לא יקום וגו׳ – בשתי המצוות הקודמות – ערי מקלט והסגת גבול – הבליט הכתוב את החיים ואת הבעלות כשני הערכים העיקריים של האדם בעולם הזה. האחריות לשמירתם הופקדה בידי בתי הדין המורשים של המדינה, ורק על יסוד פסק דין של בית דין מורשה אפשר לפגוע בערכים אלו. ניתן לאבד את קדושת החיים (שבמובן רחב יותר מקיפה את כל הבחינות הגופניות של החיים), ואת הבעלות על רכוש, רק על ידי פסק דין הגוזר עונש. אפשר להפקיע רכוש מיד אדם, רק על פי ראיות אמיתיות שאותו ממון הגיע לידיו שלא כדין, או שיש חובות שמוטל עליו לפרוע אותם.
מעיקרון זה נובעים שני התחומים הגדולים של משפטי ישראל, דיני נפשות ודיני ממונות. בתחום הראשון, בית הדין גוזר עונש מיתה או מלקות; באחרון, בית הדין גוזר עונש ממון או כופה על פרעון חוב. בשניהם העיקרון הבסיסי הוא שהאדם הפרטי אחראי על כשרות התנהגותו, ועל כך שתביעות הממון שלו תהיינה כדת. הראיות שעליהן צריך להיות מושתת כל פסק דין בעניינים אלה, נשענות על העדאת עדים, וזהו הנושא של הפסוקים הבאים.
ישנו תחום נוסף שבו הגדת העדים יכולה להועיל, וזהו תחום איסור והיתר, אשר בו העדות על טיבו ומצבו של חפץ יכולה להיות מכרעת. ההלכות שלפנינו אינן עוסקות בעיקרן בתחום זה, ועיסוקנו בו יהיה בהכרח קשור אליהן רק בדרך אגב.
והנה, נאמר כאן: ״לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת״. עדותו של עד
אחד תהיה חסרת מעמד כלל, הווי אומר תהיה פסולה; ״באיש״: כנגד
אישיותו של אדם; ״לכל עון ולכל חטאת״:
לחייבו על עשיית חטא במזיד (״עון״) או בשוגג (״חטאת״); ״בכל חטא אשר יחטא״: לרבות גם סירוב לשלם ממון, שכן אם תביעת הממון מוצדקת, הרי שהסירוב להיענות לה הוא חטא. בכך נקבעה ההלכה, שאין די בעד
אחד כדי לפסוק דין מיתה ומלקות, או קנס ממון, או לחייב תשלום משום הודאות והלוואות, גזלות וחבלות וכו׳. כללו של דבר: בדיני נפשות ובדיני ממונות – במובנם הרחב ביותר – אין אדם מתחייב על פי עדותו של עד אחד. כך גם החיוב להביא קרבן על חטא בשגגה אינו יכול להתבסס על עדות של עד
אחד (עיין ספרי). {לשון המחבר:} ומה דאיתא נמי שם להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה, הא דלהעלות לכהונה נראה דתלי בפלוגתא בין הר״ן והרמב״ם דלהר״ן סגי בעד אחד להאכילו תרומה דאורייתא, וע״כ צ״ל דלהעלות לכהונה בספרי אינו אלא אסמכתא עי׳ ר״ן
כתובות כג:.
בספר ויקרא
(ד, כג,כח; עיין פירוש שם) נאמר שאין אדם מתחייב חטאת על חטא בשוגג אלא אם כן ״הודע אליו חטאתו״. לשון ״הודע אליו״ מלמדת אותנו שני דברים: מחד, אין צורך שהוא עצמו יגיע לכלל ידיעה זו, שכן לא נאמר ״ידע חטאתו״. מאידך, אין די שרק אחרים יודעים בוודאי שהוא חטא, שכן לא נאמר ״הודע חטאתו״. ״הודע אליו״ מציין שאחרים מודיעים לו על העובדה, והוא לפחות אינו מכחיש אותם. לפיכך אומרים חז״ל
(יבמות פז:): ״ ׳או הודע אליו חטאתו׳, ולא שיודיעוהו אחרים; יכול אף על פי שאינו מכחישו יהא פטור? תלמוד לומר ׳או הודע אליו׳ – מכל מקום״. ומכאן הם מדייקים ש״עד
אחד אומר אכלת חלב והוא שותק חייב [חטאת]״.
נחלקו הדעות לגבי טיבה של שתיקה זו – הווי אומר, כיצד השתיקה צריכה להתפרש בהתאם למצב כדי לחייבו חטאת. אולי די שבשתיקתו הוא מודה שהדבר אפשרי, ואם כן גם עניית ״איני יודע״ מחייבתו חטאת. או שמא יש צורך שהוא יודה בשתיקתו שמסתבר שכך היה (״רגליים לדבר״), ואילו עניית ״איני יודע״ על דברי עד אחד דינה כהכחשה. או שמא צריכה להיות אפשרות לפרש את שתיקתו כהודאה גמורה – ״שתיקה כהודאה״.
מפסוקנו מוכח שיש חילוק בין עד אחד לשני עדים – אפילו בנוגע לחיוב חטאת. לדעת התוספות בקידושין
(סה: ד״ה אמר לו), החילוק ביניהם הוא כך: עד אחד מחייבו חטאת רק אם הוא מודה לפחות שרגליים לדבר
(תוספות שם סו. ד״ה רבא אמר), מה שאין כן שני עדים מחייבים אותו חטאת אפילו אם הוא עונה ״איני יודע״ או רק מודה בשתיקתו שהדבר אפשרי. למעשה נראה שבעדות שני עדים – גם ללא כל הודאה – מתקיימת דרישת ״או הודע אליו״. שכן עדות שני עדים תמיד מביאה לאותה דרגת ודאות שיש בראייה עצמית של הדבר; לפיכך היא נחשבת כאילו ראה את הדבר בעצמו
(עיין שיטה מקובצת, בבא מציעא ג: ד״ה מה אם ירצה, בשם הרמב״ן והרשב״א).
לדעת חכמים
(כריתות יא:), אם ״שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי״, פטור מחטאת. אולם הטעם לדבריהם יכול להתפרש לכאן ולכאן.
לשיטה אחת (שם יב.), טעמם הוא ״משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש״. כפרה באמצעות קרבן היא צורך אישי גרידא, וביחס לעצמו יש לאדם נאמנות יותר ממאה אנשים אחרים. לפי סברה זו, שני עדים לעולם אינם יכולים לחייב אדם חטאת אם הוא חולק על עדותם. במקום שהוא מכחיש את עדותם, הרי שני עדים לגבי חטאת אינם טובים מאחד, ועדותם אינה מועלת כלל. אולם פסוקנו אומר במפורש שעד אחד אינו נאמן לגבי חטאת, ואילו שני עדים נאמנים. לפי זה, פסוקנו – עד כמה שהבנתנו מגעת – יכול להתייחס רק למקרה של שתיקה או איני יודע, כפי שכבר ציינו לעיל לדעת התוספות.
שיטה אחרת (שם) מפרשת את דברי חכמים כך: הדין ש״שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור״, או ״שנים אומרים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור״, נוהג רק במקום שאינו סותר בהכרח את עדות העדים; אלא העדות יכולה להיות אמת, אך עדיין איננה מביאה בעקבותיה בהכרח חיוב קרבן. שכן טענת ״לא אכלתי״ נתונה עדיין לפרשנות בדרך ״מתרץ דיבוריה״: ״לא אכלתי חלב באופן המחייב חטאת, שכן לא אכלתי שוגג אלא מזיד״. והוא הדין לגבי טענת ״לא נטמאתי״, שבה העדים מעידים על טומאה ישנה, ולא על טומאה שנטמא בה רק היום. במקרה כזה, טענת ״לא נטמאתי״ יכולה להתפרש כך: ״לא נתחייבתי חטאת על ידי טומאתי, שכן לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי: לפני שבאתי במגע עם המקדש וקדשיו, נפטרתי מהטומאה על ידי טבילה והערב שמש״. אך במקום שהסתירה היא מוחלטת – כגון בטומאה חדשה, שבה אין אפשרות של טבילה והערב שמש – מודים חכמים שאינו נאמן כשהוא מכחיש שני עדים, אלא שני העדים נאמנים ומחייבים אותו חטאת, כדרך שהם נאמנים בכל דבר. נמצא שגם חכמים מודים לסברת רבי מאיר: ״אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל?!״
לפי שיטה זו, שנתקבלה גם על ידי הרמב״ם
(הלכות שגגות, יא, ח), יש לפרש את פסוקנו כפי פשוטו. הוא עוסק באדם שמכחיש באופן מוחלט את העדות המכוונת נגדו. לפי זה, פירוש פסוקנו לגבי ״חטאת״ הוא כפירושו לגבי ״עון״: שני עדים נאמנים להעיד באדם ״לכל עון וכל חטאת״; ואם הוא מכחיש את עדותם, אין בדבריו כלום. לעומת זאת, עד אחד המעיד באדם אינו נאמן אם אותו אדם מכחיש את העדות. ״עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא״
(חדושי הרמב״ן, יבמות קיח.).
לדעתנו, אי אפשר להתכחש לכך שפסוקנו מחלק – גם לגבי חטאת – בין עד אחד לשני עדים; ולמיטב ידיעתנו, המפרשים העוסקים בסוגיה זו לא עמדו על כל המסקנות המתחייבות מחילוק זה. לדוגמא: הרמב״ם בהלכות שגגות (ג, א–ב) אינו מחלק בין עד אחד לשני עדים במקרה של שתיקה, אך [על פי דברי הרמב״ם שם יא, ח] על כרחנו לומר שהוא אכן מחלק בין עד אחד לשני עדים במקרה של הכחשה מצד סברת ״מיגו״ [הווי אומר, אדם נאמן מול שני עדים רק אם ניתן לפרש את טענתו על ידי ״מתרץ דיבוריה״], ואין לומר שדעת הרמב״ם היא ש״אדם נאמן על עצמו״ [משום שבמקרה שלא ניתן לפרש את טענתו, הרמב״ם כותב שאינו נאמן נגד שני עדים]. לדעתנו, זהו ביאור מספיק לדבריו שם (יא, ח; השווה כסף משנה ולחם משנה שם).
ההלכה שנתבארה כאן מראה שבמצבים מסוימים, עד אחד, במקום שאין הכחשה, נאמן ומחייב חטאת. קשורה לכך ההלכה הנוספת, שכבר נגענו בה לעיל, ״עד אחד נאמן באיסורין״
(גיטין ב:): אנו מקבלים עדות של עד אחד, שאיננה נוגעת ישירות למעשים המחייבים את האדם, אלא שנוגעת
לטיבו ולמצבו של חפץ. נציין גם על כך כמה עקרונות כלליים.
באופן כללי, עד אחד נאמן באיסורין במקום ש״לא אתחזק איסורא״, אלא שטיב החפץ מוטל בספק, ואין סיבה להחזיק שהוא מותר או אסור – כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן.
אפילו במקום שהחפץ הוא בחזקת איסור, ״אתחזק איסורא״, עד אחד נאמן להעיד על החפץ אם היה ״בידו לתקנו״, היינו אם היה לו הכוח להביאו למצב של היתר – כגון בהמה על ידי שחיטה או טבל על ידי הפרשת תרומה.
כך גם אם החפץ בחזקת היתר, אך הוא שייך לי או הופקד בידי, הרי שאני, אדם יחיד, נאמן להעיד שחזקת ההיתר של החפץ השתנתה – כגון שהטהרות נטמאו, או שהיין נעשה יין נסך. אולם אם כבר החזרתי את החפץ שהופקד בידי, הריני נאמן רק אם אני מעיד מיד בהזדמנות הראשונה.
האמור לעיל לגבי חיוב חטאת נוהג גם בעדות עד אחד בתחום האיסור: עדותו כשרה אם הבעלים קיבלו אותה בשתיקה, ובלבד שבשתיקתם הודו הבעלים שיש רגליים לדבר; או לפי דעה אחרת, הודו שהדבר אפשרי, ״איני יודע״
(יבמות פח., קידושין סה:, גיטין נד:, רא״ש שם).
בנוגע להלכה למעשה, כל ההלכות האלה טעונות הבהרות נוספות (עיין יורה דעה סי׳ קכז, ש״ך שם).
נוסיף עתה עוד הלכה שיש לה נפקא מינה גדולה: לאחר שעד אחד מעיד על טיבו או על מצבו של חפץ, נקבע טיבו או מצבו של החפץ במלוא התוקף ההלכתי. ואם לאחר מכן עושה אדם מעשה בחפץ זה בניגוד למה שראוי לעשות לפי קביעה הלכתית זו, ושני עדים מעידים על המעשה, הוא נענש בידי בית דין על העבירה, אף על פי שאופיו האסור של המעשה נקבע ביסודו על פי עד אחד
(עיין רמב״ם, הלכות סנהדרין טז, ו).
הכלל שבאיסור והיתר עד אחד נאמן, מוכח מהלכות שונות הידועות לנו ממקומות אחרים
(עיין רש״י חולין י:; תוספות גיטין ב:), אך נראה שכלל זה משתמע גם מלשון פסוקנו. לא נאמר באופן מוחלט ״לא יקום עד אחד״, אלא ״לא יקום עד אחד
באיש״. לעד אחד אין נאמנות להעיד
באיש, היינו לומר שהוא חייב על מעשה מסוים, אך עד אחד נאמן במקום שעדותו נוגעת בתחילה רק לקביעת טיבו ומצבו האובייקטיבי של החפץ.
כמו כן, הגבלת נאמנות זו למקרים שבהם ״לא אתחזק איסורא״ נכללת במשמעות פסוקנו. עדות השוללת חזקה המוחזקת באופן כללי, או חזקה המוצדקת מכוח ידיעות מיוחדות, היא גם עדות ״באיש״. ואף על פי שאיננה עדות באיש מבחינת אחריותו על מעשיו, הרי היא עדות באיש מבחינת השכלתו וידיעתו את העולם שמסביבו, וכדי לסתור את מעשינו או את ידיעתנו צריך שני עדים. מצד שני, ידיעתנו מוגבלת ביחס לדברים שהם ברשותו של אדם אחר, או שמצבם יכול להשתנות על ידי אחרים. לפיכך כל אחד ״נאמן על שלו״ ועל כל חפץ ״שבידו לתקנו״.
אי־נאמנותו של עד אחד מוגבלת כאן על ידי התוספת ״לכל עון וכל חטאת״, ומכאן לומדים חז״ל
(שבועות מ.) את הכלל הבא: ״ ׳לכל עון ולכל חטאת׳ הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה – כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון, עד אחד מחייבו שבועה״. דין זה נוהג רק בתביעות ממון, אך לא בתביעות קנס. לדעת הרי״ף, שנתקבלה להלכה, הדין נוהג אפילו במקום שהתביעה מבוססת אך ורק על עדותו של העד האחד, ואילו לתובע עצמו אין ידיעה אודות העובדה שתביעתו מיוסדת עליה: ״כגון שאמר לו ׳עד אחד אמר לי שנטלת משלי מנה׳ והלה כופר והביא את העד״. גם כאן, הנתבע צריך להישבע, אף על פי שהתובע אינו טוען טענת ברי אלא רק טענת שמא
(רא״ש, שבועות פרק ו סי׳ ה; חושן משפט סי׳ עה, כג).
דין זה ראוי לתשומת לב, שכן הוא מנוגד למקובל בדרך כלל; עדותו של עד אחד כאן בדיני ממונות, כוחה יפה יותר מאשר באיסור והיתר. באיסורין עדות עד אחד פסולה אם מכחישים אותה, ״עד אחד בהכחשה ולא כלום״, ואילו בדיני ממונות היא מחייבת את הנתבע להישבע.
ככל הנראה חיוב זה נובע מאחריותו הגדולה של כל אדם לכשרות ממונו, וכן גם ממשמעותה של שבועת הדיינים המוטלת על אדם אשר רכושו הוטל בספק על ידי עדות בלתי־מושלמת בבית דין: בשבועתו הוא מגן על רכושו על ידי מסירת רכושו וכל אישיותו לדין שמים.
על פי זה יבואר מדוע שבועת הדיינים אינה נוהגת בתביעות קנס. שכן אדם מתחייב קנס רק כתוצאה מפסק בית דין; לפיכך תביעה לתשלום קנס אינה כוללת בתוכה תביעה שהנתבע מחזיק בממון שלא כדין.
כבר עסקנו בשבועת עד אחד בהקשר למודה במקצת ולשבועת השומרים
(עיין פירוש, שמות כב, ח).
על פי שני וגו׳ – עיין פירוש לעיל יז, ו. מה שנאמר בפסוק שם לגבי דיני נפשות, חזר ונשנה כאן דרך כלל וגם לדיני ממונות.
במסכת גיטין
(עא.) למדו מלשון ״על פי שנים עדים״ את הדין של ״מפיהם ולא מפי כתבם״: עדים יכולים להעיד רק בפה ולא בכתב; לפיכך אילם אינו כשר להעיד.
נחלקו הדעות לגבי היקפו של דין זה. לדעת רש״י ורמב״ם, שום עדות בכתב אינה כשרה בבית דין. אולם לדעת רבינו תם, רק עדות בכתב של אילם או של מת פסולה, מאחר שאינם יכולים להעיד בעל פה. אך אם אדם יכול לדבר והוא עדיין בחיים, הרי שבמידת הצורך הוא יכול לשלוח לבית הדין את עדותו בכתב.
שונה הדין בשטר – שטר חוב, שטר מכר או שטר מתנה. אף ששטר כתוב בצורה של הגדת עדות, אף על פי כן ״עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין״
(גיטין ג.). שכן שטר איננו הגדה עצמאית של העדים, אלא הודעה שנמסרה לבקשת בעלי הדין, והוכרה על ידם מראש כהוכחה לזכותם או
לחובתם. בעיקרו של דבר, השטר איננו כתבם של העדים אלא כתבם של בעלי הדין אשר לבקשתם הוא נכתב
(עיין שם עא.; כתובות כ., תוספות שם ד״ה ורבי יוחנן; יבמות לא: תוספות ד״ה דחזו). אולם לדעת הרמב״ם
(הלכות עדות ג, ד), כשרותה של עדות בצורת שטר אינה אלא חידוש מתקנת חכמים כדי להקל על משא ומתן – אך הרמב״ן דוחה דעה זו מכל וכל
(ספר המצוות, סוף שורש ב; עיין ש״ך, חושן משפט סי׳ כח, יב).
במסכת כתובות
(כ.) מסיקים חז״ל מסקנה נוספת מהכלל ״מפיהם ולא מפי כתבם״: עדים אינם רשאים להעיד בפני בית דין אלא אם כן הם עדיין זוכרים בבירור את תוכן עדותם בעת שהם מוסרים אותה (״מפיהם״). אסור להם להעיד על דבר הידוע להם רק על יסוד רשימותיהם שבכתב (״ולא מפי כתבם״). אולם הם רשאים להעיד אם נזכרו מחדש במעשה לאחר שעיינו ברשימותיהם שבכתב
(עיין שם).
יקום דבר – השווה ״בעל דברים״
(שמות כד, יד; עיין פירוש שם).