Rut 1 – רות א‏ – Mikraot Gedolot

וּמִית אֱלִימֶלֶךְ בַּעְלָהּ דְּנָעֳמִי וְאִשְׁתְּאַרַת הִיא אַרְמְלָא וּתְרֵין בְּנַהָא יַתְמִין.

[ז] וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי – תַּנְיָא הַכֹּל לָמוּת, וְהַכֹּל לְמִיתָה, וְאַשְׁרָיו לָאָדָם שֶׁיָּצָא בְּשֵׁם טוֹב מִן הָעוֹלָם. מֵת הָאִישׁ מִי מְחַסְּרוֹ אֶלָּא אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי, מֵתָה הָאִשָּׁה מִי מְחַסְרָהּ אֶלָּא בַּעְלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל (בראשית מ״ח:ז׳), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עָלַי מִיתָתָהּ שֶׁל רָחֵל, אָמַר יַעֲקֹב אָבִינוּ וְקָשָׁה עָלַי מִיתָתָהּ שֶׁל רָחֵל מִכָּל הַצָּרוֹת הַבָּאוֹת עָלַי.

[ח] אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק, גִּילִין וְגִילִין, חֲבוּרוֹת וַחֲבוּרוֹת, מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָעוֹלָם, מֵת אֶחָד מִן הַגִּיל, יִדְאַג כָּל הַגִּיל, חָבֵר אֶחָד מִן הַחֲבוּרָה תִּדְאַג כָּל הַחֲבוּרָה, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אַרְכִיּוֹת אַרְכִיּוֹת הֵן, וְאֵין אֶחָד מֵהֶן נִכְנָס לְתוֹךְ אַרְכִי שֶׁל חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא מִיָמַי לֹא קָרִיתִי לְאִשְׁתִּי אִשְׁתִּי וּלְבֵיתִי בֵּיתִי, אֶלָּא לְאִשְׁתִּי בֵּיתִי, וּלְבֵיתִי אִשְׁתִּי, וְלֹא קָרִיתִי לְשׁוֹרִי שׁוֹרִי וּלְשָׂדִי שָׂדִי, אֶלָּא לְשׁוֹרִי שָׂדִי וּלְשָׂדִי שׁוֹרִי. וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ נַעֲשֵׂית הִיא שְׁיָרֵי מְנָחוֹת.

וימת אלימלך וגו׳ – וכי כל אדם אינם מתים אלא ללמדך שאין הגזירה מגעת אלא על מי שסיפק בידו לעשות ולמחות ואינו מוחה ואין אדם משייר יתומים אלא אם כן עין צרה בממונו וכן הוא אומר ונוע ינועו בניו (תהלים ק״ט:י׳) (למען) [ולמה יען] אשר לא זכר עשות חסד (תהלים ק״ט:ט״ז).

וימת אלימלך – וכי כל בני אדם אינם מתים, אלא ללמדך שאין הגזרה אלא על מי שיש בידו למחות ולא מיחה, ואין אדם משייר יתומים אא״כ עינו צרה בממונו, וכן הוא אומר וגוע ינועו בניו, ולמה יען אשר לא זכר עשות חסד.

וימת אלימלך איש נעמי – תנא אין איש מת אלא לאשתו שנאמר וימת אלימלך איש נעמי, ואין אשה מתה אלא לבעלה שנאמר מתה עלי רחל.

ותשאר היא ושני בניה – א״ר חנינא בריה דר׳ אבהו נעשית שירים.

ומאת אלימלך זוג נעמי פבקית הי ואולאדהא.

ומת אלימלך בעלה¹ של נעמי ונשארה היא וילדיה².

1. כ״ה גם בקי. בשב קרא ותרגום: רגל – איש. וטעם השינוי מבואר בר״ת הירושלמי: איש נעמי. אִישָהּ, כלומר בעלה.

2. בקישב: ואבניהא – ובניה. ונראה ששינוי זה מחובר עם השינוי דלהלן (פסוק ו), שלדעת רבינו היו לנעמי גם בנות ולא רק בנים, והם לא מתו, ולכן כללם כאן בתרגמו ׳ילדיה׳.

פמאת אלימלך זוג נעמי, ותבקת הי ואבניהא.

איש נעמי – למה נאמר? מכאן אמרו: אין איש מת אלא לאשתו.⁠^א

א. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״(ואמר איש נעמי – כלומר לפי שהוא היה איש נעמי ושולט עליה והיא טפלה לו לכן פגעה בו מדת הדין ולא בה.)״ ביאור זה אינו מופיע בכ״י.

Naomi's husband – Why is this stated again? From here they derived, "A man does not die except for his wife [i.e., she feels the loss more than anyone].⁠¹ ([Another interpretation:] And it states, "Naomi's husband,⁠" i.e., that because he was Naomi's husband and ruled over her² and she was subordinate to him, therefore the Divine Attribute of Justice struck him and not her.)⁠³

1. Maseches Sanhedrin 22b.

2. See Rashi in Bereshit 9:20.

3. Because once he decided to leave, his wife and two sons were compelled to follow.

וימת אלימלך איש נעמי – תנא אדם מת אינו מת אלא לאשתו ואין האשה מתה אלא לאישה, האיש מת אשה מיחסו שנאמר אלימלך איש נעמי, האשה מתה מיתה מיחסוה של בעלה שנאמר (בראשית מ״ח:ז׳) מתה עלי רחל, אמ׳ יעקב מיתתה של רחל היתה קשה עלי יותר מכל הצרות שעברו עלי.

ותשאר היא ושני בניה – מאי ותשאר, האלמנה אפי׳ היא עשירה משימות בעלה אלמנה נקראת.

וימת אלימלך איש נעמי – ללמדך: אילו היה קיים לא היה מניח לבניו שישאו נשים נכריות.⁠^א

א. כן בכ״י ברלין, המבורג. בכ״י פראג: ״מואביות״.

איש נעמי – בעלה של נעמי. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)

איש נעמי – ר״ל בעל של נעמי.

ותשאר היא בשדה מואב עם שני בניה – והזכיר מיתת אלימלך וסמך אל זה ״וישאו להם נשים מואביות״ כי אולי בהיות אלימלך בחיים לא הסכים [שיקחו]⁠^א להם נשים מואביות.⁠^ב

א. במקור ״שיקיו״, שנמחקה בקו. המילה ״שיקחו״ מופיעה בצד הטקסט.

ב. פירוש זה נמצא גם אצל ר׳ יוסף קרא בשני הנוסחים.

וימת אלימלך – הנה הם יצאו להציל עשרם ואבד העושר ההוא בענין רע וקבעו את נפשם. והנה הוא התחיל בעבירה ואשתו אחריו והם קבלו ענשם תחילה זה מת וזו נתאלמנה מאישה ותשאר היא ושני בניה – כלומר עדיין נשארו שלשתן והיה נוח להם לשוב בטרם יתנגעו ולא עשו. אבל נשתקעו לשם.

[וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ] אִישׁ נָעֳמִי. לא מת אלא לאשתו¹, לא לציבור, כי לא נתן לב לתועלתם²: וַתִּשָּׁאֵר [הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ].⁠³ ולא הרגישו לשוב מפשעם, לשוב לארץ ולהשתדל בעניין הציבור⁴:

1. כן פירש רש״י על פי חז״ל (סנהדרין כב:) שהזכיר הכתוב שאלימלך הוא איש נעמי ללמד שאין האיש מת אלא לאשתו. וכן דרשו במדרש (רו״ר ב ז) ׳מת האיש מי מחסרו, אלא אשתו׳. ורבינו מפרש שדווקא באלימלך נאמר כן, וכפי שיבואר.

2. לפי שאלימלך לא דאג לצורכי הציבור למרות שהיה מגדולי הדור ומאנשי השם בעירו, לכן לא הרגישו הציבור במותו, ומת רק עבור אשתו. וכ״כ בשורש ישי, שהצדיק במותו נאמר שלדורו אבד, ואילו היה מת אלימלך בארץ היה מת לדורו, אך אחרי שחטא, לא מת אלא לאשתו. וזה ביאור דברי המדרש (ב ז) ׳תניא, הכל למות והכל למיתה, ואשריו לאדם שיצא בשם טוב מן העולם, מת האיש מי מחסרו אלא אשתו, שנאמר וימת אלימלך איש נעמי׳. והיינו שלפי שברח מפני עמו העניים ולא יצא בשם טוב מן העולם, לכן אין מחסרו אלא אשתו, משא״כ אילו היה נשאר בשמו הטוב (איגרת שמואל, ידי משה, מהרז״ו). וראה יעלת חן מש״כ ליישב לפי זה את המשך דברי המדרש שהביאו ראייה ממה שאמר יעקב ׳מתה עלי רחל׳ שאין אשה מתה אלא לבעלה, ואע״פ שרחל היתה צדיקה ומותה הוא חסרון לכל הדור. [ודודי הגרמ״י קרביץ שליט״א כתב שיתכן שמה שאמרו ׳הצדיק אבד לדורו אבד׳ אינו אלא באיש, ולא באשה שכל כבודה פנימה, ואין זו אבידה לדור]. ובשערי שמחה לבעל השבט סופר גם כתב על דרך זה, והוסיף שכל מיתתו של אלימלך היתה בגלל שהיה רק ׳איש נעמי׳, שדאג לאשתו ולבני ביתו ולא לכל הדור. וכ״כ בקול יהודא, שהכתוב מונה כאן שתי סיבות למותו, א׳, שהיה אלימלך האומר אלי תבוא מלכות, ולפי שהחזיק את עצמו לאיש חשוב לא יכלה מידת הרחמים להסתירו, ב׳, כי היה ׳איש נעמי׳ בלבד, שדאג רק לה ולא לשאר עמו. ומקור ושורש לפירוש רבינו שאלימלך נענש על שלא טרח בטובת הציבור, מצינו במדרש זוטא, הובא גם בילקו״ש: ׳וימת אלימלך וגו׳, וכי כל אדם אינם מתים, אלא ללמדך שאין הגזירה מגעת אלא על מי שסיפק בידו לעשות ולמחות ואינו מוחה, ואין אדם משייר יתומים אלא אם כן עין צרה בממונו, וכן הוא אומר (תהלים קט י) ׳ונוע ינוע בניו׳, ולמה, ׳יען אשר לא זכר עשות חסד׳ (שם פסוק טז)׳.

3. מה חידש בזה, בוודאי שאם מת אלימלך, רק הם נשארו (וראה מש״כ בזה התרגום, שורש ישי ועוד).

4. לא שנשארו לבד [כתרגומו], אלא בא ללמד שנשארו במואב ולא לקחו מוסר ממיתת אלימלך לשוב לארץ. וכ״כ איגרת שמואל, ידי משה, דברי שלום, רבי וידאל הצרפתי, בשורת אליהו, מלבי״ם. וכבר כתב כן הרוקח ׳הכתוב קורא עליהם תגר שלא חזרו׳. אך ניתן גם לפרש דעת רבינו כדעת התרגום, שאף שנשארו לבד אלמנה ויתומים, לא נתנו לב לשוב.

וימת אלימלך איש נעמי ותשאר היא ושני בניה – במדרש נעשו כשירי מנחות. דקשה ליה כי לשון נשאר לא שייך אלא על הנשארים במיעוט ואיך אמר כאן ותשאר נעמי ושני בניה, הלא לא נחסר אלא איש אחד והם נשארו שלשה. רצה לומר נעשו כמו במנחות, שהם עשרון, והכהן אינו נוטל מזה אלא מלוא קמצו, עם כל זה הנשאר נקרא שיריים אף שהם יותר מכמו שלקח הכהן. כיון שהעיקר נלקח השאר נקרא שירים. וכן כאן וימת אלימלך איש נעמי כיון שהעיקר מת אז ותשאר נעמי כו׳ נעשו הם שיריים.

וימת – וע״י שהסכים להשאר בח״ל נענש תיכף וימת, ובאר מדוע נענש הוא ולא נעמי כי הוא היה איש נעמי ומושל עליה, ועקר החטא מתיחס אליו, וחז״ל אמרו שתחלה הענישו ה׳ בממונו כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, וזה מרמז במ״ש איש נעמי, כי עשיר גדול כאלימלך הוא בעצמו נודע בשם ע״י עשרו והיו אומרים שמת אלימלך העשיר וכ״ש אם היה בא״י שם היו אומרים שמת אלימלך הפרנס וגדול הדור, אבל אחר שאבד כל עשרו והיה בארץ נכריה לא נודע בשם רק שהיה איש נעמי שהיא נודעה שם יותר ממנו והוא נודע רק במה שהוא איש נעמי. ותשאר האשה, ר״ל ובכ״ז לא לקחו מוסר לשוב לארץ ישראל רק נשארו שם, ובמדרש אומר ותשאר האשה נעשית שיורי מנחות, ר״ל שהלא שאר ונותר לא יצדק רק אם הרוב נלקח ונשאר המעוט, ואיך יצדק שרק אחד מת ושלשה נשארו, ועז״א כשיורי מנחות שהגם שלא יקחו רק הקומץ קורא כל המנחה בשם שירים, אחר שהקומץ הוא העיקר והמנחה טפלה להקומץ, וכן כאן הוא היה עיקר הבית ולכן נקראו כלם בשם שירים.

וימת אלימלך – תניא, למה נענש אלימלך, לפי שכשבאו שני רעבון אמר, עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו, עמד וברח לו מפניהם, הדא הוא דכתיב וילך איש מבית לחם יהודה.⁠¹ (שם)

איש נעמי – [וכי אין אנו יודעין שהוא איש נעמי, ומה ת״ל איש נעמי, אלא] ללמד שאין האיש מת אלא לאשתו.⁠² (סנהדרין כ״ב:)

ותשאר וגו׳ – ותשאר האשה ושני בניה, א״ר תנינא בריה דר׳ אבהו, נעשית כשירי מנחות.⁠³ (מ״ר)

1. וכתב הרד״ל דאפשר דדרש וילך מבית לחם יהודה שהלך כדי שלא יתן מביתו לחם ליהודה. ויש לרמז זה בפסקי הטעמים שהמלה לחם היא דבוקה בטעם להמלה יהודה ולא להמלה מבית כמו בפסוק ג׳ ובכ״מ בית לחם.

2. במ״ר הלשון מי מחסרו אלא אשתו, והפונה מי מרגיש החסרון רק אשתו, והלשון שהוספנו במוסגר הוא כדי להסביר הענין ביותר.

3. דריש דאע״פ שנשתיירו לאחר מות אלימלך בג׳ נפשות, בכ״ז נחשבו כולם טפלים לגבי דידי׳, אע״פ שבמספר הוא רק אחד, וזה הוא מפני שהוא אדון הבית ואבי המשפחה. והמשל לזה משירי מנחות הוא מפני דעיקר המנחה הוא הקומץ שאותו מקטירין, וכנגד הנותר הוא שיעור קטן מאד ובכ״ז נקרא הוא עיקר המנחה והנשאר ממנו הוא רק טפל לו, וזה מטעם שכתבנו מפני שהוא היסוד והעיקר.

ועל זה שהשתקע אלימלך במואב הענישו הקב״ה, תחילה בממונו, וכשלא חזר לארץ ישראל הענישו בגופו¹ וַיָּמָת ברעב² אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ – בעלה³ של נָעֳמִי, שכיוון שהוא היה השולט ובעקבות החלטתו עזבו את ישראל פגעה בו מידת הדין ולא בה⁴, וַתִּשָּׁאֵר הִיא אלמנה לבדה⁵ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ רווקים⁶:

1. מלבי״ם.

2. וכן היה ר״ש אומר, אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי ציבור היה, ועל שיצא לחוצה לארץ מת הוא ובניו ברעב והיו כל ישראל קיימין על אדמתן שנאמר (לקמן יט) ״ותהום כל העיר עליהן״ מלמד שכל העיר קיימת ומת הוא ובניו ברעב, תוספתא ע״ז פ״ה ה״ב.

3. ראה רש״י בראשית פר׳ ט׳ פס׳ כ׳.

4. רש״י. ועוד מבאר רש״י שמכאן דרשו רבותינו בסנהדרין כב: שאין איש מת אלא לאשתו.

5. אבן עזרא.

6. אבן עזרא.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון