×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {שביעי} כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל⁠־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר⁠־אַתָּ֥ה בָא⁠־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָשַׁ֣ל גּֽוֹיִם⁠־רַבִּ֣ים ׀ מִפָּנֶ֡יךָ הַֽחִתִּי֩ וְהַגִּרְגָּשִׁ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַכְּנַעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֗י וְהַֽחִוִּי֙ וְהַיְבוּסִ֔י שִׁבְעָ֣ה גוֹיִ֔ם רַבִּ֥ים וַעֲצוּמִ֖ים מִמֶּֽךָּ׃
When Hashem your God shall bring you into the land where you go to possess it, and shall cast out many nations before you, the Hittite, and the Girgashite, and the Amorite, and the Canaanite, and the Perizzite, and the Hivite, and the Jebusite, seven nations greater and mightier than you,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורמנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
אֲרֵי יַעֵילִנָּךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דְּאַתְּ עָלֵיל לְתַמָּן לְמֵירְתַהּ וִיתָרֵיךְ עַמְמִין סַגִּיאִין מִן קֳדָמָךְ חִתָּאֵי וְגַרְגִּישָׁאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי וּפְרִזָּאֵי וְחִוָּאֵי וִיבוּסָאֵי שִׁבְעָא עַמְמִין סַגִּיאִין וְתַקִּיפִין מִנָּךְ.
When the Lord your God shall bring you into the land into which you goest to possess it, and cast out many peoples from before you, the Hittites, Girgashites, Amorites, Kenaanites, Pherizites, Hivites, and Jebusites, seven nations, greater and mightier than you,
ארום יעל יתכון י״י אלהכון לארעא די אתון עלליןא לתמן למירתב יתה ויטרוד אומין סגין מן קדמיכון חתיי וגרגשיי ואמוריי וכנעניי ופריזייה וחיויי ויבוסייה שבעה אומין רברבן ותקיפןג מנכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עללין״) גם נוסח חילופי: ״עלין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״למירות״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רברבן ותקיפן״) גם נוסח חילופי: ״{רבר}⁠בין {ותקי}⁠פין״.
ארום יעילינך י״י אלקך לארעה דאת עליל לתמן למירתה ויגלי עממין סגיאין מן קדמך חיתאי וגרגשאי ואמוראי וכנענאי ופריזאי וחיואי ויבוסאי שבעתי עממין סגיאין ותקיפין מינך.
When the Lord thy God shall bring thee into the land to which you will come to possess it, and He will make many peoples to go out from before thee, the Hittites, Girgashites, Amorites, Kenaanites, Perizites, Hivites, and Jebusites, seven nations more numerous and strong than you,
וַאִדַ׳א אַדכַ׳לַךַּ בִּאללָּהֻ רַבֻּךַּ אִלַי׳ אלּבַּלַדִאַלַּדִ׳י אַנתַּ דַאכִ׳לֹ אִלַיְהִ לִתַּחֻוְזַהֻ פַיֻטַחטִחֻ אֻמַמַא כַּתִ׳ירַתַּ מִן בַּיְןִ יַדַיְךַּ אַלּחִתִּיִּינַ וַאלּגִרגַּאשִׁיִּינַ וַאלּאַמֻורִיִּינַ וַאלּכַּנעַאנִיִּינַ וַאלּפַרִזִיִּינ וַאלּחַוִּיִּינַ וַאלּיַבּוּסִיִּין סַבּעַ אֻמַמֵ אַכּתַּ׳רַ וַאַעטַ׳םַ מִנךַּ
וכאשר יכניס אותך ה׳ אלהיך, אל הארץ אשר אתה מגיע להכנס אליה להאחז בה, מיד ישבור לחלקים לפזר אמות רבות מבין-ידיך, את החתיים והגרגשיים והאמוריים והכנעניים והפרזיים והחויים והיבוסיים, שבע אמות יותר-בעלות רבוי תושבים, ויותר-עצומות ממך.
ונשל – לשון השלכה והתזה, וכן: ונשל הברזל (דברים י״ט:ה׳).
ונשל – This is an expression denoting casting away, and throwing to a distance, and similar is, "and the iron flies off" (Devarim 19:5) (ונשל).
פס׳: כי יביאך – ונשל. כענין ונשל הברזל כך יהו הכנענים מושלכין ממקומן. וכן הוא אומר (ויקרא כח) כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם.
החתי והגרגשי והאמורי והפריזי – בנין אב לכל ארץ כנען שהוא מדבר בשבעה גוים:
ונשל – והשליך, כל דבר הנעקר ממקוםא שהוא אדוק וקבוע בו.⁠ב וכן: כי ישל זיתיך (דברים כ״ח:מ׳), ונשל הברזל מן העץ (דברים י״ט:ה׳).
א. המלים ״הנעקר ממקום״ מופיעות רק בנוסח א׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין), ולא בנוסח ב׳.
ב. המלה ״בו״ מופיעה רק בנוסח א׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין), ולא בנוסח ב׳.
ונשל: means to dislodge.⁠1 [The verb is appropriately used to describe] anything that is uprooted from the place where it is attached and fixed. So also (28:40) “for your olives shall be dislodged (ישל) [from the tree],”2 or (19:5) “the ax dislodges a chip from the wood [that it is chopping].”3
1. So also Rashi who adds that ונשל may imply either dislodging or chopping away. On the basis of Rashbam’s comment to 19:5 it is clear that Rashbam would also agree that the verb could have, in some contexts, the force of “chopping away.”
2. See Rashbam’s commentary and note 51 there. Rashbam understands the verb ישל there as a nifal form. He may prefer to see ישל there as a nifal form because he is convinced that the qal of the verb נ-ש-ל is always transitive. See note 45.
3. See Rashbam’s commentary and note 39 there.
In his commentary on 19:5, Rashi notes that there are two ways of understanding the phrase ונשל הברזל מן העץ: (1) “the ax-head (הברזל) flies off the handle” or (2) “the ax-head dislodges a chip from the wood [that it is chopping].” Rashbam there offers only the second meaning since he feels that the qal of נ-ש-ל is always transitive.
Cf. Weinfeld (Anchor, p. 362) who argues that the verb ונשל is “used here and in vs. 22 in a transitive sense... . In Deuteronomy 19:5 and 28:40 the same verb is used in an intransitive sense.” See similarly the Be’ur.
ונשל – הנו״ן שורש, והוא מגזרת: כי ישל זיתך (דברים כ״ח:מ׳).
AND SHALL CAST OUT. The nun in ve-nashal (and shall cast out) is a root letter. It is related to the word yishal (shall drop off)⁠1 in for thine olives shall drop off (Deut. 28:40).
1. Which comes from the root nun, shin, lamed.
ונשל – ג׳ דין ואידך ונשל ה׳ אלהיך את הגוים האלה מפניך ונשל הברזל מן העץ אלמלא שחטאו ישראל לא היו צריכין לכלי זיין וזהו ונשל גוים ונשל הברזל.
ונשל – והשליך.
(א-ו) כי יביאך י״י וגו׳. ונשל גוים רבים מפניך וגו׳. החרם תחרם אותם וגו׳. ולא תתחתן בם וגו׳. כי יסיר את בנך מאחרי כי אם כה תעשו וגו׳. כי עם קדוש אתה וגו׳ – אחר שהחמיר על אזהרת עצמם צוה אותם שישתדלו בכל עוז להסיר המכשולות מהבנים וזה במה שיחרימו כלה לכל הגוים ההם ולכל אלהיהם ובתי עבודתם וכו׳. ולפי שיראה שיש בזה אכזריות גדולה סמך ואמר כי עם קדוש אתה לי״י אלהיך וגו׳ – והכוונה שתהיו מופרשים ומובדלים במדותיכם עד שלא יהיה הרחמנות והאכזריות המפורסם לעיני הכל רק אשר יסכים בו הדעת האלהי כמו שנתבאר יפה אצל מעשה שכם שער כ״ז ויבא עוד זכרונו בדין עיר הנדחת וכמו שאמר להלן לא תתגודדו ולא תשימו קרחה וגו׳ כי עם קדוש אתה לי״י אלהיך ובך בחר וגו׳ (דברים י״ד:ב׳). והענין בכל זה שלא כרת עם ישראל ברית ולא קרבם אליו להיות להם תכונות ומדות אנושיות כשאר העמים רק על מנת שיבדלו מהם ויתקדשו בם בכל אשר ימשך משם שום דבר בחלוף עבודתו.
(1) 6-7) After having concluded the instructions how to insure our loyalty to God after we have taken possession of the land of Israel, the last part of our Parshah deals with ensuring that also our children will remain loyal to the covenant. At first glance, the demand for isolation from gentile society may sound harsh. Therefore, the Torah explains
1) the need to remain a holy nation.
2) The reminder that if God had wanted us to be similar to other nations, He would have chosen a numerically much stronger nation for His pilot project.
8) When the Torah threatens prompt retaliation to the wicked person, the switch from the singular to the plural may mean that when the wicked become numerous, God may have to delay application of retributive acts in order to demonstrate His patience, as discussed in chapter three. However, as long as the number of the wicked is few, of no sociological consequence, immediate retribution is in order. This is necessary to prevent sinners from relying on the patience of God and the delay of retribution. The correct meaning of the whole verse (7,9) then is as follows: "when there are many enemies, He will pay them back to their face, to result in the sinners' destruction. When there are only a few individual sinners however, He will not delay before paying him back.⁠" It is clear from Jeremiah chapter twelve and Psalms chapter seventy three as well as from Chabakuk chapter one, that the conduct of God towards a group of people is not necessarily subject to our evaluation and comprehension. (since we lack too many facts in the total equation.) Psalms ninety two, states so explicitly.
6) The fact that our duties in the marriage contract are spelled out, does not mean that we are entitled to a reward because we have lived up to our undertaking. If the Torah nonetheless begins the next paragraph with a list of promises based on our fulfilling our contractural duties, this is an act of kindness on the part of God, not something that we could claim as a right. Just as Abraham considered Gods promise to grant him children and to give the land of Canaan to them as an act of kindness by God, (Genesis 15,6 and our discussion of this in chapter seventeen) so it remains for all time. The answer that the clever son receives may be divided into two parts. Up to the end of Parshat va-etchanan, he is told about the chukkim and eydot the laws that seem to lack rationale and the laws that demonstrate our testifying to the Torah's and Gods historic truth. In Parshat eykev, he is told about the mishpatim, the social laws of the Torah. Since mishpatim are universally accepted phenomena and no special Torah is needed to assure a nation's establishing standards of social behaviour, the Torah explains the superiority of its legislation to the clever son.
"And it shall come to pass, because ye hearken to these ordinances" etc.
Observance of Torah legislation brings in its wake a freedom from natural disasters such as sterility, disease, etc. and will establish the Jewish nation as number one in the world. Should any one doubt this effect of Israel observing Torah laws, the power of our collective memory is called upon to reinforce our belief in the effectiveness of Divine guidance. (verse 18)
9) There is a difference between people who are basically healthy, and people who have a basically weak constitution. The former respond to a minimal amount of therapy when struck with some disease, and are easily restored to full health. The latter who lack natural resistance, require greater dosages of medication, a longer period of recovery etc. Prior to the revelation at Mount Sinai the Jewish people belonged to the latter category of people. The Mount Sinai experience changed all that. Formerly, a great number of mitzvot would be required to heal them of even a minor ailment. Now, however, a relatively small amount of Torah observance suffices to overcome even major disorders in their physical well being.
(א-ה) כי יביאך ה׳ אלהים וגו׳ עד לא מרבכם וגו׳ הפרשה החמישית הזאת באה כנגד החמשה דברות שהיו בלוח השני וענינה להגיד שעם היות שישמעו באותם דבורים לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב לא תענה ולא תחמוד. אין ראוי שיחשב שאלו הדברים כלם אסורים בשבעת העממים או מותרים בהם כלם כמות זה כן זה. אינו כן. כי כאשר יביאך ה׳ אלהיך אל הארץ ונשל מפניך את הגוים ההם לא תנהג בהם דבור לא תרצח אבל בהפך. כי הכה תכה אותם. ולא תנהג גם כן מנהג דבור לא תגנוב בדבר שבממון. אבל החרם תחרם אותם. ולא תכרות להם ברית ולא תחנם. ר״ל לא תעשה עמהם חן וחסד האמנם דבור לא תנאף שהוא הדבור השלישי ראוי לנו להיות נוהג בהם. וזהו אמרו לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. ינתן הסבה לזה למה לא תקח בתו לבנו של ישראל באמרו כי יסיר את בנך מאחרי. ר״ל כי ימשך הבן אחרי אמו ויסיר את לבו מאחרי.
ואמנם כנגד הבת שלא יתן לבנו אמר ועבדו אלהים אחרים וגו׳ הנה אם כן אסר בהם כל מיני זווג וניאוף וכבר באו המצות האלה בפרשת משפטים ובפרשת כי תשא. וגם כאן צוה שלא יחמוד דבר מכל אשר להם כדי שלא יבא ללוקחו לעצמו ויהיה שעור הכתוב כי אם כה תעשו להם להחרימם מזבחותם תתוצון ומצבותם תשברו וגומר. ולא תבאו לחמד אותם הנה אם כן לא תרצח ולא תגנוב אינם נוהגים בשבעת העממין. אבל לא תנאף ולא תחמוד הם נוהגים בהם בחומרא רבה. וכל זה ממה שיגלה שמה שקבל משה רבינו עליו השלום. הוא אמתת התורה ועקרה. ובענין לא תענה לא זכר כלל. לפי שהעדות שקר הוא דבר רע מפאת עצמו ואין ראוי לנהוג אותו לא עם האוהבים ולא עם האויבים. וכמו שאמר המשורר (תהלים קי״ט) שקר שנאתי ואתעבה.
והתבונן אמרו בפרשה הזאת כי יביאך ה׳ אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים. הנרצה לומר שכיון שהאל יתברך נתעצם כנגד האויבים ונתנם בידיהם. אין ראוי שיכרתו להם ברית ולא להשלים עמהם כי האדון או המלך בהתעצמו בעבור עבדו לאבד את אויביו. אין ראוי לעבד שישלים עם האויבים ההם מזולת רשות האדון וחפצו. ולזה אמר לא תכרות להם ברית ולא תתחתן בם. כי אין כבוד למנצח שיתחתן במנוצח. כי במקום שהיה משועבד אליו ישוב להיות כמוהו בשווי ומעלה מצד החתון. וכבר באה המצוה הזאת בפרשת משפטים באמרו לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי.
ואמר והיה כי יביאך ונשל גוים רבים – בסבת עשיית המצות. לא תתחתן בם. כי בסבת זה יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים. ואין ראוי שתתחתן בגוי טמא. כי עם קדוש אתה לה׳. פרוש מכל טומאה ומכל ערוה. כמו שנזרתם עצמכם מן הערוה במצרים. ובשביל זה בחר השם אלהיך בך להיות לו לעם סגולה. ואוצר חביב לעולם הנשמות. ולא בשביל שאתם רבים ועצומים. אלא בשביל שאתם קדושים. וזהו לא מרובכם מכל העמים אלא מאהבת ה׳ אתכם. לפי שאתם עם קדוש. ומשמרו את השבועה שנשבע לאבות הוציאך ממצרים ביד חזקה. ואחר שעשיתי לך כ״כ טובות. ראוי לך שתכיר מעלתי ולא תמרוד בי לעבוד אלהים אחרים. כי המורד באדוניו הוא לשלשה סבות. או מפני שחושב שאין לו יכולת. או שאין לו במה להנקם ממנו. או שאע״פ שיהיה לו שלוחים להנקם ממנו. הוא יתן שוחד לשלוחים בענין שלא יעשו לו רע. לזה אמר בכאן שאינו כן שיש לו לירא מהשם אחר שיש לו יכולת. וזהו שאמר וידעת כי ה׳ אלהיך הוא האלהים. ולו היכולת הגמור לעשות טובה לטובים ורע לרשעים וזהו שומר הברית. וכנגד השני שאין לו במה להענישם. לזה אמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. ויש לו שלוחים שהם פנים של זעם ומדות הדין. וכנגד הג׳ כי אולי השלוחים יסבו בלכתם ולא יעשו שליחותם. לז״א לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו בלי שינוי. ואמר לשונאיו לשון רבים ואחר כך אמר להאבידו לשון יחיד. לרמוז כי כשאמר לשונאיו לשון רבים לפי שהם שונאים ומרגיזים השם פעמים רבות. בסבת זה השם יאבד אותם מכל וכל בפעם אחת. וזהו להאבידו כאיש אחד. אבל כשאמר לשונאו לשון יחיד שלא הרגיז השם פעמים רבות. לזה ישלם לו אבל לא להאבידו. וזהו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו. אבל כשאמר לשונאיו אמר להאבידו מכל וכל כאיש אחד. ואחר שזה כן ושמרת את המצוה ואת החוקים אשר אנכי מצוה אתכם:
כי יביאך: פרשה סתומה.
ונשל גֽוֹיִם⁠־רבים: מאריך בגימ״ל. [גּֽוֹיִם⁠־רַבִּ֣ים ׀].
כי יביאך – עכשיו בא לבאר להם ענין הצווי הנאמר למעלה והורשתם את כל יושבי הארץ וכו׳ (במדבר ל״ג נ״ב), ופירוש איך יקיימו המצוה הזאת בפרט:
ונשל – לשון השלכה והתזה, וכן ונשל הברזל (לקמן י״ט ה׳), והנה שם הוא עומד וכאן יוצא:
רבים ועצומים ממך – ולא היה אפשר לנצחם בדרך הטבע, כי אתם המעט מכל העמים כמו שאמר בסמוך, וכל שכן שלא היה אפשר לכם להחרים את כלם עד כלה, אלא ה׳ אלהיך יגרשם מפניך, כמו שאמר ונתנם ה׳ וכו׳:
כי יביאך וגו׳ הפרשה המסיימת את הפרק הקודם, עוסקת בחינוך הבנים. על יסוד הניסיון ההיסטורי של עברנו, עלינו למסור לבנינו את חובת שמירת התורה. חובה זו תהיה ייעוד חייו של כל דור ודור, בהווה ובעתיד.
אולם מאמצינו למסור את התורה לבנינו ולחנכם לייעוד חיינו יהיו לשווא מראשיתם אם הבנים נולדו וגדלו תחת השפעה לא⁠־יהודית; אם יצאו מבטן אמהות נוכריות או השתעשעו על ברכי אבות נכריים; אם דעתם ומידותיהם עוצבו מתורתם ודוגמתם של אבות ואמהות נכריים; ואם נישואינו וחיי משפחתנו מלאים ביסודות נכריים. זוהי הסכנה הנשקפת לייעודנו בשורש כל עתידנו, והפסוקים הבאים נועדו להתמודד עם סכנה זו.
ונשל – ״נשל״ הוא ביטוי מסוים לנשירת פירות מהאילן בטרם עת, כדוגמת ״כי ישל זיתך״ (להלן כח, מ). גם את ״ונשל״ שבפסוקנו צריך לפרש במובן זה. עד עתה נשאה הארץ את הגויים האלה, אך בעיני ה׳ הם כבר לא ראויים לארץ. לפיכך תמנע מהם הארץ את השימוש באדמתה. כאשר תבואו אליה, הם כבר ״ינשרו״ ויפלו על ידי הארץ, ואתם לא תהיו אלא כרוח סערה המנקה את הקרקע מפירות שנשרו כדי לפנות מקום לנטיעה טהורה יותר. זהו הרעיון המובע ב״ונשל מפניך״. כניסת ישראל לארץ כנען מכונה ״נטיעה״, ודימוי זה שכיח בכתבי הקודש (השווה שמות טו, יז; תהילים פ, ט–י ועוד).
כי יביאך ה׳ וגו׳ ונשל גוים רבים – ר״ל שמן הז׳ עמים שחשב פה היו רבים שפנו מארצם כמ״ש חז״ל שיהושע הודיע להם מקודם הרוצה להשלים ישלים לפנות יפנה ללחום ילחם וגרגשי פנה והלך לו לאפריקי:
כי יביאך: בתחילת ביאה1.
ונשל:⁠2 אינו כמו ׳והוריש׳3 דמשמעו גירוש מן הארץ לגמרי (להיפך משורש ׳ירושה׳) כמו שכתבתי בספר במדבר (לג,נב)4, אבל ״ונשל״ משמעו ניתוק ממקום למקום5, כמו (להלן יט,ה) ״ונשל הברזל מן העץ״6, (להלן כח,מ) ״כי ישל זיתך״7. וכן היתה הבטחת ירושת שבעה גוים מתחילה להעתיק את כולם ממקומם8 על ידי שתתרבה ישיבת ישראל בתוכם. והיינו פירוש ״מפניך9״ – על ידי ישיבתך בתוכם יהיו מוכרחים להנתק.
1. שלא כמו כל ״כי יביאך״ שהכוונה מזמן הכניסה לארץ (או אחר כיבוש וחילוק) ואילך, כאן הכוונה על שעת הכיבוש עצמה.
2. בפסוקים אלו ישנה בעיה, באשר מוזכר כאן ״ונשל״ ומשמעותו ע״פ אונקלוס ורש״י מלשון גירוש והשלכה, ואם הקב״ה מגרשם מה מקום להכאתם לפי חרב במלחמה המוזכר בפסוק הבא. ועוד יש לעיין להלן בפסוק כ״ב ״ונשל... מעט מעט״, וההמשך ״לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה״, ובפסוק שאחריו ״ונתנם ה׳ אלהיך לפניך והמם... עד השמדם... עד השמידך אותם״, וגם שם יש להבין, אם ה׳ מגרשם מה מקום ל״נתנם לפניך״.
3. כמו לעיל (ד,לח) ״להוריש גויים גדולים... מפניך״, וכן במדבר (כא,לב) ״ויורש את האמורי אשר שם״, ועוד.
4. על הפסוק ״והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם״. וכך הדגיש רבינו בכמה מקומות במלת ׳להוריש׳.
5. וז״ל הרשב״ם על אתר: ״נשל״ – והשליך, כל דבר הנעקר ממקום שהוא אדוק וקבוע בו. וכן ״כי ישל זיתך״, ״ונשל הברזל מן העץ״.
6. גם רש״י הביא את הפסוק הזה אצלנו לראיה, אך רש״י כתב גם שם לשיטתו שהמשמעות היא השלכה והתזה, ואילו רבינו לומד במשמעות של ניתוק ממקום למקום.
7. את הפסוק הזה הביא האבן עזרא אצלנו להבנת משמעות ״ונשל״. ושם פירש רש״י ״כי ישל זיתך״ – ישיר פירותיו, כמו ״ונשל הברזל״.
8. למקום אחר בתוך ארץ ישראל.
9. לא כפשוטו יגרש אותם מחמתך ובגללך.
(הקדמה) פרשה חמישית: גם אחרי כיבוש הארץ אסור לכרות ברית עם יושביה (דברים ז׳:א׳-ב׳); אסור להתחתן בהם, כיון שהבנים יסורו על ידי זה מאחרי ה׳ (פסוקים ג׳-ד׳); אדרבה יש לאבד את כל תשמישי עבודה זרה שלהם (פסוק ה׳). הנימוק לכל המצוות האלה הוא שישראל הוא העם הנבחר (פסוק ו׳). אבל לא מרובם מכל העמים, אלא בגלל אהבה מיוחדת ובזכות אהבת האבות, שה׳ נשבע להם, עשה ה׳ את הנסים לישראל (פסוקים ז׳-ח׳). מתוך כך אפשר להכיר את נאמנותו של ה׳, שהוא שומר את החסד לאוהביו; אבל כמו כן הוא משלם לשונאיו כמעשיהם בלי איחור (פסוקים ט׳-י׳). מתוך כל זה נובע החיוב לשמור את כל מצוות ה׳ (יא).
הפסוק המסיים (פסוק י״א), המזרז על שמירת המצוות ומשתמש באותו הביטוי כמו הכותרת ו׳:א׳ (המצוה החוקים המשפטים), מובלט בזה באופן ברור בתור סיום של חלק אחד. הפרשה הזאת מתחילה, בדומה לפרשה השניה, במלים ״כי יביאך״, ומטרתה כמו הפרשה ההיא, להזהיר מפני הסכנות המאיימות על העם עם כיבוש הארץ. על כן מוזהר העם במיוחד מפני החיתון בעמי הארץ, כיון שהוא עם קדוש עליו להשמר מחטא זה ביותר. אבל אין להעלות על הדעת, שישראל יפיקו תועלת אם יתחתנו ח״ו בעמי הארץ ויתוסף עליהם המון רב, שהרי ישראל לא נבחרו מפני רובם אלא מפני חסדו ונאמנותו של ה׳, שיעניש אותם בעונשים חמורים, אם לא ישמעו בקולו ח״ו.
(א) מבין שבע האומות הנזכרות כאן, נזכרות שש גם בשמות ג׳:י״ז וכ״ג:כ״ג. פסוק זה מחדש לנו את הזכרת הגרגשי, הנזכר בבראשית י׳:ט״ז סמוך לאמורי, השוה שם. רבותינו זכרונם לברכה אמרו, שעם זה עזב את הארץ לפני כיבוש ישראל (ויקרא רבה יז; ירושלמי שביעית פרק ו׳ הלכה א׳).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורמנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ב) וּנְתָנָ֞ם יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ וְהִכִּיתָ֑ם הַחֲרֵ֤ם תַּחֲרִים֙ אֹתָ֔ם לֹא⁠־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית וְלֹ֥א תְחׇנֵּֽם׃
and when Hashem your God shall deliver them up before you, and you shall strike them, then you shall utterly destroy them. You shall make no covenant with them and show no mercy to them.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובקיצור פענח רזאר׳ בחייר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְיִמְסְרִנּוּן יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמָךְ וְתִמְחֵינוּן גַּמָּרָא תְגַּמַּר יָתְהוֹן לָא תִגְזַר לְהוֹן קְיָם וְלָא תְרַחֵים עֲלֵיהוֹן.
and shall deliver them up before you; then you shalt smite and utterly consume them; you shalt make no covenant with them, nor show mercy upon them.
וימסור יתהון י״י אלהכון קדמיכוןא ותקטלוןב יתהון משיציה ותישיצון יתהון לא תקיימון עמהון קיים ולא תחוסון עליהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמיכון״) גם נוסח חילופי: ״בידיכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותקטלון״) גם נוסח חילופי: ״ותישיצון״.
וימסרינון י״י אלקכון קדמיכון ותמחינון גמרא תגמרון יתהון בשמתא די״י לא תגזרון להון קיים ולא תרחמון עליהון.
and the Lord your God will deliver them up before you, then shall you blot them out and utterly consume them by the curse of the Lord. You shall strike no covenant with them, nor have pity upon them.
וְלֹא תְחָנֵּם – תְּנַן הָתָם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע. מִנָּהַנֵי מִלֵּי. אֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, דַּאֲמַר קְרָא לֹא תְחָנֵּם, לֹא תִתֵּן לָהֶם חֲנִיָּה בַּקַּרְקַע. וְהַאי מִבָּעֵי לֵיהּ לְהָכֵי, אֲמַר רַחֲמָנָא לֹא תִתֵּן לָהֶם חֵן, דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אָסוּר לָאָדָם שֶׁיֹּאמַר כַּמָּה נָאֶה כּוּתִי זֶה. אִם כֵּן לֵימָא קְרָא לֹא תְחוֹנֵם, מַאי לֹא תְחָנֵּם, שְׁמַע מִ(י)⁠נָּהּ תַּרְתֵּי. וְאַכָּתֵי מִבָּעֵי לֵיהּ דְהָכֵי אֲמַר רַחֲמָנָא לֹא תִתֵּן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם. אִם כֵּן לֵימָא קְרָא לֹא תְחִ(י)⁠נֵּם, מַאי לֹא תְחָנֵּם, שְׁמַע מִ(י)⁠נָּהּ כֻּלְּהוּ. וּמַתְּנַת חִנָּם גּוּפָהּ תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא (להלן י״ד:כ״א) ״לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה״ (כָּתוּב לְמַעְלָה בְּרֶמֶז תתצ״ב).
פַיֻסַלִמֻהֻם אַללָּהֻ רַבֻּךַּ בַּיְןַ יַדַיְךַּ פַאקתֻלהֻם וַאתּלִפהֻם תַּלַפַא וַלַא תַּעהַד מַעַהֻם עַהדַא וַלַא תַּראַפ עַלַיְהֻם
אזי ימסר ה׳ אלהיך, אותם בין-ידיך, אזי הרג אותם, והשחת אותם השחתה, ולא-תכרת אתם ברית, ולא-תחמל עליהם.
לא תחנם – לא תתן להם חן, אסור לאדם לומר: כמה נאה גוי זה.
דבר אחר: לא תתן להם חנייה בארץ.
ולא תחנם – means, YOU SHALL NOT ASCRIBE GRACE (חן) TO THEM: it is forbidden to a person to say "How beautiful is this heathen".
Another explanation: you shall not grant them a חניה, an encampment (a settlement) in the land (Avodah Zarah 20a).
פס׳: ונתנם ה׳ לפניכם – החרם תחרים אותם.
ולא תחנם – לא תתן להם חנייה בקרקע.
ד״א: לא תחנם – לא תתן להם חן. מיכן אמר ר׳ יהודה אסור לו לאדם שיאמר כמה נאה כנעני זה:
לא תכרות להם ברית – וקשה איך כרת שלמה ברית עם חירם ושמא כריתת ברית לע״ז דוקא אסר הכתוב, או שמא חירם גר תושב הי׳, א״נ לא אסר אלא ז׳ עממין, א״נ ברית של שלום קאמר.
ולא תחנם – מלה זו דרשוהו רז״ל על פנים רבים, מלשון חן ומלשון חניה ומלשון חנם, מלבד פשוטו שהוא לשון חנינה, כאלו אמר לא תחון אותם, והוא שדרשו במסכת ע״ז לא תחנם לא תתן להם חן, אסור לו לאדם שיאמר כמה נאה גוי זה, שנאמר לא תחנם קרי ביה לא תחנם, החי״ת בחיר״ק. ועוד דרשו בו לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע, שאסור למכור להם קרקע בארץ ישראל, שזה יהיה סבה שיתישבו שם והתורה אמרה (שמות כ״ג:ל״ג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, קרי ביה לא תחנם, התי״ו בפת״ח והחי״ת בשו״א ופת״ח. ועוד דרשו בו לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם, קרי ביה לא תחנם החי״ת בפת״ח והנו״ן בדגש. ולמדנו מכאן כמה גדול כח התורה שהיא נדרשת לכמה טעמים עד שאפילו תיבה אחת היא מתפרשת לכמה ענינים לפי הנקוד, ובהתנועע הנקוד תתנועע התיבה, כי האותיות הן הגוף והנקוד הוא הנפש, וכן אמרו דמיין נקודתא באתותא דאורייתא דמשה כנשמתא דחיי בגופא דאינש, וידוע כי אין לגוף תנועה בלתי הנפש, ובהתנועע הנפש יתנועע הגוף לכל פנים ולכל צד, כן הנקודה באותיות התורה בהשתנות הנקוד ישתנה הענין, ולכך היה הענין מוכרח בספר תורה שיהיה בלתי מנוקד כדי שתתפרש התורה לכמה פנים מבלתי כוונת הפסוק, ומכאן יתבאר לך כח השם הגדול באותיותיו כי ישתנה ענינו לפי השתנות נקודו, וכבר כתבתי מזה בפסוק (במדבר י״א:ט״ו) ואם ככה את עושה לי, וזה מבואר לכל משכיל.
ולא תחנם, "and you are not to show them any favor.⁠" The word תחנם has been explained in many different ways. It may mean חן, grace, charm; it may mean חנינה, compassion, pardon. Clearly, the plain meaning is from חנינה, compassion, reprieve, and tells us that we must not indulge our feelings of compassion vis-a-vis these people. It is as if the Torah had written לא תחון אותם, "do not be charmed by them". According to the Talmud in Avodah Zarah 20 it is forbidden to even comment on the aesthetic beauty of artifacts designed in honor of idols. One must not even admire the physical features of a handsome Gentile or a beautiful Gentile woman. The Talmud suggests that this is part of the word לא תחנם when we read the letter ח as if it had the vowel chirik underneath it. They also understand the expression as meaning that we must not grant these people חניה "parking,⁠" i.e. temporary residence status and that it is forbidden to sell any land to Gentiles in the land of Israel. The Torah spelled out the reason when it said "so that they will not lead you into sin.⁠" You must also not give them any gift, including land, the letters in the word תחנם being read with the vowel pattern patach, sheva, patach, i.e. tachnam. In fact, the word lends itself to still further permutations by changing the vowel pattern. Basically, the sages demonstrate the power of the written Torah, which, because it does not have vowels or other signs such as commas and period signs, is capable of being interpreted in so many different ways. Changing the vowel pattern can give a single word many different meanings. Having appreciated this you will understand even better the power inherent in the names of God which lend themselves to so many permutations, i.e. different emphasis of the basic concept of Hashem. I have elaborated on this already in my comments on Numbers 11,15.
ולא תחונם – {כמו} לא תחוס עינך עליהם (דברים ז׳:ט״ז).
לא תכרות להם ברית ולא תחונם – הזהיר בזה מחמול עליהם והסבה בזה פן יחטיאו אותנו ולזה הזהירתנו במה שיבא שלא נחיה כל נשמה באלו השבעה גוים ואף על פי שכבר רצה השם יתעלה שיקראו להם לשלום תחלה כמו שנתבאר בפרשת שופטים הנה הקשה את רוחם ואמץ את לבבם למען החרימם להשגחה על ישראל כמו שנזכר בספר שופטים ולזאת הסבה אמר בפרשת ואלה המשפטים שלא ישבו בארצנו פן יחטיאו אותנו לו.
התועלת החמש עשרה הוא במצות והוא מה שהזהירנו מחמול על אחד מז׳ עממין באמרו לא תכרות להם ברית ולא תחנם והתועלת בזאת האזהרה מבואר שהיא כדי שלא יחטיאו ישראל ויביאום לעבוד עבודה זרה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

דבר אחר לא תחנם. דללשון ראשון לכתוב ׳לא תחונם׳ בחולם, שהוא לשון חן:
תְחָנֵּם: החי״ת בקמץ לבד, והוא חטוף מפני הדגש. [תְחָנֵּם].
לא תתן להם חן כו׳. ולפי טעם זה קשה, הל״ל תחנן בנו״ן כיון שהוא ל׳ חן. א״נ הל״ל תחונם מלא וי״ו. לכן פירש ד״א לא תתן להם חנייה, כלומר אף אם לא תכרות אתו ברית ותאמר בלבך יהא לי למס עובד, לכן אמר ולא תתן להם שום חנייה בעולם בארץ. ולטעם אחרון קשה לא הל״ל אלא לא תחנם שאינו רשאי ליתן לו חנייה, וכ״ש שאין להכרית עמו ברית, לכן צריך גם טעם ראשון:
Do not hold them in esteem, etc. This interpretation is problematic, for it should say תחנן with the letter nun, which is the term for esteem. Alternatively, it should say תחונם, spelled with a vov. Therefore Rashi says, "Another interpretation: Do not give them an encampment.⁠" In other words: Even if you do not make a treaty, but think to [let them live with you and] tax them. Therefore it says not to give them any settlement at all in the Land. The second explanation is problematic, for then the verse should only state not to give them any settlement in the Land (לא תחנם), and all the more so [we would know that] it is forbidden to make a treaty with them. Therefore the first explanation is also needed.
ונתנם – ואלה שלא פנו, לא השלימו את ישראל כמ״ש יהושע (יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה את בני ישראל כי מאת ה׳ היתה לחזק את לבם וגו׳ למען החרימם וגו׳, ור״ל ורבים מהם ילחמו וה׳ יתנם לפניך שתכה אותם הנני מצוה אותך החרם תחרים ולא תתנהג עמהם כדרך כובשי ארצות שלפעמים יכרתו ברית עם הנכבשים להיות לעם אחד עוזרים זל״ז שעז״א לא תכרות להם ברית, ויש שעכ״פ יניחו אותם לשבת במקומות מוגבלים ויתנו להם שם חניה בקרקע עז״א ולא תחנם:
ונתנם1 וגו׳: כאשר יתקבצו למלחמה אז ״ונתנם ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״.
החרם תחרים אותם:⁠2 המתקבצים למלחמה תחרים עד אחד, אבל המותר3 בישיבתם לא נצטוו להחרים בפעם אחת4, כמבואר בפרשת עקב (להלן פסוק כ״ב) ״ונשל ה׳ אלהיך וגו׳, לא תוכל כלותם מהר וגו׳⁠ ⁠⁠״. וכן עשה יהושע (י,מ) ״ואת כל הנשמה החרים וגו׳⁠ ⁠⁠״, אבל כל זה היה רק את הנלחמים5.
לא תכרות להם ברית:⁠6 לא קאי על אותם עובדי כוכבים משבעה עממין שנלחמו עמם, שהרי עליהם נצטוו להחרים ולא להחיות כל נשמה (ועיין להלן כ,טז), אלא אפילו הנשארים מהם ואינם רוצים להלחם7 מוזהרים היו ישראל שלא לכרות להם ברית. שבאמת מוכנים היו שלא להשאיר פרסה8, אלא בשביל שלא תרבה חית השדה, כמבואר הטעם בפרשת משפטים (שמות כג,כט) ובפרשת עקב (להלן פסוק כ״ב)⁠9, אבל רק ״עד אשר תפרה״10, וא״כ אסור לכרות להם ברית. ועל דבר זה11 נענשו השבטים בימי השופטים כמבואר בספר שופטים (ב,ב) ״ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת וגו׳, ולא שמעתם בקולי״.
ולא תחנם:⁠12 גם כן על הנשארים13 ועל שאר עובדי עבודת כוכבים בארץ ישראל14. נמצא מקרא זה מתחלק לשלוש מצוות: ״החרם״ – קאי רק על מי שנלחמים עמם, ״לא תכרות ברית״ – עם הנשארים משבע אומות, ״ולא תחנם״ – קאי על כל עובדי כוכבים שבארץ ישראל.
1. זה כבר שלב שני, אחרי שכבר לא ישבו במקומם, וינסו להתקבץ למלחמה, אז ״ונתנם ה׳⁠ ⁠⁠״, אך השלב הראשון הוא גירושם ממקומם והוא יכול להקל על המלחמה עמם.
2. אם מחרימים אותם מה הצורך להמשיך ״לא תכרות להם ברית ולא תחנם, ולא תתחתן בם״.
3. הנותרים.
4. וחידוש הוא.
5. אך מפשוטם של מקראות שם בפרק י׳ נראה שהחרים את כל הערים שצר עליהם, גם אלו שלא עלו למלחמה, עיי״ש.
6. אם מחרימים אותם מה הצורך להמשיך ״לא תכרות להם ברית ולא תחנם, ולא תתחתן בם״.
7. שלא נצטוו להחרימם (מיד) לשיטת רבינו (בקטע הקודם).
8. ולהשמיד מיד את כולם.
9. כפי שכתב רבינו בקטע הקודם.
10. פרשת משפטים ״מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ״.
11. ולא על עצם השארתם בחיים – שלא החרימום.
12. קשה כנ״ל, אם יש מצוה להחרימם מה צורך להזהיר לא לחונם – לתת להם חן.
13. אלו שלא יצאו נגדם להלחם, וכנ״ל ברבינו.
14. שאינם משבעת האומות שלא נצטוו להחרימם.
החרם – לענין החרם, השוה פירושנו לויקרא כ״ז:כ״ח.
לא תכרות – כמו שמות כ״ג:ל״ב.
ולא תחנם – בשמות כ״ג:ל״ג כתוב: ״לא ישבו בארצך״. בהתאם לזה מפרשת ברייתא אחת בעבודה זרה כ׳. ולא תחנם כמו ולא תחנם (ת׳ פתוחה), כלומר, שאסור למכור להם קרקעות (לא תתן להם חנייה בקרקע). פשוטו של מקרא נראה שהוא כמבואר להלן כ׳:ט״ז.
ולא תחנם – תניא, ולא תחנם – לא תתן להם חניה בקרקע,⁠1 דבר אחר ולא תחנם – לא תתן להם חן2 דבר אחר ולא תחנם – לא תתן להם מתנת חנם3. (ע״ז כ׳.)
ולא תחנם – ר׳ אבהו בשם רבי יוסי ב״ר חנינא אמר, גודלת ישראל לא תגדל את הנכרית, משום ולא תחנם – לא תתן עליהם חן.⁠4 (ירושלמי ע״ז פ״א ה״ט)
1. ר״ל שאין מוכרין להם בתים ושדות בא״י כדי שלא תהיה להם חניה בקרקע, שאם לא יהיה להם תהיה ישיבתם ישיבת ארעי, ואיירי בשבעה עממין וכפשטות הכתוב הקודם ונשל גוים רבים החתי והגרגשי וגו׳ וכן בהדרשות שבסמוך, והתוס׳ כתבו דרק איסור כריתת ברית איירי בשבעה אומות, אבל לאוין אלו שוין בכל העובדי כוכבים, וכתבו כן ע״פ הסברא לבד, אבל לדעתי זה קשה טובא, אחרי דאין ספק דפסוק זה איירי בשבעה אומות כמש״כ, וממנו הלא ילפינן לכל הני דרשות, וגם קשה לדברי התוס׳ מכ״מ בש״ס שמצינו היתר נתינה לעובדי כוכבים כמו שנביא בסמוך, וכאן דרשינן איסור דבר זה, אבל לדברינו יתיישב בפשיטות דאותם הענינים איירי בשאר עובדי כוכבים, וע״ע לפנינו בפ׳ עקב (ז׳ כ״ו).
2. כלומר לא יהיו להם חן בעיניך, והיינו שאסור לספר בשבחם ובשבח מעשיהם ולחבב דבר מדבריהם וכדומה, [וגם זה איירי רק בשבעה אומות], ועיין באו״ח סי׳ רכ״ה ס״י.
3. ומשמע מר״ן בסוגיא דגיטין ל״ח ב׳ דכל היכי דאינו עושה כן משום חנינה דידהו אלא לצורך עצמו מותר, יעו״ש. ובזה יתיישבו הרבה ענינים שמצינו היתר נתינה לעובדי כוכבים, כמו בחולין צ״ה א׳ שולח אדם ירך לעובד כוכבים ובעירובין ס״ד ב׳ אמר ליה לההוא עובד כוכבים טול גלוסקין וכו׳ וכן הא דמפרנסין עניי עובד כוכבים מפני דרכי שלום ועוד כמה ענינים, אך כל אלה וכיוצא בזה איירי שיש לישראל הנאה מנתינה זו ונקרא זה שעושה לצורך עצמו.

וכל זה הוא לדברי התוס׳ שהבאנו למעלה אות א׳ דלענין זה שוין שאר עובדי כוכבים עם שבעה אומות, אבל לפי מש״כ אנו שם דפשטות הענין מורה דדרשות אלו איירי רק בשבעה אומות, בלא״ה ניחא מכל אלה המקומות דאיירי בשאר אומות, ורק בהא דדרכי שלום איירי בכל האומות דאין לך דבר העומד בפני השלום.
4. פי׳, גודלת המגדלת שער הנשים לייפות אותן, וכך מפורש בשבת צ״ד ב׳.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובקיצור פענח רזאר׳ בחייר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ג) וְלֹ֥א תִתְחַתֵּ֖ן בָּ֑ם בִּתְּךָ֙ לֹא⁠־תִתֵּ֣ן לִבְנ֔וֹ וּבִתּ֖וֹ לֹא⁠־תִקַּ֥ח לִבְנֶֽךָ׃
You shall not make marriages with them; your daughter you shall not give to his son, and you shall not take his daughter for your son.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקוניר׳ בחיימושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמלאכת מחשבתרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וְלָא תִתְחַתַּן בְּהוֹן בְּרַתָּךְ לָא תִתֵּין לִבְרֵיהּ וּבְרַתֵּיהּ לָא תִסַּב לִבְרָךְ.
Neither shalt you intermarry with them; you shalt not give your daughter to his son, nor take his daughter for your son.
ולא תתערבון עמהון בנתכון לא תתנון לבניהון ובנתהון לא תסבון לבניכון.
לא תתחתנון בהון בנתיכון לא תתנון לבניהון ובנתיהון לא תסבון לבניכון דכל מאן דמתחתן בהון כמתחתן בטעוותהון.
You shall not intermarry with them; your daughters you shall not give to their sons, nor take their daughters for your sons; for whosoever marrieth with them is as if he made marriage with their idols.
לא תתערבון.
You shall not be commixed with them.
(ג-ד) לֹא תִתְחַתֵּן בָּם – (כָּתוּב בְּרֶמֶז ק׳, וּבְרֶמֶז שי״ג).
וַלַא תֻצַאהִרהֻם פַלַא תֻעטִ אִבּנַתַּךַּ לִאבּנִהִ וַלַא תַּאכֻ׳ד׳ אִבּנַתַּהֻ לִאבּנִךַּ
ולא-תתחתן בם, אל תתן את בתך לבנו ולא-תקח את בתו לבנך.
פס׳: ולא תתחתן בם – כי יסיר את בנך מאחרי. בנך מן הישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכנענית קרוי בנך אלא בנה:
ולא תתחתן בם – עליו נאמר מן הגויים אשר אמר י״י וגו׳ (מלכים א י״א:ב׳).
לא תתחתן בם, "do not intermarry with them.⁠" The nations referred to are the ones mentioned in Kings I 11,2.
ולא תתחתן בם – אפילו אחר גרות, לפי שהם רעים וחטאים ומקולקלין בעברות יותר משאר האומות, ולכך החמיר עליהם יותר משאר האומות שהן מותרין אחר גרות.
ולא תתחתן בם, "and you must not intermarry with them.⁠" This means even after conversion of the other partner to Judaism. (Compare Yevamot 76, according to which the term התחתנות would be inappropriate for people who had not converted, and with whom marriage in the legal sense does not exist for Jews.) Seeing the Canaanites were guilty of more sins than any of the other nations, the Torah applied stricter yardsticks to them than to our marrying proselytes from other nations.
ולא תתחתן בם וכו׳ – פר״ש בן בתך קרוי בנך וכו׳ מדלא נקיט כי תסיר. וא״ת נימא אפילו בן בנו יקרא בנו והאי דלא נקט כי תסיר משום דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. בן הבא מבנך ומהגויה קרוי בנך דשמא נזנית מאחר וכשר לבא בקהל לכשיתגייר כגוי דעלמא, אבל בן בתך הבא מהגוי דודאי בן בתך ובודאי לא נזנית קרוי בנך, ר״ל הוא כשר קצת מצד בתך וקצת פסול מצד הגוי ופליגי ביבמות, י״א ממזר הוא ופסול לבא בקהל, וי״א פסול הוא לכהונה אבל כשר הוא בקהל פרק כיצד, (כ״ג א׳) וע״כ בן בתך הבא מהגוי לבד קרוי בנך ואין בן בנך הבא מהגויה קרוי בנך אלא בנה מדנקט כי יסיר מאחרי. דאת״ל שגם בן בנך הבא מהגויה קרוי בנך הל״ל כי תסיר את בנך, מאן דסליק מיניה והיה משמע בן בנך הבא מהגויה וגם בן בתך הבא מהגוי קרוי בנך, והאי דנקיט כי תסיר לאו משום למעוטי בן בתך הבא מהגוי שאינו קרוי בנך אלא נקט הכי משום מאן דסליק מיניה. אבל השתא שנדחק ונקט כי יסיר דומייא דרישא דקרא, יש לנו לומר משום למעט נקט הכי. ולא תוכל לומר דאי נקט כי תסיר הייתי טועה לומר כי תסיר הגויה לבנך ממש דהיינו לבעלה. ולא הייתי שומע מכאן שבן בנך קרוי בנך. דא״כ הל״ל כי תסירו מאחרי אלא מדנקט בנך יתירא ש״מ דקאי על בן בנך. וא״ת מ״ל לר״ש דבן בתו דווקא יקרא בנו אבל בן בנו לא, מדלא נקט כי תסור. תאמר לעולם אפילו בן בנו של ישראל יקרא בנו. ומשום הכי נקט בן בתו של ישראל לאשמעינן, דלא תימא דלא יקרא בנו משום דלמשפחותם לבית אבותם כתיב, ומאחר שהבעל הוא גוי נלך אחריו קמ״ל, אפילו בבן בנו של הגוי, וכ״ש בבן בנו של ישראל. וי״ל דלא אמרינן למשפחותם היכא דאחד מהן הוא גוי. וראייה לזה מדאמר אם אדוניו יתן לו אשה, האשה וילדיה תהיה לאדוניה, ואי אמרינן למשפחותם לבית אבותם הני בני ישראל נינהו. אלא ודאי מדהם לאדוניה ש״מ לא אמרינן הכי. ולא נהירא דאדרבה אמר לבית אבותם ושאני בני עבד משום דהוי כמעשה ידי עבד, או מציאתו דזכאי בהן האדון, ועוד שנולדו לו מכספו של האדון דהיינו משפחה כנענית להכי (מותרין) [הם] לאדון ולא משום דאזלינן בתר האשה.
ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי וגו׳ – ידוע כי החתונות לא יתכן לאלו וזה מבואר ממה שנזכר בשפחה כנענית בפרשת משפטים שבניה אינם למי שהוליד אותם והוא העבד העברי אבל הם בניה והם עבדים כאמרו האשה וילדיה תהיה לאדוניה ולהורות שלא יהיה עמה חתונות לישראל אמר לא יומתו כי לא חופשה בשפחה חרופה ואם הענין בשפחה כנענית כן שנכנסה בקצת מצות התורה כל שכן באלו שלא נכנסו בגדר מצות התורה כלל ואמנם רוצה לומר: באמרו לא תתחתן בם שלא יעשה עמהם דבר דומה לחתונות והוא שתהיה מיוחדת לו כמנהג האשה עם בעלה והוא מבואר מזה שאם נתן ישראל בתו לאחד מאלו הגוים הנה ולדה כשר כמוה ואולם מנע זה כי הגוי שהוליד אותו יסיר הבן ההוא שילדה בת הישראל מאחרי השם יתעלה וכל שכן שימנע מנתינת בן ישראל לנכריה כי הוא יוליד בנים לעבודה זרה כי בניה הם כמוה ולזה אמר ועבדו אלהים אחרים רוצה לומר: זרע הבן וזרע הבת והנה לא הזהירה תורה אלא דרך חתנות אבל אם בא עליה שלא כדרך חתנות אינו לוקה מן התורה אך נתבאר בסוף פרשת בלק שקנאין פוגעים בו אם מצאוהו בשעת מעשה כמו שעשה פנחס בדבר זמרי וכזבי.
התועלת השש עשרה הוא במצות והוא מה שהזהירתנו מהתחתן בעובדי עבודה זרה ותועלת זאת האזהרה כי זה יהיה סבה אל שיהיה הזרע עובד עבודה זרה כמו שזכרה התורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג-ה) ולא תתחתן בם וגו׳. כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תתוצו – אם תעשו להם כה שלא להתחתן בם בודאי את מזבחותיהם תתוצון וגו׳. שאם תתחתנו בם יטו את לבבכם ולא יניחו אתכם להחרים אבותיהם:
(ג-ד) ולא תתחתן בם – במסכת יבמות (עו.) לומדים מכאן חז״ל הלכה: החיתון עם עמי כנען אסור, אפילו לאחר גירותם. אף על פי שהחיתון עם עמים אחרים הותר לאחר שנתגיירו ועברו ליהדות, דין זה אינו נוהג בעמי כנען. כך מוכח מעצם לשון ״ולא תתחתן בם״, האמורה כאן על עמי כנען. שכן לא ייתכן חיתון עם נכרים עד לאחר גירותם, ״בהיותן נכרים לית להו חתנות״ – ״אין קידושין תופסים״ (עיין קידושין סח:; יבמות עו.). מכאן, שאיסור ״ולא תתחתן בם״ יכול לאסור חיתון עם עמי כנען רק לאחר שנתגיירו, שכן רק אם ״נתגיירו אית להו חתנות״. נמצא שגירות אינה מתירה חיתון עם עמי כנען, וגם לאחר גירותם נשאר בתוקפו האיסור הנוהג בכל הנכרים בגיותם.
בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך – אל תיתן את בתך לבנו של הנכרי, שכן דבר זה גורם להרחקת בתך ובן בתך מיהדות ומסירתם לעתיד לא⁠־יהודי. זאת ועוד, אל תיקח את בת הנכרי כאישה לבנך. אל תחשוב שהשפעתך ודוגמת חיי משפחתך יניעו את הנכרית להיכנס לרוח היהודית ולאורח החיים היהודי. אל תהיה סבור שרחמה של אישה נכרייה יכול ללדת לך נכדים יהודיים הניתנים לחינוך ברוח היהדות. לא רק שהאם הנכרית לא תלד ילדים ליהדות, אלא גם בנך שנולד לך מאם יהודיה יסור מאחרי, משום שהוא – חותנו הנכרי – ירחיק אותו מנאמנותו לתורה לדרכים והשקפות לא⁠־יהודיות: ״כי יסיר את בנך מאחרי״. שניהם, זה כזה, בתך שהתחתנה עם נכרי, ובנך שהתחתן עם נכרית, ייכשלו בדרכים הלא⁠־יהודיות של עבודת האלילים: ״ועבדו אלהים אחרים״.
לשון המקרא שלנו מנוסחת בהתאם להלכה ש״הולד כמותה״: במקום שקידושי האב או האם אינם תופסים, הולכים אחר הכלל הפיזי של סיבה ומסובב, והילד מקבל את מעמד האם, יהודי או נכרי: ״בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה״ (קידושין סח:), כלל שמנוסח במשנה (שם סו:) בלשון זו: ״וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קדושין הולד כמותה, ואיזה זה ולד שפחה ונכרית״.
משום כך מזכיר כאן הכתוב רק את הסכנה הנשקפת לבנך הנשוי לנכרית, ורק עליו נאמר ״כי יסיר את בנך מאחרי״, אך אינו מזכיר את הסכנה הנשקפת לבנו שלו – הווי אומר, לנכדך ולכל צאצאיך; לא נאמר ״כי יסיר את זרעך״. שכן הבנים הנולדים לבנך מן הנכרית הם נכרים כבר משעת לידתם.
האמור לעיל הוא לפי פירוש רבינו תם (תוספות שם סח: ד״ה בנך). לרש״י יש פירוש שונה, ולדעתו ״כי יסיר״ מוסב על המקרה הראשון, ״בתך לא תתן לבנו״ (עיין שם).
יחסי אישות בין יהודים לנשים נכריות מערערים את כל עתיד היהדות, ואזהרה על סיבותיהם ותוצאותיהם ניתנת לכל הדורות הבאים בסיפור חטא בעל פעור (במדבר כה, א–טו). הנביא מלאכי מכריז עונש כרת על חטא זה: ״בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה׳ אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת⁠־אֵל נֵכָר, יַכְרֵת ה׳ לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה׳ צְבָאוֹת״ (מלאכי ב, יא–יב). עזרא (פרקים ט–י) ראה לנגד עיניו את החורבן הרוחני של עמו, משום ש״לֹא⁠־נִבְדְּלוּ הָעָם וגו׳ מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וגו׳ כִּי⁠־נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם״ (עזרא ט, א–ב). המעמדות הגבוהים של החברה היהודית היו הראשונים בחטא זה: ״וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה״. רק אם יגורשו נשים אלה וילדיהן, ניתן יהיה להציל גוף לאומי טהור למען עתיד ישראל: ״לְהוֹצִיא כָל⁠־נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם וגו׳ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה״ (שם י, ג).
חומר חטא זה, די בו כדי להכביד מאוד על כל מצפון יהודי. אולם בימי החשמונאים ראו חז״ל לנכון להוסיף חטא זה לעבירות שמענישים עליהן בבית דין. ״בית דינו של חשמונאי גזרו: ישראל הבא על הכותית חייב משום נשג״ז [נדה, שפחה, גויה, זונה]״ (עבודה זרה לו:; ועיין חידושי הר״ן, סנהדרין פב.; השווה סנהדרין שם: ״הבועל את הכותית״ וכו׳; עיין שאילת יעבץ ח״ב סי׳ קסו).
וחרה אף ה׳ בכם והשמידך וגו׳ – אם חטאים אלה נעשים על ידי רבים מבני העם, הרי שחרון אף ה׳ פוגע בחוטאים לחוד [״בכם״], אך התוצאות משפיעות על כל האומה, על ידי אובדן המדינה [״והשמידך״].
ולא – ר״ל ויש שעכ״פ יבואו עמהם בחתון ועז״א ולא תתחתן בם:
ולא תתחתן בם: לדעת סתמא דגמרא (עבודה זרה לו,ב) קאי בגיות1, ודרך חתנות אסרה תורה2, כדאיתא במסכת עבודה זרה (שם), ומיקרי ׳נשואין׳3 אע״ג שאין קידושין תופשין בה, כדאיתא בסנהדרין (נא,א)4 ׳ניסת ללוי וכו׳, לעובד כוכבים׳ וכו׳, ועיין פירוש רש״י שם5. והא דכתיב ״כי יסיר וגו׳⁠ ⁠⁠״ מיותר6, ללמדנו דכל האומות עובדי כוכבים7 אסורין משום שמסירין, ואפילו לרבנן דר״ש דלא דרשי טעמא דקרא8 מ״מ כאן עיקר המקרא מיותר9 ׳לרבות כל המסירים׳ (קדושין סח,ב) [וזהו פסק הרי״ף יבמות פ״ב והרמב״ם ז״ל, כמו שכתבתי בהעמק שאלה סימן קל״ד בס״ד].
אבל רבא ביבמות פרק הערל (עו,א) סבירא ליה ד״לא תתחתן״ מיירי בגירות10, דתפשי קידושין ושייך חתנות. ואיסור גיות11 מ״כי יסיר״ נפקא ליה12. [ולפי זה דעיקר קרא ד״כי יסיר״ אינו מיותר לרבות שארי עובדי כוכבים13, א״כ תליא14 אי אזלינן בתר טעמא במחלוקת ר״ש ורבנן. והיינו סוגיא דקידושין (סח,ב) ויבמות (כג,א). והדברים עתיקים].
לא תקח לבנך: ״לבנך״ (בי״ת בחיריק) מיבעי. ובא לרמז, דהנושא גויה בכרת15, והיינו מיתה לפני זמנו, ונישאת16 לבנו השני17, שהרי איסור אשת אח אין כאן משום שאין קידושין תופשין בה.⁠18
1. ואף שאין קדושין תופסין בנכרית.
2. לאפוקי דרך זנות שאינו אסור מדאורייתא.
3. ״תתחתן״.
4. בדיון על הפסוק ״ובת איש כהן כי תחל לזנות״.
5. שאע״ג שיש מ״ד שקדושין תופשין בחייבי לאוין, אך בעכו״ם יש לאו ד״לא תתחתן בם״.
6. כי אם בגיות עסקינן אין צורך להסביר מדוע התורה אוסרת זאת.
7. ולאו דוקא שבעה אומות.
8. כלומר, אין אפשרות להוציא נ״מ ומסקנות הלכתיות מטעם המצוה, ובמקרה דנן לאסור על כל אומות עכו״ם בגלל הטעם של ״כי יסיר״ – כל המסירים. אלא מה שאסרה תורה (ז׳ אומות) אסרה ולא יותר.
9. כי אם בגיות עסקינן אין צורך להסביר מדוע התורה אוסרת זאת.
10. הדר אמר רבא, לאו מילתא היא דאמרי, בגיותן לית להו חתנות, נתגיירו אית להו חתנות (רש״י: אלא ודאי קרא ד״לא תתחתן בם״ בגרים כתיב ומשום קדושה היא).
11. להתחתן עם שבעת האומות.
12. כי הטעם ״כי יסיר״ אינו שייך לעיקר האיסור של ״לא תתחתן בם״ העוסק בגירות.
13. שאינם משבעה אומות.
14. האיסור בשאר אומות שאינם שבעת עממין תלוי...
15. כרת מדברי קבלה, כמבואר ברמב״ם הלכות איסורי ביאה (יב,ו), עיי״ש.
16. ואחרי מותו (לפני זמנו) של הבן שנשאה, היא תינשא לאחיו שהוא בנו השני של האדם שהוזהר בפסוקנו.
17. אף אם לאחיו הראשון היו ילדים.
18. והבן השני הזה מרומז בניקוד השונה ״בנך״ בסגו״ל.
התוצאה החמורה ביותר של כריתת ברית עם הכנענים יהיה החיתון בהם. ככתוב גם בשמות ל״ד:ט״ו והלאה. שם מודגש באופן מיוחד האיסור לבני ישראל לקחת נשים נכריות, על כן נזכרה גם כאן רק התוצאה הרעה של המקרה השני.
לא תתחתן בם – הגמרא פרק הערל דף ע״ט מסיק דבגירותן אית להו חתנות, וכתב הרמב״ן דמן התורה אינו אסור רק מי שהורתו שלא בקדושה אם נתגיר, אבל בניו מותרין כיון שנולדו בקדושה, דלא מנה בהם הכתוב דורות. והנה הטורי אבן במגילה דף י״ד הקשה, דא״כ ישאר קושיית התוס׳ בעו״ג, דלמא לא תתחתן קאי על כל העו״ג, כמו לא תחנם, ומצרי ואדומי דכתב רחמנא לאסור דור שני יעו״ש. והנה לשיטת רשב״י דדריש ביבמות ס׳ על מלחמת מדין החיו לכם ופנחס עמהם ודאי לק״מ, אבל לרבנן דסברי לעבדים ולשפחות נראה דא״כ איך התיר הכתוב יפ״ת להיות לו לאשה [ובמלחמת הרשות הכתוב מדבר, רש״י בשם ספרי] הלא קאי בלא תתחתן ואיך התירו הכתוב להיות באיסור כל ימיו, והלא לא הותרה, רק ביאה ראשונה מפני יצה״ר, וכאן לא שייך מאי דאמר רב בקדושין דף כ״א הואיל ואישתרי אישתרי גבי כהן, דהכא קודם גירות לא הותר לאו דלא תתחתן, רק בתר גירות וזה פשוט.
ולא תתחתן בם – בנתגיירו איירי, דשייך בהו חתנות, אבל בגיותם לית להו חתנות.⁠1 (יבמות ע״ו.)
ולא תתחתן בם – הנכרית אין קדושין תופסין בה, יאמר קרא ולא תתחתן בם.⁠2 (קדושין ס״ח:)
ולא תתחתן בם – מלמד שאינו אסור מן התורה אלא באישות דרך חתנות, ורבנן הוא דגזרו אפילו דרך זנות3. (ע״ז ל״ו:)
ולא תתחתן בם – רבי אבהו בשם רבי יוסי ב״ר חנינא אמר, לא יעשה שושבין לנכרי משום ולא תתחתן בם4. (ירושלמי ע״ז פ״א ה״ז)
1. עיין מש״כ בדרשה הבאה, ואע״פ דבנתגיירו לא שייך סיום הענין כי יסיר את בנך וגו׳ אחרי דבנתגיירו הרי הם כישראל ממש, אך כפי המתבאר במפרשים ובפוסקים פסוק זה לצדדין קתני, לא תתחתן בם איירי בגירותם, ובנך לא תתן לבנו וכו׳ איירי בגיותם, ועל זה מפרש כי יסיר, ועיין באה״ע סי׳ ט״ז ובדרישה.
2. פירש״י לא תהא לך בהם תורת חיתון, עכ״ל. והתוס׳ הקשו דהא פסוק זה בגירות איירי כמבואר ביבמות ע״ו א׳ ובדרשה הקודמת, ולכן כתבו דהגמרא סמכה על סוף הפסוק ובתו לא תקח לבנך דמשמע לא יהא לך בהם ליקוחין, ולפי״ז צ״ל כדעת המפרשים דהפסוק הזה לצדדין קתני, לא תתחתן בגירותם ובתו לא תקח – בגיותם, אבל איני יודע למה צריך לזה, והלא אפשר לומר בפשיטות דזה גופא כונת הגמרא, דאחרי דחזינן דהגמרא ביבמות מוקי להפ׳ בגירות משום דבנכרים לא שייך חתנות, א״כ ממילא מוכח דאין תופשין בהו קדושין משום דלא שייך בהו חתנות, וי״ל. ונ״מ שאין קדושין תופסין בה הוא לענין שאם ילדה מישראל הוי ולדה כמותה וכפי שיתבאר בפסוק הסמוך.
3. הוכרח לחדש זה, יען כי מצינו שחכמי התלמוד נתאספו באסיפה וגזרו על איסור בנות עובדי כוכבים, ופריך והא מדאורייתא היא דכתיב ולא תתחתן בם ומשני מדאורייתא אסור דרך חתנות, כלומר דרך אישות, כמשמעות הלשון ולא תתחתן בם, ולא דרך זנות, ובאו חכמים וגזרו דאפילו דרך זנות לוקה מכת מרדות משום גזירה שמא יבא להתחתן.

ועיין בירושלמי שבת פ״א ה״ד, א״ר אלעזר, בשבעה מקומות כתיב לא תתחתן בם, א״ר אבין לאסור שבעה עממין, וכונת הדרשה שבזה חלוק דין התורה שבענין זה מגזירת חכמים שגזרו בזה כמבואר, שמדין תורה אין אסור אלא בז׳ אומות ורבנן גזרו בכל האומות, והנה מתחלה רצו גם בבבלי כאן לומר כן, אבל דחו זה ומסקינן דרק בזה החילוק, דמדאורייתא אינו אסור רק דרך חיתון ורבנן גזרו אפילו דרך זנות, וכמבואר בדרשה שלפנינו, ומטעם זה השמטנו דרשת הירושלמי.

ומה שאמר ר״א בשבעה מקומות כתיב לא תתחתן בם, טרח הק״ע למצוא אותן המקומות בתורה ונו״כ שרמוז בהן ענין חיתון. ויותר נכון לומר כי המלות ״בז׳ מקומות״ שפת יתר הוא וכנטול דמי והקושיא – הלא כתיב לא תתחתן, ומשני ההיא לאסור רק ז׳ עממין והם גזרו על יתר האומות.
4. י״ל פשוט דכונת הירושלמי לסוף הפסוק את בתך לא תתן לבנו וגו׳, מזה נראה כי לא רק שאסור בעצמו להתחתן כ״א גם להיות כמסייע לזה, כמו האב לבנו ג״כ אסור וה״ה שושבינן.

ועיין בבאה״ט ליו״ד סי׳ ב׳ ס״ק ט״ו בשם שו״ת ח״י דהמשדך שידוכין אין איסור בזה, ומ״ע יש לו קבלה מפי גדולים שהמתעסק באלה לא יצא נקי מזרע שאינו הגון ונרמז במש״כ ולא תתחתן בם וכו׳ כי יסיר וכו׳, עכ״ל. ואפשר רומז לדרשה שלפנינו מירושלמי וגם זה בכלל שושבין.

ואמנם נראה שמצד אחר יש נדנוד איסור בזה, כי עסק זה גורם לפאר ולהלל את המדוברים בנוי וביופי ולספר בשבחם וכדומה, ומבואר לפנינו לעיל דזה הוי בכלל איסור לא תחנם [ופשוט הוא דכל ענין זה הוא רק בשבעה אומות, לא בשאר אומות העולם וכמשכ״ל].
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקוניר׳ בחיימושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמלאכת מחשבתרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ד) כִּֽי⁠־יָסִ֤יר אֶת⁠־בִּנְךָ֙ מֵֽאַחֲרַ֔י וְעָבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְחָרָ֤ה אַף⁠־יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ בָּכֶ֔ם וְהִשְׁמִידְךָ֖ מַהֵֽר׃
For he will turn away your son from following Me, that they may serve other gods; then the anger of Hashem would be kindled against you, and He would destroy you quickly.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיימיוחס לרא״שר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אֲרֵי יַטְעֲיָן יָת בְּרָךְ מִבָּתַר פּוּלְחָנִי וְיִפְלְחוּן לְטָעֲוָת עַמְמַיָּא וְיִתְקַף רוּגְזָא דַּייָ בְּכוֹן וִישֵׁיצֵינָךְ בִּפְרִיעַ.
For they will cause your son to go astray from serving Me, and they will worship the idols of the Gentiles, and the anger of the Lord will be kindled against you, and He will destroy you speedily.
ארום יטעוןא ית בניכון מן בתר מימרי דלא יפלחון קדם (טדם ט) {טעוון} אחרנייןב די יתקוף רוגזיהג די״י בכון דלא ישיציד יתכוןה בפריע.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יטעון״) גם נוסח חילופי: ״יסטון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דלא יפלחון קדם (טדם ט) {טעוון} אחרניין״) גם נוסח חילופי: ״ויפלחון לטעוון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די יתקוף רוגזיה״) גם נוסח חילופי: ״ויתקוף רוגזה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דלא ישיצי״) גם נוסח חילופי: ״וישיצי״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתכון״) גם נוסח חילופי: ״{ית}⁠הון״.
ארום יטעיין בנתיהון ית בניכון מן בתר פולחני ויפלחון לטעוות עממיא ויתקוף רוגזא די״י בכון וישצנכון בסרהוביא.
For their daughters will lead your sons away from My worship to serve the idols of the Gentiles; so will the anger of the Lord be kindled against you, and He will destroy you suddenly.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

פַאנַּהֻם יֻזִילֻוןַ אִבּנַךַּ עַן טַאעַתִי וַיַעבֻּדֻוןַ מַעבּוּדַאתֵ אֻכַ׳ר וַיַשׁתַּדֻ גַ׳צַ׳בֻּ אַללָּהִ עַלַיְךַּ פַיַנפֻדֻ׳ךַּ סַרִיעַא
היות כי הם ינתקו לאט-לאט את בנך מעם-הציות אלי ויעבדו לנעבדים אחרים, ותתחזק חמתו של ה׳ עליך, אזי ישמיד אתך במהירות.
כי יסיר את בנך – בנו של גוי, כשישא את בתך, יסיר את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי. למדנו שבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, אבל בנךא הבא מן הגויה אינו קרוי בנך,⁠ב שהרי לא נאמר על בתו: לא תקח כי תסיר את בנך מאחרי.
[כי יסיר את בנך – אם על בתך לא תתן לבנו (דברים ז׳:ג׳), יאמר: כי יסיר את בתך. אם על בתו לא תקח לבנך (דברים ז׳:ג׳), יאמר: כי תסיר את בנך. על כרחיך בבן בתך הכתוב מדבר. כשתתן בתך לבנו יסיר בנו את הנולד מבתך מאחרי ויוליכנו לעבודה זרה. ובן בתו, אדם קוראו: בנו, אבל הנולד לבנך מן הגויה גזירת הכתוב היא שאינו מתייחס בך.]⁠ג
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לונדון 26917, פריס 157: ״בן בנך״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י פריס 157 נוסף: ״אלא בנה״.
ג. ביאור זה מופיע בכ״י לייפציג 1 כתוספת של ר׳ שמעיה מפי רש״י (״ר׳ כ״מ מוגה מכתי׳ רב׳ שמעיה.⁠״).
כי יסיר את בנך מאחרי FOR HE WILL TURN AWAY YOUR SON FROM FOLLOWING ME – i.e., the son of the heathen when he marries your daughter, will turn away your son (grandson) whom your daughter will bear unto him from following Me. This teaches us, that your daughter's son who is born of a heathen is termed your son, but your son's son, who is born of a heathen woman, is not termed your son, but her son, for, you see, in regard to the statement: "his daughter you shall not take [to your son]" it does not add "For she will turn away your son (grandson) from following Me" (Yevamot 23a).
{See Hebrew text.}
כי יסיר את בנך – שב אל בנו הנזכר (דברים ז׳:ג׳), והוא: לא תתן לבנו, או אל לקח הבת הנזכרת (דברים ז׳:ג׳).
FOR HE WILL TURN AWAY THY SON. The reference1 is to "his son" mentioned earlier.⁠2 That is, do not give your daughter to his son3 or do not take the daughter4 mentioned.⁠5
1. That is, He will turn away.
2. In the previous verse.
3. The son of the Canaanites mentioned in the previous verse will turn aside your son, that is, his brother-in-law, from following the Lord.
4. Of the Canaanite.
5. In the previous verse, for she too will turn your son away from Me. For other interpretations, see Krinsky, Meijler, and Filwarg.
כי יסיר – החותן, בנך – חתנו מאחרי, ויפתנו אחרי תעותו והוא יתפתה אחריו, לפי שאין להם עול מצות, וכל שכן בתך שהיא כבושה תחת בנו.
ורבותינו דרשו (בבלי יבמות כ״ג.): מדלא כתיב: כי תסיר, שבבן בתו הבא מן הגוי מיירי קרא, שיסיר אותו הגוי שהוא אביו. ולימדנו כאן דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, ואין בן בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה, דגוי ועבד הולך אחר האם כבהמה.
כי יסיר – FOR HE WILL TURN – the father-in-law, בנך – YOUR SON – his son-in-law מאחרי AWAY FROM ME, and seduce him to follow his delusion and he will be seduced to follow him, since they do not have the yoke of the commandments, and even more so your daughter who is subjugated under his son.
And our Rabbis derived (Bavli Yevamot 23a:10): from that it is not written: “for she will turn,” that the verse is discussing the son of his daughter who comes from a gentile, that the gentile who is his father will turn him away. And we learn here that the son of your daughter who comes from a gentile [father] is called “your son,” but the son of your son who comes from a gentile mother is not called “your son” but rather “her son,” since a gentile and a slave follow after the mother as with animals.
כי יסיר – החותן את בנך – חתנו מאחרי – ויפתנו אחרי טעותו והוא יתפתה אחריו לפי שאין להם עול מצות, וכל שכן בתך שהיא כבושה תחת בנו.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
כי יסיר, "for he will turn away;⁠" this is the son of a Canaanite marrying a Jewish girl, mentioned in verse three. The father of such a child will bring him up as a heathen, although legally, he is a Jew, his mother being Jewish. In the case of the child being a daughter, this will be even more so, as living as a heathen is so much easier for the children who do not have to observe all the commandments of the Jewish religion. (B'chor shor)
כי יסיר את בנך מאחרי – לא אמר כי תסיר את בנך, ודקדקו רז״ל מכאן, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי, בן בתך הבא מן הכותי קרוי בנך אבל בנך הבא מן הכותית אינו קרוי בנך אלא בנה, ודעת התורה בזה שהאם עיקר, ובאור הכתוב כשישיא בנו של כותי לבתך יסיר את בנך שתלד לו בתך. מאחרי, שיגדלנו מקטנותו לעבודה זרה.
כי יסיר את בנך מאחרי, "for he will lead your son astray from following Me.⁠" The Torah does not say that the mother, i.e. the daughter-in-law of such a marriage will lead your son astray. but it speaks about the next generation, i.e. the grandson from your daughter married to the Gentile. The grandson from a Gentile daughter-in-law could not be referred to as "your son,⁠" as, seeing his mother is not Jewish, he is not either (compare Kidushin 68). The syntax of the verses makes clear that the Torah considers the mother pivotal in determining who is Jewish. The plain meaning of the verse then is: "if the son of a Gentile marries your daughter he will lead your grandson born from your daughter astray" (religiously speaking, even though technically your grandson is Jewish). Her husband will train his son to engage in idolatry.
כי יסיר את בנך – אשר תלד לו בתך מאחרי למדנו שבן בתך קרוי בנך אבל בנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך אלא בנה שהרי לא נאמר על בתו לא תקח לבנך כי יסיר פי׳ היה משמע כי יסיר הנקבה בתו של גוי בנך כלומ׳ בן בנך אלא ודאי שלא הקפיד עכ״ל רש״י ז״ל והק׳ ר״ת ז״ל דלזה הפי׳ לא קאי כי יסיר אמאי דסליק משם דהיינו ובתו לא תקח לבנך ודוחק לו׳ דקאי ארישיה דקרא בתך לא תתן לבנו האי פי׳ כי יסיר את בנך ובתו לא תקח לבנך פי׳ לפי׳ שחמיו מבנך יסיר מאחרי ועל בנך גמור הקפידה תורה אבל על בן בנך לא הקפידה מדלא כתיב כי יסירם דמשמע שניהם מדלא כתיב כי יסיר את בנך אבל בן בנך ועל בן בתך.
כי יסיר – רמז לחתון איך שיהיה. וכל הדקדוק הוא לסור הבן הזכר הישראלי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כי יסיר את בנך. מאחרי בנו של כנעני כשישא את בתך יסיר את בנך אשר תלד לא בתך מאחרי למדנו שבן בתך הבא מן הכנעני קרוי בנך אבל בנך הבא מן הכנענית אינו קרוי בנך שהרי לא נאמר על בתו לא תקח כי תסיר את בנך מאחרי. בשלהי פרק האומר בקדושין ולד של כנענית כמוה מ״ל אמר ר׳ יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכנענית קרוי בנך אלא בנה אמר רבינא ש״מ בן בתך הבא מן הכנעני קרוי בנך ובשלהי פ״ק דיבמות א״ר יוחנן וכלן לפסול כי אמריתה קמי׳ דשמואל א״ל בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכנענית קרוי בנך אלא בנה ופריך התם והא איכא בנות ואמר רבינא בן בתך הבא מן הכנענים קרוי בנך ופרש״י בקדושין כי יסיר את בנך לעיל מיניה כתיב בתך לא תתן לבנו וסמיך ליה כי יסיר את בנך ומדלא כתיב כי יסיר את בתך משמע דבבן הנולד לא לכנענית מבתך קאמר שיסירנו הכנעני מאחרי שמעינן דבן בתך אפילו מן הכנעני קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכנענית קרוי בנך מדלא כתיב נמי כי תסיר את בנך דמשמע מינה דקפיד נמי קרא בבתו לא תקח לבנך משום כי תסיר את הבן הנולד לך מבנך אלמא בן הכנענים אין קרוי בנך אלא בנה ומשום הכי לא הקפידה תורה שכבר מוסר הוא ממך ולאו בנך הוא בנך מישראלית קרוי בנך לא מקרא דייק לה אלא ה״ק מדלא קפיד קרא אבן הנולד ממנה ש״מ בנך מישראלית הוא קרוי בנך אבל בנך מן הכנענית אינו קרוי בנך ש״מ מדקרי ליה לבן בת ישראלית הבא מן הכנענית בנך לפירושו לעיל מינה כתיב בתך לא תתן לבנו ועלה קאי קרא דכי יסיר את בנך דאי אובתו לא תקח לבנך הסמוך לו ה״ל למימר כי תסי׳ אלא עכ״ל דאבתך לא תתן לבנו קאי ומדהוה ליה למימר כי יסיר את בתך וכתב את בנך עכ״ל דבבן הנולד לכנעני מבתך קאמר שיסירנה הכנענית מאחרי ושמעינן מיניה דבן בתך אפילו מן הכנענית קרוי בנך אבל בנך הבא מן הכנענית אינו קרוי בנך דאי הוי קרוי בנך ה״ל למימר נמי כי תסיר את בנך מאחרי דנשמע מיניה דקפיד נמי קרא שלא תסיר את הבן הנולד לה מבנך ומדלא קאמ׳ כי תסור ש״מ בן הכנענית אינו קרוי בנך ולפיכך לא קפיד קרא שמא תסיר את בנה מן הכנעני׳ שכבר מוסר ועומד הוא דולדה כמוה ולא בנך הוא והא דקאמר בנך מישראלית קרוי בנך לאו מקר׳ דייק לה אלא ה״ק מדלא קפיד קרא אבן הנולד ממנה שמא תסירנו מאחרי ואלו אבן הנולד מבתך מכנעני קפיד רחמנא שמע מינה בנך מישראלית קרוי בנך ולפיכך קפיד עליו אבל בנך הבא מן הכנעני אינו קרוי בנך ולפיכך לא הקפידה עליו והוצרך לפרש זה שלא תאמר מקרא דייק לה מדקרי ליה בנך דאם כן היינו דרבינא ש״מ בן בתך הבא מן הכנענית קרוי בנך וזהו שכתב רש״י אחר זה ש״מ מדקרי ליה לבן בת ישראל הבא מן הכנעני בנך פי׳ מקרא דייק לה ולא מדקפיד קרא עליה כדמפיק ליה רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי והא דפריך בגמרא לימא קסבר רבינא כנעני הבא על בת ישראל הולד ממזר ולא על רבי יוחנן משום ר׳ שמעון בו יוחאי כבר פירש רש״י על זה דרבינא אתא לא שמועינן דלא שדינן ליה בתר כנעני דנימא כו׳ אבל ר״ת לא השגיח על זה וחשב שרש״י ז״ל נמי מבנך דקרא הוא דקדייק לה ולפיכך הקשה על רש״י ז״ל רבינא היינו דברי רבי יוחנן ומה בא לחדש שלא פירש אותו רבי יוחנן והוכרח לפרש דכי יסיר את בנך אבתו לא תקח לבנך קאי וה״ק כי יסיר החותן את בנך שהוא חתנו מאחרי ומדלא חש הכתוב על בן הבן ש״מ בנך הנולד לך מאשתך קרוי בנך לפי שהוא מישראל ומישראלית ואין אותו הבא מבנך ומן הכנעני׳ קרוי בנך אלא בנה ודייק מלישנא דכי יסיר את בנך משמע מיעוט ומעט בן בנך מדלא כתיב כי יסירם או כי יסיר את זרעך אבל אכתי לא ידענא מכנעני הבא על ישראלית מה דינו ואתא רבינא וקאמר ש״מ בן בתך שבא מן הכנעני קרוי בנך מדלא כתי׳ גבי בתך לא תתן לבנו כי יסיר את בתך מאחרי ונדון מינה דעליה הקפיד רחמנא כדדייקינן גבי בתו לא תקת לבנך ומדלא קאמר הכי ש״מ דבן בתך הבא מן הכנעני קרוי בנך והקפיד קרא אתרוייהו ולכך לא כתב כי תסיר את בתך מאחרי דמשמע מיעוט מבן בתו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בנו של גוי כשישא את ישראלית וכו׳. דאין לפרש ״כי יסיר בנך״ – דקאמר חמיו של הבן שנשא בתו של גוי, והוא יסיר את בנך אחר עבודה זרה, דאם כן יקשה לך למה הקפידה תורה לכתוב ״כי יסיר״ שיהיה חותנו של בן מסיר הבן, ולא הקפידה אבת, והוי ליה למיכתב ׳כי יסיר בנך ובתך מאחרי׳, או ׳כי יסיר זרעך מאחרי׳. גם אין לפרש כי על ״בתו לא תקח לבנך״ (פסוק ג), כי בתו של גוי תסיר בנך מאחרי, דאם כן לכתוב ׳כי תסיר את בנך׳, שהוא לנקיבה. אלא האי ״כי יסיר״ קאי אגוי, ואבן הנולד לו מישראלית שקרוי ״בנך״, ויהיה הגוי מסיר אותו מן הקב״ה. ומדלא הקפיד שהגויה תסיר את בנך הנולד מן הישראל, שמע מינה שאינו קרוי ״בנך״. ואין להקשות, דאם כן לא יהיה ״כי יסיר את בנך״ טעם אל ״בתו לא תקח לבנך״, והכתוב משמע שבא להגיד לך טעם האיסור של ״לא תתחתן״ (פסוק ג), שכן משמע לשון ״כי יסיר״. ויש לתרץ, דרבותא קאמר, דפשיטא דלא הוצרך לתת טעם כלל שלא יתן בנו לבתו, דהא מוליד לו בן לעבודה זרה, דהבן הוא גוי, אלא ״בתך לא תתן לבנו״, אף על גב דהוולד הוא ישראל, ולא הוליד אותו לעבודה זרה, אסור משום ״כי יסיר בנך״. ובתוספות בפרק האומר (קידושין סח ע״ב) שיטה אחרת, עיין שם:
וְחָרָה אַף: בתיקון ס״ת יש׳ וחרה אף צריך לכותבו בשיטה אחת, ע״כ. ובמס׳ סופרי׳1 נמנה וחרה אף עם השמות דאיכא בהו פלוגתא אם נחלקין או אין נחלקין. [וחרה אף⁠־ידוד].
1. ובמס׳ סופרי׳: פ״ה ה״י.
הבא מן הנכרי קרוי בנך כו׳. ר״ל מה דכתיב כי יסיר את בנך דמשמע דנתינת טעם הוא אדלעיל מיניה, ואמה הוא נתינת טעם. ואין לומר דנתינת טעם ארישא דקרא דכתיב בתך לא תתן לבנו, דא״כ הל״ל כי יסיר את בתך וגו׳. ואין לומר דקאי אסיפא דקרא כדמשמע פשוטו של קרא ובתו לא תתן לבנך ולכך כתיב כי יסיר את בנך, זה אינו, דהא כתיב כי יסיר, ואי קאי אסיפא הל״ל כי תסיר לשון נקבה. אלא בנו של עובדי אלילים וכו׳, כלומר ויסירנו העובד אלילים מאחרי, אבל בן בנך הבא מן העובד אלילים אינו קרוי בנך, ומשום הכי לא הקפידה התורה עליו מפני שכבר מוסר הוא:
Who is born of a gentile, is considered your son, etc. Rashi is answering the question: The verse, "For he will turn your son,⁠" seems to be giving a reason for the previous verse. But for what is it giving a reason? It cannot refer to the beginning of the verse, "Do not give your daughter to his son,⁠" for then it should say, "For he will turn your daughter, etc.⁠" And it cannot refer to the end of the verse, which is the simple understanding: "Nor take his daughter for your son,⁠" and this is why it is written, "will turn your son.⁠" This cannot be true, for it is written, "For he will turn, etc,⁠" but it should say in the feminine form, "For she will turn.⁠" Rather, if the son of the gentile, etc. In other words: For he will turn him away from Me, but your son's son born of a gentile woman is not considered your son. For this reason the Torah is not concerned with him, because he is already turned away.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

כי יסיר את בנך מאחרי – בנו של נכרי כשישא את בתך, יסיר את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי, למדנו שבן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך, אבל בן בנך הבא מן הנכרית אינו קרוי בנך אלא בנה, שהרי לא נאמר על בתו לא תקח כי תסיר את בנך מאחרי:
כי יסיר – פשטי׳ דקרא מורה על המקובל בידינו, דאיסור חתנות הוא מן התורה אף באותן שאינם משבעה עממים, כל שישנם בכלל המסירים, ואין חולק בזה, וכ״ה הסכמת הפוסקים דבכלהו איתנהו לאיסורא דחתנות מה״ת (ערמב״ם פי״ב מא״ב), ופרט הכתוב בריש הפרשה את שבעה עממים, כי ידבר בהווה והם היו הקרובים והנודעים, ואין ספק בזה לכל המתהלכים בדרך אמת.
כי יסיר את בנך מאחרי – אין הכוונה כפירש״י על הבנים אשר תלד בת ישראל בבית הנכרי כי הם אינם סרים מאחרי ה׳ אחרי שלא נולדו בישראל, ואיך יאמר על זה וחרה אף ה׳ בכם והשמידך מהר? אחרי שאין ענין זה מזיק כלל ולא מפסיד אמונת האומה, כי האשה הנישאת לנכרי היא מתפרדת מבית אביה והלכה והיתה לעם אחר; אבל הכוונה על בנך ממש כי העם ההוא אשר תתחתן בו ולקחת מבנותיו לבניך, העם ההוא יסיר את בנך מאחרי, כלומר האשה ואביה ואחיה יהיו גורמים להרחיקו מעל ה׳, כי יחדו יעבדו אלהים אחרים. וכן הם דברי ר׳ שמעון בן יוחאי בקדושין ס״ח: בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הנכריה קרוי בנך אלא בנה, והכוונה על בנך ממש, לא על בן בנך כפירש״י, וכבר תפש עליו רבינו תם (שם בתוספות {ד״ה בנך הבא}) ופירש הכתוב כפירושי, ואמר כי יסיר מוסב אל החותן.⁠א
א. כן בכ״י קולומביה. בדפוס ראשון: ״החתן״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

כי יסיר – ובאר טעם איסור החתון שזה אינו מצד שאתה מחויב להשמידם רק מטעם אחר כי יסיר את בנך מאחרי וא״כ הוא נוהג גם בעכו״ם חוץ מז׳ אומות:
כי יסיר את בנך: פירש רש״י דקאי על אזהרה הראשונה ״בתך לא תתן לבנו״1, והבן2 נקרא ״בנך״ ואביו העובד כוכבים מסירו3 מה׳. ור״ת פירש בפירוש השני שהסכימו התוספות יבמות (יז,א) דקאי על אזהרה השניה ״בתו לא תקח לבנך״, והחותן יסיר את בנך מה׳4.
[הרחב דבר: והיה נראה דשני הפירושים אמת, וקאי על תרווייהו. ומרומז במקרא בספר שופטים (ג,ו) ״ויקחו (בני ישראל) את בנותיהם להם לנשים, ואת בנותיהם נתנו לבניהם״, ולא כתיב ׳נתנו להם׳, למדנו ד״להם״ משמעו אפילו זקנים דלאו בר אולודי. משום הכי בנות כותי אסורות לישראל, מה שאין כן בנות ישראל לכותי אינן אסורות אלא ״לבניהם״ – משום הולד. והכי דייק עוד בנחמיה (יג,כה) ״ואשביעם באלהים אם תתנו בנותיכם לבניהם, ואם תשאו מבנותיהם לבניכם ולכם״.
אבל הרמב״ם הלכות יבום (א,ד) כתב: ובכותית (נכרית) הוא אומר ״כי יסיר את בנך מאחרי״ – מסיר אותו מליחשב בקהל. וזהו כפירוש ר״ת הראשון שבתוספות שם. ובהלכות איסורי ביאה (יב,ז)⁠5 פירש שהבן מן הכותית (נכרית) אינו בנו, שנאמר ״כי יסיר את בנך מאחרי״ – מסיר אותו מלהיות אחרי ה׳ (עכ״ל), הוא פירוש אחר – שעובד עבודה זרה. והכי משמע ביבמות (עו,א) ׳דילמא מוליד בן ואזיל ופלח לעבודה זרה׳. וא״כ קאי6 רק על סיפיה דקרא ״ובתו לא תקח לבנך״. וכיוצא בזה איתא בחולין (כז,ב) ׳מסתברא משום דסליק מינה׳. וקרא דנחמיה (י,לא) ״ואשר לא ניתן בנותינו לעמי הארץ, ואת בנותיהם לא נקח לבנינו״ הוא להיפך ממה שדקדקנו מאינך קראי.]
והשמידך מהר: משום דמיירי בשעת מלחמה, וכבר כתבתי לעיל (ו,טו)7 דבשעת הסכנה הדין מתוח, וגם אז השכינה שורה8, משום הכי פוגעת מידת הדין, כמו שכתבתי כמה פעמים. ועיין ספר שמות (לג,ג)9.
1. וה״יסיר״ הוא הבן של העכו״ם שבתך התחתנה עמו, הוא יסיר את ״בנך״ כלומר, נכדך.
2. שנולד מבתך שנישאה לבנו של העכו״ם.
3. ״כי יסיר״.
4. ולא מדובר כלל על נכד שנולד.
5. זה לשונו: עוון זה (הבא על הנכרית) אע״פ שאין בו מיתת בית דין אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר, ובכלל ישראל נחשב, אע״פ שהוא ממזר. והבן מן הכותית אינו בנו, שנאמר ״כי יסיר את בנך מאחרי״ – ׳מסיר׳ אותו מלהיות ׳אחרי׳ ה׳. ודבר זה גורם להדבק בעכו״ם שהבדילנו הקב״ה מהם ולשוב מאחרי ה׳ ולמעול בו.
6. ״כי יסיר את בנך מאחרי״.
7. ועיין שם פסוק י׳ באריכות.
8. ״כי ה׳ אלוהיך מתהלך בקרב מחניך״ (להלן כג,טו).
9. על הפסוק ״אל ארץ זבת חלב ודבש, כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה, פן אכלך בדרך״.
כי יסיר את בנך. חז״ל אמרו בנך הבא מן הגויה קרוי בנה. וידענו מאמונות המצרים ומנימוסיהם שבני השפחה היו חשובים אצלם בנים גמורים כי לא היתה האם אצלם מעלה או מורדת ביחוס הבנים, וגם אצל היונים נתקבלה דעת זו כמו שנראה מהמשורר איאוריפידי Oresto וזאת מהראיות שנותן התור׳ לא קירב ולא ריחק תורות המצרים ולא כאשר חשבו קצת חכמים גם מישראל גם מהגוים ומהם אמרו שדתות ישראל נדמו בכל דבר לדתות המצרים שנתגדלו ביניהם, וזו דעת. Marsham. Spencer ומהם אמרו שכל תכלית התורה להתנגד לנימוסי מצרים — ואין האמת לא כזה ולא כזה אלא שהתורה לא פחדה להדמות למצרים דמוי נפלא בכמה דברים, ובדברים אחרים לא מזער הלכה אל הקצה האחר, והוא האמת הנכון הן ע״פ החקירה והן על פי האמונה. — והכלל הזה שכללו חז״ל באומרם בנך וגו׳ הוא הכלל שכלל ראש המדיניים — בדור שלפנינו והוא Montesquieu שכתב ״הדעת נותנת שבמקום שיש נשואין הבנים הולכים אחר האב, וכשאין שם נשואין הולכים אחר האם״ Esprit des Lois lll.
[השמטה: כי יסיר את בנך וכו׳. עיין את כל הנמצא כתוב בספר, פרשה זו וע״פ ושם אמו שלומית בת דברי וגו׳, ובספר המדיניות Politique quelque democratie le fils d' une citoyenne est citoyen. לארסטו ed. Paris. liv. lll. p. 110. נמצא כתוב Dans]
מאחרי – משה רבינו אומר כאן ״מאחרי״, כמדבר בשם ה׳. על נכון כל הפסוק הזה הנו הבעה חפשית בלשונו של ה׳ עצמו בשמות ל״ד:ט״ז, שהרי ״מאחרי וגו׳⁠ ⁠⁠״ כאן הוא אותו הענין כמו ״אחרי אלהיהן״ הכתוב שם. גם ״ועבדו״ הנאמר בלשון רבים, מתפרש על פי שמות. אבל הפסוק, ״וחרה... מהר״ הוא פירוש של ״למוקש״ בשמות כ״ג:ל״ג ול״ד:י״ב, שנמסרו באופן מלולי למעלה ו׳:ט״ו.
מבחינת ההלכה יש להעיר: איסור לא תתחתן לדעת הרמב״ם (הלכות איסורי ביאה פרק י״ב) נאמר בכל אומות העולם, לדעת הטור (אבן העזר סימן ט״ז) רק בשבע האומות הנזכרות כאן. אולם גם לדעת הטור אסור מן התורה לישא גויה (השוה שו״ת מהר״ם שיק חלק ג, סימן קנה). מתוך הלשון ״כי יסיר״, דקדקו חכמינו זכרונם לברכה בקדושין ס״ח:, שרק הסרת הבן נחשבת כאן כעזיבת ה׳. אבל לא הסרת בני הבן (מפני שלא נאמר כי יסיר את זרעך), מפני שבניה של הגויה אינם נחשבים לישראלים, אלא מתייחסים אחרי האם. הנושא של ״יסיר״ הוא הגוי אשר הישראל לוקח את בתו. אגב, מבואר ביבמות ע״ו., שאיסור החיתון בשבע האומות נאמר אף לאחר גירות. מה שאין כן בשאר אומות העולם.
כי יסיר – לרבות כל המסירין ואפילו משאר אומות.⁠1 (קדושין ס״ח:)
את בנך – הנכרית שילדה מישראל ולדה כמותה, דאמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי. בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מנכריה קרוי בנך אלא בנה2. (שם שם)
1. ר״ל אע״פ דפרשה זו איירי בשבעה אומות כמבואר לעיל בפ׳ א׳, בכ״ז אם יש חשש הסרה ודחוי מאחרי ה׳ יש איסור לאו בכל האומות, דזיל בתר טעמא כיון דטעם האיסור הוא מחמת הסרה, א״כ אין נ״מ בין ז׳ אומות לכל האומות, ומה שפרט הכתוב בז׳ אומות הוא משום דדבר הכתוב בהוה, דארץ ישראל היתה כבושה אז תחת אלה השבעה אומות.
2. טעם הלמוד, כי אחרי שבפסוק הקודם כתיבי שני אופני חיתון, נתינת בת ישראל לבן עובד כוכבים ולקיחת בת עובד כוכבים לבן ישראל, וטעם מניעת דבר זה הוא כדי שלא יולידו בנים לעבודת כוכבים, א״כ לא הו״ל לסיים בלשון כי יסיר דקאי רק על נתינת בת ישראל לעובד כוכבים, אלא הול״ל כי יסירו דהיה קאי על שני אופני החיתון, אלא ע״כ ה״ק, בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי, אבל אבתו לא תקח לבנך לא מהדר קרא בטעם זה מפני שאין הבן הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה.

ומה דנ״מ בזה לדינא הוא שמי שיש לו בן מן הנכרית אינו פוטר את אשתו מלהזקק ליבום יען כי אינו נחשב לבנו רק מתיחס אחר אמו, וכן מי שיש לו אח הנולד לאביו מן הנכרית אינו נחשב לאחיו שיזקק את אשתו ליבום ואינו נחשב לאחיו לירשו ולהטמא לו, וע״ע מש״כ ר״פ משפטים בפ׳ האשה וילדיה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיימיוחס לרא״שר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ה) כִּֽי⁠־אִם⁠־כֹּ֤הא תַעֲשׂוּ֙ לָהֶ֔ם מִזְבְּחֹתֵיהֶ֣ם תִּתֹּ֔צוּ וּמַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּ֑רוּ וַאֲשֵֽׁירֵהֶם֙ תְּגַדֵּע֔וּן וּפְסִילֵיהֶ֖ם תִּשְׂרְפ֥וּן בָּאֵֽשׁ׃
But you shall deal with them like this. You shall break down their altars, and dash their pillars in pieces, and cut down their Asherim, and burn their engraved images with fire.
א. כִּֽי⁠־אִם⁠־כֹּ֤ה =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 (״כי״ מוקפת)
• דפוסים וקורן=<כִּ֣י אִם⁠־כֹּ֤ה> (״כי״ במונח)
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
אֲרֵי אִם כְּדֵין תַּעְבְּדוּן לְהוֹן אֵיגוֹרֵיהוֹן1 תְּתָרְעוּן וְקָמָתְהוֹן תְּתַבְּרוּן וַאֲשֵׁירֵיהוֹן תְּקָצְצוּן וְצַלְמֵיהוֹן תֵּיקְדוּן בְּנוּרָא.
1. מזבח של ע״ז מתורגם ׳איגור׳ (שמות ל״ד:י״ג, דברים ז׳:ה׳, דברים י״ב:ג׳).
But thus shall you do to them: you shall pull down their altars, break their statues in pieces, cut down their (sacred) groves, and burn their images with fire.
ארום אלהן כהדן סידרה תעבדוןא להון מדבחיהון תסתרון וקיימתהון תתברון ואשרתהוןב תקצצון וצלמיג טעוותהון תוקדון בנורא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארום אלהן כהדן סידרה תעבדון״) גם נוסח חילופי: ״אין כן תעבד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואשרתהון״) גם נוסח חילופי: ״וצלמ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. מלת ״וצלמי״ צונזרה בכ״י ניאופיטי 1.
ארום אין כדין תעבדון ל⁠(כ){ה}⁠ון אגוריהון תסתרון וקמתיהון תתברון ואילני סיגדיהון תקציצון וצילמי טעוותהון תוקדון בנורא.
But this shall you do to them: you shall destroy their altars, break their statues in pieces, cut down their groves for worship, and burn the images of their idols with fire.
וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן – רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה, מִבָּעֵי לֵיהּ לְאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ. וְרַבָּנָן, מִבָּעֵי לֵיהּ לִכְדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּאֲמַר גִּדּוּעֵי אֱלִילִים קוֹדְמִין לְכִבּוּשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּבּוּשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֶל קוֹדְמִין לְבִעוּר אֱלִילִים (כָּתוּב בְּרֶמֶז תת״נ).
פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ.
השלמה מההשמטות (מחלק א׳ סימן כ״ב)
קחו יראתם של מצרים וזו קשה להם מכל המכות
וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִבֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ קְחוּ יִרְאָתָם שֶׁל מִצְרַיִם וְתִפְסוּ אוֹתוֹ, וְיִהְיֶה אָסוּר וְתָפוּס שְׁלֹשָׁה יָמִים, וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי הוֹצִיאוּ אוֹתוֹ לְדִין וְתִתְכַּנְּסוּ עָלָיו לְהָרְגוֹ, וְיִרְאוּ אוֹתוֹ הַמִּצְרִים אֵיךְ אַתֶּם עוֹשִׂים בּוֹ דִּין, וְזֶה קָשֶׁה לָהֶם מִכָּל הַמַּכּוֹת שֶׁעָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵלּוּ הַדִּינִים שֶׁעָשׂוּ בֵאלֹהֵיהֶם.
ואח״כ דונו אותו באש, וריחו נודף, ועצמותיו מושלכים בשוק,
וְאַחַר כָּךְ דָּנִים אוֹתוֹ בָּאֵשׁ, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב (דברים ז) פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (שמות יב) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בְּתֵאָבוֹן שֶׁל פַּחַד אָכְלוּ אוֹתוֹ, אֶלָּא תְּתַקְּנוּ אוֹתוֹ צָלִי וְלֹא מְבֻשָּׁל. שֶׁאִם הָיָה מְבֻשָּׁל, יְהֵא מֻסְתָּר וְלֹא יִרְאוּ אוֹתוֹ. אֶלָּא תַּקְּנוּ אוֹתוֹ צָלוּי בָּאֵשׁ, שֶׁרֵיחוֹ נוֹדֵף.
וְעוֹד, רֹאשׁוֹ עָלָיו, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שֶׁחַיָּה אוֹ דָבָר אַחֵר הִיא. וְעוֹד, עֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ, אֶלָּא שֶׁיִּרְאוּ עַצְמוֹתָיו מֻשְׁלָכִים בַּשּׁוּק וְלֹא יִהְיוּ יְכוֹלִים לְהַצִּיל אוֹתוֹ, וְעַל זֶה כָּתוּב (במדבר לג) וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה׳ שְׁפָטִים.
בַּל כַּדַ׳א אצנַעֻוא לַהֻם מַדַ׳אבִּחַהֻם פַאנקִצֻ׳וא וַדֻכַּאכַּהֻם פַכַּסִּרֻוא וַסֻוַארַהֻם פַגַדִּעֻוא וַפֻסֻוְלַהֻם פַאחרִקֻוהַא בִּאלנַּארִ
אלא, כזה בצעו בהם, את מזבחתם תחריבו, ואת-מצבותם תשברו ואת-אשריהם תגדעו ואת-פסיליהם תשרפו באש.
מזבחותיהם – של בניין.
מצבתם – אבן אחת.
אשיריהם – אילנות שעובדין אותן.
פסיליהם – צלמיהם.
מזבחתיהם – a מזבח is something built up of several stones,
ומצבתם – alludes to a single stone (cf. Rashi on Devarim 12:3).
ואשירהם – Trees which they worship (Avodah Zarah 48a).
ופסליהם – These are images.
כי אם כה תעשו להם – אלא כה תעשו להם.⁠א
תגדעון – גידוע נופל באילן ובכל דבר ארוך, כדכתיב: וכל קרני רשעים אגדע (תהלים ע״ה:י״א).
א. המלים ״אלא כה תעשו להם״ מופיעות רק בנוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין), ולא בנוסח א׳.
כי אם כה תעשו: means “rather (אלא) this is what you should do to them.”1
תגדעון CUT THEM DOWN: [The verb ג-ד-ע] is appropriately used about trees or about any other long object. So it is written (Ps 75:11) “All the horns of the wicked I will cut down (אגדע).”2
1. Rashbam frequently points out that, following a sentence with a negative statement (like our verse 3, “you shall not intermarry with them,”) the word כי at the beginning of the subsequent clause often means “rather.” See e.g. commentary to Genesis 18:15 and note 1 on p. 68, there.
This idea appears repeatedly in his commentary to Deuteronomy – here, ad 11:7, 13:10, 15:8, 20:19, 21:17, 21:23, 29:19 and 30:14. See also commentary below to vss. 7-8 and note 51 there. See also Moshe Sokolow, “Ha-peshaṭot ha-mitḥaddeshim: qeṭa‘im ḥadashim mi-perush ha-Torah la-Rashbam ketav yad,” ‘Ale sefer 11 (1984), 73-80 and see note 19 in the Appendix below. On the question of whether Rashbam’s approach to the word כי is based on the works of Menaḥem, see RSBM, p. 149, note 4, and Japhet, Rashbam on Job, p. 269, note 190.
Here it is particularly appropriate for Rashbam to make note of the construction. Verse 3, the verse with the negative statement (“Do not intermarry with them”), is followed by two verses, each of which begins with the word כי. In vs. 4, the initial word כי means “because”; in vs. 5 the initial word כי means “rather.” Onq., as is his custom, translates כי both times using the same word – ארי. Rashbam feels that it is appropriate to clear up the possible confusion.
Like Rashbam, see Ibn Ezra.
2. As the verb תגדעון here is the first use of the root ג-ד-ע in the Bible and as there are a number of possible verbs in Hebrew for “cutting,” it is appropriate for Rashbam to comment here.
Rashi comments on the root in his commentary to Isaiah 10:33, where he says: “אין לשון גידוע נופל אלא באילנות ודבר קשה – the verb ג-ד-ע is appropriately used only about trees and hard objects.” Rashbam disagrees slightly: ג-ד-ע, he says, is used for cutting long objects, not necessarily hard ones.
On Rashbam’s somewhat idiosyncratic use of verbs related to cutting, see note 42 on p. 222 of my Exodus volume and note 19 on page 208 of my Leviticus-Numbers volume.
כי אם – רק כה עשה להם.
BUT THUS. Ki im ko ta'asu la-ham means but thus1 shall ye deal with them2 because thou art a holy people (v. 6) and should not defile yourself with pagan images drawn on pillars, or with asherim.⁠3
1. In other words, ki im, means but thus. Ki literally means but, for, when; im means if. Thus ki im literally means but if. Hence Ibn Ezra's comment that ki im should be rendered but thus.
2. You shall destroy their images.
3. Sacred trees (Rashi).
כי אם כה תעשה להם מזבחותיהם תתוצון וגומ׳ – רוצה לומר: שלא תעשו עמהם מה שיביא אתכם לעבודה זרה כמו שנזכר בענין החתנות אבל השתדלו על כל פנים להסיר העבודה זרה מארצכם כדי שלא תהיו נמשכים אחריה ולזה צוה לנתוץ מזבחותיהם ולגדע אשריהם ולשרוף פסיליהם.
התועלת השבע עשרה הוא במצות והוא מה שצונו לעקור עבודה זרה מארצינו ולזה אמר מזבחותיהם תתוצון ומצבותיהם תשברון ואשיריהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כִ֥י דאם כה: במאריך, או בגלגל, לא במקף.⁠א [כִּ֥י].
מִזְבְחֹתֵיהֶם: חס׳ וי״ו בכל המדוייקי׳, והמדפיס1 והכהן2 נשתבשו בין בפסוק ובין במסורת שמסרו כאן. והעיקר כמו שנמס׳3 בשופטים ב׳ ויחזקאל ו׳, מזבחותיהם ג׳, א׳ חס׳ וב׳ מל׳, דתורה חס׳, ודשופטים ויחזקאל מל׳, וכן מצאתי במסרות כ״י. [מזבחתיהם].
וַאֲשֵירֵהֶם: בתיקון ס״ת יש׳ ואשירהם, במפתח ואשיריהם, וכן המסור׳ מוכיח, ע״כ. ואדרבא המסורת שלנו מוכיח איפכא, שכן נמס׳4 ואשירהם ג׳ מל׳ בליש׳, וזה א׳ מהם, ועל יו״ד קדמא׳ נאמ׳, דומיא דויעשו אֲשֵירָה5 דמלכי׳ ב׳ י״ז. וכ״כ הרמ״ה6 על זה של תורה, דין לחוד בכל ליש׳ מל׳ יו״ד קדים לרי״ש, וחס׳ יו״ד תניין כתי׳, ושארא חס׳ יו״ד קדים לרי״ש, ומל׳ יוד תניין, חד מנהון ואשריהם תשרפון7 דפ׳ ראה, ע״כ. וידוע שהרמ״ה לא דבר אלא בפסוקי׳ של תורה. [ואשירהם].
1. והמדפיס: ד ומ״ג-ד על אתר.
2. והכהן: מנחת כהן על אתר.
3. כמו שנמס׳: מ״ג-ד שופ׳ ב ב; מ״ג-ד יח׳ ו יג.
4. שכן נמס׳: מ״ג-ד על אתר.
5. דויעשו אֲשֵירָה: מל״ב יז טז.
6. הרמ״ה: אש״ר.
7. ואשריהם תשרפון: דב׳ יב ג.
א. [אחד הדפוסים הטעים כִּ֣י אִם⁠־כֹּ֤ה (על טיעום זה ראה ברויאר, כתר, עמ׳ 55). וא״ת כתב: ׳כי דאם כה במאריך לא בשופר׳, וכוונתו שתיבת כִּי מוקפת ובה געיה. נורצי השתבש כנראה בדברי א״ת, ולפי טיעומו בדיבור⁠־המתחיל הוא מעדיף את הנוסח במירכא, המנוגד לחוקי הטעמים.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

כי אם כה – מלת אם אינו לתנאי, ואינו דומה לפסוק כי אם שמוע תשמע בקולו (שמות כ״ג כ״ב), ששם הוא לשון תנאי, אבל כאן פירושו כמו ואולם, ותימה על אונקלוס שתרגמו ארי אם כדין:
מזבחתיהם – של בנין:
ומצבתם – אבן אחת אעפ״י שאינה מפוסלת:
תגדעון – לשון גידוע נופל באילן:
ופסיליהם – פסילי עץ ואבן, בין עשוי מחתיכה אחת בין מחתיכות הרבה:
כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תתוצו – ובמקום אחר (שמות ל״ד) הוא אומר כי את מזבחותם תתצון בלי מלת אם, דבאמת מלות כי אם ישמשו לאותו ענין בעצמו שישמש מלת כי, דהיינו להכניס אופן במקום אופן (אפאָזיציאָן), אלא שמלת כי משמש ע״ז הענין בשלוח והעברה (היפאָטהעטיש), ומלות כי אם יורו ע״ז הענין שיהיה כך במוחלט ועכ״פ (אבזאָלוט), שהוא המתחייב ע״י תוספת אם שהיא מלת התנאי הגמור, אם תעשה לי הדבר, אם יעברו בניגד, וירצה במאמר כי אם, שלא יהיה לדבר שום מציאות בשום זמן ואופן אלא אם יהיה על אופן כך וכך (זאָנדערן, נור), ולזה באמרו שם כי את מזבחותם תתצון, כי אע״פ שהנתיצה מחוייבת עכ״פ, מ״מ לא היה כוונת המאמר עליה שם לדבר בה ע״צ המצוה כ״א ע״צ הספור, שיהיו עתידים לנתץ את האלילים מצד מה שנצטוו על כך במקום אחר, וכמו כן מה שאמר שם כי לא תשתחוה לאל אחר, שבודאי אין שם מקומה של זאת המצוה, לכן אמר שם מלת כי לבד, דהיינו מה שידעת כבר ממקום אחר, אבל כאן שהכוונה לדבר על הנתיצה בדרך מצוה ובמוחלט, אמר לשון כי אם (אימפעראטיף); וכן אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש (שמות י״ב) שאין לך בו היתר אכילה בשום אופן הן נא הן מבושל הן שאר אופן אלא צלי אש; לא תוכל לאכול בשעריך וגו׳ כי אם לפני וגו׳, כי אם במקום אשר יבחר, כי אם אשר יצא ממעיך וכיוצא בזה; ויש שמוש מלת כי אם כמו עד אשר (עס זייא דענן), והוא לשון תנאי (קאָנדיציאָנעלל), כמו ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ במים (ויקרא כ״ב), כענין בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר (שם ד׳), והטעם בשני אלה השמושים הוא אחד, אלא ששאר כי אם משמש על התנאי בענין ובאופן, שלא יהיה הדבר בשום אופן כ״א באופן פלוני (קאָנדיציאָ, קוואליטאס), וכי אם המשמש בלשון עד אשר מורה על התנאי בזמן, דהיינו שלא יהיה לדבר מציאות כ״א בזמן פלוני (קאנדיציא, טעמפאראליס), וזה יבא ג״כ על הרוב אחר מלת לא כשאר כי וכי אם (רבי שלמה פאפענהיים).
בראב״ע: ולא תתגאל בדברי הגויות המצוירות כמצבות ואשרים, כן הוא בשני כ״י ובדפוס נאפולי כמצבות בכ״ף ופירוש הגויות הגופות, ור׳ דניאל יע״ל כתב הגוויות בשני ווי״ן ויפה עשה, והאחרונים לא הבינו והדפיסו הכותיות, גם בוקסטארף הביאו בלקסיקון תלמודיקוס בערך גוי.
ואשריהם – ע׳ ישעיה י״ז:ח׳.
{{ואשירהם} – אשרה לדברי געז׳ היה מתחילה שם פרטי לאליל נקבה אולי אשת הבעל, ואח״כ שם כולל כל מין צלם ותמונה, ואין שום ראיה שיהיה ענין השם הזה אילן או יער, רק מכתוב אחד והוא לא תטע לך אשרה כל עץ, {דברים ט״ז:כ״א} ולהיות המקרא הזה יחידי נפרש נטיעה ל׳ שימה כמו ויטע אהלי אפדנו (דניאל י״א:מ״ה).}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893.
כי אם כה וגו׳ – עיין פירוש, שמות לד, יא–יד.
עליכם להנחיל לבניכם את הקשר שלכם אל ה׳ ואת מחויבותכם לתורתו על יסוד האירועים ההיסטוריים שעברו עליכם (לעיל ו, כ–כה). רק במסגרת נישואין יהודיים תוכלו להוליד אותם לייעוד זה (פסוקים ג–ד). עליכם למסור להם ארץ נקייה מכל זכר לאלילים – נקייה ממזבחות, ממצבות, מאשֵרות ומפסלים של עבודה זרה (עיין גם פירוש להלן פסוקים כה–כו).
כי אם – וחוץ מזה אתה מחויב לבער כל מיני ע״ז, וכבר באר הרמב״ם בה׳ מלכים שהיה אסור לישראל להשלים עמהם רק עד שיקבלו מס ועבדות ושלא לעבוד עבודת כו״ם וגם אז היה אסור להם לכרות להם ברית:
ואשירהם תגדעון: ובפרשת ראה (להלן יב,ג) כתיב ״ואשיריהם תשרפון באש״. איתא בעבודה זרה (מה,ב) דכאן מיירי בשעת כיבוש ולהלן אחר כיבוש1.
וופסיליהם תשרפון באש: אפילו בשעת כיבוש2, דגוף עבודה זרה חמור מאשרה, דסתמא3 אינה אלא משמשין, כמו שכתב הר״ן ריש פ״ג דסוכה. ובפרשת ראה (להלן שם) כתיב ״ופסילי אלהיהם תגדעון״4, היינו משום דמי שמצא פסל אחר כיבוש, מסתמא נעבד5 אחר ביאתם לארץ, משום הכי מהני ביטול6, והיינו גידוע ע״י כותי, וכדתנן בעבודה זרה פרק ד׳ (נג,א) ׳כיצד מבטלה, קטע ראש אזנה, ראש חוטמה, ראש אצבעה׳ וכו׳. ולהלן פסוק כ״ה יבואר עוד בזה. ועיין עוד מה שכתבתי בפרשת ראה (שם).
1. דאמר ר׳ יהושע בן לוי, גידועי עבודת כוכבים קודמין לכיבוש ארץ ישראל, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודת כוכבים. רש״י: גידוע זה לא להתיר עיקרו, אלא שיגדעו מיד בכניסתם, ולאחר כיבוש יחפשו אחריהם לשרשם ולבערם.
2. בו עוסק פסוקנו, כנ״ל בד״ה הקודם, אע״פ שלענין אשרה די בגידוע ולא בשריפה, אך בפסילים חייבים שריפה גם עתה בשעת הכיבוש.
3. של אשרה.
4. ושם מדובר אחר הכיבוש, ולענין אשרה ראינו שעיקר החיוב חל לאחר הכיבוש, וא״כ מדוע רק ״תגדעון״, בעוד שבפסוקנו העוסק לפני כיבוש החיוב הוא ״תשרפון״.
5. ע״י הגויים.
6. ע״י הגויים.
פסוק זה נמשך אל ״לא תכרות״ הנאמר בפסוק ב, כמו שמות ל״ד:י״ג. כריתת הברית עם האומות היא גם כריתת ברית עם אלהיהן, שמות כ״ג:ל״ב. כאן נצטווינו על ההיפך. הריסת מקומות עבודתם ופסילי אלהיהן. פירוש חפצי העבודה הזרה הנזכרים כאן, ראה בפירושנו לפסוק י״ב:ג׳.
כי אם כה תעשו להם, מזבחותיהם תתצו ומצבותם תשברו ואשריהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך כו׳ – הנה בגר תושב כתוב לקמן בפ׳ ראה לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך כו׳ כי עם קדוש אתה כו׳, הרי דגר תושב אינו בכלל עם קדוש, כן הכא לענין אבוד עו״ג אינו מצווה גר תושב, ואין זה בכלל, אבזרייהו דעו״ג דגר תושב מצווה ואף לר״מ דסבר דגר תושב צריך שיקבל כל התורה לבד מנבלות ג״כ אינו מצווה באבוד עו״ג. וזה ברור. כיון שכן, נתברר טעמא דירושלמי יבמות פ״ק הערל הלכה א׳ דגר תושב מבטל עו״ג כעכו״ם, היינו משום דישראל מצווה על אבוד עו״ג ולשקצה, וכי מאבד עו״ג הוא עושה מצד המצוה בלבד, לא מן הרצון, לכן אין זה בטול, אבל גר תושב שאינו מצווה על אבוד עו״ג, וכי מבטלה הוא מצד הרצון והשכל הוי בטול, כעו״ג שמבטל עו״ג. וזה טעם הירושלמי. ונראה, דטעם הבבלי דסבר דגר תושב אינו מבטל עו״ג, משום דלא פלח לא מבטל, טעמו משום דסבר, דגר תושב היה צריך להיות מצווה גם על אבוד עו״ג ג״כ, ומה דלא נצטוה הוא, משום דאבוד עו״ג אמר בספרי פרשה ראה דבחוצה לארץ אינו מצווה ע״ז רק בארץ, ומצות אבוד עו״ג הוי כחובת קרקע, שאינו נוהג רק בארץ לכן כתוב כל הימים, יעוי׳ באדרת אליהו להגר״א שביאר זה היטב, לכן כיון שבגר תושב, אם מוכרין לו קרקע או כל דבר שבמחובר עובר משום לא תחנם, לא תתן להם חני׳ בקרקע, כדמשמע מדברי רמב״ם פ׳ י׳ ה״ד *) מהלכות עו״ג, אם כן לכן אינו מצוה על אבוד עו״ג, דלדידי׳ כיון שאינו רשאי לקנות במחובר, הוי לדידי׳ כמו ישראל בחו״ל דפטור מאבוד עו״ג, ולחייבו בחו״ל לא יתכן לחייבו יותר מישראל גופי׳. ודו״ק היטב.
ואשירהם תגדעון – א״ר אלעזר, כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה, כתיב (ישעיהו י׳) ורמי הקומה גדועים וכתיב ואשיריהם תגדעון1. (סוטה ה׳.)
ואשירהם תגדעון – מה ת״ל, והא כתיב (פ׳ ראה) ואשיריהם תשרפון באש, מבעי ליה לכדר״י בן לוי דאמר גדועי עבודת כוכבים קודמין לכבוש ארץ ישראל.⁠2 (ע״ז מ״ה:)
1. הפסוק דישעיה איירי בגסי הרוח של סנחריב וסייעתו. והכונה בזה ע״פ מ״ד בסוגיא דלעיל דכל המתגאה כעובד עבודת כוכבים וכדכתיב בפ׳ עקב ורם לבבך ושכחת את ה׳, ולכן כמו שאשרה מצוה לגדעה ולשרשה כך בגסי הרוח.

והנה רש״י כתב כאן וז״ל, כאשרה יגדע וישרש אחריה (אולי צ״ל אחריו) כאשרה שצריך גידוע אחריה כדכתיב ואבדתם את שמם, עכ״ל. ולכאורה דבריו נפלאים דמה הוסיף על דברי הגמרא הא כן מפורש הוא, וגם הביא פ׳ אחר באשירה במקום תגדעון. אבל באמת דברי רש״י נכונים מאד ובלתם אין כל מובן להגז״ש דהוא מיותר כאן לכאורה דמה היה חסר אם היה אומר ראוי לגדעו כדכתיב ורמי הקומה גדועים – ולא יותר, כי מה הוסיף לנו באמרו כאשרה, והגז״ש למה היא באה. אך באמת ר׳ אלעזר באמרו לגדעו כונתו ג״כ שצריך לשרש אחריו ולכן הוסיף הדמיון כאשרה ומביא הגז״ש ושם כתיב מפורש ואבדתם וגו׳. וזאת היא כונת רש״י וכפי הנראה כן הוא ג״כ כונת המהרש״א ז״ל.
2. ר״ל בכניסתם לארץ נצטוו שמיד יגדעו ולאחר שיכנסו לה ישרשו אחריהם וכפי שיתבאר עוד בפ׳ ראה (י״א ג׳), ועיין בתוי״ט פ״ג מ״ה דע״ז.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ו) כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהֹוָ֖הי⁠־⁠הֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּךָ֞ בָּחַ֣ר׀ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃
For you are a holy people to Hashem your God. Hashem your God has chosen you to be a people for his own possession, above all peoples who are on the face of the earth.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
אֲרֵי עַם קַדִּישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בָּךְ אִתְרְעִי יְיָ אֱלָהָךְ לְמִהְוֵי לֵיהּ לְעַם חַבִּיב מִכֹּל עַמְמַיָּא דְּעַל אַפֵּי אַרְעָא.
For you are a people consecrated before the Lord your God, you has the Lord your God chosen to be to Him a people more beloved than all peoples upon the face of the earth.
ארום עם קדישין אתון קדם י״י אלהכון בכון אתרעיא י״י אלהכון למהויב לשמיה לעם חביבין היך סגולה מן כל אומיה דיג על אפי ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתרעי״) גם נוסח חילופי: ״ית׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למהוי״) גם נוסח חילופי: ״למהוון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ארום עמא קדישא אתון קדם י״י אלקכון ובכון אתרעי י״י אלקכון מטול למהוי ליה לעם חביב מן כולהון עממיא דעל אנפי ארעא.
For you shall be a holy people before the Lord your God, as the Lord your God hath taken pleasure in you, that you may be a people more beloved before Him than all the peoples who are on the face of the earth.
כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךְ,
ואף שמשה הוכיח – באהבה היו כל דבריו
וְעִם כָּל זֶה שֶׁמֹּשֶׁה הוֹכִיחַ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, בְּאַהֲבָה הָיוּ כָּל דְּבָרָיו, שֶׁכָּתוּב (דברים ז) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךְ, (שם יד) וּבְךְ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךְ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם וְגוֹ׳, בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם, (שם ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳. וְעַל זֶה (שם כז) וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךְ. (שם ז) כִּי מֵאַהֲבַת ה׳ אֶתְכֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שיר השירים ה) פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי.
קמתי אני לפתוח לדודי – כשהיינו מזומנים לעלות לארץ
מַה כָּתוּב? (שם) קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, בְּעוֹד שֶׁהָיִינוּ מְזֻמָּנִים לַעֲלוֹת לָאָרֶץ וּלְקַבֵּל מִצְווֹת הַתּוֹרָה הָאֵלּוּ עַל יְדֵי מֹשֶׁה, מַה כָּתוּב? (שם) וְדוֹדִי חָמַק עָבָר, שֶׁכָּתוּב (דברים לד) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳.
בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, שֶׁכָּתוּב וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה.
קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי, שֶׁלֹּא הָיָה דוֹר כְּדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַע לְקוֹלָם וְעָשָׂה לָהֶם נִסִּים וְחֻקִּים, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה עַל יָדָיו.
רַבִּי יִצְחָק אָמַר, קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיָמָיו שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁכָּל יָמָיו לֹא רָצָה שֶׁמַּלְאָךְ אוֹ שָׁלִיחַ לְהַנְהִיג עִמּוֹ, שֶׁכָּתוּב (שמות לג) אִם אֵין פָּנֶיךְ הֹלְכִים וְגוֹ׳.
אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַסְכִּים לִרְצוֹנוֹ.
וְדוֹדִי חָמַק עָבָר, בְּיָמָיו שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁכָּתוּב (יהושע ה) לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה׳.
משה שמע קול המלך ולא נזדעזע
בֹּא רְאֵה, מֹשֶׁה הָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹל קָדוֹשׁ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן וְלֹא נִזְדַּעֲזַע, וְכָל שֶׁכֵּן מַלְאָךְ שֶׁלֹּא רָצָה (ולא קבלו). אַחַר שֶׁמֵּת מֹשֶׁה, מַה כָּתוּב? וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה׳.
וְכָתוּב (שם) וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה.
עַתָּה בָאתִי, בְּיָמָיו שֶׁל מֹשֶׁה רַבְּךְ בָּאתִי וְלֹא קִבְּלַנִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָדְעוּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.
בְּאוֹתוֹ זְמַן בִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא נִזְדַּמֵּן לָהֶם כָּךְ כְּבִימֵי מֹשֶׁה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ וְגוֹ׳. הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה (דברים לב). רַבִּי חִיָּיא אָמַר, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מֹשֶׁה יוֹתֵר מִכָּל נְבִיאֵי הָעוֹלָם.
משה שהיה קרוב יותר מישעיה אל המלך
בֹּא רְאֵה, כָּתוּב (ישעיה א) שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה׳ דִּבֵּר. שִׁמְעוּ שָׁמַיִם. יְשַׁעְיָה שֶׁהָיָה רָחוֹק יוֹתֵר מֵהַמֶּלֶךְ, כָּתוּב שִׁמְעוּ שָׁמַיִם. מֹשֶׁה שֶׁהָיָה קָרוֹב יוֹתֵר לַמֶּלֶךְ, כָּתוּב הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם.
בשעה שאמר ישעיה שמעו שמים
לָמַדְנוּ, בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁאָמַר יְשַׁעְיָהוּ שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כַּמָּה בַּעֲלֵי דִינִים מְאִירִים הִזְדַּמְּנוּ לִשְׁבֹּר אֶת רֹאשׁוֹ. יָצָא קוֹל וְאָמַר: מִי הוּא זֶה שֶׁרוֹצֶה לְהַרְעִישׁ עוֹלָמוֹת? עַד שֶׁפָּתַח וְאָמַר: לֹא אֲנִי וְלֹא שֶׁלִּי, אֶלָּא כִּי ה׳ דִּבֵּר, וְלֹא אֲנִי.
אבל במשה בלא פחד ולא מאחר
בְּמֹשֶׁה מַה כָּתוּב? הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, אֲנִי וְלֹא אַחֵר. וַאֲדַבֵּרָה - בְּלֹא פַחַד. וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִיוְלֹא מֵאַחֵר. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ.
האזינו השמים – כאן נרמז שם הקדוש העליון
אָמַר רַבִּי אַבָּא, בְּאוֹתִיּוֹת חֲקוּקוֹת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר, הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ - כָּאן נִרְמָז שֵׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן.
מה בין משה [שמים וארץ עליונה] לישעיהו [התחתונים]
רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, עוֹד מַה בֵּין מֹשֶׁה לִישַׁעְיָהוּ? מֹשֶׁה אָמַר הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם. הַשָּׁמַיִם - הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים, אֵלּוּ הַנּוֹדָעִים, שֶׁנִּקְרָאִים שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ - הָאָרֶץ הָעֶלְיוֹנָה, אוֹתָהּ הַנּוֹדַעַת, וְהִיא אֶרֶץ הַחַיִּים.
בִּישַׁעְיָה כָתוּב שִׁמְעוּ שָׁמַיִם, וְלֹא הַשָּׁמַיִם. הַאֲזִינִי אֶרֶץ, וְלֹא הָאָרֶץ. וְאֵלּוּ שָׁמַיִם וְאֶרֶץ תַּחְתּוֹנִים. וְעִם כָּל זֶה רָצוּ לְהַעֲנִישׁ אוֹתוֹ, עַד שֶׁאָמַר כִּי ה׳ דִּבֵּר, וְלֹא אֲנִי. וּמֹשֶׁה אָמַר כָּל זֶה, שֶׁכָּתוּב הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.
כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךְ.
ברוב עם הדרת מלך
רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (שם יד) בְּרָב עַם הַדְרַת מֶלֶךְ וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן. בְּרָב עַם הַדְרַת מֶלֶךְ - אֵלֶּה הֵם יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם (דברים ז) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךְ. וְהֵם עַם שֶׁעוֹלִים לְכַמָּה אֲלָפִים וּלְכַמָּה רְבָבוֹת, וּכְשֶׁהֵם רַבִּים בְּחֶשְׁבּוֹנָם, זֶהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהֲרֵי עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מְשַׁבְּחִים אֶת שְׁמוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן וּמְשַׁבְּחִים אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל הָעָם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם ד) רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.
(זוה״ק שמות קסד.)
כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךְ,
כל תוכחתו של משה באהבה
קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק - זֶה מֹשֶׁה, שֶׁהוֹכִיחַ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בְּכַמָּה וִכּוּחִים, בְּכַמָּה מְרִיבוֹת, שֶׁכָּתוּב (דברים א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים וְגוֹ׳, (שם ט) מַמְרִים הֱיִיתֶם וְגוֹ׳, (שם) וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם וְגוֹ׳. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב דּוֹפֵק.
וְעִם כָּל זֶה שֶׁמֹּשֶׁה הוֹכִיחַ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, בְּאַהֲבָה הָיוּ כָּל דְּבָרָיו, שֶׁכָּתוּב (דברים ז) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךְ, (שם יד) וּבְךְ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךְ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם וְגוֹ׳, בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם, (שם ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳. וְעַל זֶה (שם כז) וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךְ. (שם ז) כִּי מֵאַהֲבַת ה׳ אֶתְכֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שיר השירים ה) פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי.
(זוה״ק דברים רפו:)
לִאַנַּךַּ שַׁעבֹּ מֻקַדַּסֹ לִלָּהִ רַבִּךַּ בִּךַּ אכ׳תַּארַ אַן תַּכֻּוןַ לַהֻ אֻמַתֹ כַ׳אצַּתֹ מִן גַמִיעִ אלשֻּׁעֻובִּ אַלַּתִי עַלַי׳ וַגהִ אלּאַרץִ׳
כי אתה עם מקדש אל ה׳ אלהיך, בך בחר, שתהיה אתה לו אמה פרטית מתוך כל העמים אשר על פני האדמה.
פס׳: כי עם קדוש – לא מרובכם.
כי עם קדוש אתה – ולא תתגאל בדבר הגויות המצוירותא במצבות ואשרים.
סגלה – פירשתיו (ראב״ע שמות פירוש ראשון י״ט:ה׳), והוא: דבר נחמד לא ימצא בכל מקום כמוהו, וכן: וסגלת מלכים והמדינות (קהלת ב׳:ח׳).
א. כן בכ״י פריס 176, 182, ס״פ I.24, ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: המצריות.
HIS OWN TREASURE. I have already explained the meaning of the word segullah (treasure).⁠1 It means a desirable thing to which nothing comparable is to be found any-where. Segullat (treasure)⁠2 in and treasure such as kings…have as their own (Eccles. 2:8) is similar.
1. See Ibn Ezra on Ex. 19:5 (Vol. 2, p. 375).
2. Literally, treasure of.
כי עם קדוש אתה – ואין נכון לך להתחבר במזולזלים ומחוללים ולהתחתן בהם, מה טעם שינו, כי זילא מילתא בך.
כי עם קדוש אתה – FOR YOU ARE A HOLY PEOPLE – and it is not right for you to join with the degraded and profane ones and to marry them. What is the reason that is taught; because it is an embarrassment for you.
אבך בחר י״י אלהיך להיות לו לעם סגולה – שאין לך קצין שוטר ומושל1 מכל מלאכי מעלה, אבל אתה סגלת השם תחת ידו, ולכך לא תטעה לעבוד עבודה זרה מאלהי העמים. וכבר הזכרתי זהב פעמים רבות.
1. השוו ללשון הפסוק במשלי ו׳:ז׳.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״כי״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״זה״.
THE ETERNAL THY G-D HATH CHOSEN THEE TO BE HIS OWN TREASURE. For you have no chief, overseer, or ruler1 among all the angels on high, but you are the treasure of G-d under His power, and, therefore, you should not go astray to serve idols from among the gods of the peoples. I have already mentioned this many times.⁠2
1. Proverbs 6:7.
2. Leviticus 18:25; also above, 4:15, etc.
כי וגו׳ בך בחר ה׳ אלהיך להיות לו לעם סגולה – שאין לך קצין שוטר ומושל מכל מלאכי מעלה אבל אתה סגולת השם ותחת ידו ולכך לא תטעה אחר אלהי העמים ועל כן אמר:
בך בחר ה' אלוהיך להיות לו לעם סגולה, "Hashem has chosen you to be for Him a nation a treasured people.⁠" This status as a treasured people is evident by the fact that instead of appointing one of His angels to be your guardian angel, as He has done for all the other nations, He Himself acts as your guardian. This is why Moses continues and says
כי עם קדוש אתה לי״י אלהיך וגו׳ – רוצה לומר: אין ראוי שתתגאל אתה בכל אלו הפחיתיות ואלו השיקוצים כשאר האומות כי כבר נבדלת משאר האומות בזאת התורה הנפלאה ונתקדשת בה ובה נהיית לשם יתעלה לעם סגלה מכל העמים וביאר להם כי לא מפני שהם עם רב בחר בהם השם יתעלה להשענו שבחזקם ינצחו שאר האומות אך הענין הוא בהפך כי ישראל הם המעט מכל העמים אך מאהבת השם יתעלה את ישראל ומצד בריתו עם האבות הוציאם ממצרים ביד חזקה לקרבם לעבודתו כדי שיהיו ראויים אל הטוב שייעד השם יתעלה לאבותיהם לתת לזרעם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ונתן כאן הסבה למה לא יתחתן בהם באמרו כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך ובך בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה. ואין ראוי שיתערב דם וזרע הקדש הנבחר בדם הנמאס ובזרע המקולל ששלח השם יתברך מארצו. הנה התבאר מזה צורך חמש הפרשיות האלה ושהן ביאר אל עשרת הדברות אשר זכר. ולכן הביא מרע״ה במקום הזה עשרת הדברות ואחריהם חמשת פרשיות האלה. כדי לגלות לישראל שמה ששמעו הם. מסכים עם מה שהשמיעם הוא עליו השלום. ושמצות התורה כלן נכללו בעשרת הדברות. והוא ממה שיורה היותם אלו ואלו אלהיות כלם מאת השם יתברך. ולכן באה מצות היחוד בהיותה נכללת בדבור הראשון. והותרו בזה הספקות כ״ד וכ״ה:
כי עם קדוש אתה – ואין ראוי שתחלל קדושתך בבנות אל נכר, להוליד זרע פסול, כאמרו ״כי חלל יהודה קדש ה׳ אשר אהב, ובעל בת-אל נכר״ (מלאכי ב׳:י״א).
בך בחר – ולא בזרע פסול, כאמרם ז״ל: ׳אין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל׳ (קידושין ע׳:).
כי עם קדוש אתה, and it is not appropriate for you to desecrate your sanctity through women committed to alien deities, who will bear you children that are already genetically corrupted. It is this that the prophet Maleachi 2,11 had in mind when he spoke of כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת נכר,”for Yehudah profaned what is holy to the Lord, what He desires, by sleeping with daughters of alien gods.”
בך בחר, as distinct from corrupt seed; our sages referred to this concept as “the benevolent presence of God is present (rests on) only families who are genetically offspring of families with good Jewish pedigrees.” (Kidushin 70)
כי עם קדוש אתה – זהו נתינת טעם לכל האמור לפניו, כלומר בעבור כן צויתיך שלא תכרות ברית עם יושבי הארץ ולא תתחתן בם ותשמיד פסילי אלהיהם, לפי שאתה עם קדוש נבדל מכל העמים להיות לגיון של מלך, וכמו שהשם אלהיך נוהג עמך בדרך הקודש, כן תעבדנו גם אתה בעבודות קדושות, נבדלות ממנהגי שאר העמים:
לעם סגלה – כמלך בשר ודם הבוחר לו נחלה אחת לסגולת מלכותו וצבא אחד להיות לגיון המיוחד לו, כן בחר ה׳ בך להיות לו עם נחלה ועם סגולה:
כי עם קדוש אתה – אתה חברה לאומית שהיא קדושה. אומות אחרות נושאות את תכלית ייעודן בתוך עצמן, והתכלית העליונה של איגודן הלאומי היא לשמור על קיומן הלאומי. אולם תכלית האיגוד הלאומי שלכם נמצאת מחוצה לו. איגודכם הלאומי אינו שייך לעצמו; הוא קנוי לה׳, והוא חייב להעמיד את עצמו לרשות ה׳. כל יחסיו, כל בחינה ובחינה של חייו – פרטית, משפחתית ומדינית – צריכים להיות ״מוכנים ומזומנים״ לתפקידים ולמטרות שנקבעו לו על ידי ה׳ – בעליו ואדונו. לפיכך הוא חייב להרחיק מענייניו כל דבר שיפעל נגד מטרות אלה. ״אתה חברה לאומית קדושה הקנויה לה׳ אלקיך״.
בך בחר וגו׳ מבאר את האמור לפניו ״כי עם קדוש״ וגו׳. רק לכך נבחרת: להקים חיים לאומיים העומדים תחת השפעתו הבלעדית של ה׳ – הווי אומר, תחת ציוויה הבלעדיים של תורתו. אתה תציג לדוגמא אומה שהיא מיוחדת במינה, אומה שבאף אחד מיחסיה אינה שייכת לכוח אחר, אומה שמתפתחת לגמרי על יסוד היותה קנויה לה׳ לבדו. שכן זוהי משמעות ״להיות לו לעם סגלה״ (עיין שמות יט, ה ופירוש שם).
מכל העמים מוסב לעיל על ״בחר״: ה׳ בחר בך מתוך כל העמים. או נאמר ש״מכל העמים״ מוסב על ״להיות לו לעם סגולה״, ופירושו: יותר מן כל העמים. מה שה׳ עשה עבורך, הקנה לו זכות בך, וזכותו בך גדולה ובלעדית יותר מזכותו בכל יתר העמים.
כי עם קדוש אתה – כבר בארתי (יתרו יט ה׳) שיש הבדל בין עם קדוש ובין עם סגלה, שסגולה היא דבר החשוב מצד הבחירה דבר שיקר בעיניו מצד שמוצא חן לפניו, ועם קדוש הוא בעת יתקדשו ויתעלו מצד קדושת מעשיהם, ועז״א שאתה עם קדוש מצד קדושת המעשים, וחוץ מזה בחר ה׳ אלהיך מצד הבחירה להיות לו לעם סגלה, ומצד שני אלה הענינים צריך אתה להתרחק מן העמים עובדי אלילים:
כי עם קדוש אתה וגו׳ בך וגו׳: מסביר שני טעמים על מה שחשה התורה לאבד1 עבודה זרה בארץ ישראל, ומדוע לא נצטוו אומות העולם לבער עבודה זרה בארצם, והרי גם המה נצטוו שלא לעבוד עבודה זרה2, ומ״מ אין להם לחוש מה שנמצאת עבודה זרה בארצם, ורק ישראל בארץ ישראל הוזהרו על זה ביותר.
ונתן המקרא טעם א׳, ״כי עם קדוש אתה״, ומשום הכי אתה עלול שיהא נטפל שמץ עבודה זרה בך, כדרך כל קדושה שדברים טמאים נמשכים אחריה ביותר. ב׳, ״בך בחר ה׳ וגו׳״, משום הכי חש הקב״ה עליך יותר ממה שחש עליהם, על כן הזהיר שלא ימצא בארצך דבר המוכשר להכשילך.
לעם סגולה מכל העמים וגו׳: אוצר3 שבו נקבצים כל דבר, כך בישראל יהיו נקבצים כל גרי הצדק שנמצאו בכל העמים, ולא יהיו4 עובדי ה׳ בפני עצמם, אלא יהיו נכללים בקרב ישראל עם ה׳5.
1. שעם ישראל יאבדו.
2. אחת משבע מצוות בני נח.
3. משמעות ״סגולה״ – ׳אוצר מכניס לתוכו׳ – רבינו לשמות (יט,ה).
4. אותם גרי הצדק.
5. וזהו השלמת הטעם השני לאיסור הימצאות עבודה זרה בארץ ישראל, כי היא יכולה להחטיא בנקל את הגרים שהצטרפו לעם ישראל.
כיון שאתה עם קדוש אין זה נאה לך להתקשר עם העמים המוחרמים.
לעם סגולה – השוה פירושנו לשמות י״ט:ה׳, ולכל הפסוק השוה להלן י״ד:ב׳. הפסוק שלנו משמש גם כמעבר לפסוק הבא.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ז) אלֹ֣א מֵֽרֻבְּכֶ֞ם מִכׇּל⁠־הָֽעַמִּ֗ים חָשַׁ֧ק יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה בָּכֶ֖ם וַיִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי⁠־אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכׇּל⁠־הָעַמִּֽים׃
Hashem didn't set his love on you or choose you because you were more in number than any people; for you were the fewest of all peoples.
א. ‹רווח› ל=פרשה סתומה
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
לָא מִדְּסַגִּיאִין אַתּוּן מִכָּל עַמְמַיָּא צְבִי יְיָ בְּכוֹן וְאִתְרְעִי בְכוֹן אֲרֵי אַתּוּן זְעֵירִין מִכָּל עַמְמַיָּא.
Not because you were greater than any of the peoples, has the Lord chosen and befriended you, for you were smaller than any of the peoples;
לא אמן סוגיב יתכון מן כל אומייה אתרעיג י״י בכון ארום אתון עם קליליןד מן כל אומייה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מן... עם קלילין״) נוסח אחר: ״בגלל (דבנותכון) {זכוותכון} צבא מימריה די״י בכון ואיתרעי בכון ארום מן בגלל דאתון ענוותנין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סוגי״) גם נוסח חילופי: ״סוגייכון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתרעי״) גם נוסח חילופי: ״יתר׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קלילין״) גם נוסח חילופי: ״זעירין״.
לא מן בגלל דאתון גיוותנין מן כולהון אומיא צבי י״י בכון ואתרעי בכון אלהין דאתון מכיכי רוחא ועינוותנין מכל עממיא.
Not because you were more excellent than all other peoples hath the Lord had pleasure in you and chosen you, but because you were poor in spirit, and more humble than all the nations.
כי אתם המעט מכל העמים – ה׳ משפחות ישראל חסרים ממשפחות בני נח, שמשפחות בני נח שבעים, ומשפחות ישראל ששים וחמשה.
דבר אחר: המעט – ה׳ מעט.
דבר אחר: המעט1בעת שהקב״ה נותן גדלה לישראל הם ממעיטים עצמם, משה רבינו ע״ה ניתן לו המעלה ואמר ונחנו מה (שמות ט״ז:ז׳). אברהם אבינו ע״ה ניתן לו המעלה ואמר ואנכי עפר ואפר (בראשית י״ח:כ״ז). ודוד ע״ה אמר מי אנכי [ה׳ אלהים] ומי ביתי (שמואל ב ז׳:י״ח), אבל אומות העולם כשהקב״ה נותן להם גדולה, מיד מתגאים בעצמם, וכן פרעה אמר מי ה׳ אשר אשמע בקולו (שמות ה׳:ב׳), ופרעה שהיה מלך ראה בעצמו ונתגאה, שנאמר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כ״ט:ג׳), וכן חירם אמר מושב אלהים ישבתי (יחזקאל כ״ח:ב׳), וכן סנחרב אמר מי בכל אלהי הארצות האלה אשר הצילו את ארצם מידי וגו׳ (ישעיהו ל״ו:כ׳), וכן נבוכדנצר אמר ומן הוא אלה די ישיזבנכון מן ידי (דניאל ג׳:ט״ו).
1. בעת שהקב״ה נותן גדלה לישראל. עיין חולין פ״ט ע״א.
לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים – דְּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַאי דִּכְתִיב ״לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל חוֹשֵׁק אֲנִי בָּכֶם שֶׁאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיעַ לָכֶם גְּדֻלָּה אַתֶּם מְמַעֲטִין עַצְמְכֶם, נָתַתִּי גְדֻלָּה לְאַבְרָהָם, אָמַר (בראשית י״ח:כ״ז) ״וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר״. נָתַתִּי גְדֻ(וּ)⁠לָה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, אָמְרוּ (שמות ט״ז:ז׳) ״וְנַחְנוּ מָה״, נָתַתִּי גְדֻלָּה לְדָוִד, אָמַר ״וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ״, אֲבָל עוֹבְדֵי אֱלִילִים אֵינָן כֵּן, נָתַתִּי גְדֻלָּה לְנִמְרוֹד, אָמַר (בראשית י״א:ד׳) ״נִבְנֶה לָנוּ עִיר״. לְפַרְעֹה, אָמַר ״מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ״, לְסַנְחֵרִיב, אָמַר (מלכים ב י״ח:ל״ה) ״מִי בְּכָל אֱלֹהֵי (הָעַמִּים) [הָאַרָצוֹת] אֲשֶׁר הִצִּיל⁠[וּ] אֶת (אַרְצוֹ) [אַרְצָם] מִיָּדִי״, לִנְבוּכַדְנֶצַּר, אָמַר (ישעיהו י״ד:י״ב) ״אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב״, לְחִירָם מֶלֶךְ צוֹר, אָמַר ״אֵל אָנִי מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי״.
וַלַיְסַ מִן כַּת׳רַתִכֻּם מִן גַמִיעִ אלאֻמַם אצטַפַאכֻּם אַללָּהֻ וַאכ׳תַּארַכֻּם בַּל אַנתֻם אַקַלֻּ מִנהֻם מַגמֻועִיןַ
ולא-מסבת היותכם רבים מכל האמות, ברר ולקח ה׳ אתכם, ובחר בכם, אלא, אתם יחדיו במספר קטן מהם.
לא מרבכם – כפשוטו.
ומדרשו: לפי שאין אתם מגדילים עצמיכם כשאני משפיע לכם טובה,⁠א חשק בכם.
כי אתם המעט – הממעיטים עצמיכם, כמו:⁠ב ואנכי עפר ואפר (בראשית י״ח:כ״ז), גונחנו מה (שמות ט״ז:ח׳). לא כנבוכד נאצרד שאמר: אדמה לעליון (ישעיהו י״ד:י״ד), וסנחריב שאמר: מי בכל אלהי הארצות (ישעיהו ל״ו:כ׳), חירם אמר: אני מושב אלהים ישבתי (יחזקאל כ״ח:ב׳).
(ז-ח) [כי אתם המעט – אין לך אומה שלא יהו בה כמה ששים רבואות. הבחירה לא מכח הרוב, כי אינו כך, אלא מאהבת – אנצייזריאה. כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו, ועוד משמרו וגו׳.]⁠ה
כי אתם המעטכי משמש בלשון דהא.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917 נוסף: ״לפיכך״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5 חסרה מלת: ״כמו״. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו: ״כגון״. בדפוס סביונטה: ״כגון אברהם שאמר״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״וכגון משה ואהרן שאמרו״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1 בשתי מלים. בדומה בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 26917, דפוס רומא: ״כנבוכד נצר״.
ה. ביאור זה מופיע בכ״י לייפציג 1 כתוספת של ר׳ שמעיה מפי רש״י (״ר׳, כ״מ מכתי׳ רב׳ שמע׳.⁠״).
לא מרבכם NOT ON ACCOUNT OF YOUR BEING [MORE] NUMEROUS – This is to he understood according to its plain sense.
But its Midrashic explanation (taking לא מרבכם in the sense of "not because you are great") is: Because you do not regard yourselves as great when I shower good, upon you, therefore חשק … בכם DID [HASHEM] DELIGHT IN YOU.
כי אתם המעט FOR YOU ARE LITTLE – you regard yourselves as small, as, e.g., Avraham did who said, "For I am dust and ashes" (Bereshit 18:27), and as, e.g., Moshe and Aharon did who said, "And we, what are we?⁠" (Shemot 16:7). Not as Nebuchadnezzar who said, "I will be like the Most High" (Yeshayahu 14:14), and Sennacherib who said, "Who are they among all the gods of these countries [that have delivered their countries out of my hand?]" (Yeshayahu 36:20), and Hiram who said, "I am a god, I sit in the seat of God" (Er. 28:2) (Chulin 89a).
(7-8) {See Hebrew text.}
כי אתם המעט – Here you have the word כי used in the sense of "because".
(ז-ח) לא מרובכם מכל העמים – אנשי לבב יבינו ויתמהו: וכי משה רבינו היה סבור שישראל היו טועים בזה הדבר שיהו מרובים מכל האומות שבעולם, שהוצרך לאמר: לא מרובכם? ועוד שאמר: חשק י״י בכם – וכי בשביל שהם מרובים יבחר בהם יותר לאהבה אותם?⁠א
אלא כך פירושו: לפי שאמר למעלה: ונשל גוים רבים מפניך החתי וגו׳ שבעה גוים רבים ועצומים ממך, ושמא תאמרו: אנו מרובים מאותן שבעה עממים, ובעוצם ידינו נגרש אותם. לא מרובים אתם מכל אותם ז׳ב עממים, ולא מרובכם חשק י״י בכם לנצח אותם, אלא אתם המעט מכל אותם ז׳ עממים. אלא מאהבת י״י אתכם בשבילג שבועתו לאבותיכם – ונשלד אותם מפניך (דברים ז׳:א׳).
א. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳: יאהב הק׳ אותם.
ב. המלה ״ז׳⁠ ⁠⁠״ מופיעה רק בנוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין), ולא בנוסח א׳.
ג. כך בכ״י (ב׳ הנוסחאות) לפי עדות רוזין ובדפוס ראשון. רוזין הציע לתקן ל: ובשביל.
ד. המלה ״ונשל״ מופיעה רק בנוסח א׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין), ולא בנוסח ב׳.
(7-8) לא מרובכם מכל העמים IT IS NOT BECAUSE YOU ARE THE MOST NUMEROUS OF PEOPLES [THAT THE LORD DESIRED YOU AND CHOSE YOU]: The wise1 should consider and ask themselves: Did Moses, our rabbi, really think that he had to say this to the Israelites because the Israelites might think mistakenly that they were more numerous than any other nation on earth? And [a] further [difficulty concerns the phrase], “The LORD desired you.” Would God really desire them because they were more numerous?⁠2
Rather this is the correct interpretation: Above it is written (vs. 1) that God “will dislodge many nations before you ... seven nations that are more numerous and mightier than you.” [Moses then goes on to explain:] “Perhaps you think that you will succeed in driving them out through the might of your own hand,⁠3 because you are more numerous than they? [No,] you are not more numerous than all of those seven nations. It is not the case that God DESIRED to give you victory over those nations BECAUSE YOU ARE THE MOST NUMEROUS. You are actually the smallest of those seven nations. It is rather4 (vs. 8) BECAUSE THE LORD LOVED YOU and5 because of his oath to your fathers that God will dislodge those seven nations before you.”6
1. Rashbam often writes that his commentary is for the “wise,” and he uses a variety of terms to describe that audience: משכילים (ad Genesis 1:1 and 37:2), אוהבי שכל (ad Genesis 37:2), יודעי שכל (Introduction to Exodus 21). See also commentary above ad 1:2 and note 21 there.
2. Many commentators are troubled by this question: What is the logic of the mistaken notion against which Moses is arguing? Why would someone believe that God would choose a nation because it is large?
Rashi solves the problem by offering a midrashic explanation. Instead of understanding the phrase as “it is not because of your bigness that God chose you,” he suggests (following Hul. 89a, and see Rashi there, s.v. לא מרבכם) that it means “it is because of your ‘not-bigness’ (i.e., humility) that God chose you.”
Nahmanides, on the other hand, suggests that the logic is based on the assumption that God would naturally want to have a large entourage, and would therefore be likely to prefer a large nation, for, as the verse says (Prov 14:28), “A numerous people is the glory of a king.” R. Joseph Bekhor Shor similarly suggests that having a large nation might add to God’s glory.
The continuation of Rashbam’s comment shows that he essentially rejects the question since, the verse, to his understanding, never said anything about the reason for Israel’s election.
3. Alluding to the language of Deuteronomy 8:17.
4. Rashbam paraphrases the text’s wording כי אתם המעט as אלא אתם המעט. He is taking issue with Rashi here who says that the word כי should be understood in the sense of דהא, i.e., “for.” Rashi writes that the word כי in vs. 8 (כי מאהבת) means אלא, but that here in vs. 7 it means “for.” Rashbam paraphrases the word כי both times as אלא.
See also Rashbam’s commentary above ad vs. 5 and note 46 there.
5. Rosin notes here (note 17) that he emended the reading in the two manuscripts that he had. They both read בשביל, which he emended to ובשביל. The emendation appears reasonable, though without it the text would still make sense. Unemended it would be suggesting that God loves the Israelites only as a result of the oath he made to the forefathers.
6. Rashbam’s interpretation differs from the standard understanding of the verse in two ways. We are, first of all, not dealing with a general discussion of Israel’s election and the reasons for it. The text is explaining only the reason why God will grant Israel victory over the seven nations of Canaan. Furthermore, the discussion of Israel’s size is included here only to reinforce the point made already in verse 1. Moses had already told the people there that they will conquer nations that are “more numerous and mightier.” Moses then reiterates here: “Do not think that your victory will be because of your size. To the contrary! All those nations are larger than you. But God has ‘desired’ to grant you victory.”
חשק י״יא בכם ויבחר בכם – ולא באחרים.
א. כן בכ״י ס״פ I.24. בכ״י פריס 177, פריס 176, פרנקפורט 150 חסר שם הויה.
SET HIS LOVE UPON YOU, NOR CHOOSE YOU. You and not anyone else.
לא מרובכם מכל העמים – להתפאר בעם רב.
לא מרובכם מכל העמים – NOT BECAUSE YOU WERE MORE NUMEROUS THAN ALL THE OTHER PEOPLES – to be glorified via a great nation.
(ז-ח) לא מרבכם מכל העמים – שבעה עממים הנזכרים למעלה,⁠1
כי אתם המעט – מכולם, אלא כי מאהבת י״י אתכם.⁠2
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מרשב״ם.
(7) לא מרובכם מכל העמים, "not because you were more numerous than all the other nations;⁠" the "other" nations referred to here are the seven Canaanite tribes that will be replaced by the Israelites shortly.
כי אתם המעט מכולם, "rather because you are the least numerous;⁠" but it is because He loves you.
לא מרובכם חשק ה׳ בכם – וא״ת ואם היו מרובים וכי בעבור זה היה להם לטעות. אלא פרשב״ם היה מחבר זאת הפרשה לוהיה עקב כמין חומר, הכי קאמ׳ לא מרובכם בזכיות כי מאהבת ה׳ אתכם.
וא״ת בלבבך כיון שלא מרובינו חשק בנו כי אם בתוקף השבועה, למה נעמול לקיים מצותיו, לעולם הוא צריך לקיים בנו שבועת האבות. לכן נאמ׳ וידעת היום כי ה׳ א-להיך האל הנאמן – ההוא אמר ויעשה וישמור הברית והחסד והשבועה כלומ׳ ימתין כמו ואביו שמר את הדבר.
לאלף דור – כלומר קודם ימתין אלף דור עד שימצא דור כשר לקבל זכות הברית אשר נשבע לאבותינו.
ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו – כלומר לאלתר ישלם להם כמעשי ידיהם. ולא יאחר לשונאו – בכל אלה, ולכך ושמרת את המצות ואת החקים והמשפטים.
והיה עקב תשמעון – אז ושמר ה׳ א-להיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך – ולא ימתין ולא יאחר מלשלם את הגמול כי הראשון זריז ונזכר, וזהו: לך. ג״ן.
(ז-ח) וזה טעם: לא מרובכם מכל העמים – כי היה ראוי שיהיו הרבים למלך, כענין שכתוב: ברב עם הדרת מלך (משלי י״ד:כ״ח), ויפקוד שרי צבאות בראש הנשארים, ואתם המעט ואף על פי כן חשק בכם ויבחר בכם. וטעם חשק – שנקשר עמכם בקשר אמיץ שלא יפרד מכם לעולם, מלשון: וחשוקיהם כסף (שמות כ״ז:י׳).
ויבחר בכם מכל העמים שתהיו אתם סגולה ונחלה לו, כי הבחירה בכל מקום ברירה מן האחרים. ואמר הטעם: כי מאהבת י״י אתכם בחר בכם – שראה אתכםא ראויים להתאהב לפניו, ונבחרים לאהבה יותרב מכל העמים. ולא הזכיר בזה טעם מן הבחירה, כי הנבחר לאוהב היודע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו, וישראל ראויים לכך מכל העמים, כמו שאמרו (בבלי ביצה כ״ה:): שלשה עזים הם ישראל באומות, כי יעמדו לו בנסיונות, או יהודאי, או צלוב (שמות רבה מ״ב:ט׳).
וחשק בכם – בעבור אבותיכם, שהגיע ענינם עד שנשבע להם כדי שלא יגרום החטא ותבטל הבטחתם, ועל כן הוציא אתכם מארץ מצרים ביד חזקה, ויפדך – רמז שהכה אותם תחתיך, כענין שנאמר: נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך (ישעיהו מ״ג:ג׳).
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שאתם״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״יותר״.
(7-8) This is the sense of the verse, The Eternal did not set His love upon you, nor choose you, because ye were more in number than any people,⁠1 for it would have been proper that the King's [chosen people should] be the most numerous, as it is written, In the multitude of people is the king's glory,⁠2 and that He appoint captains of the host at the head of the rest of the people.⁠3 But you are the fewest [of all peoples] — nevertheless He craved you and chose you!
CHASHAK' (HE TOOK DELIGHT). The meaning thereof is that He had "bound" Himself with you with a mighty bond that He will never be separated from you, similar in expression to 'vachashukeihem' (and their fillets — silver threads encircling the pillars of the Tabernacle) shall be of silver.⁠4 And He has chosen you from among all peoples that you be His treasure and inheritance, for "being chosen" always implies selection from others. And he stated the reason, But because the Eternal loved you5 He chose you, meaning, He saw you to be worthier than all peoples to be loved by Him and to be chosen for love. He mentioned for this no [other] reason except that you were chosen [because of His love for you], for he who is chosen to be loved, is known to be ready to suffer whatever comes upon him from his lover, and the Israelites are more qualified for that than any other people. As the Rabbis have said:⁠6 "Three [creatures] are of strong character, Israel among the nations etc.,⁠" for Israel has stood by Him in all trials. [When challenged by the nations, Israel has stubbornly declared,] "Either [we remain loyal] Jews or [we will be] nailed to the stake.⁠"7 And the purport of the word you [and He chose 'you'] is "because of your fathers,⁠" who became so worthy that He swore to them8 in order that no sin should cause [His] promise [to them] to be nullified. Therefore He brought you out from the land of Egypt with a mighty hand. And He redeemed you9 — this is an allusion that He smote them in your stead, similar to what is said, I have given Egypt as thy ransom, Ethiopia and Seba for thee.⁠10
1. (7).
2. Proverbs 14:28.
3. See further, 20:9.
4. Exodus 27:10.
5. (8).
6. Beitzah 25b.
7. Shemoth Rabbah 42:9.
8. (8).
9. (8).
10. Isaiah 43:3.
לא מרבכם מכל העמים – טעם הכתוב כי היה ראוי שיהיו הרבים למלך, כענין שכתוב (משלי י״ד:כ״ח) ברב עם הדרת מלך, ואעפ״כ חשק בכם ויבחר בכם כמו שהזכיר למעלה בך בחר ה׳ אלהיך להיות לו לעם סגולה, שאין לך קצין שוטר ומושל מכל מלאכי מעלה, אבל אתה סגולת הש״י תחת ידו, ולכך לא תטעה לעבוד עבודה זרה מאלהי העמים, כן כתב הרמב״ם (הרמב״ן) ז״ל.
ונראה לפרש לא מרבכם, לא מצד רבוי שלכם חשק השם בכם במצרים להוציאכם משם ויבחר בכם להיות לו לעם, וירמוז הכתוב בזה כי ישראל רבים מכל העמים, ואעפ״כ יאמרו אין החשק והבחירה לרבוייכם, כי אתם המעט, כלומר כי אילו הייתם אתם הרבים מועטים מכל העמים היה גם כן חושק ובוחר בכם, ונתן טעם למה, ואמר מאהבת ה׳ אתכם ומשמרו את השבועה. ונצטרך לדחוק ולומר כן, מפני שעתה בשנת הארבעים העיד משה ואמר והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, וא״כ איך יאמר כי אתם המעט מכל העמים, והנה רבויים ככוכבי השמים לרוב.
ואפשר לומר עוד, כי רפיון המ״ם יעיד על זה, כי אילו אמר המעט בדג״ש הייתי מבין כי הם מועטים מכל האומות, אבל בא רפה כמו (במדבר ט״ז:ט׳) המעט מכם כי הבדיל, (שם) המעט כי העליתנו, ויהיה באור כי אתם לשון גדולה ומעלה, יאמר כי אתם הנבחרים המעט מכל העמים אתם, אי אתם אלא רבים מכל, ואעפ״כ לא מרבכם אלא מצד האהבה והשבועה. ודרשו רז״ל כי אתם המעט, ה׳ מעט, ה׳ משפחות היו ישראל חסרים ממשפחות בני נח שהיו שבעים, וישראל היו ס״ה משפחות כמו שנמנו בפרשת פנחס. ולשון חשק לשון קשור הוא, מלשון (שמות כ״ז:י׳) וחשוקיהם כסף, שהם קבועים ומהודקים היטב, והטעם, שנקשר עמכם בקשר חזק שלא יפרד מכם לעולם.
ובמדרש לא מרבכם, לא מחמת שאתם מתגאים בעצמכם, אלא מחמת שאתם שפלים ומשפילים עצמכם לפני, כענין שכתוב (תהלים קל״ו:כ״ג) שבשפלנו זכר לנו כי לעולם חסדו, זהו כי אתם המעט מכל העמים, אמר הקב״ה בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם, נתתי גדולה לאברהם אמר (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר, נתתי גדולה למשה ולאהרן אמרו (שמות ט״ז:כ״ב-כ״ג) ונחנו מה, נתתי גדולה לדוד אמר (תהלים כ״ב:ז׳) ואנכי תולעת ולא איש, אבל אומות העולם אינו כן, נתתי גדול לנמרוד אמר (בראשית י״א:ד׳) הבה נבנה לנו עיר, נתתי גדולה לפרעה אמר (שמות ה׳:ב׳) מי ה׳ אשר אשמע בקולו, לסנחריב, אמר (ישעיהו ל״ו:כ׳) מי בכל אלהי הארצות האלה אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה׳ את ירושלים מידי, לנבוכדנצר, אמר (שם י״ד) אעלה על במתי עב וגו׳, לחירם מלך צור, אמר (יחזקאל כ״ח:ב׳) אל אני מושב אלהים ישבתי בלב ימים.
לא מרבכם מכל העמים, "not because you are the most numerous amongst all the nations, etc.⁠" The premise underlying the verse is that seeing we have a principle that the glory of a king is manifest in the numerous legions he owns, and it would therefore be natural for God, the King of Kings, to command the most numerous legions as His people, this is not the case in the God-Israel relationship. His relationship to you is governed by the degree of fondness He has developed for you, a consideration outweighing considerations of numerical strength. This is why He chose you to be His special people as already mentioned in verse 6. You do not have officers or policemen in the celestial regions you are subservient to, only to God Himself. This is the meaning of being an עם סגולה i.e. under His immediate authority. This is why you must not err to serve idols in any shape or form (see Nachmanides on that verse).
I believe that the correct way to interpret the words: "not on account of your being the most numerous,⁠" refers to the reason God took us out of Egypt to make us His nation. The verse provides evidence that we were indeed the most numerous people at the time but this did not provide God with the motivation to take us out of there. Rather, He was motivated by feelings of a strong fondness so that even if we had been the least numerous nation He would still have taken us out of there. God loved us and wanted to keep His oath to the patriarchs.
The reason God felt compelled to state all this now in the fortieth year after the Exodus is that now Moses had referred to how numerous the people had become, i.e. "like the stars in the sky" (1,10). If so, and especially seeing that the numbers of the people had not changed since the Exodus, how could God say that He had taken us out because we actually were the least numerous, i.e. כי אתם המעט מכל העמים?
We may add further that the absence of a dot, dagesh in the letter מ in the word המעט proves this; had the letter מ in המעט been written with a dagesh I would have used this as confirmation that the people had indeed been the least numerous. However, seeing that it is written without such a dagesh, just as in the word המעט In Numbers 16,9 or 16,13, the word is not to be understood as confirmation of anything, rather as a supposition. The meaning of the line is: the word אתם refers to the spiritual level of the people, i.e. a very high level. Moses, resp. God is saying: "you who are numerically the smallest nation are yet on such a high spiritual level that instead of considering yourselves the most insignificant of all you are the most significant of all. Nonetheless, even considering your relative excellence, the reason the Lord took you out of Egypt was because of a feeling of love for you and in order to keep His oath to them.
Our sages in the Midrash (compare Rashi Pinchas 26,36) interpret the words: "for you are the smallest, etc.⁠" as ה מעט, "five families.⁠" The total number of families of the Jewish people was 65, i.e. five fewer than the 70 nations (families) enumerated in Noach after the dispersal of mankind subsequent to the Tower. The expression חשק is a variant of קשור and is found in that sense in Exodus 27,10 חשוקים כסף, surrounded by bands of silver (closely attached). These bands were firmly attached. The word in our verse indicates that the attachment between God and the Jewish people is permanent, extends beyond the death of the bodies of the individual Jews.
A Midrashic approach based on Chulin 89: the word לא מרבכם means "not because you boast of the fact that you are so numerous but, on the contrary, because you are unassuming, modest before Me do I relate to you in this manner. David referred to this in Psalms 136,23: "He remembered us because we were humbled, for His kindness is everlasting.⁠" This is the true meaning of: "for you are the least assuming of all the nations.⁠" God said: "at a time when I bestow greatness upon you, you belittle yourselves.⁠" When I granted greatness to Avraham, he said: "I am but dust and ashes" (Genesis 18,27). When I granted greatness to Moses and Aaron they said "who are we?⁠" (Exodus 16,8). When I bestowed greatness upon David, he said: "I am only a worm and not a man" (Psalms 22,7). The nations of the world do not react in this manner. When I granted greatness to King Nimrod he went ahead and said "let us a build a tower which reaches into heaven!⁠" (Genesis 11,3) When I granted greatness to Pharaoh he reacted by saying: "who is Hashem that I should listen to His instructions!⁠" (Exodus 5,2): When I granted great stature to Sancheriv, he responded by saying: "Who amongst all the gods of these countries has saved them from my hand that you (Chizkiyah) would think that the Lord can save Jerusalem from my hand?⁠" (Isaiah 36,20) When I granted greatness to Nevuchadnezzar he proclaimed: "I will ascend the highest places" (Isaiah 13,14). Chirom the king of Tzor said: "I am a god; I sit enthroned like a god in the heart of the seas" (Ezekiel 28,2).
(ז-יב) לא מרובם מכל העמים חשק י״י – הרב״ש היה מחבר פרשה זו לפסוק ראשון מפרש עקב כמין חומר והכי קאמ׳ לא מרבכם, וגו׳, כי מאהבת י״י וגו׳, ואם תאמר בלבבך כיון שלא מרבינו חשק בנו, כי אם בכח התשובה {צ״ל: השבועה} נעשה כל אוות נפשינו, ולמה נעמול לקיים מצותיו לעולם יקיים שבועת האבות. תלמוד לומר וידעת היום כי י״י הוא הא-להים האל הנאמן שומר הברית והחסד. שומר כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית ל״ז:י״א). כלומר ממתין לשלם מה שנשבע לאבות. לאוהביו, לאותם שעושים רצונו לאלף דור כלומר קודם ימתין אלף דורות עד אשר ימצא כשר לקבל זכות הברית והחסד.
ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו – המפרש שמשלם לו שכר המצות בעולם הזה כדי להאבידו לעולם הבא, נמצא מחזיק ידי רעים, שיאמרו רק שלום יהיה בימי⁠{נ}⁠ו, ומה לנו במה שיהיה אחורינו. אלא הכי פירושו: ולאותם ששונאים הקב״ה אל פניו – כלומר לאלתר הוא משלם להו בחייו כמעשה ידיהם ומאבדו מיד מן העולם הזה. ולא יאחר לשונאו – כפל מלה הוא. אבל לשומרי בריתו – שומר הברית והחסד. וכן אמר יחזקאל: שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו וגו׳ (יחזקאל ל״ג:י״א), וכן אמר ישעיה: שמעו ותחי נפשכם (ישעיהו נ״ה:ג׳) ותתענג בדשן נפשכם (ישעיהו נ״ה:ב׳). ואם תאמר: מאחר שהוא ממתין משבועתו, לא אשמע למצותיו, דשמא ימתין לשלם שכר לאדם אחר. תלמוד לומר: ושמרת את החוקים ואת המשפטים ואחר כך: והיה עקב תשמעון אז ושמר ה׳ א-להיך לך את הברית ואת החסד – כלומר הקב״ה ישלם לך כמעשיך הטובים, ולא ימתין ולא יאחר מלשלם הגמול, כי הראשון לשמוע יהיה זריז ונשכר, וזהו: לך. ג״ן.
לא מרבכם – רשב״ם היה מחבר זה הפסוק ופסוק ראשון דוהיה ומפרש הכי לא מרבכם חשק ה׳ בכם כי אם מאהבת ה׳ אתכם ומשמרו את השבועה. וא״ת כיון שלא חשק בנו כי אם מכח תוקף השבועה א״כ למה נטרח לקיים מצותיו לכך כתיב וידעת כי ה׳ אלהיך הוא אלהי האלהים וגו׳ שומר הברית ממתין ברית השבועה והחסד עד שימצא אוהביו ושומרי מצותיו לאלף דור כלומר עד אלף דור הוא ממתין עד שימצ׳ דור כשר שומרי המצות לקבל שכר השבועה אשר נשבע לאבותינו.
לא מרובכם, "not on account of your being so numerous, etc.;⁠" Rash'bam understands this verse as linked to the first verse of the paragraph starting in chapter 6,10. He explains the sequence as follows: G–d does not like you because you are numerous, but He loves you, period. (Love is never motivated by logical considerations based on calculations). Furthermore, He is obligated to make good on the promise He made to your forefathers. If you were to argue then that if He loves us as a father loves his children, why should we burden ourselves with having to observe all His commandments? The answer is that His patience extends until one thousand generations in searching for one that merits His keeping the oath He has given to your forefathers. Whenever such a generation of descendants of these forefathers is prepared to observe the condition of His oath, namely to observe His commandments, all the promises He has made will become effective.
לא מרובכם וגו׳ – כי הי׳ ראוי שיהיו הרבים למלך כענין שכתוב ברב עם הדרת מלך ויפקוד שרי צבאות בראש הנשארים ואתם המעט ואעפ״כ חשק בכם ויבחר אתכם. ופי׳:
חשק – שנקשר עמכם בקשר אמיץ שלא יפקד מכם לעולם מלשון וחשוקיהם כסף:
ויבחר בכם – מכל העמים כי הברירה בכל מקום ברירה בין אחרים. ואמר הטעם כי מאהבה בחר בכם שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים ולא הזכיר בזה טעם רק הבחירה כי הנבחר לאוהב צריך לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו וישראל ראוים לכך מכל עם שהם עזים באומות שעומדין בנסיונותיו וחשק בכם בעבור אבותיכם שהגיע עמם עד שנשבע להם כדי שלא יגרום החטא ותבטל הבטחתם ועל כן הוציא אתכם מארץ מצרים ביד חזקה:
ויפדך – רמז שהכה אותם תחתיך כענין שנאמר נתתי כפרך מצרים.
לא מרובכם, "(what motivated God was) not your being numerous, etc.⁠" although it would have seemed appropriate that a great King, the King of the universe, should select a most numerous people as His special favorites. Throughout our history we have been taught (Proverbs 14,28) that ברב עם הדרת מלך, "where there is a multitude that is a king's honour.⁠" This would enable the King to appoint many generals to be in charge of different divisions of his armies. Although, in your case, you are not a numerous people, nonetheless Hashem chose you.
חשק, "desired;⁠" the meaning of this word in this connection is that He established a permanent inseparable bond with you. We find this root in the same context in Exodus 38,12 and 38,18 וחשוקיהם כסף, where it describes how the silver bands connected the lace hangings of the Tabernacle to the pillars supporting them.
ויבחר בהם, "He chose them;⁠" He chose you out of all the nations that He had at disposal. The word בחר always means that the one doing the choosing had the option to select his choice from a number of candidates. The reason why He chose the Jewish people was out of a feeling of love for them. God had seen that this nation was worthy of His love more than all the other nations. Moses does not spell out a special virtue of the Jewish people that made them worthy of this extraordinary love of Hashem. When someone has been chosen as another person's especially beloved, he must henceforth endure with equanimity anything that results from the fact that he is so beloved. Israel qualified as being especially beloved by God because they were a tough nation, a nation capable of enduring a great deal when being tested by their lover, Hashem. He took a liking to you on account of your forefathers the three patriarchs whom God had subjected to so many trials all of which they had endured uncomplainingly so that He eventually swore an oath to them promising to give them the Holy Land. He swore the oath in order that His promise previously not reinforced by an oath, should not become null and void on account of sins that the offspring of these patriarchs might become guilty of. As a result of this oath, God took this nation out of Egypt amongst all the miracles that were needed to accomplish this.
ויפדך, He liberated you, redeemed you;⁠" an allusion to how God smote the Egyptians on account of the Israelites; (compare Isaiah 43,3 נתתי כפרך מצרים, "I have given (away) Egypt as a ransom in exchange for you.⁠")
לא מרבכם – כתיב חסר לומר לא מרבנות שבכם שאתם ממעיטים עצמכם.
כי אתם המעט – ה׳ מעט נ״ז משפחות בפרשת פנחס וח׳ בלוים הרי ס״ה. וכשתצרף עמהם ה׳ בנות צלפחד יהיו שבעים.
(ז-ח) התועלת השמונה עשרה הוא להודיע כי לא בחרבם ירשו ארץ ישראל כי הם המעט מכל העמים אך יהיה להם זה מצד אהבת השם יתעלה אותם שתדבק השגחתו בהם ומפני בריתו עם האבות שהיתה סבה אל שהביא השם יתעלה ישראל לעבודתו והיתה זה סבה אל שיהיו ישראל יותר ראוים לירושת הארץ
ונתן דוגמת זה במה שאמר לא מרבכם מכל העמים חשק י״י בכם וגו׳.(ז) ירצ׳ הלא תראו שאם היה חשקי כחשק מלכי האדמה לא הייתי חושק רק בעם היותר גדול והיותר עצום מכל העמים ואשר יהיו לו ממלכות רבות ועצומות אשר יתבצר בהם ויתר הדברים אשר יכללו תשוקות המלכים וחמודותם והנה לא עשיתי כן רק אתכם אהבתי עם היותכם המעט אשר על פני האדמה ולא היה לכם חלק ונחלה בארץ כשאר העמים אשר נאחזו בתוכה בכח ידם.
לא מרובכם מכל העמים וגו׳. עד סוף הפרשה. לפי שאמר שהם עם קדוש מהשם יתברך ולכן אין ראוי שיתחתנו באומות. ביאר אליהם עניין היותם בחירי השם יתברך ועם סגלתו באמרו לא מרובכם. רוצה לומר הלא ראיתם הנס גדול ונפלא והוא שחשק השם יתברך בכם. ומלת חשק לא נאמרה כאן על האהבה כי אם על דבקות השכינה שהיא בישראל במשכן. והוא מלשון וחשוקיהם כסף שהוא מלשון דבקות.
ואמר שלא היה הדבקות ההוא והבחירה אשר בחר בהם להיותם רבים וברוב עם הדרת מלך. כי הם המעט מכל העמים כי עם היותם כככבי השמים לרוב בפני עצמם ובערך הסתעפותם משבעים נפש בזמן מועט. הנה בערך אל שאר העמים היו הם עם מועט.
לא מרבכם – לא כדי שיתכבד ברוב עם.
לא מרבכם, not in order to be honoured by a multitude.
ומדרשו וכו׳. דהוקשה, דפשיטא, שאיך יעלה על הדעת שהקדוש ברוך הוא חשק בהם בשביל רבויים, והם בודאי מעט, ודבר שהעינים שולטות, ואין צריך לומר זה, אלא פירושו כמו שמפרש, שהם ממעטים עצמם:
לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם ויבחר בכם – לשון זה צריך ביאור כי קשה מהיכא תיתי לומר מרובכם חשק ה׳ שהרי באמת המה המעט, ועוד מהו שנתן טעם ואמר כי מאהבת ה׳ אתכם נתן טעם לאהבה באהבה עצמה, ועו״ק חשק בכם ויבחר בכם תרתי בכם למה לי הל״ל חשק ויבחר ה׳ בכם, ומה בין חשק לבחר, ועוד יש עיון דק כי בתיבת מרבכם כלל האנשים והמספר בתיבה אחת ובאמרו כי אתם המעט יצא לחלק ביניהם.
והביאור לכל זה הוא, שראה ה׳ את ישראל שבאמת אינן שלמים מכל צד כי עם קשה עורף הוא אך שהם טובים מן שאר האומות כי יש בהם ריבוי זכיות יותר מן העמים, ומיעוט עונות מכל העמים, וסד״א שמצד שיש להם קצת ריבוי זכיות חשק ה׳ בהם כי החשק שייך לומר בדבר הנאהב, ומצד שיש להם מיעוט עונות בחר בהם כבוחר הרע במיעוטו, ושמא יטעו לומר שעל זה האופן מעשיהם רצוים אל השי״ת קמ״ל כי מאהבת ה׳ אתכם. אתם רצוים ומעשיכם אינן רצוים ולא גרמו לא החשק, ולא הבחירה, וז״ש לא מרבכם מכל העמים לפי שמדבר בריבוי זכיות הדבוקים בהם, כלל האנשים והמספר בתיבה אחת לכבודם, ואמר שלא חשק ה׳ בכם מצד זה המקצת ריבוי זכיות שיש לכם על כל העמים, ויבחר בכם קאי ג״כ על תיבת לא כאילו אמר שגם לא בחר בכם כי אתם המעט לפי שיש לכם מיעוט עונות על כל העמים כבוחר הרע במעוטו ולכבודם חלק המספר מן האנשים שלא לחבר אליהם העונות דיבוק גמור אלא הפריד מהם. לא משני צדדים אלו חשק ה׳, ויבחר בכם, כי אין דבר קטן כזה מעלה ומוריד מאחר שבאמת מעשיכם אינן רצויין. כי מאהבת ה׳ אתכם כי אתם בעצמותיכם רצויין מצד הגזע שלכם ומשמרו את השבועה וגו׳ ר״ל זכות אבות היא שעמדה לכם, וזה הרמוז במלת אתכם לומר אתם לבדכם רצויין אבל מעשיכם אינן רצויין כמ״ש (דברים ט׳:ה׳) לא בצדקתך וגו׳.
כי אתם הַמְעַט: בס״ס הה״א בלא מאריך, וכן נמנה במכלול1 עם מלין שנפל הדגש מהן בהיות תחלת התיבה שוא ונפל גם כן המאריך באות השמוש. [הַמְעַ֖ט].
1. במכלול: מא ע״ב.
כי אתם המעט – לא הספיק מאמר לא מרובכם, שאז ישנו בנשמע שאינם מרובים אלא שוים תלמוד לומר אתם המעט.
כי אתם המעט, "for you are the fewest, etc.⁠" The Torah could not content itself with writing "not because you were numerous, etc.,⁠" as that might have implied that though the Jewish people were not more numerous than other nations they were nonetheless equal to them in number.
לא מרבכם – אעפ״י שאמר למעלה והנכם היום ככוכבי השמים לרוב (לעיל א׳ י׳), הכונה שמצד עצמם ובערך הסתעפותם משבעים נפש בזמן מועט נתרבו יותר מן הנהוג, אבל בערך שאר העמים היו עם מועט, ועוד שלא היה מספרם מספיק להתיישב בכל הארץ כנען, כמו שכתוב לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה (לקמן כ״ב), לכן אמר כאן, אל תחשבו שהשם בחר בכם להיותכם מרובים משאר העמים, והיה מהראוי שיהיו הרבים למלך, כענין שכתוב ברב עם הדרת מלך, שאם היה כן יתחייב שיבחר ה׳ יתברך באומה אחרת אם יקרה שתפרה ותרבה מאד, ושיעזוב אתכם אם תתמעטו בעבור חטאותיכם, כמו שכתוב ונשארתם מתי מספר:
חשק ה׳ בכם – ענין קשר ודבקות, שנקשר עמכם בקשר אמיץ שלא יפרד לעולם:
כי אתם – שהרי אתם:
(ז-ח) לא מרבכם וגו׳ – לא בגלל מספרכם הרב בחר בכם ה׳ למטרותיו, שכן ריבוי מספרי מרשים כלפי חוץ הוא דווקא מה שחסר בכם. ״כי מאהבת״: אלא הטעם לבחירתכם נעוץ במהותכם ובקשר של ה׳ לאבותיכם. ה׳ מצא אתכם ראויים לאהבתו; בעצם מהותכם הוא מצא את היסוד הרוחני והמוסרי שנצרך עבור קרבת ה׳ אל האדם. ובלשון בני אדם, הוא ״ראה עצמו נמשך אליכם״. בה בעת, היה עליו לקיים ״את השבועה אשר נשבע לאבתיכם״, שאותה נשבע להם גם כן משום שהיו ראויים מבחינה רוחנית ומוסרית.
לא מרבכם – ולא תאמר הלא טוב יותר שנקרב אותם אלינו להיות עמנו לעם אחד וברבות עם הדרת מלך ויהיו גם הם סגולה, עז״א לא מרבכם מכל העמים חשק ה׳ בכם שאין ה׳ חפץ ברבוי עם, כי הפרי והסגולה היא מועטת, כמו שבעץ פרי העצים והעלים והקליפות הם רבים והפרי היא מעוטה, כן אתם המעט מכל העמים, כי אתם הלב והפרי והסגולה שהיא מועטת, והיא הסגולה אצל הנוטע והחביבה בעיניו:
לא מרובכם מכל העמים וגו׳: הוסיף לבאר הטעם השני1 שלא לחשוב מדוע בחר בישראל – משום שהם מרובים. ואין הכוונה2 ריבוי בכמות, דמהיכא תיתי נחשוב דבר שכל עין רואה הפכו3. וגם מה זו מעלה – ריבוי עם המוני. אלא משמעות ׳ריבוי׳ כמה פעמים – באיכות4, שבאומה זו מצויים גדולי הדעת הרבה יותר מבאומות העולם לפי ערך ההמון. וא״כ5 היתה הדעת נותנת שאין לחוש כל כך על ישראל שמא יטעו אחר עבודה זרה, ועל מה זה הרחיקה התורה אותנו ממנה6 כל כך7.
כי אתם המעט מכל העמים: נהפוך הוא, מה שעם ישראל בעלי דעת יתירה המה מעטים (המוכשרים לעבוד את ה׳ בתמימות) יותר משאילו נבחרה אומה אחרת להקב״ה8, וכדאיתא בביצה (כה,ב) ׳תנא משמיה דר״מ, מפני מה ניתנה תורה לישראל, מפני שהן עזין׳9, ואילולא מאור של תורה ועמלה היה הדבר קשה עליהם ביותר להלוך בתום אחר ה׳, משום שהמה בטבעם נמשכים אחר אמצעים הנראים לעינים, וזה היה עיקר עבודה זרה אז10, כמו שכתבתי בפרשת שופטים (להלן יח,ט) ובכמה מקומות. ובביאורי על שיר השירים הראינו לדעת כל זה בפסוק (א,ה) ״שחורה אני ונאוה״.
חשק ה׳ בכם ויבחר11 בכם: ׳בחירה׳ משמעו – (אפילו) מי שמוכרח לקבל לו ריע, ובוחר במובחר שמוצא, אע״ג שאינו כל כך טוב בעיניו, אך שאינו מוצא טוב ממנו. וכלשון הנביא (שמואל א י,כד)12 ״הראיתם אשר בחר בו ה׳ כי אין כמוהו בכל העם״13, פירוש, אע״ג דלא זהו שראוי למלוכה מצד עצמו, כמו שהוכיח סופו, אבל מצד בקשת העם וההכרח לעשות מלך, ולא נמצא טוב ממנו, על כן נבחר הוא. אבל ׳חשק׳ משמעו – שמוצא בו קורת רוח וטוב לעמוד לפניו14. וכך חשק הקב״ה בישראל באמת15, כמבואר בבראשית רבה פרשת וישלח (פ,ז)⁠16 שלמדנו מהאי קרא שחשק ה׳ בישראל17.
1. שהוזכר בפסוק הקודם – ״בך בחר ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״.
2. כלומר, לא היתה הוה-אמינא שיחשבו שעם ישראל מרובים מכולם בכמות.
3. שכל הגויים רבים לאין שיעור מעם ישראל, גם באותהה תקופה – (לעיל פסוק א׳) ״שבעה גויים רבים ועצומים ממך״. וכן שואל הרשב״ם ׳אנשי לבב יבינו ויתמהו׳.
4. עיין לעיל (א,י), להלן (ח,א. י,כב), וכן בראשית (טו,ה) ועוד.
5. שבעם ישראל מצויים גדולי הדעת יותר מאומות העולם.
6. שציותה להשמיד כל עבודה זרה מארץ ישראל, רבינו פסוק ו׳.
7. אך נראה לענ״ד קושי להתאים את דברי רבינו עם המשך הפסוק ״חשק ה׳ בכם ויבחר בכם״, ועיין בהמשך דברי רבינו ד״ה חשק ה׳ בכם.
8. כלומר, אמנם אחרי בחירת עם ישראל, המצב הוא שבאומה זו מצויים גדולי הדעת הרבה יותר משאר האומות, אך אין זה בטבע היסודי של העם הזה, ואילו נבחרה אומה אחרת היו מהם יותר גדולי דעת מאשר בעם ישראל. (דברי רבינו מכוונים לאותן דעות הטוענות שהעם היהודי הוא עם חכם ב׳גנים׳ שלו).
9. רש״י: וניתנה להם תורה שיעסקו בה, והיא מתשת כוחם ומכנעת לבם. והביאו הרמב״ן בפסוק הסמוך.
10. ולכן יש לחוש מאד שמא יטעו אחרי עבודה זרה, ועל כן הזהירה התורה על הרחקתם מעבודה זרה.
11. מה בין ״חשק״ ל-״בחר״. וכתב הרמב״ן: וטעם ״חשק״ – שנקשר עמכם בקשר אמיץ שלא יפרד מכם לעולם, מלשון ״וחשוקיהם כסף״ (שמות כז,י), ״ויבחר בכם״ – מכל העמים... כי ה׳בחירה׳ בכל מקום – ברירה מן האחרים.
12. על המלכת שאול.
13. בפשטות הכוונה, הואיל ״ואין כמוהו בכל העם״ לכן בחר בו ה׳ – בחר את האיש הטוב ביותר בעם, אך רבינו לומד אחרת.
14. ולא רק בהשוואה לאחרים.
15. אך עדיין לא ברור א״כ מדוע הוסיף ״ויבחר בכם״, שהרי ׳חשיקה׳ היא חשובה מ׳בחירה׳.
16. על הפסוק (בראשית לד,ה) ״שכם בני חשקה נפשו בבתכם״.
17. ריש לקיש אמר, בג׳ לשונות של חיבה חיבב הקב״ה את ישראל – בדביקה, בחשיקה ובחפיצה... בחשיקה – ״לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳⁠ ⁠⁠״...
לא מרובכם – הערה זו ברצונה להתנגד לרעיון שתמצא בעיני ה׳ חן בעובדה שעם ישראל יגדל במובן המספרי, על ידי האיחוד והמיזוג עם הכנענים, ובכן תהיה לה׳ אומה יותר גדולה; שהרי ה׳ לא בחר לו עם גדול, אלא את הקטן ביותר.
מכל העמים – כלומר, מכל אחד ואחד מן העמים. לדברי תרגום השבעים: כי אתם המיעוט מתוך כללות כל העמים.
חשק – לחבר, לקשור.
לא מרובכם מכל העמים, כי אתם המעט כו׳ כי מאהבת ה׳ אתכם ומשמרו את השבועה כו׳ וידעת וכו׳ האל הנאמן שומר הברית וכו׳ הרצון, דאם מפני השבועה, הלא תשאל איפוא הם הג׳ אומות קיני, קניזי, קדמוני, וידעת כי הוא נאמן שומר הברית ונאמן הוא שעוד יתן לכם ויוסיף לקיים השבועה בכללה, להוריש אותם מפניך.
לא מרבכם וגו׳ – אמר להם הקב״ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר, למשה ולאהרן – אמרו ונחנו מה (פ׳ בשלח), לדוד – אמר ואנכי תולעת ולא איש (תהלים כ״ב)1. (חולין פ״ט.)
1. ולא כמו באוה״ע שמכיון שעלו לגדולה מיד מרדו בה׳, כמו נמרוד שאמר הבה נבנה לנו עיר, פרעה אמר מי ה׳, סנחריב אמר מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי (מלכים ב י״ח), נבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיהו י״ד), חירם מלך צור אמר מושב אלהים ישבתי (יחזקאל כ״ח).

וי״ל בטעם הדרשה בכלל דמדייק מ״ש לא מרובכם וגו׳ דאיך ס״ד שהם עם מרובה מכל העמים דבר שידוע הפכו לכל שהם המעט, וגם אינו מבואר מ״ש כי מאהבת ה׳ אתכם ולא ביאר סיבת האהבה והול״ל טעם האהבה, וגם ענין החשק שאמר אינו מבואר ברחבה דלפי ענינו הול״ל לא מרובכם בחר ה׳ בכם, ולכן דריש ענין הרבוי מענין גדולה וכבוד, כמו ורב יעבוד צעיר, וכן גאון ירושלים הרב (ירמיהו י״ג) משפטיך תהום רבה וכדומה, ולשון מיעוט דריש מלשון הכנעה וכדמפרש, ובתרגום יונתן תרגם פסוק זה בזה״ל, לא מן בגלל דאתון גיותנין מן כולהון אומיא צבי ה׳ בכון וכו׳ אלהן דאתון מכיכי רוחא וענוותנין עכל עממיא, עכ״ל, וכיון לאגדה שלפנינו.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ח) כִּי֩ מֵאַהֲבַ֨תא יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶתְכֶ֗ם וּמִשׇּׁמְר֤וֹב אֶת⁠־הַשְּׁבֻעָה֙ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בְּיָ֣ד חֲזָקָ֑ה וַֽיִּפְדְּךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים מִיַּ֖ד פַּרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ⁠־מִצְרָֽיִם׃
But because of Hashem's love for you and His keeping of the oath which He swore to your fathers, Hashem has brought you out with a mighty hand, and redeemed you out of the house of bondage, from the hand of Pharaoh king of Egypt.
א. מֵאַהֲבַ֨ת =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 (אין געיה) וכך במג״ה
• ל=מֵֽאַהֲבַ֨ת (געיה באות מ״ם) וכך אצל ברויאר; וראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח.
• דפוסים וקורן=מֵאַֽהֲבַ֨ת (געיה באות אל״ף)
ב. וּמִשׇּׁמְר֤וֹ =ל1,ש?,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=וּמִשָּׁמְר֤וּ (נקודת שורוק באות וי״ו האחרונה במקום חולם); אמנם הנקודה לא לגמרי ברורה בצילום כתב⁠־היד.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
אֲרֵי מִדְּרָחֵים יְיָ יָתְכוֹן וּמִדְּנָטַר יָת קְיָמָא דְּקַיֵּים לַאֲבָהָתְכוֹן אַפֵּיק יְיָ יָתְכוֹן בְּיַד תַּקִּיפָא וּפַרְקָךְ מִבֵּית עַבְדּוּתָא מִיְּדָא דְּפַרְעֹה מַלְכָּא דְּמִצְרָיִם.
but because the Lord had mercy on you, and that He would keep the covenant He swore to your fathers, has the Lord brought you out with a mighty hand, and redeemed you from the house of bondage, out of the hand of Pharoh, the king of Mizraim.
ארום מן רחמתה די רחםא י״י יתכון ומן די נטרב ית שבועתה די קיים לאבהתכון אפקג יתכון פריקין ביד תקיפהד ופרקה יתכון מן בית שעבוד עבדיה ומןו ידוי דפרעה מלכא דמצרים.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די רחם״) גם נוסח חילופי: ״מה די רח׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומן די נטר״) גם נוסח חילופי: ״ומידנטר״, וגם נוסח חילופי: ״ומן מה די נטר״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אפק״) גם נוסח חילופי: ״פרק ואפק״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ביד תקיפה״) נוסח אחר: ״בידא תקפתא״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ביד תקיפה ופרק״) גם נוסח חילופי: ״י״י באיד תקיפ׳ ופרק״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בית שעבוד עבדיה ומן״) גם נוסח חילופי: ״שעבודה מן״.
ארום מן בגלל דרחים י״י יתכון ומן דנטיר ית קיימא דקיים לאבהתכון אפיק יתכון פריקין בידא תקיפתא ופרקכון מבית שעבוד עבדיא מן ידא דפרעה מלכא דמצרים.
Therefore, because the Lord had mercy on you, and would keep the covenant He had sworn with your fathers, He led you out free with a mighty hand, and redeemed you from the house of the affliction of slaves, from the hand of Pharoh king of Mizraim.
וַיִּפְדְּךְ ה׳ אלוקיך מבית עבדים
ג׳ דברים שעשה הקב״ה לישראל צריך אדם לעשות לבנו
שֶׁשָּׁנִינוּ, שְׁלֹשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לַעֲשׂוֹת לִבְנוֹ: מִילָה, וּפִדְיוֹן, וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה. וְהַכֹּל עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. מִילָה - שֶׁכָּתוּב (יהושע ה) וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית, וְכָתוּב (בראשית יז) וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר.
פִּדְיוֹן - שֶׁכָּתוּב (דברים ז) וַיִּפְדְּךְ (ה׳ אלהיך מבית עבדים) מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם.
לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה - שֶׁכָּתוּב (בראשית א) זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם, וְכָתוּב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ.
עוֹד, נָשָׂא אוֹתָם כְּמוֹ הַנֶּשֶׁר הַזֶּה שֶׁמַּטִּיל אֶת בָּנָיו עַל כְּתֵפָיו, שֶׁכָּתוּב (שמות יט) וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים.
(זוה״ק שמות קעד.)
כִּי מֵאַהֲבַת ה׳ אֶתְכֶם וְגוֹ׳.
מתוך אהבה יתרה שאהב הקב״ה לישראל נתן להם יוה״כ
וְשָׁנִינוּ, אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִכָּל הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְטַהֵר אוֹתָם וּלְרַחֵם עֲלֵיהֶם, שֶׁהֵם חֶלְקוֹ וְגוֹרָלוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ וְגוֹ׳. וְכָתוּב (שם) יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ דַּוְקָא, שֶׁהֲרֵי הֵם אֲחוּזִים לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וְעַל כֵּן אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִדְבֶּקֶת בָּהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (מלאכי א) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה׳, וְכָתוּב (דברים ז) כִּי מֵאַהֲבַת ה׳ אֶתְכֶם וְגוֹ׳. וּמִתּוֹךְ הָאַהֲבָה הַיְתֵרָה שֶׁאוֹהֵב אוֹתָם, נָתַן לָהֶם יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה לְטַהֵר אוֹתָם וּלְזַכּוֹת אוֹתָם מִכָּל חֲטָאֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב כִּי בַיּוֹם הַזֶּה וְגוֹ׳, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ צַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְלֹא יִמָּצֵא בָהֶם חֵטְא. וְעַל כֵּן בַּיּוֹם הַזֶּה מִתְעַטְּרִים יִשְׂרָאֵל וְשׁוֹלְטִים עַל כָּל חוֹקְרֵי הַדִּין וְעַל כָּל הָרוּחוֹת
(זוה״ק ויקרא סב:)
לַכִּן מִן מַחַבַּתִ אללָּהִ לַכֻּם וַמִן חִפטִ׳הִ לַכֻּם אַלּיַמִיןַ אַלַּדִ׳י קַסַםַ בִּהַא לִאבַּאאִכֻּם אַכ׳רַגַכֻּם אַללָּהֻ בִּיַדֵ שַׁדִידַתֵ וַפַדַאךַּ מִן בַּיְתִ אלּעֻבּוּדִיתִ מִן יַדִפִרעַוְןַ מַלִךִּ מִצרַ
אך מאהבת ה׳ אתכם, ומשמירתו לכם את השבועה בימין, אשר נשבע בה לאבותיכם, הוציא אתכם ה׳ ביד חזקה ופדה אותך, מן בית העבדות, מן יד פרעה מלך מצרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(ח) כי מאהבת י״י אתכםא – הרי כי משמש בלשון אלא, לא מרבכם חשק בכם, אלא מאהבת י״י אתכם.⁠ב
ומשמרו את השבועה – מחמת שָמרו את השבועה.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״בכם״. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34 המלה חסרה.
ב. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לייפציג 1: ״בכם״.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

(8) כי מאהבת – Here, however, you have the word כי used in the sense of "but": NOT ON ACCOUNT THAT YOU WERE MORE NUMEROUS … DID GOD DELIGHT IN YOU … BUT ON ACCOUNT OF HASHEM'S LOVE TO YOU.
ומשמרו את השבועה – means, on account of His keeping the oath.
כי מאהבת ה׳ אתכם – וכן הוא אומר (מלאכי א׳:ב׳) אהבתי אתכם אמר ה׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

ומשמרו – שם הפועל.
AND BECAUSE HE WOULD KEEP. U-mi-shomro (and because he would keep) is an infinitive.
כי מאהבת י״י אתכם – ובשביל כך אתם חייבים לאהוב אותו, ולשמור מצותיו.
כי מאהבת י"י אתכם – BUT BECAUSE OF HASHEM’S LOVE FOR YOU – And for this reason you are obligated to love Him, and to keep His commandments.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

אלא כי מאהבת י״י אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם הוציא י״י אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים.
ומשמרו את השבועה מחמת שמרו את השבועה. שהמ״ם הזה אין שמושו במקום מן כמנהגו ברוב המקומות רק הוא מ״ם הסבה כאילו אמר מסבת שמרו את השבועה וכמוהו מאין כמוך י״י שפירושו מסבה שאנו רואים שאין כמוך ידענו כי גדול אתה וגדול שמך בגבורה:
ואם כן לא נתדבק׳ בהם השכינה בעבור זה כי אם מאהבת ה׳ אותם ר״ל מאהבה מוחלטת ומרצון פשוט שאהב אתכם נמשך אותו הדבקות. ומסכים לזה אמר הנביא (מלאכי א׳ ב׳) אהבתי אתכם אמר ה׳ ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב נאם ה׳ ואוהב את יעקב. ר״ל שבהיותם אחים יחידים שוים רצה הקדוש ברוך הוא לאהוב ליעקב ולא לעשו וזכר גם כן שלסבה אחרת היה הדבוק והחשק וזהו שאמר ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם שבעבור זה כלו רוצה לומר בעבור האהבה ובעבור השבועה הוציא ה׳ אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים רוצה לומר להיות לו לעם נחלה.
כי מאהבת ה׳ אתכם – בהיותכם זרע אוהבו ויודעי שמו יותר משאר האומות.
כי מאהבת ה' אתכם, seeing that you are the seed of someone who loved Him and who was more familiar with His name than any member of any of the other nations.
ומשמרו את השבועה. כלומר, שאין המ״ם משמשת כמו שאר ממי״ן שמשמשין בלשון ׳מן׳, אלא שהיא תשמש לשון מחמת (כ״ה ברא״ם):
מחמת שמרו את השבועה. שהמ״ם הזה אין שימושו במקום מן כמנהגו ברוב המקומות, רק הוא מ״ם הסיבה:
On account of His keeping the oath. This prefix mem is not in place of the word מן (from), which is usual in most instances. Rather it should be interpreted as, "because.⁠"
כי מאהבת ה׳ אתכם – אעפ״י שה׳ יתברך אוהב כל הנבראים כי כלם מעשי ידיו, הנה יש באהבה זו מדריגות הרבה, שכפי זכות ושלימות הדבר כן תרבה האהבה והחשק בה, וכמו ששלימות כל הנבראים היא בהדרגה, דרך משל דומם צומח חי מדבר, שכל אחד שלם ונבחר מחבירו, כן בבני אדם יש מדריגות הרבה כפי יוקר וקדושת נפשותיהן מתחילת אצילותם, וכפי הבדל מזג גופותיהם, והענין נכבד מאד אך לא אאריך בו, והנה ראה ה׳ יתברך שישראל הם מוכנים לדבקות האלהי ולטהרת הקדש יותר משאר האומות, הן בעבור היותם בעלי נפשות יקרות כפי מזגם הטוב, הן בעבור שיצאו משרש נבחר, כי הם זרע האבות הקדושים שהיו כלם יראי אלהים אנשי אמת, ומזה נמשכת האהבה הנפלאה שאוהב בה השם ב״ה את ישראל, כענין שכתוב אהבתי אתכם אמר ה׳:
ומשמרו את השבעה – זהו הטעם השני ונמשך ודבק אל הראשון, כי לפי שהאבות זכו לפניו נשבע ה׳ להם לבחר בם ובזרעם, כי ידע שגם הבנים ידמו לשורש אשר ממנו יצאו, ומאחר שנשבע להם, הנה לא יגרום החטא שתתבטל הבחירה הזאת לעולם, ואם הבנים ישחיתו דרכם יביאם במשפט, אך לא ישליכם מעל פניו בעבור השבועה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

כי מאהבת ה׳ אתכם – שאם היה רוצה ברבות עם סגולה היה יכול לתת לכם את ארץ מצרים שהיתה מלאה כצאן אדם ושיהיו עם מצרים מתחברים אליכם להיות אתכם לעם אחד, ומה שהוציא אתכם היה מאהבת ה׳ אתכם, שהאהבה לא תהיה אלא בשוים ואיך יצויר אהבה שיאהב ה׳ אתכם הלא זה מצד שיש בהם אלהות היא נפשכם שהיא חלק אלוה ממעל שמצדה יאהב דומה לדומה, ומשמרו את השבועה שנשבע להיות לכם לאלהים ושתדבק שכינתו בכם ולכן הוציא אתכם ביד חזקה כדי להביאך אל הארץ שמוכנת להשראת השכינה והקדושה הגם שפדך מבית עבדים מיד פרעה שתכף בהחל המכות נפסק השעבוד ובכ״ז לא השאיר אתכם במצרים לחבר את עם מצרים אליכם כי אין רצונו ברבוי של פסולת וקליפות רק בהפרי והסגולה שהיא מועטת ותשכון בטח בדד מופרדת מעובדי אלילים:
כי מאהבת ה׳ אתכם: לא מחמת גדולת דעתכם1, אלא מאהבה שבאה כמה פעמים בלי טעם נגלה לאחר2, כי אם התקשרות הרוח, כמו שמזדמן האב והבן שלא הכירו זה את זה מעולם על פי סיבה, ובפגישה מועטת נקשרים באהבה נפרזה, והיינו משום דמזלייהו חזו שרוחם מקושרת בתולדה. כך אהבת ה׳ לישראל היא משום שהמה חלק אלוה ממעל, ומשום זה נקראו ״בנים״ למקום3, והקב״ה מכנה עצמו ״אב״, כדכתיב בשירת האזינו (להלן לב,ו) ״הלא הוא אביך״.
שנית:
ומשמרו את השבועה וגו׳: עוד טעם שבחר בכם, מחמת שכבר נשבע לאבותיכם, וגם4 קיים לעשות פעולות גדולות להוציא מארץ מצרים5, ושלא תהיה נפשכם מסוגלת להיות עבדים6, ובזה7 קנה אתכם ביחוד, וכדכתיב בשירת האזינו (להלן שם) ״הלא הוא אביך קנך״. אבל8 בעצם אין גדולת ישראל מסוגלת להיות העם הנבחר לעבודת ה׳ יותר מכל אומה מעוטי הדעת, על כן אחר שנבחרתם הרי אתם נדרשים לשמירה9.
1. וכפי שהסביר רבינו בד״ה כי אתם המעט.
2. וכעין זה ברמב״ן, עיין לשונו.
3. ״בנים אתם לה׳ אלוהיכם״ (להלן יד,א). ובפרקי אבות (ג,יד): חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר ״בנים אתם לה׳ אלוהיכם״.
4. כאן רבינו מתייחס להמשך הפסוק ״הוציא ה׳ אתכם וגו׳⁠ ⁠⁠״ שאין ברור לאן הוא שייך, כי על פניו נראה שישנם שני טעמים מדוע בחר ה׳ בכם, א, מאהבת ה׳. ב, משמרו את השבועה, אך המשך המשפט ״הוציא ה׳ אתכם״ וכו׳, נראה בפשטות שהוא התוצאה של שני הטעמים הנ״ל, אך לכאורה שני הטעמים מתייחסים לנאמר בפסוק הקודם מדוע ״חשק ה׳ בכם ויבחר בכם״, ולא מדוע הוציאנו ממצרים. אמנם יתכן להסביר שזו עוד תוצאה וכפי שנראה מהרמב״ן, אך נראה מעט דוחק. ויתכן גם לחלק את הרישא, ש״מאהבת ה׳⁠ ⁠⁠״ היא הסיבה לפסוק הקודם, ו״משמרו את השבועה״ הוא הטעם על הוצאתכם ממצרים. אך מרבינו נראה ש״הוציא ה׳ אתכם״ הוא טעם שלישי לבחירת עם ישראל, ואין זה ברור, שהרי אינו טעם אלא תוצאה, וצ״ע.
5. ״הוציא ה׳ אתכם ביד חזקה״.
6. ״ויפדך מבית עבדים״.
7. שהוציא אתכם ממצרים.
8. חזרה על עיקר ההיגד של הקב״ה ״לא מרובכם וגו׳⁠ ⁠⁠״ וכפי שהסבירה רבינו.
9. מפני עבודה זרה, וכנ״ל.
משמרו – פירוש ל״מאהבת״; ה׳ אהב אתכם מפני שרצה לקיים את שבועתו. השוה להלן י׳:ט״ו.
ויפדך – הפועל ״פדה״ משמש פעמים רבות בספר דברים כשם נרדף עם ״הוציא״, כיון שמשמעו העיקרי הוא לשון הבדלה, על כן ״פדות״ פירושו הבדלה (שמות ח׳:י״ט).
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ט) {מפטיר} וְיָ֣דַעְתָּ֔ כִּֽי⁠־יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֑יםא הָאֵל֙ הַֽנֶּאֱמָ֔ן שֹׁמֵ֧ר הַבְּרִ֣ית וְהַחֶ֗סֶד לְאֹהֲבָ֛יו וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָ֖ו לְאֶ֥לֶף דּֽוֹר׃
Know therefore that Hashem your God, He is God, the faithful God, who keeps covenant and loving kindness with them who love him and keep his commandments to a thousand generations,
א. הָֽאֱלֹהִ֑ים ל=הָֽאֱלֹהִ֑ים בגעיה ימנית
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וְתִדַּע אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ הוּא אֱלֹהִים אֱלָהָא מְהֵימְנָא נָטַר קְיָמָא וְחִסְדָּא לְרָחֲמוֹהִי וּלְנָטְרֵי פִקּוֹדוֹהִי לְאֶלֶף דָּרִין.
Know, then, that the Lord your God, He is God, a faithful God, keeping covenant and mercy for them who love Him and keep His commandments to a thousand generations,
ותדעון ארום י״י אלהכון הוא אלה אלהא היימנה נטר בקיימה וחסדה לרחמוי צדיקייה ולנטרי מצוותה דאורייתה לאלפין ד⁠(ר)⁠רין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוא אלה אלה״) גם נוסח חילופי: ״אלההון דאלהיה אלה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״קיימה ... דאורייתה״) נוסח אחר: ״קיים וחסד לרחמוי ולנטרי פיקודוי״.
ותנדעון ארום י״י אלקכון הוא דיינא תקיפא ומהימנא נטיר קיימא וטיבו לרחמוי צדיקייא ולנטרי פיקודוי לאלפין דרין.
Know therefore that the Lord your God is a Judge, strong and faithful, keeping covenant and mercy with them who love Him and keep His commandments unto a thousand generations,

רמז תתמו

לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו – תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה מִן הָעוֹשֶׂה מִיִּרְאָה, שֶׁזֶּה תָּלוּי לוֹ לְאֶלֶף דּוֹר וְזֶה תָּלוּי לוֹ לְאַלְפַּיִם דּוֹר, הָכָא כְּתִיב (שמות כ׳:ה׳) ״וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְא⁠(וֹ)⁠הֲבַי״ וְגוֹ׳, וְהָתָם כְּתִיב לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר. [הָתָם נַמִּי כְּתִיב לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר]. הַאי לִדְסָמִיךְ לֵיהּ וְהַאי לִדְסָמִיךְ לֵיהּ.
שׁוֹמֵר הַבְּרִית.
רוח שנקראת שומר הברית
הַהֵיכָל הַחֲמִישִׁי... בַּהֵיכָל הַזֶּה עוֹמֶדֶת רוּחַ אַחַת שֶׁכְּלוּלָה בְּאַרְבַּע... הרוּחַ הַזּוֹ הִיא הַשּׁוֹמֶרֶת אֶת כָּל הַשְּׁמִירָה שֶׁלְּמַעְלָה, וְזוֹ נִקְרֵאת (תהלים קכא) שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל, (דברים ז) שׁוֹמֵר הַבְּרִית. מִשּׁוּם שֶׁכָּאן הִיא שְׁמִירַת כָּל הַגְּנָזִים הָעֶלְיוֹנִים, וְעַל כֵּן גִּנְזֵי רִבּוֹנוֹ גְּנוּזִים בָּהּ. מִזֶּה יוֹצְאִים שְׁבִילִים וּדְרָכִים לְאוֹתָם שֶׁלְּמַטָּה כְּדֵי לְעוֹרֵר בָּהֶם רוּחַ שֶׁל אַהֲבָה
(זוה״ק שמות רנג.)
שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד.
שומר זו כנסת ישראל ברית זה יסוד העולם
עוֹד פֵּרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן אֶת הַדָּבָר וְאָמַר, כָּתוּב (דברים ז) שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד. שׁוֹמֵר - זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. הַבְּרִית - זֶה יְסוֹד הָעוֹלָם.
וְהַחֶסֶד - זֶה אַבְרָהָם, שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד. וְנִקְרֵאת שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל, זֶהוּ שׁוֹמֵר הַפֶּתַח שֶׁל הַכֹּל, בּוֹ תְּלוּיִים כָּל מַעֲשֵׂי הָעוֹלָם וַדַּאי. אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת - לְשַׁכְלֵל לְהַתְקִין הַכֹּל כָּל יוֹם וָיוֹם וּלְהוֹצִיא רוּחוֹת וּנְשָׁמוֹת, וַאֲפִלּוּ רוּחוֹת וְשֵׁדִים.
(זוה״ק בראשית מז:)
פַאעלַם אַןַ אללַהַ רַבַּךַּ הֻוַ אַלּאִלַהֻ אַלטַאאִקֻ אַלּאַמִיןֻ חַאפִטֻ׳ אַלּעַהדֻ ואלאִחסַאןִ לִמֻחִבִּיהִ וַחַאפִטִ׳י וַצַאִיאהֻ לִאַלפִ גִּילֵ
אזי דע, כי ה׳ אלהיך, הוא האלוה, בעל⁠־הכח⁠־והיכלת, הנאמן, שומר הברית וההטבה לאוהביו ושומרי מצותיו לאלף דור.
לאלף דור – ולהלן הוא אומר: לאלפים (דברים ה׳:ט׳). כאן שהוא סמוך אצל לשומרי מצותיו – הוא אומר: לאלף, ולהלן שהוא סמוך אצל לאוהביו – הוא אומר: לאלפים.
לאוהביו – אילו העושים מאהבה.
שמרי מצותיו – אילו העושין מיראה.
לאלף דור TO A THOUSAND GENERATIONS – But elsewhere (Devarim 5:10) it states: to thousands of generations! The explanation is: Here where it is connected with "those who keep His commandments" (refers to) it states that God's grace is extended to a thousand generations; but there where it is associated with "those who love Him" it states that it is extended to thousands of generations (Sotah 31a);
לאהביו – are those who do the commandments out of love.
ולשמרי מצותיו – are those who do them out of fear.
פס׳: וידעת כי ה׳ אלהיך הוא האלהים 1האל הנאמן – לאברהם. 2שומר הברית – ליצחק. והחסד – ליעקב. וכן הוא אומר (בראשית ל״ב:י״א) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. לאלף דור – וכן אמר דוד (תהלים ק״ה:ח׳) דבר צוה לאלף דור, 3דבר שאיין לו הפסק. מלמד שבריתו של אברהם אבינו יהיה לעולם. כימי השמים על הארץ. בשורה והבטחה לישראל שלא יבטלו לעולם. ואומר (שמות ל״ד:ז׳) נוצר חסד לאלפים. ללמדך שאין על אלף ואלפים ממש. אלף על רוב חשבון דבר שאין לו סוף. והוא בלשון בני אדם. כענין שנאמר (ישעיהו ס׳:כ״ב) הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום. (בראשית כ״ד:ס׳) אחותנו את היי לאלפי רבבה:
1. האל הנאמן לאברהם. כדכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך:
2. שומר הברית ליצחק. (כראשית י״ז) ואת בריתי אקים את יצחק:
3. דבר שאין לו הפסק. עיין פרש״י וכן הוא (סוטה ל״א) עושה מיראה לאלף דור ומאהבה שני אלפים דור והמחבר מראה רק פשוטו של מקרא כדרכו לפעמים:
וידעת כי י״י אלהיך הוא וגו׳ – כלומר, ושמא תאמרו: הואיל ונשבע לאבותינו לתת לנו את הארץ, למה נזקק עודא לשמור מצוותיו, כי יעשה מה שהבטיח מכל מקום.
על זאת אני משיב לכם: כי אם לא תשמרו מצותיו לא תירשו את הארץ, והוא לא יעבור על שבועתו. כי זו היא מידתו: שומר וממתין הברית והחסד שנשבע לאבות, לקיים מה שהבטיחן עד אלף דור – לאותו דור שיהיו אוהביו ושומרי מצותיו.
וזהו שאמר לפנינו ומסים את דבריו: והיה עקב תשמעון וגו׳ ושמר י״י אלהיך לך את הברית ואת החסד (דברים ז׳:י״ב) – לך ישמרנה ולא ימתין עד אלף דור.
א. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ (במקום ״נזקק עוד״): הוצרכנו.
וידעת כי ה' א-להיך הוא וגו' KNOW THAT THE LORD YOUR GOD ... [KEEPS HIS COVENANT AND HIS (promise of) BENEVOLENCE UNTIL THE THOUSANDTH GENERATION]: In other words, lest you say, “Since God made an oath to our forefathers to give us this land, why do we have to observe His commandments any more? Surely God will do what He promised, no matter what [we do].”
Against such thinking I [Moses] answer:
If you do not observe God’s commandments, you will not inherit the land. [And yet, even if He denies you entry into the land,] God is not reneging on His oath. For this is God’s way:⁠1 “HE KEEPS (i.e., He waits2 [to fulfill]) HIS COVENANT AND HIS [promise of] BENEVOLENCE that He swore to the forefathers. [He would wait to fulfill it even] FOR A THOUSAND GENERATIONS; [He would wait] for that generation that would consist of THOSE WHO LOVE HIM AND KEEP HIS COMMANDMENTS.⁠3
And this is the same idea that Moses expressed in the verse below when he concluded this theme (vs. 12), “And if you do obey these rules ... then the LORD your God will ‘keep’ for you the covenant and the [promise He made of] benevolence.” [The phrase “ושמר לך – He will keep for you,” means that] He will not wait for a thousand generations; He will keep it [i.e., fulfill it] for you.⁠4
1. Rashbam’s language, זו היא מדתו, is a minor variation on a common rabbinic phrase about God. See e.g. Sanh. 38a (זו מדתו של הקב"ה).
2. This is the key linguistic argument of Rashbam’s comment: the verb ש-מ-ר does not always mean to observe or to fulfill. At times it means to wait, to hold something in abeyance until the appropriate time. See e.g. Rashi ad Genesis 37:11, Rashi and Rashbam ad Exodus 12:42, and note 92 on pages 122-123 of my Exodus volume.
3. Rashbam offers a unique interpretation of our verse. Almost universally this verse is seen as one that comforts the Israelites by reassuring them that God “keeps” His covenant, which will continue “for a thousand generations.” Rashbam says that the verse contains a not-so-hidden warning. God has never obligated Himself to rush to fulfill His covenant. He never promised to fulfill the covenant for any specific generation. The Israelites are still obligated to observe God’s commandments. If and only if they do that, God will fulfill His promises. Otherwise He will “keep” the covenant, i.e., He will put it on hold until an appropriate moment. In other words, Rashbam’s explanation is almost the opposite of the standard reading, which emphasizes that God is trustworthy and reliable (נאמן) to fulfill His promises; Rashbam says, on the other hand, that God is patient and could wait a long time before doing what we expect of Him. On Rashbam’s attitude to the question of the fulfillment of divine promises, see also his commentary below to 18:22, and note 37 there.
Rashbam’s explanation does not appear to be the simplest understanding of the phrase שומר הברית והחסד. Rashi does not comment on the phrase here, but he does so twice in his commentary on Kings. Ad 1 Kgs 3:6 Rashi explains the phrase the more standard way: God fulfills his words (מאמת את דבריו). However ad 1 Kgs 8:23 Rashi writes essentially what Rashbam does here: the verb ש-מ-ר implies that God delays and waits for the appropriate time to fulfill His promises.
Rashbam’s interpretation does have the benefit of explaining the way our verse is integrated into the context of our chapter, which is, like much of the book of Deuteronomy, an exhortation to observe the commandments. Few exegetes address the context question directly. Cf. R. Joseph Bekhor Shor who suggests that vs. 9 continues the thought of vs. 8, which describes the exodus from Egypt. The exodus, he argues, proves to the Israelites in the wilderness that God fulfilled promises for them in the past. That should reassure them that God would continue, in the future, to fulfill promises “for a thousand generations.” See also Ibn Ezra ad vs. 11, “Therefore observe (ושמרת) the Instruction.” According to Ibn Ezra, the Israelites are encouraged to “keep” the commandments since God will certainly “keep” His covenantal responsibilities. His interpretation is very different from Rashbam’s idea that the Israelites had better “keep” the commandments, otherwise God will delay and “keep” his covenantal responsibilities for a more worthy generation.
4. As Rashbam says above, vs. 9 means that God “holds” (שומר) the promises that he made to the forefathers, awaiting a worthy generation. Vs. 12, says Rashbam, teaches the Israelites that if they observe God’s laws, then they will one day find that the promises had been held and reserved for them (ושמר לך).
See also commentary to vs. 12 below.
הואא האלהים – הטעם: זהו האלהים באמת שיש לו כח והוא נאמן. וזה הטעם: בעבור השבועה (דברים ז׳:ח׳), כי יש נאמן ואין בו כח למלאת נאמנותו, ויש בעל כח ואינו נאמן.
שומר הברית והחסד לאוהביו – אין למעלה מהם.⁠ב
ולשמריג מצותו – אחריהם.⁠ד
או פירושו: אוהביו – בלב, והם הם שומרי מצותיו – בפה ובפועל.
לאלף דור – תעו האומרים: כי בשלשים וששת אלפים ישוב גלגל המזלות, כי הנה נמצאה המעלה בשבעים שנין.
וטעם אלף – עד אין קץ.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177: והוא.
ב. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177: מהו.
ג. בכ״י פריס 177: ושומרי.
ד. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177: אחריהן.
HE IS GOD. This means this is truly the God who has the power and is faithful. And is faithful refers to the oath which God took. Scripture says that God is powerful and faithful, because there are others who are faithful but lack the power to keep their oaths and others who are powerful but are unfaithful.
WHO KEEPETH COVENANT AND MERCY WITH THEM THAT LOVE HIM. There are none higher then they.⁠1
AND KEEP HIS COMMANDMENTS. After them.⁠2 Or its meaning is, them that love Him in their hearts, they are the ones who keep His commandments verbally and in practice.
TO A THOUSAND GENERATIONS. The one who says that the sphere of the constellations3 completes its cycle at the end of thirty-six thousand years4 errs, for we find it moving one degree in seventy years.⁠5 The meaning of a thousand is, endless.⁠6
1. That love God.
2. The future generations. God's oath is conditional upon their keeping of His commandments.
3. Which contains 360 degrees and moves one degree in 100 years.
4. After which this world ends (Krinsky). According to this interpretation God says that he will keep his oath until the end of time. This interpretation says that a generation lasts for 36 years and a thousand generations is 36,000 years.
5. Thus it completes its cycle once in 25,200 years.
6. A thousand generations means endless generations.
וידעת כי י״י אלהיך – ובכך ששמר הקב״ה שבועותיו לאבותיך, יכול אתה להבין כי הוא האל הנאמן שומר הברית והחסד.
לאלף דור – לאו דווקא, דהא כתיב במקום אחר: לאלפים (שמות כ׳:ה׳). וכל זמן שהדורות שומרים מצותיו זה אחר זה, כל שכן שהוא מוסיף להם אהבתו, כמו ששמר לאברהם אחר כמה דורות.
וידעת כי י"י אלהיך – KNOW THEREFORE THAT HASHEM YOUR GOD – And through this, that the Blessed Holy One kept His oaths to your fathers, you can understand that He is האל הנאמן שומר הברית והחסד THE FAITHFUL GOD WHO KEEPS THE COVENANT AND LOVING KINDNESS.
לאלף דור – TO A THOUSAND GENERATIONS – Not exactly, since it is written in a different place “to thousands” (Shemot 20:5). And any time that generations keep His commandments one after another, even more so that He adds onto them His love, just as He kept [His love and covenant] for Avraham after a number of generations.
וידעת כי י״י אלהיך וגו׳ – מוסב למעלה מתוך שאתה רואה שהקב״ה שמר הבטחתו לאבותינו יכול אתה להבין ולדעת כי הוא הנאמן שמר הברית והחסד וגו׳.⁠1
לאלף דור – למה נאמר שלא תאמר כיון שלא מרובכם חשק י״י אתכם כי אם מאהבתו ומשמרו את השבועה (דברים ז׳:ח׳) מה לנו לעמול לקיים מצותיו הוא זקוק לקיים שבועתו2 לכך נאמר לאלף דור – כלומר ימתין אלף דור קודם, שלא ימצא דור כשר לקבל הברית והחסד עבור האבות שנשבע להם.
שמר הברית – לשון המתנה3 כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית ל״ז:י״א).
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מרשב״ם.
3. בדומה ברשב״ם.
וידעת כי ה' אלוהין⁠־, "for you know that He is the Lord your God;⁠" this is a continuation of the two previous verses. The reason why you are so certain that Hashem is the Lord your God is because you are aware of what He has done for your ancestors commencing with Avraham. He has faithfully kept all the promises He has given them. (B'chor shor)
לאלף דור, "for up to a thousand generations.⁠" Why did these words have to be added? Having told you that God loves you, you might think that you do not have to bother to keep all the commandments of His Torah, seeing that God is obligated to keep His oath to our forefathers, regardless. God is willing to wait with keeping His promises for as long as a thousand generations, if in the interval no generation had proved worthy of what He had promised to the forefathers.
שומר הברית, "He keeps His covenant;⁠" the word שומר here means: "waiting in anticipation,⁠" as it did in Genesis 37,11 where Yaakov was described as awaiting fulfillment of Joseph's dream with the words: ואביו שמר את הדבר, "and his father remained in expectation of what would happen.⁠"
לאלף דור – לאו דוקא שהרי כתיב נוצר חסד לאלפים וכ״ש כשהדורות זה אחר זה שומרין מצותיו שיוסיף להם אהבתו.
(ט-יא) וידעת – מיציאת מצרים כי י״י אלהיך הוא האלהים שברא שמים וארץ, כאשר פרשתי (רמב״ן דברים ו׳:כ׳). ועוד תדע מזה שהוא האל הנאמן – שלא ישוב דברו ריקם, והוא שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו – יראי שמו, לאלף דור בזרעם, כאשר שמר לך ברית אבותיך.
ותדע כי הוא משלם לשונאיו רשעים אל פני כל אחד מהם, להאבידו כאשר האביד את המצרים, ולא איחר להם. והמדה הזאת אשר הזכיר אמת לעולם, ואף על פי שיש רשע מאריך ברעתו (קהלת ז׳:ט״ו), לא יהיה לו כן, רק מפני המדה הנזכרת שהוא שומר החסד, והנה עשה שום טובה שצריך לשלם לו. אם כן אין במדותיו של הקב״ה אלא שתי מדות הללו: משלם טובה תחת טובה, ומשלם רעה תחת רעה.
ויתכן כי שונאיו המוחלטים מכחישים באלהותו ואין להם זכות כלל, וכמו שאמרו (קהלת רבה ז׳:ל״ב): אמר רבי יאשיה מפני שלשה דברים הקב״ה מאריך אפים לרשעים בעולם הזה, שמא יעשו תשובה, או עשו מצות שהקב״ה ישלם שכרן בעולם הזה, או שמא יצאו מהם צדיקים, שכך מצינו: האריך אפים לאחז ויצא ממנו חזקיה, עם אמון ויצא ממנו יאשיהו, עם שמעי ויצא ממנו מרדכי. וכל אלו אינם בכלל שונאיו. ויש במלת: אל פניו סוד ברשע וטוב לו.
והחזיר: ושמרת את המצוה – לומר: לכן תשמור את המצוה ואת החקים ואת המשפטים, שלא תהיה משונאיו האובדים, ותהיה מאוהביו ושומרי מצותיו הנזכרים לטובה.⁠א
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בדפוס ליסבון נוסף כאן: ״ולחיים״.
(9-11) KNOW THEREFORE from the [circumstances of the] departure from Egypt THAT THE ETERNAL THY G-D, HE IS G-D Who created heaven and earth, as I have explained.⁠1 And know furthermore from this that He is THE FAITHFUL G-D Whose word shall not return void,⁠2 and WHO KEEPETH THE COVENANT AND MERCY WITH THEM THAT LOVE HIM, AND KEEP HIS COMMANDMENTS, who fear His Name, TO A THOUSAND GENERATIONS of their seed, just as He kept for you the covenant of your fathers. And know further that He repayeth them that hate Him3 the recompense of their wickedness to the face of each one of them to destroy them, just as He destroyed the Egyptians and did not delay [in bringing punishment] to them. Now this attribute that he mentioned is true forever. Thus although there is a wicked man that prolongeth his life in his evil-doing,⁠4 it happens to him only because of this above-mentioned attribute that He is the Keeper of Mercy, and he [the wicked] has done some good which must be recompensed. If so, there are among the attributes of the Holy One, blessed be He, but two ways [of dealing with people]: He repays good for good, and evil for evil.
It is possible that those that hate Him [mentioned here as destined to be destroyed without delay] are those confirmed sinners who deny His existence and have no merit at all. As the Rabbis have said:⁠5 "Rabbi Yashiyah said: Because of three things the Holy One, blessed be He, is long-suffering to the wicked in this world: they may repent, or they have observed commandments for which the Holy One, blessed be He, repays them their recompense in this world, or perhaps righteous people will descend from them. For so we find that He was long-suffering with Ahaz,⁠6 and Hezekiah came from him; so also to Amon,⁠7 and Josiah came from him; and so also to Shimei,⁠8 and Mordecai came from him.⁠"9 Thus all these [three above categories] are not included in [the term] those that hate Him. Now there is a secret in the expression 'el panav' (to his face) [And He repayeth 'them' that hate Him 'el panav' — "to his face"]⁠10 as applying to a wicked man who has a good [i.e., a happy and prosperous] life.⁠11 And then he returns to say, Thou shalt therefore keep the commandment etc.,⁠12 meaning: "therefore keep the commandment, and the statutes, and the ordinances so that you should not be among those who hate Him, who are destroyed, but instead you should be of those that love Him and keep His commandments13 who are remembered for good and for life.⁠"
1. Above, 6:26.
2. See Isaiah 55:11.
3. (10).
4. Ecclesiastes 7:15.
5. Koheleth Rabbah 7:32.
6. A wicked king of Judah (II Kings 16:1-5).
7. Ibid., 21:19-22.
8. The son of Gera, the Benjamite who cursed David (I Kings 28).
9. Esther 2:5.
10. The point is that since the verse begins with the plural ['those' that hate Him], why does it change to the singular [to 'his' face, to destroy 'him']? Ramban alludes to the secret of the transmigration of the soul, so that at some future generation the recompense is still to "the face" of the sinner after he has been rewarded for the good he has done (Abusaula).
11. Berachoth 7a.
12. (11).
13. (9).
וידעת כי ה׳ אלהיך הוא האלהים האל הנאמן – וידעת מיציאת מצרים, כי ה׳ אלהיך הוא האלהים שברא שמים וארץ, ועוד תדע מזה שהוא האל הנאמן שהוא נאמן לקיים בריתו לפי שהיכולת בידו. ואמר לאלף דור ולהלן הוא אומר (שמות כ׳:ו׳) ועושה חסד לאלפים לאהבי, אמרו רז״ל כאן בעושין מאהבה כאן בעושין מיראה, האי בדסמיך ליה והאי בדסמיך ליה. ותדע מזה עוד שהוא משלם לשונאיו לכל אחד משונאיו.
וידעת כי ה' אלו-היך הוא האלו-הים ה-אל הנאמן, "and you know that the Lord your God He is the true God.⁠" The word "you know" refers to the knowledge the people acquired at the Exodus that the Lord is the God who had created heaven and earth; further more you will know that He is a true God seeing that on that occasion He kept His promise and will continue to so seeing He has the power to do so. Whereas in our verse Moses speaks of one thousand generations hence, in a different context the Torah speaks of God remembering things two thousand generations hence. Our sages in Sotah 31 do not see a contradiction in this but say simply that when God is served out of fear He will remember this for 1,000 generations and there will be positive fallout. When someone serves Hashem out of love the fallout will continue for 2,000 generations. In each instance, the number of generations that God reacts to who either hate Him or love him is mentioned next to the words לשונאיו or לאוהביו respectively. This teaches that the verse is not to be understood only collectively, but that God deals with each person on his merits (Nachmanides).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

וידעת. מיציאת מצרים כי ה׳ הוא האלהים וברא שמים וארץ ועוד נדע מזה שהוא האל הנאמן שלא ישוב דבריו ריקם ושומר הברית והחסד וגו׳ כאשר שמר לך ברית אבותיך ותדע כי הוא משלם לשונאיו אל פניו פי׳ אל פני כל אחד ואחד להאבידו כאשר האביד את מצרים ולא איחר להם. ואע״פ שיש רשע מאריך ברעתו הוא מפני המדה שהזכיר כבר שהוא שומר החסד והנה עשה שום טובה שצריך לשלם לו. והחזיר:
וידעת, "You must know;⁠" the Exodus from Egypt surely taught you that the Lord your God is the true God, the One who created heaven and earth; this also taught us that this God is faithful and keeps His promises, including the various covenants which He entered into with your forefathers. You should know that just as this God keeps His promises so He will also exact retribution from those who deserve it. Each one of His enemies will be dealt with individually according to the severity of his sins. While it is true that sometimes we observe that God's patience with a wicked person is extremely long, He will eventually, in His own good time, deal with such people, just as He dealt with the Egyptians. The reason that such retribution sometimes appears as long overdue, is that God also practices His virtue of rewarding everyone for his good deeds, and such wicked people as experience all this patience by God must have had good deeds to their credit for which they had not yet received a reward. Moses now reverts to
שומר הברית והחסד לאוהביו לאלף דור – לעיל מיניה כתיב ומשמרו את השבועה. אמר משה לישראל שמא תאמרו הרי הב״ה נשבע לאברהם שיביא את בניו לארץ ישראל בין טובים בין אינם טובים יכניסם, אמר להן אל תאמרו כך, שהבורא שומר הברית והחסד לאוהביו לאלף דור, שאם אינם הגונים ימתין שימצא דור הגון ויכניסם לארץ, ולכם יעשה כאשר עשה לאבותיכם שמתו במדבר.
וידעת כי י״י הוא האלהים – רוצה לומר: כי השם יתעלה הוא המשגיח בך ומנהיג אותך הוא האלהים במוחלט רוצה לומר: שהוא מנהיג כל הנמצאות.
האל הנאמן – רוצה לומר: האל נאמן בהבטחתו.
שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור – הנה מה שייעד השם יתעלה מהטוב הוא חסד בעת ההוא אך קיומו היעוד הוא כמו חק על השם יתעלה והוא יקיים אותו לדורות רבים והנה קרא אהביו הדביקים בו ומשיגים אותו כפי מה שאפשר ושומרי מצותיו הם מקיימי מצות השם יתעלה והנה שמירת מצותיו תביא לאהבה את י״י יתעלה כי יהיו דרך להשגתו יתעלה ואהבתו גם כן סבה לשמירת מצותי ובאר בזה כי הטוב המסודר לאדם מצד ההשגחה הפרטית ימשך לזרעו אחריו דורות רבים רבים מלמנות וכבר יתבאר כי זה הברית שכרת השם יתעלה עם האבות לא יפר לעולם ולזה אמר שישמרם השם יתעלה תמיד מכליון כמו שקדם או ירצה בזה שהשם יתעלה ממתין הברית והחסד לאוהביו לאלף דור וזה שכבר ייעד זה הטוב לאברהם וקיימו לו אחר זמן ארוך באופן יותר שלם במה שהשלים השם יתעלה זרע ישראל וקרבם לעבודתו ויהיה אמרו שומר הברית והחסד מענין אמרו ואביו שמר את הדבר והנה הבאור הזה הוא נאות בזה המקום לפי מה שאחשוב.
התועלת התשע עשרה הוא להודיע שהטובות אשר ייעד השם יתעלה לטובים ימתין להם העת אשר תהיינה בו יותר טובות ולזה יתכן שימתינם לאלף דור כדי שישים אותם הטובות באופן שלא יסורו אז ובאופן שתהיינה בתכלית מה שאפשר מהשלמות ואין הענין כן בטובות אשר יביא על הרשעים הראויות לבא להם כי לא יאחרם אך יביאם להם תכף בא העת כדי שיאבדו ברע הבא להם אחר הגעת הטובות ההם להם והנה אמר זה לתת סבה שלהטיב ישראל המתין להם השם יתעלה הגעת הטוב שייעד לאברהם זמן ארוך עד שעדין לא הגיע אל תכליתו כאלו היה זה סבה שלא יכלו ישראל ברעות שהיו ראויות לבא עליהם בעבדם עבודה זרה כדי שלא תופר בריתו עם האבות ושמר השם יתעלה הגעת הטוב ההוא אל תכליתו אל העת שלא יתכן שיקרה לישראל רע אחריו כי כל האמונות ישובו אז אל האמונה האמתית כמו שאמר הנביא כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם י״י ולעבדו שכם אחד וכבר התבאר שעדין לא הגיע הטוב ההוא אל תכליתו כי כבר נשבע השם יתעלה לאברהם לתת לזרעו ארץ עשר אומות ולא השתדלה התורה עתה לתת לישראל כי אם ארץ ז׳ אומות ועוד שכבר נאמר בתורה שכאשר ירחיב השם יתעלה את גבולנו נוסיף עוד שלש ערים על שש ערי המקלט וזה דבר לא נהיה עדין לפי מה שהועתק לנו מאלו הקורות בדברי הנביאים וזה לאות כי הרחבת הגבול ההוא יהיה בימי מלך המשיח שאנחנו מקוים יהי רצון שיבא במהרה בימינו והנה הזהירה התורה במקומות רבים מעבוד עבודה זרה וצותה לשמור מצות התורה למען ירשו ישראל את הארץ ולא יגלו ממנה כי כבר היה נגלה לשם יתעלה שהם ישחיתו אחרי היותם בארץ ויעבדו עבודה זרה ויהיה זה סבה להביא עליהם רעות גדולות נפלאות ולזה כפלה להם אלו האזהרות והצווים פעמים רבות כדי להצילם מאלה הרעות לפי מה שאפשר.
והנה מזה תדע נאמנה כי י״י אלהיך הוא האלהים האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור בין שתהיינה מצותיו מסכימות אל דעות האנשים ומחשבותיהם ובין שתהיינה בלתי מסכימות והנה מאמר לא מרבכם והסמוך אליו נתבארו גם כן יפה בשער נ״ו עיין עליו.
כאן שהוא סמוך. אצל לשומרי מצותיו העושין מיראה הוא אומר לאלף ולהלן שהוא סמוך אצל לאוהבי העושין מאהבה ששכרן יותר גדול הוא אומר לאלפים. ויהיה לאוהב האמור פה דבק עם שומר הברית והחסד דלעיל מיניה ולשומרי מצותיו דבק עם לאלף דור שאחריו ולהלן יהיה לאוהבי דבק עם ולעושה חסד לאלפים ולשומרי מצותיו דבק עם ועושה חסד כאילו אמר ועושה חסד לאלפים לאוהבי ועושה חסד לשומרי מצותיו:
ולפי שלא יחשבו שלאורך הזמן תם זכות האבות ושלא יועיל להם עוד. אמר כי ה׳ אלהיך הוא האלהים האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. רוצה לומר אל תתמה איך הפסיק זכות מהאבות כל כך מהשנים עד באם לארץ. כי הנה הש״י זה דרכו להמשיך זכות האבות על הבנים לאלף דור וכל זה היה בתנאי עצמו. והוא אם המקבלים יהיו אוהביו ושומרי מצותיו כי אז יעמיד להם זכות האבות הברית והחסד אשר נשבע להם עד אלף דור.
האל הנאמן – קיים על ענין אחד לא ישתנה.
הא-ל הנאמן, Who is constant, not subject to change.
שומר הברית ומשלם לשונאיו, the meaning of the words רשע וטוב לו,⁠a can be understood on two levels: 1) the “good” the wicked appear to enjoy in this life is due to merits accumulated by their forefathers who had not been recompensed for these as yet by God. A prominent example of this is the enjoyable life lived by Ishmael who benefited by Avraham’s merits. God Himself referred to this in Genesis 21,13 when He said כי זרעך הוא, “because he is your seed. 2) The wicked person himself has accumulated some merits; seeing that on balance he does not qualify for life in the hereafter, God has to compensate him while he is on earth. This He does by letting him enjoy the transient joys available in this life to the extent his merits entitle him to.
a. a favourite argument of the heretics who point to the afflictions suffered by the pious and the good life enjoyed by the pious in this life.
מִצְוֹתָו: מצותיו ק׳, והכתיב מצותו חס׳ יו״ד. וכ״כ הרמ״ה1 ז״ל, והאזנת למצותיו2, חס׳ וי״ו תניין בין וי״ו קדמא׳ לתי״ו, ומל׳ יו״ד כתי׳, וכל לישנ׳ באורית׳ דכות׳, בר מן ג׳ חסרי׳ יו״ד, וסי׳ ולשמרי מצותו3 לאלף דור (דסוף ואתחנן), התשמר מצותו4 (דוזכרת את כל הדרך דוהיה עקב), ועשית את מצותו5 (דפסוק תניין דהסכת ושמע דכי תבוא). וקצת המדפיסים6 היו כעוללים לא ראו אור המסרה, ובחשכה התהלכו, ואשמו בזה ובדעשרת הדברות7, ושומר תורה אשרהו. [מצותו כ׳, מִצְוֹתָיו ק׳].
1. הרמ״ה: צו״ה.
2. והאזנת למצותיו: שמ׳ טו כו.
3. ולשמרי מצותו: פסוקנו.
4. התשמר מצותו: דב׳ ח ב.
5. ועשית את מצותו: דב׳ כז י.
6. וקצת המדפיסים: ונציה ש״ד (מצותיו מלא; ד וונציה ש״ז על אתר כראוי).
7. ובדעשרת הדברות: ראה מ״ש דב׳ ה ט (׳ולשמרי מצותָו׳).
ולהלן הוא אומר לאלפים כו׳. כלומר העושין מיראה לאלף דור והעושים מאהבה אלפים דור. ואע״פ דהכא נמי כתיב לאוהביו לפני לשומרי מצותיו. י״ל דלאוהביו מוסב אדלעיל מיניה אשומר הברית והחסד, ולשומרי קאי אמה דכתיב אחריו. וכן לעיל נמי (דברים ה׳:י׳) דכתיב לאלפים וכתיב נמי לשומרי מצותיו, אף התם י״ל לאוהביו מוסב אדלעיל מיניה, דהיינו מה שכתוב לפניו לאלפים, ולשומרי מצותיו קאי אמה שכתוב אחריו לאלף דור, כמו הכא:
But below it states: "For thousands of generations,⁠" etc. In other words: Those who keep His commandments out of fear [are rewarded] for a thousand generations, and those who do so out of love [are rewarded] for two thousand generations. Even though it is also written here, "those who love Him,⁠" before, "those who keep His commandments,⁠" One may say: "Those who love Him" is connected to the previous phrase, "Who keeps the covenant and the kindliness.⁠" And, "Those who keep,⁠" is connected to the phrase written afterwards. Likewise above (5:10) it is written, "two thousand,⁠" and it is also written, "for those who guard.⁠" There also, the answer is similar: "For those who love,⁠" is connected to the phrase preceding it, which is, "For two thousand.⁠" And "For those who keep,⁠" [are rewarded] for a thousand generations.
ולשומרי מצותיו לאלף דור – רבותינו ז״ל אמרו (סוטה לא.) שלעושים מיראה לאלף דור ולעושים מאהבה אלפים כאומרו (שמות כ׳ ו׳) ועושה חסד לאלפים לאוהבי וגו׳, ונראה כי לא כפל לבד יגיד אלפים כי בודאי שעושה מאהבה אין קץ לשכר מעשיו, ולאלפים האמור באוהביו לשון רבים יכולנו לומר עד מאה אלף, וטעם שאמר סתם כי אין שיעור שוה לאהבה ויש בין אוהב לאוהב כפלי כפלים אלא קטן שבאוהבים כפלים כגדול שביראים.
ולשומרי מצותיו לאלף דור, "and to those who observe His commandments for a thousand generations.⁠" Our sages in Sotah 31 say that those who perform the commandments out of fear will be favourably remembered for one thousand generations whereas those who perform the commandments out of love will be favourably remembered for two thousand generations. This is parallel to what is written in the second of the Ten Commandments (Exodus 20,6). I do not believe that the word אלפים in Exodus 20,6 means merely twice one thousand; it may mean as many as 100,000. The reason that the Torah was not more specific is because love cannot be measured so precisely, some people love God more than others. As a result, God requites some people's love for longer periods than others. What the Torah did postulate was that he who serves God out of love, even if his love is minimal, deserves twice as much consideration as he who serves God out of fear though out of the most refined kind of reverence.
שומר הברית וגו׳ – יודיע כי מדה הטובה מרובה הרבה ממדות פורענות, שחסד הצדיק שומר לאלף דור, ולא כן רשעת הרשע כי אם אל בניו ישלם לו. ואע״פ שנאמר על שלשים ועל רבעים (שמות כ׳:ד׳), הוא לפרקים בעוונות ידועים הקשות, אבל על הרוב ידבר, ברוב יפרע מהחוטא עצמו.
לאלף דור – לפי פשוטת משפט הלשון, אין הפרש בין לאלפים (שמות כ׳:ה׳) הנאמר בדברות ובמדות ובין לאלף דור כאן. ששם לא הזכיר דור, אמר סתם לאלפים וממילא נשמע שהן דורות, שלפניו אמר שלשים ורבעים (שמות כ׳:ד׳). וכאן שאמר לאלף, צריך לסמוך לו דור. גם אינו מדרך הלשון לכתוב אלף דורות, שאצל אלף רגיל השם ביחיד: אלף איש (שופטים ט״ו:ט״ו), אלף המגן (שיר השירים ד׳:ד׳).
כי ה׳ אלהיך הוא האלהים – ע״י שהוציאך ביד חזקה מתחת עול אדונים קשה, תדע שהוא האלהים תקיף ויכול על כל, ואין זולתו:
האל הנאמן – שלא ישוב דברו ריקם:
שמר הברית והחסד – ממה שאמרתי לך ומשמרו את השבועה וכו׳ תדע שהוא שומר הברית שכרת לראשונים, וחסדו לא יפר מעם זרעם:
לאלף דור – מספר קצוב תחת בלתי קצוב, דרך מליצה, והטעם לאין קץ:
שומר הברית – כבר פי׳ הקדמונים, כמו ואביו שמר את הדבר, אם הבן הולך בדרכי אביו, הקב״ה שומר לקיים בריתו לנכדו ואם גם נכדו אינו זכאי שומר לדור רביעי וכן עד אלף דור לכן אמר (לקמן י״ב) והיה עקב תשמעון וגו׳ ושמרתם ועשיתם וגו׳ ושמר ה׳ אלהיך לך וגו׳ כי לא יצטרך לשמור לבניך כיון שאתם ראויים לקבל החסד, הלא תראה ליוצאי מצרים קיים את החסד שהבטיח לאברהם אף שלא היו ראויים לנסים גדולים כאלה רק למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיכם, אבל דורות שלפניהם לא היו ראויים כלל לכן לא זכר להם ברית אבותם, ושמר הברית והחסד עד יוצאי מצרים שהיו זכאים וצירף עמהם זכות אבותם (הגר״א).
לאלף דור – ולהלן הוא אומר לאלפים כאן שהוא סמוך אצל שומרי מצותיו (העושים מיראה) הוא אומר לאלף, ולהלן שהוא סמוך אצל לאוהביו הוא אומר לאלפים (רש״י מסוטה ספ״ו) לאהביו האמור פה דבוק עם שומר הברית והחסד דלעיל מני׳, ולשומרי מצותיו דבוק עם לאלף דור שאחריו (רא״ם) אמנם במכילתא (יתרו פרשה ו׳) איתא אי לאלפים שומע אני מיעוט אלפים שנים ת״ל לאלף דור לאין חקר ואין מספר, ע״כ. וכפי׳ הראב״ע, לאלף דור טעמו אין קץ והוא לעולם ועד, כי אלף הוא מספר כללי, כדרך ואפו עשר נשים בתנור אחד, וכן שבע כחטאתיכם, וכן אילו חיה אלף שנים פעמים.
וידעת וגו׳ – מגאולתך שלך אתה יודע שה׳, אשר התגלה בדברי ימיך כאלוקיך, הוא אותו אלוקים שכל העמים מכירים, או שהם חשים מתוך רגש טבעי שהוא ״אלוקים״, יקראוהו אשר יקראוהו. ואתה יודע עוד שהוא הכוח האלוקי היחיד שאדם יכול לבטוח בו (״הנאמן״). ״האלקים״ הוא האל כפי שהוא ידוע לכל האנושות; ״האל הנאמן״ וגו׳ הוא האל כפי שהוא ידוע במיוחד לישראל. כוח וגבורה עליונים הם מידות ה׳ בהכרה האנושית הכללית. נאמנותו, אהבתו, ושמירת בריתו עם האדם הן מידות ה׳ כפי שהן ידועות בייחוד לישראל. שמים וארץ נכנעים לגבורתו, אך ישראל לבדו יודע מההיסטוריה האישית שלו שהוא קרוב לאדם בקרבת ברית, כידיד הקרוב לידידו (השווה תהילים קיא, ג–ט).
נאמן הוא מושג פאסיבי: מי שניתן לבטוח בו.
שמר הברית וגו׳ – כפי שאתם יכולים לראות בעצמכם: לאחר מאות שנים הוא שמר את הברית שכרת עם אבותיכם ושילם לכם את שכר מעשיהם.
וידעת – אומר בענין שלום גמול לצדיקים ועונש לרשעים, שידמה לך בראשית ההשקפה שיש עול בהנהגה שלפעמים הצדיקים מעונים ביסורים והרשעים מצליחים, תדע כי ה׳ אלהיך, המשגיח עליך [ששם אלהים הבא ככנוי אל ישראל מורה על השגחתו הדבוקה בם, ובכלל זה ההשגחה לתת שכר ועונש] הוא האלהים האל הנאמן, ר״ל שב״ו צריך למהר לשלם שכר או עונש תכף מפני שאם לא יעשהו תיכף יש חשש שאח״כ לא יהיה ביכלתו לעשות פעולתו כי ב״ו כחו מוגבל, או שאח״כ ישתנה רצונו כי ב״ו רצונו משתנה תמיד, לא כן ה׳ אינו צריך למהר תכף כי אם מצד היכולת הוא האלהים בעל היכולת והכחות כלם ואם מצד הרצון הוא האל הנאמן שרצונו קיים ולא ישתנה, ולא יחליף את אשר הבטיח, וא״כ א״צ למהר הגמול והעונש תיכף, עפ״ז באר מה שמאחר שכר הצדיקים ולפעמים יגיעם צרות בעוה״ז, שזה מפני שהוא שומר הברית והחסד, שגמול בטובת עה״ז נקרא חסד, כי עפ״י דין אין מגיע שכר בעוה״ז, כי שכר הנמשך בטבע מן המע״ט הוא שכר הנפשי לעה״ב שזה קשור עם שמירת המצות בטבע שהמצות הם משלימים את הנפש ומחייבים רוחניותה ונצחיותה, אבל שכר עוה״ז אינו מחויב מן המצות בטבע רק בדרך ההשגחיי הנסיי שה׳ בהשגחתו ישנה הטבע לטוב ולברכה לשומרי מצותיו, ומבואר אצלנו תמיד, שהנהגה המסודרת מסדר הטבעי נקרא משפט, וההנהגה המסודרת מסדר הנסיי נקרא חסד בכתבי הקדש, כמו שיסד ע״ז המזמור בתהלים (סי׳ פ״ט) עיי״ש, ושכר עה״ז שהבטיח הקב״ה להאבות וכרת עמם הברית לתת להם ארץ ז׳ עממין זה קרא ברית וחסד, וה׳ שומר הברית והחסד שהבטיח לאהביו ולשומרי מצותיו, לאלף דור וכמ״ש במדרש שהקב״ה אמר למשה שאם הייתי נותן לאברהם וליצחק שכר מצותיהם בעה״ז לא הי׳ בניהם יורשים זכותם וע״כ היו הם גרים בארץ ועי״כ נשמר הברית והחסד הזה לאלף דור ובאו בניהם אחריהם וירשו את הארץ וזכו בטובת עה״ז בזכות אבותיהם:
וידעת1 וגו׳: נגד זה2 שטבע האומה הישראלית הוא להיות להוטים אחר עבודה זרה3 אם כן מי שמתחזק בדעת גבוהה להלוך תמים עם ה׳4 ראוי לשכר יותר ממי שבטבעו קר ושקט על אמונת אבותיו. על כן תדע ״כי ה׳ אלהיך הוא האלהים״ – הוא בעצמו שופט כל האדם, והוא יתברך ״האל הנאמן״ – לשלם שכר לפי קושי העבודה5, ולפום צערא אגרא, וכדתנן שלהי מכות (כג,ב) ׳ומה אם הדם וכו׳, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו׳ וכו׳.
שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו: השכר6 יהיה כפול מחמת הברית, שהרי המקיים המצוה7 כתיקנה מקיים גם ״הברית״8 וגם ״החסד״ – שהוא מתחסד עם קונו, באשר אי אפשר להזהר מעבודה זרה אם לא מי שמתגבר על טבעו9 בדעת גבוהה10 להיות שקוע באהבת ה׳11, וכמו שהאריך משה רבינו בפרשת נצבים להזהיר על זה להתנהג בחסידות לפי העת שהיו עלולים להיות נכשלים בעבודה זרה. אע״ג שאין אדם מישראל מוזהר על זה להיות חסיד, אבל בשביל שהיה חטא עבודה זרה לפתח רובץ – ההכרח להזהר. ועל זה אמר שהקב״ה ישמור גם ״הברית״ גם ״החסד״.
לאוהביו: היינו המשוקעים באהבת ה׳12 כדי להנצל מעבודה זרה13.
ולשומרי מצותיו: אלו הנוהגים חסידות במעשה המצוות14, כמו שביארנו בספר שמות (כ,ו) בשם המכילתא דעשרת הדברות15. וגם זה האופן מועיל להנצל מיצרא דעבודה זרה16, כמו שאמר דוד המלך ע״ה (תהילים טז,י) ״לא תתן חסידך לראות שחת״, וכהא דמנחות (מד,א) דמי שהיה נזהר במצות ציצית17 נשמר מיצרא דעריות בדרך הפלגה. ועיין מה שכתבתי לעיל (ה,י) ביאור על חסרון יו״ד (שם) במלת ״מצותו״. ולר׳ נתן במכילתא שם (שמות כ,ה) דמפרש ״לאוהביו ולשומרי מצותיו״ בחד גברא18, מפרש גם כאן19 – מי שמשוקע באהבת ה׳ כדי לשמור מצותיו ולא יכשל בעבודה זרה, דלא נכיס אז יצרא20. {וכמו כן מעת שבטל יצרא דעבודה זרה, במקום ששולטת ומצויה אפיקורסות יש להתחזק הרבה להתנהג בחסידות או בעסק התורה אשר משמרת לכח היהדות21}.
1. רבינו יבאר את הקשר בין פסוק זה לנאמר לפניו.
2. בהתחשב בזה...
3. וכפי שהסביר רבינו בד״ה כי אתם המעט.
4. מתחזק להלוך תמים עם ה׳ על ידי דעת גבוהה.
5. ׳ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך׳ (אבות ב,טז).
6. של הרחקה מעבודה זרה.
7. של הרחקה מעבודה זרה.
8. הברית שנכרתה בחורב על קיום כל התורה.
9. טבעם של עם ישראל הנוטה לע״ז, וכנ״ל.
10. וע״י שקיעות זו באהבת ה׳ יינצל מעבודה זרה, וכדלהלן.
11. להתחסד עם קונו – להיות שקוע באהבת ה׳.
12. זהו אופן אחד של התנהגות בחסידות להנצל מעבודה זרה.
13. וכנ״ל בקטע הקודם.
14. זהו האופן השני של התנהגות בחסידות – להנצל מעבודה זרה.
15. וזה לשון המכילתא (על שמות כ,ו): ״לאוהבי ולשומרי מצוותי״ – ״לאוהבי״ זה אברהם אבינו וכיוצא בו, ״ולשומרי מצוותי״ – אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר, ״לאוהבי ולשומרי מצוותי – אלו ישראל שהם יושבים בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצוות. מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בנ״י, מה לך יוצא לישרף על שקראתי בתורה, מה לך יוצא ליצלב על שאכלתי המצה, מה לך לוקה מאפרגל על שנטלתי את הלולב, ואומר (זכריה יג,ו) ״אשר הוכיתי בית מאהבי״ – מכות אלו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים.
16. זה הוא הנדון בפסוקים האחרונים, וכנ״ל ברבינו.
17. וזוהי חסידות במצוות.
18. וזה לשון המכילתא (על שמות כ,ו): ״לאוהבי ולשומרי מצוותי״ – ״לאוהבי״ זה אברהם אבינו וכיוצא בו, ״ולשומרי מצוותי״ – אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר, ״לאוהבי ולשומרי מצוותי – אלו ישראל שהם יושבים בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצוות. מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בנ״י, מה לך יוצא לישרף על שקראתי בתורה, מה לך יוצא ליצלב על שאכלתי המצה, מה לך לוקה מאפרגל על שנטלתי את הלולב, ואומר (זכריה יג,ו) ״אשר הוכיתי בית מאהבי״ – מכות אלו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים.
19. את המילים ״לאוהביו ולשומרי מצוותיו״.
20. עדיין לא נשחט יצר של עבודה זרה. (אנשי כנה״ג שחטוהו בתחילת תקופת בית שני).
21. ועיין בזה באריכות להלן (כט,יז).
כיון שלא בחר ה׳ בישראל אלא משמרו את השבועה אשר נשבע לאבות, יוכלו ישראל להכיר בזה, כי ה׳ לבדו הוא הראוי להקרא ״אלהים״.
הנאמן – כלומר, שומר אמונתו לדור אחרון.
לאלף דור – כאן הפירוש עד אין קץ, מספר דורות בלתי מוגבל (הראב״ע).
שומר הברית והחסד לאהביו ולשומרי מצותיו – לפי הכתיב מצותו ראוי להיות הוא״ו בקמץ והתי״ו בחולם. הוא נאות עפ״י מה שאמרו ז״ל סוף פ״ק דקדושין בירושלמי הא דתנן כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וזוכה ונוחל הארץ זה מי שיחד מצוה אחת ולא עבר עליה מימיו וכמו שאמרו תיתי לן דקיימנא מצות ציצית כו׳, וזה שכתוב ולשומרי מצותו אף מצוה אחת אם שמרה ולא עבר עליה מימיו. ודו״ק.
עקב
האל הנאמן – אמר עולא, מותר לומר הימנותא בבית הכסא, ואע״פ דכתיב האל הנאמן אפילו הכי שם גופיה לא אקרי הכי דמתרגמינן אלהא מהימנא.⁠1 (שבת י׳:)
לאלף דור – תניא, ר׳ שמעון בן אלעזר אומר, גדול העושה מאהבה מן העושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור וזה לאלפים, התם כתיב (פ׳ יתרו) לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי והנא כתיב לאלף דור, והא ה״נ כתיב לאוהביו ולשומרי מצותיו, האי לדסמיך ליה והאי לדסמיך ליה.⁠2 (סוטה ל״א.)
1. מקודם לזה אמר שאסור ליתן שלום לחבירו בבית המרחץ משום שנאמר (שופטים ז׳) ויקרא לו ה׳ שלום, ואמר דהימנותא שרי למימר, משום דאע״פ דכתיב האל הנאמן בכ״ז שם גופיה לא אקרי הכי כדמפרש. וכתבו התוס׳ תימא דשלום נמי מתרגמינן דעביד ליה שלם, וי״ל דהתם קראו שלום על שם שהוא עושה שלם דאי לא קראו שלום אלא בעי למימר ה׳ שלום ה׳ העושה לו שלום א״כ הול״ל ה׳ שלומו, עכ״ל. ובאר דבריהם דכונתם לומר דמה שתרגם המתרגם דעביד ליה שלם כונתו ליתן טעם למה קרא להקב״ה שלום, אבל אין כונתו לפרש דשלום פירושו דעביד ליה שלום משום דא״כ הו״ל לומר ה׳ שלומו ואז היה משמע דעושה לו שלום.
2. ר״ל כאן סמך אלף דור לשומרי מצותיו והתם סמך אלפים לאוהביו, ועיין בחא״ג. והפי׳ מאהבה ומיראה ר״ל מאהבת המקום ומיראת המקום שמוראו ואימתו מוטלת עליו, אבל אין הפירוש מאהבת השכר ומיראת העונש, דזו מדה פשוטה היא ולא יתכן שישבח הכתוב בזה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(י) וּמְשַׁלֵּ֧ם לְשֹׂנְאָ֛יו אֶל⁠־פָּנָ֖יו לְהַאֲבִיד֑וֹ לֹ֤א יְאַחֵר֙ לְשֹׂ֣נְא֔וֹ אֶל⁠־פָּנָ֖יו יְשַׁלֶּם⁠־לֽוֹ׃
and repays those who hate him to their face, to destroy them. He will not be slack to him who hates him, He will repay him to his face.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

וּמְשַׁלֵּים לְשָׂנְאוֹהִי טָבְוָן דְּאִנּוּן עָבְדִין קֳדָמוֹהִי בְּחַיֵּיהוֹן לְאוֹבוֹדֵיהוֹן לָא מְאַחַר עוֹבָד טָב לְשָׂנְאוֹהִי טָבְוָן דְּאִנּוּן עָבְדִין קֳדָמוֹהִי בְּחַיֵּיהוֹן מְשַׁלֵּים לְהוֹן.
but repaying them who hate Him the good which they have done before Him in their lives, to destroy them (in the life to come?). He delays not to do good to His enemies for the good they may have wrought before Him in their lives, to repay them.
אומשלם לשנאוי בעלמא הדין אגר עובדהוןב טבייה מן בגלל למתפרעה מנהון לעלמא דאתי ולא משהי אגר טב לשנאוי עד אנון יהיבין בעלמא הדין משלם להון אגר מצווןג קליל⁠(י)⁠ן דהוי בידיהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ומשלם... הדין״) נוסח אחר: ״{ומשלם} אגר מצוותה קלילן דאתי׳ בידיהון בעלמ׳ הדין מן בגלל למישיציה יתהון לעלמא דאתי ולא משהי למשל⁠(ו){׳} לסנאוי אגר מצוון קלילן דאיתי בידיה בעלמא הדין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עובדהון״) גם נוסח חילופי: ״עבד׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצוון״) גם נוסח חילופי: ״{מ}⁠צוין״.
ומשלים לסנאוי אגר עובדיהון טביא בעלמא הדין מן בגלל למשציא יתהון לעלמא דאתי ולא משהי לסנאוי אלא עד דהינון בחיין בעלמא דאתי ולא משהי לסנאוי אלא עד דהינון בחיין בעלמא הדין משלים להון גומליהון.
and who repayeth to them who hate Him the reward of their good works in this world, to destroy them (for their evil works) in the world to come; neither delayeth He (to reward) His enemies, but while they are alive in this world He payeth them their recompense.
ומשלם לשנאוי אגר מצון קלילין דאית בידיהון בעלמא הדין מן בגלל למישיציא יתהון לעלמא דאתי ולא משהי למשלמא לשנאוי אגר מצוון קלילין דאית בידיהון בעלמא הדין.
And he repayeth them who hate Him for their little deeds of good which are in their hands in this world, to destroy them in the world to come; nor doth He delay to render to them that hate Him the reward of the slight works that are in their hands in this world.
ומשלם לשונאיו1מיעוט זכות שהרשעים עושים בעולם הזה הקב״ה פורע להם בחייהם, כדי לאבדם לעולם הבא, ולא עוד אלא שמאחר להם אולי ישובו, שנאמר חי אני נאם ה׳ אלהים אם אחפוץ במות הרשע וגו׳ (יחזקאל ל״ג:י״א), אבל ישראל מצוה שהם עושים בעולם הזה אינו נותן להם שכרם אלא לעולם הבא, שלכך אמר שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו (פסוק ט).
1. מיעוט זכות שהרשעים עושים. וכן מובא ברש״י ומשלם לשונאיו אל פניו בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא.
(י-יא) וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, כְּאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַשּׂוֹאי וּמְבַקֵּשׁ לְהַשְׁלִיכוֹ. אֲמַר רַבִּי (אֶלְעָזָר) [אִילָא], לְשׂוֹנְאוֹ הוּא דְּלֹא יְאַחֵר הָא לְאוֹהֲבוֹ יְאַחֵר, וְהַיְנוּ דְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מַאי דִּכְתִיב ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ [הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם] וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם, הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא הַיּוֹם לִטֹּל שְׂכָרָם, הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וּלְמָחָר לִטֹּל שְׂכָרָם.
וּמְשַׁלֵּם לְשּנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ.
בדור המבול היו עובדי הע״ז ולתעיד יהיו אלו הערב רב
כְּשֶׁהָיוּ דּוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר הַפְּלַגָּה יוֹדְעִים בָּהֶם, וְהָיוּ מְקַטְרְגִים (מקטרים) לָהֶם וּמִשְׁתַּחֲוִים לָהֶם, וּבְאוֹתוֹ כֹּחַ שֶׁהָיוּ מְקַטְרְגִים (מקטרים) לָהֶם וּמִשְׁתַּחֲוִים לָהֶם, הָיוּ יוֹרְדִים אֲלֵיהֶם וְעוֹשִׂים רְצוֹנָם, וּמְדַבְּרִים עִמָּם בְּאוֹתָם צְלָמִים, הֲרֵי נַעֲשׂוּ אֱלָהוּת וַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. מִשּׁוּם זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְהַעֲבִירָם, וְיִמְחֶה אוֹתָם מֵהָעוֹלָם צְלָמִים שֶׁלָּהֶם שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים בָּהֶם, וְנִשְׁאֲבוּ מֵהֶם רוּחוֹת וּצְלָמִים.
וּכְשֶׁיִּשִׁ בָּעוֹלָם עֵרֶב רַב, יוֹרְדִים לְהִתְגַּשֵּׁם בָּהֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲבִירֵם מֵהָעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (זכריה יג) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. וְאִם תֹּאמְרוּ, בִּזְמַן שֶׁל הַגָּלוּת הָאַחֲרוֹנָה אֵין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת - מִשּׁוּם שֶׁבְּנֵי הָעוֹלָם לֹא יוֹדְעִים בָּהֶם. וְאֵלּוּ שֶׁיּוֹדְעִים בְּעֵרֶב רַב שָׁם, נִמְצָא לָהֶם שֶׁמַּכְעִיסִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ, וְיִשְׂרָאֵל בֵּינֵיהֶם, וְעֵרֶב רַב מַצְלִיחִים בָּהֶם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב (דברים ז) וּמְשַׁלֵּם לְשּנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ.
(זוה״ק דברים רעז:)
וּמְשַׁלֵּם לְשּנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ.
לא כל העבדים לשכינה, נערות ושפחות עבריות, ונכריות
וְרַבּוֹתֵינוּ, כָּל הַשֵּׁדִים אֵינָם שְׁקוּלִים, וְלֹא כָּל הָעֲבָדִים שֶׁל הַשְּׁכִינָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ (תהלים קג) וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה. יֵשׁ לָהּ כַּמָּה נְעָרוֹת עִבְרִיּוֹת וּשְׁפָחוֹת עִבְרִיּוֹת, וְיֵשׁ לָהּ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת נָכְרִיּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִמָּצֵא מַלְכוּת אַחֶרֶת בָּעוֹלָם בִּזְמַן שֶׁהִיא שׁוֹלֶטֶת.
שפחות נכריות מצד סם המות
וְהַשְּׁפָחוֹת הַנָּכְרִיּוֹת הַלָּלוּ מִצַּד שֶׁל סַם הַמָּוֶת, נְקֵבָה שֶׁל סָמָאֵל. שֶׁשִּׁפְחָה הָיְתָה לַמַּלְכָּה. נְקֵבָה וְסָמָאֵל אֵל אַחֵר, הָיָה עֶבֶד לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַחַר שֶׁעָשׂוּ עַצְמָם אֱלָהוּת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְהַעֲבִירָם מֵהָעוֹלָם וְלִמְחוֹת אוֹתָם.
טעם שנענשו
וְאִם תֹּאמְרוּ, אִם בְּנֵי אָדָם עוֹשִׂים לָהֶם אֱלָהוּת, וְלֹא בִרְצוֹנָם, לָמָּה נֶעֶנְשׁוּ? אֶלָּא כְּשֶׁהָיוּ דּוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר הַפְּלַגָּה יוֹדְעִים בָּהֶם, וְהָיוּ מְקַטְרְגִים (מקטרים) לָהֶם וּמִשְׁתַּחֲוִים לָהֶם, וּבְאוֹתוֹ כֹּחַ שֶׁהָיוּ מְקַטְרְגִים (מקטרים) לָהֶם וּמִשְׁתַּחֲוִים לָהֶם, הָיוּ יוֹרְדִים אֲלֵיהֶם וְעוֹשִׂים רְצוֹנָם, וּמְדַבְּרִים עִמָּם בְּאוֹתָם צְלָמִים, הֲרֵי נַעֲשׂוּ אֱלָהוּת וַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. מִשּׁוּם זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְהַעֲבִירָם, וְיִמְחֶה אוֹתָם מֵהָעוֹלָם צְלָמִים שֶׁלָּהֶם שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים בָּהֶם, וְנִשְׁאֲבוּ מֵהֶם רוּחוֹת וּצְלָמִים.
מתגשמים בערב רב
וּכְשֶׁיִּשִׁ בָּעוֹלָם עֵרֶב רַב, יוֹרְדִים לְהִתְגַּשֵּׁם בָּהֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲבִירֵם מֵהָעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (זכריה יג) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. וְאִם תֹּאמְרוּ, בִּזְמַן שֶׁל הַגָּלוּת הָאַחֲרוֹנָה אֵין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת - מִשּׁוּם שֶׁבְּנֵי הָעוֹלָם לֹא יוֹדְעִים בָּהֶם. וְאֵלּוּ שֶׁיּוֹדְעִים בְּעֵרֶב רַב שָׁם, נִמְצָא לָהֶם שֶׁמַּכְעִיסִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ, וְיִשְׂרָאֵל בֵּינֵיהֶם, וְעֵרֶב רַב מַצְלִיחִים בָּהֶם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב (דברים ז) וּמְשַׁלֵּם לְשּנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ.
בנו בדמותו
קָמוּ כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וּבֵרְכוּ אֶת הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן וְאָמְרוּ לוֹ, סִינַי סִינַי, מִי יָכוֹל לְדַבֵּר לְפָנֶיךְ, שֶׁאַתָּה בִּדְמוּת רִבּוֹנְךְ. שֶׁבִּזְמַן שֶׁדִּבֵּר בְּהַר סִינַי, כָּל חַיּוֹת הַמַּלְאָכִים, וְחַיּוֹת הַכִּסֵּא, וְעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים שָׁתְקוּ, וְלֹא נִמְצָא דִבּוּר אַחֵר, אֶלָּא שֶׁלּוֹ. וּבִשְׁבִיל שֶׁאַתָּה בְּנוֹ בִּדְמוּתוֹ, צְרִיכִים כָּל בַּעֲלֵי הַיְשִׁיבָה לִשְׁמֹעַ דְּבָרִים מִפִּיךְ, אַל תִּתֵּן שְׁתִיקָה לִדְבָרֶיךְ.
וּמְשַׁלֵּם לְשּׁנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ וְגוֹ׳
הקב״ה שילם שכר עז״א ועזא״ל בעוה״ז
עֲזָ״א וַעֲזָאֵ״ל, שֶׁמֵּהֶם הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל הָעֵרֶב רַב, שֶׁהֵם הַנְּפִילִים, שֶׁהִפִּילוּ עַצְמָם לִזְנוֹת אַחַר נָשִׁים שֶׁהֵן טוֹבוֹת, וְלָכֵן הִפִּילָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהָעוֹלָם הַבָּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם חֵלֶק שָׁם, וְנָתַן לָהֶם שְׂכָרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז) וּמְשַׁלֵּם לְשּׁנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ וְגוֹ׳
(זוה״ק בראשית כה:)
וּמְשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו וְגוֹ׳
בתחילה ברא העולם בדין ואח״כ פרש עליו רחמים
רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (איוב לד) לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ. בּא רְאֵה, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, עָשָׂה אוֹתוֹ עַל הַדִּין, וְעַל הַדִּין הִתְקַיֵּם, וְכָל הַמַּעֲשִׂים שֶׁל הָעוֹלָם הֵם עוֹמְדִים בַּדִּין חוּץ מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי לְקַיֵּם אֶת הָעוֹלָם שֶׁלֹּא יֹאבַד. פָּרַשׂ עָלָיו רַחֲמִים, וְאוֹתָם הָרַחֲמִים מְעַכְּבִים אֶת הַדִּין שֶׁלֹּא יְכַלֶּה אֶת הָעוֹלָם, וְעַל הָרַחֲמִים מִתְנַהֵג הָעוֹלָם וּמִתְקַיֵּם בִּשְׁבִילָם.
שהקב״ה עושה דין בצדיק זה משום אהבתו
ואִם תֹּאמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה דִין בָּאָדָם בְּלִי דִין, הֲרֵי נֶאֱמַר, שֶׁכַּאֲשֶׁר הַדִּין שׁוֹרֶה עַל הָאָדָם כְּשֶׁהוּא צַדִּיק, מִשּׁוּם אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵלָיו הִיא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עָלָיו בְּאַהֲבָה לְקָרֵב אוֹתוֹ אֵלָיו, מְשַׁבֵּר אֶת הַגּוּף כְּדֵי לְהַשְׁלִיט אֶת הַנְּשָׁמָה, וְאָז מִתְקָרֵב הָאָדָם אֵלָיו בְּאַהֲבָה כָּרָאוּי, וְהַנְּשָׁמָה שׁוֹלֶטֶת וְהַגּוּף נֶחֱלָשׁ. וְצָרִיךְ גּוּף חַלָּשׁ וְנֶפֶשׁ חֲזָקָה שֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת בְּחֹזֶק, וְאָז הוּא אָהוּב שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ הַחֲבֵרִים, נוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַּדִּיק צַעַר בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לְזַכּוֹת אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.
וְכַאֲשֶׁר הַנְּשָׁמָה חַלָּשָׁה וְגוּף חָזָק, הוּא שׂוֹנְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵינוֹ מְרֻצֶּה בּוֹ, לֹא נוֹתֵן לוֹ צַעַר בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא דְּרָכָיו מְתֻקָּנוֹת וְהוּא בִּשְׁלֵמוּת יְתֵרָה, מִשּׁוּם שֶׁאִם עוֹשֶׂה צְדָקָה אוֹ חֶסֶד, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁלֵּם לוֹ אֶת שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַהוּא.
משלם לשונאיו טובות שהם עושים
וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אוּנְקְלוּס (דברים ז) וּמְשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו וְגוֹ׳מְשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו טוֹבוֹת שֶׁהֵם עוֹשִׂים [הוא], וּמִשּׁוּם כָּךְ אוֹתוֹ צַדִּיק שֶׁנִּשְׁבָּר תָּמִיד הוּא אָהוּב שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהַדְּבָרִים הַלָּלוּ כְּשֶׁבָּדַק, וְלֹא מָצָא חֵטְא בְּיָדוֹ שֶׁנֶּעֱנַשׁ עָלָיו.
(זוה״ק בראשית קפ:)
וּמְשַׁלֵּם לְשּׁנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ.
מי שלא השאיר גזעים לתיקון שורש נשמתו ואין לו גואל נשבר הכלי היקר
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, מִי שֶׁלֹּא הִשְׁאִיר אַחֲרָיו גְּזָעִים לַשֹּׁרֶשׁ, נִשְׁמָתוֹ כָּלָה מִן אוֹתוֹ הַדִּמְיוֹן שֶׁכּוֹלֵל כָּל הַדִּמְיוֹנוֹת, עַד שֶׁמִּתְגַּלְגֶּלֶת וּמוּרֶקֶת מִכְּלִי לִכְלִי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם ח) וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי. מַה תַּקָּנָתוֹ? כָּתוּב (ויקרא כה) וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, מִתְגַּלְגֶּלֶת עַד שֶׁתִּמְצָא כְּלִי כָּשֵׁר לְהִתְתַּקֵּן. וְאִם אוֹתוֹ הַגּוֹאֵל אֵינֶנּוּ, נִשְׁבָּר הַכְּלִי הַיָּקָר, וְעַל זֶה נִקְרָא (דברים ז) וּמְשַׁלֵּם לְשּׁנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ. וְכָתוּב (שם ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְותָי
(זוה״ק זהר חדש כי תצא)
וַמֻכַּאפִאֻ שַׁאנִאִהִ בִּחַצ׳רַתִהִ לִאִנפַאדִ׳הִ וַלַא יאַכִ׳רֻ לַהֻ שַׁיְאַ בַּל בִּחַצ׳רַתִהִ יֻכַּאפִאֻהֻ
ומזכה בגמול לשונאו בעודו בחיים, להשמידו בעתיד, ולא-יאחר לו דבר, אלא בנוכחותו יזכה אותו בגמול.⁠1
1. [וידעת כי ה׳ אלהיך הוא האלהים שמר הברית והחסד וגו׳ ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו.- ואמר נקרא צדיק מי שרב מעשיו זכיות, ורשע מי שרב מעשיו חובות. והענין הזה דומה לדברים הטבעיים. והוא שהחכמים קורין לדבר חם, כאשר יהיה החם בו יותר מן הקר, וקורין לדבר קר, כאשר יהיה הקר יותר מן החם. וקורין לגוף בריא כשהבריאות בו יותר, וחולה, כשהחלי בו יותר. ועל הדרך הזה באו השמות הנבואיים, שקורין האדם צדיק כשיהיו רב מעשיו צדק. כאשר קראו יהושפט וחזקיהו צדיקים, אף על פי שהיה במקצת מעשיהם חטא, כאשר נאמר ליהושפט (דברי הימים ב׳ יט, ב): הלרשע לעזר ולשנאי ה׳ תאהב ובזאת עליך קצף. ונאמר לחזקיה (שם לב, כה): ולא כגמל עליו השיב יחזקיהו. וכמו שקראו יהוא רשע, והוא בטל את הבעל, וקראו צדקיהו רשע, וכבר הציל ירמיהו. וממה שזכר אותו החכם בשער הזה, לגמל בעולם הזה עבדיו על המעט ממעשיהם, עד שישאר להם הרב לעולם האחר, כי לא יתכן להעתיקם בעולם ההוא ממדרגה אל מדרגה, כי כל אחד מהגמולים עומד תמיד במה שהוא בו, כאשר אמר (דניאל יב, ב): לחיי עולם ולדראון עולם. ושם הגמול על המעט בעולם הזה, כאשר בכלל הזכיות שהם לזמן הרחוק, והמעט מן הזכיות לעולם הזה, כאשר אמר (דברים ז, ט-י): וידעת כי ה׳ אלהיך הוא האלהים שמר הברית והחסד וגו׳ ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו. ומחלק הענין הזה, כי משה ואהרן חטאו חטא אחד, וענש אותם עליו בעולם הזה, כמו שכתוב (במדבר כ, יב): יען לא האמנתם בי להקדישני וכו׳ לכן לא תביאו וגו׳. ושאביה בן ירבעם עשה טובה אחת, וגמל אותו עליה בעולם הזה כמו שכתוב (מלכים א׳ יד, יג): כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב. ועל השרש הזה אפשר שיהיה לצדיק חטאים רבים, יחיב שיהיה בעבורם כל ימי חייו נגש ונענה, ואפשר שיהיה לחוטא זכיות רבות, ראוי שיהיה בעבורם רב ימיו בטוב. ובזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין לט, ב) כל שזכיותיו מרבין לו מעוונותיו מרעין לו, ודומה כמי ששרף את התורה כלה, וכל שעוונותיו מרבין מזכיותיו מטיבין לו, ודומה כמי שקים את התורה כלה. וזה המאמר במי שעושה זכיות וחובות, ובעת שעושה הזכות לא התחרט על החובה, ובעת שעושה החובה לא התחרט על הזכות. אבל מי שעושה זכיות רבות והתחרט עליהם, כבר אבדם כלן בחרטתו, ובו נאמר (יחזקאל יח, כד): ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול וגו׳. ומי שעשה חובות רבות והתחרט עליהם וקים חקי התשובה, כבר הסירם מעל עצמו, ובו אומר (שם כז): ובשוב רשע מרשעתו וגומר. ואחר כן אמר (שם כב): כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין מ:) בבאור זה, בתוהה על הראשונות. ועל השרש הזה גם כן, אפשר שיהיה איש צדיק, זכיותיו מוכנות לו לעולם הבא, ויתחרט עליהם ויפלו מההכנה לעולם הבא, ויגמלהו הבורא עליהם בעולם הזה על קצתם. ויראוהו בני אדם כאשר החל לכפר החלו טובותיו, וימלאם לבם לחטא, והטובה ההיא אינה בעבור מה שהחל בו מן הכפירה, אבל היא חובת מה שהיה מוכן לו, והכו בו על פניו. ואפשר שיהיה אדם רשע, מוכנות חובותיו לעולם הבא, ויתחרט עליהם וישוב, ויפלו מענוש אותו עליהם לעולם הבא, ויפרעו ממנו בעולם הזה, במה שאי אפשר, בלעדיו מענש עולמי, ויראו אותו בני אדם, כאשר החל לשוב מחטאתיו, אז באו עליו הרעות, ויתמהו ולא ידעו כי זה שמצאו איננו בעבור מה שהחל בו, אך משארית מה שסר ממנו, וכאשר יתבוננו בני אדם במינים האלה, יגלו מעליהם הספקות, ויחזקו לבותם לעבודה, כמו שכתוב (איוב יז, ט): ויאחז צדיק דרכו וטהר ידים יסיף אמץ. (׳האמונות והדעות׳ רבי סעדיה גאון, מאמר חמישי)]
ומשלם לשנאיו אל פניו – בחייו, ומשלםא לו גמולו הטובב כדי להאבידו מן העולם הבא.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״משלם״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, כ״י לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״היטב״.
ומשלם לשנאיו אל פניו AND HE REPAYS THEM THAT HATE HIM TO THEIR FACE [IN ORDER TO MAKE THEM PERISH] – i.e. during their lifetime (cf. Rashi on Bereshit 11:28 s. v. על פני) he repays them their good recompense, in order to banish them from the future world (cf. Onkelos).
פס׳: ומשלם לשונאיו אל פניו – בעולמו וכן הוא אומר (שמות כ׳:ג׳) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.
להאבידו – לעולם הבא. וכן הוא אומר (תהלים צ״ב:ח׳) כפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד.
לא יאחר לשונאו – כל טוב הצפון לרשע.
עלא פניו ישלם לו – עד שהוא חי כדי שלא יהא לו חלק לעוה״ב. וגם בפשוטו אל פניו ישלם לו גמולו בראשו. וכה״א (איוב י״ג:ט״ו) אך דרכיו אל פניו אוכיח:
א. כן בדפוס ראשון. בנוסח המקרא שלנו: ״אל״.
ומשלם לשנאיו – גמול חטאתיו, אל פניו – בחייו, לו ולבניו עד דור רביעי. זהו לא יאחר – או בחייו או עד רביעים, זהו פשוטו.
וזו היא מדה טובה מרובה ממדת פורענות: שעל החטאים לא יענש מרביעי ואילך, אבל גמול החסדים אף על פי שחוטאים הדורות אחר הצדיק, תיגמלא צדקתו אף לדור אחרון של אלף דור שיימצא תמים.
א. כן נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳: ״אף על פי שחוטאין מאה דורות צדיק אחד תעמוד״.
ומשלם לשונאיו FOR THOSE WHO HATE HIM, HE REPAYS: appropriate recompense for their sins1 אל פניו, i.e., to them in their own lives or to their descendants, up to the fourth generation.⁠2 And that is the meaning of לא יאחר – HE WILL NOT DELAY: [i.e., God will punish sinners] either in their own lifetimes or [in a subsequent generation,] up to the fourth generation. This is the plain meaning of Scripture.⁠3
This [verse] is [a reiteration of the principle that] “the measure of good [i.e., reward] is greater than the measure of misfortune [i.e., punishment].”4 There is no punishment for any sin beyond the fourth generation.⁠5 But the reward for good deeds [potentially lasts much longer]; even if [many] generations following the original righteous person are sinners, recompense may be given for the good deeds of that righteous person even to the “later generations,”6 to the thousandth generation,⁠7 if [the descendants in that thousandth generation are] found to be wholehearted [with God].⁠8
1. Rashbam’s comment is pointedly directed against Rashi who suggests (following Onq.) that God’s “repayment” here to those who hate Him refers to the fact that God rewards wicked people quickly in this world for any good that they might have done, so as to allow Him to punish those people fully (להאבידו) in the world to come. See the discussion of this interpretation in Drazin, note 14 on pp. 115-116.
Rashbam emphasizes that God’s “repayment” to those who hate Him is a reference to punishment, not to reward. See further note 65.
2. On the basis of Deuteronomy 5:8 and parallel passages.
3. Rashbam labels this explanation peshaṭ, in order to strengthen his opposition to Rashi’s explanation. See note 58.
4. See Tanh. B Beshalaḥ 21, Yoma’ 76b and Rashi there, s.v. מרובה, and Rashi ad Exodus 34:7.
Note that when Rashi includes this rabbinic comment in his commentary to Exodus 34, he chooses the version that says that reward is, specifically, five hundred times greater than punishment, since punishment lasts for four generations while reward lasts two thousand generations. Rashbam cannot quote that version since, as we see in his commentary to Exodus 20:6, Rashbam disagrees with Rashi and says that אלפים there really means “the thousandth generation,” not the two-thousandth generation. See notes 3-6 there. Accordingly Rashbam quotes the less specific version of the rabbinic adage: “reward is greater than punishment,” without specifying how much greater.
5. In his commentary below to 24:16, Rashbam explains, following standard rabbinic exegesis, that God visits the sins of the original sinner on members of the second, third and fourth generation only if those generations continue in sinful ways. See Ber. 7a and Rashi and Onq. to Exodus 20:4.
The simpler understanding of our verse is that God intends to punish only the original sinner, and no subsequent generations. See Ibn Ezra, Hizq., R. Joseph Bekhor Shor and Weinfeld (Anchor, p. 371). Despite disagreeing with Rashbam on that detail, R. Joseph Bekhor Shor offers an understanding of the progression of arguments here that is similar to Rashbam’s.
6. The phrase דור אחרון is an allusion to Deuteronomy 29:21.
7. On the basis of Rashbam’s understanding of Exodus 20:6. See note 61.
8. As noted above in note 58, Rashbam is taking issue with Rashi’s explanation of the verse. He seems to point out purposely that Rashi had no real need to say that the “repayment” to the wicked in this verse means reward. Using Rashbam’s interpretation that it means punishment, the verse is simply reiterating an idea that Rashi accepts (see note 61) – that reward is much greater than punishment in this world.
ומשלם לשונאיו {וגו׳} להאבידו – לכל אחד משנאיו, וכן: וצדיקיםא ככפיר יבטח (משלי כ״ח:א׳).
אל פניו – הטעם: לעצמו.
ויש אומרים: כמו: בפניו, שפירושו בכעסו. והטעם: כי ישלם לשונאוב בעבור ששונא האמת להאבידו.
לאג יאחר לשנאו – יש אומרים, כי הטעם: שישלם לרשע גמול טוב שיעשה בעולם הזה, ולא יאחר לתתו בעולם הבא.
והנכון בעיני: שהוא כנגד אוהביו שהן עומדין לאלף דור, ושנאיו יאבדו. והוסיף לא יאחר, שיחשוב שיעמוד בנו או בן בנו, כטעם: על שלשים ועל רבעים (שמות ל״ד:ז׳).
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177: וצדיק.
ב. כן בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 176: לשונאיו.
ג. כן בפסוק ובכ״י ס״פ I.24. בכ״י פריס 177, פריס 176, פרנקפורט 150: ולא.
AND REPAYETH THEM THAT HATE HIM…TO DESTROY THEM.⁠1 To destroy each individual that hates Him.⁠2 Compare, But righteous people is secure as a young lion3 (Prov. 28:1).⁠4
TO THEIR FACE. Be-fanav (to their face) means to him.⁠5 Others say that el panav (their face) has the meaning of befanav, that is, because of His anger.⁠6 Its means that God will repay the wicked because they hated the truth.⁠7
TO DESTROY THEM; HE WILL NOT BE SLACK TO HIM THAT HATETH HIM. Some say that the meaning of our verse is that God rewards the wicked for his good deeds in this world and does not wait to reward him in the world to come.⁠8 However, it appears to me that our verse contrasts the righteous9 who will exist10 for a thousand generations with the wicked11 who will be destroyed. Scripture reads, He will not be slack because the wicked person thinks that his son or grandson shall live,⁠12 as in [visiting the iniquity of the fathers] upon the children, and upon the children's children (Ex. 33:7).⁠13
1. Hebrew, le-ha'avido, (literally, to destroy him).
2. Hence the combination of the singular with the plural. See Vol. 1, p. XVII.
3. Translated literally.
4. Each one of the righteous people is secure as a young lion. Here too we have a combination of the singular with the plural.
5. To the previous person. Face is not to be taken literally.
6. In other words, panav is to be rendered His anger. See Ibn Ezra on Deut. 4:37.
7. And thereby angered God.
8. See Erubin, 22a; Onkelos and Rashi.
9. Literally, ones who love God.
10. By living on through their children.
11. Literally, ones who hate Him.
12. And receive the punishment due him.
13. Hence the Torah states that the wicked themselves shall receive the punishment due them.
ומשלם לשונאיו – תירגם אונקלוס שמשלם להם טוב שעושים בעולם הזה, כדי לטורדןא לעולם הבא. וכן אמר דוד: בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און, להשמדם עדי עד (תהלים צ״ב:ח׳).
ויש לפרש, דהכי קאמר: בזכות הצדיקים הוא גומל חסדים לבניהם לאלף דור, אבל חובת הרשעים משלם להם על פניהם, ואינו נפרע מבניהם אלא אם כן חוטאים גם הם, דלא ימותו בנים על אבות.⁠1
(סיום) חסלת ואתחנן.
א. בכ״י מינכן 52: לטורדו.
ומשלם לשונאיו – AND REPAYS THOSE WHO HATE HIM – Onkelos translates that He repays them the good they do in this world, in order to harass them in the next world. And thus said David: “When the wicked spring up as the grass, and when all the workers of iniquity flourish, it is that they may be destroyed forever” (Tehillim 92:8).
And it is possible to interpret that it says thus: in the merit of the righteous ones, He repays loving kindness to their children for a thousand generations, but the guilt of the wicked ones He repays them in front of them, and does not take payment from their children unless they too sin, since children shall not be put to death on account of parents.
(Conclusion) Completion of Vaetchanan
ומשלם לשנאיו אל פניו – בחייו נפרע ממנו בעונותיו.⁠1
אל פניו ישלם לו – ואינו נפרע מבניו כשאינם אוחזין מעשיו בידם כדכתיב ביחזקאל הוא לא ימות בעון אביו וגו׳ (יחזקאל י״ח:י״ז).⁠2
1. שאוב מרשב״ם.
2. בדומה בר״י בכור שור.
ומשלם לשונאיו אל פניו, "and He repays them that hate Him to his face.⁠" He punishes such people for their sins during their lifetime.
אל פניו ישלם לו, "He pays him in his lifetime,⁠" instead of waiting to punish his children if they continue in their father's way. If they do not do so, (continue to sin) they will not be burdened with the sins of their fathers. This is spelled out clearly in Ezekiel 18,17: והוא לא ימות בעדן אביו, "but he will not die on account of the sin of his father.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

אל פניו – אל פני כל אחד מהם, להאבידו – כאשר האביד המצריים ולא אחר להם. והמדה הזאת שהזכיר אמת לעולם, אע״פ שיש רשע מאריך ברעתו לא יהיה לו כן רק מפני המדה הזאת שהוא שומר החסד והוא עשה שום טובה שצריך לשלם לו, כן כתב הרמב״ן ז״ל.
ויש שפירש אל פניו, לעצמו, כמו (שמואל ב י״ז:י״א) ופניך הולכים בקרב.
לא יאחר לשונאו – כלומר לא יחשוב שימתין לו לדורותיו שלשים או רבעים, אלא לעצמו ישלם לו, זהו אל פניו ישלם לו.
ובמדרש ומשלם לשונאיו אל פניו זה שאמר הכתוב (תהלים ע״ג:ד׳) כי אין חרצובות למותם ובריא אולם, מהו חרצובות, אין הקב״ה מאחר צביונן של רשעים בעולם הזה אלא מה שהם מבקשין נותן להם, משל לחולה שנכנס הרופא לבקרו נטל זרועו ואמר תנו לו כל מה שהוא רוצה לאכול, למה, מפני שהוא מת. כך אמר להן משה ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, כך דרשו במדרש תהלים. ועוד דרשו במקום אחר, אמר רבי יאשיה מפני שלשה דברים הקב״ה מאריך אף לרשעים בעולם הזה, שמא יעשו תשובה, או עשו כבר מצוה שהקב״ה משלם להן שכר בעולם הזה, או שמא יצאו מהם צדיקים, שכך מצינו האריך אפים לאחז יצא ממנו חזקיה, האריך אפים לאמון יצא ממנו יאשיה, לשמעי יצא ממנו מרדכי. אע״פ שאלו אינם בכלל שונאיו, כי שונאיו הם האנשים הכופרים אשר כחשו בה׳ ויאמרו לא הוא, ובאלו יאמר הכתוב להאבידו.
ודעת אונקלוס ע״ה בכתוב הזה שהקב״ה משלם שכר טוב אל הרשע על מעוט זכיות שבידו כדי להפרע ממנו רוב עונותיו לעולם הבא, והקב״ה רוצה לגמול לו בדבר הגרוע שהוא הגוף ובזמן הפחות שהוא העולם הזה, כדי להאבידו מן העולם הבא ושיעניש אותו בדבר הנכבד שהוא הנפש ובזמן המעולה שהוא העולם הבא, וא״כ אין כל טובתו בעולם הזה אלא לרעתו, וכן באר דוד ע״ה (שם צ״ב) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, כלומר שלא יבין חקי מדת הדין הנקראת זאת היאך היא נפרעת מן הרשעים, וזהו שאמר (שם) בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד, כי הצלחתם ושלותם בעוה״ז אינה אלא לפי שעה ולכך המשיל אותם לפריחת העשב, אבל סופם שיאבדו מן העוה״ב, זהו שנתן טעם, להשמדם עדי עד, וזהו שדרשו רז״ל (משלי י״ח:ה׳) שאת פני רשע לא טוב, שאת פני רשע בעוה״ז לא טוב הוא בעולם הבא, וכן הצדיק בהפך מזה, מענישו על מעוט עונות שבידו למען ינקה ויהיה זכאי לחיי העולם הבא.
אל פניו "to his face.⁠" to each one of them, individually. להאבידו, "to destroy him.⁠" Just as He destroyed the Egyptians and not a single Israelite. This attribute is a demonstration of the absolute truth with which God operates in this world. Although it may take a long time before the wicked person gets his deserts seeing God has a lot of patience during which time the wicked continues his evil, the reason he appears to get away with it is that God may still owe him a reward for good deeds he has done without having been rewarded as yet.
Others (Ibn Ezra) explain the wording here differently, saying that the word אל פניו means "personally, without intermediary,⁠" similar to Samuel II 17,11.
לא יאחר לשונאו, "He shall not delay for His enemy.⁠" He will not wait for three or four generations with retribution as mentioned as sometimes occurring (Ten Commandments 5,9). He personally will experience the retribution, not a descendant. This is the meaning of the words following אל פניו ישלם לו, "He will pay him back to his face.⁠"
A Midrashic approach based on Midrash Tehillim 99: our wording "He pays back His enemies to their faces" expresses what is written in Psalms 73,4: "כי אין חרצובות למותם ובריא אולם, "death has no pangs for them; their body is healthy (standard translation). The word חרצובות is understood as an acronym of the two words אחר צביונן, a change of colour, appearance. God does not prescribe a medication for these kind of wicked people which, though making them suffer, would cure them ultimately. You may understand this by means of a parable. A doctor who attends two patients prescribes unpleasant medicines to the one patient whereas he tells the nurse of the second patient to let him eat whatever he wants, etc. When questioned why he did not prescribe medicines for the second patient, he explains that that patient is doomed and therefore there is no point in letting him undergo the additional discomfort of a medicine which will do nothing for him. Moses says something similar here. Seeing that God is going to destroy the deliberate unrepentant sinner anyway, the fact that he enjoys some of the benefits life on terrestrial earth has to offer in the meantime is irrelevant. We have another Midrash on the subject in Kohelet Rabbah 7,32: Rabbi Yoshiah said that there are three reasons why God allows the wicked to flourish in this world. 1) He hopes they will repent. 2) They have already fulfilled a major mitzvah for which God owes them a reward. 3) He foresees that a righteous person of major dimensions will be descended from them. We know, for instance that one such example was King Achaz, a heretic of considerable proportions who became the father of King Chizkiyah of Yehudah, a king who almost qualified to be the messiah. Another example is Shimi ben Gerah, the one who cursed David, from whom Mordechai is descended. Had God punished Shimi sooner than when Solomon eventually executed him, perhaps we would have been without a Mordechai. Mind you, Shimi, was not a heretic though he challenged the legitimacy of David both as king and as Jew. The only people who qualify under the heading of God's שונאיו are the ones who deny Him and His authority. Only concerning such utter heretics does the Torah say that God will wipe out such people.
Onkelos believes that our verse speaks of God repaying the sinner generously for his relatively insignificant good deeds so that He will not have to use unrewarded good deeds as ameliorating the eventual punishment of such people in the hereafter. God chooses the inferior world to be the arena in which such sinners receive their rewards, a world which is brief and transient. By doing so, He is free to deny such people any share in the world to come, a world which is unending. It follows that what the onlooker perceives a the "good fortune" of the sinner in this life is actually part of his ill fortune, seeing it is the cause he will not enjoy life in the hereafter.
This is what David alluded to in Psalms 92,7: "a foolish man cannot know, a fool cannot understand זאת, this.⁠" Such people as the ones David refers to do not understand the workings of the attribute זאת, the way the attribute of Justice works. This is also what is meant when the psalmist describes in the following verse: בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און—להשמדם עדי עד, "when the wicked sprout like grass and the evildoers blossom; it is only in order to destroy them forever.⁠" God often treats the righteous in the opposite way by punishing him for his relatively few sins through inflicting pain and discomfort on him in this life so as to preserve his life in the hereafter fully intact.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ומשלם לשונאיו אל פניו – כלומר לאותם שהם שונאיו מיד משלם להם גמול מעשה ידיהם ולא יאחר לשונאו לכן ושמרת את החקים וגו׳ והיה עקב תשמעון כלומר אם תעשו כן ושמרתם ושמר ה׳ אלהיך לך מיד את הברית ואת החסד לא ימתין לאלף אלא לך ישלם זה הגמול הטוב כי הראשון לשמוע המצות יהיה זריז ונשכר.
ומשלם לשונאיו אל פניו, "but He will make a reckoning with those who hate Him to their face,⁠" i.e. He will make a reckoning immediately and not wait one thousand generations for their descendants to become penitents. But as soon as such people become penitents, they will become the beneficiaries of My promises to their forefathers. Therefore, as Moses said in Deuteronomy 7,12: והיה עקב תשמעון וגו', "it will come to pass as an immediate result of your listening to My voice that all My promises will be showered upon you.⁠"
ומשלם לשונאיו – כלו׳ לאותם שהם שונאים מיד הוא משלם להם גמול מעשה ידיהם ולא יאחר לשונאיו הוא כפל מלה לכן ושמרת את החוקים. השע״ך.
ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו – וא״ת סופיה דקרא היינו רישיה, ותו למה ליה למהדר. וי״ל דקרא זה דומה למה שארז״ל במסכת קדושין דקתני בפ״ק (ל״ט ב׳) כל שעונותיו מרובין מזכיותיו, מטיבין לו ודומה כמי שקיים את כל התורה כולה ולא חסר ממנה אפילו אות אחת. וקתני התם דעבדי ליה יום טוב ויום רע. כלומר שיהיה לרשע ריוח והצלחה בעולם הזה כדי שלא יזכה לעולם הבא. ורישיה דהא קרא מיירי ברשע, והיינו דכתיב להאבידו שיאבד מן העולם הבא שלא יהיה לו שום טובה. וסופיה דהאי קרא מיירי בצדיק דקא חזינן דקתני התם כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו, ודומה כמי ששרף התורה כולה ולא שייר ממנ׳ אפילו אות אחת. והכי קא בעי למימר ולא יאמר לשונאו, כלומר הב״ה נראה בעולם הזה לצדיק כשונא שכל מה שחטא ישלם לו גמולו בעולם הזה כדי שיזכה לחיי העולם הבא, והכי משמע כדפי׳, שהרי לא כתיב בסיפיה דהאי קרא להאבידו. א״נ מ״ל דכוליה האי קרא ברשע קאמר והכי קא בעי למימר, קרא דלעיל (ומיהו) שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור, משמע דהשם ית׳ מזכיר חסדי אבות לבנים, ה״מ לצדיק, אבל ברשע הולך לעניין אחר, שהב״ה משלם לשונאיו שכרו הטוב בעולם הזה מטובות שעשה כדי להאבידו בעולם הבא. וכן דרשו רז״ל במסכת תענית (י״א א׳) דקתני כשם שהב״ה משלם שכר טוב לצדיקים על מצוה קלה שעושים בעולם הזה לעולם הבא, כן הב״ה משלם לרשעים על מצוה קלה שעושים בעולם הזה משלם להם בעולם הזה.
לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו – סופיה דקרא פתח לאשמועינן שהב״ה משלם לרשע בחייו כל השכר מטובות שעשה בעולם הזה. ואינו משלם לבניו שום שכר טוב בעולם הזה בעבור חסדי אבות, ובדרך זה תרגמו אונקילוס ולא מאחר עבד טוב כו׳. ר״ל שהשם ית׳ אינו ממתין לשלם לרשע הטובות שעשה עד סוף ימיו, אלא משלם לו תכף שעשאן. וזה ר״ל ששמר ברית אבות לישראל ומשלם לשונאיו אל פניו, כל אחד מהם להאבידו כאשר האביד ממצרים ולא איחר להם וחזר ואמר ושמרת את המצוה והחוקים ואת המשפטים שלא תהיה משונאיו העובדים ותהי׳ מאוהביו ומשומרי מצותיו השמור להם השכר לאלף דור כאבות.
(סיום)
חסלת פרשת ואתחנן
אל פניו – בחייו, ועיניו רואות. וזאת הגזירה אינה הכרחית, ואולי אפשרית על הרוב, והכל ברצון השם כאשר יגזור לפי הזמן ולפי המקום ולפי העון ולפי האיש וזולת זה ממשפטיו ית׳ כולם צדיקים.
ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו – רוצה לומר: כי הטוב שייעד לשונאיו לא יאחר הגעתו אבל יגיעהו להם תכף להאביד שונאיו במה שיקרה להם מההפסד והכליון אחר הגעת הטוב ההוא להם כמו שקרה לאלו האומות כבר אבדו קודם הגעת הטוב בישראל וגם הטוב ההוא שמור עדין לישראל כי לא הגיע להם כל הטוב שנשבע השם יתעלה לאברהם בימי יהושע כי כבר נתן לו השם יתעלה עשר אומות ולא השחית יהושע כי אם קצת השבעה מהם ולזה יתאמת שזה הטוב שמור לישראל לאלף דור וכאשר ישלם הטוב ההוא יסודר הענין בדרך שלא תקרה עוד מלחמה כי אז יהפוך השם יתעלה אל העמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם י״י ולעבדו שכם אחד ובזה יתבאר כי להטיב לישראל היה כשהמתין להם השם יתעלה הברית והחסד לדורות רבים.
ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו׳ – הנה בזה ירא׳ שהודיע אותם כלל גדול מדרכי הנהגתו בשלומת רשעים וענשם ואמר שינהג עמם על שני דרכים לפי ענין האנשים החטאים [ח] וזה כי כשיהיו הרשעים הרבה הנה אז יחייבו הסבות הרבות להאריך להם ואם לא בזכותם וכמו שאמרו להודיע כמה ארך אפים לפניו וכו׳ (משנה אבות ה׳) וכבר כתבתי טעם האריכות הזה בפירוש בעשרה מאמרות נברא העולם בשער ג׳ ובספור המבול שער י״ג אמנם כאשר יהיה הרשע ביחיד או יחידים מעטים הנה אז ימהר יחיש פורענותו כי אין לו אותם הסבות על מה שיסמוך ולזה תמצא מפורש שעקר תרעומת האריכות בהם הוא בלשון רבים כמו שאמר המשורר כי קנאתי בהוללים וגו׳. כי אין חרצובות למותם וגו׳. בעמל אנוש אינימו וגו׳. וסוף אמר הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל (תהלים ע״ג:י״ב) וכן אמר הנביא מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד (ירמיהו י״ב:א׳). וחבקוק אמר על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל. וכן אמר למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו (חבקוק א׳:י״ג) כי הנה הוא הפליג התלונה לסבול הצדיק העול ההוא מהרשע אבל לא התלונן מאריכות הרשע ההוא אבל אמר המשורר ראיתי רשע עריץ וגו׳ ויעבור והנה איננו וגו׳ (תהלים ל״ז:ל״ו) ולפלא אמר שלמה המלך עליו השלום ויש עושה רע מאת ומאריך לו אבל סמוך אמר כי גם יודע אני וגו׳ וטוב לא יהי׳ לרשע ולא יאריך וגו׳ (קהלת ח׳:י״ג). הנה שזה יהיה על הרוב ויחוייב מזה שהנהגתו ית׳ עם הרבים היא נפלאת מעיננו כי לו לבדו ידועות הסבות אשר בם יתקיימו ואיך ובמה תתמלא סאתם וכמו שביאר המשורר עליו השלום מה גדלו מעשיך י״י מאד עמקו מחשבותיך איש בער וגו׳. בפרוח רשעים כמו עשב וגו׳ (תהלים צ״ב:ח׳) אמנם הנהגתו עם היחידים היא יותר גלויה ומפורסמת מצד תכיפות פורענותם לחטאתם על הרוב וכמו שאמר ראיתי רשע עריץ וגו׳ ויעבור והנה איננו וגו׳ (תהלים ל״ז:ל״ו). והוא מה שהודיעם שיתנהג עמם על אלו האופנים כדי שלא יבטחו הרבים על אריכותם ושיפחד היחיד מתכיפות פורענותם והוא כלל גדול לחיים.
והוא אמרו ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו – לומר כי כשהשונאים רבים הם משלם להאבידו אותם כאשר יעלה הרצון לפניו או שיראה לפניו שהגיע קץ פורענותם כי הוא נעלם מכל זולתו וכמו שאמר מאד עמקו מחשבותיך (תהלים צ״ב:ו׳).
אמנם כשיהי׳ הרשע יחיד הנה לא יאחר לשונאו כי אל פניו – [ח] של שונא ולדעתו ואל פני רוב העולם תהיה נכרת שלימות רשעתו. והנה זהו פירוש נכון בשמירת גבולי הלשון ומועיל מאד בידיעת דרכי ההנהגה ידיעה אמתית ונכונה ודרך התרגום הוא ידוע ונכון בתקון הלשון.
ומשלם לשונאיו אל פניו בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העול׳ הבא. דאל״כ קשיא רישא אסיפא כתיב ומשלם לשונאיו אל פניו דמשמע שאף לשונאיו משלם גמולם הטוב דהא במדותיו ית׳ הטובות קאי וכתיב להאבידו:
אמנם אם לא יהיו אוהביו ושומרי מצותיו כי אם שונאיו יהיה הדבר בהפך. כי הוא משלם לשנאיו אל פניו להאבידו:
ואמנם מה הוא ענין המדה הזאת. הנה פי׳ רש״י ומשלם מגזרת תשלום וגמול. אמר שהקדוש ברוך הוא משלם גמול טוב לשונאיו בחייהם בעולם הזה כדי להאבידם בעולם הבא. ושלא יאחר הגמול הטוב הזה מלתת אותו אל שונאיו בחייהם בעולם הזה. וזהו דרך אונקלוס. ולפי שיהיה לדבריו כפל גדול בכתובים היה יותר ראוי לפרש הכתוב הראשון על העולם הזה. והשני על העולם הבא. יאמר ומשלם לשנאיו אל פניו. שיתן להם גמול טוב בעולם הזה על זכיותיהם כדי להאבידם מן העולם הבא כי שם רוצה לומר בעולם הנשמות לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו רוצה לומר העונש כפי מעשיו לא יאחר לשונאו שלא יאחר לתת ענשו לרשע בעולם הבא. וכן זכרו רז״ל (קדושין מ׳) שזוהי מדתו של הקב״ה שמי שרובו זכיות ומיעוטו עונות נפרעים ממנו ממיעוט עבירות קלות שעשה בעולם הזה כדי שיטול שכרו משלם בעולם הבא. ובהפך כשיהיה רובו עבירות ומיעוטו זכיות שמשלם אליו שכר מצות קלות שעשה בעולם הזה בשביל להפרע ממנו משלם בעה״ב. כמו שביארו זה במסכת תעניות ובמסכת פאה. ובבראשית רבה ובמקומות אחרים. אבל עם היות המדה כן אין ראוי שנחשוב שאליה כיון בכתובים האלה. לפי שבא הגמול הטוב מזה העולם והעונש הנפשיי שניהם בלשון אחד שוה. ויותר נכון שנפרש אל פניו הראשון כנוי להקב״ה. ואל פניו השני כנוי לשונא ושהפנים הראשונים הם מלשון השגחה או כעס והשניים הם מלשון חיים כמו (פ׳ במדבר) על פני אהרן אביהם ושלא ידברו שני הכתובים כי אם מהעונש. יאמר שהוא יתברך שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור.
ואמנם לשונאיו משלם להם רוצה לומר שהקב״ה מיסר אותם אל פניו והם פני הכעס אשר לו על דרך (איכה ד) פני ה׳ חלקם. כי הקב״ה ימסור את שונאיו אל פני כעסו או אל פני השגחתו להאביד אותם ואת כל אחד מהם מן העולם. וגם לא יאריך אפו לשונא אבל במהרה לא יאחר ענשו כי אל פניו רוצה לומר בחייו של שונא ישלם לו וכבר נוכל לומר אל פניו ישלם לו. גם כן שיחזור להקב״ה. ר״ל שלא יאחר ולא יאריך אפו הש״י לשונא. אבל פני כעסו יתברך או פני השגחתו אליו. ושניהם פירושים מתישבים בכתובים. אבל כבר יסופק על זה כי עינינו הרואות שהקב״ה יתברך יאריך אפו לעוברי רצונו ולא ישלם להם כפעלם והנה שונאי ה׳ עתקו גם גברו חיל יבלו ימיהם בטוב ושנותם בנעימים. אבל זה איננו סותר למה שזכר הכתוב ממדותיו של הקב״ה לפי שאין ספק שהמשפט והיושר של הקב״ה כן יחייבהו לתת שכר טוב להולכים בתמים עד אלף דור ולהאביד אויב חרף ה׳ ושונאיו. וגם זה לא באריכות אפים כי אם שקל מהרה ישוב גמולו בראשו. אבל פעמים רבות הקב״ה הוא מאריך אפו אל הרשעים לסבות אחרות כפי מה שתראה חכמתו העליונה כדי לתת להם שכרם בזה העולם בעד מיעוט זכיות שעשו ואין הקב״ה מקפח שכר כל בריה ובריה כדבריהם ז״ל בערבי פסחים (פסחים קי״ח) ואם מפני שיצאו מהם אנשים צדיקים וטובים שלזה יאריך השם ית׳ להם אפו עם כל רשעתם. וכמו שאמר רבי יאשיה בעירובין פ״ב שהאריך הקב״ה לאחז כדי שיצא ממנו חזקיהו ולאמון כדי שיצא ממנו יאשיהו ולשמעי בן גרא כדי שיצא ממנו מרדכי. וכן יש סבות אחרות לשלות הרשעים בעוה״ז וצרו׳ הצדיקים ורעותיהם. אבל היושר הפשוט האלהי מבלי הבטה לתכלית ובחינה אחרת היה כמו שאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו: וכבר זכרתי פעמים רבות האין להפלא מאשר יבאו הדברים פעמים בלשון רבים ופעמים בלשון יחיד כמו שאמר כאן ומשלם לשנאיו פניו להאבידו כי הרבים הם כלל אחד. והכלל איננו דבר אחד כי אם מקובץ מפרטים רבים.
שמר הברית... ומשלם לשנאיו – וטעם רשע וטוב לו הוא לשתי סבות: האחת, היא זכות אבות, כענין בישמעאל ״כי זרעך הוא״ (בראשית כ״א:י״ג). והשנית, איזה זכות נמצא לרשע עצמו, בלתי מגיע אל שיזכה בו לחיי עולם, ומשלם לו בעולם הזה, שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה.
מחיים משלם לו וכו׳. רצה לומר שאין פירושו שהוא משלם לזרעו להאביד, דיש הרבה רשעים מאריך להם הקב״ה ברשעתן יותר מן הצדיקים, שהקב״ה מדקדק עמהם כחוט השערה (יבמות קכא ע״ב):
בחייו משלם לו גמולו הטוב כו׳. דאל״כ קשיא רישא לסיפא, דברישא משמע דאף לשונאיו משלם גמולם הטוב וכתיב בסיפא להאבידו:
During his lifetime He rewards him for his good deeds, etc. Otherwise, this verse is self-contradictory: First it says that He rewards even His enemies for their good deeds, but afterwards it is written, "to destroy him.⁠"
ומשלם לשונאיו וגו׳ – קשה למה אמר שונאיו לשון רבים וגמר אמר פניו להאבידו לשון יחיד, ואולי כי טעם אומרו לשון רבים כי לא ישלם לרשע אל פניו אלא כשיראה כי לא הוא בלבד שונא אלא גם הבאים ממנו כיוצא בו שבזה אין לו תקוה, והוא אומרו ומשלם לשונאיו לשון רבים, אבל אם לא יהיה שונא אלא הוא וזרעו הבא ממנו לא יהיה שונא ברא מזכה אבא ולא ישלם לו להאבידו.
וגמר אומר בלשון יחיד כי ביחיד מדבר הכתוב אלא שהעירך בדבר האמור במה שאמר שונאיו ל׳ רבים, וחזר לומר לא יאחר וגו׳ פירוש ואם אין הרשע בא ברבים אלא הוא לבד שונא ולא הבאים אחריו יתחכם ה׳ עמו באופן אחר ולא יאחר לו בעולם הזה לשלם לו עונשו כדי שלא ירשיע עוד ותאבד תקותו אלא ימהר לשלם לו מיתה שהוא חייב בה או יסורין כיון שיש לו תקוה שיזכה באמצעות בנו.
ואומרו אל פניו על דרך אומרם ז״ל (ירושלמי ע״ז פ״ג) שהצדיקים מטעימם ה׳ סמוך למיתתם מעין עולמם ונפשם שבע׳ וישנים מתוך שמחה, והרשעים מראה להם הרעה המזומנת להם קודם צאתם מהעולם (אסתר רבה פ׳ ותמאן המלכה ושתי), והוא אומרו לא יאחר לשונאו אל פניו פירוש בעולם הזה קודם שיטמנו פניו בעפר יראהו תשלומיו ולא יאחר עד בואו שמה.
חסלת פרשת ואתחנן
ומשלם לשונאיו, "and He repays them that hate Him.⁠" Why is the first half of this verse written in the plural, i.e "those who hate Him,⁠" whereas the individual who is the victim of this repayment is described in the singular? Perhaps the meaning is that unless God foresees that not only the individual who hates Him has sinned but also his children and children's children will continue to sin, He would forego repayment, (retribution), awaiting the penitence of the sinner's children. If, however, God foresees that the sinner begets only other sinners, He has no incentive to delay repaying such a sinner. This conforms to the principle ברא מזכה אבא, that "a son may confer a merit on his father.⁠"
The verse concludes with the singular, i.e. ישלם לו, "He will repay him,⁠" as the Torah speaks about individual sinners and the word לשונאיו was the exception. The Torah adds לא יאחר, "He will not delay.⁠" This means that if God deals with only a single שונא, person who hates Him, one whose children will not relate to God with hatred, then He will devise a means of punishing that person in this life immediately so as to prevent him from incriminating himself further if he were to commit still more sins while being allowed to live. By punishing such a person promptly either by death or afflictions, God demonstrates His love as He has hopes that the son of the sinner will confer merits on him through his exemplary conduct on earth.
The meaning of the words אל פניו, "to his face,⁠" is to be understood in connection with Jerusalem Talmud Avodah Zarah chapter 3 that shortly before their deaths God lets the righteous experience a foretaste of what is in store for them after death in order that they should die happily. The reverse is true of the wicked. God shows them a foretaste of what is in store for them so as to make their deaths a painful experience for them (compare Esther Rabbah on Esther 1,12 that Queen Vashti refused the king's command). The Torah adds: "He will not delay repaying him who hates Him to his face.⁠" This refers to punishment in this life; before the face of the sinner is brought to burial God will show him what is in store for him. He will not wait until the sinner gets to Gehinom.
ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו – פירוש אל פניו בחייו של השונא, והכונה מיד, וענין הכתוב להודיע מידתו יתברך שהוא שומר הברית והחסד לאוהביו לאלף דור, אבל כשבא ליפרע מן הרשעים אינו שומר פורענותם לזרעם אחריהם עד אלף דור, כי הבן לא ישא בעון האב ואיש בחטאו יומת. אלא נפרע משונאיו מיד להאבידו מן העולם, כי מאחר שהם שונאי השם יתחייבו כליה מיד:
לא יאחר לשנאו – ושמא תאמרו הלא כתוב פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי, וכן הנסיון מעיד שעינינו רואות רשעים מאריכים ברעתם, ויש שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים. דעו שיש סבות ידועות לפניו יתברך שבעבורן תגזור כן חכמתו יתעלה, פעמים לשלם לו גמול מעשיו הטובים בעה״ז, פעמים רואה שבהאריכו ימים ישוב מאולתו ומפשעיו, פעמים להוציא ממנו תולדות הגונים צדיקים וישרי לב, וכל כיוצא בזה, וכל אלו הם סבות המעכבות הפורענות, אבל מבלעדי סבה אז לא יאריך השם אפילו רגע מהשיב לרשע כגמול מעשיו, כי אלהי משפט ה׳ ולא יאהב את שונאיו חלילה, ועל פירוש זה סובבת מליצת הכתוב שאמר ולא יאחר, וכבר כתבנו (בראשית כ״ד ט׳ ול״ב ה׳) שלשון איחור נופל על העכבה ברצון ובלי סבה שמעכבת אותו, ולכן אמר כאן שהקב״ה אינו מאחר ברצון עונש הרשעים, ואם לפעמים מאריך להם, הוא מפני איזו סבה:
ומשלם לשונאיו – רש״י פי׳ ישלם לרשע בעו״הז גמול טוב לשכר מעשיו הטובים כדי להאבידו מן עו״הב. והרמב״ן אמר ישלם לשונאיו גמול רשעתם להאבידם, כאשר האביד את המצריים, כי תשלום גמול יתכן בין לטוב כמו כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, בין לרעה כמו למה שלמתם רעה תחת טובה, ולדעתי יתכן לומר אחרי שמצאנו פעל שלם נגזר משם שלום, כמו ושלם נות צדקך (איוב ח׳) שפירשוהו ענין הצלחה, כמו השלום לאישך השלום לילד (מלכים ב ד׳), יהיה מענין זה כאן ומשלם לשונאיו (לאֶססט גליקקליך זיין, וואהל געהען), והוא הצלחת הרשעים ושלומם, בין שלום העצמיי, שהם שלמים בגופם מסולקים ממכאובות וחלאים, מסוגלים בבריאות ומזוינים בכחות, בין שלום הביתיי, שהוא שפוי בביתו בבחינת אשתו ובניו ומוסכם עם הנהגת קניניו שיתנהג בו הכל על סדרו, בין שלום המדיני, שיש לו הסכמת בינו ובין שכניו הנוגעים בנחלה.
אל פניו – ת״א בחייהון, ויב״ע בעלמא הדין; ולדעתי מלת פניו כאן הוא לשון פני׳ והפנאה, מן ויפן פרעה, והטעם, שכר מעשיו הטובים ישולם לו, שיצליחו דרכיו בכל אשר יפנה (ריכטונגען, אונטערנעהמונגען) למלא נפשו בתאוות זמניות וברבוי נכסים, דברים הכלים ונאבדים עם המות (והוא ע״ד הבא ליטמא פותחין לו), כי רק לדברים כאלה הוא פונה כל ימיו, ושפיר נקראו פניו; ועל כוונה זו יתבאר מלת אודנו ישועת פני (תהלים מ״ג) כלומר אודה את ה׳ שהוא המושיע אותי בכל הפניות אשר אני פונה (והמפרשים נדחקו שם בביאורו), לכן ישמש מלת פנים גם על השאלה והבקשה (געזוך), כמו נשאתי פניך (וירא י״ט) שפי׳ קבלתי מבוקשך, כי פניית הדעת מתחייבת אל הבקשה, כי כל מבקש דבר פונה דעתו ומחשבתו לכל צדדי הענין, ויחפש סבות נכוחות וישרות המורות על יושר הבקשה ושראויה לעשותה למען ייטבו בעיני המתבקש למלא בם רצון המבקש. וכן לסבה זו משותף שם בקשה על השאלה (געזוך, ביטטען) כמו שאלתי ובקשתי, ועל החפוש (זוכען) כמו בקשתי את שאהבה נפשי.
ומשלם וגו׳ נראה כהוראה חדשה על דרכי הנהגת ה׳, שלא ניתן היה ללמוד אותה מהאירועים שכבר עברו על ישראל; אלא אם כן נניח שגם מידה זו שה׳ נוהג בה כלפי ״שונאיו״, כבר באה לידי ביטוי בהצלחת פרעה ובמפלתו.
״ומשלם״ וגו׳: הוא נותן שכר גם על הטוב שנעשה על ידי השונאים אותו, אלא שהוא נותן לכל אחד מהם את שכרו ״אל פניו״.
אל פניו יכול להתפרש כפשוטו. הווי אומר, הוא עצמו מקבל את השכר עבור מעשיו הטובים. זאת, בניגוד למנת חלקו של אוהב ה׳, שה׳ שומר לו את החסד לאלף דור: ״נוצר חסר לאלפים״. שכן הצדיק מכונן במעשיו הטובים את אושר בניו ובני בניו, וזה שכרו בעולם הזה (עיין שמות לד, ז ופירוש שם).
אפשרות אחרת היא ש״אל פניו״ פירושו: ״בכיוון שאליו הוא מפנה את פניו״ – הווי אומר, בהתאם להלך⁠־רוחו ולשאיפותיו. לבו האנוכי מעריך רק שכר שהוא עצמו יכול ליהנות ממנו (עיין עירובין כב.).
להאבידו בא כנגד ״לאלף דור״ של אוהבי ה׳. המשמעות היא לכאורה ש״להאבידו״ כולל גם את אובדן צאצאיו, כמו ב״כרת״ ובייחוד ב״ערירי״. הצדיק זוכה לחיי נצח גם בעולם הזה, שכן הוא ממשיך לחיות בצאצאיו, הנוחלים לא רק את הכוח המוסרי הטמון בו לעשות טוב אלא גם את שכר זכויותיו. מה שאין כן צאצאי הרשע, הכלים לאחר דור שלישי או רביעי אם הם ממשיכים בדרכיו הרעות (עיין שמות כ, ה ופירוש שם).
השכר על מעשיו הטובים של הרשע משולם לו על ידי הברכות החומריות שהוא עצמו נהנה מהן, ואילו הוא והשפעתו הרעה, אם היא נמשכת, אובדים מן העולם בדורות הבאים. כמאמר חז״ל: ״⁠ ⁠׳יָד לְיָד לֹא⁠־יִנָּקֶה רָּע׳ (משלי יא, כא), אמר הקב״ה לישראל לא תעשו את התורה על מנת לקבל שכרה מיד, כל מי שעושה כך נקרא רע ואינו מתנקה, שלא הניח לבניו כלום, שאילו ביקש אברהם שכרן של מצות מיד, היאך היה משה אומר זכור לאברהם וגו׳... אבל אם עשה גוי מצוה מיד ליד אני נותן לו שכרו, שנאמר ׳ומשלם לשונאיו׳ בעולם הזה ואין בידו לעולם הבא, מהו ׳לא יאחר לשונאו׳? אינו נותן שכר לשונאו ממה שלאחריו אלא ממה שלפניו״ וכו׳ (מדרש ילמדנו לפרשת עקב, הובא בילקוט שמעוני עקב, תרמז).
רמזים אלה על דרכי הנהגת ה׳ מציעים פתרון לחידה הישנה של השגחת ה׳: ״צדיק ורע לו רשע וטוב לו״. ובנוסף, אנו יכולים ללמוד מכאן על התקדמותם המתמדת של הדורות לדרגה גבוהה יותר של עידון מוסרי. שכן הרע שאין לו תקנה כלה מן העולם; ויותר ויותר מחזיק מעמד רק הטוב המוסרי – עד שלבסוף, ״וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים״ וגו׳ (ישעיהו ס, כא).
בדרך זו, דרשו חז״ל (עבודה זרה ד:) על הפסוק הבא – ״ושמרת וגו׳ אשר אנכי מצוך היום לעשותם״: ״⁠ ⁠׳היום׳ לעשותם ולא היום ליטול שכרן״, או כלשונם במסכת קידושין (לט:): ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא״. העולם הזה הוא עולם של מעשה מצוות, ולא עולם של קיבול שכר על מצוות.
ומשלם לשונאיו – ומה שנותן להרשע טוב ושלוה בעה״ז, נותן בזה שני טעמים [א] כמ״ש בעקרים שלפעמים ירשיע כ״כ עד שהדין נותן שינעלו ממנו דרכי התשובה כמ״ש ואני אחזק את לבו, ואם היה מוצא רעות בעה״ז היה חוזר בתשובה לכן נותנים לו שכר מצות שעשה בעה״ז כדי שיקשיח לבו וישאר ברשעו ויאבד וז״ש שמשלם לשונאיו שכר מצות אל פניו ר״ל בעה״ז, כדי להאבידו שלא יחזור בתשובה, וזאת שנית שאם לא היה נותן לו בעוה״ז שכר מצוה שעשה היה מוכרח לשלם לו השכר בעה״ב, ששם השכר רוחני ונצחי, וה׳ אינו רוצה ששונאיו יהיה להם תקומה בעולם הנצחי, וכמו שבארתי זה בארך בארצות השלום (דרוש ז׳) עפ״י מ״ש עיי״ש, וכמ״ש בפי׳ תהלים (סי׳ עג), וע״כ מקדים לתת לו שכרו בעה״ז שהוא שכר גשמי כלה ונפסד עם הפסד הגויה נושא השכר, וז״ש לא יאחר לשונאו ר״ל אינו רוצה לאחר שכרו אל עולם האחר השני הנצחי וע״כ אל פניו ישלם לו בעוה״ז:
ומשלם לשונאיו: הוסיף לומר, שלא יאמר, אחר שהקב״ה קורא עצמו ״אב״ לישראל בסיבה רוחנית1, א״כ תהיה קשה אבידתנו עליו ואין פחד כל כך מעונשים, על זה הוסיף דגם על זה הוא ״האל הנאמן״ – ״ומשלם לשונאיו״.
וענין ׳שונאי ה׳⁠ ⁠׳ הוא בשני אופנים, א׳, שאינו רוצה בהשגחת ה׳, ומשום הכי עושה ׳להכעיס׳ כדי להרחיקו מעליו, כמו שביארנו בפרשת וילך (להלן לא,טז)2. והשני, שקשה עליו זהירות המצוות, ומיקרי ׳לתיאבון׳. והיינו דכתיב ״לשונאיו״ – שני אופני שונאים3.
אל פניו: של הקב״ה4, היינו, אע״ג שקשה עליו כביכול5, מ״מ ׳משלם לו׳ ״להאבידו״ בלשון יחיד, היינו שונא האחד שהוא ׳להכעיס׳.
לא יאחר6 לשונאו: מי שלא הגיע לעונש גדול כל כך ׳להאבידו׳, והיינו, השונא שעושה ׳לתיאבון׳, מ״מ ״לא יאחר״ – להענישו.
אל פניו: (של הקב״ה7) ישלם לו8: דאע״ג שבשעה שאדם מישראל מצטער, הקב״ה אומר ׳קלני מראשי׳9 וכו׳, מ״מ הוא ׳משלם׳10 והדין דין אמת. ועיין מה שכתבתי בספר שמות (לד,ו) בפירוש ״ורב חסד ואמת״.
ובעירובין (כב,א) מפרשי חז״ל11 ב׳תשלומי׳ שכר טוב לרשעים בעולם הזה12, וגם זה נכון.
1. וכנ״ל בפסוק ח׳ בד״ה כי מאהבת ה׳ אתכם.
2. עיין שם באריכות שכך נהגו מלכי ישראל הרשעים, כמו ירבעם, אחאב ומנשה, וכנ״ל ברבינו (ד,יד).
3. אף שכתוב גם ״לאוהביו ולשומרי מצוותיו״ לשון רבים. ושמא הדיוק מזה שכתוב ״לשונאיו... להאבידו״ – השינוי מלשון רבים ללשון יחיד. ועיין בהמשך דברי רבינו.
4. לא כרש״י המסביר ״אל פניו״ – בחייו (של השונא), וכן ברס״ג, רשב״ם וחזקוני. אך בראב״ע כתב: ״אל פניו״ – הטעם ׳לעצמו׳ (כלומר, בעצמו ישלם לו, ולא ע״י מלאך וכדו׳)...
5. להעניש אדם מישראל, וכדלהלן ברבינו הקב״ה אומר ׳קלני מראשי׳ וכו׳.
6. לא יאחר להעניש את שונאו.
7. לא כרש״י המסביר ״אל פניו״ – בחייו (של השונא), וכן ברס״ג, רשב״ם וחזקוני. אך בראב״ע כתב: ״אל פניו״ – הטעם ׳לעצמו׳ (כלומר, בעצמו ישלם לו, ולא ע״י מלאך וכדו׳)...
8. יעניש אותו. רבינו מפרש כאן שלא ע״פ חז״ל (שמשלם בעוה״ז), אלא מלשון להעניש – ״להאבידו״. ובהמשך מזכיר את דעת חז״ל שהובאה ברש״י.
9. סנהדרין (מו,א) שם מוזכר שהשכינה אומרת.
10. יעניש אותו. רבינו מפרש כאן שלא ע״פ חז״ל (שמשלם בעוה״ז), אלא מלשון להעניש – ״להאבידו״. ובהמשך מזכיר את דעת חז״ל שהובאה ברש״י.
11. ובעקבותיהם רש״י כאן על אתר.
12. כדי להאבידם מן העוה״ב.
אל פניו – בהיותו עוד במקום חטאו, כלו׳ תכף שחטא מתחלת פורענותו, וגם אם אינך רואה הדבר בעיניך דע והאמן שכך הוא; ויש להסב כנוי של פניו גם לאל יתברך שמו, ע״ד ישפטו גוים על פניך (תהלים ט׳:כ׳), כביכול בעודו שם כלו׳ מיד; ותיבת להאבידו איננה כמו להשמידו או להכריתו שהוראתן כליון גמור, אבל היא מענין שה אובד (תהלים קי״ט:קע״ו), כלו׳ להרחיקו מן השגחתו יתברך שמו, ובזה יאבד; וכל זה לשונאיו, לא לחוטאים פעם או שתים, רק למתאמצים בְמֶרְיָם ופשעם, וכאלה תראה תמיד יד ה׳ הנוגעת בגופם, או בממונם, או בכבודם, וטרם מותם ישיב רשעם אל חיקם.
לשונאיו – כלומר לכל אחד משונאיו, כמו משלי כ״ח:א׳ (הראב״ע). לשון רבים הנאמר כאן, הוא מפני שבפסוק ה׳:ח׳ נאמר ״לשונאי״.
אל פניו – או כנזכר בעשרת הדברות עד רבעים (רשב״ם). את הסתירה המדומה יש לתרץ בזה, שהחוטא יכול להיות בחיים עדיין עד הדור הרביעי, ואם כן העונש לרבעים הוא גם ״אל פניו״. לדברי התרגומים פירוש הפסוק הוא: ה׳ משלם לרשעים גמול מעשיהם הטובים בעולם הזה, כדי שיאבדו אחרי כן חלקם לעולם הבא.
לא יאחר – מודגש במיוחד, כדי לתת משקל יתר למה שנאמר בפסוק ד: ״והשמידך מהר״.
לשנאיו אל פניו – א״ר יהושע בן לוי, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול כאדם שנושא משוי על פניו ומבקש להשליכו ממנו.⁠1 (עירובין כ״ב.)
לא יאחר לשנאו – אמר ר׳ אילא, לשונאיו הוא דלא יאחר, הא לצדיקים גמורים יאחר.⁠2 (שם שם)
1. מפרש אל פניו של הקב״ה שדומה לו כמשאו לפניו. ובאור מלת כביכול הוא כמו בר״ת כמו באדם שאתה יכול לומר כן, ר״ל שצייר בהקב״ה בערך שאפשר לומר כן באדם, ועיין רש״י מגילה כ״א ב׳.
2. עיין בפירש״י בפסוק זה וז״ל ומשלם לשונאיו אל פניו בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא, עכ״ל, וזה נראה כונת דרשה זו דמדייק כפילת הלשון בפסוק זה בענין התשלומין, ודריש שלשונאיו ישלם מיד בעוה״ז, אבל לצדיקים יאחר לשלם בעוה״ז אלא ישלם להם לעוה״ב דזה עיקר כמ״ש היום לעשותם ומחר לקבל שכרם כמבואר בדרשה הבאה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יא) וְשָׁמַרְתָּ֨ אֶת⁠־הַמִּצְוָ֜ה וְאֶת⁠־הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת⁠־הַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לַעֲשׂוֹתָֽם׃
You shall therefore keep the commandment, and the statutes, and the ordinances, which I command you this day, to do them.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
וְתִטַּר יָת תַּפְקֵידְתָּא וְיָת קְיָמַיָּא וְיָת דִּינַיָּא דַּאֲנָא מְפַקֵּיד לָךְ יוֹמָא דֵין לְמֶעֱבַדְהוֹן.
You shalt therefore observe the commandments, statutes, and judgments, which I command you this day, to do them.
ותיטרון מצוותהא וית קיימייה וית סדרי דינייה די אנה מפקד יתכון יומא הדיןב למעבד יתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצוותה״) גם נוסח חילופי: ״פיקודייה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין״) גם נוסח חילופי: ״דין״.
ותינטרון ית תפקידתא וית קיימייא וית דינייא דאנא מפקיד ית⁠(ה){כ}⁠ון למעבדהון.
Observe therefore the mandates, the statutes, and judgments which I command you, to perform them.
אשר אנכי מצוך היום1היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם.
1. היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם. עירובין כ״ב ע״א.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

וַאחפַט׳ אַלּוַצַאִיא וַאלרֻּסֻומַ וַאלּאַחכַּאם אַלַּתִי אַנַא אמֻרֻךַּ בִּהַא אַלּיַוםַ וַאעמַל בִּהַא
ושמר את המצות והחקים והמשפטים, אשר אני פוקד עליך בהם, היום, ועבד בהם.
היום לעשותם – ולמחר, בעולםא הבא, ליטול שכרם.⁠ב
(סיום) חסלת ואתחנן.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917: ״לעולם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י וטיקן 94 נוסף כאן: ״מוסב על לשומרי מצותיו, כלומר לפיכך יש להם להמתין״.
היום לעשותם [WHICH I COMMANDED YOU] TODAY TO DO THEM – to do them today, but only in the time to come – in the future world – to receive the reward for them (Eiruvin 22a).
(Conclusion) The end of [Parashat] Vaetchanan.
פס׳: ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם – היום לעשותם ולא למחר לעשותם. היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם אלא לעתיד לבוא. תנן התם הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם:
ושמרת – כמו שפירשתי לך טעמו של דבר.
א[היום לעשותם – בהגדת ילמדינו, בעניין כי מי גוי גדול (דברים ד׳:ז׳), אמר ר׳ אושעיה: מי כאומה זאת שיודעת אופי של א⁠{ל}⁠היה, יודעים מה הוא מבקש להם והם עושים, יודעים היאך הוא מחבבן וכו׳. פי׳ הערוך: אופי – דעתו. תוספת.
בשוחר טוב, פרשת למנצח בנגינות (תהלים ד׳): אמר ר׳ זעירי: אדם יש לו בן בית, פעם ראשונה נכנס אצלו ומושיבו על המטה, שנייה על הכסא, שלישית על הספסל, רביעית אומר: כמה פלוני דוחק עלי ומטריחני. אבל הקב״ה, כל ישראל דוחקין אותו בתפלה והוא שומע ושמח. לכך נאמר: מי {וג׳} כי״י אלהינו בכל קראינו אליו (דברים ד׳:ז׳).
אמר ר׳ יצחק בשם ר׳ יהודה: עבודה זרה נראת קרובה, שנאמר: ישאוהו על כתף יסבלוהו (ישעיהו מ״ו:ז׳), והיא רחוקה לבסוף: אף יצעק אליו ולא יענה (ישעיהו מ״ו:ז׳). אבל הקב״ה נראה רחוק, כמו שאמרוב (בבלי חגיגה י״ג.): מן הארץ עד לרקיע חמש מאות שנה, וכן בין כל רקיע ורקיע וכו׳. ואדם נכנס לבית הכנסת ולוחש, והקב״ה שומע תפלתו, הדה הוא דכתיב: בכל קראינו אליו (דברים ד׳:ז׳).
בילמדינו, פרשת אם שמר תשמרון (דברים י״א:כ״ב): רמ״ח תיבות יש בקרית שמע שמשמרת רמ״ח איברים.
ועוד בילמדינו, ובפסיקתא דשור או כשב (פסיקתא דרב כהנא ט׳): משל למלך ששלח פרוזדוגמא שלו למדינה, נטלוה ועמדו על רגליהם, ופרעו את ראשיהם וקראו אותה באימה, ברתת, ובזיע. כך אמר הקב״ה לישראל: קרית שמע פרוזדוגמא שלי.
וכן בפסיקתא דבחדש השלישי (פסיקתא דרב כהנא י״ב): אל יהו דברי אגדה של תורה בעיניך כפרוזדוגמא ישנה. פי׳ הערוך: פרוזדוגמא – אגרת.]
א. לפי עדות רוזין, המדרשים בסוגריים המרובעים נכתבו באותיות קטנות בכ״י ברסלאו לסמן שהם תוספת המעתיק. למדרש הראשון יש גם חתימה ״תוספת״. מדברי רוזין בהערתו על רשב״ם דברים י״א:י״ג משמע שתוספת זו (כשאר ההוספות) היתה קיימת רק בנוסח א׳ בכ״י ברסלאו ולא בנוסח ב׳.
ב. כך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדותו): ״כמתאמר׳⁠ ⁠⁠״. בדפוס ראשון: כמה דאת אמר.
ושמרת [THEREFORE] OBSERVE [THE INSTRUCTION]: Following the logic that I explained above.⁠1
a{2TO OBSERVE THEM TODAY: We find written in the Yelammedenu midrash collection3 on this theme:
FOR WHO IS A GREAT NATION (4:7): Rabbi Oshayah says, “Who is like this nation, knowing the ’ofi of its God? They know what He requests of them, and they do it. They know how much He loves them... .”
The Arukh explained that the word ’ofi means “mind.”
In Midrash Shoḥer Tov, concerning the chapter that begins “For the leader, with instrumental music” [i.e., Psalms 4], it is written:
Rabbi Ze‘ira says: When a person has a house-guest, the first time the guest is seated on a sofa, the second time on a chair, the third time on a bench. The fourth time the guest appears the host says, “That guest keeps bothering and inconveniencing me!” However God is always being bothered by the Jews with their prayers, yet He hears and is happy. That is why the verse says (4:7), “Who is like the LORD our God ... so close at hand whenever we call Him.”4
Rabbi Isaac says in the name of Rabbi Judah: An idol appears to be close to the worshippers – as it is written (Isaiah 46:7), “They carry it on their shoulders and transport it” – but in they end it is far away, as it is written (ibid.), “If they cry out to it, it does not answer.” God, on the other hand, appears to be far away, as it is written (Hag. 13a), “From the land to the firmament is a trip of five hundred years and between each of the firmaments, ...” but when a person goes into the synagogue and whispers [a prayer], God hears the prayer. That is why it is written (Deuteronomy 4:7), “[A God so close at hand] as the LORD our God whenever we call out to Him.”5
In the Yelammedenu midrash collection, in the section that begins (Deuteronomy 11:22) “If you faithfully keep [all these laws,” it is written]:
There are 248 words in the Shema‘ prayer, because that prayer protects the 248 limbs [of the human body].⁠6
Also in the Yelammedenu midrash collection, and in the Pesiqta’ on [the section that begins with the words] (Leviticus 22:27), “When an ox or a sheep”:
This can be compared to the story of a king, who sent his prosdogma7 to a certain city-state. They took it, stood up, uncovered their heads and read it aloud with fear and trembling and trepidation. In that same manner God has told us that the Shema‘ is his prosdogma.⁠8
[This same word, prosdogma, appears] also in the Pesiqta’ in the section beginning (Exodus 19:1) “In the third month,” where it is written, “Do not let words of ’aggadah concerning the Torah be like an old prosdogma in your eyes.”9 The Arukh explains that prosdogma means a letter.⁠10}
1. See commentary to vs. 9 and notes there, especially note 56.
At this point in the ms., the end of the commentary on the Torah portion Va’etḥannan, Rosin reports that a copyist added some midrashic comments in a smaller handwriting. Clearly the comments are not from Rashbam. I have translated the comments below, beginning on p. 216 in the Appendix.
2. These comments appear in the manuscript after Rashbam’s comment on 7:11, but are clearly not written by Rashbam. They are identified in the text as an “addition” (תוספת).
3. As Rosin notes, the text of this midrash was apparently copied straight from the Arukh. See Kohut’s edition, volume 1, p. 213. A version of this midrash is found in Yalqut Shimoni, Va’etḥannan, numbers 825 and 888.
4. The copyist did not quote but paraphrased the verse in Deuteronomy 4.
5. These ’aggadot in the last two paragraphs are found in our version of Midrash Tehillim 4:3, with minor variations.
6. A version of this midrash is found in our texts of Tanh. B Qedoshim 6.
7. Jastrow prefers reading in this midrash prostagma. He explains that it means ordinance or proclamation.
8. This midrash is found in our Pesiqta’ derav Kahana’ 9:5.
9. This midrash is found in our Pesiqta’ derav Kahana’ 12:5.
10. In Kohut’s edition, volume 6, p. 418.
a. The interpretation enclosed in braces is an interpolation of an early copyist.
ושמרת – הטעם: כאשר השם שומר הברית (דברים ז׳:ט׳), שמור אתה מצותיו.
חסלת פרשת ואתחנן
THOU SHALT THEREFORE KEEP. It means as God keeps the covenant so shall you keep His commandments.
ושמרתם את המצוה – כנגד שהוא שומר הברית והחסד.⁠1
שלימא סידרא דפרשת ואתחנן
1. בדומה באבן עזרא.
ושמרתם את המצוה, "You shall therefore keep the commandment;⁠" your observing His commandments will be appropriate as a repayment for God keeping His promises to the forefathers.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

אשר אנכי מצוך היום לעשותם – דרשו רז״ל, היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם, היום לעשותם ולא למחר לעשותם. והכוונה כי העולם הזה זמן המעשה ולא זמן השכר והעולם הבא זמן השכר ולא זמן המעשה, והוא שרמז שלמה ע״ה ואמר (קהלת ט׳:י׳) כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, ירצה לומר כי אחר המיתה אלו רצה לעשות מצוה ולהשלים מה שחסר כאן, או להתעסק בדבר הרשות בחשבונות ושאר עסקי הגוף, אין זה בידו, כי ביום ההוא אבדו עשתונותיו וכלו חשבונותיו, ואין לו באותו זמן מעשה וחשבון כלל ולא דעת וחכמה להוציאה אל הפועל, על כן יש לך לעשות כל הטוב שתוכל בעולם הזה בעוד שיש לך כח ורשות לעשות, זהו שאמר בתחלת הכתוב כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, קודם שיחסר לך הזמן עשה כל טוב שתוכל בעוד שאתה בכחך, ומפני זה יתחייב האדם להשתדל במצות בעוה״ז שהוא עולם המעשה ולא עולם הגמול כדי שיטול שכרו בעוה״ב שהוא עולם הגמול ולא עולם המעשה, וכמו שדרשו רז״ל מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח מהיכן הוא אוכל, ויתחייב כמו כן שיזהר במצוה קלה כבמצוה חמורה, שאינו יודע ערך שכר המצוה אי זו מצוה שכרה מרובה ואי זהו מצוה שכרה קל, והוא שדרשו רז״ל הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, ולפיכך יש לו להזהר שלא ישקול המצות לפי הבא במחשבתו, לומר אניח מצוה זו מפני זו, שהרי דרכי המצות בידיעת השכר שלהם נבצרים הם ונשגבים מדעת הבריות ושכלנו יקצר להשיגם ואין אתנו יודע אותם, וכן אמר שלמה ע״ה (משלי ה׳:ו׳) אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע, וכן ראוי לו להשתעשע בהם ושיעשה אותו בשמחה, הוא שאמר דוד עליו השלום (תהלים קי״ט:י״ד) בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון בחקותיך אשתעשע לא אשכח דבריך.
אשר אנכי מצוך היום לעשותם, "which I command you this day to perform.⁠" Our sages in Eiruvin 22 use the superfluous word "this day,⁠" to teach that whereas performance of the commandments is incumbent upon us "this day,⁠" God does not promise that the reward will also be paid immediately, i.e. "this day.⁠" Basically, our terrestrial world is perceived a the עולם העשיה, the world of "action,⁠" as opposed to being the period in which one enjoys the reward for one's actions. Solomon already alluded to this when he said in Kohelet 9,10: "for there is no action, no reasoning, no learning no wisdom in Sheol, where you are going.⁠" His message is that it is too late to rectify after death what one has failed to rectify while alive. Once one has died one has forfeited all one's former potential. This is why one has to perform all the good one can while on this earth and capable of exercising one's faculties. This is what Solomon had said in the first half of the verse we just quoted, where we read: "whatever it is in your power to do, do with all your might.⁠"
Our sages in Avodah Zarah 3 have paraphrased this thought when they said that he who labors on the Sabbath eve will have what to eat on the Sabbath, When will the one who did not trouble himself on Sabbath eve have food to eat on the Sabbath? All these considerations commit each one of us to spend as much effort to perform a so-called מצוה קלה, an easy commandment, or one that appears capable of fulfilling with little effort as that which requires great efforts on our part. We do not know which mitzvah will be rewarded more greatly. God did not take us into His confidence [else nobody would perform the מצות קלות.] Our sages in Avot 2,1 spelled this out quite clearly. We must not commit the error of applying our yardsticks to God's thinking and deciding what in His view deserves a great deal of reward and what does not. In referring to the inadequacy of our intellect, Solomon writes in Proverbs 5,6: "she does not chart a path of life, her ways are unstable; you do not know them.⁠" We must not overestimate the reliability of the conclusions we draw about what is good and bad by second-guessing God. David had a similar message in Psalms 119,14 and 16: by emphasizing the positive, i.e. the delight of accepting God's law, His teaching in preference to all riches available on this earth.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ושמרת את המצוה – לומר לך שתשמור את המצוה והחוקים והמשפטים שלא תהיו משונאיו האובדים ותהיו מאוהביו ושומרי מצותיו הנזכרים לטובה. ור׳ אברהם כתב ושמרת וגו׳ לכך החזיר אותו לומר כמו שהוא שומר הברית כן שמור אתה מצותיו:
ושמרת את המצוה, "You shall observe the commandment, etc;⁠" In order that you will not belong to the group of people classified as those who hate Him and who will perish, it is incumbent upon you to keep the commandments, all types of them, Belong to the group of people described as those who love Him, the ones who receive favourable mention!
Ibn Ezra writes that the reason why Moses at this point repeated the previous call to observe the commandments, is to compare God's keeping His promises to the patriarchs by redeeming their offspring; hence you should keep your part of the bargain by keeping His commandments.
ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים וגו׳ – רוצה לומר: כי הוא ראוי שישמור את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם. כי זה יהיה סבה להביא הטוב ולהתמידו לך הנה זה מה שצריך לבאר בזאת הפרשה.
והנה אחר כן אמר ושמרת את המצוה והחקים והמשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותה שהכל מוטל עליך מחברת הזווג שאמרנו מדרך המוסר. אמנם היות 1שהענין הזווגי על הדרך הנזכר יחייב שמירת כל אלה הדברים הנרדפים שנמשכו זה אחר זה אחר פרשת שמע עם כל זה הרבה להתחבר עמה ולהרבות מתן שכרה תחת אהבתה ויראתה ועבודתה אל בעלה המחוייבים אליה ועל דרך שאמר המשורר ולך י״י חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס״ב:י״ג). וכי אחר שהאדם חייב לעשות כל מלאכותיו לו ולעבודתו הנה מה שמשלם לאיש שכר טוב כמעשהו הוא חסד גמור וכבר בא זה אצל ויחשבה לו צדקה שער י״ז.
1. שהענין הזיווגי וכו׳ ר״ל יחס הזיווג אשר בין בני ישראל ובין הי״ת דרך משל.
היום לעשותם ומחר לעולם הבא ליטול שכרם. שמלת היום דבקה עם לעשות לא עם מצוך דלעיל מיני׳ כי לא היה הצווי היום:
והנה הוליד מרע״ה מכלל דבריו ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם. כאומר כיון שהקדוש ברוך הוא שומר הברית והחסד לאוהביו ולשמרי מצותיו לאלף דור והוא גם כן משלם לשנאיו להאבידו, ראוי שאתה ישראל תשמור את המצוה ואת החקים ואת המשפטים כדי שתהיה מאוהבי הש״י וחושבי שמו ושומרי מצותיו. ושמר לך את הברית ואת החסד ולא תהיה מכלל השונאים המוכנים לאבדון ומות. זהו כלל הדברים והותרו עם זה השאלות כ״ו וכ״ז:
(סיום))
ואחרי שפירשתי דברי הסדר הזה על כל מתכנתם וגליתי צורך חמשת פרשיות האלה אשר באו אחרי זכרון י׳ הדברות. הנה אנכי בא אליך במהדורא בתרא. לתת בכללות הסדר הזה קשור נאות ונכבד בענינו וצירוף אחר לחמש הפרשיות אשר זכרתי. ועם זה הנה יתבארו פסוקים מהפרשה באופנים אחרי׳ כי את זה לעמת זה עשה האלהים ושבעים פנים לתורה. ואלו ואלו דברי אלהים חיים:
ואומר שמרע״ה התחיל להזהיר על שמירת המצות באומרו ועתה ישראל שמע דל החוקים ואל המשפטים והזהירם שלא יוסיפו ולא יגרעו על מצות הש״י כדי שיבאו ויירשו את הארץ שלא יקרה אליהם כמו שקרה לדור המרגלי׳ שפעמים גרעו במצות הש״י שאמר להם עלו ורשו את הארץ ולא אבו לעלות. ופעמים הוסיפו ברצותם להלחם עם האמורי כנגד מאמר הש״י. ומפני התוספת והגרעון אשר עשו לכן לא נכנסו לארץ. ולכן כדי שהם יבאו שמה לא יוסיפו ולא יגרעו לפי שהם מצות הש״י ואינם מפעל הסדר האנושי לשהיה ביד האדם להוסיף או לגרוע עליו. ולכן אמר ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה׳ אלהי. ר״ל ראה והבן שלשה מיני הקדמות אמתיות.
האחת שאלה המצות החקים והמשפטים אשר אני מלמד אתכם הם אלהיות כאשר צוני ה׳:
וההקדמה השנית שיש תועלת גדול בשמירתן. ושאין צורך גדול אליהם בחכמה אחרת כי אם בחכמת התורה. ועל זה אמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם וגו׳. וביאר שבאמצעות המצות יהיו אלהים קרובים אליהם ואם לא ישמרו אותם מכלל הן אתה שומע לאו שיסתיר פניו מהם ויעזבם ויאבדו מן הארץ:
וההקדמה השלישית היא שהחקים והמשפטים אשר אתם. הם צדיקים וישרים ואמתיים בעצמם. ועל זה אמר ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ואחרי שביאר והניח שלשה ההקדמות האלה זו אחר זו. בא להוכיח על אמתתם ואליהם יתחלק הסדר הזה כלומר כי הנה לבאר ההקדמה הראשונה. רוצה לומר שהמצות הן אלהיות. הביא זכרון מתן תורה באמרו רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגומר. יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב וגומר. ויגד לכם את בריתו וגומר. ואותי צוה ה׳ בעת ההיא ללמד אתכם וגומר. והמשיך הדברים בביאור ההקדמה הראשונה הזאת עד פרשת כי תוליד בנים. אחר כן בא לבאר ההקדמה השנית מתועלת המצות בהיות הש״י קרוב לכל קוראיו אשר יקראוהו באמת. והביא לזה פרשת כי תוליד בנים וגו׳. אשר תכליתה לבאר עונש העוברים על המצות ושכר השומרים אותם והשבים אל הש״י כמו שאמר ושבת עד ה׳ אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה׳ אלהיך. רוצה לומר שיתחברו שלשה סבות לכפרתם. האחת רחמי השם יתברך. כי אל רחום ה׳ אלהיך. והשנית לפי שבסיני לקח אוחך לו לעם ואיך ישוב מזה ועליו אמר לא ירפך ולא יעזבך רוצה לומר לא ירפך ולא יעזבך אחרי שלקח אותך לו לעם. והשלישית מפני זכות האבות והוא אמרו ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם וכן עד סוף הפרשה.
ואמנם לבאר ההקדמה השלישית רוצה לומר שמצות התורה והמשפטים הם צדיקים. הביא עשרת הדברות להגיד שכלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת וחתם הדברים באזהרה רב על עשיית המצות ושמירתם שהיא תולדת ההקדמות ההן. ולפי שהפורק מעצמו עול המצות יהיה סבתו בהכרח אחד מחמשה דברים. לכן בא להזהיר עליהם בחמש פרשיות רצופות שבאו אחרי זכרון עשרת הדברות:
הסבה הראשונה היא שיעזוב האדם מצות השם יתברך ולא ישמרם מתוך שנאה ומאוס שימאס בתורה ובמצותיה. וכמו שאמר (פ׳ שלח) עד אנה ינאצוני העם הזה. ואמרו ויאמר לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו שהיו בועטים במצות מפני המאוס והשנאה עד שמפני זה אמר המשורר (תהלים קיט) מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. וכדי להסיר הסבה הזאת באה פרשת היחוד באמרו שמע ישראל ה׳ אלהינו וגו׳. ואהבת את ה׳ אלהיך וגו׳. וראוי שנסתכל עוד בשלשה שמות שבאו בכתוב הזה והם ה׳ אלהינו ה׳. ולמה נשנה שם בן ארבע אותיות שנזכר שני פעמים. והנראה לי בו הוא שאנחנו נבחין בשכלנו ודעתנו האלוה יתברך בשלש בחינות:
האחת מצד עצמו ומהותו הנעלם והוא שם המפורש הנקרא בדבריהם שם העצם הוא העצם האמתי והנמצא המוחלט. והבחינה השנית היא מצד המצאתו הדברים ומהוה אותם ונותן להם החיים והמציאות. על שני השמות האלה אמר דוד (שם ק״ג א) ברכי נפשי את ה׳ וכל קרבי את שם קדשו. שהיא הבחינה הראשונה. ואמר עוד ברכי נפשי את ה׳ ואל תשכחי כל גמוליו כנגד הבחינה השנית. הבחינה השלישית הוא מצד הנעתו לגלגל ולכל מה שבתוכו כי זהו תכלית היכולת והאילות. וכנגד שלשת הבחינות האלה שנבחין בו יתברך אמר ה׳ אלהינו ה׳. על דרך מה שאמר במדת ה׳ ה׳ אל. והודיענו שהוא אחד בכל אותן הבחינות. כי עם היות השמות והבחינות האלה מתחלפים בשכלנו. הנה הנושא והענין אמתי אחד מכל צד. ולזה תקנו לומר אחר זה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי שם הוא רמז לשם המפורש. וכבוד הוא רמז אל בריאת העולם על דרך לכבודי בראתיו. והמלכות הוא רמז אל הנעת הגלגל העליון. וכאלו יאמר ברוך שם וכבוד מלכותו לעולם ועד. האמנם הסירו הואוי״ן ואמרו ברוך שם כבוד מלכותו. להורות על האחדות ושלילת הרבוי. ולהיות הבחינות האלה שלשה צוה על האהבה אליו יתברך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. וצוה שיהיו לאות על היד ולטטפת בין העינים ולמזוזו׳ על השערים. כי להיות השם יתעלה נותן המציאות והחיים. הנה היה ראוי שיאהבהו האדם בכל לבבו שממנו חוצאות חיים. ויהיה סימנו לאות על ידו כנגד הלב שהוא תחלת החיים. ולרמוז על היות השם יתברך מצד עצמו נבדל מכל יחוס וערך לזולתו. אמר בכל נפשך שהנפש היא נבדלת מן הגוף ובלתי מתערבת עמו. ולכן היו הטטפת על הראש ששם הכחות הנפשיות. וכנגד הנעת הגלגל שהוא פועל בזולתו חוץ ממנו. אמר ובכל מאדך שהממונות הם דברים חיצוניים לאדם וכנגדם היו המזוגות בשערים שהם גם כן חוץ לאדם. הנה כל זה הביא בפרשה הראשונה הזאת לחייב את האדם על אהבת השם יתברך:
והסבה השנית היא שתביא את האדם לעזיבת המצות והיא השכחה עד שמפני זה היה דוד משבח את עצמו (תהלים קי״ט). חבלי רשעים עודוני תורתך לא שכחתי. והמגיד בהבאת הבכורים היה אומר (פרשת תבא) לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי ולכן באה הפרשה השנית הזאת. השמר לך פן תשכח:
והסבה השלישית לעזיבת המצות ובטולן. הוא הספק והפקפוק בהם עד שלזה אמר דוד ע״ה דרך שקר הסר ממני וגו׳. דרך אמונה בחרתי וגו׳. סעפים שנאתי ותורתך אהבתי לכן באה הפרשה השלישית לא תנסו את ה׳ אלהיכם וגו׳. יצוה שישמרו את המצות ולא יפקפקו אחריהם כמו שכתוב שמור תשמרון את מצות ה׳ אלהיכם:
וכבר יש סבה רביעית ג״כ לעזיבת המצות ובטולן. והיא כאשר יחשוב בן האדם שטוב להיות בן חורין מהמצות משיהיה משועבד ונכנע אליהן לפי שהחירות בעצמו הוא טוב מהעבדות. אבל כבר זכר החוקר שההכנע לתורות איננו עבדות אבל הוא חרות לפי שהם אמנם יישירו את אדם לשלמות נפשי וכמו שאמר (פ׳ יתרו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי בהיותם כהנים משרתי ה׳ יהיו מלכים. וכנגד הסבה הרביעית הזאת באה הפרשה הרביעית משאלת הבן כשיכבדו עליו מצות התורה ויאמר מה העדות החקים והמשפטים. וצוה שתהיה תשובתו שיש על שמירת המצות ארבע טענות וסבות גדולות:
האחת היא אמרו עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ וגו׳. ר״ל איך נראה לך חק המצות עבדות ואמנם הוא בהפך. כי עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ משם כשנתן לנו המצות האלה והם אם כן חרות לא עבדות כי הש״י הוציאנו מיד מלך קשה ואומה קשה. ושנה הטבע בעשותו אותות ומופתים בעדנו. ולא היה כל זה כדי להעניש את המצריים ולהרע עמהם לשנאתו אותם. כי אם להיטיב עמנו. וזהו שאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו אל הארץ אשר נשבע והיה סוף הדברים ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ואת המשפטים שכאן השלימה זאת הטענה האחת. כאלו אמר ובהיות זה כן ראוי לנו שנשמור מצות האדון הזה שתהיה לנו עבודתו לשמחה לא לעול ועבדות:
והטענה השנית זכר באמרו ליראה את ה׳ אלהינו רוצה לומר וגם נעשה המצות מפני היראה רוצה לומר יראת העונש שלפי שאם לא נעשה אותן ישמידנו מעל פני האדמה:
והטענה השלישית היא אמרו לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה. ר״ל מלבד החיוב הראוי אשר עלינו כפי הטובו׳ והחסדים שקבלנו מאתו יתברך ומלבד יראת עונש הש״י הנה יש עוד בזה תועליות עצומים בשכר הנצחי. אשר לנפש שהוא לטוב לנו כל הימים בעולם הנשמות כמו שפירשו הרב המורה בחלק ג׳ פרק כ״ז ל״א. בחיים הגשמיים והוא אמרו לחיותינו כהיום הזה:
והטענה הרביעית הוא אמרו וצדקה תהיה לנו. רוצה לומר שהמצות ראוי שיעשה אותם להיותם בצדק וביושר גמור והאדם ראוי שיבחר במעשה היושר והצדק מפאת עצמו גם שלא יקבל בו תועלת מה ואמר שהצדק הוא כאשר נשמור לעשות את כל המצוה לפני ה׳ אלהינו אשר צונו רוצה לומר שיעשו אותה לשם מצוה ולא לתכלית אחר. ולפי שיש עדיין סבה ה׳ לעזיבת המצות ובטולן. והיא חברת האנשים הפושעים שמביאים את האדם לחטוא. וכמאמר המשורר אל תתחר במרעי׳. ואמר התנא (משנה אבות א׳) הרחק משכן רע ולא תתחבר לרשע. לכן באה הפרשה ההיא החמשית כי יביאך ה׳ אלהיך וגומר. לא תכרות להם ברית. הנה זה הוא ג״כ דרך נאות ומתישב בקשור הכתובים והפרשיות האלה זה עם זה. ועם זה נשלם פירוש הסדר הזה:
ושמרת... היום לעשותם – ולא תטריד מחשבתך אם לא תקבל שכר מהם בעולם הזה.
היום לעשותם. ולא היום ליטול שכרם, ד״לעשותם״ קאי א״היום״ (כ״ה ברא״ם):
לַעֲשוֹתָם: מהרו שכחו המדפיסי׳1 מעשיהם,⁠א שהרי מסרו2 בפרשה זו על פסוק ויקרא משה, לעשתם, ב׳ חס׳ וב׳ מל׳, וזהו א׳ מן המלאי׳, וכן מס׳ הרמ״ה3 ז״ל. [לעשותם].
1. המדפיסי׳: ד (וכן ונציה ש״ז).
2. שהרי מסרו: מ״ג-ד דב׳ ה א.
3. הרמ״ה: עש״ה.
א. כאן דוגמה לדרכו של נורצי לשבץ בדבריו מילים הנגזרות מן הדיבור המתחיל. בעסקו ב׳לעשותם׳ השתמש ב׳מעשיהם׳.
ולמחר לעולם הבא כו׳. פי׳ שמלת היום דבק עם לעשותם, לא עם מצוך דלעיל מיניה, כי לא היה הציווי היום:
And tomorrow in the World to Come, etc. Rashi is explaining that the word, "today,⁠" is connected to the word [following], "to fulfill,⁠" not to the preceding [phrase], "I am commanding you,⁠" for the commandment was not given today.
ושמרת – אחר שהודעתיך שהוא יתברך שומר הברית והחסד לאלף דור, ראוי לך לשמור מצותיו, כי אם תעשה כן, אז עקב תשמעון וכו׳ ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, כי כך מדתו יתברך ששומר בריתו וחסדו לדור אחרון:
ושמרת את המצוה – עוד נתן טעם אל שני הדברים מה שהצדיקים מעונים בעה״ז והרשעים מצליחים, שאם היה נותן שכר ומעניש תכף בעה״ז לא היה אפשר שיעשו המצות לש״ש כי היו עושים המצות ומונעים א״ע מהעבירות מפני תקות גמול ויראת עונש, ולא היה בחירה כלל כי היו מתיראים לעבור על מצות ה׳, ולכן עשה ה׳ שבעה״ז יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים וכן בהפך שעי״כ הם עושים המצות ונשמרים מהעברות לש״ש בלבד, כמ״ש (קהלת ח) אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע וכו׳, וז״ש שעי״כ ושמרת את החקים מצד שאנכי מצוך היום לעשותם לא מצד תקות גמול ויראת עונש רק מצד שכן צוה ה׳, ועז״א היום לעשותם ולא היום לקבל שכרם, ר״ל היום בעה״ז לא תקוה שכר החוקים והמצוה ועליך רק לעשותם ולא היום לקבל שכרם רק למחר לקבל שכרם בעה״ב:
ושמרת וגו׳: אחר שכן שישראל בטבעם להוטים אחר עבודה זרה עד שהקב״ה הוסיף שמירה בכל האפשר1, על כן יש לנו לעשות מעשים מועילים לשמירה.
על כן:
ושמרת את המצוה: היינו לעסוק במצוות. ומצוה בעידנא דעסיק בה אגוני ומצלי, כדאיתא בסוטה (כא,א)2.
ואת החוקים ואת המשפטים וגו׳: היינו עסק התורה, ואין לך שמירה גדולה3 ממנו וכדאיתא בביצה (כה,ב) וכנ״ל (פסוק ז׳). וידוע מאמרם בקדושין (ל,ב) ׳בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין׳. ועוד ביארנו בספר בראשית (כו,ה)4 על פי כמה מאמרים.
לעשותם: על ״המצוה״5 משמעו – ׳עשיה׳ ממש בזמנם. ועל ״החוקים והמשפטים״ משמעו – להעמידם על תיקונם וביאור הלכה.⁠6 וזהו עיקר הדרוש שחפץ משה רבינו בשם ה׳, להשריש אהבת שקידת התורה, וכמה הוא נחוץ מכמה טעמים.
ולמדנו ממקראות אלו, שהאדם שעלול לחטוא ע״פ טבעו או ע״י איזו סיבה, עליו להיות נזהר – או להתנהג בחסידות להיות מאוהבי ה׳ הדבקים בו, או להיות משוקדי תורה. ועוד יבואר בס״ד פרשה שלמה בזה סוף פרשת נצבים.
1. וכפי שביאר רבינו לעיל פסוק ז׳ ד״ה כי אתם המעט.
2. כבר הערנו כמה פעמים על רבינו שמסקנת רבא בסוטה שם שמצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה – אגוני מגנא (מן הפורענות), אצלוי לא מצלא (מן היצר הרע).
3. מן היצר הרע, ובמיוחד של עבודה זרה.
4. על הפסוק ״וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי״.
5. עיסוק במצוות.
6. כפי שביאר רבינו לעיל בהקדמתו לחומש, וכן לעיל (א, ג. ד,א) ועוד.
עם סיום החלק הראשון חוזר המקרא ומזהיר על שמירת המצוות שנזכרו בפסוקים ו׳:א׳, ה׳:כ״ז.
היום לעשותם – א״ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב אשר אנכי מצוך היום לעשותם, היום לעשותם ולא למחר לעשותם, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם1 (שם שם)
1. הענין ולא למחר לעשותם הוא ע״ד שאמרו כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, ומ״ש למחר לקבל שכרם הוא ע״פ מ״ש בקדושין מ׳ ב׳ שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ובע״ז ג׳ ב׳ איתא הלשון ולא היום ליטול שכרם, ולשון זה יותר מכוון להמאמר הנזכר.

והנה כבר כתבנו כ״פ בהמשך החבור דאע״פ דכלל דרשות ודקדוקים כאלה הן אגדות וע״ד רמז ואסמכתא בלבד, בכ״ז בכל מקום שאומר מאי דכתיב או מאי קרא יש לו להדורש איזה דקדוק בלשון הפסוק שקשה לו לפי פשוטו, והוא שמביאו לדרוש ולסמוך דרשתו [ע״ל ר״פ דברים], וכאן כשאומר מאי דכתיב אשר אנכי מצוך היום לעשותם אינו מבואר מאי קשה ליה בלשון הפסוק.

ונראה דהדיוק הוא מדלא כתיב ושמרת לעשות את וגו׳ וכתיב לעשותם בסוף, ולכן דריש דקאי גם אמלה היום.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יב) {פרשת עקב} וְהָיָ֣ה׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת⁠־הַבְּרִית֙ וְאֶת⁠־הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ׃
It shall happen, because you listen to these ordinances, and keep and do them, that Hashem your God will keep with you the covenant and the loving kindness which He swore to your fathers.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וִיהֵי חֲלָף דִּתְקַבְּלוּן יָת דִּינַיָּא הָאִלֵּין וְתִטְּרוּן וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְיִטַּר יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ יָת קְיָמָא וְיָת חִסְדָּא דְּקַיֵּים לַאֲבָהָתָךְ.
And it shall be that because you will have obeyed these judgments, and have observed and performed them, the Lord your God will keep with you the covenant and the mercy which He swore to your fathers.
ויהוי חלףא די תשמעון ית סדרי דינייה האליין ותטרון ותעבדון יתהון ויטרב י״י אלהכון לכון ית קיימייה וית חסדייהג די קיים לאבהתכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חלף״) גם נוסח חילופי: ״חולף״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויטר״) גם נוסח חילופי: ״ויטור״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חסדייה״) גם נוסח חילופי: ״חסדה״.
ויהי חולף די תקבלון ית דינייא האילין ותינטרון ותעבדון יתהון וינטר י״י אלקכון לכון ית קיימייא וית חסדא די קיים לאבהתכון.
If you receive these judgments, and observe and perform them, then will the Lord your God keep with you the covenant and the lovingkindness which He swore to your fathers.

פרשה ג

סדר עקב

[א] הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְנוֹרָה שֶׁעֲשׂוּיָה פְּרָקִים פְּרָקִים, מַהוּ לְטַלְטְלָהּ בְּשַׁבָּת, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים הַמַּרְכִּיב קְנֵי מְנוֹרָה בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת, וּמִשּׁוּם מָה מְחַיֵּב, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן הַמַּרְכִּיב אֶת הַמְנוֹרָה בְּשַׁבָּת כְּאָדָם שֶׁבּוֹנֶה בְּשַׁבָּת, וּמִי שֶׁהוּא בּוֹנֶה בְּשַׁבָּת, חַיָּב.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּר׳ חֲנִינָא, אֵימָתַי שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת כְּשֵׁם שֶׁרָאוּי לָהּ, תְּחִלָּה כְּשֶׁנְּתָנָהּ לָהֶן בְּאָלוּשׁ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (שמות ט״ז:ל׳), וְאַתְּ סָבוּר שֶׁמָּא לְרָעָתְךָ נָתַתִּי לְךָ אֶת הַשַּׁבָּת, לֹא נָתַתִּי לְךָ אֶלָּא לְטוֹבָתְךָ, כֵּיצַד, אָמַר רַבִּי חִיָּא בְּר׳ אַבָּא אַתְּ מְקַדֵּשׁ אֶת הַשַּׁבָּת בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּבִכְסוּת נְקִיָּה וּמְהַנֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ, וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ שָׂכָר, מִנַּיִן: וְקָרָאתָ לַשַׁבָּת עֹנֶג וגו׳ (ישעיהו נ״ח:י״ג), מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: אָז תִּתְעַנַּג עַל ה׳ (ישעיהו נ״ח:י״ד), וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ (תהלים ל״ז:ד׳). אָמְרוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל וְאֵימָתַי אַתְּ נוֹתֵן לָנוּ שְׂכַר הַמִּצְווֹת שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצְווֹת שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים מִפֵּרוֹתֵיהֶן אַתֶּם אוֹכְלִים עַכְשָׁו, אֲבָל שְׂכָרָן בְּעֵקֶב אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם, מִנַּיִן מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בְּעִנְיָנֵנוּ: וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן (דברים ז׳:י״ב).
[ב] דָּבָר אַחֵר: וְהָיָה עֵקֶב – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה (תהלים ס׳:ט׳), מַהוּ גִּלְעָד, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כו׳ עַד שֶׁהֵן מִבְּנֵי יְהוּדָה.
דָּבָר אַחֵר: מוֹאָב סִיר רַחְצִי (תהלים ס׳:י׳), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹפֵת אֲנִי לְמוֹאָב יוֹרָה שֶׁל פֻּרְעָנוּת, מַהוּ: עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי (תהלים ס׳:י׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל מוּכָן לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, וַאֲנִי דּוֹרֵךְ גִּתָּהּ שֶׁל אֱדוֹם בַּעֲקֵב רַגְלִי, אֵימָתַי, וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, לֹא תִהְיוּ סְבוּרִים שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אֶתְכֶם כְּעֶבֶד שֶׁאֲדוֹנוֹ מְבַקֵּשׁ לִמְכֹּר אוֹתוֹ קוֹרִיסִין בְּכָל מַה שֶּׁמּוֹצֵא, אֶלָּא כָּךְ אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם יִסּוּרִין עַד שֶׁתָּכִינוּ אֶת לְבַבְכֶם אֶצְלִי.
אָמַר רַב אַחָא בִּשְׁבוּעָה נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא יַנִּיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן כֹּה אֶעֱשֶׂה לְךָ יִשְׂרָאֵל (עמוס ד׳:י״ב). וְאֵין לָכֵן אֶלָּא שְׁבוּעָה, כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי (שמואל א ג׳:י״ד), וְעַד הֵיכָן אֲנִי מְיַסֵּר אֶתְכֶם, עַד הֶעָקֵב: עֵקֶב כִּי זֹאת אֶעֱשֶׂה לָךְ (עמוס ד׳:י״ב), עַד שֶׁתִּשְׁמְרוּ אֶת מִצְווֹתַי עַד הֶעָקֵב.
[ג] דָּבָר אַחֵר: מַה כְּתִיב לְמַעְלָה: וְיָדַעְתָּ כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן (דברים ז׳:ט׳), אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ פִּקָּדוֹן, וּמֵת אוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, בָּא בְּנוֹ וּמְבַקֵּשׁ אֶת הַפִּקָּדוֹן מִיָּדוֹ, אָמַר לוֹ תֵּן לִי הַפִּקָּדוֹן שֶׁהִפְקִיד אַבָּא אֶצְלְךָ, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ מָצָאתָ אַחֵר טוֹב מִמֶּנִּי, הַפִּקָּדוֹן שֶׁאֶצְלִי לֹא שָׁמַרְתִּי אוֹתוֹ וְלֹא קִפַּלְתִּי אוֹתוֹ. כָּךְ כְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי יִרְמְיָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָה לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל (ירמיהו ב׳:ה׳), עַל כָּל מַה שֶּׁנִּשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לֹא קִיַּמְתִּי, נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם שֶׁאֲנִי מְבָרֵךְ אֶת בְּנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וגו׳ (בראשית כ״ב:י״ז), לֹא בֵּרַכְתִּי אֶתְכֶם עַל יְדֵי משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם (דברים א׳:י׳). אָמַרְתִּי לוֹ שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אֶתְכֶם בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל (בראשית ט״ו:י״ד), לֹא עָשִׂיתִי כָּךְ, וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל (תהלים ק״ה:ל״ז), לְפִיכָךְ אָמַר משֶׁה: וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה (דברים ז׳:ח׳), מִן: וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים (דברים ז׳:ח׳), אַתְּ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא הָאֵל הַנֶּאֱמָן.
דָּבָר אַחֵר: כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים – אָמַר רַבִּי לֵוִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וכו׳ בָּא בְּנוֹ מְבַקֵּשׁ אֶת הַפִּקָּדוֹן, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ לֵךְ וְהָבֵא שְׁנֵי אִיסְטַרְטִין וּשְׁנֵים עָשָׂר בִּלְבִיטוֹן וְעַל יְדֵיהֶן אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶת הַפִּקָּדוֹן, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אֲבוֹתֵיכֶם הִפְקִידוּ אֶצְלִי פִּקָּדוֹן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם (שמות ג׳:ט״ז), אָמַר לָהֶן יָבוֹאוּ שְׁנֵי אִיסְטַרְטִין וּשְׁנֵים עָשָׂר בִּלְבִיטוֹן, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן וּשְׁנֵים עָשָׂר רָאשֵׁי שְׁבָטִים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן. וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה (במדבר א׳:ג׳-ד׳).
דָּבָר אַחֵר: הָאֵל הַנֶּאֱמָן. רַבָּנִין אָמְרֵי מֶאֱמוּנָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתְּ יוֹדֵעַ אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר שֶׁהָיָה דָּר בְּעִיר אַחַת בַּדָּרוֹם, וְהָלְכוּ אֲנָשִׁים לְהִתְפַּרְנֵס שָׁם, וְהָיוּ בְּיָדָן שְׁתֵּי סְאִין שֶׁל שְׂעוֹרִים וְהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ וְשָׁכְחוּ אוֹתָן וְהָלְכוּ לָהֶן, וְהָיָה רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר זוֹרֵעַ אוֹתָן בְּכָל שָׁנָה וְעוֹשֶׂה אוֹתָן גֹּרֶן וְכוֹנְסָן, אַחַר שֶׁבַע שָׁנִים הָלְכוּ אוֹתָן הַחֲבֵרִים לְשָׁם, לִתְבֹּעַ אוֹתָן לִתֵּן לָהֶם, מִיָּד הִכִּיר אוֹתָן רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר, אָמַר לָהֶם בּוֹאוּ וּטְלוּ אוֹצְרוֹתֵיכֶם, הֲרֵי מֶאֱמוּנָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתָּה יוֹדֵעַ אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר שֶׁהָלַךְ לְעִיר אַחַת וְהָיוּ הָעַכְבָּרִים אוֹכְלִים בִּתְחוּמָהּ שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר, בָּאוּ וּבִקְּשׁוּ הֵימֶנוּ, מֶה עָשָׂה רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר, אָמַר לָהֶן לָמָּה אֵין אַתֶּם מַפְרִישִׁין מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם כָּרָאוּי, מְבַקְּשִׁים אַתֶּם שֶׁנַּעֲרֹב אֶתְכֶם, שֶׁאִם אַתֶּם מַפְרִישִׁין מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם כָּרָאוּי אֵין עַכְבָּרִים אוֹכְלִין עוֹד, אָמְרוּ לוֹ אִין, עָרַב אוֹתָן וְהָלְכוּ הָעַכְבָּרִים וְלֹא נִרְאוּ עוֹד.
דָּבָר אַחֵר: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה חוֹפֵר שִׁיחִין לָרַבִּים, בִּתּוֹ הָיְתָה הוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וּבָאת לַעֲבֹר בַּנָּהָר וּשְׁטָפָהּ, בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי פִּינְחָס כָּךְ הִגִּיעַ לְבִתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, אָמַר לָהֶם אִי אֶפְשָׁר, כֵּיוָן שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּמַּיִם, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְאַבֵּד אֶת בִּתּוֹ בַּמַּיִם, מִיָּד נָפְלָה צְוָחָה בָּעִיר בָּאֲתָה בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כֵּיוָן שֶׁאָמַר רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר כָּךְ, יָרַד מַלְאָךְ וְהֶעֱלָה אוֹתָהּ. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח שֶׁלָּקַח חֲמוֹר אֶחָד מִיִּשְׁמְעֵאלִי אֶחָד, הָלְכוּ תַּלְמִידָיו וּמָצְאוּ בּוֹ אֶבֶן אַחַת טוֹבָה תְּלוּיָה לוֹ בְּצַוָּארוֹ, אָמְרוּ לוֹ, רַבִּי, בִּרְכַּת ה׳ הִיא תַעֲשִׁיר (משלי י׳:כ״ב), אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח, חֲמוֹר לָקַחְתִּי אֶבֶן טוֹבָה לֹא לָקַחְתִּי, הָלַךְ וְהֶחֱזִירָהּ לְאוֹתוֹ יִשְׁמְעֵאלִי, וְקָרָא עָלָיו אוֹתוֹ יִשְׁמְעֵאלִי בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, הֱוֵי מֶאֱמוּנָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתָּה יוֹדֵעַ אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמָן לְשַׁלֵּם לְיִשְׂרָאֵל שְׂכַר הַמִּצְווֹת שֶׁהֵן עוֹשִׂין, מִנַּיִן: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת (שמות י״ב:י״ז), אֲבָל מַתַּן שְׂכָרָן וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, בְּעֵקֶב אֲנִי פּוֹרֵעַ לָכֶם.
[ד] דָּבָר אַחֵר: וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ – מַהוּ וְשָׁמַר, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כָּל מַה שֶּׁיִשְׂרָאֵל אוֹכְלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכֹּחַ הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכָם בִּלְעָם הָרָשָׁע, אֲבָל בְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכוּ אוֹתָן הָאָבוֹת מְשֻׁמָּרִין הֵן לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ וגו׳.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְיָתוֹם שֶׁהָיָה מִתְגַּדֵּל אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, הָיָה אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ וְשׁוֹתֶה מִשֶּׁלּוֹ וּמִתְכַּסֶּה מִשֶּׁלּוֹ, וְלִמְּדוֹ אֻמָּנוּת, אוֹתוֹ הַיָּתוֹם אוֹמֵר כָּל מַה שֶּׁאֲנִי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמִתְכַּסֶּה מִתּוֹךְ שְׂכָרִי הוּא מְחַשְׁבוֹ. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ בַּעַל הַבַּיִת, חַיֶּיךָ, כָּל מַה שֶּׁאַתָּה אוֹכֵל וּמִתְכַּסֶּה, בְּכֹחַ חָבִית שֶׁל מַיִם שֶׁאַתְּ מְמַלֵּא לִי, בְּכֹחַ עֵץ אֶחָד שֶׁאַתָּה מְבַקֵּעַ לִי, אֲבָל שְׂכָרְךָ צָרוּר וּמֻנַּח לָךְ. כָּךְ כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּכֹחַ הַיִּסּוּרִים שֶׁהֵן בָּאִין עֲלֵיהֶם, אֲבָל שְׂכָרָן צָרוּר וּמְשֻׁמָּר לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ וגו׳. וּמַהוּ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד, אָמַר רַבִּי חִיָּא, שְׁלשָׁה מִדּוֹת טוֹבוֹת יֵשׁ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ הֵן: בַּיְשָׁנִים וְרַחֲמָנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים. בַּיְשָׁנִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם (שמות כ׳:ט״ז). רַחֲמָנִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ (דברים י״ג:י״ח). גּוֹמְלֵי חֲסָדִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד.
[פרשת עקב]
[א] וְהָיָה עֵקֶב – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע, עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי (תהלים מ״ט:ו׳). יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת, וְיֵשׁ בָּהֶן קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת. וּמִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִצְוֹת קַלּוֹת שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מַשְׁגִּיחִין בָּהֶן אֶלָּא שֶׁמַּשְׁלִיכִין אוֹתָן תַּחַת עִקְבֵיהֶן, כְּלוֹמַר שֶׁהֵן קַלּוֹת, לְפִיכָךְ הָיָה דָּוִד מִתְיָרֵא מִיּוֹם הַדִּין וְאוֹמֵר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי מִתְיָרֵא מִן מִצְוֹת הַחֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהֵן חֲמוּרוֹת. מִמָּה אֲנִי מִתְיָרֵא. מִן הַמִּצְוֹת הַקַּלּוֹת, שֶׁמָּא עָבַרְתִּי עַל אַחַת מֵהֶן, אִם עָשִׂיתִי אִם לֹא עָשִׂיתִי, מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה קַלָּה. וְאַתָּה אָמַרְתָּ, הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כִּבְמִצְוָה חֲמוּרָה. לְכָךְ אָמַר, לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע וְגוֹ׳ וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב וְגוֹ׳ (תהלים י״ט:י״א). וּכְתִיב: גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב (שם פסוק יב). בֹּא וּרְאֵה הֵיאַךְ דָּוִד מְשַׁבֵּחַ אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, שֶׁאָמַר, הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵין בְּכָל מִינֵי תְּבוּאָה חֲבִיבָה מִסֹּלֶת נְקִיָּה, שֶׁהִיא צָפָה בַּפֶּה, וְדִבְרֵי תּוֹרָה חֲבִיבִין מִמֶּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים (שם פסוק יא). אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אִם תֹּאמַר, שֶׁאֵין בְּכָל מִינֵי הַמַּשְׁקִין מְתוּקִין מִן הַדְּבַשׁ וְדִבְרֵי תּוֹרָה מְתוּקִין מִכֻּלָּם, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, שֶׁמָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְתוּקִין מִדְּבַשׁ, בָּסַרְתִּי בָּהֶן חַס וְשָׁלוֹם. אֶלָּא, גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רַב, מִצְוֹת קַלּוֹת. לְפִיכָךְ כְּתִיב: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ וְגוֹ׳ (שם ל״א:כ׳), זוֹ הִיא שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת קַלּוֹת.
[ב] וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס, נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ לֹא תֵּדָע (משלי ה׳:ו׳). אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, שֶׁלֹּא תְּהֵא יוֹשֵׁב וְשׁוֹקֵל מִצְוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה וְרוֹאֶה אֵי זוֹ מִצְוָה שְׂכָרָהּ מְרֻבֶּה וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ. לָמָּה, נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ לֹא תֵּדָע, מְטֻלְטָלִין הֵן שְׁבִילֵי תּוֹרָה. תַּנֵּי רַבִּי חִיָּא, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהִכְנִיס בּוֹ פּוֹעֲלִים, וְלֹא גִּלָּה לָהֶם הַמֶּלֶךְ שְׂכַר נְטִיעוֹת הַכֶּרֶם. שֶׁאִלּוּ גִּלָּה לָהֶם שְׂכַר נְטִיעוֹתָיו, הֵן רוֹאִין אֵיזוֹ נְטִיעָה שֶׁשְּׂכָרָהּ הַרְבֵּה וְנוֹטְעִין אוֹתָהּ. נִמְצְאָה מְלֶאכֶת הַפַּרְדֵּס מִקְצָתָהּ בְּטֵלָה וּמִקְצָתָהּ קַיֶּמֶת. כָּךְ לֹא גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה. שֶׁאִלּוּ גִּלָּה, נִמְצְאוּ הַמִּצְוֹת מִקְצָתָן קַיָּמוֹת וּמִקְצָתָן בְּטֵלוֹת. וְרַבִּי אֶחָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, טִלְטֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר עוֹשֶׂה מִצְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין מֻשְׁלָם. תַּנֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, שְׁתֵּי מִצְוֹת גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתַּן שְׂכָרָן, אַחַת קַלָּה שֶׁבְּקָלוֹת, וְאַחַת חֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת. וְאֵלּוּ הֵן. קַלָּה שֶׁבְּקָלוֹת, שִׁלּוּחַ הַקֵּן, וְשָׁם כְּתִיב: וְהֶאֱרַכְתָּ יָמִים (דברים כ״ב:ז׳). וַחֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת, כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁבּוֹ כְּתִיב: לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ (דברים ה׳:ט״ו), הֲרֵי הֵן שָׁוִין בְּמַתַּן שְׂכָרָן מֵעוֹלָם הַזֶּה. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, וּמָה אִם דָּבָר שֶׁהוּא פְּרִיעַת בַּעַל חוֹב, כָּתוּב בּוֹ אֲרִיכוּת יָמִים. דָּבָר שֶׁהוּא הֶפְסֵד מָמוֹן וְחֶסְרוֹן נְפָשׁוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִזֹּאת אָמְרוּ, גָּדוֹל דָּבָר שֶׁהוּא פְּרִיעַת חוֹב מִדָּבָר שֶׁהוּא חֶסְרוֹן כִּיס וְחֶסְרוֹן נְפָשׁוֹת. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי אָמַר, כְּשֵׁם שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ מְרֻבֶּה, כָּךְ עָנְשָׁהּ מְרֻבֶּה, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקְּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עוֹרְבֵי נָחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר (משלי ל׳:י״ז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָבֹא עוֹרֵב שֶׁהוּא אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וִינַקֵּר אוֹתָהּ וְאֶל יֵהָנֶה מִמֶּנָּה, וְיָבֹא נֶשֶׁר שֶׁהוּא רַחְמָנִי עַל בָּנָיו וְיֵהָנֶה מִמֶּנָּה. וּמִנַּיִן שֶׁעוֹרֵב אַכְזָרִי עַל בָּנָיו. שֶׁנֶּאֱמַר: מִי יָכִין לָעוֹרֵב צֵידוֹ כִּי יְלָדָיו אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ, יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל (איוב ל״ח:מ״א). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לִבְנֵי עוֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ (תהלים קמ״ז:ט׳). וְאָמְרוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הָעוֹרֵב מוֹלִיד לְבָנִים, וְאוֹמֵר הַזָּכָר לַנְּקֵבָה, שֶׁעוֹף אַחֵר בָּא עָלֶיהָ, וּמוֹאֲסִין אוֹתָן וּמַנִּיחִין אוֹתָן. מָה עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מַזְמִין לָהֶן יַתּוּשִׁין מִצּוֹאָתָן וּפוֹרְחִין וְאוֹכְלִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי יָכִין לָעוֹרֵב צֵידוֹ. אֲבָל הַנֶּשֶׁר רַחְמָנִי הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּנֶּשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ (דברים ל״ב:י״א). שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בָּהֶן, מִפְּנֵי עוֹפוֹת אֲחֵרִים שֶׁרוֹדְפִין אוֹתָן. מַה הוּא עוֹשֶׂה. מְשִׂימָן עַל כְּנָפָיו אוֹמֵר, מוּטָב יִכָּנֵס הַחֵץ בִּי וְלֹא בְּבָנַי.
[ג] וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק י״י בָּכֶם וְגוֹ׳ (שם ז׳:ז׳), לֹא מִמַּה שֶּׁאַתֶּם מְרֻבִּים מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְלֹא מִמַּה שֶּׁאַתֶּם עוֹשִׂין מִצְוָה יוֹתֵר מֵהֶם. שֶׁהָאֻמּוֹת עוֹשִׂין מִצְוָה שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ יוֹתֵר מִכֶּם, וְהֵם מַגְדִּילִים שְׁמִי יוֹתֵר מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וְגוֹ׳ (מלאכי א׳:י״א). וּכְתִיב: וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן י״י מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ (שם פסוק יב). כִּי אַתֶּם הַמְעַט (דברים ז׳:ז׳), אֶלָּא בִּזְכוּת שֶׁאַתֶּם מְמַעֲטִין אֶת עַצְמְכֶם לְפָנַי, לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹהֵב אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר י״י וְגוֹ׳, וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וְגוֹ׳ (מלאכי א׳:ב׳-ג׳). וְאוֹמֵר: אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה וְגוֹ׳ (הושע י״ד:ה׳), נָדְבָה נַפְשִׁי לְאַהֲבָתָן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן הֲגוּנִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי מֵאַהֲבַת י״י אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה. כְּתִיב: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית י״י בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְגוֹ׳ (ישעיהו ב׳:ב׳). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְגוֹ׳ (איוב ח׳:ז׳), לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמִּצְטַעֵר בִּתְחִלָּתוֹ, נוֹחַ לוֹ בְּסוֹפוֹ. וְאֵין לְךָ שֶׁמִּצְטַעֵר מִתְּחִלָּתוֹ יוֹתֵר מֵאַבְרָהָם, שֶׁהֻשְׁלַךְ לַכִּבְשָׁן, וְגָלָה מִבֵּית אָבִיו, וְרָדְפוּ אַחֲרָיו שִׁשָּׁה עָשָׂר מְלָכִים, וְנִתְנַסָּה בְּעֶשֶׂר נִסְיוֹנוֹת, וְקָבַר אֶת שָׁרָה. וְלַסּוֹף נָח, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַי״י בֵּרַךְ וְגוֹ׳ (בראשית כ״ד:א׳). וְכֵן יִצְחָק נִצְטַעֵר בְּנַעֲרוּתוֹ, וְקִנְּאוּ בוֹ פְּלִשְׁתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ וְגוֹ׳ (בראשית כ״ו:ט״ז). וּלְבַסּוֹף בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי וְגוֹ׳, וְיֹאמְרוּ רָאֹה רָאִינוּ וְגוֹ׳ (בראשית כ״ו:כ״ז-כ״ח). וְיַעֲקֹב כַּמָּה נִצְטַעֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל (תהלים קכ״ט:א׳). עַד שֶׁהָיָה בִּמְעֵי אִמּוֹ, בִּקֵּשׁ עֵשָׂו לְהָרְגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְרוֹצְצוּ הַבָּנִים (בראשית כ״ה:כ״ב). וּכְשֶׁקִּבֵּל הַבְּרָכוֹת, וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְגוֹ׳ (בראשית כ״ז:מ״א). בָּרַח לְלָבָן לְחָרָן וְנִצְטַעֵר בִּבְנוֹתָיו שֶׁל לָבָן, וְאַחֲרֵי כֵן בִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי (דברים כ״ו:ה׳). יָצָא מֵאֶצְלוֹ וּפָגַע בְּעֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְגוֹ׳ (בראשית ל״ג:א׳). בָּאָה עָלָיו צָרַת דִּינָה, וְצָרַת רָחֵל, וְצָרַת יוֹסֵף. וְלַסּוֹף נָח, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו (בראשית מ״ז:י״ב). הֱוֵי, וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד (איוב ח׳:ז׳). דָּבָר אַחֵר: נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית י״י בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְהַר תָּבוֹר יִהְיֶה גָּבֹהַּ מְאֹד. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לִבְנֵי פַּלְטְרִין שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁיָּרְדוּ מִן הָעִיר וְהָרְגוּ אֲרָיוֹת וְדֻבִּים וּנְמֵרִים בַּיַּעַר וֶהֱבִיאוּם לָעִיר וְתָלוּ אוֹתָן כְּנֶגֶד שַׁעַר הָעִיר, וְכָל בְּנֵי הָעִיר הָיוּ תְּמֵהִין מֵאוֹתָן אֲרָיוֹת. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ עָשָׂה בְּסִיסְרָא, בָּא סִיסְרָא עַל יִשְׂרָאֵל בְּהַר תָּבוֹר, מִן שָׁמַיִם נִלְחֲמוּ, הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא (שופטים ה׳:כ׳). הִתְחִילוּ הַכֹּל תְּמֵהִים, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה כַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה שֶׁיָּרְדוּ כּוֹכָבִים מִן הַשָּׁמַיִם לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִם בָּשָׂר וָדָם. וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַכּוֹכָבִים נִלְחֲמוּ בִּשְׁבִילְכֶם. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, וְיָצָא י״י וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם וְגוֹ׳, וְעָמְדוּ רַגְלָיו בְּיוֹם הַהוּא וְגוֹ׳ (זכריה י״ד:ג׳-ד׳), וְכָל אוֹתוֹ עִנְיָן. וְיִהְיוּ הַכֹּל רוֹאִין וּמַרְאִין אוֹתוֹ בָּאֶצְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה וְגוֹ׳ (ישעיהו כ״ה:ט׳).
[Parashat Eikev]
[Siman 1] (Deut. 7:12:) “And it shall come to pass if (literally, in the heel of).” This text is related (to Ps. 49:6), “Why should I fear in the evil days, when the iniquity of my heels encompass me?” May the name of the Holy One, blessed be He, be blessed because He has given a Torah to Israel in which there are six hundred and thirteen commandments, some of which are light and some weighty. But because some of the commandments are light, people pay no attention to them. Instead they cast them under their heels [while] saying they are light. For that reason David was afraid of the Day of Judgment and said, “Master of the world, I am not afraid of the weighty commandments which are in the Torah, because they are weighty. Of what am I afraid? Of the light commandments, lest I have transgressed one of them, [not knowing] whether I have fulfilled it or not fulfilled it, because it is light; for you have said, ‘Be as mindful of the light commandments as of the weighty commandments.’”1 It therefore says (in Ps. 49:6), “Why should I fear in the evil days?” (Deut. 7:12:) “And it shall come to pass if (ekev) you heed [these statutes].” This text is related (to Ps. 19:11-12), “More delightful are they than gold, than much fine gold; [sweeter also than honey and the drippings of the comb]. Also by them is Your servant warned; [in keeping them there is great reward (ekev)]. Come and see how David glorified the words of Torah, where it is stated (ibid.), “More delightful are they than gold, than much fine gold.” And not only that, but among all the kinds of grains, none is more precious than pure semolina, which floats upon the [sieve] (zafah benapah); but the words of Torah are more precious than that, as stated (ibid., vs. 11), “sweeter also than honey and the drippings of the comb (nofet zufim).” R. Hanina said, “If you say that among all the beverages none is sweeter than honey, the words of Torah are [even] sweeter than honey.” David said to the Holy One, blessed be He, “Master of the universe, if You say that they (the commandments) of the Torah are sweet, Heaven forbid that I should have missed them. Rather (according to vs. 12), ‘Also by them is Your servant warned; in keeping them there is great reward,’” [meaning] the light commandments. Therefore it is written (in Ps. 31:20), “How abundant is the good which You have laid up [for those who fear You]….” This is the reward for the light commandments.
[Siman 2] (Deut. 7:12:) “And it shall come to pass if you heed [these statutes].” This text is related (to Prov. 5:6), “She does not steer a straight path of life; her ways wander, and she does not know it.” R. Abba bar Kahana said, “That you should not practice give and take among the commandments of Torah to see which reward of Torah and commandment is greatest and perform that one.⁠2 Why? (Ibid.:) ‘Her ways wander, and she does not know it.’ The paths of [rewards of] the Torah have been moved.” R. Hiyya said, “A parable: To what is the matter comparable? To a king who had an orchard and introduced workers into it, but the king did not disclose the reward (i.e., the payment) for his seedlings to them; because if he revealed the reward for his [various] seedlings, one would see which seedling increased [their] reward, and plant that one. The work in the orchard would end up with some of it suspended and some of it carried out. Similarly the Holy One, blessed be He, did not reveal the reward for each and every commandment in the Torah; for if he had revealed it, the commandments would have been found with some of them carried out and some of them suspended.” And R. Aha said in the name of R. Abba bar Kahana, “The Holy One, blessed be He, has made the reward for fulfilling a commandment moved around in this world, so that Israel would totally fulfill them.”3 R. Simeon ben Johay taught, “For two commandments did the Holy One, blessed be He, reveal their reward. These are the lightest of the light and the weightiest of the weighty ones. The lightest of the light ones is sending away [the mother from] the nest; and there it is written (in Deut. 22:7), ‘and you will prolong your days.’ The most weighty is honoring parents, about which it is [also] written (in Deut. 5:16 // Exod. 20:12), ‘so that you will lengthen your days.’4 Note that they are equal with regard to reward [in] this world.” R. Abba bar Kahana said, “If in regard to paying a debt, length of days is written,⁠5 how much the more so when it is a case of damage to purse and loss of life.” R. Levi said, “They said something greater than that: A case of paying a debt is more important than a case of damage to purse and loss of life.” R. Abba bar Kahana said in the name of Rabbi, “Just as the giving of their reward is great, so [too] are their punishments great.” That is what is written (in Prov. 30:17), “The eye that mocks a father and scorns obeying a mother will have the wadi ravens pluck it out and the young eagles devour it.” The Holy One, blessed be He, said, “A raven, which is cruel to its young, will come and pluck it out without profiting from it; an eagle, which is merciful to its young, will come and will profit from it.” And where is it shown that a raven is cruel to its young? Where it is stated (in Job 38:41), “Who provides prey for the raven, when its young cry unto God and wander about without food.” It also says (in Ps. 147:9), “to young ravens when they cry out.” When the raven reproduces, it reproduces white [young].⁠6 Then the male says to the female that another bird has begotten it. So they reject and forsake them. What does the Holy One, blessed be He, do? He brings forth gnats from their dung.⁠7 Then [the gnats] fly, and [the young] eat them.⁠8 This is what is written (in Job 38:41), “Who provides prey for the raven.” But the eagle is merciful, as it is written (in Deut. 32:11), “As an eagle stirs up its nest and hovers over its young]; it spreads its wings, takes them up, and bears them aloft on its pinions.” As it is not confident about them because of other birds who pursue them. What does it do? It places them on its wings and says, “Better that the arrow should go through me and not through my children.”
[Siman 3] (Deut. 7:12:) “And it shall come to pass if you heed [these statutes].” What is written above the matter (in Deut. 7:7)? “It is not because you are the most numerous of all the peoples [that the Lord desired you and chose you. Rather you are the least of all the peoples].” It is not because you are the most numerous of all the nations,” and it was not because you fulfilled more commandments than they; for the nations do more commandments that they were not commanded than you, and they magnify My name more than you. Thus it is stated (in Mal. 1:11-12), “For from the rising of the sun until its setting My name is great among the nations, [and in every place incense is offered to My name, even a pure oblation; for My name is great among the nations]…. But you desecrate it when you say the table of the Lord is defiled, and its special food is treated with scorn [like ordinary] food.” (Deut. 7:7:) “Rather you were the least of all the peoples.” Rather, because you diminish yourselves for Me, therefore I love you.’ And so it says (in Mal. 1:2-3), “’I have loved you,’ says the Lord …. ‘But I have hated Esau….’” It also says (in Hos. 14:5), “I will heal their veering and love them voluntarily….” My soul has volunteered to love them, even though they were not worthy; and so it says (in Deut. 7:8), “Because the Lord loves you […].” It is written (in Is. 2:2), “And it shall come to pass that in the latter days the mountain of the house of the Lord shall be established as the highest of the mountains….” This text is related (to Job 8:7), “Though your beginning was trifling (rt.: ts'r), [your end shall greatly flourish].” [This verse is here] to teach you that everyone who is troubled (rt.: ts'r) from his beginning will have it well at his end. You have no one who was more troubled (rt.: ts'r) than Abraham, who was cast into a fiery furnace and went into exile from his ancestral home. Moreover, sixteen kings pursued him. He also stood the test of ten trials and buried Sarah. Yet in the end he had rest, as stated (Gen. 24:1), “Now Abraham was old, advanced in years, and the Lord blessed [Abraham in all things].” So too was Isaac troubled (rt.: ts'r) in his youth, for the Philistines were jealous of him, [as stated] (in Gen. 26:16), “And Abimelech said unto Isaac, ‘Go away from us, [for you have become have become too powerful for us].’” But in the end they begged him [for mercy], as stated (in vs. 27-28), “And Isaac said unto them, ‘Why have you come unto me…?’ And they said, ‘We have clearly seen….’” Jacob also was troubled (rt.: ts'r) in his youth, as stated (in Ps. 129:1), “’They have harassed me greatly from my youth,’ let Israel now say.” While he was in his mother’s belly, Esau sought to kill him, as stated (in Gen. 25:22), “But the children struggled [within her].” [Moreover,] when he received the blessings (according to Gen. 27:41), “Then Esau hated Jacob …, and Esau said in his heart, ‘Let the days of mourning for my father come, [and I will kill my brother Jacob]’.” So he fled to Laban and was troubled (rt.: ts'r) over his daughters, and after that Laban sought to kill him, as stated (in Deut. 26:5), “An Aramean would have destroyed my ancestor.”9 He went away from him and encountered Esau, as stated (in Gen. 33:1), “Now Jacob raised his eyes and saw Esau coming….” There came upon him the trouble over Dinah, the trouble over Rachel and the trouble over Joseph. But in the end he had rest, [as stated] (in Gen. 47:12), “And Joseph sustained his father [and his brothers]….” Ergo (in Job 8:7), “Though your beginning was trifling (rt.: ts'r), your end shall greatly flourish.” Another interpretation (of Is. 2:2), “the mountain of the house of the Lord shall be established as the highest of the mountains… and Mount Tabor shall become very tall.” A parable: To what is the matter comparable? To the palace10 children of a king. They went down from the city and killed lions, tigers, and bears in the forest. Then they brought them and hung them opposite the city gate, so that all the people in the city were amazed from those lions. The Holy One, blessed be he, did so with Sisera. [When] Sisera came against Israel on Mount Tabor; (according to Jud. 5:20), “The stars fought from the heavens; from their courses they fought with Sisera.”11 All began to be amazed, for there had never been an event like this, when the stars came down from the heavens to make war with flesh and blood. The Holy One, blessed be He, said, “In this world the stars have fought on your behalf, but in the world to come (according to Zech. 14:3-4), ‘Then the Lord will come forth and fight with those nations [as when He fights in the day of battle]. And His feet shall stand in that day [upon the Mount of Olives]….’ And [so on through] all that section (of Zechariah).” Then everyone will see and point Him out with the finger, as stated (in Is. 25:9), “In that day they shall say, ‘See, this is our God; [we waited for Him, and He delivered us. This is the Lord; we waited for Him. Let us rejoice and be glad in His salvation].’”
1. Avot 2:1.
2. M. Ps. 9:3; see Deut. R. 6:2.
3. yPe’ah 1:1 (15d); yQid. 1:7 (61b); PR 23/24:2.
4. So also M. Sam.
5. Enoch Zundel, in his commentary, ‘Ets Yosef, on Tanh., Deut. 3:2, suggests the debt here is the debt to parents for bearing, rearing, and education.
6. PRE 21.
7. See Lev. R. 19:1.
8. Cf. Yalqut Shim’oni, Deut. 846: “Then they fly over them, eat, and become black.”
9. This is required sense by the midrash. A more usual translation would read: A WANDERING ARAMEAN WAS MY ANCESTOR.
10. Palterin. Gk.: praitorion; Lat. praetorium.
11. Cf. Pes. 118b, according to which the stars descended and heated the iron implements in Sisera’s army.

פרשת עקב

[א] והיה עקב תשמעון וגו׳ (דברים ז׳:י״ב). זש״ה למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני (תהלים מ״ט:ו׳), יתברך שמו של הקב״ה שנתן תורה לישראל שבה שש מאות ושלש עשרה מצות קלות וחמורות, ואין בני אדם משגיחין בהן, אלא משליכים אותם תחת עקבותיהם, כלומר שהן קלות, לכך דוד היה מתירא מיום הדין, והיה אומר רבון העולמים איני מתיירא מן המצות החמורות שבתורה שהן חמורות, ממה אני מתיירא מן הקלות, שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לאו, מפני שהיא קלה, ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה, לכך אמר למה אירא בימי רע.
[ב] והיה עקב תשמעון. זש״ה הנחמדים מזהב ומפז רב וגו׳, גם עבדך נזהר בהם וגו׳ (תהלים י״ט:י״א-י״ב), בא וראה היאך דוד משבח דבר תורה, שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב, ולא עוד אלא בכל מיני תבואה אין חביבה מסולת נקיה, שהיא צפה בפה, ודברי תורה חביבין ממנה, שנאמר ומתוקים מדבש ונופת צופים (שם שם), אמר ר׳ חנינא אם תאמר שאין בכל משקין מתוך מדבש, דברי תורה מתוקין מדבש, אמר דוד לפני הקב״ה רבונו של עולם אם תאמר שהן מתוקין כפרתי בהן חס ושלום, אלא גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (שם), לפיכך מה רב טובך וגו׳ (שם ל״א:כ׳), זה שכרך על המצות קלות.
[ג] והיה עקב תשמעון. זש״ה אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה׳:ו׳), [אמר ר׳ אבא בר כהנא] שלא תהיה נושא ונותן במצותיה של תורה ורואה איזה שכרה של תורה ומצוה מרובה ועושה אותה, למה נעו מעגלותיה לא תדע, מטולטלין הם שבילי התורה, אמר ר׳ חייא משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס, והכניס בו פועלים, ולא גילה להם המלך שכר נטיעותיו, כי אילו גילה להם שכר נטיעותיו רואה איזה נטיעה שכרה מרובה ונוטעין אותה, נמצאת מלאכת הפרדס מקצתה בטילה ומקצתה קיימת, כך לא גילה הקב״ה בתורה שכר כל מצוה ומצוה, שאילו גילה נמצאו המצות מקצתן קיימות ומקצתן בטילות, ור׳ אחא בשם ר׳ אבא בר כהנא טילטל הקב״ה שכר עושה מצות בעולם הזה, כדי שיהו ישראל עושין אותם משלם.
תני ר׳ שמעון בן יוחי שתי מצות גילה הקב״ה מתן שכרה, אלו הן קלה שבקלות חמורה שבחמורות, קלה שבקלות שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים (דברים כ״ב:ז׳), חמורה שבחמורות כבד את אביך ואת אמך וגו׳ למען יאריכון ימיך וגו׳ (שם ה׳:ט״ז), הרי הן שוין בעולם הזה במתן שכרן. אמר רבי אבא בר כהנא ומה דבר שהוא פריעת חוב, כתיב בו אריכות ימים, דבר שהוא הפסד כיס וחסרון נפשות על אחת כמה וכמה, ור׳ לוי אמר גדולה מזו אמרו, גדול דבר שהוא פריעת חוב, מדבר שהוא הפסד כיס וחסרון נפשות, ור׳ אבא בר כהנא בשם ר׳ שמעון בן יוחי אמר כשם שמתן שכרן מרובה, כך עונשיהון מרובה, הדא הוא דכתיב עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה ערבי נחל ויאכלוה בני נשר (משלי ל׳:י״ז), למה יקרוה עורבים ויאכלוה נשרים, אמר הקב״ה יבא עורב שהוא אכזרי על בניו וינקור אותה ואל יהנה ממנה, ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויהנה ממנה, ומנין שעורב אכזרי על בניו, שנאמר מי יכין לעורב צידו [כי ילדיו אל אל ישועו יתעו לבלי אוכל] (שאיוב ל״ח:מ״א), ואומר לבני עורב אשר יקראו (תהלים קמ״ז:ט׳), כשהעורב מוליד הוא מוליד לבנים, ואומר הזכר לנקבה שעוף אחר בא עליה והם מואסין אותן ומניחין אותן, מה הקב״ה עושה, מוציא מצואה שלהן יתושין ופורחין ואוכלין ומשם משחירין, הדה הוא דכתיב מי יכין לעורב צידו, ומניין לנשר שהוא רחמני, שכתיב כנשר יעיר קנו (דברים ל״ב:י״א), ואינו מאמין בהם מפני עופות אחרים שרודפים אחריהם, מהו עושה, יפרוש כנפיו יקחהו וגו׳ (שם שם), הוי יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר.
[ד] והיה עקב תשמעון. מה כתיב למעלה מן הענין, לא מרובכם מכל העמים וגו׳ (דברים ז׳:ז׳), אמר להם הקב״ה לישראל לא ממה שאתם מרובים מכל האומות, ולא ממה שאתם עושים מצות יותר מהם, והם מגדלים שמי יותר מכם, שנאמר כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים וגו׳ ואתם מחללים אותו באמרכם שלחן אדני מגואל הוא וניבו נבזה אכלו (מלאכי א׳:י״א-י״ב), כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת ה׳ אתכם (דברים ז׳:ז׳-ח׳), בזכות שאתם ממעיטים את עצמכם לפני, לפיכך אני אוהב אתכם, וכן הוא אומר אהבתי אתכם אמר ה׳ (מלאכי א׳:ב׳), ואת עשו שנאתי וגו׳ (שם שם:ג׳), ואומר ארפא משובתם [אהבם נדבה] (הושע י״ד:ה׳), מהו אהבם נדבה, נדבה נפשי לאהבתם, אע״פ שאינן הגונין, וכן הוא אומר כי מאהבת ה׳ אתכם וגו׳ (דברים ז׳:ח׳).
[ה] כתיב והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ וגו׳ (ישעיהו ב׳:ב׳), זש״ה והיה ראשיתך מצער וגו׳ (איוב ח׳:ז׳), ללמדך שכל המצטער מתחילתו נוח לו בסופו ואין לך שמצטער יותר מאברהם, שהושלך בכבשן האש, וגלה מבית אביו, ורדפו אחריו ששה עשה מלכים, ונתנסה בעשר נסיונות, וקבר את שרה, ולבסוף נחה, ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך וגו׳ (בראשית כ״ד:א׳). יצחק נצטער בנערותו, ויקנאו בו פלשתים, שנאמר] ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד (שם כ״ו:ט״ז), לסוף בקשו ממנו [שנאמר] ויאמר אליהם יצחק (למה) [מדוע] באתם אלי וגו׳ (שם שם:כ״ז). ויעקב נצטער בנערותו, שנאמר רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל (תהלים קכ״ט:ב׳), עד שהוא במעי אמו ביקש עשו להורגו, שנאמר ויתרוצצו הבנים בקרבה וגו׳ (בראשית כ״ה:כ״ב), [וכשקיבל הברכות, וישטום עשו את יעקב וגו׳] ויאמר עשו בלבו וגו׳ (שם כ״ז:מ״א), וברח ללבן ונצטער בבתו, ואחר כך ביקש לבן להורגו, שנאמר ארמי אובד אבי(דברים כ״ו:ה׳), יצא מאצלו ופגע בעשו, שנאמר וישא יעקב (את) עיניו וירא והנה עשו בא וגו׳ (בראשית ל״ג:א׳), באתה עליו צרת דינה, וצרת יוסף, ולבסוף נחה, [שנאמר] ויכלכל יוסף את אביו וגו׳ (שם מזי ב), הוי והיה ראשיתך מצער וגו׳.
[ו] ד״א נכון יהיה הר בית ה׳ וגו׳, והר תבור יהיה גבוה מאד, משל למה הדבר דומה לבני פלטירין של מלך ירדו מן העיר והרגו אריות ונמרים ודובים ביער, והביאום ותלו אותם כנגד שער העיר, וכל בני העיר היו תמידין, מי הרגל אותם אריות, כך עשה הקדוש ברוך הוא, בא סיסרא לישראל בהר תבור, מן שמים נלחמו הכוכבים וגו׳ (שופטים ה׳:כ׳), התחילו הכל תמיהים, שמעולם לא היה כמעשה הזה, שירדו כוכבים מן השמים לעשות מלחמה עם בשר ודם, אמר הקב״ה בעולם הזה הכוכבים נלחמו בשבילכם, אבל לעלם הבא ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם וגו׳ ועמדו רגליו וגו׳ (זכריה י״ד:ג׳-ד׳), וכל אותו הענין, והיו הכל מראין אותו באמצע, שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה׳ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו (ישעיהו כ״ה:ט׳).
חסלת פרשת עקב
[Parashat Eikev]
[1] (Deut. 7:12:) AND IT SHALL COME TO PASS IF YOU HEED <THESE STATUTES>…. This text is related (to Ps. 49:6 [5]): WHY SHOULD I FEAR IN THE EVIL DAYS, WHEN THE INIQUITY OF MY HEELS ENCOMPASS ME? May the Name of the Holy One be blessed, because he has given a Torah to Israel in which there are six hundred and thirteen simple and weighty commandments;⁠1 but the children of Adam pay no attention to them. Instead they cast them under their heels while saying they are simple.⁠2 For that reason David was afraid of the Day of Judgment and said: Sovereign of the Universe, I am not afraid of the weighty commandments which are in the Torah, because they are weighty. Of what am I afraid? Of the simple commandments, lest I have transgressed one of them, whether I have fulfilled it or not, because it is simple; for you have said: Be as mindful of the simple commandments as of the weighty commandments.⁠3 It therefore says (in Ps. 49:6 [5]): WHY SHOULD I FEAR IN THE EVIL DAYS?
[2] (Deut. 7:12:) AND IT SHALL COME TO PASS IF YOU HEED <THESE STATUTES>. This text is related (to Ps. 19:11–12 [10–11]): MORE DELIGHTFUL ARE THEY THAN GOLD, THAN MUCH FINE GOLD; <SWEETER ALSO THAN HONEY AND THE DRIPPINGS OF THE COMB>. ALSO BY THEM IS YOUR SERVANT WARNED; <IN KEEPING THEM THERE IS GREAT REWARD>. Come and see how David glorified the word of Torah, where it is stated (ibid.): MORE DELIGHTFUL ARE THEY THAN GOLD, THAN MUCH FINE GOLD. And not only that, but among all the kinds of grains, none is more precious than pure semolina, which coats the mouth;⁠4 but the words of Torah are more precious than that, as stated (ibid., vs. 11 [10]): SWEETER ALSO THAN HONEY AND THE DRIPPINGS OF THE COMB. R. Hanina said: If you say that among all the beverages none is sweeter than honey, the words of Torah are <even> sweeter than honey. David said to the Holy One: Sovereign of the World, if you say that they (the commandments of Torah) are sweet, Heaven forbid that I should have ignored them. Rather (according to vs. 12 [11]), ALSO BY THEM IS YOUR SERVANT WARNED; IN KEEPING THEM THERE IS GREAT REWARD. Therefore (in Ps. 31:20 [19]): HOW ABUNDANT IS THE GOOD <WHICH YOU HAVE LAID UP FOR THOSE WHO FEAR YOU>…. This is your reward for the simple commandments.
[3] (Deut. 7:12:) AND IT SHALL COME TO PASS IF YOU HEED <THESE STATUTES>. This text is related (to Prov. 5:6): SHE DOES NOT STEER A STRAIGHT PATH OF LIFE; HER WAYS WANDER, AND SHE DOES NOT KNOW IT. [R. Abba bar Kahana said:] You should not practice give and take among the commandments of Torah to see which reward of Torah and commandment is greatest and perform that one.⁠5 Why? (Ibid.:) HER WAYS WANDER, AND SHE DOES NOT KNOW IT. The paths of the Torah are movable. R. Hiyya said: A parable: To what is the matter comparable? To a king who had an orchard and introduced workers into it, but the king did not disclose to them the reward (i.e., the payment) for his seedlings, because if he revealed the reward for his <various> seedlings, one would see which seedling increased <their> reward, and plant that one. The work in the orchard would end up with some of it suspended and some of it carried out. Similarly the Holy One did not reveal the reward for each and every commandment in the Torah; for if he had revealed it, the commandments would have been found with some of them carried out and some of them suspended. R. Aha also <said> in the name of R. Abba bar Kahana: The Holy One has made the reward for fulfilling commandments irregular in this world, so that Israel would totally fulfill them.⁠6
R. Simeon ben Johay taught: For two commandments the Holy One did reveal their reward. These are the simplest of the simple and the most weighty of the weighty ones. The simplest of the simple ones is (Deut. 22:7): YOU SHALL SURELY LET THE MOTHER <BIRD> GO AND TAKE <ONLY> THE YOUNG FOR YOUR SELF, SO THAT IT WILL GO WELL WITH YOU, AND YOU WILL PROLONG YOUR DAYS. The most weighty is (in Deut. 5:16 // Exod. 20:12): HONOR YOUR FATHER AND YOUR MOTHER …, SO THAT HE WILL LENGTHEN YOUR DAYS…..7 Note that they are equal this world with regard to reward. Rabbi Abba bar Kahana said: If in regard to paying a debt, about <which> length of days is written,⁠8 how much the more so when it is a case of damage to purse and loss of life. R. Levi said: They said something more significant than that. A case of paying a debt is more important than a case of damage to purse and loss of life. R. Simeon ben Johay said: Just as their reward is great, so are their punishments great. That is what is written (in Prov. 30:17):THE EYE THAT MOCKS A FATHER AND SCORNS OBEYING A MOTHER WILL HAVE THE WADI RAVENS PLUCK IT OUT AND THE YOUNG EAGLES DEVOUR IT. Why will ravens pluck it out and eagles devour it? The Holy One said: A raven, which is cruel to its young, will come and pluck it out without profiting from it; an eagle, which is merciful to its young, will come and will profit from it. And where is it shown that a raven is cruel to its young? Where it is stated (in Job 38:41): WHO PROVIDES PREY FOR THE RAVEN, [WHEN ITS YOUNG CRY UNTO GOD AND WANDER ABOUT WITHOUT FOOD]. It also says (in Ps. 147:9): TO YOUNG RAVENS WHEN THEY CRY OUT. When the raven reproduces, it reproduces white <young>.⁠9 Then the male says to the female that another bird has begotten it. So they reject and forsake them. What does the Holy One do? He brings forth gnats from their dung.⁠10 Then <the young> fly, and eat, and from that become black.⁠11 This is what is written (in Job 38:41): WHO PROVIDES PREY FOR THE RAVEN. But where is it shown for the eagle, that it is merciful? Where it is written (in Deut. 32:11): AS AN EAGLE STIRS UP ITS NEST <AND HOVERS OVER ITS YOUNG>. However, no one trusts them because of other birds who pursue them. What does it do? (Ibid., cont.:) IT SPREADS ITS WINGS, TAKES THEM UP, <AND BEARS THEM ALOFT ON ITS PINIONS>. Ergo (in Prov. 30:17): THE WADI RAVENS PLUCK IT OUT, AND THE YOUNG EAGLES DEVOUR IT.
[4] (Deut. 7:12:) AND IT SHALL COME TO PASS IF YOU HEED <THESE STATUTES>. What is written above on the matter (in Deut. 7:7)? IT WAS NOT BECAUSE YOU WERE THE MOST NUMEROUS OF ALL THE PEOPLES, <THAT THE LORD DESIRED YOU AND CHOSE YOU. RATHER YOU WERE THE LEAST OF ALL THE PEOPLES>. The Holy One said to Israel: It was not because you were the most numerous of all the nations, and it was not because you fulfilled more commandments than they, for they magnify my name more than you.⁠12 Thus it is stated (in Mal. 1:11–12): FOR FROM THE RISING OF THE SUN UNTIL ITS SETTING MY NAME IS GREAT AMONG THE NATIONS, <AND IN EVERY PLACE INCENSE IS OFFERED TO MY NAME, EVEN A PURE OBLATION; FOR MY NAME IS GREAT AMONG THE NATIONS, SAYS THE LORD OF HOSTS>. BUT YOU DESECRATE IT WHEN YOU SAY THE TABLE OF THE LORD IS DEFILED, AND ITS SPECIAL FOOD IS TREATED WITH SCORN <LIKE ORDINARY> FOOD. (Deut. 7:7–8): RATHER YOU WERE THE LEAST OF ALL THE PEOPLES. IT WAS BECAUSE OF THE LORD'S LOVE FOR YOU. Because you diminish yourselves for me, I therefore love you, and so it says (in Mal. 1:2–3): I HAVE LOVED YOU, SAYS THE LORD …; BUT I HAVE HATED ESAU…. It also says (in Hos. 14:5 [4]): I WILL HEAL THEIR APOSTASY [AND LOVE THEM VOLUNTARILY]. What is the meaning of AND LOVE THEM VOLUNTARILY? My soul has volunteered to love them, even though they were not worthy; and so it says (in Deut. 7:8): BECAUSE THE LORD LOVES YOU….
[5] It is written (in Is. 2:2): AND IT SHALL COME TO PASS THAT IN THE LATTER DAYS THE MOUNTAIN OF THE HOUSE OF THE LORD SHALL BE ESTABLISHED <AS THE HIGHEST OF THE MOUNTAINS>…. This text is related (to Job 8:7): THOUGH YOUR BEGINNING WAS TRIFLING (rt.: Ts'R), <YOUR END SHALL GREATLY FLOURISH>. <This verse is here> to teach you that everyone who is troubled (rt.: Ts'R) from his beginning has rest at his end. You have no one who was more troubled (rt.: Ts'R) than Abraham, who was cast into a fiery furnace and went into exile from his ancestral home. Moreover, sixteen kings oppressed him. He also stood the test of ten trials and buried Sarah. Yet in the end he had rest. (Gen. 24:1) NOW ABRAHAM WAS OLD, ADVANCED IN YEARS, AND THE LORD BLESSED ABRAHAM <IN ALL THINGS>. Isaac was troubled (rt.: Ts'R) in his youth, for the Philistines were jealous of him, [as stated] (in Gen. 26:16): AND ABIMELECH SAID UNTO ISAAC: GO AWAY FROM US, FOR YOU HAVE BECOME HAVE BECOME TOO POWERFUL FOR US. In the end they begged him for mercy, [as stated] (in vs. 27): AND ISAAC SAID UNTO THEM: WHY HAVE YOU COME UNTO ME…. Jacob also was troubled (rt.: Ts'R) in his youth, as stated (in Ps. 129:1): THEY HAVE HARASSED ME GREATLY FROM MY YOUTH, LET ISRAEL NOW SAY. While he was in his mothers belly, Esau wanted to kill him, as stated (in Gen. 25:22): BUT THE CHILDREN STRUGGLED WITHIN HER…. [Moreover, when he received the blessings, (according to Gen. 27:41:) THEN ESAU HATED JACOB …, AND ESAU SAID IN HIS HEART: <LET THE DAYS OF MOURNING FOR MY FATHER COME, AND I WILL KILL MY BROTHER JACOB>. So he fled to Laban and was troubled (rt.: Ts'R) over his daughter, and after that Laban wanted to kill him, as stated (in Deut. 26:5): AN ARAMEAN WOULD HAVE DESTROYED MY ANCESTOR.⁠13 He went away from him and encountered Esau, as stated (in Gen. 33:1): NOW JACOB RAISED HIS EYES AND SAW ESAU COMING…. There came upon him the trouble over Dinah and the trouble over Joseph. Yet in the end he had rest, [as stated] (in Gen. 47:12): AND JOSEPH SUSTAINED HIS FATHER <AND HIS BROTHERS>…. Ergo (in Job 8:7): THOUGH YOUR BEGINNING WAS TRIFLING (rt.: Ts'R), <YOUR END SHALL GREATLY FLOURISH>.
[6] Another interpretation (of Is. 2:2): <THAT IN THE LATTER DAYS> THE MOUNTAIN OF THE HOUSE OF THE LORD SHALL BE ESTABLISHED < AS THE HIGHEST OF THE MOUNTAINS>…. And Mount Tabor shall become very tall.⁠14 A parable: To what is the matter comparable? To the palace15 children of a king. They went down from the city and killed lions, tigers, and bears in the forest. Then they brought them and hung them opposite the city gate, so that all the people in the city were amazed. Who killed those lions? The Holy One, blessed be he,⁠16 did so. Sisera came against Israel on Mount Tabor. (According to Jud. 5:20): THE STARS FOUGHT FROM THE HEAVENS; <FROM THEIR COURSES THEY FOUGHT WITH SISERA>.⁠17 All began to be amazed, for there had never been an event like this, when the stars came down from the heavens to make war with flesh and blood. The Holy One said: In this world the stars have fought on your behalf, but in the world to come, (according to Zech. 14:3–4) THEN THE LORD WILL COME FORTH AND FIGHT WITH THOSE NATIONS <AS WHEN HE FIGHTS IN THE DAY OF BATTLE>. AND HIS FEET SHALL STAND <IN THAT DAY UPON THE MOUNT OF OLIVES>…. And <so on through> all that section (of Zechariah). Then everyone will point him out with the finger, as stated (in Is. 25:9): IN THAT DAY THEY SHALL SAY: SEE, THIS IS OUR GOD; WE WAITED FOR HIM, AND HE DELIVERED US. THIS IS THE LORD; WE WAITED FOR HIM. LET US REJOICE AND BE GLAD IN HIS SALVATION.
The End of Parashah 'Eqev
1. Tanh., Deut. 3:1.
2. Cf. Matthew 23:23 // Luke 11:42.
3. Avot 2:1.
4. Buber, n. 4, suggests emending to “which is sifted through a sieve.”
5. Tanh., Deut. 3:2; M. Ps. 9:3; see Deut. R. 6:2; also Mark 12:28 // Matthew 22:36.
6. yPe’ah 1:1 (15d); yQid. 1:7 (61b); PR 23/24:2.
7. So also M. Sam. 7; cf. Mark 7:10–11 // Matthew 15:4–5.
8. Enoch Zundel, in his commentary, ‘Ets Yosef, on the parallel in Tanh., Deut. 3:2, suggests the debt here is the debt to parents for bearing, rearing, and education.
9. PRE 21.
10. See Lev. R. 19:1.
11. Similarly Yalqut Shim’oni, Deut. 846: “Then they fly over them, eat, and become black”; but cf. the parallel in Tanh., Deut. 3:2, which omits any reference to the ravens becoming black.
12. Tanh., Deut. 3:3.
13. This is required sense by the midrash. A more usual translation would read: A WANDERING ARAMEAN WAS MY ANCESTOR.
14. Cf. PRK 214, which interprets the bracketed literally, that the temple will be established AT THE TOP OF THE MOUNTAINS. Since MOUNTAINS is plural, this midrash argues that Mounts Tabor, Sinai, and Carmel will be heaped together to form the temple mount. So also M. Pss. 36:6; 87:3.
15. Palterin. Gk.: praitorion; Lat. praetorium.
16. Here the divine acronym is translated in full, because it is written out in full in the Buber text.
17. Cf. Pes. 118b, according to which the stars descended and heated the iron implements in Sisera’s army.
והיה עקב תשמעון את המשפטים – משפטים שמשליך אותם אחר עקיבו אם תשמעו אותם הדברים ותזהרו בהם הקב״ה ישמור לך הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך, שכן מצינו באברהם עקב אשר שמע אברהם (בראשית כ״ו:ה׳), נשבע לו הקב״ה שיתן לו את הארץ, וירבה את זרעו, ויתברכו בזרעו כל גויי הארץ, וכן אתה מוצא שכל הברכות שאמר ליצחק בעבור עקב ששמר אברהם.

פָּרָשַׁת עֵקֶב

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים מ״ט:ו׳) ״לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי״ אָמַר דָּוִד, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי מִתְיָרֵא מִן הַמִּצְווֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן חֲמוּרוֹת, אֲבָל מִתְיָרֵא אֲנִי מִפְּנֵי הַקַּלּוֹת שֶׁמָּא עָבַרְתִּי עֲלֵיהֶם מִפְּנֵי שֶׁהֵם קַלּוֹת וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, לְכָךְ נֶאֱמַר וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן. אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, (תהלים י״ט:י״ב) ״גַּם עַבְדְךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב״, (תהלים ל״א:כ׳) ״מָה רַב טוּבְךָ״, זֶהוּ שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת קַלּוֹת.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס״, שֶׁלֹּא תְהֵא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּמִצְווֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה אֵיזוֹ שְׂכָרָהּ מְרֻבֶּה וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ, לָמָּה, (שם) ״נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ (וְ)⁠לֹא תֵדָע״, מְטֻלְטָלִין הֵן שְׁבִילֵי הַתּוֹרָה. אֲמַר רַב אַחָא, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהִכְנִיס בָּהּ פּוֹעֲלִים וְלֹא גִלָּה לָהֶם שְׂכַר נְטִיעוֹתָיו, שֶׁאִלּוּ גִלָּה לָהֶם רוֹאִין אֵיזוֹ נְטִיעָה שְׂכָרָהּ הַרְבֵּה וְנוֹטְעִין אוֹתָהּ נִמְצֵאת מְלֶאכֶת הַפַּרְדֵּס מִקְצָתָהּ בְּטֵלָה וּמִקְצָתָהּ קַיֶּמֶת. כָּךְ לֹא גִלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂכָר שֶׁל מִצְווֹת, [שֶׁאִלּוּ גִלָּה נִמְצְאוּ הַמִּצְווֹת מִקְצָתָן קַיָּמוֹת וּמִקְצָתָן בְּטֵלוֹת. רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אֲמַר, טִלְטֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר עוֹשֶׂה מִצְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה] כְּדֵי שֶׁיְּהוּ עוֹשִׂין אוֹתָן מֻשְׁלָם. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שְׁתֵּי מִצְווֹת גִלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתַּן שְׂכָרָן, קַלָּה שֶׁבַּקַּלּוֹת וַחֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת, קַלָּה שֶׁבַּקַּלּוֹת ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים״, חֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת (שמות כ׳:י״א) ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִ(י)⁠כוּן יָמֶיךָ״, וַהֲרֵי הֵן שָׁוִין בְּמַתַּן שְׂכָרָן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמָה אִם דָּבָר שֶׁהוּא פְרִיעַת חוֹב כְּתִיב בּוֹ אֲרִיכוּת יָמִים דָּבָר שֶׁהוּא חֶסְרוֹן כִּיס וְחֶסְרוֹן נְפָשׁוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וּכְשֵׁם שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ מְרֻבֶּה כָּךְ עָנְשָׁהּ מְרֻבֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ל׳:י״ז) ״עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻז לִיקְּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבוֹא עוֹרֵב שֶׁהוּא אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וְיִנְקֹר אוֹתָם וְאַל יֵהָנֶה מֵהֶם וְיָבוֹא נֶשֶׁר שֶׁהוּא רַחֲמָנִי עַל בָּנָיו וְיֵהָנֶה מֵהֶם, וּמִנַּיִן לְעוֹרֵב שֶׁהוּא אַכְזָרִי עַל בָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִי יָכִין לְעוֹרֵב צֵידוֹ כִּי יְלָדָיו אֶל אֵל יְשַׁוְּעוּ״ וְגוֹ׳, וְאוֹמֵר (תהלים קמ״ז:ט׳) ״לִבְנֵי ע⁠(וֹ)⁠רֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ״, כְּשֶׁהָעוֹרֵב מוֹלִיד יְלָדָיו לְבָנִים, וְאוֹמֵר הַזָּכָר לַנְּקֵבָה שֶׁמָּא אַחֵר בָּא עָלֶיהָ וּמוֹאֲסִין אוֹתָן וּמַנִּיחִין אוֹתָן מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מוֹצִיא מִצּוֹאָה שֶׁלָּהֶן יַתּוּשִׁין וּפוֹרְחִין עֲלֵיהֶן וְאוֹכְלִין וּמַשְׁחִירִין, וּמִנַּיִן שֶׁהַנֶּשֶׁר רַחֲמָנִי, דִּכְתִיב (להלן ל״ב:י״א) ״כַּנֶּשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ״ וְאֵינוֹ מַאֲמִין בָּהֶן מִפְּנֵי עוֹפוֹת אַחֵרִים שֶׁרוֹדְפִין אַחֲרֵיהֶם, מַהוּ עוֹשֶׂה, (שם) ״יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ״ וְגוֹ׳.

רמז תתמז

אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, אֵימָתַי אַתָּה נוֹתֵן לָנוּ שְׂכַר הַמִּצְווֹת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַמִּצְווֹת שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים, מִפֵּרוֹתֵיהֶן אַתֶּם אוֹכְלִין עַכְשָׁיו, אֲבָל שְׂכַר הַקֶּרֶן בְּעָקֵב אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן״.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע״ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תַעֲשׂוּ אֶת הַתּוֹרָה עַל מְנַת לְקַבֵּל שָׂכָר מִיָּד, כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה כָּךְ נִקְרָא רַע וְאֵינוֹ מִתְנַקֶּה, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ לְבָנָיו כְּלוּם, שֶׁאִלּוּ בִּקֵּשׁ אַבְרָהָם שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת מִיָּד הֵיאַךְ הָיָה מֹשֶׁה אוֹמֵר (שמות ל״ב:י״ג) ״זְכֹר לְאַבְרָהָם״ וְגוֹ׳, וְכֵן אֵלִיָּהוּ אָמַר ״ה׳ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע״ וַאֲנִי נִזְכָּר לָהֶם, אֲבָל אִם עָשָׂה עוֹבֵד אֱלִילִים מִצְוָה מִיָּד לְיָד אֲנִי נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל פסוק י׳) ״וּמְשַׁלֵּם לְששׂנְאָיו״ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין בְּיָדוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. מַהוּ ״לֹא יְאַחֵר לְששׂנְאוֹ״. אֵינוֹ נוֹתֵן שָׂכָר מִמַּה שֶּׁלְּאַחֲרָיו אֶלָּא מִמַּה שֶּׁלְּפָנָיו. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, אָדָם יֵשׁ לְפָנָיו מַשּׂאוֹי שֶׁל חֲמִשָּׁה לִטְרָא אוֹ שֶׁל עֲשָׂרָה פּוֹשֵׁט יָדוֹ וְנוֹטֵל, אֲבָל אִם הָיָה מַשִּׂאוֹי שֶׁל מֵאָה לִטְרָא מַהוּ עוֹשֶׂה, טוֹעֲנוֹ עַל כְּתֵפָיו לְאַחֲרָיו. כָּךְ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל עוֹבְדֵי אֱלִילִים בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּאָדָם שֶׁנּוֹשֵׂא מַשִּׂאוֹי קַל מִלְּפָנָיו, אֲבָל מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים מַשּׂאוֹי גָּדוֹל שֶׁעַל הַכָּתֵף אָמַר דָּוִד (תהלים ס״ח:כ׳) ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ״. הַצַּדִּיקִים מַתַּן שְׂכָרָן לְאַחֲרֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב״. מָשָׁל לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהַכֹּל בָּאִין ומַפְקִידִין אֶצְלוֹ פִּקְדוֹנוֹת וְהָיָה נוֹטֵל הַפִּקְדוֹנוֹת וּמַנִּיחָן בְּתֵיבָה וּבְמִגְדָּל וּמְשַׁמְּרָן יָפֶה יָפֶה, פַּעַם אַחַת בָּא אֶצְלוֹ קוּבְיוּסְטוּס אֶחָד וּבְיָדוֹ פִּקָּדוֹן, אָמַר לוֹ הַפְקֵד לִי הַפִּקָּדוֹן הַזֶּה, אָמַר בַּעַל הַבַּיִת לְעַבְדּוֹ טֹל הֵימֶנּוּ וּסְמֹךְ אוֹתוֹ אַחַר הַדֶּלֶת, אֲמַר לֵיהּ, מָרִי, מָה רָאִיתָ לִהְיוֹת נוֹתֵן פִּקְדוֹנוֹת אֲחֵרִים בְּתֵיבָה וּבְמִגְדָּל וּמְשַׁמְּרָן יָפֶה יָפֶה וְנוֹעֵל בִּפְנֵיהֶם וְזֶה אָמַרְתָּ לִי לִסְמֹךְ אוֹתוֹ אַחַר הַדֶּלֶת, אָמַר לוֹ בּוֹא וְאוֹמַר לְךָ, אוֹתָן שֶׁהִנַּחְתִּי בְּתֵיבָה וּבְמִגְדָּל וְנָעַלְתִּי בִפְנֵיהֶם אֵין בַּעֲלֵיהֶן מְבַקְּשִׁין אוֹתָן מִיָּד אֲבָל זֶה הוּא קוּבְיוּסְטוּס, עַכְשָׁיו הוֹלֵךְ וּמְשַׂחֵק וּמְאַבֵּד אֶת כֵּלָיו, הוּא בָּא וּמְבַקֵּשׁ פִּקְדוֹנוֹ (מִיָּדְךָ) [מִיָּד]. כָּךְ יִשְׂרָאֵל וְעוֹבְדֵי אֱלִילִים עוֹשִׂין מִצְווֹת, מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵין מְבַקְשִׁין אֶלָּא לֶעָתִיד לָבוֹא, אֲבָל עוֹבְדֵי אֱלִילִים מִיָּד הוּא נוֹתֵן לָהֶם שְׂכַר מִצְוָתָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו״. אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, תִּהְיוּ יוֹדְעִין שֶׁהַמִּצְווֹת שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂין שְׁמוּרוֹת הֵן לָכֶם לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית״. וְלָעוֹלָם הַבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לְיִשְׂרָאֵל שְׂכָרָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ׳:י׳) ״הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו״ וְהֵן רוֹאִין וּמַתְמִיהִין וְאוֹמְרִים כָּל הַטּוּב הַזֶּה הָיָה מְתֻקָּן לָנוּ (תהלים ל״א:כ׳) ״מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ״.

רמז תתמח

וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ וְגוֹ׳ – כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכֹּחַ הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכָן בִּלְעָם, אֲבָל מַה שֶׁבֵּרְכוּ אוֹתָן אֲבוֹת הָעוֹלָם וְהַנְּבִיאִים מְשֻׁמָּרִין לָהֶן לֶעָתִיד לָבוֹא. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְיָתוֹם שֶׁהָיָה מִתְגַּדֵּל אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִשֶּׁלּוֹ, לִמְּדוֹ אֻמָּנוּת, אוֹתוֹ הַיָּתוֹם אוֹמֵר כָּל מַה שֶּׁאֲנִי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמִתְכַּסֶּה מִתּוֹךְ שְׂכָרִי הוּא, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ בַּעַל הַבַּיִת, חַיֶּיךָ, כָּל מַה שֶׁאַתָּה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמִתְכַּסֶּה בְּכֹחַ חָבִית שֶׁל מַיִם שֶׁאַתָּה מְמַלֵּא לִי וּבְכֹחַ עֵץ אֶחָד שֶׁאַתָּה מְבַקֵּעַ לִי אֲבָל שְׂכָרְךָ (כָּפוּל) [צָרוּר] וּמֻנָּח. כָּךְ כָּל מַה שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּכֹחַ הַיִּסּוּרִין הַבָּאִין עֲלֵיהֶן, אֲבָל שְׂכָרָן כָּפוּל וּמֻנָּח צָרוּר וּמְשֻׁמָּר לֶעָתִיד לָבוֹא שֶׁנֶּאֱמַר ״אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד״ וְגוֹ׳. שָׁלֹשׁ מִדּוֹת טוֹבוֹת יֵשׁ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, בַּיְשָׁנִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ׳:ט״ז) ״וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם״, רַחֲמָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים״, גּוֹמְלֵי חֲסָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית״ וְגוֹ׳.
פַיַכֻּוןֻ גַזַאאֻ מַא תַּסמַעֻוןַ הַדִ׳הִ אלּאַחכַּאם וַתַּחפַטֻ׳ונַהַא וַתַּעמַלֻונַהַא יַחפַטֻ׳ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ לַךַּ אַלּעַהדֻואלּפַצ׳לַ אַלַּדִ׳י קַסַםַ לִאבַּאאִךַּ
ולכן, יהיה גמול מה שתעשו את המשפטים האלה, ואשר תשמרו אותם ותפעלו לפיהם, אזי ישמר ה׳ אלהיך, לך את הברית ואת-ההטבה המכבדת, אשר נשבע לאבותיך.⁠1
1. (והיה עקב תשמעון. הכתוב מכוון במלת ׳עקב׳ שהיא בחשבון 172 כמניין המילים שבעשרת הדברות הכתובות בפרשת יתרו, היינו תשמעון ותקיימון את כל מלה שבעשרת הדברות באופן של ׳קבע׳ ולא בעראי כפי האמור ׳עשה תורתך קבע׳ (פרקי אבות).)
(הקדמה) עקב
(יב) והיה עקב תשמעון – אםא המצות הקלות שאדם דש בעקיביו תשמעון.
ושמר י״י וגומ׳ – ישמור לך אבטחתו.⁠ב
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י ליידן 1, לונדון 26917: ״את״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י לונדון 26917: ״את הבטחתו״.
(Introduction) Eikev
(12) והיה עקב תשמעון AND THE CONSEQUENCE WILL BE, IF YOU HEARKEN (The Hebrew text may be taken to signify if you will hear the heel, עקב) – If, even the lighter commands which a person usually treads on with his heels (i.e. which a person is inclined to treat lightly), you will hearken to,
ושמר י"י וגו'‏ THEN HASHEM [YOUR GOD] WILL KEEP FOR YOU – His promise (Tanchuma Eikev 1).
כתוב אך טוב לישראל אלהים לברי לבב: (תהלים ע״ג) כל מקום שנאמר אך מיעוט. אמר אסף המשורר אך טוב לישראל אלהים. כלומר ואפי׳ בזמן שהוא יושב עליהם בדין לפי שנאמר אלהים זו מדת הדין שמביא עליהן יסורין ומתבררין ומצטרפין ומתלבנים 1(חוכים) לחיי העולם הבא. וכן הוא אומר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. אמר להם משה לישראל אברהם אבינו לא שבחו הקב״ה אלא בעקב השמיעה שנאמר (בראשית כ״ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי כך אתם והיה עקב תשמעון. ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית 2זו בריתו של אברהם אבינו. ואת החסד זו חסדו של יעקב שנאמר (שם ל״ב) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת.
אשר נשבע לאבותיך – זה יצחק שנא׳ (שם כ״ב) ויאמר בי נשבעתי נאם ה׳ כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך יחידך כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים. למדנו שהיסורין מביאין את האדם לחיי העולם הבא. מה כתוב למעלה מן פרשה זו ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. 3משל לרופא שבא לראות את החולה ראה בו סימני מיתה. אמר לו כל מה שאתה רוצה אכול ושתה לפי שאין רפואה לחליך. כך הרשעים אין להם תקנה וכל מה שהם רוצים עושין בעוה״ז. וכן אסף אומר (תהלים עג) בעמל אנוש אינימו ועם אדם לא ינוגעו לכן ענקתמו גאוה. ואיוב אמר (איוב כא) בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם, וכל העניה כולה בשלות רשעים וביסודי הצדיקים לכך נאמר אך טוב לישראל אלהים. תנן התם ר׳ ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים ולא מיסורי הצדיקים, לברי לבב. יכול לכל ת״ל לברי לבב. (תהלים עג) ואני כמעט נטיו רגלי כשראיתי שלותם של רשעים כמעט נטיו רגלי מן הדרך עד שהבנתי כי לא לטובתם הקב״ה נותן להם שכר בעולם הזה. כי אין היצובות למותם ובריא אולם. (שם) 4 אין מאחר צביונם ורצונם בעולם הזה משלם להם שכרם כדי לטרדן מן העולם הבא. מלמד שהכתובים דברו אחר תורת משה כדרך שאמר משה (דברים ז) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. כך אמר אסף כי אין חרצובות למותם 5וכשם שאמר משה והיה עקב תשמעון כך אמר אסף אך טוב לישראל אלהים.
ד״א: והיה עקב תשמעון – זה שאמר דוד (תהלים קיט) הבינני ואשמרה תורתיך ואצרנה עקב.
ד״א והיה עקב תשמעון – דקדוקי המצות. האי 6דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (שם מט) עון עקבי יסובני 7עונות שאדם דש בעוה״ז מביאין אותו ליום הדין לפיכך צריך אדם להיות זהיר בדקדוקי המצות:
1. זוכים לחיי עוה״ב כצ״ל:
2. זהו בריתו של אברהם אבינו. שנאמר וכרות עמו הברית:
3. משל לרופא וכו׳. מדרש תהלים מזמור ע״ג ע״ש כל הדרשא:
4. אין מאחר צביונם. דורש חרצובות לשתי תיבות מאחר צביונם ועיין שם במדרש תהלים ובביאורי בס״ד:
5. וכשם שאמר משה והיה עקב תשמעון. וסיפא דקרא ושמר לך את הברית והחסד כן אמר אסף אך טוב לישראל אלהים לברי לבב היינו לצדיקים:
6. דאמר ר״ל וכו׳ (ע״ז י״ח.):
7. עונות שאדם דש בעקביו בעוה״ז כצ״ל:
(הקדמה)
והיה עקב תשמעון
(יב) ושמר י״י אלהיך לך – כי לדור כשר הוא שומר הבטחת חסד אבות, ואם לא תשמרו המצוות, לא ישמור לך אלא לדור אחר.
(Introduction)
עקב (DEUTERONOMY 7:12 – 11:25)
(12) ושמר ה' א-להיך לך [IF YOU DO OBEY THESE RULES, ...] THEN THE LORD YOUR GOD WILL KEEP THE COVENANT FOR YOU: For He puts His promise of benevolence on hold, awaiting a worthy generation. If you do not fulfill [God’s] commandments, he will fulfill the promises for another generation, and not for you.⁠1
1. Rashbam reiterates the explanation that he offered ad 7:9. See notes 56 and 57 there.
(הקדמה) פרשת והיה עקב
(יב) עקב – כמו: לעולם עקב (תהלים קי״ט:קי״ב), כשכר באחרונה. טעם הפסוק הראשון: שומר הברית (דברים ז׳:ט׳), ששמר ברית אברהם. ואתה אם תהיה מאוהביוא ישמור עוד הברית.
א. כן בפריס 176, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: עושה מאהבה.
(Introduction) Parashat Vehayah Eikev
(12) BECAUSE. Ekev (because) has the same meaning as ekev (reward) in For ever, reward1 (Ps. 119:112). It means the reward which will be given at the end. The meaning of who keepeth covenant in the previous verse (v. 9) is that God kept the covenant with Abraham.
1. Translated according to Ibn Ezra.
והיה עקב – אלעיל קאי, דקאמר: מאהבת י״י אתכם ומשמרו את השבועה {וגו׳} הוציא {י״י} אתכם ביד חזקהא (דברים ז׳:ח׳) – אף על פי שלא נתן עליהם עול מצותיו.
ועכשיו שעול מצותיו עליהם, עקב תשמעון – אותם ושמרתם ועשיתם אותם ושמר י״י {אלהיך} לך את הברית ואת החסד.
א. בכ״י מינכן 52 (בהשפעת שמות ל״ב:י״א): בכח גדול וביד חזקה.
והיה עקב – AND IT SHALL HAPPEN BECAUSE – This refers to what is above, that it said: “But because of Hashem's love for you and His keeping of the oath {etc.} (Hashem} has brought you out with a mighty hand” (Devarim 7:8) – even though He did not place upon them the yoke of His commandments.
And now that the yoke of the commandments is upon them, עקב תשמעון – BECAUSE YOU LISTEN – to them ושמרתם ועשיתם אותם ושמר י"י {אלהיך} לך את הברית ואת החסד AND GUARD AND KEEP THEM, THAT HASHEM {YOUR GOD} WILL KEEP WITH YOU THE COVENANT AND THE LOVING KINDNESS.
והיה עקב תשמעון – בשביל שתשמעון את המשפטים וגו׳. ושמר י״י לך את הברית ואת החסד וגו׳. שלדור כשר הוא שומר הבטחת חסד האבות כמו שפי׳ למעלה. ואם לא תשמור מצותיו לא ישמור לך החסד אלא לדור אחר כשר ישמרנו.⁠1
1. שאוב מרשב״ם.
והיה עקב משמעון, "it shall come to pass as a result of your hearkening, etc;⁠" Moses tells the people that on account of their observing the laws of the Torah the blessings following will be bestowed upon them collectively. On the other hand, if you do not observe His commandments He will not fulfill the terms of His covenant until the following generation.
״עקב ״תשמעון – ראשי התיבות הם ״עירוב ״תבשילין, שזהו עקב כי אברהם שנאמר בו עקב אשר וגו׳ אמרו עליו שאפי׳ עירוב תבשילין קיים, עק״ב ״ת״שמעון, רמוזים אותיות שב״ת סמוכים זה לזה לומר שבת תשמעון ששקולה שבת נגד כל התורה כולה.
ד״א עקב, אלו י׳ דברות שיש בהם קע״ב תיבות שאם תשמעון ותקיימו אותם ושמר ה׳ אלהיך לך וגו׳ כאלו קיימת כל התורה.
(הקדמה) סדר והיה עקב תשמעון
(יב) טעם עקב – כמו בעבור, וכן: עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כ״ו:ה׳).
וכתב רבינו שלמה: אםא המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ישמור י״י לך אבטחתו.
והכתוב מזכיר המשפטים – אולי יזהיר במשפטים הקלים כדיני ממונות שלא יבזו אותם.
והמפרשים אמרו (אבן עזרא דברים ז׳:י״ב) כי טעם עקב – שכר באחרית, וכן: בשמרם עקב רב (תהלים י״ט:י״ב). יאמר: והיה אחרית תשמעון המשפטים ותשמרו אותם, שישמור השם לך הברית והחסד ואהבך. ונכון הוא כי יקראו בלשון הקדש תחלת כל דבר ראש, כלשון: ראש דברך אמת (תהלים קי״ט:ק״ס), וכן גדול הדור: ראשי העם (במדבר כ״ה:ד׳), והמשובח: ראש בשמים (שיר השירים ד׳:י״ד). וכן יקראו אחרית כל דבר: עקב, כי הלשון יתפוש דמיונו באדם, והראש בו תחלה והעקב בו אחרית וסוף. וכן יאמר הכתוב: לראש ולא לזנב (דברים כ״ח:י״ג) – לדמיון גוף בהמה.
ואנקלוס תירגם: חלף, כמו: חלף עבודתכם (במדבר י״ח:ל״א), עשאו לשון סבוב, נגזר מן: והיה העקוב למישור (ישעיהו מ׳:ד׳) – הדרך המעוקל ההולך סביב סביב, וכן: עקובה מדם (הושע ו׳:ח׳) – מסובבת ומוקפת. יאמר: והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו. ויפה פירש. ודומה לזה: בגלל הדבר הזה (דברים ט״ו:י׳) – בסבתו, מלשון: וגללו את האבן (בראשית כ״ט:ג׳).
וכן על דעתי, כל לשון עקיבה – גלגול וסבוב: עקוב הלב (ירמיהו י״ז:ט׳), ויעקבני זה פעמים (בראשית כ״ז:ל״ו), ויהוא עשה בעקבה (מלכים ב י׳:י״ט) – ענין גלגולין וסבות. ולכן יקראו יעקב ״ישורון״, כי הפך העקוב מישור. וכן אחורי הרגל שנקרא עקב: וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כ״ה:כ״ו) – יקראנו כן בעבור היותו מעוגל, כאשר יקרא הלשון אמצע היד והרגל: כפות, בעבור היותם כמו כפות הזהב. ומורגל הוא בלשון כמו שאמרו בסיפרי (ספרי דברים ל״ג:ב׳): מימינו אש דת למו (דברים ל״ג:ב׳) – כשהיה הדבור יוצא מפי הקב״ה היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלן של ישראל, ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מילב וכו׳, כלומר: מקיף. וכן לשונם (בבלי ב״ק קי״ג.): באין עליו בעקיפין – בסבות ובגלגולין, כמו: עקבין, ששתי האותיות האלה שוות הן, כאשר פירשתי כבר (רמב״ן ויקרא י״ט:כ׳).
והזכיר: את המשפטים האלה – להזהיר מאד במשפטים, כי לא יהיה עם רב כולו נזהר במצות כולן שלא יחטאו בהן כלל, רק במשפטים יעמידו התורה, כמו שנאמר בהן: וכל ישראל ישמעו וייראו (דברים כ״א:כ״א). ועוד, כי רבים ירחמו מלסקול האיש ולשרוף אותו אחרי שנעשית העבירה, כמו שיאמר: ולא תחוס עינך (דברים י״ט:כ״א). ועוד, שייראו מן התקיפים ומן המטעים, כמו שאמר: לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא (דברים א׳:י״ז), ואמר בנביא השקר: לא תגור ממנו (דברים י״ח:כ״ב), והזכיר כל אלה במסית: לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו (דברים י״ג:ט׳). יזהירג לא תשמע אליו – מפני הטעאתו, ולא תחוס – מפני הרחמנות שירחמו רכי הלבב על הנדונים, ולא תכסה – שלא תשתוק בעבור תקפו ויראת בני משפחתו.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ואם״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הושמט ע״י הדומות: ״על שנים עשר מיל״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נכפל כאן: ״ועוד שיראו מן התקיפים ומן המטעים״ וחסר: ״ולא תחמול ולא תכסה עליו (דברים י״ג:ט׳). יזהיר״.
(Introduction) Seder Vehayah Eikev Tishmeun
(12) AND IT SHALL COME TO PASS 'EIKEV' YE HEARKEN. Eikev means "because.⁠" So also, 'eikev' (because) that Abraham hearkened to My voice.⁠1 And Rashi wrote: "If you will hearken even to the lighter commandments which a person usually treads upon with his 'heels' [i.e., those commandments which a person is inclined to treat lightly] then G-d will keep His promise to you.⁠"2 Now Scripture mentions the ordinances [And it shall come to pass 'eikev' ye hearken to these 'ordinances']⁠3 perhaps because he admonishes them not to be disdainful of the lightly-esteemed ordinances such as the laws pertaining to monetary matters.
And the commentators4 have said that the meaning of the word eikev is that "in the end" there will be reward. Similarly, in keeping them [the ordinances of G-d] 'eikev rav' (there is [in the end] great reward).⁠5 The verse here is thus stating: "and the end [the ultimate consequence] of your hearkening to the ordinances and your observing them is that G-d shall keep the covenant and the mercy, and He will love thee. "6 This is correct, for in the Sacred Language the beginning of anything is called rosh [literally: "head"], as it is said, 'rosh' (the beginning of) Thy word is truth.⁠7 So also is the leader of the generation called "the head of the people,⁠" and the best of spices is called rosh.⁠8 Similarly, the conclusion of any matter is called akeiv (heel) as the Sacred Language adopts these figurative expressions from the human body; and thus "the head" is the beginning while "the heel" is the conclusion and end of the body. Scripture also speaks of the head and the tail9 [with reference to people], figuratively using the body of the animal.
And Onkelos rendered the word eikev as chalaf ("in exchange for"), like 'cheilef' (in return for) your service.⁠10 Onkelos thus made it an expression of "roundabout" [the end result of a series of events], derived from the verse, and 'he'akov (the crooked) shall be made straight11 — that is, the circuitous road which goes roundabout [will become a straight, level path]. So also 'akubah' of blood12 means "it is surrounded and encircled" [with blood]. The verse here is thus stating [according to Onkelos]: "and it shall come to pass that the effect caused by your hearkening to the ordinances and your performing them will be that G-d will keep His covenant with you.⁠" He has explained it well. A similar expression is 'biglal' (for the sake of) this thing13 which means "on account of,⁠" from the word 'v'gal'lu' (and they roll) the stone.⁠14 Similarly it is my opinion that every expression of akeivah is a term denoting "circle" or "circuit.⁠" Thus: 'akov haleiv' (the heart is deceitful);⁠15 'vaya'akveini' (and he hath gotten the better of me) these two times;16 but Jehu did it 'b'akbah' (in subtlety)⁠17 — all these being expressions of "rolling" and "circling.⁠" Therefore they called Jacob "Jeshurun"18 [from the root yashar (straight and upright)] because the opposite of "the deceitful one" is he who is "upright" [as indicated by the name "Jeshurun"]. Similarly, the end-part of the foot, called akeiv — as it is said, and his hand seizing 'ba'akeiv (the heel) of Esau19 — is so called because of its roundness, just as the [Sacred] Language calls the middle part [palm and sole] of the hand and foot kapoth,⁠20 because of their being shaped like golden kapoth (spoons). This usage [of the term akeiv] is common in the [Sacred] Language, just as the Rabbis have said in the Sifre:⁠21 "At His right hand was a fiery law unto them.⁠22 When the word came forth from the mouth of the Holy One, blessed be He, it would go by way of the right hand of the Holy One to the left of Israel, v'okeiv (and it encircled) the camp of Israel twelve miles by twelve miles.⁠" So also is the expression:⁠23 "they come upon him ba'akifin,⁠" meaning "with circuitous and subtle arguments,⁠" like the word akeivin as these two letters [the veth and the fei] were considered by the Sages to be interchangeable, as I have already explained.⁠24
He mentioned these ordinances25 in order to warn exceedingly concerning the ordinances [i.e., judgments], for it is impossible that of a large nation, everyone be heedful of all commandments so as not to transgress any of them, and it is only through the judgments [of the court] that they establish [the firm authority of] the Torah, just as it says of them, and all Israel shall hear, and fear.⁠26 Moreover, many people will have pity [and refrain from] stoning a man or burning him after the transgression had been committed, as it is said, Thine eye shall not pity him.⁠27 Then also they might fear the mighty ones as well as those who lead astray, as it is said, ye shall not be afraid of the face of any man, for the judgment is G-d's,⁠28 and in the case of the false prophet it says, thou shalt not be afraid of him.⁠29 He mentioned all these in the case of an inciter [to worship idols] saying, thou shalt not consent unto him, nor hearken unto him; neither shalt thine eye pity him, neither shalt thou spare, neither shalt thou conceal him,⁠30 warning nor hearken unto him31 because of his misleading [you], neither shalt thine eye pity him32 because of the pity that compassionate people show towards the condemned, and neither shalt thou conceal him33 by remaining silent [and not presenting testimony against him] because of his might and fear of members of his family.
1. Genesis 26:5.
2. Rashi thus explains eikev as meaning "heel, footprint.⁠" — The term "lighter commandments" thus means "lighter" in the sense that people regard them lightly because they think that the reward for their observance is of minor significance, and therefore, "they tread upon them with their heels,⁠" so to say. But, as Scripture continues, these people are mistaken, since the reward for even these commandments is boundless.
3. In other words, according to Rashi, that the verse is speaking of the "lighter commandments,⁠" the question arises why are the ordinances mentioned here? It must be that the sense of the verse is as follows: "If you will hearken to those commandments which a person is inclined to treat lightly, such as the ordinances about monetary matters — then etc.⁠" Thus, the reason ordinances are singled out more than statutes and testimonies is that Scripture wants to teach us that we should not hold them in disdain despite the fact that they deal merely with monetary matters.
4. Ibn Ezra and Radak.
5. Psalms 19:12.
6. (13).
7. Psalms 119:160.
8. Exodus 30:23. Take also unto thee 'b'samim rosh' ('the chief' spices).
9. Further, 28:13: And the Eternal shall make thee the head and not the tail.
10. Numbers 18:31.
11. Isaiah 40:4. — I.e., the return of the exiles to Jerusalem will be unimpeded.
12. Hosea 6:8.
13. Further, 15:10.
14. Genesis 29:8.
15. Jeremiah 17:9.
16. Genesis 27:36.
17. II Kings 10:19.
18. Further, 33:5. See also above, 2:10 (towards the end).
19. Genesis 25:26.
20. Ibid., 4:11: And I gave the cup into 'kaph' (the hand of) Pharaoh. Ezekiel 1:7: 'v'kaph' (and the sole) of their feet.
21. Sifre, V'zoth Habrachah 343.
22. Further, 33:2.
23. Baba Kamma 113a.
24. Leviticus 19:20. See also Exodus 15:10 — Vol. II, p. 198.
25. According to Rashi who explained that the word eikev suggests "the lighter commandments" [as explained above] we understand why the verse singles out only these ordinances [and not the statutes etc.] because the ordinances, applying as they do to monetary matters, are often treated lightly by people; hence the need by Scripture to warn against it. But according to the interpretation of Onkelos and Ramban that eikev means "in return for,⁠" and the verse refers to the reward for observing the commandments, the question arises why did Scripture single out only the ordinances? Ramban proceeds to answer this question: "He mentioned these ordinances in order etc.⁠"
26. Further, 21:21.
27. Ibid., 19:13.
28. Above, 1:17.
29. Further, 18:22.
30. Ibid., 13:9.
31. Ibid., 13:9.
32. Ibid., 13:9.
33. Ibid., 13:9.
בני לדברי הקשיבה לאמרי הט אזנך אל יליזו מעיניך שמרם בתוך לבבך כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא (משלי ד, כ)
שלמה המלך ע״ה הודיענו בכאן (משלי ד) שיקשיב האדם לדברי תורה ושיטה אזנו מלשמוע שאר הדברים זולתם, זה לשון הט אזנך, וכן הזכיר במקום אחר (שם ב) תטה לבך לתבונה, יזהיר עליו שיטה לבבו ויפנה מחשבתו משאר עסקים לצורך התבונה, כלומר להתבונן בתבונה, וקרא המצות דברים ו׳:כ״דאמרים, והזהיר על שכחת המקרה ועל שכחת העיקר, אל יליזו מעיניך זהו שכחת המקרה, יאמר אל יליזו אותם עסקים וטרדות מעיניך, והכוונה שנשים לב עליהם ונזכרם תמיד כענין (שמות י״ג:ט׳) ולזכרון בין עיניך, כדי שלא נשכחם בסבת שום מקרה שיגיע לנו, שמרם בתוך לבבך זהו שכחת העיקר, כי הדבר הצפון בתוך לבו של אדם והוא שומרו תמיד לא ישכחנו לעולם, כן יתחייב האדם שישמור בתוך לבבו המצות כלן שלא תתפשט מדת השכחה בעיקר שום מצוה עד שיחשוב שלא נתנה מעולם, ונתן טעם למה, כי חיים הם למוצאיהם, כי התורה והמצוה הם חיים לנפש ורפואה לגוף, כי חיים הם למוצאיהם זהו חיי הנפש, וכן הזכיר למעלה (משלי ג׳:כ״ב) ויהיו חיים לנפשך וחן לגרגרותיך, ובאור לגרגרותיך כשאתה מקיים הדברים שתוציא מפיך אז יעלה לך חן, כענין שאמרו נאה דורש ונאה מקיים, ואמר עוד (שם ד) נצרה כי היא חייך. ולפי שהתורה שלנו פירות החכמה העליונה שכתוב בה (קהלת ז׳:י״ב) החכמה תחיה בעליה, לכך הזכיר בה כי חיים הם הענף נמשך מן השרש והמעין מן המקור הנקרא מקור מים חיים, כמו שאמר הנביא בתוכחתו (ירמיהו ב׳:י״ג) אותי עזבו מקור מים חיים, וכתיב (שם י) הוא אלהים חיים, והדבקים בו נקראים חיים כענין שכתוב (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדברים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום. והוסיף לבאר למוצאיהם, כלומר למי הם חיים לאותם המוצאים אותם, ובא לרמוז בלשון זה שאין הכל מוצאין אותן, ולמה אין מוצאין אותן לפי שאינם מחפשין אחריהם, ואלו היו מחפשים הן מוצאין כענין שכתוב (משלי ב׳:ד׳-ה׳) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה׳ וגו׳. ודרשו רז״ל, למוצאיהם למוציאיהם בפה. כי מלבד שיתחייב האדם שידע הדברים בלבו עוד יתחייב שיהיו שגורים בפיו ושירגילם בלשונו, ועל שתיהן אמר שלמה ע״ה (שם כ״ב) כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחד על שפתיך. ולכל בשרו מרפא, דרך הרופא הנותן לחולה מין אחד מן הסמים והמסעדים לאכול או אחד מן המשקים לשתות שיועיל לאותו אבר שהחולי בו ושהוא פועל בשבילו ויזיק לאבר אחר, ונמצא שהרפואה אינו שוה ולא שלמה בכל אברי הגוף, ועל כן באר כי יש יתרון גדול לתורה שיהא רפואה שוה בכל הבשר ותועלת לכל האברים כלם מבלי שום נזק לאחד מהם. ולמדך שלמה בכתוב הזה כי יש במעשה המצות תועלת הגוף והנפש. וכן באר לנו משה ע״ה (דברים ו) לטוב לנו כל הימים הוא העוה״ב, לחיותנו כהיום הזה הוא העוה״ז. ועל כן באו מצות התורה קצתם מקובלות וקצתם מושכלות, מקובלות כנגד תועלת הנפש מושכלות כנגד תועלת הגוף, כי יש במעשה המצות תועלת ושכר בסוף, והוא שאמר דוד ע״ה על כלל המצות (תהלים י״ט:י״ב) גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, ולשון עקב מלשון עָקֵב כי העקב סוף הגוף, וכן השכר והגמול בא בסוף, כי השכר סוף המעשה. ולשון עקב זה מצאנוהו בין במצות המקובלות הנקראות חקים בין במושכלות הנקראות משפטים, במקובלות הנקראות חקים הוא שאמר דוד ע״ה (שם קיט) נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב, ועוד אמר (שם) הורני ה׳ דרך חקיך ואצרנה עקב, כלומר אצור המדה ההיא לפי שיש לה עקב, והשכר הזה הוא רב טוב הצפון כענין שכתוב (שם ל״א) מה רב טובך, וזהו לשון עקב רב. במצות המושכלות הנקראות משפטים, זהו שכתוב.
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך – כל יעודי הפרשה הזאת יעודים גופניים בתועלת הגוף בעוה״ז שהם הכנה לחיי העוה״ב. ונכלל עוד תועלת במלת עקב כי יעודים גופניים אלו הוא השכר הקל והשפל שיש לאדם, כי כן העקב שפל הגוף, אבל השכר הגדול והעצום שהוא זיו השכינה נכלל במלת והיה שהוא כולל השם המיוחד, וזהו שסיימה פרשה של מעלה היום לעשותם וסמיך ליה והיה עקב, לרמוז כי בעשייתם היום הזה יהיה שכרו זיו השכינה, אבל רצתה התורה לבאר על המורגש ולהאריך בו ולרמוז על המושכל ולקצר בו כי כן המנהג בכל התורה. ודרשו רז״ל בלשון עקב שהוא אזהרה לאדם על המצות שאדם דש בעקביו שלא יקל בהן, לפי שיש בני אדם שאינן חוששין בקצת מצות שהן קלות בעיניהם ודשין אותן בעקב, וכבר גלו לנו רז״ל כי עונש המצות שאדם מזלזל בהן ודש אותן בעקביו בעוה״ז מקיף אותו ליום הדין, שנאמר (תהלים מ״ט:ו׳) עון עקבי יסובני. ועוד יכלול עון עקבי יסובני, שבא להזהיר על אותן מצות שהוא חייב לפסוע בהן והן פסיעות של מצוה, כגון ללכת אל בית הכנסת ולבית המדרש ולבקר את החולים וללוות את המתים ולנחם אבלים, כל אלו מצות של פסיעות ושכרן גדול, וכבר אמרו רז״ל שאפילו בשבת מותר לו לרוץ לבית הכנסת שנאמר (הושע י״א:י׳) אחרי ה׳ ילכו כאריה ישאג, ואם אינו מקיים מצות של פסיעות אותו עון יסובהו ליום הדין, זהו עון עקבי יסובני. וכן אם פוסע לדבר עברה אותו עון יסבהו ליום הדין כמו כן, שכן מצינו בבתו של ר׳ חנינא בן תרדיון שנגזר עליה לישב בקובה של זונות בעון שדקדקה בפסיעותיה לפני גדולי רומי, והצדיקה עליה את הדין ואמרה (ירמיהו ל״ב:י״ט) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם, כלומר אפילו בדקדוק פסיעות. הא למדת שהאדם נוטל שכר על פסיעותיו כפי הדרך שהוא הולך בה, זהו והיה עקב תשמעון.
ובמדרש והיה עקב תשמעון אין שכרן של צדיקים אלא בסוף, אבל שכרן של רשעים הוא מיד בעוה״ז שנאמר (דברים ז׳:י׳) ומשלם לשונאיו אל פניו, שכרן לפניו, אבל צדיקים שכרן לאחריו שנאמר (תהלים צ״ד:ט״ו) ואחריו כל ישרי לב, הוי אומר והיה עקב תשמעון.
בני לדברי הקשיבה לאמרי הט אזנך אל יליזו מעיניך שמרם בתוך לבבך כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, "My son, give attention to my words; incline your ears to my words. Do not lose sight of them; keep them in your heart. For they are life to those that find them; and healing for all flesh.⁠" (Proverbs 4,20- 22).
Solomon urges us here to tune in to words of Torah and to tune out to extraneous matters. This is the deeper meaning of the words הט אזנך, "incline your ear.⁠" He uses a similar phrase in Proverbs 2,2 where the words תטה לבך also mean to turn one's attention away from other matters in order to acquire the requisite תבונה, discernment, insight. Solomon called the commandments דברים ואמרים, warning that neither must the text be forgotten nor the essence, the actual commandment. They must not be forgotten. The words אל יליזו מעיניך refer to forgetting the text of the Torah; even if you have urgent matters to attend to we must always remember these commandments described as הדברים בין עיניך in Exodus 13,9. The reason the Torah commanded us to wear the phylacteries on our forehead is to make it harder to forget these commandments.
When saying שמרם בתוך לבבך, "guard them inside your heart,⁠" this refers not so much to the text of the commandments as to their essence. Something buried inside a person's heart and constantly guarded is not subject to being forgotten. This is why we must guard Torah text as well as essence in our hearts so that we are not in danger of forgetting them. Solomon provides a reason why he considers this so essential, namely that Torah essence is equivalent to life itself for all those who have once found them. Torah (text) and the commandments between them are healing for both body and soul. Solomon has touched on that subject already earlier in Proverbs 3, 22 when he said: "they will give life to your spirit and grace to your throat.⁠" When Solomon used the word לגרגותיך in that verse, meaning "for your throat,⁠" he meant that when you (also) observe the words of Torah which you express with your mouth, they will then be an adornment for you. In the words of our sages: Torah words are effective when the one who speaks about them also is known as keeping them, i.e. נאה דורש נאה מקיים (compare Chagigah 14). Solomon also says (Proverbs 4,13) נצריה כי היא חייך, "guard her well" for she is your life.
Seeing that our Torah is the fruit, i.e. the product of the attribute of חכמה, wisdom of the celestial world, of which it is written in Kohelet 7,12: החכמה תחיה בעליה, "the wisdom revives those who possess it,⁠" this is why Solomon says in our opening verse that "it is life-giving for those who find it.⁠" The plural of חיים הם, is an allusion to Jeremiah 2,13 who quotes God as saying that the Jewish people have forsaken Him Who is מקור מים חיים the source of "living" waters. Moses himself refers to this phenomenon in Deut. 4,4 where he attributed the people's being alive to ואתם הדבקים בה' חיים כולכם השיום, "you are all fully alive this day because you have cleaved to the Lord your God, i.e. His Torah, the wisdom He revealed to you.⁠"
Solomon is very specific in describing for whom the words of Torah constitute life, saying "for the ones who have found them.⁠" By adding this rider he makes it plain that not every person is likely to find words of Torah. The reason that not everyone finds words of Torah is because not everyone searches for them. Those who have not found words of Torah would have found them if only they had wanted to find them, if only they had looked for them. This is what Solomon said in Proverbs 2,4-5: "If you seek it as silver, and search for it as for treasure, then you will understand the fear of the Lord and will find knowledge of God.⁠"
Our sages in Eiruvin 54 comment on the word למוצאיהם, "for those who find them,⁠" by slightly changing the spelling to למוציאיהם בפה "for those who express these words of Torah as wisdom with their mouth.⁠" The moral reason is that it is not enough to possess knowledge of God and to keep it to oneself; one has to spread this knowledge, talk about it. In fact, these words of Torah have to be שגורים בפה, fluent in one's mouth, one must have quotations from the Torah constantly at one's command. Concerning these two additional facets of Torah Solomon said in Proverbs 22,18: "it is pleasant if you store them within you, so that they will be ever ready on our lips.⁠"
As to the meaning of the words ולכל בשרו מרפא, "that the words of Torah will be a therapy for one's whole flesh,⁠" it is customary for a physician to give a patient a certain drug and to feed it to him in his food or drink so that it will heal the sickness of a particular organ of the body. Very often such treatment has a negative side effect for parts of the body which were not afflicted by the disease. The great advantage of Torah as therapy is that it applies to all parts of the body and that Torah's therapy does not produce negative side effects in any part of the patient.
Solomon also teaches in this verse that not only the body but also the soul benefits therapeutically from Torah. Moses underlines that by saying in 6,24 לטוב לנו כל הימים, "to be good for us for all time.⁠" The word כל in that verse clearly is a reference to the hereafter. The words לחיותנו כיום הזה on the other hand, refer to life in this world. This also explains the division of the commandments into what we called מצות מושכלות and מצות מקובלות. The former are designed to help our bodies while we are on terrestrial earth, whereas the other are primarily of benefit to the soul, all their demonstrable benefit being reserved for the hereafter. David referred to this division, i.e. that the מצות מושכלות are of immediate benefit to our bodies in this world, when he said גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, "Your servant pays them heed; in obeying them there is much reward.⁠" The word עקב meaning reward occurs both in connection with מצות מושכלות and with מצות מקובלות. It occurs in connection with חקים, the commandments which defy our reason. Nonetheless, David says in Psalms 119,33: "Teach me O Lord the way of Your statutes, I will observe them עקב.⁠" We have a similar verse in Psalms 119,112. In both instances David means that one of the reasons that prompts him to carefully observe the laws known as חקים is the reward which will accrue for their observance, ultimately, עקב. This "reward" is concealed at this time but David describes it as מה רב טובך "how great is Your goodness,⁠" (Psalms 31,20) a reference to the greatness of the reward. Hence the term עקב רב for describing great reward for the observance of the social laws, מצות מושכלות the social laws, משפטים as we know from the following verse:
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלו-היך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, "This shall be the reward when you hearken to these social laws and observe them to carry them out; Hashem your God will safeguard for you the covenant and the kindness which He has sworn to your forefathers.⁠" All the promises made in this portion of the Torah are of a physical dimension, refer to the benefits derived by our bodies in this terrestrial life which is but a prelude to life in the world to come. One reason why this type of reward is described as עקב, something "low" "at the bottom like the heel,⁠" is that the reward shared out in this world for mitzvot performed here is insignificant compared to the part which awaits us in the hereafter. That part of the reward is alluded to in the word והיה, a reference to the world to come, a word which contains the letters of the tetragrammaton, God's Holy Name. We already mentioned the relationship between this world and the next world in matters of rewards in explaining the word היום in the last verse of the last portion.
In order not to create the impression that מצות מושכלות performed היום i.e. in this life, will not be rewarded at all in this life, Moses wrote our verse here to stress that even those commandments will entitle the people performing them to a measure of reward including זיו השכינה, "a certain divine illumination.⁠"
There is yet another lesson, a moral one, in the choice of the word עקב by Moses at this juncture. There are commandments which man does not take seriously, tramples under foot, so to speak with his עקב, his heel. The Torah warns us not to do this as we would miss out on the reward for the meticulous performance of those commandments. Our sages warned us of the punishment for the neglect of just those commandments. We are told in Avodah Zarah 18, based on Psalms 49,6 עון עקבי יסובני, "the guilt of my heels which surrounds me,⁠" that the psalmist has in mind these very commandments which we neglect as not worth our while to pay attention to. Another meaning of that verse is that David refers to the kind of commandments which require from us that we walk toward them, situations which we have to create in order to perform the commandments in question. They include such duties as attending funerals, walking to the synagogue to participate in communal prayer, visiting the sick, etc. The reward for such commandments is especially great as the performance of these mitzvot entails that we extend ourselves. Our sages in Berachot 6 who have taught us that on the Sabbath one does not run or make big steps, have nevertheless suspended this rule for people who run to the synagogue.
If one does not fulfill the commandments requiring this use of one's feet and one's heels one will be held accountable for this on the day of Judgment after death. Hoseah 11,10 who writes: "the Lord will roar like a lion and they shall march behind Him,⁠" refers to people being allowed to run to the synagogue on the Sabbath.
Naturally, if one is held accountable for merely not running or walking toward the opportunity to fulfill a commandment, if one rums toward an opportunity to commit a sin one will be held doubly accountable. Not only will one be punished for the commission of the sin, but separately for the effort made to enable one to commit it. We are told that the daughter of Rabbi Chaninah ben Tradyon was condemned to sit in the company of whores as she had walked with an arrogant gait in front of the noble senators of Rome after she had heard the scholars comment on her beautiful legs. She accepted the sentence by acknowledging that God had punished her in accordance with Jeremiah 3,19: "wondrous in purpose and mighty in deed, whose eyes observe all the ways of men, so as to repay every man according to his ways.⁠" We learn from this that even the manner in which we walk (and our purpose in walking in such a manner) is something we are held accountable for. All of this is included in the words והיה עקב תשמעון.
A Midrashic approach (based on Devarim Rabbah Lieberman edition page 76) the word עקב teaches that the righteous are rewarded only at the end of their career on earth, whereas the wicked are repaid immediately for any good deeds they perform. This is the real meaning of ומשלם לשונאיו אל פניו, "and He repays immediately (for the good deeds) those who hate Him.⁠" On the other hand: ואחריו כל ישרי לב (Psalms 94,15) "and after him (his life) all those who were of an upright heart.⁠"
והיה עקב – כי תאמר פרש״י לשון דלמ׳ הוא וכו׳ ולא יתכן לפרשו באחת מן שאר הלשונות של כי שלא יפול עליו שוב לא תירא מהם עכ״ל. כבר כתבתי בפרשת וירא שמושי ד׳ לשונות של כי. הרף ממני ואשמידם כבר פירש״י פתרונו בפרשת תשא גבי ועתה הניחה לי וז״ל כבר פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו שאם יתפלל עליהם לא יכלם עכ״ל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

והיה עקב תשמעון – פירש״י מצות שאדם דש בעקביו כלו׳ מצות קלות וזהו שאמר דוד למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני. אמר דוד ממצות חמורות שבתורה איני ירא שאני קיימתים אבל מצות קלות שאדם דש בעקביו אני מתיירא אולי מפני שהיא קלה בזיתיה ולא חששתי לקיימה ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה וכן כתיב אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע כלו׳ פן תהיה שוקל למצות ששכרן מרובה ותעשה אותם ותניח הקלות לכן הם מטולטלים שבילי התורה ולא תדע מתן שכרן משל למלך שהיה לו פרדס והכניס שם פועלים לנטעו ולא גילה להם שכר נטיעה ובאי זו נטיעה יתן שכר מרובה שאלו גילה להם היו הכל רצים לנטיעות ששכרן מרובה ונוטעין אותן ונמצאת מלאכת הפרדס מקצת קיימ׳ ומקצתה בטלה כך המצות אלו גילה הקב״ה שכרן היו מקצתן בטלות ותני ר׳ שמעון בן יוחאי שתי מצות גילה הקב״ה שכרן קלה שבקלות וחמורה שבחמורות שלוח הקן וכבוד אב ואם ושתיהן שכרן שוה אריכות ימים בשתיהן להראות לעולם כי יש מצוה שנראית קלה בעיני אדם ומתן שכרה מרובה וזהו והיה עקב תשמעון שאפי׳ המצות הקלות תשמעון ושמרתם ועשיתם אותם וכן אמר דוד בשמרם עקב רב. וכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ומיהו יש תמהין וכי יש מצות שאדם דש בעקביו י״ל כגון שלוח הקן דכתיב כי יקרא קן צפור לפניך ודרשינן פרט למזומן נמצא כשהולך דש בעקביו על הקן. אי נמי מצות ציצית שאדם גורר אחריו כמנהג העולם. אמנם שמעתי שכל המגרר ציציותיו עליו הכתוב אומר וטאטאתיה במטאטא השמד אלא משליכן על כתף ונוטלן ביד.
והיה עקב תשמעון, "it will be as a consequence of your hearkening, etc.⁠" Rashi comments on why Moses used the word עקב, "heel,⁠" here when he could have used numerous other words meaning: "as a result of.⁠" He says that Moses refers here to the kind of commandments which the average person tramples underfoot with his heel, is hardly conscious of, for the observance of which meticulously the Torah promises great reward, even though it takes no effort to fulfill theses commandments. This is also what David had in mind in Psalms 49,6 when he said: למה אירא רע בימי עון עקבי יסובני, "why should I be afraid of trouble in days to come –seeing that I have fulfilled the most difficult commandments?-He answers rhetorically, "I have reason to be afraid of being punished for trespassing the commandments that are so easy to fulfill as it is to put one heel behind another.⁠" Our sages in Ethics of the Fathers chapter 2 mishnah 1, warn us to be as meticulous to fulfill the commandments which are easy to fulfill as we are with fulfilling the commandments which are difficult and expensive to fulfill. Something along the same line has been written in Proverbs 5,6 where Solomon warns: ארח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע "she (the immoral woman who is the subject here) does not chart a path of life; her ways are unstable; you do not know them.⁠" Solomon warns us not to apply our yardsticks to different commandments and taking credit for the ones we performed with a great deal of effort, while neglecting to fulfill the ones we considered as unimportant. We have no way of knowing how G–d values the performance of different commandments, so that we do not know what rewards are in store for their performance. This can be illustrated best by a parable. A king had an orchard; he brought workmen to that orchard to plant trees and did not tell them how much he would pay each for each tree that they planted. If he had told them beforehand which planting would be paid for most, he would find at the end that only half the orchard had been planted with trees, as the workers would, of course, all plant the trees for which they would be paid the most. According to Rabbi Shimon ben Yochai, G–d revealed the reward of only two of all the commandments; one is the commandment which is the easiest to fulfill, the other is the commandment which is the hardest to fulfill. Honouring father and mother is the easiest commandment to fulfill, it can be fulfilled several times daily without special effort. The other is the sending away of the mother bird when one plans to take the chicks it had hatched or was about to hatch. Both of these commandments are rewarded with same reward, long life of the person who fulfills them. The reason is that G–d wanted to show the world that there are commandments which we think must carry a great reward, and others which precisely because they are so easy to fulfill, and the opportunity to fulfill them is ever present, so that we might have thought that they cannot carry much of a reward.⁠1
1. [The author continues with further elaborations, which I have omitted as the point has been made sufficiently. Ed.]
והיה עקב תשמעון – פירש״י מצות שאדם דש בעקביו כלו׳ מצות קלות וזהו שאמר דוד למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני.
והיה עקב תשמעון – פירש״י אם המצות הקלות שאדם דש בעקיבו תשמעון וכו׳. ולפי זה צריך לפרש שהפסוק מדבר בשני דברים והיה עקב תשמעון מצות הקלות ואת המשפטים תשמעון גם כן. והרמב״ן כתב לפירש״י אולי מזהיר במשפטים קלים בדיני ממונות שלא יבזו אותם. והמפרשים פירשו כי עקב הוא שכר באחרית וכן בשמר׳ עקב רב ופי׳ הפסוק והיה באחרית תשמעון המשפטים ישמור לך השם הברית והחסד כי בלשון הקודש קורא להתחלת כל דבר בלשון ראש וכך קורא לאחרית כל דבר בלשון עקב כי הלשון תופס דמיונו באדם והראש בו תחלה והעקב אחרית. ואונקלוס תרגם חלף כמו חלף עבודתכם עשאו לשון סביב נגזר מוהי׳ העקוב למישור הדרך המעוקל ההולך סביב ופי׳ הפסוק והיה סיבת שומעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו. והזהיר במשפטים כי לא יהיה עם רב כולו נזהר במצות כולן שלא יחטאו בהם כלל רק במשפטים יעמידו התורה כמו שנא׳ בהם וכל ישראל ישמעו וייראו. ועוד הוצרך להזכיר בהם כי רבים ירחמו מלדון הנדון אחר שכבר נעשית העבירה כמו שאומר לא תגורו מפני איש. והזכיר כל אלה במסית לא תאבה לו ולא תשמע אליו לא תחוס עינך עליו לא תחמול ולא תכסה מזהיר לא תשמע אליו מפני הטעאתו לא תחוס מפני הרחמנות שירחמו רכי הלב על הנדונים ולא תכסה עליו שלא תשתוק בעבור תוקפו ויראת בני משפחתו:
והיה עקב תשמעון, "it shall be the result of your listening, etc.⁠" Rashi understands the unusual word עקב, "heel,⁠" as a reference to the sort of thing one steps on without giving it a second thought. If we relate to those commandments of Hashem that in our superficial way of evaluating things we consider as insignificant, irrelevant, by observing even such commandments by Hashem meticulously, Moses tells us that we will qualify for extraordinary success in our daily activities on the farm, etc. If we accept this approach by Rashi as correct, the Torah here speaks of two distinctly separate matters. The משפטים judgments, surely do not fall into the category of things the average man belittles, considers irrelevant. Moses must be understood as saying that in order to qualify for all the blessings that follow immediately, it is not enough to meticulously observe the seemingly immaterial command-ments, but we must meticulously observe the laws governing inter-personal relationships, laws that form the fabric of society, of civilization We must not even belittle those when the amount at stake seems trifling.
Nachmanides suggests that possibly Rashi had in mind the משפטים that deal with matters and amounts that appear trifling, and that many judges would feel inclined not to waste their time on. Moses warns not to develop a cavalier attitude towards such "trifling" matters.
Other commentators understand the word עקב as something that is the result of what preceded it, its outcome. We find that word in such a context in Psalms 19,12 בשמרם עקב רב, "by observing them there is much reward.⁠" The meaning of our verse then would be: "it will be, as a result of your observing My commandments, etc., especially the ones governing human relationships, that Hashem on His part will fulfill the promises inherent in the covenant He made with you.⁠"
The beginning of something, in classical Hebrew, is usually referred to as בראש, "at the head,⁠" i.e. the Torah employs body parts to illustrate beginnings; it is therefore not strange that it employs another body part, the heel, as something describing the end, the conclusion.
Onkelos translates the word עקב as חלף, "in exchange for.⁠" The word appears in that context in Numbers 18,21 and 18,31 where it describes the various gifts set aside for the priests as being an exchange for the Temple service performed by them on behalf of the people at large. He understands the concept of reward as a "balancing of the scales", reverting to "zero" by wiping out an indebtedness. It is like Isaiah 40,4 והיה העקוב למישור, "that which had been bent will be straightened out again.⁠" The meaning of our verse then would be: "in compensation for your observing My social commandments on account of My maintaining the terms of My covenant, I will indeed respond generously.⁠"
The reason Moses stressed the social laws especially is that many of the other commandments are not applicable in many peoples' daily lives. He who is not a farmer does not have to observe the dozens of laws that address the farmer. Women are altogether not obliged to observe positive commandments linked to a specific time frame. The social laws apply to one and all at all times hence Moses uses them as an example. Overall, Torah observance by the people is measured against the background of how the social laws are observed. Furthermore, seeing that even the bringing to justice of someone guilty of certain sins against his fellow man does not reverse the situation created by the sin, and therefore many people tend to have compassion with the perpetrator when he was not an intentional criminal, Moses has to stress that the element of deterring a potential sinner overrides such considerations, as we hear again and again וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד, "and the whole people shall hear and see and not sin again.⁠" (Deut 17,13, et al) When discussing the person who tries to lure others into sin, especially idolatry, Moses reinforces this exhortation by warning the people not to advance excuses for the sinner, not to cover up for him, and not to do anything that would make it difficult to convict the culprit. Family members of guilty persons are especially warned not to allow their family ties, or their fear of a violent family member to override their duty to society at large.
והיה עקב – לעיל מיניה כתיב היום לעשותם וסמיך ליה עקב כלומר היום לעשותם אבל שכרם בעקב פי׳ בסוף. עק״ב תיבות יש ביו״ד הדברות הראשונות וזהו בשמרם עקב רב אם תשמור עקב תזכה למה רב טובך אשר צפנת. עקב עשה תורתך קבע. עקב ענוה למוד מן העקב הזה שהולך אחר הרגל דרך ענוה ולפיכך אינו נוגף כמו אצבעות הרגלים.
המשפטים – פ״א כפולה שיש לפשפש ולחקור אחר עומק הדין. תשמעון ושמרתם ועשיתם. ג׳ כנגד מקרא משנה תלמוד. ושמר ה׳ אלהיך לך. אם עקב תשמעון ישמור לך הברית שנא׳ באברהם עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור וגו׳.
ושמר – בגימטריא לעתיד לבא.

פרשת והיה עקב

והיה עקב תשמעון וגו׳ עד סוף הפרשה.
והיה עקב – רוצה לומר: בשכר שמיעתכם משפטי התורה וקיימם אותם ימתין לכם השם יתעלה הברית והחסד אשר נשבע לאבותיכם כדי שיהיה שמור לכם אל העת היותר נאות כמו שקדם בסוף פרשת ואתחנן ואולם עתה יתן לכם ארץ שבעה עממים כמו שזכר אחר זה וכמו שקדם פעמים רבות.
ואולם התועלות המגיעות ממנה הם כ״ו:
התועלת הראשון הוא להודיע כי בשכר שמירת ישראל המצות המתין להם השם יתעלה השלמת קיום מה שנשבע לאבות אל העת היותר נאות להם כמו שביארנו בפרשת ואתחנן וזה כי ישמרם שלא יכלם בעוברם על מצות השם יתעלה כדי שלא תופר בריתו עם האבות ולזה אמר והיה עקב תשמעון את המשפטים וגומ׳. ושמר י״י אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך.
והנה לזה חזר ואמר והיה עקב תשמעון וגו׳ – ויתכן שכל מה שאמר עד הנה מעבדים היינו לפרעה וגו׳ הוא תשובת הבן החכם על העדות והחקים לבד כי על החקים אמר ויצונו י״י לעשות את החקים האלה לטוב לנו כל הימים וגו׳ וצדקה תהיה לנו כי נשמור וגו׳.
ונמשכו הדברים עד כאן בהסיר המכשולות מלפניהם ופקפוק הבנים אם מטבעם ואם מחמת המונים בהם כמו שאמר על החקים דבר שהשטן ואומות העולם משיבין עליהם (יומא ס״ז.) ובתת סדר הנהגתו בשכרם ועונשם. ועכשיו מסיים הענין בתת טעם אל המשפטים ששאל שהוא הספק היותר עצום למה שנרא׳ החלק הזה מהמשפטים אשר בין העם בעניני הממונות ודיני חבלות וקנסות הוא מותריי בתורה אחר שכל העמים אשר על פני האדמה יש להם חוקים ומשפטים יחיו בהם וכמו שכתבנו בשער הנזכר במקום השאלה ונוסף עוד בפרשת משפטים שער מ״ו.
ואמר: והיה עקב תשמעון את המשפטים וגו׳ – הודיעם [ח] מעלת המשפטים האלה על משפטי כל העמים וזה שהם יספיקו להעמיד האהבה ביניהם ולהרבות השלום ולקיים ההצלחות הזמניות מפרי בטנם ופרי אדמת׳ ובהמתם אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותם ככל משפטי העמים והותר. אבל שיספיקו עוד למה שלא יועילו משפטי העמים ונמוסיהם להושיעם מהרעות הטבעיות כמו העקרות והחלאים הרעים המתרגשים או ההתגברות על השונאים ונצחון מלחמותיהם.
והיה עקב תשמעון אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון ושמר י״י וגומר ישמר לך הבטחתו. הוסיף מלת אם על עקב גם פירש עקב עקב הרגל גם אמר אם המצות במקום אם המשפטים האומרים בפרשה גם חסר הוי״ו של ושמר ואמר ישמור גם אמר הבטחתו במקום הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך מפני שבזולתם לא יתוקן המקרא הזה כי בזולת מלת אם יהיה פירוש המקרא הזה והיה תשמעון ושמר אין טעם לו ואם יהיה פירוש עקב כשאר עקב שבמקרא שפירושו יען כאילו אמר והיה יען תשמעון ושמר ולא יצטריך אז לתוספת מלת אם אבל לא תפול מלת יען רק על הדברים הודאיים שהם העוברים או העתידים להיות בהכרח אבל בשמירת המצות לעתיד שהוא מסופק שמא לא ישמרום לא תפול עליהם מלת יען לפיכך פיר׳ עקב האומר פה מעניין עקב הרגל המורה על קלות הדבר שהמנהג לדוש אותו בעקבו ותחסר מלת אם בהכרח הפירוש אם המצות הקלות תשמעון ואמ׳ ומפני שמלת ושמר הוא הנשוא מזה המאמר ולא יפול בו וי״ו החבור חסר הוי״ו וכתב ישמור במקום ושמר ואמר אם המצות הקלות ולא אם המשפטי׳ הקלים כלשון הכתוב מפני שפירוש משפטים פה הן המצות בכלל הנקראות משפטי י״י אמת לא המשפטים הנאמרים על דיני ממונות ביחוד כי לא הוזכרו פה ואיך יאמר האלה שפירושו הנזכרים פה ואמר הבטתתו במקום את הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך מפני שאין טעם לומר שישמור לך השבועה שנשבע להם אלא שישמור לך ההבטחה שנשבע עליה להם או ישמור את הברית בלתי מלת לך והנה פירוש המקרא הזה כפירוש את י״י אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע שחסר הוי״ו של ובשמו והוסיף מלת אם על את י״י אלהיך תירא כאילו אמר אם את י״י אלהיך תירא ואותו תעבוד אז בשמו תשבע ומה שפירש ושמר ישמור ולא אמר שהוי״ו הזה נוסף כמו שאמר בפרש׳ צו גבי והנותר ממנו יאכל הוא מפני שהוי״ו שם אינו משרת אלא לחבור וכאשר לא יפול שם חבור יחביר שיהיה נוסיף בהכרח אבל פה שהוא פועל והוא משרת לשני ענינים לחבור ולהפוך העבר עתיד וכאשר לא יפול בו חבור ישאר הוי״ו בעבור הפוך העבר לעתיד אינו נוסף. והרמב״ן ז״ל כתב טעם עקב כמו בעבור וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי וכתב רש״י אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון ושמר י״י אלהיך לך ישמר לך הבטחתו והכתוב מזכיר המשפטים אולי יזהיר במשפטים הקלים בדיני ממונות שלא יבזו אותם וכבר השיבונו על אמרו טעם עקב כמו בעבור כמו עקב אשר שמע גם השיבונו על טענתו שטען והכתוב מזכיר המשפטים שפירושו ואיך כתב רש״י אם המצות הקלות גם טעננו עליו שלא יתכן לפרש המשפטים פה על דיני ממונו׳ שהרי לא הוזכרו פה כלל ואיך יתכן לכתוב המשפטים האלה המורה על הנזכרים פה.
(הקדמה) סדר והיה עקב
ואמנם הספקות אשר יפלו בדברי הסדר הזה כפי העיון הפשוט בכתובים ובמה שאמרו בהם המפרשים הלא המה עשרים ואחד:
הספק הראשון באמרו והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. והוא כי למה נתן השכר הגדול הזה אשר זכר בשמירת המשפטים ולא זכר דבר מהחקים והמצות. והנה בפסוק שלפניו אמר ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים. והנה מהראוי היה שיתן השכר עליהם כלם. ויאמר והיה עקב תשמעון אותם או יפרט את המצוה ואת החקים ואת המשפטים. ורש״י כתב אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו. תשמרון ושמר ה׳ אלהיך לך. והרב רבי משה בר נחמן ז״ל כתב שראה להזהיר במשפטים לפי שלא יהיה עם רב נזהר כלו במצות שלא יחטאו בהם כלל. רק במשפטים יעמידו התורה כמו שנאמר בהם וכל ישראל ישמעו וייראו. ועוד כי רבים ירחמו מלסקול האיש ומלשרוף אותו בעשותו העבירה. כאמרו לא תחוס עינך עליו וגו׳ ואתה רואה כמה מהחולשה יש בטעמים האלה:
הספק השני למה הרבה בשכר הזה ואהבך וברכך והרבך. ברוך תהיה מכל העמים. והסיר ה׳ ממך כל חלי וכל מדוה מצרים. וכל שאר הברכו׳ שבאו בפרשה. ומצאנו פעמים אחרות ייעד בשכר בדברים מועטים כמו שאמר במרה (פ׳ בשלח) והיה אם שמוע תשמע וגו׳ והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאיך. הנה הרבה בתנאים וקצר בזכרון השכר ההפך מה שעשה בכאן. שקצר בתנאים באמרו והיה עקב תשמרון את המצות האלה והאריך בשכר כי שם יעדם בלבד מהרפואה והבריאות שהיא אחת מהברכות שנזכרו כאן:
הספק השלישי באמרו ברוך תהיה מכל העמים שיראה מזה שהעמים יהיו מבורכי׳ אלא שיתרבו ישראל יותר מהם בברכה והוא הפך מה שאמר מיד אחר זה ואכלת את כל העמים. גם כי היחס הזה יראה שאין לו צורך מישראל. ואם נאמר שיהיו ישראל מבורכי׳ מפי העמים מה לנו שנהיה מבורכי׳ מהשבע אומות:
הספק הרביעי באמרו ואכלת את כל העמים כי הנה יראה מהמאמר הזה. שהוא מצוה יצוה לישראל שיאכלו ויחרימו אותם ולא ירחמו עליהם. ולא יעבדו את אלהיה׳. ואם הדבר כן יקשה מאד למה הביא המצוה הזאת בתוך השכר אשר ייעד אל שומרי המשפטי׳. והנה המצוה הזאת כבר באה בפרשת ואתחנן. ותבא עוד אחרי זה בתחלת ראה אנכי. ומה ראה במקום הזה להביא המצוה הזאת בלבד אחרי כל הספורי׳ האלה:
הספק החמישי למה התחיל בשכר המצוה באמרו והיה עקב תשמעון את המשפטי׳ וגו׳ ונעתק מזה להבטיחם על ירושת הארץ בפרשת כי תאמר בלבבך וחזר לענין המצוה כבראשונה בפרשת כל המצוה אשר אנכי מצוך היום וגו׳. וחזר להבטחת ירושת הארץ בפרשת שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן. ולמה באו המאמרי׳ האלה מעורבים זה בזה בהיות׳ נבדלים מעצמם. והי׳ ראוי יותר שיספר ויזהר על ענין המצות יחד ואחרי כן על הבטחת ירושת הארץ כל דבר בפני עצמו לא שיהיו מבולבלי׳ ומעורבי׳ זה בזה:
הספק הששי באמרו אחרי פסוק כל המצוה אשר אנכי מצוך היום וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך וגו׳. וזה באמת נראה שאין ענין לו. גם כי תכלית המאמר ההוא ורם לבבך ושכחת. וכבר הזהיר על זה עצמו בסוף פרשת ואתחנן. באמרו כי יביאך ה׳ אלהיך אל הארץ וגו׳ ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וגו׳. השמר לך פן תשכח וגו׳ ומה לו לשנותו כאן:
הספק השביעי באמרו וידעת כי לא בצדקתך וגו׳ ה׳ אלהיך נותן לך את הארץ הזאת. כי הנה המאמר הזה הוא כפול מבואר גם כן לפי שלמעלה אמר לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם. ומה לו אם כן לשנותו בעצמו באמרו וידעת כי לא בצדקתך ה׳ אלהיך נותן לך את הארץ:
הספק השמיני באמרו ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן ה׳ אלי את שני לוחות האבנים לוחות הברית. והנה הפסוק הזה כפול בלי ספק כי הנה למעל׳ אמר בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים לוחות הברית אשר כרת ה׳ עמכם. ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי. ויתן ה׳ אלי את שני לוחות האבנים לוחות הברית. ולמה אחר כך חזר לומר שנית ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן ה׳ אלי וגו׳:
הספק התשיעי באמרו בתוך ספור העגל. ובאהרן התאנף ה׳ מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. וחזר לענין העגל ואת חטאתכם אשר עשית׳ את העגל לקחתי וגו׳. ואם היה שמת אהרן בענין מי מריבה כמו שבא בפרשת חקת. איך זכר ענינו כאן בתוך ספור העגל באמרו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. מורה שהועילה תפלתו להצילו מהמות בעת ההיא אבל לא אחרי כן:
הספק העשירי הוא באמרו ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה. והוא כי אם היה מספר עונותם בענין העגל למה לא השלי׳ ספורו ואחר כך יזכור עונות תבערה ומסה וקברות התאוה. והוא לא כן עשה כי בתוך ספור העגל הכניס וזכר ענין תבערה ומסה וקברות התאוה. וחזר אחר כך לספור העגל עצמו כמבואר בפרשה:
הספק הי״א באמרו ובשלוח ה׳ אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם. ותמרו את פי ה׳ וגו׳. ויקשה למה זכר בכאן ענין המרגלים בקוצר גדול ובראשי דברים כאלה בהיות שכבר זכרו באורך והרחבת הספור בסדר אלה הדברים:
הספק הי״ב באמרו ואתפלל אל ה׳ וגו׳. וזכר שהיה זה אחרי ששרף את העגל והשליך עפרו אל הנחל. והנה כפי מה שנזכר בפרשת כי תשא. התפלה הזאת עשאה מרע״ה בהר קודם שירד משם. ואחרי התפלה והירידה היה מה שזכר מטחינת העגל והשלכת עפרו. ויקשה גם כן למה ספר כאן שהתנפל לפני ה׳ אותם הארבעים יום. בהיות שכבר זכרו למעלה. ויקשה עוד בעצם התפלה אמרו מבלתי יכלת ה׳ ומשנאתו אותם כי יראה שהם מאמרי׳ סותרים לפי שבאמרו מבלתי יכולת ה׳ מורה שהיה רוצה להביאם ולא יכול. ובאמרו ומשנאתו מורה שהיה יכול ולא רצה משנאתו אותם. ויקשה גם כן אמרו בסוף. והם עמך ונחלתך שהוא מותר. לפי שכבר אמר למעלה בראש התפלה אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה:
הספק הי״ג באמרו בעת ההיא אמר ה׳ אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשוני׳. והוא כי מה טעם היה בזכרו כאן קבלת הלוחות השניות והלא אין בהם דבר של תוכחה. ומה לנו לדעת שעשה הארון וששם הלוחו׳ בו ויהיו שם כאשר צוה הש״י והנה יראה כל זה שאין לו צורך בענין התוכחה כל שכן שאחר זה חזר לספר עמידתו בהר על סליח׳ עון העגל וידוע שענין הלוחו׳ היה באחרונ׳:
הספק הי״ד באמרו ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה וגומר. ובזה מהקושי בה׳ פנים. ראשונה מה ענין זה לכאן כי אינו מספור העגל שהיינו בו. ושנית איך אמר שמבארות בני יעקן נסעו למוסרה. והלא ממוסרה נסעו לבני יעקן שנאמר (פ׳ מסעי) ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן. ושלישי אמרו שם מת אהרן והלא בהר ההר מת ולא בבארות בני יעקן ולא במוסרה וח׳ מסעות היו ממוסרה להר ההר וכמו שהעיר על כל זה רש״י (דברים י׳ ו׳). רביעית באמרו ויכהן אלעזר בנו תחתיו כי אין זה מצורך הספור והתוכחה. החמשית באמרו משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים. ומה לנו בהודעה הזאת שהיא היתה ארץ נחלי מים. וכבר יאות מה שהשתדל רש״י להשיב על שלשה מיני הקושי הראשונים כפי הדרוש ואין מספיק זה לענין הפשט. גם ראיתי דעת הראב״ע שחשב לשים הפסוקים באמרי שקר כמו שכתב עליו הרמב״ן. וגם הרב הנחמני אמר דעתו כמסתפק כי הוא הרגיש בחולשת דעתו. וראה שלא היה מספיק בהתר הספקות כמו שתראה מדבריו:
הספק ט״ו באמרו בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי כי מה ענין זה לכאן. ואיך זכרו אחרי מות אהרן כי הנה הבדלת הלוי׳ בימי אהרן היתה לא אחרי מותו. וגם לא הובדלו כי אם אחרי ענין העגל ימים רבים ולמה זכר כאן בספור העגל וחזר לעמידתו בהר כמו שאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו׳. ויאמר ה׳ אלי קום לך למסע לפני העם. וידוע שכל זה היה קודם הבדלת הלוים לא אחריה. ורש״י ז״ל כתב שמוסב הוא לענין הראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים. והוא דוחק גדול בכתובים כי לא הובדל עד השנה השנית:
הספק הט״ז הוא באמרו ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה. ולמה חזר לזה אחרי שכבר זכר למעלה וספר ענין העגל והתפלה. ומה תועלת בהשנות הדברים:
הספק הי״ז באמרו. ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. כי באמרו מה ה׳ אלהיך מורה על קוטן השאלה ומיעוטה. ובאמרו ליראה את ה׳ אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצות ה׳ ואת חקותיו. מורה היות השאלה גדולה ועצומה עד אין חקר. וכמו שאמרו חכמים ז״ל בפרק אין עומדין ונדה פרק ב׳ ומגילה פרק ג׳ בענין היראה אטו יראה מילת׳ זוטרתי היא. והנה זה לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו. וכמו שאמרו חכמים ז״ל בבראשית רבה עלובה עיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה עד שאמרו יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר רק רע כל היום. ומתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו. שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש המיתו. ולכן יקשה אמר מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו׳. וחכמים ז״ל בפרק אין עומדין תירצו אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא. משל לאדם שמבקשין ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן. כלי קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול. אבל אין זה מספיק כי אין מדרך הבעל שכל שידמה שכל מה שיהיה נקל אצלו יהיה נקל אצל האנשים כלם. כי מי שהיו לו אלף ככרי זהב האם ישאל למי שיש לו אוקיא ממנו שיתן לו ככר זהב אחד ויאמר לו כי הוא דבר מועט כי הנה באמת לא מחכמה שאל על זה. כי קוטן השאלה וגדלה היא בערך הנשאל ואפשרותו לעשותם לא בערך השואל. וכבר השתדל הרב רבינו נסים להמתיק זה המאמר במליצת דבריו וישובו ולא עלה בידו כמו שתראה מדבריו ובביאור הפרשה יתבאר זה עוד. והרמב״ן כתב שאמרו מה ה׳ אלהיך שואל מעמך נמשך אל טוב לך כלומר איננו שואל דבר ממך שיהיה לצרכו אלא לצרכך כטעם (איוב ל״ה) אם צדקת מה תתן לו. והטעם הזה כבר העיר עליו רש״י באמרו לשמור את מצות ה׳ ואף זו לא לחנם לטוב לכם שתקבלו שכר. אבל לפי דעתו לא היה ראוי שיפרט הכתוב ליראה ולאהב׳ ולשמור. והיה לו לומר בלבד מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם לטוב לך. וגם שיהיה תכלית המאמר לטוב לך. לא תמנע מזה כבדות השאלה ביראת השם ותעלה ועבדותו ואהבתו שאינו מילתא זוטרתי. אף על פי שיהיה לטובתו שהוא דבקות האדם עם הנבדל לטובתו באלה החיים. עם כל זה הוא דבר קשה מאד.
ואמנם דעת הרב רבינו נסים יבא בפירוש הפרשה:
הספק הי״ח באמרו כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים. והוא כי הכתוב הזה היה ראוי להיותו סמוך למה שאמר למעלה הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים. כי שניהם שוים בענין אחד רוצה לומר בספור גדולת השם יתברך ומעלתו. ולמה הבדיל ביניהם בפסוק ומלתם את ערלת לבבכם וגם רק באבותיך חשק ה׳:
הספק הי״ט מה ענין מצות הגר אשר בא במקום הזה באמרו ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. והיא מצוה בלתי ראויה להזכירה בזה המקום וזכר אחריו את ה׳ אלהיך תירא ושאר הדברים כלם שאינם מיוחסים לענין הגרים:
הספק הכ׳ העירו הר״ן והוא באמרו וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ראו וגו׳. ואת אותותיו ואת מעשיו וגו׳ ואשר עשה לכם במדבר. ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו׳. כי עיניכם הרואות וגו׳. וענין הספק הוא שהיראה מהשם יתברך שני מינים כמו שזכר הרב המורה בחלק שלישי פרק נ״ב והם יראת העונש. ויראת המעלה. כי פעמים יהים אדם ירא אלהים בשערו עונש הרשעים ובחדו שמא יענש גם הוא. והיראה הזאת היא שלא לשמה כמו שאמרו רבותינו ז״ל בענין הפרושי׳ בסוטה ריש פרק נוטל ושלהי פרק היה קורא.
ואמנם יראת המעלה הוא כשישער האדם רוממות האל יתעלה ומעלתו ויירא מלפניו. וכנגד שני מיני היראה. אמר איוב (סימן ל״א) כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל. רוצה לומר שהיה מפחד מעונשי השם יתברך שהוא המין הראשון מהיראה. והיה לו גם כן התבוננות ברוממותו והתנשאותו ולכן לא יוכל לעבור על דבריו. וידוע שמה שאמר בפרשה מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה אין ראוי שיובן כי אם ליראת המעלה. ולכן אמר ללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו׳ ולכן יקשה למה זכר משה רבינו עליו השלום באלו הפסוקים מיני הפורעניות שהביא השם יתברך על עוברי רצונו כי זה היה מביא אותם לירוא מלפניו יראת העונש לא יראת המעל׳. ויותר היה ראוי שיאמר וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו מעמד הר סיני ואת הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן. ועמוד אש וענן אשר הלך לפניכם ארבעים שנה. כי אלו הדברים יישירו האדם אל אהבת השם יתברך ויראתו האמיתית לא שיזכירם אשר האביד את שנאיו ומה שנפרע מעוברי רצונו. אשר הספורים האלה וכיוצא בהם יישירו את האדם לעבוד השם יתברך מיראת העונש שלא לשמה לא מיראת המעלה והאהבה האמתית שהוא השלמות הגדול שאפשר שיגיע האדם אליו. ובפי׳ הפסוקים אודיעך דעת הר״ן בזה:
הספק הכ״א במה שהזכיר בפרשה ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב. אשר פצתה האדמה את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם וגו׳. ויש לתמוה מדוע זכר דתן ואבירם ולא זכר קרח שהיה עקר המחלוקת וגם על הספק הזה העיר הר״ן. ובביאור הפסוקים אזכיר דעתו:
(יב) והיה עקב תשמעון עד כי תאמר בלבבך. כפי סדר הדברים ואמתת׳ הכתובי׳ האלה קשורים ונסמכים זה בזה עם מה שלמעלה מהם. ואם כי סדרו חכמינו ז״ל התחלת הסדר הזה בזה המקום הוא כדי שיתחיל בשכר המצות. ולפי שכלל כאן כל מיני הטובות ואחר כך יפרש אותם בפרטיות אחד אל אחד והיו אם כן הכתובים האלה ראש ויסוד לשאר הפרשיות הבאות אחריהם. וזה טעם היות פה התחלת הסדר הזה. ואמנם למה אמר משפטים ולא חקים ולא עדות. אחשוב אני בו אחד משני דברים:
האחד הוא שהמשפטים הוא שם נאמר כולל ומיוחד. כי הנה הוא נאמר ביחוד פעמים על הדינין שבין אדם לחבירו. וכמו שיאמר אלה המשפטים אשר תשים לפניהם לא תטה משפט אביונך בריבו. ויאמר גם כן משפטים לכלל כל המצות התוריות אם שטעמם נודע ונגלה. ואם על המצות שטעמם נעלם הנקראים חקים. אם במה שבין אדם לחברו. ואם במה שבין אדם למקום. ועל זה המכוון הכללי בשם משפטים. אמר דוד (תהלים קי״ט י״ז) גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת. ואמר ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד כי למשפטיך יחלתי חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. רחמיך רבים ה׳ כמשפטך חייני. ולא אמר זה על דיני קנסות וחבלות כי אם על דבר המצות התוריות ויותר ויותר על הדברים שבין אדם למקום. כי בהם הדבור היה יותר עצום בינו לבין אלהיו.
ואמנם קראם כלם בשם משפטים להיותם משפט וצדק וכמו שאמר אשר לו חקים ומשפטים צדיקים והנה במה שאמר כאן והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. כוון על כל המצות בכללותם כי הם כלם כפי עצמם עם היות שבקצתם אין טעמם נודע אלינו כי כמו שאמר למעלה. לאהביו ולשמרי מצותיו. וכללם כלם בשם מצות. ככה אמר כאן משפטים עליהם כלם. והאות המורה כי לא כוון הנה בשם משפטים כי אם על כלל המצות. הוא אמרו והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. כי הנה רמז באמרו האלה על המצוה והחקים והמשפטים שזכר בכתוב למעלה. ועל כלם צוה השמיעה בראשונה כי הוא הקודם באמת רוצה לומר הלמוד וידיעת המצות והבנתם. ואחר כך אמר ושמרתם כנגד מצות לא תעשה. כי כבר ידעת מפרק אלו הן הלוקין (מכות יג) ובכמה מקומות שהשמר כן ואל אינו אלא לא תעשה.
ואמר ועשיתם הוא כנגד מצות עשה כי בזה יוכללו המצות כלם. ואמר שבעקב זה רוצה לומר בעבור זה או בשכרו כי השכר הוא הבא באחרונה כמו שהעקב הוא אחרית הגוף ישמור להם הקדוש ברוך הוא את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיהם כמו שאמר למעלה שומר הברית והחסד לאוהביו ולשמרי מצותיו לאלף דור. ואל יקשה עליך איך יבא שכר המצות שישמור הש״י את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבות בהיותו דבר מחוייב מצד עצמו לקיים שבועתו כי הנה היעודים האלהיים הם כלם בתנאי הכנת המקבלים. ואם ישראל יהיו ראוים מצד עצמם במעשיהם יזכו להתקיים בהם שבועת האבות. ואם לא יהיו ראויים ומוכנים אליו לא תתקיים בהם השבועה ולא יזכו אל יעודי האבות שהיו כלם כפי זה התנאי. ולכן אמר ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך כי בקיום המצות יהיו ראויים ומוכנים לזכות ולירש הברית והחסד ההוא לא באופן אחר וכלל בזה גם כן שהשבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם לא יזכו בה ישמעאל ובני קטורה שהיו בניו. באופן שכל מה שנשבע הקדוש ברוך הוא לאבות ישמור אותו לישראל. ועל דרך זה ראוי שיובן מה שאמרו רז״ל ברוך שומר הבטחתו לישראל. רוצה לומר ששמר הבטחתו ולתת אותה ולקיימה בישראל.
ואמנם אמרו ואהבך וברכך כתב הראב״ע. שהוא פירוש הברית והחסד ואינו כן כי השכר שזכר בכאן לא נמצא ביעוד האבות. אבל אמתת הענין הוא שהודיע אותם שמלבד שישמור להם הברית והחסד שנשבע לאבות עוד ייטב להם טובות אחרות שיזכו אליהם מפאת עצמם לא מפאת האבות ורשם בזה שלשה מינים מהטובות:
והיה עקב – לפי שהזכיר למעלה ושמרת את החוקים ואת המשפטים. והזכיר את המשפטים שהשם עושה ברשעים. כאומרו ומשלם לשונאיו להאבידו. ולפי שאולי ישראל יפחדו ויבעטו בייסורים ובמשפטים ולא ירצו לקבלם באהבה. לזה סמך מיד והיה עקב תשמעון את המשפטים ושמר ה׳ אלהיך לך. ולכן לא הזכיר בכאן המצות והחקים אלא המשפטים. לרמוז שהייסורים והמשפטים מעמידים אותם. כאומרו כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח. ואמר את הברית ואת החסד. לרמוז שאם ישמרו המשפטים. השם יתנהג עמהם במדת החסד והרחמים. ובמדת אהבה וברכה. וזהו ושמר השם אלהיך לך את הברית ואת החסד. ואהבך וברכך והרבך. במדת הרחמים ולא במדה״ד. ואמר עקב תשמעון. להורות שצריך אדם ליזהר מהמצות הקלות שאדם דש בעקביו. כאומרו שגיאות מי יבין וכו׳. ואמר למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני. לרמוז שאע״פ שלא היו יראים מהעונות והיו נזהרים בהם. עם כל זה היו יריאים בימי רע. שהשטן מקטרג בהם מעון העקבים הנרמסים ברגלים. ואין אדם מקפיד ולא חושש עליהם. כגון גרירת ציצית וכיוצא בו. והשטן זוכרם וכותבם בספר הזכרון ומזכירם בימי רע. ולזה אמר למה אירא בימי רע וכו׳. וכבר כתבו בזוהר כי ד׳ מלכים היו יראים מזה והוא כתוב בפרשת ויצא יעקב:
וכן אמר עקב – להורות על שכר האחרית. הוא השכר האמיתי הנרמז בפסוק וידו אוחזת בעקב עשו. להורות כי יעקב לא רצה בשכר זה העולם. אלא שכר העוה״ב לצדיקים באחרית הימים. וזהו וידו אוחזת בעקב עשו. שהיה אוחז ידיו בעקב הוא האחרון שבגוף. אבל עשו בחר לחלקו שכר העוה״ז והצלחותיו. ולכן הם מונים לשמש. כמו שהשמש אין ממשלתו אלא ביום. כן הם ממשלתם בזה העולם. אבל ליעקב ניתן אור הלבנה המושלת ביום ובלילה. כי לפעמים נראית ביום. מה שאין כן בשמש. לרמוז כי הם אוכלים העוה״ז והעוה״ב. וזהו החדש הזה לכם ראש חדשים. וזהו לכם. לכם לאות ולא לאחרים לאות. ועל זה נאמר יעבר נא אדוני לפני עבדו. בזה העולם ויאכלנו. ואני אתנהלה לאטי. סובל על כרחי עד תום כחי ונוס לחי משא מלך ושרים של זה העולם. בענין שבזה אזכה חיי העוה״ב וימות המשיח. וזהו עד אשר אבוא אל אדוני שעירה. לכן נקרא שמו יעקב ע״ש אחיזת העקב. שהיה ראוי לירש שכר עוה״ב שבא באחרונה. כאומרו והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד. וזה בסבת המצות ובפרט עשרת הדברות שהם כלל התורה כולה. שזה רמז היו״ד של יעקב. כי בשכר יו״ד של יעקב שהיא רמז לי׳ הדברות עשרה מאמרות. יורשים השכר האמיתי הבא באחרית הימים. שזה רמז על סוד עקב שהוא אחרית הגוף וזהו יעקב. וכן יש בו סוד יב״ק שהוא ראשי תיבות יעננו ביום קראינו. וזהו ה׳ הושיעה כנגד היו״ד שעולה עשרים במילואו. ולזה סוד יב״ק הוא עמוק מאד מאד מי ימצאנו. בסוד ג׳ שמות של יהו״ה אהיה אדנ״י שעולים קי״ב כמו יבק. וכמו שפי׳ באומרו ויעבור את מעבר יבק. ולכן נאמר באברהם עקב אשר שמע אברהם בקולי. כי בשכר עקב שהיא (השוחד) [השכר] האמיתי שמע אברהם בקולי. ולא בשכר טובות העולם הזה. וזהו וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. וזהו שאמר בכאן והיה עקב תשמעון. כנגד עקב אשר שמע אברהם בקולי. וכנגד ושמרת את המצות ואת החוקים ושמר ה׳ אלהיך לך. אמר וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. ואמר מצותי חוקותי ותורותי. כנגד היו״ד של יעקב שהיא כנגד עשרת הדברות. שהם כלל תורה שבכתב ותורה שבע״פ. ולהורות על שם האמיתי שהוא עקב. שכר באחרית הניתן לאברהם אבינו. אמר בכאן והיה עקב תשמעון את המשפטים. כלומר אם תשמעון העקב. שאמרתי לאברהם דכתיב ביה עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי. ושמר ה׳ לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. שהוא השכר האמיתי הנאמר באברהם להיות לו לאלהים. וזהו אשר נשבע לאבותינו. דכתיב ביה עקב אשר שמע אברהם בקולי. וזהו ושמר ה׳ אלהיך לך. לשון המתנה וכמו ואביו שמר את הדבר. שהם ממתינים השכר הבא באחרונה בעולם הנפשות. וזהו וישמור משמרתי. שהמתין השכר האמתי הנמשך באחרונה מן המצות והחוקים. כאומרו ששכר מצוה מצוה. כי שכר המצות אינם טובות העוה״ז. כי הם נסים נסתרים וכנגד התולדות כמו שביאר הרמב״ן ז״ל בפרשת וארא. אבל שכר המצות הוא השכר הצפון לצדיקים הבא מעצמו. כאומרו והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. תשוב מעצמו. ולכן הבטיחם בכאן בשכר הבא באחרונה שהוא כמו עקב. והוא העיקר. אבל שכר הטובות העוה״ז אינם עיקר. אלא על צד היותו טוב. וזהו והיה עקב תשמעון שתעשון בשביל השכר האמיתי. ושמר ה׳ לך את הברית ואת החסד. שהוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול בעוה״ב. ועל צד היותר טוב יתן לך ג״כ טובות העוה״ז. וזהו ואהבך וברכך. בתוספת טובה וברך פרי בטנך:
ואולי יאמר והיה עקב תשמעון – לפי שאמר למעלה ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים. וזאת השמירה לא ידענו כיצד היא. לזה אמר והיה עקב תשמעון. להורות שהכל תלוי בשמיעה כאומרו שמעו ותחי נפשכם. ואמרו חכמים ז״ל כשאמרו נעשה ונשמע ועשו העגל ואבדו את נעשה. אמר הקב״ה שמרו את נשמע ודומה עלי כאלו שמרתם נעשה ונשמע. משל למטרונה וכו׳. וזהו והיה עקב תשמעון. מיד ושמרתם ועשיתם אותם. כי שכר מצוה מצוה ובשכר השמיעה תבואו לידי שמירה ועשייה. באופן שבזה לא תהיה הגזירה. ושמר ה׳ לך. [פי׳] ישמור לך הבטחתו. אלא הכל קשור. בשכר שתשמעון תזכו לידי שמירה ועשייה ושמר ה׳ אלהיך לך. ואהבך וברכך והרבך בטובות העוה״ז.
פרשת עקב
והיה עקב תשמעון – הנה המלך צוה את כל אלה, כדי שתזכו שישמור לכם ״הברית והחסד״, וזה שאתם תשמרו ״היום״ לעשות מאהבה שלא על מנת לקבל פרס והוא בשביל זה ישמור לכם הברית והחסד.
את המשפטים – כי במשפט יעמיד ארץ.
ושמרתם – זו משנה.
ועשיתם אתם – ובזה האופן תעשו אותם אל נכון.
ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית – שנשבע באמרו ״ונתתי את בריתי ובינך, ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך״ (בראשית י״ז:ז׳). כי אמנם בהיותו לנו לאלהים בלתי אמצעי, ישפיע מציאות נצחי, ההוה ממנו בלתי אמצעי, כאמרו ״כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם״ (קהלת ג׳:י״ד). אמנם מציאות הנפסדים הוא ממנו באמצעי בלי ספק.
ואת החסד – כאמרו אז ״ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך״ (בראשית י״ז:ח׳). כי אמנם הטוב ההוה לצדיקים בעולם הזה הוא חסד בלבד, לא גמול מעשיהם.
והיה עקב תשמעון, Moses explains that the reason why the King, i.e. God, commands them to observe all these commandments is in order to be able to fulfill the promises made to their forefathers regarding them. The people were meant to observe these commandments out of a feeling of love for God, not because they did so in order to earn a reward.⁠a
את המשפטים, for the earth’s continued existence is linked to performance of justice by its inhabitants. (Proverbs 29,4)
ושמרתם, and study them, (according to Sifri)
ועשיתם אותם, as a result of studying them you will perform them in accordance with halachah.
ושמר ה' אלוהיך לך את הברית, the one He swore, when He said (Genesis 17,7) “I will give My covenant between Me and you, and between your descendants after you for all generations as an eternal covenant, to be your God and that of your descendants after you.” Being our God means that He will supervise our fates not by means of some intermediary, such as the fates which are supervised by appointees of God, including horoscopes, and angels assigned to each nation. Besides, anything which is done by God personally, without His having recourse to an intermediary, is something that endures forever. Compare Kohelet 3,14 כי כל אשר יעשה האלוהים הוא אשר יהיה לעולם,”anything which God does Himself is something that will endure forever.” By contrast, transient phenomena,⁠b are proof of the fact that they were the products of intermediaries of God.⁠c
ואת החסד, as He had said in Genesis 17,8 when He promised the land of Canaan to Avraham’s descendants. Such acts are acts of loving kindness and have nothing to do with the reward awaiting us as compensation for performing the commandments in the world to come. (based on the statement in Kidushin 39 that reward, in the sense of compensation, for commandments performed is not something that is due while we are on earth.)
a. If I understand the author correctly, the words ואת החסד in the phrase את הברית והחסד, are to establish reciprocity of God’s loving care for the patriarchs, the parties to the covenant, and their descendants’ feeling of love on their part towards the Creator.
b. such as extinct species, for instance,
c. God had commanded the waters to produce the living creatures of the waters, and He had commanded the earth to produce vegetation and the mammals, etc. Water and the earth are both intermediaries.
(יב-יג) אמר הגאון, והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו׳ – אז ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, שהוא מה שאמר (בראשית יז ז) ׳להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך׳, שהוא הבטחת השכר הנפשי.
וכדי שתגיע לזה, יציע לפניך הדרכים הצריכים, שהם העניינים הגופניים, וכן אמר ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך וגו׳ וכל הפרשה:
אם המצות קלות כו׳. פירוש, דהוי למכתב ׳עקב אשר תשמעון׳, כמו ״עקב אשר שמע אברהם בקולי״ (בראשית כו, ה), כי אצל ״עקב״ שייך לשון ״אשר״. והא דכתיב בהך פרשה (להלן ח, כ) ״עקב לא תשמעון״, אין ראוי לכתוב ׳עקב אשר לא תשמעון׳, שהיה משמע שכך הוא בודאי, שכך משמע לשון ״אשר״, כדכתיב בפרשת ראה (להלן יא, כז) ״את הברכה אשר תשמעו״, ואצל הקללה (שם שם כח) לא כתיב ״אשר״, מוכח מזה כי לשון ״אשר״ משמע יותר ודאי. אבל גבי ברכה שייך בו ״אשר״. וראיה לזה, שהתרגום מוסיף (כאן) מלת ׳די׳, והוא כמו ״אשר״. אי נמי, דדייק דלא הוי למכתב כלל ״עקב״, דהא כתיב (ויקרא כו, ג) ״אם בחוקותי״, וכיוצא בזה הרבה, ולא נאמר לשון ״עקב״, אלא לדרשה אתא. ואף על גב דכתיב ״את המשפטים״, ואין המשפטים מצות קלות (קושית הרמב״ן), אין זה קשיא, דאין מצוה חמורה בתורה שאין לה דקדוקי מצוה, ואפילו שבת שהיא חמורה מאד, יש בה דקדוקי מצוה, והם קלות:
אך קשיא, כי דרש זה רחוק מאוד מפשוטו, ואין דרך רש״י להביא אותו בפירושו. ויראה, דהכא מוכח לפי פשוטו שהכתוב מדבר מן מצות קלות, דאם לא כן – ״והיה עקב״ למה לי, לכתוב ׳והיה אם המשפטים תשמעון׳, כדכתיב (שם) ״אם בחוקותי תלכו״, על כרחך הכתוב רצה לומר שאפילו דבר שנראה לכם שאין בו שכר כל כך – תקבלו שכר גדול עליו, כאילו אמר שדבר זה יהיה שבשביל דבר קטן יהיה לכם שכר גדול, ולכך כתיב ״והיה עקב״, שלשון ״עקב״ הוא שכר. והשתא קשיא באיזה מקום נזכר בכתוב מצות קלות, קאמר דנרמז גם כן דבר זה בלשון ״עקב״, מצות קלות שהאדם דש בעקב – יהיה לכם שכר גדול. והשתא כיון שקרא בלאו הכי מוכח שמדבר במצות קלות, נוכל שפיר לפרש לשון ״עקב״ המצות שהאדם דש בעקביו, כיון דמוכח דקרא איירי בקלות בלאו הכי:
ישמור לך הבטחתך. פירוש, דהאי ״ושמר״ כאילו כתב ביו״ד, דפירושו ׳אם המצות קלות כו׳ ישמור לך ההבטחה וכו׳⁠ ⁠׳, שאחר שהוצרכנו להוסיף ׳אם׳, וכאילו כתב ׳והיה אם המצות הקלות תשמעון׳, צריך לחבר אליו ׳ישמור לך הבטחתך׳, דאם לא כן יהיה דבור ׳אם המצות הקלות תשמעון׳ דבור חסר, דלא כתב מה יהיה, ולפיכך צריך לומר ׳ישמור הבטחתך׳. אבל ״ושמר״ בוי״ו מלתא בפני עצמו:
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה – פירש״י אם המצות קלות שבני אדם דשים בעקביהם תשמעון לא רצה לפרש עקב זה מלשון עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כ״ו:ה׳) לפי שקשה לו הלא בפסוק הקודם נאמר ושמרתם את החקים ואת המשפטים. ולמה הזכיר כאן משפטים בלא חקים, אלא ודאי שלשון עקב כולל החקים ורמזם בלשון עקב לפי שהשטן והאומות מונין עליהם מצד שאין טעמם נודע ובסבה זו בני אדם נוהגין קלות בהם ודשים אותם בעקב, וז״ש אם המצות קלות כו׳ וע״כ הזכירם בלשון עקב ולא בלשון חקים לומר לך שהחקים שהזהרתיך עליהם למעלה אולי מצד שבני אדם דשין אותם בעקביהם לא תהיה זהיר וזריז בהם כמו במשפטים ודינין שתועלתם גלוי וידוע לך, ע״כ אני אומר שאם גם החקים הרמוזים בעקב אע״פ שבני אדם דשים אותם בעקביהם מ״מ תהיה זהיר בהם כמו במשפטים, ואת הוא לשון עם כמשפטו בהרבה מקומות שלשון את משמע כמו עם וכאלו אמר שתשמעון החקים עם המשפטים, וב׳ חלקי מצות אלו יהיו שוים בעיניך לכל דבר כי כמו שאתה נזהר במשפטים כך תהיה נזהר בחקים ולאידך גיסא בדרך שיתבאר בסמוך.
וראיה לדברינו ממה שמסיק בילקוט (תתמו) והיה עקב תשמעון זהו שנאמר (תהלים מ״ט:ו׳) למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני אמר דוד אין אני מתירא מן החמורות מפני שהן חמורות, אבל אני מתירא מן הקלות שמא עברתי עליהם ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, לכך נאמר והיה עקב תשמעון. אמר דוד לפני הקב״ה גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (שם י״ט:י״ב) מה רב טובך (שם ל״א:כ׳) זה שכרן של מצות קלות עכ״ל. חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי שאמר הקב״ה הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה ואיך אמר דוד ואתה אמרת כו׳, ואיך סמך בעל המדרש זה דבריו לפסוק והיה עקב תשמעון. ומאי משמע שפסוק רב טובך, מדבר בשכרן של מצות קלות, אלא ודאי שקשה לו והיה עקב תשמעון את המשפטים למה לא זכר גם החקים, ועוד אם מלת עקב תרמוז אל המצות קלות הל״ל ואת המשפטים כי מלת את אינו מקושר למעלה.
אלא ודאי עקב היינו החקים, והם המצות שהם קלות בעיני ההמון עם ומלת את הוא כמו עם, והיינו הך שאמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, מדתלי החקים במשפטים באמרו שתשמעון החקים עם המשפטים שוה ודומה להם, וע״ז דרש פסוק מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם ר״ל המקיים החקים זהו דבר שהוא נגד בני אדם שהוא מתנגד אל רוב בני האדם, כי כרובם כן מונין עליהם והמקיים ודאי אינו מצפה כ״א לשכר עוה״ב כי בעה״ז אין תועלת שלהם נגלה כמו שנגלה לכל תועלת המשפטים והמקיימם חוסה בו ית׳ שלא יקפח שכרו, לכך נאמר פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. שהם חוסים בך בדבר שהוא מתנגד לבני אדם המונין עליהם, וע״ז מביא גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. ונזהר הוא לשון זוהר וברירות כי ע״י שמירת החקים הרמוזים בעקב המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע לעולם הבא, ז״ש כאן ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית וגו׳ מסיק בילקוט (תתמז) שישמור לך שכרך לעה״ב.
וזה שאמרנו שאמר להשוות חקים למשפטים הוא לשני פנים – האחד הוא, שכבר אמרנו על הזריזות לומר כשם שאתה מזורז בעשיית המשפטים מצד שבעיניך אתה רואה התועלת, כך תהיה נזהר גם בחקים הרמוזות בעקב ולאידך גיסא, כשם שהחקים מאחר שאין תועלתם מורגש לך ודאי אתה מקיימם לשם שמים לא לשם הנאתך כי אין ההנאה מורגשת לך לשעה, כך המשפטים לא תקיים בעבור הנאתך כ״א בעבור שמצות ה׳ עליך, כמ״ש (תהלים קי״ט:ק״א-ק״ב) מכל אורח רע כליתי רגלי למען אשמור דברך, ממשפטיך לא סרתי כי אתה הורתני. כשם שהחקים שאני מקיים ודאי אין כוונתי כ״א למען אשמור חקיך חקים שחקקת לי, כן ממשפטיך לא סרתי לא בעבור תועלתי המורגש כ״א בעבור שאתה הורתני. ועל דרך אמרו רז״ל (תו״כ ויקרא כ קכח) אל יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר כו׳.
וז״ש סוף פרשת ואתחנן, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו, ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם פירש״י בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי לטורדו מן עה״ב, וקשה אם הגוי מקיים איזו מצוה למה קראו שונאו בשעת קיום המצוה, אלא ודאי לפי שהגוי אפילו בשעה שהוא מקיים איזו מצוה מן המושכלות אינו עושה כ״א בעבור הנאתו המורגשת לשעה ע״כ דינו במאי דפסק אנפשיה לקבל שכרו בעה״ז אבל אתם לא תעשון כן לה׳ אלהיכם אלא ושמרת וגו׳ אשר אנכי מצוך ר״ל בעבור שאנכי צויתיך תשמרם ולא בעבור הנאתך ואז ממילא יהיו המשפטים והחקים שוים בעיניך. וע״ז אמר ההיקש והיה עקב תשמעון את המשפטים ואז ראוי שיהיה הקרן שמור לך לעה״ב ושמר ה׳ אלהיך לך וגו׳.
וז״ש בסוף הפרשה, כגוים אשר ה׳ מאביד מפניכם כן תאבדון עקב לא תשמעון בקול ה׳ אלהיכם ופסוק זה כולו מיותר כי כבר נאמר מקודם כי אבד תאבדון, ועוד למה תלה איבודם באיבוד הגוים, אלא ודאי שפסוק זה אינו נקשר כלל עם שלמעלה כי למעלה דבר בע״ז והיה אם שכוח תשכח וגו׳ ועל הע״ז אמר כי אבד תאבדון, כפל האיבוד לומר שהעובד ע״ז נטרד מן העה״ז ומן העה״ב, ואח״כ אמר שיש איבוד אחר שאינו כ״א מן העה״ב לבד והוא מי שאינו מקיים העקב המרמז לחקים לפי שאין תועלתם נגלה לשעה ואז מסתמא אפילו מה שמקיים מן המצות אינו מקיים כ״א בעבור הנאת שעה, ועליו אמר כגוים אשר ה׳ מאביד והוא האיבוד האמור למעלה ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, מן עה״ב כן תאבדון, מן עה״ב. ונתן טעם לדבר ואמר עקב לא תשמעון, לפי שלא תשמעון המצוה הרמוזות בעקב משמע שמי שמקיים מה שרמוז בעקב אוכל מפירותיהן בעה״ז והקרן שמור לו לעולם הבא, לכך נאמר כאן ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד וזה פירוש יקר.
ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית וגו׳ – במלת לך רצה לתרץ מה שנאמר אשר נשבע לאבותיך והלא השבועה לא היתה על תנאי, ואף אם לא יהיו זוכים וכי בעבור זה לא יקיים ה׳ את השבועה, אלא שאם לא תזכה אז ישמור ה׳ את השבועה אבל לא לך כ״א לדור אחר, או כדרך שאמר למשה ואעשה אותך לגוי גדול (שמות ל״ב:י׳) ואם תזכה ישמר לך הבטחתו לדור זה. ומה שנאמר לך כמדבר ליחיד אע״פ שהתחיל כמדבר לרבים מ״מ הזכיר לך לרמוז גם על שכר עה״ב ששם עושין מדור לכל צדיק בפני עצמו.
ואמר ברוך תהיה מכל העמים – ברבתי דרש כי כל העמים יברכוך כו׳ על דרך מלאך רע יענה אמן והקשה מהרי״א ע״ז ואמר מה יתרון לישראל בזה, ואומר אני לפי שארץ ישראל עיני ה׳ דורש אותה תחילה וע״י אותה דרישה הוא דורש כל שאר ארצות כי כל הארצות מתמצית א״י שותים, ע״כ בהכרח יברכו כל העמים את ישראל כי בשלומם יהיה שלום גם להם, וכמ״ש (תהלים קי״ז:א׳-ב׳) הללו את ה׳ כל גוים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו. ולפיכך ואכלת את כל העמים כי משלך יתנו לך ודווקא אשר ה׳ אלהיך נותן לך. המסורים תחת ידך כמ״ש כי לחמנו הם (במדבר י״ד:ט׳) ולא אותן שאינן מסורין בידך כי גזל הגוי אסור.
(הקדמה)
עקב
(יב) והיה עקב: פרשה פתוחה.
אם המצות הקלות כו׳. רצונו לתרץ, מה דכתיב עקב שהוא לשון יען משמע דודאי הוא שישמעו אל המצות, כמו באברהם דכתיב (בראשית כ״ו:ה׳) עקב אשר שמע בקולי וגו׳, והתם קאי אדבר שהוא ודאי, דהא אברהם שמע בקולו ורצה לשחוט את בנו, אם כן כאן נמי משמע שודאי הוא שישמעו, והא אמרינן (מגילה כה.) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ועל זה פי׳ דלשון עקב היינו המצות הקלות וכו׳, כלומר שאינן חשובים בעיני אדם לקבל עליהם מתן שכר גדול. לכך נקט רש״י נמי אם המצות קלות, ר״ל דלאו ודאי הוא. ומפני שפירש משפטים פה הן המצות בכלל, לא דיני ממונות בייחוד, כי לא הוזכרו פה, ואיך יאמר האלה. לכן החליף המשפטים במצות. [ר׳ אליהו מזרחי]: אי נמי דקשה לי׳, דהי׳ לו לומר והיה אם תשמעון את המשפטים, כמו שכתוב בפר׳ כי תבא (להלן כ״ח:א׳) והי׳ אם שמוע תשמע, והי׳ אם לא תשמע (דברים כ״ח:ט״ו). אלא להכי כתיב עקב, ר״ל המצות הקלות וכו׳:
ישמור לך הבטחתו. ר״ל מה דכתיב ושמר וגו׳ משמע לשמור השבועה וכו׳, מהיכא תיתי שלא יקיים השבועה. לכן פירש ישמור הבטחת הברית. ופי׳ ישמור במקום ושמר, להורות שאין הוי״ו וי״ו החיבור אלא וי״ו ההיפוך, שמהפך העבר לעתיד:
If, even the lesser commandments, etc. Rashi is answering the question: Why is it written עקב, which means "because of,⁠" and implies they will definitely heed these laws, as we find regarding Avraham. There it is written (Bereishis 26:5), "Because (עקב) you have heeded My voice etc,⁠" and Avraham definitely listened to His voice and wished to slaughter his son. If so, here also it implies they will definitely listen. But it says (Megillah 25a), "Everything is in the hands of Heaven except for the fear of Heaven.⁠" Therefore Rashi explains that עקב means ["heel,⁠" referring to] the lesser commandments (i.e., those commandments that people do not regard as being worth much reward). Therefore Rashi also says, "If, even the lesser commandments,⁠" meaning, it is not definite. Additionally, because משפטים here refers to all the commandments and not just to monetary matters — since monetary matters are not mentioned here — then how can the verse say האלה (these)? Therefore, Rashi changes [the meaning of] the word משפטים [usually referring to monetary laws] to מצות [commandments, in general]. (Re"m). Another explanation is that Rashi is answering the question: The verse should say, "If you will heed the commandments,⁠" as it is written in Parshas Ki Savo (below 28:1), "If you will heed,⁠" and (ibid v. 15), "If you will not heed.⁠" Therefore it is written עקב, to imply "the lesser commandments etc.⁠"
He will keep His promise to you. Rashi is answering the question: Scripture writes ושמר, which implies that Hashem will fulfill His oath. But, why should He not fulfill His oath? Therefore, Rashi explains: He will keep His promise to you. Additionally, Rashi says the word ישמור (He will keep) instead of ושמר. This shows that the prefix vav does not mean "and,⁠" rather, the vav reverses the past tense to the future tense.
פרשת עקב
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם – הדבר המצווה ונעשה בלי טעם או שהשכל יגזור הפכו ביותר נפש עמל עמלה לו להבינו ולהכניסו בלב ההמון. אבל הצווי הראוי מפאת עצמו על קו הדין והמשפט כי כל דבריו אמת וצדק לא יצטרך לטרוח האדם להרגיל העם בו. רק כאשר ישמעוהו יקבלוהו בסבר פנים יפות ויהי בפיהם כדבש למתוק. ככה חוקי האלהים ותורותיו כלם נכוחים וישרים למוצאי דעת. עקב תשמעון אותם תכף ומיד ושמרתם ועשיתם אותם ד״א הואיל וישראל הקדימו נעשה לנשמע וזאת העצה היעוצה היתה ליהודים אורה ושמחה פאר והוד וקשרו כתרים על ראשם. גם עתה קלסם משה והבטיחם טוב הצפון בעבור זה ועקב ותמורת שמיעת המשפטים ישמרו לעשותם:
והיה עקב תשמעון וגו׳ – צריך לדעת אומרו והיה מה יהיה, אם השמירה שהוא אומר בסמוך, לא היה צ״ל אלא עקב תשמעון ושמר, ומה צורך בתיבת והיה, עוד צריך לדעת אומרו עקב ולא אמר אם תשמעון כדרך אומרו (ויקרא כ״ו ג׳) אם בחקותי, ורבותינו ז״ל דרשו (תנחומא) אם מצות שהאדם דש בעקביו תשמעון, וזה דרך דרש.
ויתבאר על דרך אומרם ז״ל (בראשית רבה מ״ב) אין והיה אלא שמחה, והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר צוה ה׳ לעשו׳ אז ישמח לבו ויגל כבודו, אבל כל עוד שיחוש שחסר אחת מכל מצות ה׳ בין מצות לא תעשה בין מצות עשה עליו אמר שלמה (קהלת ב׳) ולשמחה מה זה עושה, והוא אומרו והיה שמחה תהיה לך עקב תשמעון פירוש עקב הוא סוף ותכלית, כדרך שמצינו שישתמשו חז״ל בלשון זה בלשון המשנה (סוטה מ״ט:) בעקבות משיחא וכו׳ כי בגמר זמן ביאתו יקרא עקבות, כמו כן אמר עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם אז הוא זמן השמחה וכל שלא הגיע לזה אין לו מקום לשמוח וכמאמר חסידי ישראל (חובת הלבבות שער הפרישות פ״ד) שהפרוש אבלו בלבו וצהלתו בפניו, כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול ואין צריך לומר מי שמחויב ראשו למלך, וכפי זה שיעור עקב הוא סוף שמיעת כל המשפטים.
עוד נתכוון לומר שאין שמחה לאיש אלא בסוף השמיעה, וכל עוד שלא גמר אדם עבודתו לא יאמין בצדקות מעשיו על דרך אומרו (איוב ט״ו) הן בקדושיו לא יאמין.
עוד נתכוין שצריך שילמוד התורה בשמחה ולא בעצבון כי דברי תורה אסורין לאבל (יור״ד סי׳ שפ״ד).
עוד רמז על דרך אומרו (תהלים י״ט) פקודי ה׳ ישרים משמחי לב, והוא אומרו והיה השמחה תהיה עקב תשמעון, ופירוש עקב שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו (אבות פ״ד) מצוה גוררת מצוה וכו׳ ששכר מצוה מצוה שהיא השמחה.
עוד רמז למה שאמרו בספר הזוהר (ח״ג רי״ג) וז״ל דלית חדוותא קמי קב״ה כשעתא דישראל משתדלי באורייתא, והוא אומרו והיה סתם שמחה כללית למלא עולם וכשהוא שמח כל העולם בשמחה וששון עקב תשמעון וגו׳, ורמז בתיבת עקב מדת התורה שיהיה אדם הולך עקב לצד גודל בענוה ושפלות ואז ישכיל לשמוע בלימודים והוא אומרו תשמעון גם בכנוי לנשמעים לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים יתגלו לו ויבין סתרי תורה.
ואפשר שרמז באות הנו״ן שישיג ויבין חמשים שערי בינה ולדרך זה גזירת הכתוב היא תשמעון שאם ישיג מדרגת הענוה ישיג לשמוע דברי תורה ואומרו ושמרתם וגו׳ פירוש שעל ידי השכלה בתורה ישיג לשמור ולעשות שהתורה מגנא ומצלא מן החטא שהיא השמירה גם מביאה לידי קיום המצות שהוא המעשה.
ושמר וגו׳ – אומרו בתוספת וא״ו, ולפי משמעות הכתוב הוא גזרת הדבור והיה צריך לומר ישמור ה׳ וגו׳, ולפי מה שפירשתי בפסוק שלפני זה לאחד מהדרכים שהגזרה היא עקב, ולא׳ מהדרכים הגזרה היא תשמעון יבוא על נכון אומרו ושמר בתוספת וא״ו.
לך את הברית וגו׳ – קשה שמדבריו כאן משמע שאחר שישמעו וישמרו ויעשו כל המשפטים בזה יזכו לשמור להם הבטחתו, וממה שאמר בפרשה זו עצמה (ט׳ ה׳) לא בצדקתך וגו׳ כי ברשעת וגו׳ ולמען הקים וגו׳ זה יגיד שהגם שאין להם צדקה בהכרח שיקיים ה׳ את השבועה וזה לך האות כי לא בצדקתו בא וירש מה שירש, ואולי כי כניסתם לארץ היתה בשביל שבועת האבות ותנאי הוא הדבר אם ישמרו ויעשו ישמור ה׳ המתנה לעולם ועד, והוא אומרו כאן ושמר ה׳, ואם לא ישמרו תהיה קיום השבועה בזמן המועט שנכנסו לארץ וישלחם לנפשם.
עוד יתבאר על זה הדרך לפי שהבטחת אברהם מצינו שאמר לו שני הבטחות א׳ להוציאם ממצרים ויביאם אל ארץ כנען דכתיב (בראשית ט״ו י״ד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ודור רביעי ישובו הנה, ב׳ לתת לו מנהר מצרים עד נהר פרת ועשרה אומות, והן עתה הגם שלא היו צדיקים כמצטרך כאומרו לא בצדקתך וגו׳ אף על פי כן קיים ה׳ לבניהם הבטחה ראשונה שהוציאם ממצרים והביאם אל הארץ והנחילם שיעור המספיק, והלא תמצא שאפילו שיעור הצריך להם לא נחלו שהרי בני יוסף עומדים וצווחים שלא הספיקם נחלתם (יהושע י״ז), הרי שעדיין לא הגיעה לידם הבטחת מנהר מצרים עד נהר פרת ועשרה אומות, לזה אמר משה עקב תשמעון וגו׳ ושמר ה׳ וגו׳ את הברית וגו׳ פירוש לתת מנהר מצרים ועשרה אומות בשלימות.
או אפשר לומר כי על ז׳ אומות אומר את הברית ועל תשלום העשרה הוא אומר ואת החסד, כי מתנת הג׳ הוא חסד מופלא שהם מלבד ארץ כנען, והמשכיל על דבר יראה כי הם כללות רוב העולם כי אדום עמון ומואב הם פינה גדולה, ומה גם לדבריהם ז״ל (יומא י׳:) שאמרו עתידה מלכות אדום שתתפשט בכל העולם, מעתה יש במתנה זו כל העולם בכלל וחסד מופלג יקרא ועליו הוא אומר ואת החסד, ותדע שכן הוא שהרי עדיין לא זכו ישראל להבטחה הנזכרת ואותה אנו מבקשים ומצפים להנחיל עליון לנו גוים רבים.
עוד ירצה על זה הדרך עקב תשמעון וגו׳ לא תצטרכו לזכות בטוב ה׳ ובחסדו מצד שבועת האבות אלא תזכו מצד עצמיכם לשמור ה׳ לכם הברית וגו׳ שנשבע לאבותיכם, כי אינו דומה הבא לזכות בשביל עצמו כמו לזכות בשביל אבותיו, והוא שדקדק לומר לך את הברית ולא אמר ושמר לך ה׳ אלהיך וגו׳ שנתכוון להסמיך תיבת לך עם תיבת הברית להעירך לדברינו, ולדרך זה אומרו ושמר פירוש שכל הבטחות ה׳ ואין צריך לומר בריתו הם בטוחים ושמורים לעולם ועד, ודברים אלו כנים הם שהלא אברהם זכה לכל הכבוד לצד מעשיו, ואם ישראל ישמרו תורת ה׳ למה יגרעו לבא בכח זכות אבות ואדרבא שלהם גדול משל אבותיהם כי הם עמדו על הר סיני וגם היותם מצווים בתורה ובמצות מה שאין כן האבות שלא נתנה להם התורה, ומעתה גדול כח הבנים כשיטיבו מעשיהם מכח האבות.
והיה עקב תשמעון, "It will be because you hearken, etc.⁠" Why did the Torah have to write the word והיה? If the word refers to God keeping His covenant with us, i.e. ושמר …את הברית, it would have sufficed for the Torah to write עקב תשמעון without the word והיה as introduction. Another problem is the use of the word עקב instead of simply אם "if.⁠" In a simliar situation in Leviticus 26,3 the Torah wrote אם בחוקותי תלכו, "if you walk in My statutes.⁠" Tanchuma on our verse writes that the word עקב heel, is an allusion to the kind of commandments people ignore, i.e. step on with their heels because they consider them as inconsequential. This is a purely homiletical comment, of course.
I think we must explain the word in terms of the statement in Bereshit Rabbah 42,3 that whenever the Bible uses the term והיה it implies that something pleasant is being discussed. Moses was telling the Israelites that it does not behoove a person to rejoice unless he feels secure in the knowledge that he has fulfilled all his obligations vis-a-vis God. As long as a person is conscious of failing to perform either certain positive or negative commandments he must not deport himself in a joyful manner. This is what Kohelet had in mind when he said (Kohelet 2,2: ולשמחה מה זה עשה", "and of joy, what does this accomplish?⁠" Moses tells us "as a result of your hearkening to these statutes etc.⁠" you will become joyful. There are other instances when the word עקב is used in a similar vein by our sages such as in Sotah 49 where the Mishnah says that at the end (עכבתא) of the period preceding the arrival of the Messiah disrespectful behaviour will become the norm. The period immediately preceding the arrival of the Messiah is referred to as עקב. Similarly, once people have reached the level where they fulfill all of God's commandments they qualify for a life full of joy. The author of Chovot Halevavot phrases this thought as follows in the fourth chapter of his treatise dealing with Perishut. "Any person deserving of the title Parush is sad on the inside but exudes joy on the outside.⁠" The reason he does not feel this joy is that it does not behoove a person who will eventually appear before his Maker for judgment feeling full of shame and embarrassment to be prematurely joyful in this life. If this applies to people deserving of the appellation פרוש, ascetic, pious, then an ordinary mortal who may be guilty of death for sins committed must most certainly not feel joyful. If we use these examples of the use of the word עקב we must understand it as a level when the Israelites have hearkened to every last one of all the commandments.
Moreover, a person does not experience a feeling of joy until he has completed the "hearkening,⁠" i.e. performance of the commandment in question. He cannot be certain that he has done everything correctly. This is similar to what we have been told in Job 15,14-15: "How can a human being feel righteous if God does not even believe that His angels are righteous?⁠"
Another lesson to be learned from this verse is that Torah must be studied in a joyful frame of mind. This is why a mourner is not allowed to study Torah (compare Yoreh Deyah 384).
Our verse also contains an allusion to Psalms 19,9: "The precepts of God are just, rejoicing the heart.⁠" Accordingly, we have to read the verse as if it said: "you will be joyful as a result of hearkening to God's commandments.⁠" The joy may even be the reward, עקב, of your Torah-study. This may be an aspect of what we are told in Avot 4,2 that performing one commandment results in that person performing more commandments. This next מצוה may be the joy one experiences.
The Zohar volume three page 213 says there is no joy before God equal to the joy God experiences at the time Israel studies Torah. The Torah uses the word והיה without being specific to show that this joy will be of a very general nature, it will embrace the whole earth all because you hearken to the Lord's commandments. The word עקב also is a hint that a Torah-observant Jew is humble, the word עקב, "heel,⁠" reminding him of the need for humility. Once he approaches Torah in such a spirit, תשמעון, "you will hear,⁠" i.e. understand the deeper meaning of the Torah and its commandments.
It is possible that the suffix ן in the word תשמעון is an allusion to the "50 gates of insights.⁠" If so, the message is that if one is able to acquire the virtue called humility one will be able to listen to and to understand the words of the Torah. Having reached that stage one will also be able to ושמרתם to "keep" the commandments (in the sense of not committing violations) seeing one has understood them. Torah study and observance of the negative commandments is a protective shield against sin and leads to performance of the positive commandments.
ושמר ה' אלהיך לך את הברית, "and the Lord your God will keep for you the covenant, etc.⁠" The use of the inverted ו in order to change a past tense into a future tense here needs analysis. We would have expected the Torah to write והיה עקב תשמעון ישמור השם. "As a result of your hearkening…God will keep His covenant, etc.⁠" In view of my explanation that either the word עקב or the word תשמעון is the focus of this verse it makes perfect sense for the Torah to write ושמר the letter ו being a conjunctive ו as well as a ו ההיפוך. The Torah gives us the choice of either interpretation.
לך את הברית, "to you the covenant, etc.⁠" This sounds peculiar. It appears to mean that only after Israel has observed the spirit and the letter of all the commandments will God keep His covenant with us. This appears to contradict what the Torah wrote in Deut. 9,5: "Not for your righteousness, etc. are you about to take possession of their lands but because of their wickedness, etc., and in order that God can keep the word which He swore to your forefathers, etc.⁠" This establishes clearly that God would keep His covenant even if the Israelites did not prove to be righteous! In fact the verses following with their blessings will be the litmus test if God only let you dispossess the Canaanite nations because of His oath to the forefathers, or because of your own merit. In the former case your tenure will be shortlived; in the event you entered because you keep God's commandments you will experience all the blessings listed beginning with verse 13.
We may also explain this verse by analysing the promise God had made to Abraham. In Genesis 15, 14-16 God made two promises. 1) To take the Jewish people out of their bondage with great riches and that the fourth generation of the Emorites counting from Abraham's time [or the generation who left for exile. Ed.] would return to the land of Canaan. 2) to give to the Israelites possession of the land from the river of Egypt as far as the river Euphratus, i.e. the lands of 10 Canaanite tribes (verse 18). At this point (9,5) the Torah says that God would keep the first of the promises made to Abraham even if the Israelites were not deserving because the Emorites had forfeited the land and God had made a promise to Abraham. He would give the Israelites a homeland which would suffice for them. In the event you find that they did not have sufficient land as the tribes of Joseph complained in Joshua 17,14 that they were far too numerous for the amount of land allocated to them. This was because the second promise to Abraham that the land of Israel would extend to the river Euphratus had not been fulfilled. Moses promises in our verse that if the Israelites were to fulfill all the commandments they could count on God to also keep the second part of His covenant with Abraham forthwith, i.e. their territory would extend from the river of Egypt to the river Euphratus.
It is also possible to understand Moses' words as referring to the seven Canaanite tribes (instead of to all ten), whereas concerning the lands of the remaining three tribes he said ואת החסד, meaning that the gift of the land of these additional three tribes was to be considered as a great act of kindness. An intelligent reader will observe that the lands of these three nations Edom, Ammon, and Moav comprise most of the civilised world. Yoma 10 claims that the kingdom of Edom (Rome) covers most of the known parts of the globe. No wonder that Moses refers to possession of so much land as an outstanding act of kindness. This is quite true as in all these years of our history we have not yet experienced fulfillment of this act of kindness. In the meantime we are still waiting for God to give us the additional part of our inheritance.
There is still another way of looking at our verse. The words עקב תשמעון are an assurance by Moses to the people that in order to dispossess the Canaanites and to inherit their land they did not need to rely on the oath God had sworn to Abraham. All they had to do was to keep God's commandments. God would then keep the covenant on account of the merits the people had acquired. If you possess personal merit such merit is far superior to the merit of the ancestors working on your behalf. Moses makes a point of saying לך את הברית, "to you the covenant;⁠" he did not content himself with saying merely: ושמר לך ה' את הברית". The difference in the position of the word לך is crucial to the understanding of our verse. Moses wanted the word לך to appear next to the word הברית. By saying ושמר, Moses indicated that if possession of the land of Canaan would be due to Israel's own merit God would keep His covenant for all times. We can be sure that this is true seeing that Abraham himself became the recipient of all these promises not because of the merit of his fathers but because of his own merit. If Israel were to be as deserving as their patriarch, why would they receive less of an inheritance than that promised to their fore-father? On the contrary, they had accumulated additional merits when they accepted the Torah at the revelation at Mount Sinai! They would observe the commandments as an act of obedience to God, a greater merit than merely doing so voluntarily. To sum up, the merits of the sons were greater than those of the fathers.
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם – מפני שישראל אמרו ושמענו ועשינו לכן אמר עקב תשמעון. זה לימוד התורה. ושמרתם. זו המשנה לחזור ולשנות תמיד. ועשיתם. זה המעשה. כי בתחילה צריך לשמוע ואח״כ לחזור תמיד לבלתי ישכח ואח״כ לעשות כל דבר בעתו. מצות בפסח וסוכה ולולב ואתרוג בסוכות וכיוצא.
כתיב בסוף פ׳ ואתחנן וידעת כי ה׳ אלהיך הוא האלהים וגו׳ שמר הברית והחסד לאהביו וגו׳ ושמרת את המצוה ואת החקים וגו׳ והיה עקב תשמעון וגו׳ כי פן יאמר בלבבו מה לי לשמור את המצות הלא אבי שמר דרך ה׳ וה׳ ישלם לבניו עד אלף דור אבל כבר פי׳ הקדמונים שמר הברית והחסד כמו ואביו שמר את הדבר אם בנו אינו הולך בדרכי אביו. הקב״ה שומר לקיים בריתו לנכדו ואם גם נכדו אינו זכאי שומר לדור רביעי וכן עד אלף דור. וזהו אומרו והיה עקב תשמעון וגו׳ ושמרתם ועשיתם וגו׳ ושמר ה׳ אלהיך לך וגו׳ ולא יצטרך לשמור לבניך כיון שתהיה ראוי לקבל החסד כמו שליוצאי מצרים קיים את החסד שהבטיח לאברהם גם שלא היה ראוים לניסים גדולים כאלה רק למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיכם. אבל דורות שלפניהם לא היה ראוים כלל לכן לא זכר להם ברית אבותם ושמר את הברית ואת החסד עד יוצאי מצרים שהיו זכאים וצירף עמהם זכות אבותם.
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה – ולמעלה חשב עוד שנים ושמרת את המצוה ואת החקים כי ידוע שהם כלל כל העולמות כמו שבארנו במשלי חוקים נגד שמים ומשפטים נגד ארץ ומצות נגד האדם. וכאן חשב תחילה משפטים כי להם משפט הבכורה כמו שהתחיל במשפטים תחילה שנא׳ ואלה המשפטים ואח״כ חשב כאן מצוה כש״א כל המצוה וגו׳. ובפ׳ ראה אמר אלה החקים וגו׳.
עקב תשמעון – חלף תשמעון, והוא מלשון סבוב, כמו והיה העקוב למישור (ישעיה מ׳ ד׳), שנקרא הדרך המעוקל עקוב לפי שהולך סביב סביב, וכן כל לשון עקובה פירושו גלגול וסבוב, ואחורי הרגל נקרא עקב בעבור היותו מעוגל, והלשון הזה מורגל בפי חז״ל, אמרו בספרי ועוקב את מחנה ישראל, פירושו מקיף, ודומה לזה בגלל הדבר הזה בסבתו, מלשון וגללו את האבן, וענין הכתוב כאן, שמעכם המשפטים ועשותכם אותם יהיה הסבה שבעבורה ישמור השם לכם בריתו, שעשיית המצות היא הסבה, ושמירת הברית המסובב ממנה:
ושמר ה׳ אלהיך לך – אין פירושו שאם לא תעשה המצות לא ישמור ה׳ לך את בריתו, כי על הברית הזאת כבר נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עוזו ולא יפרנו לעולם, כענין שכתוב ואף גם זאת וכו׳ לא מאסתים וכו׳, וכמה פסוקים באו על זה בנבואות, אלא פירוש הכתוב כך, לפי שאמר למעלה שהשם שומר הברית והחסד לאלף דור, ונמשך מזה שאם דור אחד יחטא, יענישנו האל וישמור בריתו עם הדור הבא אחריו, לכן אמר כאן, אם תרצה שישמור השם לך דוקא את בריתו, ולא יאריך לקיימו עם בניך אחריך, הנך צריך לשמור ולעשות את מצותיו אתה בעצמך, כדי שתזכה אתה לקיום בריתו אשר נשבע לאבותיך, ולא ימשך הענין עד הדורות הבאים אחריך:
עקב תשמעון – לשון זה נלקה בחסר ויתר לבעלי הלשון, כי לדעתם חסר מלת אשר, וכמו שהוסיפו אונקלס ויב״ע די תקבלון, ובמלת תשמעון הנו״ן נוספת בסוף תיבותא, ולדעתי אות נו״ן שבתשמעון יורה שהוא כעין תואר (כמ״ש ביתרו באת המעשה אשר יעשון {שמות י״ח:כ׳}) ור״ל תכונת השמיעה, שטבע לבכם יהיה נטוי אל שמיעת התורה והמצוה, ויהיה מלת עקב סמוך לתשמעון, וטעמו שכר שמיעתכם (ערפאלג איירעס געהאָרכענס), ולכוונה זו אמר אח״ז ושמרתם ועשיתם, כמבואר למעלה בואתחנן פ׳ ושמרתם ועשיתם.
עקב תשמעון – טעם עקב כמו בעבור וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי, והמפרשים אמרו כי טעם עקב שכר באחרית וכן בשמרם עקב רב, ונכון הוא כי יקראו בלשון הקדש תחלת כל דבר בלשון ראש כענין ראש דברך אמת וכן גדול הדבר ראש העם והמשובח בו ראש בשמים וכן יקראו אחרית כל דבר עקב כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף וכן יאמר הכתוב לראש ולזנב לדמיון גוף בהמה, ואונקלס תרגם חלף כמו חלף עבודתכם עשאו לשון סבוב נגזר מן והיה העקב למישור הדרך המעוקל ההולך סביב סביב וכן עקובה מדם מסובבת ומוקפת, יאמר והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו, ויפה פירש ודומה לזה בגלל הדבר הזה בסבתו מלשון וגללו את האבן. וכן על דעתי כל לשון עקובה גלגול וסבוב עיקום הלב ויעקבני זה פעמים ויהוא עשה בעקבה ענין גלגולין וסבות ולכן יקראו יעקב ישורון כי הפך העקוב למישור, וכן אחורי הרגל שנקרא עקב וידו אוחזת בעקב עשו יקראנו כן בעבור היותו מעוגל כאשר יקרא הלשון אמצע היד והרגל כפות בעבור היותם כמו כפות הזהב ומורגל הוא בלשון כמו שאמר בספרי מימינו אש דת למו כשהיה יוצא הדבור מפי הקב״ה היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלן של ישראל ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כלומר מקיף, וכן לשונם באים עליו בעקפין בסבות וגלגולין כמו עקיבים ששתי אותיות אלה שוות להן, (הרמב״ן) ויש להוסיף בטעם הנחת שם עקב על השכר, שהוא מן ולא יעקבם (איוב ל״ז) לשון איחור ועיכוב בדברי רבותינו, כי יחליפו הקו״ף בכ״ף מן תכשיטין יאמרו מתקשט, מן יכרסמנה חזיר מיער, יאמר קרסמוה נמלים, ולפי ששכר המצוה איננו מיד בעה״ז רק שמור וצפון לחיי עו״הב, הנה להתאחרותו והתעכבו עד זמן הבא, לכן יקרא עקב, ולזה אמר בשנואי ה׳ לא יאחר לשונאי׳, לפי שאינם זוכים לעו״הב ומקבלים שכר מעשיהם הטובים מיד בעו״הז, הפך העקב והתאחרות לאהובי ה׳ (ועיין מ״ש בס״פ וירא בענין עקב על השכר) כמאמרם (עירובין כ״ב) לשונאו הוא דלא יאחר אבל יאחר לצדיקים גמורים, ומטעם זה הונח שם עקב על השטן והיצ״ה המתנגד לאדם מהשגת תכלית הנרצה לה׳ (הינדערער) ע״ז אמר (תהלים י״ט) בשמרם עקב רב. ר״ל נזהרתי מאד לשמור מצותיו ית׳ כי הם שומרים אותי מלהלכד ברשת המעכב הגדול שבאדם מלהשיג אמתות דרכי ה׳, ולפי שיש מעכב לטובה, כגון המעכב את חברו במקומו לבלי לכת לדרכו מפני חשש סכנה וכדומה, לכן הוסיף מלת רב, ענין מריבה וקטטה, לבאר את המעכב את האדם לרעתו, הוא השטן הוא יצה״ר, הוא בעל המריבה המעריך בנפש האדם המלחמה הפנימית לריב את יוצרו, וטעם בשמרם עקב רב (אינדעם זיא בעוואכען יענען צאנקזיכטיגען הינדערער), [ואם נפרש עקב רב על השכר כדעת המפרשים, יקשה מאד וכי המלך החסיד יאמר שהוא נזהר בקיום המצות מבחינת שכר המקווה מהם, והעובד ע״מ לקבל פרס אינו משובח].
(הקדמה) פרשת עקב
(יב) ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית – כשתהיו אתם לו לעם, הוא ישמור בריתו, ויהיה לכם לאלהים עוזר ומושיע בכל עת, שאם לא תעשו אתם את שלכם לא יהיה גם הוא לכם לאלהים על הענין הזה, אבל יענישכם כחטאתיכם אע״פ שלא יפר את בריתו עמכם לנטוש אתכם לגמרי.
עקב
והיה עקב – בפסוקים הקודמים התבאר שהצדיק האמיתי הפרטי לא יקבל את שכרו האישי על מעשיו הטובים בעודו עלי אדמות. כאן מתאר הכתוב את הברכות שתבואנה על הציבור אם יחיה בהתאם לחובתו. אומרים לנו שברכות אלה באות כתוצאה מחיים כאלה; הן אינן מתן שכר שיש לרדוף אותו לשמו. משום כך נכללות כאן כל מצוות התורה – העדות, המצוות, החוקים והמשפטים – במושג אחד: ״המשפטים״. שכן ביסודן אינן אלא הנחות יסוד משפטיות שבאמצעותן מקבלים הבחינות והיחסים הרבים והשונים, של חיי היחיד והאומה הגופניים והרוחניים, את המגיע להם, בהתאם לאמת המידה של ה״צדק״ – המצב האידיאלי שה׳ קבע לעולמו. זוהי הרוח שבה יש לקיים מצוות אלה; שמירתן צריכה להיחשב כלא יותר מאשר קיום חובתו של אדם, שאַל לו לצפות עליה לתודה או לתשלום שכר. אולם כל המצוות האלה מתאימות באופן כה מוחלט לטבע הדברים ולתכליתו של האדם, וישנה התאמה כה גמורה בינן לבין עצמן, עד שאם האומה כולה תשמור אותן בנאמנות, התוצאה תהיה שתחול ברכה על חייה הלאומיים.
תוצאה זו, שלא ביקשו אחריה אלא היא באה כביכול מאליה, קרויה ״עֵקֶב״, פשוטו כמשמעו, עקב כף הרגל. היא הבאה ״בעקבות״ השמיעה בקול ה׳, ואינה המטרה של השמיעה בקולו.
לפיכך לומדים חז״ל מלשון זו את הרוח שבה יש לקיים את המצוות: ״⁠ ⁠׳אֹרַח חַיִּים פֶּן⁠־תְּפַלֵּס׳ (משלי ה, ו), שלא תהא נושא ונותן במצותיה של תורה אי זו שכרה מרובה ועושה אותה, למה? ׳נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע׳ (שם), מטולטלין הן שבילי התורה״ (ילקוט שמעוני, תחילת עקב). אַל לנו לשקול במאזני שכלנו את המצוות, ולחשב איזו מהן שכרה מרובה מחברותיה ולכן יש להעדיפה על פני האחרות ולהקדיש לה תשומת לב מיוחדת. שבילי התורה הם מעגלים הולכים ומתרחבים המתמזגים ומתאחדים למעגל חדש. איננו יכולים לצפות מראש את התוצאות מרחיקות⁠־הלכת של קיום מצווה אחת כלשהיא. המצוות קשורות זו לזו, ומצווה הנראית קלה בעינינו, עשויה להיות בעלת תוצאות שלא נוכל לחזותן. לכן עלינו לשמור את כל המצוות, ללא יוצא מן הכלל, באותה מידה של דקדוק והקפדה. אנו צריכים לראות את כולן באותה מידת חשיבות. עלינו לשומרן, אך ורק מתוך תחושת חובה, ללא כל מחשבה אם שכרנו יהיה רב או מעט.
כאמור, ״עקב״ מציין דבר שלא ביקשו אותו במכוון, דבר שלא היה בדעתו. חז״ל מבארים עניין לשוני זה במובן נוסף, שכן הם מעבירים את לשון ״עקב״ מתחום תוצאות המצוות אל תחום תוכן המצוות, ומפרשים ״והיה עקב תשמעון״ וגו׳ כדלהלן:
בכל דור ודור יש לשים לב במיוחד לשמירת אותן מצוות שקיימת באותו הדור נטייה להזניחן משום שהן נראות קלות ערך. אלה הן ״מצוות שאדם דש בעקביו״, היינו שאדם דורך עליהן בעקביו בעת הליכתו ומשאירן מאחור, משום שהוא רואה אותן כדבר פחות בחשיבותו.
הבחנה שרירותית בין מצוות הנראות כחשובות לבין אותן הנראות חשובות פחות, ובייחוד ההבחנה בין מצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום, הביאה עלינו תמיד שוד ושבר. מדינתנו הראשונה חרבה בעיקר בעוון הזנחת המצוות שבין אדם למקום; ומדינתנו השנייה חרבה בעוון הזנחת המצוות שבין אדם לחברו. עתיד מפואר יצמח לנו רק אם נתפוס את התורה בשלמותה ונשמור את כל מצוותיה ללא הבחנה. רק אם ״תורת ה׳ תמימה״, היא ״משיבת נפש״ (עיין תהילים יט, ח).
תשמעון את איננו מציין שמיעה בקול, אלא שמיעה סתם, קליטת הדברים בשכל. מתוארים כאן שלושת שלבי קיום המצוות: ״שמיעה״, ״שמירה״, ״עשייה״ – הווי אומר: לימוד, שמירה נאמנה, קיום. הרי זה כנגד קבלת המצוות בשכל, בלב ובמעשה.
והיה עקב – אמנם באר שיש הבדל בזה בין החלק שנקרא משפטים ובין חלקי המצות שנקראו בשם חוקים ומצות, והוא עפמ״ש הרמב״ם בפי׳ המשניות (פ״א דפאה) וז״ל: וענין מ״ש אוכל פירותיהם בעה״ז והקרן קיימת לו לעה״ב כי המצות כולן נחלקים בתחלה על ב׳ חלקים, החלק האחד במצות המיוחדות לאדם בנפשו במה שיש בינו ובין הקב״ה כגון ציצית ותפלין ושבת ועבודת כוכבים, והחלק הב׳ במצות התלויות בתועלת בני אדם קצתם לקצתם כגון אזהרה על הגנבה והאונאה והנקימה והנטירה וכגון הצווי באהבת איש את חברו ושלא נסית אדם להזיק לחברו ולא יעמוד על דם רעהו וכבוד אבות והחכמים שהם אבות לכל. וכשיעשה אדם המצות המיוחדות לנפשו מה שיש בינו ובין בוראו תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב״ה עליהן לעוה״ב כמו שנבאר בפ׳ חלק, וכשיעשה אדם המצות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה כמו כן תחשב לו לצדקה בעוה״ב לפי שעשה המצות, וימצא גם טובה בעוה״ז בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם כי כשינהג מנהג הזה ינהגו אחרים כמנהגו וכו׳, עפ״ז יאמר שעל חלקי המצות שנקראים בשם מצוה או חוקה אין מגיע לך שכר בעה״ז כפי טבע המצוה בעצמה ואני מצוך על כלם בין על המצוה ובין על החוקים ובין על המשפטים שתשמרו היום לעשותם ר״ל שלא ע״מ לקבל שכר בעה״ז, ובכ״ז יש חילוק ביניהם שעל חלק המשפטים שהם המצות שבין אדם לחברו, שאלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעה״ז והקרן קיימת לו לעוה״ב, תקבלו בהכרח גם שכר עה״ז כי זה רצוף בטבע המשפטים עצמם אם תעשם שלא מפני שהשכל מחייבם רק מפני שצוה ה׳ אותם אז והיה עקב תשמעון את המשפטים, ר״ל השכר בעבור שתשמעו אותם ר״ל שלא תעשום מפני שהשכל מחייבם רק מפני ששמעתם מה׳ שצוה אותם ובעבור ושמרתם ועשיתם אותם ר״ל שמירה במצות ל״ת ועשיה במ״ע, בזה יגיע לך שכר בעוה״ז, ואמר מלת עקב שמציין הסבה המסבבת את הדבר, שפעל עקב בא ג״כ על הסבוב שמזה בא ואת עקבו מים לעיר (יהושע ח׳:י״ג) דהיינו המחנה המזומנה לסבב את האויב, וכן והיה העקוב למישור (ישעיהו מ׳:ד׳) כמו שתראה בפירושי שם, ר״ל ששכר עה״ז הוא מסובב מן המשפטים שהם סבה טבעיית אליו, וע״כ אחר שהמשפטים מחייבים שכר עה״ז ע״כ ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, שירושת הארץ שהוא החסד ר״ל שכר עה״ז שנשבע לאבותיך ולא נתן זאת להם עצמם רק הם הורישו זה לבניהם, כמ״ש שומר הברית והחסד לאלף דור, תקבל אתה את החסד הזה להאריך ימים על הארץ, שזה מגיע לך ע״י המשפטים:
והיה עקב תשמעון וגו׳: עוד1 משה רבינו מדבר בתחילת ביאתם לארץ ישראל, כאשר יבואר בענין, וביחוד מפסוק ט״ז ואילך, והפסיק בסדרא בפני עצמה2 מחמת שאזהרות שעד כה לא היו נוהגות אלא בביאה ראשונה לארץ, ואפילו מה שנוהגים תמיד כמו ״ולא תתחתן בם״ כלל משה רבינו כאן משום ״והשמידך מהר״ (פסוק ד׳) שאינו אלא בשעה זו כמו שכתבתי. אבל פרשה זו יש לנו ללמוד ממנה להתנהג תמיד אפילו בעת שאין אנחנו בישוב ארץ ישראל, משום הכי נקבעה בתורה סדרא בפני עצמה. וכיוצא בזה בפרשת וארא (שמות ו,ב) ובפרשת נצבים (להלן כט,ט), יע״ש.
והנה בעת אשר כבר נתיישבו בארץ ישראל היתה הברכה חלה ע״י קרבנות וביכורים, שמברכים מין את מינו, כדאיתא בתנחומא פרשת תצוה (י״ג)3, עיי״ש באורך. אבל בשעת כיבוש לא היו מתעסקים בקרבנות כל כך, רק תמידים ומוספים הקבועים. על כן אמר אשר ״עקב תשמעון את המשפטים האלה״4, היינו שיחקרו בתורה5.
ואמר ״תשמעון״ בנו״ן הנוסף, להקטין6, דגם זה7 אי אפשר בכל ישראל, שהרי המה עוסקין במלחמה, אלא שיהיו אנשים קבועים לתלמוד תורה, כמו שכתבתי להלן פרשת וזאת הברכה (לג,יח) על הפסוק ״שמח זבולון וגו׳⁠ ⁠⁠״.
ושמרתם: תעשו מזו החקירה (בתורה) משנה קבועה. ועשיתם אותם: תוסיפו לחקור לפי זה הכלל, וכמו שכתבתי לעיל (ד,ו).
ושמר וגו׳: עבור זה לבד ׳ישמור את החסד׳ – לתת ברכה, כאשר יבואר. והרי זה כמלכותא דארעא, דבשעת מלחמה תמשכנה גם הליכות המדינה פנימה ע״י חוקי המלחמה.
1. עדיין.
2. כלומר מדוע כאן מתחילה פרשת עקב, אף שזה באמצע הענין.
3. זה לשונו: לחם מצות ולחם הפנים שהיו מקריבין היו מברכין את הלחם, וביכורים שהיו מקריבין היו מברכין את פירות הארץ... וכל כך למה, שהיו הקרבנות קרבין.
4. יזכו לברכה – ״ושמר ה׳ אלוהיך לך את הברית ואת החסד, וכפי שממשיך רבינו.
5. כפי המשמעות של ״משפטים״ בכל מקום בתורה ע״פ רבינו.
6. כך מפרש רבינו בכל מקום, ועיין גם לעיל (א,יז. ה,ל) ועוד.
7. לימוד התורה, המגן עליהם.
והיה עקב וגו׳. כבר כתבתי במ״א שהתורה שבכתב עקר נתינתה לעם ישראל בכללותם, ומזה השכר והעונש הוא הראוי לכל הקהל, ר״ל גופני, ועל עקר זה ראיתי כתוב בפי׳ על הרמב״ן בס׳ מאור ושמש דל״ד וז״ל ולפי שהיה לבעל דין לחלוק ממה שכתוב והיה אם שמוע תשמעו וכתיב ונתתי מטר ארצכם דהיינו בהאי עלמא היה לנו לתרץ כי במצות כל ישראל או רובם יש שכר בעו״הז כמשמעות הכתוב והיה אם שמוע וגו׳, אבל במצוה שהיחיד עושה אותה שכר בהאי עלמא ליכא ע״כ ואנו נאמר שאין עקר החלוק במצוה הנוגעת לצבור או ליחיד מצד עצמה, רק מצד היחיד או הצבור בבחינת היותם צבור או יחיד כי בישראל, אומה כללית גם אישים פרטים, ובכל מה שנוגע לאומה שעליה נכתבה תורה שבכתב לא יתכן ליעד השארות ושכר רוחניים כי אין לאומה נפש נבדלת וקיימת כמו שיש לאיש הפרטי ואין מציאות האומה רק בעו״הז, על כן באו השכר והעונש מיועדים לחיים הזמניים דוקא, ויותר ממה שהבאתי מפי׳ רמב״ן קלע אל מטרת האמת ר׳ אברהם אבן עזרא פ׳ ואתחנן ד״ה בכל הדרך וז״ל ועוד יאריכון ימים עם הכלל באדמה, ועם היחיד בעולם הבא.
[השמטה: והיה עקב תשמעון. עיין על תשלום שכר בעו״הז בגוף הספר לשון הראב״ע ומשל הרמב״ם ז״ל ידוע כי התורה התנהגה כאשר יעשה האב הרחמן על בנו הקטן להבטיחו בטובות גופניות הראוית לפי שכלו ומצבו הרוחני, ועתה רואה אני רעיון זה בקדמוני המצרים. Clement d' Alexand. in Cognat. p. 239 שקורא לעושים חובתם לתקות שכר Ceux la sont des enfans dans la FOI. p. 299. -]
(הקדמה) ב) החלק השני של המצוות הכלליות (פרק ז׳:י״ב — ח׳:כ׳.)
חלק זה הכולל גם הוא חמשיה של אזהרות ומצוות, מתחיל בהבטחות שכר ומסיים באיומי עונש. ההתחלה והסיום מקבילים זה לזה גם בצורתם החיצונית: ״עקב תשמעון (דברים ז׳:י״ב) ״עקב לא תשמעון (דברים ח׳:כ׳). בזה ניכר חלק זה בתור חטיבה בפני עצמה. המצוות והאזהרות וכן גם שאר דברות של חמשיה זו מתייחסות בחלקן לפסוקים מספר שמות ובחלקן לפסוקים שבחמשיה הקודמת, כמו שיצויין להלן.
פרשה ראשונה: הבטחת הברכה הזאת קשורה אל הפרשה הקודמת, כמו שמפרש הרשב״ם, כי בפסוק ז׳:ט׳ נקרא ה׳ ״שומר הברית והחסד״ וכאן מבטיח הכתוב שאם ישמרו ישראל שבדור הזה את מצוות ה׳ ישמור להם (לדור הזה) ה׳ את ״הברית והחסד״ אשר הבטיח לאבות (ושמר לך את הברית ואת החסד, פסוק י״ב). אחרי כן באות הברכות המפורטות (פסוקים י״ג-ט״ו). למלת הסיום שלהן ״שונאיך״ סונפה המצוה כיצד לנהוג בשונאים.
(יב) עקב – כמו בבראשית כ״ב:י״ח (עקב אשר) ובשאר מקומות, כלומר: התוצאה. משפטים – כולל כאן את כל מצוות ה׳. כי המלה משפט מתפרשת גם בהוראה של ״מצוה״ באופן כללי, כמו שמצינו בויקרא ט. טז.
ושמר... את הברית – כמו למעלה פסוק ט.
אשר נשבע – למעלה פסוק ח.
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה כו׳ והסיר ה׳ ממך כל חולי וכו׳ – ראה בעקדה דברים מתוקים. ויתכן להוסיף על דבריו, כי כאשר נתבלל דברי תורה בגופם ועמדו בנסיונות ארבעים שנה, אז נתהפך להם החקים למשפטים, כי הנפש הזך והבהיר משיג מה שמאכלות וביאות אסורות מטמטם הנפש ומרחקים הזכות והזוהר מאור האלהי, ולאנשים כאלה נחשב חקים למשפטים והבן. ועפ״י דבריו יתכן מה דאמרו איש יומא יצא דם ונכנס מים, כי קודם שנתעצם הכהונה באהרן ובניו היו צריכים לזריקת קרבנות עליהם, שמורה כמו שצריך ליתן נפשו לה׳, וזה הדם הוא הנפש, ויכפר על הנפש, ומזה השיגו הכהנים למסור נפשם עבור העבודה והכהונה, אבל לאחר שנתעצם הכהונה באהרן ובניו, אז די בהזאה שמורה על שיהא מך כאזוב וישפוך לב כמים, שזה צריך הכהן גדול לבלי רום לבבו בהכהונה גדולה ולשפוך לב כמים, כמו שאיתא בפיוט פרשת פרה. ודו״ק היטב.
ואת החסד – תניא, שלש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל, רחמנים ביישנים, גומלי חסדים, גומלי חסדים מניין, דכתיב ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד1. (ירושלמי קדושין פ״א ה״א)
1. וענין יתר שתי המדות מבואר בס״פ יתרו ובפ׳ ראה (י״ג י״ח), וצ״ע בהדרשה שבכאן, דהא פשטות הענין מורה שהקב״ה יתנהג עם ישראל במדת החסד, ואיפה מרומז כאן שמדת החסד נטועה בישראל, ואולי הכונה ע״פ מ״ש בסוטה ט׳ ב׳ במדה שאדם מודד מודדין לו כנודע, ומדהתנהג הקב״ה עמם במדת החסד מבואר שגם הם בעלי חסד, ובבבלי יבמות ע״ט א׳ יליף שישראל הם בעלי חסד ממ״ד באברהם (פ׳ וירא) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה ומשפט, ועיין מש״כ שם.

ומה שנוגע מדבר זה לדינא הוא שמי שיש בו היפך המדות האלה, דהיינו מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא אינו ממשפחת ישראל כשרה כיון שאין בו סימני אומה זו, וע״פ סימן זה דחה דוד המלך את הגבעונים מלבא בקהל ישראל לפי שראה אותם שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכים בעוד שהם עשו עמהם חסד בתחלה שהחיום וכמבואר ענינם בשמואל ב׳ כ״א.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יג) וַאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ וּבֵרַ֣ךְ פְּרִֽי⁠־בִטְנְךָ֣ וּפְרִֽי⁠־אַ֠דְמָתֶ֠ךָ דְּגָ֨נְךָ֜ וְתִירֹשְׁךָ֣א וְיִצְהָרֶ֗ךָ שְׁגַר⁠־אֲלָפֶ֙יךָ֙ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֔ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔הב אֲשֶׁר⁠־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ׃
And He will love you, and bless you, and multiply you. He will also bless the fruit of your body and the fruit of your ground, your grain and your new wine and your oil, the offspring of your livestock and the young of your flock, in the land which He swore to your fathers to give you.
א. וְתִירֹשְׁךָ֣ =ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 (אין געיה) וכך במג״ה
• ל,ו=וְתִֽירֹשְׁךָ֣ (געיה באות תי״ו) וכך אצל ברויאר; וראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח.
• דפוסים וקורן=וְתִירֹֽשְׁךָ֣ (געיה באות רי״ש)
ב. הָֽאֲדָמָ֔ה ל=הָֽאֲדָמָ֔ה בגעיה ימנית
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וְיִרְחֲמִנָּךְ וִיבָרְכִנָּךְ וְיַסְגֵּינָךְ וִיבָרֵיךְ וַלְדָּא דִּמְעָךְ וְאִבָּא דְּאַרְעָךְ עֲבוּרָךְ וְחַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ בַּקְרֵי תוֹרָךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ עַל אַרְעָא דְּקַיֵּים לַאֲבָהָתָךְ לְמִתַּן לָךְ.
And He will love you, and bless you, and multiply you, and will bless the offspring of your womb, the fruit of your land, your corn, wine, and oil, the herds of your oxen, and the flocks of your sheep, on the land which He swore to your fathers to give you.
וירחום יתכון ויברך יתכון ויסגי יתכון ויברך פיריא ולד מעיכון ופיריב ארעכון עבידתיכון חמריכון ומשחכון בקרת תוריכון ועדרי עניכון על ארעא די קיים לאבהתכוןג למיתן להון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פירי״) גם נוסח חילופי: ״פרי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ופירי״) גם נוסח חילופי: ״פרי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לאבהתכון״) גם נוסח חילופי: ״{לאבהת}⁠הון״.
וירחמינכון ויבריכינכון ויסגינכון ויברך וולדי מעיכון ופירי ארעכון עיבורכון חמרכון ומישחיכון בקרת תוריכון ועדרי עניכון {על ארעא דקיים לאבהתך למתן לך}.⁠א
א. חסר בכ״י לונדון.
And He will love, bless, and multiply you, and will bless the children of your wombs, the fruit of your ground, your corn, wine, and oil, the herds of your oxen, and the flocks of your sheep, on the land which He swore to your fathers to give you.
[ה] וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבְּךָ וגו׳ – לָמָּה הוּא מַקִּישׁ פְּרִי הַבֶּטֶן לִפְרִי הָאֲדָמָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה פְּרִי אַדְמָתְךָ סִיגִים, אַף פְּרִי בִטְנְךָ סִיגִים.
דָּבָר אַחֵר: מַה פְּרִי אַדְמָתְךָ אֵין בָּהֶם לֹא חֵטְא וְלֹא עָוֹן, אַף פְּרִי בִטְנְךָ לֹא יְהֵא בָהֶן לֹא חֵטְא וְלֹא עָוֹן.
דָּבָר אַחֵר: מַה פְּרִי אַדְמָתְךָ צְרִיכִים עִשּׂוּר, אַף פְּרִי בִטְנְךָ צְרִיכִים עִשּׂוּר, וְזוֹ הַמִּילָה.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּר׳ סִימוֹן לָמָּה הִקִּישׁ פְּרִי הַבֶּטֶן לִפְרִי הָאֲדָמָה, שֶׁיִּהְיוּ פְּרִי אַדְמָתְךָ מְכַפְּרִים עַל פְּרִי בִטְנֶךָ, מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ (דברים ל״ב:מ״ג).
וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וְגוֹ׳ – מַקִּישׁ פְּרִי בֶטֶן לִפְרִי הָאֲדָמָה, [אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא], מַה פְּרִי אַדְמָתְךָ אֵין בָּהֶן לֹא חֵטְא וְלֹא עָווֹן אַף פְּרִי בִטְנְךָ אֵין בָּהֶן לֹא חֵטְא וְלֹא עָווֹן. דָּבָר אַחֵר: מַה פְּרִי אַדְמָתְךָ צְרִיכִין עִשּׂוּר אַף פְּרִי בִטְנְךָ צְרִיכִין עִשּׂוּר, וְזוֹ מִילָה. דָּבָר אַחֵר: שֶׁיִּהְיוּ פְרִי אַדְמָתְךָ מְכַפְּרִין עַל פְּרִי בִטְנְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ל״ב:מ״ג) ״וְכִפֵּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ״.
תַּנְיָא רַבִּי (נָתָן) [יוֹחָנָן] אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֵין פְּרִי בִטְנָהּ שֶׁל אִשָּׁה מִתְבָּרֶכֶת אֶלָּא מִפְּרִי בִטְנוֹ שֶׁל אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ״, ׳פְּרִי בִטְנָהּ׳ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״פְּרִי בִטְנְךָ״.
אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הָרוֹצֶה לְהִתְעַשֵּׁר יַעֲסֹק בִּבְהֵמָה דַּקָּה. וַאֲמַר רַב חִסְדָּא, מַאי דִּכְתִיב ״וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ״, שֶׁמְּעַשְּׁרוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן.
פַיֻחַבִּבֻּךַּ וַיֻבַּארִכֻּ פִיךַּ וַיֻכּתִ׳רֻךַּ וַיֻבַּארִכֻּ פִי תַּ׳מַרִךַּ וַתַּ׳מַרִ אַרצִ׳ךַּ בִּרִּךַּ וַעַצִירִךַּ וַדֻהנִךַּ נִתַּאגִ בַּקַרִךַּ וַגַ׳פרַתִ גַ׳נַמִךַּ פִי אלּבַּלַדִ אלּדִ׳י קַסַםַ לִאבַּאאִךַּ אַן יֻעטִיַךַּ
אזי יחבב אותך, ויברך בתוכך, וירבך, וישרה את ברכתו בתוך פריך ובפרי ארצך׳ דגנך ומיציך ושמנך, תוצר בקריך וקבוצי צאנך, בארץ אשר נשבע לאבותיך כי יתן לך.
ועשתרֹת צאנך – בערבי: ג׳פראת, והגפר מבני השה. והחפץ בעשתרֹת צאנך – הנקבות בלבד, כפי מה שאומרים המפרשים.⁠1 (ספר השרשים ״עשתרת״)
1. {הערת המהדיר: אפשר שרבינו מסתמך על פירוש התלמוד: אמר רבי יוחנן: הרוצה שיתעשר – יעסוק בבהמה דקה. אמר רב חסדא: מאי דכתיב? ״ועשתרֹת צאנך״ - שמעשרות את בעליהן (בבלי חולין פ״ד.), ובפסיקתא זוטרתא (מאוחר לרבינו) התפרש העושר בפסוקנו כך: ועשתרות צאנך – אלו עדרי הצאן שמעשירות את בעליהן בצמר בחלב ובגבינה ותולדותיהם}
שגר אלפיך ועשתרות צאנך – רציפות ולדות הבקר והמשכיותם. ואומרים הראשונים ״מלא שגר היונה״ והוא שעור התרוממותה במעופה, וגם ״אם שגרה תפלתו בפיו״, ר״ל אם היתה רצופה ונמשכה.
ועשתרות – נאמר כי הן הנקבות, ולזה הלך התרגום. ולמתרגם ״ג׳פראת גנמך״ {= עוברי צאנך}, וה״ג׳פר׳⁠ ⁠⁠״ כעובר, בלשון הערבים, בן הצבאים. ונאמר לפסילים העשויים בצורתה – עשתרות.
שגר אלפיך – וולדי בקרך שהנקבה משגרת ממעיה.
עשתרות צאנך – מנחם פירש: אבירי בשן (תהלים כ״ב:י״ג) – מבחר הצאן, כמו: עשתרות קרנים (בראשית י״ד:ה׳) – לשון חוזק.
ואונקלוס תירגם: עדרי ענך.
ורבותינו אמרו: למה נקרא שמן עשתרות – שמעשרות את בעליהן.
שגר אלפיך – means the offspring of your oxen which the female casts out (שגר) from its womb.
ועשתרות צאנך AND THE BREEDS OF YOUR FLOCK – Menachem ben Seruk explains this expression to be parallel to אבירי בשן, which means: "the strong rams of Bashan" (Tehillim 22:13), i.e. the choicest of the sheep, similar to, "Ashteroth (עשתרות) Karnaim" (Bereshit 14:5), where also it is an expression for "strength" (so that עשתרות denotes "the strong ones").
Onkelos, however, translates it: "and the flocks of your sheep".
Our Rabbis said: Why is their name called עשתרות? Because they enrich (עשר) their owner (through the sale of their wool, etc.) (cf. Chulin 84b).
פס׳: ואהבך וברכך – אמר רבינו טוביהו ברבי אליעזר ז״ל אע״פ שמצאנו אהבת הקב״ה לישראל בהרבה ענינים כענין שנאמר (הושע י״א:א׳) כי נער ישראל ואוהבהו. ואומר (מלאכי א׳:ב׳) אהבתי אתכם אמר ה׳. וכן כיוצא בהם יש לנו מדברי הנביאים אהבה גדולה מכולם אהבת איש את אשה וכן הוא אומר בהושע בן בארי (הושע ג׳:א׳) לך אהב אשה אהובת רע ומנאפת כאהבת ה׳ את בני ישראל. וכן דוד אמר (שמואל ב א׳:כ״ו) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים.
ואהבך – בזכות אברהם שנאמר בו (ישעיהו מ״א:ח׳) זרע אברהם אהבי.
וברכך – בזכות יצחק דכתיב ביה (בראשית כ״ה:י״א) ויברך אלהים את יצחק בנו.
והרבך – זה זכות יעקב שנאמר (שם מח) הנני מפרך והרביתיך.
וברך פרי בטנך – זה פריה ורביה שלא תלד לבהלה.
ופרי אדמתך – שתהא זורע מעט ותביא הרבה.
דגנך תירושך ויצהרך – אלו יסודי הבית שאמר עליהם דוד (תהלים ק״ד:ט״ו) ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד. מלמד שאלה הם עיקר הבית.
שגר אלפיך – תולדות הבקר וכן הוא אומר (איוב כ״א:י׳) שורו עיבר ולא יגעיל.
ועשתרות צאנך – אלו עדרי הצאן שמעשירות את בעליהן בצמר בחלב ובגבינה ותולדותיהם.
1על האדמה – מיכן שאין הברכה מצויה אלא בארץ:
1. על האדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך מכאן וכו׳ כצ״ל:
ואם היית מאוהביו, ואהבך וברכך והרבך – זה פירוש הברית והחסד (דברים ז׳:י״ב).
פרי בטנך – הבנים, ובטן – רמז.⁠1
ופרי אדמתך – והזכיר העיקר:⁠א דגן תירוש ויצהר.
אלפיך – כמו: אלופינו מסבלים (תהלים קמ״ד:י״ד).
ועשתרות – כמו: עדרים. ומפרש גדול היה בספרד והוציא טעם למה קראו העברים הבקר בשם אלף והצאן בעשתרות. וכן היה מפרש: הבעלים ועשתרות (שופטים י׳:ו׳) – בעל המזל הצומח והעשירי.⁠ב
1. כלומר: כינוי לאיברי ההולדה.
א. מלת ״העיקר״ חסרה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, והושלמה מכ״י ס״פ I.24, פריס 176, 182, ברסלאו 53.
ב. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177: העשירי.
If you will be among those that love Him, then He will continue to keep the covenant.⁠1 If you will be among those who love Him, then He will love thee, and bless thee, and multiply thee (v. 13). This is the meaning of the covenant and the mercy (v. 12).
THY BODY. Thy children.⁠2 Bitnekha (thy body)⁠3 is a euphemism.⁠4
AND THE FRUIT OF THY LAND. Scripture mentions com, wine, and oil because they are the most important foods.
THE INCREASE. I have already explained the meaning of shegar (the increase of).⁠5
THY KINE. The word alafekha (thy kine) is similar to the word alufenu (oxen) in Whose oxen are well laden (Ps. 144:14).
AND THE YOUNG OF. Ashterot (and the young of) means and the flocks of. There was a great commentator in Spain6 who explained why the Hebrews referred to cattle as alef7 and to sheep and goats as ashterot. He similarly explained the ba'alim and the ashtaroth (Jud. 10:6) as referring to the lord of the flowering constellation8 and that of the tenth.⁠9
1. In other words, the meaning of that the Lord thy God shall keep with thee the covenant in our verse is, God will continue to keep the covenant if you love him.
2. That is, the fruit of thy body means your children.
3. Literally, your belly.
4. For the sexual organ.
5. Ibn Ezra renders it as flock in his short commentary on Ex. 13:12. See also his long commentary on Ex. 13:12 (Vol. 2, p. 263).
6. Ibn Ezra does not identify the commentator.
7. As in alafekha (thy kine) and in alufenu (oxen).
8. The planet which rules over "the ascent, the zodiacal sign appearing on the eastern horizon at a certain moment" (I. Efros, Studies in Medieval Jewish Philosophy, p. 202). This constellation is the first (alef) in the sky and its ruling planet, its lord (ba'al) was believed to have a powerful affect on fertility.
9. The tenth constellation, Capricorn, which rules during the months of tevet, shevat, and adar when most of the sheep and cattle are born.
ואהבך וברכך והרבך – שעתה יוסיף אהבה על אהבת⁠{כ}⁠ם.
א{ו}⁠עשתרות צאנך – שמעשירות בעליהן (בבלי חולין פ״ד:).
א. בכ״י מינכן 52 הביאור על פסוק י״ד בא לפני הביאור על י״ג ״{ו}⁠עשתרות צאנך״.
ואהבך וברכך והרבך – AND HE WILL LOVE YOU AND BLESS YOU AND MULTIPLY YOU – that now He will increase love on your love.
{ו}⁠עשתרות צאנך – THE YOUNG OF YOUR FLOCK – which make their owners wealthy (Bavli Chulin 84b:1).
וטעם ואהבך – כאשר תעשה המשפטים לאהבת השם, גם הוא יאהוב אותך. [ויתכן שיהיה ואהבך יוצא, שיאהיב אותך למשפחות הנשפטים, ולא ישנאך עליהם.]⁠א וברכך – שלאב תאונה אליך רעה1 בעבור המשפט. והרבך – שלא תמעט באבדן העוברים, אפילו יהיו תמיד או רבים כאנשי עיר הנדחת.
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים צ״א:י׳.
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לא״.
VA'AHEIVCHA' (AND HE WILL LOVE THEE). The meaning thereof is that when you will observe the ordinances [i.e., the judgments] out of a love for G-d, He will love you as well. It is possible that va'aheivcha is transitive, meaning that He will cause you to be beloved by the families of those judged [to punishment] and you will not be hated because of [what you have done to] them. And He will bless thee,⁠1 that there shall no evil befall thee2 because of the judgment [you have rendered]. And He will multiply thee,⁠3 that you will not be diminished because of the death of the transgressors, even if many are slain such as the people of an apostate city.⁠4
1. In (13) before us.
2. Psalms 91:10.
3. In (13) before us.
4. Further, 13:13-19.
ואהבך – כתב הרמב״ן כאשר תעשה המשפטים לאהבת השם גם הוא יאהב אותך. ויתכן שיהיה ואהבך יוצא שיאהיב אותך לאחרים במשפחת הנשפטים שלא ישנאוך עליהם:
והרבך – שלא תתמעט באבדון העוברים ואפי׳ יהיו רבים כאנשי עיר הנדחת:
ואהבך, "He will love you;⁠" Nachmanides writes that what Moses means is that if the Jewish people will perform the social commandments from feelings of love for Hashem, He, in turn, will love them. It is possible that the word ואהבך could be meant transitively, i.e. that God will make the Jewish people beloved in the eyes of the families whose members have become the "victims" of the application of these social laws. They will not hate the judges who convicted members of their families.
והרבך, "He will multiply you;⁠" your numbers will not decrease through the loss of the sinners who have been put to death by the judicial process as demanded by the משפטים, the social laws of the Torah. A prime example would be the mass executions if there ever were to be a עיר הנדחת, a city the majority of whose inhabitants had turned to idolatry. (Deut. 13,3-19)
ואהבך – בזכות אברהם שנא׳ בו זרע אברהם אוהבי.
וברכך – בזכות יצחק שנאמר בו ויברך אלהים את יצחק.
והרבך – בזכות יעקב שנא׳ בו פרה ורבה. הפסוק מתחיל בוי״ו ומסיים בכ״ף וכן ויתן לך האלהים מטל השמים הברכות שבירך יצחק ליעקב מתחילין בוי״ו ומסיימין בכ״ף שיהיו לך כל אותן הברכות.
והיה עקב
שגר אלפיך ועשתרת צאנך – הסכמת העברי לקרוא ולדות הבקר שגר, ומהצאן עשתרות.
ואהבך והרבך וגו׳ – רוצה לומר: שבשכר זה יאהבך השם יתעלה ותדבק השגחתו בך ויברכך, רוצה לומר: שיצליחך וירבך כי ירבה זרעך וזה כי השם יתעלה יברך פרי בטנך ויישיר דבר ההוייה שלא יקרה בה הפסד.
וברך פרי אדמתך – בדרך שיהיה לך רב דגן ותירוש ויצהר ויברך הפירות והצאן בדרך שיפרה וירבה מקנך וזה יהיה על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך והנה ביאר בזה כי בשכר קיומו משפטי השם יתעלה יירש הארץ ויצליח בה ברבוי הבנים וברבוי הקנינים.
התועלת השני הוא להודיע שכבר ימשכו משמירת מצות התורה וחקיה ומשפטיה טובות גופיות נפלאות לא טובות נפשיות לבד וימשכו מפני הפך זה רעות גופיות עצומות לא רעות נפשיות לבד וזה נכפל מאד בזאת הפרשה ובכל זה הספר ולזה אמר ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך וגו׳. והיה אם שכוח תשכח את י״י אלהיך וגומ׳. והיה אם שמוע תשמעון.
שגר אלפיך ולדי בקרך שהנקבה משגרת ממעיה. פירוש נקראו תולדות שגר מלשון משגרת והבקרים אלפים מלשון אלופינו מסובלים ככבש אלוף שפירושו ככבש כאלוף:
ועשתרות צאנך מנחם פירש אבירי בשן מבחר הצאן כמו עשתרות קרנים לשון חוזק. פי מפני שמלת עשתרו׳ מורה על התוקף להיותה דבקה עם מלת קרנים המורה בכל מקום על התוקף כמו שם אצמיח קרן לדוד מור׳ גם בהיות׳ לבדה בלתי מלת קרני׳ על תוקף כדכתי׳ ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות ודרשו בספרי מלך קשה והמדינה קשה ומפני שמלת עשתרות מורה על תוקף נקראו מבחר הצאן עשתרות צאנך מלשון חוזק וקרא תקיפי הצאן אבירי בשן מפני שארץ בשן מגדלת כבשים שמנים ובריאים שנאמר בני בשן ועתודים ופרש״י בני בשן שמנים ובריאים:
ורבותינו אמרו למה נקרא שמם עשתרות שמעשרות את בעליהן. אינו ר״ל שפירוש עשתרות הוא מעניין עושר כי לשון עשתרו׳ לחוד ולשון עושר לחוד רק פירושו מעשירות את בעליהן מחזיקו את בעליהן כעושר וכן פרש״י בהדיא בפרשת והיה כי תבא רבותינו אמרו למה נקרא שמם עשתרות שמעשירו׳ את בעליהן ומחזיקות אותן כעשתרות הללו שהן סלעין חזקים וההבדל שבין פירוש רבותי׳ ובין פי׳ מנחם אינו בפי׳ מלת עשתרות רק שמנחם פי׳ שם העשתרו׳ על הצאן החזקים הבריאים ורבו׳ פירשוה על בעלי הצאן שהם מתעשרין ומתחזקי׳ כעשתרות:
האחד הוא בתוספת הטובות החיצוניות. ועל זה אמר ואהבך וברכך והרבך. רוצה לומר מלבד שבועת האבות עוד יאהב אותך הקב״ה מפאת עצמך ויברך אותך ברבוי גדול. אם בפרי בטנך הבנים והבנות ואם בפרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהרך וכן בענין המרעה שגר אלפיך ועשתרות צאנך.
ואמרו על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך. ענינו שהוא הקדוש ברוך הוא לא נשבע אל האבות כי אם ירושת הארץ.
ואמנם רבוי ושפע שאר הטובות לא נכללו בשבועה. ולכן אמר שישמור השם יתברך להם את הברית ואת החסד שנשבע לאבותם שהיא ירושת הארץ. ועוד למעלה מירושת הארץ שעליה נשבע לאבות יאהב ויברך וירבה אותם וכל נכסיהם וזהו על האדמה אשר נשבע לאבותיך רוצה לומר נוסף למעלה ממתנת האדמה כאשר נשבע לאבותיך לתת לך.
ואהבך – בהיותכם בנים כדמותו בצלמו, כאמרם ז״ל: חביבין ישראל שנקראו בנים למקום (אבות ג׳:י׳), ובזה יהיה נצחיות של ברית מאושר.
וברכך – בממון לחיי שעה, ובזה ייטיב את החסד אשר נשבע שתחיו בארץ באופן מאושר.
ואהבך, He loved you, in the sense that you are “children,” reflecting His image; our sages (Avot 3,10) paraphrased this when they said: “Israel is beloved of the Lord,” as we know from the fact that He refers to them as בנים,”children of the Lord.” By performing the commandments the eternal nature of the covenant will be reinforced so that it is perfect.
וברכך, with material wealth, measurable in terms of money. This blessing improves the quality of the transient life on earth. By means of this blessing He insures your ability to enjoy the loving kindness of living in the land of Israel successfully, happily.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ורז״ל אמרו וכו׳. גם רז״ל אומרים (חולין ריש פד ע״ב) כי פירוש ״עשתרות״ מלשון חוזק, דאם לא כן מאי ענין ״עשתרות״ אל לשון ׳מעשרות׳, שהרי כתיב תי״ו ב״עשתרות״, אלא לשון ״עשתרות״ גם הוא לשון חוזק, לפי שמעשרות ומחזיקים את בעליהן בעושר. וכן פירש רש״י בפרשת תבא (להלן כח, ד) שמעשרות ומחזקות בעליהן. אלא כי ללשון ראשון קאי החוזק על הצאן, וללשון זה קאי על הבעלים. כך פירש הרא״ם. ואין הלשון (של רש״י) מוכח כך, שאם כן הוי למכתב ׳שמעשרות ומחזקות בעליהן׳. לכך נראה שרז״ל מפרשים ״עשתרות״ לשון עושר, והתי״ו אחר השי״ן, ומפני שלשון יחיד מן ״עשתרות״ הוא ׳עשתור׳, נאמר על עדר אחד מן הצאן המעשרות בעליהן, כי שה אחד אינו מעשיר, רק רבוי הצאן מעשיר, ו״עשתרות״ נאמר על ריבוי עדרים, שכל אחד ואחד מעשיר. ומפני שלא יתכן שני תוי״ן לשון רבות זה אחר זה, לומר ׳עשרתות׳, נתנו התי״ו האחת באמצע התיבה, שעשו אותה כאילו היא שורש, ושם ׳עשתר׳ על עדר אחד, ונקרא עדר שיש בו רבוי צאן ״עשתרות״, על שם שמעשרות בעליהן
:ועוד, בכל מקום לא בא השם שנעשה מן הפעל כסדר האותיות, שכן תמצא ״שמואל״ (ש״א א, כ) על שם ״מה׳ שאלתיו״ (שם), והרי המ״ם היא בתוך התיבה, וכן הרבה. לכך כאן לא בא התי״ו של ׳מעשרות׳ בסוף התיבה כסדר, רק בתוך התיבה, כאשר ראוי להיות בשם שנעשה מן הפעל. וכל זה כדי לדעת שהוא שם, ולא תאמר שהוא פעל, ולפיכך החליפו ונתנו התי״ו בתוך התיבה, ושוב ליכא למטעי. והנה כתב הראב״ע גם כן בשם חכם גדול אחד שלשון ״עשתרות״ מלשון עשר, כמו שכתב בפירושו (כאן). ולפי דבריו גם כן התי״ו הבאה בתיבה – צריך לפרש שהיה ראוי להיות ׳עשרות׳, אלא שבא כך מטעם אשר אמרנו למעלה, והוא ברור:
וְיִצְהָרֶךָ: אין יו״ד בין רי״ש לכ״ף. [וְיִצְהָרֶךָ].
שְגַר⁠־: בס״ס במקף, לא בשופר הפוך. [שְׁגַר⁠־אֲלָפֶ֙יךָ֙].
שהנקבה משגרת ממעיה. פי׳ נקראו הולדות שגר, מלשון משגרת. והבקרים אלפים, מל׳ אלופינו מסובלים (תהלים קמד יד):
אבירי בשן מבחר הצאן כו׳. ר״ל בשן שם מקום הוא, והיה שם אבירי צאן, כלומר שהיו בריאים וחזקים. ולכן קרא הצאן לשון עשתרות, שהוא ל׳ תוקף וחוזק:
עשתרות קרנים ל׳ חוזק כו׳. אעפ״י דלא כתיב הכא קרנים, כיון שמצינו בקרא דלשון עשתרות חוזק הוא, מפרשינן הכי בכל מקום דכתיב עשתרות, אע״פ שלא כתיב קרנים וק״ל:
ורבותינו אמרו למה נקרא שמם עשתרות כו׳. פירוש, דרבותינו לא נחלקו על פי׳ של מנחם, שהם ג״כ סברו דעשתרות לשון חוזק הוא, דאל״כ הוי דברי רבותינו סתרי להדדי, דהא בפרשת כי תבוא (להלן כ״ח:ד׳) פירש״י עשתרות צאנך כתרגומו, ורבותינו אמרו למה נקראו שמם עשתרות שמעשרות את בעליהם ומחזיקים אותם, כעשתרות הללו שהם סלעים חזקים. ש״מ דרבותינו ג״כ סברו דעשתרות ל׳ חוזק הוא, כמו מנחם. אלא בזה פליגי אפירושו של מנחם, דמנחם פירש עשתרות על הצאן, ורבותינו פירשו על הבעלים. וכן פירש הרא״ם לקמן (שם):
Which the female casts out from her womb. I.e., the offspring are called שגר, related to the term "cast out.⁠" And והבקרים אלפים is related to, "Our cattle (אלופנו) are laden (Tehillim 144:14).⁠"
The strong bulls of Bashan means the choicest of the flock, etc. I.e., Bashan is the name of a place. And there they have the choicest of the flock, i.e., healthy and strong. Therefore the flocks are called עשתרת, which is an expression of strength.
Similar to עשתרת קרנים which expresses strength, etc. Even though קרנים is not written here, but since we find elsewhere in Scripture that עשתרת [— written with קרנים — clearly] is an expression of strength. [Therefore] every instance where it is written עשתרות it is explained as "strength,⁠" even though קרנים is not written.
Our Sages said: "Why are they called עשתרות, etc. Our Sages do not disagree with Menachem's explanation, for they also hold that עשתרות expresses strength. Otherwise, our Sages will be contradicting themselves. For in Parshas Ki Savo (below 28:4), regarding עשתרות צאנך Rashi explains: "As Onkelos translates. And our Sages said, 'Why are they called עשתרות? Because they enrich their owners and strengthen them, like these עשתרות which are mighty cliffs.'" This indicates that our Sages also hold that עשתרות is an expression of strength, just as Menachem. Rather, they disagree on this point: Menachem explains that עשתרות refers to the [condition of the] flocks, but our Sages explain that it refers to [the condition of] their owners. Re"m explains similarly below (ibid).
ואהבך וברכך וגו׳ – חשב כאן עשרה ברכות. א׳ ואהבך. ב׳ וברכך. ג׳ והרבך. ד׳ וברך פרי בטנך. ה׳ ופרי אדמתך ו׳ דגנך. ז׳ ותירשך. ח׳ ויצהרך. ט׳ שגר אלפיך. י׳ ועשתרת צאנך. וכל מספר עשרה הם נחלקים לשלשה. ושבעה. והשבעה המה נכללים בארבעה כמו שתראה בסוכות יש עשרה מצות. שלש דפנות בסוכה. שלשה הדסים שני ערבות לולב אחד אתרוג אחד הם עשרה. והמה נחלקים לשלשה ושבעה סוכה בפני עצמה ג׳. ושבעה בלולב והשבעה נכללים בארבעה מינים של לולב. והשלש דפנות של סוכה הם למחסה משלש פורעניות מזרם ומחורב וממטר. מפני שבמכת ברד אמר אני שלח את כל מגפתי. והלא הרבה שלוחים להקב״ה אבל בברד היו שלשה דלעיל והם רוח ואש ומים. וז״ש רז״ל מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה ומאנשי סדום וממצרים בים. מדור המבול פרע במים. ומדור הפלגה ברוח שנ׳ ויפץ ה׳ אותם ומאנשי סדום באש וגפרית. ובמצרים פרע בכל שלש אלה במכת ברד. שנ׳ ואש מתלקחת בתוך הברד הם אש ומים. ונאמר וה׳ נתן קלת וברד. קולות הוא מאויר כ״ש בספר יצירה ולכן אמר במכת ברד את כל מגפתי והמה שלש לגיונותיו של הקב״ה ומי שאינו עומד בדיבורו כולל הג׳ כי הדיבור הוא מורכב משלש אלה אש ומים ואויר ולכן יבוא עליו שלש פורעניות אלו. והיושב בסוכה ינצל משלש פורעניות אלו כי מזרם הוא רוח. מחורב הוא חום השמש והאש. ומטר הוא מים. וכן כלל כאן עשרה ברכות בשלשה ושבעה. ואהבך וברכך והרבך. הם שלשה נגד חכמה בינה ודעת. וכנגד נפש רוח ונשמה. ואח״כ חשב שבעה והמה נכללים בארבעה דצח״ם. וברך פרי בטנך הוא המדבר. שגר אלפיך ועשתרת צאנך. זה החי. דגנך ותירשך ויצהרך זה הצומח. ופרי אדמתך זה הדומם.
ואהבך – בא לפרט התולדות הנמשכות משמירת הברית שזכר בפסוק הקודם, והתחיל ואהבך, שיאהב ה׳ אותנו יותר ממה שאוהב שאר האומות, כי נהיה דבקים בו יותר מהם:
וברכך והרבך – כלל, לכן מעומד באתנח, וברך פרי בטנך וכו׳ פרט:
שגר אלפיך – שגר מלשון שלוח, ואלפיך כמו אלופינו מסבלים (תהלים קמ״ד י״ד), והשעור ולדי בקרך, שהנקבה משגרת ממעיה:
ועשתרת צאנך – נקבות הצאן, ואחז״ל למה נקרא שמן עשתרות לפי שמעשרות את בעליהן שמוכר החלב והצמר והטלאים, ויראה שנקראו עדרי הצאן עשתרות מלשון עושר, לפי שרוב הרכוש והעושר בימים ההם לא היה בכסף ובזהב כמו בימינו, אלא בצאן, ולכן גם בלשון רומי נקראו עד היום מטבעות הכסף והזהב בשם [Pecunia], שהוא שם נגזר מן [Pecus] שפירושו צאן, ואפשר כמו כן שמלשון עשתרות נגזר שם עושר בחסרון התי״ו, והנה היו לצידונים אלילים בדמות צאן ולכן גם להם קראו עשתרות, שנאמר את הבעלים ואת העשתרות (שופטים י ו׳):
על האדמה – שלא תהיה הברכה בשפע והפלגה אלא בהיותם בארץ הנבחרת, שאז תהיה הצלחתם מרובה מהצלחת שאר העמים, כמו שאומר בסמוך ברוך תהיה מכל העמים:
ואהבך וגו׳ – התוצאה הראשונה של קיום מצוות ה׳ היא ״ואהבך״: ה׳ רואה אותך כעבדו הנאמן, שכן אתה מבטל את רצונך מפני רצונו; לכן הוא אוהב אותך, כאדון האוהב את עבדו הנאמן.
אחר כך, וברכך: מאחר שמעשיך מקדמים רק את מה שמתאים לרצונו, והצלחתך היא הצלחת מעשה ה׳ בארץ, הוא מעניק לך הצלחה בכל דרכיך.
ולבסוף, והרבך: אתה תתרבה ותעלה מעלה מעלה בדורות ההולכים ומתרחבים. כל דור חוזר ונותן ביטוי כפול ומכופל לרוחך, ללבך ולנאמנות מעשיך, ואוכלוסייתך הגדלה והולכת מרחיבה את גבולות מלכות ה׳ עלי אדמות. בעושר זה של מספר הנפשות הטהורות ברוחן ובמוסרן, טמונה הפריחה המלאה ביותר של מדינת ה׳, המושתתת על קיום מצוות התורה. ומקביל לעושר זה הוא שגשוגו ההולך וגובר של עושר השדה, כמתואר בהמשך הפסוק.
וברך פרי בטנך וגו׳ איננו אלא ההמשך של ״והרבך״: הארץ תפרח ותספק את צרכי האוכלוסייה הגדלה.
שגר – עיין פירוש, בראשית מג, יא.
ועשתרת – פירוש מילה זו מוטל בספק. במסכת חולין (פד:) אומרים חז״ל שהיא נגזרת משורש ״עשר״ והיא מורה על עושר.
ואהבך – וחוץ מזה שישמור לך ברית וחסדי האבות בירושת הארץ וישיבתכם עליו, יאהב אותך לברך אותך ברבוי גדול, בין רבוי הבנים בין רבוי הקנינים פרי אדמתך ופרי צאנך, על האדמה שנשבע לאבותיך לתת לך שהאדמה תירש בזכות אבותיך, אבל רבוי הטובות בבנים וקנינים ע״ז לא נשבע לאבותיך לתת לך וזה תקבל שכר עה״ז בעבור שמירת המשפטים:
ואהבך: דעסק התורה1 נותן ברכה2, לא מצד חוקי הטבע דארץ ישראל, אלא מצד אהבה, וכמלך לחילו, כמו שכתבתי להלן (יא,יג) בפרשת ״והיה אם שמוע״.
והרבך: בגדולת הנפש, דריבוי בכמות כתיב ״וברך פרי בטנך וגו׳⁠ ⁠⁠״3, אלא כענין דכתיב ״ככוכבי השמים לרוב״ (לעיל א,י. להלן י,כב), וכמו שכתבתי לעיל פסוק ז׳4.
1. עליו מדובר בפסוק הקודם ״תשמעון את המשפטים האלה״.
2. ״וברכך״.
3. הכרח ברור.
4. בד״ה לא מרובכם מכל העמים.
ואהבך – יודיע אהבתו לך בברכו אותך בממון ובהרבותו אותך באוכלוסין;
וברך פרי וגו׳ הוא פירוש לשלש תיבות הקודמות.
דגנך וגו׳ – פירוט של ״פרי אדמתך״, השוה י״ח:ד׳.
שגר – כמו שמות י״ג:י״ב. בנוגע לצורה הדקדוקית ראה איוו 213, גזניוס-קאוטש 93.
עשתרות – נראה שפירושו הוא ריבוי הצאן (מכאן שם האלילה עשתרת הממונה כביכול על הפריון).
שגר אלפיך ועשתרות צאנך – באבן עזרא, מפרש אחד היה בספרד כו׳ יעו״ש. ויתכן, דכוון דאלף הוא מלשון מאלפינו דעת, וכמו שדרשו אלף בינה. וזה, כי מהבהמות ששלח יעקב אמרו במד״ר ובירושלמי כתובות דמזה אנו למדים שיעור עונה יעוין רש״י שם, וביבמות אמרו, דמשיאין לו עצה ההוגנת ה׳ אין טפי לא, כי היכי דלימטי עונה בחודש, והוא כמו פרים, ששלח פרים עשרה ופרות ארבעים חד לארבע, וזה מלפנו מבהמות ארץ, ועשתרות הוא ג״כ ללימוד, לפי שלרחלים מאתים אילים עשרים, הרי אחד לעשר. ויעוין בדבריו ודו״ק.
וברך פרי בטנך – תניא, ר׳ נתן אומר, מניין שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, שנאמר וברך פרי בטנך, פרי בטנה לא נאמר אלא פרי בטנך1. (ברכות נ״א:)
ועשתרות צאנך – אמר רב חסדא, מאי דכתיב ועשתרות צאנך – שמעשרות את בעליהן, מכאן א״ר יוחנן, הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה.⁠2 (חולין פ״ד:)
1. נראה ענין ברכה זו ע״פ מ״ד בעדיות פ״ה מ״י האב זוכה לבן בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים, ור״ל שבמדות האלו נוטה טבע הבן להאב, ולכן אם האב מבורך במדות אלו מתברכת גם האשה להוליד לו בנים כאלה, וטעם הדרשה נראה דמדייק משום דכשמדבר עם איש אינו שייך הלשון פרי בטן, דלשון זה נאות יותר כשמדברים לאשה, כמו מבטן אמי אלי אתה (תהלים כ״ב) וכדומה, אבל לאיש נאות יותר לומר פרי חלציך, כמו ומלכים מחלציך יצאו (פ׳ תולדות), בנך היוצא מחלציך (מלכים א ח׳).

גם י״ל דמדייק למה כתיב בסמוך לא יהיה בך עקר ועקרה וכאן לא פירש ברכה לאשה, ולכן דריש שברכת הבנים של אשה כלולה בברכת האיש, מה שאין כן ברכת העדר עקרה אינה שייכת לברכת האיש שזה מום בפ״ע.
2. נראה דדריש כן ע״פ דרכם של חז״ל לדרוש כל מלה ששרשה יותר משלש אותיות, מפני שסתם מלות של לה״ק אינן יותר משלש אותיות, וכמו שבארנו כ״פ בהמשך החבור, וכה דרשו חז״ל כמה מלים כאלה כמו תלפיות – תל שהכל פונים אליו (ברכות ל״א.), אלגביש – על גב איש (שם נ״ד:), גיהנם – גי הנם (עירובין י״א.), תלתלים – תלי תלים [שם כ״א ב׳], כרפס – כרים של פסים (מגילה י״ב.), אברך – אב ורך (ב״ב ד׳.), ממזר – מום זר (יבמות ע״ז:), שעטנז – שוע טוי ונוז (נדה ס״א:), וכדומה הרבה, וגם הכא דריש בדרך כזה, עשתרות – מעשרת אותו.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יד) בָּר֥וּךְ תִּֽהְיֶ֖ה מִכׇּל⁠־הָעַמִּ֑ים לֹא⁠־יִהְיֶ֥ה בְךָ֛ עָקָ֥ר וַֽעֲקָרָ֖ה וּבִבְהֶמְתֶּֽךָ׃
You shall be blessed above all peoples; there shall not be male or female barren among you or among your livestock.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המוראור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

בְּרִיךְ תְּהֵי מִכָּל עַמְמַיָּא לָא יְהֵי בָךְ עֲקַר וְעַקְרָא וּבִבְעִירָךְ.
Blessed shalt you be above all peoples; there shall not be among you a barren male or a barren female, neither among your cattle.
בריכין תהוון מן כל אומייה ולא יהוי בכון לא עקר לא עקרה אוף לאא בבעירכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אוף לא״) גם נוסח חילופי: ״ולא״.
בריכין תהוון מן כולהון עמיא לא יהוון בכון גוברין עקרין ונשין עקרן ולא בעירך עקירן מעמר וחלב וטליי.
More blessed will you be than all peoples; there shall not be among you barren men or women, nor thy cattle (be wanting) in wool, or milk, or offspring.
[ו] בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים – אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אֵין שִׁבְחָהּ שֶׁל מַטְרוֹנָה בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְקַלֶּסֶת מִקְרוֹבוֹתֶיהָ, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְקַלֶּסֶת מִצָּרוֹתֶיהָ.
לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה – סָרִיסִין וְאַיְלוֹנִית. אֵין לִי אֶלָּא בָּאָדָם, מִנַּיִן אַף בִּבְהֵמָה, דִּכְתִיב: וּבִבְהֶמְתְּךָ, הֲרֵי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. מִנַּיִן אַף בָּאָרֶץ, דִּכְתִיב: לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ (שמות כ״ג:כ״ו), הֲרֵי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה וּבָאָרֶץ. מִנַּיִן אַף בְּאִילָן, דִּכְתִיב: וְלֹא תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה (מלאכי ג׳:י״א).
דָּבָר אַחֵר: לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה – אָמַר רַבִּי חָנִין בֶּן לֵוִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תְהֵא תְּפִלָּתְךָ עֲקָרָה אֶלָּא תְהֵא עוֹלָה וְעוֹשָׂה פֵּרוֹת.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה – מִן הַתְּשׁוּבָה. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹנָתָן שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ אֵצֶל נַפּוֹלִין שֶׁל כּוּתִים, וְהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהַבֶּהָם עִמּוֹ, נִתְלַוֶּה לָהֶם כּוּתִי אֶחָד, הִגִּיעוּ אֵצֶל הַר גְּרִיזִים אָמַר אוֹתוֹ כּוּתִי לְרַבִּי יוֹנָתָן, רַבִּי, מַהוּ דִּין דְּהָדֵין טוּרָא קַדִּישׁ, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן, לָמָּה הוּא קַדִּישׁ, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הַכּוּתִי שֶׁלֹא לָקָה בְּמֵי הַמַּבּוּל. אָמַר לֵיהּ מִנַיִן לָךְ, אָמַר לֵיהּ לֹא כָךְ כְּתִיב: בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם (יחזקאל כ״ב:כ״ד). אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן אִם כֵּן הָיָה לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹמַר לְנֹחַ לַעֲלוֹת (לשם) [להר] וְלֹא לַעֲשׂוֹת תֵּבָה. אָמַר לוֹ לֹא עָשָׂה אֶלָּא לְנַסּוֹתוֹ, שָׁתַק רַבִּי יוֹנָתָן, אָמַר לוֹ הַבֶּהָם תֵּן לִי רְשׁוּת לוֹמַר לוֹ דָּבָר אֶחָד, אָמַר לוֹ אֱמֹר, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הַבֶּהָם אֵין הָהָר הַזֶּה תַּחַת הַשָּׁמַיִם, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הַכּוּתִי אֶלָּא חוּץ לַשָּׁמַיִם, אָמַר לוֹ אֵין כְּתִיב: חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָבְרוּ הַמַּיִם (בראשית ז׳:כ׳) וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם (בראשית ז׳:י״ט), מִיָּד יָרַד רַבִּי יוֹנָתָן מִן הַחֲמוֹר וְהִרְכִּיבוֹ אַרְבָּעָה מִילִין, וְקָרָא עָלָיו הַפָּסוּק הַזֶּה: וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי (ישעיהו נ״ד:י״ז), הֱוֵי לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ – מַהוּ וּבִבְהֶמְתֶּךָ וּבַבֶּהָמִין שֶׁלָּךְ.
[ז] דָּבָר אַחֵר: וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא לְמַטְרוֹנָה, וְהִכְנִיסָה לוֹ שְׁנַיִם אֲרִיסִין, אַף הַמֶּלֶךְ זָקַף לָהּ כְּנֶגְדָן שְׁנֵי אֲרִיסִין, אִבְּדָה מַטְרוֹנָה אֶת שֶׁלָּהּ, אַף הַמֶּלֶךְ נָטַל אֶת שֶׁלּוֹ. לְאַחַר יָמִים עָמְדָה וְכִשְּׁרָה אֶת עַצְמָהּ וְהֵבִיאָה אוֹתָן שְׁנֵי אֲרִיסִין, אַף הַמֶּלֶךְ הֵבִיא אֶת שֶׁלּוֹ. אָמַר הַמֶּלֶךְ אֵלּוּ וְאֵלּוּ יֵעָשׂוּ עֲטָרָה וְיִתְּנוּ בְּרֹאשָׁהּ שֶׁל מַטְרוֹנָה. כָּךְ אַתָּה מוֹצֵא אַבְרָהָם נָתַן לְבָנָיו שְׁנֵי אֲרִיסִין, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו (בראשית י״ח:י״ט). אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָקַף לָהֶן כְּנֶגְדָם שְׁנֵי אֲרִיסִין, חֶסֶד וְרַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד, וְאוֹמֵר: וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ וגו׳ (דברים י״ג:י״ח), אִבְּדוּ יִשְׂרָאֵל אֶת שֶׁלָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה לְלַעֲנָה (עמוס ו׳:י״ב). אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָטַל אֶת שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי וגו׳ אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים (ירמיהו ט״ז:ה׳). עָמְדוּ יִשְׂרָאֵל וְכִשְּׁרוּ אֶת עַצְמָן וְהֵבִיאוּ אוֹתָן שְׁנֵי אֲרִיסִין, מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה (ישעיהו א׳:כ״ז), אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵבִיא אֶת שֶׁלּוֹ, מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וגו׳ (ישעיהו נ״ד:י׳), וְכֵיוָן שֶׁיָּבִיאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת שֶׁלָּהֶן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן אֶת שֶׁלּוֹ, אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵלּוּ וְאֵלּוּ יֵעָשׂוּ עֲטָרָה וְיִנָּתְנוּ בְּרֹאשָׁם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעְתְּ אֶת ה׳ (הושע ב׳:כ״א-כ״ב).
ברוך תהיה מכל העמים – לפי שכל העמים יתברכו בגללכם, לכך כל העמים יהיו מברכים אתכם.
דבר אחר: ברוך תהיה מכל העמים וגו׳ – ומה ברכה היא שלא יהיה בכם עקר ועקרה ובבהמתך.
דבר אחר: לא יהיה בך עקר – שבשעה שהגוים שואלים אתכם שום דבר שלא תהיו עקורים מלהשיב להם תשובה ניצחת.
ובבהמתך – אפילו עמי הארץ שהם חשובים כבהמות ישובו להם כראוי.
אֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר, שֶׁלֹּא יְהֵא בֵיתְךָ עֲקוּרָה מִן הַתַּלְמִידִים. וַעֲקָרָה. שֶׁלֹּא תְהֵא תְפִלָּתְךָ עֲקוּרָה מִלִּפְנֵי הַמָּקוֹם, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מֵשִׂים עַצְמְךָ כִּבְהֵמָה. אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ מַאי דִּכְתִיב ״לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה ״וְגוֹ׳, בִּזְמַן שֶׁבִּבְהֶמְתֶּךָ. תָּנוּ רַבָּנָן שְׁנֵי נְקָבִים יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם, אֶחָד מוֹצִיא מַיִם וְאֶחָד מוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע, וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה אֶלָּא כִקְלִפַּת הַשּׁוּם, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם נִצְרָךְ לִנְקֵבָיו אִם נִקְּבוּ זֶה לְתוֹךְ זֶה נַעֲשֶׂה עָקָר. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַשְׁתִּינִין מַיִם בִּפְנֵי רַבִּים וְאֵין שׁוֹתִין מַיִם בִּפְנֵי רַבִּים, וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לְהַשְׁתִּין וְלֹא הִשְׁתִּין וְנִמְצָא כְרֵסוֹ צָבָה שְׁמוּאֵל אִצְטְרִיכָא לֵיהּ בְּשַׁבָּתָא דְרִיגְלָא, נָגְדוּ לֵיהּ גְּלִימָא, אָתָא לְקָמֵיהּ דַּאֲבוּהָ, אֲמַר לֵיהּ אֶתֵּן לְךָ אַרְבַּע מֵאָה זוּזֵי וְזִיל אַהֲדַר עוּבְדָא (לְמָרֵיהּ), אַתְּ דְּאֶפְשָׁר לָךְ, דְּלָא אֶפְשָׁר לֵיהּ לִסְתַּכֵּן. מַר בַּר רַב אָשֵׁי אִצְטְרִיךְ אֲגוּדָא גַמְלָא, אַשְׁתִּין, אֲמַר לֵיהּ, חַמְתָּךְ קָא אַתְיָא. אֲמַר לֵיהּ, בְּאוּדְנָהּ. וְתֵיפוּק לֵיהּ מִשּׁוּם עֲלֻקָּא. בְּשׁוֹתֵת. אֲמַר אַבָּיֵי, הָא אִיתְתָא לָא תָקוּם לְהֶדְיָא בְּאַנְפֵּי יָנוּקָא, וְאֲגִיסָא לֵית לַן בָּהּ. תַּנְיָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַמּוּד הַחוֹזֵר מֵבִיא אָדָם לִידֵי הִידְרוֹקָן, סִילוֹן הַחוֹזֵר מֵבִיא אָדָם לִידֵי יֵרָקוֹן. אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דַּם רָבֶה, שְׁחִין רָבֶה, שִׁכְבַת זֶרַע רָבָה, צָרַעַת רָבָה, צוֹאָה רָבָה, הִידְרוֹקָן רָבֶה, מֵי רַגְלַיִם רָבִין, יֵרָקוֹן רָבֶה.
וַתַּכֻּוןֻ מֻבַּארַךַּא מִן גַמִיעִ אלּאַמַם וַלַא יַבּקַי׳ פִיךַּ עַאקִרַא וַלַא עַאקִרַתֹ וַלַא פִי בַּהַאאִמִךַּ
ותהיה מברך מכל האמות, ולא-ישאר בך עקר ולא-עקרה וגם לא בבהמותיך.
עקר – שאינו מוליד.
עקר – means, a man who cannot procreate.
פס׳: ברוך תהיה מכל העמים – ובבהמתך. כענין ולא יהיה עקר ועקרה בבהמתך. 1כענין (אלא) (תהלים ל״ח:ב׳) ואל בקצפך תוכיחני ובהמתך תיסרני ופירוש ואל ובהמתך אל משמשת תחלה וסוף:
1. כענין ואל בקצפך תוכיחני. ומלת אל מושך ג״כ על ובחמתך תיסרני כמו שהיה כתיב ואל בחמתך תיסרני:
עקר – כולו קמץ, כמו: מן חכם – יאמר אשה חכמה (שמואל ב י״ד:ב׳, כ׳:ט״ז), מן שפל – שפלה איננה (ויקרא י״ג:כ״א,כ״ו), כמו כן: מן עקר – עקרה. וכן מצאתיהו בכל ספרי ספרד.
עָקָר A STERILE MAN: All the vowels in the word עָקָר are qameṣ vowels. Just as from the masculine חָכָם, the feminine form is חֲכָמָה, as in the phrase (2 Sam 14:2), “A wise (חֲכָמָה) woman”; and from the masculine שָׁפָל, the feminine form is שְׁפָלָה, as in the phrase (Leviticus 13:21), “it is not lower (שְׁפָלָה)”; so also עֲקָרָה is the feminine form of the masculine עָקָר. And so I found in all the texts of the Bible from Spain that [עָקָר] is the reading.⁠1
1. In 1966, Esh (p.78) wrote the following about Rashbam’s comment here:
Rashbam’s special pleading for the vocalization of the word in question ... which, he reports, he discovered subsequently in Spanish MSS (i.e. MT), indicates that he found a different vocalization in the French MSS... . So far I have been unable to find a vocalization which differs from MT, and the nature of the deviant reading to which Rashbam seems to hint, cannot be established.

I concur with Esh that Rashbam must be polemicizing here against a variant reading (that must have been in his Northern French Bible texts), and I, too, am unable to find evidence of such a variant reading.
Rashbam often makes reference to checking Spanish mss. in order to determine the best reading of a Torah text, and he often uses that evidence to back up emendations of the vocalization that he had done conjecturally, based on his understanding of the rules of grammar, before seeing those superior texts.
See also Rashbam’s commentary to Exodus 23:24 and note 61 there, his commentary to Numbers 23:7 and note 26 there, and his commentary below to 18:11 and note 24 there. Here and in the passage in Exodus Rashbam asserts that he had checked all the Torah manuscripts from Spain.
ועוד: לא די שיברך פרי בטנך, כי לא יהיה בך עקר ועקרה – שאין זרעו מוליד,
ועוד: ובבהמתך.
Scripture goes on to say God will not only bless the fruit of your body but there will not be a barren male, that is, one whose seed is infertile, among you or among your cattle.
אברוך תהיה – בשורה היא.
א. בכ״י מינכן 52 הביאור על פסוק י״ד בא לפני הביאור על י״ג ״{ו}⁠עשתרות צאנך״.
ברוך תהיה – YOU SHALL BE BLESSED – these are tidings.
ברוך תהי׳ מכל העמים – בירושלמי אמר מכאן שכשהעכו״ם מברך צריך לענות אמן שזהו תהי׳ כלומר בך הדבר תלוי להחזיר ולקיים הברכה.
ברוך תהיה מכל העמים – יותר מכל העמים, כענין שכתוב (דברים כ״ח:א׳) ונתנך ה׳ אלהיך עליון על כל גויי הארץ, כי כשם שהמברך שהזכיר בו וברכך הוא גדול מכל האלהים כן אתה המתברך ממנו תהיה ברוך מכל העמים. או יאמר מכל העמים, מפי כל העמים שכלם יברכוך ויודו על מעלתך.
ברוך תהיה מכל העמים, "You will be blessed more than any other nations.⁠" The word יותר "more than,⁠" is implied here though it does not appear in the text. It is a construction similar to Deut. 28,1: ונתנך ה' אלו-היך עליון על כל גויי הארץ, "and the Lord will make you supreme above all the nations of the earth.⁠" Alternatively, the words מכל העמים can be understood as מפי כל העמים, i.e. you will be blessed by all the nations. They will all acknowledge your superiority.
ברוך תהיה מכל העמים – הפסוק מתחיל בב׳ ומסיים בכ״ף לומר בזכות התורה שיש בה כ״ב אותיות.
לא יהיה בך עקר ועקרה – בגימטריא בדברי התורה.
ברוך תהיה מכל העמים וגומ׳ – הנה מיתרון השגחת השם יתעלה בך תהיה ברוך מכל העמים באופן שלא יהיה בך עקר ועקרה ולא בבהמתך וזה ענין נפלא מאד בעם גדול כזה.
(יד-טו) והוא מה שאמר ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך והסיר י״י ממך כל חולי וגו׳ – לא יחסר מהם במה שיאהבך ויברכך וירבך ובירך פרי בטנך וגו׳ אבל יוסיף מהם במה שברצון השם והשגחתו עקב אשר שמעת בקולו לעשות אותם שיסיר ממך אלו המקרים והפגעים הטבעים ונתנם בכל שונאיך.
(יד) ובמדרש (דברים רבה פ׳ עקב) ברוך תהיה מכל העמים א״ר חייא בר אבא אין שבחה של מטרונ׳ בשעה שמתברכ׳ מן קרובותיה אלא בשעה שמתברכת מן צרותיה [י] הורו כי שלימות הברכה הוא שיבורכו יותר מן הגוים הצרים עליהם ושתוכר להם מעלה יתירה עליהם לא לקצתם על קצתם. ואם כוונו לשיהיה מאמר מכל העמים כאלו יאמר מפי כל העמים ירצו שתהיה הברכה הזאת גלויה ומפורסמת עד שתפול בה הודאת בעל דין, והכל ענין אחד והוא מה שאמרנו.
ועתה ראה כי נמשך בייעודים האלה למה שהוא נמצא על הדרך הטבעי הנכון בענין הרפואות בתקוני הגופים 1וזה שהגוף הבלתי מוכן אל הבריות הנה הוא ברפואות רבות יקבל מעט מהתועלת. אמנם הגוף המוכן הוא בהפך שיקבל תועלת גדול בתרופה מועטת. [ט] ועל זה הסדר קודם מתן תורה בהיותם במרה כי מרים הם ובלתי מוכנים נאמר אם שמוע תשמע לקול י״י אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו ולסוף כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך (שמות ט״ו:כ״ו). הנה שהיו התרופות רבות וחזקות והתועלת מועט והוא שמירתם מחולי מיוחד. אמנם אחר מתן תורה נאמר ועבדתם את י״י אלהיכם ובירך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא את אימתי אשלח וגו׳ (שמות כ״ג:כ״ה-כ״ז). הנה היו תועלות רבות בתרופה אחת. אבל להיותם אז קרוב למתן תורה ועדין לא הורגלו כל כך עדין הוצרכה התרופה להיותה מורכבת באומרו ועבדתם את ה׳ אלהיכם שהעבודה האלהית תכלול ענינים הרבה, עם שהיא לקיחה אחת בשם. אבל עכשיו שכבר התמידו בלמוד התורה זה ארבעים שנה כבר הוכנו הכנה שלימה עד שתרופה אחת פשוטה עשויה כתקנה והיא שמירת המשפטים כהוגן תועיל להם לכל התועלות הגדולים והרבים שזכר שם בלקיחת המורכב ויותר מהמה. והנה עם זה נתבארו אלו הענינים יפה ונשלם מה שרצינו אליו בזה החלק.
1. וזה שהגוף וכו׳ ר״ל איש בריא וחזק בטבעו אף כי יחלה לפעמים דרך מקרה ע״י שינוי האויר או סיבה אחרת הלוא על נקלה ישוב ורפא לו לצמיתות, אף גם בקחתו רק תרופה אחת פשוטה אפס כאשר יחלה איש חלש ורפה הטבע, גם ע״ הרבה תרופות ומורכבות לא יוכל לשוב עוד אל איתנו ובריאותו השלימה כי אם ישאר תמיד חלש וידוע חולי.
עקר שאינו מוליד. לא כמשפט התארי׳ שפי׳ תואר הזכר כפי׳ תואר הנקבה בכל מקום אבל פה אינו כן רק עקר פירושו שאינו מוליד ועקרה פירושה שאינה יולדת:
וכלל עוד שלא תהיה ברכתם בקיום המצות כי אם בהיותם בארץ הנבחרת. אבל בהיותם בגלות אף שיקיימו המצות לא יתברכו באותו השפע וההפלגה כמו שהיה בהיותם בארץ לפי שהאדמה הנבחרת היא מוכנת לקבל השפע והברכה האלהית יותר מזולתה ולפי שלא יאמרו שגם שאר האומות הם מבורכים בימי הצלחותיהם ומושפעים ברבוי הטובות האלה הגשמיות. ובמה יודע איפה שהיה גם בזה לישראל יתרון על שאר העמים. מפני זה אמר אליהם ברוך תהיה מכל העמים בשני יתרונות:
האחד ברבוי הברכה שתהיה מבורך ומושפע בשפע גדול יותר מכל שאר העמים:
והיתרון השני שלא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך כמו שימצא בשאר העמים כי עניינם הוא טבעי וענינך אלהי בדרך השגחה. ומדרש דברים רבה (פ׳ עקב) ברוך תהיה מכל העמים אמר רבי חייא אין שבחה של מטרונא בשעה שהיא מתברכת מקרובותיה אלא בשעה שמתברכת מצרותיה. הנה עשו מ״ם מכל העמים מ״ם הפועל. שכל העמים יודו בפיהם שישראל הם מבורכים כי תהיה השפעתם כל כך עד שצריהם יודו ברב ברכתם והיה זה על דרך מאמר המשורר (תהלים ס״ז ח׳) יברכנו אלהים וייראו אותו כל אפסי ארץ. הנה כל זה אמר כנגד המין הראשון מהטובות שהם בדברים הגשמיי׳ אשר הם מחוץ לאדם:
ולפי שהעיקר הוא טובות העוה״ז. אמר ברוך תהיה מכל העמים. בברכה מצויינת שאין או״ה זוכין בה. והוא עולם הנשמות שהאדם משיג בזכות התורה והמצוה. וזהו לא יהיה בך עקר ועקרה. כמאמרם ז״ל שלא תהיה ביתך עקורה מהתלמידים וירחיב גבולך בתלמידים. בענין שבזה תזכה לחיי העוה״ז. כי אם הוא מדבר בענין העקרות. כבר הוא כלול באומרו וברכך והרבך וברך פרי בטנך. ולכן אמר שמדבר בתלמידים. ולפי שהחכמים והתלמידים עלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבין. אמר ובבהמתך. להורות שצריך אדם לשים עצמו אדם ובהמה. ואז יושיע ה׳. ואז והסיר ה׳ ממך כל חולי. שהוא רמז על חוליי הנפש שהיתה במצרים. שהיתה מלאה גילולים ושיקוצים והיו בהם תכונות רעות וזהו מדוי מצרים הזב מבשרם שהיא בשר חמורים. באופן שתהיה שלם במעלות הנפש ובמעלות המדות. כאומרם ז״ל כשיצאו ישראל ממצרים היו בהם עורים ופסחים. פוסחים על שתי הסעיפים הנאמר באליהו ז״ל. והמתין להם ג׳ חדשים עד שיבריאו. וזהו בחדש השלישי וגו׳. וזהו והסיר ה׳ ממך כל חולי וגו׳. ואז ואכלת את כל העמים. באופן שהגזירה היא ברוך תהיה מכל העמים וגו׳. וזהו ושמר ה׳ אלהיך לך:
ואולי יאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. לכלול כל הדברים הנזכרים בפרשה של מעלה עשה ולא תעשה. שהם כלל עשרת הדברות הנזכרות. ושמרתם ועשיתם אותם. ושמרתם כנגד לא תעשה. כאומרם השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. וזהו ושמרתם. שתשמרו עצמכם מלאוין. ועשיתם אותם כנגד מצות עשה. ושמר ה׳ אלהיך לך. כנגד ושמרתם של מצות לא תעשה. ולכן בשכר זה ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית שנשבע לאבותיך. כי מצות לא תעשה אינם ראויות לשכר האמת כמצות עשה. וכנגד ועשיתם אותם שהם מצות עשה. אמר ואהבך וברכך והרבך. כי אחר שאתם עושים המצות מאהבה. השם יאהב אותך ויפרך וירבך. ואולי כל זה הוא כנגד מצות עשה שאמר ועשיתם אותם. ובשכר העשייה ושמר ה׳ אלהיך לך ואהבך וברך פרי בטנך. וכנגד מצות לא תעשה שהוא כנגד ושמרתם. אמר ברוך תהיה מכל העמים. לפי שאתה נזהר מרציחה וניאוף וגניבה וחמדה ושמע שוא. מכל העמים שהם פרוצים בכל אלו הדברים. ואחר שאתה נזהר בלאוין לא יהיה בך עקר ועקרה. והסיר ה׳ ממך כל חולי וכל מדוה. שכל זה מניעה כמו השמירה. ולכן לא ישימם בך. ואחר שהם פרוצים בזה. ואכלת את כל העמים לא תחוס עינך עליהם ולא תעבוד את אלהיהם. שהוא כנגד לא יהיה לך אלהים אחרים. אחר שאתה נשמר בלאוין כאומרו ושמרתם ועשיתם אותם:
ברוך תהיה וגו׳ – פירוש שלא תהיה אומה גדולה מהם, או ירצה על זה הדרך ברוך תהיה וגו׳ ומה היא הברכה שלא יהיה וגו׳ ואומרו בך וגו׳, פירוש שלא ימצא אדם עקר מעצמו, וכנגד עקרות הבא על ידי חולי אמר והסיר ה׳ ממך כל חולי הסובב, ובזה תהיה נכרת הברכה של לא יהיה בך עקר כשלא יהיה בישראל אדם שאינו מוליד.
עוד ירצה באומרו והסיר וגו׳ על דרך אמרם ז״ל (כתובות ל׳.) הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים וכו׳, לזה אמר והסיר פירוש להיות שאינם בידו ובאים על האדם מבטיח שיסירם אחר שכבר באו, וכנגד חולאים הבאים בשליחות אמר לא ישימם בך, ולזה לא הספיק במאמר והסיר והוצרך לכפול ולו׳ לא ישימם ולא סמך על מה שקדם לו׳ והסיר.
עוד בא להעיר בהכרת חסד אל כי הוא המסיר חולי מישראל, לבל יאמרו כי הדבר בא כפי הטבע יש עתים וזמנים שאין חולאים בעולם, לזה אמר וכל מדוי וגו׳ לא ישימם בך ונתנם בכל וגו׳, ובזה תשכיל כי הדבר בא בהשגחה מה׳ ויוכר הנס.
עוד ירצה שהגם שישים ה׳ המדוה בשונאיהם לא יהיה החולי נדבק מהם אליהם הגם שיהיה חולי הנדבק כחולי ראתן (שם ע״ז:) יפליא ה׳ בין ישראל לעמים.
ברוך תהיה מכל העמים, "You will be more blessed than all the nations.⁠" This can either mean that there will not be a nation which is greater in stature than the Jewish nation, or it could mean: ברוך תהיה, "you will enjoy certain blessings over and beyond those enjoyed by other nations;⁠" what are these blessings? "There will be none amongst you that are barren genetically.⁠" Beyond that, "if there is someone amongst you who has become barren through sickness, God will remove this sickness from you, etc.⁠" It will thus become common knowledge that you have been blessed by the Lord your God.
The words והסיר ה' ממך כל חולי, may also be understood in conjunction with Ketuvot 30 "everything is in the hands of heaven with the exception of the common cold.⁠" Inasmuch as the common cold is not a sickness decreed upon man as some form of retribution, God promises to remove it from Jews who suffer from it. Concerning other maladies which are in the nature of afflictions sent by God, the Torah promises that we will not fall victim to them at all if we keep God's commandments.
Our verse also alerts us that one way of becoming aware of God's kindness is the fact that He cures Israel of sickness and disease. We should not presume that if we are free from disease this is due to the fact that at certain times it is natural to be in good health, that there simply are no infectious diseases around at such times. To teach us that this is not so the Torah writes that God will not put upon us any of the diseases which were rampant in Egypt and of which we were aware. In other words, these diseases occurred in Egypt all the time. If the Israelites are not subject to these diseases this is proof of God's special providence; it is not coincidence or a natural phenomenon.
In addition, God assures us that even when He afflicts our enemies with these infectious diseases we will not catch these infections.
ברוך תהיה מכל העמים – יותר מכל העמים אפילו בברכת הארץ שהיא תחת המזלות בירך את ישראל שיהיו מושפעים יותר מכל האומות שהמה תחת ממשלת המערכה.
לא יהיה בך עקר ועקרה – כמו שרגיל להמצא בכל העמים, כי הנהגתם בדרך הטבע, אבל הנהגתך בדרך פלא:
ברוך וגו׳ – הסיפא, ״לא יהיה בך״ וגו׳, מוכיחה שהברכה האמורה כאן היא ברכת ריבוי האוכלוסין. ברכה זו, שתבדיל את ישראל מכל שאר העמים, מובטחת לעם החי תחת שלטון תורת ה׳. דבר ה׳ איננו מכיר דבר יקר יותר מאשר נפש האדם: הוא רואה את הריבוי במספר נפשות האומה כאמת המידה לאושרה ולהצלחתה האמיתיים של אותה אומה (השווה פירוש, במדבר לה, י).
ברוך תהיה – ואף שימצאו גם כנענים שמצליחים בהצלחות אלה בבנים ובקנינים רבים, הנה אתה תהיה ברוך יותר מכל העמים, כי כל הכנענים המצליחים כפי הטבע בכ״ז ינגעו בדברים המוכרחים בטבע, והם א׳ שימצאו בם עקרים ועקרות שא״א שכלם יפרו וירבו שהטבע נותנת שימצאו נשים עקרות ואתה לא יהיה בך עקר ועקרה וגם לא בבהמתך:
ברוך תהיה מכל העמים: שעוסקים בישוב ארצם במנוחה, ואתה הלא הנך טרוד במלחמה, בכל זאת תהיה הברכה יותר מהם.
עקר ועקרה: אנשים שאין בהם תועלת לעולם1.
ובבהמתך: גם המה יסייעו לצורך האדם בכל האפשר. וברבה (ג,ו) דרשו ״עקר״ – מן התשובה2, ״ובבהמתך״ – אפילו בבהמין שלך3, שגם הם ידעו מה להשיב. והיינו משום שהבינו חז״ל דפרשה זו מגעת גם ׳לדורות יוצרו׳ שנהיה בקרב אומות העולם, ותהי מלחמת ישראל רק בתשובות נכונות לפי הענין4.
1. רבינו הוציא המילים מפשוטם – אנשים שאינם יכולים להוליד, בעקבות פרשנות המדרש לפסוקנו, שהובא בד״ה הסמוך. וההכרח לכך הוא ייתור ההבטחה הזו, שהרי כבר הבטיח ״וברך פרי בטנך״.
2. מתנות כהונה: שידעו כולם להשיב תשובה שלמה לשואליהם, וכמעשה שמביא.
3. שם: אפילו מוליכי הבהמות אינם עקרים מן התשובה (וכמעשה שהביא).
4. וכפי שאירע במהלך גלויות ישראל בארצות השונות.
עקר ועקרה – כמו שמות כ״ג:כ״ו.
מכל העמים – א״ר תנחום, אם ברבך נכרי ענה אחריו אמן, דכתיב ברוך תהיה מכל העמים.⁠1 (ירושלמי ברכות פ״ח ה״ח)
ובבהמתך – [אסור לאדם להמתין להטיל מים ואפילו בפני רבים, כדי שלא יסתכן ולא יעקר], דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך, אימתי לא יהיה בך עקר – בזמן שבבהמתך.⁠2 (בכורות מ״ד:)
ובבהמתך – אמר ר׳ יהושע בן לוי, לא יהיה בך עקר מן התלמידים,⁠3 ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום. אימתי, בזמן שאתה משים עצמך כבהמה4 (שם שם)
1. ויליף מזה בירושלמי כאן דנכרי שבירך את השם עונים אחריו אמן, ועיין באו״ח סי׳ רט״ו ס״ב.
2. שתשים עצמך כבהמה שלא תהא צנוע בהטלת מים, ומסמיך זה על לשון פסוק זה משום דיוק הלשון לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך, דלפי פשטות הלשון הול״ל לא יהיה בך ובבהמתך עקר ועקרה.
3. לא נתבאר ענין זה ומאי שייכות דבריו לכאן בסוגיא שבענין דרשה הקודמת, ויתכן לומר ע״פ מ״ד ביבמות ס״ב ב׳ וס״ד א׳ שכמה חכמים שלמדו אצל רב הונא נעשו עקורים, ופירש״י מפני שהיה מאריך בדרשותיו והם היו צריכים להטיל מים ולא היו יכולים לילך באמצע הדרשה והעמידו עצמן ונעקרו, עכ״ל. והוא כמש״כ בדרשה הקודמת דעצירה זו גורמת לעיקור, ועל זה אמר ריב״ל דאם תתנהג ותנהג לאחרים ג״כ בדרך כזה שלא לשהות בהטלת מים אז לא ימנעו תלמידים לבא אליך, ולא יחושו לחשש זה, כמבואר.
4. כלומר, כבהמה שלא תמתין מלהטיל מים וע״י זה לא יעקרו התלמידים גם התפלה לא תהיה עקורה [רש״י], והוא ע״פ האמור בברכות (כ״ג.) אין תפלתו של אדם נשמעת אם הוא צריך לנקביו ואם התפלל תפלתו תועבה, ולזה יכון רש״י כאן בפירושו ״לשלא תהי תפלתך עקורה״, וכשתתפלל תהא נשמעת תפלתך, שאם תשהה את עצמך אזי תפלתך תועבה ועקורה עכ״ל. והוספת הצ״ק ברש״י וכשתתפלל [על בנים], איננה נכונה. ור״ל בדרשה הקודמת וריב״ל בדרשה זו אמרו דבר אחד.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המוראור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(טו) וְהֵסִ֧יר יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה מִמְּךָ֖ כׇּל⁠־חֹ֑לִי וְכׇל⁠־מַדְוֵי֩ מִצְרַ֨יִם הָרָעִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יָדַ֗עְתָּ לֹ֤א יְשִׂימָם֙ בָּ֔ךְ וּנְתָנָ֖ם בְּכׇל⁠־שֹׂנְאֶֽיךָ׃
Hashem will take away from you all sickness; and none of the evil diseases of Egypt, which you know, He will put on you, but will lay them on all those who hate you.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וְיַעְדֵּי יְיָ מִנָּךְ כָּל מַרְעִין וְכָל מַכְתָּשֵׁי מִצְרַיִם בִּישַׁיָּא דִּידַעְתָּא לָא יְשַׁוֵּינוּן בָּךְ וְיִתֵּינִנּוּן בְּכָל שָׂנְאָךְ.
And the Lord your God will remove from you all diseases, and all the plagues of Mizraim; the evil things that you knowest He will not lay upon you, but will put them on all that hate you.
ויעבר י״י מנכון כל בישין וכל מכתשיהון דמצריי בישייא די חכמתוןא לא ישוי יתהון בכון וישוי יתהון בכל שנאיכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חכמתון״) גם נוסח חילופי: ״ידעתון״.
ויעדי י״י מינך כל מרעין וכל מכתשיא דגרי י״י על מצרים בישיא דידעת לא ישוינון בכון ויגרינון בכל סנאיכון.
And the Lord will put away from thee all the diseases and evil plagues that He sent upon Mizraim which you hast known; He will not put them upon you, but will send them forth upon all your enemies.
והסיר ד׳ ממך כל חולי – התורה היא מרפא לכל חולי, שנאמר רפאות תהי לשרך (משלי ג׳:ח׳).

רמז תתמט

וְהֵסִיר ה׳ מִמְּךָ כָּל חֹלִי – אֲמַר רַב, זוֹ עַיִן. רַב סָלִיק לְבֵי קִבְרֵי, עֲבַד מַה דַעֲבַד, אֲמַר תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה בְּעַיִן רָעָה וְאֶחָד בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. וּשְׁמוּאֵל אֲמַר, זֶה הָרוּחַ, דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל הַכֹּל בְּרוּחַ. וְהָאִיכָּא הֲרוּגֵי מַלְכוּת. הָתָם נַמֵּי, אִי לָא הֲוָה זִיקָא עַבְדֵי לֵיהּ סְמַתְרֵי וְחָיֵי. רַבִּי חֲנִינָא אֲמַר, זוֹ צִנָּה, דַּאֲמַר רַבִּי חֲנִינָא הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִצִּנִּים פַּחִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ״ וְגוֹ׳. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אֲמַר, זוֹ צוֹאָה, דַּאֲמַר מַר צוֹאַת הָאֹזֶן וְצוֹאַת הַחֹטֶם רֻבָּן קָשֶׁה וּמִעוּטָן יָפֶה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: זוֹ מָרָה. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי מַחֲלָה זוֹ מָרָה וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ מַחֲלָה מִפְּנֵי שֶׁמַּחְלָה כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם. [דָּבָר אַחֵר] מחל״ה, שפ״ג חֳלָאִים תְּלוּיִין בָּהּ, וְכֻלָּן פַּת בְּמֶלַח שֶׁל שַׁחֲרִית וְקִיתוֹן שֶׁל מַיִם מְבַטַּלְתָּן.
וַיֻזִילֻ אַללָּהֻ מִנךַּ כֻּלַּ מַרַץֵ׳ וַגַמִיעִ אַדַאוי מִצרַ אַלרַּדַיַאתִ אַלַּתִי תַּערִפֻהַא לַא יֻחִלֻּ בִּךַּ שַׁיאֹ מִנהַא בַּל יֻחִלֻּהַא בִּשַׁאנִאִיךַּ
ושיסיר ה׳ ממך, כל חלי, וכל-תחלואי הגרועים של מצרים, אשר אתה מכיר אותם, לא יחיל עליך דבר מהם, אלא יחיל אותם על שונאיך.
(טו-טז) פס׳: והסיר ה׳ ממך כל חולי – אשר ידעת. 1מדעת התורה. וכן הוא אומר (ישעיהו מ׳:כ״ח) הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה׳ וגומר. ואפילו לא הגידו לך מדעת התורה או משקול הדעת הלא ידעת אלהי עולם ה׳:
תנחומא: והסיר ה׳ ממך – זו עין רעה. 2שכך אמרו חכמים ז״ל תשעים ותשעה מתים בעין רעה ואחד בידי שמים. וכן מצאנו שאמרו בני יוסף ואני עם רב אמר להם יהושע אם אתם מתייראים מעין רעה. כתוב (יהושע י׳:ל״ג) אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם, ולמה להנצל מעין רעה. אמרו לו כבר ברכנו אבינו יעקב וביטל ממנו עין רעה שנאמר (בראשית מ״ט:כ״ב) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. אל תקרי עלי עין אלא עלי עין.
וכל מדוה מצרים הרעים – אימתי ידעו ישראל מדוה מצרים כשדן הקב״ה את המצרים, אמר לישראל דעו כי כל מי שעובר על רצוני אני דן אותו בשפטים הללו לפיכך היו מתיראים ממדוי מצרים. לכך סידר משה את הברכות ואת הקללות. אמר לישראל אם אתם עוברים על רצונו של הקב״ה הוא מביא עליכם את מדוי מצרים שאתם מתיראים מפניהם.
ואכלת את כל העמים – שאתה מתיש כוחן של הכנענים ואוכל יגיען כשאתם מקיימים מצותיו של הקב״ה.
ד״א: ואכלת את כל העמים – רמז לעתיד לבוא שעתידים ישראל לאכול יגיע כל העובדי גלולים בימות המשיח שנאמר (ישעיה הא) ואתם כהני ה׳ תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם חיל גוים תאכל וגו׳. עד הנה דברי תנחומא:
1. מדעת התורה. כי הפסוק מדבר לדורות הבאים ג״כ והאיך שייך לומר אשר ידעת כי רק דור שיצאו ממצרים ידעו. ומה גם כעת מדבר עם באי הארץ הדור החדש שלא יצאו ממצרים. ומביא ראיה מקרא הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם וגו׳ ושם ג״כ הפירוש הלא ידעת מדעת התורה אם לא שמעת היינו משקול הדעת שאלהי עולם ה׳:
2. שכך אמרו חז״ל (ב״מ ק״ז):
ועוד תהיה בריא מכל חולי ידוע להיות כמנהג העולם, וכל מדוי – שהיו חוץ המנהג.
Furthermore, you will be healthy and avoid all sorts of well-known illnesses which normally befall people. You will similarly avoid abnormal, evil diseases.⁠1
1. Hence the mention of the diseases of Egypt.
והסיר ה׳ ממך כ״ל חל״י – בגימט׳ צ״ח אלו צ״ח קללות שבמשנה תורה.
כל חלי – אמרו בזה בהמקבל זו צנה וקשה הא אמרינן הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים כדאמר התם גופיה וא״כ איך יאמר עלי׳ והסיר ה׳, וי״ל דהאי והסיר ה׳ הוא שמזהירך אזהרה לשמור עצמך ממנה לומר כי עשה תעשה ויכול תוכל לה, מהרי״ץ.
והסיר י״י ממך כל חולי – הנהוג לבא בעולם. והזכיר כל מדוי מצרים הרעים – להבטיח: ונתנם בכל שונאיך. או שירמוז כי בעשותם המשפטים ינצלו מהם, ואם לא יעשו אותם יבאו עליהם כאשר באו על המצרים, כאשר אמר בתוכחות: והשיב בך את כל מדוי מצרים וכו׳ (דברים כ״ח:ס׳). וכבר פרשתי זה בסדר ויהי בשלח (רמב״ן שמות ט״ו:כ״ו).
AND THE ETERNAL WILL TAKE AWAY FROM THEE ALL SICKNESS — ordinary ailments which occur in the world. He further mentioned all the evil diseases of Egypt to assure the people that He will inflict them on all who hate thee. Or it may be that he is intimating that by observing the ordinances, they will be saved from them [these evil diseases], but if they do not observe them, they [the diseases] will come upon them just as they did come upon the Egyptians, as is stated in the chastisement: And He will bring back upon thee all the diseases of Egypt etc.⁠1 I have already explained this in the section And it came to pass, when Pharaoh had let the people go.⁠2
1. Ibid., 28:60.
2. Exodus 15:26 (Vol. II, pp. 212-213).
והסיר ה׳ ממך כל חולי – שהוא במנהגו של עולם. וכל מדוי מצרים – שהיו חוץ ממנהגו של עולם.
או יאמר, כל חולי הוא הבא מחוץ לגוף מצד השתנות האויר וקלקולו, וכל מדוי מצרים הוא הבא מבפנים מתוך הגוף, וזהו לא ישימם בך.
והסיר ה' ממך כל חולי, "the Lord will remove all manner of sickness from you;⁠" This refers to the kinds of maladies all of mankind is plagued by.
וכל מדוי מצרים, "and all the specific illnesses prevalent in Egypt;⁠" unusual kinds of diseases.
Alternatively, the words כל חולי may refer to sickness which attacks the body from the outside due to climate, and conditions of air pollution, etc. The words וכל מדוי מצרים would refer to diseases originating inside the body. Concerning those, Moses says: "God will not afflict you with them.⁠"
והסיר ה׳ ממך כל חולי – הנהוג בעולם. ואמר עוד:
וכל מדוי מצרים – הבאים בשנוי והרמב״ן כתב הזכיר מדוי מצרים הרעים להבטיח אותם בהם ונתנם בכל שונאיך או ירמוז כי בעשותם המשפטים יכלו מהם ואם לא יעשו אותם יבואו עליהם כאשר באו על המצרים כאשר אמר בתוכחות והשיב בך את כל מדוי מצרים. והזכיר תחלה במשפטים להכרית ולכלות כל עובדי ע״ז ולכך אמר ואכלת את כל העמים שתכריתם כענין שנאמר כי לחמנו הם ואמר לא תחוס עינך עליהם כי ברחמנות השופט יאבד כל משפט:
והסיר ה' ממך כל חולי, "Hashem will remove every sickness from you.⁠" This refers to sicknesses that are part and parcel of everyday life. Moses adds:
וכל מדוי מצרים "as well as all the bad maladies specifically prevalent in Egypt.⁠" Probably, what are meant are different kinds of intestinal maladies, cancer of the colon, etc. Moses singles out these diseases with which the Israelites were familiar from their stay in Egypt, to assure them that God will cure them even from such diseases as part of the reward for observing the משפטים. He would instead afflict our enemies with such diseases. It is also possible that Moses hints here that if once afflicted with these diseases the meticulous observance of the social laws would cause God to heal the afflicted person, whereas non observance of these laws may bring in its wake such afflictions.
When singling out specific commandments representing the social laws, משפטים, Moses singles out first (8,19) and foremost the eradication of every person guilty of practicing any kind of idolatry.
כל חלי – עולה צ״ח שיסיר ממך צ״ח קללות.
והסיר י״י ממך כל חולי וכל מדוה מצרים הרעים – אמנם אמר זה לפי שהיו ישראל חושבים בתחלת הענין שיהיה ממנהג השם יתעלה להמציא הרעות ולא הטובות כמו שזכרנו במה שקדם ולזה אמר שלא די שלא יביא השם יתעלה עליהם רעות אבל יסיר מהם כל חולי ולא יחשבו גם כן שיהיה דרך השם יתעלה לחדש בטובות ולא יוכל לחדש רעות כמו שהיו חושבים קצת הקודמים כי שם שני אלוהות הא׳ עושה הטובות והאחד עושה הרעות כי כבר יחדש רעות נפלאות כמו מכות מצרים בכל שונאי ישראל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ואמנם המין השני מהשכר. אמר שיהיה הוא בבריאות וברפואה ואמר על זה והסיר ה׳ ממך כל חולי.
ואמר בכל חולי לשון הסרה. ובמדוי מצרים לא ישימם בך. לפי שבאמרו כל חולי כיון על החולאים הנהוגים שעל המעט ימלט האדם מהם ולכן אמר בהם לשון הסרה שיסירם השם יתברך מהם בהיות כל אדם מעותד אליהם כפי המנהג הטבעי. אמנם מדוי מצרים הרעים שאינם רגילי׳ לבא על כל אדם והם מפועל האל ואצבע אלהים להעניש בהם את הרשעים. אמר שלא ישימם בם בהיותם אוהבי השם יתברך ושומרי מצותיו. ולפי שהמיתות המקריות הן צריכות בעולם שאם לא יבאו המגפות ושאר המיתות לא תוכל האדמה להכיל ולסבול כל האנשי׳ הנולדים בה. לזה אמר ונתנם בכל שונאיך באופן שההכרח ההוא ישלם בשנאיהם לא בהם. גם שבזה ישמחו כי יחזו נקם והם יגילו בהשם יתברך. ואחר שזכר המין הזה השני מהשכר זכר עוד המין השלישי והוא בענין הכבוד ונצוח האויבים ועליו אמר ואכלת את כל העמים אשר ה׳ אלהיך נוחתן לך. ואין זה מצוה אבל יעוד ושכר טוב שיהיו ישראל כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן שיאכל ויחריד את כל העמים לא בחיל ולא בכח כי אם לפי שהשם אלהיהם נתנם להם. ולפי שהמנצחים במלחמות פעמים ירחמו על המנוצחים ויחמלו עליהם ויחשבו זה למעלה גם לשלמות ומדה נכבדת לכן הזהירם שלא יעשו כן רוצה לומר שלא יחוס עינם עליהם. וביאר ואמר שאין זה ללמדם מדת האכזריות חמה ושטף אף. כי אם לפי שלא יבאו לעבוד את אלהיהם כי בהיותם חומלים עליהם יתערבו העמים עמהם וילמדו ממעשיהם אשר זה יהיה לישראל למוקש ולכן ראוי שלא תחוס עינם עליהם כדי שלא יבאו לעבוד את אלהיהם כי אותה החמלה על הרשעים תהיה מוקש לישראל. וכמו שאמר (פ׳ משפטים) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי:
כל חלי – אפילו המורגלים לבא מצד המערכת.
הרעים – המתדבקים.
אשר ידעת – שלקו על הים, כמבואר למעלה.
לא ישימם בך ונתנם בכל שנאיך – אף על פי שיתנם בשונאיך, לא ידבקו בך, כענין ״יפל מצדך אלף... אליך לא יגש״ (תהלים צ״א:ז׳).
כל חולי, any manner of illness including those that are the result of climactic conditions.
הרעים, the ones which are contagious.
אשר ידעת, that the Egyptians were smitten with at the Sea of Reeds.
לא ישימם בך ונתנם בכל שונאך, even though these diseases will strike your enemies they will not infect you, as described in Psalms 91,7 “thousands may fall by your side….but the source of the death will not reach you.”
לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך – לפי שאם נקנסה רעה בעולם והיתה ראויה לבוא על ישראל כשיעשו רצונו של מקום לא יאונה אליהם כל רע. והצרות הממשמשות ובאות אי אפשר לעזבן כפי אשר נגזר על הארץ ולהשליכם על אומה אחרת אשר באולי אינה ראוי לאותו עונש זהו נגד המשפט ושופט כל הארץ ידין בצדק. על כן הגיד שאם כזה יארע יחלוק ה׳ אותה הרעה הראויה לבוא על ישראל בין כל יושבי הארץ חלק כחלק יאכלו באופן שנימטי מינה לכולהו שיבא מכשורא והקל מעליהם ויוכלו נשוא ולא ימותו ברעתם אם לא יהיה חטאם למות:
והסיר ה׳ ממך כל חלי וכל מדוי – כי נמצא שני מיני יסורים לא ראי זה כראי זה הנופל למשכב אין כואב לו שום אבר פרטי אבל תגבורת המחלה נתפשט בכל האיברים. והשני הוא אשר יש לו כאב באבר אחד ושאר איבריו בריאים ואמר והסיר ה׳ ממך שניהם. כל חלי. וכל מדוי.
וכל מדוי מצרים הרעים – אחר שהזכיר כל חולי שכולל כל מיני חולאים שהם תולדות מכת הדבר, כפי מה שפירשנו (שמות ז׳ ג׳, ובמקומות אחרים) שהדבר הוא אחד מארבעת משפטי ה׳ הרעים הנזכרים (ביחזקאל י״ד כ״א), הוסיף לומר כל מדוי מצרים הרעים כדי לכלול גם שאר המשפטים שהם חרב רעב וחיה רעה, כי מדוי מצרים כוללים כל ארבעת המשפטים האלה שמהם כל נגע ומחלה בעולם, כאשר פירשנו במקומו, ואמר כאן שאם ישמרו חקיו יצילם ה׳ מכל הרעות האלה, דומה למה שכתוב כל המחלה אשר שמתי במצרים וכו׳ (שמות ט״ו כ״ו), ובקללה נאמר להפך והשיב בך את מדוי מצרים וכו׳:
ונתנם בכל שנאיך – כי שונאי ישראל הם שונאי המקום:
כל חלי וכל מדוה – חולה הוא הנופל למשכב ואין כואב לו שום אבר פרטי, כי תגבורת המחלה התפשטה בכל האברים, ומדוה הוא אשר לו כאב באחד מאבריו והשאר בריאים (הגר״א). ועמ״ש מזה בשמות ט״ו כ״ו.
ונתנם – אף על פי שיתנם בשונאיך לא ידבקו בך, כענין יפול מצדך אלף וגו׳ אליך לא יגש (רע״ס), ויפה פי׳, והוא״ו כמלת אעפ״י (וויאוואָהל), כמו והיא חברתך (מלאכי ב׳), או שהוא״ו כמלת כאשר (אלס), ותורה התייחסות שני המשפטים המצטרפים זע״ז בבחינת הזמן, כמו השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה, כאשר בא צוערה, וטעם והסיר ממך ונתנם בכל שונאיך, יסיר ממך כאשר יתנם בשונאיך, כלומר כאשר תהיה מכת מדינה בעון יושבי׳ ויחול עלי׳ עונש לא תהיה אתה בכלל הנענשים.
מדוי מצרים – הם תחלואים פרטים לארץ מצרים, כגון הצרעת; Aegyptus talium vitiorum genitrix. Plinius, Historia naturalis, lib. 26. cap. 1.
מדוי – בעוד ״חלי״ מציין את התהליך הפיזיולוגי של מצב המחלה, היכול לעכב התפתחות (עיין פירוש, בראשית מח, א); הרי ״דוי״ מורה בעיקר על תחושת החולי, על הסבל. לפיכך ״דוי״ קשור לעתים קרובות ל״לב״.
הקִרבה באופן ההגייה של ״דוה״ ו״טוה״ תומכת במחשבה שיש קשר רעיוני בין ״דוי״ ל״חבל״. שכן ל״חבל״ ישנן שתי משמעויות: ״חוט עבה״ ו״התכווצות מתוך כאב״. אולי כאב החולי נתפס כהפרדה ודחיסה: יסודות שבדרך כלל מתאימים בהתאמה גמורה לכלל הגוף, נפרדים מהגוף ונדחסים לאחדות בלתי אחידה. כביכול יסודות אלה טוויים ושזורים יחד בתוך הגוף. לפי זה, ״דוי״ ו״חבל״ יהיו בחינות שונות של אותו תהליך ממש.
והסיר – וגם שעפ״י הטבע ימצאו חולים וזה משני מינים [א] חלאים הטבעיים הבאים מצד המזג ומצד שנוי התקופות וממך יסיר כל חולי, אף שיחויב שימצא בך מצד הטבע, [ב] חלאים הבאים על צד העונש שכבר ידעת אותם ממצרים ששם דבקו בך, ועז״א וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, ועתה לא ישימם בך, ובזה דייק לומר לא ישימם ולא אמר והסיר, כי הם אינם באים מעצמם רק ע״י ה׳ המשים אותם, והגם שיתנם בכל אויביך וחלאים אלה הם חלאים מתדבקים בכ״ז לא ישימם בך, ובכ״ז תהיה ברוך מכל העמים:
ממך כל חולי: חולאים שאדם מביא על עצמו ע״י שאינו נזהר באכילה, או ע״י צנים פחים. והכי איתא בב״מ (קז,ב)1. ובשעת מלחמה2 או במדינה אחרת שאין רגיל בה, קרוב להיות נכשל בה ע״י שינוי וסת (ממה) שהנהיג תחילה בארצו ובשעת מנוחה, על כן באה הברכה על זה כאן ביחוד.
וכל מדוי וגו׳: מחלות שבאו ע״י עונש3 ועלולים להיות בארץ ישראל4, כמו מכת שחין, צרעת, ארבה ועוד5.
{לא ישימם בך: ׳שימה׳ משמע כל-שהוא, ו׳נתינה׳ משמע טובא6, כדאיתא במנחות (נט,ב)7}.
ונתנם בכל שונאיך: הנלחמים עמך8.
1. ׳צינים פחים׳ זו דעת ר׳ חנינא שם בביאור פסוקנו – ׳זו צינא׳, וענין ׳אינו נזהר באכילה׳ יתכן בכוונת רבינו מי שאינו נזהר באכילת פת שחרית, ושם זו דעת ר׳ אלעזר ׳זו מרה׳ – ששמונים ושלשה חלאין תלויין במרה, וכולן פת שחרית במלח וקיתון של מים מבטלתן.
2. בה עוסקים פסוקים אלו, וכנ״ל ברבינו.
3. בניגוד ל״כל חולי״ שהם מחלות שאדם הביא על עצמו, וכנ״ל.
4. דוקא עקב השגחתו המיוחדת של הקב״ה שם.
5. ״מדוי מצרים״ – מכות שהובאו על המצרים.
6. א״כ ״לא ישימם בך״ – אפילו כל שהוא, ומאידך ״ונתנם״ – הרבה – ״בכל שונאיך״.
7. על הפסוק (ויקרא ה,יא) ״לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה״.
8. בה עוסקים פסוקים אלו, וכנ״ל ברבינו.
מדוי – חולאים ההוים במצרים ולא עשר מכות.
והסיר... כל חולי – כמו שמות כ״ג:כ״ה.
מדוי מצרים – השוה שמות ט״ו:כ״ו ולהלן כ״ח:ס׳. ״מדוה״ מלשון דוה, להיות חולה ולהתנוון. כאן הכוונה באופן מיוחד למכות אשר בהן הכה ה׳ את מצרים על אודות ישראל.
כל חלי – רב אמר זו עין רעה, שמואל אמר זה הרוח, ר׳ חנינא אמר זו צינה,⁠1 ר׳ יוסי ב״ר חנינא אמר זו צואה,⁠2 דאמר מר צואת החוטם וצואת האוזן רובן קשה ומעוטן יפה, ר׳ אלעזר אמר זו מרה.⁠3 (ב״מ ק״ז:)
כל חלי – תניא, רבי אומר, והסיר ה׳ ממך כל חלי – זו שריפה,⁠4 ר׳ אליעזר בן יעקב אומר, זה הרעיון, ר׳ אליעזר לטעמיה, דאמר, ונתן עול ברזל על צואריך (פ׳ תבא) זה הרעיון,⁠5 ר׳ אבון אמר זה יצה״ר שראשו מתוק וסופו מר6 (ירושלמי שבת פי״ד ה״ג)
1. כולם לשיטתייהו אזלי, רב לטעמיה דאמר צ״ט מתים מעה״ר ואחד בדרך ארץ, ושמואל אמר דיסוד כל המחלות בא ע״י נשיבת רוח שאינה מצויה, ור׳ חנינא אמר הכל בידי שמים חוץ מצנים ופתים, עיין כתובות ל׳ א׳ ובסוגיא כאן, ועיין באות כ״ח.
2. יתכן שמפרש חלי מלשון חלאה, וכנודע שבאותיות אהו״י נוהג חסרון.
3. ר״ל מדת הכעס, שע״י זה שופכת המרה ומקלקלת מרוצת הדם וע״י זה באים חלאים, ועיין לפנינו ס״פ משפטים בפ׳ והסירותי מחלה. ובפשיטות י״ל דכל הדורשים האלה דורשים הלשון כל חלי כמו שורש או יסוד כל חלי, וגם י״ל דדייקו הלשון והסיר, דלשון הסרה משמע שהמחלה מוכרחת להיות בכל אדם רק ה׳ יסיר אותה, ולכן כל אחד מפרש לפי טעמו ורוחו מה היא המחלה השולטת בכל אדם, וכן צריך לפרש בדרשה הבאה.
4. כלומר הקדחת והחום השולטת בכל חולי, דזה הוא עיקר יסוד המחלה, ובסורה – סרה הסכנה, וכמ״ש בברכות ל״ד ב׳ באיתה שעה חלצתו חמה וביקש מים, ופירש״י נטלה מגופו החמה הוא החולי הקודחו, עכ״ל. ועיין מש״כ באות הקודם וצרף לכאן.
5. ר״ל זה שמשתקע עצמו ברעיונות לחשוב ולדאוג הרבה שוב א״א לו להשמט ממנו ונעשה עליו כעול ברזל וע״י מחבל גופו ורוחו. ומדייק כן דאלו בעבודה ממש איירי הא כבר כתיב ועבדת את אויביך.
6. לפי פשוטו י״ל דדריש חלי מלשון מתיקות כמו תרגומו של הפסוק בשופטים י״ד מה מתוק מדבש – מה חלי מדובשא, וכן דרשו בש״ר ויחל משה – עשה את המר מתוק, ועוד הרבה, ודרכו של יצה״ר להמתיק דרכיו אף כי סופו מר.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(טז) וְאָכַלְתָּ֣ אֶת⁠־כׇּל⁠־הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ לֹא⁠־תָח֥וֹסא עֵֽינְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם וְלֹ֤א תַעֲבֹד֙ אֶת⁠־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי⁠־מוֹקֵ֥שׁ ה֖וּא לָֽךְ׃
You shall consume all the peoples whom Hashem your God shall deliver to you; your eye shall not pity them. You shall not serve their gods; for that will be a snare to you.
א. תָח֥וֹס =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 ומסורות-א,ל וטברניות ורמ״ה (כתיב מלא וי״ו)
• ל!=תָחֹ֥ס (כתיב חסר וי״ו)
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וּתְגַּמַּר יָת כָּל עַמְמַיָּא דַּייָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ לָא תְחוּס עֵינָךְ עֲלֵיהוֹן וְלָא תִפְלַח יָת טָעֲוָתְהוֹן אֲרֵי לְתַקְלָא יְהוֹן לָךְ.
And you shalt consume all the peoples that the Lord your God will give up to you; your eye shall not have pity upon them, nor shalt you serve their idols, for that will be a stumbling-block to you.
ותיכלון ית כל נכסי אמייהא די״י אלהכון יהב לכון לא יחוסוןב עייניכון עליהון ולא תפלחון קדםג טעוותהון ארום תוקלהד אינוןה לכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כל נכסי אמייה״) גם נוסח חילופי: ״בזת בעלי דבביכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יחוסון״) גם נוסח חילופי: ״תחו׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדם״) גם נוסח חילופי: ״ית״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תוקלה״) גם נוסח חילופי: ״תקל׳⁠ ⁠⁠״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
ותגמר ית כל עממיא די״י אלקך יהיב לך לא תיחוס עינך עליהון ולא תפלח ית טעוותהון ארום לתוקלא הינון לך.
And you shalt consume all the nations which the Lord thy God giveth up to thee; thine eye shall not spare them nor their idols, because they would be a stumbling-block to thee.
ואכלת את כל העמים1מכאן אמרו חז״ל שהקב״ה התיר להם לאכול מה שימצאו משלל שבעה עממים, ואפילו 2קודלי דחזירי.
1. מכאן אמרו חז״ל שהקב״ה התיר להם לאכול מה שימצאו משלל שבעה עממים. עיין חולין י״ז ע״א ובתים מלאים כל טוב ואמר ר׳ ירמי׳ בר אבא אמר רב כתלי דחזירי.
2. קודלי דחזירי. עיין מגילה י״ג ע״א שהאכילה קדלי דחזירי עיין ערוך ערך קדל.
וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים – אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, גֶּזֶל כּוּתִי אָסוּר, אֲבֵדָתוֹ מֻתֶּרֶת, מִנַיִן לְגֶזֶל כּוּתִי שֶׁאָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים״, בִּזְמַן שֶׁהַכּוּתִי מָסוּר בְּיָדְךָ אֲבֵדָתוֹ מֻתֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן כ״ב:ג׳) ״לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ״, לְאָחִיךָ אַתָּה מַחֲזִיר וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר לְכוּתִי. וְאֵימָא הָנֵי מִלֵּי הֵיכָא דְלָא אֲתָא לִידֵיהּ, דְּלָא מִיחָיֵיב לְאַהֲדוּרֵי בַתְרָהּ כִּדְיִשְׂרָאֵל אֲבָל הֵיכָא דַּאֲתָא לִידֵיהּ לְכוּתִי נַמֵּי לֵיהְדְּרָא. אֲמַר רָבִינָא, (שם) ״וּמְצָאתָהּ״, דַּאֲתָא לִידֵיהּ מַשְׁמָע.
פרשת עקב
וְאָכַלְתָּ֣ אֶת⁠־כׇּל⁠־הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ
ה׳ אלוקיך- שכל הדר בא״י דומה כמי שיש לו אלוה
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הוֹאִיל וּבָאנוּ לָזֶה, מַה זֶּה הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה׳ אֱלֹהֶיךְ? לַה׳ אֱלֹהֵינוּ הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת! אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכִי רַק בִּלְבַדּוֹ הוּא, וַהֲרֵי כָּתוּב (שם ח) כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךְ מְבִיאֲךְ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וְגוֹ׳, (שם) אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךְ נֹתֵן לָךְ, (שם ד) כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךְ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא, וְכֻלָּם כָּךְ?
אֶלָּא כָּךְ שָׁנִינוּ, כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהַזֶּרַע הַקָּדוֹשׁ עוֹלֶה לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וּשְׁכִינָה יוֹשֶׁבֶת בִּמְקוֹמָהּ, וְזֶה בָּזֶה תָּלוּי. וּמֹשֶׁה לֹא אָמַר אֱלֹהֶיךְ אֶלָּא לְאוֹתָם שֶׁהָיוּ עֲתִידִים לְהִכָּנֵס לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָּׁה וּלְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. וּמַה שֶּׁלֹּא אָמַר אֱלֹהֵינוּ, מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה לֹא זָכָה לְהִכָּנֵס לָאָרֶץ, וְלָכֵן אֱלֹהֶיךְ וַדַּאי בְּכָל מָקוֹם, מִשּׁוּם שֶׁהֵם הָיוּ עֲתִידִים לְהִכָּנֵס לְשָׁם.
(זהר שמות דף עט:)
פַתַּפנִי גַמִיעַ אַלשֻּׁעֻובִּ אַלַּתִי יֻעטִיךַּ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ לַא תֻשׁפִק עַלַיְהִם וַלַא תַּעבֻּד מַעבּוּדַאתִהִם פַיַכֻּונֻוןַ לַךַּ וַהקַא
אזי תחסל את כל העמים אשר יתן ה׳ אלהיך, אותם לך, לא תחמל עליהם, ולא-תעבד את הנעבדים שלהם, כי יהיו לך כחבל על הצואר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(טז) פס׳: ואכלת את כל העמים1תכלה אותם.
כי מוקש הוא לך – כמו פן יהיה לך למוקש:
1. תכלה אותם. וע״ז שייך לשון אכילה כמו הסנה איננו אוכל:
ואכלת – מצוה לכלותם כאוכל לחם. והעד: לא תחוס עינך עליהם.
כי מוקש הוא לך – כל אחד מאלהיהם.
AND THOU SHALT CONSUME. This is a commandment to consume them as one consumes bread, as thine eye shall not pity them proves.
FOR THAT WILL BE A SNARE UNTO THEE. The reference is to each one of their gods.⁠1
1. Our verse literally reads, "Neither shalt thou serve their gods; for he will be a snare unto thee.⁠" To be consistent, our verse should have read, neither shalt thou serve their gods; for they will be a snare unto thee. Hence Ibn Ezra's interpretation.
לא תחוס עינך עליהם – כי אז לא תעבוד {את} אלהיהם.
כי מוקש הוא לך – להעבידך אלהי⁠{ה}⁠ם, כמו: וקרא לך ואכלת מזבחו (שמות ל״ד:ט״ו).
לא תחוס עינך עליהם – YOUR EYE SHALL NOT PITY THEM – because then לא תעבוד {את} אלהיהם YOU WILL NOT SERVE THEIR GODS.
כי מוקש הוא לך – FOR THAT WILL BE A SNARE TO YOU – to make you serve their gods, like: “he shall call you, and you shall eat from his sacrifice” (Shemot 34:15).
והזכיר תחלה במשפטים לכלות ולהכרית עובדי עבודה זרה, ולכך אמר: ואכלת את כל העמים – שתכריתם, כענין שנאמר: כי לחמנו הם (במדבר י״ד:ט׳), כי אכל את יעקב (תהלים ע״ט:ז׳), ואכלוהו ויכלוהו (ירמיהו י׳:כ״ה), וכן רבים. ואמר: לא תחוס עינך עליהם כאשר הזכרתי (רמב״ן דברים ז׳:י״ב) כי ברחמנות הטפשיםא יאבד כל משפט.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״השופטים״.
Now he mentioned as the first among the ordinances, the duty to demolish and destroy the idol-worshippers.⁠1 Therefore he said, 'v'achalta' [literally: "and thou shalt eat"] all the peoples,⁠2 meaning that you should destroy them, similar to what is said, for they are bread for us;3 for 'achal' (he hath devoured) Jacob;4 'va'achaluhu' (yea, they have devoured him) and consumed him,⁠5 and so also many similar expressions. He states thine eye shall not pity them6 as I have mentioned,⁠7 for, through [undue] pity of the judges all law will be destroyed.
1. (16).
2. (16).
3. Numbers 14:9.
4. Psalms 79:7.
5. Jeremiah 10:25.
6. (16).
7. Above in (12).
ואכלת את כל העמים – תכלה אותן ותאכלם כלחם, כלשון (במדבר י״ד:ט׳) כי לחמנו הם.
אשר ה׳ אלהיך נותן לך – דרשו רז״ל, בזמן שמסורין בידך, מכאן למדנו שגזל הגוי אסור בזמן הזה, ואמרו חכמים ז״ל שהוא יותר חמור מגזל ישראל מפני חלול השם, וכבר בארתי זה בפסוק (ויקרא כ״ה:נ׳) וחשב עם קונהו.
ואכלת את כל העמים, "you will consume all the nations.⁠" When you will utterly destroy them the result will be as if you had eaten them as one eats bread. This is in line with what Calev had said when he came back from the spying mission 38 years earlier when he told his compatriots that the Canaanites "are our bread" (Numbers 14,9).
אשר ה' אלו-היך נותן לך, "which the Lord your God is about to give to you.⁠" Our sages in Baba Kama 113 state that this was true only at the time when the Canaanites were being delivered into the hands of the Israelites during the years of conquest. Nowadays, stealing from or robbing Gentiles is certainly prohibited. In fact, the Talmud there describes stealing from Gentiles as a greater sin than stealing from Israelites as it involves the desecration of the name of the Lord. The Jewish people are to be models of morality. If we steal we drag God's Torah into disrepute. (See also the author's comment on Lev. 25,50).
ואכלת את כל העמים וגו׳ – אמר שבשכר זה גם כן תשחית כל העמים אשר י״י אלהיך נותן לך.
ולא תחוס עינך עליהם – הזהיר בזה שלא לרחם עליהם כדי שלא יחטיאו את ישראל.
ולא תעבוד את אלהיהם – ביאר בזה שאם תרחם עליהם לבלתי השחיתם הנה יהיה זה סבה אל שתעבוד אל אלהיהם כי החמלה עליהם הוא מוקש לך עוד הזהירם שלא ייראו שלא יוכלו להוריש הגוים הרבים ההם כי יש להם לבטוח שיד השם יתעלה לא תקצר להורישם בעבור מה שראו מנפלאותיו שעשה ביציאת מצרים.
ולא עוד אלא ואכלת את כל העמים אשר י״י אלהיך נותן לך וגו׳.
והנה בלשון ואכלת את כל העמים כתבנו דבר נכבד מאד ממדרגת זאת האומה על כל האומות עד שיאמר כי לחמם הם והנה הוא בפרשת המן שער מ״א, דרוש אותו משם וייטב לך.
ואמנם במה שאמר ואכלת את כל העמים. ראוי שתרגיש מאד למה זכר הכתוב בזה לשון אכילה. ואכלת את כל העמים ובלע׳ גם כן אמר מסכי׳ לזה יאכל גוים צריו. יהושע וכלב אמרו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם. ועקר הענין הזה כי אנחנו נראה בסדר הבריאה וטבע המציאות שהדבר הפחות הוא מזון ומאכל אל הנכבד. כמו שמבואר בצמחים שהם יזונו מהיסודות בהתרכבם. והבעלי חיים הבלתי מדברים יזונו בעצם ובאמת מהצמחים. וכמו שאמר הכתוב בביאור. ולכל חית השדה ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה.
ואמנם מה שנתן לנחש מן העפר קללה תחשב לו. הנה אם כן היו היסודו׳ מזון לצמחים והצמחי׳ לבעלי חיים והבעלי חיים בלתי מדברים לאד׳ ומה שראינו מהבעלי חיים הטורפים זולתם ונזונים מהם והיו לברות למו. הנה זה הוא לרוע מזגם והשחתה טבעית שנשארו להם מימי המבול. כי על זה ייעד לזמן המשיח (ישעיהו י״א) וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וגומר. או שיש לטורף מעלה צוריית על הנטרף מספקת אל שיהיה הנטרף מזונו. ואם היא נעלמת ממנו לפי שהטבע חייב שיהיה הכחות מזון לנכבד ומאכל אליו. ולפי שהאומה הישראלית נבדלת מבין שאר האומות בסגלה והבדל גדול. עד שכבר היו במדרגה עליונה טבעות על כללות המין. לכן אמר לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם וגומר וכמו שנאמר למין האדם כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה רצה לומר שיקחו מהם ולצרכיהם ויחיו מהם. ככה אמר לישראל בדרך המשל ואכלת את כל העמים ויאכל גוים צריו שהכונה על שבע אומות. לא שיהיה זה בענין האכילה ממש לומר שיאכלו אותם כי אם שיקחו את ממונם וארצות׳ ויחיו מאשר להם. כמו שבענין האכילה יהרוג האדם את הבעלי חיים ויהנה אז מהם. ככה בענין שבע אומות צוה לא תחיה כל נשמה ועם הריגתם יזכה לכל אשר להם ויהנה מממונם וארצם וכבר העיר על הדמוי הנפלא הזה דוד המלך עליו השלום בתחלת באו לפני שאול בדברו על גלית הפלשתי אמר (שמואל א י״ז) גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם כי חרף מערכו׳ אלהים חיים. ולכן היתה תלונת המשורר (תהלים ע״ט) כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו. וכן אמרו (ירמיהו נ״א) אכלני הממני נבוכדנצר מלך בבל כאלו אמר האכילה הראויה לעשות ישראל בשבע אומות הנכבד בפחות ובנקלה עשו הם בו כאלו היה ישראל מאכלם ולכן היה מהייעוד כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם רוצה לומר לפי שאכלו הדבר הבלתי נאות למאכלם:
הנה התבאר מזה ענין אמרו ואכלת את כל העמים. ועם מה שבארתי בפסוקים הנה הותרו הד׳ ספקות הראשונים:
אם הראשון במה שאמרתי שכוון באמרו והיה עקב תשמעון את המשפטים על כלל המצות והעדות והחקים והמשפטים:
ואם השני שהרבה כאן בספור השכר לפי שהיו כבר מושרשים בתורה ובמצות ולכן יהיה שכרם גדול ורב והענין בזה דומה לדרך הטבעי בענין הרפואות בנקיוני הגופים וזה שהגוף הבלתי מוכן אל הבריאות הנה הוא ברפואות רבות יקבל מעט מן התועלת. אמנם הגוף המוכן אל הבריאות הוא בהפך כי יקבל תועלת רב ברפואות מעטות. ועל זה הסדר קודם מתן תורה בהיותם במרה להיותם עדיין בלתי מוכנות נאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלהיך והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאך. הנה שהיו התרופות רבות וחזקות והתועלת מועט והוא שישמרם מחולי מיוחד. אמנם אחר מתן תורה נאמר (פ׳ משפטים) ועבדתם את ה׳ אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרותי מחלה מקרבך. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא. את אימתי אשלח לפניך. הנה היו תועלות רבות בתרופה אחת. אבל להיותם אז קרוב למתן תורה ועדיין לא הורגלו כ״כ. אמר בלבד ועבדתם את ה׳ אלהיכם. אבל עכשו שכבר התמידו בלמוד התורה זה ארבעים שנה. כבר הוכנו הכנה שלמה ולכן היו התועלות הנמשכים ממנה תועלות גדולים וטובים בכל ג׳ מיני השכר אשר זכרתי:
ואם הספק השלישי כמו שפירשתי ברוך תהיה מכל העמים שברכותם הגשמיות יתרצו יותר ממה שהיו בעמים בימי הצלח תיהם:
ואם הספק הרביעי כמו שפירשתי ואכלת את כל העמים שהוא יעוד הנצחון ותגבורת על האויבים להיות מין ממיני השכר ולא בא במקום הזה לשם מצוה. זהו הדרך הראשון בפירוש הפסוקים האלה:
והדרך השני מהפירוש אשר ראיתי בהם. הוא שבעבור שאמר הכתוב למעלה ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים וגו׳. חשש משה רבינו ע״ה שמא יספקו ישראל בענין המשפטים ויאמרו בלבבם הנה המצות והחקים שהם בדברים שבין אדם למקום ועבודת הגבוה הנה מה טוב ומה נעים שיהיה השם יתעלה מניחם והיה שכרם הרבה מאד כפי מעלת הנושא. אבל המשפטים שבין אדם לחברו כדיני ממונות וגזלות וקנסות וחבלות ודומיהם. מה צורך לנו להיותם אלהיים. כי הנה לכל עם ועם בארצותם לגוייהם יש משפטים ונמוסים אנושים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וגם אנחנו נעשה כן נימוסים ותורות מונחות כפי הסברה המיושרת ומה תועלת בהם בהיות המשפטים אשר לנו אלהיים מסודרים ממנה יתברך. ומה המעלה שיש במשפטים האלה בהיות נושאם המיוחד פרטי קניני האדם משור עד חמור עד שלמה. ובכלל כל הדברים בנפלם תחת דמיונות בני האדם וחמדתם. אמר הכתוב (תהלים ל״ט) אך הבל יהמיון יצבור ולא ידע מי אוספם. ולמה אם כן נעשה יקר וגדולה למשפטים האלה באמרו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ואמרו רבותינו ז״ל ולא לפני הדיוטות. ואמר המשורר (שם ל״ז) כי ה׳ אוהב משפט. ואמר (שם קמ״ו) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה. הנה להתיר הספק הזה בא משה רבינו ע״ה להודיע לישראל מעלת המשפטים האלהיים על המשפטים הנמוסיים לא לבד בבחינת הצדק האמיתי אשר בהם כי אם מפאת התועלת רוצה לומר בהיות המשפטים הנימוסיים תועלתם לבד תקון הסדר המדיני ושכל העם איש על מקומו יבא בשלום. אבל לא ימשך מהם תועלת ושכר עליהן על צד ההשגחה לא לכללית האומה הנשפטת בהן ולא לפרטים הנשפטים בכל אחד מהם. כי הנה לא ירד המטר בעתו ולא יתברכו העם בברכות העליונות מפאת הדת הנמוסית ומשפטיה. אמנם המשפטים התוריים להיותם אלהיים ימשך אחריהם שכר עליון ותועלת עצום על צדהגמול לא בטבע כי אם ברצון המסדר אותם יתעלה. ועל זה אמר המשורר (שם י״ט י׳) משכטי ה׳ אמת צדקו יחדו וגו׳. הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים וגו׳. גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב ר״ל כי מלבד התועלת הנמשך מהמשפטים האלהיים מפאת הצדק האמתי אשר בהם. עוד ימצא בהם שכר עליון אלהי לא טבעי והוא העקב רב שזכר ועל זה נאמר כאן והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד וגו׳. ואהבך וברכך והרבך וגו׳. ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך והסיר ה׳ ממך כל חולי וגו׳. האם אפשר שימשכו הדברים הנפלאים האלה מפאת המשפטים בטבע או מפאת עצם הנימוסי׳ אם לא בהיותם אלהיים שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל והרבה להם משפטים לא לבד להתמיד ישובם כי אם כדי שבעבורם יזכו לעקב רב. ויהיה שכרם הרבה מאד. ולזה לא זכר כאן עדות ומצות ולא חקים כי אם המשפטים בלבד:
לא תחוס עינך עליהם ובזה האופן ולא תעבד את אלהיהם – כי אם תחוס יחטיאוך בלי ספק, כי מוקש הוא לך. כי אמנם היותך חס עליהם יהיה לך למוקש, שיפתוך: לעבוד את אלהיהם.
לא תחוס עיניך עליהם ולא תעבוד את אלוהיהם. By not ignoring idolatry in your country by people remaining there you will ensure that no Israelites will worship such deities. If you will turn a blind eye to their practices they will undoubtedly lead you into sin.
כי מוקש הוא לך, although you relate to them by protecting their freedom of worship, they will turn out to be a stumbling block for you by seducing you to join them in their religious rites.
ואכלת את כל העמים אשר ה׳ אלהיך נותן לך – פירוש תאכל בחברת כל העמים מה שה׳ אלהיך נותן לך. לפי שא״א לגרש כל עמי הארץ בבת אחת והארץ לא תשאה שממה. על כן השמר והשקט לאכול עמהם מטוב הארץ עד שלם עון האמורי. ולפיכך הוכרח להזהיר שלא יעבדו אלהיהם. ואם אינו כן אין טעם לדבר כי אמנם האכילה והחברה בסעודה תביא האוכלים לידי אחוה וריעות כידוע על כן הוצרך ללמד דעת שאע״פ שיאכלו יחד עם כל העמים עמי הארץ מ״מ לא תחוס עינם עליהם ולא יעשו אחדות עמהם כי מוקש הוא להם:
ואכלת את כל העמים – זו מצות עשה, וגמר אומר אשר ה׳ אלהיך נותן לך, הא למדת שאם תתעצלו אתם מואסים במתנת אלהים.
ואומרו לא תחוס עיניך וגו׳, על דרך אומרו (משלי י״ב) ורחמי רשעים אכזרי, פירוש אין זו ממדות הטובות אלא מדה רעה, ולזה מזהיר נגדיות מדה טובה כי במה שלפנינו אינה אלא רעה, ואולי שהוצרך להזהיר לא תחוס, לפי שבירך ה׳ את ישראל בבנים ואמרו ז״ל (סנהדרין לו:) שבעל בנים יתרבו רחמיו והראיה שאין ממנים בסנהדרין אלא מי שיש לו בנים, לזה בא מאמר ה׳ לנגריות הטבע שיולד בהם מכח ברכת הבנים.
וגמר אומר ולא תעבוד וגו׳ להעירך שרחמנות בדבר זה תוליד מיחוש ע״ז, והוא אומרו כי מוקש הוא לך, פירוש העם, שכשאתה חס עליו אתה מתאכזר על עצמך או פירוש הוא חוזר על הרחמנות אשר צוה עליו לבל יחוס.
ואכלת את כל העמים, "You shall consume all these nations, etc.⁠" This is a positive commandment. Moses continues that this commandment applies to the nations whom God delivers into our hands (the seven Canaanite tribes). There is a clear implication that if the Israelites were to be tardy in carrying out this commandment this would be tantamount to despising a divine gift.
לא תחוס עינך, "do not display pity, etc.⁠" This is what Solomon taught us in Proverbs 12,10: "showing compassion to the wicked is cruelty.⁠" Contrary to the common belief that the display of pity is a virtue, the Torah teaches that this is not only not necessarily so, but it can even be a negative virtue. Perhaps the Torah had to warn us about this seeing that God blesses Israel with an abundance of children. We have also been taught in Sanhedrin 36 that fathers are apt to show more pity than men who have no children and that as a result men who have no children cannot be appointed to the Supreme Court as they lack a measure of that virtue. To make certain that pity would not be shown to the people whom God wants to destroy the Torah had to legislate this in our verse.
Our verse continues: "and so that you will not serve their deities" (if you allow these people to survive in your country) to warn you that as a result of your misplaced pity you will "shoot yourself in the leg,⁠" as their idols will be a snare unto you, eventually leading to your destruction instead of their death. Your pity will be counter-productive.
ואכלת את כל העמים – הוא ברכה וגם ציווי.
ולא תעבד את אלהיהם כי מוקש הוא לך – וקשה הלא הוא עבירה ולמה אמר מוקש. ופירושו בלבד שהיא עבירה אם תעבד את אלהיהם בעבור השפעתם. דע כי גם מוקש הוא לך כי הוא השטן הוא יצה״ר הוא מה״מ יורד ומסטין עולה ומקטרג ויורד עמו בגיהנ׳ ונוקם ממנו.
ואכלת את כל העמים – הושאל שם אכילה לכליון השנוא, לפי שהאוכל מכלה המאכל ברעבון גופני, והשונא מכלה השנוא ברעבון נפשיי, וכן דרך הכתוב, כענין כי לחמנו הם, כי אכל את יעקב:
לא תחוס – לפי שהחמלה מדה יקרה ונכבדת, ואפשר שיטעו ישראל לרחם על יושבי הארץ בבואם עליהם למלחמה ויחשבו שכך ראוי לעשות, הוצרך להזהירם על זה, כי אין מלחמה זו כשאר המלחמות, ואין אנשי כנען כשאר העמים, לפי שכבר נתחייבו כלייה מרוב פשעיהם והשחתתם, ומאחר שהשם נתנם לטבח אין ראוי לרחם עליהם, ועוד כי החמלה הזאת תהיה לך למוקש, כי יסיתו אותך לעבוד את אלהיהם:
ואכלת – ת״א ותגמר, והושאל אכילה לכליון, כי האכילה היא כליון המאכל. אמנם רבותינו (במדרש שה״ש בפסוק שררך אגן) אמרו, מה חטה זו סופנת כך ישראל סופנין נכסיהם של ארמים, הה״ד ואכלת את כל העמים, וכתיב (ישעיהו ס״א) חיל גוים תאכלו. ע״כ. פירשו ואכלת לשון אכילה כפשוטו, וענינו השכר והנאה החושית (גענוס), כמו יגיע כפיך כי תאכל, ויאכלו מפרי דרכם. ומלת את כמו כצאתי את העיר כלומר מן, וטעם ואכלת את כל העמים תשתכר ותהנה מהם (פאָן איהנען געניסען).
ולא תעבד – פעל מסבב, ופי׳ לא תניח לעבוד את אלהיהם, כי מקש הוא לך שברבות הימים תנקש אחריהם ותלכד ברשת עבודתם, כי צווי לא תחי׳ כל נשמה אינו רק בתנאי אם לא יקבלו ז׳ מצות בני נח אשר מכללם ע״ז כמבואר בספרי, כשעוזבים עבודת אלהיהם אינם נהרגין (ערמב״ן פ׳ שופטים), ולא נוכל לפרש ולא תעבוד אזהרה לישראל עצמו מלעבוד, כי אין זה מוקש לחוד אבל השחתה מוחלטת שאין אחרי׳ עוד; והרע״ס הסב מאמר כי מוקש הוא לך על לא תחוס, כלומר אם תחוס עליהם יהיה לך למוקש לעבוד את אלהיהם, אמנם האתנח שאחר מאמר לא תחוס לא יסכים לזה.
כי מוקש הוא – כל אחד מהגוים ההם אם תקיימהו אצלך יהיה לך למוקש, שתעבוד את אלהיהם ותסור מאחרי ה׳.
ואכלת את כל העמים – השווה ויקרא כו, לח; ירמיהו י, כה; ל, טז, נ, יז ועוד; שבמקומות אלה מורה ״אכל״ על השמדת עם, בייחוד באמצעות חרב. ״אכל״ בא גם כנשוא של ״חרב״, כדלהלן (לב, מב) ועוד. מלבד זאת, מושג המלחמה – משורש ״לחם״ (השווה פירוש, בראשית יד, ב) קשור בקשר הדוק למושג האוכל; לפיכך ייתכן ש״אכל״ בהקשר זה אינו מורה על השמדה אובייקטיבית אלא על השמדת עם לצורך הקיום העצמי.
לא תחוס עינך עליהם – הכתוב מזהיר שוב ושוב שלא לגלות כל רחמים כלפי האוכלוסייה הכנענית. מכאן אנו למדים שלהיות חסר⁠־רחמים אינו מתאים לאופיו ולתכליתו של העם היהודי. נטיית העם היהודי היא, ותמיד צריכה להיות, לגלות רחמים כלפי כל יצור חי, והעם היהודי צריך לראות את הדרך חסרת⁠־הרחמים בה נהגו בכנענים כדבר היוצא מן הכלל, שצוּוה במפורש על ידי ה׳, והיה צורך השעה.
כי מוקש הוא לך איננו יכול להיות מוסב על ״ולא תעבד״ וגו׳, שהרי עבודת האלילים עצמה היא ההשחתה הגדולה ביותר, הרע שיש לירא ממנו יותר מהכל [ואילו ״מוקש״ משמעו מלכודת שתביא לרע]. נראה אפוא שהמשפט ״ולא תעבד את אלהיהם״ הוא מאמר מוסגר, ואילו ״כי מוקש״ וגו׳ מוסב על ״לא תחוס״ וגו׳: אל תגלה כלפיהם כל רחמים, פן תבוא לעבוד את אלהיהם; גילוי רחמים כלפיהם ייהפך למוקש לך; אם תרחם עליהם, תעבוד בסופו של דבר אלהים אחרים (השווה שמות כג, לג; לד, יב). הביטוי החיובי ״הוא לך״, בניגוד ל״יהיה לך״, מלמדנו שהרחמים עליהם יביאו בוודאות למפלת ישראל – כפי שבאמת קרה.
ואכלת – וגם תהיה ברוך מכל העמים במה שתאכל את כל העמים אשר ה׳ אלהיך נותן לך, והוא כמ״ש חכמי לב שכמו שהדומם הוא מזון הצומח והצומח הוא מזון החי והחי הוא מזון המדבר, כן המדבר העובד גלולים הוא מזון שומר תורה ומצות, ועז״א פן ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה, ר״ל כמו שהחי אוכל את הצומח כן יחשבו לאכול אותנו וכמ״ש כי לחמנו הם, וכן תאכל את כל העמים, ובכ״ז הגם שתוכל לאכלם ר״ל שמהם ימשך לך מאכלך וכל צרכך לא יהיו דומים בעיניך כצאן מאכל שחס עיניו עליהם [כי כבר התבאר אצלי ההבדל בין פעל חוס חמל רחם, שחוס נופל שחס מלהשחית דבר שיש לו בו צורך, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, אתה חסת על הקיקיון] (יונה ד) שאחר שתוכל להשיג מהם צורך כמ״ש ואכלת את כל העמים תחוס עינך מלהשחיתם ותרצה להשאירם בארצך שיהיו לך עבדים, מזהיר שלא תחוס עינך מלהשחיתם שעי״ז לא תעבד את אלהיהם, שאם תחוס עינך עליהם תעבוד את אלהיהם, וזה יהיה למוקש לך, והוא עצמו מ״ש בפ׳ משפטים לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש:
ואכלת וגו׳: בשעת מלחמה1.
לא תחוס וגו׳: עיין במסכת סופרים פרק ט״ו ומה שכתבו התוספות במסכת ע״ז (כו,ב) בשם הירושלמי קידושין2. {דזה אינו אלא בשעת מלחמה}.
ולא תעבוד וגו׳: לא בעבודה לשם עבודת כוכבים מיירי, דאם כן מאי ״כי מוקש הוא לך״, והרי גורם השמדה וכליון ממש3. אלא אפילו לשם חנופה שלא יתגרו ביותר והוי כמו מאהבה ויראה4, מ״מ יהיה ״למוקש לך״ {והיינו שנדרש במדרש תהלים על המקרא ״ויעבדו את עצביהם ויהיו להם למוקש״5 (תהלים קו,לו), אמר ר״י, מקישין בזוג ואומרים הרי הם כמותנו. משום שקשה לשון ״מוקש״ על עבודה זרה שכבר נכשלו6}. וכבר נתבאר בספר שמות (כג,לג)7, ועוד שם (לד,יב)⁠8, יע״ש.
1. בה עוסקים פסוקים אלו, וכנ״ל ברבינו.
2. זה לשונו (בד״ה העובדי כוכבים... לא מעלין ולא מורידין): וא״ת, הא אמרינן במסכת סופרים ׳כשר שבכנענים הרוג׳. וי״ל, דבירושלמי דקדושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה... ואע״פ שסתם כנענים – עובדי כוכבים ומזלות הם, ועוברין על שבע מצוות, מ״מ אין מורידין, דרבינהו בקרא להיתרא דכתיב ״יהיו לך למס ועבדוך״ (דברים כ,יא).
3. אך הספורנו יישב זאת, וז״ל: ״לא תחוס״ – ובזה האופן ״לא תעבוד את אלוהיהם״, כי אם תחוס, יחטיאוך בלי ספק. ״כי מוקש הוא לך״ – כי אמנם היותך חס עליהם יהיה לך למוקש – שיפתוך לעבוד את אלוהיהם.
4. העובד עבודה כוכבים מאהבה ומיראה (רש״י: מאהבת אדם ומיראת אדם, ולא חשב בלבו באלהות), רבא אמר פטור (ממיתה) - סנהדרין סא,ב.
5. כשהפסוקים לפניו מספרים ש״לא השמידו את העמים אשר אמר ה׳ להם. ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם״.
6. וכפי ששאל רבינו בתחילת הקטע. ומעניין שה׳מצודת דוד׳ שם מפרש בדרך של הספורנו שהבאנו, וז״ל: ״ויהיו״ – העובדי גלולים ההם היו להם למוקש, כי הכשילום בהסתת עבודת העצבים.
7. על הפסוק ״לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, כי תעבוד את אלוהיהם כי יהיה לך למוקש״.
8. על הפסוק ״השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה, פן יהיה למוקש בקרבך״.
ואכלת – פירושו כאן: השמדה לשם קיום עצמי של המשמיד. כמו כן מביעה המלה את קלות תהליך ההשמדה, השוה ״כי לחמנו הם״, במדבר י״ד:ט׳. המשפט הראשון של הפסוק עדיין שייך להבטחת הברכות. אבל אל ההבטחה נוספת מיד האזהרה ״ולא תחוס״, השוה למעלה פסוק ב.
ולא תעבוד וגו׳ – חזרה על הכתוב בשמות כ״ג:ל״ג, ושם מוכח, כי ״ולא תעבוד״ אין לפרשו כאזהרה שניה, אלא כתוצאה העלולה לבוא מתוך הרחמנות על השונאים, על כן יש לייחס גם את המלים ״כי מוקש״ אל הרחמנות הזאת שלא במקומה, השוה שמות ל״ד:י״ב.
ואכלת וגו׳ – אמר רב הונא, מניין לגזל עובד כוכבים שהוא אסור, שנאמר ואכלת את כל העמים אשר ה׳ אלהיך נותן לך, בזמן שהם מסורים בידך ולא בזמן שאין מסורים בידך.⁠1 (ב״ק קי״ג:)
1. ואמנם זה הוא רק בשעת מלחמה אבל בשעת שלום אף בכבושים תחת ידיך אסור וכמבואר לפנינו בפ׳ בהר בפסוק וחשב עם קונהו שלא יטעהו וכש״כ גזילה, ועיין מש״כ שם בפ׳ אל תונו.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יז) כִּ֤י תֹאמַר֙ בִּלְבָ֣בְךָ֔ רַבִּ֛ים הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִמֶּ֑נִּי אֵיכָ֥ה אוּכַ֖ל לְהוֹרִישָֽׁם׃
If you shall say in your heart, "These nations are more than I; how can I dispossess them?⁠"
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
אֲרֵי תֵימַר בְּלִבָּךְ סַגִּיאִין עַמְמַיָּא הָאִלֵּין מִנִּי אֵיכְדֵין אִכּוֹל לְתָרָכוּתְהוֹן.
If you say in your heart, These nations are greater than I am: how can I drive them out?
ארום תימרון בלבביכוןא סגין אינון אומייה האליין מנן באייכדין איכל למישיצייה יתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בלבביכון״) גם נוסח חילופי: ״בלבכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״אייכדין ... למישיציה״) נוסח אחר: ״היך כען ניכול (למורוד) {למירות}״, וגם נוסח אחר: ״היכדין {אי}⁠כול לשיצי׳⁠ ⁠⁠״.
דילמא תימר בליבך סגיאין עממיא האילין מיני היכדין אית לי יוכלא לתרכותהון.
Neither say in thy heart, These nations are greater and stronger than I am: how shall I be able to drive them out?
פַאִן קֻלתַּ פִי נַפסִךַּ הַאֻלַאאִ אלּאַמַםִ אַכּתַּ׳רֻ מִנִּי פַכַּיְףַ אֻטִיקֻ אַן אַקרֻצַ׳הֻם
ולכן, אם-אמרת בתוכך, האמות האלה, הם יותר-מרבים ממני, ולכן איך אפשר שאוכל לכרסם בכחם.
(יז-יח) כי תאמר בלבבך – על כרחך לשון דלמא הוא: שמא תאמר בלבבך מפני שהם רבים לא אוכל להורישם, אל תאמר כן, לא תירא מהם. ולא יתכן לפרשו באחת משאר לשונות של ׳כי׳, שיפול עליו שוב לא תירא מהם.
(17-18) כי תאמר בלבבך – You must admit that the word כי here denotes "perhaps": perhaps you will say in your heart, "Because they are many, I shall be unable to dispossess them". Do not speak thus, לא תירא מהם YOU SHALL NOT BE AFRAID OF THEM. – For it is not possible to explain it in one of the three other meanings of כי so that the words לא תירא מהם will then appropriately fit in with it.
פס׳: כי תאמר בלבבך – דלמא תימר כלומר שמא תאמר בלבבך.
ואף שיהיה לך לזרות נפלא כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם.
(יז-יח) כי תאמר בלבבך על כרחך לשון דילמ׳ הוא שמא תאמ׳ בלבבך מפני שהם רבי׳ לא אוכל להורישם אל תאמר כן לא תיר׳ מהם. תקן בזה כמה עניינים הוסיף מלת מפני כי בזול׳ זה משמ׳ שהספק הוא ברבויי׳ ואין הדבר כן שהרי כתוב בפירוש לא מרובכם מכל העמים חשק י״י בכם כי אתם המעט מכל העמים אבל עם תוספת מלת מפני יהיה הספק של שמא נופל על הורשתם שמא לא אוכל להורישם גם אמר אל תאמר כן במקום לא תירא מהם מפני ששלילת הספק ראוי שיהיה ממון הספק ואחר שהספק היה בלשון כי תאמר צריך שתהיה שלילתו באל תאמר וחזר ואמר אח״כ לא תירא מהם להודיע שמאמר לא תירא הוא המתחייב מאל תאמר כן:
ולא יתכן לפרשו באחד משאר לשונו׳ של כי שיפול עליו שוב לא תירא מהם. מפני ששאר הלשונות של כי הם אי ואלא ודהא והוא מבאר שלא יפול עליו לא אלא ולא דהא מפני שאלה המלות אינן נופלות על תחלת הדבור ולא אי שעניינו אם מפני שאע״פ שמלת אם נופל על תחלת הדבור א״א פה לפרשו בלשון אם לשתי סבות האחת שאינו נופל בלשון לומר אם תאמר כך לא תאמר שמאחר ששם מונח לומר איך אפשר לומר אחר כך לא תאמר ועוד דמשמע מיניה אם תאמר בלבבך וגו׳ לא תירא מהם הא אם לא תאמר תירא מהם ואין זה נכון וכן כתב רש״י בשלהי גטין:
כי תאמר בלבבך רבים הגוים וגו׳ עד כל המצוה. לפי שזכר שלשה מינים מהשכר מין רבוי הטובות הגשמיות. ומין הבריאות והרפואה התמידית. ומין הכבוד בנצחון האויבים. רצה לסלק הספק אשר קרה בכל אחד מאלה. והתחיל במאן דסמיך ליה שהוא נצחון האויבים. באמרו אם תסתפק במה שאמרתי לך ואכלת את כל העמים. ותאמר כנגד זה רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם כמו שיעדתני. הנה על זה הנני מזהירך שלא תירא מהם וזכור תזכור את כל אשר עשה ה׳ אלהיך לפרעה ולמצרים וגו׳. כן יעשה ה׳ אלהיך בכל העמים אשר אתה ירא מפניהם.
כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה – לפי שאמר ואכלת את כל העמים. ושמא תאמר איכה אוכל להורישם ולכלותם. לזה אמר זכור תזכור את אשר עשה ה׳ למצרים. ושמא תאמר ג״כ שאין אתה ראוי להורישם. לזה אמר המסות הגדולות והאותות והמופתים שעשה השם עמך בדרך נס. כן יעשה ה׳ לכל העמים.
(יז-יח) כי תאמר... איכה אוכל להורישם... לא תירא מהם – כשתאמר ״איכה אוכל להורישם״, בהיותם ״רבים... ממני״, ״לא״ תאמר זה על דרך ש״תירא מהם״ אלא על דרך שתכיר שזה היה נמנע לולי ה׳ עזרתה לך. וזה כי זכר תזכר את אשר עשה ה׳ אלהיך לפרעה ולכל מצרים – שהיו רבים וחזקים ממך.
(17) כי תאמר...איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם, for you will say that they outnumber you. Do not say this in a manner which will inspire fear in you, but reflect on the fact that this would be an argument only if the Lord your God had not already demonstrated that with His help you can overcome. זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוהיך לפרעה וכל מצרים, they outnumbered you by a far greater margin than the Canaanites and they were stronger than the Canaanites.
(יז-יט) [ביאור תיבת ׳איכה׳]:
כי תאמר בלבבך וגו׳ איכה אוכל וגו׳. אמר הגאון, ׳איכה׳ יאמר על אחד משני פנים, אם שיאמר האדם שאי אפשר בשום אופן שיעשה הדבר ההוא, כמו ׳איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם׳ (לעיל א יב), או שיאמר שאי אפשר שיעשה הדבר ההוא אם לא שיהיה דבר אחר, כמו ׳איכה ירדוף אחד אלף׳ (לב ל) ׳אם לא׳ כשיהיה זה ׳כי צורם מכרם׳ (שם).
וכן אמר בכאן, כשתאמר ׳איכה אוכל להורישם׳ וגו׳, לא תירא וגו׳, המסות הגדולות וגו׳, אז גם כן תאמר כן יעשה ה׳ אלהיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם. כלומר, כשתאמר ׳איכה אוכל להורישם׳, תאמר שאי אפשר אם לא היה זה ש׳כן יעשה ה׳ אלהיך לכל העמים׳ וגו׳:
שיפול עליו שוב לא תירא וכו׳. שאם נפרש מלת ״כי״ כמו בשאר מקום – כי תאמר זה וכו׳ אל תירא, כמו ״כי תצא״ (להלן כא, י), ״כי תבא״ (להלן כו, א), שלשון זה משמע שיהיה דבר זה, אחר שיאמר ״לא תירא מהם״, אם כן לא יבא לידי כך כלל שיאמרו כך. ואין לפרש בלשון ׳אם תאמר רבים הגוים לא תירא מהם׳, כי לשון ׳אם׳ משמע שאפשר שיכול לומר, שהרי כל ׳אם׳ תלוי הוא, ואחר שיאמר הכתוב בלשון תלוי, איך יאמר אחריו ״לא תירא מהם״. ומכל שכן שאר לשון שמוש ״כי״, דלא יתכן:
(יז-יח) ולא יתכן לפרשו באחד משאר לשונות כו׳. ר״ל דודאי לא תוכל לפרשו בלשון דהא או אלא, משום דלשון דהא או אלא אינן נופלים על תחלת הענין, ולא לשון אי דהוא לשון אם, משום שאין שייך לומר אם תאמר כך אל תאמר כך, שאם מוכרח לומר כך א״כ אין שייך לומר אל תאמר כך. ועוד דמשמע מיניה אם תאמר בלבבך וגו׳ לא תירא מהם, הא אם לא תאמר תירא מהם, ואין זה נכון. כן כ׳ רש״י בשילהי גיטין (צ.):
(17) And it is impossible to explain [the word כי] according to any other meanings of, etc. In other words, the word כי cannot mean, "because,⁠" or, "rather,⁠" for these terms cannot begin an idea. The word כי also cannot mean, "if,⁠" for it is not possible to say, "If you will say [i.e., think] this, then do not think it.⁠" For if you have already thought it, it is not possible to say that you should not think it. Furthermore, [if the word כי means "if"] then the verse would imply: If you think… then do not fear them. But if you do not think… then fear them. But this is not correct. Rashi explains in this manner in Gittin (90a).
כי תאמר בלבבך – כל אמירה הוא בלב.
רבים הגוים האלה ולמטה כתיב ונשל וגו׳ הגוים האל – שאל הוא קשה ואלה יותר קשה. אל הוא דין למעלה. ואלה הוא למטה והוא דין יותר קשה וכנגד זה אמר זכור תזכור כנגד דין למעלה ונגד דין למטה.
כי תאמר – שמא תאמר:
איכה אוכל להורישם – והלא כבר הבטיחם ונתנם ה׳ אלהיך לפניך. ועוד איך יצוה שלא ייראו מהם, ואין הפחד פוֹעַל בְחִירִיִי באדם שיבא עליו צווי לא תירא מהם, ומה יעשה אם ירך לבבו, אלא היא אזהרה איך יתנהגו כדי שלא יבאו לידי פחד, ואמר שאם יזכרו תמיד את אשר עשה ה׳ למצרים יתרחק הפחד והמורך מלבבם, כי כשיתן האדם אל לבו שיש לו עזר גדול ותקיף יותר מאויביו, אין ספק שלא ירא עוד מהם, והזהירם בזה שלא ישכחו ההבטחה ונתנם ה׳ אלהיך בידיך, ויתחזקו באמונה זו בזכרם את אשר עשה ה׳ למענם לשעבר, ומזה יוציאו התולדה כן יעשה ה׳ וכו׳:
כי תאמר בלבבך – אחר שהזהיר בל תחוס עינם מלהשמידם מפני שיוכלו להשיג מהם תועלת, אומר עוד פן תרצה להשאיר אותם על אדמתם מפני היראה באשר תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם, ר״ל שתשער בנפשך כי כחך קטן מלהוריש כל השבעה עמים שהם רבים מאד וכשתלחם עם כלם לא תוכל להם ועפ״ז תחשוב להוריש רק מקצתם ולהשלים עם קצתם שעי״כ יהיה נקל בידך להוריש את הנלחמים אתך כי לא יהיו רבים כ״כ ותנצח אותם:
איכה אוכל להורישם: לא מיירי בעיקר המלחמה, שהרי כבר נתרצו ללחום ומוכנים לכך1, אלא על שנצטוו ״להורישם״2 ולכלותם3, ״איכה אוכל״ להגיע לכך, וא״כ ראוי להיות בטוב עם הנשארים מן המלחמה כדי שלא יתאכזרו גם עלינו לעת מצוא ידם4.
1. שהרי כאן מדבר אל דור באי הארץ, והם ראו מה אירע לאבותיהם בחטא המרגלים כשסירבו לעלות ולהכנס לארץ.
2. במשמעות של כליה ולא במשמעות של גירוש.
3. בפסוק הקודם ״ואכלת את כל העמים... לא תחוס עיניך עליהם״.
4. הואיל ו״רבים הגויים האלה ממני״, א״כ ישנה אפשרות שבשלב מסויים של המלחמה הם יתגברו עלינו, ואז יעשו לנו כפי שעשינו להם.
(הקדמה) פרשה שניה: ישראל מוזהרים שלא לגשת לכבוש את הארץ, מתוך הסוסים מאימת מספרם הרב של האויבים (ושלא להתפתות מחמת פחד זה לכרות ברית עם חלק מעמי הארץ), אלא לזכור את הנסים הגדולים שאירעו במצרים ולבטוח בעזרת ה׳ (פסוקים י״ז-י״ט), שישמיד, על ידי הצרעה, גם את הנסתרים (פסוק כ׳). ישראל חייבים להאמין בלב שלם שה׳ בקרבם (פסוק כ״א), מצוינת גם הדרך בה יגרש ה׳ את העמים וישמיד אותם יחד עם מלכיהם (פסוקים כ״ב-כ״ד). אבל ישראל חייבים עם זה להשמיד את כל פסילי אלהיהם, לא לקחת כלום מן הזהב והכסף, מפני שהוא חרם (פסוקים כ״ה-כ״ו).
(יז) רבים... ממני – אין לפרש רבים יותר ממני, אלא יש לפרש הם רבים מדאי בשבילי; כמו בשמות א׳:ט׳ ובבראשית כ״ו:ט״ז. אזהרה זאת מתייחסת אל ״לא תחוס וגו״, הכתוב בפסוק ז; כלומר, שמא יפחיד אותך מספרם הגדול של האויבים.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יח) לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם זָכֹ֣ר תִּזְכֹּ֗ר אֵ֤ת אֲשֶׁר⁠־עָשָׂה֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְפַרְעֹ֖ה וּלְכׇל⁠־מִצְרָֽיִם׃
you shall not be afraid of them. You shall well remember what Hashem your God did to Pharaoh, and to all Egypt:
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלבי״םנצי״בעודהכל
לָא תִדְחַל מִנְּהוֹן אִדְּכָרָא תִדְכַר יָת דַּעֲבַד יְיָ אֱלָהָךְ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָאֵי.
you shalt not be afraid of them; remembering you shalt remember what the Lord your God did to Pharoh and all Mizraim;
לא תדחלון מנהון מדכרה תדכרון ית מה די פרעא ב י״י אלהכון מן פרעהג ומן מצרייד ה.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״די פרע״) גם נוסח חילופי: ״דעבד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די פרע״) גם נוסח חילופי: ״אתפרע״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן פרעה״) גם נוסח חילופי: ״לפ׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין: ״מצרים״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומן מצריי״) גם נוסח חילופי: ״ולכל מצ׳⁠ ⁠⁠״.
לא תידחלון מנהון הוון דכירין ית גבורן דעבד י״י {אלהך}⁠א לפרעה ולכל מצראי.
א. חסר בכ״י לונדון.
Be not afraid of them; remember the work of power which the Lord thy God wrought upon Pharoh and all the Mizraee;
לַא תַּכַ׳פהֻם בַּלִ אד׳כֻּר מַא צַנַעַ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ לִפִרעַוְןַ וַסַאאִרִ אלּמִצרִיִּיןַ
לא תירא מהם, אלא זכור מה שעשה ה׳ אלהיך, לפרעה ולשאר המצריים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 17]

לא תירא מהם, זכור תזכור – זכירת הלב וזכירת הפה:
זכר תזכר – חסר וי״ו לומר שתזכור מה שעשה לשש מאות רכב בחור.
(יח-כ) התועלת השלישי הוא להודיע שמי שהבטיחהו השם יתעלה בנצוח איש מה על צד ההשגחה הפרטית ראוי שלא יירא שלא ינוצח מצד גבורת שכנגדו כי יד השם יתעלה לא תקצר ולזה זכר משה לישראל הנפלאות שעשה השם יתעלה לישראל אשר ראוי להם מצדם שלא ייראו מהגוים ההם אשר הם באים להלחם עמהם ואם הם יותר חזקים מעם ישראל כי יד השם יתעלה לא תקצר להפיל אותם לפניהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

האמנם ראוי שתדע שלא יפול תחת המצוה שלא יירא האדם ולא יפחד כי האדם בהיותו ירא מן האויבים הבאים עליו שיצוהו ויזהירהו שלא יירא ולא יחת. אין ספק שלא תסור היראה ההיא מלבו לפי שהיראה אינו פועל בחיריי כי אם דבר נמשך מהשערת חולשת האדם וגבורת אויביו וחזקם. ואז יירא מהם כי ישפוט אז בלבו שיתגברו עליו כפי חזקם וחולשתו. והמשפט הזה אי אפשר שיסור מדעתו לא על ידי מצוה ולא על ידי אזהרה או תחנונים בעוד שהסבה קיימת שהוא חוזק האויב וחולשת האחר הירא. ומפני זה ישותף תמיד עם היראה דבר שהאדם יכול עליו בבחירתו והיא הזכירה כי כשיזכור הירא שיש לו עזר על אויביו ויתן אל לבו שכבר פעמים רבות באו עליו ולא עשו לו מאומה רע אבל נוצחו ונאבדו מני ארץ. הזכירה ההיא תסיר היראה מלבו כי היא תסיר השערת חוזק האויב במה שיזכור ממה שכבר קרה לו וישפוט שהוא חזק. ותסיר השערת חולשת היראה כמו שיזכור שיש לו עוזר אחר גדול מהאויבי׳ וכפי אותו העוזר אשר לו אין לו חולשה כי אם חוזק. וכמאמר הנביא אלישע לנערו להסיר ממנו הפחד (מלכים ב ו׳) רבים אשר אתנו מאשר אותם. ולכן אמר כאן לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה׳ אלהיך לפרעה ולכל מצרים רוצה לומר שהיו גם כן רבים מכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

מהם זכר: דין לחוד חס׳ וי״ו באורייתא. [זָכֹר].
לא תירא מהם זכר תִזְכֹר: חס׳ וי״ו, ודכות׳ למען תִזְכֹר1 את יום צאתך (דראה). ואית דמסרי גבי תזכר דלא תירא מהם2, תרין מלאי׳, דין, וחד בנביאי׳, וליתא, דברובא דנוסחי דיקי תזכר דלא תירא חס׳ כתי׳, הרמ״ה3 ז״ל.⁠א [תזכר].
1. למען תִזְכֹר: דב׳ טז ג.
2. דלא תירא מהם: פסוקנו.
3. הרמ״ה: זכ״ר.
א. הערה זו נמצאת בכ״י ל ונשמטה מכ״י א.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

לא תירא מהם זכר תזכר וכו׳, וכבר כתב הרי״א שלא יפול תחת המצוה שלא יירא האדם ולא יפחד, שהיראה אינו פועל בחיריי רק דבר נמשך מהשערת האדם שהוא חלוש נגד אויביו הרבים החזקים ממנו ועי״כ יירא ויפחד ויראה זו לא תסור מלבו ע״י אזהרה שיזהירו אותו שלא יירא, וע״כ באזהרה שלא יירא צרף תמיד את הזכירה, ר״ל שיזכור כי גבורי חיל רבים או מלך גדול רב ושליט עומד על ימינו לעזרו שכחו גדול מכח האויב ועי״ז תסור היראה מלבו, וכן באזהרה זו שאמר לא תירא מהם אמר העצה להסיר היראה הוא שזכר תזכר את אשר עשה ה׳ אלהיך לפרעה ולכל מצרים שהיו ג״כ עמים רבים ומלך עז בראשם והכניעם ה׳ לפניך:
על זה בא לומר: לא תירא מהם: כי לא יתגברו לעולם1. וכך היה ראוי להיות אם לא עברו ישראל לכרות ברית עמהם, כמו שכתוב בספר יהושע ושופטים. אבל אם היו ישראל בטוחים בזה לא היה מקום לירא.
1. ולא יגיע לעולם למצב כזה שיתגברו וינקמו מאלו שיפלו בידם.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלבי״םנצי״בהכל
 
(יט) הַמַּסֹּ֨ת הַגְּדֹלֹ֜ת אֲשֶׁר⁠־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וְהָאֹתֹ֤ת וְהַמֹּֽפְתִים֙ וְהַיָּ֤ד הַחֲזָקָה֙ וְהַזְּרֹ֣עַ הַנְּטוּיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הוֹצִֽאֲךָ֖ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כֵּֽן⁠־יַעֲשֶׂ֞ה יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְכׇל⁠־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁר⁠־אַתָּ֥ה יָרֵ֖א מִפְּנֵיהֶֽם׃
the great trials which your eyes saw, and the signs, and the wonders, and the mighty hand, and the outstretched arm, by which Hashem your God brought you out. So shall Hashem your God do to all the peoples of whom you are afraid.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
נִסִּין רַבְרְבָן דַּחֲזָאָה עֵינָךְ וְאָתַיָּא וּמוֹפְתַיָּא וִידָא תַּקִּיפְתָא וּדְרָעָא מְרָמְמָא דְּאַפְּקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ כֵּן יַעֲבֵיד יְיָ אֱלָהָךְ לְכָל עַמְמַיָּא דְּאַתְּ דָּחֵיל מִן קֳדָמֵיהוֹן.
the great miracles which your eye beheld, and the signs and wonders, the mighty hand and uplifted arm, by which the Lord your God led you forth; so shall the Lord your God do to all the nations before whom you are afraid.
נסייה רברבייה די חמין עייניכון ואתייה ופרישתה וידהא תקיפתה ואדרעה מנטלתהב די אפיקג יתכון פריקין י״י אלהכון כדן יעבדד י״י אלהכון לכל אומייה די אתון דחלין מן קדמיהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וידה״) גם נוסח חילופי: ״ואידה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואדרעה מנטלתה״) גם נוסח חילופי: ״ואידרע מנטלה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אפיק״) גם נוסח חילופי: ״פרק ואפק״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדן יעבד״) גם נוסח חילופי: ״כן יתפרע״.
ניסין רבריבין דחמיתון בעיניכון אתיא ותימהיא וגבורת ידא תקיפתא וניצחנות אדרע מרממא כד אפקכון י״י אלקכון פריקין הכדין יעבד י״י אלקכון לכל עממיא דאנת דחיל מן קדמיהון.
the great miracles which you didst see with thine eyes, the signs and wonders, the strength of the mighty hand, and the victory of the uplifted arm, when the Lord your God led you out free: so will the Lord your God do unto all the peoples before whom you art afraid.
אַלּאַעלַאם אַלּעַטִ׳ימַתֻ אַלַּתִי רַאתהַא עַיְנַאכַּ וַאלּאִיאתֻ וַאלּבַּרַאהִינֻ וַאלּיַדֻ אַלשַּׁדִידַתֻ וַאלדֻ׳רַאעֻ אַלּמַמדֻודַתֻ כַּמַא אַכ׳רַגַךַּ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ כַּדַ׳אךַּ יַצנַעֻ בִּגַמִיעִ אלּאַמַם אַלַּדִ׳יןַ תַּכַ׳אפֻהֻם
הדגלים העצומים אשר ראתה אותם עיניך, והאותות והראיות החותכות והיד-החזקה והזרוע-המשוכה-קדימה, כפי-שהוציאך ה׳ אלהיך, ככה יעשה בכללות האמות אשר אתה מפחד מהם.⁠1
1. [המסת הגדלת אשר ראו עיניך. - הצרך לשליחות הנביאים ואיך התקימה להם השליחות אצל בני אדם. אמר, בעבור שהיו בני אדם יודעים בכחם ויכלתם, שהם אינם יכולים להכריח הטבעים ולא להפך העצמים, והם נלאים מעשות זה כי זה מעשה בוראם שהכריח הטבעים הנחלקים ובראם מחברים, ויהיה ענינם לברח זה מזה, ושנה עצמי נפרדיהם עד ששבו מחברים, לא יראה מהם עצם גמור אבל נראה דבר אחר זולת העצמים האלה המתבודדים. וכל נביא שיבחרהו הבורא יתברך לשליחותו, נותן לו אות מאלה האותות, אם הכרח טבע, כמו מניעת האש משרוף ועצירת הנהר שלא יעבר והעמיד הגלגל מהליכתו והדומה לזה, או הפוך עין, כאשר נהפך החי דומם והדומם חי, והמים דם והדם מים. וכאשר ינתן לו אות הזה, יתחיב הרואה אותם מבני אדם להקדישו ולהאמין בו במה שיאמר להם, כי החכם לא נתן לו אות עד שהיה נאמן אצלו. וזה הענין אף על פי שהוא בשכל, הוא כתוב בספרים, כאשר ידעת מדבר משה רבנו והאותות המלאים אשר נתנו לו מה שאינני צריך לזכרם הנה, וכאשר הם מבארים בספר ואלה שמות וזולתו ופרושם, וכמו שאמר לעמו (דברים ז, יט) המסת הגדלת אשר ראו עיניך. ומי שהאמין בו מבני אדם הם הצדיקים, כאשר אמר (שמות ד, ל-לא) ויעש האתת לעיני העם ויאמן העם, ומי שלא האמין הם התועים, וכאשר נודע מענין מי שנאמר בו (תהלים עח, כב) כי לא האמינו באלהים. ואני צריך לאמר הנה דבר אשמר בו האמתות, והוא, שהבורא יתברך איננו הופך עין עד אשר יודיע לבני אדם שהוא עתיד להפכם, והעלה בזה להאמין בנבואות, אבל בלתי עלה אינו הופך מאומה מן העינים, כי אם היינו חושבים זה, היו האמתות נפסדות לנו, והיה כל אחד ממנו כאשר ישוב אל ביתו ואל בני ביתו לא יהיה בטוח שלא יהפך עיניהם הבורא ושיהיו זולת מה שעזבו, וכן בשעור על אדם בעדות או דן בדין, אבל צריך שנאמין כי הנמצאות על תכונתם, לא ישנה אותם בוראם כי אם אחר שיעיד עליהם. ואמר עוד שלא יתכן בחכמה שיהיו השלוחים לבני אדם מלאכים, מפני שבני אדם אינם יודעים שעור כח המלאכים במה שיוכלו, ולא במה שילאו ממנו, וכאשר יבואו באותות מלאים יש לבני אדם לחשב שכל המלאכים כן טבעם, ולא יתאמת אצלם שהאות ההוא מאת הבורא. אך השלוחים כשיהיו בני אדם כמונו, ונמצא עושים מה שנלאה מעשותו, ומה שאיננו כי אם ממעשה הבורא, תתאמת להם השליחות במאמרו. ואמר עוד כי בעבור העלה הזאת השוה בין הנביאים ובין שאר בני אדם במות, שלא יחשבו בני אדם כי כאשר יכולים לחיות לעולם שלא כדרכם הם, כן יכולים לעשות האותות המלאים שלא כדרכם הם. ועל כן לא הספיק להם מבלעדי אכילה ושתיה, ולא מנעם מן הזווג, כדי שלא יפל הספק באותותם ויסברו בני אדם שהמניעה ההיא מטבעם, וכאשר נתקנה להם, נתקנו להם גם כן האותות. ועל כן עוד לא הבטיחם בבריאות הגוף התמידה, ולא בממון הרבה, ולא בבנים, ולא ההצלה מחמס חומס בין במכות, או בחרפות, בין בהריגה, כי אם היה עושה זה היה אפשר שייחסו בני אדם הענין ההוא אל טבעם שיצאו בו מגדר שאר בני אדם, ויאמרו: כאשר יתחיב יציאתם בענין הזה, כן התחיב שיוכלו על מה שנלאה ממנו. ואמר: בחכמתו נעלה על כל מאמר, כי עזבם בכל עניניהם כשאר בני אדם, והוציאם מכללם שנתן להם יכלת על מה שנלאים ממנו שאר בני אדם, שיאמת אותו ותאמן שליחותו. ואמר: בעבור זה עוד לא שמם עושים האותות תמיד, שלא יחשבו המון העם שיש בהם טבע מיחד מחיב זה, אבל שם אותם עושים זה בעת מן העתים, וידעו זה עת מבלעדי עת, ויתבאר בזה שהוא בא אלי הם מצד הבורא ולא מעצמם, ישתבח החכם ויתברך. ואשר הביאני לזכר כל אלה הדברים הנה, שראיתי אנשים הפסידו אותם מחשבותם כאשר חשבו בדברים האלה, וקצתם אמר: הרחקתי שימות הנביא כשאר האדם, וקצתם שהרחיק שירעב ויצמא, וקצתם הרחיק שישגל ויוליד, וקצתם הרחיק שיעבר עליו החמס והעול, וקצתם הרחיק שיעלם ממנו דבר מן הנמצאות. ומצאתי כל מה שהזכירו און ועול. אך התאמת לי שהחכמה במה שעשה הבורא בענין שלוחיו, היא דומה לשאר מעשיו, כמו שאמר (תהלים לג, ד) כי ישר דבר ה׳ וכל מעשהו באמונה. והמה לא ידעו מחשבות ה׳ ולא הבינו עצתו. (׳האמונות והדעות׳ רבי סעדיה גאון, מאמר שלישי).]
המסות – נסיונות.
והאתת – כגון: ויהי לנחש (שמות ד׳:ג׳), והיוא לדם ביבשת (שמות ד׳:ט׳).
המפתים – מכות מופלאות.⁠ב
והיד החזקה – זו הדבר.
והזרוע הנטויה – זו החרב של מכת בכורות.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לייפציג 1, לונדון 26917: ״ויהי״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34: ״המכות מופלאות״. בכ״י מינכן 5: ״המכות המופלאות״.
המסות – means, THE TRIALS (cf. Rashi on 4:34).
והאתת AND THE SIGNS – for example "and it became a serpent" (Shemot 4:3), and "It became blood on the dry land" (Shemot 4:9). ...
והמפתים AND THE WONDERS – viz., the wondrous plagues.
והיה החזקה AND THE STRONG HAND – this refers to the pestilence (Sifre Bemidbar 115:1; cf. the Passover Haggadah).
והזרע הנטיה AND THE OUTSTRETCHED ARM – this refers to the sword for the smiting of the firstborn (Shemot 4:23).
המסות הגדולות וגו׳ – בפסוק זה ימצאו כל אותיות אלפ״א בית״א חוץ מהבי״ת, וכן בכל פסוקי אותיות של מצרים נעלמה בהם ב׳ מפני כי ב׳ פעמים יעשה הקב״ה כזאת דהיינו במצרים ולעתיד, כדכתיב כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צור.
המסות הגדולות – כל האלפא ביתא בזה הפסוק חוץ מבי״ת רמז כי עוד יעשה פעם שנית נפלאות כימי צאתך מארץ מצרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

אבל תשיב אמריך לך ממה שתזכור המסות הגדולות אשר ראו עיניך וגו׳ – על הדרך אשר כתבנו ראשונה שהזכרון הוא תחבולת חוזק הבטחון וכבר ביארנו כוונת הפרשה. ובזה תוכל להאמין שיש כדאי בשכר מצותיו אשר בם תעשה וגם תוכל.
וזה לא בדרך מלחמה ובגבורה אנושית בכחם כי אם בדרך פלא על ידי המסות הגדולות אשר ראו עיניך שמה האותות והמופתים. ולפי שבנפלאות יובחנו ג׳ בחינות. בחינת זכותם רוצה לומר היותם שלא בדרך הטבע. ובחינת אמותם רוצה לומר שהם יוכיחו הדבר ההוא אשר באו עליו לאמתו. ובחינת יכולת פועלם. רצה לומר שיורו יכולת הפועל אותם בשנותו הטבעים ברצונו. לכן אמר שמות המורים על הבחינות האלה כי באמרו המסות הגדולות רמז לבחינה הראשונה מהיותם דברים נפלאים נסיים לכן אמר בזה גדולות. ובאמרו האותות והמופתים רמז אל הבחינה השנית. מהיות הנסים ההם אות ומופת לחייב ולהוכיח אמות דברי הנביא בשם האל יתברך. ובאמרו היד החזקה והזרוע הנטויה. רמז לבחינה השלישית מיכולת הפועל וידו החזקה ושעוד ידו נטויה לעשות יותר ויותר מזה אם ירצה. כי בדברים ההם הוציאך ה׳ אלהיך ממצרים לא בכחך ולא בגבורתך וכן יעשה ג״כ עתה לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם. ועם הזכירה הזאת ממה שעבר במצרי׳ לא תירא ולא תחת ממה שיקרה לך בעתיד עם העמים האלה וכמאמר המשורר (תהלים כ״ז א׳) ה׳ אורי וישעי ממי אירא ה׳ מעוז חיי ממי אפחד. ומה טוב מאמר החסיד בספר חובת הלבבות שאומר הבטחון הגמור מהיראה הוא היראה. רוצה לומר כי בהתחזק האדם ביראת הש״י ושמור מצותיו לא יירא מהעמים לפי שתמיד חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם ומי יחוש לחוזק אלף אויבים אם ימצאו סביבו אלף אלפים גבורי כח לעזרו. והנה הש״י בהיות האדם ירא מלפניו ממכון שבתו ישגיח עליו. ואז לא יירא מהאויבים כי כלם לאפס ותוהו נחשבו לו. וכמאמר משה רבינו עליו השלום אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה׳ אלהיך עמך לא ירפך ולא יעזבך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

הוֹצִאֲךָ: בתיקון ס״ת יש׳ הוציאך, ובמפתח מחק יו״ד, ע״כ. ובדפוסי׳ ישנים ובספרי׳ כ״י מדוייקי׳ חס׳ יו״ד, ומסו׳ עליו ב׳ חס׳, וכן בפ׳ בא על פסוק כי ביד חזקה1 הוֹצִאֲךָ נמס׳ ב׳ חס׳ יו״ד. וכן מס׳ הרמ״ה2 ז״ל, הוציאך דהשמר לך3 ואתחנן, וחבריה דשמור4 את חדש האביב (דראה), מלאי׳ דמלאי׳, מל׳ וי״ו ויו״ד. כי ביד חזקה5 הוֹצִאֲךָ, ה׳ מל׳ וי״ו וחס׳ יו״ד, ודכות׳ הוֹצִאֲךָ דהמסת הגדלת6. [הוצאך].
1. כי ביד חזקה: מ״ק-ד שמ׳ יג ט.
2. הרמ״ה: יצ״א, ל ע״א.
3. דהשמר לך: דב׳ ו יב.
4. דשמור: דב׳ טז א.
5. כי ביד חזקה: שמ׳ יג ט.
6. דהמסת הגדלת: פסוקנו.
זו הדבר. דכתיב (שמות ט׳:ג׳) הנה יד ה׳ הוי׳ במקנך וגו׳:
זו החרב של מכת בכורות. כדכתיב (דברי הימים א כ״א:ט״ז) וחרבו שלופה בידו נטוי׳ על ירושלים. י״מ כמשמעו, החרב שהכה הקב״ה בו הבכורים. וי״מ שהבכורים הכו באבותיהם, דהבכורים היו יודעין שהם ילקו בשביל ישראל, והלכו ואמרו לאבותיהם שישלחו את ישראל ממצרים, ולא שמעו להם, והלכו והרגו מהם כמה אלפים. וזהו שנאמר (תהלים קלו י) למכה מצרים בבכוריהם. [בכלבו והר״ר אבודרהם]:
This refers to the pestilence. As it is written (Shmos 9:3), "Behold the hand of Adonoy is directed at your livestock, etc.⁠"
This is a reference to the sword of the plague of (the Egyptian) first born. As it is written, "And his [the angel's] sword was drawn in his extended arm upon Yerushalayim (Divrei Hayomim I 21:16).⁠" Some explain this verse simply — that it refers to the sword Hashem had used to smite the first born. Others explain that the first born smote their fathers. For the first born knew they would be smitten because of the Jewish People, so they told their fathers to expel them from Egypt. Their fathers did not listen, so they [fought against their fathers and] killed thousands of them. And this is stated in the verse, "Who smote Egypt through their first born (Tehillim 136:10).⁠" (Kolbo and Avudrohom).
המסת הגדולת וגו׳ והאתת והמפתים והיד החזקה והזרע הנטויה – המסות. הוא נסים שעשה לישראל שניצולו מכל המכות ובפרט ממכת ערוב.
והאתת – הוא שיאמר מה שיהיה לעתיד כמ״ש (ישעיהו מ״א כ״ג) הגידו האותיות לאחור וגו׳. והמפתים. הוא שינוי הטבע.
והיד החזקה – שהכריח את פרעה לשלחם. על כרחו. והזרע הנטויה. בהתגליא.
ובפרשת ואתחנן בפסוק או הנסה וגו׳ כתיב ג״כ ה׳ דברים במסות וגו׳ וכתיב עוד שני דברים במלחמה ובמוראים גדולים. מלחמה שנלחם ה׳ בים כמ״ש ה׳ ילחם לכם. ובמוראים גדולים. זו גילוי שכינה בים ובמצרים. וכאן מדלג שני דברים אלו והטעם שאמ׳ הכתוב כאן כן יעשה לכל העמים והוא כיבוש א״י וב׳ דברים הללו מלחמה וגילוי שכינה לא יהיו עוד כמו ביציאת מצרים ואמר כנגד זה וגם את הצרעה ישלח הוא כנגד מלחמה אך ע״י שליח. אל גדול ונורא כנגד מוראים גדולים.
אשר הוצאך – כמו אשר בה הוציאך, ומוסב אל היד החזקה והזרוע הנטויה:
אשר אתה ירא מפניהם – אם יקרה שתירא מפניהם, כי אין ודאי שתיראו:
המסת וגו׳ – ה׳ כבר ניסה אותך בניסיונות המראים את כל אופני הנהגת ממשלתו (״מסות״), אמצעים להכיר בהם את מהותו וכל⁠־יכולתו (״והאתת״), ומעשים אלוקיים שנועדו ללמד ולתקן (״והמפתים״), והוא כבר הוכיח לך שאינו מאפשר לבני אדם לחטוף מידו את מה שהוא מכנה ״שלו״ (״והיד החזקה״), ושכוחו מגיע הרבה מעבר לתחום כוחו של האדם (״והזרע הנטויה״).
כן יעשה – כדרך שה׳ נתגלה אליך ביציאתך ממצרים, כך יתגלה אליך בכניסתך לכנען.
המסות – מפני שבמלחמת כנען כתיב (יהושע יא) לא היתה עיר אשר השלימה את בני ישראל כי מה׳ היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה, אמר שמזה לא תירא שכן היה במצרים המסות הגדולות אשר ראו עיניך, מה שהקשה לב פרעה ע״י נסיונות שעל ידם הכביד את לבו בכל פעם כמ״ש בפירושי שם, ומפני שבמלחמת כנען היה צריך אותות ומופתים כמו יבושת הירדן, ועמידת השמש והשלכת אבני אלגביש, אמר שתזכור שכן היה במצרים, ומפני שלא היה אפשר לכבוש בדרך הטבע אמר שתזכור היד החזקה שהיה במצרים שזה מציין הכח למעלה מן הטבע, ומפני שהתיראו שאין זכותם מספיק שיעשה להם נפלאות ביד חזקה אמר שיזכרו הזרוע הנטויה, שמבואר אצלי בכ״מ שזרוע ה׳ מציין שמניע יד גבורתו שלא ע״י זכות התחתונים רק באתערותא דלעילא שבכל אלה הדברים הוציאך מארץ מצרים וא״כ זכר תזכר שכן יעשה לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם, וע״כ אינך צריך להשלים עם קצתם:
המסות: נתבאר לעיל (ד,לד) ויותר להלן (כט,ב)1 ע״פ המדרש: מכות הממסות הגוף לאט לאט עד שלא יהיה להם כח ללחום, אע״ג שאינן כלין.
והאותות והמופתים וגו׳: במקום שיהיה נצרך לכך, יש לך לדעת גם זה מאשר היה במצרים, ותאמין כי ״כן יעשה וגו׳״.
{והזכיר גם כאן ״היד החזקה״, שהוא הדבר (בסגו״ל) שהיה בישראל2 כמו שכתבתי בכמה מקומות (שמות ו,ו. לעיל ה,יד. ו,כא. להלן כו,ח), ללמדנו על מה שכתב בסמוך (פסוק כ״א) ״לא תערוץ מפניהם״ – אפילו תראה שמתגברים, כי כך המדה שהקב״ה מעניש אותך ואח״כ מסייע להתגבר, והרי זה כמו מכת הדבר שהיתה אז}.
1. על הפסוק ״המסות הגדולות אשר ראו עיניך״.
2. שמתו רשעי ישראל במכת חושך, אלו שלא רצו לצאת ממצרים.
המסות – ד׳:ל״ד.
אשר הוציאך – כלומר אשר הוציאך בהם, או איך שהוציאך. איוו. 333
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כ) וְגַם֙ אֶת⁠־הַצִּרְעָ֔ה יְשַׁלַּ֛ח יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בָּ֑ם עַד⁠־אֲבֹ֗ד הַנִּשְׁאָרִ֛ים וְהַנִּסְתָּרִ֖ים מִפָּנֶֽיךָ׃
Moreover Hashem your God will send the hornet among them, until those who are left and hide themselves shall perish from before you.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המוראדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וְאַף יָת עָרָעִיתָא יְגָרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בְּהוֹן עַד דְּיֵיבְדוּן דְּאִשְׁתְּאַרוּ וּדְאִטְּמַרוּ מִן קֳדָמָךְ.
And moreover, the Lord your God will stir up the hornet among them, until they who remain and who hid themselves from before you have perished.
ולחותא ית מחותב אורעיתה יגרי י״י אלהכון בהוןג עד זמן די יסופון מה די אשתיירו ומה די אטמרוד מן קדמיכון.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע גם נוסח חילופי בין השיטין: ״{ול}⁠ה⁠{ות}״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולחות ית מחות״) גם נוסח חילופי: ״ואוף ית מחת״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בהון״) גם נוסח חילופי: ״בה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יסופון מה די אשתיירו ומה די אטמרו״) גם נוסח חילופי: ״ישיצון אליין דאשתיירו דאטמ׳⁠ ⁠⁠״.
ולחוד ית מחת אורעייתא טריקיא יגרי י״י אלקכון בהון עד דיהובדון מה דמשתותרין ומה דמיטמרין מן קדמיכון.
Moreover, the Lord your God will send the plague of biting hornets among you, until they who have remained shall perish and disappear before you.
וגם את הצרעה1מלמד שהצרעה עברה עמהם בירדן, וכל אותם אורבים שהיו מטמינים עצמם במערות כדי להרוג, היתה הצרעה נכנסת לשם ומכה אותם בעיניהם והיו מתים.
1. מלמד שהצרעה עברה עמהם בירדן כו׳. בסוטה ל״ו ע״א ארשב״ל הצרעה על שפת הירדן עמדה וזרקה בהם מרה וסימתה עיניהם מלמעלה וסירסתן מלמטה כו׳.
וַיַבּעַתֻ׳ בִּאלעַאהַתִ פִיהִם חַתַּי׳ יֻבִּידַ אַלּבַּאקִינַ וַאלּמֻנסַתִרִיןַ מִן בַּיְןִ יַדַיְךַּ
וישלח נכות בתוכם עד-שיאביד את הנשארים והמסתתרים מבין-ידיך.⁠1
1. [עד אבוד הנשארים והנסתרים, וכך לפנות לישראל מקום.]
הצרעה – הכיליון והדבר. (ספר השרשים ״צרע״)
וגם {את הצר}⁠עה – מכה מוסתרת מן {מכות} (?) מסויימות. והמאפיין אותה שתהיה מכת הפחד והיא... על כל ארץ ישראל.
הצרעה – מין שרץ העוף שהיתה זורקת בהן מרה, ומסרסתן, ומסמאא עיניהם, בכל מקום שהיו נסתרים שם.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים: ״ומסמאה״.
הצרעה – a species of flying insect which injected poison into them, and castrated them and blinded their eyes wherever they hid themselves (Sotah 36a).
פס׳: וגם את הצרעה – צרעה היתה מטילה בהם ארס ומסמא את עיניהם מלמעלה ומסרסתן מלמטה שנאמר (עמוס ב׳:ט׳) ואנכי השמדתי את האמורי מפניך אשר כגובה ארזים גבהו וחסן הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת:
הצרעה – חולי בגוף, מגזרת: צרעת.
THE HORNET. Ha-tzirah (the hornet) refers to an illness which afflicts the body. It is related to the word tzara'at (leprosy).
וגם את הצרעה – אמרו רבותינו (בבלי סוטה ל״ו.): שרץ העוף שזורק בהם מרה, כמו צירעים ויתושים.
ולפי הפשט נראה: צרעה – צעורה, כמו: שמלה שלמה, כבשים כשבים. כלומר: שיצער וימעיט אותם שנסתרים מפניך – כמו מחוץ תשכל חרב ומחדרים {אימה} (דברים ל״ב:כ״ה) – אימת דבר – כתרגומו: חרגת מותא.
וגם את הצרעה – MOREOVER THE HORNET – Our Rabbis said (Bavli Sotah 36a:8): a winged insect that throws its venom at them, like hornets and mosquitos.
And according to the plain meaning it appears: צרעה – HORNET – something that causes pain (צער), [with the letters of the root reversed] like “שמלה” and “שלמה” [dress], “כבשים” and “כשבים” [lambs]. Meaning to say: that it will pain and reduce those that נסתרים מפניך – HIDE THEMSELVES BEFORE YOU – like “Outside the sword shall bereave, and in the rooms, {terror}” (Devarim 32:25) – terror of pestilence – like its Targum translation: the slaughter-work of death.
הצרעה – יש מפרשים: חולי בגוף כמין צרעת.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
הצרעה, "the hornet;⁠" according to some interpretations this is a type of disease similar to tzoraat, afflicting the body. (Ibn Ezra)
עד אבד הנשארים – אב״ד כתיב בגימט׳ ז׳ כלומר עד שיאבד ז׳ עממין הנשארים והנסתרים מפניך.
כי חרם הוא כל המצוה וגו׳ – רמז לך שהעובר על החרם כאלו עבר על כל המצות, והחרם נכנס ופועל בכל רמ״ח אבריו שהם כמנין חרם, ואם יעשה תשובה אז ברוגז רח״ם תזכור ומוחלין לו אף על החרם.
וגם את הצרעה – דע כי הנסים שני חלקים, נסים נסתרים ונסים מפורסמים, והזכיר המפורסמים בפסוק של מעלה, הוא שאמר המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים, ועתה יזכיר מכת הצרעה שהוא מן הנסים הנסתרים שנראה לעיני רואיהם שהיא באה בדרך הטבע כענין הגשמים, לפי שאין בשניהם שנוי טבעו של עולם אבל הם ענין טבעי, וזהו לשון וגם כלומר וגם בדרך הטבע יושיעך הש״י כנגד אויביך, ולכך לא תערוץ מפניהם, כלומר שאין לירא מהאומות אלא מהשם השוכן בקרבך.
ויש לך להתעורר בלשון ה׳ אלהיך ובלשון בקרבך. והזכיר בהקב״ה שני שבחים והם גדול ונורא כנגד שני חלקי הנסים, יאמר כי הוא יתעלה בעל הכח והיכולת, גדול בנסים הנסתרים ונורא בנסים המפורסמים, כענין שאמר בנס הים (שמות ט״ו:י״א) נורא תהלות עושה פלא, ולכך הזכיר בסמוך את הגדולות ואת הנוראות האלה, הגדולות על הנסים הנסתרים הנוראות על הנסים המפורסמים. וצרעה הוא מין זבוב ומטיל ארס, ואמרו רז״ל שתי צרעות היו, אחת בימי משה ואחת בימי יהושע, והיתה מכה בפניהם ומסמא עיניהם ולא היו יכולין להלחם ובאין ישראל והורגין אותם. ובמקום אחר דרשו, היתה הצרעה מסמאה עיניהם מלמעלה ומסרסתן מלמטה, הוא שאמר הנביא (עמוס ב׳:ט׳) ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת. וכן תרגם אונקלוס צרעה ערעיתא, ודרשו רז״ל למה נקרא שמה ערעיתא שעומדת לקראת אדם. תרגום (דברים כ״ה) אשר קרך, דערעך.
וגם את הצרעה, "and also the hornet,⁠" etc.; Remember that miracles occur on two levels, so-called "open" (supernatural) miracles, i.e. visible manifestations of God interfering with the laws of nature; secondly there are the so-called "hidden" miracles (natural) which are no less miraculous although we do not witness overt interference with the laws of nature. In the previous verse God referred to the first category of miracles, the ten plagues, etc., in which God demonstrated His mastery over the forces of the universe, the laws of nature.
Now the Torah, i.e. Moses, turns his attention to the occurrence of "hidden" miracles such as swarms of hornets which occur at regular intervals, almost like rain. Seeing that neither rainfall nor swarms of hornets are the result of changes in the laws of nature they are not regarded as miracles. This is why the Torah introduces this element with the word וגם, "and also,⁠" to say that in addition to the supernatural miracles mentioned above there will also be natural forces such as the hornet. The fact that God employs a tiny insect to drive out the powerful people of Canaan is surely enough of a miracle to register with the people who observe this. Therefore — לא תערוץ מפניהם, "You shall not be afraid of them (the inhabitants, not the hornets).⁠" The only One you shall be afraid of is the Lord your God Who dwells among you. (The author suggests reading the first 6 words in verse 21 together).
It is worth noting that the words ה' אלו-היך and the word בקרבך contain two separate praises of the Lord. They are the attributes גדול ונורא, "great and awesome.⁠" These two adjectives, i.e. attributes, refer to the two types of miracles we spoke of earlier. The word גדול describes the attribute involved when God performs "hidden" miracles, whereas the word נורא describes the attribute involved when He performs "open" miracles. When God's activities at the Sea of Reeds were reported in the Torah we read about נורא תהלות עושה פלא, "too awesome for praises, Doer of wonders" (Exodus 15,11). Presently (10,21) the Torah will refer to both kinds of miracles describing them under the heading of "את הגדולות ואת הנוראות האלה, "these awesome deeds and these great deeds.⁠" The צרעה is an insect similar to a fly which emits a poison by means of its sting. Our sages in Tanchuma Mishpatim 18 have said that a plague of such hornets occurred twice; once during the time of Moses and once during the life of Joshua. It would attack the enemies of the Israelites disabling them from offering serious resistance. The Israelites would simply kill the Canaanites without encountering resistance. There is another Midrash in Sotah 36 according to which the effect of the bite or sting of the hornet resulted in the victim becoming both blinded and impotent as if castrated. The prophet Amos 2,9 referred to this when he said: "Yet I destroyed the Emorite before them, whose stature was like the cedar's and who was as stout as an oak; destroying the boughs above and his trunk below.⁠" Onkelos also translates the word צרעה as ערעיתא, "wasp, hornet.⁠" According to Onkelos, the reason for this name may be that it encounters man like the Amalekites encountered the Israelites in the desert, i.e. אשר קרך בדרך (Deut. 25,18), compare Onkelos there.
את הצרעה – בגימטריא שתים היו.
עד אבד – חסר וי״ו ועולה ז׳ שיאבד הז׳ עממין.
מפניך – פ״א כפולא לומר מפניך ומפני שלוחך.
(הקדמה)
והיה עקב
(כ) צרעה – לא עברה הירדן כדי שלא תזיק לישראל.
וגם את הצרעה ישלח י״י אלהיך בם – ידמה שהצרעה היה ממיתה אותם או ירצה בזה שהשם יתעלה ימציא להם מה שימיתם בדרך שלא יחיו הנשארים והנסתרים מפני בני ישראל כאמרו וי״י השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

הצרע׳ מין שרץ העוף שהיתה זורקת בהן מרה ומסרסתן ומסמא את עיניהם בכל מקום שהיו נסתרים שם. שבסוט׳ תנא צרע׳ לא עברה את הירדן והקשו והכתי׳ ושלחתי את הצרע׳ לפניך ותרצו אמר ריש לקיש על שפת הירדן עמדה וזרקה בהן מרה וסימת עיניהם מלמעלה וסרסתן מלמטה שנ׳ ואנכי השמדתי את האמורי מפניכם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת:
ולפי שהבטיחה עתה שלא ייראו מרוב האומות. הודיעם כי עוד לאלוה שלוחי השגחתו להלחם בם כמו הצרעה שיאבד הנשארים והנותרים מפניהם. ובזה ידעו שלא בכחם יירשו ארץ כי גם שלא בפניהם תהיה המלחמה בעמים על ידי הצרעה.
ולפי שאולי יאמרו כי הם עצומים ובעלי מלחמה ותחבולה. וישארו מהם אנשים גבורים נסתרים וטמונים במחבואות ובמארב ויצאו וילחמו עמנו. לזה אמר וגם את הצרעה ישלח השם בם עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך. ולכן לא תערוץ מפניהם. אחר שה׳ אלהיך בקרבך. והוא לוחם מלחמתך. ויתן מלכיהם בידיך לא יתיצב איש לפניך. וכל זה בתנאי שלא תלך אחר עבודה זרה. אבל פסילי אלהיהם תשרפון באש. ואע״ג שתשרפון באש. לא תחמוד כסף וזהב שיתנו לך שעליהם. לפי שהיא חרם וכל הנאותיה חרם. וזהו כי חרם הוא. או יאמר לא תחמוד כסף וזהב. שיתנו לך שוחד בשביל שלא תשרפם. וזהו עליהם. ואמר זה לפי שאולי יאמרו ישראל מה לי להניחם כי הם עץ ואבן ואין ממש. לזה אמר ולא תביא תועבה אל ביתך. כי הם והנאותיהם שנתנו לך בשבילך הכל חרם:
וגם את הצרעה – שני צרעות היו אחת של משה ואחת של יהושע. של משה לא עברה את הירדן ושל יהושע עברה הירדן ושני צרעות היו משמשות כמו שאמר הכתוב הנשארים והנסתרים שהנשארים הם שברחו מפליטי המלחמה וישבו בבתים בהתגליא וזה היה צרעה של משה משמשת שזרקה ארס כו׳ וכנגד הנסתרים שטמנו את עצמם לזה שימשה של יהושע שחפשה אותם ולכך אמר וגם את הצרעה כנגד שני צרעות.
וגם את הצרעה – פירשנו ענין המכה הזו (שמות כ״ג כ״ח), ושם לא פירש הכתוב טעם שילוח הצרעה, וכאן הוסיף עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך. להודיע שמלבד שתבא הצרעה לפני ישראל, כי קודם שילחמו עם אנשי כנען רצה הצרעה לפניהם להרוג בהם הרג רב, כמו שמשמע שם ממלת לפניך, ושלחתי את הצרעה לפניך (שם כ״ג כ״ח), גם תעמוד המכה במקומה ותשמש עד אחר המלחמה להרוג פליטי חרב הנסתרים במקומות אין רואה שאין ביד ישראל להחרימם, ואלה מתו מן הצרעה, ועוד טעמים כתבנו לעיל על זה:
וגם את הצרעהיהושע כ״ד:י״ב הזכירה לישראל, א״כ בהכרח נתאמת הדבר, אע״פ שלא נזכר המאורע הזה בפירוש בספור כבוש הארץ. בתנ״ך כ״י שנת ק״ז מצאתי עד⁠־אב֞ד, והרביע נכון, והכוונה עד שיאבדו מפניך הנשארים והנסתרים.⁠א
א. בכ״י לוצקי 673(א), קולומביה X 893 מופיעה מהדורה קמא של שד״ל (במקום ״והרביע... והנסתרים״): ״ולי נראה עד-אב֕וד הנשא֥רים״.
וגם – ולא תירא שבאשר הם רבים ונפוצים על פני ארץ רבה, רבים יחבאו במערות ובראשי ההרים ולא תדע מקומם ואח״כ יפלו עליך פתאום מן החורים אשר התחבאו שם, כי גם את הצרעה ישלח ה׳ אלהיך בם לאבד הנשארים והנסתרים מפניך:
וגם את הצרעה וגו׳: נוסף על הנהגה שבמצרים יהיה בשבעה עממין ע״י הצרעה.
הצרעה – ראה שמות כ״ג:כ״ח. כאן מוסיף לבאר, שהצרעה עשויה להשמיד את האויבים עד כלה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המוראדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כא) לֹ֥א תַעֲרֹ֖ץ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי⁠־יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בְּקִרְבֶּ֔ךָ אֵ֥ל גָּד֖וֹל וְנוֹרָֽא׃
You shall not be scared of them; for Hashem your God is in your midst, a great and awesome God.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראטור הפירוש הקצראברבנאלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

לָא תִתְּבַר מִן קֳדָמֵיהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ שְׁכִינְתֵיהּ בֵּינָךְ אֱלָהָא רַבָּא וּדְחִילָא.
You shalt not be broken down before them; for the Lord your God dwells in the midst of you, the Great and fearful God.
לא תתברוןא מן קדמיהון ארום י״י אלהכון דאיקרב שכינתיה מדברהג ביניכון אלה רבה ודחילה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תתברון״) גם נוסח חילופי: ״תדחלון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאיקר״) גם נוסח חילופי: ״די יקר״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מדברה״) גם נוסח חילופי: ״שרייה״.
לא תיתברון מן קדמיהון ארום שכינת י״י אלקכון ביניכון אלקא רבא ודחילא.
Therefore be not down-broken before them, for the Shekinah of the Lord your God is among you, the Great and Fearful God.
לַא תַּרהַבּהֻם לִאַןַ נֻורַ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ פִימַא בַּיְנַךַּ אַלטַאאִקֻ אַלעַטִ׳ים אַלּמֻכִ׳יפֻ
לא תהיה לכם רתיעה מההתנכלות שלהם, כי אורו של ה׳ אלהיך, נמצא ביניכם, בעל⁠־הכח⁠־והיכלת, העצום, המטיל יראה.
פס׳: לא תערץ מפניהם – אע״פ שיש עריצות לשון גבורה כמו כן תמצא לשון שבירה כמו (איוב ל״א:ל״ד) כי אערוץ המון רבה לפי שיש במקרא הדומין בקריאה אין פירושם אחד. כמו (בראשית י״ג:י״ח) ויאהל אברם נטה אהלו. שנא׳ ויאהל עד סדום. שהסיע לוט את אהלו ולא נטה עד שבא לסדום וכן כיוצא באלו הרבה. והן מי״ג מדות שהתורה נדרשת בהם כשאמר ר׳ ישמעאל דבר הלמד מענינו:
לא תערוץ מפניהם – רק תערוץ מהשם שהוא אל גדול ונורא.
THOU SHALT NOT BE AFFRIGHTED AT THEM. Only fear the Lord, who is great and awful.
אל גדול ונורא – ולא אמר גבור אלא הזכיר גדול כנגד אברהם דכתיב ביה האדם הגדול. ונורא כנגד יעקב דכתיב ביה מה נורא המקום הזה. והזכיר אלו שמצינו שנלחמו אברהם עם המלכים ויעקב כנגד לבן ועשו אבל לא מצינו ביצחק שנלחם.
וחתם הדברים לא תערץ מפניהם כי ה׳ אלהיך בקרבך אל גדול ונורא ורב הוא אשר אתנו מאשר אותם. ואם היית ירא היה זה קלון לאל הגדול הגבור והנורא אשר בתוככ׳ כי יראה שלא בטחתם בישועתו ולכן אין ראוי שתערצו מפניהם:
כי ה׳ אלהיך בקרבך – ואם תזכור זאת בודאי לא תערוץ:
גדול ונורא – הוסיף שתי מלות גדול ונורא, כי הכבוד האהבה והתודה וכיוצא באלה שייכים גם לאדם, יכול לאהוב את זולתו באהבה נפלאה, יכול לכבדו בכבוד והדור, יכול לתת לו תודות, ואין בזה פחיתות לבורא ית׳, אבל היראה אם יירא האדם את זולתו זולת הש״י אין פחד אלהים לנגד עיניו, כי אין יראה בלתי מה׳ לבדו, לכן סיים אל גדול ונורא, ואם תהיה מוראיהם עליך אתה פוחת ופוגם ברוממת אל כי אין לירא כ״א מלפניו (מוהר״י מרגלית אבד״ק לעסלא עיר מולדתי).
לא תערץ – עיין לעיל א, כט ופירוש שם.
לא תערץ מפניהם – מוסיף לאמר שחוץ מכל זה ראוי שלא תערוץ מפניהם והוא כמ״ש בחובת הלבבות שאמר החסיד בושתי מיראת אלהי שאירא זולתו, ר״ל כי היראה הגדולה תכבה את היראה הקטנה, למשל מי שנפל עליו ארי טורף ושואג לא יירא אז מפני דבורה הרוצה לעקוץ אותו כי יראתו מפני הדבורה תבטל מפני יראתו הגדולה מפני האריה, וא״כ אחר שאלהיך בקרבך אל גדול ונורא ראוי לך לירא יראה הגדולה מה׳ ואיך תירא אז יראה הקטנה של ב״ו שהוא כאין וכאפס לפני ה׳ הגדול והנורא שהוא נמצא בקרבך:
לא תערוץ:⁠1 הוא ׳שבירת׳ הגדוד בשעה שאין המלחמה הולכת בטוב, כמו שכתבתי להלן (לא,ו)2 הוכחה לזה הפירוש. והזהיר הכתוב שאפילו תראה שמתגברים ״לא תערוץ״3 כמו שהיה בראש4 מלחמת עי.
כי ה׳ אלהיך בקרבך: השכינה שרויה בקרב ישראל בשעת מלחמה, כמבואר להלן (כ,ד.⁠5 כג,טו6).
אל גדול ונורא: ׳מוראו׳ רב לענוש תיכף ומיד על איזה דבר. אבל אין מקום לחוש שיתגברו7 לגמרי חס ושלום, אלא עונש הוא לשעה.
1. אונקלוס ״לא תתבר מן קדמיהון״.
2. על הפסוק ״חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם״.
3. וכ״כ לעיל בפסוק י״ט (בהוספה מכתב יד).
4. בתחילת...
5. ״כי ה׳ אלוהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם״.
6. ״כי ה׳ אלוהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויבך לפניך״. וכן כתב לעיל (ו,טז).
7. וזה הגורם למצב שברגע זה האויבים מתגברים.
אזהרת סיום, לא לפחד מפני האויבים.
לא תערץ – אינו זהה עם ״לא תירא״, פסוק י״ח, כי שם נאמר שלא ייראו ישראל מלהכנס למלחמה עם העמים העולים עליהם במספרם, אבל כאן נאמרה האזהרה כלפי העומד בתוך קשרי המלחמה (על כן כתוב ״מפניהם״, בעוד שבפסוק א׳:כ״ט כתוב ״מהם״) לא לברוח מפחד, השוה כ, ג
ה׳ אלהיך בקרבך – א׳:ל׳, כ׳:ד׳.
ונורא – כלומר, אסור לירא שום נברא אלא את הבורא לבדו. יראת ה׳ חייבת לדחות כל יראה אחרת.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראטור הפירוש הקצראברבנאלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כב) וְנָשַׁל֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת⁠־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֛ל מִפָּנֶ֖יךָ מְעַ֣ט מְעָ֑ט לֹ֤א תוּכַל֙ כַּלֹּתָ֣ם מַהֵ֔ר פֶּן⁠־תִּרְבֶּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה׃
Hashem your God will cast out those nations before you by little and little; you may not consume them at once, lest the animals of the field become too many for you.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

(כב) כיבוש הארץ בהדרגה – שמות כ״ג:כ״ט-ל׳
וִיתָרֵיךְ יְיָ אֱלָהָךְ יָת עַמְמַיָּא הָאִלֵּין מִן קֳדָמָךְ זְעֵיר זְעֵיר לָא תִכּוֹל לְשֵׁיצָיוּתְהוֹן בִּפְרִיעַ דִּלְמָא תִסְגֵּי עֲלָךְ חַיַּת בָּרָא.
And the Lord your God will put away those nations before you by little and little; for you may not consume them instantly, lest the wild beast of the field multiply against you.
ויטרוד י״י אלהכון ית אומייה האיליין מן קדמיכון קליל לית אתון יכלין למישיציה יתהון בפריעא דלא תסגוןב עליכון חיות ברה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בפריע״) גם נוסח חילופי: ״בופ׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תסגון״) גם נוסח חילופי: ״תיסגי״.
ויגלי י״י אלקכון ית עממיא האיליין מן קדמיכון קליל לא תיכול לשיציותהון בפריע דילמא יסגי עליכון חיות ברא כד ייתון למיכול גושמיהון.
But the Lord your God will make these nations depart from before thee by little and little. You may not destroy them at once, lest the beasts of the field multiply against you, when they have come to devour their carcases.
וַהֻוַ יֻטַחטִחֻ אֻולַאִךַּ אַלּאַמַם מִן בַּיְןִ יַדַיְךַּ קַלִילַא קַלִילַא אִד׳ לַא תַּטִיקֻ אַן תַּפנִיַהֻם סַרִיעַא כַּיְ לַא יַכּתֻ׳רַ עַלַיְךַּ וַחשֻׁ אַלצַּחרַאאִ
והוא ישבור לחלקים לפזר את אלו האמות, מבין-ידיך, מעט במעט, כי לא תהיה מסגל לכלותם במהירות, כדי שלא יתרבו עליך חיות הפרא של המדבר.⁠1
1. [מעט מעט אגרשנו מפניך פן תרבה עליך חית השדה. אמר הגאון רבי סעדיה כי יד ה׳ לא תקצר להמעיט את חית השדה ושוב אין להם לפחד מפניהם, אלא לא נאמר וירבו עד אשר יכולין למלאות את כל ארץ כנען, אזי זאת רק לסימן בעלמא למען ידעו שכאשר יפרו, הגיע הזמן שהשם ישלח את הצרעה בהם למען אבוד הנשארים והנסתרים ולפנות לישראל מקום.]
פן תרבה עליך חית השדה – והלא אם עושין רצונוא אין מתייראין מן החיה, שנאמר: וחית השדה השלמה (איוב ה׳:כ״ג). אלא, גלוי היה לפניו שעתידין לחטא.
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5 נוסף: ״של מקום״.
פן תרבה עליך חית השדה LEST THE BEASTS OF THE FIELD INCREASE UPON YOU – But is it not a fact that if people perform the will of the Omnipresent they will not have to fear the beasts, as it is said, "And the beasts of the field shall be at peace with you" (Iyyov 5:23)?! But it states this because it was manifest before Him that they would in future sin.
אמר הגאון: כי פן תרבה עליך – סימן לזמן שינצחום. ואין צורך, וכבר פירשתיו (ראב״ע שמות פירוש ראשון כ״ג:כ״ט).
LEST THE BEASTS OF THE FIELD INCREASE UPON THEE. The Gaon says that this is a sign regarding the time that they shall be victorious over them.⁠1 There is no need for the Gaon's interpretation.⁠2 I have already explained it.
1. When Israel will so increase that there will be no danger that the beasts of the field will overwhelm them, then they will know that it is time to drive out the Canaanites. See Ibn Ezra on Ex. 23:29 (Vol. 2, p. 519).
2. For the meaning of our verse is that God will not drive out the Cananites in one year because the Land of Israel was too large for those who left Egypt to settle all of it. See Ibn Ezra on Ex. 23:29 (Vol. 2, p. 519).
(כב-כג) לא תוכל כלותם מהר – אינו אומר: אין היכולת בידך, אלא: אינו תקנתך, כמו: לא תרצה כלותם מהר. כי כל דבר שרע לאדם אם עושהו, אף על פי שבידו לעשות, שייך ביה: לא תוכל, כמו: לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי (רות ד׳:ו׳), וכן: לא יוכל הנער לעזוב את אביו (בראשית מ״ד:כ״ב), וכמו: לא תוכל לתת עליך איש נכרי (דברים י״ז:ט״ו) – שמתרגמינן: לית לך רשו, וכן: לא תוכל כלותם – תוכל, אבל אין תקנתך, פן תרבה.⁠א ופסוק של אחריו מוכיח, דכתיב: ונתנם י״י אלהיך לפניך – שתהא ידך תקיפה, והם יהיו במהומה גדולה.
וגם הוא תשובה על מה שהוא אומר למעלה: רבים הגוים האלה ממני, איכה אוכל להורישם. לאב תירא מהם (דברים ז׳:י״ז-י״ח), כי י״י אלהיך בקרבך – שהוא גדול ונורא. אם בשביל כך אתה אומר: הם רבים ואני מעט איך אמלא מקומם, על זה השיב: לא תוכל כלותם (דברים ז׳:כ״ב) עד אשר תפרה (שמות כ״ג:ל׳).
א. בכ״י מינכן: ירבה.
ב. בכ״י מינכן 52: אל.
(22-23) לא תוכל כלותם מהר – YOU MAY NOT CONSUME THEM AT ONCE – It does not say: the ability is not in your hand, but rather: it is not beneficial for you, like: you do not want to consume them at once. Because anything that is harmful to a person if he does it, even if it is in his power to do, it is relevant to say: “You cannot,” like: “I cannot redeem, lest I destroy my inheritance” (Rut 4:6), and likewise: “The boy cannot leave his father” (Bereshit 44:22), and like: “you cannot put a foreigner over you” (Devarim 17:15) – which is translated as: you shall not have permission, and likewise: לא תוכל כלותם – YOU CANNOT CONSUME THEM – You are able, but it is not for your benefit, LEST THEY BECOME TOO MANY. And the verse after it proves, as it is written: ונתנם י"י אלהיך לפניך – HASHEM YOUR GOD WILL DELIVER THEM UP BEFORE YOU – that your hand shall be strong, and they will be in מהומה גדולה GREAT CONFUSION.
And this is also an answer to what it says above: these nations are more numerous than I am, how will I be able to dispossess them? Do not fear them (Devarim 7:17-18), because Hashem your God is in your midst – that He is great and awesome. If because of this you say: they are numerous and I am few, how will I fill their place, to that it [the Torah] answers: לא תוכל כלותם YOU CANNOT CONSUME THEM (Devarim 7:22) until you increase (Shemot 23:30).
לא תוכל כלתם מהר – יכול אתה אלא אין תקנתך לכלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
לא מוכל כלומם מהר, "you will not be able to destroy them quickly;⁠" the word תוכל is not to be understood as an inability on your part. It will not be in your interest to do so, as you would create a vacuum of not enough people in the land, that would encourage invasion by free roaming beasts.
(כב-כד) לא תוכל כלותם מהר – יבטיח שהשם יכריתם כולם, וישלח בהם את הצרעה להאביד הנשארים והנסתרים, והנה כולם יאבדו. אבל אמר שלא יכלה אותם במלחמה ביום אחד, [ולא שיגרשם מן הארץ בשנה אחת]⁠א פן תהיה הארץ שממה (שמות כ״ג:כ״ט) ורבה עליך חית השדה. והוסיף עוד להבטיח שלא יהיו אלה הנשארים רובם, אבל השם יהומם מהומה גדולה ורובם יאבדו (מיד) [מהר ביד ישראל. וכן אמר: הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר (דברים ט׳:ג׳) – שיאבדו רובם במהרה, לא שיכלו עד אשר תפרה ונחלת את הארץ (שמות כ״ג:ל׳).]⁠ב
ואמר: ונתן מלכיהם בידיך והאבדת את שמם (דברים ז׳:כ״ד) – עד שלא יהיה להם שם על פני חוץ,⁠1 וכל הנצב בפניהם ישמידו. וזה כענין שבא ביהושע: כי מאת י״י היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם (יהושע י״א:כ׳), ולא נשאר להם מלך בארץ כי כל מלכיהם נפלו.⁠2
וכתב רבינו שלמה: פן תרבה עליך חית השדה – והלא אם עושין רצונו אינם מתיראים מן החיה, שנאמר: וחית השדה השלמה לך (איוב ה׳:כ״ג), אלא גלוי היה לפניו שעתידים לחטוא. ודברי רבותינו הם (ספרי דברים י״א:כ״ג).
ואף על פי שהפרשה הזו להבטחה נאמרה, כבר הזכרתי (רמב״ן דברים ז׳:ט״ו) כי משה במשנה תורה יבטיח ויזהיר וירמוז.⁠ג והנה בכאן יבטיח כי בעשותם המשפטים יתגברו על שונאיהם וירמוז שלא תגיע זכותם להכריתם כולם כאחד, ושישבית חיה רעה מן הארץ (ויקרא כ״ו:ו׳) כמובטח להם בפרשת אם בחוקותי, אבל יהיה כאשר אמר, שיאבידו את רובם ומלכיהם בתחלה, ואחרי כן יאבדו הנשארים.
1. השוו ללשון הפסוק באיוב י״ח:י״ז.
2. השוו ללשון הפסוק בהושע ז׳:ז׳.
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״זכותם להכריתם״. בדפוסים מאוחרים נכפל כאן מלהלן: ״כי לא תגיע זכותם להכריתם״.
(22-24) THOU MAYEST NOT BE ABLE TO CONSUME THEM SPEEDILY. He is assuring them that G-d will destroy them all and send the hornet among them to destroy they that are left and they that hide themselves,⁠1 and thus they will all [ultimately] perish. He states, however, that He will not completely destroy them in war in one day, nor will He drive them out of the Land in one year, lest the Land become desolate, and the beasts of the field multiply against thee.⁠2 And He assured them further that those [of the peoples] that are left, will not be the majority, but that G-d shall confound them with a great confusion3 and most of them will be destroyed by the hand of Israel. And so he said, He will destroy them, and He will bring them down before thee; so shalt thou drive them out, and make them to perish quickly,⁠4 [meaning] that you will destroy most of them quickly, but they will not be completely vanquished until thou be increased, and inherit the Land.⁠5
AND HE SHALL DELIVER THEIR KINGS INTO THY HAND, AND THOU SHALT CAUSE THEIR NAME TO PERISH — until they shall have no name abroad6 — and the Israelites will destroy all who stand up to oppose them. This is similar to what is stated in the Book of Joshua, For it was of the Eternal to harden their hearts, to come against Israel in battle, that they might be utterly destroyed,⁠7 and not a king was left to them [the Canaanites] in the Land as all their kings fell [in battle].
And Rashi wrote: "Lest the beasts of the field increase upon thee.⁠8 But is it not true that when they do His will [as the section begins: And it shall come to pass, because ye hearken to these ordinances etc.] they will have no fear of the beasts, as it is said, and the beasts of the field shall be at peace with thee?⁠9 But [this assurance is stated because] it was manifest before Him that they were destined to sin.⁠" These are the words of our Rabbis.⁠10 Now, even though this section is stated as a promise [and any reference to future sin apparently contradicts the principle of man's freedom of choice], I have already mentioned11 that, in the Book of Deuteronomy, Moses our teacher both assures and warns. He alludes to the fact that their merits will not be sufficient to destroy all the people at once and for Him to cause evil beasts to cease out of the Land12 as promised to them in the section If ye walk in My statutes.⁠13 Instead it will be as he said [here] that they will, in the first stage [of the conquest], destroy most of them together with their kings, and, afterwards, they that are left will be destroyed.
1. (20).
2. Exodus 23:29.
3. (23).
4. Further, 9:3.
5. Exodus 23:30.
6. Job 18:17. No outside nation will therefore come to their help.
7. Joshua 11:20.
8. In (22).
9. Job 5:23.
10. Sifre, Eikev 50, with many changes.
11. Above, 4:25.
12. Leviticus 26:6.
13. Ibid., (3).
פן תרבה עליך חית השדה – פירש״י והלא אם עושים רצונו של מקום אין חיה שולטת בהם אלא גלוי וידוע לפניו שעתידין לחטוא. וכתב הרמב״ן אע״פ שהפרשה הזאת להבטח׳ נאמרה דע כי בכל משנה תורה מדבר לשון הבטחה מזהיר ורומז שלא תגיע זכותם להכריתם כולם ושישבית חי׳ רעה מן הארץ כמו שהבטיח להם בפרשת אם בחוקותי אבל יהיה כאשר אמר שיאבידו את רובם ומלכיהם בתחלה ואחר כך יאבדו הנשארים:
{See Hebrew}
פן תרבה עליך חית השדה – פר״ש לפי שגלוי וידוע לפניו שעתידים לחטוא לפיכך מתייראין מן החייה. ותימה כשם שהחטא גורם שהחיות יזיקום, כך יגרום החטא שהאומות היושבים שם יזיקום א״כ מה תועלת יש בישיבת האומות מן החיות, שנ׳ בהן מעט מעט אגרשנו מפניך וגומר, וי״ל אע״פ⁠(כ) שעתידין לחטוא אפילו הכי האומות לא יוכלו להזיקם מפני שהם רשעים יותר מהם כדכתיב לא בצדקתכם וגומר, אבל מן החיות שאין בהם חטא יש לידאג, לכך נאמר מעט מעט וכו׳.
ונשל י״י את הגוים האלה – אמר שמעט מעט ישליכם השם יתעלה מפני בני ישראל. כי לא יוכלו לכלותם מהר פן תרבה עליהם חית השדה. והנה אמר זה על צד המשל לגוים אשר סביבותיהם שהם חוץ מן הארץ הזאת אשר הוגבלת להיות לישראל כי בראותם זה יעזרום לפחדם שיעשו להם ישראל ככה כמו שעושים לאלו אך בלכדם עיר אחר עיר לא ירגישו בזה כל כך גם הגוים אשר צונו להשמידם ולא תהיה במלחמה עם עם רב מאד ואף על פי שיד השם יתעלה לא תקצר הנה יבקש על הרוב במה שיעשוהו הסבות הנאותות כשיתכן זה כמו שזכרנו במקומות רבים במה שקדם לנו בזה הספר.
התועלת הרביעי הוא להודיע כי אף על פי שהשם יתעלה שליט לעשות כל מה שירצה וכל אשר יחפוץ הנה יבקש הסבות היותר נאותות שאפשר ולא יחדש מופת אלא אם יביא הצורך אל זה כי הוא אינו שונא הטבע כי הוא סדר אותו ולזה לא יחלוק עליו אלא בעת הצורך וביותר מעט שאפשר לו אז לחלוק עליו ולזה אמר ונשל י״י את הגוים האלה מפניך מעט מעט לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה ואף על פי שהיה השם יתעלה יכול לכלותם מהר ולשמור ישראל שלא תרבה עליהם חית השדה הנה לא הסכים לעשותו וזה אחר שאפשר הגעת המכוון לישראל בזולת זה.
האמנם לפי שלא יחשבו שלהיות הלוחם בעמי׳ הוא האל הגדול הגבור והנור׳ בכחו. יתחייב שבמעט הזמן יחריב העמי׳ כלם כי הנה בפעולת יחס הזמן אל הזמן כיחס הכח הפועל אל הכח הפועל. ובהיות הש״י כחו בלתי בעל תכלית בחוזק. תהיה פעולתו גם בזולת זמן לזה הודיעם שהש״י יאבד הגוי׳ ההם מעט מעט לא מפני שתשש כחו. כי אם מפני שכן צריך לטובת׳ פן תרבה עליה׳ חית השדה ויזיקו אליה׳ כשלא יגיעו זכיותיה׳ לשיעור שנאמר (איוב ה׳) וחית השדה השלמה לך. ועל כחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין כמו שכתב רש״י.
את הגוים הָאֵל: ח׳ סבירי׳ הָאֵלֶה, וסימ׳ במסו׳1 פ׳ תולדת יצחק. [האל].
1. במסו׳: מ״ג-ד בר׳ כו ד.
והלא אם עושין רצונו של מקום כו׳. לעיל בפרשת משפטים (שמות כ״ג:כ״ט) פירשתי למה לא פירש רש״י לעיל טעם זה:
But is it not true that if they do the will of the Omnipresent, etc. Above in Parshas Mishpatim (Shmos 23:29) I explained why Rashi did not say this reason.
ונשל ה׳ אלהיך וגו׳ מעט מעט שיש שבעה היכלות הטומאה וכנגד זה אמר ז׳ דברים. א׳. מעט. ב׳. מעט. ג׳. ונתנם ה׳ אלהיך. ד׳. והמם. ה׳. ונתן מלכיהם. ו׳. והאבדת את שמם. ז׳. לא יתיצב איש. והשביעית היא בלא. בפסוק הראשון דתחלת עקב חשב שני ברכות ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד. ובפסוק השני חשב עשרה ברכות. ואהבך. וברכך. והרבך. וברך פרי בטנך. ופרי אדמתך. דגנך. ותירשך. ויצהרך. שגר אלפיך. ועשתרת צאנך. ובפסוק ג׳ חשב חמשה ברכות. א׳. ברוך תהיה מכל העמים. לא יהיה בך עקר ועקרה הם שנים. ובבהמתך גם כן לא יהיה עקר ועקרה הרי חמשה. והיא ה׳ אחרונה. שנים שבפסוק ראשון וחמשה שבפסוק שלישי הם שבעה. חמשה ושנים. כנגד שמים ושמי השמים וה׳ רקיעים וכן בשבעה נרות הטבת חמש נרות ושתי נרות וכן בארצות וג״ע. ובגיהנם כתיב לעלוקה שתי בנות הב הב חמשה ושנים כי שאול ואבדון הם מדרגה התחתונה ושבעה כתות בג״ע הם ג״כ חמשה ושנים כמו שביארנו פ׳ דברים בפסוק הרבה אתכם והנכם היום. ובפסוק ד׳ וה׳ חשב ששה ברכות. א׳. כל חלי. ב׳. וכל מדוי. ג׳. ונתנם בכל שנאיך. ד׳. ואכלת. ה׳. לא תחוס. שהיא ג״כ ברכה שיאבדו שנאיך. ו׳. ולא תעבד. והיא ברכה גדולה שלא יעבוד ע״ז והששה. תלת כלולין בתלת כמו ברכת כהנים ומה שחושב כאן יו״ד ברכות ועוד ה׳. ועוד וי״ו. היינו יו״ד ברכות כנגד אות ראשון וה׳ ברכות כנגד אות שני וי״ו ברכות כנגד אות שלישי ואות אחרונה נכלל בד״ו פרצופים וחשב כאן בני חיי ומזוני ברוך תהיה כנגד בני. שנאמר לא יהיה בך עקר ועקרה. והסיר ה׳ ממך כל חלי כנגד חיי. ואכלת את כל העמים כנגד מזוני. וכאשר עשה במצרים שהכה בכורי אדם ובכורי בהמה ועשה באלהיהם שפטי׳ כנגד זה אמ׳ כאן ואכלת את כל העמי׳ שתאכל בהמתם ורכושם והוא בכורי בהמה. לא תחוס עינך עליהם. על עצמם נגד בכורי אדם. ולא תעבד את אלהיהם. נגד ובאלהיהם עשה שפטי׳. ואמר כי תאמר בלבבך כי המחשבה שבלב אין ברשות האדם להטותה אמר תרופה לזה זכור תזכור ג״כ במחשבה את אשר עשה וגו׳.
פן תרבה עליך חית השדה – מן הטעם שאמר למעלה כי אתם המעט מכל העמים, ולא תוכלו להתישב בכל חלקי הארץ לגבולותיה, אבל מעט כאשר תפרה כמו שהבטיחך, אז לא ישאר מהם עד אחד:
ונשל – הנה מצאנו במלחמת יהושע שתחילה התקבצו מלכים רבים ויועדו להלחם עם יהושע ויהושע הכה אותם ואת מלכיהם, ובכ״ז מצאנו שאח״כ ארכה המלחמה ימים רבים ולא לכדם בפעם אחד, וזה היה בהשגחת ה׳ שאמר בפ׳ משפטים מעט מעט אגרשנו מפניך לא תוכל כלותם מהר פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה, אולם אם היה כל המלחמה מעט מעט היו מתקבצים בכל עת והיו לו מלחמות כבדות ולכן סבב ה׳ שבתחלה התקבצו כלם יחד וה׳ הממם במהומה כמ״ש (יהושע י׳) ויהומם ה׳ לפני בני ישראל והכה אותם ואת מלכיהם, ומאז נפל עליהם פחד ולא התקבצו עוד וכבשם אח״כ מעט מעט לבל תרבה עליהם חית השדה וז״ש ונשל ה׳ אלהיך את הגוים מעט מעט, אבל בל תאמר שהלא באופן זה יתקבצו תמיד ויהיה לכם מלחמה כבדה בתמידות, עז״א:
ונשל וגו׳: תהי׳ השגחתו להעתיקם ממקום למקום כדי להחליש כוחם1. אבל ״לא תוכל כלותם וגו׳״ והוא משום ״פן תרבה וגו׳״. וא״כ זה גם כן בהשגחה לטובה, ולא מצד מיעוט היכולת להורישם עד כלה.
1. וכפי שפירש רבינו לעיל פסוק א׳, עיי״ש ובביאורנו.
מעט מעט – חזרה על תחבולה לשם זהירות, כמו בשמות כ״ג:כ״ט.
כלותם מהר – אין זאת סתירה למה שנאמר בפסוק ט׳:ג׳, כי מה שנאמר שם ״והאבדתם מהר״ מתייחס כמובן אל הכח העיקרי של האויב שנצטוו להשמידו, אבל לא על אלה שהשאירו בכוונה כדי שלא תשם הארץ.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כג) וּנְתָנָ֛ם יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנֶ֑יךָ וְהָמָם֙ מְהוּמָ֣ה גְדֹלָ֔ה עַ֖ד הִשָּׁמְדָֽם׃
But Hashem your God will deliver them up before you, and will confuse them with a great confusion, until they are destroyed.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצראברבנאלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

וְיִמְסְרִנּוּן יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמָךְ וִישַׁגֵּישִׁנּוּן שִׁגּוּשׁ רַב עַד דְּיִשְׁתֵּיצוֹן.
Yet will the Lord your God deliver them up before you, and destroy them with a great destruction, till they be consumed;
וימסור יתהון י״י אלהכון קדמיכון ויערב⁠(ו)⁠בא יתהון ערבוב רב זמן די ישיצי יתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויערב⁠(ו)⁠ב״) גם נוסח חילופי: ״ויערבב״.
וימסירינון י״י אלקכון קודמיכון ויערבינון עירבוב רב עד דישתיצון.
But the Lord your God will give them up before you, and will trouble them with great trouble, until they shall be consumed.
ויערבב יתהון ערבוב רב עד זמן דישתיצון.
And shall trouble them with great trouble, till the time that they shall be destroyed.
פַאִדַ׳א אַסלַמַהֻם אַללָּהֻ רַבֻּךַּ פִי יַדִךַּ פַאהַאמַהֻם אִהַאמַתַּ עַטִ׳ימַתַּ אִלַי׳ אִנפַאדִ׳הִם
וכאשר ימסר אותם ה׳ אלהיך, בידך, מיד יהמם אותם מהומה עצומה עד-שהם נשמדים.
והמם – נקוד קמץ כולו, לפי שאין מ״ם אחרונה של יסוד, והרי הוא כמו: והָם אותם. אבל: והמַם גלגל עגלתו (ישעיהו כ״ח:כ״ח), כולו יסוד, לפיכך חציו קמץ וחציו פתח,⁠א כשאר פָעל של שלש אותיות.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״חציו קמץ״, וכתוב רק: ״חציו פתח״.
והמם AND HE WILL CONFOUND THEM – This word is vowelled entirely (both syllables) with Kametz, because the last ם is not part of the root, and it is equivalent to וְהָם, "And he will confuse", אותם "them". But in (Yeshayahu 28:28) וְהָמַם גלגל עגלתו the verb המם consists entirely of root letters, therefore half of it (one syllable) has Kametz and half of it Patach, just like any other verb of three consonants.
והמם מהומה גדולה – על כרחך, והמם כמו: וסבב בית אלא (שמואל א ז׳:ט״ז), {כמו} שמם מן שממה, על הר ציון ששמם (איכה ה׳:י״ח), וממי״ן כפולים. ופירושו: והרעים קול מהומה גדולה במלחמה עד השמדם. ואילו היה פירושו של מ״ם אחרונה כמו: אותם, היה לו לכתוב: והממם.
אבל מגזרת: המה, יהמה לבי (ירמיהו מ״ח:ל״ו) – יאמר והמם, והמה אותם, כמו: מן עשה – עצבי עשם (ישעיהו מ״ח:ה׳) ומן כאשר ראה יעקב (בראשית כ״ט:י׳) – ויאמר יעקב כאשר ראם (בראשית ל״ב:ג׳), ראה אותם, אףב והמם מגזרת: המה יתפרש המהג אותם.
ואם תאמר לפרש גם את זו כמו: המה אותם, אי אפשר לומר כן, לפי שלשון המיון נתלה בגוף האדם: לבי למואב כחללים יהמהד (ירמיהו מ״ח:ל״ו) – מעצמו, {וכן} יהמו יחמרו מימיו (תהלים מ״ו:ד׳).⁠ה
ואם רוצה לומרו המיון שעושהז לאחרים, צריך להדגישו – והִמָּם, כמו: כָּלָה שארי (תהלים ע״ג:כ״ו) – מעצמו, אויבי כִלָּם (איכה ב׳:כ״ב) – לאחרים,⁠ח כִּלָּה י״י את חמתוט (איכה ד׳:י״א). יִשְׁנֶהי הכתם הטוב (איכה ד׳:א׳) – מעצמו, לפיכך רפי,⁠יא ולאחרים יאמר וְשִׁנָּא את בגדי כלאו (מלכים ב כ״ה:כ״ט), וַיְשַׁנֶּהָ ואת נערותיה (אסתר ב׳:ט׳).
א. המלה ״ביתאל״ מופיעה בנוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין), אך חסרה בנוסח א׳.
ב. המלה ״אף״ מופיעה בנוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין), אך חסרה בנוסח א׳.
ג. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ (במקום ״המה״): המם.
ד. כן בפסוק. בדפוס ראשון ובמהדורת רוזין (כנראה על פי שתי הנוסחאות בכ״י ברסלאו): לבי ככנור יהמה. רשב״ם כנראה יצר כלאיים של הפסוקים בישעיהו ט״ז:י״א: ״מעי למואב ככנור יהמו״, וירמיהו מ״ח:ל״ו: ״לבי למואב כחללים יהמה״.
ה. המלים ״יהמו יחמרו מימיו״ מופיעות רק בנוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין), ולא בנוסח א׳.
ו. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ (במקום ״רוצה לומר״): היה.
ז. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳: עושה.
ח. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ (במקום ״אויבי כלם לאחרים״): כלה את אחרים.
ט. המלים ״ִִִּּּכִּלָּה י״י את חמתו״ מופיעות רק בנוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין), ולא בנוסח א׳.
י. כן בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון, והשוו רש״י שיר השירים ה׳:י״א ור״י קרא איכה ד׳:א׳. בנוסח שלנו: ישנא.
יא. המלים ״לפיכך רפי״ מופיעות רק בנוסח א׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין), ולא בנוסח ב׳.
והמם מהומה גדולה HE WILL MAKE NOISE (וְהָמָם) WITH A GREAT RACKET:⁠1 The verb וְהָמָם must [be the vav-consecutive form of the perfect of the geminate root, ה-מ-מ,‎⁠2 and] be like [the perfect of the geminate root ס-ב-ב] in the phrase (1 Sam 7:16), “he made the rounds (וְסָבַב)⁠3 of Bethel”; also from [the geminate root ש-מ-מ, the root of the noun] שְׁמָמָה (desolation), [one says in the perfect,⁠4] שָׁמֵם, as in the phrase (Lamentations 5:18) “like Mount Zion which has been made desolate (שֶׁשָּׁמֵם).” [In other words, the root of the verb has] a doubled mem. The meaning of the phrase is that He will make a thunderous noise,⁠5 a great racket at war, [so great] that they will be destroyed. If the final mem (of וְהָמָם) were [a pronominal suffix, a sign of the direct object, and meant] “אותם – them,” then the text should have read וַהֲמָמָם.
However, from the root ה-מ-ה, as in the phrase (Jeremiah 48:36) “my heart moans (יהמה),” [we could, theoretically, derive the form] וְהָמָם [and that form would be the vav-consecutive form of the perfect, followed by a pronominal suffix, meaning] “He will המה them” – just as from the root ע-ש-ה the text says [in the suffixed form of the perfect] עָשָׂם, as in the phrase (Isaiah 48:5), “My idol did them (עָשָׂם)”; and from the root ר-א-ה, as in the phrase (Genesis 29:10), “When Jacob saw (רָאָה),” the text says [in the suffixed form of the perfect רָאָם, as in the phrase] (Genesis 32:3), “When Jacob saw them (רָאָם), he said” – so also the form וְהָמָם from the root ה-מ-ה could [in theory] be interpreted as meaning “he הָמָה them.”6
Should you suggest that we interpret the form וְהָמָם here also, in our verse, as meaning “he הָמָה them,” that [explanation must be rejected; that form, from that specific root,] is impossible. The root ה-מ-ה is intransitive.⁠7 For example, in the verse, “Like a lyre, my heart moans (יהמה),”8 [the verb means that the heart] of itself [moans, not that someone makes the heart moan]. Similarly in the verse (Ps 46:4), “its waters make noise (יהמו) and foam” [there, too, the verb יהמו is obviously intransitive].⁠9
If the text wanted to express the idea of “making noise” as a transitive verb, then it would use a form with a dagesh [i.e., a piel form], וְהִמָּם, as [is the case with other verbs that are intransitive in qal and then become transitive in piel. For example, the qal form of the root כ-ל-ה is intransitive, as in the phrase] (Ps 73:26), “My body fails (כָּלָה),” i.e., fails of itself; [however, for transitive verbs from כ-ל-ה we use piel forms, as in the phrases] (Lamentations 2:22), “my enemy made them fail (כִּלָם),” [i.e., made] others [fail], and (Lamentations 4:11), “The LORD vented (כִּלָה) His fury.” [Similarly with the qal and the piel of the verb ש-נ-ה, in the phrase] (Lamentations 4:1), “The finest gold changes (יִשְׁנֶה),”10 [i.e., changes] itself, and that is why the construction without dagesh [qal] is used; but [when the verb means to change] others, [the piel form is used; for example] (2 Kgs 25:29) “He changed (וְשִׁנָּא) his prison clothes,” or (Esth 2:9) “He changed her (וַיְשַׁנֶּהָ).”
1. The more standard translation would be “he will panic them with a great panic” (Everett Fox) or “throwing them into utter panic” (NJPS). From the continuation of Rashbam’s comment it is clear that he would not accept that understanding.
2. Rashbam’s extremely long grammatical excursus is directed against Rashi who considers and rejects the idea that the root of וְהָמָם is geminate (ה-מ-מ). Rashi argues that the root is hollow (ה-ו-מ).
3. Rashbam is saying that the form והמם should be understood as being on the pattern of וסבב but he knows that the comparison is imperfect. Rashi writes that if the second vowel of והמם were vocalized with a pataḥ vowel (as the verb והמם is vocalized in Isaiah 28:28, and as the verb וְסָבַב is always vocalized), then he would see the verb as geminate. It is the qameṣ vowel in the final syllable of וְהָמָם here that constitutes Rashi’s proof that the root is not geminate.
4. The form שָׁמֵם could be either a perfect verb or an active participle (see G.-K. 50a). In the verse cited from Lamentations, it is most likely the latter. But judging from the context here, Rashbam is seeing it as a perfect form.
5. See also Rashbam’s commentary to Exodus 14:24 and 23:27 where he also connects this verb to the idea of noise. See note 29 on p. 144 of the Exodus volume.
6. Rashbam means that if we assume that the root is ה-מ-מ, then the suffixed form would have to be וַהֲמָמָם. In fact, that form (without the letter vav) appears in 2 Chr 15:6, and there there is no doubt: it is a suffixed form of the root ה-מ-מ.
In the continuation of the comment, Rashbam will consider (and dismiss) the possibility that the root is not geminate and that the final mem is then really a pronominal suffix.
7. On Rashbam’s use of the term נתלה בגוף האדם to mean “intransitive,” see his commentary to Numbers 11:12 and note 45 there.
Rashbam refers to the root ה-מ-ה as “לשון המיון.”
8. A conflation of Isaiah 16:11 and Jeremiah 48:36.
9. Rashbam posits that there are two possibilities of what the root of our verb is: either ה-מ-מ or ה-מ-ה. He demonstrates the problem involved in seeing ה-מ-ה as the root, and then concludes that the root must be ה-מ-מ. He then says that since the final mem is part of the root, it is not possible to say that the verb means “he ה-מ-מ them.” (See note 8 above.)
A major problem with his explanation is that most scholars think that the root here is neither ה-מ-ה nor ה-מ-מ. It is commonly argued that the verb has a hollow root: ה-י-מ or ה-ו-מ. The final letter mem of והמם is then really a suffix.
Rashi understands the root as a hollow root, as do Qimḥi (Shorashim, s.v. ה-י-מ) and Luzzatto. But see Weinfeld (Anchor, p. 361) who cites the formוְהַמֹּתִי from Exodus 23:27 as support for Rashbam’s position. וְהַמֹּתִי assuredly is from the root ה-מ-מ. Weinfeld argues that our verse in Deuteronomy is clearly patterned on the verse in Exodus; accordingly Rashbam’s argument has some merit. See also Rashbam’s commentary to Exodus 23:27, and notes 72-74 there.
10. MT reads יִשְׁנֶא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 22]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 22]

והמם מהומה גדולה – בא להבטיח אע״פ שלא יכלו מיד אלא ישארו עד אשר תפרה ונחלת את הארץ לא יהיו הנשארים רבים אלא והמם מהומה גדולה בענין שלא ישארו מהם אלא מעט:
והמם מהומה גדולה, "He will confound them with great confusion;⁠" Moses reassures the people that although the Canaanites will not be wiped out overnight, God will utterly confuse them so that none of them will pose a threat. They will survive only long enough for the Israelites to have sufficient children and grandchildren to replace their numbers and not allow part of the land to become desolate because there are not enough of them to work the land. There will remain only small pockets of Canaanites throughout the land during that period.
והמם – ב׳ במסורה והמם מהומה גדולה והמם גלגל עגלתו וגומר מלמד שעשה להם כמו למצרים דכתיב בהו ויסר את אופן מרכבותיו.
ולפי שאם ה׳ ילחם להם והם לא יעשו דבר במלחמה לא יקנו בזה הנצחון ושם הגבורה מבלי סכנה ולא הזק כלל וזהו שאמר ונתנם ה׳ אלהיך בידיך והמם מהומה גדולה עד השמדם.
פרשת עקב.
והמם – מן שורש ׳שות׳ – יאמר: ולא שתם וגו׳ (בראשית ל׳:מ׳), כן מן ׳הום׳ – והמם, כדקדוק רש״י ז״ל. ושם דבר ממנו: מהומה, מ״ם שניה רפויה. ושורש אחר ׳המם׳, וממנו יאמר: והמותי (שמות כ״ג:כ״ז), הממני וגו׳ (ירמיהו נ״א:ל״ד). ושם דבר ממנו: מהומה, מ״ם שניה דגושה. ושורש שלשי ׳המה׳, והוא פועל עומד, וענינו: מהומת הלב והרוח (אנגסט יבקייט), הומה לי לבי וגו׳ (ירמיהו ד׳:י״ט), ושם דבר ממנו: הומיה (משלי ז׳:י״א).
והמם – והם אותם:
והמם – כפירש״י והם אותם, משרש הום כמו מהומה.
(כג-כד) ונתנם ה׳ אלהיך לפניך שתחלה יתקבצו כלם ואז והמם מהומה גדולה וגם ונתן מלכיהם בידך שהרגו גם את המלכים והאבדת את שמם מתחת השמים ועי״כ תפול עליהם אימה ופחד ומאז לא יתיצב איש בפניך עד השמידך אותם, מאז לא התקבצו עוד ומאז ונשל ה׳ את הגוים מעט מעט, ולא היה עוד פחד שיתקבצו יחדו:
ונתנם1 וגו׳: בשעה שיתחזקו פעם למלחמה בין כה וכה. עד השמדם: היינו בעלי מלחמה2.
1. אם ״ונשל״ אותם ממקום למקום כדי להחליש כוחם, מה צורך ל״ונתנם״.
2. כפי שביאר רבינו לעיל (פסוק ב׳) שלא היה ציווי מתחילה להחרים את כל העמים, אלא את אנשי המלחמה.
והמם – משורש הום, נמצא רק כאן, בדרך כלל הוא נבנה כדרך פעלי ע״ע משורש המם; על כן כתוב בדברי הימים ב ט״ו:ו׳ ״הממם״. מדברי רשב״ם משמע שיש לקרוא המם (בפתח); אבל רש״י מדגיש ״נקוד כולו קמץ״. את קיום ההבטחות האלה השוה ביהושע י׳:י׳, כב והלאה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצראברבנאלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כד) וְנָתַ֤ן מַלְכֵיהֶם֙ בְּיָדֶ֔ךָ וְהַאֲבַדְתָּ֣ אֶת⁠־שְׁמָ֔ם מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹֽא⁠־יִתְיַצֵּ֥ב אִישׁ֙ בְּפָנֶ֔יךָ עַ֥ד הִשְׁמִֽדְךָ֖ אֹתָֽם׃
He will deliver their kings into your hand, and you shall make their name perish from under the sky; no man shall be able to stand before you, until you have destroyed them.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גאברבנאלר״ע ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

וְיִמְסַר מַלְכֵיהוֹן בִּידָךְ וְתוֹבֵיד יָת שׁוֹמְהוֹן מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא לָא יִתְעַתַּד אֱנָשׁ קֳדָמָךְ עַד דִּתְשֵׁיצֵי יָתְהוֹן.
and He will deliver their kings into your hand, and destroy their names from under the heavens, and not a man will stand before you till you will have destroyed them.
וימסור מלכיהון בידיכון ות⁠(ו)⁠ס⁠{ו}⁠פוןא ית שמהןב מן תחות שמיא לא יקום מלך ושלטןג באפיכון עד זמן די ישיציד ה יתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ות⁠(ו)⁠ס⁠{ו}⁠פון״) גם נוסח חילופי: ״ותישיצון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמהן״) גם נוסח חילופי: ״שמיהון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מלך ושלטן״) גם נוסח חילופי: ״רב ושליט קדמיכון״.
ד. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״די ישיצי״) גם נוסח חילופי: ״דשיצון״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די ישיצי״) גם נוסח חילופי: ״תשיצון״.
וימסור מלכי⁠(כ){ה}⁠ון בידכון ותובדון ית שומהון מדוכרנא תחות כל שמיא לא יתעתד אינש קומיכון עד דיתשיצי יתהון.
And He will deliver their kings into your hands, and you shall destroy their names from remembrance under the whole heavens: not a man shall stand before you until you have destroyed them.
וַיֻסַלִם מֻלֻוכַּהֻם פִי יַדִךַּ פַאבִּידֻ אַסמַאאַהֻם מִן תַּחתִ אלסַּמַאאִ לַא יַקִפֻ אִנסַאןֹ בַּיְןַ יַדַיְךַּ אִלַי׳ אַן תַּנפִדַ׳הֻם
וימסר את המלכים שלהם בידך, מיד אבד את שמותם מתחת-השמים, לא יעמוד שום אדם בפניך, עד-שתשמיד אותם.
פס׳: ונתן מלכיהם בידך – אלו אחד ושלשים מלך שהפיל יהושע:
השמידך – שם הפועל, ואם הוא בחרק. ויתכן היות כמוהו: השאיר לו שריד (במדבר כ״א:ל״ה). והעד: אותם שהוא הפעול.
THOU HAST DESTROYED THEM. Hishmidekha (thou has destroyed them) is an infinitive even though it is vocalized with a chirik.⁠1 The word hishir2 (left him remaining) in until there was none left him remaining (Num. 22:35) is most likely similar to it. The word otam (them), which is the object,⁠3 proves that hishmidekha is an infinitive.⁠4
1. Rather than with a pattach beneath the heh. Hishmidekha is a hifil. In such cases the heh is normally vocalized with a pattach in the infinitive. Compare, hashmid.
2. Which is a hifil.
3. Of hishmidekha.
4. Hishmidekha is a third person (hishmid) plus the second person pronoun. Its meaning is, he destroyed you. However, with the word otam following, it is an infinitive, meaning you destroy them.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 22]

ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם – שלא יהיה לנשארים שם בארץ וכל הנצב בפניך תשמידם:
ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם, "He will deliver their kings into your hand and you will cause their reputation to perish.⁠" The few Canaanites remaining in the land during that time will not amount to anything, politically or militarily. Anyone who tries to make a stand against you will fail.
לא יתיצב איש בפניך עד השמידך אותם – שלא יוכלו איש מהם להתיצב לפניך להלחם עמך ויתמיד להם השפלות והדלות הזה עד שכבר תשמיד אותם לגמרי.
וזכר שיהיה כבודם בנצחון כל כך עד שילכדו מלכי העמים שעל המעט יתפשו המלכי׳ במלחמות. אבל יהיה זה מיד ה׳ וזהו ונתן מלכיה׳ בידיך שהיא יתעלה יעשה מלחמה כענין הצד ציד שהוא יקח העופות וישים אותם חיים ביד אשתו או בניו ההולכים עמו לראות הציד והודיעם שבזה ישראל יקנו כל כך שם וגבורה והתפארת וההוד עד שהם יאבדו את שם אותם המלכים מתחת השמים ר״ל ששם הגבורה שהיה להם מקודם יאבדו אותו בנצחם אותם ואם עמים אחרים ומלכיות אחרות יבאו לעזרם יהיו לא לעזר ולא להועיל כי לא יתיצב איש בפניה׳ עד השמידו אותם. ולפי שנצחון הגוים במלחמותם פעמים היו מיחסים אותו לגבורתם בעצמם. ופעמי׳ לשכירי׳ הבאים מחוץ לעזרם כענין מה שאמר הנבי׳ בשכיר מצרים ופעמים לשפע אלהיהם זכר מרע״ה שלא תועיל לעמי׳ גבורתם. וזהו והאבדת את שמם וגם לא עוזריה׳ וזהו לא יתיצב איש בפניך.
ונתן מלכיהם בידיך, והאבדת את שמם – כי אמנם קיום זרע מלוכת האויבים הוא לשטן בכל עת, כענין הדד נער קטן שהיה מזרע המלך באדום, וקם לשטן לשלמה.
ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם, for allowing any of these Canaanites to survive would become an ongoing source of irritation for you, as demonstrated by the young Haddad, sole survivor of the people of Edom, who became a lifelong source of irritation (militarily) for such a powerful king as Solomon. (Kings I 11,14 and onwards)
הִשְמִֽדְךָ: ל׳ חס׳ יו״ד, והוא חד מן ה׳ חסרי׳1 בליש׳ השמדה. והמ״ם במאריך במקצת ספרי׳. [הִשְׁמִֽדְךָ֖].
1. מן ה׳ חסרי׳: מ״ס-ד שם 53.
ונתן מלכיהם בידך – פירוש בחיים חיותם כאומרו (יהושע י׳) ויוציאו אליו את חמשת המלכים האלה אל יהושע.
ונתן מלכיהם בידך, "He will deliver their kings into your hand, etc.⁠" You will capture them alive. We have proof of this in Joshua 10,26.
ונתן מלכיהם בידך – אף שעל המעט יתפשו המלכים במלחמות, כי רבים לוחמים להם והם ימלטו, אבל יהיה זה מיד השם שיתנם בידך:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

ונתן מלכיהם בידך: גם זו עצה מן השמים, שלא בנקל יתקבצו למלחמה כאשר יותן המלך בידך.
והאבדת את שמם וגו׳: של משפחת המלך1, למען לא יהיה בנקל להם למהר למנות מלך וללחום.
לא יתיצב איש וגו׳: ובלי מלך לא ימצא איש עוז ידו ולבו למלחמה, ״עד״ שיגיע ״השמידך אותם״ לגמרי.
1. ולא של כל העם.
יתיצב ... בפניך – בפסוק ט׳:ב׳: ״לפני״, כמו במקומות אחרים רבים.
השמידך – (ה׳ חרוקה) במקום השמידך (ה׳ פתוחה). גזניוס-קאוטש 53, השוה פירוש הראב״ע.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גאברבנאלר״ע ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כה) פְּסִילֵ֥י אֱלֹהֵיהֶ֖ם תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֑שׁ לֹֽא⁠־תַחְמֹד֩ כֶּ֨סֶף וְזָהָ֤ב עֲלֵיהֶם֙ וְלָקַחְתָּ֣ לָ֔ךְ פֶּ֚ן תִּוָּקֵ֣שׁ בּ֔וֹ כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ הֽוּא׃
You shall burn the engraved images of their gods with fire. You shall not covet the silver or the gold that is on them, or take it for yourself, lest you be snared in it; for it is an abomination to Hashem your God.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
צַלְמֵי טָעֲוָתְהוֹן תֵּיקְדוּן בְּנוּרָא לָא תַחְמֵיד כַּסְפָּא וְדַהְבָּא דַּעֲלֵיהוֹן וְתִסַּב לָךְ דִּלְמָא תִתְּקֵיל בֵּיהּ אֲרֵי מְרַחַק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ הוּא.
The images of their idols you shalt burn with fire; you shalt not desire the silver or the gold upon them, nor take (it) to yourself, lest you offend through it, for it is an abomination before the Lord your God.
צילמיא טעוותהון תוקדון בנורא לא בתתחמדוןג כספא ודהבה דמחפיד עליהון ותסבון לכון דלא תתקלון בהון ארום סניה ומרחק קדם י״י אלהכון הואו.
א. מלת ״צילמי״ צונזרה בכ״י ניאופיטי 1.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״תתחמדון ... עליהון״) נוסח אחר: ״תחמדון כסף ודהב דאית עליהון״.
ג. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע גם נוסח חילופי בין השיטין: ״תח׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמחפי״) גם נוסח חילופי: ״דחפי״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סני״) גם נוסח חילופי: ״מן דסני״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוא״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
צילמי טעוותהון תוקדון בנורא לא תחמדון כספא ודהבא דעליהון ותיסבון לכון דילמא תיתקלון בהון ארום מרחק קדם י״י אלקכון הוא.
You shall burn their images with fire, nor desire the silver and gold that may be upon them, nor take them, lest through them you offend, for they are an abomination before the Lord your God.
(כה-כו)

רמז תתנ

לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם – וּכְתִיב ״וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם״ וְגוֹ׳. הָא כֵּיצַד. ״עִמָּהֶם״ דּוּמְיָא דַּעֲלֵיהֶם, מָה עֲלֵיהֶם דָּבָר שֶׁל נוֹי אָסוּר וְאֵינוֹ שֶׁל נוֹי מֻתָּר אַף עִמָּהֶם דָּבָר שֶׁל נוֹי אָסוּר וְשֶׁאֵינוֹ שֶׁל נוֹי מֻתָּר. וְאֵימָא אַדְרַבָּה, עֲלֵיהֶם דּוּמְיָא דְּ״עִמָּהֶם״ מָה עִמָּהֶם כָּל מַה שֶּׁעִמָּהֶם אַף עֲלֵיהֶם כָּל מַה שֶּׁעֲלֵיהֶם. אִם כֵּן לֹא יֹאמַר עֲלֵיהֶם.
לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם – הָעוֹבְדֵי אֱלִילִים הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת, הֵן מֻתָּרִין וּמַה שֶּׁעֲלֵיהֶן אֲסוּרִין שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם״. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: (להלן י״ב:ב׳) ״אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים״ וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם, אֱלֹהֵיהֶם עַל הַגְּבָעוֹת וְלֹא הַגְּבָעוֹת אֱלֹהֵיהֶם, וּמִפְּנֵי מָה אֲשֵׁרָה אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם וְכָל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם אָסוּר. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הַיְנוּ תַּנָּא קָמָא. אֲמַר רָמֵי בַּר חָמָא אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ, צִפּוּי הַר כְּהַר אִיכָּא בֵּינַיְהוּ, תַּנָּא קָמָא סְבַר צִפּוּי הַר אֵינוֹ כְהַר וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סְבַר צִפּוּי הַר כְּהַר, רַב שֵׁשֶׁת אֲמַר, דְּכֻלֵּא עָלְמָא צִפּוּי הַר אֵינוֹ כְהַר, וְהָכָא בְּאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ קָמִיפְלָגֵי, תַּנָּא קָמָא סְבַר מֻתָּר וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סְבַר אָסוּר. מִמַּאי. מִדִּקָתָנֵי סֵיפָא מִפְּנֵי מָה אֲשֵׁרָה אֲסוּרָה וְכוּ׳, וְכָל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת אָדָם, לְאָתוּיֵי [מַאי, לָאו לְאָתוּיי] אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ. וְאַף רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה סְבַר אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ אָסוּר, דְּתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים״ וְלֹא ׳הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם׳ שׁוֹמֵעַ אֲנִי תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא עֵץ רַעֲנָן אֱלֹהֵיהֶם, תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן י״ב:ג׳) ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״. אֶלָּא תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן לָמָּה לִי לְכִדְרַבִּי עֲקִיבָא, דַּאֲמַר כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא הַר גָּבוֹהַּ וְגִבְעָה נִשָּׂאָה וְעֵץ רַעֲנָן דַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲבוֹדַת אֱלִילִים. וְרַבָּנָן, הַאי ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״ מַאי עָבְדֵי לֵיהּ. מִבָּעֵי לֵיהּ לְאֵלּוּ שֶׁנִּטְּעוּ מִתְּחִלָּה לְכָךְ. וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה נַמֵּי, מִבָּעֵי לֵיהּ לְהָכֵי. אֶלָּא אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ נָפְקָא לֵיהּ (לעיל פסוק ה) מִ״וַּאֲשֵׁרֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״, אֵיזֶהוּ (דָּבָר) [עֵץ] שֶׁגִּדּוּעוֹ אָסוּר וְעִיקָרוֹ מֻתָּר הֱוֵי אוֹמֵר אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ, וְהָכִי קָאֲמַר אִלּוּ לֹא נֶאֱמַר ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״ הָיִיתִי אוֹמֵר ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״ בְּאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְכָךְ וְהָשַּׁתָּא דִּכְתִיב ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשָׂרְפוּן בָּאֵשׁ״ אַיְיתַּר לֵיהּ ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״ לְאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ. וְרַבָּנָן, הַאי ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״ מַאי עָבְדֵי לֵיהּ. מִבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּאֲמַר גִּדּוּעַ עֲבוֹדַת אֱלִילִים קוֹדֵם לְכִבּוּשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּבּוּשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹדֵם לְבִעוּר עֲבוֹדַת אֱלִילִים, דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף ״וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם״ [וְהַנַּח], ״וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם״ וְהַנַּח, וְהַנַּח סָלְקָא דַעְתָּךְ, שְׂרֵפָה בָּעֵי, אֲמַר רַב גִּדֵּל אֲמַר רַב הוּנָא, רְדֹף וְאַחַר כָּךְ שְׂרֹף. וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה, הַאי סְבָרָא מִנָּא לֵיהּ. נַפְקָא לֵיהּ (שם ב) מֵ״אַבֵּד תְּאַבְּדוּן״, אַבֵּד וְאַחַר כָּךְ תְּאַבְּדוּן. וְרַבָּנָן, הַאי מִבָּעֵי לֵיהּ לְעוֹקֵר עֲבוֹדַת אֱלִילִים שֶׁצָּרִיךְ לְשָׁרֵשׁ אַחֲרֶיהָ. וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, [לְשָׁרֵשׁ אַחֲרֶיהָ מִנָּא לֵיהּ] נָפְקָא לֵיהּ מִ״וְּאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא״. וְרַבָּנָן, הַהוּא לְכַנּוֹת לָהּ שֵׁם. יָכוֹל לֹא לְשֶׁבַח וְלֹא לִגְנַאי. תַּלְמוּד לוֹמַר ״שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ״, הָא כֵּיצַד, הָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ בֵּית גַּלְיָא קוֹרִין אוֹתָהּ בֵּית כַּרְיָא, עֵין כֹּל, עֵין קוֹץ.
וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תר״ס).
מִי שֶׁהָיָה כָּתְלוֹ סָמוּךְ לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים וְנָפַל, אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת. אֲבָנָיו עֵצָיו וַעֲפָרוֹ מְטַמֵּא כְשֶׁרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר ״שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ״ רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּנִדָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל׳:כ״ב) ״תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ״, מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא אַף עֲבוֹדַת אֱלִילִים מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא. אֲמַר רַבָּה, בְּמַשָּׂא כֻּלֵּי עָלָמָא לָא פְלִיגֵי דִמְטַמְּאָה דְּהָא אִ(י)⁠תְּקַשׁ לְנִדָּה, כִּי פְלִיגֵי בְּאֶבֶן מְסָמָא, רַבִּי עֲקִיבָא סְבַר מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְּאָבֶן מְסָמָא אַף עֲבוֹדַת אֱלִילִים מְטַמְּאָה בְּאֶבֶן מְסָמָא, וְרַבָּנָן סָבְרֵי, כְּשֶׁרֶץ, מַה שֶּׁרֶץ לָא מְטַמֵּא בְּאֶבֶן מְסָמָא אַף עֲבוֹדַת אֱלִילִים לָא מְטַמְּאָה בְּאֶבֶן מְסָמָא. וּלְרַבִּי עֲקִיבָא, לְמַאי הִלְכְתָא אִ(י)⁠תְּקַשׁ לְשֶׁרֶץ. (לְמַשָּׂא) [לְמַשְׁמְשֵׁיהּ] וּלְרַבָּנָן, לְמַאי הִלְכְתָא אִ(י)⁠תְּקַשׁ לְנִדָּה. [לְמַשָּׂא. וְלִ(י)⁠קְּשָׁהּ רַחֲמָנָא לִנְבֵלָה. אֵין הָכֵי נַמֵּי, אֶלָּא] מַה נִּדָּה אֵינָהּ לְאֵבָרִים אַף עֲבוֹדַת אֱלִילִים אֵינָהּ לְאֵבָרִים. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אֲמַר, בְּאֶבֶן מְסָמָא כֻּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגֵי דְּלָא מְטַמְּאָה, כִּי פְלִיגֵי בְּמַשָּׂא, רַבִּי עֲקִיבָא סְבַר, כְּנִדָּה, מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא אַף עֲבוֹדַת אֱלִילִים מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא, וְרַבָּנָן סָבְרֵי, כְּשֶׁרֶץ, מַה שֶּׁרֶץ לָא מְטַמֵּא בְמַשָּׂא אַף עֲבוֹדַת אֱלִילִים לָא מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא. וּלְרַבִּי עֲקִיבָא, לְמַאי הִלְכְתָא אִ(י)⁠תְּקַשׁ לְשֶׁרֶץ. (לְמַשָּׂא) [לְמַשְׁמְשֵׁיהּ]. וּלְרַבָּנָן, לְמַאי הִלְכְתָא אִ(י)⁠תְּקַשׁ לְנִדָּה. מַה נִּדָּה אֵינָה לְאֵבָרִים אַף עֲבוֹדַת אֱלִילִים אֵינָהּ לְאֵבָרִים.
״וְכוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ״. וְאַמַּאי, וְהָא קָא שָׁבִיק רַוְחָא לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים. דְּעָבִיד לֵיהּ בֵּית הַכִּסֵּא לְתִינוֹקוֹת. אִי נַמֵּי דִּגְדַר לֵיהּ בְּהִיזְמֵי וְהִיגֵי.
פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ
טעם שדווקא שה לקרבן הפסח
וְעַל זֶה שֶׂה שֶׁהוּא פֶּסַח - מַדּוּעַ? אֶלָּא יִרְאָתָם שֶׁל הַמִּצְרִים וֵאלוֹהַּ שֶׁלָּהֶם הָיָה הַשֶּׂה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִבֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ קְחוּ אֶת יִרְאָתָם שֶׁל הַמִּצְרִים, וְתִפְשׂוּ אוֹתוֹ, וְיִהְיֶה קָשׁוּר וְתָפוּס בִּתְפִיסָה שֶׁלָּכֶם יוֹם אֶחָד וּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה, וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי הוֹצִיאוּ אוֹתוֹ לְדִין וְהֵאָסְפוּ עָלָיו.
וכששמעו המצרים קול יראתם היו בוכים וקשה עליהם כאילו עצמם קשרו להריגה
וּבְשָׁעָה שֶׁהַמִּצְרִים הָיוּ שׁוֹמְעִים קוֹל יִרְאָתָם שֶׁתָּפוּס בִּתְפִיסָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְאֵינָם יְכוֹלִים לְהַצִּיל אוֹתוֹ, הָיוּ בוֹכִים, וְהָיָה קָשֶׁה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ אֶת עַצְמָם קָשְׁרוּ לַהֲרִיגָה. וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִהְיֶה תָּפוּס בִּרְשׁוּתְכֶם יוֹם אַחַר יוֹם - אַרְבָּעָה יָמִים, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ תָּפוּס, וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי הוֹצִיאוּ אוֹתוֹ לַהֲרִיגָה, וְיִרְאוּ אוֹתוֹ הַמִּצְרִים אֵיךְ אַתֶּם עוֹשִׂים בּוֹ דִּין, וְזֶה קָשֶׁה לָהֶם מִכָּל הַמַּכּוֹת שֶׁעָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵלּוּ הַדִּינִים שֶׁיַּעֲשׂוּ בְיִרְאָתָם,
ובדייקא דנו אותו באש, ולא אכלוהו נא
לְבַסּוֹף דָּנִים אוֹתוֹ בְּאֵשׁ, שֶׁכָּתוּב (דברים ז) פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא. שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שֶׁבְּרָצוֹן וּבַתַּאֲוָה שֶׁל יִרְאָתֵנוּ אָכְלוּ אוֹתוֹ כָּךְ. אֶלָּא תַּקְּנוּ אוֹתוֹ צָלִי, וְלֹא מְבֻשָּׁל, שֶׁאִם יִהְיֶה מְבֻשָּׁל, יִהְיֶה מֻסְתָּר וְלֹא יִרְאוּ אוֹתוֹ, אֶלָּא תִּקּוּנוֹ שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ כָּךְ שָׂרוּף בָּאֵשׁ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רֵיחוֹ נוֹדֵף.
(זהר במדבר דף רנא:)
פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ
סוד תערובת טפות במקום שאינו שלו
וְסוֹד תַּעֲרֹבֶת טִפּוֹת בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ גָּרַם אֶת זֶה. מִי שֶׁמְּעָרֵב טִפָּה שֶׁלּוֹ בְּשִׁפְחָה מַחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל, אוֹ בְּבַת אֵל נֵכָר, שֶׁהֵם רָע חֹשֶׁךְ, וְהַטִּפָּה שֶׁלּוֹ טוֹב אוֹר, (שם א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, מְעָרֵב טוֹב עִם רָע, עוֹבֵר עַל מַאֲמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁאָמַר, (שם ב) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ.
אם זכה להפריד הרע מהטוב
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא מַרְכִּיב אוֹתוֹ בְּאוֹתוֹ שֶׁעֵרַב (רב), וּמְבִיאוֹ בְגִלְגּוּל לְקַבֵּל עָנְשׁוֹ. אִם חָזַר בִּתְשׁוּבָה, הִתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה וְהִפְרִיד טוֹב מֵרָע, שֶׁהֵם אִסּוּר וְהֶתֵּר, טֻמְאָה וְטָהֳרָה, כָּשֵׁר וּפָסוּל - בָּזֶה נִפְרַד הָרָע מֵהַטּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וַיִּיצֶר, יְצִירָה לְטוֹב וִיצִירָה לְרָע. בַּתּוֹרָה הִפְרִיד אוֹתָם.
והקב״ה מוריש לו נשמה שישלוט על שניהם עוה״ז ועוה״ב
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִישׁ לוֹ נְשָׁמָה מִמֶּנּוּ, שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹלֵט עַל שְׁנֵיהֶם, בְּאֶחָד שֶׁהוּא אוֹר - הָעוֹלָם הַבָּא, וּבְאֶחָד שֶׁהוּא חֹשֶׁךְ - הָעוֹלָם הַזֶּה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים.
וענינו לפי זכויות וחובות
וּכְפִי זְכֻיּוֹת וְחוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת מֵיטִיבִין לוֹ. בֵּינוֹנִי - זְכֻיּוֹת וְחוֹבוֹת שְׁקוּלִים, חֲצִי זְכֻיּוֹת לְמַעְלָה (וחצי למטה) וַחֲצִי חֲטָאָיו לְמַטָּה, וְזֶה סוֹד (אסתר ה) מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֶן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ. צַדִּיק גָּמוּר - כָּל זְכֻיּוֹתָיו לְמַעְלָה, וְחוֹבוֹתָיו לְמַטָּה. רָשָׁע גָּמוּר - חוֹבוֹתָיו לְמַעְלָה, וּזְכֻיּוֹתָיו לְמַטָּה. וּבֶן אָדָם שֶׁחָטָא בְגָלוּי, הוּא בִּשְׁנֵי דְרָגוֹת: אִם חָזַר בִּתְשׁוּבָה בְּגָלוּי - בֵּין צַדִּיקִים, מִשּׁוּם שֶׁיּוֹדְעִים דִּינֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹמְרִים עַצְמָם מִלַּחֲטֹא. וּבִמְכֻסֶּה - בֵּין רְשָׁעִים, לְקַיֵּם בָּהֶם (איוב יא) וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה.
סוד צו = ע״ז ובזה היה תיקונו
וּמִשּׁוּם זֶה הַחֵטְא שֶׁאָדָם עָבַר עַל (בראשית ב) וַיְצַו ה׳ אֱלֹהִים, וּפֵרְשׁוּהָ אֵין צַו אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, עָבַר עָלָיו, הִרְכִּיב אוֹתוֹ בְּטִפַּת תֶּרַח, שֶׁבּוֹ הִרְגִּיז אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁעָבַר עַל צַו מֵעֲבוֹדָה זָרָה. חָזַר בִּתְשׁוּבָה, וְשָׁבַר צַלְמֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְכָל מְזוֹנוֹ. הוּא תִּקֵּן בְּמַה שֶּׁחָטָא, וְשָׁבַר אֶת הַחֵטְא וְאֶת הַבִּנְיָן הָרָע שֶׁבָּנָה, וְהִמְלִיךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ עַל הָעוֹלָם.
וזכה אברהם לקדש שם השם בעולם
בַּמֶּה ? מִשּׁוּם שֶׁקִּדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ בָּרַבִּים וְנִכְנַס לָאֵשׁ לִשְׂרֹף אֶת עַצְמוֹ, לְקַיֵּם בּוֹ (דברים ז) פְּסֵילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ.
ולהחזיר תרח אביו בתשובה, ולהכניסם לג״ע
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֶת אָבִיו תֶּרַח הֶחֱזִיר בִּתְשׁוּבָה, וְהִכְנִיס אוֹתוֹ וְאֶת אִמּוֹ וְאֶת כָּל פַּרְנְסֵי אוֹתוֹ דוֹר לְגַן עֵדֶן, וְכָךְ הִתְלַבֵּן בָּאֵשׁ כַּכֶּסֶף, שֶׁהִיא מַטְבֵּעַ הַמֶּלֶךְ, וְזִיֵּף אוֹתָהּ בְּעֹפֶרֶת, הִכְנִיס אוֹתָהּ לָאֵשׁ, וְיָצְאָה הָעֹפֶרֶת הַחוּצָה, יִשְׁמָעֵאל. וּלְפִיכָךְ יָצָא מְצַחֵק בַּעֲבוֹדָה זָרָה. וְנִשְׁאַר אָדָם מְלֻבָּן, וְזֶהוּ שִׁנּוּי הַשֵּׁם. שֶׁכְּשֶׁמִּתְגַּלְגֵּל אָדָם, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ שִׁנּוּי הַשֵּׁם, שִׁנּוּי מָקוֹם, וְשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה.
(זהר ויקרא דף קיא.)
וַאחרִקֻוא פֻסֻולַ מַעבּוּדַאתִהִם בִּאלנַּארִ וַלַא תַּתַּמַןַ שַׁיְאַ מִןַ אלפִצַּ׳תִ וַאלדַ׳הַבִּ אלּדִ׳י עַלַיְהֻם וַתַּאכֻ׳דֻ׳הֻ לַךַּ כַּיְ לַא תֻוהַקַ בִּהִ לִאַנַּהֻ כַּרִיהַתַּ לִלָּהִ רַבִּךַּ
ושרפו, את פסלי הנכבדים שלהם, באש ולא-תתאוה לעצמך דבר מן מתכת הכסף והזהב אשר עליהם לקחת אותו לך, כדי שלא יעשה כחבל המלפף על צוארך, כי הוא דבר המעורר געול אצל ה׳ אלהיך.
פס׳: פסילי אלהיהם תשרפון באש – מלמד שאסורין בהנייה.
1לא תחמוד כסף וזהב – מיכן אמרו פיסלו לאלוה כדי לעבדו עובר לא תחמוד פיסלו מאלוה שביטל הגוי עבודה זרה.
ולקחת לך – מלמד שהגוי מבטל עבודה זרה ואי זה גוי מבטל 2כל היודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה:
1. לא תחמוד וכו׳. מכאן אמרו וכו׳ (ע״ז נ״ב.) שמואל רמי כתיב לא תחמוד וכתיב ולקחת לך (סיפא דקרא דהכא) הא כיצד פיסלו לאלוה לא תחמוד פסלו מאלוה היינו שבטלו אז ולקחת לך והם כמו דברי המחבר:
2. כל היודע בטיב ע״ז. (ע״ז מג.) והיינו עובד כוכבים קטן אינו יכול לבטל:
כסף וזהב – אשר עליהם, או תקח ממון ותמכרם.
תוקש – הו״ו תחת יו״ד יקושתי לך (ירמיהו נ׳:כ״ד).
THE SILVER OR THE GOLD THAT IS ON THEM. Alehem is to be rendered, that is on them. Or the meaning of our clause is, you shall not take money to leave them.⁠1
SNARED. The vav in tivvakesh (snared) is in place of a yod.⁠2 Compare, yakoshti3 lakh (I have laid a snare for thee).
1. In this case, alehem means for them, and the meaning of our clause is, you shall not take a bribe of money to leave them alone.
2. The root of tivvakesh is yod, kof, shin.
3. The root of yakoshti is yod, kof, shin.
לא תחמוד כסף וזהב עליהם – שעליהם, שהם מצופים זהב וכסף.
פן תוקש בו – שאם תשהם להסיר הכסף והזהב, שמא יגבר עליך יצר הרע בתוך כך ותוקש, כי עדיין בימי משה לא נכיס יצרא דעבודה זרה (בבלי יומא ס״ט:).
אי נמי: לא תחמוד כסף וזהב עליהם – כלומר: יותר מהם, שאם יבא כסף לידך ועבודה זרה לשבור ולישרוף, יותר תחמוד לשבור לשרוף ולהחרים עבודה זרה, מליקח הכסף והזהב, שלא תעכב עד שתקח הכסף והזהב ואחר כך תשבור העבודה זרה. זאתא לא תעשה, פן תוקש – בעכבה, ולא תוכל להחרימו כשתרצה, דוגמת: אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר (ישעיהו י״ג:י״ב) – שחומדין להרוג בשונאיהן יותר מליקח פז וזהב ואופיר.
אי נמי: לא תחמוד כסף וזהב – שאם אומר לך גוי: הניחו ואני אתן לך כסף וזהב בפדיון עבודה זרה, לא תשמע. כל זה במשמעות המקרא.
א. בכ״י מינכן 52: וא׳ת׳.
לא תחמוד כסף וזהב עליהם – DO NOT COVET THE SILVER OR GOLD ON THEM – that is upon them, for they are plated with silver and gold.
פן תוקש בו – LEST YOU BE SNARED – for if you hold them [in your possession] to remove the silver and the gold, perhaps the evil inclination will overpower you in the course of this and you will be ensnared, because in the days of Moshe the urge for idolatry was not yet slaughtered (Bavli Yoma 69b:8).
Or also: לא תחמוד כסף וזהב עליהם – DO NOT COVET THE SILVER AND GOLD ON THEM – Meaning: more than them, that if silver would come to your hand and idols to break and burn, better to desire to break and burn and destroy the idols than to take the silver and the gold, that you shall not delay until you take the silver and the gold and [only] after that break the idols. This you shall not do, פן תוקש – LEST YOU BE ENSNARED – through delay, and you cannot destroy when you want. This is similar to: “I will make man more rare than fine gold, and a person than the pure gold of Ophir” (Yeshayahu 13:12) – that they desire to kill their enemies more than taking the fine gold and gold of Ophir.
Or also: לא תחמוד כסף וזהב – DO NOT COVET THE SILVER AND GOLD – That if a gentile says to you: leave it and I will give you silver and gold as redemption for the idols, do not listen. All this is implied by the text.
תשרפון באש – שהרי לבטל על ידי כנעני אי אפשר לפי שבשעה שאמרו אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳) אוו לאלוהות הרבה וכל העבודה זרה שהיו בארץ כנען משל ישראל הם שהרי הארץ מוחזקת להם ועבודה זרה של ישראל אין לה ביטול עולמית אלא שריפה או שוחק וזורה לרוח.
פן תוקש בו – לפי שפעמים תהיה מקיימה בשביל הכסף והזהב ומטעם זה לא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז׳:כ״ו) פן תכשל בה ותהיה לחרם.⁠1
1. בדומה בר״י בכור שור.
תשרפון באש, "you are to burn them by fire.⁠" When the Israelites, after seeing the golden calf, addressed it with the words: "these are your deities (pl) Israel!⁠" all types of idolatries were included in that declaration, and there is a rule that the only way an idolatry practiced by a Jew can be nullified is by destroying the idol by burning it. (Compare Talmud tractate Menachot folio 53) The only other way is to reduce it to dust and throw the dust to the winds.
פן מוקש בו, "lest you be ensnared by it.⁠" Sometimes one hesitates to destroy such images completely as one does not wish to destroy the value of the gold or silver that was part of it. Moses warns that by harbouring any part of it you are inviting disaster to befall your home and family.
(כה-כו) לא תחמוד כסף וזהב עליהם – יחסר ״אשר״, לא תחמוד כסף וזהב שעליהם, והוא נויי עבודה זרה. צוה תחלה לשרוף עבודה זרה עצמה, שהיא: פסילי אלהיהם, ואסר גם כן הנויים שעליהם, והזהיר עוד: ולא תביא תועבה אל ביתיך והיית חרם כמוהו – לאסור בהנאה כל עניני עבודה זרה, היא ומשמשיה והנויין והתקרובת שלה.
(25-26) THOU SHALT NOT COVET THE SILVER OR THE GOLD ON THEM. The verse omits the word asher (which), [and the meaning is]: thou shalt not covet the silver or the gold which is on them, these being the ornaments of the idols. Thus he first commanded to burn the idol itself, this [being expressed in the statement] The graven images of their gods shall ye burn,⁠1 and then he also prohibited the ornaments that are upon them. He further warned, And thou shalt not bring an abomination into thy house, lest thou be a doomed thing like it2 in order to prohibit benefit derived from any aspect of idol-worship — the idol itself, its appurtenances, its offerings, and its ornaments.
1. In (25) before us.
2. (26).
פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך – אמרו רז״ל במסכת ע״ז, פסלו לאלוה לא תחמד, פסלו מאלוה ולקחת לך. והענין כי בלשון פסילים יש בו שני משמעיות, האחד לשון פסל ועבודה זרה ממש והאחד לשון בטול מלשון פסלות, וכן פירש רש״י ז״ל בפירושיו. וכמו כן יש בלשון הכתוב שני משמעיות אחד לאיסור ואחד להתר, אחד לאיסור זהו לא תחמד, ואחד להתר זהו ולקחת לך, שהרי עבודה זרה שבטלה הגוי מותרת.
פסילי אלוהיהם תשרפון באש, לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, "the images of their gods you shall burn by fire. Do not covet the silver or gold on those idols and do not take it for yourself!⁠" The sages in Avodah Zarah 52 read this verse as follows: "if the silver and gold was meant i.e. cast for the idol, do not covet it, if, however it was (once) part of the idol itself (seeing the idol has been destroyed or neutralized, ולקחת לך you may take it for yourself.⁠" This is because the word פסל may have one of two meanings. One meaning is that it is a molten or carved image, the idol itself; the other meaning of the word is related to פסולת, reject, that which is left over, no longer fit for its original purpose. This is why our verse may also refer to a situation where the rejects, the leftovers of an idol after it has been destroyed is permitted for further use, whereas the idol itself is, of course, totally forbidden for any use.
פסילי אלהיהם תשרפון באש – פי׳ אע״פ שאמרתי לכם שהקב״ה ילחם לכם על ידי צרעה כאשר נלחם לכם במצרים לא יעשה שפטים באלהיהם כאשר עשה במצרים אלא אתם בעצמכם תעשו בהם שפטים ותשרפום באש:
פסילי אלוהיהם תשרפו באש, "You are to burn their hewn or cast idolatrous images by fire.⁠" Moses tells the people that although he had told them that God will conduct the war against the Canaanites [by means of various poisonous insects (verse 20) Ed.] just as He had done against the Egyptians at the sea of Reeds, He will not destroy their deities as He had done at the time when the Israelites had come out of Egypt. This is a chore that the Israelites themselves will have to perform.
פסילי אלהיהם תשרפון באש – וסמיך כי חרם הוא ולכן דן יהושע את עכן שעבר על החרם בשרפה.
כסף וזהב עליהם – שעליהם.
פסילי אלהיהם תשרפון – רוצה לומר: שלא תהנו ממנו כי מזה הצד זכר זה בזה המקום כמו שנתבאר במה שאמר אחר זה לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך והנה הזהיר בו מלהנות בצפוי הפסילים כל שכן בפסילים עצמם.
פן תוקש בו – רוצה לומר: פן יהיה לך למוקש ויביאך לעבוד עבודה זרה וזה כי לפעמים יתכן במי שלקח זה שיצליחו נכסיו ויחשוב שמה שבא מן העבודה זרה בידו סבב זה ויביאהו זה לעבוד עבודה זרה.
כי תועבת י״י אלהיך הוא – רוצה לומר: שזה הדבר הוא נתעב ומרוחק אצל השם יתעלה.
התועלת החמישי הוא במצת והוא מה שהזהירנו מלהנות בצפוי עבודה זרה וכל שכן בעבודה זרה עצמה שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך והנה התועלת בזאת האזהרה מבואר ממה שזכרנו לבאור זה הפסוק.
וגם לא שפע אלהיהם ועל זה אמר פסילי אלהיהם תשרפון באש רוצה לומר שלא יועילו להם וגם לעצמם לא יועילו כי אתה תשרוף אותם באש.
ואמנם אמרו לא תחמוד כסף וזהב עליה׳ ולקחת לך פירש הרמב״ן שיחסר שם מלת אשר. כלומר לא תחמוד כסף וזהב אשר עליה׳ והוא רחוק ופי׳ הוא בו שאחרי שאסר העבודה זרה אסר כל תשמישיה והצויין שעליה.
פן תוקש בו – שלפעמים יקרה שתצליח באותו כסף וזהב ש״עליהם״, ותחשוב שהיה זה בכח אותה העבודה זרה שהיו עליה.
פן תוקש בו, for sometimes, especially if you are successful with the investment of silver and gold deriving from idolatrous sources, you will attribute this to the goodwill of their idols, which in turn will become a trap for you (theologically speaking).
כסף וזהב עליהם – כמו אשר עליהם:
פן תוקש בו – שבעבור חמדת הכסף תבא לקיימו אצלך, וזה אסור לך כמו שיפרש בסמוך, לפי שהוא תועבה:
פסילי אלהיהם תשרפון – מכאן ילפי׳ (ע״א נ״ב א׳) שהכותי פוסל אלהוהו, את שנוהג בו משום אלוה תשרפון ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר, וכ״כ הרמב״ם (פ״ח מעכו״ם ה״ח) אליל של כותי שבטלו כותי קודם שתבוא ליד ישראל ה״ז מותרת בהנאה, ובמתני׳ (שם מ״ט ב׳) כיצד מבטלין לאשרה קרסם ממנה עלה או ששפאה שלא לצרכה ה״ז בטלה שפאה לצרכה היא אסורה ושפאי׳ מותרין, וע״ז סיים הרמב״ם (שם ספ״ח) ואם היתה של ישראל בין לצרכה בין שלא לצרכה בין היא בין שפאי׳ אסורים לעולם שאליל של ישראל אין לה בטול לעולם, והרב בכ״מ שם תמה בשם הרמ״ך, מאי איריא של ישראל אפילו של כותי ישראל ששפאה בין היא בין שפאיה אסורים כדאמרי׳ בגמר׳ דלמא מגבה לה והוה לה אליל של ישראל ואין לה בטול לעולם. ע״כ. ולא הבינותי תמיה זו, כיון דלרבא מדינא ישראל מבטל אליל של כותי בין בחפיסה בין בשבירה ורק מדרבנן אין ישראל יכול לבטל אליל של כותי גזירה דילמא מגבה לה (וקני׳ לה בהגבהה דכל דבר הפקר כגון מציאה נקנית בהגבהה) והוה לה אליל של ישראל ותו לא מצי מבטל לה (עיין מ״ל פ״ח הי״א) א״כ באשרה שהוא אילן המחובר לקרקע לא שייך בה גזירה דהגבהה אדיני׳ קאי וישראל יכול לבטלה, ושפיר דייק הרמב״ם היתה של ישראל, תדע שכן הוא דבסוגיא (שם מ״ב א׳) מקשה תלמודא מפחסה ממרקלוס משיפה משוחק ומצורת דרקון ובכלהו משני כדרבא, ובסוף דמקשה מאף לא ירקות וכו׳ לא משני כדרבא, דבאינך כלהו דהוי מידי דמטלטלי שייך בהו גזירה דרבא דילמא מגבה לה תחלה, אבל באשרה שהוא מחובר דלית בה משום גזירה דרבא מהדר תלמודא אתירוצא אחרינא, ובהא דכל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר אשרה (מעילה ל״ד, ובפסחים כ״ז ב׳ מעצי אשרה) כתבו בתוס׳ תימה תהוי כאליל שנשתברה מאליה, ע״ש. והרב בעל מגני שלמה תמה על תמיהתם דאשתמיט להו הא דמקשי התם כמה קושיות כאלו ומשני רבא התם דטעמא משום גזירה דילמא מגבה לה, וסיים הרב ע״ז שלולי שהתוס׳ הזכירו שמו של רבנו הגדול הרשב״א היה אומר שלא יצאו דברי התוס׳ מפיהם, ע״ש. והרב פני יהושע נתחבט הרבה ליישב תמיהתו, וכן הש״ך (יו״ד רסי׳ קמ״ב) דחה תמיהת התוס׳ בפשיטות מטעם דלמא מגבה לה, ע״ש. ואני העני תמה על תמיהתם, היאך בחדא מחתא מחתינהו לגזירה זו דרבא, בין לדבר המיטלטל דשייך בהו גזרה זו, בין לאשרה דמחובר דלא שייך למגזר בה הגבהה, והדבר פשוט להם כ״כ עד דגזרו אומר דאשתמיט לתוספ׳ סוגיא ערוכה.
תשרפון באש – ולרבותינו (ע״א מ״ג ב׳) ביעור האלילים הוא ע״י שחיקה, נראה שהם דברו מאלילי מתכות, וקרא מיירי מאלילי עץ, וכלשון רמב״ם בסה״מ (מצוה קפ״ה) מצוה לאבד אלילים בכל מיני אבוד והשחתה בשבירה שריפה הריסה וחתוך כל מין במה שיהיה יותר מופלג ויותר ממהר בהשחתה, וכ״כ הרא״ה בחינוך (מצוה תל״ו) ועתוס׳ (מ״ד א׳ ד״ה כאן) דלירושלמי יש חילוק בין של מתכות לשל עץ, אמנם מדלא כתבו הפוסקים (יו״ד סי׳ קמ״ו ס״ד) דבשל עץ מצותה בשריפה, לא משמע כן. והנה לדעת ר״ת (בתוס׳ חולין פ״ח ב׳ ד״ה שחיקה) דשחיקה דבעי באלילים היינו ע״י שריפה. דכל אליל תחלתה בשריפה דומיא דעגל, וכ״ד הרשב״א שם והרמב״ם (פ״ח מעכו״ם ה״ו) כ׳ דבמטילו לים המלח צריך לשורפו תחלה, א״כ קרא דילן כפשטי׳ דבין של מתכות בין של עץ בעי שריפה, ועיקר שרש שרף הוראתו רפיות חלקי עצם הדבר, שהאש ירפה כח העמדתו עד שיתפרדו חלקיו זה מזה וישובו לאבק ועפר (כמ״ש באמור כ״א ט׳, באש תשרף) וגם המתכות יוכל לבוא ע״י שריפה להיות אבק ועפר, כמו שידענו מבעלי החימיא שכשמערבין מלח טרטרי עם גפרית, או נאטרום מין מלח אלקאלי, אז יתפרר הזהב באש עד אשר דק כעפר ואבק (ופרוד הרכבת חלקי המתכות בדרך זה עד שנעשה דק כעפר נקרא בלשונם קאלצינירען) א״כ שריפה דקרא הוא בעצמו השחיקה שבפי רבותינו, והכתב והקבלה תואמים יחדיו, אמנם לשיטת הפוסקים החולקים על ר״ת, וכן להמקשים על הרמב״ם דבעי שריפה במטילו לים המלח, לא ידענא ליישב קרא דילן. ובצדה לדרך (פ׳ וישלח בויטמון אותם יעקב) תמה על המהרש״ל שכתב בפשיטות דאליל דינה בשריפה, ע״ש.
לא תחמוד וגו׳ – הם אלהי הנכר אשר בתכשיטיהם כאמור ביעקב (בראשית ל״ה:ב׳ וד׳).
תועבת ה׳ אלהיך הוא – הכסף והזהב העשוי בצורת ע״ז או על שם ע״ז.
פסילי אלהיהם הם הפכה הגמור של האמת המונחת ביסוד כל האמיתות המאירות את עיני האדם ומחנכות אותו לערכים מוסריים. לפיכך פסל הנעבד כאל אין לו זכות קיום על אדמת ישראל. חייבים להשמידו ברגע שהוא מגיע לרשותו של יהודי – ובלבד שעד כה נעבד כ״פסילי אלהיהם״: ״את שנוהג בו משום אלוה״ (תוספתא, עבודה זרה ו, ב). לעומת זאת, אם לפני כן נתבטל אופיו כאליל, משום שנכרי עובד עבודה זרה השחית אותו או שהפקיר אותו להשמדה, הרי שגם האיסור נתבטל בכך.
במסכת עבודה זרה (נב.), נלמדת הלכה זו מלשון ״פסילי אלהיהם״ (במקום ״פסיליהם״ סתם): ״פסלו לאלוה ׳לא תחמד׳, פסלו מאלוה ׳ולקחת לך׳⁠ ⁠⁠״. הווי אומר שמכה מהאזמל היוצרת את האליל אוסרת עליך להחזיק בו; מכה (שנעשתה על ידי הנכרי) מהאזמל (״מַפְסֶלֶת״) המבטלת את העבודה זרה מתירה לך לקחתו לך. מכאן ההלכה האמורה במשנה: ״עכו״ם מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו, וישראל אין מבטל עבודה זרה של עכו״ם״ (שם נב:). העבודה הזרה של יהודי ״אין לה בטילה עולמית״ (שם נג.).
חז״ל (שם נב.) לומדים עוד מ״פסילי אלהיהם״, שמרגע שנעשה ל״פסיל אלוה״, ״עבודה זרה של נכרי אסורה מיד״ – אפילו לפני שנעבד. לעומת זאת, ״של ישראל אין אסורה עד שתיעבד״ (עיין להלן כז, טו).
אולם המצווה להשמיד עבודה זרה נוהגת רק בדברים ״שיש בהן תפיסת ידי אדם״ (עבודה זרה מה.) – הווי אומר, מיטלטלין היכולים להיחשב מעשה ידי אדם.
בין הדברים שנתמעטו נמנים בעלי חיים, ״שאין בהן תפיסת ידי אדם״; הם נחשבים באופן מוחלט ליצירי הטבע.
נתמעטו גם אותם האילנות ״שלא נטען מתחילה לעבודה זרה״ (שם מו.): משניטעו באדמה, שוב אינם מיטלטלין שיש בהם תפיסת ידי אדם; ואם אחר כך נעשו לחפצי עבודה זרה, הרי שרק הגידולים שניתוספו לאחר מכן אסורים. עליהם נאמר לעיל בפסוק ה: ״ואשירהם תגדעון״, ומבארים חז״ל: ״איזהו אילן שגידועו אסור ועיקרו שרי? הוי אומר אילן שנטעו ולבסוף עבדו״. אולם אילן שניטע מתחילה לשם עבודה זרה הריהו אסור, וזוהי האשרה שעליה נאמר להלן (יב, ג): ״ואשריהם תשרפון באש״ (עבודה זרה מח.).
לעומת זאת, בית – גם לאחר שנבנה, עומד באופיו כ״תפיסת ידי אדם״, ו״המשתחוה לבית שלו אסור״. כאן הכלל הוא: ״תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי״ (שם מז:; חולין טז.; השווה פירוש, ויקרא יא, לז).
בנוגע לאיסורי הנאה, אומרים חז״ל: ״כל הנשרפין אפרן מותר, וכל הנקברין אפרן אסור״ (עיין תמורה לד.). הווי אומר, שאפרם של אותם איסורי הנאה שמצוותם בשריפה – כגון ערלה, כלאי הכרם וכדומה – מותר לאחר שנתקיימה בהם מצוות שריפה; אולם במקום שאין מצוותם בשריפה, אלא שמרחיקים את האיסור משימוש על ידי קבורה, גם האפר עומד באיסורו. כאן נאמר: ״פסילי אלהיהם תשרפון באש״; ואף על פי כן, אפרה של עבודה זרה אסור (שם). דבר זה נלמד מהאמור למטה (יג, יח): ״ולא ידבק בידך מאומה מן החרם״ (עיין תוספות עבודה זרה לג: ד״ה הנשרפין).
לא תחמד כסף וזהב עליהם – לא רק העבודה זרה עצמה אלא גם הדברים שעליה או עמה אסורים בהנאה. בהקשר לכך ישנם שלושה סוגים: א. ״נוי״, המשמש לקשט או לפאר עבודה זרה; ב. ״משמשי עבודה זרה״, דברים המשמשים לצורך פולחן העבודה זרה; ג. ״תקרובת״, שמקריבים אותה עצמה לעבודה זרה.
״תקרובת״ איננה אסורה אלא אם כן החפץ הקרב או אופן ההקרבה הוא ״כעין פנים״ – התקרובת דומה לקרבנות או לעבודות של מקדש ה׳ (עיין עבודה זרה נ.–נא:).
כדרך שביטול מועיל לעבודה זרה עצמה, כך הוא מועיל גם לנוי עבודה זרה ולתשמישי עבודה זרה. ולא עוד אלא שמעשה ביטול שעשה נכרי לעבודה זרה, מהווה ממילא ביטול גם למשמשיה ולנויה (שם נב:; בית יוסף לטור יורה דעה סי׳ קלט).
פן תוקש בו – כבר הערנו בספר ויקרא (יט, ד) עד כמה אין לנו לתת כל מקום במחשבותינו לרעיון של קיום אלוהי עבודה זרה. לכן אנו חייבים להרחיק מרשותנו ומתחום מחשבותינו כל דבר הקשור לעבודת האלילים. אסור לנו לחשוף עצמנו לסכנה, שדברים כאלה יפגמו בטהרת תפיסת האלוקות שלנו ויחלישו את יחסינו לאל האחד.
כי תועבת ה׳ אלקיך הוא – הקלקול האלילי – המיוצג על ידי פסל שעובדים אותו כאלוה, ועל ידי נויו, תקרובתו וכלי פולחנו – עומד בניגוד חריף לרמה המוסרית והרוחנית שה׳ ייעד לכל בני האדם. אתם הייתם הראשונים שה׳ העלה מאותו הקלקול, ולאותה רמה נקראים להגיע כל בני האדם בכוח ייעודם האנושי. לפיכך כל דבר המעיד על אותו קלקול, עומד בניגוד מוחלט לרצון אלוקיך.
פסילי אלהיהם: מה שיהיה נמצא אז, ואע״ג שלא יהיה עוד עבודה זרה דמשה, שהרי כבר נשרף בתחילת המלחמה, כמו שכתבתי לעיל פסוק ה׳, מ״מ כל זמן שנוהגים בשם אלוה ולא נתבטלו וכבר הגיע לידך, שוב אי אפשר לבטל מהתורה, על כן ״תשרפון באש״. והכי מפורש בתוספתא דע״ז פרק ו׳: כל עבודה זרה שביטלה גוי יכול תהא אסורה, תלמוד לומר ״פסילי אלהיהם תשרפון באש״ – את שנוהג בהם משום אלוה אסור. והכי מבואר ברמב״ם הלכות ע״ז (ח,ח): עבודת כוכבים של עובדי כוכבים שביטלוה קודם שתבוא לידי ישראל, הרי זו מותרת בהנאה, שנאמר ״פסילי אלהיהם תשרפון באש״ – כשבאו לידינו והן נוהגין בהם אלהות (עכ״ל). פירוש, שוב לא מהני ביטול, כדאיתא במסכת ע״ז (מב,א), והוא מהתורה. ועיין ׳העמק שאלה׳ סימן פ״ח אות י״ח. וכן הוא בירושלמי מסכת ע״ז (פ״ד ה״ד): אם ירשתו כשהוא אלוה – באש תשרופו, ואם לאו – ״אשר אתם יורשים אותם וגו׳⁠ ⁠⁠״. ועיין מה שכתבתי להלן (יב,ג) בהרחב דבר.
פסילי... תשרפון – כמו למעלה פסוק ו. האזהרה נשנית כאן כדי לאסור גם את הכסף והזהב שעליהם. צפוי עבודה⁠־זרה אסור לרמב״ם אפילו אם העבודה הזרה עצמה אינה אסורה בהנאה, מפני שהיא מחוברת לקרקע (עבודה זרה מ״ה.). כמו כן כלול בפסוק זה איסור נויי עבודה זרה ומשמשי עבודה זרה. את פרטי ההלכות ראה ביורה דעה קלט. השוה להלן לפסוק י״ב:ב׳ והלאה.
תועבת ה׳ – כך נקראת העבודה הזרה, מפני שעבודתה וכל מה ששייך לה מתועבים בעיני ה׳, השוה י״ב:ל״א וגם י״ח:י״ב.
לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך פן תוקש בו כי תועבת ה׳ אלוהיך הוא – לפי דרשת הגמרא פרק ר״י, דף נ״ב כתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכתיב ולקחת לך, דהוה ליה למיכתב לא תחמוד כו׳ לקחת לך הא כיצד פסלו לאלוה לא תחמד פסלו מאלוה, (שבטלו) ולקחת לך. ולפ״ז נראה לי לפי מה שפירשו הקדמונים דביטול לא מהני בנעבד לגבוה, דהוה כמו אתנן דאסור לעולם, עיין חידושי הרמב״ן, יש לפרש דהוא ע״ד המגבילות לא תחמוד כסף וזהב עליהם פן תוקש בו ולקחת, פירוש מה שאתה לוקח כשביטלו עכו״ם לע״ז הוא יהיה לך, פירוש לך ולא לגבוה כי תועבת ה׳ אלהיך הוא, להקרבה וכמו שאמר להלן לא תזבח שור ושה כו׳ כי תועבת ה׳ אלהיך הוא ונכון הוא לפי הדרש. וכן מצינו בהפסוק אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר מדם חלל ושביה מראש פרעות וכיוצא בו הרבה לבעלי הלשון. ודו״ק.
פסילי אלהיהם תשרפון – ת״ר, כשהשליכו את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, אזיל דניאל מהתם, אמר, איזל מהכא, דלא לקיימו בי פסילי אלהיהם תשרפון.⁠1 (סנהדרין צ״ג.)
פסלי אלהיהם תשרפון – תניא עבודת כוכבים של נכרי אסורה מיד, דאמר קרא פסילי אלהיהם תשרפון באש – משפסלו נעשה אלוה2. (ע״ז נ״ב.)
פסילי אלהיהם תשרפון – תנא רב יוסף, מניין לעובד כוכבים שפוסל אלהיו, שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש.⁠3 (ע״ז נ״ב.)
לא תחמד וגו׳ – שמואל רמי, כתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכתיב ולקחת לך, הא כיצד, פסלו לאלוה – לא תחמוד, פסלו מאלוה – ולקחת לך4 (שם שם)
לא תחמד וגו׳ – מניין לעובד כוכבים שמבטל עבודת כוכבים שלו, א״ר יוחנן, דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, אתה אי אתה חומד ולוקח, אבל אחרים חומדים ואתה לוקח5 (ירושלמי ע״ז פ״ד ה״ד)
כסף וזהב עליהם – העובדי כוכבים העובדים את ההרים ואת הגבעות הן מותרין ומה שעליהם אסורין, שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך.⁠6 (ע״ז מ״ה.)
כסף וזהב עליהם – ולהלן הוא אומר (פ׳ נצבים) ותראו את שקוציהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם,⁠7 הא כיצד, עמהם דומיא דעליהם, מה עליהם דבר של נוי אסור ודבר שאינו של נוי מותר, אף עמהם דבר של נוי אסור ודבר שאינו של נוי מותר8 (שם נ״א:)
כסף וזהב עליהם – תניא, בהמה נעבדת צפויה אסור, דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך.⁠9 (תמורה כ״ח:)
1. דנבוכדנצר עשאו לדניאל אלוה כדכתיב (דניאל ב׳) ולדניאל סגיד, והו״ל כפסילי אלהיהם שהמקרא הזה גזר עליהם לשרפן, לכך היה יירא וברח.
2. ר״ל מיד כשפסלו אף שעדיין לא עבדו ולא כמו עבודת כוכבים של ישראל שאינה אסורה עד שתעבד כמבואר בפ׳ תבא (כ״ז ט״ו) ושם יתבאר טעם הדבר, וזו דעת ר׳ עקיבא, ור׳ ישמעאל ס״ל דאינה אסורה עד שתעבד, וע״ל ר״פ ראה, ופסוק זה ס״ל דאיצטריך להא דעובד כוכבים מבטל אלהיו ומותר לישראל ליהנות ממנה, כמובא בדרשה הסמוכה את שנוהג בו משום אלוה אסור וכו׳, ור׳ עקיבא יליף זה מדרשת שמואל שבדרשה הסמוכה מפ׳ לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, פסלו – ולקחת לך, כפי שיתבאר בדרשה הסמוכה.

ויש בזה מקום עיון ברמב״ם, שבפ״ז ה״ד מעבודת כוכבים כתב דעבודת כוכבים של נכרי אסורה מיד שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון, וזה כר״ע בדרשה שלפנינו, ושם בפ״ח ה״ח כתב עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון, עכ״ל. וזו פליאה נמרצה, שהרי זה ממש כנגד הגמרא, דאחרי דקיי״ל כר״ע דילפינן דעבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד מפסוק פסילי אלהיהם, א״כ הלא לר״ע ילפינן דעובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו מפסוק לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, כמו שהבאנו הצעת הסוגיא, כיון דהפסוק פסילי אלהיהם דרוש לענין שלפנינו דעבודת כוכבים של נכרי אסורה מיד.

ומה שאפשר לומר בזה, כי באמת שני פסוקים כתיבי בלשון כזה, פעם א׳ כאן ופעם בפ׳ ראה (י״ב ג׳) ופסילי אלהיהם תגדעון, וא״כ באמת אפשר ללמוד שני הדינים עשני אלה הפסוקים ואף כי לפי״ז הו״ל לרמב״ם להביא במקום אחד הפסוק דפ׳ ראה בלשון תגדעון, אך מכיון שאליבא דאמת אין נ״מ בדבר מביא הפסוק הזה דלחד מ״ד ילפינן מיניה, ודו״ק.
3. לא נתבאר תכונת הדרשה, אבל מתבארה היא מתוספתא פ״ז בזה״ל, כל עבודת כוכבים שבטלוה נכרי יכול יהא אסור ת״ל פסילי אלהיהם תשרפון באש, את שנוהג בו משום אלוה אסור ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר, ע״כ. וכפי הנראה כונת רב יוסף ג״כ כביאור דרשת התוספתא, אלא שבא הלשון והענין בקיצור.
4. כונת הקושיא שאם היה זה מאמר אחד הול״ל לקחת לך או לקחתם.
5. ר״ל אתה אינך יכול לבטל עבודת כוכבים של עובדי כוכבים ולקחת אותם לך, אבל עובד כוכבים החומד את הכסף לקחתו ומבטלה מותר לך ליהנות ממנה.
6. גוף ההרים מותר כגון לזרוע שם ולחצוב משם אבנים משום דכל מחובר הוי קרקע עולם ואין בהם כח לאסרן, וכפי שיתבאר אי״ה בר״פ ראה (י״ב ב׳), אלא רק מה שעליהם אסור כגון אם צפום זהב וכסף ועיין ביו״ד סי׳ קמ״ה.
7. וכאן לא כתיב עץ ואבן.
8. ר״ל כמו בכאן בודאי אינו אסור אלא דבר של נוי, דהא לא כתיב כאן עץ ואבן אף התם אינו אסור אלא דבר של נוי, ואע״פ דכתיב שם עץ ואבן בעינן שגם עץ ואבן יהיו באופן כזה שהם לנוי.
9. ר״ל אסורין אף להדיוט, ולא כמו הנעבד עצמו שאסור רק לגבוה.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כו) וְלֹא⁠־תָבִ֤יא תֽוֹעֵבָה֙ אֶל⁠־בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיִ֥יתָ חֵ֖רֶם כָּמֹ֑הוּ שַׁקֵּ֧ץ ׀ תְּשַׁקְּצֶ֛נּוּ וְתַעֵ֥ב ׀ תְּֽתַעֲבֶ֖נּוּ כִּי⁠־חֵ֥רֶם הֽוּא׃
You shall not bring an abomination into your house, and come under ban like it. You shall utterly detest it, and you shall utterly abhor it; for it is a banned thing.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

וְלָא תַעֵיל דִּמְרַחַק לְבֵיתָךְ וּתְהֵי חֶרְמָא כְּוָתֵיהּ שַׁקָּצָא תְשַׁקְּצִנֵּיהּ וְרַחָקָא תְרַחֲקִנֵּיהּ אֲרֵי חֶרְמָא הוּא.
Nor shalt you bring what is abominable into your house, and you be accursed as that is; but with loathing you shalt loathe it, and with abhorrence abhor it, for it is a thing accursed.
ולא תעלון מרחקה לגו בתיכון ולא תהוון מרחקין כוותהוןא משקצה תשקצון יתהון ומרחקה תרחקון יתהון ארום מרחקין אינוןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כוותהון״) גם נוסח חילופי: ״ככוותהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
ולא תיעלון ריחוקי טעוותא ותשמישהא לבתיכון דלא תהוון שמיתין כוותהון שקצא תשקיצינון היך סאוב שיקצא ורחקא תרחקינון מטול דשמיתין הינון.
Neither may you bring their abominable idols or their service-vessels into your houses, that you be not accursed as they: but you shall utterly loathe them as a loathsome reptile, and abhor them altogether, because they are accursed.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

וַלַא תֻדכִ׳ל מַא יַכּרַהֻהֻ אַללָּהֻ אִלַי׳ בַּיְתִךַּ וַתַּצִירֻ מַתּלֻופַא מִת׳לַהֻ בַּל רַגִסהֻ תַּרגִּיסַא וַאכּרַההֻ כַּרִיהַתַּ אִד׳ הֻוַ מַתּלֻוְףֹ
ולא-תכניס מה ששנאו ה׳ אל ביתך, ותהיה נפסד כמוהו, אלא שקץ אותו שקוץ, וגעל אותו כדבר המעורר געול, כי הוא דבר הנפסד.
פס׳: ולא תביא תועבה אל ביתך1כל שכיוצא בו נעבד אסור אבל שברי צלמי עבודה זרה שאין כיוצא בהם נעבדין מותרין וכענין אשר שנינו במס׳ ע״ז.
שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו – לכנות לה שם של גנאי, 2כיצד היו קוראין אותה בית גוליא קורין אותה בית כורייא. פני מולך פני כלב. עין כל. עין קוץ:
1. כל שכיוצא בו נעבד (שם מ״א) ע״ש כל הסוגיא:
2. כיצד היו קוראין אותה (שם מו):
שקץ תשקצנו – הכסף והזהב.
שקץ תשקצנו, "you are to treat it as if it were an abomination (regardless of its market value). The reference is to residual gold and silver of such deities even after they have been dismantled.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 25]

ולא תביא תועבה אל ביתך – מכאן למדו חז״ל בדרך אסמכתא שאסור להשכיר ביתו לגוי לבית דירה מפני שהגוי מכניס לתוכו עבודה זרה וישראל זה המשכיר עובר, שהרי שכירות אינו קונה הקרקע לשוכר, וקרקע לאו של עו״ג הוא אלא של ישראל הוא לפיכך עובר עליו. אבל מצינו קצת מן הגאונים ז״ל שכתבו שאין זה אלא בארץ ישראל לפי ששם עיקר עבודה זרה וכן נראה בירושלמי, וכן דעת רבינו חננאל ז״ל, וכן אנו נוהגין בזה התר עכשיו, אבל הרמב״ן ז״ל כתב, בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אפילו בארץ ישמעאלים.
שקץ תשקצנו – למדך הכתוב שחייב האדם לשקץ עבודה זרה להזכירו בלשון גנאי, אם היה שמה בית גליא שהוא לשון גובה, קורין אותה בית כריא שהוא לשון עומק ושפלות. וכן אמרו עוד, כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דעבודה זרה דשריא, שנאמר (ישעיהו מ״ו) כרע בל קרס בנו, וכתיב (שם) כרסו כרעו יחדו לא יכלו מלט משא. וכן בשם מרקוליס היה שמו קלוס אצל עובדיו והוא לשון שבח וכבוד, ורז״ל החליפוהו בשם מרקוליס, ומר לשון תמורה וחליפין, וכן לשון רז״ל במר דשחוטה בחליפי שחוטה, וכן החליפו קלוס בקוליס שהוא לשון לעג וקלון מלשון (תהלים ע״ט) לעג וקלס, כן פירש רבינו תם ז״ל. וכן אמרו עוד לפנים מן הקלקלון אסור, ופירש רש״י ז״ל קלעים שעושין לע״ז ומקריבין לפניה לפנים, ועושין אותן לצניעות וכבוד. ואנו גורסים לפנים מן הקלקלון אסור כדי להזכירה בשם קלון, וכבודם בקלון אמיר. ויש שגורסין מרקלוס, כלומר תמורת קלוס, והוא לעג וא״כ יכלול הכתוב שקץ תשקצנו במעשה וזכירת שמם.
ולא תביא תועבה אל ביתך, "and do not bring any abomination into your house.⁠" Our sages derive from this verse indirectly that it is forbidden to rent out one's house to a pagan as a residence seeing the pagan will introduce various idols into your house. The technical reason why the Jew renting the house to a pagan is transgressing the law is that renting does not confer title of the ground the property is on to the person who has rented the house. Seeing the ground remains the property of the Jew he is held liable (rabbinically) when the pagan practices idolatry in that house (based on Meiri in Avodah Zarah 21). However, we find that some halachic authorities take a more lenient view; these include the Jerusalem Talmud as well as Rabbeinu Chananel, hence our practice of renting houses to Gentiles. Nachmanides takes a more stringent view stating that a responsible person will refrain from renting his house to Gentiles not only in the countries under Catholic rule but also in those under Moslem rule.
שקץ תשקצנו, "you shall surely abominate it.⁠" The verse teaches that we must relate to idolatry with a very negative and disdainful attitude and when for some reason speaking about it always make plain how we detest it. We are not to refer to houses of pagan worship by the names they are usually referred to but by some name which belittles them, downgrades them. (Sanhedrin 63). We have a principle that unbecoming speech is forbidden unless such epithets are reserved for idolatry and places where such idolatry is practiced (compare Isaiah 46,1 where the prophet ridicules pagan deities in insulting language: "Bel is bowed, Nebo is cowering.⁠") The author quotes more such examples from the Talmud where pagan sites are referred to in a derogatory manner.
כי חרם הוא – וסמיך ליה כל המצוה לומר שהעובר על החרם כעובר על כל המצות וחרם אותיות רמ״ח שנפרעין מרמ״ח איבריו ואם יחזור בתשובה יהיה רחם וזהו ברוגז רחם תזכור.
ולא תביא תועבה אל ביתיך וגומ׳ – רוצה לומר: לא תביא זה הדבר המרוחק בביתך כי זה יסבב שתהיה חרם כמוהו ותשמד.
שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא – בדרך שלא תקרבהו לך ליהנות בו בצד מהצדדים כי חרם הוא ולזה תחוייב להחרימו ולכלותו בדרך שלא ישאר לו שום מציאות.
התועלת הששי הוא במצות והוא מה שהזהירנו מהביא תועבה אל ביתנו והוא ממון אנשי עיר הנדחת אף על פי שלא היה צפוי עבודה זרה ולא עבודה זרה כי הוא חרם כמו שנזכר בפרשת עיר הנדחת וצותה התורה לשרפו אל תוך רחובה לפי שהוא חרם ובזה המקום הזהיר שלא להביא תועבה אל ביתנו ולפי שממון עיר הנדחת הוא חרם כמו שנזכר בפרשה היא למדנו מזה שאנחנו מוזהרים שלא להנות בו.
ומאשר אמר אחר זה לא תביא תועבה אל ביתך שנאמ׳ על זה. יהיה א״כ מותר בפסוק ההוא וראיתי יותר נכון פירוש הרב ראב״ע שכתב בריש מלין או תקח ממון לעזבם ויהיה פי׳ הכתוב לפי דעתו שלא יקח כסף וזהב על הפסילי׳ רוצה לומר לעזבם כדי שלא לשרפם. אבל ישרפם על כל פני׳ אע״פ שיתנו האומות כסף וזהב בעדם כדי שיניחום לפי שזה יהיה לו למוקש והוא שבהצליח ה׳ דרכו יחשוב שבזכות מה שחמל על הפסילים נתברך ביתו וקניניו. וגם יהיה לו עון באותו כסף וזהב שיתנו לו על הפסילי׳ ר״ל בעד הפסילים בהביאו אותו לביתו כי יחרים ה׳ את כל אשר לו בעבור זה. ולכן היה מהעצה הישרה שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא. הנה אמר כל זה בהסיר הספק ממין השכר בנצחון האויבים:
תתעבנו כי חרם הוא – תתעב אותו הכסף והזהב של תועבה.
כי חרם הוא – שלא בלבד יקרה שלא תצליח בו, אבל יחרים את שאר נכסיך.
תתעבנו כי חרם הוא, you must treat that silver and gold as if it were an abomination;
כי חרם הוא, not only would you not benefit by their silver and gold, but neither by their other possessions. It is out of bounds for you, it would bring harm to your other properties, the ones you acquired legally, with the approval of the Torah.
והיית חרם כמהו – שב על הכסף או הזהב, ואינו שב על התועבה, כי היא נקבה, והכלל שאסור ליהנות מן נוי ע״ז ומשמשיה ותקרובה:
ולא תביא תועבה וגו׳ חרם כמהו – ארז״ל (מכות כ״ב) הנהנה מאשרה לוקה משום לא תביא תועבה אל ביתך, וכ״כ הרמב״ם (פ״ז מעכו״ם ה״ב) אליל ומשמשיה ותקרובת שלה אסור בהנאה שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך, וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה. ע״כ. ועוד אמרו (ספ״ב דקדושין) והיית חרם כמהו, כל מה שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמהו, וכ״פ הרמב״ם (שם ה״ט) עבר ומכר אליל או אחד ממשמשיה או תקרובת שלה הרי הדמים אסורים בהנאה שנאמר והיית חרם כמהו כל מה שאתה מביא מאלילים ומכל משמשיה ותקרובתה ה״ה כמוה; הנה לדעת רז״ל מקרא זה ילמדנו שאסור ליהנות מאליל, ושדמיה אסורים בהנאה, וצריכים אנו להשתדל להבין ענין זה בלשון המקרא עצמו, ויראה שבלשון ולא תביא תועבה אל ביתך אין המכוון בו איסור הבאת התועבה עצמה אל הבית כפשוטה, כי איסור זה כבר ידענוהו ממאמר הקודם לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, אבל מלת לא תביא הוא פעל מן שם תבואה, אשר יורה בדרך העיוני על השכר הבא לאדם ממעשה ידיו ומהשתדלותיו (געווינן, איינקינפעע) כמו תבואת שפתיו ישבע (משלי י״ח), תבואת רשע לחטאת (שם י׳) (עמ״ש בכי תצא (כ״ג כ״ה) כי תבא בכרם) ועל היתר הנאת פירות שבשנה החמישית אמר (קדושים י״ט כ״ה) להוסיף לכם תבואתו, כמ״ש הרנ״ו שם; ומלת אל ביתך מענין מתי אעשה גם אנכי לביתי, שטעמו לצורכי ביתי וטעם לא תביא תועבה אל ביתך, התועבה לא תרויח לך שכר והנאה ליהנות ממנו לצרכי ביתך (דאס אבשייליכע זאָלל דיר ניכטס איינברינגען, צו דיינעם הייזליכען בעדארף) תי״ו ממלת תביא היא תי״ו הנסתרתי; ומלת והיית אין ענינו מציאות וישות (זיין, ווערדען), אבל ענינו קנין הדבר (האבען, בעזיטצען) כמו ויהי לי שור, יהי לך אשר לך, וטעם והיית חרם כמהו, השכר והריות שבא לידך בחליפו אליל יהיה ברשותך קנין חרם (דוא בעזיטצעסט גלייכזאם הירמיט איין ווירקליך פערבאנננועס גוט), ויתכן עוד לפרש מלת והיית ענין הנאה (ווירדעסט נוטצען, פאָרטהייל האבען) כענין מה הוה לאדם (קהלת ב׳) דתרגומו מה הנאה אית לגבר, כי שרש היה משולב עם שרש הוה, כמו הוה גביר לאחיך, במקום היה. ומענין זה, לא יהיה למצרים מעשה (ישעיהו י״ט) כלומר לא יועיל להם שום מעשה ולא יהנו ממנו. וכן (שם נ״ט ו׳) קוריהם לא יהיו לבגד, ע״ש בתרגום, (ועמ״ש בפ׳ בא בימעט הבית מהיות משה), וטעם המקרא, אף אם לא תהנה מן התועבה עצמה כ״א בגרמא דילה דהיינו ע״י מכירה וחליפין, מ״מ הרי הוא כאלו נהנית מן החרם עצמו. הנה מבואר מרישא דקרא דאסור ליהנות מן התועבה, ומסיפי׳ שדמי חליפיו אסורים בהנאה.
ולא תביא וגו׳ – ביתך, תחום ההוויה האנושית שלך, חייב להיות נקי מכל שמץ של עבודת אלילים. כל שמץ כזה הוא ״חרם״ ונידון להשמדה.
והיית חרם כמהו – כל בחינה של הווייתך ושאיפותיך שאתה רואה כקשורה לעבודה זרה או כנגזרת ממנה – אף אם הקשר רחוק ביותר – תאבד את זכות הקיום, וגם היא תידון להשמדה. ״כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו״: כל דבר אשר מציאותו באה אליך דרך עבודה זרה, הופך לאסור כמותה. עבודה זרה תופסת דמיה, ולדעת הרמב״ם (הלכות עבודת כוכבים ח, א; עיין כסף משנה שם), אפילו חליפי חליפין אסורים (עבודה זרה נד:; עיין פירוש, ויקרא כה, ו–ז).
שקץ וגו׳ – עבודה זרה היא הסתירה הגמורה של הבסיס המוסרי והרוחני שלך. כדרך שהיא תועבה לה׳, כך תהיה תועבה להווייתך המוסרית והרוחנית. מתוך תיעוב מוסרי ורוחני, דחה והרחק אותה מעליך.
כי חרם הוא – משמעותו העיקרית של ״חרם״ היא ״לכוד ברשת״ או ״רשת שלוכדים בה״ (עיין פירוש שם כז, כח). עבודת אלילים הוּצאה מכל תחום הקיום של האנושות האמיתית, וכל הקשור לעבודת אלילים נמשך אליה אל תחום שלילת המציאות.
והיית חרם כמוהו: דבשעת מלחמה1 אם נמצא חרם2 הוא מסוכן מאד, ומעשי עכן וחרם שאול יוכיחו דתיכף ומיד שנגעו בחרם היה קצף וסילוק שכינה מישראל3.
1. שבזה עוסק כל הפרק, וכנ״ל ברבינו בכמה מקומות.
2. בביתך.
3. אף שלא ברור מה הכוונה בפסוקנו ״תועבה״ – ״ולא תביא תועבה אל ביתך״, ויתכן שע״פ רבינו דבר שהחרימו לשמים וכדו׳, כמו במעשה עכן, מוגדר ״תועבה״, כפי הגדרת חז״ל (להלן יד, ג) על ״תועבה״ = ׳כל שתיעבתי לך׳, עיי״ש ברש״י.
חרם – כך נקרא גם הרכוש של עיר העובדת עבודה זרה, י״ג:י״ח. הלוקח מן החרם הוא גופו נעשה חרם, יהושע ו׳:י״ח, ז׳:י״ב.
ולא תביא תועבה אל ביתך – עיקר פשטו הוא בישראל המכניס עו״ג לביתו, והא שאמרו במשנה פ״ק דעו״ג דאין משכירין בית לדירה לעו״ג הוא אסמכתא דברי רבינו נסים. ונראה עיקר פשוטו, משום דכתיב ביפת תואר במלחמה והבאתה אל תוך ביתך, לכן אמר שהיא חסה על העו״ג על מחמדיה הכסף והתכשיטין שיש עליהם ותביא עמך לביתך, לכן אמר ולא תביא תועבה אל ביתך שלא יביא רק החשוקה לבדה ומגלגל עמה עד שתתגייר, לכן אף שהוא אינו זוכה בהעו״ג, כיון שלוקחה לאשה מוזהר על זה, לכן אסרו חכמים להשכיר בית למי שמכניסה לשם אף שאינה של ישראל, ולכן אמר תועבה, שכשהיא עדיין לא קבלה שבע מצוות, אז יכולה לבטל ויהי׳ ככל כסף וזהב שאינה חשובה אצלם ואין זה תועבה, *) ועיין שם בספר אור שמח. רק אם לא בטלה אסור להביא. כן נראה לפי הפשט ויעוין ספר המצות בזה.
ולא תביא תועבה – וכתיב (משלי ט״ז) תועבת ה׳ כל גבה לב, מכאן א״ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי, כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו עובד עבודת כוכבים.⁠1 (סוטה ד׳:)
ולא תביא תועבה – המבשל בעצי אשרה לוקה משום ולא תביא תועבה אל ביתך.⁠2 (מכות כ״ב:)
אל ביתך – אין משכירין בתי דירה לעובדי כוכבים בארץ ישראל מפני שמכניסין לתוכן עבודת כוכבים, וכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך.⁠3 (ע״ז כ״א.)
והיית חרם כמוהו – תניא, חליפי עבודת כוכבים אסורין,⁠4 חליפי חליפין פליגי בה ר׳ ישמעאל ב״ר יוסי ורבנן, חד אמר אסורין, דאמר קרא והיית חרם כמהו, כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמהו, וחד אמר מותר, דכתיב כי חרם הוא, הוא ולא חליפי חליפין5 (שם נ״ד:)
והיית חרם כמהו – אמר רב אחדבוי בר אמי אמר רב, המקדש בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת, דאמר קרא והיית חרם כמהו, כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמהו6. (תמורה ל׳:)
שקץ תשקצנו – מכאן לעבודת כוכבים שמצוה לכנות לה שם לגנאי.⁠7 (ע״ז מ״ו.)
שקץ תשקצנו – מכאן לעבודת כוכבים שמטמאה כשרץ8 (שם מ״ז:)
1. נראה לבאר טעם הדרשה ע״פ מ״ד בסוגיא כאן כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו כופר בעיקר שנאמר (ח׳ י״ד) ורם לבבך ושכחת את ה׳, ונבאר שם ערך הדמיון בזה לכופר בעיקר משום דכיון שאפשר לבא לידי כפירה כדכתיב ורם לבבך ושכחת וגו׳ והוא אינו זהיר שלא לבא לידי זה והיינו שיש בו מדת הגאוה ש״מ דלא איכפת ליה שמא יבא לידי כך, וממילא הוא חשוב לפי״ז כאלו כפר בעיקר, יעו״ש, וגם כאן הכונה כן, ורק מסמיך זה על הלשון תועבה דכתיב בשני הענינים. ומה דאיתא בגמרא, ור׳ יוחנן דידיה אמר כאלו כופר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת, אינו פליג על רשב״י בגוף הדבר, ורק מסמיך אפסוק אחר ובלשון אחר.
2. ומתבאר בגמרא דלוקה גם משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (פ׳ ראה).
3. ומבואר דבחו״ל מותר, ואע״פ דפסוק זה בסתמא כתיב בין בארץ בין בחו״ל, אך כל פסוק זה לענין זה הוי אסמכתא בעלמא משום דעיקר קרא איירי בישראל המכניס עבודת כוכבים לביתו, ולכן בארץ שאנו מצווים לשרש אחר עבודת כוכבים אסרו חכמים להשכיר לבית דירה משא״כ בחו״ל, ועיין בר״ן ובתוי״ט כאן.
4. פשוט משום דכתיב והיית חרם כמהו, כלומר כעבודת כוכבים עצמה, הרי דמדבר בדבר שבא מכח העבודת כוכבים, והיינו חליפיה, וכגון אם היה לו עבודת כוכבים והחליפה בחפץ אחר.
5. וכתבו הפוסקים שלא הוכרע כמאן קיי״ל, וכונתם שלא נתבאר אם רבנן הם האוסרים ור׳ ישמעאל המתיר או להיפך, אבל תמיהני שהרי בירושלמי ע״ז פ״ה ה״א מבואר מפורש שרבנן הם האוסרים, וא״כ הלא הלכה כחכמים, ועיי״ש במה״פ, וצ״ע.
6. ועיין בע״ז ל״ד ב׳ בא דין זה בשם מ״ד זה ויליף מפסוק דפ׳ ראה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, והנה לבד שהוא פלא דחד מ״ד ילמוד דין אחד משני מקומות שונים, עוד זאת הלא נ״מ גדולה היא בין הדרשות, דמפסוק שלפנינו מבואר רק איסור עשה ומפ׳ דפ׳ ראה מבואר איסור לאו, וזה נ״מ לענין מלקות ועוד ענינים שונים.

אבל ראה זה מצאתי הבאור הנכון והאמת בזה ע״פ מ״ד בירושלמי ע״ז פ״ה ה״א בזה״ל, והיית חרם כמהו כל שאתה יכול לקיים ממנו הרי הוא כמהו, מאי כדון, כלומר היכי משמע כן [שם איירי לענין חליפי חליפין ופריך היכי משמע מלשון זה על כל מה שאתה מהייה ממנו] ומשני על שם דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ור״ל מאומה משמע אפי׳ כל שהוא, ע״כ. ומבואר מזה דהפ׳ ולא ידבק מגלה על פי׳ הלשון והיית חרם כמהו, ולפי״ז י״ל דהדרשות שבכאן ובמס׳ ע״ז הם שתים שהן אחת, והיינו שבכאן חסר לסיים ואומר ולא ידבק בידך מאומה שהוא מורה על הפי׳ כל שאתה מהייה ממנו ובמס׳ ע״ז חסר פסוק זה, ושני הפסוקים צריכים כל אחד לחבירו, ודו״ק.
7. יתבאר לקמן ר״פ ראה בפ׳ ואבדתם את שמם, יעו״ש.
8. ר״ל שאינה מטמאה רק במגע ולא במשא וכמו שרץ, וטעם הדבר משום דטומאת עבודת כוכבים מדרבנן ואקילו בה.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144