ונשל הברזל מן העץ – כ׳ הרוו״ה נשל שלה הם שוים בעיקר פתרונם אעפ״י שהם נבדלים בגזרתם, כי ונשל ה״א את הגוים, ונשל גוים רבים מפניך, משרש נשל ותרגומם ותריך לשון דחיפה וגירושין, והם פעלים יוצאים בעדות הפעול המפורש בהם שהוא נבדל מן הפועל; לא תשלה אותי (מלכים ב ד׳) כי ישל אלוה נפשו (איוב כ״ז) משרש שלה לשון השתלפות; של תשלו לה (רות ב׳) משרש שלל לשון השמטה ושכחה כמ״ש רש״י, ושלשתם מילידי של שהוא לשון ריחוק והסרה, אם הסרה מקומית או הסרה מחשבית שהיא השכחה, כי החסרים והנחים והכפולין אין בעיקר יסודם רק שתי אותיות יסודיות, לכן ונשל הברזל מן העץ מוטל בספק, אם שרשו נשל והוא לשון פעל שהברזל השיל מן העץ המתבקע, או ששרשו שלה והנו״ן לסי׳ בנין הנפעל ע״מ ונסב געתה, ונקל זאת בעיני ה׳, ופי׳ שהברזל עצמו נשתלף מן העץ שהוא תחוב בו, וכמו שת״א וישתליף ברזלא, ולשני הפירושים יש סברא, ונחלקו בו רז״ל (מכות ז׳) דפליגי אם יש אם למקרא או יש אם למסורת, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בביאור פלוגתא זו, דלמ״ד יש אם למסורת איך יכחיש הקריאה המקובלת אצלינו גם היא איש מפי איש עד מרע״ה (כמבואר בדברי החבר לכוזרי מאמר ג׳ מסי׳ כ״ט ואילך), ולא ראינו ולא שמענו מי שיסתפק בקבלת הקריאה, ואפילו גאון הלשון ר״א הלוי ז״ל לא הטיל ספק כ״א בצורות הנקודות אם הם מקובלות או מוסכמות, אבל באמתות הקריאה באותן ההברות שהנקודות מורות עליהן לא הסתפק אדם מעולם שדברי קבלה הם (וכמ״ש הרשב״ץ בס׳ מגן אבות ח״ב ד׳ למ״ד), לכן הנראה בזה שמעולם לא עלה על דעת אחד מחז״ל להכחיש הניקוד ולשנות קריאת התיבה מכמות שהיא מקובלת אצלינו, גם מ״ד יש אם למקרא מודה שיש לדרוש גם המסורת במקום שיתאחד פתרון המסרה עם פתרון המקרא במנהג הלשון. המשל בזה עובד יותן וכל הדומים להם מבנין שלא הוזכר שם פועלו יתכנו להכתב בוי״ו עם הדגש, כמו אשר יולד לישראל (שופטים י״ח), כי אדם לעמל יולד (איוב ה׳) מה נעשה לנער היולד (שופטים י״ג) הוכה כעשב (תהלים ק״ב), תלונות תלונותיהם תלונתם, ערומים, והרבה כמוהם, ומדכתיב עבד יתן בלא וי״ו דרשי, דומי׳ דמסורת, ויתקימו שניהם מבלי שנצטרך להוציא המקרא ממשמעותו בשום ענין, כי אין במשמעות עובד ויותן רק שהפעולה נעשתה ע״י אחר, ויתכן להיות לרצונו של מי שנעשתה לו או שלא לרצונו, והועילתנו המסורת לפרושי קרא בתוספת ביאור עובד דומי׳ דעבד, ויתן דומי׳ דיתן, ובכגון אלה כ״ע לא פליגי שהמקרא והמסורה יחדיו יתאחדו ולא יתפרדו, ובמה נחלקו? בתיבה שאין הכרע למשמעותה לפי ענינה לא מצד הגזרה ולא מצד הבנין, וצריכים אנו לדרשה, ובהא פליגי, מר סבר שיש להכריע משמעותה אל צד המסורה ואפילו ע״ד זרות קצת, ומ״ס שיש להכריע משמעותה אל צד המקרא ברגילות הלשון. והנה ונשל הברזל מן העץ, שמלת ונשל יתכן שיהיה פועל יוצא מבנין הקל, שהשיל הברזל חתיכה מן העץ המתבקע ומלשון כי ישל זיתך שענינו תלישת הדבר ממקום חבורו, גם יתכן שיהיה פועל עומד מבנין הקל, שהברזל עצמו נשל מעל עצו ומלשון ונשל גוים רבים שענינו דחיפת הדבר ממקום חבורו, אלא שזה פועל יוצא וזה פועל עומד וכמנהג הקל ששימושו עומד גם יוצא, וגם יתכן להיות לשון נפעל וכמ״ש למעלה. ומעתה לנבון נקל דעת מחלוקת רבי ורבנן, ר׳ סבר יש אם למסורת ונשל כתיב בלא אל״ף, ואילולי קבלת הניקוד היה אפשר לקרותו ונישל בחיר״ק פועל יוצא מבנין הכבד הדגוש, לכן יש לפתור ונשל גם הוא פועל דומי׳ דונישל כדי להטותו בצד אחד אל המסורת, לא שיהיה שוה אליו מכל הצדדים וזה לשון קל וזה לשון כבד, ורק בענין יציאת הפעולה יש לפותרו כמהו, וסעד לדבריו מדלא כתיב מעצו; ורבנן סברי יש אם למקרא וכל פינות שאנו פונים לא יהיו אלא לקריאה והקריאה בקמ״ץ, ויתכן להיותו מבנין נפעל שנשמט הברזל מקתו לכן הוא מלשון ונשל גוים רבים שענינו דחיפת הדבר ממקום שהוא תחוב בו והוא פועל עומד מבנין הקל שפתרונו שוה אל לשון נפעל וקריאת שניהם שוה, ואין טענה דהיה לי׳ למכתב ונאשל באל״ף עפ״י התכונה הראשונה שהזכיר החבר (במאמר שני סי׳ פ׳) כי כל שבעת המלכ״ם מביאין אחריהם תוספת אות, שאין כן דרך הלשון להוסיף אל״ף בפועל עבר בכל הבנין הקל ולא מצאנו ככה בכל המקרא, ולכן אין לדמותם אל עובד ויותן ודומיהם שמדרכם ליכתב לפעמים חסר ולפעמים מלא, משא״כ ונשל וחבריו שכולם חסרים כתיבין והברת הקמ״ץ של פ״א הפעל היא מודיעה על האל״ף הנקראת ובלתי נכתבת, וכן כל שבעת המלכים מורות על תוספת אות מאותיות יהו״א הראוי׳ להיות אחר כל מלך ומלך, ואעפ״י שיש מקומות הרבה שאינן נכתבות מ״מ ע״פ הנקודות קריאתו (כמ״ש בטעמי הקריאה להחכם אבן-בלעם בפ׳ שני מספרו בשער על הדבור במלכים, ע״ש. וכדעת החבר במקום הנ״ל וכן דעת גאוני הלשון הקדמונים כולם), לכן מחלוקת רבי ורבנן איננה כ״א בסברה ושקול הדעת, לא בשנוי הניקוד ח״ו, וכמחלוקת בעלי הפשט הראב״ע והרשב״ם, שהראב״ע פי׳ כרבנן והרשב״ם כרבי; ולפי עיקר פשוטו נראין דברי רבנן ויש להם הוכחה משנוי לשון הכתוב, שפתח בגרזן ונדחה ידו בגרזן וסיים בברזל ונשל הברזל מן העץ וזה קשה לרבי וניחא לרבנן, והוא שידענו שהקרדום יקרא גרזן ויקרא ברזל, ומשימוש הלשון למדנו כי יקרא ברזל מצד חומרו שהוא ברזל, ויקרא גרזן מצד צורתו שהוא החידוד עד שראוי לגריזה לכרות ולגזור בו, לכן לרבי קשה שהיה לו לכתוב ונשל הגרזן שהרי לא ישיל הקרדום חתיכה מן העץ מצד היותו ברזל כ״א מצד היותו גרזן, אבל לרבנן ניחא; מכלל הדברים נתבאר שמעולם לא עלה על דעת אחד מרבותינו להטיל ספק באמתת הקריאה כמות שהיא מקובלת אצלינו, ולא נחלקו כ״א בתיבות שאינן מוכרעות ויש סברה להטותם לכאן או לכאן, מ״ס שיש להכריע פתרונם לצד המסורה, ומ״ס שיש להכריעם לצד המקרא ואין להוציא התיבה מרגילות משמעותה בעבור חסרון אות המשך; ולפי המבואר יש ליתן טעם על שתפשו רבותינו במחלקותם בענין הזה לשון אם ולא לשון אב, לפי שעיקר מחלקותם היא בעבור חסרון אות המשך, ואותיות המשך או״י (והה״א עמהם כשהיא באה תמורת אל״ף) הן הנה הידועים לרז״ל בשם אמות, וכל אחת מהן נקראת אם, וכן קראם בס׳ יצירה. וכמ״ש רד״ק במכלול (בשער אותיות או״י) וז״ל, דע כי אותיות או״י הם אמות לכל האותיות, וכן קראם בס׳ יצירה ואמר שלש אמות או״י ומ״ש שלש אמות הם אמות בעולם אבל אמות הספור הם או״י, ונקראו אמות בעבור כי לא נוכל להוציא לא תיבה ולא אות בעולם מבלתי אחת מהן והן אותיות הנשימ׳ כי הם פעמים בלא הרגשת אחת המוצאות. וזה לך האות בתנועת חמשת המלכים כי הם כלל כל התנועות שיוכל האדם להניע ולהוציא. אָא הנה אל״ף נחה אחר הנעה, אֵי הנה יו״ד נחה וג״כ אי. או הנה וי״ו נחה וג״כ או, ואלה הנחים פעמים בכתב ופעמים בלא כתב רק בנשימה לבד, ע״ש. ובהא פליגי מ״ס יש אם למסורת ר״ל שאותיות או״י הנקראים אמות לשלמות המסורה הם כלומר לשלימות כתיבות התיבה זולת הקריאה ולכן כל תיבה חסרת האם יש לסבור בה סברא שלדרשה באה. ומ״ס שהאמות לשלימות המקרא הם ר״ל למשך הברת הנקודה שהאות נקראת בה ולא תשתנה התיבה בעבור משיכה יתירה לכן אין משגיחין באות או״י החסרה ונטולת האם כשרה, והדברים ישרים למוצאי דעת ואוהבי אמת.