Rut 1 – רות א‏ – Mikraot Gedolot

וּנְפַקַת מִן אַתְרָא דַּהֲוָת תַּמָּן וְתַרְתֵּין כַּלְּתָהָא עִמָּהּ וּמְהַלְּכָן בְּאוֹרְחָא לִמְתָּב לַאֲרַע יְהוּדָה.

[יב] וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה – וַתֵּצֵא, וְכִי לֹא יָצְאתָה מִשָּׁם אֶלָּא הִיא, וַהֲלֹא כַּמָּה גַּמָּלִים יָצְאוּ, כַּמָּה חַמָּרִים יָצְאוּ, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וַתֵּצֵא, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן גָּדוֹל שֶׁבָּעִיר, הוּא זִיוָהּ, וְהוּא הוֹדָהּ, וְהוּא הֲדָרָהּ, וְהוּא שִׁבְחָהּ. פָּנָה מִשָּׁם, פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה הוֹדָהּ, פָּנָה הֲדָרָהּ, פָּנָה שִׁבְחָהּ. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּיַעֲקֹב אָבִינוּ כְּשֶׁיָּצָא מִבְּאֵר שֶׁבַע, וְכִי לֹא יָצָא מִשָּׁם אֶלָּא הוּא, וַהֲלֹא כַּמָּה גַּמָּלִים יָצְאוּ, כַּמָּה חַמָּרִים יָצְאוּ, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וַיֵּצֵא, אֶלָּא כְּשֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר, הוּא זִיוָהּ, וְהוּא הוֹדָהּ, וְהוּא הֲדָרָהּ וְהוּא שִׁבְחָהּ. יָצָא מִשָּׁם פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה הוֹדָהּ, פָּנָה הֲדָרָהּ, פָּנָה שִׁבְחָהּ. נִיחָא תַּמָּן דְּלָא הֲוָת אֶלָּא אוֹתָהּ הַצַּדֶּקֶת, בְּרַם הָכָא לָא הֲוָה יִצְחָק תַּמָּן, אֶלָּא אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי עֲזַרְיָה בְּרַבִּי סִימוֹן לֹא דּוֹמָה זְכוּת צַדִּיק אֶחָד לִזְכוּת שְׁנֵי צַדִּיקִים. וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עָבְרוּ עַל שׁוּרַת הַדִּין וְהָלְכוּ בְּיוֹם טוֹב.

דָּבָר אַחֵר, וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, הוּצְרָה עֲלֵיהֶם הַדֶּרֶךְ, שֶׁהָלְכוּ בְּיָחֵף. וַתֵּלַכְנָה, הָיוּ עֲסוּקוֹת בְּהִלְכוֹת גֵּרִים.

ותצא מן המקום – מה ראה הכתוב למנות יציאתה וביאתה אלא אמר הקב״ה תבוא רות שהיא גיורת ולא כיחשה בחמותה ותוכיח את ישראל שמרדו בי שנאמר אוי להם כי נדדו ממני (הושע ז׳:י״ג).

ותצא מן המקום אשר היתה שמה – וכי לא יצאת משם אלא היא, כמה חמרים וגמלים יצאו משם, רבי עזריה בש״ר יודה בר סימון ר׳ חנן בש״ר שמואל בר רב יצחק הצדיק בעיר הוא זיוה הוא שבחה הוא הדרה, פנה משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה, ודכוותה ויצא יעקב מבאר שבע, וכי לא יצא משם אלא הוא כו׳. ר׳ עזריה בש״ר סימון ניחא תמן שלא היתה תמן אלא אותה צדקת, ברם הכא היה שם יצחק, אלא אינו דומה זכות צדיק אחד לזכותם של שני צדיקים. ד״א תצא מן המקום מה ראה הכתוב למנות יציאתה וביאתה, אלא אמר הקב״ה תבוא רות שהיא גיורת ולא כחשה בחמותה ותוכיח את ישראל שמרדו בי שנאמר אוי להם כי נדדו ממני.

ותלכנה בדרך – א״ר יוחנן עברו על שורת התורה והלכו ביו״ט.

דבר אחר: ותלכנה בדרך – מלמד שהולכות יחפות וגופן נוגעות בארץ.

דבר אחר: ותלכנה בדרך – עסוקות הלכות גרים, לכנה שובנה אשה לבית אמה לבית אומתה. אבנימוס הגרדי מתה אמו (בערב פסח) ועלה ר׳ מאיר להראות לו פנים ומצאן אבלים, לאחר זמן מת אביו ועלה ר״מ להראות לו פנים ומצאן אבלים, לאחר זמן מת אביו ועלה ר״מ להראות לו פנים ומצאן יושבים ועוסקים במלאכתן, א״ל דומה שאמך חביבה חביבה עליך יותר מאביך, א״ל ולא כתיב אשה לבית אמה ולא לבית אביה, א״ל יפה אמרת שאין אב לכותי.

^אוכ׳רגת [מן] אלמכאן אלד׳י כאנת פיה וכנתיהא מעהא ומצ׳ין פי אלטריק ללעודה? אלי בלד יהודה.

א. T-S Ar.1b.4 1 ע״ב.

ויצאה מהמקום שהיתה בו וכלותיה עמה, ועברו¹ בדרך לחזור אל ארץ יהודה.

1. כאן ובב: ומצ׳ין, אבל בקיש: וסאירין. ולשון ׳מצ׳ין׳ בו השתמש רבינו במקבילו בבראשית כד, סא.

פכ׳רגת, מן אלמוצ׳ע אלד׳י כאנת ת׳ם, וכנתיהא מעהא, וסאירין פי אלטריק, לאלרגוע אלי ארץ׳ יהודה.

ותלכנה – והולכות בדרך.

ותצא מן המקום – למה נאמר? הרי^א נאמר: ותשב משדי מואב (רות א׳:ו׳), ומהיכן תשוב אם לא תצא מן המקום שהיתה שם. אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום נִכֶרת ועושה רושם, פינה^ב זיוה פינה שבחה פינה הדרה של עיר, וכן ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כ״ח:י׳).

א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, לייפציג 1 נוסף כאן: ״כבר״.

ב. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, לייפציג 1, אוקספורד 34, וכן בהמשך. בכ״י מינכן 5: ״פנה״.

She left the place – Why is this stated? It is already stated, "and she returned from the fields of Mo'av,⁠"¹ and from where could she return if not from the place where she had been? Rather the phrase tells us that the departure of a righteous person from a place is noticeable and makes an impression; its splendor departs, its glory departs, the praise of the city departs. And similarly, "And Yaakov left Be'er Sheva.⁠"²

1. Above, verse 6.

2. Bereshit 28:10.

ותצא מן המקום – וכי לבדה יצאה כמה חמרים וכמה גמלים וכמה שיירות יצאו אלא הכא דרש חנין בשם ר׳ שמואל בר רב יצחק גדול שבעיר הוא זיוה הוא הדרה, הוא שבחה, פנה משם פנה זיוה פנה הדרה פנה שבחה כענין שנאמר ביעקב דכתיב (בראשית כ״ח:י׳) ויצא יעקב מבאר שבע וכי יעקב לבדו יצא מבאר שבע אלא צדיק שבעיר הוא זיוה הוא הדרה והוא שבחה, פנה משם פנה זיוה פנה הדרה פנה שבחה.

ותלכנה בדרך – מלמד שהוצרכה חברותה להן והלכו בייחוד ד״א הולכות כהולכות גרים ד״א שהיו הולכות יחיפות וגופן נוגע בארץ שנאמר בדרך. לשוב אל ארץ יהודה אל דת היהודים.

ותלכנה בדרך – כדי לשוב אל ארץ יהודה.

לשוב – כדי לשוב. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)

ותצא – גם זה לאות כי אמרו למע⁠[לה]⁠^א ותשב משדי מואב עניינו ששמ⁠[ה]⁠^ב בלבה לשוב.

ושתי כלותיה עמה – ר״ל ושתי כלותיה התחילו ללכת עמה.

ותלכנה בדרך – ר״ל כדרך הידוע, והוא הדרך היישר כדי לשוב אל ארץ יהודה.

א. כנראה נוספה כתיקון.

ב. כנראה נוספה כתיקון.

ותצא – לומר כי מתחלה על דעת לשוב עמה להיות לעם אחד יצאו.

וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב.⁠¹ שיעור לוויה²: [ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה, ותאמר נעמי לשתי כלותיה]⁠³:

1. הפסוק פתח בלשון יחיד, ׳ותצא נעמי׳, שוב הוסיף ׳ושתי כלותיה עמה׳, ושוב בלשון כולל את כולן ׳ותלכנה׳. ועוד, יש להבין לאיזה צורך כתב ׳בדרך׳, והרי פשוט שבדרך הלכו. גם, איך נאמר על רות וערפה ׳לשוב אל ארץ יהודה׳, ולעולם לא היו שם.

2. ׳ותצא׳ בלשון יחיד עולה על נעמי לבדה שרק היא יצאה באופן מוחלט מן המקום, ואילו ׳ושתי כלותיה עמה ותלכנה בדרך לשוב׳, היינו ששתי כלותיה הלכו עמה בתחילת הדרך לשובה של נעמי, ללוותה, אבל לא התכוונו ללכת עד בית לחם. וכן כתב באיגרת שמואל בשם רב אחרון, וביאר שלא אמרה להן לשוב עד שבאו לפרשת דרכים ששם מתחילה הדרך לשוב אל ארץ יהודה, שאין מקום להמשיך ללוותה. ושיעור לווייה, עיין סוטה (מו:) ׳אמר רב יהודה אמר רב, כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק וכו׳, תנו רבנן, הרב לתלמיד - עד עיבורה של עיר, חבר לחבר - עד תחום שבת, תלמיד לרב אין לו שיעור, וכמה - א״ר ששת עד פרסה, ולא אמרן אלא רבו שאינו מובהק, אבל רבו מובהק שלשה פרסאות׳, ונפסק ברמב״ם (אבל פי״ד ה״ב). ובמדרש (ב כ) איתא ׳ארבעים פסיעות הלכה ערפה עם חמותה׳, ויש שם מי שאומר שהלכה עמה ארבעה מילין, ושיעור ארבעה מילין הוא שיעור פרסה שנאמר בשיעור לוויית רב לתלמידו.

3. כתב רבינו במהדו״ק שלו לבראשית (כח י): ׳ויצא יעקב, וקודם שהגיע למחוז חפצו קרה לו שפגע במקום וכו׳, וכן ׳ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען׳ (שם יא לא), וקודם שהגיעו ׳ויבואו עד חרן וישבו שם׳ (שם), וכן ותצא מן המקום [וגו׳] ללכת אל ארץ יהודה וקודם שהגיעו ותאמר נעמי לשתי כלותיה׳. ולכאורה אין זה כפירושו כאן שאמרה כן אחרי שהלכו אתה שיעור לוויה ׳בדרך לשוב׳.

ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה – כי מתחלה היתה סבורה שהולכים ללוותה, אך כיון שהגיעו לפרשת דרכים והלכו אחריה אז הבינה שרוצים לילך עמה לארץ יהודה.

ותצא – מפרש דבריו הקודמים שמצד היציאה מן המקום יצאה ושתי כלותיה עמה, שבזה השוו כלם בדעה אחת תיכף שצריך לצאת ממקום הזה ששם הורע מזלם, אבל במה שהיא הסכימה תיכף לשוב אל ארץ יהודה לא השוו תיכף כי הם היה דעתם לגור בשדה מואב, רק ותלכנה בדרך אחר שהחזיקו בדרך ובאו עד סוף ארץ מואב שהוא הדרך ההולך רק אל ארץ יהודה אז הסכימו גם הם לשוב אל ארץ יהודה.

ותצא מן המקום – וכי לא יצאה משם אלא היא, והלא כמה גמלים כמה חמורים יצאו ואת אמרת ותצא וגו׳, אלא גדול שבעיר הוא זיוה הוא הודה הוא הדרה והוא שבחה, וכשפנה משם פנה זיוה, פנה הודה, פנה הדרה, פנה שבחה.⁠¹ (שם)

ותלכנה בדרך וגו׳ – א״ר יוחנן, עברו על שורת הדין. והלכו ביו״ט,⁠² דבר אחר ותלכנה בדרך – הוצרה עליהם הדרך שהלכו ביחף,⁠³ דבר אחר ותלכנה בדרך – שהיו עסוקים בהלכות גרים.⁠⁴ (שם)

1. כונת הקושיא וכי לא יצאה וכו׳ דלאיזה נ״מ הוא מזכיר את יציאתה מן המקום, שהרי כיון דהעיקר מה שצריך לדעת לענין הספור שהלכו לשוב אל ארץ יהודה הוי ליה להכתוב להתחיל מענין זה, וכשם שאין לנו נ״מ ביציאת כמה גמלים וחמורים כלומר [מנהגים בגמלים וחמורים] כך אין נ״מ ביציאתן הן אלא בהליכתן למקום שהלכו, ומשני דאשמעינן דהיציאה עצמה עושה רושם על המקום שממנה יצאו וכדמפרש.

2. הדיוק הוא מיתור מלת בדרך, ובא לאשמעינן דבכל העת עד בואם לא״י היו הולכים בדרך ולא סרו אל אחת הערים להנפש שם גם לא ביו״ט, ונסמך על הדרשה בסמוך פסוק כ״ב שבאו לבית לחם ביום קציר העומר שהוא ט״ז בניסן, וא״כ הלכו ביו״ט, וטעם הדבר שהלכו ביו״ט י״ל מפרי שהיתה חביבה עליהן הכניסה לא״י לכן מהרו בהליכתן שחשבו שהוא מותר אפילו ביו״ט, ויתכן שכונו לתקן בזה חטא יציאת בעליהן מא״י לחו״ל.

3. ע״ד סמך דריש שמפני דוחקם הלכו יחף, ומדייק ודריש יתור לשון בדרך שלא היה הפסק בין הליכתן להדרך. או דמדייק ע״פ מה שדרשו [במ״ר] ביעקב דכתיב ביה וישא יעקב רגליו וילך וגו׳, שהלך בזריזות ובקלות רגלים, אבל הלשון ותלכנה בדרך משמע ליה שהלכו בכבדות עיפים ויגעים, וזה הוא מפני שהלכו יחפות [מפני עניים], ויחפות הרגלים ענוי הוא כמו דקיי״ל ביוהכ״פ שאסור בנעילת הסנדל משום דכתיב ביה תענו את נפשותיכם.

4. סמך אסוף ענין הפרשה שמבואר שנשאו ונתנו בענין גירותן, ודריש יתור הלשון בדרך וכמו שדרשו בילקוט שמואל ב׳ ט״ז על הפסוק וילך דוד ואנשיו בדרך, מה תלמוד לומר בדרך, וכי באויר העולם היה להם לילך, יעו״ש. וע״ד רמז דריש בדרך על התורה כמש״כ והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואמרו בריש קדושין ב׳ ב׳ תורה אקרי דרך.

וַתֵּצֵא נעמי מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה¹ היא וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ עִמָּהּ כשבכוונתן ללכת עימה לישראל², וַתֵּלַכְנָה יחפות³ בַדֶּרֶךְ ולא עצרו מהליכתן אף ביו״ט⁴, ויצאה כדי⁵ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה, ובדרך הלכו ועסקו בהלכות גרים⁶:

1. הכתוב חזר והדגיש שיצאה נעמי משדי מואב, לומר שיציאת צדיק ממקום ניכרת ועושה רושם, רש״י. ובהתחלה לא חשבה לחזור לעיר מגוריה בית לחם, אלא כשראתה שכלותיה אחריה, הבינה שהן יסמכו עליה בהגיען לארץ ושהיא תוכל לסייע כראוי רק כשהיא בעיר מגוריה, אז היא החליטה לחזור לבית לחם, אלשיך.

2. אלשיך.

3. רות רבה, מדרש לקח טוב.

4. רות רבה ב, יב. כי מיהרו להגיע לא״י מרוב חביבותן, וחשבו שלצורך זה מותר ללכת גם ביו״ט.

5. ר״י קרא, רשב״ם.

6. רות רבה ב, יב.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון