ועמדו שני האנשים וגו׳ – ניתן לקבוע שעדים העומדים לפני בית דין הם ״עדי חמס״ רק על ידי שני עדים אחרים שמעידים עליהם, כפי שמוכח מפסוק טו. לפי זה, המקרה הנידון בפסוק טז – ״כי יקום עד חמס״ וגו׳ – יוצא מתוך הנחה ששני עדים אחרים העידו עליהם ואמרו שעדותם ״עדות סרה״.
״שני האנשים״ הנזכרים בפסוקנו אינם אלא שני העדים האחרים הרמוזים בפסוק הקודם. הם מתוארים כאן כאנשים ״אשר להם הריב לפני ה׳ ״; מפיהם יוצא ״הריב״, הטענה נגד העדים המרשיעים את הנידון. אלה הם האנשים הקמים להתייצב מול העדים המרשיעים בטענה המנוגדת: ״עמנו הייתם״, הווי אומר, באותו זמן בו לכאורה התרחש המעשה שהעדתם עליו – באותו זמן עצמו עמנו הייתם, הרחק ממקום המעשה; ולפיכך לא יכול להיות שראיתם את המעשה, ולא הייתה לכם כל זכות להעיד עליו.
ברור שטענה נגדית זו איננה נוגעת לאמת או לשקר של תוכן העדות על האיש הנידון; היא חולקת רק על זכות העדים להגיד דבר בעניין; שכן טענה זו מעידה שהעדים לא היו במקום שבו לכאורה התרחש המעשה.
לפני ה׳ – המקום של ״ועמדו״ נאמר בתיבות שבהמשך, ״לפני הכהנים״ וגו׳. מכאן ש״לפני ה׳ ״ בא לתאר את ״אשר להם הריב״. דבר זה מבהיר את תפקיד העדים הנידון כאן.
דיני ישראל מכירים רק סוג אחד של הוכחה בבית דין: הגדת עדי ראייה. באמירת ״על פי שני עדים יקום דבר״ מעמידה התורה את כבודם, אושרם, חייהם ורכושם של יחידים וקבוצות בני אדם, בידי כל שני אנשים שאינם נוגעים בדבר ולא הוטל בהם כל דופי.
ברור שהבטחת סדר דין כזה וחברה המתנהלת על פיו מסתמכת על ההנחה שכל אדם הוא ישר ודובר אמת, אלא אם כן הוכח להפך. הנחה זו מוצדקת מכוח העובדה, וההכרה שבלב כולם, שאדם עומד ״לפני ה׳ ״: כל היחסים בין בני האדם, וכן גם הקיום למעשה של הדינים והכללים המשפטיים שה׳ ציווה להעמיד ולהסדיר, הכל נעשה לפני עיני ה׳, השופט ומנהיג את האדם.
עובדה זו – והסתמכותנו עליה – בולטת בייחוד בעדותם של עדים. כוחו של העד נובע מהכרתו שהוא עומד ״לפני ה׳ ״. הרי סוף כל סוף, עדות היא מעבר לתחום ראיית העין האנושית ומעבר ליכולת השיפוט האנושי. כל עדות, ואפילו האובייקטיבית ביותר, כוללת בהכרח אמירה סובייקטיבית: עדות העד על עצמו; שכן כל עד מעיד שהוא עצמו היה במקום וראה את המעשה. עדות אדם על עצמו היא פסולה, בין לזכותו בין לחובתו (למעט יוצא מן הכלל יחיד של הודאת בעל דין בדיני ממונות); אך כל עדות, שהיא הבסיס לכל ההליך המשפטי, כוללת עדות שהעד מעיד על עצמו. התורה נותנת לכל עד את הרשות והנאמנות המשפטית להעיד על עצמו שהוא היה במקום וראה את המעשה עליו הוא מעיד. נמצא שהתורה מעמידה כל עד ״לפני ה׳ ״, שהוא לבדו בוחן כליות ולב ושוקל כל דיבור ומחשבה במאזני הצדק והאמת. ושמא משום כך תורת ישראל איננה משביעה את העדים כמנהג הערכאות שבזמננו. העדאת העדים בעצמה היא כעין הזכרת שם ה׳. העד מוסר עצמו בעדותו לכוח שלטונו של ה׳ יודע־הכל.
הופעת העדים קרויה כאן ״ריב״ משום שהם מתייצבים כנגד העדים המרשיעים, וסותרים את דבריהם עם אשמה משלהם. שני זוגות העדים מתנגדים זה לזה בדין המתנהל בפני עצמו; הם עומדים זה מול זה בטענות, ובטענות שכנגד, כמו שני בעלי דינים, תובע ונתבע.
על פי זה יבואר האמור במסכת שבועות
(דף ל.). אף על פי שפסוקנו דן בעיקר בעדים, דורשים חז״ל מלשון ״ועמדו״ שהן בעלי הדין והן העדים צריכים לעמוד בעת אמירת דבריהם. שכן תיבות ״אשר להם הריב״ תופסות את שני זוגות העדים כבעלי דין; גם הם עומדים זה מול זה בטענות מנוגדות. לפיכך האמור כאן בנוגע לדין המתנהל בין העדים, נוהג מאליו גם בדין המתנהל בין בעלי הדין.
לפני וגו׳ אשר יהיו – העדים חשים חובה ״לפני ה׳ ״ למסור עדותם. לפיכך הם צריכים להופיע בפני בית הדין שבזמנם [״בימים ההם״]
(עיין לעיל יז, ט). כוח מרותם של הדיינים אינו תלוי בשיעור קומתם הרוחנית, ואם הם הטובים והישרים
שבזמנם, הרי העדים המעידים בפניהם עומדים לפני ה׳, ולפני דיינים אלה ימלאו העדים את חובתם לפני ה׳.
הכהנים והשפטים – עיין פירוש שם. פעמים רבות מצרף הכתוב כהנים ושופטים יחד, ומכאן אנו למדים שדיני ישראל אינם מכירים שתי דרכים נפרדות: דרך הרחמים, ששומריה הם הכהנים; ודרך הדין, המופקדת בידי השופטים. אלא שניהם, הן כהני המקדש והן שופטי בתי הדין, משמשים רק לאמת אחת: הצדק האלוקי. כפרת העוונות הנעשית על גבי המזבח על ידי הכהנים היא חסד הנובע מן הצדק האלוקי. וכמו כן, פסק הדין שהשופט גוזר על העבריין נועד לכפר עליו. שניהם הם אמת אחת ויחידה, המתקיימת, על פי ציווי ה׳, בחיי בני האדם, לפי מעשיהם. הבחירה בין שתי הדרכים האלה תלויה ברצון ה׳, ולא הושארה לשיקול דעת עבדיו.
