות ענר אשכול וממרא אשר בקרבם הוא יושב, כי סוף סוף הם מזרע ארור ואליעזר חשב שאם אומר כן תזוח דעתם כי יאמרו מוכרח הוא להתחתן בנו, כי אין לו דרך לנטות ימין ושמאל ויכריחוהו לבא אצלם, ע״כ אמר אשר אנכי יושב בארצו דהיינו סתם כנענים אבל אותן אשר בקרבם הוא יושב מותר לו להתחתן בם, עי״כ לא תזוח דעתם עליהם, וז״ש ואפנה על ימין או על שמאל, להורות שיש ימין ושמאל לפניו, אבל האמת שלא התיר לו מבנות ענר אשכול וממרא, וכן פירש הרמב״ן.

<אשר אנכי יושב בְקִרְבוֹ: ¹קדמא׳ בקרבו, ²תניי׳ בארצו, וחד פסו׳ סימ׳, ³כי אני ה׳ בקרב הארץ.> [בקרבו].

1. קדמא׳: פסוקנו.

2. תניי׳: להלן פס׳ לז.

3. כי אני ה׳ בקרב הארץ: שמ׳ ח יח.

אשר אנכי יושב בקרבו – גילה דעתו אברהם טעם שהוצרך להשביעו ולא הועיל טעם שזה ברוך והוא ארור, כי העבד חשב מחשבות שהגם שכנען ארור כבר יצא מארור מטעם שאמר הכתוב והיה ברכה פירוש שכל משפחה שהיה אברהם בתוכה תהיה מבורכת, גם אומרו ונברכו בך וגו׳, לזה אמר אשר אנכי וגו׳ פי׳ הגם שאני יושב בקרבו ונברכו בי עם כל זה אין דבר זה מוציא לך ארור מקללתו. גם נתכוין לבל יאמר לצד שהיה מתגורר עמהם שלא יריעו בשכונתו יתחתן בהם, לזה אמר אשר אנכי יושב בקרבו אף על פי כן לא תועיל טענה זו להתחתן עמהם.

אשר אנכי יושב בקרבו, "among whom I dwell.⁠" Abraham countered Eliezer's assumption that inasmuch as the very proximity of Abraham causes one to be included in the blessing God promised to Abraham this did not mean that one's basic status of being cursed (as a result of Noach's curse) had been revoked. Abraham also wanted to dispel the notion that his presence and his status among such people as Aner, Eshkol and Mamre would become endangered if he did not take a wife for Isaac from their families.

ואשביעך בי״י אלהי השמים ואלהי הארץ – טעם אלהי השמים ואלהי הארץ במקום הזה אמר ראב״ע ז״ל ״כי בת פלוני לפלוני בארץ, הוא מן השמים, והוא סוד״. ודבריו דרך דרש. ולדעתי כי אלהי השמים רומז על הקודש, כדרך השמים שמים לי״י, כי הוא מנהיג הארץ וכל אשר בה, גם דרכו בקודש. ויש שבועה בענין חול כגון משביעו שיביא באמונה אלף כסף לבית פלוני. אבל השבועה הזאת על נשואי יצחק רמז לו שמלבד שיחטא לאלהי הארץ אם ישקר באמונתו, גם יחטא לאלהי השמים בקחתו אשה מבנות הנכר לבנו המקודש מבטן לשמים. ואל יקל בעיניו הענין הזה. ויאמר רמב״ן ז״ל ״אלהי הארץ, היא ארץ ישראל, כי הקב״ה נקרא אלהי ארץ ישראל כדכתיב ׳כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ׳¹ וכתיב ׳וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ׳⁠ ⁠⁠״.⁠² ולפי דבריו זכר כאן אלהי הארץ בעבור שליחות העבד שלא יוכל יצחק ללכת לארץ אחרת שלא יעזוב הארץ אשר י״י דורש אותה.

אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני – לא אמר מבנות חת כי בתוכם ישב כי הוצרך להזכיר כל בני כנען. וכנעני כולל עשתי עשר בניו שכולם בשם כנען יקראו.⁠³ ולפי שהוא גם שם פרטי למשפחות כנען ופלשתים, כמו ״ואחר נפוצו משפחות הכנעני״⁴ ״והכנעני אז בארץ״,⁠⁵ ״והכנעני והפרזי אז יושב בארץ״,⁠⁶ ״והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן״,⁠⁷ על כן הוסיף ״אשר אנכי יושב בקרבו״. והוא ישב בתוך בני חת להודיעו שעל כל משפחות י״א בני כנען ידבר, והיושב בארץ נקרא שיושב בתוך הכנענים כמו ״אולי בקרבי אתה יושב״.⁠⁸

1. מל״ב יז, כו.

2. דהי״ב לב, יט.

3. בראשית י, טו-יח.

4. שם י, יח.

5. שם יב, ו.

6. שם יג, ז.

7. במדבר יג, כט.

8. יהושע ט, ז.

אלהי השמים ואלהי הארץ – הקב״ה יקרא אלהי ארץ ישראל, כדכתיב לא ידעו את משפט אלהי הארץ (מ״ב י״ז כ״ו), וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ (ד״ה ב׳ ל״ב י״ט), לפי שאיננה תחת ממשלת המזלות והככבים אשר חלק ה׳ אותם לכל העמים, ולפי שהיה אברהם עתה בארץ כנען הזכיר גם אלהי הארץ, אבל להלן שאמר אשר לקחני מבית אבי, לא הזכיר רק אלהי השמים, לפי שרומז לזמן היותו בחוצה לארץ, כי היה אז בחרן או באור כשדים:

מבנות הכנעני – הקפיד אברהם שלא להתחתן בם, לפי שכנען היה ארור מפי נח, ולא רצה שיתערב בנו זרע ברך ה׳ עם הזרע המקולל ההוא, ועוד שהקב״ה יעד לתת את הארץ לזרעו שהיה מבני שם ושיסחו רשעים בני כנען ממנה, ואם היה יצחק נושא אשה מבני כנען היו היורשים את הארץ כנעניים ולכן אסרם עליו. והנה עכ״ז בחר אברהם בזרע בתואל עם היותו עובד ע״ז מטעם אחר והוא, כי המצוות והעברות אשר בתורה הם על ב׳ פנים, מהם שיעשו רושם בגוף ובנפש, כמדות וכמעשים, ומהם אשר יעשו רושם בנפש לבד, כאמונות. והנה אותם אשר יעשו רושם בגוף ובנפש, הם אשר יעברו רשומם אל הבנים אשר ישתלשלו מהם, כשנאה והנקמה והאכזריות והזימה והכילות ודומיהן, שהן יעשו רושם בנפש, מהצד שהן עבירות, ובגוף, לפי שהמדות יפעלו בליחות, כמו שהליחות יעשו תכונה במדות, כי כמו שכאשר יהיה דם הלב רותח, יהיה האדם כעסן, כן מי שיכעס, יעשה דם לבו רותח, הנה אם כן אותן המדות יחייבו המזגים הגופיים, ולזה ימשך ענינם לבנים, וזה רוע אנשי כנען. אמנם הדברים שעושים רושם בנפש בלבד, והם האמונות, עם היותן כוזבות ורעות, לא יתפשטו בבנים, ולזה לבן ובתואל אף שהיו עובדי ע״ז, לא היה מחוייב שיעבור רשומם לבניהם, ולכן בחר בהם אברהם, והרחיק בנות הכנעני:

מבנות הכנעני – כי הכנענים היו רעים במדות ובמעשים, באמונה משובשת, ואלה יעשו רושם בגוף ובנפש, ויעברו רשומם אל הבנים כי ישתלשלו מהם, כשנאה ונקימה אכזריות וחימה וכילות וכדומה, אלה יעשו רושם בנפש ובגוף, לפי שהמדות יפעלו בליחות כמו שהליחות יעשו תכונה במדות כי כמו כאשר יהיה דם הלב רותח יהיה האדם כעסן וכן מי שיכעס יעשה דם לבו רותח, הנה א״כ אותן המדות יחייבו המזגים הגופיים, ולזה ימשך ענינם אל הבנים, ולזה הרחיק בנות אנשי כנען, אמנם לבן ובתואל עם היותם עובדי אלילים אין מן המחויב שיעבור רשומם לבניהם, כי אמונה הכוזבת לא תעשה רושם רק בנפש ולא יתפשט בבנים, לכן בחרו האבות בבנות בתואל ולבן (ר״ן).

אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני – שאם היה מתחתן בהם שוב לא יתכן לישראל להוריש הכנעני מארצו אחרי היותם אחים, כמו שלא יתגרו מלחמה במואב עמון ואדום. והיה ג״כ מכוונת התורה באריכות הספור הזה להרחיק את ישראל מהתחתן בכנענים.

that you will not take a wife, etc. If Isaac had married one of them, it would no longer have been likely that Israel would dispossess the Canaanites from their land, since they would be brothers, just as they were not to provoke war with Moab, Ammon, and Edom. It was also within the Torah’s intention, by telling this story at length, to keep Israel away from intermarrying with the Canaanites.

ה׳, אשר בידו מונח העתיד.

אלקי השמים ואלקי הארץ, לא ״אלקי השמים והארץ״, העלול להיות מובן ככפירה בהשגחה הישירה של ה׳ על הארץ; כאילו שה׳ הוא אלקי הארץ רק במידה שהוא אלקי השמים, ובמידה שגורל הארץ תלוי בשמים. אלא ה׳ הוא האלקים והמנהיג הישיר של הארץ, כדרך שהוא אלקי השמים.

מבנות הכנעני – התהום המפרידה בין בת כנעני לבין בן אברהם כל כך גדולה, עד שלעולם לא יתאימו זו לזה. אך השפעת אשה כנענית על בני תהיה גדולה עוד יותר, ״מכיון שאנכי יושב בקרב הכנענים״, ועל כן תוגבר ותחוזק השפעתה על ידי קרובי משפחתה וחברותיה.

בהמשך ישנה ראיה לכך שמשפט הזיקה ״אשר אנכי יושב בקרבו״ מתייחס להשפעת המשפחה; כאשר אליעזר, בעדינות רבה, משנה את ״בקרבו״ ל״בארצו״ (להלן פסוק לז), שכוונתו: אני גר בארצם ומכיר את דרכיהם ונימוסיהם. אילו אמר ״בקרבו״ היה בכך עלבון מרומז: באתי אליכם מאחר ואתם גרים בריחוק מקום; אך אם הייתם גרים קרוב, לא היינו מקבלים גם אתכם!

ואשביעך – כי ע״י מצות המילה נעשה אלהי הארץ,שזה היה כריתת הברית להיות לך לאלהים, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, שהיו מושחתים במדותיהם, וכבר כתב הר״ן שהמצות והעברות שבתורה הם על שני פנים, מהם שיעשו רושם בגוף ובנפש במדות ובמעשים, ומהם שיעשו רושם רק בנפש באמונות, ואותם שיעשו רושם בגוף ובנפש, יעשו רשומם אל הבנים המשתלשלים מהם, כשנאה ונקמה ואכזריות והכילות והזמה ודומי׳, שהם יעשו רושם בנפש מצד שהם עברות ובגוף לפי שהמדות יפעלו בליחות כמו שהליחות יעשו תכונה במדות, כי כמו שבאשר יהיה דם הלב רותח יהיה האדם כעסן, כן מי שיכעוס יעשה דם לבו רותח, ואותם המדות יחייבו המזגים הגופיים וזה ימשך לבנים, וזה רוע אנשי כנען, אמנם הדברים שעושים רושם בנפש לבד והם אמונות הכוזבות לא יתפשטו בבנים, לכן בחר באנשי בית אביו, הגם שהיו להם אמונות כוזבות, כמ״ש אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו, לא נשחתו במדות, ואמר אשר אנכי יושב בקרבו אפילו בעלי בריתו ענר אשכל וממרא שישב בקרבם, וגם שחשב אברהם שלכן שלחו ה׳ אל הארץ הזאת לתקן מדותיהם, שכפי שראה ה׳ השחתתם שלח את אברהם שישב ביניהם להשיבם למוטב, ומזה עצמו הוכיח שהם רעים מאד עד שהוצרך לשלחו שישב ביניהם בל יושחתו לגמרי.

{Why did Avraham favor the daughters of Haran over the daughters of Canaan?}

I WILL MAKE YOU SWEAR. Since it was through the commandment of circumcision that He became God of the earth — the covenant to be God to you being just that — you will not take a wife for my son from the daughters of the Cannaanites who were of corrupt traits. at R. Nissim has already written that the positive commandments and prohibitions of the Torah fall into two categories. There are those that create an effect both in the body and in the soul: in man’s character and in his actions — and there are those that make an impression only upon the soul: affecting what one believes; the first will affect, as well, the children that arise. Hatred, vengefulness, cruelty, avarice, incest, and so on, will affect the soul, because they are sins — and the body, because traits will act on the body fluids just as body fluids will predispose character traits. As when a man whose blood of the heart is agitated (‘boils’) will acquire an angry disposition, so will anger make the blood of his heart boil. These traits will thus unavoidably affect the body tempers — and be transmitted to the children. Therein lay the flaw of the Canaanites.

In contrast, those things that affect only the soul — i.e., of false beliefs will not be transmitted to the children. And that is why Avraham chose from among his father’s household, notwithstanding their erroneous beliefs.

And he said, among whom I dwell: not even from among his allies, Aner and Mamre, among whom he dwelled. Although Avraham realized that the Lord had sent him to this land a to improve the character of its inhabitants – God having dispatched him to dwell among them and to turn them towards the good, after He perceived their corruption — this in itself proved to him that they were so very wicked as to have made is it necessary that he be sent to live among them lest they become totally corrupt.

ואשביעך: לא אמר לו ׳השבעה לי׳ כמו שאמר יעקב ליוסף¹, אלא ״אשביעך״ בעל כרחך, וזהו מושבע מפי אחרים, והאדון יכול להשביע את עבדו בעל כרחו.

[הרחב דבר: וכן מצינו בשלמה שאמר לשמעי ״הלא השבעתיך בה׳⁠ ⁠⁠״ (מלכים א ב,מב) שהמלך יכול להשביע בעל כרחו. וכן סנהדרין גדולה השביעו את הכהן הגדול, כדתנן ביומא פ״א (משנה ה׳) שאמרו לו ׳משביעין אנו עליך במי ששכן שמו׳ וכו׳, ולא תנן שאמר הכהן הגדול ׳אמן׳², אלא השביעוהו בעל כרחו. וכמו שסנהדרין הגדולה היו יכולין להחרים את האדם על העבר, ככה יכולים להשביעו בעל כרחו על להבא. וזהו בכלל הא דאיתא במו״ק (טז,א) ׳ומשבעינן ליה׳³. {והיינו משום שחובה לשמוע דברי חכמים, משום הכי יכול להשביע בעל כרחו. ומזה הטעם אפשר להוכיח דאם לא יגיד עדות שיודע הוא חטא בפני עצמו, מהא דכתבה תורה דאפשר להשביע בעל כרחו מובן דמחוייב בכך}.]

בה׳: ביוסף כתיב (להלן מז,כט) סתם ״השבעה לי״ ולא כתיב ״בה׳⁠ ⁠⁠״, משום דשבועה סתם הוי ג״כ שבועה⁴. והא דכתיב בשאול ודוד⁵ ״השבעה לי בה׳ אם תכרית את זרעי וגו׳⁠ ⁠⁠״ (שמואל א כד,כב), הוא משום שלא היה נאמן בעיניו⁶ ואולי מבטל בלבו, על כן ביקש שיזכיר את ה׳ ובודאי לא יזכיר לבטלה. משא״כ⁷ מושבע מפי אחר בעינן דוקא בה׳ בפירוש⁸.

[הרחב דבר: וכמו שכתב רבינו תם, והביא הר״ן ריש נדרים. והביא ר״ת ראיה משבועת סוטה. והר״ן תמה על זה, הרי בסוטה ענתה אמן שהוא כמושבע מפי עצמו, ומ״מ כתיב ״ה׳⁠ ⁠⁠״.

ולא קשיא מידי, שהרי אם נשבעה הסוטה מפי עצמה לחוד אינו כלום, אלא דוקא הכהן משביע אותה והיא תענה אמן. הרי דגזירת הכתוב שיהא בסוטה מושבע גם מפי כהן וגם מפי עצמה. משום הכי בעינן הזכרת השם משום שבועת הכהן. ועיקר טעם הדבר, דשבועה בלי שם הוי כמו ידות שבועה דנפקא לן מדכתיב ״איש כי ידור נדר או השבע שבועה״ דידות שבועה מהני, אבל במושבע מפי אחרים לא מצינו ידות. והיינו שכתבו התוספות ריש נדרים (ב,א) דלהכי לא תנן ריש שבועות ׳כל כנויי שבועות כשבועות׳ משום דלית בשבועה ידות, ואין הכוונה דאין בכל שבועה ידות כלל, שהרי בפירוש תנן בנדרים פרק א׳ (ט,א) ׳כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה׳ וכו׳, וזהו מטעם ידות. אלא משום דבמסכת שבועות תנן ׳מושבע מפי אחרים׳ ג״כ, היינו שבועת העדות ושבועת הפקדון, ובאלו לית דין ידות.]

אלהי השמים ואלהי הארץ: כך היה הרגל לשון אברהם אבינו להרגיל בפי הבריות שהקב״ה משגיח בשמים ובארץ⁹, כמו שכתבתי לעיל (יד,יט).

אשר לא תקח אשה לבני¹⁰: אין אליעזר אדון ליצחק להשיאו אשה, אלא בלא ספק היו תחילה דברים ביניהם, והוחלט שהעבד ישתדל לקחת אשה ליצחק באשר יצחק אינו יכול לצאת חוץ לארץ ישראל¹¹, וגם אינו יכול לקחת אשה אלא מחוץ לארץ, ואחר שהוחלט הדבר השביעו כך.

אשר אנכי יושב בקרבו¹²: אע״ג שהזהירו לילך דוקא לבית אביו, מכל מקום לא השביעו אלא על הכנעני, באשר על זה הוא חשוד שיתעצל ללכת למרחקים ויקח אשה מבנות הכנעני ויאמר שהוא מארמי, משום הכי דייק ״אשר אנכי וגו׳⁠ ⁠⁠״¹³. עוד יש לומר, שבא לכלול¹⁴ אפילו מאומה אחרת היושבת בארץ ישראל רק שמשועבדים לכנעני¹⁵, הרי הם ככנענים¹⁶, כמו שכתבתי לעיל (יב,ו)¹⁷.

1. ״ויאמר השבעה לי״.

2. שאז היה נחשב כנשבע בעצמו, מההגדרה של שומע כעונה.

3. ומנלן דנצינן ולייטינן ומחינן ותלשינן שער ומשבעינן (יש רשות לבית דין לעשות דברים אלו) דכתיב...

4. וכך נפסק בשו״ע הלכות שבועות יו״ד סימן רל״ז סעיף א׳: האומר אני נשבע שאעשה דבר פלוני... הרי זה שבועה אע״פ שלא הזכיר לא שם ולא כינוי. ואכן בכל השבועות שהוזכרו בתורה לא הוזכרה שבועה בה׳ מלבד לעיל כא,כג ״ועתה השבעה לי באלהים הנה״ שביקש אבימלך מאברהם, ויש ליישב.

5. כשרדף שאול אחר דוד ונכנס למערה, ודוד חתך את כנף מעילו של שאול ואח״כ הראה לו זאת, השיב לו שאול ובכה, ובסוף הוסיף ״ועתה השבעה לי בה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״.

6. לא היה דוד נאמן בעיניו של שאול.

7. עתה חוזר רבינו לפסוקנו בענין השבעת אברהם את אליעזר.

8. כפי שמאריך רבינו בהרחב דבר.

9. וכעין זה מצאנו בחז״ל ב״ר נט,ח, והביאו רש״י להלן פסוק ז׳.

10. הו״ל להתחיל בפסוק הבא ׳לך לארצי ולמולדתי ולקחת אשה לבני ליצחק׳, כשזה עצם המינוי, ואח״כ להזהירו שלא יקח מבנות ארץ כנען, אך כאן הזהירו לפני שמינהו כלל.

11. רש״י להלן כו,ב – ׳שאתה עולה תמימה׳ וכו׳.

12. מילים מיותרות.

13. כלומר, והואיל ו״אנכי יושב בקרבו״, שמשמעותו, שהם קרובים אלינו וקל לקחת מכאן, לכן יש חשש שתתעצל ותקח מהם ותאמר שהם ממשפחת אברהם.

14. המילים ״אשר אנכי יושב בקרבו״.

15. כל האומות ששכנו באותה תקופה בא״י היו משועבדות לאומת כנען, כפי שכתוב למעלה (יב,ו) ״והכנעני אז בארץ״ – ׳שהיה הולך וכובש׳ וכו׳ (רש״י). אך יש להבין ע״פ רבינו את הגמרא (קדושין סא,א) עה״פ ״ונקית משבועתי זאת״ – ׳וקח לך אשה מבנות ענר אשכול וממרא׳ (והביאו רש״י), דלכאורה כולם נחשבו משועבדים לכנעני. וצריך לומר שהואיל ו״הם בעלי ברית אברהם״, נשארו מחוץ להשפעת ושעבוד הכנעני, ועיין בזה ברמב״ן להלן פסוק ח׳ היטב.

16. ובראב״ע כתב: ״הכנעני״ – כלל לעשתי עשר גוים.

17. ועיין להלן פסוק ל״ז (בדברי אליעזר) ברבינו.

בה׳ אלהי השמים וגו׳ – בפסוק ז׳ מדובר רק בה׳ אלהי השמים, בלי אלהי הארץ, וראה רש״י שם. הביטוי ״אלהי השמים״ מציין את האלהים הנשגב שמצוותיו אינן ניתנות להיתפש על ידי האדם, ואשר הופך באורח פלאי את הבלתי אפשרי לאפשרי ומשום כך די שם, בפסוק ז, בביטוי זה, בעוד אשר ״אלהי הארץ״ פירושו האלהים המשקיף על הארץ וכל אשר בה, המשגיח על דרכי האדם וגומל לאיש על פי מעשיו. וכאשר משביע אברהם את עבדו, הוא משביעו גם בשם אלהים זה.

הרמב״ן סובר שהכוונה כאן לאלהי ארץ ישראל, בדומה לנאמר אצל הכותים ״כי לא ידעו משפט אלהי הארץ״¹ (והטעם ברור, השווה רמב״ן). ולכן אין אברהם יכול לומר ״אלהי הארץ״ אלא כאן, ואילו לקמן, כשהוא מדבר על יציאתו מחוץ לארץ, שם הוא מדבר רק על ״אלהי השמים״; השווה מאמרם ז״ל ״הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה״,⁠² משום שרק בארץ ישראל מתגלה שלטונו ית׳ לעיני כל, ורק שם יש מקום לומר אלהי הארץ.

אשר לא⁠־תקח – אברהם משביע את עבדו, אך אין הוא מצווה את בנו שלא לקחת אשה מבנות כנען, שכן כפי שמתברר להלן, חשוב לו יותר שיצחק לא יחזור לחרן; משום כך הוא מטיל על עבדו להביא אשה משם, כדי שיצחק לא יצטרך לשוב שמה.⁠³

1. מלכים ב י״ז:כ״ו.

2. כתובות ק״י: (המ׳).

3. השווה רמב״ן.

ואלהי הארץ – עד שלא בא אברהם לא הי׳ הקב״ה מלך אלא על השמים בלבד, ומשבא אברהם המליכו על השמים ועל הארץ כענין שנאמר ואשביעך בה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ.⁠¹ (ספרי פ׳ האזינו)

1. קצת צ״ע שלא הביא הפסוק הקודם דפ׳ לך שאמר אברהם הרימותי ידי וגו׳ אל עליון קונה שמים וארץ, ובאמת בגמרא סוטה ד׳ ב׳ אמרו לענין דאיירי שם אפילו הקנהו להקב״ה שמים וארץ כאברהם אבינו דכתיב בי׳ קונה שמים וארץ, ואולי משום דלא כתיב התם ענין אלהות שהוא ענין מלכות שעל זה תכון עיקר דרשא זו.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון