[א]
1ויכלו אמר רבא ואיתימא ריב״ל אפי׳ יחיד המתפלל בע״ש צריך לומר ויכלו, דאמר ר׳ המנונא כל המתפלל בע״ש ואומר ויכלו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו, אלא ויכלו.
(שבת קי״ט:)
[ג]
3כל האומר ויכלו ערב שבת שני מלאכי השרת מניחין ידיהם על ראשו ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר
(ישעיהו ו׳:ז׳) מנא לן אתיא אשר אשר לגזרה שוה, כתיב אשר בפרה אדומה ג׳ פעמים וכתיב אשר בויכלו ג׳ פעמים מה פרה אדומה מכפר אף ויכלו מכפר. (ירושלמי)
[ד] 4שלש פעמים חייב אדם לומר ויכלו בשבת אחד בתפלה ואחד לאחר התפלה ואחד על הכוס, כנגד שלשה אשר שבפרשת ויכלו. (מדרש ויכלו)
[ה]
5כל האומר ג׳ פעמים ויכלו כפרה לכל עונותיו וכאלו קיים כל התורה כולה. בויכלו כתיב שלש פעמים אשר ובפסוק ויקחו אליך פרה אדומה
(במדבר י״ט:ב׳) כתיב ג׳ פעמים אשר כשם שפרה מכפרת כך האומר ויכלו ג׳ פעמים מתכפר. (מדרש שוחר טוב)
[ז]
7ר״ח פתח הגו סיגים מכסף וגו׳
(משלי כ״ה:ד׳) כו׳ כל זמן שהיה העולם תהו ובהו לא נראית מלאכת שמים וארץ, כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ, ויצא לצורף כלי
(משלי כ״ה:ד׳) נעשו כלים, הה״ד ויכלו השמים והארץ וכל צבאם.
(בראשית רבה י׳)
[ח]
8א״ר הושעיא דרש רבי אפס באנטוכיא, אין לשון ויכלו אלא לשון מכה ולשון כלייה.
(בראשית רבה י׳)
[ט]
9אמר ריב״ל נשתכללו שמים בחמה ולבנה ובמזלות, ונשתכללה הארץ באילנות בדשאין וגן עדן.
(בראשית רבה י׳)
[י]
10ר״ס בשם ריב״ל מכוללים היו המעשים והיו מותחין והולכין.
(בראשית רבה י׳)
[יא]
11שוקיו עמודי שש וגו׳
(שיר השירים ה׳:ט״ו) שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב״ה לבראתו, כמה דתימא
(שיר השירים ז׳:י״א) ועלי תשוקתו, מנין שכן הוא, שנא׳ ויכולו השמים והארץ וגו׳ ואין ויכלו אלא לשון תאוה שנא׳
(תהלים פ״ד:ג׳) נכספה וגם כלתה נפשי. (במדב״ר י.)
[יב]
12נאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם וכי כלו שמים וארץ מלהיות ומלעמוד עוד והלא כבר נאמר עליהם
(ירמיהו כ״ג:כ״ד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא אלא שכלו ממלאכה מפועל ומצווי לכך נאמר ויכלו השמים והארץ. (פרקי דר״א פרק יח)
[יג]
13שבע חנוכות הם חנוכת ברייתו של עולם דכתיב ויכולו השמים, ואין ויכלו אלא לשון חנוכה דכתיב
(שמות ל״ט:ל״ב) ותכל כל עבודת. (פס״ר פ״ב)
[יד] 14ברא הקב״ה את השמים ואת הארץ ואת כל אשר בהם וכללן, ורדדן, ויסדן, וטפחן, וגמרן, ומתחן, ומישבן, כללן ורדדן מנין שנא׳ ויכלו השמים והארץ וכל צבאם כו׳: (סדר אלי׳ רבא פרק לא)
[טו] 15א״ר נחמן ויכולו, כלו ממעשה, כלו ממחשבה ועשה הקב״ה ליום השבת דוגמת עוה״ב, שעתיד הקב״ה לשבות בשביעי, מאי בשביעי באלף השביעי. (מדרש הנעלם טז:)
[טז]
16וכל צבאם אמר ריב״ל כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו, שנאמר ויכולו השמים והארץ וכל צבאם אל תקרא צבאם אלא צביונם. (
חולין ס. ר״ה יא.)
[יז]
17וכל צבאם, אמר רבי אלעזר ג׳ צבאם הן צבא לשמים ולארץ שנאמר ויכולו השמים והארץ וכל צבאם כו׳ אם זכה צבא לו ואם לאו צבא עליו.
(בראשית רבה י׳)
[יח]
18בר סירא אמר וכל צבאם אלוה העלה סמים מן הארץ בהם הרופא מרפה את המכה ורוקח את המרקחת.
(בראשית רבה י׳)
[יט]
19רבנן אמרי ויתרון ארץ
(קהלת ה׳:ח׳) אפי׳ דברים שאת רואן בעולם מיותרין כגון זבובין ופרעושין ויתושים אף הן בכלל ברייתו של עולם דכתיב ויכולו השמים והארץ וכל צבאם.
(ויק״ר כ״ב)
[כ] 20ואחריו הוציאו ר׳ יהודה בן בבא שלא טעם טעם שינה אלא כשינת סוס מי״ח שנה עד פ׳ שנה, והוציאוהו ליהרג ע״ש מט׳ שעות ולמעלה. והתחיל מבקש מהם בחייכם המתינו לי מעט עד שאקיים מצוה אחת שצוה הקב״ה א״ל עדיין אתה בוטח באלהיך א״ל הן וכו׳ א״ל בחייך קיסר המתין לי עד שאקיים מצוה אחת ושבת שמה והיא מעין עולם הבא, א״ל לזה שמעתי לעשות שאלתך, מיד התחיל בקידוש היום ויכולו השמים והארץ והי׳ אומר בנעימות ובקול רם והיו תמהים כל העומדים עליו, וכיון שהגיע עד ברא אלהים לעשות לא הניחוהו לגמור וצוה הקיסר להרגו, והרגוהו ויצא נשמתו באלהים, יצאה בת קול ואמרה אשריך ר׳ יהודה שהיית דומה למלאך ויצאה נשמתך באלהים, וצוה הקיסר וחתכוהו אברים אברים והשליכוהו לכלבים ולא הוספד ולא הוקבר. (מדרש אלה אזכרה)
[כא] 21ויכלו אית ביה תלתין וחמש תבין, ובקדושה דאנן מקדשין תלתין וחמש תבין וסליק כלא לשבעין שמהן דקב״ה וכנסת ישראל אתעטר בהו כו׳. (זח״א ה:, ח:) [כב] ויכלו דכלו עובדין דלעילא ועובדין דלתתא, השמים והארץ לעילא ותתא, ר׳ שמעון אמר עובדא ואומנותא דאורייתא שבכתב ועובדא ואומנותא דתורה שבעל פה, וכל צבאם אלין פרטי דאורייתא אפין דאורייתא שבעים פנים לתורה, ויכלו דאתקיימו ואשתכללו דא בדא, שמים וארץ פרט וכלל, וכל צבאם רזי דאורייתא דכיאן דאורייתא. (שם מ״ז:)
שערי ציון: לעיל פרשה א. מאמר רמה. תקי תרסא. תתלו. זהר ח״א מז. ז״ח קיב: קיט. רז״ה טו:
[כג]
22ויכל כתבו לו [ע״ב זקנים לתלמי המלך] ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי.
(מגילה ט.)
[כד]
23רבי שאליה לר׳ ישמעאל בר יוסי א״ל שמעת מאביך מהו ויכל אלהים ביום השביעי אתמהא, אלא כזה שהוא מכה בקורנס על גבי הסדן הגביה מבעוד יום והורידה משתחשך, ארשב״י בו״ד שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקודש אבל הקב״ה שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה, גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסרה כלה שתכנס לתוכה כך מה היה העולם חסר, שבת. רבנן אמרי משל למלך שעשה לו טבעת מה היתה חסרה חותם כך מה היה העולם חסר, שבת. וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך ויכל אלהים ביום הששי וישבות בשביעי.
(בראשית רבה י)
[כה] 24ואף בשאילות שנשאלים לפני רבינו הקדוש כתב כך כו׳ ויכל א׳ ביום השביעי וכי מלאכה עשה הקב״ה בשבת חס ושלום כו׳, אלא מהו ויכל - כו׳ בערב שבת הי׳ עוסק כל היום באדם, שעה ראשונה עלה במחשבה כו׳ עשירית חטא כו׳ עד שלא באתה השבת הי׳ כביכול המלך יושב ומצטער על עולמו עד שנכנס השבת ונטל דימוס אמר הקב״ה כל מה שעשיתי השבת שיכללה שנאמר ויכל א׳ ביום השביעי. (פסיקתא רבתי פמ״ו)
1.
אלא ויכלו. הקב״ה וזה, שמספר בשבחו של מקום ובשבח של שבת פירש״י, ובהגהות הב״ח אל תקרי ויכלו אלא ויכלו והכוונה כאלו היה כתוב בלשון רבים משום שנעשה שותף במעשה בראשית. וראיתי לרבינו הרא״ה ז״ל בארחות חיים סי׳ ט״ו כ׳ על מאמר זה וז״ל וצ״ע מאי מעליותא קאמר דנעשה שותף והלא גנאי הוא כלפי מעלה כל שניות ושותפות, ואפשר לומר כך הכוונה בזה באמרו ויכלו שמראה בעצמו שמעלה עליו כל הכתוב בתורה לענין חדוש העולם ומאמין בו אמונה קיימת כאלו ראה בעיניו מעשה היצירה וכמו שהוא עצמו שותף להקב״ה בעשיית המלאכה לפי שאין לבו נוקפו בדבר קטן או גדול במעשה ההוה ע״כ, וכ״ה בכל בו והמפרשים בע״י נדחקו בזה ולפנינו מבוארים הדברים. ונראה דהמבואר בס׳ הפרדס לרש״י סי׳ ד׳ כל האומר ויכלו במעלי שבתא מעיד להקב״ה שברא מעשה בראשית וכעי״ז בס׳ המנהיג הל׳
שבת ס״ה. דהכוונה לפי הנ״ל כי לא נמצא גירסא זו בשאר ראשונים ובוודאי דכ׳ זאת דרך פירוש. ובעיקר הדבר מה שנתקשה הרא״ה יש להעיר כי מצינו לשון זה במס׳
שבת י. מובא לעיל פ״א מאמר ת״י. כל דיין שדן דין אמת וכו׳ כאלו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית וראה שם ביאור הדברים משום דמשלים כונת ממציאו, א״כ פשוט דגם הכי יש לפרש כן ול״נ דכאן יש לומר הסבר נכון בענין זה לפ״מ דמבואר לק׳ פ״ב ממדרש דמה היה העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה, ובזה כלתה בריאת העולם והביאור בראשונים דגם בריאת יום מנוחה הי׳ בכלל מעשה בראשית א״כ האדם שאומר ויכלו וגו׳ ומעיד שהקב״ה ברא את העולם בששת ימים ושבת בשבת, וגם הוא שובת בשבת א״כ הרי נעשה שותף להקב״ה בגמר מעשה בראשית שהוא שובת בשבת כמו הקב״ה, ושפיר מובן דיכול להקרא שותף בדבר שאינו מעשה בפועל, רק דנקרא בכלל גמר מעשה בראשית. - וראיתי בפסקתא זוטרתי פ׳ פנחס כ׳ מלמד שכל המשמר את המועדות כאלו שותף עם הקב״ה במעשה בראשית שנאמר ביום עשות ה׳ א׳ ארץ ושמים לכך נאמר בר״ה ועשיתם שבתשרי נברא העולם. - וצריך לפרש כהא דשבת י׳ או כמ״ש הרא״ה.
2. לפנינו בירושלמי ליתא תיבות אלו ״ואומר ויכולו השמים והארץ״, אמנם הראשונים הביאו גירסא זו הראבי״ה במס׳ ברכות פ״ח סי׳ קמ״א. ובמס׳ שבת סי׳ קס״ו, כן באור זרוע ח״א סי׳ תשנ״ב אות ט׳, וכתב האו״ז דשוב נהגו לומר ויכולו בקול רם אף דאיכא יין וקידוש על הכוס בבהכ״נ משום דצריכים לומר ג׳ פעמים ויכולו כמו דאיתא במדרש שוח״ט מובא לפנינו אות ה׳ ועי׳ בשיר״ק בירושלמי שם שלא ראה דברי הראשונים בזה, ומה שרוצה המבאר להראבי״ה לפקפק אם זה מגוף הירושלמי אינו נראה אחרי דמקור אמירת ג׳ פעמים ויכלו נמצא בחז״ל במדרש שוח״ט ולפנינו אות ג׳ מבואר דגם בירושלמי יש מענין זה א״כ שפיר י״ל דגרסתם בירושלמי הי׳ כן כמו שהביאו בלשונם.
3. מאמר זה כלשונו מובא בתשובת הגאונים תורתן של ראשונים (פרנקפורט תרמ״ב בצד נ״ח מכת״י דע ראססי) משם ירושלמי, ולפנינו בירושלמי ליתא, ותחלת המאמר הוא
בבבלי שבת קי״ט והראשונים רבותינו בעלי התוס׳ עה״ת, הרא״ה באו״ח, הכל בו, האבודרהם, כתבו לפרש דמשה״כ אומרים פסוק זה וסר עונך כו׳ מפני שכתוב בענין עדות אם לא יגיד ונשא עונו וזה שאמר ויכלו ולא עכב העדות לפיכך יוסר אותו עון מעליו ולפנינו מבואר טעם אחר דאמירת ויכלו בעצמה מכפר וכמפורש יותר במאמר שלפנינו אות ד׳ ממדרש שוחר טוב ובאבודרהם הביא טעם זה שלפנינו בירושלמי ממדרש סתם.
4. מדרש זה מובא כלשונו בהגהות מיימוני פכ״ט מה׳ שבת מ״ט, גם ברוקח סי׳ מ״ט בשינוי קצת בזה״ל ומסיק רבא במדרש ויכלו ג״פ כו׳ ומקודם לזה הביא הגמ׳ שבת לעיל מאמר א׳ בגירסא אמר רב וכן גרסו הרבה ראשונים והעיר בס׳ רב פעלים דצ״ל ומסיק רב במדרש ויכלו. אך באמת יש לפקפק עוד אם הכוונה של הרוקח למדרש ויכלו ואולי תיבת ויכלו קאי למטה דצ״ל ויכלו ג׳ פעמים ור״ל דאיתא במדרש כמו שהביאו ש״ר בשם מדרש סתם או מדרש שוחר טוב.
5. לפנינו במדרש שוח״ט לא נמצא זה המאמר רק הראשונים הראבי״ה סי׳ קצ״ו, האו״ז ח״ב סי׳ כ׳ והגה״מ פ״ט מה׳ חפלה הביאו אותו בשם שוח״ט וש״ר הביאו אותו בשם מדרש סתם ועיין לעיל אות ב. ג. ד. בביאור - ובזהר ח״ב ר״ז: זיל ובעי ב״נ למסהד סהדותא דא (קידושא) בחדוה ברעותא דלבא כו׳ וכל מאן דיסהיד דא וישוי לביה ורעותיה לדא מכפר על כל חובוי, וכמבואר לפנינו במדרש שו״ט.
6. קודם לזה מביא לכל יש סיקוסים, השמים וארץ יש להם סיקוסים, פי׳ מדה ושיעור, קץ וזמן, ומפרש ויכלו שמים כפשוטו שנגמרה מלאכת שמים וכתרגום יוב״ע ויכלו ושלימו, ועי׳ לקמן אות יב. מפרקי דר״א.
7. כלים, דורש ויכלו השמים לשון כלי שנעשו כלים. וראה בס׳ הקנה (ד״ק) נט. ונרמזו בלשון ויכלו לשון כלים כי הם כלים אל הבינה יוצר בראשית. וכ״כ בריקאנטי כאן.
8.
כלייה, מבאר במדרש דעד שלא חטא אדם הראשון היו המזלות מהלכין דרך קצרה ובמהירות, משחטא סיבבן דרך ארוכה ובמתינות כדי ליגעם יותר וכו׳ לכך נאמר ויכלו שניתן להם חוסר וכליה שהכל לקה במעשה אדה״ר, ולדעת חז״ל זה הי׳ ביום ששי והאונקלוס מתרגם בפ״ב ויכל ושיצי, וגם לשון השמיד
(דברים ל״א:ד׳) מתרגם שיצי, ועי׳ בס׳ תפ״י כאן ולפלא שלא הזכיר דברי המדרש אלו.
9.
נשתכללו, דורש ויכלו, נתכללו ונתייפו והוא שיכלול מלשון עיטור וכלילית יופי, וכמו שתרגום אונקלוס ויכלו ואישתכללו [אך לפמ״ש בס׳ יאר לפרש דברי התרגום דשכלול נקרא תקון הדבר וגמרו כמו שת״א תכלנה מלמעלה תשכללנה, א״כ אין ראי׳ מלשון התרגום] ומבואר כן בשמו״ר כ״ט אמר הקב״ה אני איני כן אלא נכנסתי בעולמי וכו׳ עטרתי כל מה שעשיתי שנא׳ ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ומפרש ריב״ל דנתעטרו השמים במאורות ונתעטרה הארץ בצמחים ועי׳ באסת״ר פ״ז ועי׳ לקמן אות כ״ה מפס״ר השבת ״שיכללה״ ומבואר כן גם במדרש תהלים מזמור נ׳ ומניין שבראו מציון שנא׳ מציון מכלל יופי יופיו של עולם ומניין שבעולם הזה הוא מדבר נאמר כאן מכלל יופי ונאמר להלן ויכלו השמים והארץ, ומבואר ג״כ דדורש כן ויכלו מלשון שכלול ויופי. ובב״ר י׳ לקמן מאמר כד. מה הי׳ חסרה - כלה, וכן בלקח טוב ד״א ויכלו כילל הקב״ה את השבת ככלה ועי׳
שבת קיט. ואמר בואי כלה. ובמדרש אגדה ויכל לשון כלילה ועטרה היא יום השביעי לשאר כל הימים. והמרי״א כ׳ דבר״ר פי׳ ויכלו מלשון כלה שמורה על כללות, וכן הי׳ חסידים הראשונים אומרים בואי כלה. ול״נ הכוונה בואי כלה י״ל למה שפירשו במדרש כאן ובאות יא, ובס׳ הקנה נט, מהו לשון ויכלו לשון כלה הכלילה מן הכל וכן כ׳ בריקאנטי, ועי׳
ב״ק לב: וברבינו חננאל ואמרי לה לקראת מלכה, וי״ל דפליגי בפירושים אלו, ועי׳ תק״ז סט. לקמן מאמר יא. מט. ובמדרש מכ״י מנח״י גורס נכללו השמים נכללה הארץ ועפ״ז יש להסתפק אם הכוונה למה שפירשנו לעיל ואולי לפי גירסתו זו אינו חולק על הדרש של מאמר י׳.
10. מכוללים בשעת בריאתן נבראו דרך כלל מקושר ומעובה, והי׳ מותחין והולכין כל ו׳ ימים על שיעורם עד שאמר הקב״ה די. ופי׳ הכתוב ויכלו כבר הי׳ מכוללין והי׳ מותחין והולכים עד יום ז׳ ואז אמר הקב״ה די (מת״כ) ובפי׳ המיוחס לרש״י גורס משוכללין הי׳ השמים כבר מיום ראשון ומותחין והולכין עד סמוך לחשכה בע״ש מיד ויכל וכו׳ גער בהם והעמידן, ובא לחלוק על דברי ריב״ל ע״כ.
11. לשון תאוה, בתרגום ירושלמי לק׳ פסוק ב׳ ויכל אלקים מתרגם ויכל וחמיד וכמבואר במדרש כאן ושם בביאור הארכתי מ״ש בספרן של ראשונים בזה, גם במדרש הנעלם טז. איתא א״ר ברכיה ויכלו לשון כסוף היא כו׳ וכשגמר המלאכה נכספה כלה לכל רואיה, וראה בפי׳ צרור המור כאן דמביא ג״כ זה הפי׳ על ויכלו, ומבואר מדברי המדרשים הנ״ל דדרשו ששה פירושים בתיבת ויכלו א) לשון גמר וקץ, ב) לשון כלים, ג) לשון כלייה ד) לשון שיכלול, ה) לשון כללות, ו) לשון חמדה וכסוף, וראה בזהר ח״א מז. ויכלו אשתכללו כלא חד (ד״א כחד) אשתכללו מכלא, ואשתלימו בכלא: ע״כ ונראה דהכוונה לאלו הפירושים וע׳ לקמן אות יג. אין ויכלו אלא לשון חנוכה.
12. כלו - מלהיות, בהם עוד פועל ה׳ בהשגחתו עליהם תמיד לקיימם ולהעמידם, וזהו שמביא והלא כבר נאמר כו׳ ר״ל השגחת כבודו ית׳ הוא תמיד לקיימם וכמ״ש ואתה מחיה את כלם - שכלו ממלאכה, מפועל, ומצווי, ומתנהגין עפ״מ שהותנה בעת הבריאה (רד״ל).
13. ראה בפסיקתא רבתי ריש פ״ב מאמר זה בשינוי לשון מובא לעיל בתושבע״פ פ״א אות תרס״א.
14. כללן ורדדן, הכוונה למבואר לעיל בא״י מב״ר מכוללין הי׳ המעשים והיו מותחין והולכין עיי״ש בהביאור.
15. עי׳ רמב״ן עה״ת כאן פ״ג, שכ׳ דיום השביעי הוא אלף השביעי ושבת רמז לעוה״ב, ומ״ש הרב״ח.
16.
בר״ה יא. הגירסא לקומתן, לדעתן, לצביונם ובראשונים יש גירסאות שונות. במקצת תיבות בלמ״ד ובמקצת בבי״ת. וביאור הדברים ברש״י חולין שם
בקומתן כשיצאו מן הארץ ראשו תחלה, וזהו בקומתן ותיכף נוצרו קרנותיו של פר עם הפר וגם עץ פרי ראוי הי׳ לטעון פרי מיד, -
בדעתן, שהודיעם שיבראם והם ניאותו, ובר״ה פי׳ שאלם אם רצונם להבראות ואמרו הן.
בצביונם, בדמות שבחרו להם. ובר״ה פי׳ בטעם כל אחד ואחד ובדפוס כל או״א ע״כ. והתוס׳ בר״ה כ׳ צביונם לשון יופי כמו לעטרת צבי דדרך בהמה חיה ועוף כשגדלים גדלים בנוי בכח בדעת ובקומה וכ״ז הי׳ במעשה בראשית בתחלת יצירתם וכלהו נפקי מדכתיב צבאם ע״כ, ובתוס׳
חולין ס. הביאו פי׳ זה בשם הערוך והוסיפו עוי״ל - דקומתן נפיק מלשון הצבה. והנה בערוך לפנינו ערך צב מביא ב׳ פירושים, ונמצאים הדברים בלשונם לפנינו פי׳ א׳ ברבינו גרשום חולין שם, ופי׳ שני ברבינו חננאל ר״ה שם, ופירש״י הוא כפי׳ הרבינו גרשום רק בשינוי דמה שפירש הר״ג לצביונם פירש״י לדעתם, ולדעתן פי׳ הר״ג בכלל דעתן נבראו. ופי׳ ר״ח הוא בקומתן נבראו כלומר גדולים ומלאים, לדעתן נבראו לא כדעת התינוקות אלא כדעת הגדולים, לצביונם נבראו לתוארם ביופיפותם שנאמר וכל צבאם ופרשינן לצביונם. ע״כ וכלשון זה הביא בערוך ומ״ש התום׳ משם הערוך אולי היו לפניהם בערוך גירסא אחרת והריטב״א בר״ה הקשה ג״כ על פירש״י ומביא פי׳ הערוך דצביונם לשון יופי והאי דמייתי ראי׳ מצביונם משום דלשון פרטי הוא וגם לשון כללי לשלימות קומתן ודעתן ויפותן. - ולא הי׳ לפניהם לשון הר״ח שלפנינו. - ומה שנתקשה על פירש״י בהא שפי׳ לדעתם, ששאלם אם רצונם לבראות, וכמבואר לשון זה ברבנו גרשום, נמצא תשובה בזה לרב האי גאון שנשאל על פי׳ זה שמצאו בשם גאון. (בשו״ת הגאונים שערי תשובה סי׳ קמ״ד ובתה״ג ליק סי׳ כ״ח) בזה״ל וכי כלום יש בו ממש קודם שיברא שיהי׳ לו צביון או מהות והשיב ע״ז, דפרוש זה אין אנו יודעים אותו ולא סבירא לן [ומ״ש המבאר בשע״ת דהרב האי גאון כ׳ על פי׳ זה שמבואר ברש״י ״דדברים בטלים הן״ במח״כ לא כוון יפה. דלשון זה כ׳ על מה שהביא יש שפירשו לפי דברי הפילוסופים ולא קאי אדלעיל] והרה״ג הביא דיש שפירשו שכל מין ומין מבע״ח ברא כמותן הקב״ה ברקיע ממין המלאכים הרוחניים ואמר להם האיך אתה רוצה שאברא כמותך בעולם ואיך יהא. ואנו אומרים דריב״ל הכי קאמר לצביונו ולדעתו שעכשיו שצפה הקב״ה וגלוי לפניו מה תהא דעתן וצביונן ולפיהן בראן ועכשיו אחר שנבראו אנו אומרים כי דעתם וצביונם שהוא עכשיו מוכנים היו מאז. - ואשר כתבתם בקומתן לישנא דרבוותא בקמתן (בלי ויו) כלשון הגמ׳
ב״מ קז. שדה חבירו בשעה שעומדת בקמתה כו׳ ע״כ ונראה דכוונתו להוציא מהפי׳ ר״ג דפי׳ בקומתן לשון גובה וגודל, רק לשון קמה כמו תבואה בשלה. כן האדם נברא שלם ועי׳ בפי׳ הר״ח. - והתוס׳ בחולין דחו ג״כ פי׳ זה שנבראו בעמידה
מגמ׳ סנהדרין לח: ופי׳ בקומתן היינו שנגמרו כל קומתן מתחלתן. ומכל זה יש תשובה לאלה אשר רצו לתלות בוקי סריקי בחז״ל לייחס להם השיטה הכוזבת של התפתחות האדם ע״פ הגמ׳
ברכות סא. ולפ״מ דאיתא כאן לכל הפירושים מבואר שיטת חז״ל דבמעשה בראשית האדם והבע״ח נבראו מיד שלמים בכל הדברים כמו שהם עתה ולא שנתפתחו במשך הזמן ועי׳ מ״ש לעיל בתושבע״פ סי׳ תשל״ח בביאור ולק׳ פ״ז. - גם הרמב״ם במורה ח״ב פ״ל מפרש כדעת הר״ח שכ׳ לפרש בצביונם נבראו, יאמר כי כל מה שברא אמנם נברא על שלמות כמותו, ועל שלמות צורתו, ובנאה שבמקריו. והוא אמרו בצביונן נבראו מן צבי הוא לכל הארצות, ודע זה ג״כ שהוא שרש גדול. ובמדרש אגדה כאן כ׳ בצביונם נבראו שנאמר ולמן די יצבא יתננה
(דניאל ד יד) וזה נוטה לפרוש רבינו גרשום ורש״י מלשון חפץ ורצון וראה במדרש
תהלים פ׳ קמ״ח ומי הם צבאיו שעושין צביונו של הקב״ה וראה במרש״א כאן ושאר מפרשים שלא הי׳ לפניהם כל דברי הראשונים הנ״ל. וע׳ ב״ר פי״ד כבן עשרים שנה נבראו.
17. צבא לשמים לשון צביון ותאוה, אם זכה צבאות השמים וארץ נעשה בשבילו ואם לאו הצבאות ילחמו עמו וימיתוהו (פירש״י) וביפ״ת מפרש דדרש צבא מלשון זמן קצוב דלכל יש זמן, עיש״ה.
18. גירסא זו בספר בן סירא דקאי על פסוק וכל צבאם מובא בפי׳ המיוחס לרש״י, עי״ש ודרש צבא מלשון חפץ רצון והנייה (מת״כ).
19. ב״ר פ״י, קהלת ה. ח. שמו״ר פ״י ועי׳ במד״ר פי״ח תנחומא חקת ס״א ולעיל פ״א אות תתכ״ו. ובמדרשים שם מובא מעשיות דבכל הקב״ה עושה שליחותו אפילו ע״י נחש ועקרב ויתוש וצפרדע.
20. כעין מעשה זו שנהרג באמירת ויכלו מבואר שם במדרש גבי רבי חנינא בן חכינאי התחיל בקדוש היום ויכלו השמים עד ויקדש אותו ולא הניחוהו לגמור עד שהרגוהו ויצאת ב״ק ואמרה אשריך שהיית קדוש ויצתה נשמתך בקדושה בתיבת ויקדש.
21. ראה בזהר ח״ב רז. בתקוני זהר פד. מוסיף עוד דשבעין תיבין אינון בקידוש וזכור ושמור הוו שבעין ותרין כחשבון ״ויכלו״ כנגד ע״ב שמות ויסע, ויבא, ויט, כידוע. וענין זה מבואר בז״ח קכא. ובתק״ז כ: סו: סז:
22. בירושלמי מגלה פ״א ה״ט הגירסא בשינוי ויכל בששי וישבות בשביעי וכ״ה במס׳ סופרים פ״א ה״ח ובמס׳ ספר תורה פ״א, ונראה דרק קיצור לשון הוא דגם במכלתא בא ותנחומא ישן פ׳ שמות איתא כלשון הגמ׳, גם בתרגום השבעים ושמרוני והפשיטא כתבו ביום הששי ועי׳ מ״ש לעיל פרשה א׳ מאמר קצ״ז, ובאור הדברים פירש״י ויכל ביום הששי שלא יאמר אם כן עשה מלאכה בשבת דהא כתיב ויכל ביום השביעי והוא לא יקבל מדרש חכמים שדרשו בו מה הי׳ העולם חסר מנוחה באתה שבת באתה מנוחה וזהו גמרו ע״כ. וכ״מ בב״ר לקמן אות כ״ד דמטעם קושיא זו שינוי ויכל בששי וע׳ לקמן אות כ״ו בביאור.
23. אתמהא, וכי אפשר דבר זה שעשה מלאכה בשביעי (רש״י). וע״ז תירצו א) דהקב״ה שיודע לצמצם רגעיו גמר כחוט השערה של גמר יום הששי ולא הי׳ יכול לומר דגמר בששי דכל יום הששי אף ברגע האחרונה שלו עשה מלאכה וגמר בתחלת יום שביעי ובשביעי עצמו לא עשה כלום וכמ״ש האבן עזרא דכילוי מעשה אינו מעשה. זהו טעמו של רשב״י. ב) גניבא ורבנן פי׳ דבריאת יום שבת עצמו דבזה נגמר מעשה בראשית כי הי׳ חסר יום מנוחה, זה נעשה בשביעי גם בפסקתי זוטרתי כ׳ פי׳ זה כלומר בהיותו יום שביעי אז כלתה המלאכה, כי יום השביעי עצמו הוא מן המלאכות ואע״פ שלא היתה בו מלאכה שעות של יום השביעי נקרא מלאכה, גם במדרש אגדה כ׳ ויכל וגו׳ מדת יום ומדת לילה צוה ביום שביעי, ובביאור כ׳ ע״ז אינו מובן והכוונה פשוטה כמ״ש במדרש דמדת יום ומדת לילה נברא בשביעי וזש״כ ויכל, בשביעי - ויש עוד פי׳ ג) בפסקתא זוטרתי שם דביום שביעי הפי׳ בטרם יום שביעי כמו אך ביום הראשון תשביתו ומובא בשאר ראשונים, פי׳ ד) ליש מפרשים בב״ר פ״י א״ח דמביא המאמר, כאן התפלל אבא של שבת בערב שבת, על קרא ויכל א׳ ביום השביעי, דבא לפרש כזה כמו דדריש ר׳ יודן בב״ר סוף פ״ט מובא לעיל פ״א מאמר תתכה. יום הששי זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על הקדש ובה נגמרה מלאכת העולם, ומטעם זה הקדימו להתפלל של שבת בערב שבת, ומשה״כ כתיב ביום השביעי דזמן התוספת נקרא שבת. - ועי׳ לקמן מאמר כו. לה. ממדרש הגדול דמתרץ ג״כ לשון ביום השביעי דקאי על בין השמשות ומ״ש בביאור מדברי התיוב״ע. הי׳ העולם חסר שבת, יום הקילוס, וכן מפורש בספר יצירה כשברא הקב״ה שמים וארץ עשה ממונים לכל מה שברא למזלות ולדשאים ואילנות ולימים וכשבא יום השבת נתקבצו כל הממונים וקלסו להקב״ה ואמרו מזמור שיר ליום השבת (פירש״י במדרש)
24. ביום השביעי מפרש על ידי יום השביעי וכ״מ בפדדר״א פי״ט דבזכות יום השבת ניצול מדינה של גיהנם (מ״ע)