ותאמר לאה באשרי – באישור גדול הוא לי שיש לי בנים ומסרתי שפחתי לאישי, לפיכך יאשרוני כל בנות צדקניות:
ותקרא את שמו אשר – מאושר, דאמר ר׳ לוי [לא לן] אשר באכסנאי מימיו, ירש אשר (גגי) [גבהי] פלטוראת מה שלא ירש יהודה (ארצו) [ארצות], וזש״ה ובני בריעה [חבר] ומלכיאל הוא אבי ברזית
(דברי הימים א ז לא). א״ר לוי שהיו בנותיהן נאות והיו נשואות לכהנים ולמלכים שנמשחים בשמן זית הוא שמן הקודש:
(סיום)
ורבותינו דרשו: ויצא יעקב מבאר שבע – א״ר אושיעיא בשעה שבקש יעקב לצאת לחרן לחוץ לארץ, [אמר] אבא מבאר שבע הורשה, אף אני הריני הולך לבאר שבע, ואם נותן לי רשות הריני הולך ויוצא, ואם לאו איני יוצא:
וילך חרנה – ר׳ ברכיה בשם ר׳ יצחק דברה תורה בלשון בני אדם כאומר פלוני הולך למקום פלוני ועדיין הוא בביתו, ורבותינו אמרו בן יומו הלך ואמר בלבו מקום שהתפללו בו אבותי עברתי עליו ולא התפללתי, חזר ללוז שהוא בית אל, ששם בנה אברהם מזבח וקרא בשם ה׳, מיד פגע במקום, כי אין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל [תתפלל] בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי
(ירמיה ז טז), וכתיב אם יש דבר ה׳ אתם יפגעו נא בה׳ צבאות
(שם כז יח), מכאן שאבינו יעקב תקן תפלת ערב, ואע״ג דקיי״ל כרב דאמר הלכה כר׳ יהודה, דאמר תפלת ערבית רשות, פשט דבר זה בכל ישראל להיות חובה עליהם, ואפי׳ רב דאמר הלכתא כדברי מי שאמר רשות אמר שכח ולא הזכיר ר״ח ערבית אין מחזירין אותו, לפי שאין מקדשין את החדש אלא ביום, ש״מ דאי טעי בתפלת ערבית זולתי ר״ח, כגון בשבת ויו״ט מחזירין אותו, כמו בתפלת שחרית ומנחה, ואפי׳ ר׳ יהושע דאמר רשות לא אמר אלא שמנה עשרה, אבל קריאת שמע וברכותיה הוי דאוריתא חובה, דכתיב בשכבך ובקומך
(דברים ו ז):
א״ר חונה בש״ר אמי למה מכנין שמו של הקב״ה וקוראו מקום, לומר הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, שנאמר הנה מקום אתי
(שמות לג כא), וכתיב ויפגע במקום, שפגע בשכינה:
א״ר יצחק כתיב מעונה אלהי קדם
(דברים לג כז), ואין אנו יודעין אם הקב״ה מעון עולמו, ואם העולם מעונו, כשהוא אומר [אדני] מעון אתה הייתה לנו
(תהלים צ א), הוי אומר הקב״ה מעון עולמו, ואין העולם מעונו:
וילן שם כי בא השמש – ביקש לחזור אחר שהתפלל, אמר הקב״ה צדיק בא לביתי אין אני פוטרו בלא לינה, עשה את העולם כותל לפניו והשקיע בעבורו את החמה שתי שעות קודם זמנה, שנאמר ויזרח לו השמש, ונרמז לו ברוח הקודש לומר שאתה סימן לבניך, כשם שאתה ביציאתך השקעתי לך חמה קודם זמנה, ובחזירתך החזרתיה קודם זמנה, כך בניך ביציאתם לגולה השקעתי להם חמה קודם זמנה, ולעתיד אני החזרתיה קודם זמנה:
ויקח מאבני המקום – רבנן אמרי מיעוט אבנים שנים, ר׳ יודן אמר י״ב אבנים היו לידע אם יצאו ממנו י״ב שבטים, ר׳ נחמיא אומר ג׳ אבנים היו לידע אם יתייחד שמו עליו, כמו שנתייחד על אברהם ויצחק:
ויחלום והנה סולם – ר׳ יהושע בן לוי אמר אותו הלילה הראה לו הקב״ה את כל האותות, והראה לו ארבע מלכיות, הראהו שר מלכות בבל עולה ע׳ עוקין ויורד, שר מלכות מדי עולה נ״ב עוקין ויורד, שר מלכות יון ק״ב עוקין ויורד שר מלכות אדום עולה עולה ומתגאה, לומר אעלה על במתי עב
(ישעיה יד יד), אמר לו הקב״ה אם תגביה כנשר אם בין כוכבים שים קינך משם אורידך נאום ה׳
(עבדיה א ד):
אמרתי אני אע״פ שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, מה שהיו ביד רבותינו הקדושים הראשונים בקבלה, הסמיכו הדברים על דברי תורה, איש איש לפי קבלתו, ולא שמדרשים סותרים זה את זה, אלא כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת:
תני בר קפרא אין חלום שאין לו פתרון:
ויחלום והנה סולם – [זה הכבש:
מוצב ארצה –] זה כבנין המזבח שעתידין בניו לעשות, מזבח אדמה תעשה לי
(שמות כ כא), וראשו מגיע השמימה. זה ריח קרבנות שעולה עד לשמים, שנא׳ ריח ניחוח לה׳
(ויקרא א ט):
והנה מלאכי אלהים – אלו כהנים גדולים:
עולים ויורדים בו – כשם שעולין בכבש כך יורדין בכבש:
והנה ה׳ נצב עליו – ראה בחזון שהקב״ה עומד שם לגזור חורבן על ירושלים, שנאמר ראיתי את ה׳ ניצב על המזבח ויאמר הך הכפתור וירעשו הספים
(עמוס ט א):
רבנן פתרי לי׳ בסיני:
ויחלום והנה סולם – זה סיני שנתלש ממקומו כסולם:
וראשו מגיע השמימה – וההר בוער באש עד לב השמים
(דברים ד יא):
והנה מלאכי אלהים – זה משה ואהרן:
ר׳ חייא רבה ורב ינאי, חד אמר עולים ויורדים בו בסולם וניחא ליה, וחד אמר עולים ויורדים בו ביעקב, שהיו מלאכי השרת מעלים בו ויורדים בו, אופזין בו, קופזין בו, סוטנים בו, זש״ה ישראל אשר בך אתפאר
(ישעיה מט ג), את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה, עולים למעלה ורואים חיה רביעית שבכסא הכבוד ששמה כמוהו, דהיינו ישראל, ויורדין למטה ומוצאים אותו ישן, ולכך היה סוטנים בו:
והנה ה׳ נצב עליו – שכינת כבודו נצבת על יעקב שהצדיקים שכינת בוראם נצבת עליהם, כדכתיב ויעל מעליו אלהים
(בראשית לה יג), וכתיב הנה ה׳ נצב עליו, מכאן אמר ריש לקיש האבות הן המרכבה, אבל הרשעים בחזיונם שהן ניצבין על גבי אלהיהן, שנאמר ופרעה חולם והנה עומד על היאור
(שם מא א), וכיון שנתייחדה השכינה על יעקב ברחו המלאכים מעליו, שנאמר וה׳ נצב עליו:
[אני] ה׳ אלהי אברהם אביך – ר׳ חנניא בשם ר׳ פנחס אומר י״ח פעמים הוא מזכיר האבות, וכנגדם קבעו בתפלה י״ח ברכות:
הארץ אשר אתה שוכב עליה – ריש לקיש אמר משום בר קפרא קיפלה כפנקס ושמה תחת מראשותיו, כאיניש דאמר לחבריה מה דתחות רישיך דיליך הוא, ר׳ חונא בשם ר׳ אליעזר אמר ובלבד שתקבר בה:
ויקרא ויאמר מה נורא המקום הזה – א״ר יהודה הסולם היה עומד בבית המקדש ושיפועו [מגיע] עד בית אל, ארשב״י אין בית המקדש של מעלה גבוה מבית המקדש של מטה י״ח מילין, מנין וז״ה. מלמד שהראה לו הקב״ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, הרי בנוי, שנאמר נורא אלהים ממקדשיך
(תהלים סח לו):
אין זה – הרי חרב, שנאמר על זה [היה] דוה לבנו
(איכה ה יז):
כי אם בית אלהים – זה בנוי:
וזה שער השמים – הרי משוכלל לעתיד לבא. שנאמר כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך
(תהלים קמז יג):
וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן – מצא אותן נעשות אבן אחת:
וישם אותה מצבה – בתוך המקום:
[ויצוק שמן על ראשה –] הלך ללוז ולקח משם שמן ויצק על ראש האבן. וראיתי בברייתא של ר״א בן הורקנוס, שירד לו שמן מן השמים ויצק עליו, זש״ה לריח שמניך טובים שמן תורק שמך
(שה״ש א ג). צוה הקב״ה ונתגלגלה האבן מאותו המקום שהוא סמוך עד הר המוריה והיתה עליו גזירתו ונשתקעה עד עמקי תהומות, ועשה אותו סניף לארץ, כאדם שעושה סניף לכיפה, ולפי׳ נקראת אבן שתיה, ששם הוא טבור כל הארץ, ועליו היכל ה׳ עומד, שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים:
וידר יעקב נדר – זש״ה אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב
(תהלים קלב ב), תלה את הנדר במי שפתח בו תחלה. ארבע הן שנדרו, שנים נדרו והפסידו, ושנים נדרו והשכירו, יעקב נדר והפסיד את דינה, לפי שהוציא את הנדר לשם שמים לבטלה, שהרי הבטיח כבר הקב״ה על כל התנאים הללו ולא היה צריך לנדור. יפתח נדר והפסיד את בתו ואת איבריו, לפי שנדר שלא כהוגן, כמו שדרשנו בפסוק והיה הנערה אשר אומר אליה הטי
(בראשית כד יד), ישראל בימי הכנעני מלך ערד נדרו ונשכרו, וכן חנה נדרה ונשכרה, הואיל שנדרו כהוגן ונדרו לצורך, ומערכת הנדר והנדבה יזכני הקב״ה לכבודו כהנה לדורשו במקומו:
אם יהיה אלהים עמדי – שלא תסתלק שכינה ממני. ושמרני הקב״ה מע״ז ומג״ע ומשפיכות דמים ומלשון הרע, שנא׳ בדרך הזה, וארבעתן קרויין דרך, ע״ז דכתיב ואמרו חי [אלהיך] דן וחי דרך באר שבע
(עמוס ח יד), גילוי עריות דכתיב דרך אשה מנאפת
(משלי ל כ), שפיכות דמים דכתיב אל תלך בדרך אתם כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם
(שם א טז), לשון הרע דכתיב וידרכו את לשונם קשתם שקר וגו׳
(ירמיה ט ב):
ונתן לי לחם לאכול – זו תורה, דכתיב לכו לחמו בלחמי
(משלי ט ה):
ובגד ללבוש – זו טלית, וכשיזכו בני לתורה יזכו למינוי להשיא בנותיהם לכהונה, ובניהם זוכין ללחם הפנים במקדש, וכן לבגדי כהונה, ובגבולין חלה וראשית הגז:
והיה ה׳ לי לאלהים – רבי יהושע דסכנין [בשם ר׳ לוי] אמר נטל הקב״ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולת הבנים, א״ל אתה אמרת והיה ה׳ לי לאלהים, חייך הרבה טובות ונחמות אני נותן לבניך בלשון זה, כדכתיב והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס
(יואל ד יח), וכל שכמותן:
וירא והנה באר בשדה – אע״פ שהמקרא אינו יוצא מידי פשוטו, דרשו רבותינו ענין זה לז׳ מדרשות, כדי לסמוך קבלתן על דברי תורה:
[א]
וירא והנה באר בשדה – הראה לו הקב״ה ברוח הקודש מה שעתיד לנוסס לבניו:
באר – זו באר שניתן להם במדבר:
ג׳ עדרי צאן – זה משה ואהרן ומרים מנהיגי העדרים:
כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים – שכל אחד מושך [מים] לשבטו ולמשפחתו:
והאבן גדולה – כמלא פי כברה קטנה היה בה, אלא שגדולה במעשיה וניסיה:
ונאספו שמה כל העדרים – בשעת החנייה:
וגללו והשקו – שמשם כל אחד מושך לדגלו ולמשפחו:
והשיבו את האבן – בשעת המסעות:
[ב]
וירא והנה באר בשדה – זו ציון:
ג׳ עדרי צאן – אלו ג׳ רגלים:
כי מן הבאר ההוא ישקו – זה רוח הקודש שהיו שואבין משם:
[והאבן גדולה – זו שמחת בית השואבה]:
ונאספו שמה כל העדרים – שבאו מלבוא חמת עד נחל מצרים:
וגללו והשקו:
זה רוח הקודש שהיו שואבין משם:
והשיבו את האבן – לרגל רביעי:
[ג]
וירא והנה באר בשדה – זו ציון:
ג׳ עדרי צאן – אלו ג׳ בתי דינין שהיו שם, אחד בפתח הר הבית, אחד בפתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית:
כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים – שמשם היו שומעין את הדין:
והאבן גדולה – זו ב״ד הגדול שבלשכת הגזית:
ונאספו שמה כל העדרים – אלו שאר כל בתי דיינין שבארץ ישראל:
וגללו והשקו – שמשם שומעין את דבר הנפלא מהם:
והשיבו את האבן – שנושאין ונותנין בדבר עד שמעמידין אותו על בריו:
[ד]
וירא והנה באר – זו ציון:
שלשה עדרי צאן – אלו ג׳ מלכיות הראשונות:
כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים – שהן העשירו את ההקדשות הצפונות בלשכות:
והאבן גדולה – זו זכות אבות:
ונאספו שמה כל העדרים – זו מלכות הרשעה שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם:
וגללו את האבן – שבזזו וגזלו כל ההקדשות הצפונות בלשכות:
והשיבו את האבן – לעתיד לבא זכות אבות עומדת:
[ה]
וירא והנה באר בשדה – זו סנהדרין:
ג׳ עדרי צאן – אלו ג׳ שורות של עשרים ושלשה שהיו יושבין לפניהם:
כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים – שמשם היו פוסקין את ההלכה:
והאבן גדולה – זו מופלא שבבית דין:
ונאספו שמה כל העדרים – אלו תלמידים שבארץ ישראל:
וגללו והשקו – שמשם יוצאה תורה לכל ישראל. והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה. שהיו נושאים ונותנים בדבר ז׳ שבתות, עד שמעמידין אותו על פירקו:
[ו]
וירא והנה באר בשדה – זו בית הכנסת:
ג׳ עדרי צאן – אלו קרויין שמשם שומעין ספר קריאת התורה:
והאבן גדולה – זה יצר הרע:
ונאספו שמה כל העדרים – זו הציבור:
וגללו את האבן – שמסלקין יצר הרע בכח תפלתם:
והשקו הצאן – שמשם משמיעים תורה לרבים:
והשיבו את האבן – שכיון שהן יוצאין יצר הרע חוזר למקומו:
[ז]
וירא והנה באר בשדה – זה סיני:
ג׳ עדרי צאן – אלו כהנים לויים וישראלים:
כי מן הבאר ההוא ישקו – שמשם שומעין עשרת הדברות:
והאבן גדולה – זו גילוי שכינה:
ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן – ר׳ שמעון אומר אלו היו ישראל חסרים איש אחד לא היו כדאי לקבל את התורה:
והשיבו את האבן – אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם
(שמות כ יט):
וישא את קולו ויבך – למה בכה שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה, שכך היא אמרה ללאה, לכן ישכב עמך (פסוק טו), עמך לעולם ולא עמי:
ועיני לאה רכות – שהיתה בוכה ודומעת עד שנישרו ריסי עיניה ומתפללת שלא תנשא לעשו:
ויאמר נקבה שכרך – שכרך אתה ממני שלא עסקת בפריה ורביה לשם שמים, אלא שבדעתך למכור בנותיך לאישות, שכך דרכן של רשעים, וכן הוא אומר וכי ימכור איש את בתו לאמה
(שמות כא ז), שמגלגלין זכות ע״י זכאי, וחובה ע״י חייב, זה שלא עסק בפריה ורביה לשם שמים סופו יעני ומוכר את בתו:
וירא ה׳ כי שנואה לאה – שעשתה מעשי השנואים שהיתה אמורה לשונא, ורחל עקרה. אמר רב (אבהו) [אבא] בר כהנא רוב מסובין של לאה היו, לפיכך עושה רחל עיקר, כי היא היתה עיקר הבית, א״ר שמואל בר נחמני לפי שהדברים אמורים ברחל לכך נקראו על שמה, שנאמר ורחל מבכה על בניה
(ירמיה לא יד), ולא לשמה אלא לשם בנה, שנאמר אולי יחנן ה׳ צבאות שארית יוסף
(עמוס ה טו), ולא לשם בנה כל כך, אלא לשם בן בנה, שנאמר הבן יקיר לי אפרים
(ירמיה לא יט):
הפעם אודה את ה׳ – ר׳ ברכיה בשם ר׳ לוי לכהן שירד לגורן ובא אחד ונתן לו כור של מעשר ולא החזיק לו טובה, ובא אחד ונתן לו קומץ של חולין והחזיק לו טובה, כך האמהות היו סבורות כל חדא להעמיד שלשה בנים, כיון שילדה לאה בן רביעי, אמרה אודה את ה׳. הה״ד וקח מאתם מטה מטה
(במדבר יז יז), ר׳ לוי אומר עלו מהן שני שבטים, שבט כהונה ושבט מלכות, מה שכתוב בזה כתוב בזה, משיחה בזה ובזה, ברית מלח בזה ובזה, פעם בזה ובזה, נזר, קריבה, שלשלת יוחסין, וציץ, בזה ובזה, א״ר לוי לא יגרע מצדיק עינו
(איוב לו ז), רגימר דידיה. לאה תפשה פלך הודאה, ועמדו מבניה בעלי הודאה, יהודה הודה במעשה תמר, דוד אמר הודו לה׳ כי טוב
(תהלים קו א), דניאל אמר [אלה אבהתי מהודא ומשבח אנה]
(דניאל ב כג). רחל תפשה פלך שתיקה, ועמדו מבניה בעלי מסטורין, וסימן לדבר בנימין ישפה יש פה שיודה במכירתו של יוסף אחיו ושותק. שאול, ואת דבר המלוכה לא הגיד לו
(שמואל א י טז). אסתר, אין אסתר מגדת מולדתה
(אסתר ב כ):
ותעמוד מלדת – א״ר אמי מי מעמיד רגלה של אשה בתוך ביתה, בניה:
נפתולי אלהים נפתלתי – נופיתי פתיתי. תליתי אחותי עלי. א״ר יוחנן נינפי היה לי לעשות לפני אחותי, שהרי בעלי לא בא אלא בשבילי, ואני מסרתי לאחותי סימנין שמסר לי בעלי כדי שלא לביישה. בלהה זלפה על מעשי הגבירות הן קרואות, בלהה על שם הבלהות, ודומה לו לעת ערב והנה בלהה
(ישעיה יז יד), כי היתה מצטערת ומתבהלת על עקירות גבירתה, זלפה שגם היא עיניה מזלפות דמעות, על שהיתה גבירתה אמורה לעשו:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשה שכר שביעה, זש״ה שביעים בלחם [נשכרו]
(שמואל א ב ה), לאה שהיתה שביעה בד׳ בנים נשכרה עוד וילדה את יששכר וזבולון, ורעבים חדלו
(שם), ורחל שהיתה חדלה ורעבה לבניה מלהוליד עד שלאה היתה עיקרה מן הבית ילדה שבעה, ו׳ בנים א׳ נקבה:
[ורבת בנים אומללה]
(שם) ורבת בני רחל שהייתה ראויה להעמיד רובן של בנים, אומללה:
