ויהיו חיי שרה וכו׳ לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל. פירוש שהיה לו לכתוב ״שנה״ אצל מאה, ו״שנה״ אצל עשרים ושבע, שכך תמצא בכל מקום נותן ״שנה״ אצל המאות, ואצל העשרות ופרטים ביחד גם כן ״שנה״. והטעם שכל מספר הם שני מינים; מספר שהוא סכום מספר, ומספר שהוא פרט. ולפיכך החשבון הגדול עושה הכתוב אותו סכום מספר, וכל שלא בא לכלל סכום הזה נחשב מספר פרט. ולפיכך מחלק ביניהם לכתוב אצל כל אחד ״שנה״. ולכך ״שנה״ שאצל העשרות מיותר, ומכיון ד״שנה״ של עשרות אתיא לדרשה – כולה לדרשה אתו, דכך נותן המדה כדאמרינן בפרשת וירא (לעיל יח, ז, אות כג) אצל ״בן בקר רך וטוב״:

שכל אחד נדרש לעצמו. פירש הרא״ם אינו רוצה לומר שנדרש ״שנה״ אצל המאה לעצמן של המאה, ו״שנה״ של עשרים לעצמן של עשרים, דזה אינו, דהא מסיק ׳בת ק׳ כבת כ׳ לחטא׳ ואם כן אינו נדרש לעצמן – אלא להקיש לאחר, אלא ש׳נדרש לעצמו׳ רוצה לומר שלא תאמר המאה ועשרים ושבע שנים כמשמעו, ויהיה הכל מנין אחד מאה ועשרים ושבע, אלא המאה – בפני עצמן, והעשרים – בפני עצמן, והשבע – בפני עצמן, ואין העשרים נוספים על המאה, ואין השבע נוספים עליהם, אלא ׳לעצמן׳. והשתא משמע שפיר מייתור ד״שנה״ ״שנה״ דבא לחלוק בין כלל וכלל, שלא נפרש המאה ועשרים ושבע שנים ביחד, ולהכי אתי ״שנה״ ״שנה״. ולפי שלא ידענו בשביל איזו דבר נדרש כל אחד לעצמו, ולמה כתב לך הכתוב כן – תירץ רש״י ׳בת מאה כבת כ׳ וכו׳⁠ ⁠׳, כלומר לכך חלק הכתוב בין כלל וכלל ויהיו נדרש לעצמן כדי שתדרוש ׳בת ק׳ כבת כ׳ לחטא וכו׳⁠ ⁠׳, דאי לאו חלוק ד״שנה״ ״שנה״ לא הייתי יודע כי המאה הם מאה בפני עצמן וכן העשרים הם בפני עצמן וכן השבע הן בפני עצמן, אבל הייתי מחבר הכל יחד, ולפיכך כתב ״שנה״ ״שנה״ לחלק, לומר כי המאה הם בפני עצמן, וכ׳ בפני עצמן, ושבע בפני עצמן, כדי שתדרוש ׳מה בת עשרים לא חטאת וכו׳⁠ ⁠׳. ולפי שקשה לרש״י מנא לן למדרש היקישא, דילמא ״שנה״ ״שנה״ לחלק בא (קושית הרמב״ן) – בת מאה שלא כבת ך׳, בת מאה בחטא ובת עשרים בלא חטא, ובת עשרים בלא יופי ובת שבעה ביופי, ותירץ ״שני חיי שרה״ – ׳כולם שוין לטובה׳, והשתא בא היקישא להקיש כולם יחד ׳בת מאה כבת עשרים לחטא וכו׳⁠ ⁠׳, דאין לומר איפכא – להקיש לרעה – בת עשרים כבת ק׳ לחטא, דודאי בת עשרים אינה בת עונשין (שבת פט ע״ב) ואין בה חטא, לכך צריך להקיש לטובה. ואי כתב ״שני חיי שרה״ לחוד ולא כתב ״שנה״ ״שנה״ – הוי אמינא דכולם שוים לטובה – ולא ידעינן מהו הטובה, דשמא לענין עושר ושאר טובה, אבל השתא דכתיב ״שנה״ ״שנה״ ילפינן ׳בת מאה כבת עשרים לחטא׳ כדלעיל, עד כאן דברי הרא״ם בקצור, ובסמוך נשיב על דבריו:
ואם תאמר תינח עונשי שמים עונשין בית דין שלמטה דמענישין משלשה עשר מנא לן דלא חטאת, ולא קשה מידי, דודאי עונשי שמים הם על עבירות קלות, כדכתיב (ראו קהלת יא, ט) ״ודע כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט״, ״אם טוב ואם רע״ (שם יב, יד), ודרשו בפרק קמא דחגיגה (ה.) אפילו על דבר קל אדם נענש לפעמים, כדאיתא התם, וכיון שלא חטאת בדיני שמים – מכל שכן דיני אדם, שהם בעבירות החמורות, שלא חטאת בהם. ואם תאמר גבי אברהם דפירש״י לקמן (כה, ז) ׳בן מאה כבן שבעים לחטא ובן שבעים כבן חמשה לחטא׳ מנא לן למדרש היקישא, דילמא לחלק בא ולא להיקש, דהא התם לא כתיב ׳שני חיי אברהם׳, ויש לומר דהתם כתיב (שם) ״ואלה ימי שני חיי אברהם״, ולא הוי למכתב רק ׳ואלה ימי אברהם׳, ולפיכך ״שני חיי״ להקיש בא, וכך דרשינן גבי אברהם ׳בן מאה כבן שבעים לחטא ובן ע׳ כבן חמשה לחטא׳. והא דלא מקיש בן מאה כבן חמשה לחטא ולא לכתוב ״שנה״ אצל שבעים, דאם היה כתוב ״שנה״ אצל מאה ושבעים ו״שנה״ אצל חמשה – לא הוי שום יתור, דבשאר דוכתיה נמי כתיב שני פעמים ״שנה״. ועוד דהווא אמינא כשהיה זקן לגמרי היה בלא חטא, היינו שעשה תשובה, קא משמע לן ׳בן מאה כבן שבעים׳ שזה היה עיקר ימיו, ולא חטא. והשתא יתורץ הא דכתיב גבי ישמעאל גם כן ״שנה״ ״שנה״, ובודאי התם לא למדרש כמו אברהם אתא, אלא שיש לומר דלכך כתב ״שנה״ ״שנה״ גבי ישמעאל למדרש לחלק, דהתם אין שום ייתור למידרש היקשא, דכתיב (להלן כה, יז) ״אלה שני חיי ישמעאל״, ודרשינן בן ק׳ שלא כבן ל׳, ובן ל׳ שלא כבן ז׳. בן ז׳ היה בלא חטא לגמרי, ובן ל׳ חטא ויצא לתרבות רעה, ובן מאה חזר בתשובה:
ואם תאמר אחר דילפינן ׳בת ק׳ כבת כ׳ לחטא׳ מנא לן דלא חטאת אחר שהיתה ק׳, ונראה לומר דאחר מאה יצר הרע פוסק, ובודאי לא חטאת אחר ק׳, ומכל שכן אם עד ק׳ לא חטאת – אחר ק׳ לא כל שכן. ועוד אמרו רז״ל (יומא לח ע״ב) כיון שעברו רוב שנותיו של אדם בלא חטא – מובטח שלא יחטא עוד. ואם תאמר ולדרוש בת מאה כבת ך׳ ובת ך׳ כבת ז׳ ליופי, ולא דרשינן כלל לענין החטא, ויש לומר שהרי כאשר היתה בת צ׳ כתיב (לעיל יח, יב) ״אחר בלותי היתה לי עדנה״, ואם כן שמעינן דלא היתה בת ק׳ כבת שבע. ואם תאמר והלא קודם מתן תורה אין ראוי לעונשין עד בן מאה כמו שכתב רש״י בפ׳ בראשית (ה, לב), ונראה לומר דעונש מיתה שאני, והתם בעונש מיתה איירי כדכתיב קרא (ראו ישעיהו סה, כ) ״כי החוטא בן מאה שנה ימות״, והכא בכל עונשין דלא מיתה איירי, דאף קודם מתן תורה היו בית דין של מעלה מענישין, אבל לא במיתה. והשתא לא יקשה לך מה שהקשה הרמב״ן על רש״י ז״ל דהא ״שנה״ ״שנה״ לחלק משמע ולא להשוותו יחד, ועוד דגבי ישמעאל נמי כתיב ״שנה״ ״שנה״ ולא נוכל לדרש כך, דמה שדורש בב״ר (נח, א) ׳בת מאה כבת ך׳⁠ ⁠׳ מייתורא ד״שני חיי שרה״ דרשו כך. וגבי אברהם לא דרשו כך – כך פירשו הרמב״ן, אמנם בב״ר שלפנינו (סב, א) דרשו גם כן גבי אברהם כמו אצל שרה. ומה שהקשה מן ישמעאל כבר נתבאר למעלה, והשתא מתורץ הכל:
אמנם כל משא ומתן של הרא״ם הם דברים שאין הדעת מקבל, שהרי לא היה צריך לומר ׳בת ק׳ כבת ך׳⁠ ⁠׳ רק בת מאה כבת ז׳ לחטא, ובת ך׳ כבת ז׳ ליופי, והכל יש להקיש לבת ז׳, דהכי מסתבר טפי, שהרי בת ז׳ לא חטאת בודאי לא עונשי שמים ולא עונשי אדם. אבל הפירוש שבו יתורץ הכל בלי קושיא, דודאי דרך הכתוב לכתוב ״שנה״ ״שנה״ בכל אחד ואחד, אמנם מה שדרשו ז״ל ׳בת מאה כבת ך׳⁠ ⁠׳ נראה מפני שכתוב בקרא ״ויהיו חיי שרה מאה כו׳⁠ ⁠⁠״, ומכיון דבא הכתוב להגיד כל חיי שרה – לא הוי לחלקם ולומר ״מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנה״, דלכך בכל מקום מחלק ביניהם מפני שהכתוב אומר כי תחלה חיה כך שנים, ואחר כך כך שנים, אבל כאן דכתיב ״ויהיו חיי שרה״ משמע דבא הכתוב להגיד כל חייה, ולא הוי לחלקם ולכתוב בכל כלל וכלל ״שנה״, שדוקא השנים הם מחולקים, אבל אין החיים מחולקים, והוי ליה למכלל הכל ביחד לומר ׳מאה ועשרים ושבע שנים׳. וכן גבי אברהם דכתיב (להלן כה, ז) ״ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי וגו׳⁠ ⁠⁠״, מה שכתב ״אלה ימי שני״ כאילו כתיב ׳חיי אברהם׳, שהרי הכתוב אומר ימי שני, ואין הימים מחולקים רק השנים. אי נמי שהרי כתיב ״אשר חי״, וכיון דהכתוב בא להגיד חייו – דהיינו כל חייו ביחד – לא הוי לה לחלק ביניהם רק לכתוב ׳ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאה ושבעים וחמשה׳. אבל בישמעאל שאמר ״אלה שני חיי ישמעאל״ (שם שם יז) הכתוב מהדר להודיע שניו, שפיר כתוב מאה שנה ושלושים שנה ושבע שנים, שבענין זה היו שניו, דמתחלה היה חי מאה שנה, ואחר כך שלשים שנה, שהשנים הם מחולקים. אבל אברהם ושרה דלא מזכיר הכתוב בהם שנותיהם, רק בשרה כתיב ״חיי שרה״, וגבי אברהם נמי כתיב ״אלה ימי שני חיי אברהם אשר חי״ אם כן לא הוי ליה לחלק אותם, אלא לדרוש אתא כל כלל וכלל לעצמו:
והכי פירושו – כל עשרים שחיתה כלל אחד הם, אף על גב שדרך האדם להשתנות – היו כלל אחד, ולא היה לה שנוי בכל הכלל הזה של עשרים שנה, וכן ׳בת ק׳ כבת עשרים׳, לכך כתב ״שנה״ אצל המאה לומר שהם כלל אחד. והשתא מה שאמר ׳בת ק׳ כבת ך׳ ובת ך׳ כבת ז׳⁠ ⁠׳ אין הפירוש שלמד מהקש, שזה אינו משמע מיתור ״שנה״ ״שנה״, אלא כיון שהכתוב אומר כי אלו מאה שנה הם כלל אחד, וכן אלו העשרים כלל אחד, ועל כרחך צריך לפרש שכלל עשרים שנוסף על ז׳ הוא כלל אחד, ולא היה חלוק בו, שבת עשרים כבת ז׳ ליופי. וכן בת ק׳ מה שכלל זה נוסף על עשרים – הוא אחד גם כן. והיינו כי בת מאה כבת עשרים לחטא, והנה כל כלל וכלל הוא אחד שאינו מחולק, ויסולק בזה קושיות הרמב״ן, ופירש״י נכון. וכן איתא בב״ר (נח, א) ״יודע ה׳ ימי תמימים״ (תהלים לז, יח) – ׳כשם שהם תמימים, כך שנותם תמימים, בת ך׳ כבת ז׳ לנוי, ובת ק׳ כבת ך׳ לחטא׳ עד כאן. ופירוש ב״ר כמו דברינו, שרוצה לומר כי שנותיהם תמימים ואין חלוק בהם, והיינו מיתורא ד״שנה״ ״שנה״ לעשות כל כלל וכלל לעצמו, ומאחר שהוא כלל לעצמו – לא בא לומר רק שהם כלל אחד, שכל כלל הוא כולל הכל כאחד, ודברים מבוארים באין ספק:

בת עשרים כבת שבע ליופי וכו׳. ואם תאמר למה משבח אותה הכתוב ביופי, והלא כתיב (משלי לא, ל) ״שקר החן וגו׳⁠ ⁠⁠״, ונראה לומר דקרא לא איירי ביופי, רק מפני שהאדם הוא מחובר מב׳ חלקים – מגוף ונפש, והגיד לך הכתוב ששרה היתה שלימה בכל אלו הב׳ חלקים, ולא היה בה חסרון – אם שלימות הגוף, ואם שלימות הנפש, היתה שלימה בכל אלו השני חלקים, ולא היה בה חסרון. אם שלימות הגוף – דהא בת ך׳ היתה כבת ז׳ ליופי, והיופי הזה שהוא אינו לפי הטבע ולפי המנהג יורה על שהגוף הוא נקי והוא בהיר מבלי סיג, וכמו שתמצא אצל משה רבינו ״לא כהתה עינו ולא נס ליחה״ (דברים לד, ז), שגם זה מורה בהירות הגוף. ומה שהיתה בת ק׳ כבת ך׳, יורה על מעלת הנפש, והנה היתה שלימה בכל: