×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַֽיהֹוָ֛הי⁠־⁠הֹוָ֛הא בֵּרַ֥ךְ אֶת⁠־אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל׃
Avraham was elderly, coming on in years, and Hashem had blessed Avraham with everything.
א. וַֽיהֹוָ֛הי⁠־⁠הֹוָ֛ה ל=וַֽיהוָ֛הי⁠־⁠הוָ֛ה בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[א] 1ואברהם זקן, כיון שנתעסק לדבר מצוה לקבור שרה זכה ובא לידי זקנה, שנאמר אחריו ואברהם זקן, אמר ר׳ חייא בר אבא כל העוסק בגמילות חסדים זוכה לכבוד ולגדולה, והלא דברים קל וחומר, ומה אברהם שנתעסק במת שהוא חייב, ובא לזקנה, המתעסק במת מצוה על אחת כמה וכמה. (אבות דר״נ מכת״י)
[ב] 2ואברהם זקן, נודע בשערים בעלה (משלי ל״א:כ״ג), כשמתה שרה קפצה זקנה על אברהם ונקרא זקן שנאמר שמעני אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו, הוי נודע בשערים בעלה מיד כשבתו עם זקני ארץ הזקין לכך נאמר ואברהם זקן. (תנחומא חיי שרה ג)
[ג] 3ואברהם זקן, מהו זקן אמר ר׳ שמעון ב״י אמר הקב״ה זה הקנני שמים וארץ. (אדר״נ כת״י)
[ד] 4ואברהם זקן, אמר ר׳ יהושע בן לוי נאמרה זקנה באבות ונאמרה זקנה במלכים ונאמרה זקנה בנביאים. באבות מניין שנאמר ואברהם זקן, במלכים מנין שנאמר והמלך דוד זקן (מלכים א א׳:א׳), בנביאים מניין שנאמר ויהי כאשר זקן שמואל (שמואל א ח׳:א׳). ומפני מה נאמרה בשמואל ולא נאמרה במשה אב הנביאים, מפני שמשה שימש לפני הקב״ה גנאי הוא לאמר בו זקנה. אבל אבל שמואל שימש לפני עלי שהיה בשר ודם ארן גנאי לאמר בו זקנה. (אדר״נ כת״י)
[ה] 5ואברהם זקן, אמר רבי חמא בר חנינא מימיהן של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם כו׳ אברהם אבינו, זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים. (יומא כח:)
[ו] 6ואברהם זקן, עד אברהם לא היה זקנה, כל דחזי לאברהם אמר האי יצחק, כל דחזי ליצחק אמר האי אברהם, בעא אברהם רחמי, דליהוי ליה זקנה שנאמר ואברהם זקן בא בימים. (סנהדרין קג:)
[ז] 7ואברהם זקן, המופת השלישי משנבראו שמים וארץ לא נמצאת שיבה, עד שבא אברהם אבינו וזרקה בו שיבה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים. ר׳ לויטס איש יבנה אומר ככתר שהוא הדור בראשו של מלך, כך השיבה הדור וכבוד לזקנים שנאמר תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה (משלי כ׳:כ״ט). (פרדר״א פנ״ב)
[ח] 8ואברהם זקן, זקן זה שקנה שני עולמות. שלשה נכתרו בזקנה ובימים, ושלשתן היו ראש לגייסין, אברהם יהושע ודוד, אברהם ראש לאבות, יהושע ראש למלכות משבט אפרים שנא׳ מני אפרים שרשם בעמלק (שופטים ה׳:י״ד) זה יהושע, דוד ראש למלכות משבט יהודה. (בראשית רבה נט)
[ט] 9ואברהם זקן, זקן זה קנה חכמה. (מדרש אגדה)
[י] 10ואברהם זקן, פרי עץ הדר (ויקרא כ״ג:מ׳), זה אברהם שהדרו הקב״ה בשיבה טובה שנא׳ ואברהם זקן בא בימים וכתיב (ויקרא י״ט:ל״ב) והדרת פני זקן. (ויק״ר ל׳:י׳)
[יא] 11ואברהם זקן, כתיב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא (משלי ט״ז:ל״א) ר׳ מאיר אזל לממלא ראה אותן כולן שחורי ראש, אמר להן תאמר ממשפחת בית עלי אתם דכתיב (שמואל א ב׳:ל״ג) וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, אמרו לו ר׳ התפלל עלינו, אמר להם לכו וטפלו בצדקה ואתם זוכים לזקנה, מ״ט עטרת תפארת שיבה, והיכן היא מצויה בדרך צדקה תמצא. ממי אתה למד מאברהם שכתוב בו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט (בראשית י״ח:י״ט) זכה לזקנה ואברהם זקן בא בימים. (בראשית רבה נט. א)
[יב] 12ואברהם זקן, כתיב (משלי ט״ז:ל״א) עטרת תפארת שיבה מי גרם לאברהם כל הכבוד הזה, כשהלך בדרך צדקות דכתיב ואברהם זקן, א״ל הקב״ה דיו לעבד להיות כרבו, משל למה״ד למלך שהיה לו אוהב א״ל לאוהבו מה אתן לך כסף וזהב יש לך, עבדים ושפחות שדות וכרמים יש לך, אלא אתן עטרה שבראשי ואשים בראשך, כך אמר הקב״ה לאברהם כסף וזהב הרי נתתי לך שנאמר ואברהם כבד מאד במקנה (בראשית י״ג:ב׳) וגו׳ אלא מה אתן לך עטרה שבראשי שכשראה דניאל אמר ושער ראשה כעמר נקא (דניאל ז׳:ט׳) וכתיב ואברהם זקן. (תנחומא חיי שרה ד)
[יג] 13ואברהם זקן בא בימים, א״ר אחא יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה, אבל כאן זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה. (בראשית רבה נט)
[יד] 14בא בימים, ר״י אמר בא בדיפלון, ר׳ אבא אמר בא בפילון מפולש לחיי העוה״ב, אמר ר׳ יצחק באותן הימים שכתוב בהן עד אשר לא יבואו ימי הרעה (קהלת י״ב:א׳). (בראשית רבה נט)
[טו] 15בא בימים, מהו בא בימים, ר׳ יוחנן אמר בוילון של העולם הזה, ור׳ אליעזר אמר בעולם הזה ובעולם הבא, לכך נאמר בא בימים, אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת וגו׳ (בראשית י״ב:ז׳) התנה לו מה שבעולם הזה ומה שבעולם הבא, לכך נאמר בא בימים. (תנחומא ישן חיי שרה ו)
[טז] 16בא בימים, בירכו בבנים ובבני בנים, והיקנה לו העולם הזה והעולם הבא שנאמר ואברהם זקן בא בימים לא בימיו של אברהם הכתוב מדבר אלא יום אחד מן העולם הזה, ויום אחד מן העולם הבא. (אליהו רבה פ״ה)
[יז] 17בא בימים, שהטעימו הקב״ה מעין העוה״ב. (מדרש אגדה)
[יח] 18ואברהם זקן וגו׳, א״ר יהושע ב״ר נחמני מפני ארבע דברים הזקנה קופצת על האדם. מפני היראה ומפני כעס בנים, מפני אשה רעה ומפני המלחמות. וגו׳ ומפני אשה רעה דכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים (מלכים א י״ד:א׳) אבל אברהם אשתו מכבדתו וקראהו אדוני שנאמר ואדוני זקן ועליה נאמר אשת חיל עטרת בעלה (משלי י״ב:ד׳) לפיכך כתיב ביה וה׳ ברך את אברהם בכל. (תנחומא חיי שרה ב)
[יט] 19וה׳ ברך את אברהם בכל, כשמתה שרה כתב עליו שברכו, למה, שלא יהיו באי עולם אומרים לא נתברך אברהם אלא מחמת שרה אלא הריני מברכו אחר מיתתה, לכך נאמר וה׳ ברך את אברהם למה כי אחד קראתיו ואברכהו (ישעיהו נ״א:ב׳). (תנחומא חיי שרה ד)
[כ] 20וה׳ ברך את אברהם בכל, כל זמן שהיה אברהם קיים היה שובע שנא׳ ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכל, כשמת מהו אומר ויהי רעב בארץ (בראשית כ״ו:א׳). (תוספתא סוטה פרק י)
[כא] 21וה׳ ברך את אברהם בכל, ר׳ נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה כו׳ משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו. בנערותו מהו אומר וקוי ה׳ יחליפו כח (ישעיהו מ׳:ל״א) בזקנותו מהו אומר עוד ינובון בשיבה (תהלים צ״ב:ט״ו) וכן הוא אומר באברהם אבינו ואברהם זקן וה׳ ברך את אברהם בכל. (משנה קידושין פ״ד)
[כב] 22וה׳ ברך את אברהם בכל, אברהם היה מברך את הכל שנאמר ונברכו בך כל משפחות האדמה (בראשית י״ב:ג׳) ומי מברך את אברהם הקב״ה שנא׳ וה׳ ברך את אברהם בכל (בראשית רבה נ״ט ה)
[כג] 23וה׳ ברך את אברהם בכל, זש״ה ה׳ צדיק יבחן וגו׳ (תהלים י״א:ה׳) אין הקב״ה מעלה את האדם לשררה עד שבוחן ובודק אותו תחלה, וכיון שהוא עומד בנסיונו הוא מעלה אותו לשררה. וכן אתה מוצא באברהם אבינו נסהו הקב״ה בעשר נסיונות ועמד בהן, ואח״כ ברכו וה׳ ברך את אברהם בכל. (תנחומא בהעלותך ח)
[כד] 24בכל, כתנאי וה׳ ברך את אברהם בכל, מאי בכל ר״מ אומר שלא היתה לו בת, ר׳ יהודה אומר שהיתה לו בת. אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה. ר׳ אלעזר המודעי אומר, איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו. ר׳ שמעון בן יוחי אומר אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא. ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקב״ה בגלגל חמה. אמר אביי היינו דאמרי אינשי אידלי יומא אידלי קצירי. דבר אחר שלא מרד עשו בימיו. דבר אחר שעשה ישמעאל תשובה בימיו. (בבא בתרא טז:)
[כה] 25בכל, ת״ר שלשה הטעימן הקב״ה בעוה״ז, מעין עוה״ב, אלו הן אברהם יצחק ויעקב. אברהם דכתיב ביה בכל, יצחק דכתיב ביה מכל (בראשית כ״ז:ל״ג), יעקב דכתיב ביה (בראשית ל״ג:י״א) כל. שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן, אברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו בכל, מכל, כל. וי״א אף דוד. ת״ר ששה לא שלט בהן מלאך המות, ואלו הן, אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן ומרים. אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל, מכל, כל, וכו׳. ת״ר שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה, ואלו הן, אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן ומרים ובנימין בן יעקב. אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל, מכל, כל. (ב״ב יז.)
[כו] 26בכל, ר׳ לוי אמר תלת, בכל שהשליטו ביצרו, בכל שעשה ישמעאל תשובה בחייו, בכל שלא חסר קילורין שלו כלום. ר״ל בשם ר׳ חמא אמר בכל שלא חזר ונסה אותו. (בראשית רבה נט)
[כז] 27וה׳ ברך את אברהם בכל, מהו בכל עד שהוא בין הבתרים בישרו שהיה נותן לו בן אחר חמשים ושתים שנה. כיצד ר׳ יוחנן ור׳ חנינא אומרים בן מ״ח שנה הכיר אברהם את בוראו, באותה שעה בישרו שהוא נותן לו בן אחר נ״ב שנה הוי וה׳ ברך את אברהם בכל. (תנ״י חיי שרה ו.)
[כח] 28וה׳ ברך את אברהם בכל, בכל בזכות מה, בזכות שהפריש מעשרות מכל שנאמר ויתן לו מעשר מכל (בראשית י״ד:כ׳). (תנחומא חיי שרה ד)
[כט] 29בכל, שקנה קרקע שכת׳ בה וראשית כל בכורי כל (יחזקאל מ״ד:ל׳). (מדרש הגדול)
[ל] 30בכל, ד״א מטבע שהיה יוצא מתחת ידו. ואית דאמרי זו טבעת שהיה בה מרגלית וכל המסתכל בה מתרפא. (ילקוט תימני כת״י אלביחאני)
[לא] 31בכל, שבירכו בפי כל. (מדרש הגדול)
[לב] 32בכל, תנינן א״ר ברכיה מ״ד וה׳ ברך את אברהם בכל שהשרה שכינתו עמו. (זוה״ח כה.)
1. מאמר זה נדפס בספר נוה שלום (למהרש״ז טויסק מינכען תרל״ב) וראה לקמן מאמר יב. ומענין זה בב״ר סוף פנ״ח, ופנ״ט. רודף צדקה וחסד וגו׳ ימצא חיים צדקה וכבוד. רודף צדקה זה אברהם וכו׳ צדקה וכבוד אמר ר׳ שמואל ב״ר יצחק אמר לו הקב״ה אני אומנתי גומל חסדים תפשת אומנתי בוא לבוש לבושי שנאמר ואברהם זקן בא בימים.
2. בתנחומא ישן ד. בשנוי לשון וכיון שמתה קפצה עליו זקנה על אברהם מה כתיב אחריו ואברהם זקן, אמר הקב״ה דיו לעבד להיות כרבו וכתיב עטרת תפארת שיבה. וכ״ה באגדת בראשית פמ״ג. ובמדרש אגדה שמיני (ט. א.) מענין זה. אברהם אבינו כמה שמח ונתברך בעולם ורדף אחר המלכים והרג אותם והקנה להקב״ה שמים וארץ ולא המתינה שמחתו אלא אחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו ומיד קפצה עליו זקנה שנאמר ואברהם זקן בא בימים כו׳. ובפער״ז מוסיף כי אין אשה מתה אלא לבעלה (סנהדרין כב:) וקפצה עליו זקנה מצער מיתתה וכן בפי׳ בעה״ט. ובשכל טוב ואברהם זקן לא שקפצה עליו זקנה כשמואל אלא בא בימים באלו ימים שאין אדם יכול לצאת ולבוא. בשנה שמתה שרה נהיה זקן מלא ימים והיה בן קל״ז שנה.
3. לעיל מאמר א׳ בבאור וראה לקמן מאמר ט. ולעיל פי״ד מאמר קכב.
4. ראה לקמן מאמר ח׳ ולא נאמרה במשה. לא מצינו בתורה נבי משה שנקרא זקן, ובפשטות נראה מפני שהתורה העידה עליו לא כהתה עינו ולא נס לחה. ועי׳ לעיל פי״ח מאמר קמה. כאן זקנה שיש בה לחלוחית. ואולי כונת הדרש שלפנינו הוא שהענין זקנה הוא במעלת החכמה כמבואר באריכות לקמן מאמר ו. ולזה קאמר שמשה רבנו ששמש לפני המקום גנאי הוא לאמר בו זקנה, כיון שהשכינה מדברת מתוך גרונו לא יחסה התורה למשה בעצמו התואר זקן.
5. פי׳ הריטב״א דדורש אין זקן אלא שקנה חכמה כמבואר בקדושין לב, ובלקח טוב שמוה ג. טז. מעולם לא פסקה זקנה מאבותנו.
6. בגמ׳ ב״מ פ״ז. מובא מאמר זה אחרי הדרש מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם פתחו כולם ואמרו אברהם הוליד את יצחק. עד אברהם לא היה זקנה מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם משהעי בהדי יצחק, בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם, אתא אברהם בעי רחמי, והוה זקנה. שנאמר ואברהם זקן בא בימים. והמהרש״א הקשה על זה דהרי כתיב באנשי סדום מנער ועד זקן, ואבינו זקן, ואברהם ושרה זקנים? ומפרש דלא היה בעולם זקנה הניכרת בליבון שער וע״ז בקש רחמים. והוא כלשון הפדר״א לקמן מאמר ז׳ לא נמצאת ״שיבה״, ובאברהם כתיב תקבר בשיבה טובה עיי״ש בבאור וכן מוכח מלשון התנחומא חיי שרה א. א״ל יפיפית מבני אדם, א״ל איזה היפוי שלי אני ובני נכנסים לעיר ואין בני אדם מכירים בין האב לבן מפני שהיה אדם חי מאה ומאתים שנה ולא היה מזקין. אמר אברהם לפני הקב״ה רבש״ע צריך אתה להפריש בין האב לבן ובין נער לזקן שיהא הזקן מתכבד א״ל הקב״ה חייך ממך אני מתחיל לן באותו הלילה ועמד, כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו אמר לפניו רבש״ע עשיתני דוגמא א״ל כתיב עטרת תפארת שיבה (משלי טז, לא) וכתיב והדר זקנים שיבה (שם כ, כט) לכך נאמר ואברהם זקן, ע״כ. ומבואר כאן דהחידוש היה דהלבין שער ועי׳ לקמן מאמר יב. ודרש הנ״ל יש במדרשים גם בסגנון אחר בתנ״י חיי שרה ד. [ואברהם זקן] בא וראה מאדם ועד אברהם עשרים דורות ואין כתיב בהן זקנה אלא בו, היו מולידין בנים ובני בנים, ולא היו ניכרים איזה הבן ואיזה האב והיו הבנים מכים את האבות ולא היו יודעין שנאמר ויכל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה (תהלים ע״ח, ל״ג) שהיו הכל שוין עד שבא אברהם ונתן לו הקב״ה את העטרה הזו שנאמר עטרת תפארת שיבה (משלי טז, א) והיכן את מוצאה בדרך צדקה תמצא (שם) מי היה זה אברהם שכתיב ביה כי ידעתיו למען אשר יצוה את וגו׳ (בראשית יח, יט) א״ל הקב״ה חייך שאתה ראוי לזקנה, לכך נאמר ואברהם זקן. ואף דוד נטל העטרה הזו שנאמר והמלך דוד זקן (מ״א א, א) למה שעשה כמדת אברהם שנאמר ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו (ש״ב ח, טו) לכך נאמר עטרת תפארת שיבה ע״כ. וכ״ה בתנחומא ישן תולדות ז׳, ובאגדת בראשית פמ״ג. ולפי סגנון הנ״ל ״אין כתיב בהן זקנה״. מיושב קושיית המרש״א דהכוונה הוא לדרוש דהתורה לא כתבה על שום איש באותו סגנון ״ואברהם זקן״ לאשמעינן דאצל אברהם נתחדש דבר מיוחד ולכן כתבה פסוק מיוחד ע״ז. וראיתי בכת״י תימני ילקוט נר השכלים כותב הלואי היה מי שיודע כונת החכמים ז״ל במאמר זה מכיון שלא נתחדש כלום אחר שנברא בששת ימי בראשית ואלו היה מופת אין מופת מתמיד ולא העיר מדברי הפדר״א לקמן מאמר ז. וראיתי באור הגיוני בכת״י אור האפלה וז״ל. כבר הודעתיך שהשיבה ענין טבעי לאדם והוא מתוך הקרירות ילבן השער ותגבר הלחה וזה הוא טבע החי המדבר כל מה שהוא בא בשנים ממעט החום ומתרבה הקרירות ותפול השיבה והאיש שטבעו נוטה לצהבות והיא החום והיובש הריהו מעט השיבה. ומה הוא ההפרש שנפרש בו אברהם? התשובה: דע כי הזקן בלשוננו זה שקנה חכמה והוא הראוי להורות ולישב בישיבה וגם אם הוא צעיר לימים, ומקובל בידנו שהתלמיד אינו רשאי לדון ולהורות בפני רבו ולא בחייו אלא אם יתן לו רשות. ובקש אברהם שיהיה כך שהאב נפרש מבנו והתלמיד מרבו, בהוראה, ואפילו בנבואה כי לא ינבא נביא בן נביא בפני אביו, ולא נביא בפני רבו אם יהיה רבו נביא. וכך נפרש אברהם שהיתה ההוראה לו והנבואה לו כל ימי חייו, ואין ליצחק אף מלה אחת, והוא השיבה שאמרו הדרשנים שנפרש בה, וכמו שאמרו ולא יהיה זקן לבית עלי אין כוונתו שלא יזקינו ולא יבואו בשנים אלא כוונתו שנגזר שלא ישבו בישיבה כמו שהזכירו החכמים שהם בקשו מי שישב בישיבה ולא מצאו אלא איש מבית עלי ובקשוהו לישב בישיבה אמר להם אין אני ראוי לישב בישיבה מפני שאני מבית עלי דכתיב ולא יהיה זקן לבית עלי כל הימים ע״כ. (פירוש זה מהמלקט בעל אור האפלה נעתק מלשון ערבית). ונראה לי ראיה לביאור זה מלשון החופת אליהו מובא בראשית חכמה ובכבוד חופה. אמרו מיום שברא הקב״ה את עולמו עד שבא אברהם לעולם כל אותם עשרים דור שלפניו לא היה בהם זקנה, שכמו שהיה נתגדל הבן תחת אביו לא היו מכירין בני אדם איזה מהם נולד תחלה, כך בין רב לתלמיד לא היו יודעין למי נוהגין כבוד תחלה, כיון שבא אברהם אמר לפניו רבש״ע אם סבירא לפניך הודע בין קטן ובין גדול, ובין אב לבן, ובין רב לתלמיד. א״ל הקב״ה ושער ראשיה כעמר נקא (דניאל ז, ט) ובאברהם כתיב ואברהם זקן וכו׳ ע״כ. ומלשון זה הודע בין קטן לגדול ובין רב לתלמיד יש להוכיח כפירוש הנ״ל. ואפשר עוד לפרש דברי הגמרא דעד אברהם לא היה זקנה עפמ״ש הראשונים ר״י בעה״ט והר״י מוינה ובנימוקי הר״י מטראני הראשון בס׳ פני דוד, וכן בכת״י חמאת החמדה דלכן כתיב ואברהם זקן וכבר הודענו שאברהם ושרה זקנים להודיעך שהיתה להם עדנה ובחרות ואח״כ זקנו לכן קאמר ואברהם זקן. וע״ז י״ל דרמזי בגמרא דבמצב כזה לצאת מבחרוה לזקנוה היה אברהם הראשון ועד ימיו לא היתה זקנה כזאת.
7. לפנינו בפדר״א הוא בשינוי לשון ונוסח הנ״ל העתקתי מילקוט המכירי משלי כ׳ כח. וסגנון זה דאברהם בקש ״שיבה״ ולא זקנה מבואר גם בפרקי דרבינו הקדוש. ג׳ דברים בקשו אבות העולם מלפני הקב״ה, אברהם ביקש שיבה אמר לפניו רבש״ע אב ובנו נכנסין למקום אחד אינן יודעין למי מכבדין, אלא מתוך שאדם מזקין הוא ניכר. אמר לו הקב״ה חייך דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל שנאמר ואברהם זקן. וראה בב״ר פס״ח ותנחומא פ׳ נח יד. ותנחומא ישן נח כ. חיי שרה ה. ומדרש שלשה וארבעה באו״מ כת״י.
8. לעיל מאמר א. ובתנחומא ישן חיי שרה ו. ד״א ואברהם זקן שקנה שני עולמות בראשונה היה שמו אברם, ועכשיו נוסף לו ה׳ שירש שני עולמות שבזכותו נבראו העולם הזה והעולם הבא. גייסין ביפ״ת כ׳ נראה דגנסין גרסינן שפי׳ יוחסי משפחה.
9. בלקח טוב ואברהם זקן זה שקנה חכמה ובספרא קדשים פ״ז אין זקן אלא זה שקנה חכמה שנא׳ ה׳ קנני ראשית דרכו. ועי׳ קידושין לב:
10. לעיל פי״ח מאמר קמו. בביאור וצרף לכאן.
11. ממלא שם מקום, שחורי הראש שלא היה שם זקן שהלבין שער ראשו. ועי׳ ר״ה יח. יבמות קה. ורשב״ם ב״ב קלז: ובב״ר שם דורש בסגנון זה עוד פסוקים א) עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון (משלי לא) עוז והדר לבושה של תורה. אימתי ותשחק ליום אחרון לאדם אימתי הוא נותן שכרה לעתיד לבוא, - ממי אתה למד מאברהם, על ידי שכתוב בו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה זכה לזקנה ואברהם זקן בא בימים. ועי׳ ב״ר פס״ב. ב) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג) אורך ימים בימינה לעתיד לבוא. בשמאלה עושר וכבוד בעוה״ז. אפילו שהוא בא להשמאיל לאדם עושר וכבוד. ממי אתה למד מאברהם על ידי שכתוב בו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט זכה לזקנה, ואברהם זקן. עי׳ שבת ס״ג. ומדרש תהלים ה. ב. ג) ר׳ אחא פתח (תהלים עא) וגם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני, א״ר אחא לא היא זקנה ולא היא שיבה, אלא שאם נתת לי זקנה (בימים) תן לי שיבה עמה (בהדרת פנים), ממי אתה למד מאברהם, ע״י שכתוב בו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט זכה לזקנה - ואברהם זקן. ובסגנון אחר במדרש משלי פט״ז לא. עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא (משלי ט״ז:ל״א) אם ראית אדם שהוא מתעסק בתורה ובמעשים טובים ובגמילות חסדים, עתיד לזכות לעטרת שיבה. לכך נאמר בדרך צדקה תמצא. בא ולמד מאברהם, מתוך שחלק כבוד למלאכי השרת, זכה לעטרת שיבה. שנאמר ואברהם זקן בא בימים וכל כך למה בדרך צדקה תמצא. והיכן מצינו שעשה צדקה דכתיב והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה. ועי׳ לעיל פט״ו מאמר פב.
12. לעיל מאמר יא. ועי׳ תנחומא חיי שרה ג. ותנ״י שם סוף א״ב, אגדת בראשית פל״ד. ובתנ״י חיי שרה א. מהו רצון תעטרני שבירך לאברהם בזקנה שנאמר ואברהם זקן. ובמדרש הגדול פ׳ לך טו. ה. כך אמר הקב״ה לאברהם באיזו ברכה אברכך אם בכסף וזהב כבד בירכתיך בו דכתיב ואברהם כבד במקנה בכסף ובזהב, ואם אברכך בכל הטובות כולן כבר ברכתיך בכל דכתיב וה׳ ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א) אלא ברכה זו שאני מברכך שלא יפסקו מבניך ומבני בניך דוגמה שלך עד סוף כל הדורות. ועי׳ בתורה שלמה לעיל פט״ו מאמר ס׳ בבאור.
13. לעיל מאמר יא. בבאור בזקנה ואינו בימים, יש שזקנה קופצת עליו ואינו בימים ויש שהוא בימים ואין בו הדרת זקנה.
14. בדיפלון פי׳ בערוך ערך דיפלון בשני עולמות העוה״ז והעוה״ב, ובלע״ז כפול, דופלו. ועי׳ לעיל מאמר ח. בפילון מפולש לחיי העוה״ב. ובערוך ערך פלן ג׳ כלומר מקום מפולש ואורח ישר. ובכת״י ילקוט מעין גנים נכנס בפילון פי׳ נכנס בשער. באותן הימים בויק״ר פי״ח עד אשר לא יבואו ימי הרעה אלו ימי זקנה, ובמדרש קהלת יב. א. אלו ימי הזקנה, והגיעו שנים אלו היסורין.
15. לעיל מאמר ח. יד. ולקמן טז. בוילון לעיל מאמר יד. הגי׳ בפילון.
16. לעיל מאמר ח. יד. טו. ובזח״א קכו. ואברהם זקן בא בימים וגו׳. נכנס באריכות הימים לעולם הבא כו׳ ר״ב אר״י באותו העולם שהוא ימים ולא בעולם הזה שהוא לילה. אר״י באותם העולמות שהם ימים באותם ההנאות והכסופין שהוא נוחל. ועי׳ זח״א קכ״ט. קל: קמב: רכד. רנח:
17. בתוס׳ בהדר זקנים כותב בא בימים מיום שלא היה כי אם ב״א ימים כלומר ג׳ שנים הכיר את בוראו.
18. עי׳ לעיל פ׳ י״ח מאמר קנח. בבאור. ובערוך ע׳ דוכסן מ״ש מילמדנו כאן, ובמדרש הגדול גורס בסוף המאמר הא אין זקנתו כזקנת אחרים אלא זקנה של כבוד דכתיב ואברהם זקן, ופי׳ התוס׳ בהדר זקנים מביא דברי המדרש הנ״ל אבל גבי אברהם למה כתיב זקן הרי לא היה לו אשה רעה שהרי אשתו מכבדתו ביותר וקראתו אדון דכתיב ואדוני זקן. י״ל שנזקן מפני כעס שידע שישמעאל יצא לתרבות רעה. עוי״ל עפ״ד המדרש לעיל מאמר א. ו. שברכו בזקנה. וצ״ע האיך היה לפניו הגירסא בתנחומא. ובכת״י נר השכלים בכל, אפי׳ באשתו שהיא קוראה לו אדוני שנא׳ ואדוני זקן.
19. עי׳ לעיל פכ״א מאמר ע׳.
20. עי׳ לעיל פי״ב מאמר פה. פו. פכ״ג מאמר לב.
21. לעיל פי״ג מאמר ד. בבאור וצרף לכאן. ובמנוה״מ לר״י אלנקוה ח״ד צד קלח. גורם בנערותו הוא אומר ואעשך לגוי גדול וגו׳ ובזקנותו מה הוא אומר ואברהם זקן בא בימים וגו׳. ובסגנון אחר הוא הדרש לעיל פי״ג מאמר כא. מתדב״א וכן הוא בתנ״י עקב ה. זש״ה והיה ראשיתך מצער ללמדך שכל המצטער מתחילתו נוח לו בסופו ואין לך שמצטער יותר מאברהם שהושלך בכבשן האש, וגלה מבית אביו, ורדפו אחריו ששה מלכים, ונתנסה בעשר נסיונות, וקבר את שרה ולבסוף נחה ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך וגו׳, ובתוספתא קדושין פ״ה. וכן אתה מוצא באברהם אבינו שברכו המקום וגידלו בזקנותו יותר מבנערותו שנא׳ ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכל.
22. לעיל פי״ב מאמר סד. בבאור וצרף לכאן. ובתנחומא ישן חיי שרה א. ואברהם זקן בא בימים זה שאמר הכתוב כי אתה תברך צדיק וגו׳ (תהלים ה. יג), משנברא העולם עד שעמד אברהם היה הקב״ה מברך את עולמו. שכיון שברא לאדם ולחוה הוא ברכן שנאמר ויברך אותם אלהים וגו׳ (בראשית א. כח) בירך לנח ולבניו שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו (שם, ט, א.) כיון שעמד אברהם עשאו אב לכל הבריות שנאמר והיה ברכה, הוי כי אתה תברך צדיק ה׳ כצנה רצון תעטרנו (תהלים ה׳ יג.) שגעשה לו הקב״ה כמגן הזה. שנאמר אנכי מגן לך (בראשית ט״ו:א׳) ואין צנה אלא מגן, שנאמר ונשא הצינה הולך לפניו (שמואל א י״ז:ז׳). מהו רצון תעטרנו שבירך לאברהם בזקנה שנאמר ואברהם זקן. ובב״ר שם דורש פסוקים אחדים על ברכתו של אברהם. על כן ברכך אלהים לעולם (תהלים מה). וה׳ ברך את אברהם בכל. וכ״ה בזהר חדש נב. ישא ברכה מאת ה׳ (תהלים כד) ואברהם זקן וה׳ ברך את אברהם בכל. וכ״ה במדרש תהלים מזמור כד. ויש במדרשים הרבה רמזים לברכתו של אברהם ראה בתנחומא נח. ו. תנ״י שם ז. תנחומא תולדות ט. וישלח י. ויחי ז. פסקתא רבתי פמ״ג. מדרש תהלים הוצאת בובר בהוספה מזמור קיט ג. אדר״נ מכת״י שכטר פ״א. ובספר המעשיות גסטר צד קא. ובאותיות דר״ע אמר הקב״ה בבי״ת ברכתי את אזרחי (אברהם) וכו׳, ברך האזרחי בבית מנין שנאמר וה׳ ברך את אברהם בכל. ובלקח טוב נשא יברכך ה׳, בזקנה כענין שנאמר ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכל.
23. תנ״י בהעלותך יג. במדב״ר טו. יב.
24. מובא בתוספתא קדושין פ״ה. בשינויים. ר״א המודעי אומר זו איסטגנינות גדולה שהיתה בידו של אברהם אבינו כו׳, מידה שנייה שלא מרד עשו בימיו. מידה שלישית שעשה ישמעאל תשובה בימיו. וראה לקמן מאמר ל. בבאור. ובמדרש החפץ כת״י מהו בכל שלא מרד ישמעאל בחייו ועי׳ לקמן כה. ט. ובב״ר פנ״ט וה׳ ברך את אברהם בכל, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה, ר״י אמר שנתן לו נקבה, א״ל ר״נ עיקר ביתו של מלך אין כתיב בה ברכה. אלא וה׳ ברך את אברהם בכל. שלא נתן לו בת כל עיקר (ובפי׳ ב״ר גורס ומפרש והלא עיקר ברייתו של מלך אין כתיב ברכה כלומר בתחלת בריאת האשה שהיתה ראשונה לכל נשים ועיקר בעולמו של מקום לא מצינו שכתוב בה ברכה שלא ייחד לה הקב״ה ברכה בפני עצמה אלא עם אדם נתברכה ויאמר להם פרו ורבו ואת אמרת הכא ברך את אברהם בכל בנקבה. ויש נוסחאות שונות עיקר בתו, וי״ג עקר בריתו ובאורים שונים נאמרו בזה במפרשי המדרש עי׳ יפ״ת). ובגמ׳ ב״ב קמא. מובא דרש הנ״ל. א״ר חסדא בת תחלה סימן יפה לבנים. א״ד דמרביא לאחהא, ואיכא דאמרי דלא שלטא ביה עינא בישא, א״ר חסדא ולדידי בנתן עדיפן לי מבני, ואיבעית אימא הא מני ר׳ יהודה היא. הי ר׳ יהודה אילימא ר׳ יהודא דבכל, דתניא וה׳ ברך את אברהם בכל, ר׳ מאיר אומר שלא היה לו בת, ר׳ יהודה אומר שהיתה לו בת ובכל שמה. אימר דשמעת ליה לר׳ יהודה ברתיה נמי לא חסריה רחמנא לאברהם דעדיפא מבן מי שמעת ליה. ובתוס׳ שם בת היתה לו ובכל שמה, וא״ת ולמה לא השיאה ליצחק למאן דאמר בסנהדרין נח: דגוי מותר באחותו. וי״ל דשמא קטנה היתה ולא רצה עדין להשיאה ליצחק אי נמי מהגר היה לו ולא משרה ולכך לא רצה להשיאה ליצחק, ע״כ. ואינו מבואר למ״ד דהיה לו בת למי השיאה. ומצאתי בכת״י ילקוט תימני מעין גנים מביא מאמר תמוה, שאינו ידוע לי מקורו. נולדה לו בת ושמה בכל ולמי נישאת לשם בן נח והולידה אבנר בן נר. (ובעל המלקט מוסיף ע״ז. מה המובן בדברים אלו? התשובה, מובנו הוא שהשיגה נפשו שלמות במדה שהגיעה לבקש את החכמה מאת השכל, וזהו המובן של נשאת לשם בן נח ואמרם והולידה אבנר בן נר כלומר נהיה לשכל האנושי תוצאה משלמותה. ביאור זה הוא תרגום מלשון ערבית). גם הרמב״ן בפירושו כ׳ לבאר דאין הכונה במאמר זה ובכל שמה כפשוטו רק סוד גדול נרמז כאן, וחולק על דברי האבן עזרא בפי׳ שכ׳ ודרש שבתו היתה שמה בכל צריך להוסיף בי״ת משרת (היה לו לאמר בבכל) -[וראיתי בילקוט תימני כת״י גורס נולדה לו בת ושמה ״כל״ וכן בכת״י חמאת החמדה לקמן מאמר ל. ולפ״ז נ״ש קושית האע״ז ועי׳ לעיל פ״ב מאמר ע״ה. עבד ששמו ״כל״]. - וכתב ע״ז הרמב״ן בפירושו: ובאמת שאין הכוונה לאחרים והמחלוקת להם עם ר׳ יהודה להודיע אותנו שם הבת הזאת בלבד, וחלילה להם שיוציאו ברכתו של אברהם שהיא גדולה וכללית לענין זה שיאמר הכתוב כי ברך אותו השם בבת אחת ששמה כך, אבל אחרים חדשו בפירוש הכתוב זה, ענין עמוק מאד ודרשו בזה סוד מסודות התורה ואמרו כי בכל תרמוז על ענין גדול כו׳. ומבואר זה במדרשו של ר׳ נחוניא בן הקנה (בספר הבהיר מובא לשונו לקמן מאמר לב.) ואלו ידע זה המתהדר בסודותיו תאלמנה שפתיו מהלעיג על דברי רבותינו ולכן כתבתי זה לסכור פי הדוברים על צדיק עתק ע״כ עי״ש. ורבינו בחיי כתב בענין זה והרמב״ן ז״ל גלהו בפרוש והרחיב בו הביאור יותר מדי וכן האריכו בזה המקובלים הראשונים בס׳ לבנת הספיר והציוני כ׳ במלה הזאת נכנס ונסתם סוד נורא ונשגב ומופלא עד נצח. ועי׳ ברקנטי ומ״ש ר׳ מאיר אבוסאולה ז״ל בבאורו על הרמב״ן. ובס׳ אמונת חכמים לאביעד שר שלום פ״ו. ובספר הפרדס להרמ״ק ז״ל מאמר פ״ב. תלויה בצוארו גו׳ תלאה בחמה עי׳ בפי׳ הרשב״א בע״י ובמהרש״א וכן כתבו גם בעלי הילקוטים של מדרשי תימן כת״י נר השכלים וילקוט אלביחאני.
25. בסוטה ה. דרש ר׳ עוירא זמנין אמר לה משמיה דרב אסי, וזמנין אמר לה משמיה דרב אמי, כל אדם שיש בו גסות הרוח, לסוף מתמעט שנאמר רומו מעט (איוב כד). ושמא תאמר ישנו בעולם, ת״ל ואיננו ואם חוזר בו נאסף בזמנו כאברהם אבינו שנאמר (שם) והומכו ככל יקפצון, כאברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו בכל, (בראשית כז) מכל, (שם לג) כל, ואם לאו וכראש שבלת ימלו (איוב כד).
26. תלת, שלשה דברים דריש. ועי׳ לעיל מאמר כה. קילורין אוצר שלו. ועי׳ לעיל פי״ט מאמר ג. פכ״א מאמר ח.
27. ראה בפירש״י עה״ת כאן. וכוונת המדרש כי בכל גימטריא נ״ב, שבישרוהו שיהיה לו ב״ן אחר נ״ב שנה מן ברית בין הבתרים.
28. תנ״י חיי שרה ו׳ וראה לעיל פי״ד מאמר קלא. בבאור. ופס״ר פכ״ה.
29. בסגנון אחר בכ״י מדרש החפץ. בכל, מהו בכל לפי שנאמר ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב אבל בתחילה לא היתה לו קרקע כיון שקנה המערה נאמר לו בכל. ובכת״י מדרש הבאור בכל בקרקע שכיון שקנה שדה המכפלה נתברך.
30. מטבע, עי׳ לעיל פי״ב מאמר נג, זו טבעת בכת״י מדרש החפץ מובא ג״כ דרש זה. בכל זו טבעת של אברהם שכל מי שהיה רואה אותה ויש בו נגע או חולי מתרפא. ויש להעיר מגירסת התוספתא קידושין פ״ה זו איסטגנינות גדולה שהיתה בידו של אברהם אבינו, ואולי פירשו ״בידו״ ממש והיינו טבעתו. ומסיים שם בכת״י אלביחאני, ד״א בכל, כלומר אחר שמל עצמו נתברך בכל, ד״א אחר שבא לו יצחק נתברך בבנים ובנכסים ובחכמה. ובכת״י חמאת החמדה ד״א שהוליד בת ושמה ״כל״ ומשנולדה לו נתברך בכל ענין.
31. לעיל פי״ב מאמר פ״א.
32. בספר הבהיר לד. ומהיכן היה לאברהם בת הן דכתיב וה׳ ברך את אברהם בכל וכתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (ישעיהו מג, ז.) האי ברכה בתו היתה או לא היתה אלא אמו הן בתו היתה מלה״ד למלך שהיה לו עבד תמים ושלם לפניו נסהו נסיונות ועמד בכלן אמר המלך מה אתן לעבד זה או מה אעשה לו אמר אין לי אלא אצונו לאחי הגדול ליעצו ולשמרו ולכבדו חזר העבד אצל אחיו הגדול למד מדותיו אהבו ושמח האח מאד וקראו אוהבי דכתיב זרע אברהם אהבי (ישעיה מא, ח.) אמר מה אתן לך או מה אעשה לך הנה כלי נאה עשיתי ובו מרגלית אחת אין כמוה והן סגולות מלאכים אתננה לו ויזכה במקומו הה״ד וה׳ ברך את אברהם בכל. ועי׳ מענין זה בזהר ח״א קכו. זהר חדש נא: קטז: ועוד עי׳ בזהר ח״ב לו. לז. סו. פג: זח״ג קמח. רעו: ובזהר ח״ב פז. כתיב ביה בישמעאל הנה ברכתי אותו וכתיב התם, וה׳ ברך את אברהם בכל. ועל כך כתיב (בישמעאל) ידו בכל. ועי׳ שם פו.
וְאַבְרָהָם סִיב עָאל בְּיוֹמִין וַייָ בָּרֵיךְ יָת אַבְרָהָם בְּכוֹלָא.
Avraham was old, advanced in days [years], and Hashem had blessed Avraham in all things.

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה
בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל
וְאַבְרָהָם סִיב (ח״נ: סֵיב) עָל בְּיוֹמִין וַה׳ בָּרֵיךְ יָת אַבְרָהָם בְּכוֹלָא
הערת מסורה: סֵיב ולא סִיב
א. בכל הנוסחים שבמהדורת שפרבר ״ואברהם זָקֵן״ מתורגם ״וְאַבְרָהָם סִיב״ בחיריק, וכן בתאג׳. ואולם הערת מסורה לתרגום קובעת: ״כולהון סֵיב, בר מן סחופיא וסוף פסוק״, כלומר רק זָקֵן הבא באתנח או בסוף פסוק מתורגם סִיב דוגמת ״וַאדֹנִי זָקֵן״ (בראשית יח יב) ״וְרִבּוֹנִי סִיב״.⁠1 אבל כאן הנכון הוא ״וְאַבְרָהָם סֵיב״ בצירה כבדפוס סביוניטה.⁠2
בָּא בַּיָּמִים – נכנס לימי הזקנה
ב. ״בָּא בַּיָּמִים״ – ״עָל בְּיוֹמִין״. לא תרגם ״בא״ – ״אתא״, אלא בפועל ״עול״ לשון כניסה [כמו ״עוּלוּ אושפיזין״, הכנסו], על שם הכניסה לימי הזקנה, וכדברי רמב״ן לפסוק ״באים בימים (בראשית יח יא) – האדם בימי בחורותיו יקרא עומד בימים... אבל כאשר יזקין... יקרא בא בימים מפני שהוא כבא בארץ אחרת נוסע מעיר ובא אל עיר מיום ליום״.
ג. ״בָּא בַּיָּמִים״ – ״בְּיוֹמִין״ [ולא: בְּיוֹמֵי]. בלשון התלמוד צורת יוֹמֵי באה כתרגום יָמִים כגון ״מצוה למימני יומי ושבועי״ (מנחות סו עא) אבל בת״א יוֹמֵי נתייחדה לסמיכות בלבד כגון ״כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ״ (בראשית ג יד), ״כָּל יְמֵי אָדָם״ (בראשית ה ה) ״יוֹמֵי״.⁠3
1. קליין, מסורה, עמ׳ 61 [סחיפא=אתנח במסורה הבבלית].
2. ועל פי הערת המסורה גם יא״ר גרס ״וְאַבְרָהָם סֵיב״, והוסיף: אולי סֵיב הוא פועל בעבר כמו ״וַאֲנִי זָקַנְתִּי״ (בראשית יח יג) ״וַאֲנָא סֵיבִית״, לעומת סִיב שהוא תואר [ורד״ק בפירושו כאן כתב ״ואברהם זקן – פועל עבר או תואר״. אבל ב״שרשים״ (ערך זקן) כתב שהוא תואר]. אבל ״מרפא לשון״ תמך בנוסחי תימן ״וְאַבְרָהָם סִיב״. וראה גם להלן ״ויהי כי זָקֵן יצחק״ (בראשית כז א).
3. כמו שהבחין בשו״ת ״גינת ורדים״ (אבן העזר, כלל א סוף סימן יד) כשנשאל על נוסח ״ניכסין וקנינין״ שבכתובה ״דראוי לכתוב נכסי וקניני״. והשיב: ״לשון תלמוד לחוד ותרגום אנקלוס לחוד: אמרינן מצוה למימני יומי ושבועי ולא אמרינן ״יומין״ ואנקלוס מתרגם ״בא בימים – על ביומין״. על כן מוטב לתפוס לשון התלמוד ולומר לשון מבורר ולא לומר לשון שאפשר לקבל הטעות״.
ואברהם סאב ועל ביומיא וממריה די״י ברך ית אברהם בכל⁠[א].
ואברהם סיב על ביומין ומימרא די״י בריך ית אברהם בכל מיני ברכתא.
And Abraham was old with days, and the Word of the Lord had blessed Abraham with every kind of blessing.

פרשה נט

[א] וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים – כְּתִיב: עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא (משלי ט״ז:ל״א), רַבִּי מֵאִיר אֲזַל לְמַמְלָא, רָאָה אוֹתָן כֻּלָּן שְׁחוֹרֵי רֹאשׁ, אָמַר לָהֶם תֹּאמַר מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית עֵלִי אַתֶּם, דִּכְתִיב: וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים (שמואל א ב׳:ל״ג), אָמְרוּ לֵיהּ רַבִּי הִתְפַּלֵּל עָלֵינוּ, אָמַר לָהֶם לְכוּ וְטַפְּלוּ בִּצְדָקָה, וְאַתֶּם זוֹכִים לְזִקְנָה, מַה טַעֲמֵיהּ, עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה. וְהֵיכָן הִיא מְצוּיָה, בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא. מִמִּי אַתָּה לָמֵד מֵאַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְשָׁמְרוּ דֶרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית י״ח:י״ט), זָכָה לְזִקְנָה, וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים.
[ב] עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן (משלי ל״א:כ״ה), עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ שֶׁל תּוֹרָה, וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, אֵימָתַי הִיא שׂוֹחֶקֶת, מַתַּן שְׂכָרָהּ לֶעָתִיד לָבוֹא, מִמִּי אַתָּה לָמֵד מֵאַבְרָהָם, עַל יְדֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה (בראשית י״ח:י״ט), זָכָה לְזִקְנָה, וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד (משלי ג׳:ט״ז). אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, לֶעָתִיד לָבוֹא, בִּשְׂמֹאולָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד, בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲפִלּוּ שֶׁהוּא בָּא לְהַשְּׂמְאִיל לְאָדָם עשֶׁר וְכָבוֹד, מִמִי אַתָּה לָמֵד מֵאַבְרָהָם, עַל יְדֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית י״ח:י״ט), זָכָה לְזִקְנָה, וְאַבְרָהָם זָקֵן.
[ג] רַבִּי יִצְחָק פָּתַח: וְגַם עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה אֱלֹהִים אַל תַּעַזְבֵנִי (תהלים ע״א:י״ח), אָמַר רַבִּי אַחָא לֹא הִיא זִקְנָה וְלֹא הִיא שֵּׂיבָה, אֶלָּא שֶׁאִם נָתַתָּ לִי זִקְנָה תֵּן לִי שֵׂיבָה עִמָּהּ, מִמִּי אַתָּה לָמֵד מֵאַבְרָהָם, עַל יְדֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית י״ח:י״ט), זָכָה לְזִקְנָה, וְאַבְרָהָם זָקֵן.
[ד] רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק פָּתַח: רֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד וגו׳ (משלי כ״א:כ״א), כַּד דְּמָךְ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק דַּהֲוָה מְרַקֵּד אַתְּלַת שִׁבְשִׁין, נְפַקִין רוּחִין וְעַלְעוֹלִין וַעֲקָרוּן כָּל אִילָנַיָּא טָבַיָּא דְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, לָמָּה כֵן, דַּהֲוָה לָקֵיט מִנְהוֹן שִׁבְשִׁין וּמְהַלֵּךְ קֳדָם כַּלָּה, וַהֲווֹ רַבָּנָן אָמְרִין לָמָה עָבֵיד כְּדֵין, לָמָה הוּא מְבַזֶּה אֶת אוֹרָיְתָא, אָמַר רַבִּי זְעִירָא שִׁבְקוּתֵיהּ דְּהוּא יָדַע מָה הוּא עָבֵיד. כַּד דְּמָךְ נְפַקוּ לְמִגְמַל לֵיהּ חֶסֶד, וְנַחֲתָה שִׁבְשְׁבָה דְנוּר, וְאִתְעֲבִידַת כְּמוֹ שִׁבְשְׁבָה דַּהֲדַס, וְאַפְסִיקַת בֵּין עַרְסָא לְצִבּוּרָא, אֲמַרִין חֲמוֹן דְּהָדֵין סָבָא דְקָאֵי וְלָעֵי דְּקָמָה לֵיהּ שִׁבְשַׁתֵּיהּ.
דָּבָר אַחֵר: רֹדֵף צְדָקָה (משלי כ״א:כ״א), זֶה אַבְרָהָם, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ (בראשית י״ח:י״ט), וָחֶסֶד וגו׳ כְּדִלְעֵיל.
[ה] יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן וגו׳ (תהלים מ״ה:ג׳), נִתְיַפִּיתָ בָּעֶלְיוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה (ישעיהו ל״ג:ז׳), נִתְיַפִּיתָ בַּתַּחְתּוֹנִים, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ (בראשית כ״ג:ו׳). עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם (תהלים מ״ה:ג׳), וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. מִי יַעֲלֶה בְּהַר ה׳ (תהלים כ״ד:ג׳), זֶה אַבְרָהָם, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה (בראשית כ״ב:י״ב). וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ (תהלים כ״ד:ג׳), זֶה אַבְרָהָם, עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם (בראשית י״ט:כ״ז). נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב (תהלים כ״ד:ד׳), אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל (בראשית י״ד:כ״ג). וּבַר לֵבָב, חָלִלָה לְךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה (בראשית י״ח:כ״ה). אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי (תהלים כ״ד:ד׳), זֶה נַפְשׁוֹ שֶׁל נִמְרוֹד. וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה (תהלים כ״ד:ד׳), הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה׳ אֵל עֶלְיוֹן (בראשית י״ד:כ״ב). יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה׳ וּצְדָקָה (תהלים כ״ד:ה׳), וְאַבְרָהָם זָקֵן וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם. אַבְרָהָם הָיָה מְבָרֵךְ אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִבְרְכוּ בְךָ (בראשית י״ב:ג׳), מִי בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרְכוֹ, וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. משֶׁה [עשה] נִסָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה (דברים ל״ד:י״א-י״ב), וּמִי הוּא נִסּוֹ שֶׁל משֶׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבֶן משֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה׳ נִסִּי (שמות י״ז:ט״ו). דָּוִד רוֹעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל (דברי הימים א י״א:ב׳), מִי הוּא רוֹעֶה שֶׁל דָּוִד, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ רֹעִי לֹא אֶחְסָר (תהלים כ״ג:א׳). יְרוּשָׁלַיִם אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ (ישעיהו ס׳:ג׳), וּמִי הוּא אוֹרָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: וְהָיָה לָךְ ה׳ לְאוֹר עוֹלָם (ישעיהו ס׳:י״ט).
[ו] וְאַבְרָהָם זָקֵן – זָקֵן זֶה קָנָה שְׁנֵי עוֹלָמוֹת. שְׁלשָׁה נִכְתָּרִים בְּזִקְנָה וּבְיָמִים, וּשְׁלָשְׁתָּן הָיוּ רֹאשׁ לְנִסָּיוֹן, אַבְרָהָם, יְהוֹשֻׁעַ וְדָוִד. אַבְרָהָם רֹאשׁ לָאָבוֹת, יְהוֹשֻׁעַ רֹאשׁ לַמַּלְכוּת מִשֵּׁבֶט אֶפְרָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק (שופטים ה׳:י״ד), זֶה יְהוֹשֻׁעַ. דָּוִד רֹאשׁ לַמַּלְכוּת מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה.
אָמַר רַבִּי אַחָא יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁהוּא בְּזִקְנָה וְאֵינוֹ בְּיָמִים, בְּיָמִים וְאֵינוֹ בְּזִקְנָה, אֲבָל כָּאן זִקְנָה כְּנֶגֶד יָמִים וְיָמִים כְּנֶגֶד זִקְנָה. בָּא בַּיָּמִים, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בָּא בִּדְיוֹפְלִין, רַבִּי אַבָּא אָמַר בָּא בְּכִפְלוֹן מְפֻלָּשׁ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּאוֹתָן הַיָּמִים שֶׁכָּתוּב בָּהֶן: עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה (קהלת י״ב:א׳).
[ז] וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל – רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יוּדָן אָמַר שֶׁנָּתַן לוֹ נְקֵבָה. אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה עִקַּר בֵּיתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ אֵין כָּתוּב בָּהּ בְּרָכָה, אֶלָּא וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, שֶׁלֹא נָתַן לוֹ בַּת כָּל עִקָּר. רַבִּי לֵוִי אָמַר תְּלַת, בַּכֹּל, שֶׁהִשְׁלִיטוֹ בְּיִצְרוֹ. בַּכֹּל, שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה בְּחַיָּיו. בַּכֹּל, שֶׁלֹא חָסֵר קֵלָרִין שֶׁלּוֹ כְּלוּם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא אָמַר בַּכֹּל, שֶׁלֹא חָזַר וְנִסָּה אוֹתוֹ.
[פרשת חיי שרה]
[א] וְאַבְרָהָם זָקֵן – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, הָיָה רוֹכֵב עַל חֲמוֹר וְהִגִּיעַ עוֹנַת תְּפִלָּה, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה, יֵרֵד. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד, שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו מִפְּנֵי הַמָּעוֹת שֶׁהֵן עַל גַּבֵּי חֲמוֹרוֹ אוֹ שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִן הַגּוֹיִם וּמִן הַלִּסְטִים, יְהֵא מִתְפַּלֵּל כְּשֶׁהוּא רוֹכֵב. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא דַעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו וְיִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אִם כִּוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ בַּתְּפִלָּה, יְהֵא מֻבְטָח שֶׁתְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ (תהלים י׳:י״ז). וְאֵין לְךָ אָדָם שֶׁכִּוֵּן לִבּוֹ וְדַעְתּוֹ לַתְּפִלָּה כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ זְכוּת שֶׁלֹּא לְהַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם, הִתְחִיל מְשַׁבְּחוֹ וְאָמַר לוֹ: יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם וְגוֹ׳ (תהלים מ״ה:ג׳). אָמַר לוֹ: אֵי זֶה הַיֹּפִי שֶׁלִּי, אֲנִי וּבְנִי נִכְנָסִין לָעִיר וְאֵין בְּנֵי אָדָם מַכִּירִין בֵּין הָאָב לַבֵּן. מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אָדָם חַי מֵאָה וּמָאתַיִם שָׁנָה וְלֹא הָיָה מַזְקִין. אָמַר אַבְרָהָם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, צָרִיךְ אַתָּה לְהַפְרִישׁ בֵּין הָאָב לַבֵּן וּבֵין נַעַר לַזָּקֵן, שֶׁיִּתְכַּבֵּד הַזָּקֵן בַּנַּעַר. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ, מִמְּךָ אֲנִי מַתְחִיל. הָלַךְ וְלָן בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְעָמַד בַּבֹּקֶר. כֵּיוָן שֶׁעָמַד, רָאָה שֶׁהִלְבִּין שְׂעַר רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשִׂיתָנִי דֻּגְמָא. אָמַר לוֹ: עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה (משלי ט״ז:ל״א), וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה (משלי כ׳:כ״ט). לְכָךְ נֶאֱמַר: וְאַבְרָהָם זָקֵן.
[ב] וְאַבְרָהָם זָקֵן – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נַחְמָנִי, מִפְּנֵי אַרְבָּעָה דְבָרִים הַזִּקְנָה קוֹפֶצֶת עַל אָדָם, מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמִפְּנֵי כַעַס בָּנִים וּמִפְּנֵי אִשָּׁה רָעָה וּמִפְּנֵי הַמִּלְחָמוֹת. מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, מִדָּוִד, דִּכְתִיב: וְלֹא יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ י״י (דברי הימים א כ״א:ל׳). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו? וְדָוִיד זָקֵן (דברי הימים א כ״ג:א׳). מִפְּנֵי כַעַס בָּנִים, מֵעֵלִי, דִּכְתִיב: וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל (שמואל א ב׳:כ״ב). מִפְּנֵי הַמִּלְחָמוֹת, מִיהוֹשֻׁעַ, שֶׁלְּאַחַר שֶׁעָשָׂה מִלְחָמוֹת עִם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, מַה כְּתִיב בּוֹ, וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים (יהושע כ״ג:א׳). וּמִפְּנֵי אִשָּׁה רָעָה, דִּכְתִיב: וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים (מלכים א י״א:ד׳). אֲבָל אַבְרָהָם, אִשְׁתּוֹ מְכַבְּדַתּוּ וְקוֹרְאַתּוּ אֲדֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲדֹנִי זָקֵן. וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר, אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ (משלי י״ב:ד׳). לְפִיכָךְ כְּתִיב בֵּהּ, וַי״י בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.
[ג] וְאַבְרָהָם זָקֵן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת י״י (תהלים ק״ד:א׳). מָה רָאָה דָוִד לְבָרֵךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּנֶּפֶשׁ? שֶׁהַנֶּפֶשׁ רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה. תְּקַלֵּס נֶפֶשׁ שֶׁרוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁרוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה. הַנֶּפֶשׁ מְשַׁמֶּרֶת אֶת הַגּוּף, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁמֵּר אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. תְּקַלֵּס נֶפֶשׁ הַמְשַׁמֶּרֶת אֶת הַגּוּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מְשַׁמֵּר אֶת עוֹלָמוֹ וְכוּ׳. מַה הוּא י״י אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד. דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר, גָּדוֹל הָיִיתָ עַד שֶׁלֹּא בָרָאתָ עוֹלָמֶךָ. וּמֵאֵימָתַי נִתְגַּדַּלְתָּ? מִשֶּׁבָּרָאתָ עוֹלָמֶךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם צָר אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ עַל הַטַּבְלָא, הַטַּבְלָא גְּדוֹלָה מִצּוּרָתוֹ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא גָּדוֹל וְאִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ גְּדוֹלָה מִכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. בַּשָּׁמַיִם כְּתִיב: הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ (מלכים א ח׳:כ״ז). וּבָאָרֶץ כְּתִיב: מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיהו ו׳:ג׳). וְהַשָּׁמַיִם כָּלוּ בַּזֶּרֶת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן (ישעיהו מ׳:י״ב). וְהָאָרֶץ שְׁלִישׁ זֶרְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ (ישעיהו מ׳:י״ב). וְכָל הַיַּמִּים וּנְהָרוֹת מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם (ישעיהו מ׳:י״ב). וְאוֹמֵר: כִּי בְּיָהּ י״י צוּר עוֹלָמִים (ישעיהו כ״ו:ד׳). מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: צוּר עוֹלָמִים. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָמִים חֲשׁוּבִין לְפָנָיו כִּכְלוּם, שֶׁהֲרֵי בַּחֲצִי הַשֵּׁם נִבְרְאוּ וְהָיוּ הוֹלְכִין וּמִתְמַתְּחִין עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָמִים, אֶלָּא שֶׁאָמַר לָהֶם דַּי, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי אֵל שַׁדַּי (בראשית י״ז:א׳). מַהוּ שַׁדַּי? שֶׁאָמַרְתִּי לָעוֹלָם דַּי. לְכָךְ נֶאֱמַר: י״י אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה בַיִת וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה עֲלִיָּה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשֶּׁמָּתַח אֶת הַכִּסֵּא וְאַחַר כָּךְ בָּנָה עֲלִיָּה. וּמִשֶּׁבָּנָה עֲלִיָּה הֶעֱמִיד אוֹתָן עַל מָה, עַל הָאֲוִיר, וְאַחַר כָּךְ הִתְקִין מַרְכְּבוֹתָיו עֲנָנִים, וְאַחַר כָּךְ הִתְקִין הָאִצְטַבָּא. בָּא דָוִד וּפֵרַשׁ, הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ, לֹא בִנְחֹשֶׁת וְלֹא בְּבַרְזֶל אֶלָּא בְקוֹרוֹת וּבִגְזֻזְטְרָאוֹת שֶׁל מַיִם. וְאַחַר כָּךְ בָּנָה אֶת הָעֶלְיוֹנִים, לֹא בְאֶבֶן וְלֹא בְגָזִיז אֶלָּא רְכָסָיו שֶׁל מַיִם עַל עֲלִיּוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם עוֹשֶׂה סַרְגְּלָא שֶׁלּוֹ חֲזָקָה בְּבַרְזֶל בְּכֶסֶף וּבְזָהָב לִשָּׂא אֶת כָּל מַשָּׂאוֹ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עוֹשֶׂה סַרְגְּלָא שֶׁלּוֹ עָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, אִם הָיָה לְפָנָיו דֶּרֶךְ שֶׁל שְׁקִיעָה, מְהַלֵּךְ עַל הָאֲבָנִים שֶׁהֵן קָשִׁין. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ אֶת הֶעָנָן שֶׁהוּא נִרְאֶה וּמְהַלֵּךְ עַל הָרוּחַ שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, מִסָּבִיב לוֹ סַרְדְּיוֹטִין גִּבּוֹרִין וּמַלְבִּישָׁן כְּלֵי זַיִן וְשִׁרְיוֹנִין. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, סַרְדְּיוֹטָיו אֵינָן נִרְאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת. וְהָרוּחַ מוֹצִיא בָרָק, שֶׁנֶּאֱמַר: מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט. מִשֶּׁבָּרָא רָקִיעַ בָּרָא מַלְאָכִים. וּבָרָא אֵשׁ שֶׁל גֵּיהִנָּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, שֶׁאֵין כְּתִיב בּוֹ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. אֲבָל חֲלָלוֹ שֶׁל גֵּיהִנָּם, שְׁנֵי אֲלָפִים שָׁנָה קֹדֶם, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה (ישעיהו ל׳:ל״ג). כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁקּוֹנֶה עֲבָדִים וְאָמַר לְשַׁמָּשָׁיו עֲשׂוּ לִי אִסְפְּתוֹן, שֶׁאִם יִמְרְדוּ הָעֲבָדִים יִשְׁמְעוּ מִפִּי סְפִקוּלָא. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ בָּרָא גֵּיהִנָּם שֶׁאִם יֶחֶטְאוּ בְּרִיּוֹתָיו יֵרְדוּ לְתוֹכָהּ, וּמִנַּיִן שֶׁבְּיוֹם שֵׁנִי נִבְרֵאת גֵּיהִנֹּם, דִּכְתִיב: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה, מִן הַיּוֹם שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר אָדָם אֶתְמוֹל וְלֹא שִׁלְשׁוֹם. וְאֵימָתַי יָכוֹל אָדָם לוֹמַר אֶתְמוֹל? בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי שֶׁיּוֹם אֶחָד בְּשַׁבָּת לְפָנָיו. וְאַחַר כָּךְ בָּרָא יַבָּשָׁה בַּשְּׁלִישִׁי, שֶׁנֶּאֱמַר: יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד. וְעָשָׂה אֶחָד עָרוֹם וְאֶחָד לָבוּשׁ. בָּשָׂר וָדָם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, הִפְשִׁיט כְּסוּת הָאֶחָד, הִלְבִּישׁוֹ לַחֲבֵרוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה. וְכִסָּה אֶת הַתְּהוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ וְגוֹ׳. מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן וְגוֹ׳. כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם רָאָה גִּתּוֹ מְלֵאָה עֲנָבִים וְיֵשׁ לוֹ כֶּרֶם לִבְצֹר. אָמְרוּ לוֹ: לְהֵיכָן תִּתֵּן שְׁאָר הָעֲנָבִים וְהַגַּת קְטַנָּה. מֶה עָשָׂה? דָּרַךְ אֶת הָעֲנָבִים שֶׁבַּגַּת, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא שְׁאָר הָעֲנָבִים וְהֶחֱזִיקָה אוֹתָן וְאֶת כָּל הָעֲנָבִים שֶׁלּוֹ. וְכָךְ הָיָה הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מַיִם וְהָאָרֶץ שְׁקוּעָה בַמָּיִם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תֵּרָאֶה הַיַּבָּשָׁה. אָמְרוּ הַמַּיִם, הֲרֵי כָּל הָעוֹלָם אָנוּ מְלֵאִין וְהוּא צַר לָנוּ לְהֵיכָן נֵלֵךְ? מֶה עָשָׂה? בָּעַט בָּאוֹקְיָנוֹס וְהָרַג שַׂר שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב (איוב כ״ו:י״ב). וְאֵין מָחַץ אֶלָּא לְשׁוֹן הֲרִיגָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ (שופטים ה׳:כ״ו). כְּשֶׁהָרַג אוֹתוֹ, הָיוּ הַמַּיִם בּוֹכִין עַד הַיּוֹם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם (איוב ל״ח:ט״ז). וְלָמָּה הֲרָגוֹ? מִפְּנֵי שֶׁהַבַּיִת הַמַּחֲזִיק מֵאָה בְנֵי אָדָם חַיִּים, מַחֲזִיק אֶלֶף מֵתִים, וְכָךְ נִקְרָא אוֹקְיָנוֹס יָם הַמֵּת. וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְרַפֹּאתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָאוּ הַיָּמָה אֶל הַיָּמָה הַמּוּצָאִים וְנִרְפְּאוּ הַמָּיִם (יחזקאל מ״ז:ח׳). שְׁאָר הַמַּיִם כְּשֶׁרָאוּ שֶׁבָּעַט הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאוֹקְיָנוֹס, לְקוֹל צַעֲקַת מֵימָיו בָּרְחוּ חַבְרֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן. וּבוֹרְחִין וְאֵינָן יוֹדְעִין בְּאֵיזֶה מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. כְּגוֹן עֶבֶד בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ, הַמְתֵּן לִי בַשּׁוּק וְלֹא הוֹדִיעוֹ בְּאֵיזֶה מָקוֹם. הִתְחִיל הָעֶבֶד אוֹמֵר, שֶׁמָּא אֵצֶל בָּסִילְקִי אוֹ אֵצֶל בֵּית הַמֶּרְחָץ אוֹ בְּצַד תֵּאָטְרוֹן אָמַר לִי. עָלָה מְצָאוֹ, סְטָרוֹ מִסְטוֹר. אָמַר לוֹ: עַל שַׁעַר פַּלְטְרִין שֶׁל הַפִּרְכּוּס שְׁלַחְתִּיךָ. אַף הַמַּיִם כְּשֶׁשָּׁמְעוּ יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד, לֹא הוֹדִיעָן אִם לַצָּפוֹן אִם לַדָּרוֹם, הָיוּ חוֹזְרִין וְהוֹלְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר: יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת, עַד שֶׁסְּטָרָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְטוֹר. אָמַר לָהֶן, לִמְקוֹמוֹ שֶׁל לִוְיָתָן אָמַרְתִּי לָכֶם לֵילֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן, לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ. גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן, כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁהִכְנִיס בְּהֶמְתּוֹ לַדִּיר וְנָעַל הַסֶּגֶר לְפָנֶיהָ שֶׁלֹּא תֵצֵא וְתִרְעֶה אֶת הַתְּבוּאָה. כָּךְ נָעַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵי הַיָּם בַּחוֹל וְהִשְׁבִּיעָן שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִן הַחוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן. הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן, כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי עֲקָלִין שֶׁל זֵיתִים, כָּבַשׁ אֶת הַקּוֹרָה זֶה עַל זֶה וְהַשֶּׁמֶן יָרַד מִלְמַטָּן, כָּךְ הָהָר מִכָּאן וְהָהָר מִכָּאן כּוֹבְשִׁין עֲלֵיהֶן, מְקַטְּעִין וְיוֹצְאִין מִבֵּין הֶהָרִים. מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה, שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁיֵּצֵא לוֹ, עֵשֶׂב בַּקָּמָה, וּנְקֵבָה בְּבָנָיו, וְחֹמֶץ בְּיֵינוֹ. וּשְׁלָשְׁתָּן לְצֹרֶךְ הָעוֹלָם נִבְרָאוּ. לְכָךְ נֶאֱמַר: י״י אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד. דָּבָר אַחֵר, י״י אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד, גָּדוֹל אַתָּה בְּנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם הָאָדָם שֶׁנָּתַתָּ לוֹ זִקְנָה וְשֵׂיבָה, שֶׁאִלּוּלֵי כֵן אָדָם יוֹדֵעַ אֶת מִי לְכַבֵּד. וְאֵין מְאֹד אֶלָּא זִקְנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד (שמואל א ב׳:כ״ב). הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. הוֹד, זֶה הָעֹז שֶׁהִלְבַּשְׁתִּיךָ בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ (שמות ט״ו:ב׳). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלְעַאי, זִמְּרָנִי וְזִמַּרְתִּיו. וְהָדָר, הֶהָדָר שֶׁנִּתְהַדַּרְתָּ בִי בְסִינַי נֶגֶד כָּל הָאֻמּוֹת. אָמַר רַבִּי יהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן, כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, עַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר, כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים (שיר השירים ב׳:ב׳). דָּבָר אַחֵר, הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ, מֵהוֹדְךָ וַהֲדָרְךָ הִלְבַּשְׁתָּ לְרֹאשׁוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁנָּתַתָּ לוֹ הַדְרַת זִקְנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַבְרָהָם זָקֵן.
[ד] וְאַבְרָהָם זָקֵן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ (משלי י״ב:ד׳), זֶה אַבְרָהָם שֶׁהָיָה מְקוֹנֵן עַל שָׂרָה. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וַתָּמָת שָׂרָה וְגוֹ׳. הִתְחִיל אַבְרָהָם לִבְכּוֹת עָלֶיהָ וְלוֹמַר, אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא. בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ (משלי י״ב:ל״א), אֵימָתַי? בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ. גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ. דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, בֵּין יִצְחָק לְיִשְׁמָעֵאל, שֶׁאָמְרָה, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ. הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר, וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה, וְעוֹד, וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ. וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה, אֵימָתַי? וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ, זָמְמָה וְנָטְלָה שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה וְשָׁם נִקְבְּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה. חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ, אֵימָתַי? כְּשֶׁבָּאוּ הַמַּלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וְגוֹ׳. טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ, כְּשֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶם הַמְּלָכִים, דִּכְתִיב: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה. יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר, שֶׁהָיְתָה נוֹתֶנֶת מַאֲכָל לָעוֹבְרִים וְשָׁבִים. כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי, שֶׁהָיְתָה נוֹתֶנֶת צְדָקוֹת וּמַלְבֶּשֶׁת עֲרֻמִּים. לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג, מִגֵּיהִנָּם. לָמָּה? כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים, שְׁנַיִם, שַׁבָּת וּמִילָה. מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּה, אֵלּוּ בִגְדֵי כְהֻנָּה. מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם, זֶה יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כֶרֶם י״י צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל (ישעיהו ה׳:ז׳). נוֹדָע בַשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מִבְּנֵי חֵת תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר. סָדִין עָשְׂתָה, זוֹ הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: סוֹד י״י לִירֵאָיו (תהלים כ״ה:י״ד). עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ, אֵלּוּ עַנְנֵי כָבוֹד שֶׁהָיוּ מַקִּיפִין אֶת הָאֹהֶל שֶׁלָּה. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, אֵימָתַי? בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרָה לוֹ: בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי (בראשית ט״ז:ב׳). צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ, שֶׁבְּכָל יוֹם הָיְתָה מְצַפָּה אֵימָתַי יַחְזְרוּ הַמַּלְאָכִים שֶׁבִּשְּׂרוּהָ שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ (בראשית י״ח:י׳). קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ, וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם. (בראשית כ״א:ז׳). רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, אֵלּוּ הָאֻמּוֹת. וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם (ישעיהו נ״א:ב׳). תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה, קָפְצָה זִקְנָה עַל אַבְרָהָם. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו? וְאַבְרָהָם זָקֵן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דַּיּוֹ לָעֶבֶד לִהְיוֹת כְּרַבּוֹ. וּכְתִיב: עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה (משלי ט״ז:ל״א) מִי גָּרַם לְאַבְרָהָם כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה כְּשֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ צִדְקוּת, דִּכְתִיב: וְאַבְרָהָם זָקֵן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דַּיּוֹ לָעֶבֶד לִהְיוֹת כְּרַבּוֹ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב. אָמַר לוֹ לְאוֹהֲבוֹ, מָה אֶתֵּן לְךָ, כֶּסֶף וְזָהָב יֶשׁ לְךָ, עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת שָׂדוֹת וּכְרָמִים יֶשׁ לְךָ, אֶלָּא אֶתֵּן עֲטָרָה שֶׁבְּרֹאשִׁי וְאָשִׂים בְּרֹאשֶׁךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, כֶּסֶף וְזָהָב הֲרֵי נָתַתִּי לְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה וְגוֹ׳ (בראשית י״ג:ב׳). אֶלָּא מָה אֶתֵּן לְךָ, עֲטָרָה שֶׁבְּרֹאשִׁי. שֶׁכְּשֶׁרָאָה דָּנִיֵּאל, אָמַר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא (דניאל ז׳:ט׳). וּכְתִיב: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וְגוֹ׳. כְּשֶׁמֵּתָה שָׂרָה, כָּתַב עָלָיו שֶׁבֵּרֲכוֹ. לָמָּה? שֶׁלֹּא יִהְיוּ בָאֵי עוֹלָם אוֹמְרִים: לֹא נִתְבָּרֵךְ אַבְרָהָם אֶלָּא מֵחֲמַת שָׂרָה, אֶלָּא הֲרֵינִי מְבָרְכוֹ אַחַר מִיתָתָהּ. לְכָךְ נֶאֱמַר: וַי״י בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם, לָמָּה, כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ (ישעיהו נ״א:ב׳).
וַי״י בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל – בִּזְכוּת מָה? בִּזְכוּת שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר מִכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל (בראשית י״ד:כ׳). לְכָךְ נֶאֱמַר: וַי״י בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם.
[Parashat Chayei Sara]
[Siman 1] And Abraham was old, well stricken in age (Gen. 24:1). May it please our master to teach us: What should a man do if he is riding upon an ass when the time for prayer arrives? Thus do our masters teach us: If one is riding upon an ass when the time for prayer arrives, he should dismount. However, if he is unable to dismount because of his concern for the merchandise loaded upon the ass, or because he fears that there may be non-Jews or bandits roaming about in the vicinity, he should pray while mounted. R. Yohanan declared: This statement indicates that a man’s mind must be completely at ease while praying to God. Abba Saul maintained: If a man directs his thought in his prayers, he can be confident that they will be heard, as it is said: Thou wilt direct their heart, Thou wilt cause Thine ear to attend (Ps. 10:17).
No man ever concentrated his mind and his heart upon his prayers as intensely as Abraham, our father, when he said to the Holy One, blessed be He: Far be it from Thee to do after this manner (Gen. 18:25). The Holy One, blessed be He, upon observing that Abraham pleaded for the sinners of Sodom, so that the world might not be destroyed, began to praise him, saying: Thou art fairer than the children of men; grace is poured on thy lips; therefore, God hath blessed thee forever (Ps. 45:3). Then Abraham asked, “Where am I fairer than the children of man? When I and my son enter a city, no one is capable of distinguishing between us.” (In those days) a man would live to be a hundred or two hundred years old without acquiring the distinguishing features of old age. “It is imperative, Master of the Universe, that You should distinguish between father and son, between old and young, so that the young may pay homage to the old.” The Holy One, blessed be He, replied: “Be assured I will begin to distinguish between young and old with you.” Abraham went to sleep, and when he arose in the morning he found that the hair of his head and beard had turned white. “Master of the Universe,” he exclaimed, “You have made me a public spectacle.” The Holy One, blessed be He, replied: Thy hoary head is a crown of glory (Prov. 16:31), and it says elsewhere: And the beauty of men is the hoary head (ibid. 20:29). Hence, it is said: Abraham was old.
[Siman 2] And Abraham was old, well stricken in age (Gen. 24:1). R. Joshua the son of Nahmani said: Men become old prematurely because of four things: fear, grief caused by children, a wicked wife, and wars. We learn about fear from David, as it is written: But David would not go before it to inquire of God; for he was terrified because of the sword of the angel of the Lord (I Chron. 21:30), and that is followed by the verse: And David was old (ibid., v. 31). The consequences of grief brought on by children we learn from Eli. It is written: Now Eli was very old; and he heard all that his sons did to all Israel (I Sam. 2:21). The effect of wars is recorded in what happened to Joshua after he fought with the thirty-one kings: And Joshua was old, well stricken with years (Josh. 23:1). We read about what transpires because of a wicked wife, in the verse: It came to pass, when Solomon was old, that his wives turned away his heart after other gods (I Kings 11:4). However, Abraham’s wife honored him and called him my lord, as is said: And my lord is old (Gen. 18:12). Concerning her Scripture states: A Virtuous woman is a crown to her husband (Prov. 12:4). Hence, it is written of him: And the Lord had blessed Abraham in all things (Gen. 24:1).
[Siman 3] And Abraham was old, well stricken in age (Gen. 24:1). Scripture states elsewhere in allusion to this verse: Bless the Lord, O my soul. O Lord my God, Thou art very great; Thou art clothed with glory and majesty (Ps. 104:1). What prompted David to bless the Holy One, blessed be He, with his soul? He did so because the soul sees but is not seen, and the Holy One, blessed be He, sees but is not seen. Hence, the soul that sees but is not seen praised the Holy One, blessed be he, who sees but is not seen. Similarly, the soul guards the body and the Holy One, blessed be He, guards the entire universe. It is fitting, therefore, that the soul which guards the body should praise the Holy One, blessed be He, who guards His world. What is the meaning of the verse O Lord my God, Thou art very great? R. Eleazar explained it thus: “You were great before You created Your world, but Your greatness was magnified after You created Your world,” as it is said: Thou art very great.
If a mortal king engraves his image upon a plaque, the plaque must be larger than the image, but the Holy One, blessed be He, is great and his image is larger than the entire world. In regard to heaven, it is written: Behold, the heavens and the heavens of heavens cannot contain Thee (I Kings 8:27), and concerning the earth, it is said: The whole earth is full of His glory (Isa. 6:3). The fact is that the heavens are contained merely in the span of the Holy One, blessed be He, as it is said: And meted out heaven with the span (ibid. 40:12), and the earth is but a third of his span, as is said: And comprehended the dust of the earth in a measure (ibid.). He measured the seas and the rivers in the hollow of His hand, as it is written: Who hath measured the waters in the hollow of his hand (ibid.).
Furthermore, Scripture states: For the Lord (be-Yah) the Lord is an everlasting rock (ibid. 26:4). What is meant by zur ‘olamim (“everlasting rock”)? This verse informs us that all the worlds are considered as nothing in His sight, for with only half His name He created the world.⁠1 Indeed the worlds would have continued to expand without end had He not said enough, as it is written: I am God, Shaddai (Gen. 17:1).⁠2 What is signified by the word Shaddai? That I said to the world, dai (“enough”)!⁠3 Hence, it is said: O Lord my God, Thou art very great.
A mortal king first constructs the lower story of his home, and then builds an attic upon it, but the Holy One, blessed be He established His (heavenly) throne first and then erected the upper story. Upon what did he fashion the upper story? Upon the empty space beneath. After this He made His chariots, the clouds, as David informs us in the verse: Who layest the beams of His upper chambers in the waters, who makest the clouds His chariot, who walkest upon the wings of the wind (Ps. 104:3). He fashioned the upper stories with beams and balconies of water, not with brass or iron, and He constructed the heavenly spheres with walls of compressed water, not with stones or hewn blocks, as it is said: Who layest the beams of His upper chambers in waters.
A mortal king builds his chariots of iron or silver, so that they may be strong enough to bear his weight, but the Holy One, blessed be He, made the clouds His chariots, as it is said: Who maketh the clouds His chariot. If the path before a mortal king is muddy, he walks upon stones which are firmly set within it, but the Holy One, blessed be He, abandons the visible clouds and travels upon the invisible winds, as it is said: Who walkest upon the wings of the wind. A mortal king surrounds himself with mighty officers and arms them with weapons and armor, but the officers of the Holy One, blessed be He, are invisible, as it is said: Who makest winds His messengers (ibid., v. 4). And the wind produces the lightning, as is said: Flaming fire His ministers (ibid.).
After He fashioned the firmament, He created the angels, and the fire of Gehenna on the second day, for about that day it is not written: And God saw that it was good (Gen. 1:1). However, the pits of Gehenna were created two thousand years before, as it is said: For a hearth is ordered of old (lit. “yesterday”) (Isa. 30:33). Just as a man who is about to purchase some slaves tells his servants: “Prepare the executioner’s sword so that they will hear the call to judgment if they should rebel,” likewise, the Holy One, blessed be he, may His Name be blessed, prepared Gehenna so that if His creatures sin, they can be cast down into it.
Whence do we know that Gehenna was created on the second day? From the verse For a hearth is ordered of yesterday (Isa. 30:33). It was the day on which a man could refer only to yesterday and not to “the day before yesterday.” When could a man refer to yesterday? Only on the second day (of Creation), which was preceded by the first day of the week. After that He created the dry land on the third day of the week, as it is said: Who didst establish the earth upon its foundations, that it should never be moved forever and ever (Ps. 104:5). He covered one part of the world, and uncovered another. To what may this be compared? To a man who owns two slaves, and strips the clothing from one in order to cloth the other. The Holy One, blessed be He, did likewise. He gathered the waters beneath the heavens to one place, and in that way uncovered the earth while covering the deep, as it is said: Thou didst cover the deep as with a vesture (ibid., v. 6).
At Thy rebuke they fled (ibid.). When a man sees that his winepress is filled with grapes, and that his vineyard is ready for cutting, others may ask him: “What will you do with these grapes, since the vat is too small to contain them?” What does he do? He treads down the grapes in the vat and then puts in the new grapes. Then it is able to contain all his grapes. Similarly, though the entire world was submerged under water, the Holy One, blessed be He, declared: Let the dry earth appear (Gen. 1:9). The water thereupon cried out: “Though we fill the entire world, it is cramped for us. Whither shall we go?” What did the Holy One, blessed be He, do? He trampled upon the ocean4 and slew its prince,⁠5 as it is said: He stirreth up the sea with His power, and by His understanding he smiteth through Rahab (Job 26:12). Smiteth is an expression that indicates slaying, as it is said: And with the hammer she smote Sisera, she smote through his head, yea, she pierced and struck through his temple (Judg. 5:26). The seas mourn (bohin) to this very day because He slew the prince of the sea, as is said: Hast thou entered into the springs (nibhe) of the sea? (Job 38:16). Why did He slay him? Because a house that can accommodate a hundred living people can contain a thousand dead. That is why the ocean is called the Dead Sea. Ultimately, however, the Holy One, blessed be He, will heal it, as it is said: When they shall enter into the sea of the putrid waters, the waters shall be healed (Ezek. 47:8). When the other waters observed that the Holy One, blessed be He, had trampled upon the ocean, they fled from the loud cries of their fellow-waters, as it is said: At Thy rebuke they fled, at the voice of Thy thunder they hastened away (Ps. 104:7).
They fled, but they did not know where to flee, as it is said: The mountains rose, the valleys sank down, unto the place which Thou hast founded for them (ibid., v. 8). This may be compared to a slave whose master commands him to wait for him in the market but neglects to tell him where to wait. The slave asks himself: “Perhaps my master meant that I should wait near the basilica, or the bathhouse, or the theater.” When they finally meet, the master slaps him on the face, and says: “I sent you to the gate of the duke’s palace.” Similarly, when the waters heard the decree, Let the waters underneath the heavens gather in one place (Gen. 1:9), they did not know whether (they were to go) to the north or the south. And so, they raced about, as it is said: The mountains rose, the valley sank (Ps. 104:8), until the Holy One, blessed be He, struck them, and declared: I ordered you to assemble at the place of the Leviathan, as is said: There go the ships; there is the leviathan, whom Thou hast formed to sport therein (ibid., v. 26).
Thou didst set a bound beyond which they should not pass (ibid., v. 9). Just like a man who drives his cow into the barn and then locks the door so that the cow might not escape and consume the grain, so the Holy One, blessed be He, hemmed in the waters of the sea with sand, and exacted the promise that they would not pass beyond the sand, as it is said: Thou didst set a bound beyond they should not pass (ibid.). Who sendeth forth springs into the valleys; they run between the mountains (ibid., v. 10). For example, a man who has two bales of olives will press the beam against both of them, and the oil will descend, and flow out below. Similarly, when the hill from one place pressed against the hill of another place, the waters cut their way through and flowed forth from between the hills.
Who causeth the grass to spring forth for the cattle (ibid., v. 14). There are three things a man does not wish to have happen to him: weeds in his field; a woman among his sons; and ferment within his wine. Yet all three were created to meet the needs of the world. And thus it is said: O Lord my God, Thou art very great (ibid., v. 1). Another comment on O Lord my God, Thou are very great: Thou art very great refers to the wondrous deeds You performed for man when you gave him old age and a hoary head. If this had not been done, men would not know whom to honor. The word very alludes only to old age, as it is said: Eli was very old (I Sam. 2:22). Thou art clothed with glory and majesty (Ps. 104:1). Glory signifies the strength with which I clothed you at the sea, as is said: The Lord is my strength and my song (Exod. 15:2). R. Judah the son of Ilai said: He praised Me and I praised him (Israel). Majesty alludes to the majesty with which you were adorned through Me at Sinai above all the nations of the world. R. Judah the son of Simon stated: Because they declared: All that the Lord hath spoken we will do and hear (Exod. 24:7), Scripture speaks of them at that moment As a lily between the thorns (Song 2:22). Another comment on Thou art clothed with majesty and glory. This refers to the adornment with which you crowned the head of Abraham when you gave him the crown of old age, as it is said: And Abraham was old.
[Siman 4] And Abraham was old, and well stricken in years (Gen. 24:1). Scripture states elsewhere in reference to this verse: A virtuous woman is a crown to her husband (Prov. 12:4). This verse alludes to Abraham, who mourned for Sarah, for it was written previously: And Sarah died (Gen. 23:2). Abraham began to weep for her, saying: A woman of valor who can find? For her price is far above rubies. The heart of her husband doth safely trust in her (Prov. 31:10). When did he demonstrate his trust in her? When he said to her: Say, I pray thee, thou art my sister (Gen. 12:13). She doeth him good and not evil all the days of her life (Prov. 31:12). She seeketh between wool and flax (ibid., v. 13) alludes to her decision to separate Isaac and Ishmael when she said to her husband: Cast out this bondwoman and her son (Gen. 21:10). She is like the merchant ships (Prov. 31:14); For the woman was taken to Pharaoh’s house (Gen. 12:15), and later Abimelech sent her away. She riseth also while it is yet night (Prov. 31:15). When did that happen? At the time Abraham arose early in the morning (Gen. 22:3). She considereth a field and buyeth it (Prov. 31:16). She thought about the field of Machpelah and acquired it. Ultimately she was buried there, as it is said: And after this, Abraham buried Sarah, his wife (Gen. 23:19). She girdeth her loins with strength (for the birth of Isaac) (Prov. 31:17). When was that? When the angels appeared, as it is said: And Abraham went into the tent unto Sarah (Gen. 18:6).
Who perceiveth that her merchandise is good (Prov. 31:18). That was when the kings attacked them, as it is written: And he divided himself against them by night (Gen. 14:15). She stretcheth out her hand to the poor (Prov. 31:19), by giving food to passers-by. Yea, she reacheth forth her hand to the needy (ibid., v. 20); for she gave charity and clothed the naked. She is not afraid of the snow for her household (ibid., v. 21); that is, she did not fear Gehenna. And why not? Because her entire household possessed garments (shanim, punning on shnayim, “two”) (ibid.): Sabbath and circumcision. She maketh for herself coverlets (ibid., v. 22): These were the priestly garments. From the fruit of her hand she planted a vineyard (ibid., v. 16). This refers to Israel, as it is said: For a vineyard of the Lord of hosts is the house of Israel (Isa. 5:7). Her husband is known in the gates (Prov. 31:23); that is, when he pleaded with the sons of Seth: Give me a possession of a burial place (Gen. 23:4). She maketh linen garments (Prov. 31:24) refers to the circumcision that took place, as it is said: The counsel of the Lord is with them that fear Him (Ps. 25:14). Strength and dignity are her clothing (Prov. 31:25) alludes to the clouds of glory that encircled her tent. She openeth her mouth with wisdom (ibid. 39:26). When was that? When she said to Abraham: Go, I pray thee, unto thy handmaid (Gen. 16:2). She looketh well to the ways of her household (Prov. 31:27) indicates that she watched every day for the return of the angel who had informed her: I will certainly return unto thee (Gen. 18:10).
Her children rise up, and call her blessed (Prov. 31:28); And she said: Who would have said unto Abraham that Sarah should give children suck? For I have born him a son in his old age (Gen. 21:7). Many daughters have done valiantly (Prov. 31:29) refers to the nations, But thou excellest them all (ibid.) alludes to Sarah, as it is said: Look unto Abraham, your father, and to Sarah, that bore you (Isa. 51:2). Give her of the fruit of her hand (Prov. 31:31), for it is said: And the life of Sarah was a hundred and twenty and seven years (Gen. 23:1).
After her death, Abraham aged rapidly, for it is written: And Abraham was old, and it is also written: The hoary head is a crown of glory (Prov. 16:31). Why was this crown of glory bestowed upon Abraham? Because he performed acts of charity. Therefore, it is written: And Abraham was old. The Holy One, blessed be He, said to him: It is sufficient for a servant to be like his master. This may be compared to a king who has a dear friend, to whom he says: “What present can I give You? You have silver, gold, male servants, handmaidens, fields, and vineyards. I will give you the crown that is on my head, and place it upon your head.” Similarly, the Holy One, blessed be He, said to Abraham: Silver and gold I have given thee, as it is said: And Abram was very rich in cattle, in silver, and in gold (Gen. 13:1); now what can I give you beside the crown that is on My head? When Daniel beheld him, he said: And the hair of his head like pure wool (Dan. 7:9). And therefore it is written: And Abraham was old, and well stricken in age (Gen. 24:1).
It is written that after Sarah’s death, the Holy One, blessed be He, blessed Abraham. Why did He do that? Lest future generations declare that Abraham was blessed only because of Sarah. (And so He said to Himself:) I will bless him after her death. Hence it is written: And the Lord had blessed Abraham. Whence do we know that Sarah was already dead when He blessed him? It is said: When he was but one, I called him, and I blessed him (Isa. 51:2). And the Lord blessed Abraham in all things (Gen. 24:1). What merit had he acquired? He set aside tithes from all his possessions, as it is said: And He gave him a tenth of all (Gen. 14:20).⁠6 Hence it is written: And the Lord blessed Abraham in all things.
1. In the quotation from Isaiah, “the Lord” is be-Yah, a form which utilizes only the first two letters (yod and heh) of the more usual four-letter form of God’s Name.
2. God created many other worlds before He created our world (Bereshit Rabbah 3:7, 9:2.
3. The word dai (“enough”) is the last syllable of Shaddai. It indicates that the world was expanding and He found it necessary to halt the expansion.
4. Normally the Mediterranean, but in this instance, as indicated a few lines below, the Dead Sea.
5. See Ginzberg, Legends of the Jews 5:26, Bava Batra 74b Leviathan was a legendary sea animal destined to be eaten by the righteous in the future.
6. The law of tithes requires that a tenth part of one’s earnings be set aside for charitable purposes. See Jewish Encyclopedia 12:150.

פרשת חיי שרה

[א] ויהיו חיי שרה. ואברהם זקן בא בימים (בראשית כ״ד:א׳). זש״ה כי אתה תברך צדיק וגו׳ (תהלים ה׳:י״ג), משנברא העולם עד שעמד אברהם היה הקב״ה מברך את עולמו, שכיון שברא לאדם ולחוה הוא ברכן, שנאמר ויברך אותם אלהים וגו׳ (בראשית א׳:כ״ח). בירך לנח ולבניו, שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו (שם ט׳:א׳), כיון שעמד אברהם עשאו אב לכל הבריות, שנאמר והיה ברכה (שם י״ב:ב׳), הוי כי אתה תברך צדיק ה׳ כצנה רצון תעטרנו (תהלים ה׳:י״ג), שנעשה לו הקב״ה כמגן הזה, שנאמר אנכי מגן לך (בראשית ט״ו:ב׳), ואין צנה אלא מגן, שנאמר (ונושא) [ונשא] הצנה (הולך) [הלך] לפניו (שמואל א י״ז:ז׳), מהו רצון תעטרנו, שבירך לאברהם בזקנה, שנאמר ואברהם זקן.
[ב] [ואברהם זקן]. זש״ה כל ארחות ה׳ חסד ואמת (תהלים כ״ה:י׳), תחילתה של תורה חסד, ואמצעיתה חסד, וסופה חסד, תחילתה חסד, שגמל חסד לחתנים ולכלות, גמל חסד לאדם ולחוה, שנאמר ויבן ה׳ אלהים את הצלע (בראשית ב׳:כ״ב), אמר ר׳ אבהו בערביא קורין לגדליתא בנייתא, קישטה הקב״ה לחוה והביאה אצל אדם, אתה סבור שמא הביאה לו תחת זית, או תחת תאנה, אמרו רבותינו שלש עשרה חופות עשה הקב״ה לאדם ולחוה, שנאמר בעדן גן אלהים היית וגו׳ (יחזקאל כ״ח:י״ג), והפחות שבהן היה של זהב, שכך כתיב וברקת וזהב (שם שם), הרי י״ג חופות שנעשו לאדם ולחוה. אמר ר׳ לוי בשם ר׳ חמא בר חנינא עיטר הקב״ה לחוה בעשרים וארבעה תכשיטין, ולא עוד אלא שאחז בידה והוליכה אצל אדם. אמר ר׳ אבין הלוי ברבי אשרי עירוני שכך ראה המלך אוחז בידה ומוליכה לו לבית, שנאמר ויביאה אל האדם (בראשית ב׳:כ״ב), הוי כל ארחות ה׳ חסד ואמת, הרי תחילת של תורה חסד, ואמצעיתה חסד מנין, שנאמר ותמת דבורה מינקת רבקה (שם ל״ה:ח׳), כיון שמתה מה כתיב, ויקרא שמו אלון בכות (שם), והיה יעקב יושב ובוכה עליה, אמר הקב״ה יהא יעקב ישב ומצטער, נראה לו פנים, שנאמר וירא אלהים אל יעקב עוד וגו׳ (שם שם:ט׳). וסופה חסד ממשה, שכשנסתלק קבר אותו, שנאמר ויקבר אותו בגיא בארץ מואב (דברים ל״ד:ו׳), הוי כל ארחות ה׳ חסד ואמת. עמד אברהם ודיבק במדת חסד, א״ל הקב״ה שלי היתה המדה הזאת, ואתה אחזתה בה, חייך שאני עושה אותך כיוצא בי, מנין שנאמר חזה הוית עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתב לבושיה כתלג חיור וגו׳ (דניאל ז׳:ט׳), מה כתיב למעלה מן הענין, ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו (בראשית כ״ג:י״ט), עמד ונטפל בה, א״ל הקב״ה ראוי אתה לעטרה, שנאמר ואברהם זקן.
[ג] [ואברהם זקן]. זה שאמר הכתוב אשת חיל מי ימצא (משלי ל״א:י׳), הדברים על מי נאמרו, לפי שכתיב למעלה ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (בראשית כ״ג:ב׳), התחיל בוכה ומספיד, ואמר אימתי יש לי ליטול כיוצא בך, אשת חיל זו שרה, שנאמר הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את (שם י״ב:י״א).ורחוק מפנינים מכרה, שבאת ממרחק, שנאמר קורא ממזרח עיט מארץ מרחק איש עצתי (ישעיהו מ״ו:י״א). בטח בה לב בעלה, זו שרה, שנאמר [אמרי נא אחותי את] למען ייטב לי בעבורך (בראשית י״ב:י״ג). ושלל לא יחסר זה אברהם אבינו, שנאמר ואברם כבד מאד (שם י״ג:ב׳). גמלתהו טוב ולא רע, זו שרה, שנאמר ולאברם היטיב בעבורה (שם י״ב:ט״ז), דרשה צמר ופשתים, בין ישמעאל ליצחק, שנאמר ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו׳ ותאמר לאברהם גרש (את) האמה הזאת וגו׳ (שם כ״א:ט׳-י׳). היתה כאניות סוחר, שהיתה מטלטלת ממקום למקום וממדינה למדינה, כספינה הזאת ההולכת ממקום למקום בים. ממרחק תביא לחמה, שנאמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך וגו׳ (שם כ׳:ט״ז). ותקם בעוד לילה, אימתי וישכם אברהם בוקר וגו׳ (שם כ״ב:ג׳). ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, בעצם היום הזה נמול אברהם וגו׳ (שם י״ז:כ״ו), ואין חק אלא מילה, שנאמר ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם (תהלים ק״ה:י׳). זממה שדה ותקחהו, שעד שהיא בחיים זממה ליטול את מערת המכפלה, ותקחהו שהרי נקברה בה. מפרי כפיה נטעה כרם, שנאמר ויטע אשל (בראשית כ״א:ל״ג), מהו ויטע, כד״א ויטע כרם (שם ט׳:כ׳). חגרה בעז מתניה, שאמר לה אברהם, מהרי שלש סאים קמח סלת וגו׳ (שם י״ח:ו׳). טעמה כי טוב סחרה, ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה (שם כ״א:ז׳). לא יכבה בילה נרה, אימתי ויחלק עליהם לילה (שם י״ד:ט״ו). לא תירא לביתה משלג, אימתי כשהראה לו הקב״ה גיהנם, בישרה שאין אחד מבניה יורד לתוכו, שנאמר והנה תנור עשן ולפיד אש (בראשית ט״ו:י״ז), למה לפי שהם מקיימים שני דברים. כי כל ביתה לבוש שנים, אלו שבת ומילה. מרבדים עשתה לה, אימתי כשאמרו לו איה שרה אשתך (שם י״ח:ט׳), אמר לה מבושרת את שאת יולדת, ומהם יוצאים כהנים גדולים שמשמשין באהל מועד. שש וארגמן לבושה, שנאמר (שש) [תכלת] וארגמן וגו׳ (שמות כו לא. נודע בשערים בעלה, כשמתה שרה קפצה זקנה על אברהם ונקרא זקן, שנאמר שמעני אדני נשיא אלהים את בתוכנו (בראשית כ״ג:ו׳), הוי נודע בשערים בעלה, מיד כשבתו עם זקני ארץ הזקין, לכך נאמר ואברהם זקן.
[ד] [ואברהם זקן]. בא וראה מאדם ועד אברהם עשרים דורות ואין כתיב בהן זקנה אלא בו, היו מולידים בנים ובני בנים, ולא היו ניכרים איזה הבן ואיזה האב, והיו הבנים מכים את האבות ולא היו יודעין, שנאמר ויכל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה (תהלים ע״ח:ל״ג), שהיו הכל שוין עד שבא אברהם ונתן לו הקב״ה את העטרה הזו שהוא עיטור לאדם כשהוא מזקין, ואימתי באה עליו כשהוא עושה צדקה, שנאמר עטרת תפארת שיבה (משלי ט״ז:ל״א), והיכן את מוצאה, בדרך צדקה תמצא (שם), מי היה זה אברה שכתיב בו כי ידעתיו למען אשר יצוה את וגו׳ (בראשית י״ח:י״ט), א״ל הקב״ה חייך שאתה ראוי לזקנה, לכך נאמר ואברהם זקן, ואף דוד נטל העטרה הזו, שנאמר והמלך דוד זקן (מלכים א א׳:א׳), למה שעשה כמדת אברהם, שנאמר ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו (שמואל ב ח׳:ט״ו), לכך נאמר עטרת תפארת שיבה.
[ה] ד״א ואברהם זקן. שלשה בני אדם תבעו שלשה דברים בפיהם, ומהם התחילו תחילה, אברהם תבע הזקנה, אמר אברהם אב ובנו נכנסין לעיר ואינן ניכרין איזהו הגדול ואיזהו הקטן, אמר הקב״ה אתה תבעת זקנה בפיך, חייך בך אני מתחיל, שנאמר ואברהם זקן, יצחק תבע יסורין, אמר יצחק לפני הקב״ה רבונו של עולם אדם חוטא ואתה פורע ממנו בבת אחת, יסרו קימעא קימעא ואתה פורע ממנו, אילו הבאת יסורין על דור המבול לא היו מורדין בך אלא השפעת להם שלוה לכך מרדו בך, שנאמר ישליו אהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל (איוב י״ב:ו׳), אמר לו הקב״ה אתה תבעת יסורין בפיך חייך ממך אני מתחיל, שנאמר ויהי כי קן יצחק [ותכהין עיניו מראות] (בראשית כ״ז:א׳). יעקב תבע את החולי, אמר יעקב לפני הקב״ה רבונו של עולם אדם יושב בנחת ונפשו יוצאה ונכנס תחרות לעולם, על זו מתבקש לאדם בידי אחרים, או אחרים מתבקש להם בידו, והוא מת פתאום ותחרות נעשה בעולם, אלא יעשה [אדם חולה] חמשה או ששה ימים עד שיצוה לבניו כל מה שהוא צריך ויסתלק מן העולם, אמר לו הקב״ה יעקב תבעת את החולי, חייך ממך אני מתחיל, שנאמר ויהי אחר הדברים האלה (ויוגד) [ויאמר] ליוסף הנה אביך חלה (בראשית מ״ח:א׳) הוי שלשת האבות התקינו שלשה דברים הללו, לכך נאמר ואברהם זקן.
[ו] ד״א ואברהם זקן. שקנה שני עולמות, בראשונה היה שמו אברם, ועכשיו נוסף לו ה׳, שירש שני עולמות, שבזכותו נבראו העולם הזה והעולם הבא. אמר ר׳ חלפתא בר כהנא, כתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (שם ב׳:ד׳), הן הן האותיות שבאברהם, הוי שבזכותו נבראו העולם הזה והעולם הבא, הוא שאמר לו הקב״ה ואעשך לגוי גדול (שם י״ג:י״ב), למה לא אמר לו ואשימך אלא ואעשך, אמר ר׳ ברכיה הכהן בשם ר׳ חייא אביו, שאמר בשם רב יהודה בר יחזקאל ורבותיו משום רבותינו שבגולה, אמר הקב״ה לאברהם, אני בורא אותך בריה חדשה ומחדשך, ואגדלה שמך, אמר ר׳ יהודה הלוי ב״ר שלום אמר הקב״ה לאברהם אני עושה שמך למנין אברים שבך, מה אברים רמ״ח, אף שמך רמ״ח. ואגדלה שמך והיה ברכה (שם שם), אימתי הראה לו הברכה בזקנותו, שנאמר ואברהם זקן.
בא בימים, מהו בא בימים, ר׳ יוחנן אמר בוילון של העולם הזה, ור׳ אלעזר אמר בעולם הזה ובעולם הבא, לכך נאמר בא בימים, אמר לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו׳ (בראשית ט״ו:י״ח), הראה לו מה שבעולם הזה ומה שבעולם הבא, לכך נאמר בא בימים.
וה׳ ברך את אברהם בכל (שם כ״ד:א׳), מהו בכל, עד שהוא בין הבתרים בישרו שהוא נותן לו בן אחר חמשים ושתים שנה, כיצד ר׳ יוחנן ור׳ חנינא אומרים בן מ״ח שנה הכיר אברהם את בוראו, באותה שעה בישרו שהוא נותן לו בן אחר נ״ב שנה, הוי וה׳ ברך את אברהם בכל.
ד״א מהו בכל, בזכות המעשרות, שנאמר ויתן לו מעשר מכל (בראשית י״ד:כ׳), אף יצחק [נתברך] בזכות המעשרות, [שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה׳ (שם כ״ו:י״ב), ואומר ואוכל מכל בטרם תבא ואברכהו (שם כ״ז:ל״ג), אף יעקב נתברך בזכות המעשרות] שנאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (שם כ״ח:כ״ב), הוי וה׳ ברך את אברהם בכל.
[Parashat Chayyei Sarah]
[1] (Gen. 23:1:) NOW < THE LENGTH OF > SARAH'S LIFE WAS < A HUNDRED AND TWENTY-SEVEN YEARS >. (Gen. 24:1:) NOW ABRAHAM WAS OLD, WELL ALONG IN YEARS. This text is related (to Ps. 5:13 [12]): FOR YOU BLESS THE RIGHTEOUS ONE, < O LORD, ENCOMPASSING HIM WITH FAVOR AS WITH A BUCKLER >. From when the world was created until Abraham arose, the Holy One would bless his world. So, when he had created Adam and Eve, he blessed them, as stated (in Gen. 1:28): AND GOD BLESSED THEM…. He blessed Noah and his children, as stated (in Gen. 9:1): THEN GOD BLESSED NOAH AND HIS CHILDREN. When Abraham arose, he made him a father for all creatures,⁠1 as stated (in Gen. 12:2f): AND YOU ARE TO BE A BLESSING…. < FOR IN YOU SHALL ALL THE FAMILIES OF THE EARTH BE BLESSED >. Ergo (in Ps. 5:13 [12]): FOR YOU BLESS THE RIGHTEOUS ONE (i.e., Abraham), O LORD, ENCOMPASSING HIM WITH FAVOR AS WITH A BUCKLER, in that the Holy One became like a shield for him, as stated (in Gen. 15:1): I AM YOUR SHIELD. Now a buckler is nothing but a shield, as shown in the verse (I Sam. 17:7): AND THE ONE BEARING THE BUCKLER WAS GOING BEFORE HIM (i.e., Goliath). What is the meaning of ENCOMPASSING HIM WITH FAVOR? That he blessed Abraham in his old age, as stated (in Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD.
[2] [(Gen. 24:1:) NOW ABRAHAM WAS OLD.] This text is related (to Ps. 25:10): ALL THE PATHS OF THE LORD ARE STEADFAST LOVE AND TRUTH. The beginning of Torah is steadfast love, its middle is steadfast love, and its end is steadfast love.⁠2 Its beginning is steadfast love in that he has rendered steadfast love to bridegrooms and brides. He rendered steadfast love to Adam and Eve, as stated (in Gen. 2:22): THEN GOD BUILT THE RIB < WHICH HE HAD TAKEN FROM THE MAN INTO A WOMAN >. R. Abbahu said: In Arabia they call the plaited coiffure a "building.⁠"3 The Holy One adorned Eve and brought her to Adam.⁠4 Do you suppose that he brought her to him under an olive tree? Or under a fig tree? Our masters have said: The Holy One made thirteen bridal canopies for Adam and Eve, as stated (in Ezek. 28:13): YOU WERE IN EDEN, THE GARDEN OF GOD; < EVERY PRECIOUS STONE WAS YOUR COVERING: CARNELIAN, CHRYSOLITE, AMETHYST, BERYL, LAPIS LAZULI, JASPER, SAPPHIRE, TURQUOISE, EMERALD, AND GOLD >. And the least of them is gold; for so it is written: EMERALD, AND GOLD (i.e., with gold in last place). Thus < there were > thirteen bridal canopies which were made for Adam and Eve.⁠5 R. Levi said in the name of R. Hama bar Hanina: The Holy One adorned Eve with twenty-four ornaments. And not only that, but he took her by the hand and brought her to Adam. R. Abbin Berabbi the Levite said: Blessed is a provincial who has seen this: the king taking < his bride > by the hand and bringing her to the house for him.⁠6 Thus it is stated (in Gen. 2:22, cont.): AND BROUGHT HER TO ADAM. Ergo (in Ps. 25:10): ALL THE PATHS OF THE LORD ARE STEADFAST LOVE AND TRUTH. Thus the beginning of Torah is steadfast love. Its middle also is steadfast love. Where is it shown? Where it is stated (in Gen. 35:8): THEN REBEKAH'S NURSE, DEBORAH, DIED. When she had died, what is written (ibid.)? AND ITS NAME (i.e., the name of her burial place) WAS CALLED WEEPING OAK, for Jacob was sitting there and weeping over her. The Holy One said: Jacob is sitting and grieving. He appeared to him visibly, as stated (in vs. 9): NOW THE LORD APPEARED UNTO JACOB AGAIN… < AND BLESSED HIM >.⁠7 And its end is steadfast love, < as seen in the case > of Moses; for, when he passed away, he buried him. Thus it is stated (in Deut. 34:6): AND < THE LORD > BURIED HIM IN THE VALLEY IN THE LAND OF MOAB. Ergo (in Ps. 25:10): ALL THE PATHS OF THE LORD ARE STEADFAST LOVE AND TRUTH.⁠8 Abraham persisted in clinging to a measure of steadfast love. The Holy One said to him: This measure was mine and you have taken it. By your life, I am making you < old > like me. Where is it shown? Where it is stated (in Dan. 7:9): AS I LOOKED, THRONES WERE SET IN PLACE, AND THE ANCIENT OF DAYS TOOK HIS SEAT. HIS GARMENT WAS AS WHITE AS SNOW, < AND THE HAIR OF HIS HEAD WAS LIKE PURE WOOL >.⁠9 What is written elsewhere on the matter (in Gen. 23:19)? THEN AFTERWARDS ABRAHAM BURIED HIS WIFE SARAH.⁠10 He persisted in clinging to her. The Holy One said to him. You deserve a crown. Thus it is stated (in Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD (i.e., with a crown of white hair).
[3] [(Gen. 24:1:) NOW ABRAHAM WAS OLD.] This text is related (to Prov. 31:10): WHO CAN FIND A GALLANT WIFE?11 About whom were the words spoken? < They were spoken about Sarah > since it is written above (in Gen. 23:2): AND ABRAHAM PROCEEDED TO MOURN FOR SARAH AND WEEP FOR HER, < i.e., > he began to weep and eulogize. So he said: When shall I be able to get < another wife > like you?⁠12 (Prov. 31:10:) A GALLANT WIFE. This was Sarah, as stated (in Gen. 12:11): SEE HERE NOW, I KNOW THAT YOU ARE A BEAUTIFUL-LOOKING WOMAN. (Prov. 31:10, cont.:) HER VALUE WAS FAR BEYOND THAT OF RUBIES, in that you came from afar. Thus it is stated (in Is. 46:11): SUMMONING A BIRD OF PREY FROM THE EAST, MY CONFIDANT FROM A FAR COUNTRY. (Prov. 31:11:) HER HUSBAND'S HEART HAD CONFIDENCE IN HER: This was Sarah, as stated (in Gen. 12:13): [PLEASE SAY YOU ARE MY SISTER] SO THAT IT MAY BE WELL WITH ME BECAUSE OF YOU. (Prov. 31:11, cont.:) AND HE HAS NO LACK OF PROFIT. This refers to our father Abraham, of whom it is stated (in Gen. 13:2): NOW ABRAHAM WAS VERY RICH. (Prov. 31:12:) SHE DID GOOD FOR HIM AND NOT EVIL. This refers to Sarah, since it is stated (in Gen. 12:16): AND BECAUSE OF HER, IT WENT WELL WITH ABRAHAM. (Prov. 31:13:) SHE LOOKS FOR WOOL AND FLAX, < in choosing > between < flaxen > Ishmael and < the pure wool of > Isaac. Thus it is stated (in Gen. 21:9f.): THEN SARAH SAW THE SON OF HAGAR THE EGYPTIAN … AND SAID TO ABRAHAM: CAST OUT THIS SLAVE WOMAN < AND HER SON >…. (Prov. 31:14:) SHE WAS LIKE THE MERCHANT SHIPS, in that she was moving from place to place and from country to country. Like such a vessel which goes from place to place on the sea (according to Prov. 31:14, cont.): SHE BRINGS HER FOOD FROM AFAR. Thus it is stated (in Gen. 20:16): THEN HE SAID UNTO SARAH: SEE, I HAVE GIVEN YOUR BROTHER A THOUSAND SILVER PIECES. (Prov. 31:15:) SHE ALSO AROSE WHILE IT WAS STILL NIGHT AND GAVE FOOD TO HER HOUSEHOLD. When? (In Gen. 22:3:) SO ABRAHAM AROSE EARLY IN THE MORNING…. (Prov. 31:15, cont.:) AND GAVE FOOD TO HER HOUSEHOLD, EVEN A STATUTE13 FOR HER YOUNG WOMEN. (Gen. 17:26:) ON THAT VERY DAY ABRAHAM WAS CIRCUMCISED…. Now STATUTE can only mean circumcision, as shown (in Ps. 105:10): AND HE ESTABLISHED IT (i.e., Abraham's covenant) FOR JACOB AS A STATUTE, FOR ISRAEL AS AN EVERLASTING COVENANT.⁠14 (Prov. 31:16:) SHE SET HER MIND ON A FIELD AND BOUGHT IT. Thus, while she was alive, she had her mind on obtaining the cave of Machpelah AND BOUGHT IT, for here she is buried in it (cf. Gen. 23). (Prov. 31:16, cont.:) FROM THE FRUIT OF HER HANDS SHE PLANTED A VINEYARD, as stated (in Gen. 21:33): AND HE PLANTED A TAMARISK TREE. What is the meaning of AND HE PLANTED? < It is > as you say (in Gen. 9:20): AND HE PLANTED A VINEYARD. (Prov. 31:17:) SHE GIRDED HER LOINS WITH VIGOR, when Abraham said to her (in Gen. 18:6): HURRY UP WITH THREE SEAHS OF FINE MEAL…. (Prov. 31:18:) SHE PERCEIVED THAT HER MERCHANDISE WAS GOOD; AND (in Gen. 21:7) SHE SAID: WHO WOULD HAVE SAID TO ABRAHAM THAT SARAH WOULD SUCKLE CHILDREN? (Prov. 31:18, cont.:) HER LAMP WOULD NOT GO OUT AT NIGHT. When? (In Gen. 14:15:) THEN HE DEPLOYED < HIS FORCES > AGAINST THEM BY NIGHT.⁠15 (Prov. 31:21:) SHE WOULD NOT BE AFRAID FOR HER HOUSEHOLD BECAUSE OF SNOW. When? When the Holy One showed him Gehinnom (with its snow), she foretold that none of her children would go down into its midst. Thus it is stated (in Gen. 15:17): THERE APPEARED A SMOKING OVEN AND A FLAMING TORCH. Why? Because they fulfilled two commandments, (as shown in Prov. 31:21, cont.): BECAUSE ALL HER HOUSEHOLD ARE CLOTHED TWOFOLD,⁠16 i.e., with the Sabbath and with circumcision. (Prov. 31:22:) SHE MADE COVERINGS FOR HERSELF. When? When they said to him (in Gen. 18:9): WHERE IS YOUR WIFE SARAH? He said to her: You have received good news that you are to bear < children >, and from them will go forth high priests who will serve in the Tent of Meeting. (Prov. 31:22, cont.:) HER CLOTHING IS LINEN AND PURPLE, as stated (in Exod. 26:31): < AND YOU SHALL MAKE A VEIL OF > {LINEN} [BLUE] AND PURPLE…. (Prov. 31:23:) HER HUSBAND WAS KNOWN IN THE GATES. When Sarah died, old age sprang upon Abraham and he was called elderly. Now it is stated (in Gen. 23:6, after the report of Sarah's death): HEAR US, MY LORD, YOU ARE A PRINCE OF GOD IN OUR MIDST. Ergo, HER HUSBAND WAS KNOWN IN THE GATES; < and the verse continues > immediately: AS HE SAT AMONG THE ELDERS OF THE LAND. He had become old; therefore, it is stated (in Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD.
[4] [(Gen. 24:1:) NOW ABRAHAM WAS OLD.] Come and see: From Adam even to Abraham there are twenty generation, but there is no < mention of > old age written about < any of > them except about him.⁠17 They sired children and grandchildren, but one did not recognize which was the son and which was the father. Also the children were striking the fathers without knowing it, as stated (in Ps. 78:33): SO HE ENDED THEIR DAYS IN FUTILITY AND THEIR YEARS IN TERROR, because they were all alike until Abraham came along. Then the Holy One gave him this < gray > crown which is an ornament for when one becomes old. And when did it come over him? When he practiced righteousness, since it is stated (in Prov. 16:31): GRAY HAIR IS A CROWN OF GLORY. And how do you find it? (Ibid., cont.:) IT IS FOUND BY WAY OF RIGHTEOUSNESS. To whom does this < verse > refer? To Abraham, concerning whom it is written (in Gen. 18:19): FOR I HAVE CHOSEN HIM SO THAT HE MAY CHARGE < HIS CHILDREN AND HIS HOUSEHOLD AFTER HIM TO KEEP THE WAY OF THE LORD, TO PRACTICE RIGHTEOUSNESS AND JUSTICE >…. The Holy One said to him: By your life, you are worthy of an old age. It is therefore stated (in Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD. Now David also received this crown, as stated (in I Kings 1:1): NOW KING DAVID WAS OLD. Why? Because he had acted according to Abraham's standard, as stated (in II Sam. 8:15): AND DAVID PRACTICED JUSTICE AND RIGHTEOUSNESS TOWARD ALL HIS PEOPLE. It is therefore stated (in Prov. 16:31): GRAY HAIR IS A CROWN OF GLORY.
[5] Another interpretation (of Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD. Three people loudly demanded three things, and from them they had their beginning. 18 Abraham demanded old age. Abraham said: When a father and his son enter into a city, no one knows which is the older and which is the younger. The Holy One said: You have loudly demanded old age. By your life, I am beginning with you. Thus it is stated (in Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD. Isaac demanded afflictions. Isaac said to the Holy One: Sovereign of the World, when someone sins, you exact retribution from him all at once. Afflict him little by little, and you are exacting retribution from him. If you had brought afflictions upon the generation of the flood, they would not have rebelled against you. You, however, bestowed prosperity upon them. They therefore rebelled against you. Thus it is stated (in Job 12:6): THE TENTS OF ROBBERS PROSPER, AND THOSE WHO PROVOKE GOD HAVE SECURITY. The Holy One said to him: You have loudly demanded afflictions. By your life, I am beginning with you. Thus it is stated (in Gen. 27:1): AND IT CAME TO PASS THAT ISAAC WAS OLD, [AND HIS EYES WERE TOO DIM TO SEE]. Jacob demanded illness. Jacob said to the Holy One, Sovereign of the World, one dwells in contentment. Then his life departs, and strife comes into the world. For that reason it is required for one to be in the hands of others; or, in the case of others, it is required for them to be in his hand. Now he dies suddenly and strife comes about in the world. Rather let [one] become [ill] for five or six days until he has ordained for his children everything that is necessary. Then let him depart from the world. The Holy One said to him: Jacob, you have demanded illness. By your life, I am beginning with you. Thus it is stated (in Gen. 48:1): AND IT CAME TO PASS AFTER THESE THINGS {THAT IT WAS TOLD} [THAT ONE SAID] TO JOSEPH: BEHOLD, YOUR FATHER IS ILL. Ergo: The three patriarchs established these three things. It is therefore stated (in Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD.
[6] Another interpretation (of Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD. In the beginning his name had been Abram; and now an H was added to it since he had inherited two worlds, for due to him this world and the world to come were created. R. Halafta bar Kahana said: It is written (in Gen. 2:4): THESE ARE THE GENERATIONS OF THE HEAVENS AND THE EARTH IN THEIR BEING CREATED (HBR'M). These are the letters which (when rearranged) spell "Abraham.⁠"19 Ergo: Due to him this world and the world to come were created. < It was > he to whom the Holy One said (in Gen. 12:2): I WILL MAKE YOU A GREAT NATION. Why did he not say to him: "I will establish you" instead of I WILL MAKE YOU? R. Berekhyah the Priest said in the name of his father, R. Hiyya, who spoke in the name of Rav Judah bar Ezekiel and his masters on behalf of our masters in the Diaspora: The Holy One said to Abraham: I am creating you as a new creation and renovating you. (Gen. 12:2:) I WILL ENLARGE YOUR NAME. R. Judah b. R. Shallum the Levite said: The Holy One said to Abraham: I am making your name < correspond > to the number of the members within you. Just as < there are > two hundred and forth-eight members < in the human body >, so < the letters of > your name (when enlarged by an "H") < shall add up to > two hundred and forth-eight. (Ibid., cont.:) I WILL ENLARGE YOUR NAME, AND YOU SHALL BE A BLESSING. When did he show him the blessing? In his old age, as stated (in Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD … < AND THE LORD HAD BLESSED ABRAHAM IN EVERYTHING >.
(Gen. 24:1, cont.:) COMING IN THE DAYS (YMYM) (i.e., GETTING ON IN YEARS). What is the meaning of COMING IN THE YMYM? R. Johanan said: < Coming > within the veil20 of this world. R. Eleazar said: Of this world and the world to come. It is therefore stated (ibid.): COMING INTO THE YMYM. He said to him (in Gen. 15:18): TO YOUR OFFSPRING I HAVE GIVEN THIS LAND…. < I.e., > he showed him what would happen in this world and what would happen in the world to come.⁠21 It is therefore written (in Gen. 24:1): COMING INTO THE YMYM.
(Gen. 24:1, cont.:) AND THE LORD HAD BLESSED ABRAHAM IN EVERYTHING. What is the meaning of IN EVERYTHING (BKL)? While he was between the < sacrificial pieces (in Gen. 15), he brought him the good news that he would give him a son fifty-two years later.⁠22 How so?⁠23 R. Johanan and R. Hanina say: At the age of forty-eight Abraham came to know his Creator.⁠24 At that time he gave him the good news that he would give him a son fifty-two years later. Ergo (in Gen. 21:1): AND THE LORD HAD BLESSED ABRAHAM IN EVERYTHING.
Another interpretation: What is the meaning of IN EVERYTHING? By virtue of the tithes. Thus it is stated (in Gen. 14:20): AND HE GAVE HIM A TITHE FROM EVERYTHING. Isaac also [was blessed] by virtue of the tithes. [Thus it is stated (in Gen. 26:12): SO ISAAC SOWED ON THAT LAND AND REAPED IN THAT YEAR A HUNDREDFOLD, FOR THE LORD HAD BLESSED HIM. He also says (in Gen. 27:33): AND I HAVE EATEN OF EVERYTHING BEFORE YOU CAME AND HAVE BLESSED HIM. Jacob also was blessed by virtue of the tithes.] Thus it is stated (in Gen. 28:22): AND OF ALL THAT YOU GIVE ME, I WILL SURELY SET ASIDE A TITHE FOR YOU. Ergo (in Gen. 21:1): AND THE LORD HAD BLESSED ABRAHAM IN EVERYTHING.
(Gen. 24:2:) SO ABRAHAM SAID UNTO THE SENIOR SERVANT OF HIS HOUSE, THE ONE WHO RULED OVER ALL THAT HE HAD. What is the meaning of THE ONE WHO RULED? That he controlled25 [his < evil > drive, as stated (in II Sam. 23:3): THE RIGHTEOUS ONE RULES {IN} THE FEAR OF [GOD].
He said to him (in Gen. 24:2): PLEASE PUT YOUR HAND < UNDER MY THIGH >. See how they loved circumcision! And Jacob also, when he had Joseph swear, said to him (in Gen. 47:29): [PLEASE] PUT [YOUR HAND UNDER MY THIGH]. For what reason did they love circumcision? Because they knew that it was going to save their children from Gehinnom in the world to come.⁠26 Thus it is stated (in Is. 5:14): THEREFORE SHEOL HAS OPENED WIDE ITS GULLET [AND PARTED ITS MOUTH < FOR ONE > WITHOUT A STATUTE].⁠27 What is the meaning of WITHOUT A STATUTE? There is no statute but circumcision. Thus it is stated (in Ps. 105:9f.): < THE COVENANT > WHICH HE CUT WITH ABRAHAM…. AND WHICH HE ESTABLISHED FOR JACOB AS A STATUTE. But the Israelites, because they are circumcised, are saved from it. Thus it is stated (in Is. 43:2): WHEN YOU PASS THROUGH THE WATERS, < I WILL BE WITH YOU >.
1. Buber suggests emending “creatures” to “blessings.”
2. See above, 4:1 & 4; Eccl. R. 7:2:2.
3. Cf. Ber. 61a; Shab. 95a; Erub. 18a; Nid. 45b; ARN, A, 4; Gen. R. 18:1; M. Pss. 25:11.
4. Cf. Gen. R. 8:13.
5. Since Ezek. lists only nine stones plus gold, according to BB 75a there were only ten canopies; or perhaps eleven, with EVERY PRECIOUS STONE representing the extra one. Lev. R. 20:2 explains the tradition of thirteen by having EVERY PRECIOUS STONE represent three canopies. Similarly Gen. R. 18:2; Eccl. R. 8:1:2; PRK 4:4; PR 14:10.
6. Gen. R. 18:3.
7. Eccl. R. 7:2:3; see Gen. R. 8:13; 82:1.
8. Cf. M. Pss. 25:11, which derives from the verse that the Holy One adorns brides (Gen. 2:22), visits the sick (Gen. 18:1), and buries the dead (Deut. 34:6).
9. See Gen. R. 58:9.
10. In doing so, Abraham showed his steadfast love.
11. Cf. Tanh., Gen. 4:4.
12. The midrash is interpreting Prov. 32:10ff. as Abraham’s eulogy over Sarah.
13. The usual translation here is PORTION, but STATUTE better fits the Tanhuma context.
14. Of course, Abraham’s EVERLASTING COVENANT meant circumcision.
15. The verse assumes that Sarah was waiting up for Abraham to return from battle.
16. The traditional text vocalizes TWOFOLD to mean CRIMSON.
17. BM 87a; Sanh. 107b; Gen. R. 59:6; 65:9; below, 6:7; PRE 52.
18. Gen. R. 65:9; 97:1 (Vatican MS); BM 87a; Tanh., Gen. 5:1; PRE 52. See also above, 2:20.
19. Thus Gen. 2:4 means that heaven and earth were created in Abraham.
20. Wilon, Lat.: velum, is the talmudic name for the first heaven and therefore represents the veil between this world and the world to come. This interpretation is suggested by the fact that YMYM can mean “seas” in an unvocalized text. Thus Gen. 24:1 is saying that Abraham was coming into the waters that separate heaven and earth.
21. The fact that Abraham came to the veil of heaven would imply that he learned of the future. What R. Johanan and R. Eleazar dispute is whether that future extended into the world to come. See Gen. R. 44:22.
22. The letters in BKL total 52.
23. According to Gen. 21:5, Abraham was one hundred when Isaac was born.
24. Gen. R. 30:8; 46:2; 64:4; but cf. 95:3; above, 3:4; Cant. R. 5:16:1; PR 21:12.
25. Beginning with what follows through the beginning of 6:24, Buber’s Oxford MS has five folios (pp. 35—39) added by a later hand from the traditional Tanhuma. To fill in the gap, Buber drew primarily on Codex Vaticanus Ebr. 34.
26. See Gen. R. 48:8; Exod. R. 19:4; Tanh., 5:6; cf. M. Ps. 1:20; 6:1; cf. also Gen. R. 21:9.
27. A more traditional translation would read: PARTED ITS MOUTH BEYOND MEASURE.
[פרק כד]
ואברהם זקן – זה קן, שאברהם הוא קנין העולם ויסודו, לולי אברהם לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב׳ ד׳) א״ר אבא הן הן אותיות של אברהם.
ואברהם זקן בא בימים1זקן זה קנה חכמה.
בא בימים – שהטעימו הקב״ה מעין העוה״ב, 2והם ג׳ שטעמו מעין העוה״ב, ואלו הם אברהם ויצחק ויעקב, באברהם נאמר וה׳ ברך את אברהם בכל, ביצחק נאמר ואוכל מכל (בראשית כ״ז:ל״ג), וביעקב נאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (שם כ״ח:כ״ב).
3דבר אחר: וכי יש לי כל (שם ל״ג:י״א).
1. זקן זה קנה. דורש נוטריקון, ובגמרא קידושין ל״ב ע״ב אין זקן אלא מי שקנה חכמה.
2. והם ג׳ שטעמו מעין העוה״ב. ב״ב ט״ז סוף ע״ב.
3. דבר אחר: וכי יש לי כל. בגמרא נאמר רק המלה כל. וע״ש ברש״י שהביא ג״כ הכתוב הזה.
ולמא שאך׳ אברהים וטען פי אלסן ובארכה אללה פי כל שי.
כאשר הזקין אברהם והעמיק בזקנה1, וה׳ בירך אותו בכל דבר.
1. הביטוי ״טען פי אלסן״ הוא ביטוי ערבי שמשמעותו המילולית היא ״דקר/חדר לתוך הגיל״ או במילים אחרות ״הגיע עמוק לתוך הזקנה״. זהו ביטוי ציורי המתאר הגעה לגיל מתקדם מאוד.
וחזר ואמר ואברהם זקן בא בימים {אחרי שאמר כבר ואברהם ושרה זקנים באים בימים} בשביל שלושה דברים:
א. בשביל ההמשך עם מה שיבוא אחריו, כמו שאמר: ״ויצר י״י אלהים מן האדמה כל חית השדה״ וגו׳ בשביל מה שיאמר אחריו ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו. וכמו שאמר יהושע: ״ויברכם יהושע וישלחם״, וחזר ואמר: ״וגם כי שלחם יהושע״, להודיענו שברכם בנכסים כי אמר: ״בנכסים רבים שובו אל אהליכם״. וכן אמר: ״ושמואל מת״ אחרי אומרו: ״וימת שמואל״, בשביל שיאמר: ״ושאול הסיר האבות ואת הידעונים״, ויאמר: ״בקשו לי אשת בעלת אוב״... ההגדה כגון אומרו בראשונה: ״וישלח יהושע את העם״... חזר בספר שופטים ואומר שהשילוח הראשון היה אחרי כריתת הברית אשר כרת עמם... כל העם כי אמר לפני זה: ״ויכרת יהושע ברית לעם וגו׳⁠ ⁠⁠״. ולפיכך הוסיף ״וילכו בני ישראל״... שתהיה החזרה בזמן. וכן חזר נחמיה {ואמר}: ״אלה בני המדינה העלים״, להודיענו: שזמנו אחרי ״אלה בני המדינה״ הראשון בזמן זרובבל.
ונאמר, אחרי שאמר ״במקנה בכסף ובזהב״, מה נשאר {עוד שלא נתברך בו}, אלא פירוש בכל – בקרקע, כי אחרי שחזר רכש לו קרקעות. ויצחק לא היה עוד בקרית נחור מעולם, אלא שקרא לזה שיבה ביחס אל האב, ככתוב: ״ההשיב אשיב אל הארץ אשר יצאת משם״.
[וקאל] ואברהם זקן בא בימים לג׳ מעאני [……] ויצר יי אלהים מן האדמה כל חית השדה וג׳ [……] מה יקרא לו וג׳ וכמא קאל יהושע ויברכם [יהושע וישלחם]. ת׳ם אעאד וגם כי שלחם יהושע [……] אד׳ קאל בנכסים רבים שובו אל אהליכם. [וכד׳לך קאל ושמואל מת] בעד קולה וימת שמואל למוצ׳ע [מא יקול ושאול הסיר את] האובות וג׳. ויקול בקשו לי אשת בעלת אוב [……] אלכרר (?) מת׳ל קו׳ אולא וישלח יהושע את העם [……] אעאד פי שופטים. פאקול אן אלשילוח אלאול כאן [בעד] אלעהד אלד׳י עהד מעהם אלי ג׳מיע אלקול לאן קאל קבלה ויכרת יהושע ברית לעם וג׳. ולד׳לך זאד וילכו בני ישראל [……] אן תכון אלאעאדהֵ פי זמאן אן תא⁠[…] גיר אלז⁠[מאן] [……] וכד׳לך אעאד נחמיה אלה בני המדינה העלים וג׳ [ליקול אן] זמאנה הו בעד אלה בני המדינה אלאול אל⁠[…] זרובבל (?) וקו׳ וה׳ ברך את אברהם בכל [אי שי ברע בעד קו׳ במקנה בכסף ובזהב פיקול אנה עני בקו׳ בכל באלקרקע]
_א
א. בדפוס ונציה 1522 נוסף כאן: ברך את אברהם בכל – בכל עולה בגימטריא בן ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה. ביאור זה חסר בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155.
ברך את אברהם בכל [HASHEM HAD] BLESSED AVRAHAM IN ALL THINGS – The numerical value of the word בכל is equal to that of בן (a son) – suggesting that God had blessed Avraham with a son and since he had a son he had to find him a wife.
שנאמר: ואברהם זקן בא בימים1יש אדם שבא בימים ואין לו זקנה. ויש אדם שיש לו זקנה ואינו בא בימים. אבל אברהם אבינו זקן בא בימים. 2ארז״ל עד שבא אברהם לא היה זקנה בעולם. בא אברהם אבינו וביקש רחמים עליה. לכך נאמר ואברהם זקן בא בימים. הוא שאמר שלמה בחכמתו עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא (משלי ט״ז:ל״א). דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו׳ (בראשית י״ח:י״ט).
ואברהם זקן – זה שקנה חכמה.
וה׳ ברך את אברהם בכל3ר׳ לוי בש״ר חמא בר חנינא אמר שלא חזר ונסה אותו. ר׳ נחמיא אומר שלא נתן לו נקבה כל עיקר.
1. יש אדם. ב״ר פנ״ט וילקוט רמז ק״ג.
3. ר׳ לוי. ב״ר וילקוט שם.
ואברהם זקן בא בימים – לא שקפצה עליו זקנה כשמואל, אלא בא בימים באלו ימים שאין אדם יכול לצאת ולבא. בשנה שמתה שרה נהיה זקן מלא ימים, והיה בן קל״ז שנה:
וה׳ בירך את אברהם בכל – בכל מיני ברכה הרבה, שהיו לו עבדים ונכסים, ויכול לשלוח שלוחים הרבה. ומדרשו שלא נתן לו בת כל עיקר, והשליטו ביצרו, ועשה ישמעאל תשובה בימיו, ולא חיסר כלום, ולא נסהו עוד:
בא בימים – והרי הגיע עת להשיא את בנו בחייו.
ברך את אברהם – להודיע האמור לפנינו שלא שלח עבדיו לקחת אשה ממשפחתו מחמת חוסר נשים בארץ כנען שלא יהו רוצין להזדווג לו, שהרי נתברך בכל וכל העולם מתאוים להזדווג לו, אבל הוא לא רצה כי אם ממשפחתו.
וזהו שאמר העבד: וי״י ברך את אדוני מאד ויגדל (בראשית כ״ד:ל״ה), ולכך הוצרך לפרש תחילה: ברך את אברהם בכל, כמו: וחם {הוא} אבי כנען (בראשית ט׳:י״ח).
Ba‘ ADVANCED IN YEARS: And the time had come to marry off his son while he [Abraham] was still alive.⁠1
Berakh: The phrase, BLESSED ABRAHAM IN ALL THINGS, is written to clarify that which is written below. Abraham did not send his servants2 to take a wife from his family due to a lack of women willing to marry into his family in Canaan. Abraham was blessed in all things and anybody would have been happy to marry into his family. However, he wanted a wife for Isaac only from his own family.⁠3
Similarly, the servant said below (vs. 35), "The LORD has greatly blessed my master, and he has become rich.⁠" The text had to [prepare the reader for this and] state explicitly beforehand that God "blessed Abraham in all things.⁠" [This phrase is anticipatory,] just like (Gen. 9:18), "Ham being the father of Canaan.⁠"4
1. So also Nahmanides and R. David Qimhi.
2. Note the plural form, "servants.⁠" See Rashbam's commentary ad vs. 10 and my notes there.
3. See note on 24:4 below.
4. On anticipation, see Appendix I.
Rashbam feels that the repetition (after 13:2) of the incidental information about Abraham's wealth is justified as it serves to anticipate the servant's description of that wealth (vs. 35) and to clarify that it was Abraham's own choice that Isaac not marry a Canaanite. See commentary ad vs. 35, s.v. berakh.
Others (Nahmanides, Driver, Skinner) see this verse as a more general introduction to the chapter. Since Abraham was so wealthy, he was concerned to ensure that his line would continue beyond Isaac so that his fortune would not go to waste.
Rashbam's literal understanding of the word ba-kol may be seen as directed against the midrashic understandings (BB 16b, Bereshit Rabbah 59:7), cited by Rashi, that connect the word in one way or another with some supposed daughter of Abraham.
ברך את אברהם בכל – באורך ימים, בכבוד, ובעושר, ובנים, וזאת כל חמדת האדם.
ודרש שבתו היה שמה: בכל (בבלי בבא בתרא ט״ז:), צריך להוסיף בי״ת משרת.
AND THE LORD HAD BLESSED ABRAHAM IN ALL THINGS. With length of days, wealth, honor and sons, these being all the things that men desire to have. If the interpretation that Abraham had a daughter named Bakkol1 were correct, then Scripture should have read: and the Lord blessed Abraham "with" Bakkol.⁠2
1. Our verse reads, and the Lord had blessed Abraham ba-kol (in all things). According to the Talmud ba-kol is a proper noun. Cf. Baba Batra 16b, "He (Abraham) had a daughter named Bakkol.⁠"
2. If ba-kol is a proper noun then the preposition "with" is missing. Rather than reading ba-kol, the verse should have read, be-vakkol (with Bakkol).
ואברהם זקן בא בימים – ומתאווה לראות זרע מיצחק.
וי״י בירך וגו׳ – ולא היה חסר דבר רק לבקש אשה לבנו.
ואברהם זקן בא בימים – AVRAHAM WAS ELDERLY COMING ON IN YEARS – and desired to see offspring from Yitzchak.
וי"י בירך וגו'‏ – AND HASHEM HAD BLESSED etc. – and he lacked nothing except to seek a wife for his son.
ואברהם זקן – פעל עבר או תאר.
בא בימים – בימים שהם השלמת ימיא האדם בעולם ורצה להשיא אשה לבנו יצחק בחייו.
וי״י ברך את אברהם בכל – לא חסר דבר ולא היה לו דבר צורךב בעולם הזה אלא להשיא אשה לבנו יצחק אשה הראויה לו.
א. כן בכ״י פריס 193, מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ימי״.
ב. כן בכ״י פריס 193, מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495: ״צריך״.
ואברהם זקן, this is either past tense of the verb, or an adjective;
בא בימים, the years when man thinks about his departure from this earth and is concerned to make sure that his son or children are safely married while he is still around.
וה' ברך את אברהם בכל, he lacked nothing, and did not need anything in this life except to see his son well married.
ואברהם זקן בא בימים – תימה דהכתיב לעיל ואברהם ושרה זקנים. וי״ל משום דאחר לידת יצחק נתפשטו קמטיהם ואחר כך זקנו חזר ואמר ואברהם זקן הה״ד ויהיו חיי שרה ולא כתיב ותהי שרה היינו משום דאחר לידת יצחק חייתה ל״ז שנים כמנין ויהיו דמשמע קודם לידתה לא היו חייה חיים דמי שאין לו בנים חשוב כמת.
ואברהם זקן – אע״פ שזה מבואר מחשבון שנות חייו, [חזר עליו] כדי להודיע את ההכרח שהביאו {לאברהם} ע״ה לצוות לאליעזר1 על נישואי יצחק2. ולא נתעורר להשיאו אלא אחר מיתת שרה כאשר לא היה שם אחריה מי שיסדר את מצב יצחק ע״ה. ודרכם היתה להשהות את הנשואין מפני עסקם תחלה בהשגת השלימות הרוחנית אשר חשובה יותר. וכבר העירותי על זה בספר המספיק3.
ומאמרו ויוי ברך את אברהם בכל – הקדמה שהוא ע״ה לא נשאר אצלו בלתי הסידור של נישואי יצחק שום ענין רוחני או גשמי4 להרהר בו ולצפות אליו, לפי שהאל יתעלה כבר בירך אותו בכל דבר רוחני וגשמי5.
1. כו. למרות שבמקרא לא נזכר שמו של העבד, ואף אליעזר נזכר רק פעם אחת במקרא כשבעים שנה לפני כן (בראשית טו:ב), קבלת חז״ל (יומא כח:, וחולין צה: ועוד) היא שהעבד הוא אליעזר, וכן פירשו הראשונים ונזכר אף בדברי הרמב״ם בהל׳ עבודה זרה (יא:ד), וכן נוקט רבנו.
2. כז. ר״ל שלא ידע אברהם עתו ורצה להשיא את יצחק בעודנו חי, ולכן נזדרז אז לגמור הענין בשילוח אליעזר. כעי״ז פירש הרד״ק ׳בימים שהם השלמת ימי אדם בעולם ורצה להשיא אשה לבנו יצחק בחייו׳, ועי׳ להרמב״ן שפירש באופן שונה קצת.
3. כח. האריך בזה שם בפרק על המאבק (הוצאת פלדהיים עמ׳ 426), וע״ש שביאר שהיו השלמים במאבקם עם יצרם דוחים נישואיהם ככל האפשר על מנת שחיי האישות לא ימנעו מהם השגת השלמות, והביא לדוגמא איחורו של יעקב עד היותו בן שמונים שנה, וכן הביא הוכחה מטענתו המפורסמת של בן עזאי ׳חשקה נפשי בתורה׳. [וגם הזכיר לדוגמא את אליהו הנביא שלפי השערתו שם לא נישא מעולם. יצויין שכנראה דברי רבנו בזה שימשו מקור לנכד נכדו, ר׳ דוד הנגיד השני, שכתב ב׳מורה הפרישות׳ שלו (מהד׳ פנטון עמ׳ נז) אודות חוש המישוש ותאוות הבעילה: ׳והיותר טוב וישר הוא שידחה אותו על ידי צומות אם אפשר, בדומה לאדון האלהיים וראש המתבודדים אליהו הנביא זכור לטוב, וכדרך בן עזאי׳]. והשוה נמי דברי הבן שכתב בהשראת דברי האב ב׳מדרש רבי דוד הנגיד׳ לפר׳ תולדות (עמ׳ קא), שאברהם המתין עד שהיה יצחק בן ארבעים שנה כדי שישיג השלמות לפני שיתחתן, ובכגון זה האריך גם ר׳ עובדיה בנו השני של רבנו ב׳מאמר הבריכה׳ שלו (עמ׳ 14 מכתה״י, ותרגומו לאנגלית במהד׳ פנטון עמ׳ 94) ע״ש. והשוה עוד פירוש רבנו להלן (פסוק סב) ולהלן פר׳ תולדות (כו:ח). [והעירני הג״ר שלום שפיץ נר״ו לדברי האברבנאל בריש פר׳ תולדות שכתב בסגנון דומה: ׳יצחק לא לקח אשה עד היותו בן ארבעים שנה. והיה זה לפי שכיוון ראשונה להשלים את עצמו בשלמות האנושי קודם שיוליד בדומה לו. כי הנה עם היות שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ׳בן שמונה עשרה לחופה׳, לא אמרו זה אלא להודיע כי בהיותו בן שמונה עשרה שנה כבר הוא בעל כוח ראוי להוליד בנים, אבל לא אמרו שאז יקח אדם אשה׳].
נראה ששיטת רבנו זאת נעוצה בשיטת הרמב״ם, שלאורה הלך גם רבנו עצמו בכ״מ, הרואה ענין המשגל כחרפה ו׳רוע הכרחי׳ (ראה מה שצויין בזה להלן פר׳ ויצא ל:כג), ולכן סבר שיש ענין באיחור הנישואין עד שישיג שלמות מסויימת. [חשוב לציין שבספר המספיק שם כולל את הפרישות מחיי אישות יחד עם שאר הפרישויות מהנאות העולם הזה, כגון פרישות ממאכל ומשתה ושינה, ואמנם לשון רבנו להלן פרשת ויצא מורה שיש חרפה מיוחדת במשגל].
4. כט. הרי לדברי רבנו הברכה ׳בכל׳ כוללת גם כל מעלה רוחנית לבד מדברים גשמיים שמנה הראב״ע: ׳באורך ימים ועושר וכבוד ובנים מכל חמדת האדם׳.
5. ל. כעי״ז ביאר הרד״ק ׳לא חסר דבר, ולא היה לו דבר צורך בעולם הזה אלא להשיא אשה לבנו יצחק הראוי לו׳, ובסגנון דומה פירש הרמב״ן ע״ש.
ואברהם זקן – לא יוכל עוד לצאת ולבא1 לפיכך שלח עבדו.
1. השוו ללשון הפסוק בדברים ל״א:ב׳.
ואברהם זקן, "and by now Avraham had visibly aged;⁠" he could no longer move around easily, and that is why he sent his servant to select a bride for Yitzchok.
ואברהם זקן – למה נסמכה מיתת שרה לואברהם זקן. לומ׳ לך שאין אשה מתה אלא לבעלה (סנהדרין כב:). לכך קפצה עליו זקנה בשביל צערו. וכן אמרו חכמי׳ (סנהדרין כב:) אין אדם מת אלה לאשתו שנ׳ וימת אלימלך איש נעמי (רות א:ג).
ואברהם זקן – תימ׳ מה צריך. והלא כבר נאמ׳ ואברהם ושרה זקינים (בראשית יח:יא). וי״ל לפי שחזר לבחרותו הוצרך לומ׳ זקן. ה״ר משה.
בא בימים וה׳ ברך את אברהם – נחלקו בו רבותי׳ בבבא בתרא (טז:, קמא.). אית דאמרי בן היה לו בכל שמו שכן בכ״ל עולה בגימ׳ בן. וי״מ בת היתה לו בכל שמה שכן ב׳כ׳ל׳. בפשוט ובא״ת ב״ש ש׳ל׳ך׳. הכל בגימ׳ בת.
בימים – כלומ׳ כשהיה בן ימי״ם שנה נתברך בכל. בן. כלומ׳ נולד לו יצחק.
ואברהם זקן וגו׳ – נסמך למיתת שרה כי אין אשה מתה אלא לבעלה וקפצה עליו זקנה מצער מיתתה, וכן אמרו חז״ל בהפך בוימת אלימלך איש נעמי.
ואברהם זקן – והלא כבר כתיב ואברהם ושרה זקנים, אלא לפי שחזר לבחרות, צריך לחזור ולומר זקן, מוהר״ר משה.
בירך את אברהם בכל – נחלקו בזה רבותינו ז״ל בכ״ב יש מי שאומר בבן ויש מי שאומר בבת ובכל שמה, והנה בכ״ל בגימ׳ ב״ן, ועוד בכ״ל בחילוף א״ת ב״ש ובפשוטו בגימט׳ ב״ת.
בא בימים – שהי״ל שנים כמנין ימים דהיינו ק׳ נתברך בכל, שבן ק׳ נולד לו בן.
ואברהם זקן בא בימים – חזר הכתוב לאמר כן להודיע הסבה שבעבורה השביע את עבדו. ואמר כי ראה עצמו זקן מאד, וחשב בלבו אם ישלח לארץ מולדתו, אולי טרם יחזור השליח ילך לוא אל בית עולמו,⁠1 ולכן השביע את עבדו אשר ילך יצחק אחרי עצתו, כי הוא המושל בכל אשר לו (בראשית כ״ד:ב׳), שלא יקח לו אשה מבנות כנען.
ובבראשית רבה (בראשית רבה מ״ח:ט״ז) אמרו: כאן זקנה שיש בה לחלוחית, ולהלן זקנה שאין בה לחלוחית.⁠ב ירצו לפרש כי באים בימים מתחילין בימי הזקנה, כי באים מורה על זמן עומד, כמו: הבאים בשערים האלה (ירמיהו ז׳:ב׳). וכאן אמר שהיה זקן מאד, שכבר בא בימים, כמו: בא אחיך במרמה (בראשית כ״ז:ל״ה).
ברך את אברהם בכל – בעושר ונכסים, וכבוד, ואורך ימים, ובנים, וזאת כל חמדת האדם (אבן עזרא בראשית כ״ד:א׳). והזכיר הכתוב זה לאמר שהיה שלם בכל, לא חסר דבר זולתי שיראה בנים לבניו שינחלו מעלתו וכבודו, ולכן התאוה לזה.
ולרבותינו בזה ענין נפלא, אמרו: (בבלי ב״ב ט״ז:) וי״י ברך את אברהם בכל – רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת, רבי יהודה אומר בת היתה לו, אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה. דרש רבי מאיר שלא היתה לו בת לאברהם וזו לו לברכה, כי לא היה יכול להשיאה רק לבני כנען הארורים, ואם ישלחנה לארצו גם כן תעבוד שם עבודה זרה כמותם כי האשה ברשות בעלה, ואברהם לא ירצה שיצא זרעו כשר משרה חוצה לארץ, ואף כי יעבוד עבודה זרה. ורבי יהודה דרש כי בת היתה לו, דאפילו ברתא לא חסריה רחמנא (בבלי ב״ב קמ״א.), והיא הברכה בכל, כי היה לו כל אשר יחמדו האנשים, [לא חסר דבר]⁠ג. ובאו אחרים [והזכירו שם הבת.
ובאמת שאין הכונה לאחרים והמחלוקת להם עם רבי יהודה להודיע אותנו שם הבת הזאת בלבד, וחלילה להם שיוציאו ברכתו של אברהם שהיא גדולה וכללית לענין זה שיאמר הכתוב כי ברך אותו השם בבת אחת ששמה בכל. אבל אחרים חדשו בפירוש הכתוב הזה ענין עמוק מאד,]⁠ד ודרשו בזה סוד מסודות התורה, ואמרו כי בכל תרמוז על ענין גדול, והוא שיש בהקב״ה מדה שתקרא כל, מפני שהוא יסוד הכל, ובה נאמר: אני י״י עושה כל (ישעיהו מ״ד:כ״ד), והוא שנאמר: ויתרון ארץ בכל היא (קהלת ה׳:ח׳) – יאמר כי יתרון הארץ וטובה הגדול השופע על כל באי עולם בעבור כי בכל היא, והיא המדה השמינית מי״ג מדות. ומדה אחרת תקרא בת נאצלת ממנה, ובה הוא מנהיג את הכל, והיאה בית דינו של הקב״ה הנרמז במלת וי״י בכל מקום (בראשית רבה נ״א:ב׳), והיא שנקראת כלה בספר שירו השירים בעבור שהיא כלולה מן הכל, והיא שחכמים מכנים את שמה כנסת ישראל במקומות רבים בעבור שהיאז כניסת הכל.
והמדה הזאת היתה לאברהם כבת, כי הוא איש החסד ויתנהג בזו, ולכך אמרו אחרים כי אין הברכה הזאת שנתברך בכל רומזת על שהוליד בת משרה אשתו או שלא הוליד בת משרה אשתו, אבל היא אומרת ענין גדול שברך אותו במדה שהיא בתוך מדת הכל, ולכן תקרא גם היא כל, כלשון: כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א). והנה הוא מבורך בשמים ובארץ, ולכך אמר: בי״י אלהי השמים ואלהי הארץ (בראשית כ״ד:ג׳).
והענין הזה נמצא לרבותינו רמוז בהגדות במקומות רבים כענין שאמרו במדרש חזית (שיר השירים רבה ג׳:י״א): שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אליעזר ברבי יוסי: איפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו (שיר השירים ג׳:י״א), אמר לו: הן, אמר לו: היאך,⁠ח אמר לו: משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקורא אותה אמי, כך בתחלה חיבב הקב״ה את ישראל וקראן בתי, הדא הוא דכתיב: שמעי בת וראי (תהלים מ״ה:י״א), לא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר: פתחי לי אחותי רעיתי (שיר השירים ה׳:ב׳), לא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר: הקשיבו אלי עמי ולאומי (ישעיהו נ״א:ד׳) – לאמי כתיב. עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו, אמר לו: אלו לא באתי אלא לשמוע דבר זה מפיך דיי.
ומבואר זה במדרשוט של רבי נחוניא בן הקנה, אמרו בפסוק: אניי י״י עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי (ישעיהו מ״ד:כ״ד) – אני כשנטעתי אילן זה להשתעשע בו כל העולם, ורקעתי בו הכל, וקראתי שמו כל, שהכל תלוי בו והכל ממנו יוצא, והכל צריכין לו ובו צופין ולו מחכין, ומשם פורחין נשמות. לבדי הייתי כשעשיתי אותו, ולא יגדל עליו מלאך לאמר אני קדמתי לך, גם בעת שרקעתי ארצי שבה נטעתי ושרשתי אילן זה, ושמחתים ביחד ושמחתי בהם מי אתי שגליתי לו סודי זה. עד כאן.
ועוד שם מבואר: מאי ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג׳:ב׳) – אמר בעת שחטאו לך בניך ותכעס עליהם, רחם תזכור. ומאי רחם תזכור, זכור אותו שאמר: ארחמך י״י חזקי (תהלים י״ח:ב׳), ונתת לו המדה הזאת שהיא שכינתן של ישראל, וזכור בנו שירשה ונתת לו המדה הזאת שהיא שכינתן של ישראל, דכתיב: וי״י נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה׳:כ״ו), וזכור אביהם אברהם דכתיב: זרע אברהם אוהבי (ישעיהו מ״א:ח׳), ובקרב שנים תודיע (חבקוק ג׳:ב׳), ומהיכן היתה בת לאברהם, הן דכתיב: וי״י ברך את אברהם בכל, וכתיב: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (ישעיהו מ״ג:ז׳), ההיא ברכה היתה בתו או לא היתה אלא אמו, הן בתו היתה. משל למלך שהיה לו עבד שלם תמים לפניו ונסהו בכמה נסיונות ועמד בכולן, אמר המלך: מה אתן לעבד זה או מה אעשה לו, אלא אצונו לאחי הגדול ליעצו ולשמרו ולכבדו. חזר העבד עם אחיו הגדול ולמד מדותיו, אהבו האח וקראו אוהבי דכתיב:⁠יא זרע אברהם אוהבי (ישעיהו מ״א:ח׳). אמר: מה אתן לויב או מה אעשה לו, הנה כלי נאה עשיתי ובו מרגליות נאות ואין כמותן והן סגולת המלכים, אתננה לו ויזכה במקומי, הדא הוא דכתיב: וי״י ברך את אברהם בכל. עד כאן.
ואם תבין מה שכתבתי תבין מאמר הנשים הארורות שאמרו: ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים ולהסך לה נסכים חסרנו כל (ירמיהו מ״ד:י״ח) ולמה נכתבה המלה חסרת האל״ף, ותשכיל ותבין דברים רביםיג סתומים בתורה ובמקרא, ואלו ידע זה המתהדר בסודותיו תאלמנה שפתיו מהלעיג על דברי רבותינו, ולכן כתבתי זה לסכור פי הדוברים על הצדיקים עתק.
1. השוו ללשון הפסוק בקהלת י״ב:ה׳.
א. כן בכ״י מינכן 138, רומא 44, פרמא 2978, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״לו״.
ב. כן בכ״י פרמא 2978, כן תוקן בכ״י פרמא 3255, וכן בהרבה כ״י של בראשית רבה. בכ״י מינכן 138, רומא 44, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״לכלוכית״.
ג. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ד. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ה. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״והוא״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״שיר״.
ז. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שהוא״.
ח. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הושמט ע״י הדומות: ״אמר לו היאך״.
ט. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ממדרשו״.
י. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, רומא 44, ס״פ I 44, פרמא 2978, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן בקצת כ״י של המקרא. בפסוק: ״אנכי״.
יא. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כדכתיב״.
יב. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״לו״.
יג. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״רבים״.
AND ABRAHAM WAS OLD, WELL STRICKEN IN AGE. Scripture reiterates [Abraham's old age although it has already mentioned it]⁠1 in order to inform us of the reason that he adjured his servant. Thus Scripture says that because Abraham saw himself to be very old and he thought that if he will send the servant to the land of his origin, perhaps before the messenger would return, he will have gone to his long home,⁠2 he therefore adjured his servant — whose counsel Isaac would follow since he ruled over all that he had3 — that he should not take for him a wife from the daughters of Canaan.
In Bereshith Rabbah,⁠4 the Rabbis said: "Here5 it was old age combined with vitality; further on6 it was old age without vitality.⁠" By this the Rabbis wanted to explain that ba'im [literally: "coming" in days — mentioned above]⁠7 — means the beginning of the days of old age, as the word ba'im indicates the present, just as, 'Haba'im' (those that come) in at these gates.⁠8 But here it says that he was very old for already he was ba bayamim [literally: "he had come in days" — past tense], just as: Thy brother 'ba' (came) with subtlety.⁠9
AND THE ETERNAL HAD BLESSED ABRAHAM IN ALL THINGS. I.e., with riches, possessions, honor, longevity and children, which are all the treasures of man. Scripture mentions this in order to say that Abraham was perfect in every detail, lacking in no respect save seeing his son have children who would inherit his superior position and his honor. This was why he desired it.
Now our Rabbis have a wonderful insight into this verse. They said:⁠10 "And the Eternal had blessed Abraham 'bakol' (in all things). Rabbi Meir said that Abraham was blessed in that he did not have a daughter. Rabbi Yehudah said that he did have a daughter. Acheirim11 say that he did have a daughter and her name was Bakol.⁠"12 Rabbi Meir thus explained that Abraham did not have a daughter. This was a blessing for Abraham for he could not have married her except to the cursed sons of Canaan. If he were to send her to his country, she would also worship the idols as they did because a woman is subject to the authority of her husband. Indeed, Abraham did not want his worthy children from his wife Sarah to go outside the Land, and surely not that they worship the idols. Rabbi Yehudah, however, explained that Abraham did have a daughter since the Merciful One did not even cause him to lack a daughter, and that was the blessing implied by the expression, in all things, for he had everything that people desire, completely without exception. Then came Acheirim and mentioned the name of the daughter. Now truthfully, the intent of Acheirim and their controversy with Rabbi Yehudah were not merely to inform us of the name of this daughter. Far it be from them to expend the great and generalized blessing of Abraham on this matter, i.e., that Scripture is saying that G-d blessed him with one daughter with that name. However, Acheirim established a new interpretation on this verse, a very profound matter, and they explained with it one of the secrets of the Torah. Thus they said that the word bakol hints at a great matter, namely, that the Holy One, blessed be He, has an attribute called Kol (All), so called because it is the foundation of everything. It is with reference to this attribute that it says, I am the Eternal that maketh 'Kol' (all).⁠13 And this is also what Scripture says, And the profit of the earth is 'bakol' (in all),⁠14 that is to say, the profit of the earth and the abundant goodness that is bestowed upon all that come into the world is on account of this attribute Kol. It is the eighth attribute of the thirteen attributes.⁠15 And there is another attribute called bath [literally "daughter"] that emanates from it, and with it He moves everything. This is "the Court of the Holy One, blessed be He,⁠" that is hinted at in the word, Vahashem (And the Eternal), in all places. It is called kalah (bride) in the book of The Song of Songs because it is comprised of hakol (the All), and it is this attribute which the Sages have surnamed Knesseth Yisrael (the assembly of Israel) in many places because it is the gathering of hakol (the All). It was this attribute which was to Abraham as a bath because he was the man of kindness, and he conducted himself in accordance with it. This was why Acheirim said that this blessing with which Abraham had been blessed in all things does not allude either to his having begotten a daughter from his wife Sarah, as Rabbi Yehudah said, or not, as Rabbi Meir claimed, but instead it hints at a great matter, i.e., that he was blessed with an attribute called bath which is contained in the attribute Kol, and is therefore also called Kol, being analogous to the expression, For My name is in him.⁠16 Thus Abraham was blessed in heaven and on earth. This is why he said, By the Eternal, the G-d of heaven and the G-d of the earth.⁠17
This matter is to be found hinted at in the traditions of our Rabbis in many places. Thus they said in the Midrash Chazita:⁠18 "Rabbi Shimon ben Yochai asked Rabbi Eliezer the son of Rabbi Yosi, 'Have you possibly heard from your father of the meaning of the verse, The crown wherewith his mother hath crowned him?'19 He said to him, 'Yes.' He asked, 'How?' He replied, 'It is like a king who had an only daughter whom he loved very much, and he would call her "my daughter.⁠" This did not completely express his love for her until he called her "my sister.⁠" Still he was not satisfied until he called her "my mother.⁠" In the same way, the Holy One, blessed be He, loved Israel in the beginning and called them "My daughter.⁠" It is this which Scripture says, Hearken, O daughter, and consider.⁠20 This did not completely express His love for them until He called them "My sister,⁠" as it is said, Open to me, my sister, my love.⁠21 Still He was not satisfied until He called them "My mother,⁠" as it is said, Attend unto Me, O My people, 'ule'umi' (O My nation).⁠22 The word is written le'imi (O My mother).' Then Rabbi Shimon ben Yochai arose and kissed him on his head, and he said to him, 'Had I come to listen to this word of yours it would have been sufficient.'…"
Now, had the commentator who prides himself on his knowledge of the Torah's secrets23 known this, his lips would be dumb and not deride the words of our Rabbis. Therefore, I have written this in order to silence those who speak arrogantly against the righteous one.⁠24
1. Above, 18:11.
2. Ecclesiastes 12:5.
3. (2) here.
4. 48:19.
5. That is, above, 18:11, where Scripture says, Now Abraham and Sarah were old.
6. That is, in the verse before us.
7. Above, 18:11.
8. Jeremiah 7:2.
9. Further, 27:35.
10. Baba Bathra 16b.
11. Literally "other ones,⁠" other Rabbis besides those mentioned. Rabbi Meir is sometimes called by this name. Here, however, it could not refer to him since his opinion has already been stated. Acheirim here refers to anonymous authorities or to the opinion of Rabbi Meir's master, Elisha ben Abuyah, who was also known as Acheir. See Chagigah 15a.
12. The profounder meaning of this saying will be explained further in the text.
13. Isaiah 44:24.
14. Ecclesiastes 5:8.
15. See Ramban Exodus 34:6.
16. Exodus 23:21.
17. (3) here.
18. Another name for the Midrash Rabbah on the Song of Songs. The name Chazita is derived from the first word in the verse with which this Midrash opens. 'Chazita' (Seest thou) a man diligent in his business? he shall stand before kings. (Proverbs 22:29.) The Midrash quoted is found ibid., 3:21.
19. Song of Songs 3:11.
20. Psalms 45:11.
21. Song of Songs 5:2.
22. Isaiah 51:4.
23. Reference here is to Ibn Ezra who often prides himself on knowing the secrets of the Torah but who, in the case of this Midrash concerning Abraham's having a daughter by the name of Bakol, criticizes the interpretation by commenting that if that were the case, the word bakol should have had an additional letter beth preceding it and meaning "and G-d blessed Abraham 'with' bakol.⁠"
24. See Psalms 31:19.
ואברהם זקן בא בימים – באר הכתוב כי מצד שהיה זקן פחד על עצמו פן ימות טרם השיאו את יצחק, ולא רצה לשלוח שם העבד בלתי שבועה פן ימות טרם שיחזור מן השליחות, וע״כ השביע את עבדו כי ידע ביצחק שישמע לעצתו ולא יעבור על דברי פיו. ומה שלא השביע בזה ליצחק לפי שאילו השביעו היה העבד מרמה אותו בטענותיו ותחבולותיו, כי כנען בידו מאזני מרמה (הושע י״ב:ח׳) ולחזק הענין יותר השביע את העבד.
ובמדרש מפני ארבעה דברים זקנה קופצת על האדם. מפני היראה, מפני כעס הבנים מפני אשה רעה, מפני מלחמות, מפני היראה מנין שנאמר (דברי הימים א כ״א:ל׳) ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלהים כי נבעת מפני חרב מלאך ה׳. וכתיב (מלכים א) והמלך דוד זקן בא בימים. מפני כעס בנים, שנאמר (שמואל א ב׳:כ״ב) ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו. מפני המלחמות, אחרי המלחמות אשר עשה יהושע כתיב (יהושע י״ג:א׳) ויהושע זקן בא בימים. מפני אשה רעה, שנאמר (מלכים א י״א:ד׳) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו. אבל אברהם אשתו מכבדתו שנאמר ואדוני זקן.
וה׳ ברך את אברהם בכל – ע״ד הפשט פירושו בכל דבר, כלומר שהיה שלם בכל, בעושר ונכסים וכבוד ואורך ימים, אין חסר לנפשו מכל אשר יתאוה רק שיראה בנים לבניו, ומפני שהתאוה לזאת השביע את עבדו שילך בשליחות זה.
וע״ד המדרש וה׳ ברך את אברהם בכל ר׳ מאיר אומר שלא היתה לו בת, ר׳ יהודה אומר בת היתה לו, אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה. כוון ר״מ לומר כי הברכה היא שלא היתה לו בת מפני שלא היה יכול להשיאה כי אם לבני כנען הזרע המקולל, ואף אם יתחתן עם אנשי ארץ מולדתו גם שם היתה עובדת עבודה זרה בכללם כי האשה ברשות בעלה. וכוון ר׳ יהודה לומר כי בת היתה לו, ואפילו בת לא חסריה רחמנא, והיא הברכה בכל, כי היה לו כל מה שיש בטבע בני אדם להתאוות להם בנים, ובנות. וכוונת אחרים באמרו בת היתה לו ובכל שמה, גלה לנו במאמר זה סוד גדול, ובאר שאין הכוונה בברכה זאת במה שהיתה לו בת או לא היתה לו בת, אין הכוונה בברכת עסקי הגוף כלל כי אם בברכה בעסקי הנפש.
וע״ד הקבלה באור הענין שזכה אברהם ע״ה והשיג המדה ששמה כל, אשר כל המתברך בה מתברך בשמים ובארץ. ומזה אמרו אחרים בת היתה לו, כלומר מדה היתה לו, מלשון (מלכים א ז׳:כ״ו) אלפים בת יכיל, ואמרו ובכל שמה, מפני שהיא בתוך מדת הכל, נאצלת מן המדה ששמה כל, והנאצלת הזאת תקרא בת, והיא בית דינו של הקב״ה, ולכך אמר וה׳ ברך, ולא אמר ויברך ה׳. והבן הכלל הזה כי הענין נסתר. והרמב״ן ז״ל גלהו בפירוש והרחיב בו הבאור יותר מדאי.
ואברהם זקן בא בימים, "Avraham was old, getting on in years, etc.⁠" The meaning of the verse is 1) seeing Avraham felt that he had aged he was afraid that he might die before Yitzchak had married. He did not want to send off his servant without an oath in the event he would not return from his mission before he, Avraham, had died. By making Eliezer swear he assured himself that Yitzchak would do what he wanted as Yitzchak was in the habit of listening to Eliezer's advice.
The reason Avraham did not impose an oath on Yitzchak instead was so that the servant would not be able to fool Yitzchak by presenting any number of arguments seeing hat he was not under oath to Avraham. Avraham considered the Canaanite as captive to deceitful practices as we know from Hoseah 12,8: כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב, "A Canaanite uses false weights, loves to overreach.⁠" He made the servant swear to reinforce Eliezer's obligation in the matter.
Tanchuma Chayey Sarah 2 claims that there are four possible causes why premature old age suddenly settles on a person. 1) because he lives in fear of something; 2) because he is angry at his children; 3) because he is married to an evil person; 4) because of being involved in waging wars. The respective verses from Scripture quoted by that Midrash to support its claim are 1) Chronicles 1 21,30 "and David was unable to go to it to worship the Lord because he was terrified by the sword of the angel of the Lord.⁠" We also have a verse in Kings I, 1,1 "and King David was old, advanced in years.⁠" As to the anger caused to a person by his children aging him, we read in Samuel I 2,22: now Eli was very old. When he heard all that his sons were doing to all Israel, etc.⁠" We have proof that being engaged in constant warfare ages a person from Joshua 13,1: "Joshua was old, advanced in years.⁠" Concerning a husband's aging prematurely due to being married to bad women, we find a verse in Kings I 11,4 "it was when Solomon grew old because his wives had turned his heart, etc.⁠" On the other hand, we know that Avraham's wife had always honoured him and not caused him any grief, for even when she referred to him as old (Genesis 18,12), she still called him אדוני, "my lord.⁠"
וה' ברך את אברהם בכל, "and God had blessed Avraham with everything.⁠" The plain meaning of the word בכל is Avraham was blessed in every undertaking; he had all types of properties, enjoyed honour both locally and amongst distant countries. He enjoyed old age. He had not been denied any of the things the average person hopes for. The only thing he had not yet achieved was to be blessed with grandchildren. Seeing that he was anxious to become a grandfather, Avraham made his servant take an oath that he would secure a suitable wife for Yitzchak.
A Midrashic approach (Baba Batra 16): Concerning the words וה' ברך את אברהם בכל, Rabbi Meir said that seeing Avraham did not have a daughter, this was a blessing. Rabbi Yehudah said that Avraham did have a daughter. A third (anonymous) view quoted in the Talmud is that the name of that daughter was בכל, hence this was part of the blessings the Torah speaks about Avraham enjoying. Rabbi Meir meant that if Avraham had had a daughter he would have faced the difficulty of finding a husband for her. He most certainly would not have chosen a son-in-law from amongst the local Canaanites, and even if such a daughter would have married someone in Charan, the people there were also idolaters and a woman who is subservient to her husband would have had an untenable position if she had been loyal to her father Avraham's teachings in the home of her pagan husband. Rabbi Yehudah simply felt that one cannot describe someone as enjoying "all of God's blessings,⁠" unless such a person had also been blessed with having a daughter.
The unnamed scholars (אחרים) who claim that Avraham's daughter was called בכל, revealed a profound mystical dimension to us.
When they said that Avraham's daughter was called בכל, they did not refer to a biological daughter. They referred to a spiritual dimension called בת, "daughter.⁠" Their statement is of a kabbalistic nature [elaborated on by Nachmanides in his commentary on this verse]. They meant that Avraham achieved a virtue known as כל. Anyone who attains this virtue will find himself blessed both on earth and in heaven. This is why these sages said that Avraham was blessed בכל, i.e. "with" the virtue known as kol. The reason why these sages called this virtue "bat,⁠" is that the greatest (hollow) measure known in the Bible (Kings I 7,26) was the so-called ים של שלמה, the copper basin in front of the Temple from which the priests washed their hands and feet. This basin had a capacity of 2000 bat [equal to 225 times the minimum size of a ritual bath. Ed]. The reason these sages used this measure as their terms of reference when alluding to Avraham's achievement in the spiritual spheres is that the bat is a sub-category of the virtue (מדה) known as כל. Being a sub-category the name בת, "daughter" is appropriate (just as a subsidiary commercial company is called חברת בת in Hebrew; i.e. "daughter-company.⁠") In kabbalistic parlance this "virtue,⁠" or "emanation,⁠" is known as the "celestial tribunal of God.⁠" This is the reason our verse did not commence with the customary ויברך ה' את אברהם, first describing the actvity, i.e. ויברך, but it first described who carried out the activity, i.e. השם. It is important to appreciate this rule, as it is one of the mystical dimensions of understanding a Torah text.
ואברהם זקן – א״ר יהושע מפני ד׳ דברים זקנה קופצת על אדם. מפני יראה מפני כעס מפני אשה רעה מפני מלחמה. וכלם מקראי נפקי. מפני היראה דכתיב ולא יכול המלך דוד לצאת ולבא כי נבעת מפני חרב מלאך האלהים. וכתיב והמלך דוד זקן. מפני כעס דכתיב ועלי זקן בא בימים ושמע את אשר יעשו לו בניו. מפני אשה רעה דכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו לבבו. מפני מלחמה דכתיב ויהושע בן נון בא בימים אחרי אשר נלחם עם ל״א מלכים. אבל גבי אברהם למה כתיב זקן הרי לא היה לו אשה רעה שהרי אשתו מכבדתו ביותר וקוראה אותו אדון דכתיב ואדני זקן. י״ל שנזקן מפני כעס שידע שישמעאל יצא לתרבות רעה. עוד י״ל כשלמד סניגורייא על סדום א״ל הקב״ה יפיפית מבני אדם לימים אחר עקידת יצחק נתן לב והבין שאין העולם מכבדין אותו יותר מיצחק בנו שדומים זה לזה. אמר אברהם להקב״ה רבש״ע אמרת עלי בשעה שלמדתי הסניגורייא על סדום יפיפית מבני אדם ואיזה יפוי יש לי בשעה שאני ובני נכנסים לעיר אין נודע מי האב ומי הבן משנינו לנהוג בו כבוד. א״ל הקב״ה ממך תתחיל הזקנה. אותה לילה הלבינו כל שערות ראשו אמר אברהם להקב״ה עשיתני דוגמא בעולם. א״ל והדר זקנים שיבה והיינו דכתיב ואברהם זקן.
ואברהם זקן בא בימים – לפי שיש בני אדם שדומין לזקן ואינו בא בימים ויש שבא בימים ואינו זקן. בא הכתוב והעיד על אברהם שהוא זקן בא בימים. בא בימים מיום שלא היו כי אם ב״א ימים כלומר ג׳ שנים הכיר את בוראו.
ברך את אברהם בכל – בזכות הפרשת מעשר כד״א ויתן לו מעשר מכל.
ברך את אברהם בכל, "He blessed Avraham in all respects.⁠" This was due to the merit he had acquired when tithing the loot of the war against the Kings with Kedorleomer and giving it to the "priest,⁠" who was the King of Shalem. (Genesis 14,20)
ואברהם זקן בא בימים – סמך זה אחר מיתת שרה לומר שכיון שמתה שרה קפצה עליו זקנה וזהו שאמרו חכמים אין אשה מתה אלא לבעל׳ ואע״ג דכתיב לעיל ואברהם ושרה זקנים באים בימים חזר לומ׳ ואברהם זקן לפי שחזר לבחרותו כמו שרה ואמר שאחר כך חזר להיות זקן. א״נ להסמיכו לואשביעך לומר שבשביל שהיה זקן השביעו שחשב אם ישלחנו לארץ מולדתו אולי טרם שיחזור השליח ימות שראה את עצמו זקן והב״ה אמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום ואם לא אשיא את יצחק ואראה לו בנים אין כאן שלום דכתיב וראה בנים לבניך שלום על ישראל ואם לא עכשיו אימתי. א״נ לרבותא אע״פ שאברהם זקן ולא היה יכול עוד לטרוח לצאת ולבוא אעפ״כ לא חסר לו כי וי״י ברך את אברהם. ובב״ר פריך לה ומשני כאן זקנה שיש לה לכלוך שפי׳ בא בימים כבר בא לימים מרובים ולהלן אמר זקנה שאין בה לכלוך שפי׳ באים בימים בתחלת ימי הזקנה כי באים מורה על ענין עומד כמו הבאים בשערים האלה ובא משמע כבר בא ועבר כמו בא אחיך:
וי״י ברך את אברהם בכל – בעושר ונכסים ואורך ימים ואת כל חמדת האדם ולא היה חסר אלא שיראה בנים לבניו שינחלו כבודו ולזה התאוה על כן ויקרא אל עבדו:
ואברהם זקן בא בימים, "Avraham had become old, advanced in years.⁠" The Torah writes this comment at this point in order to inform us that as a result of the death of Sarah, symptoms of old age suddenly became manifest in Avraham's whole demeanour. This is also what the sages had in mind when they said" "a wife's death primarily affects her husband.⁠" True, the Torah had already described both Avraham and Sarah as זקנים באים בימים, "old, advanced in years" (18,11), the matter has been repeated because as a result of Sarah having become pregnant and given birth to Yitzchok both she and her husband had become rejuvenated. Avraham now reverted to being an old man.
It is also possible to justify the mention of Avraham having become an old man at this point in view of what follows, i.e. his empowering Eliezer to choose a wife for his son Yitzchok, seeing God's promise that he would die at an old age בשלום, i.e. having seen his major hopes fulfilled, this could not occur until Yitzchok had been married and had produced an heir. We know from Psalms 128,6 וראה בנים לבניך שלום על ישראל, "and live to see children of your children, peace be unto Israel,⁠" that until one has been blessed with grandchildren one does not consider oneself as having died בשלום. He therefore had concluded that the time was overdue to see to it that Yitzchok would marry. The Torah testifies that Avraham considered himself as blessed in all areas of life, i.e. וה' ברך את אברהם בכול, although he was too old now to undertake a strenuous journey to Aram Naharayim. The word בא in our verse is to be understood as being in the past tense as in Genesis 27,35 בא אחיך במרמה, "your brother has already come, deviously, etc.⁠"
וה' ברך את אברהם בכל, "and the Lord had blessed Avraham in every way; material wealth, property, long life, and all the things which man aspires to make his life enjoyable. The only thing missing in Avraham's life were grandchildren who would become the heirs of his prominent stature. He therefore decided to take a hand in bringing this about.
ואברהם זקן – וסמיך ליה וה׳ ברך כשהזקין ולא יכול עוד לצאת ולבא לישא וליתן אז הוצרך לברכה וה׳ ברכו.
בא בימים – כשבא במנין ימים שנים ברכו בבן שנולד יצחק.
ואברהם זקן – תימה למה נסמכה מיתת שרה לואברהם זקן לומר לך שאין אשה מתה אלא לבעלה (סנהדרין כ״ב ב׳) לכך קפצה עליו זקנה בשביל צערו, וכן אמרו חכמים (שם) אין אדם מת אלא לאשתו, שנ׳ (רות א׳ ג׳) וימת אלימלך איש נעמי.
ד״א ואברהם זקן – תימה מה היה צריך לומר והלא כבר נאמר⁠(ה) ואברהם ושרה זקנים וי״ל לפי שחזר לבחרותו לכך הוצרך לומר זקן.
אמרינן בפ׳ השוכר את הפועלים (ב״מ פ״ז א׳) עד אברהם לא הוה זקנה אתא אברהם בעי רחמי והוה זקנה, שנ׳ ואברהם זקן, ופר״ש בעי רחמי והוי זקנה כדי שיכירו בינו ובין בנו. והקשה הר״י והלא קודם שנולד יצחק היתה זקנה לאברהם, דכתיב ואני זקנתי. ואברהם ושרה זקנים ומה הכירא היה אז והלא יצחק עדיין לא נולד.
ואברהם זקן בא בימים – אע״פ שהמקרה נשוא על העצם כבר אמר בואסיא1: ״כל המקרים הם בנו חוץ מהזמן והמקום שאנו בהם״.⁠2
1. ריא״כ מצטט כאן את הפילוסוף בואתיוס (׳בואסי׳). דברים דומים כתב ריא״כ בפירושו למלכים א א׳:א׳. לא ידוע לי המקור בבואתיוס, וגם לא ברור האם ריא״כ ראה את דבריו במקור או דרך יד שניה.
2. כאן מתואר שאברהם התקדם בימים, ולא להיפך. אף על פי שהגיל הוא תכונה של האדם, ככל המאפיינים הלא-מהותיים (׳מקרים׳) של דברים, ומשום כך גם מבחינה תחבירית המאפיין נשוא על המאופיין, מכל מקום, כפי שאמר בואתיוס, הזמן הוא מרחב שהאדם נמצא בו.
א. בכה״י: בואסר.
זכר שאברהם היה זקן ובא בימים רבים, וברכהו ה׳ יתעלה בכל מיני הברכה, רוצה לומר שהיה לו עושר וכבוד רב, והצליח מאד בכל קניניו.
ואברהם זקן בא בימים וכו׳ – [א] שיעור הכתוב ויהי כי זקן אברהם. ועת בואו בימים הוא הזמן שאמר הכתוב ואברהם ושרה זקנים באים בימים [ב] ואז ברך י״י את אברהם בכל במה שנולד לו בעת ההיא הבן החשוב אשר טרם הולדו נאמר י״י אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי.
More problems in the text:
1) Since we had been told previously that Abraham was old, why did the Torah not at least word this statement differently now (forty years later)? It could have been described as "very old" or words to that effect. The answer of our sages about the meaning being the departure of youth's hormones seems inadequate in view of the fact that Abraham fathered six more children after this. The Ramban's comment about the different grammatical meaning of the words ba and ba-im, respectively, is simply not sustainable.
2) In what way is the statement "And the Lord had blessed Abraham in everything" more appropriate as an introduction to this paragraph than, say, "Isaac was forty years old and still unmarried?⁠" Besides, as long as Isaac had not found a suitable wife, how could Abraham's blessings be described as "complete?⁠"
3) Why does Abraham send his servant? Isaac, at forty, surely was mature enough to select his own bride. Besides, why did Abraham make his servant Eliezer swear that he would not bring back Isaac to the land Abraham had emigrated from? Surely Abraham himself could have put a stop to this if the question had arisen! If Abraham feared sudden death, why did he not let Isaac swear this oath? Why did he give authority to a slave which overrode that of a well turned-out son?
4) Why does Eliezer immediately envisage a negative turn of events, i.e. "maybe the girl will not want to follow me here?⁠" Why does he not let events take their course and look for new instructions in the event complications arise?
5) How could Abraham nonchalantly agree to let Isaac take a Canaanite wife should the prospective bride insist on remaining in her native land? Altogether, the repetition of "do not bring my son back there" seems redundant, since this eventuality had already been covered by the oath. Why did Eliezer never mention this condition of Isaac not being allowed to return to his father's native land when he was in the house of Bethuel?
6) If Eliezer thought that Abraham qualified for Divine assistance and this is the reason he prayed for the success of his mission, why did he phrase it as hakreh, cause a coincidence?
7) If one accepts the premise that Eliezer did not consult soothsayers or employ nichush, magic techniques (Chullin 95), what is the meaning of the Talmudic statement "any nichush which is not like the nichush of Eliezer or Jonathan is not nichush?
8) The type of test the girls carrying water had to submit to, seems strange. Most girls would oblige in order to have a chance to have a chat with a stranger; also, Rivkah did not offer to water the camels until Eliezer had finished drinking. All of this showed that Eliezer did not rely on nichush, since he was still not sure who the girl was.
9) Why did Rivkah, in explaining who she was, describe the relationship between her father to his mother? Even if there had been a second Bethuel in that town, the word "son of Nachor" should have sufficed to establish her father's identity! Why "whom Milkah had born for Nachor?⁠"
10) Why did Eliezer recount Abraham's life story, when surely all these things were quite well known in Aram Naharayim? Why mention that a groom had been born on the day that groom was to be betrothed? One hardly gets betrothed to someone not born as yet!
11) Why did Eliezer misrepresent the conditions of his mission, saying that he had been asked to seek out Abraham's family etc, when in fact Abraham had never made this a condition at all. Also in other details of what had occurred at the well, Eliezer changed the facts around. Why does not the Torah state right away that Eliezer put the jewelry on Rivkah, just as it is related in the lengthy report of the whole conversation, a conversation so long that our sages say that the Torah gives preference to the casual conversation of an Eliezer over some of the Torah insights of Abraham's children's children (Bereshit Rabbah 60)?
12) Why did Bethuel say, "We cannot say good or bad, since the matter originated with God?⁠" Since when has heavenly intervention prevented repentance or robbed anyone of his free choice?
13) When the Torah reports Isaac as seeing the camels approaching on which Eliezer and Rivkah were riding, why is not a single word mentioned about Isaac's reaction? No word of welcome to either Eliezer or Rivkah?
1-2) In fact, Abraham's old age began when Isaac was about to be born. Since he never expected to live to see Isaac grow up to manhood, Abraham made the servant take an oath concerning whom Isaac could marry once the time arrived for him to be married. The blessing he received from God had been the birth of Isaac at such an old age. When Eliezer related this mission, he therefore referred to events which lay forty years in the past, when Isaac had only just been born, and he, Eliezer had become responsible for arranging a suitable match. This is why he had been sworn by his master. He wanted to convince Bethuel that it had been Abraham's intention already at that time to seek out his family for a suitable match for Isaac. Therefore, on the day he arrived at the well, he was still under the obligation to seek out Bethuel's family for a suitable bride for Isaac. This is why he had prayed to the God of Abraham for assistance in the matter.
3) Abraham had requested an oath from Eliezer for two reasons. His concern had been twofold as always when the two aspects of zivvugim, pairing of individuals for the purpose of marriage, are concerned:
1) concern to remove harmful influences that abound;
2) allying oneself with beneficial influences. The only foreseeable flaw was the possible reluctance of the beneficial influence (Rivkah) to leave her native land in order to join Isaac in Canaan.
4) Psychology suggests that if the woman who was prepared to marry Isaac would be made to feel that her husband-to-be would not mind where he made his residence, she in turn would not make an issue of the matter either, and would be prepared to move to her husband's present home. If, however, the bride-to-be would be aware that her future husband would make a big issue of this question, she too might insist that they live in her native land. Eliezer wanted guidance immediately in order to know how to handle such a situation. Abraham therefore released him from the oath to the extent of not making this condition part of the opening gambit of the negotiations. He did not release him from the oath not to take Isaac out of the land of Canaan in actual fact. This is the reason for the apparent repetition. The essential part of the oath was "only do not bring my son back there!⁠" Diplomacy however, would permit the servant not to state that this too was part of the oath he had sworn to his master. Therefore, when the servant related the discussion with Abraham about the possible hesitancy of a prospective bride to move to Canaan, he reported Abraham's reply that he was confident God would make the mission prosper. Some forty years later, when the time was ripe, Abraham renewed the oath he had made Eliezer swear and sent him on the mission. Eliezer knew that finding a suitable wife for Isaac would not be accomplished without Divine guidance, not without insuring that the girl's character traits revealed two basic good characteristics—namely, to know what to do and when to do it, and secondly, to do whatever needed doing without delay.
6-7) Since it is part of human nature to look for reasons not to exert oneself, even if such exertion is minor and such considerations color our view of what we consider our duties, Eliezer decided to test a prospective bride in this manner. He had positioned himself at a place (fountain) where he could have drunk his fill without the slightest assistance, a fact any girl would have to be aware of. He could have borrowed her jug and drunk from it without bothering her to bend down and practically spoonfeed him. He acted somewhat arrogantly to find out if she would use this arrogance of his as an excuse not to comply with his request She could have given him the benefit of the doubt of course, figuring that he suffered from some concealed kind of ailment which prevented him from bowing down and helping himself. Her prompt compliance with his request plus her offer to look after the needs of his camels-- a request that had not even been voiced yet-- all this would demonstrate to Eliezer that here indeed was a girl that was fit to step into the shoes of Sarah etc. The words "and through her I shall know" are to indicate that he prayed that all the other qualities necessary for a suitable wife for Isaac would also be present in such a girl. Of course, it is implied that Eliezer's servants were not present during this encounter, or that they acted as if they did not belong to his entourage during all this time. Since Eliezer had his camels parked some distance away, he had to run to get them, so that by the time Rivkah came up from the well she could fulfill also the remainder of Eliezer's prayer-test, by offering to draw water for them also. All of this transpired so rapidly that Eliezer had not had time to complete his prayer before Rivkah already approached again. This accounts for the haste with which Eliezer had to act. "Hag-me-ini" means "bring water to my lips.⁠" We have explained the reason for this previously.
8) Rivkah's immediate reaction was "Drink, my lord!⁠" On the way down to draw the water, she must have reflected that anyone who could not help himself could not help his animals either. That is when she decided to volunteer the latter chore, emphasizing that she was prepared to do the whole job, i.e. "until they have finished to drink.⁠" In this fashion she offered and did even more than Eliezer had prayed for ("I will also give water for your camels"). When he related this series of events at Bethuel's table, he changed it slightly, so that it would appear that the answer to his prayer had corresponded exactly to his request. He did this so that the local people who believed in the effectiveness of charms, soothsayers etc., would not challenge the fact that there had been minor deviations; they could use this as a pretext to deny Divine intervention, pointing out these little inconsistencies. A very similar test is related in Kings I Chapter 17, when Elijah tested the widow of Tzorfat. Since Elijah was in doubt whether the lady whom he saw gather firewood was the lady he had been commanded to be provided by, he tested her in a similar fashion. First, he requested water to be served in his own container, since as a priest he could not be sure that her containers were ritually pure. When the woman was about to do this for him, he asked her right away to give him some bread (second test). He knew that if she were to give it to him with her own hands, she would have to be ritually pure, since he had previously demonstrated his concern for ritual purity. Thus the first test was completed, i.e. to find out if the woman knew what the situation demanded. She then told him that the little she had in the way of flour was only enough for her and her son to eat and then die from hunger. In this, she referred to the halachic rule in Baba Metzia 62 as to who enjoys priority of the chance to survive when the available supplies allow only one of several people in need of it to survive (the Talmud records a disagreement between Rabbi Akiva and Rabbi ben Betura in the order of priorities). When Elijah saw her attitude, he realized that surely this must have been the woman whom God had had in mind; by agreeing with her but insisting that he would get the first share of the little there was, he proceeded to work the miracle of assuring her of an unending supply of flour and oil as long as the drought that he himself had decreed would last. It would appear however, that the woman ate first, and when her son subsequently died, she realized that her sin had been that she had not given Elijah to eat first. In Chapter 17 verse 24, she seems to acknowledge her former error. Meanwhile, Eliezer, who had seen part of his prayer answered, wondered if success could be achieved; i.e. if God would fulfill the other conditions which had to be met, such as Rivkah's antecedents, which were after all central to the whole zivvug, match. Meanwhile he took out the jewelry to which Rivkah had become entitled either as a bride or simply in acknowledgment of her selfless kindness towards Eliezer. Since the Torah at this point avoids reporting that Eliezer put the bracelets on her hands, we may accept Eliezer's own subsequent version that he did so only after finding out who she was.
9) Her response to Eliezer's question, "Whose daughter are you?” in which she emphasized that Milkah had born her father to Nachor, precluded the possibility of any similarly called son she might have born to a former husband. Possibly, these words were not hers at all, but were added by the Torah to inform us of the relationship in question. Thereupon, Eliezer bowed to God, having realized that he had indeed met a suitable girl, and that the only remaining problem was securing her and her family's consent. When Eliezer entered Rivkah's home and saw the position of the family, he voiced full praise to God and blessed Him who had guided him to that place. Still, he had to wait for their approval. This is why he gave thanks once again, in an increasingly devout manner. "He bowed the face to God" meaning he prostrated himself on the earth in thanksgiving to God. Previously it had only said, "He bowed to God.⁠"
6-8) Our sages did not actually say that Eliezer asked in an appropriate manner. Since it would have been possible for an ancestrally totally unfit girl to have responded to Eliezer's request in an identical manner, such girl possessing yichus atzmah, sufficient personal virtue, they could not approve of Eliezer's kind of test. This in spite of the fact that according to the principle of "the rod of wickedness will never come to rest upon the righteous" (Psalms 125,3) and that therefore such a match would not have become a reality. Nevertheless, it would have left a bad taste in the mouth of someone like Eliezer, had he had to revise his first impression. What the Talmud in Chullin 95 says refers to people who rely exclusively on this method in determining their path in life, people who disregard prayer and basic principles. Since neither Eliezer nor Jonathan depended exclusively on nichush, divination, by means of predetermined signals, there was nothing heretical in the manner in which they acted (compare Samuel I 14,9-14). Laban explained, "Since you are looking for lodging overnight, come without delay, since we have always room for important guests and have room for the camels.⁠" Eliezer refused to eat as he first wanted to accomplish his mission while everyone was still under the impression of what had occurred. He did not want to give them a chance to cool off and reconsider the facts in a different light. In the event, his strategy proved sound, since after eating and drinking and having accepted gifts, on the morrow they already started stalling for time, trying to delay Rivkah's departure. This in spite of the fact that only the previous evening they themselves had said, "Here is Rivkah, take her and go.⁠" Eliezer had to remind them not to delay in view of God’s obvious pleasure at this union. With all that, they balked, making the final decision depend on Rivkah's own expressed wish.
11) Eliezer's whole gambit was to emphasize that Abraham had made the selection of a family member as a bride only a first choice. Should difficulties arise, he was free to look further afield. Therefore, Eliezer had to downplay Abraham's fear of Isaac associating with the Canaanites through marriage. This form of misleading Bethuel was permissible, since it was done in order to promote the will of God with minimal super natural intervention on God’s part. Only by repeating all these events, could the Torah demonstrate the wisdom and acumen of Eliezer trying to accomplish his master's purpose. The discrepancies in the story would otherwise never have been noted, and their purpose could not have been comprehended except through their repetition. This whole story contrasts with the many instances when the Torah contents itself with barely hinting at certain halachot, such as the husband's right to inherit his wife's estate (ve-yarash otah, Numbers 27,11) or the reference to silver as an acceptable means of legitimizing a betrothal (eyn kesseph, see Kiddushin 3). Then, only hints are needed in order to anchor the halachah in the written Torah, since we have learned all about this already in the oral Torah. Here, where there is no oral Torah to fall back on, the written Torah cannot restrict itself to a description of events in telegram style. Our story is a classic example of showing how God deals with the tzaddikim who deserve His guidance.
12) Laban and Bethuel answered, "That matter came from God, and we cannot speak to you good or bad.⁠" We have explained in Parshat Bereshit (‘It is not good for man to be alone”) that the term good and evil in relation to man are only used when equal opportunities in either direction exist. Thus, Laban is right when he said, "We cannot express refusal or willingness; the matter originated with God, Rivkah is present, proceed!⁠" This is why Eliezer had stated, “If you will do the kindness to my master, tell me.” He refers to chessed and emet as distinct from tov and ra. Whenever the opportunities which confront one are not equal, the use of the term emet, truth, for doing what is right is more appropriate than the word tov, doing good. Laban, being the cleverer of the two, does the talking rather than his father Bethuel. We will, after all, have occasion to hear much more about Laban's adroitness in capitalizing on any opportunity that life presents to him. We find heavenly influences usually referred to as po-aley emet, not as po-aley tov, since they are not the result of truly free choices. Laban and Bethuel being intelligent, they referred to what Eliezer would do instead of referring to what they could do. The attempt at delay which took place the following morning, expressed what they considered as Rivkah's reluctance to leave her family so suddenly. Bethuel's part is omitted here, since he would not attempt to renege on what he had promised the previous night. This is why departure from mother and brother is mentioned, whereas, as far as the father was concerned, the matter had already been finalized on the previous evening. The wording of the blessing they gave Rivkah reflects ruach hakodesh, holy spirit, as it parallels the blessing bestowed on Abraham after the akeydah, the binding of Isaac. Their prayer was that Rivkah should become the instrument through which that blessing would be fulfilled, not other wives of either Abraham or his sons.
13) Rivkah's conduct when she first set eyes on Isaac and asked Eliezer about him reflects her high moral standards as described in Solomon's poem about the woman of valor at the end of Proverbs. Isaac is described as strolling in the field towards evening, a time when vision is restricted; presumably, he was facing east where it was already darker. He could not make out more than camels, therefore no mention of any welcome is made. As soon as he heard Eliezer's report and observed the girl's conduct, he installed her in the tent of his mother Sarah, the finest tribute he could pay her.
ואברהם זקן עד ויאמר הקרה נא לפני היום ולא מצינו בכתוב בא בימים רק מחובר עם זקן ולא יתהפך לפי שכבר מצינו זקן בלי בא בימים. ואדני זקן. ויהי כי זקן יצחק. והמלך דוד זקן. ורבים כן והענין הוא שהזקנה יש לה התחלה וסוף ואמצע וההתחלה תקרא בלבד זקנה והנושא אותה זקן והסוף נקרא ישיש או שבע ימים או זקן ושבע ימים. אמנם האמצעי שבין אלו הקצוות והוא רחב מאד יאמר זקן בא בימים ר״ל נכנס בימי הזקנה ויש מי שנכנס באותו אמצעי שהוא רחב מאד ויש מי שנכנס הרבה ולכן בהיות אברהם בן ק׳ שנה ושרה בת צ׳ נאמר עליהם ואברהם ושרה זקנים באים בימים ובהיותו בן ק״מ נאמר ג״כ ואברהם זקן בא בימים כי תמיד היו באותו אמצעי מהזקנה אבל בהיותו בן מאה שנה היה יותר קרוב להתחלה מהיותו בן ק״מ כי היה קרוב לסופה וזה וזה נקרא בא בימים כן בימי הנעורים נאמר שם נער על העובר במעי אמו כי נזיר אלהים יהיה הנער ונאמר ג״כ על הילד בן ג׳ חדשים ותפתח ותראהו את הילד ונאמר עוד בהיותו בן י״ד שנה כמו שנאמר בישמעאל וישמע אלהים את קול הנער. קומי שאי את הנער. ונאמר נער על בנימן בהיותו בן ל׳ שנה שנא׳ והנער יעל עם אחיו. ועל יהושע בהיותו קרוב לששים שנה ויהושע בן נון נער. והיה זה כלו לפי שהכתוב לא שער בחיי האדם כי אם זמן הנערות והבחרות שכלו נחשב כאחד כל עוד שהטבע מחליף מהמזון לתמורה מעט מההתכה. וכמו שהבחרות יש בו מדרגות מהטפות והילדות והנערות בגדול והבחרות בעמידה כן בזקנה יש מדרגות כמו שאמרתי. הנה אם כן אין קושי במ״ש כאן ואברהם זקן בא בימים כמו שנאמר בהיותו בן ק׳ שנה כי בכל השנים ההם היה בגבול האמצעי בין התחלת הזקנה וסופה ויש ברחבה מדרגות ובכלם יקרא זקן בא בימים. ויהיה פי׳ הכתוב הזה שאברהם היה במה שעבר זקן ואח״כ בא בימים ובכל אותם השנים מהזקנה וביאת הימים ברכו כי עם היות שבנערותו ובבחרותו בהיותו באור כשדים מצאוהו צרות רבות ורעות הנה אחרי שנכנס בזקנה והוא בהיותו בן ע״ה שנים שאז יצא מחרן והלאה היתה ברכת ה׳ בכל אשר לו והיה העושר והכבוד והדבוק האלהי לפניו ועל זה נאמר וה׳ ברך את אברהם בכל ר״ל בכל ימי הזקנה וביאת הימים אשר זכר והותרה השאלה האחת.
ואברהם זקן בא בימים – כבר אמרו ז״ל כי עד אברהם לא נזרקה הזקנה בשום אדם על שאמרו מה הדרי שאני ובני נכנסים במדינה ואין הבדל בין האב לבן. ואח״כ לן ומצא עצמו זקן וגם שיבה זרקה בו. ואמר אברהם רבונו של עולם עשיתני דוגמא. רמז למה שאמר ועתיק יומין יתיב שעריה כתלג חיור. ולכן אמר ואברהם זקן. ולפי הפשט ראה עצמו זקן ומאושר ומבורך בכל דרך כלל. אבל חסר לו פרט אחד. היות בנו בלתי נשוי. ולכן השביע לעבד שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען אם הוא ימות בנתים. לפי שראה עצמו זקן. ואמר בא בימים יוצא מן הימים היה לו לומר ולמה אמר בא בימים. אבל פירושו האמיתי בא בימים האמתיים. הם הימים העליונים הנקראים ימות עולם. ויוצא מעולם השקר הוא עולם הזה הדומה ללילה. כדאמרינן במציעא תשת חשך ויהי לילה זה העולם הזה הדומה ללילה וכו׳. ולפי שבא בימים האמתיים. וה׳ בירך את אברהם בכל לא יחסר כל בה:
ואברהם זקן... וה׳ ברך את אברהם – באר הסבות שהכריחו את אברהם לשלוח את עבדו עתה אל ארץ אחרת בעד אשה לבנו, ושהוצרך להשביעו על כך. כי לסבת הזקנה דאג שימות ולא יראה בחופת בנו, והסכים שלא לאחר עוד, ומבלי אין בארצו אשה הגונה לבנו, הוצרך לשלוח אל ארץ אחרת. ומפני עשרו דאג שמא איזה אדם בלתי הגון ירבה שוחד לעבדו כדי שיבחר בבתו, ולא ישתדל להשיג אשה הגונה לבנו, ולכן הוצרך להשביע את עבדו על כל אלה.
ואברהם זקן..וה' ברך את אברהם, the Torah now explains the reasons why Avraham was forced to dispatch his servant to another country in order to secure a wife for his son, and why he had to subject his trusted servant to swearing an oath to him concerning this mission. He was worried that he might die before Yitzchok would find a suitable wife, seeing that he already felt the signs of old age overtaking him. He was worried that he might not live long enough to attend the wedding of his son. He therefore decided not to delay the matter any further. At the same time, due to his extreme material wealth, he was worried that some unworthy person (father of a marriageable girl) would try and bribe his servant into committing his daughter to become Yitzchok’s wife. As a result of the bribe Eliezer would not allow his judgment as to who was a suitable bride to guide him. This is why Avraham made his instructions subject to acceptance with an oath.
[א] ואברהם זקן בא בימים
[1] יומא פרק שלישי דף כח ע״ב (יומא כח:)
[2] קידושין פרק רביעי דף פב ע״א (קידושין פב.)
[3] מציעא פרק שביעי דף פז ע״א (בבא מציעא פז.)
[4] סנהדרין פרק אחד עשר דף קז ע״ב (סנהדרין קז:)
[ב] ברך את אברהם בכל
[1] סוטה פרק ראשון דף ה ע״א (סוטה ה.)
[2] קידושין פרק רביעי דף פב ע״א (קידושין פב.)
[3] בתרא [פרק ראשון1] דף יו ע״ב (בבא בתרא טז:), ודף יז ע״א (בבא בתרא יז.), ופרק תשיעי דף קמא ע״א (בבא בתרא קמא.)
1. זהו מקרה נדיר בו רבנו לא ציין את הפרק. ואולי זו טעות המעתיקים.
בגמטריא בן. דאם לא כן מאי עניינו לכאן – שהקב״ה בירך אברהם בכל. והא דלא כתב ׳בן׳ בפירוש, מפני שהבן הוא נחשב ׳כל׳, שעד שלא היה לו בן לא היה נחשב לו לכלום כל הברכה שברכו, מפני שאמר אברהם ״ה׳ אלקים מה תתן לי ובן משק ביתי יורש אותי״ (לעיל טו, ב-ג), אבל עכשיו דהיה לו בן – היו כל הברכות שלו ברכות, ולא קודם לכך, ולכך כתוב ״וה׳ ברך את אברהם בכל״ על ידי שנתן לו בן:
ואברהם זקן בא בימים – הרבה מפרשים תמהו הלא כבר נאמר ואברהם ושרה זקנים באים בימים והיה כמו ל״ז שנה בין שני זמנים אלו, ובב״ר (מ״ח:ט״ז) מסיק שהחזיר הקב״ה את שניהם לימי נערותן, ותירוץ זה מספיק אך שאין לו סמך מן המקרא. וי״א באים מורה על הזמן ההוא כי הול״ל באו. אלא באים משמעותו שאז היו באים והולכים בימים אבל כאן נאמר בא משמע שכבר בא בימים וזה דקדוק נכון.
וכפי הפשט נוכל לומר, שטובים השנים מן האחד והחוט המשולש לא במהרה ינתק וזה כי האשה הטובה מוספת לבעלה חיים כמו שאמר (קהלת ט׳:ט׳) ראה חיים עם האשה, והבן הטוב מוסיף ג״כ חיים לאביו, כי כל המעמיד בן צדיק כאלו לא מת ק״ו בחייו, לפיכך מן לידת יצחק עד מיתת שרה היה החוט משולש, כי נתוספה לאברהם חיות מצד האשה ומצד בנו יצחק. ובכל הימים הללו היה עומד במעמד אחד לא נתוספה בו חולשה כמנהג הזקנים, כי היו לו ימי שמחה וברכה, אבל קודם לידת יצחק לא היה לו שמחה כי אם מאשתו, ואחר מיתת שרה לא היה לו שמחה כי אם בבנו, על כן היו שני גבולים אלו שוים, כמו שהיה סמוך ללידת יצחק כך נעשה אחר מיתת שרה, לפיכך נאמר לשון אחד על ב׳ זמנים אלו אע״פ שהיה מרחק רב ביניהם. לפיכך היה מהדר תיכף להשיאו אשה, כי חשב אולי אשתו תמלא מקומה של שרה ויהיה שמח בה כמו באשתו ממש, וכך היה שעד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה ונעשית דוגמת שרה ממש כמו שפירש״י בסמוך ויביאה האהלה שרה אמו והרי היא אמו כו׳ וזהו קישור נכון בסמיכות פסוק זה אל הזיווג של יצחק.
ומ״ש בא בימים, כי לפי הנראה יצא מן הימים מבעי ליה, אלא לפי שהמדה ברשעים שימי הילדות הם להם ימי אור ויום בהיר, כי טובים המה להם אל השמושים הגופניים כי זה כל עיקר תכליתם, וימי הזקנה הם אצלם לילה ולא יום כי העולם חשך בעדם יען כי לא יטעמו עוד מן הדבש אשר בקצה המטה, ועל כן הימים הראשונים טובים להם מאלה וכאילו יצאו מימים אל הלילות, אבל בצדיקים מוחלפת השיטה, שבאים מן הלילות אל הימים, כי ימי הזקנה טובים להם אל קניית החכמה, ועל דרך שנאמר (שם ז׳:י׳) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה. כי האומר כן אינו מקפיד על החכמה, לכך נאמר בצדיקים בא בימים לזקנתם.
ויש אומרים, לכך הזכיר בא בימים להורות שלא מחמת צער קפצה עליו זקנה כי אם מחמת שבא בימים, שהרי ברכו ה׳ בכל ולא היה לו שום צער, ונוכל לומר שלכך קרא את אליעזר זקן ביתו שהיה זקן מצד שצרכי הבית היו מוטלים עליו, והודיע לנו הכתוב שמצד שהיה אברהם זקן לא היה בכחו לילך לבדו, גם את יצחק לא רצה לשלוח כי אמר פן ימות פתאום ומי ישים ידו על עיניו.
ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה. דאל״כ מה עניינו לכאן. והא דלא כתב כן בפירוש הוא להודיענו שהבן נחשב כל שעד שלא היה לו בן אמר (לעיל ט״ו:ב׳) מה תתן לי וגו׳ אבל עכשיו כל הברכות שלו ברכות שלימות. [גור אריה]:
Since he had a son he needed to find a wife for him. Otherwise, why does it say this here? The reason Scripture does not write outright [that he had a son] is to teach us that the son was considered like "all things.⁠" Before he had a son, he said (15:2), "What will You give me since I continue to be childless?⁠" But now all his blessings were complete. (Gur Aryeh)
ואברהם זקן וגו׳ – פירוש לצד שראה עצמו זקן וגם ראה כי הגדיל ה׳ להטיב עמו בכל טוב חש על העבד המושל בכל ורואה נכסים מרובים והאיש אדוני הכל זקן יחשוב מחשבות להשיא בתו ליצחק כי יתן בטוב עינו, לזה אמר לו שים נא ידך וגו׳ נתחכם להשביעו בדרך כלל על הכנעני ואזניו תשמענה דבר כי הקול לו קול אליו שיבטל דעתו כי הוא ארור כנען כפי דבריהם ז״ל (ב״ר פנ״ט) ויצחק ברוך.
ואברהם זקן, And Abraham was old, etc. Inasmuch as Abraham felt that he had aged and also in view of the fact that God had greatly blessed him, he worried that the servant who was in charge of all this wealth while his master was visibly aging would develop notions of marrying his daughter to Isaac. Eliezer might want to secure Abraham's wealth for himself through the marriage of his daughter to Abraham's son. This is the reason Abraham made Eliezer swear an oath concerning the fact that his son was not to marry someone of Canaanite descent. Eliezer would thus get the message that his daughter was not suitable marriage material for a son of Abraham who was blessed whereas the Canaanites were cursed (compare Bereshit Rabbah 59,9).
ואברהם זקן בא בימים – טעם ״בא בימים״ בארנו בפרשת לך לך. ומעת בואו אל [ימי הזיקנה] הנהוגים למדת ימי האדם, כל הזמן ההוא ואילך נקרא תמיד ״בא בימים״. [וצריך טעם מדוע נשנית] כאן שנית, שבהיותו בן מאה כבר אמר ״ואברהם ושרה זקנים באים בימים״. חשב רמב״ן ז״ל שנתן סבה למה השביע את עבדו, לפי שראה עצמו זקן מאד וחשב בלבו שאם ישלחנו אל ארץ מולדתו אולי טרם יחזור השליח ילך לו אל בית עולמו, ולכן השביעו על זה.⁠1 [עד כאן תוכן דבריו]. אבל בעבור זה לא היה צריך לאמרו, כי מפורש ארבעים שנה קודם לכן שהיה זקן בא בימים. ולדעתי אין ״ואברהם זקן בא בימים״ לבד העת שהשביע את העבד, אלא שב על הזמן כולו מהיותו בן מאה עד עכשיו. והכתוב יספר חסדי י״י שגברו עליו,⁠2 כי מִטֶבַע הזקנים שיחסרו כח ותאר והדר. גם כל אשר להם יחסר ברוב הימים כי אין להם עוד עוצמה לעשות חיל או להשגיח על עניניהם כראוי. ובאברהם היה להפך כי אע״פ שהיה זקן בא בימים, בהיותו בן צ״ט שנה החליף כח בכל דבר, כי ה׳ ברך אותו בכל. כי אחר שנכנס לברית, חִדֵשׁ השם נעוריו בתאר פנים ובכח ובחיל והוסיף על כל אשר לו בבית ובשדה כמו שהבטיחו השם בפרשת המילה.⁠3 וזה הקדמה לכל הספור הבא אחריו מנישואי בנו והעושר והגדולה שהיתה לו, כמו שספר העבד בבית בתואל. ושחזר ולקח אשה והוליד בנים רבים ושהשגיח על בניו ושלח כולם מן הארץ ונתן להם מתנות, וליצחק נתן כל אשר לו. על כן הודיע הכתוב תחלה שאעפ״י שבהיותו בן צ״ט שנה היה זקן בא בימים וחדל כח מהוליד, הנה מזקנותו ואילך נהפך עתו לטובה בכל דבר והיה גבור חיל עד יום מותו {ולולי זכר כן היינו טועים כי אחרי שנעשה לו נס להוליד את יצחק אחרי זקנתו שב לחולשה הראשונה} וזה פירוש נכבד ואמת.
ברך את אברהם בכל – פירשנו בפרשת לך לך שיש ברכה בדברים הטבעיים, ויש ברכה בדרך פלא כמו ״וצויתי לכם ברכתי״, ״ישא ברכה מאת י״י״ וכדומה. וכן כאן ״וי״י ברך את אברהם״ הפלא ופלא ששב לנעוריו והחליף כח, וכל אשר לו הִרְבָּה בדרך נשגב מן התולדות כמו שהעיד אבימלך ושר צבאו ״י״י עמך בכל אשר אתה עושה״. ואנשי כנען אמרו לו ״נשיא אלהים אתה בְּתוֹכֵנוּ״ לפי שהיה מלמד ומנהיג את בני האדם בדרך החכמה. ולא היתה עליו הברכה בהפלגה כזאת טרם נכנס לברית כי מאז נתקדש בקדושה יתרה ועליונה.
בכל – לפי פשוטו בכל דבריו {כמו ״ידו בכל״4} וכולל כח הגוף בכל אבריו ושמושו בכחות נפשו ובעושר וגדולה וכבוד וכיוצא, ורבותינו שאמרו שהיתה לו בת לא הוציאו המקרא מפשוטו אבל הוקשה להם איך אמר שברכו בכל, והוא חסר בת? והיתה דעת ר׳ מאיר כי זה בכלל הברכה שלא היה לו בת. ומטעם שאמר רמב״ן ז״ל.⁠5 ור׳ יהודה אומר שהיה לו באמת בת ולא נזכרה בתורה. וצריכין אנו לומר כן בעבור מלת ״בכל״ שלא חסר דבר. ואחרים אמרו בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה. ורמב״ן ז״ל גלה סתר הדבר הזה, תראנו כתוב על ספרו. ורשב״ם ז״ל אמר לפי שבא בימים הרי הגיע עת להשיא את בנו בחייו. ולדבריו לא היה צריך לאומרו. ולמה לא קודם לכן? כי גם לצ״ט שנה אמרו ״זקנים באים בימים״.⁠6 ואמר עוד שזכר כי י״י ברך את אברהם בכל, להודיע שלא שלח עבדיו לקחת אשה ממשפחתו בעבור שלא רצו אנשי כנען להזדווג לו, שהרי נתברך בכל וכל העולם רוצים להזדווג לו. וגם זה אין צורך להאמר, כי הוא נאסר ״אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני״ וכמו שפירשנו.
1. המשך דברי רמב״ן בזה. ״ולכן השביע את עבדו אשר ילך יצחק אחר עצתו״.
2. מטבע לשון על פי ״כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו״ (תהלים קג, יא).
3. בראשית יז, ו.
4. שם טז, יב.
5. כי יתקשה למצוא עבורה בעל כראוי לה.
6. בראשית יח, יא.
ואברהם זקן – סיפר הכתוב שלהיותו זקן ולא ידע יום מותו נתן אל לבו למצוא אשה הגונה לבנו יחידו בחייו, ולתכלית זה שלח את עבדו למשפחתו, לא מחמת חוסר נשים בארץ כנען שלא היו רוצים להזדווג לו, שהרי נתברך בכל והשם הגדילו לנשיא אלהים בתוך בני כנען וכל העולם מתאוים להתחתן בו, אבל הוא לא רצה כ״א ממשפחתו, ולפי שידע שאין רשות ליצחק לצאת מארץ הנבחרת, לכן לא שלח את בנו לארם נהרים כפי הראוי שהוא יבחר לו משם אשה, אלא שלח שם את עבדו והשביעו על הדבר הזה כדי שיעשה מעשיו באמת ובתמים ולא במרמה:
בא בימים – הוא הרחבת גבול הזקנה והיה עתה בן ק״מ שנה, ואף שגם כשהיה בן צ״ט שנה ושרה בת צ׳ נאמר עליהם באים בימים, הנה שם הוא בינוני שהתחילו לבא בימי הזקנה, אבל כאן הוא עבר:
וה׳ ברך את אברהם בכל – באורך ימים ועושר וכבוד ובנים מכל חמדת האדם, ונתקיים בו מ״ש האל ואברכך:
ה׳ ברך את אברהם בכל – הטעם שהיה עשיר, והזכיר זה להודיע, כי לא מבלתי נשים החפצות להזדווג לבנו שלח את עבדו למשפחתו; כי הכל חפצים להדבק בעשירים (רשב״ם).
and the Lord had blessed Abraham in everything. The meaning is that he was rich; this is mentioned to make it known that it was not for want of women willing to marry his son that Abraham went his servant to his family, for everyone wants to be connected with the rich (Rashbam).
ואברהם זקן בא בימים – הקדמה זו כוללת את סיכום חיי אברהם: הוא היה ״זקן״, ״בא בימים״, וה׳ בירך אותו ״בכל״. עבודת חייו הושלמה, ולא היו לו עוד כל שאיפות עבור עצמו. דאגתו היחידה הייתה נתונה עתה לבנו ולביתו אחריו.
זקן – כפי שביארנו לעיל (יט, ד), שורש זה, הקרוב ל״סכן״ ו״זין״, מציין את מי שנעשה חכם מתוך נסיונות החיים; בניגוד ל״נער״, שעדיין ״מנער״ מעליו רשמים, אינו קולט רשמים באופן קבוע ואינו לומד מהחיים, אלא מבקש ליצור את עולמו מתוך עצמו.
יש להבחין בין ״זקן״ לבין ״יָשָן״. ״ישן״ (שממנו מתקבל שֵׁנָה) מציין מצב של כלות כח, בו אזלו כל כחותיו של אדם, עד שנעשה תשוש וקהה חושים. מכאן גם ״אישון״ [משלי ז, ט; כ, כ], חושך. לעומת זאת, ״זקן״ מציין את מה שנרכש במהלך עבודת החיים, הבשלת האישיות. מכאן גם מאמר חז״ל: ״זקן זה שקנה חכמה״ (קידושין לב:), או המאמר הכולל אף יותר: ״זקן זה שקנה שני עולמות״ (בראשית רבה נט, ט).
החכמה היהודית תמיד מכירה במלוא ערכו של העולם הזה, בצד ערכו של העולם הבא, ומכריזה: ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״, על אף שהיא גם מוסיפה ״ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה״ (אבות ד, יז). לחכמה היהודית, ״זקן״ הוא זה שבחייו עלי אדמות, כבש את שני העולמות, את העולם הזה עבור העולם הבא, ע״י הטבעת חותם האלקות על החיים הארציים. ״צדיקים ישכינו שכינה בארץ״ (ילקוט שמעוני, בראשית כז), הצדיקים מכינים את העולם להיות מעון לשכינה.
לפי נקודת מבט זו נאמר גם ש״בא בימים״ פירושו: ״בא בדיופלין״ (בראשית רבה נט, ו). אברהם זכה לשני העולמות, הארצי והאלקי; ״בא בפילון מפולש לחיי עוה״ב״, ימי חייו היו עבורו פילון מפולש, פרוזדור המוביל היישר לחיי העולם הבא. ימיו לא התגברו עליו, אלא הוא פסע דרכם, כל יום שימש לו כאבן דרך בדרכו לנצחיות.
ברך את אברהם בכל – חז״ל מדמים פסוק זה לדברי יצחק: ״ואוכל מכל״ (להלן כז, לג), ולדברי יעקב: ״יש לי כל״ (להלן לג, יא). בראותם בשלושת הביטויים: ״בכל״, ״מכל״, ״כל״, את תמצית חיי האבות, אומרים חז״ל: ״שלשה הטעימן הקב״ה מעין עולם הבא ואלו הן אברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו בכל מכל כל״ (בבא בתרא טז:⁠־יז.).
מהלך חייהם של שלושת האבות היה שונה מהבחינה החיצונית. אברהם, כל חייו היו עלייה מתמשכת, המגיעה לפסגתה בהתכבדו כנשיא אלקים בין האומות. יעקב, לעומת זאת, היה אנוס לברוח מארץ מולדתו כשרק מקלו בידו, כדי לעבוד עבודת עבד אצל דוד רמאי. יצחק עמד בתווך ביניהם, בביתו, אפשר כבר היה לראות את תחילת הסוף של הימים המאושרים. אך למרות ההבדל בין האבות, הטעים ה׳ לכל אחד משלשתם בחייו מעין עולם הבא, שהרי כל השלושה זכו לברכת ה׳: בכל, מכל, כל.
אם מבינים אנו את דברי חז״ל אלה באופן הנכון, פירושם יהיה כך:
אושרו של אברהם בא לידי ביטוי בזה שהוא עצמו התברך ״בכל״ – בכל דבר. אדם יכול לראות ברכה בכל מעשיו, כל אשר יעשה יצליח; אולם הוא עצמו יישאר בעצב בתוך כל הברכה. כל נכסיו יכולים לגדול ולצמוח, אך בלבו אין שמחה, ואין בו צמיחה או פריחה רוחנית. אבל אברהם הרגיש עצמו מבורך, ופרח בכל ברכותיו.
הביטוי שהשתמש בו יצחק – ״ואוכל מכל״ – פחות חזק הוא. והוא דומה למה שנאמר: ״עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ״ (תהלים פד, ז): הצדיקים הופכים את דמעותיהם למקור של ברכה. ״שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע״ (קהלת ח, ה): מי שרואה את כל חייו מנקודת מבט של ״מצוה״, ושל חובה המוטלת עליו, לא יֵדַע שום דבר רע. גם עתות צרה מטילות עליו חובות; ובעשיית חובתו בזמנים של מצוקה, הוא מוצא את אושרו בכל עת. ״ואוכל מכל״ – הוא מוציא את מחייתו מכל דבר.
המדרגה הגבוהה ביותר, הניתנת על כל פנים להשגה על ידי כל אחד בכל מצב, היא מדרגת יעקב: ״יש לי כל״. הוא לעולם אינו חסר דבר משום שאינו רוצה לקחת אלא לתת ולעשות. אף במצבים המדכאים ביותר, כמו אלה שהתנסה בהם יעקב, מוצא אדם סיפוק עליון בחיים.
במסכת בבא בתרא (טז:) מובאים עוד שלושה פירושים ל״וה׳ ברך את אברהם בכל״: ״מאי ׳בכל׳? ר׳ מאיר אומר שלא היתה לו בת, ר׳ יהודה אומר שהיתה לו בת, אחרים אומרים בת היתה לו לאברהם ו׳בכל׳ שמה״. לזה מוסיף ר׳ אלעזר המודעי, שכל כך מפורסמת הייתה ידיעת אברהם בחכמת האצטגנינות, עד ״שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו״. ר׳ שמעון בן יוחאי אומר: ״אבן טובה הייתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא״.
והנה, לא מתקבל על הדעת, שחז״ל היו רואים אדם כמבורך בזה שלא הייתה לו בת. גם לא יתכן כלל שזוהי השקפת חז״ל, שכן לדעתם מטרת הנישואין אינה מושגת אלא אם כן נולדו בן ובת (יבמות סא:). ומלבד זאת, לא יכול להיות מקום פחות ראוי להבעת השקפה שכזאת מאשר פרקנו, שכל עיקרו – מעשיהם של שרה ורבקה – אינו אלא שיר הלל בשבחה של האשה. לכן נראה שיש להבין את דברי חז״ל (בבבא בתרא טז:) באופן זה:
ה׳ בירך את אברהם ״בכל״: בכל נדודיו, לכל מקום שהלך, שמר עליו ה׳ בהשגחתו המיוחדת וחסך ממנו כל צער ומפח נפש. אך דווקא בנקודה זו, בה אנו רואים את דאגתו הגדולה של אברהם למצוא בת זוג מתאימה לבנו היחיד, עת היה צריך להשליך יהבו לגמרי על ה׳; עולה המחשבה בלב: כמה גדולה הייתה צריכה להיות הדאגה לאברהם וכמה רב הצער, אילו הייתה לו בת והיה עליו למצוא לה בעל מבין בני כנען או ארם. בנו של אברהם עתיד, בסופו של דבר, להביא לרוחו של אברהם גם בת מבנות כנען או ארם; אך מסיבה זו עצמה תאבד בת אברהם לרוח אברהם, בשל השפעת בעלה הכנעני או הארמי. שכן הבן בונה ומרחיב את בית אביו, אך הבת עוברת לבית ״חמיה״, המקיף אותה כ״חומה״ (עיין פירוש לעיל יט, יב). אילו הייתה לאברהם בת, היו נכדיו מתחנכים לעבודה זרה כנענית או ארמית. ה׳ חסך מאברהם את הצער הזה כשבירך אותו ולא נתן לו בת. זו דעת ר׳ מאיר.
ר׳ יהודה ממשיך באותו מהלך מחשבה, אך טוען שאדרבה, ברכת ה׳ היא תעשיר, ולא תתבטא בשלילה גרידא. ה׳ אכן נתן לאברהם בת; וברכתו מה׳ הייתה שהיא נותרה ״שלו״ אף בנישואיה. לכן הייתה הבת הגשר בין ביתו המבודד של אברהם לבין שאר העולם; והיא זו שהביאה את רוחו לשרות על העמים סביבותיו. בו עצמו היו מביטים בתמיהה, אך היו מניחים לו ללכת לבד בדרכו שלו.
אחרים אומרים, שעבור מטרה זו לא היה צורך בבת בשר ודם. כח ברכת ה׳ של ״בכל״, גדול היה מכחה של כל בת. ברכה זו, שהייתה גלויה וניכרת ״בכל״, בכל דבר, משכה אליה את עיני הבריות ועוררה בהן כבוד והערצה לאברהם ולדרך חייו. הודות לברכה זו, נוסדו קשרים בין אברהם לבין העולם החיצון.
דבר זה בא ביתר ביאור בדברי ר׳ אלעזר המודעי ור׳ שמעון. אילו היה אברהם עני, או לא משופע בנכסים, ודאי שלעצמו היה שמח בחלקו ושבע רצון; אך הוא לא היה מתפרסם, ורישומו לא היה ניכר בעולם. ואילו היה עשיר והיו הבריות סבורות שמזלו הטוב הבלתי רגיל של אברהם, היה מבוסס אך ורק על מוסריותו הגבוהה, היו רואים את אושרו כברכה היוצאת מגדר הרגיל, המוענקת רק למי שחי בעצמו בבדידות. הם היו מעריצים את אברהם, אך הוא היה נשאר מבודד. שכן אין אנשים משכימים לפתחו של אדם כדי ללמוד ממנו כיצד לעלות במעלות המוסריות. אלא בני זמנו של אברהם האמינו – כדרכן של הבריות, כשהן רואות אדם שהמזל האיר לו פנים באופן בלתי רגיל – שהוא חייב את הצלחתו לידע סודי ולכשפים. זה מה שמשך את מנהיגי העולם אל אברהם: הם בקשו להבין את סוד ״אבן החכמה״ המוחזקת בידי ״המתבודד בר המזל״.
ר׳ שמעון אומר שהענין כאן לא היה רק הצלחתו החומרית של אברהם, אלא שעצם אישיותו הייתה כה מרשימה ומשיבת נפש, עד שבה לבד היה די למשוך אל אהלו המונים מבני האנושות הסובלת.
דרך ראשי פרקים אלה, נתנו לנו חז״ל הצצה קלה על בני דורו של אברהם וגישתם אליו.
שאלות:
למה הקדים שאברהם זקן ושה׳ ברכו. למה השביע את העבד ולא ליצחק. ולמה השביעו במצות מילה. ולמה בחר בבנות חרן יותר על בנות הכנעני.
ואברהם זקן – ספר מה שהגיע את אברהם להשביע את אליעזר שזה ע״י שאברהם זקן וה׳ ברך, כי לפעמים ידחה אדם נשואי בנו בשיאמר עוד חזון למועד, אבל אברהם היה זקן (וכבר אמר ואברהם ושרה זקנים, אז היה תחלת ימי הזקנה, ועתה היה סוף ימי הזקנה שיתחילו ימי השיבה, וירא פן יקדימנו המות) ולפעמים ידחה אדם נשואי בנו עד יכין לו פרנסה כמ״ש הכן בחוץ מלאכתך וכו׳ והדר ובנית ביתך, אבל אברהם היה מבורך בכל.
{Why the preface: place Eliezer under oath; namely, because Avraham was old...and the Lord blessed Avraham with everything?}
AVRAHAM WAS OLD. The narrative conveys what it was that induced Avraham to place Eliezer under oath; namely because Avraham was old…and the Lord blessed Avraham with everything. Sometimes a man will delay marrying off his son, saying to himself that he still has a vision of the appointed time,1 however, Avraham was old. (It has been stated earlier that Avraham and Sarah were old. But that was the beginning of old age (ziqnah), while now the days of old age were at an end and the days of deep old age (seivah)⁠2 had begun — and he feared lest he die first.) Or else he might delay until he had prepared a livelihood for him; as it is written,⁠3 Prepare your work outside...and afterwards build your house; however, Avraham was blessed with everything.
1. Hab. 2:3.
2. See Avoth 5:26: at sixty comes ziqnah, at seventy comes seivah.
3. Prov. 24:27.
ואברהם זקן: הקדים הכתוב להודיע לפני הענין המסופר בפרשה זו שאברהם היה ״זקן בא בימים״, מבואר שהוא נוגע לענין1. כי לולא זה לא היה מצוה לעבדו אלא הוא בעצמו היה מזדרז למצוה רבה זו ליתן אשה ליצחק, שבזה תלוי כל התכלית {להוציא ממנו אומה הנבחרת שהבטיחו הקב״ה}, אבל משום שהיה זקן...
בא בימים: היינו שהיה מחשב כמה ימים עוד יחיה, על כן היה חושש אולי ימות בדרך רבה כזו2.
אמנם בלי זה הטעם היה רשאי לילך בעצמו לארם נהרים, אע״ג שהיה מוזהר ללכת משם3, כבר ביארנו (לעיל כב,כ) שממעשה העקידה הותר לו לחשוב מהארץ הזאת ולזכרה, והכי נמי הותר לו הליכת עראי לשם.
וה׳ ברך את אברהם בכל: עוד טעם על שלא הלך בעצמו, משום שהיו עסקיו עם כל אדם, זה בא ושואל בעניני אמונה וזה להתפלל עליו4, וכדאיתא בב״ב (טז,ב) שמרגלית היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו5 וכו׳, והכוונה היא – תפילתו וברכתו6. וכיוצא בזה היו הרבה ענינים מוטלים עליו, ומשום זה לא היה יכול לצאת ממקומו
[הרחב דבר: והנה איתא בב״ר (נט,ז) על ״וה׳ ברך את אברהם בכל״, שהיה שולט ביצרו7. וכן דרשו (שם שם,ח) על הא דכתיב באליעזר ״המושל בכל אשר לו״ שהיה שליט ביצרו כמותו. ולכאורה תמוה, וכי אפשר שהיה העבד שוה לאדוניו ח״ו.
אבל באמת אין היצה״ר של העבד שוה ליצרו של אברהם אבינו, שאברהם אבינו היה נשיא ומנהיג את הדור, ובזה האופן עלול אפילו צדיק גמור ליפול ברשת הכבוד והמשגה בין אדם לחבירו, כמו שכתבתי בספר דברים (י,יב)8, משום הכי כתיב דבאברהם אבינו היתה ברכה ששלט ביצרו בכל, פירוש, בדבריו עם כל אדם. כמו בנוסח התפלה ״ונפשי כעפר לכל תהיה״ {דמשמעו סובל ונכנע לכל אדם. ופירוש התוספות ברכות (יז,א)9 נראה דוחק.} אבל גבי העבד כתיב ״המושל בכל אשר לו״, משמעו שולט ביצרו במה שהיה נוגע אך לנפשו10, בעניני תאוה וכדומה, אבל דבר כללי לא היה לו עם אדם.]
והנה הודיע הכתוב ג״כ בזה צדקת אברהם לפני הענין, ללמדנו שהיו הכל באין לפניו ודאג לטובת רבים, לכן היה מוכרח להעמיס לקיחת אשה לבנו על עבדו.
1. ובב״ר מח,טז: והלא כבר נאמר (יח,יא) ״ואברהם ושרה זקנים באים בימים״, אלא שהחזירו הקב״ה לימי נעוריו.
2. וכעין זה בחזקוני.
3. ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך״, ע״פ רש״י שם שפירש ׳אלא כך אמר לו, התרחק עוד משם וצא מבית אביך׳, כלומר, שבציווי של ״לך לך״ נכללה גם התרחקות מחרן ולא רק מארץ מולדתו אור כשדים. ועיין בדברי רבינו לעיל יב,א. ד״ה מארצך.
4. ולפי״ז המשמעות של ״בירך... בכל״, שבירכו בדבר מסוים ש״כל״ העולם נצרכים לו.
5. כתנאי, ״וה׳ בירך את אברהם בכל״, מאי ״בכל״... ר״מ אומר... רבי יהודה אומר... אחרים אומרים... ר״א המודעי אומר... רשב״י אומר, אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא...
6. ולשון רבינו לעיל יב,ב: היינו שהיתה תפלתו זכה ומקובלת.
7. ר׳ לוי אמר תלת, ״בכל״ – שהשליטו ביצרו, ״בכל״ – שעשה ישמעאל תשובה בחייו, ״בכל״ – שלא חסר קלרין שלו כלום.
8. עה״פ ״ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך וגו׳⁠ ⁠⁠״.
9. ז״ל בד״ה ונפשי כעפר לכל תהיה: מה עפר אינו מקבל כליה לעולם, כן יהי רצון שזרעי לא יכלה לעולם...
10. ״אשר לו״.
ואברהם וגו׳ – פסוק זה משמש מבוא לסיפור הבא.
זקן – לפי פסוק כ׳ בפרק הבא היה אז אברהם בן מאה וארבעים שנה.
בא בימים – זקן מאוד; השווה לעיל י״ח:י״א.
וה׳ ברך וגו׳ – גם זה שייך למבוא שמאפשר הבנת המסופר לאחר מכן: ברכת ה׳ זו שליוותה את אברהם בכל דרכיו, היא אשר נטעה בלבו את הידיעה הברורה, שה׳ — מידת החסד — תמיד עמו ומנהיג אותו. ומכאן הבטחון החזק והבלתי ניתן לערעור, שאמנם ה׳ ישלח רעיה לבנו. ומשום כך גם בא בכל הפרק הזה השם ה׳, כמו שבא בפרק ב, שבו מסופר, כיצד ה׳ בורא את אשתו של אדם הראשון ומביא אותה אליו. שם מדובר בהבטחת קיומו של המין האנושי, ואילו כאן מדובר בבריאתו של העם הנבחר.
בכל – ״אחרים אומרים, בת היתה לו, ובכל שמה״,⁠1 וראה ברמב״ן פירושה של אימרת חז״ל זו.
ואברהם זקן – א״ר חמא ב״ר חנינא, מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר ואברהם זקן.⁠1 (יומא כ״ח:)
ואברהם זקן – עד אברהם לא הוי זקנה ומאן דהוי בעי לאשתעי בהדי אברהם הוי משתעי בהדי יצחק, ביצחק – הוי משתעי באברהם, אתא אברהם ובעי זקנה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים.⁠2 (ב״מ פ״ז.)
וה׳ ברך וגו׳ – התורה משמרתו לאדם מכל רע בנערותו ונותנת לי אחרית ותקוה טובה בזקנתו, שנאמר ואברהם זקן וה׳ ברך את אברהם בכל.⁠3 (קדושין כ״ב.)
בכל – דרש רב עוירא. כל אדם שיש בו גסות הרוח וחוזר בו נאסף בזמנו כאברהם אבינו, שנאמר (איוב כ״ד) והומכו ככל יקפצון,⁠4 כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל.⁠5 (סוטה ה׳.)
בכל – תניא, ר׳ מאיר אומר, בכל – שלא היתה לו בת, ר׳ יהודה אומר שהיתה לו בת,⁠6 אחרים אומרים שהי׳ בכל שמה, ר׳ אליעזר המודעי אומר, אצטגנינות היתה לו לאברהם אבינו שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו,⁠7 ר׳ שמעון בן יוחאי אומר, אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם וכל חולה שהיה רואה אותה מיד נתרפא.⁠8 (ב״ב ט״ז:)
בכל – תניא, וה׳ ברך את אברהם בכל – שלא מרד עשו בחייו, דבר אחר בכל, שעשה ישמעאל תשובה בחייו.⁠9 (שם שם)
בכל – ת״ר, אברהם אבינו הטעימו הקב״ה מעין עולם הבא, ולא שלט בו יצה״ר ומלאך המות ורמה ותולעה, דכתיב וה׳ ברך את אברהם בכל10 (שם י״ז.)
1. וכהאי גונא דרשינן ביצחק וביעקב ובזקני דור המדבר דבכולם כתיב הלשון זקנה. והנה הענין והדרש מלשון זקנה לחכמת התורה צריך באור. ונראה, כי סתם זקן כל אחד לפי ערכו אסף חכמה ודעת ע״פ נסיונותיו ומקרי ימיו הרבים, וכ״מ ממ״ש איוב (ל״ב) אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה, וכן אמר שם (י״ב) בישישים חכמה, ולכן אמרינן בעלמא אין זקן אלא מי שקנה חכמה. (קדושין ל״ב ב׳], והיינו דבלא זה אין יתרון לזקנה על הבחרות, אכן יש שמשפיע הקב״ה רוח חכמה גם על צעיר לימים ונקרא גם הוא זקן על שם קנין החכמה הבאה לו הנועדה בטבע רק לזקן. וזו היא כונת אונקלוס שתרגם על בן זקונים – בר חכים, ולכן מפרש כאן במעלת נפש אברהם אבינו וכן ביצחק וביעקב שהיו תלמידי חכמים ומרביצים תורה, וסמך על לשון זקן הנאמר בכולם ע״פ הבאור הנ״ל.
וענין הישיבה והרבצת התורה שהפיץ אברהם אבינו ואחריו יצחק ויעקב ובניו והזקנים כמבואר בפרשיות הסמוכות ובפ׳ שמות בפסוק לך ואספת את זקני ישראל הוא – כפי שידוע בתורה ובאגדות – כי בימי אנוש טעו בני האדם לחשוב מחשבות בוערות שאחרי שחלק הקב״ה כבוד לצבא מרום, כוכבים ומזלות וגלגלים שנתנם במרום להנהיג את העולם, והם שמשים המשמשים לפניו ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלק להם כבוד, וזהו רצון ה׳ לכבד את מי שגדלו וכבדו, והתחילו לבנות להם במות ולהקריב קרבנות וכו׳, וברבות הימים הוסיפו הטועים לטעות ולתעות ולעשות צורות ותמונות כאלה וכדומה להם ולחשוב הם עצמם לכחות אלהית ועבדום לשמם ביחוד, ועוד עמדו נביאי שקר להוסיף להטעות את העם בתכונת העבודה ובערך כחות האלהיות אשר בהצורות שזו מריעה וזו מטיבה וזו עבודתה בכך וזו בכך וכדומה מן הטעותיים וההבלים, וכך היו הדורות מתנהגים עד שנולד אברהם אבינו והשיג דרך האמת שיש בורא אחד הבורא את הכל וזולתו אין כל והתחיל ללמד לתועים בינה ולערוך דין עמהם והי׳ הולך וקורא בשם ה׳ וקבץ אליו אלפי אנשים וחזרם לדרך האמת והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול מאחדות ה׳ ומהבליות העבודות לאלילים ולכוכבים ומזלות ולפסילים וכדומה, וחבר בענין זה ספרים מיוחדים, וכמ״ש בע״ז י״ד ב׳ דמסכת ע״ז של אברהם אבינו היתה של ארבע מאות פרקים ולמד לכל הנלוים אליו [ויתכן דהמספר ד׳ מאות הוא ע״ד ההפרזה וכעין מש״כ הרשב״ם בפסחים קי״ט א׳] ואחריו למד והזהיר יצחק ואחריו יעקב והוא מינה את לוי לראש המורים ואחריו למדו שבט לוי והזקנים, וזה הוא באור ענין הישיבה והפצת התורה שמצינו באבות ובזקני ישראל, וכמ״ש בגמרא כאן מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, וע׳ ברמב״ם פ״א מעבודת כוכבים בבאור יותר רחב בזה, והענין מבואר.
2. ואע״פ דאמרינן בסנהדרין ל״ח א׳ בשלשה דברים נשתנו בני אדם זה מזה וחד מינייהו במראה, אך מפני שהקב״ה צר צורתו של אברהם ביצחק מפני הרנון שמאבימלך נתעברה שרה [כמבואר לקמן ר״פ תולדות] לכן הי׳ העולם מתחלפין מזה על זה, ולכאורה צ״ע מ״ש עד אברהם לא הוי זקנה והא מצינו כמה פעמים תאר זקנה עד אברהם, כמו מנער ועד זקן (פ׳ וירא) ובאברהם גופי׳ כתיב ואדוני זקן, וא״כ מאי אולמי׳ דפסוק זה מהקודמים, וכבר העיר על זה מהרש״א יעו״ש.
אמנם י״ל באור הענין דעיקר הדיוק מכפילת לשון ענין זקנה דכתיב כאן זקן ובא בימים, והוא ע״פ מ״ד במ״ר כאן זקן בא בימים, יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בא בימים, ויש שבא בימים ואינו בזקנה, והבאור הוא, כי לפעמים יש אדם שהשיבה זרקה בו קודם זמנו, היינו שאינו בא עוד לימי זקנה והוא מרוב צער ויגיעה וכדומה, וכמ״ש ראב״ע הרי אני כבן שבעים שנה (ברכות י״ב:), ולהיפך יש אדם שבא בימים ועדיין לא נראו בו סימני זקנה.
ולפי״ז הוי הכונה כאן, שאע״פ שקודם אברהם ג״כ הי׳ זקנה, אך לא היתה ניכרת בסימניה, ורק אברהם מפני שחפץ שיבדילו אותו בהיכר פנים מיצחק ביקש מהקב״ה שתהיה הזקנה ניכרת בו, וזהו שאמר ואברהם זקן בא בימים, שהי׳ אצלו שני מיני זקנה, היינו שבא בימים וגם היתה הזקנה ניכרת בו.
3. וכ״ה אומר (תהלים צ״ב) עוד ינובון בשיבה, ונסמך על הדרשא דלעיל דאברהם אבינו הי׳ זקן ויושב בישיבה ומרביץ תורה ברבים, יעו״ש, וע״ע לפנינו לעיל בפ׳ לך בפסוק ואברם כבד מאד במקנה וגו׳ מה ששייך לדרשא זו.
4. מקודם לזה אמר, כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט [מחשיבותו] שנאמר (איוב כ״ד) רומו מעט, כיון שרומו – מתמעט, ועל זה מוסיף כאן ואם חוזר בו נאסף בזמנו כאברהם אבינו שנאמר והומכו בכל, כלומר, שאם חזר ונעשה עניו שממיך את עצמו יקפצון מן העולם, ימותו מות ישרים כאותן שכתוב בהן כל. ויתכן דדריש יקפצון כמו יקבצון בחלוף פ״א בבי״ת מפני שמוצא שתיהן מן השפתים וכמו בקע – פקע, הפקר – הבקר, ופעל קבץ הוא נרדף עם פעל אסף וקבר כמו לא תאסף ולא תקבץ (יחזקאל כ״ט, ה), מצרים תקבצם מף תקברם (הושע ט, ו) והוא מלשון וענין מיתה וקבורה.
5. באברהם כתיב כאן בכל, וביצחק כתיב (פ׳ תולדות) ואוכל מכל, וביעקב כתיב (פ׳ וישלח) וכי יש לי כל.
6. יתכן לומר דפליגי בפלוגתת ר׳ יוחנן וריש לקיש בסוגיא כאן, דר״י ס״ל דכשנולדה נקבה רביה באה לעולם [מפני שממהרת לילד], ור״ל ס״ל מריבה באה לעולם [עיין הבאור לפנינו לעיל בפ׳ בראשית ו׳ א׳], וס״ל לר״מ כאן כר״ל ור׳ יהודה כר׳ יוחנן. ויש להאריך בענין דרשא זו בדברי אגדה, אכן כבר כתבו בזה הרבה מפרשים, וגם אין מתכלית חבורנו להאריך באגדה.
גם י״ל בדעתי׳ דר״מ דאזיל לשיטתי׳ שתיקן לברך בכל יום שלא עשני אשה, כמבואר במנחות מ״ג ב׳, וזה י״ל מפני שערך הנשים הי׳ קיל בעיניו, מפני קלות דעתן, כמבואר בע״ז י״ח ב׳ שברח מחמת כסופא מפני ברוריא אשתו יעו״ש, וגם מפני שנכשל ע״י אשה אחת כמבואר בתולדתו בסה״ד. ומזה סמך להגירסא האמתית במנחות שם ר׳ מאיר ולא ר׳ יהודה, כמו שהעיר במסה״ש.
7. ענין האצטגנינות הוא החכמה והידיעה במחזה ומשטר הכוכבים וכמבואר לפנינו לעיל בפ׳ לך בפ׳ ויוצא אותו החוצה.
8. וכתבו התוס׳ אע״פ שאמרו בב״מ פ״ז א׳ עד יעקב לא הוי חולשה – היינו חולי של מיתה.
9. עיין מענין דרשא זו לקמן ס״פ זו בפ׳ ויקברו אותו יצחק וישמעאל ובר״פ תולדות בפסוק ויבא עשו מן השדה.
10. כלומר לא חסר שום טובה וגם מטובת עוה״ב, ומבואר דגם לא שלט בו יצה״ר, דאם שלט הי׳ מתגבר עליו והי׳ מצטער על אשר לא יכול למלאות מה שמסיתו, והי׳ בזה חסר טובה, וגם מלאך המות לא שלט בו קודם מיתה כיון דגורם יסורי מיתה, אלא מת מיתת נשיקה שהיא קלה ונוחה. והעדר השליטה של רמה ותולעה אף דהוא לאחר מיתה יתבאר ע״פ מ״ש בע״ז כ׳ ב׳ דקודם מיתת האדם מלאך המות זורק בו טפה, ממנה מת, ממנה מסריח וכו׳, וממילא ממנה גם יש לו רמה ותולעה שדרכן לקנן בגוף סרוח, ולכן מכיון שאברהם מת ע״פ ה׳ ולא ע״י מלה״מ ממילא לא נזרקה בו הטפה של מרה וא״כ לא נתקלקל גופו וממילא לא שלט בו רמה ותולעה. וע״ע לקמן בפ׳ תולדות בפ׳ ואוכל מכל ובפ׳ וישלח בפסוק יש לי כל שגם ליצחק וליעקב היו הזכיות האלה, ובגמרא חשיב עוד.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144