(הקדמה)
חוקים שמטרתם קדושת החיים
(פרקים י״ח–כ׳)
הערות מוקדמות
קובץ חוקים זה מתאחד לחטיבה אחת על-ידי ההזדהות שבין הרבה חוקים בפרקים יח-יט, מצד אחד, ובין חוקים שבפרק כ. מצד שני. מה שמתמיה ביותר הוא העובדה, שחוקי האישות והעריות ניתנים בשני פרקים נפרדים
(ויקרא י״ח וכ׳), ואילו חוקי הקרבנות, שגם הם ניתנים בשני חלקים (פרקים א-ה ופרקים ו׳-ז׳), סודרו בקבוצה אחת. לביאורה של תופעה זו אפשר להביא טעם מכריע, והוא, שבדומה לשני חלקי חוקי-הקרבנות, אשר אחד מהם (
ויקרא ו׳-ז׳) מכיל חוק שניתן בסיני׳,והשני (
ויקרא א׳-ה׳) חוק שניתן באוהל־מועד, אפשר להניח, שגם כאן היתה הכוונה לסידור כזה של חוקי האישות והעריות. בחלק השני (פרק כ׳) יש כמה סימנים הרומזים, שהם ניתנו אחרי הקמת אוהל־מועד. הונח כאן, שהמקדש עומד בתוך עם ישראל
(ויקרא כ׳:ג׳): חוקי המאכלים, שבהכרח יש לדון עליהם כעל חוקים שניתנו באוהל־מועד, נאמרו כאן בלשון שמשמעותה, שהם היו כבר ידועים ברבים
(ויקרא כ׳:כ״ה). ומלבד זה מרמזים, כנראה, הדברים בפרק כ פסוק ב (״ואל בני ישראל תאמר״), שחוקים אלה נמסרו רק אחרי פרסום חוקי הכהנים (פרק כא) והוסדרו קודם להם רק מפני שהם משמשים השלמה לפרקים יח-יט. אך אין לפקפק בזה שפרק כא ניתן רק אחר המילואים של אהרן ובניו לכהנים, כלומר אחרי הקמת אהל-מועד.
לפי זה נהיה מוכרחים לציין את הקובץ הראשון (פרקים י״ח-י״ט), שבו אין שום סימן המרמז על התקופה שלאחר הקמת אוהל-מועד, כחוק מסיני. הוא נחלק לשני מדורות, הראשון, חוק התקדשות בלשון לא־תעשה, המזהיר נמרצות מפני היטמאות הנפש העומדת בניגוד להתקדשות (״טומאת הקדושות״, ראה חלק א עמוד ריב), והשני המדבר על חוקים חיוביים של קדושה של חיי המוסר והחברה. שני חלקים אלה ניתנו בסיני וחוברו חיבור הדוק ולא ייפרדו. רק אחרי גמר חוקי הקדושה שמסיני ניתן פרק כ, שחוקיו צריכים להשלים את הקודמים. פרק כ מכיל לא רק את העונשים על העבירות המפורשות בפרק יח, אלא גם חוקים שאפשר לראות בהם השלמה לפרק יט (השוה כ׳:ו׳,כ״ז ל- י״ט:ד׳; כ׳:ט׳ ל- י״ט:ג׳).
אולם שני הפרקים – י״ח וכ׳ – מוחאים מחאה נמרצת נגד השערותיהם של המבקרים האחרונים, שלפיהן מיזג עורך אחד קטעי חוקים של מחוקקים שונים לפרשה אחת. כך, למשל, יצא לפיהם רוב פרק יז לא מיד המחבר של כמ (=ספר תורת כהנים המקורית), אלא מידו של מחבר ק (= ספר הקדושה). אך מאחר שנמצאים בו כמה רישומים שמעידים על כמ: ״במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה״ (פסוק ג), ״אל פתח אוהל מועד״ (פסוקים ד׳-ה׳, ט׳), להלן הפסוקים ו׳-ז׳ בשלימותם וכמו כן תחילת פרק יז א-ב והסיום של י״ז:ט״ו-ט״ז – הרי וודאי להם שעורך אחד מיזג ק ו-כמ זה בזה, או עיבד מחדש את ק על־פי כמ שלפניו. השערה זו היתה צריכה לשמש ביאור לפרק כא, שאת רובו מיחסים ל-ק, למרות שמוצאים בו תכופות ביטויים מתוך כמ: ״ויאמר... ואמרת אלהם״ (פסוק א), ״אשר יוצק... הבגדים״ (פסוק י), ״כי נזר שמן משחת אלהיו עליו״ (פסוק יב), כל פסוק טז והחלק הראשון של פסוק יז, בחלק השני של פסוק יז ״לדורותם״, בפסוק כא: ״אהרן הכהן״, בפסוק כב ״מקדשי הקדשים ומן הקדשים״, בפסוק כג המלות: ״הפרכת לא יבא ואל״ ולבסוף: פסוק כד כולו. כל ההנחות האלה דבורי סרק הם לכל מי שישים לנגד עיניו את הפרקים יח וכ. שכן אילו היה עוסק פעם עורך בחיבור התורה בדרך זו, מה קל ונוח היה לו יותר מאשר לצרף את הפרקים יח וכ לפרשה אחת? אולם הדבר לא נעשה, משום שמשה רבנו כתב את הדברים תיכף לקבלתו אותם מפי הגבורה מגילות מגילות וחיברם אחר כך יחד לפי התכנית האלוהית, בלי לשנות בהם מאומה, לתורה שלמה
(השוה גטין ס׳.).
על היחס שבין החוקים אחד-אחד בפרק כ מצד זה לבין החוקים בפרקים יח, ויט מצד שני נעיר במקומם.
לא למותר להוכיח, כי כל הפרקים שלפנינו היו לנגד עיני הנביא יחזקאל, עובדה, שלחנם מסרבים המבקרים האחרונים להכיר בה. ההקבלה הבאה מוכיח את אמיתותה:
| יחזקאל | ויקרא |
| ובגלולי מצרים אל תטמאו... בחקי אבותיכם אל תלכו (יחזקאל כ׳:ז׳,י״ח). | כמעשה ארץ מצרים... לא תעשו... ובחקתיהם לא תלכו (ויקרא י״ח:ג׳). |
| את חקותי ואת משפטי... אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (יחזקאל כ׳:י״א,י״ג,כ״א). | את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם (ויקרא י״ח:ה׳). |
| ואל אשה נדה לא יקרב (יחזקאל י״ח:ו׳, כ״ב:י׳, ל״ו:י״ז). | ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב (ויקרא י״ח:י״ט). |
| ואת אשת רעהו1 (לא) טמא (יחזקאל י״ח:ו׳,י״א, ל״ג:כ״ו). | ואל אשת עמיתך... לטמאה בה (ויקרא י״ח:כ׳). |
| את אשת רעהו עשה תועבה (יחזקאל כ״ב:י״א, (יחזקאל י״ח:י״ב-י״ג)). | ולא תעשו מכל התועבות (ויקרא י״ח:כ״ו – כ״ז:כ״ט). |
| ובגלוליהם אל תטמאו (יחזקאל כ׳:י״ח). | ולא תטמאו בהם (ויקרא י״ח:ל׳). |
| ועיניו לא נשא אל גלולי... (יחזקאל י״ח:ו׳,י״ב,ט״ו, ל״ג:כ״ה). | אל תפנו אל האלילים (ויקרא י״ט:ד׳). |
| ולא בא בפי בשר פגול (יחזקאל ד׳:י״ד). | פגול הוא (ויקרא י״ט:ז׳ (ויקרא ז׳:י״ח). |
| עשק עשק גזל גזל (יחזקאל י״ח:י״ח,כ״ב,כ״ט). | לא תעשוק... ולא תגזול (ויקרא י״ט:י״ג). |
| ונתתי מכשול לפניו (יחזקאל ג׳:כ׳). | ולפני... לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד). |
| מעול ישיב ידו משפט אמת וגו׳ (יחזקאל י״ח:ח׳). | לא תעשו עול במשפט... בצדק תשפט (ויקרא י״ט:ט״ו). |
| אנשי רכיל היו בך (יחזקאל כ״ב:ט׳). | לא תלך רכיל בעמך (ויקרא י״ט:ט״ז). |
| עמדתם על חרבכם (יחזקאל ל״ג:כ״ו). | לא תעמד על דם רעך (שם). |
| על הדם תאכלו (יחזקאל ל״ג:כ״ה). | לא תאכלו על הדם (ויקרא י״ט:כ״ו). |
| עני ואביון הונה (יחזקאל י״ח:י״ב). | לא תונו אותו (ויקרא י״ט:ל״ג). |
| הגרים... והיו לכם כאזרח בבני ישראל (יחזקאל מ״ז:כ״ב). | כאזרח מכם יהיה לכם הגר (ויקרא י״ט:ל״ד, במדבר ט״ו:כ״ט). |
| במשורה (יחזקאל ד׳:י״א). | במשורה (ויקרא י״ט:ל״ה). |
| מאזני צדק ואיפת צדק ובת צדק יהי לכם (יחזקאל מ״ה:י׳). | מאזני צדק... איפת צדק והין צדק יהיה לכם (ויקרא י״ט:ל״ו). |
| טמאו את מקדשי (יחזקאל ה׳:י״א; כ״ג:ל״ח). | למען טמא את מקדשי (ויקרא כ׳:ג׳). |
| ונתתי את פני... בשומי את פני בהם (יחזקאל ט״ו:ז׳). | ושמתי אני את פני באיש... ונתתי את פני (ויקרא כ׳:ה׳-ו׳). |
| מות יומת דמיו בו יהיה2 (יחזקאל י״ח:י״ג). | מות יומת... דמיו בו (ויקרא כ׳:ט׳). |
| ושפטתיך משפטי נואפות... (יחזקאל ט״ז:ל״ח, כ״ג:מ״ה). | מות יומת הנאף והנאפת (ויקרא כ׳:י׳). |
| ערות אב גלה בך (יחזקאל כ״ב:י׳). | ערות אביו גלה (ויקרא כ׳:י״א, ויקרא י״ח:ו׳). |
| ואיש את כלתו טמא (יחזקאל כ״ב:י״א). | ואיש אשר ישכב את כלתו... תבל (ויקרא כ׳:י״ב, ויקרא י״ח:ט״ו). |
| זמה עשו בתוכך (יחזקאל כ״ב:ט׳). | ולא תהיה זמה בתוככם (ויקרא כ׳:י״ד). |
| ואיש את אחותו בת אביו ענה (יחזקאל כ״ב:י״א). | ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו (ויקרא כ׳:י״ז, י״ח:ט׳). |
| ורגמו אותך באבן (יחזקאל ט״ז:מ׳, כ״ג:מ״ז). | באבן ירגמו אתם (ויקרא כ׳:כ״ז). |
ברוב הפסוקים המובאים נראה בעליל, שיחזקאל מדבר על חוק התורה כעל חוק שקיימו אותו או שעברו עליו או שהוא רוצה לחזק אותו. הפרשיות הללו היו, אם כן, בזמנו מוכרים וידועים ברבים כחוקים אלוהיים.3
ההתבוננות בנימוקים שהבאנו עד כה משכנעת אותנו, שהפרקים י״ח–כ׳ מהווים חוק אחיד שיצא מאותו המחוקק עצמו, ושההנחה שפרק כ׳ אינו שייך לאותו מחבר של פרק י״ח, היא לא רק מחוסרת כל יסוד, אלא גם רחוקה מאד מלהתקבל על הדעת. בדומה לשני חלקי חוקי הקרבנות (
ויקרא א׳-ז׳), כך גם שני פרקי האישות נחלקו על־ידי אותו המחוקק במחשבה תחילה לשני חלקים. ותופעה זו מביאתנו לידי הכרה, שכל הנימוקים שמסתייעים בהם כדי להוכיח, שמחבר חוקי הקדושה אינו מזדהה עם מחוקק שאר חוקי הכהנים, מדומים הם, ולאור האמת יהיו לאין. הראינו כבר לעיל (עמודים ז׳-ח׳), שבספר הקדושה אנו מוצאים כה תכופות רישומים של כמ, עד שכדי להציל את השערתם בענין המחברים השונים, אנוסים המבקרים להסתייע בהנחה של עורך, שהרשה לעצמו להוציא פסוקים ממקור אחד ולהכניסם למקור אחר. והנה יד המקרה היתה זו, כנראה, שבשביל הפרקים יח וכ לא נמצא עורך-סדרן כזה. אולם, כדי להצדיק הנחות בדויות כאלו מן הראוי היה להביא ראיות משכנעות יותר מאלו שהשתמשו בהן כדי לנמק את הפרדת הפרקים של ק מן כמ.
עוד דילמאן (EL מהד׳ ג, עמ׳ 590 ואילך) העיר, שקנובל ועוד כמה מן המבקרים האחרונים שללו מהפרקים שלפנינו את השתייכותם לכמ, על יסוד השערות שאין להן שחר. ספר זה מכיל, לפי דעתם, בעיקר רק חוקים תיאוקרטיים, וחוקים הנוגעים לחיי מוסר ולחיים חברותיים הם מחוץ לתכניתו. לעומת זאת הננו מעירים על הדברים דלקמן:
א. כבר לעיל בחוקי המאכלים יש כעין מבוא והכנה לספר הקדושה (השווה פרק י״א:מ״ג-מ״ה). ועוד: כבר לעיל בפרק יא דוּבר על שני סוגים של טומאה, היינו על ״טומאת הגויות״, שאפשר לטהר אותה על־ידי טכס הטיהור ושנוסחה בלשון ״טמא ל...״, ועל טומאה בניגוד לקדושה (״טומאות הקדושות״), שהנוסח שלה היא ״טמא ב...״ (ראה חלק א עמ׳ ריב, רלו ורלח). להלן (בביאורנו לפרק כ, פסוק כה) נראה עוד, שחוקי הקדושה נסמכים על חוקי המאכלים שבפרק יא ולא, כפי שסובר דילמאן בספרו הנ״ל (עמ׳ 525, 616), על חוק דומה לזה במקור אחר (״ספר י״).
ב. גם חוק השבת ב
שמות ל״א:י״ב-י״ז שם לו למטרה את קדושת ישראל, כמו החוק המתאים בקובץ החוקים שלפנינו
(ויקרא י״ט:ג׳) ומשתמש בביטוי ״אני ה׳ מקדשכם״,
4 המשמש פסוק חוזר בספר הקדושה:
ויקרא כ״א:ח׳,ט״ו,כ״ג, כ״ב:ט׳,ט״ז,ל״ב. משום כך נאלצים המבקרים האחרונים להניח, שהפסוק הנזכר מתוך ספר שמות שייך בחלקו לספר הקדושה או שהוא הוספה מאוחרת (
PS). אולם כתובים אלה הם בחינת הקדמה ו
שמות ל״ה:א׳-ג׳ נסמכים עליהם, ואלה מצידם נשענים על־ידי
ויקרא כ״ג:א׳-ג׳ (השוה להלן ביאור לפרק כג, פסוק ו).
ה. סגנון ההרצאה הרווח בספר הקדושה שכיח במקומות שמחוץ לפרקים יז-כו במידה מרובה כזו, עד שהמבקרים האחרונים נאלצים היו לייחס פסוקים רבים באותן הפרשיות, שמשום סימנים שונים שבהן סופחו מקודם לכ – לק, ולהפריד בין הדבקים, וכל זה אך לטובת הדעה הקדומה שלהם. ביחוד קרה זה בפסוקים המסיימים במלות ״אני ה׳ ״ וכיוצא בהן, שכפי שאומרים, הן אפייניות לק, בעוד שבאמת גם בק חוזרות הן פעמים אחדות רק בפרק כ, שבו נזכר תכופות ה׳, שהוא הקדוש שישראל צריך לשאוף להידמות אליו.
5 בין ק ובין הפסוקים שמחוץ ל
ויקרא יז-כו יש עוד קשר במקומות דלהלן (חוץ מאלה שהבאנו לעיל): ״אני ה׳ ״ ב
שמות ו׳:ב׳,ח׳, י״ב:י״ב, כ״ט:מ״ו,
במדבר ג׳:י״ג,מ״ה, י׳:י׳, ט״ו:מ״א. ״איש איש״ ב
ויקרא ט״ו:ב׳,
במדבר ה׳:י״ב, ט׳:י׳ (השוה עוד
שמות ל״ו:ד׳,
במדבר א׳:ד׳,
ד׳:י״ט,מ״ט). ״נשא עון״ או ״נשא חטא״ –
שמות כ״ח:ל״ח,
ויקרא ה׳:א׳,י״ז, ז׳:י״ח, י׳:י״ז, ט״ז:כ״ב,
במדבר ה׳:ל״א, ט׳:י״ג, י״ד:ל״ד, י״ח:א׳, כ״ג:ל״ב, ל׳:ט״ז. עוד בפסוקים אחרים גילו עקבות ספר הקדושה: השוה בענין זה בספרי ״ראיות מכריעות וכו׳ ״ עמוד 21.
ז. החוק על דבר קרבן הפסח שב
שמות יב (כמ) היה זקוק בהכרח להשלמה על־ידי
ויקרא יז. במצרים נצטוו בני ישראל לשחוט את הפסח בבתיהם ולתת את דמו על שתי המזוזות ועל המשקוף
(שמות י״ב:ז׳). אי־אפשר שכמ התכוון בזה, שגם לדורות ישחוט כל אחד את הפסח בביתו. על אחת כמה וכמה שאין המבקרים האחרונים יכולים להניח זאת, שהרי הם רואים בכמ ספר מאוחר יותר מאשר ספר משנה תורה
(השוה דברים ט״ז:ה׳), ספר שאחרי חורבן בית ראשון. בספר
ויקרא כ״ג:ה׳-ח׳ (כמ) הרי הוזכר הפסח יחד עם שאר קרבנות המועדים (כך גם בספר
במדבר כ״ח:ט״ז), מה שמוכיח בעליל, שלפי כמ נעשה קרבן הפסח באותו מקום שנעשו שאר הקרבנות. וכיון שבחלקים שהביקורת מיחסת אותם לכמ אין בשום מקום חוק כזה, הרי יוצא ברור, שרק האיסור הכולל שבספר
ויקרא י״ז:ל״א לשחוט כלל מחוץ לאוהל-מועד, חל, כדבר המובן מאליו, גם על קרבן הפסח ועושה למיותר איסור מיוחד בענין זה.
6
ח. כבר הוכח (בחלק א עמ׳ קעט ומח) שהפסוק ב
ויקרא ז׳:כ״ד מתבהר כל צרכו על-ידי
ויקרא י״ז:ג׳ ואילך. גם העובדה המתמיהה, שבספר הכהנים לא נאסרה אכילת נבילה וטריפה, כדוגמת האיסור ב
שמות כ״ב:ל׳ ו
דברים י״ד:כ״א, אלא מדובר רק על טומאת נבילה וטריפה, אפשר ליישב על יסוד האיסור של שחיטת
חולין בויקרא יז (השוה חלק א, עמודים שכא-שכג. וספרי ״ראיות מכריעות וכו׳ ״ עמ׳ 23 ואילך).
על־דבר האחדות שבחוקי המועדים, פרק כג, וכן על פרק כה ידובר עוד במקומם, ועל חוק הקדושה בכללו בסוף פרק כו. על הביטויים המיוחדים שבספר הקדושה (מלבד הביטוי ״אני ה׳ ״ שנזכר כבר), השוה אותם הפסוקים שבהם הם נמצאים.
חוקי האישות והעריות
כדי להגיע למדרגת הקדושה, זקוק האדם קודם-כל להיות מחונן בטבעו באותן המידות שמכשירות אותו לעלות הלוך ועלה במעלות הקדושה המוסרית, מבלי להימשך על־ידי כובד חושניותו לתוך השפל. אין ספק, שלכל אדם יש כבר מלידה תכונות מיוחדות המכוונות את אופיו שבעתיד, אשר, אמנם, יכולות להתפתח או להשתנות בהשפעת החינוך, אך לא להיעקר משרשן. וכדי להעמיד אנשים שמוכשרים למלא את התפקיד שהוטל על עם ישראל, להיות קדושים, דאג החוק האלוהי בתשומת לב מיוחדת לסידור חוקי הנישואין של בני ישראל, אסר זיווגים מסוימים לגמרי, הקיף את חיי האישות בסייגים וגדרות, קידש אותם על-ידי חוקי צניעות ושמרם מטומאה. אין זאת אומרת שרק הנימוק הזה הוא שקובע את חוקי הנישואין. יש איסורי אישות. לדוגמה: האיסור לקחת אשה ואחותה בחייהן, שמוכרחים להתבהר על ידי טעמים אחרים, אבל בסופו של דבר משמשים רוב הסייגים וההגדרות, שמקיפים את חיי האישות, את המטרה, להנהיג את העם בדרך לחיים קדושים, ובצדק יכולים אנו לכנות מצוות אלו בשם חוקי קדושה. עצם דברי הפתיחה שמזהירים מפני התועבות של המצרים והכנענים, מגלים את כוונת החוקים האלה, שמטרתם להרחיק את עם ישראל מן הפריצות והבהמיות ולהעלות אותו למדרגת עם קדוש, ביתר שאת מזהיר סיום הפרק בפני ההיטמאות בטומאות הגוים ההם, שעומדת בניגוד לקדושה אשר לה נועד ישראל. וביתר הדגשה מסיים הפרק השני של חוקי האישות והעריות (פרק כ) באזהרה ״והייתם לי קדושים וגו׳ ״ (
ויקרא כ׳:כ״ו, השוה גם שם פסוק ז׳-ח׳), ומגלה לנו בזה בדברים בהירים את מטרתם העיקרית של חוקי האישות. השוה עוד רמב״ן לפסוק ו.
אחרי הפתיחה (פסוקים א׳-ה׳) באים שלושה חומשים של לאווין. החומש הראשון (פסוקים ו׳-י״א) מכיל – אחרי האיסור הכולל שבפתיחה (פסוק ו) את ההזדווגות עם הקרובים הראשונים: האם (פסוק ז), האם החורגת (פסוק ח), האחות (פסוק ט), הבת והנכדה (פסוק י) ובת אשת האב מולדת האב (פסוק יא, עיין שם). החומש השני אוסר הנישואין וכמו כן ההזדווגות עם הקרובות השניות, כלומר אלו שהן קרובות לו מהיותן אחים ואחיות של ההורים (פסוקים י״ב-י״ד), כלתו (פסוק טו), אשת אחיו (פסוק טז), בתה או נכדתה של אשתו (פסוק יז) ואחות אשתו (פסוק יח). ולבסוף באים חמשה לאווין בחמשה פסוקים, כדי לחזק את המוסריות ולהעמיד תריסין מפני הפריצות (פסוקים י״ט-כ״ג), ובאזהרה חמורה (פסוקים כ״ד-ל׳) מסיימת פרשת המצוות האלו.
(א-ה) החוק ניתן לבני ישראל במדה שוה לכל אחד.
אני ה׳ וגו׳ – ה׳ מכריז על עצמו, כביכול, כמושל, כדי לעורר תשומת-לב על חשיבותם של החוקים הבאים, והוא מתגלה בשם הויה, כאב הרחמן שבשמים, בשם אלהים, כאל שקובע את חוקי הטבע, וב״אלהיכם״, כלומר אלוהי ישראל, האל שבחר בישראל להיות לו לעם קדוש. בבחינת ה׳ קרא האל כבר את אשת אדם הראשון ״עזר״, כלומר עוזרת שניתנה לו לחנך אותו בדרך המוסר
(בראשית ב׳:י״ח). בבחינת ״אלהים״ ברא את חוקי הטבע, והבדיל את המינים השונים וגם קבע את החוקים לפריה ורביה, שלפיהם צריך להתנהג כדי לאפשר לדור האנושי להתפתח. ולכן נצטוו גם בני נח על חוקי עריות ידועים (
סנהדרין נ״ו. ואילך). ובבחינת ״אלהי ישראל״ נתן חוקי נישואין מיוחדים כדי להעמיד ולקיים דורות קדושים. ראשית כל נזהרים מפני מעשה מצרים. המעשים עצמם אינם מפורטים, משום שהיו ידועים לישראל היטב. אלה היו מעשים בהמיים מדרגה שפלה ביותר, שהשפילו את האדם עד דרגת בהמה ואף למטה מזו. וראיה לכך האלהת הבהמה על ידי המצרים (הנגסטנברג
B. Mon u. Apg., עמוד 215 ואילך ודילמאן בביאורו לפסוק ו). גם ארץ כנען היתה שטופה זימה, כפי שמסופר בכמה מקומות בכתבי הקודש.
ובחקתיהם – אלה הם הסדרים והמנהגים שניתן להם תוקף חוקי. כגון החגים שערכו לכבוד האלילים ושהיו מלוּוים הוללות ומשחקים של זנות. ואילו ״מעשה״ מציין את דרכי הפרט. ה״מעשים״ נזקקים ל״חוקים״ זיקת גומלין. החוקים הגרועים גוררים אחריהם מעשים דומים. השוה עוד פסוק ל. לדעת התוספות במסכת
עבודה זרה י״א. ד״ה ואי, נכללו באיסור ״ובחוקותיהם לא תלכו״ שני מיני חוקות:
א) מנהגים הקשורים בעבודת אלילים; אלה אסורים אף אם היו נהוגים לפנים בישראל,
ב) מעשים שאין להם יסוד בתבונה ומקורם באמונות תפֵלות, הם הם ״דרכי האמורי״ במובן המצומצם (תוספתא שבת פרקים ז׳-ח׳).
משפטי... חקותי – ההבדל בין ״משפטים״ ל״חוקים״ הוא לדעת רש״י בזה, שהראשונים הם חוקים שכליים, שטעמיהם מובנים לכל אדם; ואילו האחרונים הם אותם החוקים שאינם מובנים בנקל. כך מפרש גם הספרא. ברם, הקו המבדיל ״מובן״ – ״לא מובן״ אינו מוגדר כל צרכו. ביתר דיוק יש להגדיר את ה״משפטים״ כזכויות או כדינים הקובעים את היחסים שבין אדם לחברו; ואילו ה״חוקים״ מציינים חובות בנוגע לאדם עצמו, לשמור על טהרת גופו ונשמתו הוא, וגם כלפי הברואים, לשמור על חוקי הטבע שניתנו על-ידי האל. ולמעשה הוא באמת כך, שאת המשפטים קל יותר להבין מאשר את החוקים. אולם זה נובע רק מתוך כך, שהיחסים המסודרים על־ידי משפטים, ידועים וקרובים לנו יותר; ואילו עניני החוק הם לפי טבעם ותכונתם בלתי מובנים בנקל (השוה הירש).
עשייה ושמירה שתיהן נצטוו בסידרת החוקים כמו המשפטים. הראשונה היא ההוצאה אל הפועל, האחרונה היא השמירה בכוח, כלומר בהלכה, ונכלל בה גם הלימוד, ולפי זה בספרא: ״תשמרו זו המשנה״. ביחוד המשנה, שמשננים אותה בעל־פה, זקוקה לשמירה מיוחדת. התורה שבעל־פה הפקדה בידי העם לשם שמירה, ועליו לשמרה משכחה ומזיוף. מי שמקיים את החוקים רק כמצות אנשים מלומדה, התרשל בשמירתם; מצד אחר, אפשר לנו לקיים מצוות שאין בידנו לעשות אותן בפועל בדרך שמירה, כגון ״מצות התלויות בארץ״ וחובות התלויות בהזדמנויות שונות שאינן באות לידנו.
תשמרו ללכת בהם – אל תסתפק בזה לעשות מצוה פעם אחת, כי אם ״ללכת בהם״, כלומר להתמיד ללכת בדרכי ה׳ ובכל שעה שבאה המצוה לידך, לקיים אותה. זהו מובן הביטוי ״שמר״
(השוה בראשית ל״ז:י״א), כלומר: מצפה לשעה ולהזדמנות לקיום המצוות.
לדעת המבקרים האחרונים הצירופים ״משפטי וחוקותי״ וכמו כן ״שמר ועשה״ וגם המליצה ״הלך בחוקות ה׳ ״, הם מיוחדים דווקא ל״ספר הקדושה״. ברם, את הביטוי ״משפטים וחוקים״ אנו מוצאים גם במקומות אחרים (
ויקרא כ״ו:מ״ו,
דברים ד׳:ח׳,
י״ד,מ״ה, ועוד כמה פעמים;
מלכים א ט׳:ד׳), אבל גם הביטוי ״חוקותי ומשפטי״ (
דברים ח׳:י״א,
י״א:א׳,
מלכים א י״א:ל״ג). לפי זה משתמש ספר דברים במלות ״חוקים״ ו״חוקות״ בערבוביא; וכך גם ספר מלכים, ירמיהו (
ירמיהו י׳:ג׳;
ל״ב:י״א) ויחזקאל (
יחזקאל ה׳:ו׳,
י״א:י״ב). ״הלך בחוקות ה׳ ״ הוא ביטוי הנמצא לרוב (חוץ מבספר יחזקאל) בספרי מלכים (
מלכים א ג׳:ג׳,
ו׳:י״ב,
מלכים ב י״ז:ח׳,
י״ט), אך גם בספר ירמיהו
(ירמיהו מ״ד:כ״ג). הצירוף ״שמר ועשה״ אינו כל כך נדיר (
דברים ד׳:ו׳,
ז׳:י״ב,
ט״ז:י״ב,
כ״ד:ח׳,
כ״ו:ט״ז,
יהושע כ״ג:ו׳,
ישעיהו נ״ו:א׳), וביחוד הצירוף ״שמר לעשות״ (
דברים ו׳:ג׳,
י״ב:א׳,
י״ג:א׳,
יהושע א׳:ז׳,
מלכים ב כ״א:ח׳).
פסוק ה אינו בשום פנים הכפלה של פסוק ד, כפי שסבור דילמאן, אלא מתכוון לצוות שמירה ועשייה לחוקים ושמירה ועשייה למשפטים, מכיון שבפסוק ד נאמר במשפטים רק העשייה ובחוקים רק השמירה. יחד עם זה ראה להוסיף את המאמר החשוב ביותר, אשר המאחרים (יחזקאל ונחמיה) חזרו עליו בהדגשה: ״אשר יעשה... וחי בהם״.
האדם – כלומר האדם ביקרו ששואף להיות נאמן לתעודתו, חייב לקיים את החוקים האלוהיים.
וחי בהם – (על וחי ראה איוולד 243
a) רק בזה יזכה לחיים אמיתיים, לא רק, כמו שאומר אונקלוס ״לעלמא דאתא״, אלא גם בעולם הזה אין חייהם של הרשעים קרויים חיים, אלא ״רשעים בחייהם קרויין מתים״
(ברכות י״ח:). ראוי לציין, שלא כתוב כאן ״אשר תעשו״ (מה שאתם עושים) אלא ״אשר יעשה אותם האדם״ (האדם בכלל), ובצדק מסיק התלמוד מכאן
(בבא קמא ל״ח.) על־פי הספרא, כי אפילו גוי שעוסק בתורה, יכול לזכות, בדומה לכהן גדול, בקרבת אלהים ובאושר הנפש בעולם הבא. חשוב מאד, כי כלל זה הועמד בפתיחת חוקי המוסר כהקדמה, שהרי הם נועדו מאת ה׳ לכל בני האדם. ייתכן שהביטוי ״האדם וחי בהם״ רומז, שהאדם שהוא בן-תמותה יכול לנחול גם חיי עולם הבא על-ידי קיום מצוות ה׳
(השוה בראשית ג׳:כ״ב). התורה היא ״עץ חיים״ אמיתי
(משלי ג׳:י״ח).
אני ה׳ – האב המרחם על כל בני האדם, חלק להם את כל החוקים הדרושים לחיים אמיתיים ולאושר נצחי, ומי כפוי-טובה במידה כזו ויזלזל במצוות אלו. אך הביטוי ״אני ה׳ ״ רומז גם על הטוב הצפון לצדיק בעולם הבא לעתיד לבוא. אף־על־פי שהטוב כשהוא לעצמו הוא ברכה (שכר מצוה מצוה), שמר ה׳, האב הנאמן של בני האדם, עוד שכר טוב לצדיקים: ״מה רב טובך וגו׳ ״
(תהלים ל״א:כ׳). השוה עוד את הדרש: ״וחי בהם ולא שימות בהם״ במסכת
סנהדרין ע״ד.
