×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכׇל⁠־צְבָאָֽם׃
The heavens and the earth and their entire array1 were completed.
1. their array | צְבָאָם – The word is often translated as "hosts" or "legions", and often has a military connotation.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ליקוט מחכמי צרפתרד״קר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאפענח רזא ב׳רמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[א] 1ויכלו אמר רבא ואיתימא ריב״ל אפי׳ יחיד המתפלל בע״ש צריך לומר ויכלו, דאמר ר׳ המנונא כל המתפלל בע״ש ואומר ויכלו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו, אלא ויכלו. (שבת קי״ט:)
[ב] 2א״ר יוסי ברבי נהגו תמן מקום שאין יין שליח צבור עובר לפני התיבה ואומר ויכולו השמים והארץ ואומר ברכה אחת מעין שבע כו׳. (ירושלמי ברכות פ״ח ה״א, פסחים פ״י ה״ב)
[ג] 3כל האומר ויכלו ערב שבת שני מלאכי השרת מניחין ידיהם על ראשו ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר (ישעיהו ו׳:ז׳) מנא לן אתיא אשר אשר לגזרה שוה, כתיב אשר בפרה אדומה ג׳ פעמים וכתיב אשר בויכלו ג׳ פעמים מה פרה אדומה מכפר אף ויכלו מכפר. (ירושלמי)
[ד] 4שלש פעמים חייב אדם לומר ויכלו בשבת אחד בתפלה ואחד לאחר התפלה ואחד על הכוס, כנגד שלשה אשר שבפרשת ויכלו. (מדרש ויכלו)
[ה] 5כל האומר ג׳ פעמים ויכלו כפרה לכל עונותיו וכאלו קיים כל התורה כולה. בויכלו כתיב שלש פעמים אשר ובפסוק ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר י״ט:ב׳) כתיב ג׳ פעמים אשר כשם שפרה מכפרת כך האומר ויכלו ג׳ פעמים מתכפר. (מדרש שוחר טוב)
[ו] 6לכל תכלה ראיתי קץ (תהלים קי״ט:צ״ו) זו מלאכת שמים וארץ שנאמר ויכלו השמים והארץ. (בראשית רבה י׳)
[ז] 7ר״ח פתח הגו סיגים מכסף וגו׳ (משלי כ״ה:ד׳) כו׳ כל זמן שהיה העולם תהו ובהו לא נראית מלאכת שמים וארץ, כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ, ויצא לצורף כלי (משלי כ״ה:ד׳) נעשו כלים, הה״ד ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. (בראשית רבה י׳)
[ח] 8א״ר הושעיא דרש רבי אפס באנטוכיא, אין לשון ויכלו אלא לשון מכה ולשון כלייה. (בראשית רבה י׳)
[ט] 9אמר ריב״ל נשתכללו שמים בחמה ולבנה ובמזלות, ונשתכללה הארץ באילנות בדשאין וגן עדן. (בראשית רבה י׳)
[י] 10ר״ס בשם ריב״ל מכוללים היו המעשים והיו מותחין והולכין. (בראשית רבה י׳)
[יא] 11שוקיו עמודי שש וגו׳ (שיר השירים ה׳:ט״ו) שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב״ה לבראתו, כמה דתימא (שיר השירים ז׳:י״א) ועלי תשוקתו, מנין שכן הוא, שנא׳ ויכולו השמים והארץ וגו׳ ואין ויכלו אלא לשון תאוה שנא׳ (תהלים פ״ד:ג׳) נכספה וגם כלתה נפשי. (במדב״ר י.)
[יב] 12נאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם וכי כלו שמים וארץ מלהיות ומלעמוד עוד והלא כבר נאמר עליהם (ירמיהו כ״ג:כ״ד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא אלא שכלו ממלאכה מפועל ומצווי לכך נאמר ויכלו השמים והארץ. (פרקי דר״א פרק יח)
[יג] 13שבע חנוכות הם חנוכת ברייתו של עולם דכתיב ויכולו השמים, ואין ויכלו אלא לשון חנוכה דכתיב (שמות ל״ט:ל״ב) ותכל כל עבודת. (פס״ר פ״ב)
[יד] 14ברא הקב״ה את השמים ואת הארץ ואת כל אשר בהם וכללן, ורדדן, ויסדן, וטפחן, וגמרן, ומתחן, ומישבן, כללן ורדדן מנין שנא׳ ויכלו השמים והארץ וכל צבאם כו׳: (סדר אלי׳ רבא פרק לא)
[טו] 15א״ר נחמן ויכולו, כלו ממעשה, כלו ממחשבה ועשה הקב״ה ליום השבת דוגמת עוה״ב, שעתיד הקב״ה לשבות בשביעי, מאי בשביעי באלף השביעי. (מדרש הנעלם טז:)
[טז] 16וכל צבאם אמר ריב״ל כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו, שנאמר ויכולו השמים והארץ וכל צבאם אל תקרא צבאם אלא צביונם. (חולין ס. ר״ה יא.)
[יז] 17וכל צבאם, אמר רבי אלעזר ג׳ צבאם הן צבא לשמים ולארץ שנאמר ויכולו השמים והארץ וכל צבאם כו׳ אם זכה צבא לו ואם לאו צבא עליו. (בראשית רבה י׳)
[יח] 18בר סירא אמר וכל צבאם אלוה העלה סמים מן הארץ בהם הרופא מרפה את המכה ורוקח את המרקחת. (בראשית רבה י׳)
[יט] 19רבנן אמרי ויתרון ארץ (קהלת ה׳:ח׳) אפי׳ דברים שאת רואן בעולם מיותרין כגון זבובין ופרעושין ויתושים אף הן בכלל ברייתו של עולם דכתיב ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. (ויק״ר כ״ב)
[כ] 20ואחריו הוציאו ר׳ יהודה בן בבא שלא טעם טעם שינה אלא כשינת סוס מי״ח שנה עד פ׳ שנה, והוציאוהו ליהרג ע״ש מט׳ שעות ולמעלה. והתחיל מבקש מהם בחייכם המתינו לי מעט עד שאקיים מצוה אחת שצוה הקב״ה א״ל עדיין אתה בוטח באלהיך א״ל הן וכו׳ א״ל בחייך קיסר המתין לי עד שאקיים מצוה אחת ושבת שמה והיא מעין עולם הבא, א״ל לזה שמעתי לעשות שאלתך, מיד התחיל בקידוש היום ויכולו השמים והארץ והי׳ אומר בנעימות ובקול רם והיו תמהים כל העומדים עליו, וכיון שהגיע עד ברא אלהים לעשות לא הניחוהו לגמור וצוה הקיסר להרגו, והרגוהו ויצא נשמתו באלהים, יצאה בת קול ואמרה אשריך ר׳ יהודה שהיית דומה למלאך ויצאה נשמתך באלהים, וצוה הקיסר וחתכוהו אברים אברים והשליכוהו לכלבים ולא הוספד ולא הוקבר. (מדרש אלה אזכרה)
[כא] 21ויכלו אית ביה תלתין וחמש תבין, ובקדושה דאנן מקדשין תלתין וחמש תבין וסליק כלא לשבעין שמהן דקב״ה וכנסת ישראל אתעטר בהו כו׳. (זח״א ה:, ח:) [כב] ויכלו דכלו עובדין דלעילא ועובדין דלתתא, השמים והארץ לעילא ותתא, ר׳ שמעון אמר עובדא ואומנותא דאורייתא שבכתב ועובדא ואומנותא דתורה שבעל פה, וכל צבאם אלין פרטי דאורייתא אפין דאורייתא שבעים פנים לתורה, ויכלו דאתקיימו ואשתכללו דא בדא, שמים וארץ פרט וכלל, וכל צבאם רזי דאורייתא דכיאן דאורייתא. (שם מ״ז:)
שערי ציון: לעיל פרשה א. מאמר רמה. תקי תרסא. תתלו. זהר ח״א מז. ז״ח קיב: קיט. רז״ה טו:
[כג] 22ויכל כתבו לו [ע״ב זקנים לתלמי המלך] ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי. (מגילה ט.)
[כד] 23רבי שאליה לר׳ ישמעאל בר יוסי א״ל שמעת מאביך מהו ויכל אלהים ביום השביעי אתמהא, אלא כזה שהוא מכה בקורנס על גבי הסדן הגביה מבעוד יום והורידה משתחשך, ארשב״י בו״ד שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקודש אבל הקב״ה שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה, גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסרה כלה שתכנס לתוכה כך מה היה העולם חסר, שבת. רבנן אמרי משל למלך שעשה לו טבעת מה היתה חסרה חותם כך מה היה העולם חסר, שבת. וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך ויכל אלהים ביום הששי וישבות בשביעי. (בראשית רבה י)
[כה] 24ואף בשאילות שנשאלים לפני רבינו הקדוש כתב כך כו׳ ויכל א׳ ביום השביעי וכי מלאכה עשה הקב״ה בשבת חס ושלום כו׳, אלא מהו ויכל - כו׳ בערב שבת הי׳ עוסק כל היום באדם, שעה ראשונה עלה במחשבה כו׳ עשירית חטא כו׳ עד שלא באתה השבת הי׳ כביכול המלך יושב ומצטער על עולמו עד שנכנס השבת ונטל דימוס אמר הקב״ה כל מה שעשיתי השבת שיכללה שנאמר ויכל א׳ ביום השביעי. (פסיקתא רבתי פמ״ו)
1. אלא ויכלו. הקב״ה וזה, שמספר בשבחו של מקום ובשבח של שבת פירש״י, ובהגהות הב״ח אל תקרי ויכלו אלא ויכלו והכוונה כאלו היה כתוב בלשון רבים משום שנעשה שותף במעשה בראשית. וראיתי לרבינו הרא״ה ז״ל בארחות חיים סי׳ ט״ו כ׳ על מאמר זה וז״ל וצ״ע מאי מעליותא קאמר דנעשה שותף והלא גנאי הוא כלפי מעלה כל שניות ושותפות, ואפשר לומר כך הכוונה בזה באמרו ויכלו שמראה בעצמו שמעלה עליו כל הכתוב בתורה לענין חדוש העולם ומאמין בו אמונה קיימת כאלו ראה בעיניו מעשה היצירה וכמו שהוא עצמו שותף להקב״ה בעשיית המלאכה לפי שאין לבו נוקפו בדבר קטן או גדול במעשה ההוה ע״כ, וכ״ה בכל בו והמפרשים בע״י נדחקו בזה ולפנינו מבוארים הדברים. ונראה דהמבואר בס׳ הפרדס לרש״י סי׳ ד׳ כל האומר ויכלו במעלי שבתא מעיד להקב״ה שברא מעשה בראשית וכעי״ז בס׳ המנהיג הל׳ שבת ס״ה. דהכוונה לפי הנ״ל כי לא נמצא גירסא זו בשאר ראשונים ובוודאי דכ׳ זאת דרך פירוש. ובעיקר הדבר מה שנתקשה הרא״ה יש להעיר כי מצינו לשון זה במס׳ שבת י. מובא לעיל פ״א מאמר ת״י. כל דיין שדן דין אמת וכו׳ כאלו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית וראה שם ביאור הדברים משום דמשלים כונת ממציאו, א״כ פשוט דגם הכי יש לפרש כן ול״נ דכאן יש לומר הסבר נכון בענין זה לפ״מ דמבואר לק׳ פ״ב ממדרש דמה היה העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה, ובזה כלתה בריאת העולם והביאור בראשונים דגם בריאת יום מנוחה הי׳ בכלל מעשה בראשית א״כ האדם שאומר ויכלו וגו׳ ומעיד שהקב״ה ברא את העולם בששת ימים ושבת בשבת, וגם הוא שובת בשבת א״כ הרי נעשה שותף להקב״ה בגמר מעשה בראשית שהוא שובת בשבת כמו הקב״ה, ושפיר מובן דיכול להקרא שותף בדבר שאינו מעשה בפועל, רק דנקרא בכלל גמר מעשה בראשית. - וראיתי בפסקתא זוטרתי פ׳ פנחס כ׳ מלמד שכל המשמר את המועדות כאלו שותף עם הקב״ה במעשה בראשית שנאמר ביום עשות ה׳ א׳ ארץ ושמים לכך נאמר בר״ה ועשיתם שבתשרי נברא העולם. - וצריך לפרש כהא דשבת י׳ או כמ״ש הרא״ה.
2. לפנינו בירושלמי ליתא תיבות אלו ״ואומר ויכולו השמים והארץ״, אמנם הראשונים הביאו גירסא זו הראבי״ה במס׳ ברכות פ״ח סי׳ קמ״א. ובמס׳ שבת סי׳ קס״ו, כן באור זרוע ח״א סי׳ תשנ״ב אות ט׳, וכתב האו״ז דשוב נהגו לומר ויכולו בקול רם אף דאיכא יין וקידוש על הכוס בבהכ״נ משום דצריכים לומר ג׳ פעמים ויכולו כמו דאיתא במדרש שוח״ט מובא לפנינו אות ה׳ ועי׳ בשיר״ק בירושלמי שם שלא ראה דברי הראשונים בזה, ומה שרוצה המבאר להראבי״ה לפקפק אם זה מגוף הירושלמי אינו נראה אחרי דמקור אמירת ג׳ פעמים ויכלו נמצא בחז״ל במדרש שוח״ט ולפנינו אות ג׳ מבואר דגם בירושלמי יש מענין זה א״כ שפיר י״ל דגרסתם בירושלמי הי׳ כן כמו שהביאו בלשונם.
3. מאמר זה כלשונו מובא בתשובת הגאונים תורתן של ראשונים (פרנקפורט תרמ״ב בצד נ״ח מכת״י דע ראססי) משם ירושלמי, ולפנינו בירושלמי ליתא, ותחלת המאמר הוא בבבלי שבת קי״ט והראשונים רבותינו בעלי התוס׳ עה״ת, הרא״ה באו״ח, הכל בו, האבודרהם, כתבו לפרש דמשה״כ אומרים פסוק זה וסר עונך כו׳ מפני שכתוב בענין עדות אם לא יגיד ונשא עונו וזה שאמר ויכלו ולא עכב העדות לפיכך יוסר אותו עון מעליו ולפנינו מבואר טעם אחר דאמירת ויכלו בעצמה מכפר וכמפורש יותר במאמר שלפנינו אות ד׳ ממדרש שוחר טוב ובאבודרהם הביא טעם זה שלפנינו בירושלמי ממדרש סתם.
4. מדרש זה מובא כלשונו בהגהות מיימוני פכ״ט מה׳ שבת מ״ט, גם ברוקח סי׳ מ״ט בשינוי קצת בזה״ל ומסיק רבא במדרש ויכלו ג״פ כו׳ ומקודם לזה הביא הגמ׳ שבת לעיל מאמר א׳ בגירסא אמר רב וכן גרסו הרבה ראשונים והעיר בס׳ רב פעלים דצ״ל ומסיק רב במדרש ויכלו. אך באמת יש לפקפק עוד אם הכוונה של הרוקח למדרש ויכלו ואולי תיבת ויכלו קאי למטה דצ״ל ויכלו ג׳ פעמים ור״ל דאיתא במדרש כמו שהביאו ש״ר בשם מדרש סתם או מדרש שוחר טוב.
5. לפנינו במדרש שוח״ט לא נמצא זה המאמר רק הראשונים הראבי״ה סי׳ קצ״ו, האו״ז ח״ב סי׳ כ׳ והגה״מ פ״ט מה׳ חפלה הביאו אותו בשם שוח״ט וש״ר הביאו אותו בשם מדרש סתם ועיין לעיל אות ב. ג. ד. בביאור - ובזהר ח״ב ר״ז: זיל ובעי ב״נ למסהד סהדותא דא (קידושא) בחדוה ברעותא דלבא כו׳ וכל מאן דיסהיד דא וישוי לביה ורעותיה לדא מכפר על כל חובוי, וכמבואר לפנינו במדרש שו״ט.
6. קודם לזה מביא לכל יש סיקוסים, השמים וארץ יש להם סיקוסים, פי׳ מדה ושיעור, קץ וזמן, ומפרש ויכלו שמים כפשוטו שנגמרה מלאכת שמים וכתרגום יוב״ע ויכלו ושלימו, ועי׳ לקמן אות יב. מפרקי דר״א.
7. כלים, דורש ויכלו השמים לשון כלי שנעשו כלים. וראה בס׳ הקנה (ד״ק) נט. ונרמזו בלשון ויכלו לשון כלים כי הם כלים אל הבינה יוצר בראשית. וכ״כ בריקאנטי כאן.
8. כלייה, מבאר במדרש דעד שלא חטא אדם הראשון היו המזלות מהלכין דרך קצרה ובמהירות, משחטא סיבבן דרך ארוכה ובמתינות כדי ליגעם יותר וכו׳ לכך נאמר ויכלו שניתן להם חוסר וכליה שהכל לקה במעשה אדה״ר, ולדעת חז״ל זה הי׳ ביום ששי והאונקלוס מתרגם בפ״ב ויכל ושיצי, וגם לשון השמיד (דברים ל״א:ד׳) מתרגם שיצי, ועי׳ בס׳ תפ״י כאן ולפלא שלא הזכיר דברי המדרש אלו.
9. נשתכללו, דורש ויכלו, נתכללו ונתייפו והוא שיכלול מלשון עיטור וכלילית יופי, וכמו שתרגום אונקלוס ויכלו ואישתכללו [אך לפמ״ש בס׳ יאר לפרש דברי התרגום דשכלול נקרא תקון הדבר וגמרו כמו שת״א תכלנה מלמעלה תשכללנה, א״כ אין ראי׳ מלשון התרגום] ומבואר כן בשמו״ר כ״ט אמר הקב״ה אני איני כן אלא נכנסתי בעולמי וכו׳ עטרתי כל מה שעשיתי שנא׳ ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ומפרש ריב״ל דנתעטרו השמים במאורות ונתעטרה הארץ בצמחים ועי׳ באסת״ר פ״ז ועי׳ לקמן אות כ״ה מפס״ר השבת ״שיכללה״ ומבואר כן גם במדרש תהלים מזמור נ׳ ומניין שבראו מציון שנא׳ מציון מכלל יופי יופיו של עולם ומניין שבעולם הזה הוא מדבר נאמר כאן מכלל יופי ונאמר להלן ויכלו השמים והארץ, ומבואר ג״כ דדורש כן ויכלו מלשון שכלול ויופי. ובב״ר י׳ לקמן מאמר כד. מה הי׳ חסרה - כלה, וכן בלקח טוב ד״א ויכלו כילל הקב״ה את השבת ככלה ועי׳ שבת קיט. ואמר בואי כלה. ובמדרש אגדה ויכל לשון כלילה ועטרה היא יום השביעי לשאר כל הימים. והמרי״א כ׳ דבר״ר פי׳ ויכלו מלשון כלה שמורה על כללות, וכן הי׳ חסידים הראשונים אומרים בואי כלה. ול״נ הכוונה בואי כלה י״ל למה שפירשו במדרש כאן ובאות יא, ובס׳ הקנה נט, מהו לשון ויכלו לשון כלה הכלילה מן הכל וכן כ׳ בריקאנטי, ועי׳ ב״ק לב: וברבינו חננאל ואמרי לה לקראת מלכה, וי״ל דפליגי בפירושים אלו, ועי׳ תק״ז סט. לקמן מאמר יא. מט. ובמדרש מכ״י מנח״י גורס נכללו השמים נכללה הארץ ועפ״ז יש להסתפק אם הכוונה למה שפירשנו לעיל ואולי לפי גירסתו זו אינו חולק על הדרש של מאמר י׳.
10. מכוללים בשעת בריאתן נבראו דרך כלל מקושר ומעובה, והי׳ מותחין והולכין כל ו׳ ימים על שיעורם עד שאמר הקב״ה די. ופי׳ הכתוב ויכלו כבר הי׳ מכוללין והי׳ מותחין והולכים עד יום ז׳ ואז אמר הקב״ה די (מת״כ) ובפי׳ המיוחס לרש״י גורס משוכללין הי׳ השמים כבר מיום ראשון ומותחין והולכין עד סמוך לחשכה בע״ש מיד ויכל וכו׳ גער בהם והעמידן, ובא לחלוק על דברי ריב״ל ע״כ.
11. לשון תאוה, בתרגום ירושלמי לק׳ פסוק ב׳ ויכל אלקים מתרגם ויכל וחמיד וכמבואר במדרש כאן ושם בביאור הארכתי מ״ש בספרן של ראשונים בזה, גם במדרש הנעלם טז. איתא א״ר ברכיה ויכלו לשון כסוף היא כו׳ וכשגמר המלאכה נכספה כלה לכל רואיה, וראה בפי׳ צרור המור כאן דמביא ג״כ זה הפי׳ על ויכלו, ומבואר מדברי המדרשים הנ״ל דדרשו ששה פירושים בתיבת ויכלו א) לשון גמר וקץ, ב) לשון כלים, ג) לשון כלייה ד) לשון שיכלול, ה) לשון כללות, ו) לשון חמדה וכסוף, וראה בזהר ח״א מז. ויכלו אשתכללו כלא חד (ד״א כחד) אשתכללו מכלא, ואשתלימו בכלא: ע״כ ונראה דהכוונה לאלו הפירושים וע׳ לקמן אות יג. אין ויכלו אלא לשון חנוכה.
12. כלו - מלהיות, בהם עוד פועל ה׳ בהשגחתו עליהם תמיד לקיימם ולהעמידם, וזהו שמביא והלא כבר נאמר כו׳ ר״ל השגחת כבודו ית׳ הוא תמיד לקיימם וכמ״ש ואתה מחיה את כלם - שכלו ממלאכה, מפועל, ומצווי, ומתנהגין עפ״מ שהותנה בעת הבריאה (רד״ל).
13. ראה בפסיקתא רבתי ריש פ״ב מאמר זה בשינוי לשון מובא לעיל בתושבע״פ פ״א אות תרס״א.
14. כללן ורדדן, הכוונה למבואר לעיל בא״י מב״ר מכוללין הי׳ המעשים והיו מותחין והולכין עיי״ש בהביאור.
15. עי׳ רמב״ן עה״ת כאן פ״ג, שכ׳ דיום השביעי הוא אלף השביעי ושבת רמז לעוה״ב, ומ״ש הרב״ח.
16. בר״ה יא. הגירסא לקומתן, לדעתן, לצביונם ובראשונים יש גירסאות שונות. במקצת תיבות בלמ״ד ובמקצת בבי״ת. וביאור הדברים ברש״י חולין שם בקומתן כשיצאו מן הארץ ראשו תחלה, וזהו בקומתן ותיכף נוצרו קרנותיו של פר עם הפר וגם עץ פרי ראוי הי׳ לטעון פרי מיד, - בדעתן, שהודיעם שיבראם והם ניאותו, ובר״ה פי׳ שאלם אם רצונם להבראות ואמרו הן. בצביונם, בדמות שבחרו להם. ובר״ה פי׳ בטעם כל אחד ואחד ובדפוס כל או״א ע״כ. והתוס׳ בר״ה כ׳ צביונם לשון יופי כמו לעטרת צבי דדרך בהמה חיה ועוף כשגדלים גדלים בנוי בכח בדעת ובקומה וכ״ז הי׳ במעשה בראשית בתחלת יצירתם וכלהו נפקי מדכתיב צבאם ע״כ, ובתוס׳ חולין ס. הביאו פי׳ זה בשם הערוך והוסיפו עוי״ל - דקומתן נפיק מלשון הצבה. והנה בערוך לפנינו ערך צב מביא ב׳ פירושים, ונמצאים הדברים בלשונם לפנינו פי׳ א׳ ברבינו גרשום חולין שם, ופי׳ שני ברבינו חננאל ר״ה שם, ופירש״י הוא כפי׳ הרבינו גרשום רק בשינוי דמה שפירש הר״ג לצביונם פירש״י לדעתם, ולדעתן פי׳ הר״ג בכלל דעתן נבראו. ופי׳ ר״ח הוא בקומתן נבראו כלומר גדולים ומלאים, לדעתן נבראו לא כדעת התינוקות אלא כדעת הגדולים, לצביונם נבראו לתוארם ביופיפותם שנאמר וכל צבאם ופרשינן לצביונם. ע״כ וכלשון זה הביא בערוך ומ״ש התום׳ משם הערוך אולי היו לפניהם בערוך גירסא אחרת והריטב״א בר״ה הקשה ג״כ על פירש״י ומביא פי׳ הערוך דצביונם לשון יופי והאי דמייתי ראי׳ מצביונם משום דלשון פרטי הוא וגם לשון כללי לשלימות קומתן ודעתן ויפותן. - ולא הי׳ לפניהם לשון הר״ח שלפנינו. - ומה שנתקשה על פירש״י בהא שפי׳ לדעתם, ששאלם אם רצונם לבראות, וכמבואר לשון זה ברבנו גרשום, נמצא תשובה בזה לרב האי גאון שנשאל על פי׳ זה שמצאו בשם גאון. (בשו״ת הגאונים שערי תשובה סי׳ קמ״ד ובתה״ג ליק סי׳ כ״ח) בזה״ל וכי כלום יש בו ממש קודם שיברא שיהי׳ לו צביון או מהות והשיב ע״ז, דפרוש זה אין אנו יודעים אותו ולא סבירא לן [ומ״ש המבאר בשע״ת דהרב האי גאון כ׳ על פי׳ זה שמבואר ברש״י ״דדברים בטלים הן״ במח״כ לא כוון יפה. דלשון זה כ׳ על מה שהביא יש שפירשו לפי דברי הפילוסופים ולא קאי אדלעיל] והרה״ג הביא דיש שפירשו שכל מין ומין מבע״ח ברא כמותן הקב״ה ברקיע ממין המלאכים הרוחניים ואמר להם האיך אתה רוצה שאברא כמותך בעולם ואיך יהא. ואנו אומרים דריב״ל הכי קאמר לצביונו ולדעתו שעכשיו שצפה הקב״ה וגלוי לפניו מה תהא דעתן וצביונן ולפיהן בראן ועכשיו אחר שנבראו אנו אומרים כי דעתם וצביונם שהוא עכשיו מוכנים היו מאז. - ואשר כתבתם בקומתן לישנא דרבוותא בקמתן (בלי ויו) כלשון הגמ׳ ב״מ קז. שדה חבירו בשעה שעומדת בקמתה כו׳ ע״כ ונראה דכוונתו להוציא מהפי׳ ר״ג דפי׳ בקומתן לשון גובה וגודל, רק לשון קמה כמו תבואה בשלה. כן האדם נברא שלם ועי׳ בפי׳ הר״ח. - והתוס׳ בחולין דחו ג״כ פי׳ זה שנבראו בעמידה מגמ׳ סנהדרין לח: ופי׳ בקומתן היינו שנגמרו כל קומתן מתחלתן. ומכל זה יש תשובה לאלה אשר רצו לתלות בוקי סריקי בחז״ל לייחס להם השיטה הכוזבת של התפתחות האדם ע״פ הגמ׳ ברכות סא. ולפ״מ דאיתא כאן לכל הפירושים מבואר שיטת חז״ל דבמעשה בראשית האדם והבע״ח נבראו מיד שלמים בכל הדברים כמו שהם עתה ולא שנתפתחו במשך הזמן ועי׳ מ״ש לעיל בתושבע״פ סי׳ תשל״ח בביאור ולק׳ פ״ז. - גם הרמב״ם במורה ח״ב פ״ל מפרש כדעת הר״ח שכ׳ לפרש בצביונם נבראו, יאמר כי כל מה שברא אמנם נברא על שלמות כמותו, ועל שלמות צורתו, ובנאה שבמקריו. והוא אמרו בצביונן נבראו מן צבי הוא לכל הארצות, ודע זה ג״כ שהוא שרש גדול. ובמדרש אגדה כאן כ׳ בצביונם נבראו שנאמר ולמן די יצבא יתננה (דניאל ד יד) וזה נוטה לפרוש רבינו גרשום ורש״י מלשון חפץ ורצון וראה במדרש תהלים פ׳ קמ״ח ומי הם צבאיו שעושין צביונו של הקב״ה וראה במרש״א כאן ושאר מפרשים שלא הי׳ לפניהם כל דברי הראשונים הנ״ל. וע׳ ב״ר פי״ד כבן עשרים שנה נבראו.
17. צבא לשמים לשון צביון ותאוה, אם זכה צבאות השמים וארץ נעשה בשבילו ואם לאו הצבאות ילחמו עמו וימיתוהו (פירש״י) וביפ״ת מפרש דדרש צבא מלשון זמן קצוב דלכל יש זמן, עיש״ה.
18. גירסא זו בספר בן סירא דקאי על פסוק וכל צבאם מובא בפי׳ המיוחס לרש״י, עי״ש ודרש צבא מלשון חפץ רצון והנייה (מת״כ).
19. ב״ר פ״י, קהלת ה. ח. שמו״ר פ״י ועי׳ במד״ר פי״ח תנחומא חקת ס״א ולעיל פ״א אות תתכ״ו. ובמדרשים שם מובא מעשיות דבכל הקב״ה עושה שליחותו אפילו ע״י נחש ועקרב ויתוש וצפרדע.
20. כעין מעשה זו שנהרג באמירת ויכלו מבואר שם במדרש גבי רבי חנינא בן חכינאי התחיל בקדוש היום ויכלו השמים עד ויקדש אותו ולא הניחוהו לגמור עד שהרגוהו ויצאת ב״ק ואמרה אשריך שהיית קדוש ויצתה נשמתך בקדושה בתיבת ויקדש.
21. ראה בזהר ח״ב רז. בתקוני זהר פד. מוסיף עוד דשבעין תיבין אינון בקידוש וזכור ושמור הוו שבעין ותרין כחשבון ״ויכלו״ כנגד ע״ב שמות ויסע, ויבא, ויט, כידוע. וענין זה מבואר בז״ח קכא. ובתק״ז כ: סו: סז:
22. בירושלמי מגלה פ״א ה״ט הגירסא בשינוי ויכל בששי וישבות בשביעי וכ״ה במס׳ סופרים פ״א ה״ח ובמס׳ ספר תורה פ״א, ונראה דרק קיצור לשון הוא דגם במכלתא בא ותנחומא ישן פ׳ שמות איתא כלשון הגמ׳, גם בתרגום השבעים ושמרוני והפשיטא כתבו ביום הששי ועי׳ מ״ש לעיל פרשה א׳ מאמר קצ״ז, ובאור הדברים פירש״י ויכל ביום הששי שלא יאמר אם כן עשה מלאכה בשבת דהא כתיב ויכל ביום השביעי והוא לא יקבל מדרש חכמים שדרשו בו מה הי׳ העולם חסר מנוחה באתה שבת באתה מנוחה וזהו גמרו ע״כ. וכ״מ בב״ר לקמן אות כ״ד דמטעם קושיא זו שינוי ויכל בששי וע׳ לקמן אות כ״ו בביאור.
23. אתמהא, וכי אפשר דבר זה שעשה מלאכה בשביעי (רש״י). וע״ז תירצו א) דהקב״ה שיודע לצמצם רגעיו גמר כחוט השערה של גמר יום הששי ולא הי׳ יכול לומר דגמר בששי דכל יום הששי אף ברגע האחרונה שלו עשה מלאכה וגמר בתחלת יום שביעי ובשביעי עצמו לא עשה כלום וכמ״ש האבן עזרא דכילוי מעשה אינו מעשה. זהו טעמו של רשב״י. ב) גניבא ורבנן פי׳ דבריאת יום שבת עצמו דבזה נגמר מעשה בראשית כי הי׳ חסר יום מנוחה, זה נעשה בשביעי גם בפסקתי זוטרתי כ׳ פי׳ זה כלומר בהיותו יום שביעי אז כלתה המלאכה, כי יום השביעי עצמו הוא מן המלאכות ואע״פ שלא היתה בו מלאכה שעות של יום השביעי נקרא מלאכה, גם במדרש אגדה כ׳ ויכל וגו׳ מדת יום ומדת לילה צוה ביום שביעי, ובביאור כ׳ ע״ז אינו מובן והכוונה פשוטה כמ״ש במדרש דמדת יום ומדת לילה נברא בשביעי וזש״כ ויכל, בשביעי - ויש עוד פי׳ ג) בפסקתא זוטרתי שם דביום שביעי הפי׳ בטרם יום שביעי כמו אך ביום הראשון תשביתו ומובא בשאר ראשונים, פי׳ ד) ליש מפרשים בב״ר פ״י א״ח דמביא המאמר, כאן התפלל אבא של שבת בערב שבת, על קרא ויכל א׳ ביום השביעי, דבא לפרש כזה כמו דדריש ר׳ יודן בב״ר סוף פ״ט מובא לעיל פ״א מאמר תתכה. יום הששי זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על הקדש ובה נגמרה מלאכת העולם, ומטעם זה הקדימו להתפלל של שבת בערב שבת, ומשה״כ כתיב ביום השביעי דזמן התוספת נקרא שבת. - ועי׳ לקמן מאמר כו. לה. ממדרש הגדול דמתרץ ג״כ לשון ביום השביעי דקאי על בין השמשות ומ״ש בביאור מדברי התיוב״ע. הי׳ העולם חסר שבת, יום הקילוס, וכן מפורש בספר יצירה כשברא הקב״ה שמים וארץ עשה ממונים לכל מה שברא למזלות ולדשאים ואילנות ולימים וכשבא יום השבת נתקבצו כל הממונים וקלסו להקב״ה ואמרו מזמור שיר ליום השבת (פירש״י במדרש)
24. ביום השביעי מפרש על ידי יום השביעי וכ״מ בפדדר״א פי״ט דבזכות יום השבת ניצול מדינה של גיהנם (מ״ע)
וְאִשְׁתַּכְלַלוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְכָל חֵילֵיהוֹן.
The heavens and the earth were completed, and [so were] all their conglomerations.

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם
וְאִשְׁתַּכְלַלוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְכָל חֵילֵיהוֹן
שכלול – יסוד וגם השלמה
רוב המתרגמים הארמיים פירשו ״וַיְכֻלּוּ״ מפועל כִּלָּה שמשמעו גָּמַר, הִשְׁלִים. לכן תרגמו בשווה ״וַיְכֻלּוּ השמים והארץ״ – ״וּשְׁלִימוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא״ כמו ״וַיְכַל אלהים״ – ״וּשְׁלִים ה׳⁠ ⁠⁠״.⁠1 אבל אונקלוס תרגם ״וַיְכַל אלהים״ – ״וְשֵׁיצִי ה׳⁠ ⁠⁠״ משורש שצ״ה (כִּלָּה) לעומת ״וַיְכֻלּוּ השמים״ – ״וְאִשְׁתַּכְלַלוּ שְׁמַיָּא״, בפועל ״שכלל״.
בטעם הדבר כתב ״מרפא לשון״, שלעומת ״וַיְכַל״ משורש כל״ה, אונקלוס גזר ״וַיְכֻלּוּ״ משורש כל״ל כמו ״כְּלִיל תכלת״ (שמות כח לא), ״מציון מִכְלַל יֹפי״ (תהלים נ ב) שעניינו שלמות ללא פגם. לכן, כדי להבחין בין השורשים, תרגם ״וַיְכֻלּוּ״ ב״שכלל״. ואין צורך לדבריו; אפשר שגם אונקלוס גוזר ״וַיְכֻלּוּ״ משורש כל״ה, ובכל זאת העדיף לתרגם ב״שכלל״ כי יש בו כפל משמעים; יִסּוּד דבר וגם השלמתו, כמוכח מן הארמית המקראית: ״מַן שָׂם לְכֹם טְעֵם בַּיְתָא דְנָה לִבְּנֵא וְאֻשַּׁרְנָא דְנָה לְשַׁכְלָלָה״ (עזרא ה ג, מי נתן לכם צו הבית הזה לבנות ולהשלים הבניין?), זהו שִׁכְלֵל במשמע סיום והשלמה. כנגד זאת ״הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּא יִשְׁתַּכְלְלוּן״ (עזרא ד יג, ובמיוחס לרש״י: ״והחומות יהיו מיוסדות״) – לשון יסוד.⁠2 לכן, להבעת הרעיון שהבריאה נתייסדה וגם הושלמה בחר לתרגם ״וְאִשְׁתַּכְלַלוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא״, כבמדרש ב״ר ״נשתכללו שמים בחמה ובלבנה ובמזלות״ (ב״ר י ה). ועוד, אילו תרגם ״וְאִישְׁתְּצִיאוּ שְׁמַיָּא״ היה נשמע שהשמים הושחתו (עיין בפסוק הבא).
כפל משמעי ״שכלל״ מתברר משלושה התרגומים הבאים: ״אשר לא היה כמֹהו במצרים למן היום הִוָּסְדָהּ״ (שמות ט יח) ״לְמִן יוֹמָא דְּאִשְׁתַּכְלַלַת״, ״תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עיר סיחון״ (במדבר כא כז) ״תִּתְבְּנֵי וְתִשְׁתַּכְלַל קַרְתָּא דְּסִיחוֹן״ – לשון התחלה, אבל ״ואל אמה תְּכַלֶּנָּה מלמעלה״ (בראשית ו טז) ״וּלְאַמְּתָא תְּשַׁכְלְלִינַּהּ מִלְּעֵילָא״ זהו לשון סיום.
1. כך במיוחס ליונתן ובדומה גם בת״נ ובפשיטתא. לנוסח תרגום ירושלמי ״⁠ ⁠⁠״וַיְכַל״ – ״וחמיד״ ראה בפסוק ב.
2. הפועל הארמי ״שכלל״ זהה לפועל העברי ״יסד״, המשמש גם הוא בכפל משמעים – כהתחלת בניין וגם כסיומו. השווה: ״בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ״ (יהושע ו כו). ״יְיַסְּדֶנָּה״ – יניח יסודותיה, ותרגם יוב״ע ״בִּבְכוֹרֵיהּ יְשַׁכְלְלִינָּהּ״. וכמוהו גם ״וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה׳⁠ ⁠⁠״ (עזרא ג י), הניחו את יסודותיו. אבל ״הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ״ (עזרא ג יב), ראו אותו בכבודו ובשלמותו. גם ״שכלל״ שבלשון הקדיש ״ולמבני קרתא דירושלם ולשכללא היכלא״ (סדר רב עמרם גאון, צידוק הדין). וכן ״בנה ביתך, שכלל היכלך״ (סדר רב עמרם גאון, סדר תפילה) סובל את שני המשמעים.
אבל שִׁכְלֵל בלשון חז״ל משמעו שִׁפֵּר, הביא לידי שלמות, כגון ״[בית המקדש] בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא״ (ספרי דברים, שנב), ״משל למלך... שבנה פלטרין ושיכללן״ (סנהדרין לח ע״א). ונמצא כי בלשון חז״ל (וכן בלשון ימינו שִׁכְלֵל – תִּקֵּן, יִפָּה), מציין את סיום הדבר. ועיין ״מתורגמן״ ערך שכלל, ויא״ר כאן.
ואשלמו בריתא שמ⁠[י]⁠א וארעא וכל חלוותהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ברית״) גם נוסח חילופי: ״חילוות״.
ושלימו בריית⁠(י) שמייא וארעא וכל חילוותהון.
And the creatures of the heavens and earth, and all the hosts of them, were completed.

פרשה י

[א] וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם – כְּתִיב: לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד (תהלים קי״ט:צ״ו), לַכֹּל יֵשׁ סִיקוּסִים, שָׁמַיִם וָאָרֶץ יֵשׁ לָהֶם סִיקוּסִים, חוּץ מִדָּבָר אֶחָד שֶׁאֵין לוֹ סִיקוּסִים, וְאֵי זוֹ, זוֹ הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם (איוב י״א:ט׳).
דָּבָר אַחֵר: לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ, זוֹ מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ.
[ב] רַבִּי חָמָא פָּתַח: הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וגו׳ (משלי כ״ה:ד׳), אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּשֵׁם רַבִּי יַעֲקֹב, מָשָׁל לְאַמְבַּטִּי שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַיִם, וְהָיוּ בָהּ שְׁנֵי דְּיוֹסְקוֹסִים נָאִים, כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַיִם לֹא הָיְתָה מְלֶאכֶת דְּיוֹסְקוֹסִים נִרְאֵית, כֵּיוָן שֶׁפָּסְקָה וְנִעֵר הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ, נִרְאֵית מְלֶאכֶת דְּיוֹסְקוֹסִים. כָּךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הָעוֹלָם תֹּהוּ וָבֹהוּ, לֹא נִרְאֵית מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כֵּיוָן שֶׁנֶּעֱקַר תֹּהוּ וָבֹהוּ מִן הָעוֹלָם, נִרְאֵית מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי (משלי כ״ה:ד׳), נַעֲשׂוּ כֵּלִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.
[ג] כֵּיצַד בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי פְּקָעִיּוֹת, אַחַת שֶׁל אֵשׁ וְאַחַת שֶׁל שֶׁלֶג, וּפְתָכָן זֶה בָּזֶה וּמֵהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, אַרְבַּע, לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם. רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר, שֵׁשׁ, אַרְבַּע לְאַרְבַּע רוּחוֹת, וְאַחַת מִלְּמַעְלָן וְאַחַת מִלְּמַטָּן. אַדְרַיָּינוּס שְׁחִיק עֲצָמוֹת שָׁאֲלֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר חֲנַנְיָא, אֲמַר לֵיהּ כֵּיצַד בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ. אָמַר לֵיהּ כְּהַהוּא דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא. אָמַר לֵיהּ אֶפְשָׁר כֵּן, אֶתְמְהָא. הִכְנִיסוֹ לְבַיִת קָטָן, אָמַר לֵיהּ, פְּשֹׁט יָדֶךָ לְמִזְרָח וּלְמַעֲרָב לְצָפוֹן וּלְדָרוֹם. אָמַר לֵיהּ, כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
[ד] אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא, דָּרַשׁ רַבִּי אָפֵס בְּאַנְטוֹכְיָא, אֵין לָשׁוֹן וַיְכֻלּוּ אֶלָּא לְשׁוֹן מַכָּה וּלְשׁוֹן כְּלָיָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס בִּמְדִינָה וְקִלְּסוּ אוֹתוֹ בְּנֵי הַמְדִינָה, וְעָרַב לוֹ קִלּוּסָן, הִרְבָּה לָהֶן בְּדִיצָה, הִרְבָּה לָהֶן בְּהִדְיוֹכִין. לְאַחַר זְמַן הִכְעִיסוּ אוֹתוֹ, וּמִעֵט לָהֶן בְּדִיצָה וּמִעֵט לָהֶן בְּהִדְיוֹכִין. כָּךְ עַד שֶׁלֹא חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיוּ הַמַּזָּלוֹת מְהַלְּכִין דֶּרֶךְ קְצָרָה וּבִמְהִירוּת, מִשֶּׁחָטָא סִבְּבָן דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה וּבִמְתִינוּת. יֵשׁ מַזָּל שֶׁגּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לְי״ב חֹדֶשׁ, כְּגוֹן כּוֹכָב חַמָּה. וְיֵשׁ מַזָּל שֶׁהוּא גּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁלשִׁים יוֹם, וְהִיא לְבָנָה. וְיֵשׁ מַזָּל שֶׁגּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְהוּא צֶדֶק. וְיֵשׁ מַזָּל שֶׁהוּא גוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁלשִׁים שָׁנָה, וְהוּא שַׁבְּתָי. חוּץ מִן כּוֹכָב נֹגַהּ וּמַאְדִּים, שֶׁאֵין גּוֹמְרִין הִלּוּכָן אֶלָּא לְאַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה. (ובעי שאלה שנגה מהלכת י״ב מזלות לעשרה חדשים, כל מזל כ״ה יום, ומאדים חדש וחצי, כל מזל מהלך י״ב שנה ומחצה, והיאך אומר כן נגה ומאדים אין גומרין הלוכן אלא לארבע מאות ושמונים שנה, חזינא תמיהה לפיכך בעי שאלה). רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חָנָן דְּצִפּוֹרִין תָּנֵי, בְּנוֹת שׁוּחַ בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה שֶׁל שְׁמִטָּה נוֹהֵג קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן, לְפִי שֶׁעוֹשׂוֹת פֵּרוֹת לְשָׁלשׁ שָׁנִים, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עָשׂוּ פֵּרוֹת בֶּן יוֹמָן. אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַפֵּא אוֹתָהּ מַכָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא (ישעיהו ל׳:כ״ו), מַחַץ מַכָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִרְפָּא.
[ה] אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נִשְׁתַּכְלְלוּ שָׁמַיִם בְּחַמָּה וּלְבָנָה וּבְמַזָּלוֹת, וְנִשְׁתַּכְלְלָה הָאָרֶץ בְּאִילָנוֹת וּבִדְשָׁאִין וְגַן עֵדֶן. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מְכוּלָלִים הָיוּ הַמַּעֲשִׂים, וְהָיוּ מוֹתְחִין וְהוֹלְכִין. וְכָל צְבָאָם, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר שְׁלשָׁה צְבָאִים הֵן, צָבָא לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, וְצָבָא לַתַּלְמִידִים, וְצָבָא לַיִּסּוּרִין. צָבָא לַשָּׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. צָבָא לַתַּלְמִידִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל עַד בּוֹא חֲלִיפָתִי (איוב י״ד:י״ד) עַד יָקוּם חִילוּפִי. וְצָבָא לַיִּסּוּרִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי אֶרֶץ (איוב ז׳:א׳), וְכָל צִבְיוֹנוֹ שֶׁל אָדָם אֵינוֹ אֶלָּא עַל הָאָרֶץ, וּמַה הַנָּיָה לוֹ: וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו (איוב ז׳:א׳). נַחְמָן בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר, אִם זָכָה צָבָא לוֹ, וְאִם לָאו צָבָא עָלָיו. בָּנָה בִּנְיָן, עָלָה בְּיָדוֹ, צָבָא לוֹ, נָפַל מִמֶּנּוּ וָמֵת, צָבָא עָלָיו. אָכַל פִּתּוֹ וְהַנָּיָתוֹ, צָבָא לוֹ. עָמְדָה בְּתוֹךְ גְּרוֹנוֹ וְחִנַּקְתּוֹ, צָבָא עָלָיו. הַרְבֵּה צְבָאִים מִנָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם הַזֶּה לִתְבֹּעַ דִּקָּיוֹן שֶׁלּוֹ, הַרְבֵּה דֻּבִּים, הַרְבֵּה אֲרָיוֹת, הַרְבֵּה נְחָשִׁים, הַרְבֵּה שְׂרָפִים, הַרְבֵּה עַקְרַבִּים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא כִּימֵי שָׂכִיר יָמָיו.
[ו] בַּר סִירָא אָמַר, אֱלוֹהַּ הֶעֱלָה סַמִּים מִן הָאָרֶץ, בָּהֶם הָרוֹפֵא מְרַפֵּא אֶת הַמַּכָּה, וּבָהֶם הָרוֹקֵחַ מְרַקֵּחַ אֶת הַמִּרְקַחַת.
אָמַר רַבִּי סִימוֹן אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב, שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל בָּרָקִיעַ שֶׁמַּכֶּה אוֹתוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ גְּדַל, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ וגו׳ (איוב ל״ח:ל״ג), לָשׁוֹן שׁוֹטֵר: הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ משְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ (איוב ל״ח:ל״א), רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא וְרַבִּי סִימוֹן אָמַר, כִּימָה מְעַדֶּנֶת אֶת הַפֵּרוֹת, וּכְסִיל מוֹשֵׁךְ בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִּשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם (איוב ל״ח:ל״ב), רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חִיָּא וְרַבִּי סִימוֹן אָמְרוּ, מַזָּל הוּא שֶׁהוּא מְמַזֵּר אֶת הַפֵּרוֹת.
[ז] רַבָּנָן אָמְרֵי אֲפִלּוּ דְבָרִים שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אוֹתָן שֶׁהֵן יְתֵירָה בָּעוֹלָם, כְּגוֹן זְבוּבִין וּפַרְעוֹשִׁין וְיַתּוּשִׁין, אַף הֵן בִּכְלַל בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵן, וּבַכֹּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי נָחָשׁ, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי יַתּוּשׁ, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי צְפַרְדֵּעַ. רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי מְנַחְמָה, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ, רַבִּי אַחָא הֲוָה מִשְׁתָּעֵי הָדֵין עוֹבָדָא: חַד בַּר נָשׁ הֲוָה קָאֵים עַל כֵּיף נַהֲרָא, חֲמָא חַד עוּרְדְּעָן טָעֲנָה חָדָא עַקְרָב, וּמְגִיזָה יָתֵיהּ נַהֲרָא, וְכֵיוָן דְּעָבְדַת שְׁלִיחוּתֵיהּ אַחְזַרְתֵּא לְאַתְרֵהּ. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חָנָן דְּצִפּוֹרִין אֲמַר, עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד גְּבַר דַּהֲוָה קָאֵים לְמֶחֱצַד בַּהֲדָא בִּקְעַת בֵּי טַרְפָּא, חֲמָא חַד עֵשֶׂב וְלִקֵּט יָתֵיהּ וַעֲבָדֵיהּ כְּלִילָא לְרֵאשֵׁיהּ, אֲזַלָּא חַד חִוְיָא וּמְחָא יָתֵיהּ, וּקְטִיל יָתֵיהּ. אֲתָא חַד גַּבָּר וְקָם לְמִסְקַר בְּהַהוּא חִוְיָא, אֲמַר תָּמֵהַּ אֲנִי עַל מַן דְּקָטַל הָדֵין חִוְיָא. אֲמַר הַהוּא גַּבְרָא אֲנָא קְטָלִית יָתֵיהּ. תָּלָה אַפּוֹי וַחֲמָא לְהַהוּא עִשְׂבָּא עֲבִידָא כְּלִילָא לְרֵאשֵׁיהּ, אֲמַר מִן קוּשְׁטָא אַתְּ קָטְלִית יָתֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ, אִין. אֲמַר לֵיהּ, יָכֵיל אַתְּ מֵרִים הָדֵין עִשְׂבָּא מִן רֵאשֵׁךְ, אֲמַר לֵיהּ אִין, כֵּיוָן דַּאֲרֵים יָתֵיהּ אֲמַר לֵיהּ אַתְּ יָכוֹל קָרֵיב הָכָא וּמֵרִים הָדֵין חִוְיָא בַּהֲדֵין חוּטְרָא, אֲמַר לֵיהּ אִין, כֵּיוָן דִּקְרַב לְהַהוּא חִוְיָא מִיָּד נָשְׁרוּ אֵבָרָיו. רַבִּי יַנַּאי הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּפֶתַח עִירוֹ, רָאָה נָחָשׁ מַרְתִּיעַ וּבָא, וַהֲוָה מְרַדֵּף לֵיהּ מִן הָדֵין סִטְרָא, וַהֲוָה חָזַר מִן דֵּין סִטְרָא, וְעוֹד הֲוָה רָדֵיף לֵיהּ מִן הָדֵין סִטְרָא וַהֲוָה חָזַר מִן דֵּין סִטְרָא, אֲמַר זֶה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ. מִיָּד נָפְלָה הֲבָרָה בָּעִיר פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי נְשָׁכוֹ נָחָשׁ וָמֵת. רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה יָתֵיב מְטַיֵּל בְּבֵית הַכִּסֵּא, אֲתָא חַד רוֹמָאי וְתָרְכֵיהּ וְקָדִים יָתֵיהּ וִיתֵיב לֵיהּ, אֲמַר לֵית דֵּין עַל מַגָּן, מִיָּד נְפַק חַד חִוְיָא וּמְחָא יָתֵיהּ וּקְטַל יָתֵיהּ, וְקָרָא עָלָיו: וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ (ישעיהו מ״ג:ד׳), וְאֶתֵּן אֱדוֹם תַּחְתֶּיךָ. רַבִּי יִצְחָק בַּר אֶלְעָזָר הֲוָה קָאֵים וּמְטַיֵּל עַל מְשׁוֹנִיתָא דְּיַמָּא דְּקֵיסָרִין, רָאָה שָׁם קוּלִית אַחַת, וַהֲוָה מַצְנַע לָהּ וַהֲוַת מִתְגַּלְגְּלָא, מַצְנַע לָהּ וַהֲוַת מִתְגַּלְגְּלָא, אֲמַר זֹאת מוּכֶנֶת לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָהּ. עֲבַר חַד בַּלְדָּר וְנִכְשַׁל בָּהּ וְנָפַל וָמֵת, אֲזַל פַּשְׁפְּשׁוּנֵיהּ וְאַשְׁכְּחוּנֵיהּ טָעִין כְּתָבִין בִּישִׁין עַל יְהוּדָאֵי דְּקֵסָרִין. טִיטוּס הָרָשָׁע נִכְנַס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וְגִדֵּר אֶת שְׁתֵּי הַפָּרוֹכוֹת, וְנָטַל שְׁתֵּי זוֹנוֹת וּבְעָלָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְיָצָא חַרְבּוֹ מְלֵאָה דָּם. אִית דְּאָמְרֵי מִדַּם הַקֳּדָשִׁים, וְאִית דְּאָמְרֵי מִדַּם שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְחֵרֵף וְגִדֵּף, וְנָטַל כָּל כְּלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וַעֲשָׂאָן כְּמִין גּוּרְגּוּתְנִי אַחַת וְהִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף כְּלַפֵּי מַעֲלָה, וְאָמַר, לָא דָּמֵי הַהוּא דְּעָבֵיד קְרָבָא עִם מַלְכָּא בְּמַדְבְּרָא וְנָצַח לֵיהּ, לְהַהוּא דְּעָבֵיד קְרָבָא עִם מַלְכָּא בְּגוֹ פָּלָטִין דִּידֵיהּ וְנָצַח לֵיהּ. יָרַד לַסְּפִינָה, כֵּיוָן שֶׁיָּרַד מְחָאֵיהּ נַחְשְׁלָא בְּיַמָּא. אֲמַר דּוֹמֶה זֶה שֶׁאֵין כֹּחוֹ שֶׁל אֱלוֹהַּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ אֶלָּא בַּמַּיִם, דּוֹר אֱנוֹשׁ לֹא פָּרַע מֵהֶן אֶלָּא בַּמַּיִם, דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא פָּרַע מֵהֶן אֶלָּא בַּמַּיִם, פַּרְעֹה וְכָל חֵילוֹ לֹא פָּרַע מֵהֶן אֶלָּא בַּמַּיִם. אַף אֲנִי כְּשֶׁהָיִיתִי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּבִרְשׁוּתוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בִּי, וְעַכְשָׁיו לְכָאן קִדְמַנִּי. סָבוּר הוּא שֶׁיַּהַרְגֵּנִי בַּמַּיִם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רָשָׁע, חַיֶּיךָ מִבְּרִיָה שֶׁהִיא פְּחוּתָה מִכָּל הַבְּרִיּוֹת שֶׁבָּרָאתִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, בָּהּ אֲנִי נִפְרַע מֵאוֹתוֹ רָשָׁע. מִיָּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשַּׂר שֶׁל יָם וְעָמַד מִזַּעְפּוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְרוֹמִי יָצְאוּ כָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי לִקְרָאתוֹ וְקִלְּסוּ אוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה לְרוֹמִי נִכְנַס לַמֶּרְחָץ, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא הֵבִיאוּ פְּיָילִי פּוֹטִירִין שֶׁל יַיִן לִשְׁתּוֹתוֹ, וְנִכְנַס יַתּוּשׁ בְּתוֹךְ חוֹטְמוֹ, וְהָיָה נוֹקֵר אֶת מֹחוֹ וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁנַּעֲשָׂה גָּדוֹל כְּמוֹ גּוֹזָל שֶׁל שְׁתֵּי לִיטְרָאוֹת. וְהָיָה מְצַוֶּה וְאוֹמֵר פִּצְעוּ מֹחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ וּדְעוּ בַּמֶּה אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל יְהוּדִים נִפְרַע מֵאוֹתוֹ הָאִישׁ. מִיָּד קָרְאוּ לָרוֹפְאִים וּפָצְעוּ מֹחוֹ, וְהוֹצִיאוּ כְּגוֹזָל שֶׁל שְׁתֵּי לִיטְרָאוֹת.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי יוֹסֵי, אֲנָא חֲמִיתֵּיהּ בְּרוֹמִי תַּרְתֵּין לִיטְרִין מֵהָכָא וְגוֹזָלָא מֵהָכָא, וּתְקַל חָד לָקֳבֵל חָד. וְנָטְלוּ אוֹתוֹ וְנָתְנוּ אוֹתוֹ בְּתוֹךְ קְעָרָה אַחַת, כָּל מַה דַּהֲוָה הָדֵין שַׁנֵּי, הֲוָה הָדֵין שַׁנֵּי, פְּרַח יַתּוּשָׁה, פְּרַחָה נַפְשֵׁיהּ דְּטִיטוּס הָרָשָׁע.
[פרק ב]
ויכלו השמים – ר׳ אחא פתח הגו סיגים מכסף וגו׳ (משלי כ״ה ד׳) כ״ז שהיתה תהו ובהו בעולם לא נראית מלאכת שמים וארץ כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ. ויצא לצרף כלי (שם), נעשו כלא היו ויכלו השמים והארץ. אריב״ל נתכללו שמים וארץ, שמים בחמה ולבנה (נסים) [בכוכבים] ומזלות, ונתכללה הארץ באילנים ודשאים ובג״ע. ברא אלהים וגו׳ (בראשית א׳ א׳) כיצד ברא הב״ה את עולמו, א״ר יוחנן נטל הב״ה שתי פקעיות אחת של אש ואחת של שלג ופתכן זו בזו ומהן נברא העולם. ר׳ חנינא אמר ארבע לד׳ רוחות השמים. ר׳ חמא אמר שש, ד׳ לד׳ רוחות השמים. א׳ למעלה וא׳ למטה. וכל צבאם, א״ר אלעזר ג׳ צבאים הם, צבא לשמים ולארץ, צבא לתלמידים וצבא ליסורים. צבא לשמים ולארץ ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, צבא לתלמידים כל ימי צבאי איחל (איוב י״ד י״ד), צבא ליסורים הלא צבא לאנוש עלי ארץ (שם ז׳ א׳). כל צביונו של אדם אינו אלא על הארץ ומה הנאה יש לו, וכימי שכיר ימיו (שם). רב נחמן אמר אם זכה צבא לו ואם לא זכה צבא עליו, בנה בנין ועלה בידו צבא לו, נפל ממנו ומת צבא עליו, אכל (פריו) [פתו] והנאתו צבא לו, עמד בגרונו וחנקתו צבא עליו, הרבה צבאים מנה הב״ה לאדם הזה לתבוע דקיון שלו, הרבה אריות, הרבה נחשים, הרבה עקרבים, ולא עוד אלא כימי שכיר ימיו. בן סירא אומר אלהים העלה סמנים מן הארץ, בהם הרופא מרפא, בהם הרוקח מרקח את המרקחת.
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם – בצביונם נבראו, שנאמר ולמן די (יצבי) [יצבא] יתננה (דניאל ד׳:י״ד).
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ – לְאַמְבָּטִי שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַיִם וְהָיוּ בָּהּ שְׁנֵי דִּיסְקְסִים נָאִים, כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַיִם לֹא הָיְתָה מְלֶאכֶת דִּיסְקְסִים נִרְאֵית, כֵּיוָן שֶׁפּוֹתְקָהּ וְנִעֵר הַמַּיִם מִתּוֹכָהּ נִרְאֵית מְלֶאכֶת דִּיסְקְסִים. כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהָיָה תֹּהוּ וָבֹהוּ בָּעוֹלָם, לֹא הָיְתָה מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ נִרְאֵית, לְאַחַר שֶׁנֶּעֱקַר תֹּהוּ וָבֹהוּ נִרְאֵית מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְנַעֲשׂוּ כֵּלִים.
דָּבָר אַחֵר: אֵין וַיְכֻלּוּ אֶלָּא לְשׁוֹן מַכָּה וּכְלָיָה לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה וְקִלְּסוּהוּ מִעוּט לָהֶם בְּרִיצָה וְהִרְבָּה לָהֶם בְּהַדְיוּכִין כָּךְ יֵשׁ מַזָּל שֶׁהוּא גּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, זֶה חַמָּה וְכֵן כּוֹכָב וְיֵשׁ לִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְהוּא צֶדֶק, יֵשׁ מַזָּל לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, וְהוּא לְבָנָה, וְיֵשׁ לִשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְהוּא שַׁבְּתַי, חוּץ מִכּוֹכַב נֹגַהּ וּמַאֲדִים שֶׁהֵן גּוֹמְרִים הִלּוּכָן לְאַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה.
בְּנוֹת שׁוּחַ שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עָשׂוּ פֵּירוֹת שֶׁל יוֹמָן אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַפֵּא אוֹתָהּ מַכָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל׳:כ״ו) ״וּמָחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא״, מַכָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, נִתְכַּלְּלוּ הַשָּׁמַיִם בַּחַמָּה וּלְבָנָה וּמַזָּלוֹת וְנִתְכַּלְּלָה הָאָרֶץ בְּאִילָנוֹת וּדְשָׁאִים, וְגַן עֵדֶן. דָּבָר אַחֵר: מְכֻלָּלִין הָיוּ הַמַּעֲשִׂים וְהָיוּ מוֹתְחִין וְהוֹלְכִין.
וְכָל צְבָאָם – שָׁלֹשׁ צְבָאִים הֵן {א} צָבָא לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ דִּכְתִיב וַיְכֻלּוּ הָשָּׁמַים וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם {ב} צָבָא לְתַלְמִידִים ״כָּל יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל״ {ג} צָבָא לַיִּסּוּרִין (שם ז׳:א׳) ״הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ״ ״עֲלֵי אָרֶץ״.
אָמַר רַב וְאִיתֵּמָא ר״י, אֲפִלּוּ יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת צָרִיךְ לוֹמַר וַיְכֻלּוּ, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא, הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר וַיְכֻלּוּ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נַּעֲשָׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית אַל תִּקְרֵי ׳וַיְכֻלּוּ׳ אֶלָּא ׳וַיְכַלּוּ׳ כָּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר וַיְכֻלּוּ שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם מַנִּיחִין יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ (ישעיהו ו׳:ז׳) ״וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר״.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: כָּאן הִתְפַּלֵּל אַבָּא שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְרַבִּי יוֹחָנָן מַקְשֵׁי, כָּאן הִתְפַּלֵּל אַבָּא שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלָא הָוֵי צָרִיךְ מַקְשֵׁי, דְּהָא חַמְרָא הָוּוּ סָלְקִין מִן עֲרָב לְצִפּוֹרִי וְאָמְרִין כְּבָר הִתְפַּלֵּל רַבִּי חֲנִינָא בְּרַבִּי דּוֹסָא בְּעִירוֹ. וְאִי בָּעִית מַקְשֵׁי עַל הֲדֵין קַשְׁיָא כַּאן הִתְפַּלֵּל אַבָּא שֶׁל אֶחָד בְּשַׁבָּת בְּשַׁבָּת. אָמַר רַבִּי יוֹסִי אַף דֵּין לֹא תִּקְשֵׁי, דְּהָא רַבִּי הָוֵי יָתִיב וְדָרִישׁ וְאָמַר לְאַבָּא יוּדָן אֲמוֹרֵהּ אַכְרוּז קַמֵּי צִבּוּרָא יְצַלּוּן דְּחוֹלָא עַד יוֹמָא קָאֵם.
פכמלתא אלסמאואתב ואלארץ׳ וג׳מיע ג׳יושהם.
א. ד כמלת. וב-א נסמנה נקודה על הפ׳, שמא לסימון מחיקה
ב. ד אלסמא
נשלמו1 השמים והארץ וכל צבאם2.
1. והיינו שהשורש ״כלה״ כאן אינו לשון סיום אלא לשון השלמה, וכן תרגם אונקלוס ״ואשתכללו״. וכתב רבינו בפירושו הארוך: ״ויכל – הרי הוא שיכלול והשלמת מה שתיכננה החכמה מן העצמים והמקרים, שאין דבר זולתם״.
2. רבינו תרגם ״צבאם״ – ״ג׳יושהם״, מלשון צבא ממש, וייתכן שכוונתו כמו שביאר ר׳ אברהם בן הרמב״ם בפירושו כאן: ״צבאם - הכוונה בו לדעתי חלקיהם, וגזירתו מן ״צבא״ שהוא (כמשמעו) ״אלג׳יש״ (וזו) השאלה, לפי שכל הנמצאים בהיותם משועבדים לחפצו יתעלה ולרצונו הם צבאותיו כצבאות המלך המוכנים המשועבדים לרצונו וחפצו״. אך הר״י קאפח כתב: ״ורבינו מפרש צבא השמים המלאכים וצבא הארץ בני אדם״, והביא ממ״ש ראב״ם בשם רבינו כאן וז״ל: ומאמר רב׳ סעדיה ז״ל כי ״צבא״ אינו נופל אלא על המדברים לא נראה לי, אלא נראה לי כי ״צבא״ (יש) לו (טעם) כללי ופרטי, (טעמו) הפרטי כמו שאמר (הוא) ז״ל על המדברים וגם לא כל המדברים אלא המלאכים וצבא השמים והמיוחדים שבבני האדם כאנשי דור המדבר יוצאי מצרים שנאמר בהם צבאות ה׳, ו⁠(טעמו) הכללי על כל הנמצאים שהרי כולם עבדיו יתעלה ומשועבדים לחפצו כמו שאמרנו, [ועליהם] אמר דוד ע״ה למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. וצבא השמים (הם) שני המאורות והכוכבים ונכללו עמהם המלאכים באיזו בחינה, וצבא הארץ (הם) היסודות והמחוברים מהם הדומם [והצומח] והחי״.
ויכלו השמים – ממעשה אחר.
ויכלו – מעצמן.
ד״א: ויכלו – כילל הקב״ה את השבת ככלה. ויכלו חסר על מעשה בראשית. ואע״פ כי השלים הסיפור ביום הששי. עוד חזר ואמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. כל זה היה בששת ימי בראשית.
ויכלו – מן כלה, כמו ויכוסו (בראשית ז׳:י״ט-כ׳) מן כסה.
צבאם – מן צבא, וכן מן דבר דברם,⁠א מן בקר בקרם, מן זהב זהבם. אבל מאותם שטעמםב באות ראשונה כגון מן: מלך, ארץ, נחל, יער, שבר, חלב, יאמר: מלכם, ארצם, גחלם, יערם, שברם, חלבם, וכלן אות שנייה נחטפת.
א. המלה דברם בב׳ קמוצה אינה מופיעה במקרא.
ב. בכ״י: שטעם.
ויכלו – מהבנין שלא נקרא שם פועלו, ומשקלו: ויכסו כל ההרים (בראשית ז׳:י״ט), וטעמו: שלמו.
והים בכלל הארץ, כי הם כאגודה אחת.
WERE FINISHED. Va-yekhullu is a pu'al. It follows the paradigm of va-yekhussu (were covered) in and all the high mountains…were covered (Gen. 7:19). Its meaning is: were finished. The earth includes the oceans since they form one entity.⁠1
1. Hence Scripture states, And the heaven and the earth were finished, rather than, And the heaven, the earth and the oceans were finished.
ידענו כי הארץ והים בכדור אחד, על כן לא הזכיר בפרשת ויכלו: הים, כי אין צורך. רק הזכיר העליון והשפל.
וצבא השמים – הם הכוכבים, והמאורות הם המושלים, וצבא הארץ – החיים.
והזכיר אלה לבדם בעבור התוספת, והיות סיבת החיים בארץ צבא השמים, כי אחר שנעשו ברקיע נבראו כל החיים.
ויכלו – וימלאו וכן (כל לשון) כליון דבר כלה מלא ומושלם. (כ״י לונדון 26924)
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם – צבא השמים וצבא הארץ, ר״ל תולדותם ונגמרו כלם ביום הששי ומכאן ואילך אין כל חדש אלא הדברים שנעשו על ידי מופת, ואף על פי כן בבריאת הדברים בששת ימי בראשית שם האל בטבעם להניח טבעם או להתחדש בהם טבע באותם ימים שנתחדשו כל אחד בזמנו.
וכן אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה פ״ה): אמר רבי יונתן תנאים התנה הקב״ה עם הים שיהיה נקרע לפני ישראל שנאמר: וישב הים לפנות בקר לאיתנו (שמות י״ד:כ״ז) לתנאו שהתנה עמו. אמר ר׳ ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקב״ה אלא עם כל מה שברא בששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב: אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי (ישעיהו מ״ה:י״ב) – מידי נטו שמים כל צבאם, צויתי את הים שיקרע לפני משה, צותי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע, צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו, צויתי את האור שלא יזיק לחנניה מישאל ועזריה, צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל, צויתי את הדג שיקיא את יונה והוא הדין לשאר המופתים.
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, this verse refers to both the hosts of heaven and the hosts of earth, including their respective derivatives, תולדותם. They had all been completed on the sixth “day,” and henceforth there would not be any new phenomena in the universe, unless created by a special act of miracle. The fact is, that already during the first six “days” when the laws of nature were formulated by the Creator, He inserted escape clauses into this system of natural law that would allow Him, if and when required, to temporarily suspend such laws at His discretion.
This is explained in Bereshit Rabbah 5,5 where Rabbi Yochanan (or Yonathan) is quoted as saying that God entered into an agreement with the oceans that when the time would come they would respond to Moses’ command to be split, etc., in order for the Israelites at that time to cross on dry land. This is the meaning of the words in Exodus 14,26 וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, “the sea returned towards morning to its original format.” This is a reference to the condition which God had imposed on the sea at the time He set certain rules for it to follow. Rabbi Yirmiyah ben Eliezer added that God had not only made such arrangements with the oceans, but also with all other phenomena which He had created during those six “days;” this is reflected by Isaiah 45,12: אני, ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, “My own hands stretched out the heavens and I marshaled their host.” The extra word צויתי, refers to this clause. We also have Joshua 10,13 in which Joshua is described as arresting the sun and the moon in their respective orbits. Had it not been for the provision by God at the time of the creation of these planets, Joshua could not have successfully ordered them to perform what would have been an act of disobedience against the rules set for them by God. The same holds true for God’s dispatching the ravens to feed meat to the prophet Elijah (Kings I 17,4-6), or His ordering the fire not to burn Chananyah, Mishael and Azaryah. (Daniel 3,23) God had also ordered the lions not to harm Daniel (Daniel 6,26). Similarly, God had commanded the whale to swallow Jonah, keep him alive, etc. (Jonah 2,11)
ויכלו השמים והארץ וכל צבאםויכלו – נשלמו ונגמרו. גזירתו ואל אמה תכלנה מלמעלה (בראשית ו:טו), ותכל כל עבדת (שמות לט:לב).
צבאם – הכוונה בו לדעתי ׳אג׳זאהא׳ (=חלקיהם), וגזירתו מן צבא – שהוא ׳אלגיש׳ (=צבא), {ובא כאן ב}השאלה, לפי שכל הנמצאים בהיותם משועבדים לחפצו יתעלה ולרצונו הם צבאותיו כצבאות המלך המוכנים המשועבדים לרצונו וחפצו1.
ומאמר רב׳ סעדיה ז״ל כי צבא אינו נופל אלא על המדברים2, לא נראה לי, אלא נראה לי כי צבא {יש} לו {טעם} כללי ופרטי. {טעמו} הפרטי – כמו שאמר ז״ל {שנופל רק} על המדברים, וגם לא כל המדברים אלא המלאכים וצבא השמים3, והמיוחדים שבבני האדם כאנשי דור המדבר יוצאי מצרים שנאמר בהם צבאות יוי (שמות יב:מא)4. ו{לפי טעמו} הכללי {הוא נופל} על כל הנמצאים, שהרי כולם עבדיו יתעלה ומשועבדים לחפצו כמו שאמרנו, [ועליהם] אמר דוד ע״ה (תהלים קיט:צא) למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך.
וצבא השמים הם שני המאורות והכוכבים, ונכללו עמהם המלאכים באיזו בחינה. וצבא הארץ {הם} היסודות, והמחוברים מהם הדומם [והצומח] והחי5.
1. קלב. כלומר, ׳צבא׳ הוא קיבוץ של פרטים רבים השייכים לכלל החַיִל המשועבד למלך. וכאן נקט ׳צבאם׳ בהשאלה, במשמעות של הפרטים מחלקי השמים והארץ השייכים לכלל השמים והארץ, אלא שנקט הכתוב לשון ׳צבא׳ לרמוז על המשמעות של חַיִל המשועבד למלך, שאף כאן הם משועבדים למלכו של עולם.
2. קלג. עי׳ להר״י קאפח בפירושי רס״ג שבמהדורתו (כאן) שהבין מכך שרס״ג פי׳ ׳השמים והארץ וכל צבאם׳, ש׳צבא השמים׳ חוזר על המלאכים (ודומיהן), ו׳צבא הארץ׳ על בני האדם.
3. קלד. העיר המהדיר על שנכלל כאן צבא השמים בין המדברים, וכתב שרבנו הולך בזה לשיטתו בספר המספיק בכמה מקומות (השוה לדוגמא הוצאת פלדהיים עמ׳ 154, וראה מה שצויין בהערות שם) שהגלגלים הם בעלי נפש ודעה, ושזו היא גם שיטת הרמב״ם בהל׳ יסוה״ת (ג:ט) ובמו״נ (ב:ג-ה). ואמנם נראה לי שלדעת רס״ג אין דעת בצבא השמים כמו שמבואר מדבריו בספר ׳אמונות ודעות׳ (ב:י, מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ ק) ע״ש, והשוה מש״כ מ׳ שורץ בהערות למו״נ (ב:ה) במהדורתו.
4. קלה. כעי״ז פירש בקיצור להלן פר׳ וארא (שמות ז:ד). שיטתו של רבנו היא שדור המדבר הוא בחיר הדורות, כשיטת כמה מבעלי המוסר בדורנו, בניגוד לאלו הרואים בו שפל המדרגה שאנשיה שקועים בטומאתם בדיוטא תחתונה [וראה גם להלן פרשת בשלח (טו:כד), ובהערה שם הבאתי מד׳ רבנו בס׳ המספיק (הוצאת פלדהיים עמ׳ 378) שכתב שדור המדבר היה דור יחיד ומיוחד ע״ש]. וידועה מחלוקת התנאים במשנה סנהדרין (י:ג): ׳דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימתו, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר, עליהם הוא אומר אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח׳, וכבר ידועה שיטת הרמב״ם בפיה״מ שם שכתב שדבר זה מנוע מהכרעה הלכתית ע״ש. ונראה בדעת רבנו שלמרות שלא תיתכן במחלוקת כזו הכרעה הלכתית, בכל זאת ניתן ליקח בה עמדה בתחום בלתי הלכתי (ויש שביארו כן להדיא בשיטת הרמב״ם עצמו, ראה מאמרו של ר״ד הנשקה בקובץ ׳דעת׳ 61, עמ׳ 60 הערה 40, וראה ס׳ ׳מחשבת ישראל ואמונת ישראל׳ עמ׳ 131*-134*). במיוחד יש לציין שגם הרמב״ם הפליג מאד בשבח אנשי דור המדבר וכתב אודותם בפ״ד משמונה פרקיו שהם ׳אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרוהו חכמים׳. יודגש שמאמר חז״ל שאליו התכוון הרמב״ם הוא מדרשם ז״ל במכילתא פר׳ בשלח (פרשת השירה פרק ג) והוא מתייחס בעיקר לקריעת ים סוף [׳ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים׳], אבל הרמב״ם הוציא ממנו השקפה כללית על מעלת אנשי דור המדבר, ואחריו נמשך רבנו [לא כאן המקום לדקדק בד׳ הרמב״ם הנ״ל (וראה מש״כ מו״ר הג״ר שמחה מיימון נר״ו ב׳שיעורי חומש׳ שלו מהדו״ת, ירושלים תשע״ז, כרך ב עמ׳ ריח-ריט), אבל אעיר בקצרה שככל הנראה לשונו של הרמב״ם לשון חכמים גוזמא, שהרי לפי שיטתו הידועה אף במעמד קבלת התורה לא זכו כל ישראל לנבואה גמורה, וראה מה שהארכנו בזה בהערות לפר׳ יתרו (שמות יט:טז) ודו״ק]. כמו״כ יש להעיר שעכ״ז הענין מורכב יותר, שכן גם מצינו להרמב״ם במאמר ׳תחיית המתים׳ שהאריך לבאר השקפותיהם הלקויות של דור יוצאי מצרים (ראה מהד׳ ר״י שילת עמ׳ שסח-שסט).
ויש לציין ששיטתו של רבנו בכאן תואמת גישתו לאנשי המקרא האחרים – כמו קרח דתן ואבירם ועוד – שהיו גדולים ואנשי מעלה, ורק מחמת מידה מגונה שהיתה בהם נכשלו וחטאו, וראה מה שהבאתי בזה בהערות לפר׳ תולדות (כה:כט). לשם השוואה יש לציין פירוש הרמב״ן לדברים (ט:ד) שלכאורה מתבאר מדבריו שם היפך דעת רבנו, וז״ל שם ׳ויש על השואל לשאול, שהרי אמר כי מאהבת ה׳ אתכם, והנה הם אהובים למעלה, והשם לא יאהב רק את הטובים, כי רשע ואוהב חמס שנאה נפשו, אם כן גם בצדקתם ירשו ארץ. והתשובה, כי שם ידבר עם ישראל בכללם, וכאן יוכיח הדור ההוא שהיו ממרים את ה׳ מיום היותם במדבר׳. ועי׳ בחידושי הגרי״מ פיינשטיין עה״ת (דברים שם) שביאר הענין ע״פ שיטתו המוסרית כעין שיטת רבנו.
יודגש שפשוטי מדרשי חז״ל מורים היפך הגישה המוסרית שבה דגל רבנו, וכמש״כ החזו״א באגרותיו ח״א סי׳ רח ע״ש באורך בהשיגו על דברי הג״ר אייזיק שר ראש ישיבת סלאבודקא, כמבואר בס׳ גנזים ושו״ת חזו״א ח״ה עמ׳ קכא-קלב ע״ש, [והגר״ח קניבסקי החזיק בדברי דודו, והשיג על דברי הג״ר אביגדר נבנצאל שדגל בשיטה המוסרית, ראה חילופי המכתבים בזה בספר ׳תשובה מאהבה׳ – מכתבים מהגר״ח קנייבסקי להגר״א נבנצאל – עמ׳ תו-תז]. אבל המדרשים כמה פנים להם וניתנו להתפרש גם לדרך המוסרית, כמו שהראה הרב אביגדור מילר בפירושיו על החומש ובשאר מקומות, ואכמ״ל.
5. קלו. ראה מש״כ בהערה לעיל (א:כו) אודות שיטת רבנו – בעקבות אביו הרמב״ם – שכל הבריאה מורכבת מד׳ יסודות: אש, עפר, רוח, מים.
ד״א ויכלוא – בגימ׳ חסד. כי העולם נברא בחסד וכשבא שבת אז נתעטף בטלית לבן והיה מנהג בחסידות.
ד״א בגימ׳ ביני. כי השבת אות היא ביני ובין בני ישראל (שמות לא:יז). ואין שום מזיק ושד רשאי לשלוט בשבת. ועל כן בויהי נועם (תהלים צ:יז-צא:טז) אין שום ז׳ כי אינו צריך לומ׳ ויהי נועם בשבת כי הקב״ה שומר אותנו.
מה שאמרו חכמי׳ זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ:ז). זכריהו על היין (פסחים קו.). מניין. י׳ו׳ם׳ ה׳שבת לקד׳שו׳. בגימ׳ (היין) [איין].
א. כן בכ״י פרמא 3512. בכ״י אוקספורד 103: ״ויכולו״.
ויכלו השמים – ג׳ פעמי׳ מלאכתו במעשה בראשית. כנגד ג׳ מלאכות נח. שמים וארץ וים. וה׳ תיבות וכ״ב אותיות בפסוק. כנגד התורה והאותיות. מלמד (???) שכל המשמר שבת כאילו שמר כל התורה כולה.
ד״א הששי ויכלו – רמז שצריך להוסיף מחול על הקודש (???).
וכל צבאם – צבא הארץ הם הנזכרים, חיה ורמש ודגים וכל הצומח, גם האדם. וצבא השמים – שני המאורות והכוכבים הנזכרים, כענין: ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים (דברים ד׳:י״ט). גם יכלול השכלים הנבדלים כענין: ראיתי את י״י יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, ויאמר י״י מי יפתה את אחאב ויאמר זה בכה וזה אומר בכה (מלכים א כ״ב:י״ט-כ׳, דברי הימים ב י״ח:י״ח-י״ט), וכן: יפקוד י״י על צבא המרום במרום (ישעיהו כ״ד:כ״א), והנה בכאן רמז על יצירת המלאכים במעשה בראשית. וכן נפשות האדם צבא השמים הנה.
AND ALL THE HOST OF THEM. "The host of the earth" are those which have been mentioned: beasts, creeping things, fish, and all growing things, and also man. "The host of the heavens" are the two luminaries and the stars, mentioned above, just as it is written: And lest thou lift up thine eyes unto heaven, and when thou seest the sun and the moon and the stars, even all the host of heaven.⁠1 It also includes the Separate Intelligences,⁠2 just as it is written: I saw the Eternal sitting on His throne, and all the host of heaven standing by Him;3 also, The Eternal will punish the host of the high heaven on high.⁠4 It is here [in the expression, all the host of them], that He has hinted at the formation of the angels in the work of creation. Similarly, the souls of men are included in the host of heaven.⁠5
1. Deuteronomy 4:19.
2. Intelligences without matter, generally referring to the angels and spheres. See Rambam, Hilchoth Yesodei Hatorah 3:9. Also Moreh Nebuchim, I, 49: "The angels are likewise incorporeal; they are intelligences without matter, etc.⁠" (Friedlander's translation.)
3. I Kings 22:19.
4. Isaiah 24:21.
5. Ramban is thus inferring that the souls of all men of all generations were created at the beginning of creation. This thought is clearly expressed in the other writings of Ramban. (See Ramban's letter to Rabbeinu Yonah, Kithvei Haramban, Vol. I, 383. See also in same volume his Commentary to Job 38:21, p. 117).
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם – סמך ויכלו ליום הששי לרמוז השם המיוחד בר״ת וכדי להורות שאע״פ שבכל מעשה בראשית לא הזכירו, הוא העושה הכל והוא המתחיל והגומר, ומה שלא הזכיר בפסוק ראשון וכל צבאם לפי ששם הזכיר האתין שהם ריבוי לכל הצבאות אבל בכאן שלא הזכיר את הוצרך לומר וכל צבאם, ומלת צבאם כוללת המלאכים כענין שכתוב (מלכים א כ״ב:י״ט) וכל צבא השמים וגו׳, ואמר הכתוב (ישעיהו כ״ד:כ״א) יפקד ה׳ על צבא המרום במרום, ואחר כך על מלכי האדמה באדמה, שאין אומה נופלת עד שתפול שרה תחלה, וכוללת הנפשות ג״כ ולא נזכר בהן בריאה בכל מעשה בראשית לא במלאכים ולא בנפשות, ומה שאמר וכל צבאם בלשון יחיד ולא צבאותם, להורות כי השמים והארץ כלן כחות מיוחדים ונקשרים זה עם זה, שהרי כל המציאות ג׳ חלקים עולם המלאכים ועולם הגלגלים ועולם השפל, עולם המלאכים הם נפש לגלגלים, והגלגלים פועלים בשפלים וא״כ הכל נקשר ומיוחד זה בזה, ופסוק מלא מעיד על זה הוא שכתוב (הושע ב׳ כ״ג) אענה נאם ה׳ אענה את השמים והם יענו את הארץ.
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, "and the heaven and the earth and its host were completed.⁠" The word ויכלו has been positioned by the Torah next to the word הששי, to hint at the Ineffable Name of G-d in the respective first letters of the words הששי, ויכלו השמים והארץ. The message is that although this name of G-d has not appeared in the text of the entire chapter dealing with the creation of heaven and earth and all that is in it, this attribute of G-d nevertheless was involved during the creation from start to finish . The reason that in the opening verse of chapter one where the creation of heaven and earth is reported the Torah made no reference to the word צבאם, "their hosts,⁠" is that at that point the Torah inserted the word את both in conjunction with "heaven" and in conjunction with "earth.⁠" The word את always includes something which has not been spelled out. Here, at the beginning of chapter two, where the Torah did not insert this word, the words וכל צבאם take the place of the word את in the previous chapter.
The word צבאם in its various forms alludes to angels such as in Kings I 22,19. Another instance where the word צבא מרום clearly refers to the angels is in Isaiah 24,21 וכל צבא השמים. The reason that the Torah wrote the word in the singular, i.e. צבאם, instead of צבאותם, is that we have a tradition that each nation has a representative at the celestial court, an angel called שר. When G-d engages in destruction of the nation represented by such an angel, He does not proceed until He has first neutralized that angel. The source of this tradition goes back to Shir Hashirim Rabbah end of chapter eight. In other words, the Torah refers to these forces as individuals although they represent a multitude of people.
The Torah did not mention the word ברא, "He created,⁠" in connection with either the angels the human souls which had not yet been assigned bodies in order to teach us that all parts of the universe are interconnected. The entire universe consists of three parts 1) The world of the angels; 2) the world of the planetary constellations, "outer space,⁠" in our language; 3) the atmosphere and earth, our habitat. The world of the angels acts as the soul of the planetary systems, whereas the planetary system exerts its impact on our terrestrial part of the universe. We have a clear verse in Hoseah 2,23 which spells this out. אענה נאום ה', אענה את השמים, והם יענו את הארץ. "I will respond declares the Lord, I will respond to the heaven, and it shall respond to the earth.⁠"
ויכלו – מנין שאנו אומרין אותו בעמידה, לפי שהוא עדות להקב״ה, שברא עולמו בששה ימים, ועדות מעומד, דכתיב ועמדו ב׳ האנשים. ואיתא בפרק כל כתבי, בשעה שאדם אומר ויכלו, שני מלאכים המלוים לו לאדם, מניחים ידיהם על ראשו, ואומרים לו, וסר עונך וחטאתך תכופר. וא״ת ומאי שנא פסוק זה, וי״ל, משום דכתיב גבי עדות, אם לא יגיד ונשא עונו, וזה שאומר ויכלו, לא עכב עדותו והגידו.
ויכלו, "they had been completed;⁠" whence does the practice to recite this paragraph during kiddush while standing originate? It is because this paragraph is a testimony, and testimony must always be given while the witness is standing. (Compare Maimonides laws about testimony, chapter 9, halachah 7 stating that minors are not acceptable as witnesses as it is required that two men, i.e. adults, stand when testifying,⁠" i.e. ועמדו שני האנשים, "the two adult witnesses shall be standing, etc.⁠") (Deut 19,17). We are taught further in the Talmud tractate Shabbat folio 119, that when a Jew returns home from the synagogue on Friday night, and he recites this paragraph, two angels will place their hands upon his head and bless him, saying: "may all your sins be removed from you, and may you enjoy complete atonement.⁠" If you were to ask where we can find this line in scripture? We refer you to Leviticus 5,8, where testimony is discussed, and the Torah condemns someone who knows of something that he is required to testify to, but refuses to give such testimony. It says there that by failing to give his testimony, he will have to bear his sin. It follows that testifying truthfully results in one's sins being removed. Giving testimony that the Lord has created the universe in six days concluding on Friday night, by reciting this paragraph while standing, is such testimony.
ויכלו השמים – וכתיב ויכל בנוהג שבעולם אומן גדול שעשה דבר גדול אם מחסר דבר חוזר לאחר זמן ומתקנו אבל כאן הכל כלה ואין צריך דבר לחזור ולתקנו. ד״א לפי שהוא עדות שברא הקב״ה עולמו בו׳ ימים ועדות מעומד שנא׳ ועמדו ב׳ האנשי׳ ואמרי׳ בפ׳ כל כתבי בשעה שאדם אומר ויכלו שני מלאכים מלוין לו לאדם ומניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו וסר עונך וכו׳ ומה שאומרים פסוק זה י״ל שגם בעדות אמר אם לא יגיד ונשא עונו וז״ש ויכלו לא עיכב עדותו והעיד על הקב״ה שנח ביום הז׳ לפיכך יוסר עון מעליו.
וכל צבאם – צבא הארץ הם אדם ובהמה וחיה וכל הרמש וכל הצמחי׳. וצבא השמים הם המאורות והככבים וכולל גם שכלים הנבדלי׳ ורמז כאן על יצירת המלאכים בששת ימי בראשית:
וכל צבאם, and all their hosts" The hosts of the earth, i.e. man and beast, as well as all the vegetation. It includes also the hosts of the heavens, so that we have here an indirect reference to the angels, i.e. that they had also been created during the six days of creation.
ויכלו השמים – תימ׳ אמאי לא כתיב בכאן ואת הים, וכן בפרשת כי תשא: כי ששת ימים עשה י״י את השמים ואת הארץ ולא כתיב הים, ובעשרת הדברות כתיב את הים ואת כל אשר בם. וי״ל שעדיין לא נגמר הים כדאמ׳: בא גבריאל ונעץ קנה בתוך הים והעלה שרטון ועליו נבנה כרך גדול שברומי. ב״ש.
אחר שכבר זכר מדרגות הבריאה בשלמות, חתם מאמרו שכבר נשלמו באלו הששה ימים השמים והארץ ומה שבהם מהנמצאות.
כי הנה אחרי שהשלים מלאכת היום הששי אמר ויכלו השמים והארץ כלומר הנה הכלל היוצא מספור מלאכת ששת הימים שנזכר הוא שכבר קנו שלמותם ותכליתם ר״ל הראשון הצוריי. השמים שהוא רמז לכדור הראשון ולשכלים הנבדלים והארץ שהוא רמז ליסודות העולם השפל וכן כל העולם צבאם שצבא השמים הם הגלגלים שקרא רקיע שנבראו בשני והמאורות כלם שנעשו ברביעי. וצבא הארץ הם המורכבים מהיסודות צומח חי ואדם. והכוונה שכלם קנו צורותיהם והגיעו לתכלית׳ הראשון הצוריי בימי הבריאה כי על התכלית הראשון ההוא אמר ויכלו השמים והארץ וגו׳ ולפי שהיה זה המאמר כללות היוצא מפרטיות ספורי ימי הבריאה להיותו יסוד למה שיאמר אחריו ולכן לא נזכר בפסוק הזה שם הפועל כי נסמך על מה שכבר נאמר בספור הימים והותרה בזה השאלה הא׳.
ואמר ויכולו השמים והארץ – להורות כי מעשה שמים וארץ לא נבראו אלא במאמר ולא ביגיעה ולכן אמר ויכלו כאלו הם מעצמם נגמרו וכן כתב הקדוש ז״ל כי הדברים הקדושים הם מעצמם נעשים ונגמרים. ולכן תמצא שאמר במשכן הוקם המשכן מעצמו וכן כתיב במקדש והבית בהבנותו כאשר בנותו לא כתיב אלא בהבנותו שמעצמה נבנית אבן שלימה וכו׳ ולכן אמר בכאן ויכולו השמים והארץ. והרמז בזה כי כל מעשה בראשית נבראו בדברה׳ ובשמותיו הקדושים וזהו יום הששי ויכלו השמים שהוא שם ה׳ ויכלו עולה מספרו ע״ב רמז לשם המפורש של ע״ב מתגלגל בצירופו ועולה ע״ב לרמוז כי בשם זה נעשו שמים וארץ להיות כסא ה׳ כאומרו השמים כסאי. וזהו ההר חמד אלהים לשבתו כדכתיב וימתחם כאהל לשבת. ולזה אמרו כי ויכלו הוא לשון חמדה כמו נכספה וגם כלתה. ויכל אלהים ביום ז׳ ויחמד כי ה׳ חמד בהם להכינם לשבתו וזהו ויכלו שנכספו לפניו שמים וארץ. וכן ויכל אלהים ביום השביעי ויחמד ביום ז׳ מכל שאר הימים. וזהו שאמרו חמדת ימים אותו קראת. וכן ויכל אלהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה לפי שהשבת נתן קיום לכל הדברים. ולכן חמד השם ביום ז׳ יותר מכל המלאכות שעשה אחר שהיום הזה נתן קיום לכל הדברים ולכל המלאכות ולפי שיום השבת נותן כח לכל הדברים. ולכן צותה התורה שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים וכו׳ בענין שיעבור עליהם יום השבת ויתן להם כח וקיום. וכן צוה השם המילה שתהיה בשמיני בענין שיעבור עליו שבת ויתן לו כח וקיום לסבול המילה. ואם יהיה פי׳ ויכל אלהים כפשוטו זהו הפי׳ הנכון והאמיתי כי אע״פ שנגמרו כל המלאכות בו׳ ימים עם כל זה לא היה להם קיום גמור כאומרו עמודי שמים ירופפו עד שבא יום שבת ונתן להם קיום וזהו ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה כי ביום השבת כלה כל המלאכות ואחר השבת נתן להם הכח הראוי לכל אחד ואחד. ובזה לא יקשה מה שהקשו איך אמר ויכל אלהים ביום השביעי עד שתרצו כי האדם אינו יודע עתיו ורגעיו וכו׳. והנראה כי פי׳ ויכל אלהים ביום השביעי להורות על מה שאמרנו שבכל מעשה בראשית אף על פי שנאמר בהם בריאה ועשייה שלא הי׳ בהם טורח כלל אלא הכל נברא במאמר ובמנוחה כמלך שיושב על כסא ממשלתו וגוזר ואומר והכל נעשה במאמרו בענין שהש״י ברא כל הדברים במנוחה וזהו ויכל אלהים ביום השביעי כלומר מהו יום השביעי מנוחה כן הקב״ה כל מלאכתו במנוחה. וזהו ויכל אלהים ביום השביעי כלומר יום השביעי. וזהו שאמרו כי ביה ה׳ צור עולמים העה״ז נברא ביו״ד והעה״ב נברא בה״א ופי׳ רי״ף במסכת שבועות כי הטעם שאמרו העה״ב נברא בה״א להורות שהשם ברא עולמו בלי טורח ועמל ויגיעה וזהו אומרם העה״ב נברא בה״א לפי שכל האותיות יש טורח באמירתם בשפתים או בשינים או בחיך או בגרון מלבד הה״א שאין טורח כלל באמירתה לא בלשון ולא בחיך ולא בשפתים לפי שמכלי הנשימה היא יוצאה בלי טורח ועמל. כן העו״ה נברא בלי טורח ועמל אלא במנוחה ויכל אלהים ביום השביעי ר״ל במנוחה:
ויכלו – בהשגת התכלית למציאות בכללו.
ויכלו, when all the phenomena intended to comprise the physical universe had materialised
[א] ויכולו
[1] שבת פרק ששה עשר דף (קיח) [קיט] ע״ב (שבת קיט:)
[ב] וכל צבאם
[1] ראש השנה פרק ראשון דף יא ע״א (ראש השנה יא.)
[2] חולין פרק ג דף ס ע״א (חולין ס.)
<וַיְכֻלוּ: חס׳ וי״ו כי הוא בגימ׳ ע״ב. ונרמז בסוף מעשה בראשית שם וה״ו בראשי תיבות ויכלו השמים והארץ. וי״מ ויכלו נעשו כלים, והראו לו מצוות הנקראי׳ מלאכת שמים וארץ. ועד״ה נכת׳ חס׳ כי הוא מלשון כלה הכלולה מן הכל, וכמו 1שאמרו רז״ל באו ונצא לקראת שבת המלכה.⁠א> [ויכלו].
1. שאמרו רז״ל: שבת קיט ע״א.
א. אפשר שהתוספת אינה מיד נורצי.
ויכלו השמים וגו׳ – מקרא זה לא ידענו מה בא ללמדנו, ונראה כי יכוין לומר על דרך אומרם ז״ל (ב״ר פס״ח) הקב״ה מקומו של עולם. גם מצינו כי הוא מלא עולם כאמור (ישעיהו ו) מלא כל הארץ כבודו ומעתה אורו יתברך נמצא בהקף העולם ובפנימיותו. וצריך לתת לב לדעת טעם הדבר למה עשה ה׳ ככה. ומקובלני מפי זקני תורה כי טעם שעשה ה׳ העולם כדורי הוא כדי שיעמוד ויתקיים בהשוואת כחי חלקיו. ופירושן של דברים הוא יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם עריבה וחביבה ונחמדת ונאהבת ונתאבת ומקוות לנבראים ובפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלהות כהדבקות באורו יתברך ואליו יכספו כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך תצא נפשם לחזות בנועם ה׳. ולך לדעת כי כל אשר ברא ה׳ בעולמו יצר בו ה׳ בחינת ההשכלה וההבחנה כפי בחינתו בעלי חיים מדברים ובלתי מדברים וצומח ודומם יש לכל אחד כח מההשכלה להכיר יוצרו כפי השגתו. ובזה תשכיל לדעת העמדת העולם באיזה דבר הוא תלוי ועומד מבלי התנועעות כי ה׳ גילה סודו אל יראיו ובאמצעות ההערות הנאמרים הושג המורגש. והוא כי באמצעות אורו הנערב והמקווה אשר יסובב כדוריות העולם בהשוואה וכל חלק וחלק מהסובב של העולם יתעצם בכח אש התשוקה הבוערת בו להתקרב לבחינת כללות נצר המקווה ולהיות כי כל בחינת סיבוב העולם תשוה בו שיעור התשוקה בין מצד מה שממנו כי אין תאות חלק אחד רבה על חברו שבאמצעות זה יתרבה התעצמות החלק ההוא ויחלש שכנגדו בין מצד מה שאליו הוא האור הנעים כי אינו קרוב לחלק מהסובב יותר מחברו שבזה יגדל חלק מהעולם בכח התעצמותו יותר מחלק אחר אלא הכל בהשואה וכל חוט השערה מכל חלקי הסובב של העולם יתעצם להתקרב ומושך לצד הפונה אליו ובאמצעות התעצמות הנמשך מכל סביבות כדוריות העולם נמצא העולם עומד וקיים וכל חלק מעמיד את חבירו באמצעות האמור ונמצא כל העולם תקוע ביתדות ומסמרי חשק הבורא לצד כלות ונטות רוחניות שבו להתקרב להנערב יתעלה שמו. ובזה אתה משיג טעם שברא ה׳ העולם כדורי והבן. ובזה גם כן מצינו טעם למה העולם נרקע ונתקע בלי התנועעות כי ההתנועעות תתהוה לצד הגברת והחלשת חלק מחלקי המעמיד מה שאין כן במציאות זה אי אפשר להתנועע בשום אופן.
ואפשר כי לזה רמזו ז״ל בנועם אמריהם (חגיגה יב:) וזה לשונם דקיימי ולא ידעו על מה קיימי ע״כ, הכוונה כי אם היו הנבראים מבחינים הבחנה זו וידעו רום מעלת חיבת הקודש ותשוקת הנבראים לנעלם הנערב ויראו כמה הוא עוצם התקוה והתעצמות דומם זה שהוא העולם אשר מתעצם להתקרב ליהנות מאור המקווה ולא נהג רפיון בשום חלק מסובב העולם ישאו קל וחומר מזה כמה צריך האדם לעשות כי בו נתרבית ההבחנה וההשכלה. גם יש לך לדעת כי להיות שכל הנבראים במלא עולם כל אשר רוח החיוני בו אמרו ז״ל (ילקוט תהלים קנ) כי אין כל נפש מתישבת במקומה כי אם לצד שישנו לנכסף ומקווה מלא עולם הזה לא תגעל הנפש את הבשר ולטעם זה האיר ה׳ עולמו מכבודו וכבודו מלא עולם ונמצא העולם בתוך תוך בוראו ואור הבורא בתוך כל העולם וסובב עולמו ובזה עמד ונתקיים העולם באמצעות התשוקה למצוי, והוא אומרו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם פירוש ויכלו על דרך אומרו (תהלים פד) נכספה וגם כלתה ובאמצעות זה נשלמה ונתקיימה הבריאה. וטעם שהוציא הכתוב הענין בלשון זה ויכלו לרמוז כי הוא תשוקה גדולה עד כלות החלק אל הכל והוא בחינה גדולה מבחינה החשק והתשוקה, והוא שרמז דוד באומרו נכספה וגם כלתה הרי זה מגיד כי בחינה זה גדולה מבחינה שלפניה ובאמצעות בחינה זו והתעצמותה העולם קיים. וזה הוא סוד קריאתו חי העולמים והבן והוא סוד בראות פני מלך חיים.
ויכלו השמים והארץ. Heaven and earth were completed. We are not sure what this verse is meant to teach us. It appears that we must understand it in the context of the saying of our sages that God is the מקומו של עולם, God is the place of His universe (and not vice versa). We also find statements to the effect that God fills the universe, such as Isaiah 6,3: "The whole earth if full of His glory.⁠" God's light surrounds the entire globe and it fills the globe itself. We need to understand why God has arranged things in this manner. I have heard from Torah scholars (who were my teachers) that the reason God made the earth spherical is to enable its various parts to endure with equal ease. The rabbis meant that of all the desires, urges and feelings of love in the universe nothing matches in intensity the urge of the spirit which has recognized the light of God and its desire to cleave to God's light. Every living soul which has been fortunate enough to recognize even a small amount of that light longs to behold visions of the pleasantness that is God. Know that God has endowed each category of His creatures with a two-tiered intelligence. One tier is the power to perceive, the other tier is the power to analyse. Human beings, i.e. creatures who are endowed with the power of speech, as well as all lower forms of life or even the inert part of nature, all received a degree of intelligence commensurate with their status in the universe which enables them to recognize their Creator. By means of this intelligence we know that the globe continues to exist without faltering. God has revealed some of this secret to those who revere Him and by means of these explanations these facts became translated to our senses [as opposed to merely abstract intelligence. Ed.] The force holding up the globe is God's beautiful and all-embracing light which surrounds the globe in equal measure. Every section of the revolving earth derives additional strength from the power of the fiery urge that burns within it urging it to cling to the manifestations of God's spirit. This is why the globe remains in its position in the universe. [I have abbreviated the author's treatise on what he terms spiritual motivations for keeping "earth on track.⁠" I have no way of knowing if the author was familiar with Newton's theories about centrifugal forces, gravitation, etc. Even assuming that he had heard of them, the chances are he would have preferred to account for these movements as having been inspired at least also by spiritual considerations rather than as being merely laws of physics. According to the author the reason for the Torah telling us something at this stage which seemed obvious is to explain the fact that spherical earth which is not propped up by a visible force could remain in place throughout the millenia. We are dealing then with gravitation, etc. as a spiritual force. Ed.]
ויכולו השמים והארץ וכל צבאם – הודיע לנו התורה כשם שיש צבא הארץ אשר נבראו בששת ימי בראשית צבא השמים.
על דרך הרמז
ויכלו השמים כו׳ – גוף וראש ותולדותיו.
ויכלו השמים – ביום השישי כלו ונגמרו השמים והארץ כל אשר חפץ י״י לעשות בארח חכמתו היה נגמר, לא חסר דבר. ועל זה יורה שרש ״כלה״ כמו ״ויכל משה את המלאכה״,⁠1 ״ויכל שלמה״2 וגו׳. ״ויכל חירם״3 וגו׳, לא על ההפסק גם בלי גמר מלאכה. ומלת ״השמים״ כמו ״בראשית ברא אלהים את השמים״. וכן ״הארץ״ כמו ״ואת הארץ״4 לא על הרקיע והיבשה לבד שנזכרו ביום השני והשלישי, אלא השמים ושמי השמים וגבוה על גבוה, המרומים והמעונות העליונות, וכן הארץ וכל יסודותיה. ותקון החשך ותהו ובהו, וכן ״וכל צבאם״, צבאות הארץ, הם דגי הים ועוף השמים ובהמה וחיה ורמש והאדם; וצבא השמים הם המאורות והכוכבים וצבאות השמים והמלאכים. גם רמב״ן ז״ל פירש כן שבכלל ״צבאם״ המלאכים ומביא ראיה ״ראיתי את י״י יושב על כסאו, וכל צבא השמים עומד עליו״5 וגו׳, ״יפקוד י״י על צבא המרום במרום״.⁠6 ואמר ז״ל, שבכאן רמז ליצירת המלאכים. ואמר עוד, שגם נפשות האדם צבא השמים הנה, ויפה דִבֵּר.
1. שמות מ, לג.
2. דהי״ב ז, יא.
3. מל״א ז, מ.
4. בראשית א, א.
5. מל״א כב, יט.
6. ישעיה כד, כא.
וכל צבאם – על השמים לבד נאמר, שבארץ אין צבא כי אם בבני אדם רבים הנאספים, ולא בשאר בעלי חיים, ושם לא היו אלא אדם ואשתו.
ויכלו – נשלמו, ולא חסר עוד דבר בבריאה, כי מלת כלה על השלמת המלאכה בלי שום חסרון כמו ויכל משה את המלאכה (שמות מ׳ ל״ג):
וכל צבאם – צבא הארץ שהם דומם, צומח, חי, מדבר, וצבא השמים התחתונים שהם השמש והירח והככבים, וצבא השמים העליונים שהם המלאכים:
ויכלו – כלל שאחר הפרטים, כאומר עם זה נשלמו השמים וגו׳.
וכל צבאם – הכוכבים נקראים צבא השמים, וכאן אומר צבאם על השמים והארץ יחדו, כלומר כל מה שבשמים, וכל מה שבארץ, ונראה שצבא ענינו קבוץ דברים המתיחסים לדבר אחד, וכאן יורה קבוץ כלל הנמצאים המתיחסים לשמים ולארץ.
were completed. A general statement following the particulars, as if to say, “With this, the heaven, etc. were completed.”
and all their host (tseva’am). The stars are called the “host of heaven,” but here tseva’am refers to the heaven and earth together, that is, everything in the heaven and everything in the earth. It seems that tsava (“host”) denotes a group of things that relate to one common thing; here, the word means a group of all existing things relating to the heaven and earth.
ויכלו – השורש ״כלה״ מאחד שתי משמעויות שבמבט ראשון נראות כסותרות זו את זו. ״כלה״ משמעותו להשמד, להאבד, כדוגמת ״וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם״ (מלאכי ג, ו); ועם זה, משמעותו להגיע לשלמות העליונה של ההוויה, כדוגמת ״כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו״ (מלכים א ו, לח). כעין זה מוצאים גם בשורש ״תמם״.
אמת כפולה יש כאן: האחת, כל צורה מושלמת של הוויה דורשת את השבתתה של צורה אחרת של הוויה. אדם (או חפץ) יכול להגיע לשלמותו רק אם מסור הוא לחלוטין למטרה אחת בלבד, תוך עזיבת כל שאר המטרות. המשתדל להיות מושלם בענינים רבים בעת ובעונה אחת, יצליח בכולם רק באופן חלקי. האמת השניה היא, שאין בעולם כליה גמורה. כל השבתה מהוויה אינה אלא יחסית, היא רק שינוי גמור למצב אחר או לצורה אחרת.
התפיסה הבסיסית של ״כלה״ היא לשאוף לקראת מטרה; מכאן ״תכלית״ – מטרה; ״תכלה״ – השאיפה לקראת מטרה. ״לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ״ (תהלים קיט, צו), כלומר, יש גבול לכל שאיפה לקראת כל מטרה כל שהיא; אין מטרה שלמענה מותר לו לאדם להקריב כל דבר אחר – אך ״רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד״ (שם) – רק קיום מצוות ה׳ הוא מטרה הכוללת הכל, ודורשת את הכל. ומכאן ״כלה״, להשתוקק למטרה; וכן ״כלי״, כל חפץ המשמש למטרה מסויימת. (״כלח״ הוא הגיל בו נגמרים חיי האדם [השווה איוב ה, כו]. בגיל זה, אדם מחליף חיים בחיים: חיים של העולם הזה שבאו לסופם תמורת חיים מושלמים יותר בעולם הבא.) ״כלה״: להביא למטרה; ״ויכלו״ בפסוקנו: הם הובאו אל המטרה.
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם – פסוק זה הוא המאמר המסיים את סיפור מעשה בראשית, והוא מקביל למאמר הפתיחה. תחילת סיפור מעשה בראשית מראה לנו שמים וארץ, והיא מכריזה עליהם: ״בראשית!⁠״ – האלקים ברא את כל אלה מראשית תחילתם. עתה, מראה לנו הסיום שוב שמים וארץ, ומכריז עליהם: ״ויכלו!⁠״ – השמים והארץ הובאו אל הסיום הזה! הם לא היו קיימים מאז ומתמיד, אלא הובאו לידי הוויה; ולפני שהובאו לידי הוויה, הם התקיימו ככוונה במחשבת בוראם. השמים והארץ וכל צבאם היו מקודם רק מחשבה שעלתה בלב הבורא, והוצאת מחשבה זו לפועל הייתה תכלית בריאתם. סיבת מציאות השמים והארץ אינה נמצאת בתוך עצמם. הם אינם הסיבה להוויית עצמם. סברא כזאת מופרכת; היא סותרת את עצמה. סיבת הווייתם נמצאת מחוצה להם. הם אינם תוצאת כח כלשהוא הפועל בצורה עיוורת, אלא מלאכת בריאה של בורא יחיד, אשר בראם בכוונה ובתכלית. ״ויכלו״!
חז״ל מגדירים מושג זה בבהירות גדולה יותר: ״המעשים היו מותחים והולכין״ (בראשית רבה י, ט). כלומר, החומר והכחות שנקראו אל הוויה היו במצב של התפתחות מתמדת, עד שהאלקים קרא: ״ויכלו!⁠״ ושם גבול להתפתחותם. הוא פעל כ״שדי״, היינו, ״שאמר לעולמו די״. ״שאלמלא אמר לשמים וארץ ׳די׳, עד עכשיו היו מותחין והולכין״ (שם מו, ג).
(״כלה״ הוא גם שם נרדף ל״כלא״, ופירושו: לעצור, לרסן, להגביל. כדוגמת: ״לא יכלה ממך״ [בראשית כג, ו]; ״וְאֶת בְּנֵיהֶם כָּלוּ בַבָּיִת״ [שמואל א׳ ו, י]. כל אלה הם שמות בהבדלים קלים לאותו מושג: להעמיד גבול.)
סיום הבריאה, ההשבתה מיצירת בריאות חדשות – הווי אומר, ה״שבת״ הנוכחית של הבריאה – היא התגלות גדולה יותר של הבורא מאשר עצם קיומם של שמים וארץ. אם, כפי שההשקפה החומרנית על העולם לימדה במשך כל הדורות, לידת העולם נבעה מסיבות טבעיות שאינן מיוסדות על מחשבה ורצון חפשי, אילו נולד העולם מכחות הטבע המצויים בו – אם כן מדוע הייתה שבת בבריאה כבר אלפי שנים? מדוע הפסיקו כחות אלה מלפעול ומלברוא בריאות חדשות בכח גדול? למה הסיבה – שעודנה קיימת – הפסיקה לסבב את התוצאה? מה שם קץ לכחה הבורא? הרי עינינו הרואות שדורות על דורות הבריאה כבר הופסקה, והשבת שולטת בעולם. דבר זה מלמדנו, שלשבת הנוכחית קדם מעשה בריאה כל⁠־יכול המכוון למטרה, ושהעולם אינו תוצאה פיסית של כחות טבע עוורים, אלא מעשה מוסרי של בורא בעל חכמה עליונה, רצון חפשי, וכח בלתי מוגבל.
עלינו לדעת, שה״די!⁠״ הכל יכול והשם גבולות, המעיד על מציאות הבורא והאדון, הוטבע לא רק בבריאה ככלל אלא אף בכל פרט ופרט ממנה. חז״ל לוקחים אותנו אל התחומים הנפרדים בבריאה ומראים לנו את הריבוי הגדול הנמצא בה, והמינים הרבים והשונים שבתוך כל סוג; ואת הצורות וההתפתחויות הרבות לאין מספר שנבדלים בדקדוק זו מזו – וגם אלה מגלים את יד הבורא השולטת בבריאה, הקובעת מידה וגבול (בראשית רבה י, ד). הבט השמימה: יש כוכב שגומר את הילוכו בשנים עשר חודש, ויש שגומר את הילוכו בשתים עשרה שנה. יש הגומר בשלושים יום, ויש הגומר בשלושים שנה. ויש גם כוכבים שאינם גומרים את הילוכם אלא בארבע מאות ושמונים שנה. וכן בארץ: כמה שונים הם מיני הצמחים, אך כמה קבועים הם חוקיהם! זה מוציא את פירותיו כל שנה, ואחר רק לשלוש שנים. כל אשר בשמים ובארץ מעיד: כֻלִינוּ! שֵׂכל חפשי ורצון חפשי כל⁠־יכול שולט עלינו, מרסן אותנו בתוך גבולות מסויימים, וכך עושה אותנו לְמה שאנחנו!
״ויכלו!⁠״ כל דבר מוגבל בגודל ובמטרה; כל דבר קיבל את מידתו שנקבעה לו בחומר ובכח, והוקצב זמן להתפתחותו ולסוגה. לולא הבורא הקובע מטרה ומידה על ידי רצונו וכחו השליט, אילו שלטו רק כחות עיוורים של טבע, לא היה העולם בא לכלל הוויה, ואפילו קנה אחד של קש לא היה יוצא.
נמצא ש״ויכולו״ מוחה נגד כל השקפת עולם חומרנית הכופרת במציאות הבורא החפשי. ״ויכולו״ מעיד על בריאת העולם על ידי אלקים חפשי, חכם, וכל יכול.
וכל צבאם – המושג ״צבא״ מופיע גם בהקשר של שלום. כשעם ישראל היו בשלום וחנו סביב למשכן, הם נמנו ל״יוצאי צבא״. הלויים המשרתים בקודש, נקראים: ״כל הבא לצבא צבא לעבוד עבודה באהל מועד״ (במדבר ד, כג). גם הנשים שנאספו להביא את נדבותיהן למלאכת המשכן, נקראו: ״הצֹבאת אשר צבאו פתח אהל מועד״ (שמות לח, ח). דברים אלה מפריכים את ההנחה שהמושג ״צבא״ קשור תמיד למלחמה.
המשמעות הבסיסית של ״צבא״ היא – קיבוץ מספר רב. לא כל המון אנשים נחשב ל״צבא״. השם ״צבא״ שייך רק להמון הנשמע לרצון אדם אחד. לאדם זה יש את השליטה בכחות הגופניים והרוחניים של כל היחידים הנמצאים בצבא, למשך זמן שירותם. נמצא שדעתו ורצונו של העומד בראש הם הם העושים את ההמון ל״צבא״. הצבא הוא המון אנשים הנשמעים לדעתו ורצונו של אדם אחד. על דרך משל ניתן לראות את המון הצבא כגוף המשמש למפקד, אשר לדעתו ורצונו הם נשמעים.
כך ניתן לבאר את הקירבה בין ״צבא״ ל״צבה״. צבה פירושו, לתפוח, להתרחב, לגדול במימדי גוף. המשמעות האחרת של ״צבה״ דומה: להתאוות, להתרחב כדי להשיג דבר מה, להביא משהו לתוך תחום שליטתו, או להרחיב את תחומו עד שהוא משיג את הדבר (השווה ״התאוה״ ו״והתאויתם לכם״). המילה בהרחבה, ״צבי״: נחמד ותאווה לעיניים. (כהצעה בלבד נוכל להוסיף, שאולי ה״צבי״ קיבל את שמו, מתכונת ההתרחבות של עורו, כפי שתיארו חז״ל [גיטין נז.]. ויתכן שגם קלות הצבי ומהירות תנועתו נובעות מטבע עורו.) ״צַוֵה״: להעמיד אדם תחת שליטת רצונך, להעמיד אותו על מעמדו, להפקיד אותו על תפקידו. ״צֹפֶה״: להשקיף על מה שנמצא בתחומו מהנקודה המרכזית. ״צַפֵּה״: להביט ולהמתין עד שדבר מה ייראה בתחומך. משמעות אחרת: לכסות שטח חיצוני של דבר.
כל הנבראים בשמים ובארץ, מהווים יחד ״צבא״ אחד גדול, שנקודת מרכזו היא הבורא והמנהיג, האדון והשולט. הוא המעמיד כל דבר על מעמדו. וכל הדברים צריכים למלא את התפקיד המיועד להם, כל אחד ואחד במקומו הראוי, באמצעות הכחות שניתנו במיוחד לו. התכנית הכללית היא ברוח המנהיג, וכל נברא ממלא את ייעודו רק כשהוא מקיים את החלק שהוא מופקד עליו. מגדול ועד קטן, אין אחד שעומד על מעמדו מתוך מרוּת עצמו או למען עצמו בלבד. כולנו שייכים לצבא האחד והגדול של ה׳. לה׳ הגדולה, הגבורה, העצה, הרצון וכח הצווי; ולנו השמיעה בקולו, החריצות, הנאמנות, ההתלהבות והעמל. לאף אחד אין זכות לגאווה. ההישג הגדול ביותר של היחיד אינו אלא חלק קטן מהכל, אך אפילו הקטן שבמעשיו אינו נאבד ואינו נשכח, ובלבד שהאדם יקיים בנאמנות את ציווי ה״המפקד״ האחד והגדול. אף הפרט הקטן ביותר לא נעלם מעיניו, ואין דבר מיותר או חסר חשיבות בתכנית האלקית. ״הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי אָרֶץ״ (איוב ז, א): בעולם הזה כולנו בשֵירוּת צבאי. ״כָּל יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל עַד בּוֹא חֲלִיפָתִי״ (שם יד, יד) – עלינו להמתין עד שתבוא חלופתנו, כאשר ה׳ יקרא לנו ויתן לנו תפקיד אחר.
[וה״ר נסים כתב בטעם מ״ש וישבות ביום השביעי כי כל נפעל מתנענע ומשתנה, יתנענע עוד גם אחר סור הפועל הרושם בו. שהתרנגולת הרובצת על הביצים לשנות חמרם שילבשו צורת אפרוח, אין ספק שאם תסור התרנגולת מעליהם באמצע זמן המצטרך להיות אפרוח שגם אחרי סורה מעליהם יתנענע חומר הביצים תנועה מה בהשתנותה לקבל צורת האפרוח, ולא תפסק התנועה תיכף בסור הפועל. וכ״ה במ״ב כאשר אמר השם תוצא הארץ תדשא הארץ ישרצו המים. עם היות שהכח האלהי לא הניע כי אם דבר יום ביומו, הארץ היתה מתנענעת מעצמה לא מהנעת הפועל מבחוץ יום או יומים, אבל מיד שנכנס יום השביעי נתן הקב״ה למעשה בראשית טבע נח ושקט ונפסק תנועתם המתחייבת מעצמה. וע״ז אמר ויכלו השמים וכו׳ ויכל ביום השביעי, ר״ל שנשלם ענין התהוותם בששי, אבל לא נשלמה תנועתם שהיו מתנענעים מעצמם, וכלה ה׳ תנועתם ביום השביעי. וכדי שלא נחשוב מ״ש ויכל ביום השביעי שפעל ועשה ביום השביעי דבר, הוצרך לומר וישבות ביום השביעי. והרי״א השיב על דבריו, איך השווה מעשה בראשית להויה הטבעיית, בהויה הטבעיית צריך זמן להכין החומר לכן יתנענע גם אח״כ, לא כן במ״ב שלא נתהוו ע״י הכנת החומר והמשך הזמן, רק ברגע אמר ויהי, וחדלה תנועתם תיכף. ועוד שגם בהויה הטבעיית לא יתנענע החומר מעצמו בסור הפועל רק טרם שתחול הצורה בחומר לא אחר שחלה הצורה, למשל אחר גמר האפרוח תחדל התנועה. ולא שם על לבו כן דעת חז״ל במד׳ (פרשה י׳) ר׳ סימון בשם ריב״ל מכוללים היו המעשים והיו מותחים והולכים. וזה כדבריו של הר״ן. שמ״ש ויכלו השמים היינו שמכוללים היו המעשים. ר״ל שמצד ענין התהוותם היו מכוללים ונגמרים בששי. ומ״ש וישבות ביום השביעי היינו מפני שהיו מותחים והולכים שעדיין לא נשלמה תנועתם שהיו מתנענעים מעצמם שהיו מותחים והולכים וזה השבית בשביעי. ועם העיון נראה שחז״ל לא כונו על התנועה הקלה לבד שיתנענע החומר אחר סור הפועל, רק לדעתם כשאמר ה׳ תדשא הארץ תוצא הארץ לא היה הצווי על שעה אחת בלבד רק שהתנענע תנועה זו בלא הפסק כל ששת ימי המעשה. ולולא השבית ה׳ תנועה זו בשבת היתה, מתנענעה כן לעולם, ורק בשבת השבית זה וחדלה תנועה זו. וע״ז אמר וישבות ביום השביעי, שבששי חדל ה׳ מצוות להארץ להמציא ברואים חדשים. אבל הארץ עדיין לא פסקה מהוציא דשאים ועשבים ונפש חיה מעצמה. וביום השביעי השבית ה׳ תנועה זו, וכן אמר בב״ר (פמ״ד) אני אל שדי ר׳ נתן ור׳ אדא ור׳ ברכיה בשם ר׳ יצחק אני שאמרתי לעולמי די ולשמים די ולארץ די שאלולי שאמרתי להם די עד עכשיו היו נמתחים והולכים, וזה אמר בשביעי, וע״ז אמר וישבות ביום השביעי. וראיתי שיש דעה במדרש (סוף פ״י) חולקת ע״ז וז״ל, ר׳ לוי בשם ר׳ יוסי בר נהוראי כ״ז שהיו ידי קוניהם ממשמשים בהם היו מותחים והולכים, כיון שנחו ידי קוניהם נתן להם נייח, ס״ל שחדלה תנועתם תיכף כשסרו ידי הפועל ולא התנענעו אח״כ מעצמם, וזה כדעת הרי״א].
_
ויכלו: תרגם אונקלוס ״ואשתכללו״, שהיתה הבריאה ביפיה ובהידורה מה שאין למעלה ממנו1. וזה הפסוק הוא הקדמה וטעם למה שכתב בפסוק ג׳ ״ויברך אלהים את יום השביעי״, דמשום הכי בירך אותו יום משום שמצא הקב״ה כביכול נחת רוח בעולמו ביום השביעי, על כן ברכו2. כמו שדרך אדם, ביום שרואה בנין מפואר3, ושמח, באותו יום עושהו יום טובה תמיד בכל שנה, כך מצא העולם חן בעיני ה׳ ביום השביעי משום הכי ״ויברך... אותו״4. והיינו דכתיב ״וכל צבאם״ ודרשו במסכת ר״ה (יא,א) ׳וכל צביונם׳5, דבאותה שעה היו כל המינים באופן היותר משובח שאפשר.
1. והביא רבינו (בפירושו ׳העמק שאלה׳ על השאילתות – שאילתא א׳) ראיה לכך משמות רבה (כט,ו), וז״ל: עטרתי כל מה שעשיתי, שנאמר ״ויכולו השמים והארץ וכל צבאם״. וכך פירשו כל מפרשי האונקלוס.
2. ולפי״ז ״כי בו שבת מכל מלאכתו״, ה-״כי״ הוא טעם רק ל״ויקדש״, ולא ל״ויברך״, ועיין להלן.
3. אף שאיננו ביתו שלו.
4. ועיין בדברי רבינו בפירושו ׳העמק שאלה׳ על השאילתות (שאילתא א׳).
5. דאמר ר׳ יהושע בן לוי, כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, לדעתן נבראו, בצביונם נבראו, שנאמר ״ויכולו השמים והארץ וכל צבאם״, אל תיקרי ״צבאם״ אלא ״צביונם״. רש״י: בצביונם – בטעם כל אחד ואחד ובדפוס כל אחד ואחד.
וכל צבאם – ברואיהם שיש להם צבא וזמן קבוע מתי יתהוו ומה ימשך זמן הויתם ושמושם ומתי יאבדו; ואולי מקור צבא הוא צו-בא.
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם – פסוקים אלה מוסיפים לתיאור מעשה בראשית מעין סיום חגיגי, שבו מסופר על שביתת ה׳ ביום השביעי בסגנון הדומה לסגנון הכתוב בספרו על בריאת האדם (לעיל א׳:כ״ז). כל ענין וענין נאמר במשפט העומד ברשות עצמו. א) כל הבריאה כולה עמדה בשלמותה (פסוק א׳); ב) היה זה ביום השביעי (פסוק ב׳/א); ביום זה שבת ה׳ ממלאכתו (פסוק ב׳/ב); ה׳ ברך וקדש יום זה (פסוק ג׳/א); ברכה וקידוש אלה — סיבתם דוקא בכך שה׳ שבת ביום זה. (פסוק ג׳/ב).
ויכלו – לא נאמר כי שמים וארץ הושלמו אלא ״ויכלו״, כלומר הם עמדו בשלמותם. ואכן זוהי משמעות הפועל כלה בכל מקום, כגון ״ויכל יעקב לצות את בניו״ (להלן מ״ט:ל״ג), ״ויכל משה את המלאכה״ (שמות מ׳:ל״ג), ועוד רבים כאלה.
השמים והארץ וכל⁠־צבאם – הרי זה מה שנקרא לעיל (בראשית א׳:א׳) ״השמים והארץ״. צבא השמים הם שמש, ירח והכוכבים (השווה דברים ד׳:י״ט) וגם צבא המלאכים (מלכים א כ״ב:י״ט), כשעל בריאתם של הללו לא מסופר לעיל רק משום שמדובר שם בנבראים הנראים לעין אנוש בלבד. צורת הרבים של ״צבאם״ מוסבת על שמים וארץ גם יחד, אולם השווה נחמיה ט׳:ו׳.
ויכלו – אמר רב המנונא, כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית, שנאמר ויכלו השמים, תקרא ויכולו אלא ויכלו.⁠1 (שבת קי״ט:)
וכל צבאם – א״ר יהושע בן לוי, כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן נבראו לצביונם נבראו,⁠2 שנא׳ ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, אל תקרא צבאם אלא צביונם.⁠3 (ר״ה י״א.)
1. פירש״י ויכלו – הקב״ה וזה, שמספר בשבחו של מקום, עכ״ל. וטעם הדיוק כנראה הוא משום דהלשון ויכלו חסר ו׳ מורה לפעמים עפ״י הכתיב גם על כליה והפסד, ומלשון ויכלו בחיר״ק כמו עד כלותם (שמואל א ט״ו), ועוזבי ה׳ יכלו (ישעיהו א׳), וא״כ הוי המשמעות כאן שאפסו תמו השמים והארץ וכו׳, ולכן מפרש כמו יש אם למסורת וַיְכִלוּ, דקאי על הפועלים שגמרו בריאת השמים והארץ וכו׳, וכמו ויכלו לנחל את הארץ, ויכלו מחלק את הארץ (יהושע י״ט). וענין השיתוף בזה נראה הכונה, דכיון דאומר שכל מעשה בראשית נגמרו הרי הוא מודה שלא חסר הקב״ה בעולמו כלום, א״כ נעשה כשותף בזה בהודאת הקב״ה גם הוא, שאף הוא מעיד בתורה על גמר הבריאה בששת ימי בראשית, וע׳ בחא״ג.
2. בקומתן פירושו שמיד היו ראויים לתעודתן כמו עץ פרי היה ראוי לטעון פרי מיד, ובצביונם הוא ענין יופי והדור, מלשון צבי ותפארה, כמו לעטרת צבי (ישעיהו כ״ח), וע׳ באות הבא. ולדעתן – ששאלן אם רצונם להברא, וע״ע באות הסמוך.
3. יתכן דמדייק משום דלפי חקי הלשון הי׳ צ״ל וכל צבאותיהם, ולשון צבאם משמע שצבא אחד לשמים ולארץ ובאמת הלא שונים הן, ולכן דריש ע״ד אסמכתא וכל צביונם. והנה לא נתבאר מאין דריש מכאן עוד קומתן ולדעתן, ואפשר לומר דבענין צביונם כלול הכל, דאחרי דבאור מלת צביונם הוא מלשון צבי ופאר כמש״כ, ואם לא היו בקומתן אין בהם הדור, וכן כלול במלת צבאם – רצונם, כי שרש צבא בארמית ענינו רצון והסכם כמבואר כ״פ בס׳ דניאל (ד׳ – ז׳) הוה צבא, אדין צבית ליצבא, ועוד. –
ומה שכתבנו דדריש צבאם מלשון צבי ותפארה, נראה להביא ראי׳ לזה ולפרש עם זה הלשון מראות הצבאות [ס״פ ויקהל] שענינו המראות שהיו הנשים מקשטות ומפארות עצמן בהם. ועיי״ש ברש״י שפי׳ צבאות מלשון צבא וקיבוץ, ואינו פי׳ מרווח, ולפי מש״כ יתבאר היטב.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ליקוט מחכמי צרפתרד״קר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאפענח רזא ב׳רמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144