[שמג]
1ויאמר אלהים יהי אור. אמר הקב״ה עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה תבוא האורה ויאמר אלהים יהי אור זה אברהם הה״ד
(ישעיהו מ״א:ב׳) מי העיר ממזרח צדק וגו׳ אל תקרא העיר אלא האיר.
(בראשית רבה ב):
[שמד]
2ויאמר אלהים יהי אור. ר״י פתח. פתח דברך יאיר מבין וגו׳
(תהלים קי״ט:ק״ל) רי״א האורה נבראת תחלה משל למלך שבקש לבנות פלטין והיה אותו מקום אפל מה עשה הדליק נרות ופנסין לידע האיך הוא קובע תימליוסים כך האורה נבראת תחלה, ור״נ אמר העולם נברא תחלה משל למלך שבנה פלטין ועטרה בנרות ופנסין ע״כ דרש ר׳ יודן, אתא ר״פ ור״י ב״ר סימון ור״ח בשם ר״ש ב״ר יצחק פתח, פתח דבריך יאיר מבין פתיים מפתח פומך לן הוה נהורא ויאמר אלהים יהי אור וגו׳.
(בראשית רבה ג׳):
[שמה]
3ר׳ ברכיה בשם ר״י ב״ר סימון פתח, בדבר ה׳ שמים נעשו וגו׳
(תהלים ל״ג:ו׳) ריבר״ס אמר לא בעמל לא ביגיעה ברא הקב״ה את עולמו אלא בדבר ה׳ וכבר שמים נעשו אף הכא והיה אור אין כתיב כאן אלא ויהי אור כבר היה.
(בראשית רבה ג ג)
[שמו]
רשב״י פתח
(משלי ט״ו:כ״ג) שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב שמחה לאיש זה הקב״ה שנאמר
(שמות ט״ז:ג׳) ה׳ איש מלחמה ה׳ שמו במענה פיו ויאמר אלהים יהי אור ודבר בעתו מה טוב וירא אלהים את האור כי טוב.
(בראשית רבה ג׳).
[שמז]
4ר׳ שמעון בן יהוצדק שאל לר׳ שמואל בר׳ נחמן א״ל מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה מהיכן נבראת האורה, א״ל מלמד שנתעטף בה הקב״ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, אמרה לו בלחישה, א״ל מקרא מלא הוא
(תהלים ק״ד:ב׳) עוטה עור כשלמה ואת אמרת לי בלחישה אתמהא, א״ל כשם ששמעתיה בלחישה כך אמרתיה לך בלחישה א״ר ברכיה אילולא שדרשה ר׳ יצחק ברבים לא הי׳ אפשר לאומרה מקמי כן מה הוו אמרין ר״ב בשרי״א ממקום בהמ״ק נבראת האורה, הה״ד
(יחזקאל מ״ג:ב׳) והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וגו׳ והארץ האירה מכבודו ואין כבודו אלא בהמ״ק המד״א
(ירמיהו י״ז:י״ב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו.
(בראשית רבה ג׳).
[שמח]
5א״ר סימון ה׳ פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה ויאמר אלהים יהי אור כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב״ה וברא את עולמו, ויהי אור, כנגד ספר ואלה שמות, שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה, וירא אלהים את האור כי טוב, כנגד ספר ויקרא, שהוא מלא הלכות רבות, ויבדל אלהים בין האור ובין החושך, כנגד ספר במדבר, שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי עולם, ויקרא אלהים לאור יום, כנגד ספר משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות, מתיבין חברייא לר׳ סימון והלא ספר ויקרא מלא הלכות רבות, אמר להן אף הוא שנה בו דבר, (ויקרא אלהים לאור יום לא הוא אור ולא הוא יום אתמהא).
(בראשית רבה ג׳):
[שמט]
ד״א (שמות כ״ה:י׳) ועשו ארון עצי שטים מה כתיב למעלה ויקחו לי תרומה מיד ועשו ארון עצי שטים מה התורה קדומה לכל, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים מה האור קדם לכל מעשה בראשית דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ואף במשכן בתורה שנקראת אור דכתיב
(משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור קדמו מעשיה לכל הכלים.
(שמות רבה ל״ד):
[שנ]
6ובכל מקום ויהי אין שמחה כיוצא בה יהי אור ויהי אור יש שמחה גדולה מזו וכו׳ אמר רשב״ג בכ״מ שכתב ויהי אין צרה כיו״ב וכו׳ השיבו את רשב״ג א״ל והרי כתיב ויהי אור, מה צרה יש בזו אמר להן שאורו עתיד ליגנז מפני המאורות.
(פסיקתא רבתי פ״ה)
[שנא]
7בעשרה מאמרות נברא העולם, ולא בי״א נגד עשרה דברים שבהם נתנה תורה לישראל, הא כיצד ביום הראשון ויאמר אלהים יהי אור כנגד אנכי ה׳ אלהיך
(שמות כ׳:ב׳) וכתיב והיה לך ה׳ לאור עולם
(ישעיהו ס׳:י״ט). (פסיקתא):
[שנב]
8דרש רשב״ל שבע חנוכות הן: חנוכה הראשונה בראשית ברא, יהי אור, הרי נר אחד, ביום שני ויהי ערב ויהי בקר, משל לארכיטקטין שהיה מבקש תלמיוס ונטל נר והאירה כך האירה, כי נר מצוה ותורה אור
(משלי ז׳:כ״ב), ביום שלישי נבראו האילנות ושמן זית מאירה, ביום רביעי נבראו המאורות וכסאו של דוד כשמש נגדי
(תהלים פ״ט:ל״ז) וכן ערכתי נר למשיחי
(תהלים קל״ב:י״ז), ביום ה׳ נבראו ברקים, קול רעמך בגלגל
(תהלים ע״ז:י״ט), ביום ו׳ נברא אדם שנאמר נר אלהים נשמת אדם
(משלי כ׳:כ״ז). (מדרש ילמדנו):
[שנג] ר׳ ק״ן באורייתא דתרי קרני: יהי אור, ברא אלהים, עפר ואפר, בעבורך, ודרדר, ארדה. (ספר התגין):
[שנד]
9פיה פתחה (משלי ל״א:כ״ה) ולאחר פ׳ אותיות כתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור כי לא מצינו אמירה קודם לזאת. (אותיות קטנות):
[שנה]
10פתח התורה ונטל ממנה שם שני והוציא משם ג׳ טפות של אורה, אחת לאור עוה״ז ואחת לאור עוה״ב, ואחת לאור התורה, אחת לאור עוה״ז שנאמר ויאמר אלהים יהי אור אחת לאור עוה״ב שנאמר קומי אורי וגו׳
(ישעיהו ס׳:א׳) אחת לאור התורה שנאמר כי נר מצוה ותורה אור
(משלי ו׳:כ״ג). (מדרש כונן):
[שנו]
11ועוד ישב רבי בון ודרש מ״ג
(ישעיהו מ״ה:ז׳) יוצר אור ובורא חושך אלא אור שיש בו ממש כתיב בו יצירה חשך שאין בו ממש כתיב ביה בריאה כד״א
(עמוס ד׳:י״ג) יוצר הרים ובורא רוח ואב״א אור שיש בו עשיה דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ואין הויה אלא ע״י עשיה ויצירה חושך דלא הוה ביה עשיה כלומר דלא כתיב ביה עשייה אלא הבדלה והפרשה בלבד קרי ביה בריאה כמד״א הבריא פלוני. (ספר הבהיר ב:):
[שנז]
12א״ר רחומאי האורה קדמה לעולם שענן וערפל סביביו שנא׳ ויאמר אלהים יהי אור אמרו לו קודם יצירת ישראל בנך תעשה לו עטרה א״ל הן מלה״ד למלך שמתאוה לבן ומצא עטרה נאה קלוסה ומשובחת שמח שמחה ואמר זה לבני לראשו כי לו נאה אמרו לו ויודע הוא שבנו ראוי לזה אמר שתוקו כך עלה במחשבה ונודע שנאמר
(שמות ל״ה:ל״ה) וחשבי מחשבות וגו׳. (ספר הבהיר ג.):
[שנח] 13א״ר ברכיה מ״ד ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור ולא אמר יהיה אור (או והיה אור) ויהי אור משל למלך שקנה חפץ נאה והקצהו עד שזימן לו מקום ושמהו שם הה״ד יהי אור ויהי אור שכבר היה. (ספר הבהיר יח)
[שנט]
14ויאמר אלהים יהי אור וא״ר יוחנן שני אורים גדולים היו שנא׳ ויהי אור ועל שניהם נאמר כי טוב ולקח הקב״ה האחד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא והיינו דכתיב
(תהלים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך מלמד שהאור הראשון גנוז אין כל בריה יכולה להסתכל בה שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב וכתיב
(בראשית א׳:ל״א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ראה הקב״ה את כל אשר עשה וראה טוב מזהיר בהיר ולקח מאותו טוב וכלל בו ל״ב נתיבות החכמה ונתנו לעולם הזה והיינו דכתיב
(משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם הוי אומר זו אוצרה של תורה (שבע״פ) כו׳. (ספר הבהיר נ. זהר ח״א רס״ד.)
[שס] 15ומאי ניהו יראת ה׳ זה האור הראשון דאמר ר׳ מאיר מ״ד ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור ולא אמר ליה ויהי כן מלמד שהאור ההוא גדול ואין כל בריה יכולה להסתכל בו גנזו הקב״ה לצדיקים לעתיד לבא כו׳. (ספר הבהיר נז.):
[שסא] 16ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, מהכא איהו שירותא לאשכחא גניזין היך אתברי עלמא בפרט דעד הכא הוה בכלל ובתר אתהדר כלל למהוי כלל ופרט וכלל, עד הכא הוה כלא תליא באוירא מרזא דאין סוף, כיון דאתפשט חילא בהיכלא עלאה רזא דאלהים כתיב ביה אמירה ויאמר אלהים דהא לעילא לא כתיב ביה אמירה בפרט ואע״ג דבראשית מאמר הוא אבל לא כתיב ביה ויאמר דא ויאמר איהו קיימא למשאל ולמנדע ויאמר חילא דאתרם וארמותא בחשאי מרזא דאין סוף ברזא דמחשבה וכו׳. (זהר ח״א טז:)
[שסב] 17הה״ד ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור דא הוא אור קדמאה עלאה דהוה מקדמת דנא, ומהכא נפקו כל חילין ותוקפין וארעא אתבסמת ואפיקת חילהא לבתר כיון דנהיר ונחית הוה אסתלק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, כד אסתכל בחייבי עלמא אתגניז ואתטמיר ולא נפיק אלא בשבילו, סתימין דלא אתגליין. (זהר ח״א ל:)
[שסג]
18ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, (ויאמר ה׳ למי הוא אומר אינו אומר אלא לאחרים, יהי אור לעולם הזה, ויהי אור לעולם הבא). ודא איהו נהורא דברא קב״ה בקדמיתא והוא נהורא דעינא, והוא נהורא דאחזא קב״ה לאדם קדמאה והוי חזי ביה מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא, והוא נהורא דאחזא קב״ה לדוד, והוה משבח ואמר
(תהלים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, והוא נהורא דאחזי קב״ה למשה וחמי ביה מגלעד ועד דן, ובשעתא דחמא קב״ה דיקומון תלתא דרין חייבין ואנון דרא דאנוש ודרא דטיפנא (המבול), ודרא דפלגה (נ״א. גניז ליה) בגין דלא ישתמשון ביה ויהב יתיה קב״ה למשה ואשתמש ביה תלת ירחין דאשתארין ליה מיומי עבורא דיליה כד״א
(שמות ב׳:ב׳) ותצפנהו שלשה ירחים ובתר תלת ירחין עאל קמי פרעה נטיל ליה קב״ה מניה עד דקאים על טורא דסיני לקבלא אורייתא והדר ליה ההוא נהורא ואשתמש ביה כל יומוי ולא יכלו בני ישראל למקרב בהדיה עד דיהב מסוה על אנפוי כד״א
(שמות ל״ד:ל׳) וייראו מגשת אליו ואתעטף ביה כטלית הה״ד
(תהלים ק״ד:ב׳) עוטה אור כשלמה, יהי אור ויהי אור כל מה דאתמר ביה ויהי הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי. (זהר ח״א לא:)
[שסד]
19ויאמר אלהים יהי אור. א״ר יצחק מכאן משמע דעקרן קב״ה להני נטיען ושתיל לון דכתיב יהי. ר׳ יהודה אומר אור שכבר היה תנן, דכתיב ויהי אור, והיה לא כתיב אלא ויהי, כד אסתכל קב״ה באינון דרין דרשיעיא דלא יתחזון לההוא נהורא, גניז ליה, הה״ד
(איוב ל״ח:ט״ו) וימנע מרשעים אורם, ולמאן גניז ליה לצדיקים, לצדיקיא דוקא, כמה דכתיב
(תהלים צ״ז:י״א) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, והא אתמר ויאמר אלהים יהי אור הה״ד
(ישעיהו מ״א:ב׳) מי העיר ממזרח. (זהר ח״א מה:)
[שסה] 20ויאמר אלהים יהי אור וגו׳, יהי אתפשטותא דהאי אור לתתא ואלין אינון מלאכין דאתבריאו ביומא קדמאה אית לון קיומא לאתקיימא לסטר ימינא. (זהר ח״א מו.):
[שסו] 21מאן יזכה להאי ארכא מאן יתקיים בקיום דתיה בין האי זמנא ועל דא אצטעירנא בנפשאי א״ל רבי הא תנינן יהי או״ר יהי ר״ז חזר ואמר בתשובה יתקדם כלא כו׳. (זהר ח״א מדרש הנעלם קמ.)
[שסז]
יהי שם ה׳ מבורך
(תהלים קי״ג:ב׳) מאי שנא דקאמר יהי, אלא יהי רזא דאמשכותא מההוא אתר עלאה דאיהו סתום דקאמרן דאיהו י״ה עד רזא דברית דאיהו יו״ד תתאה כגוונא דיו״ד עלאה וכו׳ ובמלה דא אתקיים כל עובדא דבראשית כד״א יהי רקיע יהי מאורות יהי אור בכל אינון עובדין דלעילא כתיב יהי בכל אינון עובדין דלתתא לא כתיב יהי בגין דרזא דא דאיהו מרזא עלאה סתימין דכל סתימין לא אתקיים אלא במלין עלאי דלעילא ולא אתמר באינון מילין תתאין דלתתא ובדא מתברך שמא קדישא בכלא ועל דא כתיב יהי שם ה׳ מבורך. (זהר ח״א רלב:)
[שסח] 22ודא הוא רזא דכתיב יהי אור ויהי אור כיון דאמר יהי אור אמאי כתיב ויהי אור לא אצטריך קרא למכתב אלא ויהי כן מהו ויהי אור אלא דההוא אור אפיק אור אחרא דאתחזי ליה ודא איהו יומא קדמאה מאינון עצי הלבנון. (זהר ח״ב קכ״ז):
[שסט]
23ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור אמר רבי יוסי ההוא אור אתגניז ואיהו אזדמן לגבי צדיקיא לעלמא דאתי כד״א אור זרוע לצדיק
(תהלים צ״ז:י״א) לצדיק סתם וההוא אור לא שמש בעלמא בר יומא קדמאה ולבתר אתגניז ולא שמש יתיר, רבי יהודה אומר אלמלי אתגניז מכל וכל לא קאים עלמא אפילו רגעא חדא, אלא אתגניז ואזדרע כהאי זרעא דעביד תולדין וזרעין ואיבין ומניה אתקיים עלמא, ולית לך יומא דלא נפיק מניה בעלמא ומקיים כלא דביה זן קב״ה עלמא, ובכל אתר דלעאן באורייתא בלילא חד חוטא נפיק מההוא אור גניז ואתמשיך על אינון דלעאן בה הה״ד יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי
(תהלים מ״ב:ט׳). (זהר ח״ב קמ״ח):
[שע]
24אור דא כתיב יהי אור ויהי אור, כיון דאמר יהי אור אמאי כתיב ויהי אור דהא בויהי כן סגיא אלא יהי אור דא אור קדמאה דאיהי ימינא ואיהי לקץ הימין, ויהי אור, דמימינא נפק שמאלא ומרזא דימינא נפק שמאלא ועל דא ויהי אור דא שמאלא, מכאן דויהי קדמאה דאורייתא בסטרא דשמאלא הוה, ובגין כך לאו איהו סימן ברכה מ״ט בגין דביה נפק ההוא חשך דאחשיך אנפי עלמא וסימנא דא כד אתגלי רזא דעשו ועובדוי בהאי ויהי הוה דכתיב
(בראשית כ״ח:כ״ז) ויהי עשו איש יודע ציד, אתקיים בויהי איש יודע ציד לפתאה בני עלמא דלא יהכון בארח מישר. (זהר ח״ב קס״ז):
[שעא]
ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, היינו דכתיב
(תהלים ל״ג:ט׳) כי הוא אמר ויהי הוא בלחודוי. (זהר ח״ב קע״ו)
[שעב] דתנינן תלת אומנין עבד קב״ה לאפקא מנהון עלמא ואלין אינון שמיא וארעא ומיא וכל חד שמש חד יומא ואהדרו כמלקדמין יומא קדמאה אפיק שמיא אומנותא דיליה דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור כו׳: (זוה״ק ח״ג רי״ט.)
[שעג]
25עטוף צריך לאטפא רישיה בגין דשכינתא על רישיה דהכי אוקמוה מארי מתניתין אסור לתלמיד חכם למיהך ד׳ אמות בגלוי הראש משום
(ישעיהו ו׳:ג׳) מלא כל הארץ כבודו כל שכן בברכה ובאזכרת שמא קדישא למהוי בגלוי הראש דאת י׳ כן יהוה איהי אתעטף באור ואתעבד אויר וכו׳ בגין דאות י׳ דאיהי חכמה באויר והיינו אור דאתעטף ביה כד ברא עלמא הה״ד
(תהלים ק״ד:ב׳) עוטה אור כשלמה והאי איהו יהי אור יהי אויר ואוקמוה מארי סתרי תורה בטרם נתהווה כל דבר נתהוו ההוויות, ובגין דא יהי אור, ויהי אור דהוה מקדמת דנא. (רעיא מהימנא זהר ח״ג רמ״ה):
[שעד]
כד אפיק י׳ מאוי״ר אתגלייא או״ר ודא איהו ויאמר אלהים יהי אור וחמש זמנין אור אינון בעובדא דבראשית, ואינון ה׳ ועלייהו אתמר
(ישעיהו מ׳:י״ב) מי מדד בשעלו מים, ודא דרועא ימינא ואיהו גוון חוור וכו׳ והאי ה׳ איהי אתפשטת לאנהרא בחמש גוונין דאינון ה׳ זמנין אור, י׳ איהי מדה דילה, ה׳ עלאה חמש אור, ה׳ תתאה חמש גוונין דנהרין בהון חמש אור. (תקוני זהר י״ט):
[שעה]
26ב׳ אלפים ימות המשיח, ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, עלייהו אתמר
(ישעיהו כ״ד:ט״ו) על כן באורים כבדו ה׳, על כ״ן ודאי, דאתמר ביה ויהי כ״ן ואינון שבעין, ועל ב׳ מאורות אלין אתמר דו פרצופין דכר ונוקבא, יהי אור דא פסח אור לארבעה עשר, ויהי אור ראש השנה דאתמר ביה ויהי היום
(איוב א׳:ו׳) הכא ויהי והתם ויהי ובכל אתר ויהי לישנא דצערא (תקוני זהר ע״ז):
[שעו] אמר ליומא קדמאה יהי אור, מיד אפיק אומנותיה ועבד ליה, הה״ד ויהי אור, והא אוקמוהו דלית הויה אלא ע״י עשיה, א׳ מן אין דהוה פרח באויר אפיק אור, י׳ אפיק רקיע, ן׳ מן אין אפיק יבשה. (תקוני זהר פ״א)
[שעז] 27יהי אור, ר׳ אלכסנדראי אומר הרואה הכוכבים במסלותם חייב לברך מאי מברך, ברוך המסדר את הכוכבים ברקיע, ראה כוכב אחד אינו מברך, שנים מברך, אימתי כד הוי ליליא מברכין ברוך המעריב ערבים. (ז״ח ז׳):
[שעח]
28ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. ר׳ חייא פתח
(תהלים צ״ז:י״א) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. הקב״ה ראה וצפה, שהעולם אינו יכול לעמוד בלתי היסוד, ואיזהו היסוד שהעולם עומד עליו, הוא הצדיק שנאמר וצדיק יסוד עולם
(משלי י׳:כ״ה). וזהו יסוד הראשון שברא הקב״ה בעולמו, והוא נקרא אור, שנאמר
(תהלים צ״ז:י״א) אור זרוע לצדיק. ועוד ממה דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. נאמר כאן כי טוב, ונאמר להלן
(ישעיהו ג׳:י׳) אמרו צדיק כי טוב, רבי אומר זה האור, אור המלאכים, הוא שנברא תחלה קודם כל העולם, ואי תימא והרי אנו רואים. שהשמים והארץ נבראו תחלה, לא קשיא, (דהא שנאמר למעלה עד כאן, ספור הוא דאמר) אלא זה ויהי הוא הראשון, ומכאן התחילו (נ״א התחלת) כל הנבראים. ר׳ יהודה אומר זה אור הכסא ממש, ומזה האור נבראו שאר כל הנבראים, ממנו נבראו השמים, וכסא נברא בתחלה שנאמר
(ירמיהו י״ז:י״ב) כסא כבוד מרום מראשון. (ז״ח ז):
[שעט]
29ויאמר אלהים יהי אור. תמן תנינן וכו׳. וכיון שנברא העולם נרמז הרמז הגדול הזה ברזי הסתרים שנאמר ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, כלומר יהי רז ורז ואור דבר אחד הוא, וירא אלהים לזה הרז, כי טוב להיות ברז וסוד, כדי שלא יגלה לשום אדם, שאלמלא יגלה, כמה פריצים מבני עמנו ילכו לאבדון, ועל שנהיה ברזא וסוד הבדיל אלהים בין האור ובין החשך בין אומתו שהוא האור ובין הרשעים שהם החשך, שנאמר
(שמואל א ב׳:ט׳) ורשעים בחשך ידמו. (ז״ח ח׳):
[שפ] 30ר׳ חזקיה אמר אנא הוית באתריהון דערביא, וחמית גוברין דהוו מתטמרין ביני טוריא במערתא, ואתו מערב שבת לערב שבת לבתיהון, אמרית להון מה דין דאתון עבדין אמרו לי פרישי עלמא אנן ומתעסקו באורייתא כל יומא ויומא, וכו׳. אמרית להון בני חייכון, יומא דא מה חידוש אתחדש לכון אמרו לי האי פסוקא ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, ותאני ר׳ כרוספדאי גדול התוספות מהאור שהיה אור שלא היה כמוהו זה הוא אור השכל הגדול שנהיה מאור זיו הודו וזהו העומד מאחורי הפרגוד. (ז״ח ח׳):
[שפא] 31דאתיליד האי בר נש ביומא קדמאה, בשעתא קדמאה דמזליה טלה וחיה דיליה אריה ביומא קדמאה כל תרין עשר מזלות ושבעה כוכביא אינון משועבדים לכוכביא דיליה ולמזלא דיליה, והכי כל יומא ויומא כגונא דא האי בר נש איהו חוור מחוורי דנהורא דאתברי ביומא קדמאה הה״ד ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, אי אתיליד בריש שעתא דיומא יהא חכימא יתיר באורייתא ויהא רישא דמארי מתיבתא. (זהר בז״ח):
[שפב]
32גדול השלום שלא התחיל הקב״ה לברוא דבר בעולמו אלא בדבר שהוא שלום ואיזה זה האור שנאמר ויאמר אלהים יהי אור, ומנין שהוא שלום שנאמר יוצר אור ובורא חושך עושה שלום
(ישעיהו מ״ה:ז׳) מכאן אמרו חז״ל נר ביתו וקידוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו, פירוש האור נקרא שלום לפיכך מקדימין הנר שהוא אור ושלום ליין. (מדרש גדול וגדולה):
[שפג] 33מפני מה ברא הקב״ה את עולמו בניסן ולא בראו באייר לפי שבשעה שברא הקב״ה את עולמו אמר לו לשר החשך סור מלפני מפני שאני מבקש את העולם לבראות באורה ושרו של חשך דומה לשד [לשור] באותה שעה אמר הקב״ה שר חושך לפני סר [סור] מלפני, ואם אין אתה סר מלפני אני גוער בך שאני מבקש לבראות את עולמי באורה ואחרי האורה מה אתה בורא אמר לו חושך, ואחר החושך מה אתה בורא אמר לו תאומים, ומפני מה אתה בורא תאומים שעתיד לראות אדם באור ובחשך מפני שמזל תאומים אדם. (פסיקתא רבתי פ״כ ב׳):
[שפד]
34ויאמר אלהים יהי אור וכו׳. ואע״פ שקודם זה האור נהורא עמיה שרי וכן אמר דוד ה׳ אלהי גדלת מאוד. עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה
(תהלים ק״ד:ב׳) למדך הכתוב שהשכינה כולה אור ומאור השכינה ברא האור לבאי עולם ביום ראשון להאיר לעולם, שנאמר ויאמר אלהים יהי אור, ויש אומרים האור הזה מן המים, שכן כתיב מרחפת על פני המים, וכתיב ויאמר אלהים יהי אור, וכן מצינו בהרבה מקומות נקראו אור, שנא׳
(איוב ל״ז:ג׳) ואורו על כנפות הארץ, ואומר
(איוב ל״ז:י״א) יפיץ ענן אורו, ואומר
(איוב ל״ו:ל״ב) על כפים כסה אור, וכן כל מאורי העינים הם המים שבעינים וכה״א
(איכה ב׳:ה׳) כלו בדמעות עיני. (פסקתא זוטרתי פ״א):
שערי ציון: זהר ח״א טז. כב. מו. קסג. רנב: רנו: ח״ב לד: קג: קמט: ח״ג י״א: זהר חדש לד. לז: עג: תקוני זהר לז: לח. עג: עד. עז. עח: עט. קח. ספר הבהיר לג. נז: פרדר״א פ״ג. לעיל מאמר, כז. קמו. קפו. ריא. ריב. רכו. רלז. רמ. רמב. רס. רצד. שה. שח. שלו. שלח.
1. עי׳ לק׳ פ״ה וש״ר פט״ו ובזהר חדש א. ובכי״ל ליתא לשון זה דאל תקרא.
2. תימליוסים, פי׳ יסודות, מפתח פומך. זה פי׳ הקרא פתח דבריך יאיר דהמאמר הראשון הי׳ יהי אור. עי׳ לעיל אות ר״ה, רמ״ב. ומ״ש בביאור ונראה דרש״י וש״ר דמפרשי בראשית סמוכה ס״ל כר״י כאן דאורה נבראת תחלה ומ״ש שם בשם התו״ה מצאתי מפורש דרבינו בחיי פ״א שהביא דברי המדרש הנ״ל כ׳ לפרש כן ועי׳ לעיל אות ש״י ומ״ש בביאור.
3. עי׳ לעיל אות ר״ז ולק׳ אות שנ״ח ומ״ש בביאור. ועי׳ מ״ש בביאור לעיל אות שכ״ה וראיתי דהסוברים בשיטת ״השמיטות״ מביאים ראי׳ גם מלשון מדרש זה ״כבר הי׳ ״. ומלשון המדרשות שציינתי לעיל אות ר״ז נראה מפורש דביאור הדברים כפשוטן הוא כמו שמבואר בתנחומא שם בדבר ה׳ שמים נעשו. הקב״ה מוציא דבר מפיו ומיד נעשה היינו שלא נעשה בהמשך זמן רק מיד שעלה ברצונו, ועפד״ז י״ל גם לשון ס׳ הבהיר לעיל והארץ היתה שכבר היתה. ועי׳ מכלתא יתרו, ובכי״ל גורס בסוף אלא בדבר ולא יותר.
4. עי׳ שמ״ר פט״ו ופ״נ ויק״ר פל״א, תנחומא ויקהל, מדרש תהלים פכ״ז. קד. ועי׳ בהגהות התנחומא ישן שם ולמדרש תהלים שם שהביא כל השינוים ועי׳ מ״ש לעיל אות רמ״ט בביאור:
5. שנה בו דבר, הרבה פירושים נאמר ע״ז במפרשי המדרש עי׳ בדבריהם ולפענ״ד נראה לפ״מ דמצאתי מובא מכת״י במבוא להתנחומא ישן ע״ז. בזה״ל חמשה פעמים כתיב אור, ראשון כנגד ספר בראשית שנברא והאיר העולם, שני כנגד ואלה שמות שבו כתיב יציאת ישראל ממצרים מאפילה לאורה, שלישי כנגד ס׳ ויקרא שבו תורת כהנים שמאירה עיני לומדי׳, רביעי (כמו לפנינו) חמישי וכו׳ כנגד משנה תורה שבו עיקר מצות לכן קורא לאור יום וכעי״ז מבואר בסדר ארקים בכבוד חופה בזה״ל יהי אור זה ספר בראשית שבו יצירת העולם, יהי אור זה ספר שמות שבו גאולת ישראל ומתן תורה. ויהי אור זה ספר ויקרא שבו סדר קרבנות, ויבדל וגו׳ זה ספר וידבר שבו הבדיל הקב״ה בין ישראל ללוים בין משה ובין קרח (עי׳ במד״ר פי״ח) ויקרא וגו׳ זה ספר דברים שבו כל התורה כולה ע״כ. מבואר משני לשונות אלו דבאמת שני טעמים יש על ויקרא דברים, ויקרא משום שבו סדר קרבנות תורת כהנים שמאירה עיני לומדי׳ ולפ״ז י״ל דהפי׳ שנה בו דבר, היינו ששינה הטעם בויקרא שאמר שהוא מלא הלכות רבות ואמר טעם אחר וכמפורש במדרשים אלו ובוודאי הי׳ לפניהם התי׳ כן ואולי חסר לפנינו וי״ל ג״כ דפי׳ לו הדבר שהוא מלא הלכות הרבה היינו הלכות תורת כהנים, וראיתי ברבינו בחיי שהביא דברי המדרש אלו בזה״ל כנגד ס׳ ויקרא שהוא מלא הלכות רבות כנגד משנה תורה שהוא מלא מצות הרבה, ונראה דמפרש ג״כ דברי המדרש כמ״ש דשנה בו דבר היינו דשנה והוסיף טעם אחר. דויקרא מרמז אור התשובה ע״י הקרבנות ודברים אור התורה והמצות. ועי׳ בס׳ תולדות יצחק להמרי״ק עה״ת שהביא ג״כ דברי המדרש כן בנוסח זה. וראיתי במקצת דפוסים כמו ווארשא הפסיקו המאמרים אחר תיבת אתמהה וכן פי׳ קצת מפרשים דזה קאי אדלעיל דשונה בו דברים היינו מלבד דהוא מלא הלכות רבות שונה דברים שנאמרו בשאר הספרים ולכן תולה בו הפסוק ויקרא וכו׳ לאור יום שכפל אור ויום, אמנם בדפוס פיורדאווילנא הפסיקו בתיבת דבר ומאמר שלאחריו מתחיל ויקרא וכן פי׳ מקצת מפרשים דמה שאמר תני אורה זה קאי אדלעיל: ועי׳ לק׳ אות ת״ה.
6. עב״ר פמ״ב סיים הלשון שלא זכה העולם להשתמש באותו האורה ומביא המאמר של ריב״ס שנסתכל הקב״ה בדור המבול וגנזו ויבואר לפנינו אות שפ״ו
מגמ׳ חגיגה י״ב. וכן מאמר זה דכל מקום שנאמר ויהי מבואר לפנינו בפ״ה אות תי״ג
מגמ׳ מגלה י: ושם מצוין כל המקומות שמובא זה המאמר:
7. מאמר זה הוא מפסקתא חדתא הנדפס בבהמ״ד מכת״י. ולפנינו בפסקתא רבתי פכ״א מבואר הלשון להיפך נאמרו עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם אנכי כנגד יהי אור. וכן הביא זאת בלקח טוב בפסוק בראשית, וכ״ה בזהר ויקרא י״א: וסיים בעשרת הדברות אנכי וכתיב במע״ב ויהי אור דא מהימנותא דקב״ה אור אקרי (דכתיב תהלים כז א) ה׳ אורי וישעי:
8. מאמר זה מובא בילקוט שמעוני תורה רמז מ״ז: ועי׳ לק׳ אות תל״א.
9. פיה פתחה צריך להיות הפ׳ קטנה ובס׳ מחזור ויטרי עמוד תרפ״ד חושב האותיות קטנות מכתיבת רבינו יוסף טוב עלם, ואינו מביא הפ׳ דפיה פתחה וכן בהנדפס בסוף ס׳ מעשה רוקח שהעתיק המחבר מספר כתיבת יד קדמון שמצא ג״כ ליתא והכונה של המאמר י״ל כעין דדריש בב״ר פ״ג מובא באות שמ״ד בקרא תהלים פתח דבריך יאיר שקאי מאמר ויהי אור שזה הי׳ הדיבור הראשון. ע״ז מרמז גם הפ׳ הקטנה של פי׳ פתחה בחכמה, שבתחלה פתח בויהי אור שכתוב אחר פ׳ אותיות:
10. עי׳ לעיל אות שכ״ב ומ״ש בביאור.
11. עי׳ מ״ש לעיל אות רצ״ד באריכות ובהשמטות בזהר ח״א ר.
12. האורה קדמה מבואר דס״ל כדעת ר״י בב״ר פ״ג דהאורה נבראת תחלת ועי׳ לעיל אות שמ״ד ובהגהות הגר״א האורה קדמה לעולם וענן וערפל:
13. שכבר הי׳ עי׳ לק׳ אות שס״ב שס״ד, ולעיל אות שמ״ה ומ״ש בביאור ולק׳ אות ש״ע ומ״ש בביאור מדברי רבינו בחיי דכבר הי׳ הפי׳ תיכף במאמר בראשית הי׳ האור:
14. גנזו לצדיקים. עי׳ חגיגה י״ב ולעיל אות ש״כ ומ״ש בביאור ולקמן ש״ס שס״ג שס״ד שס״ט, שפ״ו וברבינו בחיי כאן:
15. ויהי כן. קושיא זו דהול״ל ויהי כן מבואר גם לק׳ במדרש אות שס״ח ש״ע ועי׳ בפי׳ הרמב״ן כאן שמרמז לדברי המדרש כאן דלהכי לא כתיב ויהי כן דהאור זה לא נתקיים כי גנזו, ובפי׳ רבעה״ת ובחזקוני ובפי׳ הרא״ש עה״ת הקשו כן ותי׳ דבשאר ימים הוצרך לכתוב ויהי כן שלא להאריך אבל הכי אין אריכות בתיבת ויהי אור מבתיבת ויהי כן. ועי׳ לק׳ מ״ש בביאור אות ש״ע מדברי הרבינו בחיי כאן ועי׳ בזהר השמטות ח״א רס״ד.
16.
ברזא דמחשבה הרבה מהראשונים ה״ה רבינו סעדי׳ גאון בפי׳ התורה ועי׳ בס׳ האמונות והדעות מ״ב והרמב״ם במורה ח״א פכ״ה ור׳ יהודה הלוי בכוזרי מאמר ד׳ אכ״ה והרמב״ן בנימוקיו, ועוד ראשונים, פי׳ דויאמר בפסוק זה וכן בכל מעשה בראשית ענינו רצה. או חפץ, והרמב״ן ה״ר ממה שמצינו לחז״ל שקראו לזה מחשבה ביום. והאבן עזרא כ׳ לדחות פי׳ זה דלדבריהם הו״ל לאמר, ויאמר להיות אור. ופי׳ דהדבר כמשמעו והמרי״א החזיק בדבריו ופי׳ דויאמר דהכא פי׳ לשון גזרה כי כך גזרה חכמתו, ועי׳ ברבינו בחיי הביא ב׳ הפירושים. והנה מדברי הזהר כאן נראה כפי׳ הראשונים הנ״ל, ולפענ״ד נראה דיש לה״ר לדברי האע״ז מדברי חז״ל בירושלמי פט״ו דשבת ה״ג דאיתא שם א״ר אבהו שבת לי״י שבות כה׳ מה הקב״ה שבת ממאמר אף אתה שבות ממאמר ע״כ והפי׳ שלא לדבר דבר חול בשבת משום דשביתה של הקב״ה הי׳ ג״כ מדבור והנה
בבבלי שבת קי״ג וק״ן פסקינן דבור אסור הרהור מותר, וגם הירושלמי אינו חולק ע״ז עי״ש בק״ע וא״נ דויאמר דמעשה בראשית הי׳ ענין רצון וחפץ ומחשבה א״כ היתה השביתה מזה והי׳ צריך להיות גם הרהור אסור לא דבור לבד ומוכח מזה דהי׳ דבור כמו בשאר דבורים שהקב״ה ברא את הדבור והי׳ השביתה מזה ונלמד שפיר דהדבור אסור, ועפ״ז ניחא מה שנתקשה בס׳ רה״ז בהא דאמרינן הרהור מותר דמאי ס״ד דיהי׳ אסור הרהור ותי׳ משום דחמירא כע״ז ובע״ז הרהור כמעשה, ולהנ״ל ניחא דס״ד כהמפרשים דהמאמרים של מע״ב הם ענין רצון ומחשבה א״כ צריך לשבות גם מהרהור לפ״ד הירושלמי לזה קמ״ל דהרהור מותר ולהראשונים הנ״ל י״ל דהא בלא״ה קשה דלא דמי דגבי הקב״ה בדבורו נעשה מעשה כדכתיב בדבר ה׳ שמים נעשו ומאי ראי׳ לדבור בני אדם ודו״ל דהלימוד רק לענין שבות דאמירה לעכו״ם דהא סתמא משמע לדיבור של חול אתי, ועכצ״ל דלא דמי כמ״ש לא מחשבותי מחשבותיכם א״כ שוב ל״ק.
17. עי׳ לעיל אות ש״נ, שנ״ט ולק׳ אות שפ״ו ומ״ש בביאור ועי׳ לקמן פסוק י״א מ״ש מדברי המדרש תדשא ועי׳ זהר ח״א ל״ב, ומדברי הזהר כאן משמע דע״י האור הראשון אתבסמת ארעא וראה שם בביאור.
18. לעיל אות ש״נ שנ״ט ובביאור.
19. לעיל אות שנ״ח שס״ב ומאמר זה הוא בז״ח א. ועי׳ ב״ר פ״ב לעיל אות שמ״ג:
20. ראה לעיל אות רס״ד ע״ש מ״ש באריכות מענין זה אם נבראו המלאכים ביום ראשון. וברבינו בחיי כאן שכ׳ וע״ד השכל יהי אור ויהי אור, האור הזה הוא ראשית החדוש והוא נקרא עולם המלאכים עייש״ה ובדברי הזהר מפורש כן ועי׳ בפי׳ הרלב״ג כאן ובפי׳ מהרי״א ועי׳ בזהר חדש א. מבואר ג״כ מאמר זה ועי׳ לק׳ אות שע״ה מדברי הז״ח דמפורש ג״כ הכי:
21. יהי ר״ז. ראה לק׳ אות שע״ט מדברי הז״ח באריכות ענין זה דיהי ר״ז היינו אור. דר״ז בגימטריא אור והכוונה דאור הוא אורו של משיח אשר זה הוא רז שלא נגלה בעולם וזה הוא דפריך הזהר כאן על מה דאמר מקודם לזה דזמן הגאולה יהי׳ בשנת ת״ח לאלף הששי, הלא דבר זה הוא רז, ותי׳ דבתשובה יתקדם כעין דאמרו בגמ׳ סנה׳ צ״ח. זכו אחישנה וצע״ע.
22. עי׳ לעיל ש״ס ולק׳ ש״ע ובביאור.
23. עי׳ לעיל בביאור אות שנ״ט שס״ב:
24. אור קדמאה עי׳ לעיל אות שנ״ח ש״ס. שמ״ח ומ״ש בביאור, ובפי׳ רבינו בחיי כאן כ׳ וע״ד הקבלה יהי אור ויהי אור אין תחלת הוויית האור הזה במאמר הזה כי כבר הי׳ במאמר בראשית שהוא מאמר ראשון ומזה ארז״ל בראשית נמי מאמר הוא ובאותו מאמר הי׳ האור מכוסה ועתה במאמר יהי אור גלה אותו והגבילו להתבונן בו וזהו שרמזו לנו חכמי האמת יהי אור ויהי אור ויהי כן אין כתיב כאן אלא ויהי אור כבר הי׳ במעשה בראשית ע״כ ועי׳ לעיל אות ש״נ:
25.
בגלוי הראש. עי׳
שבת קי״ח: וקדושין ל״א. ושבת קנ״ו: - ועי׳ בזהר ח״ג קכ״ב: קפ״ז. מ״ש בענין זה. וברמב״ם במורה ח״ג פנ״ב הביא זה הטעם, גדולי חז״ל היו נמנעים מלגלות ראשם להיות השכינה חופפת על האדם ועי׳ במדרש ויק״ר פכ״ז לא הטרחתי עליכם לקרותה וכו׳ לא פורעים את ראשיכם. ושם בפי״ט מתעצל לכסות ראשו וכו׳. ובמס׳ סופרים פי״ד ובתשובת רש״ל סי׳ ע״ב מה שהאריך בזה ובאו״ח סי׳ ח׳ בנו״כ מ״ש בזה ותמוהים הדברים בענין זה באור זרוע הל׳ שבת סי׳ מ״ג ובשו״ת זכרון יהודה לבן הרא״ש ז״ל סי׳ כ׳.
26. עי׳ בפי׳ רבינו בחיי כאן:
27.
הרואה כוכבים ברכה זו לא ראיתי מבואר בשו״מ ועי׳
ברכות נט: והוא דבר חדש ומה שסיים ואימתי כד הוי ליליא נ״ל דהכוונה ואימתי מברכין ברכה זו כד הוי ליליא ומברכין מעריב ערבים שם נכלל ומסדר כוכבים ויוצאין ידי ברכה זו. וכעין מ״ש התוס׳
בפסחים נג: בסופו אע״ג דמברכין על אור השמש בכל יום היינו משום שמתחדש בכל יום והכוונה על ברכת יוצר אור, וה״נ בברכת מעריב ערבים נכלל הברכה על הכוכבים ועי׳ ירושלמי ברכות פ״ט ה״ד, לענין ברכת הלבנה ״הא כל י״ד יום צריך לברך״. - ולפ״מ דמבואר כאן יש סיוע למ״ש בס׳ אהל מועד (לא׳ מן הראשונים) ד״ג נתיב א׳ לאחר שהביא דברי הירושלמי ברכות פ״א ה״א כמה כוכבים נראים ויהא לילה, כוכב א׳ ודאי יום שנים ספק לילה שלשה ודאי לילה וכו׳ וסיים ע״ז ודבר זה לא נאמר אלא לענין תוס׳ מחול על הקודש אבל לענין ק״ש משעה שנראים שני כוכבים נקרא לילה. והב״י בטוש״ע או״ח סי׳ רל״ה הביאו וכ׳ עליו ואיני יודע מניין לו זה ע״כ ולפ״מ דמבואר כאן דרואה שנים מברך ברכת מעריב ערבים משמע ג״כ דס״ל דבשני כוכבים הוי ליליא לענין תפלת ערבית (ועי׳ ברמב״ם פ״ב דקדוש החדש ותוי״ט פ״ג דר״ה) אך באמת מבואר שם בירושלמי דפריך שנים ספק והכתיב עד צאת הכוכבים ולאו מיעוט כוכבים שנים, קדמאה לא מתחשב ע״כ והפי׳ כיון דכוכב אחד ודאי יום זה לא חשבינן וי״ל דהכוונה של המדרש כאן ג״כ שנים מברך עוד שנים מלבד הראשון ודברי הא״מ עי׳ בהגהות הספר מ״ש ליישב ומלשון הז״ח כאן דקאמר אימתי כד הוי ליליא מברכין ברוך מעריב ערבים, יהי׳ ראי׳ לשיטת הראשונים דאין להקדים תפלת ערבית וק״ש מבעוד יום וצ״ע לפ״ד המדרש אלו אם צריך לראות את הכוכבים כדי לכללם בברכת מעריב ערבים וזה יהי׳ ד״ח. או דהפי׳ אפי׳ ראה יוצא בברכת מעריב ערבים, ועי׳ פסחים ב׳ ופרדר״א פ״ב וברד״ל.
28. עי׳ חגיגה י״ב ולעיל אות שס״ה ומה שצינתי בביאור ומתיבת דהא הקפתי דאין להדברים מובן כפשוטו ונ״ל דכוונתו דהתי׳ מבואר לעיל במדרש הנעלם מובא דבריהם לעייל אות רס״ד עיי״ש בהא דאמר רבי, ועפ״ז מיישב גם קושיא זו. ועי׳ בפירש״י ב״ר פ״ג א״ו מ״ש מהסדר עולם.
29. עי׳ לעיל אות שס״ו.
30. עיי״ש בזהר חדש, וברמב״ם הל׳ יסה״ת פ״ג ה״ט ולעיל אות ש.
31. עי׳ שבת קנ״ו, בחד בשבא דאיברו ביה אור וחשך עיי״ש.
32. עי׳
שבת כ״ג: וראיתי בשו״ת הגאונים שערי תשובה סי׳ צ״ב כ׳ רבינו חננאל ז״ל מניין דצריך הדלקת נר בשבת שנאמר וידעת כי שלום אהלך ואין שלום אלא באור שנא׳ וירא אלהים את האור כי טוב וכו׳ עכ״ל ולכאורה א״מ איך נלמד מקרא זה דאור הוא שלום, ולפנינו מבואר מקור להדברים בחז״ל דהאור נקרא שלום וכן מובן פי׳ הגמ׳ בשבת דנלמד מקרא ותזנח משלום נפשי זה הדלקת נר ופירש״י במקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל באפילה ולפ״מ דמבואר לפנינו נלמוד זאת מקרא. ובטעם הדבר של הדלקת נר מצאנו ד״ח בפסקתא ויקהל בזה״ל ללמדך שקבלה היתה לישראל מימי משה רבינו להדליק הנר וחכ״א מצוה להדליק מפני שלום ביתו ושלא יבא אדם לידי חילול שבת, ולידי חילול מזיד כגון שהוצרכה לו נר לחולה ולחי׳, ועוד משום שלא יאכל בחשך ואפי׳ שרץ בקערה אינו רואה ע״כ והטעם האחרון הביא גם בפ׳ בשלח שמא יפול זבוב במאכל או שום דבר איסור ואין רואהו לפיכך אמרו רז״ל הדלקת נר בשבת חובה, ולכאורה טעם זה תמוה דאיך מצינו דיהי׳ אסור מן הדין לאכול בלי נר הא אחזוקי איסורא לא מחזקינן וצ״ל הכוונה דבשלמא בחול אם יהי׳ לו איזה חשש וספק הרי יכול להדליק ולראות משא״כ בשבת דא״א להדליק ולבדוק א״כ הרי אפשר שיבוא לידי זה שיאכל דבר איסור ומשה״כ אסור לאכול בחשיכה: ועי׳ באור זרוע ה׳ ע״ש סי׳ י״א מה שהשיב מירושלמי לענין ברכת הדלקה על מי שרצה לומר שאין לברך ובס׳ הישר לר״ת מה שהאריך בזה:
33. מאמר זה הביא הילק״ר מסודי רזא בשם מדרש, ועי׳
שבת עז: א״ל כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא, ומלשון הפסיקתא ואחר האורה מה אתה בורא א״ל חשך מפורש ג״כ כהשיטות דחשך בריאה עי׳ לעיל אות שלא. ובביאור ובהמפרשים על הפסיקתא.
34.
ומאור השכינה וכו׳ עי׳ לעיל אות שס״ג מדברי הזהר וכ״מ ברבינו בחיי כאן דאור שמשתמשים בעוה״ז נאצל מן האור הגנוז לע״ל וכן הכוונה במ״ש מדברי הבחיי לעיל אות שס״ה וראיתי בהתו״ה כאן שהאריך בביאור הפסוק ותו״ד דמ״ש ויאמר יהי אור משמע דהיה בריאת יש מיש והיינו שאור זה נשתלשל מאורות השכליים ולפמ״ש חכמי האמת האורות השכליים השתלשלו ע״י לבושים ומסכים רבים מהשכל העליון והאור הקדמון ועפד״ז מפרש דברי הב״ר לעיל אות שמה. שכבר היה הפי׳ שמאור הקדמון נאצל האור הזה עד שנעשה אור מוחש וכיון דאור הזה נאצל מאור השכלי היה רואים בו מסוף העולם ועד סופו כמ״ש רז״ל משא״כ אח״כ שנתלה האור בהשמש נתרחק מאור השכל, ונתגשם לפי ערכו, עוד היה באור הראשון הזה שלא היה לו מקום מיוחד כי מלא חלל כל העולם וכשנתלה אח״כ ביום רביעי בהשמש כבר היה לו מקום מוגבל עוד דבר שלישי היה באור הראשון שהקיף בפעם אחד כל כדור הארץ ולא כאור השמש עתה שתמיד הוא מאיר רק על חצי כדור הארץ עכת״ד. והנה עיקר יסודו מפורש בזהר ובפסקתא וברבינו בחיי ולפלא שלא הזכיר כלל מזה, ועי׳ רש״י
פסחים ב. כן ש״ד מבואר בהמפרשים עה״ת. -
מן המים כן מבואר גם בס׳ רזיאל ד״י,י״ז באריכות ועי׳ מ״ש לעיל אות רנד. בביאור מדברי ר׳ שבתי דונולו ורש״י ביצה ל״ג ובפסקתא ריש בראשית, דממים יוצא אש, וכעת הוכיחו כן חכמי הטבע דיסוד המים מורכב משני יסודות יסוד האש ויסוד המים האמתי אשר אפשר להפרידם ונראים לעין כל שיסוד האש שבמים בוער - ועי׳ לעיל אות רמב. - ולשון הפסקתא כאן להאיר לעולם הוא כהגירסא שהביא בתרגום יב״ע כי״ל לאנהרא ״עלמא״ ולא ״עלאה״ וכ״מ מדברי המדרשים לעיל אות ש״ח ועיי״ש בביאור.