Bereshit 1 – בראשית א‏ – Mikraot Gedolot

[תרכז] ¹ויעש א׳ את שני המאורות הגדולים ר״ש בן פזי רמי, כתי׳ ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן, אמרה ירח לפני הקב״ה רבש״ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה לכי ומעטי את עצמך, אמרה לפניו רבש״ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי, אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני, א״ל זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים, אמר ליה יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, זיל ליקרו צדיקי בשמיך (בראשית כ״ו:ט״ו) יעקב הקטן, שמואל הקטן דוד הקטן (שמואל א י״ז:י״ד), חזייה דלא קא מיתבא דעתא אמר הקב״ה הביאו כפרה על שמיעטתי את הירח והיינו דאמר רשב״ל מה נשתנה שעיר של ר״ח שנאמר בו לה׳ (במדבר כ״ח:ט״ו) אמר הקב״ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. (חולין ס׳):

[תרכח] לך יום אף לך לילה (תהלים ע״ד:ט״ז) לך היום מקלס ולך הלילה מקלס כו׳ לך נאה לומר שירה ביום לך נאה לומר שירה בלילה למה אתה הכינות מאור ושמש (תהלים ע״ד:ט״ז) ואתה עשית את שני המאורות שנאמר ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וגו׳. (בראשית רבה ו׳):

[תרכט] ²ר׳ יודן כו׳ אמרי מאחר שהוא קורא אותן גדולים הוא חוזר ופוגם אותם את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה אתמהא אלא על ידי שנכנס בתחומו של חבירו כו׳ אמר הקב״ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח שאני הוא שגרמתי לו להכנס בתחומו של חבירו ומה אם זה שנכנס ברשות כך פגמו הכתוב הנכנס שלא ברשות עאכ״ו. (בראשית רבה ו׳):

[תרל] ³אמר ר״ל בשם ריב״א דרך ארץ הוא שיהא הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן עשו מונה לחמה שהיא גדולה ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה, אר״נ והוא סימן טוב עשו מונה לחמה שהיא גדולה מה חמה הזאת שולטת ביום ואינה שולטת בלילה כך עשו יש לו חלק בעוה״ז ואין לו חלק בעוה״ב יעקב מונה ללבנה שהיא קטנה מה הלבנה הזו שולטת בלילה וביום כך יעקב יש לו חלק בעולם הזה ולעולם הבא, רנ״א כל זמן שאורו של גדול קיים אין אורו של קטן מתפרסם שקע אורו של גדול מתפרסם אורו של קטן כך כל זמן שאורו של עשו קיים אין אורו של יעקב מתפרסם שקע אורו של עשו מתפרסם אורו של יעקב הה״ד (ישעיהו ס׳:א׳) קומי אורי כי בא אורך כי הנה החושך יכסה ארץ וגו׳. (בראשית רבה ו׳):

[תרלא] ⁴ואת הכוכבים, אמר רבי אחא משל למלך שהיו לו שני אפוטרופסים אחד שולט בעיר ואחד שולט במדינה אמר המלך הואיל ומיעט עצמו זה להיות שולט בעיר גוזר אני עליו בשעה שהוא יוצא תהא כל אוכלוסא יוצאה עמו ובשעה שהוא נכנס תהא בולי ודימוס נכנסת עמו כך אמר הקב״ה הואיל והלבנה הזו מיעטה עצמה להיות שולטת בלילה גוזר אני עליה ובשעה שהיא יוצאת שיהיו הכוכבים יוצאין עמה בשעה שהיא נכנסת יהיו הכוכבים נכנסים עמה. (בראשית רבה ו׳):

[תרלב] ⁵אלא בשעה שנפקדה אמנו שרה הרבה עקרות נפקדו עמה וכו׳ ר׳ לוי אמר הוסיפה על המאורות נאמר כאן עשיה עשה לי (בראשית כ״א:ו׳) ונאמר להלן ויעש אלהים את שני המאורות. (בראשית רבה נ״ג)

[תרלג] ⁶וצדקתך אלהים עד מרום אשר עשית גדולות (תהלים ע״א:י״ט) אלו שני המאורות הגדולים שנאמר את שני המאורות הגדולים כו׳. (ויק״ר ל״א)

[תרלד] ⁷ואעשך (בראשית י״ב:ב׳) אין כתיב ואשימך אלא ואעשך א״ל אותך אני בורא בריה חדשה כענין שנא׳ ויעש אלהים את הרקיע, ויעש אלהים את שני המאורות. (תנחומא לך)

[תרלה] כי לא יבינו אל פעולת ה׳ ואל מעשי ידיו יהרסם ולא יבנם (תהלים כ״ח:ה׳) חזקי׳ אמר אלו התקופות וכו׳ ואל מעשה ידיו אלו המולדות כמו שנאמר ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, וכתיב עשה ירח למועדים (תהלים ק״ד:י״ט) והם המינים שאין חושבין לא מועדות ולא תקופות יהרסם ולא יבנם יהרסם בעולם הזה ולא יבנם לעולם הבא. (מדרש תהלים מכ״ח):

[תרלו] ⁸קומי אורי (ישעיהו ס׳:א׳) על כן באורים כבדו ה׳ באיי הים שם ה׳ אלהי ישראל (ישעיהו כ״ד:ט״ו) במה מכבדין אותו ר׳ אבהו בר כהנא אמר באילין פנסיא ר׳ אבהו אמר בשני מאורות ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וגו׳ חמה זורחת ומברכין עליה לבנה זורחת ומברכין עליה. (פסקתא כ״א)

[תרלז] ⁹ברביעי חיבר שני מאורות הגדולים לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה ושוין בגבה ובתארן ובאורן שנאמר ויעש אלהים את שני המאורות וגו׳ נכנס תחרות ביניהם זה אומר לזה אני גדול ממך וזה אומר לזה אני גדול ממך ולא הי׳ שלום ביניהם מה עשה הקב״ה הגדיל את האחד והקטין את האחד שנאמר את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים. (פרדר״א פ״ו)

[תרלח] ¹⁰כל הכוכבים והמזלות ושני המאורות נבראו בתחלת ליל רביעי ולא קדם זה לזה אלא שתי ידות שעות לפיכך כל מעשה חמה במתינות וכל מעשה לבנה בזריזות (מה שהחמה מהלכת כל ימות השנה מהלכת הלבנה ליום א׳) וכל שהחמה מהלכת כל ימות השנה הלבנה מהלכת לשלשים יום. (פרדר״א פ״ז)

[תרלט] כל המזלות משרתים למולד הלבנה ולתולדות בני אדם ועליהם העולם עומד וכל מי שהוא חכם ומבין הוא מבין מולד לבנה ותולדות בני אדם ועליהם אומר הכתוב והיו לאותות ולמועדים אותות הללו לא ימושו משרתים לחמה ביום וללבנה בלילה. (פרדר״א פ״ז):

[תרמ] ביום הרביעי בראתי שני המאורות להאיר ביום ובלילה ואף הם עתידין לעשות לפני מנורה ועלי׳ נרות תמיד. (פרדר״א מכ״י):

[תרמא] ביום רביעי בראתי חמה ולבנה חמה להאיר ביום ולבנה להאיר בלילה כך אני עתיד להעמיד להם עמודים אחד ביום ואחד בלילה, אחד של ענן ואחד של אש, של ענן להאיר ביום ושל אש להאיר בלילה. (פרדר״א מכ״י):

[תרמב] ¹¹והחכמים הסכימו כדברי הכלדיים ואמרו תחלת בריית המאורת חמה ולבנה שניהם נבראו בתחילת טלה בחלק ראשון בתחילת ליל ד׳ ובחלק האמור כאן אחד משלשים במזל (ברייתא דשמואל הקטן):

[תרמג] ¹²וכך דרש (ר״א) הקב״ה מביא לעתיד כסא הדין ויושב עליו והכל נידונין לפניו, בתחלה קורא הקב״ה לשמים וארץ ואומר להם בראשית כל בראתי אתכם שנא׳ בראשית ברא אל׳ את השמים ואת הארץ מפני מה ראיתם שכינתי מסתלקת וביתי חרב ובני גלו לבין אומות העולם ולא בקשתם עליהם רחמים דנן ומעמידן לצד אחד, וקורא לחמה ולבנה ואומר להם שני המאורות הגדולים בראתי אתכם שנא׳ ויעש אל׳ את שני המאורות הגדולים וגו׳ מפני מה וכו׳ כדלעיל רחמים. ולא עוד אלא היו באין מלכי מזרח ומערב ומניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוין לכם ולא אמרתם הלא אנחנו חרסים כחרסי אדמה אל תשתחוו לנו, ומנין שנקראו כך שנא׳ (איוב ט׳:ז׳) האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום דנן ומעמידן לצ״א. (תנדב״א זוטא פ״כ):

[תרמד] ¹³ומהו באורך נראה אור (תהלים ל״ו:י׳) אלא זהו האור שברא הקב״ה ביום ראשון ושמש בו העולם שלשה ימים קודם שנבראו המאורות ביום רביעי וכיון שנבראו המאורות ביום הרביעי שנא׳ ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים מיד עמד הקב״ה וגנזו לאותו האור הראשון, ולמה גנזו הקב״ה לפי שעתידין העכו״ם מכחישי התורה להכעיס לפניו לכך אמר הקב״ה לא יזכו אותן הרשעים להשתמש באור הזה אלא ישתמשו באור החמה והלבנה שהן עתידין להבטל אבל אור זה שהוא קיים לעולם ולעולמי עולמים יבואו הצדיקים שהם בני העוה״ב וישתמשו בו לעתיד שנא׳ וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל וכו׳. באותה שעה אמר האור לפני הקב״ה רבש״ע אעפ״י שנמנעתי מישראל הכשרים בעוה״ז ואני עתיד להאיר להם לעוה״ב אפי׳ הכי אין אני מצפה אלא לאורך שאתה מביא עלי׳ כו׳. (תנדב״א זוטא כא):

[תרמה] ¹⁴ביום ד׳ נטל אש וחתמו וטבעו וקרא שמו שמש לשמש ביום והיא משאת העולם, בו ביום נטל אור וחתמו וטבעו וקרא שמו ירח ע״ש ירוץ אורח (עיין תהלים י״ט:ו׳), וקראו סהר שמשמש בלילה להאיר העולם שהוא חשוך כבית הסהר והיו שניהם שוים ושקולים כאחד הה״ד ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. שניהם היו גדולים, עד שקטרגה הלבנה ואמרה לפני הקב״ה רבש״ע למה זה בראת עולמך בבי״ת א״ל להודיע לכל בריותי שבי״ת שנים כנגד שני עולמות ושני עדים, אמרה לפניו רבש״ע איזה עולם גדול מחבירו העולם הזה או העוה״ב א״ל העוה״ב גדול מעוה״ז, אמרה לפניו רבש״ע מפני מה בראת שני עולמות העוה״ז קטן והעוה״ב גדול ובראת שמים וארץ שמים גדולים מן הארץ, בראת אש ומים ומים מכבים את האש, בראת שמש וירח צריך שיהי׳ אחד גדול מחברו. אמר הקב״ה גלוי וידוע לפני שבדעתך שאגדיל אותך ואמעיט אותו הואיל וקטרגת עליו לכי ומעטי את עצמך אחד מששים מאור החמה, מיד אמרה לפניו רבש״ע על דבר אחד שאמרתי לפניך נענשתי כל כך אמר לה עתיד אני להחזיר אורך כאור החמה שנאמר (ישעיהו ל׳:כ״ו) והי׳ אור הלבנה כאור החמה וגו׳ אמרה לפניו רבש״ע אור החמה מה תהא עלי׳, א״ל עדיין את מקטרגת עלי׳ חיי שיהא אורה שבעתים, הה״ד (ישעיהו ל׳:כ״ו) ואור החמה שבעתים כאור שבעת הימים. (מדרש כונן):

[תרמו] ¹⁵את המאור הגדול זה רבינו הקדוש ואת המאור הקטן רבינא ורב אשי ואת הככבים אלו התלמידים דכתיב (דניאל י״ב:ג׳) ומצדיקי הרבים ככוכבים (מדרש):

[תרמז] ¹⁶בשעה שנזף הקב״ה בלבנה ונפלה נפלו ניצוצות ממנה על פני כל הרקיע וכבו המאורות ונקראו כוכבים על שם שכבו מאור הלבנה (מדרש):

[תרמח] המארת ב׳ חסרים וסי׳ ויאמר אלהים יהי מארת, ויעש אלהים את שני המארת, לממשלת ג׳ וסי׳ המארת הגדולים לממשלת ב׳ בפסוק, ואת השמש לממשלת (תהלים קל״ו:ח׳). (מסורה גדולה):

[תרמט] ¹⁷ויעש אלהים את שני המאורות דא מאור ודא מאור בגין כך אינון נהורין דסלקי לעילא אקרין מאורי אור ואינון נהורין דנחתי לתתא אקרון מאורי אש דאנון דרגין לתתא ושלטו כל יומוי דחול וע״ד כד נפיק שבתא מברכין על שרגא דהא אתיהיב לון רשיו לשלטאה כו׳ דלא יסתכל בר נש במוצאי שבת באצבען לגו בשעתא דאמר בורא מאורי האש וראית את אחורי (שמות ל״ג:כ״ג) אלין פנים דלבר דאתרמיזו בטופרי ופני לא יראו אלין אצבען לגו אלין שלטי בשבתא ואלין שלטי בחול כו׳. (זח״א כ״א):

[תרנ] ועל דא מזבח הנחשת קטן אמאי איהו קטן כו׳ דכתיב את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ודא איהו המאור הקטן, המאור הגדול דא מזבח הפנימי דאיהו מזבח הזהב: (זח״ב קל״א):

[תרנא] ¹⁸תו הא תנינן כתיב ויעש אלהים את שני המארת הגדולים וגו׳ ואע״ג דהא אוקמוה חברייא והכי איהו, אבל שני המארת הגדולים אלין שמן המאור (שמות ל״ה:י״ד) ושמן למאור (שמות ל״ה:ח׳) עלמא עלאה ועלמא תתאה חד דכר וחד נוקבא וכל זימנא דדכורא ונוקבא אתיין כחדא תרווייהו קריין בלישנא דדכורא ובגין דעלמא עלאה אקרי גדול, בגיניה עלמא תתאה דאתחבר בהדיה בכללא אקרי גדול כיון דאתפרש דא מן דא אדכרו בפרט כל חד וחד כדקא חזי ליה דא אקרי גדול ודא אקרי קטן, ובג״כ אמרו קדמאי דליהוי בר נש זנבא לאריוותא ולא רישא לשועליא, דכד איהו קיימא גו אריוותא אקרי כלא בכללא דאריוותא זנבא דאריא אריא הוא בלא פירודא, ואי בגו שועלים אפי׳ איהו רישא רישא, דשועל שועל איהו בלא פרודא ושועל אקרי ורזא דא האי קרא דהא בקדמיתא כד יתבין כחדא שני המאורות הגדולים אקרון אע״ג דדא זנבא לגבי דעלאה כיון דדא אתפרש מעלאה כביכול למהוי רישא לשועלים כדין אקרי קטן כו׳. (זח״ב קמ״ח.)

[תרנב] צלותא דבר נש איהו פולחנא דרוחא ואיהי קיימא ברזין עלאין וב״נ לא ידעין דהא צלותא דבר נש בקעת אוירין פתחת פתחין וסלקא לעילא בשעתא דנהיר נהורא ואתפרש נהורא מן חשוכא כדין כרוזא אזלא בכלהו רקיעין אתתקני מארי דפתחין מאריהון דהיכלין כל חד וחד על מטריה, בגין דאינון דשלטניהון ביממא לאו אינון דשלטניהון בליליא ואתחלפן אלין באלין, ורזא דא את המאור הגדול לממשלת היום וגו׳. וממשלת היום וממשלת הלילה שולטנין אינון די ממנן ביממא ושולטנין אינון די ממנן בליליא ואלין אקרון ממשלת היום ואלין אקרון ממשלת הלילה. (זח״ב ר״א.)

[תרנג] ובג״ד מארת בהאי אתר ההיא דאתמר בה (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור עמודא דאמצעיתא ועלייהו אתמר את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה, הכא פקודא למעבד צדקה, את המאור הגדול רזא דעתירין, ואת המאור הקטן רזא דמסכנין, וכמה דסיהרא לווה מן שמשא ולא אית לה נהורא אלא ממה דיהיב לה שמשא הכי שכינתא אמרת לוו עלי ואני פורע, דהכי צריך ב״נ למהוי מלוה למסכנא וכגוונא דא לווין ככביא ומזלי דא מן דא, ומלאכיא דא מן דא, ורזא דמלה ומקבלין דין מן דין. (תקוני זהר פב:):

[תרנד] ¹⁹הא הכא תלת גוונין בשרגא, שכינתא נר דאתאחד׳ בהון (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור, אור דא אורייתא דבכתב דאיהי נשמת אדם דנהירת על נר, על תרווייהו אתמר את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה. (תקוני זהר קכ״ז.):

[תרנה] ²⁰ביום הרביעי ברא הקב״ה מאורות שנא׳ ויברא אלהים את שני המאורות וגו׳ וכתיב (תהלים קמ״ז:ד׳) לכלם שמות יקרא ובמשה כתיב (ויקרא א׳:א׳) ויקרא אל משה הרי שניהם שווים משל למלך שהשיא את בתו בא העבד להאיר את הפנס (עששית) לפני הכלה ולא הניחו החתן, כך אמר משה לפני הקב״ה אין רצוני שיאירו שמש וירח אלא אתה שנא׳ (שמות י״ג:כ״א) וה׳ הולך לפניהם יומם הרי משה גדול מן המאורות. (מדרש פטירת משה):

[תרנו] את שני המאורות הגדולים, כיון שהלשינה הלבנה על החמה מיעטה הקב״ה - וי״א שנעשית שחורה כשיחור, וגזר עלי׳ שלא תהא מאירה אלא מכח השמש. א״ל רבש״ע על שדברתי לפניך דבר הגון אני לוקה אמר לה הקב״ה לפיכך אני עתיד להחזיר אורך לימות המשיח שנאמר (ישעיהו ל׳:כ״ו) והיה אור הלבנה כאור החמה א״ל רבש״ע חטאתי מחול לי אמר לה מחלתי לך אמרה לו במה אדע כי מחלת לי א״ל ולמשול ביום ובלילה אמרה לפניו רבש״ע ומה שבח לאורי ביום שהוא נראה ואתה קראת אותי קטן שנאמר את המאור הקטן, אמר לה הצדיקים נקראו על שמיך יעקב בנה הקטן (בראשית כ״ז:ט״ו) ודוד הוא הקטן (שמואל א י״ז:י״ד) אמרה רבונו של עולם גם הצדיקים נקראו קטנים מה אות של מחילה הוא לי כיון שראה הקב״ה שלא נתיישבה דעתה הרבה צבאה שנאמר ואת הכוכבים ומפני כבודה הרבה צבאה כמו השלטן שהולך ועשירי המדינה הולכין עמו. (מדרש אגדה)

שערי ציון: לעיל אות תרה. תרעד. זח״א כ: קלח: זח״ב רלה. זח״ג קט: רעה: הבהיר ח. תק״ז ז: יט: כ. קח. ז״ח טז. לד. ע:

[תרנז] ²¹א״ר יהודה ב׳ רקיעים הן וכו׳, ר״ל אמר שבעה ואלו הן וילון, רקיע, וכו׳. רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין שנאמר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים (חגיגה יב:)

1. עי׳ שבועות ט. ועל גליון הש״ס ד״ו איתא זהו סוד מסודות הקבלה להבינו כמשמעו ח״ו כי כל כבודה בת מלך פנימה והתוס׳ כ׳ בשם הערוך שעיר זה כפרה לישראל ועלי לקבוע זמן כפרה זו וקבעתי בר״ח להפיס דעתה של ירח. ע״כ וביתר ביאור באריכות ברי״ף ספ״א דשבועות עיי״ש ועי׳ בפרדר״א פנ״א איתא מאמר ר״ל בשם ר׳ זכרי׳ ובב״ר לק׳ אות תרכ״ט, תרל״ג, תרמ״א ובז״ח בראשית יד, באריכות בביאור ענין זה ותוכן הדברים שהלבנה רומזת על יעקב דהוא עם ישראל שימעטו את עצמן בעלמא דין וישתעבדו בגלותא למזכי לעלמא דאתי וכד אתי אומה דיעקב אתרעמי ע״ז וא״ל הקב״ה אנא ערבאה לשלטאה לכו לעלמא דאתי על כל אומות ובג״כ הקריבו עלי כפרה כלומר על אותה הבטחה שאני ערב בו הקריבו כפרה ואתעסקו באורייתא ועלי לתת לכם שכר טוב ועלי להשליט לכם על כל האומות שע״כ מיעטתי את הירח עכת״ד ועי׳ במרש״א בחולין שכיון קצת לדברי הז״ח, ועי׳ בס׳ תורת העולה להרמ״א ז״ל:

2. עי׳ לעיל אות תרכז:

3. מאמר זה מובא בפסקתא פ״ה ופס״ר פט״ו ותנחומא ישן בא, ושמ״ר פט״ו ועי׳ בהגהות מ״ע להפס״ר:

4. ברש״י כאן מביא דרש זה. והמקור מדברי המדרש אלו ועי׳ לק׳ אות תרנ״ה ממדרש אגדה דמפורש שם הלשון דליישב דעתה הרבה צבאי׳:

5. בפסקתא פכ״ב מובא ביותר ביאור נאמר כאן עשיה ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר ונאמר להלן ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים מה עשיה האמורה להלן ליתן אורה לעולם אף כאן ליתן אורה לעולם, ע״כ ועי׳ במפרשי המדרש כאן ובפס״ר פמ״ב ולא הביאו לשון הפסקתא זאת די״ל כוונה אחרת בזה וא״ל.

6. במדרש איכה פ״א אמ״א איתא ד״א וצדקתך א׳ עד מרום אלו שני המאורות ע״כ ונדחקו בביאור הדברים עי׳ מת״כ ולפנינו מבואר דהדרשא על תיבת גדולות, וכ״ה מפורש במדרש איכה שם הנדפס מכת״י ה״ב, ועי׳ בפס״ר פמ״ו דורש זאת קצת באופן אחר עיי״ש.

7. עי׳ לעיל אות תפ״ו מפס״ר, ומלשון התנחומא כאן מוכח דס״ל כמ״ד לעיל אות שפ״ו דאור הראשון נגנז עיי״ש וזה הוי בריה חדשה.

8. הרמב״ן פ׳ נח מביא דברי הפסקתא אלו ומפרש פנסיא כגון העששיות שמדליקין בבתי כנסיות בכ״מ, ובהערות מהרש״ב העיר מדברי האבודרהם תרי״ו והרא״ש יומא פ״ח ס״ט והטור או״ח סי׳ תר״י שהמקור שנהגו להדליק ריבוי נרות בבהכ״נ הוא מכאן.

9. עי׳ לעיל אות תרכז ולקמן אות תרמה ממדרש שוין ושקולין כאחד אך מדברי הזהר לק׳ אות תרנ״א מבואר דס״ל דבשעת בריאתן ג״כ לא היו שוין וברבעה״ת דעת זקנים ובתוס׳ הדר זקנים ובפי׳ הריב״א עה״ת הביאו דברי המדרש שמתחלה נבראו שוין ונתמעט הלבנה ע״י שקטרגה והשמש עמד בגבורתו על ששמע חרפתו ולא השיב, וי״מ דאף קודם שנתמעטה היתה אור החמה גדולה משל לבנה. וכשכוללם ביחד קורא אותם גדולים ובחזקוני פי׳ דשוין במדת עוגל אע״פ שלא הי׳ אורם שוה, ומה שנתמעטה הלבנה היינו מה שהיא מתמעטת מהמילוי עד החדש ועי׳ ברד״ל מה שתמה דאם היו שוין מה הי׳ ההבדל בין יום ולילה וקדמו בזה האוה״ח כאן ומפרש דשני׳ היו לשמש מדת יום ועי׳ באמ״ח שכ׳ דאין לומר שהיו שוין ממש מטעם קושיא זו ואולי י״ל דאף שהיה שוין בתארן ובאורן.

10. עי׳ מ״ש לעיל אות תקצ״ו ולק׳ תרמ״ב, בירושלמי ר״ה פ״ב ה״ד וברד״ל העיר ומביא דמה שמוקף נמחק בכמה נוסחאות והנה מלשון לקח טוב פי״ד כ׳ כי הולכת הלבנה בגלגל הרקיע מהלכת בל׳ יום כל מה שמהלך השמש כל השנה כולה מבואר ג״כ כגירסת הירושלמי. ועי׳ מדרש תהלים פי״ט.

11. עי׳ לעיל אות תרל״ד ותוס׳ ר״ה ה. ובמפרש להרמב״ם הל׳ קדוש החדש ועי׳ בשו״ת הגאונים הנדפס בס׳ גנזי קדם מענין זה.

12. כחרסי אדמה בב״ר פי״ב דרש ר״נ על הפסוק הכל היה מן העפר אפי׳ גלגל חמה שנא׳ האומר לחרס ולא יזרח ועי׳ קה״ר ספ״ג ולעיל אות ר״ל והנה הרמב״ם ביסה״ת פ״ג ובמורה ח״ב פ״ה וח״ג פי״ב סובר דהמאורות הם חיים משכילים משיגים וה״ר לזה ועי׳ במהרי״א מה שהאריך בזה, והמר״ל בספרו גבורות ה׳ בהקדמה כתב על דברי הרמב״ם אלו שהם דברי הבאי ובקונטרס גאולת ישראל להמ״מ מקוזניץ ז״ל הגהות על ספר הנ״ל כתב ע״ז דאין זה דבר רחוק כמו שכתב הרמב״ם אך החילוק דהמה רק משכילים עומדים מה שאין כן האדם שיש לו בחירה ורצון ועי׳ לעיל אות ש. ובספר הברית חלק ראשון מ״ד והנה מדברי המדרש שלפנינו ילה״ר לדבריו דמצד א׳ הרי מבואר דדן אותם מדוע לא בקשו רחמים על ישראל ומסוף הלשון ולא אמרתם וכו׳ מוכח כהנ״ל שמצד עצמם הם חרסי אדמה. ובעיקר שיטת הרמב״ם י״ל ג״כ מג׳ ברכות לב: וכולם לא בראתי אלא בשבילך.

13. עי׳ לעיל אות שפ״ו מחגיגה ומ״ש בביאור וצרף לכאן ורש״י כאן בפי״ד הביא כדעת חכמים בחגיגה דהן הן המאורות, ולעיל בפ״ד וכן בפי״ד הביא כדעת ר״י דהאור הראשון נגנז וצ״ב והגור אריה כ׳ דרש״י סובר דאף החכמים מודים שהאור הראשון נגנז רק דפליגי אם נגנז כולו, ולחכמים נגנז האור הראשון רק נשאר מקצתו ולר״מ יהי מאורות הוא דבר בפ״ע והראשון נגנז כולו ומביא כן מס׳ הבהיר כי שביעית האור נשאר והשאר נגנז והלבוש האורה לא נראה לו זאת משום דלא שייך חלוקה באור הראשון שאינו גשם ודברי הבהיר יש בו סוד לי״ח ומפרש דרש״י ס״ל כמ״ד דהאור נגנז ומ״ש בפי״ד כוונתו דנברא ביום ראשון בכלל תולדות שמים ע״כ ולפענ״ד נראה לה״ר להמר״ל מלשון המדרש לקמן אות תר״ס גדול האור של מעלן שלא נתן ממנו לכל הבריות אלא אחד ממאה ומבואר דשייך חלוקה בהאור ועי׳ מ״ש לעיל אות שפ״ו מדברי הר״ח ועי׳ לעיל אות תרי״ט מדברי הז״ח ומ״ש בביאור.

14. עי׳ לעיל אות תרכו.

15. מאמר זה מובא בשם מדרש בס׳ צרור המור עה״ת וברבינו בחיי עה״ת. ולא מצאתיו כעת במדרש וכן המאמר תרמ״ז.

16. מאמר זה מובא בשם מדרש בתוס׳ הרא״ש הנדפס בס׳ הדר זקנים (ליוורנוו ת״ר) וכן בס׳ תולדות יצחק להמרי״ק [נדפס פ״ר קושטא רע״ח] מביא ג״כ זאת בשם מדרש כנ״ל ובהוספה בזה״ל ומזה נעשו הכוכבים ולפי שנפלו מאורי׳ נשארה חשוכה וגם הניצוצות שהם הכוכבים אינם מאירים כמו כשהי׳ חלק לבנה מאירה כשמש ולכן יקראו כוכבים לפי שכבו מלשון לא תכבה ע״כ. והנה ראה זה פלא איך רמזו חכז״ל מה שנתברר לבעלי חכמי התכונה בימינו אלה והוא כי ראיתי בס׳ קסת הסופר כ׳ לבאר המאמר חכז״ל שנתמעטה הלבנה עפ״מ שנתברר היום שיש הרבה רקיעים ובכל אחד שני שמשים שוים חוץ מהרקיע הזה המתבודד ויוצא חוץ לכל בשמש אחד ולפי מה שמחליטים חכמי התכונה נראה חסרון ויפקד מקום כוכב גדול מאוד בין צדק למאדים לפי ערך סידור הכוכבי לכת ובכל יום ויום מוצאים בכלי השקף הגדולים שברי כוכבים קטנים וכבר עולה מספרם יותר מארבע מאות ושופטים שכולם המה שברי כוכב הגדול הנפקד ומהם שאמרו שגם הלבנה היא חלק הכוכב ההוא וסיים ונמצא שדרשת חז״ל היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים עכת״ד והנה לא הי׳ לפני עיני המחבר הנ״ל דברי המדרש אלה שהביאו התוס׳ הרא״ש עה״ת והת״י שם דמפורש להדיא כן דהלבנה נפלה ומזה נעשו הכוכבים וכמעט ככל אשר כ׳ חכמי התכונה וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא קדישא. אך נראה דאין כוונתם דכל הכוכבים נעשו מזה רק דסוג אחד של כוכבים נעשו עי״ז ושמות שונות יש להם ועי׳ בגמ׳ ברכות לב: דחושב שמה שמות מזלות, חיל, לגיון, רהטון, קרטון, גסטרא ועל גסטרא כוכבים ולפי מה שמנו חז״ל עולה מספרם לאין שיעור ובספר רזיאל יד. מונה החשבון שעולה לאלף רבוא רבבות ותתקצ״ו רבוא רבבות ובילקוט ראובני בשם ט״ה דששים ריבוא כוכבים יש כמנין שבטי ישראל והי׳ זמן של אלפי שנים אשר חכמי התכונה של אומות העולם לא ידעו כלל שיש כוכבים במספר גדול כ״כ ולא הי׳ מובן לדברי חז״ל וכעת כאשר נתחדשו הכלי שקף המגדילים כבר ספרו יותר מק״מ מיליאנען כוכבים עומדים וכל מה שחשבו חז״ל במדרשים עי׳ מדרש כונן ומעשה בראשית מספר כוכבי הרקיע הוא אמת לאמתו וידעו זאת מקודם ברוח קדשם עי׳ לעיל אות תפ״ה לפי שיגע בחכמתה של תורה למד מה שיש ברקיע:

17. התוכן של דברי הזהר אלו דבמוצאי שבת צריכים להסתכל בעת ברכת האש בהאצבעים לצד חוץ ולא לצד פנים מובא בהגהת הרמ״א בש״ע או״ח סי׳ רצ״ח ס״ג ועמ״ש בנו״כ ובגר״א שהביא דברי הפסקתא מובא בילקוט תהלים שכ״ג צפרנים להסתכל בהן אור להבדלה.

18. עי׳ בזהר חדש שה״ש ע״א באריכות מזה במפרשים כאן ובגמ׳ ב״מ יב.

19. עי׳ בס׳ הבהיר א״נ.

20. עי׳ לעיל אות תרכז, תרל, ולשון הקרא ויברא כנראה דהוא טה״ד דבקרא כתיב ויעש וכן ראיתי בז״ח יתרו לד איתא אבל בריאה בא׳ דאיהי בינה וחושב הפסו׳ שכ׳ בהם בריאה וגם קרא ויברא את המאור׳ וצ״ל כנ״ל.

21. באדר״נ פל״ז ר׳ מאיר אומר שבעה רקיעין הן דברים רבה פ״ב, מדרש תהלים מזמור קי״ד, פסקתא פ״א ופכ״ג, זהר ויקרא מ׳ ועי׳ במס׳ דרך ארץ רבה פ״ב בסופו דיש ש״ץ רקיעים והרשב״א בשו״ת ח״א סי׳ תקל״ח נשאל עמ״ש הרב ר׳ יצחק ז״ל בן גיאת בזה״ל עשית בראשית שבעה גלגלים רקיעים ברוח פה עגולים לא מרובעים מניינם בהתחלקם עולה לש״ץ הנה השמים ושמי השמים. מנין זה המנין והשיב דמקורו מדברי המס׳ ד״א רבה הנ״ל ונראה שדקדקו משמי השמים שהרקיעים כמנין שמים וזהו שאמר האזינו השמים רמז לכל הרקיעים עכת״ד ועי׳ לעיל אות תריט בביאור מ״ש בענין זה של ש״ץ רקיעים ובמו״נ ח״ב פ״ט ובמ״ע פי״א ולעיל אות רמט הבאתי מדברי רבינו חננאל כאן שכ׳ דענין זה של ז׳ רקיעים קבלה הם הל״מ שאינם דברים הנאמרים מן הדעת עייש״ה ועי׳ במהרש״א שכ׳ אע״פ שגם חכמי או״ה מסכימים על הא דז׳ רקיעים אבל בפרטי הדברים א״י לכוון ובמופלא ממך אל תדרוש. [ועי׳ לעיל אות תרמ״ז מענין זה דיש הרבה רקיעים ובענין הכוכבים שאנו רואים שמזמן לזמן מתברר יותר אמיתת דברי חז״ל שהיה להם כל הדברים בקבלה כמ״ש הר״ח לענין הרקיעים ומה שמצינו בחז״ל דעות שונות בענין זה הוא למיעוט השגותנו בדבריהם הק׳ אך בעיקר ענין זה מצינו לחז״ל בשבת עה. שאמרו מניין שמצוה על האדם לחשוב בתקופות ומזלות והסמ״ג במ״ע מ״ו מונה זאת למצוה על היחיד ויש לומר בביאור הדבר דזה הוא ענין בפ״ע מלבד המ״ע של קדוש החדש ועיבור עי׳ בחי׳ הר״ן שבת ובמאירי עפמ״ש הרמב״ם בהל׳ יסודי התורה פ״ב ה״ב והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאל חי, וכשתחשוב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד, וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו וכו׳ עכ״ל הזהב וכן בפ״ד הי״ב בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים וכו׳ מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לא׳ מהגופות הקדושים הגדולים וימצא עצמו שהוא מלא בושה וכלימה כו׳ עכ״ל כי האדם בשיערו א״ע מול גודל החלל שבין הארץ להשמש (אשר השמש בעצמה גדולה ק״ע פעמים כמו הארץ לפי דעת חכמים הראשונים וכמבואר ברמב״ם פ״ה מהל׳ שבועות ולפי דעת חכמים האחרונים היא גדולה יותר מרבבות מאות אלפים פעם ויש כוכבים אשר גדולים בערך חמשה מיליאן פעמים מגודל השמש, והככב שבתאי רחוק ר׳ מיליאן פרסאות מהשמש, ומכוכבי שבת היותר קרוב לארץ הוא ק״נ אלפים מיליאן פרסאות ונתברר בהוכחות שונות כי הזיו היוצא מן השמש מגיע אצלנו נמשך שמנה דקים ובדקה אחת הולך הזיו דרך קפ״ו אלף ק״מ עי׳ לעיל אות ש״ח) הוא פחות הרבה מערך גרגר של חול היותר קטן מול גודל הארץ כ״ש בשיעורו א״ע מול גודל חלל הרקיע אשר נמצאים בו אלפי אלפים כוכבים והקרובים מהם אל הארץ הם ששים אלף פעם כרוחק השמש מן הארץ והרחוקים הם מאה פעמים ככה עד אין שיעור והזיו מהכוכבים הקטנים הנראים לפי מה ששיערו מגיע אלינו אחר מאה ועשרים שנה ועוד. וממש תבהל נפש האדם בהתבוננו במחשבתו היטב את גודל חלל הרקיע עומק רום ועומק תחת אשר בין הארץ להכוכבים ובין כוכב לכוכב וכ״ז הוא רק ברקיע התחתון ועליהם עוד אלפי אלפים עולמות אין מספר ושיעור לגדלם אשר קצר שכל האדם להשיג מעלתם כמו שהאריכו בזה בפרקי מעשה בראשית וכונן ורזיאל ועוד בהרבה מקומות מה נורא ואיום הוא) וכולם מתנועעים אל מרכז נקודה על הדרך והמסלה אשר שם להם הבורא ית״ש והיה גדולים בחכמי התכונה שהניחו כללים קבועים ע״י חק הכובד והמושך של השמש אל הכוכבים ורדיפת המקיפים המרכז וגם חק הדוחה של בריחת המקיפים מן המרכז אשר עיקר הרעיון מובא כבר בראשונים אבל כל מה שמעמיקים בזמנים האחרונים יותר בחקירות אלו ע״י כלים ומכונות שונות רואים כי אין יסוד להכללים שנחלו להם הראשונים ויפה העיר בזה ח״א כי מוכרחים להודות לקבלת היהודים ומסדר הכוכבים במשמרותיהם ברקיע ״כרצונו״ כי לא ימצא חוק אשר יאמר עליו כי זה הוא והחכמים הנבונים הוכרחו להודות כי האדם השפל אף שחננו השי״ת בשכל עליון ובעינו העשוי כחרדל במלאכה הנפלאה של יוצר בראשית יכול לראות את כל העולם ולצייר לעצמו בכח המחשבה השכלית את אלפי אלפים כוכבים וגם לדעת ולחשוב בהילוכם וסביבם של הכוכבים אכל בכ״ז צריך להבין שגבול יש לשכלו ואסור הוא בעבותות בדברים שקצרה שכל האדם מלהשיג והדרך שנתן הקב״ה בהתורה מן השמים הוא השביל והמסלה המובילה את האדם לדרך החיים בתכלית האמיתית ובמופלא ממך אל תדרוש. כי סוף כ״ס האדם הוא המרכז האמתי והתכלית והכוונה של הבריאה כי מול בורא כל העולמות כל בעלי הגבורה נחשבים כאין ואפס ואין הפרש בהתחשב עם העצם של השמש הגדולה להאדם השפל ולפ״מ דמבואר בדברי חז״ל ברכות לב: וכולן (כל המון מזלות וכוכבים) לא בראתי אלא בשבילך וידוע דעת הרמב״ם בפ׳ ע״א ממו״נ ומה שהאריך המהרי״א בזה כאן ואכמ״ל ומלשון גמ׳ הנ״ל מפורש דהם לתכלית האדם וכ״מ בב״ר פ״י דהשמש נברא לתשמיש הבריות ומבואר דהאדם הוא במעלה יותר גדולה מפני שחננו השי״ת בשכלו רוח ממללא חלק א׳ ממעל ורצונו יתברך היה לבראות את האדם שיקיים מצוותיו ותורותיו ואשרי אדם עז לו בך ובתורתו יהגה יומם ולילה].

וַעֲבַד יְיָ יָת תְּרֵין נְהוֹרַיָּא רַבְרְבַיָּא יָת נְהוֹרָא רַבָּא לְמִשְׁלַט בִּימָמָא וְיָת נְהוֹרָא זְעֵירָא לְמִשְׁלַט בְּלֵילְיָא וְיָת כּוֹכְבַיָּא.

Hashem made the two great lights, the large light to rule the day, and the small light to rule the night, and the stars.

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים

וַעֲבַד ה׳ יָת תְּרֵין נְהוֹרַיָּא רַבְרְבַיָּא יָת נְהוֹרָא רַבָּא לְמִשְׁלַט בִּימָמָא וְיָת נְהוֹרָא זְעֵירָא לְמִשְׁלַט בְּלֵילְיָא וְיָת כּוֹכְבַיָּא

גדול וגדולים

א. תוארי ״גדול״ שבפסוקנו אינם מתורגמים בשווה: ״הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים״ – ״נְהוֹרַיָּא רַבְרְבַיָּא״ הוא מגזרון רבר״ב, אבל ״הַמָּאוֹר הַגָּדֹל״ – ״נְהוֹרָא רַבָּא״, מגזרון ר״ב. לדעת ״מתורגמן״ הההבחנה היא בין תואר ליחיד – רַב או רַבָּא – לעומת רַבְרְבַיָּא לרבים. השווה: ״הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת״ (בראשית טו יח) ״נַהְרָא רַבָּא נַהְרָא פְּרָת״, ״עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל״ (בראשית כז א) ״בְּרֵיהּ רַבָּא״, ״בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל״ (דברים ט כט) ״בְּחֵילָךְ רַבָּא״. אבל ״הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים״ (פסוק כא) ״תַּנִּינַיָּא רַבְרְבַיָּא״, ״הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת״ (דברים ז יט) ״נִסִּין רַבְרְבָן״.⁠¹

שם מתורגם כפועל

ב. מדוע תרגם ״לְמֶמְשֶׁלֶת היום״ (סמיכות מן השם מֶמְשָׁלָה) בצורת פועל ״לְמִשְׁלַט בִּימָמָא״ (למשול ביום) ולא תרגם ״לְשׁוּלְטְנוּתָא דִימָמָא״ כשם עצם? ״מרפא לשון״ השיב שתרגם על פי המפורש להלן ״וְלִמְשֹׁל ביום ובלילה״ (פסוק יח) ״וּלְמִשְׁלַט בִּימָמָא וּבְלֵילְיָּא״, כפועל.⁠² ואולי הפך את שם העצם לפועל כדי להרחיק מהרעיון האלילי שהמאורות הם מושלים, כדרכו להרחיק כל רמז של סמכות אלוהית לצבא השמים.⁠³

1. ״מתורגמן״, שורש רברב. אבל כפועל מופיע רבר״ב גם ביחיד כגון ״כי תשתרר עלינו גם השתרר״ (במדבר טז יג) ״אֲרֵי מִתְרָרַבְתְּ עֲלַנָא אף אִתְרַבְרָבָא״, ״פן ינכרו צרימו״ (דברים לב כז) ״דִּלְמָא יִתְרָרַב [ח״נ: יִתְרָבְרַב]״. ועיין גם ״ערוך השלם״, ערך רב. להבחנה בתרגומי ״גדול״ רַב או סַגִּי, עיין להלן ״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל״ (בראשית יב ב).

2. וכן, כפועל, במיוחס ליונתן וגם בתרגום תהילים ״אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם״ (קלו ח) ״לְמִשְׁלַט בִּימָמָא״. אבל פשיטתא מבחין: לממשלת היום – לשולטנא דאיממא״ לעומת ״ולמשל ביום ובלילה – ולמשלט באיממא ובלליא״. ואפשר שהוצרך לשינוי, כי בכל מקום מופיע פועל ״משל״ עם ב׳ היחס כגון, ״והוא ימשל בך״ (בראשית ג טז), ״ואתה תמשל בו״ (בראשית ד ז), ״משול תמשל בנו״ (בראשית לז ח). לכן בצירוף ״לְמֶמְשֶׁלֶת היום״ ולא נאמר על מה הם מושלים, תרגם ״לְמִשְׁלַט בִּימָמָא״ שפירושו למשול על היום (על פי ״הבנת המקרא״. אך ראה ״אור התרגום״ שחלק על כך).

3. רפל, ת״א בביה״ס, עמ׳ 57. ומאותו הטעם תרגם בתוספת תיבות ״כל צפור כנף אשר תעוף בשמים״ (דברים ד יז) ״דְּפָרַח בְּאַוֵּיר רְקִיעַ שְׁמַיָּא״, כמבואר שם.

וברא ממרא די״י ית תרין נהוריא רברביא ית נהורא רבה למהוי שליט באיממא וית נהורא זעירא למהוי שליט בליליא וית סדור כוכביא.

ועבד אלקים ית תרין נהוריא רברביה והוון שווין באיקרהון עשרין וחד שעין בציר מנהון שית מאה ותרין ושובעין חולקי שעתא ומן בתר כן אישתעיית סיהרא עילוי שימשא לישן תליתאיי ואיזדערת ומני ית שמשא דהוה נהורא רבה למישלט ביממא וית סיהרא דהוה נהורא זעירא למשלט בליליא^א וית כוכביי׳.

א. המלים ״למשלט בליליא״ נוספו בגיליון כ״י לונדון.

And the Lord made two great luminaries; and they were equal in glory twenty and one years, less six hundred and two and seventy parts of an hour. And afterwards the moon recited against the sun a false report;⁠^a and she was diminished, and the sun was appointed to be the greater light to rule the day; and the moon to be the inferior light to rule in the night, and the stars.

a. Vide Introduction, p. 11.

[ג] רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם בֶּן רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר, מֵאַחַר שֶׁהוּא קוֹרֵא אוֹתָן גְּדוֹלִים, הוּא חוֹזֵר וּפוֹגֵם אוֹתָם, אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, אֶתְמְהָא, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁנִּכְנָס בִּתְחוּמוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ.

אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת כְּתִיב שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת, וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ כְּתִיב: שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לַה׳ (במדבר כ״ח:ט״ו), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ, שֶׁאֲנִי הוּא שֶׁגָּרַמְתִּי לוֹ לְהִכָּנֵס בִּתְחוּמוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וּמָה אִם זֶה שֶׁנִּכְנַס בִּרְשׁוּת כָּךְ פְּגָמוֹ הַכָּתוּב, הַנִּכְנָס שֶׁלֹא בִּרְשׁוּת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר אִלְּעָאי אָמַר, דֶּרֶךְ אֶרֶץ הוּא שֶׁיְהֵא הַגָּדוֹל מוֹנֶה לַגָּדוֹל, וְהַקָּטָן מוֹנֶה לַקָּטָן. עֵשָׂו מוֹנֶה לַחַמָּה, שֶׁהִיא גְּדוֹלָה, וְיַעֲקֹב מוֹנֶה לַלְּבָנָה, שֶׁהִיא קְטַנָּה.

אָמַר רַב נַחְמָן וְהוּא סִימָן טַב, עֵשָׂו מוֹנֶה לַחַמָּה שֶׁהִיא גְּדוֹלָה, מַה חַמָּה הַזֹּאת שׁוֹלֶטֶת בַּיּוֹם וְאֵינָה שׁוֹלֶטֶת בַּלַּיְלָה, כָּךְ עֵשָׂו יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. יַעֲקֹב מוֹנֶה לַלְּבָנָה שֶׁהִיא קְטַנָה, מַה הַלְּבָנָה הַזּוֹ שׁוֹלֶטֶת בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם, כָּךְ יַעֲקֹב יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. רַב נַחְמָן אָמַר כָּל זְמַן שֶׁאוֹרוֹ שֶׁל גָּדוֹל קַיָּם אֵין אוֹרוֹ שֶׁל קָטָן מִתְפַּרְסֵם, שָׁקַע אוֹרוֹ שֶׁל גָּדוֹל, מִתְפַּרְסֵם אוֹרוֹ שֶׁל קָטָן. כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁאוֹרוֹ שֶׁל עֵשָׂו קַיָּם אֵין אוֹרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מִתְפַּרְסֵם, שָׁקַע אוֹרוֹ שֶׁל עֵשָׂו מִתְפַּרְסֵם אוֹרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ. כִּי הִנֵּה הַחשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וגו׳ (ישעיהו ס׳:א׳-ב׳).

[ד] וְאֵת הַכּוֹכָבִים – אָמַר רַב אַחָא, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין, אֶחָד שׁוֹלֵט בָּעִיר וְאֶחָד שׁוֹלֵט בַּמְדִינָה, אָמַר הַמֶּלֶךְ הוֹאִיל וּמִעֵט עַצְמוֹ זֶה לִהְיוֹת שׁוֹלֵט בָּעִיר, גּוֹזֵר אֲנִי עָלָיו בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא תְּהֵא כָּל אֻכְלוּסָא יוֹצְאָה עִמּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁיְהֵא נִכְנָס תְּהֵא בּוּלֵי וְדִימוּס נִכְנְסָה עִמּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְהַלְּבָנָה הַזּוֹ מִעֲטָה עַצְמָהּ לִהְיוֹת שׁוֹלֶטֶת בַּלַּיְלָה, גּוֹזֵר אֲנִי עָלֶיהָ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת שֶׁיְהוּ הַכּוֹכָבִים יוֹצְאִין עִמָּהּ, בְּשָׁעָה שֶׁהִיא נִכְנֶסֶת יְהוּ הַכּוֹכָבִים נִכְנָסִים עִמָּהּ. וְדִכְוָותֵהּ: וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן (בראשית י׳:כ״ה), אָמַר רַבִּי אַחָא לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ יָקְטָן, שֶׁהָיָה מַקְטִין אֶת עֲסָקָיו, מַה זָּכָה, זָכָה לְהַעֲמִיד שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִשְׁפָּחוֹת גְּדוֹלוֹת. וּמָה אִם יָקְטָן עַל יְדֵי שֶׁהָיָה מַקְטִין אֶת עֲסָקָיו כָּךְ, גָּדוֹל שֶׁהוּא מַקְטִין אֶת עֲסָקָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְדִכְוָתֵהּ: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר (בראשית מ״ח:י״ד), אָמַר רַבִּי חוֹנְיָא וְכִי מִן הַתּוֹלְדוֹת אֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהוּא הַצָּעִיר, אֶלָּא מַה הוּא הַצָּעִיר, שֶׁהָיָה מַצְעִיר אֶת עֲסָקָיו. מַה זָּכָה, זָכָה לִבְכוֹרָה. וּמָה אִם הַצָּעִיר עַל יְדֵי שֶׁהָיָה מַצְעִיר אֶת עֲסָקָיו, זָכָה לִבְכוֹרָה, הַגָּדוֹל שֶׁהוּא מַצְעִיר אֶת עֲסָקָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, אֶתְמְהָא.

ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים – ארפב״י עד שלא נבראו המאורות ביום ד׳ ג׳ ימים הראשונים שוים היו במדת שעותיהם ורגעיהם לא פחות ולא יתר, אבל כשנבראו ביום הד׳ נתן הב״ה ליום ולילה עדיפא ומיעוטא, כדי שלא יחשבו המאורות כאלים. ד״א עשה הב״ה למאורות שלא יחשבו כאלים שהם הולכים בגלגליהם ממערב למזרח והרקיע מחזירן בכל יום ממזרח למערב.

ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים – ר׳ יודן אמר מאחר שקראן גדולים חוזר ופוגם שאמר את המאור הקטן, אלא ע״י שנכנס בתחומו של חברו פגמו. עמדה הלבנה וקטרגה לפני הב״ה אמרה לפניו רבש״ע למה בראת עולמך בבי״ת, אמר לה בב׳ שנים, ויש עולמות שנים, ואי זה גדול מזה, אמר לה העוה״ב, אמרה לפניו בראת אור וחשך, האור גדול מן החשך, בראת מים ואש, המים גדולים מן האש, בראת שמים וארץ, שמים גדולים מן הארץ, בראת שמש וירח, אחד מהם צריך להיות גדול מחברו, אמר לה הב״ה הואיל והלשנת לא דברת אלא עליך, לכי ומעטי את עצמך ע׳ פנים פחות משמש, הה״ד את המאור הקטן, והלא כתוב את שני המאורות הגדולים, אלא שניהם גדולים היו שקולים כ״א היו, אלא לפי שקטרגה נתמעטה, כדאיתא בחולין פרק אלו טרפות.

ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים – כיון שהלשינה הלבנה על החמה מיעטה הקב״ה, ¹ומה אמרה רבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה הואיל [שכן], לכי ומעטי את עצמך, והקב״ה יתרומם שמו ניחם על זה ואמר לישראל ²הביאו לפני קרבן שמיעטתי לכם את הירח, ופירשו לפני כמו עלי, לפי שאני ארך אפים, והיה לי להאריך אפי עליה, לפיכך נאמר בקרבן ראש חדש ושעיר עזים אחד לחטאת לה׳ (במדבר כ״ח:ט״ו) כלומר כי חטאת היו לפניו על שמיעט הלבנה והיא גרמה לעצמה.

וי״א שנעשית שחורה כשיחור, וגזר עליה שלא תהא מאירה אלא מכח השמש, ³אמרה לפניו רבונו של עולם על שדברתי לפניך דבר הגון אני לוקה, אמר לה הקב״ה לפיכך אני עתיד להחזיר אורך לימות המשיח, שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיהו ל׳:כ״ו), אמרה לפניו רבונו של עולם חטאתי מחול לי, אמר לה מחלתי לך, אמרה לו במה אדע כי מחלת לי, אמר לה ולמשול ביום ובלילה, אמרה לפניו רבונו של עולם ומה שבח לאורי ביום שהוא נראה, ואתה קראת אותי קטן, שנאמר את המאור הקטן, אמר לה הצדיקים נקראו על שמיך, יעקב [בנה] הקטן (בראשית כ״ז:ט״ו), ודוד הוא הקטן (שמואל א י״ז:י״ד), אמרה רבונו של עולם גם צדיקים נקראו קטנים, מה אות של מחילה הוא לי, ⁴כיון שראה הקב״ה שלא נתיישבה דעתה, הרבה צבאה, שנאמר ואת הכוכבים, ומפני כבודה הרבה צבאה כמו השלטון שהולך ועשירי המדינה הולכין עמו.

1. ומה אמרה רבש״ע אפשר לשני מלכים כו׳. חולין ס׳ ע״ב ורש״י עה״ת.

2. הביאו לפני קרבן כו׳. עיי׳ חולין שם, וב״ר פ״ו אות ג׳ אמר הקב״ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח.

3. אמרה לפניו רבש״ע על שדברתי לפניך דבר הגון עיי׳ חולין שם.

4. כיון שראה הקב״ה שלא נתיישבה דעתה הרבה צבאה. ב״ר פ״ו אות ד׳ בסגנון אחר, ומובא גם ברש״י עה״ת.

וַיַּעַש אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים – וּמֵאַחַר שֶׁקָּרָא אוֹתָן גְּדוֹלִים חוֹזֵר וְקוֹרֵא אֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן אֶלָּא עַל יְדֵי שְׁנִּכְנַס בִּתְחוּמוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת כְּתִיב ״שְעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת״, וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ כְּתִיב (במדבר כ״ח:ט״ו) ״לְחַטָּאת לַה׳⁠ ⁠⁠״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי גָּרַמְתִּי לוֹ לִכָּנֵס בִּתְחוּמוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וּמָה אִם זֶה שֶׁנִּכְנַס בִּרְשׁוּת כָּךְ פְּגָמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַנִּכְנָס שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי רָמִי, כְּתִיב וַיַּעַש אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים וּכְתִיב וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן. אָמְרָה יָרֵחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכֶתֶר אֶחָד, אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְכִי מַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ. אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְאָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ דָּבָר הָגוּן אֵלֵךְ וְאַמְעִיט אֶת עַצְמִי, אָמַר לָהּ, לֵךְ וּמְשׁוֹל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁרָגָא בְּטִיהֲרָא מַאי מְהַנֵי אָמַר לָהּ, לְכִי וְיִמְנוּ בָּךְ יִשְרָאֵל יָמִים וְשָׁנִים. דִּידָהּ נַמֵּי לָא סָגֵי דְּלֹא אִימְנֵי בֵּיהּ דִּכְתִיב וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים. אָמַר לָהּ, לְכִי וְיִקָּרְאוּ צַדִּיקִים עַל שְׁמֵךְ יַעֲקֹב הַקָּטָן שְׁמוּאֵל הַקָּטָן דָּוִד הַקָּטָן לָא הֲוַת מִיָּתְבָא דַּעְתָּהּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ. וְהַיְנוּ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַה נִּשְׁתַּנָּה שָעִיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (במדבר כ״ח:ט״ו) ״לַה׳⁠ ⁠⁠״ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָעִיר זֶה יְהִי כַּפָּרָה עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ.

דֶּרֶךְ אֶרֶץ הוּא, הַגָּדוֹל מוֹנֶה לַגָּדוֹל וְהַקָּטָן מוֹנֶה לַקָּטָן. עֵשָו מוֹנֶה לַחַמָּה, שֶׁהִיא גְּדוֹלָה, מַה חַמָּה זוֹ שׁוֹלֶטֶת בַּיּוֹם וְאֵינָהּ שׁוֹלֶטֶת בַּלַּיְלָה, כָּךְ עֵשָו יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְיַעֲקֹב מוֹנֶה לַלְּבָנָה שֶׁהִיא קְטַנָּה, מַה הַלְּבָנָה הַזּוֹ שׁוֹלֶטֶת בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כָּךְ יִשְרָאֵל יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. כָּל זְמַן שֶׁאוֹרוֹ שֶׁל גָּדוֹל מַבְהִיק בָּעוֹלָם אֵין אוֹרוֹ שֶׁל קָטָן מְפֻרְסָם, שָׁקַע אוֹרוֹ שֶׁל גָּדוֹל נִתְפַּרְסֵם אוֹרוֹ שֶׁל קָטָן, כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁאוֹרוֹ שֶׁל עֵשָו מַבְהִיק בָּעוֹלָם אֵין אוֹרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מִתְפַּרְסֵם, שָׁקַע אוֹרוֹ שֶׁל עֵשָו נִתְפַּרְסֵם אוֹרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיהו ס׳:א׳-ב׳) ״קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וְגוֹ׳ כִּי הִנֵּה הַחשֶׁךְ וְגוֹ׳⁠ ⁠⁠״.

רמז ט

וְאֵת הַכּוֹכָבִים – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אַפּוֹטְרוֹפְּסִין, אֶחָד שַׁלִּיט בָּעִיר וְאֶחָד שַׁלִּיט בַּמְּדִינָה. אָמַר הַמֶּלֶךְ, הוֹאִיל וּמִעֵט זֶה אֶת עַצְמוֹ לִהְיוֹת שַׁלִּיט בָּעִיר גּוֹזְרָנִי עָלָיו, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא תְּהֵא בּוּלֵי וְדִימוּס יוֹצְאִין עִמּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא נִכְנָס תְּהֵא בּוּלֵי וְדִימוּס נִכְנָסִין עִמּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וּלְבָנָה מִעֲטָה אֶת עַצְמָהּ לִהְיוֹת שׁוֹלֶטֶת בַּלַּיְלָה, גּוֹזְרָנִי עָלֶיהָ, בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יוֹצְאָה יְהוּ כּוֹכָבִים יוֹצְאִים עִמָּהּ, וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא נִכְנֶסֶת יְהוּ כּוֹכָבִים נִכְנָסִין עִמָּהּ.

וְדִכְוָתֵהּ ״וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן״ שֶׁהָיָה מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ וְאֶת עֲסָקָיו וּמָה אִם הַקָּטָן הָיָה מַקְטִין אֶת עֲסָקָיו זָכָה לְהַעֲמִיד שְׁלֹשׁ עֶשְרֵה מִשְׁפָּחוֹת, גָּדוֹל שֶׁמַּקְטִין אֶת עֲסָקָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה וְדִכְוָתֵהּ (שם מ״ח:י״ד) ״וַיִּשְׁלַח יִשְרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר״, וְכִי מִן הַתּוֹלָדוֹת אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁהוּא הַצָּעִיר אֶלָּא שֶׁהָיָה מַצְעִיר אֶת עֲסָקָיו לְפִיכָךְ זָכָה לִבְכוֹרָה.

פצנע אללה אלנירין אלעט׳מין אלנייר אלאכבר^א ללאצ׳אה פי אלנהאר ואלנייר אלאצגר^ב ללאצ׳אה פי אלליל ואלכואכב.

א. בתפסיר שבפירוש הארוך: אלאעט׳ם

ב. בתפסיר שבפירוש הארוך: אלצגיר

ועשה ה׳ את שני המאורות הגדולים, המאור היותר גדול¹ להאיר ביום, והמאור היותר קטן להאיר בלילה, והכוכבים.

1. שגדול וקטן האמור הוא רק ביחס זה לזה. וכתב רבנו בפירושו לדניאל (ח ג) שאע״פ שקרא שניהם גדולים עדין אפשר לומר שהאחד גדול מן השני, משל לקבוצה של אלף איש, וביניהם שני זקנים שהם היותר גדולים מכל הקבוצה, אלא שהאחד מן הזקנים גדול מן השני כי זה בן מאה וזה בן תשעים שנה, ע״ש (ר״י קאפח).

ואמר אח״כ [המאור הגדול] אף ששניהם גדולים, מפני שאור הירח הוא מן השמש, כי הירח {גופו} הוא כוכב אפל, והוא כראי המקבל את אור השמש ומגיעו אלינו, במקום שהוא מקביל לו, בדומה לאישון העין המשקף את צורת האדם, מתוך העין כולה. ומחמת קבלו את אור השמש, מן ההכרח שיהיה {רק} חציו מואר, והוא החצי העומד מול השמש, והחצי השני אפל. ובזמן ההתקבצות, שבו הוא במישור תחת השמש, האור נופל על החצי העליון, ואין אנו רואים ממנו כלום, הואיל ואנו רואים רק את החצי התחתון. וכשהוא {הירח} נפרד ממנה, החצי הסובב סוטה מן החלק העליון עד שהצד העליון (?) המקבל את {האור} נוטה אלינו במעט, ואנו רואים ממנו כשיעור הזה...

ואחרי שהמקום אשר האור נופל עליו נוטה יותר אלינו... והירח בראייתנו עד שבמהלכו הוא מגיע לחצי הגלגל, והוא כולו מקביל לשמש, והאור נופל על חצי הגרם שהוא מצדנו כולו, ואז אנו רואים אותו {כולו מואר}. פרט למקרה של חיוץ בינו ובין השמש, כולה או חלקה, ואז יש לקוי לבנה, בכולה או בחלקה, ואין דבר זה קורה אלא בלילה שהירח במלואו, כשהוא עומד כולו נוכח השמש...

לממשלת היום ולממשלת הלילה – אין הכוונה אלא לאורם, ולא לשום דבר זולת זה...בהתרבות הירח והתמעטותו... והליל מארח... ואת הנוסעים ממקום למקום, והוא מגלה לנו את צורת הכוכבים ופלאות טבעם, כשהוא מתמעט. ועל ידו משתרעים הימים, וגופות בעלי החיים, מקבלים שינוי {על ידו} בדם ובמח העצמות, ובו מתרוים ונרטבים, או מתיבשים העצים, ופעולתן עליהם דומה לפעולות השמש, בעונות האביב והקיץ, הסתיו והחורף. ואף התורה ייחסה את בישול הצמחים לכח הירח, כמו שייחסתו לשמש, ככתוב: וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים.

יתר על כן, הירח הוא אות {שנתן} אלהים שיש לכל נברא ראשית וסוף, התכווצות והתרחבות. וכן אמר הכתוב אודות הפגום והנעדר: תתן להם ילקטון... [תסתיר פניך יבהלון] תוסף רוחם וגו׳ ואל עפרם ישובון תשלח רוחך... כאמור: כי שמים כעשן נמלחו. ואמר אחר כך {כי כאור} השמים החדשים והארץ החדשה....מסתובבת כולה מעל לארץ... הלכת... וכבר אמרו הראשונים שענין הקדימו פעם כסיל לכימה, ופעם אחרת אמר עושה כימה וכסיל מפני...הקור אל הקור, וכסיל הוא הכוכב הנקרא סהיל... אחד מהם {מביא} את האויר אל הארץ ומאזין אותו.

המאורות הגדולים – שוים נבראו, ונתמעטה הלבנה על ידי שקיטרגה ואמרה: אי איפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד.

ואת הכוכבים – על ידי שמיעט את הלבנה, הרבה את צבאה להפיס את דעתה.

המאורות הגדולים THE GREAT LUMINARIES – They were created of equal size, but that of the moon was diminished because she complained and said, "It is impossible for two kings to make use of one crown" (Chulin 60b).

ואת הכוכבים AND THE STARS – Because He diminished the moon, He increased its attendant hosts to mollify it (Bereshit Rabbah 6:4).

המאורות הגדולים – הגדולים משאר המאורות שהן כוכבים.

¹ד״א: הגדולים – שוים היו בגודל וחזר ומיעט את הירח לפיכך קראו קטן.

²ואת הכוכבים – ה׳ כוכבים וחמה ולבנה הרי שבעה.

1. ד״א הגדולים שוים היו בגודל הוא ע״פ מאמרם (חולין ס׳ ע״ב) ר׳ שמעון בן פזי רמי כו׳. ולזה המאמר כוון רש״י בראשית א׳ ט״ו. ועי׳ ב״ר פ״ו מאחר שהוא קורא אותן גדולים כו׳ שמיעטתי את הירת. ועי׳ פדר״א פ״ו:

2. ואת הככבים ה׳ ככבים וחמה ולבנה הרי ז׳. עי׳ פדר״א פ״ו ובביאר הרד״ל שם.

לממשלת היום – ביום על הפירות כדי לבשלן.

לממשלת הלילה – כדי לצנן שלא יתליעו אבל באור שנברא ביום הראשון אין לשון ממשלה נופל בו שהרי אינו מושל לעשות פירותיו. (תולדות יצחק, שערי ציון, שער ט״ז בשם קרא)⁠¹

1. עיינו בהערה לעיל על א׳:ח׳. הביאור מופיע מלה במלה בחזקוני: ״לממשלת היום – על הפירות כדי לבשלן. לממשלת הלילה – כדי לצנן שלא יתליעו. אבל באור שנברא ביום ראשון אין לשון ממשלה נופל בו, שהרי אינו מושל לעשות פירות.⁠״

הקטן – משני מאורות הגדולים.

Ha-qaton THE SMALLER LIGHT: of the two great lights.⁠¹

1. The verse refers to the moon as a great light in the first half of the verse but as a small light in the second half. Rashi, following Ḥullin 60b, offers the midrashic explanation that the moon shrank as a punishment for its haughtiness.
Rashbam, on the other hand, offers the simple explanation that the moon is a great light, but smaller than the sun. Similarly to Rashbam, see Ibn Ezra, R. David Qimhi, R. Joseph Bekhor Shor and LT's first explanation.

לממשלת – כל תיבות משולשות אותיות תבא מ״ם בראשם לעשותם פעולה, מן משל ממשלת (ירמיהו ל״ד:א׳), מן שמר משמרת, מן דבר מדברך נאוה (שיר השירים ד׳:ג׳), מן חמד מחמד, מן אמר מאמר (אסתר א׳:ט״ו, ב׳:כ׳), וכן הרבה.

הגדול – לשון פעול, גדול, וכן טהור. ומן גדול יאמר גדולים, כמו: טהור טהורים, קדוש קדושים, קרוב קרובים. אבל מן עמוק יאמר מים עמוקים עצה בלב איש (משלי כ׳:ה׳) דגש, וכן מן אדום אדומה תמימה (במדבר י״ט:ב׳), אדומים כדם (מלכים ב ג׳:כ״ב), ומן ענף עץ עבות (ויקרא כ״ג:מ׳) תחת כל אלה עבותה (יחזקאל ו׳:י״ג), ומן ברזל עשות^א (יחזקאל כ״ז:י״ט) יאמר כמו כן עשתה. ונראה בעיני שכל אלו אע״פ שפתרונם לשון פעול, קרובים הם להיות שם דבר בלשון הקדש יותר מגדול, ולכן נדגשים. או כלך לדרך זו,⁠¹ שכל אלו ראוים להכפל, מן אדום אדמומית, מן עקום עקמומית, ולכן נדגשים תחת האות החסירה. וזהו טעמם של תיבות קטנים, מעטים, גמלים, שנדגשים.

הקטן – כשהוא דבוק לדבור שלאחריו ננקד מלא פום.

הקטן לממשלת היום – הקטן {יהיה} לאלף (ישעיהו ס׳:כ״ב) אם קטן אתה בעיניך (שמואל א ט״ו:י״ז) הנה קטן נתתיך בגוים (ירמיהו מ״ט:ט״ו). וכשהוא עומד במקומו ואינו עונה לאות שלאחריו, הוא נקמץ, ותלבש את יעקב בנה הקטן (בראשית כ״ז:ט״ו) למגדול ועד קטן (אסתר א׳:ה׳). אמתחת הקטן^ב (בראשית מ״ד:ב׳), וכן הרבה.

1. השוו לשון רשב״ם דברים י׳:ו׳.

א. בכ״י: לעשות.

ב. בנוסחאות שלנו, בט׳ יש חולם ולא קמץ.

ויעש – נקראו השנים הגדולים כנגד הכוכבים. וכן נקראו: שלשת בני ישי הגדולים (שמואל א י״ז:י״ג) – כנגד האחרים, ואליאב היה הבכור גדול מכולם.

״ולא זה גדול מזה״ (פרקי דר׳ אליעזר ו׳) – יש לו סוד.

ממשלת השמש ביום ולא בלילה, כי אין להם אור, גם ללבנה ולכוכבים לא יראה אורם ביום.

ואם שואל השואל: הלא אמרו חכמי הספירות, שכוכב צדק וכל הכוכבים חוץ מכוכב ונוגה גדול מהלבנה, ואיך כתוב: הגדולים. התשובה: אין פירוש גדולים – על מדתם בגופם, רק על אורם. ואור הלבנה כפלי כפלים, בעבור היותה קרובה מהארץ, וכן כתוב: מאור.

AND GOD MADE. The sun and the moon are called the great lights in contradistinction to the stars.⁠¹ Similarly the first three sons of Jesse are called the elders, in contrast to their younger brothers.⁠² In reality, Eliab, the first born, was the oldest of them all. As to the Midrash, which states One was not greater than the other,⁠³ there is a secret meaning to it.⁠⁴

[TO RULE THE DAY.] The sun rules during the day and not at night because it is not seen. Conversely, the light of the moon and stars are not seen during the day. One may ask, do not the astronomers teach that Jupiter and all the stars, with the exception of Mercury and Venus, are larger than the moon? Why, then, is it written the great lights?⁠⁵ The answer is that the term great does not refer to size but to light, and the light of the moon is many times greater than their light because of its proximity to the earth. Thus we see that Scripture describes them as lights.⁠⁶

1. The term "two great lights" implies that both lights were of equal size, hence Ibn Ezra's comment. Cf. Rashi's comment on this verse.

2. Obviously only one of them was the eldest.

3. That is, both the sun and the moon were the same size at creation. Cf. Pirke de-Rabbi Eliezer, Chap. VI.

4. The Midrashic statement is not to be taken literally.

5. The implication from Scripture is clearly that the moon is larger than the stars.

6. Scripture calls the sun and the moon lights because it refers to the light given off by them and not to their physical size.

ואחר שאמר על: המאורות הגדולים – כנגד הכוכבים, אמר את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון. וכמוהו: והקרנים גבוהות (דניאל ח׳:ג׳) כנגד קרני כל איל, והאחת גבוהה מן השנית (דניאל ח׳:ג׳).

וחכמי המדות מודים כי השמש היא הבריאה הגדולה, רק הלבנה קטנה מכל הכוכבים שהם צבא השמים והמשרתים, חוץ מכוכב חמה ונוגה. אם כן, איך יקרא הכתוב הירח: המאור הגדול. והתשובה: כי הכתוב לא דבר רק כנגד האור ההוה בארץ, על כן לא הזכיר שם ירח, {רק} מאור, והיה אורה גדול בעבור היותה קרובה אל הארץ.

וטעם לממשלת היום – כי התבואה והדשאים תלוים בשמש, וככה: הבדיל והנחושת, גם החיים גם הנולדים. ובלילה – הלבנה מושלת. ואלה הדברים ידועים לחכמי הנסיון.

שני המאורות הגדולים – שמש וירח, שהם גדולים מן האחרים. והאחד גדול מחבירו, ולגביה דידיה קורא לו קטון, כשהוא אומר: את המאור הגדול ואת המאור הקטון.

[GOD MADE] THE TWO GREAT LIGHTS – [This refers to] the sun and the moon which are larger than the rest. Since one is larger and higher than the other, He called [the smaller one] "small" when He said: THE GREAT LIGHT AND THE SMALL LIGHT.

ויעש – עתה פירש איך עשה אותם להאיר כל אחד בזמנו שקבע לו.

הגדולים – לא אמר גדולים בגופם, כי כל הכוכבים חוץ מכוכב ונוגה גדולים מהלבנה, כמו שחקרו בעלי התכונה, אבל רצה לומר גדולים באורם, והלבנה גדולה באורה משאר הכוכבים חוץ מהשמש מפני שהיא קרובה לארץ, וקרא שניהם גדולים כנגד שאר הכוכבים אבל משניהם השמש גדול, כמו שאמר, המאור הגדול, וכן הוא למראית העין, וחקרו בעלי המחקר כי השמש גדול מהלבנה מאה ושבעים פעמים, והלבנה אין לה אור כי אם מהשמש כי גופה שחור לפיכך אורה נוסף וחסר כפי התקרבה^א^ב אל השמש וכפי התרחקה ממנו, והוא המאור הקטן.

ואת הכוכבים – כי גם הם משמשים בלילה ומאירים על הארץ עם אור הלבנה וזולתה אבל השמש לא יאיר בלילה מפני שהיא תחת הארץ, והלבנה והכוכבים לא יאירו ביום כי אור השמש שהוא גדול ימנע אורם. והממשלה היא האורה והפעלה.

א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״כי כהתקרבה״. בכ״י מינכן 28, פריס 194: ״כפי ההקרבה״.

ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״⁠ ⁠⁠״.

ויעש, “He completed making;” now the Torah reports how God arranged that the luminaries give their light onto the surface of the earth. Each luminary had a certain period assigned to it during which it would function.

הגדולים, the Torah did not write גדולים which would have described their physical size, seeing that all the planets with the possible exception of נגה, Venus, are larger than the moon. According to our astronomers they are further removed from earth, and this is why they appear to be smaller. The Torah speaks of the relative strength of the light provided by sun and moon respectively. The reason that both luminaries are referred to as הגדולים, is simply because they both appear larger than the fixed stars. Of these two, however, the sun is larger than the moon, as pointed out when the Torah says that the larger one is to shine by day. This also appears to us to be the case when we look at these two luminaries. According to the astronomers the sun is 170 times the size of the moon. The moon, being basically black, does not produce any light of its own but merely reflects the light of the sun, as a mirror reflects light. This accounts for the fact that its light varies in intensity depending on the day of the month, and on its position vis-à-vis the sun on such a day. The Torah therefore describes it as המאור הקטן, the small luminary.

ואת הכוכבים, for they too function at night, providing some light both when the moon is shining and when it is not on the horizon. The sun, on the other hand, does not shine at all during the night, seeing it is beneath the earth at that time.⁠¹ The moon and stars do not shine by day as the light of the sun, which is so much stronger, outshines them. When the Torah speaks of ממשלה in connection with these luminaries, it refers to the commanding influence the light of these luminaries have during the periods when they are functioning as providers of light.

1. the earth being perceived as flat at that time.

המאורות הגדלים – פר״ש: שוין נבראו. יש מפרשים: נבראו להיות מאותו זמן ואילך שוין במדת עוגל, אף על פי שלא היה אורם שוה. עוד פר״ש: ונתמעטה הלבנה. יש מפרשים: הוא שמתמעטת מהמלאוי עד החידוש. ועוד פר״ש: אי איפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, פירוש: אין הדעת סובלת שנהיה אני והחמה מתבהקין בשוה במידת עוגל שלנו, כסבורה הלבנה שהחמה תתמעט.

הגדולים – על שם הכוכבים שהיו קטנים מכולם.⁠¹

לממשלת היום – על הפירות כדי לבשלן. לממשלת הלילה – כדי לצנן שלא יתליעו. אבל באור שנברא ביום ראשון אין לשון ממשלה נופל בו, שהרי אינו מושל לעשות פירות.⁠²

1. כן באבן עזרא ובליקוט אוקספורד-מינכן.

2. שאוב מר״י קרא.

המאורות הגדולים, "the large luminaries;⁠" according to Rashi this means that they were originally of equal size and strength. Other commentators say that the meaning of the word גדולים is that they remained as large as they had been created. Rashi also states that the moon was downsized as it had claimed that it is impossible for two queens to rule side by side with equal powers as this would lead to jealousy and friction between them. God agreed and suggested that the moon downsize itself in order for harmony to continue. Some commentators claim that the moon downsized itself at the beginning of each monthly orbit.

הגדולים, "the term is used to describe how the sun and moon appear to us when compared to the stars.

לממשלת היום, "to rule by day;⁠" to enable the fruit to ripen due to receiving the sun's warmth.

לממשלת הלילה, to rule by night in order to cool off the plants so that they would not generate worms. The light created on the first "day,⁠" could not be described as "ruling,⁠" as it did not generate any fruit, or otherwise demonstrate tangible benefits to man.

ואת הכוכבים – אומ׳ בעירו׳ (???, פסחים צד., צד:) כל העולם כולו תחת כוכב אחד עומד. ואומ׳ תדע שאם ילך למזרח כו׳. אבל ש״מ דה״פ. רבא אמ׳ דשמים הם ככברה ואם תתן נר אחד נגד כברה נראין מרחוק מעברה כהרבה נרות. כך אין יש למעלה רק כוכב אחד. והוא מאיר מעבר לשמים כמו שהם הרבה. למבין. מ״ר אהרן צרפתי.

ויעש אלהים ויתן אותם אלהים – כמלמד שלא נהיו אלו המאורות מגוף הרקיע אבל גופים נקבעים בו להאיר על הארץ.⁠^א

א. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון המלים: ״להאיר על הארץ״ הן חלק מן הביאור הבא.

AND G-D MADE. 17. AND G-D SET THEM. This teaches us that these lights were not made from the body of the firmament, rather, they were bodies set into it.

המאורות הגדולים – וא״ת כתוב אחד אומר את שני המאורות הגדולים את המאור הקטון מתחלה קורא שניהם גדולים דמשמע שהם שוים בגדולה ואח״כ המאור הקטן. ואומר הר״ר אליקים בשם הר״ר בכור שור מתחלה כשכולל את שני המאורות יחד קורא אותם גדולים. ולפי שהם גדולים לגבי הככבים אבל בסיפיה דקרא דאינו כוללם יחד כתב ואת המאור הקטון. לפי שאף קודם שנתמעטה היתה אור החמה [גדולה] משל לבנה. עי״ל שקורא ללבנה את המאור הקטון לפי שנתמעטה.

המאורות הגדולים – פירש הר׳ יוסף בכור שור גדולים שהיתה הלבנה גדולה כמו החמה. אבל גבי הנחה הא׳ גדול מחבירו כדמוכח בקרא את המאור הגדול ואת המאור הקטן.

את שני המאורות הגדולים – פי׳ שניהם גדולים, ומיהו האחד גדול מחבירו, כדכתיב את המאור הגדול. ורבותינו דרשו, בתחילה נבראו שוין בגדולה, וקטרגה הלבנה ונתמעטה, והשמש עמד בגדולתו, לפי ששמע חרפתו ולא השיב, והיינו דאמרינן, הנעלבין ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואין משיבין, עליהם הכתוב אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, כשמש, ששמע חרפתו ולא השיב, ונתגדל ע״י כן. וגם ביוצר של שבת, יש גורסין, ראה והקטין צורת הלבנה, והכי פירושו, ראה השי״ת שקטרגה והקטינה. ולאותן שגורסין ראה והתקין, הפירוש כך, ראה השי״ת, שעתידין האומות העולם, לטעות אחר השמש, ולעשותו ע״ז, עמד ותקן צורת הלבנה, להראותן, שאין השמש אלוה, שהרי יש שמש אחר, הגון ונאה כמוהו.

"the two large luminaries.⁠" They were both large, when compared to the appearance of the stars, though one of the two was considerable larger than its counterpart. According to our sages in the Talmud, they had originally been created equal in size, but as a result of the moon complaining about its having to share equally in illuminating the earth, G–d decreed for it to be diminished in size. (Talmud, tractate Chulin folio 60) The sun was allowed to retain its original size as it had listened in silence to the moon's complaint which had implied that it felt superior to the sun. It is this incident which prompted the sages in Yalkut Shimon Judges, 5,59 to apply to such humble creatures the verse in Judges 5,31: ואוהביו כשמש כצאת בגבורתו, "but may His friends be as the sun rising in might.⁠" According to that interpretation the sun had been made bigger as a reward for its humility whereas the moon had retained its original size. Alternately, while not having been enlarged physically, the sun had grown in stature due to its humility. According to a segment in our Shabbat morning prayers, i.e. keyl adon, the moon had been reduced in size, i.e. ראה והקטין צורת הלבנה, "He saw and reduced the dimensions of the moon.⁠"¹ According to another interpretation, the "correction" in the two descriptions of the luminaries in the Torah in the same verse even, was due to G–d having foreseen that the gentiles were apt to treat the sun as a major deity, He therefore tampered with the size and function of the moon in order to teach mankind that neither luminary was a deity.

1. [The version of this line in our prayer books has the word: והתקין "He adjusted,⁠" instead of והקטין, He diminished. Ed.]

את שני המאורות – פי׳ שניהם גדולים מיהו הא׳ גדול מחבירו כדכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן ורז״ל דרשו בתחלה נבראו שוין ונתמעטה הלבנה ע״י שקטרגה והשמש עמד בגבורתו על ששמע חרפתו ולא השיב והיינו דאמרי׳ הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבין עליהם הכתו׳ או׳ ואוהביו כצאת השמש בגבורתו על ששמע חרפתו ולא השיב. וע״ז יסד הפייט ראה והקטין צורת הלבנה. וה״פ ראה הקב״ה שקטרגה והקטינה. איתא במדרש בשעה שנזף הקב״ה בלבנה ונפלה נפלו ניצוצות ממנה על פני כל הרקיע וכבו המאורות ונקראו כוכבים על שם שכבו מאור הלבנה.

ויעש אלהים – וכתיב בתרי׳ ויתן מלמד שלא היו המאורים מגוף הרקיע אלא גופי׳ נקבעים בו:

את שני המאורות הגדולים – ארז״ל ששניהם נבראו גדולים אלא שנתמעטה הלבנה.

ור׳ יוסף קמחי פי׳ שקורא לשניהם גדולים כנגד הכוכבים ושוב אמר את המאור הקטן על הירח שהוא קטן כנגד מאור השמש:

ויעש אלוהים, "God made completely, etc.⁠" seeing that the Torah says immediately afterwards that ויתן אותם אלוהים ברקיע השמים, "God positioned them in the sky of the heaven", it is clear that these celestial bodies were not part of the celestial bodies themselves but were separate entities in their own right.

את שני המאורות הגדולים, "the two large luminaries;⁠" according to our sages in Chulin 60, both luminaries were originally of equal size, the moon having been downsized. According to the grammarian Rabbi Joseph Kimchi, the meaning of the word גדולים for both luminaries reflects merely the fact that both appear so much larger than the stars [and need not mean that one was downsized. Ed.].

הכוכבים – אית׳ בירושלמי שכל העולם כולו תחת כוכב אחד עומד. וא״ת אם כן כל העולם מלא ג׳ כוכבים, שהרי העולם שליש ישוב, שליש מדבר, שליש ים, כדאית׳ במסכת מכות. וי״ל דאית׳ התם חוץ מאוקיינוס שאין מי שיודע לו שיעור אלא ית׳ שמו, ושאר הכוכבים כנגד אוקיינוס.

וא״ת מפני מה מתורגם אלהים י״י. וי״ל לפי שיהו״ה בא״ת ב״ש מצפ״ץ ועולה כמנין ברחמים, ואלהים במילואו אל״ף למ״ד ה״א יו״ד מ״ם עולה נמי כמנין ברחמים, נמצא הכל אחד.

לממשלת היום – הוא השולטנות על הפעולות על שאר הכוכבים. וזה, שמן המפורסם הוא שפעולות השמש והירח הם יותר נראות ונגלות בזה העולם השפל מפעולות שאר הכוכבים. וכבר נזכר בחכמת משפטי הכוכבים אופן⁠־מה מהממשלה לשמש ביום ולירח בלילה במשפטי מולדות בני האדם. אלא שעם כל זה הוא מבואר שיש לשאר הכוכבים ממשלה⁠־מה ביום ובלילה; כבר נתפרסם זה למי שעיין עיון מעט בחכמה ההיא. והנה קרא השמש ׳מאור גדול׳ והירח ׳מאור קטן׳, מצד הכמות ומצד האיכות — ואף על פי שהם נראים שוים כשהיה אור הירח שלם. אם מצד הכמות — כי השמש הוא יותר גדול מהירח עד שבו משיעורי הירח כמו חמשים אלף בקירוב מעט, כמו שביארנו בחלק ראשון מהמאמר החמישי מספר מלחמות ה׳ (פרק צב); ואם מצד האיכות — לפי שאור השמש הוא יותר חזק מאד מאור הירח; עם שאור הירח הוא נאצל מאור השמש, כמו שהתבאר בחכמת הכוכבים.

ביאור מלות הפרשה

וסיפר שכבר עשה ה׳ השמש למשול ביום, והירח למשול בלילה, והכוכבים אשר להם גם כן ממשלה⁠־מה כמו שקדם.

אמנם על פעולת תנועותיהם והמשך כל הענינים הנאמרים על האופן הנזכרים אמר ויעש אלהים את שני המאורות וכו׳ כי נעשתה התנוע׳ ההיא ובה נעשו שני המאורות הגדולים שרים ומושלים בכל מלאכת השמים.

המאור הגדול לממשלת היום כי הוא המיוחד אליו. והמאור הקטן והככבים עמו לממשלת הלילה וכמ״ש (בראשית רבה ו) לפי שהמעיטה הרבה צבאיה. וזה ממה שהיה נכר בהם מיד השמש הוא מבואר מעצמו והירח בתוספת אורה על ימי מלואה כי אז אורה משמש כל הלילה על האפק. וענין קיטרוג הלבנה ופיוסה יבא בפרשת החדש שער ל״ז ב״ה.

שוים נבראו ונתמעטה הלבנה. בפרק אלו טרפות רמו קראי אהדדי כתיב את שני המאורות הגדולים אלמא שוים וכתיב את המאור הקטן. ותרצו שוים נבראו וכשקטרגה הלבנה נתמעטה:

הרבה צבאה להפיס דעתה. בב״ר משל למלך שהיו לו שני אפטרופין אחד שליט בעיר ואחד במדינה אמר המלך הואיל ומיעט זה את עצמו להיות שליט בעיר גוזרני עליו שבשעה שהוא יוצא תהא פולידימוס יוצאה עמו (פי׳ המון רב) כך אמר הב״ה הואיל והלבנה מיעטה את עצמה גוזרני עליה שבשעה שהיא יוצאה יהיו הכוכבים יוצאים עמה ובשעה שהיא נכנסת יהיו הכוכבים נכנסים עמה:

ויעש אלהים את שני המאורות וגו׳. עד סוף הפרשה כפי מה שביארתי לעיל לא נאמר ויעש אלהים אלא בדבר שיש חלוף עצום בצורות הדברים. ולפי שהיו בכוכבים הבדל נפלא בגדלם וזהרם ומצבם. אמר בענינם שעשאם המשפיע הראשון כרצונו. וקרא את שני המאורות שמש וירח גדולים בערך שאר הכוכבים שהם כלם קטנים מהם. ואין זה בכמות גשמותם כי אם בענין האור שהשמש וירח הם היותר מאירים משאר הכוכבים כלם. ועם היות שיש הבדל גדול באור שהשמש הוא המאור הגדול והירח הוא הקטן ממנו. הנה קרא שניהם גדולים בענין האור בערך שאר הכוכבים כלם כמו שכתב הראב״ע כי כן נקראו שלשת בני ישי הגדולים עם היות שאליאב הבכור היה הגדול מאחיו.

והנה אמר שיהיה השמש המאור הגדול לממשלת היום ר״ל שתהיה ממשלתו ביום ופעולתו יותר נראית בתולדת וצמיחת הדברים החמים והיבשים. והירח המאור הקטן להיות ממשלתה בלילה וזה במעיינות ובנהרים ותוספת הלחיות ובשול הפירות הלחים וזה ענין הממשלה שזכר הכתוב כאן ר״ל כח השמש לפעול באורו ותנועת גלגליו יסוד האש והאויר ביום. והירח בתוספת הלחיות בלילה וגם כפי בעלי המשפט תהיה ממשלת הכוכבים במולדות בני אדם. ולפי שעשה הקדוש ברוך הוא כזה במאורות הגדולים ובכוכביהם חלופיהם וחלופי חלופיהם מה שאין הפה יכולה לדבר. יחס אליו יתברך עשייתו כי הוא ממה שיורה על היות המעשה הזה כפי הרצון הפשוט. והותרה בזה השאלה הח׳.

^א{ויעש... ויתן... להאיר... ולמשל... ולהבדיל... כי טוב – על המאורות ושאר הכוכבים אמר ׳ויעש׳, כי היו בכלל חלקי הגלגלים או ׳השמים׳, אשר כבר ספר בריאתם (פסוק א׳), ולזה לא הזכיר להם ׳בריאה׳ רק ׳עשיה׳. וזה שהמציא אותם ממקצת חלקי הגלגלים על תמונה כדורית וצורה מאירה.

כי טוב – כלומר שכיון בזה אל הטוב והוא התכלית הנאות לפעלו.}

א. קטע זה מופיע בספר אור עמים של ר׳ עובדיה ספורנו ואינו מופיע בכ״י של פירושו על התורה.

ויעש...ויתן...להאיר...ולמשול..ולהבדיל..כי טוב, all of these expressions refer to the luminaries and the other stars. The Torah first writes: ויעש, seeing that up until that point sun and moon had simply been part of all the other celestial bodies which had been created on the second day, or of “heaven,” whose creation had already been reported in verse 1. This is the reason why at this stage the Torah does not call the development of these luminaries an act of creation, ויברא or something similar, but merely writes ויעש, which describes the completion of a process that had already been begun previously. At this stage, God singled out these two luminaries from among all the planets and assigned them their function

The word כי טוב, “that it was good,” describes God’s impression after He had removed these luminaries from their original place in the universe, given them spherical shape so that they can orbit, and function as luminaries.

[א] ויעש אלהים את שני המאורות

[1] חולין שם (חולין ס:)

אי אפשר לשני מלכים וכו׳. הממשלה שהם מושלים בעולם נקרא ׳כתר׳, שסימן המלכות הוא הכתר, ולפי ששני המאורות אחד מושל בלילה ואחד ביום, ושניהם מושלים במלכות אחד שהוא העולם, נקרא ׳שני מלכים בכתר אחד׳. ויש מקשים (ראב״ע כאן) על דברי חכמים (חולין ס ע״ב) שהרי הכתוב כפי פשוטו ״שני המאורות הגדולים״ לפי ששניהם גדולים, ״המאור הגדול״ שהוא גדול נגד הירח. ואלו לא ידעו דברי חכמים, שמפני שהכתוב משמע שנבראו כאחד, כדכתיב ״ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים״, ומאחר שאין זה כזה, וזה מאור הגדול וזה מאור הקטון, איך יהיו נבראים כאחד, כי לעולם היה הנבראים שהם משונים זה מזה נבראים בזמנים מחולפים, ואיך יהיו מאור גדול ומאור קטון נברא כאחד, וזה הפירוש אמיתי:

(חולין ס ע״ב) לכי ומעטי את עצמך. ואם תאמר סוף סוף מה השיב אל הירח שאמרה ׳אי אפשר לב׳ מלכים שישתמשו בכתר אחד׳, ונראה לומר שזה בעצמו מה שאמר לה ׳לכי ומעטי את עצמך׳ הוא התשובה, לפי שכאשר הירח מתמעט הנה נמצא החמה לבד מושל, שהרי האור בירח פוחת והולך עד שלא תשאר לה שום אור, ואז החמה בלבד מאיר, ואם כן החמה היא מושלת בלבד, ויש בזה דברים נסתרים, ולקמן בפרשת פנחס (כח, טו) יתבאר קצת:

הרבה צבאיה. דאם לא כן, הוי למכתב למעלה ׳ויעש המאורות הגדולים והכוכבים׳, אלא על שהקטין הלבנה – לפיוס דעת עשה זה שהרבה צבאיה, לכך אחר שכתב ״את המאור הקטון״ אמר ״ואת הכוכבים״, כי עשה זה לפייס את קטנות הירח:

את הַמָאוֹר הגדל: במקרא כ״י נמס׳ עליו ל׳ וחס׳, אבל ¹הרמ״ה כתב את הַמָאוֹר מלא, וכל לישנא דמאור באורייתא דכוותיה מלא, בר מן א׳ ²שמן למאר קדמאה דתרומה, עכ״ל. וכן הוא בספרי׳ מדוייקי׳. ופי׳ לית ר״ל אותה מלה שנמסר עליה ל׳, אין אחרת כמוה. [המאור].

1. הרמ״ה: או״ר.

2. שמן למאר: שמ׳ כה ו.

שוים נבראו. דקשה ליה דבתחלה כתיב שני המאורות הגדולים ואחר כך אמר את המאור הגדול וגו׳:

ע״י שמיעט. והשתא אתי שפיר דלא כתיב יהי כוכבים או ויעש את הכוכבים. [נחלת יעקב]:

They were created equal. Rashi is answering the question: At first it is written, "The two great lights.⁠" Why does it then say, "The large light... and the small light"?

Because He diminished. This explains why it is not written, "Let there be stars,⁠" or, "And He made the stars.⁠" (Nachalas Yaakov)

ויעש אלהים וגו׳ – טעם שלא הספיק במה שאמר כבר ויהי כן על כל האמור. כי מעשה זה הוא מעשה חדש שאחר שנתמעטה הירח כאמור בדבריהם תיקן ה׳ וקבע מעשה חדש שקבע ממשלה לירח בלילה כי ביום אין לה ממשלה לפני אור השמש וליוה לה הכוכבים ואין בזה הפכיות למה שאמר ה׳ בתחלת דבריו, כי כבר רמז אחרית דבר מראשיתו כמו שדייקתי באומרו יהי. והגם שפירשנו אותה באופן אחר סובלת היא ב׳ הפירושים.

ויעש אלוהים את שני המארות. God made the two luminaries. The reason the Torah was not content with the previously reported ויהי כן, that God's directive had been carried out, is because the action referred to in this verse is something new, namely that after the diminution of the size of the moon God assigned the domain of the night for the moon to shine in. By day the moon does not enjoy any rule at all in the presence of the sun's light. God assigned the stars to serve as satellites to the moon. This does not represent a reversal of the previous order, as the Torah had already provided allusions concerning the ultimate scheme of things at the outset.

ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים – בערך הכוכבים המה שניהם גדולים.

ואת הכוכבים – הוא נמשך אחר מאמר ויעש. ונמשך אחר לממשלת הלילה שהמה מושלים בלילה להאיר על הארץ. מאמר יהי מאורות הוא אמו׳ על נפש המאורות הרוחני. ומאמר ויעש היא גוף וחומר המאורות. אח״כ ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ. כי האור נגנז למעלה לתן אותם להאיר על הארץ.

על דרך הרמז

ויעש כו׳ את שני המאורות הגדולים – חמה ולבנה הם ב׳ עינים שהן עיקר המאורות שמאירין לאדם שרוא׳ בם כמ״ש ועינינו כשמש וכירח וכמ״ש בה״ת אע״ג שסדר יצירתם אינ׳ כן כמ״ש בספר יצירה.

את המאור הגדול כו׳ – עין ימין ועין שמאל וע״י מתנהגין הלב כמ״ש עינא וליבא סרסורא דעבירה והלב כולל ימין ושמאל ששמאל בטחול לב כסיל לשמאלו וזהו לממשלה כו׳ עין ימין מתנהג לב ימין וזהו המאור הגדול לממשלת היום ובשמאל השמאל וזהו את המאור הקטן וז״ש שורייקא סומקא דעינא בלבא תלי.

ואת הכוכבים – הן י״ב מזלות ושאר הכוכבים והן שערות הראש כמ״ש בת״ז. ת״ח בנימין דרישא שהן כוכבים ומזלות דל״ל חושבנא והן י״ג נימין. וי״ג ארחין דשערי שהן י״ב מזלות. ותלי הכולל אותן כמ״ש בס״י. ושאר השערות שאר הכוכבים והן ע״ג ז׳ השערים כמו המזלות וכוכבים שהן בגלגלת ח׳ ע״ג ז׳ הכוכבים וז״ש ראיתי עיני דנשקי אהדדי אלב אחותו כמ״ש פתחי לי אחותי כו׳ כמ״ש בת״ז והיו הכרובים שידוע שהן תפארת ומלכות הכרובים כרובי עינא פורשי כנפים גדפי עינא כו׳. בזמן דמסתכלין בארח מישור. ופניהם איש אל אחיו יחוד בזו״נ ובזמנא דלא מסתכלין כו׳ נחש עקלתון כו׳ כי המות יפריד כו׳ שהוא ס״א המפריד היחוד כו׳. ערוה ע״ר ו״ה כידוע וזהו אסור להסתכל בעריות וזהו בעה״ז טו״ר. אבל באילנא דחיי שנאמר בכל לבבכ׳ שני המנהיגים ופניהם כו׳.

ויעש אלהים וגו׳ – פרשנו למעלה שכל ״ויעש אלהים״ כאומר ״מעשה אלהים הוא״ ומי יבוא אחרי המלך אשר כבר עשוהו? עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, ולא ימושו החקים האלה מלפניו. וכמו שכן הוא שלא נשתנו סדרי בראשית עד היום ולא ישתנו לעולם. והחוזים בכוכבים, מעולם לא הרגישו שנוי ב⁠[תנועות] כוכבי השמים, והם שומרים חוקותיהם לדור דור שכל אחד משלים מהלכיו כפעם בפעם, לא יחסר רגע. וזה ידוע.

המאורות הגדולים – אעפ״י שקורא לאחד המאור הקטן שניהם גדולים בערך שאר הכוכבים. כן מנהג הלשון, כמו שאמר ראב״ע ז״ל שכן נקראו שלשה בני ישי הגדולים כנגד האחרים, ואליאב היה הבכור גדול מכולם. ודע כי מלת ״גדול״ בלשון הקדש כוללת כל הדברים. גדול בחכמה, גדול בעושר, גדול בגבורה, וכן בכל דבר יש גדולה. ובספרנו ״יסודות הלשון״ בארנוהו. ופה על הגדולה באור, כי השמש והירח מאירים בארץ יותר מכל הכוכבים. אבל במדת גופם, יש כוכבים הגדולים מהן הרבה כמו שאמרו חכמי המדרש, וגם זה באר ראב״ע ז״ל.

המאור הגדול – הוא השמש. ובספר תהלים¹ כתוב ״לך יום אף לך לילה, אתה הכינות מאור ושמש״. וקרא לירח לבדו ״מאור״ לפי שהוכן לקבל אור השמש ועל ידו יגיה בחשך. והנה בערכו אין השמש מאיר אלא באור עצמו. אבל התורה גלה סוד זה לבני אדם שגם השמש הוא ״מאור״ ולא אור, שגם השמש כלי לקבל האור. ומשכן האור בשמים והשמש מקבל זוהר גדול, על כן הוא המאור הגדול המאיר גם ליתר הכוכבים. ואם אין מדרך התורה לדבר באלה, אולי לפי שרוב עובדי עבדה זרה טעו בשמש ועשו אותו ליראתם² בראותם שהוא מאיר בכל, וכחו רב לפעול בארץ. וְדִמוּ שהוא המושל ועמו האור׳ על כן הודיעה התורה שגם הוא ממספר המאורות ומקבל אורו מזולתו.

לממשלת היום – כי השמש מושל בכחו ביום לְחַמֵם בניצוצו ולבשל התבואות ויתר אותותיו, וכן יורה שעות היום ורגעיו, ויתר מועדיו שמיעד ליושבי ארץ כנ״ל.

לממשלת הלילה – כי הירח פועל אותותיו בלילה, ואם אין אנו מרגישים פעולת אורו כמו פעולת אור החמה. הרי הכתוב מעיד ״וירח בלילה״,⁠³ גם ״וממגד גרש ירחים״,⁠⁴ כנראה בכמה צמחים שעיקר גדולתן בלילה, גם במעינות.

ואת הכוכבים – אולי הכונה על חמשת כוכבי לכת וכסיליהן, הפועלים אותות בארץ, ועושים מועדים ושנים. וכלם מקבלים אור מן המאור הגדול כמבואר למעלה, כי החוג העליון שבו כוכבים רבים בלי מספר שמרביתן לא יֵרָאוּ לעינינו, ואין אורם מגיע לארץ, אולי כבר היה נברא בתחלה עם השמים ולא גלה הכתוב ממנו דבר, לפי שמספר אלה הכוכבים ומה כח ותשמיש כל אחד, אינו נודע זולתי לי״י לבדו, וכאמרו ״שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא״.⁠⁵ כלומר הוא ב״ה יוכל למנות מספרם, והוא יקרא לכל אחד בשם הראוי לו. כי השם יורה על הכח הנגלה בפועל פעולת שבאותו הדבר וכמו שיתבאר בעז״ה בפרשה ב׳. וכן כתוב ״מונה מספר לכוכבים, לכלם שמות יקרא״.⁠⁶ ואיננו ממספר המאורות שנבראו ביום הרביעי. ולדעת חכמי העמים כל אחד ממנו⁷ הוא מאור גדול כמו השמש. ואם כן הוא יהיו גם הם לפעולות ידועות ברקיע העליון שהם נתונים בו, שהוא מרחק עצום ומבהיל מאד ואין אנו יודעין מה נמצא בו. גם אורם, טבעם וזהרם נעלם מאתנו. ואם תרצה לומר שבמאמר ״ואת הכוכבים״ כלולים גם אלה ישוב המאמר על ״ויעש אלהים״ שעשה אותם ביום הרביעי אבל לא ישוב על ההארה והממשלה, וההבדל בין אור לחשך הנזכרים בענין.

1. עד, טז.

2. לפולחן שלהם.

3. תהלים קכא, ו.

4. דברים לג, יד.

5. ישעיה מ, כו.

6. תהלים קמז, ד.

7. כל אחד מהם.

לממשלת היום – מלבד שישמשו להאיר על הארץ גם ינהגו בה ממשלה, השמש ביום והירח בלילה, והממשלה הזאת היא השפע היורד מהם להוליד ולבשל צמחים להעלות אידים ליבש וללבן ולחמם וכיוצא, ועל דרך זה אמר הכתוב וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים (דברים ל״ג י״ד):

ואת הכוכבים – אלו שבעה ככבי לכת וגם הכוכבים הקיימים, והנה לא אמר הכתוב בבריאתם למשול ביום ובלילה כמו שאמר בשמש ובירח, לפי שאין הככבים הקיימים חלק מן העולם השפל הנברא בעבור האדם, אלא כל כוכב וכוכב הוא שמש בפני עצמו, וכל שמש יש לו גופות עכורים הסובבים אותו, וכפי מספר הככבים כן מספר העולמות:

שני המארת הגדלים – שוים נבראו ונתמעטה הלבנה על שקטרגה (רש״י מרבותינו) ומפרשי הפשט יאמרו שנקראו השנים גדולים כנגד הככבים, ושמעתי דלא ניחא לרבותינו בזה, כי מלת שני יורה על ההשתוות, כמו שני שעירי יוה״כ, דילפי׳ ממלת שני על השוותם בדמים במראה ובקומה, ולזה יאמרו דבשעת הבריאה היה משתווי׳ בגדולתם. ובאמת אין לשון שני בעצמו יורה על השתוות אלא מיתורא דמקראות אמרו הכי עתי״ט (נגעים פי״ד מ״ה) ונ״ל עוד כי דעת רבותינו כמעט מוכרחת, כי לדעת מפרשי הפשט שנקראה הלבנה גדול בערך שאר הככבים, יקשה עליהם שהוא הפך המציאות, דע״כ נודה לחכמי ההבטה, שככב צדק וכל הככבים (חוץ מכוכב ונוגה) הם גדולים מהלבנה, וצריכים לדחוק שלא נקרא הירח גדול במידת גופו רק במידת אורו. ולפי שהלבנה יותר קרובה לארץ אורה כפלי כפלים מכל הככבים, ולדעת רבותינו אין צריכים לזה, כי גם במדת גופו היה הירח גדול מכלם בתחלת הבריאה.

ויעש – פירוש של ויהי כן. את שני המאורות הגדולים, השמש והירח, כי שניהם מאירים לארץ יותר משאר הכוכבים, ובבחינה זו שעליה נקראו מאורות, הם גדולים מחבריהם; ואעפ״י שהירח במדת גלמו קטון משאר כוכבים, ואעפ״י שהירח אין לו אור כלל מעצמו, לא דברה תורה אלא בבחינת בני אדם, והרי אנו מקבלים מן הירח אור הרבה והוא לכן מאור גדול.

את המאור הגדול ואת המאור הקטון – אעפ״י שאורם מרובה משאר כוכבים הם שונים זה מזה, שאור האחד מרובה מאור האחר, וזה גדול וזה קטון בבחינת האורה שאנו מקבלים מהם.

לממשלת היום, לממשלת הלילה – לא שתהיה להם ממשלה בתחתונים, אלא שיהיה היום תחת ממשלת השמש, והלילה תחת ממשלת הירח, שיהיה אור היום מהשמש, ואור הלילה מהירח. וצ״ע. גם צ״ע כי האתנח היה ראוי תחת הלילה (תלמידי יצחק יהודה קלינעבערגער), ועיין למטה פסוק י״ח.

the two great luminaries. The sun and moon, which illuminate the earth more than the stars do; in this sense, which is the reason for their being called ‘luminaries,” they are larger than the others. Even though the moon is physically smaller than the stars, and even though it has no light at all of its own, the Torah speaks from a human viewpoint. We receive much light from the moon and therefore it is a “great luminary.”

the major luminary… and the minor luminary. Though their light is greater than that of the stars, they differ one from the other. One is large and one small in respect to the light we receive from them.

For the government of the day… night. Not that they have power over the earth, but the day is under the power of the sun, and the night is under the power of the moon; that is, the day’s light is from the sun, and the night’s from the moon. This concept deserves further study. It is also to be considered why the etnaḥ (major disjunction) was not placed at the word lailah (“night”) [but earlier in the verse] (my student, Isaac Judah Klineberger). See below at v. 18.

ויעש אלהים התבאר אצלי (למעלה א׳:ז׳) שמלת ויעש בא על גמר הדבר, כי כדורי המאורות כבר נבראו בראשית הבריאה, והאור נברא ביום הראשון, ולא התחדש עתה רק מה שנתן האור בנרתק השמש ותקן אותו באופן שכשישליך נצוציו על כדור הארץ שהוא עיקר התכלית בבריאה יוכלו הבע״ח להשתמש בו לפי כח עיניהם וחושיהם, ושיהיו מכוננים לפי מה שצריך אל יצורי הארץ מהאור והחום לקיומם, ושיער שהאור שנתן אל השמש מן האור הגנוז הוא בשעור נערך בכוון כפי הצורך אל הארץ לקיום בריותיה, ובהשקף זה עשה ותקן את שני המאורות הגדולים, כי בהשקף אל יתר הכוכבים א״א שיקרא את הירח בשם מאור הגדול, כי הוא אינו כוכב בפ״ע רק משרת ומלוה את הארץ, ולכוכב צדק י״ל חמשה משרתים כאלה, ולכוכב שבתאי שבעה, והירח הוא הקטן מרוב כוכבי לכת, וע״כ בתחלה שדבר לפי בחינת עצמותם קרא את כולם בשם מאורות, אבל פה דבר מצד שתקנם לצורך הארץ, שספור מעשה בראשית הוא רק לספר מתולדות הארץ, שבה עם נברא יהלל יה ואין לה עסק עם מעשה ה׳ הגדול אשר עשה בעולמות אין חקר, ובבחינה זאת נקרא הירח בשם מאור הגדול, כי בעבור היותו קרוב אלינו יגדל אורו אלף פעמים מיתר כוכבים, ואצלנו השמש והירח הם הגדולים באורם אצלנו מכל המאורות, והשמש אורו גדול אצלנו מאור הירח, ויחד את המאור הגדול לממשלת היום השמש שולט ופועל פעולות רבות ביום ביסוד האש ובאויר ובצמיחת הפירות היבשים, והמאור הקטן שולט ופועל פעולות בלילה במעינות ונהרות ובפירות הלחים כמ״ש ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים.

אז: ויעש אלהים וגו׳: תיקן אותם¹ שיהיו מושלים בקרב תבל. {דאי אפשר לפרש שעשה את המאורות, שהרי כבר כתוב ״ויהי כן״.}

את המאור הגדול לממשלת² היום: עשה אותו ממונה על גידולים שבטבעם להעשות ביום, וכן הרבה מיני אבנים טובות ומתכיות שנעשים ביום.

ואת המאור הקטן לממשלת הלילה: על גידולים ומתכיות ואבנים שבטבעם להעשות בלילה.

ואת הכוכבים: גם המה מושלים כל אחד על איזה פרט, כידוע.

1. תיקנן על עומדן והיא עשייתן – (ע״פ רש״י לעיל פסוק ז׳).

2. מהו ״לממשלת היום״, הול״ל ׳להאיר ביום׳ וכו׳.

And God made, etc.: He arranged them so that they would rule in the midst of the world.

The large luminary to rule the day: He made it to be appointed over that which is in their nature to grow by day, and also [over] the many precious stones and metals that are made during the day.

And the small luminary to rule the night: Over that which grows, and the metals and the stones, the nature of which is to be made at night.

And the stars They too rule, each one, over a specific thing, as is known.

את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור וגו׳. אין להוכיח מזה שאין גדולים מב׳ המאורות האלה בשמים, כי היטב אשר דבר ראב״ע (עיין אוצר נחמד.214.2) הכתוב לא דבר רק כנגד האור ההווה בארץ, ועל כן לא הזכיר שם ירח רק מאור.

ויעש... המארת הגדלים – הגדולים — ביחס לאחרים, השווה שמואל א י״ז:י״ג. ואף על פי שהירח קטן מכוכבים אחרים רבים, הרי בתור מאור הוא שייך לגדולים, באשר הוא מאיר על הארץ יותר מכל אחר, להוציא השמש.

הגדל... הקטן – הקטן יותר והגדול יותר.⁠¹ הממשלה אשר על השמש והירח למשול ביום ובלילה, היא ההשפעה שמאורות אלה משפיעים על הארץ וכל אשר בה. השפעה זו כבר נודעה והוכרה, אך ייתכן שהיא גדולה הרבה יותר מאשר דומה לחוקרי הטבע. הכוכבים הם, ביחס לשמש וירח, המאורות הקטנים יותר, והשפעתם על הארץ קטנה יותר אף היא. יש בכך משום סתירה למדע המדומה של האסטרולוגיה, המיחס דוקא לכוכבים השפעה גדולה יותר.

ויעש – לשון עבר רחוק, כמו ״ויצר״ (להלן ב׳:י״ט), שכן כל שאר הגופים נבראו בראשית, ורק ״ויתן״ היה ביום הרביעי. וזוהי גם הסיבה, שבגינה לא ניתנו שמות לשמש, לירח ולכוכבים. לא נמסר לנו כלל, אם כוכבי השבת, שאינם שייכים למערכת השמש שלנו, נבראו יחד עם הארץ, כי ייתכן שמובנו של ״ואת הכוכבים״ הוא — כוכבי הלכת של מערכת השמש.

1. גזניוס § 119, 7.

שני המאורות הגדולים – רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן, אמרה ירח לפני הקב״ה, רבש״ע, וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה, לכי ומעטי עצמך.⁠¹ (חולין ס׳:)

1. נענשה על שקנאה בגדולת החמה ורצתה לעמוד בערך גבוה ממנה, ולפי״ז ניחא שתי הלשונות, דמתחלת ברייתם היו שניהם גדולים ושוים ואח״כ נתמעט אחד.
וע׳ בחדושי תוס׳ על התורה תמהו על עיקר קושית הגמרא מסתירת הלשונות, דמאי קשה לי׳, דהא אפשר לומר דהכונה דבכלל שניהם גדולים רק האחד קטן מחבירו, יעו״ש, אבל האמת י״ל דהדיוק מדויק מאד, דבכ״מ דכתיב המספר שני במקום שגם בסתמא היינו תופסים שנים, כמ״ש בעלמא מעוט רבים שנים, בא להורות על השתוות אלה השנים, וכה דרשינן ביומא ס״ב ב׳ על הפ׳ שתי צפרים (פ׳ מצורע), שני שעירי עזים (פ׳ אחרי) מה ת״ל שתי, שני, ללמד שיהיו שוים במראה ובקומה וכו׳, ובקדושין ס״ח ב׳ דרשו כי תהיינה לאיש שתי נשים שתהיינה שוות מעם אחד, ובתו״כ פ׳ אמור לחם תנופה שתים, שתהיינה שוות, והרבה כהנה, וא״כ קשה גם כאן מה ת״ל שני, ע״כ מורה ששניהם שוין, וא״כ איך כתיב אח״כ המאור הגדול והמאור הקטן, ומפרש שבאמת מתחלה נבראו שניהם גדולים ואח״כ נתמעט אחד, ודו״ק. –
ודע דמה שאמרו בכ״מ בגמרא, הנעלבים ואינם עולבים, שומעין חרפתן ואין משיבין, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו [ע׳ שבת פ״ח ב׳ ובכ״מ] לא נתבאר שייכות ענין זה לתגבורת השמש, ולפי הדרשא שלפנינו יתבאר בטוב טעם, דכמו הכא שביישה הלבנה את החמה נענשה ונתקטנה ומפני זה נתגדל אור החמה, כמו כן אלה הנעלבים ואינם עולבים וכו׳ יתגדל כבודם והעולבים יענשו וחרפה תשוב אל חיקם.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון