וזה דבר הרוצח. שלש מקומות בתנ״ך שנזכרו שם ערי במקלט, בהרחבת ענין, השנים מהם לענין מצוה והשלישי לתכלית ספור, השנים הם בתורה ומהם הא׳ בספר במדבר סי׳ ל״ה והשני שלפנינו והשלישי הוא בס׳ יהושע בסי׳ ך׳ כלו, ועוד נדבר במה שנזכר מזה בדברים ד׳, ולהיות ערי מקלט ענין נכבד הוא ומחקי התורה האומרים דרשני אמרתי להעמיק קצת החקירה בו ולהגיע לתכלית המבוקש צריכים אנו לפתור הג׳ מקומות ולבדוק בהם ובדקדוקיהם אם באולי יעלו בהסכמת אחת, והנה בספר במדבר ערי מקלט הם ששה, בספר דברים שלשה, ובספר יהושע עוד הפעם ששה — בספר במדבר מצינו שאם יצא הרוצח בשגגה מערי מקלט ונהרג ע״י גואל הדם אין לו דמים ואין מזה זכר לא בספר דברים ולא בספר יהושע — וכנגד זה מצאנו בס׳ דברים שאם מי שרצח במזיד נמלט לא׳ מערי מקלט, שיוציאוהו משם וידונוהו משפט מות ולא נזכר זה לא בספר במדבר ולא בספר יהושע — בס׳ יהושע מצינו שהנמלט לא׳ מערי מקלט חובה עליו לעמוד לפני זקני העיר ולסדר לפניהם טענותיו ואין זכרון לזה בתורה — זמן עמידת הרוצח בערי מקלט נתבאר בס׳ במדבר ר״ל עד מות הכהן הגדול ומס׳ דברים היה נראה שיעמוד שם כל עוד שתתמיד הסכנה, ומשינוי זה נולד עוד שינוי אחר גדול ממנו והוא שבס׳ במדבר ענין ערי מקלט נראה כמין עונש שענש הוא יתברך להורות בשגגה והעד שהוגבל בתורה זמן עמידתו שם תחת שמספר דברים נוכל ללמוד שערי מקלט נקבעו למפלט ולמנוס לנרדף מגואל הדם, ומלבד זה השנוי העצמי בתכלית המצוה מצינו בס׳ במדבר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט, נראה שכל מגמת התורה כדי שלא יהרג הרוצח כל עוד שתלוי משפטו בב״ד, ובס׳ יהושע נוסף על קץ זה — הקץ האחר והוא עד מות הכהן הגדול כמו שזכרנו ומזה שתכף שיצא זכאי בב״ד יצא מערי המקלט ואיש לא יגע בו, ובזה הושווה ס׳ יהושע לס׳ דברים כאשר כתבנו, ונשיב בקצרה על אלה הסתירות הנראות והוא שמספר ערי מקלט לעולם ששה בכל אופן ולהיות שכבר משה הבדיל שש ערים בעבר הירדן מזרחה (דברים ד׳) לא נשארו כ״א שלש להבדיל (דברים י״ט) ומזה בספר יהושע נזכרו שש הערים כי באותו זמן כבר נבדלו הששה וביותר יתישב כפי דעה חז״ל שלא היו הג׳ קולטות עד שנבדלו כל הששה, וכבר ידוע שבס׳ דברים שהוא משנה תורה התחדשו בקצת מצות דברים שלא באו במ״א ובקצתם חסר איזה פרט וזה מהם להיות שלא נזכרה בו קצבת הגלות הזה והוא עד מות הכ״ג. ומה שנאמר בס׳ יהושע על סדור טענותיו של הרוצח לפני הזקנים כבר כלול במ״ש בתורה, שאין ערי מקלט קולטות עד שיתבאר ביאור גמור שהרג בשגגה וזה פשוט לפני ב״ד כי להם המשפט — ועל אומרו עד עמדו לפני העדה למשפט ראיתי לרד״ק שפירש ששני קצין הן ליציאת הרוצח מערי מקלט הא׳ אם יתבאר בב״ד שהרג בזדון אז יוציאוהו ויהרגוהו, והשני עד מות הכ״ג אם אמת נכון שהרג בשגגה.

ואחר שסלקנו קצת הסתירות שזכרנו עתה נדבר על תכלית מצות ערי מקלט, כי להיותו שוגג ראוי היה לפוטרו בלא עונש, ואם מפחד גואל הדם הכינו לו בית מנוס למה תִשָּׁמֵר התורה מהגואל יותר מאויב או שונא אחר, והיה די שתאיים עליו בעונש מיתה כשאר רוצחים.

ובהתחלת ההשקפה היה נראה לומר שתכלית התורה להציל הרוצח בשגגה מנקמת גואל הדם כאשר חשבו האחרונים בישראל ובגוים — ולא חסרו בכתובים רמזים והערות שיורו על זה, מהם אומרו ונס שמה רוצח וכפל ענין הניסה באומרו לנוס שמה, אשר ינוס שמה ועוד אחרים, ופעל נוס יורה על ההמלט מהרדיפה, וכן אצל הגואל אמר פן ירדוף גואל הדם, ועוד ראיה בשם מקלט שבו נקראו הערים האל — ועם היות ששם מקלט יוכל להתפרש להוראת בית ומשכן בכל זאת גם הוראת מנוס ומפלט תצדק בו וביותר בהתחברו לשם גואל כמ״ש והיו לכם הערים למקלט מגואל וכן למקלט מגואל הדם — ועוד רואים אנו שכמעט התורה בעצמה ביארה תכלית הצלת הרוצח והחיותו באומרו ינוס אל אחת הערים האל וחי, וכן ולא ישפך דם נקי — ובא עוד התכלית הזה לפי הנראה בתכלית הביאור כשאמרה תורה פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו והשיגו וגו׳ על כן אנכי מצוך לאמר שלש ערים וגו׳ באופן שיראה מזה היות תכלית המצוה מה שביארנו ולא זולתו ויסכים עוד על זה מה שאנו רואים שהתורה נתנה רשות לגואל לעמוד במשפט לקטיגור ולשלוח בו יד אם יתחייב בב״ד במ״ש ונתנו אותו ביד גואל וגו׳ — וגם לא יענש מיתה אם יהרגהו כשיצא בלא רשות מערי מקלט.

ובכל זאת אומר שאין טעם זה מספיק, כי לא יתכן לומר שתקצר יד התורה להציל ההורג נפש בלא דעת, ולו אין משפט מות אם לא שתבריחהו לעיר מקלט, ואם לכל דת נימוסית מדיניית לחסרון גדול יחשב שתקצר יד המושל מהושיע נקי וצדיק, אם לא שיסגור בעדו עיר סוגרת ומסוגרת, הלא כפלים מום יחשב לתורה אלהית, אם לא תשיג ידה להחיש מפלט לרוצח זולת אמצעי זה, על כן אומר בקוצר שאם הטעם שאמרנו יש בו מן האמת, ומסכים עם קצת ממליצות התורה אינו דן יחידי, אם מפני הקושי הגדול שזכרנו, ואם מאיזה פרטים נכבדים לקוחים אם מתורה שבכתב ואם מתו׳ שבע״פ — אם מהראשונה רואה אני שקבע הכתוב עליו חובה לישב בערי מקלט זמן קצוב וזה נתבאר בכפל דברים, כי מלבד אומרו וישב שם עד מות הכ״ג חזר שנית ושלישית ואמר כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכ״ג ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרי שלא הניח הדבר ברשות הרוצח אם ירצה לצאת משם ולסכן את עצמו אלא הטילה עליו חיוב לישב שם עד הזמן הקצוב — ועוד כתוב ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן ואם אין התכלית המצוה אלא להמלט אל נפשו, למה לא יוכל להתפשר עם גואל הדם ולשוב אל ביתו ואל נחלתו — ועוד נלמד מהקצבה שנתנה תורה עד מות הכהן הגדול, ואם אין הכוונה אלא להציל הרוצח מיד גואל הדם, לא הועלנו כלום אם הכהן ימות ימים מספר אחר שנס לערי מקלט, וכנגד זה יתכן שישב שם עשרים או חמשים שנה גם אחר מיתת הגואל אם עדיין לא מת הכ״ג וכ״ז ללא תכלית אם אין סבת הישיבה עונש, וכשבאנו לדחז״ל מצינו שחלקו בין שוגג לשוגג ולא חייבו הגלות אלא במי שיש בשגגתו פשיעה קצת ופטרו השוגג הגמור וחלקו בין דרך עליה לדרך ירידה ואיך יתכן שמחלוק קל כזה ימשך, שבמין א׳ מהשוגג תבער כאש חמתו של גואל, ובמין השני לא ירגיש כלל? ואלו לטעם העונש לא יקשה שבמין הא׳ פשיעה קצת ועל כן גולה — ומצאנו להם עוד שאינו גולה אם מת תכף תחת ידו (רמב״ם רוצח ושמי׳ נפש פ״ה כ׳) והגיעו לומר אפילו שחט בו ב׳ סימנים ועמד מעט אינו גולה ואיך יתישב לטעם קנאת הגואל? ואם הרג העבד או את הגר גולה, (שם ה״ג) ומי הוא הגואל שיפחד ממנו? — והאב שהרג את בנו גולה ואיה הגואל שיבריחהו? -ומצינו עוד שהרוצח שיצא מעיר מקלטו אם הרגו אותו אפי׳ כל אדם אין חייבים עליו — ואם אמרנו שטעם הגלות הוא העונש, יפה דנו חז״ל, רק אם זכות גואל הדם וכעסו הוא הגורם למה יפטר אחר ההורג? וסימני העונש ראינום ג״כ בפרטים אחרים מהם אומרם רוצח שנגמר דינו להגלותו ומת קודם שנגלה מוליכים עצמותיו לשם ואם מת בערי מקלט קוברים אותו שם עד מות כהן גדול ויוליכוהו אצל אבותיו ומה טעם להוליכו או להניחו בערי מקלט אחר מיתה אם לא מצד העונש? ואמרו שאם הרג בשגגה מערי מקלט גולה משכונה לשכונה ואם להצילו מהגואל מה טעם לגלות זה? ואמרו שאפילו לדבר מצוה ואפילו להציל נפש בעדותו אפילו כל ישראל צריכים לתשובתו אינו יוצא משם לעולם למה יכריע כעסו של גואל הדם נגד ההכרח הגדול הזה, ואם נאמר שהטעם הוא העונש החרשתי כי אין לעוות המשפט משום טעם או צורך שיהיה. — וחוץ מזה מצינו לחז״ל מליצות יורו על זה בהחלט באומרם בכל מקום לשון חיוב גלות שיורה בעצם על העונש לא זולת — ומחלקותם בסוף פ׳ אלו הגולין אם שב לשררתו אם לאו תלויה בזה אם הכפרה שנתכפר בגלותו מועלת אם לאו וכן הבין הרמב״ם (ה׳ רוצח פ״ז הי״ד) וכל אלה, וכיוצא באלה ראיות מוכיחות שטעם הגלות עונש הוא שהענישה תורה להתכפר בו הרוצח בשגגה — (ועיין לרמב״ן פ׳ בראשית פ׳ נע ונד תהיה בארץ שכתב כי עונש הרוצחים גלות.)

ואם אמרנו נבוא להטיל שלום בין הכתובים המורים לשני הטעמים שזכרנו, אומר אני כי שני דברים ראוי לחלק בענין הרוצח בשגגה, האחת היא הניסה הראשונה שהוא נס טרם עמדו למשפט, וזאת היתה באמת להמלט מרדיפת הגואל כמו שיורו הכתובים, רק החזרה והישיבה שם עד מות הכ״ג אחר שעמד בדין, ונתברר כי בשוגג הרגו זה היה לעונש ולכפרה ולא לטעם אחר, ואם תבדוק בפסוקים תראה שכן ידים מוכיחות. ולא יפלא ממך היות עונש נקבע לרוצח בשגגה, כי כן דעת התורה בכל דבר לחייב כפרה על החוטא בשגגה, לא כאשר כתב הרב נה״ו שכבר חטא השוגג במיעוט זהירות, שהרי אין טעם זה מספיק, אבל מהטעם שכתבו חכמי הקבלה כי גם השוגג יגרום קצת פגם בנפש האדם. — ולא אצלינו בלבד היה הרוצח בשגגה טעון כפרה אבל אצל נכבדי הגוים, וביותר בקדמוניותיהם כשהוה עדיין לחלוחית קבלת האבות קיימת אצלם, וכן מצאתי בסירויו Servio ad Virg. Ecl. Vl שמיחס לתורות גומא כדברים האלה. ut si quis imprudens oeeidisset homminem pro eapite occisi et natus ejus (דומה למ״ש רז״ל במ״א דמו ודם זרעיותיו) in concione offerret arietem. ואם הרומיים שבאו אחר היונים חייבו הרוצח בשגגה להקריב איל אחד Arietem הנה היונים שקרובים יותר במקום ובזמן למשכן התורה חייבוהו גלות Les grecs apres un homicide involontaire s' expatriaient, pour se faire expier ehez eeux qui voulaient leur rendre ce service. — La Maconnerie eosideree comme le resultat etc. par R. D. S. vol. l. p. 195.

ואחר שקיימנו היות תכלית המצוה לכפרת הרוצח, (הגם שטעם ההצלה מגואל הדם לא נכחד גם הוא) יתבאר לנו ביאור נכון למה הקפידה תורה במיתתו של כ״ג לפטור הרוצח מהגלות, וראיתי בזה טעמים רבים ולא הונח לנו, והקרוב לדעתי כי השרישה בזה התורה שרש גדול והוא שמיתתם שלצדיקים מכפרת כדברי חז״ל, והכ״ג המשמש לפני ולפנים הוא לפי הרוב העולה על כל בני דורו בחסידות ויראת חטא והוא הכפרה בעצם אחר היותו המכפר כל ימי חייו — ובמיתתו של כ״ג הרי נתכפר עון הרוצח בשוגג ושב אל אחוזתו — ואין צורך להביא ראיות שהתורה תראה קצת פגם ושמץ חטא גם בעובר על דבריה בשגגה, כמו שנראה מכמה מליצות ומצות התורה — כי מבואר הוא לכל מבין עם תלמיד.