ויברך אותם אלהים לאמר וגו׳ – אם תפרש שהברכה היא שיהיה בהן כח להוליד דומיהן לא היה צריך לאמרו. כי ידענו שטבע בעלי-החיים לקיים מיניהן ע״י הזרע. וזאת ההודעה היה אפשר להודיע בצווי עצמו כמו שזכר בצמחים ״מזריע זרע, עץ עושה פרי״ וגו׳. ולמה נזכר פה בלשון ״ברכה״? גם צריך טעם שזכר ברכה בדגים, ולא בצמחים, ולא בבהמה וחית הארץ? ועל זה פירש רש״י בשם רבותינו,1 לפי שצדין מהם ואוכלין, הוצרכו לברכה. והחיות לא ברך בעבור הנחש.2 אבל רמב״ן ז״ל אמר ענין הברכה הילידה,3 כענין שנאמר ״וברכתיה והיתה לגוים״.4 וגם בצמחים תבוא לשון ״ברכה״. ״וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית״.5 ולא נאמר ״ברכה״ בשלישי לפי שבעלי-החיים כלם נבראו לבד זכר ונקבה כמו האדם, והוצרכו לברכה שיפרו וירבו מאד. אבל הצמחים צמחו על פני האדמה לרוב מאד כמו שהן היום. ולא נאמרה ״ברכה״ בבהמה וחיה, לפי שמהברכה שברך בעלי נפש שבמים, נתרבו גם אותן שבארץ. כי כל בעלי-החיים שאינן מדברים ענין אחד להם בבריאתם. ודבריו דברי טעם הם.
ולי יראה שאין [ענין] הברכה תת כח להולדה, כי זאת היא תולדת בעלי-החיים כלם. וכן אין הברכה על הרבוי שיולידו, כי גם הצמחים תולדתן כך היא. אבל הברכה תוספות טובה שיעמדו כל ימי עולם ברבותן, ולא יחסרו בתולדת הזמן ע״י פגעים ומכשולות, כמו שיקרו לשאר יצורי מטה. וזאת הברכה טובה מיוחדת לבעלי חיים שבמים. כי הצמחים בהעצר השמים לא תתן הארץ יבולה. ומכות רבות יש בתבואות, שדפון, ירקון, ארבה, חסיל וכיוצא. וכן הבהמה והחיה כמה מיני מכשולות יש בתולדתם שבהיות הארץ כנחשת ואין מחיה אין חציר לבהמה. וכן הדֶבֵר בבעלי-חיים ותחלואים ידועים שע״י כל אלה ימעטו, ונזכר פעמים רבות בספרי הנביאים גם בתוכחה. וכל זה בדרך התולדות על כן לא נאמר אצלם ״ברכה״, לבד הדגה והחיה שבמים אין דרך בתולדות שימעטו. על כן לא תמצא בספרי הקדש או בספרי הטבע דבר מהמעטת דגי הים, זולתי ביְאוֹר מצרים שמתה הדגה וּבָאַשׁ היאור6 וזה מצד הנפלאות להודיע אלהותו בעולם. ובמעשה בראשית דִבֶּר על התולדות הנטועות בדברים, כל זמן שהם נוהגים כפי מנהגם. וכן ״וצויתי את ברכתי״7 וגו׳ על תוספות טובה, לא על כח הצמיחה שבטבע הארץ. כי שנת השש תעשה לשלש השנים. וכן ״וברכתי״8 על תוספות טובה. וראיה [לזה] כי תחלה אמר, ״וברכתי אותה״ ואחריו ״וגם נתתי ממנה לך בן״9 והם ב׳ דברים. ולכן גם ״וברכתיה״ איננו על הילידה 10אך מפרש ״והיתה לגוים, מלכי עמים ממנה יהיו״.11 כענין שנאמר בדגים שלא יכרתו ויגועו על ידי מכשולות הטבע, וכן היא לא יכרת זרעה אלא ״והיתה לגוים״. גם תוליד שרים ונכבדי ארץ כי ״מלכי עמים ממנה יהיו״. והנה זאת הברכה כוללת הדגה וכל חית הים. ומה שנאמרה ברכה אצל האדם אינו מענין זה, ויתבאר בהגיעי לשם בעז״ה. והנה בעלי-החיים שבמים פחותים מכל שאר החיים, כי על כן אמר ״ישרצו״ וכדפירשנו לעיל. והם לבדם ברך ה׳ שלא תגיעם נזק ומכשלה, להורות לאדם שכפי מעלת החי כן ה׳ מדקדק אחריו ביותר. והצמחים ובהמות שָׂדַי שהם לצורך האדם ולחייתו, רעת העתים רבה עליהן בעבור האדם, העומד למשפט על מעשיו. ואם ייטיב דרכו יתברכו ואם לאו יקוללו, וכענין ״ארורה האדמה בעבורך״.12 ומזה תבין כי על כן לא נתברכו הצמחים והבהמה והחיה, כי ברכתן תלויה בברכת האדם ובברכתו יבורכו גם המה.
פרו ורבו – פי׳ ראב״ע ז״ל כמו ״ומות בהר״13 וכן ״פרו ורבו״ כי אינו בידו ובכחו, וכן אצל ״וֶהְיֵה ברכה״14 ודרך הלשון שוה בכלם לומר בלשון צווי לצחות הלשון המורה כי הוא ב״ה אדון וּמְצַוֶה כחפצו על העליונים והתחתונים, וכאשר יחפוץ כן יהיה. ומלת ״פרו״ פירש רש״י לשון ״פְּרִי״ כלומר עֲשׂוּ פֵירוֹת, ויפה דבר. ואין ״פרו״ נגזר מ״פְּרִי״. אלא ״פרי״ שם דבר של ההפרות וכמו שיאמר ״שבה, שבו, שבינו״. ושם דבר ״פרי״. ואין לשון ״הפרות״ גידול או רבוי אלא הוצאת בריה חדשה אל הפועל. ולכן מה שיוציא עץ מאכל הוא הנקרא ״פִּרְיוֹ״, וכן הבנים שיולידו, הם פרי אבותם, כמו ״אם תאכלנה נשים פִּרְיָם״,15 ״ממני פריך נמצא״.16 וכשנולד ליוסף בן קְרָאוֹ ״אפרים״, ואמר ״כי הפרני אלהים בארץ עניי״17 וגו׳ ולא היו לו כי אם שני בנים. כי ״הפרני״ שנתן לי פרי. וכן ״שרש פֹּרֶה ראש ולענה״.18 פירוש, שרש כשיצמח ויעשה פרי, יהיה פריו ראש ולענה. וכן, ״בן פורת עלי עין״,19 נושא פריו אל עין המים. וכן כלם נופלים גם על תולדה אחת.20 ונאמר שֶׁהִפְרָה ואות [היא] שאינו עָקָר, ושיש בו כח להוליד. ואחריו אמר ״ורבו״, שיהיו רבים כי יפרו במאד מאד. ולכן בכל התורה הקדים ההפרות לההרבות, כמו כאן ״פרו ורבו״. ופירוש ״פרו וישרצו וירבו״21 כי תחלה צריך להפרות טרם ירבו, ולהפך אי אפשר. על כן כשהבטיח לאברהם על רבוי הזרע, ולא זכר ההרבות אמר ״והפריתי אותך במאד מאד״22 ולולי שאמר ״מאד מאד״ היה נשמע גם לדת בן אחד, וכמו שנבאר בעז״ה כל אחד על מקומו. ולבד מצינו בב׳ מקומות ההרבות קודם ההפרות ואלה השתי מקומות נכון כפי הענין. האחד בנבואת ירמיה כשנבא על קבוץ גלויות, שפתאום יקבץ ה׳ עם רב על אדמת ישראל וכשישבו עליה יפרו בארץ. ואמר ״והיה כי תרבו ופריתם בארץ״,23 כי הרבוי יקדם לההפרות. והשני כענין זה בספר יחזקאל, שספר ענין הגאולה ואמר ״והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל וגו׳, והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו״,24 ובזולת המקומות שמדבר על רבוי הבנים שיוליד, תמיד צריך שיקדם הפריה לרביה, וכן כאן.
ומלאו את המים בימים – כי בהם נבראו הדגים והחיות, ומהם תבאנה אל הנהרות הגדולים. לא שיהיו דגים וחיות בכל מקום שיש מים, כגון בורות ומעינות קטנות הנוזלים מן הסלעים, כי אין בכח המים להשריץ הדגה אם לא ע״י זרע הדגה. אלא שבכל הבורות מים החפורים זמן רב ימצאון בו דגים ע״י עוף כנף, כי הם יביאו זרע מן המים שבהם הדגה רבה אל הבורות ואגמי מים. כי בענין זה שוים העופות לדגים יותר מבהמת וחית הארץ, כי יעופו על פני המים וישוטו על פניהן, ומקצתן ישולו בפיהן דגי הים כמבואר בטבעיות. ואין [כח] זה ביד הבהמה והחיה. ובפירוש ״ומלאו את הארץ״ אפרש עוד בענין זה בעז״ה.
והעוף ירב בארץ – [להלן לשון רמב״ן] ״אעפ״י שבריאתו מן המים ברכתו תהיה בארץ שיפרה וירבה עליה, כי אין עוף שיטיל ביציו במים ויגדלו שם, אבל יטילו ביציהם לארץ״. מפירוש הרמב״ן ז״ל. והולך לשיטתו שהעופות שרצו המים. ולשיטתנו אין ״ישרצו המים״ שב על ״ועוף יעופף״ אבל נבראו מעפר הים שהוא הרקק. וגם איני מודה לפרושו שגם בא הכתוב להורות שלא יולידו העופות במים ואמר ״והעוף יפרה בארץ״, כי מלת יפרה על הטלת הביצים שהוא פרי העוף, לא מלת ״ירב״ וכמו שפרשנו. אבל לפי שהעוף יעוף גם על המים הוצרך לומר אעפ״י שהם שוכנים גם על המים ירב בארץ, שם יתרבו. כי תהיה מזונתם מצמחי האדמה, ולכן ימצאון שם ברבוי מופלג. אבל אינו שב על ״ויברך״, כי אין בעלי כנף בכלל ברכת הדגים, כי הם נכונים למכשולות הזמן ככל ההולכים על האדמה, ובשנת בצורת ובדֶבֶר גם עליהם תעבור כוס. וכן נראה מלשון התלמוד שאמרו25 ״אלמנה נשאת ליום החמישי לפי שנאמרו בו ברכה לדגים״ ולא זכרו העופות. גם יעקב כשברך בני יוסף אמר שירבו כדגים,26 ולא זכר העוף כי דגי הים לבד נתברכו ברבוי תמידי.
1. בראשית רבה יא, ב.
2. מדרש תדשא, א.
3. הכשרון להוליד.
4. בראשית יז, טז.
5. ויקרא כה, כא.
6. שמות ז, יח.
7. ויקרא כה, כא.
8. כמו ״אצוק רוחי על זרעך, וברכתי על צאצאיך״
(ישעיה מד, ג).
9. בראשית יז, טז.
10. הכשרון להוליד.
11. בראשית יז, טז.
12. שם ג, יז.
13. דברים לב, נ.
14. בראשית יב, ב.
15. איכה ב, כ.
16. הושע יד, ט.
17. בראשית מא, נב.
18. דברים כט, יז.
19. בראשית מט, כב.
20. כלומר גם על מי שהוליד רק צאצא אחד.
21. שמות א, ז.
22. בראשית יז, ו.
23. ירמיה ג, טז.
24. יחזקאל לו, י-יא.
26. בראשית מח, טז.