×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ד) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת⁠־הָא֖וֹר כִּי⁠־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃
God saw that the light was good, and God separated between the light and the darkness.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקוניפענח רזאפענח רזא ב׳קיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[שפה] 1וירא אלהים את האור כי טוב. א״ר אלעזר אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא, שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק שנאמר (ישעיהו ג׳:י׳) אמרו צדיק כי טוב. (יומא ל״ח:)
[שפו] 2ואור ביום ראשון איברי והכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים, וכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי, כדר״א דאמר ר״א אור שברא הקב״ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב״ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים. עמד וגנזו מהן שנאמר (איוב ל״ח:ט״ו) וימנע מרשעים אורם, ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק שנאמר (ישעיהו ג׳:י׳) אמרו צדיק כי טוב, כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח, שנאמר (משלי י״ג:ט׳) אור צדיקים ישמח, כתנאי אור שברא הקב״ה ביום א׳, אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו דברי ר׳ יעקב, וחכ״א הן הן מאורות שנבראו ביום א׳ ולא נתלו עד יום ד׳. (חגיגה י״ב):
[שפז] 3וחכ״א בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור, כתיב הכא (שמות ב׳:ב׳) ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב (סוטה י״ב.):
[שפח] 4א״ר יהושע הרואה טי״ת בחלומו סימן יפה לו אילימא משום דכתיב טוב וכו׳, אלא הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחלה, שמבראשית עד וירא אלהים את האור, לא כתב טי״ת. (ב״ק נ״ה).
[שפט] 5אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו דרש רבי זעירא בריה דרבי אבהו. וירא אלהים את האור כי טוב ואחר כך ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, אמר רבי ברכיה כך דרשו שני גדולי עולם ר״י ורשב״ל ויבדל אלהים אבדלה ודאי, רבי יהודה ב״ר סימון אמר הבדילו לו, ורבנן אומרין הבדילו לצדיקים לעתיד לבוא, משלו משל למה״ד למלך שהיה לו שני איסטרטיגין זה אומר אני משמש ביום וזה אומר אני משמש ביום, קרא לראשון ואמר לו פלוני היום יהא תחומך, קרא לשני ואומר לו פלוני הלילה יהא תחומך, הה״ד ויקרא אלהים לאור יום וגו׳ לאור א״ל היום יהא תחומך ולחשך א״ל הלילה יהא תחומך אר״י הוא שאמר הקב״ה לאיוב (איוב ל״ח:י״ב) המימיך צוית בקר ידעת שחר מקומו ידעת איזה מקומו של אור ששת ימי בראשית איכן נגנז א״ר תנחומא אנא אמרית טעמא יוצר אור ובורא חשך עושה שלום (ישעיהו מ״ה:ז׳) משיצרן עשה שלום ביניהן. (ירושלמי ברכות פ״ח ה״ו):
[שצ] 6א״ר לוי עובדא הוה בדרומי תמן חד פונדקי והוה קאים ולביש זוגוי בלילה ואמר להון דהוו תמן קומו פוקו לכון דלוויתא אנא עבדא, והוון נפקין ולסטייא קדמין להון ומקפחין עליהון ועלין ומפלגין עמיה, חד זמן אזל רבי מאיר ואתקבל תמן קם ולבש זוגוי א״ל קום פוק לך דלוייתא אנא עבדא א״ל אית לי אח ואנא יתיב מסכי ליה א״ל ואן הוא א״ל בכנישתא א״ל ומה שמיה ואנא אזיל וקרי ליה א״ל כי טוב כל ההוא ליליא אזל ההוא פונדקאה צוח על תרעא דכנישתא כי טוב כי טוב ולא הוה שום בר נש עני ליה, בצפרא קם רבי מאיר ושוי חמריה דיזיל ליה א״ל ההוא פונדקא אן הוא ההוא אחיך דאמרת א״ל הא אתא ליה וירא אלהים את האור כי טוב. (בראשית רבה צ״ב):
[שצא] 7ד״א אמר לו משה גבולות חלק הקב״ה בעולמו יכולים אתם לערב יום ולילה והוא שאמר הכתוב בתחלה ויהי ערב ויהי בקר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, בשביל תשמישו של עולם וכשם שהבדיל בין האור ובין החושך בשביל תשמישו של עולם כך הבדיל ישראל מן או״ה שנאמר (ויקרא כ׳:כ״ז) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, וכך הבדיל אהרן שנאמר (דברי הימים א כ״ג:י״ג) ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים אם יכולין אתם לערב אותה הבדלה שהבדיל בין האור ובין החשך אתם יכולין לבטל את זו לכך א״ל בוקר ויודע ה׳ וגו׳. (במד״ר י״ח):
[שצב] 8זה שנאמר ברוח הקדש ע״י דוד מלך ישראל כי עמך מקור חיים באורך נראה אור (תהלים ל״ו:י׳) כנגד מי אומר דוד למקרא זה לא אמרו אלא כנגד כנסת ישראל אמרו לפני הקב״ה רבש״ע בשביל התורה שנתת לי שנקראת מקור חיים אני עתידה להתענג באורך לעתיד לבא מהו באורך נראה אור איזה אור שכנסת ישראל מצפה זה אורו של משיח שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב מלמד שצפה הקב״ה במשיח ובמעשיו קודם שנברא העולם וגנזו למשיחו לדורו תחת כסא הכבוד שלו. (פסיקתא רבתי פל״ו):
[שצג] 9וירא. ט׳ בתורה, ויבדל ג׳, וסי׳ ויבדל אלהים בין האור. ויבדל בין המים (בראשית א׳:ז׳) ויבדל דוד ושרי הצבא (דברי הימים א כ״ח:א׳) (מסורה גדולה):
[שצד] 10ט׳ ס״ו באורייתא דארבעה זיוני: כי טוב קדמאה׳ ויטע (בראשית ב׳:ח׳), טוב למאכל (בראשית ב׳:ט׳), טוב (בראשית ג׳:כ״ב) דהן האדם, ויטע כרם (בראשית ט׳:כ׳). (ספר התגין):
[שצה] 11וירא אלהים, כתיב (ירמיהו י״ז:ו׳) והי׳ כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב וגו׳ כי יבא טוב דא תחיית המתים, ויתנהר האי דזמין לאנהרא להו לצדיקיא דהוה גניז קמיה מיומא דאתברי עלמא דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב וכדין זמין קכ״ה לאחייא מתייא כו׳. (זהר ח״א קלא).
[שצו] וכדין כד ההוא אור אתגניז (ס״א לנטלא) לעיולא ליה ההוא גנזא דקאמרן כדין נפק חשך קדמאה ובטש על רישיה בההוא נוקבא דאתמתחא ביה ואתפרש חד חוטא בין ההוא נהירו דאור דא דאתגניז ובין ההוא חשוכא דחשך דא דכתיב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך כו׳. (זהר ח״ב ל״ה):
[שצז] 12וירא אלהים את האור כי טוב, דא איהו עמודא דקאים באמצעיתא וקאים ואחיד בסטרא דא ובסטרא דא, כד הוה שלימו דתלת סטרין כתיב ביה כי טוב מה דלא הוה בהני אחרנין בגין דלא הוה שלימו עד אור תליתאה דאשלים לכל סטרין וכיון דאתא תליתאה דא כדין אפריש מחלוקת דימינא ושמאלא דכתיב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך כו׳. (זהר ח״ב קס״ז).
[שצח] ת״ח טי״ת נהירו דחיין בכל אתר ועל דא פתח בה קרא כי טוב דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב מהאי את (נ״א מאתר דא) עריק מלאכא מחבלא, לא תימא עריק אלא דלא אתייהיב ליה רשו לאעלא תמן, את דא משניא מאת ק׳ ק׳ לא מתיישבא (נ״א מאת ח׳ ח׳ לא מתיישבא) כלל בדוכתא בעלמא וסימניך (תהלים ק״מ:י״ב) איש לשון בל יכון בארץ. (זהר ח״ב קנ״ב):
[שצט] 13ובשבטין כלהו לא הוו תרין אתוון ח׳ ט׳ בגין דלא אשתכח חובה בכלהו א״ר חזקיה אי הכי ח׳ דשמא גרים יאות אבל ט׳ דאיהי את טב ותנינן מאן רחמי אות ט׳ בחלמיה טב ליה בגין דביה פתחא אורייתא כי טוב דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב והואיל והוא את טב אמאי לא אכתיב באינון שבטין א״ל בגין דסמיכין תרין אתוון אהדדי, ותו דהא את ט׳ גניז וטמיר ואיהו נהיר נהירו דכלהו דהא את דא נהירו דכלהו הוי ולאו נהירו אשתכח בר מאת דא דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב והוא נהירו דההוא נהורא דגניז וטמיר כו׳. (זהר ח״ב ר״ל):
[ת] 14ר׳ אליעזר הגדול אומר, אור המלאכים נברא בתחלה, דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, כלומר הבדלה נתן הקב״ה יתברך בין זה האור, ובין החשך שהוא העוה״ז, והשמים הם המבדילים בין העוה״ז, ובין אור המלאכים, והם המבדילים בנתיים בין האור ובין החשך, ר׳ יוחנן בן זכאי אומר נתן הקב״ה ממשלה למלאכים על השמים, והשמים על הארץ, וכלם נתלים בכסאו (נ״א בכחו) יתברך שמו, להורות כי גבוה מעל גבוה שומר. (ז״ח ז׳):
[תא] על דא כתיב (תהלים קל״ג:א׳) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, מה טוב דא נהורא קדמאה יומא קדמאה דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, ומה נעים דא נעים זמירות ישראל יומא רביעאה סיהרא ות״ח כמה דנהורא דאתברי ביומא קדמאה יהיב שלימו ונגיד מניה נהיר לנהורא דהאי עלמא אתנהיג ביה אוף הכא (הכי) אברהם נהורא קדמאה יהיב נהירו להאי ברתא דמלכא יומא רביעאה דעל ידה אתנהיג הא עלמא ועל דא חוט של חסד משוך עליה לאנהרא מן נהוריה וכד אתחברת עמיה ויתבא לימינא אתגדל איהו בכולא (ז״ח נא):
[תב] 15ר׳ אלעזר בר״ש אזל למחמי לר׳ יוסי ב״ר שמעון בן לקוניא חמוי, וכו׳. אשכימו למיזל כד הוה אתי נהורא, ואזיל עמיה חמוי כפלגות מיל ברכיה חמוי, אמר דא היא שעתא דמתקיים ברכתא דצדיקיא, מנ״ל דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. וכתיב התם (במדבר כ״ד:א׳) כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל. א״ל אפילו ברכתא דכל אדם מתקיימא בהאי שעתא, דשמיא וכוכביא ומלאכיא אמרי שירתא. (מדרש הנעלם בז״ח ח):
[תג] 16והאור ההוא הבהיק והאיר מסוף העולם ועד סופו ובו נברא העולם ראהו הקב״ה ונסתכל ברשעים העתידים לבוא בעולם הזה וכו׳ וגנזו מן הרשעים ועדיין הוא בעולם ובו העולם מתקיים וזהו צדיק יסוד עולם וכן מאן דיזכה לרזי אורייתא זכי דכתיב ותורה אור וכתיב וירא אלהים את האור את האור בגי׳ תרי״ג, שהיא התורה והיא האור הגנוז וכו׳. (מדרש רות בז״ח פה)
[תד] 17דא אור קדמאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב את האור בגי׳ תורה דאתקרי לקח טוב. (מדרש רות בז״ח פ״ה).
[תה] מאי הבדלה הכא בנבואה, אלא כמה נביאי שקרא אינון מסטרא דחשך. דאזלין באוירא לאטעאה בני נשא, בההוא זמנא דיהא קב״ה בשכינתיה ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. (תקוני זהר ע״ה).
[תו] ואחזי ליה דלא הוה מערב טוב ברע דאפריש לון קב״ה כד״א ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, ורזא דמלה (שמות כ״ו:ל״ג) והבדילה הפרכת לכם, והכי עבד קב״ה בגופא דבר נש טרפשא דאפריש בין דרגין דאילנא רטוב ובין דרגין דאילנא דרע, ומני ליה דלא לערבא טוב עם רע. (תקוני זהר צח):
[תז] 18וירא אלהים את האור את לאכללא אספקלריא דלא נהרא עם אספקלריא דנהרא ואיתמר ביה כי טוב, א״ר אלעזר את לאכללא ולאסגאה אינון מלאכין דאתיין מסטרא דאור דא וכולהו נהירין בקדמיתא בקיומא שלים (ז״ח א׳):
שערי ציון: זהר ח״א טז: ל: לא. מה: מו. ריג. ריד. רנא: רנד: ח״ב יא: רכ. רכד: ח״ג כב: לד. פ. פג. קי. קפז: תקוני זהר מב. עד. פ. פא. צח. קיז. זהר חדש א. ו. ח. לה. סג. סג: עג: לעיל אות רכג. שה. שכג. שלח. שמח. שנט. שעח. שעט. ולקמן פסוק טז.
1. פירש״י וירא וכו׳ ראה בדעתו לקיים את האור של עולם בשביל הצדיק שהוא טוב נראה דהוקשה לו לרש״י מ״ש לדייק מפסוק זה דבשביל צדיק אחד עולם נברא דמכאן לא משמע רק דהאור נברא בשביל צדיק ע״ז פי׳ דהכונה לאור של עולם, אך במדרש הגדול מצאתי שמביא לשון הגמרא וגורס בשביל צדיק אחד נברא ״האור״ ולפ״ז מדויק שפיר, אמנם מלשון רבינו חננאל נ״ל דהיה לו גירסא שלישית והוא מדויקת וז״ל בשביל צדיק אחד העולם נברא שנא׳ וירא אלהים כי טוב וגו׳. ולפ״ז הפי׳ דילפינן מלשון וירא וכו׳ כי טוב דכתיב במעשה בראשית בכל יום ולא מקרא וירא אלהים את האור כי טוב, ומדויק שפיר דממעשה בראשית שהיא בריאת העולם נלמד דבשביל צדיק אחד נברא העולם ועי׳ לקמן אות שפ״ו.
2. מאמר זה קאי אדלעיל מאמר רפ״ו ומובא בהרבה שנויים בב״ר פי״א, פי״ב, פמ״ב, שמ״ר פל״ח במ״ר פי״ג, פתיחתא רות רבה, אסתר פתיחתא י״א, תנחומא שמיני תדבא״ז פ״א. זהר ח״א ל״א, מ״ה, ר״, ר״כ, רכ״ד; ח״ב ל״ה, קמ״ח, ח״ג ל״ד, - ובדקדוקי סופרים כאן הביא הגירסא מש״ס כת״י דסיים הקרא ברקיע השמים להאיר על הארץ וכ״ה בילקוט ובאגה״ת, ועפ״ז מיושב שפיר מה שראיתי בספר ת״ת שנתקשה בדרשא זו מאי קשיא מקרא זה דכתיב ויתן ורצה לתקן דחסרון דברים וצ״ל הקושיא מתחלת הקרא יהי מאורות ולפי הנ״ל נ״ש דהקושיא מסוף הקרא להאיר על הארץ דמשמע דמקודם לא היה האור מאיר כלל על הארץ. וראיתי במדרש הגדול שמביא הגי׳ בגמרא בסוף ולא נתלו עד יום רביעי שנאמר ויתן אותם וכו׳ ולכאורה א״מ מאי ראיה מזה ולהנ״ל ניחא דאדרבא מקרא זה משמע דרק הנתינה היה ביום הרביעי, וברבינו חננאל מבואר דהי׳ לו גירסא אחרת וז״ל ויש תנא חולק ע״ז ואומר זה האור נתלה ביום רביעי שנא׳ יהי מאורות ברקיע שמים, ופי׳ יהי אותו האור שנברא ביום ראשון למאורות והן ב׳ המאורות ע״כ (ובד״ס לא העיר משני הגירסאות אלו) ועי׳ במרש״א ובמפרשי הע״י כאן ועי׳ ברש״י.
3. ראה שמו״ר פ״א. זהר ח״א ל: רפד. ח״ב יא: ח״ג פג. קפז. ועיין במרש״א כאן ובזהר בראשית ל:.
4. עי׳ לקמן אות שצ״ח, שצ״ט, ובמרש״א כאן ונראה דלמסקנא דקאמר אלא חזר בו ממאי דקאמרי אנן ט׳ ב׳ קאמרינן, וכ״נ מדב׳ אור זרוע הגדול ב״ק ספ״ה עיי״ש ועי׳ בס׳ האמונה והבטחון המיוחס להרמב״ן.
5. מאמר זה הוא בב״ר פ״ג בשינוי קצת ובירושלמי הנדפס במגנצא עם פי׳ מהרש״ס מבואר הגירסא כמו בב״ר ובמדרש תהלים כ״ז מפרש למ״ד הבדילו לעצמו משל למלך שראה מנה יפה אמר זה שלי. ובענין ג׳ פירושים של ויבדל א) הבדילו לעצמו וכמבואר בפסוק ונהורא עמי׳ שרי ונתעטף בו כטלית ב) הבדילו לצדיקים וכלעיל אות שפ״ו ג) הבדלה ממש בין אור לחשך. עי׳ במפרשי המדרש וברקנטי ובעקידה כאן, ועי׳ במרי״א כאן שכ׳ דמלשון חז״ל דאמר לו הקב״ה לאור יום יהא תחומך, ולחשך לילה יהא תחומך, משמע דויבדל דכתיב כאן היינו הבדל זמני לא הבדל טבעי בצורה כמו שביאר הרמב״ם במורה (ח״ב פ״ל עיי״ש במפרשים) עוד כולל ענין זה דויבדל שהי׳ שקיעת האור בהדרגה וכן זריחת האור ולא נעשה בפ״א אור או חשך. - והעיר בזה גם המר״י ערמאה והוסיף עוד בענין זה דויבדל שאמרו חז״ל הבדלה ממש היינו משום שהאור והחשך המה תמיד בעולם זה בחצי כדור וזה בחצי כדור ונראה כאלו האור רודף אחר החשך לגרשו וכמ״ש גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור ע״ז אמר ויבדל שכ״א יהיה בתחומו ע״צ ההרחק זה מצד אחד וזה מצד שכנגדו ופי׳ זה אינו לפי השיטה שהבאתי לעיל אות שפ״ד דקודם שנתלה האור במאורות הי׳ האור בכל היקף העולם וכן החשך לא כמו שהוא עתה שהם תמיד שניהם בעולם כך זה בחצי הכדור וזה בחצי הכדור השני, אך לפמ״ש החזקוני לפרש דמ״ש ויבדל וגו׳ היינו בזמנו ביום רביעי אלא ע״י שהתחיל בו פירש לך מגמר מלאכתו א״כ שפיר י״ל כפי׳ הנ״ל, עוד הביא שם פי׳ בויבדל היינו על קריאת השמות כמו שמפרש והולך וכן פי׳ הא״ע והביאו גם הרמב״ן (ומ״ש הרמב״ן לפרש הא דוירא דהפי׳ דרצה בקיומו כמו שמצינו, רואה אני את דברי אדמון ולא כמו שפי׳ האע״ז, והחזקוני שהפי׳ וירא היינו במחשבה עי׳ במהרי״א מ״ש לדחות) ובעיקר פי׳ הרמב״ן והרמב״ם בויבדל הבאתי לעיל אות רצ״ד עיי״ש, ועי׳ לק׳ בביאור פסוק ה׳ ובמדרש תנחומא ויגש ס״ו איתא ר״ז בשר״א מכאן שמברכין על הנר במוצ״ש משיאותו לאורו. וראיתי בס׳ רביד הזהב כאן שהביא דברי רבינו ירוחם שכ׳ טעם לברכת האור במוצ״ש משום דמוצ״ש איברי כמבואר בפסחים נ״ד, (ועי״ש ק״ד). והקשה לטעם זה במוצאי יוה״כ מ״ט מברכין, אבל ר״פ בהגהת סמ״ק סי׳ ר״פ כתב לפי שהיה אסור באור מדכתיב לא תבערו ולפי זה מיושב עכ״ל ולפלא בעיני שלא הביא דטעם זה מבואר בירושלמי ברכות פ״ח ה״ד ועי׳ ברש״י פסחים נ״ג: ומפורש בב״ר פי״א פי״ב דרי״א הטעם דמברכין במ״ש מפני שהוא תחלת ברייתו ור״ה בשם ר״י דאף במוצאי יוה״כ מברכין מפני ששבת באותו היום וכן מבואר בפסיקתא פכ״ג ועי׳ בב״י או״ה רצ״ח. ובשו״ת הגאונים שערי תשובה סי׳ ק״ג. ומלשון הירושלמי והמדרשים מקור לפירש״י כאן. כן ראי׳ מלשונם שכתיב שני איסטרטיגין דחשך הוא בריאה וכמ״ש לעיל אות רצ״ד ועי׳ לק׳ אות שצ״ו.
6. עי׳ ב״ק ס. לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב ובפסחים ב. ותענית י: וברש״י ותוס׳ שם ובד״ס ב״ק והלשון כי טוב הכוונה לקרא זה דכי טוב דכתיב גבי אור:
7. ראה תנחומא קרח תקוני זהר עד. ולעיל אות שמ״ח בביאור.
8. עי׳ בילקוט ישעי׳ נ״ב בשינוים ולק׳ אות שצ״ג ובסדר אלי׳ זוטא פכ״א לק׳ פ׳ ט״ז ומדרש תהלים פכ״ז:
9. ויבדל, ג. שלשה פעמים כתיב בתורה תיבת ויבדל.
10. בס׳ התגין שבמחזור ויטרי איתא דיש ס״ז באורייתא ד״ד זיוני.
11. ראה תקוני זהר פ״א זהר חדש ס״ג, ולעיל אות שצ״ב ומ״ש בביאור.
12. אור תליתאה דמקודם כתיב שתי פעמים תיבת אור, ויהי אור יהי אור ואת האור הוא השלישי.
13. עי׳ לעיל אות שפ״ח.
14. עי׳ לעיל אות רצ״ד ומ״ש בביאור ובפי׳ הרלב״ג כאן וברבינו בחיי ולעיל אות שפ״ד.
15. עי׳ זהר ח״א מ״ו ובזהר חדש א.
16. האור הגנוז. בספרי החסידות האריכו בענין זה באור הגנוז לצדיקים דהכוונה שהאור נגנז בתורה (וכ״כ הר״א אבולעפיא) ולפנינו מפורשים הדברים בז״ח.
17. בגי׳ התורה צ״ל דהכוונה כמו לעיל אות ת״ג דבגימטריא תרי״ג מצות התורה.
18. עי׳ לעיל אות ת׳ ומ״ש בביאור. וברבינו בחיי כאן מ״ש בענין זה.
וַחֲזָא יְיָ יָת נְהוֹרָא אֲרֵי טָב וְאַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא.
Hashem saw that the light was good, and Hashem divided the light from the darkness.

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ
וַחֲזָא ה׳ יָת נְהוֹרָא אֲרֵי טָב וְאַפְרֵישׁ ה׳ בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא
לשון הפרשה
כשם שבלשון המקרא הִפְרִישׁ (בבניין הִפְעִיל) משמעו פָּלַט, הוֹצִיא, הִבְדִיל כגון, ״כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ״ (משלי כג לב) גם אַפְרֵישׁ שבלשון התרגום (מבניין אַפְעֵל המקביל לבניין הִפְעִיל), משמעו הבדלה והפרשה כבפסוקנו: ״וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ״ – ״וְאַפְרֵישׁ ה׳ בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא״.
בדרך זו תרגם גם בפעלים נוספים שעניינם הבדלה והפרשה: ״וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב״ (בראשית ל מ) ״אַפְרֵישׁ יַעֲקֹב״, ״כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים״ (בראשית לא טז) ״דְּאַפְרֵישׁ ה׳⁠ ⁠⁠״, ״וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן״ (שמות ח יח) ״וְאַפְרֵישׁ בְּיוֹמָא הַהוּא״, ״תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר טו יט) ״תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״, ״הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ״ (דברים טו יד) ״אַפְרָשָׁא תַּפְרֵישׁ לֵיהּ״, ״אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר״ (דברים כא יז) ״יַפְרֵישׁ״.⁠1
1. על ״פרש״ בבניין פַּעֵל ראה להלן ״נקבה שכרך״ (בראשית ל כח) ״פָּרֵישׁ אַגְרָךְ״.
וגלי קדם י״י ית נהורא ארום טב הוא ואפרשא ממרא די״י בין נהורא לבין חשוכא.
א. כן צ״ל. בכ״י ניאופיטי 1 (בשיכול אותיות): ״ואפשר״.
וחמא אלקים ית נהורא ארום טב ואפרש אלקים בין נהורא ובין חשוכא.
And the Lord beheld the light, that it was good; and the Lord divided between the light and the darkness.
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב – כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיִּקְרָא, שֶׁהוּא מָלֵא הֲלָכוֹת רַבּוֹת.
וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ – כְּנֶגֶד סֵפֶר בְּמִדְבַּר, שֶׁהוּא מַבְדִּיל בֵּין יוֹצְאֵי מִצְרַיִם לְבָאֵי הָאָרֶץ.
למאא עלם אללה אן אלנור ג׳ייד ופצלב אללה בין אלנור ואלט׳לאם.
א. ד פלמא
ב. ד פצל
לפי שידע ה׳ שהאור טוב1. והבדיל ה׳ בין האור והחושך.
1. מוסב על בריאת האור שבפסוק הקודם, שבראו ה׳ משום שידע מתחילה שהאור טוב. וכך תרגם כל ״וירא״ במעשה בראשית. ודקדק בזה רבינו בשתים, א׳ שתרגם ״ראייה״ כ״ידיעה״, וזאת לשלול הגשמות מהבורא, וב׳ שהפכו ללשון עבר – ״לפי שידע״, וזה כדי שלא יקשה כיצד התחדשה ידיעה להקב״ה שלא ידע מקודם לכן (וכך תרגם כל ״וירא אלהים כי טוב״ במעשה בראשית). וזו היתה קושיית חיוי הבלכי שהובאה בהשגות רב מבשר הבבלי על רס״ג (ספר תיקון הטעויות השגה ד, בתוך: ׳רב סעדיה גאון - במוקד של פולמוס בין רבני בבגדד׳, עמוד 189), וז״ל: ״ומה שנמצא אצלו בפרשה הזאת, אמרו: חיויה הבלכי אמר ש׳וירא אלהים את האור כי טוב׳, מורה שאלהים לא ראה אור לפניו. אמר [-רבינו סעדיה]: וזה מחמת חוסר ידיעתו בלשון העברים, כי הם קוראים הידיעה ראיה, כאמרו: וירא יעקב כי יש שבר במצרים״. וראה את השגת רב מבשר על דברי רס״ג אלו ויישובה במאמרו של י׳ רונן, ״פתרון השגות רב מבשר על פירוש רס״ג לבראשית״, ירחון האוצר פד. וכל זה לפי נוסחת כ״י א. אך ב-ד הנוסח: ״ולפי שידע ה׳ שהאור טוב, הבדיל בין האור והחושך״. כלומר שידיעה זו היא היתה הסיבה להבדלת האור מן החושך, ולא לעצם בריאת האור.
וירא את האור כי טוב ויבדל – אף בזו אנו צריכין לדבריא אגדה. ראהו שאינו כדיי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים.
ולפי פשוטו כך פרשהו: ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משמשים בעירבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה.
א. כן בכ״י ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165: ״דברי״.
וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל AND GOD SAW THE LIGHT THAT IT WAS GOOD, AND GOD CAUSED A DIVISION – Here, also, we must depend upon the statement of the Aggadah: He saw that the wicked were unworthy of using it (the light); He, therefore, set it apart (ויבדל), reserving it for the righteous in the world to come (Chagigah 12a).
But according to the plain sense explain it thus: He saw that it was good, and that it was not seemly that light and darkness should function together in a confused manner. He therefore limited this one's sphere of activity to the daytime, and this one's sphere of activity to the nighttime (see Bereshit Rabbah 3:6).
וירא אלהים את האור כי טוב – כי טוב הוא לבריות עולם להאיר להם. כי הקב״ה לא היה צריך לאותן האור אלא בריותיו היו צריכין אותו בלבד.
וירא אלהים את האור כי טוב – נסתכל וראה כי יפה הוא כמו ונאכל ונשת ונהיה טובים {ירמיהו מ״ד:י״ז},⁠א כלומ׳ יפים, כח״לה,⁠ב כי מה ענין טוב אצל אכילה. (ביאור אנונימי בכ״י מינכן 252)⁠1
1. השוו פירוש דומה בר״י קרא שופטים ט״ו:ב׳: ״הלא אחותה הקטנה טובה ממנה - פתרונו: יפה ממנה, כמו ״ונשבע לחם ונהיה טובים״ (ירמיהו מ״ד:י״ז), שעל כורחך אי אפשר: אנשים צדיקים וטובים, שהרבה בני אדם ששבעים בלחם ומעשיהם רעים, אלא על כורחך פתרונו: ונהיה יפים״. ועיינו גם ר״י קרא ירמיהו מ״ד:י״ז ״ונהיה טובים – טובי מראה״ (ובניגוד לרד״ק שם ובבר׳ י״ח:ח׳). השוו גם דעת זקנים שמ׳ ב׳:ב׳ ״ד״א כי טוב הוא יפה היה כמו ונשבע לחם ונהיה טובים (ירמיהו מ״ד:י״ז) פי׳ יפים״, ומינכן 252 וחזקוני שם. ועיינו גם בפירושים להלן לבר׳ ב׳:י״ז, ו׳:ב׳.
א. ציטוט בלתי מדויק של ירמיהו מ״ד:י״ז ״וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים״. והשוו להלן ב׳:י״ז לאותה פרפרזה ופירוש דומה בו׳:ב׳.
ב. לעז צרפתי.
וירא אלהים את האור {כי טוב} – נסתכל במראה⁠{ו} כי יפה הוא. וכן: ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב׳:ב׳), נסתכלה במשה שנולד לששה חדשים, כמו שמואל: לתקופת הימים (שמואל א א׳:כ׳), וראתהו כי טוב ויפה הוא שנגמרו סימניו וצפורניו ושערו, ותצפנהו שלשה ירחים (שמות ב׳:ב׳) – כלומר: עד סוף תשעה חדשים שהרי ראתהו וידעה שהוא טוב ויפה בסימנים שאינו נפל.
ויבדל אלהים בין האור ובין החשך – ששתים עשרה שעות היה ביום ואחר כך הלילה שתים עשרה, האור תחילה ואחר כך החשך, שהרי תחילת בריאת העולם היה במאמר יהי אור, וכל חשך שמקודם לכך דכתיב וחשך על פני תהום (בראשית א׳:ב׳) לא זהו לילה.
Vayyar GOD SAW THE LIGHT: He examined its appearance [and saw] that it was good.⁠1 The phrase vattere’ 'oto ki tov hu' (Ex. 2:2) is to be interpreted similarly.⁠2 It means that she examined Moses, who was born [prematurely] after a six month pregnancy,⁠3 just as Samuel was, for it is written [that Samuel was born] (1 Sam. 1:20) litequfot ha-yamim.⁠4 She [Moses' mother] found "that he was good" – i.e. that his signs [of viability], his fingernails and hair, were completed.⁠5 So she "hid him for three months" – i.e. until the nine months [of the expected pregnancy] were finished – since she saw and knew that he was not a stillborn, for his [vital] signs were good and proper.
Vayyavdel GOD MADE A SEPARATION BETWEEN THE LIGHT AND THE DARKNESS: There were twelve hours of daylight and then twelve hours of night.⁠6 First light and then darkness. For creation begins with the phrase, "Let there be light.⁠" Accordingly, any darkness that preceded creation, like "the darkness over the surface of the deep,⁠" (vs. 2) is not counted as night.⁠7
1. Rashbam's interpretation is directed against both interpretations offered by Rashi here. Cf. Hag. 12a and P. T. Berakhot 8:6.
2. Sotah 12b (quoted by Rashi ad Ex. 2:2) attempts to establish a midrashic connection between our verse and Ex. 2:2. Rashbam offers his own connection. See also Rashbam ad Ex. 2:2.
3. See Ps.-Jon. ad Ex. 2:2 and Rashi ad Ex. 2:3 s.v. velo'.
4. See RH 11a where Samuel's birth after a six month pregnancy is derived from the same verse in I Sam. Cf. however Qara's lengthy polemic against this interpretation in his commentary to I Sam. 1:20.
5. On the vital signs of a premature baby, see Tosefta Shabbat 16 and B. Yevamot 80a.
6. Rashbam here is laying the groundwork for his novel interpretation in the next verse that, at least in the creation story, day precedes night.
7. Rashbam argues that the darkness of this verse is not the same darkness mentioned in verse 2. In this claim he opposes the clear implication of Rashi on this verse. He also opposes LT (ad vs. 5) who writes specifically that God first created darkness, which lasted for twelve hours, and then created light. The language of Rashbam's comment on this verse seems to echo that of LT, although Rashbam adopts the opposite opinion. See similarly my note to Rashbam’s commentary ad Gen. 33:18, s.v. 'ir.
Rashbam’s interpretation can also be seen as opposing Bereshit Rabbah 3:7, which claims that even before the events of our verse – hayah seder zemanim qodem lakhen – a form of night and day already existed. See also Maimonides' argument against that midrash in Guide 2:30.
וירא – כמו: וראיתי אני (קהלת ב׳:י״ג), והיא במחשבת.
וטעם ויבדל – בקריאת השמות.
AND GOD SAW THE LIGHT. "Saw" is to be understood here as perceived. Compare, Then I saw that wisdom excelleth folly (Ecclesiastes 2:13).⁠1
The meaning of divided is: He divided them by naming one, day and the other, night.⁠2
1. Ibn Ezra's proof text may be Dan. 10:7, viz., And I Daniel alone saw the vision. Ibn Ezra reads, and I saw.
2. God divided light from darkness by giving each a name. This verse doesn't speak of a physical division. Thus verse 5 explains how God divided the light from the darkness (Filwarg).
ויש אומרים: כי זה האור גנזו השם לצדיקים לעתיד לבוא יום רביעי, בעשותו המאורות וכוכבים.
ואחרים אמרו: כי מזה האור נבראו.
ולפי דעתי: שנראה האור שיהיה יום, ולא כיום השמש זורח, רק כיום מעונן.
וטעם כי טוב – לנולדים באדמה.
וזה ההבדלה היא בשם, שקרא ליום, כאשר פירש אחר כך (בראשית א׳:ה׳), או ההבדלה ששם קץ לחושך.
וירא אלהים את האור כי טוב – מעתה התחיל לתקן ולתת מקום הראוי לכל אחד. והיה מתחילה האור מעורב עם החושך, וראה כי טוב האור ומתוק לעינים לראות את השמש (קהלת י״א:ז׳), ונתן לו מקום בפני עצמו, שיהא מבוקר ומבורר מן החושך, והבדילו ממנו.
GOD SAW THAT THE LIGHT WAS GOOD – At this point God began to give final shape and an appropriate place to everything [that He had created]. He saw that the light was good and that it was pleasing1 for the eyes to see the sun (Ecclesiastes 11:7). He gave it [the sun] a place of its own that it might be set-off and distinguished from the darkness, and He set it apart.
1. Hebrew: "sweet".
וירא אלהים את האור כי טוב – (עד עכשיו ידע הקב״ה בודאי על האור כי טוב הוא) אבל אע״פ שידעו ולא ראהו כי מאחר שלא היה בעולם איך בודאי היה יכול לדעת אותו אבל לא ראהו. (אמר בנימין צעיר גם בזה הפירוש יש לו תימה גדול מי שהוא רואה עתידות וצופה נסתרות והכל גלוי לפניו ערום שאול נגדו והוא גלה עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשיכא ונהורא עמה שרא נכתוב עליו אע״פ שידעו ולא ראהו מאחר שלא היה בעולם וכבר פירש אותו הגאון למעלה פירוש נכון). (כ״י לונדון 26924)
ויבדל אלה׳ בין האור ובין החשך – לפי שהחשך והאור היו מעורבי׳. (כ״י אוקספורד 271/8)
וירא אלהים – ראה בדעתו ובחכמתו כי טוב יהיה האור לנמצאות השפלות ואף על פי שהחשך גם כן טוב להם כמו שפירשנו החשך אינו דבר שיאמר עליו טוב כי הסרת האור הוא החשך והחשך כבר היה והאור התחדש עליו וראוי לומר עליו טוב גם טובתו גלויה ולא כן החשך כי הגלוי ממנו הוא רע. ואמר על האור ומתוק האור וטוב לעינים (קהלת י״א:ז׳), ואמר בהפכו על החשך בכמה מקומות כמו שאמר ונבט לארץ והנה חשך (ישעיהו ה׳:ל׳), ואמר כי בהבל בא ובחשך ילך (קהלת ו׳:ד׳), וכן בכל מקום זוכר החשך לרע כי רעתו גלויה וטובתו נסתרת וכן כל כי טוב שנאמר בששת ימי בראשית הוא טוב לנבראים השפלים כי כל מעשה בראשית הוא טוב אין בו רע.
וטעם ויבדל אחר וירא – כיון שראה שהאור טוב ראה שלא יקראו בשם אחד כי זה הפך זה והבדילם בשמות לפיכך כתוב אחריו ויקרא לומר שההבדלה שאמר אינה אלא בקריאת שמות. ולא יתכן לפרש ויבדל אלא בקריאת השמות כי לא יאמר הבדל אלא בין דבר לדבר והחשך אינו דבר כי בהעדר האור נשאר חשך, ואיך יאמר ביניהם הבדל כי הענין כלו על האור בין ישנו לאינו לפיכך אמר ויבדל אלהים ולא אמר ויבדל האור או ויבדל סתם שיהיה משמעותו שהאור הוא המבדיל כמו שאמר ברקיע אלא ויבדל אלהים, הוא הבדיל ביניהם בקריאת השמות כמו שאמר אחר ויבדל ויקרא. ומה שאמר: ולהבדיל בין האור ובין החשך (בראשית א׳:י״ח) שניהם דבר אחד כי ביום המאור הגדול ובלילה המאור הקטן והכוכבים אבל הוא חשך כנגד אור היום אבל באלה שלשת ימים היה הלילה חשך גמור.
וירא אלוהים, He “saw” in His knowledge and wisdom, that the light would be good for the creatures which inhabit the “lower” universe. Even though darkness is also good for them, i.e. useful for them, as we already explained, darkness is not something to which the adjective, attribute טוב, “good,” can be applied. The reason is that darkness entails the removal of light. How can this be described as “good?” Darkness had existed already, was not a new phenomenon, it was therefore appropriate to state that the new phenomenon light was good (in the sense that it added a positive element to the universe which it had lacked.)
Moreover “light” is something evident, as opposed to darkness. That which emanates from darkness is generally evil. Kohelet 11,7 already speaks of “how sweet is the light, what a delight for the eyes to behold the sun!” Whenever he mentions darkness he does so in the context of something evil, whereas he relates to light as something good, if only because it is something in the open, something that is not “ashamed” to be seen. The evil of darkness is “visible,” as opposed to its positive aspects, which are concealed. Similarly, every time the Torah uses the phrase כי טוב in the report of creation it means that the phenomenon which has been so described is good for the creatures in the lower regions, seeing that all the acts of the creative process were good, did not contain a negative element.
The reason for the word ויבדל, “He separated,” after the word וירא, “He saw,” is that once God had “seen” that the light was good, He did not want it to be called by the same name as darkness, although both periods are part of the same “day.” This is why the Torah writes afterwards (verse 5) ויקרא, “He called, He named,” to tell us that the separation between light and darkness was confined to their being called by different names.
It is impossible to interpret the word ויבדל as referring to anything else but the change of the name each part of the day is known by. Normally, the expression הבדל is applied to different substances, whereas light and darkness are neither of them a substance, so that the whole expression appears extraordinary at this point. If darkness is nothing more than the absence of light, how could the term “separated, distinguished,” be properly applied to the absence of something? This is why the Torah wrote ויבדל אלוהים וגו' instead of writing ויבדל האור, or ויבדל without adding a subjective or objective which would have meant that the light itself formed the division, the separation, as the Torah had done when describing the separation of the רקיע and the מים in verse 7. God effected the separation between darkness and light by calling them by different names.
As to the expression ולהבדיל בין האור ובין החשך, “and to separate between the light and between the darkness,” (verse 18) this refers to the same day, i.e. a separation between parts of the same entity, the daylight hours enjoying the light of the sun, whereas the night receives only the relatively insignificant light of the moon. Relative to the brilliant light of the day such light is minor, whereas relative to the absolute darkness prevailing during the plague of darkness in Egypt it is quite significant.
וירא אלהים את האור – פירוש: ויחשוב, כי ראייה זו בלב היא, כמו: וראיתי את הדם (שמות י״ב:י״ג), ראה אתה אומר אלי (שמות ל״ג:י״ב), וראיתי אני דקהלת (קהלת ב׳:י״ג).⁠1 ואף על פי שהכל גלוי לפניו מה שהווה והיה ויהיה. לא יתכן לפרש ולהסביר לעולם וירא זה כשאר ראיות.
ויבדל אלהים – בזמנו ביום רביעי, דוגמא: זכר ונקבה ברא אותם (בראשית א׳:כ״ז) שפירושו: אחרי כן. אלא על ידי שהתחיל בו, פירש מגמר מלאכתו.
ויש מפרשים: ויבדל אלהיםא – בקריאת שמות, כמו שמפרש והולך.
1. שאוב מאבן עזרא.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״אלהים״.
וירא אלוהים את האור, "God saw the light;⁠" the meaning of the word: וירא in this verse is that He contemplated, understood the impact that this light had made. In other words, this was "seeing" with one's heart; we find the verb ראה used in this sense also in Exodus 12,13, where God is described as "וראיתי את הדם,⁠" "When I take note of the blood" (on the entrance of the homes of the Israelites"); we find it used again use in that sense in Exodus 33,12, as well as in Kohelet 2,17. Even though everything in the past present and the future is "visible" to the Lord, it is impossible to explain the word here in the usual sense of seeing with one's eyes.
ויבדל אלוהים, "God made a distinction;⁠" this referred to the earliest point in time that was possible, i.e. on the fourth day, (1,18) after the luminaries had been created. We find a similar example of when the Torah reports something as the ultimate purpose before it could be carried out when the Torah describes God as having created man as "male and female" (1,28), זכר ונקבה ברא אותם although the Torah had not yet told us that God took part of Adam's body to create woman (2,22). In both instances the Torah reveals God's ultimate purpose already when it reports God as having made the first step in that process. Some commentators understand the word ויבדל as telling us that God already named the result of what He did in advance by naming it "day" and "night,⁠" respectively. (verse 5)
וירא א-להים את האור – ו׳ אלפי׳ בפסוק. לומ׳ שאין ו׳ אלפי׳ שנה מתקיימין אלא בשביל התורה שנקראת לקח טוב שנ׳ כי לקח טוב נתתי לכם תורתי כו׳ (משלי ד:ב). ובזכות ג׳ אבות מתקיים העולם ו׳ אלפי׳ כדכתי׳ עשה חסד לאלפי׳ (שמות כ:ה). בשביל צדיק אחד ב׳ אלפי׳. הרי בג׳ אבות ו׳ אלפי׳. היינו דכתי׳ באין אלפים אבוס בר ורב תבואות בכח שור (משלי יד:ד). במזל שור נתן המן. כלומ׳ תבואות בכח שור. בכ״ח. עולה שלשים. לכך שור ההורג את העבד נותן ל׳ (שמות כא:לב) שהיה לעבוד לרבו בכח ידו שיש בו ל׳ איברים (אהלות א:ח).
ד״א וירא א-להים א״ת האו״ר – בגימ׳ תרי״ג. מלמד שראה תרי״ג מצות שהיו טובים ונתנן לישראל.
ד״א את האור – אותיות תורה וב׳ אלפי׳. כלומ׳ האור זה ב׳ תורות. תורה שבכתב ותורה שבעל פה. לוי.
ד״א את׳ האור׳ כי׳ טוב׳ – סופי תיבות ב׳ר׳י׳ת׳. כדכתי׳ כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות לד:כז). ועל פי. היינו תורה שבעל פה. שהרי ברית בגימ׳ תלמידי חכמי׳. ולכך רמוז בקוהלת וכתוב׳ יושר׳ דברי׳ אמת׳ (קהלת יב:י). וסמיך ליה דברי חכמי׳ כדרבונות (קהלת יב:יא). ולכך על ט׳ של טוב ד׳ תגין. טובא.
בין האור ובין החשך – בין ה׳ יום. ובין ה׳ לילה. בינה ובינה. ו׳ פעמי׳ רמוז בינה. כנגד ו׳ סדרי משנה. שהן בינה של הקב״ה ויהיו כמו בינתיך.
את המאור הגדול כו׳ (בראשית א:טז). בפ׳ ר׳ עקיבא (שבת פח:) אומ׳ הנעלבין ואינן עולבין כו׳. כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה:לא). האי השמש לפי ששתקה ולא השיבה ללבנה כשקטרגה כו׳ (חולין ס:).
א. בכת״י תגין על ט׳.
ויבדל א-להים – רמז שלא יבדיל אדם הבדלתו עד שיראה את האור (ילקוט שמעוני בראשית א:ג סוף רמז ד) שנ׳ וירא וא⁠[ח]״כ ויבדל. עד שיהנה לאורו. ויבד״ל ימים בשנה עושין הבדלה. יפריח.
וירא אלהים את האור וגו׳ – א״ת האו״ר אותיות תור״ה וב׳ אלפי״ן לומר שהאור הטוב הנקרא תורה אור ונקרא לקח טוב הוא הוא ב׳ תורות ב׳ לימודים דהיינו שבכתב ושבע״פ, לוי.
ד״א את״ האור״ כי״ טוב״ – ס״ת ברי״ת, כענין כי ע״פ הדברים האלה כרתי אתך ברית שדרשוהו על תורה שבע״פ כי ברי״ת בגימטרי׳ תלמיד״י חכמי״ם וכן רמוז בקהלת וכתוב״ יושר״ דברי״ אמת״ ס״ת ברי״ת וסמיך לי׳ דברי חכמים כדרבונות.
בין האור ובין החושך – הההי״ן נמשכין לפניהם למלות בין ובין כדי לקרותו בינ״ה או״ר ובינ״ה חוש״ך כמאמרם צריך שיזכור מדת יום בלילה ומדת לילה ביום ובא זה הרמז ו׳ פעמים בששת הימים חוץ משבת נגד בינת ו׳ סדרי משנה.
וירא אלהים את האור כי טובא – כתב רבינו שלמה: אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה: ראה שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבא. ולפי פשוטו כך פרשהו: ראה כי טוב, ואיןב לו ולחשך להשתמש בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה.
ור׳ אברהם פירש: וירא – כמו: וראיתי אני (קהלת ב׳:י״ג), והיא במחשבת הלב. וטעם ויבדלגבקריאת השמות.
ואין דברי שניהם נכונים: שאם כן, יראה באלו כעניןד המלכה ועצה חדשה, שיאמר כי אחרי שאמר אלהים: יהי אור (בראשית א׳:ג׳), והיה אור, ראה אותו כי טוב הוא, ולכן הבדיל בינו ובין החשך, כענין באדם שלא ידע טיבו של דבר עד היותו.
אבל הסדר במעשה בראשית, כי הוצאת הדברים אל הפועל יקרא אמירה: ויאמר יהי אור (בראשית א׳:ג׳), ויאמר יהי רקיע (בראשית א׳:ו׳), ויאמר תדשא הארץ (בראשית א׳:י״א). וקיומם יקרא ראיה, כענין: וראיתי אני דקהלת (קהלת ב׳:י״ג); וכן: ותרא האשה כי טוב העץ למאכל (בראשית ג׳:ו׳). והוא כענין שאמרו (בבלי כתובות ק״ט.): רואה אני את דברי אדמון, וכמוהו: ויאמר המלך אל צדוק הכהן הרואה אתה שובה העיר בשלום וגו׳ (שמואל ב ט״ו:כ״ז). והענין, להורות כי עמידתם בחפצו, ואם יתפרד החפץ רגע מהם יהיו לאין. וכאשר אמר בכל מעשה יום ויום: וירא אלהים כי טוב, ובשישי כאשר נשלם הכל: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א׳:ל״א), כן אמר ביום הראשון בהויית האור: וירא אלהים כי טוב, שרצה בקיומו לעד. והוסיף בכאן את האור, שאלו אמר סתם: וירא אלהים כי טוב, היה חוזר על בריאת השמים והארץ, ולא גזר בהם עדיין הקיום, כי לא עמדו ככה, אבל מן החומר הנברא בראשון נעשה בשני רקיע, ובשלישי נפרדו המים והעפר ונעשית היבשה שקראה ארץ, ואז גזר בהם הקיום ואמר בהם: וירא אלהים כי טוב (בראשית א׳:י׳).
ויבדל אלהים בין האור ובין החשך – איננו החשך הנזכר בפסוק הראשון, שהוא האש, אבל הוא אפיסת האור, כי נתן אלהים מדה לאור, ושיהיה נעדר אחרי כן עד שובו.
ואמרו קצת המפרשים, כי האור הזה נברא לפניו של הקב״ה, כאלו במערב, ושקעו מיד כדי מדת לילה, ואחרי כן האיר כמדת יום.⁠ה וזה טעם: ויהי ערב ויהי בקר (בראשית א׳:ה׳), שקדם והיה לילה ואחר כן יום, ושניהם אחרי הויית האור. ואיננו נכון כלל, כי יוסיפו על ששת ימי בראשית יום קצר.⁠ו
אבל יתכן שנאמר כי האור נברא לפניו יתברך, ולא נתפשט ביסודות הנזכרים. והבדיל בינו ובין החשך, שנתן לשניהם מדה, ועמד לפניו כמדת לילה, ואחר כן הזריח אותו על היסודות. והנה קדם הערב לבקר.
ועוד יתכן שנאמר כי משיצאו השמים והארץ מן האפס אל היש הנזכר בפסוק הראשון, נהיה זמן. כי אף על פי שזמננו ברגעים ושעות, שהם באור ובחשך, משיהיה יש, יתפס בו זמן. ואם כן, נבראו שמים וארץ, ועמדו כן כמדת לילה מבלי אור, ואמר: יהי אור, ויהי אור, וגזר עליו שיעמוד במדה הראשון ואחר כן יעדר מן היסודות, ויהי ערב ויהי בקר.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כי טוב״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2. בדפוס ליסבון נוספה כאן מלת: ״נאה״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוספה כאן מלת: ״והיא״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״כאלו בענין״.
ה. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״היום״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״יום קצר״.
AND G-D SAW THE LIGHT, THAT IT WAS GOOD. Rabbi Shlomo [Rashi] wrote: "Here too1 we must depend on the words of the homiletic Agadah G-d saw that the wicked were unworthy of using the light, and so He set it aside for the righteous in the World to Come. But according to the plain meaning of the verse, explain it thus: He saw that the light was good, and that it was not seemly for it and the darkness to function in a confused manner. He therefore assigned the one's sphere of activity to the daytime and the one's sphere of activity to the nighttime.⁠"
And Rabbi Abraham ibn Ezra said: "The word vayar (and He saw) has the same meaning here as in Vera'iti ani (And I saw),⁠2 which refers to the thought in the heart. And He divided refers to His giving them different names.⁠"3
But the words of both Rashi and Ibn Ezra are incorrect for if they were, it would appear that there was on the part of G-d a change of mind and new counsel, as if to say that after G-d said, 'Let there be light' and there was light, He saw that it was good, and therefore He divided between it and darkness just as a human being who does not know the nature of something until it comes into existence! Rather, the order followed in the process of creation is that the bringing forth of things into actual existence is called amirah (saying). Thus: And G-d said, 'Let there be light;' And G-d said, 'Let there be a firmament;'4 And G-d said, 'Let the earth put forth grass.'5 And the permanence of things called forth into existence is called re'iyah (seeing), as And I saw in Ecclesiastes,⁠6 and similarly, And the woman saw that the tree was good for food.⁠7 In the language of the Rabbis we also find, "I see the words of Admon.⁠"8 Likewise, And the king said unto Zadok the priest, 'Seest thou? return into the city in peace.'9 The purport of the word "seeing" is thus to indicate that their continuing existence is at His Will, and if that Will should for a second depart from them, they will turn into nought. Now just as Scripture says in connection with the work of each day, And G-d saw that it was good and on the sixth day when everything was completed it says, And G-d saw everything that He had made, and behold, it was very good,⁠10 so does it say on the first day when light came into existence, And G-d saw … that it was good, meaning He desired its existence forever. The verse adds "the light" [And G-d saw 'the light' that it was good], because had it just said, "And G-d saw that it was good,⁠" it would have referred to the creation of the heaven and the earth, and at that time He had not yet decreed for them permanence, as they did not remain as they were. Instead, from the substance created on the first day, the firmament was made on the second day, and on the third the waters and the dust were separated and the dry land — which He called "earth" — was formed. He then decreed for them permanence, and said concerning them, And G-d saw that it was good.⁠11
AND G-D DIVIDED THE LIGHT FROM THE DARKNESS. This is not "the darkness" mentioned in the first verse12 which, as explained above, refers to the element of fire; rather, the "darkness" mentioned here means the absence of light, since G-d gave a length of time to the light and decreed that it be absent afterwards until it returns.
Now some commentators13 have said that this light was created in front of the Holy One, blessed be He, that is to say, in the west,⁠14 and He immediately caused it to disappear for the period of the night, and afterwards it gave light for the period of the day. This is the reason for the verse, And there was evening and there was morning, since the night came first and afterwards the day, and both of them came after the existence of the light.
But this is not correct at all, for in this way they might add a short day to the six days of creation.⁠15 It is possible, however, to say that the light was created in front of Him, blessed be He, but did not extend over the four elements mentioned [in the second verse, as explained above] and then He divided between it and the darkness by assigning to each a certain period. Light now remained before Him for the length of night, and then in the morning, He caused the light to shine upon the elements. In this way night preceded day.
It is further possible that we should say that when the heavens and the earth came forth from nought into existence, as mentioned in the first verse, time came into being, for although our time consisting of minutes and hours is measured in light and darkness, yet from the moment some substance came into existence time was already part of it. If so, after the heavens and the earth were created they so remained for the length of a night without light. Then He said, 'Let there be light,' and there was light, and He decreed that it remain the same period as the first, and that after that it be absent from the elements. Thus, there was evening, and there was morning.
1. A reference to Rashi's similar comment on the first word of the Torah — bereshith (see above). The difficulty here in the text is twofold: (a) It is first written, and darkness was upon the face of the deep, and then G—d said, Let there be light. Thus there already was a separation between light and darkness. Why then does Scripture continue by stating, and G—d divided the light from the darkness? (b) Concerning all other acts of creation, the expression "And G—d saw that it was good" is found at the completion of the act of creation, while here this phrase is written (in the beginning of (4)) before the completion. The Agadah, which Rashi quotes, answers: (a) vayavdel means here that He set apart the light for the righteous in the world to come. (b) ki tov (that it was good) could not have been written after the separation of the light for the righteous from the ordinary light, since the remaining light was no longer perfect. Therefore, ki tov is mentioned before the setting aside of the light.
2. Daniel 10:7.
3. Ibn Ezra's opinion is thus that the division was not because it was unseemly that the light and darkness function in a confused manner, but it was for the purpose of assigning each one a separate name.
4. (6).
5. (11).
6. 2:13.
7. Genesis 3:6.
8. Kethuboth 109a.
9. II Samuel 15:27.
10. (31).
11. (10).
12. "First verse.⁠" It is actually mentioned in (2). However, in view of Ramban's interpretation above that the first two verses tell of everything else to come, he refers to (2) as "the first verse.⁠"
13. Reference here is to Yehuda Halevi who, in his philosophic work Al Khazari, sets forth this theory: The first light was created at the time of sunset, and it was an illumination which soon passed away, leaving the world in darkness. The established order was then that night preceded day, as it is written, It was evening and it was morning (2:20, Hirschfeld's translation). See also my Hebrew commentary, 2d edition, p. 547, that Ramban may also refer here to Rabbeinu Zerachyah Halevi, who was of a similar opinion.
14. In accordance with the opinion of Rabbi Abahu who says, "The Divine Presence is in the West" (Baba Bathra 25a).
15. Since night and day were after the creation of light, and light was created at the time of sunset, it follows that there was a short day (that is, light without darkness) preceding the first day. Thus a short day is added to the six days of creation.
וירא אלהים את האור כי טוב – ע״ד הפשט מלת וירא קיום הדבר ועמידתו בחפץ הש״י מלשון רז״ל רואה אני את דברי אדמון, ובכל יום ויום של מעשה בראשית תמצא כן, והכונה בו שגזר על כל אחד מן הנבראים שבכל הנמצאים העמידה והקיום שיהיה קיומן בחפצו ואם יפרד מהם חפצו רגע יהיו לאין, ועל כן חתם מעשה בראשית והנה טוב מאד שרצה בקיומן, ומה שהוסיף את האור ולא אמר וירא אלהים כי טוב, שאלו אמר כן היה חוזר על בריאת השמים והארץ, ולא גזר בהם הקיום עדיין כי לא עמדו בכח שהרי בשני נעשה הרקיע, ובשלישי נפרדו המים והעפר ונעשה היבשה ונקראת ארץ, ואז גזר בהם הקיום ואמר וירא אלהים כי טוב.
וע״ד המדרש וירא מה חדוש טובה ראה בו ראה שאינו כדאי להשתמש בו רשעים בעולם הזה עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא.
וע״ד הקבלה את האור בא לרבות הדבר שהשיג ר״ע וכל מיני מאורות שלו הנמצאים מאמתת זה האור, ועל הדבר ההוא העידו החכמים עליו שנכנס בשלום ויצא בשלום, ואפשר עוד שבא לרבות הנשמות שנבראו עם האור וכן נרמז באיוב (איוב ל״ח) איזה הדרך ישכן אור, וכתיב (איוב ל״ח) ידעת כי אז תולד ומספר ימיך רבים, כמו שבאר הרמב״ן ז״ל בפירוש איוב, וכן כתיב (דברי הימים א ד׳:כ״ג) עם המלך במלאכתו ישבו שם.
ויבדל אלהים בין האור ובין החשך – ע״ד הפשט החשך הזה הוא העדר האור ואינו חשך של מעלה שהזכיר וחשך על פני תהום, לפי שאותו החשך הוא האש, ולא הזכיר כי טוב ביום שני, וביום השלישי שנגמרה מלאכת המים הזכיר בו ב׳ פעמים טוב אחד לגמר מלאכת המים ואחד ליום עצמו, ואני שואל בזה ומה בכך אם לא נגמרה מלאכת המים כיון שנגמרה מלאכת הרקיע ובריאת המלאכים שנבראו ביום שני היה ראוי שיאמר כי טוב על גמר המלאכה והבריאה ברקיע ובמלאכים, והיה לו לגזור בהם הקיום ולומר בהם כי טוב כי לא נופלים הם מכל שאר מעשה בראשית שנאמר בהם כי טוב, ויש לי לומר כי מכאן ראיה עצומה כי העולם השפל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הוא עיקר המציאות שאע״פ שנגמרה ביום שני בריאת הרקיע והמלאכים שהם העולם העליון לא היה בזה שלמות עד שנגמרה מלאכת המים בשלישי במאמר יקוו ונעשה העולם השפל כי כל העולם היה מים והוצרכו להקוות במקום אחד כדי שתראה היבשה, וכאשר בא מאמר יקוו, נתבסס העולם העליון בבריאת העולם השפל הזה, ועם זה היה המציאות שלם וראוי להזכיר בו כי טוב, וכלל פירוש המאמר הזה שדרשוהו רז״ל לפי שלא נגמרה מלאכת המים, כי מפני שלא נגמרה מלאכת המים בעולם השפל לא רצה להזכיר כי טוב בבריאת עולם העליון, א״כ העולם השפל הזה הוא עיקר המציאות, ואולי מפני זה נקראת יבשה ארץ לפי שבה נשלם רצון השי״ת וכוונתו במציאות, מלשון הכתוב (מלאכי ג) כי תהיו אתם ארץ חפץ, וייחס הקריאה הזאת אל הש״י שאמר ויקרא אלהים ליבשה ארץ, גם ביום רביעי במאמר יהי מאורות באר הכתוב שלא נבראו המאורות רק לתשמישו של עוה״ז הוא שאמר להאיר על הארץ והנה זה יורה כי העליונים עם היותם גדולים ועצומים נבראו בעבור התחתונים, ויש לי עוד ראיה מדברי משה רבינו ע״ה בפסוק (דברים י) הן לי״י אלהיך השמים ושמי השמים, שהעולם הזה השפל עיקר המציאות וכאשר אכתוב שם בעז״ה, וכל זה על דרך מדרש רז״ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת.
ובמדרש מפני מה לא נאמר כי טוב בשני לפי שבו נברא גיהנם שנאמר (ישעיהו ל׳:ל״ג) כי ערוך מאתמול תפתה, יום שיש לו אתמול ואין לו שלשום, ועוד דרשו ז״ל לפי שבו נברא המחלוקת שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים א״ר טביומי ומה מחלוקת שהוא לתקון העולם ולישובו לא כתיב בו כי טוב, מחלוקת שהיא לערבובו של עולם לא כל שכן, ובאור הענין כי השני תחלת השנוי, ולכך נקרא שני, והוא הסבה לכל חלוקה ושנוי, ומ״ש כי המחלוקת וגיהנם נבראו בו ביום להתבונן מזה שכל המעורר מחלוקת נדון בגיהנם, וכיון שמחלוקת וגיהנם נבראו בו ביום למדנו שהוא יום מזיק, ולכך אסרו רז״ל להתחיל כל מלאכה בו ואמרו אין מתחילין בשני, ולכך אסרו ג״כ לאכול זוגות כי הוא דבר מזיק, והוא שאמרו לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי, והמחלוקת הזה שהיה ביום שני היה תחלת כל מחלוקת וסבתה, ולכך לא נאמר בו כי טוב שהוא גרם הגורמים אחריו וממנו והלאה היו החולקים והמשנים רצון השם יתברך שהרי בשלישי אמר תוצא הארץ עץ פרי והיא לא עשתה כן אלא עץ עושה פרי, וברביעי קטרגה הלבנה ואמרה א״א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, ובחמישי נמלחה בת זוגו של לויתן שכן דרשו רז״ל סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, ובששי חטאו אדם וחוה ונטרדו מגן עדן, וא״כ הרי מצינו בכל הימים אחר יום שני ענין קטרוג ושנוי כונה ופרוד רצון וחלוק דעות בנבראים וסבתם יום שני כי כלם באי כחו ונמשכים אחריו.
וירא אלוהים את האור כי טוב, "God saw the light that it was good, etc.⁠" According to the plain meaning of this verse, the word וירא, "He saw,⁠" means that God approved of what He saw and decreed that it should endure. In Talmudic Hebrew we find the word ראה, "he saw,⁠" as a sign of approval such as when the Talmud says in Ketuvot 109 רואה אני את דברי אדמון, "I approve of the words of the sage called Admon.⁠" You will find that these words are attributed to God on every day of the creation, i.e. He surveyed what had developed and approved of it. God decreed permanence for each of the phenomena or creatures which had come into existence. If God's goodwill would depart from these phenomena even briefly they would turn back into nothingness. This is why He sealed the entire creative process (Genesis 1,31) with the words והנה טוב מאד "and here it was very good.⁠" These words expressed God's desire that the universe would endure.
As to the additional words ואת האור in our verse instead of merely the words וירא אלוהים כי טוב, they were needed as otherwise we would have thought that the words כי טוב referred to the creation of heaven and earth instead of to the creation of light. God did not yet decree that heaven and earth should endure seeing they were incomplete and only on the second day did the separation of heaven and earth occur when the רקיע,⁠"firmament" was created to divide between them. Finally, on the third day, the upper waters and the waters in the lower regions were separated. This completed the process of creating heaven and earth. At that point God decreed that they should endure and He said: "it was good.⁠"
Looking at our verse from an homiletical point of view, the question is: what did God see now, i.e. something new, which He had not been aware of previously? Answer: He saw that this light was not fit for the wicked in this world to make use of; as a result He decided to hide it for future use by the righteous in the world to come .
A kabbalistic approach to our verse yields the following insight. The words את האור were meant to include something that Rabbi Akiva achieved when he "descended into the "Pardes,⁠" regions of enquiry into the mysteries of the universe. He was the only person to emerge intellectually unharmed and physically intact from such studies as we know from Shir Hashirim Rabbah 1,28 as well as Chagigah 15. It is also possible that these words were meant to convey that the souls were created simultaneously with this light. This idea is hinted at in Job 38,19: איזה הדרך ישכן אור, "which path leads to where light dwells?⁠" And it says also (verse 21 there) "Surely You know for you were born then, and the number of your years is many.⁠" [Nachmanides explains these verses in the manner our author understands them. Rabbi Chavel.]
ויבדל אלוהים בין האור ובין החשך God separated between the light and the darkness.⁠" According to the plain meaning, the word חשך here refers to the absence of light. It is not the same as the "darkness" which we discussed earlier in connection with the words "the darkness was on the face of the deep (1,2).⁠" We had described that particular brand of darkness as "fire.⁠"
The Torah does not mention the words כי טוב "that it was good,⁠" in connection with the second day. On the third day however, when God completed what He had done with the water the Torah mentions the word טוב, "good" twice; the first time the word refers to completion of the creative directives associated with the waters, the second time to express God's satisfaction with the progress achieved on that day itself.
My question concerning this is: Why should the fact that the directives concerning the water on earth had not yet been completed cause the Torah omit to mention that what had been achieved was "good?⁠" Seeing that the skies, as well as the angels had been completed on that day the Torah should have described this as "good?⁠" God should have decreed that these phenomena should endure, just as He had in connection with the accomplishments on the first day! None of these achievements appear inferior to the ones which were deemed as deserving to endure as soon as they had been created! I believe that the absence of the word טוב at this juncture is potent proof for the argument that this "lower" terrestrial universe represents God's main purpose in creating the universe. As long as the Jewish people perform the will of God, observe what is written in the Torah, our domain is the principal arena of the universe Even though God had completed creation of the angels already on the second day, that day was not distinguished by the description "good" being applied to it. Nothing in the celestial regions qualified for permanence until the waters in the terrestrial world had been separated from the dry land when God gave that directive on the third day and said: יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה "let the waters which are below the heaven congregate in one area so that the dry land becomes visible.⁠" Once this directive had been carried out, the heaven, i.e. the celestial regions, qualified for permanence. At that point the Torah saw fit to describe the creation of the celestial regions as being "good.⁠"
Our sages summarise their commentary on this paragraph in Bereshit Rabbah 5,7 as follows: "seeing the work involving the waters had not yet been completed, because it had not been completed in the terrestrial regions, the Torah did not want to mention that the creation of the celestial regions was "good.⁠" We see from here that the terrestrial part of the universe is the principal part of existence. Perhaps this is the reason that the dry land was called ארץ, seeing it was this region which completes carrying out God's will and His intention when creating a physical existence, His intention when creating a physical existence, מציאות . [I believe that what is meant here is that the last two letters in the word ארץ are an abbreviation of the word רצון, pointing to God's will, whereas the first letter א may allude to God as the אחד, the One and Only Unique One. Ed.] The author attributes his conclusions by pointing to Maleachi 3,12 who speaks about ארץ חפץ, the implication being that "earth performs the will of the Lord.⁠"
We also find in connection with the fourth day in the paragraph "let there be luminaries in the sky of the heaven,⁠" that the Torah clearly hints that that the luminaries were created only for the sake of being useful in this terrestrial world. This is what is meant by the words (1,15) להאיר על הארץ, "to provide light on earth.⁠" This proves that the creatures of the celestial regions, though great and mighty in stature, nonetheless have been created only for the sake of the creatures in the "lower" regions of the universe. I have further proof from the mouth of Moses himself who has said in (Deut. 10,14) הן לה' אלוהיך השמים ושמי השמים "indeed the heavens as well as the heaven of the heavens belong to the Lord.⁠" The fact that Moses mentioned the "heaven" of our lower regions, i.e. the sky first, indicates that he considered it as more important to God than the celestial "heaven.⁠" All these comments by our sages are homiletical comment in Sanhedrin 93, where they phrased is as: "the righteous are greater than the ministering angels of God.⁠"
Another homiletical comment is based on the sages there asking: "why was the word טוב omitted on the report of the second day? Because on this day the גהנם, 'purgatory' was created.⁠" We surmise this from Isaiah 30,33 כי ערוך מאתמול תפתה, "for Tophet has long been ready for him, having been created yesterday.⁠" This day was called אתמול, "yesterday,⁠" as it was a day which had a "yesterday" but no "day before yesterday.⁠" Another reason cited by our sages (Bereshit Rabbah 4,5) for the absence of the word "good" on the second day is that מחלוקת, strife, was created on that day. This is what is meant by the words(1,6) ויהי מבדיל בין מים למים, "and it will form a divide between waters and waters.⁠" Rabbi Tivyomi commented on this: "if even a divisiveness which served the purpose of the Lord did not deserve to be described as "good,⁠" how much more so must divisiveness which does not serve the purpose of the Lord but is designed to frustrate His works be hateful?⁠"
From a conceptual point of view we may see that the the very number "second" implies that something has become different, other than the unity implied in the word "one.⁠" It is the source of all division and otherness. As far as the sages saying that both purgatory and strife were created on that same day, they meant to tell us that whoever is guilty of causing strife will ultimately wind up in purgatory. Seeing that both strife and purgatory were created on that day, we may view that day as one that causes damage. To implant this in our consciousness the sages (Zohar on Eykev 271) decreed that one must not commence new projects on Mondays. Not only this, but we are told in Pesachim 109 not to eat זוגות "food in "twos", i.e. two dishes, as this is a health hazard for people. This prohibition is based on the fact that the first "Monday", second day, was not blessed with the description "good.⁠" It all goes back to the fact that the divisiveness introduced into the universe on that day was the first of its kind.
Starting with this divisiveness, other disagreements ensued, such as earth not complying with the will of God. On the third day (1,11-12) when God directed that earth should produce עץ פרי עושה פרי "fruit bearing trees which are themselves edible,⁠" all that earth produced were עץ עושה פרי, "fruit-bearing trees.⁠" The trunks earth produced were not edible. On the fourth day, the day when the luminaries were hung in the sky, the two large luminaries soon turned into a larger one and a smaller one. Our sages in Chulin 60 relate that there was an argument between the moon and God concerning the sun's superior status. God had to intervene and ask the moon to downsize. On the fifth day God had to "salt away" the female of the Leviathan as explained by our sages in Baba Batra 74. Acccording to the Talmud God castrated the male of that species while killing the female. and preserving its flesh (salting it away) for consumption by the righteous in the distant future. On the sixth day, the day the first man and woman were created, they sinned, causing further divisiveness and resulting in their banishment from גן עדן. We observe that divisions were manifest on every single one of the days following the second day when such divisiveness first appeared.
וירא אלהים א״ת האו״ר כי טוב – את האור בגימטרייא תרי״ג והיא התורה שיש בה תרי״ג מצות והיא הנקראת אור דכתיב כי נר מצוה ותורה אור. וחמש אור כתיבי בפרשה ראשונה כנגד חמשה חומשי תורה.
ויבדל אלהים בין האור – תחילה היה אור וחשך מעורבים זה עם זה והבדילם הקב״ה זה מזה. ירושלמי אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו שנא׳ וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל.
וירא אלהים את האור כי טוב – פי׳ רש״י שראה שאין טוב לו עם החשך להשתמש בערבוביא קבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה. והקשה הרמב״ן שא״כ יראה בדבר כמו המלכה ועצה חדשה שאחר יהי אור והיה אור ראה אותו כי טוב הוא ולכן הבדיל בינו ובין החשך כענין האדם שלא ידע טיבו של דבר עד היותו. ופי׳ הוא כי הוצאת דבר אל הפועל נקרא אמירה. ויאמר יהי אור. ויאמר יהי רקיע. וקיומם נקרא ראייה כענין שאמרו רז״ל רואה אני את דברי אדמון. וכמו שאמר במעשה כל יום ויום וירא אלהים כי טוב. ובששי כשנשלם הכל וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. וכן אמר ביום הראשון בהיות האור וירא אלהים כי טוב שרצה בקיומו לעד ולכך אמר האור כי טוב שאלו אמר סתם וירא אלהים כי טוב היה נראה שחוזר על בריית שמים וארץ ואינו כן שלא גזר עדיין הקיום שלא עמדו כן אלא מן החומר הראשון הנברא ביום ראשון נעשה בשני רקיע ובשלישי נפרדו העפר והמים ונעשית היבשה שנקראת ארץ ואז גזר בהם הקיום ונאמר בהם וירא אלהים כי טוב.
ויבדל אלהים בין האור ובין החשך – אין זה חשך הנזכר בפסוק ראשון שאותו הוא האש אבל זה הוא אפיסת האור כי נתן אלהים מדה לאור ושיהא נעדר אחר כן עד שובו. וכ׳ הרמב״ן שיש מפרשים שהאור הזה נברא לפניו של הב״ה כלומר במערב ושקע מיד כמדת לילה ואח״כ האיר כמדת יום ולכן אמר ויהי ערב ויהי בקר הקדים הערב של אור הנבר׳ וקדם הלילה ליום. והקשה הוא לדבריהם שא״כ מוסיפין על ששת ימי בראשית יום קצר. ופי׳ הוא כי האור נבר׳ לפניו ולא נתפשט ביסודות הנזכרים והבדיל בינו לבין החושך שנתן לשניה׳ מדה ועמד לפניו מדת לילה אחת שלא האיר ואח״כ הזריחו על היסודות והנה קדם הערב לבקר:
וירא אלוהים את האור כי טוב, "God saw that the light was good, etc.⁠" According to Rashi, God saw that it was not good to employ light and darkness simultaneously, that this created confusion, and as a result He assigned to both light and darkness specific periods in which each would be sovereign. Nachmanides questions Rashi's interpretation, saying that if we were to accept this we would have to posit that God did not know that light and darkness functioning simultaneously would be unsatisfactory, and that He learned "from experience.⁠" [This would appear heretical, denying God being all knowing, and describing Him as reacting to new circumstances and new insights instead of having allowed for them from the start. Ed.] Nachmanides therefore understands the word אמירה, ויאמר, as meaning: "to convert a potential into an actual.⁠" Accordingly, such statements in the Torah as ויאמר יהי אור, ויאמר יהי רקיע, must be understood as a command to at that time convert something which had existed only as a potential, theoretically, being converted into reality. A new reality becoming enduring is called ראייה, seeing. A well known example of the use of the word ראייה in this sense is the phrase רואה אני את דברי אדמון, which means: "I confirm and consider as correct and binding the words of Admon.⁠" Every statement in the Torah describing God as "seeing,⁠" means that the manner in which His instructions had materialized was "good,⁠" i.e. וירא אלוהים כי טוב, means that God was satisfied that the new reality would endure. On the sixth day we read of God "saying" וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, God decided that the entire universe as it presented itself to Him upon completion was fit to endure. When the Torah describes God as saying on the first day after the light had become a reality, וירא אלוהים את האור כי טוב, adding the apparently superfluous words את האור, the reason is that without these words the reader would have construed the Torah as describing God's reaction to the creation of שמים וארץ instead of the creation of אור. It would have been incorrect to describe God as having already decreed that the universe was to endure before He had completed the whole universe as planned. As long as only the raw materials תהו ובהו, the elements used to create heaven and earth existed, no guarantee existed that they would endure. On the days following, the raw materials needed to form an atmosphere, create solid masses of earth, etc., were created, and thus the permanence of the original "embryo" of a universe was assured. What is described during the second day (stage) of creation was incomplete, and therefore the words וירא אלוהים כי טוב is not found until halfway through the third day when that part of creation had been completed.
ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך. "God separated the light from the darkness.⁠" The word חושך in this verse does not refer to the same חושך as in verse 1. There it had referred to black fire, whereas here it refers to a mere absence of light. This absence of light occurred as God had allocated to the light a certain length of time during which it would shine before it would again shine after an interval had elapsed.
Nachmanides writes that some commentators believe that the light of which our verse speaks had been created by God in anticipation of His creating the universe and that it had been held in "reserve" for the moment when it would be required. It had been created in the "West,⁠" meaning immediately before nightfall, so that it had not actually functioned before the darkness referred to in verse one. This would explain the grammar in the line ויהי ערב ויהי בוקר, an indication that the light had preceded night followed by the first morning of .the first day. [seeing that the terms "day" and "night" prior to the time when the sun and moon were placed in the sky is different from the way we understand these words today, speculations on the subject are no more than natural. Ed.]
את האור – בגימטריא בתורה ועולה מנין תרי״ג.
את האור כי טוב – סופי תיבות: ברית. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל. מכאן שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. כמנין ויבדל מבדילין בשנה במוצאי שבתות.
ואמרו ויבדל אלהים בין האור ובין החשך – הוא הבדל במקום בטבע.⁠1 והשם ית׳ הוא הפועל הראשון לכל. וזה, כי בין אלו השני קצוות מן האויר יש אמצעיים חלקים מאויר אינם מטבע אלו, כמו שנבאר עוד (לקמן על פסוק ו׳).⁠2 ובא ה׳הבדל׳ כטעם ״והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים״ (שמות כ״ו:ל״ג).⁠3
1. קביעת טבע השכבות השונות להבדל זו מזו במקומם האנכי.
2. לא מדובר כאן בהבדלה הנובעת מפעולה ישירה של רצון ה׳ להפריד בין ה׳אור׳ לבין ה׳חושך׳, אלא ה׳ כגורם הראשוני לבריאת כל מערכת הטבע הטביע במבנה העולם את החוקיות לפיה בין בין ה׳אור׳ ל׳חושך׳ ישנם רבדים נוספים, כך שה׳אור׳ וה׳חושך׳ הם במקומות שונים.
3. כשם שלא היו הקודש וקודש הקודשים מעורבים לפני נתינת הפרוכת, אלא הפרכות היא פשוט הנמצאת ביניהם, כך אין פעולת ההבדלה הזו של ה׳ בין ה׳אור׳ לבין ה׳חושך׳ מעבר ממצב של אור וחושך המשמשים בערבוביה למצב שהם נפרדים זה מזה, אלא פשוט יצירת המצב של דברים החוצצים ביניהם.
והנה הבדיל ה׳ יתעלה בין זה העולם הנכבד, והמציאות השפל — אשר הוא החשך, תכלית ההבדל. כי זה האור הוא דבק לחיים הנכבדים דבקות מתמיד, ושמח בהשגתו הנכבדת תמיד תכלית השמחה; והמציאות השפל הוא בהפך זה.
אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה. כמו במלת בראשית מפני שאי אפשר לפרש ההבדל הזה כמשמעו כי לא יפול הבדל רק בדברים המתערבים והאור והחשך הם העדר וקנין ולא תפול בהם ערוב ואי אפשר חבורם בעת מן העתים:
ראהו שאינו כדאי להשתמש בו כו׳. ב״ר ובחגיגה פרק אין דורשין וה״פ וירא אלהים את האור כי טוב שראוי להשתמש בו הצדיק הנקרא טוב כדכתיב אמרו צדיק כי טוב וכתיב אור זרוע לצדיק ויבדל אותו לו לעתיד לבא פי׳ גנזו לו ופירוש בין האור ובין החושך שעל ידי הגניזה הזאת שגנזו לצדיקים ומנעו מן הרשעים כדכתיב וימנע מרשעים אורם נהיה ההבדל בין בעלי האור שהם הצדיקים ובין בעלי החשך שהם הרשעים וכך אמרו בב״ר בין מעשיהם של צדיקים ובין מעשיהם של רשעים:
ולפי פשוטו. פירוש שיהיה ההבדל כמשמעו:
שהיו משתמשין בערבוביא. שלא היה זמן כל אחד קבוע אלא פעם בזמן כך ופעם בזמן כך:
וקבע לזה תחומו ביום כו׳. ויהיה פירוש ויבדל הבדל זמניי שקבע לזה תחומו ביום והעדרו תחומו בלילה וכך אמרו בב״ר ר׳ יוחנן ור״ל ויבדל הבדלה ממש משל למלך שהיה לו שני איסטרטיגין א׳ שליט ביום וא׳ שליט בלילה והיו שניהם מדיינין זה עם זה זה אומר ביום אני שולט וזה אומר ביום אני שולט קרא המלך לראשון ואמר לו פלוני יום יהא תחומך וכך לשני א״ל פלוני לילה תהא תחומך כך ויקרא אלהים לאור יום אמר לו יום יהא תחומך ולחשך קרא לילה אמר לו לילה תהא תחומך. והרמב״ן טען ואמר שאין דברי הרב נכונים במה שאמר כי טוב הוא ואינו נאה לו ולחשך שיהיו משתמשים בערבוביא שאם כן ידמה כאלו יש בענין המלכה ועצה חדשה כי אחר שאמר אלהים יהי אור והיה אור ראה אותו כי טוב הוא ולכן הבדיל בינו ובין החשך כענין באדם שלא ידע טיבו של דבר עד היותו. ואיני מבין דבריו כלל כי כמוהו וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וינחם ה׳ כי עשה את האדם כאלו היה שם המלכה ועצה חדשה אחר היותו. ובמדרש אמר רבי אבהו שהיה הקב״ה בונה עולמות ומחריבן ואומר דין הניין לי ודין לא הניין לי ובחגיגה אמר רבי אלעזר אור שברא הקב״ה ביום ראשון היה אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו וכיון שנסתכל באנשי דור המבול ובאנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלים עמד וגנזו ובבבא בתרא אמרו את התנינים שנים היה ראה שאם היו נזקקים זה לזה היו מחריבין את העולם כולו והרג את הנקב׳ וענין הכל א׳ הוא ועוד שטענתו אינ׳ על דברי הרב אלא על המדרש שאמרו ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא שידמה כאלו יש בענין המלכה ועצה חדשה כי אחר שאמר יהי אור ויהי אור להשתמש בו צדיקים ורשעים ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא:
וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך – זכר הכתוב שראה המשפיע הראשון ית׳ שהיה טוב האור לשער בו את הימים לפי שבהיות הדברים בחשך תמיד לא ישוער זמן והבדל מלאכ׳ כלל אבל ראה עם זה שאם יתמי׳ האור לא יפסק לא ישוערו הבדל הזמן ולזה חוייב להבדיל בין האור ובין החשך כשהגביל את האור שיתמי׳ מדה קצובה ויפסיק מיד וכן שיתמי׳ החשך ר״ל העדר האו׳ ההי׳ מד׳ קצוב׳ ג״כ ובזה יוכר ויודע כראוי שהאור הוא זמן היו׳ והלילה הוא זמן העדרו וכאלו אמר הכתוב שלא גזר השם על הפסק האור וחשכתו להיותו בעיניו דבר רע אבל בהפך שראה את האור שהיה טוב להבדיל הזמן ולשער הימים האמנם גזר על הפסוק והבדיל אלהים בין האור ובין החשך באותם הפסוקים כדי לקרות לאור יום ולחשך קרא לילה כי זה היה תכלית האור ההוא להבדיל ימי בראשית ומלאכותיהם ומזה תדע שההבדל שהבדיל השם בין האור ובין החשך לא היה הבדלה טבעי בצורה כמו שכתב הרב המורה כי הנה הבדל הקנין מההעדר לא ייחס הכתוב לש״י כי הוא הבדל הדבר בעצמו אבל הבדל זמני שהאור ישמש ביום ולא בלילה כפי ההפסיקים שגזר בו וכבר דרשו שני גדולי עולם ר׳ יוחנן ורבי שמעון בן לקיש ההבדלה הזאת בזה האופן שאמר הקב״ה לאור יום תהא תחומך ולחשך לילה תהא תחומך כמו שבא בב״ר ובכלל ג״כ באמרו ויבדל אלהים בין האור ובין החשך שעשה האור עצמו הבדלים ברב ובמעט ר״ל שיהיה זורת בהדרג׳ וכן הבדיל בין החשך עצמו הבדלים שתהיה שקיעת האור מעט ולזה אמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך שהבדיל בין כל אחד ואחד הבדלים בעצמם ולזה לא אמר ויבדל אלהים האור מן החשך אלא בין האור ובין החשך והנה התבארו ההבדלים האלה בפסוק ויהי ערב ויהי בקר וכבר זכרתי שלא היה זה ההבדל בתנועת גשם מה או מפני תנועת גשם אלא שהאור ההוא במאמר אלהי היה מתפשט ונמצא וכן נקבץ ונעדר מן האויר אשר היה בו: (ביאור ענין ראיה באומרו וירא אלהים).
ואמנם מהו ענין הראיה שנזכרה במעשה בראשית וירא אלהים וירא אלהים כתב הרמב״ן שכמו שהוצאת הדברים לפעל תקרא אמירה כן קיומה תקרא ראיה כענין וראיתי אני דקהלת. ותרא האשה, רואה אני דברי אדמון במסכת גיטין והסכים עמו רבינו נסים. אבל אינו נכון בעיני כי איני מוצא בשום מקום שתאמר לשון ראיה על הקיום. והראיות שהביא על זה המה יהיו בעוכריו כי הראיה שהביא בדברי קהלת או בדברי האשה ובמשנה דגיטין אינו מורה על הקיום אבל האמת הוא שתורה על ההכרע׳ בדבר שיש בו פני ההראות לצד מה ולסותרו שכאשר יכריע האדם הצד האחד על האחר יאמר רואה אני או נראה לי שהוא כך וככה הוא כל לשון ראיה שבא במעשה בראשית כמו שאבאר במקומו. וכן בענין האור בא הכתוב להודיע שעם היות האור ההוא שנברא בלתי קיים כי היה עתיד להיות קצת ימים והיה מקרה בלתי נושא ועתיד להפסק מהרה. שמפני זה אולי יחשוב תושב שלא היה האור ההוא טוב ושלם בעצמו שהנה לא היה הדבר כן בעיני הבורא כי הוא ראה בחכמתו שהיה האור ההוא טוב ונאות כפי הכרח המלאכה והבדל הימים ולכן גזר בריאתו ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלה הז׳ שלא אמר הכתוב בענין האור וירא אלהים כי טוב בלשון סתמיי כמ״ש במעשה שאר הימים אבל אמר וירא אלהים את האור כי טוב לפי שלא היה טוב בעצמו מפני שלא יתמיד אבל היה טוב להבדיל הימים עם היות שיפסק מהרה ושההבדל שהבדיל בין האור ובין החשך היה הבדל בזמן ובמקום. והנה בסוף אלה פקודי אבאר בחשך ובאור שנזכרו בפסוקים האלה דעת אחר כפי העיון הדק יעויין שם.
וירא אלהים את האור כי טוב – והיה כן, כי ׳ראה אלהים׳ ובחר במציאותו, מפני התכלית אשר הוא ה״טוב״, שבגללו המציאו בידיעתו הפועלת.
ויבדל אלהים בין האור ובין החשך – אותם הימים ששמש בהם האור הראשון היו זמני אור וזמני חשך שלא בכח סבוב גלגל, אלא ברצון אלהי, שהבדיל בין זמן ״האור״ לזמן ״החשך״.
וירא אלוהים את האור כי טוב, This describes the reason why God created the light, not that He “saw”” something new which He had not been aware of previously. It was because it was “good,” that God had created the light.
ויבדל אלוהים בין האור ובין החשך, the days (prior to the fourth day when the sun was placed in orbit) during which use was made of the “original light,” periods of light and darkness alternated due to causes other than the revolving of the planet around its own axis, i.e. due to the direct expression of God’s desire. He ensured that periods of light alternated with periods of darkness.
[א] וירא אלהים את האור כי טוב
[1] יומא פרק שלישי דף לח ע״ב (יומא לח:)
[2] חגיגה פרק שני דף יב ע״א (חגיגה יב.)
[3] סוטה פרק ראשון דף יב ע״א (סוטה יב.)
[4] בבא קמא פרק חמישי דף נה ע״ב (בבא קמא נה:) [ע״א]
אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה. פירוש שדרך הכתוב לכתוב ״וירא אלקים כי טוב״ אחר גמר מעשה, וכאן כתיב ״וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל״, ומשמע בשביל שראה הקב״ה שהוא טוב – ״ויבדל״, וקשה איך תלה ענין ההבדלה במה שהוא ראה שהוא טוב, ולפיכך אנו צריכין למדרש (חגיגה יב.) ש׳ראהו שאינו כדאי וכו׳⁠ ⁠׳, והשתא אתי שפיר ״וירא אלקים את האור כי טוב״ ואינו נאה וכו׳, והבדילו. ועוד דלא לכתוב ״האור כי טוב״, רק ׳וירא אלקים כי טוב׳, כמו שכתב בשאר הימים (פסוקים י, יב, יח וכו׳), אלא ״וירא אלקים את האור כי טוב״ ואינו כדאי לרשעים שישתמשו באור וגנזו. ולפי פשוטו כתב ״וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל״, שראה שהוא טוב, ואינו נאה לו לחושך להשתמש בערבוביא:
ראוהו שאינו כדאי וכו׳. ואם תאמר הלא כתיב (ראו במדבר כג, יט) ״כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם״ (קושית הרמב״ן), ויראה דודאי לא שינוי היה, אלא שהכתוב מגיד למה נגנז האור הראשון, ואמר מפני שהקב״ה ראה שאינו כדאי לעולם הזה מפני הרשעים. ואין להקשות אחר שידע שהאור שיברא אינו כדאי לעולם הזה, אם כן למה בראו בששת ימי בראשית, שיש לומר שכל דבר – אף מה שיהיה לעתיד – הכל נברא בששת ימי בראשית, ״ואין חדש תחת השמש״ (ראו קהלת א, ט). וכן דרשו בב״ר (יב, י) שאף עולם הבא נברא בששת ימי בראשית, שהרי כתיב (ישעיהו כו, ד) ״כי ביה ה׳ צור עולמים״, מטעם ש״אין כל חדש תחת השמש״:
צריכין לדברי אגדה. דלפי פשוטו של מקרא משמע דבתחלה היו מעורבין יחד דלשון הבדלה שייך בדבר המעורב יחד וזה א״א כיון שיש אור אין חושך דאור וחושך אינם אלא קנין והעדר וא״א חיבורם יחד בעת מן העתים. [ר׳ אליהו מזרחי]: דקשה דאיך אפשר לפרש שקבע לזה תחומו בלילה והלא לא נעשה ההבדלה עד יום ד׳ דכתיב ביה (להלן פסוק יד) להבדיל בין היום ובין הלילה לכך צריכין אנו לדברי אגדה. [נחלת יעקב]:
ראה שאינו כדאי כו׳. הרמב״ן טען שאין זה נכון שא״כ יראה כענין המלכה ועצה חדשה אחרי כי אמר אלהים יהי אור וראה אותו כי טוב פי׳ כאילו מתחלה לא ידע ח״ו שהאור יהיה טוב שהוצרך להבדילו. והרא״ם השיב כי כיוצא בו מצינו (להלן ו׳:ה׳) גבי וירא ה׳ כי רבה רעת האדם וגו׳. ולא נהירא דבריו כי אע״פ שהיה שם המלכה ועצה חדשה אין בכך כלום כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. [נחלת יעקב]:
והבדילו לצדיקים. לצדיק שהוא טוב לכך ויבדל ר״ל כדי שיהיה הפרש בין הצדיק שהוא אור ובין הרשע שהוא חושך. [ר׳ אליהו מזרחי]:
בערבוביא. ר״ל במדינה זו יש אור ובמדינה זו יש חושך או ר״ל לפי שעות כגון שעה אחת יום וב׳ שעות לילה ואח״כ להיפך היינו ערבוביא אבל אין לפרש בשעה אחת ממש זה א״א כדפרישית לעיל (בד״ה צריכין לדברי אגדה) וא״כ יהיה פי׳ ויבדל הבדיל זמנם לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה:
The Aggadaic explanation is necessary. This is because the verse's simple meaning implies that light and darkness originally were mingled, for "to divide" is said only about things that are mingled with each other. But this cannot be true here, since darkness disappears the moment there is light. The two cannot exist simultaneously. (Re'm) [Alternatively,] Rashi's question was as follows: How could Hashem establish that the darkness be bounded by the night, when this division did not actually take place until the fourth day, on which it is written (v. 14): "To divide between the day and the night"? Therefore, the Aggadaic explanation is necessary. (Nachalas Yaakov)
He saw that it was not fitting... Ramban objected: This makes it seem that Hashem reconsidered and changed His plan. For Hashem said, "Let there be light" and then "He saw that the light was good" and had to set it apart — implying that at first, He did not know that the light would be good. And this is far from the truth! Re'm deflected this objection, saying that such an idea is mentioned later as well, [regarding Generation of the Flood]: "Adonoy saw that man's wickedness had increased... and Adonoy's thought turned...⁠" [as Rashi explains it there (6:5)]. Nachalas Yaakov challenged Re'm: Although Hashem reconsidered in v. 6:5, it is no proof for our issue, since everything is in the hands of Heaven except for the fear of Heaven. [And there they sinned greatly, bringing about Hashem's change of thought].
He set it apart for the righteous. I.e., "good" in our verse refers to the righteous one. Thus Hashem "divided,⁠" to set apart the righteous one, who is light, from the wicked one, who is darkness. (Re'm)
In confusion. This means that one territory would have light while another has darkness. Or, it means hours: it would be day for one hour and then night for two hours, and then the opposite; that was the confusion. But it cannot mean light and darkness simultaneously, because this is impossible, as explained earlier (בד"ה צריכין לדברי אגדה). Accordingly, "Elohim divided" means that He divided their times; one to be bounded by the day, and the other, by the night.
וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך – {יג} ראוי להסתכל במראה הערב והבקר ההבדל שבין היום והלילה ולמה יחשיך מדת כדור הארץ ומדתו יאיר? והטעם ממה שהצענו עד הנה ברור ומבואר כי כשיאור עמוד האויר כל הרואה פני השמש הנה ישאר מתחת לארץ חלקת האויר נסתר מחמתו כי גזר ה׳ וצוה שהנענוע באויר המיוחד להאיר לא יתקבל אלא במה שכנגד פני השמש בקו ניצב לא במה שיהיה בקו שוכב כ״א מעט מזער סמוך לאויר הזורח. וא״כ האויר היושב בחושך ד״מ בצורה ג׳:
אויר ד׳ השוכן בשטת בין ב׳ ג׳ ח׳ ט׳ יושב בסתר מגוף השמש א׳ ולא יקבל תנועה מתנועת עצמי השמש המתגלגלים ובאים עד למטה שאלמלא ניתנה רשות לשמש להניע לא לבד כל עצמי האויר שתחתיו בקו ישר א׳ ב׳ ז׳ ח׳ א׳ ג׳ ט׳ ו׳ אלא גם אשר איננו ממול פניו עד שעצמי האויר ז׳ ב׳ ח׳. ג׳ ט׳ ו׳ המתנועעים בקרבתם יניעו ויאירו גם עצמי האויר ד׳. יצא מזה שמעולם לא יהיה חושך על הארץ ואנחנו לא נבדיל בין יום ובין לילה. לכן צוה השם יתברך והבדיל בין האור ובין החושך עד שהמאור בגשתו אל האויר החשוך יאירנו ויניענו ממול פניו לבד אבל לא באלכסון שלא בפניו בקו ישר. ולא יניעו ניצוצי ז׳ ב׳ ח׳ את האויר ד׳ ומפסיק עובי הארץ בינו ובין החמה ועם זה יום ולילה לא ישבותו. וזאת היתה ההבדלה הצריכה שהבדיל השי״ת בין האור ובין החושך להבדיל בין היום ובין הלילה.
{יד} אתה עתה ברוך ה׳ תדע ותשכיל ממוצא דבר מדוע קרוב לשחר יבוא קור מה ובזמן כי בא השמש יעמוד החום והשרב. כי אמנם בעלות השחר האויר החשיך ד׳ כשישמע נענוע השמש היוצא על הארץ יברח מפניו ד״מ החמה א׳ המהלכת מאות א׳ לאות ו׳ ידוע כי אויר ד׳ החשוך בהיות כדור הארץ ה׳ מבדיל בינו ובין החמה יבקש לברוח דרך ז׳ ויהיה חוזר חלילה בתנועת השמש. ותנועתו שהיא חלק אחר חלק תסבב רוח וקור מה כאשר אמרנו הואיל והאויר לא יקבל בסבר פנים יפות נענוע השמש בחזקה אשר איננו לו לפי טבעו. הלכך היושבים במקום ג׳ מהארץ כאשר החמה במושב א׳ להם תהיה זורחת ישמעו קור ורוח מעט קודם עלות השחר לפי ששטח ד׳ החשוך נוסע במרוצה ובורח מתנועה חזקה ממנו אל מול פני ז׳ ויתנועע אויר ג׳ הקרוב לראיית פני השמש במרוצה לברוח. אבל השוכנים במושב ב׳ מהארץ ושמה החמה להם שוקעת בעת ההיא אדרבה יהיה להם חום כי שם תנועת השמש מבצבצת והולכת בעצמיה ולא יזיזנה ממקומה תנועת האויר החשוך קטנה ממנה עד לאחר לזמן לדמיון המים בימים לא ינוחו מזעפם גם אם יכלה זעם הרוח אך יום או יומים יעמודו. וזה הפרש שבין תנועה גדולה לקטנה. גם ככה בעבור זה יקרה שיתעצם החום בסוף הקיץ כשהשמש יתחיל להתרחק ממנו ויתקרר האויר בסוף הסתו כשהחמה מתקרבת אלינו כי בצאת השמש בגבורתו ובנסעו ממקום שבתו לבוא עלינו כדרך כל הארץ אחר תקופת טבת האויר שאצלנו שתנועתו אז קטנה בורח בחוזק אל נגדנו על בלי ירצה לקבל תנועה החזקה מטבעו ירצה להכניס בו השמש כתמול שלשום וגורם הקור החזק. ובסוף הקיץ לא תוסר תנועת האויר סבובית שכבר הורגל בה. ובהפך תתרבה משכונת האויר שכלפי הקוטב החוזר לאיתנו בהתרחק השמש ממנו וחוזר ומתגבר על האויר שעלינו הסובב. ועל כן אויר שלנו מתעצם כנגדו ומתנועע עוד בגבורה עד נסוע השמש מאד. וינצח האויר הקל וישיבנו בדמותו בצלמו ויתקרר כבראשונה:
ויבדל אלהים בין האור ובין החושך – ראה זה חדש הוא מי בער לא ידע להבדיל בין היש להעדרו בין האור ובין החושך אם לא יהיה עור. גם אמרו וירא כי טוב ויבדל נראה שאם לא ראהו טוב לא היה מבדילו והבדל דבר מדבר אינו לפי שהוא טוב או רע שכבר נמנו וגמרו כל בעלי דעת ומזימה שאין מופת כמופת הנלמד מן ההפכים כי לא ידע האדם מה טיבו של קנין אם לא יראה העדרו. ובעיני איש לא ייטב השלום אם לא עבר עליו רוח תרעלת המלחמה. ולא נחשוב החכמה אלא בערך הסכלות כדברי קהלת (קהלת ב׳) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך. וכבר יקשה לנו על דבריו מה מאד היה מטיב לדבר אלו אמר שיש יתרון לחכמה על הסכלות כיתרון האור על החשך אם לא כי מרגלא בפומיה שנכיר יתרון החכמה מן הסכלות כמו שנכיר יתרון האור מן החושך כי לערך החושך נחשוב יתרון האור מה שלא יכירנו ויחשבנו הנולד עור. ז״ש ישעיה (ט׳) העם ההולכים בחשך ראו אור גדול יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם רצונו שהולכים בחושך כשיגיעו לראות אור יחשבוהו גדול יותר ממה שהוא באמת יושבים בארץ צלמות אור יגיה עליהם בחוזק וזה לערך האפלה אשר הם בה יושבים. הנה טוב וכשר הדבר במקרא זה שלפנינו להודיענו שלא כמדת הקב״ה מדת ב״ו.
{טו} כי אמנם השי״ת רואה ומבין עצמות הדברים מעצמם לפי מה שהם ואין צריך לערך הפכיהם באמרו וירא אלהים את האור כי טוב ואחר כך ויבדל בין האור ובין החשך. כלומר שלא הוצרך להבין ערך והבדל האור מן החושך כדי לראות האור כי טוב:
וירא אלהים את האור כי טוב. ויבדל אלהים בין האור ובין החשך – וירא אלהים כי מאד נעלה מפעלי אלהים ממעשה יצירתו והם בני אדם כי כל מלאכת חרש וחושב כאשר יצא לאור מעשהו ונגמר פעלו אז חרש חכם יבקש לו להשחית מעשהו אשר כבר עשהו לפאר וליפות המעשה. לא כן מחשבות של הקב״ה נפלאים מעשיו. כי אחרי אשר יבצע מעשהו אז הכינה וגם חקרה ולא מצא בה עול רק טוב. וטוב הוא ענין שתועלתו נגלה כי גם הרע נברא לתועלתו רק שאין תועלתו נגלה לו לכן לא נאמר בחשך כי טוב גם שתועלתו גדולה לנוח לעבדים וכמה דברים מ״מ אין תועלתו נגלה וכן ביום שני לא היתה תועלתו נגלה עד יום שלישי.
ויבדל אלהים כו׳ – שהיו נצמדים כשני חצאי כדורים האור מלמעלה והחשך מלמט׳. האור מן השלשה הכי נכבד ונבדל מן החשך. הא׳. שלא יתערבו יחד. הב׳. שזה ישמש ביום וזה בלילה. הג׳. שיהא החשך נדחה ויזור לאחור מפני האור כשיפיק קרני הודו. ויעש הבדל שלא ידחה החשך ויבטל מכל רק שיהא נגלל האור מפני החשך וחשך מפני אור ולא כחכמי האומות שאומרים שהחשך הוא העדר האור. אבל הוא בריאה רק שאין טובו נגלה לעין השמש לכן לא נאמר כי טוב אצל החשך.
על דרך הרמז
וירא וגו׳ ויבדל וגו׳ – הוא טרפש הכבד מבדיל בין לב לטחול.
וירא אלהים וגו׳ – בכל מעשה בראשית נזכרה המליצה הזאת. ומלת ״וירא״ כמו ״ולבי ראה הרבה חכמה״,⁠1 ״וראיתי אני״ וגו׳.⁠2 וכן בלשון המשנה, ״רואה אני את דברי אדמון״.⁠3 אלא שהאדם רואה בשכלו, ונראה לו על דבר שהוא כך. והענין להפך, לפעמים מוטעה, ויצרו המטעה גם [את] בינתו לשפוט עקלקלות. ולפעמים מקוצר רוח בינה שאינו יורד לסוף הדבר, גם לא תפש כל פרטי הדבר ההוא לשפוט עליהן באמת. כי על כן סוד החכמה ״ונעלמה מעיני כל חי״4 וגו׳. ודברים אלו בארנום בספרנו ״גן נעול״,⁠5 עליו נאמר ״והחכמה מאין תבוא״6 וגו׳. ומציאות הדבר היא לדעתו במופת ישר ונאמן, והשיב ״ונעלמה מעיני כל חי״7 וגו׳ ״אלהים הבין דרכה״8 וגו׳. והולך ומבאר שידע לעשות כל בנין העולם על פיה,⁠9 לפי שראה בסודיה וספר כל עניניה. וכאמרו ״כי הוא לקצות הארץ יביט, תחת כל השמים יראה״.⁠10 וחתם ״אז ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה״.⁠11 כלומר הוא ב״ה כשברא עולמו והכין הכל במדה במספר ובמשקל, ראה הכל בחכמה, ולנו הכל סתום ותעלומה. כי אי אפשר לנו להבין עיקרי הדברים ותכליתן. וכן הודיעונו הנביאים כלם, שבחכמה ברא ה׳ את עולמו, וכמאמר ראש החכמים. ״י״י בחכמה יסד הארץ״12 וגו׳. והמשורר האלוהי אמר ״מה רבו מעשיך י״י, כלם בחכמה עשית״.⁠13 ולפי שבינת האדם חֲסֵרָה לעמוד על סוד המעשים, ובראותו תחת השמש דברים מְעֻוָתִים בעינינו או חסרים, יהרהר וידמה דמיונות הבל ושוא, על כן התורה הקדושה היא המאשרת לִבֵּנוּ לחיי עולם, העידה במעשה כל יום כי האלהים המבין דרכה, ראה בכל מעשה שעשה ״כי טוב״ הוא, ונעשה בארח חכמה הגמורה הנודעת לו לבדו. ובהיותם יודעים זה על פי עדות נאמנה של התורה, מי יבא אחר המלך להרהר על מעשיו? את אשר עשהו בחכמה שאין לה קץ.
ודע כי ענין זה עצמו שאמרנו, היא הוראת מלת ״טוב״, כי לא תונח המלה הזאת בספרי הנביאים רק על החכמים ועל החכמה. לפי שהטוב הגמור אינו, זולתי החכמה וארחותיה. ולכן האיש ההולך בחכמה יתארו ספרי הקודש ״איש טוב״, והלב הנוהג בחכמה יתארו ״לב טוב״. והמעשים המתקבלים כפי החכמה, יונח עליהן לשונות של ״טובה״ וכבר בארנו זה בפתיחתנו הראשונה לספר הנ״ל.⁠14 ואין מקרא יוצא מכלל זה, כי הדבר המדומה טוב, איננו טוב בעצם, ולא יתואר בתואר ״טוב״. כי הרודף זמה כשיקרב אל אשת-חן ידמה שהשיג טובה גדולה, וכפי האמת היא רעה גדולה, וכן כל כיוצא בזה. ועל כן בכתבי הקדש הכתובים ברוח אלהים, דבר דבר על אפניו הוקבעה כל מלה על מקומה. ובזה לא תמצא לשון ״טוב״ כפי האמת, זולתי על החכמים. והחכמה ונקרא הוא ב״ה ״טוב״, כמו ״טוב י״י לכל״15 וגו׳, ״הודו לי״י כי טוב״16 וגו׳, ורבים כאלה. וכן לפי שמטיב ומריע כפי החכמה ומשלם לכל איש בצדק משפט ומשרים, על כן כשהודיע דרכיו למשה הקדים ״אני אעביר כל טובי על פניך״.⁠17 ואעפ״י שבמספר מדת הרחמים בא גם כן ״ונקה לא ינקה, ״פוקד עון אבות על בנים״,⁠18 גם ידענו כי לאויביו וצריו ״נוקם י״י לצריו, ונוטר הוא לאויביו״ כנזכר בראש ספר נחום,⁠19 כלם מדות טובו הן, לפי שנוהג בהן בחכמה. וכן חקי התורה ומשפטיה, שצוה לבני אדם, כלם צדק משפט ומישרים כפי החכמה. ואעפ״י שבאו בהן אזהרות ועונשים רבים, כלם במדת טובו נִתְנוּ שהיא החכמה. ולכן אמר החכם מכל אדם ״כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו״.⁠20 והנה כל המעשים שעשה ה׳ בכחו הגדול בששת הימים כלם טובים ומתוקנים כפי ארחות חכמתו העליונה. ועל זה שנה רבי עקיבא21 ״חביבין ישראל שנִתַּן להם כלי חמדה שבו נברא העולם וכו׳. שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם״ וגו׳. ממקרא זה לבדו ילמדנו זה, שבו קראה התורה ״לקח טוב״, כמו שנקראו דרכיו, וכמו שנזכר בכל ימי בראשית. ושיעור הכתוב, כי האלהים שהוא דיין וברא עולמו כל דבר במשפט ונתן לו חקו כפי הראוי לו. הוא ראה בבינתו שאין לה חקר כי טוב הוא מפעלו כפי החכמה, והמליצה טהורה ונפלאה מאד.
ויבדל אלהים וגו׳ – אין פירושו לפי שראה את האור כי טוב הבדיל בינו ובין החשך, אבל הוא ענין בפני עצמו. שכאשר צוה על האור לא היה כונת ה׳ שיהיה אור ולא חשך כלל, אבל ראה שזה החשך ראוי להיות בעולם התחתון. על כן בחכמתו הבדיל ביניהן, לא הבדלה בעצם האור והחשך, כי הדברים ההפכיים נבדלים זה מזה בטבעיהן. אבל הבדיל בזמנים מתי יהיה אור ומתי חשך, וכמו שנדבר על זה בעז״ה במעשה יום הרביעי וכמו שיעיד הכתוב שלאחריו ״ויקרא אלהים לאור יום״ וגו׳.
והתבונן שנבדלה מליצת ״וירא אלהים״ שנאמרו אצל האור, ממליצה זו הכתובה אצל שאר המעשים בשתי הבדלות. שבכלן נאמר ״וירא אלהים כי טוב״ סתם, ופה נאמר [״וירא אלהים] את האור כי טוב״. וכן בכולן נאמרה זאת המליצה אחרי כלות ספור מלאכת היום, ופה נכתבה באמצע הספור. כי אחרי שאמר ״ויבדל אלהים וגו׳, ויקרא אלהים לאור״ וגו׳ היה ראוי לומר ״וירא אלהים״ וגו׳. וטעם הדבר נראה לי שאין הדברים דומים. שמלאכת כל יום ויום היתה כלה טובה לתקון העולם כפי החכמה, ועל כל שנזכר במעשי כל יום [ויום] באה לחתום ״וירא אלהים כי טוב״ סתם, שכולל כל האמור בענין. לבד ביום הראשון שנזכר בפרשה ״והארץ היתה תהו ובהו וחשך״, אילו אמר ״וירא אלהים כי טוב״ סתם, אפשר לטעות ששב גם על כל האמור למעלה. ואין טוב בתהו ובהו וחשך תמיד. על כן פירש22 ״וירא אלהים את האור כי טוב״ לא תהו ובהו וחשך. ומטעם זה עצמו הוצרך להכתב באמצע הענין, כי אם היה אומר בסוף ״וירא אלהים את האור כי טוב״ היינו טועים, שהחשך והלילה אינן טובים, וזה שקר כי גם אלה טובים כפי ארח החכמה, ולולי כן חלילה לה׳ לנטוע אותן בארץ. על כן נכתב באמצע ללמדנו שאינו שולל [אלא] דבר מהנאמר לפניו שהן תהו ובהו וחשך, לא ההבדלה בין האור והחשך ובין היום והלילה, כי גם שניהם טובים.
וזכר פה ״ויבדל אלהים״ לפי שאינו דומה להבדלה שנאמר ברקיע ולהבדלה שנאמר במאורות. כי ההבדלה בין מים למים היה מעצמו כשעשה הרקיע ביניהן. וכן ההבדלה בין יום ללילה היה מעצמו. ממהלך השמש כי יזרח הוא יום, וכי יבוא יהיה לילה. על כן אמר על הרקיע ״וִיְהִי מבדיל״ ועל המאורות ״ולהבדיל בין היום ובין הלילה״. אבל האור הראשון טרם היה מאורות לא האיר דרך סבובו כמו עתה, ולא הבדיל בלכתו ובנליזתו בין יום ללילה. והיתה ההבדלה בחפץ ה׳, וצוה על האחד להאיר מדת יום, ונסתלק מעט מעט והיה ערב ובא לילה. על כן יִחֵס ההבדלה לה׳ ב״ה. ואל תשאל איך היה אפשר לטעות שהלילה והחשך אינן טוב, ובחתימת מלאכת יום הרביעי נאמר ״וירא אלהים כי טוב״? אשיבך שאילו זכר בסוף מלאכת יום ראשון ״וירא אלהים את האור כי טוב״ היה בא זה ולמד על ״וירא אלהים״ שנאמר בסוף מלאכת יום הרביעי שאינו מונח על החשך והלילה. וכן אם תשאל עכשיו שנאמר ״וירא אלהים את האור״ לשלול מה שנאמר לפניו, ולמעלה ממנו נזכרה בריאת שמים וארץ? אין זו שאלה, כי הטעות לבד על המעשים שעשה בעולם התחתון הזה. כי מי ידין על השמים ועל הצבאות ותכונתם וְיָפְיָם וטהרתם, מפליא עין כל רואה. זולתי בעולם הזה שנבראו דברים רבים שהסכלים טוענים עליהם, בעבור שהן למשא עליהן, הוצרך להעיד שהכל טוב. גם בסוף הספור אמר ״וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״, ושב על השמים והארץ כמו שאפרש בעז״ה.
1. קהלת א, טז.
2. שם ב, יג.
3. כתובות יג משנה ג.
4. איוב כח, כא.
5. מהד׳ ראשון לציון, שנת תשע״ו, עמ׳ 96, 590
6. איוב כח, כ.
7. שם כח, כא.
8. שם כח, כג.
9. על פי החכמה.
10. איוב כח, כד.
11. שם כח, כז.
12. משלי ג, יט.
13. תהלים קד, כד.
14. גן נעול, מהד׳ ראשון לציון (שנת תשע״ו) עמ׳ 57, 96, 323, 443, 582
15. תהלים קמה, ט.
16. שם קיח, א.
17. שמות לג, יט.
18. שמות לד, ז.
19. א, ב.
20. משלי ד, ב.
21. אבות ג, משנה יד.
22. אמר במפורש רק על האור עצמו.
כי – חכמים פירשו משמעותיו1:
• ויש שמשמעו ׳הלא׳: אנה ה׳ כי אני עבדיך (תהלים קט״ז:ט״ז) – הלא אני עבדיך, כי רבה כי כבדה (בראשית י״ח:כ׳) – הלא רבה וכו׳. וכן יש לפרש ושמעו מצרים כי העלית (במדבר י״ד:י״ג) – הלא העלית בכחך וגו׳.
• ובכל תורת כהנים יקדים השם למלת ״כי״, במקום ״אשר״: אדם כי יקריב (ויקרא א׳:ב׳)2, ונפש כי תשבע (ויקרא ה׳:ד׳), הגמל כי מעלה גרה היא (ויקרא י״א:ד׳) – אשר יקריב, אשר תשבע, אשר מעלה גרה הוא, וכן בכל הספר3. ומעט מזעיר נמצא כזה בשאר הספרים, ולא נודע הטעם4. ואין לפרשם כמו ״אם״, שהרי נאמר שם ואם נפש כי תחטא וגו׳ (ויקרא ה׳:י״ז)5.
• ו״כי אם״ ואחריו פעולת עבר, משמעו ועתה מוטל עליך, או עליך לעשות כך וכך: כי אם נקמתי ואחר אחדל (שופטים ט״ו:ז׳) – ועתה מוטל עלי להנקם וגו׳, כי אם זכרתני אתך (בראשית מ׳:י״ד) – ועתה מוטל עליך לזכרני וגו׳,⁠6 כי אם רצתי אחריו (מלכים ב ה׳:כ׳) – ועתה צריך אני לרוץ אחריו.
• ו״אף כי״ שהוא ״כל שכן״ בלשון חכמים, עיקר שמושו לגנות ולרעה: אף כי רשע וחוטא (משלי י״א:ל״א), אף כי בזמה יביאנו (משלי כ״א:כ״ז), אף כי אנשים רשעים וגו׳ (שמואל ב ד׳:י״א).
ויש תוספת, ולתיקון לשון.
כי טוב – יש בלשון זה7 טובה כוללת הכל יותר מבלשון כי טוב הוא (שמות ב׳:ב׳), ואור כבודו יתברך טוב לכל, וכן הודו לה׳ כי טוב (תהלים קי״ח:א׳). ולפי שכתוב כן בכי טוב הראשון בתורה, נהג כן בכלם8, חוץ מותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב׳:ב׳), ובשאר התוארים יאמר כי קדש הוא (שמות כ״ט:ל״ד)9, כי רב הוא (במדבר כ״ב:ג׳), וכן בכלם.
ויבדל – לפי שכתוב וירא אלהים את האור, ולא אמר וירא אלהים כי טוב, כמו בשאר הימים, כתב רש״י כי ויבדל נתינת טעם לשלפניו10.
ולפי פשוטו: בשאר הימים אם חזר על הבריאה היה צריך להאריך, קיצר לומר כי טוב, וכאן דיו לכתוב את האור11, וכן דיו לומר ויהי אור (בראשית א׳:ג׳), במקום ויהי כן הנאמר בהאחרים, לקצר.
1. בבלי ראש השנה ג׳:א׳, גיטין צ׳:א׳, תענית ט׳:א׳, ״דאמר ר״ל כי משמש בארבע לשונות אי דילמא אלא דהא״. הרכסים לבקעה מוסיף לבאר שיש עוד אופני שימוש ומשמועויות למלה זו.
2. ראה הרכסים לבקעה ויקרא א׳:ב׳.
3. רדצ״ה, ויקרא א׳:ב׳, מזכיר את דברי הרכסים לבקעה האלו, ושל ריש ויקרא – הוספות שלי בסוגריים – ״הפסוק הבא (אדם כי יקריב מכם) הוא פסוק של תנאי, בצורת פסוק זיקה, שהרי יש שמלת התנאי ״כי״ פותחת פסוק של תנאי, כמו, למשל, תמיד בשמות פרקים כ״א–כ״ג (למשל, ״כי תקנה עבד עברי״, ״וכי יזיד איש על רעהו״), אך לפעמים קודמת לו מלה אחת או יותר, כפי שרגיל מאוד בספר ויקרא ובספר במדבר (רדצ״ה ויקרא י״ג:מ״ז, ״אך זהו מדרכי הסגנון של ספר ויקרא, שהפרשה מתחילה בשם-עצם ואחריו ״כי״). אלה פסוקי התנאי יש להם, איפוא, תכופות צורה של פסוקי זיקה. – פרטים על דבר שימושי הלשון השונים האלה, אשר עליהם העיר כבר ל. שפירא בספרו ״הרכסים לבקעה״, יובאו במבוא שלי לתורה (לא זכינו לראותו, ראה הערתו של העורך של ההוצאה החדשה תשפ״ב של פירוש רדצ״ה על ויקרא מספר 536) – מלת כי, מקומה באמצע בין ״אם״ ובין ״אשר״. מלת ״אשר״ היא על פי רוב מלת זיקה, וצריך אם כן שיקדם לה שם עצם, למשל: ״איש איש אשר יקלל וגו׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא כ׳:ט׳). רק לעתים רחוקות היא משמשת במובן של תנאי, למשל: ״אשר נשיא יחטא״ (ויקרא ד׳:כ״ב), ״ואשר לא צדה״ (שמות כ״א:י״ג). מלת ״אם״ אינה באה בשום פעם במובן זיקה, והיא מלת השימוש המצויה לרוב במשפטי תנאי, ועל כן ״אם״ פותחת תמיד את המשפט. ״כי״ יכולה לשמש גם במובן זיקה, למשל: ״עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת״ (בראשית ג׳:י״ט), ״תחת הבל כי הרגו קין״ (שם ד׳:כ״ה), ״כי תמאס״ (ישעיהו נ״ד:ו׳), ״כיום אתמול כי יעבור״ (תהלים צ׳:ד׳) אמנם, אין היא נמצאת בפסוקים משלימים עיקריים, אבל נותנת למשפט תנאי צורה של משפט זיקה״. לדברי רדצ״ה אלו, אין פירושו של ״אדם כי יקריב״ כאילו כתוב ״אדם אשר יקריב״ כפי שנראה שהבין הרכסים לבקעה, אלא יותר כאילו כתוב ״אדם אשר יהיה לו החלטה או הזדמנות להקריב״, הרכב של ״זיקה״ ותנאי.
4. ראה בפירוש רדצ״ה הוצאת תשפ״ב, חלק א׳, הערת העורך 887
5. נראה שכוונתו להוכיח שה״כי״ של ״כי יקריב״ אין פירושו ״אם״ יקריב, שהרי בפרשיות הקרבנות, במקום שהמשמעות הנכונה היא ״אם״, התורה כותבת ״אם״ ולא ״כי״. ולכאורה יש לחלק, ששם מתייחס ״ואם״ למקרה קודם בפרק ד׳ פסוק כ״ז, שגם כתוב ״אם״, ״אם נפש אחת תחטא בשגגה וכו׳⁠ ⁠⁠״, ואם נפש אחת חוזרת על ״אשר נשיא יחטא״, ולפניו, ״אם כהן המשיח יחטא״, שיש שם סדרה של מקרים עם תנאים וגורמים שונים, בין בגוף החוטא, או באופן החטא. מה שאין כן בקרבנות נדבה, יתכן היה לומר שפירוש ״כי״ זה גם ״אם״, אבל בלי שינוי תנאים, רק אם יחליט להקריב קרבן, ולכן באה לשון ״כי״.
6. ראו הרכסים לבקעה בראשית מ׳:י״ד.
7. לשון ״כי טוב״ נראית קטועה, שהרי ״טוב״ הוא תואר, וחסרה לה מלת יחס, ולכן מפרש שזה לא מתייחס בצמצום לאור, לומר שהאור הוא טוב, אלא בהיקף יותר רחב, ״ואור כבודו יתברך טוב לכל״. ולא כמו שפירש הרשב״ם, ״נסתכל במראהו כי יפה הוא״, ואפילו לאלו שמוסיפים ״כי טוב הוא לבריות עולם להאיר להם״ (מדרש לקח טוב, וכן הוא באבן עזרא ב׳), זה עדיין לא טובה כוללת כמו שפירש הרכסים לבקעה, וראוי לה מלת יחס ״הוא״, שהרי האור ההוא טוב להאיר לעולם.
8. בי״ג מקומות כתוב ״כי טוב״ בתורה. ששה פעמים בפרק א׳ של בראשית, ועוד – וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל (בראשית ג׳:ו׳), וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר (בראשית מ׳:ט״ז), וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב (בראשית מ״ט:ט״ו), וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב׳:ב׳), כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם (שמות י״ד:י״ב), כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם (שמות י״א:י״ח), וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה׳ (במדבר כ״ד:א׳), כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ (דברים ט״ו:ט״ז). דיוקו של הרכסים לבקעה הוא שהיה ראוי לומר ״כי טוב הוא״ בכולם. לדוגמא, ותרא האשה כי טוב הוא העץ למאכל, רק מכיון שבאור כי טוב לא צירף את מלת ״הוא״ נעשתה כמטבע קבועה בכל הפסוקים.
9. וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא (שמות כ״ט:ל״ד), וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם (שמות ל״א:י״ד), וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו (ויקרא כ״א:ז׳).
10. לשון רש״י, ״וירא את האור כי טוב ויבדל – אף בזו אנו צריכין לדברי אגדה. ראהו שאינו כדיי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים. ולפי פשוטו כך פרשהו, ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משמשים בעירבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה״. לשני הפירושים ברש״י, טעם ההבדלה היא מחמת מעלת האור, וסוף הפסוק, ההבדלה, חוזרת על תחלת הפסוק, שה׳ ראה את האור, כי טוב, ולכן, ויבדל. והרכסים לבקעה אומר שרש״י מוכיח כן מהלשון ״וירא... את האור״. גם בפירוש לבעלי התוספות מבארים שקושיא זו היא הוכחת רש״י לפרש כך את הפסוק, ״ונראה לי מדכתיב ׳האור׳ הכא יתירא מכל הבריאה, פירש כן״ (מושב זקנים, כפי שנדפס בהשלמה מכתב יד במקראות גדולות הוצאת עוז והדר, מהדורה מורחבת. בהוצאת ששוון, לונדון תשי״ט חסר כמעט כל פרק א׳). כך גם כתב הגור אריה, וכן בספר הבנת המקרא לרוו״ה פירש כך בפירוש שני, אבל בפירוש ראשון מביא מר׳ אליהו מזרחי לפרש את הוכחתו באופן אחר.
11. באמת, קושיא זו הקשו כבר הראשונים על הפסוק הקודם, ראה דעת זקנים, ומושב זקנים, (ומובאים דבריהם בחזקוני), ״יהי אור ויהי אור – מה שלא כתב ויהי כן, כמו באחרים...⁠״ ותרצו כמו שתירץ הרכסים לבקעה, ״לפי שמה שכתב כן באחרים, לקצר דבריו נכתב, שאלו היה מפרש כל סדרי הבריאה, יצטרך להאריך, אבל הכא אין כאן אריכות בתיבת ויהי אור, מבתיבת ויהי כן״. אבל הרמב״ן שם מישב באופן אחר, ״יהי אור – לא אמר ויהי-כן, כאמור בשאר הימים, לפי שלא עמד בתכונה הזאת כל הימים כשאר מעשה בראשית״. ולכן הרכסים לבקעה לא יסד את דבריו על פסוק ג׳, כי שם יש לתרץ כמו שפירושו הרמב״ן. אבל אחר ששוב יש להקשות כן על פסוק ד׳, ועל פסוק ד׳ אין את תירוצו של הרמב״ן, שוב מוכח לומר את התירוץ ה״פשוט״ על הפסוק ד׳, ולכן מסיים הרכסים לבקעה ״וכן דיו לומר ויהי אור וכו׳⁠ ⁠⁠״, כלומר עכשיו שכך מוכח מפבוק ד׳, כן הוא הפירוש הפשוט לפסוק ג׳.
וירא – שחפץ ורצה בקיום והתמדת האור לפי שהיה מסכים אל התכלית המכוון מאתו ית׳, ולכן אמר גם במעשה שאר הימים וירא אלהים כי טוב, ומלת טוב על מעשה כפי החכמה, להורות שבריאת כל דבר היתה מסכמת עם החכמה העליונה שהיא ראשית דרכו של הקב״ה, ולהלן (פסוק ל״א) אפרש יותר:
ויבדל אלהים – לפי שהאור הזה היה מאיר מעצמו בשלשת ימים הראשונים בלי סיוע המאורות כמו שאמרנו, יתחייב מזה שיתמיד להאיר בלי הפסק, כי אין סבה שימנעהו מלירות קרנותיו בכל עבר ופנה, ואינו כמו השמש והירח שבהיותם למעלה מן האופק יאירו לנו וברדתם למטה יהיה לנו חשך, וא״כ יהיה בכל אותן הג׳ ימים תמיד אור ויום, ולא יהיה מציאות ללילה, והכתוב אומר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, יום שני וגו׳, לכן סיפר כאן שהבדיל הבורא בין האור ובין החשך, כלומר שהגביל את האור וצוה לו שיתמיד זמן קצוב ואח״כ יפסיק מלהאיר, וכן צוה שיתמיד החשך זמן קצוב ואח״כ ישוב האור להאיר, ובזה יהיה מציאות לבוקר ולערב ליום וללילה, שעל זה כיונו חז״ל במאמר גבולות חלק הקב״ה בעולמו דכתיב ויבדל אלהים וכו׳ אמנם ההבדלה הזאת לא היתה כי אם לג׳ ימים הראשונים, אבל אחרי שנבראו המאורות, הם יבדילו בסיבובם בין היום ובין הלילה, כמו שאמר עליהם הכתוב להבדיל בין היום ובין הלילה (לקמן פסוק י״ד) וכן ולהבדיל בין האור ובין החשך (שם פסוק י״ח):
וירא אלהים את האור – כלומר הוציא את האור אל גדר הגלוי (ליס דאס ליכט זיכטבאר ווערדען) הוציאו מן גדרו הקדום שהיה מכוסה ונעלם בציורו ית׳, ממציאותו הנעדר הלזה הביאו אל ישות והוית מציאותו, כי חדוש העולם בכללו, והנבראים לפרטיהם אינו רק יציאה מן הכח אל הפועל, דבר שהיה מקודם נעדר מציאות המורגש, כי אצלו ית׳ היה תמיד בפועל כי היה מצוייר בציורו, ואין ענין בריאת העולם רק כמגלה דבר שהיה מקודם מכוסה. זהו טעם וירא אלקים הראה והוציאו אל גדר הגלוי הנראה, וירא הוא פועל יוצא כמו (מלכים ב י״א) וירא אותם את בן המלך דתרגומו ואחזי.
כי טוב – פי׳ מצד מדת טובו הגדולה עשה להוציא את הנעדר אל המציאות (ווייל ער אללגיטיג איזט) וכן אמר בכל יום ויום ממ״ב וירא אלהים כי טוב, וכן על כללת הבריאה וירא א׳ את כל אשר עשה והנה טוב מאד כי המוקדמים ביצירה אינם בבחינ׳ מעלתם במדרגות המציאות רק לפי צורך הנבראים אחריהם, והכל לצורך האדם שהוא המעולה לסבת יכלתו להשיג נצחיותו בבחירתו החפשית בדרכי התורה, ובאמת היה יכול לברוא את האדם בלי שמים בלי צמחים ובע״ח, אבל מציאות האדם בזה האופן כמו שהוא עכשיו הוא יותר נאה ומצד טובו הגדול רצה במציאות היותר שלם וזהו כי טוב ועל פי׳ רש״י וראב״ע כבר טען רמב״ן כי יראה כעין המלכה ועצה חדשה כאלו אחר הבריאה ראה אותו כי טוב הוא, כענין באדם שלא ידע טובו של דבר עד היותו.
ויבדל – שהיו נצמדים כשני חצאי כדורים האור מלמעלה והחשך מלמטה, ונבדל האור מן החשך בשלשה, הא׳ שלא יתערבו יחד, הב׳ שזה ישמש ביום וזה בלילה, הג׳ שיהא האור נדחה ויסוג אחור מפני החשך וחשך מפני אור, ולא כדעת האומרים שהחשך העדר האור, אבל הוא בריאה רק שאין טובו נגלה כ״כ, ולכן לא נאמר כי טוב אצל החשך אף שתועלתו גדולה לנוח עבדים וכדומה מ״מ אינו נגלה (הגר״א). ונ״ל דהנך תרי אתרי דפליגי בקריאת שם לילה (פסחים ג׳) באתרי׳ דר״ה קרו נגהי ובאתרי׳ דר״י קרו לילי, בהנך תרי דעות פליגי, מ״ס כי חשכת הלילה אינה כי אם העדר האור, ומ״ס שישנו עצם אחד בלילה שהוא מחשיך, באתרי׳ דר״ה סברי שאינו כ״א העדר האור ולזה קראו את הלילה בשם נגה, כי בשם זה נכלל גם ענין העדר והסרת האור, כמו נוגי ממועד (צפני׳ ג׳) הגו סיגים מכסף, הוגה מן המסלה, ולהוראה תאומית וכפולה זאת קראו את הלילה בשם נגה להורות שאינו כ״א העדר האור (דיא ליכטלאֶזע), ובאתרי׳ דר״י סברי שחשכת הלילה היא מסבת עצם המחשיך ולזה קראוה בשם לילה, ותנא דמתני דלא קרי ללילה בלשון נגהי כדי לכלול בלשון זה העדר האור, א״כ יראה מדעתו דסובר דחשכת הלילה היא מסבת עצם המחשיך, מ״מ לא רצה לכתוב במתני׳ לשון לילה כ״א לשון אור בלישנא מעליא ע״ש בגמרא: ודעה זו לכנות את הלילה בשם נגה להוראה התאומית שבו העדר האור (ליכטלאָז) הוא לדעתי מבואר במקרא (ישעיהו ס׳ י״ט) לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאר לך, מלת ולנגה מועמד בזקף גדול וזה יורה דלא כהמחברים יחד שתי מלת ולנגה הירח ומפרשים לעת זריחת הנגה, אבל פירושו האמתי ולנגה לעת הלילה שבו העדר האור, לא יאר לך הירח, וכמו שקרא כאן את השמש אור יומם (טאגעסליכט) ככה נקראת הלבנה אור נגה (נאכטליכט) ומזה אמר (משלי ד׳) ואורח צדיקים כאור נגה. ודע דלי״א הוראת שם חשך הוא העדר ומניעה, כמו מיודעי מחשך (תהלים פ״ח) לרש״י כבשי״ן שמאלית, וביחזקאל ל׳ בתחפנחס חשך היום השי״ן שמאלית עפ״י המסורה, והוראת שם חשך לפי״ז העדר ומניעת האור, ול״נ כי שם חשך הוא מורכב משתי תיבות מן חש ומן שך, אשר כ״א מהם יורה על השקט ומנוחה, כמו ויחשו גליהם, וישכו המים, כי בחשכת הלילה ישקטו וינוחו בני אדם מיגעתם כל היום בעסקיהם, וטעם חשך, עת ההשקט ומנוחה (געריישלאָזער צייטרוים) וכמו ששם חשך עיקר הוראתו עת ההשקט והמנוחה, ככה עיקר הוראת שם יום, יורה על הפוכו כלומר עת ההמיון והרעש (געריישפאָללער צייטרוים) להיותו מיוחד למהומת בני אדם והתרעשם בעניני עסקיהם, כי עיקר יסוד הוא הם, וכן שם מים ושם ים לרוו״ה עיקר שרשם הם, וכ״א במכדרשב״י (זהר בראשית דקי״ג ב׳) מיא אזלין ונחתין ומשמעין קליהון ועד כאן קליהון לא שכיך וקרא ליה ימים, וכן שרש תהום שהוא להוראת קבוץ רבוי המימים הוא משרש זה ככה שם יום מענין ההמיון, עדה״כ אך הבל יהמיון יצבור; וע״ש התאחדות שם ים ויום, לא נמנעו מלומר ע״פ עד הים האחרון א״ת ים אלא יום, כי שוים הם בעיקר הוראתם.
וירא וגו׳ – מפני שראה וידע שהאור דבר טוב ומועיל לכך הבדיל וגו; והנה דברה תורה כלשון בני אדם, שאין ידיעתם אלא על פי הנסיון, ופעמים רבות אדם עושה דבר בחשבו שיהיה לטובה, ואח״כ רואה שאינו כן, לפיכך התורה מגידה כי בכל מעשה הבורא ראה אח״כ שהוא טוב. ויבדל וגו׳ – התקין שלא יתערבו זה עם זה, אלא כשיהיה אור לא יהיה חשך, וכשיהיה חשך לא יהיה אור, ואמר זה (אעפ״י שלא היה צריך לאמרו) מפני שלפי דעת הקדמונים אין החשך העדר האור בלבד, אבל היה גם הוא יש כענין שנאמר יוצר אור ובורא חשך (ישעיהו מ״ה:ז׳), וכן (איוב ל״ח:י״ט) אי זה דרך ישכון אור וחשך אי זה מקומו, ולכך היו העמים מיחסים אלוה אחד לאור ואחד לחשך; ורצה הקב״ה להודיע לעמו כי הוא ית׳ אדון האור והחשך, ומאתו לבדו כל חוקותם.
God saw. Because He saw and knew that the light was a good and beneficial thing, He separated it from the darkness. Here the Torah is speaking on a human level, for human knowledge is gained only through trial and error, and often a person will make a thing thinking that it will be good, but afterwards he sees it is not so. Therefore the Torah relates that after each act of the Creator, He saw that it was good.
and God separated. He arranged for them not to mix together, that when there is light there should not be darkness, or vice versa. He said this (even though He need not have said it) because the ancients believed that darkness was not merely the absence of light, but was a substance in and of itself, as it is said, “I form the light and create darkness” (Isa. 45:7), and also “Where is the way to the dwelling of light, and as for darkness, where is its place?” (Job 38:19). So it was that the nations would associate one god with light and another with darkness; but the Holy One, blessed is He, wanted to let His people know that He was the Lord of light and darkness, and that their natures were decreed by Him alone.
וירא אלקים את האור כי טוב – כוונת מאמר זה, וכן המאמרים הדומים ״וירא אלקים כי טוב״ שנאמרו בשאר הברואים, ובסיום הבריאה כולה ״וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״ [פסוק לא], אם הבינונו אל נכון, היא, להורות אמת אחת גדולה: גם קיומו המתמיד של העולם תלוי באופן ישיר ברצון ה׳. ביצירות שנוצרו בידי אדם, הרי שהמלאכה, מכיון שבאה לידי הוויה, נעשית בדרך כלל לדבר העומד בנפרד מיוצרו. אמת שהוא יצר אותה, אך לאחר מכן היא קיימת מכח עצמה. יתירה מכך, פעמים רבות היצירה תשתלט על יוצרה. יש לאל ידם של בני אדם ליצור יצירה, לשחרר כחות ולאחדם, אך אין בידם להשתלט על מלאכתם ולרסן את הכחות אשר שחררו. חסר להם כח הקסם לשלוט ברוחות אשר עוררו. היצור גובר ומתגבר על יוצרו, והיוצר אינו אדון עוד על יצירתו שלו.
לא כן ה׳ ועולמו. הפרט והכלל בעולם, לא רק שנהיו ברצון ה׳, אלא שגם ממשיכים את קיומם רק מפני שה׳ חפץ שכן יהיה. ה׳ רואה את המלאכה אשר עשה גם לאחר שבראה, ומעניק לה קיום מפני שהיא מקבלת את אישורו, וכל עוד היא טובה בעיניו.
סדר הפסוק סותר רעיון משובש נוסף. לא נאמר כאן ״וירא אלקים כי טוב האור״, כדוגמת ״ותרא האשה כי טוב העץ למאכל״ (להלן ג, ו) וכן שאר פסוקים דומים, פרט אולי למקום אחד יוצא מן הכלל. אלא: ״וירא אלקים את האור כי טוב״. הווי אומר, לא שה׳ ראה שהאור הוא טוב; אלא שה׳ ראה את האור, שהוא טוב. בכך הביע הכתוב את היותו של היצור גוף נפרד לחלוטין ביחס ליוצרו, וכן העולם ביחס לה׳. ובכך הוציא הכתוב מלבם של התועים, הכוללים את היוצר בכלל יצירתו, את הבורא בכלל הבריאה, ואת האלקים בכלל העולם. כסבורים הם שהאלקים משוקע בעולם, שהוא כביכול הרוח והנשמה של העולם; ובזה הם מורידים את האלקים לדרגה של כח בטבע שאין לו מציאות מחוץ לעולמו. לא כן הדבר! הפסוק אומר לנו, שלאחר שה׳ ברא את העולם ואת כל פרטיו, הוא חזר וראה אותם. נמצא שהמלאכה היא מחוץ לבוראה, והאלקים הוא מחוץ לעולם. ה׳ ברא את עולמו ונתן לו מציאות ״חיצונית״. הוא אמר ״יהי״ ויהי, והעניק ל״הגיונותיו״ מציאות גשמית בלתי תלויה (הגה, היה, חיה עיין אוסף כתבים כרך ח עמ׳ כג–כו). העולם מתייחס אל ה׳, לא כיחס הגוף אל הנשמה, ולא כיחס היצור חי אל כח חיותו, אלא כיחס המלאכה אל עושיה.
זאת ועוד. ה׳ עליון מעל לעולמו באופן מוחלט. מלאכתו נשארת לתמיד תלויה בו, ואילו הוא אינו תלוי במלאכתו. ה׳ רואה את מלאכתו ומוצא שהיא טובה, ורק מפני שיראנה, ורק כל עוד יראנה, יש קיום ומציאות למלאכה אשר עשה.
אדונות זו של הבורא על יצוריו, ושליטתו על בריאתו גם לאחר שעשאה, מתגלה מיד בשעת ״ויבדל אלקים בין האור ובין החשך״. הוא השליט סדר והציב גבולות, בין האור שנברא עתה ובין החשך שכבר היה. מעתה, שניהם ישלטו ויפעלו בארץ: האור המעורר ומזרז את הכל לחיים ולגידול נפרדים; והחושך המביא מנוחה על ידי סילוק זמני של דחפים מעוררים, מצב המאפשר לכחות להיכנס פנימה אחד לתוך השני ולפעול פעולת גומלין המועילה ומחזקת את כולם. אין לאור לפעול ללא מעצור. בין לאור בין לחושך יש תחום לעצמם. אותו האל שקרא אל תוך החושך ״יהי אור״, הוא האל שעתה משליט סדר וקובע גבולות בין שני ניגודים אלה. מעתה, שניהם ישלטו בארץ, החושך לאגור חומר ולאסוף כחות, והאור לתת צורה לחומר ולעורר חיים. ה׳ הוא המבדיל בין האור ובין החשך.
כדרך שהשורש הוא יליד החושך, והגזע העלה והפרח הם ילידי האור; כן החושך והאור, הלילה והיום, הינם האם והאב לכל גוף חי. כל חיות נובטת בתוך בטן חשוכה וסתומה, ומתפתחת לעצמאות תחת קרני האור. תמורה זאת מלווה אותנו במשך כל קיומנו הארצי. במשך חיינו על האדמה איננו יכולים לסבול את האור ברציפות. כשאנו מפעילים את כל כחותינו במאמץ ובפעילות עצמאיים, ועומדים במשך שתים עשרה שעות תחת קרני האור, חוזרים אנו עייפים וחסרי כח אל חיקו הרך של הלילה. חוסים תחת כנפיו האמהיות של הלילה, מחדשים אנו את עצמינו בכחות רעננים, ונקום שנית לחיים של אור עם בוא היום החדש.
״בדל״ שונה הוא מ״פרד״, ״שבר״, ו״כרת״. משמעותו של ״בדל״ אינה הפרדה גרידא, הבדלה שלילית מדבר אחר. אלא יש בו גם הוראה חיובית: הפרדת דבר מזולתו כדי לייחד לו תחום לעצמו, וכדי להעניק לו קיום ויעוד משלו. כך: הבדלת הלויים, הבדלת הפרכת, הבדלת קדש, הבדלת ישראל, הבדלת ערי מקלט.
״בדל״ קרוב ל״בתל״. ה״בתולה״ עודנה חיה לעצמה, ועוד לא התחברה לבעל. ״בדל״ קרוב גם ל״פתל״. ״פתיל״: חוטים הקלועים לחבל בפני עצמו. ומכאן ״צמיד פתיל״ – מכסה הסוגר בחזקה את הכלי, מפריד את מה שבתוכו מהסביבה ושומרו מהטומאה. ומכאן גם ״הפתל״, להילחם על עצמאות וחשיבות, או, יותר נכון, להשיג, על ידי מאבק, עצמאות וחשיבות (עיין פירוש להלן ל, ח).
בלשון חכמים, תיבת ״בטל״ הקרובה, איבדה בדרך כלל את משמעותה החיובית [כמו ״שכר בטלה״, ״גט בטל״]. אך משמעות זו נותרה ואף התעלתה בביטוי ״עשרה בטלנים״ [מגילה ג:] – אנשים הפנויים לצרכי הציבור.
וירא אלהים את האור כי טוב – בכ״מ אמר סתם וירא אלהים כי טוב, ור״ל אף שהיה הויה מחודשת מיש ליש שלא יצויר שתהיה הויה חדשה רק על ידי חורבן הצורה הראשונה, ע״ד הקב״ה היה בונה עולמות ומחריבן, וההעדר הוא רע, בכ״ז אחר שהיה ההעדר לצורך ההויה ועי״כ התעלתה הבריאה למעלה יותר גדולה אמר שראה אלהים כי טוב, למשל בעת שאמר תוצא הארץ דשא שאז יעדר צורת הדומם ויעשה ממנו צומח ראה ה׳ שאין זה רע והעדר רק טוב והויה שלמה ומעולה יותר, אבל באור שלא היה העלאת מדרגה כי האור בקודם היה מעולה יותר ממה שהיה ברדתו למטה, שנתגשם ונתעבה וירד ממעלתו הקודמת לא יכול לאמר סתם שראה כי טוב כי המציאות הראשון לא הוטב בזה, לכן אמר שראה את האור לפי מה שהוא עתה כי טוב לצורך העולם השפל שא״א להתקיים פה באופן אחר: ויבדל אלהים בין האור ובין החשך מודיע בזה שני ענינים א] שלא היה אז כמו שהוא עתה שהאור והחשך מצרנים ושכנים זל״ז ורודפים זה את זה בכל סביבות הכדור שבכל רגע יגלגל אור מפני חשך במקומות השקיעה וחשך מפני אור במקומות הזריחה עד שיום ולילה לא ישבותו, ר״ל שתמיד יהיה בחצי הכדור יום ובחצי כדור כשנגדו לילה זה רק עתה שהאור זורח מכדור השמש, שכדור הארץ יעשה צל לעומתו ויחשיך אל עבר אחוריו אבל אז שהיה האור בלא נרתק, היה נמצא בכל סביבות הכדור י״ב שעות והיה אור, ואחר י״ב שעות נסתלק בכל סביבות הכדור והיה חשך, וא״כ היה הבדל זמני בין האור ובין החשך, שבי״ב שעות היום לא נמצא חשך במציאות בשום מקום, ובי״ב שעות הלילה לא נמצא אור, זאת שנית, כי אחר שנתלו המאורות ביום ד׳ לא יתהוה יום ולילה פתאום רק קודם שיבא הלילה יהיה ערב ולפני היום יהיה בקר, שהוא האור המתנוצץ מן השמש דרך האדים העולים מן הארץ לפני הזריחה ואחר השקיעה, אבל ביום הראשון שהקיף האור י״ב שעות כל סביבות הכדור ונסתלק י״ב שעות והיה אפשר שיאיר ויחשיך פתאום בלא הדרגה, אבל התורה אמרה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, מבואר שחוץ מה שהיה לילה ויום היה גם ערב ובוקר, שהוא אור הנשפים הנמצא בעת הזריחה והשקיעה, ושקיעת האור וכן זריחתו היה בהדרגה שלא נסתלק בפעם א׳ רק לאט לאט וכן לא זרח בפעם א׳ ובזה היה הבדל בין אור וחשך כי הערב והבקר שהם הנשפים הבדילו ביניהם שלא פגשו האור והחשך זא״ז יחד, כי רצה שהאור הזה ינהג תיכף המנהג שינהג האור לעתיד אחרי שיהיו מאורות ברקיע השמים.
וירא אלהים וגו׳: לא שלא ידע טרם היותו כי יהיה טוב כמו שראה אחר שנהיה1, אלא בא גם בזה לעשות טבע שתהא ראיה טובה מהאמנה בדעת והבנה בדבר, עד שאמרו בשמות רבה (מו,א) שלא נתפעל משה רבינו בשעה שאמר הקב״ה שעשו ישראל עגל, כמו אח״כ שראה בעיניו, אע״ג שלא היה בגדר ספק אצלו גם עד שלא ראה, אבל כך הוא הטבע דמראה עינים פועל יותר מהלך נפש. וכאן הטביע המקום ברוך הוא במעשה בראשית שראה אח״כ שכך הוא.
את האור: ולא כתיב כמו בכל הפרשה ״וירא אלהים כי טוב״2, משום שיש שתי משמעויות בלשון ״כי טוב״, א׳, כי טוב הדבר לתכלית הנרצה בו, אע״ג שעיקר התכלית אינו בא לתכלית טוב, מכל מקום לפי מה שנרצה מזה החפץ הוא טוב. ב׳, הוא טוב באמת. והנה בכל הבריאה יש כמה דברים שאינם טובים, כמו מיני מזיקים, אלא שראה הקב״ה דלתכלית הבריאה נצרך להיות כך ולא באופן אחר. אבל אור הוא טוב בהחלט, עד שמכנים לכל דבר טוב ומועיל שהוא אור, כמו שנקרא גשם ׳אור׳ כדאיתא בב״ר (כו,ז) כל אורה האמור באליהוא3 – בגשם הכתוב מדבר4, והיינו משום דמביא טוב לעולם (והרמב״ן ריש פרשת מקץ (להלן מא,א) נדחק בטעם הדבר5), וכן מכונה כל הצלחה – ׳יום המאיר׳, והעדר הצלחה – ׳חשכת לילה׳, עד שהמשיל המשורר (תהלים קכא,ו) ואמר ״יומם השמש לא יככה וירח בלילה״, וביארנו להלן (כח,טו) דהכוונה על שעת הצלחה והעדרו. וזהו לשון המקרא כאן שראה המקום ברוך הוא דאור ביחוד הוא טוב.
ויבדל אלהים בין האור ובין החשך: הוראת ׳הבדל׳ הוא בשתי משמעויות, א׳, מסך מבדיל בין שני דברים שוים או אינם שוים. ב׳, הבדל רוחני בין שני דברים שנראין לחוש העין שהם שוים, כמו הבדלה בין יום קודש לחול, דלפי הנראה מה יום מיומים, וכן הבדל בין טהור לטמא, ועוד הרבה. וכאן אין לפרש באופן הב׳, שהרי אור וחשך מובדלים ממילא לעין החוש והמה הפכים זה מזה6, אלא הפירוש הראשון – שעשה מסך מבדיל ביניהם, והיינו איזו שעה שאינה לא אור ולא חשך7 {והוא בין השמשות.} וכך הטביע המקום ברוך הוא שלא יהא החשך תיכף אחר האור, אלא יהא האור מתמעט והולך עד שנעשה חשך.
והנה מצינו בלשון המקרא בהבדלה פעם כתיב בלשון ׳המבדיל בין זה לזה׳8 ופעם כתיב בלשון ׳המבדיל בין זה ובין זה׳. והיינו, היכן שאין בענין המבדיל מעין זה ומעין זה כתיב בלמ״ד, והיכן שבענין המבדיל יש מעין זה ומעין זה כתיב ׳בין זה ובין זה׳ (ועיין ספר שמות ח,יט9. כו,לג10 ובכמה מקומות, וכן יבואר בכל מקום ברצות עליון יתברך11). וכאן הוא כדברינו, דשעה המפסקת ביניהם12 הוא פעם קרוב יותר לאור ופעם קרוב לחשך. וכך טבע הבריאה בכל דבר המכונה ׳אור וחשך׳13 להיות עת מפסיק ביניהם, ובזה האופן יהיה האדם יכול לסבול השינוי בדרך הטבע.
1. שאם כן יראה כענין המלכה ועצה חדשה... כענין באדם שלא ידע טיבו של דבר עד היותו (רמב״ן).
2. הערת הרמב״ן, ועיי״ש תשובתו.
3. כגון (איוב לז,יא) ״יפיץ ענן אורו״ – רש״י על המדרש.
4. בירידת גשמים.
5. ז״ל: ואולי בעבור שהגשמים בסיבת המאורות...
6. זו הבעיה בפסוק, עמה מתמודדים כל הפרשנים ובראשם רש״י.
7. וכעין זה איתא במלבי״ם.
8. כגון ״והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה״ (ויקרא כ,כה).
9. בפסוק ״ושמתי פדות בין עמי ובין עמך״.
10. בפסוק ״והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים״.
11. והזכירו רבינו ב״קדמת העמק״ אות ט׳.
12. הנרמזת ב״ויבדל״ (והיא בין השמשות).
13. הצלחה והעדר הצלחה, כפי שביאר רבינו לעיל.
And God saw, etc.: It is not that He did not know before it came to be that it would be good, as he [then] saw after it came to be. But rather also in this did He come to establish the nature [of things], that seeing is better than intellectual belief and understanding of a matter; so much so, that they stated about Moshe in Shemot Rabbah, that Moshe, our teacher, was not energized when the Holy One, blessed be He, said that the Jews had made a calf like [he was] afterwards when he saw [it] with his eyes. Even though it wasn't considered a doubt for him before he saw it; but this is the nature [of things], that seeing with the eyes is more effective than intellectual processes. And here, the Omnipresent, may He be blessed, implanted it into nature in the story of creation, when He saw afterwards that this is how it was.
The light: And it is not written like in every [other] section, "and God saw that it was good.⁠" Since there are two understandings of the phrase, "that it was good:" A) That the thing was good for the goal for which it was needed. Even though its main purpose is not for a good goal, nonetheless according to what is needed, the thing is good; B) It is really good. And behold, in all of the creation, there are several things that are not good, like types of pests, but the Holy One, blessed be He, saw that for the sake of the creation, it was necessary that it be this way. But light is definitively good. So much, that [it is said about] any good thing that it is light, as it is found (in Ta'anit 7 and Bereshit Rabbah 26), every [time the word,] light is mentioned with Eliyahu, the verse is speaking about rain. And that is because [rain] brings good to the world. (And Ramban in the beginning of Parshat Miketz gives a forced explanation of the matter.) And so, all success is referred to as a 'bright day' and the lack of success, darkness of night.' To the point where the poet made [it] a metaphor and said (Psalms 121:6), At day, the sun does not dim and the moon at night. And later (Genesis 28:15), we explained that the intention is about the time of success and its lack. And this is the expression of Scripture [that tells us] that the Omnipresent saw that light was intrinsically good.
And God separated between the light and the darkness: The meaning of separation has two understandings: A) A partition that separates between two things that are the same or different; B) A spiritual separation between two things - that appear to the human eye to be the same - like the separation between a day that is holy and [one that is] profane, since according to how it appears, what is the difference between one day and the next? Or the separation between [something] pure and impure, and many others. And here it should not be explained in the second way. Since light and darkness are anyway different to our sight, and are the opposite of each other. But rather [it should be explained] in the first [way], that he made a screen to separate. Which means [that this screen is found] in the time that is not light and not darkness. And so the Omnipresent, may He be blessed, implanted that the darkness should not come immediately after the light; but rather that the light should diminish continuously until it becomes dark. And behold, we find in Scripture that sometimes it is written "that separates this from that,⁠" and sometimes it is written that "separates between this and that.⁠" Meaning that where there is not, in the matter of the separation, an attenuated version of this and that, it is written, "from.⁠" And where there is an attenuated version of this and that, in the matter of the separation, it is written, "between this and that.⁠" (And see Exodus 8:19 and Exodus 26:33 and in several places, and so is it in every place, by the will of the Highest, may He be blessed.) And here it is according to our words; that the hour that separates them is sometimes closer to the light and sometimes closer to the darkness. And so is the nature of creation in all things that are deemed light and darkness, that there is a [gradual] distinction between them. And in this way man is able to tolerate the difference, according to the way of nature.
וירא ... כי טוב – הרי זה משפט העומד ברשות עצמו ואין בו משום מתן טעם לנאמר אחריו, שכן גם לגבי מעשי שאר הימים, להוציא את היום השני, נאמר כך. ביום השלישי הוכפל ״כי טוב״, ואם נמנה גם את המשפט המסכם של מעשה בראשית — ״וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״, נמצא שבמעשה בראשית נאמר ״טוב״ שבע פעמים. העדר הביטוי ״כי טוב״ במעשה היום השני היה תמוה כבר בעיני חכמינו ז״ל. התשובה הכי משביעה רצון לשאלה זו היא זאת הניתנת בבראשית רבה (פרשה א׳:ח׳): ״אמר ר׳ שמואל, לפי שלא נגמרה מלאכת המים, לפיכך כתוב בשלישי כי טוב פעמיים, אחד למלאכת המים ואחד למלאכתו של יום״.
והנה בעיני הרמב״ן1 תמוה עצם הביטוי ״וירא... כי טוב״ — ״שאם כן2 ייראה בענין המלכה ועצה חדשה, שיאמר כי אחרי שאמר אלהים יהי אור ויהי אור ראה אותו כי טוב הוא, ולכן הבדיל בינו ובין החושך, כענין באדם שלא ידע טיבו של דבר עד היותו״ (והשווה פירושו שם).
אולם כבר אמרנו, כי כוונת התורה היא ללמדנו שכל אשר עשה ה׳ — טוב הוא, ושום רע לא יצא מתחת ידו ית׳, (ואם אומר הנביא ישעיהו בפרק מה, פסוק ז׳ — ״עשה שלום ובורא רע״, הרי שכוונתו שם לאותו רע המביא לידי תיקון ומחזיר למוטב, במקביל לחלקו הראשון של אותו פסוק ״יוצר אור ובורא חשך״). אבל כוונת הכתוב להדגיש, שה׳ עצמו ראה כי בריאתו טובה היא, שלפיכך כל אשר נראה רע בעינינו — רק נראה כך, כי הרי ה׳ ראה כי טוב הוא. ולא שה׳ ראה זאת רק אחרי הבריאה אלא הוא ית׳ ידע זאת גם קודם לכן, אבל הכתוב היה צריך, כמובן, לספר תחילה על הבריאה.
ויבדל – הבדלה זו היתה הן מבחינת המקום הן מבחינת הזמן, בכך שלשלטונו של כל אחד נקבע זמן משלו.
1. בפירושו לפסוק ד׳ (המ׳).
2. כלומר לפי פירושם של רש״י וראב״ע (המ׳).
כי טוב – אמר רבי אלעזר, אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא, שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיהו ג׳) אטרו צדיק כי טוב.⁠1 (יומא ל״ח:)
כי טוב – א״ר אלעזר, אור שברא הקב״ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב״ה בדור המבול ובדור הפלגה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיהו ג׳) אמרו צדיק כי טוב.⁠2 (חגיגה י״ב.)
כי טוב – א״ר יהושע בן לוי, הרואה טי״ת בחלום, סימן יפה לו, מאי טעמא, הואיל שפתח בו הכתוב תחלה בטובה, שמבראשית עד כי טוב לא כתב טי״ת.⁠3 (ב״ק נ״ה.)
ויבדל – דרש רבי זעירא ברי׳ דר׳ אבהו, [מניין שאין מברכין על הנר במוצאי שבת עד שיאותו לאורו], דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב והדר ויבדל.⁠4 (ירושלמי ברכות פ״ח ה״ו)
1. דריש כן משום דבשאר הימים כתיב וירא אלהים כי טוב בסתם לאחר כל בריאת היום, וכאן כתיב כי טוב ביחוד על האור, לכן דריש ע״ד רמז ואסמכתא אין טוב אלא צדיק. והבאור הוא עפ״י האגדה שבדרשא הבאה אור שברא הקב״ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, וכיון שנסתכל הקב״ה בדור המבול ובדור הפלגה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו לצדיקים לע״ל שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק וכו׳, ור״ל אף כי אחרי שלא מצא את הדורות ראוים לאור זה היה לו לבטלו, אך מפני שראיי. את האור שהוא ראוי להברא עבור צדיק שנקרא טוב, לכן לא בטלו אלא גנזו, ומבואר דראויה בריאה מיוחדה להברא עבור צדיק אחד, ודו״ק.
2. עיין מש״כ באות הקודם בטעם הדיוק מפסוק זה ובבאור דרשא זו בכלל.
3. כונת ובאור הענין בכלל שיפתור לו האדם חלומו לטובה, יען כי כל החלומות הולכין אחר הפתרון, כמבואר בירושלמי מעש״ש פ״ד ה״ו [ובבבלי ברכות נ״ה ב׳ הלשון אחר הפה, והכונה – אחר הפתרון], וזה הוא הענין שאמרו בברכות נ״ו ב׳ שהרואה איזה דבר בחלום שיש לו נטיה לטובה ולרעה יתפוס הלשון הנוטה לטובה קודם שיקדמנו רעיון הפתרון לרעה, וכך יעלה כמו שיפתור לו, כמו למשל הרואה נהר בחלום שכים ויאמר הפסוק הנני נוטה אליה כנהר שלום קודם שיקדמנו פסוק אחר כי יבא כנהר צר, והרבה דוגמאות כאלה [ע״ל פ׳ תולדות כ״ו י״ט ור״פ מקץ מ״א, י״ג-י״ד], וה״נ הכונה יפתור לו שהט׳ מורה לטובה מפני שבאה ראשונה בתורה במלת טוב, אבל אין הכונה מפני שהט׳ כלול במלת טוב, יען כי לעומת זה מצינו את הט׳ גם במלות שאינן מעולות, כמו טאטא, טביעה, טומאה, טרף וכדומה.
4. ומטעם זה קי״ל דהסומא אינו מברך על הנר במוצאי שבת, כיון שאינו יכול להבחין ולהבדיל, והא דחייב בברכת יוצר אור, התם טעם הדבר משום דכיון דטעם הברכה הוא משום הנאת האור לכן מברך גם הוא משום שנהנה בזה שאחרים רואין אותו ומצילין אותו מן הפחתים ומן המזיקין, משא״כ כאן טעם הברכה משום הבחנה והבדלה הוא, ומכיון שהוא אינו יכול להבדיל אינו מברך.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקוניפענח רזאפענח רזא ב׳קיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144