Rut 1 – רות א‏ – Mikraot Gedolot

וְעַל דַּעֲבַרוּ עַל גְּזֵירַת מֵימְרָא דַּיָי וְאִתְחַתַּנוּ בְּעַמְמִין נוּכְרָאִין אִתְקְטַעוּ יוֹמֵיהוֹן וּמִיתוּ אַף תַּרְוֵיהוֹן מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן בְּאַרְעָא מְסָאַבְתָּא וְאִשְׁתְּאַרַת אִתְּתָא מַתְכְּלָא מִתְּרֵין בְּנַהָא וְאַרְמְלָא מִבַּעְלָהּ.

[י] וַיָּמֻתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן – רַבִּי חוּנְיָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַבִּי אָבִין וְרַבִּי זַבְדָא חֲתָנֵיהּ דְּרַבִּי לֵוִי, לְעוֹלָם אֵין בַּעַל הָרַחֲמִים פּוֹרֵעַ מִן הַנְּפָשׁוֹת תְּחִלָּה, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מֵאִיּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת (איוב א׳:י״ד), אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעֵין דּוּגְמָא שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר (עמוס ט׳:י״ג). וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם (איוב א׳:ט״ו) – אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא יָצְאוּ מִכְּפַר קְרִינוֹס וְהָלְכוּ כָּל הָאֲבוֹלִין עַד מִגְדַּל צַבָּעִים וּמֵתוּ שָׁם, וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי (איוב א׳:ט״ו) – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא רַק מִעוּט, אַף הוּא מְשֻׁבָּר וּמֻלְּקֶה. אָמַר רַבִּי יוּדָן לְבַדִּי, עוֹד זֶה מְדַבֵּר (איוב א׳:ט״ז), אַף הוּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר בְּשׂוֹרָתוֹ מִיָּד מֵת. עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלשָׁה רָאשִׁים (איוב א׳:י״ז), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אִיּוֹב הִתְחִיל מְגַיֵּס חֵילוֹתָיו לַמִּלְחָמָה, אָמַר כַּמָּה חֲיָלוֹת אֲנִי יָכוֹל לְחַיֵּל, כַּמָּה גְּיָסוֹת אֲנִי יָכוֹל לְגַיֵּס, וְהָאֻמָּה בְּזוּיָה שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם: הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה (ישעיהו כ״ג:י״ג), הַלְּוַאי לֹא הָיָה בָּא לְהַפִּיל אֵימָתוֹ עָלַי, וְכֵיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: אֵשׁ (הָ)⁠אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם (איוב א׳:ט״ז), אָמַר מִן הַשָּׁמַיִם הוּא, מָה אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת, וָאֶדֹּם לֹא אֵצֵא פָתַח (איוב ל״א:ל״ד), מִיָּד: וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ (איוב ב׳:ח׳). אַף בְּמִצְרַיִם כָּךְ הָיָה: וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם (תהלים ק״ה:ל״ג), וְאַחַר כָּךְ: וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם (תהלים ע״ח:מ״ח), וְאַחַר כָּךְ: וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם (תהלים ע״ח:נ״א). וְאַף בִּנְגָעִים כֵּן, בַּתְּחִלָּה הֵן בָּאִין עַל בֵּיתוֹ, אִם חָזַר בּוֹ מוּטָב, וְאִם לָאו, הֲרֵי הֵן טְעוּנִין חֲלִיצָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ (ויקרא י״ד:מ׳). אִם חָזַר בּוֹ מוּטָב, וְאִם לָאו, טְעוּנִין נְתִיצָה. חָזַר בּוֹ מוּטָב, וְאִם לָאו, בָּאִים עַל הַבְּגָדִים וּטְעוּנִים כִּבּוּס. חָזַר בּוֹ מוּטָב, וְאִם לָאו, טְעוּנִין קְרִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקָרַע אֹתוֹ מִן הַבֶּגֶד (ויקרא י״ג:נ״ו). אִם חָזַר בּוֹ מוּטָב, וְאִם לָאו, טְעוּנִין שְׂרֵפָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד (ויקרא י״ג:נ״ב). אַחַר כָּךְ הֵן בָּאִין עַל גּוּפוֹ, אִם חָזַר בּוֹ מוּטָב וְאִם לָאו, יוֹצֵא וּבָא. אִם חָזַר בּוֹ מוּטָב, וְאִם לָאו: בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ (ויקרא י״ג:מ״ו). וְאַף בְּמַחְלוֹן וְכִלְיוֹן כָּךְ הָיָה, בַּתְּחִלָּה מֵתוּ סוּסֵיהֶם, חֲמוֹרֵיהֶם, גְּמַלֵּיהֶם, וְאַחַר כָּךְ, וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, וְאַחַר כָּךְ, וַיָּמֻתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן.

וַתִּשָּׁאֶר הָאִשָּׁה – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא נֶעֶשְׂתָה שְׁיָרֵי שְׁיָרִים.

וימותו גם שניהם – אל תאמר עין צרה אינו מכה אלא באבות ללמדך שעין צרה מכה אף בבנים.

אמר ר׳ חייא בר אבא עד שלש עשרה שנה הבן לוקה בעון האב מכאן ואילך איש בחטאו ימות אדם פושע פעמים הרבה והקב״ה מאריך ברוחו עמו עד שעונותיו גורמין אותו וכן בעניותן של דור יוצאי ממצרים מה כתיב ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים (שמות ג׳:ז׳) אבל בדור של בית המקדש מה כתיב ראה ה׳ והביטה (איכה א׳:י״א) במצרים מה הוא אומר וישמע אלהים את נאקתם (שמות ב׳:כ״ד) במדבר מה כתיב ותשובו ותבכו לפני ה׳ ולא שמע ה׳ בקולכם (דברים א׳:מ״ה) ובחורבן הבית כתיב חי {אני} נאם ה׳ אם אדרוש לכם וגו׳ (יחזקאל כ׳:ל״א) ובגולה עוד זאת (אדרוש להם) [אדרש לבית ישראל] (יחזקאל ל״ו:ל״ז).

וימותו גם שניהם – ללמדך שעין הרע מכה בבנים, א״ר חייא בר אבא עד שלש עשרה שנה הבן לוקה בעון האב, מכאן ואילך איש בעונו ימות, אדם פושע פעמים שהקב״ה מאריך אפו עמו, פעמים שומע, פעמים אינו שומע, פעמים נדרש, פעמים אינו נדרש, פעמים רואה, פעמים אינו רואה. בדור מצרים מה כתיב ראה ראיתי ובדור בהמ״ק כתיב ראה ה׳ והביטה, בדור מצרים כתיב וישמע אלהים את נאקתם, ובמדבר כתיב לא שמע ה׳ בקולכם, ובדור בית המקדש חי אני אם אדרש לכם.

רמז תרא

וימותו גם שניהם מחלון וכליון – רבי חנינא ורבי יהושע בר אבין ור׳ זכריה חתניה דרבי לוי בשם רבי לוי לעולם אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחלה, ממי את למד, מאיוב הבקר היו חורשות ואש אלהים נפלה וגו׳ ויקח לו חרש, אף במצרים ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים ויך גפנם ותאנתם וגו׳, וחאר כך ויך כל בכור בארצם, אף נגעים הבאים על האדם בתחלה באים על ביתו, חזר בו טעון חליצה, לא חזר טעון נתיצה, לא חזר באים על בגדיו ואח״כ באים על עצמו, אף כאן וימותו גם שניהם מאחר שירדו מנכסיהם.

ומאתא איצ׳א כלאהמא ובקית מנקטעא בהא מן ולדיהא ומן זוגהא.

ומתו גם שניהם¹, ונשארה בודדה² מילדיה ומבעלה.

1. בקישב פורט כבכתוב: מחלון וכליון. אך דרך רבינו להשמיט המובן.

2. בקש: ת׳אכלה, שכולה. וב׳ הנוסחאות בר״ת הירושלמי: ותשאר האשה משני ילדיה. כוונתו שכולה או יחידה וכיוצא בזה.

פמאתא כליהמא מחלון וכליון, ותבקת אלאמראה, ת׳אכלה מן ולדיהא וארמלה מן זוגהא.

משני ילדיה ומאישה – שכולה משני ילדיה ואלמנה מאישה.

גם שניהם – מהו גם – בתחילה לקו בממונם ומתו גמליהם ומקניהם, ואחר כך מתו^א הם.

א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, לייפציג 1 נוסף כאן: ״גם״.

Both – What is the meaning of "also" גַם? First they were struck by financial loss and their camels and their cattle died; afterwards they "also" died.⁠¹

1. When God punishes man He first deprives him of his property, and if he does not repent, God smites him in person. Alternatively, "also" indicates that their death was punishment "also" for having remained outside of Eretz Yisroel.

וימותו גם שניהם – שלא תאמר עין צרה מכה באבות ולא בבנים, אמ״ר חייא עד י״ג שנה הבן לוקה בעון האב מיכן ואילך איש בחטאו יומתו, גם לרבות מקניהם וקנינם מלמד שאין הקב״ה פורע תחלה מנפשות אדם כעין שנאמר באיוב (איוב א׳:ט״ו) ותפל שבא ותקחם.

ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה – מלמד שנעשית שיורי שיורים, משני ילדיה ומאישה צרות אחרונות משכחות את הראשונות, לכך הקדים ילדיה לאישה, עלבון אחר עלבון.

וימותו גם שניהם – אין נופל לומר ׳גם׳ אלא במקום ששניהם שוין, כמות זה כן מות זה,⁠¹ כמחלון כן כליון.

1. השוו ללשון הפסוק בקהלת ג׳:י״ט.

גם שניהם – כבר מת אלימלך ואחרי כן מתו גם שני בניו אחריו. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)

ותשאר האשה – לבדה משני ילדיה ומאישה. והזכירם הכתוב כי כן משפט, כאשר יזכיר שני דברים יאמר על האחרון. או הזכירם בעבור רוב מכאוביה על בניה שהיו בחורים, כי אישה זקן מת.

AND THE WOMAN WAS LEFT. [The woman was left] alone without her two children and husband. Scripture mentions the sons first [even though her husband died before the sons did] because it is a rule that when one mentions two events¹ it states what happened last [first]. On the other hand [Scripture possibly] mentions the death of her two sons first because of her great pain at being bereft of her young sons, for her husband was an old man when he died.

1. Literally, things.

וימותו^א – הזכיר הכתוב מיד מיתתם, כי אולי שמתו בעבור קחתם נשים מואביות. ואמר גם בעבור שהזכיר קודם זה מיתת אלימלך.

ותשאר האשה משני ילדיה ומאשה^ב - ר״ל ותשאר האשה לבדה, אבילה ושוממה משני ילדה ומאשה. והזכיר ״משני ילדיה״ ואחר כן הזכיר ״ומאשה״, אע״פ שא⁠[י]⁠שה^ג מת בראשונה כי כן משפט הכתוב, לפעמים כאשר יזכיר שני דברים יאמר על אחרון בראשונה, או אמר משני ילדיה קודם בעבור היות צערה על מיתת הבנים גדול ממיתת בעלה, כי בעלה היה זקן, כי הנה תמצא שהיא היתה זקינה, באמרו ״כי זקנתי מהיות לאיש״ (רות א׳:י״ב)^ד. אמנם בניה היו בחורים, ולכן הזכירה בתחלה הנה עם כי^ה עליהם תמה״ה ותסער יותר.

א. ״וימתו״ בנוסח המסורה.

ב. ״מאישה״ בנוסח המסורה.

ג. במקור ״שאשה״. האות י נוספה מעל למילה.

ד. לאבן עזרא יש פירוש דומה: ״והזכירם הכתוב, כי כן משפט כאשר יזכיר שני דברים - יאמר על האחרון. או הזכירם בעבור רוב מכאוביה על בניה, שהיו בחורים; כי אישה - זקן מת.⁠״

ה. המילה נוספה בצד הטקסט, כנראה כתיקון.

משני ילדיה ומאישה – נכון זה, ונכון היה אם אמר הפך, כי לפעמים נקדים בסדר הקודם בזמן, ופעם נקדים כסדר מאי דסליק מניה. אולם טעם שם מחלון וכליון לא פירש הכתוב, ורבים כן לאין מספר, ואולם לא מתו בעבור השם, כי גם אלימלך מת, ואמרו רבותינו ז״ל: לא דברים ממיתין ולא דברים מחיין.

ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה – רוצה לומר: שלא נשאר מהם זולתה כי לא היו להם בנים.

וימותו ותשאר האשה משני ילדיה – כלומר לא נשארה מהם אלא היא לבדה עם שנשארו גם כן כלותיה אשר אינן מן הבאים.

וַתִּשָּׁאֵר [הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ].⁠¹ ולא נתנה לב לשוב לארץ²:

1. מה חידש בזה, בוודאי שאם מתו בעלה ובניה, רק היא נשארה.

2. וכמו שפירש בפסוק ג׳ מש״כ ׳ותישאר היא ושני בניה׳, לא שנשארה לבד, אלא בא ללמד שנשארה במואב ולא לקחה מוסר ממיתת אלימלך ובניה לשוב לארץ. וכ״כ באיגרת שמואל ובידי משה, שעדיין לא נתנה אל לבה לשוב על עזבה את ארץ חמדה, ונשארה במואב, עד ששמעה שפקד ה׳ את עמו, ורק אז קמה לשוב, וגם אז לא עשתה כן מתוך תשובה על עזבה, אלא בגלל שכבר לא היה רעב.

וימותו גם שניהם מחלון וכליון – במדרש לא מחלון וכליון שמם כו׳ אלא מחלון על שנעשו חולין וכליון שנתחיבו כליה למקום. ולכאורה איך אמר שנעשו חולין שנתחייבו כלי׳ הלא שם האחד מחלון כו׳ ואיך גם על השני דרשו שנעשו חולין וכן כליון שנתחייבו שניהם. אך דיוקם צריך לומר כי אתין וגמין רבוין ור״ל גם שניהם מחליון וכליון על שניהם שייך לדרוש מחלון כו׳.

וימותו – לכן נענשו גם המה ומחלון מת תחלה קודם כליון, כי הוא היה לו למחות ביד אחיו הצעיר ומת בעד עונו ובעד שלא מיחה באחיו, וחז״ל אמרו שאמר מלת גם שתחלה ירד ממונם לטמיון ואח״כ מתו כי אין בעה״ר פוגע בנפשות תחלה. ותשאר האשה, כי היא לא השתתפה בחטאם והיה דעתה תמיד לחזור לא״י.

גם שניהם – תניא, לעולם אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחלה, ואף במחלון וכליון כך היה, בתחלה מתו סוסיהם חמוריהם וגמליהם ואח״כ וימותו גם שניהם מחלון וכליון.⁠¹ (שם)

ותשאר האשה וגו׳ – ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה – א״ר חנינא, נעשתה שירי שירים.⁠² (מ״ר)

1. דריש מן גם שניהם, כי מלבד אבידת ממונם מתו גם הם, וממילא מבואר שמתחלה מתו קניניהם ואח״כ הם. ואבידת קניניהם מובן מהמשך הענין לקמן, וריקם השיבני ה׳, וכבאה לשם הלכה ללקוט בשדה (כדרך העניים) להיות לה לאכלה ולחמותה.

2. ר״ל לעומת השיור הקודם אחרי מות בעלה שנקראה ג״כ בשם שיור, כלומר טפלה בחיים בלא אישה, עם כ״ז עוד היתה דרושה לתכלית חיי הבנים, ומכיון שמתו גם הם נשארה שְֹיָרֵי שיריים שאין בהם צורך כלל, וע׳ מש״כ לעיל בפסוק ג׳ אות כ״ג.

והקב״ה הענישם על כך, תחילה בממונם ומתו גמליהם ומקניהם¹, ולאחר מכן וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מאותה סיבה שאביהם מת², מַחְלוֹן הראשון מפני שלא מחה באחיו³, וְכִלְיוֹן לאחר מכן, וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה לבדה⁴ שַׁכּוּלָה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ – ואלמנה מבעלה, ואמנם היא לא מתה משום שלא השתתפה בחטאם והיה בדעתה תמיד לחזור לא״י⁵:

1. רש״י. וזה מרומז במילה ״גם״ – ר״ת גמליהם מקניהם, שפתי חכמים.

2. אלשיך.

3. מלבי״ם.

4. אבן עזרא.

5. מלבי״ם.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון