Bereshit 24 – בראשית כד‏ – Mikraot Gedolot

[קו] ¹נזם זהב, למה נתן לה, לקידושין, יכול נתן לה קודם שידע בת מי היא ת״ל ואשאל אותה ואמר בת מי היא ואתן הנזם על אפה דבר למד מסופו שמתחלה שאל ואח״כ נתן. (מדרש הגדול)

[קז] ²נזם זהב וגו׳, ר״ה בשם ר׳ יוסף אבן יקרה היה בו, ומשקלה בקע. ושני צמידים על ידיה, שני לוחות, עשרה זהב משקלם, כנגד עשרת הדברות. (בראשית רבה ס)

[קח] ³נזם זהב, הוא היה קדושין, ושני צמידים על ידיה שהם מאתים וחמשים, המאתים כנגד כתובת בתולות והחמשים תוספת. ד״א בקע משקלו כנגד בקע לגלגלת. (מדרש אגדה)

1. ראה לעיל מאמר מ. בבאור. ולקמן קח. ובפירוש רש״י מבואר דלאחר שנתן שאל. וכן הוא במדרש אגדה ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו, עד שלא שאל אותה נתן בקע והצמידים לפי שבטח על זכותו של אברהם שאמר לו הוא ישלח מלאכו. ובשכל טוב ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות אז ידע שהיא חנונה לבן אדוניו שהיא מרחמת על הבריות כדכתיב יודע צדיק נפש בהמתו. ומ״ש דנתן לה לקדושין מבואר לקמן מאמר קז. בבאור דלא היה לשם קידושין וראה לקמן מאמר קסט. בבאור.

2. מדרש שמואל פכ״ז אבן טובה היה בה, ומדרשים כתבי יד ירושלים תרפ״ג צד סא. מרגליות אחת טובה היתה בה והיה משקלה בקע. ובלקח טוב בקע משקלו, מאי רבותא כו׳ אבן יקרה היה בה משקלה בקע. בשכ״ט נזם זהב הוא נזם האף - עו״ש נזם זהב וגו׳ נתן לה לשום מתנה ומתנות הללו בלשון רבותנו סבלונות, דאיכא אתרא דמסבלי והדר מקדשי עי׳ ב״ב קמ״ו. והאריך שם בדיני סבלונות. ובאור זרוע הגדול ח״א סי׳ שצ״ט הל׳ כיסוי דם על הא דמבואר בחולין פ״ז. מעשה באחד ששחט ובא חברו וכסה וחייבו ר״ג ליתן עשרה זהובים. פירש מורי הרב רבינו יהודה חסיד זצוק״ל שהברכה שוה עשרה זהובים שנאמר ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם ותמה דמה לשון הוא זה ה״ל למכתב וישם הנזם על אפה והצמידים על ידיה. אלא לומר לך שלא לשם מתנה נתכון אלא אמר העבד בלבו זאת גרמה שאני עתיד לברך את השם. כדכתיב ויאמר ברוך ה׳ אלהי אדוני אברהם הלכך יש לי ליתן לה עשרה זהובים. ותדע דלקמן כתיב ואשם הנזם על אפה חסר י׳ להודיעך שאותה השימה לא היתה לשם מתנה אלא לפרעון הברכה. ד״א ואשם חסר י׳ שלא יתכן שאדם ישים בידו שום חפץ על פני אשה, ועוד ואשם חסר י׳ ויהיה אשם להודיעך הנוגע בפני אשה באשם. ומובא בכד הקמח ערך ברכה.

3. לעיל מאמר קו. בתרגום יונתן בן עוזיאל ובפירש״י.

וַהֲוָה כַּד סְפִיקוּ גַּמְלַיָּא לְמִשְׁתֵּי וּנְסֵיב גּוּבְרָא קְדָשָׁא דְּדַהְבָּא תִּקְלָא מַתְקָלֵיהּ וּתְרֵין שֵׁירִין עַל יְדַהָא מַתְקַל עֲסַר סִלְעִין דִּדְהַב מַתְקָלְהוֹן.

When the camels had enough to drink, the man took a gold nose ring, weighing half a shekel, and two bracelets for her arms, weighing ten gold sela’im

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם

וַהֲוָה כַּד סְפִיקוּ גַמְלַיָּא לְמִשְׁתֵּי וּנְסֵיב גַּבְרָא קְדָשָׁא דְּדַהְבָּא תִּקְלָא מַתְקָלֵיהּ וּתְרֵין שֵׁירִין עַל יְדָהָא מַתְקַל עֲסַר סִלְעִין דַּהְבָּא מַתְקָלְהוֹן

נֶזֶם – קְדָשָׁא, שַׁבְּבִין

א. הקשה ב״מיני תרגומא״¹: מאחר שתרגם ״נֶזֶם״ – ״קְדָשָׁא״, וכן עוד: ״הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם״ (בראשית לה ד) ״וְיַת קְדָשַׁיָא״, ״פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב״ (שמות לב ב) ״קְדָשֵׁי דְּדַהְבָּא״, מדוע תרגם בפרשת ויקהל ״חָח וָנֶזֶם״ (שמות לה כב) ״שֵׁירִין וְשַׁבְּבִין״? השיב ״נתינה לגר״: קְדָשָׁא הוא תרגום כללי לנֶזֶם שהוא תכשיט הניתן באוזן או באף [ולכן הטעים להלן ״וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ״ (מז), כי יש הניתן גם באוזן].⁠² אבל ״חָח וָנֶזֶם״ המטעים במיוחד את נזמי האוזן מתורגם שַׁבְּבִין לשון שָׁכֵן [כמו: ״וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ״ (שמות ג כב) ״מִשֵּׁיבָבְתַּהּ״], כי יש לו נזם שכן באוזן השניה. ורחוק.⁠³

צמידים, חחים, אצעדות – שֵׁירִין

ב. עוד הקשה ב״מיני תרגומא״: מאחר שבפרשתנו שֵׁירִין הוא צמיד כתרגומו ״ושני צמידים״ – ״וּתְרֵין שֵׁירִין״ מדוע בחטא העגל זהו חָח: ״חָח וָנֶזֶם״ – ״שֵׁירִין וְשַׁבְבִּין״, ובפרשת מטות הוא אצעדה כתרגומו שם ״אֶצְעָדָה וצמיד״ (במדבר לא נ) ״שֵׁירִין וְשַׁבְּבִין״? ״נתינה לגר״ השיב בדומה לתשובתו הקודמת: שֵׁירִין הוא דבר עגול הנצמד ליד או לרגל. כאן שהכתוב הטעים ״צמידים על ידיה״, וכן חָח ״תכשיט של זהב עגול נתון על הזרוע, והוא הצמיד״ (רש״י) וכמוהו אֶצְעָדָה ״אלו צמידים של רגל״ (רש״י) בכל אלה תרגם שֵׁירִין. אבל צָמִיד שבפרשת מטות הוא תכשיט האוזן כמוכח מהמיוחס ליונתן שתרגם ״קַדִישַׁיָא מִן אוּדְנֵיהוֹן״, לכן שם ת״א ״אֶצְעָדָה וְצָמִיד״ – ״שֵׁירִין וְשַׁבְּבִין״.⁠⁴ ואולם לפי המבואר בפסוק ״ואנשי סדם רעים וחטאים״ (בראשית יג יג) על דרכו להבחין בין מלים נרדפות אין צורך לדיחוקים אלה: ת״א מבחין בין תרגומי נֶזֶם או צָמִיד הבאים בנפרד, לבין צירופים דוגמת ״חָח וָנֶזֶם״, ״אֶצְעָדָה וצמיד״ המתורגמים בהבחנה בין שתי המלים.

אונקלוס מתרגם בשמות שנהגו בימיו

ג. אונקלוס מתרגם מידות ומשקלות בשמות שנהגו בדורו, כגון לעיל ״אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל״ (בראשית כג טו) ״אַרְבַּע מְאָה סִלְעִין״, כי שקל של תורה נקרא בפי חז״ל סלע. ומכיוון שבלשונם הסלע נחלק לשני שקלים, הרי ששקל של חז״ל הוא חצי שקל של תורה. לכן תרגם ״בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ״ – ״תִּקְלָא מַתְקָלֵיהּ״ (שקל משקלו), כי ב״בקע״ נרמזה מצות מחצית השקל.⁠⁵

תוספת מַתְקַל

ד. ״עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם״ – ״מַתְקַל עֲסַר סִלְעִין דַּהְבָּא מַתְקָלְהוֹן״. תוספת ״מַתְקַל״ מתחייבת מדרכי הלשון הארמית כמו ״אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף״ – ״אֲרַע שַׁוְיָא אַרְבַּע מְאָה סִלְעִין דִּכְסַף״.⁠⁶

תוספת סִלְעִין

ה. תרגם ״עֲשָׂרָה זָהָב״ בתוספת ״עֲסַר סִלְעִין דַּהְבָּא״ שאינה במקרא, אולי על פי ״כף אחת עשרה זהב״ (במדבר ז יד) שעליה מפורש ״הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ״ (במדבר ז פו). לכן כמו ששם תרגם ״בָּזִיכָּא חֲדָא מַתְקָלַהּ עֲשַׂר סִלְעִין״ הוסיף גם כאן סִלְעִין. אמנם בכף תרגם ״עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִּדְהַב״, הכף עצמה מזהב אבל משקלה עשרה שקלי כסף כמבואר שם ברש״י. אילו תרגם גם כאן ״עֲסַר סִלְעִין אִינוּן דְּדַהְבָּא״ היה משמעו כמו כן, הצמידים מזהב אבל משקלם היה כעשרה שקלי כסף. מאחר שתרגם ״עֲסַר סִלְעִין דַּהְבָּא״ פירושו לכאורה שהיו במשקל עשרה סלעי זהב.⁠⁷

1. וציין שכבר קדמו ר״י מאורליאנ״ש כמובא ב״פענח רזא״ על אתר, והניח הקושיא בצ״ע.

2. וכתב ״תרגם אברהם״ שנקרא קְדָשָׁא כי היה דרכם לקדש אשה בנזם.

3. ו״תרגומנא״ פירש שַׁבְּבִין כמו ״שְׁבִיבִין דִּי נוּר״ (דניאל ז ט), כי הזהב מפיץ אור.

4. שֵׁירִין מופיע במקרא: ״הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת״ (ישעיהו ב יט) וממנו גם בלשון חז״ל כגון משנה, שבת, ה א: ״וכל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר״, קידושין מח ע״א: ״עשה לי שירים נזמים וטבעות ואקדש אני לך״ וברש״י: ״שירין – אצעדה מתרגמינן שירין״. אבל ״צָמִיד פָּתִיל״ (במדבר יט טו) ״מְגוּפַת שְׁיָע״ עיין שם הטעם.

5. רש״י: ״בקע – רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת״.

6. ״אוהב גר״ נתיב יז. אבל ״באורי אונקלוס״ כתב שהוצרך להוסיף ״מַתְקַל״ לבאר שמשקלם המשותף של הצמידים היה ״עשרה זהב״ ולא של כל צמיד בנפרד, ורחוק.

7. אבל ״חליפות שמלות״ כתב שגם כאן הכוונה לשקלי כסף כי לא מצינו בשום מקום שקלי זהב. ומה יענה לפסוק ״וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת״ (דברי הימים א כא כה) ותרגומו ״סִלְעִין דִּדְהַב״? וברד״ק שם: ״אמרו רז״ל גבה מכל שבט ושבט חמשים שהם שש מאות כסף ומשקלם במשקל של זהב וזהו שאמר שקלי זהב״. גם לדעת יא״ר המשקל היה של שקלי כסף אך הודה שלשון ת״א קשה. ולדברנו שהיו של זהב, ניחא.

והוה כד אשלימו^א גמליא למשתי ונסב גברא קודש דדהב טבע מתקלה ותרין שרין על ידה מן עשרה דדהב מתקלהון.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כד אשלימו״) גם נוסח חילופי: ״כיון דא׳⁠ ⁠⁠״.

והוה כדי ספיקו גמליא (למימלי){למשתי} ונסיב גברא קדשא דדהבא דרכמונא מתקליה קבל דרכמונא לגולגלתא דאיטימוסין בנהא למי⁠(ת){ה}⁠ב לעיבידת משכנא ותרין שירין יהב על ידהא מתקל עשר סילעין דדהבא סכום מתקלהון קבל תרין לוחיא דכתיבין בהון עשירתי דביריא.

And it was when the camels had been satisfied with drink, that the man took an earring of gold,⁠^a of a drachma in weight, the counterpart of the drachma of the head (money) which her children presented for the work of the sanctuary; and he set two golden bracelets upon her hands, in weight ten sileen of gold; the sum of their weight being the counterpart of the two tables on which were inscribed the Ten Words.

a. Kadasha, "ornament, amulet.⁠"

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח וגו׳ – רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף אֶבֶן יְקָרָה הָיָה בוֹ וְהָיָה מִשְׁקָלָהּ בֶּקַע.

וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ – כְּנֶגֶד שְׁנֵי לוּחוֹת.

עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם – כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת.

[פרק כד]

ויהי כאשר כלו – כיון שראה אליעזר שהיו מעשיה טובים דומים למעשה אברהם, שהיא בידיה השקתו כשם שכתוב באברהם והוא עומד עליהם (בראשית י״ח ח׳) שהוא בעצמו שמש עליהם, וכל מעשיה במהירות כמעשה אברהם וגם השקתה הגמלים שרכב, כאברהם שאמר יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם (בראשית י״ח ד׳), לפי שרגליו של אליעזר הם הגמלים, בטח שהב״ה הצליח דרכו, שנאמר מיד ויקח האיש נזם זהב.

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו – עד שלא שאל אותה נתן בקע והצמידים לפי שבטח על זכותו של אברהם שאמר לו הוא ישלח מלאכו (בראשית כ״ד:ז׳).

נזם זהב – הוא היה קידושין.

ושני צמידים על ידיה – שהם מאתים וחמשים, המאתים כנגד כתובת בתולות, והחמשים תוספת.

דבר אחר: בקע משקלו – ¹כנגד בקע לגלגלת.

ושני צמידים על ידיה – כנגד שני לוחות אבנים.

1. כנגד בקע לגלגולת כו׳ כנגד שני לוחות. בב״ר פ״ס אות ו׳, ולקח טוב, וילקוט, איתא שני צמידים כנגד שני לוחות עשרה זה כנגד עשרת הדברות. ונשמט בב״ר כנגד בקע לגלגולת ונמצא גם ביב״ע על התורה וברש״י, ולפנינו בדברי המחבר נשמט עשרה זהב כנגד עשרת הדברות.

וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב – אֶבֶן יְקָרָה הָיָה בָּה, וְהָיָה מִשְׁקָלָהּ בֶּקַע וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ, כְּנֶגֶד שְׁנֵי לוּחוֹת, עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם, כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת.

פלמא פרג אלג׳מאל מן שרבהם אכ׳ד׳ אלרג׳ל שנפא מן ד׳הב וזנה נצף מת׳קאל פאעטאהא וג׳על סוארין פי ידיהא וזנהמא עשרה מת׳אקיל ד׳הבא.

כיון שסיימו הגמלים את שתייתם, לקח האיש עגיל זהב משקלו חצי שקל ונתן לה, ושם צמידים על ידיה משקלם עשרה שקלי זהב.

ויקח האיש וכו׳ – שיעור הכתוב: ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו (וישם על אפה) ושני צמידים (שם) על ידיה. (ספר הרקמה כ״ה)

בקע – רמז לשקלי ישראל: בקע לגולגולת (שמות ל״ח:כ״ו).

שני צמידים – רמז לשני לוחות מצומדות.

עשרה זהב משקלם – רמז לעשרת דברות שבהן.

לאשתו BEKA (half a Shekel) – a symbol of the Shekels of the Israelites of which it is said "a Beka (half a Shekel) a head" (Shemot 38:26) (cf. Targum Jon).

ושני צמידים AND TWO BRACELETS (the word for bracelet signifies something joined or united) – a symbol of the two Tablets of stone, joined one to another (Bereshit Rabbah 60:6).

עשרה זהב משקלם TEN SHEKELS OF GOLD WAS THEIR WEIGHT – a symbol of the Ten Commandments written on them (the Tablets) (Bereshit Rabbah 60:6).

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו – מאי רבותא. ¹רב הונא בשם ר׳ יוסף אמר אבן יקרה היה בה משקלה בקע.

ושני צמידים על ידיה – ²רמז לשני לוחות.

עשרה זהב משקלם – ³רמז לעשרת הדברות.

1. רב הונא. ב״ר פ״ס ילקוט רמז ק״ט. בכ״י פלארענץ ר׳ חונא בשם ר׳ יוסי.

2. רמז לשני לוחות. ב״ר וילקוט שם. ובתרגום שם. ורש״י עה״ת.

3. רמז לעשרת הדברות. ב״ר וילקוט ויב״ע ורש״י עה״ת.

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות – אז ידע שהיא הגונה לבן אדוניו שהיא מרחמת על הבריות, כדכתיב יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב י):

ויקח האיש נזם זהב – הוא נזם האף:

ויקח האיש נזם זהב – יש לומר שאחר ששאל לה: בת מי את (בראשית כ״ד:כ״ג), נתן לה, כמו שכתוב לפנינו בסיפור דבריו. אלא שלא להפסיק סדר דבריו ותשובת דבריה, לכן הקדים מעשה נתינתו שנתן לה.

בקע – חצי שקל, כמו: {ו}⁠נטה {את} ידך על הים ובקעהו (שמות י״ד:ט״ז).

Vayyiqqah THE MAN TOOK A GOLD NOSE RING: It should be understood that only after asking her (in vs. 23), "Whose daughter are you?⁠" did he give them to her. The [chronologically correct] order of events is so recorded below in his [viz. the servant's] retelling of the story (vs. 47). However, so as not to interrupt the order of his words and her answers, the text [here told the story out of order and] moved the account of what he gave her forward.⁠¹

Beqa': means half a shekel. Similarly (Ex. 14:16) "Hold out your arm over the sea and split it into two (uveqa'ehu).⁠"²

1. From the account in vss. 22-23 it seems that the servant gave the gifts before asking the woman her identity. However, in vs. 47 the servant claims that the events took place in the opposite order – that he gave her the gifts only after he found out who she was.
Rashi accepts the order of vss. 22-23 as the factual one and argues that the servant changed the story when retelling it in order to make it more believable to the listeners (ad 47, s.v. va’esh'al). Rashbam feels that the order of vs. 47 is the factual one and that it was the narrator who chose to deviate from the natural sequence (here in vss. 22-23) so as not to interrupt the conversation. See also Midrash ha-gadol, R. Joseph Bekhor Shor, Tosafot Hul. 95b, s.v. ke'eli'ezer, and Nahmanides who all agree with Rashbam.
On Rashbam’s claim that the text tends to hold back information so as not to interrupt some congruent unit, see also his commentary ad 31:33, 35:22 and 48:17. As I have already noted (ad. 1:11), Rashbam’s own style at times mimics what he considers to be standard biblical style.

2. See the same interpretation in Ibn Ezra. Cf. however Onq. (taqla') who apparently feels that a beqa' is equivalent to a whole shekel. However, since the word shekel is ambiguous in rabbinic literature and could refer to two different coins, one twice the size of the other (see e.g. Bekh. 8:7), it is unclear whether Onq. and Rashbam are really in disagreement.
The best prooftext for Rashbam’s interpretation would be Ex. 38:26, "A beqa', a head, half a shekel by the sanctuary weight.⁠"

נזם – יש נזם באף, גם יש נזם באוזן, ושל אף יורד מעל פתיל קשור במצח.

בקע – חצי שקל, מגזרת: נבקע (זכריה י״ד:ד׳).

וצמידים – מגזרת: צמיד פתיל (במדבר י״ט:ט״ו), כי על היד האחד הצמיד האחד, הוא שנים, וצורתו ידועה.

A GOLDEN RING. Nezem (ring) can refer either to a nose ring¹ or to an earring.⁠² The one worn on the nose is attached by a string which is tied around the forehead.⁠³

HALF A SHEKEL. Beka means half a shekel. It comes from the same root as nivka (was cleft).⁠⁴

AND TWO BRACELETS. Tzemidim (bracelets) comes from the same root as tzamid (cover of a vessel) in covering (tzamid) close-bound (Num. 19:15).⁠⁵ A bracelet is called a tzamid because each bracelet worn on the hand is made up of two parts.⁠⁶ The form of this ornament is well known.

1. See verse 47.

2. See Gen. 35:4.

3. Krinsky suggests that Ibn Ezra was not aware of the fact that nose rings are inserted in the pierced nostril.

4. See Gen. 7:11. A beka is thus a split shekel, i.e., half a shekel.

5. Tzemed means a pair. Cf. a couple of asses (tzemed chamorim) (Jud. 19:10). According to Ibn Ezra a tzamid (Num. 19:15) is a cover made up of two parts. Cf. Ibn Ezra's comments on Num. 19:15. Hence a tzemed is a bracelet made of two parts.

6. For a different interpretation see Filwarg.

ויהי – ויקח – לתת לה אחר שישאלה בת מי^א היא, ואם היא ממשפחת אברהם יתן לה, וכן אמר הוא^ב בספור הדברים, כי קודם שאלה ואחר כך נתן לה בקע חצי שֶקל. ונתנו על אפה כמו שספר וכן נתן שני צמידים על ידיה.

עשרה זהב – כתרגומו.

א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 נוסף כאן: ״את״.

ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״הוא״.

ויהי...ויקח, “he took out the jewelry planning to give it to her after he had asked her the relevant questions. This is also how he describes the sequence of what occurred at the well when he relates the nature of his mission in Betuel’s home before eating the first course of the meal served (verse 46)

בקע, a half shekel. He placed it on her nose as mentioned in verse 46. Similarly, in sequence, he placed the other pieces of jewelry on her hands, bracelets weighing ten pieces of gold (ten סלעים in weight according to Onkelos).

נזם – מין תכשיט ששמים אותו על האף¹.

ובקע – חצי שקל הקדש².

וצמיד – שם השיר³, נגזר מן ויצמד ישראל (במדבר כג:ה), לפי שהוא צמוד לזרוע⁴.⁠⁵

עשרה זהב משקלם – קיצור {לשון}, טעמו עשרה שקלים [של] זהב משקלם⁶.

1. סד. במקרא להלן (בראשית לה:ד ושמות לב:ב) מבואר שגם יש נזם שתולות הנשים באזניהן, ומשו״ה כתב ראב״ע: ׳יש נזם שהוא באף גם באזן׳. ואמנם נראה שרבנו סבר שתכשיט האזן נקרא נזם בהשאלה מתכשיט האף שה״ה הנקרא נזם באמת (ולכאורה דמיון שם ׳נזם׳ לשם האף בלע״ז – nose – מסייעתו). וראה דוגמת דבר זה בסה״ש לרד״ק (שרש צעד בסופו) בענין צעדה ואצעדה.

2. סה. השוה מה שביאר רבנו בזה בפר׳ פקודי (שמות לח:כו): ׳והחצי אחד מן שני הבקעים של מה שנחלק לשני חצאים {נקרא} בקע׳.

3. סו. כתרגום אונקלוס ורס״ג.

4. סז. כעי״ז פירש הרד״ק בשרשיו (שרש צמד): ׳ונקרא צמיד החלי שעל היד לפי שהוא מחובר בה תמיד׳, אבל נראה שהראב״ע פירש שנקרא צמיד בעבור היותו זוג ׳כי על יד האחת הצמיד האחד׳ [וראה ספר ׳חמשה קדמוני מפרשי ראב״ע׳ עמ׳ 166–167 שיש שביארו שכוונתו שהשיר היה מורכב מב׳ חתיכות ושניהן כאחת נקראות צמיד והן מונחות יחד על יד אחד, אבל נ״ל פשוט שכוונתו שהוא תכשיט זוגי כמו עגילים שלנו וכדו׳ ועל כל יד תכשיט אחד מאותו זוג, וכ״נ בכוונת ר׳ ישעיה בן מאיר בפירושו השני אלא שט״ס נפלה שם וצ״ל ׳א״נ׳ במקום ׳א״כ׳]. יצויין שדברי ר״י ן׳ ג׳נאח בשרשיו (שרש צמד, עמ׳ 432) סובלים שני הפירושים ע״ש.

5. סח. בערבית ׳ילזם אלד׳ראע׳. ועי׳ לראב״ע בבמדבר (לא:נ) שכתב: ׳אצעדה היא על זרוע [...] וצמיד ליד׳, וכן כתב כאן: ׳על היד האחת הצמיד האחד׳. אמנם בתפסיר רס״ג שם: ׳דמלג וסואר׳, וזה נוטה לשיטת רבנו שהרי ׳דמלג׳ (=אצעדה) מקומו באבר שבין מרפק לכתף, וא״כ צמיד מקומו באבר שבין מרפק לפרק של יד (ולפ״ז ׳ילזם אלד׳ראע׳ כאן לאו דוקא, אלא כוונת רבנו ׳ילזם קצבה אלד׳ראע׳ =צמוד לקנה הזרוע). ויתכן שגם ראב״ע מודה בזה אלא שהוא קורא לאבר שבין מרפק לכתף ׳זרוע׳ כבאהלות (סוף פ״א), ולאבר שבין מרפק לפרק של יד שנקרא במשנה שם ׳קנה׳ (ובפיה״מ שם: ׳קצבה אלד׳ראע׳ =קנה הזרוע) קרא הוא ׳יד׳. [הערות נהור שרגא]

6. סט. וכן תירגם אונקלוס (והבאים אחריו): ׳מתקל עשר סלעין דדהבא מתקלהון׳.

ויקח האיש, literally: "the man took;⁠" the reason why the Torah did not write simply: "the man gave, etc,⁠" is that he searched among the jewelry he had with him the kind which was the appropriate size for someone her age. He would give it to her in the event she met the conditions Eliezer had made as the Torah had previously outlined.

בקע משקלו, the word בקע means "split,⁠" as we know from Exodus 14,16 ובקעהו, "and he split it;⁠" (the waters of the sea of reeds) a half shekel each (for each arm).

נזם זהב כו׳ – והקש׳ רבי׳ יעקב מאורלייא למה שינה המתרג׳ לשון שבכאן. שכן תרג׳ נזם קדשא וצמידים שירין. ואילו בפ׳ ויקהל (שמות לה:כב) תרג׳ נזם שיבכין וחח שירין. ופ׳ מטות (במדבר לא:נ) תרג׳ אצעדה שירין וצמיד שיבכין ועגיל קדשין. וצ״ע.

מה שכת׳ ושני צמידין על ידיה קודם ששאל – אל תתמה שלא נתן לה ממש אלא הזמין לתת לה. וכן מוכיח כשחזר וסיפר הדברים (בראשית כד:מז). גן.

עשרה זהב משקלם – מכאן שכוס של ברכה שוה עשרה זהובים (חולין פז.¹). שבשביל שגרמא לו (לו) לברך ברוך ה׳ א-להי אדו׳ אברהם (בראשית כד:כז) נתן לה עשרה זהובים.

1. הגמרא מוכיח שמצוה שקולה עשרה זהובים, שכן כוס של ברכה שקול ארבעים זהובים – עשרה זהובים לכל ברכה וברכה בבהמ״ז. אלמא ברכה אחת שקולה עשרה זהובים. וכיון שגרמה לאליעזר שיאמר ברכה אחת, נתן לה י׳ זהובים.

מ״ש ושני צמידים על ידיה קודם ששאל לה אל תתמה שלא נתן לה ממש אלא הזמין לתת לה, וכן מוכח כשחזר וסיפר הדברים, ג״ן.

ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידיה – הכתוב הזה יחסר המעשה והיה צריך שיאמר: ויקח האיש נזם זהב ויתן על אפה ושני צמידים שם על ידיה, ולכך אני אומר כי פירושו: ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים שיהיו על ידיה, ויאמר: בת מי את (בראשית כ״ד:כ״ג), ואחרי שאמרה אליו:⁠^א בת בתואל אנכי (בראשית כ״ד:כ״ד) שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה כאשר אמר להם (בראשית כ״ד:מ״ז), אבל חסר כאן הנתינה וכן במקומות רבים.

א. כן בכ״י פולדה 2, רומא 44, פרמא 2978, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 138 חסר: ״אליו״. בכ״י פרמא 3255 נוסף בין השיטין: ״לו״.

AND THE MAN TOOK A GOLDEN RING… AND TWO BRACELETS UPON HER HANDS. This verse omits the deed for it should have said: "And the man took a golden ring and put it upon her nose¹ and two bracelets upon her hands.⁠" Therefore I say that the interpretation of the verse is as follows: And the man took a golden ring and two bracelets which would be upon her hands, and he said to her, Whose daughter art thou?² And after she had told him, I am the daughter of Bethuel,⁠³ he put the ring upon her nose and the bracelets upon her hands, as he told them.⁠⁴ Here, however, Scripture omits the actual giving, and similarly in many places.

1. So it says in (47) here.

2. (23) here.

3. (24) here.

4. In (47) here. He first asked her who she was, and then he gave her the presents. This interpretation differs from Rashi (in (23)) who says that after he had given her the presents, he asked her whose daughter she was, for he was confident that, on account of Abraham's merit, G-d would make his journey successful. Later, however, in (47), when he recounted the story, he changed the sequence of the two events so that they should not sense the inconsistency and say, "How could you give her anything when you did not know who she was?⁠"

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים – מה היה צריך להודיענו המשקל. אבל רמז לך במתנות האלה שעתיד לצאת ממנה עם מקבלי התורה שיביאו שקלים שכתוב בהם בקע לגולגלת, ושיקבלו שני לוחות הברית שהם עשרת הדברות, ויש בכללם קע״ב תיבות, וזהו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם. ועוד כי לשון שקל הוא נוטריקון אש קול, רמז למתן תורה שכתוב שם (דברים ד׳:ל״ו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה.

ומזה יש לך להתבונן בדבר המן הרשע שאמר ועשרת אלפים ככר כסף אשקול ע״י עושי המלאכה, כי כוונתו הרעה להשמיד שונאי ישראל ולבטל בעשרה שלו העשרה שנתנו ע״י האש והקול. וזהו שרמז כאן בתפלה אנכי בדרך נחני ה׳ כי זכות התורה שהיא אנכי שעתידין בניה לקבל היתה עמו בהצלחת הדרך.

והנה כל המאורעות האלה לרבקה הכל סימן לבניה. והמקרים שאירעו לעבד בהצלחת הדרך דוגמת המקרים שאירעו לבניה בדרך המדבר. כשם שהיה מלאך עמו בדרך מכח תפלתו של אברהם שאמר הוא ישלח מלאכו לפניך. כך מצינו בניה בדרך המדבר, (שמות כ״ג:כ׳) הנה אנכי שולח מלאך לפניך, ולפי שהיה המלאך המיוחד שבנפרדים לכך אמר מלאכו כלומר המיוחד לו והוא השר האחד הנאצל ממדתו של אברהם. וזהו (שם) כי ילך מלאכי, אברהם קראו בכאן מלאכו והקב״ה קראו מלאכי. וכשם שעלו המים לקראתה כן בבניה בדרך המדבר (במדבר כ״א:י״ז) עלי באר ענו לה. והעבד שנתן לה המתנות האלה רמז לה בהן, כי כשם שקבלה היא המתנות האלה על ידי עבד, כן בניה עתידים לקבל התורה ע״י משה עבד השם שהוא היה העבד הנאמן אשר כל טוב אדוניו בידו, ממה שכתוב (שמות ל״ג:י״ט) אני אעביר כל טובי. וכשם שנתן לה מתנות רבות מקצתן בדרך ומקצתן בבית, ואותן שבדרך היו נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים עשרה זהב משקלם. כן בניה במדבר הביאו שקלים וקבלו שני לוחות הברית שבהן עשרת הדברות. וכשם שנתן לה מתנות בבית ג״כ מלבד אותן שנתן לה בדרך, הוא שכתוב ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב, כן בניה בארץ מואב סמוך לביאתן לארץ נתנו להם מצות רבות, וכענין שכתוב (דברים כ״ח:ס״ט) אלה דברי הברית אשר צוה ה׳ את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב.

ומזה דרז״ל תורה מגלה מגלה נתנה. וכשם שנכפלה הפרשה זו בענין העבד ב׳ פעמים וחזר העבד לספר כל הדברים שאירעו לו בדרך, כן בניה קבלו התורה לוחות ראשונות ולוחות שניות, ומשה עבד ה׳ במשנה תורה חזר לספר בעבר הירדן כל הדברים שאירעו להם בלוחות ראשונות. והענינים האלה שנרמזו בנשואי יצחק ורבקה שהולידו ליעקב ובניו אשר יצאו מהם עם מקבלי התורה, נרמז כל זה בשליחות העבד למעלת האבות.

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים, "the man took a golden nose-ring weighing a beka and two bracelets, etc.⁠" Why did the Torah need to tell us the weight of these pieces of jewelry? We are dealing with an allusion to the fact that eventually Rivkah's descendants, i.e. the generation who would contribute to the building of the Tabernacle in terms of shekalim. In Exodus 35,26 the Torah speaks of the weight of these shekalim also in terms of בקע לגולגולת, one "beka per person.⁠" When the Jewish people received the two tablets with the Ten Commandments you will find that these comprised 172 words. This corresponds to the numerical value of the letters in the word בקע. This corresponds to what we read here ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם. The words עשרה זהב are an allusion to the Ten Commandments. We may also perceive the word שקל as an acronym describing אש קול, i.e. the ingredients most prominent during the revelation of G-d at Mount Sinai. We were told that on that occasion מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, "from the Heavens he let you hear His powerful voice, and on earth He showed you His great fire" (Deut. 4,36).

This also leads us to examine the amount of shekels offered by Haman in order to secure permission from King Achashverosh to do to the Jewish people as he saw fit. He offered 10,000 talents of silver, or 600,000 shekels. (compare Esther 3,9) It was his plan to neutralise the 600,000 shekels the Jews had contributed at the time for the sockets of the Holy Tabernacle and to deprive them of any merit they might have accumulated due to that donation. In short, Haman wanted to neutralise the accumulated merit of the people who had embraced the Torah at Mount Sinai. He wanted to annul what had been acquired with fire and sound. This is what has been hinted at here in Eliezer's prayer (verse 27) when he said: 'אנכי בדרך נחני ה', "I was on the way when G-d guided me, etc.⁠" He meant that the merit of the "אנכי" which the Jewish people would accept in the future was active on his behalf at the time he stood by the well.

All the details of what was happening with Rivkah at this time foreshadowed events of the future involving her offspring. Similarly, all that happened to the servant of Avraham on this mission foreshadowed events in Jewish history of the future when that people was in the desert.
Just as an angel had been at his side through the efficacy of Avraham's prayer who had said that "G-d will send His angel ahead,⁠" so it happened to Avraham's descendants in the desert. Seeing that the angel in question was not a regular natural phenomenon but one of the disembodied spiritual creatures, so the angel who accompanied the Jewish people was such a disembodied spiritual force who had been emanated by the merit of Avraham. This was whom the Torah had in mind when it quoted G-d as telling Moses in Exodus 23,20 הנה אנכי שולח מלאך לפניך. "Here I am about to send an angel ahead of you.⁠" Just as Avraham in our chapter referred to this divine force as מלאכו, "His angel,⁠" so G-d referred to the same divine force as מלאכי, "My angel,⁠" (not just any מלאך, angel, in Exodus 23,23). Just as the waters had risen towards Rivkah, so the waters rose towards her "children" in the desert as we explained. The servant also alluded to such future developments when presenting her with the jewelry mentioned in our chapter. This mission was carried out by a trusted servant, i.e. Eliezer. The Jewish people in the desert were led by G-d's trusted servant Moses. When the Torah wrote in this chapter that Eliezer had been equipped with all the "good" of his master Avraham, the Torah, in a parallel reference, tells us that G-d equipped Moses for his task by equipping him with all 'His goodness.⁠" This is what is meant by Exodus 33,19 "אני אעביר כל טובי על פניך, "I will let all My goodness pass before you.⁠" Just as Eliezer gave gifts to Rivkah not only at the well but also in her father's house (verse 53), so the Jewish people who received the Ten Commandments at Mount Sinai again received the gift of a covenant shortly before they entered the Holy Land (Deut. 28,69). At that time many commandments which were applicable in Eretz Yisrael were revealed for the first time in detail.

This reflects the statement of our sages in Gittin 60 that "the Torah was given to the Jewish people in individual scrolls.⁠" The sages meant that although Moses had received all 613 commandments while he was on Mount Sinai in the first year of their wanderings, he did not teach all of these commandments to the people at once. Just as the story of Rivkah and Eliezer at the well has been repeated in the Torah and the servant relates all that happened to him at the well, so Moses repeated many parts of the events the Jewish people experienced during their trek through the desert once more in the Book of Deuteronomy. Also, the Jewish people received both the first and the second set of Tablets.

ותי׳ ה״ר אליקי׳ שאליעזר לא סמך על הדבר ולא נתן לה הנזמים עד שנתברר בת מי היתה כדמוכח בספור דבריו דכתי׳ ואשאל בת מי את ואחר כתי׳ ואשים הנזם על אפה. וכן פי׳ רשב״ם. ועוד הוסיף רשב״ם: דהא דכתי׳ ויקח נזם זהב ואחר כך בת מי את הכי פי׳: לקחם ממקום שהיו טמונים בו להיותם מזומנים בידו ושאל לה בת מי את ואחר כך נתן לה הנזמים.

ויקח האיש נזם זהב וגו׳ ויאמר בת מי את – לאחר ששאל לה בת מי את נתן לה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, כדכתיב בסמוך ואשאל אותה ואומר בת מי את ואשים הנזם על אפה.

והא דכתיב ויקח האיש נזם, ה״פ לקחם ממקום שהם טמונים שם כדי שיהיו מזומנים בידו ושאל אותה ואחר כך נתן לה. כך פיר׳ רשב״ם.

וה״ר בכור שור פי׳ שנתן לה הנזם קודם ששאל לה בת מי את ולא נתן לה אלא בשכר הטובה שעשתה לו להשקות הגמלים בלא ציווי. ואח״כ שאל לה בת מי את אולי ראויה לו להתחתן בה. וכששמע שהיא בת בתואל אז השתחוה. אבל כשספר להם הדבר אמר שבתחלה שאל בת מי את ואח״כ נתן לה הנזם והצמידים. וכשראה לבן הצמידים וכשמעו את דברי רבקה אחותו שבשביל שהשקתה הגמלים נתן לה רץ גם הוא לשמשו כדי להשתכר ולכך א״ל ואנכי פניתי הבית כלומר טרחתי הרבה בשבילך. וגם רץ כמו כן כדי שיראהו עיף ונופח בנשימתו כאדם שטרח ואליעזר ידע שמשקר כי כבר אמרה לו רבקה גם תבן גם מספא רב עמנו גם מקום ללון כלומר פנוי.

ויקח האיש נזם זהב – החכם ר׳ משה דורש מקרא זה לפי פשוטו ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים בידו לתת עליה אם תהיה הגונה ויאמר לה בת מי את וכשהגידה לו משפחתה אז נתנם לה והכתוב קצר דבריו כמו שמצינו בכמה מקומות. וכן מוכיח בספור דבריו דכתיב ואשאל ואחר ואשים. וגם כאן לא כתוב ויקח האיש נזם זהב ויתן על ידה.

ויקח האיש נזם זהב, "the man (Eliezer) took out a golden nose ring, etc.;⁠" The sage Rabbi Moshe, interprets this verse as its face value, understanding the words to mean that in preparation of events, Eliezer took out of his satchel jewelry which he would give to Rebecca if she would meet the conditions he had outlined, (and which she was of course quite unaware of). He then asked her about her family status, and when told that she was member of Avraham's family he gave here the jewelry as a gift. The Torah abbreviated somewhat in its report of what happened, something that is not unusual. That this is so is clear from the sequence of events Eliezer described during the meal, when he filled in the words that have been omitted here. Even here, (contrary to the way some people interpret our verse) the Torah did not write that he gave her the jewelry before having established her family status.

ויהי כאשר כלו – נתן לה הנזם אבל לא שאל לה בת מי את בעוד שנתנם לה ותרגום שהי בה מסתכל שכן דרך איש נכרי לדבר עם רעהו בפגעו בו אבל מדקאמר ותשאב לכל גמליו צריך שיאמר אחריו ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות וכו׳ אלא ודאי שאל לה בתחלה קודם הנתינה והסיפור מוכיח כדקאמר ואשאל אותה ואח״כ ואשים הנזם על אפה. איתא בפ״ק דתעניות ששאל שלא כהוגן שאמר והיה הנערה. וכי היה יודע שלא תהיה חגרת או סומא. וקשה אם ימצא אותה במום לא יאמר לה הגמיאני נא י״ל אפי׳ ממזרת ואפי׳ כנענית דזה לא יוכל בדעתו להבין ואע״פ שעדיין לא הוזהרו בממזרות מ״מ אביה ואמה חייבין מיתה מהעריות.

בקע – ב׳ במסורה הכא ואידך בקע לגלגלת. שרמז לה זכות השקלים.

ורצה אחר זה לדעת אם זאת הנערה היא ממשפחת אברהם, כדי שישתדל בה תחילה, כי זה היה רצון אברהם, רוצה לומר שיקח — אם יוכל — מהיותר קרוב אליו ממשפחתו, וזה מבואר ממה שציוהו לקחת אשה ממשפחתו ואם לא יוכל יקח מארצו, וזה מורה שרצונו היה שישתדל ראשונה בַּיּותר קרוב לאברהם. והנה כאשר כִּלּוּ הגמלים לשתות, לקח האיש נזם זהב היה משקלו שקל, ושני צמידים של זהב היה עשרה סלעים משקלם, ונתן אותם לזאת הנערה אחר שידע בת מי היא.

התועלת השמיני הוא במידות, והוא שראוי לנכבד כשגמלוהו טוב, שישיב גמול לגומלים אותו ביותר משיעור הגמול שגמלוהו שיעור רב. ולזה תמצא שנתן אליעזר זאת המתנה לרבקה בעבור החסד שגמלתהו, ואילו לא היה זה דבר ראוי - היה מיוחס לאליעזר לסכלות לא לנדיבות וכבוד. ובכלל, אם לא ישיב מקבל הטוב גמול כי אם בשיעור מה שקיבל, הנה ישיב מה שהיה מן החנינה וההטבה על צד החסד במדרגת מה שהיה בשכירות ובמחיר, ויהיה פוחת מדרגת מה שנעשה לו על צד החסד. ואולם כשהיה מה שיגמול יותר על ההטבה ההיא — הנה לא יפחות מדרגת ההטבה הנעשית לו, אבל תשאר מדרגתה מדרגת מה שנעשה על צד החסד והכבוד, ובזה תהיה מדרגת הגמול שישיב על צד החסד והכבוד, ותתחזק האהבה בזה בין הנותן והמקבל. והוא מבואר שאין ראוי גם כן שישיב לו יותר מעט ממה שקיבל; וזה, כי כבר היטיב לו האחר קודם שיהיה לו עליו דבר יוכרח בעבורו אל שייטיב לו, וכאשר ישיב לו גמולו הנה יוכרח עליו מפני מה שהקדימוֹ מההטבה; ולזה הוא מבואר שלא יספיק לו להראות שרצונו עם המיטיב לו במדרגת רצון המיטיב לו עימו, אם לא יוסיף במה שיגמלהו על השיעור שהגיע לו ממנו כמו השיעור ההוא או יותר, וזה מבואר בנפשו, כל שכן שאין ראוי לו שישיב מעט תחת הרבה. והוא מבואר שכל מה שהיתה מעלת הגומל יותר גדולה, ראוי שיהיה הגמול שישיב יותר גדול, כי האדם יַראה לחברו שהוא אוהבו בשיתן לו מה שהוא יקר ונכבד אצל הנותן.

ומכל מקום למצוא בה הסימנים מטוב מדותיה ונועם שכלה נתן לה הנזם והצמידים שאם תפול בחלקו הרי טוב ואם לאו תקח לה חלף עבודתה.

רמז לשקלי ישראל. דאל״כ בקע משקלו למה לי הרי לא היה משקלו מופלג עד שיודיענו הכ׳ ומזה הטעם עצמו דרשו מה שדרשו בעשרה זהב משקלם אבל בשני צמידי׳ דרשו בו משו׳ דסתם צמידים שנים ומת״ל ושני אבל ר׳ הונא בשם ר׳ יוסי אמר בבראשית רבה אבן יקרה היתה בו והיתה משקלה בקע ולדידיה לגופיה הוא דאתא ולא לדרשא:

וכאשר כלתה להשקותם לקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידיה ולפי דעת רש״י נתנם לה קודם ששאל׳ בת מי את והיה זה לפי שרצה העבד לתת לה שכר עבודת׳ וכאשר ידע שכפי משפחת׳ ומעשי׳ אינה הגונ׳ ליצחק תקח לה המתנות האלה בעבור מה שהטיבה לעשות אבל כפי׳ הראב״ע והוא היותר נכון ראשונ׳ שאל בת מי את ואח״כ נתנה לה ולכן לא אמר הכתוב ויתן לה אלא ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידיה ר״ל הראוים להיות לה על ידיה.

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות – כלומר כאשר ראה נערה קטנה טובת מראה ובעלת שכל ונתלבשה בעוז וגבורה להשקות עשרה גמלים יגעים מטורח הדרך שכל אחד היה צריך עשרה כדים מלאים מים עד ששבעו כלם כאלו היתה בת עשרים שנה. מיד גזר אומר ואמר כי יד ה׳ עשתה זאת. וזהו ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות יצא מכל ספיקותיו. ונתן לה נזם זהב לשים על אפה שהיא תפארת הפנים. ושני צמידים על ידיה לפי שיגעה אותה בהשקאת הגמלים. ואח״כ שאל בת מי את לפי שכבר ידע בהשתדלותה שהיא האשה הראויה. כמו שהוא אמר ובה אדע. בהשתדלותה ובנדבת לבה כי עשית חסד. וכשראה תשובתה שהסכימה עם מעשיה. נתן הודאה לשם ותלה הדבר בזכות אדוניו ולא בהשתדלותו. וזהו ברוך ה׳ אלהי אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני. וסיפר שיצא לבן לקראתו לפי שראה הנזמים ושמע שהאיש היה מבקש מלון. ויאמר בת ברוך ה׳. לפי שרבקה אמרה לו מוסרו הטוב. ועוד שראה אותו בחוץ ולא רצה ליכנס אע״פ שכבר פרע המלון. אמר בא ברוך ה׳ מיושר מדרכיו וממוסרו. למה תעמוד בחוץ. ואם אולי תחשב שאתה מביא שיירא גדולה הבית קטנה מהכיל. כבר פניתי הבית ומקום לגמלים. וכשנכנס לא רצה לאכול. לפי שאע״פ שהשם הצליח דרכו ולא נפל מכל דברו ארצה. עדיין נשאר הספק ששם לו אדוניו כאומרו אולי לא תאבה האשה. ולא ידע אם ירצו לתת לו בתם. ואולי לא רצה לאכול כי לפי חסידותו היה נראה לו שזאת היתה חנופה שמחניפים לו בעבורו. ובעבור כספו וזהבו. לזה אמר עבד אברהם אנכי ובשבילו יש לכם לעשות ולא בשבילי. כי אני עבד עולם. ובזה תראה ענותנותו כמו שכתב הקדוש רשב״י על פסוק בן יכבד אב זה עשו הרשע. שבשביל שכיבד אביו השיג כל הכבוד הזה. ועבד אדוניו זה אליעזר עבד אברה׳. שהיה יכול לומר שהיה קרובו או אהובו ולא אמר אלא עבד אברהם אנכי. ואז סיפר להם כל הענין והודיע להם איך אמר לו אם לא תאבה האשה והשיבו שבשום ענין לא ישיב את בנו שמה. באופן שיראו מה שראוי להם לעשות. ועל זה נאמר החכם עיניו בראשו. וכן סיפר להם תפילתו והצלחתו. בענין שידעו כי מהשם היתה לו. ואין בידם לעשות דבר אחר. וזהו ואומר ה׳ אלהי אדוני אברהם אם ישך נא מצליח דרכי וגו׳. ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני. עתה בזה העת יש לכם לעשות. אחר שהשם מסייעו בדבר. ואם לאו ואפנה על ימין או על שמאל. וזה עשה בחכמתו ליראם שיקפצו לתת בתם כי הוא כבר היה נקי. וכ״ש אין כאן ימין כי הכל היה שמאל:

כאשר כלו הגמלים לשתות – וזה היה זמן מה בהכרח אחר שהשלימה לשאוב, וראה שלא היתה מבקשת דבר, אבל היו כל מעשיה על צד החסד הגמור.

ושני צמידים על ידיה – ראויים למדת ידיה, כמו ״ועשית על החשן שרשת גבלת״ (שמות כ״ח:כ״ב) ״ועשית עליו זר זהב״ (שם כ״ה:י״א), ראויים למדותם.

כאשר כלו הגמלים לשתות, this was some time after Rivkah had finished drawing water. In the meantime the servant had realised that she had not acted as if she expected any reward for having extended herself on his and his camels’ behalf. It had become clear to him that her actions had been motivated only by the desire to be helpful.

ושני צמידים על ידיה, according to the size that fitted her wrists; this is similar to Exodus 28,22 ועשית עלי החושן שרשות גבלות, “you shall construct around it plaited chains of beaten gold,” or Exodus 25,11 ועשית עליו זר זהב, “you shall construct around it a golden border.” In each of these instances the measurements of the chains or border had to fit the pricipal artifact.

רמז לשקלי ישראל. דאם לא כן מאי בא הכתוב לאשמועינן, שלא היה כל כך דבר גדול בקע משקל, שהכתוב משמע שנתן דבר גדול (כ״ה ברא״ם) – רמז לשקלים וכו׳, פירוש שצריכים לעבודה. ואם תאמר למה לה הרמז כאשר לא הבינה היא הרמז, ואין זה קשיא, אף על גב דאיהי לא ידעה מזלה ידעה (מגילה ג.), ולפיכך רמז לה. ואם תאמר למה רמז לה זאת המצוה יותר משאר מצות, אלא נראה שראה אותה גומלת חסד (רש״י פסוק יד) ורמז לה עוד העבודה והתורה בשני צמידים על ידיה, כמו שמסיק, והשתא תהא לה שלשה דברים, שעל שלשתן העולם עומד; התורה, והעבודה, וגמילות חסדים (אבות פ״א, מ״ב), ורמז לה מאחר שיש לה עמוד אחד – שיהיה לה כל שלשתן:
ועוד כי אלו ג׳ דברים תמצא בישראל, תורה בישראל, עבודה בישראל, גומלי חסדים בישראל, שכן אמרו ז״ל כל מי שאינו גומל חסד אינו מישראל. והטעם שבישראל דוקא הם אלו דברים, כי אלו שלשה דברים הם עמודי עולם שהעולם עומד עליהם, ולכן אלו ג׳ דברים נתנו לאבות, שהם יסוד ועמודי עולם. גמילות חסד לאברהם, עבודה ליצחק שנעקד על גבי מזבח, תורה ליעקב יושב אוהלים (להלן כה, כז). ומן האבות בא לישראל. ורמז לה כיון שהיא גומלת חסדים – ראוי היא שיבא ממנה הזרע המבורך אשר להם אלו ג׳ דברים, אשר הם עמודי עולם:
ויש לפרש כי בקע משקלו, שרמז לה בו שקלי הקרבנות – רמז לה טהרות נפשותיהן של ישראל, אשר הם קונים שלימות הנפשי, שנתן הקב״ה להם מצוה זאת בקע משקלו לכפר על נפשותיהן ולטהרם, וזהו מורה על זכוך הנפש שלהם. וכן בקע משקלו בעצמו – הוא הנפש, ועיין לקמן בפרשת תרומה (שמות כה, ב), שם תמצא מבואר דבר זה, כי בקע משקלו הוא עצם הנפשי. ותורה הוא שלימות השכל. וזאת המעלה הגדולה לישראל אשר להם שלימות הנפש והשכל יותר מן האומות, כי נפשם של ישראל זכה וטהורה, וכן יש להם שלימות השכל. והנה רמז לה עצם ישראל קדושתן ומעלתן, ואמר לה אשרי מי שמזדווג בקדושים, כמו שאמרה שרה להגר (רש״י לעיל טז, ג) אשריך שזכית⁠(ה) להדבק בגוף קדוש:

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים וגו׳ – פירש״י בקע רמז לשקלי ישראל בקע לגולגולת, ושני צמידים רמז לשני לוחות, עשרה זהב משקלם כנגד עשרת הדברות שבהם, וכל אלו הדברים צריכין ביאור מספיק מה ענין השקלים והלוחות זה לזה, ואולי צפה ברוח הקודש שעתידין הלוחות להשתבר ע״י ששלטה בלוחות ראשונות עין הרע לפי שנתנו בפומבי ובקולי קולות ואולי, נותני עין הרע בלוחות יענשו מדה כנגד מדה והיינו בעין הרע, ע״כ נרמז לה השקלים המגינים בעד עין הרע, ולפי שאליעזר בדק את רבקה אם היא בעלת עין טובה ומצאה כן, על כן נתן לה הבקע המכפר על עיה״ר ומגין עליו, כי כל בעל עין יפה ניצול מעין הרע ראיה מיוסף שהיה בעל עין יפה, ומשם רועה אבן ישראל על כן נתברך בברכת בן פרת עלי עין, קרי ביה עולי עין, שהם עולים למעלה מן העין, דלא שלטה עינא בישא בכל מי שבא מזרעו של יוסף, וכן רבקה בזכות שהיתה בעלת עין טובה תזכה למצות השקלים שטעמם להציל מן עין הרע בשעת המספר.

ועוד היא ראויה לקבל י׳ הדברות, כדרך שיסד הפייט של שבועות וז״ל אלה הדברות בלא תחמוד כלולים, כי כל בעל עין טובה הנותן משלו פשיטא שאינו חומד ליקח משל אחרים וצריך שתדע איך כלולים כל הדברות בלא תחמוד, כי תינח דברות אחרונות מן לא תרצח והלאה שהרי אחאב ע״י נבות היזרעאלי חמד, וגם רצח, ושכר עידי שקר, וגנב דעת ב״ד, ולא תנאף היינו לא תחמוד אשת רעך, אבל דברות ראשונות מה ענינם אל לא תחמוד. ונ״ל לפי שמצות כבד את אביך חותם כל חמש דברות ראשונות וכוללם יחד, כי כולם מדברים בכבוד שמים ומסוף דברו ניכר שראש דברו אמת, כי כבוד שמים בא בק״ו מכבוד אב ואם, והלוחות היו חמשה מול חמשה, ואם כן כשם שחמשה דברות אחרונות כלולות בלא תחמוד כך כולם כלולות בו שהרי הדברות כולם זה לעומת זה היו. ואם כן להנחה זו אין דבור לא תחמוד כוללם יחד כי אם ע״י חיבור שני הלוחות, לכך נאמר ושני צמידים על ידיה ר״ל מצומדים דווקא, כי ע״י חיבור הלוחות חמשה מול חמשה כלולים כל הדברות בלא תחמוד.

ואם תדקדק בלשון צמידים ובלשון בקע, תמצא שהם שני הפכים, כי בקע הוא דבר אחד שנבקע לשנים, ושני צמידים היינו שני דברים נפרדים יהיו צמודים ומחוברים רמז בזה שטוב סחרה מסחר כסף ונחמדים, כי קנין הכסף תמיד בקוע לחצאין כי אין אדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו, יש בידו מנה מתאווה למאתים, כי על כן נקרא ממון, כי הנגלה החצי מן הנסתר כשתכתוב מ״ם מ״ם ו״ו נו״ן, רמז אם יש בידו מ׳ זוז, הוא מתאוה עוד מ׳ וכן כולם אבל קנין התורה כולו צמוד ומחובר ומרבה השלום לחבר שנים הנפרדים כמ״ש (תהלים קי״ט:קס״ה) שלום רב לאוהבי תורתך. ובשעת פטירתו אין מלוין לו לאדם כ״א תורה ומעשים טובים, ומלווין היינו לשון חיבור וצמיד, וא״כ הממון נרמז בבקע כי לעולם אין ביד האדם כ״א החצי, והמצוה שני צמידים כי אדרבה מצוה גוררת עוד מצוה שלימה, והממון על פיו יהיה כל ריב וכל נגע ובין אחים יפריד, והתורה כל נתיבותיה שלום, והממון נפרד ובקוע מן האדם ואינו מלוה אותו, וקנין התורה הוא ילונו בכל עמלו.

כִלו הגמלים לִשְתוֹת: מלא וא״ו בספרי׳ המדוייקי׳, ובדפוסי׳ ישני׳. וכן בהעתק הללי כתו׳ לִשְתֹת, לִשְתוֹת, פי׳ ¹עד אם כלו לִשְתֹת דלעיל חס׳, וזה מל׳. וכן ²במסורת, לשתת ד׳ חס׳, וסי׳ עד אם כלו לשתת, ³כי לא יכלו לשתת דויחפרו תניי׳ דבפסוק, ⁴ולא יכלו לשתת מים ממרה, ⁵ויחנו ברפידים ואין מי׳ לשתת העם, וכן כתבם ⁶הרמ״ה ז״ל. [לשתות].

1. עד אם כלו לִשְתֹת: לעיל פס׳ יט.

2. במסורת: מ״ג-ד בר׳ כד יט.

3. כי לא יכלו: שמ׳ ז כד2.

4. ולא יכלו לשתת מים: שמ׳ טו כג.

5. ויחנו ברפידים: שמ׳ יז א.

6. הרמ״ה: שת״ה.

רמז לשקלי ישראל בקע לגלגולת. דאי לאו כן בקע משקלו למה לי. הרי לא היה משקלו מופלג. וכן עשרה זהב משקלם. ובשני צמידים דרשו מה שדרשו משום דקשה להם שני למה לי. הא מיעוט צמידים שנים:

This is symbolic of the shekels of Israel, a בקע per head. Otherwise, why does it tell us, "Weighing half a shekel"? It was not a tremendous weight! The same is true for, "Weighing ten gold shekels.⁠" Chazal interpreted "two bracelets" as they did because of the question: Why does it need to say "two"? [We always assume the minimum, and] the least number that the term "bracelets" could be referring to is two.

על ידיה – פי׳ שהלמוה כאילו נעשו כשיעור זה. ועשה הדבר לצד הצדיקו בהשגחת ה׳ עליו וסימנים המצדיקים שראו עיניו.

על ידיה, on her hands. This means that the bracelets fitted her as if made to fit her specific measurements. Eliezer placed this jewelry on Rebeccah's hands as a sign of acknowledging God's personal guidance in his mission thus far.

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות – וְרָצָה לשוב אל הבאר למלאות כדה לשוב אל ביתה.

ויקח האיש נזם זהב – פירש רשב״ם ז״ל ״אחר ששאל אותה בת מי את, נתן לה כמו שכתוב לפנינו בספור דבריו.⁠¹ אלא שלא להפסיק סדר דבריו ותשובת דבריה, הקדים מעשה הנתינה שנתן לה. וכן דעת ראב״ע ורמב״ן ז״ל. ומה שכתוב ״ושני צמידים על ידיה״, פירושו להיות על ידיה. ופירוש ״ויקח האיש״ לדעתי שלקח אותם משקו או מאחת האמתחות שעל הגמלים ולקחם בידו. ואחר ששאל ״בת מי את?⁠״ והשיבה תשובתה, שָׂם הנזם על אפה והצמידים על ידיה וכמו שאמר בסיפורו בבית בתואל. שאם תאמר שספר כאן מה שאמר שם אם כן למה על הצמידים אמר ״על ידיה״ ואצל הנזם לא אמר ״על אפה״? והוא עצמו אמר ״ואשים הנזם על אפה״ אבל כאן אומר שלקחם משקו. והוצרך לומר על הצמידים שהן על ידיה לפי שמלת צמיד על כל תכשיט מצמד על הגוף, והודיע אלה צמידי הידיים. אבל נזם ידוע שהוא תכשיט לאף. ואעפ״י שמצאנוהו גם על האזן כמו ״ואת הנזמים אשר באזניהם״² צריכים להיות שתים והוא לא לקח כי אם נזם אחד, וידענו שהוא על האף. ולא זכר הכתוב שנתן לה התכשיטים הללו אחר שהשיבה על שאלותיו כי הכתוב מקצר בדבר המפורש פַּעֲמַיִם בענין, ״כראות הנזם על אפה והצמידים על ידי אחותו״,⁠³ ועוד ״ואשים הנזם על אפה״⁴ וגו׳.

בקע – חצי שקל, כמו ״נטה את ידך על הים ובקעהו״⁵ מפירוש רשב״ם ז״ל.

1. פסוק מז.

2. בראשית לה, ד.

3. שם כד, ל.

4. שם כד, מז.

5. שמות יד, טו.

ושני צמידים – לקח לתת על ידיה,⁠¹ כמו ושני כותרות עשה לתת על העמודים (מלכים א ז׳:ט״ז), ציד בפיו (בראשית כ״ה:כ״ח) – נתן בפיו.

1. בכור שור, ״ושני צמידים – הזמין לתת על ידיה״, וכן חזקוני, ״ושני צמידים על ידיה – חסר, והוא כאלו כתוב: ושני צמידים שם על ידיה״.

ויקח האיש – ולא הזכיר מעשה הנתינה, כי באמת לא נתן לה המתנות רק אחר ששאל אותה בת מי את, כמו שסיפר העבד ואמר תחלה ואשאל אותה וכו׳, ואח״כ ואשים הנזם וכו׳, אלא שלא להפסיק סדר דבריו ותשובת דבריה, זכר תחלה ויקח האיש וכו׳:

נזם – יש נזם שהוא תכשיט על האף, ויש שהוא תכשיט לאוזן, ואותו שבכאן הוא שעל האף:

בקע – חצי שקל, מלשון ובקעהו (שמות י״ד ט״ז):

צמידים – נקרא כן החלי שעל היד לפי שהוא מחובר בה תמיד:

עשרה זהב – עשרה שקלים זהב:

כאשר כלו – וזה היה זמן מה בהכרח אחר שהשלימה לשאוב, וראה שלא היתה מבקשת דבר עבור טרחתה, אבל היה כל מעשיה ע״צ החסד הגמור (רע״ס).

ויקח האיש נזם זהב – חסר פה מעשה הנתינה, ושעורו ויקח נזם זהב ויתן על אפה ושני צמידים נתן על ידיה, וכתיב״ע ותרין שירין יהב על ידהא, (כ״כ המפרשים) ואפשר לפרש מלת ויקח לשון אסירה וקשירה, מענין ולאסירים פקח קוח (ישעיהו ס״א) שמלת קוח להריק״ם שם לבית המאסר, ומזה ישמשו רבותינו (כלים פרק ט״ז מ״ד) לשון קיחות, על אזני הכיס שסוגרים אותו בו (שלוסס) ומזה לדעתי ישומש לשון לקח על הדבור הנאה המתקבל על הלב, הטתו ברוב לקחה (משלי ז׳) כי בזה יתקשר ויתחבר דעת השומע ורצונו עם דעת המדבר ורצונו להסכים עמו, ומזה מכנים את התורה בשם (לקח טוב נתתי לכם, יערוף כמטר לקחי) דבאמצעות התורה יתקשר ויתאחד רצון האדם ונפשו עם דעת קונו, ויהיה לפי״ז טעם ויקח נזם זהב קשר הנזמים על אפה והצמידים על ידיה, ואין כאן מקרא קצר.

נזם – יש נזם של אף, ויש נזם של אזנים, וכאן הוא של אף, כמו שמפורש למטה ואשים הנזם על אפה, ודעת ראזנמילר כי היו נוקדים האף ומכניסים בו הנזם, וכן ראה Niebhur {ניבהור} נשי הערביים עושות והנה קצר הכתוב ולא פירש ויקח ויתן לה, או וישם על אפה. ואמנם המתנות האלה היו לקרב דעתה אליו קודם שישאלנה בת מי היא ואם יש בביתה מקום ללון, כדי שתכיר שהוא עשיר ונדיב לב, שלא יטריח אדם חנם. כי אמנם אחר שנתקיים הנחש היה מוכרח ללכת לביתה, ואם אחרי שהטריחה עצמה כל כך לשאוב לכל גמליו לא היה נותן לה מתנה ראויה, אולי היתה אומרת לו שאין בביתה מקום לכל גמליו ואנשיו; ודעת רשב״ם ראב״ע רמב״ן ודון יצחק כי תחילה שאל ולבסוף נתן כמו שאמר אליעזר (פסוק מ״ז), ודעת רש״י כי תחלה נתן ואח״כ שאל כמו שכתוב כאן ואני אומר כי הנתינה והדבור היו כאחד, כי לקח הנזם והצמידים ונתקרב אליה דרך חיבה ונתן לה ושאל אותה.

pendant (nezem). There is a nezem worn in the nose and a nezem worn on the ears. Here it is meant for the nose, as it is specified below: “I placed the pendant on her nose” [v. 47]. According to Rosenmueller, they used to pierce the nose and insert the nezem in it, and so Niebuhr saw the Arab women do. The verse is abbreviated and does not spell out that he took the pendant “and gave it to her,” or “placed it on her nose.”

Now the purpose of these gifts was to win her over before asking her whose daughter she was and whether there was room to stay the night at her house. In this way, she would know that he was wealthy and generous, and that he would not trouble a person for nothing. Indeed, after the omen was fulfilled, he had to go to her house, and if he had not given her a fitting gift after she had exerted herself so much to draw water for all his camels, perhaps she would have told him that there was no room for all his camels and men to stay.

According to Rashbam, Ibn Ezra, Nachmanides, and Abravanel, first he asked [the question] and then he gave [the jewelry], as Eliezer himself said (below, v. 47). In Rashi’s opinion, first he gave and then he asked, as it is written here. I say that the giving and the speaking happened simultaneously: he took the pendant and the bracelets and approached her in a friendly manner, put them on her, and asked her [whose daughter she was].

ויקח – לא נאמר עדיין שנתן לה תכשיטים. גם לפי תיאורו של אליעזר את המעשה להלן (פסוק מז), רק לאחר שאמרה לו את משפחתה נתן לה את התכשיטים. בכל זאת, ראה אליעזר לנכון להוציא את התכשיטים כבר עכשיו, ולהראות לה מהעושר שנשא עמו. הרי סוף כל סוף, היה בכוונתו לבקש אכסניה בביתה. אליעזר הכיר את טבע העולם, או לכל הפחות את טבע העולם הארמי. אחרת, הוא לא היה מחשיב גמילות החסד כתכונה המגלה על הפנימיות, המראה בפרט על אופי כה מיוחד. כדי למצוא אכסניה לעשרה גמלים ולאנשיהם, צריך יותר מאשר עזרתה של נערה בעלת רוח נדיבה כאברהם; יש צורך בשיתוף פעולה מצד בית שלם המושרש באותה הרוח. הנערה ודאי שהייתה פנינה, אך מי יודע באיזו משבצת? מכל מקום, אליעזר סבור היה שכדאי להראות קצת זהב בטרם ישאל על ביתה, ועל האפשרות למצוא שם אכסניה.

יתירה מכך, רבקה הכירה את אופיו של אחיה, אשר ניהל את משק הבית, וידעה שלא נראה שיעניק קבלת פנים ידידותית למספר עבדים וגמלים. מי יודע אם רבקה הייתה מרשה לעצמה לגלות את שמה, אם לא שראתה ביד אליעזר את התכשיטים הזוהרים, אשר לפי הרוח השולטת בביתה, יהיו יותר מושכים מאשר עצם ההזדמנות לגמול חסד עם אדם.

מאוחר יותר, בבית הוריה, כשאליעזר מספר את המעשה, הוא משמיט פרט זה; ומזכיר את המתנות רק לאחר שתיאר את הודעתה בת מי היא. זוהי דוגמא נוספת של הרגישות המאפיינת את התנהגות אליעזר עם הבריות ואת דרך דיבורו עמהן.

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות וראה שאין מבקשת ממנו שום דבר, אז ויקח האיש נזם זהב וכו׳, והמפרשים תמהו איך נתן לה המתנות קודם ששאל אותה בת מי את, ולדרכי לא קשה מידי, כי אברהם לא צוה לו כלל שיקח ממשפחתו, רק שיקח אשה מארץ מולדתו, וכל אשה שהיא מחרן ראויה לזה אם ימצא בה המעלות הראויות שתהיה אשת יצחק, וע״כ נתן לה תיכף המתנות.

{How did he give her the Nose-ring before finding out if she was from Avraham’s family?}

WHEN THE CAMELS HAD FINISHED DRINKING. And he saw that she was not asking him for anything, the man took a golden-nose ring, etc. Here the commentators have wondered how it is that he gave her these presents before asking her ‘whose daughter are you?’ As I have explained it, however, there is no difficulty at all. Avraham never commanded him to take one from his own family, only that he take a wife from his native land, so that any woman of Haran was eligible if he found her to possess the virtues that the wife of Yizhaq should have. Consequently he gave her the presents at once.

על ידיה¹: שיהיו מלובשים היטב לפי ערך ידיה², אבל עדיין לא נתן עד שנודע לו מי היא³.

1. חסר הפועל, הול״ל ׳ושני צמידים נתן על ידיה׳.

2. כך מפרש הספורנו, ומביא ראיה מ״ועשית על החושן שרשות גבלות״ (שמות כח,כב), ״ועשית עליו זר זהב״ (שם כה,יא) – ראויים למדותם.

3. כפי שסיפר ללבן ולבתואל להלן פסוק מ״ז – ״ואשאל... ואשים״. אך רש״י בפסוק הבא וכן בפסוק מ״ז כותב (בעקבות מדרש אגדה) שאכן נתן לה לפני ששאל כי היה בטוח בזכותו של אברהם, וכשסיפר ללבן ולבתואל שינה מדבריו כדי שלא יתפסוהו על זה ויאמרו היאך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא. ועיין גם ברמב״ן.

ויקח וגו׳ – על עזרתה הוא מודה לה במתנות.

נזם – הרי זו טבעת לאף.

בקע – הוא מחצית השקל; השווה שמות ל״ח:כ״ו.

צמידים – מלשון צמד = קשר, חבר, כלומר טבעת שצמודה ליד.

עשרה זהב – ויש להשלים המלה שקל; השווה לעיל כ׳:ט״ז. בכל הפסוק כולו לא נאמר, שאכן ניתנו תכשיטים אלה לרבקה מתנה, ואין זה אלא שהכתוב מחסיר כאן דברים שהם מובנים מאליהם; וראה להלן לפסוק מז.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון