×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ו) וַתָּ֤קׇם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ וַתָּ֖שׇׁב מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב כִּ֤י שָֽׁמְעָה֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב כִּֽי⁠־פָקַ֤ד יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶת⁠־עַמּ֔וֹ לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לָֽחֶם׃
She and her daughters-in-law rose to return1 from the fields of Moav, because she had heard in the fields of Moav that Hashem had remembered2 His people, to give them bread.
1. to return | וַתָּשׇׁב – Literally: "and she returned", but see Ibn Ezra that the verb refers to her intentions rather than actions. He points to the phrase "וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל" in Yehoshua 24:9 as another example where a past tense formulation might refer to intentions. Alternatively, the clause might be understood literally, but should be viewed as a general opening, with the details of Naomi's return presented in the continuation.
2. remembered | פָקַד – The root "פקד" has the connotation of paying attention to or taking special note of someone or something. In this it differs from the root "זכר" which implies that one remembered something after initially forgetting it (Hoil Moshe).
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספיעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְקַמַת הִיא וְכַלָּתָהָא וְתָבַת מֵחֲקַל מוֹאָב אֲרוּם אִתְבַּשְׂרַת בַּחֲקַל מוֹאָב עַל פּוּם מַלְאֲכָא אֲרוּם דְּכַר יְיָ יַת עַמֵּיהּ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְמִתַּן לְהוֹן לַחְמָא בְּגִין זְכוּתֵיהּ דְּאַבְצָן נְגִידָא וּבִצְלוֹתֵיהּ דְּצַלִּי קֳדָם יְיָ הוּא בוֹעַז חַסִידָא.
[יא] וַתָּקָם הִיא וְכַלֹתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב – שָׁמְעָה מֵהָרוֹכְלִין הַמַּחֲזִירִין בָּעֲיָרוֹת, וּמַה שָּׁמְעָה, כִּי פָקַד ה׳ אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: כִּי לֹא יִטּשׁ ה׳ עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב (תהלים צ״ד:י״ד), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: כִּי לֹא יִטּשׁ ה׳ אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל (שמואל א י״ב:כ״ב), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, פְּעָמִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּעֲבוּר עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ, וּפְעָמִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל שְׁמוֹ הַגָּדוֹל.
אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל זַכָּאִין, בַּעֲבוּר עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ, וּכְשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל זַכָּאִין, בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ, בְּחוּצָה לָאָרֶץ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה (ישעיהו מ״ח:י״א).
ותשב (נעמי ורות) [משדי מואב] וגו׳ כי פקד ה׳ את עמו לתת להם לחם – שאין לוקה אלא ארץ בלבד וכן הוא אומר בין האולם ובין המזבח וגו׳ (יחזקאל ח׳:ט״ז) ובשעה שהוא מרבה לישראל הוא מתרצה לכל העולם כולו וכן הוא אומר רצית ה׳ ארצך שבת שבות יעקב [וגו׳] אספת כל עברתיך וגו׳ (תהלים פ״ה:ב׳-ד׳) גדולה היא ארץ ישראל שהיא מכפרת על החיים ועל המתים על החיים שנאמר ובל יאמר שכן חליתי (ישעיהו ל״ג:כ״ד) על המתים שנאמר וכפר אדמתו עמו (דברים ל״ב:מ״ז). שלשה כתיב בהם חיים ארץ ישראל והתורה והצדיקים ארץ ישראל דכתיב אשר נתנו חתיתם בארץ (החיים) [חיים] (יחזקאל ל״ב:כ״ד) התורה דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג׳:י״ח) צדיקים דכתיב פרי צדיק עץ חיים (משלי י״א:ל׳).
פקאמת הי ובנאתהא עאידה מן בלד מאב לאנהא סמעת...
קמה היא ובנותיה1 לשוב מארץ2 מואב לפי ששמעה...⁠3
1. בקישב: וכנתיהא – וכלותיה. וראה לעיל הערה 33. ואפשר שנקטו משום שלהלן (פסוק יא) קראה רות לכלותיה ׳בנותי׳, דרך חיבה. עוד העירני הרב עזרא קורח שאפשר שמיישב בזה כפל הלשון, שבפסוק הבא חוזר ואומר ׳ושתי כלותיה עמה׳, וקשה למה חזר על כך. ומיישב רבינו שבפסוק זה מדבר בכללות על בנותיה, ובפסוק הבא מחדש שגם שתי כלותיה המואביות באו עמה.
2. בקישב בכל מקום שנזכר ׳שדה מואב׳ – קרא ותרגום: צ׳יאע מואב. וכאן בכל מקום [וכפה״נ גם בפסוק א שנמחק]: ארץ מואב. ודברי רבינו הם כדברי המדרש (רו״ר א ה): לגור בשדה מואב, א״ר לוי כל מקום שאתה מוצא שדה עיר, עיר מדינה, מדינה אפרכיא. שדה עיר, ענתות לך על שדך, עיר מדינה, עבר בתוך העיר בתוך ירושלים, מדינה אפרכיא, שבע ועשרים ומאה מדינה, ע״כ. הרי ששדה הוא עיר ולא כפר וכיוצ״ב.
3. חסרות תיבות סיום הפסוק. ובקי נאמר ׳פקד׳ בלשון ׳אפתקד׳, ובשב בלשון ׳ד׳כר׳ – זכר. ולשון שני נראה יותר בדרכו של רבינו, בדומה לו בבראשית כא, א ועוד. אמנם מר״ת הירושלמי נראה כלשון ראשון.
ובתרגום ׳עמו׳ בקי שעבה, ובב קומה, ובש ב׳ הנוסחאות. ונוסח ׳שעבה׳ הוא המצוי בלשון רבינו בדברים לב, ט; לו; מג.
וקאמת הי וכנתיהא, ורגעת מן צ׳יאע מואב, אד׳ סמעת, אן קד אפתקד אללה שעבה, ואעטאהם טעאמא.
לתת להם – ויתן להם.
ותקם היא וכלתיה ותשב משדי מואב – נפולה היתה לשם וקמה לה בחזרתה לארץ ישראל שכן אמר דוד (שמואל א כ״ו:י״ט) כי גרשוני מהסתפח בנחלת יי׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים וכי מי אמר לו כן אלא מי שאינו דר בא״י כאלו עובד ע״ז. כי שמעה בשדי מואב מאין שמעה מן הרוכלים המחזירים בעיירות ד״א ברוח הקדש שמעה ומה שמעה כי פקד יי׳ את עמו, רבנן אמרי בארץ הקב״ה עושה בזכות עמו שנאמר (שמואל א י״ב:כ״ב) כי לא יטוש יי׳ את עמו בעבור שמו הגדול.
לתת להם לחם – רבי׳ טוביהו ב״ר אליעזר אמ׳ גדולה פרנסה כגאולה, כתיב כאן כי פקד יי׳ את עמו וכתיב להלן (שמות ד׳:ל״א) כי פקד יי׳ את בני ישראל וכי ראה את ענים.
ותשב משדי מואב – נותן טעם למה שבה, כי שמעה בעוד היות⁠{ה} בשדה מואב כי פקד וגו׳.
לתת להם לחם – במקום רעה שהיה להם מתחילה.
כי שמעה – כבר שהרי נפקדו בני עירה, והיה שובע בארץ. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״ בסוף רות א׳:ז׳)
ותשב משדה – במחשבת, כמו: וילחם בישראלא (יהושע כ״ד:ט׳) על בלק.
א. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2062. בכ״י לונדון 24896: ישראל.
AND SHE RETURNED FROM THE FIELD OF MOAB. In her mind.⁠1 Thus Scripture says that Balak fought against Israel (Joshua 24:9) [when in practice he did not. He only thought about fighting against Israel.]
1. It is clear from Scripture that she was still in the land of Moab.
ותשב משדי מואב – ר״ל ששמה מחשבתה לשוב משדי מואב אל עמה ואל ארצהא. ואמרתי כי שמה מחשבתה לשוב מפני שכל הספורים שיזכיר שהיו בנהב ובין כלותיה היו בהיותה בשדה מואב, ואחרי שנפרדה ממנה ערפה והתאמצה רות ללכת אתה, נפרדו משדי מואב ושבו ללכת אל בית לחם יהודה, כמו שיזכיר אחר זה ״ותלכנה שתיה⁠[ם]⁠ג עד בואנה בית לחם״ (רות א׳:י״ט).
כי שמעה בשדה מואב – ר״ל כי שמעה בהיותה בשדי מואב אנשים אומרים כי פקד יי׳ את עמו, כלומר אחרי שהעלים עיניו יתברך מהם בעבור חטאתם, זכר את עמו לתת להם לחםד ונתנו להם. והטעם שסר הרעב מן הארץ {130} ובאמרו ״כי פקד יי׳ את עמו״ רמז כי הרעב שהיה אז לא היה דרך מקרה, רק עונש אלהי בעבור חטאת העם, וכן סור הרעב וביאת השבע לא היה מקרה, רק שפקד יי׳ את עמו, כלומר אחרי ששבו להיות עמו ראויים להתייחש על שמו.
לתת להם לחם – הלחם כולל כל מאכל וכל מזון, או הזכיר הלחם בעבור היותו המזון ההכרחי והמורגל להיות מזון האדם ברוב העולם. ובאמרו ״להם לתת לחם״ הודיע כי לא היה הרעב בכל הארץ, רק בארץ ישראל, ולכן לא הזכיר לתת לחם סתם בארץ.
א. השוו לאבן עזרא: ״ותשב משדה – במחשבת״.
ב. על פי Perreau ״בינה״.
ג. כנראה נוספה כתיקון.
ד. בין המילות ״להם״ ו ״לחם״ מופיעה ״כלום״, שנמחקה בקו.
ותשב – על תחלת תנועת העתקה משם, כי תכלית תנועה זו היה בבואנה בית לחם ואשר בנתים בדרך, כמו שכתוב: ותלכנה בדרך (רות א׳:ז׳), יקרא מה שבין, וגם על כל נקודה יצדק לומר: ותשב.
ותקם, ותשב יורה כי הן לא עכבו על בעליהן משום כי תכף שמתו קמו שלשתן לשוב וכל שכן שהיו הולכות אחריהן.
כי שמעה – הוא טעם למה שלא מיחתה ביציאת כלותיה עמה.
וַתָּקָם וגו׳ וַתָּשָׁב. ׳אֶל בֵּיתָהּ וְאֶל שָׂדָהּ׳ (מלכים ב׳ ח ג)⁠1: כִּי שָׁמְעָה [בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד ה׳ אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם]. לא להשתדל בתיקון הציבור ולא לשוב מחוצה לארץ2:
1. שם כתוב: ׳ואלישע דיבר אל האשה אשר החיה את בנה לאמר קומי ולכי את וביתך וגורי באשר תגורי כי קרא ה׳ לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים, ותקם האשה ותעש כדבר איש האלהים ותלך היא וביתה ותגר בארץ פלשתים שבע שנים, ויהי מקצה שבע שנים ותשב האשה מארץ פלשתים ותצא לצעוק אל המלך אל ביתה ואל שדה׳. הרי שאחרי הרעב שבה לדרוש את ביתה ואת השדה שלה שהחזיקו בו אחרים כאשר היתה בארץ פלישתים. וזהו שכתוב אף בנעמי ׳ותקם׳, ׳ותשב׳, בלשון יחיד, אף שכלותיה הלכו עמה, כי השיבה מתייחס רק אליה, ובא ללמד שמטרתה בשובה לא היה לשוב בתשובה על סיבת יציאתה, אלא שבאה לדרוש את נכסיה אחרי שהסתיים הרעב, וכמו לשון ׳ותשב׳ שמצינו שם בעניין דומה.
2. [בכת״י יש ריווח ריק של כמה מילים אחרי תיבת ׳לשוב׳, ונראה שכתוב ׳בחוצה לארץ׳. יתכן שלא הצליח המעתיק לפענח את הכתב יד המקורי, וחסרים מילים במקום הריווח]. ובא לומר שלא התכוונה לשוב אלא עבור ביתה ושדה, ולא לשוב בתשובה על מה שחטאה בהזנחת עסקי הציבור והיציאה מארץ ישראל. וגם מיישב בזה כי בפסוק שאח״כ כתוב ׳ותצא מן המקום׳, ואיך כתוב כאן שכבר שבה, אלא ללמד שסיבת קימתה ממואב היתה לשוב לביתה ושדה שלה, לא כדי לשוב מחו״ל לארץ ישראל. וכן משמע ממה שהכתוב מעיד שלא שבה משום חיבת ארץ ישראל, אלא בגלל הלחם, ששמעה שפקד ה׳ את עמו, ואילולא כן היתה נשארת במואב. אך יש שכתבו ש׳קימה׳ הוא לשון זירוז והתעוררות, שמיד כשמתו בניה נתעוררה לשוב לארץ ישראל, לתקן את אשר עיוותה (אבן יחיא, שורש ישי בשם ר״י גאקון, אלשיך).
כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה׳ את עמו לתת להם לחם – הענין כי כל הטוב הנמשך לאומות העולם הוא בשביל ישראל, כי עיקר הבריאה והטוב הוא בשביל ישראל, כמו שאמרו בראשית [בשביל ישראל שנקראו ראשית], וכמו שאמרו והארץ היתה תהו כו׳ זה מעשיהם של רשעים, צריך לומר בשביל מעשיהם של רשעים היה ראוי להיות העולם תוהו מכל טוב. ויאמר אלהים יהי אור זה מעשיהם של צדיקים רצה לומר בשביל ישראל שהם צדיקים בשבילם נברא האור הטוב ובזכותם יהנו גם כן הרשעים העכו״ם. ועיקר השפעת הטוב לישראל הוא בארץ ישראל, כמו שנאמר עיני ה׳ אלהיך בה מראשית השנה כו׳ וזה שאמר ותשב משדה מואב, כי עיקר הליכתה מארץ ישראל לחוץ לארץ מפני ששם הוא טוב יותר, אך הבינה כשהיתה שם שלא כן הוא אלא עיקר השפעתם הוא מארץ ישראל ולזה מה לה לילך אל ארץ נכריה להמציא לה פרנסתה, אשר הארץ ההיא תמציא גם כן פרנסתה ממקום אחר. וזה שאמר ותשב משדה מואב כי שמעה רצה לומר הבינה בהיותם שם כי פקד ה׳ את עמו והוא יהיה תועלת לתת להם לחם, רצה לומר למואבים, כי הם ממציאים השפעתם רק מארץ ישראל.
השאלות:
למה כפל ותשב ותצא מן המקום ותלכנה בדרך.
ותקם היא וכלותיה – הנה כלם הסכימו לצאת מן המקום הזה כי חשבו שמזל המקום גורם, ולפ״ז בהיציאה ממה שממנו היו כולם שוים, אבל בהליכה אל מה שאליו רק נעמי לבדה גמרה בדעתה לשוב משדי מואב. שהשיבה מציין השב אל מקום שהיה שם כבר, ע״ז לא הסכימה רק נעמי, ועז״א ותשב משדי מואב, שהיא גמרה כן בדעתה בעודה בשדי מואב אבל הם לא הסכימו לזה בעודם בשדי מואב רק אח״כ כמו שיתבאר. כי שמעה בשדה מואב, ר״ל כי היא לא שבה מפני מזל הרע של המקום ומפני יראת מות שאז הי׳ די אם תצא ממקום זה למקום אחר במואב, רק היא שבה מפני כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה׳ את עמו לתת להם לחם, ואחר שהיא לא יצאה רק מפני הרעב ורק לגור עד יפסק הרעב ולכן כששמעה שלא ישאו עוד חרפת רעב שבה לא״י, ובמדרש ממי שמעה מרוכלים המחזירים בעיירות, ומה שמעה כי פקד ה׳ את עמו, כתוב א׳ אומר כי לא יטוש ה׳ את עמו ונחלתו לא יעזוב וכתוב א׳ אומר כי לא יטוש ה׳ את עמו בעבור שמו הגדול, כיצד בזמן שישראל זכאים הוא עושה בעבור עמו ונחלתו ובזמן שאין ישראל זכאים הוא עושה בעבור שמו הגדול, ר״ל אחר שאמר הלשון ששמעה כי פקד ה׳ את עמו זה א״א ששמעה כן מאנשי מואב שהגם שהם קרובים לא״י והיו יודעים את הנעשה שם לא רגיל על לשונם לומר הלשון כי פקד ה׳ את עמו שהם לא האמינו בה׳ ולא בקשר שי״ל עם ישראל שהם עמו וע״כ אומר ששמעה מרוכלין המחזירים בעיירות והביאו דברים מא״י למכור בשדה מואב וזה סימן שפסק שם הרעב, ומפרש עוד שבעבור מה שפסק הרעב לבד לא היתה שבה עדיין שאחר שהרעב בא בסבת רוע המעשים כמ״ש ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב ופי׳ במד׳ שבא הרעב בעבור שלא היה ביניהם משפט ושפטו את שופטיהם ושופטיהם היו צריכים להשפט, א״כ כל עוד שלא הטיבו מעשיהם איננה בטוחה שלא ישוב הרעב שנית רק שהיא שמעה שה׳ פקד את עמו ר״ל שלא עשה זה בעבור שמו רק בעבור העם שהיטיבו מעשיהם והיו ראוים לפקידה ע״י שהם עמו ונחלתו ועי״כ פקדם לתת להם לחם שיהיה נתינה קבועה וקיימת.
כי פקד – שרש ׳פקד׳ נפרד משרש ׳זכר׳, שהפוקד אינו שוכח מקודם, רק בבוא היום משגיח אם נהיה הדבר. ויתכן באל יתברך שמו, בעוד ששרש ׳זכר׳ לא יתכן לו כי אם על דרך השאלה, כדי לשבר את האזן.
כי שמעה וגו׳ – שמעה מהרוכלין המחזירין בעיירות, ומה שמעה – כי פקד ה׳ את עמו לתת להם לחם.⁠1 (שם)
1. קשה ליה יתור הלשון בשדה מואב, דפשיטא הוא, דהא היתה שם, והול״ל סתם כי שמעה, אי כי שמעה שם, ולכן מפרש כי בשדה מואב הם העיירות במואב וכמו ערי השדה (שמואל א כ״ז). ומה שאמרו ששמעה מרוכלים ולא מעוברים ושבים סתם, הוא ע״פ מ״ש בב״ק פ״ב א׳ אחת מתקנות עזרא שיהיו רוכלין מחזירים בעיירות, (מפני תקנת הנשים), וכתבו המפרשים דבשנות רעבון לא היו מחזירים, מפני שע״פ רוב סחורתם הם תכשיטין ותפנוקין ואז אין קונים להם, ומכיון שעבר הרעב החלו הרוכלים לסבב בעיירות ושמעה מהם, וי״ל עוד דהלשון שמעה שבכאן הוא מענין בינה, כמו והם לא ידעו כי שומע יוסף, ור״ל מזה גופא שסבבו הרוכלים עם תכשיטין וסחורות ענוגות הבינה כי פקד ה׳ את עמו בלחם.
וַתָּקָם נעמי מהאבל שלה1 הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב – וגמרה בדעתה עוד בהיותה שם לשוב2 מִשְּׂדֵי מוֹאָב לישראל, כִּי שָׁמְעָה נעמי בִּשְׂדֵה מוֹאָב רוכלים המחזרים בעיירות שהביאו דברים מא״י למכור בשדה מואב, והיה זה סימן שפסק הרעב בישראל3, כִּי פָקַד – זכר יְהוָה אֶת עַמּוֹ אשר חזר בתשובה4 לָתֵת לָהֶם לָחֶם לאכול:
1. מעם לועז.
2. ר״י קרא, אבן עזרא, מלבי״ם.
3. מלבי״ם.
4. מלבי״ם.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספיעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144