כי יקום עד – אין פירושו עד אחד, שהרי בסמוך מקודם נאמר: ״לא יקום עד אחד באיש״ ועד אחד הבא להעיד עדותו אינה מתקבלת כלל ואין על השופטים להזדקק לדבר. אם קייל אומר כי הכתוב מדבר בעד אחד ומשה מצוה להעביר עדותו אל בית הדין הגדול, הרי קשה שעיקר חסר מן הספר, כי לא פירש הכתוב באיזה ענין מתקבלת עדותו של עד אחד, ולא פירש הכתוב אלא עונשו ולא הכשרו.
עוד קשה לדבריו, מפני מה פתח הכתוב ״כי יקום עד חמס״, כאילו אין העדות מובאת בפני בית הדין הגדול אלא אם כן יש לשער שהוא עד חמס, והיה הכתוב צריך לומר ״כי יקום עד אחד וגו׳ ״.
עוד קשה, כי לא היה הפסוק הקודם צריך לסתום דבריו ולומר ״לא יקום עד אחד באיש״, כיון שעדותו מובאת בפני בית הדין הגדול.
עוד קשה, למה הצריך הכתוב להביא דווקא מקרה זה לפני בית הדין הגדול, הרי מוטב היה לקבוע הוראות אשר על פיהן יוכלו הדיינים שבעיירות לקבל עד אחד.
הא אין לנו לומר אלא כדברי חכמינו זכרונם לברכה: ״כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב וכו׳ ״ (ראה רש״י). זאת אומרת, שתיבת ״עד״ כאן פירושה ״עדות״ של שנים, וכן תרגם אונקלוס ״עד שקר״ שבעשרת הדברות ״סהדותא דשקרא״, וכן גלעד נקרא בפי לבן ״יגר שהדותא״
(בראשית ל״א:מ״ז). על דרך זאת עלינו כנראה לפרש גם תיבת ״עד״ ב
שמות כ״ג:א׳: ״אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס״, כלומר שלא תתקשר עם הרשע ליצור יחד אתו עדות של חמס.
עד חמס – יש הבדל בין עד חמס לעד שקר
(השוה תהלים ל״ה:י״א). עד שקר הוא המעיד עדות שהוא שקר, מבלי שמתחשבים מה היו התוצאות המעשיות של עדותו; ואילו עד חמס הוא עד שעדותו גוררת חמס, אי־צדק, אחריה. עד אחד יכול להיות ״עד שקר״, אבל לא ״עד חמס״, מפני שאין הדין נגמר על פיו ואין כאן חמס. בפרשה זאת נקרא העד ״עד חמס״ על שם כוונתו לעשות חמס, ומשבטלה כוונתו הרי הוא: נקרא שוב ״עד שקר״ (פסוק י״ח).
לענות בו סרה – ״ענה ב...״ פירושו להעיד כנגד מישהו.
סרה – צריך פירוש. הראב״ע ורוב התרגומים והמפרשים אומרים שתיבה זאת מתייחסת אל החטא שהעדים מעידים עליו, כלומר הנידון עבר בעון ״סרה״ (הראב״ע מפרש עבודה זרה, אחרים מפרשים שסר מן המצוה). אבל הרי הפרשה מדברת אפילו כשמעידים על חוב ממון, שהרי זה הוא עיקר פירוש תיבת ״חמס״, ואין שייך לומר על זה ״סרה״.
עוד קשה, כי למעלה י״ג:ו׳, מוכח כי ״סרה״ היא הגדרת הדיבור (״כי דבר סרה״). ועל כן ודאי משמעות המקרא היא כדברי חכמינו זכרונם לברכה, שהעדות נקראת ״סרה״. העדים מעידים עדות שהיא סרה, דבר שסר מן האמת ורחוק ממנה, כלומר דבר שאינו נכון
(ישעיהו נ״ט:י״ג).
אלא שצריכים אנו לפרש מפני מה נקראת העדות סרה, ולא שקר (כרגיל).
תנא דבי רבי ישמעאל מדקדק מכאן
במכות ה׳.: ״לענות בו סרה עד שתסרה (קרי: שתוסר) גופה של עדות״ (כלומר, שגוף העדים היה סר מן המקום; לא היה בו. ראה להלן). דברי ספרי ברורים יותר: ״מגיד שאינו חייב עד שיכחיש את עצמו מכאן אמרו אין העדין זוממין עד שיזומו את עצמן כיצד מעידני את איש פלוני שהרג את הנפש וכו׳ ״ (ראה כל הענין במשנה מכות א׳:ד׳ ובגמרא שם ה׳.). וכן שנינו בתוספתא דמכות א׳:ב׳: ״העדים שאמרו מעידים אנו באיש פלוני שלוה וכו׳ ובאו אחרים וכו׳ המלוה או הלוה היה עמנו וכו׳ אתם הייתם וכו׳ ״.
נמצינו למדים, שהמשנה, התוספתא והספרי מסכימיםא לדבר אחד, ונראה לפרש לפי זה כי ״סרה״ היא עדות שדבר אין לה עם האמת והיא מוסרת ממנה לגמרי. העדים מעידים שדבר פלוני אירע בזמן פלוני במקום פלוני בעוד שהם לא היו באותו מקום ובאותה שעה כלל וכלל. עדות זאת אינה עדות שקר גרידא, אלא היא סרה מן האמת לגמרי, וכיון שלא יתכן שאדם שלא היה במקום המעשה כלל יבין מסברא בעלמא מה שאירע, על כן מסתמא עדותם היא שקר גמור ואין בה שום אמת כלל. נראה שכן יש לנו לפרש גם ״דבר סרה״ שנאמר למעלה י״ג:ו׳, כיון שהסית לעבודה זרה או לבטל שום מצוה לגמרי, הרי דבר זה הוא הסרה גמורה מהשי״ת.
״עד שתוסר גופה של עדות״ פירושו, שגוף העד היה רחוק מן המקום, זאת אומרת שעד זה אינו ראוי להעיד כלל. ״עד שיזומו את עצמן״, או בלשון יחיד (על פי המקרא שאמר ״עד״) ״עד שיכחיש את עצמו״, פירושו, שכל עצמו של עד הוא מוכחש ושקר, כלומר שלא היו נוכחים באותו מעשה ואינם ראויים לעדות כלל (השוה להלן). אומרים, עדים אלה אינם ראויים להיות עדים כלל, לא עדי אמת ואפילו לא עדי שקר.
מעתה עלינו להסביר למה אין עדים נענשים עונש הזמה אלא אם כן לא היו כלל במקום המעשה שהעידו עליו. הרמב״ן והרלב״ג (מובא ע״י ר״י אברבנאל) מבארים, כי בשלמא בשעה ששתי כתי עדים סותרות זו את זו בעדות עצמה, דהיינו שהללו אומרים שהיו באותו מקום וכך היה מעשה והללו אומרים שגם הם היו באותו מקום ולא כך היה המעשה, אז אי אפשר להאמין לאלה יותר מלאלה, וזו היא ״עדות מוכחשת״, שאף על פי שאינה מתקבלת, מפני הספק, אבל גם אי אפשר להעניש את העדים, מפני הספק מי מהם מעיד עדות אמת; אבל בשעה שהכת השניה אינה מעידה בעצם המעשה כלום, אלא שמעידים על גופם של עדי הכת הראשונה שהיו עמהם במקום אחר באותו יום, אז ודאי יש להאמין לכת השניה, שהרי אינם סותרים את דברי הכת הראשונה אלא שמעידים עדות בנוגע לגופם של עדי הכת הראשונה.
ואם כי הכת הראשונה מכחישה אותם בזה, ואומרת שכן היו באותו מקום, אינם נאמנים להעיד על עצמם. הרי זה כאילו באו שני עדי הכת השניה והעידו על הראשונים שחללו את השבת או נפסלו לעדות בשום עבירה אחרת, אשר באופן כזה פשיטא שלא יועיל לעדי הכת הראשונה מה שמעידים על עצמם שלא עברו אותה עבירה (וכן נתבאר בטור חושן משפט סימן ל״ח). דון יצחק אברבנאל ושאר המפרשים משבחים פירוש זה מאד, אבל אף על פי כן יש לנו להקשות עליו, שסוף סוף אם אין נימוק מיוחד להאמין לכת השניה מאי שנא אם הכת השניה מעידה שהעדים היו עמהם או אם היא מעידה שההורג או הנהרג היה עמהם; ממה נפשך, אם עדות הכת הראשונה נחשבת כמעידים על עצמם ואינם נאמנים בכך, אם כן נאמר כן תמיד, שהרי תמיד נכללת בדברי הכת הראשונה גם הגדה לטובת עצמה כדי להנצל מן העונש (השוה גם את קושייתו של רש״ר הירש).
טעם אחר נמצא בדרשות הר״ן (מובא בפירוש אברבנאל) מפני מה האמינה תורה לכת השניה, המזימים, יותר מלכת הראשונה, שכן יותר מתקבל על הדעת שהכת השניה מעידה אמת, כי אמנם המוזמים אולי חשבו שלא ראה אותם שום אדם במקום אחר באותו זמן ולכן הכניסו עצמם באותה עדות שקר, אבל המזימין אותם, אם לא היה האמת כדבריהם, איך לא יראו מהמוזמין, שידעו האמת בעצמם, אולי יוכיחו שהאמת אתם ויביאו עדים אחרים שראו אותם באותו זמן באותו מקום שהעידו שנעשה המעשה ההוא.
גם פירוש זה שבחוהו רבים, ומכל מקום יש להקשות גם עליו, שהמזימים לא יפסידו כלום אם יבואו אחרים ויעידו שהראשונים היו במקום המעשה. ואשר לחשש הסיכון של הוכחת השקר, הרי אף הראשונים יש להם לחוש לכעין זה, ואדרבה, יותר יש להם לחוש שמא יכירו בשקרם על ידי שיבואו עדים אחרים שראו את ההורג או את הנהרג באותה שעה במקום אחר; שהרי אם העידו שקר, קרוב לודאי שההורג או הנהרג נראו באותה שעה על ידי אנשים אחרים, וקל להורג המדומה להוכיח ״אליבי״; מאידך המזימים אין להם לחשוש ביותר, שכן המוזמים קשה להם להביא עוד עדים אחרים, שהרי אם המעשה הוא אמת מסתמא לא הרג ההורג בפני עדים רבים.
עוד פירוש נמצא ב״פני יהושע״, כי אילו היו המזימים שקרנים, המבקשים להרוג את הכת הראשונה מחמת שנאה, מוטב היה להם להעיד על כל אחד מהראשונים בפני עצמו שעבר עבירה שיש בה מיתת בית דין, ולא להעיז פניהם להעיד שקר כנגד שנים המכירים בשקרם. אבל גם בפירוש זה עדיין לא נתקררה דעתנו. להלן נפרש את הנראה לעניות דעתנו בזה, אלא שמקודם אנו צריכים לגמור את פירוש כל הפרשה.