Bereshit 1 – בראשית א‏ – Mikraot Gedolot

[תשיג] ¹ויאמר אל׳ תוצא הארץ נפש חיה וגו׳, א״ר אלעזר נפש חיה זה רוחו של אדם הראשון. (בראשית רבה ז׳)

[תשיד] ²תוצא הארץ נפש חי׳, אמר ר׳ שמעון בן לקיש כשברא הקב״ה את עולמו ברא בו בכל יום שלשה דברים ביום ראשון ברא שמים וארץ ואור, בשני ברא רקיע ומלאכים וגיהנם, כו׳, בשלישי ברא דשאים ועשבים ואילנות, ברביעי ברא חמה ולבנה וכוכבים, בחמישי ברא שרצים ודגים ועופות, בששי הי׳ לו לברא ששה של יום ששי ושל יום שביעי שכן הוא אומר תוצא הארץ נפש חי׳ למינה הרי אחת, בהמה ורמש וחיתו ארץ הרי ארבע ואדם וחוה הרי ששה, ומצינו שלא ברא אלא חמש שנאמר ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל נפש החי׳ למינהו אדם וחוה הרי חמש והיכן נפש חי׳ אלא כך הי׳ בורא אותן תחלה הי׳ בורא נפשותן ואחר כך הי׳ בורא להן גופות וכיון שברא גופות לחמש נשארה נפש חי׳ למינה והי׳ בין השמשות וקדש היום ולא ברא להם גופות והם הן המזיקין הללו והה״ד (בראשית ב׳:ד׳) אשר ברא אלהים לעשות. (מדרש ילמדנו):

[תשטו] ³לא תנאף (שמות כ׳:י״ב) כנגד ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חי׳ למינה וגו׳ אמר הקדוש ברוך הוא הא ברייתי לך זוגך כל חד וחד דבק בזוגי׳ [במיני׳]. (פסקתא רבתי פכ״א):

[תשטז] ⁴בששי ברא בהמות בהררי אלף ושאר כל מיני בהמה ושאר מיני חי׳ ושקצים ורמשים שנאמר תוצא הארץ נפש חי׳ למינה וגו׳ ולבסוף ברא אדם למשול בכל, והלל וזמרה נטע בפיהם ושיר ותשבחות בגרונם דבר דברו והכין צבאם, וכל אחד ואחד מהם צוה על עבודתו ושר בראש כולם וכו׳. (סדר רבה דבראשית):

[תשיז] ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה וגו׳ כלהון שאר חיוון אחרנין כל חד וחד כפום זינייה וא״ר אלעזר האי מסייע למה דאמרן נפש חיה אלין ישראל דאינון נפש חיה קדישא עלאה בהמה ורמש וחיתו ארץ אלין שאר עמין עעכו״ם דלאו אינון נפש חיה אלא כדקאמרן (זח״א מ״ז):

[תשיח] ורזא דמלה אוליפנא דמשמע דאב ואם אית לנשמתא כמה דאית אב ואם לגופא בארעא, ומשמע דבכל סטרין בין לעילא בין לתתא מדכר ונוקבא אתיין כלא ומשתכחי והא אוקמוה רזא דכתיב תוצא הארץ נפש חיה, הארץ דא כנסת ישראל נפש חיה נפשא דאדם קדמאה עלאה כמה דאתמר: (זח״ב י״ב.):

[תשיט] ⁵ר׳ יהודה אמר מהכא דכתיב תוצא הארץ נפש חיה, מאן הארץ מההוא אתר דמקדשא אשתכח ביה, נפש חיה נפש חיה סתם דא נפשא דאדם קדמאה דכלא. (זח״ב י״ב ע״א):

[תשכ] ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וגו׳ היינו דכתיב (תהלים ל״ו:ז׳) אדם ובהמה תושיע ה׳ חד בכללא דאחרא משתכחא בהמה בכללא דאדם, (ויקרא א׳:ב׳) אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה משום דאתכלל בכללא דאדם. (זח״ב קעח.)

[תשכא] בשעתא דאתברי אדם כו׳ בההיא שעתא נחית עננא חד ודחא לכל אינון רוחין ובשעתא דא כתיב ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה. (זח״ג י״ט:)

[תשכב] ת״ח כתיב תוצא הארץ נפש חיה ואוקמוה נפש חיה סתם, ומההוא חולקא ירית דוד מלכא ואתקשר בקשורא עלאה ואחסין מלכותא כמה דאתמר ובג״כ (שמואל א כ״ה:כ״ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, והא אוקמוה דנפש אתקשר ברוח ורוח בנשמה ונשמה בקב״ה, זכאה חולקיה מאן דירית ירותא דא עלאה. (זח״ג כ״ד:):

[תשכג] ⁶ת״ח כל רוחין דעלמא כלילן דכר ונוקבא וכד נפקין דכר ונוקבא נפקין ולבתר מתפרשן בארחייהו אי זכי ב״נ לבתר מזדווגי כחדא והיינו בת זוגו ומתחברן בזווגא חד בכלא רוחא וגופא דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה מאי למינה ההוא רוחא דב״נ דנפיק זוגיה דדמי ליה ומאי הארץ כד״א (תהלים קל״ט:ט״ו) רקמתי בתחתיות ארץ והא אוקמוה תוצא הארץ ודאי דהא מנה נפקין נפש חיה כמה דאוקימנא דא רוחיה דאדם קדמאה. (זח״ג מ״ג):

[תשכד] א״ר יוסי בן פזי וכו׳. אמר לי ידעת נפש חיה דאמר קרא, דהוות מן ארעא, והא משמע נפש, חיה למה, אמרית, אימא ברי, אמר, הכי אמר לי מורי, דהיא נפשא דאפיקת ארעא, ומן ארעא אתגזר, אבל היא חייתא לאתנענעא לכאן ולכאן, כמא דעבדין בעירא ורחשא וכלה. אבל לית בה סכלתנותא וחכמתא. בפולחנא דהקב״ה. דלא אתבריאת אלא לבעירא ולחייתא. לאתנענעא בה בלא סוכלתנו, ולאשתצאה כד תפוק בהאי הבל דפומא. (מדרש הנעלם בז״ח י״א:)

[תשכה] ⁷הה״ד ביומא שתיתאה ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חי׳ למינה בהמה ורמש וגו׳ בהמה אלו עמי הארץ דעובדהון כבעירן, עלייהו אתמר תוצא הארץ נפש חי׳ למינה בהמה ורמש. (תקוני זהר פח):

[תשכו] ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה, כלל, בהמה ורמש וחיתו ארץ פרט, בהמה המה השור והחמור והפרד והסוס הגמל והדומים להם, ורמש הם השרצים ההולכים על גחון, וחייתו ארץ הם איל צבי ויחמור והדומה להם עם הפראים הארי והדוב והזאב והנמר והברדלס, ויהי כן, כן נהיו מתולדי תולדות. (מדרש לקח טוב בראשית):

שערי ציון: לעיל אות רה. ריא. ריב. תקי. תקכ. תקפט זח״א יג. מו: פז: רנז. - זח״ב קכח. קעח. זח״ג יב. מו: ע: קכג. קעד: ריט: שא. תק״ז כג: ל. צח. קלז. ז״ח א: י. י: טז: לב: לד. מו: ב״ר פי״ז לק׳ ב׳ ז, מדרש תהלים פ״ח.

1. עי׳ לעיל אות ש״ו ובכל המקומות שציינתי בהביאור ולקמן תשכ, תשכד.

2. מאמר זה מובא בס׳ תלמוד תורה כת״י ונדפסו לקוטים ממדרש ילמדנו המובא בו, בס׳ אוצר המדרשים כת״י ח״א ותוכן המאמר הוא תחלתו בב״ר פי״א וסופו בב״ר ספ״ז מובא לק׳ תשכח ועי׳ בכל המקומות שציינתי לעיל, אות רכ״ו ובתנחומא תזריע איתא ששה דברים ברא הקב״ה ביום הששי, ולא ס״ל כדברי המדרש ילמדנו שלא נברא רק חמשה ונפש חיה היינו מזיקין. ועי׳ בחזקוני פסוק כ״ד שהקשה כדברי המדרש כאן ובב״ר דבעשי׳ לא כתב רק ג׳ ותי׳ דצ״ל דנפש חיה היינו אדם כדכתיב לק׳ ויהי האדם לנפש חיה. ומענין זה של בריאת השדים עי׳ אבות פ״ה ופסחים נד. ועי׳ ביפה תואר כאן מה שהביא דיש שיטות בענין השדים וראה מ״ש בהגהות הגר״א ביו״ד סי׳ קע״ט קי״ג על דברי הרמב״ם בזה ואכמ״ל.

3. ראה פסקתא חדתא בבהמ״ד ח״ו בזהר ויקרא יב. ז״ח מו. לקח טוב פ׳ ואתחנן.

4. עי׳ לעיל אות תשי״א תרצ״ו בביאור ובס׳ רזיאל ומובא לשון זה גם במדרש הביאור כת״י שבידי.

5. עי׳ לעיל אות תשיג וז״ח קעד:

6. עי׳ לעיל תשיג ובזהר ח״ג ע: דתניא אר״י תוצא הארץ נפש חיה דא היא נשמתא דאדם קדמאה.

7. עי׳ צרור המור פכ״ד.

וַאֲמַר יְיָ תַּפֵּיק אַרְעָא נַפְשָׁא חַיְתָא לִזְנַהּ בְּעִיר וּרְחֵישׁ וְחַיַּת אַרְעָא לִזְנַהּ וַהֲוָה כֵן.

Hashem said, “Let the earth bring forth living creatures, each of its kind, animals [of pasture], creeping things, and beasts of the earth, each to its kind.” And it was so.

ואמר ממריה די״י תפק ארעא נפ׳ דחיא למינה בעיר ורחש^א וחייתא דארעא למינה והוה כן כמימריה^ב.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ורחש״) גם נוסח חילופי: ״ורמש״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כמימריה״) גם נוסח חילופי: ״כגזירת ממרי׳⁠ ⁠⁠״.

ואמר אלקים תהנפק גרגישתא דארעא נפשת ברייתא ליזנה זני דכיין וזני דלא דכיין בעירי וריחשי ובריית ארעא ליזנה והוה כן.

And the Lord said, Let the soil of the earth bring forth the living creature according to his kind; the kind that is clean and the kind that is unclean; cattle, and creeping thing, and the creature of the earth, according to his kind. And it was so.

[ה] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ וגו׳ – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר נֶפֶשׁ חַיָה, זֶה רוּחוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן.

ויאמר אלהים תוצא הארץ – לפי שהבהמות והחיות נבראו בארץ ביום ראשון, ולא יצאו על פני כל הארץ, אבל היו מובלעים בתוכה, לכך כשהם מתים רוחות שלהם יורדות למטה במקום שנבראו ממנה, ונפשותם כלות כשם שגופם כלה.

תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה – זֶה רוּחוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְכֵן הוּא אוֹמֵר (בראשית ב׳:ז׳) ״וַיְּהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה״.

שא אללה אן תכ׳רג אלארץ׳ נפוסא^א חיה לאצנאפהא בהאים ודביבא ווחש אלארץ׳ לאצנאפהא פכאן כד׳אך.

א. בתפסיר שבפירוש הארוך: נפסא

רצה ה׳ שתוציא הארץ נפשות חיות למיניהם, בהמות ורמשים וחיות¹ הארץ למיניהם, והיה כך.

1. תרגם ״חיתו״ - ״וחש״. וכתב ר״י קאפח: ״הוראת מלת ״וחש״ פרא. אך מדברי ר׳ אברהם בן הרמב״ם נראה שרבנו מפרש ׳בהמה׳ כולל כל בהמה וחיה הטהורים, ׳חיה׳ כולל כל הטמאים, והוא ז״ל חלק עליו, וז״ל מתורגם: בעלי חיים ביתיים כגון הצאן והבקר והגמלים והסוסים ודומיהם נקראים ׳בהמה׳... ובעלי חיים מדבריים כגון הצבי והאייל והצבוע והנמר והדב ודומיהם הוא הנקרא ׳חיתו ארץ׳, זהו מה שנראה לי. ומה שפירש רבינו סעדיה ז״ל בחלוקת ׳חיתו ארץ׳ ו׳בהמה׳ אינו נכון אצלי, ומה שהביא ראיה לפירושו מן הכתוב ׳זאת הבהמה אשר תאכלו׳ הרי כנגדו מה שנאמר בפסוק אחר ׳זאת החיה אשר תאכלו׳⁠ ⁠⁠״. ומקור דבריו של ראב״ם הוא בפירושו הארוך של רבינו, שכתב וז״ל: ״בהמה – (שם) לכל אוכל עשב, כגון השור והשה, החמור והסוס, וכן האיל והצבי, אף על פי שהם מדבריים, כי הכוונה בזה הוא שאינו טורף. לפיכך אמר: זאת הבהמה אשר תאכלו וגו, איל צבי ויחמור, וגו׳. צירף מקצת מהמדבריים לביתיים מפני (שכולם) בלתי טורפים... ופירוש ״חיה״ החיה הטורפת ואוכלת בשר, כגון האריה וזולתו, עד הנשר והחולדה, וכדומה להם. כל אלה מכונים כאן בשם חיה, ובכל אחד מהם אמר: ״למינהו״.

{כאן מופיע תרגום הפסוקים כ״ד-כ״ה}

תוצא הארץ – מלמד שבזמן ההוא ברא ממנה את בעלי החיים הבלתי מדברים ופרש בהם שלידתם ממנה {מן הארץ}. ופירוש ׳ותוצא׳ אינו שהארץ הוציאתם מכחה אלא שאלהים בראם והוציאם ממנה, וכמו שאמרנו בענין תדשא הארץ, כי הארץ, אף על פי שלפעמים היא מוציאה עשב מאליה, בכח ששם בה אלהים, אינה מוציאה עץ {מאליה} לעולם.

ונפש חיה הנאמר כאן הוא שהם נעים ועוברים ממקום למקום מאליהם, כמו שבארתי ב״ישרצו המים שרץ נפש חיה״. ויש להם הכושר לחדש את זולתם.

ואמר ״למינה״ שלא יוליד מין את שאינו מינו, דוגמת למינהו הכתוב בצמחים, וחילק את בעלי החיים למינים שונים כי ההולכים על הארץ, כשמוציאים מכללם את הדגים והעופות, יש בהם ג׳ מחלקות: בהמה ורמש וחיתו ארץ.

והוא״ו שהוסיף ב״וחיתו״ – לתפארת, כי זו {אחת} מדרכי המליצה של העבריים לפאר בה את השמות ואת הפעלים. ויש שהיא נוספת לתפארת השמות, כגון בנו בעור, בנו צפור וענינו: בן. למעינו מים: למעין. ולתפארת הפעלים, כנאמר: ויכו אחד את האחד וימת אותו, ענינו ויך את האחד וגו׳. וישנו את טעמו בעיניהם ויתהלל – וישנה את טעמו. אף כאן: וחיתו ארץ, ענינו: וחית ארץ.

ובהמה – {שם} לכל אוכל עשב, כגון השור והשה, החמור והסוס, וכן האיל והצבי, אף על פי שהם מדבריים, כי הכוונה בזה הוא שאינו טורף. לפיכך אמר: זאת הבהמה אשר תאכלו וגו, איל צבי ויחמור, וגו׳. צירף מקצת מהמדבריים לביתיים מפני {שכולם} בלתי טורפים.

ורמש – הוא הזוחל הקטן והוא הנקרא גם שרץ. ויש בו שלשה מינים: הזוחל על זרועותיו, כגון העכבר; ההולך על גחונו, כנחש, ככתוב: וכל הולך על גחון; ובעל ארבע רגלים או יותר, אלא שרגליו אינן דומות לרגלי הבהמות, כגון העקרב ואלראת׳ה שקוראים לו מרבה רגלים, ככתוב: וכל הולך על ארבע.

ופירוש ״חיה״ החיה הטורפת ואוכלת בשר, כגון האריה וזולתו, עד הנשר והחולדה, וכדומה להם. כל אלה מכונים כאן בשם חיה, ובכל אחד מהם אמר: ״למינהו״.

וסוגי הבהמה בכללם נחלקים לארבע:

• מפריסי פרסה ומעלי גרה, והן עשר הבהמות הטהורות הכתובות בספר דברים.

• שאינם מפריסי פרסה, אבל הם מעלי גרה, והם שלשה: הגמל והארנבת והשפן. ויש אומרים שהשפן הוא משני מינים ואינו יצור מקורי והוא בין החיות כפרד בין הבהמות,

• שאינו מעלה גרה, אבל טלפיו שסועות, והוא החזיר לבדו.

• שאינם מפריסי פרסה ולא מעלי גרה, כגון הסוס והארי וכדומה.

ואף על פי שלא נתפרש בתורה שראשית מה שברא אלהים מן הבהמות הוא הבהמות הגדול והאיום הנמצא בהרים הגבוהים, כעין מה שפירש שראשית מה שברא מהדגים הם התנינים הגדולים, הרי אמר לאיוב, בדרך התחרות:

• שראשית מה שברא מן הבהמות הוא הבהמות, ככתוב: ״הוא ראשית דרכי אל״. ואחר הזכיר אותו ״הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך״. ותאר אותו כנצרך לעצים רבים באמרו: ״יסכהו צאלים צללו יסבוהו ערבי נחל״. ונהרות רבים ישקוהו והוא שותה אותם עד תומם, ככתוב: ״הן יעשק נהר לא יחפוז יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו״. ואף על פי שהוא מתואר כמי שעצמיו כנחושה וזנבו כארץ, מזונו אינו אלא חציר, ככתוב: ״חציר כבקר יאכל״. ואין גדלותו אלא בתכונות המיוחדות שנתן לו הבורא. לפיכך ייחד אותו מבין כל בעלי החיים ואמר: ״כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף״.

• ולמטה מן הבהמות הוא הראם, יצור גדול שארכו ורחבו גדולים עד שהפיל נראה קטן לעומתו. קרניו ארוכות עד שהמשיל ואמר שאלהים מגין על בני ישראל כבקרני ראם, ככתוב: ״אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו״. ואמר עליו ״היאבה רים עבדך אם ילין על אבוסיך״.

• ולמטה הימנו הפיל. והפלא שבטבעו הוא האף הארוך שבו הוא תופס את מה שהוא אוכל ושותה. ותכונתו המיוחדת היא {שלעולם} אינו רובץ, והוא ישן כשהוא נשען. וכשהנקבה שלו עומדת ללדת היא חוצה במים עד בטנה כדי שהולד יפול לתוך המים ולא יפול על הארץ מגובה קומתה וימות. ובגלל טבעו הנפלא היו מביאים אותו אל שלמה, ככתוב: ״שנהבים וקופים ותכיים״.

• ואחריו המריא, שהוא מין בקר, והיו מקריבים אותו, ככתוב: ״ויזבח שור ומריא {וצאן}״ דהיינו לקרבן. ואמר במקום אחר: ״ויזבח שור ומריא וצאן״. וחלבו אסור. והאיל מיוחד בזה שהוא אוכל אפעים, חוץ מראשיהם. ומחוזק הארס שבהם הוא מתחמם וצמאון תוקפו והוא נושם בכבדות, ומתוך צמאונו הוא משווע לעזרה ומבקש מים, ככתוב בדרך משל: ״כאיל תערג על אפיקי מים״ וגו׳.

• ויעל הסלע, ומקצת האילות מיוחדות בתכונה זו: כשהן יולדות הן יראות פן יעזבו בניהן אותן ויברחו; מתוך כך הן מפרקות חלק מאברי {בניהן} כדי שלא יוכלו ללכת וישארו אתן עד שיגדלו. ובזה אמר אלהים לבני אדם כולם: ״הידעת עת לדת יעלי סלע, חולל אילות תשמור תספור ירחים תמלאנה וידעת עת לדתנה תכרענה״ וגו׳. וכשהולד גדל, עד שאינו צריך עוד לאמו, אלהים מרפאו מחולי זה והוא מתעורר וקם מאליו ככתוב: ״יחלמו בניהם וגו׳ ״. ומלת יחלמו נגזרת מן תחלימני, כמו שאמר חזקיהו ״ותחלימני והחייני״. וכשהוא הולך אינו חוזר עוד אל אמו, ככתוב: ״יצאו ולא שבו למו״.

• והקרש הוא חית משא קטנה ואין לו אלא קרן אחת ארוכה ועליו אמרו ראשונים: קרש, אף על פי שאין לו אלא קרן אחת חלבו מותר.

• והאריה, אף בעלי חיים חזקים ואיומים ממנו, יראים ורועדים מפני גדלו. וכמו שאמר אלהים בדרך משל: ״אריה שאג מי לא ירא״ וגו׳,

• והסוס, אינו חת מפני המלחמה ומפני ברק החרב וקול הרעם וקול הרעש כמו שתואר בפרשה: ״התתן לסוס גבורה התלביש צוארו רעמה״; ״ולא ישוב מפני חרב״; ״בדי שופר יאמר האח ומרחוק יריח מלחמה״. ואף על פי שזה מבואר מן הפסוקים...

תוצא הארץ – הוא שפרשתי (רש״י בראשית א׳:י״ד) שהכל נבראו מיום ראשון, ולא הוצרכו אלא להוציאם.

נפש חיה – שיש בו^א חיות.

ורמש – הם שרצים, שהם נמוכים ורומסים^ב על הארץ, ^ג

נראין כאילו נגררין, שאין הילוכן ניכר. כל לשון שרץ ורמש בלשונינו: קונמובריט.

א. כן בכ״י אוקספורד 165 (וכן גם לעיל בפסוק כ״א), ליידן 1. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917: ״בה״.

ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י ליידן 1, לונדון 26917: ״ורומשים״.

ג. מכאן עד אמצע פסוק כ״ו מופיע בכ״י לייפציג 1.

תוצא הארץ THE EARTH SHALL BRING FORTH – That is what I have explained (v. 14) that all things were created on the first day, and it was only necessary to bring them forth from the ground.

נפש חיה – that have vitality.

ורמש – It means creeping swarms that creep low upon the ground; they appear as though they are dragged along, for how they move is not discernible. What we call רמש and שרץ in our (Hebrew) language, they call mouvoir in old French.⁠¹

1. English: to move.

ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה – כלל. בהמה ורמש וחיתו ארץ. פרט.

בהמה – המה השור והחמור והפרד והסוס והגמל והדומים להם.

ורמש – הם השרצים ההולכים על גחון.

וחיתו ארץ – הם איל צבי ויחמור והדומה להם עם הפראים הארי והדוב והזאב והנמר והברדלס.

ויהי כן – כי נהיו מתולדי תולדות.

וחיתו ארץ – כמו: למעינו מים (תהלים קי״ד:ח׳), בנו בעור (במדבר כ״ד:ג׳), יתר וי״ו.

{ויהי כן} – כלומר: כן היה לעולם.

Vehayto ereṣ: The final vav of vehayto is an [insignificant] extra vav, just like (Ps. 114:8), "lema'yeno mayim – into a pool of water,⁠" and (Num. 24:3), "beno ve'or – the son of Beor.⁠"¹

Vayhi khen AND IT WAS SO: In other words, [from that point in time on] it has always been that way.⁠²

1. In Sefer dayqut, p. 62, Rashbam notes the same phenomenon and offers the same examples. There he remarks additionally that all these extra vavs appear on the end of the first element of a construct.
See similarly to Rashbam Ibn Ezra, who cites the same two prooftexts, and R. David Qimhi.
See Rashbam’s commentary to 36:24, where he rejects an interpretation of three vavs as "extra" vavs. From Rashbam's comment here, it would appear that his objection there was based on context, not on principle, as here he does accept the idea of "extra" vavs.

2. In other words, the animals have always existed in the same manner as the way that they were when first created.
This is the fifth time that the phrase vayhi khen appears in the Torah and only here does Rashbam choose to comment on the phrase. Furthermore, Rashbam does not offer the simplest explanation – that the phrase simply means that God’s wishes were fulfilled – but rather suggests that it means that the state of affairs described here has from then on always obtained.
I would therefore speculate that Rashbam's comment here is actually a polemic against a widespread midrashic view according to which the reason that the animals were destroyed during the flood was that they too had sinned by indulging in sexual relations with members of other species. This midrash, cited by Rashi ad 6:12 (and alluded to by Rashi ad 8:19), can be found in Sanhedrin 108a, Bereshit Rabbah 28:8, Tanh. Noah 5 and Tanh. B. Noah 5. The texts in the two versions of Tanh. establish most clearly the connection between that midrash and our verse by emphasizing that the animals were to be considered culpable for fornicating with other species because of our verse in which God made clear his desire that every animal ought to be leminah, i.e. that each animal should confine his sexual activity to his own species. See also LT ad 6:12 who cites the text of Tanh.
It is presumably to polemicize against that midrash that Rashbam writes here that vayhi khen means that it has always been that way. In other words, Rashbam argues that the text explicitly tells us that God created the animals leminah and they have always been that way. In other words, the animals never did "sin,⁠" but always have behaved in the manner that God desired.
The interpretation of the words vayhi khen as meaning that it has always been that way can be found in LT ad vs. 9; however, significantly, here ad vs. 24 LT offers a different explanation.

וחיתו ארץ – פתרונו וחית הארץ, ודוגמתו מצינו ו״וין יתרין בסוף הדבוקה: בנו צפור (במדבר כ״ג:י״ח) בנו בעור (במדבר כ״ד:ג׳) כמו בן צפור בן בעור, וכן למעיינו מים (תהלים קי״ד:ח׳) כמו למעיין מים,⁠^א וכמוהו כי לי כל חיתו יער (תהלים נ׳:י׳).⁠¹

1. השוו דברי רשב״ם בפירושו לבראשית א׳:כ״ד.

א. כן בכ״י ברלין ובמהדורת מרדלר. במהדורת שטיין יש כאן השמטה ע״י הדומות.

ויאמר – נפש חיה – כלל לאשר הולידו האש,⁠^א המים, והארץ, והאדם.

בהמה – שהם עם בני אדם לצרכם, לאכל מהם ולרכוב עליהם.

ורמש – הם הקטנים, הם ההולכים על הארץ.

וחיתו ארץ – שהם בשדה שאין שם ישוב.

והו״ו האחרון במלת וחיתו ארץ נוסף, כמו: בנו בעור (במדבר כ״ד:ג׳), למעינו מים (תהלים קי״ד:ח׳).

א. בכ״י פריס 177 נמחקה כאן מלת ״האש״. המלה נוספה בין השיטין גם בכ״י לוצקי 827, והיא מופיעה בדפוס ורשא, אך היא חסרה בכ״י פריס 176, ועוד עדי נוסח.

AND GOD SAID. Living creature is a general term for what the fire, water and earth gave birth to.⁠¹ It also includes man.

CATTLE. Domesticated beasts that are utilized by man for their needs, for riding and for food.

AND CREEPING THING. Small animals that walk upon the earth.

AND BEAST OF THE EARTH. Animals that are in the wilderness where there are no human settlements. The vav at the end of ve-chayeto (and beast of) is superfluous. It is like the vav of le-mayeno (into a fountain) in into a fountain (le-mayeno) of waters (Ps. 114:8), and the vav in the son of (beno) Beor (Num. 24:3).

1. The basic elements according to medieval scientific belief.

וטעם תוצא – להכין המוסד לקבל כח הנפש שהיא בצמחים ובחיות, ואחרונה הנשמה העליונה באדם לבדו.

נפש חיה – שם כולל לכל מרגיש על הארץ.

בהמה – שהיא עם הישוב.

ורמש – הוא כל רומש על הארץ.

וחיתו ארץ – איננו בישוב. והעד: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך (ויקרא כ״ה:ז׳). וטעם הישוב ברשות האדם.

ויאמר אלהים תוצא הארץ – ביום הששי נבראו חיות היבשה עם האדם, כי שניהם ביבשה.

נפש חיה – כלל.

ואחר כן פרט: בהמה ורמש וחיתו ארץ.

וחיתו – הו״ו נוספת כו״ו בנו בעור.

ויהי כן – שהוציאה כאשר גזר האל.

ויאמר אלוהים תוצא הארץ נפש חיה, on the sixth day both the mammals and man were created, seeing both of them inhabit the dry land on the earth.

נפש חיה, the word נפש is a general rule, whereas the word חיה describes the detail.

בהמה ורמש וחיתו ארץ, ¹

ויהי כן, earth complied with the directive by its Creator in producing these creatures

1. compare Rashbam

ויאמר אלהים תוצא הארץ וכו׳¹ – {כבר} קדם לנו טעם מאמרו בתוצא הארץ (פסוק יב)².

ומאמרו נפש חיה – אין טעמו שנפש חיה נוצרה מן הארץ³, שהרי הנוצר מן הארץ ושאר היסודות הוא חומר, ואילו הנפש – אפילו נפש החיה – מהשפעת העולם העליון הרוחני {הוא} כמבואר במדעים האמיתיים⁴. לכן טעם המאמר {הוא כאילו נאמר} תוצא הארץ חיה שיש לה נפש.

ואמנם סמך הכתוב נפש אצל חיה, וחיבר שניהם במאמר תוצא הארץ [נפש חיה]⁵, לשני טעמים לפי הנראה לי. אחד מהם – שנפשו של החי שאינו מדבר משוקעת בחומר שקיעה רבה, ומפני זה אין השארה לנפשו בעת הפרידה⁶ {מן הגוף} – כמו שרמז לזה שלמה ע״ה במאמרו ונפש⁷ הבהמה היורדת היא למטה (קהלת ג:כא)⁸.

והטעם השני – שלא קדם בתחילת הבריאה חומר החי להיפרט⁹ ולצאת קודם מציאות הנפש בו, אלא בבת אחת הוציא האל יתעלה מן הארץ בריות בעלי נפשות¹⁰, ו{נדמה} כאילו הארץ הוציאה אותן הנפשות כמו שהוציאה את החומר שלהן¹¹.

ומאמרו למינה – רמז לריבוי מיני החי ופירוט האישים של כל מין ממנו בצורת מינו אשר פירט לו בוראו¹².

ומאמרו בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה – {הוא תיאור} חלוקת החי של היבשה שנתהווה מן הארץ לשלושה חלקים אלה, שהרי הסוג העליון של החי שהוגבל באשר הוא גוף משתמש בחושים¹³ מתחלק לשלושה חלקים: שוחה במים, ומעופף באויר, ומהלך ופוסע על הארץ. ואת שני המינים של השוחה והמעופף ברא לפני זה ביום החמישי ומין המהלך על הארץ נברא ביום הששי.

והמין הזה של המהלך על הארץ מתחלק לשני חלקים: מדבר – והוא האדם, ובלתי מדבר – והוא שאר החי של הארץ. ואותו בלתי מדבר ממנו – כלומר מן החי של הארץ – מתחלק גם כן לשלושה מינים: חי ביתי – כמו הצאן והבקר והגמלים והסוסים וכיוצא בהם – והוא הנקרא בהמה, וחי מהלך זוחל על הארץ – כמו העקרב והנחש והתולעים וכיוצא בהם – והוא הנקרא רמש, וחי מדברי כמו האילה והצבי והארי והנמר והדוב וכיוצא בהם – והוא הנקרא חיתו ארץ. זה הוא הפירוש שנראה לי¹⁴.

ופירוש רב סעדיה ז״ל בחילוק חיתו ארץ ובהמה¹⁵ לא ידעתי אמיתתו. ומה שהביא ראיה ממאמר הכתוב זאת הבהמה אשר תאכלו (דברים יד:ד) יתנגד לו מאמרו בפסוק האחר זאת החיה אשר תאכלו (ויקרא יא:ב), שהרי השמות מושאלים זה לזה בכל לשון, וביחוד אם השתתפות הנקראים חזקה והבחנתם עמומה כמו המדבריים והביתיים אשר הדיבור בהם¹⁶.

וחיתו ארץ – טעמו וחית הארץ, והוא״ו היתירה דוגמתה בבנו בעור כמו שביארו הבלשנים ז״ל¹⁷.

ולמינה אשר חזר עליו מחובר עם בהמה ורמש וחיתו ארץ, השיעור בהמה למינה ורמש למינו וחיתו ארץ למינה. שהרי {יש} בכל סוג משלושת הסוגים {כמה} מינים שאין משיג אותם אלא בוראם. והראיה על חיבור למינה עם כל סוג וסוג משלושת הסוגים שפירש {היא מ}פירוט זה בפסוק שאחר זה שתיאר בו את היציאה {לפועל} של גזירת הרצון האלוהי.

1. יג. פעמים רבנו מציין את סיום הפסוק ב-וכו׳ ופעמים מציין ב-וג׳, ואיני יודע טעם בזה. וכבר ידוע שבמשך הדורות הונהג שסיום הפסוק סומן ב-וגו׳ שהוא קיצור ל׳וגומר׳ שהוא בלשון הקודש, וסיום מאמר אחר סומן ב-וכו׳ שהוא קיצור ל׳וכוליה׳ שהוא בלשון ארמי. ואמנם בכתבי רבנו הנדפסים, כמו בכתבי הרמב״ם, אין עקביות בדבר [ובהעתקת המשניות בכתיבת ידי הרמב״ם בפירושו לאבות ג:ג מצאתי שהשתמש בסיומת וכו׳ בשביל פסוקים, וכיוצ״ב מצאתי בהקדמת פירוש המשנה המועתקת מעצם כת״י הרמב״ם בתוך ׳שעורי הר״י קאפח על הרמב״ם׳, קרית אונו תשע״ח, עמ׳ 94, 124 ועוד]. ונראה לי שיד המעתיקים באמצע, והדבר מצריך בדיקה בכתבי היד.

2. יד. כלומר, פירשנוהו לעיל. אך הפירוש דלעיל אינו בידינו וחבל על דאבדין. ולכאורה היה מקום לחלק בין הפסוקים, דלעיל איירי בדשאים היוצאים באופן טבעי מן הארץ, וכאן מדובר בנפש חיה שאין טבעה לצאת מן הארץ, והיא בריאה מיוחדת. ואכן הרס״ג כאן (מהד׳ צוקר עמ׳ 246) פירש שגם לעיל היתה בריאה מיוחדת, שכתב: ׳ופירוש ותוציא אינו שהארץ הוציאתם מכוחה אלא שהאלהים בראם והוציאם ממנה, וכמו שאמרנו בענין תדשא הארץ׳ ע״ש, ויתכן שזו כוונת רבינו.

3. טו. אמנם בהערות ׳למיסבר קראי׳ ציין לבראשית רבה (ז:ה): ׳א״ר אלעזר נפש חיה זו רוחו של אדה״ר׳, וע״ש ביפ״ת שגרס: ׳זו רוחו של מלך המשיח׳. כלומר שעל דרך הסוד הנפש עצמה נבראה מן הארץ.

4. טז. יתכן שהרמז בזה למה שהאריך רס״ג בביאור הענין בס׳ אמונות ודעות (מאמר ששי, וראה במיוחד שם פרק ג, מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ קצט), ע״ש שהביא שבע דעות בהבנת מהות הנפש, ביטל שש מתוכן והסכים עם השביעית: ׳שעצמה עצם נקי כנקיות הגלגלים. ושהיא מקבלת האור כאשר יקבל הגלגל ותהיה בו מאירה, אבל עצמה יותר דק מן הגלגלים׳. ועי׳ מש״כ הרמב״ם במו״נ (א:ע) ביחס שבין הנשמה בעודה בגוף לשורש הנשמה שבנבדלות. וראה להלן בסמוך מה שביאר רבנו בענין הרמה הרוחנית של נפשה של בהמה. והשוה עוד דברי הרמב״ן להלן (ב:ז) בביאור ׳מעלת הנפש יסודה וסודה׳: ׳כי לא באה בו מן היסודות... גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים, אבל היא רוח השם הגדול, מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו׳. ועי׳ דברי רבנו שם, ומש״כ שם בהערות.

5. יז. כלומר, מאחר שהנפש לא נבראה מן הארץ כדברי רבינו לעיל, מדוע נזכרה כלל ב׳תוצא הארץ׳, והיה לו לומר ׳תוצא הארץ חיה׳.

6. יח. השוה לשון הרמב״ם בהל׳ תשובה (ח:א): ׳וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו כרת הכתובה בתורה׳. וכלשון הזה כתב רבנו בתשובותיו (סי׳ קיט, מהד׳ פריימאן-גויטיין עמ׳ 205): ׳ואולם אם לא סיגלה הצורה האנושית עמידה ברשות עצמה, אלא עצמותה תלויה בחומר כדרך הצורות שלא סיגלו מציאות בלי חומר, הרי היא תחדל ותכלה עם המות ככליון החיות שאינן מדברות׳.

7. יט. לשון הכתוב ׳ורוח׳, והעיר המהדיר רא״י ויזנברג ז״ל (להלן: ׳המהדיר׳ סתם) שכנראה כתב רבנו ׳נפש׳ במקום ׳רוח׳ בהשפעת לשון הכתוב כאן. ולי נראה שהושפע גם מלשונם של המדברים בענין זה כמו ר״י ן׳ ג׳נאח בס׳ השרשים (שרש ברא, מהד׳ ברלין תרנ״ו, עמ׳ 76) שהאריך בענין זה, ונקט לאורך דבריו בלשון ׳נפש הבהמה׳ ע״ש.

8. כ. דעת רבנו כאן מסכמת עם המפרשים שפירשו הפסוק בקהלת שאין המכוון לשאלה ולתמיה אלא לקביעה שכן הוא באמת [וכדעת רס״ג בס׳ אמונות ודעות (ו:ב-ג, מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ קצח ועמ׳ ר) שכתב: ׳ויכשר שיהיה ענין ׳מי יודע׳ קיום, כאמרו (יואל ב, יד) ׳מי יודע ישוב ונחם׳ – אשר ידע שהוא חוטא ישוב, כן אומר הנה אשר ידע יבין שזאת עולה וזאת יורדת׳, והאריך בביאור ענין רוח האדם ורוח הבהמה ע״ש, וראה גם בפי׳ רס״ג לקהלת שם (במהד׳ ר״י קאפח עמ׳ רי) בביאור ענין הפסוק, ש׳רוח האדם עתיד לחזור לגופו ואין רוח הבהמה חוזרת לגופה׳. וכן עי׳ לר׳ יונה ן׳ ג׳נאח בס׳ השרשים (ערך ברא) שפירש בעקבות רס״ג, וכמוהו גם רבנו יהודה הלוי בספר הכוזרי (ב:פ) ע״ש]. והשוה פירוש ראב״ע שם שעמד על ההבדל בין נשמת האדם לנפש הבהמה, שנפש חיה יוחסה בריאתה לארץ שלא כמו נשמת האדם שנחצבה מגנזי מרומים.

9. כא. לשון פרט, כלומר בפני עצמו ובפרטות ללא הנפש.

10. כב. עי׳ בב״ר (יד:ח): ׳מלמד שהעמידו גולם כו׳ וזרק בו את הנשמה כו׳⁠ ⁠׳, וקצת משמע שלא היה בבת אחת ועי׳. [הערות למיסבר קראי]. והעירוני שלכאורה אין מקום להערתו, משום שהמדרש עוסק באדם ולא בחיה, ורבנו מבסס דבריו על הפסוק ׳תוצא הארץ נפש חיה׳ – וכי הארץ הוציאה את הנפש? אלא בא ללמד שהגוף והנפש של החיה נבראו יחד ולא קדם זה לזה. אך בבריאת האדם לא נאמר בתורה לשון זו, ואין מקור לומר שנבראו בו גוף ונשמה כאחד.

11. כג. בס׳ אוצר מפרשי התורה (מכון י-ם, עמ׳ 65 הערה 228) טעו ויחסו לרבנו שיטה הפוכה, שהארץ הוציאה גם את גוף בעלי החיים וגם את הנפש החיה שלהם, וכשיטת מחברת מנחם (ערך אדם). וכפי הנראה לא השגיחו בתחילת דברי רבנו כאן.

12. כד. כלומר, ריבוי המינים מכל החי וריבוי תת-המינים שבכל מין ומין.

13. כה. מילת ׳סוג׳ היא ביחס לפרטים שתחתיה, בניגוד ל׳מין׳ המתייחס לכלל שמעליו [דרך משל – החיות, הבהמות, העופות וכיו״ב הם ממין ה׳חי׳. וה׳חי׳ הוא הסוג לחיות, בהמות עופות וכיו״ב]. הכולל העליון שאין כלל מעליו הכולל אותו – הוא הקרוי הסוג העליון (ע״פ ׳הביאור האמצעי של אבן רשד׳, קמברידג׳, עמ׳ 7–9). המכוון ברבנו ׳גוף משתמש בחושים׳ – למעט מלאכים.

14. כו. והוא שוה ממש לפירוש של בעל ׳מדרש לקח טוב׳, וכעי״ז בראב״ע ורד״ק. [הערות נהור שרגא]

15. כז. בתרגומו הפשוט תירגם רס״ג את המילה ׳וחיתו׳ ׳וחש׳ ונחלקו בביאורו. המהדיר הבין שהכוונה לטורפי בשר דוקא, וא״כ רס״ג מחלק בין ׳בהמה׳ ל׳חיה׳ על דרך שכתב הרמב״ן: ׳בהמה הם המינים האוכלים עשב בין ישובי בין מדברי, וחיתו ארץ – אוכלי הבשר יקרא חיות וכלם יטרופו׳ [וראה אשר העיר עליו רבי מנחם צבי אייזנשטט במהדורתו מדברי הרמב״ן עצמו שכתב שלא היו החיות טורפות עד שנתקלל האדם, ואם כן איך יתכן חילוק זה עוד לפני הקללה, ע״ש]. והר״י קאפח בפירושי רס״ג שבמהדורתו כתב ש׳וחש׳ מובנו ׳פרא׳, אך כתב שמדברי רבנו נראה שרס״ג פירש ש׳בהמה׳ היינו טהורה [׳אשר תאכלו׳], ו׳חיתו ארץ׳ היינו בלתי טהורה. ואמנם בפירוש רס״ג הארוך (מהדורת צוקר עמ׳ 247) מתברר כדברי המהדיר (וראה שם הערה 218) ש׳חיתו ארץ׳ הם טורפי בשר.

16. כח. ר״ל שהם דומים במדה מרובה ורק יש אבחנה דקה ביניהם, שבכה״ג מצוי הדבר בכל הלשונות שהשמות מושאלים זל״ז.

17. כט. נראה שהכוונה למדקדקים כמו ר״י ן׳ ג׳נאח שכתב בספר הרקמה (שער ו, מהד׳ וילנסקי עמ׳ סט): ׳ותהיה נוספת לבדה באחרית המלות כמו בנו בעור וחיתו ארץ׳, וע״ש עוד דוגמאות רבות. וכ״כ הראב״ע כאן, והוסיף עוד דוגמא מ׳חלמיש למעינו מים׳, והשוה עוד פי׳ רד״ק. נראה שבמיוחד הדבר רגיל בשיר ופיוט במליצה המקראית והנבואית. ומצאתי שגם ר״י ן׳ ג׳נאח וגם ראב״ע שאבו דבריהם מדברי רס״ג שהאריך בפרט זה כאן (עמ׳ 247 במהד׳ צוקר), ושם כתב: ׳כי זו מדרכי המליצה של העבריים לפאר בה את השמות ואת הפעלים׳ וע״ש עוד.

בהמה – הם המינים האוכלים עשב, בין ישובי או מדברי, וחיתו ארץ – אוכלי הבשר יקראו חיות, וכולם יטרופו.

ורמש – כתב רבינו שלמה: הם שרצים נמוכים ורומשים על הארץ, נראין כאלו נגררין.

והנה בפרשה הזאת: ובכל חיה הרומשת על הארץ (בראשית א׳:כ״ח), וכתיב: ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ (בראשית ז׳:כ״א), וכתיב: בו תרמש כל חיתו יער (תהלים ק״ד:כ׳). אבל פירוש רמישה – כענין בסמ״ך, מן: תרמסנה רגל (ישעיהו כ״ו:ו׳) וחביריו. ויאמר בחיה ובבהמה: רומש על הארץ (בראשית א׳:ל׳), ובשרצים הנגררין: רמש האדמה (בראשית א׳:כ״ה), בעבור שדריכתם באדמה בכל גופם.

CATTLE. These are the species that eat grass, whether domestic animals or those of the wilderness.

AND BEAST OF THE EARTH. Those which eat flesh are called chayoth (beasts), and they all seek and seize prey.

VAREMES' (AND CREEPING THING). Rashi wrote: "These are creeping swarms that creep low upon the earth, appearing as though they are dragged along.⁠" Now in this chapter we find: And over every animal 'haromeseth' (that creepeth) upon the earth;¹ and it is further written, And all flesh 'haromes' (that moved) upon the earth perished, both fowl and cattle, and beasts, and every swarming thing that swarmeth upon the earth;² also, Wherein all the beasts of the forest 'tirmos' (do creep forth).⁠³ But the meaning of r'misah is as if it were written with the letter samech, as in The foot tirm'senah (shall tread it down),⁠⁴ and other related expressions. He thus says of beasts and cattle, 'romes' (that tread) on the earth,⁠⁵ and of creeping things that drag along, 'remes' (that creep) upon the ground,⁠⁶ because they tread on the ground with their entire body.

1. (28). Here Rashi's interpretation could not apply to animal.

2. Genesis 7:21.

3. Psalms 104:20.

4. Isaiah 26:6.

5. (26).

6. (25).

תוצא הארץ נפש חיה – דרשו רז״ל זה רוחו של אדם הראשון ואמר זה על הנפש הבהמית שבאדם שאין לה חלק עם העליונים אלא היא חוזרת לעפר תכף במות הגוף כרוח הבהמה שכתוב בה (קהלת ג׳:כ״א) ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, או הכוונה על נפש החכמה ויהיה פירוש הארץ הנזכרת בפסוק ראשון שהיא ארץ החיים.

במדרש תוצא הארץ נפש חיה בנפשות כתיב, ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה וגו׳ בגופות כתיב, ובאור הדבר בנפשות כתיב, היא נפש חיה של בהמה ורמש וחיתו ארץ, ומה שאמר בגופות כתיב, מפני שלא הזכיר נפש חיה כשם שהזכיר בצווי.

ועוד במדרש בראשית רבה ויעש אלהים את חית הארץ א״ר הושעיא רבה זה הנחש רבי אומר נפש חיה אלו המריאים ברא הקב״ה נשמתן וכשבא לברוא גופן קדש היום ולא בראן ללמדך דרך ארץ שאם יהא ביד אדם חפץ טוב או מרגליות טובה ערב שבת אומרים לו השלך מידך דיו לעבד להיות כרבו, פי׳ מריאים שדים.

תוצא הארץ נפש חיה, "let the earth bring forth living creatures, etc. "Our sages in Bereshit Rabbah 7,7 state that this is a reference to the spirit of man. [it refers to the animalistic life-essence of man] which does not share the spiritual qualities of man's God given soul and therefore returns to earth upon his death. This is what Solomon had in mind in Kohelet 3,21 "and the spirit of the animal which returns to earth below.⁠" Another meaning of this word might be that it refers to the spirit of intelligence, in which case the word ארץ here must be a reference to the word הארץ in the very first verse of the Torah, i.e. what we described as ארץ החיים.

According to a Midrash the words נפש חיה actually refer to a variety of souls, seeing that the verse continues נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה. In other words not just one kind of נפש. When the Torah continues in the next verse to describe that God (as opposed to earth) "made the wild beasts according to its kind, the domesticated animals according to its category and the creeping things according to their respective categories,⁠" this verse talks about the bodies of these respective species only. The meaning of this Midrash is that the word נפש חיה in verse 24 refers to the collective life-force of the animal world. When the Torah speaks in verse twenty-five about what God made, this is a reference to the bodies seeing that in that verse no mention is made of the words נפש חיה .

Another comment in the Midrash (Bereshit Rabbah 7,7) sees in the word נפש חיה a reference to the demons. According to that interpretation God did create the spirits of these demons but did not create their bodies. The Sabbath arrived before God had gotten around to make the bodies of these creatures. This phenomenon was meant to teach man an important lesson. If, on the Sabbath eve, close to the onset of the Sabbath, man has a chance to complete the purchase of a desirable object, he should desist. It is not appropriate for the servant (man) to insist on completing something at a time when his Maker saw fit to to desist.

ורמש – פירש״י הם שרצים נמוכים ורומשים על הארץ. והקשה הרמב״ן ממה שכתוב ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובכל השרץ השורץ ופי׳ רמש כמו בסמך מלשון תרמסנה רגל ואמר בבהמה וחיה רומש על הארץ ובשרצים הנגררים אמר רמש האדמה בעבור שדריכתם באדמה בכל גופם:

ורמש, according to Rashi this word describes the creatures which creep on the ground. Nachmanides queried this, pointing out that in Genesis 7,21 in connection with the deluge, the Torah writes:ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל שרץ השורץ על הארץ וכל האדם. "All flesh that moved on the earth perished, both fowl and cattle and, beast, and every swarming thing that swarms on the earth, and every human.⁠" In view of this he interprets the word רמש as related to the root רמס. When speaking of the four-legged animals, the term refers to their trampling the earth with their feet, whereas when speaking about the small creatures, it means that they hug the earth with their entire bodies while in motion.

ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן – בחר נותן התורה לשום ביום אחד מציאות הבהמה והאדם, כי הם, בַּעֲוֹנוֹת, קרובים מצד.⁠¹ ולכן אמר בכולם ״כי טוב״ (בראשית כ״ה:ל״א), ואמנם לא בירך הבהמה כמו שבירך האדם, כי הם רחוקים מצד, ואע״פ שבירך הדגים והעופות.⁠² וכל אלו הענינים יקרים, והארכנו בם בספר מזרק כסף.

1. בעלי-החיים והאדם נבראו שניהם ביום אחד, היום השישי, משום שגם באדם יש גוף בהמי (והוא הגורם לאדם לחטוא ולעשות עוונות), וההבדל הוא רק בחלק השכלי של הנפש.

2. אף על פי שגם בבעלי-החיים נאמר ״כי טוב״, הבדיל הכתוב בין בעלי-החיים לבין האדם בכך שנכתבה ברכה לאדם ולא לבעלי-החיים (אף על פי שבירך את הדגים ואת העופות), משום השוני שבין האדם לבין בעלי-החיים.

המאמר השביעי

ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וכו׳ – אחר שעשה המין הראשון מהחי בלתי שלם היציר׳ הנברא מהמים ומהרקק המציא הב״ח שהם שלמי היציר׳ בהמה ורמש וחיתו ארץ המתחזקים ללכת על פני האדמ׳ לפי שלימות מזגיהם מהשואת כל ארבע יסודות בהם והוא טעם אמרו ויהי כן בהויה זו מה שלא נאמר באשר לפניה.

The Seventh Dictum

"And God said: ‘Let the earth bring forth the living creature after its kind, cattle, and creeping thing'" etc.

After the creation of simple forms of life, the story proceeds with the creation of more sophisticated forms of life, creatures that can walk all over the earth etc.. Here too, the active participation of God was required, and the general tenor of the directive is meant to demonstrate the fact that such sophisticated beings could only be produced by a superior intelligence. Spontaneous evolution to this level is inconceivable. This directive can best be described as proving the "degree of cultivation" that had to precede the respective product of creation. That the term "He saw that it was good" is applicable here, is clear from the criteria we have laid down before.

תוצא הארץ הוא שפירשתי שהכל נברא ביום ראשון. כי פירוש תוצא מורה על המכוסה היוצא לחוץ או על היוצא מן הכח אל הפועל ושניהם יחד מורים שכבר היו מקודם ועכשיו נגלו ואחר שלא נזכרה בריאתם בשום מקום יחוייב שתהי׳ נכללת במאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ לרבות תולדותיהן כדפרש״י ז״ל בפסוק יהי מאורות אבל מתוצא הארץ דשא עשב אין להוכיח שהכל נברא ביום ראשון מפני שתוצא הארץ מורה שהוציאה אל הפועל מה שצוותה בו שהצווי הוא הויית הכח בה ומלת תוצא איננה כן כי היא בעצמה הצווי ויחוייב שיהי׳ הכח קדום בה קודם הצווי הזה. וא״ת אי הכי כיון שהכל נברא ביום ראשון היה לו לכתוב במקום ישרצו יוציאו ובמקום תדשא תוצא מאחר שהכל נברא ביום ראשון ואין כאן אלא יציאה מן הכח אל הפועל. יש לומר שאלה המלות של ישרצו ותדשא אינן מורות על ההוייה רק על איכות יציאתן מן הכח אל הפועל כי פירוש תדשא תתמלא הארץ בכללה ותתכסה לבישת מיני עשבים רבים מחולקים כל אחד לעצמו שזה הענין הוא איכות מציאותן ואיכות צמיחתן על הארץ לא הוייתן ופירוש ישרצו מענין הולדה שיהיו רבי התנוע׳ ורבי ההולדה כמשפט השרץ שזה הענין מורה על איכות הוייתן לא על הוייתן אבל לא ידעתי מה יאמר על ויברא אלהי׳ את התנינים ויברא אלהים את האדם המורי׳ שעכשיו בראם ולא ביום ראשון.

ושמא יש לומר שפירוש ויברא פה הוא ספור מה שנברא ביום ראשון אלא שנכתב בריאת התנינים ביום חמישי שבו יצאו הדגים מן הכח אל הפועל ונכתב בריאת האדם ביום ששי שבו יצאו הבעלי חיים היבשיים מן הכח אל הפועל אבל מה שנהיה ביום חמישי אינו אלא ישרצו המים וגו׳ עד על פני רקיע השמים ומה שנהיה ביום ששי אינו אלא תוצא הארץ וגו׳ עד וירא אלהים כי טוב אבל פי׳ ויאמר וכבר אמר ביום ראשון ואז ברא את האדם:

ורמש הם שרצים קטנים שהם נמוכים וכו׳. גם פה טען הרמב״ן ז״ל ואמר והנה בפרשה הזאת ובכל חיה הרומשת על הארץ וכתיב ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ וכתיב בו תרמוש כל חיתו יער. מפני שחשב גם פה ששם הרמישה נגזר מן רמש כמו שחשב בשם השריצה שהוא נגזר מן שרץ וכבר ביארנו שם כל הצורך אבל התימה איך לא השגיח בדברי הרב שאמר שהרמש הם שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ ואילו היה שם הרמישה נגזר משם הרמש הנה הודיע הדבר בעצמו:

ויאמר אלהים תוצא הארץ וכו׳ עד ויאמר אלהים נעשה אדם. אחרי שזכר הכתוב בפרשה של מעלה הוית הב״ח הבלתי שלמים שרץ ודגים ועוף. זכר אחריהם בפרשה הזאת הויית הב״ח השלמים ההולכים על הארץ ואמר תוצא הארץ נפש חיה למינה כי הנה אמר תוצא הארץ להגיד שלא יהיו הב״ח כצמחים שהם נולדים בבטן הארץ דבקים ומחוברים בה ובהעדר דבקותה ממנה לא יהיו צמחים. ואין כן הב״ח שהארץ תוציא אותם מעצמה והם נפרדים ממנה ויחיו. וגם לא יהיו כדגים שאינם חיים כ״א בתוך המים וביציאתם משם ימותו.

ואמנם הב״ח הארציים. תוציא אותם הארץ חוץ ממנה ויהיו חיים.

ואמרו נפש חיה – ר״ל בעלי נפש חיה. ומה שדרשו (חז״ל ב״ר פ׳ י״ב) תוצא הארץ תוצא דבר שהיה מופקד אצלה מיום ראשון אין ענינו כמו שביארתי שנבראו כל הדברים בפרטיותם ביום הראשון אלא שאז נבראו התחלות כל הדברים ונתן אז בהם הקב״ה כח להוציא תולדותיהם בעת בא דברו. וביאר הכתוב מהו הנרצה בנפש חיה ואמר שהם ג׳ חלקים מהב״ח. הא׳ בהמה שהוא שם לב״ח האוכלים את עשב השדה בייתיים או מדבריים כאלו תאמר מן הבקר ומן הצאן איל וצבי ויחמור ודומיהם. והב׳ הוא הרמש וקראו הכתוב רמש האדמה שהוא כל הולך על גחון כמו נחשים צפעונים וזולתם. ונקרא רמש מפני שהוא רומש ומתנועע בגופו על הארץ ולפי שהרמיסה הוא מפני הרמישה הרחיב הכתוב לכנות בשם רמש ורומש כל הב״ח המתנועע כמ״ש ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה האמנם יובדלו שהרמש ביחוד נקרא רמש סתם או רמש האדמה לפי שהוא נגרר בכל גופו על האדמ׳. אבל החיה ובהמה והעוף נאמר בהם רומש על הארץ שר״ל מתנועע בארץ וכבר זכרתי שהנולדים מהעפוש לא נזכרו במ״ב לחסרונם. והג׳ הוא חית הארץ שהיא הטורפות ונזונת משאר ב״ח כאריות וכדובים זאבי ערב החתול והכלב. ובכל א׳ מאלו הג׳ חלקים אמר למינה להגיד שנברא מהם זכר ונקבה לקיים מינה. וי״מ בהמה על הבייתיית וחיה על המדברית בין האוכלת עשב הארץ או הנזונת מהטרפה.

ואמר אח״כ ויהי כן – להגיד שגזר הבורא ית׳ שיתמידו ויהיו קיימים לעולם כל המינים ההם עוד כל ימי הארץ.

תוצא הארץ נפש חיה – החיונית נוספת על הצומחת.

ויהי כן – בלי תוספת וגרעון, שאם יתחדש מורכב משני מינין לא יוליד.

תוצא הארץ נפש חיה, earth should produce living creatures possessing a quality of life superior to that of the plants.

ויהי כן, it was exactly so, i.e. without omissions or additions. If any of the components of these creatures (genes) were to be missing, they would lose the ability to procreate in kind.

שהכל נברא ביום הראשון. ואם תאמר אם כן למה כתב ״ישרצו המים״ (פסוק כ) אצל דגים, ו״תדשא הארץ״ (פסוק יא) אצל דשא, והוי למכתב גם כן ׳תוצא הארץ׳, יש לתרץ דודאי אף הדגים והדשאים נבראו מיום ראשון, ומה שכתוב ״תדשא״ ו״ישרצו״ אינו בא לומר רק איכות יציאתן לפועל, לפי שיציאות הדגים יוצאים דרך שריצה, שכך נראים בעולם שורצים, לכך אמר ״ישרצו המים״, וכן הדשאים כאשר יצאו תתמלא ותתלבש האדמה מהן (רש״י פסוק יא) כתב ״תדשא״, ולעולם היו נבראים מיום ראשון. והא דלא פרש״י על ״ותוצא הארץ דשא עשב וגומר״ (פסוק יב) שהכל נברא ביום הראשון, מפני ששם אינו דבור הקב״ה, אלא ספור המעשה מה שעשתה הארץ, ואין להביא ראיה ממנו, דשמא הכתוב מספר סוף המעשה שהוציאה הדשאים לעולם, ולעולם לא היו נבראים מיום ראשון. אבל מן דבור הקב״ה שכתוב ״תוצא הארץ נפש חיה״ יש ללמוד – אחר שהקב״ה לא גזר עליהם רק ההוצאה, שמע מינה שכבר היה הכל פקוד ונברא עמה מיום הראשון. שלא היו הנבראים ברואים כלל אלא בדבור הקב״ה, ואחר שלא ציוה עליהם הבריאה רק היציאה שמע מינה שהכל נברא מקודם, שאם לא כן באיזה דבור היו נבראים. אבל במעשה כאשר הכתוב מספר, אפשר לומר שהוא מספר סוף הענין, ״ותוצא הארץ״ שהוציא אותם לעולם, וממילא שנברא כבר:
וקשיא שכתב, ״ויברא אלקים את התנינים״ וכן ״ויברא אלקים את האדם״ (פסוק כז), ותירץ הרא״ם שהכתוב מספר המעשה שהיה ביום ראשון, ולעולם ביום ראשון נברא הכל. ופירושו דחוק ורחוק מאוד. ולי נראה מפני שאצל שני נבראים אלו זכר הכתוב דבר חדוש; לומר ״ויברא אלקים את התנינים הגדולים״, זכר ״גדולים״. וכן באדם כתוב (פסוק כז) ״ויברא אלקים את האדם בצלמו״. והנה התנינים היו גדולים במראיהן ובצורתן ויש בהן ענין אלקי, וכן האדם נברא בצלם ובתואר אלקים, ואחר שהוא כן שפיר כתוב ׳בריאה׳ אצל אותו דבר הגדול, כי ודאי ענין זה לא נברא ביום ראשון, שלא נברא על שלימתו רק כל אחד ואחד ביומו, ואחר שנתחדש בשני מינים אלו דבר נפלא – שפיר כתב ״ויברא אלקים״, כי דבר זה ענין אלקי שיש בהם יותר על שאר נבראים לא היה ביום ראשון, כי דבר אלקי זה אין שייך לו אל הארץ, וכבר אמרנו ענין התנינים כנזכר למעלה, והוא נכון מאוד:

נפש שיש בה חיות. פירש זה שלישית, דהווא אמינא דכאן כיון שהכתוב מדבר בחיה, אם כן ״נפש חיה״ הוא כמשמעו, לכך פירש דאף כאן יש לפרש נפש שיש בה חיות, דמאחר דלמעלה (פסוקים כ, כא) אנו מוכרחין לפרש ״נפש חיה״ – ׳נפש שיש בה חיות׳, גם כאן ילמוד סתום מן המפורש (יומא נט.). וכאן אצל ״נפש החיה״ פירש ׳שיש בה חיות׳ ובראשון (פסוק כ) פירש ׳שיהא בה חיות׳, מפני שבא לומר הארץ לא הוציאה רק הנפש, והשם יתברך נתן החיות, כי אין חיות בארץ, אבל בודאי עיקר הפירוש ׳נפש שיש בה חיות׳:

שרצים הנמוכים הרומשים וכו׳. וקשה שפרש״י הדבר בעצמו, שרצה לפרש מלת ״רמש״ הרומש על הארץ, ופירש ׳שרצים הרומשים׳, ועוד קשה שלא פירש כלום למעלה (פסוק כא) אצל ״הרומשת״, ונראה לי כי סבירא ליה לרש״י בודאי לשון ׳רומש׳ הוא נאמר על נע ונד, כדכתיב (תהלים קד, כ) ״בו תרמוש כל חיתו יער״, ולפיכך לא פירש מידי לעיל על ״הרומש⁠[ת] ״, כי פשוט הוא. אבל מפני שהוקשה לו למה נקרא בשם ׳רמש׳ דוקא הקטנים, לכך פירש כי השרצים הנמוכים ונראה כאלו נגררין, ולא נראה רק שהוא נע ונד – נקרא בשם ׳רמש׳, כי לשון רמישה הוא נע ונד, וקריאת השם שנקראים בשם ׳רמש׳ מורה על שאין הלוך להם כלל, לכך נקראים בשם ׳רמש׳. ודבר זה רצה לפרש – מפני מה שמם ׳רמש׳. והשתא לא קשה מה שכתב גבי חיה (פסוק כא), ״נפש החיה הרומשת״, מפני שהיא נעה ונדה תמיד, ונקרא זה ׳רמישה׳, שהרי לשון רמישה בא על דבר שהוא נע ונד ולא נראה הלוכו, והחיה בעבור שהיא נעה ונדה נקרא זה רמישה גם כן אצלה, אבל אין שמה ׳רמש׳, כי נראה הילוכה יותר:

הוא שפרשתי כו׳. דק״ל ה״ל לכתוב ויברא אלהים וגו׳ ולשון תוציא מורה שכבר נברא אלא שהוא מכוסה בו. ואין להוכיח מותוצא הארץ דלעיל (פסוק יב) שהכל נברא ביום ראשון מפני שותוצא הארץ מורה שהוציאה אל הפועל מה שצותה בו במאמר תדשא וגו׳ (בפסוק יא) שהצווי בו הוא הווית הכח בה. ומלת תוצא הארץ אינו כן כי הוא בעצמו הצווי ויחוייב שיהיה הכח קדום בה קודם הצווי הזה. [ר׳ אליהו מזרחי]:

שיש בה חיות. מה ששינה רש״י לשונו דלעיל (פסוק כ) גבי ישרצו פי׳ נפש שיהא בה חיות נ״ל משום דגבי חיות הארץ כבר היה הכל נברא ביום ראשון עם נפש החיונית כיון דכתיב תוצא וגו׳ אבל גבי דגים ועופות לא נבראו ביום ראשון אלא הכח שיכול להשריץ הגוף בלא נפש החיונית מדכתיב ויברא וגו׳:

What I have already explained... Rashi is answering the question: Why is it not written, "Elohim created"? Whereas "Bring forth" implies it was already created but was covered by the earth. [Thus Rashi explains, "Everything was actually created from the first day.⁠"] But the earlier verse (v. 12), "The earth brought forth grass,⁠" does not prove this. For there it means that the earth brought to actuality what it was commanded (v. 11): "Let the earth sprout grass.⁠" This is so because being commanded creates a potential [which can then be brought to actuality]. But it is different in our verse, where "Let the earth bring forth" is the commandment itself, without there being a prior potential existence. (Re'm)

[A soul] which is alive. On v. 20, "Let the waters teem,⁠" Rashi explained: "It will have a living soul.⁠" But here he explains differently [and says: "It has a living soul.⁠" Why?] The answer seems to be: The beasts of the earth were completely created on the first day, with their living soul. For about them it is written, "Let the earth bring forth,⁠" [but does not say, "Elohim created.⁠"] Whereas for the fish and birds, only the ability to swarm as bodies was created on the first day, without the living soul. For about them it is written (v. 21): "And thus Elohim created..." [referring to their living souls].

ויאמר אלהים וגו׳ – גם זה לא היה אלא לפי שעה כדרך שפירשנו בבריאת שרץ המים. וטעם שלא הוצרך לומר להם שיפרו הלא הטביע בהם ההולדה והם מעצמם ילדו אלא שצוה להם שלא יתערבו מין בשאינו מינו והוא אומרו למינה וגו׳.

ויאמר אלוהים תוצא הארץ נפש חיה. God said: "Let the earth bring forth living creatures.⁠" This directive was also meant to be valid only temporarily just as we already explained in connection with the directive in 1,20. The reason is that God did not need to tell the warm-blooded animals to be fruitful and to multiply because it was their nature to do so owing to the fact that the environment they live in is conducive to multiplication of the species. God only had to command them to maintain the purity of their respective species by not mating with other species.

ויאמר אלהים וכו׳ – הזכיר כאן הארץ בקמץ. לפי שנפש בהמות וחיות נברא מכלל הארץ ויסודות השרצים נבראו גופם מן המים והיפך בבהמות וחיות.

נפש חיה – ביאורו כי תכונת האדם הוא משלש אלה. נפש והיא הצומח. והמגדל. והזן. ורוח הוא החיוני. ונשמה. ויסוד הבע״ח הם אפס משנים נצמדים והם נפש הצומח. ורוח החיוני. וז״ש נפש חיה מרמז על שני אלו. וחלקי הבע״ח המה נכללים בשלש אלה. הבהמות מגורתם בישוב ומשועבדים למין האדם ומזונותם על האדם שאוכלים באבוס. והיפך בחיות ביערות ביתם וחפשים מעבודת האדם ומזונותם מן הארץ ולכן המה נקראים חיתו ארץ על שם הארץ שמזונותם מן הארץ.

והוי״ו נוספת והוא סמוך אל הארץ לפי שגדלה ממנו שלא על ידי אמצעי כבהמות הישוב. ומלת ויאמר ביאורו הוא רצון. ואף במקום שנאמר אצל הדיבור הוא מורא גם כן על רצון. וידבר ה׳ אל משה לאמר כונתו שזהו רצון המאמר. ולכן נאמר ויאמר ה׳ בנחש אבל לא היה מדבר עמו לכך לא שאל לנחש מה זאת עשית. כי לא דיבר עמו שיכנס עמו בדברים אלא קלל אותו בלא ידיעתו. וכל ענין האמירה שרומז אל הנאמר אליו מדבר הכתוב כאלו מדבר עמו וזהו כי עשית זאת וכן פרו ורבו כאלו מדבר עמו.

על דרך הרמז

ויאמר אלהים תוצא הארץ כו׳ – הן מרה כנגד טחול בהמה מרה שהוא גיהנם כמ״ש בזוהר ובר״מ מרה דאיהו גיהנם כו׳ והוא שור המזיק שהוא כלחוך השור בזוהר פ׳ בלק דא גלים בדיוקנא דשור וכל כו׳ לאעלא בגיהנם לחיך לנו כו׳.

ורמש – כבד עם יותרת שיותרת היא נחש כמ״ש בזוהר בכמה מקומות.

וחיתו ארץ – טחול זוחלי עפר וכ״ז בנשמתא דטו״ר כמ״ש בר״מ אבל בנשמתא דאילנין דחיי כל זה היא בסטרא דקדושה כמ״ש שם.

ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה [בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן] – ביום האחרון ברא הבריות בארץ ואמר ״תוצא הארץ נפש חיה למינה״, וזה [כבר] כולל ״בהמה ורמש וחית ארץ״ שזכר אחריו. ואמר בהן¹ ״למינה״ והיה די לומר ״נפש חיה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה״? אבל רצה תחלה להבדיל בינם ובין חית הים שזכר בחמישי, שאעפ״י שבשתיהן חיות דומים, אינן שוין, כמו כלב היבשה וכלב הים. על כן הוצרך לומר ״נפש חיה למינה״. ולמדנו עוד הן כלם מינים לא נפשות מיוחדות לאיש איש נבדלות בעצמותן, אלא נפש הבהמה אחת, נפש החיה אחת וכיוצא אחת לכל מין ומין, לסוסים אחת, ולחמורים אחת, לא כנפשות בני אדם שכל אחת עולם קטן לבדה על כן החל² נפש חיה למינה והבן.

תוצא – כמו שאמרנו בפירוש ״ישרצו״ שהמים לא הועילו כלום, רק שהכין מקומם במים שיגדלו וירבו בהם. ככה לא הועילה הארץ בטבעה לבריאת בעלי-החיים אלא כלם בריאות יש מאין. כי מה ענין העפר שיתהוה ממנו בעל נפש, עם עור ובשר וגידין? וכדומה. אבל ״תוצא״ כמו ״המוציא במספר צבאם״,⁠³ וכן הארץ תתן אלה המינים ותוציאם במספר. וזוהי ההוצאה שיבראון על פניה, וזהו הַצַּוָאָה.⁠⁴ ואולם חומר הברואים האלה יש בהן טבע העפר, ובאותו כח עליון שנבראת בה הארץ נבראו גם המה, וזהו ״כי עפר אתה״⁵ וגו׳. ואם זה פירוש מלת ״תוצא״ תכלול גם בריאת האדם, כי אף הוא נברא להיות על הארץ, והיא תוציא צבאותיו במספר. ויהיה [המקרא] ״נפש חיה למינה״ על האדם, ואח״כ זכר בהמה ורמש וחיתו ארץ. וזוהי דעת ר׳ אליעזר הגדול בפרקיו⁶ שאמר ״⁠ ⁠׳תוצא הארץ נפש חיה למינה׳ זהו רוחו של אדם הראשון״. ואח״כ חזר ופירש בריאתו בפרט לכבוד נשמתו וכמו שיתבאר.

בהמה – הם המינים האוכלים עשב, בין ישובי בין מדברי. לשון הרמב״ן ז״ל. ונקראת גם בעירה כמו ״ושלח את בעירה״,⁠⁷ ״ואת בעירם״.⁠⁸ והוא שם תאר לבהמה לפי שנבערה מדעת כמו ״נבער כל אדם מדעת״,⁠⁹ משם ״בער״, ובמקומותיהן יתבאר בעז״ה טעם למה כנו אותה בתאר זה.

ורמש – פירש רש״י ״הם שרצים נמוכים ורומשים על הארץ, ונראין כאילו נגררין״. [העיר על כך רמב״ן] ״והנה בפרשה הזאת כתוב ׳ובכל חיה הרומשת על הארץ׳¹⁰ וכתיב ׳ויגוע כל בשר הרומש על הארץ, בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ׳,⁠¹¹ וכתיב, ׳בו תרמוש כל חיתו יער׳.⁠¹² אבל פירוש ׳רמישה׳ הענין כמו ב⁠[אות] סמך מן ׳תרמסנה רגל׳¹³ וחבריה״. [כל אלו] לשון הרמב״ן ז״ל. ודבריו נכונים כמו שפרשנו בענין ״ישרצו המים״. ואולם ״רמש״ לפי שכולל כל רומש כשיזכר לבדו יכול גם האדם והבהמה והחיה. אבל כשמפרש ״בהמה וחיה״ והוסיף ״רמש״ ירמוז ליתר בעלי-החיים שאינן בכלל החיה והבהמה, והם השרצים כמו החלד והעכבר, שכלם רומסים על הארץ. וזהו להפחית מעלתן שהן רק רומשים על האדמה. וכשיזכור רמש על הבהמה והחיה והעוף יבדיל מהן פחותי המעלה בשם ״שרץ״, כמו הכתוב שנאמר במבול.⁠¹⁴ וגם רש״י ז״ל לא רצה לפרש רק כי ״רמש״ שבפסוק זה נאמר גם על השרצים שגם הם רומשים על הארץ, וגרירתן היא הרמישה.

ויאמר רמב״ן ז״ל שאמר בחיה ובבהמה ״רומש על הארץ״, ובשרצים הנגררים ״רמש האדמה״ בעבור שדריכתם באדמה בכל גופם, אין זה מוכרח. אבל יֵרָאֶה לפי שהשרצים הרומשים על הארץ יחטטו גם באדמה ויתכסו בה, נקראים רמש האדמה, וזה ידוע. ויראה לי, ששם ״רומס״ ו״רמיסה״ בכל המקרא רומז על ההשחתה, שרומס ברגליו או בגופו לכלות; ועל זה יעידון כל כתבי הקודש. על כן השרצים כלם רומסים, כי בכל מקום שילכו ויבואו יפסידו ואין להם מעשה להועיל. אבל החיות יש מועילות כמו הצבי והאיל גם הכלב וכיוצא שנקראים ״הולכים״ כי ילכו לעשות מעשיהם לתועלת הבריות וכן הבהמה. על כן קרא לזוחלים ולכל מיני שרצים ״רמש״ ועל כן כשיזכור החיה והבהמה לגנאי שאין בו מועיל יקרא אותם ״רומשים״.

וחיתו ארץ – ״אוכלי הבשר יקראו ׳חיות׳, וכלם יטרופו״ לשון הרמב״ן ז״ל. ולפי שמלת ״חיה״ כולל לכל בעלי החיים, וכאמרו ״תוצא הארץ נפש חיה״ מכל החיים, לא יאמר בשום מקום ״חיה״ או ״חיות״ סתם, אבל יסמוך עליהן שם לווי, כמו ״ארץ שדה יער״. (רעה חיתו ארץ את חית השדה)⁠¹⁵ ״חיתו יער״,⁠¹⁶ ״חיה רעה״.⁠¹⁷ לומר שמדבר על בעלי-החיים המשוטטים בארץ ובשדות וביערים, שהן רעות ומחבלות. ובזה יבדיל אותן מן הבהמה שהן בבית, ובעשתרות ובמקומות משומרות. ואם יגיענו צורנו לפרשת פרשת נח נדבר בזה.

1. הכתוב מזכיר פעם שניה מלת ״למינה״ בסוף המקרא. וצריך ביאור מדוע.

2. תחילת הפסוק.

3. ישעיה מ, כו.

4. הציווי.

5. בראשית ג, יט.

6. טעות סופר. וצ״ל בראשית רבה ז, ה.

7. שמות כב, ד.

8. במדבר כ, ח.

9. ירמיה י, יד.

10. בראשית א, כח. ומכאן קושיא על פירוש רש״י.

11. בראשית ז, כא.

12. תהלים קד, כ.

13. ישעיה כו, ו.

14. בראשית ז, כא.

15. מלים אלו בכת״י כנראה השתרבבו כאן בטעות.

16. תהלים נ, י.

17. ויקרא כו, ו.

תוצא הארץ – לפי שכל הבע״ח זולת האדם הם צאצאי הארץ ואינם פועלים רק בעניני הארץ, לכן הודיעה התורה בבריאתם שכל מוצאם היה מן הארץ, כי רק לתשמישי החומר נבראו, ולזה לא תמצא שנברא גופם תחלה מן הארץ, ואח״כ תבוא בהם הנפש ממקום אחר, אלא גם נפשם יצאה מן הארץ, כאמרו תוצא הארץ נפש חיה, ובעבור כך בהפרדה מן הגוף תשוב נפשם אל הארץ שממנה לוקחה כמאמר החכם ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג׳ כ״א), אבל בבריאת האדם אין הדבר כן כמו שנפרש שם:

בהמה – שם בהמה נאמר בכלל על כל הבע״ח זולת האדם, כדרך אדם ובהמה תושיע ה׳ (תהלים ל״ו ז׳), וכאן נאמר בפרט על המינים האוכלים עשב, שהרי זכר אחריו וחיתו ארץ שהם הטורפים אוכלי הבשר:

וחיתו ארץ – כמו וחית הוי״ו נוסף כוי״ו בנו בעור בנו צפור למעינו מים כל חיתו יער, ולקצת בעלי הלשון הוי״ו במקום ה״א הידיעה, ואין זה נראה כי אין כאן מקום לידיעה כלל, וסעד לזה חביריו בהמה ורמש שהם בלא ה״א כי לא יפול ה״א הידיעה בבריאותן בצווייהן שהם עדיין אין ואפס ולא תשיגם המחשבה כלל, ויותר נראה כמו שעלה ע״ד הרוו״ה לומר שהוי״ו לכנוי ע״ד דקדוק לשון ארמי בריה דפלוני. וטעמו חיתו של ארץ, ואף שחזר בו מטעם כי ארץ שם בלשון נקבה ואיך כנהו בוי״ו לסימן זכר, וכן מים שם בלשון רבים ואיך יכנה מעינו בסימן יחיד, אין בזה כדי השבה כי הרבה מצאנו ארץ בלשון זכר כמו ולא נשא אותם הארץ, נעתם ארץ (ישעיהו ט׳), שרץ ארצם צפרדעים (תהלים ק״ה), גם מים ישמש פעל יחיד, מי נדה לא זרק עליו, ולזה נוטה דעת רבותינו כמ״ש בפינחס בונתתם את נחלתו לשארו ובאמור בנבלה וטרפה.

תוצא הארץ נפש חיה וגו׳ – היסודות שמהם הורכב גוף בעלי החיים, רובם נמצאים באדמה, וכן הגוף המת אחר זמן מרובה נעשה עפר, והיו הקדמונים חושבים כי מאליה הוציאה האדמה האדם והבהמה, ואובידיוס (Met. I, 70) מסופק ביצירת האדם. אם עשה אותו יוצר הכל מזרע אלהי, ואם האדמה אשר אז מקרוב נתפרדה מן השמים, היתה כוללת זרע שמימי והתורה האלהית הודיעתנו כי האדם והבהמה כלם בצווי האל היו ולא במקרה.

נפש חיה – שם כולל, וכאן כולל בהמה ורמש וחיות.

למינה – כמו למעלה פסוק י״א.

בהמה – נ״ל תחלת הנחת השם הזה על ב״ח בעלי ארבע רגלים ואוכלי עשב, שאינם טורפים, כגון שור ושה סוס וחמור, וזו הוראתו בפסוק זה, ובכל מקום שהוא אצל חיה; ונ״ל עקר הוראתו הפך האכזריות אשר בחיות, כי כן בלשון סורי שרש בהם מורה רך וטוב והפך הקושי, כי כן מצאתי בספרי מר אפרים (S. Ephraem) חלק שלישי עמוד תרי״ד תַוְּדִי לְטַיְבוּתָךְ דְּבָהּ בָהְמִין נֶגְדַּיִךְ, והכוונה – הלא לנו לתת תודה למדת טובך, כי בה גם היסורים שאתה מיסר אותנו מתרככים ומתמתקים (וכן מתורגם בלשון רומי – Gratiâs misericordiae tuae maximas agere debemus, quae justitiae severitatem mitigat). ולפעמים הושאל שם בהמה לכלול כל ב״ח זולת האדם, כמו אדם ובהמה תושיע ה׳ (תהלים ל״ו:ז׳) ולפעמים אינו כולל ב״ח, אלא בעלי ד׳ רגלים, יהיו בהמות או חיות.

ורמש – הם שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ ונראים כאלו נגררים שאין הילוכם ניכר (רש״י) ורמש נבדל מן שרץ כי אינו כולל העוף והדגים (יוחן קליריקוס), כי הרמש צריך שירמוש על הארץ, כי רמש ל׳ רמיסה. אמנם שרש רמש נאמר ג״כ על כל בעלי ארבע רגלים, כמו בו תרמוש כל חיתו יער (תהלים ק״ד:כ׳), וגם על העוף, כמו ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה, ובכל השרץ השורץ על הארץ וכל האדם (בראשית ז׳:כ״א), והסתכל כי לא אמר ובכל האדם אלא וכל האדם, כי אין האדם נכלל בכל בשר הרומש על הארץ, רק הוא מין נפרד ונבדל מהם, וגם בעל הטעמים הבין כן, והפסיק באתנח קודם וכל האדם. והטעם הוא מפני שהבהמה והעוף בהליכתם גופם שטוח ושוכב (אוריזונטאל) על פני הארץ, מה שאין כן באדם, שהולך בקומה זקופה, וגופו נצב (וירטיקאל) על הארץ, וזאת ג״כ דעת הרמב״ן שכתב בעבור שדריכתם באדמה בכל גופם.

וחיתו ארץ – ב״ח אוכלים בשר וטורפים נקראו חיות ע״ש חיותם וגבורתם, כטעם כי חיות הנה (שמות א׳:י״ט), ונקראו חיות הארץ וחיות השדה, ומלת חיתו בוי״ו נוספת כמו בנו בעור (במדבר כ״ד:ג׳), למעינו מים (תהלים קי״ד:ח׳), ולא נמצא מלת חיתו רק בשיר, וכן בנו ומעינו הם בשיר, ונראה שהיא מליצה ארמית בנו של בעור כמו הנה מטתו שלשלמה {שיר השירים ג׳:ז׳}, שהם על דרך שמה די אלהא (דניאל ב׳:כ׳) ואע״פ שאין מים לשון יחיד ולא ארץ לשון זכר, נשארה תוספת הוי״ו הזאת במליצת השיר גם במקום שלא היתה ראויה לבא לפי עיקר גזרתה.

Let the earth give forth, etc. Most of the elements of which the bodies of animals are composed are found in the earth, and after a long time a dead body turns to dust. The ancients believed that the earth spontaneously generated man and beast. Ovid (Metamorphoses I, 70) was uncertain, with respect to the creation of man, whether the Creator of all made him from a divine seed, or whether the earth, newly separated from the sky, enclosed a heavenly seed. But the divine Torah declares to us that man and beast all came to be at the command of God, and not by accident.

living things (nefesh ḥayyah). A general term that here includes animals, reptiles, and wild beasts.

of various species (le-minah). As above in v. 11.

animals (behemah). In my opinion, the original meaning of this term was non-predatory, herbivorous quadrupeds, e.g., oxen, sheep, horses, and donkeys. This is the meaning here and in every place in which it appears in conjunction with “beasts” [ḥayyah]. It seems to me that the principal connotation of this root is in contrast to the cruelty of “beasts”; in Syriac the root בהם means “tender” or “good,” the opposite of hardness. Thus I have found in the books of St. Ephraem, part 3, p. 614: תַוְּדִי לְטַיְבוּתָךְ דְּבָהּ בָהְמִין נֶגְדַּיִךְ meaning, “Are we not obligated to give thanks to Your goodness, for through it even Your chastisements are softened and sweetened?”

At times the term behemah is transferred to include all living things except for humankind, as in, “Man and beast [behemah] You preserve, O Lord” (Ps. 36:7). Elsewhere it does not include all living things, but only quadrupeds, whether “animals” or “beasts.”

reptiles (va-remes). Swarming creatures [sheratsim] that creep on the ground as if they were being dragged along, for their means of locomotion is imperceptible (Rashi). The term remes is different from sherets in that it does not include birds and fish (Clericus), for the remes by definition creeps on the ground. Nevertheless, the verb root ramas is also used in connection with all quadrupeds, as in, “Wherein all the beast of the forest do creep forth [tirmos]” (Ps. 104:20), and also in connection with birds, as in, “And every flesh creeping [ha-romes] upon the earth perished, flying creature [ha-of] as well as animal and beast, and every creature [u-ve-khol ha-sherets] swarming upon the earth, and all the people [ve-khol ha-adam] (Gen. 7:21). Note, however, that it does not say u-v’-khol ha-adam but ve-khol ha-adam, for human beings are not included with the creeping things but are a separate species; the accentuator understood this and placed a major disjunctive [etnaḥ] before ve-khol ha-adam. The reason is that the bodies of animals and birds in locomotion are horizontal to the ground, while that of the human being, who walks erect, is vertical. This is also the opinion of Nachmanides, who wrote [in comment on this verse], “[The remes] tread on the earth with their entire body.”

and wild beasts (ve-ḥaito erets). Predatory carnivores are called ḥayyot because of their vitality [ḥayyut] and strength, in the same sense as, “But they [the Hebrew mothers] are vigorous [ḥayot]” (Exod. 1:19). Such creatures are called “beasts of the land” [ḥayyot ha-arets] or “beasts of the field.” The word ḥaito has a vav suffix, similar to beno Be’or (Num. 24:3) and le-ma’yeno mayim (Ps. 114:8). The form ḥaito is found only in poetry, as are beno (for ben) and ma’yeno (for ma’yan), and apparently is an Aramaism. The expression beno shel Be’or (“son of Beor,” lit. “his son, of Beor”), like mittato she-li-Sh’lomo (Songs 3:7, “palanquin of Solomon,” lit. “his palanquin, of Solomon”), is analogous to the Aramaic shemah di Elaha (Daniel 2:20, “the name of God,” lit. “His name, of God”). Even though mayim is not in the singular and erets is not in the masculine [and thus the expressions le-may’eno mayim and ḥaito erets are technically ungrammatical], this vav suffix remained in the poetic forms even where it should not strictly have been placed.

ויאמר אלהים – עתה צוה על מערכה הששית שהם בע״ח היונקים שקרובים הן בבנין גופם הן ברוח החיוני והולדת המין אל האדם, ומפוזרות בנפשות הבע״ח כמה מדות וערמות ותחבולות שהם ניצוצות כהות אשר התקבצו אח״כ והאירו אור גדול בבתי נפש האדם, ואמרו חז״ל תוצא הארץ נפש חיה למינה זה רוחו של אדה״ר, דעתם שהגם שהנשמה המשכלת של האדם נבראה ביחוד כי אין דוגמתה בנפשות הבע״ח, אבל הרוח שהוא הרוח החיוני וכחות נפש החיים נמצא דוגמתו ביתר הבע״ח, וזה הושפע תיכף עם השפעת נפש חיה שכולל גם נפש הבהמיית של האדם ומפרש בהמה ורמש וחיתו ארץ. הבהמות הם הנזונים מן הצמחים וחיות הם הזוללים בשר ורמש הם יתר חיות הרומשות, ולפי סדר צורותיהם, החיות יש בהם ערמימות ופקחות יותר מן הבהמות האוכלות עשב, עד שהם האחרונה במדרגה.

נפש חיה למינה¹: בשעת המאמר² היה הציווי שתצא נפש חיה שיש בה כמה מינים בצורת גידולן³, כמו אריה – יש כמה מינים נבדלים בצורה, ובם נפש אחת של אריה⁴.

בהמה: הבדל חיה מבהמה אינו כמ״ש הרמב״ן ז״ל דחיה אוכלת בשר⁵ ולא בהמה, דאי אפשר לומר כן, שהרי צבי⁶ אינו אוכל בשר כדאיתא פ״ב דב״ק (יט,ב) ׳ואיבעית אימא בטביא׳⁷, ומין כלב פליגי תנאי במסכת כלאים (ח,ו) אם הוא מין חיה או בהמה, ואין אוכל בשר יותר ממנו. אלא ההבדל הוא, שהחיה בטבע היא פראית, אם לא שעושים אותה לבן תרבות בגידולה והרגלה לשנות טבעה, ובהמה להיפך – בטבע היא בייתית⁸ אם לא שגדלה ביער והרגלה שינה טבעה להיות פראית. {ובא הסדר ״בהמה, ורמש, וחיתו״, לפי ערך הריבוי בעולם.} ועיין מה שכתבתי להלן ב,יט. ג,יד. ובספר ויקרא יז,יג.

1. כאן נאמר ה״למינה״ כבר באמירה ולא רק בעשיה (עיין בקטע הקודם).

2. בשעת המאמר דייקא, כבר בשעת המאמר היה הציווי כך, ולא רק בשעת הבריאה והעשיה, כמו אצל הנבראים ביום החמישי (פסוק כ״א).

3. ע״פ יסוד דברי רבינו בקטע הקודם.

4. עיין בדברי רבינו להלן ו,כ, וקצ״ע.

5. לשון הרמב״ן: אוכלי הבשר ייקראו ״חיות״ וכולם יטרופו, עכ״ל. ואף שבתחילה לא היו החיות טורפות כמבואר ברמב״ן להלן פסוק כ״ט, צריך לומר שהכוונה היא ע״ש העתיד, ועיין בזה.

6. שהוא חיה.

7. רש״י: צבי אין דרכו בפת ובשר.

8. וכעין זה ברד״ק (ובראב״ע).

Living [soul] creatures, according to its specie: At the time of the pronouncement, the command was that a living soul should should come out, that has several types that grow like it. Like a lion, that has several types that differ in their from and within [all of] them is the one soul of the lion.

Beast [behema]: The difference between an animal and a beast is not like Ramban, of blessed memory, wrote; that an animal eats meat; as we find in the second chapter of (Bava Kamma 19b), "and if you want, I will say that it is a deer [that we are speaking about, which is indeed an animal - as opposed to a beast - and nonetheless does not eat meat.]" And about the dog, there is an argument of the Tannaim in Tractate Kelayim, as to whether it is a type of beast or animal; and there is none that eats meat more than it. But rather, the difference is that the animal is naturally wild; if not that he is domesticated, by raising and accustoming him to change his nature. And a beast is the opposite - that he is tame by nature; if not that he is raised in a forest and, [getting] accustomed to this, changes his nature to become wild. (And see what I have written later, Genesis 2:19 and Genesis 3:13 and in Genesis 6:20, and in Leviticus 17:13.)

החי שביבשה מחולק כאן לשלוש קבוצות:

א) בהמה – מלשון בהם — להיות אלם, המסורבלת יותר, ולכן גם פחות פראית. לפי שד״ל מקור המלה בלשון הסורית — בהם=עדין, ביתי, לא פראי.

ב) רמש – הוא החי הנמוך הדבק באדמה, ולכן כאן ״רמש האדמה״.

ג) חיתו⁠־ארץ – (ו״ו של הסמיכות), החי — הער יותר והניחן בכושר תנועה.

למינה – כלומר כל מין בנפרד. הביטויים ״למינה״ וכדומה, הנאמרים בסיפור מעשה בראשית, מכינים לקראת חוקת הכלאים, אשר בה מצווה הקב״ה לכבד את חוקי הטבע, שנקבעו על ידיו כדי לא להביא אי⁠־סדר בעולמו. לכן גם נתלה איסור הרכבת אילן בכך, אם נאמר בצמחים ״למינהו או לאו (השווה חולין ס׳. ואילך).

בצלמו – מלמד שנברא אדם הראשון מהול¹ (אדר״נ ס״ב)

ברא אותו – רב יהודה רמי, כתיב בצלם אלהים ברא אותו וכתיב זכר ונקבה ברא אותם, הא כיצד, בתחלה עלה במחשבה לברוא שנים ולבסוף נברא אחד.⁠² (כתובות ח׳.)

זכר – א״ר יצחק א״ר אמי, כיון שבא זכר בעולם בא שלום לעולם, זכר – זה כר, וכתיב (ישעיהו ט״ז) שלחו כר מושל ארץ.⁠³ (נדה ל״א:)

זכר ונקבה – א״ר יצחק א״ר אמי, בא זכר בעולם בא ככרו בידו, זכר – זה כר, וכתיב (מלכים ב ו׳) ויכרה להם כרה גדולה. נקבה – נקיה באה, עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, וכתיב (פי ויצא) נקבה שכרך עלי ואתנה.⁠⁴ (שם שם)

1. יש לפרש טעם הדרשא דכיון שנברא בצלם הקב״ה בודאי לא היה צריך עוד שום תיקון להקרא תמים, ואמרו בנדרים ל״ב א׳ עד שנמול אברהם לא היה נקרא תמים, ומכיון שאדה״ר שהיה תמים בבריאתו מבואר בהכרח שנולד מהול.

2. ר״ל בתחלה עלה במחשבה לברוא שני גופים מיוחדים ולבסוף נברא גוף אחד וממנו ברא את האשה, ועיין ברכות ס״א א׳ ועירובין י״ח ב׳ שנוי נוסחאות בענין זה ויובא לקמן ה׳ ב׳. ובגמרא כאן מבואר נ״מ בדרשא זו לענין ברכת חתנים, דאם ניזל בתר מחשבה שתהיינה שתי יצירות צריך לברך בברכת חתנים לבד ברכת אשר יצר את האדם בצלמו עוד ברכה יוצר האדם, רמז ליצירת חוה [ע״ש הכתוב (בראשית ה׳:ב׳) זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם], וכן קיי״ל.

3. כר פירושו מנחה והוא סימן שלום, ודרשת נוטריקו״ן היא, ועיין מש״כ לקמן פ׳ לך (י״ז ה׳) מענין דרשות נוטריקו״ן בכלל. וענין הדבר שהזכר רוח שלום בו יש להסביר עפ״י מ״ד בסוגין האיש מקבל פיוס ואין האשה מקבלת פיוס [כלומר אינה נוחה לקבל פיוס כמו האיש], וכשנתפייס אדם מראה בזה דרך לשלום, כי טבע הפיוס מונע רוגז, ולכן מכיון שבא זכר בעולם באה עמו מדת השלום שדרכו וטבעו בכך, כמבואר. וגם יש לפרש עפ״י מ״ש בב״ר פ׳ פ״ט בשעה שהשנים יפות הבריות נעשין אחין אלו לאלו ואהבה ואחוה בעולם, עי״ש, וכיון שהזכר מביא ככרו, דהיינו פרנסתו, לעולם, מביא שלום לעולם.

4. ע׳ מש״כ באות הקודם בדבר דרשת נוטריקו״ן, ור״ל עיקר העבודה והפרנסה תלוי בהאיש, אבל האשה עד שמבקשת פרנסה מאביה או מבעלה אין לה כלום, כי האשה אין לה קנינים עצמיים, עד נשואיה – מעשה ידיה לאביה, ומשנשאת – כל מה שקנתה אשה קנה בעלה, כנודע. ולסימן לדבר סמך זה על לשון הפסוק נקבה שכרך עלי ואתנה, לרמז כי שכרה וטובה שיש לה נתונים המה לה ולא מקניניה. –
ודע כי בכלל השמות זכר ונקבה הושאלו לא רק לציון מיני האנשים ויתר בעלי החיים שבעולם, אלא גם על כל מיני נבראים שבעולם, ואפילו מדומם וצומח, שגם הם נפרדים לזכרים ונקבות, ומפורש אמרו בב״ב ע״ד ב׳, כל מה שברא הקב״ה בעולמו זכר ונקבה בראם, ובשבת נ״ז ב׳ ארזא ושוחא, פירש״י ארז זכר וארז נקבה, ובפסחים נ״ו א׳ דקל זכר ודקל נקבה, ועיי״ש נ״ג א׳. והענין הוא, שכל נברא שבעולם יש במינו כח המשפיע וכח המקבל, ומכונה כח המשפיע בשם זכר והמקבל בשם נקבה. ולפי״ז יתבאר הלשון בבכורות נ״ה א׳ זכרותא דמיא – פרת, כלומר כח המשפיע ממים הוא נהר פרת, ועוד שם זכרותא דירדנא מערת פמייס, זכרותא דדמא כבדא. וגם אפשר לפרש ע״פ זה כונת הגמרא בחגיגה ט״ו א׳, כל מה שברא הקב״ה בעולמו ברא כנגדו, ברא הרים ברא גבעות, ברא ימים ברא נהרות, ועל זה נאמר (קהלת ו׳) גם את זה לעומת זה עשה האלהים, והמפרשים נדחקו בבאור הענין, ולפי מש״כ הוי הלשון ברא כנגדו כמו עזר כנגדו, והכונה שנבראו בדוממים נקבות כנגד זכרים, והם גבעות כנגד הרים, נהרות כנגד ימים:
ואף יתבאר היטב ע״פ זה כונת הגמרא בר״ה י״א א׳, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, מדלג על ההרים – זה זכות אבות, מקפץ על הגבעות – זה זכות אמהות, וכן בירושלמי סנהדרין פ״י ה״א כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, ההרים ימושו – זה זכות אבות, והגבעות תמוטינה – זה זכות אמהות, וכל זה מתבאר יפה ע״פ הגמרא דחגיגה שהבאנו ובארנו דהרים הם בערך זכרים וכנגדם גבעות – נקבות, ואין להאריך עוד.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון