Bereshit 24 – בראשית כד‏ – Mikraot Gedolot

[קג] ¹והאיש משתאה לה, א״ר יצחק דיברה התורה בכל לשון והאיש משתאה לה, כל גרב שהוא מחזיק סאתים, ואם צודה להם לוקחים בידם מקלות. (ירושלמי ראש השנה פ״א ה״ח)

[קד] ²והאיש משתאה לה, ר׳ יוחנן דצפורין אמר ממצמץ ומביט בה ההצליח ה׳ דרכו. (בראשית רבה ס)

[קה] ³והאיש משתאה לה, שהיה מסתכל בה ובבנין גופה וקומתה, כדרך שאחרים אומרים זִיל דְקַן קֻרְטְמָאן עָב דְקַן סְכִיס, פַח בְכָסֵיה לָא צַאהֵי. (מדרש הגדול)

1. הרשב״א בשו״ת ח״א סי׳ תקכ״ג מבאר דזה קאי לפרש לשון המשנה בר״ה ואם ״צודה״ להם לוקחים בידם מקלות וצודה הוא לשון צד דפירושו ברוב המקומות מלשון צייד וכאן היה לו לומר ואם ״אורב״ להם וע״ז מביא שגם התורה דברה בכל לשון ואינה נמנעת להשתמש במלה שיש במשמעה גם ענין אחר, דהמלה משתאה בכל מקום הוא מלשון שואה, ושאיה יוכת שער, וכאן הכוונה עכוב והמתנה כתרגומו וגברא שהי בה מסתכל. ויש מתרגמין וגברא שתיק והכל מלשון המתנה. ומזה למדו חכמים ג״כ להשתמש בלשון זה, כמו כל גרב שהוא מלשון גרב או ילפת, והיה לו לומר כל חבית או כל כלי וכן כאן אם צודה להם דהיה לו לומר ואם אורב להם. עכת״ד. וכן פי׳ הפ״מ אבל א״א לבאר כן לפירש״י שפירש גם משתאה בפסוק שלפנינו שהוא לשון שאיה, וכן בשכל טוב שהיא מלשון שאיה יוכת שער ע״כ, וכן פי׳ האע״ז הרשב״ם והרד״ק. גם מה שכתב דצודה לשון צד הלא לישנא דקרא הוא ואשר לא צדה, ופי׳ הק״ע ג״כ דחוק וצ״ע. ול״נ דאולי י״ל דר׳ יצחק בא לפרש דלשון צודה אינו מלשון אורב אלא מלשון צדו צעדינו מלכת ברחובותינו (איכה ד׳ יח.) שפירשו דצדו הוא מלשון תהו שתרגם אונקלוס צדייא ופירש״י לשון תמה ושממון שאדם תוהה ומשתומם והפי׳ צעדינו מתמוטטים עד שלא נוכל ללכת ברחובותינו מפחד ותמהון לב, ובספר האוצר מביא דזה הוא הפירוש במשנה ואם צודה להם לוקחים בידם מקלות אם פחד נופל עליהם מפחד שודדים. ועי׳ בעה״ש ע׳ צד ב׳. והנה המלה משתאה פירש״י משתומם ומתבהל, ובשכל טוב משתאה על אופן בהלה ומחשבה. וכן באע״ז משתאה משתומם מלשון אשתומם כשעה חדא (דניאל ד׳ טז.) וזה הוא דקאמר ר׳ יצחק דברה התורה בכל לשון דמצינו בתורה הפירוש של המלה צודה במובן הנ״ל והוא האיש ״משתאה״ ואין בתורה מלה אחרת לביטוי זה. והלשון כל גרב וכו׳ איני יודע לפרש עפד״ז ואולי פיסקא זאת שלא במקומה היא כאן, וצ״ע.

2. ממצמץ, עד שהוא שותה ממצמץ מביט בה, ובילקוט כת״י אור האפלה היה שותה ומסתכל בצורתה בתוך המים שהיא עומדת והוא יושב. וכן הוא בנר השכלים ואמרו היה מסתכל בנסים שנעשו לה. ובמדרש החפץ והאיש משתאה לה, לה מראה שהוא שותה ומתבונן בה. ובחמאת החמדה כת״י והאיש משתאה לה משתומם מלשון שאו ערים כלומר מביט בעינה שהם כראוי אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם או לא. ובתרגום אונקלוס לפנינו וגברא שהי. אמנם ביא״ר על התרגום מביא הגירסא ״שתי״ ופי׳ שם שותה ואינו שותה ומסתכל בה, וכהדרש שלפנינו, ורש״י והראב״ע דחו דאין לפרש מלשון שתייה. ועי׳ בשפה ברורה לאע״ז שהיה לו ג״כ הנוסח בתרגום שתי, וכ״ה בתרגום הפשיטא והשומרוני וביא״ר הקשה להתרגום ושתי שהרי זה כתוב אחרי ותכל להשקותו. וי״ל דאין בזה מוקדם ומאוחר ועל מה שעשה בשעה שהיה שותה דבר הכתוב. ומביא מפי׳ הראב״ד לחולין עה: שמפרש משתא הוי שתי ושתיק מלשון שותא שהוא דבור, כלומר חלק עמו בדברים טובים ולא היה נוחה דעתו דר׳ יוחנן ולא רצה לדבר עמו עתה. וכנראה שדעתו שגם שתי בהתרגום אפשר לפרש כן וז״ד.

3. לעיל מאמר קד. ובכת״י מדרש הבאור מוסיף כדרך שאחרים אומרים ״דרך ניחוש״ זיל דקן. וזה מבואר בסנהדרין ק: מבן סירא עיי״ש בפירש״י ואינו מבואר כאן הכונה במאמר זה. ונראה דכונתו הוא לסוף המאמר פח בכסיה, ולפנינו בגמרא הגירסא דנפח בכסי׳ לא צחי מי שנופח אופיא שבכוסו בידוע שאינו צמא. כן אליעזר שכתוב בו והאיש משתאה וכפירוש הנ״ל במאמר קד. שותה ואינו שותה ומסתכל, היינו שלא היה צמא כלל רק עושה עצמו כשותה. ובמדרש אגדה והאיש משתאה לה היה שותק לפי שלא היה יודע אם אותה אשה שאמרה לו גם לגמליך אשאב אם היא ממשפחת אברהם ועל זה נפלה מחשבה בלבו, לכך נאמר מחריש, מסתכל היה בה.

וְגוּבְרָא שָׁהֵי בַּהּ מִסְתַּכַּל שָׁתֵיק לְמִדַּע הַאַצְלַח יְיָ אוֹרְחֵיהּ אִם לָא.

The man waited and looked at her silently to determine whether Hashem had made his mission successful or not.

וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה
דַּרְכּוֹ אִם לֹא

וְגַבְרָא שָׁהֵי בַּהּ (ח״נ: שָׁתֵי בַּהּ) מִסְתַּכַּל (ח״נ: וּבַהּ מִסְתַּכַּל) שָׁתֵיק לְמִדַּע הַאַצְלַח ה׳ אוֹרְחֵיהּ אִם לָא

מִשְׁתָּאֵה – נוסחי תרגום, רש״י ורשב״א

א. ״וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ״ מתורגם בשני נוסחים: ״וְגַבְרָא שָׁהֵי בַּהּ מִסְתַּכַּל״ וגם: ״וְגַבְרָא שָׁתֵי בַּהּ מִסְתַּכַּל״. רוב מפרשי אונקלוס קיימו את הנוסח הראשון כמו שכתב רש״י: ״ואונקלוס תרגם לשון שהייה: וְגַבְרָא שָׁהֵי, שוהא ועומד במקום אחד לראות ההצליח ה׳ דרכו. ואין לתרגם שָׁתֵי, שהרי אינו לשון שתיה, שאין אל״ף נופלת בלשון שתיה״. והוסיף ״מרפא לשון״ שגרסת שָׁתֵי ״אין לה טעם וריח לומר שהיה שותה ומסתכל בה וכל שכן שאינו מדרך המוסר״. לכן השכיל לתרגם בלשון שָׁהֵי על פי הדמיון הצלילי למִשְׁתָּאֵה, וגם כי משמעו לשון תמיהה כתיוב״ע ״וּתְמָהוּ״ (ישעיהו כט ט) ״שְהוֹ״.⁠¹

אבל מכיוון שתרגם מִשְׁתָּאֵה בשתי תיבות שָׁהֵי מִסְתַּכַּל, יש שכתבו שבתרגומו הרכיב שני ביאורים: ״וְגַבְרָא שָׁהֵי״ – מלשון שהייה והמתנה [כמיוחס ליונתן: ״וְגַבְרָא הֲוָה מַמְתִּין לָהּ״] ופירוש נוסף ״מִסְתַּכַּל״: ״שהיה שואה ומחשב״.⁠²

ייתכן שנוסח ״וְגַבְרָא שָׁתֵי״ הוא ״דרך דרש״ כמו שכתב ראב״ע.⁠³ אבל יותר מסתבר ש״שתי״ השתבש מנוסח ת״א תמוה, ״מִשְׁתָּאֵה״ – ״שָׁתֵיק״, שהיה לנגד עיני הרשב״א.⁠⁴ ויא״ר ניסה לקיים נוסח ״שתי״ הנגזר גם מלשון ״שותא״, דיבור: כשהיה שותה התפלל שה׳ יצליח דרכו. ותמך דעתו מתרגום ״נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי״ (בראשית ל ח) המתורגם בדמיון צלילי לתפילה.

שָׁתֵיק – מה ענין שתיקה לבירור הצלחתו?

ב. ר״ש דובנא ב״ביאור״ תמה על ת״א ״מַחֲרִישׁ״ – ״שָׁתֵיק״: ״מה ענין שתיקה להודיע אם הצליח ה׳ דרכו אם לא, ומה ולמי יכול היה לדבר?⁠״ לכן פירש מַחֲרִישׁ כמחשבה עמוקה כמו ״וַיֵּדַע דָּוִד כִּי עָלָיו שָׁאוּל מַחֲרִישׁ הָרָעָה״ (שמואל א כג ט). ואולם ״הכתב והקבלה״ השיב שאין צורך לחידושו אלא כמו שפירש ספורנו: ״מחריש. ולא אמר לה אל תטרחי כל כך כמו שהיה ראוי בחק המוסר״. וכוונתו: מכיוון שלא אמר בתחילת העניין ״הנערה אשר תשקה הגמלים״ אלא ״אשר תאמר אשקה״ ומשאמרה נשלם מבוקשו, ״לכן אמר הכתוב שבהיותו משתומם על המראה החריש ולא מנעה מטרחת השקאת הגמלים״.

1. ״ערוך השלם״, ערך שהא וכן ב״העמק דבר״.

2. ״עוטה אור״ כלל א עמ׳ 12, ובעקבותיו גם ״נתינה לגר״ שהוסיף ״ואולי הוסיף וּבַהּ מִסְתַּכַּל כדי שלא יטעה הקורא שהוא מלשון שתיה״, אך רבים דחו דבריהם. ו״שדה ארם״ (עמ׳ 44) פירש ״משתאה״ מגזרת ״ונשתעה ונראה יחדו״ (ישעיהו מא כג) בחילוף א/ע, וזהו מִסְתַּכַּל ״שענין שעה הוא התבוננות והסתכלות״, וגם הצעתו רחוקה. ולענ״ד שתי התיבות ״בַּהּ מִסְתַּכַּל״ הן תרגום מלת ״מִשְׁתָּאֵה לָהּ״, כי בת״א ״מסתכל״ בא בהוראת עיון והבנה כמבואר לעיל ״ונחמד העץ להשכיל״ (בראשית ג ו) ״לְאִסְתַּכָּלָא בֵיהּ״. וכוונת ת״א לפרש שהיה שוהה (שָׁהֵי) וגם מעיין במעשיה (בַּהּ מִסְתַּכַּל) וכעין זה כתבו ״נפש הגר״ ו״באורי אונקלוס״. וראה גם ״פרשה מפורשה״ לרב צובירי.

3. ״יסוד דקדוק״ (מהדורת אלוני, ירושלים תשמ״ה, עמ׳ 87): ״וכן ׳והאיש משתאה לה׳ הוציאו מגזרת ׳והשתיה כדת אין אונס׳ (אסתר א ח) על דרך דרש״ וכוונתו לת״א כהערת המהדיר. ואולי היא הדרשה בב״ר ס ״והאיש משתאה לה, ר״י דציפורין אמר ממצמץ ומביט בה ההצליח ה׳⁠ ⁠⁠״, כלומר תוך כדי ששתה צמצם מבטו והביט בה ״והוא היסוד לנוסח וְגַבְרָא שָׁתֵי״ (״באורי אונקלוס״).

4. הרשב״א נשאל לפרש מאמר סתום בירושלמי (ראש השנה א י [נז ע״ג]). במשנה נאמר על עדי קידוש החודש ״אם צוֹדֶה להם לוקחים בידם מקלות״ והוסיף הירושלמי שם: ״דברה התורה בכל לשון: והאיש מִשְׁתָּאֵה לה, כל גָּרָב שהוא מחזיק סאתים (תרומות י ח) אם צוֹדֶה להם״. ופירש הרשב״א שלפעמים מצוי בלשון מקרא או בלשון חכמים שימוש לא מקובל במלה מסוימת ״כמו וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ. שבכל מקום אותו לשון מלשון שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר (ישעיהו כד יב) ועכשו דברה תורה באותו לשון בענין עיכוב והמתנה כתרגומו וְגַבְרָא שָׁהֵי בַּהּ מִסְתַּכַּל ויש מתרגמים וְגַבְרָא שָׁתֵיק והכל מלשון המתנה״ (שו״ת הרשב״א, בני ברק תשי״ח, חלק א תשובה תקכ״ג). אבל מכיוון שבכל הנוסחים שָׁתֵיק הוא תרגום מַחֲרִישׁ, לא מובן כיצד תרגמו גם מִשְׁתָּאֵה – שָׁתֵיק.

וגבר הוה שתי ומסתכל בה שתק למידע הא אן אצלח י״י אורחה או לא.

וגברא הוה ממתין לה ושתיק למינדע האצלח י״י אורחיה אין לה.

But the man waited, and was silent, to know whether the Lord had prospered his way or not.

וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ וגו׳ – רַבִּי יוֹחָנָן דְּצִיפּוֹרִין אָמַר מְמַצְמֵץ וּמַבִּיט בָּהּ, הַהִצְלִיחַ ה׳ (בראשית כ״ד:כ״א).

והאיש משתאה לה – היה שותק לפי שלא היה יודע אם אותה אשה שאמרה לו גם לגמליך אשאב ¹אם היא ממשפחת אברהם, ועל זה נפלה מחשבה בלבו, לכך נאמר מחריש מסתכל היה בה.

1. אם היא ממשפחת אברהם. גם רש״י הביא כן, משתומם ומתבהל על שראה דברו קרוב להצליח אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לאו.

וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ – מְמַצְמֵץ וּמַבִּיט בָּה.

ואלרג׳ל מסתסק להא ממסך ליעלם הל אנג׳ח אללה טריקה אם לא.

והאיש ממתין להשקיה ממנה¹, שותק, לדעת האם הצליח ה׳ את דרכו אם לא.

1. המילה ״מסתסק״ (مستسق) שבה תרגם רס״ג ״משתאה״, היא מהשורש ס.ק.י (س.ق.ي) שקשור בהשקיה ושתייה, שכן רס״ג נקט ש״משתאה״ הוא מגזרת ״שתה״, והשיגו ראב״ע כאן. הצורה ״מסתסק״ במשקל ״מסתפעל״ מציינת מצב של המתנה או ציפייה להשקיה, או בהקשר דנן - להשלמת ההשקייה. וראה פירוש ר״א בן הרמב״ם כאן שדן בתרגום זה ובהחלפתו בפירוש הארוך; נוה שלום, ובתיעודו לשתי נוסחאות נוספות, אחת מהן הוא זו שבפירוש הארוך; ובהערתו של נחם אילן לתרגומו של הרב גינדי והבעיה שבו, במאמרו ״רס״ג לקוראי ערבית בעברית״, פעמים 157 (תשעט), עמ׳ 180.

משתאה – היותר קרוב הוא שזה לשון הסתכלות. ויש אומרים שהוא לשון שתיה, ואין זה נכון.

ובנוגע למחריש לדעת – כבר אמרנו קודם שלא כל הצועק נענה.

ואלאקרב פי לפט׳הֵ משתאה מתפרס. וקד קאל קום מסתסקי וליס הו צחיח לאנה קד אנקצ׳י.

ואמא מחריש לדעת פקד קדמנא מענאה לאן ליס כל מן דעי אג׳יב.

משתאה – לשון שאייה – שאו ערים, תשאה שממה (ישעיהו ו׳:י״א).

משתאה – משתומם ומתבהל על שראה דברו קרוב להצליח, אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא. ואל תתמה בתי״ו של משתאה, שאין לך תיבה שתחילתה שי״ן מדברת בלשון מתפעל, שאין תי״ו מפרידה בין שתי אותיות של עיקר היסוד, כגון: משתאה, משתולל (ישעיהו נ״ט:ט״ו) מגזרת שולל, אשתומם (דניאל ד׳:ט״ז) מגזרת שממה, וישתמר (מיכה ו׳:ט״ז) מגזרת וישמור, אף כאן: משתאה מגזרת תשאה. וכשם שאתה מוצא לשון משומם באדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות: על יומו נשמו אחרונים (איוב י״ח:כ׳), שומו שמים (ירמיהו ב׳:י״ב), ישומו ישרים (איוב י״ז:ח׳), אשתומם כשעה חדא (דניאל ד׳:ט״ז), כך תפרש לשון שאייה באדם בהול ובעל מחשבות.

לה – ^אעליה,⁠^ב כמו: אמרי לי אחי הוא (בראשית כ׳:י״ג), אנשי המקום לאשתו (בראשית כ״ו:ז׳).

א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155: ״משתאה לה – משתומם״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, פריס 155. בכ״י פירנצה III.3 נוסף כאן: ״ואונקלוס תירגם לשון שהות, וגבר׳ שהי, שוהא ועומד במקום אחד״ וחסר ״כמו: אמרי... לאשתו״. בכ״י ויימר 651 מובא כאן תוספת: ״ואונקלוס תירגם לשון שהות וגברא שהי, שוהה ועומד במקום אחד לראות אם יצליח דרכו. ואין לתרגם שתי, שהרי אינו לשון שתיה, שאין אל״ף נופלת בלשון שתיה. לה, כמו: עליה.⁠״ ואז ממשיך ״כמו: אמרי... לאשתו״.

משתאה WAS WONDERING – The word really has the idea of being waste and desolate, as "Until cities be waste (שאו) and the land become utterly desolate תשאה" (Yeshayahu 6:11).

משתאה – means he was astonished and perplexed, because he saw that what he had said was nearly successful only that he did not know whether she belonged to Avraham's family or not. Do not be puzzled by the ת in the word משתאה for you will find no word (verb) whose first root letter is ש where, when it is used in the Hithpael, the ת of the Hithpael-prefix does not come between the first two letters of the root, as e.g. משתאה (here) and (Yeshayahu 59:15) משתולל of the same root as שולל, and (Yeshayahu 59:16) וישתומם of the same root as שממה and "For the statutes of Omri are kept (וישתמר)" (Mikhah 6:16) from the same root as וישמר – so, also, here משתאה is of the same root as תשאה. Now, just as you find the expression שמם (which really means waste and desolate) applied to a person who is perplexed and speechless (with amazement) and sunk in deep thought (about what is happening) – e.g., "They that come after shall be astonished (נשמו) at his day" (Iyyov 18:20), and "Be astonished (שומו) you heavens" (Yirmeyahu 2:12), and "He was appalled אשתומם for a time" (Daniel 4:16) – so too you may explain the expression שאה (which also really means waste and desolate) in all its verbal or noun forms as referring to a person who is perplexed and sunk deep in thought. Onkelos translates it in the sense of lingering – "the man lingered" – i.e. he wailed, standing on one spot, to see "whether God had made his journey prosperous". But one should not read in the Targum שתי in place of שהי, as the Targum of משתאה, [as evidently some versions of the Targum read], for the word משתאה certainly does not mean drinking, for א has no place in the Hebrew words which mean drinking root (שתה).

משתאה לה – means he was wondering about her, just as the ל has the meaning "about" in "Say of me (לי), he is my brother" (Bereshit 20:13), and "And the men of the place asked about his wife" (Bereshit 26:7).

והאיש משתאה לה מחריש – ¹ממצמץ ומביט בה.

1. ממצמץ ומביט בה. וכ״ה בב״ר ופי׳ המ״כ ממצמץ מצמצם עיניו להביט בה היטב. ויהיה לדעתו מצמץ כמו צמצם בהיפוך האותיות. ואולי צ״ל ממציץ. ובכ״י פלארענץ המלה נמחקת.

והאיש – מעתה הכתוב קראו איש על כל דבר, לפי שהיה נוהג עצמו בפרישות ובהצנע, כדרך רבו, עד שאמר עבד אברהם אנכי (פסוק לד), ומכאן ואילך קראו עבד כבתחלה, מכאן שאין אדם נענש בכינוי שם לחבירו, אם הוא הודיע בעצמו הכינוי. משתאה לה. רבותינו פירשו לשון שהות, ולא נראה בחבורי זה להמיר המלה אות באות ולדורשו כעניין הפשט, ורחש לבי להזכיר תיבת משתאה על אופן בהלה ומחשבה שהיה ממצמין ומצמצם שתייתו מחשב ומביט לה ומתבהל, ודומה לו אשתומם (כחדא שעה) [כשעה חדא] (דניאל ד טז), ויסוד התיבה שאה לבד, והתי״ו המתכוונת הרי היא תכשיט, כגון ט׳ שבתיבת נצטדק, וכן ת׳ שבתיבת ויתהלך, ודומה לו שאו ערים (ישעיה ו׳ יא), ושאיה יכת שער (שם כד יב), כולם לשון צמצום וחסרון, ואין להחבירו בלשון שאון, שאין לו מעמד בלא נו״ן, ועוד שאין שאון בלי קול, שנא׳ קול שאון מעיר (ישעיה סו ו), וכאן כתיב מחריש לדעת מחשבותיה מתוך מעשיה, אם היא מרחמת על הבריות והגונה לבן אדוניו יודע אני שהצליח ה׳ דרכי, ואם לא – לא הצליח דרכי בקפיצת הארץ, ואינו מעשה נס, אלא מרוצה בעלמא היתה:

והאיש משתאה – מלשון: תשאה שממה (ישעיהו ו׳:י״א), והתי״ו כמו תי״ו בישתבח מן שבח, וישתמר חוקות עמרי (מיכה ו׳:ט״ז) מלשון: שמר.

כלומר: משתומם ומחשב על שאמרה לו זאת הנערה גם לגמליך אשאב (בראשית כ״ד:י״ט), הבין שזימן לו הקב״ה מה שביקש.

והמפרש לשון שתייה אי איפשר, מפני שהאלף שבו לא תהיה בלשון שתייה. ועוד שלא אמרה לו רבקה להשקות את גמליו עד לאחר שתייתו, ואז התחיל להיות מחשב ותוהא.

Mishta'eh: is from [the root, sh-'-h,] the same root as that of tishsha'eh in the phrase (Is. 6:11), "lies waste (tishsha'eh) as desolation.⁠" The tav is [not part of the root, but the metathesized hitpael prefix,] like in the word yishtabbah,⁠¹ from the root sh-b-h, and (Mi. 6:16), "The laws of Omri are kept (veyishtammer),⁠" from the root sh-m-r.⁠²

The word mishta'eh means that he was amazed and he wondered about the fact that this maiden said (vs. 19), "I will draw for your camels, also.⁠" He understood that God had provided that which he sought.

He who explains that mishta'eh is related to drinking [shetiyyah; from the root sh-t-h] offers an untenable explanation,⁠³ for the 'alef in the word would not be there if the word were related to drinking. Furthermore, Rebekah did not offer to provide drink for his camels until he had finished drinking; only then did he start to [be mishta'eh; i.e. to] think and wonder.⁠⁴

1. Yishtabbah does not appear in biblical Hebrew. A similar form, lehishtabbeah, does appear (Ps. 106:47). However, the word, yishtabbah, is a very common rabbinic Hebrew word, appearing in the liturgy numerous times, and, as such, would easily come to the mind of a rabbinic Jew like Rashbam to illustrate a grammatical point.

2. Rashbam's grammatical explanation is virtually identical to that of Rashi.

3. Rashbam, Rashi and Ibn Ezra all argue against seeing mishta'eh as related to the verb sh-t-h. This rejected interpretation can be found today only in the Syriac and Samaritan versions, with which these commentators were presumably not acquainted. It seems likely, though, that they had before them a recension of Onq., which read shate, instead of shahe. See the introduction to Ibn Ezra’s Sefer ha-yesod, where the metargem 'aramit (i.e. Onq.) is attacked for such an interpretation. See also Krinski, in his Qarne 'Or, ad loc., and Kasher, ad loc., who attest to such a version of Onq.

4. Rashbam adds a contextual argument to the grammatical proofs of Ibn Ezra and Rashi. Since it says in vs. 19 that the servant had already drunk his full, it is not possible to interpret that the servant was drinking at this point, in vs. 21.

והאיש משתאה – כמו: משתומם, מגזרת: שאו ערים (ישעיהו ו׳:י״א), גם: תשאה שממה (ישעיהו ו׳:י״א).

וטעם לה – כמו: בשבילה, וכמו:⁠^א אשתומם כשעה חדה^ב (דניאל ד׳:ט״ז). והתי״ו מבנין התפעל כמו: נתראה פנים (מלכים ב י״ד:ח׳), ולא יכון היותו מן שתה. [וטעמו: המתן.]⁠^ג

א. בכ״י פריס 177 נוסף כאן: משתאה.

ב. בכ״י פריס 177: חדא.

ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.

AND THE MAN LOOKED STEADFASTLY ON HER. Mishta'eh (looked steadfastly) means the same as mishtomem ¹ (astonished, awe-struck). It comes from the same root as sha'u and tisha'eh (waste) in Until cities be waste (sha'u) (Is. 6:11),⁠² and And the land become utterly waste (tisha'eh shemamah) (Is. 6:11).

The meaning of lah (on her) is because of her.⁠³ Then Daniel…was appalled (eshtomam) for a while (Dan. 4:16) is similar.⁠⁴ The tav of mishta'eh is not part of the root of the word but is the sign of the hitpa'el conjugation. It is like the tav of nitra'eh ⁵ in let us look (nitra'eh) one another in the face (II Kings 14:8). Mishta'eh definitely does not come from the root shin, tav, heh (drink).⁠⁶

1. Both mishta'eh and mishtomem come from roots meaning wasted and themselves mean astonished, perplexed or awe-struck.

2. Mishta'eh tisha'eh and sha'u come from the root shin, alef, heh.

3. The word lah usually means to her. However, it cannot be so translated in our verse. The servant was not astonished to her; he was astonished because of her.

4. Daniel was perplexed or astonished. In this verse, too, a word (eshtomem) from a root meaning waste (shin, mem, mem) is used to describe one who is awe-struck or astonished. See note 31.

5. The root of nitra'eh is resh, alef, heh. The tav of nitra'eh is the tav of the hitpa'el.

6. Some versions of Onkelos read, and the man was drinking. See Krinsky. According to this interpretation the man acted as if he was drinking, but he was really looking at Rebekah (Cherez).

והאיש משתאה לה – היה תמיה לה שראה אותה עושה בזריזות והיה מחריש לה עדין שלא לשאול אותה בת מי היא עד אשר יכלו הגמלים לשתות.

ההצליח – אם היא בת טובים וממשפחת אברהם אם לא.

והאיש משתאה לה, he was amazed at her, i.e. at the speed with which she went about her work. However, he still kept silent, not wanting to ask her who she was until she would have completed providing the camels with water.

ההצליח, if she were also a member of a good family, and one related to Avraham.

והאיש משתאה – המתרגם פירש אותו {כלשון} התפעל¹ מן שהה², {ו}הטעם קבל השקאתה לו ולגמליו בלי התנגדות, וכעין זה פירש ר׳ סעדיה ז״ל ב{תרגומו} הפשוט³. שוב אמר בפירושו הארוך שהקרוב בפירוש {של} משתאה ׳מתפרס׳⁴ (=מסתכל), וחשב לטועה מי שאמר ׳מסתסקי׳⁵ (=קיבל השקאה), ואם כן או חזר ממה שפירש ב{תרגומו} הפשוט או טעו המעתיקים ממנו.

1. נט. במקור ׳אפתעאל׳. בערבית כידוע בנין ה׳ הוא בנין ׳תפעל׳ דוגמת בנין ׳התפעל׳ בעברית. אמנם בשרשים המתחילים באותיות זסצ״ש ובכללם שורש ׳שהה׳ יש בעברית במקום בנין ׳התפעל׳ בנין ׳הפתעל׳ (וחבריו ׳הפדעל׳ או ׳הפסעל׳) דוגמת בנין ח׳ בערבית הוא בנין ׳אפתעאל׳. [הערות נהור שרגא]

2. ס. נ״ל שיש כאן טעות המעתיק, וצ״ל ׳שתה׳, וראה הערה הבאה.

3. סא. יצויין שהר״י קאפח בפירושי רס״ג שבמהדורתו העתיק לשון רבנו בשינוי. לדעתו רס״ג לא תירגמו בתפסיר הפשוט מלשון שהייה אלא מלשון שתיה ור״ל שקיבל ההשקאה ממנה. ועי׳ להמהדיר בהערות נהור שרגא שהביא שאכן תירגום ׳מסתסק׳ (בערבית) שהביא רבנו בסמוך מפירוש הארוך לרס״ג הוא לשון שתיה, וכמבואר בדברי רבנו זהו פירוש רס״ג שבתפסיר הפשוט, וכן תירגם במהד׳ צוקר (עמ׳ 417 ושם הערה 273*). ובאמת לשון רבנו מורה שהוא מלשון שתיה במה שכתב אח״כ בביאורו ׳מקבל השקאתה׳, ולכן שיערתי שיש כאן ט״ס מידי המעתיק, ובמקום ׳שהה׳ צ״ל ׳שתה׳.
ומכל מקום חשב המהדיר שדעת רבנו לתרגם ׳מסתסק׳ מלשון שהיה והמתנה (כמו שאכן ביארו המדקדקים החל מר״י ן׳ קורייש ב׳רסאלה׳, מהד׳ בקר, עמ׳ 220). נראה שדחקו לפרש כן מה שהביא רבנו מתרגום אונקלוס והשווהו לתרגום רס״ג, והלא אונקלוס תרגם ׳שהי׳ מלשון שהיה [וכפי שהעמיד רש״י הגירסה בתרגום]. ואמנם יש גורסים בת״א ׳שתי׳ במקום ׳שהי׳ המופיע לפנינו, וא״כ יתכן מאד שכך היתה גירסת רבנו, ולפי זה בין אונקלוס ובין רס״ג בתפסיר הפשוט פירשוהו לשון שתיה, ובטעות הועתק כאן ׳שהה׳ במקום ׳שתה׳.
וראה במהד׳ צוקר בהערה (עמ׳ 417 ושם הערה 173*) דיש גורסים בתפסיר רס״ג לשון המורה על התבוננות. ועוד כתב המהדיר שמדברי רש״י ורבנו שלא העתיקו מתרגום אונקלוס אלא ׳שהה׳ משמע שלא גרסו בו ׳שהי ומסתכל׳ כמו שלפנינו, שבגירסא דידן יש לכאורה הרכב ב׳ הפירושים המובאים ברס״ג כאחת (וכעי״ז כתב הרמב״ן בדעת המתרגם בפר׳ בשלח טז:יד והובא שם בהערות, וראה ספר ׳חקר ועיון׳ להר״ק כהנא ח״א עמ׳ קו-קז). ובספר פרשגן כאן האריך בגירסת אונקלוס ע״ש.

4. סב. וכעין זה גם בתרגום הערבי (דפוס ביירות 1934), ואותו התרגום נסמך על התרגומים הערביים אשר בין התרגומים polyglot דפוס פאריס (1645) ודפוס לונדון (1657) על יסוד כתבי ידות של תפסיר רס״ג. השוה חיבורו של צ׳ מלטר על רס״ג (באנגלית, עמ׳ 308–309). [הערות נהור שרגא]

5. סג. כך במקור, והמהדיר תיקן: ׳מסתסק׳, ואמנם אין צורך בתיקונו כאשר הראה פרופ׳ נחם אילן במאמרו ב׳פעמים׳ (תשע״ט, עמ׳ 180) עפ״ד פרופ׳ בלאו בספרו ׳הדקדוק הערבית היהודית׳ (עמ׳ 93) ע״ש.

משתאה לה – עליה,⁠¹ כמו כעת יאמר ליעקב ולישראל וגו׳ (במדבר כ״ג:כ״ג).

1. שאוב מרש״י.

משתאה לה, although literally "at her,⁠" the word לה here is to be understood as if the Torah had written: עליה, "about her.⁠" We find a similar formulation in Numbers 23,23: כעת יאמר ליעקב ולישראל, "at that time it is reported about Israel, etc.⁠"

והאיש משתאה – בגימ׳ שותה מים וצופה אליה. שהיה רואה צניעות שבה.

והאי״ש משתא״ה ל״ה – בגימט׳ שות״ה ממי״ם וצפ״ה אל״י׳ שראה צניעות שלה ומתמה עליה.

משתאה לה – משתומם בעבורה.

מחריש – רוצה לומר שהיה שותק ולא היה מדבר לה דבר, לראות אם תתעורר מעצמה לשאוב לכל גמליו.

והנה היה העבד משתומם בעבורה, שלא רצה לדַבֵּר לה מאומה, לדעת אם תעשה מעצמה זה הענין שרצה לבחון בו הנערה הראויה ליצחק.

והאיש משתאה לה מחריש כו׳ – כיון שראה תחלת דבריו מתקיימים השתומם כשעה מחריש לדעת ההצליח ה׳ דרכו בהסכמת שאר התנאים יש לדעת אם היא מזרע כשר ומשפחה הגונה אשר הוא עקר הכל.

על שראה דברו קרוב להצליח. שאמרה לו שתה וגם לגמליך אשאב כמו שבקש בתפלתו:

ואנקלוס תרגם לשון שהייה והאל״ף במקום ה״א כי אותיות אהו״י מתחלפים:

שאין אל״ף נופלת בלשון שתייה. לא הבינותי כונת הרב בזה שאף אם היתה האל״ף נופלת בלשון שתייה אין המלה הזאת משום בנין מבנייני הפעלים כי אם היתה מבנין התפעל אי אפשר מבלתי תי״ו בתוכה להורות על תי״ו הבנין ומבנין אחר אי אפשר להיות בצור׳ הזאת ועוד מאי שאין אל״ף נופלת ולמה לא יהיה האל״ף תמורת היו״ד של שהייה שהוא תמורת הה״א למ״ד הפועל או למה לא יהיה האל״ף תמורת הה״א למ״ד הפועל והה״א של משתא׳ נוספת כה״א משתחוה והרי הוא עצמו כתב ואנקלוס תרגם ל׳ שהייה שפי׳ שיהיה האל״ף במקום ה״א עי״ן הפועל:

ואליעזר היה משתאה לה מחריש לדעת וגומר ר״ל שהיה נבהל מחריצותה ודעתה ונדיבותה והיה מחריש שלא אמר לה כלום לדעת ההצליח ה׳ דרכו אם לא ויהיה זה אם תשאב לכל הגמלים כאשר היתה הבחינה וגם היא אמרה.

משתאה – משתומם על רוב הזריזות לעשות חסד.

מחריש – ולא אמר לה ׳אל תטרחי כל כך׳ כמו שהיה ראוי בחק המוסר.

לדעת – להכיר מתוך אופן חסדיה וזריזותה.

ההצליח ה׳ דרכו – אם יהיה על צד הטוב והחסד הגמור.

אם לא – ושיהיה כל זה לתקוות איזה שכר.

משתאה, equivalent to משתומם, “being amazed.” He was amazed at the keenness with which she performed all these procedures.

מחריש, he did not tell her not to go to all this trouble, something that ordinary good manners would have required him to do.

ההצליח ה' דרכו, if everything would turn out completely as hoped for.

אם לא, or if Rivkah’s entire behaviour had been motivated by her desire to receive some material reward.

וישתמר חקות עמרי. רוצה לומר ששמר חקות לעשות לעבודה זרה כמו שעשה עמרי אבי אחאב (מיכה ו, טז):

ואין לתרגם שתי. פירוש והתי״ו התפעל חסירה, ותמצא במקרא חסירה תי״ו התפעל ונבלעה בדגש. אף על גב שאין כאן דגש, הרבה מלות דרכם לבא בחסרון דגש הראוי להם. ותימה לי למה לא פירש רש״י שהא׳ במקום התי״ו הכפולה, כי ראוי להיות שתים – אחת תי״ו התפעל ואחת תי״ו השורש ויבא הא׳ במקומה, וכן מצינו ״אשר בזאו נהרות״ (ראו ישעיהו יח, ב) באה האל״ף במקום חסרות אות הכפל:

מִשְתָאֵה: האל״ף בצירי, ¹מכלול דף ק״ס. [מִשְׁתָּאֵה].

לָדַ֗עַת: בס״ס ברביע, לא בפזר גדול.⁠^א [לָדַ֗עַת].

1. מכלול: קיז ע״ב.

א. תחת ׳בפזר גדול׳ צריך להיות ׳בזקף גדול׳. [הערת נורצי באה בעקבות א״ת, שכתב: ׳בס״ס ברביע׳, ובא להוציא מדפוסי ונציה ש״ד וש״ז שבהם נדפס זקף גדול].

שאין אלף נופלת בלשון שתייה. רצונו לומר למה לי האל״ף. בשלמא לפירוש התרגום שפי׳ לשון שהייה, השורש הוא שהי או שהה ותבא האל״ף תחת היו״ד למ״ד הפעל או תחת ה״א למ״ד הפעל. אבל אם הוא לשון שתייה שהשורש שלו הוא שתה, הא כל שלשה אותיות שרשיות הן מפורשות במלת משתאה ודו״ק:

Because the verb "drink" does not take an א. Rashi is saying: [If it means "drinking"] why is there an א? It is plausible according to Onkelos, who said it means שהייה (waiting), for the verb root is שהי or שהה. Thus, the א replaces the third letter of the root, which is י or ה. But if it means שתייה (drinking) whose root is שתה, then all three letters of the root are found in משתאה. [Why is there an א?].

והאיש משתאה לה מחריש – פי׳ להיות שראה הצלחת דרכו ויותר ממה שאמר בתנאו אמרה הצדקת היתה נפשו מקשקשת לומר אליה מה שאמר בסמוך כי כבר נשלם תנאי שאמר ואמרה וגם לגמליך אשאב (כ״ד מ״ד) הנה היא אמרה וגם וגו׳ וקיימה דבריה דכתיב (שם כ׳) ותשאב לכל גמליו ולא היה צריך להמתין עד שיכלו הגמלים לשתות שלא היה זה מהתנאי והיה משתיק עצמו מדבר עד שידע מה שאמרה להשקות גמליו עד שיכלו לשתות, והגם שאין דבר זה מהתנאי לצד דבריה נולד לו בה ספק שמא היא מהאומרים הרבה ועושים מעט עד שראה שכילו הגמלים וגו׳ תכף נתן הצמידים וגו׳.

והאיש משתאה לה מחריש, And the man was amazed at her, remaining silent, etc. The Torah explains here that though Eliezer had no longer any reason to await Rebeccah's completing her task of watering the camels seeing she had already done much more than he had stipulated in his prayer, he kept his peace. One of the reasons he waited before enquiring from her about who she was may have been that he wanted to test whether she would indeed complete the onerous task of drawing water for all the ten camels as she had promised to do, or if she would tire in the process and carry out less than she had promised. As soon as she completed watering all the camels he gave her the jewelry intended for Isaac's bride.

והאיש משתאה לה – כשראה העבד את כל אשר היא עושה מדעת עצמה היה עומד בשאיית המחשבות, מרוב תמהון ותקות הלב. וכמו שפירש רש״י ז״ל ״משתאה לשון שאיה כמו ׳אם שאו ערים... תשאה שממה׳¹ משתומם ומתבהל על שראה דברו קרוב להצליח. אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לא... וכשם שאתה מוצא לשון ׳משומם׳ באדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות, כמו ״על יומו נשמו אחרונים״,⁠² ״אשתומם כשעה חדה״³ כך תפרש לשון ״שאיה״ באדם בהול ובעל מחשבות... ומשתאה לה׳ משתומם אליה כמו ׳אמרי לי אחי הוא׳⁴ [עכ״ל רש״י].

ואונקלוס תרגם וגברא שהי ובה מסתכל. תרגם לשון שהייה ששוהא ועומד במקום אחד לראות ההצליח י״י דרכו. ואולי גם דעת אונקלוס ז״ל שהוא על תמהון הלב ושהיה, מסתכל בלי הפסק על דבר, היא עצמה שאיית המחשבה.

{והשאייה היתה בראותו זריזותה לעשות מה שהבטיחה, ולא האמין מתחלה שכה יעשה י״י לו להראותו בברור שהוא שמע תפלתו ועושה לו יותר ממה שכיון לבו בשאלתו. וכמו שבארנו למעלה שהיה די באמרה ״שתה וגם לגמליך אשאב״ בדרך כבוד ותשמע מה ידבר הוא, לא שתהיה נחפזת ומתאמצת למלאות מיד הבטחתה}.

מחריש – עתה יגיד הכתוב כי הנערה עשתה כל המעשים הללו שהן נדיבות גדולה. והעבד היה מסתכל ולא דבר אליה דבר, אבל החריש לה, ומדרך מקבל הטובה ואדיבות כזאת שיבקש בדרך מוסר מן העושה, שאל יטריח עצמו יותר מדאי. כי גם הוא ואנשיו יכולים לשאוב ולתת לפני גמליהם. גם למה מצאנו חן בעיניך להטיב עמנו כזאת? או מי יתן ונוכל לשלם לך גמולך וכיוצא בזה. ועבד אברהם החריש והניחה לעשות כחפצה עד שגמרה מעשיה ושתו גמליו כולם, לא שהיה חסר כבוד ומוסר אבל התאמץ לעשות כן נגד המנהג, לדעת ההצליח י״י דרכו אם לא. ואם היה מדבר אליה בדרך כבוד היתה מתאמצת לעשות, שכן דרך פועל טוב כשרואה שהמקבל שמח ונחשב בעיניו לדבר גדול, יתאמץ לעשות כהנה וכהנה. וכל שכן אם היה מבטיחה על תשלום גמול. ולא חפץ האיש בזה כי רצה לדעת בברור ולעמוד על הדבר ההצליח י״י דרכו אם לא. על כן החריש לראות אם בכל זאת תעשה בזריזות גדול מה שהבטיחה לעשות, וְיִוָּדַע לו מזה כי מאת י״י היא שהזמין לו הנערה הזאת לבן אדוניו.

ההצליח י״י דרכו – כל לשון ״הצלחה״ על הרואה טוב במעשיו מבלי שהשכיל והתבונן על הדבר איך יעשה. כמו ״וכל אשר הוא עושה י״י מצליח בידו״⁵ גם אם לא נתן לבו על הדבר. ובזה נבדל לשון ״הצלחה״ מלשון ״השכלה״, שהוא ג״כ על ההצלחה כמו ״למען תשכילו את כל אשר תעשון״,⁠⁶ ״כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל״,⁠⁷ ״רצון מלך לעבד משכיל״,⁠⁸ ודומיהן שבארנום בספר ״מעין גנים״ שֶׁכָל ״הַשְׂכָּלָה״ על המצאה שימציא האדם איך יעשה מעשיו, וי״י יצליחהו שיגיע לו הטובה כפי שחשב בשכלו. ולכן כאן באומר ״הקרה נא לפני היום״, ולא השכיל על הדבר, אמר ״ההצליח י״י דרכו אם לא״.

1. ישעיה ו, יא.

2. איוב יח, כ.

3. דניאל ד, טז.

4. בראשית כ, יג.

5. שם לט, ג.

6. דברים כט, ח.

7. יהושע א, ח.

8. משלי יד, לה.

מחריש – המחריש, אפשר שנראה בפניו מה בלבו, כגון זה שעמד משתומם. אבל דומם לא נכר בו שנוי דעת, והוא כאבן דומם, וזהו שאמר דום לה׳ וגו׳ (תהלים ל״ז:ז׳), אל יהי נראה בך מראה זעף ותלונה, וכן וידום אהרן (ויקרא י׳:ג׳).

והאיש משתאה לה – משתומם עליה, ותמה על שראה דברו קרוב להצליח, אבל לא ידע עדיין אם ממשפחת אברהם היא אם לאו, ועכ״ז תמה כי היה במעשה זה דבר זרות כמו שאמרנו לעיל:

מחריש לדעת ההצליח – בעוד שרבקה היתה מתעסקת בשאיבת המים היה אליעזר מחריש כלומר שלא הזכיר לה דבר מהשקאת הגמלים, והיה חושב על התנאים שזכר למעלה, לדעת ע״י מעשה רבקה אם נתקיימו כלם, ואם הצליח ה׳ דרכו אם לא:

מחריש – כי אחרי שהעבד לא אמר בתחלת הענין הנערה אשר תשקה לגמלים, כ״א אשר תאמר אשקה, א״כ לא היה ראוי לו להטריחה עד שתשקה כל הגמלים, כי גם באמרה נשלם מבוקשו, לכן אמר הכתוב שבהיותו משתומם ומתבהל על המראה היה סבה שהחריש לה ולא מנעה מטרחת השקאת הגמלים (רע״ס).

משתאה – משתומם, עיין רש״י.

מחריש לדעת – אבל היה מחריש ולא היה ממהר להודות לה׳ עד שיוודע לו בבירור ההצליח דרכו אם לא, כלומר אם היא ממשפחת אברהם (איגל).

מחריש – יש בכללה השתיקה וההמתנה ומלת לדעת אין ענינה (כתרגום רמבמ״ן) כדי לדעת, כי ממעשיה לא יוודע לו כלום יותר ממה שנודע לו ממה שאמרה לו גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות, ומה שנשאר לו לדעת הוא אם היא ממשפחת אברהם וזה לא נודע לו בשתיקתו אלא כשאמר לה בת מי את.

ההצליח ה׳ דרכו אם לא – אף אם היה יכול לקחת גם מבנות העיר אפ׳ שלא ממשפחת אברהם (ע׳ למעלה ד׳) מ״מ יודע היה שיותר חביב לאברהם שתהיה ממשפחתו.

was astonished (mishta’eh). [A Hebrew synonym is] mishtomem; see Rashi [who points out that the root of mishta’eh is sha’ah (“to devastate”), with the tav of the hitpa’el prefix intruding between the first two letters of the root].

but kept silent, waiting to know (maḥarish lada’at) [the “but” is added in translation]. However, he kept silent and did not hasten to thank God until it was known to him for sure whether or not He had made his undertaking prosper, that is, whether or not she was from Abraham’s family (Igel).

kept silent (maḥarish). The Hebrew denotes both silence and waiting. The word la-da’at (“to know”) is not to be understood here in the sense of “in order to know” (as Mendelssohn translates), because from her actions he could divine nothing more than he already knew from what she had said, “I will draw for your camels also, until they have finished drinking.” What remained for him to know was whether she was from Abraham’s family; this could not become known to him through silence, but only by his asking her, “Whose daughter are you?” [v. 23].

whether the Lord had made his undertaking prosper. Even if he could have taken one of the daughters of the city if she were not from Abraham’s family (see above at v. 4), he nevertheless knew that Abraham would prefer her to be from his family.

משתאה נגזר משורש ״שאה״, שהוראתו הבסיסית: חוסר חיים ושממה. בהרחבה, הוא מציין אי⁠־בהירות השכל, השתוממות. ״השתאה ל⁠־״: הביט בתמהון, פער פה בתדהמה.

ההיענות לתפילתו של אליעזר עלתה על כל ציפיותיו. הוא ביקש כל הזמן לדבר, אך עצר עצמו ונשאר בשתיקתו, כדי לשמוע בסופו של דבר, האם הנערה שדמתה כל כך לתיאור שנתן, תעמוד גם בתנאי אברהם לגבי ייחוסה.

״מִשְׁתָּאֵה״ אינו פועל אלא שם עצם בצורת נסמך: הוא היה במצב של השתאות כלפיה; הוא עמד משתאה והולך כל הזמן.

הצליח נגזר משורש ״צלח״, הקרוב ל״שלח״: להניע דבר לקראת מטרה. האות צד״י מוסיפה את ענין ההתגברות על מכשולים. מכאן ש״צלח״ פירושו: להגיע למטרה תוך התגברות על כל מכשול העומד בדרך. כך גם נאמר על התקדמות אש ששום דבר אינו יכול לעצור בעדה: ״פֶּן⁠־יִצְלַח כָּאֵשׁ בֵּית יוֹסֵף״ (עמוס ה, ו). ״הצליח״: הביא דבר אל מטרתו, למרות המכשולים העומדים בדרך.

קרוב לזה, אולי, גם ״סלח״: ראוי לו לחוטא שיושם מעצור בהתקדמותו בדרך חייו. מתן אפשרות לחוטא להתחיל מחדש בדרך התקדמותו, ולהתקדם שוב לקראת עתיד חדש, זהו ״לסלוח״.

והאיש משתאה לה – שעדיין עלה בלבו שיוכל להיות שהיא עושה זאת בעבור שתבקש ממנו מתן או אגורת כסף עבור טרחה, ובזה אין ראיה מזה שהיא נדיבה ובעלת חסד, שבהפך יהיה זה אות שהיא שפלה ובזויה, ולכן החריש לדעת ההצליח ה׳ דרכו, שזה יראה בסוף מעשיה.

{Since she passed the test, why was Eliezer still ‘wondering’?}

THE MAN WAS AMAZED AT HER. He yet thought that perhaps she was doing it with the intention of then asking him for a gift or money in return for her efforts — in which case, instead of proving that she was generous and kindly, it would prove the contrary; it would mean that she was lowly and contemptible. Accordingly, he was silently wondering whether the Lord had made his mission successful or not, something that he would only discover at the completion of her action.

והאיש משתאה לה: מלשון ״והארץ תשאה שממה״ (ישעיהו ו,יא)¹, ומשמעו מלשון תמהון², שהיה משתומם ומביט עליה בעין פקיחה. והיה ראוי לכתוב ׳משתאה עליה׳³, וכבר הרגישו חז״ל בירושלמי ר״ה (פ״א ה״ח) ואמרו שהכתוב מדבר בכל לשון⁴. וראיתי כי לזה⁵ כיוון בתרגום אונקלוס ״שהי בה״, שהוא כמו תרגום יונתן בישעיה (כט,ט) על ״התמהמהו ותמהו״ – ״אתרפו ושהו״⁶.

מחריש: היה לו לדבר עמה כדי להכיר את שכלה, אבל היה מחריש כדי ״לדעת ההצליח וגו׳״, כי בשעת דיבור אי אפשר להתבונן על כל תנועה כמו בהיותו מחריש, וגם היא לא תוכל לעשות בזריזות כל כך אם תהא זקוקה לענות⁷.

1. כך ברש״י.

2. וברש״י: משתומם ומתבהל.

3. רש״י מפרש: ״משתאה לה״ – משתומם עליה, כמו ״אמרי לי אחי הוא״ (לעיל כ,יג), וכמו ״וישאלו אנשי המקום לאשתו״ (להלן כו,ז).

4. א״ר יצחק, דברה תורה בכל לשון, שנאמר ״והאיש משתאה לה״. ועיי״ש בקרבן העדה שפירש (כרבינו) שהו״ל לכתוב ׳עליה׳. אך בפני משה פירש שהו״ל לכתוב ׳משתומם׳ ולא ״משתאה״. וז״ל הרשב״א, בשו״ת, חלק א׳ תשובה תקכ״ג, על מאמר חז״ל זה שבירושלמי, וז״ל: שבכל מקום אותו לשון מלשון ׳שואה׳, ״ושאיה יוכת שער״ (ישעיה כד,יב), ועכשיו דברה תורה באותו לשון בענין עכוב והמתנה, כתרגומו ״וגברא שהי בה״ – מסתכל...

5. לפירוש זה של לשון תמהון.

6. כלומר, יונתן תרגם ״תמהו״ = ״שהו״, א״כ גם כוונת אונקלוס כאן שתרגם ״שהי״ היא מלשון תמיהה. יש לציין שרש״י הבין באונקלוס (לא כרבינו), ש״שהי״ מלשון שהיה, שהיית זמן, שהאיש המתין ועמד במקומו. (ועיין ברשב״א הובא בהערה 117).

7. ועיין בספורנו, מלבי״ם ו׳הכתב והקבלה׳ כיוונים נוספים.

משתאה. נראה נכון כדעת רש״י לשון שאיה, רק אינו רחוק ג״כ פתרונו של אונקלוס שתרגם לשון שהיה, כי שניהם אחד, כי המתפלא והמשתומם על דבר, מפסיק כל תנועותיו ושוהה לראות איך יפול דבר מרוב זרותו — אמנם אין דעתי נוחה בדברי רש״י ז״ל, שטעם השאיה או השממה בעבור שאינו יודע אם ממשפחת אברהם אם לאו, אבל טעם השתוממותו, כי היה רואה עין בעין כל פרטי בקשתו הולכים ומתאמתים בדקדוק נפלא, והיה משתאה ומשתומם על הדבר כאדם שרואה דברים היוצאים חוץ מהמרוץ הטבעי.

משתאה – הראשונים ורבים מן הפרשנים החדשים גוזרים ביטוי זה מלשון שאה, כלומר תמה ונדהם, בדיוק כמו משתומם מלשון שמם; ברם, משמעות זו לא נראית לנו בהקשר זה. יותר נראה לנו ביאורם של התרגומים, דהיינו שאה כמו שהה = להמתין, ובוודאי שתרגומו של אונקלוס — שהי בה מסתכל, כלומר האיש השתהה שם תוך כדי התבוננות בה, מטיב למסור את המשמעות הנכונה. שכן, הולם היה שלא יניח העבד לנערה לשאוב מים בשביל כל גמליו מבלי לעזור לה. והנה הוא מתבונן בה חרש, כי הוא מבקש להכיר בטוב לבה, אם אמנם ה׳ הצליח דרכו. כל הכתוב כולו בא לתאר מצב מסויים, ומשום כך הוא בא בהווה.⁠¹

1. וייתכן שצודק גזניוס במילונו, שגוזר צורה זו, כצורה מרוככת, מן השורש שעה = להביט, ובבנין התפעל השתעה = להסתכל מסביב; השווה ישעיהו מ״א:י׳,כ״ג.

והאיש משתאה – א״ר יצחק, דברה תורה בכל לשון, שנאמר והאיש משתאה לה¹ (ירושלמי ר״ה פ״א ה״ח)

1. כלומר, לפעמים תמצא שהתורה תשתמש בשמות נרדפים שיש למלה זו כונה על לשון אחר שבמקרא, ואפילו הכי דברה בלשון הזה, וכמו כאן והאיש משתאה לה, והוא מלשון שאיה כמו והאדמה תשאה שממה (ישעיהו ו׳), וא״כ פירוש משתאה משתומם הוא, והוא ג״כ לשון מקרא שמו שמים, והי׳ לו לכתוב גם כאן והאיש משתומם וכמו ואשתומם על המראה (דניאל ח׳), אלא שדברה תורה בכל לשון, שהכונה אחת היא, וכן בלשון המשנה נמצא כן בפ״י דתרומות כל גרב, שפירושו כל חבית, והול״ל כל חבית, אלא שכך דרך הלשונות. –
גם אפשר לפרש כונת הדרשא דברה התורה בכל לשון ע״פ מ״ד במ״ר כאן, והאיש משתאה לה ממצמץ [או מוצץ] ומביט בה ההצליחו ה׳, ועמלו המפרשים לפרש הלשון ממצמץ או מוצץ, ויש שפירשו שמשתאה הוא מלשון שתיה, והיינו שעשה עצמו כאלו שותה או שתה ומצץ מעט מעט כדי שבין כה יוכל להתבונן לה, ולא הי׳ רוצה כלל לשתות, ולפי״ז יהי׳ ערך הלשון משתאה כמו מתעשר, מתרושש, מתחכם, וכדומה, והיינו שעשה עצמו כאלו שותה. ויתכן שאל פי׳ זה כוון הירושלמי שהוציאה התורה לשון שתיה בכל לשון אף שאינו רגיל. גם אפשר לפרש כונת הלשון ממצמץ ומביט בה דמורה על קול השריקה שמשמיע האיש המשתאה על דבר ע״י מציצת השפתים, ואין להאריך עוד.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון