והיה הנערה – בבקשה ממך י״י אלהי אברהם שתקרה לפני האשה אשר הוכחת ליצחק, ולא אצטרך לעשות דבר. כי אתה תזמין לפנַי נערה, ואני אומַר אליה ״הטי נא כדך ואשתה״, ומיד תענה ״שתה וגם לגמליך אשקה״. אנא י״י, והיא תהיה אותה אשר הוכחת לעבדך ליצחק. והכל1 תפלה שהתפלל שכן יעשה י״י. והודיע כי שאלתו ״הקרה לפני היום״ אינו שיודיעהו השם כי היא האשה. חלילה לו לבקש זאת, כי לא יבקש לעצמו גדולות שיתנבא. אבל בקש שכן יקרה הדבר שתעמוד נערה אחת לפניו, והוא ישאל שאלתו והיא תען כחפצו. וזה הסימן יעשה לו השם שהיא האשה שיקח ליצחק ושתאבה ללכת אחריו. ושאחרית דבר יעיד שמלא השם שאלתו, כי הוא לא ישען על הסימן הזה [בלבד] לדברו. אבל אחר שיקרה כן יחקור בדבר אם היא ממשפחת אברהם, ויסתכל במעשיה ובדבריה אם היא בעלת שכל וטובת חן ואשת חיל, ושיסכימו [בני משפחתה] שתלך אחריו. וכבואו אחרי כן העירה לא יצטרך לבקש בין הבנות ולטרוח אחריה כי ידע כבר מי היא. וזהו שאמר ״כי עשית חסד עם אדוני אברהם״.
לא אמר ״אז אדע כי עשית חסד״ לפי שגם אם [תעשה כך] לא ידע כי השם עשה, החסד ששאל, עם אברהם. אבל אמר ״ובה אדע״, גם היא תודיעני בבירור שאתה י״י עשית את החסד ששאלתי ממך עם אדוני אברהם. כי אם יצא הדבר מלפניך תהיה הנערה ממשפחת אברהם, ותהיה נערה יפה ויעלת חן ובעלת המדות הטובות, וכל זה יִוָּדַע לו על ידה כשישאלנה בת מי היא. וכשידבר עמה וישמע טוב שכלה ויראה מעשיה הנאים ושתאבה מיד ללכת אחריו. והנה הכל [היא] תפלה אחת. כך נראה בעיני.
ורמב״ן ז״ל כתב ״אותה הוכחת לעבדך ליצחק. לשון רש״י ז״ל ׳ראויה היא לו שהיא גומלת חסדים וראויה ליכנס בביתו של אברהם. ובה אדע לשון תחנה הודיעני בה שעשית חסד עם אדוני. ואם כן יאמר ידעתי כי באמת אותה הוכחת לעבדך ליצחק׳ [עד כאן דברי רש״י]. ואינו נקשר יפה. אבל פירושו. הקרה נא לפני היום הזה המקרה שתהיה הנערה אשר אומר אליה אותה שהוכחת לעבדך ליצחק. וְעֲשֵׂה בזה חסד עם אדוני אברהם כי בה אדע כי עשית חסד עמו אם תהיה ממשפחתו וטובת שכל ויפת מראה״ [עכ״ל רמב״ן]. ודבריו קרובים לדברינו. ובחנם ערער על פירוש רש״י ז״ל וגם הוא חשב כן בפירוש הכתוב. על כן פירש [רש״י] ״ובה אדע לשון תחנה״. ומה שאמר ראויה היא ליכנס בביתו של אברהם איננו טעם ״אותה הוכחת״ רק טעם למה בחר בסימן זה, וכמו שאפרש בע״ה.
והיה הנערה – לא אמר ״והיתה הנערה״ כי ענינו ״והיה הדבר״ כמו שאומַר. אני מתפלל לפניך כי הנערה שתענני כך [ל]שאלתי, שאתה נתת הדבר בפיה בעבור שאותה הוכחת לעבדך ליצחק. ובחר בסימן זה מטעם שאמר רש״י ז״ל והיה באמת סימן גדול. כי אם תאמר ״שתה אדוני״ לבד אין כל כך נדיבות. כי המים חנם, והאיש עיף ויגע וצמא למים וראוי שתשקהו. אבל שתוסיף יותר על שאלתו להשקות גם את גמליו, זהו נדיבות גדולה. כי אחר ששתה ותשב רוחו אליו ילכו הוא והאנשים אשר עמו וימלאו בו מים וישקו גמליהם, כי הגמלים יכולים להמתין. ואם תתנדב להשקות גם גמליו יהיה סימן שאותה הוכחת לעבדך, ולכן נתת הדבר הזה בפיה.
אותה הוכחת לעבדך – היא האשה אשר הוכחת, בלשון תפלה [אמר זאת], לא ב[לשון] בירור, וכמו שאמרנו. לכן לא זכר השלילה ״שאם לא תאמר כן איננה האשה אשר הוכיח י״י״. כי מה לו בזה ומאין מתברר לו כן? ואולי לא שמע השם תפלתו לעשות כפי הסימן שלקח לו, ולא תענה כחפצו, ובכל זאת תהיה ממשפחת אברהם וטובה בעיני י״י להיות אשה ליצחק.
אבל יונתן בן שאול זכר שתי החלוקות.2 ״אם כה יאמרו אלינו. דומו עד הגיענו אליכם, ועמדנו תחתנו ולא נעלה אליהם. ואם כה יאמרו. עלו עָלֵינוּ, וְעָלִינוּ, כי נתנם י״י בידנו. וזה לנו האות״. ואל תחשוב ששני הצדיקים הללו3 היו מנחשים חלילה וכמו שהקשו התוספות ז״ל4 ותירצו כי אליעזר לא סמך על הנחוש כי לא נתן לה הנזם והצמידים עד לאחר ששאל ״בת מי את?״ ודבריהם נכונים,5 וכמו שיתבאר לפנינו שעל זה בקש ״ובה אדע כי עשית חסד״. ועל יונתן בן שאול תירצו כי לזרז את נערו אמר כן, ובלאו הכי גם כן היה עולה. ודבריהם דחוקים. כי בפירוש אמר ״ועמדנו תחתנו ולא נעלה״. ומלבד זה נראין הדברים בעינַי, שכל מה שעשו שני הצדיקים האלה מותר ומותר, והוא רחוק מאד מן הניחוש שאסרה תורה. כי מה שאסר ״לא תנחשו״ הוא הפונה לבבו מי״י ונשען במעשיו על הבלי בני אדם שבָּדוּ התועים להטעות בהם את העם, ואין לדברים האלה טעם וְהֶקְשֵׁר עם המעשה לטוב או לרע, וכאותה ששנינו ״איזהו מנחש? ׳לא תנחשו׳, אלו המנחשים בחולדה בעופות ובכוכבים״.6 ״האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפל מידו, בְּנוֹ קורא לו מאחוריו, עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך״7 וכיוצא המנויין בתלמוד שהן דרכי האמורי והיו רגילין לנחש באלו ולסמוך במעשיהם על הסימנים הללו. ואם צריך לילך למקום ידוע וחפץ לילך, וקרו לו אחת מאלה נמנע בעבורו. וזה רע מאד.
ואין כן הבוטח בי״י ויודע כי הטוב והרע בדבר י״י תקראנה, ומתפלל אל השם שיצליחהו, אלא שאינו יודע אם נשמעה תפלתו או לא. ועל כן נבוך אם לעשות אם לא. ומה יעשה? ולא נביא הוא שיגיד לו השם ״עֲשֵׂה והצלח״. ובמבוכתו לוקח לעצמו סימן בדבר. עלדרך משל אם יפגשני תחלה אדם כשר, אלך. ואם [יפגשני] רשע, אמנע. אעפ״י שאין לסמוך על סימן כזה, כי אולי מקרה הוא שֶׁפְּגָעוֹ אדם כשר ובכל זאת יכשל במעשהו, כי לא נתקבלה תפלתו, סוף סוף אין רע בזה לפי שאין זה רק כמפיל גורל אם יעשה או לא יעשה. ושני הצדיקים הללו היו עובדי השם וּמִיְרֵאָיו ולקחו להם הסימן על דרך זה.
אלא שבסימניהם היה ענין אחר, ואינו דומה לסימן שאמרנו שהוא ממקרה העולם שההולך פוגש תחלה בצדיק או ברשע. אבל הם בקשו סימנים הצריכים להשגחת השם שהוא יתן הדברים בפי המדברים ששניהם בקשו מענה שאינה כפי הטבע ומנהג בני אדם.
כי העבד שאל שעל שאלתו הטי נא כדך ואשתה. שכפי המנהג הנערה הטובה תענה ״שתה אדוני״, תשיב היא ״שתה אדוני וגם לגמליך אשקה״, וזה זר מאד. שהוא עומד על עין המים ואנשים רבים עמו ולמה תאמר כן הנערה הרכה והענוגה לאיש אשר לא הכירה מתמול שלשום? ועוד שצריך שתהיה הראשונה מכל הנערות היוצאות, וכמו שבארנו. ועל כן לא אמר החלוקה השניה ״שאם לא תאמר גם לגמליך אשקה לא ייקחנה״ כי אין זה סימן. והוא כנהוג שעל שאלתו ״הטי כדך ואשתה״ תענה ״שתה אדוני״, לא יותר. ולא לקח גם על החלוקה השניה סימן מובהק שאינו כפי המנהג לדעת שלא יקחנה כי אין לו צורך בזה ולא יבקש על כל בנות העיר סימן שאינן ראויות ליצחק. כי אם השם שומע לתחנתו צריך שיהיה הסימן [מראה] שתהיה אשה ליצחק. וכן יהונתן בן שאול בטח לבו בי״י ועשה מעשהו ברוח הקדש, ברוח נדיבה, כי לולי כן כיצד מלא לבו לעלות הוא ונערו על המחנה כולו כמשתגע? אבל מצא בקרבו רוח טובה שעוררתו לעשות כן, ועליו בטח. כענין אברהם עם ד׳ המלכים וכן דוד עם גלית וכמו שבארנו בפרשה ההיא.8 על כן אמר ״כי אין לי״י מעצור להושיע, ברב או במעט״.9 וכל אדם יודע כן, ואעפ״כ לא יעשה כנגד מנהג. אבל מצא [יונתן] בקרבו רוח אלהים על כן ענה נערו ״עשה כל אשר בלבבך״,10 כדרך שענה נתן לדוד כשרצה לבנות המקדש.11 ולחזק לבו ואת לב הנער עשה סימן, כסימן אליעזר שהוא חוץ מן המנהג. וצריך שיתן השם הדבר בפי המדברים. כי ממנהג אנשי המלחמה כשירגישו שבאים אויבים או יברחו או ירוצו ויפלו עליהם להשחיתם. אבל לא שיקראו אליהם ״עֲלוּ עָלֵינוּ״ או ״דומו עד הגיענו אליכם״ שאין בדברים אלו טעם או ריח. אבל הוא בקש כן מאת י״י ובטח לבו שיעשה י״י עמו הפלא הזה, לתת דבר בפי אויביו. כענין גדעון ונערו שנתן השם חלום ושברו בפי אויביהם,12 למען יאמץ לבו לעלות עליהם. ולכן יצטרך סימן לשתי החלוקות, כי אין די שאם לא יאמרו שום דבר, יעמוד במקומו, כי אולי לא נשמעה תפלתו.
1. כל נוסח הדברים שבמקרא אינו סידור הרצאת דברים מה בדעתו לעשות, אלא הם המשך התפילה של פסוק י״ג.
2. שמו״א יד, ט-י.
3. אליעזר וכן יונתן בן שאול.
5. אינם נכללים באיסור ניחוש.
7. שם סה ע״ב.
8. בראשית יד, יד.
9. שמו״א יד, ו.
10. שם יד, ז.
11. ״כל אשר בלבבך לך עֲשֵׂה, כי ה׳ עמך״ (שמו״ב ז, ג).
12. שופטים ז, יג-יד.