Bereshit 1 – בראשית א‏ – Mikraot Gedolot

[תקפב] ¹ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ר׳ יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם שנאמר ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי איזהו חדש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה שנאמר (תהלים ס״ה:י״ד) לבשו כרים הצאן וגו׳, ואידך נמי הא כתיב עץ עושה פרי ההוא לברכה לדורות הוא דכתיב, ואידך נמי הא כתיב עץ פרי ההוא כדר׳ יהושע בן לוי דאמר כו׳ כל מעשה בראשית בקומתן נבראו כו׳. (ר״ה י״א).

[תקפג] ²בעי רבינא הרכיב שני דשאים זה ע״ג זה לר״ח בר פפא מהו כיון דלא כתיב בהו למינהו לא מיחייב או דלמא כיון דהסכים אידיהו, כמאן דכתיב בהו למינהו דמייא תיקו. (חולין ס.):

[תקפד] ³ר׳ אסי רמי כתיב ותוצא הארץ דשא בתלת בשבתא וכתיב (בראשית ב׳:ה׳) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא, מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו, ללמדך שהקב״ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. (חולין ס.):

[תקפה] ⁴באותה שעה [כשעברו את הים] ברא להם הקב״ה ארץ חדשה כמו בבריאת העולם בששת ימי בראשית, ביום הראשון ברא ארץ חדשה מתוך המים, אף כאן קרע להם הים וברא ארץ חדשה מן הים, ביום שני ברא רקיע אף כאן פרש עליהם ענני כבוד, בשלישי ברא דשאים שנאמר עשב מזריע זרע זו היא החטה, אף כאן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות ט״ז:ד׳) ברביעי היו מאורות, אף כאן נתן להם שני עמודי אש אחד מהלך לפניהם ואחד עומד על המשכן, בחמשי ברא עופות, אף כאן נתן להם שליו, בששי דבר עם אדם בג״ע אף כאן דבר עם בני אברהם בהר סיני, בשביעי שבת שבת וינפש (בראשית ב׳:ד׳) (פסיקתא חדתא):

[תקפו] ⁵ותוצא ג׳ מלא ואחד חסר וסי׳ ותוצא הארץ דשא, ותוצא את עמך ישראל (ירמיהו ל״ב:כ״א) ותוצא ותתן לה את אשר הותירה (רות ב׳:י״ח) אנ״ך. (מסורה גדולה):

[תקפז] תא חזי כמה הוא חביבותא דקב״ה לגבי דאברהם דהא לא נפק מניה יצחק עד דאתגזר לבתר דאתגזר אתבשר ביה ביצחק בגין דאיהו כדין זרעא קדישא ועד לא אתגזר לאו הוא זרעא קדישא וכדין איהו כמה דכתיב אשר זרעו בו למינהו. (זח״א ק״ג:):

[תקפח] ותוצא הארץ דשא, אימתי כד שמא אתנטע וכדין אוירא נפק ונצוצא אזדמן כו׳. (ספרא דצניעותא זח״ב קע״ז.):

[תקפט] ⁶ר״א אמר כל חילין הוו בארעא, ולא אפיקת חילהא ואינון תולדות עד יום הששי, דכתיב תוצא הארץ וגו׳ ואי תימא הא כתיב תוצא הארץ דשא, אלא אפיקת תיקון חילהא לאתישבא כדקא יאות, וכולא הוה גניז בה עד דאצטריך, דהא בקדמיתא כתיב צדיא וריקניא כתרגומו, ולבתר אתתקנת ואתישבת ותיקינת זרעא ודשאין ועשבין ואילנין כדקא יאות, ואפיקת לון לבתר, הכי נמי מאורות לא שמשו נהורא דילהון עד דאצטריך. (זהר חדש א:):

[תקצ] ⁷שאל ר׳ חגי לר׳ דוסתאי א״ל הא כתיב ותוצא הארץ דשא, עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו. אי ארעא אפיקת אילנין ופירין, מה כתיב לאחר כן (בראשית ב׳:ה׳) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, ומשמע טרם כתרגומו, וא״ל כך הוא, אבל כחות להוליד באותו הזמן לא היה להם, ומפני מה, מפני שלא המטיר ה׳ אלהים על הארץ ואד לא היה שיעלה מן הארץ, שאלמלי היה כך כל כחותם היו להוליד ולהצמיח, אבל מפני זה לא היה בארץ הכח המוליד. (מדרש הנעלם בז״ח י״ג:)

[תקצא] ⁸היהודי בחייו טהור ובמותו טמא, בשביל שנשמתו עולה למקום גבוה ונשאר נפש הבהמית בגוף, ועל דא זה נקרא טמא במותו, והגוי טהור. למה״ד לתרין אילנין חד קדישא וחד מסאבא וכו׳. בדוגמא דא אינון ישראל ואומות עולם, תרי אילנין דאינון נטיעין בארעא, רוח דקדישא ורוח דמסאבא, דא הוא האילנות, ואינון בארעא חדא, דאינון מן גופא אחונא עמנא ולחד אית מיין ועביד איבא, דהא אית אורייתא קדישא דישראל שנמשלה למים, שנאמר (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא לכו למים. ואין מים אלא תורה. ועל גופא דישראל אמר ועץ עושה פרי אשר זרעו בו על הארץ וגו׳. (ז״ח רות ע״ח:)

[תקצב] ⁹ד״א עשב מזריע זרע ועץ עשה פרי כי כל מעשה בראשית בקומתן נבראו כמו האילנות בניסן מלאים ולא כמו שהן בתשרי ולמה בראן הקב״ה כך בקומתן כדי שימצא אדם לאכול וכו׳ שכן דרך כל העולם מתקן סעודה ואח״כ מכניס אורחים. (פסקתא זוטרתי):

[תקצג] ¹⁰וירא אלהים כי טוב מלמד שנבראת גן עדן לצדיקים שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים ל״א:כ׳) (פסקתא זוטרתי):

שערי ציון: לעיל אות תצה. תקו. תקכח. תקס. תקסד. תקסח. זח״א א: רלח. ז״ח א. יג. טז. לג:

1. מלאה בש״ס כת״י בד״ס מביא הגי׳ מוציאה דשאים ואילן עושה וכ״ה בילקוט וכ״מ מדברי רש״י שהגירסא כמ״ש הב״ח בדברי ר״י לעיל אות תקנ״ח צ״ל מליאה וכאן מוציאה כלישנא דקרא, אמנם בר״ח ובמדרש הגדול כמו שלפנינו, ועץ עושה פרי, ולא עץ פרי גמור. ברכה לדורות. עושה ברכה לדורות ומיהו השתא עץ פרי הוו. בקומתן נבראו, והיינו עץ פרי ראוי היה לטעון פרי מיד, (רש״י) ועי׳ לעיל בביאור אות תקנ״ח ותוס׳ ר״ה כז ולקמן תקצב - וראיתי להעיר בכאן מה שראיתי מביאים על הא דתרגום יוב״ע בפי״א עץ פרי מתרגם ואילן בויו ובקרא כתיב עץ בלי ויו, וכן ת״א אילן והביאו מהספרים שבעקד ראססי שבהם ״ועץ״ והנה לפנינו בגמ׳ בפי״ב הביאו בעצמם מתחלה הפסוק ועץ עושה פרי ולבסוף הביאו בלשון עץ עשה וגו׳ ולא הקפידו בזה, ובאמת בתיב״ע הנדפס מכת״י כתיב כמו בת״א אילן כמו שציינתי בהגהות וגי׳ זו נכונה וברורה.

2. לר׳ חנינא בר פפא דאמר מדעתן יצאו דשאים למיניהם ולא נצטוו על כך, רש״י, (ועי׳ לעיל אות תק״ס, ומ״ש דלא כתיב בהו למינהו במדרה״ג גורס למינו וזה מדויק) אידיהו, הקב״ה הסכים על ידן, והנה בתוס׳ כאן הקשה על איבעי דהכא ממשנה דכלאים פ״א ולא ירק בירק ותי׳ באופנים שונים עיי״ש ובר״ש וברא״ש, ובתוס׳ ושטמ״ק ב״ק נה. והמרש״א כ׳ ליישב בפשיטות דהאיבעי לענין חיוב והמשנה מיירי לענין איסור אמנם מלשון רש״י מבואר דמפרש לענין איסור - ועי׳ בקו״א להפנ״י בענין חדש, גם תמהו על הרמב״ם שהשמיט בעי׳ זו ומתרצים עפ״ד הירושלמי מובא לעיל אות תקס״א כיון דלא כתיב למינהו גבי ציווי רק בהוצאה לא חיישינן לי׳ ודין דבגמ׳ איבעי ובירושלמי פשט ליה פסק כהירושלמי, ובגוף הקושיא אולי י״ל דהרמב״ם בפ״א דכלאים כ׳ דאין אסור משום כלאים אלא הראוי למאכל אדם (עיי״ש בכס״מ שכ׳ דאף מאכל בהמה בכלל) ועפמ״ש לעיל אות תקפ״א דדשא הוא דבר שאינו ראוי למאכל אדם א״כ י״ל דע״ז הייתה איבעית הגמ׳ כיון דלא הוי בכלל זרע (אך מלשון הרמב״ם שם ה״ה שהזכיר דשא ל״מ הכי) שו״ר בחי׳ הרמב״ן שכ׳ לתרץ דדשאים לא הוי בכלל תבואה וקטניות וזרעוני גינה ודמי לאילן דאסורים רק בהרכבה לכן איבעי בזה והביא תוספתא דמין דשאים הרי הם כלאים ודחי דאתיא כיחידאה, ויש שם טה״ד בלשון הרמב״ן עכ״פ נראה דגם כוונתו הוא בדרך זה וכעין מ״ש.

3. עמדו על פתח הקרקע, מתאוים למי גשמים כי לא המטיר עד שנברא אדם בששי, עי׳ זח״א א. ולק׳ תקפט ולעיל אות תקסד ובפי׳ הריב״א עה״ת.

4. עי׳ לעיל אות רמ״ה תקכ״ו.

5. אנ״ך ר״ת אורייתא, נביאים, כתובים, והפי׳ שג׳ פסוקים א׳ בתורה א׳ בנביאים א׳ בכתובים.

6. עי׳ לעיל תקפ״ד. ולק׳ תק״צ.

7. עי׳ לעיל אות תקפ״ד, תקפ״ט.

8. עי׳ מענין זה בזהר ח״א קלא. שכ׳ בזה״ל דהא ההוא יצה״ר כד נטיל רוחא דבר סאיב ליה ואשתאר גופא מסאב ושאר עמין עכו״ם כד אינון בחייהון אינון מסאבין דהא מסטרא מסאבא אית לון נשמתין וכד אתריק מיני׳ ההוא מסאבו אשתאר גופא בלא מסאבו כלל ע״כ.

9. עי׳ לעיל אות תקי״ח ותקפ״ב.

10. עי׳ ב״ר פי״א בשלישי ברא ג׳ בריות וכו׳ וג״ע ולעיל אות סז ותקפ״ו בביאור.

וְאַפֵּיקַת אַרְעָא דִּתְאָה עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵיהּ מִזְדְּרַע לִזְנוֹהִי וְאִילָן עָבֵיד פֵּירִין דְּבַר זַרְעֵיהּ בֵּיהּ לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב.

The earth brought forth grass, herbs yielding seed of its kind, and trees bearing fruit which has in it seeds of its kind; and Hashem saw that it was good.

ואפקת ארעא דתין דעשב דמזרעין זרע למיניהון אילן דפירין דעבד פירין די נצבת׳ מנה ובה למינה וגלי קדם י״י ארום שפר ותקן.

והנפקת ארעא דיתאין עיסבא דביזריה מזדרע ואילן פירי עביד פירי ליזניה וחמא אלקים ארום טב.

And the earth produced grasses (and) herbage whose seed seeds, and the tree making fruit after its kind. And the Lord saw that it was good.

[פרק א]

ותוצא הארץ דשא וגו׳ – ארפב״י למה ביום הג׳ גזר הב״ה להצמיח דשאים ועשבים ופרי האילנות מן האדמה וביום הד׳ ברא מאורות, להודיע כחו וגבורתו שהוא יכול בלא מאורות להצמיח אדמה, לפי שמכח המאורות הב״ה מצמיח בעולם עכשיו כל מיני אילנות ועשבים.

...בעולם שלא יאכל והסכימה דעתו של הקב״ה עמה, לפיכך לא הוציאה לעץ עושה פרי.

וירא אלהים כי טוב – עשתה הארץ ולא מיחה בה, ואינו אומר בה ויברא אלא ותוצא, מיכן שברואים היו ביום הראשון, ולא היה לארץ רשות להוציאן עד שנתן לה הקב״ה [רשות] להוציא.

ואכ׳רג׳ת אלארץ׳ כלאא ועשבא ד׳א חב לאצנאפה^א ושג׳ר מכ׳רג׳ ת׳מר^ב מא גרסה מנה לאצנאפה^ג למא עלם אללה^ד אן ד׳לך ג׳ייד.

א. בתפסיר שבפירוש הארוך: לאצנאפהא

ב. מילים אלו נוספו בגליון א, והמילים ״מא גרסה מנה״ מטושטשות שם

ג. בתפסיר שבפירוש הארוך: ומא זרעה מנה, וליתא: לאצנאפה.

ד. ד פעלם אללה

והוציאה הארץ דשא, ועשב בעל זרע למיניו, ועץ מוציא פרי שממנו נוטעים¹ למיניו. לפי שידע ה׳ שזה טוב.

1. כתב רבינו בפירושו הארוך: ״והוספתי ב״עושה פרי״ וב״אשר זרעו״ ואוי״ן כדי שיהיה השני מחובר אל הראשון על ידי ואו״י החיבור״ (ובתפסיר שלפנינו ליתא ו׳ ב״אשר זרעו״).

ותוצא הארץ, לא בכחה אלא בצווי ה׳, כנאמר: ותפתח הארץ וגו׳. לא בכחה אלא בצווי.

ואמר בהתהוות עשבי הארץ ״למינו״ ולא אמר ״למינו״ בהרצאת הרצון, לא מפני שההויה היתה שונה מן הרצון, אלא שקיצר {בראשית} המאמר ופירש בסופו.

...ונאמר אחרי זה שהצמחים האלה... [ואזכיר] דבר על הסוגים שבני אדם מתרפאים בהם בפרשת ״וכל שיח השדה״...

בהתחלה, ומי שהטביע את זה עשה שהעצים... והאבן הקשה עד שלא יוכל זורע לזרעה וחורש לחרשה ונוטע לנטעה, חוץ מן הבורא הממציא יש מאין.

והצמחים היו לפי רצונו של הבורא בתכניותיהם השונות: באורך וברוחב ובהקף, ושונים במדותיהם מן הארז ועד האזוב, ושונים לפי זמן גדולם ובישולם... מעשרים ושנים יום כגון [לוז המבשיל בעשרים ושנים יום] לנטיעתו, עד שבעים שנה כגון החרוב, וכל זה היה בראשית זמן הויתו על שלימותו.

ואמר בצמחים כי טוב מפני שהם טובים ומועילים לבני אדם. כמה מהם משמשים:

• כמזון, כגון החיטה והשעורה, ומקיימים את גופותיהם {של בעלי חיים}, ונותנים לרוחם את החומר המקשר ככתוב: מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ: מצמיח חציר – זה מספוא לבהמות, ועשב לעבודת האדם – זה הפשתן... וכדומה לזה. ולפיכך אמר ״לעבודת״, כמו שאמר שם: ובשו עבדי פשתים בית עבדת הבוץ, לטוות ולארוג וללבוש ולהוציא לחם מן הארץ. זה הלחם עצמו.

• ואמר אחריו: ויין ישמח לבב אנוש, רצונו לומר: המשקאות.

• ואמר אחריו להצהיל פנים משמן, דהיינו, השמנים.

• ובאמרו: ישבעו עצי י״י, כוונתו הפירות כולם, כלומר: ישבעו מעצי י״י. וארזי הלבנון אשר נטע, זה הטקטונה והאורן שמהם כורתים לקורות הבתים.

• ולא עוד אלא שעשה אותם לתועלתם של הרבה מבעלי החיים ככתוב: אשר שם צפרים יקננו.

ואם יעלה על לב אדם שברא ביניהם דברים שהם רעים לבני אדם, כגון האופיון והפרביון ואלקלון (?) והפקועה והדראדיה נאמר: שכל מה שברא לטובה בראו, או למזון ולחמרי בנין כמו שתיארנו, או לרפואה, דהיינו: להוציא מגוף האדם את שיירי המזון וגם את התערובות המעופשות כמו מה שנעשה על ידי האמלג והסוקומוניום ואלסקול וכדומה להם, כשמסדרים אותם כפי הצורך.

וכמו שסיפר הכתוב ששלמה הנביא דיבר על תועלתם {של הצמחים} מגדולם ועד קטנם – וידבר על העצים ועל האבנים מן הארז אשר בלבנון וגו׳. אכן, הם גורמים נזק ומחלה, והורגים, כשמשתמשים בהם שלא בחכמה: כשמקלקלים את הרכבם, או מוסיפים או גורעים בשיעוריהם, או שותים אותם שלא בזמן הראוי, או באבקת רפואה בלתי מתאימה להם, או בתקופת שנה בלתי מתאימה, או בארץ שאינה מתאימה, או באיזה שהוא דבר בניגוד לטיבם, או כשמניחם במקום שאינו ראוי להם.

יתר על כן, אף הדגן והיין והשמן מזיקים וגם הורגים, אם אוכלים אותם יותר מכפי הצורך, כמו שאמר הכתוב: דבש מצאת אכל דיך.

והודיענו שברא את הצמחים לשם ארבעת העיקרים שאני מתארם בכל מעשה בראשית:

• [שנעבדהו] מפני שהוא בורא הצמחים כולם, כאמור: המצמיח הרים חציר, ולפני זה אמר בלשון צווי: ענו לי״י בתודה.

• שלא נעבוד אף אחד מן הצמחים, כמו שאמר: לא תטע לך אשרה כל עץ, וגינה את המתקדשים והמטהרים אל הגנות.

• שנאמין במה שהוא עתיד להגיד לנו על המופתים שעשה בצמחים. ומזה, שעץ יבש הצמיח פרות וענפים ועלים בן לילה, כמו שאמר על משה ואהרן: ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים. וכן מה שהצמיח את הקקיון של יונה במשך הלילה והסירו באותו לילה. וכן מה שקיבץ את האש והסנה, והפך את מטה משה לנחש. ונאמר: מי שהיתה לו היכולת להמציאם יש מאין, יש לו הכח לחדש בהם כל מה שתאר.

• שנקבל עלינו את המצוות התלויות בצמחים, מאחר שהוא בראם: מזה, שלא נאכל מפרי העץ תוך שלוש שנים לנטיעתו, ולא נזרע בשנת השמיטה והיובל, ולא נאסור שור וחמור יחד בעבודת האדמה, ולא נזרע משני מינים [ככתוב: לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע [ותבואת הכרם], ונשאיר לעניים את השכחה והלקט והפאה, ולא נחסום בעל חי בדישו, ונוציא מן הזרע את התרומה והמעשרות והחלה, באשר הבטיח לנו לתת את הברכה בתבואתנו כשנקיים את מצוותיו, ככתוב: הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו׳, והריקותי לכם ברכה עד בלי די.

וכמו שראינו את הברכה שחלה בתבואת יצחק אבינו ככתוב ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים. ופסוק זה מלמדנו שלושה דברים שצריך לגלותם:

• אמר: בארץ ההיא, ואינו צריך לאמרו;

• ולא הוצרך לומר ״בשנה ההיא״; די היה לומר: ויזרע יצחק וימצא מאה שערים;

• מה כוונת המלים ״מאה שערים״?

ונאמר:

• שכוונת ״בארץ ההיא״ לעורר את תשומת לבנו שהארץ היתה צחיחה ולא הפיקו תועלת מזרעה כי לא החזירה {אף} מה שזרעו בה. הלא תראה שכשיצא יצחק והתישב בארץ ההיא, גורש, על ידי אבימלך, ככתוב: ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. ואם היתה זאת ארץ שהיה בה שפע, [מפני מה] לא נתנו לו את האפשרות לשבת בה? ועם זה, היו שם שדות וכפרים, אבל לא בארות. והיתה ארץ יבשה, ולפיכך אמר בארץ ההיא.

• ואמר: בשנה ההיא, מפני שהשנה ההיא גשמיה מועטים היו. הלא תראה איך שעבדי יצחק חפרו בארות מים ואיך... ואיך ש [הוציאם] מן ההעדר אל המציאות בששת ימי בראשית. והוא יתעלה המציאם מציאות כוליית, רצוני לומר בתואר השלימות, בבת אחת, לא גדל דבר אחרי דבר, אלא המציא את העצים בנצריהם וענפיהם ועליהם ופירותיהם. כמו שאמרו החכמים: כל מעשה בראשית לדעתן בצביונן נבראו, שנאמר: ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ופירוש לדעתן לצביונן בתכלית השלימות שרצה אלהים בכל זרוע ובכל נטוע מן העץ עד הענף והעלה והפרי. וכן העשב בגרעינו, וזה היה בבת אחת. ופירש הכתוב ואמר: ויאמר אלהים תוצא הארץ עשב מזריע זרע וגו׳. וכמו שחייבה החכמה שיהיה כך המציאו, בגבהו המלא. וכן אשר חייבה חכמתו שיהיה מוציא פרי, הוציאו בפריו במלוא השיעור שאליו הוא יכול להגיע. ומה שחייבה חכמתו להמציאו בשביל תועלת {אחרת} המציאו על מלוא תועלתו. ואת אשר ברא להיות למזון לבריותיו עשה אותו מזון להם תיכף. ואשר בראו אלהים לתועלת עשה אותו לתועלת ולימד אותם את תכונותיו ואת התועלות שבו גילה את זה לנביאיו. ועל זה אמר על שלמה: וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון וגו׳. אבל ההתחלה השניה היתה במרוצת הזמן. עשה את הצמחים שיגדלו בפריה ורביה או מגרעין או מענף כמו הרימון או כמו עץ הדקל או מגרגיר כמו החיטה והשעורה וקטנית בחרישת האדמה, ככתוב הכל היום יחרש החורש לזרוע וגו׳, ונאמר: שש שנים תזרע...

ותוצא הארץ וגו׳ – אף על פי שלא נאמר: למינהו בדשאים בצווי, הם שמעו שנצטוו האילנות על כן, ונשאו קל וחומר בעצמן, כאשר מפורש בהגדה^א בשחיטת חולין (בבלי חולין ס׳.).

א. כן בכ״י אוקספורד 165 (״בהגד׳⁠ ⁠⁠״), ליידן 1. בכ״י מינכן 5: ״באגדת״. בכ״י אוקספורד 34, לונדון 26917: ״באגדה״.

ותוצא הארץ וגו AND THE EARTH BROUGHT FORTH etc. – Although the expression למינהו according to its kind, was not used when the various kinds of herbage were bidden to come forth, they heard that the trees were so commanded and they applied to themselves the argument à fortiore (ק"ו), as it is explained in an Aggadic passage in (Chulin 60a).

ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו – ¹כלומר שלא ישתנו מאחר כן אלא המין ההוא יזרע אם יצא כאותו המין.

למינהו – שעורים יצאו שעורים. חטים יוציאו חטים. וכן עץ פרי למינהו.

ד״א: עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי – ²כי כל מעשה בראשית בקומתן נבראו כמו האילנות בניסן מלאים. ולא כמו שהן בתשרי. ולמה בראן הקב״ה כך בקומתן. כדי שימצא אדם לאכול. ³שנאמר חכמות בנתה ביתה. חצבה עמודיה שבעה. טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה (משלי ט׳:א׳-ב׳) אחרי כן. שלחה נערותיה תקרא [שם]. שכן דרך כל העולם מתקן סעודה ואח״כ מכניס אורחים.

וירא אלהים כי טוב – ⁴מלמד שנבראת גן עדן לצדיקים. שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים ל״א:כ׳).

1. כלומר שלא ישתנו מאחר כן. עיין ברמב״ן עה״ת שכתב גזר שיהיה בתולדות הארץ כח הצומח ומוליד זרע כדי שיהיה המין קיים לעד.

2. כי כל מעשה בראשית בקומתן נבראו. חולין ס׳ ע״א.

3. שנא׳ חכמות בנתה ביתה. עי׳ סנהדרין ל״ח ע״א על הכתוב הזה.

4. מלמד שנבראת ג״ע כו׳. עיין ב״ר פי״א בשלישי ברא אילנות ודשאין וג״ע. וע״ש פט״ו על הכתוב מקדם.

ותוצא הארץ – ולא אמר ותדשא כי אחד הוא כמו שפרשנו כי פירוש תדשא – תוציא^א דשא. ואף על פי שאמר: ויהי כן, אמר אחר כן: ותוצא הארץ לתוספת ביאור.

או: אמרו להודיע כי למיניהם יצאו העשבים והעצים כמו שגזר האל.

או פירוש: ותוצא הארץ – מיכאן ואילך גם כן כל אחד למינהו שלא נתערבו המינין לצאת שנים בעץ אחד אם לא ירכיבהו האדם לפיכך צוה האל את האדם שלא להרכיב אילן ושלא להרביע בהמה כלאים ואדם ובני נח נצטוו בזה כמו שאמרו רבותינו ז״ל: את חקתי תשמרו (ויקרא י״ט:י״ט) – חקים שחקקתי לך כבר, בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים (ויקרא י״ט:י״ט) – מה בהמתך בהרכבה אף שדך בהרכבה וזה הוא הרכבת אילן. אבל כלאי זרעים לא נצטוו בהם אדם ובני נח לפי שהם משמרת לא עקר מצוה, כי כל אחד צומח לבדו, והמשמרת לא נצטוו בה אלא ישראל, ואף לישראל אינו אסור אלא בארץ. והוזהרו אדם ובני נח בהרכבת אילן ובהרבעת בהמה שיוצא מהן מין שלישי מורכב משנים. לפיכך הוזהרו בו^ב שאם יעשו זה יעשו כנגד פעלת האל שהוא בראם למיניהם והם הופכים מעשיו. לפיכך הוצרך החכם לשאול על מה שכתבנו למעלה שדרש ר׳ חנינא בר פפא ואמרו בעי רבינא הרכיב שני דשאים לר׳ חנינא בר פפא מהו כיון דלא כתיב בהו למינו לא מיחייב או דלמא כיון דאסכום אינהו כמאן דכתב בהו למינו דמי? תיקו.

וירא אלהים כי טוב – ואף על פי שיש עשבים שהם סמימות, גם הם טובים, כי אם הם סמימות באכילה או בשתיה הם מרפאים חלאים קשים בתחבשת.

א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״מוצא״.

ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193 (קטוע בתחילתו), פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״אבל כלאי זרעים לא נצטוו... הוזהרו בו״.

ותוצא הארץ, had the Torah written¹ ותדשא הארץ, I would not have known that it was only one, as we explained on verse 11. The Torah wanted to make sure that we did not get the impression that the earth suddenly proliferated with a carpet of herbs. The remarkable thing was that although the earth produced only a single herb, ויהי כן, it endured, i.e. survived until it had many others added after the sun had become strong on the fourth day.

Alternatively, the meaning of this formulation is that from this moment on the earth always produced all these kinds of plants in their unadulterated form, each true to its species. There never was an occasion when nature suddenly produced a tree combining the properties of two different species. This only happened when man deliberately introduced an additional species through grafting it onto a tree. This is the reason why God commanded man not to crossbreed plants or animals. Both Adam and Noach were commanded this as our sages (Sanhedrin 60) state in conjunction with the verse את חקותי תשמרו בהמתך לא ים, שדך לא תזרע כלאים, “do not crossbreed animals, nor seed your field with a mixture of more than one seed (trees).” (Leviticus 19,19). This referred to statutes God had already promulgated prior to the revelation at Mount Sinai. Concerning the mixing of seeds of herbs, no such prohibition exists for gentiles. Concerning the uprooting of such hybrids gentiles are not commanded to do this, and even Israelites are only obliged to do this in the Land of Israel. The entire subject revolves around deliberately upsetting the way in which God created His universe.⁠²

This is also why a scholar questioned what the halachah is according to Rabbi Chanina bar Pappa who had quoted the herbs arriving at the conclusion that they must maintain the purity of their species although the Torah had not written anything about למינו in connection with the herbs. The scholar wanted to know what the situation would be if someone had deliberately crossbred two species of herbs. According to the opinion of Ravina one could not hold such a person culpable for such an innovation. Alternatively, the question it that seeing that the herbs had voluntarily taken it upon themselves to maintain the same standards as did the trees and plants which carried their seed in them, would anyone violating that standard be held responsible for violating a law of nature which God had approved even though it was instigated by nature itself? The question was left open.

וירא אלוהים כי טוב, even though there are herbs which generate heat, they too are included in what is described here as “good,” seeing that they have therapeutic value and by being applied as bandages to injuries serve to cure such injuries.

1. in verbatim response to God’s directive

2. in the Sefer Hachinuch the applicability of part of this legislation to gentiles is described as מפי הקבלה, “based on tradition.”

ועץ עושה פרי – ואם תאמר: הרי כמה אילני סרק יש. אלא יש לומר: הכי קאמר: ועץ עושה פרי יהיה למינהו.

כי טוב – לכך הוכפל כי טוב ביום שלישי, שבו נברא גן עדן.

ועץ עושה פרי, "and fruit bearing trees.⁠" If you were to argue that there are many trees that do not bear fruit, the answer is that what the Torah really meant was that the fruit that the trees mentioned, were to be fruit matching its species, i.e. למינהו. Seeing that this definition would not apply to non fruit bearing trees, it is clear that the Torah did not mean that aj] trees were to be of the fruitbearing kind.

כי טוב, "that it was good.⁠" The reason why this word "good" appears twice in the report of God's creative activity on the third "day,⁠" is that on that day the garden in Eden was created (see pessikta zutrata 593)

ותוצא – מלא. ו׳ חדשים מט״ו בשבט של חמה עד ט״ו באב תבואה גדילה. ג׳ ותוצא מלאים בקריי׳¹.

מזריע זרע למינהו – למה לא נאמר גבי עשב ודשא למינהו. אלא לפי שאמ׳ הקב״ה לאילנות שהיו מגדלין פירותיהן ביחד ואמרו לו למה נגדל פירותינו ביחד יותר מן העשבים. שהעשבים אינן מגדלין בזמן אחד. קל וחומר אנו ראויין לעשות כן. וצ״ע בפ׳ אלו טריפות (חולין ס.) שם כת׳ אם דעת של הקב״ה לצאת אותם בערבובייא למה נאמ׳ למינהו באילנות. נשאו דשאים ק״ו. מיד עמדו על פתח הקרקע. וירא א-להים כי טוב. כלומ׳ בטוב עשו שקבלו עליהם ק״ו בעצמן.

עץ עושה פרי – תימ׳ פרש״י (ד״ה ועץ פרי) הקב״ה אמר שיוציאו עץ שיהא כפירי והם לא עשו כן כו׳. תימ׳ ומה ראו שלא לעשות צווי של הקב״ה. וי״ל שחשבו אם נוציא עץ שיהא טוב כפרי אז יכלה שהעולם יאכלו העץ והפרי. מה״ר אהרן. אכן תימ׳ לי שכך אמ׳ פרק יום הכפורים (יומא פא:, ברכות לו:, סוכה לה.) אי זה עץ שטעם עצו ופריו [שוין]. הוי אומ׳ זה פילפלין. וכן בסוכה (לב:, לה.) גבי אתרוג אמ׳ עצו ופריו שוה. א״כ לא עברו. ותו תימ׳ דכתי׳ עץ עושה פרי. והלא כמה אילנות שאינן עושין פרי. וי״ל הא לא קשיא כיון דלא כתי׳ כל עץ.

בצווי נאמ׳ תדשא. ובעשבים תוציא. לפי שבתחילה יצאו ירקרוקית דק דק². ולבסוף הוציאה במהירות. בצווי לא נאמ׳ למינהו. ובעשבים נאמ׳ למינהו. לפי שהיו דקין ולא היו עברין מחמת קטנותם. בצווי נאמ׳ עץ. ובעשבים ועץ. ו׳ יתירה. לומ׳ ו׳ מיני אילן הוציאה.

1. בראשית א:יב, א:כד, רות ב:יח.

2. או ״רק דק״, ואינו ברור לי.

וירא אלהים כי טוב – קיום המינין^א לעד. ולא נתיחד יום למאמר הזה לבדו, מפני שאיננו מעשה מיוחד, כי הארץ כאשר תצמיח,⁠^ב או שתהיה ארץ מלחה, אחת היא.

א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״המנין״.

ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״תצמח״.

AND G-D SAW THAT IT WAS GOOD. This affirms the existence of the various kinds forever.
There was no special day assigned for this command for vegetation alone, since it is not a unique work. The earth, whether it brings forth anything or is salt land, is one.

ותוצא הארץ דשא ולא אמר ויעש אלהים כל העץ עשה פרי למינו ואת הדשא למינו, לפי שאין ראוי להזכיר שם אלהים בבעלי נפש הצומחת שאינה חשובה כנפש התנועה שהזכיר בה שם אלהים הוא שאמר ויעש אלהים את חית הארץ לפי שנפש התנועה בענינים רבים משמשת לנפש השכלית אבל הנפש הצומחת אין לה חשיבות רק כחשיבות הגוף שאינה משמשת רק לגוף לבדו כי אין הנשמה צריכה לצמוח.

ואם תשכיל תמצא כי הזכיר הכתוב הזה ה׳ מיני צמח, והן, תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע, עץ פרי שטעם העץ כטעם הפרי, עושה פרי כלומר הפרי עצמו אשר זרעו בו - הרי ה׳.

ויש לך להתבונן כי כל המספר הוא נכלל בג׳, כי לא תמצא מספר אלא או אחד או זוג או נפרד, ומספר ג׳ כולל את הכל שהרי יש בו אחד הוא האחד, ויש בו זוג הוא השנים, ויש בו נפרד והוא ג׳, ודבר ידוע כי מספר ג׳ הוא מחלק האחד כשם שמספר הארבע הוא מחלק השנים, ולפי שמספר שלשה הוא מחלק האחד שהוא נעלם לכן היו הנבראים עד יום שלישי גנוזים ונעלמים, שהרי האור שנברא ביום הראשון נגנז מן הבריות, גם הרקיע שנברא ביום ב׳ גם עצי עדן שנבראו בשלישי נגנזו מן הבריות וכל מה שנעשה עד יום ג׳ נקרא עולם לפי שהוא נעלם, ומה שנעשה אחריו ביום ד׳ נקרא שנה, והטעם לפי שכשם שהשלשה מחלק האחד כן הארבעה מחלק השנים שאין הארבעה אלא כפל השנים, ע״כ שני המאורות שהן מכח השניות נבראו ביום רביעי שהוא כפול השנים, ונקראת השנה שנה לפי שהיא נגמרת בשני מאורות הללו ומן הטעם הזה נתלו באותו רקיע שנברא ביום שני שהוא מכח שניות, והוא המבדיל בין מים למים כי כן המאורות נקבעו בו להבדיל בין היום ובין הלילה ובין האור ובין החושך, וכל מה שנעשה אחריו ביום החמישי וביום הששי הוא הנקרא נפש וזהו שהזכיר בספר יצירה, עולם שנה נפש.

ותוצא הארץ דשא "the earth produced דשא": it does not say that "God made every tree which bears fruit according to its category, etc.⁠" The reason is that it was not appropriate to associate God's name with the inferior categories of "life,⁠" vegetation, something that is immobile. We find God's name associated with the creative process again when the Torah reports the coming into existence of a variety of living creatures on earth on the fifth day (1,21) . The reason is that these creatures are useful tools of man in a variety of ways helping him to fulfill functions with his mind, not only with his body. Vegetable matter is of importance only for man's physical existence, for his body. The soul does not need to grow.

If you will pay careful attention to the text you will observe that the Torah mentions five distinct categories of vegetation: 1) תדשא הארץ דשא
2) עשב מזריע זרע
3) עץ פרי (a tree whose trunk should taste the same as its fruit)
4) עושה פרי, "fruit-bearing"
5) אשר זרעו בו למינהו i.e. the fruit itself the seed of which should correspond to its respective category.

You should realise that the number 3 is peculiar in that it contains within it all the basic numerical units which are "one, two, or indivisible numbers.⁠" The number 2 represents a pair, whereas the number 3 itself represents any number which is divisible only by itself or by the number 1. This number is "distilled,⁠" i.e. an emanation of the number "One.⁠" Seeing it is part of that "One,⁠" something which by very definition remains concealed, hence the word עולם, "something hidden, concealed,⁠" we can understand why all the creations that came into existence up until that day had remains hidden, invisible. The light God created on the first day had remained hidden from the creatures (as we explained on the words יהי אור.) Also the firmament, רקיע which came into existence on the second day as well as the trees of Eden which were created on the third day were hidden from the creatures on earth (compare Bereshit Rabbah 16,4). Everything which was created up until the third day is called עולם. Anything created from the fourth day on is known as שנה,⁠" (derivative of the word שנים=two.) The reason for this is that just as the number 3 is part of the concept "One,⁠" so the number 4 is part of the concept שנים, "two.⁠" After all, four is nothing except twice the number 2.

ועץ עושה פרי – וא״ת והרי יש הרבה אילנות שאינם עושים פרי. ותי׳ ר״ת מאורליינאש דלא כתיב כל עץ אלא עץ.

ותוצא הארץ דשא למינהו – במס׳ חולין (דף ס׳ ע״א) דריש, שנשאו דשאים ק״ו בעצמן וכו׳, פתח שר העולם ואמר, יהי כבוד ה׳ לעולם. וקשה למאן דאמר, חנוך זה מטטרו״ן, ומטטרו״ן זה שר העולם, שהרי באותה שעה, עדיין לא נברא חנוך. וי״מ דתרי שר העולם הוי. ועוד י״ל, דההיא לא הויא כמאן דאמר, חנוך זה מטטרו״ן, ומיהו אף לדידיה י״ל, דנהי דאיהו לא נברא, נשמתו או מזלו, מיהא נברא, שאמר לההוא קרא, כדאשכחן גבי ספר תולדות אדם, דדרשינן, מלמד שהראה הקב״ה דור דור וחכמיו, אעפ״י שלא נבראו אותן הדורות, מ״מ נשמתם ומזלם הראה לו.

ותוצא הארץ דשא למינהו, "the earth brought forth a variety of herbs and grass, each according to their respective features;⁠" according to the Talmud, tractate Chulin, folio 60, these herbs reasoned as follows: "if it had been the will of the Creator for all the plants to grow forth indiscriminately mixed with one another, why did He include the word: למינו, "in accordance with its individual features although trees due to their size are automatically set apart from one another, how much more must He be concerned that different types of herbs not be mixed up with one another. Upon hearing what the herbs had said, Mattatron, G–d's general manager in supervising the smooth running of the universe, coined the phrase: יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו, "may the glory of the Lord endure forever, May He derive pleasure from His creatures.⁠" (Psalms 104,31) This interpretation is somewhat difficult to reconcile with the tradition that Chanoch, (a descendant of Sheth, mentioned in Genesis 5,19, for the first time was identical with Mattaron. We must therefore assume that though the body of Chanoch had not yet existed on the third day of creation when the herbs were produced, his soul was already "waiting in the wings" to be assigned a suitable body to inhabit. It was therefore this soul that coined the phrase quoted. This is not as strange as it may sound, as we encounter something similar concerning the ספר תולדות האדם (Genesis 5,1) "this is the book containing a record of human history, etc.;⁠" a line which was interpreted by our sages in Seder olam chapter 30, that the Almighty showed the first human being, Adam, (before his sin) all the human generations and the outstanding individuals of each generation. (Talmud, tractate Avdah Zarah, folio 5) Clearly, this is not to be understood at face value, seeing that Adam at that time was the only human being whose soul had already been assigned a body to inhabit.

ותוצא הארץ דשא – בחולין דרשו שנשאו דשאים ק״ו בעצמם כדאיתא התם ובאותה שעה פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ה׳ לעולם. וקשה למ״ד חנוך זה מטטרו״ן ששמו כשם רבו ומטט׳ זהו שר העולם שהרי באותה שעה לא נברא חנוך עדיין. וי״א דתרי שר העולם הוו ועוד י״ל דההיא לא הוי כמ״ד חנוך זה מטט״רון. מיהו אף לדידיה י״ל דנהי דאיהו לא נברא אבל נשמתו או מזלו נברא כדאשכחן גבי ספר תולדות אדם כדדרשינן מלמד שהראה הקב״ה לאד״הר דור דור וחכמיו אע״פ שלא היו נבראים מ״מ נשמתם ומזלם הראה לו.

ועץ עושה פרי – עברה על הציווי שהיא נצטוית עץ פרי שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן שאם יהיה טעם העץ כטעם הפרי יאכלוהו עם הפרי ויכלה המין:

ועץ עושה פרי, and fruit-bearing trees.⁠" The earth violated the Creator's commandment as it had been commanded to produce also edible trunks. It was afraid that if its trunk would taste as good as its fruit, both man and beast would eat both trunk and fruit and the species would die out.

ותוצא הארץ – ג׳ במסורת, חד כאן, ואידך ותוצא את עמך ישראל מארץ מצרים, ואידך ותוצא ותתן לה. וזש״ה קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, וכל הכופר ביציאת מצרים כאילו כופר במעשה בראשית.

ד״א ותוצא הארץ – בצווי נאמר תדשא ובעשיה נאמר תוציא, לפי שבתחלה יצאו ירקות דקים ולבסוף הוציאה כ״א במהירות. לא נאמר בצווי למיניהו ובעשייה למיניהו, לפי שמתחלה היו דקין ולא היו נברי׳ מחמת קטנן. בצווי נאמר עץ ובעשייה נאמר ועץ והוסיף ו״ו – לומר ו׳ מיני אילנים הוציאה. בצווי כתיב למינהו משמע דוקא הדומים לו ממש, ובעשייה כתיב למיניהו לומר אפילו הדומה לדומה לא, הוציאה בערבוביא שורות לבנים לבד, שורות שחורות לבד.

[יב] והנה לפי שהמלאכה הזאת היא מיוחדת אליה מצד טבעה מבלי סיוע דבר אחר מזולתה רצוני להוציא לחם מן הארץ ונתנה הארץ את יבול׳ ועץ השדה יתן פריו לזה נאמר ותוצא הארץ דשא עשב וכו׳ כי היא עשתה מאלי׳ מה שצוות׳ לעשות. מה שלא היה כן אצל שירוץ המים והוצאת הארץ נפש חיה. כי אע״פ שנאמר ישרצו המים וכו׳ תוצא הארץ וכו׳ נאמר אחרי כן ויברא אלהים את התנינים, ויעש אלהים את חית הארץ וכו׳ ואלו וישרצו המים ותעש הארץ לא נאמר. אמנם בכאן אמר תדשא הארץ ותוצא הארץ כי בורא הכל צוה עליה שתעשה ותפעל כן וכן עשתה ואת דברו לא מרתה. ולזה הוא מבואר כי במאמר הזה המציא הדבר האחד שיאמר עליו שיפעל ויעשה דברים אחרים כפי אשר יאות והוא עצמו מאמר שיפעל.

[י] וירא אלהים כי טוב – לפי שכבר הלכה לה הארץ בשני המאמרות האלה מהלך התכלית והשלימות במציאות׳ נאמר כי טוב בכל אחד. וזה כי בהראות היבשה יצאה מכלל תהו ובהוצאת צמיחותי׳ יצאה מכלל בהו והוא הוצאת כחניות אל הפועל השלם. גם מפני היות שלשת מיני הצמחים האלו שזכר במלאכ׳ הזאת במדרגת השלימות אלו לאלו כי לא נשלמה המלאכה כי אם בשלשתן וכל אחד בפני עצמו היה חסר הבריא׳ אמר על כללות׳ וירא אלהים כי טוב כי מה שחסר זה השלים זה ומכלם נשלם הענין.

ונשאו קל וחומר בעצמן. ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבובי׳ אמר הקב״ה למינהו אנו על אחת כמה וכמה ופרש״י שאין דרכן לצאת בערבוביא שהרי גדולים הם וענפיה׳ מרובים ואינם ראויי׳ לגדל רצופי׳ ותכופי׳ כי אם מפוזרי׳ אמר הקב״ה למינהו שיצא כל אילן בעצמו ברחוק מחברו שיהא לו היכר אנו שדרכנו לצא׳ תכופי׳ ומעורבבי׳ ואם אין אנו נזהרי׳ לצא׳ כל עשב לבדו אין אנו ניכרין זה מזה על אחת כמה וכמה:

וזכר הכתוב שהארץ הוציאה במצות השם כל המדרגות שצוה ית׳ מהצמחים שהם דשא ועשב מזריע זרע למינהו והוקשה לחז״ל למה לא נאמר בציווי האלהי למינהו בדשא ובעשב ובאו מפני זה לדרוש מה שדרשו בשחיטת חולין כמו שזכר רש״י בפירושו ולי נראה כפי הפשט שאין מקום לקושיית׳ כי הנה בצווי נאמר דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו ומלת למינו אינו חוזר לפרי העץ בלבד כי אם ג״כ לדשא ולעשב שעל כל אחד מהם אמר למינו. אמנם בספור מה שהוציאה הארץ לתוספת ביאור אמר ב׳ פעמים למינהו אחת לענין הדשא והעשב שהוא פרי האדמה ואחרת לפרי העץ. והנה בענין האילנות אמר ועץ עושה פרי ולא אמר ג״כ עץ פרי כמ״ש בצווי לבאר מה שפירשתי למעלה בעץ פרי עושה פרי שהרצון בו שיש בו זרע לקיים מינו כי הנה השגיח הקב״ה לעשות הפרי באופן שהפרי בעצמו מזולת העץ יעשה פרי למינו. וכבר הקשה הרמב״ן איך לא צוה ית׳ בתולדת אילני סרק כי לא זכר אלא עץ פרי עושה פרי והשתדל רבינו נסים להשיב על זה. ולדעתי אין השאלה כלום ולא בתשובה ממש לפי שאין עץ בעולם שלא יעשה פרי וגם אילני סרק פרי יש להם והם העפצים אבל יש מהעצים שיש להם פרי נאכל ויש מהם שפרים אינו נאכל והוא טוב ומועיל לדברים אחרים ולתרופות אבל עכ״פ פרי יש לכל עץ. והותרה עם מה שפרשתי השאלה הו׳ והנה לא נאמר ויעש אלהים או ויברא אלהים את הדשאים כמ״ש בשרצים ובחיות השדה ללמדנו שצורת הצומח אינו מפועל הנבדל כצורת המרגיש והאדם שנתיחס אליהם הבריאה והעשייה כמו שיתבאר.

ואמנם אמרו בדשאים ובצמחים וירא אלהים כי טוב נ״ל לומר בו א׳ מב׳ טעמים אם שבא הכתוב להגיד שראה הב״ה בחכמתו שהיה טוב שיתהוו הצמחים קודם המאורות ושתוציא הארץ החמרית הגסה את הנפש הצומחת מבלי פועל מחוץ שעם היות זה כלו בחלוף המנהג הטבעי ראה שהיה טוב להיות כן בתחלת הבריאה להודיע כי יד ה׳ עשתה זאת ולהבדילה מההויה הטבעית. ואם להודיע שעם היות שימצאו בצמחים חלופים רבים בגדלם ובכחותיהם ובקיומם. כי יש מהם כקקיון שבין לילה היה ובין לילה אבד ויש מהם כירק עשב יבולון שבבקר יציץ ויצמח ולערב ימולל ויבש ובחלוף זה תמצא בתמר ובחרוב שיעשה פרי כל א׳ מהם לשבעי׳ שנה הנה מפני זה אמר שראה ית׳ שכן היה טוב ומועיל בעולם ולכן עשאם כן.

[א] ותוצא הארץ דשא עשב

[1] ראש השנה פרק ראשון דף יא ע״א (ראש השנה יא.)¹

[2] חולין פרק שלישי דף ס ע״ב (חולין ס:)

1. ׳תניא, רבי אליעזר אומר מנין שבתשרי נברא העולם, שנאמר ׳ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי׳ (פסוק יא). איזהו חודש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות, הווי אומר זה תשרי, ואותו הפרק זמן רביעה הייתה, וירדו גשמים וצימחו שנאמר ׳ואד יעלה מן הארץ׳. רבי יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם, שנאמר ׳ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ׳ועץ עושה פרי׳ (פסוק יב). איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות, הווי אומר זה ניסן... ואידך נמי, הא כתיב ׳עץ עשה פרי׳,? ההוא לברכה לדורות הוא דכתיב. ואידך נמי הא כתיב עץ פרי,? ההוא כדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי כל מעשה בראשית (לקומתן) לדעתן נבראו, לצביונן נבראו.
רבי אליעזר הוכיח שבתשרי נברא העולם ע״פ שני חלקי פסוק יא: א. ׳תדשא הארץ׳ ב. ׳עץ פרי׳. רבי יהושע הוכיח שבניסן נברא העולם משני חלקי פסוק יב: א. ׳ותוצא הארץ דשא עשב׳ ב. ׳ועץ עושה פרי׳. שאלה הגמרא לרבי אליעזר שלומד את שיטתו מפסוק יא כיצד יסביר את הנאמר בפסוק יב ׳עץ עושה פרי׳? שאלה זו הנציח רבנו בהקדמת ציטוט ב בתוך פסוק יא שהיא ההוכחה לשיטת רבי אליעזר.
ואם ייקשה מדוע לא נהג כך רבנו גם לשאלת הגמרא לשיטת ר׳ יהושע בפסוק יב, אפשר לומר שרבנו סובר כשיטה שבתשרי נברא העולם, אף שהגמרא לא הכריעה בעניין זה. עיין אבן עזרא ויקרא פר׳ כה, ט שהוכיח בכמה ראיות כשיטת ר׳ אליעזר. כנראה שגם ר׳ אהרון סבר כך.

נשאו ק״ו. אף על גב שבעת שאמר הקב״ה ״למינו״ לאילנות (פסוק יא) לא היו הדשאים נבראים, ואיך שמעו, יש לומר אף על גב שאינהו לא שמעו – מזליהם שמעו (מגילה ג.), ש׳אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה׳, כדאיתא במסכת חולין. אי נמי הך ׳שמיעה׳ רוצה לומר קבלת הגזירה מאת הקב״ה, שלשון ׳שמיעה׳ יבא על הקבלה ברוב, ומפני שהקב״ה גזר גזירה על האילנות שיצאו למיניהן, אותה הגזירה בעצמה קבלו הדשאים, אף על גב שלא נגזרה הגזירה על הדשאים – מכח קל וחומר היתה הגזירה אף על הדשאים, וכאילו גזר הקב״ה על האילנות וקל וחומר לדשאים, וחדא גזירה היתה, ולפיכך ׳שמעו הדשאים׳ רוצה לומר קבלו הגזירה, וכל מעשה בראשית על ידי גזירת הקב״ה נעשה, אף על גב שעדיין לא נבראו, ופירוש זה נכון למדקדק:

(גמ׳ חולין ס.) שאין דרכם לצאת בערבוביא. פירש רש״י בחולין (סוף ס.) לפי שיש להם ענפים מתפשטים לכל צד, ואין דרכם לצאת תכופים:

אע״פ שלא כו׳. נשאו ק״ו. ומה אילנות שהם גדולים וענפיהם מרובים וגדולים ואינן יכולין לעמוד רצופין ואפילו אם יתערבו יחד יש היכר ביניהם דזה מין פלוני ואפ״ה יצאו למינם אנו שקטנים אנחנו ואם היינו מעורבים יחד אין היכר בינינו עאכ״ו שצריכין אנו לצאת למינינו:

Though למינהו was not said... they applied a קל וחומר. [Their קל וחומר was:] Trees are large, with many large branches, and cannot stand close together. And even if they were to intermingle, their species are distinguishable from one another. Nevertheless, they must come forth each according to their kind. All the more should we herbs come forth each according to our kind. For we are small; and if we were to intermingle we would be indistinguishable from one another!

ותוצא הארץ וגו׳ – אחר שאמר הכתוב ויהי כן לא היה צריך לומר כל פסוק זה, אלא הטעם הוא להשמיענו ב׳ דברים מחודשים אחד בדשאים ואחד בעץ, אחד בדשאים שעשו קל וחומר ויצאו למיניהם. וצריך לדעת לאיזה ענין הודיענו הכתוב שלא יצאו בערבוביא ואולי כי להודיענו בא שאין להרכיב דשאים זה בזה וכדבעי רבינא במסכת חולין דף ס׳ וזה לשונם הרכיב דשאים זה על גב זה לר׳ חנינא בר פפא מהו כיון דלא כתיב בהו למינהו וכו׳ או דלמא כיון דהסכים הקב״ה אידיהו כמאן דכתיב בהן למינהו דמיא תיקו ע״כ. ופירש״י בד״ה לרבי חנינא וזה לשונו דאמר מדעתן יצאו למיניהם ולא נצטוו על כך, ע״כ. משמע מדבריו דהש״ס סובר כי מן הסתם נצטוו על כך והגם שלא הוזכר בפירוש סמוך לדשאים מה שאמר הכתוב למינו לבסוף חוזר על העץ ועל הדשא, והנה לפי דברי ר׳ חנינא בר פפא דלא אמר ה׳ למינהו אלא לעץ והדשאים נשאו קל וחומר השמיענו הכתוב במה שחזר לומר ותוצא הארץ שהדשאים נשאו הקל וחומר. ולמאי דסובר הש״ס אם לא היה דברי ר׳ חנינא בר פפא שאומרו למינו חוזר גם על הדשאים, נראה כי ישמיענו שהדשאים הבינו הדברים על בוריין שמה שאמר למינו גם על הדשאים הוא אומר, וזה לא היה מובן לנו מפסוק ראשון, והגם שאמר בפסוק ראשון ויהי כן אף על פי כן אין מובן אומרו למינו אם חוזר לכל האמור בפסוק, ובא הכתוב הב׳ והכריע שחוזר אומרו למינהו לכל האמור בכתוב, ומכאן אתה למד שבכל מקום שיאמר ה׳ כסדר הדברים הנאמרים בענין זה שפירוש דבריו הם כמו שפעלו הדשאים.

והודיענו הכ׳ במפעל הוצאת העץ כי הארץ לא קיימה מאמר הבורא שהוא אמר לה עץ פרי שעץ עצמו יהיה טעמו כטעם פרי והיא הוציאה עץ עושה פרי ולא כן העץ עצמו.

ואל זה אביט איך תמרוד הארץ ברוקע הארץ, ומה גם כי אין לה יצר הרע, שלא הוכיחו חכמים (ברכות ס״א) שיש לה יצר הרע כי אם לבהמה מדבעטה וכו׳ ופירשנוהו במקומו (בס׳ חפץ ה׳) כי לצד שהיא צריכה לחוש היצר להזקק עשה הקב״ה לה יצר המחמם אבל הארץ לא מצינו לה שיש לה יצר הרע שיסיתה למרוד מרד לעבור פי ה׳.

עוד יש לחקור זאת כי לא מצינו מוזכר בבריאה שאמר ה׳ שתוצא הארץ אילני סרק לתשמיש עצים ואנו רואים שגדלה בחינת העצים שהם בעולם אין קץ רבו מאילני פירות. ולזה אפשר לומר כי קודם קללת הארץ אשר אררה ה׳ היו כל האילנות עושים פירות אלא אחר שקלל האדמה נתמעט כחה ולא היו כל האילנות עושים פירות אלא קוצים ודרדרים.

אכן פירושן של דברים הוא כי הארץ דקדקה בחכמת ה׳ אשר יסד בה דכתיב (משלי ג׳) בחכמה יסד ארץ דקדקה מאמר ה׳ לה שתוצא עץ פרי עושה פרי שסובל ב׳ דרכים, האחד שיהיה העץ טעמו כטעם פריו שאז תהיה הכוונה שיהיה העץ פרי וגם עושה פרי. ומאומרו עושה פרי פירשה דרך אחר שהכוונה הוא על זה הדרך עץ פרי לבד ועושה פרי לבד פירוש עץ שיעשה פרי לבד מהראשון והם ב׳ מינים. וטעם שלא אמר ועושה פרי בוא״ו שלא להבין שיהיה העץ עצמו פרי ועוד לו שיעשה פרי. גם במשמעות עץ פרי יש בה ב׳ דרכים, הא׳ עץ שהוא עצמו פרי, והב׳ שהוא ראוי לעשות פרי והוא אינו עושה פרי, ונתחכמה האדמה והוציאה ג׳ מינים הנשמעים בדברי ה׳ לרוב זריזותה, הא׳ הם אילנות שעושים פירות ואין טעם עצם כטעם פרים, והב׳ שעושים פירות וטעם עצו כטעם פריו והוא עץ הדעת טוב ורע שאמרו ז״ל (ב״ר פט״ו) שהיה טעם עצו כטעם פריו, והג׳ הוא עץ שהוא דומה לעץ פרי והם אילני סרק והרי היא נזדרזה לעשות כל הנשמע, והוא שאמר הכתוב ותוצא הארץ דשא וגו׳ ועץ עושה פרי, דקדק לומר ועץ בתוספת וא״ו ללא צורך, כמו שכן דבר הכתוב בסמוך בדברי ה׳ שלא הוצרך לומר ועץ בתוספת ו׳ נתכוון הכתוב לומר מלבד שאר עצים שהוציאה הוציאה עוד עץ עושה פרי, וכאן ריבה עץ פרי שאמרו ז״ל שעץ הדעת היה טעם עצו כטעם פריו. ואפשר דכלל גם כן עצים שאינם עושים פרי שישנם בעולם לכשנאמר שהיו קודם קללת האדמה, וטעם שקלל ה׳ האדמה למאן דאמר על אשר שינתה אפרש במקומו בסיעתא דשמיא.

ותוצא הארץ דשא. The earth brought forth herbs, etc. Since the Torah had told us already at the end of the previous verse ויהי כן, that the earth had carried out God's directive, what need was there for this entire verse? The Torah wanted to inform us of two new phenomena, one concerning the herbs and one concerning the trees. We already mentioned the a fortiori of the herbs, that they emerged each according to its kind without having been specifically commanded to do so. The reason the Torah considered this information important for us may be to teach us not to crossbreed different kinds of herbs in accordance with the opinion of Ravina in Chulin 60. The following is the text of the Talmud there: "What is the law concerning someone who has crossbred herbs according to the view of Rabbi Chanina? Will he not be considered guilty because God never instructed earth to produce the herbs according to their kinds, or, is the fact that God agreed with the reasoning of the herbs, evidence that such a person should be held culpable? The Talmud leaves the question open. Rashi comments on that passage that the reason the question is posed only according to the view of Rabbi Chanina is that the Rabbi held that the herbs did what they did of their own volition, not because they had been so commanded. If Rashi is correct, it follows that the sages thought that all other rabbis considered that God had commanded the herbs to come forth only in accordance with their respective species even if the Torah did not specifically spell this out. Those rabbis draw the conclusion that what the Torah stated in verse 12, namely that the herbs came forth according to their species is proof that already in verse 11 the intention had been for this rule to apply also to the herbs. According to Rabbi Chanina, however, verse 12 was the reason the herbs reasoned as they did, realising that God had indeed wanted them also to adhere to the rule of not growing in a motley fashion. If the Torah had not written verse 12, we would not have known anything about this and how the herbs arrived at their decision, even though verse 11 concluded with the statement ויהי כן. This verse may serve us as a model for other verses in which the Torah appears at first glance to repeat what appears to have been stated previously.

(12) also informs us that the earth did not carry out God's directive to produce fruit-bearing trees whose trunk would also be edible. Earth did not fully comply with God's instructions but only produced fruit-bearing trees, not edible trunks.

How could earth act contrary to the explicit instructions of its Creator? Seeing the earth does not possess an evil urge, how could it rebel? Our sages have not proven anywhere that earth has an evil urge! At best, the sages attributed such urges to animals when they are found kicking. I have dealt with that subject in its appropriate place. At any event, we have no evidence that earth possesses such an urge which would seduce it to carry out acts of rebellion against God.

Another matter which we need to investigate is where the ordinary trees come from. The Torah does not report instructions that earth should produce אילני סרק, non fruit-bearing trees, trees whose function is merely to provide wood. Nonetheless, we find far more such trees on earth than fruit-bearing trees. We are forced to conclude that prior to the earth being cursed all trees were of the fruit-bearing variety, and that the capacity of the earth to produce fruit-bearing trees diminished after the earth was cursed. It could no longer produce only fruit-bearing trees, but produced thorns and thistles in their place.

We know from Proverbs 3,19 that "God founded the earth with wisdom and the heavens with insight,⁠" that the earth is intelligent. Earth understood God's directive to produce fruit-bearing trees that continue to produce fruit as meaning one of two things. 1) The taste of the trunk itself should equal that of the fruit, in which case the tree itself had to be edible. 2) The absence of a connecting letter ו i.e. עץ פרי ועשה פרי in the wording could mean that God wanted trees that could be eaten and that these trees should in addition produce another kind of fruit. The earth reasoned that if God had wanted the tree itself to taste like its fruit the letter ו would have been necessary to connect the two statements. The expression עץ פרי could also mean one of two things. 1) A tree which itself is a fruit. 2) A tree which is capable of producing fruit without being a fruit itself. In its eagerness to respond to God's directive earth produced all the three categories that it deemed God could have had in mind. Firstly, it produced trees that produce fruit, but whose trunk is not edible. Secondly, it produced fruit whose taste is similar to that of their trunks. The tree of knowledge was one such tree. Our sages are on record [based on the wording of Genesis 3,6 that "the woman saw that the tree was good as food" Ed.] that the taste of that tree itself was like that of its fruit. Thirdly, the earth produced trees which resembled fruit-bearing trees. These are the ones known as אילני סרק, trees that bear no fruit. The manner in which verse 12 describes the earth's response reflects the earth's speed in complying with God's directive. There was no element of insubordination at all. The addition of the letter ו in front of the words עץ עשה פרי, a letter which was quite unnecessary, is a hint that in addition to the other trees the earth also produced a tree whose trunk tasted like its fruit. That letter ו may also allude to the other non fruit-bearing trees that the earth produced. According to this interpretation the curse of the earth at a later stage was not due to its having ignored part of God's directive at this stage. I will come back to that curse in due course.

ותוצא הארץ – רבו בו השינוים. ויתכן על דרך הפשט. כי במאמר הציווי לא בא מאמר מזריע זרע למינהו וכן אשר זרעו בו למינהו. כי בארנו כי מאמר תדשא הארץ הוא שיהא כח בארץ שיזדרע ויוציא עשב. ובעשב יהיה זרע להזדרע עוד לא יתכן בו למינו כי בעשב יהיה גדל הזרע כמו בתבן התבואה מה איכפת אם יהיה בתבן דגן או שעורים. וכן מהדגן יצמח עוד תבן ובו תבואה. וכן אשר זרעו כונתו שיצמח מזרע הפירות אילנות. ומהאילנות יגדל פירות ואצל הפירות נאמר למינו אבל האילנות אין מן ההכרח להאמ׳ בו למינו אפס אצל מאמר ותוצא הארץ סיפר הכתוב מה שעשה הארץ בפעל שהוציאה עשב מזריע זרע ההכרחי להיות מזריע למינהו עשתה ב׳ דברים א׳ שהוציאה עשב וגם זרע שיוכל עוד לזרוע ויצמח למינו. אפס אצל הציווי לא אמר הזרע למינהו מפני שהוא כח כחו והבן.

כי טוב – אחר שהוציאה הארץ נגלה תועליותיה כי טוב.

על דרך הרמז

ותוצא הארץ כו׳ – האמירה בלב נגד ג׳ חושים שבג׳ האברים הנ״ל. ועשיה נגד ג׳ איברים עצמם הנ״ל ונאמר כאן אצל עשב ג״כ למינה כמ״ש שנשאו ק״ו בעצמ׳ והו׳ הזן שג״כ זן למינהו כמשרז״ל אבר מחזי׳ אבר.

ועץ עושה פרי כו׳ – שהזרע כלול מכל האיברים ומכל אבר נעשה אבר. וז״ש אשר זרעו כו׳ וכן הן ג׳ נפשות הצומח׳ והחיוני והמשכלת נר״ן וכולן ניזונין ע״י האכילה שהם נגד ג׳ כחות הנ״ל המגדל נגד הצומחת שמגדל האברים והמוליד והזן נגד החיוני ששומר רוח האדם בקרבו ע״י שזן את האיברים והמוליד בדומה נגד המשכלת שמוליד ג״כ בדומה שמבין דבר מתוך דבר והשכל הוא עה״ח למחזיק ואהביה יאכל פריה נצר תאנה כו׳ מפרי פי איש תשבע בטנו בטן כו׳ וז״ש ושלא יהיה שכלך עיקר כו׳.

ותוצא הארץ דשא וגו׳ – מיד הוציאה דשא ונתמלאה היבשה כלה חציר וכל מיני צמחים, וזה על דרך פלא. ומאז ניתן כח בארץ להדשיא כל אלה מעצמה. ונכון שיאמר פה ״ותוצא הארץ״ לפי שהוטבע בה לדורות שתוציא הדשאים, וכן שיזרע בה זרע תוציא העשב והעץ. מה שאין כן בעלי-חיים שמוצאותן לדורות מהריון ומלידה. שאעפ״י שבימי בראשית יצאו מן הארץ בכח עליון, וכאמרו ״תוצא הארץ נפש חיה״¹ במעשה לא נאמר שהוציאה אותם הארץ אלא ״ויעש אלהים את כל חית הארץ״ וגו׳. ולמעלה בארנו למה לא נאמר בצמחים ״ויעש אלהים״.

עשב מזריע זרע למינהו – כל מיני דגן וכל מיני ירקות, וכל אחד למינהו. כי מזרע כל אחד כשיזרע לא תצמח כי אם כמין שנזרע, אם חטה חטה, ואם שעורה שעורה, וכן בירקות. אבל בדשא לא נאמר ״למינהו״ לפי שאינו נזרע גם לא ישא פרי מאכל אלא חציר ואילני סרק. וכן מוציאה עץ עושה פרי שבצאתו מן הארץ היה פריו עליו, שאם יצמח שיוצא פרי אחרי כן ואמר ״עץ מאכל״, אבל נבראו כלם בצביונם. וכן ״מזריע זרע״ שבעשב היא השבולת עם התבואה. כי פרי העשב נקרא ״זרע״ כמו ״וכל מעשר הארץ מזרע הארץ״,⁠² ״הא לכם זרע״.⁠³ ונקראת פרי הזרע בלשון ״זרע״ לפי שפריו הוא הזרע. אבל פרי העץ אינו נזרע, ויקרא ״פרי״. וגרעונין שבו הן הזרע, ועליהן אמר ״ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו״.

וירא אלהים כי טוב – שהבדיל המינים להיות מחיה לאדם ולבהמה מטעמים שונים וממראים שונים, לא תשבע עין לראות, כלם בסדר נפלא. גם חִלֵק אותם כפי טבעי הארצות וגבולותיהן. במקום זה יצמחו צמחים ידועים, ובמקום אחר צמחים אחרים, הכל בצדק ובמישרים. גם יש בצמחים סמים ממיתים, ומקצתן מחליאים. והוא ב״ה ראה, כי הם טוב בארח חכמתו וכמו שבארנו למעלה.

1. בראשית א, כד.

2. ויקרא כז, ל.

3. בראשית מז, כג.

ותוצא – מה שקרוי בבריות הארץ לידה, קרוי בנפשות המים שריצה¹, ובצמחי האדמה הוצאה.

1. ראה הרכסים לבקעה פסוק כ׳.

ותוצא הארץ וגו׳, גם בפסוק זה הרחיק בעל הטעמים מלת למינהו ממלות אשר זרעו בו, והסב אותה למעלה, כלומר ותוצא הארץ עץ למינהו, והוא עושה פרי וגם זרעו בו; וכן הרחיק למינהו מן מזריע זרע והסב אותו אל דשא ואל עשב.

The earth produced, etc. (וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה⁠־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ⁠־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ). In this verse, too, the accentuator separated the word le-minehu from the words asher zar’o vo (“having their own seeds within themselves”) [set off with a disjunctive tipḥa] and made it refer back to “trees,” so that the phrase means, “The earth produced numerous trees, which produce fruit and also have their own seeds.” This accentuator further separated le-minehu from mazria zera (“provided with seed”) [set off with a disjunctive pashta] and made it refer back to deshe and esev (“grass,” “vegetation”).

ותוצא הארץ ואח״כ הוציאה הארץ מן הזרע שנברא בה דשא עשב מזריע זרע, היינו שכבר נגמר בשולם עם פירותיהם, שסימן לגמר הפרי כל שזורעים אותה ומצמחת (כמו שהבאתי בחבורי התו״ה פ׳ בהר סי׳ ה׳ בשם הירושלמי) כי כל מעשה בראשית בקומתם נבראו כמ״ש בפ״ק דר״ה. ומה שלא אמר עץ פרי עושה פרי, למ״ש שר״ל שהפרי הוא הזרע נכלל במ״ש ועץ וכו׳ אשר זרעו בו, שבמ״ש ועץ בוי״ו החבור הוא דומה עם עשב מזריע זרע שרוב זרע העשבים הם עצמם הפרי כמו מיני דגן וקטניות, ולמ״ש שר״ל שהעץ נאכל, זה בקטנותו, אבל אח״כ העץ מתקשה ואינו נאכל כנודע, ובהוצאה שהוציאה הכל בגדולם כעצים זקנים היו העצים כולם בלתי ראוים לאכילה, וז״כ חז״ל במדרש שעברה על הצווי, ובצווי אמר למינו אשר זרעו בו, ובמעשה אמר אשר זרעו בו למינהו, ואמר למינהו תחת למינו, כי ידוע שכל האילנות הם זכר ונקבה, ולא יפתחו הנקבות את פרחם רק כשיקבלו זרע הזכר, שלפעמים ימצא בהאילן עצמו שהוא אנדרוגינוס, ולפעמים הם מחולקים, וכבר ספרו חוקרי הטבע נפלאות ה׳ והשגחתו בענין זה איך הכין בטבע האילנות שיבוא פרח הזכר אל קנה הנקבה, שלפעמים יהיה ע״י הרוח, ויש בע״ח מיוחדים לזה מאת ההשגחת לשאת את הפרח כנודע לקוראים בספרי הטבע, וע״ז אמר פה למינהו שהוא מין זכר ונקבה למינו ומינה, וע״ז אמר אשר זרעו בו למינהו על זרע ב׳ המינים, וזה נתחדש בעת ההוצאה, כמו באדם הראשון שהיה הנסירה אחר יצירתו כמו שיתבאר שם, וזה נתחדש בין בעשבים בין באילנות, וע״ז הוסיף למינהו גם בעשבים. ומ״ש וירא אלהים כי טוב הוא כמ״ש למעלה שהגם שכל הויה חדשה הוא ע״י העדר הצורה הראשונה והוית הצמחים הוא ע״י חורבן הדומם והעדר צורתו וכל העדר הוא רע, בכ״ז ראה שהוא טוב, כי בזה עלתה הבריאה למדרגה מעולה יותר.

ואח״כ: ותוצא הארץ וגו׳¹: נגמר גידולי זרעים² עד שהיה שייך לומר ״למינהו״ גם בהם. ובאשר גם במינים שאינם נאכלים יש איזה זרע (כדאיתא בב״מ קה,א לענין עשבים ׳בזרא דנפל נפל׳) משום הכי כתיב בדשא ג״כ ״למינהו״ והוצאה³ שנית.

ועץ עשה פרי⁴: באשר יש אילנות שאע״ג שמתקיימים משנה לשנה, מכל מקום אין העץ קיים בימי החורף, ורק השורש בארץ גזעו, ומינים אלו צביונם כמו בפרי האדמה⁵ שהעלה נבל בגמר הפרי, משום הכי חזר וכתב הוצאה⁶.

וראוי לדעת ש״למינו״ כולל הרבה מינים יותר מלשון ״למינהו״⁷, כמו שכתבתי בספר ויקרא (יא,יד), עיי״ש.

1. לכאורה אחר ״ויהי כן״ כל ה״ותוצא״ מיותר.

2. ככתוב ״ויהי כן״.

3. ״ותוצא הארץ״.

4. ולא ״ועץ פרי״ כבפסוק הקודם. ועוד, מדוע נאמר ״ותוצא״ הפירות, כשכבר נאמר ״ויהי כן״ (שאלת רבינו לעיל).

5. לענין זה שיש להם תקופות שהעלה נובל.

6. ״ותוצא הארץ״.

7. ועיין בזה בגר״א באדרת אליהו בפסוקנו, וב׳הכתב והקבלה׳.

And the earth brought forth, etc.: The [herbs] were [now] completed, such that it would [now] be relevant to say also about them, "according to their species.⁠" And since also with the species that are not eaten, there is a seed, [the eventual emergence of their seed differentiated each sub-specie with them as well] (as is found in Bava Metzia 105a concerning weeds, once a seed falls, it falls.) For this reason [in this verse], it is also written with the herbs, "according to its species;⁠" and a second sprouting forth [besides the implied sprouting forth of the previous verse].

And trees that make fruit: Since there are trees that, even though they exist from year to year, nonetheless the [leaves of the] tree do not exist in the winter; and the root in the ground is only [acting upon] the trunk. And the beauty/variety of these species is like with the fruit of the ground, [in that] the leaves wither with the completion of the fruit. For this reason, [the verse] repeats the sprouting forth [with the trees also]. And it is worth knowing that [the phrase,] "according to its specie,⁠" includes many more sub-species than [the phrase,] "according to its species,⁠" as I have written in the Book of Leviticus 11:12, see there.

ותוצא הארץ דשא – רב אסי רמי, בתלת בשבתא כתיב ותוצא הארץ דשא, וכתיב בששי בשבת (ב׳ ה׳) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו, ללמדך שהקב״ה. מתאוה לתפלתן של צדיקים.⁠¹ (חולין ס׳:)

ועץ עושה פרי – לרבות אילני סרק.⁠² (ירושלמי כלאים פ״א ה״ז)

1. ולא קשה מכאן למ״ד בעירובין י״ח ב׳ אדם הראשון צדוקי הי׳, דשם איירי אחר החטא כפי המבואר שם דיליף כן מלשון איכה. וענין עמידת הדשאים על פתח קרקע הוא שהיו צמאים למי גשמים, כי לא המטיר ה׳ עד שנברא אדם ביום הששי.

2. מדייק מה שבצווי כתיב תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי, ובמעשה כתיב שהוציאה עץ עושה פרי ודריש לרבות שאפילו עץ סתם עשה פרי, והיינו שגם אילני סרק עשו פירות. ומה שבאמת עשתה הארץ כן יבואר לפנינו לקמן בפסוק ארורה האדמה בעבורך, יעו״ש ובפירש״י כאן. ובעל פני משה כאן בירושלמי הבין דהפי׳ לרבות אילני סרק שהוציאה הארץ גם אילני סרק, ופי׳ זה תמוה מאד, שהרי דרשא זו באה גם במ״ר כאן ס״פ ה׳, ושם פירש המ״ר עצמו דרשא זו בזה״ל, אפילו אילני סרק עשו פירות, וצ״ע.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון