כי – חכמים פירשו משמעותיו1:
• ובכל תורת כהנים יקדים השם למלת ״כי״, במקום ״אשר״: אדם כי יקריב
(ויקרא א׳:ב׳)2, ונפש כי תשבע
(ויקרא ה׳:ד׳), הגמל כי מעלה גרה היא
(ויקרא י״א:ד׳) – אשר יקריב, אשר תשבע, אשר מעלה גרה הוא, וכן בכל הספר
3. ומעט מזעיר נמצא כזה בשאר הספרים, ולא נודע הטעם
4. ואין לפרשם כמו ״אם״, שהרי נאמר שם ואם נפש כי תחטא וגו׳
(ויקרא ה׳:י״ז)5.
• ו״כי אם״ ואחריו פעולת עבר, משמעו ועתה מוטל עליך, או עליך לעשות כך וכך: כי אם נקמתי ואחר אחדל
(שופטים ט״ו:ז׳) – ועתה מוטל עלי להנקם וגו׳, כי אם זכרתני אתך
(בראשית מ׳:י״ד) – ועתה מוטל עליך לזכרני וגו׳,
6 כי אם רצתי אחריו
(מלכים ב ה׳:כ׳) – ועתה צריך אני לרוץ אחריו.
ויש תוספת, ולתיקון לשון.
כי טוב – יש בלשון זה
7 טובה כוללת הכל יותר מבלשון כי טוב הוא
(שמות ב׳:ב׳), ואור כבודו יתברך טוב לכל, וכן הודו לה׳ כי טוב
(תהלים קי״ח:א׳). ולפי שכתוב כן בכי טוב הראשון בתורה, נהג כן בכלם
8, חוץ מותרא אותו כי טוב הוא
(שמות ב׳:ב׳), ובשאר התוארים יאמר כי קדש הוא
(שמות כ״ט:ל״ד)9, כי רב הוא
(במדבר כ״ב:ג׳), וכן בכלם.
ויבדל – לפי שכתוב וירא אלהים את האור, ולא אמר וירא אלהים כי טוב, כמו בשאר הימים, כתב רש״י כי ויבדל נתינת טעם לשלפניו10.
ולפי פשוטו: בשאר הימים אם חזר על הבריאה היה צריך להאריך, קיצר לומר
כי טוב, וכאן דיו לכתוב
את האור11, וכן דיו לומר ויהי אור
(בראשית א׳:ג׳), במקום ויהי כן הנאמר בהאחרים, לקצר.
1.
בבלי ראש השנה ג׳:א׳, גיטין צ׳:א׳, תענית ט׳:א׳, ״דאמר ר״ל כי משמש בארבע לשונות אי דילמא אלא דהא״. הרכסים לבקעה מוסיף לבאר שיש עוד אופני שימוש ומשמועויות למלה זו.
3. רדצ״ה,
ויקרא א׳:ב׳, מזכיר את דברי הרכסים לבקעה האלו, ושל ריש ויקרא – הוספות שלי בסוגריים – ״הפסוק הבא (אדם כי יקריב מכם) הוא פסוק של תנאי, בצורת פסוק זיקה, שהרי יש שמלת התנאי ״כי״ פותחת פסוק של תנאי, כמו, למשל, תמיד בשמות פרקים כ״א–כ״ג (למשל, ״כי תקנה עבד עברי״, ״וכי יזיד איש על רעהו״), אך לפעמים קודמת לו מלה אחת או יותר,
כפי שרגיל מאוד בספר ויקרא ובספר במדבר (רדצ״ה
ויקרא י״ג:מ״ז, ״אך זהו מדרכי הסגנון של ספר ויקרא, שהפרשה מתחילה בשם-עצם ואחריו ״כי״). אלה פסוקי התנאי יש להם, איפוא, תכופות צורה של פסוקי זיקה. – פרטים על דבר שימושי הלשון השונים האלה,
אשר עליהם העיר כבר ל. שפירא בספרו ״הרכסים לבקעה״, יובאו במבוא שלי לתורה (לא זכינו לראותו, ראה הערתו של העורך של ההוצאה החדשה תשפ״ב של פירוש רדצ״ה על ויקרא מספר 536) – מלת כי, מקומה באמצע בין ״אם״ ובין ״אשר״. מלת ״אשר״ היא על פי רוב מלת זיקה, וצריך אם כן שיקדם לה שם עצם, למשל: ״איש איש אשר יקלל וגו׳ ״
(ויקרא כ׳:ט׳). רק לעתים רחוקות היא משמשת במובן של תנאי, למשל: ״אשר נשיא יחטא״
(ויקרא ד׳:כ״ב), ״ואשר לא צדה״
(שמות כ״א:י״ג). מלת ״אם״ אינה באה בשום פעם במובן זיקה, והיא מלת השימוש המצויה לרוב במשפטי תנאי, ועל כן ״אם״ פותחת תמיד את המשפט. ״כי״ יכולה לשמש גם במובן זיקה, למשל: ״עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת״
(בראשית ג׳:י״ט), ״תחת הבל כי הרגו קין״
(שם ד׳:כ״ה), ״כי תמאס״
(ישעיהו נ״ד:ו׳), ״כיום אתמול כי יעבור״
(תהלים צ׳:ד׳) אמנם, אין היא נמצאת בפסוקים משלימים עיקריים, אבל נותנת למשפט תנאי צורה של משפט זיקה״. לדברי רדצ״ה אלו, אין פירושו של ״אדם כי יקריב״ כאילו כתוב ״אדם אשר יקריב״ כפי שנראה שהבין הרכסים לבקעה, אלא יותר כאילו כתוב ״אדם אשר יהיה לו החלטה או הזדמנות להקריב״, הרכב של ״זיקה״ ותנאי.
4. ראה בפירוש רדצ״ה הוצאת תשפ״ב, חלק א׳, הערת העורך 887
5. נראה שכוונתו להוכיח שה״כי״ של ״כי יקריב״ אין פירושו ״אם״ יקריב, שהרי בפרשיות הקרבנות, במקום שהמשמעות הנכונה היא ״אם״, התורה כותבת ״אם״ ולא ״כי״. ולכאורה יש לחלק, ששם מתייחס ״ואם״ למקרה קודם בפרק ד׳ פסוק כ״ז, שגם כתוב ״אם״, ״אם נפש אחת תחטא בשגגה וכו׳ ״, ואם נפש אחת חוזרת על ״אשר נשיא יחטא״, ולפניו, ״אם כהן המשיח יחטא״, שיש שם סדרה של מקרים עם תנאים וגורמים שונים, בין בגוף החוטא, או באופן החטא. מה שאין כן בקרבנות נדבה, יתכן היה לומר שפירוש ״כי״ זה גם ״אם״, אבל בלי שינוי תנאים, רק אם יחליט להקריב קרבן, ולכן באה לשון ״כי״.
7. לשון ״כי טוב״ נראית קטועה, שהרי ״טוב״ הוא תואר, וחסרה לה מלת יחס, ולכן מפרש שזה לא מתייחס בצמצום לאור, לומר שהאור הוא טוב, אלא בהיקף יותר רחב, ״ואור כבודו יתברך טוב לכל״. ולא כמו שפירש הרשב״ם, ״נסתכל במראהו כי יפה הוא״, ואפילו לאלו שמוסיפים ״כי טוב הוא לבריות עולם להאיר להם״ (מדרש לקח טוב, וכן הוא באבן עזרא ב׳), זה עדיין לא טובה כוללת כמו שפירש הרכסים לבקעה, וראוי לה מלת יחס ״הוא״, שהרי האור ההוא טוב להאיר לעולם.
8. בי״ג מקומות כתוב ״כי טוב״ בתורה. ששה פעמים בפרק א׳ של בראשית, ועוד – וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל
(בראשית ג׳:ו׳), וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר
(בראשית מ׳:ט״ז), וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב
(בראשית מ״ט:ט״ו), וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא
(שמות ב׳:ב׳), כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם
(שמות י״ד:י״ב), כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם
(שמות י״א:י״ח), וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה׳
(במדבר כ״ד:א׳), כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ
(דברים ט״ו:ט״ז). דיוקו של הרכסים לבקעה הוא שהיה ראוי לומר ״כי טוב הוא״ בכולם. לדוגמא, ותרא האשה כי טוב
הוא העץ למאכל, רק מכיון שבאור כי טוב לא צירף את מלת ״הוא״ נעשתה כמטבע קבועה בכל הפסוקים.
9. וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא
(שמות כ״ט:ל״ד), וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם
(שמות ל״א:י״ד), וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו
(ויקרא כ״א:ז׳).
10. לשון רש״י, ״וירא את האור כי טוב ויבדל – אף בזו אנו צריכין לדברי אגדה. ראהו שאינו כדיי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים. ולפי פשוטו כך פרשהו, ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משמשים בעירבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה״. לשני הפירושים ברש״י, טעם ההבדלה היא מחמת מעלת האור, וסוף הפסוק, ההבדלה, חוזרת על תחלת הפסוק, שה׳ ראה את האור, כי טוב, ולכן, ויבדל. והרכסים לבקעה אומר שרש״י מוכיח כן מהלשון ״וירא... את האור״. גם בפירוש לבעלי התוספות מבארים שקושיא זו היא הוכחת רש״י לפרש כך את הפסוק, ״ונראה לי מדכתיב ׳האור׳ הכא יתירא מכל הבריאה, פירש כן״ (מושב זקנים, כפי שנדפס בהשלמה מכתב יד במקראות גדולות הוצאת עוז והדר, מהדורה מורחבת. בהוצאת ששוון, לונדון תשי״ט חסר כמעט כל פרק א׳). כך גם כתב הגור אריה, וכן בספר הבנת המקרא לרוו״ה פירש כך בפירוש שני, אבל בפירוש ראשון מביא מר׳ אליהו מזרחי לפרש את הוכחתו באופן אחר.
11. באמת, קושיא זו הקשו כבר הראשונים על הפסוק הקודם, ראה דעת זקנים, ומושב זקנים, (ומובאים דבריהם בחזקוני), ״יהי אור ויהי אור – מה שלא כתב ויהי כן, כמו באחרים...״ ותרצו כמו שתירץ הרכסים לבקעה, ״לפי שמה שכתב כן באחרים, לקצר דבריו נכתב, שאלו היה מפרש כל סדרי הבריאה, יצטרך להאריך, אבל הכא אין כאן אריכות בתיבת ויהי אור, מבתיבת ויהי כן״. אבל הרמב״ן שם מישב באופן אחר, ״יהי אור – לא אמר ויהי-כן, כאמור בשאר הימים, לפי שלא עמד בתכונה הזאת כל הימים כשאר מעשה בראשית״. ולכן הרכסים לבקעה לא יסד את דבריו על פסוק ג׳, כי שם יש לתרץ כמו שפירושו הרמב״ן. אבל אחר ששוב יש להקשות כן על פסוק ד׳, ועל פסוק ד׳ אין את תירוצו של הרמב״ן, שוב מוכח לומר את התירוץ ה״פשוט״ על הפסוק ד׳, ולכן מסיים הרכסים לבקעה ״וכן דיו לומר ויהי אור וכו׳ ״, כלומר עכשיו שכך מוכח מפבוק ד׳, כן הוא הפירוש הפשוט לפסוק ג׳.