×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יד) וְהָיָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֙יהָ֙ הַטִּי⁠־נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם⁠־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֙חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק וּבָ֣הּ אֵדַ֔ע כִּי⁠־עָשִׂ֥יתָ חֶ֖סֶד עִם⁠־אֲדֹנִֽי׃
May it be1 that the young lady to whom I say, 'Please, tilt your pitcher so I may drink', and she says, 'Drink and I will give your camels to drink, too', it is she whom you have selected2 for your servant, for Yitzchak, and through her I will know that You have dealt kindly with my master.⁠"
1. May it be | וְהָיָה – This translation understands the servant's words as a prayer. Alternatively: "it will be" and the servant is asking for a Divine sign by which he will know whom to select for Yitzchak. The former reading obviates the difficulty of the servant engaging in divination (Sforno).
2. selected | הֹכַחְתָּ – See Rashi.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ישכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פד] 1והיה הנערה אשר אמר אליה, א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן ג׳ שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבום כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן, ואלו הן, אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד אברהם דכתיב, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגו׳, יכול אפילו חיגרת אפילו סומא, השיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה. (תענית ד.)
[פה] 2הנער כולן חסר ה׳ שהיתה בת ג׳ שנים. (שכל טוב)
[פו] 3ואמרה שתה, ולמה אמר אליעזר זה התנאי כענין הזה אשר הוכיח ה׳ לבן אדוני, לפי שהוא יודע אם אמרה כן היא תהיה צדקת. ותהיה אוהבת לשמש את האורחים כשם שהיו עושים אברהם ושרה. (מדרש אגדה)
1. ב״ר פ״ס, ויק״ר פל״ז, תנ״י בחקתי ז, תנחומא שם ה, פרקא דרבינו הקדוש. ובב״ר הגירסא אליעזר, והיה הנערה, אפילו אמה אחת אתמהה וי״ג אפילו שפחה אחת או ממזרת. ובילק״ש שם הגי׳ שפחה או גויה או זונה היית אומר אותה הוכחת, ובפרקא דרבינו הקדוש הגי׳ כמו בב״ר אילו יצא לקראתו אפילו שפחה, ובמדרש אגדה יכול ממזרת או נתינה או שפחה, ובלק״ט יכול אפילו יצאה גידמת או אמה היה משיאה לבן אדוניו (ולחנם דחק שם בהגהות מהרש״ב). והתוספות בתענית שם כ׳ תימא אמאי לא נקט הכי גבי אליעזר עבד אברהם כמו דקאמר גבי שאול בסמוך יכול אפילו ממזרת או שפחה ואמר רש״י משום דגבי אליעזר לא שייך עדיין ממזרת דהא לא ניתנה תורה א״נ דגבי אשה לא דייק עלמא אלא ליופי. ולא הביאו גירסאות הנ״ל. ושאר דברי התוס׳ שם תמוהים עי׳ מהרש״א ומפרשים. ועי׳ בס׳ והזהיר בחקתי קל: ומענין הנ״ל בחולין צה: אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש. ופירש״י כל נחש שאינו סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה, ובתוס׳ שם וא״ת אליעזר האיך ניחש למ״ד סנהדרין נו: דב״נ מוזהר. וי״ל דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא. ואע״ג דכתיב ויקח האיש נזם זהב והדר כתיב ויאמר בת מי את אין מוקדם ומאוחר בתורה. וכן מוכח ממה שסיפר דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את ע״כ. והרד״ק בפירושו שמואל א׳ יד, ט. מפרש דבמאמרו של רב אינו מבואר איסור ואילו היה איסור לא היה הקב״ה משיבם כהוגן אלא הפי׳ אינו ניחוש וסימן לסמוך עליו אין לחוש ממנו עיי״ש. ובמדרש הגדול איתא תנו רבנן איזה הוא ניחוש זה העושה סימנין לעצמו אם יהיה כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יהיה כך וכך לא אעשה. אם יהיה כך וכך אני מצליח ואם לא והיה כך וכך איני מצליח כאליעזר עבד אברהם שאמר אם יהיה כך וכך ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני ואני מצליח ואם לאו איני מצליח. וכנראה שזה הוא לשונו של בעל מדרה״ג ובכתב יד אור האפלה אליעזר מנחש היה ואסור לעשות כן.
2. כולן חסר ה׳ היינו בפסוק יד. טז. כח. נה. נז. בכולם הכתיב חסר והקרי מלא. וכותב שם ואל תתמה איך יצאה לשאוב מים, שהרי בדורות הראשונים בת ג׳ כבת עשר של דורות הללו, ומ״מ בת ג׳ ראויה לביאה. ועי׳ לעיל פכ״ב מאמר רטו.
3. בשכל טוב ואמרה שתה כדרך הנדיבים. אותה הוכחת להיות עזר נכחו ובה אדע אם היא הוגנת כי עשית חסד עם אדוני שאין מזדוגין לו לאדם אלא לפי שראוי לו שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ינוח. מלשון מנוח אשר ייטיב לך וזהו זווגו - ועי׳ בזהר ח״א קכח. ורמב״ם בפי׳ זרעים תרומות פי״א מ״ח.
וּתְהֵי עוּלֵימְתָא דְּאֵימַר לַהּ אַרְכַּנִי כְעַן קוּלְּתִיךְ וְאֶשְׁתֵּי וְתֵימַר אֵשְׁתְּ וְאַף גַּמְלָךְ אַשְׁקֵי יָתַהּ זָמֵינְתָּא לְעַבְדָּךְ לְיִצְחָק וּבַהּ אֶדַּע אֲרֵי עֲבַדְתְּ טֵיבוּ עִם רִבּוֹנִי.
Let it be that the maiden to whom I say, ‘Now, tip over your pitcher that I may drink,’ and she will say, ‘Drink, and I will also give your camels to drink,’ will be the one whom You have determined for your servant, Yitzchak. With her I will know that You have dealt with goodness with my master.”

וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי
וּתְהֵי (ח״נ: וִיהֵי) עוּלֵימְתָּא דְּאֵימַר לַהּ אַרְכַּנִי (ח״נ: אַרְכִּינִי) כְעַן קוּלְתִיךְ וְאֶשְׁתֵּי (תאג׳: וְאַשְׁתֵּי) וְתֵימַר אֵשְׁתְּ וְאַף גַּמְלָךְ אַשְׁקֵי יָתַהּ זַמֵּינְתָּא לְעַבְדָּךְ לְיִצְחָק וּבַהּ אִידַע (תאג׳: אַדַּע) אֲרֵי עֲבַדְתְּ טֵיבוּ עִם רִבּוֹנִי
תרגום בהתאם לדקדוק
א. ״והיה הַנַּעֲרָה״ – ״וּתְהֵי עוּלֵימְתָּא״ בנקבה [ולא: וִיהֵי כבמקצת נוסחים], כדרכו לתרגם בהתאם לדקדוק כמו ״כי יהיה נערה בתולה״ (דברים כב כג) ״אֲרֵי תְּהֵי עוּלֵימְתָא בְּתוּלְתָא״. וכן העירה המסורה ״והיה דמיתרגם ותהי ה׳ באוריתא: הנערה, העלמה, המחנה, העיר, מחניך״.⁠1
מהי הרכנה? רש״י וראב״ד
ב. רש״י פירש ״הַטִּי נָא כַדֵּךְ״ – ״אַרְכִּינִי״ כהַטָּיָה כלפי מטה.⁠2 אבל לפי הראב״ד אַרְכִּינִי מביע תנועה מפותלת ולאו דווקא כלפי מטה.⁠3 ולעומת נוסחם אַרְכִּינִי, בתאג׳ וכן אצל שפרבר ״הַטִּי״ מתורגם ״אַרְכַּנִי״ וכן ״הַשְׁקִינִי״ (מג) ״אַשְׁקַנִי״ [ולא: אַרְכִּינִי, אַשְׁקִינִי]. וכתב ״מרפא לשון״ שאולי כך נכון לנקבה ״ודווקא לזכר יאמר אַשְׁקִינִי״.
האשה המזומנת
ג. מכיוון שתרגם ״אֹתָהּ הֹכַחְתָּ״ – ״יָתַהּ זַמֵּינְתָּא״ וכן להלן ״הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ ה׳⁠ ⁠⁠״ (מד) ״דְזַמִּין ה׳⁠ ⁠⁠״ ולא כדרכו לתרגם כצורתו כגון, ״וְהוֹכִחַ אברהם את אבימלך״ (בראשית כא כה) ״וְאוֹכַח אַבְרָהָם״, ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ (ויקרא יט יז) ״אוֹכָחָא תוֹכַח״, כתב ״נפש הגר״ שבתרגומו זַמֵּינְתָּא רמז למאמר חז״ל ״ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני״ (סוטה ב ע״א), מזומנת לו. ויותר נראה שת״א מבחין בין הוֹכִיחַ בהוראת יִסֵּר, הִטִּיף מוּסָר – אוֹכַח לבין הוֹכִיחַ בהוראת יעד, קבע – זַמִּין.⁠4
1. קליין, מסורה, עמ׳ 61. והכוונה לפסוקים ״והיה הַנַּעֲרָה״, ״וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת״ (פסוק מג), ״וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר״ (בראשית לב ט), ״וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה״ (דברים כא ג), ״וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ״ (דברים כג טו). בכולם – ״וּתְהֵי״.
2. רש״י לפסוק סד: ״ותפל [מעל הגמל] – השמיטה עצמה לארץ, כתרגומו ואתרכינת הטתה עצמה לארץ ולא הגיעה עד הקרקע, כמו הטי נא כדך, ארכיני, ויט שמים (שמואל ב כב י) וארכין, לשון מוטה לארץ״. עוד לתרגומי נט״ה ראה ״וַיֵּט אליה״ (בראשית לח טז) ״וּסְטָא לְוָתַהּ״, ״בִּנְטֹתִי את ידי״ (שמות ז ה) ״כַּד אֲרֵים יָת מַחַת גְּבוּרְתִי״.
3. השגת הראב״ד להלכות שמיטה ויובל ד כא: ״אמר אברהם: בירושלמי ״לא עשה ר׳ אבהו מעשה אלא במרוכנים״. פירוש ״מרוכנים״ – הטי נא כדך תרגום ״ארכיני כען״. כלומר מעקלין הצואר שלהן שלא יגדלו וכיון שעשה כן גלה דעתו דלא ניחא ליה בגידוליהן״.
4. כהבחנת רד״ק (״שרשים״, יכח). אבל רש״י פירש ״הוכיח – בירר והודיע, וכן כל הוכחה שבמקרא ברור דבר״.
ותהוי רביתה די א⁠[י]⁠מר לה ארכיני כען קולתיך ואשתי ותימר שתי ואףא לגמליך אשקי יתהב זמנתג לעבדך ליצחק ובה אדע ארום עבדת חסדד עם רבוני.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואף״) גם נוסח חילופי: ״ולחוד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אשקי יתה״) גם נוסח חילופי: ״אנה משקייה יתה״.
ג. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״זמנת״) גם נוסח חילופי: ״זמן״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זמנת״) גם נוסח חילופי: ״דזמן״.
ד. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״וקשט״.
ותהי ריבא די אימר לה ארכיני כדון לגיניך ואישתי ותימר שתי ואוף גמלייך אשקי יתי זמינתא במזלא לעבדך ליצחק ובה אינדע ארום עבדתא טיבו עם ריבוני.
Let the damsel to whom I say, Reach me now thy pitcher, that I may drink, and she say, Drink, and I will also make my camels drink, be she whom you hast provided to go to thy servant Izhak; and herein shall I know that You hast dealt graciously with my master.
1ואמרה שתה – ולמה אמר אליעזר זה התנאי, כענין הזה אשר הוכיח ה׳ לבן אדני, לפי שהוא יודע אם אמרה כן היא תהיה צדקת, ותהיה אוהבת לשמש את האורחים כשם שהיו עושים אברהם ושרה.
1. ואמרה שתה. נשמט ממקומו ושייך להלן אחר פסוק י׳.
פאיה אלג׳אריה אקול להא מילי קלתך חתי אשרב פתקול אשרב ואיצ׳א אסק ג׳מאלך פקד ופקתהא לעבדך אסחק ובהא אעלם אנך קד אחסנת אלי מולאי.
והנערה שאומר לה הטי את כדך1 כדי שאשתה, ותאמר שתה וגם לגמליך אשאב, אותה הועדת לעבדך יצחק, ובזה אדע שעשית חסד עם אדוני.
1. רס״ג תרגם כאן כד – קלה (قلة) - כד חרס קטן יותר, בדרך כלל לשתייה אישית.
הֹכחת – וכן: ואת כל ונֹכחת (בראשית כ׳:ט״ז), עניינו: ההזמנה וההכנה. וכן אמר התרגום: דזמין ה׳. (ספר השרשים ״יכח״)
אתה הוכחת – ראויה היתה לו, שתהא גומלת חסדים, וכדיי ליכנס בביתו של אברהם.
ולשון הוכחת – ביררתה, אאיפרואש.
ובה אדע – לשון תחנה, הודע לי בה.
כי עשית חסד – אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו, אדע כי עשית חסד.
א. בכ״י פירנצה III.3 נוסף כאן ״בלעז״. בכ״י לייפציג 1, ליידן 1 המילה חסרה.
אתה הכחת HER YOU HAVE APPOINTED – She is fit for him since she will be charitable and will therefore be worthy of admission into the house of Avraham.
The word הכחת means selected; approuvest in old French.⁠1
ובה אדע – This is a petition: "Let me know through her".
כי עשית חסד THAT YOU HAVE SHOWN KINDNESS – if she is of his family and a fit companion for him I shall know that you have shown kindness to my master.
1. English: you have selected.
והיה – ו׳ שבראש התיבה משמעתה לשון עתיד, וראויה לומר והיתה הנערה, כענין שנאמר והיתה לך לאשה (דברים כא יג), אלא כל מקום שסמוך והיה לענין נקבה אינו אלא נס, או דבר מופלא, ועליו הוא אומר, והיה בגויים (?), והיה העיר הקרובה אל החלל (דברים כא ג), ונס גדול היה שם כשנדרוש בעניינו, וכן כאן והיה הנערה שמעשה נס היה ששאל שלא כהוגן, וכשהענין משתנה, כגון כי יהיה נערה בתולה (דברים כב כג), נדרוש בענין אחר:
הנער – כולן חסר ה׳, שהיתה קטנה בת ג׳ שנים, כי בשנה שנעקד יצחק נולדה רבקה, והיה יצחק בן ל״ז שנה, ושהה ג׳ שנים עד שנשא את רבקה, שנאמר ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה, נמצא רבקה בנשואיה בת שלש שנים, ואל תתמה איך יצאה לשאוב מים, שהרי דורות הראשונים בת שלש שנים כבת עשר של דורות הללו, ומכל מקום בת ג׳ ראויה לביאה, ועוד תראה כי הרן הוליד את מלכה לז׳ שנים, ואת שרה לח׳ שנים, כדדרשנו:
אשר אומר אליה הטי נא כדך (ואשת) [ואשתה] – כד היא לגין של כלי חרס, וראיה לדבר ותשבר כד על המבוע (קהלת יב ו):
(ואשת) (ואשתה) – שב״א תחת הו׳ משמעת להבא, ואם היתה נפתחת היתה משמע לשון עבר:
ואמרה שתה – כדרך הנדיבים:
וגם גמליך אשקה אותה הוכחת – להיות עזר נכחו:
לעבדך ליצחק ובה אדע – אם היא הוגנת:
כי עשית חסד עם אדוני – שאין מזדווגין לו לאדם אלא לפי שראוי לו, שנאמ׳ כי לא ינוח שבט (רשע) [הרשע] על גורל הצדיקים (תהלים קכה ג). ינוח. מלשון מנוח אשר ייטיב לך (רות ג א), וזהו זווגו:
אותה הוכחת – כלומר: אותה שהוכחת ליצחק היא תאמר לי כן, ולא אשה אחרת שלא הוכחת.
׳Otah LET HER BE THE ONE YOU HAVE DECREED: I.e. let the one you have decreed for Isaac say those things, and not another woman.⁠1
1. Nahmanides explains well the distinction between Rashi's interpretation and his own (= Rashbam's). Rashbam and Nahmanides would translate 'otah hokhahta as a prayer – "Let her be the one whom you have decreed" (= NJPS). Rashi on the other hand seems to see it as a statement – "I know that you have chosen her" – an interpretation that Nahmanides considers contextually inappropriate, to my mind with cause.
אתה הכחת – נסמך העבד על תפילת הנביא שהשם ענהו, והוכיח בחלום על יד המלאך שהוא שליח עמו לעזרו.
והעבד חשב בלבו: כי אין עם נדיב כמו משפחת אדוניו.
ורבים יתמהו ואמרו: שלא עשה כהוגן. ולא ידעתי למה, כי אילו היתה נערה אחרת שתשקהו ותשקה לגמליו, ומצאה שהיא ממשפחה אחרת, היה עוזב אותה ולא הפסיד כלום. כי פירוש: ויאמר בת מי את (בראשית כ״ד:כ״ג) – וכבר אמר לה, קודם שיתן לה כלום. וכן אמר: ואשאל אותה, ואחרי כן: ואשים הנזם (בראשית כ״ד:מ״ז). וכלל הדבר: שהתפלל לשם שיוכיח אחתא ממשפחתב אדוניו. והוכחתהג שתעשה דבר מוסר, כמו: בת נדיב (שיר השירים ז׳:ב׳), והשם שמע תפלתו. ודרך יהונתן (שמואל א י״ד:ט׳-י׳) אחרת.
א. מלת ״אחת״ הושמטה בכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176, לוצקי 827.
ב. בכ״י פריס 177 נוספה כאן מלת: בת.
ג. כן בכ״י לוצקי 827, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177, 176: ותוכחתה.
SHE THAT THOU HAST APPOINTED. The servant relied on the efficacy of the prophet's1 prayer.⁠2 He was certain that God accepted it and sent an angel, the latter being God's very own messenger, to help him by appointing a damsel in a dream.⁠3 The servant reasoned that there was no family as charitable as his master's.⁠4 Many are perplexed 5 because they say that the servant expressed his request improperly.⁠6 I, however, do not see anything wrong in what he said, for had it been another damsel, one not of Abraham's family, who offered to give him drink and water his camels, he would have left her and nothing would have been lost, for the verse and said; Whose daughter art thou means he had previously said, before he gave the ring and bracelets to Rebekah, whose daughter art thou ?⁠7 Scripture similarly states, And I asked her, and said: Whose daughter art thou? And she said: The daughter of Bethuel…And I put the ring upon her nose, and the bracelets upon her hands (v. 47). The sum of the matter is the servant prayed that God would appoint for Isaac a young lady from the family of his master, the sign of God's choice being that the damsel would act graciously as a woman of noble character should.⁠8 God heard his prayer. However, the case of Jonathan is totally different.⁠9
1. Abraham.
2. Thou hast appointed implies that God had already chosen a bride for Isaac. How did the servant know this? Ibn Ezra suggests that the servant believed that God had accepted Abraham's prayer (Krinsky). Or Ibn Ezra's point is that the servant did not set up a test to see if the Lord set aside a damsel for Isaac. He trusted that God had because he relied on Abraham's prayer (Filwarg). Throughout this section Ibn Ezra refers to the servant as "the servant.⁠" He apparently was uncertain as to whether to identify him with Eliezer, as the Midrash and other medieval commentators did.
3. Ibn Ezra's comment is vague. Weiser suggests that an angel appeared to Rebekah and directed (appointed) her to go out to the well. According to Krinsky the angel appeared to Rebekah's family in a dream and told them to appoint a damsel for Isaac.
4. Hence a girl saying, Drink, and I will give thy camels drink also would most probably be of Abraham's family (Krinsky).
5. Taanit 4a.
6. In other words they claim that the servant selected an improper omen as proof of God's choice. "What would the servant have done if a lame or a blind girl would have offered to give him and his flocks water? What would he have done if she was not of Abraham's family and kindred" (Taanit 4a)?
7. Verses 22 and 23 state that the servant first gave Rebekah a golden ring and two bracelets and then said, Whose daughter art thou ? This implies that he took Rebekah for Isaac before he knew who she was. This contradicts what Ibn Ezra has just said, hence his interpretation.
8. Cf. Cant. 7:2 (bat nadiv).
9. Ibn Ezra's point is that the servant did not really set up a test to determine God's will. He merely offered a prayer that God send him what he was looking for. His choice was not dependent on what the girl would do. If she acted in a certain way then he would investigate further. However, Jonathan set up a test. If such and such would happen he would act thus; if it did not, he would act differently. Jonathan's test related to his attacking the Philistines. Jonathan said, If they say thus unto us: Tarry until we come unto you; then we will stand still in our place, and will not go up unto them. But if they say thus: Come up unto us; then we will go up; for the Lord hath delivered them unto our hand; and this shall be the sign unto us (I Sam. 14:9, 10).
והיה הנערה אשר אומר אליה – ״והיה״ לאו אנערה קאי, דאם כן: ״והיתה הנערה״ היה לו לומר. אלא ״והיה״ מילתא באפי נפשה היא: והיה הדבר הזה – שהנערה אשר אומר אליה – תענה לי גם גמלך אשקה, ותעשה לי יותר ממה שאשאל ממנה, ודאי מדעת יפה ומנעימות תעשהא זאת. ולא תלה הדבר אלא בעצמו, שאמר: והיה {הנער} אשר אומר אליה, כלומר: אותה שאראה יפה והגונה ובעלת תואר, אומר אליה ואבדקנה. ואבדוק גם ביחס, ואני לא אומר למבוזות ולמכוערות.
אותה הוכחת – כלומר: אותה ראויה ליצחק, שבבית אדוני באים אורחים תמיד, וצריך שתהא אשהב נעימה ועינה יפה לאורחים.
א. בכ״י מינכן 52: תעשי.
ב. בליקוט אוקספורד-מינכן נוספה כאן מלת: זריזה.
והיה הנערה אשר אומר אליה – AND IT SHALL BE THE YOUNG LADY TO WHOM I SAY – “And it shall be” is not referring to the young lady, for if so, it should have said: “And she shall be the young lady”. Rather “and it shall be” is a word that stands alone: And it shall be this thing – that the young lady to whom I speak – will answer me ALSO YOUR CAMELS I SHALL WATER, and she will do for me more than what I ask of her, surely from proper opinions and from pleasantness she will be doing this. And he made the matter dependent on himself, as he said: AND IT SHALL BE {THE YOUNG LADY} TO WHOM I SAY, meaning: she whom I see is nice and proper and possessing of beauty, I will speak to her and check her, and I will also check the lineage, and I will not speak to despicable or ugly ones.
אותה הוכחת – SHE WHOM YOU HAVE SELECTED – Meaning to say: she is appropriate FOR YITZCHAK, for in the house of my master, guests always come, and he needs her to be a pleasant woman, generous to guests.
הנהוהיה – על הענין נאמר, וכן כי יהיה נערה (דברים כ״ב:כ״ג).
אשר אמר אליה – והנה הוא לא יאמר לחגרת ולסומא. אבל איפשר שהיתה שפחה או ממזרת או לא היתה ממשפחת אברהם ועל זה התפלל ואמר הקרה נא לפני היום ועשה חסד (בראשית כ״ד:י״ב).
אתה הכחתאדע כי אותה זמנת ליצחק ואותה אקח לו לאשה.
ובה אדע – אם תהיה טובה ובת טובים וממשפחתו אז אדע כי עשית חסד עמו.
והיה הנערה, seeing that the subject matter had already been introduced, the definitive article ה is in place, as opposed to Deuteronomy 22,23 כי יהיה נערה, where the subject had not been referred to previously.
אשר אמר אליה, by this qualification Eliezer freed himself from the obligation to address a blind or lame girl. However, he still did not free himself from the obligation of speaking to a slave-girl. or someone born from an incestuous relationship, etc., seeing that such girls have no exterior marks by which one can immediately identify their status. Seeing that this was so, he prayed that God would do a kindness to his master and arrange that the girl whom he would approach to offer water would be a girl suitable as a potential wife for Yitzchok.
אותה הוכחת, after passing this test, I will know that she is the one which You, God, have selected for Yitzchok, and I will take her as a wife for him.
ובה אדע, if she will be good, and the daughter of good people I will know that You have indeed performed a kindness for my master.
אותה הוכחת – אמר ר׳ שמואל הנגיד ז״ל שהוא נגזר מן ענין התוכחה, וטעמו כפי מה שאמר שהתוכחה יש בה טעם החינוך והתיקון, כלומר ׳חינכת אותה ותיקנת מדותיה כדי להכין אותה להתחבר עם עבדך יצחק׳1. לפי שמה שהזכיר2 מורה [אל] נדיבות מדותיה וגודל אדיבותה.
ומה שאמר לעבדך ליצחק מורה כי יצחק ע״ה השיג [אז] מדרכי ה׳ {השגה} שעל ידה רכש לו סגוליות שבשבילה נקרא עבד יוי3.
1. נא. לפירוש זה ׳אותה הוכחת׳ נגזר ממלת תוכחה שעניינה מעין נזיפה מוסרית וכדו׳. אך רש״י פירש ש׳הוכחת׳ הוא לשון בירור וראיה, דהיינו שכאשר תאמר האשה ׳שתה וגם גמליך אשקה׳ בזה ביררת שראויה האשה ליצחק. ויש שפתרו עוד שכל מילת ׳תוכחה׳ – אף זאת שעניינה נזיפה – נגזרת מענין הבירור והראייה, וכן פירש רש״י במסכת שבת (קכט:): ׳תוכחה – לשון לכו ונוכחה, להתווכח ולהודיע מי הוא שסרח על שכנגדו׳.
ועי׳ להר״י ן׳ ג׳נאח בשרשיו (שרש יכח, עמ׳ 194), ואחריו הרד״ק בשרשיו (שרש יכח), שמבאר שהוראתה בפסוק זה היא לשון זימון והכנה על דרך שתירגם אונקלוס ׳דזמין׳, וכעין דברי הנגיד, אלא שבניגוד לדעת הנגיד, סובר ר״י ן׳ ג׳נאח שמשמעות זו אינה נגזרת מענין ׳תוכחה׳, אלא ׳תוכחה׳ הוראה אחרת יש לה מענין הויכוח והטענה ע״ש.
2. נב. כלומר התנאי שהזכיר שהנערה תאמר ׳שתה וגם גמליך אשקה׳.
3. נג. השוה לשון הרד״ק בתחילת ספר יהושע: ׳עבד ה׳ – מי ששם כל כחו וכוונתו וכל השגחותיו בשם יתברך ואף בהתעסקו בעניני העולם מתכוין לעבודת האל יתברך הוא יקרא עבד ה׳, כמו אברהם עבדי, דוד עבדי, עבדי הנביאים, שהם כמו העבד לאדון׳. [וראה מה שביאר בכגון זה הנצי״ב בשו״ת משיב דבר ח״ב סי׳ קה]. ונראה שתיאור זה מתאים במיוחד עם מה שביאר רבנו להלן פר׳ תולדות (כו:כ): ׳יובן מזה סוד גדול כי האבות ע״ה, עם כל עושרם הגדול ונכסיהם המרובים, לא היו עסוקים בעניניהם הגשמיים, ועסקם האמתי ובילוי זמנם והתעסקות מחשבתם היתה רק לרכוש ענינים רוחניים׳, וראה מה שציינתי שם מד׳ הרמב״ם במו״נ (ג:נא) וצרף לכאן.
והיה הנערה – פי׳ והיה העניין שהנערה שאומר אליה וגו׳,⁠1 דוגמא: כי יהיה נערה בתולה.
ואמרה שתה – אין זה ניחוש אלא סימן בעלמא. ולא סמך על הסימן לתת לה התכשיטין קודם שישאל בת מי את (בראשית כ״ד:כ״ב-כ״ג) אלא הזמינם לתת לה.⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. בדומה בר״י בכור שור בראשית כ״ד:כ״ב.
והיה הנערה, Eliezer now refers to how he will test a girl who at first glance appears to him as a suitable prospect, seeing that he cannot ask all the girls to draw water his camels etc; the use by Eliezer of the masculine mode in connection with the word בתולה, is most puzzling. The word therefore must not be understood as referring to the girl's virginity, something Eliezer could not examine, certainly not at this juncture, but it must refer to some word or subject the Torah has omitted. This is not as unusual as it sounds, as we have another example of something like this in Deuteronomy 22,23: כי יהיה נער בתולה מאורשה לאיש, "when there will be a young girl who is a virgin betrothed to a man, etc;⁠" in that line also the word יהיה, which is in the masculine mode, cannot refer to the girl in question but to the subject matter, just as in our verse here, Eliezer addresses a subject matter he has not spelled out as such, his examination of the girl's character's suitability.
ואמרה שתה, and she says: "go ahead and drink!⁠" Eliezer is not engaging in ניחוש, divination, but he was looking for an omen, something permitted by Jewish law. He did not rely on this as a reason to give Rivkah the jewelry as he had first enquired about her immediate family history and it had turned out that she was a member of Avraham's family. He had only made the jewelry ready in the event that it turned out that the girl offering him water to drink should turn out to be a member of Avraham's family.
והיה הנערה אשר אומ׳ אליה – ואמרינן בפ״ק דתענית (ד.) ג׳ שאלו שלא כהוגן. ומונה אליעזר. יכול אפי׳ חגרת או סומא. ותימה וכי לא היה רואה זה ולא יאמ׳ לה שום דבר. ותו תימ׳ אמאי לא אמ׳ יכול אפי׳ כנענית שהרי צוה לו שלא ליקח כנענית (בראשית כד:ג). זה אינו קשיא כל כך שמכנענית לא היה לו לחוש שלא היו מצויין. ויש שגורסין התם יכול אפי׳ גיורת או אמה. אכן תימ׳ דחשיב התם שאול מי יעלה אל הפלשתי אתן לו מיכל כו׳ (ע״פ שמואל א יז:כה). יכול אפי׳ כנעני או ממזר. וכן יפתח (שופטים יא:לא) כו׳. צ״ע.
ותימה אמאי אינו חשיב דוד וכלב דגם אלו שאלו שלא כהוגן. דאמ׳ כלב מי יעלה לי לקרית ספר וילכדוה ואתן לו את עכסה בתי (יהושע טו:טז, שופטים א:יב). וכן דוד מי יעלה לי אל היבוסי ויגע בצינור (ע״פ שמואל ב ה:ח). וי״ל ההיא דקרית ספר מיירי בג׳ מאות הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל למפילפולוא (תמורה טז.). וח״ו שימצא זה בנתין וממזר שזה לא היה יודע ללמוד שהרי אין מלמדין אותו תורה. וכן בדוד נמי אין נותנין ראש מלחמה אלא א״כ מיוחס (קידושין עו:). לכך אמ׳ מי יעלה כו׳. אורלייא.
אכן תימה למה מונה שאול עם אותן ששאלו שלא כהוגן. והלא לא היה בדעתו של שאול אלא לרמות כדאמ׳ בסנהדרין (יט:) מלוה ופרוטה אית לך גבאי כו׳. וי״ל דלפי משמעות דבריו היה שואל שלא כהוגן.
והקש׳ רבי׳ יוסף למאן דאמ׳ (סנהדרין נו:) כל האמור בפרש׳ מכשף בן נח נזהר עליו. וכתי׳ בפרש׳ לא ימצא בך כו׳ מנחש ומכשף (דברים יח:י). ואמרי׳ (חולין צה:) כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול אינו נחש. ומי שרי. וי״ל אינו נחש אלא כאותן ומי שהיה סומך עליו. אבל אליעזר ויהונתן לא סמכו על הנחש. אליעזר עשאו סימן ויהונתן לא אמר אלא לזרז נערו (שמואל א יד:ח-יב). גן.
א. ס״א: בפילפילו.
והי׳ הנערה אשר אומר וגו׳ – בפ״ק דתענית אמרו ג׳ שאלו שלא כהוגן, אליעזר, יכול אפי׳ חיגר או סומא, ותימה שאלו הי׳ רואה בה כזאת הי׳ בולם פיו מלומר לה דבר, ועוד למה לא אמר אפי׳ כנענית ובזה י״ל שלא היו מצויות שם ולא הי״ל לחוש לכך אכן תימה דחשיב התם שאול שאמר מי יעלה אל הפלשתי וגו׳ יכול אפי׳ כנעני או ממזר, וכן יפתח וכו׳, וצ״ע, ויש גורסין באמת באליעזר יכול אפי׳ גיורת או אמה, וקשה אמאי לא חשיב כלב ודוד הם שאלו שלא כהוגן דאלו כלב אמר אשר יכה את קרית ספר וגו׳ ודוד אמר מי יעלה אל היבוסי ויגע בצנור וגו׳, וי״ל דההוא דקרית ספר מיירי בג׳ מאות הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה והחזירם עתניאל בן קנז בפילפולו וא״א שימצא זה בנתין או ממזר שאין מלמדין אותו תורה וכן בדוד נמי אין נותנין ראש למלחמה אלא מיוחס, ר״י מאורלייני״ש. וקשה למה מונה שאול עמהם הרי לא הי׳ בדעתו אלא לראוי כדאמרינן בסנהדרין, וי״ל דמ״מ לפי משמעות דבריו שאל שלא כהוגן, והקשה הר״ר יוסף מי הי׳ שרי לאליעזר ויונתן לנחש למ״ד כל האמור בפ׳ מכשף ב״נ מוזהר עליו, הא כתיב בה נמי מנחש ואמרו ז״ל כל נחש שאינו כנחש אליעזר ויונתן אינו נחש, וי״ל דאין נחש אלא באותן שסומכין על הניחוש והני לא סמכו, כי אליעזר עשאו לסימן, ויונתן לא אמר אלא לזרז את נערו, ג״ן.
אותה הוכחת לעבדך ליצחק – לשון רבינו שלמה: ראויה היא לו שהיא גומלת חסדים, וראויה ליכנס בביתו של אברהם. ובה אדע – לשון תחנה: הודיעני בה שעשית חסד עם אדני. ואם כן, יאמר: ידעתי כי באמת אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ואינו נקשר יפה.
אבל פירושו: הקרה נא לפני היום הזה המקרה שתהיה הנערה אשר אומר אליה אותה שהוכחת לעבדך ליצחק, ועשה בזה חסד עם אדוניא אברהם, כי בה אדע שעשית חסד עמו אם תהיה ממשפחתו וטובת שכל ויפת מראה. וכן אמר: והיה העלמה היא האשה אשר הוכיח י״י (בראשית כ״ד:מ״ג-מ״ד).
א. כן בכ״י פולדה 2, רומא 44, פרמא 2978, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״חסד לאדני״.
HER THOU HAST APPOINTED FOR THY SERVANT, EVEN FOR ISAAC. Rashi comments: "She is fit for him since she is charitable and worthy of admission into the house of Abraham. And thereby shall I know — this is a petition: 'Let me know through her that Thou hast shown kindness unto my master.⁠" If so, Eliezer is saying, "I know for certain that You have appointed her for Your servant Isaac.⁠" But in that case [his petition, which still indicates a doubt as to whether she was the appointed one,] does not connect well.
Its interpretation however is as follows: "Make it happen to me this day that the girl to whom I will speak be the one that You have appointed for Your servant Isaac, and with this, show kindness to my master Abraham for with this I will know that You have shown kindness to him if she be of his family and of good mind and of beautiful appearance.⁠" And so he said [when recounting the events of the day]: And let it come to pass, that the maiden, etc., let the same be the woman whom the Eternal hath appointed.⁠1
1. Further, Verses 43-44.
והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך – דרז״ל ג׳ שאלו שלא כהוגן לשנים השיבו כהוגן ולאחד השיבו שלא כהוגן, ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי, אליעזר עבד אברהם דכתיב והיה הנערה אשר אומר אליה וגו׳ יכול אפי׳ חגרת אפי׳ סומא זמן לו הקב״ה רבקה, שאול בן קיש דכ׳ (שמואל א י״ז:כ״ה) והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפי׳ עבד אפי׳ ממזר זמן לו הקב״ה דוד, יפתח הגלעדי דכ׳ (שמואל א י״ז:כ״ה) והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפי׳ עבד אפי׳ ממזר זמן לו הקב״ה דוד, יפתח הגלעדי דכ׳ (שופטים י״א:ל״א) והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי החוצה והעליתיהו עולה, יכול אפי׳ דבר טמא זמן לו הקב״ה בתו, והיינו דקאמר להו נביא לישראל (ירמיהו ח׳:כ״ב) הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, וכ׳ (שם י״ט) אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי.
אותה הוכחת לעבדך ליצחק – ראויה היא לו שהיא גומלת חסדים וראויה להכנס בביתו של אברהם.
ובה אדע לשון תחנה הודיעני נא שעשית חסד עם אדני.
והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך, "let it be that the maiden to whom I shall say: 'please lower your jug so that I may drink,' etc.⁠" We have learned in Taanit 4 that there were three people who did not phrase a request to G-d in an appropriate manner. The three were: Eliezer, the servant of Avraham, Saul, son of Kish; and Yiftach from Gilead. Concerning Eliezer the Torah writes: (quoting our verses) "the criteria Eliezer listed to enable him to choose a bride for Yitzchak could have been met by a blind or lame girl.⁠" [Eliezer surely did not mean for a girl with either one of such a handicap to become the bride of Yitzchak. Ed.]. Nonetheless, G-d arranged for the girl whom Eliezer met to be Rivkah, i.e. an eminently suitable choice. Saul, son of Kish requested victory over Goliath the Philistine blasphemer, promising the man who would kill Goliath his daughter as well as material wealth (Samuel I 17,28). If a slave or a bastard had taken up the challenge and succeeded, Saul would have been bound by a promise so carelessly formulated. G-d was kind enough to send him David who took up the challenge. In the case of Yiftach, we are told (Judges 11,31) that he foolishly vowed to offer as a sacrifice to G-d the first living creature which would come to meet him when he returned victoriously from battle. As it happened, his only daughter came out to welcome him. He had laid himself open to having to sacrifice any animal that was not even permitted to be offered as a sacrifice. G-d arranged that his daughter should meet him instead of what he had had in mind. This was the mystical dimension of Jeremiah 8,22 הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם? "is there no balm in Gilead, no physician either?⁠" The prophet points out that Yiftach could have had his vow annulled by the High Priest Pinchas or even by someone else had he not been too proud to do so. This thought [that there is not the slightest reason to honour a vow when it involves human sacrifice. Ed.] is underlined by the same prophet in Jeremiah 19,5 אשר לא ציויתי ולא דברתי, ולא עלתה על לבי, "which I have not commanded, nor spoken about, nor even thought about.⁠" In other words, it was not G-d's fault, or the fault of G-d's legislation about honouring one's vows which led to the death of Yiftach's daughter.
אותה הוכחת לעבדך ליצחק, "her you have designated for your servant, for Yitzchak.⁠" She is fit for him as she performs deeds of loving kindness and she therefore is suitable to enter the household of an Avraham.
ובה אדע, "and by means of her (actions) I will know, etc.⁠" this was an appeal to G-d to let him know that G-d had performed an act of kindness for Avraham (compare Rashi).
והיה הנערה וגו׳ אותה הוכחת וגו׳ – וא״ת היאך ניחש אליעזר, והא אמרינן בפרק ד׳ מיתות: כל האומר בפרת מכשף בן נח מוזהר עליו, וכתוב: לא ימצא בך מעונן וגו׳.
ותי׳ ה״ר אליקי׳א שאליעזר לא סמך על הדבר ולא נתן לה הנזמים עד שנתברר בת מי היתה כדמוכח בספור דבריו, דכתיב: ואשאל בת מי את ואחר כתיב: ואשים הנזם על אפה. וכן פי׳ רשב״ם. ועוד הוסיף רשב״ם: דהא דכתיב: ויקח נזם זהב ואחר כך בת מי את, הכי פי׳: לקחם ממקום שהיו טמונים בו להיותם מזומנים בידו ושאל לה בת מי את ואחר כך נתן לה הנזמים.
ואמנם פרש״י גבי ויאמר בת מי את, וז״ל: לאחר שנתן לה שאלה לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שיצליח הקב״ה דרכו, עכ״ל. וכן פירש בכור שור שנתן לה קודם ששאל בת מי את, בשכר שהשקתה גמליו, וכשידע לבן שבשכר שהשקתה גמליו נתן הצמידים, רץ גם הוא לשמשו כדי להשתכר, ולכך אמר לו פניתי הבית, כלומר שטרחתי הרבה בשבילך, עכ״ל. ומה שאמר בספור דבריו ואשאל אותה בת מי את ואחר כך ואשים הנזם על אפה, כדפרש״י: שנה הסדר שהרי הוא נתן ואחר כך שאל, אלא כדי שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו היאך נתת לה ועדין אינך יודע מי היא, עכ״ל.
אותה הוכחת – תימ׳ בפ״ק דתענית חשיב ג׳ ששאלו שלא כהוגן לשנים נזדמן להם כהוגן ולאחד שלא כהוגן וחשיב שאול ויפתח ואליעזר וקאמ׳ יכול אפי׳ חגרת או סומא ומאי קאמ׳ הרי אמ׳ והיה הנערה אשר אומר אליה אותה הוכחת ואם יראה אותה חגרת או סומא לא יאמ׳ לה שום דבר. וי״ל שאפשר שתהא חגרת או סומא והוא לא יבין כגון שיש לה רגל של עץ וכגון שהיא סומא מחמת ענין המחשיך עינה ואינו נכר והרבה סומין יש כזה. והא דלא קאמר גבי אליעזר יכול אפי׳ ממזרת או שפחה או נתינה כדקאמ׳ לגבי שאול לפי שלא נתנה תורה ולא שייך התם פסול דממזרת או דשפחה דאמרינן בפ״ק דתענית בתואל בן מלכה אשת נחור כלומר אביה מיוחס שהוא בן הגברת אשת נחור ולא מן הפלגש.
א. כן בכ״י וטיקן 21. בנדפס: ״ר״ת״.
והיה הנערה אשר אומר אליה וכו׳ – אמרו רבותינו דג׳ שאלו שלא כהוגן וחשיב אליעזר ושאול ויפתח. אליעזר שאל שלא כהוגן כשאמר והיה הנערה וכו׳ וכי היה יודע שלא ימצא נערה חגרת או סומא. וקשה אם היה אליעזר רואה אותה חגרת או סומא לא ישאל אותה שום דבר ומאי קאמר. י״ל דאליעזר עשה סימן כל אותה שימצא ראשונה בין הוייא חגרת או סומא ישאל לה שתעשה כדברים האמורים בפרשה אבל לממזרת ונתינה ליכא למיחש דעדיין לא נאסרו.
אותה הוכחת – פי׳ לעבדך ליצחק ראויה. כי בבית אדוני באים אורחים תמיד וצריך לו אשה שעינה יפות לאורחים. פ״ה אותה הוכחת אותה שהוכחת לעבדך תאמר אלי כן ולא אשה אחרת שלא הוכחת.
ובה אדע – פירש״י שהוא לשון תחנה וגו׳. ותימ׳ לה״ר משה דאמרינן בעלמא שלשה שאלו שלא כהוגן וחשיב אליעזר עבד אברהם ולפירש״י לא שאל שלא כהוגן.
ובה אדע, "and through her (conduct) I will know, etc.⁠" according to Rashi, this wording is a kind of plea by Eliezer. This presents an apparent conflict with a statement by Rabbi Sh'muel son of Nachmeni in the Talmud, tractate Taanit, folio 4, according to which the Bible names three people whose requests from G–d were considered as inappropriate, Eliezer's request here being one of the three. When we examine Eliezer's request, if a blind girl had performed the tasks he had requested as proof of her worthiness to become the wife of Yitzchok, he would have had to choose her. According to Rashi's interpretation, there was nothing inappropriate in Eliezer's request.
אותה הוכחת לעבדך ליצחק – פירש״י ראויה היא שהיא גומלת חסדים וראוי׳ ליכנס לביתו. והרמב״ן פי׳ שהוא מתפלת העבד שאמר הקרה נא לפני המקרה שתהיה הנערה אשר אומר אליה אותה שהוכחת לעבדך ליצחק ועשה בזה חסד עם אדוני אברהם כי בה אדע אם עשית חסד עמו אם היא ממשפחתו וטובת שכל ויפת מראה. וא״ת למ״ד בפרשת מכשף בני נח מוזהר וכתיב שם לא ימצא בך מנחש ואמרינן כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש וי״ל שלא נתן לה הצמידים עד ששאל אותה וידע בת מי היא אע״ג דכתיב ויקח האיש נזם זהב והדר כתיב בת מי את אין מוקדם ומאוחר וכן מוכח קרא דכתיב ואשאל אותה ואתן. א״כ הכי פירושו ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים שיהיו על ידיה אחר שישאל מדלא כתיב ויקח ויתן הנזם על אפה ויתן שני צמידים על ידיה ופי׳ ויקח שלקחם מכיסו להיותם מוכנים ליתנם לה. א״נ לא חשוב נחש אלא מי שסומך על הנחש אבל אליעזר ויהונתן לא סמכו על הנחש אלא אליעזר עשאו סימן ויהונתן לא עשאו אלא לזרז הנער. וכתב ר׳ אברהם רבים יתמהו ואמרו שלא עשה כהוגן ולא ידעתי למה שאלו תמצ׳ הנערה אשר תשקהו ממשפחה אחרת יניח אותה ולא הפסיד כלום כי פי׳ ויאמר לה בת מי את וכבר אמר לה קודם שיתן לה כלום:
אותה הוכחת לעבדך ליצחק, "her You have designated for Your servant, for Yitzchok.⁠" Rashi understands the word הוכחת here as meaning "suitable.⁠" Eliezer meant that a girl who would not only agree to draw water for him, the stranger, but would volunteer to also water his camels (although he was an able-bodied man capable of doing this by himself) had proven a fit successor for Yitzchok's mother Sarah.
Nachmanides explains that the words אותה הוכחת וגו' are all still part of Eliezer's prayer which started with the words הקרה נא, (verse 12) He would consider what appeared like a coincidence מקרה not as such but as a sign from God that this was indeed the girl he had been searching for. This sign would prove that God had shown an special kindness to his master. If the girl were to be a member of Avraham's family, this would be an additional sign.
If you were to object, pointing out that even non Jews are forbidden to practice any kind of witchcraft or reliance on omens, so that Eliezer's having given the jewelry to Rivkah before she had told him whose family she belonged to, you would have to answer that he did not give her the bracelets and nose-ring until he knew whose family she belonged to. We have a rule that the Torah is not obligated to report events in their chronological order, hence the fact that here the Torah has chosen to report Eliezer as giving jewelry to Rivkah on the strength of her having helped him, even before reporting who she was, is not so surprising.
Another approach could be the fact that actually the Torah describes Eliezer only as ויקח נזם זהב וגו', "He took a golden nose-ring, etc.,⁠" i.e. it does not state that he had already handed over the jewelry or put it on her hands as we hear in verse 47 when the servant recounted his experiences at the well, when he describes this as something he had done after having identified her as a member of Avraham's family. Maybe, at this stage he showed the jewelry to Rivkah and asked her about her family before giving it to her and placing the bracelets on her hands. The words על ידיה would then describe the function of the צמידים, the bracelets.
A third possibility is that the whole question of ניחוש, reliance on magical devices, omens, subjective criteria, etc.' to establish the truth of something, is not an issue either with Eliezer or with Yonathan, David's friend. It is only when one bases one's course of action exclusively on coincidences, magic formulas, etc., that one violates the Torah's commandment not to do so. Eliezer used the criteria he had set himself to examine the character of the girl as a guideline, but not as determining the issue to the extent of abandoning his own evaluation as to her suitability. Similarly, Yonathan used the arrows to encourage the lad to search further not to determine David's course of action a fateful course. (Samuel I chapter 20)
Ibn Ezra wrote that many people are astounded at Eliezer's conduct, considering it as inappropriate. He does not understand how these people's minds work. After all, it is quite clear that if the first girl who had agreed to Eliezer's request and beyond that had turned out not to be a member of Avraham's family, he would look further.
ובה – ג׳ במסורה הכא ואידך ובה יחסו עניי עמי. ובה אבן יקרה. פירוש ובה אדע כי עשית חסד אם תהיה צדקת גומלת חסדים ובה אבן יקרה שנתן לה כלי כסף וזהב ואבן יקרה כן איתא בב״ר רב הונא בשם רבי יוסי אבן יקרה היתה משקלה בקע.
והיה הנערה אשר אומר כו׳ – והיה לא אנערה קאי, דא״כ הוה ליה למימר והיתה, אלא והיה מילתא באפי נפש׳ היא. והיה הדבר הזה שהנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגומ׳ והיא תענה לי כו׳ ודאי אותה הוכחת.
והיה הנערה אשר אומר כו׳ – אמרינן בפ״ק דתענית (ד׳ ט׳) ג׳ שאלו שלא כהוגן ומונה אליעזר ויפתח ושאול ואומר שם אליעזר והיה כו׳, אפי׳ חגרת או סומא. ותימה וכי אם היתה חגרת או סומא לא (היתה) [היה] רואה אותה, ואם היתה חגרת לא היה אומר לה שתמלא לו כדו. וי״ל דשמא לא יוכל להבין כל כך במהרה, כי הרבה בני אדם רואים ואינם יודעים מה רואים. ותו קשה אמאי לא אמר יכול אפי׳ כנענית שהרי צוה לו שלא ליקח כנענית, וי״ל זה אינו קשה כל כך שמכנעניים לא היה לחוש שלא היו מצויין. ויש גורסי׳ התם יכול אפי׳ גיורת או אמה. אכן תימה דהתם (תענית שם) דחשיב שאול מי יעלה אל הפלשתי אתן לו מיכל וכו׳ יכול אפי׳ כנען או ממזר וכן יפתח. ותימ׳ אמאי לא חשיב דוד וכלב דגם אלו שאלו שלא כהוגן, כלב אמר (יהושע ט״ו ט״ז) אשר יכה את קרית ספר ולכדה יכול אפי׳ ממזר, דוד אמר (שמואל ב ה׳ ח׳) מי יעלה לי ויגע בצנור וכו׳, וי״ל דההיא קריית ספר מיירי בש׳ הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, והחזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו (תמורה ט״ז א׳), וח״ו שימצא זה בנתין וממזר שזה לא היה יודע ללמוד שהרי אין מלמדין אותו תורה. וכן דוד נמי אין נותנין ראש למלחמה, אלא א״כ מיוחס, לכך אמר מי יעלה, ר״י דאורלנש. אכן תימה למה מונה שאול עם אותן ששאלו שלא כהוגן והלא לא היה בדעתו של שאול אלא לרמות כדאמר בסנהדרין (י״ט ב׳) מלוה ופרוטה אית לך גבאי וכו׳, וי״ל מ״מ לפי משמעות דבריו היו שלא כהוגן, ג״ן. והקשה רבי׳ יוס׳ למ״ד כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו (סנהדרין נ״ו) וכתיב בפ׳ לא ימצא בך כו׳ מנחש ומכשף, ואמרי׳ (חולין צ״ה ב׳) כל נחש שאינו כאליעזר אינו נחש, וכיונתן בן שאול אינו נחש, ומי שארי. וי״ל אינו נחש אלא כאותן ומי שהוא סומך עליו, אבל אליעזר ויהונתן לא סמכו על הנחש. אליעזר עשאו סימן, ויונתן לא אמר אלא לזרז נערו. ג״ן. אך קשה איך ניחש אליעזר, והלא בן נח מוזהר על הניחוש, אלא י״ל מיד כשראה שטרחה בידיה הרבה וכבר ראה שמתחיל הניחוש להתקיים מיד הוציא מהאמתחת הנזם והצמידים, ולא נתן לה דבר עד ששאלה, ואמר לה בת מי את, והיא אמרה בת בתואל אמר בלבו היא טרחה בידיה וגרמה שאומר ברכה ששוה י׳ זהובים כדמשמע בפ׳ כסוי הדם (חולין פ״ז א׳), א״כ אעשה גם אני כן ואתן על ידיה צמידים. ופי׳ על ידיה על גרמת שלה, והוא ידע בטוב מסתמא היא קרובת אברהם אחר שהיה עיר נחור, ועוד שהיתה גומלת חסדים.
והיה הנערה אשר אומַר אליה הטי נא כדך ואשתה, והיא תתנדב מעצמה — לְטוּב מוּסָרָהּ — להשקות אותי ולשאוב לגמלי, הנה הנערה ההיא ראויה ליצחק, ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני להכין לבנו אשה מארצו בעלת מידות חשובות, אם אהיה נעזר מֵאִתְּךָ שתלך האשה ההיא אחרי.
שתהא גומלת חסדים וכדי היא ליכנס בביתו של אברהם. דאם לא כן למה בחר בזה הסימן:
ולשון הוכחת ביררת. לא מלשון הוכחה. וא״ת למ״ד בפ״ד מיתות כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו היאך ניחש כבר הקשו התוספות בפרק גיד הנשה על זה ותרצו דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידין עד שהגידה לו בת מי היא ואף על גב דכתיב ויקח האיש נזם זהב וגו׳ והדר כתיב ויאמר בת מי את אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן מוכח נמי מספורו של אליעזר דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את ואחר כך ואשים הנזם על אפה ואף לפרש״י שפירש ויאמר בת מי את שאחר שנתן לה שאלה לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם כיון שהיה בטוח בזכותו של אברהם הרי הוא כאלו שאל מתחלה ולא סמך על הנחוש. אך קשה דבפ״ק דתענית ובבראשית רבה אמרו ד׳ שאלו שלא כהוגן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש וכלב בן יפונה ויפתח הגלעדי אליעזר דכתיב והיה הנערה אשר אומר אליה וגומר יכול אפילו חגרת או סומא נזדמנה לו רבקה הא אם היתה חגרת או סומא לא היה שואל ולא נותן אבל לגרסת הבראשית רבה שאמרו אילו אמה יצאת והשקתהו היה משיאה לבן אדוניו אתמהא ואתיא שפיר דאמר מילתא דאינה נראת לעינים היא.
ושמא יש לומר דבחגר׳ ההולכ׳ על ידי רגל של עץ ובסומא שעיניה פקוחות ואינה רואה מחמת חולי הוא דקאמ׳ שאין זה נראה לעינים. והא דלא קאמרי יכול ממזרת או שפחה כדקאמרי בשאול וכלב כבר תרצו התוספו׳ בתעניו׳ לפי שעדיין לא ניתנה תורה ולא היה היה אז פסול ממזרת ושפחות:
ובה אדע לשון תחנה. לא שע״י הסימן הזה ידע זה דומיא דאותה הוכחת רק הוא התחלת דבור שהתחנן לשם שיודיע לו בה כי עשה חסד עם אדניו בשיקרה לפניו האשה ההוגנת לו ממשפחתו:
והיה הנערה אשר אומר אליה ר״ל שאבחר בה בדרך הזדמן הטי נא כדך ואשתה והיא לא תשיבני הנך נצב על עין המים שתה משם ולמה תצטרך לכדי אבל תאמר שתה וגם גמליך אשקה בהיות לי אנשים וכלים להשקותם באמת זה מוכיח על רוב זריזותה וחריצות׳ וגם כן על טוב שכלה שחשבה והתבוננה שלאיזו סבה שאלתי לה זה אם להיותנו אנשים נכבדים ולא נסינו ללכת באלה לשתות מי באר ולהשקות את הגמלים או שיש לנו חולי או סבה אחרת לשנמנענו ממנו וגם יורה על נדיבות לבה וטוב תכונתה כי מי שיהיה נדיב בדבר מועט שיש בידו יורה על תכונת הנדיבות אשר בו כמו שיורה לעשיר מתנה רבה שיתן ולזה אמר אותה הוכחת לעבדך ליצחק ר״ל להיות׳ זריזה וחריפה בענינה ולתת לכל דבר חקו. ולפי שעדין לא היה יודע מאיזו משפחה תהיה ואם היא צנועה וכשירה או אשת מדנים או זונה לכן אמר עוד ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני ר״ל אחרי שאעשה הבחינה הזאת אדבר עמה ובה אדע כי עשית חסד עם אדני ואם היא ראויה לבנו אם לא. גם אמר זה לפי שאברהם כל ימיו היה מכניס אורחים ומאכילם ומשקה אותם ולכן בהיות כלתו אשת בנו נדיבת רוח כמוהו יהיה חסד גדול לאברהם שלא תהיה לו מריבה בביתו עם כלתו בעבור האורחים שיבואו שמה. ורש״י פי׳ ובה אדע שהוא תפלה. שיתחברו בה עם זה שאר התנאים שחפץ אברהם בהם שהם היותם ממשפחתו צנועה יראת ה׳ היא תתהלל והותרו בזה השאלות הי״א והי״ב והי״ג.
והיה הנערה אשר אמר אליה – התפלל שיהיה כך, לא שסמך על נחש, וכן היה ביהונתן בן שאול. ומה שאמרו זכרונם לברכה: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם ויהונתן בן שאול אינו נחש (חולין צ״ה:), הכוונה היא שיאמר המנחש כדבריהם, אבל יאמר זה שלא בדרך תפלה אלא בדרך נחש, שאם יקרה כך יעשה כך וכך.
וגם גמליך אשקה – כי ראוי לשואל שישאל פחות מצרכו שלא להטריח, וראוי לנדיב שיוסיף ויעשה לשואל די מחסורו או יותר.
אתה הכחת – יסרת והורית אותה מוסר השכל באופן שתהיה ראויה ״לעבדך ליצחק״.
והיה הנערה אשר אמר אליה, this was not a statement but a prayer that things should develop in this fashion. He did not rely on any magic, i.e. that the signs he stipulated would determine his actions. We find a similar occurrence with Yonathan son of King Shaul in Samuel I 14,10, where he does not rely on the אות which he had stipulated, but where he asked God in prayer for help, saying that if certain things were to happen he would regard this as a sign that his prayer had been answered favourably (compare Ibn Ezra there) When the Talmud Chulin 95 כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם ויהונתן בן שאול אינו נחש, the meaning is that “any divination which is not like that of Eliezer or that of Yonatan ben Shaul is not a divination,” i.e. is not permissible, but is akin to relying on witchcrafta.
וגם גמליך אשקה, it is good manners for someone requesting something to ask for a minimum rather than a maximum in order not to impose an unnecessary burden on the giver. At the same time, it is incumbent on the giver to give the maximum he is able to spare so that the recipient will have what he needs and not only a portion of it.
אותה הוכחת, You have taught her virtues in such a way that she has become a fit mate for Your servant Yitzchok.
a. Unless the person requesting a sign does so as a prayer directed to God it is forbidden.
[א] והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא
[1] תענית פרק ראשון דף ד ע״א (תענית ד.)
ביררת. ואם תאמר היאך ניחש אליעזר עבד אברהם, ותרצו התוספות (חולין צה ע״ב) שלא נתן הנזמים תחלה, אלא שאל תחלה ואחר כך נתן הנזמים. ולא ידעתי מה הועילו התוספות בתירוץ זה, דסוף סוף היה סומך על ניחוש שלו שהאשה אשר תשקה אותו יקח אותה ליצחק, ואם לא רצתה להשקותו לא לקח אותה, הרי על ניחוש שלו היה סומך, ולא היה הניחוש בשביל הצמידים שיתן, אבל הניחוש היה בשביל שיקח אותה אשר תשקה אותו, ואין לומר דדעתו היה שאף אם לא תשקה אותו שיקח אותה – שזה דבר אינו כלל, דאם כן למה עשה הניחוש, ונראה אלי דלא הוי כהאי גוונא ניחוש, דהא אפילו בלא ניחוש שלו ראוי שיקח אליעזר אשה זאת – כיון שהיא גומלת חסד ראויה לביתו של אברהם (רש״י כאן), וכן גבי יונתן בלא ניחוש שלו ראוי הדבר, שאם יאמרו הם ״עלו עלינו״ (ש״א יד, ט) – מאחר שאומרים עלו אלינו אם כן יראים הם ולכך לא ירצו לבא אליהם, ואם כן אפילו סומך עליו לגמרי – אין זה ניחוש, כיון שבלא ניחוש ראוי הדבר בעצמו. ואין אסור הניחוש רק כאשר בלא ניחוש אין כאן שום טעם לדבר ההוא, ובודאי כהאי גוונא ניחוש הוא. ומה שאמרו (חולין צה ע״ב) ׳כל ניחוש שאינו כניחוש של אליעזר עבד אברהם אינו ניחוש׳ – לא שהיה זה ניחוש, אלא שכך אומר – שכל מי שאינו סומך עליו כמו שסמך עליו אליעזר – אינו ניחוש כלל. העולה – לא היה זה ניחוש. ודבר זה נראה לי ברור שלא היה זה הוכחה לניחוש. ועוד נראה דשאני הכא מפני שהיה לדבר מצוה; גבי יונתן – מצוה היה להציל את ישראל, ואליעזר עבד אברהם – מצוה להביא אשה הגונה ליצחק, ולפיכך לא נאסר לו:
לשון תחנה. דאם לא כן מנא ידע שודאי כך יהיה, אלא רוצה לומר ׳הודע לי בה׳ – דרך תחינה אמר:
אותה הוכחת לעבדך ליצחק – פירש״י ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים סמך פרשה זו לפרשת עפרון החתי כי גם הוא היה מזרע כנען שנאמר וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת, ועפרון היה רע עין על כן צוה להרחיק הכנענים שהם בעלי עין הרע, כי הכסף יענה ויעיד על הכל, וכל אדם ניכר בכיסו אם זך וישר פעלו ואין לך מצרף וכור הבחינה על האדם כי אם הכסף והזהב, וכן אמר שלמה (משלי י״ז:ג׳) מצרף לכסף וכור לזהב, כי הרוצה לצרף האדם ולבחנו ילך אל הכסף ויראה מה טיבו, וכן כור להבחין בו האדם, ילך לזהב ויראה איך האדם מתנהג בו, כי אם יעמוד בצדקתו בעסק ממון, בכל תושיה יתגלה כי שלם הוא וכן להפך. ומכאן למד אליעזר שלא בדק את רבקה כי אם במדה זו אם יש לה עין טובה וגומלת חסדים, לכך אמר אני לא אתבע ממנה כ״א שתתן לי לשתות, והיה אם תשיב לי שתה וגם גמליך אשקה אז בודאי היא בעלת גמילות חסדים שתתן לי יותר ממה שאני שואל, ואם כן אותה הוכחת לעבדך ליצחק, כי כל ביתו לבוש בגדי ישע לבריות.
ועל צד הרמז הזכיר גמליך, לשון גמילות חסד קרוב ללשון גמליך וכן דרשו רז״ל (תנחומא שמיני ח׳) את הגמל זו בבל שנאמר (תהלים קל״ז:ח׳) את גמולך שגמלת לנו, ורצה בזה אם היא תוסיף לומר וגם גמליך אשקה סימנא מילתא היא, שכל כך היא אוהבת מדת הגמילות חסד עד אשר היא אוהבת כל הנקרא בשם מדה זו, כי זה דבר טבעי. ורז״ל דרשו (חולין סג.) את החסידה שעושה חסידות עם חברותיה, ע״כ אין רחוק לפרש גם כן מלת גמל, כי אולי טבעו לגמול חסד זה לזה, על כן תוסיף בהם אהבה באמרה וגם גמליך אשקה, כי כל זה סימן שהיא אוהבת מדת הגמילות חסד. ורז״ל אמרו (תענית כד.) כל כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה. וזה דבר שהחוש מכחיש כי כמה מכוערות בעולם שעיניהן יפות. ועוד קשה מה ראו חז״ל על ככה ליתן עצה לבדוק אחר יופי חיצוני זה והלא שקר החן והבל היופי, אלא ודאי שנתנו עצה לבדוק אחר מעשיה וזאת העצה היעוצה שיבדוק אם היא בעלת עין יפה וגומלת חסדים, כי אם עיניה יפות בבריות, אז היא בלי ספק שלימה בכל המדות, ולמדו רז״ל מן אליעזר שלא בדק את רבקה כי אם במדה זו כי מדה זו בנין אב על כל המדות.
ובדרך פשוטו נראה, שלקח לו אליעזר סימן זה לומר, אני אשאל ממנה כי אם הטי נא כדך ואשתה, ולא אזכור לה הגמלים ולא אבקש עליהם, ואם היא תשיב אמריה ותאמר שתה וגם גמליך אשקה ותהיה חסה על הגמלים יותר ממני, ודאי רוח אלהים דבר בה שהגמלים יהיו שלה כשישא אותה יצחק, ועל כן היא חסה על הגמלים יותר ממני כי אינם שלי ולסוף יהיו שלה וחסה עליהם כי יהיו ממונה, ומה שאמר החריש לדעת ההצליח ה׳ דרכו אם לא כי יש לך אדם מבטיח ואינו עושה ומתהלל במתת שקר, על כן לא היה בטוח בסימן זה עד אם כלו לשתות אז סמך על הסימן ונתן לה הנזם והצמידים.
והיה הנער: הנערה ק׳.⁠א עיין 1זוהר פ׳ בראשית דף נ״א. [הנער כ׳, הַֽנַּעֲרָ֗ה ק׳].
1. זוהר: בראשית, נא ע״א.
א. ראה הערתי בבר׳ לד ג (׳את הנער׳).
והיה הנערה – בבקשה ממך י״י אלהי אברהם שתקרה לפני האשה אשר הוכחת ליצחק, ולא אצטרך לעשות דבר. כי אתה תזמין לפנַי נערה, ואני אומַר אליה ״הטי נא כדך ואשתה״, ומיד תענה ״שתה וגם לגמליך אשקה״. אנא י״י, והיא תהיה אותה אשר הוכחת לעבדך ליצחק. והכל1 תפלה שהתפלל שכן יעשה י״י. והודיע כי שאלתו ״הקרה לפני היום״ אינו שיודיעהו השם כי היא האשה. חלילה לו לבקש זאת, כי לא יבקש לעצמו גדולות שיתנבא. אבל בקש שכן יקרה הדבר שתעמוד נערה אחת לפניו, והוא ישאל שאלתו והיא תען כחפצו. וזה הסימן יעשה לו השם שהיא האשה שיקח ליצחק ושתאבה ללכת אחריו. ושאחרית דבר יעיד שמלא השם שאלתו, כי הוא לא ישען על הסימן הזה [בלבד] לדברו. אבל אחר שיקרה כן יחקור בדבר אם היא ממשפחת אברהם, ויסתכל במעשיה ובדבריה אם היא בעלת שכל וטובת חן ואשת חיל, ושיסכימו [בני משפחתה] שתלך אחריו. וכבואו אחרי כן העירה לא יצטרך לבקש בין הבנות ולטרוח אחריה כי ידע כבר מי היא. וזהו שאמר ״כי עשית חסד עם אדוני אברהם״.
לא אמר ״אז אדע כי עשית חסד״ לפי שגם אם [תעשה כך] לא ידע כי השם עשה, החסד ששאל, עם אברהם. אבל אמר ״ובה אדע״, גם היא תודיעני בבירור שאתה י״י עשית את החסד ששאלתי ממך עם אדוני אברהם. כי אם יצא הדבר מלפניך תהיה הנערה ממשפחת אברהם, ותהיה נערה יפה ויעלת חן ובעלת המדות הטובות, וכל זה יִוָּדַע לו על ידה כשישאלנה בת מי היא. וכשידבר עמה וישמע טוב שכלה ויראה מעשיה הנאים ושתאבה מיד ללכת אחריו. והנה הכל [היא] תפלה אחת. כך נראה בעיני.
ורמב״ן ז״ל כתב ״אותה הוכחת לעבדך ליצחק. לשון רש״י ז״ל ׳ראויה היא לו שהיא גומלת חסדים וראויה ליכנס בביתו של אברהם. ובה אדע לשון תחנה הודיעני בה שעשית חסד עם אדוני. ואם כן יאמר ידעתי כי באמת אותה הוכחת לעבדך ליצחק׳ [עד כאן דברי רש״י]. ואינו נקשר יפה. אבל פירושו. הקרה נא לפני היום הזה המקרה שתהיה הנערה אשר אומר אליה אותה שהוכחת לעבדך ליצחק. וְעֲשֵׂה בזה חסד עם אדוני אברהם כי בה אדע כי עשית חסד עמו אם תהיה ממשפחתו וטובת שכל ויפת מראה״ [עכ״ל רמב״ן]. ודבריו קרובים לדברינו. ובחנם ערער על פירוש רש״י ז״ל וגם הוא חשב כן בפירוש הכתוב. על כן פירש [רש״י] ״ובה אדע לשון תחנה״. ומה שאמר ראויה היא ליכנס בביתו של אברהם איננו טעם ״אותה הוכחת״ רק טעם למה בחר בסימן זה, וכמו שאפרש בע״ה.
והיה הנערה – לא אמר ״והיתה הנערה״ כי ענינו ״והיה הדבר״ כמו שאומַר. אני מתפלל לפניך כי הנערה שתענני כך [ל]⁠שאלתי, שאתה נתת הדבר בפיה בעבור שאותה הוכחת לעבדך ליצחק. ובחר בסימן זה מטעם שאמר רש״י ז״ל והיה באמת סימן גדול. כי אם תאמר ״שתה אדוני״ לבד אין כל כך נדיבות. כי המים חנם, והאיש עיף ויגע וצמא למים וראוי שתשקהו. אבל שתוסיף יותר על שאלתו להשקות גם את גמליו, זהו נדיבות גדולה. כי אחר ששתה ותשב רוחו אליו ילכו הוא והאנשים אשר עמו וימלאו בו מים וישקו גמליהם, כי הגמלים יכולים להמתין. ואם תתנדב להשקות גם גמליו יהיה סימן שאותה הוכחת לעבדך, ולכן נתת הדבר הזה בפיה.
אותה הוכחת לעבדך – היא האשה אשר הוכחת, בלשון תפלה [אמר זאת], לא ב⁠[לשון] בירור, וכמו שאמרנו. לכן לא זכר השלילה ״שאם לא תאמר כן איננה האשה אשר הוכיח י״י״. כי מה לו בזה ומאין מתברר לו כן? ואולי לא שמע השם תפלתו לעשות כפי הסימן שלקח לו, ולא תענה כחפצו, ובכל זאת תהיה ממשפחת אברהם וטובה בעיני י״י להיות אשה ליצחק.
אבל יונתן בן שאול זכר שתי החלוקות.⁠2 ״אם כה יאמרו אלינו. דומו עד הגיענו אליכם, ועמדנו תחתנו ולא נעלה אליהם. ואם כה יאמרו. עלו עָלֵינוּ, וְעָלִינוּ, כי נתנם י״י בידנו. וזה לנו האות״. ואל תחשוב ששני הצדיקים הללו3 היו מנחשים חלילה וכמו שהקשו התוספות ז״ל4 ותירצו כי אליעזר לא סמך על הנחוש כי לא נתן לה הנזם והצמידים עד לאחר ששאל ״בת מי את?⁠״ ודבריהם נכונים,⁠5 וכמו שיתבאר לפנינו שעל זה בקש ״ובה אדע כי עשית חסד״. ועל יונתן בן שאול תירצו כי לזרז את נערו אמר כן, ובלאו הכי גם כן היה עולה. ודבריהם דחוקים. כי בפירוש אמר ״ועמדנו תחתנו ולא נעלה״. ומלבד זה נראין הדברים בעינַי, שכל מה שעשו שני הצדיקים האלה מותר ומותר, והוא רחוק מאד מן הניחוש שאסרה תורה. כי מה שאסר ״לא תנחשו״ הוא הפונה לבבו מי״י ונשען במעשיו על הבלי בני אדם שבָּדוּ התועים להטעות בהם את העם, ואין לדברים האלה טעם וְהֶקְשֵׁר עם המעשה לטוב או לרע, וכאותה ששנינו ״איזהו מנחש? ׳לא תנחשו׳, אלו המנחשים בחולדה בעופות ובכוכבים״.⁠6 ״האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפל מידו, בְּנוֹ קורא לו מאחוריו, עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך״7 וכיוצא המנויין בתלמוד שהן דרכי האמורי והיו רגילין לנחש באלו ולסמוך במעשיהם על הסימנים הללו. ואם צריך לילך למקום ידוע וחפץ לילך, וקרו לו אחת מאלה נמנע בעבורו. וזה רע מאד.
ואין כן הבוטח בי״י ויודע כי הטוב והרע בדבר י״י תקראנה, ומתפלל אל השם שיצליחהו, אלא שאינו יודע אם נשמעה תפלתו או לא. ועל כן נבוך אם לעשות אם לא. ומה יעשה? ולא נביא הוא שיגיד לו השם ״עֲשֵׂה והצלח״. ובמבוכתו לוקח לעצמו סימן בדבר. עלדרך משל אם יפגשני תחלה אדם כשר, אלך. ואם [יפגשני] רשע, אמנע. אעפ״י שאין לסמוך על סימן כזה, כי אולי מקרה הוא שֶׁפְּגָעוֹ אדם כשר ובכל זאת יכשל במעשהו, כי לא נתקבלה תפלתו, סוף סוף אין רע בזה לפי שאין זה רק כמפיל גורל אם יעשה או לא יעשה. ושני הצדיקים הללו היו עובדי השם וּמִיְרֵאָיו ולקחו להם הסימן על דרך זה.
אלא שבסימניהם היה ענין אחר, ואינו דומה לסימן שאמרנו שהוא ממקרה העולם שההולך פוגש תחלה בצדיק או ברשע. אבל הם בקשו סימנים הצריכים להשגחת השם שהוא יתן הדברים בפי המדברים ששניהם בקשו מענה שאינה כפי הטבע ומנהג בני אדם.
כי העבד שאל שעל שאלתו הטי נא כדך ואשתה. שכפי המנהג הנערה הטובה תענה ״שתה אדוני״, תשיב היא ״שתה אדוני וגם לגמליך אשקה״, וזה זר מאד. שהוא עומד על עין המים ואנשים רבים עמו ולמה תאמר כן הנערה הרכה והענוגה לאיש אשר לא הכירה מתמול שלשום? ועוד שצריך שתהיה הראשונה מכל הנערות היוצאות, וכמו שבארנו. ועל כן לא אמר החלוקה השניה ״שאם לא תאמר גם לגמליך אשקה לא ייקחנה״ כי אין זה סימן. והוא כנהוג שעל שאלתו ״הטי כדך ואשתה״ תענה ״שתה אדוני״, לא יותר. ולא לקח גם על החלוקה השניה סימן מובהק שאינו כפי המנהג לדעת שלא יקחנה כי אין לו צורך בזה ולא יבקש על כל בנות העיר סימן שאינן ראויות ליצחק. כי אם השם שומע לתחנתו צריך שיהיה הסימן [מראה] שתהיה אשה ליצחק. וכן יהונתן בן שאול בטח לבו בי״י ועשה מעשהו ברוח הקדש, ברוח נדיבה, כי לולי כן כיצד מלא לבו לעלות הוא ונערו על המחנה כולו כמשתגע? אבל מצא בקרבו רוח טובה שעוררתו לעשות כן, ועליו בטח. כענין אברהם עם ד׳ המלכים וכן דוד עם גלית וכמו שבארנו בפרשה ההיא.⁠8 על כן אמר ״כי אין לי״י מעצור להושיע, ברב או במעט״.⁠9 וכל אדם יודע כן, ואעפ״כ לא יעשה כנגד מנהג. אבל מצא [יונתן] בקרבו רוח אלהים על כן ענה נערו ״עשה כל אשר בלבבך״,⁠10 כדרך שענה נתן לדוד כשרצה לבנות המקדש.⁠11 ולחזק לבו ואת לב הנער עשה סימן, כסימן אליעזר שהוא חוץ מן המנהג. וצריך שיתן השם הדבר בפי המדברים. כי ממנהג אנשי המלחמה כשירגישו שבאים אויבים או יברחו או ירוצו ויפלו עליהם להשחיתם. אבל לא שיקראו אליהם ״עֲלוּ עָלֵינוּ״ או ״דומו עד הגיענו אליכם״ שאין בדברים אלו טעם או ריח. אבל הוא בקש כן מאת י״י ובטח לבו שיעשה י״י עמו הפלא הזה, לתת דבר בפי אויביו. כענין גדעון ונערו שנתן השם חלום ושברו בפי אויביהם,⁠12 למען יאמץ לבו לעלות עליהם. ולכן יצטרך סימן לשתי החלוקות, כי אין די שאם לא יאמרו שום דבר, יעמוד במקומו, כי אולי לא נשמעה תפלתו.
1. כל נוסח הדברים שבמקרא אינו סידור הרצאת דברים מה בדעתו לעשות, אלא הם המשך התפילה של פסוק י״ג.
2. שמו״א יד, ט-י.
3. אליעזר וכן יונתן בן שאול.
5. אינם נכללים באיסור ניחוש.
7. שם סה ע״ב.
8. בראשית יד, יד.
9. שמו״א יד, ו.
10. שם יד, ז.
11. ״כל אשר בלבבך לך עֲשֵׂה, כי ה׳ עמך״ (שמו״ב ז, ג).
12. שופטים ז, יג-יד.
אתה הכחת – ביררת, ופי׳ ע״י התנאים שיתקיימו בה אבין כי אותה הוכחת:
ובה אדע – אין מילת בה מוסב אל הנערה כי לא מצאנו פועל ידע קשור עם בי״ת על כוונה זאת, אלא פירושו ובדבר הזה אדע, ובא בלשון נקבה כמשפט הלשון כשלא הוברר המין, כמו בזאת תדע כי אני ה׳ (שמות ז׳ י״ז):
אתה הוכחת – אונקלוס ויב״ע תרגמו יתה זמינתא, ורש״י פי׳ ביררת, והרד״ל הביא בשם ר״ש פרחון, הוכחת הוא מענין נוכח שמשתתף בהוראתו עם מלת כנגד, וטעמו להיותה נצבת לנגדו לעזר, שבכל שאר בע״ח אין הנקבה עומדת לנגד דזכר תמיד כמוכנת למשמעתו ולשרתו ואף אותן בע״ח שאין מזדווגים רק בבן זוגם כיונים, בכ״ז אינם מצויים יחד תמיד להשתתף יחד במזונתם לעזור אחד לחברתו כאדם עם עזרתו אמנם באיש ואשה להיות תמיד אצלו בעניניו ובצרכיו, ולזה במלת כנגדו הוא עיקר המכוון שמוצא בה עזרתו, וברבה (ויקרא פכ״ה) האשה קראה לבעלה בר קבלי כלומר העומד לנגדי, והוא בעצמו במלת הוכחת לשון נגד.
כדך – כלי חרס.
הוכחת – ביררת (רש״י), ע״י האות הזה נמצא האל מגלה דעתו ורצונו, והוא לשון משפט, כמו והוכיח לעמים רבים (ישעיהו ב׳:ד׳) ויוכח אמש (למטה ל״א:מ״ב).
והמכוון בזה לפי דעתי כך הוא – דע כי הנערה שתאמר לי כדברים האלה אני אאמין שהיא המיועדת והראויה ליצחק בין שתהיה ממשפחתו בין שלא תהיה, ובה אדע ואאמין כי עשית חסד עם אדוני להזמין לו אשה ההגונה לו ואותה אקח ואביא לאדוני, לפיכך אני מפיל תחינתי לפניך שתקרה לפני היום, שתעשה שהנערה הראויה ליצחק תצא לשאוב ותאמר כך וכך.
your pitcher (kaddekh). An earthen vessel.
You allotted (hokhaḥta). You chose (Rashi). Through this sign, God would be found to reveal His thought and will. The Hebrew is a term of judgment; cf. “And [He] shall decide [ve-hokhiaḥ] for many peoples” (Isa. 2:4); “And [He] pronounced judgment [va-yokhaḥ] last night” (Gen. 31:42).
The meaning of this statement, in my opinion, is this: “Know that I will consider the maiden who says these things to me to be the one destined and fitting for Isaac, whether or not she is of his family. Through her, I will know that You have shown benevolence toward my master, by preparing him a woman worthy of him, and I will take her and bring her to my master. Therefore I pour out my supplication to You, asking that You cause me to make a fortunate encounter today by causing the proper maiden for Isaac to come out to draw water and say such and such.”
והיה הנער אשר אמר אליה וגו׳ – חז״ל (תענית ד.) אינם רואים את מעשהו של אליעזר כדוגמא נכונה לבחירת בת זוג. ודאי שרק אליעזר, אשר בטחונו של אברהם שה׳ ישלח את מלאכו לפניו לזמן לו את הנערה הנכונה, הנחה את שליחותו, רק הוא הורשה לנהוג באופן זה.
הנהגתו של אליעזר, המובאת בגמרא (חולין צה:) כדוגמא ל״ניחוש״ אסור, אינה באמת ניחוש, כמו שכבר ביאר הר״ן (שם). המנחש תולה את מעשהו במאורע שאין לו כל קשר הגיוני או טבעי לאותו מעשה. אבל במעשהו של אליעזר, הסימן שעל ידו ביקש להכיר את האשה ההוגנת ליצחק, היה אחת מהמידות הטובות שעד היום מהווה סימן מובהק לצאצאי יצחק ורבקה, מידות שאנו כוללים תחת השם ״גמילות חסד״. בביתו של אברהם למד אליעזר לראשונה לדעת את אותה אהבת הבריות שתמיד מוכנה להושיט יד עוזרת, אהבה שעשתה את דרכה בהדרגה גם לתוך העולם הלא⁠־יהודי, באמצעות השפעתה הישירה והבלתי⁠־ישירה של השליחות שהוטלה על זרע אברהם. אליעזר חש שמידה זו, המהווה את סימן ההיכר האופייני לבית אברהם, חייבת להמצא גם במידותיה של האשה המתאימה ליצחק, והעתידה להיות בעלת בית זה.
לאליעזר הייתה סיבה להאמין שמידה זו יכולה להמצא רק במשפחת אברהם, ועל הנחה זאת ביסס את מעשיו. על כל פנים, חייבים לומר שמידה זו הייתה יקרת המציאות, שאם לא כן, לא היה אליעזר מחשיב אותה לסימן מובהק.
לעבדך ליצחק – בהבחנה דקה אומר אליעזר ״לעבדך״, ולא ״לאדני״ או ״לבן אדני״. מציאות זו שיצחק הוא עבד ה׳, היא המתירה לאליעזר לבחור בסימן זה, והיא המצדיקה את התקווה שה׳ יוליך אותו אל הנערה הנכונה. סוף כל סוף, אליעזר מחפש בת זוג לאחד שהקדיש את עצמו לעבודת ה׳. מטרתו של ה׳ תלויה בבחירה הנכונה.
והיה הנערה (ר״ל הנערה שתמצא חן בעיני מצד יפיה) אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה, זה. ג] שאשאל דוקא שהיא תטה הכד שזה טורח גדול שתצטרך להוריד הכד מעל שכמה אל ידיה להשקות אותי, והלא ראוי שתכעס ע״ז ותאמר הט אתה את הכד שעל שכמי ושתה, שלא אצטרך להוריד הכד מעל שכמי. ד], שתאמר אלי שתה וגם גמליך אשקה, שזה סימן על חכמתה וטוב לבה, שאז ראוי שתחשוב בלבה האיש הזה בודאי יש לו איזה כאב בידיו, שלכן אינו יכול לשאוב מן העין ולא להטות הכד בעצמו, ועפ״ז תחשוב אם אין לו כח לשאוב מים לעצמו כ״ש שאין לו כח לשאוב להגמלים, ובזה תתעורר בנדבת לבה ובטובה שתחוס על צער בע״ח להשקות גם הגמלים. אותה הוכחת ר״ל מצד שאני עשיתי זאת לסימן ולהוכחה שהוא הזווג של יצחק, יתברר בהוכחה וברור שהיא זווג של יצחק, ובמה שזה עדות שהיא גומלת חסד בהכנסת אורחים שזו מדתו של אברהם, א״כ בה אדע כי עשית חסד עם אדני, להכניס בביתו אשה יראת ה׳ עושה צדקה וחסד.
Accordingly, let the maiden (‘naarah’) — that maiden who has found favor in my eyes because of her beauty — to whom I say ‘Please, lower your jar that I may drink’. For I will purposely ask that maiden that she herself lower her jar. (iii) This involves the considerable exertion of lowering the jar from her a shoulder into her hand, and she would be justified in becoming a angry and declaring: “Why don’t you yourself, then, take the jar from my shoulder and drink, and spare me the effort of it?” (iv) That she will say to me, “Drink and I will also give your camels to drink” — a mark of her wisdom and goodness of heart, since it would mean that she had concluded by then that this man probably has some pain in his hands which prevents him from drawing water from the spring or from taking down the jar by himself; and that if he lacks the strength to draw water for himself he is certainly not strong enough to draw water for his camels. She will then have been stirred by the generosity and goodness of her heart to take pity upon the suffering of these creatures and to offer water to the camels as well.
{What if the maiden who will answer correctly will not be from Avraham’s family?}
THE ONE THAT YOU HAVE PROVEN. Since I have defined this to be the sign and the proof that she is Yizhaq's mate, its realization will clearly establish that she is indeed Yizhaq’s mate.⁠1 And inasmuch as it will confirm that she applies lovingkindness in her treatment of visitors — a trait characteristic of Avraham — I shall know that ‘You have been kind with my master to bring into his house a God-fearing woman who does charity and kindness.
1. The particular idea was the result of divine inspiration in the first place — with God then acting to match the external reality to the thought ("the end deed is the result of the thought first" – in the thought of God, so to speak, which He conveyed to the mind of man).
הטי נא כדך: באשר ראה מנהג השואבות מן העין לשוח עד הארץ ולהכניס הכד לעין, ובזה האופן אי אפשר למלאות את הכד עד למעלה, ומי שהיה רוצה לשתות מן הכד הוא מוכרח להטות הכד, על כן אמר בלשון ״הטי נא כדך״1.
אותה הוכחת וגו׳: יהי רצון2 שהיא תהיה אותה אשר הוכחת, וממילא אם אין כאן האשה אשר הוכחת לא תמצא בתולה שתענה ותאמר כך.
ובה אדע: לא אמר ׳ובזה אדע׳, שלמילוי האות כבר אמר ״ועשה חסד״, ולא אמר עוד הפעם. אלא בקשה אחרת, שאם יש פה האשה אשר הוכיח ותאמר כך, עדיין הוא צריך לחסד להשיגה בנקל, וזוהי הבקשה השניה – ״ובה״ בבתולה זו ״אדע כי עשית וגו׳״ במה שתגיע לו מיד שלא בכליון עינים.
עם אדוני: באשר אני שלוחו ובזכותו אני מבקש כל זה.
1. עיין להלן פסוק י״ז ברבינו.
2. רבינו פותר בצורה זו את כל הבעייתיות של ניחוש אליעזר (חולין צה,ב), גם ברא״ם שהאריך בענין. ועיין באבן עזרא אריכות בענין זה, וסיכם: וכלל הדבר שהתפלל לשם שיוכיח אחת ממשפחת אדוניו...
והיה הנער וגו׳ – לדעת רבי יונתן1 הרי זה אחד המקרים ש״שאלו שלא כהוגן״, כלומר אין דעת חכמינו ז״ל נוחה מדרך זו של בחירת אשה, וזאת לכאורה משום שאין לתלות ענין חשוב כל כך כבחירת האשה במקרה. ברם, נראה שרק בדרך כלל אין להסכים לדרך זו, ואילו במקרה מיוחד זה יש להביא בחשבון, שהיטב ידע העבד, כמה כל חייו של אברהם אדוניו בהשגחתו המיוחדת של ה׳ הם, וכי אברהם הבטיח לו עם צאתו לשליחותו שה׳ ישלח מלאכו לפניו, כלומר יסייע לו בדרך מיוחדת. אליעזר יכול היה איפוא לסמוך על השגחה אלהית מיוחדת.
ואם גם ״שלא כהוגן״ הוא, לדרוש דרישה כזאת מאת האלהים, הרי היא נתקיימה, שכן, לא בשביל עצמו כי אם בשביל אדוניו דרש אותה. ואם קובע רב2 ״כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול, אינו נחש״,⁠3 כלומר מקרה זה שלפנינו הוא הדוגמה הקלאסית לניחוש, הרי זה כך רק במקרים רגילים ובנסיבות רגילות, אך לא כן כאשר איש אלהים כאברהם אבינו מבטיח מראש את ישועת ה׳, והעבד מתפלל תחילה אל ה׳ שיעזרהו וישלח ישועתו דוקא בדרך זו.
כבר העיר הר״ן,⁠4 שבמקרה דנן לא קשר מקרי כי אם קשר הגיוני יש בין החלטתו של אליעזר ולבין הסימן שצריך להביאו להחלטה, שהרי גלוי מידת החסד מצד הנערה, הוא אשר עושה אותה ראויה להיות אשת יצחק. יחד עם זאת, בנסיבות אחרות יהא בכגון דא משום ניחוש, שכן בבחירת האשה אין די בגילוי מידה טובה אחת בלבד, אבל הרבה תנאים צריכים לקבוע בענין זה. אלא שמידת החסד שאצל אברהם כה נראית היתה לעיני כל, שהעבד יכול היה להעריך, כי די בה במידה מיוחדת זו כשמתקיימת אצל הנערה, כדי להכריע את הכף לקבוע את הבחירה.
לעבדך ליצחק – אפשר להסב הביטוי ״לעבדך״ על יצחק, כפי שנראה מפסוק מ״ז דלהלן. ברם, בדרך כלל קורא לו העבד ליצחק אדוני או בן אדוני. לכן אפשר כי כוונת הכתוב לומר כך — אותה הוכחת לעבדך, כלומר לו לעבד אברהם, שיקחנה ליצחק.
ובה – ביטוי סתמי,⁠5 כלומר בזה, בכך שהקרית הדברים בדרך זו, בזה אדע וכו׳. אך לא כן מפרשים רש״י ורמב״ן.
3. וראה רש״י ד״ה והיה הנערה, תענית ד׳. (המ׳).
4. מובא בכסף משנה לרמב״ם, הל׳ עבודת כוכבים פי״א, הל׳ ד׳ (המ׳).
5. neutrum.
כי עשית חסד עם אדוני – פירושו ע״ד האמת כי יצחק מדת גבורה ומהתדבקות גבורה עם החסד נעשה בריח התיכון אמת ולכן כאשר הרגיש ברבקה מדת החסד אמר ברוך ה׳ אשר לא עזב חסדו ואמתו שנולד מדת אמת מהתמזגות חו״ג וזה הוא מדתו של יעקב. ולכן ותשא רבקה כו׳ ותפול מדת פחד יצחק. וזה מי האיש הלזה ההולך בשדה עוצם הדינין ותתכס ודו״ק.
והיה הנערה וגו׳ – א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן, אליעזר עבד אברהם אע״פ ששאל שלא כהוגן השיבוהו כהוגן, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך, יכול אפילו חגרת אפילו סומא – ונזדמנה לו רבקה.⁠1 (תענית ד׳.)
והיה הנערה וגו׳ – אמר רב, כל נחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו נחוש.⁠2 (חולין צ״ה:)
שתה וגם גמליך – מכאן דאע״פ שאסור לאדם לטעום קודם שיאכיל לבהמתו, הני מילי באכילה, אבל לשתיה האדם קודם, כדאשכחן ברבקה שאמרה שתה וגם גמליך אשקה3 (מג״א סי׳ קס״ז ס״ק י״ח בשם ס״ח).
1. ומשמיענו בזה דאין סומכין על הנס וכשמתפללין על דבר צריך לבקש דבר ברור כהוגן, ובאמת מצינו ביפתח שנכשל בכזה שאמר אם נתן תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום והעליתיהו עולה – ויצאה לקראתו בתו היחידה (שופטים י״א). וענין חובת התפלה בלשון וענין ברור מצינו בזוהר פ׳ וישלח (קס״ט א׳) בפסוק הצילני נא מיד אחי מיד עשו, מכאן דמאן דצלי צלותא בעי לפרשי מילי׳ כדקא יאות, מיד אחי, ואי תימא קריבין אוחרין סתם אחים מקרי – מיד עשו, יעו״ש, וע׳ מש״כ בס״פ בהעלתך בפסוק אל נא רפא נא לה. –
וע׳ בב״ק פ׳ א׳ מעשה באשה אחת שהי׳ בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא לישאנה אינה מחזירתו, וקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים, וכשבא הדבר לפני החכמים [לשאול דינה] אמרו, לא נתכונה זו אלא להגון לה, ע״כ. והנה לפי״ז קשה מאי שנא ענין זה דאליעזר ודיפתח למה לא נימא גם בהו שלא נתכונו אלא להגון, ולמה לא מצאו החכמים היתר זה ליפתח.
וי״ל דשאני באליעזר ויפתח דתלו הדבר בתנאי, אליעזר אמר זו שתאמר שתה וכו׳, ויפתח אמר מי שיצא מדלתי ביתי, הוי כמו קבעו סימן מובהק וציון מיוחד לאותו האיש, משא״כ האשה הנזכרת לא אמרה כל תנאי וסימן פרטי כ״א בדרך כלל, ודו״ק.
2. ר״ל כל נחוש שאינו סומך עליו ממש לעשות מעשה על פיו כמו שעשה אליעזר עבד אברהם כמבואר בפרשה אין בזה משום איסור לא תנחשו. והתוס׳ הקשו איך עשה כן אליעזר למ״ד דבן נח מצווה על הכישוף, ותרצו דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא, ואע״פ דכתיב ויקח האיש נזם זהב ויתן ואח״כ ויאמר בת מי את – אין מוקדם ומאוחר בתורה, וכן משמע כשסיפר, דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את וגו׳, עכ״ל, והדוחק מבואר, ועיין בבאורי הגר״א ליו״ד סי׳ קע״ט ס״ק י״א, והרבה מפרשים עמלו בישוב כל ענין זה.
אבל מה שנראה ברור בכלל ענין זה, כי באמת אינו אסור רק נחוש כזה שמנחש על המקרה עצמו מבלי להזכיר שם ה׳ ומבלי בקש ממנו סיעתו לסבוב מקרה זה, משום דאז יש בזה ענין כשוף, כמ״ש בחולין ז׳ ב׳ למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, והיינו שמסירים כביכול את השגחת ה׳ ומאמתים מעשיהם הם, משא״כ אליעזר שאמר כאן ה׳ אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום וגו׳, והיה הנערה אשר תאמר וגו׳ אותה הוכחת לעבדך, הרי שעשה הכל בדרך אמונה ותפילה, שביקש מהקב״ה שיסבב לו סימן זה למען יהי׳ בטוח במעשיו, אין בזה אף ריח נחוש וכשוף ונדנוד איסור, ומותר לכל אדם לעשות כן לכתחלה. ומה שאמרו בגמרא כל נחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו נחוש – הכונה אם עשה סימן כזה בדרך נחוש מבלי הזכיר שם ה׳. ועם באור זה יתיישב הכל, וגם יתיישב ע״פ דרך זה מה שהקשו התוס׳ בסמוך מיונתן בן שאול האיך ניחש – יען כי גם הוא זכר שם ה׳, כמבואר בקרא, ודו״ק.
3. אין הלשון מדויק כ״כ, דלשון זה כמו שהעתיק לא אמרה רבקה רק אליעזר, ועיין בפסוק י״ט. והנה ענין חיוב קדימת האכילה לבהמה יתבאר אי״ה לפנינו בפ׳ עקב בפסוק ונתתי עשב בשדך לבהמתך, וטעם הדבר שלשתיה האדם קודם לא נתבאר וצריך טעם.
ונראה ע״פ מ״ש התוס׳ בפסחים ק״ז ב׳ ובנזיר כ״ג א׳ דלפעמים אדם אוכל אף כשאינו רעב כל כך, יעו״ש, אבל לשתות אין אדם שותה אלא לצמאו וכפשטות לשון המשנה בברכות מ״ד א׳ השותה מים לצמאו [ועיי״ש בגמרא], ולא מצינו בשום מקום הלשון האוכל לרעבונו, ולפי״ז הנה בשתיה דמכיון שהוא צמא אינו מן הדין שיגרום לו צער הנפש לחכות עד אשר תשתה הבהמה, כי להנצל מצער בודאי האדם קודם, משא״כ באכילה דלפעמים אינו רעב כל כך, ובנקל יכול לחכות. אך לפי״ז יתחייב שאם האדם רעב ביותר לאכול ולכשימתין יצטער ביותר – הוא קודם לבהמה, וזה דין חדש, אם לא דנימא דלא פלוג רבנן, וצ״ע לדינא. ודע דהוא הדין שהי׳ אפשר להס״ח ומג״א להביא ראי׳ דלשתיה האדם קודם לבהמה מפרשה חקת (כ׳ ח׳) והשקית את העדה ואת בעירם, הרי דהקדים האנשים לבהמות. –
ודע דמה שאמרה רבקה וגם לגמליך אשאב (פ׳ י״ט) ולא אשקה כמו שאמר אליעזר, יש לכוין ע״פ מ״ש בכתובות ס״א ב׳ שאין אדם יכול לכוף את אשתו לתת מאכל לפני בהמתו זכר משום שאינו מגדר הצניעות, יעו״ש ברש״י, ולכן אמרה רבקה אשאב בלשון נקיה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ישכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144