1. פירש״י למי מאין דרכו להשכים וה״נ דקרא לשמים תחלה הו״ל שמים דרכו להשכים וארץ אין דרכה להשכים ועוד מעשה ארץ מתונים ומעשה שמים במהירות וזו השכימה עמו שנבראו כאחת לכך התחיל לספר מעשיה תחילה ע״כ והמרש״א הקשה ע״ז דא״כ אתיא כחכמים ויותר נ״ל דאתיא כב״ה והארץ השכימה ונבראת תחלה דומיא דנשים, ובאמת קשה להבין הרי קודם לזה איתא את השמים להקדים שמים לארץ. א״כ אתא כב״ש ואיך תיכף אח״ז אומר סתמא בב״ה או כחכמים ומזה יהי ראי׳ לפי׳ הר״ח וגירסת המדרש הגדול שהבאתי לעיל אות רכ״ו שמבואר מדבריהם דלא מיירי לענין קדימה, ומלשון הר״ח כאן מב׳ משל דר״י הודיע שהקדים שבחה על ארץ לשבח השמים אבל לא בבריאה, י״ל דמפרש כרש״י אע״ג דנבראו כאחת מ״מ מצינו כעי״ז דמקדים שבחה של ארץ ולכאורה קשה להבין עיקר הקושיא מאי פריך מכדי בשמים וכו׳ דמפרש במאי דסיים הלא מצינו בגמ׳ נדרים ג. דהתנא זמנין דמפרש מאי דפתח וזימנין מאי דסיים א״כ מאי קשיא הכי וא״ל לפ״מ דמבואר בג׳ חולין קל״ז: וע״ז נח: דלשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמה. ראה ביד מלאכי סי׳ שנ״ד שהוכיח מכ״מ דכל שאין לנו הכרח לא מצינו שאמרו כן. ועוד דמצינו בירושלמי פ״א בנדרים (ועי׳ תוס׳ סוטה כ״ד:) לר״י דס״ל דברה תורה בלשון בני אדם ובאמת ראיתי מבואר כן בפסקתא כאן כ׳ לפיכך מספר מעשה ארץ תחלה שנאמר הארץ היתה תהו ובהו שבמה שפסק בו התחיל לפרש ע״כ ותמוה שאינו מזכיר כלל קושית הגמ׳ ותי׳, וי״ל דר״י דמתרץ ע״פ משל הוא ג״כ כעין דברה תורה כלשון בני אדם ומשה״כ לא תי׳ כנ״ל, ובעיקר הדבר מה שרצה המרש״א לפרש דאתיא כב״ה דהארץ השכימה תחלה דומיא דמבואר בג׳ דנשים קודם ולא כמ״ש רש״י שנבראו כאחת לפ״מ דמצינו הגירסא בכת״י בד״ס אנשים ונשים וכן הוא בילקוט שמעוני בראשית, ובמדרש הגדול, ובאגדת התלמוד השכימו ובאו אנשים ונשים וטף. נראה ברור דגם לפני רש״י הי׳ הגירסא כן והפי׳ כמ״ש רש״י דהשכימו ביחד ואעפ״כ מקדים שבחה של ארץ.

2. אבנים המפולמות לשון ליחלוח, רש״י. ובערוך ערך מפלם פי׳ בריאים לחים וחזקים. והמוספי מביא שם התרגום באיוב כ״ח ג׳. אבן חשך וצלמות, מתרגם מפלמין דמתמן נפק חושך ע״כ. ולכאורה קשה דבגמ׳ לפנינו מבואר דמתהו דהיינו קו ירוק יוצא חושך, ומאבנים המפולמות יוצא מים. ובתרגום משמע דמהאבנים יוצא חשך. וראיתי גם בפסקתא כאן לאחר שהביא את הגמ׳ בחגיגה כותב כי היו המים על הארץ והחשך עליהם כי החשך מן הארץ יוצא כי הארץ תחתי׳ כולה חשך. ועם הארץ נברא החשך והוא החשך את האדם מלכת ע״כ ובעצמו הביא מקודם לזה בקו ירוק פי׳ תכלת ירוק שמקיף את כל העולם כולו שממנו יוצא חושך וכאן אומר כי החשך מן הארץ יוצא ודברי התרגום הנ״ל י״ל שלא יסתרו דברי הגמ׳ דבגמ׳ לפנינו הגירסא שממנו יצא חשך ולפ״ז י״ל דרק בפעם הראשון בעת הבריאה יצא החשך מקו ירוק אבל אח״כ י״ל דהחשך יוצא מן האבנים או כמ״ש בפסקתא כי החשך מן הארץ יוצא, אך בעין יעקב הגירסא שממנו ״יוצא״ חשך וכן בפסקתא הביא הגי׳ שממנו ״יוצא״ וצ״ל לפי גירסא זו דסוברים דמקו ירוק יוצא החשך והוא תחת הארץ ומשם יוצא החשך אח״כ. ועי׳ לקמן אות רצ״ד מ״ש באריכות בענין אם חשך בריאה או העדר האור ולקמן אות שכ״ה יבואר כל הפירושים בשני תיבות של ״תהו ובהו״ ובפסקתא חדתא לר״ה נדפס מכ״י בבהמ״ד חדר ו. איתא הלשון תהו ״דומה״ לקו ירוק ועי׳ בעין יעקב ובד״ס עוד שינוים בלשון דרשא זו.

3. מאמר זה הוא בתוספתא פ״ב דחגיגה ה״א, וירושלמי פ״ב דחגיגה ה״א, וב״ר פ״ב, ואחר הלשון ועדיין בן זומא מבחוץ, יש בתוספתא וירושלמי לא היה ימים מועטים עד שנסתלק בן זומא, וכ״ה הכוונה בב״ר שם. - שלש אצבעות בירושלמי הגי׳ אלא כמלא פותח טפח (ועי׳ ירושלמי ברכות פ״א ה״א ופ״ט ה״א) ובתוספתא אפילו טפח, ובב״ר אלא כשתים ושלש אצבעות, עוד שם בב״ר הלשון ורוח אלהים מנשבת אין כתיב כאן אלא מרחפת כעוף הזה שהוא מרפרף בכנפיו וכנפיו נוגעות ואינן נוגעות. ובירושלמי שם נאמר כאן ריחוף ונאמר להלן כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף (דברים לב) מה ריחוף שנאמר להלן נוגע ואינו נוגע אף ריחוף שנאמר כאן נוגע ואינו נוגע. ואין ביניהם. מקום חיבורם מקום קשרי כיפת הרקיע בקרקע (רש״י) עי׳ ביפ״ת כאן שכ׳ דסוברים דאין השמים מקיפים את הארץ מכל הצדדים ותחת הכיפה רחוקים מאוד הארץ מן השמים אבל בקצות הארץ במקום הצירים קרובים הם ומרחק קל מבדיל ביניהם עי׳ בתמיד לא: ולעיל אות ל׳ מ״ש בביאור, - ועי׳ במרש״א כאן מה שהביא דעת הראשונים. ובפי׳ מהרי״א בפסוק יהי רקיע מה שהאריך לבאר את המאמר הסתום הזה - גודא דגמלא. כשמסדרין לוחים של גשר זו אצל זו א״א שלא תהיה ריוח מעט בינתיים וכן גלימי וכן כסי, סחופי כפופי. (רש״י)

4. אתי לשיולי פי׳ המרש״א דבהא גופא בשאלת אור וחושך הוו סברי דאתי לשיולי מה לפנים מה לאחור וכו׳ כדעת המינים שהחשך אינו אלא העדר האור ולא היה צריך בריאה קודם האור אבל אנחנו עדת המאמינים כי השי״ת ברא שניהם יש מאין ואין לנו לשאול מה לפנים וע״כ אמרו מלתא דא אין לה פתר א״ד ולשון זה של המרש״א לכאורה תמוה, דהרי מבואר ברמב״ן בפ׳ שמות (ד יא.) בקרא מי שם פה לאדם והרב אמר במורה נבוכים כי המסיר קנין יאמר בו שפעל האפיסה כי יאמר במי שיכבה הנר שהביא החשך וכן על דעתו יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע ע״כ וכ״כ המרי״א בפשיטות דהחשך הוא העדר אור, ונראה דכוונת המרש״א אינו על חשך שלנו המוזכר בפסוק ד׳, רק כוונתו על חשך המוזכר בפסוק ב׳ וחשך ע״פ תהום דחשך זה היינו בריאה ולא העדר האור ובאמת כן דעת הרמב״ם במורה פ״ל והרמב״ן בריש בראשית דחשך דפסוק ב׳ אינו אותו חשך של פסוק ד׳. וחשך ע״פ תהום היינו אש יסודי ונקרא חשך לפי שאינו מאירה שהיא שחורה ואינה אדומה כמו האש שבידינו ועיי״ש בדבריו דהביא פי׳ אחד (ועי׳ בכוזרי מאמר שני) דהאור נברא תחלה ושקעו מיד כדי מדת לילה ואח״כ האיר כמדת היום וזהו טעם ויהי ערב ויהי בקר שקודם יהיה לילה ואח״כ יום ושניהם אחר הווית האור, והרמב״ן לא נראה לו פי׳ זה רק שנברא מקודם ולא נתפשט ביסודות ועמד לפניו כמדת לילה ואח״כ הזריח אותו על היסודות, עוד פי׳ באופן ג׳ כאשר נבראו השמים והארץ מן האפס אל היש ועמדו כמדת לילה מבלי אור ואח״כ אמר יהי אור וגזר שיעמיד כמדת ראשון. ות״ד נמצא דיש ג׳ פירושים א) דנברא האור קודם החשך ושקע מיד ונעשה חשך בהעדר האור ב) דנברא האור אך לא נתפשט על היסודות כשיעור מדת לילה ג) דלא נברא האור רק אחר שעמדו השמים והארץ כמדת לילה ומבואר מדבריו דס״ל דהחשך שלנו הוא רק העדר אור והחשך של יום ראשון היא בריאה ועפ״ז שפיר י״ל דהשאלה היה אור נברא תחלה. או חשך היינו כהפירושים שהביא הרמב״ן והא דלא השיבו לו הטעם כמ״ש רש״י דרצונם למנוע אותו שלא ישאלם עוד ממעשה בראשית ועל חשך הראשון שהיא בריאה נלפענ״ד להוכיח כן מכמה מקומות בחז״ל א) בחגיגה יב: לעיל מאמר רכ״ו דחשיב אור וחשך בין עשרה דברים שנבראו ביום ראשון וא״כ דאינו רק העדר האור לא שייך למחשביה בין עשרה דברים ב) מלשון חכז״ל לעיל מאמר רפ״ח קו ירוק וכו׳ שממנו יצא חשך משמע דהיא בריאה, (והא דחשיב תהו וכן בהו לפ״מ דמבואר תהו שממנו יוצא חשך, די״ל דהיא בריאה בפני עצמה ויהיה מכאן ראיה לפי׳ הרמב״ן בענין תהו עי׳ לק׳ אות שכ״ה) ג) בר״ר פ״א מובא לקמן אות רצ״ח כולהון כתיב בהן בריאה, חשך יוצר אור ובורא חשך. ד) במדרש תמורה לקמן אות ש״ך חשך לא מצינו בו בריאה עד שבא ישעי׳ ואמר וגו׳ ובורא חשך. ה) בתנחומא ויקהל הגירסא דהפלוגתא של ר״י ור״נ הוא אם החשך ברא הקב״ה תחלה ואח״כ ברא העולם או העולם ברא הקב״ה תחלה ואח״כ ברא החשך ועיי״ש מ״ש בהערות דבכ״מ הגי׳ אור ברא תחלה עכ״פ לגירסא זו מבואר דחושך הי׳ בריאה ולא העדר האור. ו) מלשון המדרש כונן לקמן אות שכ״ג ז) במס׳ אצילות מלמד שברא הקב״ה מקום לאור ומקום לחושך. מכל אלו המקומות ראי׳ דחשך היא בריאה ולא העדר ומזה ראי׳ להשיטות דאור של פסוק ראשון אינו אותו של פ״ד. ומה היה אותה הבריאה של חשך דפסוק ב׳ כ׳ הראשונים לפרש בהרבה אופנים א) אש יסודי לדעת הרמב״ם והרמב״ן ב) יסוד הארץ לדעת הרלב״ג (ומבואר להדיא דעה זו במדרש הנעלם בז״ח לקמן מאמר של״ז) ועי׳ לעיל אות רצ״ב מ״ש בביאור מדברי הפסקתא דעם הארץ נברא החשך ג) ערוב היסודות לדעת רבינו נסים ד) חשך על ידי אדים עבים מיימים כמו חשך מצרים שהיתה בריאה. [ובענין זה של אש היסודי תמהו המפרשים הראשונים ע״ז דאמאי יקרא חשך ובכלל פקפקו במציאות הדבר, ולק׳ בביאור אות שכ״ז כתבתי דכדברי הרמב״ם והרמב״ן בענין אש יסודי מצאתי מפורש בזהר בראשית דחשך הוא אשא אוכמא עיי״ש, וראה זה דבר הפלא ופלא איך שבימינו אלה נתגלה לנו אמתת דבריהם הקדושים בשנת תרנ״א נמצא החומר ״הרדיום״ הגנוז במין אבני זפת הנקרא ״אוראן״ אשר יוצא גראם א׳ מן עשרת אלפים ק״ג של האבן הזאת והוא מאיר בעצמו בלי קבלת אור ממקום אחר גם אם יסגר בתוך ארמון עופרת יאיר דרך כותליו ועשה מהפכה בחכמת היסודות כי הרדיום הזה מפריד את היסודות אשר מנו אותם לבלתי משתנות ועוד נפלו כמה חקים הנראים קבועים כיתדות בחכמת היסודות והעיר בזה בס׳ קסה״ס אך לא הביא המקור מדברי הזהר הנ״ל, והביא שם גם מ״ש בס׳ שערי קדושה להרח״ו (בח״ג) שיש כח א׳ שעירב התערובות של הד׳ יסודות והוא נפש הדומם אשר בדברים אלו גלה לנו מהות הכח העלעקטערי אשר נודע בדור האחרון על ידי מקרה מן השמים בשנת תקמ״ו, והוא כמו יסוד חמישי ליסודות המורכבים וישנו בכל הגופים בשמים ממעל ובארץ מתחת ומרכיב את היסודות ומחברם ומפרידם והוא נפש הדומם שגלה הרח״ו ואינה נפש רוחניות כי אם חומריות וראה בהתו״ה בפ״ב מה שכ׳ בזה]. ולפמ״ש תמוה מאד פי׳ המהרי״א שדוחה דעת המפרשים שאותו חשך של פסוק ב׳ אינו אותו של פסוק ד׳ רק דהיינו הך וס״ל ג״כ שהוא העדר אור ומהמקומות הנ״ל מוכח כמ״ש וצ״ע - ועי׳ בפי׳ הרד״ל בפרדר״א פ״ג שהביא דעת הגר״א בא״מ דחשך היא בריאה דקה היוצאת ומשמשת בלילה ונראה דכוונתו גם על חשך דהאידנא, - ומ״ש הרד״ל שם בפי׳ הגמ׳ דתמיד לפמש״ל דבריו תמוהים ועי׳ לקמן אות שכ״ז שוב מצאתי בליקוטי הגר״א לספר יצירה בזה״ל החשך אינו העדר כמ״ש המינים אלא הוא בריאה נפלאה ומה שהביאו ראי׳ מופתית מבית סתום מאין בא לו החשך וכו׳ וכן כשמכבים נר חשך בבית מאין בא החשך הלא הבית סתום כמקדם אלא ש״מ שהחשך הוא העדר וכיון שנעדר האור ממילא חשך ע״כ טענתם אבל לא דברו נכונה כי באמת גם החשך היא בריאה כמ״ש יוצר אור ובורא חשך וכו׳ והנה יוצר אור היינו שנתן צורה לאור וציירו עד היכן יתפשט אבל חשך לא ציירו שיצא לפועל צורה כי אין לו צורה עד היכן יתפשט כי יכול להתפשט בכ״מ לבד במקום האור אין לו רשות להתפשט וזהו ויבדל בין האור ובין החשך וכו׳ והיא דוגמת האויר שהוא מלא העולם והנה כשעומד אדם או שום דבר במקום זה אין שם אויר כי כך ברא שיתרחק ליתן מקום לדבר וכיון שזז האדם או הדבר ממקומו נתמלא המקום מהאויר ע״כ ומבואר מדבריו דס״ל דאף החשך שלנו היא בריאה ולא העדר, והדבר תמוה שלא הזכיר ממש״ל ובעיקר הקושיא מקרא כ״כ לעיל מדברי הרמב״ן והמורה מ״ש לפרש מאי דכתיב בורא חשך, והא דלא פי׳ הרמב״ן לשיטתו דבורא חשך היינו אש היסודי כנ״ל משום דכתיב יוצר אור ובורא חשך משמע דהיינו החשך של אחר בריאות האור ולא החשך דכתוב בפסוק שני. אך נראה דבעיקר ד״ז יש דעות בס׳ הבהיר מובא בזהר השמטות ח״א רס״ג א״ר בין מאי דכתיב יוצר אור ובורא חשך, אלא אור שיש בו ממש כתיב ביה יצירה חשך שאין בו ממש כתיב בו בריאה כד״א (עמוס ד) יוצר הרים ובורא רוח, אב״א אור שיש בו ממש כתיב ביה עשייה דכתיב ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור, ואין הויה אלא עשייה קרי ביה יצירה חשך דלא הוי ביה עשייה אלא הבדלה והפרשה קרי ביה בריאה כד״א הבריא פלוני ע״כ ולענ״ד י״ל דשני הפירושים פליגי בזה דלפי׳ ראשון דמדמי לרוח א״כ ס״ל דהוי בריאה דקה כמו הרוח והאויר וכמ״ש בשם הגר״א וללשון שני שכ׳ דלא הוי ביה עשייה אלא הבדלה והפרשה ופי׳ באור הגנוז ר״ל כעין העדר קרי׳ לי׳ בריאה כד״א הבריא פלוני, פי׳ בסור החולי מבלי ענין נוסף נעשה בריאה והובדל מן החולה ע״כ, א״כ ס״ל לאבע״א דאינו אלא העדר אור, אך לפמש״ל מדברי הגר״א שכ׳ שם שמלת בריאה הוא יותר דק מיצירה וכ״ש מעשייה שיצאת לפועל המעשה א״כ חשך אף דלא הוי ביה עשייה היינו שהוא בריאה דקה יותר. וכן נראה מהגירסא של ספ׳ הבהיר שלפנינו באות י׳ לקמן בפסוק ג׳ חשך דלא הוי ביה עשייה כלומר דלא כתיב ביה עשייה אלא הבדלה והפרשה א״כ יש לפרש דהיא בריאה דקה וכנ״ל ועי׳ מ״ש לק׳ אות שכ״ז באריכות מדברי רס״ג שכ׳ להיפך דיש מינים שסוברים דחשך היא בריאה ולא העדר והוא מדחה דהוא העדר, ומ״ש שם מדברי הרזיאל, והחזקוני ובעכצ״ל דהלשון שכ׳ המרש״א והגר״א לא ״כמ״ש המינים״ אין הכונה על עצם השטה רק על הטעמים שאומרים המינים הסוברים כן וז״פ. ועי׳ לק׳ אות שפ״ט שצ״ו.

5. לרוחא, לשחפת שמחמת הרוח ישתה אלו (הסמנים הנ״ל) במים (רש״י).

6. ראה לעיל אות רל״ז, רמ״ז, ר״ז ומ״ש בביאור באלו המקומות, ובמעשה בראשית לקמן אות שכ״ד וחגיגה יב ומדרש תהלים ס׳ קל״ו. וצ״ג מובא לקמן אות שי״א ובשמות רבה פי״ג ופ״ז איתא בשעה שברא הקב״ה עולמו הי׳ כולו מים במים שנאמר וחשך ע״פ תהום ע״כ ונראה דצ״ל סוף הפסוק כמו לפנינו וכ״ה בתנחומא ויקהל א״ו. ופסקתא חדתא בבהמ״ד ח״ו.

7. אילן ציפאריי. מפרשין לתהו דקרא שהיא חשך ואפילה. כן פי׳ הפני משה, והק״ע פי׳ ציפאריי מלשון סיבוב דהיינו תהו חשך ואפילה שמסבבין ההרים נבראו עם ההרים, ולפי פי׳ הפ״מ הבאתי המאמר בפנים, אבל באמת המעין בדברי המדרש ויק״ר פכ״ו יראה מפורש שאין לפי׳ זה יסוד. דהנה בירושלמי לפנינו איתא הלשון כי הנה יוצר הרים ובורא רוח (עמוס ד. יג.) אפילו דברים שאין בהם חטא נכתבין לאדם על פנקסו ומי מגיד לאדם הבל היוצא מפיו ר׳ חגי בשם ר׳ יעבץ יוצר הרים ובורא רוח ר׳ חגי בשם ר׳ יעבץ אילין ציפאריי תהו חשך ואפילה, וביאור הדברים ככה דמבואר במדרש איכה ג׳, וקהלת רבה י׳ לאחר שהביא המאמר הנ״ל איתא ומי כותבן ״עושה שחר עיפה״ הוא סוף לשון הפסוק יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו עושה שחר עיפה, א״כ י״ל הפי׳ כן או דתרי רב חגי (עי׳ בסדר הדורות) או דאחד נקרא חגי ואחד חגיי ופליגי בפי׳ הקרא דחד מפרש דיוצר הרים ובורא רוח קאי למטה דמגיד לאדם מה שיחו, וחד מפרש דקרא עושה שחר עיפה קאי אלעיל דמי שעושה שחר עיפה, הוא מגיד לאדם מה שיחו. וזה מוכח בלשון המדרש ויק״ר מהו מגיד לאדם מה שיחו ר״ה בשם ר׳ יעבץ יוצר הרים ובורא רוח, ר״ה בשם ר׳ יעבץ אמר אוחרי תהו חשך ואפילה, והיינו כמ״ש ממדרשים הנ״ל דמי שעושה שחר עיפה, והפי׳ דעיפה הוא לשון חשך תהו ואפילה. כמ״ש המפרשים בעמוס שם, ולשון הירושלמי אילין ציפאריי מלשון צפרא ושחר והיינו דמי שעושה שחר חשך הוא מגיד לאדם דברים שעושה בחשיכה. ועי׳ במפרשי המדרש בויק״ר שפי׳ באופנים שונים ולפמ״ש, הדברים כפשוטו שו״ר בפי׳ הרד״ל פי׳ כעי״ז רק לא הביא מדברי המדרש איכה ג׳ וקה״ר י״ב דמפורש כן.

8. עי׳ לעיל אות רכ״ד, רל״ט, רמ״ב, רמ״ט ומ״ש בביאור וצרף לכאן, ולק׳ אות שכ״ו מדברי הבהיר ברא תהו ושם מקומו ברע. ולק׳ אות ש״כ מדברי המדרש תמורה ומדברי הב״ר כאן מבואר דמפרש ג״כ הכי. ועי׳ במדרש שה״ש זוטא (נדפס מכ״י) שלשה שירים אמר (שלמה) כנגד שלשה דברים שהי׳ קודם בראשית המים הרוח והחושך. ומובא בילקוט רמז תתק״ה:

9. פגה. רכה וקטנה. אפיקת כובייא הוציאה קוצים והוא משל דסמוך להבריאה היתה תהו ובהו ועי׳ במפרשים מ״ש לפרש הכוונה של המשל והראי׳ מקרא ול״נ דר׳ ברכיה אזל לשיטתי׳ כמבואר לק׳ מספר הבהיר אות שכ״ה בשם ר׳ ברכי׳ והיינו דבא לפרש דהכוונה והארץ היתה תהו לא כיש מפרשים מובא לק׳ בביאור אות שכ״ה דקודם שנברא העולם היתה תהו ובהו רק הפי׳ לאחר שנבראת ולפענ״ד זהו הכוונה בבהיר שם שכבר היתה ואח״כ תהו ובהו עיי״ש מ״ש בביאור, וזה ג״כ הפי׳ כאן דלאחר שנבראת וסמוך לבריאתה היתה תהו וע״ז מייתי ראי׳ מהקרא דירמי׳ דגם שם הפי׳ דהארץ שהיא עתה נעשה תהו ובהו:

10. אוני, שטר מכירה. בטימי בדמים שווין, מטמיון מתוך אוצר המלך, תוהא ובוהא מלשון תמהון ושממון, (מפרשים) וכפירש״י בחומש כאן, ורש״י במדרש, פי׳ ציער ומיצר בעצמו ולעיל אות רנ״ג ממדרש אבכיר מבואר הלשון הזה דהארץ היתה בוכה, ועי׳ תנדב״א פל״א. והרמב״ם במורה חלק ב׳ פרק ה׳ הביא ראי׳ מלשון המדרש כאן דהגלגלים השמיימים אינם גשמיים מתים אבל המה בעלי חיים עובדים את אדוניהם והביא ראי׳ מלשון המדרש כאן ״העליונים חיים והתחתונים מתים״ והביא זאת גם בהלכות יסודי התורה פ״ג ה״ט שהם בעלי נפש ודעה והשכל ודעתם מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם. ובמפרשים בחולין מ׳. הקשו מדברי הר״מ אלו על פירש״י ותו׳ עיי״ש. ועי׳ פסחים ב.

11. ליטול, את שלה, עונש וגזר דין גם הארץ ידעה שהיא עתידה להתקלל ע״י מעשה האדם אע״פ שנברא וניזון ממנה, והיתה תוהא ובוהא. כהפי׳ לעיל אות ש׳.

12. ללמה. להבל ולתהו (ערוך), ומ״ש ורוח אלהים וגו׳ עי׳ במדרש תנחומא ישן פ׳ נח ויעבר אלהים רוח וכתיב ורוח אלהים אותו רוח העביר עליהם ונחו מיד ומלשון זה יהי׳ ראי׳ להפי׳ שהביא האברבנאל בפ״א דרוח אלהים היינו רוח גשמי נושבת שהמציא הקב״ה אז רוח גדולה והמרי״א שם דחה פי׳ זה ולא העיר דמלשונות אלו יש סמך לפי׳ זה. ועי׳ לקמן בפנים אות ש״ד שמ״א ומ״ש בביאור:

13. עי׳ בפסקתא רבתי ל״ג בשינוי לשון. זו מלכות אדום הרשעה. ועוד שינוים עיי״ש ומ״ש זו רוחו של מלך המשיח עי׳ לק׳ אות ש״ו ומ״ש בביאור: ובמקצת דפוסים הגי׳ במקום קריא בגליות במלכיות וכן באידך.

14. רוחה שייפה. ופי׳ הערוך אפי׳ כשהחום גדול בעולם הרוח נושבת ע״ג המים וזהו ברית כרותה שהרוח ירחף תמיד על המים והנה מכאן יהי׳ ראי׳ ג״כ להשיטה שהבאתי לעיל אות ש״ב דרוח, דקרא ב׳ [היינו רוח גשמי נושבת דהרי מפורש כן בדברי ר׳ חגי. ולפלא על המהרי״א שדחה. אך לפ״מ שראיתי בפי׳ המיוחס לרש״י שכ׳ והכי דריש לי׳ לקרא ורוח אלהים מרחפת רוח הקדש רחפה וחמלה על הבריות לתת פנים למים תמיד כדי שיהי׳ מושכין והולכין תמיד אף בשעת השרב שלא ימותו בצמא, ולפ״ד שוב אין ראי׳ מדברי המדרש כאן: וילה״ר לפי׳ זה מלשון התרגום יוב״ע וירושלמי ״ורוח רחמין״ דהכוונה לזה.

15. ראה ב״ר פ״ג. ובילקוט כאן והמפרשים במקומו האריכו כ״א לפי דרכו לפרש דברי המדרש התמוהים לכאורה איך יעלה על הדעת דאיני יודע באיזה מהן חפץ, ולפענ״ד נראה לפרש דאין הכוונה על המעשים של הרשעים רק על התכלית והגרם על מעשים דמצינו בקרא ירמי׳ ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו והיינו דהרשעים גורמים במעשיהן הרעים שהקב״ה יחזיר את העולם לתהו ובהו. וע״ז אמר המדרש דאיני יודע באיזה מהן חפץ היינו אם הקב״ה חפץ יותר שיהא העולם קיים או אפשר בשאין העולם קיים כמו שמצינו בב״ר פ״ג בורא עולמות ומחריבן והיינו ע״י מעשי הרשעים שגורמים לזה ועי׳ לעיל אות רפ״ט הלואי הנחתי עולמי תהו ובהו ע״ז קאמר מדכתיב כי טוב ראי׳ דחפץ בתכלית של מעשה הצדיקים שגורמים לקיים העולם בשבילם ועי׳ עירובין י״ג: נמנו וגמרו וכו׳.

16. ראה ויק״ר י״ד. הגי׳ אתה קדמת לכל מעשה בראשית (עי׳ לעיל אות רס״ד) זבוב קדמך ובתנחומא תזריע גורס זו נפשו של אדם הראשון. וכן במדרש תהלים קל״ט ורוח אלהים זה רוחו (בתנחומא הגי׳ נפשו) של אדם הראשון וכ״נ מלשון המתנות כהונה שהי׳ לפניו הגי׳ במדרש כאן רוחו של אדה״ר ובשו״ת הרשב״א המיוחסת לרמב״ן סי׳ רפ״ד הביא ג״כ הגי׳ רוחו של אדה״ר וכ׳ לפרש דלא פליגי ר״א ור״ל עיי״ש וביפ״ת הביאו וכותב דעיקר הגי׳ זה רוח של משיח ולא כהשו״ט ולא הביא דגם בתנחומא וילקוט הגירסא כמ״ש הרשב״א. ועי׳ לעיל אות ש״ג הגירסא זו רוחו של מלך המשיח. וכן משמע מלשון הפסקתא לקמן אות שי״ב ועי׳ זהר ח״ב קצב. ותק״ז ע״א. ובעיקר הדבר כוונה אחת הוא דברוחו או נפשו של אדה״ר נכללו כל הנשמות וכן ברוחו של משיח עי״ש בשו״ת הרשב״א. זכה עי׳ סנהדרין לח. והפי׳ אם זכה שיש לו שלימות הנפש הוא קדם ואם לאו הגוף הרי נברא ביום אחרון (מפרשים).

17. ויק״ר פכ״ז ובמדבר רבה א׳ זה״ל במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואינו ומי יודעינו ולפי שהן חשוכין הקב״ה מורידן לשאול שהיא חשוכה וכ״ה בתנחומא בא א״ב, ופ׳ אמור א״ה, ועי׳ בתנחומא ישן פ׳ בא א״ב בשינוים ושם אמור א״ז:

18. ויקי״ר ל״א, ובתנחומא בהעלותך א״ה. ובתנחומא שם, ובפסקתא רבתי פמ״ד ומלשון המדרשים ״מתוך החשך הוצאתי אורה״, נ״ל דילה״ר לשיטת הרמב״ם והרמב״ן לעיל אות רצ״ד דחשך דקרא ב׳ היינו אש יסודי וכמבואר לק׳ אות שכ״ז מדברי הזהר דחשך היינו אשא אוכמא ואף האור דהאידנא הוא ג״כ באופן זה להסוברים ״שטת ההרעדה״ דהשמש מעוררת את האור הטבעי והוא תנועת הגשם היותר דק הנקרא עטהיר (והאור היא הגשם היותר מהיר בתנועתו כי בדקה אחת הולך דרך קפ״ו אלף ק״מ) והיינו שניצוצי אור מפוזרים בכל התבל והשמש נתן בו השי״ת אותו הכח והסגולה לגלות ולהרעיד הנצוצי אור בכל מרחבי העולם והוא בפ״ע אין בו אור רק הכח הנ״ל ועי׳ בהתו״ה כאן שהביא ג״כ דעה זו ומדקדוק לשון המדרשים מוכח הכי.

19. מאמר זה מובא בשמות רבה פ״ב, ותנחומא שם בשינוים וכ״ה בלקוטים ממדרש ילמדנו המובא בס׳ כתב יד תלמוד תורה נדפס בא״מ כת״י ח״א והמו״ל לא העיר מקור הדברים ולפנינו מבואר ושם סיים ד״א זה גיהנם והוא מבואר ג״כ לעיל אות ש״ח, ועי׳ בזהר חדש במדרש רות.

20. מאמר זה הוא בב״ר פ״ג וש״ר ובמקומות הנ״ל מבואר הפלוגתא של ר״י ור״נ אם העולם נברא תחלה או האור נברא תחלה ובתנחומא כאן מובא ג״כ הפלוגתא אך יש שינוי דבמקום דגורס אור נברא תחלה מבואר חשך נברא תחלה. ועי׳ מ״ש בביאור לעיל אות רצ״ד. ובתנחומא ישן כאן.

21. מדברי המדרש תהלים מקור למ״ש רש״י הפי׳ כאן בפסוק ורוח אלהים, וכעין לשון זה מצינו לקמן באות שכ״ב ורוח הקדש ושכינת הקדש של הבורא מרחפת ומנשבת עליו שנאמר ורוח וגו׳. אבל בכאן מפורש יותר, ועי׳ במזרחי כאן ובפי׳ הריב״א עה״ת מ״ש בדברי רש״י ולא הביאו מקור הדברים וגם בס׳ זכור לאברהם לא העיר בזה:

22. עי׳ ב״ר פ״ב לעיל אות ש״ג ומ״ש בביאורי.

23. הארץ, ג׳ ס״פ ובתריהן והארץ. ג׳ פסוקים מצינו בתנ״ך אשר בסוף פסוק כתיב תיבת הארץ והפסוק השני מתחיל והארץ. תהו ובהו ב׳ דסמיכי. פי׳ ב׳ פעמים מצינו בתנ״ך סמוכים התיבות תהו ובהו וחשך. ב. שני פעמים יש בתנ״ך תיבת וחשך על פני תהום. ב. שני פעמים יש הלשון על פני תהום ופעם אחד ופני תהום.

24. . בס׳ התגין הנדפס במחזור ויטרי יש נקודה בין אלהים למרחפת ומשמע דגם הח׳ של רוח הוא כן. ומלשון ס׳ התגין שלפנינו אינו מוכרח אך מלשונו שם שכ׳ ותחי רוח תרווייהון וכן באידך במקום שיש בכל התיבות מזכיר מפורש א״כ כאן שלא הזכיר נראה דכוונתו רק על ח׳ דמרחפת דאל״כ למה הזכירו ויש שם עוד שינויים. פ׳ פ״ג. שם במחזור ויטרי הגי׳ פ׳ פ״ג דה׳ זיוני ולפנינו מבואר דתלת זיוני:

25. שלש היינו הספירה השלישית כמבואר שם בפ״א מי״ד מובא לפנינו באות שי״ז דמים מרוח הוא הספירה השלישית ובפי׳ הר״א מגרמיזא שמרטיבות ולחלוחית האויר כנס המים וזהו מים מרוח ובכוונה זו פי׳ גם הרס״ג ור׳ שבתי דונולו בחכמוני דבו״ד יכול לראות זאת שמההבל היוצא מרוח פיו נעשה מים. והרוצה לעמוד על בירור הדברים צריך לעיין בהפירושים על ס׳ יצירה ויצק עליהם לשון זה עד תיבת יוצאין אינו בכל הדפוסים רק בדפוס מנטובה שנת שכ״ב מבואר גירסא זו וכן מוכח מפי׳ כל הראשונים שהי׳ לפניהם גירסא זאת ומזה יש ראי׳ להסוברים דספר יצירה התנא ר״ע חברו וסדרו כיון דמצינו לשון זה בגמ׳ חגיגה יב. לעיל אות רצ״ב, אך אין הכרח די״ל דמ״ש בגמ׳ תנא תהו וכו הי׳ זה באמת ברייתא קדומה מאוד אשר מקורה בס׳ יצירה וכן נראה מדברי האבן עזרא בפסוק זה שהביא זה״ל ובספר יצירה תהו זה קו ירוק. ולשון זה מבואר בגמ׳ חגיגה ונראה דסבר כנ״ל. ועי׳ מ״ש במבוא אודות הס׳ יצירה:

26. עשר ספירות, עי׳ בפי׳ המיוחס להראב״ד. ובפי׳ הרמב״ן שפירשו דעשר דברים שחשבם הספר יצירה רומזים להעשר ספירות שחושבים המקובלים (ועי׳ במדבר רבה פי״ד ולעיל אות פ״ט) והמפרשים הראשונים כמו הרס״ג החכמוני הר״א מגרמיזא הר״י ברצלוני, הר״מ בורטיל ועוד פי׳ באופן אחר וראה בכוזרי מאמר ד׳ עייש״ה.

27. מתהו ממש, בפי׳ המיוחס להראב״ד הלביש צורה לדבר תהו, ועשה אינו ישנו, שהוציא מאין ליש כל הנמצאים וכעי״ז פי׳ המר״א בורטיל שהכוונה בשני המאמרים שברא העולם מאין ליש, והביא כן בשם הר׳ יוסף אשכנזי ז״ל, והר״מ מרוטנבורג ז״ל. וכעי״ז בפי׳ הר״י הישראלי והרס״ג פי׳ שיצר מתהו היינו מרוח מים וכמ״ש לעיל אות שט״ז, ד״א שיצר מתהו ממש ע״י אמירת האותיות שהיא דבר תהו מבלי ממש נתן חיות בכל בריותיו. והר״י ברצלוני פי׳ דעשה מתהו ממש הכוונה על הרוח שהיא דבר תהו נעשה ממש והרמב״ן בנמוקיו בפ״א נראה דמפרש לחומר צורה. עי׳ מ״ש לעיל אות רכ״ד רל״ט, רמ״ט ולקמן אות שכ״ז באריכות:

28. גוף המעשה הזאת מבואר בירושלמי חגיגה פ״ב ה״א אדריינוס שאל לעקילס הגר וכו׳ וכ״ה בתנחומא בראשית א״ו. ובפי׳ ס׳ יצירה לר״י ברצלוני עמוד קנט. הביא המאמר יותר באריכות שאל אדרינוס קיסר לאונקלוס הגר עיי״ש בשינויים.

29. עי׳ לעיל מאמר רצ״ח מב״ר פ״א ושם מבאר דבכולהו כתיב בריאה גם במים ורוח ועפ״ז נראה לפרש דגם מה שסיים כאן עד שבא ישעי׳ וכו׳ ומביא ראי׳ דמצינו לשון בריאה בחשך ועל מים ורוח לא הביא סובר ג״כ דבכלהו מצינו לשון בריאה אלא דלא חשיב ויוכל להיות שחסר סוף המאמר, ועי׳ במדרש תמורה הנדפס בס׳ הפרדס לרש״י, ד״י.

30. רי״א. מאמר זה יש בו הרבה שינוים בס׳ הפרדס לרש״י וכן במדרש תמורה הנדפס מכת״י ונראה דהנוסחא צ״ל כך זהו מנהג המניין אחד אחד, הפי׳ דרק ראשון יש לו שני אבל אחד לעולם הוא אחד כך אין לו להקב״ה אחר אחד, שאין לו אחר וכעי״ז העיר באוצהמ״ד. - ובהגהות למדרש תמורה מכת״י העיר דלשכת הגזית הכוונה להא דמדות פ״ה אמרו ברוך המקום, ועי׳ ב״ר פס״ח. ומדברי המדרש אלו ראיה ברורה להרמב״ם במורה ח״ב פ״ל דרוח אלהים הכוונה אל האויר והמרי״א דחה פי׳ זה ועי׳ מ״ש לק׳ אות שמ״א מדברי המדרש הגדול ומ״ש בביאור מדברי הרזיאל.

31. ג׳ טפות. ברש״י מנחות כ״ט: ד״ה אחת בה״י כ׳ בזה״ל חלק את שמו והטיף מכל אות ג׳ טיפין ומאותן טיפין נעשו מים ואש ואויר (נ״א עפר) וכל העולם כולו וכן כתוב בספר יצירה ע״כ ולפנינו בספר יצירה ליתא לשון זה רק בפ״ג איתא כי אויר מים אש נבראו באותיות אמ״ש ונראה ברור דמכאן מקור הדברים דשם במדרש כונן הולך ומבאר דנטל שם שני והוציא ממנו ג׳ טפות של אורה מובא לקמן פ״ג והוציא שם שלישי והוציא ממנו ג׳ טפות של אש. - והם ממש כדברי רש״י כאן ולפ״ז נראה דצריך להגי׳ במקום אויר צ״ל אור כמבואר במדרש כונן וכדברי המדרש כאן מבואר גם ברזיאל המלאך ט. בשינוי לשון קצת עיי״ש מה שסיים ואני קבלתי כמו שהוא כתוב בספר יצירה אף דיש לומר דקאי אלמטה מ״מ אינו הכרח ואולי הי׳ לפניו כן בס׳ יצירה וכמ״ש רש״י:

32. עי׳ לעיל אות רצ״ד מ״ש דמדברי המדרש כונן אלו ראי׳ ג״כ דחשך המבואר בפ״ב הוא בריאה ולא העדר ומוכח כן מהלשון וסגר בעד האפל וחתם ונעל חלונותיו ועיקר הדבר דגנז את האור מבואר בחגיגה יב: מובא לקמן בפ״ד.

33. עי׳ חגיגה יב: ובירושלמי חגיגה פ״ב ה״א. מאמר זה שהבאתי מברייתא דמעשה בראשית נדפסה בקונטרס יריעות שלמה בסופו מכתב יד ראשי שור שם כ׳ ע״ז [נראה שצ״ל תור] ובס׳ אוצר המדרשים שהעתיק את דבריו השמיט את תיבת שור והדפיס בפנים תור ולא טוב עשה בהשמיטו את עיקר הנוסחא של הספר כאשר הוכחתי כעין זה לעיל אות רע״ב. כי בפי׳ הראב״ד לס׳ יצירה פ״א מי״א הביא בזה״ל ובמעשה בראשית רבה תהו דומה לג׳ ראשי השור, פירוש לפני אדם ופני אריה ופני נשר ומבואר להדיא דגי׳ זו נכונה. ואין צורך לתיקון. - ועי׳ בס׳ רזיאל כז:

34. הרמב״ן בפי׳ התורה כאן תמך יתדותיו של פי׳ בהא דתהו ובהו דתהו הוא החומר ההיולי והיינו דבר המתהא בנ״א מפני שא״א לקרוא לו שם ובהו הוא הצורה, היינו דבר שיש בו ממש על דברי ס׳ הבהיר כאן (גם ראי׳ מדברי הבהיר לקמן אות שכ״ו והעיר בזה המרי״א) וספר יצירה מובא לעיל אות שי״ח, ומצאתי מבואר עיקר דעה זו גם בזהר בראשית ט״ז. לקמן אות שכ״ז תהו, אתר דלית בי׳ גוון ולא דיוקנא, בהו להאי אית לי׳ ציורא ודיוקנא, ופי׳ זה מעתיק בפי׳ מהר״מ בורטיל לספר יצירה פ״א מי״א מדברי הרב ר׳ לוי בר׳ שלמה מחכמי לוניל בשם אדוני מורי ז״ל תהו הוא דבר שאין לו דמות וצורה והוא מעותד לקבל צורה, בהו, הוא הצורה והוא דבר שיש לו כח להלביש את ההיולי דמות ותמונה וראיתי להביא כאן בקיצור פי׳ הראשונים בהא דתהו ובהו א) פי׳ האונקלוס ויב״ע, דתהו ובהו צדיא וריקניא והוא מלשון שממון וריקות והעדר (ומה שהוסיף התיב״ע והירושלמי צדיא מבני נש וכו׳ אולי כוון בזה להוציא מדעת השיטות דבונה עולמות ממש ומחריבן עי׳ לקמן אות שכ״ח ש״ל) וכן דעת רש״י והאע״ז וכן מוכח מדברי הב״ר פ״ב לעיל אות רצ״ט. ב) פי׳ הרמב״ן הנ״ל ויש לו יסוד בס׳ יצירה ובזהר וס׳ הבהיר ג) פי׳ רבי לוי בר׳ שלמה מחכמי לוניל הנ״ל וכעי״ז הביא בשם הרב ר׳ אהרן המקובל הגדול, ור׳ יעקב בר׳ מאיר ממדינת גיאון דתהו הוא ההעדר ובהו הוא ההויה. (וראיתי בס׳ קה״ס הביא דראה זה חדש אשר הכריזו חכמי החיצונים האחרונים בקול שאון המולה שמצאו צירוף אחד שמפרש את הכל והוא מלחמת ההויה וההעדר והוא מצא מפורש דקדמם בזה מכבר הרב משה חיים לוצאטו ז״ל בס׳ דעת חכמה שראשית הבריאה וההנהגה הוא ההויה וההפסד והאריך בזה ולפנינו מבואר דכ״ז הי׳ עוד במסורת הקדמונים לפני חמש מאות שנה ומה יקרו דברי חז״ל הפך בה והפך בה דהכל בה) ד) בפי׳ המיוחס להראב״ד. תהו הוא הוויות דקות ולפי׳ שלא יותפש בהם שם יקראו בלשון תימה ובהו ג״כ הוית נעלמות אך לא כמו הראשונות כי כבר נלבשו בצורה ובעיקר הפי׳ הוא כמו פי׳ הרמב״ן הנ״ל רק בשינוי קצת. ה) דעת הרלב״ג הוא להיפך ממ״ש הרמב״ן והוא דתהו הוא צורה ובהו חומר וכבר האריך המרי״א לדחות דבריו וכל המפרשים הנ״ל טרחו כל אחד לכוון שיטתו ולכלל אותה בדברי חז״ל בחגיגה י״ב לעיל אות רצ״ב תהו זה קו ירוק, בהו אלו אבנים מפולמות, עי׳ בדבריהם שהאריכו בזה. ואכמ״ל. שכבר הייתה מלשון זה שכבר היתה ראיתי שמביאים ראי׳ כת המקובלים הקדמונים המחזיקים בשיטת ״השמיטות״ הבאתי בארוכה דבריהם לקמן בפסוק ה׳, דמלשון שכבר היתה משמע כשיטתם ולפע״ד תמוה דהרי לשון זה ממש מבואר בירושלמי חגיגה פ״ב ה״א מובא לעיל אות ר״ל גבי פלוגתא דב״ש וב״ה דסברי ב״ה הארץ קדמה ומפרש קרא ״והארץ היתה שכבר היתה״ והפי׳ שנבראת קודם השמים, א״כ גם כאן יש לפרש לענין זה דראה בחזקוני כאן שהביא שני פירושים בהא דהארץ היתה דלאחר בריאתה היתה תהו ובהו, או דהפי׳ קודם שברא הקב״ה את השמים והארץ הי׳ אותו מקום שהארץ עתידה לעמוד תהו ובהו עיי״ש ובפי׳ הרע״ב ולפ״ז י״ל דזה הוא פי׳ הבהיר והארץ היתה שכבר היתה, היינו שלאחר בריאת השמים וארץ היתה תהו ובהו כהפי׳ הראשון הנ״ל ולפ״ז אין מלשון זה ראי׳. ובהנדפס בדפוס אמסטרדם שנת תי״א הוא בשינוי לשון, מאי משמע היתה שכבר היתה תהו, ולשון זה נוטה לפרש כהלשון ב׳ שהביא החזקוני דמקודם היתה תהו. אך מלשון הזהר בראשית ל״ט: לק׳ אות שכ״ט והארץ היתה וגו׳ היתה בקדמיתא כבר הות כדקא יאות, וכן שם ט״ז היתה דייקא מקדמת דנא וכן שם ל. דהות בקדמיתא ולא אתקיימת היתה כבר מכל אלה הלשונות יש לה״ר לשיטתם ופלא שלא הביאו זאת:

35. עי׳ בהשמטות הזהר ח״א רס״ג.

36. לית גוון, עי׳ לעיל אות שכ״ה מ״ש דמדברי הזהר כאן משמע כשיטת הרמב״ן. אשא אוכמא. עיי׳ מ״ש לעיל אות רצ״ד מדברי הרמב״ם והרמב״ן בענין זה מ״ש לפרש דחשך דקרא ב׳ הוא אש היסודי ומדברי הזהר כאן משמע להדיא כן, ובענין זה שהארכתי לעיל אות רצ״ד אם חשך בריאה או העדר מצאתי לרבינו סעדי׳ גאון בס׳ האמונות והדעות מאמר ראשון שהאריך בזה והביא (להיפך ממ״ש בשם המרש״א והגר״א) דיש דעת המינים שסוברים דחשך הוא הפך אור ואינו העדר אור והיינו שחשך ואור הם שני קנינים הפכים והוא מדחה בראיות שחשך אינו אלא העדר אור (ובביאור הביא גם מתשובות הגאונים לרב האי גאון כי אחר, חשב שיש שתי תשוקות ח״ו מקור הטוב ומקור הרע מעין אור וחושך) ומ״ש הכתוב יוצר אור ובורא חשך יחס האור והחשך בריאתו בעבור רוע מחשבת מי שהאמין בשנים, עיי״ש וכן במורה ח״ג פ״י האריך בזה ועי׳ ברזיאל ט: שכ׳ וז״ל וחשך ע״פ תהום וחשך, זהו העבים כמו חשכת מים עבי שחקים וקרא לעבים חושך שמונע אור ומחשך המראה כמו הנה אנכי בא אליך בעב הענן ובכאן נבראו העבים אבל ממש חושך לא היה, אינו אומר חושך כ״א באור שהיה קודם והחשיך ועדיין לא נברא אור בעולם ומה שאמר וחשך ע״פ תהום העבים חשכת מים ששרוין אצל המים ועוד העולם מתחלה הי׳ חשך שיש בו ממשות כענין וימש חשך הי׳ כמה אלפים ורבבות עכ״ל ומבואר דס״ל ג״כ דחשך דהאידנא הוא רק העדר האור ורק החשך של הפסוק זה הי׳ בריאה וכהשיטות שכ׳ לעיל אות רצ״ד ובחזקוני כאן כ׳ וחשך ע״פ תהום אברא קאי הקב״ה ברא חשך ע״פ תהום שהחשך בריאה היא כדכתיב יוצר אור ובורא חשך אבל קודם לכן לא הי׳ חשך ואור ועין לא ראתה זולת הקב״ה וכו׳ וכמו שיאמרו רבותנו שאין לדרוש ולשאול מה לפנים ומה לאחור עכ״ד לכאורה משמע דס״ל דחשך היא בריאה אך לפמש״ל י״ל דזה קאי רק על חשך דפ״ב ועי׳ לעיל אות רמ״ב מים הרו וילדה אפילה, אש הרה וילדה אור, מבואר ג״כ דהאפילה של יום ראשון היתה בריאה וכמ״ש הרזיאל דהי׳ ע״י עבי מים וזהו הכוונה מים הרו וילדו אפילה ועי׳ בספר יצירה להראב״ד פ״א מי״ב וממה שהבאתי כאן ולעיל אות רצ״ד בהכרח צ״ל דאין ליחס עצם השיטה אם חשך הוא אור או העדר, לשיטת המינים דבזה יש שיטות סוברים הכי ויש סוברים להיפך רק בהענין הנלמד מזה דיש מינים שלומדים מזה שנאמר שהוא העדר ויש להיפך, אבל דברי רבותנו הראשונים אלו ואלו דא״ח: ועי׳ זהר ח״ב ל״ה. לק׳ פ״ד ובכוזרי מ״ה דאע״ג דחשך העדר נעשה בכוונה לתועלת ידוע והוא פי׳ חדש.

37. פסל את הראשונים, דברים אלו מבואר בב״ר פי״ב אר״א כ״מ שנאמר אלה פסל את הראשונים מאי פסל תהו ובהו וחשך, ובנזה״ק פי׳ היינו עולמות הראשונים שנחרבו מצד התהו ובהו וחשך ועי׳ בעץ יוסף מ״ש בשם הגר״א, ברא עלמין ומחריבן עי׳ בזהר ח״א השמטות רס״ב: לק׳ אות ש״ל דהביא שני מ״ד בהא דבונה עולמות ומחריבן, עיי״ש. ומ״ש לקמן בביאור בפסוק ה׳ בדברי הב״ר פ״ג, ובזהר ח״א בהשמטות רנ״ג. דבונה עולמות ומחריבן היינו במחשבה קודם דאתבריאו:

38. עי׳ לעיל אות שכ״ה ומ״ש בביאור ואות ע״ח מדברי הסדר רבא לריכה״ג ואות ש״ט מתנחומא וא׳ שי״ב:

39. עי׳ לעיל אות שכ״ה ושכ״ח ומ״ש בביאור:

40. בדברי הזהר כאן מבואר ענין זה של הארבע יסודות וסדרן עפר מים רוח ולמעלה אש, וכדברים אלו מבוארים ברמב״ם במורה ח״ב פ״ל, ועי׳ ספר האמונות והדעות לרס״ג גאון, בהקדמה ובמאמר ראשון, ובס׳ חובת הלבבות שער היחוד פ״ו ובס׳ הכוזרי וברבינו בחיי כאן ועי׳ לעיל אות רס״ו מדברי המדרש הנעלם המבואר ג״כ ענין זה דארבע יסודות ועי׳ ספר הבהיר א״ט לק׳ פסוק ג׳ וילקוט ראובני פ״ט שהביא דברי הזהר אלו בשינוים וראיתי בפירוש התו״ה בפ״ב שכ׳ דלא נזכר כאן יסוד האש ומוכח מזה כמו שהסכימו כל החוקרים האחרונים שאין ממש במה שהאמינו מקצת הראשונים שעל יסוד הרוח יש יסוד האש, כי יסוד האש אצלנו נמצא בניצוצי אור המתפשטים מן השמש ואז עדיין לא הי׳ אור עכ״ד והנה מלבד מה דמבואר גם מדברי הזהר כאן ולעיל אות שכ״ז דחשך היינו אש אוכמא כמ״ש הרמב״ם והרמב״ן, עי׳ בז״ח מובא לקמן אות של״א דאש נקרא תהו ומוזכר בפ״ב, ויש להוכיח עוד מכ״מ דהי׳ נמצא יסוד האש עוד קודם שנברא האור, עי׳ לעיל אות רכ״ה מגמ׳ חגיגה שמים מאש ומים ואות רס״ח רס״ט. ובאות רמ״ב האש הרה וילדה אור ומפורש להיפך דמהאש שהי׳ קודם נברא האור, ועי׳ מ״ש לעיל אות שכ״ב מדברי המדרש כונן דמבואר שם דמשם שלישי הוציא הקב״ה ג׳ טפות של אש והוסק כל העולם כולו מאותו האש חוץ מאש בני אדם ומבואר ג״כ דהי׳ היסוד האש ביום הראשון של הבריאה (וזה אינו אש דידן כי זה נברא במוצ״ש כמבואר בפסחים נ״ד עיי״ש ובפרקי דר״א פ״ד דנברא אשו של בשר ודם בשני בשבת). ובס׳ יצירה לעיל אות שי״ז דמבואר ג״כ הג׳ היסודות רוח, מים, אש: ומה שהביא מהסכמת החוקרים האחרונים לנו בני ישראל המחזיקים בתורת ה׳ מורשה קהלת יעקב, דברי החוקרים אשר בנוים רק על השערות אין בהם ממש לדחות קבלת חכז״ל כמו שידוע בהרבה ענינים אשר חכמי הטבע החוקרים היותר גדולים בנו שיטות ויסודות בחכמת הטבע, והבאים אחריהם חקרו והחליטו שדברי הקודמים אינם אלא דברי הבלים וחלומות שוא ידברו, וכן בכל דור ודור מה שזה בונה זה סותר ואף חוקים בחכמת הטבע שהי׳ נראים לכל החוקרים קבועים כיתדות שאין לזוז אותם נתגלה בזמנים האחרונים שבשקר יסודם ואין בהם ממש, ומקצת חכמיהם כבר הודו שהטבע היא מלאה פלאי חכמה אשר קצרה שכל האדם מלהשיגה כי יד ה׳ עשתה זאת וכן הדבר בנידון דידן כי לפי מה שנתגלה בזמנים האחרונים כח ״העלעקטערי״ ״והראדיום״ אשר כח האש שלו ננוז בתוך האויר ובאבנים וכן חומר האש שבמים וכח האש היסודי הזה אינו מניצוצי האור א״כ שפיר י״ל דהכוונה שאמרו האש הוא למעלה היינו על כח האש הזה דיסוד זה הוא גם בתוך האולר עי׳ בפי מהר״מ בורטיל לספר יצירה פ״א מי״ב דיסוד האש נחלק לשני חלקים יש חלק עליון וחלק תחתון ויסוד האויר נחלק לשלשה חלקים והביא שם דעת ראשונים שמסכימים לשיטת הרמב״ם שחשך היא יסוד האש א״כ הלא ידוע מ״ש חכמי הטבע שענני שחקים מלאים תמיד על גדותיהם הכח הנ״ל והיסוד האש הזה הוא למעלה יותר בתוקפו הרי לפנינו דדברי רבותינו הראשונים שרירין וקיימין אף לפי חוקי הטבע הארכתי בכ״ז אף שאין זה מענינינו כי תמוה בעיני על בעל התו״ה איך שקיבל את דברי החוקרים שכ׳ שאין ממש בשיטה הנ״ל כי בעצמו הזכיר שם מקצת מדברים הנ״ל ומדוע לא רצה לקיים את דברי רבותינו ז״ל ובפרט לפ״מ שהבאתי מהרבה מקומות אשר יש לשיטה זו מקור בדברי חז״ל ולא הזכיר כלל מזה, אף שגם המהרי״א כאן הביא שדעת קצת הקדמונים שלא נזכר כאן יסוד האש, אבל בכ״ז לא כתב לדחות שיטה השני׳ איך שהיא בדברים כאלו קצרה דעת בו״ד להחליט ובפרט שכל מה שנתבאר מהארבע יסודות שנזכרו בפ״ב הוא במצב הקדמון של הבריאה קודם שנגמר בריאת השמים והארץ, לכן אין לנו לזוז משיטת וקבלת מסרת חז״ל בשביל השערות החוקרים כי תורת ה׳ תמימה וקיימת לעולמי עד (ובענין הארבע יסודות אשר תמהו ע״ז כי בזמנים האחרונים נתגלה שיש בערך שבעים יסודות ואח״כ נתגלה עוד שיש רק ג׳ יסודות שרשיים יסוד החמוצי, והמימי והגחלי, והוא כעין דברי הס׳ יצירה הנ״ל, לדעתי הדבר פשוט כי כבר הניחו הראשונים כלל גדול שהתורה כתבה רק הדברים שנראים לעין כל, לכן לא הזכירה בריאת המלאכים, וג״ע, רק אגב אורחא וכדומה בכמה דברים, וכן הדבר בהיסודות הזכירה התורה היסודות הנראים לעין כל והם ארמ״ע. משא״כ שאר היסודות).

41. עי׳ לקמן אות של״ג ולעיל אות רצ״ב:

42. מאמר זה איתא גם בזהר חדש בפ׳ בלק נה. באיזה שינוים, ועי׳ לעיל אות של״ב.

43. בחכמה דקבלה. בענין זה של מעלת לימוד חכמת הקבלה האריכו הרבה המקובלים בספריהם (ובפרט בס׳ הקנה) ואציין כאן המקומות בזהר שהאריך בדבר זה, זהר ח״א ק״ל: קפ״ב. ח״ב רמ״ז: ח״ג קי״א: קי״ב רצ״ז. ובתקוני זהר ד. פב. קיד. עיי״ש העונש למי שמכחיש ואומר שאין בתורה אלא פשט, ובש״ע יו״ד סי׳ רמ״ו ס״ד הביא הרמ״א דברי הרמב״ם ביסה״ת דאין לאדם לטייל בפרדס רק אחר שמלא כריסו בבשר ויין והוא יודע או״ה ודיני המצות ובש״ך הביא שיש שכתבו שלא ללמוד קבלה עד שיהא בן ארבעים שנה וי״א עד אחר שמלא כרסו בש״ס ועיין בשו״ת חוות יאיר סימן ר״י שהאריך מאוד בענין זה של לימוד הקבלה מה שיש לקרב ומה לרחק וקיבץ כעמיר גורנה כל מה שכתבו המחברים שקדמוהו בענין זה עיי״ש ותרוה צמאונך:

44. באטיפו דדמא, מלשון זה ראי׳ מוכרחת דס״ל דהמציצה הוא מעיקר מצות מילה ולא משום רפואה לבד כן מלשון התק״ז בסופו וחרבא דקב״ה ט״ז פיפיות לקבל מילה ופריעה ומציצה וי״ג בריתות שנכרתו עליה משמע דצריכה להיות בפה. ועי׳ בקונטרס המציצה להשדי חמד שהביא אריכות בענין זה והביא גם דברי התק״ז אלו.

45. לאש תהו עי׳ מ״ש לעיל אות שכ״ה, רצ״ד, של״א, ולענין מ״ש דחשך עפר הרלב״ג כ׳ לפרש כן דחשך דפ״ב היינו עפר והמרי״א במקומו דחה פי׳ זה ובסוף הפסוק הביא דברי הזהר חדש אלו דחשך נקרא עפר:

46. מאמר זה הביא בס׳ שתי ידות לר׳ אברהם בר׳ חזקי׳ חזקוני בזה״ל ובענין זה נבוא לבאר מאמר תמוה מדרש נעלם בס׳ לבנת הספיר. והביאו בס׳ רב פעלים בערך לבנת הספיר שהוא פי׳ על התורה כמו הזהר וחשבו למדרש חכז״ל וכ״כ לעיל אות רפ״ח כי עתה כבר נתגלה הספר לבנת הספיר שאינו מדרש חכז״ל וידוע דמחברו חי בשנת ה״א פ״ה, והרבה דברים מה שהביאו המחברים מס׳ לבנת הספיר יש בספר זה אך מאמר זה ליתא שם, ונראה שלפני בעל הלבנת הספיר הי׳ זה במדרש הנעלם שלפניו ולקמן בביאור בפ״ה כתבתי על אודות המחבר לבנת הספיר ושאר ספרים שחיבר:

47. מדרש הנעלם זה הביאו בילקוט ראובני בפסוק זה.

48. נמחה החשך, נראה מלשון זה דס״ל כהמפרשים שהבאתי לעיל אות רצ״ג דאותו חשך דפסוק ב׳ אינו אותו חשך דהאידנא רק בריאה בפ״ע ואחר שנברא האור ס״ל דנמחה זה החשך הראשון דאי כוונתו על חשך דהאידנא לא שייך הלשון נמחה וכן מהא דמדמי לתהו ובהו משמע כן.

49. מלפניו וברשותו. במורה ח״ב פ״ל מבואר שתנועת הרוח לעולם מיוחסת לשם, ורוח נסע מאת ה׳ נשפת ברוחך, ויהפך ה׳ רוח ים, - ובאמת דעת הרמב״ם שם בח״א פ״מ דרוח אלהים מרחפת הוא שם האויר א׳ מארבע יסודות, ושם חושב ששה ענינים הנכללים בתיבת רוח א) יסוד האויר ב) רוח מנשבת ולא כהשיטות דרוח מנשבת הוא אויר מתנונע רק הוא נמצא מורכב, ג) רוח החיים ד) השכל הנקנה הנשאר אחר המות ה) השפע הנבואי ו) על הרצון והכוונה, ולפ״ד כאן צ״ע מ״ש בח״ב פ״ל דרוח האלהים הוא תנועת הרוח דכאן משמע דהוא יסוד האויר והעיר בזה גם הקרשקשי, והמרי״א כאן תמה מאוד על הרמב״ם שכ׳ דרוח אלהים היינו יסוד האויר דלא מצינו כן בקרא דאויר יקרא רוח ויפה השיבו בפי׳ התו״ה דבאמת מצינו כן בקרא משלי ל. איוב כ״ח כ״ח. ישעי׳ מ׳ י״ב, ועי׳ מ״ש לעיל אות ש״ד: והנה מדברי המדרש הגדול לכאורה הי׳ נראה דנכתב ע״פ דברי הרמב״ם הנ״ל שכ׳ ותנועת הרוח לעולם מיוחס לשם שזהו כעין מ״ש לפי שהרוח אינו יוצא אלא מלפניו וברשותו, אך ממה שהביא מקראות אחרים נראה יותר דהי׳ לפניו איזה מדרש. ועי׳ ברזיאל ח. חושב ח׳ מיני רוחות א) רוח נקמה לא ידון רוחי ב) רוח מנשבת בעולם שנאמר ורוח אלהים מרחפת ג) רוח מלאך ולא ברוח ה׳ ד) רוח בנ״א אלהי הרוחות ה) ורוח רחבה לרוח משפט (ישעי׳ כ״ח. ו׳) ו) ברוח שרואה דמיונות ורוח אלהים מבעתו ז) רוח עריצות ורוח לבשה, ח) רוח נביאים, ואתן את רוחי עליך וכו׳ הרי ח׳ מיני רוחות ולפי שרוח יוצא מרוח קדשו כל חיות אדם נשמת רוח לכן נזכר אלהים ברוח יותר מן כל שנאמר ורוח אלהים מרחפת עכ״ל ומבואר בדבריו כעין דברי המדרש הגדול ובעיקר הפי׳ בענין רוח לא חשב הרמב״ם כל הענינים אשר נכללים ברוח כמו שהעירו המפרשים שם, ובאמת מצינו בערך שלשים ענינים אשר נכללים בתיבת רוח ולא חשב הר״מ רק אותן אשר נצרך לענינו. ומדברי האונקלוס ורוחא מן קדם ה׳ משמע ג״כ כפי׳ הנ״ל דסמך אל השם משום שיוצא מלפניו ומדברי התיב״ע וירושלמי ״ורוחא דרחמין״ משמע כפי׳ המיוחס לרש״י בב״ר פ״ב הבאתי לעיל בבאור אות ש״ד עיי״ש.

50. עי׳ לעיל אות ר״מ ובביאור, ודרשא זו הרמז של ושכנתי ראיתי בא״ב פל״ה שהביא בשם מדרשות הרמז של שנת ת״י שעמד המקדש הראשון וחושב גם זאת וכנראה היה לפניו באיזה מדרש לכן העתקתי המאמר בפנים, גם הרבינו בחיי פ׳ תרומה הביא רמז זה, ובילקוט ראובני הביא כל הלשון הזה מספר סודי רזא ובמבוא הבאתי שהרבה דברים מה שהביא מסודי רזא ישנם בס׳ רזיאל וכן יש דברים שהביא מס׳ ציוני והמה ברזיאל: