×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {פרשת חיי שרה} אוַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃
The life of Sarah was one hundred twenty-seven years,⁠1 the years of Sarah's life.
1. one hundred twenty-seven years | מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים – Literally: "one hundred years, twenty years, and seven years". On the various redundancies in the verse, compare Rashi, drawing off Bereshit Rabbah 58:1, Radak, and Ramban.
א. ‹פפ› ל=פרשה סתומה
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[א] 1ויהיו חיי שרה, אמר ר׳ חייא הא אוקמוה בהא כד אתעקד יצחק בר תלתין ושבע שנים הוה כו׳, ואינון ל״ז שנין מיומא דאתייליד יצחק עד שעתא דאתעקד אינון הוו חיי שרה ודאי כחושבן ויהיו בנימטריא תלתין ושבע שנין הוו. (זח״א קכג.)
[ב] 2ויהיו חיי שרה וגו׳, יודע ה׳ ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה (תהלים ל״ז:י״ח), כשם שהן תמימים כך שנותיהם תמימים, בת עשרים כבת שבע שנים לנוי, בת מאה כבת עשרים שנה לחטא. (בראשית רבה נ״ח)
[ג] 3מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, מפני מה מונה שנותן של ראשונים מקוטעין אלא ללמדך שכל יום ויום שקול כנגד הכל, וכן את מוצא באמנו שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שהיתה בת מאה כבת עשרים בכח, ובת עשרים כבת שבע בצניעות ובטהרה, והיתה בת שבע כבת עשרים בדעת, ובת עשרים כבת מאה בצדקות, ללמדך שהמאה שקולה כעשרים וכשבע, והשבע שקול כעשרים, והעשרים כמאה. (מדרש הגדול).
[ד] 4ויהיו חיי שרה, זש״ה נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו (זכריה י״ב:א׳) כו׳ שבשעה שהוא נותן רוח באדם אומר לו כך וכך יהיו מספר ימיך כו׳ וכן מצינו שנמנו שנותיהם של צדיקים להודיען זמנן שקבע להם הקב״ה לימי חייהם וכן הוא אומר בשרה ויהיו חיי שרה וגו׳. (ילמדנו).
[ה] 5ויהיו חיי שרה, למה ייחס הכתוב שנותיה של שרה מכל הנשים לפי שדיבר עמה המלאך ולהודיע מן החשבון שהיה יצחק כשנעקד בן ל״ז שנה. (אור האפלה)
[ו] 6שנה - שנים, פתח רב מתיבתא מאן דאיהו זעיר איהו רב, מאן דאיהו רב איהו זעיר, דכתיב ויהיו חיי שרה וגו׳ מאה דאיהו חושבן רב כתב ביה שנה זעירו דשנין חד אזעיר ליה, שבע דאיהו חושבן זעיר אסגי ליה ורבי ליה דכתיב שנים כו׳. (זח״א קכב:)
[ז] 7שני חיי שרה, ד״א יודע ה׳ ימי תמימים (תהלים ל״ז:י״ח) זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, אמר רבי יוחנן כהדא ענלתא תמימתא, ונחלתם לעולם תהיה שנא׳ ויהיו חיי שרה מה צורך לומר שני חיי שרה באחרונה, לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעוה״ז ולעוה״ב. (בראשית רבה נח)
[ח] 8מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, ר׳ עקיבה היה דורש והצבור מתנמנם ביקש לעוררן, אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ״ז מדינה, אלא תבוא אסתר שהיא בת בתה של שרה שחיתה מאה וכ״ז שנה ותמלוך על קכ״ז מדינה. (בראשית רבה נח)
[ט] 9שני חיי שרה, כל שנותיה עברה בשמחה ובששון, ואעפי״כ ותמת שרה בקרית ארבע. (לקח טוב)
1. בדרשת אבן שועיב כותב ויש במדרש כי במלת ויהיו רומז כי ימי חייה היו שבעה ושלשים שנים טובות, כי קודם שנולד יצחק לא היו חייה חיים כי מי שאין לו בנים חשוב כמת כו׳ שבשעת העקדה מתה. וכלשון זה הוא במדרש אגדה. וכ״כ הרבינו בחיי על דרך המדרש שני חיי שרה כמניין ויהיו ל״ז. והמפרשים הראשונים בעלי התוס׳ הרא״ש ובפי׳ הטור וחזקוני כ׳ זאת סתמא בלי מקור.
2. כ״ה ברש״י לפנינו ובמדרש אגדה. ובחזקוני ובריב״א עה״ת פי׳ כבת ז׳ ליופי שאין דרכה לקשט אף היא כשהיתה בת כ׳ היתה יפה בטבעה בלא כחל ובלא שרק. ומ״ש כבת כ׳ לחטא עי׳ מ״ש לעיל בתורה שלמה פ״ג מאמר רב. בבאור באריכות מענין זה. ויש להוסיף עוד מדרש משלי פ״א א״ד, וגמ׳ ב״ב קנה. וגיטין סה. ומדרש הנעלם בז״ח כ׳ אין בי״ד של מעלה דנין את האדם עד שיהא בן עשרים. וראה מ״ש בענין זה ר׳ אהרן אלדאבי בס׳ קניזל. ועי׳ ז״ח קי״ט. ובחזקוני כאן, וכן בפי׳ הר״י מוינא כ׳ וא״ת הא קים לן דבני עשרין בני עונשין הן כו׳ אלא באותו פרק לא היו בני עונשין עד ק׳ שנה עד מתן תורה שהיתה מהנפש אשר עשו בחרן כו׳ אף כשהיתה בת מאה שכבר עבר מתן תורה והיו בני עונשין היתה בלא חטא. ועי׳ ברע״ב כאן. ובילקוט תהלים רמז תש״ל. ובלקח טוב וכן מביא בחזקוני דבאגדה דרשי בת ק׳ כבת כ׳ לנוי ובת כ׳ כבת ז׳ לחטא. וכ״ה בכת״י חמאת החמדה. ובפענח רזא פי׳ כן בשם הר״י. ועי׳ בזה לקמן מאמר ג. גרסאות אחרות.
3. בכת״י אור האפלה ומעין גנים, למה פרסם הכתוב שנותיה של שרה שכל ענין נדרש לבדו, בת ק׳ לדעת בת כ׳ לכוח בת ז׳ לנוי. ובסגנון אחר בכת״י מדרש הבאור ד״א מלמד שהיתה בת מאה כאילו היא בת עשרים בכוח, ובת עשרים כבת שבע במעשים טובים, ובת שבע כבת מאה בדרכים ישרים ובמעשים טובים. ונראה דצריך לתקן הלשון כמו במאמר הנ״ל. ובכת״י חמאת החמדה ד״א בת שבע כבת כ׳ בדעת ובת כ׳ כבת מאה בצדקות. ובשכ״ט איתא בת ק׳ כבת כ׳ לנוי בת כ׳ שוותה לבת ז׳ ביופי וצריך תיקון. ובכת״י נר השכלים בת מאה כבת עשרים בצדקות, נראה דצריך לתקן כבת עשרים לכח או בנוי או לחטא, כנ״ל מאמר ב. ובזה״ח קיט. פתח ר״ש ואמר ויהיו חיי שרה מאה שנה אלין מאה ברכאן כו׳.
4. מובא בכת״י ילקוט תלמוד תורה באו״מ כת״י פ. ומענין זה באריכות במדרש הגדול. ויהיו חיי שרה, חיי העולם הזה יש להן קצבה והן במדה ובמספר ובמנין כו׳ אבל חיי העוה״ב אין להן קצבה ולא מדה ולא מספר אלא אורך ימים עולם ועד כו׳ ומנין שחיי עולם הזה במנין שעות וימים וסופן מיתה ממה שקרינו בענין ויהיו חיי שרה וכו׳ וסמיך ליה ותמת שרה. ועי׳ בזהר ח״א קכא.
5. ראה למעלה בתורה שלמה פי״ח מאמר קעא. מירושלמי סוטה. ומ״ש בבאור מדברי הלק״ט כאן שמבואר בסגנון אחר כעין דרש זה, ובמדרש הבאור כת״י ד״א למה ייחס שנותיה ולא נדבר אלא עמה שנא׳ ויאמר לא כי צחקת וכו׳ נאמר לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה אמרו חז״ל העיד לה שהיא נביאה. [ומ״ש לפי שדבר עמה המלאך דבריו תמוהים. ראה מ״ש לעיל פי״ח מאמר קעא בבאור.] ומענין זה יש במדרש במדב״ר יד כג. קרבנו קערת וגו׳ קערת כנגד שרה שהיתה עקרת הבית והיא היתה עיקר האמהות שהיתה ראשונה, כסף שהיתה צדקת כמד״ת (משלי י׳) כסף נבחר לשון צדיק, אחת שהיתה יחידה בדורה צדקת, שלשים ומאה משקלה שהיתה ק״ל שנה חסר קמעא שנא׳ ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים.
6. מקודם לזה איתא שם בזהר, זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא כמה איהו רב ועלאה בההוא עלמא. ועי׳ זח״ג קסח. ובילקוט ראובני ריש הפרשה.
7. בכת״י נר השכלים ויהיו חיי שרה ונאמר שני חיי שרה חיים בעולם הזה וחיים בעולם הבא. ובכת״י מדרש תימני למה נאמר חיי חיי שתי פעמים לפי ששנותיה חיים בעוה״ז וחיים בעוה״ב. ומעין זה יש בזהר ח״א קכא: ויהיו חיי שרה וגו׳ מאי שנא הכא שרה דכתיב מיתתה באוריתא מכל נשי דעלמא דלא כתיב הכי מיתתהון באוריתא כו׳ דהא בכלהו לא אתמנון יומין ושנין כמו לשרה, בכלהו לא כתיב פרשתא חדא בלחודאה כמו לשרה, אלא רזא איהו בגין ההוא דרגא דכל יומין ושנין דבר נש ביה תליין כו׳ אתת חוה לעלמא אתדבקת בהאי חויא ואטיל בה זוהמא כו׳ אתת שרה ונחתת וסלקת ולא אתדבקת ביה כו׳ בגין כך שרה זכתה לחיין עלאין לה ולבעלה ולבנהא בתראה כו׳ ועל דא ויהיו חיי שרה דזכתה בהו בכלהו ולא כתיב בכלהו נשי ויהיו חיי חוה וכן בכלא, היא אתדבקת בחיין ועל דא דילה הוו חיין. ועי׳ בזח״א קכב. ממדרש הנעלם.
8. מדרש אסתר פ״א, אגדת אסתר פ״א ובילקוט שמעוני ח״ב רמז תתרמ״ה והוא במדרש פנים אחרים מגלת אסתר הו״ב צד נו. אמר ריב״פ משום אביו שאמר משום רשב״נ מה ראה (אחשורוש) לשלוט על קכ״ז מדינה אלא אמר הקב״ה הוא יטול את אסתר לאשה מבנות בניה של שרה שחייתה קכ״ז שנה תבוא ותמלוך על קכ״ז מדינה. ובמדרש הגדול אמר ר׳ אבהו עשרים ושתים נשים צדיקות היו בעולם ומכולם לא ייחס הכתוב שנותן אלא שרה בלבד, למה שבזכותה יצאה אסתר ושלטה על קכ״ז מדינות כנגד חיי שרה כל מדינה כנגד זכות שנה. וכ״ה במדרש אגדה כאן. ובמדרש תדשא פ״ח מונה שני הצדיקים וביניהם שני חיי שרה קכ״ז.
9. עי׳ רש״י כאן ובשכ״ט שני חיי שרה שכך היתה חייה וכולן עברו בשמחה ובששון. ובכת״י חמאת החמדה שני חיי שרה שכל ימותה עברו בשמחה עד שמתה בחיי בעלה שזה כבוד האשה. ועי׳ ברבעה״ת וריב״א וש״ר מ״ש על דברי רש״י ולהנ״ל י״ל. ועי׳ לעיל מאמר א.
וַהֲווֹ חַיֵּי שָׂרָה מְאָה וְעַסְרִין וּשְׁבַע שְׁנִין שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.
The lifetime of Sarah was one hundred and twenty seven years. [These were] the years of Sarah’s life.

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה
וַהֲווֹ חַיֵּי שָׂרָה מְאָה וְעֶשְׂרִין וּשְׁבַע שְׁנִין שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה
השמטת שָׁנָה
״מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים״ – ״מְאָה וְעֶשְׂרִין וּשְׁבַע שְׁנִין״, בהשמטת תיבת ״שנה״ שנשתלשה בכתוב. ובדומה גם ״שלשים שנה וארבע מאות שנה״ (שמות יב מ) ״אַרְבַּע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין״. לדעת ״נתינה לגר״ הטעם להשמטה נובע משינוי הלשונות: בעברית המקראית, פריטים שמניינם הוא בין שתים ועשר (יחידות) באים בלשון רבים כבפסוקנו: ״ושבע שנים״. כנגד זאת עשרות ומאות נמנים בצורת יחיד: ״מאה שנה ועשרים שנה״. לכן, להבחנה ביניהם, נכפלה תיבת ״שנה״ במקרא [וראיה לדבר: ״ומשה בן מאה ועשרים שנה״ (דברים לד ז) שאין בו יחידות, נכתב גם בעברי ללא כפל ״שנה״]. אבל הארמית מונה גם יחידות בצורת רבים ולכן כלל המתרגם את כולם במשפט אחד: ״מְאָה וְעֶשְׂרִין וּשְׁבַע שְׁנִין״.⁠1
1. אבל ״נפש הגר״ דחה ראיתו מפסוקים רבים שיש בהם יחידות ולא נכפלה תיבת ״שנה״, כגון וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ (כמ׳ לג לט), וראה גם ״הכתב והקבלה״. לתרגומי מספרים ראה גם ביאורנו לבמ׳ א כא.
והוון חייה דשרה מאה ועשרין ושבע שנין שני חייה דשרה.
והוו חיי שרה מאה ועשרין ושבע שנין שני חייהא דשרה.
And the days of the life of Sarah were an hundred and twenty and seven years, the years of the life of Sarah.

פרשה נח

סדר חיי שרה

[א] וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה – יוֹדֵעַ ה׳ יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה (תהלים ל״ז:י״ח), כְּשֵׁם שֶׁהֵן תְּמִימִים כָּךְ שְׁנוֹתָם תְּמִימִים, בַּת עֶשְׂרִים כְּבַת שֶׁבַע לְנוֹי, בַּת מֵאָה כְּבַת עֶשְׂרִים שָׁנָה לְחֵטְא.
דָּבָר אַחֵר: יוֹדֵעַ ה׳ יְמֵי תְמִימִם, זוֹ שָׂרָה שֶׁהָיְתָה תְּמִימָה בְּמַעֲשֶׂיהָ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כַּהֲדָא עֶגְלְתָא תְּמִימָה, וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מַה צֹּרֶךְ לוֹמַר שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה בָּאַחֲרוֹנָה, לוֹמַר לְךָ שֶׁחָבִיב חַיֵּיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא.
[ב] וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א׳:ה׳), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁזָּרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, אֶלָא עַד שֶׁלֹא יַשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְּשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק חֲבֵרוֹ, יוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא נוֹלַד רַבֵּנוּ, וְקָרְאוּ עָלָיו וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ. יוֹם שֶׁמֵּת רַבֵּנוּ נוֹלַד רַב אָדָא בַּר אַהֲבָה, וְקָרְאוּ עָלָיו וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ. יוֹם שֶׁמֵּת רַב אָדָא בַּר אַהֲבָה נוֹלַד רַבִּי אָבוּן, וְקָרְאוּ עָלָיו וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ. יוֹם שֶׁמֵת רַבִּי אָבוּן נוֹלַד רַבִּי אָבוּן בְּרֵיהּ, יוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי אָבוּן נוֹלַד אַבָּא הוֹשַׁעְיָה אִישׁ טְרִיָּא, יוֹם שֶׁמֵּת אַבָּא הוֹשַׁעְיָה, נוֹלַד רַבִּי הוֹשַׁעְיָה, וְקָרְאוּ עָלָיו וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ. עַד שֶׁלֹא הִשְׁקִיעַ שִׁמְשׁוֹ שֶׁל משֶׁה הִזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (במדבר כ״ז:י״ח). עַד שֶׁלֹא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז (יהושע ט״ו:י״ז). עַד שֶׁלֹא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל: וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה׳ (שמואל א ג׳:ג׳), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כַּהֲדָא עֶגְלְתָא תְּמִימְתָא. עַד שֶׁלֹא הִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְשָׁהּ שֶׁל שָׂרָה הִזְרִיחַ שִׁמְשָׁהּ שֶׁל רִבְקָה, בַּתְּחִלָּה: הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִוא בָּנִים (בראשית כ״ב:כ׳), וְאַחַר כָּךְ וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה.
[ג] רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְהַצִּבּוּר מִתְנַמְנֵם בִּקֵּשׁ לְעוֹרְרָן אָמַר מָה רָאֲתָה אֶסְתֵּר שֶׁתִּמְלֹךְ עַל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, אֶלָּא תָּבוֹא אֶסְתֵּר שֶׁהָיְתָה בַּת בִּתָּהּ שֶׁל שָׂרָה שֶׁחָיְתָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים וָשֶׁבַע וְתִמְלֹךְ עַל מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְשֶׁבַע מְדִינוֹת.
מה ענין גנוחי ויליל בראש השנה, רבנין אמרו להזכיר מיתת שרה שבשעה שראה סמאל שלא קבלו ממנו אברהם ויצחק, הלך אצל שרה, א״ל בעלך היכן הוא, א״ל למלאכתו הלך, ובנך היכן הוא, א״ל עמו הלך, א״ל לאו כך אמרת שאין את עוזבת אותו שיצא עד הפתח, אמרה לו לא למלאכתם הלכו אלא לבית התפלה הלכו, אמר לה זקנה אין את יודעת שזהו שכך לקחו לשחיטה, כיון ששמעה התחילה לסופדו ומתוך בכיתה יצאה נשמתה, ולכך מתריעין לזכור מיתתה בעקדת יצחק כדי שירחם המקום על בניה. ומנין אתה למד שבאותה שעה מתה, שכן כתוב אחר עקדת יצחק ויהיו חיי שרה, ללמדך שעל דבר זה מתה. וא״ת כבר הפסיק הענין בבשורת לידת רבקה, לכך הקדים לידת רבקה למיתת שרה לקיים מה שנאמר בטרם תחיל ילדה (ישעיה ס״ו ז׳). וכן שהע״ה אמר וזרח השמש ובא השמש (קהלת א׳ ה׳), וכי אין אנו יודעים, אלא קודם עד שלא ישקיע הקב״ה שמשו של צדיק [זה] הוא מזריח שמשו של צדיק חברו.
[פרק כג]
כ״ב נשים כשרות היו בעולם ואלו הן שרה, רבקה, רחל, לאה, סרח בת אשר, יוכבד, מרים, בתיה בת פרעה, דבורה, צללפונית אשת מנוח, חנה, אביגיל, מיכל, בת שבע, אבישג, חולדה הנביאה, יעל, אסתר. ומכלן לא ייחס שנותיהן אלא שרה בלבד, ולמה כן, להודיע בן כמה שנים היה יצחק כשנעקד. כתוב ואם שרה הבת תשעים שנה תלד (בראשית י״ז י״ז), י׳ שנים למאה וכ״ז למיתת שרה הרי ל״ז, לפי שבאותה שעה נעקד יצחק. ד״א למה ייחסה לפי שהיתה ראש לכל האמהות.
שני חיי שרה – כתוב ב״פ לחיים, לפי שהחזירה הכתוב לימי נערותה.
ויהיו חיי שרה – למה אמר ויהיו חיי שרה, אלא מלמד שלא היה לה לחיות משנולד יצחק 1אלא מנין ויהיו בגימטריא. מיכאן כל מי שאין לו בנים אין לו חיות, 2ולא עוד אלא שהוא חשוב כמת, שנאמר הבה לי בנים וגו׳ (בראשית ל׳:א׳).
3דבר אחר: ויהיו חיי שרה וגו׳ – בת מאה שנים כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי, ולכך אמר מאה ועשרים שנה ושבע שנה.
4דבר אחר: ויהיו חיי שרה – למה נסמכה פרשה זו למעלה שנאמר הנה ילדה מלכה, זה שאמר החכם וזרח השמש ובא השמש (קהלת א׳:ה׳), שזרחה שמשה של רבקה קודם מיתת שרה אמנו.
5דבר אחר: ויהיו חיי שרה וגו׳ – לכך נמנו שנותיה של שרה, להגיד כי בזכות שרה שחייתה מאה ועשרים ושבע שנה תמלוך אסתר על קכ״ז מדינות.
דבר אחר: ויהיו חיי שרה – למה הסמיך מיתת שרה אחר עקידת יצחק, לומר כשבא אברהם מהר המוריה מצא שרה שמתה על דברי שטן, 6ולכך מריעין בראש השנה כדי שיהיה להם מיתת שרה כפרה, לפי שתרועה היא גינוח וייליל.
1. אלא מנין ויהיו בגימטריא. היינו ל״ז שנים, ויצחק נולד כשהיתה בת תשעים, וזה דבר המחבר מדנפשיה.
2. ולא עוד אלא שהוא חשוב כמת. נדרים ס״ד ע״ב.
3. דבר אחר: בת מאה כבת עשרים לחטא ובת עשרים כבת שבע ליופי. ב״ר פנ״ח אות א׳, וכן הביא רש״י על התורה. ובילקוט תהלים רמז תש״ל הביא את הב״ר וגורס בת ק׳ כבת כ׳ לנוי ובת כ׳ כבת ז׳ לחטא. וכן בלקח טוב הביא כן בת מאה כבת עשרים לנוי ובת עשרים כבת ז׳ לחטא, וכן הוא בפי׳ המיוחס לרש״י בב״ר שם, ועיי׳ בלקח טוב הערה ו׳.
4. דבר אחר: למה נסמכה. ב״ר פנ״ח אות ב׳, ולקח טוב.
5. דבר אחר: לכך נמנו שנותיה. עיי׳ ב״ר שם אות ג׳.
6. ולכך מריעין בר״ה כו׳ לפי שתרועה הוא גינוח וייליל. עיי׳ וי״ר פ״כ אות ב׳ באותה שעה צווחה ששה קולות כנגד ששה תקיעות עיי׳ במ״כ. וכתב שם מהרז״וו, הכוונה בהיפך שאנו עושים בר״ה תקיעות ויבבות לזכרון אמנו שרה, וכן ראיתי ביפה תואר שכתב שנצטווינו לתקוע בר״ה שש תקיעות כנגד ששה קולות שנתנה שרה ע״י העקידה.
״יוֹדֵעַ ה׳ יְמֵי תְמִימִים וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה״ (תהלים ל״ז:י״ח) כְּשֵׁם שֶׁהֵם תְּמִימִים, כָּךְ שְׁנוֹתֵיהֶן תְּמִימִים. בַּת עֶשְׂרִים כְּבַת שֶׁבַע לְנוֹי, בַּת מֵאָה כְּבַת עֶשְׂרִים לְחֵטְא. דָּבָר אַחֵר: ״יוֹדֵעַ ה׳ יְמֵי תְמִימִים״ זוֹ שָׂרָה, ״וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה״ שֶׁנֶּאֱמַר שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה וְגוֹ׳.
״וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ״, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁזָּרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא הִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק זֶה, הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק חֲבֵרוֹ. יוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא נוֹלַד רַבִּי, וְקָרְאוּ עָלָיו ״וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ״. יוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי נוֹלַד רַב אַדָא בַּר אַהֲבָה. יוֹם שֶׁמֵּת רַב אַדָא נוֹלַד רַבִּי אָבִין. יוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי אָבִין נוֹלַד רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרֵיה יוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי אוֹשַׁעְיָא נוֹלַד אַבָּא הוֹשַׁעְיָא אִישׁ טְרַיָא. יוֹם שֶׁמֵּת אַבָּא הוֹשַׁעְיָא אִישׁ טְרַיָא נוֹלַד רַבִּי אוֹשַׁעְיָא. עַד שֶׁלֹּא הִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְשׁוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הִזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ״ז:י״ח) ״קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן״. עַד שֶׁלֹּא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ט״ו:י״ז) ״וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז״. עַד שֶׁלֹּא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנֵר ה׳ טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שׁוֹכֵב״. עַד שֶׁלֹּא שָׁקְעָה שִׁמְשָׁהּ שֶׁל שָׂרָה זָרְחָה שִׁמְשָׁהּ שֶׁל רִבְקָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״ב:כ׳) ״הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִיא״ וְאַחַר כָּךְ שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.
רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְהַצִּבּוּר מִתְנַמְנֵם, בִּקֵּשׁ לְעוֹרְרָן. אָמַר: מַה רָאֲתָה אֶסְתֵּר שֶׁתִּמְלֹךְ עַל מֵאָה עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע מְדִינָה, אֶלָּא תָּבֹא אֶסְתֵּר שֶׁהִיא בַּת בִּתָּה שֶׁל שָׂרָה, שֶׁחָיְתָה מֵאָה עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע שָׁנָה, וְתִמְלֹךְ עַל מֵאָה עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע מְדִינָה.
וכאן עמר סרה מאיה וסבעה ועשרין סנה סני חיותהא.
והיו שנות חיי שרה מאה עשרים ושבע שנים, אלה היו שנות חייה.
[ויהיו {כאן מופיע תרגום הפסוקים כ״ג:א׳-כ״ד}.]
נשוב ונבאר את מה שתרגמנו מן הפסוקים האלה.
וראשית מה שנאמר, מפני מה הפריד בין השנים האלה {ואמר}:
מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים?
וכמו זה אמר באברהם: מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים, וכן ביעקב.
ונאמר מפני שיש בהן משלשה מספרים: אחדות, ועשרות, ומאות.
וקבע שכל אחד מהם מוקש לחבירו, בקירוב: וכאילו היתה בת מאה כבת עשרים לכח, ובת עשרים כבת שבע לצדקות, ובת שבע כבת עשרים, לשכל ולבינה, ובת עשרים כבת מאה, לזכויות ומעשים טובים. וכדי לעורר בנו את התשוקה לכל אחד מחמשת הדברים האלה.
ומה שהוסיף בפסוק: שני חיי שרה – רוצה לומר, כי אלה הם ימי חייה המנויים שעליהם חל {המושג} שנים, והם בעולם הזה, אבל קיומה בעולם הבא, אין {המושג} שנים חל עליו, כי הוא ללא קץ, ככתוב: ״חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד״.
נעוד עלי מא אכ׳רג׳נאה מן הד׳ה אלפואסיק בשרח. פאול מא נקול מא אלפאידהֵ פי תפציל הד׳הֵ אלסנין מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים כמא ד׳כר מת׳להא פי אברהם מאת שנה ושבעים שנה וחמ⁠[ש שנ]⁠ים וכד׳לך. פי יעקב. פנקול לאנהא מן ג׳ אעדאד מן אלאחאד ומן אלעשור ומן אלמיאין פג׳על כל ואחדהֵ מן הד׳ה עלי אלתקריב מקאסהֵ באלאכ׳רי. פכאנהא כאנת אבנת מיהֵ כאבנת עשרין פי אלקוהֵ ואבנת עשרין כאבנת סבע פי אלצלאח ואבנת סבע כאבנת עשרין פי אלעקל ואלפהם ואבנת עשרין כאבנת מאיהֵ פי אכתסאב אלחסנאת וד׳לך לנרגב פי כל באב מן הדה אלה׳ [ולם נג׳ד פי אלכתאב מן אלנסא מן ד׳וכר אחצא סניהא לאן לם תכן מן ג׳ודד להא אלטראהֵ גיר שרה]. וזיאדתה פי אלפסוק שני חיי שרה יריד בה אן הד׳א בקאוהא אלמעדוד אלד׳י וקעת עליה אלסנין פי דאר אלדניא ואמא בקאהא אלד׳י פי דאר אלאכ׳רהֵ אלתי לא תקע אלסנין עליה פלא נהאיהֵ ל⁠[ה] כמא קאל חיים שאל ממך נתתה לו ארך ימים עולם ועד.
מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים – לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו: בת מאה כבת עשרים לחטא – מה בת עשרים לא חטאת,⁠א שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי.
שני חיי שרה – כולן שוין לטובה.
א. כך הגרסה גם בכ״י ויימר 651, פריס 155.
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים AND THE LIFE OF SARAH WAS 127 YEARS – (literally, 100 years, 20 years and 7 years) – The reason the word שנה is written at every term is to tell you that each term must be explained by itself as a complete number: at the age of one hundred she was as a woman of twenty as regards sin – for just as at the age of twenty one may regard her as having never sinned, since she had not then reached the age when she was subject to punishment, so, too, when she was one hundred years old she was sinless – and when she was twenty she was as beautiful as when she was seven (Bereshit Rabbah 58:1).
שני חיי שרה THE YEARS OF SARAH'S LIFE – The word years is repeated and without a number to indicate that they were all equally good.
ויהיו חיי שרה – כתוב טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳). טוב עשה אברהם שכשנתבשר. הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך (בראשית כ״ב:כ׳). לא הלך לשמוח עמהם. אלא הלך לספוד לשרה ולבכותה. דכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. באשר הוא סוף כל האדם. ראה כמה גדולות ונוראות עשה הקב״ה עם שרה אמנו. שעם כל הנשים הצדקניות דבר עמהם ע״י מלאך. ועם שרה ע״פ הדבור. שנאמר ויאמר לא כי צחקת (שם י״ח:ט״ו). לא אמר הכתוב כי צחקה. לא כי צחקת. וינגע ה׳ את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרה (שם י״ב:י״ז). כי עצור עצר ה׳ על דבר שרה (שם כ׳:י״ח). 1ולבסוף ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. 2עד שלא כבתה שמשה של שרה. זרחה שמשה של רבקה. 3שנאמר וזרח השמש ובא השמש (קהלת א׳:ה׳). 4שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנולד צדיק אחר.
מאה שנה5מה ת״ל מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. 6אלא בת מאה שנה היתה כבת עשרים לנוי. ובת עשרים כבת ז׳ לחטא.
שני חיי שרה – כל שנותיה עברה בשמחה ובששון. ואעפ״כ ותמת שרה בקרית ארבע.
1. ולבסוף ויהיו חיי שרה כו׳. עי׳ ב״ר פנ״ח בתחלה הנה ילדה מלכה גם היא בנים ואח״כ ויהיו חיי שרה מאה שנה עד שלא השקיע הקדוש ברוך הוא שמשה של שרה הזריח שמשה של רבקה. ודרש סמיכות הכתובים שמתחלה כתיב ובתואל ילד את רבקה. ואח״כ כתיב ויהיו חיי שרה.
2. עד שלא כבתה. ב״ר שם. וילקוט רמז ק״ב.
3. שנא׳ וזרח השמש. עי׳ ב״ר וילקוט שם באריכות.
4. שאין צדיק נפטר. קדושין ע״ב ע״ב יומא ל״ח ע״ב. עיין ב״ר ריש פנ״ח. וילקוט ריש חיי.
5. מה ת״ל מאה שנה. ר״ל למה נכתב שנה בכל כלל וכלל.
6. אלא בת מאה שנה היתה כבת עשרים לנוי כו׳. בב״ר ריש פנ״ח. וילקוט ריש חיי הגי׳ בת עשרים כבת שבע לנוי. בת מאה כבת עשרים לחטא. וכן הביא רש״י עה״ת בת ק׳ כבת כ׳ לחטא מה בת כ׳ לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת ק׳ בלא חטא ובת כ׳ כבת ז׳ ליופי. אולם בפי׳ המיוחס לרש״י בב״ר שם. וכן בילקוט תהלים רמז תש״ל הביאו כמו שהביא רבינו. ועיין במזרחי.
ויהיו חיי שרה מאה שנה – מה ראה לומר כל כך שנה שנה שנים. אלא בת מאה שנה כבת עשרים לנוי, בת עשרים שנה שוותה לבת שבע ביופי:
שני חיי שרה – שכך היתה חייה, וכולן עברו בשמחה ובששון.:
ויהיו חיי שרה – אף על פי שבשאר נשים לא נתפרשו ימי חייהן, בשרה הוצרך לפרש, בשביל שהוצרך להזכיר מיתתה בשביל קניין המערה, פירש מתי מתה לאחר תשעים של הורתה.
Vayyihyu SARAH'S LIFETIME: Although the lifespans of other women were never explicitly stated, Sarah's lifespan had to be written explicitly. Since her death had to be mentioned,⁠1 in order to introduce the subject of the burial cave, the text had to elaborate when she died, considering that she gave birth only at the [advanced] age of ninety.⁠2
1. While Rashbam initially questions only the unique recounting of a woman's age at her death, his answer includes a justification of the very mention of her death. See R. Joseph Bekhor Shor, ad loc., who lists the only four women whose deaths are mentioned in the Pentateuch (Sarah, Rachel, Deborah the wet nurse, and Miriam) and provides a reason for each. R. Joseph Bekhor Shor's reason for mentioning Sarah's death was: she-hi' ḥashuvah mikkullam – that she was the most distinguished woman.
2. If one assumes that the events of chapter 23 occurred immediately after the binding of Isaac, then there can be another reason for the inclusion of the information concerning Sarah’s age at the time of her death. In fact, the common midrashic explanation (Seder Olam 1, Bereshit Rabbah 56:8, Rashi ad 25:20 s.v. ben) extrapolated from this passage that Isaac was thirty-seven years old when he was brought as a sacrifice to Mount Moriah, just as thirty-seven years had elapsed from the time that Sarah give birth until she died.
Rashbam clearly rejects that tradition and offers his own explanation of why the text reported Sarah's age at her death. According to Rashbam, the binding of Isaac has nothing to do with our passage and it may well have occurred numerous years before Sarah's death. (See similarly Ibn Ezra ad 22:4.)
חיים – לשון רבים ולא יתפרדו.
ומנהג הלשון להקדים המספר הרב על המעט, והפך הדבר כמו: שני יעקב (בראשית מ״ז:כ״ח).
THE LIFE OF. The word life (chayyim) is always encountered in the plural. We never find it in the singular. [A HUNDRED AND SEVEN AND TWENTY YEARS.] Hebrew usually first lists the larger numbers and then the smaller ones.⁠1 But we also find the opposite, an example being Scripture's enumeration of Jacob's years2 (Gen. 47:28).
1. (1) literally reads, And the life of Sarah was a hundred and twenty and seven years.
2. Gen. 47:28 literally reads, So the days of Jacob, the years of his life were seven years and forty and a hundred years. Here Scripture lists the smaller numbers first.
ויהיו חיי שרה – אין דרך לכתוב מיתת הנשים, אפילו צדקניות, אם לא על ידי מעשה. שהרי לא מצינו רק בשרה, ורחל (בראשית ל״ה:י״ט), ודבורה מינקת רבקה (בראשית ל״ה:ח׳), ומרים {על} הסתלקות הבאר (במדבר כ׳:א׳-ב׳). שרה: על שהודיענו איך קנה קבורה בדמים יקרים, והוא אחד מן הנסיונות. ודבורה: להודיענו למה נקרא שם המקום אלון בכות. ורחל: ללמד למה לא נקברה במערת המכפלה. ומיהו, שנותם לא נמנו, לבד משרה שהיא חשובה מכולם.
מאה שנה – דרך הפסוק לומר: שנה ושנים לכל חשבון וחשבון. וגם תמצא: {ו}⁠אלה שני חיי ישמעאל (בראשית כ״ה:י״ז).
ויהיו חיי שרה – THE LIFE OF SARAH WAS – It is not the way to record the death of women, even righteous ones, if it is not [relevant] for the story. For behold we have not found this except by Sarah, and Rachel (Bereshit 35:19), and Devorah the nursemaid of Rivkah (Bereshit 35:8), and Miriam {for} the departure of the well (Bemidbar 20:1-2). Sarah: for it informs us how he bought a burial site with precious money, and it is one of the tests. And Devorah: to inform us why the place was named “Weeping Tree.” And Rachel: to teach why she was not buried in the Cave of Makhpelah. Nonetheless, their years were not enumerated, except for Sarah, as she was more important than all of them.
מאה שנה – ONE HUNDRED YEARS – It is the way of the verse to say: year and years for every calculation. And you will also find: “{And} these are the years of the life of Yishmael” (Bereshit 25:17).
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים – אמר שלשה פעמים שנה שנים אף על פי שיספיק באחד, וכן נח שלשה בפסוק וכן ישראל חמשה בפסוק ואף על פי שיספיק באחד וכן אמר בשני אברהם: מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים (בראשית כ״ה:ז׳) וכן אמר בשני ישמעאל מאת שנה ושלשים שנה ושבע שנים (בראשית כ״ה:י״ז), ואמרו כי זה הוא דרך צחות בלשון הקדש. ונאמר עם החשבון הגדול שנה דרך כלל ועםא החשבון הקטן שנים דרך פרט.
ויש דרש (בראשית רבה נ״ח): בחיי שרה, בת ק׳ כבת כ׳ לחטא, בת כ׳ כבת ז׳ ליופי. ומתחלה לא זכר: שני, לפיכך אמר בסוף שני חיי שרה. ובאברהם ובישמעאל שאמר מתחלה: שני חיי, לא אמר בסוף דבר.
ואפשר כי בכלם תוספת שני להודיע כי שלמו שנותיהם מיום ליום, כי כן עושה האל עם הצדיקים כמו שפרשו רבותינו ז״ל (סוטה י״ג).⁠ב
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״עם״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ואפשר כי בכלם... רבותינו ז״ל״.
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. The Torah repeats the word “year” or “years” three times, even though this verse could have been written using the word שנה only once. We encounter a similar “waste” of the word “year” and “years” in Genesis 6,9 in connection with Noach, as well as in connection with בני ישראל, “the Children of Israel” in Numbers 8,19 where that word occurs no fewer than five times We also find such a repetitive use of the word “year” when we are told about Avraham’s death in Genesis 25,7. Even when reporting the death of Ishmael in Genesis 25,17 the word שנה is repeated three times. Some commentators claim that this is a feature of the Holy Tongue, which endeavours to be clear and unambiguous. When a large number of years (unit) is mentioned the word שנה, “year” appears in the singular mode, whereas when less than ten years are mentioned the years appear in the plural mode, i.e. שנים. There is an aggadic approach to these seemingly superfluous words, especially in our verse here (mentioned by Rashi) which sees in the wording an allusion to the fact that Sarah at her death was as pure and beautiful as at 7 or at 20 years respectively. Seeing that the word שנה did not occur at the beginning of the verse, the verse concludes with the summary שני חיי שרה.
שני חיי שרה. When reporting the death of Avraham and Ishmael, seeing that the verses commenced with the words ימי שני, these words are not again repeated at the end of the respective verses. It is possible that in all of these instances the word שני at the end is a hint that the persons concerned lived until the completion of that particular year.
ויהיו חיי שרה – טרחה התורה להזכיר את חיי הנביאים וגדולי החסידים1 כדי להראות את אמיתת ההבטחה לשומרי תורתו ומקיימי מצוותיו2 במאמרו (שמות כג:כו) את מספר ימיך אמלא3.
1. א. במקור: ׳אלאוליא׳, ובדברי רבנו מלה זו נרדפת כמה פעמים עם הנביאים כשהכוונה לאישי המקרא הצדיקים והחסידים, ועי׳ להר״י קאפח בפי׳ רס״ג לתהלים שבמהדורתו (עמ׳ כב הערה 82) שכתב שקשה לתרגמו במינוח מדוייק אבל עניינו: ׳איש המעלה, מורם מעם מבחינה רוחנית מדעית ומוסרית׳. העיון בדברי רבנו מראה שמינוח זה הוא תואר לאלו שמדרגתם קרובה למדרגת הנביאים, ולכן בהרבה מקומות הוא כולל אותם ביחד, וכיוצ״ב הוא שימושו גם בפי רבי יהודה הלוי ב׳ספר הכוזרי׳ (ראה לדוגמא א:קט, ב:יד,מד ועוד), והשוה בייחוד מש״כ שם (ג:יא) להשוות ולהבחין בין מדרגתם למדרגת הנביאים: ׳כשיתחזק בחסידות וימצא במקום הראוי שתשרה בו השכינה יתחברו אליו המלאכים בפעל ויראם עין בעין שזוהי מדרגה אחת מתחת למדרגת הנבואה, בדרך זו היו טובי החכמים שבבית שני רואים צורות ושומעים בת קול, והיא מדרגת החסידים אשר למעלה ממנה רק מדרגת הנביאים׳ (וראה כעי״ז שם ה:י קרוב לסופו). תרגמתי בפנים ׳חסידים׳ בעקבות תרגומו של ר״י ן׳ תיבון (בתרגומו לס׳ הכוזרי כנ״ל) וכדעת מרבית המתרגמים החדשים (למעט פרופ׳ מ׳ שורץ בס׳ הכוזרי שבמהדורתו הנדמ״ח שמשום מה תירגמו ׳חוסים׳, ונימוקו ב׳מילון מונחים׳ שלו שם עמ׳ 365 לא הניח את דעתי), ואם אמנם גם מאן דמתרגם ׳צדיקים׳ כדרך שתירגם המהדיר כאן לא משתבש, נ״ל ש׳חסידים׳ מדוייק יותר לפי מש״כ הרמב״ם בהקדמת שמונה פרקיו שהקדים לפירוש מסכת אבות: ׳ואין אצלנו מעלה גדולה מחסידות אלא הנבואה, והיא המביאה אליה כמו שאמרו רז״ל חסידות מביאה לידי רוח הקדש – הנה התבאר מדבריהם שבקיום מאמרי זאת המסכתא מביא לידי נבואה׳, הרי שהדרגה שמיד לפני הנבואה היא החסידות, וכן אתה רואה בלשון רבנו שבספר המספיק בפרק על ההשתחויה (מהד׳ דנה עמ׳ 167): ׳שלא יגש לזה אלא נביא או חסיד גדול או מי שקרוב אליהם׳ (המילים ׳נביא או חסיד גדול׳ מופיעים גם במקור בלה״ק). [ועוד תירגם המהדיר מילה זו באופנים שונים שלא בעקביות, ראה פירוש רבנו לפר׳ יתרו (שמות כ:ו) שתירגם ׳זקנים׳, וראה פירוש ר״א החסיד בתוך פירושו של רבנו לפר׳ משפטים (שמות כד:י), שתירגם ׳נשיאים׳, וראה פירוש רבנו לפר׳ כי תשא (שמות לד:י) שתירגם ׳יחידי הסגולה׳, ועמש״כ בהערותיי לכל אלו המקומות].
2. ב. השוה מש״כ לעיל פר׳ וירא (כא:ח). ובהערות שם נתבארה שיטת רבנו והדרך המיוחד שהתוה לו בס׳ המספיק, לפיו סיפורי התורה נאמרו לנו כדי שנלמוד מהם לקח לשפר מעשינו ולטהר מחשבותינו לעבודתו יתברך.
3. ג. ראה להלן בפר׳ ויחי (מח:א) שהאריך רבנו בענין זה וכתב: ׳והמיתה הטבעית היא מיתת רפיון הזקנה ואפיסת הכוחות, ויקדם לה חולי אשר סיבתו הצטננות החום הטבעי והתגברות ההתרופפות {של האיברים} וחולשת הכוחות. ומיתה זו היא שהובטחה לשומרי המצות במאמרו את מספר ימיך אמלא, וכיוצא בזה נתבשר לאברהם ע״ה ואתה תבוא אל אבתיך בשלום וג׳. וזה הוא מה שאירע לאלישע ודוד ויעקב ושאר הנביאים אשר לא פירש המקרא את אופן מיתתם׳. והשוה נמי פירוש רבנו בזה בפר׳ משפטים (שמות כג:כו) בביאור הכתוב ׳את מספר ימיך אמלא׳, שכתב שהכוונה בזה שתהיה מיתתם: ׳מיתה טבעית של זקנים שכבר הגיעו לגבול החיים שבטבע׳, ועמש״כ בהערות לדברי רבנו בשני המקומות. מכלל הדברים אתה שומע, שלדעת רבנו ההבטחה לצדיקים ׳את מספר ימיך אמלא׳, היא הבטחה שלא ימותו מיתה חטופה שלא כדרך הטבע, אלא ימותו אחרי ככלות הכל כשישיגו חיים מלאים כפי מבנה גופם ומזג טבעם.
אך יש להעיר, מנין לו לרבנו שמיתתה של שרה היתה מיתה טבעית, שעליה נאמר ׳את מספר ימיך אמלא׳. ונראה שלדעת רבנו עצם הדבר שהכתוב טורח לפרש את מניין שנות חייהם של הצדיקים משמיענו שחייהם היו חיים מלאים וחיו כל שנותיהם לפי טבעם. ואפשר גם שסובר רבנו שתיאור שני חיי שרה בפירוט כה מפורט בא להורות שמלאו ימיה כי בא קיציה, ושלא נשאר לה לפי מזג טבעה עוד חיים לחיות.
מפליא לראות עד כמה קרובים דברי בעל ׳ספר העקרים׳ לדברי רבינו, שכתב בכגון זה בספרו (ד:כא) על פי דיוק אחר בפסוקנו: ׳לרמז אם המיתה היא טבעית כמו שהוא מיתת הצדיקים, כמו שאמרו רז״ל שהקב״ה יושב וסופר שנותיהן של צדיקים וכו׳, כלומר שהוא סופר שנותיהן שלא יתקצרו לא על צד העונש ולא על צד המקרה אבל שיחיו השנים הראוים להם לחיות כפי טבעם והרכבת מזגם והליחות השרשי שבהם מתחלת יצירתם, וזה שאמר הכתוב בשרה ׳שני חיי שרה׳ אחר שאמר ׳ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים׳, להורות שהקכ״ז שנים ההם שחיתה היו השנים שהיו שני חייה כפי טבעה והליחות השרשי שבה בתחלת יצירתה ולא נתקצרו ימיה׳. אמנם חשוב לציין שדברי רבנו הם כשיטתו לעיל פר׳ וירא (כב:א) שיצחק נעקד בילדותו שנים רבות לפני מיתתה של שרה. אך חז״ל שדרשו שהעקדה גרמה למיתת שרה כמו שהביא רש״י – אם כן לא היתה מיתתה מיתה טבעית.
ויהיו חיי שרה – הרוצים למנות גימטריאות אומר כמניין ויהיו – היו חייה הם שלשים ושבע שנים שמיום שנולד יצחק עד יום העקדה שמתה, אבל התשעים שנה שחיתה קודם לכן אינן חשובין חיים שמי שאין לו בנים חשוב כמת.
מאה שנה – פר״ש: לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר וכו׳, ואם תאמר: הרי בישמעאל כתיב שנה בכל כלל.
אלא יש לומר: היכא דכתיב מאת דצריך למכתב שנה אבתריה לא דרשינן ביה אבל גבי שרה כתיב מאה ומסתייה בלא שנה, וכתיב שנה בתריה שמע מינה לדרשא אתא. ומה שאנו דורשים אותו גבי אברהם אף על גב דכתיב ביה מאת היינו משום דכתיב ביה ימי שהוא מיותר.
ועוד פר״ש: בת מאה כבת עשרים לחטא מה בת עשרים לא חטאה. ואם תאמר: הא קים לן דבני עשרין בני עונשין הן. אלא הכי קאמר: מה כשהייתה בת כ׳ לא הייתה בת עונשין שבאותו פרק לא היו בני עונשין עד ק׳ שנה עד מ״ת שהייתה מהנפש אשר עשו בחרן (בראשית י״ב:ה׳) כדקיימא לן כהלכה דתנא דבי אליהו. אף כשהייתה בת מאה שכבר עבר מתן תורה והיו בני עונשין הייתה בלא חטא.
ועוד פר״ש: בת עשרים כבת שבע ליופי, פירוש הייתה יפה בלא כחל ושרק ופרכוס כשהייתה בת עשרים שבאותו זמן דרך נשים לקשט עצמן כמו שהייתה בת שבע שאין דרך לקשט. ובאגדה דורשו בת מאה כבת עשרים ליופי ובת עשרים כבת שבע לחטא.
שני חיי שרה – פר״ש: כולן שוין לטובה. אף השבע דהא לא דרשינן ליה אלא משבע ולמעלה אבל גבי שני חיי ישמעאל (בראשית כ״ה:י״ז) ליכא למדרש הכי שהרי עדיין לא פירש שנותיו והכא כתיב ויהיו חיי שרה, אם כן שני חיי שרה למה לי? אלא שמע מינה לדרשא הוא דאתא.
ויהיו חיי שרה, "The years of Sarah's life amounted to etc.⁠" People fond of dabbling in the allusions found through the numerical value of words or whole sentences, will note that the numerical value of the word ויהיו equals the "life of Sarah,⁠" in other words, Sarah's real life commenced with the birth of Yitzchok, at which time she was 90 years old, whereas she died on the day of the binding of Yitzchok 37 years later. This is the numerical value of the word: ויהיו. As long as a person has no child he or she is considered as dead. (Talmud Nedarim, 64)
מאה שנה, "one hundred years;⁠" Rashi comments on the reason why the word: שנה, "year,⁠" is repeated here three times, when the Torah could have simply written: מאה עשרים ושבע שנה, "one hundred and twenty seven years.⁠" He suggests that the Torah wished us to know that Sarah was as free from sin at a hundred as she had been at twenty, and that she was as beautiful at twenty as she had been at seven. This, of course, raises the question why the Torah, in reporting the death of Yishmael at 137 years (Genesis, 25,32) used exactly the same formulation? We can answer this by pointing out that when reporting Sarah's age, each group of years is reported separately, as an individual unit, whereas when reporting Yishmael's age at death, the groups of years are introduced in the construct mode, i.e. מאת, not מאה, i.e. all the years had the same common factor. Not only that, but the Torah sums up her years once more with the words: שני חיי שרה, "the years of Sarah's life,⁠" i.e. all her years were earmarked by a common denominator. If, when Avraham's death is reported our sages have seen fit to read something into the way his years are reported, although there too just as at the death of Yishmael we find the word מאת in the construct form, this can be accounted for by the word: ימי, "days of,⁠" which are superfluous and therefore available for interpretation. (Genesis 25,7) Rashi also adds that Sarah was free from sin at twenty as if this was something exceptional; this sounds strange as at that time everyone was free from sin, i.e. not held accountable until the age of twenty? We must understand Rashi as if he had written: "just as she was free from sin at 20, she remained free from sin until the end of her life. Accountability for sins at the age of 12 or 13 for females and males respectively, commenced only after the Torah had been given. [Our midrashim describe Yishmael as "innocent" when expelled by Sarah, as he was below 20 years of age. Ed.] Sarah had not required cosmetics at twenty anymore than she had required it at the age of seven. We know from Rivkah, who accepted jewelry at the age of three in order to enhance her appearance, that girls in those days felt the need to enhance their natural charms at an early age. (Compare Genesis 24,22) There is a Midrash in pessikta zutrata according to which the reference to her being one hundred as meaning that she was as beautiful at a hundred as she had been at twenty, whereas she was as free from sin at twenty as she had been at seven.
שני חיי שרה, "the years of the life of Sarah.⁠" According to Rashi, the apparently superfluous words: "the years of,⁠" mean that she retained all her virtues in equal measure throughout her life. The wording used by the Torah when reporting Yishmael's life does not lend itself to such an interpretation, seeing that up until his death we had never heard anything about his age, as distinct from Sarah. It is clear therefore that the words underlined earlier were meant to relay an additional message to the reader.
ויהיו חיי שרה – מה כתי׳ למעלה מזה העניין. ויהי אחר⁠[י] הדברים האלה ויוגד כו׳ (בראשית כב:כ). כלומ׳ כשהלך מהר המוריה בא לו הבשורה שנולדה רבקה. מלמד (יומא לח:, קידושין עב:) שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנולד צדיק אחר.
ש׳רה מ׳אה ש׳נה – בר״ת ש׳מ׳ש׳. לומ׳ (בראשית רבה נח:ב, קהלת רבה א:ה) שלא שקעה שמשה של שרה עד שזרחה שמשה של רבקה. ומלמד (בראשית רבה ס:טז) שכל ימיה של שרה היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת. וכשמתה שרה כבה. וכשבאתה רבקה הצדקת חזרה. לכך נסמכה לידת רבקה למיתת שרה. וזהו שנ׳ בסוף העניין ויביאה יצחק כו׳ (בראשית כד:סז). כתרגומו. לוי.
ד״א מה היתה הבשורה. לומ׳ כשם שנולדו לאחיך י״ב שבטים. כך עתידין לצאת מבן בנך. וכשם שח׳ היו מאימהות וד׳ מן השפחות. לוי.
ויהי״ו חיי שרה – קצת תימ׳ אמאי נקט כי האי לישנא. אלא לומ׳ לך שלא היו ימיה אלא כמניין ויהי״ו. דהיינו ל״ז. וא״ת והלא יותר היו. אלא מלמד שכל ימים שהיתה בלא בנים היתה חשובה כאינה דאמרי׳ (נדרים סד:, עבודה זרה ה.) דמי שאין לו בנים חשוב כמת. ובת צ׳ הייתה כשנולד יצחק (בראשית יז:יז). ובשעת עקידה היה בן ל״ז. ואז מתה שרה.
וא״ת מאי היה זה שמתה שרה על ידי שרימה אותה השטן (תנחומא וירא כג). ותירץ אביו של רי״ח דמידה במידה לא בטלה והק׳ מדקדק עם הצדיקים (בראשית רבה לג:א, ויקרא רבה כז:א, במדבר רבה כ:כד, תנחומא אמור ה, בלק כ). לפי׳ ותכחש שרה (בראשית יח:טו) לכך ויכחש שטן. מצאתי.
ד״א חיי שרה – על ידי מעשה נכתב. דאין דרך לכתו׳ מיתת נשים אפי׳ צדקניות שהרי לא מצינו כך רק בשרה ורחל (בראשית לה:יט) ודבורה (מניקת) [מינקת] רבקה (בראשית לה:ח). שרה על שהוציא בקבורתה דמים יקרים. ודבורה למה נקרא אלון בכות. ורחל למה לא נקברת במערה. ומיהו שנותן לא נמנו רק בשרה שהיא ראשונה לכל הצדקניות. גן.
מאה שנה ועשרים שנה – פר״ש (ד״ה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים) מה בת כ׳ בלא חטא שאינה בת עונשין אף בת ק׳ כו׳. ותימה דהא קודם מתן תורה הוה ואמרי׳ (בראשית רבה כו:ב, מדרש תהלים א:א) לא נענשו עד ק׳ כדאמ׳ בפרשת בראשית (בסוף הפרשה בקטע המתחיל ״מאדם עד בהמה. אפי׳ קטנים״) אמ׳ ר׳ יודן וכן פרש״י (בראשית ה:לב ד״ה בן חמש מאות שנה) לכך סתם מעיינותיו של נח כדי שלא יהא הגדול יותר מק׳ כו׳ וראוי לעונשין. ונראה לי לתרץ דמה שאמ׳ קודם מתן תורה. שמא היינו קודם ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב:ה) דאז נתנה תורה כדאמ׳ (סנהדרין צז., עבודה זרה ט.) שני אלפי תוהו שני אלפי תורה כו׳. וזה היה אחר כך הרבה כו׳. לוי.
אכן תימה מה שפר״ש (ד״ה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים) דבת כ׳ כבת ז׳ לנוי. אדרבה יותר האשה יפה בת כ׳ ויודעת לתקן תכשיטיה. לכן (פ׳) פר״י מה בת ז׳ בלא חטא שאינה בת עונשין. אף בת כ׳ בלא חטא שהיתה בת עונשין לא חטאת. ומה בת כ׳ לנוי אף בת ק׳ אע״ג שהיתה זקינה היתה יפה כבת כ׳.
וא״ת גבי ישמעאל (בראשית כה:יז) היאך תפרש שנה שנה. וליכא לפרושי הכי דהא יצא לתרבות רעה כדפר״ש (בראשית כא:יא ד״ה על אודות בנו) גבי מצחק. וי״ל שעשה תשובה כשהיה בן ל׳. ומיהו לא חטא אלא מי״ד עד ל׳ לכל היותר. ועתה נוכל לומר בן ל׳ כבן ז׳ לחטא.
ועשרים שנה – תימה דרש״י פי׳ בת כ׳ כבת ז׳ ליופי, והלא אדרבה לכ׳ שנים האשה יפה יותר מבת ז׳, גם יודעת יותר לתקן תכשיטי׳ וקישוטיה, ופי׳ ר״י מה בת ז׳ בלא חטא אף בת ק׳ בלא חטא, וכבת כ׳ ליופי אף בת ק׳ ליופי.
מאה שנה ועשרים שנה – לשון רבינו שלמה: לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו – בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. וכן כתב בשני חיי אברהם (רש״י בראשית כ״ה:ז׳).
ואין מדרשו זה נכון שהרי בשני חיי ישמעאל (בראשית כ״ה:י״ז) נאמר כשני חיי אברהם בשוה, ולא היו שוים בטובה, אבל היה מתחלה רשע ועשה תשובה בסוף. ועוד כי שנה שנה לחלק משמע, ואיננו נדרש להשוותן, אבל שנה, שנה,⁠א ושנים דרך הלשון הוא. ומה שאמרו בבראשית רבה (בראשית רבה נ״ח:א׳): בת מאה כבת עשרים לחטא, לא דרשו כן אלא מייתור הלשון, שחזר ואמר: שני חיי שרה – שכללן והשוה אותן, ולא ידרשו כן באברהם.
א. כן בכ״י פולדה 2, רומא 44, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ושנה״.
A HUNDRED AND TWENTY YEARS Rashi comments: "The reason the word 'years' is written at every term is that it informs you that each term must be interpreted by itself. At the age of one hundred she was as a woman of twenty as regards sin [for at the age of twenty she had not sinned since she had not reached the age when she was subject to punishment],⁠1 and at the age of twenty she was as beautiful as when she was seven.⁠" Rashi wrote similarly on the verse, the years of Abraham's life.⁠2
However, this exegesis of his3 is not correct. In the case of the verse, the years of the life of Ishmael,⁠4 it is stated exactly as in the verse, the years of Abraham's life,⁠5 whereas these years of Ishmael were not all equally good since Ishmael was wicked in his early years, and only in the end did he repent of his evil ways.⁠6 Furthermore, the repetition of the word "year" at every term would seem to indicate an intent to distinguish between them and, thus, should not be interpreted to imply equality. Rather, the use of the word shanah (year) and shanim (years) in this instance is the customary usage of the Hebrew language, while that which the Rabbis have said in Bereshith Rabbah,⁠7 "At the age of one hundred she was as a woman of twenty as regards sin,⁠" is an interpretation which they derived only from the redundant expression, the years of the life of Sarah, which includes them all and equates them. The Rabbis would not make a similar interpretation of the verse concerning Abraham [since in his case Scripture does not conclude with a similar comprehensive expression].
1. The Heavenly Court does not punish one for sin before the age of twenty. The verse thus indicates that at the age of a hundred, Sarah never sinned, just as at the age of twenty she had never sinned.
2. Further, 25:7.
3. Ramban does not disagree with Rashi's interpretation as this is based on the Rabbis' comment in Bereshith Rabbah. However, Ramban does dispute which words in the Torah-text are the basis for their interpretation. Thus according to Ramban a similar interpretation would not follow in the verses concerning Abraham and Ishmael.
4. Further, 25:17.
5. Further, 25:7.
6. See Ramban, ibid.
7. Bereshith Rabbah 58:1.
אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה (משלי טו, כ״ד)
שלמה ע״ה הודיענו בכאן (משלי ט״ו) כי המשכיל המכיר תכונת העולם הזה שהוא עולם ההפסד, הוא יודע אורח חיים למעלה בעולם העליון הנצחי, ועל כן מסיר ומסלק עצמו מתאוות העולם הזה ולא יעשה ממנו קבע, זהו למען סור משאול מטה. והמשל בזה למי שדר בעיר אחת ויודע שאין דירתו לדור בה אלא דירת עראי כי רצונו ומחשבתו ללכת אל עיר אחרת שעתיד לדור בה דירת קבע, אין ספק שלא ישתדל לקנות שם שדות וכרמים ולא כלים וחפצי בית, שהרי אין כוונתו לקבוע דירתו ולהתישב שם, כן המשכיל היודע שיש אורח חיים למעלה אינו משתדל בענין הגוף כלל בעולם הזה כי אם במוכרחים, ובאותם שהם הכנה לעבודת הש״י שאי אפשר לו לעמוד זולתם. לפי שיודע שהעולם העליון הוא דירת קבע והעולם הזה אינו אלא דירת עראי, ולפי שהעולם הזה הבל וריק ואין ראוי למשכיל לעשות ממנו עקר כי אם ביראת ה׳ יתברך, לכך התחיל שלמה ע״ה את ספרו (קהלת א׳:ב׳) הבל הבלים, וחתם במדת היראה. או יהיה פי׳ הכתוב אורח חיים למעלה למשכיל, שידבר עם המשכיל, ואומר לו אתה המשכיל דע שיש לך אורח חיים למעלה ולמען זה סור משאול מטה, כלומר יש לך להסתלק מן התאוות הגופניות כדי שתזכה לאורח חיים אשר למעלה.
ולפי פי׳ זה תהיה מלת ״סור״ צווי, לא מקור, ויהיה הכתוב אזהרה וצווי למשכיל, שאם ירצה לזכות אל החיים הנצחיים שיסור מתענוגי הגוף שהוא משאול מטה. ומה שהזכיר לשון אורח ולא דרך, לפי שהוא מלשון אורח, לפי שהאדם בעוה״ז כגר בארץ וכאורח נטה ללון, וכשם שהאורח הנכנס בפונדק ויודע עצמו שנסיעתו יום מחר ודירתו שם מעט והוא נכסף לשוב למקומו וארץ מולדתו, כן המשכיל חושב עצמו גר ואורח בעה״ז ויודע ומשיג שיש למעלה אורח חיים ונפשו נכספה לשוב לשרשה שהוא מקור החיים, וע״כ נקראת הנפש חיה, והנה היא חיה בטבע. וכן אמרו חכמי המחקר כי הנפש חיה בטבע מתה במקרה והמקרה, הוא החטא, והגוף מת בטבע חי במקרה, כי חיותו אינו אלא בסבת חבור הנפש והגוף, והפרדה היא מיתת הגוף.
וידוע כי מיתת הגוף סבת החיים לנפש. על זה אמר שלמה ע״ה (קהלת ז׳:א׳) ויום המות מיום הולדו. שבח יום המיתה מיום הלידה בין בעוה״ז ובין בעוה״ב. לעולם הבא הוא שאי אפשר לנפש להשיג מעלת האדם העליון כי אם במיתת הגוף, ובעולם הזה לפי שאין שבחיו של אדם ומעשיו הטובים נכרים ומפורסמים כי אם ביום המיתה, שהרי ביום הלידה לא יכירו מי הוא, אבל ביום המיתה הכל מכירין אותו ומזכירין מעשיו הטובים וצדקותיו אשר עשה. וכן דרשו רז״ל בשרה אמנו כל זמן ששרה קיימת היה לה נר דלוק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל וכשמתה פסקו ונתפרסם זכותה. ועוד שמתה בארץ ישראל ונקברה בארץ ישראל אחרי שהאריכה ימים, הוא שכתוב ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. וכתיב אחריו ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען. ראויה היתה פרשה זו להדבק ולהיותה סמוכה למעלה אחר פרשת העקדה, כי על שמועת העקדה מתה שרה ופרחה נשמתה.
ומן הידוע כי כל הפרשיות שבתורה כמו שהן מסודרות וסמוכות זו לזו יש טעם גדול לסמיכתן כי לא לחנם נסמכו, אבל מתוך סמיכות פרשיות יתבאר לנו לפעמים חכמה מפוארה בהוראת חדוש העולם או בסוד היצירה כענין פרשה זו. או בחכמת הטבע כסמיכות פרשת נגעים לפרשת אשה כי תזריע, וכן בשאר חכמות. ומה שבאה פרשת נחור והפסיק בינתים לומר כי בזמן העקדה מיד אחר אותן התולדות נולדה רבקה בת זוגו של יצחק, וכשנולדה רבקה כבר מתה שרה, ולכך סמך מיד ותמת שרה.
ומעתה נתבאר לנו סמיכות רבקה במשפט בין לפרשת העקדה שלפניה ובין לפרשת מיתת שרה שלאחריה. ומה שאמרו במדרש שלכך נסמכה מיתת שרה לפרשת עקדה, עשה המדרש רבקה ושרה כאלו הן אחת, לפי שלא נולדה רבקה עד שמתה שרה, ולפי שהיתה במקומה וגם היא דומה לה במעשיה הטובים, וכמו שדרשו שרה אמו, והנה היא שרה אמו, והוא המדרש שהזכרתי.
(א) מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים – היה הכתוב ראוי לומר מאה ועשרים ושבע שנים.
אבל ע״ד הפשט מנהג הכתוב להזכיר שנה בכל פרט ופרט, והטעם כדי לחלק בין חלקי המספר שהם ג׳. אחדים עשרות מאות. וכן תמצא באברהם (בראשית כ״ה:ז׳) מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים, גם בישמעאל הזכיר (שם) מאה שנה ושלשים שנה ושבע שנים. שני חיי שרה, כולם היו שוים בזכות.
וע״ד המדרש מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. ובאורו שהיה יפיה הולך ומוסיף בהיותה בת עשרים שהוא זמן העמידה, כמו בת שבע שהוא זמן התוספת, בשכבר ידעת כי זמנו של אדם ג׳ חלקים, נערות, ובחרות, וזקנה. הנערות הוא זמן התוספת והעלוי, הבחרות הוא זמן העמידה בתכונה אחת, הזקנה הוא זמן החסרון והירידה.
ועוד ע״ד המדרש שני חיי שרה כמנין ויהי״ו ל״ז, כי מיום שנולד יצחק עד יום העקדה ל״ז שנה היו והם היו, עקר חייה של שרה, כי קודם לכן לא היה לה בן, ומי שאין לו בנים חשוב כמת, ולכך יאמר ויהיו חיי שרה כי עקר החיים שלה כמספר ויהי״ו. אבל שני חיי שרה כלומר כל השנים שחיתה קכ״ז שנה היו. כיוצא בו (בראשית מ״ז:כ״ח) ויחי יעקב בארץ מצרים י״ז שנה כשפירש יוסף ממנו, וי״ז שנה במצרים, הרי שלשים וארבע, מנין ויח״י, כי הם היו עקר חייו של יעקב וכל מה שבינתים היו חיי צער.
ואפשר עוד לומר ויהיו חיי שרה על חיי העוה״ב נאמר, ויהיה זה למה שתמצא בסמיכות הפרשה שמועת העקדה ופרחה נשמתה, ולכך הזכיר ויהיו שהוא לשון קיום ולא הזכיר שני, כי החיים ההם אינם נופלים תחת הזמן ואינם מחוברים משנים. שני חיי שרה הוא חיי העוה״ז ולכך הזכיר במספר ואמר בו שני כי הוא המספר המחובר משנים.
אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, "for an intelligent man the path of life is upward, so that he may turn away from heading towards hell, downwards" (Proverbs 15,24)
In this verse Solomon informed us that an intelligent human being is aware that terrestrial life, by definition, is headed for destruction, for disintegration. He is aware that the true life is to be found only in the "upper regions,⁠" in the celestial spheres, in an environment which is eternal. As a result of such knowledge the intelligent man removes himself from the attractions of the terrestrial world, performs such tasks as are necessary only because they preserve his health and life without making them an objective in themselves. He does so in order to escape the prospect of שאול מטה, "hell and eternal damnation.⁠"
Let me explain this by means of a parable. A person lives in a certain city, aware that his dwelling is only a temporary one. He craves to move to another town where he may be able to secure for himself a permanent residence. While such a person has hope to secure a permanent residence in another city he is certainly not going to make investments in fields, buildings, and other properties which he cannot transfer to the city which he hopes to move to. He will limit his investments and efforts in the city in which he dwells presently to a minimum, conserving his strength to acquire things useful to him when he does make the move.
The intelligent person is aware that the עולם הבא, the hereafter, is the only permanent residence; he will therefore prepare himself in this life for his hereafter so that when he arrives there he will find that a suitable residence has been prepared for him. Having this in mind, Solomon began his book Kohelet with the words הבל הבלים, "vanity of vanities,⁠" whereas he concluded it (Kohelet 12,13) by exhorting his listeners to practice יראת השם, reverence for God.
Another way of understanding the verse we have quoted from Proverbs is this: אורח חיים למעלה למשכיל, Solomon is addressing the intelligent person saying to him: "you, intelligent person that you are, should know that there is a path of life which leads upwards. In order to secure this path of life for yourself you have to abandon the path that leads to hell, downwards.⁠" In other words, you have to abandon your cravings for all kinds of physical pleasures and indulgences as otherwise these physical pleasures will drag you down to hell.
According to this interpretation, the word סור is a command, not an infinitive. The whole verse then has to be understood as a warning and commandment to the intelligent human being that if he is really interested in something enduring, something of infinite duration, he must abandon his preoccupation with transient values. The worst danger is to be preoccupied with physical pleasures.
As to the meaning of the word אורח instead of the normal דרך which we would have expected to describe a "path,⁠" the reason for that choice of word is that it suggests something temporary, i.e. a "visitor.⁠" Any human being who lives on earth is nothing but a visitor, a transient (compare Jeremiah 14,8 "why should you be like a stranger on earth, like a guest in need of lodging"). Just as a guest who enters a tavern knowing that he will continue his journey on the following day and that therefore he will stay only for a brief period at that tavern, all the while longs for his proper home, so the intelligent person on earth is aware that there is a life beyond this earth where he will experience proper life. The reason the נפש, "physical life-force,⁠" is known as חיה, is that it operates (lives) only within the domain known as טבע, nature.
Philosophers/researchers have said that this נפש which lives as part of nature dies due to a quirk of fate. Such "quirks" of fate are triggered through sins. The body lives only through being inhabited by such a נפש. The reason that the mortal body ever lived was only because it was connected to this disembodied life-force we call נפש. Separation of this נפש from the body is equivalent to death of the body.
It is also known that the death of the body causes the "life" of the נפש, i.e. releases it from imprisonment in a body. This is why Solomon said (Kohelet 7,1) "better the day of death than the day of birth.⁠" He praised the day of death when compared to the day of one's birth on two counts. On the one hand, dying in this life means transferring to the hereafter. Once the נפש has arrived in that region, it can no longer accumulate merits which will help its stature in the eternal world. Therefore, seeing that death of the body implies birth of one's afterlife, such a "birthday" spells finis to any moral/ethical achievements of the נפש. At the same time, death of the body puts an end to the trials and disappointments which are an inevitable part of life on earth; achieving freedom from such troubles is preferable to being born to them. Hence, from that angle too the day of death has much to be said for it. Only when a person dies do his achievements during his life on earth become visible, appreciated and irreversible. As long as he is alive we can never be sure that he will not undo any good he may have done previously. Our sages have illustrated this concept in connection with the blessing provided for mankind during the lifetime of Sarah (compare Rashi on 24,67). We are told there that as long as she was alive there was a light burning in her tent which burned from one Friday to the next. Her dough was always blessed and a cloud was seen to hover over her tent. When Sarah died these phenomena disappeared. Only then did her merit become public knowledge, i.e. only then did it become clear that these blessings had been due to her all the time. Moreover, she died on holy soil [the first of the patriarchs or matriarchs of whom death and burial in Eretz Yisrael is reported. Ed.] and was buried in the holy soil of Eretz Yisrael after she had lived a long life.
The Torah writes: "Sarah lived for 127 years, these were the years of the lives of Sarah.⁠" The Torah continues: "Sarah died in Kiryat Arba which is Chevron in the land of Canaan.⁠" This whole passage should have appeared immediately after the Torah concluded its narrative about the binding of Yitzchak seeing that according to Bereshit Rabbah 58,5 the immediate cause of her death were the rumours that her son Yitzchak had been slaughtered. We know that the order in which the various passages of the Torah have been arranged are not accidental, nor are they necessarily chronological. The sequence in which the Torah relates matters to us is of crucial significance to our proper understanding of the message the Torah wishes to teach us.
On occasion, the very order in which the Torah relates matters reveals such important truths as that the existence of God preceded the universe, or some secrets about the composition of the creatures God has created as in this paragraph, or, the Torah takes us into its confidence concerning laws of nature by the wording and the positioning of certain passages such as the first part of Parshat Tazria, where the secrets of who will be born male and who female appear next to the paragraph dealing with certain skin diseases caused by meta-physical rather than natural considerations. The reason why the Torah interrupted its report about the repercussions of the binding of Yitzchak also including the death of his mother Sarah was in order to bring us up to-date on Nachor's family, seeing that Yitzchak was going to replace his mother with his future wife Rivkah who had been born now so that there would be continuity in Yitzchak's life and he would continue to experience the blessings he had enjoyed while his mother had been alive.
According to a Midrash cited by Rashi the report of Sarah's death follows immediately upon the report of Rivkah's birth to inform us that Sarah and Rivkah were viewed as if the younger one was merely the embodiment of the virtues of the senior one, i.e. as if Sarah and Rivkah were virtually one. Had Rivkah's birth preceded the death of Sarah this would have been impossible; as it were, Sarah had to die first so that her soul could resurface in the body of Rivkah. The word אמו in 24,67 is unnecessary as we all know that Sarah had been Yitzchak's mother. The reason the Torah wrote this word was to hint that her soul had been reincarnated in the body of Rivkah. When the Midrash stated that as soon as Rivkah moved into the tent of her mother-in-law, the light started burning again and the various phenomena which had been commonplace during Sarah's lifetime began to manifest themselves anew, this is proof of the metaphysical continuity between Sarah and Rivkah.
מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, "one hundred and twenty-seven years.⁠" Ordinarily, the Torah should have written מאה ועשרים ושבע שנים.
Still, it is quite acceptable to write the word "year" or "years" after every unit of years in order to separate these 3 different parts of a person's life by inserting the word "year,⁠" or "years" between each group. It is appropriate to separate a century from a decade and a decade from individual years lived. We find such patterns when the Torah describes the lifetime of Avraham as well as when it describes the lifetime of Ishmael.
The unusual way about describing Sarah's lifetime is only the repetition of the words שני חיי שרה, "the years of the lives of Sarah.⁠" From these words our sages derive the message that all her years were lived in the same state of piety, etc.
A Midrashic approach (Bereshit Rabbah 58,1) to these words: "at 100 she was as free from sin as at 20; at 20 years of age she was as beautiful as at seven years of age.⁠" The meaning of these words is that just as a girl's looks are apt to improve after she has reached the age of seven, Sarah's looks kept improving even after she had reached the age of twenty (which is usually the time when physical beauty is at its best). Man's life is divided into three periods. 1) youth, i.e. the period when one grows towards maturity. 2) maturity; roughly the period between 20-30 before one's physique begins to decline. 3) old age, a period when decline becomes visible.
Another Midrashic approach: The verse may be divided into the sections ויהיו חיי שרה, that the numerical value of the life of Sarah was equivalent to the numerical value of the word ויהיו, i.e. 37. These were the 37 years during which she was able to practice motherhood, having given birth to Yitzchak when she was 90 years old. The second part of the verse which mentions the number 127 records the number of years she lived not from her point of view but from an historian's point of view.
We find something similar when the Torah reports the years of Yaakov's life in Genesis 47,28. The numerical value of the word ויחי is 34, i.e. a combination of the 17 years Yaakov enjoyed Joseph's company after he had been born and the last 17 years of Yaakov's life when he again enjoyed Joseph's company. These 34 years were the only truly happy ones he experienced.
Another way of looking at the words ויהיו חיי שרה is that they refer to the hereafter. This would reflect the fact that the Torah reported her death immediately after she had heard that Yitzchak's soul had "flown" to heaven as a result of his having been offered to God as a sacrifice. The form ויהיו would hint that both her soul and that of Yitzchak departed from earth at the same time to take up permanent residence in the celestial regions. The word ויהי or ויהיו basically means that something exists permanently. The word שני, "years of,⁠" is deliberately omitted at that point as the very word "year" implies something of limited duration. The same word does, however, appear at the end of our verse, as at that point the Torah underlines another aspect of the message it tries to convey. At that point the Torah speaks about Sarah's life on earth. Naturally, in that context the words "years of" are very relevant.
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה – פירש״י בת כ׳ כבת ז׳ ליופי. פי׳ חזקו׳ מה בת ז׳ יפה בלא כחל ובלא שרק שאין דרכה לקשט אף היא כשהיתה בת כ׳ היתה יפה בלא כחל ובלא שרק. ושמעתי שבדורות הראשונים אשה היתה יולדת לז׳ שנים כמו שמצינו ברבקה שהית׳ בת ג׳ כשנשאה יצחק. וכן דורות הראשונים היו מולידין לז׳ שנים והשתא ניחא מה שפי׳ ר״ש.
שני חיי שרה – פירש״י כלן שוין לטובה כלומ׳ אף מן הק׳ ולמטה ומק׳ ולמעלה דהא לא דרשינן אלא מז׳ ועד ק׳ כפ״ח. וא״ת הא בישמעאל כתו׳ ואלה שני חיי ישמעאל. וליכא למדרש הכי שהרי באמצע ימיו יצא לתרבות רעה. ותירץ חזקו׳ דשאני התם דאיצטרך לגופיה כדי לפרש שנותיו אבל הכא כתו׳ ויהיו חיי שרה וגו׳. א״כ שני חיי שרה למה לי אלא ש״מ לדרשא והר״ר אליקים תירץ דגבי ישמעאל נמי איכא למדרש שהרי עשה תשובה לסוף ימיו כדפרשי׳ בסוף הסדר ואמרי׳ ביומא בפ׳ בתרא העושה תשובה מאהבה זדונותיו נעשו לו כזכיות.
ויהיו חיי שרה מאה שנה וכו׳ – כמנין ויהי״ו היו חיי שרה שהרי בת צ׳ שנה היתה שלא היו לה בנים והיתה חשובה כמתה דכל מי שאין לו בנים חשוב כמת.
שני חיי שרה – פ״ה כלם שוים לטובה. ואע״ג דגבי ישמעאל כתיב אלה שני חיי ישמעאל. איכא למימר שעשה תשובה כפ״ה גבי ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וכל הרעה שעשה בשנים שעברו קודם לכן לא נחשב לו אכן נדמה בעיני בוראנו כאלו עשה תשובה כל ימיו. א״נ שני דכתיב גבי ישמעאל לא נתנו לידרש שעדיין לא פירש מנין שנותיו אבל הכא כבר פי׳ שני חיי שרה כדכתיב ויהיו חיי שרה. א״כ שני חיי למה לי ש״מ לדרשא.
מאה שנה וכ׳ שנה וכו׳ – פ״ה בת ק׳ לחטא כבת עשרים ובת עשרים כבת שבעה ליופי. וקשה שהרי אשה יפה ביותר לך׳ שנה ממה שהיא לשבעת שנים שיודעת לקשט עצמה ולפרנסה. לכך נראה לפרש הכי בת ק׳ כבת כ׳ ליופי ובת עשרים כבת שבע לחטא ולעונשין. דנהי שב״ד של מעלה אין מענישין פחות מכ׳ שנים ב״ד שלמטה מענישין בי״ג שנים.
בקרית ארבע – ארבע זהו אברהם, כדכתיב האדם הגדול בענקים, הוא ארבע. רשב״ם.
ויהיו חיי – כי תשעים שנה היתה בלא בנים ומי שאין לו בנים חשוב כמת. וחשוב מתשעים שנה עד סוף ימיה שהיו קכ״ז יעלו ל״ז כמנין ויהי״ו.
חיי שרה – פירש״י כולן שוין לטובה. ואע״ג דגבי ישמעאל כתיב ואלה שני חיי ישמעאל איכא למימר שעשה תשובה כדפירש״י גבי ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכל השנים שהיו קודם לכן כל הרע שעשה לא נחשב לכלום והיה כמי שעשה תשובה כל ימיו. אי נמי שני דגבי ישמעאל לא נתנו לידרש שהרי עדיין לא פי׳ מנין שנותיו אבל הכא כבר פירש בכתוב מנין שנותיה שני חיי שרה למה לי ש״מ לדרשא.
'ויהיו חיי שרה וגו, "the lives of Sarah were, etc.⁠" the description of Sarah having had more than one life must be understood as follows: during the first ninety years of her life she had been childless. Anyone who has no children is really considered as if dead. When you look at the numerical value of the letters in the word ויהיו the total is 37. This is the Torah's way at showing us that the last thirty seven years of Sarah's life were really the ones that counted.
חיי שרה, "the lives of Sarah;⁠" according to Rashi all the years that Sarah lived on this earth were equal in the sense that she was a good person during all these years. When we look at the way the Torah describes the years of Yishmael after his death, (Genesis 25,17) the Torah describes them in the same terms, i.e. ואלה שני חיי ישמעאל מאת שנה ושלושים שנה ושבע שנים; does Rashi imply that the Torah compliments Yishmael in the same manner as it complimented Sarah? When we accept that the word ואלה, "and these,⁠" are a hint that he had become a penitent, as Rashi derives from the manner in which his burial is described in the Torah in same verse from the fact that he is described as having been gathered into his forefathers, and we know that a proselyte is considered as if newly born from the day of his conversion, i.e. free from sin, it follows that the years he had lived prior to this have now been converted as a prelude to his conversion, i.e. as part of that conversion process. Another way of explaining the Torah's wording of the death and burial of Yishmael: the Torah did not preface his death with the unusual words: "and the lives of Sarah were,⁠" words which alert us that they must have more meaning than the plain text suggests. When Sarah's death is reported the word חיי, "lives of,⁠" is mentioned twice, not only once. This calls for closer examination. Rashi, therefore was quite correct in alerting his readers to this.
ויהיו חיי שרה – כמנין וי״היו חיי שרה ולא יותר שהרי בעודה בלא בנים לא נקראו חיים וכמה היתה בלדתה את יצחק בת צ׳ שנה כמה נשארו עד יום מותה ל״ז שנה הרי לך כמנין ויהי״ו חיים שהשאר אינם חיים כדפי׳.
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים – פירש״י לכך כתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו בת ק׳ כבת ך׳ לחטא ובת כ׳ כבת ז׳ ליופי. וכתב הרמב״ן דלאו מייתורא דשנה שנה דורש שכן דרך הלשון בכל מקום באברהם אע״פ שלא היו שוין בטובה וכן בישמעאל אע״פ שלא היו שוין שהרי רשע הי׳ בתחלתו אלא מייתורא דקרא דריש דקאמר שני חיי שרה שכללן יחד והשוה אותם. אית ספרים דגרסי בב״ר בת ק׳ כבת ך׳ ליופי ובת כ׳ כבת ז׳ לחטא והכי ניחא בת ך׳ היא יותר יפה מבת ז׳ שיודעת לקשט את עצמה:
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, "Sarah lived for 127 years.⁠" Rashi explains that the reason why the word is repeated twice is to draw our attention to the fact that each period so designated represented a separate part of her life. She was as free from sin at 127 as she had been at the age of 7 and as beautiful at the time of her death as she had been at the age of 20. Nachmanides writes that Rashi does not derive this information from the repetition of the word שנה, seeing that there is nothing exceptional in this, and the sum total of the lives of lesser individuals has been described in similar terms, Ishmael's death being reported in a similar fashion to that of Sarah's, for instance. Rather, we derive this interpretation quoted by Rashi from the superfluous sounding introduction of the words חיי שרה-followed by the words שני חיי שרה. This formulation indicates that all these years had been lived under the aegis of purity and beauty. There are some books in which the version in the Bereshit Rabbah is as follows בת ק כבת עשרים ליופי ובת עשרים כבת שבע לחטא, "at 100 she was as beautiful as she had been at 20, and at 20 she was as free from sin as at 7. This is the correct version, seeing that girls are more beautiful at 20 than at 7 having learned in the intervening years how to use cosmetics to bring out their beauty.
חיי שרה – כתיב לעיל מיניה ובתואל ילד את רבקה עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה.
שרה מאה שנה – ר״ת שמש וזרח השמש ובא השמש.
שני חיי שרה – לא אמר ימי לפי שחזרה לימי נערות וכשהזקינה עוד פסקו ממנה ימי הנערות לפיכך אמר שני. ד״א מנין ויהיו היה עיקר שנותיה משנולד יצחק דבת צ׳ היתה כשנולד וכל ימיה קכ״ז.
ויהיו חיי שרה – וא״ת למה נקט כי האי לישנא הוה ליה למימר ותחי שרה כו׳. אלא לומר לך שלא היו ימיה אלא כמנין ויהיו דהיינו ל״ז. וא״ת והלא יותר היו? מלמד שכל ימיה שהיתה בלא בנים היתה חשובה כמת, כאינה דאמי, דמי שאין לו בנים חשוב כמת, ובת צ׳ היתה כשנולד יצחק ובשנת העקידה היה בן ל״ז ואז מתה שרה. ג״ן.
ויהיו חיי שרה – פרש״י לכך כתיב שנה בכל כלל וכלל כו׳. וכתב הרמב״ן לאו מייתורא דקרא קא דריש שכן דרך הכתוב בכל המקרא, באברהם אע״פ שלא היו שווים בטובה, וכן בישמעאל אע״פ שלא היו שוין, שהרי רשע היה מתחלה, אפילו הכי כתיב בהן שנה בכל כלל כי הכא. אלא מייתורה דריש דקאמר שני חיי שרה דורש שכללן והשוה אותן, ע״כ לשון הרמב״ן. ונ״ל דמשני חיי שרה דכלל בסוף נפקא ליה לרש״י. ומכל מקום קשה לרש״י איך אומר כולן שוין לטובה, והלא היה לה צרת פרעה, צרת אבימלך, וצרה שהיתה עקרה, ומי שאין לו בנים חשוב כמת. וי״מ שוין לטובה ליראת שמים.
ד״א מאה שנה ועשרים שנה – פרש״י מה בת כ׳ בלא חטא שאינה בת עונשין אף בת ק׳ כו׳. ותימה דהא קודם מתן תורה הוה, ואמאי לא נענשו עד ק׳ כדאמ׳ בפר׳ בראשית א״ר יודן. וכן פרש״י (רש״י בראשית ה׳:ל״ב) גבי שם בן מאה שנה, לכן סתם מעיינו של נח כדי שלא יהא הגדול יותר מק׳. ונ״ל לתרץ דמה שאמרינן קודם מתן תורה שמא היינו קודם ואת הנפש אשר עשו בחרן דאז ניתנה תורה, כדאמרי׳ ב׳ אלפים תהו וב׳ אלפים תורה כו׳ וזה היה אח״כ הרבה. לו״י.
ושבע שנים פרש״י בת כ׳ כבת ז׳ ליופי. הקשה ר״י: אדרבה האשה יותר היא יפה כשהיא בת כ׳ משהיא בת ז׳, דבת כ׳ היא יודעת לתקן תכשיטה. לכך פר״י: מה בת ז׳ בלא חטא שאינה בת עונשין, אף בת ק׳ בלא חטא שהיתה בת עונשין ולא חטאה. ומה בת כ׳ לנוי אף בת ק׳ אע״ג שהיתה זקנה היתה יפה כבת כ׳.
וא״ת גבי ישמעאל איך תפרש שנה שנה. וליכא לפרושי הכי דהא יצא לתרבות רעה מדכתיב ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק, ופרש״י לשון רציחה וג״ע. וי״ל שעשה תשובה כשהיה בן ל׳ דכתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. וא״ד אדבריה ישמעאל יצחק לקמיה, מכלל שעשה תשובה, וזהו שיבה טובה האמורה שעשה ישמעאל תשובה בימיו, ואיהו לא חטא אלא מי״ג עד ל׳ לכל היותר. ועתה נוכל לומר בן ל׳ כבן ז׳ לחטא. ג״ן.
א״ק דבפרשת בראשית כתיב ויהי כל ימי שת י״ב שנה ותשע מאות שנה, והתם מאי דרשינן מכל שנה שבכלל. גם מה שפרש״י כבת כ׳ לחטא לא נהירא, וכי בת כ׳ אין לה חטא, ואם בעבור ב״ד שלמעלה אין עונשין פחות מזה, זהו להמית, אבל העון על נפשו. ועוד כי כתב הרי״ח שפעמים לפי חכמת האדם מענישים אותו פחות מכ׳, וראיה מער ואונן.
אין בכל התורה זכירת מספר שנות אשה זולתי זאת הכבודה אמנו הראשית, מצורף כי הייתה בעלת נסים כאשר מבואר בדבר פרעה ואבימלך.⁠1 אשרי יולדתנו. 2
חייא – לשון רבים, בעבור היות האדם נתך תמיד ומחליף בעודנו,⁠3 ודומה לזה שם ׳מים׳, להיות נגרים ויבא חלק אחר חלק.⁠4
1. התורה מונה את שנות חיי שרה, בגלל היותה אם האומה, וגם משום שאירעו לה ניסים.
2. ע״פ אבות פ״ב, מ״ח.
3. כיוון שהאדם נתון לשינויים כל העת, ואינו ישת סטטית וקבועה, ניתן לכנות את תקופת קיומו בעולם ׳חיים׳, בלשון רבים.
4. המילה ׳מים׳ אף היא בלשון רבים, כמו מילה ׳חיים׳, הואיל ובניהם אין שם העצם מתאר יחידה אחת, אלא רצף של יחידות רבות.
א. בכה״י: חיים.
ויהיו חיי שרה במדרש (בראשית רבה נ״ח) כתיב וזרח השמש ובא השמש (קהלת א׳:ה׳) אמר רב כהנא וכי אין אנו יודעים שזרח השמש ובא השמש אלא שלא השקיע הקב״ה שמשו של צדיק עד שתזריח שמשו של צדיק חבירו. קודם שמת ר׳ עקיבא נולד רבינו הקדוש וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש ועד שלא מת רבינו הקדוש נולד רב אדא בר אהבה ועד שלא מת רב אדא בר אהבה נולד רב המנונא וכו׳ וקראו עליו וכו׳ וכן עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה דכתיב הנה ילדה וכו׳ ובתואל ילד את רבקה (בראשית כ״ב:כ״ג) וסמיך ליה ויהיו חיי שרה: 1והכוונה כי כמו שהעולם בכללו במה שהוא טבעי מתקשר ומתחבר על ידי תנועותיו הדבקות והרצופות יום ליום ולילה ללילה כן יחוייב שיתקשר זה העולם הפרטי אשר מצד ההשגחה בהמצא בו שרשרות גבלות קושרין אותו קצתו בקצתו שלא ינתק והיה זה בחמלת י״י עליו ומשומרו את ברית הקשת וטבעו על הדרך שכתבנו במקומו ואל זה נתעוררו חז״ל במשל הזה הנמרץ מב׳ פנים. הא׳ מצד דבקות התנועות המורגשות למאור הגדול לממשלת היום אשר יזרח השמש ובא השמש כל ימי עולם ועל דרך שאמר יודע י״י ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה (תהלים ל״ז:י״ח) שכבר דרשוהו ג״כ על זה האופן (בראשית רבה שם) והשני כי כמוהו כמוהם במציאותם יאיר אורה של עולם ובהעדרם חשכה גדולה נופלת עליו. והנה מפני שאלו הצדקניות אשר זכרום וכיוצא בהן היו גם כן מכלל השלשלת החזקה הזאת נזכרו בכתוב על זה האופן מן הסמיכות שדרשו בזה המדרש ואולם שהן הנה הזווג השני אשר הוכיח י״י לשומרי בריתו על פי מעשיהם השלמים להזמין להם כל הטובות הנכללות בהן אשר בם תושלם הצלחתם כמו שאמרו במסכת שבת (כ״ה:) איזהו עשיר כל שיש לו אשה נאה במעשי׳. וזה כי אשר לו כן לא יחסר לו כל טוב מהטוב והעזר והחומ׳ והתור׳ והשלום שיחסו אליה חכמינו ז״ל (יבמות ס״ב:) על פי הכתובים דכלהו איתנהו בה כמו שנתבאר וכאשר המות יפריד בינו ובינה הלא ישאר עשוק וגזול מכל קניינו רגע אחד וכמו שאמרו שרוי בלא טובה בלא עזר בלא חומה בלא תורה בלא שלום הנה תהיה פרידת׳ קשה עליו מאד ורע מר ממות ימאן הנחם. ולהיות זאת האשה נצבת על ראש המעלות כלן חויב לבן זוגה השלם להחרד אליה ולעורר על פרידתה הספד גדול ולמרר בבכי. ולעורר לזה נזכר בראש הזווגים השלמים ותמת שרה וכו׳ ויבא אברהם לספוד לשרה וכו׳. (התר ספק א׳) ירצה שנתעורר ובא במר נפשו ומה גם עתה כשיובן על הזווג הראשון אשר אמר כל שמתה אשתו ראשונה וכו׳ כמו שביארנו.
1. והכונה, ר״ל כי כונת חז״ל להורות שכמו שיסד הי״ת בעולמו שלא יחסר לי אף יום אחד תנועת השמש התמידית המסבבת השתנות היום והלילה, באופן שלכלל עולם כלו לא יחסר אור השמש לצמיתות אף רגע אחד, כי מדי יבא השמש בחלק כדור הארץ היותר מזרחי כן יזרח ויאיר להחלק ממנו היותר מערבי. וכל זה עשה הי״ת למען לא יחסר לעולם כלו אף רגע אחד אור השמש אשר מרפא בכנפיה בבחינ׳ גופניות, כן יסד בחכמתו שגם בבחינה מוסרית לא יחסר לעולם אור החכמ׳, אשר תהי׳ למנה לקצת יחידי הסגולה למען האיר והפיץ קרניה על כל שאר בני אדם ללמדם דעת ויראת ה׳, וע״כ מדי ימות איש חכם וצדיק אשר באור חכמתו האיר על בני דורו, יולד איש חכם וצדיק אחר הממלא מקומו ללמד בני דורו דיעה בינה והשכל בדרכי ד׳ ותורתו.
Some problems in the text:
1) Why does the Torah tell us about Abraham mourning Sarah? He appears to have done no more than the customary thing. What are we to learn from this episode?
2) Why did Abraham introduce the request to be given a burial ground by referring to his status as either a citizen or a guest, when all the time he had in mind to make full payment for the burial ground?
3) Why do we have the constant references to "hearing,⁠" "listen to me,⁠" "listen to us,⁠" "please listen?⁠" Were these people hard of hearing?
4) Why does the Torah have to emphasize that Ephron answered "in the earshot of all assembled?⁠" We have already been informed that Ephron sat "among all those present?⁠"
5) Why is there a constant repetition of the word "burial" in the discussion?
6) Why was the purchase concluded so publicly, "within the sight of all the Hittites present and assembled?⁠" Surely the financial transaction alone would have sufficed?
Bereshit Rabbah 58 explains the statement in Kohelet 1,5, "And the sun rises and the sun sets,⁠" which appears too commonplace a truth to be worth mentioning, as meaning that God insures that before the setting of one sun, another sunrise has already been arranged. Thus Rabbi Yehudah Hanassi was born before the death (sunset) of Rabbi Akiva. So also, was Rivkah born before the death of Sarah.
Our physical universe is arranged in such a way that the sun shines somewhere all the time, due to the earth revolving on its own axis once in twenty-four hours. Our spiritual universe has been arranged similarly by God, so that spiritual light is always available somewhere. Abraham thought that due to the fact that he appealed in public and used such language as "give me,⁠" the bystanders would ask for clarification of the conditions he had in mind. Abraham would then have been able to explain that though he was prepared to pay handsomely, he would still consider the townspeople's approval as a gesture of kindness and friendship. (1,2,5) Since from a halachic point of view, i.e. Jewish law, a mourner preoccupied with arranging the funeral of his next of kin must preoccupy himself exclusively with the needs of the dead about to be buried, Abraham is reported as having only that purpose in mind when negotiating the purchase of the cave of Machpelah. His emphasis on his status as a resident implies his preparedness and ability to pay, whereas his reference to his status as a stranger implies that he depends on the goodwill of his immediate neighbors. Abraham understood the nuance of "no one will deny you his grave since you are a prince,⁠" as meaning that though your request will be granted, it will be granted only grudgingly.
3) "No one will deny,⁠" is not equivalent to "we will each one of us volunteer.⁠" Their emphasis on "to bury your dead,⁠" further emphasizes that only due to the immediate need would they concur in this transfer of land to Abraham. Abraham understood very well what was in their minds, though he addressed himself only to their spoken thoughts. He explained that he did not want any burial ground, but that the reason he was asking in public was to enlist everyone's support to persuade Ephron to sell the cave of Machpelah. He did not want to appropriate the cave in the hope that he would not be denied after the event, but he wanted to pay full value, and still consider the acquisition as if it had been a present to him.
4) Ephron, as one of the Hittites present, had said previously, "No Sir, I did offer my grave willingly, and if you want the cave, I will not retract. Neither did I expect money, since you had not mentioned that previously. Concerning your wish that my fellow citizens entreat me, there is no call for this. I have given it to you in their presence, go ahead and bury your dead in the meantime.⁠" By this he hinted, that at a later stage one could negotiate compensation. Abraham acknowledged his words, bowing, however insisting that he too had originally planned payment, and could not in good conscience profit now by accepting Ephron's generous gift. Only under such terms, i.e. full payment, could he proceed to bury his dead. After all these subtleties, Ephron finally spelled out the price, emphasizing that considering Abraham's immediate need, the price was ridiculously low, purely nominal. Since he had found a willing listener in Abraham, the latter had the amount weighed at the most respected money merchant, whereupon the land became Abraham's for all time. The public character of the sale was intended by Abraham from the outset, to forestall any subsequent complaints either by groups or individuals. This was to become his permanent home, here he and Sarah were to have their last resting places. Just as a man's body was not divided up to be buried in several places, so man and wife who had shared a happy marriage were never to be parted in death either. Abraham had delayed the purchase to await an opportunity such as the need for a burial ground, which would make it impossible for his request to be denied.
6) "After he buried his wife.⁠" He was not willing to proceed until the transaction had been completed. When a tzaddik is careful in all the minutiae of a transaction, this is called mishpat, justice. When a rasha, wicked person plans deviously, it is called mirmah, deceit (Proverbs 12,5). Thus we find by the end of the transaction, that the spelling of Ephron's name shows a letter missing, to show us that he had been too greedy. Abraham, however, had a letter added to his name indicating that his approach to life was the opposite of Ephron's. He appeared to offer little, but in fact gave a great deal. Compare Proverbs 28,22, "In the haste of the greedy to acquire more wealth, he overlooks the fact that he stands to lose that which he already owns.⁠"
לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל. פי׳ ולא האחדים עם העשרות לחוד והמאות לחוד כמנהג הכתוב בכל מקום:
לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו. פירוש כל כלל מתפרש לעצמו ואינו מתחבר עם הכללים האחרים עד שיהיו שלשתן יחד סך אחד כמנהג כל המספרים המורכבים מאחדים ועשרות ומאות משום דשנה שנה לחלק משמע ומחלק האחדים לחוד והעשרות לחוד והמאות לחוד כאלו אמר בת מאה שנה ובת עשרים שנה ובת שבע שנים דהשתא הוו להו שבע שנים דקרא אותן שבע שמשנולדה עד שהיתה בת ז׳ וכ׳ שנה דקרא אותן כ׳ שמשנולדה עד שהיתה בת כ׳ וק׳ שנה דקרא אותן מאה שמשנולדה עד שהיתה בת ק׳ אבל אי לאו שנה שנה דכל כלל וכלל היו אותן שבע שנים דקרא הז׳ שנים שאחר הק״כ שהן בסוף ימיה והכ׳ שנה דקרא הכ׳ שנים שאחר הק׳ עד שהיתה בת ק״כ ואף על פי שאין כאן רק שנה אחת יתירה שהרי מנהג הכתוב הוא לכתוב שנה לאחדים ולעשרות לחוד ולמאות לחוד מיהו מדחד מינייהו לדרשא כולהו נמי לדרשא:
בת ק׳ כבת כ׳ לחטא. לאו משנה שנה מפיק לה דמשנה שנה חלוק משמע ולא היקשא אלא משני חיי שרה הוא דמפיק לה כדלקמיה והכא אגב גררא מייתי לה לאשמעינן נפקותא דכל אחד נדרש לעצמו:
שהרי אינה בת עונשין. שאין ב״ד של מעלה מענישין אלא מכ׳ שנה ולמעלה דא״ר ברכיה כמה קשה המחלוקת שב״ד של מעלה אין עונשין אלא מבן כ׳ שנה ולמעלה וב״ד של מטה מבן י״ג שנה ולמעלה ובמחלוקתו של קרח אף תינוקות בני יומן והא דכתב רש״י גבי וערל זכר אשר לא ימול ונכרתה משהגיע לכלל עונשין דהיינו מבן י״ג שנה ויום אחד ולמעלה וכתב הרמב״ם ז״ל בפרק ראשון דהלכות ביאה כל אשה אסורה מן העריות אם היתה מבת ג׳ שנים ויום אחד ולמעלה גדול הבא עליה חייב מיתה או כרת או מלקות וסתם גדול הוא משיגיע לכלל עונשין כדכתב בפרק שני דהלכות אישות י״ל דחייב כרת דקאמר היינו לחייבו בב״ד של מטה מלקות דכל חייבי כריתות לוקין ונפטרין מידי כריתתן אם היה בעדים והתראה והיו מחייבי כריתות אבל ממה שכתב רש״י גבי ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד שהקדוש ברוך הוא כבש מעיינו ולא הוליד עד בן חמש מאות שנה כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשיו לפני המבול דכתיב כי הנער בן ק׳ שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל ראוי לעונש לעתיד לבא וכן לפני מתן תורה משמע שאפילו מעשרים ולמעלה קודם מתן תורה אינה בת עונשין עד שתהא בת ק׳ שנה וליכא למימר דהא דקאמר שהרי אינה בת עונשין הוא מפני שלא היתה בת ק׳ דאם כן גבי אברהם לא היה צ״ל ובן ע׳ כבן ה׳ לחטא.
ושמא יש לומר שהכתו׳ רצה להודיענו בזה שאפילו לפי הזמן שאחר מתן תורה שבני עונשין הם מבני כ׳ שנה ולמעלה לא חטאו. וא״ת בשלמא גבי אברהם שאמרו בן ק׳ כבן ע׳ ובן ע׳ כבן ה׳ לחטא למדנו שלא חטא אברהם לא בעונשי אדם ולא בעונשי שמים אלא שרה שלא אמרו אלא בת ק׳ כבת כ׳ לחטא תינח מעונשי שמים מעונשי אדם מאי אי״ל והלא בת כ׳ שנה אינה נקייה אלא מעונשי שמים אבל לא מעונשי אדם. י״ל כיון דבזמנם עדיין לא נתנה התורה אלא שהם קבלוה מעצמם ואין שם אלא עונשי שמים בלבד לא הוצר׳ הכתוב להודיענו שהיו נקיים אלא מעונשי שמים בלבד אבל מעונשי אדם שעדיין לא היו נוהגים באותו זמן לא. אך קשה מז׳ מצות בני נח שכבר הוזהרו עליהן קודם מתן תורה ויש בהן עונשי אדם וי״מ שהרי אינה בת עונשין שעדיין לא קבלה עליה עול התורה ועונשיה ואברהם שבן מ׳ שנה הכיר את בוראו הוצרך הכתוב להקיש בן ק׳ לבן ע׳ ובן ע׳ לבן ה׳ לחטא מפני שכיון שקבל עליו עול התורה והמצות מבן מ׳ שנה חל עליו חיוב המצות מאותה שעה והשתא ליכא לאקשויי תינח מעונשי שמים מעונשי אדם מאי איכא למימר כדלעיל ומכל מקום אף לפי זה צריך לומר שעם ההקש הזה דבן ע׳ כבן ה׳ לחטא למדנו שאף לפי הזמן של אחר מתן תורה שהיו בני עונשין מבני י״ג שנה ולמעלה לא חטא דאם לא כן היקשא דבן ע׳ כבן ה׳ למה לי בהיקשא דבן ק׳ כבן ע׳ סגי דאף על גב דקבל עליו עול מצות מבן מ׳ שנה מכל מקום אינו בן עונשין עד בן ק׳ אבל שרה שעדיין לא קבלה עול התורה בהיותה בת כ׳ שנה אין צורך לכל זה אך הקושיא דז׳ מצות בני נח במקומה עומדת:
ובת כ׳ כבת ז׳ ליופי. בלא כחול ופקוס ויעלת חן אבל בת כ׳ אף על פי שהיא יותר יפה מצד שדים נכונו וקומתה דמתה לתמר מכל מקום יופי בשרה ועדונו אינו כבת ז׳ ומה שלא אמרו דהיקשא דבת עשרים כבת ז׳ נמי הוא לחטא כמו גבי אברהם משום דבשלמא גבי אברהם אי לאו היקשא דבן שבעים לבן חמשה לא הוה ידעינן אם בן שבעים היה בלא חטא לפי הזמן שלאחר מתן תורה אם לא אלא גבי שרה בלאו היקשא דבת כ׳ כבת ז׳ נמי ידעינן דבת כ׳ לא חטאת שהרי אינה בת עונשין אפילו לפי הזמן דלאחר מתן תורה וליכא למימר דאפילו הכי בעינן היקשא דבת כ׳ כבת ז׳ להודיענו דאפילו מדיני אדם לא חטאת שכבר פירשנו לעיל דכיון דבזמנה עדיין לא נתנה התורה אלא שמאליהם קבלוה אין שם אלא עונשי שמים בלבד ולפי הי״מ שאמרו שעדיין לא קבלה עליה עול תורה אין שם לא עונשי אדם ולא עונשי שמים הלכך על כרחינו לומ׳ דהיקשא דבת כ׳ כבת ז׳ אינו אלא ליופי אך קשה דילמ׳ היקשא דבת כ׳ כבת ז׳ הוא לחטא דשבע מצות בני נח שכבר הוזהרו בהן ויש בהן עונשי אדם:
שני חיי שרה כלן שוין לטובה. פירוש בת ק׳ כבת כ׳ ובת כ׳ כבת ז׳ דאם לא כן שני חיי שרה למה לי הרי כבר כתוב ויהיו חיי שרה אלא על כרחינו לומר דלא אתא אלא לאקושי בת ק׳ לבת כ׳ ובת כ׳ לבת ז׳ דסד״א חלוק דבת ק׳ לחוד ובת כ׳ לחוד ובת ז׳ לחוד דמשמע מייתורא דשנה שנה הוא ללמד שאין שנותיה שוות דבת ק׳ היתה בחטא ובכיעור ובת כ׳ היתה בלא חטא אבל בכיעור ובת ז׳ בלא חטא וביופי קמ״ל שני חיי שרה להקיש בת ק׳ לבת כ׳ ובת כ׳ לבת ז׳ דהשתא אהני יתורא דשנה שנה בכל כלל וכלל ואהני יתורא דשני חיי שרה דאי לאו יתורא דשנה שנה שמחלק הז׳ לחוד והכ׳ לחוד והק׳ לחוד לא הוה שמעינן מהכא לא בת ז׳ ולא בת כ׳ ולא בת ק׳ אלא היו שלשתן סך א׳ כמנהג כל המספרים המורכבי׳ מאחדי׳ ועשרות ומאות וגם היו הז׳ אחר הק״כ והכ׳ אחר הק׳ הפך המובן מן החלוק ואי לאו יתורא דשני חיי שרה שמשוה אותן לא הוה ידעינן לאקושי בת ק׳ לבת כ׳ ובת כ׳ לבת ז׳ אלא אדרבה ה״א בת ק׳ שלא כבת כ׳ ובת כ׳ שלא כבת ז׳ דהכי משמע טפי מהחלוק דשנה שנה שחלק הז׳ לחוד והכ׳ לחוד והק׳ לחוד אבל השת׳ דאתא יתורא דשנה שנה לחלק כדי שיובן ממנו בת ק׳ ובת כ׳ ובת ז׳ ויתורא דשני חיי שרה להשוותן למדנו דבת ק׳ כבת כ׳ לחטא ובת כ׳ כבת ז׳ ליופי. וא״ת לישתוק מיתורא דשנה שנה ומיתורא דשני תיי שרה למדנו שכלן שוות ושווין על כרחינו לומר שאינו אלא לטובה דאי אפשר לומר לרעה שיהיו כלן בחטא שהקטנה איה בת חטא. י״ל דאי לאו יתורא דשנה שנה לא היינו יודעים מיתורא דשני חיי שרה שכלן שוין לטובה בענין החטא והיופי אבל היינו אומרים ששוין לטובה אינו אלא בבריאות והעושר והכבוד אבל לא לענין היופי והחטא שהן חוץ מהמנהג הטבעי השתא דכתיב שנה שנה שחלק בת ק׳ לחוד ובת כ׳ לחוד ובת ז׳ לחוד ואחר כך כתב שני חיי שרה שכלן שוין לטובה על כרחינו לומר שזה השווי אינו אלא לענין החטא והיופי דאל״כ מה ענין בת ק׳ עם בת כ׳ ובת כ׳ עם בת ז׳ ודוק ואע״ג דמיתורא דשני חיי שרה שדרשו כלן שוין לטובה משמע דבת ק׳ כבת כ׳ וכיון דבת כ׳ כבת ז׳ ליופי כי הדר יליף בת ק׳ מבת כ׳ אין הקש למחצה ויליף מינה בין לחטא בין ליופי מכל מקום כיון שהכתוב גלה בפירוש שבהיותה בת צ׳ היתה כזקנה כדכתיב אחרי בלותי היתה לי עדנה על כרחינו לומר דבת ק׳ כבת כ׳ אינו אלא לחטא אבל לא ליופי ואע״ג דמקרא דשני חיי שרה לא משתמע אלא שווי שני׳ בלבד ולא ידענו אם לטובה אם לרעה מכל מקום כיון דלא מצינן לפרושינהו לרעה להקיש בת כ׳ כבת ק׳ לחטא שהרי בת כ׳ אינה בת עונשין על כרחינו לומר שזה השווי אינו אלא להקיש בת ק׳ כבת כ׳ לחט׳ ויחוייב מזה ג״כ שנקיש בת כ׳ לבת ז׳ ליופי ולא ההפך ומעת׳ מה שטען הרמב״ן ז״ל על דברי הרב ואמ׳ ואין מדרשו זה נכון שהרי בשני חיי ישמעאל נאמר כשני חיי אברהם בשוה ולא היו שוי׳ בטובה אבל היה מתחלה רשע ועשה תשובה בסוף ועוד כי שנה שנה לחלק משמע ואינו נדרש להשוו׳ אינ׳ טענה שהרי מה שאמר שנה שנ׳ לחלק משמע גם רש״י מוד׳ בזה כדפי׳ ומה שטען הרי בשני חיי ישמעאל נאמר כשני חיי אברהם בשוה אינו כן שהרי בשני ישמעאל אין שם שני חיי יתירה עד שידרשו בו השווי כמו שדרשו מיתורא דשני חיי שרה ומיתורא דשני חיי אברהם דה״ל למכתב ואלה ימי אברהם ולא היה צריך לכתוב אחריו שני חיי אברהם אלא שכתב בו שנה בכל כלל וכלל כמו באברהם ושרה להשמיענו החלוק בלבד שבן ק׳ לחוד ובן ל׳ לחוד ובן ז׳ לחוד שזה החלוק מאחר שאין בו יתורא דשני חיי המורה על השווי יחוייב בהכרח שיפורש בן ק׳ שלא כבן ל׳ ובן ל׳ שלא כבן ז׳ דבן ז׳ היה בלא חטא ויפה ובן ל׳ היה בחטא ומכוער ובן ק׳ חזר בתשובה והיה זקן ומכוער שלא היו שנותיו שוות אבל היה מתחלה רשע ועשה תשוב׳ בסוף וכן כתב רש״י גבי תקבר בשיבה טובה אבל באברה׳ שכתוב בו שנה בכל כלל וכלל לחלק וכתוב בו ג״כ שני חיי יתירה להשוות אותן צריך לדרוש בו כמו שדרשו גבי שרה. והתימה מהרמב״ן ז״ל שחשב שהרב ז״ל דורש יתורא דשנה שנה להיקשא להקיש בת ק׳ כבת כ׳ ובת כ׳ כבת ז׳ איך לא הקשה לו משני חיי שרה שפי׳ רש״י עצמו שכלן שוין לטובה למה לי תיפוק לי משנה שנה וכן מה שכתב עוד שמה שאמרו בב״ר בת ק׳ כבת כ׳ לחטא לא דרשו כן אלא מייתור הלשון שחזר ואמר שני חיי שרה שכללן והשוה אותן אתמהא איך יובן משווי השנים בת ק׳ ובת כ׳ ובת ז׳ והלא אין בכתוב לא בת ק׳ ולא בת כ׳ ולא בת ז׳ אלא בת קכ״ז שכלן סך אחד ועוד שהז׳ שנה אז הן הז׳ שאחר הק״כ והכ׳ שנה הן הכ׳ שאחר הק׳ הפך המובן מן החלוק של שנה שנה שאז הז׳ שנה הן הז׳ שמשנולדה עד היותה בת ז׳ שהן בימי קטנותה והכ׳ שנה הן הכ׳ שמשנולדה עד היותה בת כ׳ שהן קודם הק׳ שנים ומה שהוצרך הכתוב לזה באברהם ושרה מכלל שאר צדיקי עולם הוא משום דאברהם ושרה היו גוים מתחלה והיה עולה על הדעת לומר שמתחלה היו רשעים ואחר כך היו צדיקים לפיכך הוצרך לומ׳ שאעפ״כ כל ימיהם צדיקים היו והפך זה גבי ישמעאל שנכתב בו שנה בכל כלל וכלל לחלק שנותיו לומר שלא היו כלם שוים לטובה אלא מתחלה היה נער בלי שום חטא ואחר כך יצא לתרבות רעה ובסוף ימיו חזר בתשובה מפני שהיה בנו של אברהם צדיקו של עולם והיה עולה על הדעת שגם זה כאביו לפיכך הוצרך להודיענו שלא היו כל שנותיו שוין לטובה אלא מקצתן ברשע ומקצתן בתשובה:
ויהיו חיי שרה עד ואברהם זקן בא בימים רש״י נתן טעם למה נכתב שנה בכל כלל וכלל ע״ד הדרש שהיתה בת מאה כבת עשרים לחטא ובת עשרים כבת שבע ליופי וכן כתב בשני חיי אברהם. והקשה עליו הרמב״ן שהרי בשני חיי ישמעאל נאמר כשני חיי אברהם ולא היו שוים בחסידות. ועל דעתי מה שהיו דורשים חז״ל בשרה לא דרשו אלא מפני שחזר שני חיי שרה שכללם והשוה אותם. והר״ן כתב עליו שיסבור רש״י שגם באברהם לשון מיותר שלא נאמר כמוהו בישמעאל כמו שאמר ואלה שני חיי אברהם והוסיף לומר אשר חי. ולי נראה שעם היות שפעמים רבות באה מלת שנה בכל כלל וכלל תמיד היה החלוק ההוא לסבה מה. ומה שנאמר בשרה כן הוא להודיע שהיו לשרה מאה שנה בבחרותה כי הנה לתשעים שנה ילדה והיניקה את יצחק וגדלתו והרי היא עד מאה שנה כאלו היתה בתורה במעשיה ועשרים שנה שהיו לה אחר כך היו שנות הזקנה עם השארות הכח ושבע שנים האחרונים היו ימי הישישות ואלו הם גבולי חיי האדם אשר זכר אב״ס. ולפי שכלם מהבחרות והזקנה והישישות היו שנים בטובה לכן כלל אותם באמרו שני חיי שרה כי ימי הטובה הם אשר יקראו ביחוד חיים לא ימי הרעה והצער. ויש מפרשים שאמר זה בשרה להגיד שלא נתקצרו ימיה אלא כלם היו שני חיי שרה כפי טבעה אמנם באברהם נאמר אלה שני חיי אברהם אשר חי וארז״ל שק״פ שנה היה לו לחיות ולא חיה כי אם קע״ה לפי שנתקצרו ימיו ה׳ שנים כדי שלא יראה לעשו יוצא לתרבות רעה וז״ש חז״ל שהקב״ה יושב וסופר שנות הצדיקי׳ והותרה עם מה שאמרתי בזה השאלה הא׳.
ויהיו חיי שרה נסמכה מיתת שרה ללידת מלכה. להורות שנתבשרה שרה שפקד השם את מלכה אחותה גם היא ונתן לה בנים. ובתוכם רבקה הצדקת הראויה לבנו. וכל זה להורות שבאתה אל אבותיה בשלום והיו חייה טובים כולם שוין לטובה. שפקד השם אותה בבן צדיק ואף על פי שאברהם קיים מאמר השם והעלהו על אחד ההרים. השם עשה עמו נס ושלח מלאך מן השמים והצילו מחרב רעה. באופן שאם הבנים שמחה. ואחר כך נתבשרה בבשורות בני אחותה וברבקה כלתה. ואחר שהשם השלים כל מאוייה. סמך מיד ויהיו חיי שרה קכ״ז שנה. להורות שהיו כל חייה חיים טובים. וחזר לומר שני חיי שרה להורות על הפרטים. זהו דרך פשט הפרשה לפי הפשט:
ורבותי׳ אמרו שנסמכה מיתתה לעקידה להורות שעל ידי העקידה פרחה נשמתה ומתה. ויש לנו להודות לדבריהם לפי שכל דבריהם דברי קבלה. ואנחנו הולכים ממששים כעורי קיר לסמוך עצמנו אליה. ואף על פי שיראה לנו דברינו כנים ואמתיים. יש לנו להשליך אמת ארצה לפי שהאמת אתם. ויש לנו להוציא מדבריהם דבר גדול בענייני העולם תמצאהו רמוז בפרשת ויגש. והוא שכל טובות העולם הזה אינן טובות אמתיות בערך טובות העולם הבא. וכן רעות העולם הזה אינן רעות בהחלט בערך רעות עולם הבא. וכן הטובות והרעות אינן טובות ורעות בערך עצמם. ולפעמים הטובות רעות. והרעות טובות. והתורה מליאה מזה ואיני מאריך. ולכן יש לכל אדם כשישיג טובות העולם הזה שלא יראו לו טובות בהחלט. וישים באותו טוב שום גמגום. או חסרון ועלילות מצעדי גבר. בענין שכשיחסר טובו יאמר כל מה דעבדין מן שמיא לטב. ואני כבר ראיתי בחלקי. האפשר שזה הטוב לא היה טוב גמור ושהיה בו חסרון. ועל כן לא יחיל טובו. וכן יש לו לעשות ברעות העה״ז. שיחשב שאין רע שאין בו טוב כמשל הדיוט. וזהו החכם עיניו בראשו לראות הדברים שיוכלו לימשך מראשית הדבר ועד סופו. בענין שכשיבואו לא יהיו חדשים אצלו. ולכן אמרו איזהו חכם הרואה את הנולד. בענין שלא יראה תחלת הדבר בלא סופו. ולא ישפוט הדבר במה שיראה בעיניו. כאומרו הוי חכמים בעיניהם. ולכן אמר טעמו וראו כי טוב ה׳. ולא אמר דעו וראו כי טוב ה׳ אלא טעמו. שצריך האדם לטעום הדבר וללועסו ולהדקו היטב ולטועמו. ולא יבלע הדבר שלם בלא טעם. ואז יראה כי טוב ה׳ וכל דרכיו משפט. ואם יראה הדברים לכאורה ולא יטעמם. אולי ישפוט בהיפך וזה בטובות העולם וברעותיו כענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו. כי אותו טוב אינו טוב. וכן הרע בזה הערך. ואז יראה אשרי הגבר יחסה בו. אף על פי שלכאורה נראה שאינו מאושר. וזה הדבר לא יוכל אדם להשיג אותו אלא בהסתכלות נמרץ. מצד התורה ועומק סתריה אשר היא מחכימת פתי ומישרת האדם בדרך ישר לא יכשל בה. לפי שהשם לישראל לאב וליועץ. והוא שופטינו והוא מחוקקינו. וחקק וצייר בה כל הדברים לא יחסר כל בה. ולכן נקראת התורה ברית מלח עולם. לפי שהתורה מעמדת כל הדברים על בוריין וריחן. כריח לבנון בלי סירחון וריח רע. ולכן צותה התורה על כל קרבנך תקריב מלח התורה. בענין שיתן טעם טוב לכל הדברים. וזו שאמר התנא פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה. להזהירנו שלא יאכל אדם פת התורה פת חרבה ויבשה. אלא שימלחה ויטעמה כענין המצה. לפי שהיא יבשה בלי מלח אין לברך עליה המוציא. ולכן אמרו בירושלמי וטמיש לה במלחא. וכל זה אי אפשר להשיגו אלא בתורה התמימה. לכן תמצא בהלל הזקן שנאמר בו אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים. וכי האחרים לא ראו הגלגלת שצפה אלא הלל. אבל הרצון בו לפי שהלל היה יודע במעלת התורה. ולכן אמר בו אף הוא ראה מה שלא ראו אחרים. לפי שלא ירדו לעומקן של דברים וחושבים שכל דברי העולם מקרה הוא היה להם. אבל הוא חזר הדבר להשגחה גמורה וכל דבריו משפט. ולכן אמר על דאטפת אטפוך. כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו. וללבן ולצרף זה דק ככפור תמצא שרמז בזה. אף הוא ראה גלגולת אחת. כמו שראה אלישע אחר גלגולת אחת על פני הארץ. כמוזכר בסוף קידושין. מאי חזא לישנא דגברא רבא חזא דקא גריר לה דבר אחר. פירוש שגוררת אותה פי חזיר. ואמר פי שהפיק מרגליות לוחכת העפר. נפק וחטא וכו׳. ובסבת זה אמר לית דין ולית דיין. אבל הלל הזקן גם הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים כאלישע. משם ראה והבין השגחת השם ואמר על דאטפת אטפוך וכו׳. וכל זה לפי שראה והסתכל בעומקן של דברים ופנימיותם ולא בנגלה מהם. וכ״ז מצד התורה. ושם הארכתי בפי׳ מסכת אבות. ואוי ואבוי כי מרגלית טובה היתה בידי ונאבדה ממני בפורטוגאל בעונותי:
היוצא לנו מזה כי לשפוט ענייני העולם הזה על נכון צריך רוחב לב ודין אין חקר. ולכן תמצא כי שרה אע״פ שהיתה גברת הנשים. תולדתה היא חלושה ורכת הלבב ובצאתה מרחם אמה נאכל חצי בשרה. ודעתם של נשים קלה ובכאן לא אמרינן חוץ כמו שאמרה ברוריה אשת ר״מ חוץ מברוריה כמוזכר בע״ז. ולכן כשהשם נתן לה ליצחק חשבה בלבה. זה עת לשחוק ואמרה צחוק עשה לי אלהים. לפי שחשבה שזה היה טוב גמור ואין למעלה ממנו. ולכן כשהלך אברהם לשוחטו לשם בעליו. חשבה שאבדה כל הטובות שבעולם ולמה לה חיים. ולכן אמרו שפרחה נשמתה ומתה. אבל אברהם הצדיק היה חכם גדול מוכתר בתורת השם ולא העריך זה הטוב מעת בואו לטוב אבל חקר בחלקי האפשר. וראה שזה הטוב לא היה טוב גמור אבל היה בו חסרון. כי היה חושב ודואג ואומר מה אעשה ומה אומר ולבי מאד חמרמר. ויען אברהם ויאמר הנה לשלום מר לי מר. מה אעשה לבני כי לכל העולם יש להם זוג ולבני אין לו זוג. מה אעשה לי ומה אשה אתן לו. אם מבנות כנען או מבנות ישמעאל. ועל זה ביום ובלילה שינה בעיניו איננו רואה. באופן שכשאמר לו השם קח נא את בנך את יצחק. שמח ואמר האח כי אין לי בן ואח לבקש לו אשה. ולכן השכים בבקר לקיים מצות יוצרו בלי התפעלות ובלי עצבון. ולפי שראה השם גודל לבבו ושמחתו. בישרו בלידת רבקה להסיר תוגתו. אבל שרה לפי שהיתה אשה. ולא היתה לה גודל הלב כאברהם. כשראתה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט לא נשחט פרחה נשמתה ומתה. כמאמרם ז״ל ולכן נסמכה מיתתה לעקידה וזה כפתור ופרח. וזהו שאמרו במדרש הנעלם ויהיו חיי שרה מנין ויהיו שהם שלשים ושבעה. כמניין חיי יצחק באותה שעה היו חיי שרה. לרמוז שכל שאר השנים לא היו חייה חיים. ולכן כשראתה שנזדמן בנה לשחיטה. חשבה כי בכאן ספו תמו כל הטובות ותקרב לשחת נפשה. ואולי לטעם זה כתב בכאן מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. שכתב במועט שנים. ובמאה כתב שנה. וראוי היה להפך. אבל הרמז בזה כי השנים האחרונים היו נחשבים לה לשנים רבות בסבת יצחק. אבל השנים הראשונים היו נחשבות לה כשנה אחת. והנה לפי זה היה ראוי שיאמר גם כן בעשרים שנים כמו בשבע. לכן נראה הטעם בזה מיוסד על מאמרם ז״ל בסדר קדשים שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטרפת עליהם. שנאמר מסיר שפה מנאמנים וגומר. אבל זקני תורה אינם כן כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה וגומר ע״כ. ולכן בכאן כתב בשנים הראשונים שנה שנה. לפי שכולם אינם חשובין כשנה אחת בערך האחרונים. לפי שזקני תורה כל זמן שמזקינים דעתן מתישבת עליהן. ויותר עושים בשנה אחד משני הזקנה ממה שעושים בכל השנים הראשונים. והטעם בזה לפי שהם קרובים יותר אל המלך. ולכן תמצא שכתב בשלמה עליו השלום ויהי לעת זקנותו ונשיו הטו את לבבו. כאלו היה בן עשרים לרדוף. ולכן בשרה שהיתה אשה חכמת גברת על כל הנשים. אמר שדבקה נפשה באלהים לעת זקנתה. עד שבשבע שנים האחרונות עשתה בהם יותר מבכל שאר השנים. ולכן כתב במאה שנה ובז׳ כתיב שנים. ולכן תמצא לפי שהיא גברת על כל הנשים כתב מיתתה בתורה באורך. להזכיר שניה ומקור הפטירה. ואיך עשו לה כבוד במותה. כאילו היתה אם כל חי. וזהו ויהיו חיי שרה ותמת שרה ויבא אברהם לספוד לשרה. ואיך כל בני המקום בטלו ממלאכתן ובאו לגמול לה חסד. ושנקברה במערת המכפלה שהוא מקום מקודש מימות אדם הראשון. וכן שהיתה בקרית ארבע היא חברון המקום הנבחר מכל ארץ ישראל. לפי שמתחילת בריאת העולם נקרא כן על שם ארבע זוגות שעתידים להקבר שם אדם וחוה אברהם ושרה וכו׳. וזהו קרית ארבע. וכן היא חברון לפי שהוא מוכן להתחבר הנפשות למעלה. ולכן נקרא חברון. וכל זה בארץ כנען שהיא ארץ קדושה. וזה להורות על מעלת שרה מכל הנשים. ולכן כתיב בה ויהיו חיי שרה וגומר:
שני חיי שרה לומר שכל שניה היו טובים ושוים בטובה. ואף על פי שכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות וכו׳. ואין להם קיום והויה. אבל בכאן אע״פ שהיו שנותיה מאה ועשרים ושבע שנה היה להם הויה וקיום. וזהו ויהיו חיי שרה. ואחר שסיפר כל אלו המעלות שהיו בה אמר ויבא אברהם לספוד לשרה וכו׳. ולא אמר לבכות לשרה ולסופדה. כי לאשה כזאת אין ראוי לבכות עליה. אחר שדבקה נפשה בצרור החיים. אלא לסופדה ולעשות לה כבוד גדול בקבורתה. ולפי שא״א לאדם שלא לבכות על מתו. אמר בסוף ולבכותה. ובכף קטנה. להורות שהבכי ראוי שיהיה מעט מהרבה. וכן סיפר לספוד לשרה בראשונה. להורות על מעלת אברהם שהיה מלך ואין ראוי לו לבכות בעצם ובראשונה. כי גנאי הוא לו. וכן לא היה לו לבכות לשרה בראשונה. לפי שעדיין לא היו לה צרכי קבורה ולא קברה. ואיך יאמר שבא לבכות לשרה וגם קבורה לא היתה לה. לכן מן הראוי הוא להשתדל בכל עוז על קבורתה ועל כבודה ועל הספדה. ואחר שימצא לה קבורה וזהו כבודה ונכנס בכלל ההספד. אחר כן ראוי לעשות לה בכי וזהו ולבכותה. וכן ספר כבוד גדול לה ולנפשה כאומרו ויבא אברהם לספוד לשרה. להורות שמתה בחיי בעלה הצדיק ושזכתה שיקברה אברהם. כי זה כבוד גדול לאשה למות בחיי בעלה. בענין שלא יהיה בה שמץ קטלנית:
ויהיו חיי שרה וכו׳ לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל. פירוש שהיה לו לכתוב ״שנה״ אצל מאה, ו״שנה״ אצל עשרים ושבע, שכך תמצא בכל מקום נותן ״שנה״ אצל המאות, ואצל העשרות ופרטים ביחד גם כן ״שנה״. והטעם שכל מספר הם שני מינים; מספר שהוא סכום מספר, ומספר שהוא פרט. ולפיכך החשבון הגדול עושה הכתוב אותו סכום מספר, וכל שלא בא לכלל סכום הזה נחשב מספר פרט. ולפיכך מחלק ביניהם לכתוב אצל כל אחד ״שנה״. ולכך ״שנה״ שאצל העשרות מיותר, ומכיון ד״שנה״ של עשרות אתיא לדרשה – כולה לדרשה אתו, דכך נותן המדה כדאמרינן בפרשת וירא (לעיל יח, ז, אות כג) אצל ״בן בקר רך וטוב״:
שכל אחד נדרש לעצמו. פירש הרא״ם אינו רוצה לומר שנדרש ״שנה״ אצל המאה לעצמן של המאה, ו״שנה״ של עשרים לעצמן של עשרים, דזה אינו, דהא מסיק ׳בת ק׳ כבת כ׳ לחטא׳ ואם כן אינו נדרש לעצמן – אלא להקיש לאחר, אלא ש׳נדרש לעצמו׳ רוצה לומר שלא תאמר המאה ועשרים ושבע שנים כמשמעו, ויהיה הכל מנין אחד מאה ועשרים ושבע, אלא המאה – בפני עצמן, והעשרים – בפני עצמן, והשבע – בפני עצמן, ואין העשרים נוספים על המאה, ואין השבע נוספים עליהם, אלא ׳לעצמן׳. והשתא משמע שפיר מייתור ד״שנה״ ״שנה״ דבא לחלוק בין כלל וכלל, שלא נפרש המאה ועשרים ושבע שנים ביחד, ולהכי אתי ״שנה״ ״שנה״. ולפי שלא ידענו בשביל איזו דבר נדרש כל אחד לעצמו, ולמה כתב לך הכתוב כן – תירץ רש״י ׳בת מאה כבת כ׳ וכו׳⁠ ⁠׳, כלומר לכך חלק הכתוב בין כלל וכלל ויהיו נדרש לעצמן כדי שתדרוש ׳בת ק׳ כבת כ׳ לחטא וכו׳⁠ ⁠׳, דאי לאו חלוק ד״שנה״ ״שנה״ לא הייתי יודע כי המאה הם מאה בפני עצמן וכן העשרים הם בפני עצמן וכן השבע הן בפני עצמן, אבל הייתי מחבר הכל יחד, ולפיכך כתב ״שנה״ ״שנה״ לחלק, לומר כי המאה הם בפני עצמן, וכ׳ בפני עצמן, ושבע בפני עצמן, כדי שתדרוש ׳מה בת עשרים לא חטאת וכו׳⁠ ⁠׳. ולפי שקשה לרש״י מנא לן למדרש היקישא, דילמא ״שנה״ ״שנה״ לחלק בא (קושית הרמב״ן) – בת מאה שלא כבת ך׳, בת מאה בחטא ובת עשרים בלא חטא, ובת עשרים בלא יופי ובת שבעה ביופי, ותירץ ״שני חיי שרה״ – ׳כולם שוין לטובה׳, והשתא בא היקישא להקיש כולם יחד ׳בת מאה כבת עשרים לחטא וכו׳⁠ ⁠׳, דאין לומר איפכא – להקיש לרעה – בת עשרים כבת ק׳ לחטא, דודאי בת עשרים אינה בת עונשין (שבת פט ע״ב) ואין בה חטא, לכך צריך להקיש לטובה. ואי כתב ״שני חיי שרה״ לחוד ולא כתב ״שנה״ ״שנה״ – הוי אמינא דכולם שוים לטובה – ולא ידעינן מהו הטובה, דשמא לענין עושר ושאר טובה, אבל השתא דכתיב ״שנה״ ״שנה״ ילפינן ׳בת מאה כבת עשרים לחטא׳ כדלעיל, עד כאן דברי הרא״ם בקצור, ובסמוך נשיב על דבריו:
ואם תאמר תינח עונשי שמים עונשין בית דין שלמטה דמענישין משלשה עשר מנא לן דלא חטאת, ולא קשה מידי, דודאי עונשי שמים הם על עבירות קלות, כדכתיב (ראו קהלת יא, ט) ״ודע כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט״, ״אם טוב ואם רע״ (שם יב, יד), ודרשו בפרק קמא דחגיגה (ה.) אפילו על דבר קל אדם נענש לפעמים, כדאיתא התם, וכיון שלא חטאת בדיני שמים – מכל שכן דיני אדם, שהם בעבירות החמורות, שלא חטאת בהם. ואם תאמר גבי אברהם דפירש״י לקמן (כה, ז) ׳בן מאה כבן שבעים לחטא ובן שבעים כבן חמשה לחטא׳ מנא לן למדרש היקישא, דילמא לחלק בא ולא להיקש, דהא התם לא כתיב ׳שני חיי אברהם׳, ויש לומר דהתם כתיב (שם) ״ואלה ימי שני חיי אברהם״, ולא הוי למכתב רק ׳ואלה ימי אברהם׳, ולפיכך ״שני חיי״ להקיש בא, וכך דרשינן גבי אברהם ׳בן מאה כבן שבעים לחטא ובן ע׳ כבן חמשה לחטא׳. והא דלא מקיש בן מאה כבן חמשה לחטא ולא לכתוב ״שנה״ אצל שבעים, דאם היה כתוב ״שנה״ אצל מאה ושבעים ו״שנה״ אצל חמשה – לא הוי שום יתור, דבשאר דוכתיה נמי כתיב שני פעמים ״שנה״. ועוד דהווא אמינא כשהיה זקן לגמרי היה בלא חטא, היינו שעשה תשובה, קא משמע לן ׳בן מאה כבן שבעים׳ שזה היה עיקר ימיו, ולא חטא. והשתא יתורץ הא דכתיב גבי ישמעאל גם כן ״שנה״ ״שנה״, ובודאי התם לא למדרש כמו אברהם אתא, אלא שיש לומר דלכך כתב ״שנה״ ״שנה״ גבי ישמעאל למדרש לחלק, דהתם אין שום ייתור למידרש היקשא, דכתיב (להלן כה, יז) ״אלה שני חיי ישמעאל״, ודרשינן בן ק׳ שלא כבן ל׳, ובן ל׳ שלא כבן ז׳. בן ז׳ היה בלא חטא לגמרי, ובן ל׳ חטא ויצא לתרבות רעה, ובן מאה חזר בתשובה:
ואם תאמר אחר דילפינן ׳בת ק׳ כבת כ׳ לחטא׳ מנא לן דלא חטאת אחר שהיתה ק׳, ונראה לומר דאחר מאה יצר הרע פוסק, ובודאי לא חטאת אחר ק׳, ומכל שכן אם עד ק׳ לא חטאת – אחר ק׳ לא כל שכן. ועוד אמרו רז״ל (יומא לח ע״ב) כיון שעברו רוב שנותיו של אדם בלא חטא – מובטח שלא יחטא עוד. ואם תאמר ולדרוש בת מאה כבת ך׳ ובת ך׳ כבת ז׳ ליופי, ולא דרשינן כלל לענין החטא, ויש לומר שהרי כאשר היתה בת צ׳ כתיב (לעיל יח, יב) ״אחר בלותי היתה לי עדנה״, ואם כן שמעינן דלא היתה בת ק׳ כבת שבע. ואם תאמר והלא קודם מתן תורה אין ראוי לעונשין עד בן מאה כמו שכתב רש״י בפ׳ בראשית (ה, לב), ונראה לומר דעונש מיתה שאני, והתם בעונש מיתה איירי כדכתיב קרא (ראו ישעיהו סה, כ) ״כי החוטא בן מאה שנה ימות״, והכא בכל עונשין דלא מיתה איירי, דאף קודם מתן תורה היו בית דין של מעלה מענישין, אבל לא במיתה. והשתא לא יקשה לך מה שהקשה הרמב״ן על רש״י ז״ל דהא ״שנה״ ״שנה״ לחלק משמע ולא להשוותו יחד, ועוד דגבי ישמעאל נמי כתיב ״שנה״ ״שנה״ ולא נוכל לדרש כך, דמה שדורש בב״ר (נח, א) ׳בת מאה כבת ך׳⁠ ⁠׳ מייתורא ד״שני חיי שרה״ דרשו כך. וגבי אברהם לא דרשו כך – כך פירשו הרמב״ן, אמנם בב״ר שלפנינו (סב, א) דרשו גם כן גבי אברהם כמו אצל שרה. ומה שהקשה מן ישמעאל כבר נתבאר למעלה, והשתא מתורץ הכל:
אמנם כל משא ומתן של הרא״ם הם דברים שאין הדעת מקבל, שהרי לא היה צריך לומר ׳בת ק׳ כבת ך׳⁠ ⁠׳ רק בת מאה כבת ז׳ לחטא, ובת ך׳ כבת ז׳ ליופי, והכל יש להקיש לבת ז׳, דהכי מסתבר טפי, שהרי בת ז׳ לא חטאת בודאי לא עונשי שמים ולא עונשי אדם. אבל הפירוש שבו יתורץ הכל בלי קושיא, דודאי דרך הכתוב לכתוב ״שנה״ ״שנה״ בכל אחד ואחד, אמנם מה שדרשו ז״ל ׳בת מאה כבת ך׳⁠ ⁠׳ נראה מפני שכתוב בקרא ״ויהיו חיי שרה מאה כו׳⁠ ⁠⁠״, ומכיון דבא הכתוב להגיד כל חיי שרה – לא הוי לחלקם ולומר ״מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנה״, דלכך בכל מקום מחלק ביניהם מפני שהכתוב אומר כי תחלה חיה כך שנים, ואחר כך כך שנים, אבל כאן דכתיב ״ויהיו חיי שרה״ משמע דבא הכתוב להגיד כל חייה, ולא הוי לחלקם ולכתוב בכל כלל וכלל ״שנה״, שדוקא השנים הם מחולקים, אבל אין החיים מחולקים, והוי ליה למכלל הכל ביחד לומר ׳מאה ועשרים ושבע שנים׳. וכן גבי אברהם דכתיב (להלן כה, ז) ״ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי וגו׳⁠ ⁠⁠״, מה שכתב ״אלה ימי שני״ כאילו כתיב ׳חיי אברהם׳, שהרי הכתוב אומר ימי שני, ואין הימים מחולקים רק השנים. אי נמי שהרי כתיב ״אשר חי״, וכיון דהכתוב בא להגיד חייו – דהיינו כל חייו ביחד – לא הוי לה לחלק ביניהם רק לכתוב ׳ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאה ושבעים וחמשה׳. אבל בישמעאל שאמר ״אלה שני חיי ישמעאל״ (שם שם יז) הכתוב מהדר להודיע שניו, שפיר כתוב מאה שנה ושלושים שנה ושבע שנים, שבענין זה היו שניו, דמתחלה היה חי מאה שנה, ואחר כך שלשים שנה, שהשנים הם מחולקים. אבל אברהם ושרה דלא מזכיר הכתוב בהם שנותיהם, רק בשרה כתיב ״חיי שרה״, וגבי אברהם נמי כתיב ״אלה ימי שני חיי אברהם אשר חי״ אם כן לא הוי ליה לחלק אותם, אלא לדרוש אתא כל כלל וכלל לעצמו:
והכי פירושו – כל עשרים שחיתה כלל אחד הם, אף על גב שדרך האדם להשתנות – היו כלל אחד, ולא היה לה שנוי בכל הכלל הזה של עשרים שנה, וכן ׳בת ק׳ כבת עשרים׳, לכך כתב ״שנה״ אצל המאה לומר שהם כלל אחד. והשתא מה שאמר ׳בת ק׳ כבת ך׳ ובת ך׳ כבת ז׳⁠ ⁠׳ אין הפירוש שלמד מהקש, שזה אינו משמע מיתור ״שנה״ ״שנה״, אלא כיון שהכתוב אומר כי אלו מאה שנה הם כלל אחד, וכן אלו העשרים כלל אחד, ועל כרחך צריך לפרש שכלל עשרים שנוסף על ז׳ הוא כלל אחד, ולא היה חלוק בו, שבת עשרים כבת ז׳ ליופי. וכן בת ק׳ מה שכלל זה נוסף על עשרים – הוא אחד גם כן. והיינו כי בת מאה כבת עשרים לחטא, והנה כל כלל וכלל הוא אחד שאינו מחולק, ויסולק בזה קושיות הרמב״ן, ופירש״י נכון. וכן איתא בב״ר (נח, א) ״יודע ה׳ ימי תמימים״ (תהלים לז, יח) – ׳כשם שהם תמימים, כך שנותם תמימים, בת ך׳ כבת ז׳ לנוי, ובת ק׳ כבת ך׳ לחטא׳ עד כאן. ופירוש ב״ר כמו דברינו, שרוצה לומר כי שנותיהם תמימים ואין חלוק בהם, והיינו מיתורא ד״שנה״ ״שנה״ לעשות כל כלל וכלל לעצמו, ומאחר שהוא כלל לעצמו – לא בא לומר רק שהם כלל אחד, שכל כלל הוא כולל הכל כאחד, ודברים מבוארים באין ספק:
בת עשרים כבת שבע ליופי וכו׳. ואם תאמר למה משבח אותה הכתוב ביופי, והלא כתיב (משלי לא, ל) ״שקר החן וגו׳⁠ ⁠⁠״, ונראה לומר דקרא לא איירי ביופי, רק מפני שהאדם הוא מחובר מב׳ חלקים – מגוף ונפש, והגיד לך הכתוב ששרה היתה שלימה בכל אלו הב׳ חלקים, ולא היה בה חסרון – אם שלימות הגוף, ואם שלימות הנפש, היתה שלימה בכל אלו השני חלקים, ולא היה בה חסרון. אם שלימות הגוף – דהא בת ך׳ היתה כבת ז׳ ליופי, והיופי הזה שהוא אינו לפי הטבע ולפי המנהג יורה על שהגוף הוא נקי והוא בהיר מבלי סיג, וכמו שתמצא אצל משה רבינו ״לא כהתה עינו ולא נס ליחה״ (דברים לד, ז), שגם זה מורה בהירות הגוף. ומה שהיתה בת ק׳ כבת ך׳, יורה על מעלת הנפש, והנה היתה שלימה בכל:
ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו׳ – באברהם נאמר אלה שני חיי אברהם אשר חי, הוסיף לומר אשר חי כי היה איש חי רב פעלים בידיעת ה׳ כל ימי חייו, כי בן ג׳ שנים הכיר בוראו, מה שאין כן בישמעאל שעשה תשובה בבואו בימים, ובשרה לא נאמר אשר חיתה כי האשה יש לה צער לידה והריון ורשות בעלה עליה ואין כל ימיה נקראו חיים וי״א שאברהם לא חי כל ימיו הקצובים לו שהרי נחסרו מן ימיו חמש שנים כדי שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה לכך נאמר אשר חי כי אלו השנים היה חי מכלל שיש עוד ימים אחרים שהיו ראוין אליו כפי טבעו ולא היה חי בהם לפי שנתקצרו ימיו כאמור.
ומה שנאמר במספר גדול, שנה שנה לשון יחיד, מאה שנה ועשרים שנה, ובמספר קטן שנים, ושבע שנים, לפי שהחסידים אע״פ שכל ימיהם שלימים מ״מ יותר הם קונין שלימות בשנים האחרונים הקרובים לשערי מות מבימים הקודמים, הן מצד שזקני ת״ח מוסיפין חכמה, הן מצד שאז הם הולכים ומתקרבים ביותר אל האור הנצחי, על כן כל השנים הקודמים הם נחשבים לשנה אחת בערך השנים האחרונים לפי שמצד ריבוי השלימות שנקנה בהם, גם השנים דומות למרובות לכך נאמר לשון זה גם באברהם ויצחק ואצל ישמעאל אתי שפיר יותר מככולם כי עשה תשובה סוף ימיו.
דבר אחר, לפי שימים האחרונים הם ימי צער כמ״ש (קהלת י״ב:א׳) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. על כן נקראו שנים האחרונים לשון רבים לפי שהם ימי צער, אבל השנים הראשונים נמשלו לימים אחדים באהבתו אותם.
לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל כו׳. פירוש ולא כלל האחדים עם העשירות לחוד והמאות לחוד כדלעיל בפרשת בראשית ופרשת נח. וא״ל דקשה לרש״י למה נאמר גבי מאה שנה וגבי שבע שנים דהא בפרשת בראשית ובפרשת תולדות נח כתיב בכולן גבי מאה שנה וכן גבי השנים הפחותים ממאה נמי כתיב בהו שנים אלא שנה אמצעי קשה לרש״י שכתוב גבי עשרים דלא מצינו לכולן שנכתב ג׳ פעמים שנה וע״כ צריך לומר דאתי למדרש וכיון דחד אתי למדרש כולן נמי אתי לדרשה:
שכל אחד נדרש בפני עצמו. פי׳ כל כלל מתפרש לעצמו ואינו מתחבר עם הכללים האחרים עד שיהיו שלשתן יחד סך אחד כמנהג המספרים מאחדים ולעשירות וממאה משום דשנה ושנה לחלק ומחלק האחדים לחוד והעשירות לחוד והמאות לחוד. ולפ״ז העשרים ושבע אינם הנוספים על המאה אלא הראשונים שבתוך המאה:
בת ק׳ כבת כ׳ לחטא. משמע שר״ל דמזה ההיקש אנו למדין שכל ימיה היו טובים ובסמוך פירש רש״י שני חיי שרה כולן שוין לטובה משמע דמשני חיי שרה לומדין אנו שכל ימיה היו טובים ואם כן דבריו סותרין זה את זה. ולא קשה מידי דאדרבה לפי ההיקש דבת ק׳ כבת כ׳ לחטא לא ידענו שהיתה בת ק׳ ליופי כבת כ׳ שכל כלל נדרש לעצמו למעלה לבד לכך צריך שני חיי שרה כולן שוים וכו׳. ועי״ל דלפי שנכתב שנה שנה להקיש זה לזה בת ק׳ כבת כ׳ ר״ל כ׳ שנים מלידתה א״כ הכ״ז שנים שבפסוק הם אותם הנכללים בתוך המאה ולא אותן הנוספים על המאה כפשוטו של מקרא וא״כ אפשר לומר שהכ״ז שנים שאחר המאה היה בה חטא ולא היתה יפה לכך הוצרך שני חיי שרה כולם שוים ומשני חיי שרה לבד לא היינו יודעים רק במעלה אחד כולם שוים ל״פ ג״כ שנה בכל כלל להורות ההיקש בב׳ מעלות חטא ויופי ועל שניהם קאי שני חיי שרה ודו״ק. [ממ״ש]:
מה בת כ׳ לא חטאה כו׳. וקשה דהכא משמע דמיד אחר כ׳ היתה בת עונשין ולעיל בפ׳ בראשית (בראשית ה׳:ל״ב) גבי ויולד נח את שם וגו׳ פירש״י בעצמו דקודם מתן תורה עד ק׳ לא היה בר עונשין י״ל דמה שמשמע כאן דמיד אחר כ׳ היתה בת עונשין היינו משום דהם קבלו עליהם את התורה ולאחר מתן תורה העונשים הוא מכ׳ שנים ולמעלה בא הכתוב להודיענו שאפי׳ לפי הזמן שאחר מתן תורה שבני עונשים הם מבני עשרים שנה ולמעלה לא חטאה. [ר׳ אליהו מזרחי]:
The reason שנה is written with every set... I.e., and Scripture does not gather the ones and the tens in a set, and the hundreds in a separate set, as it did in Parshiyos Bereishis and Noach. Rashi's is not asking why it says שנה for 100 years whereas it says שנים for seven years, for also in Parshiyos Bereishis and Noach it is always written שנה for hundreds, and שנים for smaller numbers. Rather, Rashi's question is about the middle שנה, written after twenty, for שנה is never written three times. Perforce, it is meant to be expounded upon. Since one of them is to be expounded, so too are the rest to be expounded.
That every set is to be explained by itself. I.e., each set bears its own meaning and does not join with the other sets to form a single sum, as numbers composed of ones, tens and hundreds usually do. This is because the repetitive שנה divides them, placing the ones on their own, and so the tens and the hundreds. According to this [Midrashic interpretation], it is not twenty-seven plus one hundred. Rather, twenty-seven represents the first years within the one hundred.
At one hundred years old she was like a twenty year old, regarding sin. Rashi implies that from this comparison we learn that all Sarah's days were good. But Rashi's next comment — "'The years of Sarah's life,' they were all equally good" — implies that "The years of Sarah's life" comes to teach that all her days were good. If so, Rashi seems to be contradicting himself! But in fact, this is not a question. On the contrary, from the comparison of one hundred to twenty regarding sin, we would not know that at one hundred she was beautiful as at twenty, since we learn only one quality from each set by itself. Therefore, we still need "'The years of Sarah's life,' they were all equally good.⁠" A further answer: Since שנה is repeated in order to compare one hundred to twenty, which are the first twenty years counting from her birth [see previous entry], therefore, the "twenty-seven" years are within the one hundred and are not the additional years after the one hundred that the verse's simple meaning infers. If so, we might think that during the twenty-seven years after the one hundred, she had sin and not beauty. This is why we need "The years of Sarah's life,⁠" to tell us that they were all equally good. And from "The years of Sarah's life" alone, we would know just that her years were equally good in one quality. Thus it says שנה after each set, to compare them in both qualities: lack of sin and that she possessed beauty. And "The years of Sarah's life" applies to both [qualities, telling us that in all her years she possessed beauty and she was without sin]. (R. Meir Stern)
Just as when she was twenty she was not considered as having sinned... Question: Here, Rashi implies that right after turning twenty she was subject to [Heavenly] punishment. But regarding "Noach produced Sheim...⁠" (5:32), Rashi said that before the Torah was given, people were not subject to [Heavenly] punishment until the age of one hundred? The answer is: Sarah was subject to punishment right after turning twenty because they accepted the Torah upon themselves—and after the Torah was given, people were subject to punishment from the age of twenty. Thus, Scripture is telling us that even by post-Torah standards, she was without sin. (Re'm)
פרשת חיי שרה
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה – הואיל ובעולם הנבזה הלזה {א} חיי האדם אינם חיים אלא מיתה תמידית. מלבד ימי הילדות שבע שנים אשר בהם הילד ידלג כאיל לא יחשוב לתהפוכות הזמן וחשוד כי יבוא והצרות לא תרוצצנה רוחו ושכלו כי יחבקוהו וינשקוהו כל רואיו. ואחרי כן גם עליו יעבור כוס תרעלת היגונים בלכתו לבית הספר ללמוד ולייגע ולעבודה הזאת צרה כמבכירה אל מחשבתו השפלה על כל הצרות כידוע. על כן הכתוב בא כמגיד לנו הדבר הרע הזה. באמרו שכל קכ״ז שנה של שרה חיי׳ לא נקראו חיים אלא עד שבע שנים והשאר אנחה ישברון מתנים זעם וצרה. כי אולם היו חיי שרה רבים אשר אינם חיים מאה ועשרים שנה. אבל ושבע שנים לבדם היו שני חיי שרה והשאר כלא היו לכן באלו לבד כתיב שנים לשון רבים:
ויהיו חיי שרה – צריך לדעת למה אמר ויהיו ולא אמר כסדר האמור בכל הצדיקים ויחי אדם (ה׳ ג׳) ויחי שם (י״א י״א) או יאמר אלה שני כסדר האמור באברהם.
אכן יתבאר על דרך אומרם ז״ל (תנחומא) שסיבת מיתתה הי׳ כשהודיעוה עקידת יצחק וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה, וכפי זה מיתת שרה היתה מצד שמועת יצחק הוא שרמז באומרו ויהיו לשון צער שרמז אל האמור.
או ירצה לפי מאמרם ז״ל הנזכר שמתה על ידי בשורה רעה זה יגיד שאם לא היה המאורע עוד לה חיים, והוא אומרו ויהיו פי׳ הויה חדשה משונית מהקצבה שקצבת ימיה יותר הם ועל ידי מעשה הנזכר היו חייה סך האמור בענין. ואומרו חיי שרה, כי הצדיקים מחיים ימיהם, והרשעים ימיהם מחיים אותם.
ואומרו עוד שני חיי שרה לפי מה שפירשתי שאמר ויהיו להגיד שמתה מחמת צער יגיד הכתוב באומרו שני חיי וגו׳ פי׳ ששלמה שני חייה שקצבו לה אלא שהיה זה סיבה שמתה על ידה, ולמה שפירשתי שעל ידי סיבת הבשורה עלו לה חייה פחות ממה שהיו יכוין להודיע משפט החסד אשר ישפוט הקב״ה לידידיו, כי כל צדיק שלא השלים ימיו לסיבה ידועה לא יגרע ה׳ מצדיק מה שהיה מרויח אלו חי שניו שלמים וישלים לו שכרו על השנים שלא פעל בהם דבר (תנחומא תשא ג), כי יאמר אליו אלו הייתי חי תאותי היתה לסגל דבר טוב, והוא אומרו שני חיי שרה, כיוון אל השאר שכל שנותיה היו חיים ממנה והאירו מכבודה.
עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך ויהיו חיי שרה פי׳ בצער היו חיי שרה מאה שנה, כי בכולן היתה בצער, עד תשעים שנה והיא בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם, וצא ולמד מה שאמרה רחל (ל׳ א׳) הבה לי בנים ואם אין מתה וגו׳, ומצ׳ עד מאה בקרוב שהיה ישמעאל רודף את יצחק להורגו כמאמרם ז״ל (ב״ר פנ״ג) והיתה מצטערת על הדבר הרי מאה שנה, ועשרים שנה ושבע שנים לאלה יחשבו שני חיי שרה כי אז בטחה בבנה כי כבר גרש אברהם את ישמעאל.
ויהיו חיי שרה, The life of Sarah was 127 years, etc. Why did the Torah use the term ויהיו to describe Sarah's life when everyone else's life is described by the word ויחי?
Midrash Hagadol 23,2 claims that the reason Sarah died was that she was unable to make peace with the fact that Isaac was spared at the last moment. She thought he refused to be the sacrifice. The expression ויהי or ויהיו always alludes to some painful experience, whereas the expression ויחי does not. The Torah wanted to allude to the grief which caused Sarah's death.
Another reason why the Torah phrases Sarah's lifetime in this unusual manner may be based on Pirke de Rabbi Eliezer 32 where Sarah's death at that time is described as due to the fact that Satan informed her of Isaac's imminent death. The word ויהיו then reflects a "new existence, הויה, "i.e. although she had been allocated a certain number of years at birth, the trauma caused by Satan's information cut short her years. The reason the Torah speaks about חיי שרה, is to remind us that whereas the righteous give life to their days (such as Sarah), the reverse is the case with the wicked.
The Torah adds the word שני חיי שרה, the years of Sarah's life, to allude to the fact that she "completed" the years of the life allotted to her, but that the immediate cause of her death was the information brought her by Satan. As to my second explanation that she "lost" a number of years of the life that had been intended for her, you need to understand the kindness that God does with the righteous. When such a righteous person dies "prematurely,⁠" for reasons such as in Sarah's case, God does not deduct from the sum total of their achievements what such a person would have achieved had he not died before his allotted time. The Torah therefore tells us that Sarah received full credit for all she would have accomplished had she lived out her remaining years (Tanchuma פרשת כי תשא 3).
The Torah also alludes to the almost one hundred years that Sarah suffered either the anguish of childlessness or the animosity which developed between Ishmael and the son she finally bore at the age of ninety. We know from Rachel, (Genesis 30,1) that a woman's feeling of being unfulfilled when she has no children can cause her to consider her life as not worth living. The years in which Sarah "really lived,⁠" therefore, were only the last twenty seven years of her life during which she was able to enjoy Isaac's development in undisturbed tranquillity
ויהיו חיי שרה – כתב רשב״ם ז״ל שבשאר נשים לא נתפרש ימי חייהן. בשרה הוצרך לפרש בשביל שהוצרך להזכיר מיתתה, בשביל קנין המערה פירש מתי מתה לאחר תשעים של הורתה. ולא ידעתי טעמו, שגם ברחל הוצרך להזכיר מיתתה בשביל קבורתה בדרך אפרתה ואעפ״כ לא זכר ימי חייה. ולדעתי הטעם לפי שהיא האם לכל זרע ישראל כמו שאברהם אב המון גויים. {וכן אמר ״הביטו אל אברהם אביכם, ואל שרה תחוללכם״}⁠1 ועם שניהן נכרת הברית כמבואר בפרשת לך לך שאמר ״וברכתי אותה וגו׳ וברכתיה והיתה לגוים, מלכי עמים ממנה יהיו״.⁠2 על כן אצלה לבד זכר כל פרטי מאורעותיה והודיעה שזכתה לחיות עוד שבע ועשרים שנה אחר שילדה את יצחק. {ומאותו הטעם עצמו יראה שזכר גם חיי ישמעאל לפי שנזכר גם הוא בזאת הנבואה שאמר ״ולישמעאל שמעתיך, הנה ברכתי אותו והפריתי אותו״3 וגו׳ על כן פרט ימיו שהאריך ימים אבל לא כחיי יצחק.}
ועוד אילו לא זכר ימי חייה היה אפשר לחשוב שמתה שנים מועטות אחרי לידתה את יצחק. ואילו חיתה עוד היתה מולידה בנים אחרים כי שבה לבחרותה. לכן הודיע שחיתה אחר כך ל״ז שנה ואע״פ כן לא ילדה, להורות שלידת יצחק היתה הפלא ופלא ובו לבד בחר י״י, ולא היה מן הראוי שתוליד עוד בנים מן האשה היקרה הזאת. גם ממנין שנותיה למדנו שמתה ג׳ שנים קודם נשואי יצחק ושעל כן לא נזכר שאמו פחדה פן יקח מבנות חת לאשה, כמו שפחדה רבקה בשביל יעקב בנה.
מאה שנה – אמר ראב״ע ז״ל ״מנהג הלשון להקדים המספר הרב על המעט והפך הדבר כמו שני יעקב״. ואמר עוד ״חיי לשון רבים, ולא יתפרדו״. וטעמו נראה לפי שכחות הנפש רבות, וכל אחת פועלת תחת השמש, כמו השכל, הגבורה והרחמים וכיוצא, וכשפועלת היא חיה. ועל כלל הכחות אמר ״ויהי האדם לנפש חיה״. וככלות הגוף תכלינה הפעולות כולם, ואז נקרא מת. ועל זה כתוב ״ולכל בהן חיי רוחי, ותחלימני והחייני״.⁠4 כי כולם חיי רוח הן. ואולי שבכל מקום שנאמר ״חיי״ ולא נאמר ״ויהיו ימי שרה״ [לומר] שהיו כולם בטובה ולא אירע פגע בימיה אבל חיו כל כחות נפשה. כי רבים מן החיים שמקצת כחות נפשותיהן בטלים לפעול בחייהן. ועל זה כתוב ״כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך״.⁠5 ושנות חיים בלי תחלואים ובטול מקצת הכחות.
ושבע שנים – לשון רש״י ז״ל ״לכך נכתב ׳שנה׳ בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו. בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי״. וכן כתוב בשני חיי אברהם. [כתב על כך רמב״ן] ״ואין מדרשו זה נכון שהרי בשני חיי ישמעאל נאמר כשני חיי אברהם בשוה, ולא היו שוים לטובה אבל היה מתחלה רשע ועשה תשובה לבסוף. ועוד כי ״שנה״ ״שנה״ לחלק משמע, ואיננו נדרש להשוותן. אבל שנה שנה ושנים דרך הלשון הוא. ומה שאמרו בבראשית רבה6 ״בת מאה כבת עשרים לחטא״ לא דרשו כן אלא מיתור הלשון״. דברי רמב״ן ז״ל.
ואין מישמעאל טענה, שגם אם נאמר שהיה רשע ועשה תשובה ישוה הכתוב שנותיו לענין הגבורה והכח שהיה בן מאה בריא כבן עשרים. כי גם באברהם אין טעם לדרוש כבן חמש ליופי. ויש גירסא אחרת במדרש רבה נראית יותר. והיא בת מאה כבת עשרים ליופי, ובת עשרים כבת ז׳ לחטא. ואפשר לגירסת רש״י ז״ל יש לפרש בת מאה כבת עשרים לחטא שדמתה בשנת עשרים בבחרותה כבת מאה, שבטלה החמדה. וכן בת שבע דומה לבת עשרים ביופי שגם עודנה קטנה טרם גדלו סימני נערות היתה יפת תאר ויפת מראה.
שני חיי שרה – נראה כשפת יתר. ומזה דרש רמב״ן ז״ל שכלל שנותיה לטובה. גם רש״י ז״ל פירש כולן שוין לטובה. ולפי הפשט יראה לפי שאמר ״ויהיו חיי שרה״ ונשמת האדם עומדת [חי] אחרי המות, גם חיתה טרם באה בגוף. וכן כתוב ״ויפח באפיו נשמת חיים״7 ושם בארנוהו. [לכן] יאמר שהיו חיי שרה בין הכל מספר קכ״ז שנים לא יותר, על כן חזר ופירש השנים שאמרתי לך הן מספר ימי חייה תחת השמש בגוף, והן החיים שקרא קהלת חיי הבל כאמרו ״כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש״8 וזהו שאמר שני חיי שרה כי השנים תלויין במהלך המאור הגדול כשיהיה תקופתו, וידענו שעל חיי הגוף ידבר. ולבד כאן הוצרך לזה כי באברהם נאמר ״ואלה ימי חיי אברהם אשר חי״, ובישמעאל נאמר ״ואלה שני חיי ישמעאל״, וביצחק נאמר ״ויהיו ימי יצחק״ וביעקב נאמר ״ויהיו ימי יעקב שני חייו״ וכן בכולם נזכר אצל החיים ימים או שנים. לבד בשרה, על כן הוסיף ״שני חיי שרה״. ואם תשאל למה לא אמר בתחלה ״ויהיו שני חיי שרה״? בלי ספק יש טעם בדבר נעלם זה.
ושבע שנים – יראה לי הטעם שבפחות מעשרה אמר ״שנים״, ובעשרה ובמאה אמר ״שנה״, לפי שבעשר שנים הראשונים אין אחת דומה לחברתה. כי הנולד משתנה בהן מאד מעולל ליונק, ומיונק לִמְדַּבֵּר וכיוצא. ואין כן מעשר ואילך, אין השנוי נרגש כל כך ולכן בחיי הנולדים קודם המבול לא נאמר ״שנים״ על המספר פחות מבן עשר לפי שהיו בעלי כח מִצֵאתָם מרחם כמו שאמרו9 על [דור המבול] ״יְשַׁלְחוּ כצאן עֲוִלֵיהֶם, וילדיהם ירקדון״.⁠10 ובמבול היתה קללת האדמה ונשתנו טבע היצורים. ובארנו כן בפסוק ״עוד כל ימי הארץ״.⁠11
1. ישעיה נא, ב.
2. בראשית יז, טז.
3. שם יז, כ.
4. ישעיה לח, טז.
5. משלי ג, ב.
6. נח, א.
7. בראשית ב, ז.
8. קהלת ט, ט.
10. איוב כא, יא.
11. בראשית ח, כב.
ויהיו חיי שרה – להודיע כי נוסף על ברכתה בבן זקונים אחרי בלותה, עוד ברכה המקום שֶׁשָׂמְחָה אתו ל״ז שנים.
ויהיו חיי שרה – אעפ״י שבשאר נשים לא נתפרש ימי חייהן, בשרה הוצרך לפרש, לפי שלמעלה סיפר הנס הנעשה לה שבת תשעים שנה חדשה כנשר נעוריה, וכדי שלא נחשוב שזה היה נס לפי שעה ושמתה תיכף אחר לדתה את יצחק, סיפר כאן שאחר הפלא הגדול הזה חיתה עוד ל״ז שנה, ובכל אלה השנים היתה לה עדנה:
שני חיי שרה – לפי פשוטו הוא כלל שאחר הפרט, וענינו, אלה היו שני חיי שרה:
מאה שנה ועשרים וגו׳ – מדרך הלשון להקדים מספר הרב על המעט, ונמצא גם להפך בשני חיי יעקב; ומנהג הלשון בחשבון האחדים לכנות הנספרים בלשון רבים, שבע שנים, שלשה ימים והפך בחשבון העשרות והמאות שיכונה הנספר בלשון יחיד, מאה שנה ועשרים שנה, אחד עשר יום, שנים עשר חדש (רוו״ה), ונזכיר מזה בכי תצא בארבעים יכנו.
שני חיי שרה – התעוררו המפרשים על יתור מאמר זה אחר שכבר הקדים ויהיו חיי שרה וגו׳, ונ״ל שיודיענו בזה מעלה גדולה ונפלאה של שרה אמנו, וזה: האדם למעלתו על כל הנבראים מצד הרכבתו מחומר העפר והנפש הרוחני, יש לו מעלה עליהם מצד הנהגתו א״ע, כי כל ברואי מטה אינם חיים רק חיי גשמי, והברואים העליונים חיים הרוחני לבד, אבל האדם מיועד כ״ז היותו לחיות חיים כפולים, חיות גשמי וחיות רוחני׳ כי מן הצורך אליו להשגיח תמיד על דברים הנצרכים אל חיי גופני כאכילה שתיה ושינה, גם לכל דברים האמצעים שהם הכנה לקיום גופו כמו עבודת אדם ועסקיו ומו״מ שלו שאינם רק מצד צרכי עוה״ז לבד, גם מן החיוב עליו לחיות חיות הרוחני מצד נפשו העליונה, והוא העסק בענינים רוחניים כמו העיון בתורה ובקיום מצותי׳, ושני מיני החיים האלה המיועדים לכל אדם מצד היותו מובחר הבריאה צריכים להיות אגודים אחוזים ונצמדים יחד לא יתפרדו לעולם, כי גם בעסקו בעניני צרכי גופו לא יהיה תכלית המכוון ממנו רק צרכי עוה״ז, אבל צריך שיתלוה אליו תועלת רוחניותו ונפשו שהם חיי עוה״ב, כי אם תהיה עסקו באכילה שתיה והליכה וישיבה וקימה ותשמיש ושיחה לצרכי גופו לבד להנאת עצמו ולהשלמת חפצו ותאותו לבד, הנה הוא מתדמה אל הברואים הפחותים ממנו במדרגה אל הבהמות וחיות שאינם מתעסקים רק בצרכי גופם לבד, אבל מן החיוב לו להיות עובד את בוראו תמיד גם בעסקו בצרכי גופו, באכילה להבריא את גופו להיות ראוי לעבודת בוראו, בשינה לתת לגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף עליו דעתו מחמת מניעת השינה, כלל הדבר, האדם מצד מעלתו צריך תמיד לשקול במאזני שכלו לצרף תכלית נפשי ורוחני בכל תשמישי ארציים וגופניים, כי רק בדרך זה ממלא התכלית המכוון בהרכבת גשמיותו עם רוחניותו, אם יצרף ענין הרוחני ונפשי גם בעסקי גופני גשמי, והאדם הנמנע מלשום לב על שני מיני החיים האלה ואינו משגיח רק בעסקי ענינים ארציים, אף שהוא חי אין חיותו רק מצד גופו וכחיי הבהמה, אבל הוא מת מצד נשמתו כמאמרם, הרשעים בחייהם קרויים מתים, מבואר מזה כי האושר האמתי לאדם הוא בהיותו חי חיים כפולים, חיי הגוף עם חיי נפשי, מתעסק בעניני גשמי בכוונת תועלת רוחני, ועד״ז הוא חיי עוה״ז מצורף עם חיי עוה״ב, וזהו שהעידה התורה על שרה אמנו שבכל משך זמן עמידתה בארץ הנשמה הלזו, היתה חיה חיים כפולים הנזכרים, וזהו שאמר הכתוב שני חיי שרה (דאס צווייפאכע לעבען שרה׳ס), ר״ל שלא היתה חיותה חיות גופי לבד, אבל היתה מצורף אליו גם חיות הרוחני, ולפי זה מלת שני שם למספר הזוגי וזה שאמר ברבה מה צריך לומר שני חיי שרה באחרונה לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעוה״ז ובעוה״ב; והדברים מכוונים עם מה שאמרנו.
שני חיי שרה – כלל שאחר הפרט (נתיבות השלום), ונ״ל כי טעות נפל⁠{ה} בלשון המדרש שהביא רש״י וצריך לומר בת ק׳ כבת כ׳ לנוי בת כ׳ כבת ז׳ לחטא, ומפני שמצא רש״י הנוסחא הפוכה (כבת כ׳ לחטא כבת ז׳ לנוי) נדחק לפרש שאינה בת עונשין והמלות הללו אינן במדרש. ואח״כ מצאתי כדברי בפירוש קדמון כ״י על בראשית רבא הנמצא בקובץ היקר הכולל פי׳ ס׳ יצירה לר״י ברצלוני, אחוזת הגבירים היקרים בני המנוח משה אריה טריאסטי ז״ל, וכן כתוב בו – היה לו לומר מאה ועשרים ושבע שנה, אלא כך הוא אומר בת מאה כבת עשרים לנוי.⁠1
1. הנה צילום של כתב היד:

כתב היד המקורי שהשתמש בו שד״ל נמצא היום בספרייה הלאומית בירושלים, Ms. Heb. 24°6990, והוא מודפס כפירוש המיוחס לרש״י אשר בספר אור השכל, וניציה שכ״ז (ועוד), כולל קטע זה. נראה שספר זה לא עמד לפני שד״ל. וראו בראשית רבה במהדורת תאודור-אלבק, ח״ב, עמ׳ 619 למקור זה ומקורות נוספים המתעדים גרסא זו שהעדיף שד״ל.
כתב י״מ תא-שמע (במאמרו ׳פירוש אשכנזי-צרפתי קדום למדרשי בראשית וויקרא רבה מכילתא וספרי, בכתב-יד׳, תרביץ נה (תשמ״ה), 61–75, עמ׳ 62): ״ופירוש שלישי מן הטיפוס ההוא [פירוש בראשית רבה המיוחס לרש״י] מצוי היה בכתב-יד אצל האחים טריעסטי בפאדובה. כתב-יד זה אבד ואיננו, אך העתק-העתקו היה בידי י׳ תאודור, אשר הירבה להשתמש בו בפירושו לבראשית רבה שבמהדורתו״. כתב היד היה אצל א׳ עפשטיין והוא שלח העתק לי׳ תאודור (ראו י׳ טהעדאר, ׳מאמר על פירוש בראשית רבה׳, תפארת ישראל, ירושלים תשל״ב, 154-132, עמ׳ 136; מבוא ומפתחות למדרש בראשית רבה, ח׳ אלבק, עמ׳ 133).
(these are) the years of the life of Sarah. This [seemingly superfluous] phrase is a general statement (kelal) following a specific statement (perat) (Netivot ha-Shalom).
In my opinion, an error fell into the language of the midrash that Rashi cited (Gen. Rabbah 58:1), and it ought to say, “When she was a hundred, she was like twenty in regard to beauty; when she was twenty, she was like seven in regard to sin.” But since Rashi found the text reversed (“like twenty in regard to sin, like seven in regard to beauty”), he was forced to explain that [at age twenty] she had not yet reached the age of responsibility, and these words are not in the midrash.
I have since found an explanation similar to mine in an ancient commentary in manuscript on Genesis Rabbah, which is found in the precious collection that also includes a commentary on the Sefer Yetsirah by Rabbi J. Barceloni [Judah ben Barzillai al-Barceloni], in the possession of those beloved masters, the sons of the late Moses Aryeh Trieste. This is what it says: “The text should have said me’ah ve-esrim ve-sheva shanah [“one hundred twenty-seven years”], but this is how it says it: [me’ah shanah ve-esrim shanah ve-sheva shanim, lit. “one hundred years and twenty years and seven years,” meaning] when she was a hundred, she was like twenty in regard to beauty.”
ויהיו חיי שרה וגו׳ – זהו המקום היחיד בתנ״ך בו נכתבו שנות חייה של אשה. (קרוב לוודאי שהסיבה לכך היא שחיי האשה מרוחקים בדרך כלל מהנעשה בחיים הציבוריים, והעדות על שנותיה אינה נחוצה לקביעת סדר הדורות ותולדותיהם.) פסוקנו נתייחד עוד בלשון ״ויהיו חיי שרה״ שנאמרה בו, במקום ״שני חיי שרה״. ודבר זה כנראה כל כך מיוחד עד שהיה צורך להשלים (או לתקן, כביכול) בסוף הפסוק במילים החוזרות: ״שני חיי שרה״. וגם חזרה זו יחידה במינה.
ידוע היטב פירוש חז״ל לפסוק, שחיי שרה נחלקים כאן לשלוש קבוצות⁠־גיל נפרדות (עיין בראשית רבה נח, א). פשטות לשון הפסוק אינה ששרה חיה מאה עשרים ושבע שנים, אלא מאה שנה, עשרים שנה, ושבע שנים. שלושה מספרים אלה מייצגים את המהלך השלם של החיים האנושיים: הילדות, תחילת שנות הבגרות, והזקנה המלאה. אי אפשר לסכם יותר טוב חיים של שלמות רוחנית ומוסרית, מאשר לומר שהאדם היה זקן – בימי זקנותו, בוגר – במיטב שנותיו, וילד – בימי ילדותו.
יתירה מכך, חז״ל אומרים (בת כ כבת ז וכו׳, שם) שמי שחי את חייו במלוא חיותם, נוטל מכל תקופת גיל של חייו את התכונה המפארת אותה, אל התקופה הבאה. מכאן גם הביטוי ״בא בימים״ (להלן כד, א), שבפשטות הלשון פירושו: ״בא דרך הימים״. הוא אינו שוקע בתוך ימיו, ואינו נבלע על ידם, אלא עובר דרכם. הוא שומר על כל ההישגים הרוחניים והמוסריים של עברו, ונוטל אותם עמו אל העתיד. הוא אינו מאפשר לימיו ושנותיו לגזול ממנו שום דבר שנעשה באמת שלו.
כך שרה לקחה את יופי הילדות לתחילת שנות הבגרות, ושמרה על התמימות של אשה בת עשרים לכל ימי חייה. השקפה זו של רבותינו מנוגדת בתכלית להשקפה השכיחה בימינו. חז״ל מחפשים אחר היופי לא באשה בת עשרים אלא בילדה בת שבע, ואחר התמימות לא בילדות אלא בתחילת שנות הבגרות.
אנו מורגלים לדבר על ״התמימות של הילד״. אך יהיה עצוב אם יקנאו בילד בשל תמימותו, שהרי התמימות מניחה מראש את האפשרות של חטא. תמימות פירושה להאבק עם החושניות ועם התאווה, ולהתגבר עליהם. רק ילדה שהתבגרה לאשה, ורק ילד שהתבגר לאיש – יכולים להגיע למדרגה של תמימות אמיתית.
שני חיי שרה – כל השנים האלה ביחד נקראות ״חיי שרה״; היא ״חיה״ בכולן. כל מאה עשרים ושבע השנים של חייה היו ״חיים״, מלאי חיוניות ושמחה, חיים טובים ומלאי משמעות, ולא היה בהם אף רגע שמוטב היה לה שלא לחיות אותו.
ואף על פי כן – כך מסתיים התיאור – היו ״חיי שרה״ רק ״שני חיי שרה״, שנים מתוך חיי שרה; הן היו רק תקופה אחת, חלק אחד, של חייה. שהרי החיים אינם נמדדים במשך הזמן הניתן לנו בעולם הזה: ״צדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים״ [עיין ברכות יח.], הם הולכים ״מֵחַיִל אֶל⁠־חָיִל״ (תהלים פד, ח), לקראת התפתחות מתמשכת ההולכת ונמשכת לעולם.
אומרים חז״ל בחכמתם: ״יוֹדֵעַ ה׳ יְמֵי תְמִימִם״ (שם לז, יח) – החיים עם ה׳ בשלמות: ״כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים״. אין יום, ואף לא רגע מתוך חיים שכאלה, שאינו נרשם בספר הזכרונות לפני ה׳; במאה עשרים ושבע השנים של חיים כאלה בעולם הזה, אין אף יום שאין בו חשיבות. אולם ״וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה״ (שם), נחלתם האמיתית טמונה בעולם הבא; כפי שמציינים חז״ל, שנאמר: ״שני חיי שרה״, לא היו אלה אלא שנים מתוך חייה של שרה (עיין בראשית רבה נח, א).
שאלות:
למה חזר שנית שני חיי שרה. למה נתן ג׳ סימנים קרית ארבע היא חברון בארץ כנען.
למה דבר אל בני חת ולא אל עפרון בעצמו. ולמה אמר גר ותושב אנכי עמכם. ואחרי שאמרו במבחר קברינו קבור מה בקש עוד יותר. למה הוא בקש המערה לבד ועפרון נתן השדה. ולמה האריך ויתן לי את מערת המכפלה, יתננה לי. וגם ויתן משמע מתנה ואיך אמר בכסף מלא. ומ״ש שענה באזני בני חת הוא למותר. ואם עפרון נתן לו הכל במתנה למה בקש שנית שיקח מאתו כסף.
ויהיו חיי שרה וגו׳ שני חיי שרה – שעקר החיים הם חיי השכל והעבודה שזה נקרא חיי האדם, לא חיי ההרגש שהוא חיי הבהמה, וע״כ אמר שכלם היו שנות חיים, ויען שזה לא יודע רק בעת המות, שאז יודע סוף האדם וכללות ימי חייו, כי בעודו בחיים אינו בטוח פן יקלקל מעשיו ויפסיד גם העבר, כמ״ש כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה לו ביום פשעו, לז״א שעתה נודע כי היו חייה קכ״ז שנים וכלם היו שני חיי שרה חיי הצדקת, וכמ״ש חז״ל שכלם שוים לטובה. ואמרו במד׳ הה״ד יודע ה׳ ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, שהקב״ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום אל יום כמ״ש בר״ה, ועז״א שני חיי שרה שלא מתה קודם זמנה, שמ״ש בר״ה ששרה מתה קודם זמנה ע״י שמסרה דין על אברהם לאמר חמסי עליך, כוונתם עפמ״ש בחגיגה יש נספה בלא משפט, שמי שמת קודם זמנו נותנים שנותיו לצורבא מרבנן דמוותר במליו, ואם היתה מוותרת על מדותיה ולא מסרה דין היו מוסיפים לה שנים, ועי״כ לא חיתה רק השנים הקצובות לה.
{Why repeat again: ‘the years of Sarah's life’?}
THE LIFESPAN OF SARAH WAS....THE YEARS OF SARAH'S LIFE. The essence of life is the life of intellect and of serving God; that is called human life, and not the life of the sense and instincts — which is a life of cattle. The verse emphasizes that all her years were such years of life; which can be known, however, only at the time of death, for the end of man1 and all that comprises his lifespan are known only then. As long as any man lives there is no assurance that he will not corrupt his deeds and forfeit his past as well; as it is written,⁠2 But when the righteous turns away from his righteousness...all his righteousness that he has done shall not be remembered on the day that he commits iniquity. The verse affirms, accordingly, that now it became known that her life spanned one-hundred and twenty-seven years that were all years of Sarah’s life; the life of a righteous woman, all its years, our Sages declaring3, having been of equal excellence.
They have also declared:⁠4 ---The Lord knows the days of the upright5. As they are upright, so are their years upright. For the Holy One, blessed be He, completes the years of the righteous from one day to the next6. Hence: the years of Sarah's life — i.e., she did not die before her time. As for the statement in the Talmud7 that Sarah died before her time for calling Avraham to account — when she said: what outrage you have done me! — they have in mind what is written in Hagiga8, namely, that there is demise without judgment: whenever someone dies before his time, his uncompleted years are given to a student of Torah who overrules his own nature. And had Sarah renounced her natural impulse, by not challenging Avraham to judgment, years would have been added to her life. As it was, she lived only the years allotted to her.
1. Eccl. 7:2.
2. Ezek. 18:24.
3. Gen. R. 58:1.
4. Ibid.
5. Ps. 37:18.
6. Sota 13b.
7. Gen. R. 45:6.
8. Hagiga 5a — on Prov. 13:22.
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה וגו׳: עיין מה שכתבתי לעיל (ה,ה).
שני חיי שרה: מיותר, ואין כן בכל מקום זה הלשון. והנה כבר פירשנו כמה פעמים1 פירוש ״חיים״ בלשון הקודש בשתי משמעויות, אחת, חיים ולא מות, ב׳, שמח ועלז ולא עצבון2, כענין שאמרו ביומא סוף פרק בא לו (עא,א)⁠3 ״שנות חיים״ (משלי ג,ב) שנים המתהפכות מרעה לטובה4, וכן ״בארצות החיים״ (תהילים קטז,ט) מקום שווקים5, ׳תמן שובעא׳ וכו׳6. ועיין מה שכתבתי בפרשת ואתחנן (ד,ד) על הפסוק ״ואתם הדבקים וגו׳⁠ ⁠⁠״7.
ואחר כל זה יש להתבונן במה שאמרו שאברהם היה טפל לשרה בנביאות8, ואין זה אלא תימא, האדם הגדול אשר דיבר עמו ה׳ כמה פעמים יהיה טפל לשרה שלא דיבר עמה ה׳ כי אם דיבור אחד ״לא כי צחקת״ ומפרשים ברבה (מח,כ) שהוא דבר ה׳9. אלא הכוונה היא שהיה טפל ברוח הקודש, שהרי שני דברים הם, רוח הקודש הוא מה שאדם מתבודד ומשרה עליו רוה״ק ויודע מה שרואה, אמנם לא דיבר עמו ה׳, ונבואה היא בחינה גדולה ורבה מזה כמו שביארנו10. ודוד המלך ע״ה זכה לשניהם ואמר ״רוח ה׳ דבר בי ומלתו על לשוני״ (שמואל ב כג,ב), היינו, ״רוח ה׳⁠ ⁠⁠״ הוא רוה״ק המופיע על הדבר עצמו, וגם ״מלתו על לשוני״ שהוא נבואה ממש11. ואברהם היה גדול בנבואה משרה, אבל ברוה״ק היתה שרה מצוינת יותר מאברהם אבינו12. והסיבה לזה13 הוא משני טעמים, א׳, שאברהם בצדקו היה מנהיג העולם ומדריכם לעבודת ה׳, וכמו שכתוב לפנינו (כג,ו) ״נשיא אלהים״ ויבואר לפנינו, ומי שעסקו עם המון רבה אינו יכול להתבודד כל כך, משא״כ שרה היתה יושבת באהלה בקדושה וטהרה (ועיין מה שכתב הגאון חתם סופר בהקדמתו בזה, דברים ראויים אליו ז״ל). שנית, דאין רוה״ק חלה אלא מתוך שמחה של מצוה14, ושרה זו צדקתה להפליא, שהיתה באמונתה בבטחון חזק מאד נעלה, כמו שמבואר ברבה (מא,ב) שאמרה שרה לאברהם אבינו ׳אתה בהבטחה ואני באמונה׳15, ומי שבא מכח הבטחה ידוע מאמרם ז״ל ׳אין הבטחה לצדיקים בעולם הזה, שמא יגרום החטא׳16, ועיין מה שכתבתי לעיל (טו,ו), משא״כ שרה שהיתה חזקה באמונתה בלי שום הבטחה על כן לא נתעצבה בכל ימי חייה, והיתה שקועה ברוה״ק.
וזהו דבר הכתוב ״שני חיי שרה״, דשנים שלה כולם היו בחיי שמחה ונפש המעלה ונשגב בחיי רוחני, וכענין לשון גמרא (יבמות סג,ב) מספר ימיו כפולים17, כך אמר הכתוב דשני חייה היו שתי פעמים18, משום שהיו חייה עליזים וסמוכים בה׳ מבטחה.
ונראה עוד לפרש ע״פ הפשט משמעות ״שני״ – מספר שני19, ובאשר שרה נעשתה ילדה אחרי זקנתה, וחזרה לספור חליפות השנים, וא״כ היו לה שתי פעמים חליפות השנים, בראשונה חיתה תשעים שנה ובשניה ל״ז שנים {והא שקצרו שנותיה משך קצר ל״ז שנים20, הוא ע״פ הליכות הטבע, שחליפות חיי כל בריה הוא לפי ערך שנותיו, ושרה שנחלפה פתאום לחיי בחורים כן אזלו ימי זקנה}, וסך הכל ״שני חיי שרה״ היו מאה ועשרים ושבע שנים. ועיין בעל הטורים21.
1. קדמת העמק (ח׳) וכן לעיל ב,ז. ושם הערה 52.
2. אך עיין לעיל ה,ה שפירש לשון ׳חיים׳ מלשון שלימות, עיי״ש.
3. ״כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך״ (משלי ג,ב), וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינן של חיים? א״ר אלעזר, אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו מרעה לטובה. רש״י: מי שהיה עני בילדותו ונעשה עשיר לעת זקנותו, דומה לו כאילו עכשיו נעשה חי מתוך מיתה.
4. ולפי תפיסת רבינו, נקראות עתה ״שנות חיים״, הואיל ונעשה עשיר לכן הוא שמח ועליז.
5. בגמרא יומא שם: ״אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים״, אמר רב יהודה, זה מקום שווקים. רש״י: שאדם מוצא לקנות מזונותיו...
6. ירושלמי כלאיים פ״ט ה״ג: ר״ש בן לקיש אמר, ״אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים״, והלא אין ארצות החיים אלא צור וחברותיה וקיסרין וחברותיה, תמן זולא תמן שובעא. (עונה ר״ש בן לקיש) ארץ...
7. סוף הפסוק ״חיים כולכם היום״.
8. הביאו רש״י לעיל כא,יב ד״ה שמע בקולה, ומקורו בשמו״ר א,א וכן תנחומא שמות א׳.
9. אף שבפסוקים עצמם משמע שאלו הם דברי המלאך. וז״ל הב״ר: רבי יהודה ב״ר סימון אמר, מעולם לא נזקק הקב״ה להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת, ואף היא ע״י עילה. ר׳ אבא בר כהנא בשם רב אידי אמר, כמה כרכורים כרכר בשביל להשיח עמה ״ויאמר לא כי צחקת״.
10. בהגדרתה של נבואה – עיין לעיל ב,כה בהרחב דבר.
11. אך ברש״י שם כתב: ״דיבר בי״ – השרה בי רוח הקודש ונדבר בי. וכל לשון ׳נבואה׳ נופל בו לשון ׳דבר׳... וטעמו של דבר לפי שהרוח נכנס בו בקרב הנביא ומדבר בו. וכך באונקלוס שם, עיי״ש.
12. אך לשון חז״ל ובעקבותיהם רש״י – ׳היה אברהם טפל לשרה בנביאות׳. ושמא ניתן מעט להמתיק, כי ישנם דפוסים ברש״י שם לעיל כא,יב וזה לשונם: ״בקולה״ – בקול רוה״ק שבה, למדנו שהיה אברהם... ולפי״ז עיקר הנושא הוא רוה״ק. ועיין גם מגילה יד,א וסנהדרין סט,ב: אמר ר׳ יצחק, ״יסכה״ זו שרה, ולמה נקרא שמה ״יסכה״, שסכתה ברוח הקודש, שנאמר ״כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה״, משמע ממאמר זה שהדיון בפסוק הוא על רוה״ק.
13. שברוה״ק שרה היתה גדולה מאברהם.
14. שבת ל,ב: ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר ״ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳⁠ ⁠⁠״ (מ״ב ג,טו). אך עיין ברמב״ם פ״ז מהלכות יסודי התורה הלכה ד׳ שמשייך את הגמרא הזו לענין נבואה דוקא, שאין הנבואה חלה לא מתוך עצבות... אלא מתוך שמחה, ועיין.
15. כשפרעה לקחה לביתו כשירדו למצרים לראשונה (פרק י״ב), וז״ל הב״ר מא,ב: וכל אותו הלילה היתה שרה שטוחה על פניה ואומרת, רבון העולמים, אברהם יצא (מארצו וממולדתו) בהבטחה (״ואברככה״, ״ואברכה מברכך ומקללך אאור״) ואני יצאתי באמונה (ע״פ דברו, שהאמנתי ושמתי בטחוני בך אע״פ שלא הבטחתני – מתנות כהונה), אברהם יצא מחוץ לסירה ואני בתוך הסירה...
16. להלן לב,יא ״קטנתי מכל החסדים״, רש״י: לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא... ומקורו בגמרא ברכות ד,א.
17. ז״ל הגמרא: כתוב בספר בן סירא... אשה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפולים. רש״י: כלומר, שמח בחלקו ודומה לו כאילו ימיו כפולים.
18. וענין זה מסמלת הכפילות ״ויהיו חיי שרה.. שני חיי שרה״.
19. הסיפרה ׳שנים׳. כאילו כתוב ׳פעמיים חיי שרה׳. וכן ב׳הכתב והקבלה׳.
20. כשבס״ה חיה ארבעים ושמונה שנים פחות מבעלה אברהם.
21. זה לשונו: ״שני חיי שרה״ – ולא אמר ׳ימי׳, לפי שחזרה לימי נערות, וכשהזקינה עוד פסקו ממנה ימי הנערות, לפיכך אמר ״שני״ (המהדיר – מלשון שנים, דפעמיים היו לה ימי נערות וזיקנה).
אין הכרח להניח כפי שהניחו חכמינו ז״ל,⁠1 שפטירת שרה אמנו סמוך למעשה העקידה היתה, וכי אברהם בא לחברון מבאר שבע או מן המוריה כדי לספוד לשרה. לפי פשוטו של מקרא אפשר ואפשר להניח שגם אחרי העקידה המשיך אברהם עוד לגור בבאר⁠־שבע מספר שנים, וכי רק מאוחר יותר עבר לשבת במקום מגוריו הקודם, הוא חברון, ושם נפטרה שרה.
שנה... שנה... וגו׳ – חזרה מעין זו על השם מצינו במקומות נוספים, כגון אצל אברהם (בראשית כ״ה:ז׳), אצל ישמעאל (בראשית כ״ה:י״ז) ואצל יצחק (בראשית ל״ה:כ״ח). אולם התוספת ״שני חיי שרה״ היא יוצאת מן הכלל ונראה שבה היסוד להערות השונות שבמדרשים.⁠2
1. בראשית רבה ה׳ (המ׳).
2. שם שם א, (המ׳).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144