Bereshit 1 – בראשית א‏ – Mikraot Gedolot

פרו ורבו – בראשית א׳:כ״ח, בראשית ח׳:י״ז, בראשית ט׳:א׳, בראשית ט׳:ז׳, בראשית י״ז:כ׳, בראשית כ״ח:ג׳, בראשית ל״ה:י״א, בראשית מ״ז:כ״ז, בראשית מ״ח:ד׳, שמות א׳:ז׳, ויקרא כ״ו:ט׳, ירמיהו ג׳:ט״ז, ירמיהו כ״ג:ג׳, יחזקאל ל״ו:י״א

[תשד] ¹ויברך אותם אלהים לאמר ת״ש דתני בר קפרא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים. אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם, טעמא משום ברכה אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן, אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים ברכה דאדם עדיפא ליה. (כתובות ה.):

[תשה] ²ילמדינו רבינו הבונה בית חדש כיצד צריך לברך כך שנו רבותינו ז״ל הבונה בית חדש מברך שהחיינו כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו, וכו׳ לפיכך הבונה בית חדש והקונה כלי חדש צריך לברך שכשברא הקב״ה עולמו מה כתיב שם ויברך אלהים את יום השביעי (בראשית ב׳:ד׳) וכן כשברא את החיות ואת העופות ויברך אותם אלהים (בראשית א׳:כ״ב) וכן באדם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם (בראשית ה׳:ב׳) וכן בשרצים וכן לענין מזון. (תנחומא בראשית):

[תשו] ³ר׳ מאיר אומר אלו שנבראו מן הארץ פרים ורבים בארץ ואלו ששרצו מן המים פרים ורבים במים חוץ מכל מין עוף כנף שברייתו מן המים ופרה ורבה בארץ שנאמר והעוף ירב בארץ ואלו ששרצו מן המים פרים ורבים בביצים ואלו שנבראו מן הארץ פרים ורבים בוולד. (פרדר״א פ״ט)

[תשז] קרא לרה״ב (שר של ים) אמר לי׳ תבעי את אורייתא דילי, אמר לי׳ מה כתיב בה דליג לי׳ ואמר (שמות כ׳:י״ב) לא תנאף אמר ווי אי ירותא דא יחסין לי קב״ה ירותא בישא דיתעבר בה כל שלטני דהא ברכתא דמיא נטילנא ברכתא דנוני ימא דכתיב פרו ורבו וגו׳. (זח״ג קצב:)

[תשח] והעוף ג׳ באורייתא וסי׳ ויברך, והעוף אוכל אותם מן הסל (בראשית מ׳:כ״ז) וזאת תורת הבהמה והעוף (ויקרא י״א:מ״ו), ירב ב׳ וסי׳ והעוף ירב בארץ, ירב המשא (דברי הימים ב כ״ד:כ״ו) וחד וירב העם ויעצמו (שמות א׳:כ׳) (מסורה גדולה):

שערי ציון: זח״ב כז: צד: זח״ג טמ. מד:

1. איקרורי דעתא, אם ימצא לה בתולים, ברכה לדגים, פרו ורבו ומלאו המים, ברכה לאדם פרו ורבו ומלאו את הארץ, רש״י ובשטמ״ק הקשה דאמאי לא נקט ברכה דעופות ותי׳ דדגים נתברכו מעין ברכה דאדם א״נ משום שאין העין שולטת בהם, והנה דברי בר קפרא מבוארים בירושלמי ברכות פ״א וב״ר פ״ח. ובירושלמי בזה״ל בק״א מפני שכתוב בהם ברכה והלא אין כתיב ברכה אלא בחמישי ובששי בלבד בחמישי בעופות ודגים בששי באדם וחוה כו׳, רביעי אור חמישי, חמישי אור ששי, הרי מפורש דהזכיר עופות ודגים ובגמ׳ דנקט רק דגים י״ל כיון דכתיב בתחלת הקרא, ובב״ר מביא דברי ב״ק אקרא דויברך א׳ ונראה ג״כ דכוונתו דברכה דאדם היינו פרו ורבו וכמ״ש רש״י ועי׳ במפרשי הירושלמי שהקשו לפמ״ד דב״ק לית לי׳ טעמא דטענת בתולים למה לא תקנו גם בתולה בחמישי דברכה דאדם עדיפא ונבוכו בזה, ולפמש״ל אות תרצ״א בביאור דנפשו של אדה״ר נברא ביום חמישי י״ל שפיר דהי׳ נכלל גם בברכת יום חמישי ועוי״ל דס״ל כמ״ד דפרו ורבו לציווי ולא לברכה ועיקר הברכה לנשואין היינו פרו ורבו משא״כ פרו ורבו דכתיב ביום חמישי לכ״ע זהו הוי לברכה ולא לציווי, אמנם מדברי התוס׳ והשטמ״ק והרא״ה מבואר דב״ק לא פליג ומלשון הב״ר מוכח דפליג, וברא״ה מבואר דהפי׳ בגמ׳ ומן הסכנה ואילך נהגו לכנוס בג׳ ולא מיחו בידם היינו אף אחר הסכנה לא מיחו.

2. עי׳ ברבעה״ת כאן ומקור דבריהם מדברי התנחומא, ובלקח טוב כאן כ׳ לאמר, מה ת״ל לאמר מלמד שבתחלת בריאת העולם הי׳ הקב״ה מברך עולמו מיכן ניתנה ברכה לצדיקים לברך עולמו, ע״כ ועי׳ תנחומא לך ולק׳ אות תשצח וצ״ע שהביא כאן הברכה באדם דבראשית ה׳ ולא הביא הקרא (א׳ כח.)

3. בפי׳ הרד״ל לפרדר״א כ׳ בעכצ״ל דל״ד קאמר הא דאלו ששרצו מן המים פרים ורבים בבצים דהרי רוב חית הים פרים ורבים בולד במים עי׳ בכורות ח. וכן הכלל דאלו שנבראו מן הארץ פרים ורבים בוולד ג״כ אינו כללא דהרי יש נחש וצב והלטאה ועוד שרצים שמטילין ביצים, כחולין סו. עי״ש [ובענין זה ראיתי להביא בכאן דבר אשר העיר הפחד יצחק בערך צידה בדבר חדש לדינא בהא דמבואר בגמ׳ שבת יב. קז: לענין כינה דמותר להרוג בשבת משום דברייתן מזיעת האדם וכן כל הרמשים שהווייתם מן הגללים והפירות שהבאישו ותולעים של בשר (לי״מ להרמב״ם בזה מותר עי׳ מאירי שבת י״ב ולי״מ בזה פטור אבל אסור), ורק רמשים שהן פו״ר מזו״נ או מעפר חייבים עליהם וכ׳ ע״ז אלד״מ אמינא בזמננו שחכמי התולדות הביטו וראו וכ׳ דכל בעל חי יהי׳ מי שיהי׳ הוה מן הביצים וכל זה הוכיחו בראיות ברורות א״כ שומר נפשו ירחק מהם ולא יהרוג לא פרעוש ולא כינה ואל יכניס עצמו בספק חטאת ובדבר זה אמינא אם ישמעו חכמי ישראל ראיות אוה״ע יחזרו ויודו לדבריהם כמו בגלגל חוזר ומזלות קבועים עכ״ד. וע״ז הביא תשובה הרב ר׳ יהודה בר״א ברי״ל ז״ל ממנטובא בשנת תע״ח. שהשיב לו ע״ז ותו״ד דאין לשנות הדינים המיוסדים על קבלת קדמונים בשביל חקירת חכמי או״ה ומ״ש מהא דהודו חכמי ישראל בפסחים צד. משם משמע להיפך דהרי ידוע דאחרי מאות רבות בשנים כל התוכנים מאו״ה בחקירתם עפ״י הנסיון והמופת שבו לדברי החכמים וקבלת הקדמונים א״כ אין לזוז ממה שנפסק עפ״י גמרתנו אפי׳ כל רוחות החקירה האנושיות באות ונושבות בו כי רוח ה׳ דבר בנו עכת״ד ע״ז שוב השיב לו הפחד יצחק דהפסק מנגד להסברא יען כי להחמיר ולא להקל אנן קיימינן בדבר דהפוסקים עצמם מסופקים איזה מקרי כינה ופרעוש, ומהא דפסחים צה, אע״ג דאיכא חכמי או״ה דסוברים כשיטה זו דגלגל קבוע יש גם הסוברים להיפך את״ד. גם בס׳ הברית מאמר י״ד פ״ח מביא דעת חכמי אוה״ע כמ״ש הפח״י ומדחה זאת מגמ׳ שבת ק״ז: הנ״ל וכן מהא דמפורש במשנה ו׳ פ״ט בחולין דיש עכבר שחציו בשר וחציו אדמה והרמב״ם בפיהמ״ש כותב שהענין מפורסם מאוד לרוב המגידים זה עכ״ל הרי דיש בע״ח שנולדים לא מזו״נ ולא מביצים עייש״ה אמנם ראיתי בס׳ קסת הסופר מחזיק בדעת הפחד יצחק ומביא ראיות דהרי מצינו לחז״ל בתלמוד בעניני או״ה היותר חמורים שחששו לדעת חכמי הטבע כחולין ס״ג: רבו צייד נדה כב: חולין ע״ז. שאלו לרופאים. א״כ כיון שנתברר בימנו כן אחרי שהי׳ מחלוקת בזה בין חוקרי אשכנז לחוקרי צרפת והוכרחו האשכנזים להודות שלא נהיתה ולא נבנתה תולדה כזאת בלי זרע או ביצה, ורק בתחלת בריאה בבריאת יש מאין, עכת״ד ולפענ״ד נראה דיש להוכיח דדברי הרב רי״ל ז״ל הנ״ל נכונים וברורים. ומה שהשיב עליו הפח״י דהא אנן לחומרא אמרינן ולא לקולא, י״ל דבכה״ג דמבואר בגמ׳ עי׳ שבת יב. שנהגו לעשות כן אם כן אם אנן נחמיר בזה משום טעם זה הרי נוציא לעז על הראשונים ובכה״ג אסור להחמיר עי׳ גיטין ה: וכ״ת אעביד לחומרא נמצא אתה מוצא לעז על גיטין הראשונים ועי׳ סנהדרין ח. ועי׳ עוד מענין זה בירושלמי שבת פ״א ה״ד מובא בתוס׳ ע״ז לו. על הא דרבי וב״ד התירו שמן של עכו״ם דרב לא אכל א״ל שמואל אכול דלא כן אנא כתיב עלך זקן ממרא וכו׳ ואטרח עלי׳ ואכל ומובא ברמב״ם פי״ז ממא״ס שמן של עכו״ם מותר ומי שאוסרו הר״ז עומד בחטא גדול ועי׳ בש״ע יו״ד סי׳ קי״ד ובאחרונים והרמ״א בשו״ת ס׳ נד השיב זאת לא׳ שרצה להחמיר והביא עוד דברי הירושלמי נדרים די לך במה שאסרה תורה וירושלמי ברכות סוף פ״ב כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ובפ״ת יו״ד ס׳ קט״ז מביא מס׳ תורת האשם דמי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראי כגון מה שנתבטל בששים או בכלי שני הוי כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו ודלא כאו״ה ועי׳ ברש״י ותוס׳ ביצה ב: דהכל יכולין להחמיר ואפילו בדבר המותר ולפמ״ש הצל״ח שם אין ראי׳ משם. עיי״ש ועי׳ בשו״ת מהר״ם ב״ב סי׳ תרט״ו להחמיר לאכול בשר אחר גבינה שכ׳ הי׳ נראה בעיני כמו מינות וכ״ד הרש״ל מובא ביו״ד סי׳ פ״ט ב. עוד נ״ל דא״נ כן הרי יהי׳ נ״מ גם לענין איסור של תולעים עי׳ ברמב״ם פ״ב מהל׳ מא״ס וביו״ד סי׳ פ״ד סעי׳ ט״ז בדעת הראבי׳ דבבשר ודגים וגבינה אין בו משום שרץ אפי׳ פירש וא״נ דנתהוה מן ביצה ליתסר (ועי׳ תוס׳ שבת י״ב: דבמידי דאכילת איסור אין הקב״ה מביא תקלה). וכ״כ בפשיטות התפ״י בכלכלת שבת דמותר אף לאכול אותה גבינה עם תולעים בשבת משום דהוי כמו כינה דמינה קרבו ומ״ש בס׳ עץ חיים בהק׳ הטעם דמותר לאכלן בשבת דהוי נט״נ כלא״י צ״ע מנ״ל דבפיו הוי כלאחר יד דהא לענין הוצאה מבואר בשבת צ״ב. דהמוציא בפיו פטור, ושם דק״ב. מבואר דאם בשעת אכילה הוציאו בפיו חייב ומבואר בתוס׳ הטעם דבשעת אכילה הוי כדרכן ועי׳ ברמב״ן וש״ר, ובירושלמי פ״ב דשבת הבעיר וכיבה בנפיחה, ושם פ״ז רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה ובפי׳ הרבנו חננאל שבת ע״ד. דניפח ברוח פיו ובירר חשוב הוא כזורה, ועי׳ בר״ח ביצה ל״ט דאדיי׳ אדויי׳ א״כ שפיר י״ל דבשעת אכילה חייב משום נט״נ אף בפיו ועי׳ ברש״י סוכה ל״ז: לענין תולש בפיו ובתוספתא פ״י דשבת ומג״א סי׳ של״ו ובס׳ בכור שור. ואכמ״ל ועי׳ במג״א סי׳ שט״ז סק״כ מ״ש לענין תולעים של פירות דיש איסור בשבת ותמוה מאוד מ״ש מכינה ועי׳ פרמ״ג שם וצ״ע ועי׳ במחזיק ברכה ביו״ד ס׳ ס״ד דיש לזהר במה שהזבובים מטילין ביצים עוי״ל דיכול להיות חומרא דאתי לידי קולא דאם נחזיק לחומרא דגם כינה הוי מביצים ונאסור להורגה נוכל לבוא למכשולים לאח״ז גם לאיסורא דנאמר כיון שכינה הוי מבצים ואעפ״כ מצינו לחז״ל שהתירו א״כ גם הפרעוש או שאר רמשים מותר ומשה״כ אין להחמיר בזה לחוש מטעם הנ״ל וכשמ״ל, ומ״ש הק״ס דמצינו לחז״ל שסמכו על הרופאים אין זה דמיון כלל דזה רק בדבר שהי׳ ספק לחכמים אבל לא בדבר שהחליטו חכמים לדבר ברור אין לשנות מפני דעת הרופאים כעת, ועי׳ מ״ש לעיל אות רנ״ז ואות של״א באריכות וראה בתפ״י חולין פ״ט מ״ו שהביא דשמע שיש אפיקורסים מלגלגין על בריה זו שנזכרת במשנה עכבר שחציו בשר שאינה במציאות ומביא בשם ח״א מפורסם מחכמי האומות שנמצא בריה כזאת במדינת מצרים, וכמ״ש הרמב״ם בפיה״מ כנ״ל ומזה יש לדון גם על נידון התולעים הנבראים מאשפה ועפר וכדומה, שהי״ת נתן בהם הכח בשעת הבריאה שאם יהיה במצב כזה שהם יולידו בריאות כאלה וכן המים והעפר וכמו דהבריאות של כל הימים הן עושים פעולתם תמיד י״ל כן גם על הכח של היום חמישי ויום ששי עשה השי״ת באופן זה שבדברים אלו יתמידו את פעולתם ודברי חז״ל שרירין וקיימין ועי״ע מענין זה בתו״כ פ׳ שמיני בסופו שמרבה בקרא רמש שאינו פרה ורבה ובפי׳ הראב״ד שם ובסה״מ להר״מ ואכמ״ל.

וּבָרֵיךְ יָתְהוֹן יְיָ לְמֵימַר פּוּשׁוּ וּסְגוֹ וּמְלוֹ יָת מַיָּא בְּיַמְמַיָּא וְעוֹפָא יִסְגֵּי בְּאַרְעָא.

Hashem blessed them saying, “Be fruitful and multiply, fill the waters of the seas, and let the birds multiply on the earth.”

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ

וּבָרֵיךְ יָתְהוֹן ה׳ לְמֵימַר פּוּשׁוּ וּסְגוֹ וּמְלוֹ יָת מַיָּא בְּיַמְמַיָּא וְעוֹפָא יִסְגֵּי בְּאַרְעָא

ההבדל בין פְּרוּ לרְבוּ

לפי אונקלוס פְּרוּ זוהי ברכה לריבוי הכמותי ותרגומה פּוּשׁוּ משורש פו״ש שענינו ריבוי, כמו ״וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו״ (חבקוק א ח), ״וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק״ (מלאכי ג כ).⁠¹ כנגד זאת וּרְבוּ נתבאר לו כגידול איכותי וכמשמעו הרווח של פועל ״רב״ כגון, ״קִרְיַת מֶלֶךְ רָב״ (תהלים מח ג), ״מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה״ (תהלים קי ו). לכן תרגם ״וּרְבוּ״ – ״וּסְגוֹ״ שעיקר משמעו הוא גידול איכותי, כמו ״כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה״ (תהלים צב יג). השווה: ״וִיקָר שַׂגִּיא תְּקַבְּלוּן מִן קֳדָמָי״ (וכבוד רב תקבלו מלפני, דני׳ ב ו), ״מַלְכָּא בְּנַס וּקְצַף שַׂגִּיא״ (המלך זעף וקצף הרבה, שם ב יב). על דרך זו מתורגם בכל התורה כגון, ״ובני ישראל פרו וישרצו וירבו״ (שמות א ז) ״ּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְפִישׁוּ וְאִתְיַלַּדוּ וּסְגִיאוּ״, ״והפריתי אתכם והרביתי אתכם״ (ויקרא כו ט) ״וְאַפֵּישׁ יָתְכוֹן וְאַסְגֵּי יָתְכוֹן״.⁠² אבל רש״י מפרש הפך דעת אונקלוס: פְּרוּ – כח ההולדה והפריון; וּרְבוּ – ברכה לריבוי כמותי.⁠³

1. ריב״ג ורד״ק ״שרשים״, פוש. והשווה רש״י (ע״ז ד ע״א) המבאר ״וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק״ על פי ת״א: ״וּפִשְׁתֶּם – לשון שומן וריבוי ועובי כמו פּוּשׁוּ וּסְגוֹ וכמו וְלֹא יָדַע בַּפַּשׁ מְאֺד (איוב לה טו)״.

2. כנגד זאת בתרגומי ״גדול״ מביע סַגִּי גידול כמותי לעומת רַב המציין גידול איכותי. עיין ביאורנו לפסוק ״ואעשך לגוי גדול״ (בראשית יב ג) ״וְאַעְבְּדִינָּךְ לְעַם סַגִּי״.

3. רש״י: ״פרו – לשון פרי, כלומר עשו פירות. ורבו – אם לא אמר אלא פרו היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד הרבה״. אמנם בשו״ת ״יהודה יעלה״ לר׳ יהודה אסאד בביאור מאמר הגמרא ״כי אתא רב דימי אמר: מפיש חיי, סגי ומסגי״ (סוף מסכת יומא) פירש את ת״א על פי פירוש רש״י: ״ולענ״ד נראה לי דבפ׳ בראשית כתיב פרו ורבו ותרגום אונקלוס פושו וסגו ופירש רש״י וז״ל: פרו – לשון פרי כלומר עשו פירות. ורבו – אם לא אמר אלא פרו היה אחד מוליד אחד ולא יותר ובא ורבו שאחד מוליד הרבה... א״כ כמו פושו אחד מוליד אחד וסגו אחד מוליד רבים היינו בבני, הכי נמי בחיי: מפיש חיי – לחיות בכפל. סגי – עוד רבות בשנים. ומסגי – ע״כ בבנים ובני בנים קאמר״ (שו״ת ״יהודה יעלה״, או״ח, סימן קעח).

וברך יתהון ממרא די״י למימר תקיפו וסגון ומלון ית מיא בימיי׳ ועופא יסגא על ארעא.

{ובריך יתהון י״י למימר פושו וסגו ומלו ית מיא ביממיא ועופא יפשי בארעא.}⁠^א

א. חסר בכ״י לונדון.

And He blessed them, saying, Increase and multiply, and fill the waters of the seas, and let the fowl multiply upon the earth.

ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו – ולמה לא בירך הקב״ה את הבריות אלא עד יום ה׳, לפי שהדגים והעופות לוקח אדם מהם ואוכלם, וגם אוכלים זה את זה, לכך ברכם שלא יהא האדם חסר מהם, ולפי שברכם ביום ה׳, ¹לכך התקינו שבתולה תנשא ביום רביעי, ליל חמישי, כדי שיזדווגו זה עם זה ויפרו וירבו.

והעוף ירב בארץ – ²לפי שהדגים נבראו מן המים לכך תולדותם במים, אבל העופות שנבראו מן הרקק ירב בארץ.

1. לכך התקינו שבתולה תנשא ביום רביעי ליל חמישי. בב״ר פ״ח אות י״ב ויברך אותם אלהים, תמן תנינא בתולה נשאת ליום רביעי, למה שכתב בהן ברכה, והלא אין כתיב ברכה אלא בחמישי ובששי, בר קפרא אמר רביעי אור לחמישי, היינו ערב ליום ה׳. ועיי׳ כתובו׳ ב׳ ע״א ובתוס׳ שם ד״ה ליום הרביעי שכתבו ולא בליל חמישי ע״ש.

2. לפי שהדגים. וכן הביא רש״י.

ובארך אללה פיהם וקאל^א חאכמא את׳מרו ואכת׳רו ועמו אלמא אלד׳י פי אלבחאר ואלטאיר יכת׳ר עלי^ב אלארץ׳.

א. ד נוסף: להם

ב. ד פי

ובירך אותם ה׳ ואמר בגזרה¹: תפרו ותרבו ומלאו² את המים שבים, והעוף ירבה על הארץ.

1. כתב רבינו בפירושו הארוך: ״נתן להם את הברכה של פריה ורביה בגזרה, לא בדיבור, דהיינו שם את זה בטבעם. וכן כל ענין ברכה הבאה מאלהים, אם בצמחים אם בבעלי החיים, וכמו שאמר על שרה: ״וברכתי אותה וגם נתתי״. ובצמחים אמר: וצויתי את ברכתי לכם. והטביע בבעלי החיים כולם את התשוקה למזונות כדי לקיים את הצורה הראשונה ולהתמידה. והטביע בהם את תשוקת ההזדווגות כדי להעמיד להם תחליף כשהם נחלשים ואובדים. ולפיכך הנהיגה הקבלה לברך במשתה נשואין: ״והתקין לו ממנו בנין עדי עד״, באדם״. וכתב ר״י קאפח שכוונת רבינו שאין זה ציווי כי אין צו לבהמות.

2. כתב רבינו בפירושו הארוך: ״ותרגמתי ׳ומלאו׳ - אכלסו [=׳ועמו׳]. כי מלה זו יש לה חמש הוראות: א. מלא, ככתוב: וימלא כפו ממנו; ב. יפוי כח – ומלאת את ידם, באיל המלואים; ג. סדור – ומלאת בו מלואת אבן ואבני מלואים; ד. אומץ לב והעזה – אשר מלאו לבו; ובהפכו – מה אמולה לבתך; ה. כסה – וימלא הבית את הענן, ואף על פי שאנחנו נתרגמו מלא, אין פרושו אלא כסה, כי לא מלא הענן את הבית כולו״. וכתב ר״י קאפח ש״ועמו״ ענינה שיהיו נמצאים בכל מקום, ולא מילוי ממש, ועל דרך זו תרגם לקמן ומלאו את הארץ וכבשה.

ויברך אותם אלהים – נתן להם את הברכה של פריה ורביה בגזרה, לא בדבור, דהיינו שם את זה בטבעם. וכן כל ענין ברכה הבאה מאלהים, אם בצמחים אם בבעלי החיים, וכמו שאמר על שרה: ״וברכתי אותה וגם נתתי״. ובצמחים אמר: וצויתי את ברכתי לכם. והטביע בבעלי החיים כולם את התשוקה למזונות כדי לקיים את הצורה הראשונה ולהתמידה. והטביע בהם את תשוקת ההזדווגות כדי להעמיד להם תחליף כשהם נחלשים ואובדים. ולפיכך הנהיגה הקבלה לברך במשתה נשואין: ״והתקין לו ממנו בנין עדי עד״, באדם.

ופרוש פרו הוא שיביאו פרי שהוא כמותם.

וענין ורבו היא היכולת להוליד אף עשרה או עשרים או יותר. כי לגבי האנשים הראשונים, הכל מסכימים שהיו שנים במספר, אדם וחוה. אבל לגבי הראשונים בבעלי החיים האחרים לא פרט הכתוב את מספרם בכל מין {שבורא}. יתכן שהראשונים מכל מין, זכר ונקבה, ואולי יותר. אבל הדעת שברא מכל מין טהור שבעה זוגות ומכל מין טמא שני זוגות, על יסוד היקש למה שנשאר עם נח בתבה אינה הכרחית, שהרי מבני האדם נשארו שמונה ובבריאה לא היו אלא שנים, ובזה בטל ההיקש. ואף על פי שאין אנו יודעים את מספר {הנבראים מכל בעל⁠־חי} הרי באשר למיניהם מסרו לנו רבותינו את מספר מיני הדגים הטמאים והחגבים הטמאים, והעופות הטהורים לא שמענו מפי הנביאים {על מספרם} כלום, שכן אמרו: ״שבע מאות מיני דגים ושמונה מאות מיני חגבים ולעופות טהורים אין מספר״.

ותרגמתי ומלאו ועמו אכלסו. כי מלה זו יש לה חמש הוראות:

• מלא, ככתוב: וימלא כפו ממנו;

• יפוי כח – ומלאת את ידם, באיל המלואים;

• סדור – ומלאת בו מלואת אבן ואבני מלואים;

• אומץ לב והעזה – אשר מלאו לבו; ובהפכו – מה אמולה לבתך;

• כסה – וימלא הבית את הענן.

ואף על פי שאנחנו נתרגמו מלא, אין פרושו אלא כסה, כי לא מלא הענן את הבית כולו.

ואמר והעוף ירב בארץ מפני שהעוף, עם שהוא לפעמים שוכן במים, אינו פרה ורבה אלא בארץ.

• והודיענו שהוא בורא העופות והדגים, ראשית כדי שנעבדהו, אחר שנתאמת לנו שהוא בורא התנינים הנוראים והנשרים הגדולים האלה. וכדי שנשים אל לבנו ונאמר: אם גדלותם של בריותיו כך, גדלותו הוא על אחת כמה וכמה. וכמו שאמר: ״לא אכזר כי יעורנו״, אמר על התנין, אם כלב הציד אינו יכול להרוג אותו, מי יעמוד לפני, כלומר נגדי.

• והב׳ שלא נעבוד דבר מהברואים מאחר שהם ברואים, מחודשים, ואפילו דבר שהוא כתבניתם, ככתוב: ״תבנית כל דגה אשר במים, תבנית כל צפור כנף אשר תעוף בשמים״.

• והג׳, שנאמין במה שהוא עתיד לספר לנו על המופתים שעשה בהם, ונאמר, מי שברא אותם יכול לעשות בהם את הדברים שסיפר. כגון מה שעשה בדג שכלא את יונה שלשה ימים ושלשה לילות בבטנו ויונה לא מת, ככתוב: ״ויהי יונה במעי הדג״ וגו׳. וכן מה שעשה בעופות שנתקבצו שבעה זוגות מכל מין אל נח, במצות אלהים, לא בהשתדלות נח, ככתוב: ״גם מעוף השמים״ וגו׳.

• והד׳, שנקבל את המצוות שיצוה לנו עליהם, מן הדגים, אסר לנו את שאין לו סנפיר וקשקשת, ככתוב: ״את זה תאכלו״ וגו׳, ״וכל אשר אין לו״ וגו׳. ובעופות, אסר לנו עשרים וארבעה מינים; עשרים מהם מנויים בספר ויקרא וארבעה נתרבו ממה שאמר למינו ולמינה, ואת יתרם התיר כמו שאני עומד לבאר בספר ויקרא, מלבד השחיטה והמליקה שציוה לנו בעופות, ועוד.

ואמר, כמנהגו, ויהי ערב ויהי בקר יום חמישי, להודיענו שכל מיני הדגים והעופות על תכונותיהם וצדדיהם השונים נבראו בפרק הזמן הקטן ביותר, בטרם יצא מאומה מליל חמישי ויומו.

ויברך אותם – לפי שמחסרים אותם וצדין מהם,⁠^א הוצרכו לברכה: פרו – לשון פרי, עשו^ב פירות.⁠^ג ואף החיות היו צריכין לברכה, אלא מפני הנחש העתיד לקללה^ד לכך לא ברכן, שלא יהא הוא בכלל.⁠^ה

א. כן בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״ואוכלין אותם״. בכ״י לונדון 26917 נוסף: ״ואוכלין אותן״. בכ״י אוקספורד 34 נוסף: ״לאוכלן״.

ב. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165: ״יעשו״.

ג. כן בכ״י אוקספורד 165, ויימר 651, פריס 159. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917 ד״ה ״פרו״ מופיע בסוף הפסוק, לאחר המלים ״שלא יהא הוא בכלל״.

ד. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, פירנצה III.3, ויימר 651. בכ״י פריס 155: ״לקללו״.

ה. בכ״י פירנצה III.3 נוסף כאן: ״למה לא נאמר ביום החמישי: ויהי כן כשאר כל הימים. נ״ל משום שאין לומר ויהי כן אלא בדבר שבמראית העין בשביל שמשמעו דויהי כן משמע ויהי כן כמו שאתם רואים. אבל בכך שאינן במראית העין כמו דגים שבים והם נבראו ביום חמישי לא נכתב ויהי כן.⁠״ בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״ורבו – אם לא אמר אלא פרו, היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד הרבה.⁠״ ביאורים אלו חסרים בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא, דפוס שונצינו.

ויברך אותם AND HE BLESSED THEM – Because people decreased their number, hunting them and eating them, they needed a blessing (Bereshit Rabbah 11:2); it is true that beasts also were in need of a blessing, but on account of the serpent that was to be cursed in the future, He did not bless them, in order that it might not be included in the blessing.
פרו BE FRUITFUL – פרו is of the same root as פרי, and means bring forth fruit.
ורבו AND MULTIPLY – Had He said "Be fruitful" only, one creature might have brought forth a single one, and no more, therefore He added ורבו "and multiply", implying that one should bring forth many.

ויברך אותם אלהים לאמר – מה ת״ל לאמר. מלמד שבתחלת בריאת העולם היה הקב״ה מברך עולמו מיכן ניתנה ברכה לצדיקים לברך עולמו. וכן הוא אומר והיה ברכה (בראשית י״ב:ב׳).

והעוף ירב בארץ – מיכן אתה אומר ¹העופות מן הרקק נבראו.

1. העופות מן הרקק נבראו. עי׳ חולין כ״ז ע״ב.

ויברך אותם אלהים – בכל מיני חיים תמצא שבירכן: בדגים ובעופות, באדם, ובהמה וחיה.

ומלאו {את} המים – לשון ציווי, והוא משקל רפי, כמו: אמרו לאלהים (תהלים ס״ו:ג׳), רדפו מהר (יהושע ב׳:ה׳). אבל מַלאו לשון ציווי משקל דגש, כמו: דברו אל כל עדת^א ישראל (שמות י״ב:ג׳), וחזקו^ב ידים רפות (ישעיהו ל״ה:ג׳).

יִרֶב – כמו: יִרבה, {ו}⁠כמו: יִפנה. וכן כל תיבת פעל שסופם ה״י, כמו: פָנָה קָנָה בָנָה מָחָה, יאמר: וַיִפֶן וַיִקֶן וַיִבֶן וַיִמַח.

א. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: בני.

ב. בכ״י מינכן 5: חזקו.

Vayyevarekh GOD BLESSED THEM: One finds that God blessed all living creatures – fish, birds, man, cattle and beasts.⁠¹

Umil'u: is an imperative form, from the non-dageshized paradigm [qal], just like 'imru, in the phrase (Ps. 66:3), "Say ('imru) to God,⁠" and ridfu, in the phrase (Joshua 2:5), "Chase (ridfu) after them.⁠" However, malle’u would be the imperative form of the dageshized paradigm [piel], just like dabberu, in the phrase (Ex. 12:3), "Speak (dabberu) to the whole assembly of the children² of Israel,⁠" and hazzequ, in the phrase (Is. 35:3), "Strengthen (hazzequ) the hands that are slack.⁠"³

Yirev: is like yirbeh, just like yifneh [becomes yifen in the jussive]. Similarly, any verb ending in a heh, like p-n-h, q-n-h, b-n-h and m-h-h, is conjugated vayyifen, vayyiqen, vayyiven and vayyimah.⁠⁴

1. Rashbam's comment is opposed to that of Rashi who claims that beasts were not blessed by God (Midrash Aggadah Bereshit; cited by Kasher, p. 55). To be sure, there is no verse that mentions God blessing the cattle and beasts; verse 22 refers only to birds and fish and vs. 28 to man.
See, similarly to Rashbam, Nahmanides, here, who argues that the blessing of vs. 22 is to be seen as applying to the cattle and beasts, too.

2. Rashbam quotes the text as 'adat bene yisra'el, instead of MT's 'adat yisra'el. This reading is attested in other sources. See Esh, p. 86.

3. See similarly to Rashbam G.-K. 46d and 52a.
Rashbam points out to his readers that while the hiriq is the standard identifying sign of the piel in the perfect, it is the standard identifying sign of qal, not piel, in the masculine plural imperative.
See also Rashbam ad vs. 28 where he notes that one can distinguish between masculine plural qal imperative and third-person plural piel perfect on the basis of the dagesh which occurs in the second letter of the radical only in the piel form. Rashbam purposely does not make that statement here, ad vs. 22, for he knows that with the verb, m-l-', one cannot distinguish between the masculine plural qal imperative and the third-person plural piel perfect, for the dagesh of the piel drops from the lamed before a mobile sheva. (See G.-K. 20m and 52d.) See Rashbam’s commentary to Ex. 32:29 and his Sefer dayqut, p. 46, where he clearly realizes that the same form, mil׳u, without a dagesh, can be a piel perfect form.

4. Rashbam makes the same point about the form of final-heh verbs in the jussive and the imperfect vav-consecutive in his commentary to 25:34, s.v. vayyivez, and to 31:49, s.v. yisef and in his Sefer dayqut, p. 36.

ומלאו את המים – משקל רפה¹ ולהבא נפתר, כמו שכבו,⁠^א ופתרונו כמו משקל דגש, מלאו את אחרים. וגם יש מקומות שמשקל רפה שלו נפתר בגוף האדם כגון: מלאה הארץ (בראשית ו׳:י״ג), כי מלתי מלים^ב (איוב ל״ב:י״ח).

1. השוו דברי רשב״ם בפירושו לבראשית א׳:כ״ב.

א. השוו רות ג׳:י״ג ״שכבי״.

ב. בכ״י: מלאתי מילין.

ויברך – טעם פרו ורבו – תפרו ותרבו,⁠¹ וכן: ומות בהר (דברים ל״ב:נ׳), כי אין זה בכוחו ובידו.

1. כלומר: לשון עתיד, ולא לשון ציווי.

AND GOD BLESSED. The meaning of Be fruitful, and multiply is, "You shall be fruitful and you shall multiply.⁠" And die in the mount (Deut. 32:50) is similar because it is not in one's power to determine the time of one's death.⁠¹

1. And die in the mount is to be rendered: and you shall die in the mount. For we cannot determine the time of our death. Similarly one can have intercourse but one cannot guarantee conception. Hence Be fruitful, and multiply, like and die, is not an imperative.

פרו ורבו – הטעם: תפרו ותרבו, כמו: עלה ומות בהר (דברים ל״ב:מ״ט-נ׳) – והטעם: שיכין מקום לנפשו להיות קבר לו.

והנה אמר באחרונה: והעוף ירב בארץ – שנברא ממנה.

ואם ישאל שואל: אם העוף נברא מהאדמה, כאשר כתוב: וייצר י״י אלהים מן האדמה את כל חית השדה ואת כל עוף השמים (בראשית ב׳:י״ט), למה יצרו ביום החמשי. ויש להשיב: כי הדג שוחה במים, גם כן העוף כדמות שוחה באויר הדומה למים, וההפרש^א ביניהם כמעט הם באויר שהוא דק, וחלקיו שוים ביותר מחלקי המים.

ויש לשאול: אם הבהמה והחיה והאדם מורכבים מארבעת שרשים, למה הזכיר הארץ, ואמר מפורש: עפר מן האדמה (בראשית ב׳:ז׳), כי עפר אתה (בראשית ג׳:י״ט). והתשובה: כי העצמות הם מוסדי כל גוף, והם קרים ויבשים במתכונת העפר, וכן כתוב בספר יחזקאל: ותקרבו^ב {עצמות} עצם אל עצמו (יחזקאל ל״ז:ז׳), ואחר כן הבנין, והוא העור והבשר והגדין.

א. בכ״י לונדון: והמפרש.

ב. כן בפסוק. בכ״י לונדון: ותקרבנה.

וככה: ומלאו את המים, על דעת המדקדק.

ויברך אותם פרו ורבו ומלאו – צווי במקום תי״ו אית״ן, כמו תפרו ותרבו ותמלאו, כלומר אני נותן בכם כח שתפרו, והברכה שיפרו לרוב, וכן הם רבים מאד מחיות היבשה.

את המים בימים – את המים שהם בימים הנזכרים, כי בנהרות אינם רבים כל כך. והאמירה אינו להם ממש כי אינם בני דעת שיבא אליהם מאמר אלוהי, אלא רצון האל היה בהם, כאלו אמר להם היו כך וכך.

ויברך אותם...פרו ורבו, the land-based mammals were created on the sixth day, on the same day man was created, seeing that both categories of creatures make their habitat on the dry land.

את המים בימים, the waters which are in the oceans; for in the rivers and streams the fish do not reproduce at such rapid rates. The directive by God to multiply was not addressed to them directly, seeing they do not possess the intelligence to receive and understand such messages. What the Torah means is that God’s goodwill towards them was equivalent to His having addressed such a blessing to them directly.

[...] [העוף] פרה ורבה בארץ שהוא מעופף עליה, לא במים שנברא מהם¹, וזה נודע במציאות.

ויובן ממאמרו בחית הים ומלאו את המים, ומאמרו בעוף והעוף ירב בארץ, כי לא נברא אז מחיות הים והעופות {כל} אותו המון האישים של כל מין שאנחנו רואים, אלא {נבראת} מ⁠[כל] מין התחלה יחידה שנשתלשלו ממנה יחידים רבים, כמו שנבראו אדם וחוה – ראשית מין האנושי – ונשתלשל מהם ההמון הנודע. וכזאת יחייב ההיקש² {גם} בחית הארץ והרמש³, ואם תרצה תאמר {כן גם} בצומח⁴, וברוך היודע⁵.

1. ו. השוה לשון הרמב״ן: ׳אע״פ שבריאתו מן המים, ברכתו תהיה בארץ שיפרו וירבו עליה׳. וכדברי רבינו מצינו כבר בפרקי דרבי אליעזר (סופ״ט): ׳ר׳ מאיר אומר אלו שנבראו מן הארץ פרים ורבים בארץ ואלו ששרצו מן המים פרים ורבים במים, חוץ מן כל עוף כנף שברייתו מן המים ופרה ורבה בארץ שנ׳ והעוף יירב בארץ, ואלו ששרצו מן המים פרים ורבים בביצים ואלו שנבראו מן הארץ פרים ורבים בולד׳. ועי׳ היטב במאמרם ז״ל בחולין (כז:) דלחד שינויא התם לא נבראו עופות לגמרי מן המים אלא מן הרקק שיש בו עפר ומים, וכן הוא סתמא דתלמודא בעירובין (כח.), וכן מובא ברש״י להלן (ב:יט). ובפירוש מהרז״ו לפרקי דר״א (בראש הפרק שם) מבואר שזו מחלוקת תנאים בפרקי דרבי אליעזר, האם עופות נבראו מן המים או מן הארץ. ואמנם לא ברירא לי כדבריו וגם בפירוש הרד״ל (שם אות י-יא) נקט שלשיטת הפרקי דרבי אליעזר ודאי העוף נברא מהמים.

2. ז. במקור: ׳אלמנאסבה׳, והוא לשון דמיון והתאמה [ולא מושכל וסברא כשימושו של המונח ׳היקש׳ (׳אלקיאס׳) בלשון חכמי ימי הביניים, השוה להלן פר׳ וישלח לה:ה ומש״כ שם בהערה].

3. ח. כלומר, בחית הארץ וברמשים לא נאמר לשון ׳ריבוי׳ אחר הבריאה, והיה מקום לומר שכבר מתחילת בריאתם נבראו בריבוי, אך הדעת נותנת להקיש ולדמות את בריאתם לבריאת חיות המים והעופות.
והשוה פירוש רס״ג (מהד׳ צוקר עמ׳ 245) שכתב לדחות דעת האומר כי נבראו מכל בהמה טהורה שבעה שבעה וסיים ׳ואין אנו יודעין מספר הנבראים מכל בעל חי׳. ועי׳ להרמב״ן כאן שכתב שהיו שנים בלבד.

4. ט. נראה דרפיא בידי רבינו אם ניתן להשוות גם צמחים לבעלי חיים לענין זה. והשווה מש״כ הרמב״ן: ׳וגם בצמחים תבא לשון ברכה (ויקרא כה:כא) ׳וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית׳. אבל לא נאמר כן בשלישי, לפי שהנבראים בכל בעלי הנפש היו שנים בלבד, זכר ונקבה למיניהם, כענין באדם, והוצרכו לברכה שירבו מאד, אבל בצמחים צמחו על פני כל האדמה רבים מאד כאשר הם היום׳. הרי שחילק בין בעלי חיים וצומח.

5. י. הביטוי ׳ברוך היודע׳, המופיע גם להלן (ב:ט) ובפר׳ וירא (כ:יח), נכתב בצורה זו גם במקור הערבי – דבר שמלמד על תפוצת הביטוי במקורו העברי (כמו שהעיר לנכון ידידי ר״ז הולצר נר״ו במבואו לס׳ ׳פי׳ ר׳ יצחק בר יוסף עה״ת – ספר בראשית׳, [מיאמי] תשע״ב, עמ׳ 35). השימוש בביטוי זה נמצא גם בדברי הרמב״ם ב׳אגרת תימן׳ לפי ההעתקה המצויה (ראה קובץ תשובות הרמב״ם מהד׳ ליפסיא תרי״ט, אגרות עמ׳ 6), ואמנם במקור הערבי (אגרות הרמב״ם מהד׳ ר״י שילת עמ׳ קה) נאמר ׳ואללה [אעלם ב]⁠אלחק׳, שתרגומו המדוייק הוא ׳וה׳ יודע האמת׳ (כמו אצל ר״י שילת שם עמ׳ קנג). הביטוי מופיע עוד באגרות הרמב״ם בתשובה לר׳ חסדאי (שם עמ׳ תרפד) ולמרות שפקפק ר״י שילת בייחוסה להרמב״ם, אין להתעלם מכך שהיא נכתבה באותה התקופה ובאותו האזור (וראה מש״כ בהערות לפר׳ וישלח (לה:ד) בענין אגרת זו), ולשונותיה הן לשונות שהורגלו בהן אז (וראה מש״כ פרופ׳ צ׳ לנגרמן בדבר ייחוסה של איגרת זו במאמרו ׳איגרתו של הרמב״ם לר׳ חסדאי: עד חדש לנוסח והגיגים נוספים על ייחוסו לרמב״ם׳, בתוך קובץ ׳תא שמע׳ כרך ב עמ׳ 533 ואילך). במקורות אחרים אנו מוצאים ביטוי זה כמכוון על הי״ת – כלומר ׳ברוך ה׳ היודע האמת׳ (ראה לדוגמא פי׳ ראב״ע לקהלת יב:יד), ומסתבר שכ״ה המכוון בלשון רבנו כאן ג״כ. וראה מה שהעיר עוד בזה ר״ש אברמסון בס׳ ׳מפי בעלי לשונות׳ (ירושלים תשמ״ח, עמ׳ 103–106).

פרו ורבו {וגו׳} בימים והעוף ירב בארץ – מה שלא בירך בהמה וחיה כן,⁠^א פן תרבה על האדם חית השדה ולא יוכל לעמוד כנגדן, אבל עופות ודגים אילו פורחים באויר ואלו פורחים במים.

א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספוד 568 חסרה מלת: ״כן״.

פרו ורבו בימים והעוף ירב בארץ, "be fruitful and multiply in the oceans, and let the birds multiply on earth.⁠" The reason why God did not extend a similarly worded blessing for the mammals was so that they should not increase at a faster rate than the human race and man would not be able to prevail against them. Birds and fish whose habitat is the airspace and the seas respectively, do not pose a similar problem.

תימ׳ לרבינו שמואל למה לא נכתב פרשת יצירות מלאכים ושדים וגיהנם כמו שאר יצירות, ואמ׳ כי גם יצירות מעשה בראשית לא נכתב כן כי אם להשמיע לאזנים ולהסביר ללב מצות התורה שהרי גבי שבת כתו׳ כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ, ואילמלא לא נכתבו תיקוני יצירות בראשית שהיו בו׳ ימים יום על דגלו, וחלוק השבת מהם מרגוע של הק׳ ית׳ שמו לא היה נודע טעם הפסוק האומר כי ששת ימים עשה כו׳, ולא היה טעם זה של שבתות מקובל ללב. וכמה מקראות יש שאינן כתובין כי אם להסביר מקראות שלפנים. ג״ן.

ויברך אותם אלהים לאמר – גזר בהם הברכה, ואמר בהם שיפרו וירבו, כלומר שיעשו פירות רבים, שיוציא האחד רבים כמותו. וענין הברכה בילידה, כענין: וברכתיה והיתה לגוים (בראשית י״ז:ט״ז). וגם בצמחים תבא לשון ברכה: וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית (ויקרא כ״ה:כ״א). אבל לא נאמר כן בשלישי לפי^א שהנבראים בכל בעלי הנפש היו שנים בלבד, זכר ונקבה למיניהם, כענין באדם, והוצרכו לברכה שירבו מאד, אבל בצמחים צמחו על פני כל האדמה רבים מאד כאשר הם היום. ולא אמר בבהמות ובחיות^ב ברכה, שמזאת הגזרה שגזר בבעלי נפש התנועה שבמים הרבוי, נתרבו בעלי נפש התנועה שבארץ, כי בעלי נפש חיה שאינה מדברת כולם ענין אחד בבריאתם.

ורבותינו אמרו (בראשית רבה י״א:ג׳) כי בעבור היות בני אדם צדין^ג ואוכלין הוצרכו לברכה.

ומלאו את המים בימים – ברך אותם שימלאו לרובם הימים, אף כי הנחלים והאגמים. או שמלואם בימים הוא, כי בנחלים מעטים הם. והעוף ירב בארץ – אף על פי שבריאתו מן המים, ברכתו תהיה בארץ, שיפרו וירבו עליה, כי אין בעוף שיטיל ביציו במים ויגדלם שם, רק השוכנים תמיד במים וניזונים מהם עושים ביציהם בארץ ונולדים בה.

א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״לפי״.

ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ובחיה״.

ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פרמא 3255. בדפוס ליסבון נוסף כאן: ״מהן״.

AND G-D BLESSED THEM SAYING. He decreed the blessing on them and said of them that they should be fruitful and multiply, meaning that they should bring forth abundantly, that one creature should bring forth many like itself. The purport of the blessing is procreation, even as it says, And I will bless her, and she shall be a mother of nations.⁠¹ In connection with plants also, the term "blessing" applies: Then I will command My blessing upon you in the sixth year.⁠² However, it does not say so on the third day [when the plants and trees were created] because all created living beings were only a single pair, male and female, according to their kind, and therefore they were in need of a blessing to bring forth abundantly; but in the case of plants, they sprang up over the face of the entire earth in great abundance, just as they exist today. Nor did He mention a blessing on the sixth day for cattle and beasts because in the decree of abundancy which He decreed for the moving souls in the waters there were included the moving souls on the earth, as all living souls that do not speak are in the same class of creation. And our Rabbis have said³ that they [the fish and fowl] were in need of a blessing because people hunt them and eat them.⁠⁴

AND FILL THE WATERS IN THE SEA. He blessed them that in their abundancy they would fill the seas, the streams and the pools. Or it may be that their "filling" is to be in the seas only for in the streams they are few.

AND LET FOWL MULTIPLY IN THE EARTH. Although the fowl were created out of the waters, their blessing — that they be fruitful and multiply — was to be on the earth for there is no fowl that lays its eggs in the waters and has them grow there. Even those fowl which abide always in the waters and derive their food from them lay their eggs on the earth, and there they are born.

1. Genesis 17:16.

2. Leviticus 25:21.

3. Bereshith Rabbah 11:2, and quoted here in Rashi.

4. "Beasts also were in need of a blessing [for the same reason, namely, that people decrease their numbers by hunting them and eating them], but on account of the serpent that was to be cursed in the future, G-d did not bless them, in order that it might not be included in the blessing.⁠" Rashi.

ויברך אותם אלהים – אמרו רז״ל שהוצרכו לברכה בעבור שבני אדם צדין ואוכלים אותם, ומה שלא ברך ג״כ הצמחים והאילנות שהרי בודאי גם הם ברכה לבני אדם וכתיב בהם (ויקרא כ״ה:כ״א) וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ואם כן מפני מה לא ברכם, וי״ל כי כל הנבראים בבעלי חיים נבראו מזכר ומנקבה כדמיון האדם לפיכך ברכם שיהיו המינין מתרבים ומולידים זה מזה אבל בריאת הצמחים שצמחו על פני האדמה רבים מאד לא היה צריך לברך אותן. ומה שלא ברך בהמות וחיות ביום ששי, מפני שמן הברכה הזאת של דגים ועופות שמן המים נתברכו ג״כ בעלי הנפש המתנועעת שבארץ כי כל בעלי חיים שאינם מדברים דרך אחד להם, ויש לך לדעת כי מכח ברכה זו היו הדגים קיימים ולא נמחו בגזרת המבול, וכענין שדרשו רז״ל (בראשית ז׳:כ״ב) מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים, כי נמחו כל האילנות והצמחים וכל בעלי חיים מאדם ועד בהמה, ועוד נוכל להבין מכח ברכה זו שהזכיר פרו ורבו בדגים ובעופות שהדגים והעופות אין ענין ההולדה שלהם בזמנים ידועים אבל בכל זמני השנה הם פרים ורבים ומולידים זה מזה משא״כ באילנות ובצמחים, גם בבהמות ובחיות שלא ברך אותן בפירוש שאין מוציאין פירות ולא מולידין כי אם בזמנים ידועים בשנה.

ויברך אותם אלוהים "God blessed them.⁠" These creatures required this blessing seeing that the humans would engage in hunting and killing them in order to consume them. You may ask why God is not reported as blessing the trees and other plants which humans and animals use to feed on? Seeing that God Himself had stated in Leviticus 25,21 that the produce of the field was destined for consumption by the Torah-observant Israelites, why did the produce of field and orchard not qualify for a similar blessing? We need to answer that all the living creatures were created as male and female, similar to man himself. This is why God blessed them that they be fruitful and multiply by begetting offspring from one another. Not so with the plants which proliferated all over the earth in great abundance. They did not require such a special blessing as they were not in any danger of extinction by hostile man. As to the reason that we also do not find a duplication of the blessing God bestowed to the creatures of the fifth day to those created on the sixth day, this was because the blessing God bestowed on the fifth day included the moving creatures not created until the sixth day. All living creatures which were not able to speak are in the same category (compare Nachmanides).
You should know that the continued existence of the fish is also due to the power of this blessing; in fact this is why they did not perish during the deluge. The Torah is on record that "all the creatures on dry land perished (Genesis 7,21)" Our sages in Zevachim 113 specifically mention that the fish did not perish. even though all the trees as well as all the moving living creatures perished then.
Another feature of the blessing bestowed on the birds and the fish is that they are not restricted to producing offspring to certain periods of the year but can do so on a year-round basis, something that is not the case with either trees or vegetation of the ground. Even the mammals have a tendency to produce their young only at certain times during the year.

ויברך אותם אלהים – וכן, ויברך אלהים את יום השביעי. הא למדת, שהקונה דבר חדש, מברך שהחיינו.

פרו ורבו – ופרדות, לא היו בכלל ברכה, כדאמרינן, הוא ענה, אשר מצא את הימים במדבר, ולפיכך, אינם פרות ורבות בעולם, ואפי׳ לרבי יוסי, דמסיק בפרק מקום שנהגו, דלמוצאי שבת בראשית, הביא אדם שני בהמות, והרכיבן זה על זה, ויצא מהן פרד, ל״ק מידי דפרו ורבו נאמר קודם.

ויברך אותם אלהים, G–d blessed them.⁠" We find the same expression in respect to the Sabbath, in Genesis 2,3. Our sages learn from this that any new phenomenon deserves to be blessed, even when one purchases or receives new garments, etc., and they composed a benediction for the respective phenomena.

ויברך אותם אלהים – פירשו רבותינו בשביל שצדין מהן הוצרכו לברכה ואף החיות הי׳ צריכין לברכה אלא מפני שסופו של נחש להתקלל לא ברכן. והרמב״ן כתב שברכה שבירך בעלי נפש התנועה שבים נתברכו בעלי נפש התנועה שבארץ כי בעלי נפש חיה שאינה מדברת כלם נפש אחד ומה שלא נאמר ברכה ביום השלישי לפי שהנבראים בכל בעלי נפש התנועה היו שנים זכר ונקבה למיניהם כמו אדם והצרכו לברכה שיפרו וירבו אבל הצמחים צמחו על כף האדמה רבים מאוד כאשר הם היום:

ויברך אותם אלוהים, "God blessed them.⁠" Our sages explain that these creatures were in need of a blessing as they are constantly subject to being hunted. The free-roaming beasts on land also required a blessing, but due to the serpent's having lured man into sin, God withheld such a blessing from the entire species.

Nachmanides writes that the blessing given to the fish and birds extended also automatically to the mammals created on the sixth day, seeing the common denominator of these creatures was a) they were mobile, b) they could only procreate as a pair (male and female). The plants that were created on the third day were not mobile and not created as separate male and females so that they were less in need of this special blessing that they should be able to multiply. Hence we do not find this blessing at the conclusion of God's activity on the third day.

והעוף – ג׳ במסורה והעוף ירב, והעוף אוכל אותם. זאת תורת הבהמה והעוף, רמז למה שאמרו שעופות טהורות מרובין על הטמאין זהו והעוף ירב פירוש שהן מרובין איזה והעוף אוכל אותם פירוש אותם טהורין וכן זאת תורת וגו׳ איירי בטהורים.

ויברך אותם אלהים – וא״ת למה ברכם. וי״ל לפי שהיו קטנים ואין סיפוק לעולם מהם אם לא ירבו למאות ולאלפים לפיכך ברכם. וא״ת פרדה למה אינה פרה ורבה כשאר הבהמות. וי״ל לפי שהפרדה לא היתה בכלל הברכה של פרו ורבו, דאפילו אם תמצי לומר דפרו ורבו שכתוב ביום הו׳ קאי אבהמה וחיה והאדם שנבראו ביום הו׳, אפילו הכי לא היתה בכלל הברכה שהרי אדם הראשון נברא ביום הו׳ בתחלת שעה ג׳ כאשר אמרו רבותינו ז״ל ואז ברכו השם, ופרד לא נברא עד מוצאי שבת שהביא אדם הראשון ב׳ מינים והרכיב זה על זה ויצא מהם הפרד, כדקתני בפרק מקום שנהגו. נמצא שהפרד לא היה נברא ביום הברכה ולהכי אינה פרה ורבה.

ואתם פרו ורבו – פרש״י האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה. ונ״ל מדאמר׳ וכבשה חסר ו״ו. וקשה והלא על שניהם כתוב פרו ורבו, אלמא גם האשה מצווה. אלא כך תאמר יותר האיש מצווה מן האשה, דהא חזר וכתב גבי יעקב פרה ורבה לשון יחיד.

אמר המורה תימ׳ על האי דאמרינן דהאיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה, והא כתיב פרו ורבו. י״ל הא כתיב ביעקב אני אל שדי פרה ורבה, ולא כתיב פרו ורבו.

והעוף ירב בארץ – זו ברכה שבירך העוף. וא״ת למה לא בירך ג״כ החיות. וי״ל שלא יהו פרים ורבים יותר מדאי ויזיקו לאדם, אבל העופות ליכא למיחש שמא יזיקו. ג״ן. אי נמי מפני הנחש שעתיד לקללה לכד לא בירכן שלא יהא הוא בכלל.

ולפי שהכח שנתן להם ביצירתם על ההולדה הוא כח חסר, ברכם ה׳ יתעלה בשיפרו וירבו וימלאו הדגים את הארץ בימים והעוף יפרה וירבה בארץ. וזאת הברכה היתה שנתן להם בטבע כוחות עוזרים להשלים הולדתם החסרה, כמו שקדם.

גם אמר ויברך אותם אלהים ויאמר פרו ורבו והוא שנתן בהם כח ההולדה לפרות ולרבות להשאיר מינם והותר לספק מהם מזון לכל והוא מה שאמרנו שהוא עצם הכמות הרביי והרי הוא מבואר בזה מאמר הכמה בשני סוגיו ובסגולותיו אשר זכרום החוקרים.

[יב] ואפשר כי לייחוד זה המאמר לזה הענין לבד לא נזכר בו ויהי כן. ויהיו ב׳ טעמים בדבר.

לפי שמחסרין אותן שצדין מהן ואוכלים אותן הוצרכו לברכה ולא כדי שיתרבו שמאחר שהם יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא מבורכים הם מאליהם כי רצונו י״ת היא ברכתם:

ואף החיות הוצרכו לברכה. מאחר שצדין מהן ואוכלים אותן:

אלא מפני הנחש. כלומר ואם כן אין להקשו׳ מכאן על הטעם שנתנו על ברכת הדגי׳ ואם תאמר מכל מקום איכא לאקשויי מן החיות שעומדים ברבויים אע״פ שנחסרים מן האוכלים כמו הדגים ואע״פ שלא נתברכו.

ושמא יש לומר שמכח ברכת הדגים שהם בעלי נפש חיה נתברכו כל בעלי נפש חיה על דרך כלל אבל הצמחי׳ שהם נחסרי׳ מן האוכלים לא חשש לברכם מפני שאינם צריכים לחבור זכר ונקבה כמו הבעלי חיים גם כי הם בטבעם בעלי רבוי כי משרש אחד יתחדשו אלף שרשים מה שאין כן בבעלי נפש חיה אבל לא ידעתי מה טעם יתן בברכ׳ האדם שאין מחסרין אותן ולא הספיק להם רצון יוצרם:

פרו לשון פרי. פירושא עפ״י ששם פרי הוא שם עצם ואין לגזור ממנו פועל אין לפרשו מענין אחר אלא לשון פרי ובא על דרך עויין את דוד הנגזר מן עין שהוא שם עצם כמו האזינו מגזרת אזן שלא כמשפט:

כלומר עשו פירות. לא תהיו פירות כי אין פ״א הפועל הנגז משם העצם כפ״א הפועל הנגז׳ משם המקר׳ כי פי׳ חכמת לך הנגזר משם החכמ׳ שהוא שם המקר׳ הוא התלבשות בתואר החכמ׳ ופי׳ גנבת את אלהי הנגז׳ משם הגנב׳ שהוא שם המקר׳ התלבשות בתאר הגנב׳ אבל פי׳ פרו שהו׳ נגזר משם הפרי שהוא שם עצם לא יתכן לפרשו התלבש׳ בתאר הפרי כי העצם אין מדרכו שיתוא׳ בו זולתו כי הוא קיים בעצמו רק פירושו עשו פירו׳ ומפני שאין זה מדרך הפועל אמר כלו׳ עשו פירו׳ לא שזהו פירושו ממש ואף המפרשים הפועל מלשון עשייה ואומרי׳ שפירוש חכמת עשיית חכמה ופירוש גנבת עשיית גנבה אין כונת׳ בזאת העשיי׳ לזולתם רק לעצמם שיהיו מתוארי׳ בה כאילו אמר עשית חכמה לעצמך ושבת חכם ועשית גנבה לעצמך ושבת גנב שאלו רצו על העשייה לזולתם למה לא יגזור פועל משם העצם כמו שיגזר משם המקרה ויהי׳ פירוש ביתה מן בית עשית בית לזולתך ופי׳ זהבת מן זהב עשית זהב לזולתך אבל מפני שאין כוונתם רק על העשייה לעצמם שיהיו מתוארים בה וזה לא יתכן בפועל הנגזר משם העצם שאין מדרך העצם שיתואר בו זולתו לפיכך אמרו שאין פועל נגזר משם העצם אלא על המעט ואז יהי׳ פירושו על העשייה לזולתן שלא בדרך הפועל ויהי׳ פי׳ פרו עשו פירות ופירוש האזינו עשו אזן כלומר הטו אזן ופירוש תשלג תעשה שלג:

ואמנם ברכת פריה ורבי׳ שאמר בדגים סבתה אצלי שהעופות והדגים אינם מולידים כשיספיק כחם וזרעם לעשות כמותם אבל יולידו בצים שמהם תהי׳ אחרי כן התולד׳ לכן הוצרכו אל הברכה כי הוא מהפלא מהביצה אחרי הפרדה מהמולידים תעשה בעל חי כדמות המוליד. ולא הוצרך לברך הב״ח שביבש׳ לפי שכחם קרוב להולדה והנקבה תקבל בקלות צורות החי מצד כח זרע הזכר והנקבה תהוה אותו בשלמותו והוא אמרו בברכת הדגים והעופות ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו ואין פירוש לאמר שאמר להם זה כי אינם בעלי שכל לשידבר עמהם אבל ענין הברכ׳ הוא שנתן האל כח להוליד בדומה באמצעות הבצים שעשו וכנגד כלם אמר פרו ורבו.

וביאר כנגד השרץ והדגים ומלאו את המים בימים כלומר שחיותם יהיה בתוך המים ולרבוי תולדותם אמר בהם ומלאו.

אמנם בעוף שלא יוליד באותו מלוי מופלג כדגים אמר נגדם והעוף ירב בארץ כלומר שיגדל וירבה בתולדתו בארץ לא בים והותר׳ בזה השאל׳ הה׳.

ויברך אתם אלהים – כי לא יושג התכלית בהם זולתי בהיותם רבים.

ויברך אותם אלוהים, seeing there were so many of them they would not achieve their purpose in this universe without such a Divine blessing.

לפי שמחסרין וצדין. וקשה והלא הבהמות לא נתברכו, ואם כן איך עומדין, ויש לתרץ דאחר המבול נתברכו הבהמות, שכתוב (להלן ט, ז) ״פרו ורבו״, וקאי גם כן על הבהמות. ואם תאמר גם הנחש בכלל אותה הברכה, אין זה קשיא, שכיון שכבר נתקלל אין הברכה חל עליו. ואם תאמר מין האדם – שאין צדין אותם – למה נתברך, ויש לתרץ כיון שהאדם הוא בר דעת ובעל בחירה יותר משאר הנבראים, ואפשר שבכונה יכול להתבטל מפריה ורביה מפני שום דבר שאינו רוצה לעסוק בפריה ורביה, לכך נתברך כדי שלא ישב בטל. אבל בבהמות שאינו בעל חכמה, והוא עוסק בפריה ורביה כטבעו, לכך אילו לא היה צדין מהן – לא נתברך. ואם תאמר למה לא בירך פרי העץ, שהרי מחסרין אותם (קושית הרא״ם), ויש לתרץ דעץ מעצמו גדל ואין צריך למעשה, לכך לא הוצרך לברכה, לאפוקי בהמות שצריך מעשה והוא תשמיש, ויש לחוש שיתבטל המעשה:

לשון פרי כלומר עשו פירות ורבו. לא שרש״י סובר כי ״פרו״ הוא שם נגזר מן ׳פרי׳ שהוא שם העצם, כמו שסובר הרא״ם, דזה אינו, רק שם ׳פרי׳ נגזר מן ״פרו״ ומן ״ופרינו בארץ״ (להלן כו, כב) שנאמר על יציאת התולדות, ומה שאמר ׳לשון פרי׳ – הביא ראיה לפרש מלת ״פרו״ מן שם הנגזר מן הפעל שהוא פרי, שלשון ״פרי״ נאמר על דבר נולד. ומפני שכתב כאן ״פרו ורבו״ והוקשה לו כפל הלשון, לכך פירש כי ״פרו״ – ׳עשו פירות׳ בלבד, ואין כאן רבוי, ואחר כך אמר שיהיו הרבה וזהו ״ורבו״. ולכך הוסיף רש״י ׳ורבו׳ אחר ׳עשו פירות׳ להודיע הפירוש:

לפי שמחסרין אותן. ולא כדי שירבו כי מאחר שהם יציר כפיו מתברכים הם מאליהם. [ר׳ אליהו מזרחי]:

ואף החיות כו׳ אלא מפני הנחש. ואין לומר אם כן אמאי החיות עומדים בריבויים כיון שמחסרין מהם ולא בירך אותם הקב״ה דיש לומר מברכות של האדם נתברכו גם החיות כיון שהם מולידים כמו האדם. ודלא כתירוץ מהרא״ם שהם בעלי נפש חיה שמברכת הדגים נתברכו בעלי נפש חיה בדרך כלל. והא דנתברך האדם אף על פי שאין מחסרין מהם ולא הספיק להם רצון יוצרם אפשר משום דגלוי לפני הקדוש ברוך הוא שיאכל מעץ הדעת ויטיל הנחש בהם זוהמא וילביש אותם ביצר הרע ויתרבה מלחמות בעולם:

מוליד הרבה. ר״ל בפעם א׳ דהיינו תאומים. ואין להקשות יאמר רבו בלבד ולא יאמר פרו כלל י״ל לפי שאז לא היינו יודעים במה רבוי אם בריבוי התולדה או בריבוי הקומה ונמצא כזה בפרשת בחקותי על פסוק והרביתי אתכם ופי׳ בקומה זקופה אבל השתא דכתיב פרו ורבו ממילא דהריבוי קאי על הפרייה דהיינו הולדות. [נחלת יעקב]:

Because they are decimated. [Rashi knows this because] the blessing is not needed so that they can [naturally] multiply. For they are Hashem's own creation and thus are inherently blessed [with the ability to multiply]. (Re'm)

The animals also... but since the serpent... We need not ask why the animals remain numerous although Hashem did not bless them and they are constantly decimated. For the answer is: The blessings given to man also included the animals, since they reproduce in a fashion similar to man. This is preferable to Re'm's answer that the fish's blessing was in general, for all נפש חיה, and also included the animals, who are נפש חיה. [You might ask:] Mankind was blessed although they are not constantly decimated. Why was being created by the will of their Creator insufficient [to make them inherently blessed]? A possible answer is: Hashem knew that Adam would eat from the Tree of Knowledge, and become affected by the Snake's impurity, thus receiving an evil inclination — causing many wars in the world.

Give birth to many. This means in one birth, i.e., twins. We need not ask: It could say just רְבוּ. Why say also פְּרוּ? For [the answer is:] We would not know whether רְבוּ means many offspring or great height. Similarly we find in Parshas Bechukosai (Vayikra 26:9), on the verse והרביתי אתכם, which means "erect stature.⁠" But by saying both פְּרוּ and רְבוּ, we understand that רְבו is connected to פְּרוּ, and means many offspring. (Nachalas Yaakov)

ויברך טעם שהוצרך ה׳ לברך שרץ המים מה שלא עשה כן בנבראים היוצאים מן הארץ. ועוד לו שגם בתולדות המים עצמם הטיל קנאה שלא בירך שרץ העוף. נראה כי הדבר צריך להיות כן מטעם הכרחי לפי מה שפירשנו כי מה שצוה ה׳ למים שישרצו אינו אלא לפי שעה ולא לאחרי כן ולקיום המין צוה ה׳ שיפרו וירבו שאם לא כן הרי מינם כלה, ולהיות שכפי טבע הנבראים אשר ברא ה׳ כח המוליד היא יסוד האש כי טבע הקור אדרבה יפסיד כח ההולדה. וצא ולמד מחכמת הטבע גם מדבריהם ז״ל (שבת קנו:) שאמר ה׳ לאברהם מאי דעתיך דקאי צדק וכו׳ דכתיב (ישעיהו מא) צדק יקראהו לרגלו יעש״ד, וכפי זה הדגים אין להם מציאות כפי טבע הקבוע בנבראים להוליד, אשר על כן חזר ה׳ במאמרו הנכבד וברכם לאמר פירוש כוונת הברכה שברכם הוא לומר שיוכלו להוליד ולא ימנעם קרירות המים ולא יצטרכו לצאת חוץ למים להתחמם בארץ כדרך התרנגולים (ביצה ז) דספני מארעא אלא תוך המים יעשו פרי.

והוא אומרו ומלאו את המים בימים וקשה למה הוצרך לומר בימים ולא הספיק באומרו ומלאו את המים אלא הכוונה היא שבתוך הימים שם ישרצו וזו היא ברכת המברך ברוך הוא. וגמר אומר והעוף ירב בארץ כי הוא ירב כדרך כל הארץ ונכון.

ויברך אתם אלוהים. God blessed them. Why did God have to bless the swarms of creatures produced by the waters, something that was not the case with the animals which the earth produced (verse 25)? Also, why did God allow a spirit of jealousy to develop even amongst the various creatures produced from the waters such as the flying insects which are not reported as having been blessed? I believe this was part of the very nature of the creatures that came into existence as "swarms.⁠" The command to produce "swarms" called for a one time act of creation not an ongoing process. God ordered these creatures to be fruitful and to multiply in order to ensure the survival of the respective species. Had God not blessed them they would have perished. The ability to procreate is linked to the element fire, warmth. Cold, on the other hand, is liable to destroy that reproductive ability of the species. Fish, which live in a cold environment, therefore needed an additional blessing to protect their reproductive organs against damage by the cold that is part of their habitat. We can learn about this both from the scientists as well as from what our sages have told us about Abraham's dialogue with God, reported in Shabbat 156. Abraham had assumed that his fortunes had been guided by the planet Jupiter, i.e. צדק. Bereshit Rabbah 43, discusses this in detail in connection with Isaiah 41,2. According to the Talmud, God remonstrated with Abraham when the latter said that he knew from his astrological observations that he was not slated to have children. God challenged this when He told Abraham that such horoscopes do not control the destinies of Jews. He demonstrated His power over the planets by switching Jupiter from a position in the Western sky to one in the Eastern sky. This is the deeper meaning of Isaiah 41,2 asking rhetorically: "Who has enlightened him from the East, He (God) called Tzedek to be at his (Abraham's) feet?⁠" This incident illustrates that sometimes God has to interfere- in this case by directing a blessing- in order for nature not to be counterproductive. Without this blessing the fish would have died out because they would have tried to escape the inhospitable climate they found themselves in by coming ashore where it is warmer.

Another word which poses a problem is the word בימים, after the word המים. It should have sufficed for God to direct the fish to multiply and fill the waters, why add the word "in the seas?⁠" The meaning of the extra word then is that the fish should swarm in the oceans, whereas the birds would multiply in the normal fashion in their respective habitats, just like the other animals on the dry land.

ויברך וכו׳ פרו – נתן בהם כח ההולדה לפרות ולהשאיר מינם.

ורבו – שלא יהי׳ במקרא אבל פעמים רבות יפרו וירבו.

ומלאו את המים בימים – ולא בא מאמרו ומלאו בימים. מפני שא״כ היו מונחים בשולי קרקעות הים ולא היה כח ביד האדם לאסוף אותם. לכן בא מאמרו י״ת ומלאו את המים בימים.

והעוף ירב – ביאורו שלא יהי׳ פרה ורבה במים כמו עיקר תולדתו שהיה במים. אבל ירב בארץ ולא הגיע אל העוף ברכת ומלאו. פן יכסו את עין הארץ. וכן בבהמות וחיות לא היה ברכה כלל פן ירבה עליך חית השדה. וכן אל התנינים לא הגיע ברכתו י״ת כלל אבל הרג את כו׳ (ב״ב ע״ד ע״ב).

על דרך הרמז

ויברך אותם כו׳ פרו ורבו כו׳ – כי מן הכליות ובצים כו״ר. וזהו שנתברכו זרעו של יוסף וידגו לרוב כו׳ ויוסף הוא הצדיק מה דגים אין העין שולטת כו׳ שהן מחופין בבטן והן ב׳ שבטים שיצאו מיוסף כי י״ב שבטים י״ב מנהיגין בגוף כמ״ש בספר יצירה.

והעוף ירב כו׳ – שהן ב׳ מוחין שמתלבשין בב׳ ידים וחו״ג בה׳ אצבעות הימין וה׳ אצבעות ביד שמאל כמ״ש חכמה נחית בימינא ובינה נחית בשמאלא וכל ברכה שריא בידים. וישת אביו יד כו׳ והידים צריכים לברכה כמ״ש ולברך את כל מעשה ידך ואמרו איזה מעשה ידיו של אדם כו׳.

ויברך אותם אלהים לאמר וגו׳ – אם תפרש שהברכה היא שיהיה בהן כח להוליד דומיהן לא היה צריך לאמרו. כי ידענו שטבע בעלי-החיים לקיים מיניהן ע״י הזרע. וזאת ההודעה היה אפשר להודיע בצווי עצמו כמו שזכר בצמחים ״מזריע זרע, עץ עושה פרי״ וגו׳. ולמה נזכר פה בלשון ״ברכה״? גם צריך טעם שזכר ברכה בדגים, ולא בצמחים, ולא בבהמה וחית הארץ? ועל זה פירש רש״י בשם רבותינו,⁠¹ לפי שצדין מהם ואוכלין, הוצרכו לברכה. והחיות לא ברך בעבור הנחש.⁠² אבל רמב״ן ז״ל אמר ענין הברכה הילידה,⁠³ כענין שנאמר ״וברכתיה והיתה לגוים״.⁠⁴ וגם בצמחים תבוא לשון ״ברכה״. ״וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית״.⁠⁵ ולא נאמר ״ברכה״ בשלישי לפי שבעלי-החיים כלם נבראו לבד זכר ונקבה כמו האדם, והוצרכו לברכה שיפרו וירבו מאד. אבל הצמחים צמחו על פני האדמה לרוב מאד כמו שהן היום. ולא נאמרה ״ברכה״ בבהמה וחיה, לפי שמהברכה שברך בעלי נפש שבמים, נתרבו גם אותן שבארץ. כי כל בעלי-החיים שאינן מדברים ענין אחד להם בבריאתם. ודבריו דברי טעם הם.

ולי יראה שאין [ענין] הברכה תת כח להולדה, כי זאת היא תולדת בעלי-החיים כלם. וכן אין הברכה על הרבוי שיולידו, כי גם הצמחים תולדתן כך היא. אבל הברכה תוספות טובה שיעמדו כל ימי עולם ברבותן, ולא יחסרו בתולדת הזמן ע״י פגעים ומכשולות, כמו שיקרו לשאר יצורי מטה. וזאת הברכה טובה מיוחדת לבעלי חיים שבמים. כי הצמחים בהעצר השמים לא תתן הארץ יבולה. ומכות רבות יש בתבואות, שדפון, ירקון, ארבה, חסיל וכיוצא. וכן הבהמה והחיה כמה מיני מכשולות יש בתולדתם שבהיות הארץ כנחשת ואין מחיה אין חציר לבהמה. וכן הדֶבֵר בבעלי-חיים ותחלואים ידועים שע״י כל אלה ימעטו, ונזכר פעמים רבות בספרי הנביאים גם בתוכחה. וכל זה בדרך התולדות על כן לא נאמר אצלם ״ברכה״, לבד הדגה והחיה שבמים אין דרך בתולדות שימעטו. על כן לא תמצא בספרי הקדש או בספרי הטבע דבר מהמעטת דגי הים, זולתי ביְאוֹר מצרים שמתה הדגה וּבָאַשׁ היאור⁶ וזה מצד הנפלאות להודיע אלהותו בעולם. ובמעשה בראשית דִבֶּר על התולדות הנטועות בדברים, כל זמן שהם נוהגים כפי מנהגם. וכן ״וצויתי את ברכתי״⁷ וגו׳ על תוספות טובה, לא על כח הצמיחה שבטבע הארץ. כי שנת השש תעשה לשלש השנים. וכן ״וברכתי״⁸ על תוספות טובה. וראיה [לזה] כי תחלה אמר, ״וברכתי אותה״ ואחריו ״וגם נתתי ממנה לך בן״⁹ והם ב׳ דברים. ולכן גם ״וברכתיה״ איננו על הילידה ¹⁰אך מפרש ״והיתה לגוים, מלכי עמים ממנה יהיו״.⁠¹¹ כענין שנאמר בדגים שלא יכרתו ויגועו על ידי מכשולות הטבע, וכן היא לא יכרת זרעה אלא ״והיתה לגוים״. גם תוליד שרים ונכבדי ארץ כי ״מלכי עמים ממנה יהיו״. והנה זאת הברכה כוללת הדגה וכל חית הים. ומה שנאמרה ברכה אצל האדם אינו מענין זה, ויתבאר בהגיעי לשם בעז״ה. והנה בעלי-החיים שבמים פחותים מכל שאר החיים, כי על כן אמר ״ישרצו״ וכדפירשנו לעיל. והם לבדם ברך ה׳ שלא תגיעם נזק ומכשלה, להורות לאדם שכפי מעלת החי כן ה׳ מדקדק אחריו ביותר. והצמחים ובהמות שָׂדַי שהם לצורך האדם ולחייתו, רעת העתים רבה עליהן בעבור האדם, העומד למשפט על מעשיו. ואם ייטיב דרכו יתברכו ואם לאו יקוללו, וכענין ״ארורה האדמה בעבורך״.⁠¹² ומזה תבין כי על כן לא נתברכו הצמחים והבהמה והחיה, כי ברכתן תלויה בברכת האדם ובברכתו יבורכו גם המה.

פרו ורבו – פי׳ ראב״ע ז״ל כמו ״ומות בהר״¹³ וכן ״פרו ורבו״ כי אינו בידו ובכחו, וכן אצל ״וֶהְיֵה ברכה״¹⁴ ודרך הלשון שוה בכלם לומר בלשון צווי לצחות הלשון המורה כי הוא ב״ה אדון וּמְצַוֶה כחפצו על העליונים והתחתונים, וכאשר יחפוץ כן יהיה. ומלת ״פרו״ פירש רש״י לשון ״פְּרִי״ כלומר עֲשׂוּ פֵירוֹת, ויפה דבר. ואין ״פרו״ נגזר מ״פְּרִי״. אלא ״פרי״ שם דבר של ההפרות וכמו שיאמר ״שבה, שבו, שבינו״. ושם דבר ״פרי״. ואין לשון ״הפרות״ גידול או רבוי אלא הוצאת בריה חדשה אל הפועל. ולכן מה שיוציא עץ מאכל הוא הנקרא ״פִּרְיוֹ״, וכן הבנים שיולידו, הם פרי אבותם, כמו ״אם תאכלנה נשים פִּרְיָם״,⁠¹⁵ ״ממני פריך נמצא״.⁠¹⁶ וכשנולד ליוסף בן קְרָאוֹ ״אפרים״, ואמר ״כי הפרני אלהים בארץ עניי״¹⁷ וגו׳ ולא היו לו כי אם שני בנים. כי ״הפרני״ שנתן לי פרי. וכן ״שרש פֹּרֶה ראש ולענה״.⁠¹⁸ פירוש, שרש כשיצמח ויעשה פרי, יהיה פריו ראש ולענה. וכן, ״בן פורת עלי עין״,⁠¹⁹ נושא פריו אל עין המים. וכן כלם נופלים גם על תולדה אחת.⁠²⁰ ונאמר שֶׁהִפְרָה ואות [היא] שאינו עָקָר, ושיש בו כח להוליד. ואחריו אמר ״ורבו״, שיהיו רבים כי יפרו במאד מאד. ולכן בכל התורה הקדים ההפרות לההרבות, כמו כאן ״פרו ורבו״. ופירוש ״פרו וישרצו וירבו״²¹ כי תחלה צריך להפרות טרם ירבו, ולהפך אי אפשר. על כן כשהבטיח לאברהם על רבוי הזרע, ולא זכר ההרבות אמר ״והפריתי אותך במאד מאד״²² ולולי שאמר ״מאד מאד״ היה נשמע גם לדת בן אחד, וכמו שנבאר בעז״ה כל אחד על מקומו. ולבד מצינו בב׳ מקומות ההרבות קודם ההפרות ואלה השתי מקומות נכון כפי הענין. האחד בנבואת ירמיה כשנבא על קבוץ גלויות, שפתאום יקבץ ה׳ עם רב על אדמת ישראל וכשישבו עליה יפרו בארץ. ואמר ״והיה כי תרבו ופריתם בארץ״,⁠²³ כי הרבוי יקדם לההפרות. והשני כענין זה בספר יחזקאל, שספר ענין הגאולה ואמר ״והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל וגו׳, והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו״,⁠²⁴ ובזולת המקומות שמדבר על רבוי הבנים שיוליד, תמיד צריך שיקדם הפריה לרביה, וכן כאן.

ומלאו את המים בימים – כי בהם נבראו הדגים והחיות, ומהם תבאנה אל הנהרות הגדולים. לא שיהיו דגים וחיות בכל מקום שיש מים, כגון בורות ומעינות קטנות הנוזלים מן הסלעים, כי אין בכח המים להשריץ הדגה אם לא ע״י זרע הדגה. אלא שבכל הבורות מים החפורים זמן רב ימצאון בו דגים ע״י עוף כנף, כי הם יביאו זרע מן המים שבהם הדגה רבה אל הבורות ואגמי מים. כי בענין זה שוים העופות לדגים יותר מבהמת וחית הארץ, כי יעופו על פני המים וישוטו על פניהן, ומקצתן ישולו בפיהן דגי הים כמבואר בטבעיות. ואין [כח] זה ביד הבהמה והחיה. ובפירוש ״ומלאו את הארץ״ אפרש עוד בענין זה בעז״ה.

והעוף ירב בארץ – [להלן לשון רמב״ן] ״אעפ״י שבריאתו מן המים ברכתו תהיה בארץ שיפרה וירבה עליה, כי אין עוף שיטיל ביציו במים ויגדלו שם, אבל יטילו ביציהם לארץ״. מפירוש הרמב״ן ז״ל. והולך לשיטתו שהעופות שרצו המים. ולשיטתנו אין ״ישרצו המים״ שב על ״ועוף יעופף״ אבל נבראו מעפר הים שהוא הרקק. וגם איני מודה לפרושו שגם בא הכתוב להורות שלא יולידו העופות במים ואמר ״והעוף יפרה בארץ״, כי מלת יפרה על הטלת הביצים שהוא פרי העוף, לא מלת ״ירב״ וכמו שפרשנו. אבל לפי שהעוף יעוף גם על המים הוצרך לומר אעפ״י שהם שוכנים גם על המים ירב בארץ, שם יתרבו. כי תהיה מזונתם מצמחי האדמה, ולכן ימצאון שם ברבוי מופלג. אבל אינו שב על ״ויברך״, כי אין בעלי כנף בכלל ברכת הדגים, כי הם נכונים למכשולות הזמן ככל ההולכים על האדמה, ובשנת בצורת ובדֶבֶר גם עליהם תעבור כוס. וכן נראה מלשון התלמוד שאמרו²⁵ ״אלמנה נשאת ליום החמישי לפי שנאמרו בו ברכה לדגים״ ולא זכרו העופות. גם יעקב כשברך בני יוסף אמר שירבו כדגים,⁠²⁶ ולא זכר העוף כי דגי הים לבד נתברכו ברבוי תמידי.

1. בראשית רבה יא, ב.

2. מדרש תדשא, א.

3. הכשרון להוליד.

4. בראשית יז, טז.

5. ויקרא כה, כא.

6. שמות ז, יח.

7. ויקרא כה, כא.

8. כמו ״אצוק רוחי על זרעך, וברכתי על צאצאיך״ (ישעיה מד, ג).

9. בראשית יז, טז.

10. הכשרון להוליד.

11. בראשית יז, טז.

12. שם ג, יז.

13. דברים לב, נ.

14. בראשית יב, ב.

15. איכה ב, כ.

16. הושע יד, ט.

17. בראשית מא, נב.

18. דברים כט, יז.

19. בראשית מט, כב.

20. כלומר גם על מי שהוליד רק צאצא אחד.

21. שמות א, ז.

22. בראשית יז, ו.

23. ירמיה ג, טז.

24. יחזקאל לו, י-יא.

25. כתובות ה, א.

26. בראשית מח, טז.

ויברך – נאמר בסוף, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד (בראשית א׳:ל״א), הרי שכל הבריאה טובה היא, וברבות הטובה טובה¹, ובחסרונה רעה. לכך קורא הטובה ״ברכה״ שעיקר משמעה רבוי ותוספת כידוע². והרעה מארה, שמשמעה חסרון ומעוט.

ומלאו – היו מלאוי למים³. וכן וימלא כבודו את כל הארץ (תהלים ע״ב:י״ט) – כבודו יהי נעשה מלוי לכל הארץ. וכך צריכין לפרש לשון מלא במקומות הרבה בכתוב, שנתקשו בהם בעלי הלשון שנראין היפך ענינם. ואמר כאן וּמִלְאוּ ולא אמר וּמַלְאוּ בבנין הכבד, שזה משמע שימלאו את המים בדבר אחר⁴, כמו וימלא כפו ממנה (ויקרא ט׳:י״ז).

ירב – יתכן שלא אמר יפרה וירב, כמו בנפשות המים, מפני שאלה רבים מהם משריצים ולדות כידוע, אמר פרו שלא יעקרו⁵.⁠⁶ אבל בעוף אין יולד ולדות, שכולן מטילין בצים, ולא יכשר בהם עיקור לא אמר אלא ירב.

1. נראה שרצונו לפרש שמה שכתוב כאן ״ויברך״ פירושו שברא הרבה עופות, ואינו ברכה לעתיד. וכתב רדצ״ה, ״אך אין התורה מגלה לנו, אם מכל מין נברא רק אחד, או שמא רבים בבת אחת נוצרו. על כל פנים, רק הדגים ועופות השמים נתברכו כאן על ידי ה׳, אבל לא כן חיתו שדה, וזאת משום שביום בריאתם שלהם ושל האדם — ביום השישי, האחרון של ימי מעשה בראשית — העניק ה׳ את ברכתו לאדם. ברכה זו צריכה להיות מוסבת גם על בהמה וחיה, ככל שאלה הן יעילות לו לאדם״. אבל הרכסים לבקעה נראה שמפרש שאצל האדם והחיות הברכה היא לעתיד, אבל לא כן אצל העופות, אלא רבים בבת אחת נוצרו.

2. לשון רדצ״ה כאן, ״השורש ברך שבערבית פירושו — להתרחב, ומכאן ברכה (רי״ש צרויה), כלומר אגם מים, וברכה (רי״ש קמוצה), כלומר שפע. וראה הרכסים לבקעה בראשית ב׳:ג׳.

3. שהדגים ימלאו את המים מעצמם.

4. רשב״ם, ״ומלאו את המים – לשון ציווי, והוא משקל רפי, כמו, אמרו לאלהים (תהלים ס״ו:ג׳), רדפו מהר (יהושע ב׳:ה׳), אבל מַלאו לשון ציווי משקל דגש, כמו, דברו אל כל עדת ישראל (שמות י״ב:ג׳), וחזקו ידים רפות (ישעיהו ל״ה:ג׳)״.

5. ראו שמות א׳:ז׳.

6. ראה רכסים לבקעה שמות א׳:ז׳, ״פרו – לא נעקרו״.

ויברך – גזר עליהם תוספת טובה שזהו ענין הברכה בכל מקום:

לאמר – לא שאמר כך להם דוקא, כי לא יתיחד דיבור השם אל החיות שאינם בעלי דעה והשכל, אלא הכונה שגזר עליהם ברכה בלשון הזה פרו ורבו וכו׳, כענין שצוה תדשא הארץ, ישרצו המים וכו׳, שאין הכונה שהסיב הדיבור אל הארץ והמים:

פרו ורבו – שרש פרה נופל על דבר המוליד בכחו דבר אחר, ומה שהוליד נקרא פרי, לכן פרו היא ברכה שיולידו ולא יהיו עקרים, אבל ורבו הוא ענין אחר, ופירושו שיולידו ולדים הרבה לא ולד אחד בלבד, ושלא ימותו הנולדים בנעוריהם, אלא ירבו כ״כ עד שימלאו את המים בימים. והנה בא הציווי במקום עתיד אעפ״י שאין זה בכחם לעשות, ושיעורו אני נותן בכם כח שתפרו ותרבו:

והעוף ירב בארץ – כמו שפרט העוף בבריאתו כן פרטו בברכתו, ואמר בארץ כי אין העוף מטיל ביציו במים לפרות ולרבות שם:

ויברך אותם וגו׳ – גזר להם הברכה שיפרו וירבו, כלומר קבע בטבעם שיפרו וירבו אלה במים ואלה בארץ; והזכיר בדגים ובעופות ברכה זו מפני שעל ידי שמטילים ביצים הם מתרבים יותר מן הבהמות והחיות. בימים, בכל מקומות מקוה המים, אף בנהרות שאינם ים, אבל הם מקוה מים, ככתוב על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם (שמות ז׳:י״ט).

ירב בארץ – שאף השוכנים במים ונזונים שם מטילים ביציהם בארץ (נתיבות השלום).

God blessed them. He decreed for them the blessing of fertility; that is, He ordained that by nature they were to proliferate and multiply, whether in the water or on land. This blessing was stated specifically in connection with the fish and birds because, since they lay eggs, they increase more rapidly than the other animals.

in the seas (ba-yammim). In every place of gathering of waters, even rivers, which are not strictly speaking “seas,” but are in fact “receptacles of water,” as it is written, “Over their rivers, over their canals, over their pools, and over their every receptacle of water” (Exod. 7:19).

multiply in the land. Even the [flying] creatures that live on the water and take nourishment from it lay their eggs on land (Netivot ha-Shalom).

לאמר – ״דיבר״ שונה מ״אמר״, כפי שדיבור שונה מהגדה. ״דבר״ קרוב באופן היגויו ל״דור״ (שורה, כביכול, של אנשים בני זמן אחד), ״תפר״, ״תור״, ״טור״; ומשמעותו, לחבר הברות למילים ומילים למשפטים; הווי אומר, לבטא מחשבות במילים, מבלי להתחשב בכניסתן לאזני השומע או בהשפעתן על דעתו. ״לדבר״: להגות בשפתיים, להביע באופן מילולי. לכן, אדם שיושב בדד יכול ״לדבר״, אבל אינו יכול ״לאמר״. ״אמר״ פירושו: להודיע דבר לזולת, וקרוב הוא ל״עומר״, ול״חומר״ (ערימה). מילים בודדות נאספות לתוך ״מאמר״, לפי הבנתן וכוונתן. הרעיון והרצון המאוחדים של המגיד מסוכמים בקצרה באמצעות דיבורו, והוא חוזר ומסוכם בדעתו של השומע, כגוף אחד של רעיון ורצון. לכן כל ״אומר״ מצפה שמאמרו יקויים מיד, בשונה מה״מדבר״.

משום כך אנו מדברים על ״עשרה מאמרות״ ו״עשרת הדברות״. ״מאמרי״ הבריאה של ה׳ נתקיימו מיד, ההוצאה לפועל הייתה תוצאתם המיידית. אך ״דברות״, המצוות של ה׳, מבטאות בעיקרן רק את הרצון האלקי. והם עדיין ״דברות״ קדשו, גם אם לעת עתה אין מי ששומע להן ואין מי שמקיימן.

כוונת תיבת ״לאמר״ היא, שהמילים צריכות להיחרת בלב השומע ולהיות מובנות בכל עומקן – בהכרה מלאה או בשעבוד גמור של הרצון. ״אמר בלבו״: הביא דבר להכרת עצמו, שמר אותו בזכרונו, או קיבל אותו בלבו. זוהי גם משמעות ״לאמר״ באדם המדבר אל עצמו, כאשר הוא מאזין לדברי עצמו. בהקשר לדברי ה׳ במצוות, מציין ״לאמר״, שאת הדברים שנאמרו בקיצור ובריכוז (״וידבר״), יש להבין ולממש במלוא עומקם. זהו בדיוק היחס שבין תורה שבעל פה לתורה שבכתב, ומשום כך גם נקראים מפרשי המצוות ״אמוראים״.

כאן בדברי הברכה מצאנו את תיבת ״לאמר״ באחד ממאמרי הבריאה, ומשמעותה כמשמעות שאר מאמרי הבריאה: גזירה וצו, שלאחריהם בא מיד הקיום. ה׳ ברך את בעלי החיים; הווי אומר, הוא נתן להם את היכולת לפרות ולרבות, ויחד איתה הטביע בהם את הטבע הדוחף אותם לעשות זאת. אצל בעלי החיים שאין להם בחירה חפשית, אין הפסק בין היכולת לבין מימושה בפועל; היכולת עצמה שהוענקה להם על ידי ה׳, דוחפת אותם גם לקיימה בפועל. דבר ה׳ תמיד מתממש על ידם. ברכת ה׳ לוחשת בקרבם תדיר: ״פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ״.

פרו – הולדת הוולדות. רבו – הטיפול בוולדות, שבכך תלויה ההתרבות.

ויברך אותם – הוצרכו לברכה יען שמולידים ע״י ביצים שיתפוס כח המצייר על הביצה שרחוק לפי הטבע שישתל בו רוח חיים, וע״ז אמר פרו שיעשו פרי כיוצא בם, וכן ע״י שדגי הים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו ואין להם כלי הגנה שילחמו בם נגד אויביהם כמו שיש לחית היבשה ששתל בם ערמות ותחבולות שבם ינצלו ממבקשי נפשם. וסלעים מחסה לשפנים, והרים הגבוהים ליעלים, ובני אדם בונים מכלאות צאן ושומרים חיות הבייתות שכ״ז אין לדגי הים ולכן הוצרכו לברכה השנית ורבו. וכמ״ש שם רמש ואין מספר ועי״כ חיות קטנות עם גדולות, הגם שהגדולות משחיתות את הקטנות, כי יצא מדגה א׳ לפעמים כמה מיליאן ביצים ועי״כ ומלאו את המים בימים ולא הכין להקטנות מעינות בפ״ע להשגב שם. והעוף ירב בארץ שגם הם רבים הם עופות הדורסים והטורפים והוצרכו לברכה.

ויברך אותם אלהים. בהרבה מקומות פי׳ ראב״ע לשון תוספת והפך ויברכם וירבו מאד, וימעטו וגו׳ (עיין לו תלים ק״ח) ואם כן, הוא מל׳ בריכה והלמוד היקר הזה הנובע מעמקי שפת עבר, מגיד בגדלו, על אמתות דעות המקובלים ומשליהם האחוזים בשרשי הלשון כאשר ידמו ירידת השפע אל המים הנגרים והמתרבים והיא היא הברכה או בריכה ויעיד עליו ההפך קללה מל׳ כי קלו המים, המעטה — וכן מארה היא מענין זה עיין לרש״י (דברים 28) שפירש חסרון כמו צרעת ממארת. — ולזה היו המים ההולכים, לכבוד ולתפארת אצל קדמונינו, ועגלה ערופה היתה נעשית על נחל איתן כאשר רמז על זה אהובינו זקש בספרו התחיה, ואז״ל מפני מה מושחין המלכים אצל המים, כדי שתמשך מלכותן. — ואמרו כי גרסיתו גריסו אכיף נהרא כי היכי דמשכן מייא משכן שמעתתייכו (הוריות פ״ג) — והאזהרה הזאת תקרבנו אל כת האיסיני או החסידים אשר מהידוע מפי הסופרים קדמונים (פליניו, ויוסף הכהן) היו אוהבים לשבת על חוף הים או הנהרות, ועל דמיונות אלה וכיוצא באלה תקעתי יסודותי בקורות האיסיני אשר לי להורות כי מאצילי חכמי ישראל היו ומהעוסקים בחכמה האלהית המקובלת.

ויברך – השורש ברך שבערבית פירושו — להתרחב, ומכאן ברכה (רי״ש צרויה), כלומר אגם מים, וברכה (רי״ש קמוצה), כלומר שפע. אך אין התורה מגלה לנו, אם מכל מין נברא רק אחד, או שמא רבים בבת אחת נוצרו. על כל פנים, רק הדגים ועופות השמים נתברכו כאן על ידי ה׳, אבל לא כן חיתו שדה, וזאת משום שביום בריאתם שלהם ושל האדם — ביום השישי, האחרון של ימי מעשה בראשית — העניק ה׳ את ברכתו לאדם. ברכה זו צריכה להיות מוסבת גם על בהמה וחיה, ככל שאלה הן יעילות לו לאדם.

ברכת ה׳ זו היא — הכושר הטבעי להתרבות.

לאמר – באמרו, ועיין להלן ב׳:ט״ז.

ירב – צורת ציווי.

ויברך אותם – תנא בר קפרא, בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים, שנאמר ויברך אותם אלהים פרו ורבו וגו׳.⁠¹ (כתובות ה׳.)

1. ובסמוך פסוק כ״ח דריש שאלמנה נישאת בחמישי ונבעלת בששי משום שנאמר בו ברכה לאדם, ויתכן לומר שלכן סידר ברכה דדגים גבי בתולה וברכה דאדם לאלמנה, משום דבבתולה שייך יותר ברכה דדגים, כי לה יאות ברכת פו״ר מלאלמנה אשר אולי כבר ילדה, ובדגים כתיב וידגו לרוב, אבל ברכה דאדם שייך גם באלמנה, משום דשם אדם כולל זכר ונקבה כמש״כ זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם (בראשית ה׳:ב׳) ובדחז״ל (יבמות ס״ג.) כל מי שאין לו אשה אינו אדם, יעו״ש, ולכן כשנשאת עתה לאיש שייך לו ולה תואר אדם. –
וכמה נפלא הדבר שלא ראינו ולא שמענו מי שיחוש למצות או לעצת חז״ל בזה, בין בנשואי בתולה שתנשא ברביעי ולהבעל בחמישי, ובין בנשואי אלמנה שתנשא בחמישי ולהבעל בששי, ואף כל הפוסקים השמיטו דבר זה, כי אע״פ די״ל דלפי מסקנת הגמ׳ בכתובות ד׳ א׳ דבמקום שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום, וכתבו התוס׳ דהא דלא חיישינן לטעם דברכה הוא משום דמטעם זה לבד לא היו קובעין יום מיוחד, עכ״ל, אך פשוט הדבר דהכונה שאין לקבוע חוב ומצוה מחמת זה, אבל עכ״פ הכל מודים דעצה טובה יש בזה, ומי גרע מנהג זה מכמה וכמה מנהגים שנוהגים לעשות בנשואין לסימן ברכה והוקבעו בפוסקים למנהג הלכה, כמו לישא במחצית ראשונה של חודש בעוד שהלבנה במלואה ולעשות החופה תחת כפת השמים לסימן טוב שיהיה זרעם ככוכבי השמים ועוד כאלה, ומכש״כ זה שנאמר מפורש בגמ׳ במקומו וענינו.
ואף כי י״ל שמונעים לישא ברביעי משום המנהג שאין מתחילין בב״ד [כמש״כ לעיל בפ׳ י״ד אות מ״ח], אך מאן ספין לבטל מנהג הלכה שבתלמוד מפני מנהג בעלמא לבד, ועוד כי הלא אפשר להנשא וגם להבעל בליל חמישי.
ולכן נראה דמי שרוצה לחוש לעצת חז״ל בזה, טוב לצרף גם לענין נשואי בתולה הטעם דברכה דאדם שאמרו גבי אלמנה [ע׳ פ׳ כ״ח], והיינו שתנשא בחמישי ותבעל בליל השייך לששי, ובאופן כזה יש סימנא דדגים ודאדם גם יחד, ולא קשה מ״ש בר קפרא שתנשא ברביעי ותבעל בחמישי, יען כי הוא אמר טעמו רק נוסף לטעם המשנה ריש כתובות בתולה נשאת ליום הרביעי שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בשני ובחמישי ואם יהיה לו טענת בתולים ישכים לב״ד ביום ה׳, אך זה הוא רק עד ימות עזרא שהיו ב״ד יושבים בשני ובחמישי, אבל מן אז והלאה שב״ד יושבים בכל יום בודאי גם בר קפרא מודה שראוי שתנשא ביום החמישי ותבעל בליל השייך לששי כדי לצרף ברכה דדגים ודאדם יחד, וגם בזה היו נמנעים מעבור על המנהג שאין מתחילין בב״ד כמש״כ, ודו״ק בכל זה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון