×
Mikraot Gedolot Tutorial
Loading text...
 
(א) וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses and to Aaron, saying,
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירוששיעורי ספורנומנחת שיר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשרד״צ הופמן
[א]
ראה תו״כ ריש ויקרא ותו״ש תרומה פכ״ה אות קמח. ולהלן פי״ד אות קלז.
וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן, הוצרכה הפרשה להאמר אל אהרן, לפי שעל פיו מטמא ועל פיו מטהר או על פי אחד מבניו הכהנים. וזו אחת מעשר שנדבר למשה ולאהרן. (לקח טוב)
(א-ב) [מגילה נגעים]
[דִּבּוּרָא דְנְגָעִים פֶּרֶק א]
[א]
״וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אָדָם, כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ״ – מַה תַּלְמוּד?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י״ג:ל״ח) ׳וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה, כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת, בֶּהָרֹת טְהוֹרוֹת
בפסוק המלה האחרונה היא ״לְבָנֹת״, לא ׳טהורות׳. אמנם בפסוק הבא נאמר שהם בוהק, והוא טהור.
׳, אֵין צֹרֶךְ לוֹמַר בֶּהָרוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם מַרְאוֹת נְגָעִים, שֶׁלֹּא בָּאוּ לַכְּלָל, אֶלָּא בֶּהָרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַרְאוֹת נְגָעִים, שֶׁהָיוּ בַּגּוֹי וְנִתְגַּיַּר, בַּקָּטָן וְנוֹלַד, בַּקֶּמֶט וְנִגְלָה, בָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה וּבַקֶּדַח
קדח. דלקת.
וּבַמּוֹרְרִין
מוררין. פצע לח, שיוצא ממנו נוזל, ריר.
.
נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר, רַבִּי אֶלְעָזָר חַסָּמָא אוֹמֵר: לְהָקֵל, טָהוֹר, לְהַחְמִיר, תֵּרָאֶה כַתְּחִלָּה.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: בֵּין לְהָקֵל, בֵּין לְהַחְמִיר, תֵּרָאֶה כַתְּחִלָּה.
לְכָךְ נֶאֱמַר ״אָדָם כִּי יִהְיֶה״.
[ב]
״כִּי יִהְיֶה״ – מִן הַדִּבֵּר וְהֵילָךְ.
הֲלֹא דִין הוּא: טִמֵּא בַזָּבִין וְטִמֵּא בַנְּגָעִין.
מַה זָּבִים, פָּטַר בָּהֶם לִפְנֵי הַדִּבֵּר, אַף נְגָעִים יִפְטֹר בָּהֶם לִפְנֵי הַדִּבֵּר.
[ג]
קוֹל וָחֹמֶר: מָה, אִם זָבִים, שֶׁטֻּמְאָתָן וְטַהֲרָתָן בְּכָל אָדָם, פָּטַר בָּהֶם לִפְנֵי הַדִּבֵּר, נְגָעִים, שֶׁאֵין טֻמְאָתָן וְטַהֲרָתָן אֶלָּא בְּכֹהֵן, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּפְטֹר בָּהֶן לִפְנֵי הַדִּבֵּר?
לֹא! אִם אָמַרְתָּ בַזָּבִים, שֶׁלֹּא טִמֵּא בָּהֶן אֳנָסִים, תֹּאמַר בַּנְּגָעִים, שֶׁטִּמֵּא בָּהֶן אֳנָסִים, הוֹאִיל וְטִמֵּא בָהֶן אֳנָסִים, יְפְטֹר בָּהֶם לִפְנֵי הַדִּבֵּר?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כִּי יִהְיֶה״, מִן הַדִּבֵּר וְאֵילָךְ.
[ד]
״בְעוֹר בְּשָׂרוֹ״ – מַה תַּלְמוּד?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן״ (ויקרא י״ג:ג׳), שֶׁיָּכֹל אֵין לִי אֶלָּא מְקוֹם שֶׁהוּא רָאוּי לְגַדֵּל שֵׂעָר לָבָן, מְקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְגַדֵּל שֵׂעָר לָבָן מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״בְעוֹר בְּשָׂרוֹ״, רִבָּה.
״שְׂאֵת״ – זוֹ הַשְּׂאֵת.
״בַהֶרֶת״ – זוֹ הַבַּהֶרֶת.
״סַפַּחַת״ – שֵׁנִי לַבַּהֶרֶת.
״וּמַרְאֵה... עָמֹק״ (ויקרא י״ג:ג׳), שֵׁנִי לַשְּׂאֵת.
מַה לְּשׁוֹן ״שְׂאֵת״?
מֻגְבַּהַת, כְּמַרְאֵי הַצֵּל שֶׁהֵן גְּבֹהִין מִמַּרְאֵי הַחַמָּה.
מַה לְּשׁוֹן (ויקרא י״ג:ג׳) ״עָמֹק״?
עֲמֻקָּה, כְּמַרְאֵי הַחַמָּה שֶׁהֵן עֲמֻקִּין מִמַּרְאֵי הַצֵּל, מַה לְּשׁוֹן ״סַפַּחַת״?
טְפֵלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם״ (שמואל א ב׳:ל״ו).
״וְהָיָה״ – מְלַמֵּד שֶׁהֵן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, לִפְטֹר וּלְהַחְלִיט וּלְהַסְגִּיר, ״בְעוֹר בְּשָׂרוֹ״, בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ שֶׁלַּנִּרְאֶה.
מִכָּן אָמְרוּ: (משנה נגעים ב׳:א׳)
״בַּהֶרֶת עַזָּה נִרְאֵית בַּגֶּרְמְנִי כֵהָה, וְהַכֵּהָה בַכּוּשִׁי עַזָּה.
[ה]
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי כַפָּרָתָן, הֲרֵי הֵן כְּאֶשְׁכְּרוֹעַ
אשכרוע. עץ נמוך שעצו צהבהב, צפוף וקשה, מתאים לעשיית כלי עץ קטנים, כמו הגורלות של שעירי יום הכיפורים. מזהים אותו עם המין Buxus longifolia, הגדל בלבנון.
, לֹא שְׁחוֹרִים וְלֹא לְבָנִים, אֶלָּא בֵּינוֹנִיִּים.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: יֵשׁ לַצַּיָּרִים סַמְמַנִּין, שֶׁהֵן צָרִים צוּרוֹת שְׁחוֹרוֹת, לְבָנוֹת וּבֵינוֹנִיּוֹת.
מֵבִיא סַם בֵּינוֹנִי וּמַקִּיפוֹ מִבַּחוּץ, וְתֵרָאֶה כַבֵּינוֹנִי.⁠״
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר
שם בהמשך המשנה (נגעים ב,א), הגירסה שונה במקצת ואין בה דרישת הפסוקים.
: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״בְעוֹר בְּשָׂרוֹ״, וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר ״בְּעוֹר הַבָּשָׂר״ (ויקרא י״ג:ג׳).
מָצִינוּ שֶׁמַּרְאוֹת נְגָעִים לְהָקֵל, אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר.
יֵרָאֶה הַגֶּרְמְנִי בִּבְשָׂרוֹ לְהָקֵל, נִמְצֵאתָ מְקַיֵּם ״בְעוֹר בְּשָׂרוֹ״, וְהַכּוּשִׁי בַּבֵּינוֹנִי לְהָקֵל, נִמְצֵאתָ מְקַיֵּם ״בְּעוֹר הַבָּשָׂר״ (ויקרא י״ג:ג׳).
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה בַּבֵּינוֹנִי.
[ו]
״וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע״ – מְלַמֵּד שֶׁהוּא מִצְטָעֵר מִמֶּנּוּ.
וּמְנַיִן שֶׁאַף אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא מִצְטָעֵר מִמֶּנּוּ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״לְנֶגַע צָרָעַת״, כַּגְָּרִיס.
הֲלֹא דִין הוּא: טִמֵּא כָּן וְטִמֵּא בְּמִחְיָה.
מַה מִּחְיָה כַּגְָּרִיס, אַף כָּן כַּגְָּרִיס.
[ז]
לֹא! אִם אָמַרְתָּ בְּמִחְיָה שֶׁהִיא צְרִיכָה כָּעֲדָשָׁה, תֹּאמַר בְּשֵׂעָר לָבָן, שֶׁאֵין מְקוֹם שֵׂעָר לָבָן צָרִיךְ כְּלוּם!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״צָרַעַת״, כַּגְָּרִיס.
[ח]
״וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן״ – אֵין לִי אֶלָּא אַהֲרֹן עַצְמוֹ, וּמְנַיִן לְרַבּוֹת כֹּהֵן אַחֵר?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הַכֹּהֵן״.
וּמְנַיִן לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִבָּנָיו״.
אוֹ יָכֹל שָׁנִי
שָׁנִי = שאני. האל״ף לא נהגתה פה בניב העברי הגלילי.
מְרַבֶּה חֲלָלִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הַכֹּהֲנִים״, יָצְאוּ חֲלָלִים.
וּמְנַיִן לְרַבּוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אוֹ אֶל אַחַד״.
[ט]
אִם סוֹפֵנוּ לְרַבּוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, מַה תַּלְמוּד (לוֹמַר) ״אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים״?
אֶלָּא לְלַמֵּד שֶׁאֵין טֻמְאָה וְטַהֲרָה אֶלָּא מִפִּי כֹּהֵן.
הָא כֵיצַד? חָכָם שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִין, וְאוֹמֵר לְכֹהֵן אַף עַל פִּי שׁוֹטֶה: ״אֱמֹר ׳טָמֵא׳!⁠״ וְהוּא אוֹמֵר ״טָמֵא״, ״אֱמֹר ׳טָהוֹר׳!⁠״ וְהוּא אוֹמֵר ״טָהוֹר״.
דָּבָר אַחֵר: מַה תַּלְמוּד (לוֹמַר) ״אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים״?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע״ (דברים כ״א:ה׳), הִקִּישׁ רִיבִים לִנְגָעִים: מַה נְּגָעִים בַּיּוֹם, אַף רִיבִים בַּיּוֹם.
[י]
מַה נְּגָעִין, שֶׁלֹּא בִקְרוֹבִין, אַף רִיבִים שֶׁלֹּא בִקְרוֹבִין.
אוֹ מָה רִיבִים בִּשְׁלֹשָׁה, אַף נְגָעִים בִּשְׁלֹשָׁה.
קוֹל וָחֹמֶר: אִם מָמוֹנוֹ בִשְׁלֹשָׁה, גּוּפוֹ לֹא יְהֵא בִשְׁלֹשָׁה?
אִם כֵּן, לָמָּ נֶאְמַר ״אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים״?
מְלַמֵּד שֶׁכֹּהֵן אֶחָד רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים.
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe and with Aharon, saying:
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר
וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן (ח״נ: וְעִם אַהֲרֹן) לְמֵימַר
אל משה – עם משה, אל אהרן – לאהרן
זה אחד מי״א פסוקי ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן״ שבתורה ובכולם תרגם ״עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן״. אצל משה מדבר ה׳ ״עמו״, אבל באהרן ה׳ מדבר ״אליו״ בלבד. ובדפוסים מצויים מופיע בשיבוש ״עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן״, הפך כוונת אונקלוס. וראה גם לעיל יא, א.
ומליל י״י עם משה ועם אהרן למימר.
ומליל י״י עם משה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
וידבר י״י אל משה לאמר.
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ וַאהַרֻוןַ תַּכּלִימַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה ואהרן לאמר הלאה.
וידבר י״י אל משה ואל אהרן לאמר – הוצרכה הפרשה להאמר אל אהרן לפי שעל פיו מטמא ועל פיו מטהר או על פי אחד מבניו הכהנים וזו אחת מעשר שנדבר למשה ולאהרן.
וידבר י״י אל משה ואל אהרן – וטעם אהרן כי על פיו יהיה כל נגעי אדם (דברים כ״א:ה׳), מי שיטהר טהור ומי שיטמא טמא.⁠
כן בכ״י פריס 176, ברסלאו 53. בכ״י פריס 177 (במקום ״ומי שיטמא טמא״): והפך.
AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES AND UNTO AARON. This commandment was directly communicated to Aaron because all human maladies shall be determined according to his pronouncement.⁠
See Deut. 21:5.
Aaron shall declare who is clean and who is unclean.
אל משה ואל אהרן – הזכיר אהרן שהרי על פיו יהי׳ כל ריב וכל נגע (דברים כ״א:ה׳) אדם, אם לטמא אם לטהר.⁠
שאוב מאבן עזרא.
אל משה ואל אהרן, "to Moses and to Aaron.⁠" The reason why Aaron has been mentioned here is that it is he, i.e. the priests, who decides if to declare the afflicted person as suffering from tzoraat or not. He decides who is ritually pure and who is not.
אל משה ואל אהרן – בעבור כי על פי הכהן יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כ״א:ה׳) היה הדבור גם אל אהרן, או למשה שיאמר לאהרן על דעת רבותינו (ספרא ויקרא א׳:א׳). ולא אמר בכאן: דבר אל בני ישראל, כי הכהנים בראותם הטמאים יכריחום להסגר ולהטהר. ואמר בפרשת הטהרה: אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא י״ד:א׳-ב׳), כי אין צורך להזהיר ישראל בטהרה וגם לא הכהן להקריב את הקרבנות כי ברצון יעשו כן. ובפרשת הזוב אמר: דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם (ויקרא ט״ו:ב׳) – בעבור שהוא דבר סתר ואין מכיר בו, יזהירם שיודיע כל אחד חליו לכהן.
AND THE ETERNAL SPOKE UNTO MOSES AND UNTO AARON. Because it is according to the word of the priest that every strife and every plague shall be,⁠
Deuteronomy 21:5. The following is the law of plagues or leprosy, which is the subject of the coming sections: "All are qualified to inspect the leprosy-signs, but only a priest may pronounce them impure or pure" (Negaim 3:1). If the priest was unskilled in these laws, a learned person would tell him to say "pure" or "impure" (ibid.). — It should also be pointed out that while tzara'ath is generally translated as "leprosy" and as such represents a physical disarray in the body of the person, in Jewish tradition it also carries with it a moral and spiritual meaning as illumined further on by Ramban in (47).
therefore this communication came also to Aaron. Or it may mean that G-d spoke to Moses that he should tell it to Aaron, as our Rabbis have explained.⁠
Mechilta, at beginning.
It does not state here, "speak unto the children of Israel,⁠"
As it says in the case of the offerings (above, 1:2, and elsewhere).
because it is the priests [who have the duty] when they see the impure [with leprosy] to force them to be quarantined and be cleansed. Now in the section dealing with cleansing of the leper it says, And the Eternal spoke unto Moses, saying: This shall be the law of the leper in the day of his cleansing,⁠
Further, 14:1-2.
[and there it mentions neither "speak to the children of Israel,⁠" nor to the priests], because there is no need to urge the Israelite to become cleansed [when his plague of leprosy is healed], nor to urge the priest to perform the rites of the offerings, as they do so willingly. In the section dealing with a person suffering from an issue it does say, Speak unto the children of Israel, and say unto them,⁠
Ibid., 15:2.
because since the matter is of an intimate nature, unknown to others, He admonished them that they should each inform the priest of their sickness.⁠
In view of the fact that decisions of purity and impurity in cases where a man or woman saw a flux was not dependent upon the pronouncement of the priest, unlike the law in cases of leprosy (see Note 46 above), Ramban's words must be understood in the following sense: Since the priest has occasion to perform the Service in the Sanctuary, and even when he is outside it, he may eat terumah (the heave-offering), which he is forbidden to eat when impure, therefore the Israelite who is suffering from a flux and thus rendered impure must let the priest know of his condition, so that he should not be defiled on account of him. See my Hebrew commentary, Vol. II, p. 534 (beginning with the fifth edition).
אל משה ואל אהרן – כתב הרמב״ן בעבור כי על פי אהרן יהיה כל ריב וכל נגע היה הדבור גם לאהרן או למשה שיאמר לאהרן על דעת רבותינו. ולא אמר כאן דבר אל בני ישראל כי הכהנים בראותם הטמאים יכריחום להסגר ולהטהר ובפרשת הטהרה אמר אל משה זאת תהי׳ תורת המצורע כי אין צורך להזהיר ישראל בטהרה וגם לא הכהן להקריב הקרבנות כי ברצון יעשון ובפרשת הזב אמר דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם בעבור שהוא דבר סתר ואין אחר מכיר בו צריך להזהירם שיודיע כל אחד חוליו לכהן:
אל משה ואל ואהרן, "to Moses and to Aaron;⁠" Nachmanides writes that seeing the Torah had stated that Aaron would have a decisive voice in all matters pertaining to interpersonal strife or afflictions such as נגעים, be it on the skin, garments, or houses, God addressed him also in the following legislation. (Compare Deut. 21,5) The Torah does not continue here with the customary words: דבר אל בני ישראל, "say to the Children of Israel,⁠" seeing that the priests after seeing the people afflicted will decide whether to declare them afflicted with the disease, whether to temporarily keep them under observation, etc. It is also up to the priest to decide when individuals will be considered as cured from the disease. There is no apparent reason to acquaint and warn the entire nation of the forthcoming legislation, seeing that if the services of the priest are required, and sacrifices are to be offered, the afflicted party will be only too happy to have reached that stage. The reason that in the paragraph dealing with the zav, the person who experiences a disease involving his sexual organs the Torah does address every Israelite, i.e. "speak to the Children of Israel and say to them, etc.,⁠" (chapter 15) is that the nature of the disease is private, and the person suffering from it could conceal it, as opposed to people whose skin bears the marks of their disease. The general public had to be warned that if they suffered from the symptoms described that they had to turn to the priest to deal with the problem.
וידבר י״י אל משה ואל אהרן לאמר – כתב הרמב״ן בעבור כי על פי אהרן יהיה כל ריב וכל נגע היה הדבור גם לאהרן או למשה שיאמר לאהרן על דעת רבותינו, ולא אמר כאן דבר אל בני ישראל, כי הכהנים בראום הטמאים יכריחום להסגר ולהטהר, ובפרשת הטהרה אמר אל משה זאת תהיה תורת המצורע, כי אין צורך להזהיר ישראל בטהרה, וגם לא הכהן להקריב הקרבנות כי ברצון יעשון, ובפרשת הזב אמר דבר אל בני ישראל ואמרתם אליהם, בעבר שהוא דבר סתר ואין אחר מכיר בו צריך להזהירם שיודיע כל אחד חליו לכהן.
וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר – זכר בכאן אהרן לפי שאליו או לבניו יצטרכו לבוא בענין הנגעים, לטמא או לטהר, להסגיר או להחליט, כמו שיתבאר.
(א-נט)

{פתיחה לצרעת בגדים}

והנה להעיר כי זה ההפסד בא לאדם מצד החומר, לא מצד הצורה, זכרה התורה אחר זה טומאת צרעת בקצת הדברים שישתמש האדם בהם, הבאים מהצמח והחי והם במדרגת הדומם. וענין הצרעת באלו הדברים הוא שיגבר בהם הלחות הנכרי והחום הנכרי, ויחלש חומם היסודי אשר היה מעמיד הלחויות אשר בהם, באופן שידרכו אל הכילוי והִפָּרֵד ההרכבה מצד התכת לחויותיהם אשר בהם קיומם. והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העיפוש הוא הירוק או האדום; כבר תמצא זה במקומות העפושים, כמו מימי⁠־האשפות ומה שידמה להם. ולפי שאין באלו הדברים התחלה תובילם אל הרפואה מזה העיפוש, כמו הענין באדם שהוא חי, הנה כשיִטמאו אלו הדברים בזה האופן - ישרפו, להעיר על חסרון החומר, ושמצד צורתו היה השתמשות האדם בו. ולזה נמנע ההשתמשות בו לאדם, ונאסר בהנאה, להורות על זה הענין.
התועלת החמישי הוא במצוות, והוא מה שצוה שיהיה המצורע טמא באופן הנזכר בתורה. וכבר התבאר במה שקדם התועלת המגיע מזאת המצוה.
ואולם שורשי זאת המצוה הם עשרים ושנים:
השורש הראשון הוא שטומאת הנגע וטהרתו תלויה בכהן, שנאמר: ׳וטהרוֹ הכהן׳ (יג, ו ועוד), ׳וטמאוֹ הכהן׳ (יג, ח ועוד). ואולם ראייתו אפשר בישראל, שהרי אמר בפרשת שופטים: ׳כי יִפָּלֵא ממך דבר וגו׳, ובאת אל הכהנים הלוים ואל השֹׁפט אשר יהיה בימים ההם׳ (דברים יז, ח-ט) - מגיד שישראל יכול לראות את הנגע להוציא משפטו לאור. אך משפטוֹ לַנָּגוּעַ, לטהרו או לטמאו, יהיה על יד כהן לבד, כמו שהתבאר. ואף על פי שהראייה גם כן מצאנו שדקדקה התורה בזה המקום שתהיה בכהן, הנה על כל פנים יחוייב ממה שאמר: ׳בין נגע לנגע׳ (דברים יז, ח) שתהיה הראייה כשרה בישראל; כי אם יאמר אומר שזה יהיה לשפוט לנָגוּעַ אם הוא טמא או טהור, הנה הורה בזה שהראייה אפשר שתהיה בישראל, כי לא יתכן להכריע בין החולקים בזה הנגע מזולת ראייה. וכבר יתבאר גם כן שזה המשפט לא יהיה לנָגוּעַ בזולת כהן, ממה שאמר בפרשת כי תצא למלחמה: ׳השמר בנגע הצרעת לשמֹר מאד ולעשות, ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים וגו׳⁠ ⁠׳ (דברים כד, ח). כבר נתבאר זה בשלישי מנגעים ובראשון מערכין. וראוי שיתבאר מזה שאין הנגע טמא או טהור עד שיטמאנו הכהן או יטהרנו; ולזה תמצא שאמרה התורה בנגעי בתים: ׳וצוה הכהן ופנו את הבית וגו׳⁠ ⁠׳ (יד, לו) - מגיד שאין הכלים אשר שם טמאים עד שיטמא הכהן את הבית; כבר נתבאר זה בספרא. וראוי שתדע שהכהן שטיהר את הטמא או טימא את הטהור - לא עשה כלום, שנאמר: ׳טמא הוא׳, ׳וטמאו הכהן׳. כבר נתבאר זה בספרא. וראוי שתדע שכהן חלל פסול לראות את הנגעים, לפי שכבר סרה הכהונה ממנו, וכבר אמר: ׳וטהרו הכהן׳. ואולם כהן בעל מום רואה את הנגעים, כי אין זה עבודה לה׳ יתעלה שירוחק בה כהן בעל מום; והוא מבואר שלא סרה הכהונה ממנו, ולזה יהיה בנו אשר יוליד ראוי לשרת במקדש, או הוא בעצמו כשיסור מומו. כבר נתבאר זה בספרא.
השורש השני הוא שאין רואין את הנגעים אם לא היתה הראייה שלמה, שנאמר: ׳לכל מראה עיני הכהן׳ (יג, יב), רוצה לומר שתהיה הראייה שלמה. ומזה המקום יתבאר שאין רואין את הנגעים אלא ביום, כי לא תהיה הראייה שלמה בלילה; ושמי שכהה מאור עיניו, או שהוא סומא באחד מעיניו, אינו רואה את הנגעים. כבר נתבאר זה בראשון ממועד קטן. ולזאת הסיבה גם כן אין רואין את הנגעים ביום המעונן, ולא בשחרית, ולא בערב, ולא בתוך הבית, לפי שכהה נראית עזה; ולא בצהרים, לפי שעזה נראית כהה. ולזה אין רואין אותן אלא בשעה רביעית וחמישית ושמינית ותשיעית. כבר נתבאר זה בשני מנגעים. ולזה גם כן אין רואין שני נגעים כאחד, אפילו באיש אחד, כי הראות לא ישלוט בשלמות על שני נגעים יחד; ועוד, שנאמר: ׳וראה הכהן את הנגע׳ (יג, ג ועוד) - לא יותר מנגע אחד. ולזה גם כן אין הכהן רואה נגעי עצמו, כי ראייתו תהיה בלתי שלמה, ומשפטו עליה גם כן בלתי שלם, לעוצם תשוקתו שלא יהיה טמא. כבר נתבאר זה בשני מנגעים.
השורש השלישי הוא שאין רואין את הנגעים בעת שהנגוע מצווה באופן⁠־מה לשמוח בו, כדי שלא יצטער אז אם יטמאנו הכהן; כמו הענין בחתן תוך ימי חופתו, ובשבת ויום טוב בכל אדם; שנאמר בנגעי בתים: ׳וצוה הכהן ופנו את הבית׳ (יד, לו) - אם חסה התורה על פכין קטנים, שלא לצער בעל הבית, כל שכן שתחוס לדבר מצוה. כבר נתבאר זה בשלישי מנגעים.
השורש הרביעי הוא שאין הכהן רשאי לטמא את הטמא עד שיהיו עיניו במקום הנגע ובעור הבשר שחוצה לו, שנאמר: ׳וראה הכהן את הנגע בעור הבשר׳ (יג, ג). והיה זה כן, כי בזה תהיה הראייה יותר שלמה לכל הענינים שצריך לראות בנגע. כבר נתבאר זה בספרא.
השורש החמישי הוא שכל אחד מישראל מִטַּמֵּא בנגעים, אפילו קטן בן יומו; הלא תראה כי גם הבגדים מִטַּמאים בנגעים. ואולם גוים וגר תושב אינן מטמאין בנגעים, שהרי ׳בני ישראל׳ כתוב בפרשה, שנאמר: ׳דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וגו׳⁠ ⁠׳ (יב, ב). כבר נתבאר זה בשלישי מנגעים ובראשון מערכין.
השורש הששי הוא שמראות נגעי צרעת עור בשר, הנה היותר חזק⁠־לובן שבהם הוא הבהרת, והנה מַרְאֶהָ שפל מן העור כמראה חמה עמוקה מן הצל, והיא עזה כשלג שנאמר: ׳מצֹרעת כשלג׳ (שמות ד, ו; במדבר יב, י). ואחריה לובן השאת, והוא אינו נראה שפל מן העור כמו הבהרת, ולזה נקרא ׳שאת׳, והוא כצמר היותר לבן; והנה תמצא מתחבולות המציירים הצורות, שמה שירצו שיֵראה היותו בולט, ישימוהו מצבע לבן בלתי מופלג הלובן. ואחריהם ספחת הבהרת ומַרְאֶהָ הוא כסיד ההיכל. ואחריהם ספחת השאת ומַרְאֶהָ כקרום ביצה. ולזה לא יִקָּרֵא נגע צרעת מה שהוא פחות⁠־לובן מקרום ביצה. ואם נתערב באלו המראות אדמימות - גם הוא נקרא נגע צרעת, שנאמר: ׳או בהרת לבנה אדמדמת׳ (יג, יט), והוא הדין לשאר הנגעים; והיה זה כן, לפי שזה הוא מדרך עיפוש הדם אשר במצורע. והנה זה המראה נקרא ״פתוך״. והנה מראה הפתוך בארבעה מראות אלו הוא ביותר חזק⁠־לובן יותר חזק⁠־האדמימות; ולזה אמר: ׳לבנה אדמדמת׳, רוצה לומר מופלגת האודם; כאילו היו בכאן ארבע כוסות מלאות חלב, ונתערב בכוס האחד ששה עשר טיפין דם, ובשני שמונה טיפין, ובשלישי ארבעה טיפין, וברביעי שני טיפין — הנה הראשון הוא הבהרת האדמדמת, והשני הוא השאת האדומה, והשלישי הוא הפתוך שבספחת הבהרת, והרביעי הוא הפתוך שבספחת השאת. וכל מראות הלבן והפתוך מצטרפין זה עם זה להשלים שיעור הנגע ולכל הדברים, כאילו הכל נגע אחד, כיון שהם דבקים זה לזה; והנה מנו אותם חכמים, ללמדך שאין הכהן רואה את הנגעים עד שיהיה בקי בהם ובשמותיהם. כבר נתבאר זה כולו בראשון מנגעים ומשבועות ובספרא. וראוי שתדע שאין משערין לובן הנגע בעור הנגוע, אלא בעור הבינוני, לא לבן ולא שחור; וזה, כי טבע הנגע לא יתחלף מפני חילוף צבע עור המקבל; ואם נשער בעור הנגוע, הנה יקרה - כשיהיה הנגוע לבן ביותר - שתראה בו כהה הבהרת שהיא עזה כשלג. כבר נתבאר זה בשני מנגעים.
השורש השביעי הוא שהשער הנזכר בנגעים אינו פחות משתי שערות; וזה מבואר מהשורשים הכוללים. והנה שיעורן באורך ראוי שיהיה כדי לכוף ראשן לעיקרן, כי בפחות מזה לא יהיה בגדר השער. וזה גם כן שורש כולל. כבר נתבאר זה בששי מנדה.
השורש השמיני הוא ששלושה סימני טומאה יש בצרעת עור בשר, והם: שער לבן, ומחיה - והם אפשר שיֵראו בתחילה, ובכל אחד מהם מחליטו הכהן לטומאה; והשלישי הוא הפשיון - והוא לא יהיה אלא אחר ההסגר, וזה מבואר בנפשו. ואין בנגעי עור בשר הסגר יותר על שתי שבועות, וזה מבואר מלשון התורה. והוא מבואר שאם אחר שפטרוֹ הכהן נולד לו אחד מסימני טומאה אלו, הרי הכהן מחליטו לטומאה. כבר נתבאר זה בשלישי מנגעים. והוא מבואר שאם היה כהה אינו סימן טהרה אם לא היה כהה מכל מראות צרעת עור בשר; כבר נתבאר זה ברביעי מנגעים.
השורש התשיעי הוא ששער לבן שהוא סימן טומאה, הוא שקדם הנגע לשער הלבן, שנאמר: ׳והיא הפכה שער לבן׳ (יג, י), כי אז יהיה הנגע הוא ההופך אותו ללבן, ויורה זה על עיפוש הדם של זה הנגע. ולזה גם כן יחוייב שיהיה זה הנגע הוא ההופך אותו ללבן, לא נגע אחר — כאילו תאמר שהיתה בו בהרת, ובה שער לבן, ונרפאת, ונשאר השער הלבן, ואחַר נולד שם נגע אחֵר והיה זה השער הלבן בתוכו. והוא מבואר גם כן מזה שאין שער לבן סימן טומאה אם לא היה עיקרו מלבין, ואז הוא סימן טומאה אף על פי שראשו משחיר; וזה, כי הנגע הופך אותו ללבן מעיקרו, לא מראשו. כבר נתבאר זה בספרא. ולזה גם כן הוא מבואר שהוא מחוייב שיהיה עיקר השער הלבן בתוך הבהרת, לא חוצה לה, ואז יהיה סימן טומאה. כבר נתבאר זה ברביעי ובחמישי מנגעים. ולפי שלא הגבילה התורה מראה מיוחד לשער הלבן, הרי כל לובן הוא בו סימן טומאה. כבר נתבאר זה בספרא.
השורש העשירי הוא שהמחיה שבתוך הבהרת היא סימן טומאה באי⁠־זה צבע שתהיה; והוא שלא תהיה כמראה צרעת עור בשר. כבר נתבאר זה בראשון מתוספת נגעים. והיא סימן טומאה בין שקדמה הבהרת לה, ובין שקדמה היא לבהרת, שהרי לא נאמר בה ״והיא הפכה מחית בשר חי״. כבר נתבאר זה ברביעי מנגעים. ולפי שאמרה התורה: ׳והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת׳ (יג, י), הוא מבואר שהוא ראוי שתהיה המחיה כשיעור ראוי לצמוח בו שער לבן, והוא כדי צמיחת שתי שערות באורך וברוחב, והוא כעדשה, לפי מה ששיערו חכמים. כבר נתבאר זה בספרא. ולפי שאמר: ׳ומחית בשר חי׳ למדנו שהוא מחוייב שתהיה במקום אחד, לא מפוזרת זעיר שם זעיר שם; כבר נתבאר זה בספרא. והוא מחוייב שתהיה באמצע השאת, שנאמר: ׳בשאת׳, רוצה לומר שתהיה השאת מקפת אותה מכל צדדיה. ולזה יחוייב שיהיה בכל סביבותיה מן השאת מה שראוי להפכת שער לבן. ולפי שהנגע יחוייב שיהיה ראוי למחיה, למדנו מזה שהנגע אינו נקרא צרעת אם לא היה שיעורו באורך וברוחב כגריס הקלקי, שהוא מרובע ושיעורו הוא כמו צמיחת שש שערות באורך ושש שערות ברוחב. כבר נתבאר זה בספרא ובששי מנגעים.
השורש האחד עשר הוא שהפשיון, שהוא סימן טומאה, יחוייב שידבקו בו אלו התנאים שאומַר: הראשון, שיהיה בנגע שיעור נגע צרעת כשיֵראה לכהן, קודם הפשיון; ויהיה מה שיפשה ממראה נגע צרעת; כי בזולת זה לא יהיה שָׁם פשיון לנגע צרעת; וזה מבואר בנפשו. כבר נתבאר זה ברביעי מנגעים. ומזה יתבאר שאם סר הנגע אחר שנראה לכהן, ונתחדש אחר זה נגע גדול ממנו - אין זה פשיון, כי אין שם נגע פושה. ואף על פי שפשה קודם הראותו לכהן, וסר אותו הנגע הפושה, ונשאר הפשיון לבד כשראהו הכהן - אין זה פשיון, כי אין שם הנגע הפושה. כבר נתבאר זה ברביעי מנגעים.
השני הוא שיהיה הפשיון דבק לבהרת, לא נבדל ממנו, כי בזולת זה תהיה הויה שנית, לא פשיון, וזה מבואר בנפשו. ומזה יתבאר שהוא ראוי שיהיה החלק מהנגע שהפשיון דבק לו באופן שיהיה ראוי להיות חלק מהנגע, כאילו תאמר שיהיה ראוי לצמיחת שתי שערות ברוחב. כבר נתבאר זה כולו ברביעי מנגעים.
השלישי הוא שיפשה חוץ לנגע, לא בתוכו, אם היה בו מקום בלתי נגוע; וזה, כי הפשיון שהוא בתוכו, עם שאינו נקרא פשיון לפי הנהוג, כבר יתכן שיהיה סימן טהרה, כשהיה בשר חי תוך הנגע ופשה הנגע לתוכו ונתמעטה המחיה מהשיעור הראוי לה. כבר נתבאר זה ברביעי מנגעים.
הרביעי הוא שהפשיון לא יתכן שיהיה אלא אחר הסגר מהכהן הרואה הפשיון; וזה, כי השופט בפשיון הוא הכהן; ויחוייב שתהיינה לו בו שתי ראיות, ויֵראה לו הנגע בשנית יותר גדול ממה שנראה לו בראשונה, לא שתהיה הראייה האחת לכהן אחד והשנית לזולתו. אך שער לבן ומחיה יתכן שיֵראו בתחילה, בזולת הסגר. כבר נתבאר זה בראשון ובשלישי מנגעים. ומזה יתבאר שאם נתמעט הנגע אחר שסר מלפני הכהן, ואחר כן חזר לשיעורו הראשון כשנראה לכהן - אין זה פשיון; כי השופט בפשיון הוא הכהן בשתי ראיותיו, ואליו לא נראה בזה הנגע פשיון. כבר נתבאר זה ברביעי ובחמישי מנגעים.
החמישי הוא שיהיה הנגע פושה למקום ראוי לסוג זה הנגע, באופן שיהיו הפשיון והנגע מטבע אחד. וזה, שאם פשה לראש או לזקן או לשחין או למכוה או למה שידמה להם, שאינו ראוי לטבע נגעי עור בשר - אין זה פשיון, כי הוא הויה שנית; ולזה אמר: ׳ואם פשה תפשה המספחת בעור׳ (יג, ז). ומזה המקום יתבאר בכל סוגי הצרעת שהבדילה התורה קצתם מקצת, שאינם פושים זה לתוך זה. ולזה גם כן יתבאר שאין מצטרפין זה לזה להשלים שיעור הנגע. כבר נתבאר זה בתשיעי ובעשירי מנגעים ובשלישי מתוספת נגעים.
הששי הוא שיהיה הנגע תחילה ראוי לפשיון מכל צדדיו, ואם לא - לא יטמא. שנאמר: ׳וראה הכהן את הנגע בעור הבשר׳ (יג, ג), רוצה לומר שיהיה עור הבשר מקיף אותו באופן שיהיה ראוי לפשייה לזה הנגע. כבר נתבאר זה בספרא.
השורש השנים עשר הוא שנגע הצרעת ראוי שיהיה במקום נגלה, ואם לא - לא יטמא; שנאמר: ׳וראה הכהן את הנגע בעור הבשר׳ (יג, ג), וזה יהיה בעומדו לפניו לפי הנהוג; פרט לתוך העין, ותוך האוזן, ותוך הפה, ותוך הקמטים, ותחת הדד, ותחת השחי, ומה שידמה לזה; אך המגולה מהשפתים דינו כדין עור בשר. ולזאת הסיבה בעינה אין הנגע פושה לתוכן, ואין מטמאין משום מחיה, ואין מעכבין את ההופך כולו לבן. כבר נתבאר זה בששי מנגעים. וראוי שתדע שהנגע שלא היה טמא, לאי⁠־זו סיבה שתהיה, וסרה הסיבה ההיא, ונשאר הנגע ההוא בעינו, הנה הנגע ההוא טהור, כיון שטהר שעה אחת. כאילו תאמר שהיה בעֻבָּר ונולד, או בראש ואחר כך נשר השער ונתגלה, הרי זה בטהרתו. כבר נתבאר זה בשביעי מנגעים. וכן ההיקש במה שידמה לזה.
השורש השלושה עשר הוא שהוא ראוי שיהיה הנגע במקום שיראהו הכהן כולו כאחד; פרט לראשי איברים שאין מקומן יושב כגריס, כגון אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם והדומה להם. ולזה גם כן אין מטמאין משום מחיה, כי היא אינה נראית שם באמצע הנגע, אבל נראית כאילו היא חולקת את הנגע, לפי שהוא משופע ויורד סביבות המחיה. כבר נתבאר זה בששי מנגעים.
השורש הארבעה עשר הוא שיום שביעי עולה לכאן ולכאן בכל הנגעים; ואין מסגירין בתוך ימי הסגר; ואין מחליטין בתוך ימי הסגר, אם נולדו לו סימני חלט; וזה מבואר מלשון התורה. ולא מחליטין המוחלט אם נולד לו נגע, ואין מסגירין אותו תוך ימי חלוטו, אם נולד לו נגע אחר; שנאמר: ׳לא יַסְגִרנו כי טמא הוא׳ (ט, יא). אבל אם היו בו שני נגעים, וראה זה וחזר וראה זה, הרי זה מותר לומר לו: הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה. וכן כל כיוצא בזה. כבר נתבאר זה בשלישי מנגעים.
השורש החמישה עשר הוא שנאמן הכהן לומר נגע זה פשה או לא פשה, או שער לבן זה קדם את הבהרת, או הפך. כבר נתבאר זה בראשון מתוספת נגעים.
השורש הששה עשר הוא שההופך כולו לבן הוא סימן טהרה, כשהיה זה אחר ההסגר או אחר החלט; ואינו מטמא אחר זה כי אם במחיה, שנאמר: ׳וביום הֵרָאוֹת בו בשר חי יטמא׳ (יג, יד) - בבשר חי מטמא, ולא בשער לבן; וזה מבואר מלשון התורה. ואולם הבא בתחילה והוא כולו הפך לבן, אם היה בו שער לבן או מחיה - מחליטו לטומאה; וזה מבואר גם כן מלשון התורה. ואם לא היה בו סימן טומאה - מסגירין אותו, כמו הענין בבהרת קטנה. ואם אחר הפטור הפך כולו לבן - הרי זה טמא מוחלט משום פשיון. וראוי שתדע שאין הבוהק נקרא ׳בשר חי׳ לעכב את ההופך כולו לבן. וכן ראשי איברים שאין מטמאין בבהרת, אם נראה בהם בשר חי - טמא, שנאמר: ׳והנה נהפך׳ (יג, יז) - צריך שיהפך כולו למראה צרעת; ואולם שאר המקומות שאינם ראויין לבהרת אין מעכבין את ההופך כולו לבן, כמו הראש והזקן שיש בהם שער, ושחין ומכוה שהן מוציאין ליחה, והם הנקראים מורדין. כבר נתבאר זה בשמיני מנגעים.
השורש השבעה עשר הוא שהשחין והמכוה שנרפאו ריפוי בלתי שלם — והוא כשאינם מכות טריות, ונעשית עליהם קליפה דקה כקליפת השום — ואחר זה נראה בהם נגע צרעת, הרי הם מטמאין בנגעים. וזו היא ׳צרבת השחין׳ ו׳מחית המכוה׳ האמור בתורה (יג, כג-כד). ואז לא יהיה בהם הסגר אלא שבוע אחד, ומטמאין בשני סימנין לבד - והם שער לבן ופשיון, כמו שנתבאר בתורה. וחילקם הכתוב, ללמדך שאין מצטרפין זה עם זה, ואין פושין זה לתוך זה. והנה יִקָּרֵא ׳שחין׳ מה שנפסד קצת עור הבשר בסיבת צמח או מכה שנתחדש שם חום עיפושי מבפנים; ו׳מכוה׳ יִקָּרֵא מה שהיה מזה בסיבת אש, כגון שנכוה בגחלת או ברמץ וכיוצא בהם, שבא החום הנכרי שם מבחוץ. כבר נתבאר זה בתשיעי מנגעים. והוא מבואר שאם נעשה השחין מכוה או המכוה שחין - ביטל האחרון את הראשון; כבר נתבאר זה בראשון מחולין. וכן ההיקש בשאר מיני נגעים, כאילו תאמר אם נעשה נגע עור בשר שחין; או הפך, כאילו תאמר שנרפא צרבת השחין ריפוי גמור, והרי הוא עור בשר; הנה יבוא הדין לפי האחרון, כאילו התחיל עתה בעת הֵראותו לכהן. וראוי שתדע שאם היה בתוך כפו צרבת השחין כגריס, ובה בהרת כגריס, - יסגיר; שאף על פי שאינה ראויה לשער לבן ולא לפשיון, שמא יִולד לו שחין אחֵר בצדה ותוכל לפשות לתוכו. כבר נתבאר זה בתשיעי מנגעים.
השורש השמונה עשר הוא שכל אדם שנשר שער ראשו, לאי⁠־זו סיבה שתהיה, אף על פי שעתיד לגדל אחר זמן, אם נשר שערו מהקדקד ולמטה ושופע לאחוריו עד פיקה של צואר - נקרא ״קרח״, ואם נשר מהקדקד ולמטה ושופע לפניו כנגד פדחתו - נקרא ״גבח״. והוא מבואר שאין הקרחת והגבחת מטמאין בשער לבן, אם היה בהם נגע צרעת, כי אין שם שער יהפכוהו הנגעים ללבן; וכן הדין בראש וזקן שלא היה בהם שער מעולם ובשאר המקומות שאין בהם שער; אבל מטמאין בפשיון ובמחיה, ויש בהם הסגר שני שבועות, כמו הענין בצרעת עור בשר, שנאמר: ׳כמראה צרעת עור בשר׳ (יג, מג). ואין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה, שנאמר: ׳בקרחתו או בגבחתו׳ - מגיד שהם חלוקין זה מזה. והיה זה כן, לפי שטבע המקומות האלו הוא מתחלף. כבר נתבאר זה בעשירי ובשלישי ובתשיעי מנגעים. וראוי שיתבאר מזה שאם נולד שחין או מכוה בקרחת או בגבחת, הנה יהיה דינם כדין שחין ומכוה אשר בשאר עור בשר, אלא שלא יטמאו בשער לבן. כבר נתבאר זה ברביעי מתוספת נגעים. וכן נגעי הראש והזקן אין מצטרפין זה לזה, ואין פושין זה לתוך זה, שנאמר: ׳בראש או בזקן׳ (יג, כט). ואי⁠־זהו ראש ואי⁠־זהו זקן? מן הפרק של לחי ולמעלה זהו הראש; מן הפרק של לחי ולמטה זהו הזקן. והנה מלפניו מותח לה החוט מאוזן לאוזן, מן החוט ולמעלה הוא הראש; מן החוט ולמטה הוא הזקן. ואולם מאחוריו מפיקה של פרקה ולמעלה הוא הראש. מפיקה של פרקה ולמטה, אף על פי שהוא מגדל שער, הרי הוא כעור הבשר לכל דבר. ואולם מלפניו, מחוליא של גרגרת ולמעלה הוא הזקן, מחוליא של גרגרת ולמטה, אף על פי שהוא מגדל שער, הרי הוא כעור הבשר. כבר נתבאר זה ברביעי מתוספת נגעים.
השורש התשעה עשר הוא שהנתק שיהיה בראש או בזקן הוא שיפול השער שבהם מעיקרו, וישאר מקומו פנוי. וראוי שיהיה זה בידי שמים, לא שניתקוֹ אדם; וזה מבואר בנפשו; כי אז אין הסיבה בו עיפוש⁠־מה בנגע, שיהיה ראוי מפני זה להיות שערו לקוי. כבר נתבאר זה בספרא. ובראשון מקידושין התבאר שזה ינהג גם כן בזקן האשה והסריס, אם היה בהם שער.
השורש העשרים הוא שהנתקים יש בהם הסגר שני שבועות, ומטמאין בשני סימנין, בפשיון ובשער צהוב לקוי וקצר, כשהיו בו שתי שערות בזה התואר; בין שיהיה הנתק קודם להם, או שיקדמו הם לנתק, כי זה מורה על עיפוש הדם, ושאינו באופן ראוי להוליד שער טבעי. והוא סימן טומאה באי⁠־זה מקום שיהיה מן הנתק, היו שתי שערות מפוזרות או מקובצות; וזה מבואר בעצמו. והנה אם היו בו שתי שערות שחורות, הרי הם מצילות מהטומאה; אלא שאם נשארו שם בעת חידוש הנתק - לא יצילו אם לא היה נתק בכל סביבם ראוי לצמח בו שתי שערות ברוחב, כי בזולת זה לא יֵאמר שיהיה זה השער השחור בנתק, והתורה אמרה: ׳ושער שחור אין בו׳ (יג, לא) - מגיד שהשער השחור המציל ראוי שיהיה בנתק; ואם נולד שם שער שחור אחר חידוש הנתק - מציל באי⁠־זה מקום שיתחדש מהנתק, כי זה יורה שכבר נרפא הנתק. כבר נתבאר זה בעשירי מנגעים. ומזה המקום יתבאר ששיעור הנתק הוא כשיעור שאר נגעים; כי כשיהיה השער השחור באמצעו, יחוייב שיהיה שם שיעור צמיחת שש שערות. כבר נתבאר זה בספרא.
השורש העשרים ואחד הוא שהנתק שפשה בכל הראש או בכל הזקן - הרי זה טהור, אפילו ניתק כולו אחר החלט או אחר הפטור; שנאמר: ׳קרח הוא טהור הוא׳ (יג, מ); וזה יהיה, לפי סידור התורה, אחר ההסגר על הנתק. אמנם אם בא בתחילה כל ראשו נתוק, או כל זקנו, - יסגיר; ואם נולד בו שער צהוב דק - יחליט, אם לא נולד שם שער שחור. נולד שם שער שחור בצדו, והלך לו אחר זה, ונשאר כולו נתוק כשהיה - הרי זה טמא משום פשיון. כבר נתבאר זה ברביעי מתוספת נגעים ובעשירי מנגעים. והוא מבואר ממה שקדם שהשער השחור הנולד בנתקים מציל משער צהוב ופשיון, אף על פי שהלך לו השער השחור, שנאמר: ׳נרפא הנתק טהור הוא׳ (יג, לז). כבר נתבאר זה ברביעי מתוספת נגעים. וכבר יתבאר ממה שקדם שהנתק שהיה חוט של נתק דבק לו, זוקקו לפשיון, ולשער צהוב דק, ולשער שחור הנולד שהוא מציל מסימני טומאה, אם היה ברוחבו כדי צמיחת שתי שערות. אבל השער השחור הנשאר אינו מציל עד שיהיה ברוחבו כגריס הקלקי. כבר נתבאר זה ברביעי מתוספת נגעים.
השורש העשרים ושנים הוא שאחר שהסגיר הנתק שבעת ימים, ולא פשה ולא נולד בו שער צהוב ולא שער שחור, מגלח סביבותיו של נתק. ואינו מגלח מה שהיה מהשערות את הנתק, כדי שיכיר אם פשה אם לא פשה. ולזה יחוייב שיניח שתי שערות סביב לו. כבר נתבאר זה בשלישי ובעשירי מנגעים. וראוי שתדע שתגלחתו כשרה בכל אדם, שלא נאמר ״וגלחו הכהן״; והיא כשרה אפילו שלא בתער. ואף על פי שהיה נזיר הרי זה מגלח, שנאמר: ׳והתגלח׳ (יג, לג). והוא מבואר שאם הסגירו ולא גילחו הרי זה מוסגר; שהרי בשבוע ראשון עליו להכיר אם פשה אף על פי שלא גילח. כבר נתבאר זה ברביעי מתוספת נגעים.
(הקדמה)
ונבא אל העניינים הנמשכים אל תלדת הנקבה אשר מהם הוא הסוג השני שהוא טומאת הצרעת אשר בעור הבשר כי היא ודאי באה משבוש הטבע ובלתי שווי הליחות אשר מהם נתיסד ונבנה האדם ולזה היו מספר פרשיותיה על ארבע מראות נגעים כנגד הד׳ ליחות כי ארבעתם תתחלפנה לפי התחלפותם כי ממה שיראה שהבהרת תתילד מהלבנה כאומרו ואם בהרת לבנה היא – הכרת מראה ענתה בה. והשאת מהשחורה כי לתגבורת יסרר העפר היה ממשותה נשא וגבה מזולתה. והשחין מתגבורת הדם. והמכוה מהאדומה שהיא חמה ויבשה. ולזה מצינו שבאה טומאת נגע צרעת הגוף בעונש ארבעה גופי עבירות הבאות מפאת תגבורת כל אחד ואחד מהיסודות בפני עצמו אמרו (ערכין ט״ז.) שהיא ראוי׳ לבא על גסות הרוח שהוא מתגבורת יסוד האויר כי גבה עינים רחב לב ישנא הש״י ולא יוכל שאתו וכמו שאמרו חז״ל (ערכין ט״ו:) לבקרים אצמית (תהלים ק״א:ח׳) כמה דאת אמר לצמיתות (ויקרא כ״ה:כ״ג) ותרגם אונקלוס לחלוטין ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט (מגילה ח׳.) ומהמין הזה היתה צרעת נעמן (מלכים ב ה׳) אשר היה שר צבא לבן הדד הרשע הוא מלך ארם אשר הגיס את דעתו לדבר על ה׳ תועה לאמר כה יעשון לי אלהים וכה יוסיפון אם יספוק עפר שומרון לשעלים אל העם אשר ברגלי (מלכים א כ׳:י׳) ועוד המריד בגאוה וגודל לבב לומר אלהי הרים י״י ולא אלהי עמקים ומה גם עתה במעשה הזה שאפילו שאמרה הנער׳ (מלכים ב׳ ה׳) אחלי אדוני לפני הנביא אשר בשומרון אז יאסוף אותו מצרעתו הנה הוא בגובה אפו בל ידרוש ממנו בדרך בקשה ותחנה אדרבה לא חשש אליו אלא שכתב אל המלך כמצוה אל אחד מעבדיו לאמר ועתה כבא הספר הזה אליך הנה שלחתי אליך את נעמן עבדי ואספתו מצרעתו עד שחלשה דעתו של מלך ישראל לאמר אך מתאנה הוא לי ואין ספק כי כעבד כאדוניו היה נוהג בשגעון הגאוה וגסות הרוח כי עם סבלו החולי העצום ההוא לא בא אל בית הנביא להביא תחנוניו לפניו ולא הסביר לו פנים אבל חשב שהוא ילך לרגליו ויעשה כרצונו ועדיין אולי ישא פניו אמנם הנביא בהרגישו כי הצרעת עמד במקומה הראוי ע״פ מדתו הפחותה הזאת הנה לקנאת ה׳ צבאות ולקנאת המלך גבה לבו בדרכי י״י לענות כסיל כאולתו. ואמר יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל (מלכים ב ה׳:ח׳) ואע״פ שבא לפתח ביתו בפרשיו וברכבו לא יצא אליו אבל שלח לאמר לו הלוך ורחצת שבע פעמים וישב בשרך לך וטהר עד שקצף עליו נעמן ולא חשך פיו ולשונו מהגיד עונו ומגלות ערותו כמה שאמר הנה אמרתי אלי יצוא יצא כי הוא היה הענין הראשון העומד נגד נגעו. והשני שהוא חשב כי הנביא לא ירפאהו בדבר שיש לו מבוא ברפואות בדרך הטבעי רק ע״ד התפלה לאלהיו ולזה אמר ועמד וקרא בשם אלהיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע ירצה כי במה שילחוש על המכה ויניף ידו עליה לבד ירפא שאם היה ממשות ברחיצה הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל הלא ארחץ בהם וטהרתי ואף גם בזאת דבר בגובה רוח כי מה לו ולכל מימי ישראל שהוא מחרף אותם. אמנם עבדיו השיבו לו כהוגן. באמרם לו על פי דרכו אבי דבר גדול הנביא דבר אליך הלא תעשה ואף כי אמר אליך רחץ וטהר ירצה כיון שהוא צוה לרחץ שבע פעמים דבר גדול הוא וחוץ למנהג הטבע כי הטבע לא יקפיד על המספר שיהיה זה או פחות ויותר ולזה ראוי לך לעשות. ואף כי אמר אליך רחץ וטהר ואין מכח הטבע לטהר הצרעת ולרפאתו ברחיצה לבד. והטיבו בכל זה כי תנאי התנה הקב״ה עם הטבע (בראשית רבה ה) לתת לו מקום בעניינים הנסיים עד מקום שידו מגעת אמנם כאשר עשה ע״פ דבריהם ורחץ וטהר אז נכנע לבבו הגאוה והכיר כי כל אלהי הגוים אשר הם מתגאים בהם תוהו המה מעשה תעתועים ולו ית׳ יאתה ואמר הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם וגו׳. כי זאת היתה הודאה שלמה משני הצדדים לא נזכר כמוה בזולתו מהבאים לכלל דעת ה׳ אלא שיש בזה צד מהעיון והוא שאם נאמר שיתרו חסר מחק הודאה זו באומרו עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים (שמות י״ח:י״א) ויש להפלא איך נפל בחסרון הזה עצמו דוד מלך ישראל באומרו כי אני ידעתי כי גדול ה׳ ואדונינו מכל האלהים (תהלים קל״ה:ה׳) אלא שהאמת בזה כי מאמר ה׳ מכל האלהים הוא שוה לאומרו אין עוד מלבדו (דברים ד׳:ל״ה) כי גודל האלהות אינו רק היותו סבה לכולם וכלם עלולים ממנו והעלול אינו אלוה כי האלוה יחוייב שיהיה מחוייב המציאות. והנה דוד אמר כי הוא יודע שהוא כן לא שהגיעה לו הידיע׳ ההיא מחדש. אמנם יתרו ונעמן נתחלפו אליו וזה לזה במה שנאמר. והוא כי יתרו מתחל׳ חשב שיש רבוי אלוהות יכלתם שוה בעניינים או בדברים מתחלפים אבל עתה שהכיר מחדש בדבר אשר זדו עליהם (שמות י״ח:י״א) לפי הפירושים שנאמרו בו כי הוא יתעלה גדול מכל אלהים לא נעלם ממנו שאשר לו כן לו לבדו יאתה האלהות כי חכם היה וזה אמר אותו מאמר עצמו שאמרו דוד. אמנם נעמן היה יודע מתחלה שאלהי ישראל גדול מכל האלהים כמו שאמר אלהי הרים ה׳ ולא אלהי עמקים אבל לא היה יודע בדרכי המופת שאשר לו כן הוא סבת הסבות. ושיתחייב מזה שלילת האלהות מכל זולתו עד עתה שראה שכל אלהי ארם ותועבות דמשק לא הועילו לו בצרעתו ונביא ה׳ ריפא אותו בנקלה כי אז בא לכלל זה הדעת ואמר הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ ולא אמר עתה ידעתי כי כבר ידע עקר הדבר והוא שהוא גדול מכל אלהים אלא שאז בא לכלל התבוננות במה שימשך מזה שאין אלהים בכל הארץ זולתו כמו שביארו והוא פירוש נכון בענין וכוונה נכונה מאד במאמרו וזאת היתה רפואת הצרעת על דרך האמת אשר כוונה החכמה האלהית בה כשיכיר מלך ארם את חטאו ואת נגע לבבו והראוי שתהיה בו עצמו הצרעת אלא שנהג המקום ב״ה כבוד במלכים והטיל החוב על עבדו נאמן ביתו ושר צבאו ועל ידו נתפרסם אמתת הענין כפי מה שבא בהודאתו ונדרו אשר לא יעלה עוד עולה וזבח לשום אלהים ובקשת הסליח׳ עד בואו בית אדוניו בית רמון וגו׳ (מלכים ב ה׳:י״ח).
מצינו (ערכין ט״ז.) שהיא באה על לשון הרע שהיא נמשכה מתולדת המים כי כן בעליה הומים כהמון ימים וקולם לא יפסיק כקול מים רבים וגם כי כמו שהמים בלתי שומרים תמונתם כן הם לא יבחינו בין צדיק לרשע כמו שאמר וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כ״א:ה׳) ולא בין אוהב לשונא תשב באחיך תדבר (תהלים נ׳:כ׳). ולהיות עביר׳ זו באה מכח הלבנה נמצא על הרוב בנשים ובדומים להם. ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר י״ב:א׳) כי היא לבדו היתה המדברת והוא שתק שאם לא כן היה לו לומר וידבר אהרן ומרים והיא קבלה עונשה בצרעת והוא במה שנכלל עמה בספור המעשה ורבותינו ז״ל (שבת צ״ז:) דרשו כי על זה הענין נצטרע ידו של משה עליו השלום ועוד אמרו (ערכין ט״ו:) מצורע מוציא שם רע והנה על זה החטא המגונה יתיחד הדבור בשער הבא אחרי זה ב״ה.
מצינו שבא על החמדה היתרה (ערכין ט״ז.) הבאה מטבע העפר כי רוב השחורים יתדמו לזוחלי עפר כל היום יתאוו תאוה וכל טוב העולם לא ימלא את חוקם וכמו שאמרו (סנהדרין כ״ט:) עכברא דשכיב אדינרי והוא עפריי מאד והטבע הזה מפסיד הנפש מאד ומפריח בה פרחי ההפקר והעזות כמו שאמר ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי (משלי ל׳:ט׳). ומזה המין היתה צרעת גיחזי אשר חמד לקחת מנעמן מה שלקח צרעתו עמו (מלכים ב ה). ומזה אמרו (ויקרא רבה י״ז) כל הגוזל את הרבים נלקה בצרעת דכתיב הנה ה׳ מטלטלך טלטלה גבר ועטך עטה (ישעיהו כ״ב:י״ז). ונאמר ועל שפם יעטה. ואמרו (ויקרא רבה י״ז) כי זה שבנא הסוכן שלח ידו בהקדשות.
מצינו (ערכין ט״ז. ור״ל מיואב) שבא על הזדון והכעס הבא מכח האש כי באש עברתו מכה ורוצח ואומר בלבו לית דין ולית דיין. ולזה אמרו חז״ל במדרש (בראשית רבה כ״ב) וישם ה׳ לקין אות. ר׳ יהודה אומר הזריח עליו גלגל א״ל רבי נחמיה לאותו רשע הזריח גלגל חמה אלא הזריח עליו את הצרעת שנאמר והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון (שמות ד׳:ח׳). ומזה הענין נתקלל יואב בצרעת כמו שאמר אל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו׳ (שמואל ב ג׳:כ״ט). וזה תחת מה שעשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם. והנה שנתבארו היטב אלו הארבעה מינים הנכללים בסוג צרעת הבשר כשינטו אל תגבורת כל אחת מן הליחות הפשוטות ואחשוב כי מה שאמרו חז״ל (ויקרא רבה י״ז) על עשרה דברים נגעים באים כלם הם נכללים תחת ארבע אלו הפשוטות עם המורכבות מהם וגם מהפועל הנזכר שיבא אחרי זה.
אבל טרם שנדבר בו אזנך תשמענה דבר במה שכתבה התורה האלהית בתקוני אלו הנגעים אשר תחת סוג צרעת עור הבשר כמו שאמרנו כי בהם נתבשר לרפואת חולאי הנפש אשר יולדו מהם.
(א-ב) [סמיכות פרשת היולדת לצרעת]:
ואחר עניין היולדת – מתחיל טומאת הצרעת, לתת סיבה גם כן לעניין שמירת הדמים שהזכיר לעיל בתורת היולדת, כי כשיחובר דם נידות בזרע העובר, על הרוב הנולד יהיה מצורע ורע ההתמזגות וההכנה
ראה תנחומא (מצורע א) ורבינו בחיי.
.
[מהות הצרעת, וסיבותיה]:
אדם כי יהיה בעור בשרו וגו׳. אמר הגאון, הנה הצרעת האמיתי היא באה אם מליחה שחורה עצמה החוטאת, ואם משריפת הליחות. וכל זה אם באבר מיוחד – הנקרא ׳סרטן׳, ואם בכל הגוף – ותיקרא ׳צרעת׳
ראה רמב״ן.
. וצבע אלו מיני הצרעת כולם אם שחורים ואם אדומים, כפי התחלפות הליחה החוטאת. ואינם מעולם לבנים, רק מין צרעת אחד הנקרא אלברא״ם ומין קצת המורפיא״ה
ראה רמב״ן (פסוק כט) שהזכיר ׳המורפיאה השחורה׳, וכאן דיבר מסוגי מורפיאה אחרים. ובכוזרי (מ״ב נח) שחילק בין צרעת ׳מזגי׳ לצרעת ׳אלקי׳, ובקול יהודה שם שפירש כוונתו ע״פ רבינו.
.
וזה בא לפי שכשהאדם ניזון מטבע המזונות, יש כח אחד – מהפך המזון לדם או לליחות אחרות. וטבע אחר שני יש – שולח זה המזון לכל אבר ואבר המיוחד לו, מה שיהפך לעצם אל העצמים, ולבשר אל הבשר, ולעצב אל העצבים, וכן כולם, איש לפי אכלו. וכח שלישי יש – מדביק זה המזון אל האבר המיוחד הניזון. ויש כח רביעי – שאחר ההתדבקות, מדמה המודבק אל האבר המתדבק בו עד שישוב עצם מעצמיו ובשר מבשרו בעצם ובמקרה, לפי שהמזון בהתדבקו עדיין הוא בהיותו עובר בין המהלכים האלה נהפך ללבן, ולכך צריך אחר כך הכח הרביעי שידמהו ויהפכהו לעצם הניזון וכן לגווניו ולמקריו.
ולכן, כשיחסר ויחלש זה הכח הרביעי, יישאר המזון המודבק בבשר ובאבר – לבן, ולא יוכל להיהפך לעצם ומקרה הניזון ויישאר לבן, והרי הוא שם מת. ולכך אמרו (נדרים סד:) ׳מצורע חשוב כמת׳
וכן בחולין (ז:) שנחשב ריפוי צרעת כתחיית המתים, וראה נוסח מהדו״ק שמות (ד ה).
.
וזה המין הוא הנקרא אלברא״ם, וגוונו לבן. ואם הכח הדוחה יהיה חזק וידחה זה המזון המדובק הלבן לצידי העור חוץ מן הבשר, אז יקרא מורפיא״ה.
ולפי שזה המין מן הצרעת הוא בא על המעט, הלוא תראה שרוב המצורעים הם נגעים אדומים מליחה שרופה, או שחורים כשבאין מליחה השחורה, לכך העידה התורה שהקב״ה ישלח בהם זה המין מהצרעת הבא על המעט בתוכחות על עון, כדי שיראו ויבינו וישימו לב לדעת ועיניים לראות מי הדוכאם
המדכא אותם.
, ויגל למוסר אזנם
ע״פ איוב (לו י).
וישובו אליו.
והודיעם כי יכירו וידעו הכל לפי התחלפות אלה הצבעים אם חזרו ועשו תשובה אם לאו, ולפי השתנות המקרים אם מעט ואם הרבה – כך יכירו אם עשה תשובה ואם לאו, ועד היכן הגיעה תשובתו.
ולכן אין לתמוה אם ׳כולו הפך לבן טהור הוא׳
פסוק י״ג.
אחר ההסגר, כי אז העידה תורה שזה עשה תשובה אחר סובלו הצרעת, וכן נמי ה׳ יתברך שולח אות לטובה להורות כי הצרעת ההיא אשר היתה בבשרו, אחר תשובתו החזיק בו הכח הדוחה ודחהו לחוץ לצידי העור ונעשית מורפיא״ה, ובא האות והמופת שעשה תשובה אחרי סובלו ייסורין רבים.
ואולם אם בא כולו לבן בתחילה אינו טהור, כי אינה הוראה רק שכולו טמא, כי אין לנו לחשוב שעשה תשובה רק אחרי יודענו ואחרי הכירנו שסבל הרבה, כי אז ודאי העידה התורה שעשה תשובה, וזה לך האות, וכן אמרו ז״ל (ראה ברכות יט., תדבא״ר ג) ׳אם ראית תלמיד חכם שסרח ביום׳ וכו׳.
[טומאת וטהרת צרעת על ידי הכהן]:
ומה שרצה ה׳ יתברך שהטומאה והטהרה הזאת תהיינה תלויות במאמר הכהן, שהרי אפילו כהן שוטה אומר לו תלמיד חכם ׳אמור טהור׳ – והוא טהור, ׳אמור טמא׳ – והוא טמא (משנה נגעים ג׳:א׳, וראה ערכין ג.), לפי שרצה ה׳ יתברך שיהיה אותו השבט מוכן להבין ולהורות האחרים, כדכתיב (דברים לג י) ׳יורו משפטיך ליעקב׳ וגו׳, וכן נאמר בעגלה ערופה (דברים כא ה) ׳ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע׳, שרצה הקב״ה שעל ידם יחתכו אלה הדינים והמשפטים כדי שייעשו בקיאים להכיר באנשים טבעם בדיבורם ובמעשיהם לרוב הבקיאות שקנו לרוב המעשים והדינים שעברו בידיהם. ולכן בעניין העגלה ערופה רצה שיהיו שם הכהנים לפי שהם הבקיאים, שכל מעשה העם עבר על ידיהם, ואולי יכירו לרוב בקיאותם וימצאו מהיכן יצא הדבר, כמו שנבאר שם בעה״ו
וראה בנדפס שם.
.
לכך אם כן רצה הקב״ה שיהיה שבט מיוחד לקנות הבקיאות בשביל דברים כיוצא באלה, שהם הבקיאים מכירים בעם ועל פיהם ישק. הנה שכוונת התורה היא, ראשונה – שהכהנים יהיו הם החכמים והמשכילים והבקיאים, ולא שיהיו עמי הארץ. ואם אחר כך במקרה נפל שהיה הכהן בור ועם הארץ, לא היתה מאתו יתברך כוונה כזאת, ואפילו הכי רצה שזה הבקיאות יקנה בידם, ואפילו היה שם תלמיד חכם, תלוי במאמר הכהן.
ואם תאמר, אם כן במשפטים גם כן היה להיתלות הדבר ברוח פיו הואיל ו׳על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע׳ (דברים שם). ויש לומר שזה – יכולים הכהנים, אבל המשפטים שהם כל היום – לא היו יכולים כל כך הכהנים, ואין הכי נמי שלהם המשפט תחילה מן הדין.
[׳והובא אל הכהן׳]:
אמר הגאון, שכל מקום שאמר ׳והובא׳ ואינו אומר ׳יבוא׳ או כיוצא, הוא לפי שצריך שאדם אחר יעשה מעשה על עצמו, כי הכא שצריך שהכהן יעשה בו מעשה. אבל גבי נזיר כתיב (במדבר ו יג) ׳יביא אותו׳, הוא יביא את עצמו
ראה מש״כ בנדפס ושיעורים שם.
, שאין קדוש ממנו שהוא נזיר להביא את עולותיו ואת שלמיו ולעשות מעשה:
וידבר דאדם כי יהיה: פרשה פתוחה.
אל משה ואל אהרן לאמר – למשה שיאמר לאהרן,⁠
כדברי חז״ל בתחילת תורת כהנים על ויקרא.
ולפי שטומאת הנגעים וטהרתן תלויה בכהנים, הוסיף ״ואל אהרן״.
(הקדמה)
פרשת תזריע
אל משה ואל אהרן – למשה שיאמר לאהרן, ולפי שטומאת הנגעים וטהרתן תלויה בכהנים, הוסיף ואל אהרן:
אל משה ואל אהרן – לא ניתן לומר ששמו של אהרן נזכר כאן מחמת תפקידם של הכהנים בראיית נגעים; שכן גם פרשת מאכלות אסורות ופרשת זב ונדה מופנות שתיהן אל משה ואהרן (לעיל יא, א; להלן טו, א), על אף שאין לכהנים כל תפקיד מיוחד במצוות אלה. ועוד, שמו של אהרן לא נזכר בדברי ההקדמה לכל סדר הקרבנות (לעיל פרק א והלאה), לקרבן יולדת (יב, א), או לקרבן מצורע (יד, א) – אף על פי שפרשיות אלו נוגעות במיוחד לכהנים ולתפקידם.
נראה אפוא, שזהו הטעם להזכרת שמו של אהרן לצד שמו של משה בפתיחה לפרשיות מאכלות אסורות וטומאת מגע, טומאת צרעת, וטומאת זב ונדה וזבה: הכתוב מבקש להדגיש את חשיבותן המיוחדת של הלכות אלה – לא רק להבנה העיונית והקיום המעשי המיוצגים על ידי משה, אלא גם להכשרת וחינוך כל יחיד ויחיד בישראל להבנה ומעשה אלה (ציינו זאת קודם לכן, בפירושנו לפרק יא, א). הרעיון המשותף לכל אותן הלכות הוא: ״טומאת גויות וטומאת קדושות״ (עיין פרק יא). שמירת הלכות אלה מפתחת, מגדלת ומחנכת אנשי קודש, בקיאים ומנוסים, לקיום ולידיעת תורת ה׳.
(הקדמה)
טומאת הצרעת
הטומאה החמורה ביותר שיוצאת מגוף האדם, היא טומאת צרעת. אך מכיון שהצרעת מופיעה לא רק בבני⁠־אדם אלא גם בבגדים ובבתים, עוסקים הפרקים שלפנינו גם באלה האחרונים. חוקי הנגעים מכילים את הסעיפים האלה: א) נגעי הצרעת באדם, י״ג:א׳-מ״ו; ב) נגע בגדים, י״ג:מ״ז-נ״ט; ג) טהרת המצורע, י״ד:א׳-ל״ב; ד) נגעים בבתים, י״ד:ל״ג-נ״ג. אח״כ באה חתימה לכל חוקי הנגעים, י״ד:נ״ד-נ״ז. לכאורה היה צריך להקדים את הסעיף הרביעי, נגעי הבתים, לסעיף השלישי, היינו לטהרת המצורע, שהרי היה הגיוני לדבר קודם⁠־כל על חוקי הטומאה עצמה ואחר⁠־כך על אופן הטהרה, כמו שבאמת החוקים בדבר צרעת הבגד קודמים לחוקי הטהרה. אולם אפשר שהטעם לכך הוא, שהצרעת בבתים דורשת לפעמים אחרי הריפוי טהרה בצורה דומה לטהרת צרעת האדם. לתורת טהרת נגע הבית, שהיא קצרה, לא היה דרוש סעיף מיוחד ולכן היה יאה לאחד אותה עם חוקי הטומאה לפסקא אחת. ומכיון שמצד אחר אי⁠־אפשר היה להקדים את טהרת הבתים לטהרת האדם, היה צורך להקדים את הדינים האחרונים האלה לתורת טומאת הבתים; וכך נתחלפו מקומותיהם של שני הסעיפים האחרונים של חוקי הצרעת.
״תורת הצרעת״ (י״ד:נ״ז) נחלקת, כדוגמת התורה בפרק יא (לעיל עמוד רכד), לעשר פסקאות: א) צרעת המתהווה אחרי הופעת סימנים מיוחדים (י״ג:א׳-ח׳); ב) צרעת נושנת שפורחת בעור (י״ג:ט׳-י״ז); ג) השחין (י״ג:י״ח-כ״ג); ד) המכוה (י״ג:כ״ד-כ״ח); ה) הנתק: צרעת השערות (י״ג:כ״ט-ל״ז); ו) הבוהק (י״ג:ל״ח-ל״ט); ז) הצרעת בקרחת, ״קרחת״ או ״גבחת״ ביחד עם דינים שמסיימים את חוקי צרעת האדם (י״ג:מ׳-מ״ו); ח) נגע בבגדים (י״ג:מ״ז-נ״ט); ט) תורת טהרת המצורע (יד. א-ל״ב); י) נגע בבתים יחד עם חתימת תורת המצורע כולה (י״ד:ל״ג-נ״ז).
רבים הצטרפו לדעתו של י. ד. מיכאליס (Mos. Recht, חלק 4, עמוד 227 ואילך) וקבעו, כי חוקי המצורע הם תקנות משטרתיות-סאניטריות; הביאו לכך ביחוד הדינים בדבר בידוד המצורעים. אולם כל מי שמתעמק יותר בחוקים אלה, יכול להיווכח בנקל, כי מגמות סאניטריות זרות להם לחלוטין. הירש כבר הביא את הטענות דלהלן נגד דעה זו:
א) דווקא ״שחין מצרים״, אשר אינו עשוי להרפא (דברים כח, כ״ז:ל״ה), אינו מטמא, מכיון שלפי י״ג:י״ח זקוק לבדיקת הכהן רק ״שחין ונרפא״, כלומר כשהנגע התחיל להרפא, ורק אז אפשר לטמאו בהחלט;
ב) אם צרעת פשתה בכל הגוף, הרי לפי י״ג:י״ב מטהרה הכהן, ואילו השחין הרע ביותר הוא זה דווקא שמכסה את כל הגוף (דברים כ״ח:ל״ה);
ג) בנגע הבית מצווה התורה לפנות את הבית לפני הבדיקה על⁠־ידי הכהן, כדי שלא ייטמא כל שנמצא בבית. ואילו נידונה הצרעת מבחינת מחלה מדבקת, היה צורך דווקא לטמא את כל הכלים שבבית שבאו במגע עם החמרים המעבירים את המחלה (השוה זומר, שם, עמוד 220);
ד) ואם עוד מצרפים לזה את דין התורה שבעל⁠־פה של ״חתן נותנים את שבעת ימי המשתה״ (כלומר: משחררים אותו מבדיקת הנגע), וכן שברגלים ״נותנין לו כל ימות הרגל״ ואין מחייבים בהם ראיית הכהן (משנה נגעים ג׳:ב׳), נוכחים לדעת, כי לא היה כאן אף רמז קל לחששות סאניטריות, שהרי דווקא את החתן לפני חתונתו וביתר קפדנות [את עולי הרגל] בזמן הרגלים היו צריכים לבדוק את החשוד בהידבקות;
ה) מראות הנגעים, כפי שמתוארים בחוקים שלפנינו, אינם דומים כלל לאותן המחלות הרעות שספרי הרפואה מציינים אותן בשם Lepra (השוה ספורנו לפרק יג פסוק ב);
ו) אף הנגעים הרעים ביותר אינם מדבקים לפי דעת רוב המומחים. השוה את הדין⁠־וחשבון של הוועדה שמונתה על ידי הממשלה הבריטית לחקירת ה״לפרה״ במושבות הבריטיות, שהירש מצטט (לפי החוברת 1868 Ausland, גליון יד); ריהם .Realworterb ערך Aussatz; איינזלר בכתב העת של חברת פלשתינה הגרמנית, כרך טז, עמ׳ 247–255; מ. סאנדרצ׳קי, שם, כרך יח, עמ׳ 3034 (ודעה נגדית של פ. צינסר, שם, עמוד 41–44). ובכן צריך לדון על החוקים האלה בכללם (כמו שהעירונו לעיל עמוד רכ) כעל חוקים דתיים. ומכיון שלא הוברר בוודאות אילו הן מחלות הצרעת שלהן מכוּונים החוקים שבפרשתנו, על⁠־כן נסינו לבאר את הדינים בהתחשב עם ההלכה המסורתית שלנו. הספרות החדשה על ״לפרה״ ראה בספרו של דילמאן EL מהד׳ ג, עמוד 554.
חוקים על⁠־דבר צרעת אדם
לפי החתימה י״ד:נ״ד יש שני סוגי צרעת: א) הצרעת בעור הבשר; ב) הצרעת במקומות המכוסים שער, בראש ובזקן, ששמה ״נתק״. החוקים על הסוג הראשון נמצאים בפרק יג׳ א-כח, ועל הסוג השני – בפרק יג׳ כט-לז. הפסוקים לח-מו מוסיפים עוד: ״בהק״ (לח-ל״ט); ״קרחת״ ו״גבחת״ (מ-מ״ד); ולבסוף על התנהגות המצורע בפסוקים מה-מו. הסוג הראשון של צרעת האדם, שמופיעה בעור הבשר, הוא או הצרעת הרגילה, שנראית בעור עצמו (פסוקים א׳-י״ז), או צרעת שעלתה כתוצאה משחין או ממכוה (פסוקים יח-כח).
(א) כאן בא הדיבור גם אל אהרן, מפני שבידי הכהנים היתה ההכרעה בנגעים, השוה דברים כ״ד:ח׳.
 
(ב) אָדָ֗ם כִּֽי⁠־יִהְיֶ֤ה בְעוֹר⁠־בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ⁠־סַפַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעוֹר⁠־בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת וְהוּבָא֙ אֶל⁠־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל⁠־אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּהֲנִֽים׃
"When a man shall have a swelling on his body's skin, or a scab, or a bright spot, and it becomes on the skin of his body the plague of tzara'at, then he shall be brought to Aaron the priest, or to one of his sons, the priests.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)ויקרא רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר' יונה אבן ג'נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימה
[ב] [אדם כי יהיה בעור בשרו], תנא נגעים ואהלות מקרא מועט והלכות מרובות. נגעים מקרא מועט (בתמיה), נגעים מקרא מרובה הוא, אמר רב פפא הכי קאמר נגעים מקרא מרובה והלכות מועטות, אהלות מקרא מועט והלכות מרובות, למאי נפקא מינה, אי מסתפקא לך מילתא בנגעים עיין בקראי, ואי מסתפקא לך מלתא באהלות עיין במתניתין. (חגיגה יא.)
[ג]
ילקו״ש ח״א ר׳ תקנד. ומענין זה בתנחומא מצורע סי׳ ב, ברייתא דמס׳ נדה, מדרש הגדול ולק״ט כאן.
אדם כי יהיה בעור בשרו, מה כתיב למעלה מן הענין, אשה כי תזריע וילדה זכר (ויקרא יב, ב) מה כתיב בתריה אדם כי יהיה בעור בשרו, וכי מה ענין זה לזה, אמר ר׳ תנחום בר׳ חנילאי משל לחמורה שרעתה (שחלתה) ונכווית (לצורך רפואתה), מי גרם לוולד שיצא כווי שנכוות אמו. כך מי גרם לוולד שיצא מצורע, אמו שלא שמרה את נדתה וכו׳. ר׳ אבין קרא עליה אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה (יחזקאל יח, ד) והן קוראין על אבותיהם, אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו (איכה ה, ז). (ויק״ר טו – ה)
[ד]
ברייתא דר״פ בן יאיר באו״מ עמ׳ 481.
[אדם כי יהיה בעור בשרו], עשרה פרשיות של נגעים הם, כנגד עשרת הדברות, שאם יקיימו אותם, הקב״ה מצילם מהם, ואם לא הם לוקים בהם. (מדרש תדשא)
[ה]
וכ״ה בערכין ג.: אדם כי יהיה בעור בשרו, מכל מקום, הובא להלן אות קכא.
רמב״ם הל׳ טומאת צרעת פ״ט הלכה א: הכל מתטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו.
אדם, מתני׳: תינוק בן יום אחד וכו׳ ומטמא בנגעים. גמ׳: דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו, אדם כל שהו (משמע כל שהוא מין אדם אפילו קטן כדכתיב (במדבר לא, לה) ונפש אדם מן הנשים וגו׳ ובקטנות משתעי קרא, רש״י). (נדה מג: מד.)
[ו]
ראה נגעים פ״ג מ״א, ור״ש שם פי״ב מ״א.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״ט ה״א: הכל מתטמאין בנגעים וכו׳ אבל לא עכו״ם ולא גר תושב.
אדם, אין מטמאים בנגעים אלא ישראל, שנאמר אדם כי יהיה וגו׳, ונאמר (יחזקאל לד, לא) ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויים אדם ואין הגוים קרויים אדם. (מדרש החפץ כת״י)
[ז]
ראה אות הקודם.
אדם, בני ישראל מיטמאין בנגעים, אין הגוים מיטמאין בנגעים. או יכול אפילו נתגיירו, ת״ל אדם. (מדרש הגדול)
[ח]
כ״ה בנדפס אות ז-ט, ובויק״ר פ״ב, וילקו״ש ח״א רמז תלג ו-תקנו, ו-תשסו, וח״ב רמז רלא, הובא בתו״ש ויקרא פ״א אות מט בביאור. וברייתא דר״פ בן יאיר (מדרש תדשא) באו״מ 481, ומענין זה במדרש ויכלו שם עמ׳ 956.
אדם, למה אינו אומר דבר אל בני ישראל כשם שהוא אומר בכל הפסקות, אלא אדם כי יהיה, זה שאמר הכתוב (תהלים ה, ב) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע וכו׳, שאין הקב״ה מיחל שמו על הרעה, ואפילו ישראל (רשעים, כ״ה בנדפס) חלק להם כבוד ולא הזכירן לרעה, כשבא על הקרבנות אמר למשה (לעיל א, ד) דבר אל בני ישראל, אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳, מכם ולא מאומות העולם, אבל כשבא להזהיר על הנגעים אמר אדם כי יהיה בעור בשרו, אדם מכם אינו אומר, אלא אדם כי יהיה בעור בשרו וגו׳, הוי לא יגורך רע. (תנחומא ישן ט – יג)
[ט]
כעי״ז בתנחומא סי׳ ו, ותנ״י סי׳ ח, וילקו״ש ח״ב רמז תתקטז. וראה בכורות מד: דם רבה שחין רבה.
אדם, ומים תיכן במידה (איוב כח, כה), אדם הזה משוקל חציו מים וחציו דם. בשעה שהוא זוכה לא המים רבין על הדם ולא הדם רבה על המים, ובזמן שהוא חוטא פעמים שהמים רבין על הדם ונעשה אידרופיקיאום (איסטניס), פעמים שהדם רבה על המים ונעשה מצורע, אדם או דם. (ויק״ר טו – ב)
[י]
תו״כ ילקו״ש לק״ט ומדרה״ג כאן. וראה נגעים פ״ז מ״א ור״ש שם, תוספתא שם פ״ב ה״ז.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״ו ה״ד: אלו בהרות טהורות, עכו״ם שהיתה בו בהרת ונתגייר וכו׳.
כי יהיה, תניא: אדם כי יהיה, מן הדיבור ואילך (דאותם נגעים שארעו לפני הדיבור אינם מטמאין לאחר הדיבור), והלא דין הוא, טמא בזב וטמא בנגעים, מה זב מן הדיבור ואילך (דכתיב (להלן טו, ב) כי יהיה זב מבשרו) אף נגעים מן הדיבור ואילך. לא אם אמרת בזב שכן אין מטמא באונס, תאמר בנגעים שמטמאין באונס (כגון ע״י נפילה והכאה וכויה), ת״ל אדם כי יהיה מן הדיבור ואילך. (הוריות י.)
[יא]
כ״ה בתנ״י י, ילקו״ש ח״ב רמז תקסב, וראה ויק״ר פרשה יח-ב, ובברייתא דר׳ פנחס בן יאיר (מדרש תדשא) באו״מ עמ׳ 481.
אדם כי יהיה בעור בשרו, זה שאמר הכתוב (חבקוק א, ז) איום ונורא הוא, זה האדם וכו׳, ממנו משפטו ושאתו יצא, שבשעה שאדם חוטא הרי מביא עליו הקב״ה יסורין בגופו, למה שאין מידותיו של הקב״ה כבשר ודם, מדת בשר ודם כשסרח עליו עבדו מביא את הכבלים וכובלו, מביא את המגלבין (רצועות) ומכהו, והקב״ה אינו כן, אלא מגופו של אדם רודה אותו, ומנין ממה שכתוב בענין אדם כי יהיה בעור בשרו. (תנחומא ח)
[יב]
תנ״י יד, מדרש תדשא פי״ז, ילקו״ש ח״א רמז תקפו. ומענין זה בויק״ר יז-ד, תוספתא נגעים פ״ו ה״ו, וערכין טז. ולהלן אות קנא.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פט״ז ה״י: וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר לשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו יטהר הבית. אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית, משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהיא הליצנות ולשון הרע.
אדם כי יהיה בעור בשרו, קשה לפני הקב״ה לפשוט ידו באדם הזה, ומה הוא עושה, מתרה בו תחלה ואח״כ מלקה אותו שנאמר (ויקרא יד, לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, בתחילה מלקה ביתו חזר בו מוטב ואם לאו מלקה בגדיו שנאמר (שם יג, מז) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, חזר בו מוטב, ואם לאו באים בגופו שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו. (תנחומא י)
[יג]
כעי״ז בתנחומא תזריע סי׳ יא, ותנ״י שם סי׳ טז, ולא הוזכר הפסוק שלפנינו.
אדם כי יהיה בעור בשרו, וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה׳ את כל העמים וגו׳ המק בשרו (זכריה יד, יב), אמר הקב״ה אני מכה אותם בצרעת, וכן הוא אומר אדם כי יהיה בעור בשרו, על ידי מה, שנתגרו בישראל, אשר צבאו על ירושלים, וכן אתה מוצא כשהקב״ה פורע ממלכות הרביעית מלקה אותה בצרעת שנאמר (ירמיה מו, ט) מדוע נסחף אביריך, וכתיב (ויקרא יד, נו) ולשאת ולספחת ולבהרת. (ילקוט שמעוני ח״ב רמז תקפו)
[יד]
שבועות ה:, תו״כ וילקו״ש ומדרה״ג ולק״ט כאן. וראה רש״י כאן ושבועות שם.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״א ה״ב: וד׳ מראות עור הבשר ואלו הן. לובן עז ביותר שאין למעלה ממנו שהוא נראה בעור הבשר כשלג הוא הנקרא בהרת. ולובן שהיא דיהה מזה מעט שנראה כצמר נקי של כבש בן יומו הוא הנקרא שאת. ולבן שדיהה מן השאת מעט שנראה כסיד ההיכל הוא תולדת הבהרת ונקראת ספחת. ולובן שדיהה מסיד ההיכל מעט והרי הוא כקרום ביצה היא תולדת השאת וגם זה נקרא ספחת. הנה למדת שהמראה שהוא כסיד ההיכל הוא ספחת הבהרת. והמראה שהוא כקרום ביצה היא ספחת השאת שאין לשון ספחת אלא טפילה וכו׳.
שאת או ספחת או בהרת, מראות נגעים שנים (כתיבי בקרא בהדיא שאח ובהרת) שהן ארבעה, בהרת עזה כשלג (עזה, לבנה ביותר), שניה לה כסיד ההיכל, שאת כקרום ביצה, שניה לה כצמר לבן, דברי ר״מ, וחכ״א השאת כצמר לבן, שניה לה כקרום ביצה. (משנה נגעים א׳:א׳)
[טו]
ראה תו״כ וילקו״ש כאן. וכעי״ז בסוטה ה: הובא להלן פי״ד פס׳ נו.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״א ה״ו: כל מראה צרעת עור הבשר אינה קרויה נגע ולא מטמאה עד שיהיה מראה הנגע עמוק מעור הבשר, לא עמוק במשישתו אלא במראית העין כמראה החמה הנראית לעין עמוקה מן הצל. אבל אם היה מראה הלובן או הפתוך בשוה עם שאר העור או גבוה מן העור אינו נגע אלא כמו צמח מן הצמחים העולים בגוף.
שאת או ספחת או בהרת, תנו רבנן, בהרת עמוקה וכו׳ (לקמן אות לח), שאת, אין שאת אלא גבוה, וכן הוא אומר (ישעיה ב, יד) על כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאים, ספחת, אין ספחת אלא טפילה, וכן הוא אומר (ש״א ב, לו) ואמר ספחני נא. אשכחן טפילה לשאת, טפילה לבהרת מנלן וכו׳ (לקמן אות לז). במתניתא תנא הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפילה לשאת כך טפילה לבהרת. (שבועות ו:)
[טז] שאת או ספחת או בהרת, שאת זו שאת, בהרת זו בהרת, ספחת שני לבהרת, ומראה עמוק (פס׳ ג) שני לשאת. מה להלן שאת, מוגבהת, כמראה הצל גבוה ממראה חמה וכו׳. מה לשון ספחת טפילה, שנאמר (ש״א ב, לו) ספחני נא אל אחת הכהונות וגו׳. אמר ר׳ לעזר זו דברי ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא, אבל דברי חכמים שאת ובהרת אחת, ספחת שניה לזה ולזה. (ירושלמי שבועות פ״א ה״א)
[יז]
וכ״ה בנדפס סי׳ יא. וכעי״ז בויק״ר ריש פ׳ מצורע, הובא לקמן פי״ד פס׳ נו.
שאת או ספחת, על מה הנגעים באים, על הזנות, וכן אתה מוצא בירושלים לפי שהיו שטופין בזנות לקו בצרעת, מה כתוב שם (ישעיה ג, טז) ויאמר ה׳ יען כי גבהו וגו׳, ואומר (שם יז) ושיפח ה׳ קדקד בנות ציון [אין ספח אלא צרעת, שנאמר שאת או ספחת], ואומר (ויקרא יד, כו) ולשאת ולספחת. (תנחומא ישן טז)
[יח]
תנ״י סי׳ טז, ויק״ר טו-ט. וראה תנ״י בא סוף סי׳ יט.
שאת או ספחת או בהרת... לנגע צרעת, הכתוב מדבר במלכיות. שאת זו בבל, שנאמר (ישעיה יד, ד) ונשאת המשל הזה על מלך בבל וגו׳, ספחה זו מלכות מדי, שהיה המן מספח עם אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד, בהרת זו מלכות יוון שהיתה מבהרת (מפרסמת) על ישראל ואומרת כל מי שיש לו שור יחקה על קרן השור שאין לו חלק באלקי ישראל, ואם לאו גוזרין עליו הריגה, והיה בעור בשרו לנגע צרעת, זו מלכות אדום שהקב״ה מלקה אותו בצרעת ואת השר שלו, שכן כתוב (ירמיה מו, טו) מדוע נסחף אביריך לא עמד כי ה׳ הדפו. (תנחומא יא)
[יט]
רמב״ם הל׳ טו״צ פ״ו ה״א: אלו מקומות באדם שאין מתטמאין בבהרת תוך העין ותוך האוזן ותוך החוטם ותוך הפה והקמטים שבבטן והקמטים שבצואר ותחת הדד ובית השחי וכף הרגל והציפורן והראש והזקן שיש בהן שיער והשחין והמכוה והמורדין כל אלו המקומות אין מתטמאין בנגעים ואין מצטרפין בנגעים וכו׳ שנאמר בעור בשרו, וכל אלו אינו עור גלוי וכו׳.
בעור בשרו... והיה בעור בשרו, אלו מקומות באדם שאינן מיטמאין בבהרת, תוך העין, תוך האזן, תוך החוטם, תוך הפה, הקמטין והקמטין שבצואר, תחת הדד ובית השחי, כף הרגל והצפורן, הראש והזקן השחין והמכוה והקדח והמורדין (אמר ה׳ במראות נגעים עור בשר, ר״ל הבהרת ומה שלמטה הימנה והיה בעור בשרו, ולזה לא יהיה תוך העין וכו׳ לפי שאלו כולם אינן עור בשר נראה לעין, פיהמ״ש להרמב״ם). (משנה נגעים ו׳:ח׳)
[כ]
תו״כ, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. והוגה ע״פ הר״ש נגעים פ״א מ״א, ועיי״ש מ״ג, ותוס׳ שבועות ה: ד״ה אם.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״א ה״ג: ארבע מראות נגעים אלו כולן מצטרפין זה עם זה בין להקל בין להחמיר, בין בתחילת ראיית הנגע בין בסוף השבעה בין לאחר שנפטר המצורע או נחלט וכו׳ ואחד נגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת ומקצתו כמראה השאת ומקצתו כמראה הספחת הכל כמראה אחד הוא חשוב.
והיה בעור בשרו לנגע צרעת, ומנין שמצטרפין זה עם זה (שכולן מצטרפין לשיעור נגע אחד, פנ״מ), א״ר מנא מנו אותן חכמים שנים ומנו אותן ארבעה, מה שנים מצטרפין זה עם זה אף ארבעה מצטרפין זה עם זה. רבי לעזר בשם ר׳ אבין אם בשאינו מינו מצטרף לא כ״ש מין במינו. אמר רבי יוסי בי רבי בון והיו אין כתיב כאן, אלא והיה, מלמד (שאינן) [שהן] מצטרפין זה עם זה. תני חזקיה לנגעי צרעת אין כתיב כאן אלא לנגע צרעת, מלמד (שאין) [שהן] מצטרפין זה עם זה. (ירושלמי שבועות פ״א ה״א)
[כא]
ילקו״ש תזריע רמז תקנד.
אדם כי יהיה בעור בשרו... והובא אל אהרן הכהן, ר׳ אבין בשם ר׳ יוחנן כתיב ואם לא תמצא ידה די שה (ויקרא יב, ח) ומה כתיב בתריה אדם כי יהיה בעור בשרו, וכי מה עניין זה לזה, אמר הקב״ה אני אמרתי לך הבא קרבן לידה, ואתה לא עשית כן, חייך שאני מצריכך לבוא אצל הכהן, והובא אל אהרן הכהן. (ויק״ר טו – ו)
[כב]
ברייתא דר״פ בן יאיר באו״מ עמ׳ 481. וראה ויק״ר טו-ח. וראה להלן אות כד מרמב״ם פ״ט מטו״צ ה״ב.
והובא אל אהרן הכהן, למה לא צוה הקב״ה להראות נגעים לאחד מישראל, אלא לאהרן ולבניו בלבד, אלא כשם שנוטלין מתנותיהן ותרומותיהן וכל קרבנות של ישראל, כך יקבלו טרחותיהן, בשביל כך עשה המקום שיהיו ישראל באים ומראין נגעיהן לכהן, שכן כתיב (דברים כא, ה) על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, ועוד כדי שיצטרכו ישראל להם ויהיו נותנים להם מתנותיהם בעין יפה. (מדרש תדשא)
[כג]
בזהר הדרש הוא על פסוק ט, ושייך אף לכאן. וראה שאילתות פח, ואע״ז כאן. וברא״ש נגעים פ״ג מ״ב שבי״ד כופין אותו על כך.
והובא אל אהרן הכהן, ובא לא כתיב אלא והובא, דכל מאן דחמי ליה אתחייב ביה לאקרובי קמי כהנא. (זהר ח״ג מח.)
[כד]
נדה נ., תו״כ כאן, ספרי דברים פיסקא רח, ילקו״ש ח״א רמז תתקכד.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״ט ה״ב: אעפ״י שהכל כשרין לראות נגעים, הטומאה והטהרה תלויה בכהן וכו׳ שנאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע.
והובא אל אהרן הכהן או אל אחד, תניא היה ר׳ מאיר אומר מה ת״ל (דברים כא, ה) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, וכי מה ענין ריבים אצל נגעים, אלא מקיש ריבים לנגעים וכו׳, אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה. ודין הוא ממונו בשלשה גופו לא כל שכן, ת״ל והובא אל אהרן הכהן או אל אחד וגו׳, הא למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים. (סנהדרין לד:)
[כה] והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים, יכול כשם שהיא מראה כתמה (כמראה כזה וכזה ראיתי מגופי והחכם סומך על זה להורות לה), כן תהא [מראה] מראות נגעים [שיראה להכהן דוגמת מראה כזה אם הוא טמא או טהור], תלמוד לומר והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים (שצריך שיביא הנגע בעצמה ולהראות לכהן ולא מדוגמת המראה, וגזירת הכתוב הוא, פנ״מ). (ירושלמי נדה פ״ב ה״ז)
[כו]
ראה ויק״ר פט״ו-ח, וספרי במדבר פיסקא קו, ותו״ש צו פ״ח אות מד. וביומא מב. מידי דהוה אמראות נגעים דלאו עבודה היא ובעיא כהונה (דכתיב והובא אל אהרן הכהן, רש״י).
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״ט ה״ב: אף על פי שהכל כשירים לראות נגעים, הטומאה והטהרה תלויה בכהן וכו׳. ובה״א: וכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו.
[והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים], אמר רב משה רבינו כהן גדול [היה] וחולק בקדשי שמים וכו׳, מיתיבי מרים מי הסגירה אם תאמר משה הסגירה, משה זר הוא ואין זר רואה את הנגעים (דכתיב והובא אל אהרן וגו׳), וא״ת אהרן הסגירה, אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים, אלא כבוד גדול חלק לה הקב״ה למרים אותה שעה, אני כהן ואני מסגירה, אני חולטה ואני פוטרה. קתני מיהת משה זר ואין זר רואה את הנגעים, אמר ר׳ נחמן בר יצחק שאני מראות נגעים דאהרן ובניו כתובין בפרשה. (זבחים קא: קב.)
[כז]
ראה תו״כ כאן, וברמב״ם טו״צ פ״ט ה״ה: חלל פסול לראית נגעים שנאמר אחד מבניו הכהנים בכהונתם, ומ״ש והיינו דאמר ר״י וכו׳, מקורו נעלם, וראה תו״ש שמות פ״ד אות כד, ובמילואים שם עמ׳ רנה.
הכהנים, להוציא את החללים, מכאן אמרו חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אע״פ שאינו בקי בהן אמור טמא והוא אומר טמא אמור טהור והוא אומר טהור. והיינו דאמר ר׳ יוחנן מיום שחרב בית המקדש אין טהרה ממת ואין טומאה ממצורע, פירוש אין טהרה ממת אבל טומאה איכא, לפי שאין לנו אפר הפרה להזות, אבל טומאה ממצורע ליכא כלל שאין בהם מורה. (לקח טוב)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אֱנָשׁ אֲרֵי יְהֵי בִמְשַׁךְ בִּשְׂרֵיהּ עָמְקָא אוֹ עֶדְיָא אוֹ בַהֲרָא וִיהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרֵיהּ לְמַכְתָּשׁ סְגִירוּ וְיִתֵּיתֵי לְוָת אַהֲרֹן כָּהֲנָא אוֹ לְוָת חַד מִבְּנוֹהִי כָּהֲנַיָּא.
A man, in the skin of whose flesh there may be an abscess, or pustule, or brightness, and it be in the skin of his flesh like a stroke of the leprosy, shall be brought to Aharon the priest, or to one of his sons the priests.
אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים
אֱנָשׁ אֲרֵי יְהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרֵיהּ עָמְקָא אוֹ עָדְיָא אוֹ בַהֲרָא וִיהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרֵיהּ לְמַכְתָּשׁ סְגִירוּ וְיִתֵּיתֵי לְוָת אַהֲרֹן כָּהֲנָא אוֹ לְוַת חַד מִבְּנוֹהִי כָּהֲנַיָּא
אָדָם – אֱנָשׁ, גם קטן
א. ״אָדָם״ – ״אֱנָשׁ״. כתב יא״ר: ״אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (במדבר יט יד) אחד גדול ואחד קטן במשמע ומתורגם אֱנָשׁ אֲרֵי יְמוּת. וכן אדם האמור אצל נגעים: אָדָםאֱנָשׁ״
מתוך דברי יא״ר בחקירת תרגומי ״איש״ (במדבר כו סד), ושם הוכיח ש״אנש״ כולל גם קטנים. וכן בערכין ג ע״א: ״אדם – תניא, תינוק בן יום אחד מטמא בנגעים, דכתיב אדם כי יהי בעור בשרו, אדם כל שהוא״.
עוֹר – מְשַׁךְ, שנמשך מעל הבשר
ב. עוֹר נמשך מעל הבשר ומכאן נקרא בארמית מְשַׁךְ או מַשְׁכָּא.⁠
״ערוך השלם״, ערך משכא.
לכן השם מְשַׁךְ נוהג לא רק בעור בהמה כגון, ״וְעֹרֹת אֵילִם״ (שמות כה ה) ״וּמַשְׁכֵּי דְדִכְרֵי״, כמו ״עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים״ (בראשית לז טז) ״מַשְׁכֵּי דִּגְדֵי בְּנֵי עִזֵּי״, אלא גם בעור אדם כבפסוקנו: ״אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת״ - ״בִמְשַׁךְ בִּסְרֵיהּ״. ועל פי תרגום מְשַׁךְ יש שפירשו ״נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע״ (תהלים קכו ו): תרמיל-עור של החקלאי שבו הזרעים. וכמוהו ״וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע״ (עמוס ט יג).
שְׂאֵת לשון גובה, מדוע תרגם עָמְקָא?
ג. ״שְׂאֵת״ – ״עָמְקָא״. נגעי הצרעת העיקריים הם שְׂאֵת ובַּהֶרֶת ולכל אחד מהם יש תופעה קרובה המכונה סַפַּחַת. מטעם זה השְׂאֵת והבַּהֶרֶת נקראים ״אבות״ לעומת סַפַּחַת המוסיפה ״תולדה״ לכל אחד מאלה. את ההבדל בין מראות הנגעים הגדירו חז״ל על פי צבעם הלבן ובסדר יורד: ״בהרת – עזה כשלג, שניה לה – כסיד ההיכל; שאת – כצמר לבן, שניה לה – כקרום ביצה״ (נגעים א א, שבועות ה ע״ב). כלומר הצבע הלבן של הַבַּהֶרֶת הוא עז כשלג ואילו הלובן של סַפַּחַת הַבַּהֶרֶת הוא כצבע הסיד שסיידו בו את קירות האולם שלפני ההיכל. וכן לובן השְׂאֵת הוא כלובן צמר הכבש בן יומו לעומת סַפַּחַת הַשְׂאֵת שהיא כצבע הלבן של קרום הביצה.
והנה במסכת שבועות (ו ע״ב) פירשו חז״ל ״אין שְׂאֵת אלא גבוה, וכן הוא אומר: וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת (ישעיהו ב יד)״. מטעם זה הקשה יא״ר: מדוע תרגם ״שְׂאֵת״ – ״עָמְקָא״, הפך לשון הקודש? והרי שְׂאֵת היא בליטה רמה, דבר הגבוה מסביבתו ואיך תרגם אונקלוס עָמְקָא, לשון עומק? ומדוע לא תרגם כמיוחס ליונתן ״שׁוּמָא זְקִיפָא״ (יבלת זקופה)?
השיב ״כסף משנה״: בגמרא שם אמרו על הבהרת [ולא על השאת] שהיא עמוקה: ״בַּהֶרֶת – עמוקה, וכן הוא אומר: וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן הָעוֹר (פסוק כה), כמראה חמה העמוקה מן הצל״. ואולם בתו״כ פירשו: ״מראה הנגע עמוק ואין ממשו עמוק״. נמצא שבבהרת רק רושם העין הוא של עומק כלשון הרמב״ם שם ״לא עמוק במשישתו אלא במראית העין כמראה החמה הנראית לעין עמוקה מן הצל״. אבל ביחס לשאת כתב הראב״ד שם ״מראהו גבוה מן העור שאין שאת אלא גבוה״, כלומר זהו נגע שמראהו אכן בולט מעל העור. לכן ביחס אליו תרגם ״עָמְקָא״ כי סביבותיו עמוקים ממנו.⁠
כס״מ טומאת צרעת, א ו: ״ואמרו עוד שאת אין שאת אלא גבוה ומפני זה כתב הראב״ד מן הצמחים העולים בגוף א״א לא נאמר זה אלא בבהרת אבל בשאת מראהו גבוה מן העור שאין שאת אלא גבוה עכ״ל. וכן נראה דעת אונקלוס שתרגם שאת עמקא״. בכיוון זה כתבו גם ״נתינה לגר״ ו״באורי אונקלוס״. וראה רש״י שבועות ה ע״ב ד״ה שניה: ״וכל דבר שחור נראה גבוה מן הלבן ולפיכך נקרא שאת״. אבל ״לחם ושמלה״ כתב ״על כרחך לפרש שאת מלשון משא כי כן דרך הכבדים להיותם למטה״, ורחוק.
והנצי״ב הסמיך ביאורו למאמר הגמרא ״נגעים – מקרא מרובה והלכות מועטות״.⁠
על ההבדל שבין נגעים ואהלות קובעת הגמרא (חגיגה יא ע״א): ״נגעים – מקרא מרובה והלכות מועטות, אהלות – מקרא מועט והלכות מרובות. ומאי נפקא מינה? אי מסתפקא לך מילתא בנגעים – עיין בקראי, ואי מסתפקא לך מילתא באהלות – עיין במתניתין״. וכתב על כך ב״מרומי שדה״ שם: ״בביאורי על התורה (ויקרא יג ג) הבאתי דעת השאילתות והראב״ד דיש נפ״מ בין שאת לבהרת דשאת בעינן שיהא מראה שלה גבוה ובהרת עמוק. וזה לא נתבאר במשנתנו רק בקראי״.
בדרך שונה כתב ״מרפא לשון״: לכאורה שני התרגומים ״שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת״ – ״עָמְקָא אוֹ עָדְיָא״ קשים: ״שְׂאֵת״ לשון גובה מתורגם ״עָמְקָא״, ו״סַפַּחַת״ שמשמעו התחברות מתורגם ״עָדְיָא״ שהוא לשון הֲסָרָה [כמו ״לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה״ (בראשית מט י) ״לָא יִעְדֵּי״]. מכאן מוכח ״שהתרגום הזכירם בתארים הנאותים לפי דיניהם״: מכיוון שצבע השאת יותר כהה מצבע הבהרת תרגם בו ״עָמְקָא״. וכן, מכיוון שטהרת הנגע היא רק לכשייעלם תרגם בו ״עָדְיָא״ לשון הֲסָרָה.
אבל ״תרגומנא״ כתב שאין כל קושי בתרגום ״שְׂאֵת״ – ״עָמְקָא״, כי על ירושלים נאמר ״יֹשֶׁבֶת הָעֵמֶק צוּר הַמִּישֹׁר״ (ירמיהו כא יג) אף שמפורש בה ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם״ (דברים יז ח), אלא שגובהה גורם לכנותה עמק לפי שהיא גבוהה וסביבותיה עמקים.⁠
כריב״ג ורד״ק ״שרשים״, עמק. אך הוסיף שהפסוק ״יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ״ (תהלים קכה ב) עומד כנגדם כתוספות בבא בתרא כג ע״ב ד״ה ביושבת בין ההרים.
ד. ״אוֹ סַפַּחַת״ – ״אוֹ עָדְיָא״, אבל להלן ״מִסְפַּחַת הִיא״ (פסוק ו) ״עָדִיתָא הִיא״, עיין שם.
סְגִירוּ לעומת סְגִירוּתָא
ה. השם צָרָעַת אינו מְכוּוָן לנגע מסוים, אלא הוא שם כולל לנגעים שונים המופיעים בעור האדם וגם בחלקים חיצוניים של בגדים או בתים כדברי הרמב״ם.⁠
רמב״ם, טומאת צרעת, טז י: ״הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע״.
והנה כאן תרגם ״וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת״ – ״לְמַכְתָּשׁ סְגִירוּ״, אבל בפסוק הבא ״נֶגַע צָרַעַת הוּא״ – ״מַכְתָּשׁ סְגִירוּתָא הוּא״. מה טעם השינוי? פירש ״באורי אונקלוס״: סְגִירוּתָא היא צורה מיודעת לעומת סְגִירוּ שהיא צורת נפרד. ולמשל ״וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע״ (יב) ״וְאִם מִסְגָּא תִסְגֵּי סְגִירוּתָא בְמַשְׁכָּא וְתִחְפֵּי סְגִירוּתָא יָת כָּל מְשַׁךְ מַכְתָּשָׁא״, ביידוע. ומכיוון שגם שם שאחריו מלת ״הוא״ נחשב לצורה מיודעת, תרגם כמו כן ״נֶגַע צָרַעַת הוּא״ – ״מַכְתָּשׁ סְגִירוּתָא הוּא״. כנגד זאת כל צורות הנפרד [צָרַעַת ולא הַצָּרַעַת] מתורגמות סְגִירוּ כהערת המסורה
קליין, מסורה, עמ׳ 153.
: ״מַכְתָּשׁ סְגִירוּ י׳ באוריתא וסימן: אדם, באדם, והבגד, זאת, זאת, כי תבאו, כי יפלא ממך ב׳ בפסוקא, ונגשו הכהנים, השמר״, וזה פתרונה:
1. אָדָם כִּי יִהְיֶה... וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת (ויקרא יג ב) לְמַכְתָּשׁ סְגִירוּ
2. נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם (ויקרא יג ט) מַכְתָּשׁ סְגִירוּ
3. וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת (ויקרא יג מז) מַכְתָּשׁ סְגִירוּ
4. זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר (ויקרא יג נט) מַכְתָּשׁ סְגִירוּ
5. זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת (ויקרא יד לב) מַכְתָּשׁ סְגִירוּ
6. כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן... וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת (ויקרא יד לד) מַכְתָּשׁ סְגִירוּ
8-7. כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע (דברים יז ח) וּבֵין מַכְתָּשׁ סְגִירוּ לְמַכְתָּשׁ סְגִירוּ
9. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים... וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע (דברים כא ה) כָּל דִּין וְכָל מַכְתָּשׁ סְגִירוּ
10. הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת (דברים כד ח) אִסְתַּמַּר בְּמַכְתָּשׁ סְגִירוּ
על פי זה מובן תרגום סְגִירוּ בפסוקים 6-1 כי באלה כתוב צָרַעַת בנפרד. ואולם התרגום בפסוקים 9-7 קשה לכאורה, שהרי בהם נזכר רק נֶגַע ולא נֶגַע צָרַעַת, ומדוע הוסיף בהם ״מַכְתָּשׁ סְגִירוּ״? כי השם נֶגַע כולל מכות מכל סוג כגון, ״וַיְנַגַּע ה׳ אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים״ (בראשית יב יז) ״מַכְתָּשִׁין רַבְרְבִין״, ״עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה״ (שמות יא א) ״עוֹד מַכְתָּשׁ חַד״.⁠
מַכְתָּשׁ מן כת״ש – שָׁחַק, חָבַט. השווה: ״אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ... לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ״ (משלי כז כב); ״וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר בַּלֶּחִי״ (שופטים טו יט) וברש״י: ״גומא שהשן יושבת בה עשוייה כעין מכתשת״.
כדי להבהיר שהפסוקים ״כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר... וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע״ וכן ״הַכֹּהֲנִים... וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע״ מדברים בנגעי צרעת דווקא, הוסיף בהם ״מַכְתָּשׁ סְגִירוּ״.
ומה שתרגם ״הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת״ (10) ״אִסְתַּמַּר בְּמַכְתָּשׁ סְגִירוּ״ [ולא: סְגִירוּתָא] אף שהיא צורה מיודעת, כי זו אזהרה שלא יקצץ סימני טומאה אפילו בתחילה קודם ההחלטה, ואפילו מקצת הנגע. לכן אילו תרגם ״אִסְתַּמַּר בְּמַכְתָּשׁ סְגִירוּתָא״ היתה משמעותו דווקא צרעת וודאית ומוחלטת. ומה שתרגם להלן ״צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת״ (יא) ״סְגִירוּת עַתִּיקָא״ [ולא: סְגִירוּתָא], יבואר שם.
בר נש ארום [יהווי] במשך [בשריה] שומה או קלפה או בהקי ויהוי במשך בשריה למכתש צרעה וייתי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״צרעה וייתי״) גם נוסח חילופי: ״צרעתה ותיעול״.
לוות אהרן כהנא (ו)או לוות חד מן בנוי כהניא.
בר נש ארום יהי במשך בישריה שומא זקיפא או קלופי או בהקי ויהי במשך בישריה למיכתש סגירו ויתיתיה לות אהרן כהנא או לות חד מבנוי כהנא.
If a man have in the skin of his flesh a rising tumour or a white spot, and it be in the skin of his flesh (as) the plague of leprosy, let him be brought unto Aharon the priest, or to one of the priests his sons.
בן אדם כי יהיה בעור בשרו יבלת גבוהה או קליפה או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובאו אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים.
שומא או קלפא או בהקי.
A tumour, or sore, or white spot

פרשה טו

[א] אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה (איוב כ״ח:כ״ה), אָמַר רַב הוּנָא בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת יָצְתָה רוּחַ שֶׁלֹּא בְמִשְׁקָל וּכְבָר הָיָה לָהּ לְהַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן: אֶחָד בִּימֵי אִיּוֹב, וְאֶחָד בִּימֵי יוֹנָה, וְאֶחָד בִּימֵי אֵלִיָּהוּ. בִּימֵי אִיּוֹב שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר (איוב א׳:י״ט). בִּימֵי יוֹנָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַה׳ הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם (יונה א׳:ד׳). בִּימֵי אֵלִיָּהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר [לפני ה׳] וְהִנֵּה ה׳ עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים (מלכים א י״ט:י״א), אָמַר רַבִּי יְהוּדָא בְּרַבִּי שָׁלוֹם הִיא אוֹתָהּ שֶׁל אִיּוֹב הִיא אוֹתָהּ שֶׁל יוֹנָה הִיא אוֹתָהּ שֶׁל אֵלִיָּהוּ, בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ הַבַּיִת הָיְתָה אוֹתָהּ שֶׁל אִיּוֹב, בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ סְפִינָה הָיְתָה אוֹתָהּ שֶׁל יוֹנָה, בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ מַעֲשֶׂה הָיְתָה אוֹתָהּ שֶׁל אֵלִיָּהוּ, וְאֵין לְךָ גְּדוֹלָה בָּהֶם אֶלָּא אוֹתָהּ שֶׁל אֵלִיָּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי חִיָּא וְאָמְרֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבָּנָן, אֵין מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּפָשׁוֹת שֶׁעָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּראוֹת, וְאֵלּוּ הֵן הָאֲמוּרוֹת בַּסֵּפֶר שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם (בראשית ה׳:א׳), אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַבִּי חֲנִינָא בְּשָׁעָה שֶׁהָרוּחַ יוֹצֵאת מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁבְּרוֹ בֶּהָרִים וּמְרַשְׁלוֹ בַּגְּבָעוֹת וְאוֹמֵר לוֹ הֱוֵי זָהִיר שֶׁלֹּא תַּזִיק לִבְרִיּוֹתַי, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי (ישעיהו נ״ז:ט״ז), בִּשְׁבִיל נְשָׁמוֹת שֶׁאֲנִי עָשִׂיתִי, וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה (איוב כ״ח:כ״ה), רַבִּי יוּדָן בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר אֲפִלּוּ מַיִם שֶׁיּוֹרְדִין מִלְּמַעְלָה לֹא נִתְּנוּ אֶלָּא בְּמִדָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי יְגָרַע נִטְפֵי מָיִם (איוב ל״ו:כ״ז), וּכְתִיב: וְנִגְרַע מֵעֶרְכְּךָ (ויקרא כ״ז:י״ח).
[ב] דָּבָר אַחֵר: לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל (איוב כ״ח:כ״ה), אָמַר רַבִּי אַחָא אֲפִלּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁשּׁוֹרָה עַל הַנְּבִיאִים אֵינָהּ שׁוֹרָה אֶלָּא בְּמִשְׁקָל, יֵשׁ שֶׁמִּתְנַבֵּא סֵפֶר אֶחָד וְיֵשׁ שְׁנַיִם. אָמַר רַבִּי סִימוֹן שְׁנֵי דְבָרִים נִתְנַבֵּא בְּאֵרִי וְלֹא הָיָה בָהֶם כְּדֵי סֵפֶר וְנִטַפְּלוּ בִּישַׁעְיָה, וְאֵלּוּ הֵן: וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְעֹנִים (ישעיהו ח׳:י״ט), וַחֲבֵרוֹ.
וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה (איוב כ״ח:כ״ה), אָמַר רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי שְׁמוּאֵל וַאֲפִלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּתְּנוּ מִלְּמַעְלָה לֹא נִתְּנוּ אֶלָּא בְּמִדָּה, וְאֵלּוּ הֵן: מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, הֲלָכוֹת וְאַגָּדָה, יֵשׁ זוֹכֶה לְמִקְרָא וְיֵשׁ לְמִשְׁנָה וְיֵשׁ לְתַלְמוּד וְיֵשׁ לְהַגָּדָה וְיֵשׁ זוֹכֶה לְכֻלָּן.
דָּבָר אַחֵר: לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים אִישׁ פְּלוֹנִי רוּחוֹ יְתֵרָה, אִישׁ פְּלוֹנִי רוּחוֹ קְצָרָה, שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ רוּחַ קָטִיקָטוֹן. וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָה, אָדָם הָיָה מְשׁוּקָל חֶצְיוֹ מַיִם וְחֶצְיוֹ דָּם, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא זוֹכֶה לֹא הַמַּיִם רָבִין עַל הַדָּם וְלֹא הַדָּם רָבִין עַל הַמַּיִם, וּבִזְמַן שֶׁחוֹטֵא פְּעָמִים שֶׁהַמַּיִם רָבִין עַל הַדָּם וְנַעֲשָׂה אַדְרִיפִיקוֹס, וּפְעָמִים שֶׁהַדָּם רָבִין עַל הַמַּיִם וְנַעֲשָׂה מְצוֹרָע, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אָדָם, אוֹ דָם.
[ג] דָּבָר אַחֵר: אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה (איוב ל״ח:כ״ה), אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אִית אַתְרִין דְּצָוְחִין לְשַׂעֲרָא שִׁיטְפָא, מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְאָמַר אֵין לְךָ כָּל נִימָא וְנִימָא שֶׁלֹּא בָּרָא לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוּמָא בִּפְנֵי עַצְמָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא אַחַת מֵהֶן נֶהֱנֵית מֵחֲבֶרְתָּהּ, אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ וְעַכְשָׁיו אַתָּה מְבַקֵּשׁ לָצֵאת לָתוּר פַּרְנָסָתְךָ, תִּיב וּבָרְיָךְ קָאֵים לָךְ. שָׁמַע לָהּ וִיתִיב לֵיהּ וְקָם לֵיהּ בָּרְיֵהּ. וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת (איוב ל״ח:כ״ה), אֲפִלּוּ קוֹל שֶׁיּוֹצֵא מִן הָרָקִיעַ עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁבִיל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְכָל כָּךְ לָמָּה שֶׁלֹּא תֵצֵא וְתַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם.
דָּבָר אַחֵר: וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת, אָמַר רַבִּי אָבִין מָשָׁל לְגִנַּת יָרָק שֶׁהַמַּעְיָן לְתוֹכָהּ, כָּל זְמַן שֶׁהַמַּעְיָן לְתוֹכָהּ יַרְקָהּ מַשְׁחִיר, פָּסַק הַמַּעְיָן הִלְבִּין יַרְקָהּ. כָּךְ זָכָה אָדָם: וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח בּוֹ נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא (ויקרא י״ג:ל״ז), וְאִם לָאו, וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן (ויקרא י״ג:ג׳), הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אָדָם כִּי יִהְיֶה, אוֹ דָם.
[ד] דָּבָר אַחֵר: אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים (משלי י״ט:כ״ט), מוּכָנִים הָיוּ לַלֵּצִים דִּינִים. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר פְּעָמִים שֶׁסּוֹרֵחַ עָלָיו וּמַכֵּהוּ, פְּעָמִים שֶׁשּׂוֹחֵק עָלָיו וּמַכֵּהוּ, בְּרַם הָכָא נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים וּמַהֲלֻמּוֹת, מָשָׁל לְמַטְרוֹנָה שֶׁנִּכְנְסָה לְתוֹךְ פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, כֵּיוָן דְּחָמֵית מַגְלָבַיָא תָּלָן, דַּחֲלַת, אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּתְיָרָאִי אֵלּוּ לָעֲבָדִים וְלַשְּׁפָחוֹת, אֲבָל אַתְּ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל פָּרָשַׁת נְגָעִים נִתְיָרְאוּ, אָמַר לָהֶם משֶׁה אַל תִּתְיָרְאוּ אֵלּוּ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֲבָל אַתֶּם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: רַבִּים מַכְאֹבִים לָרָשָׁע וְהַבּוֹטֵחַ בַּה׳ חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ (תהלים ל״ב:י׳). רַבִּי וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי הָיוּ יוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִים בִּמְגִלַּת קִנּוֹת עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, שִׁיְּרוּ בָהּ אָלֶף בֵּית אֶחָת, אָמְרוּ לְמָחָר אָנוּ גּוֹמְרִין אוֹתָהּ, כְּשֶׁעָלָה רַבִּי נִכְשַׁל בְּאֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה, קָרָא עַל עַצְמוֹ: רַבִּים מַכְאֹבִים לָרָשָׁע. אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אִלּוּ לֹא הָיִינוּ עֲסוּקִין בְּעִנְיַן: רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה׳ (איכה ד׳:כ׳), הָיִיתִי אוֹמֵר, עַכְשָׁיו שֶׁאָנוּ עֲסוּקִין, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. כְּשֶׁעָלָה לְבֵיתוֹ נָתַן עָלֶיהָ סְפוֹג יָבֵשׁ וְכָרַךְ עָלֶיהָ גֶּמִי מִבַּחוּץ, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, סְפוֹג לֹא שֶׁהוּא מוֹצֵץ אֶלָּא שֶׁהוּא מְשַׁמֵּר אֶת הַמַּכָּה, וְקוֹשֵׁר עָלֶיהָ גֶּמִי מֵהַבַּיִת מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוּכָן, וְאֵין קוֹרִין בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֶלָּא מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, אֲבָל שׁוֹנִין בָּהֶן וְֶדוֹרְשִׁין בָּהֶן, אִם צָרִיךְ לְדָבָר לִבְדֹּק, נוֹטֵל וּבוֹדֵק. וּשְׁמוּאֵל אָמַר חֶרֶס כָּל שֶׁהוּא גֶּמִי כָּל שֶׁהוּא. תָּנֵי רַבִּי יוּדָן מִשּׁוּם רַבִּי שְׁמוּאֵל מְגוּפַת חָבִית וּשְׁבָרֶיהָ מֻתָּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת, וְאִם זְרָקָן לָאַשְׁפָּה אָסוּר לְטַלְטְלָן. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי תַּנְחוּם בַּצְּרוּרַיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה אֲפִלּוּ רָשָׁע וְחָזַר בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבְּלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַבּוֹטֵחַ בַּה׳ חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ (תהלים ל״ב:י׳).
[ה] מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן? אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר (ויקרא י״ב:ב׳), מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ, וְכִי מָה עִנְיַן זֶה לָזֶה, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי חֲנִילָאי מָשָׁל לַחֲמוֹרָה שֶׁרָעֲתָה וְנִכְוֵית וְיָצָא בְּנָהּ כָּווּי, מִי גָרַם לַוָּלָד שֶׁיֵּצֵא כָּווּי שֶׁנִּכְוֵת אִמּוֹ, כָּךְ מִי גָרַם לַוָּלָד שֶׁיִּהְיֶה מְצֹרָע אִמּוֹ שֶׁלֹּא שִׁמְּרָה יְמֵי נִדָּתָהּ.
אָמַר רַבִּי אָבִין מָשָׁל לְגִנַּת יָרָק שֶׁהַמַּעְיָן לְתוֹכָהּ כָּל זְמַן שֶׁהַמַּעְיָן לְתוֹכָהּ הִיא עוֹשָׂה כְּרִיכִין, כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוֹלֵךְ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ נִדָּה עוֹשֶׂה בָּנִים מְצֹרָעִים. רַבִּי אָבִין קָרָא עֲלֵיהּ: אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה (ירמיהו ל״א:כ״ח), וְהֵן קוֹרְאִין עַל אֲבוֹתֵיהֶם: אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ (איכה ה׳:ז׳).
[ו] רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, כְּתִיב: וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה (ויקרא י״ב:ח׳), וּמַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ, וְכִי מָה עִנְיַן זֶה אֵצֶל זֶה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אָמַרְתִּי לְךָ הָבֵא קָרְבַּן לֵדָה, וְאַתָּה לֹא עָשִׂיתָ כָּךְ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַצְרִיכְךָ לָבוֹא אֵצֶל כֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (ויקרא י״ג:ב׳).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת חַלָּה לְפָרָשַׁת עֲבוֹדָה זָרָה, לוֹמַר לָךְ, שֶׁכָּל הַמְקַיֵם מִצְוַת חַלָּה כְּאִלּוּ בִּטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה, וְכָל הַמְבַטֵּל מִצְוַת חַלָּה כְּאִלּוּ קִיֵּם עֲבוֹדָה זָרָה.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כִּי בְּעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם (משלי ו׳:כ״ו), מִי גָרַם לוֹ שֶׁנִּכְשַׁל בְּאִשָּׁה זוֹנָה עַל יְדֵי שֶׁאָכַל אֶת כִּכְּרָהּ שֶׁאֵינוֹ מְעֻשָּׂר.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כְּתִיב: וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ (במדבר ה׳:י׳), מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ (במדבר ה׳:י״ב), וְכִי מָה עִנְיַן זֶה לָזֶה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אָמַרְתִּי תֵּן מַתָּנָתְךָ לַכֹּהֵן וְלֹא עָשִׂיתָ כֵּן, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַצְרִיכְךָ שֶׁתָּבִיא אִשְׁתְּךָ אֶל הַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן (במדבר ה׳:ט״ו).
[ז] אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּרָכוֹת מְבָרְכוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן, וּקְלָלוֹת מְקַלְּלוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן: אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָךְ וגו׳ (דברים כ״ה:ט״ו), אִם עָשִׂיתָ כֵן יֵשׁ לְךָ מַה לִּשָּׂא ומַה לִּתֵּן וּמַה לִּקַּח וּמַה לִּמְכֹּר, קְלָלוֹת מְקַלְּלוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן, לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָה, לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה (דברים כ״ה:י״ג-י״ד), אִם עָשִׂיתָ כֵן לֹא יִהְיֶה לְךָ מַה לִּשָּׂא וּמַה לִּתֵּן וּמַה לִּקַּח וּמַה לִּמְכֹּר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אָמַרְתִּי לֹא תַעֲשֶׂה אֵיפָה גְדוֹלָה וּקְטַנָּה, וְעָשִׂיתָ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲפִלּוּ בִּקְטַנָּה אֵינוֹ מַסְפִּיק אוֹתוֹ הָאִישׁ. וּדְכַוָּתָהּ: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב (שמות כ׳:י״ט), אִם עָשִׂיתָ כֵן חַיֶּיךָ שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֶבֶן אֵינוֹ מַסְפִּיק בְּיָדוֹ שֶׁתְּהֵא לוֹ.
[ח] כֵּיצַד רְאִיַּת נְגָעִים, הָאִישׁ נִרְאֶה כְּעוֹדֵר וּכְמוֹסֵק זֵיתִים, כְּעוֹדֵר בֵּית הַסְּתָרִים, וּכְמוֹסֵק זֵיתִים בֵּית הַשֶּׁחִי. וְהָאִשָּׁה כְּאוֹרֶגֶת וְכִמְנִיקָה אֶת בְּנָהּ תַּחַת הַדַּד, כְּאוֹרֶגֶת בְּעַמְרִים לַשֶּׁחִי לַיָּד הַיְמָנִית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כְּטֹוָה בַּפִּשְׁתָּן לַיָּד הַשְּׂמָאלִית, וּכְשֵׁם שֶׁנִּרְאֶה לַנְגָעִים כֵּן נִרְאֶה לְתִגְלַחְתּוֹ.
תָּנָא כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף לֹא נִגְעֵי קְרוֹבָיו, וּמִי רָאָה נֶגַע מִרְיָם, אִם תֹּאמַר משֶׁה רָאָה, זָר אֵינוֹ רוֹאֶה נְגָעִים, אִם תֹּאמַר אַהֲרֹן רָאָה, אֵין קָרוֹב רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנָא כַּהֲנָא, אֲנָא מַסְגִּירָהּ, אֲנָא מְטַהֲרָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם (במדבר י״ב:ט״ו), אִם כֵּן הָעָם הָיָה עִם הַשְּׁכִינָה וְהַשְּׁכִינָה מַמְתֶּנֶת לָהּ.
אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, צַעַר גָּדוֹל הָיָה לוֹ לְמשֶׁה בַּדָּבָר הַזֶּה, כָּךְ הוּא כְּבוֹדוֹ שֶׁל אַהֲרֹן אָחִי לִהְיוֹת רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה, בְּמַתְלָא אָמְרֵי דְּאָכֵיל בַּהֲדֵי קוֹרָא יִלְקֵי בַּהֲדֵי קִילָא.
[ט] שְׂאֵת – זוֹ בָּבֶל, עַל שׁוּם: וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה (ישעיהו י״ד:ד׳), רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר שָׁבְתָה מַדְהֵבָה, מַלְכוּת שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת מְדֹד וְהָבֵא. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר מַלְכוּת שֶׁהִיא מַדְהֶבֶת פָּנִים שֶׁל אָדָם בְּשָׁעָה שֶׁבָּא אֶצְלָהּ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי עַל שׁוּם רֵישֵׁיהּ דִּדְהַב אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא (דניאל ב׳:ל״ח).
סַפַּחַת – זוֹ מָדַי שֶׁהֶעֱמִידָה הָמָן הָרָשָׁע שֶׁשָּׁף כְּנָחָשׁ, עַל שׁוּם: עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ (בראשית ג׳:י״ד).
בַּהֶרֶת – זוֹ יָוָן שֶׁהָיְתָה מַבְהֶרֶת בִּגְזֵרוֹתֶיהָ עַל יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֶרֶת לָהֶן כִּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
נֶגַע צָרַעַת – זוֹ אֱדוֹם, שֶׁבָּאתָה מִכֹּחָהּ שֶׁל זָקֵן.
וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת – לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַכֹּהֵן רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם (יחזקאל ל״ו:כ״ה).
[ו] אָדָם כִּי יִהְיֶה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קוֹלוֹת (איוב ל״ח:כ״ה). אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, בְּעַרְבִיָּא קוֹרִין לְשֵׂעָר שִׁטְפָא, שֶׁכָּל שֵׂעָר וְשֵׂעָר שֶׁבָּאָדָם, בָּרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. לְפִי שֶׁאִיּוֹב קוֹרֵא תִּגָּר וְאָמַר, אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם (איוב ט׳:י״ז), עַל חִנָּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵבִיא אֶת כָּל הַיִּסּוּרִין הָאֵלּוּ עָלַי. אָמַר לוֹ אֱלִיהוּא, חָס וְשָׁלוֹם, חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל (איוב ל״ד:י׳), אֶלָּא כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֵּם לוֹ וְגוֹ׳ (איוב ל״ד:י״א), בְּכָל מִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד, הוּא מֵבִיא עָלָיו. רַבִּי אָבִין אָבִיו בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אוֹמֵר, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹדֵד בְּבַת אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֵּם לוֹ, (ס״א: בִּכְפִישָׁה, אֶלָּא הַכֹּל בְּמִשְׁפָּט, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט, זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאִיּוֹב, אֲפִלּוּ הַשֵּׂעָר שֶׁעָלֶיךָ, מַעְיָן עָשִׂיתִי לוֹ וּמִדָּה נָתַתִּי לוֹ, מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה וְגוֹ׳ (איוב ל״ח:כ״ה). מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן אֶחָד שֶׁהָיָה רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים. מָטָה יָדוֹ, בִּקֵּשׁ לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ. קָרָא לְאִשְׁתּוֹ אָמַר לָהּ: בִּשְׁבִיל שֶׁבְּנֵי אָדָם רְגִילִין לָבֹא אֶצְלִי לִרְאוֹת אֶת הַנְּגָעִים, קָשֶׁה עָלַי לָצֵאת מֵעֲלֵיהֶם. אֶלָּא בּוֹאִי וַאֲנִי מְלַמְּדֵךְ שֶׁתְּהֵא רוֹאָה אֶת הַנְּגָעִים. אִם רָאִית שְׂעָרוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁיָּבֵשׁ הַמַּעְיָן שֶׁלּוֹ, תְּהֵא יוֹדַעַת שֶׁלָּקָה. לְפִי שֶׁכָּל שֵׂעָר וְשֵׁעָר, בָּרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ שֶׁיְּהֵא שׁוֹתֶה מִמֶּנּוּ. יָבֵשׁ הַמַּעְיָן, יָבֵשׁ הַשֵּׂעָר. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ, וּמָה אִם כָּל שֵׂעָר וְשֵׁעָר, בָּרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ שֶׁיְּהֵא שׁוֹתֶה מִמֶּנּוּ. אַתָּה שֶׁאַתָּה בֶּן אָדָם, כַּמָּה שְׂעָרוֹת יֵשׁ בְּךָ, וּבָנֶיךָ מִתְפַּרְנְסִין עַל יָדְךָ, לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיְּזַמֵּן לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פַּרְנָסָה. לְפִיכָךְ לֹא הֵנִיחָה אוֹתוֹ לָצֵאת חוּצָה לָאָרֶץ. דָּבָר אַחֵר, מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה. כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת הָאָדָם, בְּחָכְמָה בָּרָא אוֹתוֹ. כֵּיצַד, אִם בּוֹרֵא אוֹתוֹ רֻבּוֹ מַיִם וּמִעוּטוֹ דָּם, נַעֲשֶׂה אִסְטְנִיס. אִם בּוֹרֵא אוֹתוֹ רֻבּוֹ דָּם וּמִעוּטוֹ מַיִם, נַעֲשֶׂה מְצֹרָע. חֶצְיוֹ דָּם וְחֶצְיוֹ מַיִם, נַעֲשָׂה אָדָם שָׁלֵם.
[ז] דָּבָר אַחֵר: אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ – לָמָּה אֵינוֹ אוֹמֵר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּכָל הַפָּרָשִׁיּוֹת כֻּלָּם אֶלָּא אָדָם כִּי יִהְיֶה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה וְגוֹ׳ (תהלים ה׳:ה׳). לְפִי שֶׁהַפָּסוּק, אָמַר עֲצָתִי תָקוּם וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה (ישעיהו מ״ו:י׳), מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ הַפָּסוּק הַזֶּה, אוֹמֵר, שֶׁמָּא עִוּוּת הַדִּין יֵשׁ לְמַעְלָה. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, מַהוּ וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה. שֶׁאֵין חָפֵץ לְחַיֵּב שׁוּם בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת (יחזקאל י״ח:ל״ב). הֱוֵי, כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה. מַהוּ לֹא יְגֻרְךָ רָע. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְזַכּוֹת אֶת בְּרִיּוֹתֶיךָ, מִי מַמְחֶה בְּיָדְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה (קהלת ח׳:ד׳). מִי גָּדוֹל מִמְּךָ. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, שִׁלְטוֹן שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בַּדִּין וּמְבַקֵּשׁ לְזַכּוֹת אוֹ לְחַיֵּב, הוּא מִתְיָרֵא מִמִּי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא יְרַנְּנוּ עָלָיו אוּנְקְלִיטִין לַקּוֹמוּס, קוֹמוּס מִתְיָרֵא מִן הַפַּרְכּוּס, וְהַפַּרְכּוּס מִתְיָרֵא מִן הַמֶּלֶךְ. כְּלוּם הוּא מִתְיָרֵא מֵאַחֵר. וְאַתָּה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְזַכּוֹת אֶת בְּרִיּוֹתֶיךָ, מִמִּי אַתָּה מִתְיָרֵא. לֹא יְגֻרְךָ רָע. אֵין יְגֻרְךָ אֶלָּא לְשׁוֹן יִרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה (דברים ט׳:י״ט).
[ח] דָּבָר אַחֵר: אָדָם כִּי יִהְיֶה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אָיֹם וְנוֹרָא וְגוֹ׳ (חבקוק א׳:ז׳). הַפָּסוּק מְדַבֵּר בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן וּבְפַרְעֹה וּבֶאֱדֹם וּבְסַנְחֵרִיב וּבִנְבוּכַדְנֶצַּר. בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן כֵּיצַד. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, בְּרָאוֹ כִּדְמוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ (בראשית א׳:כ״ז). וּכְשֶׁבְּרָאוֹ, בְּרָאוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים וְגוֹ׳ (דברים ד׳:ל״ב). וְהָיָה שׁוֹלֵט בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם (בראשית א׳:כ״ח). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וּמוֹרָאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה וְגוֹ׳ (שם ט׳:ב׳). לָכֵן נֶאֱמַר, אָיֹם. וְנוֹרָא, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא (חבקוק א׳:ז׳), זוֹ חַוָּה שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ, שֶׁהִיא גָּרְמָה לוֹ לָמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ וְגוֹ׳ (בראשית ג׳:ו׳). וּמִנַּיִן שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ, שֶׁכֵּן כְּתִיב: עֶצֶם מֵעַצְמִי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי (שם ב׳:כ״ג). הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זוֹ חַוָּה שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא, זֶה פַּרְעֹה שֶׁהָיָה קוֹזַאקְרָטוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ (תהלים ק״ה:כ׳). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁהָיָה מִתְגַּדֵּל בְּבֵיתוֹ וְהָיָה סָבוּר שֶׁהוּא בֶּן בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִיאֵהוּ וְגוֹ׳ (שמות ב׳:י׳). וְעָמַד וְהֵבִיא עָלָיו עֶשֶׂר מַכּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ וְגוֹ׳ (שם ג׳:י׳). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אַמִּי, הַמַּטֶּה, מַשּׂוֹי אַרְבָּעִים סְאָה הָיָה, וְשֶׁל סְנַפִּרִינוֹן הָיָה, וְעֶשֶׂר מַכּוֹת חֲקוּקוֹת עָלָיו בִּכְתַב נוֹטְרִיקוֹן דצ״ךְ עד״ש באח ״ב. וּמֹשֶׁה הָיָה מַבִּיט בַּמַּטֶּה וְרוֹאֶה אֵיזֶה מַכָּה רְאוּיָה לָבוֹא עַל פַּרְעֹה, וּמְבִיאָהּ עָלָיו. הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא זֶה פַּרְעֹה. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה מֹשֶׁה. וְאַף הַמָּשִׁיחַ שֶׁעָתִיד לִיפָּרַע מִגּוֹג וּמָגוֹג וְחֵילוֹתָיו, שָׁם עִמָּהֶם גָּדַל בַּמְּדִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבַּץ וְכִלָּה סְעִיפֶיהָ (ישעיהו כ״ז:י׳). דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה אֱדֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: דְּחִילָה וְאֶמְתָנִי וְתַקִּיפָא וְגוֹ׳ (דניאל ז׳:ז׳). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה עוֹבַדְיָה, שֶׁהָיָה גֵּר אֱדוֹמִי וְהָיָה מִתְנַבֵּא עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲזוֹן עוֹבַדְיָה, כֹּה אָמַר י״י אֱלֹהִים לֶאֱדֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ (עבדיה א׳:א׳). הֱוֵי, אָיֹם וְנוֹרָא, זֶה אֱדֹם. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה עוֹבַדְיָה. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא, זֶה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וְאַחֲרִיב בְּכַף פְּעָמַי כֹּל יְאוֹרֵי מָצוֹר (מלכים ב י״ט:כ״ד). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי (שם י״ח:ל״ה). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵל (ישעיהו ח׳:ח׳). אֶחָד מִשִּׁשִּׁים אוּכְלֻסִין הָיָה מְסַפֵּק אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו, הַמֻּטָּה הַזּוֹ שֶׁל תַּרְנְגוֹל אֶחָד מִן שִׁשִּׁים בִּכְנָפָיו. כֵּיוָן שֶׁבָּא לְהִכָּנֵס לִירוּשָׁלַיִם, אָמַר לְאוּכְלֻסָּיו, שִׁכְבוּ הַלַּיְלָה וּבַבֹּקֶר אָנוּ מַשְׁלִיכִים לְתוֹכָהּ אֶת הַטַּבָּעוֹת שֶׁלָּנוּ וְנִסְקֹל אוֹתָם בָּהֶם. הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, אֵלּוּ בָּנָיו, שֶׁכְּשֶׁעָלָה לִירוּשָׁלַיִם לְהַחֲרִיב אוֹתָהּ וְלֹא עָלְתָה בְיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא מַלְאַךְ י״י וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וְגוֹ׳ (מלכים ב י״ט:ל״ה), וּכְתִיב: וַיָּשָׁב בְּבֹשֶׁת פָּנִים לְאַרְצוֹ וַיָּבֹא בֵּית אֱלֹהָיו וְגוֹ׳ (דברי הימים ב ל״ב:כ״א). הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה סַנְחֵרִיב. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, אֵלּוּ בָּנָיו שֶׁהֲרָגוּהוּ. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר, דִּכְתִּיב בָּהּ, וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה (ישעיהו י״ד:י״ג). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה אֱוִיל מְרֹדָךְ בְּנוֹ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כְּשֶׁנִּטְרַד נְבוּכַדְנֶצַּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ, מִן אֲנָשָׁא לָךְ טָרְדִין וְגוֹ׳ (דניאל ד׳:כ״ב). כָּל אוֹתָן הַיָּמִים הָיָה אֱוִיל מְרֹדָךְ בְּנוֹ מְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו. כְּשֶׁחָזַר, חֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים. וְכָל מִי שֶׁנֶּחְבַּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים עַל יָדוֹ, אֵינוֹ יוֹצֵא עַד יוֹם מוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲסִירָיו לֹא פָתַח בַּיְתָה (ישעיהו י״ד:י״ז). כְּשֶׁמֵּת נְבוּכַדְנֶצַּר, בִּקְּשׁוּ לְהַמְלִיךְ לֶאֱוִיל מְרֹדָךְ, וְנִכְנְסוּ עָלָיו לְהַמְלִיכוֹ וְלֹא קִבֵּל מֵהֶם. אָמַר לָהֶם: בָּרִאשׁוֹנָה שָׁמַעְתִּי לָכֶם וּלְפִיכָךְ נֶחְבַּשְׁתִּי, וְעַכְשָׁו אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם, שֶׁמָּא הוּא חַי וְיַעֲמֹד וְיַהַרְגֵנִי. עָמְדוּ עַל נְבוּכַדְנֶצַּר וּגְרָרוּהוּ מִקִּבְרוֹ וְהוֹצִיאוּ, וְרָאָה אוֹתוֹ שֶׁהוּא מֵת, וְהִמְלִיכוּהוּ. לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב וְגוֹ׳ (ישעיהו י״ד:י״ט). הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה אֱוִיל מְרֹדָךְ. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה בְּנֵי אָדָם, שֶׁהוּא שׁוֹלֵט בְּכָל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, דִּכְתִּיב בָּהּ, תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶךָ כָּל שָׁתָה תַּחַת רַגְלָיו (תהלים ח׳:ז׳). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם חוֹטֵא, הֲרֵי מֵבִיא עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִסּוּרִין בְּגוּפוֹ. לָמָּה, שֶׁאֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁסָּרַח עָלָיו עַבְדּוֹ, מֵבִיא אֶת הַכְּבָלִים וְכוֹבְלוֹ, מֵבִיא אֶת הַמַּגְלֵבִין וּמַכֵּהוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא מִגּוּפוֹ שֶׁל אָדָם רוֹדֶה אוֹתוֹ. וּמִנַּיִן, מִמַּה שֶׁכָּתוּב בָּעִנְיָן אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ וְגוֹ׳ (ויקרא י״ג:ב׳). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה (ישעיהו מ״ו:י׳). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, חַי אָנִי נְאֻם י״י (שם מ״ט:י״ח). זֶהוּ הָאָמוּר בָּעִנְיָן אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ וְגוֹ׳. וּכְתִיב: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע, אַתָּה, לֹא יְגֻרְךָ רָע.
[ט] אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה, לֹא יְגֻרְךָ רָע. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ לְחַיֵּב בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: חַי אָנִי נְאֻם י״י אֱלֹהִים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע וְגוֹ׳ (יחזקאל ל״ג:י״א). וּבְמַה חָפֵץ. לְהַצְדִּיק בְּרִיּוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל וְגוֹ׳ (ישעיהו מ״ב:כ״א), לְמַעַן לְצַדֵּק בְּרִיּוֹתָיו וְלֹא לְחַיֵּב. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, כְּשֶׁבְּרָאוֹ נְתָנוֹ בְּגַן עֵדֶן וְצִוָּהוּ וְאָמַר לוֹ: מִזֶּה אֱכֹל וּמִזֶּה לֹא תֹּאכַל, כִּי בְּיוֹם אָכְלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב׳:י״ז). עָבַר עַל צִוּוּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵבִיא עָלָיו אַפּוֹפְּסִין. בָּא הַשַּׁבָּת וּפְטָרוֹ. הִתְחִיל מֵסִיחַ עִמּוֹ אוּלַי יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא י״י אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה (שם ג׳:ט׳), אָן אַתְּ. וְאֵין י״י אֶלָּא מִדַּת רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י, י״י אֵל רַחוּם וְחָנוּן (שמות ל״ד:ו׳). הִקְדִּים לוֹ מִדַּת הָרַחֲמִים לְמִדַּת הַדִּין, שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה. הֱוֵי אוֹמֵר, כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה, שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ לְחַיֵּב בְּרִיָּה. הִתְחִיל מֵסִיחַ עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירוֹם אָתָּה (בראשית ג׳:י״א). וַיֹּאמֶר הָאָדָם, הָאִשָּׁה וְגוֹ׳ (בראשית ג׳:י״ב). הֵנִיחַ אָדָם וְהִתְחִיל מֵסִיחַ עִם הָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר י״י אֱלֹהִים אֶל הָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וְגוֹ׳ (בראשית ג׳:י״ג). אֲבָל כְּשֶׁבָּא אֵצֶל הַנָּחָשׁ, לֹא הֵסִיחַ עִמּוֹ כְּמוֹ שֶׁהֵסִיחַ עִם הָאִשָּׁה, אֶלָּא מִיָּד נָתַן לוֹ אַפּוֹפְּסִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר י״י אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ וְגוֹ׳ (בראשית ג׳:י״ד). וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וְגוֹ׳ (בראשית ג׳:ט״ו). חָזַר אֵצֶל הָאִשָּׁה וְאָמַר לָהּ: הַרְבָּה אַרְבֶּה וְגוֹ׳ (בראשית ג׳:ט״ז). וּכְשֶׁחָזַר אֵצֶל אָדָם, לֹא חִיְּבוֹ עַד שֶׁנָּתַן לוֹ רֶמֶז לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. וּמִנַּיִן, אָמַר רַבִּי חֲכִינַאי בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, שֶׁאָמַר לוֹ: בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם וְגוֹ׳ (בראשית ג׳:י״ט). אֵין שׁוּבְךָ אֶלָּא תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד י״י אֱלֹהֶיךָ, כִּי כָּשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ (הושע י״ד:ב׳). כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, טְרָדוֹ מִגַּן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְגָרֵשׁ אֶת הָאָדָם (בראשית ג׳:כ״ד). הֱוֵי אוֹמֵר, כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה. מַהוּ יְגֻרְךָ רָע. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי בְּשֵׁם רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין עוֹמְדִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם, אֲבָל מַלְאֲכֵי זַעַף רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י אֶרֶךְ אַפַּיִם (במדבר י״ד:י״ח). וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם. אֶלָּא מַהוּ אֶרֶךְ אַפַּיִם, שֶׁמַּלְאֲכֵי זַעַף רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּאִים מֵאֶרֶץ מֶרְחָק מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, י״י וּכְלֵי זַעֲמוֹ (ישעיהו י״ג:ה׳). הֱוֵי אוֹמֵר, כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה, לֹא יְגֻרְךָ רָע. דָּבָר אַחֵר, לֹא יְגֻרְךָ רָע. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין אַתָּה נִגְרָר אַחַר הָרָעָה, וְאֵין הָרָעָה גּוֹרֶרֶת אוֹתְךָ, וְאֵינָהּ גָּרָה אֶצְלְךָ. הֱוֵי, לֹא יְגֻרְךָ רָע. וְאֵין יְגֻרְךָ אֶלָּא דִּירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר (שמות י״ב:מ״ח). דָּבָר אַחֵר, לֹא יְגֻרְךָ רָע. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן פְּדָת בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְכָּר עַל הָרָעָה, אֶלָּא עַל הַטּוֹבָה. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאוֹר וְאֶת הַחֹשֶׁךְ וְקָרָא לָהֶן שֵׁמוֹת, הִזְכִּיר שְׁמוֹ עַל הָאוֹר וְלֹא הִזְכִּיר שְׁמוֹ עַל הַחֹשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לַיְלָה (בראשית א׳:ה׳), הֲרֵי הִזְכִּיר שְׁמוֹ עַל הָאוֹר. אֲבָל כְּשֶׁבָּא לַחֹשֶׁךְ, אֵינוֹ אוֹמֵר, קָרָא אֱלֹהִים לַחֹשֶׁךְ לַיְלָה, אֶלָּא קָרָא לַיְלָה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדָם וְחַוָּה, הִזְכִּיר שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבָרֵךְ אוֹתָם אֱלֹהִים (בראשית א׳:כ״ח). וּכְשֶׁקִּלְּלָן, לֹא הִזְכִּיר שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם, אֶלָּא אֶל הָאִשָּׁה אָמַר (שם ג׳:ט״ז), וּלְאָדָם אָמַר (בראשית א׳:י״ז). וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי עַל הַנָּחָשׁ הִזְכִּיר שְׁמוֹ בְּשָׁעָה שֶׁקִּלְּלוֹ, דִּכְתִּיב וַיֹּאמֶר י״י אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹאת אָרוּר אַתָּה (בראשית א׳:י״ד). כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הִזְכִּיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן לְרָעָה. עַל הַמֵּסִית, זֶה הַנָּחָשׁ שֶׁהֵסִית אֶת הָאִשָּׁה וְאָמַר לָהּ: כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע (בראשית א׳:ה׳), תִּהְיוּ כְּמוֹתוֹ. מַה הוּא בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת, אַף אַתֶּם תִּבְרְאוּ עוֹלָמוֹת כָּמוֹהוּ, שֶׁכָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא אֻמָּן כְּמוֹתוֹ. וּלְפִי שֶׁהֵסִית אוֹתָהּ וְסִפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, לְפִיכָךְ הִזְכִּיר שְׁמוֹ עָלָיו. וְעַל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת (ירמיהו י״א:ג׳). וְעַל הָעוֹשֶׂה בִּטְחוֹנוֹ בְּבָשָׂר וָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר י״י, אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְגוֹ׳ (שם י״ז:ה׳). אֵימָתַי הוּא אָרוּר, בְּשָׁעָה שֶׁמִּן י״י יָסוּר לִבּוֹ וְיַשְׁלֵךְ בִּטְחוֹנוֹ עַל בָּשָׂר וָדָם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּנֹחַ כְּשֶׁבֵּרֵךְ אֶת בָּנָיו, וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ י״י אֱלֹהֵי שֵׁם (בראשית ט׳:כ״ו). אֲבָל כְּשֶׁקִּלֵּל אֶת כְּנַעַן (בראשית ט׳:כ״ה) לֹא הִזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו אֶלָּא וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנַעַן, וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בֶּאֱלִישָׁע הַנָּבִיא, כְּשֶׁבָּא מֶלֶךְ אֲרָם לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל, נִתְיָעֵץ בַּעֲבָדָיו וְעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל בּוֹרוֹת. כְּלוֹמַר, שֶׁאִם יָבֹאוּ יִשְׂרָאֵל לְהִלָּחֵם עִמָּנוּ, יִפְּלוּ לְתוֹךְ הַבּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמֶלֶךְ אֲרָם הָיָה נִלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳, וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הִשָּׁמֵר וְגוֹ׳ (מלכים ב ו׳:ח׳-ט׳). אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה דָּבָר כִּי אִם גִּלָּה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא יַעֲשֶׂה י״י אֱלֹהִים דָּבָר וְגוֹ׳ (עמוס ג׳:ז׳). כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְלֹא נָפְלוּ לְתוֹכָן, הִרְגִּישׁ מֶלֶךְ אֲרָם וְאָמַר לַעֲבָדָיו, הֲלֹא תַּגִּידוּ לִי מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו, אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ, וַיֹּאמֶר לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא וְאֶשְׁלַח וְאֶקָּחֵהוּ. וַיַּגִּידוּ לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה בְדֹתָן, וַיִּשְׁלַח שָׁמָּה סוּסִים וָרֶכֶב וְחַיִל כָּבֵד וְגוֹ׳ (מלכים ב ו׳:י״ב-י״ד). מִיָּד עָמַד נַעַר אֱלִישָׁע בַּלַּיְלָה וְרָאָה שֶׁהִקִּיפוּ אֶת הָעִיר סוּסִים וָרֶכֶב וָחַיִל. מִיָּד וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר, אֲהָהּ אֲדוֹנִי אֵיכָה נַעֲשֶׂה, וַיֹּאמֶר אַל תִּירָא כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם (מלכים ב ו׳:ט״ו-ט״ז). מִיָּד נִתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וְהִזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה, וַיִּפְקַח י״י אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וְגוֹ׳ (מלכים ב ו׳:י״ז). מִיָּד עָמַד אֱלִישָׁע וְקִלֵּל אֶת הָאֲרַמִּים, וְאָמַר, הַךְ נָא אֶת הַגּוֹי הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים וְגוֹ׳ (מלכים ב ו׳:י״ח), וְלֹא הִזְכִּיר אֶת שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּכְשֶׁחָזַר וְנִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם שֶׁיִּפָּקְחוּ עֵינֵיהֶם, אָמַר, י״י פְּקַח אֶת עֵינֵי אֵלֶּה וְיִרְאוּ (מלכים ב ו׳:כ׳). הֱוֵי אוֹמֵר, שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְכָּר עַל הַטּוֹבָה וְלֹא עַל הָרָעָה. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, כְּשֶׁרָאָה הַנָּבִיא אוֹתָן מֶרְכָּבוֹת שֶׁנִּמְשְׁלוּ לָאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבַּע מֶרְכָּבוֹת יוֹצְאוֹת מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים וְגוֹ׳ (זכריה ו׳:א׳). וּכְשֶׁאָמַר עַל הַגְּאֻלָּה, וַיַּרְאֵנִי י״י אַרְבָּעָה חָרָשִׁים (זכריה ב׳:ג׳). וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁבָּאוּ אוֹתָן חֲמִשָּׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן וְגוֹ׳ (יחזקאל ט׳:ב׳), נִשְׁתַּלַּח גַּבְרִיאֵל עִמָּהֶם, כַּכָּתוּב, וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל (יחזקאל י׳:ב׳). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל, מַלֵּא חָפְנֶיךָ גַּחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים וּזְרֹק עַל הָעִיר, כְּדִכְתִּיב, וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל (יחזקאל י׳:ב׳). בָּא גַּבְרִיאֵל וְעָמַד אֵצֶל הָאוֹפָן. אָמַר לוֹ הַכְּרוּב, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ. אָמַר לוֹ: כָּךְ וְכָךְ צִוַּנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ: טוֹל. אָמַר לוֹ: תֵּן אַתָּה בְּיָדִי. מִיָּד וַיִּשְׁלַח הַכְּרוּב אֶת יָדוֹ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים וְגוֹ׳, וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חָפְנֵי לְבוּשׁ הַבַּדִּים וַיִּקַּח וַיֵּצֵא (יחזקאל י׳:ז׳). וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אִלְמָלֵא לֹא נִצְטַנְּנוּ הַגֶּחָלִים מִיָּד שֶׁל כְּרוּב לְיָדוֹ שֶׁל גַּבְרִיאֵל, לֹא נִשְׁתַּיֵּר מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט. וְלֹא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת הָרָעָה עַל יְדֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי מַלְאָךְ. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, הוּא עוֹשֶׂה הַטּוֹבָה עַל יְדֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים (יחזקאל ל״ו:כ״ה). הֱוֵי אוֹמֵר, כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע, אַתָּה, לֹא יְגֻרְךָ רָע (תהלים ה׳:ד׳). מַהוּ לֹא יְגֻרְךָ רָע. שֶׁאֵין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָל עַל הָרָעָה, אֲבָל עַל הַטּוֹבָה חָל, חוּץ מִשְּׁנֵי דְּבָרִים שֶׁחָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עֲלֵיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן לָרָעָה, וְאֵלּוּ הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁקֹד י״י עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כִּי צַדִּיק י״י אֱלֹהֵינוּ (דניאל ט׳:י״ד). מִשּׁוּם שֶׁצַּדִּיק י״י אֱלֹהֵינוּ, וַיִּשְׁקֹד י״י וַיָּבֵא אֶת הָרָעָה וּמַהוּ. אֶלָּא שֶׁצְּדָקָה עָשָׂה עִמָּנוּ, שֶׁהִקְדִּים גָּלוּת יְכָנְיָה לְגָלוּת צִדְקִיָּה. וְאֵיזוֹ צְדָקָה. שֶׁהִקְדִּים וְהִגְלָה גָּלוּת יְכָנְיָה לְבָבֶל עִם הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר וְעִם כָּל גִּבּוֹרִי הֶחָיִל, וְיָרְדוּ לְבָבֶל וְעָשׂוּ תַּרְבֵּץ לַתּוֹרָה. שֶׁאִלְמָלֵא הָיָה כֵן, הָיְתָה הַתּוֹרָה מִשְׁתַּכַּחַת בְּגָלוּת צִדְקִיָּה, אֶלָּא שֶׁיָּצְאוּ אֵלּוּ שֶׁהֶאֱמִינוּ לִדְבָרָיו שֶׁל יִרְמְיָה הַנָּבִיא וְיָצְאוּ עִם הַתּוֹרָה. הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף (מלכים ב כ״ד:ט״ז). מַהוּ חָרָשׁ, כֵּיוָן שֶׁפּוֹתְחִין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, נַעֲשׂוּ הַכֹּל כְּחֵרְשִׁים. מַסְגֵּר, כֵּיוָן שֶׁהָיוּ סוֹגְרִין, לֹא הָיָה בְּכָל יִשְׂרָאֵל מִי שֶׁהָיָה יָכֹל לִפְתֹּחַ. הֱוֵי אוֹמֵר, כִּי צַדִּיק י״י אֱלֹהֵינוּ, וּצְדָקָה עָשָׂה בְּאוֹתָהּ גּוֹלָה, שֶׁשָּׁקַד עָלֶיהָ. וְעוֹד טוֹבָה גְּדוֹלָה עָשָׂה עִם יִשְׂרָאֵל. כֵּיצַד, שֶׁבָּעֲשָׂרָה בְּטֵבֵת הָיוּ רְאוּיִין יִשְׂרָאֵל לִגְלוֹת מִיְרוּשָׁלַיִם. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְגוֹ׳ (יחזקאל כ״ד:ב׳). מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר, אִם יוֹצְאִין עַכְשָׁו בַּצִּנָּה, הֵם מֵתִים. מֶה עָשָׂה. הִמְתִּין לָהֶם וְהִגְלָה אוֹתָם בַּקַּיִץ הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר, אָסֹף אֲסִיפֵם נְאֻם י״י (ירמיהו ח׳:י״ג), וְאֵין אָסֹף אֲסִיפֵם אֶלָּא גָּלוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: אָסֹף אֶאֱסֹף יַעֲקֹב כֻּלָּךְ (מיכה ב׳:י״ב). וְהִמְתִּין לָהֶם עַד הַקַּיִץ, וְאַחֵר כֵּן הִגְלָה אוֹתָם. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁקֹד י״י עַל הָרָעָה (דניאל ט׳:י״ד). הֱוֵי אוֹמֵר, אַף זֶה טוֹבָה. וְהַשְּׁנִיָּה, וַיֹּאמֶר י״י אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר וְגוֹ׳ (יחזקאל ט׳:ד׳). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל, לְךָ וּרְשֹׁם עַל מִצְחָן שֶׁל צַדִּיקִים תָּ״ו שֶׁל דְּיוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָּהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וְיָמוּתוּ מִיָּד. וְעַל מִצְחָן שֶׁל רְשָׁעִים תָּ״ו שֶׁל דָּם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלְטוּ בָּהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. נִכְנְסָה קַטֵּיגוֹרְיָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ. אָמַר לֵהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים, וְהַלָּלוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. אָמְרָה לוֹ: הָיָה בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מָחוּ. אָמַר לֵהּ, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי, שֶׁאִם מָחוּ בָּהֶם לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים מֵהֶם. אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, לִפְנֵיהֶם מִי גָּלוּי. וּלְפִיכָךְ הָיָה לָהֶם לִמְחוֹת בְּיָדָם וּלְהִתְבַּזּוֹת עַל קְדוּשַׁת שְׁמֶךָ, וּלְקַבֵּל עַל עַצְמָן וְלִסְבֹּל הַכָּאוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁהָיוּ הַנְּבִיאִים סוֹבְלִים מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי יִרְמְיָה סוֹבֵל כַּמָּה צָרוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. וִישַׁעְיָה כְּמוֹ כֵן, דִּכְתִיב: גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים (ישעיהו נ׳:ו׳), וּשְׁאָר הַנְּבִיאִים. מִיָּד חָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְמַלְאֲכֵי חַבָּלָה, זָקֵן בָּחוּר וְגוֹ׳ (יחזקאל ט׳:ו׳). אַף זוֹ לְטוֹבָה, שֶׁהֵפִיג הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲמָתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּלָּה י״י אֶת חֲמָתוֹ וְגוֹ׳ (איכה ד׳:י״א). שֶׁאִלּוּלֵי כֵן, כָּל יִשְׂרָאֵל נִתְחַיְּבוּ בּוֹ כְּלָיָה. הֱוֵי אוֹמֵר, לֹא יְגֻרְךָ רָע, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָחַל שְׁמוֹ עַל הָרָעָה. וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל רְשָׁעִים, חָלַק כָּבוֹד לָהֶם וְלֹא הִזְכִּירָן לְרָעָה. כֵּיצַד, כְּשֶׁבָּא עַל הַקָּרְבָּנוֹת מַהוּ, אָמַר לְמֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַי״י (ויקרא א׳:ב׳), מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא מֵעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל כְּשֶׁבָּא לְהַזְהִיר עַל הַנְּגָעִים מַהוּ אוֹמֵר, אָדָם כִּי יִהְיֶה, אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא אָדָם. הֱוֵי, לֹא יְגֻרְךָ רָע.
[י] אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ (ויקרא י״ג:ב׳). קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְשֹׁט יָדוֹ בָּאָדָם הַזֶּה. וּמַה הוּא עוֹשֶׂה. מַתְרֶה בּוֹ תְּחִלָּה וְאַחֵר כֵּן מַלְקֶה אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם (ויקרא י״ד:ל״ד). בִּתְחִלָּה מַלְקֶה בֵּיתוֹ. חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, מַלְקֶה בְּגָדָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בּוֹ נֶגַע צָרַעַת (ויקרא י״ג:מ״ז). חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, בָּאִים בְּגוּפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ.
[יא] אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ – עַל יְדֵי מָה נְגָעִים בָּאִים, עַל יְדֵי הַזְּנוּת. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בִּירוּשָׁלַיִם, עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִין בִּזְנוּת, לְכָךְ לָקוּ בְּצָרַעַת. מַה כְּתִיב שָׁם, וַיֹּאמֶר י״י יַעַן כִּי גָּבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וְגוֹ׳ (ישעיהו ג׳:ט״ז). מֶה עָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הִלְקָה אוֹתָם בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשִׁפַּח י״י קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיהו ג׳:י״ז). וְאֵין וְשִׁפַּח אֶלָּא צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלַשְּׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבַּהֶרֶת. לְכָךְ נֶאֱמַר: אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַּהֶרֶת וְגוֹ׳. הַכָּתוּב מְדַבֵּר בַּמַּלְכֻיּוֹת. שְׂאֵת, זוֹ בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְגוֹ׳ (ישעיהו י״ד:ד׳). סַפַּחַת, זוֹ מַלְכוּת מָדַי, שֶׁהָיָה הָמָן מְסַפֵּחַ עִם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד. בַּהֶרֶת, זוֹ מַלְכוּת יָוָן, שֶׁהָיְתָה מַבְהֶרֶת עַל יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֶרֶת, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹר, יְחַקֶּה עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וְאִם לָאו, גּוֹזְרִין עָלָיו הֲרִיגָה.
וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרַעַת – זוֹ מַלְכוּת אֱדֹם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְקֶה אוֹתוֹ בְּצָרַעַת וְאֶת הַשַּׂר שֶׁלּוֹ. שֶׁכֵּן כְּתִיב: מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ לֹא עָמַד כִּי י״י הֲדָפוֹ (ירמיהו מ״ו:ט״ו). וְלָעוֹלָם הַבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בַּדִּין עַל מַלְכוּת אֱדֹם וְאוֹמֵר לוֹ: לָמָּה הָיִית מִשְׁתַּעְבֶּדֶת בְּבָנַי. וְהוּא אוֹמֵר, לֹא אַתָּה הוּא שֶׁמְּסַרְתָּם בְּיָדֵינוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ: וּבִשְׁבִיל שֶׁמָּסַרְתִּי אוֹתָם בְּיָדְךָ, לֹא שַׂמְתְּ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, עַל זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךָ מְאֹד (ישעיהו מ״ז:ו׳). עַל זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךָ מְאֹד, זֶה רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁשִּׁעְבְּדָה בּוֹ מַלְכוּת אֱדֹם מַה שֶּׁאֵין סוֹף. דָּבָר אַחֵר, עַל זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךְ מְאֹד, שֶׁהָיְתָה מַכְבֶּדֶת עֻלָּהּ עַל זָקֵן כְּבָחוּר. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּבֶל, חַיַּיִךְ, שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב עָלַיִךְ בַּמִּשְׁפָּט וְדָן אוֹתָךְ וּמְחַיְּבֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: רְדִי וּשְׁבִי עַל עָפָר בְּתוּלַת בַּת בָּבֶל, שְׁבִי לָאָרֶץ אֵין כִּסֵּא (ישעיהו מ״ז:א׳), עַל שֶׁהָיִית יוֹשֶׁבֶת עַל הַכִּסֵּא, שְׁבִי לָאָרֶץ אֵין כִּסֵּא. כִּי לֹא תּוֹסִיפִי יִקְרְאוּ לְךָ רַכָּה וַעֲנֻגָּה (ישעיהו מ״ז:א׳). וּמָה אֲנִי עוֹשֶׂה לָךְ. אֲנִי פּוֹרֵעַ מִן הַשָּׂר שֶׁלָּךְ תְּחִלָּה וּמַלְקֶה אוֹתוֹ בְּצָרַעַת, וְאַחַר כֵּן אֲנִי פּוֹרֵעַ מִמֵּךְ. וְלֹא תֹּאמַר בַּמַּלְכוּת הַזֶּה, אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּגוֹג שֶׁהָיָה מִתְגָּאֶה בָּעוֹלָם וְעוֹלֶה, כָּךְ אֲנִי מַלְקֶה אוֹתוֹ בְּצָרַעַת. מִנַּיִן שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה וְגוֹ׳ הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עוֹמֵד עַל רַגְלָיו (זכריה י״ד:י״ב). וְעַל יְדֵי מָה. עַל יְדֵי שֶׁמִּתְגָּרִין בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה, עַל יְדֵי מַה שֶּׁבָּאוּ עַל יִשְׂרָאֵל. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי בָּעוֹלָם הַזֶּה פָּרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַרְבֵּה, וְהִכָּה אוֹתָם בְּצָרַעַת. וּמִי הָיָה. זֶה נַעֲמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וְגוֹ׳ וְהָאִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע (מלכים ב ה׳:א׳). בִּשְׁבִיל מַה נִּצְטָרַע, בִּשְׁבִיל שֶׁשָּׁבָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה. בָּעוֹלָם הַזֶּה הִלְקָה לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּצָרַעַת. וְאַף לֶעָתִיד לָבֹא כָּךְ יַלְקֶה אוֹתָן בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף י״י וְגוֹ׳ (זכריה י״ד:י״ב). אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְפִי שֶׁהֱיִיתֶם קוֹרְאִים לְבָנַי טְמֵאִים, אֲנִי מְטַמֵּא אֶתְכֶם בְּטֻמְאָה גְּדוֹלָה אֲבִי הַטֻּמְאוֹת. וּמִנַּיִן שֶׁהָיוּ קוֹרְאִין לְיִשְׂרָאֵל טְמֵאִים. שֶׁנֶּאֱמַר: סוּרוּ טָמֵא קִרְאוּ לָמוֹ וְגוֹ׳ (איכה ד׳:ט״ו). וְאַתֶּם, תִּהְיוּ מְצֹרָעִים וּטְמֵאִים. אֲבָל יִשְׂרָאֵל, אֲנִי מְטַהֲרָן וּמְקַדְּשָׁן וְגוֹאֲלָן מִבֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי י״י, וְלָךְ יִקָּרֵא דְּרוּשָׁה, עִיר לֹא נֶעֱזָבָה (ישעיהו ס״ב:י״ב). וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ (שיר השירים ד׳:ז׳).
[Siman 6]
(Lev. 13:2:) “When anyone has [on the skin of his flesh a swelling or a sore or a bright spot].” This text is related (to Job 38:25), “Who split open a channel for the flow (shtp) and a path to move the sounds?” R. Joshua of SIkhnin said in the name of R. Levi, “In Arabia they call the hair (s'r) a flood (shtp'). Thus
I.e., interpreting Job 38:25 to mean, WHO SPLIT OPEN A CHANNEL FOR THE HAIR?
for each and every hair that a person has, the Holy One, blessed be He, has created its own separate follicle (literally, well).”
Cf. Lev. R. 15:3; BB 16a.
Because Job uttered a complaint and said, (in Job 9:17), “’For He crushes me with a tempest (rt.: s'r)⁠
The Targum and Peshitta both read, FOR A HAIR.
and multiplies my wounds for no reason,’ [i.e.] for no reason He has brought all these afflictions upon me.” Elihu said to him (in Job 34:10), “Heaven forbid! May wickedness be far from God and injustice from the Almighty.” Rather (in vs. 11), “’For he repays a person according to his actions, [and provides for one according to his ways].’ He brings everything [upon a person] according to his [own] measure (of what he does).” R. Abbin the Levite said in the name of R. Abba bar Kahana, “The Holy One, blessed be He, does not measure out [reward and punishment] in a basket. Rather everything is with justice, as stated (in Ps. 75:8), ‘For it is God who judges]; one He puts down, and another He lifts up.’” The Holy One, blessed be He, said to Job, “Even with regard to the hair which is upon you, I have made a follicle for it and made a measure for it, as stated (in Job 38:25), ‘Who split open a channel for the flow (i.e., for the hair).’” There is a story about a certain priest who examined leprosy spots. When he became poor, he wanted to go abroad. He called his wife [and] said to her, “Because people used to come to me to show their leprosy spots, it is hard from me to leave them. Rather come and let me teach you, so that you may examine the leprosy spots. If you see a person's hair with its follicle dried up, you will know that [such a person] is stricken; because for each and every hair the Holy One, blessed be He, has created its own separate follicle [from which it drinks. If] its follicle dries up, the hair dries up.” His wife said to him, “But surely if for each and every hair the Holy One, blessed be He, has created its own separate follicle [from which it drinks], in your case, since you are a human being, with so many hairs on you and with your children being supported
PRHS, perhaps related to the Gk. adj. pronoos (“prudent”).
by you, is it not all the more certain that the Holy One, blessed be He, will summon support for you?” Therefore, she did not allow him to go abroad. Another interpretation (of Job 38:25), “Who split open a channel for the flow”: When the Holy One, blessed be He, created the human, He created him with wisdom. How? If He had created him with a lot of water and a little blood, he would have become frail.⁠
Gk.: asthenes, i.e., “weak” or “sick.”
If He had created him with a lot of blood and a little water, he would have become a leper. [He therefore created him with] half water and half blood, [thereby] a perfect human.
[Siman 7]
(Lev. 13:2) “When anyone has on the skin of his flesh.” Why does it not say, “Speak unto the Children of Israel,” just as it says in all the [other] sections
In the Pentateuch the expression is found in Exod. 14:2, 15; 25:2; 31:15; Lev. 4:2; 7:23, 29; 12:2; 18:2; 23:2, 10, 24, 34; 25:2; 27:2; Numb. 5:22; 6:2; 9:10; 15:2, 18, 38; 33:51; 35:10.
[instead of, “When anyone has”]?⁠
The midrash points out that this commandment is universal and not only for the Children of Israel. In what follows the Holy One shows a concern for all creatures. Cf. Enoch Zundel in his commentary on Tanh., Lev. 4:7, according to whom the Holy One, not being one WHO DELIGHTS IN WICKEDNESS, did not delight in citing the Children of Israel for evil.
This text is related (to Ps. 5:5), “For You are not a God who delights in wickedness; evil may not abide with You.” Because the verse says (in Is. 46:10), “My plan shall come to pass, and I will accomplish all My desire.” Whoever hears this verse, says, “Perhaps there is tyranny on high.” R. Tanhuma said, “What is the meaning of “and I will accomplish all My desire?” That he does not desire to convict any creature, as stated (in Ezek. 33:11), “That I do not desire the death of the wicked.” Ergo (in Ps. 5:5), “For You are not a God who delights in wickedness.” What is the meaning of “evil may not abide with You?” R. Johanan said, “David said to the Holy One, blessed be He, ‘Master of the world, if You desire to acquit, who will protest your authority?’” (Eccl. 8:4:)”For a king's word is supreme, and who may say to him, ‘what are you doing?’” It is customary, when a [local] ruler sits in judgement and wants to acquit or convict, for him to be afraid of one greater than himself, lest they put in an appeal
Enqeliton, from the Gk.: ekkleton (“appeal”) or egkleton (“accusation”).
to the imperial legate.⁠
Lat.: comes; Gk.: komes.
An imperial legate is afraid of a governor;⁠
Gk.: eparchos (“governor”) or huparchus (“viceroy”).
a governor is afraid of the king. But is the king afraid of anyone? And [so is it with] You; if You desire to acquit or convict, of whom are You afraid? (Ps. 5:5), “Evil may not abide (ygwr) with You”: This expression (ygwr) can only be an expression of fear. Compare what is said (in Deut. 9:19), “For I was afraid (from ygwr) of anger and rage.”
[Siman 8]
(Lev. 13:2:) “When anyone has on the skin of his flesh.” This text is related (to Hab. 1:7), “Terrible and dreadful [is that one].”
In the biblical context THAT ONE is the nation of the Chaldeans.
This verse is speaking about the first Adam, about Pharaoh, about Edom, about Sennacherib and about Nebuchadnezzar.⁠
Cf. Lev. R. 18:2.
How does it concern the first Adam? R. Abba bar Kahana said, “When the Holy One, blessed be He, created the first Adam, He created him in His likeness, as stated (in Gen. 1:27), ‘And God created man (Adam) in His own image.’” And when He created him, He created him [to extend] from the one end of the world to the other, as stated (in Deut. 4:32), “So please ask about the former days which came before you, [ever since the day that God created man upon the earth, even from one end of heaven to the other].”
Cf. Gen. R. 8:1.
Now he ruled over the whole earth, as stated (in Gen. 1:28), “and rule over the fish of the sea […].” It also says (in Gen. 9:2), “And the dread of you and the fear of you [shall be upon every beast of the earth].” It is therefore stated (in Hab. 1:7), “Terrible and dreadful.” This refers to the first Adam. (Ibid., cont.:) “His justice and his dignity proceed from himself.”
The midrash requires such a literal translation. In the biblical context a more normal translation would read with reference to the Chaldeans: THEIR JUSTICE AND THEIR DIGNITY PROCEED FROM THEMSELVES.
This refers to Eve who came out of him, as she caused him to die, as stated (in Gen. 3:6), “Then she also gave some to her husband, and he ate.” And where is it shown that she came out of him? Where it is so written (in Gen. 2:23), “bone out of my bone and flesh out of my flesh.” Ergo (in Hab. 1:7), “Terrible and dreadful [is that one],” this refers to the first Adam; “his justice and his dignity proceed from himself,” this refers to Eve, who came out from him. Another interpretation (of Hab. 1:7), “Terrible and dreadful is that one”: This refers to Pharaoh, [when] he was world ruler,⁠
Gk.: Kosmokraton.
as stated (concerning him in Ps. 105:20), “the ruler of peoples released him (i.e., Joseph).” (Hab. 1:7, cont.:), “His justice and his dignity proceed from himself.” This refers to Moses, since he was reared within that one's house, so that he believed that he [actually] was a child of his house, as stated (in Exod. 2:10), “When the boy had grown up, she brought him [to Pharaoh's daughter; and he became her son].” Then he arose and brought ten plagues upon him, as stated (in Exod. 3:10), “So come now, I will send you unto Pharaoh.” R. Judah said, “The rod had a weight of forty seah and was [made] of sapphire;⁠
Gk.: sappheirinon, an adj. meaning “of sapphire,” or “of lapsis lazuli.”
it also had ten plagues (makkot) inscribed upon it with the acronym
notarikon.
dtsk 'dsh b'hb.⁠
D = dam (“blood”), Ts = Tsefardia‘ (“frogs”), K= kinnim (“gnats”), ‘ = ‘arov (“flies”), D = dever (“cattle pestilence”), Sh = shehin (“boils”), B = barad (“hail”), ‘ = ‘arbeh (“locusts”), H = hoshekh (“darkness”), B = bekhorot (“first-born”).
Then Moses, when he had looked at the rod and seen the punishment (makkah) which had been appointed to come, brought it upon Pharaoh. Ergo (in Hab. 1:7), “Terrible and dreadful [is that one],” this refers to Pharaoh; “his justice and his dignity proceed from himself,” this refers to Moses. And also the messiah, who in the future will take retribution from Gog and Magog and all of its troops, grew up with them in the city, as stated (Isaiah 27:10), “there shall the calf feed, and there shall he lie down and consume the branches thereof.” Another interpretation (of Hab. 1:7), “Terrible and dreadful [is that one]”: This refers to Edom, of which it is stated (in Dan. 7:7), “frightful, dreadful, and [exceedingly] strong.” (Hab. 1:7, cont.), “His justice and his dignity proceed from himself.” This refers to Obadiah since he was an Edomite proselyte and he also prophesied [against] him (i.e., against Edom, in Obad. 1:1), “The vision of Obadiah; thus says the Lord God to Edom […].”
Cf. Sanh. 39b.
Ergo (in Hab. 1:7), “Terrible and dreadful,” this refers to Edom; “his justice and his dignity proceed from himself,” this refers to Obadiah.Another interpretation (of Hab. 1:7), “Terrible and dreadful”: This refers to Sennacherib, since it is stated (in II Kings 19:24), “with the sole of my feet I have dried up all the streams of Egypt.” He also said (in II Kings 18:35 = Is. 36:20 // II Chron. 32:14), “Who are there among all the gods of the lands which have saved their land from my hand?” And it also says (in Is. 8:8), “and the radial bones
For this translation of muttah, see Jastrow, s.v. In the context of Scripture, a more normal translation of muttah would be “spread.”
of his wings (i.e., the army of Sennacherib) shall fill the breadth of your land, O Immanu-El].”
Cf. M. Pss. 79:1.
One sixtieth of the troops
Gk.: ochlos.
had been sufficient for the Land of Israel, since it is stated (ibid.), “and the radial bone of his wings.” This radial bone of a cock is one sixtieth of its wings. When he came to enter Jerusalem, he said to his troops, “You sleep, and in the morning we shall throw our rings into its midst and stone them with them.”
In other words, Sennacherib believed that his army was so large and Jerusalem so small that his army could bury the city in their rings. Cf. Sanh. 95a, according to some renderings of which, each soldier would use as much mortar as necessary to seal a letter with a signet ring. So Levi, in his Talmud and Midrash lexicon, s.v., gulmohrag. See also Rashi on this passage, according to whom the army would use stones easily dislodged from the wall of Jerusalem.
Ergo (in Hab. 1:7), “Terrible and dreadful is he.” (Ibid., cont.:), “His justice and his dignity proceed from himself.” These refer to his children. When he went up to destroy Jerusalem, he did not succeed. [It is so stated (in II Kings 19:35 = Is. 37:36),] “the angel of the Lord went out and smote [one hundred and eighty-thousand] in the camp of Assyria….” It is also written (in II Chron. 32:21), “so he returned shamefaced to his own land, and when he came into the house of his god, [some of those who came out of his own belly struck him down there with the sword].” Ergo (in Hab. 1:7), “Terrible and dreadful is he,” this refers to Sennacherib; “his justice and his dignity proceed from himself,” this refers to his children, who killed him. Another interpretation (of Hab. 1:7), “Terrible and dreadful is he”: This refers to Nebuchadnezzar, of whom it is stated (in Is. 14:13), “And I will ascend to the heavens; [above the stars of God I will set my throne].” (Hab. 1:7, cont.:) “His justice and his dignity proceed from himself.” This refers to Evil-merodach (his son). Our masters have said, “When Nebuchadnezzar was driven away, just as it is written (in Dan. 4:29), ‘You shall be driven away from humankind’; all that time Evil-merodach served in his place.” Then when he returned, he put him in prison. Now whoever was imprisoned by him never emerged from the prison until the day of his death. Thus it is stated (in Is. 14:17), “he never released his prisoners to their homes.” When Nebuchadnezzar died, they wanted to make Evil-merodach king. They approached him, but he did not accept. He said to them, “I listened to you the first time. For that reason I was imprisoned. So now I shall not listen to you. Perhaps he is alive. Then he will rise up against me and kill me.” They stood over Nebuchadnezzar, dragged him from his grave, and brought him out. Then he saw that he was dead, and they made him king. [This act was] to fulfill what is stated (in Is. 14:19), “And you have been cast from your grave like a detestable offshoot.” Ergo (Hab. 1:7), “Terrible and dreadful is he,” this refers to Nebuchadnezzar; “his justice and his dignity proceed from himself,” this refers to Evil-merodach. Another interpretation (of Hab. 1:7), “Terrible and dreadful is he”: This refers to the human race, which rules over all which the Holy One, blessed be He, has created in His world. Thus it is stated (in Ps. 8:7), “You have set him as ruler over the [works] of Your hands [….].” (Hab. 1:7, cont.) “His justice and his dignity proceed from him.” Thus when he sins, the Holy One, blessed be He, brings torments upon him from his [own body]. Why? Because His ways are not like the ways of flesh and blood. When [a person of] flesh and blood wants to punish his slaves, he brings [whips] and fetters to punish them and cause them pain; but the Holy One, blessed be He, is not like that. Rather it is from a person's whole body that He punishes and beats him. And from where is it shown? From what is written about the matter (in Lev. 13:2), “When anyone has on the skin of his flesh [a swelling or a sore or a bright spot, and it becomes on the skin of his flesh the plague of leprosy, he shall be brought unto Aaron the priest].” One verse says (in Is. 46:10), “My plan shall come to pass, and I will accomplish all My desire.” But another verse says (in Ezek. 33:11), “As I live, says the Lord, [it is not my delight for the wicked to die].” This is what is written about the matter, (in Lev. 13:2), “When anyone has on the skin of his flesh ….”; and it is [yet also] written (in Ps. 5:5), “For You are not a God who delights in wickedness; evil may not abide with You.”
[Siman 9]
(Lev. 13:2), “When anyone has on the skin of his flesh.” This text is related (to Ps. 5:5), “For You are not a God who delights in wickedness. [This verse is] to teach you that the Holy One, blessed be He, does not delight in convicting a person, as stated (in Ezek. 33:11), “As I live, says the Lord, it is not My delight for the wicked to die.” In what does He delight? In vindicating (rt.: tsdq) His people. Thus it is stated (in Is. 42:21), “The Lord was delighted because of His [servant's] vindication (tsdq)…,”
This is the interpretation of the midrash and of the new JPS translation.
[i.e.] because of His people's vindication (tsdq)] and not [their] conviction. So also you find that in the case of the first Adam, when he created him, He set him in the Garden of Eden. Then He gave him a command and said to him, “Eat this, but do not eat from this, for (according to Gen. 2:17) ‘on the day that you eat from it, you shall surely die.’” [When] he transgressed, he brought a sentence
Gk.: apophasis.
upon himself. [And then] the Sabbath came, and He acquitted him.⁠
Heb.: pinnahu. This word means “removed him” as well as “acquitted him.” In other words, Adam’s acquittal meant that his sentence was reduced from death to removal from the Garden. So M. Pss. 92:3.
He began to talk with him [about] whether he would repent. It is so stated (in Gen. 3:9), “The Lord God called unto Adam and said, ‘Where are you?’” [This means, “What is your state?”] The Lord can only mean the quality of mercy, as stated (in Exod. 34:6), “The Lord, the Lord is a merciful and gracious God.” For him He had the quality of mercy precede the quality of strict justice. Ergo (in Ps. 5:5), “For You are not a God who delights in wickedness,” in that He does not delight in convicting a person. He began to talk with him, as stated (in Gen. 3:11-12), “Who told you that you were naked? Then the man said, ‘The woman….’” He left Adam alone and began to talk with the woman, as stated (in vs. 13), “Then the Lord God said to the woman….” But when He came to the serpent He did not talk with him. Instead He immediately gave him a sentence, as stated (in vss. 14–15), “So the Lord God said unto the serpent, ‘Because you have done this …. I will put enmity between you [and the woman]….’” [Then] He returned to the woman and said to her (in vs. 16), “I will greatly multiply your pain in pregnancy.” And when He returned to the man, He did not convict him. Rather He intimated to him that he should repent. Where is it shown? R. Berekhyah said in the name of R. Levi, “When He said to him (in vs. 19), ‘By the sweat of your brow shall you eat bread, [until you return …].’ ‘You return’ can only be mean repentance, since it is stated (in Hos. 14:2), ‘Return O Israel, to the Lord your God, as you have stumbled in your iniquity.’” When [Adam] did not repent, He expelled him from the Garden of Eden, as stated [(in Gen. 3:24), “And He drove out the man.” Ergo I would say (in Ps. 5:5), “For you are not a God who delights in wickedness.” What is the meaning of (ibid., cont.), “evil may not abide with You.” R. Tanhuma bar Hanila'i in the name of R. Berekhyah said in the name of R. Johanan, “Before the Holy One, blessed be He, stand only angels of peace and angels of mercy, but the angels of wrath are far from Him. It is so stated (in Numb. 14:15), ‘the Lord, of long patience.’ Do we not already know that He is of long patience? But rather what is the meaning of He is ‘of long patience?’ That the angels of wrath are far from Him, as stated (in Is. 13:5), ‘They come from a far land from the end of the heavens, even the Lord and the weapons of his wrath.’” Another interpretation (of Ps. 5:5, cont.), “evil may not abide with You”: R. Johanan said, “If you do not pursue evil, evil will not pursue you, nor will it dwell with you. Ergo, (Ps. 5:5, cont.), ‘evil may not abide with You,’ as ‘abide with You,’ can only mean dwelling, as stated (Exodus 2:48), ‘And if a stranger dwells with you.’” Another interpretation (of Ps. 5:5, cont.), “evil may not abide with You”: R. Eleazar ben Pedat said in the name of R. Johanan, “The name of the Holy One, blessed be He, is not mentioned in connection with evil but only in connection with good.” You know that it is so. When the Holy One, blessed be He, created the light and the darkness and gave them names, [Scripture] mentioned His name in connection with the light but did not mention His name in connection with the darkness.⁠
Gen. R. 1:6.
Thus it is stated (in Gen. 1:5), “And God called the light day, and the darkness He called night.” Behold, it mentioned His name with the light; but when it comes to the dark it doesn’t say, “and God called the darkness night,” but “He called [the darkness] night.” So also you find that, when He created Adam and Eve, [Scripture] mentioned His name in connection with them, as stated (in Gen. 1:28), “Then God blessed them…”; but when He cursed them, it did not mention His name in connection with them. [Thus it is stated] (in Gen. 3:16-17), “And unto the woman He said […]. And unto Adam He said.” Now if you say [that] behold, [Scripture] mentioned [His name] in connection with the serpent when He cursed him, since it is written (in Gen. 3:14), “So the Lord God said unto the serpent, ‘Because you have done this, more cursed shall you be’”; the sages have taught thus: The Holy One, blessed be He, has mentioned His name in connection with three things, even though they stood for evil: In connection with the inciter, i.e., the serpent, since he incited the woman and said (in Gen. 3:5), “’For God knows that on the day that you eat from it, your eyes shall be opened and you will be like God, knowing good and evil,’ like Him. Just like He created His world, you [two] will be able to create worlds like Him. [But He doesn’t want this,] as every artisan hates his fellow [artisan].” So because he incited her and spoke slander, [Scripture] mentions His name in connection with [the serpent]. In connection with one who transgresses the words of the sages, as is stated (in Jer. 11:3), “Thus says the Lord, the God of Israel, ‘Cursed is the one who does not heed the words of this covenant.’” In connection with one who puts his trust in flesh and blood, as stated (in Jer. 17:5), “Thus says the Lord, ‘Cursed is the man who trusts in a human being, who makes flesh his strength and whose heart turns from the Lord.’”
So also you find in the case of Noah, [that Scripture used (God’s) name] when he blessed his sons, as stated (in Gen. 9:26), “And he said, ‘blessed be the Lord, the God of Shem…;’” but when he cursed Canaan, [Scripture did not mention the name of the Holy One, Blessed be He, in connection with him], as stated (in vs. 25), “And he said, ‘Cursed be Canaan….’” So also you find in the case of Elisha the prophet, that when the king of Aram came to fight against Israel, he consulted with his servants and made pits [to trap] them. He said, “When Israel comes to fight against us, they will fall into the pits,” as stated (in II Kings 6:8-9), “When the king of Aram was fighting against Israel, [he consulted with his servants, saying, ‘My camp shall be in such and such a place.’ But the man of God sent unto the king of Israel [saying], ‘Take care [not to pass this place, because the Aramaeans are camping there.]’” So the Holy One, blessed be He, does nothing (according to Amos 3:7) without having revealed His purpose unto His servants the prophets. When Israel passed by once and twice without falling in, the king of Aram took notice and said to his servants (in II Kings 6:11), “Will you not tell me which of us is for the king of Israel?” His servants said to him (in vs. 12-14), “’[It is because] Elisha, the prophet that is in Israel, tells the king of Israel the words which you speak in your bedroom.’ So he said, ‘Go and see [where he is, so that I can send and seize him,’ and it was told to him, saying, ‘Behold he is in Dothan.’ Then he sent horses and chariots and a heavy force there.” Immediately Elisha’s youth rose and saw that horses, riders and a force encircled the city. Immediately he cried out (in vss. 15-16), “and said [unto him], ‘Alas, my Lord, what shall we do?’ Then he said, ‘Fear not, for there are more with us than with them.’” Immediately Elisha prayed and mentioned the name of the Holy One, blessed be He, as stated (in vs. 17), “Then Elisha prayed and said, ‘Lord, please open his eyes and let him see’; so the Lord opened the eyes of the servant and he saw, and there was the hill full of fiery horses and chariots round about Elisha!” Immediately Elisha arose and cursed the Aramaeans (in vs. 18), and he said, “’Please smite this nation with a blinding light’; so He smote them with a blinding light according to the word of Elisha.” Now [Scripture] did not mention the name, but when [Elisha] prayed over them again for their eyes to be opened, he said (in vs. 20), “O Lord, open the eyes of these men that they may see.” Ergo, the name of the Holy One, blessed be He, is mentioned in connection with good, but not with evil. So also you find that when the prophet saw the four chariots that were compared to the four kingdoms (that would rule over Israel), [it states (in Zech. 6:1),] “and I lifted my eyes, and behold, four chariots were coming out between the two mountains….” But when it spoke about the redemption, [it states (in Zech. 2:3),] “Then the Lord showed me four smiths.” So also you find that when the five angels of destruction came to destroy Jerusalem, as stated (in Ezek. 9:2), “And here were six persons coming by way of the upper gate [which faces north, each with his weapon of destruction in his hand]”; Gabriel was sent with them, as it is written (in Ezek. 10:2), “Then He spoke unto the person clothed in linen and said, ‘Go in among the wheelwork.’” The Holy One, blessed be He, said to Gabriel, “Fill your hands with coals of fire from among the cherubim and scatter them over the city,” as it is written (in Ezek. 10:2), “Then He spoke unto the person clothed in linen and said, ‘Go in among the wheelwork [under the cherub, and fill your hands with coals of fire from among the cherubim, and scatter them over the city].’”
Cf. below, Lev. 8:5.
Gabriel came and stood at the wheel. The cherub said to him, “What do you desire?” He said to him, “Thus and so has the Holy One, blessed be He, commanded me.” He said to him, “Take [them].” He said to him, “You put them in my hand.” Immediately (according to Ezek. 10:7), “Then the cherub stretched out his hand from among the cherubim [unto the fire that was among the cherubim…].” R. Johanan said in the name of R. Simeon ben Johay, “If the coals had not been cooled off [while passing] from the hand of a cherub to the hand of Gabriel, there would not have remained of the enemies of Israel (a euphemism, meaning Israel) a [single] survivor or refugee.”
Yoma 77a. For more details, see Lam. R. 1:13 (41).
So the Holy One, blessed be He, wanted to do what was evil, not by Himself, but through an angel. In the age to come, however, He will do what is good by Himself, as stated (in Ezek. 36:25), “I will sprinkle pure water upon you….” Ergo (in Ps. 5:5), “For You are not a God who delights in wickedness; evil may not abide with You.” What is the meaning of (Ps. 5:5) “and evil may not abide with You?” [It is] that [Scripture] does not cause the name of the Holy One, blessed be He, to rest upon evil, except for two [evil] sayings upon which the Holy One, blessed be He, did cause His name to rest. These are the following: (The first one is Dan. 9:14:) “So the Lord watched over evil and brought it upon us, because the Lord our God is righteous.” Was it because the Lord our God is righteous (tsaddik), that He brought the evil? It is simply that the Holy One, blessed be He, was charitable (tzekekah) to us when He first brought about the exile to Babylon of Jeconiah before the exile of Tsidikiyah. And what was charitable? That He first brought about the exile of Jeconiah to Babylon along with the artisans, the smiths, and all the valiant men. Now [those] descended to Babylon and they established a [framework] for Torah [study]. For if it had not happened like that, the Torah would have been forgotten in the exile. It is simply that those who believed in the words of Jeremiah went forth with the Torah. [They included (according to II Kings 24:16)] “a thousand artisans and smiths.” What is the meaning of “artisans (hrsh)?”
Git. 88a; Sanh. 38a; Yalqut Shim‘oni, Dan., 1066.
When they opened with words of Torah, all [present] became as those who are (deaf-)mute (hrsh). [And what is the meaning of] “smiths (rt.: sgr)?” After they closed (rt.: sgr) it, there was no one in all Israel who was able to open it. Ergo (in Dan. 9:14), “because the Lord our God is righteous.” So He acted justly during that exile in that He watched over it, and He still performed a great kindness for Israel [with reference to that exile]. How? In [the month of] Tebet they were scheduled to go into exile from Jerusalem, for so does [Scripture] say (in Ezek. 24:1-2), “[Then the word of the Lord came unto me in the ninth year of the tenth month on the tenth day of the month, saying,] ‘Son of man, write down the name of the day, [this very day;] on this very day [the king of Babylon laid siege to Jerusalem].’” What did the Holy One, blessed be He, do? He said, “If they go forth now in the cold, they will die.” What did He do for them? He waited for them and sent them into exile during the summer. This is what the prophet says (in Jer. 8:13), “I will utterly gather them, says the Lord.” "Gather" ('sp) can only mean "exile,⁠" since it is stated (in Micah 2:12), “I will gather Jacob, all of you.” Hence, this too was a great kindness. Now, the second [evil saying associated with the name of the Holy One, blessed be He] is (Ezek. 9:4:) “And the Lord said unto him, ‘Pass through the midst of the city, [through the midst of Jerusalem and mark (the letter) taw
The last letter of the Hebrew alphabet. For various interpretations of its meaning, see the parallel version in Shab. 55a.
on the foreheads of those people who moan and groan over all the abominations] ….’” The Holy One, blessed be He, said to Gabriel, “Go and write an ink taw upon the foreheads of the righteous, so that the angels of destruction will have no dominion over them. Then upon the foreheads of the wicked write a blood taw so that the angels of destruction will have dominion over them.” [The] prosecution
Gk.: kategoria, i.e., “accusation,” “charge.” Here the concept is hypostatized as a separate being.
came in before the Holy One, blessed be He, [and said to him], “Master of the world, how do the former differ from the latter?” He said to it, “The former are completely righteous, and the latter are completely wicked.” It said to Him, “It was in their power to protest, but they did not protest.” He said to it, “It was revealed and known to Me that, if they had protested, [the sinners] would not have accepted their [protest].” It said to Him, “Master of the world, if it was revealed and known in front of You, was if revealed in front of them? Hence they should have protested against them and demeaned themselves for the sanctification of Your name and take beatings from Israel upon themselves, just as the prophets endured [them].” So look at how many woes Jeremiah suffered from Israel; also Isaiah, of whom it is written (in Is. 50:6), “I gave my back to the smiters and my cheeks to the tearers of hair.” And [so with] the rest of the prophets. Immediately (in Ezek. 9:6) He spoke again to the angels of destruction, “[Kill off] old folk, youth ….” This also was a kindness, in that the Holy One, blessed be He, mitigated His wrath [by striking out] against Jerusalem, as stated (in Lam. 4:11), “The Lord has completed (klh) His wrath.” For if He had not done so, all Israel would have received a verdict of destruction (klyh). Ergo (in Ps. 5:5), “and evil may not abide with You,” because the Holy One, blessed be He, does not cause His name to rest upon evil. So also even in the case of the wicked of Israel, He allotted them glory and did not mention them for evil. When He came to the offerings, He said to Moses (in Lev. 1:2), “Speak unto the Children of Israel and say unto them, ‘When one of you presents an offering to the Lord,’” [i.e.] “from Israel” and not from the idolaters. However, when He came to mention leprosy spots, He said (in Lev. 13:2), “When anyone has,” only saying “anyone.” Ergo (in Ps. 5:5), “and evil may not abide with you.”
[Siman 10]
(Lev. 13:2), “When a man has on the skin of his flesh.” It is difficult for the Holy One, blessed be He, to reach out His hand against this man.⁠
Cf. Lev. R. 17:4.
Rather He forewarns a person [and afflicts his house] first and then He strikes him, as stated (in Lev. 14:34), “And when I put a plague of leprosy in a house of the land you possess.” First, He strikes his house. [If] he repents, fine; but if not, He strikes his clothes, as stated (in Lev. 13:47), “When the plague of leprosy is in a garment.” [If] he repents, fine; but if not, [they come] upon his body, as stated (in Lev. 13:2), “When a man has on the skin of his flesh.”
[Siman 11]
(Lev. 13:2), “When anyone has on the skin of his flesh.” Why do the plagues come?⁠
Cf. Lev. R. 17:3.
Because of harlotry. And so you find in Jerusalem, that because they were absorbed in harlotry, they were afflicted with leprosy. What is written there (in Is. 3:16)? “Moreover, the Lord said, ‘Because the daughters of Zion are haughty, and walk with extended neck [and roving eyes] ….’” What did the Holy One, blessed be He, do to them? He struck them with leprosy, as stated (in vs. 17), “And the Lord will smite with sores (sph) the scalps of the daughters of Zion.” Smite with sores (sph) must mean "with leprosy,⁠" since it is stated (with reference to leprosy in Lev. 13:2), “a swelling or a sore (rt.: sph) […].” Hence it says (Lev. 13: 2), “When anyone has on the skin of his flesh a swelling or a sore (rt.: sph) […. (Lev. 13:2), “When anyone has on the skin of his flesh a swelling or a sore or a bright spot, and it becomes… the plague of leprosy.”] The verse is speaking about [the four] empires.⁠
Lev. R. 15:9.
The swelling (s't) represents Babylon, since it is stated (in Is. 14:4), “And you shall take up (ns't) this song of scorn against the king of Babylon….” The sore (rt.: sph) represents Media, because Haman conspired (rt.: sph) with Ahasuerus (Esth. 3:18), “to devastate, kill, and destroy.” The bright spot represents the Greek empire, because it “lorded” it (rt.: bhr) over Israel and said, “Whoever has an ox, let him write on the horns of the ox that he has no share in the God of Israel.”
So also Lev. R. 15:9; Gen. R. 2:4; cf. 16:4.
And if [they did] not [do so], they would sentence them to death. The plague of leprosy represents the empire of Edom (i.e., of Rome), because the Holy One, blessed be He, afflicted it and its guarding angel with leprosy, as stated (in Jer. 46:15), “Why has abbireka been washed away? Because the Lord has pushed him away.”
See Tanh. (Buber), Exod. 3:19, and the note there.
In the world to come the Holy One, blessed be He, shall sit in judgment over the empire of Edom. He will say to them, “Why did you oppress My children?” They will say, “Was it not You that delivered them into our hands?” Then the Holy One, blessed be He, will say to them, “Because (to paraphrase Is. 47:6) I delivered them into your hands, did you [see fit to] not show them mercy?” [Instead (according to Is. 47:6, cont.),] “upon the aged you made your yoke exceedingly heavy.” This [aged one] is Rabbi Aqiva, whom the empire oppressed, [the empire] which has no end.⁠
Gen. R. 13:5.
Another interpretation (of Is. 47:6, cont.), “upon the aged you made your yoke exceedingly heavy”: Because they made their yoke as heavy on the aged as upon the youth. The Holy One, blessed be He, said to Babylon, “By your life, I am sitting over you in judgment to judge you and convict you.” Thus it is stated (in Is. 47:1), “Come down and sit upon the dust, O maiden daughter of Babylon; sit on the earth, not a throne.” Since she formerly sat upon a throne, now [she is told,] “Sit on the earth, not a throne; (Is. 47:1, cont.) for you shall no more be called [tender and delicate].” What shall I do to you? I will exact retribution from your guarding angel first and smite him with leprosy. Then after that, I will exact retribution from you. You should not say, “On this empire [only]”; but even upon Gog, since he vaunts himself upward in the world. I will smite him with leprosy, as stated (in Zech. 14:12) “And this shall be the plague [with which the Lord will smite all the peoples who have warred against Jerusalem]: their flesh shall rot away while they stand on their feet.” For what reason? Because they engaged in battle with Israel. And so is it stated (Zech 14:12), “and this shall be the plague,” because they came against Israel. And do not be surprised, as behold the Lord exacts heavy retribution in leprosy from those who hate them even in this world. And who was [such a one]? This was Naaman, of whom it is stated (in II Kings 5:1), “Now Naaman, the commander of the army of the king of Aram…; but the man, though a valiant warrior, was a leper.” For what reason was he a leper? Because he had taken a little girl captive from the Land of Israel. In this world He struck the idolaters with leprosy. And also in the world to come the Holy One, blessed be He, will afflict them with leprosy, as stated (in Zech. 14:12), “And this shall be the plague with which the Lord will smite ….” The Holy One, blessed be He, said, “Because you have called my children unclean, I am making you unclean with a great uncleanness through leprosy.” Where is it shown that they called Israel unclean? Where it is stated (in Lam. 4:15) “Away, unclean, they cried at them….” [So] you will be leprous and impure, but Israel, I will sanctify, purify, and redeem them from among you, as stated (in Is. 62:12), “And they shall call them the holy people, the redeemed of the Lord; and you shall be called, sought out, a city not forsaken.” So also King Solomon has said (in Cant. 4:7), “You are beautiful all over, my beloved, and there is no blemish in you.”
[ח] וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר אדם כי יהיה בעור בשרו וגו׳ (ויקרא י״ג:א׳-ב׳), זש״ה מי פלג לשטף תעלה (איוב ל״ח:כ״ה), אמר ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי בערביא קורין לשער שטפא, שכל שער ושער שבאדם ברא לו מעין בפני עצמו, לפי שאיוב קורא תגר ואמר אשר בערה ישופני [והרבה פצעי חנם] (שם ט׳:י״ז), על חנם הביא את כל היסורין האלו עלי, א״ל אליהוא חס ושלום, חלילה לאל מרשע ושדי מעול, אלא כי פועל אדם ישלם לו [וכאורח איש ימציאנו] (שם ל״ד:י׳-י״א), הכל במדה הוא מביא, אמר ר׳ אבין הלוי בשם ר׳ אבא בר כהנא אין הקב״ה מודד מדה (בנפישה) [בכפישה], אלא הכל במשפט, [שנאמר כי אלהים שופט] זה ישפיל וזה ירים (תהלים ע״ה:ח׳), א״ל הקב״ה לאיוב אפילו השער שעליך מעין עשיתי לו, ומדה עשיתי לו, שנאמר מי פלג לשטף תעלה. מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים, נתמטה ידו, ובקש לצאת לחוצה לארץ, קרא לאשתו, אמר לה בשביל שבני אדם רגילין לבוא אצלי להראות את נגעיהם, בואי ואני אלמדך שתהא רואה את הנגעים, אם ראית שערו של אדם שיבש המעין שלו, תהי יודעת שלקה, לפי שכל שער ושער ברא לו הקב״ה מעין בפני עצמו, [שיהא שותה ממנו], יבש המעין שלו יבש השער, אמרה לו אשתו ומה אם כל שער ושער ברא לו הקב״ה מעין בפני עצמו [שיהא שותה ממנו] אתה שאתה אדם, וכמה שערות יש בך, ובניך מתפרנסין על ידך, לא כל שכן שיזמין לך הקב״ה פרנסה, לפיכך לא הניחה אותו לצאת לחוצה לארץ.
ד״א מי פלג לשטף תעלה. כשהקב״ה ברא את האדם בחכמה ברא אותו, כיצד אם ברא אותו רובו מים ומיעוטו דם, נעשה איסטניס, אם ברא אותו רובו דם ומיעוטו מים, נעשה מצורע, חציו מים וחציו דם [הרי זה] אדם שלם.
[ט] אדם כי יהיה בעור בשרו וגו׳. למה אינו אומר דבר אל בני ישראל כשם שהוא אומר בכל הפסקות, [אלא אדם כי יהיה], זש״ה כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע (תהלים ה׳:ה׳), לפי שהפסוק אומר (האומר) [אומר] עצתי תקום וכל חפצי אעשה (ישעיהו מ״ו:י׳), מי ששומע את הפסוק הזה אומר שמא יש עיבור דין למעלה, אמר ר׳ תנחומא בר אבא מהו וכל חפצי אעשה, שאינו חפץ לחייב שום בריה, שנאמר [כי אם אחפוץ במות הרשע (יחזקאל ל״ג:י״א) הוי] כי לא אל חפץ רע אתה, מהו לא יגורך רע. אמר ר׳ יוחנן אמר דוד לפני הקב״ה רבונו של עולם אם אתה חפץ לזכות מי ימחה בידך, באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה (קהלת ח׳:ד׳), מי גדול ממך, בנוהג שבעולם שלטון שהוא יושב לדין, ומבקש לזכות או לחייב, הוא מתיירא מן גדול הימנו, שלא יתנו עליו אנקליטון לקומוס, קומוס מתיירא מאפרכוס, אפרכוס מתיירא מן המלך, המלך מתיירא ממך, ואתה אם מבקש אתה לזכות בריותיך, ממי אתה מתיירא, לא יגורך רע, ואין הלשון הזה אלא לשון יראה, כענין שנאמר כי יגורתי מפני האף והחמה (דברים ט׳:י״ט).
[י] אדם כי יהיה בעור בשרו וגו׳. זש״ה איום ונורא הוא וגו׳ (חבקוק א׳:ז׳). הפסוק הזה מדבר באדם הראשון, ובפרעה, ובאדום, [ובסנחריב, ובנבוכדנצר], ובבני אדם, באדם הראשון כיצד, כשברא הקב״ה (את העולם) את אדם הראשון, אמר ר׳ אבא בר כהנא בראו בדמותו, שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו׳ (בראשית א׳:כ״ז), ובראו מסוף העולם ועד סופו, שנאמר כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים (דברים ד׳:ל״ב), והיה שולט בכל העולם, שנאמר ורדו בדגת הים וגו׳ (בראשית א׳:כ״ח). ואומר ומוראכם וחתכם יהיה וגו׳, (שם ט׳:ב׳), לכך נאמר איום. ונורא זה אדם הראשון, ממנו משפטו ושאתו יצא (חבקוק שם), זו חוה שיצאה ממנו וגרמה לו למות, [שנאמר] ותתן גם לאישה עמה ויאכל (בראשית ג׳:ו׳), [ומנין שיצאה ממנו, שכן כתיב עצם מעצמי ובשר מבשרי] (שם ב׳:כ״ג), הוי איום ונורא הוא. [ד״א] איום ונורא הוא, זה פרעה שהיה (נח) (קוזמוקטור) [קוזמוקרטור], שנאמר מושל עמים ויפתחהו (תהלים ק״ה:כ׳). ממנו משפטו ושאתו יצא, זה משה שהיה מגודל בתוך ביתו והיה סבור שהוא בן בתו, שנאמר ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן (שמות ב׳:י׳). עמד והביא עליו עשר מכות, שנאמר [ועתה לך ואשלחך אל פרעה] (שם ג׳:י׳), ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות (שם ד׳:י״ז). אמר ר׳ יהודה המטה משאוי ארבעים סאה היה, ושל סנפירינון היה, והיה חקוק עליו עשר מכות, נוטריקון דצ״ך עד״ש באח״ב, ומשה מביט במטה ורואה את המכה הראויה לבוא ומביאה על פרעה הוי איום ונורא.
[ד״א] איום ונורא זה אדום, שנאמר (דחילא) [דחילה] ואימתני [ותקיפא] (דניאל ז׳:ז׳), ממנו משפטו ושאתו יצא, זה עובדיהו (שהיה גר אדומי) [אמר ר׳ יצחק גר אדומי היה] ומתנבא עליו, חזון עובדיה [כה אמר אדני אלהים לאדום וגו׳] (עבדיה א א), (אמר ר׳ יצחק עובדיה זה גר אדומי היה) הוי איום ונורא זה אדום, ממנו משפטו ושאתו יצא זה עובדיה.
[ד״א] איום ונורא זה סנחריב, שנאמר ואחריב בכף פעמי כל יאורי מצור (מלכים ב י״ט:כ״ד), ואמר מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי (שם י״ח:ל״ה), [וכן הוא אומר] והיו מוטות כנפיו וגו׳ (ישעיהו ח׳:ח׳), חד מששים באוכלוסין היה מספק את ארץ ישראל, שנאמר והיו מוטות כנפיו המוטה הזו של תרנגול אחד מששים בכנפיו, כיון שבא להכנס לירושלים, אמר לאוכלוסיו שכבו, ובבוקר אנו משליכין לתוכה טבעות שלנו ונסקל אותם בהם, הוי איום ונורא, זה סנחריב, ממנו משפטו ושאתו יצא, אלו בניו כשעלה להחריב את ירושלים לא עלתה בידו, [שנאמר] ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור וגו׳ (מלכים ב י״ט:ל״ה), וכתיב וישב בבושת פנים לארצו ויבא בית אלהיו (ויוצאי) [ומוציאי] מעיו (הכוהו בחרב) [שם הפילוהו בחרב] (דברי הימים ב ל״ב:כ״א), [נכנס להתפלל לפני נסרוך אלהיו, אמרו בניו כן זה מטעה עצמו, היו לו לעמוד כשנשרפו כל אוכלוסיו, והיו נוססין והורגין אותו], שנאמר ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו, ואדרמלך ושראצר בניו הכוהו בחרב (מלכים ב י״ט:ל״ז), הוי איום ונורא זה סנחריב, ממנו משפטו ושאתו יצא זה בניו.
[ד״א] איום ונורא זה נבוכדנצר, שנאמר ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו׳ (ישעיהו י״ד:י״ג), ממנו משפטו ושאתו יצא, זה אויל מרודך, אמרו רבותינו כשנטרד נבוכדנצר, כמו שכתוב ומן אנשא לך טרדין (דניאל ד׳:כ״ט), כל אותו זמן היה אויל מרודך משמש תחתיו, וכיון שחזר חבשו בבית הכלא, וכל מי שנחבש על ידו אינו יוצא מבית הכלא לעולם עד יום מותו, שנאמר (ואת) אסיריו לא פתח ביתה (ישעיהו י״ד:י״ז), כשמת נבוכדנצר בקשו להמליך לאויל מרודך, נכנסו עליו ולא קיבל, אמר להם בראשונה שמעתי לכם, לכך נחבשתי, ועכשיו אשמע לכם שמא חי הוא ויעמוד עלי ויהרגני, עמדו על נבוכדנצר וגררוהו מקברו והוציאוהו, וראה אותו שמת, והמליכוהו, לקיים מה שנאמר ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב (שם שם:י״ט), הוי איום ונורא זה נבוכדנצר, ממנו משפטו ושאתו יצא, זה אויל מרודך.
ד״א איום ונורא זה האדם שמושל בכל מה שברא הקב״ה בעולמו, שנאמר תמשילהו (במעשה) [במעשי] ידיך וגו׳ (תהלים ח׳:ז׳), ממנו משפטו ושאתו יצא, שבשעה שוא חוטא מביא עליו יסורין מגופו, למה שאין מדותיו כמדת בשר ודם, בשר ודם כהוא רוצה עבדיו לרדות, מביא (גבלין) [מגלבין] וכבלים ורודה אותם ומצערן, אבל הקב״ה אינו כן, אלא מכל גופו של אדם רודה אותו ומכהו (שנאמר ממנו משפטו ושאתו יצא) [מנין ממה שקרינו בענין אדם כי יהיה בעור בשרו].
[יא] אדם כי יהיה בעור בשרו וגו׳. זש״ה כי לא אל חפץ רשע אתה (תהלים ה׳:ה׳), ללמדך שאין הקב״ה חפץ לחייב בריה, שנאמר כי לא אחפוץ במות המת (יחזקאל י״ח:ל״ב), ובמה חפץ להצדיק בריותיו [שנאמר ה׳ חפץ למען צדקו וגו׳ (ישעיהו מ״ב:כ״א) למען צדק בריותיו] ולא לחייב, וכן אתה מוצא באדם הראשון, כשבראו נתנו בגן עדן, וצוהו ואמר לו, זה אכול ומזה לא תאכל, כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב׳:י״ז), עבר הביא עליו איפופסין, בא השבת ופינהו, התחיל מסיח עמו מא יעשה תשובה, שנאמר ויקרא ה׳ אלהים אל האדם (שם ג׳:ט׳), אין ה׳ אלא מדת הרחמים, שנאמר ה׳ ה׳ אל רחום וחנון (שמות ל״ד:ו׳), הקדים לו מדת רחמים למדת הדין, הוי כי לא אל חפץ רשע, שאינו חפץ לחייב בריה, התחיל מסיח מי הגיד לך וגו׳ (בראשית ג׳:י״א), ויאמר האדם האשה וגו׳ (שם שם:י״ב), הניח מאדם, התחיל מסיח עם האשה, שנאמר ויאמר ה׳ אלהים לאשה וגו׳ (שם שם:י״ג), אבל כשבא אצל הנחש לא הסיח עמו, אלא מיד נתן לו איפופסין, שנאמר ויאמר ה׳ אלהים אל הנחש כי עשית זאת וגו׳, ואיבה אשית וגו׳ (שם שם יד-טו), חזר אצל האשה ואמר לה, הרבה ארבה עצבונך והרונך (שם שם:ט״ז), וכשחזר אצל האדם, לא חייבו, אלא רמז לו לעשות תושבה, מנין, אמר ר׳ ברכיה בשם ר׳ לוי שאמר לו בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך (שם שם:י״ט), אין שובך אלא לשון תשובה, שנאמר שובה ישראל (הושע י״ד:ב׳), כיון שלא עשה תשובה, טרדו מגן עדן, שנאמר [ויגרש את האדם (בראשית ג׳:כ״ד), הוי] כי לא אל חפץ רשע אתה, מהו לא יגורך רע, אמר ר׳ תנחומא בר חנילאי בשם ר׳ ברכיה בשם ר׳ יוחנן אין עומדין לפני הקב״ה אלא מלאכי שלום ומלאכי רחמים, אבל מלאכי הזעם רחוקים ממנו, שנאמר באים מארץ מרחק מקצה השמים ה׳ וכלי זעמו לחבל (את) כל הארץ (ישעיהו י״ג:ה׳). [ד״א] לא יגורך רע, אמר ר׳ יוחנן אין אתה גורר אחר הרעה, ואין הרעה גוררת אחריך ואינה דרה אצלך.
[יב] ד״א לא יגורך רע. אמר ר׳ אלעזר בן פדת בשם ר׳ יוחנן אין שמו של הקב״ה נזכר על הרעה אלא על הטובה, תדע לך שהוא כן, שבשעה שברא הקב״ה את האור ואת החושך וקרא להן שמות, הזכיר שמו על האור, ולא הזכיר שמו על החושך, שנאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה (בראשית א׳:ה׳), וכן אתה מוצא כשברא אדם וחוה, הזכיר שמו עליהן, שנאמר ויברך אותם אלהים וגו׳ (שם שם:כ״ח), וכשקללם לא הזכיר שמו עליהם, שנאמר אל האשה אמר (שם ג׳:ט״ז), ולאדם אמר (שם שם:י״ז), ואם תאמר על הנחש הזכיר בשעת קללתו, [דכתיב ויאמר ה׳ אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור את (שם שם:י״ד)], כך שנו חכמים, על ג׳ דברים הזכיר הקב״ה שמו, אעפ״י שהן לרעה, על המסית זה הנחש שהסית את האשה ואמר כי יודע אלהים וגו׳ (שם ג׳:ה׳), ולפי שהסית הזכיר את שמו עליו, ועל העובר על דברי חכמים, שנאמר כה אמר ה׳ [אלהי ישראל] ארור האיש אשר לא ישמע וגו׳ (ירמיהו י״א:ג׳),
ועל העושה פטרונו בשר ודם, שנאמר כה אמר ה׳ ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו (ומה׳) [ומן ה׳] יסור לבו (שם י״ז:ה׳), וכן אתה מוצא בנח כשבירך את בניו, שנאמר ברוך ה׳ אלהי שם וגו׳ (בראשית ט׳:כ״ו), אבל כשקילל את כנען [לא הזכיר שמו של הקב״ה עליו], שנאמר ויאמר ארור כנען וגו׳ (שם שם:כ״ה), וכן אתה מוצא באלישע הנביא, כשבא מלך ארם להלחם בישראל, נתייעץ בעבדיו, ועשה להם פיטסים, אמר כשיבואו ישראל להלחם בנו יפלו בתוך הפיטסים (פי׳ חפירות), שנאמר ומלך ארם היה נלחם בישראל ויועץ אל עבדיו לאמר אל מקום פלוני אלמוני תחנותי, וישלח איש האלהים אל מלך ישראל [לאמר] השמר מעבור (אל) המקום הזה כי שם ארם נחתים (מלכים ב ו׳:ח׳-ט׳).ואין הקב״ה עושה דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג׳:ז׳), כיון שעברו ישראל פעם ראשונה ושניה ולא נפלו, הרגיש מלך ארם ואמר לעבדיו, הלא תגידו לי מי משלנו אל מלך ישראל, אמרו לו עבדיו כי אלישע הנביא אשר בישראל יגיד למלך ישראל את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך ויאמר לכו וראו וגו׳ (מלכים ב ו׳:י״א-י״ג), וישלח שמה סוסים ורכב (שם שם:י״ד), מיד ויצעק ויאמר אהה אדני איכה נעשה, ויאמר אל תירא כי רבים אשר אתנו מאשר אותם (שם שם טו-טז), מיד נתפלל אלישע לשמו של הקב״ה, שנאמר ויתפלל אלישע ויאמר ה׳ פקח נא את עיניו ויראה, ויפקח ה׳ את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש (סביב) [סביבות] אלישע (שם שם:י״ז), מיד עמד אלישע וקלל ארמים, ויאמר (הכה) [הך נא] את הגוי הזה בסנורים ויכם בסנורים כדבר אלישע (שם שם:י״ח), ולא הזכיר את השם, וכשחזר והתפלל עליהם שיפקחו עיניהם אמר ה׳ פקח (נא) [את עיני אל ויראו] (שם שם:כ׳), הוי שאין שמו של הקב״ה נזכר על הרעה. וכן אתה מוצא כשבאו מלאכי חבלה להחריב את ירושלים, שנאמר והנה ששה אנשים באים וגו׳ (יחזקאל ט׳:ב׳), אמר לו הקב״ה לגבריאל מלא חפניך גחלי אש מבינות לכרובים וזרוק על העיר, כדכתיב ויאמר אל האיש לבוש הבדים וגו׳ (שם י׳:ב׳), בא גבריאל ועמד לו אצל האופן, א״ל הכרוב מה אתה חפץ, א״ל כך וכך צוני הקב״ה, א״ל טול, א״ל תן אתה בידי, וישלח הכרוב את ידו מבינות לכרובים (שם שם:ז׳), אמר ר׳ יוחנן בשם ר׳ שמעון בן יוחי אילמלי לא נצטננו גחלים מידו של כרוב לידו של גבריאל לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, ולא רצה הקב״ה לעשות את הרעה על ידי עצמו אלא על ידי מלאך, אבל לעתיד לבא הטובה עושה על ידי עצמו, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וגו׳ (שם ל״ו:כ״ה), הוי כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע.
[יג] [ד״א] מהו ולא יגורך רע. שאין שמו של הקב״ה מיחל על הרעה, חוץ משני דברים שיחל הקב״ה שמו עליהם, ואלו הן, וישקד ה׳ על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה׳ אלהינו (דניאל ט׳:י״ד), משום דצדיק ה׳ אלהינו וישקד על הרעה, אלא צדקה עשה הקב״ה שהקדים והגלה גלות יכניה לבבל עם החרש והמסגר וכל גבורי התורה וירדו לבבל ועשו תרביץ לתורה, שאילולי כן היתה התורה משתכחת בגלות, אלא שיצאו אלו שהאמינו לדבריו של ירמיה עם התורה והחרש, והמסגר אלף (מלכים ב כ״ד:ט״ז), מהו חרש, כיון שפותחין בתורה נעשו הכל כחרשין, מסגר משהיו סוגרין לא היה בכל ישראל מי שהיה יכול לפתוח, הוי כי צדיק ה׳ אלהינו.
וצדקה עשה באותה גולה ששקד עליה, ועוד טובה גדולה עשה לה לאותה גולה, כיצד בטבת היו ראוין לגלות מירושלים, שכן הוא אומר בן אדם כתוב לך את שם היום [את עצם היום] הזה וגו׳ (יחזקאל כ״ד:ב׳). מה עשה הקב״ה, אמר אם יוצאין עכשיו בצינה הן מתים, מה עשה להם המתין להם בקיץ והגלה אותם, הוא שהנביא אומר אסוף אסיפם נאם ה׳ (ירמיהו ח׳:י״ג), אין אסוף אלא גלות, שנאמר אסוף (אאסף) [אסף] כל וגו׳ (צפניה א׳:ב׳). והשניה ויאמר ׳אליו עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחת האנשים וגו׳ (יחזקאל ט׳:ד׳), א״ל הקב״ה לגבריאל לך ורשום על מצחות הצדיקים תיו של דיו, כדי שלא ישלטו בהן מלאכי חבלה, ועל מצחות הרשעים תיו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה, נכנסה קטיגוריא לפני הקב״ה, [אמרה לפניו] רבונו של עולם מה נשתנו אלו מאלו, אמר לה הקב״ה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, אמרה לו היה בידם למחות ולא מיחו, אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו לא קיבלו מהן, אמרה לפניו רבונו של עולם מה נשתנו אלו מאלו, אעפ״י כן היה בידם להתבזות על קדושת שמך ולקבל על עצמן הכאות מישראל, כשם שהיו הנביאים סובלים, שהרי ירמיה כמה צרות סבל מישראל, וישעיה שכתיב בו גוי נתתי למכים וגו׳ (ישעיהו נ׳:ו׳), ושאר הנביאים, מיד חזר ואמר למלאכי חבלה זקן בחור ובתולה טף ונשים [תהרגו למשחית] (יחזקאל ט׳:ו׳), אף זה לטובה (שהפגיע) [שהפיג] הקב״ה את חמתו בירושלים, שנאמר כלה ה׳ [את חמתו (איכה ד׳:י״א), שאילולי כן, כל ישראל נתחייבו כליה, הוי לא יגורך רע, שאין הקב״ה מיחל שמו על הרעה, ואפילו ישראל חלק להם כבוד ולא הזכירן לרעה, כשבא על הקרבנות אמר למשה, דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ (ויקרא א׳:ב׳), מכם ולא מאומות העולם, אבל כשבא להזהיר על הנגעים אמר, אדם כי יהיה בעור בשרו, אדם מכם אינו אומר, אלא אדם כי יהיה בעור בשרו וגו׳, הוי לא יגורך רע.
[יד] ד״א אדם כי יהיה בעור בשרו. קשה לפני הקב״ה לפשוט ידו באדם זה, אלא מתרה אותו ומלקה ביתו, שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (ויקרא י״ד:ל״ד), חזר בו יפה, ואם לאו מלקה את בגדו, שנאמר והבגד (אשר) [כי] יהיה בו נגע צרעת (שם י״ג:מ״ז), חזר בו יפה, ואם לאו באין על גופו, שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו.
[טו] [ד״א] אדם כי יהיה בעור בשרו. על מה הנגעים באים על הזנות, וכן אתה מוצא בירושלים לפי שהיו שטופין בזנות לקו בצרעת, מה כתיב שם ויאמר ה׳ יען כי גבהו וגו׳ (ישעיהו ג׳:ט״ז), ואומר ושיפח ה׳ (את) קדקד בנות ציון (שם שם:י״ז), [אין ספח אלא צרעת שנאמר שאת או ספחת (ויקרא י״ג:ב׳)], ואומר ולשאת ולספחת (שם י״ד:נ״ו).
[טז] ד״א אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו׳ לנגע צרעת. מדבר בארבע מלכיות, שאת זו בבל, שנאמר ונשאת (את) המשל הזה על מלך בבל ואמרת וגו׳ (ישעיהו י״ד:ד׳), ולספחת זה מדי, שהיה המן מספח עם אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד. בהרת זו מלכות יון. נגע צרעת זו מלכות אדום הרשעה, שהקב״ה מלקה אותה בצרעת ואת שר שלה, שנאמר מדוע נסחף אביריך וגו׳ (ירמיהו מ״ו:ט״ו). לעולם הבא הקב״ה יושב בדין על מלכות הרשעה, הוא אומר לה למה את משעבדת בבני, היא אומרת אתה עשית שמסרת אותם בידינו, ואומר לה הקב״ה בשביל שמסרתי אותם בידך לא נתתה להם רחמים, אלא על זקן הכבדת עולך מאד (ישעיהו מ״ז:ו׳), זה ר׳ עקיבא ששעבדה בו המלכות מה שאין סוף.
ד״א על זקן הכבדת עולך מאד, שהיתה מכבדת עולה על הזקן כבחור, אומר לה הקב״ה חייך שאני יושב עליך במשפט ודן אותך ומחייבך, שנאמר רדי ושבי על עפר בתולת בת בבל, שבי לארץ אין כסא בת כשדים וגו׳ (שם שם:א׳) הוא קורא לאדום בת בבל, והוא קורא לאדום בת כשדים, אלא מהו בת בבל תאומתה דבבל, מה בבל החריבה את ביתי, אף זו החריבה את ביתי, לכך בת בבל שבי לארץ אין כסא, כי לא תוסיפי יקראו לך (הרכה והענוגה) [רכה וענוגה] (שם שם), לפי שהיתה מתפנקת על בני, לפיכך לא תוסיפי יקראו לך רכה וענוגה, ומה אני עושה לך, אני פורע מן השר שלך, ומכה אותו בצרעת, ואחר כך אני פורע הימנך, לא תאמר במלכות הזה, אלא אפילו על גוג שהוא מתגאה בעולם ועולה, אני מכה אותו בצרעת, שנאמר וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה׳ את כל העמים אשר צבאו על ירושלים (זכריה י״ד:י״ב), על ידי מה על ידי שנתגרו בישראל, וזאת תהיה המגפה על ידי מה על ידי שצבאו על ירושלים. ואל תתמה שאפילו בעולם הזה פרע הקב״ה משונאיהם בצרעת, ומי היה זה נעמן, שנאמר ונעמן שר צבא מלך ארם [וגו׳], והאיש היה גבור חיל מצורע (מלכים ב ה׳:א׳), בשביל מה נצטרע, בשביל ששבה מארץ ישראל נערה קטנה, ואף לעולם הבא הקב״ה מלקה אותם בצרעת, שנאמר וזאת תהיה המגפה (זכריה שם), אמר הקב״ה בשביל שהייתם קוראים לבני טמאים, אני מטמא אתכם בטומאה גדולה בצרעת, ומנין שהיו קורין ישראל טמאים, שנאמר סורו (סורו) טמא קראו למו (איכה ד׳:ט״ו), אבל ישראל אני אקדש אותם ומטהרן וגואלן מביניכם, שנאמר וקראו להם עם הקדש גאולי ה׳ (ישעיהו ס״ב:י״ב), וכן אמר שלמה כולך יפה רעיתי ומום אין בך (שיר השירים ד׳:ז׳).
חסלת פרשת תזריע
[8] (Lev. 13:1–3:) THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES AND UNTO AARON, SAYING: WHEN ANYONE HAS ON THE SKIN OF HIS FLESH < A SWELLING OR A SORE OR A BRIGHT SPOT, AND IT BECOMES ON THE SKIN OF HIS FLESH THE PLAGUE OF LEPROSY, HE SHALL BE BROUGHT UNTO AARON THE PRIEST…. AND THE PRIEST SHALL INSPECT THE PLAGUE ON THE SKIN OF HIS FLESH >…. This text is related (to Job 38:25): WHO SPLIT OPEN A CHANNEL FOR THE FLOW (ShTP)? R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi: In Arabia they call the hair (S'R) a flood (ShTP'). Thus
I.e., interpreting Job 38:25 to mean, WHO SPLIT OPEN A CHANNEL FOR THE HAIR?
for each and every hair that a person has the < Holy One > has created its own separate follicle (literally: well).⁠
Tanh., Lev. 4:6; cf. Lev. R. 15:3; BB 16a.
Because Job uttered a complaint and said: (in Job 9:17): FOR HE CRUSHES ME WITH A TEMPEST (rt.: S'R)⁠
The Targum and Peshitta both read, FOR A HAIR.
[AND MULTIPLIES MY WOUNDS FOR NO REASON], < i.e. > for no reason he has brought all these afflictions upon me; Elihu said to him (in Job 34:10): Heaven forbid! MAY WICKEDNESS BE FAR FROM GOD AND INJUSTICE, FROM THE ALMIGHTY. Rather (in vs. 11): FOR HE REPAYS A PERSON ACCORDING TO HIS ACTIONS, [AND PROVIDES FOR ONE ACCORDING TO HIS WAYS]. He brings everything < upon a person > according to measure. R. Abbin the Levite said in the name of R. Abba bar Kahana: The Holy One does not measure out reward and punishment {with a respite} [in a basket]. Rather everything is with justice, as stated (in Ps. 75:8 [7]): [FOR IT IS GOD WHO JUDGES]; ONE HE PUTS DOWN, AND ANOTHER HE LIFTS UP. The Holy One said to Job: Even with regard to the hair which is upon you, I have made a follicle for it and made a measure for it, as stated (in Job 38:25): WHO SPLIT OPEN A CHANNEL FOR THE FLOW (i.e., FOR THE HAIR). There is a story about a certain priest who examined leprosy spots. When he became poor, he wanted to go abroad. He called his wife < and > said to her: Because people used to come to me to show their leprosy spots, come and let me teach you, so that you may examine the leprosy spots. If you see a person's hair with its follicle dried up, you will know that < such a person > is stricken, because for each and every hair the Holy One has created its own separate follicle [from which it drinks]. < If > its follicle dries up, the hair dries up. His wife said to him: But surely if for each and every hair the Holy One has created its own separate follicle [from which it drinks], in your case, since you are a human being, with so many hairs on you and with your children being supported
PRHS, perhaps related to the Gk. adj. pronoos (“prudent”).
by you, is it not all the more certain that the Holy One will summon support for you?⁠
Cf. Matthew 10:29–31 // Luke 12:6–7.
Therefore, she did not allow him to go abroad.
Another interpretation (of Job 38:25): WHO SPLIT OPEN A CHANNEL FOR THE FLOW? When the Holy One created the human, he created him in wisdom. How? If he had created him with a lot of water and a little blood, he would have become frail.⁠
Gk.: asthenes, i.e., “weak” or “sick.”
If he had created him with a lot of blood and a little water, he would have become a leper. < He therefore created him with > half water and half blood. [Hence, this] is a perfect human.
[9] (Lev. 13:1–2:) < THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES AND UNTO AARON, SAYING: > WHEN ANYONE HAS ON THE SKIN OF HIS FLESH < A SWELLING OR A SORE OR A BRIGHT SPOT, AND IT BECOMES ON THE SKIN OF HIS FLESH THE PLAGUE OF LEPROSY, HE SHALL BE BROUGHT UNTO AARON THE PRIEST >…. Why does it not say: SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL, just as it says in all the < other > sections,⁠
In the Pentateuch the expression is found in Exod. 14:2, 15; 25:2; 31:15; Lev. 4:2; 7:23, 29; 12:2; 18:2; 23:2, 10, 24, 34; 25:2; 27:2; Numb. 5:22; 6:2; 9:10; 15:2, 18, 38; 33:51; 35:10.
[instead of: WHEN ANYONE HAS]?⁠
Tanh., Lev. 4:7. The midrash points out that this commandment is universal and not only for the children of Israel. In what follows the Holy One shows a concern for all creatures. Cf. Enoch Zundel in his commentary on the parallel passage (Tanh., Lev. 4:7), according whom the Holy One, not being one WHO DELIGHTS IN WICKEDNESS, did not did not delight in citing the children of Israel for evil.
This text is related (to Ps. 5:5): FOR YOU ARE NOT A GOD WHO DELIGHTS IN WICKEDNESS; EVIL MAY NOT ABIDE WITH YOU. Because the verse says (in Is. 46:10) {THE ONE WHO SAYS} [SAYING]: MY PLAN SHALL COME TO PASS, AND I WILL ACCOMPLISH ALL MY DESIRE; whoever hears this verse, says: perhaps there is tyranny on high. R. Tanhuma bar Abba said: What is the meaning of AND I WILL ACCOMPLISH ALL MY DESIRE? That he does not desire to convict any creature, as stated (in Ezek. 33:11): [THAT I DO NOT DESIRE THE DEATH OF THE WICKED.] Ergo (in Ps. 5:5): FOR YOU ARE NOT A GOD WHO DELIGHTS IN WICKEDNESS. What is the meaning of EVIL MAY NOT ABIDE WITH YOU? R. Johanan said: David said to the Holy One: Sovereign of the World, if you desire to acquit, who will protest your authority? (Eccl. 8:4:) FOR A KING'S WORD IS SUPREME, AND WHO MAY SAY TO HIM: WHAT ARE YOU DOING? It is customary, when a < local > ruler sits in judgement and wants to acquit or convict, for him to be afraid of one greater than himself, lest they put in an appeal
Enqeliton, from the Gk.: ekkleton (“appeal”) or egkleton (“accusation”).
to the imperial legate.⁠
Lat.: comes; Gk.: komes.
An imperial legate is afraid of a governor;⁠
Gk.: eparchos (“governor”) or huparchus (“viceroy”).
a governor is afraid of the king; the king is afraid of you; but you, if you desire to acquit or convict, of whom are you afraid? (Ps. 5:5): EVIL MAY NOT ABIDE (YGWR) WITH YOU. This expression (YGWR) can only be an expression of fear. Compare what is said (in Deut. 9:19): FOR I WAS AFRAID (from YGWR) OF ANGER AND RAGE.
[10] (Lev. 13:2:) WHEN ANYONE HAS ON THE SKIN OF HIS FLESH…. This text is related (to Hab. 1:7): TERRIBLE AND DREADFUL IS THAT ONE.⁠
In the biblical context THAT ONE is the nation of the Chaldeans.
This verse is speaking about the first Adam, about Pharaoh, about Edom, [about Sennacherib, about Nebuchadnezzar,] and about the children of Adam < in general >.⁠
Tanh., Lev. 4:8; cf. Lev. R. 18:2.
How does it concern the first Adam? When the Holy One created {the world with} the first Adam, R. Abba bar Kahana said: He created him in his likeness, as stated (in Gen. 1:27): AND GOD CREATED THE HUMAN (adam) IN HIS OWN IMAGE…. He created him < to extend > from the one end of world to the other, as stated (in Deut. 4:32): SO PLEASE ASK ABOUT THE FORMER DAYS WHICH CAME BEFORE YOU, EVER SINCE THE DAY THAT GOD CREATED ADAM UPON THE EARTH, EVEN FROM ONE END OF HEAVEN TO THE OTHER.⁠
Cf. Gen. R. 8:1.
Now he ruled over the whole earth, as stated (in Gen. 1:28): < FILL THE EARTH AND SUBDUE IT; > AND RULE OVER THE FISH OF THE SEA … It also says (in Gen. 9:2): MOREOVER, THE DREAD OF YOU AND THE FEAR OF YOU SHALL BE UPON EVERY BEAST OF THE EARTH. It is therefore stated (in Hab. 1:7): TERRIBLE AND DREADFUL. This refers to the first Adam.⁠
The present translation ignores Buber punctuation. Following his punctuation, the translation would read: “It is therefore stated (in Hab. 1:7): TERRIBLE (Ibid., cont.:) AND DREADFUL. This refers to the first Adam….“
(Ibid., cont.:) HIS JUSTICE AND HIS DIGNITY PROCEED FROM HIMSELF.⁠
The midrash requires such a literal translation. In the biblical context a more normal translation would read with reference to the Chaldeans: THEIR JUSTICE AND THEIR DIGNITY PROCEED FROM THEMSELVES.
This refers to Eve, since she came out of him and caused him to die, [as stated] (in Gen. 3:6): THEN SHE ALSO GAVE SOME TO HER HUSBAND, AND HE ATE. [And where is it shown that she came out of him? Where it is so written (in Gen. 2:23): BONE OUT OF MY BONE AND FLESH OUT OF MY FLESH, < THIS ONE SHALL BE CALLED WOMAN, BECAUSE SHE WAS TAKEN OUT OF MAN >.] Ergo (in Hab. 1:7): TERRIBLE AND DREADFUL IS THAT ONE. [Another interpretation of] TERRIBLE AND DREADFUL IS THAT ONE. This refers to Pharaoh, when he was world ruler,⁠
Gk.: Kosmokraton.
as stated (concerning him in Ps. 105:20): THE RULER OF PEOPLES RELEASED HIM (i.e., Joseph). (Hab. 1:7, cont.): HIS JUSTICE AND HIS DIGNITY PROCEED FROM HIMSELF. This refers to Moses, since he was reared within that one's house, so that he believed that he < actually > was a child of his house, as stated (in Exod. 2:10): WHEN THE BOY HAD GROWN UP, SHE BROUGHT HIM TO PHARAOH'S DAUGHTER; AND HE BECAME HER SON. Then he arose and brought ten plagues upon him, as stated (in Exod. 3:10): [SO COME NOW, I WILL SEND YOU UNTO PHARAOH.] (Exod. 4:17): AND YOU SHALL TAKE IN YOUR HAND THIS ROD, < WITH WHICH YOU SHALL PERFORM THE SIGNS. R. Judah said: The rod had a weight of forty seahs and was < made > of sapphire
Gk.: sappheirinon, an adj. meaning “of sapphire,” or “of lapsis lazuli.”
It also had ten plagues (makkot) inscribed upon it with the acronym
notarikon.
DTsK 'DSh B'HB.⁠
D = dam (“blood”), Ts = Tsefardia‘ (“frogs”), K= kinnim (“gnats”), ‘ = ‘arov (“flies”), D = dever (“cattle pestilence”), Sh = shehin (“boils”), B = barad (“hail”), ‘ = ‘arbeh (“locusts”), H = hoshekh (“darkness”), B = bekhorot (“first-born”).
Then Moses, when he had looked at the rod and seen the punishment (makkah) which had been appointed to come, brought it upon Pharaoh. Ergo (in Hab. 1:7): TERRIBLE AND DREADFUL < IS THAT ONE >.
[Another interpretation] (of Hab. 1:7): TERRIBLE AND DREADFUL < IS THAT ONE >. This refers to Edom, of which it is stated (in Dan. 7:7): FRIGHTFUL, DREADFUL, [AND EXCEEDINGLY STRONG]. (Hab. 1:7, cont.): HIS JUSTICE AND HIS DIGNITY PROCEED FROM HIMSELF. This refers to Obadiah {since he was an Edomite proselyte}. [R. Isaac said: He was an Edomite proselyte]. He also prophesied against him (i.e., against Edom, in Obad. vs. 1): THE VISION OF OBADIAH. [THUS SAYS THE LORD GOD TO EDOM…. ]⁠
Cf. Sanh. 39b.
{R. Isaac said: Obadiah was an Edomite proselyte.} Ergo (in Hab. 1:7): TERRIBLE AND DREADFUL. This refers to Edom. (Hab. 1:7, cont.): HIS JUSTICE AND HIS DIGNITY PROCEED FROM HIMSELF. This refers to Obadiah.
[Another interpretation] (of Hab. 1:7): TERRIBLE AND DREADFUL. This refers to Sennacherib, since it is stated (in II Kings 19:24): WITH THE SOLE OF MY FEET I HAVE DRIED UP ALL THE STREAMS OF EGYPT. He also said (in II Kings 18:35 = Is. 36:20 // II Chron. 32:14): WHO ARE THERE AMONG ALL THE GODS OF THE LANDS WHICH HAVE SAVED THEIR LAND FROM MY HAND, < THAT THE LORD SHOULD SAVE JERUSALEM FROM MY HAND >? [But it says this] (in Is. 8:8): AND THE RADIAL BONES
For this translation of muttah, see Jastrow, s.v. In the context of Scripture, a more normal translation of muttah would be “spread.”
OF HIS WINGS (i.e., the army of Sennacherib) SHALL < FILL THE BREADTH OF YOUR LAND, O IMMANUEL >.⁠
Cf. M. Pss. 79:1.
One sixtieth of the troops
Gk.: ochlos.
had been sufficient for the land of Israel, since it is stated (ibid.): AND THE RADIAL BONE OF HIS WINGS. This radial bone of a cock is one sixtieth of its wings. When he came to enter Jerusalem, he said to his troops: You sleep, and in the morning we shall throw our rings into its midst and stone them with them.⁠
In other words, Sennacherib believed that his army was so large and Jerusalem so small that his army could bury the city in their rings. Cf. Sanh. 95a, according to some renderings of which, each soldier would use as much mortar as necessary to seal a letter with a signet ring. So Levi, in his Talmud and Midrash lexicon, s.v., gulmohrag. See also Rashi on this passage, according to whom the army would use stones easily dislodged from the wall of Jerusalem.
Ergo (in Hab. 1:7): TERRIBLE AND DREADFUL. This refers to Sennacherib. (Ibid., cont.): HIS JUSTICE AND HIS DIGNITY PROCEED FROM HIMSELF. These refer to his children. When he went up to destroy Jerusalem, he did not succeed. [It is so stated] (in II Kings 19:35 = Is. 37:36): THE ANGEL OF THE LORD WENT OUT AND SMOTE < ONE HUNDRED AND EIGHTY-THOUSAND > IN THE CAMP OF ASSYRIA…. It is also written (in II Chron. 32:21): < THEN THE LORD SENT AN ANGEL, WHO DESTROYED EVERY MIGHTY WARRIOR, COMMANDER, AND OFFICER IN THE CAMP OF THE KING OF ASSYRIA. > SO HE RETURNED SHAMEFACED TO HIS OWN LAND. THEN WHEN HE CAME INTO THE HOUSE OF HIS GOD, [SOME OF] THOSE WHO CAME OUT OF HIS OWN BELLY {SMOTE HIM WITH THE SWORD} [STRUCK HIM DOWN THERE WITH THE SWORD]. [When he went in to pray before his god Nisroch, his children spoke thus: This one is deceiving himself. They had been a pillar for him. When all his troops were burned, they were pining away.⁠
Gk.: nosoi.
So they killed him.] It is so stated (in II Kings 19:37): AND IT CAME TO PASS THAT, AS HE WAS WORSHIPING IN THE HOUSE OF HIS GOD NISROCH, HIS SONS ADRAMMELECK AND SAREZER SMOTE HIM WITH THE SWORD. Ergo (in Hab. 1:7): TERRIBLE AND DREADFUL. This refers to Sennacherib. (Ibid., cont.): HIS JUSTICE AND HIS DIGNITY PROCEED FROM HIMSELF. This refers to his children.
[Another interpretation] (of Hab. 1:7): TERRIBLE AND DREADFUL. This refers to Nebuchadnezzar, of whom it is stated (in Is. 14:13): I WILL ASCEND TO THE HEAVENS; < ABOVE THE STARS OF GOD I WILL SET MY THRONE >…. (Hab. 1:7, cont.:) HIS JUSTICE AND HIS DIGNITY PROCEED FROM HIMSELF. This refers to Evil-merodach (his son). Our masters have said: When Nebuchadnezzar was driven away, just as it is written (in Dan. 4:29 [32]): YOU SHALL BE DRIVEN AWAY FROM HUMANKIND; all that time Evil-merodach served in his place. Then when he returned, he put him in prison. Now whoever was imprisoned by him never emerged from the prison until the day of his death. Thus it is stated (in Is. 14:17): HE NEVER RELEASED HIS PRISONERS TO THEIR HOMES. When Nebuchadnezzar died, they wanted to make Evil-merodach king. They approached him, but he did not accept. He said to them: I listened to you the first time. For that reason I was imprisoned. So shall I listen to you now? Perhaps he is alive. Then he will rise up against me and kill me. They stood over Nebuchadnezzar, dragged him from his grave, and brought him out. Then he saw that he was dead, and they made him king. < This act was > to fulfill what is stated (in Is. 14:19): AND YOU HAVE BEEN CAST FROM YOUR GRAVE LIKE A DETESTABLE OFFSHOOT. Ergo (in Hab. 1:7, cont.): HIS JUSTICE AND HIS DIGNITY PROCEED FROM HIMSELF. This refers to Evil-merodach.
[Another interpretation] (of Hab. 1:7): TERRIBLE AND DREADFUL. This refers to the human race, which rules over all which the Holy One has created in his world. Thus it is stated (in Ps. 8:7 [6]): YOU HAVE SET HIM AS RULER OVER THE {WORK} [WORKS] OF YOUR HANDS…. (Hab. 1:7, cont.:) HIS JUSTICE AND HIS DIGNITY PROCEED FROM HIM. Thus when he sins, he brings upon himself torments from his < own > body. Why? Because his ways are not like the ways of flesh and blood. When < a person of > flesh and blood wants to punish his slaves, he brings {kneaders} [whips] and fetters, to punish them and cause them pain; but the Holy One is not like that. Rather it is from a person's whole body that he punishes and beats him. {Thus it is stated (in Hab. 1:7, cont.): HIS JUSTICE AND HIS DIGNITY PROCEED FROM HIM.} [From where is it shown? From what we have read on the matter (in Lev. 13:2): WHEN ANYONE HAS ON THE SKIN OF HIS FLESH < A SWELLING OR A SORE OR A BRIGHT SPOT, AND IT BECOMES ON THE SKIN OF HIS FLESH THE PLAGUE OF LEPROSY, HE SHALL BE BROUGHT UNTO AARON THE PRIEST >…. ]
[11] (Lev. 13:2:) WHEN ANYONE HAS ON THE SKIN OF HIS FLESH…. This text is related (to Ps. 5:5 [4]): FOR YOU ARE NOT A GOD WHO DELIGHTS IN WICKEDNESS. < This verse is able > to teach you that the Holy One does not delight in convicting a person,⁠
Tanh., Lev. 4:9.
as stated (in Ezek. 18:32): FOR I DO NOT DELIGHT IN THE DEATH OF ONE WHO DIES. In what does he delight? In vindicating (rt.: TsDQ) his people. [Thus it is stated (in Is. 42:21): THE LORD WAS DELIGHTED BECAUSE OF HIS < SERVANT'S > VINDICATION (TsDQ)…,⁠
This is the interpretation of the midrash and of the new JPS translation.
< i.e. > because of his people's vindication (TsDQ)] and not < their > conviction. So also you find that in the case of the first Adam, when he created him, he set him in the Garden of Eden. Then he gave him a command and said to him: Eat this, but do not eat from this, FOR (according to Gen. 2:17) ON THE DAY THAT YOU EAT FROM IT, YOU SHALL SURELY DIE. < When > he transgressed, he brought a sentence
Gk.: apophasis.
upon himself. < Then > the Sabbath came, and he acquitted him.⁠
Heb.: pinnahu. This word means “removed him” as well as “acquitted him.” In other words, Adam’s acquittal meant that his sentence was reduced from death to removal from the Garden. So M. Pss. 92:3.
He began to talk with him < about > whether he would repent? It is so stated (in Gen. 3:9): THE LORD GOD CALLED UNTO THE HUMAN. THE LORD can only mean the quality of mercy, as stated (in Exod. 34:6): THE LORD: THE LORD IS A MERCIFUL AND GRACIOUS GOD. For him he had the quality of mercy precede the quality of strict justice. Ergo (in Ps. 5:5 [4]): FOR YOU ARE NOT A GOD WHO DELIGHTS IN WICKEDNESS, in that he does not delight in convicting a person. He began to talk (in Gen. 3:11–12): WHO TOLD YOU < THAT YOU WERE NAKED? DID YOU EAT FROM THE TREE >…? THEN THE MAN SAID: THE WOMAN…. He left Adam alone and began to talk with the woman, as stated (in vs. 13): THEN THE LORD GOD SAID TO THE WOMAN…. But when he came to the serpent he did not talk with him. Instead he immediately gave him a sentence, as stated (in vss. 14–15): SO THE LORD GOD SAID UNTO THE SERPENT: BECAUSE YOU HAVE DONE THIS, < MORE CURSED SHALL YOU BE THAN ALL THE CATTLE, THAN ALL THE BEASTS OF THE FIELD >…. I WILL PUT ENMITY < BETWEEN YOU AND THE WOMAN >…. < Then > he returned to the woman and said to her (in vs. 16): I WILL GREATLY MULTIPLY YOUR PAIN IN PREGNANCY. And when he returned to the man, he did not convict him. Rather he intimated to him that he should repent. Where is it shown? R. Berekhyah said in the name of R. Levi that he said to him (in vs. 19): BY THE SWEAT OF YOUR BROW SHALL EAT BREAD, UNTIL YOU RETURN < … >. YOU RETURN can only be an expression for repentance, since it is stated (in Hos. 14:2 [1]): RETURN O ISRAEL, < TO THE LORD YOUR GOD >. When < Adam > did not repent, he expelled him from the Garden of Eden, as stated [(in Gen. 3:24): AND HE DROVE OUT THE MAN. Ergo] (in Ps. 5:5 [4]): FOR YOU ARE NOT A GOD WHO DELIGHTS IN WICKEDNESS. What is the meaning of (ibid., cont.): EVIL MAY NOT ABIDE WITH YOU. R. Tanhuma bar Hanila'i in the name of R. Berekhyah said in the name of R. Johanan: Before the Holy One stand only angels of peace and angels of mercy, but the angels of wrath are far from him. It is so stated (in Is. 13:5): THEY COME FROM A FAR LAND FROM THE END OF THE HEAVENS, EVEN THE LORD AND THE WEAPONS OF HIS WRATH, TO RAVAGE THE WHOLE EARTH. [Another interpretation] (of Ps. 5:5 [4], cont.): EVIL MAY NOT ABIDE WITH YOU. R. Johanan said: If you do not pursue evil, evil will not pursue you, nor will it dwell with you.
[12] Another interpretation (of Ps. 5:5 [4], cont.): EVIL MAY NOT ABIDE WITH YOU. R. Eleazar ben Pedat said in the name of R. Johanan: The name of the Holy One is not mentioned in connection with evil but only in connection with good. You know that it is so. When the Holy One created the light and the darkness and gave them names, < Scripture > mentioned his name in connection with the light but did not mention his name in connection with the darkness.⁠
Gen. R. 1:6.
Thus it is stated (in Gen. 1:5): AND GOD CALLED THE LIGHT DAY, AND THE DARKNESS HE CALLED NIGHT. So also you find that, when he created Adam and Eve, < Scripture > mentioned his name in connection with them, as stated (in Gen. 1:28): THEN GOD BLESSED THEM…; but when he cursed them, it did not mention his name in connection with them. Thus it is stated (in Gen. 3:16–17): AND UNTO THE WOMAN HE SAID< …. > AND UNTO ADAM HE SAID< …. > Now if you say: < Scripture > mentioned < his name > in connection with the serpent when he cursed him, [since it is written (in Gen. 3:14): SO THE LORD GOD SAID UNTO THE SERPENT: BECAUSE YOU HAVE DONE THIS, MORE CURSED SHALL YOU BE < THAN ALL THE CATTLE, THAN ALL THE BEASTS OF THE FIELD…. >]; the sages have taught this: The Holy One has mentioned his name in connection with three things, even though they stood for evil:

In connection with the inciter, i.e., the serpent, when he incited the woman and said (in Gen. 3:5): FOR GOD KNOWS < THAT ON THE DAY THAT YOU EAT FROM IT, YOUR EYES SHALL BE OPENED >…. So because he incited, < Scripture > mentions his name in connection with < the serpent >.

In connection with one who transgresses the words of the sages, as is stated (in Jer. 11:3): THUS SAYS THE LORD, [THE GOD OF ISRAEL]: CURSED IS THE ONE WHO DOES NOT HEED….

In connection with one who makes flesh and blood his patron,⁠
Lat.: patronus; Gk.: patronos or patron.
as stated (in Jer. 17:5): THUS SAYS THE LORD: CURSED IS THE MAN WHO TRUSTS IN A HUMAN BEING, WHO MAKES FLESH HIS STRENGTH AND WHOSE HEART TURNS FROM THE LORD.
So also you find in the case of Noah, < that Scripture used the name > when he blessed his sons, as stated (in Gen. 9:26): BLESSED BE THE LORD, THE GOD OF SHEM…; but when he cursed Canaan, [< Scripture > did not mention the name of the Holy One in connection with him], as stated (in vs. 25): AND HE SAID: CURSED BE CANAAN…. So also you find in the case of Elisha the Prophet, that when the king of Aram came to fight against Israel, he consulted with his servants and made phossata
Heb.: pittasim. Buber believes that the word comes from the Greek, pithos (“wine jar”), which he misspells, pidos. Cf. the parallel version in Yalqut Shim‘oni, II Kings 230, which reads patshin. The present translation follows the suggestion of Jastrow, s.v. pittas, who emends the word to possatin (“ditches”), which comes from the Gk.: phossata or the Lat.: fossata.
for them. He said: When Israel comes to fight against us, they will fall into the midst of the phossata {i.e., trenches}, as stated (in II Kings 6:8–9): WHEN THE KING OF ARAM WAS FIGHTING AGAINST ISRAEL, HE CONSULTED WITH HIS SERVANTS, SAYING: MY CAMP SHALL BE IN SUCH AND SUCH A PLACE; BUT THE MAN OF GOD SENT UNTO THE KING OF ISRAEL, [SAYING]: TAKE CARE NOT TO PASS {UNTO} THIS PLACE, BECAUSE THE ARAMAEANS ARE CAMPING THERE. So the Holy One does nothing (according to Amos 3:7) WITHOUT HAVING REVEALED HIS PURPOSE UNTO HIS SERVANTS THE PROPHETS. When Israel passed by once and twice without falling, the king of Aram took notice and said to his servants (in II Kings 6:11): WILL YOU NOT TELL ME WHICH OF US IS FOR THE KING OF ISRAEL? His servants said to him (in vs. 12–14): < IT IS > BECAUSE ELISHA, THE PROPHET THAT IS IN ISRAEL, TELLS THE KING OF ISRAEL THE WORDS WHICH YOU SPEAK IN YOUR BEDROOM. SO HE SAID: GO AND SEE < WHERE HE IS >…. THEN HE SENT HORSES AND CHARIOTS THERE. Immediately (in vss. 15–16): < HIS SERVANT > CRIED OUT
CRIED OUT is missing from the Masoretic Text.
AND SAID < UNTO HIM >: ALAS, MY LORD, WHAT SHALL WE DO? THEN HE SAID: FEAR NOT, FOR THERE ARE MORE WITH US THAN WITH THEM. Immediately Elisha prayed to the name of the Holy One, as stated (in vs. 17): THEN ELISHA PRAYED AND SAID: LORD, PLEASE OPEN HIS EYES AND LET HIM SEE. SO THE LORD OPENED THE EYES OF THE SERVANT AND HE SAW, AND THERE WAS THE HILL FULL OF FIERY HORSES AND CHARIOTS ROUND ABOUT ELISHA! Immediately Elisha arose and cursed the Aramaeans (in vs. 18), AND HE SAID [PLEASE] SMITE THIS NATION WITH A BLINDING LIGHT; SO HE SMOTE THEM WITH A BLINDING LIGHT ACCORDING TO THE WORD OF ELISHA. Now < Scripture > did not mention the name, but when < Elisha > prayed over them again for their eyes to be opened, he said (in vs. 20): O LORD, OPEN [THE EYES OF THESE MEN THAT THEY MAY SEE.] Ergo: The name of the Holy One is not mentioned in connection with evil. So also you find that, when the angels of destruction came to destroy Jerusalem, as stated (in Ezek. 9:2): AND HERE WERE SIX PERSONS COMING < BY WAY OF THE UPPER GATE WHICH FACES NORTH, EACH WITH HIS WEAPON OF DESTRUCTION IN HIS HAND; AND A CERTAIN ONE IN THEIR MIDST CLOTHED IN LINEN >…; < AND THEY CAME FORWARD AND STOOD BY THE BRONZE ALTAR >; the Holy One said to Gabriel: Fill your hands with coals of fire from among the cherubim and scatter them over the city, as it is written (in Ezek. 10:2): THEN HE SPOKE UNTO THE PERSON CLOTHED IN LINEN < AND SAID: GO IN AMONG THE WHEELWORK, UNDER THE CHERUB, AND FILL YOUR HANDS WITH COALS OF FIRE FROM AMONG THE CHERUBIM, AND SCATTER THEM OVER THE CITY >….⁠
Cf. below, Lev. 8:5.
Gabriel came and stood at the wheel. The cherub said to him: What do you desire? He said to him: Thus and so has the Holy One commanded me. He said to him: Take them. He said to him: You put them in my hand. (Ezek. 10:7:) THEN THE CHERUB STRETCHED OUT HIS HAND FROM AMONG THE CHERUBIM < UNTO THE FIRE THAT WAS AMONG THE CHERUBIM…. > R. Johanan said in the name of R. Simeon ben Johay: If the coals had not been cooled off < while passing > from the hand of a cherub to the hand of Gabriel, there would not have remained of the enemies of Israel a < single > survivor or refugee.⁠
Yoma 77a. For more details, see Lam. R. 1:13 (41).
So the Holy One wanted to do what was evil, not by himself, but through an angel. In the age to come, however, he will do what is good by himself, as stated (in Ezek. 36:25): I WILL SPRINKLE PURE WATER UPON YOU…. Ergo (in Ps. 5:5 [4]): FOR YOU ARE NOT A GOD WHO DELIGHTS IN WICKEDNESS; EVIL MAY NOT ABIDE WITH YOU.
[13] [Another interpretation:] What is the meaning of (Ps. 5:5 [4]:) AND EVIL MAY NOT ABIDE WITH YOU? < It is > that < Scripture > does not cause the name of the Holy One to rest upon evil, except for two < evil > sayings upon which the Holy One did cause his name to rest. These are the following: (Dan. 9:14:) SO THE LORD WATCHED OVER EVIL AND BROUGHT IT UPON US, BECAUSE THE LORD OUR GOD IS HOLY. Was it because THE LORD OUR GOD IS HOLY, that HE WATCHED OVER EVIL? It is simply that the Holy One acted justly when he first brought about the exile to Babylon of Jeconiah along with the artisans, the smiths, and all those mighty in the Torah. Now they went down to Babylon and created an academy for Torah; for if it had not happened like that, the Torah would have been forgotten in the Exile. It is simply that those who believed in the words of Jeremiah went forth with the Torah. < They included > (according to II Kings 24:16) A THOUSAND ARTISANS AND SMITHS. What is the meaning of ARTISANS (HRSh)?⁠
Git. 88a; Sanh. 38a; Yalqut Shim‘oni, Dan., 1066.
When they opened the Torah they all became as those who are deaf (HRSh). < And what is the meaning of > SMITHS (rt.: SGR)? After they closed (rt.: SGR) it, there was no one in all Israel who was able to open it. Ergo (in Dan. 9:14): BECAUSE THE LORD OUR GOD IS HOLY.
So he acted justly during that exile in that he watched over it, and he still performed a great kindness for < Israel > with reference to that exile. How? In < the month of > Tebet they were scheduled to go into exile from Jerusalem, for so does < Scripture > say (in Ezek. 24:1–2): < THEN THE WORD OF THE LORD CAME UNTO ME IN THE NINTH YEAR OF THE TENTH MONTH ON THE TENTH DAY OF THE MONTH, SAYING >: SON OF ADAM, WRITE DOWN THE NAME OF THE DAY, [THIS VERY DAY;] ON THIS VERY DAY THE KING OF BABYLON LAID SIEGE TO JERUSALEM. What did the Holy One do? He said: If they go forth now in the cold, they will die. What did he do for them? He waited for them and sent them into exile during the summer.⁠
This sentence follows the parallel in Tanh., Exod. 4:9. The Buber text, which reads: “He waited for them during the summer and sent them into exile,” makes little sense.
This is what the prophet says (in Jer. 8:13): I WILL UTTERLY DESTROY THEM, SAYS THE LORD. "Destroy" ('SP) can only mean "exile,⁠" since it is stated (in Zeph. 1:2): I WILL REMOVE ('SP) ALL THINGS < FROM THE FACE THE EARTH >…. Now, the second < evil saying associated with the name of the Holy One > is (Ezek. 9:4:) AND THE LORD SAID UNTO HIM: PASS THROUGH THE MIDST OF THE CITY, THROUGH THE MIDST OF JERUSALEM AND MARK < THE LETTER > TAW
The last letter of the Hebrew alphabet. For various interpretations of its meaning, see the parallel version in Shab. 55a.
ON THE FOREHEADS OF THOSE PEOPLE < WHO MOAN AND GROAN OVER ALL THE ABOMINATIONS >…. The Holy One said to Gabriel: Go and write an ink taw upon the foreheads of the righteous, so that the angels of destruction will have no dominion over them. Then upon the foreheads of the wicked write a blood taw so that the angels of destruction will have dominion over them. < The > prosecution
Gk.: kategoria, i.e., “accusation,” “charge.” Here the concept is hypostatized as a separate being.
came in before the Holy One, [it said to him]: Sovereign of the World, how do the former differ from the latter? He said to it: The former are completely righteous, and the latter are completely wicked. It said to him: It was in their power to protest, but they did not protest. He said to it: It was revealed and known to me that, if they had protested, they would not have accepted their < protest >. It said to him: Sovereign of the World, how does the one group differ from the other. After all, it was in their power to demean themselves for the sanctification of your name and take beatings from Israel upon themselves, just as the prophets endured < them >. So look at how many woes Jeremiah suffered from Israel; also Isaiah, of whom it is written (in Is. 50:6): I GAVE MY BACK TO THE SMITERS…., and the rest of the prophets. Immediately (in Ezek. 9:6) he spoke again to the angels of destruction: [KILL OFF] OLD FOLK, YOUTH, MAIDENS, SMALL CHILDREN, AND WOMEN, < BUT DO NOT TOUCH ANYONE WHO BEARS THE TAV UPON HIMSELF >. This also was a kindness, in that the Holy One {interceded with} [mitigated] his wrath against Jerusalem, as stated (in Lam. 4:11): THE LORD HAS COMPLETED (KLH) HIS WRATH. For if he had not done so, all Israel would have received a verdict of destruction (KLYH). Ergo (in Ps. 5:5 [4]): AND EVIL MAY NOT ABIDE WITH YOU, because the Holy One does not cause his name to rest upon evil. So also in the case of Israel, he allotted them glory and did not mention them for evil. When he came to the offerings, he said to Moses (in Lev. 1:2): SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL AND SAY UNTO THEM: WHEN ONE OF YOU PRESENTS AN OFFERING TO THE LORD, < i.e. > OF YOU, and not the peoples of the world. However, when he came to mention leprosy spots, he said (in Lev. 13:2): WHEN ANYONE HAS ON THE SKIN OF HIS FLESH < … >. It does not say: "One of you,⁠" but WHEN ANYONE HAS ON THE SKIN OF HIS FLESH < A SWELLING OR A SORE OR A BRIGHT SPOT >. Ergo (in Ps. 5:5): AND EVIL MAY NOT ABIDE WITH YOU.
[14] (Lev. 13:2): WHEN ANYONE HAS ON THE SKIN OF HIS FLESH < A SWELLING OR A SORE OR A BRIGHT SPOT >. It is difficult for the Holy One to reach out his hand against a human being.⁠
Tanh., Lev. 4:10; cf. Lev. R. 17:4.
Rather he forewarns a person and afflicts his house, as stated (in Lev. 14:34): AND WHEN I PUT A PLAGUE OF LEPROSY IN A HOUSE OF THE LAND YOU POSSESS. < If > he repents, fine; but if not, it afflicted his clothes, as stated (in Lev. 13:47): WHEN THE PLAGUE OF LEPROSY IS IN A GARMENT. < If > he repents, fine; but if not, < comes > upon his body, as stated (in Lev. 13:2): WHEN ANYONE HAS ON THE SKIN OF HIS FLESH < A SWELLING OR A SORE OR A BRIGHT SPOT >.
[15] [Another interpretation] (of Lev. 13:2): WHEN ANYONE HAS ON THE SKIN OF HIS FLESH < A SWELLING OR A SORE OR A BRIGHT SPOT >. Why do the plagues come?⁠
Tanh., Lev. 4:11; cf. Lev. R. 17:3.
Because of harlotry. And so you find in Jerusalem, that because they were absorbed in harlotry, they were afflicted with leprosy. What is written there (in Is. 3:16)? MOREOVER, THE LORD SAID: BECAUSE < THE DAUGHTERS OF ZION > ARE HAUGHTY, < AND WALK WITH EXTENDED NECK AND ROVING EYES >…. Then it says (in vs. 17): THEREFORE THE LORD WILL SMITE WITH SORES (SPH) THE SCALPS OF THE DAUGHTERS OF ZION. [SMITE WITH SORES (SPH)⁠
The Buber text has misspelled SPH by rendering the S sound with a samekh in place of the biblical sin.
must mean "with leprosy,⁠" since it is stated (with reference to leprosy in Lev. 13:2): A SWELLING OR A SORE (rt.: SPH).]⁠
Here the S represents a samekh.
It also says (in Lev. 14:56): FOR A SWELLING AND FOR A SORE.
[16] [Another interpretation] (of Lev. 13:2): WHEN ANYONE HAS ON THE SKIN OF HIS FLESH A SWELLING (S'T) OR A SORE OR A BRIGHT SPOT, < AND IT BECOMES >THE PLAGUE OF LEPROSY. < The verse > is speaking about four empires.⁠
Tanh., Lev. 11; Lev. R. 15:9.
The SWELLING represents Babylon, since it is stated (in Is. 14:4): AND YOU SHALL TAKE UP (NS'T) THIS SONG OF SCORN AGAINST THE KING OF BABYLON AND SAY…. The SORE (rt.: SPH) represents Media, because Haman conspired (rt.: SPH) with Ahasuerus to devastate, kill, and destroy. The BRIGHT SPOT represents the Greek empire.⁠
According to the parallel in Tanh., Lev. 11, the BRIGHT SPOT (rt.: BHR) represents Greece because that empire “lorded” it (rt.: BHR) over Israel and said: Whoever has an ox, let him write on the horns of the ox that he has no share in the God of Israel.” So also Lev. R. 15:9; Gen. R. 2:4; cf. 16:4.
THE PLAGUE OF LEPROSY represents the wicked empire of Edom (i.e., of Rome), because the Holy One afflicted it and its prince with leprosy, as stated (in Jer. 46:15): WHY HAS ABBIREKA BEEN WASHED AWAY?….⁠
See above, Tanh. (Buber), Exod. 3:19, and the note there.
In the world to come the Holy One shall sit in judgment over the wicked empire. He will say to them: Why did you oppress my children? They will say: It was you that acted, when you delivered them into our hands. Then the Holy One will say to them: Because (to paraphrase Is. 47:6) I delivered them into your hands, did you not show them mercy? Instead (according to Is. 47:6, cont.): UPON THE AGED YOU MADE YOUR YOKE EXCEEDINGLY HEAVY. This < aged one > is Rabbi Aqiva, whom the empire oppressed, < the empire > which has no end.⁠
Gen. R. 13:5.
Another interpretation (of Is. 47:6, cont.): UPON THE AGED YOU MADE YOUR YOKE EXCEEDINGLY HEAVY. Because they made their yoke as heavy on the aged as upon the youth, the Holy One said to them: By your life, I am sitting over you in judgment to judge you and convict you. Thus it is stated (in Is. 47:1): COME DOWN AND SIT UPON THE DUST, O MAIDEN DAUGHTER OF BABYLON; SIT ON THE EARTH, NOT A THRONE, O CHALDEAN DAUGHTER…. It is calling Edom the DAUGHTER OF BABYLON, and it is calling Edom the CHALDEAN DAUGHTER. So what is the meaning of DAUGHTER OF BABYLON? Babylon's twin sister. Just as Babylon destroyed my house, so also has this one destroyed my house. Ergo (in Is. 47:1): O DAUGHTER OF BABYLON, SIT ON THE EARTH, NOT A THRONE. Since she formerly sat upon a throne, now < she is told > SIT ON THE EARTH, NOT A THRONE, < … > FOR YOU SHALL NO MORE BE CALLED {THE TENDER AND DELICATE ONE} [TENDER AND DELICATE]. Since she pampered herself over against my children, therefore < she is told > YOU SHALL NO MORE BE CALLED TENDER AND DELICATE. What shall I do to you? I will exact retribution from your prince and smite him with leprosy. Then after that, I will exact retribution from you. You should not say: In this empire < only >, but even upon Gog, since he vaunts himself upward in the world. I will smite him with leprosy, as stated (in Zech. 14:12): AND THIS SHALL BE THE PLAGUE WITH WHICH THE LORD WILL SMITE ALL THE PEOPLES WHO HAVE WARRED AGAINST JERUSALEM: < THEIR FLESH SHALL ROT AWAY…. > For what reason? Because they engaged in battle with Israel. AND THIS SHALL BE THE PLAGUE. For what reason? Because they WARRED AGAINST JERUSALEM. And do not be surprised that the Lord exacts retribution in leprosy from those who hate them even in this world. And who was < such a one >? This was Naaman, of whom it is stated (in II Kings 5:1): NOW NAAMAN, THE COMMANDER OF THE ARMY OF THE KING OF ARAM…; BUT THE MAN, THOUGH A VALIANT WARRIOR, WAS A LEPER. For what reason was he a leper? Because he had taken a little girl captive from the land of Israel. And also in the world to come the Holy One will afflict them with leprosy, as stated (in Zech. 14:12): AND THIS SHALL BE THE PLAGUE. The Holy One said: Because you have called my children unclean, I am making you unclean with a great uncleanness through leprosy. Where is it shown that they called Israel unclean? Where it is stated (in Lam. 4:15) AWAY, UNCLEAN, THEY CRIED AT THEM. In the case of Israel, however, I will sanctify, purify, and redeem them from among you, as stated (in Is. 62:12): AND THEY SHALL CALL THEM THE HOLY PEOPLE, THE REDEEMED OF THE LORD. So also Solomon has said (in Cant. 4:7): YOU ARE BEAUTIFUL ALL OVER, MY BELOVED, AND THERE IS NO BLEMISH IN YOU.
The End of Parashah Tazria'
אדם כי יהיה בעור בשרו
אמר הקב״ה כו׳. וכן מובא בלק״ט.
אמר הקב״ה אני בראתי את האדם עפר מן האדמה, והזהרתיו באזהרות של טומאה, להיות פורש מן האשה סמוך לוסתה, אם זכה ונזהר הויין לו בנים זכרים ראוים להוראה, ואם לאו לוקה בצרעת, לכך נסמכה פרשה זו לפרשה זו.
דבר אחר: זש״ה מי פלג. תנחומא תזריע אות ח׳, ונדפס מכבר אות י׳, ומובא בילקוט איוב תתק״ד בשם התנחומא, ועיין תנחומ׳ הערה מ״א.
דבר אחר: אדם כי יהיה בעור בשרו – זה שאמר הכתוב מי פלג לשטף תעלה (איוב ל״ח:כ״ה),
אמר ר׳ יהושע בן לוי. צ״ל א״ר יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי, ועיין תנחומא הערה מ״ב.
אמר ר׳ יהושע בן לוי מה פירוש של מי פלג לשטף תעלה,
שטף קורין אותה שערה. צ״ל בערביא קורין לשער שטפא, ובוי״ר פט״ו אות ג׳ אית אתרין דצווחין לשערה שיטפא.
שטף קורין אותה שערה, מלמד שכל שערה ושערה שיש באדם הקב״ה בורא לה מעיין, לפיכך איוב קורא ואומר אשר בשערה ישופני [והרבה פצעי חנם] (שם ט׳:י״ז), על חנם הביא עלי את כל היסורין האלו, אמר לו אליהוא חס ושלום חלילה לאל מרשע ושדי מעול, כי פעל אדם ישלם לו (שם ל״ד:י״א), הכל מן הקב״ה אמת, ובמדה הוא מביא, והכל במשפט, שנאמר כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירום (תהלים ע״ה:ח׳), אמר הקב״ה לאיוב אפילו השער שעליך מעין עשיתי לו ומדה נתתי לו, שנאמר מי פלג לשטף תעלה.
מעשה בכהן אחד. תנחומ׳ שם, ותנחומא הנדפס מכבר שם, אבל רצת בשינויים, ומובא בילקוט איוב רמז תתק״ד, ועיין בוי״ר פט״ו אות ג׳ מובא המעשה בסגנון אחר.
מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים ונתמעטה ידו, בקש לצאת לחוצה לארץ, קרא לאשתו אמר לה תמחלי לי, כי ידי מטה, ואני רוצה לילך לשוטט בארצות, כי אין יכולת בי לראות בניי רעבים, אמרה לו אם כן למדני הלכות נגעים ולך, אמר לה בתי הקב״ה ברא לכל שער תחתיו מעיין, ומאותו המעיין מתפרנס השער, וכשיתייבש מעיינה תלקה השער, אמרה לו ישמעו אזניך מה שאתה מוציא בפיך, אם ראש האדם וזקנו מלא שער אינו יודע מספרם, אלא מי שבראם, ואם יש לכל אחד ואחד מעיין להתפרנס ממנו, שלשה בנים שנתן לך הבורא הוא אינו שולח פרנסתם, נמנע ולא הלך, אמרו עליו לא היו ימים מעטים עד שמצא בשדהו מטמון.
דבר אחר: מי פלג. תנחומ׳ שם.
דבר אחר: מי פלג לשטף תעלה. כשהקב״ה בורא את האדם
במדה הוא יעלה בריא בכל איבריו. בתנחומא בחכמה ברא אותו, וע״ש הערה מ״ח.
במדה הוא יעלה בריא בכל איבריו, ואם ברא אותו רובו מים ומיעוטו דם נעשה אסטניס, ואם ברא חציו מים וחציו דם הוא אדם שלם, ואם ברא אותו רובו דם ומיעוטו מים נעשה מצורע. לכך אמר אדם כי יהיה בעור בשרו וגו׳.
דבר אחר: זש״ה כי לא אל חפץ רשע אתה תנחומא שם אות ט׳, ובנדפס מכבר אות ז׳, ומובא בילקוט תזריע רמז תקנ״ו, וסידר הדברים בסדר אחר.
דבר אחר: אדם כי יהיה בעור בשרו – זה שאמר הכתוב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע (תהלים ה׳:ה׳), לפי שהנביא אומר עצתי (תקובל) [תקום] וכל חפצי אעשה (ישעיהו מ״ו:י׳), מי שהוא שומע הפסוק הזה כך הוא סבור שמא עבור דין יש למעלה, אמר ר׳ תנחומא למה אמר וכל חפצי אעשה, לפי שאינו חפץ להמית ברייה, שנאמר כי (לא) [אם] אחפוץ במות הרשע (יחזקאל ל״ג:י״א), הרי כי לא אל חפץ רשע אתה.
א״ר ר׳ יוחנן. עיין בתנחומ׳ ושם הוא בסגנון אחר.
אמר ר׳ יוחנן מה הוא לא יגורך רע, אמר דוד ע״ה רבונו של עולם אם מבקש אתה לזכות את בריותיך מי ימחה בידך, שלטון שהוא יושב בדין ומבקש לזכות מי שמצוה עליו שלא לזכות, אמר הקב״ה דוד מעשיו מצויים שלא יעזבוני שלא לזכות, אלא אם שמע אדם דברי אני ארחם עליו בשני עולמות, בעולם הזה ובעולם הבא.
דבר אחר: זש״ה איום ונורא. תנחומ׳ אות י׳, ובנדפ מכבר אות ח׳, ומובא בילקוט חבקוק רמז תקס״א ותקס״ב בשם התנחומא, ועיין בוי״ר פי״ח אות ב׳, והמחבר הביא רק סוף המאמר.
דבר אחר: אדם כי יהיה בעור בשרו וגו׳ – זה שאמר הכתוב איום ונורא הוא (חבקוק א׳:ז׳), זה הוא האדם שהוא שולט בכל מה שברא הקב״ה בעולמו, שנאמר תמשילהו (במעשה) [במעשי] ידיך, ובשעה שהוא חוטא מביא עליו יסורין בגופו, לפי שאין מעשיו של הקב״ה כמעשה בשר ודם, היאך בשר ודם שהוא רוצה לרדות את עבדו, הוא מביא שוטים ומייסרו ומצערו, אבל הקב״ה אינו כן, אלא אם בקש לרדות את האדם ולהביא עליו יסורים וחלאים גופו של אדם הוא רודה אותו, שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו.
ולמה אינו אומר דבר אל בני ישראל כשם שאומר בכל הפסוקים, אלא אדם כי יהיה בעור בשרו, לפי שכל הדברים על ישראל כולם חייבים לשמוע לאותה המצוה, לפיכך אמר דבר אל בני ישראל, ולא עוד אלא כולם צדיקים, שנאמר ועמך כולם צדיקים (ישעיהו ס׳:כ״א), לפיכך אמר דבר אל בני ישראל, אבל הנגעים אינם באים אלא על אדם שעבר על מצות בוראו, לפיכך אמר אדם כי יהיה בעור בשרו וגו׳.
דבר אחר: אתה רואה כי קשה הוא לפני הקב״ה. תנחומא אות י״ד, ובנדפס מכבר אות י׳.
דבר אחר: אדם [כי יהי׳ בעור בשרו]. אתה רואה כי קשה הוא לפני הקב״ה שיפשוט ידו על אדם שהוא עושה עבירות, אלא מתרה בו, ואחר כך מלקה (אותו) [ביתו], שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (ויקרא י״ד:ל״ד), אם חזר בו יפה, ואם לאו הוא מלקה בגדיו, שנאמר והבגד כי יהיה [בו נגע צרעת] (שם י״ג:מ״ז), אם חזר בו הרי יפה, ואם לאו הם באים בגופו, שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו.
דבר אחר: על ידי מה באים הנגעים. תנחומא אות ט״ו, ובנדפס מכבר את י״א.
דבר אחר: אדם כי יהיה בעור בשרו – על ידי מה באים הנגעים על ידי הזנות, וכן אתה מוצא בירושלם על ידי שהיו שטופין בזמה לקו בצרעת, מה כתיב, ויאמר ה׳ יען כי גבהו בנות ציון וגו׳ (ישעיהו ג׳:ט״ז). מה עשה הביא עליהן הצרעת, שנאמר וספח ה׳ [קדקד] בנות ציון וה׳ פתהן יערה (ישעיהו ג׳:י״ז). ואין וספח אלא צרעת, שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת.
דבר אחר: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו׳ לנגע צרעת]
מדבר בארבע מלכיות כו׳ עד סוף הפרשה. תנחומא אות ט״ז, ובנדפס מכבר אות י״א, ועיין וי״ר סוף תזריע הוספת דברים.
מדבר בארבע מלכיות. שאת זו בבל, שנאמר ונשאת המשל הזה [על מלך בבל] (ישעיהו י״ד:ד׳). ספחת זו מלכות מדי, המן מספח עם אחשורוש [להשמיד להרוג ולאבד]. בהרת זו מלכות יון,
שחדשה גזירות בהרות על ישראל. עיין תנחומא הערה צ״ח.
שחדשה גזירות בהרות על ישראל. לנגע צרעת זו מלכות אדום הרשעה, שהאלהים מלקה אותה בצרעת ואת השר שלה, שכן כתיב מדוע נסחף אביריך לא עמד [כי ה׳ הדפו] (ירמיהו מ״ו:ט״ו), לעולם הבא האלהים יושב בדין על מלכות הרשעה הזאת, והוא אומר לה למה היית משעבדת בבני, והיא אומרת לא אתה הוא שמסרתם בידינו, אומר לה הקב״ה ובשביל שמסרתי אותם בידיך לא שמת (עליהם רחמים אלא על זקן ועולל היית מכבדת עולם) [להם רחמים על זקן הכבדת עולך מאד] (ישעיהו מ״ז:ו׳), חייך שאני יושב עליך בדין ורואה אותך ומחייבך, שנאמר רדי ושבי על עפר בתולת בת בבל שבי לארץ וגו׳ (ישעיהו מ״ז:א׳), ובת בבל הוא קורא לאדום, לפי שתחלה היה מלך בבל ואדום אהובים, לפיכך כינה אותם בשם אחד, ומה אני עושה לך, אני פורע מן השר שלך, ומכה אותו בצרעת, ואחר כך פורע ממך, ולא תאמר במלכות הזה, אלא אפילו בגוג שהוא מתגאה ועולה, כך אני מכה אותו בצרעת, מנין שנאמר וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה׳ את כל העמים אשר צבאו על ירושלים וגו׳ (זכריה י״ד:י״ב), על ידי מה, על ידי שנתגרו על ישראל, וצבאו על ירושלים, ואל תתמה אפילו בעולם הזה נפרע להם משונאיהם והכה אותם בצרעת, וזה היה בנעמן, שנאמר ונעמן שר צבא וגו׳ [והאיש היה גבור חיל מצורע] (מלכים ב ה׳:א׳). ובשביל מה נצטרע, ששבה מארץ ישראל נערה קטנה, שנאמר וארם יצאו גדודים וגו׳ (מלכים ב ה׳:ב׳), בעולם הזה הכה לאומות בצרעת, אף לעולם הבא הוא מכה אותם בצרעת, שנאמר וזאת תהיה המגפה וגו׳ (זכריה שם), אמר להם האלהים לפי שהייתם קוראין את עמי טמאים, שנאמר סורו טמא קראו למו (איכה ד׳:ט״ו), ובו בלשון אני מטמא אתכם בצרעת,
אבל ישראל נקראו טהורים. בתנומא הגירס׳ אבל ישראל אני אקדש אותם ומטהרן וגואלם מביניכם, שנאמר וקראו להם עם הקדש גאולי ה׳.
אבל ישראל נקראו טהורים, שנאמר וקראו להם עם הקדש (ישעיהו ס״ב:י״ב), ושלמה ע״ה אומר כולך יפה רעיתי ומום אין בך (שיר השירים ד׳:ז׳).

רמז תקנ

(ב) וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ – תְּנָן הָתָם תִּינוֹק בֶּן יוֹם אֶחָד מְטַמֵּא בְּזִיבָה. דְּתָנוּ רַבָּנָן ״אִישׁ אִישׁ״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״ לְרַבּוֹת בֶּן יוֹם אֶחָד שֶׁמְּטַמֵּא בְּזִיבָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לְזָכָר וְלִנְקֵבָה״, ״לְזָכָר״ כָּל דְּהוּ זָכָר, ״לִנְקֵבָה״ כָּל שֶׁהִיא נְקֵבָה. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״ דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וּמְטַמֵּא בִּנְגָעִים שֶׁנֶּאֱמַר ״אָדָם כִּי יִהְיֶה בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ״ אָדָם כָּל דְּהוּ. וְטָמֵא טֻמְאַת מֵת דִּכְתִיב ״וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם״ נְפָשׁוֹת כָּל דְּהוּ. זוֹקֵק לְיִבּוּם כְּתִיב ״כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו״ שֶׁהָיְתָה לָהֶם יְשִׁיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. וּפוֹטֵר מִן הַיִּבּוּם ״בֵּן אֵין לוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא וְהָא אִית לֵיהּ. וּמַאֲכִיל בִּתְרוּמָה דִּכְתִיב ״וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ״ קְרִי בֵּיהּ יַאֲכִילוּ. וּפוֹסֵל מִן הַתְּרוּמָה ״וְזֶרַע אֵין לָהּ״ אָמַר רַחֲמָנָא וְהָא אִית לָהּ. מַאי אִירְיָא זֶרַע אֲפִלּוּ עֻבָּר נָמֵי דִּכְתִיב ״בִּנְעוּרֶיהָ״ פְּרָט לִמְעֻבֶּרֶת. צְרִיכָא דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״וְזֶרַע אֵין לָהּ״ מִשּׁוּם דְּמֵעִקָּרָא חַד גּוּפָא וְהַשְׁתָּא תְּרֵי גּוּפֵי אֲבָל הָכָא דְּמֵעִקָּרָא חַד גּוּפָא וְהַשְׁתָּא חַד גּוּפָא אֵימָא תֹּאכַל צְרִיכָא. וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״בִּנְעוּרֶיהָ״ מִשּׁוּם דְּמֵעִקָּרָא גּוּפָא סְרִיקָא וְהַשְׁתָּא קוֹפָא מַלְיָא אֲבָל הֲתָם דְּמֵעִקָּרָא גּוּפָא סְרִיקָא וְהַשְׁתָּא גּוּפָא סְרִיקָא אֵימָא לָא צְרִיכָא. וּפוֹסֵל בְּעַבְדֵי אָבִיו מִלֶּאֱכֹל בִּתְרוּמָה לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר עֻבָּר נָמֵי פּוֹסֵל, נוֹחֵל וּמַנְחִיל נוֹחֵל בְּנִכְסֵי (הָאָח) [הָאֵם] לְהַנְחִיל לְאַחִין מִן הָאָב וְדַוְקָא יוֹם אֶחָד אֲבָל עֻבָּר לֹא. מַאי טַעֲמָא הוּא מֵת בְּרֵישָׁא. מָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר לוֹמַר שֶׁמְּמַעֵט בְּחֵלֶק בְּכוֹרָה מַאי טַעֲמָא ״וְיָלְדוּ לוֹ״ בָּעֵינָן. בְּכוֹר שֶׁנּוֹלַד לְאַחַר מִיתַת אָבִיו אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם יַכִּיר בָּעֵינָן וְהָא לֵיכָּא. וְהַהָרְגוֹ חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם״ וַהֲרֵי הוּא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ כְּחָתָן שָׁלֵם לְעִנְיַן אֲבֵלוּת. וּדְלָא כְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר גַּמָּדָא דְּאָמַר כֹּל שֶׁשָּׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ נֵפֶל. אִי נָמֵי דְּקִים לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו.
אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת״ אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בֶּהָרוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם מַרְאוֹת נְגָעִים. שֶׁאִם הָיָה בְּגוֹי וְנִתְגַּיֵּר, בְּקָטָן וְנוֹלָד, בְּקֶמֶט וְנִגְלָה, בְּרֹאשׁ וּבְזָקָן בִּשְׁחִין וּמִכְוָה, וּבִקְדַח וּבְמוֹרְדִין, וְחָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקְּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת טְהוֹרִין. נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר לְהָקֵל טָהוֹר, לְהַחְמִיר תִּרְאֶה כִּתְחִלָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר תִּרְאֶה כִּתְחִלָּה לְכָךְ נֶאֱמַר ״אָדָם כִּי יִהְיֶה״ וְגוֹ׳.

רמז תקנא

״וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם״ – בְּשׂוֹרָה הִיא לָהֶם שֶׁנְּגָעִים בָּאִין עֲלֵיהֶם דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר פְּרָט לְנִגְעֵי אֳנָסִין. וּלְר״שׁ נִגְעֵי אֳנָסִין מִי לֹא מִיטְמוּ וְהַתַּנְיָא ״אָדָם כִּי יִהְיֶה״ מִדִּבּוּר וְאֵילָךְ. וַהֲלֹא דִּין הוּא טָמֵא בְּזָב וְטָמֵא בִּנְגָעִים מַה זָּב מִדִּבּוּר וְאֵילָךְ אַף נְגָעִים מִדִּבּוּר וְאֵילָךְ. לֹא אִם אָמַרְתְּ בְּזָב שֶׁאֵין מְטַמֵּא בְּאֹנֶס תֹּאמַר בִּנְגָעִים שֶׁכֵּן מְטַמֵּא בְּאֹנֶס תַּלְמוּד לוֹמַר ״אָדָם כִּי יִהְיֶה״ מִדִּבּוּר וְאֵילָךְ. רָבָא אָמַר פְּרָט לְנִגְעֵי רוּחוֹת. רַב פַּפָּא אָמַר פְּרָט לְנִגְעֵי כְּשָׁפִים. וְקַל וָחֹמֶר וּמַה זָּבִין שֶׁטֻּמְאָתָן וְטָהֳרָתָן בְּכָל אָדָם פֵּרֵט בָּהֶם לִפְנֵי הַדִּבּוּר נְגָעִים שֶׁאֵין טֻמְאָתָן וְטַהֲרָתָן אֶלָּא בְּכֹהֵן אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּפְרֹט בָּהֶן לִפְנֵי הַדִּבּוּר. לֹא אִם אָמַרְתְּ בְּזָבִין שֶׁלֹּא טָמֵא בָּהֶן אָנָסִין וְכוּ׳. וְ״כִי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן״ יָכוֹל אֵין לִי אֶלָּא מָקוֹם שֶׁרָאוּי לְגַדֵּל שֵׂעָר לָבָן, מָקוֹם שֶׁאֵין רָאוּי לְגַדֵּל שֵׂעָר לָבָן מִנַּיִן, ״בְעוֹר בְּשָׂרוֹ״ רִבָּה. ״שְׂאֵת״ זוֹ הַשְּׂאֵת, ״בַּהֶרֶת״ זוֹ הַבַּהֶרֶת. סַפַּחַת שֵׁנִי לְבַהֶרֶת. וּמַרְאֵהוּ עָמֹק שֵׁנִי לִשְׂאֵת. מַה לְּשׁוֹן ״שְׂאֵת״ [מֻבְהֶקֶת] כְּמַרְאֵה הַצֵּל שֶׁהֵן גְּבוֹהִין מִמַּרְאֵה חַמָּה. מַה לְּשׁוֹן ״עָמֹק״ עֲמֻקָּה כְּמַרְאֵה חַמָּה הָעֲמֻקָּה מִמַּרְאֵה הַצֵּל. מַה לְּשׁוֹן ״סַפַּחַת״ טְפֵלָה שֶׁנֶּאֱמַר ״סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת״. וְהָיָה מְלַמֵּד שֶׁמִּצְטָרְפִים זֶה עִם זֶה לִפְטֹר לְהַחְלִיט וּלְהַסְגִּיר. ״בְעוֹר בְּשָׂרוֹ״ בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ (שֶׁלֹּא) [שֶׁל] נִרְאֶה. מִכָּאן אָמְרוּ בַּהֶרֶת עַזָּה נִרְאֵית בְּגֶרְמָנִי [כֵּהָה], כֵּהָה נִרְאֵית בְּכוּשִׁי [עַזָּה], רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲנִי כַּפָּרָתָן הֲרֵי הֵן כְּאֶשְׁכְּרוֹעַ לֹא שְׁחוֹרִים וְלֹא לְבָנִים אֶלָּא בֵּינוֹנִיִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר יֵשׁ לַצַּיָּרִים סַמְמָנִים שֶׁהֵם צָרִים צוּרוֹת שְׁחוֹרוֹת לְבָנוֹת וּבֵינוֹנִיּוֹת וּמֵבִיא סַם בֵּינוֹנִי וּמַקִּיפוֹ מִבַּחוּץ וְתֵרָאֶה כְּבֵינוֹנִי. רִ״י אוֹמֵר כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״בְעוֹר בְּשָׂרוֹ״ וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״בְּעוֹר הַבָּשָׂר״ מָצִינוּ שֶׁמַּרְאוֹת נְגָעִים לְהָקֵל אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר. רוֹאֶה הַגֶּרְמָנִי בִּבְשָׂרוֹ לְהָקֵל נִמְצֵאתָ מְקַיֵּם ״בְעוֹר בְּשָׂרוֹ״, אֶת הַכּוּשִׁי כְּבֵינוֹנִי לְהָקֵל נִמְצֵאתָ מְקַיֵּם ״בְּעוֹר הַבָּשָׂר״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זֶה וָזֶה בִּכְבֵינוֹנִי. ״וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרַעַת״ מְלַמֵּד שֶׁמִּצְטַעֵר מִמֶּנּוּ. מִנַּיִן אַף אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא מִצְטַעֵר מִמֶּנּוּ תַּלְמוּד לוֹמַר (וְהָיָה) [לְנֶגַע]. צָרַעַת כִּגְרִיס וַהֲלֹא דִּין הוּא נֶאֱמַר כָּאן טָמֵא וְטָמֵא בְּמִחְיָה מַה מִּחְיָה בְּכִגְרִיס אַף כָּאן בְּכִגְרִיס. לֹא אִם אָמַרְתְּ בְּמִחְיָה שֶׁצְּרִיכָה כַּעֲדָשָׁה תֹּאמַר בְּשֵׂעָר לָבָן שֶׁאֵין מְקוֹם שֵׂעָר לָבָן צָרִיךְ כְּלוּם, תַּלְמוּד לוֹמַר צָרַעַת כִּגְרִיס.
וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע״ וְכִי מָה עִנְיַן רִיבִים אֵצֶל נְגָעִים מֵקִישׁ רִיבִים לִנְגָעִים מַה נְּגָעִים בַּיּוֹם דִּכְתִיב ״וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי״ אַף רִיבִים בַּיּוֹם. וּמַה נְּגָעִים שֶׁלֹּא בְּסוּמָא דִּכְתִיב ״לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן״ אַף רִיבִים שֶׁלֹּא בְּסוּמָא. וּמֵקִישׁ נְגָעִים לְרִיבִים מָה רִיבִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים אַף נְגָעִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים. אִי מָה רִיבִים בִּשְׁלֹשָׁה אַף נְגָעִים בִּשְׁלֹשָׁה. וְדִין הוּא מָמוֹנוֹ בִּשְלֹשָׁה גּוּפוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן״ הָא לָמַדְתָּ כֹּהֵן אֶחָד רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים. ״וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן״ אֵין לִי אֶלָּא אַהֲרֹן מִנַּיִן לְרַבּוֹת כֹּהֵן אַחֵר תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַכֹּהֵן״. מִנַּיִן לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִים תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִבָּנָיו״. יָכוֹל שָׁאנֵי מַרְבֶּה חֲלָלִין תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַכֹּהֲנִים״ יָצְאוּ חֲלָלִין. מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ אֶל אַחַד״ אִם סוֹפֵנוּ לְרַבּוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַכֹּהֲנִים״ מְלַמֵּד שֶׁאֵין טֻמְאָה וְטָהֳרָה אֶלָּא מִפִּי הַכֹּהֲנִים. הָא כֵּיצַד חָכָם שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים וְאוֹמֵר לַכֹּהֵן אַעַ״פּ שֶׁהוּא [שׁוֹטֶה] אֱמֹר טָמֵא וְהוּא אוֹמֵר טָמֵא אוֹ אֱמֹר טָהוֹר וְהוּא אוֹמֵר טָהוֹר. רַבִּי אוֹמֵר מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים״ לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב״ וְגוֹ׳ הֵקִישׁ דִּינִים לִנְגָעִים מַה נְּגָעִים בַּיּוֹם אַף דִּינִים בַּיּוֹם. מַה נְּגָעִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים אַף רִיבִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים. אִי מָה רִיבִים בִּשְׁלֹשָׁה אַף נְגָעִים בִּשְׁלֹשָׁה קַל וָחֹמֶר אִם מָמוֹנוֹ בִּשְׁלֹשָׁה גּוּפוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וְאִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו״ מְלַמֵּד שֶׁכֹּהֵן אֶחָד רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים.
אִי אִנסַאןֵ כַּאנַתּ פִי גִלדִבַּדַנִהִ שַׁאמַתֹ אַוְ עַארִצַ׳תֹ אַוְ בֻּקעַתֹ אַוְ צַארַ פִי גִלדִבַּדַנִהִ בַּלַאאֻ בַּרַץֵ פַליֻאְתַּ בִּהִ אִלַי׳ אהַרֻוןַ אלאִמַאם אַוְ אִלַי׳ אַחַדֵ מִן בַּנִיהִ אלּאַאִמַתִ
איזה אדם שהיה בעור גופו, שומה או מראה לואי או כתם או אם נעשה בעור גופו נגע צרעת אזי שיובא בו אל אהרן הכהן או אל אחד מן בניו הכהנים.
שְׂאת – פירושו בו: שומא, ולפי הפירוש הזה אין אנו יודעין למילה הזאת גזרה. ולא רחוק בעיני היותה משורש נשא, ויהיה פירושו: שרפה או שחין, על דרך: והמשאת החלה לעלות (שופטים כ׳:מ׳). ומה שמאמץ זה אצלי אומרו אחר כך: שאת המכוה הִוא (ויקרא י״ג:כ״ח). ועניין שאת המכוה וצרבת המכוה (שם) – אחד הוא, כמו שאמר: ועל שפתו (כתיב: שפתיו) כאש צרבת (משלי ט״ז:כ״ז). (ספר השרשים ״נשא״)
שאת או ספחת וגו׳ – שמות נגעים הם, ולבנות זו מזו.
בהרת – חברבורות טיי״א, וכתוב: בהיר הוא בשחקים (איוב ל״ז:כ״א).
אל אהרן וגומ׳ – גזירת הכתוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן, אלא על פי כהן.
'שאת או ספחת וגו – These are the names of leprous plagues – A RISING, A SCAB etc., – and they are the one whiter than the other (cf. Shevuot 5b; Sifra, Tazria Parashat Nega'im, Section 1 4).
בהרת means SPOTS, taie in Old French – Similar is "It is a spot (בהיר) in the skies" (Iyyov 37:21).
'אל אהרון וגו [HE SHALL BE BROUGHT] TO AHARON etc. – It is an enactment of Scripture that the uncleanness and purification of leprous plagues are pronounced only by the mouth of a priest (Sifra, Tazria Parashat Nega'im, Section 1 9).
פס׳: אדם – אמר הקב״ה בראתי את האדם עפר מן האדמה והזהרתיו באזהרות הטומאה להיות פורש מן האשה סמוך לוסתה אם זכה ונזהר הוין לו בנים ראוין להוראה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר
ואם לאו לוקה בצרעת כצ״ל:
ואם [לאו] לוקה בצרעת לכך נסמכה פרשה זו לזו.
כי יהיה – מן הדבור ואילך פרט למנוגעין קודם לכך.
בעור בשרו
אע״פ שאין ראוי לגדל שער. עיין בת״כ מדכתיב ושער בנגע וכו׳ ה״א שיהיה דווקא במקום הראוי לגדל שער:
אע״פ שאינו ראוי לגדל בו שער.
שאת – מה לשון שאת במראה הצל שהוא גבוה ממראה חמה.
בהרת – שהיא בהורה יותר מארבע מראות נגעים. שתים שהן ארבע. בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל. שאת כצמר לכן שניה לה כקרום ביצה כדברי חכמים. שרבי מאיר מחליף שאע״פ שהשאת לבן והבהרת לבנה הימנה שנאמר ואם בהרת לבנה היא.
ספחת – הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שיש ספחת לשאת כך יש ספחת לבהרת. ואין ספחת אלא לשון טפילה. וכן הוא אומר (שמואל א ג) ספחני נא אל אחת הכהונות לאכול פת לחם וכן שנינו מראות נגעים שנים שאת ובהרת הם אבות שהם ארבעה התולדות להם והם הספחת של שאת ושל בהרת שאינן לבנות כמו השאת והבהרת. וכן למדנו במסכת שבועות אמר רבי עקיבא משל דרבנן לתרי מלכי ולתרי פרכי מלכו של זה למעלה ממלכו של זה ומלכו של זה למעלה מאפרכו של זה וכו׳ הלכתא כגון מלכא ואלקפתא ורופילא וריש גלותא:
פירוש שאלו גדולים זה מזה כך מראות הנגעים לבנים זה מזה.
והיה מלמד שמצטער הימנו וכו׳ כצ״ל. והדרשה מעורבבת בכאן. עיין בת״כ ובילקוט ושם הגי׳ והיה בעור בשרו מלמד שהוא מצטער הימנו. ומנין שאף אחרים מצטערים ממנו כשרואים אותו ת״ל לנגע. והסיום דהכא לפי שפחות מכאן וכו׳ לא ידעתי לפרשו. ואולי צ״ל צרעת כגרים וע״ז קאי שפחות מכאן אינה נראית לכל והיינו שאין מצטערים בזה:
(והוא) [והיה] מלמד הוא (שמצטרע) [שמצטער] ממנו. לנגע צרעת הנראית לבני אדם ואיזו זו צרעת לפי שפחות מכאן אינה נראית לכל.
והובא אל אהרן – זה אהרן.
הכהן
לרבות כהנים אחרים. היינו כהנים הדיוטים:
לרבות כהנים אחרים.
או אל אחד מבניו – אפילו בעלי מומין.
הכהנים – להוציא את החללים מכאן אמרו חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אע״פ שאינו בקי בהם אמור טמא והוא אומר טמא אמור טהור והוא אומר טהור. והיינו דאמר רבי יוחנן מיום שחרב בית המקדש אין טהרה ממת ואין טומאה ממצורע. פירוש אין טהרה ממת אבל טומאה איכא לפי שאין לנו אפר הפרה להזות אבל טומאה ממצורע ליכא כלל
שאין בהם מורה. היינו שיגיד בהם טומאה:
שאין בהם מורה.
כהן – מלמד שעל פי כהן מטהר ועל פי כהן מטמא.
או אל אחד מבניו
שאפי׳ אחד רואה את הנגעים. פי׳ שדי בכהן א׳ ועי׳ בת״כ:
מלמד שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים:
אדם כי יהיה בעור בשרו – כל פרשיות נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים, ומראותיהן וחשבון הסגרם, ושערות לבנות ושער שחור וצהוב, אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום, ולא על בקיאות דרך ארץ של בני אדם. אלא המדרש של חכמים וחוקותיהם וקבלותיהם מפי החכמים הראשונים הוא העיקר.
כי יהיה בעור בשרו – לפי שלפנינו יאמר: כי יהיה בו נגע בראש או בזקן (ויקרא י״ג:כ״ט), הוצרך כאן לומר: בעור בשרו.
שאת – לשון גובה (בבלי שבועות ו׳:), שאינה
כך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: שאינו.
לבנה כל כך כבהרת (משנה נגעים א׳:א׳).
אבל הבהרת – לבנה היא (בבלי שבועות ו׳:) כדכתיב: בהיר הוא בשחקים (איוב ל״ז:כ״א), ונראית עמוקה יותר,⁠
בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון נוספה כאן מלת: מבהרת.
כמראה חמה עמוקה מן הצל (בבלי שבועות ו׳:).
ספחת – טפילה לשאת או טפילה לבהרת, תולדת שאת, וגם יש תולדות לבהרת להצטרף עמה, כדכתיב: ספחני נא אל אחת הכהונות (שמואל א ב׳:ל״ו) – לשון טפילה וצירוף, כך פירשו חכמים (בבלי שבועות ו׳:).
לנגע צרעת – שיהיה מקום הנגע בשר לבן, כדכתיב: מצורעת כשלג (במדבר י״ב:י׳). כך נקרא הנגע כשהוא לבן.
אדם כי יהיה בעור בשרו WHEN A PERSON HAS ON THE SKIN OF HIS BODY: When we follow the plain meaning of Scripture or the expertise gained through the ways of the human world, we have nothing [to add] concerning all these sections that describe plagues of humans or of clothing or of houses, the way they look, the way to count their quarantine periods, or the distinctions between white, black and yellow hairs. Rather the truth is found through the exegesis (midrash) of the rabbis, their laws and the traditions that they received from the earlier rabbis.⁠
Rashbam has provided other disclaimers at certain points in his commentary, disclaimers that emphasize the relative unimportance of his peshaṭ enterprise when compared with classical rabbinic midrash, especially when dealing with legal texts. See e.g. the introductions he wrote before his commentary to Ex. 21 or to Ex. 25. Here he seems to argue further that peshaṭ exegesis is especially inappropriate when dealing with sections of text like these; since we have no first-hand experience with the “plagues” of these chapters, we cannot really comment on them on the peshaṭ level. See also Rashbam’s introduction to Lev. 1 and note 2 there.
A very similar disclaimer is found in the commentary of Rashbam’s younger contemporary, Andrew of St. Victor (p. 178). Andrew writes that the kinds of “plagues” that the law here deals with are not known to us in these lands these days, and it is difficult to know how to distinguish between what is and is not impure. Naturally, Andrew’s disclaimer does not end with a statement that one therefore has to rely on the rabbis.
כי יהיה בעור בשרו ON THE SKIN OF HIS BODY: Since it will say below (vs. 29), “[If a man or a woman has] an affection on the head or in the beard,” here the text had to say that the affection [described in these verses] is “on the skin.”
Rashbam’s interpretation is opposed to that of Sifra (so also LT) which attributes halakhic significance to the allegedly redundant phrase “on his skin” (suggesting that from this phrase we learn that even an anomaly on a part of the skin where hair does not grow is considered an “affection”). Rashbam points out that the phrase is, on the peshaṭ level, not redundant; it helps us distinguish between the rules of affections here and the rules of affections that are described in vs. 29f.
Like Rashbam, see Hoffmann and Milgrom (p. 773). In the Be’ur, Wessely labels Rashbam’s interpretation far-fetched (דחוק). Mendelssohn, in his interpolations into Wessely’s commentary, defends Rashbam.
שאת: should be understood as connected to the idea of height
I.e. it is from the root n-s-’, to lift. Rashbam’s explanation is identical to that of Shev. 6b.
[and hence means a “swelling.” It is referred to as a swelling] because it is not as white
Many moderns would concur with Rashbam’s explanation that שאת refers to a swelling. See e.g. NJPS. However, Rashbam departs from the peshaṭ (to follow rabbinic traditions) when he suggests that the name, שאת – swelling, does not mean that that affection is higher, but rather that, when compared to בהרת, it appears higher.
as [the other affection in our verse,] בהרת, which is [very] white. So it is written (Job 37:21), “It [the sun] is bright (בהיר) in the heavens.”
This is the same prooftext cited here by Rashi and by iE to explain what בהרת means. That verse was a natural choice, for it is the only example of the root b-h-r in the Bible, outside of these chapters of Leviticus. However, Rashbam and Rashi agree neither about the meaning of בהרת, nor about what the prooftext in Job means.
Rashbam understands the root b-h-r in the way that it is used in later Hebrew, as referring to brightness. Presumably the Talmud (ibid.), which sees בהרת as the brightest type of affection, concurs. Rashi, however, thinks that בהרת means a stain or patch or some other such mark. In his commentary to Job he suggests that בהיר there means a rain cloud, which certainly is not bright white. See also Rashi’s commentary to Ta‘anit 7b, s.v. אפילו, where he writes that the talmudic word בהורין (or perhaps בהירין) is like the word בהרת and means “mottled with clouds (מנומר בעבים).”
In the commentary to Job attributed by Japhet to Rashbam, the exegete explains בהיר as Rashi does there, not as Rashbam does here.
בהרת has a deeper appearance [than שאת],⁠
I have taken some liberties with the text in my translation. The text reads: אבל הבהרת לבנה היא ונראית עמוקה יותר מבהרת. It makes no sense to say that בהרת appears deeper than בהרת (even after Rosin’s creative attempt to vocalize the second word מְבָהֶרֶת). The text reads well if one simply removes the last word, or if one emends it to משאת.
just as the sun appears to be deeper than the shade.⁠
Rashbam’s comment here is predicated on the assumption that bright or white things appear to be deeper than darker colored ones. Rashbam himself spells out this principle of perception in his BB commentary, ad 84a, s.v. עמוק. This assumption is common in rabbinic literature; the final words of Rashbam’s comment here (מראה חמה עמוקה מן הצל) are a verbatim quote from the Talmud (Shev. 6b and BB ibid.). However, this common rabbinic principle contradicts our standard sense today about depth perception. (We assume that darker shading is the way to indicate greater depth.) See Adin Steinsalz’s comment (BB, ibid., ha-‘olam section), where he argues that assumptions about depth and perception may be culturally dependent; in rabbinic culture perhaps people really did see lighter shading as indicating depth.
In any case, the logic of Rashbam’s comment works as follows: There are two major types of “affection” (according to the Mishnah Neg. 1:1), בהרת and שאת. The former (following both etymology and the Mishnah, there) is brighter. That is why the less bright one is called שאת, meaning “elevation”; its darker shade makes it appear more elevated.
Rashbam is virtually forced into this position because of his acceptance of the rabbinic claim that white objects appear deeper. If that is the case, how can שאת mean an elevation? Furthermore, the text specifically says in vs. 3 that these affections appear to be deeper than the skin. His solution is that שאת is white and, like all other items that are white, it looks deeper than the skin. But, in comparison to the much whiter and deeper בהרת, it is appropriate to call שאת elevated. This same solution is proposed hesitatingly (ואולי נאמר) by Nahm. in his commentary to vs. 3. See also note 23 below.
ספחת: means [an affection that is] secondary to שאת or one that is secondary to בהרת.⁠
The Mishnah, ibid., says that there are two major types of white affections – שאת, which is the color of white wool, and בהרת, which is the color of snow. However, there are also other affections in other shades of white that would be considered impure. Those shades are subsumed as sub-categories (or תולדות, divisions) of the two major categories. The word ספחת is seen by the Talmud (Shev. 6b) and by Rashbam as teaching us that both בהרת and שאת have sub-categories attached to them.
שאת has a sub-category, and בהרת also has a sub-category that goes along with it. [These sub-categories are called ספחת because] they are attached [to the main category], as in the phrase (I Sam. 2:36), “Attach me (ספחני) to one of the priests’ offices.”
This prooftext is the same one that the Talmud (ibid.) cites to show that ספחת means a sub-category. iE also cites this phrase to prove his own, non-talmudic explanation of ספחת.
[ספחני and ספחת are] linguistically connected to the idea of being secondary or being attached. That is how the rabbis explained this verse.⁠
See Shev. 6b. Perhaps the final words of Rashbam’s comment here show that he realizes that his explanation is not the peshaṭ. Most commentators, at least those who are not bound by the talmudic explanations, would see the phrase שאת או ספחת או בהרת as a list of three separate categories, not as a reference to two categories and their sub-categories. See e.g. iE and NJPS. However Rashbam, as he announced in his first comment to this verse, generally toes the rabbinic line when explaining the rules of affections.
לנגע צרעת: [This phrase means] that the spot of the affection is white flesh. So it is written (Ex. 4:6), “as מצורעת as snow.” This [i.e. the word, צרעת, or the related adjective, מצורע,] is the name of a white affection.⁠
As Milgrom notes at length (pp. 774–776), there is no certainty at all about what the word צרעת means, nor about its etymology. Rashbam suggests that צרעת is yet another word that means “white” (just as he interprets the words שאת and בהרת, and as he will interpret the word עמוק in the following verse). His explanation appears original. See also commentary below ad vs. 8, and note 25 there.
אדם – ולא אמר: איש איש מבית ישראל, להכניס הגרים. וכן: אדם כי יקריב מכם (ויקרא א׳:ב׳), כי תורה אחת לאזרח ולגר בקרבנות, כי כן כתוב (ויקרא כ״ב:י״ח). והכניס הגר, שלא יטמא אחר, כי הצרעת היא מהחליים הנדבקים אל השלם מן החולה.
והובא – ברצונו ושלא ברצונו, כי הרואה בו אחד הסימנים יכריחנו שיבוא.
או אל אחד מבניו הכהנים – וטעם אהרן – הוא הכהן המשיח תחתיו,
וטעם אחד מבניו הכהנים – ההדיוטים, שימצאו חוץ למקדש,⁠
השוו ראב״ע ויקרא י״ד:ב׳.
ככהני ענתות (ירמיהו א׳:א׳).
וטעם הכהנים – שלא יהיו מן הפסולים.
ומלת שאת – כמו: שרפה, וכן: והמשאת החלה (שופטים כ׳:מ׳), וישאם דוד (שמואל ב ה׳:כ״א). ויתכן שנקרא כן בעבור שהאש תולדתה להנשא למעלה.
ספחת – מגזרת: ספחני נא (שמואל א ב׳:ל״ו), ונספחו על בית יעקב (ישעיהו י״ד:א׳), חולי שיתחברו אל מקום אחד.
בהרת – מגזרת: בהיר הוא בשחקים (איוב ל״ז:כ״א), והוא נודע שיעשה כדמות אות וסימן.
WHEN A MAN. Scripture does notread, "Whosoever… of the house of Israel"
Ibn Ezra paraphrases Lev. 20:2. His point is that our verse reads "a man,⁠" not an Israelite.
because it wants to include strangers.⁠
According to the Sifra, Scripture employs the term "man" because the latter includes converts to Judaism. According to Krinsky, Ibn Ezra interprets similarly. However, this is far from certain, for elsewhere Ibn Ezra refers to any non-Jew living in the Land of Israel as a stranger. See Ibn Ezra on Ex. 20:7 (Vol. 2, p. 427).
Similarly When any man of you
Bringeth an offering unto the Lord.
(Lev. 1:2), for there is one law to the native born and to the stranger
See Lev. 22:18: Whosoever he be of the house of Israel, or of the strangers in Israel.
regarding offerings. The Torah includes the stranger [in the laws relating to maladies]⁠
The stranger, like the Israelite, is quarantined as long as he has the malady.
so that the stranger does not defile another person, for leprosy is a disease that is passed on from the sick to the healthy.⁠
This comment seems to indicate that Ibn Ezra, contrary to Krinsky, refers to a non-Jewish stranger.
THEN HE SHALL BE BROUGHT. By his consent or against his will, for one who sees one of these signs
On someone's body.
will force the afflicted [to go to the kohen].
[UNTO AARON THE PRIEST.] The meaning of Aaron the priest is, the kohen who is anointed in his place.⁠
Aaron means Aaron and those who succeed him as kohen gadol.
OR UNTO ONE OF HIS SONS THE PRIESTS. This means one of the common priests outside of the temple
In the temple period.
such as the kohanim of Anatot.⁠
A city of kohanim. It was the birthplace of the prophet Jeremiah. See Jer. 1:1.
The meaning of the priests is that they should not be from among those who are disqualified to serve as priests.⁠
Aaron's descendents are priests by virtue of their pedigree. Why then was it necessary for Scripture to add the priests? Hence Ibn Ezra's comment.
[A RISING.] The word se'et (a rising) means a burn.⁠
Se'et is the name of an illness caused by the burning bile in the body (Nahmanides).
Similarly maset (fire) in But when the fire began to rise
Translated according to Ibn Ezra.
(Jud. 20:40) and va-yisa'em david (and David burnt them)⁠
Translated according to Ibn Ezra.
(II Sam. 5:21). The se'et is probably so called because it is the nature of fire to rise upwards.⁠
The word for fire comes from the root nun, sin, alef, which means to lift up. Hence Ibn Ezra's comment.
A SCAB. The word sappachat (scab) is related to sefachani (put me)⁠
That is, attach me.
in Put me, I pray thee (I Sam. 2:36) and ve-nispechu (and they shall cleave) in and they shall cleave to the house of Jacob (Is. 14:1). It refers to a disease which attaches itself to one place.
A BRIGHT SPOT. The word baheret (bright spot) is related to the word bahir (bright) in which is bright in the skies (Job 37:21). It is a known malady which produces a mark and a sign.
שאת או ספחת או בהרת – אמרו רבותינו (ספרא ויקרא י״ג:ד׳): בהרת – עזה כשלג והוא לשון בהיר הוא בשחקים (איוב ל״ז:כ״א). קליר בל⁠{עז}.⁠
בלעז: clair.
שאת – כצמר לבן, ואינו לבן כל כך, ולכך שאת נקראת לשון גובה, שאינו עמוק כל כך בלובן. ספחת – לשון טפילה (בבלי סוטה ה׳:) כמו ספחיני נא אל אחת הכהונות (שמואל א ב׳:ל״ו). והטילה הכתוב בין שאת לבהרת, לומר: תן טפילה לזו ולזו, והם כסיד ההיכל וקרום ביצה.⁠ והכי מוכחי קראי שאין ספחת רק טפילה, שיש פרשה לדין בהרת – כדכתיב: ואם בהרת לבנה הוא
בכ״י מינכן 52: היא.
(ויקרא י״ג:ד׳), ופרשה שנייה בשאת – וראה הכהן והנה שאת לבנה (ויקרא י״ג:י׳). אבל בספחת לא כתב דין שלה, לפי שהיא טפילה ותולדה לשתיהן, ותולדתה של זו כדינה, ושל זו כדינה.
ולפי הפשט נראה: שספחת ומספחת אחת הן, ודין מספחת כתיב בפסיון. בפרשת בהרת נקט קמייתא, אף על גב שהיא אחרונה בפסוק דלעיל (ויקרא י״ג:ב׳), דאמאי דסליק מינה קאי.
שאת או ספחת או בהרת – A SWELLING OR A RASH OR A BRIGHT SPOT – Our Rabbis said (Sifra Vayikra 13:4): A bright spot – strong like snow [i.e is a strong white like snow] and this is a term like: “bright in the skies” (Iyyov 37:21), clair in Old French. A swelling – like white wool, which is not so white, and therefore “a swelling” is called by a term meaning elevation, for it is not so deeply white. “Scab” – a term meaning "subsidiary" (Bavli Sotah 5:1) like “Attach me [sefaḥeni], I pray of you, to one of the priests’ offices” (Shemuel I 2:36). And the text places it between a swelling and a bright spot, to say: Place it subsidiary to this and to this [i.e. that it should be considered a subcategory of each], and they are [colored] like the lime of the Temple and like the membrane of an egg. And the verses prove that “sapachat” is only a subsidiary, for there is a section for the law of a bright spot – as it is written: “If the bright spot is white” (Vayikra 13:4), and a second section for a swelling – “and, behold, if there is a white swelling” (Vayikra 13:10), but regarding “sapachat” it does not write its law, since it is subsidiary to and a subcategory of both, and the subcategory of this one [the "bright spot"] is like its law, and [the subcategory] of the other [the "swelling"] is like its law.
And according to the plain meaning it seems: that “sapachat” and “mispachat” are one thing, and the law of “mispachat” is written in the case where it spreads. It deals with the section regarding a bright spot first, even though it is last in the above verse (Vayikra 13:2), because it continues from the subject with which it concluded.
אדם – משמע איש אשה קטן קטנה.
בעור בשרו – לפי שעתיד לומר לקמן נגע בראש או בזקן (ויקרא י״ג:כ״ט) הוצרך לומר כאן בעור בשרו.⁠
שאוב מרשב״ם.
שאת – לשון מוגבהת
שאוב מרשב״ם.
כמראה הצל שהוא גבוה ממראה החמה.
ספחת – טפלה לשאת וטפלה לבהרת יש בה תולדות שאת גם יש בה תולדות בהרת להצטרף עמה כמו ספחני נא אל אחת הכהונות (שמואל א ב׳:ל״ו).⁠
שאוב מרשב״ם.
לנגע צרעת – שיהיה מקום הנגע בשר לבן כדכתיב מצורעת כשלג (במדבר י״ב:י׳) וכתיב ומראה הנגע עמק (ויקרא י״ג:ג׳) פי׳ לבן.⁠
שאוב מרשב״ם.
והובא אל אהרן הכהן – אפילו בעל כרחו.⁠
בדומה באבן עזרא.
או אל אחד מבניו – אפילו בעלי מומים.⁠
שאוב מהספרא.
אחד – האל״ף בפתח.
הכהנים – ולא חללים ומניין לרבות כל ישראל תלמוד לומר: או אל אחד – לרבות כל ישראל אם כן מה תלמוד לומר: מבניו הכהנים ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן הא כיצד חכם שבישראל רואה את הנגע ואומר לכהן אף על פי ששוטה הוא אמור טמא הוא והוא טמא אמור טהור הוא והוא טהור.⁠
שאוב מהספרא.
אדם, a person, i.e. man or woman, minor, male or female.
בעור בשרו, "on the skin of his flesh;⁠" as will be explained in greater deal forthwith, i.e. an eczema either on his head or his beard. (compare verse 20) at this point the Torah had to mention the skin of his flesh;
שאת, an elevation of the skin; when looked at in the shade it appears to the onlooker as if higher that the skin exposed to the sun.
ספחת, an adjective describing the nouns שאת or בהרת. There are subcategories to both שאת and בהרת. An example of nouns that have such adjectives of varying degrees is found in Samuel I 1,37: ספחני נא אל אחת הכהונות, "please attach me to one of the priestly duties.⁠" [Descendants of the High Priest Eli, who had been condemned to become beggars. Ed.]
לנגע צרעת, "to the plague (similar to) leprosy;⁠" the are of this affliction is white looking flesh. Compare Exodus 4,6 מצרעת כשלג, "an eczema white as snow.⁠" It is also written: ומראה הנגע עמוק לבן, "the appearance of the eczema is a deep white.⁠" (Source not found)
והובא אל אהרן הכהן, "he is to be brought to Aaron the Priest.⁠" Even against his will, if necessary.
או אל אחד מבניו, "or to one of his sons,⁠" even if they are deformed to the degree that they cannot perform sacrificial service in the Temple.
אחד, the letter א has the vowel patach.
הכהנים, "the priests;⁠" excluding priests who have defiled themselves by committing certain sins deliberately, so that they have lost their status permanently. How do we know that all the Israelites are included? Answer: from the words "or one of,⁠" which includes anyone who is a member of the Jewish people. If so, what is the point of the Torah having written: "from among his sons the priests?⁠" It is to teach you that only the priests can give a ruling concerning ritual purity and ritual impurity. Not even the Supreme Court can do so. Are then all priests experts by birth? The system works as follows: When the problem of tzoraat arises, someone who has studied the subject is consulted. The priest accepts the superior knowledge of this expert, and makes his ruling based on what he has been told by the expert who has examined the afflicted person. It is irrelevant whether the priest is truly familiar or not with the symptoms the Torah has taught us.
אדם כי יהי׳ בעור בשרו וגו׳ – סמיך לי׳ לדיני יולדת שכל שאינו נזהר בנדות נגעים באים עליו, אלא לרמוז שיהי׳ לנגע צרעת בשביל עור בשרו, כלומר שנכשל בבעילת נדה כי עור בשרו ידוע לכנוי כלי המשגל, וכן לשון בשרו יפול על אשתו שהיא שאר בשר לו.
צרע״ת – בגימט׳ ע״ל לשו״ן הר״ע מהר״ר אליעזר.
שאת או ספחת או בהרת – שמות נגעים הם, ולבנים זה מזה. לשון רבינו שלמה.
ואמר ר׳ אברהם: כי שאת – לשון שריפה, כמו: והמשאת החלה (שופטים כ׳:מ׳), וישאם דוד (שמואל ב ה׳:כ״א). ויתכן שנקרא כן בעבור שהאש בתולדתה להנשא למעלה. וספחת – מגזרת ספחני נא (שמואל א ב׳:ל״ו), ונספחו על בית יעקב (ישעיהו י״ד:א׳), חולי שיתחבר אל מקום אחד. בהרת – מגזרת: בהיר הוא בשחקים (איוב ל״ז:כ״א), שיעשה כדמות אות וסימן.
ואם כן, תהיה שאת – שם הנגע הנעשה מן המרה הירוקה הנשרפת, והבהרת – מן הליחה הלבנה, והספחת – הנאספת משתיהן.
ורבותינו אמרו (בבלי שבועות ו׳:): אין שאת אלא לשון גבוהה. וכן הוא אומר: על ההרים הרמים ועל
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון, כנראה בהשפעת דברים י״ב:ב׳. בפסוק: ״ועל כל ההרים הרמים ועל כל״.
הגבעות הנשאות (ישעיהו ב׳:י״ד). ואין ספחת אלא טפלה. וכן הוא אומר: ספחני נא (שמואל א ב׳:ל״ו).
SE'EITH O SAPACHATH O BAHERETH' (A RISING, OR A SCAB, OR A BRIGHT SPOT). "These are the names of the plagues, each one whiter than the other.⁠" This is Rashi's language. Rabbi Abraham ibn Ezra wrote that "se'eith is a term for 'burning,' the word being associated with the expressions: 'v'hamaseith' (and the beacon) began to arise up;
Judges 20:40.
'va'yisa'eim' (and) David (burned them).⁠
II Samuel 5:21.
It is possible that it is called se'eith [literally: 'uprising,' 'swelling'], because it is in the nature of fire to rise upwards. Sapachath is of the root: 'sphacheini' (attach me), I pray;
I Samuel 2:36.
'v'nispechu' (and they shall cleave) to the house of Jacob
Isaiah 14:1.
— signifying a sickness which attaches to one place. Bahereth is of the root, 'bahir' (bright) in the skies,⁠
Job 37:21.
becoming a sort of sign or mark.⁠" [Thus far is Ibn Ezra's interpretation.] If so, the term se'eith is the name of the plague caused by the bitter green burning fluid [in the body],⁠
See in Seder Vayikra Note 264.
and bahereth is caused by the white fluid, and sapachath is brought about by a combination of both of these fluids. Now our Rabbis have said:⁠
Shebuoth 6b.
"The word se'eith is always an expression of 'rising,' and so it is stated in Scripture, And upon all the high mountains, and upon all the hills 'hanisa'oth' (that are lifted up),⁠
Isaiah 2:14.
and sapachath always means 'attachment,'
This means as follows: The two principal colors of leprosy-sign are bahereth and se'eith. To each of these two colors Scripture has added a sapachath — a second shade of it. Thus the number of colors is four. See further, Notes 105 and 107, for the precise nature of these colors and their gradations.
and so it is stated in Scripture, 'sphacheini' (attach me), I pray.⁠"
I Samuel 2:36.
אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת – שנינו במשנה ארבע מראות נגעים הן, שאת ותולדתה בהרת ותולדתה, בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל, שאת כצמר לבן, שניה לה כקרום ביצה. וגוון ארבעתן לבן, והלובן הזה זה למעלה מזה במדרגה, וספחת הוא שם הנגע המצטרף משניהם משאת ובהרת, מלשון (שמואל א ב׳:ל״ו) ספחני נא אל אחת הכהנות, (שם כ״ו) מהסתפח בנחלת ה׳. ומראות נגעים הללו אינן צרעת אבל אפשר שיבאו לידי צרעת, ומפני זה הרחיקה תורה החולי הזה בתחלתו וזהו שאמר חכמי הרופאים הבהרות נראה מהן מהצרעת, וזהו שאמר הכתוב נגע צרעת, כלומר מכה של צרעת, אינה צרעת גמורה, אבל אחר ההסגר כשימצאו סימני טומאה גמורין שיאמר הכתוב צרעת היא, זהו צרעת גמורה, ועל כן תמצא שיאמר לפעמים וטמאו הכהן נגע צרעת היא, או יאמר נגע צרעת היא וראהו הכהן וטמא אותו, הכוונה לומר שיטמאנו מעכשיו כי הוא נגע שבודאי יבא לידי צרעת, וראוי שיבדל מן העם מעתה, וכן כשהוא אומר וטמא אותו הכהן נגע הוא, באורו שהוא נגע גדול שלא יתרפא ממנו לעולם אבל יגדל כל היום ויפשה, כן פירש הרמב״ן ז״ל. והנה הפשיון ושער לבן ומחיה ועומק העור הכל סימני טומאה הן.
ובמדרש אדם כי יהיה בעור בשרו, למה אינו אומר בפרשה זו דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בשאר הפרשיות, לפי שנאמר (תהלים ה׳:ה׳) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, ללמדך שאין הקב״ה חפץ לחייב שום בריה, שנאמר (יחזקאל ל״ג:י״א) חי אני נאם ה׳ אלהים אם אחפוץ במות הרשע, ובמה חפץ, להצדיק בריותיו, שנאמר (ישעיהו מ״ב:כ״א-כ״ב) ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, חפץ הוא להצדיק בריותיו ולא לחייבן, ולפיכך לא אמר בפרשת נגעים דבר אל בני ישראל. דבר אחר לא יגורך רע, אין שמו של הקב״ה נזכר על הרעה אלא על הטובה, תדע שהוא כן, שבשעה שברא הקב״ה האור והחושך וקרא להם שמות הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החושך, שנאמר (בראשית א׳:ה׳) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה, וכן אתה מוצא שכשברך לאדם וחוה הזכיר שמו עליהם שנאמר (שם) ויברך אותם אלהים, וכשקללן לא הזכיר שמו עליהם אלא (שם ג) אל האשה אמר, ולאדם אמר. ואם תאמר על הנחש הזכיר שמו בקללתו, שנאמר (שם) ויאמר ה׳ אלהים אל הנחש כי עשית זאת, כך שנו רז״ל על שלשה דברים הזכיר שמו אע״פ שהם לרעה, על המסית, זה נחש שהסית את האשה ואמר לה כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים, תהיו כמוהו, מה הוא בורא עולמות אף אתם תבראו עולמות, שכל אומן שונא בני אומנתו, ולפי שהסית וספר לשון הרע הזכיר שמו עליו. ועל העובר על דברי חכמים שחייב מיתה, שנאמר (ירמיהו י״א:ג׳) כה אמר ה׳ אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת, ועל השם בטחונו בבשר ודם, שנאמר (שם ט״ז) כה אמר ה׳ ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה׳ יסור לבו, אימתי הוא ארור בשעה שמן ה׳ יסור לבו, וכן אתה מוצא בנח כשברך לשם הזכיר את ה׳ ואמר (בראשית ט׳:כ״ו) ברוך ה׳ אלהי שם וכשקלל כנען לא הזכירו שנאמר ארור כנען, וכן באלישע הנביא שהזכיר את ה׳ בתפלתו בענין הצלה שנאמר (מלכים ב ו׳:י״ז) ה׳ פקח נא את עיניו ויראה וכשקלל את הארמיים אמר (שם) הך נא את הגוי הזה בסנורים ולא הזכיר ה׳ בפורענות וכשחזר והתפלל עליהם בהצלה הזכיר את ה׳ ואמר (שם) פקח את עיני אלה ויראו, הוי אומר שאין שמו של הקב״ה נזכר על הרעה, ואפילו ישראל חלק להם כבוד ולא הזכירם על הרעה כיצד כשבא להזהיר על הקרבנות מהו אומר דבר אל בני ישראל וגו׳ אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳, אבל כשבא להזהיר על הנגעים לא הזכיר אלא אדם כי יהיה בעור בשרו על מה הנגעים באים על הזנות, וכן אתה מוצא בירושלים ע״י שהיו שטופין בזמה לכך לקו בצרעת מה כתיב שם (ישעיהו ג׳:ט״ז) ויאמר ה׳ יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון מה עשה להן הקב״ה הלקן בצרעת שנאמר (שם) ושפח ה׳ קדקד בנות ציון ואין שפח אלא צרעת שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת זהו שאמר הכתוב (חבקוק א׳:ז׳) איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא, הכתוב הזה מדבר באדם הראשון שבראו הקב״ה בדמותו שנאמר (בראשית א׳:כ״ז) ויברא אלהים את האדם בצלמו וכשבראו בראו מסוף העולם ועד סופו שנאמר (דברים ד׳:ל״ב) כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך והיה שולט בכל העולם כלו שנאמר (בראשית א׳:כ״ח) ורדו בדגת הים ובעוף השמים, ממנו משפטו ושאתו יצא זו חוה שיצאה ממנו שגרמה לו מיתה שנאמר (שם ג) ותתן גם לאישה עמה ויאכל, ד״א איום ונורא הוא זה פרעה הרשע שהיה שליט בכל העולם שנאמר (תהלים ק״ה:כ׳) מושל עמים ויפתחהו, ממנו משפטו ושאתו יצא זה משה שהיה מתגדל בביתו והיה סבור שהוא בן ביתו שנאמר (שמות ב׳:י׳) ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ועמד והביא עליו עשר מכות שנאמר (שם ג) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, אמר ר׳ יהודה בר אמי המטה משאוי ארבעים סאה ושל סנפירינון היה ועשר מכות חקוקות עליו בכתב נוטריקון דצ״ך עד״ש באח״ב ומשה היה מביט במטה ורואה איזו מכה ראויה לבא אל פרעה ומביאה עליו הוי אומר איום ונורא הוא, ד״א איום ונורא הוא זה אדום שנאמר (דניאל ז׳:ז׳) וארו חויא רביעאה דחילא ואמתני ותקיפא יתירה ושנין די פרזל לה, ממנו משפטו ושאתו יצא זה עובדיה הנביא שהיה גר אדומי והתנבא עליו אבדן, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת, דרז״ל שאת זו בבל שנאמר (ישעיהו י״ד:ד׳) ונשאת המשל הזה על מלך בבל, ספחת זו מלכות מדי שהיה המן מסתפח עם אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד, בהרת זה יון שהיתה מבהרת על ישראל ואומרת כל מי שיש לו שור יחקה על קרן השור אין לי חלק בה׳ אלהי ישראל ואם לאו גוזרין עליו להריגה, והיה בעור בשרו לנגע צרעת זו מלכות ארם שהקב״ה מלקה אותה בצרעת ואת השר שלה שכן התנבא ירמיה ע״ה (ירמיהו מ״ו:ט״ו) מדוע נסחף אביריך לא עמד כי ה׳ הדפו, ומלת נסחף כמו נספח מלשון ספחת ואמר אביריך ביו״ד לפי שהשר שלה הוא כולל כל האבירים שתחת ידו יבא אביר יעקב ויפרע מאותו אביר, וצריך שתתעורר כי לא מצינו מלת אביר בהקב״ה בדגש כי אם ברפה, והכוונה מדת רחמים וזהו (בראשית מ״ט:כ״ד) מידי אביר יעקב, (תהלים קל״ב:ב׳) נדר לאביר יעקב ובתפלת עננו אביר יעקב והוא כחו של יעקב, אבל בכחו של מלכות ארם הזכיר אביריך בדגש גם בדואג האדומי תמצא אביר בדגש הוא שכתוב (שמואל א כ״א:ח׳) ושמו דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול, ואע״פ שהיה ישראל מכלל הסנהדרין כבר דרשו רז״ל שנקרא כן על שם עירו שהיא אדום ומסיים המדרש ואומר ומה נעמן על ידי ששבה נערה קטנה נצטרע מלכות ארם ששעבדו בישראל עאכ״ו, ומנין שפורע הקב״ה ממנה ומן השר שלה בצרעת שכן התנבא זכריה (זכריה י״ד:י״ב) וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה׳ את כל העמים אשר צבאו על ירושלים המק בשרו והוא עומד על רגליו וגו׳ ע״כ במדרש.
ונסמכה פרשה זו של נגעים לפ׳ יולדת ללמדך שכל מי שאינו נשמר מן הנדה יהיה הולד מצורע, ונמצא בספרי חכמת הטבע גם רז״ל דרשו כן כל מי שישמש עם האשה ביום ראשון לנדתה יהיה הולד מצורע לעשר שנים, ואם הוא משמש לשני ימים לנדתה יהיה מצורע לעשרים שנה, ואם בשלשה לנדתה יהיה מצורע לשלשים שנה, וכן עד שבעה ימים, ואם ביום שביעי יהיה מצורע לשבעים שנה. ומכאן שיש בכל סמיכות הפרשיות שבתורה זו לזו עקר גדול וחכמה מפוארה הן בחכמהת הטבע הן בשאר החכמות שהתורה כלולה מכולן.
אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, "if a person will have on the skin of his flesh a s'eis, a sapachat or baheret, etc.⁠" We have learned in Negaim 1,1 that there are four different-looking separate categories of skin-afflictions called נגע צרעת, the respective colour being called שאת and its derivatives, בהרת and its derivatives; these derivatives are known as בהרת עזה כשלג, the strongest symptom, white like snow; a slightly lesser degree of בהרת than the snow-like colour characterizing the original בהרת, is like the colour of the whitewash used when one paints the outside of a house, a still less pronounced white comparable to white wool, known as בהרת כצמר, and a still paler kind of skin discoloration known as בהרת כקרום ביצה, "like the shell of an egg.⁠" The word ספחת describes a skin disorder which is a cross between שאת and בהרת related to the expression ספחני נא אל אחת הכהנות, "please assign to me one (share) of the priestly duties, etc.,⁠" or Samuel I 26,19 מהסתפח בנחלת ה', "so that I cannot have a share in the Lord's possession.⁠" The word denotes a combination of at least two components.
The various appearances of the skin disorders are not considered the dreaded צרעת; they are symptoms which often are the forerunners of צרעת. This is why the Torah decrees isolation for people displaying these symptoms at once so that in the event the צרעת does develop no one associated with them could have been contaminated by them. This is the reason why physicians have described בהרת as something inducing fear of צרעת in people (Nachmanides). When the Torah speaks here of נגע צרעת, the meaning is that these symptoms are the ones preceding צרעת but not necessarily. These symptoms by themselves do not yet constitute the affliction known as צרעת. If, after a period of isolation, additional symptoms develop, such as described in the Torah in the verses following, the result will be the disease called צרעת. This is why the Torah describes the result of such a development as צרעת היא (verses 8), as opposed to נגע צרעת הוא in verse 3. Whenever the latter expression is used the skin disorder described is not yet a true צרעת.
The idea is that the symptoms are already those of an affliction, נגע, and the words וראהו הכהן וטמא אותו, "the priest is to inspect it and to declare such a person as ritually impure,⁠" mean that this declaration takes effect immediately as it is presumed certain that such symptoms will develop into "the real thing,⁠" i.e. צרעת. The words נגע הוא "it is an affliction,⁠" mean that it is large enough to convince the priest that it will develop and spread to larger areas of the skin-surface. Thus far Nachmanides on the subject. The symptoms described by the Torah as פשיון "enlargement of the afflicted area,⁠" שער לבן, "white hair growing inside the afflicted area,⁠" מחיה, "an appearance like raw flesh, not covered by skin,⁠" עומק העור an illusion that the skin is "deeper,⁠" recessed in the afflicted areas, all these are symptoms which indicate the presence of ritual impurity and are the criteria according to which the inspecting priest has to make his decision. Generally, such symptoms mean that the person so afflicted is ritually impure and has to leave the camp.
A Midrashic approach (Tanchuma Tazria 9): Why has this paragraph not been introduced by the customary: "speak to the Children of Israel; if a person has such and such symptoms, etc.?⁠" The absence of this introductory formula is to teach you that it is not the Lord who initiates afflictions as we know from Psalms 5,5 כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, "for You are not a God who desires wickedness, evil cannot abide with You;⁠" David does not belabour the obvious; he speaks about God having no desire to make any creature guilty of anything. We have proof of this also in Ezekiel 33,11: "as true as I am alive, says the Lord, God, I do not desire the death of the wicked.⁠" On the contrary, what is it that God desires? He wants to find an excuse to justify His creatures' actions as we know from Isaiah 42,21: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, "The Lord desires His creatures' vindication, that He may magnify and glorify (His) Teaching.⁠" If our paragraph had commenced in the normal way some people might have misunderstood and thought that God derives satisfaction from having to afflict people even though they were guilty of something.
Another comment by the Midrash: the words "evil does not abide with You" which we quoted from Psalms 5,5 mean that the name of God is not associated with events of an evil nature but only with things positive. When God created light and darkness, He did associate His name with the light but not with the darkness. In Genesis 1,5 the Torah writes: "God called the light day, and the darkness He called night.⁠" When God blessed the first pair of human beings, His name was associated with the blessing for both of them, as the Torah writes (Genesis 1,28: "God blessed them.⁠" On the other hand, when God decreed a curse on man, (Genesis 3,16) The Torah writes: "to the woman He had said, etc.,⁠" and we find similar language in connection with the penalty decreed on Adam. The Torah writes (Genesis 3,17): "and to Adam He had said, etc.⁠" You may ask that when God cursed the serpent we also find this kind of language, i.e. (Genesis 3,14) "the Lord God had said to the serpent, 'because you have done this, etc.'" Our sages answered this query in Tanchuma Tazria 9 by saying that there are indeed three occasions when God did associate His name with something evil, such as a curse. The first instance is the case of the מסית, someone who seduces others to worship idols; the first personification of such a seducer was the serpent who seduced Chavah in Gan Eden saying to her: "God knows that on the day you (pl) will eat from the tree your eyes will be opened and you will become just like God" (Genesis 3,5). The serpent implied that just as God had created worlds so she and Adam would be able to create worlds; the serpent implied that God had forbidden eating the fruit because He was jealous of potential competition. The serpent implied that just as a skilled craftsman is anxious not to reveal the secrets of his craft, so God wanted to keep the secret of how He had created the universe. Seeing that the serpent had used God's name in its seduction of Chavah, God in turn associated His name with the punishment, the curse.
The second instance of God's name being associated with something evil concerns people who deliberately transgress the decrees of the sages whose authority has been given to them by God and has been confirmed at Mount Gerizim. The prophet Jeremiah referred to the fact that such people are guilty of death when he wrote in Jeremiah 11,3: "Thus said the Lord: cursed be the man who will not obey the terms of this covenant which I enjoined your fathers when I freed them from Egypt, etc.⁠" The sin of these people is that they place their trust in man instead of in God as the prophet said in Jeremiah 17,5: "Thus said the Lord: 'cursed is he who trusts in man, who makes a mere flesh his strength and turns his thoughts from the Lord.'" In other words, when does the curse mentioned earlier apply? When someone turns his heart away from the Lord. When Noach blessed his sons Shem and Yaphet, he used the name of God in his blessing, saying: ברוך ה' אלו-הי שם, "blessed be the Lord, the God of Shem,⁠" etc. When he cursed Canaan (Genesis 9,26) he simply said: ארור כנען, "cursed be Canaan;⁠" he did not mention God in that context. When the prophet Elisha prayed to God asking for deliverance from the Arameans (enemy of the Israelites at that time, Kings II 6,17) he invoked the name of the Lord in his prayer saying: "Lord open his eyes let him see" (a reference to his attendant who was afraid). When he then turned to cursing the Arameans (verse 18 of the same chapter), Elisha only said: "please strike these people with a blinding light.⁠" The name of God was not invoked in the prayer to bring a curse upon them. Even when the Israelites were sinful, God referred to them with respect and honor. When God legislated the kind of animals which were to be offered by the Israelites, -when, where and under what circumstances,- the legislation is introduced with the words: "if one of you wishes to offer a sacrifice to the Lord, etc.⁠" When introducing the צרעת legislation, however, the name of God does not appear. Clearly, even when the legislation presupposes sins by the afflicted, the Torah still does not wish to involve God directly, as the One who initiates the "curse.⁠" This is why the verse starts merely with the words: "when someone develops a white spot on the skin of his flesh, etc.⁠"
What sins cause such afflictions? In retribution for illicit sex. (Tanchuma Tazria 11) This is also what happened in Jerusalem whose inhabitants were struck by this disease because their sexual mores had deteriorated so much (Isaiah 3,16) "because the daughters of Zion are so vain and walk with their heads thrown back, with roving eyes, and with mincing gait, making a tingling with their feet...the Lord will uncover their heads.⁠" The word used there is שפח which is the equivalent of צרעת as we know from Leviticus 14,5.
The words אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת, are equivalent to what we read n Chabakuk 1,7 איום ונורא ממננו ושפתו ושאתו יצא, "they are terrible and dreadful; they make their own laws and are overbearing.⁠" The prophet speaks about Adam who was the direct creation of God, created in His likeness, who was composed of particles from all the corners of the globe and whose dominion before his sin therefore extended over all parts of the globe. At that time Adam was able to see with his eyes from one end of the earth to the other. Adam's wife, Chavah was created from his very body, she who caused his mortality. Seeing that she gave Adam to eat from the fruit of the tree of knowledge she made him mortal.
Another Midrashic explanation: The words "terrible and dreadful" which we quoted from Chabakuk refer to Pharaoh who ruled over the whole earth as we know from Psalms 105,20. The words: "they make their own laws, etc.⁠" refer to Moses who grew up in the very house of this wicked Pharaoh and eventually deprived him of his rule after bringing ten plagues upon him. Moses used to take a look at his holy staff to see which kind of plague was appropriate to smite Pharaoh with; he would then inflict this plague upon him; hence the prophet speaks about something "terrible and dreadful.⁠"
Yet another interpretation of that verse in Chabakuk relates the adjectives in that verse to the principal characteristics of the four host nations who had control of the Jewish people in exile at different times. [The Midrash broadens its perspective of allegorical meanings; the interested reader is referred to the original text seeing that our author does not contribute to the understanding of this Midrash except quoting its text. Ed.]
The reason that this whole subject has been written in the Torah adjacent to the paragraph dealing with the purification rites prescribed for a woman who has given birth is to remind us that whoever is not mindful of the regulations pertaining to her ritual impurity connected with menstruation is apt to become a victim of these skin-disorders. We find an opinion in medical textbooks confirmed by our sages (Tanchuma Metzorah 1) that when someone cohabits with a woman who is in the first day of her menstruation, any baby born from that union will be afflicted with צרעת for the first ten years of its life. If the cohabitation occurred on the second day of her being menstruous this צרעת would last for twenty years, etc. If cohabitation occurs on the seventh day of the woman's being menstruous the offspring from such a union will remain afflicted for seventy years. We learn from all this that the order in which the Torah writes certain paragraphs and subject matter is not haphazard but has deeper meaning which it is worthwhile to explore seeing that each paragraph conveys a meaning based solely on its position in the Torah over and above its other meanings. Profound study of the text of the Torah reveals what wonderful insights into the workings of nature the Torah displays.
שאת או ספחת – נראה לפי הפשט דאבות הם.
שאת או ספחת – כתב ר׳ אברהם שאת לשון שריפה כמו והמשאות האלה. וישאם דוד. ופי׳ הרמב״ן ויתכן שנקרא כן בעבור שהאש תולדתה להנשא למעלה. וספחת מגזרת ספחני נא חולי שיתחבר אל מקום אחד. בהרת מגזרת בהיר הוא בשחקים שיעשה בדמות אות וסימן ואם כן תהיה שאת שם הנגע הנעשה מן המרה הירוקה הנשרפת והבהרת מן הלחה הלבנה והספחת הנאספת משתיהן. והנה התורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם והרחיקה החולי הזה מתחלתו כי המראות האלו אינן צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך ולכך אמר הכתוב בתחלתן נגע צרעת כלומר מכה של צרעת ואינה צרעת גמורה ובהיות סימני הטומאה גמורה לאחר הסגר אמר צרעת היא והכוונה לומר שיטמאנו מעכשיו כי הוא נגע שיבא בוודאי לידי צרעת וראוי להבדל מעתה מן העם וכן וטמא הכהן אותו נגע הוא פי׳ שהוא נגע גדול שלא יתרפא אלא יגדל כל היום והולך:
שאת או ספחת, "different degrees of whiteness of the skin.⁠" Ibn Ezra understands the word שאת as a derivative of שרפה, as in והמשאות החלה לעלות עמוד עשן, "and when the column of smoke began to rise" (Judges 20,40) Similarly, we have in Samuel II 5,21 וישאם דוד, "and David burned them (the idols).⁠"
Nachmanides explains that it is possible that this skin disease is called such on account of what it has in common with fire, which rises into the atmosphere. The skin inflammation described breaks through the regular skin, outwards, i.e. upwards.
The word ספחת is understood as related to ספחני נא, (Samuel I 2,36) where it means "gather me in,⁠" in our context in the sense of the disease being concentrated in one narrowly defined part of the skin.
The word בהרת is related to בהיר, very bright, blindingly white, (Job 37,21) where it describes the sun though bright, or because too bright) as invisible to man. The נגע, skin affliction, is assumed to originate in the greenish coloured gall. שאת is the name of the affliction, after it has already traversed the body and come to the surface of the skin. The Torah is perceived as desiring the purity of the Israelites in every respect, both in body and in spirit, and by externalizing sickness of the body's interior it alerts the victim that something is wrong that needs to be repaired, needs to be attended to, seeing that any disease is not a natural state and a perfectly pure person is not afflicted with any disease. Even the symptoms described in our verse here are not yet a definitive disease, they are signs that a disease is on the way to develop more fully. To indicate this, the Torah at the outset speaks of נגע צרעת, meaning that this נגע is liable to develop into a fully blown צרעת unless addressed properly. (11) describes the fully developed נגע simply as צרעת, the affliction having developed beyond the need for, or beyond the ability of a trial ostracism reversing the symptoms. Whenever a stage is reached which will ultimately result in צרעת, the priest has to declare the afflicted party as ritually impure with all that this implies as described in the verse following.
אדם כי יהיה בעור בשרו – פי׳ הר״א מגרמייזא זש״ה (תהלים מ״ט י״ג) אדם ביקר בל ילין, כלומר האדם הזה ערום יצא מבטן אמו ולא היה בו דעת ולא תבונה ולא דבור ולא הלוך, העמידו הב״ה על רגליו נתן בו דבור חכמה ודיעה והשכל, הלבישו בגדי יקר פרנסו גדלו, ושכח כל הטובה הגדולה הזאת, ולא הבין שמאת הב״ה בא לו הכבוד הזה, לכך נמשל כבהמות נדמו. מה הבהמות יוצאות מבחוץ לבקש מרעה שלהם, כך זה לוקה בצרעת וצריך לצאת שנ׳ מחוץ למחנה מושבו. ולכך נדרשה כל הפרשה על העבירה ועל קיבול פורענות שלה.
שאת – הוא גבהות לב שנ׳ (תהלים פ״ג ג׳) ומשנאיך נשאו ראש, כלומר אותם שמהלכים בקומה זקופה, הב״ה משפילן שנ׳ (שם ק״א ה׳) גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל, אמר הב״ה אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד, וכתיב (משלי ט״ז ה׳) תועבת י״י כל גבה לב.
ספחת – הוא הכעס כי הוא עון פלילי, שנ׳ (קהלת י״א י׳) הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גהנם שנ׳ (תהלים מ״א ב׳) ביום רעה ימלטהו י״י, ימלטהו י״י מגהינם, וכן אמרו רבותינו (שבת ק״ה ב׳) השובר כלי בחמתו כאלו עובד ע״ז.
בהרת – הוא השקר שנ׳ (תהלים ז׳ ט״ו) הרה עמל וילד שקר.
והובא אל אהרן הכהן – כלומר שבא הדבר לפני חכמים.
ושער בנגע הפך לבן – שכבר נשתרש בחטא עד שהזקין ונעשין שערותיו לבנות.
ומראה הנגע עמוק(ישעיהו כ״ט ט״ו) הוי המעמיקים מי״י לסתר עצה, (הושע ט׳ ט׳) העמיקו שחתו.
וראהו הכהן וטמא אותו – כיון ששנה ושלש אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
ואם בהרת לבנה – כלומר שלא האדים העון כ״כ.
ועמוק אין מראה – כלומר שלא העמיק להרשיע כ״כ.
ושערה לא הפך לבן – שלא הזקין בחטא.
והסגיר הכהן את הנגע – כלומר יוכיח אותו בסתר אולי יקבל תוכחה וישוב.
ואם בעיניו עמד הנגע – כלומר שלא הועילה תוכחתו, אלא עדיין עמד במורדו.
והסגירו שבעת ימים שנית – כלומר עוד יחזור ויוכיחנו בסתר בפני ב׳ או ג׳ אך לא ברבים.
וראה הכהן והנה כהה הנגע – כלומר שנתכרכמו פניו וקבל עליו מרדות.
לא פשה הנגע – כלומר לא הוסיף לחטוא.
וטהרו הכהן – יסדר לפניו דרכי תשובה ויטהרנו מעונו.
מספחת – היא (מ)⁠קבלת המרדות כמו (שמואל א ב׳ ל״ו) ספחני נא.
וכבס בגדיו וטהר עצמו מבגידות שלו.
ואם פשה תפשה – ואם אחר התשובה יחזור לסורו.
ונראה שנית אל הכהן – כלומר יודיעו אותה להכהן שסידר לפניו דרכי תשובה.
וטמאו הכהן – יגלה קלונו ויוכיחנו ברבים וילבין פניו, וכן אמרו רבותינו רשע מותר להלבין פניו ברבים שנ׳ (משלי כ״א כ״ט) העז איש רשע בפניו.
שאת לבנה – כלומר מתוך גבהות לב, מלבין פני חבירו ברבים.
והיא הפכה שער לבן – כלומר שנשתרש החטא בלבו באותה מדה עד שנהפך כולה לבן.
ומחית בשר חי בשאת – כלומר ומחיתו של אדם גדול תלוייה בו, או שהוא מתגאה בעצמו מרוב עושרו או מרוב תורתו.
צרעת נשנת היא – כלומר מי שתפס אותה מדה לא יניחנה לעולם.
לא יסגירנו כי טמא – כלומר לא יוכיחנו ת״ח בסתר, כי אע״פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא.
ואם פרוח תפרח הצרעת בעור – שפרע לו הב״ה בעולם הזה מדה במדה כי כמו שהוא מלבין פני חבירו ברבים, כך הכל מלבינין פניו ושומע חרפתו ואינו משיב.
כולו הפך לבן טהור – אותה הלבנת פנים שיש בעולם הזה מטהרתו מדין גהנם ומביאתו לחיי העולם הבא.
וביום הראות בו בשר חי יטמא – כלומר שיכחיש את החי וילבין פניו כמו שעשה מתחלה, ולא יקבל עלבונו בסבר פנים יפות טמא כבתחלה.
ד״א או כי ישוב הבשר החי ונהפך – כלומר שאותו שהלבין אינו שותק אלא מלבין פניו כפלים.
ובא אל הכהן – [י]⁠בא לת״ח ויאמר לו אדני מרוב שיחי דברתי לאותו האיש וביישתי אותו והוא בייש כפלים ושמח אני בדבר.
וראה הכהן והיה נהפך הנגע ללבן – שנתברר לו הדבר שנתלבנו פניו יותר הרבה וקיבל עלבונו בשמחה.
וטהר הכהן את הנגע טהור הוא – יפטור אותו מעונשו של דבר.
כי יהיה בעורו שחין – לשון חמימות וכעס ונתרפא שאינו רוצה לחזור בתשובה.
וראה הכהן והנה שאת לבנה או בהרת לבנה אדמדמת – כלומר שבכעסו ובחמתו מלבין פני חבירו והאדימו עד דעייל סומקי ואתי חיוורי.
וטמאו הכהן – חייב לקבל עליו דין שלא כבש את יצרו.
בגדיו יהיו פרומים – מדה במדה לפי שהצרעת בא על עסק לשון הרע כמו שדרשו רז״ל (ויקרא רבה ט״ז) מצורע מוציא שם רע כלומר שמוציא שם רע, והב״ה פורע לו סאה בסאה, כלומר הוא הוציא שם רע על אשת איש, וגרם לה להיות בדודה מבעלה כך בדד ישב, הוא גרם לה פרימת ראש ובגדים שנ׳ (במדבר ה׳ י״ח) ופרע את ראש האשה לכך בגדיו יהיו פרומים, הוא גרם לה שילוח שנ׳ (דברים כ״ד א׳) ושלחה מביתו לכך (במדבר ה׳ ב׳) וישלחו מן המחנה כל צרוע, הוא גרם לה להיות קרואה טמאה, לכך וטמא טמא יקרא, הוא עשה מעשה פטיט, לכך קרבנו פטיט.
ד״א אדם כי יהיה בעור בשרו – הקשה הר״י אמאי אצטריך ייתורא דקרא והיה בעור בשרו, ותירץ כי בת״כ דריש לה לרבות אפי׳ מקום שאינו ראוי לגדל שער.
שאת או ספחת – כתב ר׳ אברהם שאת לשון שריפה כמו והמשאות החלה, (שמואל ב ה׳ כ״א) וישאם דוד. ופי׳ הרמב״ן ויתכן שנקרא כן בעבור שהאש בתולדתה להנשא למעלה. והספחת מגזרת (שמואל א ב׳ ל״ו) ספחני נא, חולי שיתחבר אל מקום אחד. בהרת מגזרת (איוב ל״ז כ״א) בהיר הוא בשחקים שיעשה כדמות אות וסימן, וא״כ תהיה שאת שם הנגע הנעשה מן המרה הירוקה הנשרפת, והבהרת מן הליחה הלבינה, והספחת הנאספת משתיהן, והנה התורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם והרחיק החולי הזה מתחלתו כי המראות האלו אינן צרעת גמורה, אבל תבאנה לידי כך, ולכך אמר הכתוב בתחלתן נגע צרעת, כלומר מכה של צרעת, ואינה צרעת גמורה ובהיות סימני הטומאה גמורין אחד הסגר אמר צרעת היא, והכונה לומר שיטמאנו מעכשיו כי הוא נגע שיבא בודאי לידי צרעת וראוי להבדל מעתה מן העם, וכן וטמא הכהן אותו נגע הוא פי׳ שהוא נגע גדול שלא יתרפא אלא יגדל כל היום והולך.
אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת – הנה שאת הוא הנגע שאינו בתכלית הלובן כלובן הבהרת שהוא בתכלית הלובן. ונקרא ׳שאת׳ לפי שאין מראהו עמוק מן העור, אבל נראה יותר גבוה, ולזה נקרא ׳שאת׳. והנה יִקָּרֵא בהרת, לפי מה שיורה עליו הגדר, הנגע שהוא לבן כלובן השלג, ויִקָּרֵא שאת מה שהוא לבן במדרגת צמר נקי של כבש בן יומו. והנה ספחת השאת, אשר רמז אליה בזה הפסוק, הוא הנגע שהוא למטה בלובן מהשאת, והיא טפלה לשאת, כטעם אומרו ׳סְפָחֵנִי נא אל אחת הכהֻנות׳ (שמואל א ב, לו), והיא במדרגת לובן קרום ביצה. וכן תמצא לבהרת ספחת, אבל היא יותר ראויה בזה מהשאת; וראוי שיהיה יחס ספחת הבהרת אל ספחת השאת יחס הבהרת אל השאת. והנה ספחת הבהרת היא, לפי מה שיורה עליו הגדר, לבנה כסיד ההיכל.
והנה סידור אלו המראים הוא כן: היותר לבן הוא הבהרת, ואחריו השאת, ואחריו ספחת הבהרת, ואחריו ספחת השאת. והנה מה שהוא בלובן למטה מלובן ספחת השאת - איננו נגע צרעת.
והנה השיעור הקטן שיפול בו שֵׁם השאת והבהרת, והספחת משניהם, לפי מה שיורה עליו הגדר, הוא כגריס הקלקי, שהוא מרובע ושיעורו באורך וברוחב כדי צמיחת שש שערות, שהם שלושים ושש שערות בכללות הנגע. וזה יתבאר עוד מהדברים שבאו בנגעים, כמו שנבאר.
והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים – העיר שהמשפט בזה הענין הוא לכהן גדול או לכהן הדיוט, כמו שיתבאר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אדם כי יהיה בעור בשרו וגו׳ והובא אל הכהן – אמר כי עקר כל התקונים האלו הן מדעות או ממדות הוא מיוחד אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו כי מלאכי אלהים הם ותורה יבקשו מפיהם.
We have seen how the introduction of our Parshah, dealing with the need to purify oneself after certain abnormal body functions have occurred, is divided into two basic groups.
1) the avoidable;
2) the unavoidable. There are sub-categories under heading number one, introduced by the symbolism of the birth of a female child. The first sub-category is skin disease. It can be viewed as a derivative of giving birth to a female child. Such a disease is certainly an aberration of natural processes, an imbalace of body fluids resulting in four different possible blemishes. These reflect different degrees of such imbalances. Our sages tell us that tzora-at is due to four different kinds of sins, so that the four categories of skin disease listed represent each of those sins. Each respective discolouration reflects the abnormal quantity of one of the four basic elements man is made of. Arrogance is due to a disproportionate amount of air. The burn marks are due to a disproportionate amount of fire, heat. An example of arrogance is Na-aman the Syrian general (Kings II chapter 5) and his king ben Hadad, of whom many examples of haughty behaviour vis a vis king Achav are related. No doubt, "like master like servant.⁠" Naaman's own cure came only after he had humbled himself. Had Na-aman immediately acceeded to the advice of the prophet Elisha, we would have remained in doubt about both the cause of his affliction and the reason why he had been cured. As it is, the prophet Jeremiah makes it plain that the affliction was due to haughtiness, and that the cure was due to humility. We have here a perfect example of midah keneged midah, the principle of the crime fitting the punishment in reverse, i.e. rehabilitation being demonstrated by removal of the affliction caused by the sin. At that point, the instrument effecting the cure became of secondary importance. (he could now have been cured by immersion in other waters also) Tzora-at is also due to the evil tongue. This is symbolised as due to an imbalance in the water component of the four elements in man's composition. Flowing water is associated with a certain amount of sound, noise. It is also influenced by the moon's position. Since the moon is a passive force, it is symbolic of woman rather than man. (sun) Therefore, we find Miriam being struck with tzora-at for something she said, and not Aaron, who had only listened in silence. (Numbers chapter 12) Tzora-at is also due to spreading lies about someone. We will discuss this in greater detail in the next chapter. Tzoara-at can also be due to excessive greed, desire, due to an imbalance in the earth, i.e dust component in man's composition, the fourth of the raw materials he is made of. Creed for matter without specific objective, is apt to become insatiable, brings in its wake a lack of satisfaction even with the things we do have. Gechazi, the servant of the prophet Elisha, was of that category. Since he coveted what Na-aman possessed, he not only received Na-aman's money but also his tzora-at, the latter's former affliction. Our sages say that he who steals from the public purse, community property, will be struck with tzora-at. Anger can also be an indirect cause of tzora-at. Cain was given an ot, sign. According to one opinion, this sign was a form of tzora-at. When our sages say in Vayikra Rabbah 17, that there are ten causes that can result in a person being afflicted with tzora-at, these are merely derivatives of the four main causes corresponding to the four materials man is made of, and which therefore are subject to an imbalance of their proper ratios.
The manner in which the Torah describes the priest examining the victim of tzora-at, suggests strongly that during the first two weeks the victim is being given an opportunity to mend his ways, and to have this reflected in his further temporary suspension from society and eventual rehabilitation. When the tzora-at remains static, temporarily, the period for repentance is extended. If the tzora-at retreats, it is a sign that it had only been an external blemish to start with, subject to purification and sin/atonement offering. If,- however, the probation period does not produce any improvement, it becomes absolute, and apparently not subject to further examination at a later date, and possible reversal. This would prove that the sin that had caused this tzora-at had taken over the personality of the afflicted person beyond hope for rehabilitation. The possible rehabilitation of the person afflicted with tzora-at is parallel to the influence by teachers and parents cited as remedy number two against the inroads of the yetzer hara as suggested by Rabbi Joshua ben Chananyah.
Next, and third, we come to the blemishes on a person's head. These are due to a lack of faith and other shortcomings in a person's philosophical approach to life. When a person is deficient in these matters, which are after all, functions of his brain, the same midah keneged midah, punishment fitting the crime, will occur. There are two kinds of such blemishes that occur on the head.
1) Blemishes on areas normally covered by hair.
2) Blemishes on areas not subject to hair growth. The first is symbolic of covering up one's sins, i.e. someone who was not a believer having acted piously, devoutly, voicing only traditionally held beliefs. The other is the one who has the audacity to publicly proclaim his lack of belief etc., such as king Uzziah, who insisted on taking over the functions of a priest, though he belonged to the tribe of Yehudah. (Chronicles II, chapter 26.) His effrontery was punished by a blemish on the visible part of his forehead. The first category is too commonplace to require examples to be cited, as these people cover up their shortcomings being afraid of the reaction of the conservative society they live amongst. The four men outside the gates of Shomron, who had lost credibility due to their own testimony, is a further such example. (Kings II chapter 7.) Here too, the midah keneged midah, principle is seen in action, through the type of tzora-at they had been afflicted with. The sequence of the whole story, following the public scorn of the prophet displayed by the captain, suggests strongly that the four men in question had concurred with that captain's attitude. They repented, having seen what happened to their captain, and seeing the camp of Aram abandoned. Their main reason for wanting to be re-admitted to the city, was to await Gods help which the prophet inside the city had already promised. This approach to that story provides the rationale for the otherwise apparent irrelevance in the verse about that day being a "day of good tidings.⁠" The third category of physical afflictions, nega-im, corresponds to the fifth venue, the one suggested by Rabbi Eleazar ben Arach, namely to let Torah illuminate our mind.
The fourth category of afflictions, the spots and stains emerging on one's clothing, is due to a person's general poor character. The Bible often describes the wearing of or removing of garments, as symbolic of the acquisition of good habits or the removal of bad habits respectively. Both Maimonides and Aristotle say that to compensate for excessively bad habits, one must cultivate excessively good habits at least temporarily, so as to achieve a balanced personality, shevil hazahav, the golden path. If a tree has been bent too far in one direction, it must be pushed back beyond its original perpendicular position first, in order to straighten it out. Otherwise, it will never resume its original position. The waiting period that the Torah determines, decides whether only the blemish or the whole garment has to be destroyed or burned, respectively. If a recurrence of the nega, blemish, stain, does not occur, then the cure may be considered permanent. Washing the garment makes it fit for the owner to wear it again. This affliction symbolises what Rabbi Shimon ben Nataniel referred to when he said that the best path in life was to be a yerey chet, a God fearing person.
שאת או ספח׳ או בהרת שמות נגעים הם ולבנות זו מזו. כדתנן בריש מסכת נגעים וכן שנינו בתורת כהנים מראות נגעים שתים שהן ארבע בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה והא דקתני שנים אף על פי שהכתוב מונה אותן שלשה הוא משום דספחת לאו שם נגע הוא אלא שם חבור כמו ספחני נא כאלו אמר שאת והמחובר לה כדאיתא בריש שבועות ובתורת כהנים ולכן הוסיפו עוד שנים והוי להו ארבע וזה שכתב רש״י שמות נגעים הם אשאת ובהרת קאי ולא אספח׳ וכן מה שכתב ולבנות זו מזו אשאת ובהרת קאי ולא על שאת וספחת ובהרת שהרי רש״י עצמו כתב בשבועות שנייה לה כסיד ההיכל ואף על גב דצמר לבן עזה לבנוניתו מסיד על כרחך שאת שהוא אב קרוב ללבנוניתו של בהרת אלא שגבוה ממנו מעט מתוך שאינו לבן כמותו וכל דבר שחור נראה גבוה מן הלבן ולפיכך נקראת שאת מענין הגבהה והשניות שנתרבו להן שהן סיד וקרום הסיד לבן מן הקרום ולמטה מלובן הקרום אינו נגע אלא בהק וטהור ואף על פי שלא נכתבה בתורה ספחת רק פעם אחת ואין לרבות שנייה רק לבהרת שהיא היותר עזה מכל מקום מדנכתב בין שאת לבהרת דייקי רז״ל מינה דקאי אתרויהו כאילו אמר שאת או ספחת או בהרת שפירושו שאת ותולדתה בהרת ותולדתה דאם לא כן שאת או בהרת או ספחת מיבעי ליה והכי איתא בשבועות:
אל אהרן גזרת הכתוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן. אינו רוצה לומר גזרת הכתוב היא שהכהן רואה את הנגעים ואומר זהו טמא וזהו טהור שזה מפורש הוא בכתוב בהדיא והובא אל אהרן הכהן וגו׳ אלא הכי פירושא שאף על פי ששנינו הכל כשרין לראות את הנגעים אפי׳ ישראלים ותניא נמי בתורת כהנים ומניין לרבות כל ישראל בראיית הנגעים תלמוד לומר או אחד דהוה ליה למכתב או אל בניו הכהנים מאי או אל אחד לרבות כל ישראל מכל מקום לענין טומאת הנגעים וטהרת׳ אינו אלא על פי כהן שיאמר טמא הוא טהור הוא שאע״פ שראה אותו היותר מומחה שבישראל והכיר בו ושפט עליו שהוא טמא או שהוא טהור אין בדבריו כלום עד שיאמר הכהן שהוא טמא או שהוא טהור ואפילו אם היה הכהן הדיוט שאינו בקי כמו הישראל המומח׳ שבחכמים שגזרת הכתוב הוא שהטומאה והטהרה תלוייה בפיו של כהן וכן שנינו בפ׳ שלישי דמסכת נגעים הכל כשרין לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה בידי הכהן אומרים לו אמור טמא והוא אומר טמא אמור טהור והוא אומר טהור ותניא נמי בתורת כהנים אם סופנו לרבות את כל ישראל מת״ל או אל אחד מבניו הכהנים אלא ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן הא כיצד חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אפילו שוטה אמור טמא והוא אומר טמא אמור טהור והוא אומר טהור ואם תאמר והלא בתורת כהנים ומייתי לה בפ״ק דשבועות אמרו כל כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים י״ל התם רואה תניא והרואה צריך להיות בקי בהן ובשמותיהן כדי להכיר אם הוא טהור או טמא אבל הכא אומר תניא שאומר לו החכם הישראלי שהוא טמא או שהוא טהור וסומך הכהן על בקיאותו של חכם ואינו צריך אז הכהן רק להוציא מפיו טמא או טהור מפני שגזרת הכתוב היא שהטומאה והטהרה תלויה בפיו ולפיכך אפילו אם היה שוטה שפיר דמי:
וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר אדם כי יהיה בעור בשרו עד והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. בעבור שהיה אהרן חכם ונבון להבדיל בין נגע לנגע באדם ובבגד לכן בא הדבור הזה למשה ולאהרן יחד. ולפי שהיה הצרעת רוע מזג גדול באדם וא״א שידע האדם השחתת המזג ועפוש הליחות כי אם באמצעות האותות שיתחדשו בגוף לכן זכרה התורה האותות והסימני׳ שיורו על זה. באמרו אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת כי בראשונה יתראו האותות בעור ומהם לעמוד על הבשר שהעור שעליו הוא מעופש ונפסד. ומאשר הדברים האלה יובחנו באדם מפני יושר מזגו ושוויו שמפני זה בצאתו מיושרו יפסיד האויר ויתעפש ויזיק לבני אדם הקרובים אליו בטומאתו. לכך אמר אדם כי יהיה בעור בשרו כי במה שהוא אדם ישר ושוה המזג אפשר שיקרה לו זה שיצא מן השווי ויעפש גופו ויזיק ויטמא לבני אדם מה שאין כן בב״ח הבלתי מדברים. וזה טעם למה הזהירה תורה כל כך על הצרעת ולא עשה כן על יתר החלאים שלא היה זה מפני היותו חולי מתדבק אלא מפני הטומאה שהמצורע מטמא אחרים. והטומאה היא מיוחסת לנפש כמו שאמר׳ ולא תטמאו את נפשותיכם. ומפני הטומאה היתה כל ההנהגה הזאת. גם שחולי הצרעת יפסיד האויר מה שאין כן בשאר החלאים שאינם מטמאים את הנפש ולא מפסידים את האויר ומחללים המקדש והמחנה הקדוש. ולא יחס ראיתו אל הכהן להיותו חכם בחכמת הטבעים והרפואות אלא מפני שהכהן הוא המזהיר על הטומאות הוא המטמא את הטמא ומטהר הטהור גם שקרבנות המצורע יהיו על ידי הכהן ולכך היו דיני הצרעת ומשפטיה על פיו וכמו שאמר במשנה תורה (דברים כ״ד ח׳) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים. והותרו בזה ג׳ שאלות הה׳ והו׳ והז׳. והנה שאת פירש הראב״ע שהוא מלשון שרפה ואינו כן כי השרפה תשחיר והשאת הוא לבנה. גם פירש שהחום נושא המכה למעלה והכתוב אומר ומראהו עמוק מעור בשרו ועוד כי צרעת השחין או המכוה הוא מכח השרפ׳ לא השאת. לכן היותר נכון הוא שמלת שאת תורה על יתרון בשר או ליחה הנולד בעור האדם שלא כמנהג הטבעי והוא מלשון יתר שאת. וכן הספחת והוא הליחה הנספחת והנדבקת בעור מלשון ספחני נא אל אחת הכהונות. ובהרת הוא לובן נוסף בעור מלשון (איוב ל״ז) בהיר הוא בשחקים. ומור׳ על יתרון ליחה לבנה. וד׳ מראים הם בנגעים שאת עזה כשלג שניה לה כסוד ההיכל. בהרת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה. ויש מי שכתב ששאת תורה על האדומה אשר מטבעה שתנשא למעלה מפני קלותה. והספחת תורה על השחור׳ שהיא בעצמה מקובצת החלקים. והבהרת היא על שני פנים אם לבנה ואם אדמדמת. וזה בהיות בלבנה דם בלתי שלם הבשול. אבל היותר נראה הוא שאלו המראים כלם מורים על תגבורת ליחה לבנה וצרעת השחין ומכוה הוא מתגבור׳ אדומה שרופה ומשחורה גם כן. וצרעת הראש או הזקן והנתק שסימנה שער צהוב תבא מתגבור׳ אדומה וגם תחול בשאר איברי הגוף אבל דברה תור׳ בהווה.
ואמנם אם הנגע אדמדם וכן צרעת פורחת זה יבא מיתרון דם רע. ונקראו אלו החליים נגע מפני שהיה העור נגוע בכאב וכן צרעת על שם צרת רעתו. וכשתראהו בעור מורה על חליים שהם מבפנים כי מבפנים תבא רעתו.
ואמר והובא אל אהרן הכהן להגיד שאף שלא ירצה יובא לפניו בעל כרחו.
ואמר אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. להגיד שאם היה אפשר שיובא לפני אהרן הוא היותר משובח כי הוא המובהק בזה אבל אם לא יכול ללכת לפניו יבא אל אחד מבניו הכהנים.
וסמך לכאן אדם כי יהיה בעור בשרו – לפי שכל אלו הטומאות נמשכו מחטא אדם הראשון. ומטומאת וזוהמת נחש הקדמוני. וכבר כתבתי למעלה כי באותם ק״ל שנה שנפרש אדם מאשתו. נתחברו אליו מיני טומאות ומיני מזיקים. ונתהוו ממנו כל מיני טומאה ונדה וזיבה וקרי. ולכן אמרו ונגע לא יקרב באהליך אלו נגעי בני אדם. לפי שאלו הנגעים והמזיקים נתהוו ממנו והם כמו בניו. וזה מצד לילית רבתא ולילית זעירתא וצרעה אם אמון מנוא שר השדים ממונה על חכמת כישוף מצרים. ועל זה נאמר אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. כי זה הקרי שנראה לאדם שמתתבר עם אשה בחלום ורואה קרי ומזריע. מאותו קרי נתהוו ממנו שדים ומזיקין ומתחברים נצל האדם כשנסתלק מן העולם. ולכן תקנו חז״ל ההקפות על המת. כי באלו הז׳ הקפות הם בורחים משם. וזהו ובשבע לא יגע בך רע. ולכן צריך אחר ההקפות מיד ויריצוהו אל הבור ולא יעכבו הארון כלל. ולכן סמך בכאן ענין הנגעים ונגעי בגדים וננעי בתים וטומאת זיבה ונדה. לפי שכולם נמשכו מאדם הראשון ומחטאתו. ולכן אחר שחתם ענין היולדת. שזה רמז לחוה שבאו לה ז׳ ימי נדה מצד זוהמת נחש הקדמוני שהטיל בה. חזר לו לטומאת אדם הראשון בנגעים. ולכן אמר אדם כי יהיה בעור בשרו. ולא אמר איש או גבר אלא אדם. רמז לאדם הראשון. ולפי שאהרן הכהן נתקרב. במקום אדם הראשון שנתרחק. בא הדבור של טהרת הנגעים לאהרן. וזהו והובא אל אהרן הכהן. ולו ניתנו כל הטהרות וכל ההוראות. להבחין בין דם לדם ובין נגע לנגע. ובו תלויה הטהרה והטומאה ולא באדם אחר. ואפילו הסנהדרין והנביאים לא היה ראוי להם להבין בענייני הנגעים. ולכן סמך מיד נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. ולא אל אדם אחר. ואמר באדם להורות שאלו הנגעים באו מצד אדם הראשון. וזהו אדם כי יהיה בעור בשרו:
אדם כי יהיה בעור בשרו – וזה יהיה ברוב אם לא יטהר הזרע מדם הנדות.
שאת או ספחת או בהרת – כולם מיני צרעת ומראיהן לבן, כמו שבא בקבלה. ואין בהן ממיני הצרעת שספרו הרופאים זולתי המורפיא״ה והאלבארם והנתק. אמנם שאר מיני הצרעת החזקים שספרו, שהם סרטן לכל הגוף בכלל, והם נוטים אל האודם והשחרות, לא תטמאם התורה כלל. כי אלה הד׳ מראות לבדנה שספרו ז״ל שהן שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה באות בתוכחות על עון, כאמרם ז״ל: כל שיש בו אחד מד׳ מראות הללו אינן אלא מזבח כפרה (ברכות ה׳:), אבל שאר מיני הצרעת שספרו הרופאים לא יהיו בעמנו כלל על צד ׳מזבח כפרה׳, אם לא יהיה עמנו בתכלית הקלקול חס ושלום כשאר ״מדוי מצרים הרעים״, או מצד חטא בהנהגת המאכל והמשתה וזולתם, ולא תהיה בהם טומאה כלל.
והובא אל הכהן – כי כל מי שילך אל מקום להתפעל לא יקרא ״בא״ אז, אבל יקרא ״מובא״, כענין ״...תובל למלך... רעותיה מובאות לך״ (תהלים מ״ה:ט״ו), ״והגישו אדוניו״ (שמות כ״א:ו׳), ״והביא האיש את אשתו״ (במדבר ה׳:ט״ו), וההיפך ״ונגשו אל המשפט״ (דברים כ״ה:א׳), ״ונקרב בעל הבית״ (שמות כ״ב:ז׳), ״עד האלהים יבא דבר שניהם״ (שם שם ח׳).
אדם כי יהיה בעור בשרו, generally, such phenomena occur when one did not purify oneself from the effects of having had sexual relations or direct contact with the seed of a menstruating woman.
שאת או ספחת או בהרת, different skin afflictions, the common denominator being that they are of different shades of white. We base ourselves on the oral tradition as spelled out in Nega-im 1,1. None of these phenomena correspond to the skin diseases we read about in medical text books. Such phenomena as are mentioned in these textbooks do not result in the afflicted person being considered ritually impure, nor are they subject to the priest deciding if indeed the symptoms require isolation of the afflicted person and when such symptoms can be declared as having disappeared. According to Berachot 5 the only skin afflictions which may be viewed as God’s reminder to improve our lifestyle are the four kinds mentioned in our chapter. While they are not classified as afflictions revealing God’s love for the person thus afflicted, they are however, described as מזבח כפרה, as “an altar serving as stepping stone to atonement for the character weakness that the afflicted person has to overcome.” God does not employ any other medically well known skin diseases as His instrument to call us to order for various sins committed. והובא, anyone who goes to a place to be attended to is not referred to as “coming,” בא, but as being brought, i.e. הובא. Compare Psalms 45,15. The passive mode of the transitive form והגישו אדוניו in Exodus 21,6 is ונגשו אל המשפט, “he his being brought to.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] אדם כי יהיה בעור בשרו
[1] הוריות פרק שלישי דף י (ע״ב)⁠
הציטוט לא נמצא בע״ב וככל הנראה הוא טעות המעתיק וצ״ל ע״א.
[ע״א] ב [2] ערכין פרק ראשון דף ג ע״א (ערכין ג.) [3] נדה פרק חמישי דף מד ע״א (נדה מד.)
[ב] והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו
[1] סנהדרין פרק רביעי דף לד ע״ב (סנהדרין לד:) [2] נדה פרק שישי דף נ ע״א (נדה נ.)
שמות נגעים הם ולבנות זו מזו. פירוש, כדאמרינן בפרק קמא דשבועות (ה ע״ב) ארבע מראות נגעים הם; בהרת – עזה כשלג, והוא אב. שאת – כצמר לבן, והוא אב גם כן, שהרי שניהם כתובים בקרא. ויש תולדה לבהרת, והוא כסיד ההיכל. ותולדה לשאת, והוא כקרום ביצה. ומה שיש להן תולדות, מרבינן שם (ו ע״ב) מדכתיב (להלן יד, נו) ״ולספחת״, שהוא לשון טפילה, כדכתיב (ש״א ב, לו) ״ספחני נא אל אחת הכהונות״, כלומר שיש טפילה לבהרת, וזהו תולדתו. והטיל הכתוב ״ספחת״ בין ״בהרת״ ל״שאת״, לומר שיש תולדה לכל אחד ואחד, כך דרשו שם (שבועות ו ע״ב). והשתא, מה שכתב ׳שמות נגעים הם׳, רוצה לומר ״בהרת״ כך שמה, ו״שאת״ גם כן כך שמה, שכל אחד אב, ו״ספחת״ – שם הנגע נקרא כן על שם שהוא תולדה. ו׳לבנות זו מזו׳ דקאמר, לא על הסדר הכתובים קאמר, דודאי ״בהרת״ יותר לבן מן ״שאת״, דכתיב (פסוק ד) ״בהרת לבנה היא״, ואין אחרת לבנה כמוה (שבועות ו ע״ב). וכן ״שאת״, דהוא אב, יותר לבן מן תולדות בהרת, ומכל שכן מן תולדה דידיה, וכדמוכח בפרק קמא דשבועות, אלא שבא ליתן הבדל בין הנגעים, קאמר שהם ׳לבנות זו מזו׳:
אל אהרן גזירת הכתוב. פירוש, למה לאהרן דווקא דהא לא נמסר לאהרן רק דברים שהם צרכי מקדש, אבל מראות נגעים – למה לאהרן דוקא, ותירץ דגזירת הכתוב הוא. אבל אין לומר דלאו דוקא לאהרן ולבניו קאמר, והוא כמו ״אל הכהן ואל השופט אשר יהיה בימיך״ (ראו דברים יז, ט), זה אינו, מדכתיב ״אל אהרן הכהן״, ולא סתם כהן, בודאי גזירת הכתוב דוקא כהן:
אדם כי יהיה בעור בשרו וגו׳ – סמך פר׳ נגעים לפר׳ הקודמת המדברת במילה לומר לך שהמילה דוחה את הנגעים, כי בכל מקום המצוה המוקדמת דוחה את המאוחרת כמבואר למעלה פר׳ ויקהל על אמרם ז״ל הקדים שבת למשכן לומר לך שהשבת דוחה מלאכת המשכן ועל צד הרמז נ״ל ארז״ל (נדרים לא:) גדולה מילה שדוחה את הנגעים, לפי שסתם מילה סבה למילת כל ד׳ ערלות ומכללם ערלת הפה וכשהוא נימול מערלת הפה לא יספר לה״ר ואז לא יבא לידי נגעים הבאים על לה״ר (ערכין טו:) ועל זה קרא משה תגר באמרו (שמות ה׳:כ״ג) ומאז באתי לדבר בשמך וגו׳ כדעת המדרש (ילקוט שמעוני שמות קעד) האומר כל פרקמטיא של משה היתה באז כו׳ רמז למילה, וכן מסיק בהדיא בילקוט פר׳ בשלח (רמ״א:ט״ו) בפסוק אז ישיר משה. שנקרע הים בזכות המילה שניתנה ביום ח׳ כמספר אז, וכן כל אותן אז שמזכיר במדרש דברים רבה בפסוק אז יבדיל משה (ד׳:מ״א) כי גם בו רמז למילה המצלת מן ש״ד כמבואר למעלה פר׳ בא בפסוק ראו כי רעה נגד פניכם (י׳:י׳) וכן הצלת נפשו לא היתה אלא באז שנאמר (שמות ד׳:כ״ו) אז אמרה חתן דמים למולות. וכן קנתירו לא היה אלא באז שנאמר (שם ו׳:כ״ג) ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך. אמר משה יודע אני שערל שפתים אנכי ולא באתי לדבר בשמך כי אם מאז שסמכתי על המילה הרמוזה באז שתהיה סבה גם לתיקון ערלת הפה ורואה אני שלא הועילה כלום.
שאת או ספחת או בהרת וגו׳ – בענין הצרעת יש דעות חלוקות כי י״א שהם חולי טבעי נסתר בתוך הגוף ומבצבץ לחוץ, וי״א שהכל בא על צד העונש לגלות על רעתו הנסתרת בקרבו ובין כך ובין כך נ״ל לפרש לשון מצורע שהיא מלה מורכבת מוציא רע שמגלה ומוציא לחוץ כל רעתו שבקרבו, הן העיפוש הפנימי, הן אם הוא מכה רעהו בסתר בשוט לשונו ואין הבריות יודעין להשמר ממנו ע״כ הקב״ה הוא מפרסם על החנפים ומוציא כל רעתו לחוץ כדי שתגלה רעתו בקהל. ובזה מיושב הכפל בפסוק שאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו׳ והיה בעור בשרו לנגע צרעת. תרתי בעור בשרו למה לי, אלא לומר לך שזהו השאת והשבר אילו היו באיש טהור המחשבות לא היו מזיקים כי בנקל לרפאותם אך מצד היותם בעור בשרו של זה החוטא ע״כ נעשו לנגע צרעת, ומזה מצאו להם חכמי תורתינו סמך, ורובם יצאו ללקוט מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים על איזו עון פרטי באין הנגעים, כי במס׳ ערכין (טז.) אמרו רז״ל על ז׳ דברים נגעים באים כו׳ ויש לכולם סמך מן הפסוקים, ובמדרש (ויק״ר י״ז:ג׳) מביא על עשרה דברים כו׳ ואנו אין לנו עסק בנסתרות מן פר׳ זו כ״א בנגלות בה ומצינו מכולם רמז מפרשיות אלו על ג׳ דברים. האחד הוא, על לה״ר שכן פירש״י למה קרבנו צפרים לפי שעושין מעשה פטיט כו׳. הב׳ הוא, על גסות הרוח שנאמר ולקח למטהר עץ ארז ואזוב פירש״י שאם הגביה עצמו כארז ישפיל עצמו כאזוב. הג׳ הוא, על צרות העין שנאמר (ויקרא י״ד:ל״ה) ובא אשר לו הבית ותנא דבי רבי ישמעאל זה שייחד ביתו לו כו׳ (ערכין טז.) ודבר זה כולל כמה דברים, הן חמדת הממון שלמדין מן גחזי, הן הגזל שמנו רז״ל שם וראייתם מפסוק וצוה הכהן ופנו את הבית. ותנא הוא כנס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו, וג׳ אלו מקורם אחד כי חמדת הממון מסבב גם הגזל וצרות העין.
וכל שאר הדברים המנויין בגמרא ובמדרשות אין להם סמך מן פר׳ זו, ע״כ ראתה עיני להעמיד כל פרטי המעשים הנעשים במצורע על יסוד ג׳ אלה והם לה״ר, וגסות רוח, וחמדת הממון, וכללם הפסוק האומר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים ק״א:ה׳) ורחב לבב היינו החומד ממון שכן אמרו (אבות ה׳:כ״ג) אצל בלעם שהיה לו נפש רחבה, ואותו אצמית דרשו רז״ל (ערכין טו:) על מצורע מוחלט, ועשה בפסוק ב׳ חלוקות לצרף גבה עינים אל רחב לבב כי שניהם ממקור א׳ שהרי שוריינא דעינא באובנתא דליבא תלי (ע״ז כח:) וכל גבה עינים הוא רחב לבב כי כל גאה רוח מתאוה לרוב עושר כי בו יוכל להראות יקר תפארת גדולתו, ולאידך גיסא כל עושר גורם רום לב כמ״ש (דברים ח׳:י״ג-י״ד) וכסף וזהב ירבה לך וגו׳ ורם לבבך וגו׳, וראיה ממ״ש אלישע לגחזי וצרעת נעמן תדבק בך (מלכים ב ה׳:כ״ז) למה לו להזכיר צרעת נעמן אלא לפי שגחזי היה חומד ממון (מלכים ב ה׳:כ׳-כ״ד) ונעמן היה גבה עינים ולמדו זה המפרשים ממ״ש (שם ה׳:א׳) ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו. ר״ל שאפילו בפני אדוניו היה מתנהג בגודל וגאוה, וכבר אמרנו שהגסות והחמדה מקורם ממקום אחד ע״כ אמר וצרעת נעמן תדבק בך, וכן דוד סמכה באמרו גבה עינים ורחב לבב וגו׳.
לכך נאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת – אין שאת אלא גבוהה ומין צרעת זה בא על גסות הרוח המתנשא לכל לראש, או ספחת אין ספחת אלא טפילה כו׳ והוא בא על החומד קנין הממון שהוא טפל אל האדם מבחוץ ואינו מתעצם באדם כלל כשאר המעלות, וכן כתב הרמב״ם בח׳ פרקיו כי כל הקנינים כחכמה וגבורה ומעלת המדות כולם מתעצמים עם האדם ודבוקים בו חוץ מן העושר כי הוא נטפל אל האדם מבחוץ ואינו דבק עמו כלל, או בהרת היינו לבנות, מין זה בא על המספר לה״ר ומלבין פני חבירו ועושה בו חברבורות לבנות כי אזיל סומקא ואתי חיורא (ב״מ נח:) כמ״ש (ישעיהו כ״ט:כ״ב) לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו, ובדרך זה הכרת פניו ענתה בו כי תוכו רצוף אהבת הממון, או הגסות, או לספר בגנות חבירו, ונגע זה מוציא רעתו לחוץ לגלות רעתו בקהל ועל שם זה נקרא מצורע מוציא רע, כדרך שנאמר (שמות ל״ב:כ״ה) וירא משה את העם כי פרוע הוא ואמרו רז״ל שלקו בצרעת (ילקוט שמעוני מצורע תקסג) כד״א וראשו יהיה פרוע (ויקרא י״ג:מ״ה) והוא לשון גילוי שתגלה ותראה רעתו לעין כל והיינו ענין הצרעת.
והובא אל הכהן – אין טהרתו כ״א ע״י כהן יען כי כל מי אשר הוא מזרע אהרן נמצאו בו ג׳ מדות טובות הפכיים לאלו כי חטא הלשון גורם כל ריב וכל נגע ובין אחים יפריד ע״כ יבא אהרן שאחז במדת השלום וירפא לזה כי הוא היה אוהב שלום ורודף שלום, וכן חטא גסות הרוח ראוי שיתוקן על ידו כי הוא היה עניו ביותר כארז״ל (חולין פ״ט) גדול מ״ש במשה ואהרן ממ״ש באברהם דאילו באברהם כתיב (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר ובמשה ואהרן כתיב (שמות ט״ז:ח׳) ונחנו מה, וכן חטא חמדת הממון לא היה ג״כ באהרן יען כי הכהנים לא היה להם חלק ונחלה בארץ ולא היה להם יותר ממה שזכו משלחן גבוה ע״כ היו שלמים במדת ההסתפקות ולא היו בכלל צרי העין אשר כל מגמת פניהם לאסוף ולכנוס, ע״כ מן הראוי שכל ג׳ מיני צרעת אלו לא יטהרו כי אם על ידי כהן.
גזרת הכתוב. דעת רש״י הכי, לפי שכתוב בסמוך והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים, ל״ל למיכתב אחד וגם מבניו הכהנים, לא היה לו למיכתב רק ואל בניו. אלא אחד בא לרבות אף שאר אדם, שאם היה הכהן עם הארץ מראה לאדם שהוא יודע סימני טומאה אע״פ שאינו כהן, ומה דכתיב בתר הכי מבניו הכהנים, ללמד אע״פ שהכהן לא ידע סימני טומאה, אלא צריך להראות לתלמיד חכם אף שאינו כהן, ומ״מ לא רשאי הת״ח לאמר זה סימן טומאה וזה סימן טהרה. אלא הוא ילמוד לכהן דין טומאה וטהרה כדי שהכהן יאמר לאדם שהנגע בו טהור אתה או טמא, ועל זה פירש״י גזירת הכתוב:
A Scriptural decree. Rashi's view is so because it is written nearby: "He shall be brought to Aharon, the kohein, or to one of his sons, the kohanim.⁠" Why does it need to say, "one"? Also, Scripture does not need to write, "of his sons, the kohanim,⁠" but rather only: "Or to his sons.⁠" Thus, "one" comes to include even a non-kohein, [in the case] that the kohein was ignorant of Torah law he may show [the signs] to a man who knows [the laws of] signs of impurity, although he is a non-kohein. And that which it is written afterwards, "of his sons the kohanim" is to teach that although the kohein does not know the signs of impurity, and needs to show [them] to a Torah scholar who may not be a kohein, nevertheless, the Torah scholar is not allowed to say: This is a sign of impurity or this is a sign of purity. Rather, he must teach the kohein the laws of impurity and purity so that the kohein will tell the person who has the skin-eruption: You are pure or impure. Upon this Rashi explains: "It is a Scriptural decree...⁠"
פרשת תזריע
אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו׳ עד סוף הפרשה – במראות הנגעים הללו יש לתמוה ולשאול שאלות:
א׳ במה שכפל אמרו והיה בעור בשרו לנגע צרעת אחר שכבר אמר אדם כי יהיה בעור בשרו וגו׳?
ב׳ השנויים בלשונות. ראש דברו בזה כתוב עור בשרו ולקמן כתיב נגע צרעת כי תהיה באדם ולא נאמר בעור אדם ובשחין כתיב ובשר כי יהיה בו בעורו שחין הביא בו וגם עורו?
ג׳ גם מה שאמר וראה הכהן את הנגע וחזר ואמר וראהו הכהן וטמא אותו שתי ראיות אמנם לא כפל ראיותיו לא בשחין ולא בצרעת האחרונה?
ד׳ בצרעת כתיב לא יסגירנו ובא שמה מציאות זה לבל הסגיר אותו הכהן ולא כתב כזה כאן ולא בשחין?
ה׳ בהוסיפו לומר כי טמא הוא ואין אלו אלא דברי מותר שאם טמאו הכהן הוא טמא בהכרח?
ו׳ למה בפרשת הצרעת אין שום צד הסגר אל המצורע ובשחין פעם אחת וכאן שתי פעמים?
ז׳ מדוע נכתבו שלש פרשיות בדבר הצרעת והשחין ולא עירב את של זה בזה? ואף אם דרשו עליהם חז״ל ובאו ללמדנו חוקים ותורות בנגעים מ״מ גם צריכים ישוב על דרך הפשט.
ח׳ יש לעורר על מה שכתב בשתיהם אדם ובשחין בשר ולא נזכר שם אדם?
ט׳ מה זה בצרעת טהרתו אם כסה הנגע את כל העור וכאן אם כהה הנגע ובשחין כשלא פרחה?
ואשיב ואומר כי שלש מדות רעות באדם יש לך איש יתן עליך בקולו לחרף ולגדף אין כחו אלא בפיו ותמונה אינכם רואים זולתי קול. אמנם בקרבו לב טהור ברא לו אלהים. טוב ישר ורחמן. ויש לך אדם להפך לבו מקולקל בפיו ובשפתיו יכבד ובקרבו ישים ארבו און ומרמה כמנהג החנפים הצבועים חלקו מחמאות פיהם ותחת לשונם עמל ואון וימהרו לשפך דם. ויש עוד שלישי המשוה כבוד עבד לכבוד רבו כאשר ינתן מום בפיו כן ינתן בו וכל אשר בתוכו יטמא. ואמנם טוב משניהם {א} האיש בעל המדה הראשונה רעה בלשונו ובלבו יושר וצדק. שני לו אשר שתיהם בו כאחד רעים בקולו ובלבו. ורע מכלם החנף והצבוע על אשר קשה להשמר ממנו לכן רפואת הראשון קלה והשני יותר קשה והשלישי קשה מכלם. וידוע כי מלת בשר תאמר באיש ילך לתומו וידמה לכל החי לכל בשר אשר אין להם דבור וילכו בשרירות לבם בלי מחשבה ועצה שלימה ואדם לא יקרא אלא בעל חי מדבר. על כן ניתנו לידרש אלה הנגעים וכנגד שלשה אלה דברה תורה. כי אולם על האיש לו לשון מדברת והקרב ירחץ במים ישר ונאמן הביא פרשה ראשונה. אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו׳ והיה בעור בשרו לנגע צרעת כלומר אדם שבו מדה כזאת והשאת אינה בגופו אלא בעור בשרו שאינה מתפשטת רעתו מן השפה ולפנים באופן כי כל הצרעת היא בעור בשרו ולא בתוכו. זהו שחזר ואמר והיה בעור בשרו וגו׳ פירוש בתנאי שהצרעת לא תהיה אלא בעור בשרו ולא מבית והגיד לנו הכתיב שרפואת חולה זה קרובה וקלה ונוטה אל הבריאות ולפיכך נכתבו בה שתי פעמים והסגיר כי יש פנים רבים לרפואתו שיעזוב מחלתו ויתרפא מצרעתו והואיל ואדם כזה יחשבו לבעל נפש רעה ומכוערת מה שאינו באמת כי האדם יראה לעינים. זה שכתב בו וראהו שתי פעמים כי אמנם צריכה בו ראייה בתר ראייה למביט בו שלא יטעה במחשבתו כי גם רעה תמצא בו בקרבו בראותו דבריו רעים וחטאים וידמה בעיניהם מה שאין בו. וכנגד האיש ששתיהן בו לרוע לבו ופיו שוין נכתבה פרשת השחין באמרו ובשר כי יהיה בו בעורו שחין מדבר באיש שהנגע בעור רצונו בקולו וגם בו בתוכו ורפואת חולה זה יותר קשה מן הראשונה ולפיכך לא כתב אלא והסגיר פעם אחת. כי אמנם יש גם לה רפואה מצד שהוא איש ישר ולא יחניף רעהו בחלקלקות לגנוב את לבבו אלא משוה כבוד ה׳ לכבוד הבריות ואינו קשה כשלישי איש רע מעללים בדברים יחניף ויגנוב את לב אנשי ישראל וזו היא רעה חולה אין למעלה ממנה וכנגדה הובאת פרשת הצרעת דכתיב נגע צרעת כי תהיה באדם ירצה בתוך האדם לבד ולא בשפתיו זו צרעת נושנת ואין לה הסגר כי טמא הוא כלומר לפי שטומאתו היא בעצמו ולא בדבר שפתים ואין לה רפואה מוחלטת אלא מעט בהפכו כלומר שיראה לחוץ עונו ותגלה רעתו בקהל ולא עוד יכסה שנאה במשאון. זהו שאמר ואם פרוח תפרח וגו׳ וכסתה הצרעת את כל עור הנגע וגו׳ כי אז יעזוב רשע דרכו החניפות והצביעות. ויצא ממדה הראשונה למדה השנית וכולי האי ואולי יתרפא. אולם באיש אשר כל רוחו יוציא ולבו טוב ומתוק קלה הרפואה והסרת המום מכל וכל לכן אמר והנה כהה הנגע. ובאיש ששתיהם בו רפואתו יותר קשה על כן די שלא תפשה עוד. ומן הטעם הזה כתב אדם בשאת ובצרעת. ובשחין כתב בשר. הואיל ובו מדבר באדם ממדה השנית שלא ידע להחניף ותוכו וקולו שוים. לפי שזאת המדה היא מדת שאר בעלי חיים ההולכים לתומם ככל החי מכל בשר ירעו וישחיתו ולא ישאו פנים להחניף במרמה. ובשתי הכתות האחרות כתוב אדם שכן ניתנו אל האנשים בעלי מחשבות זה יערים להסתיר עצה וזה זדון לבו ישיאנו לחרף בהרמת דברים קול לו קול אליו ולבו אין נכון עמו אלא להיטיב:
כי יהיה בעור בשרו וגו׳ והיה בעור בשרו לנגע צרעת – באשר עד כמה פעמים הצענו {ב} שההרגל טבע שני והדברים יעשום פעמים רבות ישובו הדברים לאיש לטבע ולא יסורו ממנו. על כן כתיב כי יהיה בעור בשרו וגו׳ ויתנהג בם יתהפכו הנגעים בו לטבע והיה בעור בשרו לנגע צרעת:
אדם כי יהיה בעור וגו׳ – פירוש על דרך אומרם ז״ל (ב״מ קיד:) אתם קרויים אדם ואין או״ה קרוים אדם, שאין האומות מטמאין בנגעים, ומכאן הוכחה שאין גוים מטמאין בנגעים שאמרו במסכת נגעים בתחלת פרק י״א.
ואומרו כי יהיה בעור בשרו, מודיע הכתוב שאין טומאת צרעת באיש הישראלי אלא בעור בשרו ולא בפנים, כי האומות בחינת נפשם עצמה היא בחינת הצרעת ומינם, ובנפש ישראל בפגעו בם לצד החטא אשר יחטא ירשום מראה צרעת בעור בשר, ודוקא בעורו ולא בבשרו ואין צריך לומר בפנימיותו.
ורז״ל אמרו (ערכין ג.) כי טעם אומרו אדם לומר אפילו תינוק, גם כלל האשה שגם היא נקראת אדם דכתיב (בראשית ה ב) ויקרא את שמם אדם.
עוד אמרו בתורת כהנים טעם אומרו בעור בשרו לרבות אפילו עור שאין בו צמחי שערות, פירוש שלא תאמר דוקא במקום שראוי לגדל צמחי שער אבל במקום שאין בו צמחי שער הגם שצמח בו שער והפך לבן אינו מטמא תלמוד לומר. ועל כל פנים צריך קדימת הבהרת לשער לבן, אבל אם קדם שער לבן לבהרת כגון זקן שהלבין שערו או גרמיני והוא מי שברייתו כך טהור. ואם קדמה בהרת לשער וכשגדל השער גדל לבן בבהרת יש להסתפק אם צריך שיקדים צמיחת השער לבהרת והבהרת תהפכנו ללבן, או כיון דסוף סוף לא היה שער לבן אלא אחר הבהרת הוי סימן טומאה. ונראה כי דבר זה אי אפשר לומר בו ודאי כשגדל השער גדל לבן, כי כיון שבאים לפנינו לבנים מי יאמר שלא נולדו שחורים והבהרת הפכתם ללבן כהרף עין, ואם כן זה נכלל גם כן במה ששנינו (נגעים פ״ד.) ספק אם כו׳, ועיין מה שאמרו התוספות בפרק ב׳ דנדה (י״ט ד״פ ר״ו) כי הבהרת חזקתה מהפכת השער ללבן, ולזה ספיקו טמא.
שאת או ספחת וגו׳ – אמרו ז״ל (משנה נגעים א׳:א׳) כי פי׳ ספחת הוא מין הדומה לשאת כי שאת צמר נקי ודומה לו בהדרגה שניה לו כסיד ההיכל והנה הגם שלא נאמרה ספחת אלא גבי שאת, הוא הדין ספחתה של בהרת, וזה הוא שיעור הכתוב שאת או ספחתה או בהרת וספחתה.
ויש לדעת למה הקדים הכתוב זכרון השאת קודם לבהרת אחר שהבהרת הוא לובן שאין למעלה ממנו כמאמרם ז״ל (שם) בהרת עזה כשלג שניה לה שהיא שאת כצמר נקי, אם כן היה לו להקדים מדרגה הגדולה ואחר כך מדרגות שלמטה ממנה. ונראה שאם היה אומר הכתוב בהרת או ספחת או שאת לצד שהבהרת עזה שלבנוניתה היא ביותר כשיאמר או ספחת לא נלמוד ממנה ספחת השאת, והייתי אומר שאין לנו אלא שלשה מיני נגעים והם בהרת שאת ספחת. גם אם היה אומר בהרת או שאת או ספחת לא הייתי יודע שיש מין נגע שלישי שהיא ספחת הבהרת כיון שבא זכרון הספחת באחרונה מה שאין כן לפי סדר האמור.
ולמה שאמרו ז״ל (ערכין טו:) שהצרעת באה על לשון הרע ירמוז הכתוב בב׳ מראות נגעים על פי מה שכתב רמב״ם בפרק ז׳ מהלכות דעות וזה לשונו לשון הרע הוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת אבל האומר שקר הוא נקרא מוציא שם רע על חברו עד כאן הנה האומר דברי גנאי על חברו הגם שאומר אמת נקרא בעל לשון הרע, והאומר שקר נקרא מוציא שם רע. וכנגד ב׳ אלו אמר שאת או בהרת, שאת כנגד מוציא שם רע, ואמר שאת ע״ד (שמות כג א) לא תשא שמע שוא, בהרת כנגד לשון הרע, ואמר לשון בהרת בהירות שיורה הצדקת הדברים הנאמרים כי כנים הם ואף על פי כן מאוסים הם ויסובבו הצרעת. ולצד שיש הדרגות בב׳ הבחינות, לזה עשה ה׳ ב״ה ספחת לשאת ולבהרת כבחינת הדבור אשר יסובב אותה.
והיה וגו׳ לנגע – פירוש להיות שעיקר טומאת הנגע יגידו השערות ולא מראית השאת והבהרת מגדת צרעת זולת השער, לזה אמר והיה וגו׳ לנגע וגו׳ פירוש הבא אחר כך והוא כשיהפך שערו ללבן.
אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת, when a person shall have in the skin of his flesh a rising or a scab, etc. We have to explain this verse in a similar vein to the statement in Baba Metzia 114 on Numbers 19,14: "you are called אדם, whereas the title אדם is never applied to Gentiles, for the Gentiles are not susceptible to the impurity resulting from the various skin-diseases enumerated in our Parshah.⁠" This statement, attributed to the prophet Elijah, is proof that the clothing of Gentiles afflicted with these נגעים, stains mentioned in our chapter, does not confer impurity on Jews in contact with them as we have learned at the beginning of the eleventh chapter of the tractate נגעים.
כי יהיה בעור בשרו, which he will have on the skin of his flesh, etc; the Torah informs us here that only the skin of Israelites afflicted with this disease is affected. The disease does not penetrate below the skin. This is a principal difference between Israelites and Gentiles; the latter are perceived as afflicted with this disease through and through. Their entire being is perceived as being part of the צרעת syndrome. If an Israelite has committed a sin which results in נגע צרעת, the skin afflictions mentioned in this chapter, it is visible only on his exterior not on his flesh and certainly not his soul, personality.
Our sages in Erchin 3 explain the word אדם as meaning that even a baby can be afflicted with the disease related here as babies too qualified for the term אדם. Women too are included as the Torah refers to man and woman combined as אדם in Genesis 5,8.
Torat Kohanim adds that the reason the Torah chose the expression בעור בשרו, the skin of his flesh, instead of merely בעורו, on his skin, is to include the skin on which hair does not grow. We are not to think that only skin with follicles, i.e. capable of producing hair, is included here. [the Torah features the colour of hair surrounding these skin blemishes, and it was therefore reasonable to assume that only those patches of hair are subject to this legislation. Ed.] As it is, if a white hair grew in an area normally devoid of hair, the legislation in this chapter applies. Nonetheless the white spot on the skin has to precede the appearance of the hair before this legislation can apply. If an old man or an albino who normally has white hair, first develops the symptoms on the skin described here and a white hair makes its appearance subsequently, it is doubtful if such a person is considered afflicted seeing the hair did not turn white as a result of the condition of the skin surrounding it. On the other hand, the progression of the symptoms conforms to what is written in the Torah. We are unable to determine with certainty that the hair grew white from the source as at the time the person appears before the priest we only see the ultimate result and do not know whether the hair grew black and immediately turned white. Tosafot in Niddah 19 feel that the bright spot on the skin, בהרת, is presumed to have caused the hair to turn white. At any rate, such a situation is one which is known in הלכה as ספק טומאה, a state of doubtful impurity.
שאת או ספחת, a rising or a scab; we are taught in Nega-im 1,1 that the meaning of the word ספחת is a kind of שאת, a whiteness which is a shade darker than that of בהרת, as the colour of שאת is similar to clean wool and similar in whiteness to the whitewash used in the Temple. Even though the expression ספחת occurs in the Torah only in our verse, the same rule is true for a lower degree of whiteness of בהרת which is the whitest of whites, similar to snow in colour. The verse ought to be understood as if the Torah had written: שאת או ספחת, או בהרת וספחתה.
We need to understand why the Torah mentioned שאת before it mentioned בהרת, seeing the latter is whiter than שאת, in fact unmatched by anything else in whiteness? Why did the Torah not give us a list of degrees of white in a descending order? We believe that if the Torah had commenced by describing the whitest possible kind of skin-affliction, i.e. בהרת first, and had mentioned the word ספחת later, I could not have derived that שאת also may occur in shades of a secondary degree of whiteness which is part of its category and is called ספחת דשאת. Even if the Torah had written: בהרת או ספחת או שאת, I would have concluded that there are only three categories of the colour white which form a נגע צרעת instead of there being four such categories (2 of them being sub-categories). Even if the Torah had written: בהרת או שאת או ספחת, I would not have known that there is an additional category called ספחת הבהרת, seeing the word appeared only at the end of the sequence. As it is, it is impossible to overlook the fact that the Torah wanted us to know that ספחת is both a sub-category of שאת as well as a sub-category of בהרת.
Erchin 15 explains that these afflictions are a penalty for people who have spoken ill of their fellow man. Maimonides explains this in greater detail in the seventh chapter of his Hilchot Deyot. This is what he writes: "A person is guilty of the sin of לשון הרע, a wicked tongue, when he tells something detrimental to the image of this fellow man even though he speaks the truth. If he tells lies about his fellow man he is guilty of the sin of מוציא שם רע, bad-mouthing another human being.⁠" We see therefore that one is called בעל לשון הרע, even if one tells the truth about someone, whereas one is called מוציא שם רע when the evil gossip one spreads has no basis in fact. The Torah therefore describes two different categories of skin afflictions, one to be applied to people guilty of לשון הרע, i.e. בהרת, the other to be applied to people guilty of מוציא שם רע, described by the Torah as שאת. The reason the Torah chose the term שאת as an allusion to people guilty of מוציא שם רע is because the Torah said in Exodus 23,1: "do not utter a falsehood.⁠" The word בהרת aptly describes someone who engages in לשון הרע, as the word describes something which is the brightest of bright, i.e. true. Although such a person speaks the truth, what he has done is despicable. The sub-categories of which the Torah speaks may be regarded as alluding to the verbiage which surrounds the basic detrimental information which the respective guilty party tries to convey conversationally.
והיה לנגע… צרעת, and it will turn into a skin-afliction. Inasmuch as the most important factor determining the impurity resulting from what is and what is not a נגע צרעת is revealed by the colour of certain hairs and not by the colour of the skin alone, the Torah uses the expression צרעת independent of mention of any hair. The word והיה, "it will be,⁠" alludes to the fact that what determines if we are dealing with a נגע צרעת has yet to occur.
אדם [אינו בת״כ רק בנדה דף מ״ד ע״א] לרבות אפי׳ תינוק בן יומו שמטמא בנגעים. כי יהיה. מן הדיבור ואילך. בעור בשרו. הואיל ונאמר ושער בנגע הפך לבן אין לי אלא מקום שראוי לגידול שער מקום שאין ראוי מניין ת״ל בעור בשרו ריבה. ספחת טפילה לשאת ולבהרת זהו לדברי חכמי׳ [ולר״מ ספחת זו שני׳ לבהרת ומראהו עמוק שני׳ לשאת] ומראה הנגע עמוק לרבות מראה רביעית. הוא פרט לחמישי׳ והיה. שמצטרפין זע״ז. בעור בשרו. של נראה. מכאן אמרו וכו׳ וחכמים אומרי׳ בבינוני. לנגע. מלמד שמצטער ממנו. אחרו׳ רואין ומצטערין מניין ת״ל לנגע. צרעת. כגריס. והובא אל אהרן. מניין שאף לכהן אחר ת״ל הכהן. מניין לרבות בעלי מומין. ת״ל מבניו. יכול אף חללים ת״ל הכהנים. ומניין לרבות כל ישראל ת״ל או אל אחד. א״כ מה ת״ל מבניו הכהנים שטומאה וטהרה ביד כהן. כיצד חכם שבישראל רואה ואומר לכהן אפי׳ שוטה אמור טמא והוא אומר טמא אמור טהור והוא אומר טהור. ד״א לפי שהוא אומר על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף דינים ביום ומה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים יכול מה ריבים בג׳ אף נגעי׳ בג׳ ת״ל או אל אחד שכהן א׳ רואה.
אדם – פירש ראב״ע ז״ל ש״לא אמר ׳איש איש מבית ישראל׳ להכניס הגרים, וכן ׳אדם כי יקריב מכם׳ (ויקרא א, ב) [כי ״תורה אחת לאזרח ולגר״ בקרבנות גם כן] [עכ״ל]. ואין הדברים דומים, שבקרבנות דרשו רבותינו כן לרבותו לסמיכה, אבל לנגעים אין צורך לרבותו, שכבר נאמר ״תורה אחת יהיה לאזרח ולגר״.⁠
שמות יב, מט.
וכבר כתבנו טעם זכרון שם ״אדם״ בשתי מקומות הללו בתחלת פרשת ויקרא.
אדם כי יהיה בעור בשרו – כתב רשב״ם ז״ל ״כל פרשיות נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הֶסְגֵרָם ושערות לבנות ושער שחור וצהוב, אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום; ולא על בקיאות דרך ארץ של בני אדם. אלא המדרש של חכמים וחוקותיהם וקבלותיהם מפי החכמים הראשונים הוא העיקר״. ודבריו אמונה.⁠
כלומר: נכונים. ״כל מצוותיך אמונה״ (תהלים קיט, פו).
ועם כל זאת ראוי לנו לפרש פשט המקרא ולישר הכתובים בדרך קבלת חכמים.
בעור בשרו – נראה בעור, לא בבשר שאין עליו עור. שאם לקה בגופו והופשט העור, אין באותו המקום דיני נגעים, וכמו שכתב רמב״ם ז״ל (הלכות טומאת צרעת פ״ה הלכה ג׳). ורשב״ם ז״ל פירש ״לפי שלפנינו אמר ׳כי יהיה בו נגע בראש או בזקן׳ (פסוק כט), הוצרך כאן לומר בעור בשרו״. וזה דחוק, כי הנגע שבעור הראש או הזקן גם הוא בעור הבשר, כי מלת בשר על הגוף כלו.
שאת או ספחת או בהרת – ״שמות נגעים הן, ולבנות זו מזו״, מפירוש רש״י ז״ל. וב⁠[משנה] נגעים שנינו ״מראות נגעים שנים שהן ארבע. בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל, והשאת כקרום ביצה, שניה לה כצמר לבן, דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים השאת כצמר לבן, שניה לה כקרום ביצה״. ושאת ובהרת מפורשים בכתוב, והתולדות למדו ממלת ״ספחת״, שהיא לשון טפלה, כמו ״ספחני נא אל אחת הכהונות״ (שמו״א ב, לו). ואמרו חכמים
שבועות ו, ב.
״הטיל הכתוב ׳ספחת׳ בין שאת לבהרת לומר כשם שיש תולדה לשאת, כך יש תולדה לבהרת״. עזה שבכולן לבן כשלג, ודיהה שבכולן קרום ביצה, ואין מחלוקת בזה. אבל המחלוקת על צמר לבן וקרום ביצה מי האב ומי התולדה? ועוד נדבר בזה (פסוק ד). ובפשט הכתוב אין הבדל בין שתי הדעות, כי האבות והתולדות דין אחד להן, וכלן מצטרפות זו לזו אפילו חצי גריס עז כשלג וחצי גריס כקרום ביצה מצטרפין. וכבר שאלו בגמרא למה זכר ארבע מראות? יאמרו ״מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זו עם זו״? והשיבו כדי שיהיה בקי בהן ובשמותיהן.
שאת – פירשו רבותינו לשון גובה כמו ״ועל כל הגבעות הנשאות״
ישעיה ב, יד.
, כמראה הצל גבוה מן החמה, ויתבאר לפנינו (פסוק ד). ורש״י ז״ל שפירש בכתוב הסמוך
פסוק ג: עמוק מעור בשרו.
״כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל״. ולפי שגם השאת לבנה, צריך לומר לדעתו שלשון גובה שאמרו חכמים אינה כנגד העור אלא לר׳ מאיר, שאמר שאת ״כקרום ביצה״, היא גבוהה במראיתה משלשה נגעים האחרים. ולחכמים שאמרו ״כצמר לבן״, היא גבוהה נגד בהרת. וזהו דעת רשב״ם ז״ל שאמר שאת לשון גובה, שאינה לבנה כל כך כבהרת, אבל הבהרת לבנה היא, כדכתיב ״בהיר הוא בשחקים״ (איוב לז, כא), ונראית עמוקה יותר, כמראה חמה עמוקה מן הצל ולפנינו ידובר על זה. אבל ראב״ע ז״ל שפירש ״שאת, כמו שרפה, וכן ׳והמשאות החלה׳ (שופטים כ, מ), ׳וישאם דוד׳ (שמו״ב ה, כא),⁠
ופירש המקרא המקביל בדברי הימים-א (יד, יב) ״ויאמר דוד וישרפם באש״ וכן תרגם יונתן, בשמואל-ב ״ואוקדינון״.
ויתכן שנקרא כן שהאש תולדתה להנשא למעלה״ [עכ״ל ראב״ע], אינו נכון כמו שיתבאר (פסוק ג).
ספחת – כבר פירשנו שאמרו חכמים שהיא לשון ״טפלה״, לתת תולדה לשאת הנאמר לפניה, שהיא מראה קרום ביצה, ותולדה לבהרת שנאמר לאחריה, והיא מראה סיד ההיכל. ודבריהם הם פשט הכתוב, כי שרש ״ספח״ הוא לשון טפל נגד העיקר. ויורה גם ההתרבות, כמו ״ונספחו על בית יעקב״ (ישעיה יד, א), שמרבים נפשות על בית יעקב, אבל הם טפלים להם ופחותים מהם. וכן ״ספחני נא אל אחת הכהונות״ (שמו״א ב, לו), ירב מספרם אבל יהיה טפל להם ופחות מהן. וכן ״מראות נגעים שנים, אבות ועקרים, והן שאת ובהרת. ״שאת״ עז במינו בלובן שאינו מזהיר, והוא מראה צמר לבן נקי, ובן יומו. ויש שאת פחות ממנו שהוא מראה קרום ביצה. וכן ״בהרת״ עז במינו בלובן המזהיר, והוא מראה השלג, ויש בהרת פחותה ממנה שהוא מראה סיד ההיכל. ולפי שהתורה נתנה בנגעים שלשה סימני טומאה שער לבן, ופשיון, ומחיה, ומדרך הבהרת כשלג להפוך שער ללבן, ומדרך השאת כצמר להוליד מחיה, אבל תולדותיהן פעמים לא יביאו סימני טומאה הללו, אבל יולידו הפשיון שתפשה הנגע אחר שבעת ימי הסגר, על כן קראה תורה ״ספחת״ לנגע הפשיון המטמא, והן תולדותיהן של שאת ובהרת. ועליה נאמר בענין ״והנה פשתה המספחת בעור״ (פסוק ח׳). ואם כן מלת ״ספחת״ יורה על התולדות הטפלות, ועל פשיון נגע, והוא דרך נאות להבין פשוטי המקראות, ולהבין פשוטי המקראות ולהבין דברי חכמים, ועוד יתבארו דברים אלו בפירוש הפרשה. וראב״ע ז״ל פירש גם כן ש״הוא מגזרת ׳ספחני נא׳, ׳ונספחו על בית יעקב׳, חולי שיתחבר אל מקום אחד״. ואינו נכון בעיני, כי שאת ובהרת גם הן חליים חוברו אל מקום אחד.
בהרת – כבר אמרנו בשם חכמים שהיא עזה כשלג. ואומר אני שאין זה פירוש מלת בהרת כמו שחשב רשב״ם ז״ל ואמר שהוא לשון זריחת אור כמו ״בהיר הוא בשחקים״,⁠
איוב לז, יא.
שהרי כתוב על הבהק שהוא למטה מד׳ מראות נגעים ״בהרות כהות לבנות״ (פסוק לט). גם רבותינו לא אמרו כן, שהרי שנו בתורת כהנים ״יכול כשם שהיא שלישי לכתוב, כך תהא שלישי למראות? תלמוד לומר ׳ואם בהרת לבנה היא׳, היא לבנה ואין למעלה הימנה. וכמה תהא לבנוניתה? כשלג, שנאמר
במדבר יב, י.
׳והנה מרים מצורעת כשלג׳⁠ ⁠⁠״ [עכ״ל]. ואם מלת ״בהרת״ תורה על זריחת לובן כשלג, איך יעלה על דעתנו שהיא שלישי למראות? ועוד ״שאת״ הוא לשון גבוה נגד בהרת. אבל אין ״בהרת״ אלא לשון כתם, איזו מראה שתהיה. ולכן פירש בסמוך ״ואם בהרת לבנה היא״ (פסוק ד׳) להוציא שחור, ירוק ואדום, וכן דעת רש״י ז״ל, כי פירוש בהרת ״חברבורות, וכן בהיר הוא בשחקים״. וזה נכון שאין ״בהיר״ לשון אור, אלא לשון כתם שהעננים עושים כדמות כתם ומכסים אור השמש. וסוף המקרא יוכיח, ״ורוח עברה ותטהרם״,⁠
איוב לז, כא.
כי הרוח מעביר את העננים, ומטהר את השחקים מכל כתם. והאמת כמו שאמרו חכמים ״אין שאת אלא גבוה״,⁠
סוטה ה, ב.
שהוא מראה לובן שאינו מזהיר בעין, וכמו שנבאר (פסוק ד). ובהרת עזה בלובן יותר מכלם כמו שלמדו מן בהרת לבנה היא, שאין לבנה למעלה הימנה, על כן אמרו שהיא עזה כשלג, ועוד אפרש בעז״ה.
והיה בעור בשרו לנגע צרעת – לפי הפשט נראה בעיני, כי צרעת שם חולי ידוע בגוף, איננו כמו השחין, אלא החולי הזה מדרכו לְהֵרָאוֹת חוצה בעור, על ידי אחת ממראות הלובן. והמראות הללו הם נגע הצרעת ומטמאין בהיות בהן סימני טומאה, שער לבן או מחיה או פשיון. והנגעים הללו נהוגים בתולדות,⁠
כלומר על פי הטבע.
ואינן כנגעי בגדים ובתים שהן חוץ ממנהגו של עולם, אלא כמו טומאת קרי וזיבה ונדה הנהוגים בתולדות ומטמאין, כן טומאת צרעת עור בשר בישראל גזרת הכתוב שיטמא. ולפי שלפעמים חולי הצרעת שבגוף, לא יוליד נגע בעור הבשר, אמר ״והיה בעור בשרו לנגע צרעת״. אבל רשב״ם ז״ל פירש ״שיהיה מקום הנגע בשר לבן, כדכתיב ׳מצורעת כשלג׳ (שמות ד, ו), כך נקרא הנגע כשהוא לבן״. ולא ידעתי מה בא ללמדנו? ומפורש בפרשה שמראות נגעים לבנים הם.
והובא – מבנין שלא נזכר שם פועלו. ואפילו הצרוע חכם ומורה ויודע שהוא טמא מוחלט, יכריחוהו לבוא אל הכהן, לפי שטומאת נגעים וטהרתן צריכין להיות על פי כהן. וראב״ע ז״ל פירש ״ברצונו ושלא ברצונו, כי הרואה בו אחד מסימנים אלו יכריחנו שיבא״. ועוד אפרש (ויקרא יד, ד).
או אל אחד מבניו הכהנים – לכהן המשיח או לאחד הכהנים ההדיוטים.
מבניו – כל שהן בניו אפילו בעלי מומין.
הכהנים – יצאו חללים. עוד קבלו רבותינו ז״ל שכל חכם מישראל רואה את הנגעים, ודן לטומאה ולטהרה, אלא שאומר לכהן עם הארץ אמור ״טמא״ והוא אומר טמא, אמור ״טהור״ והוא אומר טהור. וגזרת הכתוב הוא, שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן.
והובא – משפטו אל הכהן – ראיית הנגע קרויה משפט, כי יפלא ממך דבר למשפט וגו׳ בין נגע לנגע (דברים י״ז:ח׳). וכן בתחלת פרשת מצורע: ביום טהרתו והובא – משפטו אל הכהן (ויקרא י״ד:ב׳), שהמצורע עצמו אסור לבוא אל המחנה בטרם יראנו הכהן לטהרתו.
בעור בשרו – במקום שיש בשר בין עור ועצם, לפי שלפנינו אמר כי יהיה בו נגע בראש או בזקן, ואין עור הראש נקרא עור בשר, לפיכך אמר כאן עור בשרו למעט עור הראש:
שאת או ספחת או בהרת – שמות נגעים הם ולבנות זו מזו, וענין שאת הוא מקום גבוה, וספחת הוא מקום נצרר, ובהרת הוא מקום מצויין בכתם:
והיה בעור בשרו לנגע צרעת – נגע הוא שם כללי לכל מדוה הבא מסבה שחוץ לגוף, והוא מלשון נגיעה, ואחד ממיני הנגעים יקרא נגע צרעת, שעליו דבר בפרשה, ושעור הכתוב כך הוא, אדם כי יראה בעור בשרו אחד מג׳ הסימנים הללו שאת או ספחת או בהרת ואפשר שיהיה או ישוב להיות נגע הצרעת שהוא טמא אז יביאוהו אל הכהן:
והובא – ברצונו ושלא ברצונו, כי הרואה בו אחד מהסימנים אלו יכריחהו שיבא, ואפילו הצרוע חכם ומורה ויודע שהוא טמא מוחלט, יכריחוהו לבא אל הכהן, לפי שטומאת נגעים וטהרתן צריכין להיות על פי כהן:
או אל אחד מבניו הכהנים – אמר מבניו אפילו בעלי מומים והוסיף הכהנים פרט לחללים:
ספחת – שרש ספח הונח לרבי שלמה פאפענהיים על דבקות הטפל עם העיקר ובאופן שהטפל פחות וגרוע מן העיקר במעלה ובמדרגה, מזה אמר (שמואל א ב׳) ספחני נא אל אחת הכהנות, אין ר״ל שיעשנו שוה לו רק שיהיה נספח וטפל אל אחת הכהנות להרויח עכ״פ פת לחם, ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב (ישעיהו י״ז) פי׳ בשעה שישובו ישראל אל אדמתם יתלוה הגר עמהם בכוונה שיהיה חשוב כמוהם, ולא תצא כוונתם אל הפועל כי לא יהיו רק נספחים כי יתנחלום ישראל כמבואר בפסוק שאחריו, וכן תחת חרול יספחו (איוב ל״ז) שהם פחותי המעמד כ״כ עד שאפי׳ צל החרול והקוץ שבח להם, ומזה שם ספיח, את ספיח קצירך לא תקצר, והיא תבואה העולה בשנה שניה מן הקציר של שנה שעברה שהוא דבוק עם קציר העבר וטפל לו, ומזה שם ספחת והיא מין לבנונית שכשהיא כסיד ההיכל יש לה יחוס ודבקות עם לובן הבהרת אבל גרוע ממנה, וכשהיא לבנה כקרום ביצה יש לה דבקות עם לבנינות השאת אבל גרוע ממנה כנזכר בתלמוד (שבועות ו׳), ומזה הענין ג״כ שם מספחת מסימני טהרה של מצורע (כדלקמן ו׳) וטהרו הכהן מספחת הוא, ואם פשה תפשה המספחת בעור, מספחת מענין ספיח כלומר שאין הנגע הזאת נגע בפ״ע רק הוא כמו ספיח לאיזה חולי פנימי שהיה במנוגע, וכעין שיזדמן לפעמים בחולי הקדחת וכדומה לו שיצטרע האדם אחר התרפאו מחליו, והסימן שהוא ספיח של חולי אחר הוא כשאינו פשה אבל כשהוא פשה שוב אינו ספיח רק נגע חדש בפ״ע וטמאו הכהן, וזה ההפרש בין ספחת למספחת, שהספחת מין נגע של מראה לבנה חלושה הטפלה למראה לבנה חזקה כמבואר לעיל, ומספחת מין נגע הטפלה לאיזה חולי שאינו מינו (נאכגעוואֶכס), או יש לומר ששם מספחת כפשוטו מלשון נספח ור״ל נגע הנספחת על האדם מבחוץ ואינה באה מגופו מבפנים, שהנגע ממש בא מבפנים ומתגלה על עור הבשר בחוץ, והנגע המקרי בא רק מבחוץ ע״י איזה מקרה כעין שיקרה לפעמים כשיעבור אדם על מקום הנונופת בד״מ שתתדבק איזה מין צרעת וזה נקרא (צופאֶלליגער אויסזאטץ) והוא טהור, אך כשהוא פושה מורה זה שאינו נגע מקריית רק נגע אמתית הבאה מגופו וטמא.
בהרת – שם בהר הנחתו לרבי שלמה פאפענהיים על הארת הגשם מתחת גשם ספיריי כשיש כאן דבר יהיה מאיזה מראה שיהי׳ וגשם ספיריי מכסה עליו והדבר המכוסה נראה מתוכו, התגלות הזאת שהדבר המכוסה נראה מתחת הגשם הספיריי נקרא בהיר (דורכשיינענד) כמו בהיר הוא בשחקים (איוב ל״ז) והוא אור השמש הנראה מתוך העננים הספיריים, והוא ענין שם בהרת ממיני הנגעים כמו בהרת לבנה, בהרת כהות לבנות, דהיינו שיש שם שטח בגוף הבשר ממראה לבנה ביותר ונראה מתוכו כי העור הוא בעצמו ספיריי כידוע, וזה נקרא בהרת (דורכשיין) וזהו ענין הסימן שנתן בבהרת, ומראה הנגע עמוק מעור בשרו שצריך שיהיה לבנונית הנגע עמוק מן העור כמראה חמה עמוקה מן הצל וזה אי אפשר מבלי שתהיה הנגע דבוק בבשר עצמו לא בעור רק העור מכסה עליו והנגע נראה מתוכו, ולפ״ז אין נכון מה שיתרגמו שם בהרת (פלעקקען) כי ראוי שיתורגם (דורכשיינונג) והענין אחד.
והובא אל אהרן – וכן למטה (י״ד:ב׳) והובא אל הכהן, אין הכוונה שהאיש עצמו יבא אל הכהן, כי הכהן הוא ההולך אליו אבל הכוונה שיוגד הדבר אל הכהן, על דרך כי יהיה להם דבר בא אלי {שמות י״ח:ט״ז}, עד האלהים יבא דבר שניהם {שמות כ״ב:ח׳}, וריב אלמנה לא יבא אליהם {ישעיה א׳:כ״ג} (יש״ב).
אדם כי יהיה וגו׳ – ״אדם״ – לא רק ״איש ואישה״ גדולים, אלא גם תינוק בן יומו מטמא בנגעים (עיין נדה מד.).
כי יהיה – אם מכאן ולהבא יתפתח נגע, ״מן הדיבור ואילך״ (הוריות י.). דינים אלה אינם נוהגים למפרע. כל מי שהיה מצורע בשעה שניתנו הלכות אלו לראשונה, לא נהגו בו דיני טומאה. וכן הדין בנכרי ונתגייר או קטן ונולד, אם הנגע היה בו לפני גירותו או לידתו (עיין תורת כהנים).
שאת או ספחת או בהרת – לפי הגמרא בשבועות (ה:), הנגעים שהוזכרו כאן הם כתמים לבנים בארבעה גוונים. הגמרא מתארת אותם בסדר הולך ויורד של לובן: ״עזה כשלג״, ״כצמר לבן״, ״כסיד ההיכל״, ״כקרום ביצה״. ״בהרת״ – לבנה כשלג; ״שאת״ – לבנה כצמר לבן.
״בהרת״ נגזר מ״בהר״ (קרוב כנראה ל״באר״, ביאור דברים; ״בער״, לשרוף). הא לך הפסוק ״בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם״ (איוב לז, כא): על אף שהאור מוסתר עכשיו, הוא בהיר בשחקים מעל העננים. אם הרוח באה ומטהרת [מפזרת] אותם, הרי שהאור שב וזוהר לבן כשלג.
״שאת״: ״אין שאת אלא גבוה״ (שבועות ו:) – היינו לובן נישא [מורם]. שכן צבע כהה סביב צבע בהיר, נראה כמכסה את הצבע הבהיר – כאילו הונח עליו. הצבע הבהיר נראה עמוק יותר (״כמראה חמה העמוקה מן הצל״ [שם]), ואילו הצבע הכהה הסובב אותו נראה נישא מעליו. צבע השאת אף הוא לבן, ובהשוואה לשאר הצבעים הוא גם עמוק. אך השאת כהה יותר מן הבהרת – והיא נראית נישאת ומונחת עליה; לכן היא נקראת ״שאת״. וכעין זה מצאנו בכתוב (ישעיהו ב, יד) לשון ״הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת״ לצד ״הֶהָרִים הָרָמִים״. גם שם מציין ״נישא״ רק גובה יחסי – ״הינשאות״ – לעומת ״רום״ המורה על גובהם המוחלט של ההרים (שבועות שם). ״שאת״, לבן גבוה לעומת לובן השלג העמוק יותר; או כפי שאנו רגילים לומר: לבן כהה לעומת גוון בהיר יותר. ״שאת״ היא לבנה כצמר של כבש שנולד זה עתה (״כצמר לבן״) שנקשר מסביבו כיסוי מגן כדי לשומרו מן הלכלוך – ״צמר נקי בן יומו שמכבנין למילת״ (שם).
״ספחת״ מוגדרת (שם) כ״טפילה״, דבר משני, על יסוד הפסוק: ״סְפָחֵנִי נָא״ (שמואל א ב, לו). הווי אומר ש״ספחת״ היא גוון משני של לבן; היא תולדה הן של ״שאת״ והן של ״בהרת״. ״בהרת״ ו״שאת״ – לבן כשלג ולבן כצמר – הן אבות, הן שני הגוונים העיקריים של הלבן. ״כסיד ההיכל״ הוא תולדה של לבן כשלג – נספח ל״בהרת״; ו״כקרום ביצה״ הוא תולדה של לבן כצמר – נספח ל״שאת״. מכאן מאמר המשנה: ״מראות נגעים שנים שהן ארבעה״ (שבועות א, א). ״ספחת״ מציינת אפוא את גווני הלבן הסמוכים למעלה ולמטה מה״שאת״.
והיה בעור בשרו לנגע צרעת – ״והיה״, לא ״והיו״: ״מלמד שהם מצטרפין זה עם זה״ (תורת כהנים). לשון היחיד כוללת את כל ארבעת הגוונים שנזכרו לעיל, ותופסת אותם כמושג אחד. מכאן למדנו שנגע בגודל כגריס (היינו חצי פול, שהוא שיעור תשעה עדשים) מטמא אפילו אם יש בו יותר ממראה אחד. לדעת הרמב״ם (הלכות טומאת צרעת א, ג) כל ארבעת הגוונים מצטרפים לכשיעור; ולדעת אחרים רק שני אבות או אב עם התולדה שלו (עיין ראב״ד שם).
ברוב המקומות שבהם נזכרת תיבת ״נגע״, ברור שהיא אינה מתייחסת למצב רגיל של מחלה, אלא למחלה הבאה כתוצאה מגזירת אלוקית מיוחדת. אדם שנגוע בנגע, הוא ״נגוע״ – פשוטו כמשמעו, ״נגעה״ בו אצבע אלוקים. ״נגע״ הוא צורה חלשה יותר של ״נגף״, שהוא שורש ״מגפה״ – מכת מוות פתאומית. רגילים לתרגם ״נגע״ כ״מחלה״; וגם אנו תרגמנו כך בתרגום הלועזי, בהיעדר מילה מתאימה. אך ״מחלה״ אינה מביעה כראוי את רעיון ה״נגע״. ״מגפה״ אינה טובה ממנה בהרבה, שכן היא מציינת רק את הסבל והייסורים של הנגועים, אך אינה תופסת את משמעותו של ה״נגע״ מבחינת מקור מוצאו. לכן לומדת הגמרא בהוריות (י.) מהפסוק ״ונתתי נגע צרעת בבית״ וגו׳ (להלן יד, לד), שנגעי אדם, כמו נגעי בתים, אינם מטמאים אלא אם כן ניתן ליחסם לגזירת שמים מיוחדת, ולא לסיבות אחרות: ״פרט לנגעי רוחות פרט לנגעי כשפים״.
״צרעת״ נגזר מ״צרע״ (קרוב ל״זרע״, ״זרה״ – להשליך ולהסיר; וקרוב גם ל״סרה״, ול״סרח״ בארמית – להירקב). השם ״צרע״ מורה על ריקבון פנימי הפורץ כלפי חוץ; ואילו ״נגע״ מציין מכה הבאה מבחוץ, כתוצאה מגזירת שמים מיוחדת, כפי שאמרנו. מכאן שמצירוף הלשון ״נגע צרעת״ אנו למדים, שצרעת מטמאת רק אם היא מתגלה כ״נגע״ – כגזירת שמים מיוחדת; ושנגע מטמא רק אם הוא ״צרעת״ – ריקבון פנימי הפורץ ומתגלה מבחוץ על העור.
לפי התורת כהנים כאן, ״נגע״ מורה גם על דבר מכאיב שמציק לו, ״מלמד שהוא מצטער ממנו״; וכאן הוא מורה בנוסף שקשה גם לאנשים אחרים לשהות בקרבתו – ״אחרים מצטערים ממנו״, כפירוש הראב״ד (שם): ״מריחה״, הריח שלו מעורר דחייה. משמעות אחרונה זו מרומזת אולי בלשון הסמוכה ״והובא״, היינו שמביאים אותו: אחרים חשים צורך להביאו אל הכהן.
לנגע צרעת – כפי שאמרנו, הנגע מטמא רק אם הוא כשיעור גריס לפחות, חציו של פול גרוס – הווי אומר, ״גריס הקלקי״, כנראה פול הגדל בארץ קיליקיה (נגעים ו, א). כל השיעורים הנוהגים בדיני התורה הם הלכה למשה מסיני (סוכה ה:).
והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים – מקבלת רבותינו אנו יודעים שרק ההכרזה ״טמא״ או ״טהור״ טעונה כהן. הצרוע נעשה טמא או טהור רק אם כהן (כל כהן – אפילו בעל מום – ובלבד שאינו חלל שהפסיד את מעלת כהונתו) מכריז עליו ״טהור״ או ״טמא״. אולם אם הכהן אינו בקי בהלכה, הרי שכל היודע את ההלכה יכול לבדוק את הנגע ולקבוע מהו, ולפי קביעתו, אומר הכהן לאחר מכן ״טמא״ או ״טהור״. ייתכן שהלכה זו מדויקת מלשון פסוקנו. ״והובא״ מציין התערבותם של אחרים שאינם כהנים, המכירים שהנגע צריך כהן. ״אהרן״ מורה על כהן בקי. ״אחד מבניו הכהנים״ – בניגוד ל״אהרן הכהן״ – מורה על כהן שאינו בקי: דיו שהוא מזרע אהרן, ובלבד שאינו חלל.
בספר דברים (כא, ה), הכתוב מצרף יחד נגעים וריבים [דינים שבין אדם לחברו], באומרו: ״ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע״. ר׳ מאיר (נדה נ.) לומד מכאן, שכשם ש״ריבים״ אין לדונם על ידי קרובים, כך ״נגעים״ אין לבודקם על ידי קרובים – הווי אומר שהכהן פסול מלראות את נגעי קרוביו. מאידך, נגעים אינם טעונים שלושה כהנים; אלא די בכהן אחד לראות את הנגע, כמו שנאמר: ״או אל אחד מבניו״ (אולם הלכה כחכמים שקרובים כשרים לראות נגעים [עיין רמב״ם הלכות טומאת צרעת ט, א]).
[לו]
אדם כי יהיה – כבר בארתי למעלה (ס׳ ב׳) שבכל מקום שתולדת התנאי חוזר לגוף הנושא ישמש תמיד במלת אשר לא במלת כי ובארתי שבפרשיות אלה בא זרות בלשון, במה שבא מלת ״כי״ תחת מלת ״אשר״, כי כפי חוקי הלשון היל״ל ״אדם אשר יהיה בעור בשרו והובא״, ושחז״ל למדו בכל אלה שבטומאת יולדת ונגעים וזבים אינו מטמא רק מן הדבור ואילך אבל טומאה שהי׳ בו לפני הדבור וקודם מ״ת אינה מטמאה וזה ההבדל בין כי״ ובין ״אשר״ שמלת ״אשר״ מורה קנין הנמצא בעצם אף מכבר ומלת ״כי״ מציין רק כי יהי׳ מעתה וזה שורש לכל הלימודים שלמד פה שהוא הדין בכל נגע שנולדה בעת שלא היו מטמאים כמו בקטן או בעכו״ם או במקום או בענין שאין מטמאים דומה כנגע לפני הדבור. וז״ש ״אדם כי יהיה מה תלמוד לומר״ רצונו לומר שהיה לו לומר ״אשר יהיה״ ומשיב לפי שנאמר ואיש או אשה כי יהי׳ בעור בשרם בהרת ומלמד אף בהרות שבהם מראות נגעים ג״כ טהורים אם נולדו בזמן שאין מטמאים כמו בקטן ובעכו״ם, אף שעתה נולד הקטן ונתגייר העכו״ם, או במקום שאין מטמאין כמו בקמט ובראש ובזקן, או בענין שאין מטמאים כמו בשחין ובמכוה ובקדח המורדין [והיא לרע״ב ור״ש (פ״י משנה ח) שחין הבא מחמת דבר אחר) ומכוה שלא מחמת האש דאתי מרבויא (לקמן פ״ו מ״ו ופ״ז מ״ד) ולרמב״ם בפירוש המשנה שם שחין היא הכאה בכל מה שיוכה ומכוה היא הכאה בדבר שנתחמם באש. וקדח היא הנגע ההוה מליחה נשרפת נלהבת בגוף כמורסות והיציאות אשר ינקבו העור ונקרוהו מלשון ״כי אש קדחה באפי״ ומ״ש המורדים פי׳ שלא נתרפאו יפה ולא העלו קרום כקליפת השום שאינו מטמא משום נגע (כמ״ש לקמן פ״ו מ״ה ופ״ז מ״ג) וי״ג המוררים שניגר מהם ריר וליחה. וצריך להוסיף חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת כמ״ש בנגעים פ״ז מ״א] הנה בכל אלה אף שעתה ראוים לטומאה – אין מטמאין, כיון שחלו בשעת פטור ודומים לנגע לפני הדבור. ומ״ש בין להקל וכו׳ מובא בנגעים (שם מ״ב) ומפרש להקל שהיתה כשלג ונעשה כסיד או שנשתנה מצמר לבן לקרום ביצה להר״ש והרע״ב שאין מצטרפין רק שני אבות ואב ותולדה דידיה. ולדעת הרמב״ם (פ״א מה׳ ט״צ) דכולהו מצטרפי הוא הדין הנשתנה משלג לכל המראות ולהחמיר הוא בהפך שנשתנה ממראה כהה למראה עזה לכל אחד כדאית ליה. ומ״ש לא אם אמרת בזבין שלא טמא בהם אנוסין כמ״ש זבין (פרשה ה משנה ז) ומ״ש מצורע טמא אנוסין (מצורע פרשה ה משנה ד) והק״א חלק מאמר זה לשני לימודים ועפ״ז נדפס התחלת משנה ב׳ כי יהיה מן הדבור וכו׳ וזה אינו וכן משמע מן המשנה שם אלו בהרות טהורות שיה בו קודם מ״ת בנכרי ונתגייר, וכו׳ וכן משמע מהר״ש והרע״ב שהכל לימוד אחד וכמ״ש.
[לז]
אדם כי יהיה בעור בשרו – בפרשה זאת תופס לפעמים לשון עור בשר ולפעמים לשון עור לבד ולפעמים לשון כי יהיה בו, ולמדו רבותינו כי בנגעי הבשר שאחד מסימני טומאה שלו היא שער לבן יש מקום לטעות שאם בא הנגע במקום שאין מגדל שער כגון תוך ידו אינו מטמא (כי חסר א׳ מסימני טומאה) לכן תפס לשון ״עור בשרו״ שכולל גם מקום הבלתי מגדל שער, כי המקום המיוחד לגדל שער כמו הראש והזקן נקרא בשם ״עור ראשו״ ⁠־ שכן בנתק וקרחת וגבחת לא בא לשון בשר ⁠־ ובהפך אמר שם ״כמראה צרעת עור בשר״ הרי שעור בשר מגביל נגד עור ראש. ולכן בפסוקים אבג״ד בפרשה זו שמדבר מסימן של שער לבן תפס לשון ״עור בשר״ ללמד שאעפ״כ גם עור בשר שאין מגדל שער מטמא. ובפסוקים הוז״ח שמדבר מדין פשיון תפס לשון ״עור״ לבד. וכן בפרשה השניה שמדבר מדין מחיה, כי שם אין צורך לומר זה, רק בפסוק י״א אמר ״צרעת נושנת היא בעור בשרו״ ללמד שמחיה לבד מטמא בלא שער לבן כמשי״ת שם ⁠־ ורמז ע״ז בעור בשרו. ובשחין ובמכוה שהתחיל ״ובשר כי יהיה בעורו״ לא הוצרך לכפול אח״כ בעור בשרו ובמ״ש גבי בוהק ״בעור בשרם״ היא להגביל טהרת עור הבשר מצרעת נגד טהרת הראש מנתקים שיאמר שם אחריו ⁠־ וז״ש בספרא מקום שאין ראוי לגדל שער לבן מנין ת״ל בעור בשרו ריבה ⁠־ (וזולת זה כתב כמה פעמים ״בעור בשרו״ למעט המקומות שאין מטמאים בנגעים שחושב (פ״ו דנגעים מ״ח) תוך העין, תוך האזן. ועמש״ש בתוספתא דאודם השפתים אין מטמא כתב הכ״מ בשם הרי״ק דאע״ג דגבי הזאה וטבילה חשבינן להו כגלוי הכא ממעט להו מדכתיב כ״פ ״בעור בשרו״ ומטעם זה ממעטינן עור כף הרגל (זה אינו דעור כף הרגל ממעט לקמן מן עד רגלו).
[לח]
בהרת היא – המראה המבריק ביותר מלשון ״בהיר היא בשחקים״ והמראה הבלתי מבריק כל כך קורא בערכה בשם ״שאת״ ⁠־ מלשון ״ירום ונשא וגבה מאד״ כי המראה הכהה נראית נגבהת נגד הבהירה ממנה וז״ש שאת זו מוגבהת (כצ״ל וכ״ה בר״ש ובסמ״ג ולא כמ״ש בספרים מובהקת) וספחת היא דבר הטפל כמו ונספחו על בית יעקב. וממ״ש שאת או ספחת משמע שמדבר בדבר הטפל לשאת וכן אמר בשבועות (דף ו׳ עמוד ב) אין ספחת אלא טפילה אשכחן טפילה לשאת, טפילה לבהרת מנא לן? אר״ז נאמר לבנה בשאת ונאמר לבנה בבהרת. מה לבנה האמור בשאת יש לו טפילה אף לבנה האמור בבהרת יש לו טפילה. במתניתא תנא הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהר׳ ל״ל כשם שטפילה לשאת כך טפילה לבהרת מבואר שעיקר ספחת נאמר על שאת. ולפ״ז מ״ש בספרא ספחת זו שני לבהרת הוא הפך הפשוט והפך מדברי הגמ׳! וגם יפלא שבגמ׳ לא הזכירו ברייתא דפה ולא הדרוש של ומראהו עמוק והר״ש נדחק שברייתא דפה אתיא כר״מ (ריש נגעים ולקמן פרשה ב׳ מ״ד) ולא ידעתי מה הועיל בזה דגם לר״מ עיקר שם ספחת אשאת קאי: ומצאתי בירושלמי (פ״ק דשבועות) שם הביא ברייתא דפה ככתבה וכלשונה ומסיים עליו אר״א זו דברי ר״י ור״ע אבל דברי חכמים שאת ובהרת אחת. ספחת שניה לזה ולזה מתניתא אמרה כן נעשית כספחת שאת ספחת עזה ולהבין סתום בסתום ולשום חקרי לב לפלגות דברי הרמב״ם שפסק (בפ״א מה׳ ט״צ) שכל הד׳ מראות מצטרפות זו עם זו שהתפלא עליהם הכסף משנה שהם נגד דברי הגמ׳ ולהבין גם דברי הגמ׳ אשר הק׳ בה התוס׳ והמפרשים כמה קושיות ונמצא לה פתרון אחר כפי שטת הרמב״ם ז״ל אומר בזה, שלדעת חכמים אשר שנו במשנה ״בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שני׳ לה כקרום ביצה״ אין כאן ד׳ מדרגות בענין כמות הלובן -זה למטה מזה- רק שני איכיות שבכ״א יש שני כמויות. רצוני שלדעת חכמים בהרת ושאת הם שני מינים מפורדים: לובן מזהיר ולובן בלתי מזהיר. הבהרת היא המראה היותר לבן במין הלובן המזהיר ונקרא בהרת ע״ש זהירתו וצהירתו כמו בהיר היא בשחקים והאור מזהיר ומתנוצץ והוא כשלג שמזהיר. ותולדתו היא סיד ההיכל שמזהיר ג״כ שאינו חזק כשלג. והשאת היא מין לובן אחר, הבלתי מזהיר, והיותר חזק במין זה היא צמר לבן, ונקרא שאת שנראה מנושא נגד הבהרת המזהיר, כצל נגד החמה. ותולדתו היא קרום ביצה שהיא מדרגה השני׳ בלובן הבלתי מזהיר. אמנם בין בהרת ושאת אין שם מדרגות בענין הכמות – כי שניהם שוים בכמות הלובן, כי הם שני מיני לובן מפורדים שלא יצדק לשום ערך ביניהם לאמר שהשלג הוא יותר לבן מן הצמר כמו שא״א לשים ערך בין הלובן ובין הירוק. וכן א״א לשים ערך בין סיד וקרום ביצה בהיותם מינים מפורדים. אבל דעת ר״ע שארבעה אלה הם ד׳ מדרגות בכמות, שבהרת חזק מצמר, וצמר מסיד, וסיד מקרום ביצה. ולפ״ז מה ששואל בגמ׳ ״אשכחן טפילה לשאת. טפילה לבהרת מנ״ל?⁠״ יצדק לשיטת חכמים ששאת ובהרת הם שני מינים שוים במעלה כמש״ש אר״ח משל דרבנן למהד״ד לתרי מלכי ותרי אפרכי מלכו של זה למעלה ממלכו של זה וכו׳ ופריך האי זה למעלה מזה וכו׳ אלא מלכו של זה למעלה מאפרכיא דנפשיה ומלכו של זה למעלה מאפרכיא דנפשיה – ר״ל, אבל שני המלכים הם במעלה אחת, וכן שני האיפרכיות. ובזה יש מקום לומר שספחת השאת טמא ולא ספחת הבהרת והוצרך ללמד ממה שהטיל ספחת באמצע. לא כן לר״ע, שלדעתו הולכים המדרגות ארבעה לפי הכמות. אם נאמר דספחת קאי על שאת לבד ממילא יהיה זה סיד ההיכל שהוא אחר השאת בכמות. ואף שסיד היא תולדות הבהרת באיכות, הלא לר״ע לא אזלינין בתר האיכות רק אחר הכמות. וז״ש בספרא (דסתמא הוא אליבא דר״ע) ספחת זה שני לבהרת ר״ל אם יכתב רק ספחת לבד, נאמר שספחת השאת היא סיד ההיכל, שהיא לפי האמת שני לבהרת באיכות כי הוא אחר השאת בכמות (לא אחר הבהרת שרחוק ממנו ב׳ מדרגות) וקרום ביצה לא נדע כלל. כי אי אפשר לומר שספחת השאת קרום ביצה, שרחוק ממנו ב׳ מדרגות ויהי׳ מדרגה ד׳ טמא ומדרגה ג׳ טהור, כלפי לייא! לכן כתב ״ומראה הנגע עמוק״ שמזה מרבינין מראה כסיד ההיכל (כמו שית׳ בס׳ נב) וממילא מיותר ספחת על קרום ביצה שהיא שני לשאת. וית׳ זה היטב לקמן סימן נ״ב. ולפ״ז לר״ע שני לבהרת ושני לשאת שניהם הם ספחת השאת ר״ל ששני אבות הם – בהרת ושאת, ואחר השאת עוד ב׳ מדרגות למטה שטמאים מריבוי הכתוב. וז״ש בירושלמי על ברייתא זו ״זו דברי ר״ע ור׳ ישמעאל״ רצונו לומר שס״ל זה למעלה מזה, ״אבל לדברי חכמים שאת ובהרת אחת״ – ר״ל שניהם שוים במדרגה, וספחת היא שניה לבהרת ושניה לשאת שג״כ שוים במדרגה והי מינייהו מפקת. ועז״א מתניתא אמר כן (כיון על הברייתא שהובא בגמ׳ ״הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת לומר כשם שיש תולדה לשאת כך יש תולדה לבהרת) וז״ש נעשית ספחת שאת ספחת עזה ר״ל מן ברייתא זו מבואר שספחת עזה היא מדרגה שוה עם ספחת שאת עד ששניהם נכללים בשם ספחת אשר לא יתכן לומר כן לר״ע ובזה יתבאר לך סוגית הגמ׳ דשבועות ״אר״ח מאן תנא מראות נגעים דלא כר״ע, דאי כר״ע דאמר מראות נגעים זה למעלה מזה א״כ טהרת סיד ההיכל מלצרף. בהדי מאן לצרפי׳. לצרפי׳ בהדי בהרת, איכא שאת דעדיף מיניה. לצרפיה בהדי שאת, לאו תולדה דידי׳ היא.⁠״ – ר״ל שבאמת לר״ע דאמר זה למעלה מזה לית לי׳ הבדל האיכות כלל רק הבדל הכמות וסובר דכולם מין אחד הם ואין צמר משונה משלג במה שזה מזהיר וזה אינו מזהיר רק שמה ששלג מזהיר היא מדרגה כמותי חזק בלובן נגד לובן כמוהו הבלתי מזהיר, ולדידיה סיד וקרום ביצה שניהם תולדות השאת, ומרבינן להם מן ספחת ומראה עמוק כמ״ש בספרא אבל אם נאמר דמתניתין כר״ע, ור״ע ס״ל גם הבדל האיכות, א״כ טיהרת סיד ההיכל מלצרף ר״ל אין לו אב שיצא ממנו ויצורף אליו לענין טומאה (ואין פירושו שיצרף כשיעור, שבאמת כל הד׳ מראות מצטרפים כדעת הרמב״ם רק פי׳ שיצורף אליו להיות ספחת וטפילה שלו וכפי׳ הרמב״ן בפרושיו) שאם תרצה לצרפו בהדי בהרת, ר״ל ללמדו מן בהרת – איכא שאת דעדיפא מיני׳ וא״א שתהיה ספחת הבהרת אחר שהטפל לבהרת יהי׳ שאת שהיא אחריו וראוי שהטפל לבהרת יהיה לובן הדומה לשאת במדרגה. וכן א״א לצרפו שיהי׳ טפילו של שאת אחר שהיא מין אחר. ומקשה א״ה קרום ביצה נמי בהדי מאן לצרפי׳ ר״ל דהי״ל להקשות גם על קרום. ומשיב, שעל קרום ל״ק אחר שרבתה תורה ספחת לשאת ואי אפשר לומר שהיא סיד היכל, שהיא מין אחר על כרחך היא קרום ביצה שהוא אחריו, אבל על סיד קשה דהא ספחת הבהרת אין מפורש במקרא ולר״ע צ״ל שהיא ספחת השאת כנ״ל ובאמת אינו בר מיני׳ ולפ״ז מ״ש הרמב״ם שכולם מצטרפין אין סתירה לדבריו ממה שמק׳ בגמ׳ בהדי מאן לצרפי׳ שאינו לענין צירוף חצי שיעור רק לענין צירוף שתהיה טפילה שלו (וכשתעיין תראה שדעת הראב״ד בהשגה א׳ פ״א מה׳ ט״צ דלרבנן סיד ההיכל וצמר כי אהדדי נינהו בכמות רק שנוטים זה מזה באיכות והכי אי׳ בשבועות ר״ל כי הוא היה גורס כגי׳ המאור במשל דר״ח למהד״ד... מלכו של זה למעלה ממלכו של זה ומאפרכי׳ דנפשי׳ ואפרכי דנפשי׳ כמלכי׳ דאידך ולדעת המאור שההבדל במשמושן היא ג״כ קרוב לזה. והרמב״ן השיג עליהם ולדעתו הם גדולים זה מזה בכמות וזה ג״כ דעת הרמב״ם ובכ״ז ס״ל שהם שני סוגי איכיות מפורדים וע״ז סובבים המשלים שבגמ׳ ועפ״ז יל״פ סוגיות הירושלמי רק שאכמ״ל יותר.
[לט]
והיה בעור בשרו – כבר בארנו (פ׳ שמיני ס׳ קמ״ה) שכ״מ שיזכיר פעל אחד על שנים ושלשה דברים ידבר לרוב בלשון רבים ואם ידבר בלשון יחיד ירמוז איזה צירוף שיש להדברים בצד מה וכמ״ש אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור שמצטרפין זע״ז וכן במ״ש והיה בלשון יחיד למדו שמתאחדים ע״י צירוף (והיינו שני האבות או אב ותולדה דידיה מצטרפים לשיעור להר״ש והרע״ב ולהרמב״ם כולהו מצטרפים). וכן בספרא (פי״ד מ״ב) והיה הנגע ירקרק או אדמדם שמצטרפים ומ״ש לפטור ולהחליט מפורש באורך פ״א דנגעים מ״ג.
[מ]
והיה בעור בשרו – ואח״כ אמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר בלא כינוי. ודעת הת״ק דכיון שבכל הפרשה כתוב בעור בשרו בכינוי אזלינין בתר עור בשרו של נראה (וגרמוני שהוא לבן ביותר פוטרין אותו גם בבהרת עזה ואת הכושי מסגירין גם בנגע כהה) ומ״ש בעור הבשר היא לדרוש שית׳ (פרק ב׳ מ״א. ודעת ר׳ ישמעאל ור״ע וחכמים שמ״ש בעור בשרו הוא דרך הלשון ולא נלמד ממנו דבר רק ממ״ש פעם א׳ בעור הבשר מורה שאזלינין בתר כל אדם. ולהראב״ד הביאו התוי״ט יש חילוק ביניהם דלר׳ ישמעאל לא יצויר טומאה בגרמוני וכושי ולר״ע וחכמים יכולים לעמוד עליהם והוא לר״ע ע״י סמנים ולחכמים א״צ להקיף סמנים רק לשער כאדם בינוני כי ר״ע ס״ל שאחר שכתוב וראה הכהן את הנגע דצריך שיהי׳ עיניו בה בשעת ראיה וא״א לראות ולשער רק ע״י סממנים וחכמים ס״ל דיוכל לראות ולשער כבינוני. ועיין לקמן (סימן מד). ור׳ יוסי (ובמשנה גרס ר׳ יהודה) ס״ל שיתקיימו שני הכתובים ושניהם להקל דספק נגעים להקל (כמ״ש פרק ב משנה ב) ודברים אלה כולם מובאים בנגעים (פרק ב משנה א).
[מא]
השאת והבהרת הם שמות מציינים שינוי המראה שנתחדשה בעור ושם ננע מציין המכה והמכאב. ״עוד נגע אחד אביא על פרעה״. ״נגוע מוכה אלהים ומעונה״ (ישעיהו נ״ג:ד׳) ויען יצויר שיתחדש שינוי בעור שלא ע״י מכה ומכאב אמר שיהיה נגע וז״ש מלמד שהוא מצטער ממנו. ובמ״ש לנגע בלמ״ד היינו שהיה נגע ניכר לכל עד שהכל רואים שהוא מצטער מזה ששימוש הלמ״ד אחר מלת ״והיה״ (במקום שלא יורה התהפכות דבר לדבר) יורה שהוקבע לדבר כך, כמו והיית לאב המון גוים, והיה ה׳ לי לאלהים. וז״ש ומנין שאף אחרים וכו׳ ת״ל לנגע.
[מב]
לנגע צרעת – כתב מהר״ע ספורני הנה אמר לפעמים ״נגע צרעת הוא״, ופעמים ״צרעת היא״, ופעמים ״צרעת נושנת היא״, ופעמים ״נגע הוא״, כי אמנם יש לצרעת כמו לשאר החולאים עתות התחלה ותוספות ותכלית אם ירפא החולי תהי׳ לו ירידה. ג״כ ויקרא להתחלה נגע בלבד. ולתוספות נגע צרעת וכאשר תתישן תקרא צרעת נושנת וכאשר תהי׳ בירידה יאמר נרפא הנגע נרפא הנתק עכ״ד ואמת שבטהרה אמר תמיד וטהר את הנגע ובכ״ז מצאנו ג״כ ״והנה נרפא נגע הצרעת״ וכן בימי ההסגר ובטומאה לפעמים קורא אותו נגע ופעמים צרעת ופעמים נגע צרעת. אולם חכמינו האמתיים היה להם בזה חוקים אמיתיים נאמנים ששם נגע יציין לרוב את השער לבן ושם צרעת יציין לרוב טומאת המחיה שכן תראה שבכל פרשת המחי׳ השתמש בשם צרעת – ״נגע צרעת כי תהיה״, ״צרעת נושנת היא״, ״ואם פרוח תפרח הצרעת וכסתה הצרעת״, וכן כולם אבל בפ׳ שער לבן קראו לרוב בשם נגע וכן אמר בספרא (מצורע פרשה א׳ משנה ו׳) ״והנה נרפא הנגע״ זה שער לבן. ״הצרעת״ זה המחיה. וכן בספרי (פר׳ תצא) ״השמר בנגע״ זו שער לבן, ״הצרעת״ זו מחיה. וכן דרש לקמן סימן נ״ג ובכ״מ כמ״ש באילת השחר (כלל תעח) וכששינה והזכיר שם צרעת ע״כ בא ללמוד איזה דבר מדין המחיה ודרשוהו לרוב על שיעור כגריס כמו שלמד גם לקמן פ״ג מ״א, פ״ז מ״ט, פי״א מ״ח, פי״ד מ״ד משם צרעת שהיא כגריס. כי שיעור כגריס מפורש במחיה כמו שלמד בספרא (פרשה ג מ״י ומי״א) ממ״ש ״ומחית בשר חי בשאת״ שתהיה המחיה שהיא כעדשה באמצע השאת וכשני שערות מקיפים על עדשה מכל צד היא שיעיר גריס. ושואל ל״ל קרא הלא נלמד מבנין אב משם. ומשיב דשם א״א בענין אחר כיון דשיעור המחיה כעדשה וכשני שערות הנגע סביבו בהכחר היא כגריס אבל השער לבן אין לו שיעור, ונאמר שדי בנגע כ״ש. ומה שק׳ עמ״ש בספרא (פ״ג מ״א) בנין אב לכל הצרעת שיהיה כגריס יתבאר שם סימן עה.
[מג]
והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים כתב הראב״ע טעם אהרן הוא הכהן המשוח תחתיו. וטעם אחד מבניו הכהנים ההדיוטות שנמצאו חוץ למקדש. וטעם הכהנים שלא יהיו הפסולים וחז״ל דקדקו כפי האמת עכ״ד. אולם הם העמיקו יותר ודבריהם בנוים על שלשה כללים כלל א – בכ״מ שיזכיר דין הנוהג לדורות ויאמר שיהי׳ המעשה ע״י אהרן יכוין על הכ״ג העומד במקום אהרן. כמו בכל מעשה עבודת יוהכ״פ שהזכיר העשי׳ באהרן ופי׳ הכ״ג. ובכ״מ שיזכיר אהרן ובניו. פי׳ הכ״ג שעומד במקום אהרן והכהנים ההדיוטות שעומדים במקום בניו, כמו ״והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו״, ״זה קרבן אהרן ובניו״ כמ״ש (בפ׳ צו סימן לט באורך) ודרך הכתוב להזכיר שם אהרן סתם תמיד (זולת במקום שמיחס את בניו אליו כמו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן) ובמקום שיזכירנו בשם אהרן הכהן לא ידבר בו מצד שהוא כהן גדול שהיא מיוחד לשם אהרן, רק מצד שהוא כהן לבד. כמו ״ונתתם ממנו תרומת ה׳ לאהרן הכהן״ שהיא לכל כהן. ״הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו״ ששירות הלוי לא הי׳ מיוחד אל הכ״ג (ומ״ש את בגדי הקדש לאהרן הכהן (שמות ל״ה:י״ט ושם מ׳) ללמד שהבגדים הם תנאי לכהונה בזמן שאין בגדיהן עליהם אין כהונתם עליהם) (וזה עפ״י הכלל שיסדתי [שמיני ס׳ מא ובכמה מקומות] שבכ״מ שכתב תואר א׳ מיותר בא לתת איזה גדר ופי׳ ותואר הכהן, שבא שלא לצורך אחר שבכ״מ יודיענו בשם אהרן לבד, היא לדייק שמדבר רק מצד הכהונה לבד) וז״ש בספרא אין לי אלא אהרן עצמו (פי׳ הכ״ג שעומד במקום אהרן) מנין לרבות כהן אחר ת״ל הכהן. שממה שהוסיף שם הכהן ידעינן שר״ל כל כהן אף הדיוט, וכמו שבכל הפרשה אמר וראה הכהן. כלל ב – הנה בארנו (ויקרא ס׳ לח) שיש הבדל בין שם בני אהרן ובין שם הכהנים. ששם בני אהרן כולל כל מי שהוא מבניו אף החלל ובע״מ, ושם כהן לא יבא על החלל בשום מקום. והבעל מום לפעמים יתואר בשם כהן ולפעמים לא. ועפ״ז בארנו שיש הבדל בין אם אומר ״בני אהרן הכהנים״ ובין אם יאמר ״הכהנים בני אהרן״ שאם יאמר תחלה שם בני אהרן שכולל הכל, בא שם הכהנים אחריו למעט שם בני אהרן (כי שם השני מפרש את הראשון תמיד) – לא כל בני אהרן רק הכהנים הכשרים וממעט חללים ובע״מ. אבל כשאומר ״הכהנים בני אהרן״ שבא שם בני אהרן לרבות לאו דוקא כהנים רק הוא הדין כל בני אהרן, מרבה בע״מ כיון שהם בני אהרן עיי״ש בפרטות. אולם פה ששני השמות ״מבניו״ ״הכהנים״ שניהם באו להוסיף על שם ״אהרן הכהן״ וכיון שבמ״ש ״אהרן הכהן״ נכללו אף כהנים הדיוטות א״כ מה שהוסיף ״מבניו״ הוא לרבות אף כהנים פסולים לעבודה. ושם כהנים בא לפרש רק ״כהנים-פסולים-שהם-כהנים״ והוא הבע״מ לא אותם שאינם כהנים שהם החללים. [וזה עפ״י הגדר אשר שמנו (באילת השחר סימן רל״ז) בענין אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ויסודו בחכמת ההגיון דרשהו משם ותבין] וז״ש בספרא מנין לרבות בע״מ ת״ל מבניו. או יכול שאני מרבה חללים ת״ל הכהנים כלל ג – אולם על זה יקשה שלא היה לו לאמר ״אל אהרן הכהן״ כלל. רק ״והובא אל אחד הכהנים בני אהרן״ וכל מקום שהקדים שם הכהנים לשם בני אהרן מרבה בע״מ וממעט חללים כמו במ״ש ״אמור אל הכהנים בני אהרן״, וכמ״ש (ויקרא ס׳ הנ״ל) על זה משיב ומנין לרבות כל ישראל ת״ל או אל אחד. וזה מוסד על כלל שלישי כי מצאנו שם המספר אחד בסמוך ובנפרד – אחד [בפת״ח] אחד [בסגו״ל קמ״ץ] וכשבא בסמוך יבא אחריו לפעמים מ״ם השימוש – אשים את נפשך כנפש אחד [בפת״ח] מהם (מלכים א י״ט:ב׳) ולפעמים ה׳ הידיעה – אחד ההרים, אחד העם או בלא הא – מאחד שבטיך [בפת״ח] וכבר העירותי על זה במאמר מיוחד ונתתי הבדלים ביניהם. ושורש הדברים עפמ״ש המדקדקים כי אחד [בפת״ח] ואחד [בסגו״ל קמ״ץ] הם שני משקלים: אחד [בסגו״ל קמ״ץ] היא ממשקל הכבדים כמו סבל, שבת [פת״ח קמ״ץ] רק שנשנתה לסגו״ל בעבור קמצות החי״ת כמו גחל [סגו״ל קמ״ץ], פחם [סגו״ל קמ״ץ]. והשני ממשקלים הקלים כמו נחש שחת .ולפעמים יבא שם אחד [בפת״ח] משם אחד [בסגו״ל קמץ] עיין בדבריהם באורך ולפ״ז שם ״אחד״ [סגו״ל קמ״ץ] בא להוציא השניות – אחד ולא שנים, כי הוא שם המספר. ושם ״אחד״ [בפת״ח], כשבא בסמיכות, משם אחד [בסגו״ל קמ״ץ] יבוא על האחד הנודע (כמו שגדרתי גדר זה למעלה- סימן יד כלל ג – בשם ״שלשת״ ״ארבעת״) כמ״ש אחד ההרים הר המוריה. ״אחד העם״ זה המלך. אבל כשבא אחריו מ״ם שאז אינו סמוך ובא ממשקל הקל, מורה ״כל אחד שיהיה״ – ״יהי נא דברך כדבר אחד מהם״ (מלכים א כ״ב:י״ג) ״גם אתה כאחד מהם״ (עבדיה א׳) ״ולא הרעותי את אחד מהם״ (במדבר ט״ז) פי׳ כל מי שיהיה וז״ש בספרי (תצא פסקא רפח) ויבמות (דף מד) כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם, מנין אפי׳ הם מרובים ת״ל ומת אחד מהם, שאם היה הכוונה אחד ולא שנים היל״ל אחד [בסגו״ל קמ״ץ] מהם, אבל אחד מהם פי׳ כל שיהיה ושם הארכתי בזה. וכן פה אמר אחד מבניו [בפת״ח] פי׳ כל מי שיהיה שאם היה אומר אחד הכהנים מבניו הייתי מפרש אחד המיוחד דהיינו כהן מורה הוראה. כהן חכם. אבל כשכתוב אחריו מ״ם, שאינו סמוך, פירושו כל כהן שיהיה אף כהן עם הארץ, אף שוטה רואה את הנגעים ומורה עפ״י דבר החכם. וז״ש ומנין לרבות כל ישראל ת״ל או אל אחד מבניו שלכן כתוב אחד במשקל הקל (שזה נודע מן המ״ם מבניו שמעיד שאינו סמוך) ללמד אפילו כהן שוטה ובזה מרבה כל ישראל ר״ל לענין ההוראה, שהישראל יורה הדין לכהן וזה מוכח ממ״ש אל אחד מבניו שאפילו כהן שוטה. ויען שנוכל לטעות שפירושו שמרבה כל ישראל לראות הנגע מקשה ״אם סופינו לרבות כל ישראל מה ת״ל אל אחד מבניו״, ומשיב שזה לענין שתצא הטומאה והטהרה מפי כהן, רק כיון שדי אפילו כהן שוטה ממילא עיקר המורה הוא החכם שבישראל שהוא רואה ואומר לכהן: ואגב ידעינין ג״כ שדי בכהן אחד משום שנוכל לטעות מהיקש נגעים לריבים. ומ״ש מה ריבים שלא בקרובים הוא דעת ר״מ וחכמים פליגי עליו כמ״ש בסנהדרין (דף לד) ובנדה (דף נ).
אדם וגו׳ והיה בעור בשרו לנגע צרעת – אין הלשון מדויק והכי מיבעי אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת שאת או ספחת או בהרת והובא וגו׳. שהרי שאת או ספחת או בהרת היינו נגע צרעת. אבל הענין דלא נקרא נגע בלשון הכתוב אלא שיש בו סימני טומאה הא בל״ז אע״ג שהיא צרעת מכ״מ אינו נקרא נגע בל״ת וכדאי׳ בפי׳ בנדה די״ט נגע טהור מי איכא וכ״ת כולה הפך לבן ההוא בוהק מיקרי. והכי מוכח מגוף המקרא להלן י״ד ל״ה כנגע נראה לי בבית. וידוע הדרש שאפילו הוא חכם לא יגזור לומר דבר ברור שהוא נגע אלא כנגע. ואי איתא דאפילו נגע טהור ה״ז נגע הרי יכול לומר נגע נראה לי. אלא ברור שאין זה נגע.
[הרחב דבר: והא דאי׳ בשבת דקל״ב לענין קציצה נגעים טהורים מא״ל ופרש״י כגון בוהק ופרחה בכולו. ובכולהו איתרבי לאיסור קציצה בספרי אין לי אלא משנזקק לטומאה עד שלא נזקק לטומאה מנין כו׳. באמת פרש״י תמוה וכבר השיגו ע״ז בתוס׳ ריש שבועות וע״ש בפי׳ הספרי. והנכון יותר דעד שלא נזקק לטומאה היינו עד שלא בא לכהן ומש״ה לא הוזקק לטומאה.]
והנה כבר פי׳ בזוה״ק כאן דאדם משמעו חשוב. וכמש״כ ר״פ ויקרא בשם המ״ר. והוסיף בזוה״ק לפרש דבשביל שהוא ת״ח חש הקב״ה לעשות לו כפרה. ובזה נבוא לביאור הכתוב. דבברכות ד״ה אי׳ דרמי נגעים אנגעים אי הווין כפרה או לא ומסיק הא לן והא להו. ופרש״י דבא״י שטעון שלוח מחנות אינו יסורין של אהבה ובבבל שאין טעון שלוח הוי מזבח כפרה ויסורין ש״א. וע׳ בתוס׳. ולי קשה טובא דא״כ דהברייתא דתניא כל מי שיש בו אחד מד׳ מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה. מיירי בבבל במקום שאין נוהג דינו טומאה. וקשה א״כ למאי דייק התנא ד׳ מראות נגעים. ותו הרי סתם ברייתא מיתני בא״י. אלא נראה להיפך דמצות שהמצורע נוהג בם הוא עיקר המכפר. כמש״כ בה״ג לענין אבל ומוחרם וכ״כ הרא״ה בס׳ החינוך לענין צרעת. ולפי״ז הוא להיפך דבא״י ובד׳ מראות הללו שנוהג בם דיני מצורע המה מזבח כפרה משא״כ אם לא הגיעו לידי כך או בבבל אינן יסורין ש״א.
[הרחב דבר: ובזה נתיישב ק׳ התוס׳ זבחים ד״ק שהקשו על מאמר משה רבינו מי יטמא למרים ומי יטהרה. והקשו א״כ מאי איכפת למשה. הא כמ״כ אין כהן לטמאה. ולדברינו ניחא דא״כ לא תהי׳ לה כפרה. וע״ע מש״כ בס׳ במדבר שם ובס׳ דברים כ״ד ט׳ בזה.]
מעתה הכי ביאור המקרא. אדם שהוא ת״ח כי יהיה בו שאת או ספחת או בהרת אזי והיה לעור בשרו לנגע צרעת. היינו לסימני טומאה שיהיו נקראים נגע. משא״כ הדיוט שיש בו שאת או ספחת וגו׳ לא יגיעו לסימני טומאה כלל. זהו על דעת מדרש זוה״ק הנ״ל. וי״ל עוד בא״א קצת דגוף הצרעת ומכאובה בא על חטא לשה״ר וכדומה. אבל עונש השלוח חוץ למחנה ובזיון של פריעה ופרימה בא על חטא חה״ש מדה כנגד מדה. מש״ה אדם שהוא ת״ח שחטא בלשה״ר וכדומה שמביא לידי צרעת הרי מלבד החטא הוא מחלל ש״ש מש״ה והיה בעור בשרו לנגע צרעת המטמא. וע׳ מש״כ בספר במדבר כ״א כ׳.
שאת – משרש נשא, ור״ל התנפחות;
ספחת – קליפה נדבקת ונספחת לבשר;
בהרת – מלשון בהיר הוא בשחקים (איוב ל״ז:כ״א), כתם נוטה ללבן;
צרעת – בהפוך אותיותיו הוא מגזרת צער, ואולי מגזרתו גם שם צרעה אף על פי שלא מצאנו שרש צער בתנ״ך, אבל מצאנו ׳סער׳ ו׳שער׳ הדומים לו; והנה הצרעת של ימי משה היתה כמין קליפין דקים לבנים, וידוע שהשערות יש להן שורש בבשר ועל ידן תינקנה השומן הנמצא בתוכן הצובען, ושערות הגוף ברוב בני אדם נוטות למראה צהוב, אם כן להורות שהנגע עמוק עד שרש השערה באופן שלא תינק עוד השומן בטבעה, צריך שתתהפך ללבן, לא כן בראש או בזקן, שבני ישראל בימים ההם רובם ככולם היו שחורי שער הראש והזקן, ועוד בימינו בני קדם כן. ומכל מקום דבר הכתוב בהוה, והכהן יבדוק לפי ראות עיניו, ואם כן בראש או בזקן לא ימתין מלהחליטם כמצורעים עד ששערם נהפך ללבן, אבל תכף ומיד כשנהפך לצהוב טמאים הם.
אדם – ראה לעיל עמוד פו. לפי התלמוד אין כתוב כאן איש או אשה, משום שלא גדולים בלבד, אלא גם תינוק בן יומו מטמא בנגעים (נדה מ״ד.).
כי יהיה – (ראה לעיל עמוד עט). לדעת תו״כ לא נאמר ״אשר יהיה״, משום שהחוק אינו מכוּון למפרע, ורק הנגעים שאחר הדיבור יהיו מטמאים. כך אינם מטמאים הנגעים של נכרי ונתגייר וקטן שנולד שנתהוו קודם ההתגיירות והלידה.
בעור בשרו – בניגוד לצרעת שנזכרת להלן בפסוק כט ואילך שנראית בראש ובזקן. השוה פסוק מג ופירש״י, שם.
שאת – בליטה רמה. ביטוי זה חוזר כמה פעמים להלן: בפסוק י: ״שאת לבנה״ (נגע טמא); בפסוק יט; בשחין שנרפא; בפסוק כח: ״שאת המכוה״, שהיא טהורה; בפסוק מג: ״שאת הנגע״.
ספחת – מלשון ספח=שפך, מציינת, כנראה, את הנגע כעירוי מתוך הבשר והעור; להלן פסוקים ו׳-ח׳: ״מספחת=שטח הספחת.
בהרת – מלשון בהר=מאיר, מקום בהיר וכתם על העור. ר׳ ישמעאל אומר בתו״כ: ״בית ישראל הריני כפרתם, הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינונים״, בערך שחומים. לפי שבועות ה׳: אין ספחת כינוי לנגע אלא תופעה שהיא קרובה לשתים האחרות, כלומר נספחת. נגעי הצרעת ״שאת״ ו״בהרת״ נקראים ״אבות״, נגעים עיקריים, ואילו ״ספחת״ מוסיפה ״תולדה״ לכל אחד מאלה. ואפילו אם נבאר ״ספחת״ – נגע, אפשר להניח שאינה נגע מיוחד, אלא שם משותף של אותם הסוגים שדומים ל״שאת״ ול״בהרת״ ואילו ״שאת״ ו״בהרת״ מציינות לפי התלמוד צבעים מסויימים של נגעים: ״בהרת״ היא לבנה עזה כשלג, והנספחת אליה, ה״ספחת״ צבעה כסיד ההיכל. לדעת ר׳ מאיר צבע השאת כקרום ביצה והספחת הקרובה לה צבעה כצמר לבן. לפי דעת חכמים אחרים נהפוך הדבר: האב דומה לצמר לבן והתולדה לקרום ביצה. מלת ״שאת״ מבוארת בתלמוד, שם ו׳ ב: ״אין שאת אלא גבוה״, מקום גבוה. לדעת רש״י נראה כל לבן עמוק, כמו ששטח מואר על ידי השמש נראה עמוק מן הצל. אלא שלפי הנחה זו אין לדעת רש״י פירוש לפסוק ד. גם אין להבין, איך אמר התלמוד לפרש שהצבע הלבן הוא השאת, היינו גבוה. וכן דחוקים ביאורים אחרים, שלפיהם נקראה השאת כך רק ביחס אל הבהרת שהיא לבנה עוד יותר.
גם לא ברור לפי דעה זו, מדוע נמצא הביטוי ״מראהו עמוק״ רק בבהרת ולא בשאת. ועל כן יהיה נכון יותר לקבל את דעתו של ויזל, שהשאת נראית כבליטה מעל לעור, ומכאן שמה. כי רק הלובן העז כשלג או הלובן כסיד הקרוב לו נראים עמוק מן העור, ולעומת זאת נראה הלובן שאינו מבריק גבוה מן הצבעים האחרים; וכך הוא הצבע של הצמר הלבן ושל קרום הביצה. זה האחרון איננו בהיר כל-כך כמו הראשון אך נראה, גבוה יותר, משום שהברק שלו פחות חזק, ולכן חשבו ר׳ מאיר לאב, אף⁠־על⁠־פי שצמר לבן בהיר יותר. ״בהרת״ היא לדעת ויזל השם המציין כל מיני כתמים. אך כאן המדובר הוא ביחוד בכתם לבן כשלג. וכנראה, שלזה התכוון הביטוי ״בהרת״ במובנו המצומצם.
והיה וגו׳ – הצבעים הנזכרים לעיל עלולים להפוך לנגע צרעת, ולכן היה צריך להראותם לכהן כדי שהוא יחליט.
נגע – מציין כל לקוי בגוף וכל פגע (השוה שמות י״א:א׳); ״נגע צרעת״ הוא הכינוי המיוחד של הצרעת (מן صرع בערבית, דכדך).
והובא – על⁠־ידי מישהו, כל מי שרואה אותו יניעהו ללכת אל הכהן.
אל אהרן... או וגו׳ – אל הכהן הגדול או אל כהן הדיוט (ראב״ע). את זאת היה צורך להדגיש כאן במיוחד, משום שהיה מקום לחשוב שהחלטה כה חשובה, שיש בכוחה לנדות אדם מן העיר לזמן ארוך, רק הכהן הגדול היה רשאי להוציא.
כל בקי בדינים רשאי לראות בנגעים, אבל את ההחלטה על ״טהור״ או על ״טמא״ צריך הכהן להודיע. גם בדברים (כ״א:ה׳) נאמר: ״ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע״; ועוד שם כ״ד:ח׳: ״השמר בנגע הצרעת וגו׳ ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות״. ואפילו אם בדברי ריבות אין זקוקים להחלטת כהן, ומה שנאמר במשנה תורה כי הכהנים יורו בריב, זה רק מפני שמניחים שהכהן בקי בחוקים – הרי עם⁠־זה הראה הכתוב על⁠־ידי חזרתו כמה פעמים על ״וראה הכהן״, ״וטהרו הכהן״ ועוד, שבענין הנגעים מחייבת התורה, שההחלטה תהא בידי כהן, ושבמידת⁠־מה העמידה את תפקידו זה בדרגה אחת עם העבודה בבית מקדש, שרק הכהנים כשרים בה. ברם, ההחלטה בענין הנגעים כשרה גם על⁠־ידי כהן בעל מום, רק החלל פסול למעשה זה (כ״א:ז׳), מפני שנפגם אופי הכהונה שלו.
והובא אל אהרן הכהן וכו׳ – ענין הנגעים שנמסרו לאהרן הכהן הוא מסתרי התורה אשר הטומאה והטהרה תלוי בכהן. לכן אמרו בפ״ק דזבחים דשחיטת פרה פסולה בזר, משום דפרה קדשי בה״ב ולא כש״כ הוא כו׳ אמר רב שישא בריה דר״א מידי דהוי אמראות נגעים דלאו עבודה היא ובעיא כהונה, דהורו לנו ההשתוות דמראות נגעים טעון עץ ארז ואזוב בטהרתו וכן פרה אדומה, והמה שניהם ענין טהרה לטומאה ונמסרו לכהן לא מצד עבודה דשניהם בחוץ. אמנם יש לאמר, דהנה הנגעים היא מחלה המתדבקת עד שאמרו במד״ר ובתלמודין כתובות דלא עיילי למבואיה, ולכן טמא טמא יקרא, וההתעסקות בו הוא ענין מסוכן וצריך לזה השגחה נפלאה פרטיית אשר העוסק ינוצל מזה ויהיה נבדל אשר אליו לא תדבק הנגע, לכן בחרה התורה זה בבני אהרן אשר המה נבדלים משאר ישראל ומושגחים בפרטיות יותר וכמו דכתיב ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. ועיין פרק ע״פ דף ק״ה בזה וזה יתכן.
בתו״כ פ״א. אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה ת״ל או אל אחד מבניו כו׳. מה נאות הוא לפי השיטה דמפרשי בדרב אחא דבר תורה אפילו חד נמי כשר (בריש סנהדרין), דמ״מ סמוך בעינין, ולכן מאהרן לא הוה ידיעינין דאיהו הוה סמוך כדאמר פרק ראוהו ב״ד, אבל הדיוטות סד״א דבעי ג׳, לכן קמ״ל או אל אחד מבניו הכהנים ודו״ק.
אדם – תניא, תינוק בן יום אחד מטמא בנגעים, דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו, אדם כל שהוא.⁠
ואע״פ דבמצורע כתיב (לקמן פ׳ מ״ד) איש, וכ״מ דכתיב איש ממעט את הקטן, אך התם בא למעט מיעוט אחר, כפי שיתבאר שם. ואמנם זהו דוקא כשנתנגע אחר הלידה, אבל אם היה הנגע בעיבור ונולד בנגעו טהור אם לא שנשתנה מראה הנגע ממראה טומאה אחת למראה טומאה אחרת כפי שיתבאר. אך ע״כ אי אפשר לומר דלשון אדם בכל מקום כולל גם קטן, דהא מצינו כ״פ דכתיב אדם ולא שייך לכלול שם קטן, כמו אדם כי יקריב מכם קרבן, וכדומה, אלא הכא נראה טעם הדבר דלא ממעטינן קטן מנגעים, ע״פ מש״כ הרמב״ן ריש פרשה זו דענין שילוח מצורע חוץ למחנה והסגירו הוא כדי להרחיק ולמנוע זוהמא וחלאה מקרב ישראל, מפני שריחו והבלו מזיק, ולכן כתיב גביה בדד ישב מחוץ למחנה, ולא כמו בשאר טמאים דכתיב ויצא אל מחוץ למחנה, ולפי״ז הלא ממילא אין חילוק בין גדול וקטן, דהיזק הנגעים שוה מנגע כל אדם, כמבואר.
(ערכין ג׳.)
כי יהיה – מן הדבור ואילך
דרשה זו הובאה גם בתו״כ כאן ובכ״מ בפרשה זו ובפ׳ מצורע, והובא בר״ש ריש פ״ז דנגעים, ופרשו הרבה ראשונים, הר״ש והרע״ב שם ותוס׳ ע״ז ה׳ א׳ ורא״ש ור״ן בנדרים ז׳ ב׳, דהפירוש מן הדיבור ואילך – מן מתן תורה ואילך, יעו״ש. אבל לדעתי לבד שאין טעם הדבר מבואר למה דוקא מן מת״ת ואילך, עוד קשה לפי מ״ד דבשעת מתן תורה נתרפאו כל המנוגעים ומצורעים [עיין לפנינו בפ׳ יתרו בפ׳ וכל העם רואים], א״כ לא יתכן כלל שיהיה מצורע מקודם מת״ת, ולפי״ז הלא כל חידוש דין זה הוי משנה שאינה צריכה, ואין לומר לפי מ״ד במ״ר פ׳ נשא פ׳ ז׳ דאותן שהיו מצורעין ונתרפאו חזרו למומן במעשה העגל ואלה הוא דאשמעינן דאין מטמאין, זה אי אפשר, דבודאי אין סברא לקרוא לאלה מצורעים מקודם מת״ת, דהלא כיון שנצטרעו לאחר מת״ת, פנים חדשות באו לכאן.
ולכן לולא פירוש המפרשים היה נראה לומר דהפי׳ מן הדיבור ואילך הוא כמש״כ התוס׳ בנזיר נ״ד א׳ במ״ש בגמרא שם קבר לפני הדבור, דהכונה קודם שנאמרה פרשת טומאת מת, וגם כאן הכונה מן הזמן שנאמרה פרשה זו [והלשון מת״ת מיוחס בעלמא לעשרת הדברות]. וטעם הדבר י״ל משום דכיון דפרטי הנגעים צריך הכהן לידע מהותם ותכונתם מעת החילם להתהוות, ואלה שנתנגעו קודם שנאמרה פרשה זו אפשר שעד ראית הכהן אותם נשתנו בתכונתם, ולא יוכל הכהן לעמוד על אופים, ואפשר לו לטמא ולטהר שלא מן הדין.
וטעם הדיוק מלשון כי יהיה י״ל פשוט לפי פירושנו, משום דהול״ל אדם אשר בו וגו׳ ומדכתיב כי יהיה משמע לעתיד מעת אמירת דין זה, וגם הר״ש פ״ז דנגעים כתב כן בטעם הדיוק, אבל לפי פירושו שהבאנו אין מתבאר כלל טעם דיוק זה, שהרי מעת שנאמרה פרשה זו כבר היה לאחר מת״ת, ואיך שייך כי יהיה בעתיד, ודו״ק.
. (הוריות י׳.)
שאת – כיצד הוא שאת – כצמר לבן
ואינה לבנה כל כך כמו לובן בהרת שהיא כשלג כמבואר בסמוך וכמש״כ בפתיחה סעיף ד׳.
(משנה נגעים א׳:א׳).
שאת – אין שאת אלא גבוה, וכן הוא אומר (י״עי׳ ג׳) ועל כל הגבעות הנשאות.⁠
ר״ל מראהו גבוה מן העור, ובסמוך אות ט׳ נביא עוד פירוש בדרשה זו.
(שבועות ו׳:)
או ספחת אין ספחת אלא טפלה, וכן הוא אומר (שמואל א ב׳). ספחני נא אל אחת הכהונות.⁠
עיין בפתיחה לפרשה זו סעיף ד׳ ושם מבואר.
(שם שם)
או ספחת – תניא, למה הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת, לומר לך, כשם שטפלה לשאת כך טפלה לבהרת.⁠
כבר בארנו בפתיחה לפרשה זו (סעיף ד׳) דעיקר מראות הלובן הם שאת ובהרת, והם נקראים אבות, ולהם תולדות הנקראות בשם כולל ספחת, יעו״ש. ולפי״ז קשה למה הטיל הכתוב להתולדה בין שני האבות, אחרי דהתולדה מתיחסת אל שני האבות, וכול״ל שאת או בהרת או ספחת, ועל זה משני, דבמכון סידר הכתוב כן לומר לך כשם שיש מראה טפלה [ספחת] לבהרת כך יש מראה כזו לשאת, אבל אם היה כתוב שאת או בהרת או ספחת הו״א דספחת קאי על בהרת דסמיך ליה ולא על שאת, ועוד יבואר מזה לפנינו.
(שם שם)
או בהרת – בהרת – עזה כשלג,⁠
ר״ל לבנוניתה כשלג, ומפני כי לבנונית כזאת היא מדרגה היותר גבוה לכן קרי לה עזה, ועיין ביצה כ״ה ב׳.
דאמר קרא (פ׳ ד׳) ואם בהרת לבנה היא, היא לבנה ואין אחרת לבנה
אין ר״ל דשאר המראות שאת וספחת אינן לבנות, דבאמת כולן לבנות הן, דאל״ה אין מטמאות כלל כמש״כ בפתיחה לפרשה זו סעיף ד׳, אלא ר״ל לבנה שאין למעלה הימנה היא רק בהרת ושאר המראות אינן כ״כ לבנות כמו בהרת וכמש״כ שם.
ותמה אני על סידור הכתוב שאת קודם לבהרת, והלא אחרי שלובן בהרת היא יותר לבנה מכולן הו״ל להקדים בהרת לשאת לפי ערך מדרגת הלובן, וכמ״ש בגמרא כאן בהרת עזה כשלג, שניה לה שאת. ויתכן לומר ע״פ מש״כ המפרשים דמראה שאת יותר מצויה בנגעים, ודרך הכתוב להקדים את היותר מצוי, ומה שהקדים ספחת לשאת מבואר בדרשה הקודמת.
. (שם שם)
או בהרת – בהרת עמוקה, וכן הוא אומר ומראה עמוק מן העור, כמראה, חמה העמוקה מן הצל
ר״ל שמראה נראה עמוק מן מראה העור כמראה חמה מן הצל [ובסמוך פ׳ ג׳ מבואר שרק מראה עמוקה ולא ממשה, ועיין מש״כ שם]. וטעם הדבר שמראה הלבן נראה עמוק נראה משום דעיקר כח הראיה שבעין הוא בשחור שבו, ולכן כתבו הטבעיים שדבר שחור מקבל הראיה יותר מדבר לבן, ולפי״ז כשרואה דבר לבן ושחור ביחד נראה לו כמו שהשחור קרובה אליו יותר מהלבן, וזהו הענין שמראה הלובן עמוק, כלומר רחוק.
והנה לפי״ז אם אין מראה הלבן עמוק סימן הוא שאין הלובן לבן ממש אלא רק נראית כלבנה, משום דאם היה לבן ממש בודאי היה המראה נראה עמוק, אחרי כי כפי שבארנו הוי העמקות בחינה על אמיתת מראה הלובן, וזה פירוש הפסוק הסמוך ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה, ר״ל אם היא לבנה כזו שאין מראה עמוק סימן הוא שאין לבנוניתה לבן ממש אלא רק נראית לבנה, וכמו שיש הרבה סימני טומאה, ע׳ ברש״י פ׳ י׳.
ובכן קשה עלי להבין מש״כ רש״י בפסוק ד׳ הסמוך ועמוק אין מראה לא ידעתי פירושו, עכ״ל. ופרשו המפרשים כונתו שקשה לו כיון שהיא בהרת לבנה אי אפשר שלא יהיה מראה עמוק, יעו״ש, והלא לפי מש״כ יתפרש הענין כפשוטו, שאם היא בהרת לבנה כזו שאין מראה עמוק סימן הוא שאינה לבנה ממש, ורק נראית כלבנה וכמש״כ, וצ״ע. ומצאתי כתוב כי בכ״י הגר״א על התורה נמצא באור לפירש״י בפסוק זה, אבל לא זכינו לאורו, ולדעתנו נראה פשוט כמש״כ.
ודע דלא רק מראה בהרת עמוק מן העור אלא גם מראה שאת או ספחת, משום דכפי שבארנו כן הוא בטבע, שכל מראה לבן נראה עמוק, מהדבר שסביבו, וכ״פ רש״י בפ׳ ד׳ כל מראה לבן עמוק הוא [ומה שנקט הגמרא זה אצל בהרת משום דבהרת היא יותר לבנה וכמבואר למעלה, ולכן העמקות בה יותר מכרחת], וכ״פ הרמב״ם פ״א ה״ו מטו״צ. והראב״ד השיג עליו וכתב דרק בבהרת אמרו כן, אבל בשאת אמרו אין שאת אלא גבוה, כמבואר בדרשה לעיל, והכ״מ נדחק לתרץ דברי הרמב״ם. ולי נראה דהרמב״ם מפרש הגמרא אין שאת אלא גבוה כמש״כ הראב״ע דענין שאת הוא לשון שריפה וכדכתיב (שופטים כ׳) והמשאת החלה לעלות, ונקרא כן משום שהאש טבעו להנשא למעלה, והכונה אין שאת אלא גבוה, ר״ל אין שאת אלא ענין שריפה שנתפח אותו מקום בבשר, ולפי״ז אין צורך למש״כ הרמב״ן דהגמרא סותר לפי׳ הראב״ע.
. (שם שם)
והיה – מלמד שמצטרפין זה עם זה לפטור ולהחליט ולהסגיר.⁠
בסמוך יתבאר דשיעור הנגע צריך להיות כגריס, ועל זה אמר שאם היה כחצי גריס לבן כשאת וחצי כבהרת מצטרפין לשיעור אחד. וטעם הדיוק מלשון והיה משום דכתיב והיה בעור בשרו שאת או בהרת, לפי״ז הול״ל והיו, בלשון רבים, כיון דהפרטים רבים הם, ועיין בענין זה במשנה ג׳ פ״א דנגעים.
(תו״כ)
בעור בשרו – לרבות אפילו מקום שאין ראוי לגדל שער.⁠
ולולא הרבוי הו״א כיון דכתיב בפ׳ הסמוך ושער בנגע הפך לבן, לכן רק במקום שגדל שם שער טמא, קמ״ל. ונראה דאע״פ דסימן המחלה הוא רק בהתהפך השער ללבן כפי שיתבאר בפסוק הסמוך ושער בנגע הפך לבן, וא״כ במקום שאין ראוי לגדל שער הלא חסר סימן זה, אך משום דבמקום שאין מגדל שער אין מוכרח סימן היפוך השער ללבן, וטעם הדיוק מלשון בעור בשרו נראה משום דלשון בשרו מיותר, דדי היה לכתוב כי יהיה בעורו.
(שם)
בעור בשרו – בבשרו של נראה,⁠
ר״ל שאין ערך לובן המראות שוה בכל אדם, וזה תלוי בערך לובן גוף אותו האיש, שאם גופו לבן ביותר אז גם מראה היותר לבנה אין נראית אצלו כל כך לבנה כמו בגוף איש שחור, ולהיפך בגוף איש שחור נראית כל מראית לבנה, אפילו הפחותה, יותר לבנה מאשר בגוף לבן, וזה ידוע בטבע, וכדמפרש, ואשמעינן דצריך הכהן להרגיש ערך הלבנונית לפי ערך הגוף המנוגע.
מכאן אמרו (משנה נגעים ב׳:א׳) בהרת עזה נראית בגרמני כהה והכהה בכושי נראית עזה.⁠
גרמני יש מפרשים ממדינת גרמני״א ויש גורסים גרממי״א במ״ם משום דבימי חז״ל היתה עיר כזאת סמוך למערב נהר פרת, אבל לא נראה כן מתרגום יחזקאל (כ״ז י״ד) על הפסוק מבית תוגרמה תרגם ממדינת גרממי״א, וידוע שהתוגרמים גופם שחור, וגם מדכתבו ביחד את הכושי משמע דצ״ל גרמנ״י בנו״ן, דכן איתא גם במ״ר פ׳ וישב עה״פ ויוסף הורד מצרימה, בכל מקום גרמני מוכר את הכושי. והנה גם מראה בהרת שהיא היותר לבנה נראית אצלו כהה, ובכושי שגופו שחור נראית אצלו ללבן גם מראה כהה, כגון כסיד ההיכל וכקרום ביצה [עיין פתיחה לפרשה זו סעיף ד׳] וכמש״כ באות הקודם.
(שם)
לנגע – מלמד שהוא מצטער ממנו,⁠
הנה ענין הנגעים שבכאן הוא רק שנוי מראות כמבואר לעיל, ולפעמים אפשר להיות שנוי מראה בגוף בלא כאב, ועל זה אמר דאין נקרא נגע אלא א״כ יש לו כאב ומצטער ממנו, דכן מורה לשון נגע, כמו וינגע ה׳ את פרעה, וכן נגוע מוכה אלהים.
ואף אחרים רואים אותו שהוא מצטער ממנו.⁠
מדייק מדלא כתיב נגע רק לנגע משמע שנראה לכל, דכן מורה למ״ד השימוש.
(שם)
והובא – יכול כשם שהאשה מראה כתמה כך תהא מראה פראות נגעים ת״ל והובא.⁠
ר״ל יכול כשם שבטומאת דם נדה מראה האשה רק כתם דם נדתה ונאמנת לומר כזה ראיתי דם, כך לא יהיה הכהן מחויב לראות בנגעי אשה את הנגע גופיה אלא יהיה די ע״י כתם, ת״ל והובא, דמשמע שהאדם בעצמו יובא, וממילא מבואר הוא מפני שצריך הכהן לראות גוף הנגע.
(ירושלמי נדה פ״ב ה״ז)
אל אחד מבניו – הא למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים.⁠
הרבותא בזה דלא ניליף נגעים מדינים דכתיב (פ׳ שופטים) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ונימא כמו דריבים [דינים] בשלשה דיינים כך ראית נגעים בשלשה, כמו דדמינן ריבים לנגעים לכמה דברים כמבואר שם. ובתו״כ איתא עוד דרשה על פסוק זה מניין שאף לכהן אחר, ר״ל לא רק לאהרן, ת״ל הכהן, ומניין לרבות כל ישראל [אפי׳ ישראלים] ת״ל או אל אחד, ומה ת״ל מבניו הכהנים לומר לך שטומאה וטהרה ביד כהן, ר״ל אפי׳ הכהן ע״ה בכ״ז צריך פסק הדין לצאת מפי הכהן, וכיצד עושים, חכם שבישראל רואה ואומר לכהן אמור טמא והוא אומר טמא וכו׳, אבל להגמ׳ ס״ל דעיקר דרש אל אחד בא להורות לענין יחיד כמובא בפנים, ולכן השמטנו דרשה זו דתו״כ, והא דטומאה וטהרה ביד כהן יבא לפנינו מדרשה אחרת.
(סנהדרין ל״ד:)
מבניו הבתים – מבניו לרבות בעל מום, הכהנים – להוציא חללים.⁠
המלה מבניו מיותר, דדי היה לכתוב או אל אחד הכהנים, וגם הרי בע״מ בנו הוא, והלשון כהנים משמע כהנים ודאים ולא חללים, והרמב״ם פ״ז ה״ט מתרומות כתב דלטמא ולטהר את המצורע צריך כהן מיוחס, וכנראה מקורו מהכא דממעטינן חלל שהוא ספק, וכל שאינו מיוחס הוא בגדר ספק כהן.
(תו״כ)
 
(ג) וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת⁠־הַנֶּ֣גַע בְּעֽוֹר⁠־הַ֠בָּשָׂ֠ר וְשֵׂעָ֨ר בַּנֶּ֜גַע הָפַ֣ךְ׀ לָבָ֗ן וּמַרְאֵ֤ה הַנֶּ֙גַע֙הַנֶּ֙גַע֙ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=הַנֶּ֙גֶע֙ (סגול באות גימ״ל) והמקליד תיקן בלי להעיר
• קורן, דותן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
• הערות דותן וברויאר
עָמֹק֙ מֵע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן וְטִמֵּ֥א אֹתֽוֹ׃
And the priest shall examine the plague on the skin of the body. If the hair in the plague has turned white, and the appearance of the plague is deeper than the body's skin, it is the plague of tzara'at; and the priest shall examine him and pronounce him unclean.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר' יונה אבן ג'נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימה
[כח]
ראה תו״כ ומדרה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״ט ה״י: ואין רואין שני נגעים כאחת בין בשני אנשים בין באיש אחד שנאמר וראה הכהן את הנגע.
וראה הכהן את הנגע, אין רואין שני נגעים כאחד, בין באיש אחד ובין בשני אנשים (לאמרו יתברך וראה הכהן את הנגע -פיהמ״ש להרמב״ם), אלא רואה את הראשון ומסגירו ומחליטו ופוטרו וחוזר לשני. (משנה נגעים ג׳:א׳)
[כט]
תו״כ פרק ב, ומדרה״ג. וראה נגעים פ״ו מ״ח.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״ו ה״ג: בהרת הסמוכה לראש או לעין או לאוזן וכיוצא בהן, או לשחין או למכוה טהורה שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהיה כל שחוצה לנגע בעור הבשר וראוי לפשיון.
וראה הכהן את הנגע בעור הבשר, ר׳ יוסי ב״ר יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין ולאוזן ולחוטם ולפה טהור, שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר, שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראויה לפסיון. (תוספותא נגעים פ״ב – ה)
[ל]
ראה תו״כ כאן.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״ב ה״א: שיער לבן שהוא סימן טומאה בצרעת אין פחות משתי שערות וכמה יהא אורכן כדי שיהיו ניטלות בזוג וכו׳ או שהיה עיקרן משחיר וראשן מלבין הרי זה טהור, היה עיקרן מלבין וראשן משחיר אע״פ שהלבן כל שהוא טמא.
ושער בנגע הפך לבן, שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור, עיקרן מלבין וראשן משחיר טמא, כמה יהא בלבנונית, ר׳ מאיר אומר כל שהוא. ר׳ שמעון אומר כדי לקרוץ בזוג (אמר ית׳ ושער בנגע הפך לבן, שיהא לבניות השער ומה שימשך לנגע כדי לקרוץ בזוג מהם מה שיוכל ללוקטו במספרים, ובאה הקבלה מיעוט שער שתים – פיהמ״ש להרמב״ם). (משנה נגעים ד׳:ד׳)
[לא]
ראה לעיל אות טו ולקמן אות צז וצרף לכאן.
ומראה הנגע עמוק, שאת זו שאת וכו׳ ומראה עמוק שני לשאת וכו׳ מה לשון עמוק, עמוקה ממראה חמה עמוקה מן הצל. (ירושלמי שבועות פ״א ה״א)
[לב]
ראה תו״כ כאן.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״ט ה״י: אבל אם היו בו שני נגעים וראה זה וחזר וראה זה הרי זה מותר לומר לו הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה או מוחלט בזה ומוסגר בזה בין בתחילה בין בסוף בין בסוף שבוע ראשון בין בסוף שבוע שני ואין רואים שני נגעים כאחת.
נגע צרעת הוא וראהו הכהן, שלא יראה שתים כאחת, יכול לא יראה שני נגעים באדם אחד ויאמר לו אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה, מוחלט בזה ומוסגר בזה מוסגר בזה ובזה ומוחלט בזה ובזה ת״ל נגע וראהו, צרעת וראהו. (מדרש הגדול)
[לג]
ראה תוספתא נגעים פ״א ה״י.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״ט ה״א: וכל הנגעים אדם רואה אותן חוץ מנגעי עצמו.
וראהו, כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו (דכתיב וראהו, אשר בו הנגע מראה לכהן, אבל לא שיראה הכהן לעצמו – פי׳ הרא״ש). ר׳ מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו. (משנה נגעים ב׳:ה׳)
[לד]
ראה תו״כ כאן ונגעים פ״ו מ״ז, הובא בקידושין כה. עיי״ש ברש״י ד״ה אין, ולקמן אות עא.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״ג ה״ח: בהרת שהיתה בראש אבר מן האיברים והמחיה באמצע הבהרת בראש האבר אינה סימן טומאה מפני שהמחיה חולקת את הנגע ונמצא מקצתו שופע ויורד מכאן ומקצתו שופע ויורד מכאן ונאמר בנגעים וראהו הכהן שיהיה רואה הנגע כולו כאחת וכו׳. ובה״ט: וכל ראשי איברים אלו שהיה מקומן יושב כגריס מטמאין בנגעים, אבל אם היה עגולין כרוב בריית בני אדם טהורין. כיצד בהרת כגריס בראש חוטמו או בראש אצבעו שופעת אילך ואילך טהור שנאמר וראהו הכהן עד שיראהו כולו כאחת.
וראהו, עשרים וארבע ראשי איברים באדם ואין מטמאין משום מחייה, ואם מקומן יושב כגריס הרי אלו מטמאין (כגריס) [בנגעים] וכו׳ על ראש חוטמו שופע אילך ואילך כגריס, על ראש אצבע שופע אילך ואילך כגריס טהור, שנאמר וראהו, כולו כאחד. (תוספתא נגעים פ״ב)
[לה]
תו״כ פס׳ כב, וראה נגעים פ״ה מ״ד, ובנזיר סה: הלימוד מלטהרו או לטמאו לקמן פס׳ נט, עיי״ש אות קצד.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״ו ה״ה: כל ספק נגעים וכו׳ טהור עד שלא נזקק לטומאה, אבל משנזקק לטומאה ספיקו טמא. ובה״ו: וכן מי שהיתה בו בהרת ובה שיער לבן שקדם את הבהרת, ושיער לבן שהפכתו הבהרת, ואינו ידוע זה שקדם מזה שנהפך אם מתוך הסגר נסתפק לו הרי זה טהור, ואם אחר החלט הרי זה טמא אע״פ שהלך שיער אחד מהן ואינו יודע אי זה הלך אם השיער שהיה סימן טומאה, או השיער האחר.
וטמא אותו, מתני׳: כל ספק נגעים בתחילה טהור, עד שלא נזקק לטומאה, משנזקק לטומאה ספיקו טמא. גמ׳: וטמא אותו, את הוודאי הוא מטמא, אינו מטמא את הספק. (ירושלמי נזיר פ״ט ה״ד)
[דִּבּוּרָא דְנְגָעִים פֶּרֶק ב]
[א]
״וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע״ – שֶׁיְּהוּ עֵינָיו בּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ, ״בְּעוֹר הַבָּשָׂר״, בְּעוֹר הַבָּשָׂר הַבֵּינוֹנִי.
״בְּעוֹר הַבָּשָׂר״ – שֶׁיְּהֵא רוֹאֶה כָּל הַבָּשָׂר עִמּוֹ כֻּלּוֹ כְּאַחַת.
רַבִּי יוֹסֵה בֵּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַה תַּלְמוּד (לוֹמַר) ״בְּעוֹר הַבָּשָׂר״?
שֶׁיְּהֵא כָל הַחוֹצֶה לוֹ סָמוּךְ לְעוֹר הַבָּשָׂר וְרָאוּי
ראוי. על פי כתב יד פרמא 3259. בוטיקן 66 כתוב: וסמוך.
לְפִסָּיוֹן, שֶׁאִם הָיָה סָמוּךְ לָרֹאשׁ וְלַזָּקָן וְלַשְּׁחִין וְלַמִּכְוָה וְלַקֶּדַח, אֵינוֹ טָמֵא.
[ב]
״וְשֵׂעָר״ – מִעוּט שֵׂעָר, שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת.
״בַּנֶּגַע״ – לְהָבִיא אֶת שֶּׁבְּתוֹכוֹ וְשׁוֹכֵב חוּצָה לוֹ, פְּרָט לְשֶׁחוּצָה לוֹ וְשׁוֹכֵב בְּתוֹכוֹ.
״בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן״, לֹא הַקּוֹדֵם.
מִכָּן אָמְרוּ: (משנה נגעים ד׳:י״א)
״אִם בַּהֶרֶת קָדְמָה לְשֵׂעָר לָבָן, טָמֵא, וְאִם שֵׂעָר לָבָן קָדַם לַבַּהֶרֶת, טָהוֹר, וְאִם סָפֵק, טָמֵא.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קֵהֵה
קהה. דקדק בדבר וטיהר (ערוך השלם). ובפירוש אלבק: פקפק.
.⁠״
[ג]
״וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן״ – מִכָּן אָמְרוּ: (משנה נגעים ד׳:ד׳)
שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַלְבִּין, טָהוֹר;
עִקָּרָן מַלְבִּין וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר, טָמֵא.
וְכַמָּה יְהֵא בַלִבְלוֹנִית?
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כַּשֵּׁעוּר.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שֶׁלֹּא יְהוּ בְנֵי אָדָם מְדַמִּין שֶׁבַּגֹּלֶם
גולם. הפך החכם (פרקי אבות).
הֵן נִדּוֹנִין, אֶלָּא חוֹד שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא, וְשֶׁאֵינוֹ לָבָן, טָהוֹר.
[ד]
״לָבָן״ – לֹא יָרֹק, לֹא אָדֹם, וְלֹא שָׁחֹר.
אוֹצִיא אֶת כֻּלָּם וְלֹא אוֹצִיא שֵׂעָר צָהֹב.
וְדִין הוּא: מָה, אִם שֵׂעָר לָבָן, שֶׁאֵינוֹ סִימַן טֻמְאָה בַנֶּתֶק, הֲרֵי הוּא סִימַן טֻמְאָה בַנֶּגַע, שֵׂעָר צָהֹב, שֶׁהוּא סִימַן טֻמְאָה בַנֶּתֶק, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא סִימַן טֻמְאָה בַּנֶּגַע?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״לָבָן״, לֹא צָהֹב.
[ה]
״וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק״ – אֵין מַמָּשׁוֹ עָמֹק.
״וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק״ – אֵין מַרְאֵה שֵׂעָר לָבָן עָמֹק.
״וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק״ – לְרַבּוֹת לוֹ מַרְאֶה רְבִיעִי.
״הוּא״ – אֵין לוֹ מַרְאֶה חֲמִישִׁי.
[ו]
״וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ, נֶגַע צָרַעַת הוּא״ – מַה תַּלְמוּד?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן, לֹא יַסְגִּרֶנּוּ״ (ויקרא י״ג:י״א), לָמַדְנוּ שֶׁאֵין מַסְגִּירִין אֶת הַמֻּחְלָט.
[ז]
מְנַיִן אֵין מַחְלִיטִין אֶת הַמֻּסְגָּר, וְאֵין מַסְגִּירִין אֶת הַמֻּסְגָּר, וְאֵין מַחְלִיטִין אֶת הַמֻּחְלָט?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא״, כָּל שֶׁנִּקְרָא עָלָיו טָמֵא, אֵין זָקוּק לוֹ.
[ח]
יָכֹל לֹא יֹאמַר לוֹ ׳הֲרֵי אַתְּ מֻסְגָּר בָּזֶה וּמֻחְלָט בָּזֶה׳, ׳מֻחְלָט בָּזֶה וּמֻסְגָּר בָּזֶה׳, ׳מֻסְגָּר בָּזֶה וּבָזֶה׳
וּ׳מֻחְלָט בָּזֶה וּבָזֶה׳?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״נֶגַע... וְרָאָהוּ״, ״צָרַעַת... וְרָאָהוּ״.
״וְרָאָהוּ״ – כֻּלּוֹ כְּאַחַת, שֶׁאִם הָיָה בְּרֹאשׁ חָטְמוֹ וְשׁוֹפֵעַ הֵילָךְ הֵילָךְ, בְּרֹאשׁ אֶצְבָּעוֹ וְשׁוֹפֵעַ הֵילָךְ וְהֵילָךְ, אֵינוֹ טָמֵא.
[ט]
מִכָּן אָמְרוּ: (משנה נגעים ו׳:ז׳)
״עֶשְׁרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵבָרִים בָּאָדָם אֵין מִטַּמִּין מִשֵּׁם מִחְיָה: רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, רָאשֵׁי אָזְנַיִם, רֹאשׁ הַחֹטֶם, רֹאשׁ הַגְּוִיָּה, רָאשֵׁי דַּדִּים בָּאִשָּׁה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שֶׁלָּאִישׁ.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַיַּבְּלוֹת וְהַדַּלְדּוּלִים וְהַמַּסְמְרוֹת אֵינָן מִטַּמִּין מִשֵּׁם מִחְיָה.⁠״
[י]
״וְטִמֵּא אֹתוֹ״ – אוֹתוֹ הוּא מְטַמֵּא, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה מִתּוֹךְ נִגְעוֹ
עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל הַכֹּהֵן.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָה: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוֹלְכִים לְנִרְוָת: תּוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ, מַה הוּא?
אָמְרוּ לִי: לֹא שָׁמַעְנוּ, אֲבָל שָׁמַעְנוּ: עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל הַכֹּהֵן, טָהוֹר, לְאַחַר חִלּוּטוֹ, טָמֵא.
הִתְחַלְתִּי מֵבִיא לָהֶם רְאָיוֹת.
אֶחָד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַכֹּהֵן וְאֶחָד בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ, טָהוֹר עַד שֶׁיְּטַמֶּאנּוּ הַכֹּהֵן.
מֵאֵמָתַי הִיא טַהֲרָתוֹ?
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּשֶׁיִּוָלֵד לוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ.
וְיִחְזֵי כָהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא בִּמְשַׁךְ בִּשְׂרֵיהּ וְשַׂעֲרָא בְמַכְתָּשָׁא אִתְהֲפֵיךְ לְמִחְוַר וּמִחְזֵי מַכְתָּשָׁא עַמִּיק מִמְּשַׁךְ בִּסְרֵיהּ מַכְתָּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיִחְזֵינֵיהּ כָּהֲנָא וִיסַאֵיב יָתֵיהּ.
And the priest shall see the plague in the skin of the flesh, and if the hair in the affected spot be turned white, and the appearance of the plague be deeper than the skin of his flesh, it is the plague of leprosy; and the priest shall inspect him and make (pronounce) him to be unclean.
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ
וְיִחְזֵי כָהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא בִּמְשַׁךְ בִּסְרָא וְסַעֲרָא בְּמַכְתָּשָׁא אִתְהֲפֵיךְ לְמִחְוַר וּמִחְזֵי מַכְתָּשָׁא עַמִּיק מִמְּשַׁךְ בִּסְרֵיהּ מַכְתָּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיִחְזֵינֵּיה כָּהֲנָא וִיסָאֵיב יָתֵיהּ
תרגום קשה: וְשֵׂעָר – וְסַעֲרָא
א. ב״לחם ושמלה״ תמה על ת״א ״וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע״ – ״וְסַעֲרָא בְּמַכְתָּשָׁא״ שמשמעו שערה אחת, והרי ההלכה היא שמטמא בשתי שערות, וראוי היה לו לתרגם וּסְעָר ברבים כמו שתרגם ״כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר״ (בראשית כה כה) ״כָּכְלָן דִּסְעָר״. וראה ״תוספות יום טוב״ ומלב״ים שהאריכו בדברים.⁠
תוי״ט (נגעים ד ד) דן בדברי רע״ב (למשנה א) ״אבל שער לבן אינו מטמא בפחות משתי שערות, דמיעוט שער שנים״ וכתב שכך שנו בתו״כ. אבל הוסיף: ״ובפרקין משנה י תנן ובה שערה אחת. וכן במשנה ד פ״ט דחולין ובשערה שכנגדו. וכן הוא אומר קולע אל השערה ולא יחטיא וכן אתה אומר כחוט השערה. ובספר מקנה אברם ראיתי שכתב וז״ל: ובתיבת שערות נחלקו המדקדקים כי י״א שהוא מן שער. וי״א שהוא מן שערה. ונמצא זה בשופטים קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא (שופטים כ טז) ונראים דברי האחרונים. כי כן מתרגמינן דְשָׁדָן אַבְנָא בְקִלְעָא וּמַרְמָן בְּבִינַת שַׂעֲרָא וְלָא מְשַׁנָן, שיורה חוט שער. אבל שֵׂעָר יורה רבוי שערות כדכתיב וַיָּחֶל שְׂעַר רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ (שופטים טז כב) ומתרגמינן וּשְׁרֵי שְׂעַר רֵישֵׁיהּ לְצַמָחָא ע״כ. ורבינו בגור אריה פי׳ שיש הבדל בין שער שהוא על שער א׳ ובין שער שהוא על רבים שהמורה על אחד נקוד כולו בפת״ח והמורה על רבים השי״ן בציר״י וכאן נקוד בציר״י לפיכך אמרו שמורה על רבים ומיעוט רבים שנים״.
ובדומה גם במלבי״ם פרשת תזריע אות מה: ״יש הבדל בין שֵׂעָר ובין שַׂעֲרָה. שם שֵׂעָר היא שם הקיבוץ ולא יבא על היחיד כלל... אבל שם שערה מורה שערה אחת, קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה... אבל שֵׂעָר הוא ריבוי סתמית שהיא לא פחות משנים״.
וראה גם ״הכתב והקבלה״ בתמיהתו על דברי הגר״א.⁠
״הכתב והקבלה״: ״ושער בנגע הפך לבן. בשם הגר״א אמרו (בלקוטים שבסוף ספר שנות אלי׳) להוכיח דקרא מיירי דמתחלה היה השער שחור בנגע ואחר כך הפכו הנגע להיות לבן, דאין לומר דמלת הפך קאי אשער, שהשיער הפך את עצמו, דאם כן היה לו לומר הפכו לשון רבים, דמיעוט שער שנים. ולא אאמין כי מפי רבנו הגדול יצאו דברים אלו, דמה יענה על ושערה לא הפך לבן דבמקרא שאח״ז, דע״כ לשון הפך על השיער, דאי על הבהרת היה לו לומר הפכה לשון נקבה. וכן בפסוק כ״ה והנה נהפך שער לבן, דודאי קאי על השער, מכל מקום לא אמר נהפכו לשון רבים. ובפסוק ל״ז ושער שחור צמח בו, אף דשני שערות שחורות בעינן כדאיתא בת״כ מובא בתי״ט פ״י מנגעים מ״ג, מכל מקום אמר צמח בלשון יחיד״.
הָפַךְ לָבָן – התהפך ללבן
ב. הקשה יא״ר: למה תרגם ״הָפַךְ לָבָן״ – ״לְמִחְוַר״ ולא לְחִיוַר? והוסיף ״באורי אונקלוס״: ולמה תרגם ״הָפַךְ לָבָן״ – ״אִתְהֲפֵיךְ״ (בבניין אתפעיל) ולא כפשוטו הָפַךְ, כתרגומו להלן ״וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן״ (פסוק י) ״וְהִיא הֲפַכַת סַעְרָא לְמִחְוַר״? והשיב: אילו תרגם ״הָפַךְ לְמִחְוַר״ היה משמעו שהשער הפך מעצמו, אבל לפי ההלכה אין שער לבן סימן לטומאה אלא אם נהפך מחמת הנגע, כמוכח מהמשנה: ״שתי שערות עִקרן משחיר וראשן מלבין – טהור. עקרן מלבין וראשן משחיר – טמא״ (נגעים ד ד); רק כששורש השער מלבין – טמא, כי זהו מחמת הנגע אבל כשהשערה מלבינה בראשה – טהור, כי זה אינו מחמת הנגע. לכן תרגם ״אִתְהֲפֵיךְ לְמִחְוַר״, שנהפך מחמת הנגע.⁠
וכן בספרא תזריע, פרשה א: ״בנגע הפך לבן לא הקודם, מיכאן אמרו אם בהרת קדמ׳ לשיער לבן – טמא. ואם שיער לבן קדם לבהרת – טהור״. וראה עוד בפסוק י.
והטעם שלא תרגם ״אִתְהֲפֵיךְ לְחִיוָר״, כי שֵׂעָר מוחשי אינו הופך לצבע וצריך היה לתרגם ״אִתְהֲפֵיךְ לְמִהְוֵי חִיוָר״, וכדי שלא להוסיף מלה תרגם ״אִתְהֲפֵיךְ לְמִחְוַר״, שהוא יותר מזוקק בלשון. ועוד, ״אִתְהֲפֵיךְ לְמִהְוֵי חִיוַר״ משמעו שהתלבן לגמרי. אבל להלכה, כשרק התחיל להתלבן – כבר טמא. לכן תרגם ״אִתְהֲפֵיךְ לְמִחְוַר״, שהתחיל להתלבן.
לָבָן כתואר – חִיוָר, וכפועל – לְמִחְוַר
ג. רק בפסוקים ״וְהִנֵּה אֵין בָּהּ שֵׂעָר לָבָן״ (כא), ״וְהִנֵּה אֵין בַּבַּהֶרֶת שֵׂעָר לָבָן״ (כו) תרגם ״סְעַר חִיוָר״, כי באלה לָבָן הוא תואר לשער. אבל בכל צירופי ״הָפַךְ לָבָן״ תרגם ״לְמִחְוַר״ כפועל.⁠
״נפש הגר״ ו״לחם ושמלה״. וסרה תלונת ״נתינה לגר״ שהסתמך על נוסחים שגויים. וראה בחומש ״פרשה מפורשה״ לרב צובירי שהאריך לקיים נוסח חִיוָר בו״ו רפויה, ולא ככתיב המקראי ״לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר״ (דניאל ז ט).
נוסח שגוי ב״נתינה לגר״
ד. בנוסח אונקלוס שהיה בפני ״נתינה לגר״ ״עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ״ תורגם ״עַמִּיק בִּמְשַׁךְ בִּסְרֵיהּ״. לכן כתב: ״לא ידעתי למה תרגם ״מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ״ – ״בִּמְשַׁךְ בִּסְרֵיהּ״ ולא ״מִמְּשַׁךְ בִּסְרֵיהּ״ כמו בעברית?⁠״ ונדחק ליישב. אבל הנוסח שהזדמן לפניו שגוי והנכון הוא ״מִמְּשַׁךְ בִּסְרֵיהּ״, וסרה תלונתו.⁠
״נפש הגר״.
וחמא
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחמא״) גם נוסח חילופי: ״ויחמי״.
כהנא ית מכתשא במשך בשריה ושער במכתשה אתהפי׳
בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״אתהפי׳⁠ ⁠⁠״) גם נוסח חילופי: ״ית׳⁠ ⁠⁠״, ובגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתהפי׳⁠ ⁠⁠״) גם נוסח חילופי: ״אחזיו״.
לחוור וחזווי דמכתשא מכיך
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמכתשא מכיך״) גם נוסח חילופי: ״עמיק״.
מן משך בשרה מכת[ש] צרעה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״צרעה״) גם נוסח חילופי: ״צרעתה״.
היא ויחמי יתיה כהנא ויסאב יתיה.
ויחמי כהנא ית מכתשא במשך בישרא ושערא במכתשא איתהפיך לחיוור וחיזיו דמכתשא עמיק למחוור כתלגא יתיר ממשך בישריה מכתש סגירותא הוא ויחמיניה כהנא ויסאיב יתיה.
And the priest shall look at the plague in the skin of the flesh, – and if the hair of the stricken place be turned to whiteness, and the appearance of the plague be deeper (than the surface), and be whiter than the skin of his flesh, like snow, it is the plague of leprosy; and the priest having inspected him shall make him to be unclean.
וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע נהפך ללבן ומראה הנגע עמוק ללבן כשלג יותר מעור בשרו נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אותו.
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע – שֶׁיְּהוּ עֵינָיו בּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ, ״בְּעוֹר הַבָּשָׂר״ הַבֵּינוֹנִי. ״בְּעוֹר הַבָּשָׂר״ שֶׁיִּהְיֶה רוֹאֶה עוֹר הַבָּשָׂר עִמּוֹ כֻּלּוֹ כְּאֶחָד. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּעוֹר הַבָּשָׂר״ שֶׁיְּהֵא כָּל הַחוּצָה לוֹ סָמוּךְ לְעוֹר הַבָּשָׂר וְרָאוּי לְפִשָּׂיוֹן שֶׁאִם הָיָה סָמוּךְ לָרֹאשׁ וְלַזָּקָן וְלַשְּׁחִין וְלַמִּכְוָה וְלַקָּרָח אֵין טָמֵא. ״שֵׂעָר״, מִעוּט שֵׂעָר שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, ״בַּנֶּגַע״ לְהָבִיא אֶת מַה שֶׁבְּתוֹכוֹ וְשׁוֹכֵב חוּצָה לוֹ. ״בַּנֶּגַע הָפַךְ״ לֹא קֹדֶם. מִכָּאן אָמְרוּ אִם בַּהֶרֶת קָדְמָה לְשֵׂעָר לָבָן טָמֵא. וְאִם שֵׂעָר לָבָן קָדַם לְבַהֶרֶת טָהוֹר אִם סָפֵק טָמֵא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַהֵר. ״וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן״ מִכָּאן אָמְרוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַלְבִּין טָהוֹר, עִקָּרָן מַלְבִּין וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר טָמֵא. וְכַמָּה יְהֵא בַּלַּבְנוּנִית רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל שֶׁהוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כִּשְׂעוֹר. אָמַר רַבִּי מֵאִיר שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם מְדַמֶּה (שֶׁבְּקוֹלָם) [שֶׁבְּכֻלָּם] הֵן נִדּוֹנִין. אֶלָּא (הָיָה) [חֹד] שֵׂעָר לָבָן טָמֵא, אֵין לָבָן טָהוֹר. לָבָן, וְלֹא אָדֹם וְלֹא יָרֹק וְלֹא שָׁחֹר, אוֹצִיא אֶת כֻּלָּן וְלֹא אוֹצִיא אֶת שֵׂעָר צָהֹב. וְדִין הוּא וּמָה אִם שֵׂעָר לָבָן שֶׁאֵין סִימָן טָמֵא בְּנֶתֶק הֲרֵי הוּא סִימָן טָמֵא בְּנֶגַע, שֵׂעָר צָהֹב שֶׁסִּימָן טָמֵא בְּנֶתֶק אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא סִימָן טָמֵא בְּנֶגַע, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לָבָן״ וְלֹא צָהֹב. ״וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק״ וְלֹא מַמָּשָׁהּ עָמֹק. ״וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק״ וְלֹא מַרְאֵה שֵׂעָר לָבָן עָמֹק, ״וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק״ לְרַבּוֹת לוֹ מַרְאוֹת רְבִיעִי, הוּא אֵין לוֹ מַרְאֶה חֲמִישִׁי: אָמַר רַב פַּפָּא הַאי שִׁמְשָׁא סֻמַקְתָּא הִיא תֵּדַע דְּהָא סְמָקָא צַפְרָא וּפַנְיָא, וְהָא דְּלָא חַזְיָא כֻּלֵּי יוֹמָא נְהוֹרָא הוּא דְּלָא בְּרִיךְ. מֵיתִיבֵי מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר כְּמַרְאֵה חַמָּה הָעֲמֻקָּה מִן הַצֵּל, וְהָא הָתָם דְּלָבָן הוּא, כְּמַרְאֵה חַמָּה וְלֹא כְּמַרְאֵה חַמָּה, כְּמַרְאֵה חַמָּה עֲמֻקָּה וְלֹא כְּמַרְאֵה חַמָּה דְּאִלּוּ הָתָם לָבָן וְהָכָא אָדֹם. וּלְמַאי דְּסָלִיק אַדַּעְתִּין מֵעִקָּרָא וְהָא סֻמָקָא צַפְרָא וּפַנְיָא, בְּפַנְיָא דְּחַלְפָא אַפִּתְחָא דְּגֵיהִנֹּם, בְּצַפְרָא חַלְפָא אַוַּרְדֵי דְּגַן עֵדֶן, וְאִית דְּאָמְרִי אִיפְכָּא. ״וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הִיא״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּירֶנּוּ״ הָא לָמַדְנוּ שֶׁאֵין מַסְגִּירִין אֶת הַמֻּחְלָט, מִנַּיִן שֶׁאֵין מַחְלִיטִין אֶת הַמֻּסְגָּר וְאֵין מַסְגִּירִין אֶת הַמֻּסְגָּר וְאֵין מַחְלִיטִין אֶת הַמֻּחְלָט, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יַסְגִּירֶנּוּ כִּי טָמֵא״ כֹּל שֶׁנִּקְרָא עָלָיו [שֵׁם] טָמֵא אֵין זָקוּק לוֹ. יָכוֹל לֹא יֹאמַר לוֹ הֲרֵי אַתְּ מֻסְגָּר בָּזֶה וּמֻחְלָט בָּזֶה מֻחְלָט בָּזֶה וּמֻסְגָּר בָּזֶה (מֻסְגָּר בָּזֶה וּבָזֶה) מֻחְלָט בָּזֶה וּבָזֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר נֶגַע וְרָאָה צָרַעַת וְרָאָה. ״וְרָאָהוּ״ כֻּלּוֹ כְּאֶחָד כִּגְרִיס, שֶׁאִם הָיָה עַל רֹאשׁ חָטְמוֹ שׁוֹפֵעַ אֵילָךְ וְאֵילָךְ אֵינוֹ טָמֵא. מִכָּאן אָמְרוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁבָּאָדָם אֵינָן מְטַמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, רָאשֵׁי אָזְנַיִם, רֹאשׁ הַחֹטֶם, רֹאשׁ הַגְּוִיָּה, וְרָאשֵׁי דַּדִּים שֶׁל אִשָּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף שֶׁל אִישׁ וְתָנֵי עֲלֵיהּ בְּכֻלָּן עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר אַף הַלָּשׁוֹן. רַבִּי אוֹמֵר אַף הַסֵּרוּס, סֵרוּס דְּמַאי אִילִימָא סֵרוּס דְּגִיד הַיְינוּ גַּוֵּיהּ, אֶלָּא סֵרוּס דְּבֵיצִים: רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר הַיַּבָּלוֹת וְהַדִּלְדּוּלִים וְהַמַּסְמְרוֹת אֵינָן מְטַמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה. ״וְטִמֵּא אֹתוֹ״, אוֹתוֹ הוּא מְטַמֵּא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה מִתּוֹךְ נִגְעוֹ עַד שֶׁלֹּא בָּא אֵצֶל כֹּהֵן. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהוֹלְכִין לִכְרֹךְ נְדָבוֹת בְּתוֹךְ הֶסְגֵּר מַהוּ אָמְרוּ לִי לֹא שָׁמַעְנוּ, אֲבָל שָׁמַעְנוּ עַד שֶׁלֹּא בָּא אֵצֶל כֹּהֵן טָהוֹר לְאַחַר חִלּוּטוֹ טָמֵא. הִתְחַלְתִּי מֵבִיא לָהֶם רְאָיָה אֶחָד עוֹמֵד לִפְנֵי כֹּהֵן בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ טָהוֹר עַד שֶׁיְּטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן. וּמֵאֵימָתַי טָהֳרָתוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כְּשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ נֶגַע אַחַר וְטִהֵר הֵימֶנּוּ וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ.
פַיַנטֻ׳רֻ אַלּאִמַאם אַלּבַּלַאאַ פִי גִלדִאלבַּדַןִ פַאִן כַּאןַ פִיהִ שַׁערֹ קַד אנקַלַבַּ אַבּיַצַ׳ וַמַנטַ׳רֻ אַלּבַּלַאאִ עַמִיקֹ מִן גִלדִבַּדַנִהִ פַהֻוַ בַּלַאאֻ בַּרַץֵ פַאִדַ׳א רֻאִי כַּדַ׳אךַּ פַליֻנַגִסהֻ
ויביט הכהן על-הנגע אשר בעור הגוף, ולכן אם היה בו שער אשר נשתנה ללבן, ומראה הנגע עמק מעור גופו, הנה הוא נגע צרעת, שאם נראה ככה אזי שיטמא אותו.
עמֹק מעור בשרו – רחוק ממראהו הטבעי. (ספר השרשים ״עמק״)
הפך לבן – מתחילה שחור והפך לבן בתוך הנגע. ומיעוט שיער שנים.
עמוק מעור בשרו – כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל.
וטמא אתו – יאמר לו: טמא אתה, ששער לבן סימן טומאה, גזירת הכתוב הוא.
הפך לבן [THE HAIR …] IS TURNED WHITE – This means that at first it was dark, and it turned white within the plague. The smallest number of hairs implied by the term שער is two (Sifra, Tazria Parashat Nega'im, Chapter 2 2).
עמק מעור בשרו [THE PLAGUE] IS DEEPER THAN THE SKIN OF HIS FLESH – Every white color is deep (in contrast to a dark color surrounding it) just as the color of anything illuminated by the sun is deeper than the shadow (Shevuot 6b).
וטמא אתו HE SHALL PRONOUNCE HIM UNCLEAN – He (the priest) shall say to him. "You are unclean" – for it is an enactment of Scripture that hair that has become white is a symptom of uncleanness.
פס׳: וראה הכהן את הנגע
שיהיה נותן עיניו בו בשעה שרואה את הבשר. עי׳ בת״כ והרב ק״א פירש באופן אחר. ואס ראה מה שכתוב כאן לא כתב מה שכתב:
שיהא נותן עיניו בו בשעה שהוא רואה את הבשר עמו כאחת כדי להבחין בין לובן הנגע ללובן הבשר.
ושער – מיעוט שתי שערות.
בנגע – להביא את שבתוך הנגע ושוכב חוצה לו ולהוציא את שחוצה לו ושוכב בתוכו שהכל הולך אחר (הגזע) [הנגע] לפיכך נאמר ושער בנגע הפך לבן. מכאן אמרו אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קדם לבהרת טהור ספק טמא. ר׳ יהושע אומר כהה. פירוש מאי כהה טהור.
ד״א: ושער בנגע הפך לבן
שאת עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור עיקרן מלבין, וראשן משחיר טמא כצ״ל. וכ״ה בת״כ ובפ״ד דנגעים:
שאם עיקרו של שער מלבין ועקרו משחיר.
לבן – כל שהוא לבן ולא אדום ולא ירוק ולא צהור. ומראה הנגע עמוק אין מראה שער לבן עמוק מעור בשרו שעורו שחור לגבי הנגע כמראה חמה העמוקה מן הצל.
ומראה פניה כו׳. הוא פי׳ על כמראה החמה וכו׳ והוא מדברי המחבר:
ומראה הנייר עמוק מן הדיו.
וראה – שיראהו כולו כאחת. שאם היה בראש חוטמו שופעות אילך ואילך אינו טמא מכאן אמרו עשרים וארבעה אברים באדם אינן מטמאין במחיה ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראש הגויה וראשי דדים שבאשה לפי שהם חדים ואינו נראה כולו.
וטמא אותו
ע״פ הכהן. אינו טמא עד שיטמאנו הכהן:
על פי הכהן:
ומראה הנגע עמוק – לבן.
ומראה הנגע עמוק THE APPEARANCE OF THE AFFECTION IS DEEP: [because it is] white.⁠
So also Rashi here (following Shev., ibid.). Rashbam reiterates the point that he made above ad vs. 2, s.v. שאת.
הפך לבן – טעמו: נהפך ללבן.
עמק – יותר יש בעומקו מעומק העור, ואיננו כמו: שפל (ויקרא י״ג:כ׳).
וטמא אתו – בדבור, שיאמר שהוא טמא.
BE TURNED WHITE. Hafakh lavon means be turned white.⁠
Hafakh is a kal. A kal is active. Ibn Ezra points out that in our verse, hafakh has the meaning of a passive form.
BE DEEPER. Its depth is deeper than the depth of the skin. The word amok (deep) does not mean the same as shafal (lower) (v. 20).⁠
Amok (deep) is deeper than shafal (lower) (Weiser).
AND PRONOUNCE HIM UNCLEAN.⁠
Literally, and shall make him unclean.
Verbally.⁠
In other words, and shall make him unclean should be rendered, and shall pronounce him unclean.
He shall declare him unclean.
ושיער בנגע הפך לבן – שהשער שהיה שחור קודם שנולד בו הנגע, לאחר שבא לו הנגע נהפך לבן – טמא הוא, שהשער שנתלבן סימן שנחלש הבשר ומת, שהנגע ממית את הבשר, כדכתיב: אל נא תהי
בכ״י מינכן 52: תהא.
כמת (במדבר י״ב:י״ב) גבי מרים. ואף הזקנים כשמחלישין ומגיעין לעת זקנה, שערם מתלבן. אבל אם היה השיער לבן קודם לנגע, אז אינו סימן טומאה, דאמר מר (משנה נגעים ד׳:י״א): אם בהרת קודם לשיער לבן – טמא, שיער לבן קודם לבהרת – טהור, שהרי לא נתלבן מחמת הנגע, כדכתיב: והנה
בכ״י מינכן 52: ואם.
נהפך שער לבן בבהרת (ויקרא י״ג:כ״ה). ספק – קודשא בריך {הוא} אמר טהור, משום דכתיב: לטהרו או לטמאו
בכ״י מינכן 52: ולטמאו.
(ויקרא י״ג:נ״ט), הכתוב פתח בו לטהרה תחילה, כדאיתא לטעמיה בנזיר (בבלי נזיר ס״ה:), ומתיבתא דרקיעא אמרי טמא, קסברי ספיקא דאורייתא לחומרא.⁠
כן בבבלי ב״מ פ״ו.
ושיער בנגע הפך לבן – IF THE HAIR IN THE PLAGUE HAS TURNED WHITE – That the hair which was black before the plague was bred on him changed to white after the plague came upon him – [in such a case] he is impure, for the hair which turned white is a sign that the flesh weakened and died, for the plague kills the flesh, as it is written “Let her not be like one dead” (Bemidbar 12:12) regarding Miriam. And even the elderly, when they grow weak and reach the era of old age, their hair turns white. But if the hair was white before the plague, then it is not a sign of impurity, like the master said (Mishna Negaim 4:11): If the bright spot preceded the white hair – [it is] impure, [if] white hair preceded the bright spot – [it is] pure, for behold it did not turn white due to the plague, as it is written: “behold, if the hair in the bright spot has turned white” (Vayikra 13:25). If it is unclear – The Blessed Holy (One) declared it pure, since it is written: “to pronounce it clean or to pronounce it unclean.” (Vayikra 13:59), Scripture opens with pure first, as is found according to his position in [tractate] Nazir (Bavli Nazir 65b:7), and the heavenly academy says: impure, as it maintains that we rule strictly in a doubtful Biblical case.
ושער בנגע הפך לבן – סימן שהבשר נחלש שהנגע ממית את הבשר ואף הזקנים כמו כן כשמתחלשים שערם מתלבן. אבל אם השער נתלבן קודם שיבא הנגע אין זה סימן טומאה שהרי לא נתלבן מחמת הנגע וכן אמרו רבותינו אם בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם לאו טהור.⁠
שאוב מר״י בכור שור.
וטמא אתו – בדבור.⁠
שאוב מאבן עזרא.
ושער בנגע הפך לבן, "and the hair in the stricken area has turned from black to white.⁠" This is a sign that the affliction has become stronger and the afflicted area attacks the healthy flesh surrounding it. Elderly people experience that their hair turns white as time progresses. However, if the hair had turned white already before the area had been declared as a נגע צרעת, white hair is not a sign of ritual impurity, seeing the change in colour had not been related to the skin's discolouration. This is what our sages had in mind when they said: "when baheret precedes the manifestation of white hair this is a sign that the person is ritually contaminated; if not, he is ritually pure.⁠" (Sifra)
ושער בנגע הפך לבן – טמא הוא כי השער שנתלבן הוא סימן שנחלש הבשר וניקב כמנהג הזקנים שמחולשתן שערותיהם מתלבנים, לכן אמרו שער לבן קודם לבהרת טהור שלא נתלבן מחמת הנגע, ג״ן.
עמוק מעור בשרו – כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל. לשון רבינו שלמה.
ומפני זה, כשהגיע הרב אצל הכתוב השני שאמר: ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה מן העור (ויקרא י״ג:ד׳), כתב הרב: לא ידעתי פירושו. הוקשה אצלו כיון שהיא בהרת לבנה אי איפשר שלא יהיה מראה עמוק מן העור כמראה חמה עמוקה מן הצל. והנה אנחנו יכולין לתקן הקושיא הזו, שלא יאמרו הכתובים במראה הנגע שיהיה עמוק מן העור אלא כשיהפך בו שער לבן, אבל כשאמר: ושערה לא הפך לבן (ויקרא י״ג:ד׳), יאמר: ועמוק אין מראה מן העור (ויקרא י״ג:ד׳), שכן מראה החמה אם יהיה במקום ההוא דבר שחור מפוזר בו, לא יהיה המראה למסתכל בו עמוק. והנה השער בתולדתו שחור ומבטל עומק הנגע, וכשיהפוך לבן או צהוב, יהיה הלובן כולו מזהיר, ויראה כעמוק לכל מביט בו מרחוק.
ועם כל זה, מה שאמר הרב: כל מראה לבן עמוק הוא, אינו נכון בעיני, שהרי אמרו (בבלי שבועות ו׳:): אין שאת אלא לשון גבוהה, והשאת לבנה היא, כדכתיב: שאת לבנה (ויקרא י״ג:י׳), ואמרו (משנה נגעים א׳:א׳): שאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה, והנה היא לבנה הרבה, וראוי שתהיה עמוקה ולמה יקראוה גבוהה. והכתוב גם כן לא יאמר במראה השאת עמוק מן העור. ובתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ג:ב׳) אמרו: מה לשון שאת – מוגבהת כמראה הצל שהן גבוהין ממראה החמה, ואם כל מראה לובן עמוק, הנה הדבר בהפך. ואולי נאמר שלשון שאת מוגבהת הוא כנגד הבהרת, שאם תקיף את שתיהן תהיה הבהרת כמראה החמה, והשאת בצדה כמראה הצל, וכנגד העור שתיהן עמוקות. אבל הכתוב לא אמר במראה השאת עמוק מן העור.
אבל כך נראה לי הענין הזה: שיש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החמה, והעין איננו מקבל גוון הלובן ההוא, ולכן יראה אצלו כעמוק, כי מראה החמה שהיא עמוקה מן הצל, בעבור שהעין מקבל גוון השחרות ונקבע בו, וגוון הלובן מפזר כח הראות ויתרחק לו, ולכן יראה כעמוק. והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג, הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה, ובלבד שלא יהיה בו שער שחור, כי אז יתפש כח הראות בשחרות וממנו יתפשט בכל מקום הנגע, ולא יברח ממנו. והשאת היא לבנה אבל אין הלובן מזהיר, ולא יחליש הראות, ויתפס בו ויתקרב אליו, ויראה כקרובה אצלו ומוגבהת כענין הראות בכוכבים שהן נראין כמוגבהין ברקיע. והזכיר הכתוב בשחין שני מראות: שאת לבנה או בהרת (ויקרא י״ג:י״ט) פתוכה באדמימות, ואמר בה: מראה שפל (ויקרא י״ג:כ׳) – לא עמוק, כי הבהרת ההיא אף על פי שהיא לבנה עזה, האדמימות שבתוכה מגרע ממנו העומק ויחזור לשפלות מעט.
ועל דרך הפשט, לא יחזור: והנה מראה שפל מן העור (ויקרא י״ג:כ׳) רק לבהרת, אבל בשאת לבנה לא יאמר כן. ואמר בשתיהן: ואם אין בה שער לבן ושפלה איננה מן העור והיא כהה (ויקרא י״ג:כ״א) – כי בעבור שיש בה מראה האדמימות ושחרות השער אבד ממנה גם השפלות והיא כהה. והזכיר במכוה: לבנה אדמדמת או לבנה (ויקרא י״ג:כ״ד), ואמר: מראה עמוק (ויקרא י״ג:כ״ה) על הלבנה, וחזר ואמר: והנה אין בבהרת שער לבן ושפלה איננה מן העור (ויקרא י״ג:כ״ו) – כי הזכיר ענין השפלות ללבנה אדמדמת, ללמד כי העומק והשפלות שניהם סימן טומאה, ואין בהן טהרה רק כשאין בהן שפלות כלל והיא כהה.
והנה התורה רצתה בטהרת ישראל ונקיות גופם והרחיקה החולי הזה בתחלתו, כי המראות האלו אינם עדיין צרעת גמורה אבל תבואנה לידי כך, ויאמרו הרופאים בסיפריהם הבהרות נירא מהם מהצרעות, ולכך יאמר הכתוב בתחלתן: נגע צרעת, כלומר: מכה של צרעת, איננה צרעת גמורה, ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר, שיאמר: צרעת היא (ויקרא י״ג:ח׳), יתכן שהיא צרעות גמורה. ופעם יאמר בטומאה: וטמאו הכהן נגע צרעת הוא (ויקרא י״ג:כ׳) – והכונה לומר שיטמאנו מעכשיו כי הוא נגע שיבא בודאי לידי צרעות, וראוי להבדל מעתה מן העם. וכן: וטמא הכהן אותו נגע הוא (ויקרא י״ג:כ״ב) – יאמר שהוא נגע גדול שלא יתרפא, אבל יגדל כל היום ויפשה כאשר פשה עתה. ומה שאמר רבינו שלמה בשער לבן שהוא סימן טומאה, וגזרת הכתוב הוא, דנא פישרא דמלתא וגזרת עילאה היא די מטת על גברא ההוא, כי הנגע שלא יהפוך השער ללובן איננו רק כיעור בעור, ולא ליחה שתחליא כלל.
AND THE APPEARANCE OF THE PLAGUE BE DEEPER THAN THE SKIN OF THE FLESH. "Every white color appears deep [in contrast to the darker color surrounding it], just as a color illuminated by the sun appears deeper than the shadow.⁠" This is Rashi's language. For this reason when the Rabbi [Rashi] reached the following verse, stating, And if the bright spot be white in the skin of his flesh, and the appearance thereof be not deeper than the skin,⁠
(4). At this point it is necessary to explain some of the basic principles on which the following discussions of Ramban in this whole section of Tazria are based: (a) Any of the four colors of white (see Note 105) which appears in the skin of the flesh, does not of itself render the person impure, unless in addition it has one of the three symptoms of impurity, which are: if the plague has turned a minimum of two black hairs in the white patch in the flesh to white, or some "quick flesh" has appeared in the middle of the plague, or, if not having had one of these symptoms to begin with, the person was shut up for seven days, and then it was seen that the white patch of the plague had spread in the skin. (b) If any of these four colors appear in a place where there was an inflammation or a burning inflammation, the person is rendered impure only by means of one of these two symptoms: hair changing color from black to white, or the spreading of the white patch of the plague in the skin. The appearance of "quick flesh" in this case is not a sign of impurity. (c) If a plague appears in the hair, the symptoms of impurity are one of two: if the plague has caused a minimum of two hairs to turn gold-colored, or if it has spread in the skin. (d) A special lengthy discussion appears in Ramban (further in (29)) as to the precise nature of the plague which the Torah calls nethek ((30)), and which laws regulate it. Other laws pertinent to these discussions are clearly set forth in the text. Finally, it should be noted that a person shut up or quarantined for a week by the priest is rendered unclean in every respect as a leper that is certified unclean, except that he need not go with unkempt hair and rent garments; also, if declared "clean" by the priest at the end of the week he need not do the cutting off of the hair and the bringing of the bird-offerings etc., as they are required of the leper that had been certified unclean when healed of his leprosy (see further Chapter 14) (Megillah 8b).
he wrote, "I do not know the meaning of this.⁠" The sense of Rashi's statement is as follows: It appeared to him difficult, for since the bright spot is white, it is impossible that the appearance thereof should not be deeper than the skin, even as the color of anything illuminated by the sun appears deeper than the shadow!
Now we are in a position to remove this difficulty. For the verses do not speak of the appearance of a plague seeming deeper than the skin, unless two hairs in the plague become white [such being the case in (3) before us]. But when it states [as it does in the following verse], and the hair thereof be not turned white, it says, and the appearance thereof be not deeper than the skin.⁠
(4). At this point it is necessary to explain some of the basic principles on which the following discussions of Ramban in this whole section of Tazria are based: (a) Any of the four colors of white (see Note 105) which appears in the skin of the flesh, does not of itself render the person impure, unless in addition it has one of the three symptoms of impurity, which are: if the plague has turned a minimum of two black hairs in the white patch in the flesh to white, or some "quick flesh" has appeared in the middle of the plague, or, if not having had one of these symptoms to begin with, the person was shut up for seven days, and then it was seen that the white patch of the plague had spread in the skin. (b) If any of these four colors appear in a place where there was an inflammation or a burning inflammation, the person is rendered impure only by means of one of these two symptoms: hair changing color from black to white, or the spreading of the white patch of the plague in the skin. The appearance of "quick flesh" in this case is not a sign of impurity. (c) If a plague appears in the hair, the symptoms of impurity are one of two: if the plague has caused a minimum of two hairs to turn gold-colored, or if it has spread in the skin. (d) A special lengthy discussion appears in Ramban (further in (29)) as to the precise nature of the plague which the Torah calls nethek ((30)), and which laws regulate it. Other laws pertinent to these discussions are clearly set forth in the text. Finally, it should be noted that a person shut up or quarantined for a week by the priest is rendered unclean in every respect as a leper that is certified unclean, except that he need not go with unkempt hair and rent garments; also, if declared "clean" by the priest at the end of the week he need not do the cutting off of the hair and the bringing of the bird-offerings etc., as they are required of the leper that had been certified unclean when healed of his leprosy (see further Chapter 14) (Megillah 8b).
For such is the distinctive characteristic of anything illuminated by the sun: if there is something black scattered about in it, there will not be an appearance of depth to a person who looks at it. Now hair in its natural state is dark, and therefore destroys the appearance of depth of the plague. When the hairs in the plague have turned white or yellow,⁠
Further, (30).
then only does the whiteness of the plague shine brightly, and appears to anyone who looks at it from a distance as if it were deeper [than the skin of the flesh].
Yet despite all this, that which the Rabbi [Rashi] has said — "Every white color is deeper [in contrast to dark colors surrounding it]" — does not appear to me to be correct. For the Rabbis have said:⁠
Shebuoth 6b.
"The word se'eith is always an expression of 'rising,'" and the se'eith is white, as it is written, 'se'eith l'vanah' (a white rising),⁠
Ibid., (10).
and the Rabbis have further said:⁠
Shebuoth 5b.
"Se'eith is [as white] as white wool, and its second [subsidiary] shade is as white as the membrane of an egg.⁠" Thus se'eith is very white, and [according to Rashi] it should appear very deep, so why then do the Rabbis call it "rising?⁠" Scripture also does not state anywhere concerning the color of se'eith that it is deeper than the skin!⁠
Further in Verses 19-20 Scripture states: And in the place of the boil there is 'se'eith l'vanah' (a white rising) or 'bahereth' (a bright spot) … and the priest shall look; and behold, if the appearance thereof be 'shaphal' (lower) than the skin. Now the word shaphal (lower) refers obviously to both se'eith and bahereth mentioned before. But according to Rashi, Ramban asks, why does it not state concerning the color of se'eith that it is 'amok min ha'or' ("deeper" than the skin) instead of "lower" than the skin, when, as Rashi put it, "Every white color is 'deeper' [in contrast to the black surrounding it]?⁠" And here too (in (3) before us) it merely says that the appearance of 'the plague' be deeper, but it does not say so about the se'eith!
And in the Torah Kohanim the Rabbis have said:⁠
Torath Kohanim Tazria, Negaim 1:4.
"What is the meaning of the term se'eith? It is 'rising,' just as the color of the shadow is higher than that of anything illuminated by the sun.⁠" And if every white color is deep [in contrast to a dark color surrounding it, as Rashi put it], then the fact is the opposite [of what the Rabbis have said in the Torath Kohanim]! Perhaps we may say that the terms se'eith signifies "rising" in contrast to bahereth, so that if you place both of them together, the bahereth will appear as if illuminated by the sun, and the se'eith at its side will have the appearance of the shadow, while both of them in relation to the skin [which is darker] will appear as deeper.⁠
Thus we have explained the saying of the Rabbis that se'eith signifies "rising,⁠" for it is only in contrast to bahereth which is bright-white like snow, that the duller color of se'eith appears "higher.⁠" Thus there is no contradiction between this statement of the Rabbis and that which Rashi said, that "Every white color is deep etc.,⁠" since the above interpretation of the Rabbis concerning se'eith was with reference to a contrast of a still brighter color. It still remains to explain why Scripture does not speak of se'eith as appearing "deeper" than the skin, but instead speaks of it as being "lower" than the skin (see Note 65 above). This point Ramban will now proceed to explain.
Yet Scripture [nonetheless] does not speak of the color of se'eith as being deeper than the skin!
The explanation of this matter appears to me to be as follows. There is a kind of white which shines into and dazzles the eyes just as the appearance of the sun does, with the result that the eyes are incapable of receiving the intense color of that whiteness, and therefore it seems to him [a person looking] as if it were deep, just as the color illuminated by the sun appears deeper than the shadow, because the eye can receive the darker color and it is fixed thereon, whereas the white color scatters the visionary power and appears further removed from it, and therefore seems to be deep. Thus the whiteness of bahereth which is a bright white like snow,⁠
Negaim 1:1.
causes the visionary power to be weakened, just as it becomes weak in a place illuminated by the sun, provided that there is no black hair in the bahereth, in which case the visionary power concentrates on the black and from there it spreads out to the whole appearance of the plague and does not "flee" from it [on account of its intense whiteness, and therefore it does not appear to be deeper than the skin].⁠
This explains (4) which states: And if the bright spot be white in the skin of his flesh, and the appearance thereof be not deeper than the skin — on which Rashi had commented, "I do not know the meaning of this,⁠" for the reason explained above. Ramban explains it on the basis of physical laws of nature, that since the verse continues to state, and the hair thereof be not turned white, therefore the visionary power of the eye concentrates on the black hair, and from there it spreads forth to the white plague, and consequently the whiteness does not appear deeper than the skin.
Now the plague known as se'eith is also white, but its whiteness is not intense [as that of bahereth]⁠
The color of se'eith, as mentioned above, is as white as white wool.
and it does not weaken the visionary power; therefore the eye spreads out [over the whole plague] and sees it closely with the result that the se'eith appears near to it and elevated, just as when one looks at the stars which appear to be high in the heavens.
Now in the case of an inflammation [in the skin, in which symptoms of leprosy occurred], Scripture mentions two colors, a white 'se'eith' (rising) or a white 'bahereth' (bright spot)⁠
Further, (19).
intermingled with red, and states concerning it, behold, it be in sight 'lower' than the skin
Ibid., (20). At this point Ramban interprets the phrase quoted as referring back to both se'eith and bahereth. Further on he will explain it as referring only to bahereth. See further, Note 73.
but does not say "deeper" [than the skin], because although that bahereth is an intense white, the redness in it lessens the "depth" thereof and makes it appear only slightly "lower" [than the skin].
But by way of the plain meaning of Scripture the phrase behold, it be in sight 'lower' than the skin only refers back to the bahereth, but of the white se'eith' (rising
Further, (19).
it does not say so.⁠
For since Ramban has explained above that it is not in the nature of every form of white to appear deeper than the skin [unlike Rashi who stated categorically, "Every white color is deep etc.,⁠" as a result of which Rashi found it difficult to explain the phrase in (4): and the appearance thereof be 'not' deeper than the skin, as mentioned above] and since se'eith is only as white as white wool, unlike the bahereth which is bright-white like snow, therefore Scripture does not speak of it as appearing "lower" than the skin. Instead, the phrase, behold, it be in sight 'lower' than the skin ((20)) refers back only to the white bahereth. It is only according to Rashi who wrote that "Every white color appears deeper etc.⁠" that the phrase in (20), behold, it be in sight 'lower' etc. refers back to both se'eith and bahereth mentioned in (19).
And concerning both of them [se'eith and bahereth] Scripture says [in the case of an inflammation in the skin], But behold, if there be no white hairs therein, and it be not lower than the skin, but be dim,⁠
(21).
for on account of the redness [which is intermingled in the white], and the blackness of the hair, the plague has lost even its appearance of being "lower" [than the skin] and is only "dim.⁠"
In the case of a burning by fire Scripture mentions, and the quick flesh of the burnt part have a white 'bahereth' (bright spot), reddish-white or white,⁠
(24).
and then it continues [in the following verse] to state, and it be in sight 'deeper' than the skin;
(25).
[that refers back only] to "the white" [in the preceding verse, but not to the reddish-white, which, as explained above, does not appear to be "deeper" than the skin]. Then it states further on, But if the priest look on it, and behold, there be no white hair in the 'bahereth' (bright spot), and it be no lower than the skin.⁠
(26).
In this case He mentioned the matter of being "lower" or not with reference [also] to "the reddish-white" [in (24)], thus teaching that the appearance of the plague either as "deep" or "low" is an indication of impurity, and that they are only pure if there is no appearance at all [of the bright spot] being "lower" than the skin, but instead it is only "dim.⁠"
And if the 'bahereth' (bright spot) stay in its place … but it be dim … the priest shall pronounce him clean ((28)).

Now the Torah desired the purity of Israel and the cleanliness of their bodies, and it therefore took measures to keep this sickness [of leprosy] far from them at its very inception, for these colors [of the plagues] are not yet the real leprosy, but they lead to it. Doctors state in their books: "We should fear beharoth [bright spots in the skin of the flesh] more than the leprosy itself.⁠" That is the reason why Scripture calls them when they are just beginning, the affliction of leprosy,⁠
Verses 2, 3, 9, etc.
meaning an affliction of a leprous nature, but not yet the actual leprosy. It is when the symptoms of impurity are clearly identified, after the leper has been put in quarantine [for a trial period], that Scripture says, it is leprosy
(8).
meaning that it is possible that it is a genuine form of leprosy. At times Scripture will say of impurity, and the priest shall pronounce him unclean; it is an affliction of leprosy,⁠
(25).
the meaning thereof being to state that the priest shall declare him impure at once, for it is an affliction of a leprous nature that will surely result in actual leprosy, and therefore it is advisable that he be separated from the people from that moment on. Similarly, and the priest shall pronounce him unclean; it is an affliction,⁠
(22).
means that it is a great affliction which will not be healed [easily], but instead will grow the whole day and spread [into the skin] as it has done till now.
As to that which Rashi stated [in (3) before us] that: "It is a Scriptural ordinance [the reason of which is not known] that hair that has become white is a symptom of impurity" — this is the interpretation of the thing;
Daniel 5:26.
it is the decree of the Most High, which is come upon
Ibid., 4:21.
that person, for a plague which does not turn the hair white, is only an ugly spot in the skin, but not a secretion which will cause any sickness.
וראה הכהן את הנגע – דרשו רבותינו ז״ל אין הכהן רואה את הנגע ביום ראשון, שהרי צריך להסגירו שבעה וכתיב וראה הכהן אותו ביום השביעי, ואי אפשר לראותו בשבת. ולא ביום שני, שאם יצטרך להסגירו שתי שבועות יבא יום שביעי של הסגר שבוע שניה בשבת שהוא שלש עשרה, ולכך אמרו שתי שבועות שהוא שלש עשרה ימים.
ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו – פירש רש״י ז״ל כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל.
וכתב הרמב״ן ז״ל בפירוש זה כי יש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החמה, והעין אינו מקבל גוון הלובן ההוא ועל כן יראה אצלו כעמוק, כי מראה החמה שהיא עמוקה מן הצל הוא מפני שהעין הוא מקבל גוון השחרות והוא נקבע בו וסובל אותו, אבל גוון הלובן אין העין מקבלו ומפזר כח הראות ומתרחק לו, ועל כן יראה כעמוק והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה, ובלבד שלא יהיה בו שער שחור כי אז יתפוש כח הראות בשחרות, וממנו יתפשט בכל מקום הנגע ולא יברח ממנו, והשאת היא לבנה אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפש בו ויתקרב אליו ויראה כקרובה אליו ומוגבהת, כענן הראות בכוכבים שהם נראים כמו גבוהים ברקיע.
וראה הכהן את הנגע, "The priest shall look at the skin disorder, etc.⁠" We are taught in Negaim 1,4 that the priest must not inspect the symptoms for the first time on the first day of the week as it will be necessary to isolate the afflicted person for seven days. Seeing that the Torah writes in verse six that the priest is to inspect the symptoms again on the seventh day and it is not permitted to do son on the Sabbath, this means that the first inspection must not take place on Sunday. By the same token, the first inspection must not take place on a Monday as in the event a third inspection is necessary, the second time the seventh day would occur on the Sabbath. This is why the sages said that when the Torah speaks about 2 weeks (a second series of seven days) this means that the seventh day is counted as part of either week, i.e. the two weeks actually comprise only thirteen days.
ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו, "and the skin disorder appears to be deeper than the skin of the flesh,⁠" Rashi explains that whenever the Torah speaks of "a deeper white appearance" this is to be understood as similar to the contrast between the appearance of sunny areas surrounded by shade which also appears to be "lower,⁠" or "deeper" than the surrounding shaded area although in fact it is not.
Nachmanides writes as follows concerning this verse: "there is a whitish looking substance which sparkles and affects one's eyes as if one were being blinded by sunshine.⁠" The human eye is unable to tolerate this brightness; this is why it appears to be "deeper,⁠" recessed. The reason why the eye can tolerate the brilliance of sunshine is that it has a black area (pupil) which "absorbs" that brilliance. The pupil of the eye does not however, absorb the shine or sparkle emitted from this whitish material of which the Torah speaks here. Seeing it does not absorb it, it "rejects" it, i.e. it appears more distant than it is in actual fact. This is what the Torah means when it speaks about the appearance of this whitish mass appearing as "deeper" than the skin around it.
The whitish mass associated with the affliction called בהרת which is as bright as snow will become dimmed when exposed to sunlight, provided it will not sprout a black hair in its midst. If it does produce a black hair this is a sign that the affliction will not heal but will spread, as the black hair strengthens the ability to see.
שאת, on the other hand, while also a whitish looking mass, is not as blinding as the snow-like whiteness of the brightest בהרת. It does not weaken the ability of the afflicted person to see and as a result to expand. When one approaches to inspect it, it appears close by, "elevated instead of recessed,⁠" similar to the impression one has when looking at the stars in the sky. The stars appear to protrude against the black sky "behind" them.⁠"
ושער בנגע – פי׳ שער שחור שהיה בו קודם שנולד בו הנגע ונהפך ללבן טמא הוא שהשער שנתלבן סימן הוא שנחלש הבשר שהנגע ממית הבשר כדכתיב גבי מרים אל נא תהי כמת וגם הזקני׳ כשנחלשים שער שלהם מתלבן אבל אם השער לבן קדמה לנגע אז אינו סימן טומאה שהרי לא נתלבן מחמת הנגע וכן אז״ל בהרת קודמת לשער לבן טמא שער לבן קודם לבהרת טהור.
ושער בנגע – ...
וראה הכהן את הנגע – למה צוה לכהן שיראה את הנגעים ולא אדם אחר, אלא לפי שנוטלין את תרומתן ומעשרותיהן ומתנותיהם וקרבנותיהם יקבלו טורחם עליהם. ד״א שאם יגזלו מהם מתנותיהם שלא יתנום להם, לסוף יהיו צריכים להם כמש״ה (במדבר ה׳ י׳) ואיש את קדשיו לו יהיו.
הפך לבן – פר״ש מתחלה שחור והפך לבן בתוך הנגע, משמע אם היה לבן מתחלה בתוך הנגע אינו סימן, א״כ אמאי קאמר (נגעים פ״ד י״א) אם בהרת קדמה לשער לבן טמא, אם שער לבן קודם לבהרתו טהור, ומאי קאמר קודם לבהרת, והא אפי׳ בהרת קדמה טהור, וי״ל דהיינו פי׳ הברייתא אם בהרת קדמה לשער לבן אם היה בתחלה שחור ואח״כ נהפך לבן טמא.
ושער בנגע הפך לבן – (מה) אם שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור, עיקרן מלבין וראשן משחיר טמא, כמה יהא בלבנונית ר׳ מאיר אומר כל שהוא, וחכמים אומרים כש⁠(י)⁠עור׳, א״ר מאיר שלא יהו בני אדם מדמין וכו׳ אלא ה״ד שיער לבן טמא ושאינו לבן טהור, כך כתיב בתורת כהנים.
ושער בנגע הפך לבן וכו׳ – כלומר שיער דהוה בנגע דהיינו עיקרו דשיער לבן דהוי סמוך לנגע הפך לבן הוי טמא, מיכן אמר שתי שערות וכו׳ וכמה יהא בלבנונית כלומר כמה יהא בעיקר שעיר לבנונית דהיינו לובן כי היכי דלהוי טמא ר׳ מאיר אומר כל שהוא דאי איכא לבנונית כל שהוא בעיקרו טמא וחכמים אומרים כשעור׳ היינו כדי שיקרוץ בזוג שלא יהו בני אדם מדמין שבגולם הן נדונין דהיינו בגוף השיער כאן נדונין אי הוי לבן אי לא אלא ה״ד שיער לבן דהיינו עיקרו דשיער אי הוי לבן טמא ושאינו לבן אע״ג דכוליה לבן בראש טהור, גולם כדכתיב (תהלים קל״ט ט״ז) גלמי ראו עיניך דהיינו גוף, שער לבן אינו סימן טומאה בנתק דכתיב ושיער צהוב צמח בו, צהוב ולא לבן כך מצאתי פי׳ על תורת כהנים, וזה הוא פי׳ הלשון של מעלה.
ומראה הנגע עמוק – אין הבשר עמוק כלומר ממראית עין נראה דהוי עמוק ולא משמושו הוי עמוק אלא אע״ג שימשמשנו בידו והוי ההיא מקום הנגע מלא שיער כשאר עור הבשר הוי טמא משום דנראה עמוק לרבות לה מראה .... כד הויה לה ספחת לשאת וספחת לבהרת והוו להו ד׳ מראות נגעים דתלתא מראות נגעים כתב שאת וספחת וממראה הנגע קא מרבה מראה רביעי, שאת וספחת ובהרת וספחתה .... אין לך מראה חמישי דאי איכא נגע שאינו מד׳ מראות נגעים, אע״ג דאיהו נמי הוי לבן לא הוי טמא, והכי נמי תנן התם במסכת נגעים (פ״א מ״ג) מראות נגעים הללו מצטרפין וכו׳, ומסיים בה אלו מראות נגעים משמע אלו ולא מראה חמישי הכי כת׳ בפי׳ תורת כהנים.
וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן – הנה יחוייב מזה שיִקדם מציאות הנגע למציאות השער⁠־לבן בו, באופן שיהיה הֵהָפֵךְ השער ללבן בנגע, כי זה הוא מאותות הצרעת; וזה, שהחום הנכרי הוא סיבת לובן השער, כמו הענין בשיבה שתֵראה בזקֵן. וכבר התבאר בשורשים הכוללים כי מפני שהשער מתחדש ממנו ריבוי, הנה לא יפול שֵׁם ה׳שער׳ בפחות משתי שערות; ולזה יחוייב שיהיו שתי שערות נהפכים בנגע ללבן, ואז יהיה זה סימן טומאה.
ומראה הנגע עמֹק מעור בשרו – כמו הענין בבהרת.
וראהו הכהן וטִמא אֹתו – הנה למדנו מזה כי הֵהָפֵךְ השער ללבן הוא סימן לצרעת בבהרת. וכן הענין בשאר מראות נגעים; ולזה כלל אותם יחד בתחילת הענין ואמר: ׳שאת או ספחת או בהרת׳ (פסוק ב).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והנה אם יראה הכהן את הנגע בעור הבשר ועוד ששער הנגע הפך לבן כלומר שהפעולות יצאו ממין הנגע הפנימי אשר במדה או התכונה הרעה ועוד שמראה הנגע עמוק מעור בשרו ואינו מקבל תוכחת מוסר מקלקולו והפסדו ועמוק עמוק מי ימצאנו כבר ראוי להתייאש ממנו וראהו הכהן וטמא אותו.
הפך לבן מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע. אינו רוצה לומר מתחלה קודם שנהפך ללבן היה שחור ואחר כך הפך לבן דזיל קרי בי רב הוא אלא הכי פירושא מתחלה קודם הנגע היה שחור או מראה אחר ואחר שבאה הנגע שינתה אותו ונהפך ללבן וזהו שאמר והפך ללבן בתוך הנגע הורה בזה שמאמר בתוך הנגע דבק עם הפך לא עם ושער ולכן אינו רוצה לומר שהשער שבתוך הנגע הפך לבן שהוא בלתי מורה על זמן ההפוך רק פירושו שהשער הפך לבן בתוך הנגע שהוא מורה אחר שבאה הנגע הפך לבן וזהו ששנינו בפרק רביעי ממסכת נגעים ומייתי לה במציעא בפרק השוכר את הפועלין ובתורת כהנים אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קדם לבהרת טהור:
ומיעוט שיער שנים. בת״כ כי שער שם מורה על שערות רבות כמו ויחל שער ראשו לצמח שערך כעדר העזים ולכן מיעוט רבים שנים שאם היו שתי שערות או יותר שמתחלה היו שחורות וכשבא הנגע נהפכו לבנות טמא אבל אם לא נהפך מהלבן רק שער אחד בלבד ואף על פי שהיו השערות כמה שהיו וכ״ש אם לא היו השערות רק אחד בלבד טהור שאין זה סימן טומאה אבל לא ידעתי מנ״ל לרז״ל לומר ששם שיער מורה על רבוי שערות עד שיאמרו מיעוט שיער שנים ולמה לא יהיה שם המין יאמר על רבים ועל יחיד כמשפט כל שמות המין כי ויהי לי שור וחמור מורה על רבים ונפל שמה שור או חמור מורה על יחיד אף כאן ויחל שער ראשו לצמח מורה על רבים ושיער בנגע הפך לבן מורה על יחיד:
עמוק מעור בשרו כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה העמוקה מן הצל. בת״כ לא שהיה בשרו שוקע שהרי כתיב ומראה הנגע עמוק ותניא בתורת כהנים מראהו עמוק ואין ממשו עמוק אלא שמראהו מתוך לבנינותו נראה שהוא עמוק מן העור כמראה החמה שנראת עמוקה מן הצל ומפני שהבהרת עזה כשלג ואין מראה יותר לבן ממנה נקראת בהרת מלשון בהיר הוא בשחקים וגם נאמר בה ומראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל אבל השאת אף על פי שגם היא לבנה כדכתיב שאת לבנה וכתיב והנה מראה שפל מן העור מכל מקום כיון שלבנינותה למטה מלבנינות הבהרת שהבהרת עזה כשלג והשאת כצמר לבן נקראת שאת מענין הגבהה בתורת כהנים מפני שאף על פי שהיא לבנה אצל העור אינה לבנה אצל הבהרת ותהיה הבהרת נראת עמוקה מן השאת והשאת גבוהה ממנה:
וטמא אותו יאמר לו טמא אתה. לא שיטמא אותו בידים משום טומאה מאבות הטומאות אלא שיאמר לו בפיו טמא אתה מאחר שהבהרת קדמה לשער לבן שהוא סימן טומאה מגזרת הכתוב וזה שכתב רש״י ששיער לבן סימן טומאה הוא פירוש שנהפך לבן אחר הויית הבהרת שהבהרת שינתה אותו מהשחרות אל הלובן שאז הוא סימן טומאה אבל אם הפך לבן בעוד שהעור בבריאותו אין זה סימן טומאה שכך שנינו בנגעים אם בהרת קדמה לשע׳ לבן טמא ואם שיער לבן קדם לבהר׳ טהור:
ועמוק אין מראה מן העור לא ידעתי פירושו. כי קשה בעיניו היאך אפשר שלא יהיה מראה הבהרת שהי׳ לבנה כשלג עמוק מן העור כמראה חמה העמוק׳ מן הצל והרמב״ן ז״ל תקן הקושי׳ ואמר שלא נאמר בכתוב כמראה הנגע שהוא עמוק מן העור אלא כשנהפך בו שיער לבן אבל כששערה לא הפך לבן נאמר בו ועמוק אין מראה מן העור שכן מראה חמה אם יהיה במקום ההוא דבר שחור מפוזר בו לא יהיה המראה למסתכל בו עמוק שהשע׳ בתולדתו שחור ומבעל עומק הנגע וכשיהפך לבן או צהוב יהיה הלובן כולו מזהיר ויראה כעמוק לכל מביט בו מרחוק וזה הטעם רחוק מאד כי זה לא יצדק אלא כשיהיו בתוך הנגע שערות שחורות רבות מפוזרות אבל לדעת רז״ל שדרשו מיעוט שער שנים איך יעלה על הדעת שהשתי שערות שבתוך הנגע אשר העין כמעט לא ישלוט בהן שיבטלו עומק הנגע ועוד הרי בהדיא אמרו שאם היו שתי שערות לבנות בתוך הנגע אף על פי שיש שיער שחור ביניהן והן מפוזרו׳ אחת כאן ואחת כאן הרי אלו סימן טומאה ומה שאמר עוד שהכתוב לא אמר כמראה השאת עמוק מן העור אף על פי שהיא לבנה כדכתיב שאת לבנה ואמרו רז״ל שאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה לא ידעתי למה לא ישוב מאמר והנה מראה שפל מן העור ושערה הפך לבן על השאת ועל הבהרת האמורים למעלה ומה הפרש יש בין שפל לעמוק:
וביאר הכתוב שאם ראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ר״ל שהשער שמדרכו היה להיות שחור או צהוב הפך לבן שלא כמנהגו ומראה הנגע עמוק מעור בשרו כלומר שהוא לבן יותר ממרא׳ העור הטבעי ולזה יראה למביט מרחוק שהוא עמוק מן העור כשמש מן הצל. הנה אז בהתחבר שני התנאים האלה יודע שהוא נגע של צרעת ולכן מיד כשיראה אותה הכהן יטמא אותו כלומ׳ שיגיד ויפרסם שהוא מצורע וטמא במוחלט. כי אין ראוי להסגירו אחר שיש שם שני התנאים האלה שהם אותות על הצרעת.
נגע צרעת הוא – הנה אמר לפעמים ״נגע צרעת הוא״, ופעמים ״צרעת היא״ (פסוק ח׳), ופעמים ״צרעת נושנת הוא״ (פסוק י״א), ופעמים ״נגע היא״ (פסוק כ״ב). כי אמנם יש לצרעת, כמו לשאר החלאים, עתות התחלה ותוספת ותכלית, ואם ירפא החולי תהיה לו ירידה גם כן. ויקרא להתחלה ״נגע״ בלבד, ולתוספת ״נגע צרעת״, ולתכלית ״צרעת״, וכאשר תתישן תקרא ״צרעת נושנת״ (פסוק י״א), וכאשר תהיה בירידה יאמר ״נרפא הנגע״ (י״ד:מ״ח), ״נרפא הנתק״ (פסוק ל״ז). ובהיות זה המין מן החולי לעונש כאמרם ז״ל ׳אינו אלא מזבח כפרה׳ (ברכות ה׳:), נתן זמני ההסגר לעורר אל התשובה, כאמרו ״ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון״ (איוב ל״ו:י׳).
נגע צרעת היא. The Torah repeats this same expression twice in successive verses, and also the expression צרעת היא is repeated both in verse 8 and verse 11. Sometimes, as here and as in verse 22, the word נגע is added. The reason may be that this affliction, in common with other afflictions, is something that develops in stages. Just as the affliction intensifies gradually in its early stages, so it gradually becomes weaker on the way to healing. When it is already a long-standing affliction it is referred to as צרעת יושנת, whereas when it is in its opening stages it is called simply נגע. When it is a fully fledged affliction it is called נגע צרעת. When it is in the process of waning it is already referred to as נרפא הצרעת, an affliction which has healed. When it has healed completely it is referred to as נרפא הנתק. Seeing that this type of affliction is perceived as a warning signal from God to the individual experiencing it, i.e. he is reminded to get rid of negative characteristics, the Talmud refers to it as מזבח כפרה “an altar serving as atonement.” The period of isolation serves to remind the afflicted person to review what he may have been guilty of. This concept has been spelled out in Job 36,10 as ויגל אותם למוסר ויאמר כי ישובון מאון, “He opens their understanding by discipline, and orders them back from mischief.”
(ג-ד) [בהרת לבנה שאין מראיה עמוק מן העור]:
מה שאמרו ז״ל (שבועות ו:) ׳בהרת לבנה היא – היא לבנה ואין אחרת לבנה׳, ואחר כך אמר ועמוק אין מראה מן העור, וכבר אמרו (לשון רש״י ע״פ שבועות ו: ותו״כ) ׳כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל׳, עד שרש״י אמר ׳לא ידעתי פירושו׳, והרי הניסיון מעיד על ההיפך, כי כשהמצייר רוצה לצייר אבר בולט – עושה אותו מצבע לבן, וכשרוצה לצייר אבר שקוע – מציירהו בצבע שחור, כמו שכתב גם כן אבן רש״ד בפרק ראשון בספר ראשון בפירושו ל׳אותות העליונים׳.
ולכך יש לנו לדעת כי אלה הדברים יאמרו בערך
באופן יחסי.
, וזה כי הצבע הלוא יורגש בחוש הראות באמצעות האור, ולולא האור לא היה נראה, כי בהעדר האור בעת הלילה או במקום חושך לא יראו עינינו. ועוד, כשהאור הוא חזק ביותר – יעכב העין מראות, כי השמש להיותה בהירה בשחקים ביותר, לא נוכל להביט אל מראהו ואל גבה קומתו. נמצא אם כן שהזוהר צריך שיהיה מיוחס אל העין, לא רב ולא מעט.
ולכן, מראה שהיא זהירה ביותר ולא כל כך הצל, העין בורח ממנו ויקבל תחילה מראית הצל. אבל אם היה שם צבע לבן וצבע שחור, בודאי להיות הלבן יותר זהיר מהשחור ולא יהיה ביותר, והראות ייעשה באמצעות האור, אין ספק שהעין יקבל בו ניצוצי הלבן תחילה לסיבת אורו, מן השחור שאין לו כל כך האור. ואם הלבן היה זהיר ביותר, אין ספק שהעין יתפעל ויברח ממנו ויקבל תחילה השחור, כמו שיקרה לצל עם השמש.
נמצא אם כן שהדבר הזה תלוי במדריגות, ולא יוודע זה אלא אחרי בקיאות גדול. ולכך פירש רש״י ׳לא ידעתי פירושו׳, ר״ל, איני יודע לפרש לך הדבר הזה, כמה מדריגות צריך שתהיינה לעשות שלא יהיה מראה עמוק מן העור
וראה רמב״ן.
.
והבדלי אלו המראות ה׳פתוך׳
׳לבנה אדמדמת – שאין הנגע לבן חלק, אלא פתוך ומעורב בשתי מראות, לובן ואודם׳ (רש״י פסוק יט).
ו׳הדיהא׳ וכיוצא
נגעים (א׳:ב׳): ׳הפתוך שבשלג כיין המזוג בשלג, הפתוך שבסיד כדם המזוג בחלב, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר, אדמדם שבזה ושבזה כיין המזוג במים, אלא של שלג עזה ושל סיד דיהה ממנה׳, וראה תפארת ישראל שם.
, צא ולמד מסכת נגעים (ע״ש א׳:ב׳), אף על גב ד׳בארבעה מצינא בשיתא לא מצינא׳
ע״פ ב״מ (קיד:). כלומר, בארבעה סדרים הנוהגים בזמן הזה, ׳בשיתא׳ – סדרי זרעים וטהרות שאינם נוהגים בחו״ל, ונגעים מכללם.
.
וכל המראות מצטרפות מקרום ביצה ולמטה ומשלג ולמעלה (שבועות ה:), אך צריך שהכהן יהיה בקי במראותיהן
ראה שם (ו.) ׳מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה וכו׳, יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא, אמר לו, לומר שמצטרפים זה עם זה וכו׳, לומר לך כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן – אינו רואה את הנגעים׳. וראה מאירי שם.
:
מתחלה שחור כו׳. פירוש, דאין ״הפך לבן״ קאי על הנגע, שנהפכה ללבן, כדכתיב (פסוק ד) ״בהרת לבנה״, דאין הנגע נהפך ללבן, שלא היה מתחלה נגע כלל, ואיך יתכן לומר ׳הפך ללבן׳, ואין לפרש רק על השער. ומה שלא כתיב ׳שער הפך לבן בנגע׳, ללמד שבתוך הנגע נהפך ללבן, לאפוקי אם נהפך ללבן קודם בוא הנגע, שזה טהור ואינו טמא (נגעים פ״ד מי״א), אלא נהפך ללבן בתוך הנגע. והשתא ד״הפך ללבן״ קאי על השער, ומשמע דשער אחד הוא, דהא ״הפך״ לשון יחיד הוא, לכך אמר ׳ומיעוט שער שנים׳, דאינו די בשער אחד, רק שתי שערות. ואף על גב דכתיב ״הפך״ לשון יחיד, צריך לפרש שתי שערות, כי ״שער״ הוא לשון שעירות, ואין שעירות פחות משנים. אבל כאשר ירצה לומר על השערות בעצמם, לא על שעירות שבגוף, מלת ״שער״ בפתח, וכאן דכתיב ״ושער בנגע״ בצירי, פרושו שעירות, והוא אינו פחות משנים. וזהו טעם רז״ל כי צריך שתי שערות להורות על גוף האדם שהוא גדול (נידה מו.), וכן בפרה אדומה שתי שערות [שחורות] פסולות, פחות משתי שערות – לא (משנה פרה ב׳:ה׳), והיינו אף על גב ד״שער״ מקרי אף שער יחיד, אבל שיהיה נקרא שעירות – זה אינו, ומפני שהגוף המקבל השער מקבל אותו דרך רבוי, שהוא שעירות, ולא נקרא שעירות אלא שתים, שזהו שעירות:
כל מראה לבן וכו׳. פירוש, שאין ממש הנגע שפל מן העור, דזה אינו, ד״מראה הנגע עמוק מעור בשרו״ כתיב, ולא ממשו שפל, אלא כמראה החמה שנראה עמוקה:
וטימא אותו יאמר לו טמא אתה. פירוש, שכתיב ״וטימא אותו״, והוי ליה למכתב ׳טמא הוא׳, מאי ״וטמא אותו״, אלא שצריך לומר לו ׳טמא אתה׳, ואם לא אמר לו בזה הלשון אינו טמא, אף על גב שראה את הנגע, אינו טמא עד שיאמר ׳טמא וכו״:
ושער בנגע הפך לבן – כל שער לבן הוא סימן חולשה בגוף והלבנת שער האדם לעת זקנתו יוכיח, וכן כל הסוסים הלבנים תשושי כח וכן כל כבש לבן אינו טוב כמו צבע של שאר מיני שער כי כל מראה לבן מקורו מן הליחה הלבנה הגורמת העצלות כי פעולת כל עצל לא בחיל ולא בכח.
וראה הכהן: בלא פסק אחר הכהן. [וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן].
בעור הַ֠בָשָר: אין בבי״ת מאריך. [בְּעוֹר⁠־הַ֠בָּשָׂר].
וְשֵעָר: בסי״ן. [וְשֵׂעָר].
בתוך הנגע. מה שפירש״י בתוך הנגע לומר לך אל תסבור לומר הפך לבן אם כשיש שער לבן סמוך לנגע סימן טומאה היא, ל״פ לך דוקא כשהן בתוך הנגע, וגם שלא תאמר אם נהפכו ללבן קודם שיהיה בו נגע סימן טומאה הוא, ל״פ בתוך הנגע. ותו קשה לרש״י כיון דכתיב קרא בתוך הנגע לומר דוקא שקידם הנגע לשער לבן, אבל קידם שער לבן לנגע טהור, ש״מ דלפעמים אף בלא נגע השער נהפך ללבן, וא״כ כשנהפך השער ללבן בתוך הנגע לא יהא טמא, דילמא שלא מחמת הנגע נהפך ללבן, דילמא קרה לו שום מקרה שנהפך. ועז״פ ומיעוט שער שנים, וכיון ששני שערות נהפכו ללבן בודאי אין זה מקרה כי אם מחמת הנגע הוא, דכל דבר שהוא הרבה אינו מקרה, ודו״ק ז״ל:
ומיעוט שער שנים. (הרא״ם) לא ידעתי מנ״ל לרז״ל ששער מורה על רבוי שערות וכו׳. ועיין בתוספות יום טוב פ״ד דנגעים:
כמראה חמה. דהא כתיב ומראה הנגע וגו׳, משמע דהמראה נראה שעמוק מבשרו ולא שהנגע ממש עמוק מבשרו, ולמה שנראה מראה לבן עמוק י״ל משום דעיקר ראייה של אדם בשחור שבעין, וכשרואה על דבר שיש בו שחור ולבן כגון חמה שהיא לבנה וצל שהוא שחור, נראה לו שהשחור קרוב לו יותר מהלבן, משום דשחור שבעין מקבל הראות מדבר שחור יותר מדבר לבן:
יאמר לו. כלומר ולא שיטמא אותו בידים בשום טומאה מאבות הטומאה, וזה שכתב רש״י ששער לבן סימן טומאה וכו׳:
Within the skin-eruption. That which Rashi explains: "Within the skin-eruption" is to tell you that you should not think "has turned white" [means] if there is a white hair near the skin-eruption it is a sign of impurity. Therefore, he explains that only when it is within the skin-eruption. Also, you should not say that if it turned white before he has a skin-eruption it would be a sign of impurity, therefore, he explains: "Within the skin-eruption.⁠" Furthermore, Rashi is answering the question: Since it is written in Scripture: "In the skin-eruption" — to say that only if the skin-eruption preceded the white hair, but if the white hair preceded the skin-eruption it is pure, hear from this that sometimes a hair can turn white even without a skin-eruption. If so, when the hair turns white within the skin-eruption it will not be impure, for perhaps it did not turn white due to the plague, maybe it was a some coincidence that it turned [white]. Thus, with regard to this Rashi explains: "The minimum [amount of] hair is two.⁠" Since two hairs turned white, it is surely because of the plague and not a coincidence, for any matter [that occurs] in multiplicity is not a coincidence.
The minimum [amount of] hair is two. I do not know how the Rabbis knew that שער indicates a multiplicity of hairs, etc. (Re'm). See Tosafos Yom Tov, Negaim (4:1).
As the appearance of the sun. [Rashi knows this] because it is written, "and the appearance of the plague [is deeper]...⁠" which implies that the appearance is deeper than his flesh and not that the plague is actually deeper than his flesh. Why does the white appearance seem deeper? The answer is: Because a person's main vision is through the black in his eye, and when he looks at something that has black and white, for instance: the sun which is white and shade which is black, it seems to him the black is closer to him that the white, because the black in the eye receives more of the vision of something that is black than something white.
He must say to him. I.e., not that he should manually make him impure with something that is one of the Fathers of impurity. And this is what Rashi writes, "for white hair is a sign of uncleanness...⁠"
ומראה הנגע וגו׳ – ענין זה יגיד סוד אומרו (תהלים לט) אך בצלם יתהלך איש, והוא מראה הבשר החי, וכשישלוט בחינת הרע באדם ירשום בבשר אדם הסתלקות זוהרת החיוני, ולזה יראה חסרון המראה ויהיה עמוק מהעור, ולזה דבר הכתוב בדרך זה עמוק מן העור, ולדברי רז״ל (תו״כ כאן שביעית ו) טעם אומרו עמוק לומר שאם היה כל בשרו כמראה הנגע טהור שאין ניכר עומק, והכתוב הקפיד על העומק.
וראהו הכהן וטמא אותו – תלה הכתוב הטומאה בפה כהן, על דרך אומרם ז״ל (שבת קיט:) ב׳ מלאכים מלוים את האדם בליל שבת לביתו וכו׳ וגם מלאך טוב עונה בעל כרחו וכו׳, והנה לצד שהכהן הוא המכפר על ישראל מטומאתם ומתחלואיהם לזה יצו ה׳ שיסכים על טומאה זו שקנתה מקומה באיש ההוא, עד שובו לפני ה׳ ואז יבער ה׳ ממנו טומאתו.
ומראה הנגע, and the appearance of the affliction, etc. Here we come face to face with the mystical dimension of Psalms 39,7: "man walks about as a mere shadow;⁠" the Psalmist refers to the appearance of raw flesh. When the forces of evil assert themselves in man this makes a visible impression on his flesh. The healthy appearance of his skin disappears. It appears that there is something physically missing, i.e. the skin appears as "deep,⁠" as having lost its normal surface. It is remarkable that according to הלכה, one is not ritually impure if this condition covers the entire body, i.e. if this "deepness" leaves no visible mark seeing we cannot detect a contrast with other skin or flesh (compare Shevuot 7).
וראהו הכהן וטמא אותו, and when the priest takes a look at him he will declare him ritually impure. The Torah made the impurity conditional on the priest declaring him so. This reminds us of a statement in Shabbat 119 that two angels accompany a person on his way home from the synagogue on Friday nights and they examine if this person had made the preparations for the Sabbath prior to going to the synagogue. If he did, one angel commends him (the 'good' angel) exclaiming "may you continue to do so,⁠" whereas the second angel [who represents man's negative actions Ed.] says "Amen.⁠" The reverse happens when the person in question had not made preparations for the Sabbath before the onset of the Sabbath. At any rate, the Talmud suggests that once a positive or negative momentum has been built it feeds upon itself unless something contrary happens. Seeing that it is the priest's duty to obtain atonement for Israel from their impurities, diseases, etc., God has commanded him to concur with the judgment of impurity the afflicted person has been subjected to. This state of impurity will continue until the afflicted person turns into a penitent when God will remove the symptoms of impurity from him.
וראה הכהן – שיהא עיניו בו בשעה שרואה אותו. בעור הבשר. שיראה כל הבשר עמו כלו כאחד. ושער. מיעט שער שנים.
ושער בנגע – להבי׳ את שבתוכו ושוכב חוצה לו פרט לשחוץ לו ושוכב בתוכו. בנגע הפך לבן. ולא הקודם מכאן אמרו אם בהרת קדמה כו׳.
ושער בנגע הפך לבן – מכאן אמרו ב׳ שערות עיקרן משחיר וראשן לבן טהור עיקרן מלבין וראשן משחיר טמא.
ומראה עמוק – ולא ממשו עמוק. ומראה הנגע עמק. ולא מראה שער לבן עמוק. נגע וכו׳ וראהו כו׳ מניין שאין מסגירין וכו׳ יכול ל״י הרי את מוסגר בזה ובזה ומוחלט בזה ובזה כו׳ ת״ל נגע וראהו. צרעת וראהו.
וראהו – כלו כאחת שאם היה בראש חוטמו ובראש אצבע ושופע הילך והילך טהור מכאן אמרו כ״ד אברים שאין מטמאים משום מחי׳. וטמא אתו. פרט לתולש סימני טומאה עד שלא בא אצל כהן.
וראה הכהן את הנגע בעור הבשר – אין לו לכהן לבקר על חולי הצרעת שבגוף, אלא לראות ולהתבונן על הנגע שהולידה בעור הבשר, אם יש בו סימני טומאה אם לא.
וְשֵׂעָר – אמרו רבותינו מיעוט ״שֵׂעָר״ שנים, כי מלת שער על השערות כלם, כמו ״כאדרת שער״ (בראשית כה, כד). ואם גם אחת סימן טומאה, היה לו לומר ושערה בנגע. וסרה קושית רא״מ ז״ל.
בנגע – העומדים בתוכו, לא אותן שחוצה לו ושוכבים בתוכו. וצריך שיהא עיקרן בנגע לבן, ואף על פי שראשן משחיר טמא; והלבנונית כל שהוא.
בנגע הפך לבן – הנגע הפך השער לבן. אבל קדמה שער-לבן לנגע אינו סימן טומאה, שאם תאמר קדמה שער-לבן לבהרת מטמא, היה לו לומר ״ושער הפך לבן בנגע״. וכן שנינו בנגעים, ובתורת כהנים.
הפך – פירש ראב״ע ז״ל ״טעמו נהפך ללבן״ [עכ״ל]. ולדעתי כמו ״והיא הפכה שער לבן״ (לקמן פסוק י), שהשאת הפכתו, וכן כאן שב על הנגע, שהפך הנגע [את] השער השחור ללבן.
לבן – לא אדום ולא שחור ולא ירוק, ואפילו צהוב אינו סימן טומאה בנגע עור בשר, וכן אמרו בתורת כהנים.
ומראה הנגע עָמֹק מעור בשרו – למראה עין הרואה נראה כאילו הנגע עמוק מן העור, אבל במשוש הם על שטח אחד. וכן אמרו בתורת כהנים ״מראה הנגע עמוק, ואין ממשו עמוק״. וראב״ע ז״ל שפירש ״יותר יש בעמקו מעומק העור, ואיננו כמו שפל״. אינו נכון, שאם כן יאמר ״והנגע עמוק מעור בשרו״. אבל ״מראה הנגע״ פירושו כדברי רבותינו שנראה כן לעין הרואה, כמראה החמה שנראה עמוקה מן הצל, ועוד אפרש.
נגע צרעת הוא – הוא
רבינו מפרש מדוע נאמרה כאן מלת ״הוא״.
נגע צרעת שאמרתי עליו ״והיה בעור בשרו לנגע צרעת״, כלומר נגע שנולד מצרעת שבגוף. זהו לפי פשוטו. ועוד דרשו בו חכמים בתורת כהנים.
וראהו הכהן וְטִמֵּא אותו – מיד שיראה הכהן סימנים הללו, יאמר לו ״טמא אתה״, ואין צורך להסגירו ולהמתין על סימנים אחרים.
וראה הכהן – יתבונן בנגע לראות אם יש בו סימני טומאה אם לא:
ושער – שם שער על קיבוץ השערות כמו כאדרת שער (בראשית כ״ה כ״ד), אבל שם שערה הונח על חוט אחד בלבד, ולפי שאמר הכתוב שער ולא שערה למדו חכמים מיעוט שער שנים:
בנגע – העומדין בתוכו לא אותן שחוצה לו ושוכבים עליו:
בנגע הפך לבן – הנגע הפך השער להיות לבן, אבל קדמה שער לבן לנגע אינו סימן טומאה:
ומראה הנגע עמק מעור בשרו – למראה עין הרואה נראה כאילו הנגע עמוק מן העור, אבל במשוש הם על שטח אחד:
וראהו הכהן וטמא אתו – מיד שיראה הכהן סימנים הללו, יאמר לו טמא אתה, ואין צורך להסגירו ולהמתין על סימנים אחרים:
ושער בנגע – מיעוט שער שנים (רש״י מרבותינו) הרא״ם תמה ואמר מנ״ל לרז״ל ששם שער מורה על רבוי שערות עד שאמרו מיעוט שער שנים ולמה לא יהיה שם המין יורה על רבים ועל יחיד כמשפט כל שמות המין כמו ויהי לי שור וחמור מורה על רבים, ונפל שמה שור או חמור, מורה על יחיד וכו׳, עכ״ל. ואמר רוו״ה שזה איננה קושיא כלל למדקדק לשון עברי כי הפרש גדול יש בין שמות המיניים ובין שמות הקבוץ, כי שמות המינים הונחו על הדברים מצד צורתם, והצורה אחת במין כולו ובכל איש מאישיו, ולכן יתכן להפיל השם על הכלל ועל כל פרט מפרטיו, לא כן שמות הקיבוץ שעיקר הנחתם על דבר אחד המקובץ מאישים רבים, לכן הם יורו על רבוי של אחדים מצד הרבוי לא מצד היותם אחדים רבים, ומזה המין הוא שם דבר שער שהונח על רבוי של שערות (דאס האאר) לא על חוט שערה אחת כי היחיד שלו הוא שערה כמו קולע אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ׳), ע״ש.
ושער בנגע הפך לבן – בשם הגר״א אמרו (בלקוטים שבסוף ספר שנות אלי׳) להוכיח דקרא מיירי דמתחלה היה השער שחור בנגע ואחר כך הפכו הנגע להיות לבן, דאין לומר דמלת הפך קאי אשער, שהשיער הפך את עצמו, דאם כן היה לו לומר הפכו לשון רבים, דמיעוט שער שנים. ולא אאמין כי מפי רבנו הגדול יצאו דברים אלו, דמה יענה על ושערה לא הפך לבן דבמקרא שאח״ז, דע״כ לשון הפך על השיער, דאי על הבהרת היה לו לומר הפכה לשון נקבה. וכן בפסוק כ״ה והנה נהפך שער לבן, דודאי קאי על השער, מכל מקום לא אמר נהפכו לשון רבים. ובפסוק ל״ז ושער שחור צמח בו, אף דשני שערות שחורות בעינן כדאיתא בת״כ מובא בתי״ט פ״י מנגעים מ״ג, מכל מקום אמר צמח בלשון יחיד.
וראה הכהן את הנגע בעור הבשר – לדעת אח״ם {=אברהם חי מיינסטער} כאן מדבר בנגע שאינו לבן אלא ירקרק, או אדמדם או מראה אחר, ולפי׳{כך} מראה הנגע עמוק מעור בשרו, וכן משמע בפסוק שאחר זה ואם בהרת לבנה היא וכו׳ ועמוק אין מראה, ולפיכך נבוך בו רש״י וכתב לא ידעתי פירושו, וראיה לזה למטה (י״ד:ל״ז) ירקרקות או אדמדמות ומראיהן שפל מן הקיר, כי לדעת אח״ם {=אברהם חי מיינסטער} הלבן נראה כגבוה ושאר מראות נראין כעמוקים, וזה אמנם בכתם גרידא שאיננו מצוייר בדמות איזה גוף, אבל אם הכתם הוא מצוייר באופן שנראה כגוף מה, אז תמיד יראה לנו כאילו הוא גבוה, כי הדעת ממהרת לחשוב שהגוף ההוא הוא נתון על השטח ההוא, ולפי׳{כך} מקום החמה נראה עמוק מן הצל, כי הצֵל הוא בצורת איזה גוף ומיד הדעת שופטת שהגוף ההוא הוא למעלה מן הקרקע או מן הקיר, וכן האותיות נראות לנו כגופות העומדים על הנייר; ודעת אחרת ע׳ בנתיבות השלום ויש״ר {ריגייו.}
וראה הכהן את הנגע וגו׳ – ״שיהיו עיניו בו בשעה שהוא רואה אותו״ (תורת כהנים). עליו לתת עיניו בנגע ולהשוותו עם ״עור הבשר״, לפי ההלכה של החכמים שיש להשוות את הנגע לצבע של עור רגיל, ״בעור הבשר הבינוני״ (שם).
ושער בנגע הפך לבן – השער הרגיל הנמצא על העור איבד את צבעו – הווי אומר שהוא הפך ללבן. צריכות להיות שם לכל הפחות שתי שערות, שהרי ״מיעוט שער שתי שערות״. שער לבן מטמא רק אם הפך לבן מחמת הנגע, אך ״שער לבן שקדם לבהרת״ אינו מטמא. יתירה מכך, אפילו הייתה בעורו בהרת עם שער לבן, והבהרת נעלמה והשאירה באותו המקום שער לבן, ולאחר מכן נוצר שם נגע חדש, השער אינו מטמא. שיור שער זה נקרא ״שֵׂעָר פקודה״ והוא טהור. הנגע נעשה טמא על ידי שער לבן, רק אם הנגע עצמו גרם להלבנת השער (עיין נגעים ה, ג).
ומראה הנגע עמק מעור בשרו – ״מראה הנגע עמוק אין ממשו עמוק״ (תורת כהנים). צבע הנגע נותן תחושה כאילו יש כאן ״עומק״, אך באמת אין שקע בעור. עיין פירוש לעיל לפסוק ב. מדובר כאן בבהרת, עזה כשלג, שלבנוניתו היא ״העמוקה״ ביותר. אולם עומק הלבנונית אינו מביא את הטומאה; אלא השער הלבן מטמא. רנ״ה וייזל מעלה בביאורו את ההשערה ששער לבן מתפתח בדרך כלל רק בבהרת, ומשום כך הוא נזכר בכתוב רק לגבי בהרת. אולם באמת שער לבן הריהו סימן טומאה גם בשלושת מראות הנגעים האחרים.
וראהו הכהן וטמא אתו – ״וראהו״ משמע ״כולו כאחת״ (תורת כהנים); הווי אומר שהנגע – בשיעור כגריס לכל הפחות – צריך שייראה על פני שטח אחד ישר. נתמעטו ראשי אצבעות, ומקומות דומים בגוף, שאין בהם שטח ישר בשיעור כגריס. ישנם עשרים וארבעה מקומות כאלה שאינם מטמאים בנגעים (עיין נגעים ו, ז).
[מד]
היה יכול לומר סתם ״וראה הכהן״ (כמ״ש בפסוק ח׳. י׳. יג׳. כ׳. וכדומה) או לאמר ״וראהו הכהן״ בכינוי (כמ״ש בפסוק ה׳ כז׳ ובכמה מקומות) ולמה חזר את שם הפעול לחנם וכבר מבואר אצלינו (באילת השחר פרק טו) שבכל מקום שיחזר השם יש בו טעם. פירשו חז״ל שראיה סתם כשלא יבא הפעול אחריו יהיה ראיית העין לבד. ״וירא ה׳ וינאץ״. ״ובהשחית ראה ה׳ וינחם״. עד שיבא לפעמים על ראיית השכל כמ״ש במו״נ (ח״א פ״ד). וכשיאמר ״וראהו״ או ״וראה אותו״ יש לפרשו שיראה את האדם המנוגע, לכן אמר שיראה את הנגע דוקא ויתן עיניו בו בשעת ראיה. ומ״ש ״בעור הבשר״ שהיא מיותר לגמרי. מפרש שמ״ש ״בעור הבשר״ מוסב על פעל ״וראה״. שיראה את הנגע כמו שהוא בעור הבשר ויראה את הבשר שסביבו ג״כ ועפי״ז הוסיף ריב״י שצריך שיהי׳ החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון ובתוספתא ריב״י אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאזן לחוטם לפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר וכולי, ולדעת הרמב״ם (פ״ו מה׳ נגעים ה״ג) היא דבר אחד עם הת״ק. ולכן פסק (בפ״ט ה״ד) גם כת״ק, ולא כרי״ק שכ׳ שס״ל דפליגי את״ק. והראב״ד חולק וס״ל דאין הלכה כריב״י וממ״ש ״בעור הבשר״ ולא אמר כמו בכל מקום ״בעור בשרו״ בכינוי דס״ל דמשערין באדם בינוני והיא כדעת חכמים ונתבאר למעלה (סימן מ).
[מה]
יש הבדל בין שֵעָר ובין שַעֲרה. שם שֵעָר היא שם הקיבוץ ולא יבא על היחיד כלל כי זה ההבדל בין שמות המינים ובין שמות הקיבוץ, ששם המין יבא על היחיד ועל הרבים כמו ״ויהי לי שור וחמור״ שבא על הרבים כפרש״י שם, ובא גם על שור וחמור אחד. לא כן שם הקיבוץ שעקר הנחת השם על דבר המקובץ מאחדים רבים, ולא יבא על האחד כלל כמו – ״ארץ חטה ושעורה״, ״והפשתה והשעורה נוכתה״, ״ודם ענב תשתה חמר״. וכן שם שער בא רק על קיבוץ שערות – ״כולו כאדרת שער״, ״איש בעל שער״, ״קדקד שער״. ובסמיכות ״גדל פרע שְעַר ראשו״, ״ושְעָרֵך צמח״. אבל שם שערה מורה שערה אחת – ״קולע אל השערה״ (שופטים כף) ובסמיכות ״תסמר שערת בשרי״ (איוב ד׳:ט״ו) ר״ל כל שער בפני עצמו נעשית כמסמר. ושַערות היא ריבוי מן שערה כמו שכתב בעל מקנה אברם (בשער השמות במשקל פֵעָל) שבא ממנו שם הרבים. אבל מן שֵעָר [ציר״י קמ״ץ] לא נמצא שם ריבוי. ויש הבדל בין כשאמר ״ואמרטה משער ראשי״ (עזרא ט׳:ג׳) שפי׳ קצת מן השער ובין מ״ש ״אם יפול משערתו ארצה״ (מלכים א א׳:נ״ב) שר״ל אף מקצת מן שערה אחת לא יפול (ונמצא עוד שם ״שַעַר״ [פת״ח פת״ח] והיא שם הזכר מן שערה כמו נער נערה, ובא ב׳ פעמים בתנ״ך – ״שער הרגלים״ (ישעיהו ז׳:כ׳) ״שערך כעדר העזים״ (שה״ש) והיא על שער הבלתי מורגל כמו שער הרגלים ושער המליצי שנז׳ בשיר) ומה צדקו דברי חז״ל במ״ש מיעט שער ב׳ שערות כי אא״ל שערה אחת שאז היל״ל ״ושערה בנגע״. ולא שר״ל כל השערות שאז היל״ל ״ושְעַר [שב״א פת״ח] הנגע״ או ״ושערו״ אבל שֵעַר [ציר״י קמ״ץ] היא ריבוי סתמית שהיא לא פחות משנים. וכמ״ש (ויקרא ס׳ שכח) ובכ״מ. ואמר (בפסוק ד) ושערה לא הפך לבן לרבותא שאף שער א׳ לא הפך מ״מ יסגיר.
[מו]
ושער בנגע הפך לבן – אם היה אומר ״ושער הפך לבן״ היה משמע כל שנמצא שער לבן אף חוץ לנגע היא סימן טומאה. לכן אמר ״ושער בנגע״ להטיל תנאי שיהיו שורש השערות בנגע עצמו. ובכל זאת אין צריך שישכבו כל השער בנגע דא״כ היל״ל ״ושער הפך לבן בנגע״ שאז היה מלת בנגע נשוא המאמר שצריך שהשער יהיה כולו בנגע אבל כשאמר ו״שער בנגע״ היינו השער אשר בנגע יהיה ״הפך לבן״ – לא שישכב בנגע. וכן דריש בספרא (פרשה ה משנה ה) על ובו שער צהוב דק.
[מז]
ושער בנגע הפך לבן – פעל ״הפך״ לא בא רק על השינוי. אם שינוי מקום או מצב: ״הפך פניו״, ״הפך ידו״, ״ויהפך את הערים״. אם שינוי תכונה ואיכות: ״הפך ים ליבשה״, ״הפך לבם לשנוא עמו״. ובמכלתא (בשלח דף כף) ״ויהפך לבב פרעה״ לשעבר וכולי, ולא יצדק על דבר שלא נעשה בו שינוי. וז״ש הפך לבן לא הקודם שאם היה לבן מתחלתו לא יצדק פעל הפך והיל״ל ושער בנגע לבן: ועדיין יצויר שהיה ההיפוך בתחלה שהיה שחור ונהפך ללבן ואח״כ בא הנגע. אך הלא אמר בנגע הפך לבן משמע שהנגע הפכה את השער. ודע כי פעל הפך מצאנוהו עומד׳ ויוצא. ״כאשר הפך איש מעל מרכבתו״ (מלכים ב ה׳:כ״ו) הפכו ביום קרב (תהלות עח) – עומד. ״הפך לבם לשנוא עמו״ (שם קה) ״הפך את מימיהם לדם״ (שם שם) – יוצא. וכ״מ שהוא עומד נפרשהו יוצא בגוף הפועל ״כאשר הפך איש״ פי׳ הפך א״ע, ״הפכו ביום קרב״ – הפכו א״ע. וזה לא יצדק רק בבעל בחירה הפועל בעצמו וממילא פה היא יוצא בהכרח שהנגע הפכה אותם. ומזה מבואר שאם שער לבן קודם לבהרת טהור. ופלוגתא דת״ק ור״י מובא (במשנה יא דנגעים פ״ד) ובכ״מ בש״ס. וי״ג בדברי ר״י קיהה בקוף ועי״ בתוי״ט ובתוס׳ בכ״מ בש״ס פלפלו בזה ואכמ״ל. ופירושו שר״י קיהה וטיהר.
[מח]
ושער בנגע הפך לבן – פעל ״הפך״ כשבא על שינוי איכות בא אחריו תמיד שימוש הלמ״ד ״הפך ים ליבשה״, ״הפך את מימיהם לדם״, ״והפכתי אבלם לששון״, ״והפכתי חגיכם לאבל״, ״ויהפך לדם יאוריהם״ וכדומה וכן היה ראוי שיאמר – ״הפך ללבן״ בלמ״ד. ואמרו חז״ל ששימוש הלמ״ד מורה שנתפשט השינוי בכולו. ונהפכו לדם (שמות ז׳:י״ז) ונהפכו נחליה לזפת (ישעיהו ל״ד:ט׳) שזה שימוש הלמ״ד להורות הגבול שאליו. אבל כשאמר ״הפך לבן״, בלא שימוש הלמ״ד, מורה שהתחיל להתהפך אף שלא נהפך כולו וז״ש בספרא מכאן אמרו וכו׳ עקרם מלבין וראשם משחיר טמא וכמה יהא בלבנונית רמ״א כל שהוא רש״א כשיעור. שלדעת ר״מ גם בכל שהוא מקרי היפוך. דעת ר״ש צריך שיעור שיקרוץ הזוג (כמ״ש מ״ד פ״ד דנגעים) שהוא שיעור שער כר״ע בנדה (פ״ו מי״ב). ובכל זאת יצדק גם לר״ש מה שלא אמר הפך ללבן דאז הי׳ משמע כל ארך השער. ולכן בפסוק טז וי״ז אמר ״או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן״. ״והנה נהפך הנגע ללבן״. כי שם צריך שיהפך כולו. ולכן אמר פה ״הפך״ ושם אמר ״נהפך״ בנפעל ששם נהפך לגמרי.
[מט]
שיער לבן – ולא מראה אחרת. וזכר לדבר מוזכר בפ׳ נגעים ״שיער לבן״ ארבעה פעמים (פה. ופסוק י. ופ״כ. ופכ״ה) וממעט אדום ירוק שחור צהוב.
[נ]
המראה אינו אמיתת הדבר כמו שהיא בעצם המושג, רק כפי שנדמה לעצם המשיג – ״ומראה הכבוד״ לא הכבוד עצמו. ״כמראה אבן ספיר״, ״כמראה אדם עליו מלמעלה״ (יחזקאל א׳:כ״ו) לא אדם ממש רק כן נדמה למשיג. וכן אחר שבכל פרשת נגעים אמר מראה הנגע עמוק מבואר שאין ממשו עמוק רק נראה ונדמה לעין המשיג.
[נא]
כבר כללנו (ויקרא סימן ל׳ ובאה״ש פרק טו) שאין מתפארת הלשון לחזור את השם בכל פעם. ופה שכבר הזכיר שם נגע בפסוק זה שני פעמים. למה כפל שלישיה. והיל״ל ״ומראהו עמוק״ כמ״ש בשחין (פסוק כף) ״והנה מראיה שפל״. ובמכוה אמר ״ומראיה עמוק״ בכינוי. והשיבו חז״ל מפני שפה באו שני שמות. ושער בנגע. ונטעה שכינוי ״מראהו״ מוסב על השער לבן, לכן אמר ״מראה הנגע עמוק״ אבל מראה לובן השער אינו צריך שיהיה עמוק. לא כן בשחין אמר ״מראיה שפל ושערה״ ואין מקום טעות. ובמכוה אמר ״והנה נהפך שער לבן בבהרת ומראיה עמוק״ שכינוי מראיה נקבה ובהכרח מוסב על הבהרת לא על השער שהיא זכר אבל פה שם נגע ושם שער שניהם זכר ויש מקום טעות לכן פי׳ ומראה הנגע. ויונתן תרגם בפסוק שאח״ז ושערי׳ לא אתהפיך למחוור כסידא. וגבי שאת (בפסוק יוד) ת׳ והיא הפכת שערא למחוור כקרוס ביצה. (וכן תרגם בפסוק כה). דעתו ששער לבן של הבהרת צריך שיהי׳ כסיד שהיא תולדת הבהרת ושער לבן של שאת צריך להיות כקרום ביצה שהיא תולדות השאת ואין כן דעת חכמי המשנה והברייתות.
[נב]
ומראה הנגע עמוק – לפי דעת הרמב״ם (פ״א מה׳ ט״צ ה״ו) כל ארבע מראות נגעים עמוקים מן העור וא״א ליישב הכתובים לפי דעתו דהא אמר ״ועמוק אין מראיה מן העור והסגיר״. ורש״י ז״ל שדעתו כדעת הרמב״ם וכתב כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה העמוקה מן הצל כתב על ועמוק אין מראיה מן העור לא ידעתי פירושו. אבל הלא גם בשחין וגם במכוה אמר ״ושפלה איננה מן העור״. והרמב״ן רצה להסביר שע״י שאין בה שער לבן השער השחור מקבץ הראות עד שאין נראית עמוקה. וזה דבר רחוק דהא גם כשיש שער שחור הם רק שנים, ורק עקרם מלבין ואף שעומדים בשפת הנגע ויוצאים לחוץ די. ואיך יפעל זה על הראות?! ולכן דעת הראב״ד יותר נכונה שלא נאמר זה רק בבהרת, והשאת גבוה. וכ״כ הרלב״ג שהשאת נראה גבוה, לא עמוק מן העור. וכ״כ בשאלתות (פ׳ מצורע) ולא מטמיא בהרת לבנה ותולדותה אלא דמתחזיא עמקא בבשרא דכתיב ומראהו עמוק מן העור ותניא כמראה חמה העמוקה מן הצל. ושאת ותולדותה לא מטמיא אלא אם מתחזיא גבוה מן כולא בשרא דתניא אין שאת אלא גבוה עכ״ד. וראה כי בשאת לא הזכיר מראה עמוק, רק בבהרת. כי רק הלובן המזהיר נראה עמוק, לא הלובן הבלתי מזהיר. ולפי פשטות הכתובים יצויר גם בבהרת שלא יהיה עמוק אם העור מזהיר ג״כ שאז הבהירות בלתי מפזר הראות בנגע, כי הבהירות יצויר בכל הגוונים שנמצא גם מראה אודם או שחור מזהיר ובהיר, שלכן הוצרך לבאר אם בהרת לבנה היא, לאפוקי בהרת ממראה אחרת כמ״ש (פסוק יט) ״בהרת לבנה אדמדמת״. ופסוק לט – ״בהרות כהות לבנות״ ר״ל כהות בלובן למטה מקרום ביצה ובכל זאת הם בהרות ר״ל לובן המבהיר. ועיקר העומק אינו מצד הלובן רק מצד הבהירות דהא אמרו כמראה חמה העמוקה מן הצל ובבבא בתרא (דף פד) מק׳ והא החמה אדומה, ומשני – כמראה חמה שהוא עמוקה ולא כמראה חמה, שהחמה אדומה והנגע לבנה. וכן בנגעי בתים אמר ״ירקרקות או אדמדמות ומראיהן שפל מן הקיר״. וגם יצויר בהרת לבנה שמראיה בלתי עמוק כי זה תלוי לפי מצב הנגע והפעלותה בעור הסמוך ויחוס הגוונים זל״ז וכעדות הכתוב לפי פשוטו. והודיע לנו שגם אם אין בה שער לבן וגם לא פעל באיכותו עד שיראה עמוק נגד העור בכל זאת צריך הסגר. וכ״ש שצריך הסגר אם היא עמוקה ואין בה שער לבן. אמנם מ״ש פה ״ומראה הנגע עמוק״ הוא מיותר לפ״ז שהיה לו לומר רבותא יותר שאף שאינו עמוק, כל שיש בה שער לבן טמא [וכפי הפשט כתבה התורה בעניני נגעים כפי שהיא בטבע מציאותם, וידע, שכל שהגיע כח הנגע עד אופן שהפכה שער לבן, תפעול בעור עד שהיא עמוקה. ולכן כתב ״ומראה הנגע עמוק״ ר״ל שאז כן היא בודאי כי כן טבעה ובכ״ז לפי ההלכה ידענו שהעומק אינו מעכב לסימן טומאה רק שער לבן לבד] ובכ״ז לא נחה בזה דעת חז״ל דעדיין קשה למה כתבה התורה זאת אחר שהעומק אין מעכב ואינו תנאי לטומאה. לכן אמר בספרא מראה הנגע עמוק לרבות לו מראה רביעי. והוא לפי מה שכתבנו למעלה (סי׳ לח) שממ״ש ספחת לא היינו יודעים לשיטת הספרא (שהיא אליבא דר״ע) רק מראה אחד למטה משאת ובהרת שהיא מראה סיד ההיכל, לא קרום ביצה שיורדת שתי מדרגות. וחדש פה שכל שמראה הנגע עמוק, היא מראה טמאה, וידעינן מזה סיד ההיכל שדרכו ג״כ להיות עמוק. וכיון שידעינין מפה סיד ההיכל ממילא ספחת מיותר לרבות קרום ביצה. וז״ש בספרא (למעלה פרשה א׳ לח?) ״ספחת ״זה שני לבהרת ״ומראה הנגע עמוק״ זה שני לשאת. ופירושו, שאם הי׳ הכתוב ספחת לבד הייתי מפרש שהיא שני לבהרת. וע״י שכתוב ״ומראה הנגע עמוק״ שמזה ידעינן סיד ההיכל, ידעינן שספחת זה שני לשאת (ודוגמא לנוסח זה נמצא בספרא בכ״מ) ובמ״ש ״נגע צרעת הוא״ מבואר אצלינו תמיד שכ״מ שבא מלת הוא בא לדייק – רק הוא, לא זולתו (כמ״ש באילת השחר כלל קלה) בא למעט אם היא למטה מקרום ביצה אינו מראה טמאה, כי אין דרכו להיות עמוק אף בהיותו מזהיר. ולא יקשה על מה שכתבנו שלפעמים לא יהי׳ הבהרת עמוק מסבת העור שסביבו והלא משערים בעור הבינוני כר״י ור״ע (כנ״ל סי׳ מ) שזה לענין מראה הלובן לא לענין הזהירות שמזה לא דברו חכמים. וגם שהתפעלות זה שיתראה עמוק יש בו גם תנאים אחרים ביחוס הגוונים כמו שהתבאר בחכמות המראות. וכדברינו תמצא מבואר בספרא לקמן (פרשה ד׳ מ״ד) עמ״ש בשחין ״והנה מראה שפל מן העור״ אמר מנין לרבות השוה והגבוה ת״ל ושפלה איננה מן העור. (וכן פרק ז מ״ו) עמ״ש במכוה ״ושפלה איננה מן העור״ אומר ז״ש לרבות את השוה וגבוה. הרי ביאר בפי׳ שאף שאיננה שפלה יסגיר. וגם שם צ״ל לדעת חז״ל שמ״ש ״ומראה שפל מן העור״ בא לציין שגם יתר המראות עד קרום ביצה מטמא. כי בשחין לא אמר רק שאת ובהרת, ובמכוה לא הזכיר רק בהרת וכלל כולם במ״ש ״ומראיה שפל מן העור״ שהיא עד קרום ביצה. ולכן אמר שם (פ״ז מ״ט) שמ״ש במכוה ״ומראהו עמוק מן העור נגע צרעת היא״ ממעט שא״ל מראה חמישית (וה״ה שלכן אמר בשחין ״ומראהו שפל נגע צרעת היא״) .והוא מתאחד עם דברי הספרא פה. וכן במ״ש גבי נתק ״והנה מראהו עמוק מן העור״ אמר בספרא (פרשה ה משנה ד׳) מנין לרבות השוה והגבוה ת״ל והנה אין מראה עמוק ושם ית׳
[נג]
נגע צרעת הוא וראהו הכהן – יש פה שני זריות. (א) כלל בלשון להקדים תמיד את הדין ואח״כ את הטעם, כמו שבכל דיני קדשים יאמר תמיד הטעם לבסוף – ״מנחה היא״, ״חטאת היא״, ״קדש קדשים היא״ ופעם א׳ שהקדים את הטעם אל הדין במ״ש באשם (צו ז א) קדש קדשים היא לפני הדין, יש על זה דרוש מיוחד (כמש״ש סימן ע״ט). וכן בדיני הצרעת יזכיר תמיד הדין ״וטהרו הכהן״ או ״וטמאו הכהן״ ואח״כ יזכיר הטעם – ״מספחת היא״, ״צרעת היא״ וכדומה כמו שתראה בכל הפרשה (חוץ מלקמן פסוק כג ופסוק לז שיוצא מן הכלל, נדרש בספרא שם כמ״ש בסי׳ קי וסימן קמ וכן בסימן קסב) וכן היל״ל ״וראהו הכהן וטמא אותו נגע צרעת הוא״. (ב) זאת שנית, כבר בארנו (בסי׳ מב) ששם נגע מיוחד לסימן טומאה של שער לבן, ושם צרעת מיוחד לסימן טומאה של מחיה. ולכן בכל פרשת שער לבן הזכיר שם נגע ובפרשת מחיה הזכיר שם צרעת שהיא שמו העצמי. וא״כ ממ״ש פה ״נגע צרעת הוא״ מרמז גם על סימן טומאה של מחיה שנקרא בשם צרעת. ופי׳ חז״ל מפני שכבר למדנו (בספרא פרק ג משנה ג) ממ״ש ״לא יסגירנו הכהן כי טמא הוא״ שכל שנקרא עליו שם טמא, בין ע״י הסגר בין ע״י החלט, אין הכהן נזקק לו, בין להסגירו בין להחליטו, על נגע אחר או סימן טומאה אחר שנולד בו בעת ההוא וכמו שנבאר (בסי׳ עז) הכרח הלימוד הזה והיה עולה על הדעת שכן הוא הדין בתחלה כשבא אל הכהן ויש לו שני נגעים, לא יזקק רק על נגע אחד (ויש בזה נפקותא לדינא כמ״ש התוי״ט פ״ד דנגעים משנה י׳ ד״ה תראה) לכן אמר ״נגע צרעת הוא וראהו הכהן״ שבשני השמות ״נגע צרעת״, כלל שני סימני טומאה – של שער לבן שבשם נגע ושל מחי׳ שבשם צרעת. ובאר שיראה הכהן את הנגע ואת הצרעת. ולכן הקדים זה אל ״וראהו הכהן וטמא אותו״ כי באמת אחר שראה וטמא אותו משום סימן אחד אין לו לראות הסימן השני, רק קידם שטמא אותו אם יש בו נגע וצרעת, ירא׳ שתיהם ויטמא משום שניהם. וז״ש יכול לא יאמר הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה ת״ל נגע וראהו, וצרעת וראהו. [ועיין בפ״ג דנגעים מ״א אבל בתחלה בסוף שבוע המסגיר מסגיר וכו׳.]
[נד]
וראהו הכהן וטמא – מ״ש ״וראה הכהן... וראהו הכהן״ היא כפל מבואר. פי׳ חז״ל שמ״ש תחלה וראה הכהן את הנגע וכו׳ היינו שיראה פרטיה וחלקיה – אם היא בעור הבשר, ואם שער הפך לבן, ואם מראיה עמוק. ומ״ש שנית ״וראהו.. וטמא״ היינו שקודם שיטמא אותו יש תנאי שיראה את הנגע בפעם א׳. וכן במ״ש ״עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ... וראית⁠{ה} אותה״ (במדבר כ״ז:י״ג) דריש בספרי ואי אתה רואה מקצתה, ואי אתה רואה חציה. עוד שם שהיה רואה הרחוק בקרוב שע״ז כפל הראיה. ובב״ר (פ״ט) ״וירא אלהים את כל אשר עשה״ מלך ב״ו וכו׳ אבל הקב״ה מביט בעליונים ובתחתונים ראי׳ אחת. וז״ש ״וראהו״ – כולו כאחד. ומ״ש היה לו על ראש חוטמו וכולי כן הוא גם בתוספתא נגעים ומ״ש ״מכאן אמרו״ הוא מועתק ממשנה (פ״ו דנגעים מ״ז) ומובא בקדושין (דף כה) ומ״ש ״משום מחיה״ עי׳ בתוי״ט שם ג׳ טעמים לזה. ומ״ש אף היבלות – כמו חרוץ או יבלת. ודלדולים – תלתלי בשר. ומסמורות – שהי׳ שם מורסות ונעשית כמסמר.
[נה]
וטמא אותו – כבר התבאר (באילת השחר סי׳ קן) שכ״מ שיתפוס מלת אותו תחת הכינוי, בא לדייק רק גוף הפעול בלא שינוי וכן ממ״ש ״אותו״ תחת ״וטמאו״ בכינוי, דייקי חז״ל – רק אותו כמו שהוא עם הנגע אשר בו, לא אם העביר הנגע, שאז אין בו הדבר אשר ראה הכהן לטמאו. והנה מזה אין מבואר רק שבשעת ראי׳ לטומאה צריך שיהי׳ הנגע בו, ונשאר השאלה על הצד שהסגירו ותלש הנגע בימי ההסגר, מהו? ודבר זה שאל ר״ע (ובמשנה ד׳ פ״ז דנגעים גרס שאלתי את ר״ג ור״י הולכים לגדווד) והשאלה היא אם ההסגר דומה כאחר טומאה או כקודם טומאה, והשיבו ששמעו דבר שעדיין יש ספק זה כי ממה ששמעו שעד שלא בא אצל הכהן טהור, משמע שאחר שבא אצלו והסגירו טמא. וממ״ש אבל לאחר חלוטו טמא, משמע שקודם חלוטו טהור אף שהיה מוסגר. ור״ע דן מסברה דכמו דעד שלא בא אצל הכהן טהור מפני שלא ראה הכהן סימני טומאה ⁠־ הוא הדין בתוך הסגרו – כיון שלא ראה הכהן סימני טומאה. ולשון ראשון שבספרא הוא לשון התוספתא ולישנא אחרינא היא לשון המשנה (ושניהם אחד). ומ״ש מאימתי הוא טהרתו (שם במשנה ובבכורות דף לד). ומ״ש ר״א כשיוולד לו נגע אחר ויטהר ממנו דבזה אגלאי מלתא דחס רחמנא עליה ואם הייתה הראשונה הי׳ מתרפא ממנה ג״כ. וחכ״א עד שתפרח נגע השניה בכולה שאז ליכא למיחש למידי דגם אי הוה נגע ראשונה היתה נטהר בפריחה (ומיירי בתולש שער לבן, לא בהכוה המחיה שמחיה אינו נטהר בפריחק) או עד שתתמעט מכרגיס שאז הי׳ טהור בכל אופן.
ומראה הנגע עמק מעור בשרו – לפרש״י כל מראה לובן נראית עמוק. ומש״ה כתב רש״י במקרא הסמוך ועמק אין מראה מן העור שלא ידע לפרש. ובאמת גם מקרא זה אינו מובן כיון שהטבע הכי מאי נ״מ בזה. אבל בשאלתות דר״א פ׳ מצורע כ׳ ולא מטמא בהרת לבנה ותולדתה אלא דמתחזיא עמקה בבישרא דכתיב ומראה עמוק מן העור ותניא כמראה חמה העמוקה מן הצל. ושאת ותולדתה לא מטמא אלא דמתחזיא גבוה מן כוליה בשרא כו׳. מבואר דרק בהרת עזה זה הדין משא״כ מראה השאת הדין להיפך שיהא נראה דוקא גבוה מעור הבשר ומש״ה מיקרי שאת. ולא כפרש״י דנקרא שאת משום שהיא גבוה ממראה בהרת שהיא עזה הימנה. וא״כ ק׳ מאי בעי בגמ׳ ללמוד דבהרת עזה בלבנינותה משאת מדכתיב בבהרת לבנה היא ואין אחרת לבנה. תיפוק לן דבפי׳ מיקרי שאת. אלא משמעות שאת הוא גבוה מעור הבשר. ומעתה מתיישב מקרא הסמוך שפיר. ואם בהרת וגו׳ ועמוק אין מראה וגו׳ שנשתנה מדרך מראה שלג. או אפילו היא כמראה שלג אבל ושערה וגו׳. וגם י״ל דה״ק דאפי׳ עמוק אין מראה וגו׳ וגם אין בה שער לכן מכ״מ והסגיר וגו׳. שמא ישתנה גם בעמקות גם בשער לבן. ובזה הדרך הלכו הראב״ד והרמב״ן ז״ל. וראוי לדעת דלפי דברינו לא קאי זה המקרא רק על בהרת ולא על שאת. ובאמת כך מתפרש כל סדר הפרשיות הללו דהמקרא מדבר בפרט על הנזכר בסוף במקרא הקודם כמו שיבואר להלן מקרא כ׳ ועוד.
וראהו הכהן – הוא מיותר שהרי כתיב בראש המקרא וראה הכהן. ודרשו בת״כ מזה וראהו כולו כאחת יע״ש. ולפי הפשט בא ללמד דאפי׳ אינו נראה לובן השער בתחלה יסתכל יפה בראיה טובה. ותניא בת״כ כמה יהא בלבנונית רמ״א כל שהוא וחכ״א כשיעור. רמ״א שלא יהא בני אדם מדמין שבגולם הם נידונים אלא חוד שיעור לבן טמא ושאינו לבן טהור. ה״פ שאין דינו של אדם בעי גשמיות הרבה שלא יהא שנוי בדיניו אם לא שיהא שנוי רב במראה צרעת שהוא אות מן השמים האיך הוא נשפט למעלה. אלא בחוד לבד הוא ניכר מה הוא ומזה ידענו כמה מעלת האדם מישראל שאינו כגולם פחות שאין עניניו משתנים אם לא בשנוי מופלג וניכר לכל ור״מ לטעמיה דס״ל דלובן שער הוא בכ״ש. אכן אפילו לרבנן מכ״מ אפילו אינו לבן אלא ע״י הסתכלות טובה ה״ז טמא כדתנן בפ״ד במס׳ נגעים מ״א דשער לבן מטמא בכל מראה לובן. והיינו וראהו הכהן יחזור ויראה אם השער לבן וטמאו.
עמק מעור בשרו – רש״י מביא מתורת כהנים שכל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל, והמבאר לנתיבות השלום נדחק לישב הדבר. וזוכרני שפעם אחת נדברנו על זה בהיות אתנו בטריאסטי מוהר״ר משה הלוי ערענרייך וגם מעלת חותנו החכם יש״ר נ״ע, ואמרנו שאמת הוא שאם השחור או גוון אחר יותר על הלבן נראה הלבן עמוק, ובהפך אם הלבן יותר על השחור השחור נראה הוא כעמוק, ואם כן מקום הנגע גם אם נפוח הוא יראה מרחוק כעמוק, וכן החמה הזורחת דרך ארובה בחדר ומקום זריחתה פחות מיתר קרקעית החדר נראית עמוקה מן הצל.
וראה הכהן... בעור הבשר – הכהן צריך להתבונן רק במראה החיצוני.
ושער – פירושו שתי שערות לכל הפחות, כי השם בלשון יחיד הוא שַעֲרָה.
בנגע – השערות ששרשיהן בתוך הנגע מכריעות.
הפך לבן – כנושא צריכה לשמש מלת ״נגע״ ו״שער״ הוא המוּשא (השוה פסוק י). אולם אפשר לפרש גם לפי הראב״ע ש״הפך״ הוא פועל עומד (ולא סביל).
ומראה הנגע עמוק – לא נאמר ״הנגע עמוק״ אלא ״מראה הנגע עמוק״, ולא ממשו עמוק, הנגע עצמו אינו עמוק (תו״כ).
מראה הנגע עמוק – אינו מציין את הצבע הלבן, אלא את הצבע המבריק, כי הברק הוא הוא שעושה את המראה עמוק מן העור, כפי שכבר העירונו לעיל בשם ויזל. לכן פוסקים הראב״ד (הל׳ נגעים ו׳:א׳) והשאילתות (פ׳ מצורע), בניגוד לרמב״ם ורש״י, שרק הבהרת נראית עמוקה מן העור; אבל שאת אינה טמאה אלא אם כן גבוהה מן העור שמסביבה, שהרי אין שאת אלא גבוה. לפי זה אין ״ומראה עמוק מן העור״ אלא סימן שיש שם בהרת ממש; ועם-זה היא טמאה רק כשהפך השער לבן. מזה אפשר היה להסיק ש״שער לבן״ בלבד בלי שיהא ״מראה עמוק מן העור״ גם⁠־כן אינו מטמא; ואף אם הבהרת באה מעיקרא מנגע שנרפא, כך שנשאר רק שער לבן שמסביבו התהווה נגע חדש, גם⁠־כן אין להחליטו כטמא (נגעים ה׳:ג׳). לפיכך הנאמר בפסוק שלאחר זה, שאם ״אין מראה עמוק״ ו״שערה לא הפך לבן״ יש להסגירו, כוונתו היא, כי אף על פי שאין אפילו ״מראה עמוק״, בכל זאת טעון הסגר. אלא שמתעוררת השאלה: לפי בעל השאילתות, שפוסק בפירוש: ״ולא מטמא בהרת לבנה ותולדתה אלא דמתחזיא עמקא בבשרא״, לא היה כלל מקום לראות נגע בתופעה זו, אם לא היה ״מראה עמוק״, שהרי כבהרת היתה מזקיקה ״מראה עמוק וכשאת מראה גבוה״. אולם אפשר שכוונת בעל השאילתות היתה, שבהרת בלי מראה עמוק אינו טמא מוחלט אלא טעון הסגר, כדי לעקוב אחרי הסימן השני, היינו הפסיון. אותם המפרשים שמניחים, שכל נגע נראה עמוק מן העור, אינם יכולים להבין את פסוק ד. אמנם, הרמב״ן סובר, כי המראה איננו עמוק משום שהשער לא הפך לבן; אולם זה דחוק, כי שתי שערות עדיין אינן יכולות להביא לידי שינוי מראה כזה. מלבד זה: אין לשון הכתוב כוללת שום רמז, שאפשר לפרש כי ״עמוק אין מראה״ הוא תוצאה מ״שערה לא הפך לבן״. מבארים אחרונים סוברים, ש״ומראה עמוק מן העור״ הוא סימן טומאה באותה דרגה כמו שער לבן (השוה קנובל ודילמאן). ועוד מעיר ויזל, כי פסוק ד מדבר על תולדה של בהרת, שמראה כסיד ההיכל. דעה זו מאשר, אמנם, תרגום יונתן; אך לי נראה, שאין לה יסוד לא בכתובים ולא בדברי חכמינו. אפשר שתרגום יונתן שאב את הפירוש שלו מתוך המכילתא דר׳ ישמעאל שאבדה לנו.
וראה הכהן את הנגע כו׳ וראהו הכהן – הכפילות מבואר. ועיין תו״כ. ויתכן ע״ד רז״ל שהכוונה שיראה את הנגע אם היא ראויה לטמאנה, הוא שיש בה סימן טומאה שער לבן, וראהו הכהן הוא שיראה הכהן על האיש אם ראוי לטמאותו, הוא אם חתן נותנין לו כל ז׳ ימי המשתה וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל שלא לערבב שמחתו ודרכיה דרכי נועם, ולכן וראהו איך הוא באיכותו אם הוא ראוי לפי הזמן לטמאותו, וזה שאמר וביום הראות יש יום שאי אתה רואה הוא ענין מצד הזמן, לא שאם לפי תכונתו צריך התחברות עם אנשים וכיו״ב אינך רואה בו, רק כשהוא ענין מצד הזמן. בינה זה.
את הנגע – שיהיו עיניו בו בשעה שהוא רואה אותו.⁠
ר״ל לא רק שיראה את גוף האדם בכלל וממנו ידין ערך הנגע אלא יבקר גוף הנגע בפרט, וזה יליף מדלא כתיב וראהו הכהן אלא וראה את הנגע.
(שם)
בעור הבשר – מלמד שצריך לראות כל הבשר עמו כולו כאחד.⁠
דרשה זו תתבאר בהמשך על מה דקי״ל במשנה ח׳ פ״ו דנגעים [יובא לקמן בסוף הפסוק] אלו מקומות באדם שאין מטמאין, תוך העין ותוך האוזן, תוך החוטם ותוך הפה, וכף הרגל והצפורן, יש מהן מפני שהן בית הסתרים שאין מטמא [ע״ל פ׳ י״ב] ויש מהן מפני שאין נקראין עור בשר [ע״ל פ׳ י״ג], ולכן נגע שאצל אברים אלו אין מטמא, משום דכל נגע בעינן שתהא ראויה לפשיון, כלומר להתרחב ולהתפשט סביב לה ושם ג״כ תטמא, כפי שיתבאר. אבל סמוך לאברים אלו אם תתפשט לתוכן לא תטמא כפי שנתבאר, ולכן צריך הכהן להוכח אם אין הנגע עומד סמוך לאברים אלו, שאם כן הוא אין הנגע מטמא, וזהו שאמר שיהיה רואה כל הבשר עמו כולו כאחד, ר״ל. שיראה אם הבשר שסביבו ראויה לקבל טומאה בפשיון וכפי שביארנו, וכ״א בתוספתא דנגעים, היתה בהרת סמוכה לראש, לעין, לאוזן, לחוטם ולפה טהור, שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר, וטעם הדיוק הוא מיתור לשון בעיר הבשר.
(שם)
ושער בנגע – מעוט שער שתים,⁠
בסמוך פסוק ד׳ כתיב ושערה, וזה מורה על שער אחד אבל כאן כתיב ושער הוא שם הקבוץ ומעוטו שנים, אבל אם רק שער אחד הפך לבן אין מטמא אותו אלא מסגירו כפי שיתבאר, ועי׳ בתוי״ט פ״ד מ״א דנגעים.
בנגע – להביא מה שבתוכו וחוצה לו, ופרט למה שבחוץ ושוכב בתוכו.⁠
ר״ל דאם השער שחוץ לנגע הפך לבן אין זה סימן טומאה אפי׳ אם שוכב בתוכו, רק עיקרו ושרשו מחוץ לנגע, אבל אם שורש השער בתוך הנגע אף ששוכב חוץ לנגע הוי סימן טומאה. וטעם הדיוק מדלא כתיב ושער הפך לבן בנגע, אלא ושער בנגע משמע דהעיקר תלוי בשרשו של שער היכן הוא.
(שם)
בנגע הפך לבן – מכאן אמרו (משנה נגעים ד׳:ד׳) שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור, עיקרן מלבין וראשן משחיר טמא.⁠
ר״ל דעיקר הלבנונית אזלינן בתר שורש השער אם שרשו לבן טמא דסימן הוא שמחמת הנגע נתלבן, ואם רק ראשן לבן טהור, דזה מורה שאין הלבנונית מחמת הנגע, דאלו היה מחמת הנגע היה גם שרשו לבן, וזה מדייק מלשון בנגע הפך לבן דמשמע מה שבעיקר הנגע והיינו עיקרו ושרשו של שער. ומ״ש שתי שערות – סמך על הדרשה הקודמת מעוט שער שתים.
(שם)
הפך לבן – ולא קודם לבן, מכאן אמרו (נגעים פ״ד מי״א) אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור.⁠
ר״ל דוקא אם מקודם נעשה לובן הנגע ואח״כ נתלבן השער, אבל אם מקודם נתלבן השער ואח״כ הנגע אין זה סימן טומאה. וטעם הדבר משום דענין לובן השער הוא סימן לחלישות כח הגוף, ואשר על כן נעשה שער זקנים לבן, וכאן אם מקודם נתלבן הנגע ואח״כ השער סימן הוא שמחמת הנגע נתלבן השער, וא״כ לובן השער מורה שבשר הנגע אינו בריא, אבל אם מקודם נתלבן השער אין הכרח על רוע בריאות מקום הנגע ביחוד רק על חלישות הגוף בכלל, שהרי לא נתלבן מחמת הנגע. וטעם הדיוק בזה נראה דמפרש הפך לבן ר״ל הנגע הפך את השער ללבן, דאם הפירוש הוא רק שהשער נתהפך ללבן בכל אופן שהוא, הול״ל ושער בנגע נהפך ללבן, אך לא ידעתי למה אינו מסמיך דין זה על הפסוק י׳ שבסמוך דשם כתיב מפורש והיא הפכה שער לבן, שזה מורה מפורש שצריך שהנגע תהפך את השער ללבן ולא שהשער נתלבנה מקודם.
(תו״כ)
הפך לבן – ולא אדום ולא ירוק ולא שחור ולא צהוב.⁠
זה פשוט כמבואר כ״פ בפרשה שרק מראה לבן מטמא, ואע״פ דלא היה איצטריך לאשמעינן זה כיון דכן כתיב מפורש, אך הו״א דכמו בנגע הראש והזקן טמא אפי׳ במראה צהוב כדלקמן בפסוק ל׳, כן בשארי נגעים, והא דכתיב לבן לאו דוקא הוא, אלא משום דעפ״י רוב מתהפך השער ע״י נגע ללבן, קמ״ל.
(שם)
ומראה הנגע עמוק – מראהו עמוק ולא ממשו עמוק
ר״ל לא שממשות הבשר עמוק אלא רק נראה שהיא עמוקה, אבל בממשותה היא שוה, וענין זה פשוט לכל המפרשים באין כל ערעור וספק, וכ״פ הרמב״ם בפ״א ה״ו מטו״צ, ועיין משכ״ל אות ט׳. אך הנה קשה לי טובא על זה מסוגיא דבכורות מ״א א׳ דאיתא התם במשנה, הבכור שהוא בעל גרב אין זה נחשב מום לשחוט עליו, ופירשו בגמ׳ מאי גרב – חרס, והיינו שחין שקשה כחרס, ושוב חקרו בגמ׳ אם חריץ במקום בשר הוי מום או לא, ופשטו דלא הוי מום, דאי ס״ד הוי מום, א״כ איך אמרי׳ דגרב היינו חרס וחרס בודאי מיחרץ חריץ כדכתיב ומראהו עמוק מן העור, כמראה חמה העמוקה מן הצל, ובכ״ז אין נחשב מום, יעוי״ש, הרי מבואר מפורש דס״ל לסתמא דגמ׳ דהפירוש ומראהו עמוק – עמוק ממש, היינו שממשות הבשר עמוק כדמפרש חרס בודאי מיחרץ חריץ, ודבר פלא הוא שלא העירו המפרשים כלל וכלל מסוגיא זו שממנה מתבאר סתירה מפורשת להדרשה שלפנינו.
אך גם הסוגיא דהתם תמוה, דאחרי דמסיים שם כמראה חמה העמוקה מן הצל, ומראה זו בודאי אין הממשות עמוקה, דעל זה מעיד החוש, א״כ איך מביא ראיה דבודאי מיחרץ חריץ. ולכן אפשר לומר בכונת הגמ׳ דאחרי דגם במראה עמקות כמראה חמה העמוקה מן הצל הוי נגע מכש״כ אם באמת גם הממשות עמוקה, ולפי״ז תתיישב הערתנו זאת.
ואמנם יתכן לומר בכונת האומר שם בגמ׳ דגרב היינו חרס, דלכן נקרא הגרב בשם חרס, יען כי יש לו עומק (חריץ) לגבי הבשר שמסביב לו כמו מראה החמה העמוקה מן הצל, ותהיה אפוא הוראת המלה חרס – שמש, חמה, (ובמובן חרץ כמ״ש רבינו גרשום בפירושו), כמו בטרם יבא החרסה (שופטים י״ד) האומר לחרס ולא יזרח (איוב ט׳).
. (שם)
וראהו – יכול לא יאמר לו הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה, מוחלט בזה ובזה, ת״ל נגע וראהו צרעת וראהו.⁠
דרשה זו נסמכת על הדין המבואר בפ״ג מ״א דנגעים דאם אחר שהסגירו נולד בו בתוך ימי הסגר עוד נגע שצריך הסגר אין מסגיר אותו לאחר ההסגר הראשון, וכן כשנולד בו בתוך ימי ההסגר עוד נגע שדינו להחליטו בשבילו לטומאה אין מטמאו ומסגירו, אלא לאחר שנרפא מהנגע הראשון הוא נזקק להטפל בהשני, וכל זה יתבאר לקמן פ׳ י״א בדרשה לא יסגירנו, אבל בתחלה כשנולדו בו שני נגעים מסגיר ומחליט על שניהם כאחד, כמש״כ, וזהו שאמר יכול לא יאמר לו הרי אתה מוחלט בזה ומוסגר בזה וכו׳, ר״ל יכול שגם בתחלה כשבא אל הכהן עם שני נגעים לא יזקק לשניהם ת״ל נגע וראהו צרעת וראהו. והנה לפנינו לא כתיב לשון כזה, ודריש כן מכפל לשון וראה הכהן את הנגע נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אותו, והאי וראהו מיותר, דדי היה לכתוב נגע צרעת הוא וטמא אותו, ולכן דריש דבמה דכתיב שתי פעמים וראהו הכהן מורה שלפעמים רואה שני נגעים כאחד, והיינו כשבא אליו מתחלה בשנים, כמבואר.
(שם)
וראהו – וראהו כולו כאחת, שאם הי׳ בראש חוטמו, בראש אצבעו שופע הילך והילך אינו טמא.⁠
ענין זה נתבאר לעיל בדרשה בעור הבשר, יעוי״ש אות כ׳.
(תו״כ)
וטמא אותו – אותו הוא מטמא ואינו מטמא את התולש סימני טומאה עד שלא בא אצל הכהן.⁠
כגון התולש שער לבן בעור וכן שער צהוב בנתק [ע״ל פ׳ ל׳], וכן אם הכוה את המחיה [ע״ל פ׳ כ״ח], אע״פ שעובר בלאו דהשמר בנגע הצרעת, בכ״ז אינו טמא, משום דאין הכהן יכול לראות את הנגע עפ״י סימני השער כמבואר בפרשה.
(שם)

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×