Bereshit 24 – בראשית כד‏ – Mikraot Gedolot

[סו] ¹ואם לא תאבה האשה למה לי, איצטריך סד״א היכא דניחא להו לדידהו, ולא ניחא לה לדידה, נייתיה בעל כרחה, קמ״ל. (קידושין סא:)

[סז] ²רק את בני לא תשב שמה, רק מיעוט בני אינו חוזר בן בני חוזר. (בראשית רבה נ״ט)

1. ואם לא תאבה למה לי, בין לר״מ בין לר״ח קא בעי לה, (פי׳ חידושי קדושין לא׳ מן הראשונים ״לא נודע שמו״). ונראה דכוונתו לפ״מ דמבואר לפנינו בפסוק לז-מא מה דאליעזר סיפר איך שהשביעו אברהם ואמר ״אז תנקה מאלתי כי תבוא אל משפחתי ואם לא יתנו לך והיית נקי מאלתי״. ומה שלא כתבה התורה זאת כאן ע״כ משום שלא רצתה להאריך אבל בודאי אברהם אמר כן, ע״ז מקשי בין לר״מ בין לרחב״ג בסוגיא שם למה הוצרך אברהם לכפול דבריו בפסוק ואם לא תאבה האשה, ע״ז מתרץ דמלשנא דקרא לקמן מא. ״ואם לא יתנו לך״ למידין רק אם היא תרצה ואבותיה לא ירצו אז תנקה מאלתי, אבל להיפך אם אבותיה ירצו והיא לא תרצה אזי סד״א דיקה בעל כרחה ת״ל ואם לא תאבה. ועי׳ לקמן בתורה שלמה מאמר קנט. ובחומש תורה תמימה מביא דרש הנ״ל ועורך דברי הגמרא בלשונו כדרכו בהרבה מקומות, כן מגיה שם בגמ׳ ובמח״כ לא עיין כראוי בזה שנכון כמו שלפנינו. ובמדרש הגדול מביא צריכותא זאת רק לרחב״ג ומבואר דלא מפרש כנ״ל דהקושיא גם לר״מ אלא רק לרחב״ג. ובמדרש החפץ כת״י ואם לא תאבה האשה שרשותה בידה דע שאין דרכו [דרכה] מיושרת. ובס׳ המקנה כ׳ לבאר כן בגמרא הטעם דלא נייתי בעל כרחה משום דהיה מסופק אם תהיה קטנה או נערה שהיא ברשות אביה לקדשה בע״כ או בוגרת שהיא יכולה לקדש א״ע, וכן היה באמת ברבקה שהיו מסופקים בה אם היתה נערה או בוגרת, עי׳ כתובות נז:

2. בן בני יעקב ילך לחרן. ובכת״י ילקוט נר השכלים רק את בני מיעוט וריבוי, מיעט שלא ישתלט עליו ויכריח אותו, וריבה כלומר שאם הם לא יאמינו בך אחרי שכבר נעשה הקידושין, הנה יצחק ילך לשם ויביאה אל המקום הזה. ובשכל טוב נתכוון ברוח הקודש שבנו אינו חוזר אבל בן בנו חוזר.

וְאִם לָא תֵּיבֵי אִתְּתָא לְמֵיתֵי בָּתְרָךְ וּתְהֵי זָכָא מִמּוֹמָתִי דָּא לְחוֹד יָת בְּרִי לָא תָּתִיב לְתַמָּן.

If the woman does not want to come back with you, you are absolved from this oath to me. But do not bring my son back there.

וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה

וְאִם לָא תֵיבֵי אִתְּתָא לְמֵיתֵי בָּתְרָךְ וּתְהֵי זָכָא (ח״נ: זַכָּאָה, זַכַּאי) מִמּוֹמָתִי דָּא לְחוֹד יָת בְּרִי לָא תָתֵיב לְתַמָּן

נָקִי – זַכַּאי, נָקִי בידי אחרים – זָכָא

א. ״וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי״ – ״וּתְהֵי זָכָא מִמּוֹמָתִי״. וכן עוד: ״אז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי״ (מא) ״תְּהֵי זָכָא״, ״וְנִקָּה הַמַּכֶּה״ (שמות כא יט) ״וִיהֵי זָכָא מָחְיָא״, ״וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ (שמות כא כח) ״יְהֵי זָכָא״. בכל אלה אין לתרגם כנוסחי ״וִיהֵי זַכַּאי״ או ״וִיהֵי זַכָּאָה״ שמשמעו יהיה צדיק, מכיוון שאינו ברשות עצמו להיות צדיק בטענתו אלא בית דין הם המנקים אותו.⁠¹ אבל ״דָּם נָקִי״ או ״דַם הַנָּקִי״ (דברים יט י; שם יג) ״דַּם זַכַּי״ [בתאג׳: זַכַּאי] כתואר, כי הדם הוא נקי מעיקרו. כלל הדברים: נָקִי הפָּעוּל מאחרים כלומר שנעשה צדיק בידי אחרים – זָכָא. אבל נָקִי כתואר – זַכַּאי, כמו: ״נח איש צַדִּיק״ (בראשית ו ח) ״גְּבַר זַכַּאי״. ואילו ״נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ״ (דברים כד ה) ״פְּנִי יְהֵי לְבֵיתֵיהּ״, הוא תרגום על פי עניינו.

כללי תרגום שבועה

ב. שְׁבוּעָה מתורגמת בשלושה אופנים: מוֹמָתָא, כבפסוקנו ״וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי״ – ״מִמּוֹמָתִי״; קְיָם, כגון ״או הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה״ (במדבר ל ג) ״יְקַיֵּים קְיָם״; שבועה, כגון ״בִּשְׁבוּעָה אֲמִירָא דָּא״ (שמות יז טז).

גם הפועל נִשְׁבַּע מתורגם בכל השלושה: ״וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה״ (במדבר ה כא) ״וְיוֹמֵי כָהֲנָא״ (משורש ימ״ה/ימ״י), ״הִשָּׁבְעָה לי כיום וַיִּשָּׁבַע לו״ (בראשית כה לג) ״קַיֵּים לִי... וְקַיֵּים לֵיהּ״, ״וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר״ (ויקרא ה כב) ״וְאִשְׁתְּבַע עַל שִׁקְרָא״.

על שינויי התרגום העירו כבר קדמוני מפרשי אונקלוס מבלי מתן טעם. ואולם כמה מן האחרונים קבעו את הכללים הבאים.⁠²

לדעת ״עוטה אור״ קְיָם או קְיָמָא נתייחד ל״שבועה לקיים דבר בלי שום תנאי שיוכל להשתנות״. כנגד זאת מוֹמָתָא היא ״שבועה הבאה על תנאי התלוי בדבר מן העניינים״.⁠³ למשל כשאברהם אמר ״וְאַשְׁבִּיעֲךָ בה׳ אֱלֹהֵי השמים ואלהי הארץ״ (ג) וכוונתו היתה לקיום השבועה בלי שום תנאי, תרגם ״וַאֲקַיֵים עֲלָךְ בְּמֵימְרָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״. אבל לאחר שהעבד הטיל תנאי בדבר באמרו ״אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי״ (ה), תרגם ״וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זאת״ (ח) ״מִמּוֹמָתִי דָּא״, כי הדבר תלוי בדעת אחרים. וכן תרגם ״וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... . וְהַעֲלִתֶם את עַצְמֹתַי מִזֶּה״ (בראשית נ כה) ״וְאוֹמִי יוֹסֵף״, כי גם הוא תלה הדבר בעת אשר ״פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם״ אבל קודם לכך לא היו מחוייבים בדבר, והרי זו כשבועה על תנאי.

בדומה לכך, שבועות הבאות לברר את האמת נחשבות כשבועות על תנאי ומתורגמות מוֹמָתָא: שבועת הסוטה באה על תנאי כמפורש בפסוק ״אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ... הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים״ (במדבר ה יט) לכן גם שם תרגם ״וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה״ (במדבר ה כא) ״וְיוֹמֵי כָהֲנָא יָת אִיתְּתָא בְּמוֹמָתָא דִּלְוָטָא״. וכמוה ״שְׁבֻעַת ה׳ תהיה בין שניהם״ (שמות כב י) ״מוֹמָתָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״, כי אם האמת כדבריו הוא פטור מעונש. גם בשבועת שוא תרגם ״לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא״ (שמות כ ו) ״לָא תוֹמֵי״, כי הנשבע בא לברר דבר אף שאינו לצורך. אבל ״וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ״ (דברים ו יג; י כ) ״וּבִשְׁמֵיהּ תְּקַיֵּים״ כי היא שבועה לקיים דבר.

בכך, לדעתו, מתבארים גם חילופי תרגומי אָלָה: עיקרה הוא לשון קללה ולכן תרגומה הקבוע הוא בפועל ״לט״ מעניין קללה, כגון ״ככל אָלוֹת הברית״ (דברים כט כ) ״כְּכֹל לְוָטֵי קְיָמָא״, ״כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה״ (דברים ל ז) ״כָּל לְוָטַיָּא הָאִלֵּין״. אבל בפסוקים הרומזים לשבועה התלויה בתנאי תרגם מוֹמָתָא, כגון ״ושמעה קול אָלָה״ (ויקרא ה א) ״וְיִשְׁמַע קָל מוֹמֵי״, ״וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת״ (דברים כט יח) תרגם ״מוֹמָתָא הָדָא״, כמבואר במקומם.

כנגד כללים אלה יצא ״באורי אונקלוס״ בחריפות:

החכם בעל עוטה אור כתב: ״שבועות יתחלקו לשני ענינים: [א] הוא לקיים דבר בלי שום תנאי אשר יוכל להשתנות ואלה הוא שתרגם קְיָמָא; [ב] התלוי על תנאי שהוא תלוי בדבר מן הענינים וכאשר יהיה הדבר כן יקום השבועה, ואם לא – ינוקה מן השבועה. וכן בכלל הזה השבועה הבאה לברר האמת, כי גם זה הוא תלוי בדבר האמת ואלה שתרגם בלשון מוֹמָתָא״.

והנה הכל דברים בטלים ורוח ישאם, כי הם נגד האמת. מה שאומר ״לקיים דבר בלי שום תנאי... אלה שתרגם קימא״, אינו אמת. כי מצינו הרבה פעמים שני הלשונות כמוסב על שבועה אחת כגון כאן [״וְאַשְׁבִּיעֲךָ בה׳ אֱלֹהֵי השמים״ (ג) ״וַאֲקַיֵים עֲלָךְ״, ״וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זאת״ (ח) ״מִמּוֹמָתִי דָּא״], וכן בפסוק ״נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ״ (יהושע ב יז) תיוב״ע ״מִמוֹמָתִיךְ הָדָא דְּקַיֵימְתְּ עֲלַנָא״, וכן ״כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתֶּם לָהּ״ (יהושע ו כב) ״כְּמָא דְקַיֵימְתּוּן לַהּ״ והוא תלוי בתנאי של קשור תקות השני...

כיוצא בו ״וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי״ (בראשית כח ב) תרגם ״וְקַיֵּים יַעֲקֹב קְיָם״, וכן ״וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר... אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי״ (במדבר כא ב) ״וְקַיֵּים יִשְׂרָאֵל קְיָם״, וכולם על תנאי...

וכן מה שאומר ״כל שהוא על תנאי מתורגם מוֹמָתָא״, אינו אמת; ״וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה׳ אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת״ (יהושע ו כו),⁠״וַיַּשְׁבַּע אֹתָם בְּבֵית ה׳... וְהִקַּפְתֶּם עַל הַמֶּלֶךְ סָבִיב אִישׁ וְכֵלָיו בְּיָדוֹ וְהַבָּא אֶל הַשְּׂדֵרוֹת יוּמָת״ (מלכים ב יא ד-ח) תיוב״ע ״וְאוֹמִי״... וכל אלה בלי שום תנאי ותליה בדבר.

ועוד יותר הרחיק מן האמת ושכל ישר באמרו ״וכן בכלל הזה השבועה הבאה לברר האמת״ [כגון שבועת הדיינים והשבעת סוטה] ״כי גם זה תלוי בדבר האמת״. שומו שמים! מי איכא שבועה שאינה תלויה באמת? הלא כל שבועה היא לְאַמֵת הדבר, או שכן היה לשעבר, או שיהיה כן לעתיד!

לכן קבע בעל ״באורי אונקלוס״ את הכללים הבאים המיוסדים על הבחנות דיקדוקיות:

[א] הפועל קַיֵּים: בנפעל [נִשְׁבַּע] מתורגם ״קיים״ עם כינוי הגוף כבעברית [נִשְׁבַּע לְ = קַיֵּים לְ]: ״הִשָּׁבְעָה לי״ (בראשית כא כג) ״קַיֵּים לִי״, ״וַיִּשָּׁבַע לוֹ״ (בראשית כד ט) ״וְקַיֵּים לֵיה״. וכן בכינוי: ״נִשְׁבַּעְתִּי״ (בראשית כב טז) ״קַיֵּימִית״. אבל הִפְעִיל בכינוי [הִשְׁבִּיעַ] מתורגם בתוספת ״על״ כגון, ״אבי הִשְׁבִּיעַנִי״ (בראשית נ ה) ״אַבָּא קַיֵּים עֲלַי״, ״כאשר הִשְׁבִּיעֶךָ״ (בראשית נ ו) ״כְּמָא דְּקַיֵּים עֲלָךְ״. והטעם לתוספת ״על״; מכיוון ש״קיים״ משמש גם לתרגום חיים כגון ״וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ״ (בראשית מז כה) ״וַאֲמַרוּ קַיֵּימְתַּנָא״, ״וַתְּחַיֶּיןָ את הילדים״ (שמות א יז) ״וְקַיִּימָא יָת בְּנַיָּא״, הוצרך לתרגם הִשְׁבִּיעַ באמצעות ״קיים על״.⁠⁴

[ב] השם קְיָם: שְׁבוּעָה המתורגמת קְיָם או קְיָמָא מביעה התחייבות לקבלת השבועה מצד המושבע או מצד המשביע. דוגמת ״או הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה״ (במדבר ל ג) ״יְקַיֵּים קְיָם״, ״וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק״ (דברי הימים א טז טז) ״וּקְיָמֵיהּ לְיִצְחָק״. בפסוקים אלה הנשבע – גם הקב״ה כביכול – קבל על עצמו והתחייב. אבל ״וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זאת״ (ח) מתורגם ״מִמּוֹמָתִי דָּא״ ולא ״מִקְּיָּמִי דֵין״, שמשמעו; מן החיוב שקבלתי עלי, ואברהם לא התחייב אלא העבד. כיוצא בזה ״נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶה״ (יהושע ב יז) ״מִמוֹמָתִיךְ״ ולא ״מִקְּיָימִיךְ״ כי אין זו התחייבות של רחב.⁠⁵

[ג] השם מוֹמָתָא ופועל ימ״ה: שְׁבוּעָה המתורגמת מוֹמָתָא מביעה את אמירת השבועה מפי המשביע; ״וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת״ – ״מִמּוֹמָתִי דָּא״, מהשבועה שאמרתי. הטעם: מוֹמָתָא הוא מפועל ״ימי״ הנגזר מלשון ״אמר״ ומתאים במיוחד ל״מאמר השבועה״. גם ״שְׁבֻעַת ה׳ תהיה בין שניהם״ (שמות כב י) ״מוֹמָתָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״, ״ולקח בעליו ולא ישלם״ (שמות כב י) ״וִיקַבֵּיל מָרֵיהּ מִנֵּיהּ מוֹמָתָא וְלָא יְשַׁלֵּים״ כי שניהם מתייחסים למאמר השבועה שהמשביע או הנשבע מוציא מפיו.

[ד] הפועל אוֹמִי [מבניין אַפְעֵל]: כל לשון ״הִשְׁבִּיעַ אֶת״ מתורגם ״אוֹמִי יָת״ [ולא בפועל ״קַיֵּים״], כדי לשמור על תיבת ״את״. וטעם נוסף ״לפי שלשון הִשְׁבִּיעַ אֶת נמצא רק אצל מלך או נביא שמשביע אחרים, או הַשבעת סוטה ע״י כהן; הַשְׁבָּעוֹת אלה חמורות ביותר ובהם יתכן לשון אוֹמִי שהוא שם נרדף לשם אָלָה״.⁠⁶ גם ״לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא״ (שמות כ ו) מתורגם ״לָא תוֹמֵי״, כי לא הוזכרה בו שבועה ועניינו אמירה ודיבור כמבואר שם.

[ה] הפועל אִשְׁתְּבַע נתייחד לשקר מוחלט כגון ״וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר״ (ויקרא ה כב) ״וְאִשְׁתְּבַע עַל שִׁקְרָא״, ״ולא תִשָּׁבְעוּ בשמי לשקר״ (ויקרא יט ב) ״וְלָא תִשְׁתַּבְעוּן בִּשְׁמִי לְשִׁקְרָא״.⁠⁷

[ו] השם שְׁבוּעֲתָא נתייחד לשבועה חמורה שהיא כחרם והעובר עליה חייב מיתה. כך תרגם יוב״ע בפילגש בגבעה ״כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה״ (שופטים כא ה) ״שְׁבוּעֲתָא רָבְּתָא״ וכן אצל שבועת שאול ״כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה״ (שמואל א יד כו) ״אֲרֵי דְחֵיל עַמָא מִשְׁבוּעֲתָא״, שתיהן שבועות חרם חמורות.⁠⁸ צורה זו נמצאת בת״א רק פעם אחת ״ויאמר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ״ (שמות חז טז) ״וַאֲמַר בִּשְׁבוּעָה אֲמִירָא דָּא״, כי הקב״ה נשבע להכרית עמלק ולמחות את שמו כמבואר שם.

1. ״מרפא לשון״, ולדעתו גם בפרשת סוטה ״הִנָּקִי״ (במדבר ה ט) ״הֱוַאי זַכָּאָה״ ״וְנִקְּתָה״ (במדבר ה כח) ״וְתִפּוֹק זַכָּאָה״ הם מהסוג הראשון (כמו דָּם נָקִי), כי היא צדיקה מעיקרה (אך עיין שם בביאורנו). אבל ״וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג״ (שמות כג ו) ״וּדִזְכֵּי וְדִנְפַק דְּכֵי מִן דִּינָא״, שנמצא צדיק בדין.

2. הקדמונים הם יא״ר לפסוק ״וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר״ (ויקרא יט יב) ו״מתורגמן״ (שורש ימה) שציין: ״רוב לישנא שבועה מתורגם בלישנא קימא או בלשון שבועה ממש, עין בשרשם. ויש מתורגמים בלשון מומתא״, מבלי מתן טעם. האחרונים שהרחיבו בעניין הם ״באורי אונקלוס״ לפסוקנו; ״נפש הגר״, א, מבוא עמ׳ 17; ״עוטה אור״ כלל ה סעיף ט (עמ׳ 55). [ועיין מדרש ״שכל טוב״ תולדות, לפסוק וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה (בראשית כו לג) שכתב: ״רחש לבי לומר כי האָלָה הוא שמשביע אדם את חבירו, כדכתיב וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה (ויקרא ה א), ושבועה היא שנשבע אדם בעצמו בפיו. ולמה נקרא שבועה, כי היא מצוה שביעית שציוה הקב״ה לאדם שש מצות עשה, והשביעית... השביעו שלא לאכול מעץ הדעת... וכן כאן בפרשת אבימלך על שם השבועה קרא למקום שבעה. ואע״פ שאמרנו כי אָלָה הוא מפי אחרים, מכל מקום כיון שקיבלה עליו הרי היא שבועה חמורה, והוא שעונה אמן, והדבר מפורש במס׳ שבועות ובמסכת סוטה״].

3. ובלשונו: ״שבועות יתחלקו לשני ענינים: [א] הוא לקיים דבר בלי שום תנאי אשר יוכל להשתנות ואלה הוא שתרגם קימא. [ב] התלוי על תנאי שהוא תלוי בדבר מן הענינים וכאשר יהיה הדבר כן יקום השבועה, ואם לא – ינוקה מן השבועה. וכן בכלל הזה השבועה הבאה לברר האמת, כי גם זה הוא תלוי בדבר האמת ואלה שתרגם בלשון מומתא״.

4. אבל ״הִשְׁבִּיעַ אֶת״ – ״אוֹמִי יָת״, כדלהלן.

5. וב״אור התרגום״ הבחין בין שבועה לבצע מעשה – קְיָם, להימנעות ממעשה – מוֹמָתָא: מכיוון שעל פי רמב״ן אברהם השביע את עבדו [א] שיקח אשה לבנו; [ב] שלא יקח מבנות הכנעני, תרגם לעיל ״ואשביעך בה׳⁠ ⁠⁠״ – ״וַאֲקַיֵים עֲלָךְ״ על מעשה לקיחת האשה [וכן בעשו ״הִשָּׁבְעָה לי״ (בראשית כא כג) ״קַיֵּים לִי״, על קיום הדבר וכן ״וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם״ (בראשית כו ג) ״וַאֲקַיֵּים יָת קְיָמָא דְּקַיֵּימִית לְאַבְרָהָם״]. אבל ״וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי״ – ״מִמּוֹמָתִי דָּא״ על הימנעות הלקיחה.

6. ומה שתרגם יוב״ע ״הַנִּשְׁבָּעִים לַה׳ וְהַנִּשְׁבָּעִים בְּמַלְכָּם״ (צפניה א ה) הראשון ״דקיימון״ והשני ״דיימון״, הוא למנוע הכפל.

7. כך נוהג גם יוב״ע לנביאים כגון ״לָכֵן לַשֶּׁקֶר יִשָּׁבֵעוּ״ (ירמיהו ה ב) ״אִינוּן מִשְׁתַּבְּעִין״ וכן בשאר מקומות. זולת בפסוק ״וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר״ (זכריה ה ד) ״וּלְבֵית דִמְקַיֵּים בִּשְׁמִי לִשְׁקַר״. וראה נסיונו של ״באורי אונקלוס״ ליישב.

8. כרמב״ן לפסוק כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת (ויקרא כז כט) שכתב: ״כן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה. והוא חיובן של אנשי יבש גלעד, ושל יהונתן שאמר לו אביו כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן (שמואל א יד מד), ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה״.

ואין לא תצבי אתתא למיתיה בתרך ותזדכי מן שבועתי הדה לחוד ית ברי לא תחזור לתמן.

ואם לית צבות איתתא למיתי בתרך ותזדכי ממומתי דא לחוד ית ברי לא תתיב לתמן.

But if the woman be not willing to come after thee, you shalt be innocent from this my oath; only make not my son return thither.

וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה וגו׳ רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה – רַק מִעוּט בְּנִי אֵינוֹ חוֹזֵר בֶּן בְּנִי חוֹזֵר.

וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה וְגוֹ׳ רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה – רַק, מִעוּט, בְּנִי אֵינוֹ חוֹזֵר, בֶּן בְּנִי חוֹזֵר.

ואן לם תש אלמראה אן תתבעך פאנת ברי מן ימיני הד׳ה עדא אבני לא תרדה אלי ת׳ם.

ואם לא תחפוץ האישה לבוא אחריך, הנך פטור משבועתי זו, רק את בני אל תשיב לשם.

ונקית משבועתי – וקח לו מבנות ענר אשכל וממרא.

רק – מיעוט הוא, בני אינו חוזר, אבל יעקב בן בני סופו לחזור.

ונקית משבעתי וגו'‏ THEN SHALL YOU BE CLEAR FROM THIS MY OATH etc. – and take a wife for him from the daughters of Aner or Eshcol or Mamre.

רק את בני וגו ONLY [BRING NOT] MY SON [THERE] etc. – The word רק narrows and limits (מעוט) the sense: it is only my son who may not go back there, but Yaakov, my son's son, in the end will go back there to find a wife (Bereshit Rabbah 59:10).

ואם לא תאבה וגו׳ רק את בני לא תשיב שמה – ¹מיעוט. בני אינו חוזר. בן בני חוזר.

1. מיעוט כו׳. ב״ר וילקוט שם.

ואם לא תאבה – זה אחד מן הדברים שאין טעמן נודע, בלעדי תיבות הסמוכות להן, כי יש לומר תאבה כנגד זכר, כגון לא תאבה לו (דברים יג ט), ויש לומר לשון נקבה, כגון זה, עד שיפרוט העניין, כגון ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך, עד שהוא הולך אצלה:

ונקנית משבועתי זאת רק את בני לא תשיב שמה – רק לשון מיעוטא, נתכווין ברוח הקודש שבנו אינו חוזר לשם, אבל בן בנו חוזר שם ע״כ:

לא תשב שמה – שיעמוד בארץ ישראל.

וטעם לא תשב – בעבור אברהם^א שהוא העיקר.⁠¹

1. כלומר: למרות שיצחק אף פעם לא היה שם, עדיין נקטה התורה בלשון ״תשב״ בגלל שאברהם היגר משם.

א. כן בכ״י פריס 176, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: אברם.

THOU SHALT NOT BRING MY SON BACK THITHER. He must remain in the land of Israel. Abraham said, thou shalt not bring my son back ¹ because he (Abraham) was the root.⁠²

1. Isaac never dwelt in the place where the servant was being sent. How, then, could Abraham say, thou shalt not bring my son back thither ? One cannot bring back what was never there. Abraham should have said: thou shalt not bring my son thither.

2. And Isaac, as it were, was the tree. If Abraham was the root, then it is as if Isaac were there. Thus on Seder night we read, We were Pharaoh's bondmen in Egypt (Deut. 6:21). If our ancestors were there it is as if their children were there (Krinsky).

ונקית משבועתי – שאיני משביעך אלא שתלך שם ותעשה מה שתוכל.

רק את בני לא תשב שמה – איני רוצה שיצא מארץ ירושתו שנתן לנו הקב״ה.

{ו}⁠אם לא תאבה האשה – יקח לו מאשר ימצא.

ונקית משבועתי – YOU WILL BE FREE FROM MY OATH – for I am only making you swear that you will go there and do what you can.

רק את בני לא תשב שמה – ONLY DO NOT BRING MY SON BACK THERE – I do not want him to leave the land of his inheritance that the Blessed Holy One gave us.

{ו}⁠אם לא תאבה האשה – IF THE WOMAN DOES NOT WANT – He will take for him from whatever he will find.

ואם לא – מבואר.

ואם לא, the meaning is clear.

רק את בני – פר״ש: בני אינו חוזר וכו׳ לפי שהוא עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לו.

לא תשב שמה – איני רוצה שיצא מארץ אחוזתו שנתן לו הקב״ה.⁠¹

1. שאוב מר״י בכור שור.

רק את בני, "only my son etc.;⁠" according to Rashi the restriction applied only to Avraham's son Yitzchok, as he had been a total offering on God's altar on the Holy Mountain of Moriah. It had therefore stopped being appropriate for him to leave the Holy Land for any purpose.

לא תשב שמה, "do not cause to go back there.⁠" Avraham says that he does not want his son to leave the ancestral earth God had promised him.

ל״א תאב״ה וגו׳ – בגימט׳ בתואל, כלומר שמא בתואל לא ירצה.

ונקית משבועתי זאת – לא הרשה אותו לקחת לו אשה מבנות כנען אבל שיהיה הוא פטור, וי״י הטוב בעיניו יעשה.⁠¹

ורבינו שלמה כתב: וקח לו אשה מבנות ענר אשכל וממרא, ואם כנענים הם חלילה לו. [ובאמת שהם מזרע כנען שהכתוב אומר: ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר (בראשית י״ד:י״ג)]⁠^א ובבראשית רבה (בראשית רבה נ״ט:ח׳) אמרו: באשר לא תקח אשה וגו׳ (בראשית כ״ד:ג׳) – הזהירו^ב בבנות ענר אשכול וממרא, כי עליהם אמר: אשר אנכי יושב בקרבו (בראשית כ״ד:ג׳), כי הוא לא היה יושב בכל הכנעני כי עמים רבים היו, אבל הזהיר על אלה בעלי בריתו, וכל שכן על האחרים. אבל ונקית משבועתי – שיהיה הוא הפטור. ואברהם הוא היודע ביצחק הצדיק שישמע לאביו, ושיזהר בהן וילך לו אל ישמעאל או אל לוט ויתר העמים.

ויתכן כי משבועתי זאת – רמז למה שאמר: ולקחת אשה לבני משם (בראשית כ״ד:ז׳), כי אולי היתה השבועה על הכל, ולא ירמוז לאשר אמר לו: לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני (בראשית כ״ד:ג׳), וזה טעם זאת. ולכך אמר העבד: ואפנה על ימין או על שמאל (בראשית כ״ד:מ״ט), ולא אמר: אשובה לי.

1. השוו ללשון הפסוק בשמואל א ג׳:י״ח.

א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.

ב. כן בכ״י רומא 44, פרמא 2978. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון: ״הזהרו״. בכ״י מינכן 138, פרמא 3255: ״הזהר״.

THEN THOU SHALT BE CLEAR FROM THIS MY OATH. Abraham did not permit him to take a wife for Isaac from the daughters of Canaan, but he would be free [from the oath if Isaac were to do it on his own] and the Eternal do that which is good in His sight.⁠¹
But Rashi wrote, "And take a wife for him from the daughters of Aner, Eshkol or Mamre.⁠" Now if they were Canaanites, far be it from him! And in truth they were of the seed of Canaan for Scripture says, Mamre the Amorite, brother of Eshkol, and brother of Aner.⁠² And in Bereshith Rabbah, the Rabbis have said:⁠³ "That thou shalt not take a wife, etc.⁠⁴ He warned him against the daughters of Canaan, Aner, Eshkol, and Mamre.⁠" For it was with reference to Aner, Eshkol, and Mamre that Abraham said, Among whom I dwell,⁠⁵ since he did not dwell among all the Canaanites as they were many nations. But he warned him against these his confederates, and all the more against the others. But the verse, Then thou shalt be clear from this my oath, means that the servant would be free from the oath if Isaac would want to do it on his own, and Abraham relied on his knowledge that his righteous son Isaac would listen to his father and that he would beware of them and go instead to Ishmael or to Lot and the other nations.
It is possible that from this my oath is a hint to that which he said, And thou shalt take a wife unto my son from there,⁠⁶ since perhaps the oath was for everything, [meaning that the oath covered two points: a) that he should not take for him a wife from the daughters of Canaan, and b) that he should go to his family. In case they refused, he would be free from the second oath, while the first oath would always remain in effect]. Accordingly, then thou shalt be clear from this my oath does not allude to that which Abraham told him, Thou shalt not take a wife unto my son of the daughters of the Canaanites,⁠⁷ [since he never freed him from this oath]. This explains the word zoth (this) — [thou shalt be clear from 'this' my oath — implying there was another oath from which he was not freed]. Therefore, the servant said, That I may turn to the right hand, or to the left,⁠⁸ and he did not say, "I would return [to the land of Canaan,⁠" since he was not freed from the oath not to take a wife from the daughters of Canaan].

1. II Samuel 10:12.

2. Above, 14:13.

3. 59:11.

4. (3) here.

5. (3) here.

6. (7) here.

7. (3) here.

8. Further, (49).

רק את בני – פירש״י רק מיעוט הוא בני אינו חוזר וכו׳ פי׳ חזקו׳ לפי שהוא עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לו.

לא תשב שמה – תימ׳ דלשון תשב אינו אלא על אדם שהיה כי עם אחת לשם ויצחק לא היה שם מעולם וי״מ שבמקו׳ שהיו שם האבות פעם אחת נופל לשון השבה בבנים וראיה לדבר דכתי׳ ודור רביעי ישובו הנה. עוד י״ל דלשון השבה נופל על יצחק אע״פ שלא היה שם מעול׳ כיון דגבי אליעזר שהיה הולך שם היה שיבה גמורה וראיה מרות המואביה שכתו׳ בה השבה משדה מואב אע״פ שלא היתה שם מעולם קורא בה לשון שיבה מפני נעמי ההולכת עמה אשר בה היתה שיבה גמורה.

משבועתי זאת – אין זאת אלא מיעוט, כלומר מן השבועה דכי אל ארצי ואל מולדתי תנקה, ומן השבועה דלא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו ומשבועה רק את בני לא תשב שמה לא תפטר.

לא תשב שמה – אע״פ שמעולם לא היה יצחק לשם נופל הלשון עליו. מפני דגבי אליעזר שהיה הולך עמו היה השבה גמורה. וכן מצינו ברות המואביה דכתיב בה השבה משדי מואב. ואע״ף שלא היתה שם מעולם קורא לה לשון השבה מפני נעמי ההולכת עמה דהוייא לגבה השבה גמורה.

ונקית משבועתי זאת – זאת משמע מיעוט לומר דמשבועה דכי אל ארצי ואל מולדתי תלך תהי נקי אבל משבועה דלא תקח אשה לבני לא תנקי ולפי זה צ״ל דענר אשכול וממרא לאו כנעניים היו.

רק את בני לא תשב שמה – ואע״פ שמעולם לא בא לשם נופל נמי על יצחק לשון שיבה מפני אליעזר שהיה הולך עמו ולו יהיה שיבה גמורה שכבר היה לשם. וכן ברות המואביה השבה עם נעמי משדי מואב ואע״פ שרות לא היתה מעולם לשם קורא לה לשון שיבה מפני נעמי ההולכת עמה.

ונקית משבועתי זאת, "you will be absolved from this oath I demand from you.⁠" The apparently unnecessary word: "this,⁠" is to warn Eliezer that the only part of the oath he will be absolved from if the woman refuses to leave her home, is Yitzchok must not go there to wed her. He would still be obligated to look for a suitable wife for Yitzchok. According to this interpretation, we must assume that the "friends" of Avraham, Aner, Eshkol, and Mamre, were not of Canaanitic descent.

רק את בני לא תשב שמה, "as long as you do not bring my son back to the land from which I emigrated.⁠" The words: "bring back", is somewhat strange seeing that Yitzchok had never been in Charan, having been born in Canaan. Although Yitzchok had indeed never been in Charan, the term שיבה for "returning" is applicable to him because of Eliezer who had been going to the land of Canaan with Avraham and now as Yitzchok's emissary (accepting tokens of marriage) While it is true that this was not a return in the full sense of the word, Eliezer had already been there with Avraham before the latter left Charan. We find a similar situation in Ruth 2,6, when Ruth is "returning" to the land of Israel with her mother-in-law Naomi, and although Ruth had never been there before, she too is described by one of Boaz's hired hands as "returning" from the land of Moab. The reason why she was so described was that she was accompanying her mother-in-law who was definitely returning in the full sense of the word.

ונקית משבועתי זאת – פירש״י וקח לו מבנות ענר אשכול וממרא. והקשה הרמב״ן שחלילה לו לקחת מבניהם שמבני כנענים הם כדכתיב ממרא האמורי אדרבה בב״ר מפרש שעיקר אזהרה היתה עליהם דכתיב אשר אנכי יושב בארצו והוצרך להזהיר עליהם יותר לפי שהיו בעלי בריתו וכ״ש על האחרים אלא ונקית משבועתי זאת שיהי׳ הוא פטור ואברהם היה יודע ביצחק שישמע לאביו ויזהר מהם וילך אל ישמעאל או בנות לוט ויתר העמים. א״נ השבועה היתה על הכל שלא ליקח מבנות כנען ושיקח מבית אביו ואם לא ירצו ליתן מבית אביו נפטר מאותה שבועה אבל שבוע׳ שלא ליקח מבנות כנען במקומה עומדת ועל כן אמר משבועתי זאת ואמר העבד אפנ׳ על ימין או על שמאל ולא אמר אשובה לי:

ונקית משבועתי זאת, "and you will be absolved from this oath to me.⁠" According to Rashi, this implied that under the circumstances just described, Eliezer would be free to take one of the daughters of Oner, Eshkol, or Mamre, Avraham's closest allies I the land of Canaan.. Nachmanides is appalled at the thought that Avraham would have given his consent for Yitzchok to marry a daughter of these Canaanites, the Torah having described Mamre specifically as an Emorite (Genesis 14,13). In fact, according to Bereshit Rabbah, the warning not to marry Canaanite girls was aimed especially at these girls of Oner Eshkol and Mamre as Avraham had specifically described himself as dwelling in their land. (quoting from Eliezer's speech at the house of Bethuel). Therefore, Avraham's warning was directed specifically at girls from Yitzchok's immediate environment. Seeing that Avraham entertained covenantal relations with these three Emorites it would have seemed natural to reinforce such ties by intermarriage between these families. It is quite possible that Eliezer's oath applied to all Canaanites, and that although Eliezer would be released from the part of the oath directing him to find a wife for Yitzchok from Avraham's family, but he would not be released from the part forbidding him to select a Canaanite wife for him. This is why Avraha,m did not say (comprehensively) "you will then be released from your oath,⁠" but משבועתי זאת, "from this (part) oath.⁠" Eliezer had also threatened to "turn right or left,⁠" he had not threatened to return to Canaan to look further. He could have had in mind either Ishmael, or the family of Lot.

רק את בני לא תשב שמה – פי׳ ר״ש כל אכין ורקין מיעוטין הן. ותימה דהא אשכחן אך דהוי ריבוי כמו דכתיב (דברים ט״ז ט״ו) והיית אך שמח לרבות לילי י״ט אחרון של חג (סוכה מ״ח א׳).

ואם היה שלא תֹאבה האשה ללכת אחריך — ונקית מזאת השבועה שאני משביעך לקחת אשה לבני מארצי וממולדתי, אבל השמר על כל פנים שלא תשיב את בני שמה.

התועלת החמישי הוא במידות, והוא שכאשר לא יוכל האדם להשיג הטוב השלם, אין ראוי שיתרשל מההשתדלות בהשגת הטוב אשר למטה ממנו, אבל ראוי שישתדל לקנות מהטוב לפי מה שאפשר לו. ולזה התיר אברהם לאליעזר לקחת אשה ליצחק מבנות הכנעני — אם היה שלא ימצא לו אשה מארץ⁠־אברהם שתֹאבה ללכת אחריו. וזהו מה שאמר לו, שאם לא תֹאבֶה האשה ללכת אחריו יהיה נקי משבועתו. אלא שאיך שיהיה הענין לא התיר לו להשיב יצחק שם, לפי שרצון ה׳ יתעלה היה שיעמוד בארץ כנען, להיותה מוכנת יותר אל השלמות כמו שביארנו במה שקדם.

ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך וכו׳ – ירצה ואם תרגיש הסרוב שאמרת באשה ולא תאבה ללכת אחריך מטעם שאמרת [ה] ונקית מחומר שבועה זו של השבה לענין שתוכל לומר שאינך מושבע עליה שיפה דקדק. אבל לא לענין מעשה [ה] והוא אומרו רק את בני לא תשב שמה. וכמה יאמתו דברי העבד זה הפי׳ באומרו וישביעני אדוני כו׳ כי אם אל בית אבי וכו׳ ואומר אל אדוני כו׳ ויאמר אלי ה׳ אשר התהלכתי וכו׳ אז תנקה מאלתי כי תבא אל משפחתי ואם לא יתנו לך כו׳ – הודיעם שאם לא יתנו לו הוא נקי מאלתו כדי שיחשבו ממנו שהותר לגמרי כי שפתי חכם יזרו דעת ובגמור ביניהם התנאים וישם העבד וכו׳. ואחר שספר מה שהיה בימים הראשונים כמו שביארנו נמשך לספר מה שהיה עכשו בשעת מעשה ואמר ויקח העבד כו׳. כי אח״כ בבא עתו אדוניו צוה לו מחדש ושלחו בדרך טובה ומלא ידו מעושר מתנותיו וילך אל ארם וכו׳.

וקח לי מבנות ענר אשכול וממרא. אף על פי שהם כנעניים כדכתיב ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר מכל מקום כשאי אפשר לישא מבני משפחתו לפחות ישא מהטובים שבכנעניים שהם ענר אשכול וממרא בעלי בריתו שהרי השבועה שהשביע לאליעזר שלא יקח אשה לבנו מבנות הכנעני אינה אלא כשלא ילך תחלה אל ארצו ואל מולדתו אבל אם ילך שם תחלה ולא תאבה האשה ללכת אחריו יוכל לקחת אחר זה מבנות הכנעני שכן כתיב בדברי אליעזר וישביעני אדוני לאמר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בארצו אם לא אל בית אבי תלך ופרש״י אם לא תלך תחלה אל בית אבי ולא תאבה ללכת אחריך. ומה שכתב הרב וקח לי מבנות ענר אשכול וממרא ואברהם לא חלק בשבועתו בין בעלי בריתו לשאר כנעניים י״ל שהרב למד זה ממאמר אשר אנכי יושב בקרבו וכדברי אליעזר בעצמו דמשמע ממרא ואחיו שהיה יושב בקרבם ולכן יהיה גם ההתר בם לא בזולתם וכך אמרו בב״ר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני הזהירו על בנות ענר אשכול וממרא. אך קשה ממה שפירש גבי ואפנה על ימין או על שמאל על ימין מבנות ישמעאל או על שמאל מבנות לוט למה לא אמר ג״כ מבנות ענר אשכול וממרא ולמה התיר לו לישא אשה מבנות ענר אשכול וממרא שהם כנעניים אחר שאפשר לישא מבנות ישמעאל ולוט ולמה לא התיר לו לישא בתו של אליעזר אחר זה כדפרש״י ז״ל גבי אולי לא תלך האשה הרי אליעזר יותר נכבד ויותר חסיד מענר אשכול וממרא כמו שדרשו בבראשית רבה זקן ביתו שהיה זיו איקונין שלו דומה לו בכל אשר לו שהיה מושל ביצרו כמותו וצ״ע:

ואמנם לטענות אליעזר השיב אם לא תאבה האשה ללכת אחריך כמו שאמרתי ונקית משבועתי זאת והשבועה היא מה שאמר לו כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק כי אחרי שילך העבד בשליחותו ויעשה כל השתדלותו אם האשה לא תאבה ללכת עם אליעזר הרי הוא נקי מהשבועה כיון שכבר הלך שמה רק בין שתאבה או לא תאבה את בני לא תשב שמה והותרה השאלה הי׳.

[א] ואם לא תאבה האשה

[1] קידושין פרק שלישי דף סא ע״ב (קידושין סא:)

וקח לי אשה מבנות ענר וכו׳. כי אחר שהשבועה היתה עליה כדכתיב (פסוק ג) ״לא תקח אשה מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו״, ולא היה צריך לומר ״בקרבו״, אלא זהו ענר אשכול וממרא אשר היה אברהם יושב בקרבו, וגם עליהם השביעו שלא יקח אשה לבנו אף על גב שהם כשרים, ולא הוצרך לומר ״בקרבו״, כי מאחר שאמר ״מבנות הכנעני״ (פסוק ג) כל כנען במשמע, אלא לומר שעליהם קאי ״ונקית משבועתי זאת״, דהיינו שלא ליקח אשה מבנות ענר, וקח אשה מן ענר אשכול וממרא. ועוד מדאמר ״ונקית משבועתי זאת״ משמע שבועה אחרונה שהשביעו גם על בנות ענר אשכול וממרא, וזה ״אשר אנכי יושב בקרבו״, ועל שבועה אחרונה אמר ״ונקית משבועתי זאת״ – וקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, אבל שבועה שלא יקח אשה משאר בנות כנען – כדקאי קאי:
ואם תאמר והא רש״י פירש לקמן (פסוק מט) ״ואפנה על ימין או על שמאל״ – לקח מבנות לוט או ישמעאל, ונראה לומר כי מפני שאמר למעלה שיקח לו אשה ממולדתו (פסוק ד), וישמעאל ולוט גם כן ממולדתו, ואמנם ילך תחלה אל נחור מפני שאמר ״כי אם אל ארצי ומולדתי״, ומשפחת נחור ׳ארצו ומולדתו׳, אבל אם לא יתן לו אז יפנה על ימין או על שמאל, דהא איכא חדא, דהיינו מולדתו. ומה שפירש כאן מבנות ענר אשכול וממרא וכו׳, היינו מפני שכתב ״ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך וגו׳⁠ ⁠⁠״, שכולל כל שהוא ממשפחתו, ועל זה אמר ״ואם לא תאבה״ – ׳ולקחת אשה מבנות ענר אשכול וממרא׳:
ומה שהורשה ליקח מבנות כנען ולא מבנות אליעזר עצמו, שהוא היה צדיק יותר, נראה כי בבנות ענר אשכול וממרא אין כל כך קללה לפי שהיו בעלי ברית אברהם (לעיל יד, יג), ונאמר (לעיל יב, ג) ״ואברכה מברכך״ ושייך בהם ברכה, אבל אליעזר סוף שגם הוא היה משרת את אברהם והיה זקן ביתו (פסוק ב) – מפני שעיקר הקללה שהם עבדים (לעיל ט, כה), ועדיין אותה קללה בו שהיה עבד, ולפיכך לא רצה שיקח את בתו:

מעוט הוא. ומה שאמר זה לעבד – כדי שיגיד זה להם שיהיה בניהם בא אליהם ולא יהיה אסור לצאת חוצה לארץ, ולפיכך לא ימנעו מלהשיא בנותם להם:

<וְנִקִיתָ מִשְבֻעָתִי זאת: כל לשון שבועה באוריית׳ חס׳ וי״ו שְבֻעָה, והטעם לפי שכל לשון שבועה היא מלשון שבעה, וסוד הענין הוא מה שאמר אברהם לאבימלך ¹כי את שבע כְבָשֹת תקח מידי וגו׳, על כן קרא למקו׳ ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם, ²שערי אורה בספירה שנית על שבועה.> [משבעתי].

1. כי את שבע כְבָשֹת ... על כן וכו׳: בר׳ כא ל-לא.

2. שערי אורה: שער ב, כד ע״ב.

וקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא. מדכתיב אשר אנכי יושב בקרבו א״כ ש״מ דאכנעני היושב בקרבו צוה שלא ליקח דהיינו מבנות ענר ואשכול וממרא דהיו בעלי בריתו א״כ ממילא נמי הא דכתיב הכא ונקית משבועתי אם לא תאבה ללכת אחריו וגו׳ קאי נמי על ענר אשכול וממרא:

And you may take a wife for him from the daughters of Aner, Eshkol and Mamrei. [Rashi knows this] because Avraham said (v. 3), "[You shall not take a wife for my son from the daughters of the Canaanites] among whom I live.⁠" Avraham commanded Eliezer from the daughters of the Canaanites among whom I live.⁠" Avraham commanded Eliezer not to take a wife from the people they lived among, i.e., Aner, Eshkol and Mamrei, who were Avraham's allies. So when it is written here, "You are absolved from this oath,⁠" it also refers to Aner, Eshkol and Mamrei.

ונקית משבועתי זאת – פירוש מקיחת אשה לבנו מאת מולדתו אבל משבועת קיחת בת כנען במקומה עומדת שהוא דבר התלוי בידו.

רק את בני וגו׳ – לא השביעו על דבר זה ואין זה אלא תשובה לאומרו ההשב אשיב וגו׳.

ונקית משבועתי זאת, "and you will be relieved of this oath of mine.⁠" This means that Eliezer will be relieved of the duty to take a wife for Isaac from Abraham's birthplace; the oath not to take a wife for Isaac from the local Canaanites would remain in force, however, seeing it was something under his control.

רק את בני לא תשב שמה; "only do not bring my son back there.⁠" Abraham did not make Eliezer take an oath concerning this part of his instructions. This was only an answer to Eliezer's question how to act if the bride to be refused to come to the land of Canaan.

ואם לא תאבה – אברהם היה בטוח שימצא שם אשה ליצחק. וכנגד שאלת העבד סבר אולי תמאן האשה שידבר בה בראשונה ללכת אחריו? ויחשוב העבד ששבועתו מחייבת אותו לשוב אל אדוניו ולהפציר בו וביצחק שישלחנו שמה. על כן אמר לו שאם לא תאבה ללכת אחריך, סימן שלא הוכיחו אותה מן השמים להיות אשה לבני, ואתה [אינך] נקי משבועתי זאת שהשבעתיך לקחת לבני אשה משם. כי לא השבעתיך רק לקחת אשה שהזמינו לפניך מן השמים ותפנה על ימין או על שמאל לאחד מבני משפחתי, כי רק את בני לא תשב שמה. שעל תנאי זה תקח האשה שתלך אחריך אל הארץ הזאת.

ואולי לענין השיבה אל ארץ אבותיו חשש אברהם שיפתה העבד את יצחק ללכת שמה, כי אין זה רע בעיני העבד כאמרוֹ ״ההשב אשיב את בנך שמה?⁠״ ואם ימצא אשה טובה וְתִמָנַע בעבור ההליכה אחריו, יחשוב שבעבור עסק גדול כזה נשואי אשה אשר הוכיח י״י לו, ושתצא מהן הזרע שיירש הארץ, ראוי לו לעזוב את ארץ כנען. וגם יצחק אולי ישמע לעצתו כי גם בעיניו אין רע. וראיה [לזה] שמצינו כי השם הזהיר ליצחק ״אל תרד מצרימה״¹ לפי שראה שהיה בדעתו ללכת שם. ואם הסכים על זה בעבור הרעב, כל שכן לעשות מצוה גדולה לקחת אשה להעמיד תולדותיו. ויחשבו שניהם² כמו שאברהם יצא מארץ כנען גם הוא יוכל לצאת, כי יצחק בענותו לא חשב עצמו לקדוש י״י כל כך שאסור לו מה שהותר לאביו, ואברהם הבין האמת ועל כן השביעו גם על זה.

1. בראשית כו, ב.

2. אליעזר ויצחק.

לא תאבה – בהסרת אזן משמוע יאמר לא יאבה, לכך סמוך לו כמעט תמיד ולא שמע, ולא שמעו וכו׳, וכלן בלאו ולא בהן, חוץ מאחד, אם תאבו ושמעתם (ישעיהו א׳:י״ט). אבל היאבה רים עבדך (איוב ל״ט:ט׳) באיוב – התמיה היא כלאו.

ונקית משבעתי זאת – הוסיף מלת זאת, כי השביעו על ב׳ דברים, הא׳ שלא יקח לו אשה מבנות הכנעני, והב׳ שיקח לו אשה דוקא ממשפחתו, ולכן אמר עתה שאם לא תאבה האשה וכו׳, ינקה מן השבועה הזאת השנית שהיא ולקחת אשה לבני משם דוקא, אבל עכ״ז צריך שישתדל להביא אשה לבנו משאר העמים ולא מבנות הכנעני, ולכן אליעזר מחמת שהיה מוטל עליו להביא אשה לבנו כאשר צוהו, אמר להם ואפנה על ימין או על שמאל, והיינו לקחת אשה ממקום אחר ולא אמר ואשובה לי:

ואם לא תאבה האשה וגו׳ – ״ואם״ בכל זאת – שהרי ה׳ אינו מכריח אף אחד לפעול נגד בחירתו החפשית, ״לא תאבה האשה״ – שאליה הונהגת, ״ללכת אחריך״, אז נקי אתה ״משבועתי זאת״; אך אל תעשה דבר המתנגד לרצון ה׳. חשוב יותר שלא לעשות רע (ורע הוא כל דבר המתנגד לרצון ה׳), מאשר לכפות שהטוב ייעשה על ידינו. אמצעי התיקון הם בידי ה׳, ועלינו רק להזהר מעשות כל רע. וכפי שנאמר בפסוקנו: ״ואם לא״ וגו׳ – אז ״ונקית״, אין ביכולתך לעשות יותר. רק אל תחשוב שעדיין חובה עליך לפעול, אף אם בכיוון ההפוך, ״רק את בני לא תשב שמה״.

שיבת יצחק אל המשפחה בארם תשים קץ לשליחות אברהם, שהרי שליחות זו יכולה לצאת לפועל רק בבדידות, בארץ נכריה. כשיעקב יצא לארם (להלן כח, י), ישבה עדיין משפחתו בבדידות בכנען, וזה מה שמשך אותו בחזרה אל המשפחה, מיד לאחר שנולדו ילדיו.

נקית נגזר משורש ״נקה״, הקרוב ל״נכה״. ההוראה העיקרית: להכות, להתנגש. ״נקה״: להסיר מעליו כל יסוד זר. ״טהור״: טהרה פנימית זכה וברה; ״נקי״: טהרה חיצונית (עיין פירוש לעיל, כ, ה). ״אז תהיה נקי מהשבועה שלי; ושוב לא תהיה שייכת לך״.

ואם לא תאבה – ר״ל שאז א״א שהיא לא תרצה לצאת אל הארץ הזאת, כי כשהיא בת זוגו של יצחק בודאי תצא אל הארץ, רק שיוכל להיות שלא תאבה ללכת אחריך, שהגם שתאבה בארץ הזאת לא תרצה ללכת עם עבד, אז ונקית משבעתי זאת, ר״ל השבועה השנית מ״ש ולקחת אשה לבני (לאפוקי השבועה הראשונה שלא יקח מבנות הכנעני ממנה לא ינקה). רק את בני לא תשב שמה גם באופן זה, כי בתחלה אמר פן תשיב את בני שמה היינו שישאר שם איזה שנים, כי זה תשובה עמ״ש אליעזר שלא תרצה ללכת אל הארץ הזאת, שאז יצטרך יצחק לגור שם כמה שנים, ועתה שמדבר על אופן שתרצה לצאת אל הארץ הזאת רק שלא תאבה ללכת אחריך, שתרצה שיצחק יבא לקחת אותה לארץ כנען ולא יצטרך להיות שם רק יום אחד, הזהירו גם ע״ז רק את בני לא תשב שמה אף על יום אחד.

{Why the need to stress: ‘Should the woman not consent to follow you, you will be clear of this oath’?}

SHOULD THE WOMAN NOT CONSENT. Whereby he meant: the above being so, it cannot be that she should refuse to leave for this land; if she is the destined mate of Yizhaq, she will certainly do so. It may, however, be that she will not consent to follow you: although she may desire this land, she will not wish to go with a servant. In that case, you will be clear of this oath to me — i.e., of the second oath that you will take a wife for my son, but not of the first oath that you will not take from the daughters of Canaanites; of that oath he would not be freed.

BUT DO NOT RETURN MY SON THERE. Even in this eventuality. Earlier he had said not to take my son back there and remain a number of years — which was in reply to Eliezer’s, what if the woman does not consent to follow me to this land, making it necessary for Yizhaq to live there a number of years. Now, however, the discussion pertains to the eventuality that she will consent to depart for this land, but not to follow you; that she will insist that Yizhaq should come to take her to the land of Canaan, which, of course, will make it necessary for him to remain there more than a day. It is in regard to this, as well, that Avraham now proceeded to warn him: but do not return my son there — not even for one day.

ואח״כ: ואם לא תאבה האשה¹: אחר שתקדש אותה², ללכת אחריך: למדינה שלא ידעה מעולם אלא אחריך.

ונקית משבועתי זאת: של לקיחת אשה, כי אתה עשית את שלך.

רק את בני לא תשב שמה: אין הכוונה שלא ישיב בפועל את יצחק לשם, כי היאך יביא אותו בעל כרחו³. אלא הכוונה שלא יפרש בשעת קידושין על מנת שיבא יצחק לשם ונמצא כשיסרב אח״כ בדבר יהיה חילול שם שמים ויאמרו דשינה מתנאו, דסבורים שמסתמא העבד מדעת רבו התנה. ותו, דבזה תהיה מותרת לאחר, אחר שלא יקיים יצחק את התנאי. אלא לא יפרש כלל וילך לו⁴, והאשה בעל כרחה תהיה יושבת עגונה עד שתבא ליצחק.

ואע״ג דבבני נח לא נהגו דיני קידושין רק בעולת בעל⁵, מכל מקום מי שהיתה מיועדת ליצחק נהגו בה מנהג ישראל, שהרי למדין מכאן דיני אירוסין לשיטת תלמוד דילן כתובות פרק א׳ (ז,ב)⁠⁶, ולשיטת הירושלמי שם שהיה ברכת נשואין על כרחך היה קנין אליעזר עמה כעין חופה אע״ג שלא בעלה, וכדת ישראל⁷. ועיין מה שכתב הרמב״ן פרשת אמור בפרשת מגדף (ויקרא כד,י) הוכחה לזה מדאיתא בקידושין (יח,א) ׳ודלמא ישראל מומר שאני׳⁸. כללו של דבר, אברהם הזהיר אותו לקשרה ליצחק, וממילא תהיה מוכרחת ללכת אחר כך, והדבר מובן שאם יפרש בשעת קיחה שתצא לארץ ישראל יותר טוב. וכן ראה אליעזר שההצלחה מפזזת לפניו והיה בטוח שגם על זה האופן יתרצו.

1. ״האשה״ בה״א הידיעה, והול״ל ׳ואם לא תאבה אשה׳, כלומר, לא תמצא אשה שתאבה ללכת אחריך.

2. קידושין סתם, ללא פירוש דברים, כפי שכתב רבינו בפסוק הקודם.

3. אכן תמיהה היא.

4. אכן תמיהה היא.

5. כפי שמפורש ברמב״ם ריש הלכות אישות.

6. ז״ל הגמרא: מנין לברכת חתנים בעשרה, שנאמר ״ויקח בועז עשרה אנשים״. ותוספות שם: ובמסכת כלה דמייתי קרא ד״ויברכו את רבקה״, איכא למימר דהתם ברכת אירוסין והכא ברכת נישואין. ועיין להלן פסוק נ״ג בדברי רבינו.

7. ועיין לקמן פסוק ס״ז ד״ה את רבקה, שעם כל זה קידשה יצחק שנית, עיי״ש.

8. ז״ל הגמרא: נכרי יורש את אביו דבר תורה, דכתיב ״כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר״ (דברים ב,ה). והקשו ׳ודלמא ישראל מומר שאני׳ וכו׳. הרי שמזמן שבא אברהם בברית מילה היו מוגדרים ישראלים, ולכן נקרא עשו ׳ישראל מומר׳ אף קודם מתן תורה.

ונקית – לפי רש״י התיר לו בזה לקחת ליצחק אשה מבנות ענר, אשכול וממרא, בעלי ברית אברהם, אם ״האשה״ מבית נחור תסרב לעלות לארץ ישראל; והשווה רמב״ן. אולם נראה שבמתכוון לא ציווה אברהם דבר מפורש למקרה זה, כי חזק היה בטחונו, שמקרה זה לא יארע. ורק כדי להרגיע את העבד אשר מידת בטחונו אולי לא היתה גדולה כשלו, רק משום כך אמר לו שבמקרה זה הוא משחררו משבועתו.

לא תשב שמה – השווה ראב״ע ״בעבור אברהם שהוא העיקר״, כלומר מכיוון שאברהם בא משם, הרי הבאת בנו לחרן תיקרא השבה.

ואם לא תאבה – רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, והיינו דכתיב ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת.⁠¹ (קדושין ס״א:)

1. ענין תנאי ב״ג וב״ר ידוע שהוא דבר והפוכו, ויתבאר לפנינו אי״ה ס״פ מטות. ובגמרא הובא הפסוק דלקמן מ״א אז תנקה מאלתי, ונראה דאשיגרא דלישנא הוא וצ״ל הפסוק שלפנינו המוקדם. –
וע׳ בשבועות ל״ו א׳ חקרו בגמרא אם אלה בכלל שבועה או לא והביאו ראי׳ מפסוקים שונים דהוי בכלל, ובהגהות רש״ש תמה למה לא הביאו מפרשה זו דכתיב מקודם ואשביעך בה׳, וישבע העבד, ולבסוף אמר (פ׳ מ״א) אז תנקה מאלתי, הרי דאלה בכלל שבועה, ולכאורה היא הערה נכבדה מאד.
אבל האמת הנראה בזה, דבזה אין ספק להגמרא דאלה הוי בכלל שבועה, אחרי דבכ״מ בתנ״ך מורים על זה, ועיקר הספק הוא אם שבועה בכלל אלה, ובאור הענין, משום דשם שבועה הוא כלל כולל כל מיני שבועות ואלות, אבל אלה הוא פרט אחד מכלל שבועות, ולכן אין ספק שהפרט הוי בתוך הכלל, היינו אלה בכלל שבועה, אלא הספק והחקירה היא אם גם הוי הכלל כלול בהפרט, דהיינו אם שבועה הוי בכלל אלה, וכן מתבאר מתוך כל הסוגיא והשקלא וטריא, דזה הוא עיקר הספק בגמרא, ולפי״ז אין מפרשה זו כל ראי׳ לענין זה אחרי דכאן הי׳ הכלל – שבועה והפרט – אלה, ובזה אין כל ספק, ושפיר אמר אברהם אז תנקה מאלתי, וע׳ בסוגיא ודו״ק.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון