Bereshit 1 – בראשית א‏ – Mikraot Gedolot

[תקנח] ¹ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא תניא ר׳ אליעזר אומר מנין שבתשרי נברא העולם שנאמר ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי, איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות הוי אומר זה תשרי ואותו הפרק זמן רביעה היתה וירדו גשמים וצמחו שנאמר (בראשית ב׳:ו׳) ואד יעלה מן הארץ. (ר״ה י״א:)

[תקנט] ²דרש ר׳ חנינא בר פפא (תהלים ק״ד:ל״א) יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו פסוק זה שר העולם אמרו בשעה שאמר הקב״ה למינהו [למינו] באילנות נשאו דשאים ק״ו בעצמן אם רצונו של הקב״ה בערבוביא, למה אמר למינהו באילנות, ועוד ק״ו ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב״ה למינהו, אנו על אחת כמה וכמה, מיד כל אחד ואחד יצא למינו, פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו. (חולין ס.)

[תקס] ³תני בשם ר״א מותר הוא גוי ללבוש ולזרוע כלאים אבל לא להרביע בהמתו כלאים, ולא להרכיב אילנו כלאים למה מפני שכתוב בהן למיניהן והרי דשאין כתיב בהן למיניהן, אין כתיב בציוי אלא בהוצאה, וא״כ למה נתקללה הארץ, רבי יודן בר שלום אמר ע״י שעברה על גזרותיו של הקב״ה תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע והיא לא עשת אלא ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, רבי פנחס אמר שמחה בציוויה והוסיפה אילני סרק. (ירושלמי כלאים פ״א ה״ז):

[תקסא] ⁴ונתנה הארץ יבולה (ויקרא כ״ו:ד׳), לא כדרך שהיא עושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון, ומנין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה, ת״ל (תהלים קי״א:ד׳) זכר עשה לנפלאותיו, וכן הוא אומר תדשא הארץ דשא עשב, מלמד שבו ביום שהיתה נזרעת, בו ביום עושה פירות. (תו״כ בחקותי)

[תקסב] ⁵ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כ״ו:ד׳), לא כדרך שהיא עושה עכשו, אלא כדרך שעשתה בימי אדה״ר, ומנין שהעץ עתיד להיות נטוע ועושה פירות בן יומו, ת״ל (תהלים קי״א:ד׳) זכר עשה לנפלאותיו, ואומר עץ פרי עושה פרי למינו, מלמד שבו ביום שהוא נטוע, בו ביום עושה פירות. (תו״כ בחקותי):

[תקסג] ⁶מנין שהעץ עתיד להיות נאכל, ת״ל עץ פרי, אם ללמד שהוא עושה פרי, והלא כבר נאמר עושה פרי, א״כ למה נאמר עץ פרי, אלא מה פרי נאכל, אף העץ נאכל. (תו״כ בחקותי):

[תקסד] ⁷ויאמר אלהים תדשא הארץ וגו׳ תני בשם ר״נ שלשה נכנסו לדין וד׳ יצאו מחוייבין ואלו הן אדם וחוה ונחש נכנסו לדין ונתקללה הארץ עמהן שנאמר (בראשית ג׳:י״ז) ארורה האדמה בעבורך שתהא מעלה לך דברים ארורים כגון יתושין וזבובין פרעושין, א״ר יצחק מגדלאה אף הן יש בה הנאה, ולמה נתקללה, ריבר׳ש אמר שעברה על הצווי שכך א״ל הקב״ה תדשא הארץ דשא וגו׳ מה הפרי נאכל אף העץ נאכל והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ דשא וגו׳ הפרי נאכל והעץ אינו נאכל. ר״פ אמר אף הוסיפה על הצווי סמכה לעשות רצון בוראה, עץ עושה פרי אפי׳ אילני סרק עשו פירות על דעתיה דר״י ב״ר שלום ניחא אלא על דעתיה דר׳ פנחס למה נתקללה, אלא כאינש דאמר יהון לייטין ביזיא דהדין מניק. (בראשית רבה ה׳):

[תקסה] מרכבו ארגמן (שיר השירים ג׳:י׳) זה הקב״ה שכתוב בו (דברים ל״ג:כ״ו) רוכב שמים בעזרך והוא אורג את העולם שיצאו כולם למיניהם ולא יתערבו מין בשאינו מינו כמא דתימא תדשא הארץ דשא וכו׳. (במדב״ר י״ב):

[תקסו] ⁸ופתח לגן עדן פתח בה והוציא ממנה נטעים על פני כל הארץ כל מיני עץ אילן עושה פרי למינו, וכל מין עשב ודשא נטע מהם ובהם זרעם על הארץ שנאמר אשר זרעו בו על הארץ. (פרדר״א פ״ה):

[תקסז] ⁹זכור (שמות כ׳:ז׳) כנגד ויאמר אלהים תדשא הארץ, אמר הקב״ה מה דתיכול בשבת מוקיר, שלא נברא העולם אלא שלא יהיו חוטאים ויהיו חיים לעולם ואוכלים גידולי הארץ. (פסקתא רבתי פ׳ כ״א)

[תקסח] ¹⁰זש״ה (ישעיהו מ׳:כ״ח) לא ייעף ולא ייגע וגו׳ אין לפני הקב״ה יגיעה אלא בדבור ברא הקב״ה את העולם הזה ובדבור הוא עתיד לחדש אותו לעוה״ב כתיב ויאמר אלהים תדשא הארץ וגו׳ מיד ותוצא הארץ אף לעתיד לבוא הקב״ה אומר דבר ומיד הכל נעשה. (אגדת בראשית פכ״ג)

[תקסט] ¹¹כתיב ויאמר אלהים תדשא הארץ וגו׳, אמר רבי פנחס בן יאיר למה ביום השלישי גזר הקב״ה להצמיח דשאים ועשבים ופרי אילנות מן האדמה וביום הרביעי ברא מאורות אלא להודיע כח גבורתו שהוא יכול להצמיח אדמה בלי מאורות. (מדרש תדשא פ״א):

[תקע] ¹²ד״א שהייתה הארץ עושה בת שעתה, אם תמה הרי כבר נאמר ואין כל חדש תחת השמש (קהלת א׳:ט׳) מה אנו מוצאים מתחלת ברייתו של עולם שאמר הקב״ה תדשא הארץ וגו׳ מה היתה הארץ מלאה אילנות וחטים וזרע ותבואה גמורה שנאמר ותוציא הארץ דשא עשב וגו׳ ועץ עושה פרי וגו׳ ונאמר (כאן) תמן תוציא צמחה וכגנה זרועי׳ תצמיח (ישעיהו ס״א:י״א) ומה אם עד שלא נזרע עשת בת שעתה עאכ״ו אם יזרעו בה כן היה בימי איוב הזורע זרע והצמחין עולין על ידיו מיד. (מדרש איוב ד׳):

[תקעא] עשה פרי, ב׳ וסי׳ ויאמר אלהים תדשא הארץ, ותוצא הארץ עשה פרי. (מסורה גדולה).

[תקעב] ¹³כדין אתקרי עשב מזריע זרע עשב דאינון זרעין זרעא על עלמא נפקא דיוקנא דאדם דכליל כל דיוקנין כדין כתיב עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ לא אפיק זרעא אלא לתועלתא על הארץ אשר זרעו בו דייקא מכאן דלית רשו לבר נש לאפקא זרעא מניה לבטלה כו׳: (זח״א יט.):

[תקעג] ביומא תליתאה עבדת ארעא איבין מחילא דהאי צדיק דכתיב ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי מאי עץ פרי דא עץ הדעת טוב ורע דאיהו עביד איבין ופרין עושה פרי דא צדיק יסוד דעלמא, למינו דכל בני נשא דאית לון רוחא קדישא דאיהו איבא דההוא אילנא רשים בהו רשימא למינו, ומאי איהו ברית קודש ברית שלום ובני מהימנותא למינו למינו עאלין ולא מתפרשן מיניה וצדיק עושה פרי הוא וההוא אילנא אתעברת ואפיקת ההוא פרי למינו, למינו דההוא עושה פרי דיהוי כוותיה, זכאה חולקיה מאן דדמי לאמיה ולאבוי. (זח״א לג.):

[תקעד] ¹⁴א״ר יוסי האי גפן דמברכינן ביה בורא פרי הגפן בורא היינו דכתיב עץ עושה פרי, פרי הגפן דא עץ פרי, עושה פרי דכר, עץ פרי דא נוקבא בגיני כך בורא פרי הגפן דא דכר ונוקבא כחדא כו׳. (זח״א רל״ח).

[תקעה] ¹⁵כתיב ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי וגו׳ היינו דכתיב (ויקרא כ״ג:ל״ב) ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב וכו׳. (ספרא דצניעותא זח״ב קע״ז:)

[תקעו] כוס דברכה דתקינו ביה י׳ דברים כו׳ ומשגרו במתנה לאנשי ביתו כו׳ בגין דיתברך דביתהו דאיהי נפש דאתמר בה (במדבר י״א:ו׳) נפשנו יבשה אין כל ואתברכת ואתעבידת פרין הה״ד תדשא הארץ דשא. (זח״ג רע״מ רמ״ה:):

[תקעז] ¹⁶ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא וכו׳ אמר רבי אלעזר אבא והא קרא לי׳ יבשה מאן תדשא הארץ. א״ל ברי הכא אוליף תיובתא לכל בני עלמא, דאם בר נש יחזור בתיובתא, נחית לה נביעו דאסתלק, ומה דהוה יבשה קרא לה ארץ, ונהר דהוה חרב ויבש קרא לי׳ מקוה המים וימים, הה״ד ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים, בההוא זמנא דאתקרי ארץ מה כתיב בי׳ ויאמר אלהים תדשא הארץ, לאפקא זרעין ואיבין דאינון נשמתין כל חד לזנייהו וכו׳ עץ פרי דא ת״ח, עושה פרי דא בת זוגי׳ לכל חד כדקא יאות (כל חד אפיק לזנוי) ועוד עץ פרי דא עמודא דאמצעיתא, עושה פרי דא צדיק אשר זרעו בו על הארץ דא שכינתא דכל זרעין אתכלילן בה, והכא פקודא דפרי׳ ורבי׳ למעבד אבין וזרעין. (תקוני זהר פ״ב:):

[תקעח] ובכל פקודא ופקודא איהו עץ פרי עושה פרי למינו נטוע בגן בלא ערבובי׳ כלל ובגין דא אמר למינו, אבל עץ הדעת טוב ורע לא אתמר בי׳ למינו אבל מעורב מין דלא במיני׳ ובגיני׳ אתמר (ויקרא י״ט:י״ט) שדך לא תזרע כלאים כו׳ שעטנז לא יעלה עליך. (תקוני זהר צ״ז:):

[תקעט] ¹⁷ותאנא א״ר שמעון כשאמר הקב״ה תדשא הארץ דשא מיד הצמיחה הארץ כל יבולין וכל דשאים וכל אילנות שבג״ע בתחלה, ואח״כ הצמיחה לכל העולם. (מדרש הנעלם בז״ח י״ג):

[תקפ] ¹⁸בשלישי אסף את המים למקום אחד והראה את היבשה וקרא להארץ והוציא ממנה עצים ועשבים וכל מיני זרעים ועץ עושה פרי וכל מיני נטיעות בענפיהם ופריהם שנאמר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו. (מעשה בראשית ברזיאל):

[תקפא] ¹⁹תדשא הארץ דשא אלו שאינן צריכין זרע, עשב מזריע זרע, אלו הירקות והזרעים שצריכין זרע, עץ פרי עשה פרי אלו האילנות מלמד שלא יצאו כולן אלא שלמים תמימים מיד [לא כטבעו של עולם עכשיו שאדם נוטע יחור של תאנה עומד שלש שנים ועדין אינו מוצא פירות וכן שאר כל האילנות וכן כל הזרעים] אשר זרעו בו על הארץ את שיש לו זרע נברא זרעו תחלה ואת שאין לו זרע אלא פריו הוא זרעו, נברא פריו. (מדרש הגדול בראשית):

שערי ציון: לעיל אות ריא. ריב. רמא. רצ. תסד. תקכ. תקכו. תקכח. תקנ״ג זח״א א. יב. יח: יט. לג. מו. רנג. רנד זח״ב לה. קפו. זח״ג ריט רמח. ז״ח א. יג. עד. תק״ז ה. כא. מו: מט. פג. צח.

1. עי׳ ר״ה ח. כז. (ובתוס׳ שם דלכ״ע עלה במחשבה לבראת בתשרי) וע״ז ח. ובויק״ר פכ״ט ובמדרש הגדול מבאר דזה רק לסימנא דלא הוי סדר זמנים קודם לכן ועי׳ לעי׳ אות תכ״ב ולק׳ תרי״א ובפרדר״א פכ״ט בכ״ח באלול נברא חמה ולבנה עי׳ פס״ר וירוש׳ ר״ה פ״ג. והב״ח גורס כאן שהארץ מלאה דשאים ולק׳ תקפ״ב לר״י שהארץ מוציאה ועיי״ש מ״ש בביאור.

2. שר העולם מלאך הממונה (רש״י) ועי׳ בתוס׳ שכ׳ די״מ דשר העולם זה מטטרו״ן ולית להו דחנוך זה מטטרו״ן וע׳ מ״ש לעיל בביאור אות קע״ה. - באילנות, נאמר למינהו עשה פרי למינו אבל בזרעים לא נאמר בצוואתם למינו אבל ביציאתם נאמר מזריע למינהו (רש״י), ובע״י הביא גירסא אמר הקב״ה למינו, דלשון למינהו לא נאמר בשעת הציווי, וז״נ וראה בתיב״ע בפי״ב דמתרגם למינהו לזניה כמו למינו בפי״א (ומה דלא הביא רק פ״א לזניה בתיב״ע הנדפס מכת״י איתא שני פעמים כמו בקרא) וצ״ב שלא תרגם בלשון רבים לזנוהי כמו הת״א ועי׳ מ״ש לק׳ אות תקפ״ב ובגוף הענין שנשאו דשאים ק״ו עי׳ באוה״ח כאן ובס׳ גור אריה ולבוש האורה במזרחי מ״ש להיפך, וברי״ף על הע״י שהאריך בזה.

3. עי׳ בסנהדרין ס׳ ומ״ש התוס׳ ולפנינו בירושלמי מפורש הטעם שאסור לב״נ משום דכתיב למינהו וע״ז סמכו ועי׳ ברמב״ם פ״י מהל׳ מלכים מפי הקבלה שב״נ אסורין בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן בלבד ואין נהרגין עליהם וברמב״ם כלאים פ״א ה״ו ובס׳ יד הרמ״ה בסנהדרין שם ובחי׳ הר״ן ואכמ״ל, - ובדברי ריבר״ש שאמר שעברה על גזרותיו פי׳ הפ״מ היינו זהו שהוציאה אילני סרק ותמוה דמבואר להדיא בב״ר לק׳ תקס״ג דריבר״ש מבאר מה שעברה הוא שהציווי הי׳ שגם העץ יהיה נאכל והיא לא עשתה כן וזה פשוט דגם כוונת הירושלמי בלשון ריבר״ש הוא כן אך לא הביא כל הפסוק וז״ב ואפשר היה לפרש דברי ריבר״ש בירושלמי באופן אחר עפ״מ דמבואר ברש״י ר״ה י״א מובא לקמן אות תקפ״ב דר״י ס״ל בניסן נברא העולם מדכתיב ותוצא הארץ איזה חדש שהארץ מוציאה דשאים ופירש״י ולא כתיב ותדשא הארץ, ועי׳ במרש״א ובלקח טוב כאן וצ״ע ולפ״ז י״ל דס״ל לריבר״ש דבזה היא שעברה הציווי ועי׳ לק׳ אות תק״ס ותקס״ז אך כיון דבדברי ריבר״ש בעצמו בב״ר מבואר כמש״ל פשוט דגם כאן הכוונה כן.

4. עי׳ לק׳ אות תקס״ב ותק״פ ובפי׳ הראב״ד לתו״כ כ׳ לפרש הא דסיים התו״כ וכן הוא אומר תדשא הארץ וכו׳ וקאמר תדשא הארץ כלומר עתידה שתעשה כן בזמן אחר ואימתי כשיהיה ישראל עושין רצונו של מקום.

5. ראה בתנחומא ישן הנדפס מכ״י פ׳ קדושים בזה״ל כיון שיצאו ישראל ממצרים והי׳ מהלכין במדבר והוריד להם את המן וכו׳ והיה כל אחד ואחד נוטע תאנים וגפנים ורמונים ועושין פירות בני יומן כשם שהיה מתחלת ברייתו של עולם עץ פרי עושה פרי למינו אלו זכו בני אדם עד עכשיו כן היה אדם נוטע אילן ועשה פירות מיד כיון שחטא אדם נתקללה האדמה שנא׳ ארורה האדמה בעבורך ע״כ ועמ״ש לעיל אות תקס״א מדברי הראב״ד, ועי׳ מ״ש בהירחון ״דגל התורה״ שהוצאתי לאור בסימן י׳ מדברי תשובה לרב האי גאון לענין הזריעה במדבר לצורך מנחות אם היה בדרך נס עיי״ש שהבאתי כל השיטות של ראשונים בענין זה ומ״ש בס׳ אגלי טל בהק׳ ופלא הדבר כי מפורש בדברי המדרש אלו שנעשה נס זה לכל אחד ואחד ועי״ע בירושלמי שקלים פ״ו ה״ב ותענית פ״א ה״ב ותוספתא שם דמפורש שנעשה נס כזה בימי יואל שעשתה התבואה לט״ו יום וקרב ממנה העומר ועי׳ תענית ח: וב״ר פ״י א״ד וספרי עקב מ״ב.

6. עי׳ לפנינו באות תקס״ד.

7. עי׳ לעיל אות תק״ס מירושלמי ומ״ש בביאור סמכה לעשות בירושלמי שם הגי׳ שפחה בציוויה לייטין ארורים הדדים שמניקים זה (מפרשים), ועי׳ לק׳ פ״כ ופ״י ויש בדברי המדרש כאן כמה קושיות א) למ״ד דהארץ לא עשתה כן דהרי כתיב בקרא ויהי כן, ותי׳ הריב״א ע״פ הגמ׳ דחולין ס. מובא לק׳ אות תקפ״ד דעמדו על פתח הארץ עד יום ששי ועד אותו זמן היה טעם עצו כטעם פריו וי״מ דויהי כן היינו בג״ע היה כן טעם עץ ופריו שוה, עי׳ בס׳ לבנת הספיר ועוי״ל דויהי כן קאי שנתקיים כן באילן של אתרוג ופלפלין שטעם עצו ופריו שוה כמבואר בר״ה ל״ה ועי׳ בס׳ ת״י למרי״ק מ״ש בזה, ב) דאיך אפשר שהארץ לא עשתה רצון המקום ועוד שאינה בעל בחירה עי׳ בחזקוני שתי׳ שלטובה נתכוונה, ובת״מ להאלשיך מ״ש בזה ובגו״א כאן ובס׳ באמ״ח ואו״י ואכמ״ל ובעיקר ד״ז מה שתמהו במאמר זה וכן לק׳ אות תקנ״ט נשאו דשאים ק״ו דהרי אינם בעל שכל ובחירה נ״ל דיש להעיר דהרי מצינו בחז״ל סוכה כ״ח ענין של שיחות דקלים ומבואר בערוך ערך סח ובהכותב בסוכה שם בשם רב האי גאון דמר אברהם גאון היה מכיר בשיחת דקלים בנענוע עלי האילנות ביום שאין רוח נושבת והיה מכסין האילן בסדינים והיא חכמה מפוארה ועי׳ במדרש שה״ש פ״א סי׳ ט׳, וב״ר פ״י אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו וא״ל גדל. ובאמת רואים אנו נפלאות ה׳ והשגחתו אשר כל מין צמח היותר קטן שאפשר לשער וא״א לראותו רק ע״י כלי משקף המגדילים ביותר, הוא מורכב בכמה מיני מזגים נפלאים אשר נלאו כל הכמי הטבע לעמוד על תכליתם רק יד ה׳ עשתה זאת בהטבע שתתמיד פעולתה והאדם מרוב הרגלו ראיית דברים אלו אינו מתבונן בנפלאות הטבע הזאת שהצמחים קטנים האלו יש בהם רצון ותחבולה לקיים את מינם ללחום נגד ההפסד ומובא בשם ס׳ הטבע שיש צומח אוכל בשר אם ישב על העלים שלו זבוב או רמש מיד מתקפל כפח ונלכד הרמש ומוצץ את דמו וראה ברש״י שבת ל״ה: ובערוך ערך הרנו ועי׳ בס׳ קה״ס ובס׳ הברית ועי׳ תק״ז תס״ד, ולפי הנ״ל אין לתמוה כ״כ גם על פשטות של דברי חז״ל ובפרט בששת ימי בראשית שאז היה הכל במדרגה יותר גבוהה ועי׳ מ״ש בזה האלשיך וברמב״ן בראשית א׳ כ׳ בענין אם יש בצומח נפש, ובהקד׳ לתורה, שו״ר במרש״א חולין ס. שכ׳ לפרש כעי״ז דהא דנשאו דשאים ק״ו היינו שר ומלאך שלהם כנ״ל.

8. והוציא ממנה ברד״ל נסתפק אם הכוונה שהוציא מהגן עדן והפי׳ מ״ש ויטע ה׳ א׳ גן בעדן מקדם היינו קודם לצמיחתן על הארץ ואח״כ הוציא משם נטעים ע״פ כל הארץ או הכוונה מן הארץ, ומ״ש אשר זרעו בו על הארץ, מפרש דקמ״ל דגם במיני עשבים יש זרע שיהיה חוזרין וצומחין ולא באילנות לבד, והנה בפרק ה׳ מפרד״א הנדפס מכת״י בקמ״ק מפורש להדיא דהפי׳ שמהגן עדן נטועים ע״פ הארץ כל מיני עץ אילן וכל מיני דשא ועשב (עיי״ש עוד שינוים) ועי׳ ברמב״ן כאן שכ׳ שצמחו בג״ע דשאים ואילנות ומהם בעולם וז״ש בב״ר פי״א בשלישי ברא ג׳ בריות אילנות ודשאים וג״ע, ועי׳ בס׳ תולדות יצחק לרי״ק מה שהעיר בענין זה ועי׳ לקמן אות תקע״ט, ותקצ״ב וכ״מ ברבינו בחיי דעצי עדן שנבראו בג׳ נגנזו מן הבריות וכל מה שנעשה עד יום ג׳ נקרא עולם לפי שנעלם.

9. בפסיקתא הנדפס מכ״י בבהמ״ד איתא זה״ל מאמר הרביעי ויאמר אלהים תדשא הארץ כנגד זכור את יום השבת אם אתם משמרים את השבת כתקונה הקב״ה מזמין לכם יציאות השבת, ובפסקתא זוטרתי פ׳ ואתחנן מה הארץ מוציאה דשאים שלא נזרעו כך אם תשמרו השבת כתיקונה הקב״ה מזמין לך טובות בלי עמל שנאמר וימלא אסמיך שבע, ועי׳ לעיל אות תקכ״ג.

10. עי׳ לעיל אות ר״ז ומ״ש בביאור, ואות תקס״א.

11. מדברי המדרש אלו מבואר כמו שהאריך המרי״א דהכוונה כאן דהשי״ת נתן כח בהארץ שתוציא צמחים מבלי עוזר פועל מבחוץ ומשה״כ נבראו קודם שנבראו המאורות, ואחרי שנעשו המאורות נעשו הם הפועלים, ומדברי המדרש אלו ראיה ברורה לדבריו ותמהני על בעל התו״ה שכ׳ דלהוית הצמחים לא היה צריך אל המאורות כי צריך רק יבשה ומי גשמים והחום, והחום והאור כבר היה ביתר שאת באור שנברא ביום ראשון והי׳ מועיל יותר להוית הצמחים, ומדברי המדרש כאן מבואר להיפך שבאמת היה הדבר שלא כסדר הטבע, ומ״ש מאור שנברא ביום ראשון כיון דמבואר בחז״ל שאור זה נגנז א״כ האיך אנו יודעים לדון עליו אם היה טוב לצמחים ואפילו למ״ד הן הן המאורות וכו׳ ג״כ אין ראיה שהיו מועלים לדברים טבעיים כמו עתה. ועי׳ במו״נ ח״ב פ״ל שכ׳ דהעשבים והאילנות הצמיחו אחר שהמטיר עליהם מטר וכוונתו לגמ׳ חולין ס: עיי״ש מובא לק׳ אות תקפ״ד וצ״ע ועי׳ לעי׳ אות תקנח, ובחזקוני כאן. ובתולדות יצחק להמרי״ק מבאר ג״כ דהטעם שהי׳ היבשה וצמיחת אילנות קודם תליית המאורות מטעם הנ״ל וכוונו כולם לדברי המדרש אלו. שו״ר דגם הרא״מ בפי״ד דבריו תמוהים ממדרש זה ועי׳ לק׳ אות תק״צ.

12. מאמר זה מובא בילקוט המכירי לישעי׳ בשם מדרש איוב ובס׳ מאיר איוב לר״מ עראמ״ה וידידי הרה״ג רש״א ווערטהיימער שליט״א מפה עיה״ק אסף והדפיס בס׳ בפ״ע כל המאמרים המובאים בראשונים בשם מדרש איוב והביא מאמר זה.

13. עי׳ בזהר האריך הרבה בענין זה והבאתי רק סוף לשונו ובריקאנטי כאן הביאו.

14. עי׳ מ״ש לעיל אות י״ח בביאור מדברי הזהר אלו דמצינו לחז״ל דאף בצמחים יש זכר ונקבה וכמ״ש הזהר כאן וגם ספרי הטבע האריכו בענינים אלו דיש עץ שיש בו זכרות ונקבות ויש עצים שא׳ זכר וא׳ נקבה והזרע מגיע מהזכרים לנקבות ע״י רוח או תולעים המועיפים מזה רזה והיא מפלאות הטבע שיצרם הקב״ה שיגדילו באופן זה ובס׳ התו״ה כ׳ שי״ל דזה נרמז בקרא בלשון למינהו ועי׳ לעיל אות תקס״ד.

15. עי׳ בס׳ לבנת הספיר כאן מ״ש לפרש דברי הזהר. דהתענית הוא לכפר על החטא שטעו מעץ פרי עץ החיים היינו התורה שקבלו בחדש השלישי עייש״ה.

16. עי׳ תק״ז כא.

17. עי׳ לעיל אות תקס״ו תקס״ח מפרדר״א ומ״ש בביאור ובס׳ לבנת הספיר כאן.

18. מאמר זה מובא במעשה בראשית רבה בשינוי בזה״ל בשלישי אסף את המים למקום אחד וגלה את היבשה וקרא לה ארץ והוציא ממנה עצים ועשבים וכל מיני אילנות וכל מיני נטיעות בין שעושים פירות בין שאין עושים פירות ע״כ ועי׳ לעיל אות תק״ס תקס״ד לענין אילני סרק ובפי׳ הרמב״ן כאן וש״ר, וכאן מבואר להדיא דאף אילנות שאינם עושים פירות ומ״ש כאן תדשא וגו׳ למינהו נראה דט״ס או דלמינהו מיותר או דצ״ל הלשון ותוצא דפי״ב.

19. מאמר זה מובא גם במדרש הביאור כת״י הנמצא בידי אך מן תיבת לא עד הזרעים הקפתי כי נראה שזאת היא הוספת המחבר - ובעיקר החלוקה של ג׳ מינים הנרמז בקרא עי׳ בהתו״ה שחושב כעין זה ד׳ מינים הנרמז בקרא דשא, צומח מאיליו ואינו ראוי למאכל אדם. עשב, ראוי למאכל אדם, עץ פרי, עץ רך שמתקיים משנה לשנה, עשה פרי, עץ קשה שנושא פרי, גם נכלל ג׳ מיני אילנות א) שהפרי עצמו הזרע כמו אגוזים ושקדים, ב) יש אשר נמצא בהפרי הזרע כמו תפוחים וזה אשר זרעו בו, ג) שיכולים ליטע ע״י הברכה שנוטע יחור מן האילן וזה על הארץ. ועי׳ באוה״ח מ״ש בזה ובס׳ באמ״ח שהעיר בהא דכמהין ופטריות שגדלים מן האויר נכללין בכלל תדשא הארץ שאמרה התורה ולא תוציא הארץ עיי״ש ובכלל החלוקה הנ״ל נכלל כל מיני צמחים שונים אשר נודע היום בעולם בערך מאה אלף מיני צמחים אשר שייכים לאלה הסוגים שרמזה התורה. וברבינו בחיי כאן כ׳ דחמשה מיני צמח הזכיר הכתוב. ועי׳ בת״י להמרי״ק.

וַאֲמַר יְיָ תַּדְאֵית אַרְעָא דִּתְאָה עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵיהּ מִזְדְּרַע אִילָן פֵּירִין עָבֵיד פֵּירִין לִזְנֵיהּ דְּבַר זַרְעֵיהּ בֵּיהּ עַל אַרְעָא וַהֲוָה כֵן.

Hashem said, “Let the earth sprout grass, seed-yielding herbs, fruit trees bearing fruit of its own kind, with its seed within it, upon the earth.” And it was so.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן

וַאֲמַר ה׳ תַּדְאֵית (ח״נ: תִּדְאֵי) אַרְעָא דִּתְאָה עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵיהּ מִזְדְּרַע אִילָן פֵּירִין עָבֵיד פֵּירִין לִזְנֵיהּ דְּבַר זַרְעֵיהּ בֵיהּ עַל אַרְעָא וַהֲוָה כֵין

מושא פנימי

א. ״תַּדְשֵׁא הארץ דשא״ היא דוגמה ראשונה בתורה ל״מושא פנימי״: פועל הנקשר לשם הנגזר ממנו, המשמש לו מעין מושא כגון, ״שָׁם פָּחֲדוּ פָחַד״ (תהלים יד ה), ״חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם״ (איכה א ח), ״וַיָּצָם דָּוִד צוֹם״ (שמואל ב יב טז) וכדומה. המושא בדוגמאות אלו אינו אלא הפועל עצמו בהדגשה מיוחדת. בתרגומי מושא פנימי שומר אונקלוס על נאמנות לסגנון הכתוב ומתרגם את השם והפועל בשורש ארמי משותף. מכאן ״תַּדְשֵׁא הארץ דשא״ – ״תַּדְאֵית אַרְעָא דִּתְאָה״ בגזירת פועל ״תדאית״ שהוא חידושו של המתרגם. בכך שונה ת״א משאר המתרגמים שאינם שומרים תמיד על הצימוד הלשוני.⁠¹

שינוי פָּעִיל לסביל, חילוף סדר המלים, תוספת ״בַּר״

ב. בתרגום ״עשב מַזְרִיעַ זֶרַע״ – ״עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵיהּ מִזְדְּרַע״ יש שלושה שינויים: הפועל מַזְרִיעַ מבניין פָּעִיל מתורגם מִזְדְּרַע בבניין סביל, השם זֶרַע מתורגם בתוספת ״דְּבַר זַרְעֵיהּ״ ובמקום ״מזריע זרע״, תרגם בהיפוך הסדר וכאילו נאמר ״זרע נזרע״.

היפוך הפעיל לסביל נובע מכך שבארמית לא נוהג לשון הַזְרָעָה (מבניין הִפעיל).⁠² לכן תרגם מַזְרִיעַ כמו שתרגם זֹרֵעַ, השווה: ״כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע״ (פסוק כט) ״דְּבַר זַרְעֵיהּ מִזְדְּרַע״. וטעם נוסף: במקרא מופיעות לעתים מלים אשר על פי צורתן הן פעלים, אולם במשמען הן תיאור מצב המתהוה כתוצאה של תהליך. במקרים אלה משנה ת״א את הפָּעִיל לסביל ובכך הוא מביע את המצב הקבוע, כבפסוקנו: בניגוד לרש״י שפירש ״עשב מזריע זרע, שיגדל בו זרעו״, ולפירושו מַזְרִיעַ מציין גרימה לגידול – ת״א ״דְּבַר זַרְעֵיהּ מִזְדְּרַע״ (שזרעו נזרע), מתאר מצב ולא פעולה.⁠³

התוספת ״דְּבַר זַרְעֵיהּ״ באה לציין את תכונת זרע הצומח, שבניגוד לזרע החי מתקיים זמן רב וראוי להִזרע לאחר זמן. נמצא שתיבת ״בַּר״ מציינת את קיומו העצמאי של הזרע והמשכיותו.⁠⁴ ״זרע״ מתורגם ״בַּר זַרְעָא״ גם בשאר מקומות, כגון: ״הֵא לָכֶם זֶרַע״ (בראשית מז כג) ״הֵא לְכוֹן בַּר זַרְעָא״; ״וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע״ (ויקרא יא לח) ״עַל בַּר זַרְעָא״.⁠⁵

אשר לסדר המלים, לפעמים הופך המתרגם את הכתוב כדי לשמור על כוונת הביטוי ומשמעו כגון, ״כי כמוך כפרעה״ (בראשית מד יח) ״אֲרֵי כְּפַרְעֹה כֵּין אַתְּ״ וראה שם דוגמאות נוספות. וכן בפסוקנו: לאונקלוס הסתבר שכוונת ״עשב מזריע זרע״ אינה להשמיע שהעשב מצמיח זרעים בלבד, אלא גם שזרע העשב עשוי להִזרע שוב ולהצמיח כיוצא בו לקיום המין. לכן הפך הסדר ותרגם ״עשב אשר זרעו נזרע״.

ת״א שלא כטעמים

ד. לפי פיסוק הטעמים תיבות ״זרע״ ו״למינו״ מוטעמות בזקף: תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֗שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ. מכיוון שזקף נחשב למפסיק יותר חזק מן הרביע שבתיבת ״דשא״, הרי שלפי הטעמים נחלק הפסוק כך: ״תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע״ ומשפט נוסף: ״[ו]⁠עץ פרי עשה פרי למינו״. חלוקה זו משתקפת במקצת נוסחי ״יונתן״ שבהם נוספה ו״ו ״וְאִילָן פֵּירֵי״. ואין זו דעת ת״א שתרגם כהמשך אחד: ״תַּדְאֵית אַרְעָא דִּתְאָה עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵיהּ מִזְדְּרַע אִילָן פֵּירִין עָבֵיד פֵּירִין לִזְנֵיהּ״ ולא תרגם ״וְאִילָן פֵּירִין״. לפירושו הפיסוק הוא ״תדשא הארץ דשא: עשב מזריע זרע, עץ פרי עשה פרי למינו״, כשתיבת ״דשא״ נמשכת גם לאחריה: ״דשא עשב״, ״דשא עץ פרי״, שלא כטעמי המקרא.⁠⁶

ה. אונקלוס מתרגם בכל מקום פְּרִי (יחיד) באמצעות פֵּירֵי (רבים) כדרכו לתרגם שם קיבוצי ברבים⁷: ״אשר בו פרי עץ״ (פסוק כט) ״דְּבֵיהּ פֵּירֵי אִילָנָא״, ״ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד״ (שמות י טו) ״פֵּירֵי אִילָנָא״. וכן כאן: ״עץ פרי עשה פרי״ – ״אִילָן פֵּירִין עָבֵיד פֵּירִין״.⁠⁸ ומה שתרגם ״פרי עץ הדר״ (ויקרא כג מ) ״פֵּירֵי אִילָנָא אֶתְּרוֹגִין״ ברבים שלכאורה מנוגד להלכה, מבואר שם.

רמב״ם על זַן ומזנון

ו. ״לְמִינוֹ״ – ״לִזְנֵיהּ״. זַן בהוראת סוג, מין, מופיע בארמית המקראית: ״פְסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָא וְכֹל זְנֵי זְמָרָא״ (דניאל ג ה) וברש״י: ״זְנֵי זְמָרָא – מיני זמר. לְמִינוֹ, תרגם אונקלוס לִזְנוֹהִי״. וכן כתב בביאור הש״ס: ״זני זני, מיני מיני בשמים הרבה, כדמתרגמינן לְמִינֵהוּ – לִזְנוֹהִי״ (בבא קמא טז ע״ב). ועל פי ת״א נתבארו לראב״ע בפירושו לתהילים הפסוקים ״מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זַן״ (תהלים קמד יג), ״בְּשָׂמִים וּזְנִים מְרֻקָּחִים״ (דברי הימים ב טז יד): ״מִזַּן אֶל זַן – מין. כמו תרגום לְמִינוֹ – לִזְנוֹהִי. וכן וּזְנִים מְרֻקָּחִים. והטעם מיני חטה ואורז ודוחן והדומה להם״.

גם מִזְנוֹן שבמשנה נתבאר לרמב״ם על פי תרגום פסוקנו: הלכה היא שכלי עץ טמא שנשבר – נטהר כדין שבר כלי, חוץ מן המנויים במשנה שכל חלק הוא עדיין כלי בפני עצמו כגון ״תמחוי המזנון״, קערה גדולה הנחלקת בתוכה לקערות קטנות: ״כל כלי עץ שנחלק לשנים טהור, חוץ משולחן הכפול ותמחוי המזנון״ (כלים, טז א). ופירש הרמב״ם: ״ושם זה הכלי ׳תמחוי המזנון׳ להיותם משימים בו תבשילים רבים. תרגום לְמִינֵהוּ – לִזְנוֹהִי״.⁠⁹

1. המיוחס ליונתן: תרבי ארעא דיתאי עישבא, ת״י: תרבי ארעא דתין דעשב, ת״נ: תפיק ארעא דתין דעשב, פשיטתא: תפיק ארעא תדאא עסבא. רק ת״א תַּדְאֵית אַרְעָא דִּתְאָה שומר על הצימוד הלשוני. לדרכו זו של ת״א ראה בספרי ״העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס״, הוצאת מאגנס ירושלים תשס״ד, עמ׳ 215 – 230, בפרק צימודי שם ופועל.

2. ״אוהב גר״ עמ׳ 2 ו״באורי אונקלוס״. לכן תרגם ״אשה כי תזריע״ (ויקרא יב ב) ״אִתְּתָא אֲרֵי תְעַדֵּי״, עיין שם.

3. גם בדוגמאות הבאות תרגם את צורת הפָּעִיל בבניין סביל לציון המצב הקבוע: ״רק הכסא אגדל ממך״ (בראשית מא מ) ״אֵיהֵי יַקִּיר מִינָּךְ״, ״והיו הכרובים פרשי כנפים״ (שמות כה כ) ״וִיהוֹן כְּרוּבַיָּא פְרִיסִין (ח״נ: פְרִיסָן) גַּדְפֵּיהוֹן״, ״ופרסה איננו מפריס״ (ויקרא יא ד) ״וּפַרְסְתֵיהּ לָא סְדִיקָא״, ״וכל אשר יפל עליו מהם במֹתם יטמא״ (ויקרא יא לב) ״יְהֵא מְסָאַב״, ״עד בלתי השאיר לו שריד״ (במדבר כא לה) ״עַד דְּלָא אִשְׁתְּאַר לֵיהּ מְשֵׁזִיב״ (אבל ייתכן שתרגם ״השאיר״ (הִפעיל) ב״אִשְׁתְּאַר״, עקב זהות המובן שבין נפעל והפעיל כמבואר שם). על היפוך פעיל לסביל ראה יא״ר לבראשית יח, ד; ע״צ מלמד, מפרשי המקרא, עמ׳ 275; דב רפל, ת״א, עמ׳ 200 ; הנ״ל, ת״א בבה״ס, עמ׳ 27.

4. השווה רמב״ם הלכות כלאים פ״א הל׳ ח: ״הזרעונין נחלקין לשלשה חלקים, האחד מהם הוא הנקרא תבואה... והשני מהן הוא הנקרא קטנית... והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה... . כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו נקרא הצמח כולו כל זמן שלא ניכר הזרע דשא ונקרא ירק״. פרשנותו ל״דשא עשב מזריע זרע״ מתבארת יפה על פי ת״א. במיוחס ליונתן ״בר זרע״ – ״ביזריה״, מופיע בנוסף לפסוקנו רק עוד בפסוקים יב ו-יט בפרקנו. ״באורי אונקלוס״ פירשו כלשון פיזור אך כנראה ״בזרא״ או ״ביזריה״ השתבש מ״בר זרע״ שבת״א כמו שהראה ש׳ ליברמן, מחקרים בתורת ארץ ישראל, ירושלים תשנ״א, עמ׳ 494.

5. כך ״באורי אונקלוס״. ואולם לדעת ״מרפא לשון״, תוספת ״בַּר״ אינה לציון תכונה אלא לציון מצב כגון, ״יצא לחפשי חנם״ (שמות כא ב) ״יִפּוֹק לְבַר חוֹרִין מַגָּן״, ״מן העזים״ (ויקרא א י) ״מִן בְּנֵי עִיזַיָּא״.

6. ״תרגומנא״. וראה גם ״הרכסים לבקעה״.

7. כמבואר בפסוק ״ויהי לי שור וחמור״ (בראשית לב ו) ״וַהֲווֹ לִי תּוֹרִין וּחְמָרִין״.

8. ואין צורך להבחנת ״עוטה אור״ עמ׳ 48: תרגם ״אילן פֵּירִין״, ברבים להורות כי כל אילן מניב פרות רבים.

9. ת״א מבחין בין ״למינו״ לבין ״למינהו״ אע״פ שההבדל הוא רק בצורה ולא במשמעות: כאן תרגם ״למינו״ – ״לִזְנֵיהּ״, אבל בפסוק הבא ״למינהו״ – ״לִזְנוֹהִי״. וכן בבאים: ״מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה״ (בראשית ו כ) ״מֵעוֹפָא לִזְנוֹהִי וּמִן בְּעִירָא לִזְנַהּ״, ״את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגל למינהו ואת החגב למינהו״ (ויקרא יא כב) ״יָת גּוֹבָא לִזְנֵיהּ וְיָת רָשׁוֹנָא לִזְנוֹהִי וְיָת חַרְגְּלָא לִזְנוֹהִי וְיָת חַגְבָּא לִזְנוֹהִי״. אמנם רש״ר הירש כתב שחילופי התרגום משקפים הבחנה בין לשון יחיד לרבים, ורחוק.

ואמ׳ ממרא די״י תפק ארעא דתין דעשב דמזריעין זרע אילן דפירין דעבד פירין למינה די נצבתא מינה ובה על ארעא והוה כן כממרה.

ואמר אלקים תרבי ארעא דיתאי עישבא דביזריה מזדרע ואילן פירי עביד פירי ליזניה דביזריה ביה על ארעא והוה כן.

And the Lord said, Let the earth increase the grassy herb whose seed seeds, and the fruit-tree making fruit after its kind, whose seed is in itself upon the earth. And it was so.

[ט] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ – תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן, שְׁלשָׁה נִכְנְסוּ לְדִין וְאַרְבָּעָה יָצְאוּ מְחֻיָּבִין, וְאֵלּוּ הֵן: אָדָם וְחַוָּה וְנָחָשׁ נִכְנְסוּ לְדִין, וְנִתְקַלְּלָה הָאָרֶץ עִמָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ (בראשית ג׳:י״ז), שֶׁתְּהֵא מַעֲלָה לְךָ דְּבָרִים אֲרוּרִים, כְּגוֹן: יַתּוּשִׁים וּזְבוּבִין, פַּרְעוֹשִׁין.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִגְדָלָאָה, אַף הֵן יֵשׁ בָּהֶן הֲנָאָה, וְלָמָּה נִתְקַלְּלָה, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי (שמעון) [שלום ורבי פנחס, רבי יהודה בן רבי (שמעון) שלום] אָמַר, שֶׁעָבְרָה עַל הַצִּוּוּי, שֶׁכָּךְ אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא וגו׳, מַה הַפְּרִי נֶאֱכָל אַף הָעֵץ נֶאֱכָל, וְהִיא לֹא עָשְׂתָה כֵן, אֶלָּא וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא וגו׳ הַפְּרִי נֶאֱכָל וְהָעֵץ אֵינוֹ נֶאֱכָל. רַבִּי פִּנְחָס אָמַר אַף הוֹסִיפָה עַל הַצִּוּוּי, סָמְכָה לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאָהּ. עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי, אֲפִלּוּ אִילָנֵי סְרַק עָשׂוּ פֵּרוֹת, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי שִׁמְעוֹן, נִיחָא, אֶלָּא עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי פִּנְחָס לָמָּה נִתְקַלְּלָה, אֶלָּא כְּאֵינַשׁ דַּאֲמַר יְהוֹן לָיְיטִין בִּיזַיָּא דְּהָדֵין מֵנִיק.

ושא אללה אן תכלא אלארץ׳ כלאא ועשבא ד׳א חב ושג׳ר ד׳א ת׳מר מכ׳רג׳ ת׳מר לאצנאפה מא גרסה מנה^א עלי אלארץ׳ פכאן כד׳אך.

א. בתפסיר שבפירוש הארוך: ושג׳רא ואת׳מאר אכ׳רג׳ ת׳מר לאנואעה ומא זרעה מנה עלי אלארץ׳

ורצה ה׳ שתדשא הארץ דשא, ועשב בעל זרע¹, ועץ בעל פרי מוציא פרי למיניו שממנו נוטעים על הארץ, והיה כך.

1. כתב רבינו בפירושו הארוך: ״תרגמתי מזריע זרע: ד׳א חב, בעל זרע״.

ויאמר אלהים {כאן מופיע תרגום הפסוקים א׳:י״א-י״ג}.

תרגמתי מזריע זרע: ד׳א חב, שיש בו זרע.

והוספתי ב״עושה פרי״ וב״אשר זרעו״ ואוי״ן כדי שיהיה השני מחובר אל הראשון על ידי ואו״י החיבור. ופשוטו...

שהיה ברצון מה שהיה במעשה...

ולהודיענו שכמו שהם מחולקים לעניניהם וסוגיהם כך רצה הבורא שיהיו מחולקים. אף על פי שהם מרובים יש בהם ארבעה סוגי יסוד:

• דשא – הוא העשב שאין בו זרע והוא צומח ישר מן האדמה כחשיש, ככתוב: להצמיח מוצא דשא.

• ועשב מזריע זרע – הם העשבים שנובטים מן הזרע, כמו ירקות.

• ועץ פרי – הם העצים שהם עצמם פרי הארץ ואינם נושאים שום דבר.

• ואילנות – המביאים פרות מזמן לזמן.

ואין צורך לתת את סכום מספרם ותבניותיהם.

והוסיף ״למינו״ שלא יוציא העץ פעם רמון, פעם תפוח פעם תאנה ופעם זית.

והוסיף ״אשר זרעו בו״ כי מן העץ יוצא גרעין שממנו צומח עץ כמותו, כאילנות, וביניהם מה שאיננו מוציא גרעין אלא כורתים ממנו ענף ונוטעים אותו כרמון. ויש אומרים שהכרוב הוא מן הצמחים שענפיהם מצמיחים.

תדשא הארץ דשא עשב וגו׳ – לא דשא לשון עשב, ולא עשב לשון דשא, ולא היה לשון למקרא^א לומר: תעשיב הארץ. מיני הדשאים מחולקים, כל אחד נקרא לעצמו עשב פלוני, ואין לשון למדבר לומר: דשא פלוני, שלשון דשא הוא לבישת הארץ כשהיא מתמלאת בדשאים.

תדשא הארץ – תתכסה ותתמלא לבוש עשבים. בלשון לעז נקרא דשא אֵירבדיץ, כולם בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב.

מזריע זרע – שיגדל בו זרעו לזרוע ממנו במקום אחר.

ועץ פרי – שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא ותוצֵא הארץ עץ עושה פרי (בראשית א׳:י״ב), ולא העץ פרי. לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו, נפקד^ב גם היא עוונה ונתקללה.

אשר זרעו בו – הם גרעיני כל פרי, שמהם האילן צומח כשנוטעין אותו.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917: ״המקרא״.

ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 34: ״נפקדה״.

תדשא הארץ דשא עשב THE EARTH SHALL SPROUT FORTH SPROUTS, HERB – דשא does not mean the same as עשב nor does עשב mean the same as דשא so that it is not a correct expression in Biblical Hebrew to say תעשיב הארץ, for the species of דשא are all different, each by itself being called this or that עשב, and it would not be linguistically correct for a speaker to say this or that דשא, for by דשא is meant that which forms the covering of the ground when it is filled with herbage.

תדשא הארץ THE EARTH SHALL SPROUT FORTH [SPROUTS] – Let it be filled and covered with a garment of different grasses. In old French דשא is called herbaries;⁠¹ meaning all species of herbs growing together collectively while each root by itself is called an עשב.

מזריע זרע YIELDING SEED – that its seed should grow within itself, so that some of it may be sown in another spot.

עץ פרי FRUIT TREE – that the taste of the tree be exactly the same as that of the fruit. It did not, however, do this, but "the earth brought forth a tree yielding fruit" (v. 12) and the tree itself was not a fruit; therefore when Adam was cursed on account of his sin, it (the earth) was also visited (because of its sin) and was cursed also (Bereshit Rabbah 5:9).

אשר זרעו בו WHOSE SEED IS IN ITSELF – This refers to the kernels of each kind of fruit from which the tree grows when they are planted.

1. English: herbage.

דשא – אילנות, כמ׳ כשעירים עלי דשא (דברים ל״ב:ב׳) [מט]⁠ר סוחף הצריך לאילנות, ורביבים מטר רך הצריך לעשבים. (גיליון כ״י וינה 23 בשם ר׳ יוסף)

תדשא הארץ דשא – כאן התחיל לספר מלאכת יום שלישי והלביש את הארץ עשבים ואילנות ביום שנקוו המים קודם שנתיבשה על ידי המאורות שנתן ביום רביעי. (תולדות יצחק, שערי ציון, שער ט״ז, בשם קרא)⁠¹

1. עיינו בהערה לעיל על א׳:ח׳. הביאור מופיע מלה במלה בחזקוני.

דשא – כל מיני דשאים ביחד קרויים דשא, וכל מין בפני עצמו קרוי עשב.

עושה פרי למינו – לפי הפשט: נאמר למינו בדשאים, שלמינו הכתוב בעץ עושה פרי מוסב גם על: עשב מזריע זרע.

עושה פרי למינו – עץ התפוח עשה תפוח ולא תמרים.

אשר זרעו בו – בתוך התפוח יש בו גרעינים, שיכול ליטע ממנו אילן בכל מיני פירות.

Deshe': All the different kinds of vegetation are together called deshe', while each individual species is called an 'esev.⁠¹

'Oseh BEARING FRUIT, EACH ACCORDING TO ITS KIND: According to the plain meaning of Scripture, vegetation [too] is described with the phrase "according to its kind.⁠"² The words, "according to its kind,⁠" written after "bearing fruit,⁠" apply to [all the preceding elements of the verse, including] the phrase, "seed-bearing plants.⁠"³

'Oseh BEARING FRUIT, EACH ACCORDING TO ITS KIND: The apple-tree produces apples, not dates.⁠⁴

'Asher WITH THE SEED IN IT: Inside the apple one finds the seeds which one can plant to produce a tree. So also with all different kinds of fruit.⁠⁵

1. Rashi offers the same distinction. See similarly Dillmann.

2. Rashi ad vs. 12, following Ḥullin 60a, notes that the phrase "according to its kind" is nowhere written about vegetation and Rashi attempts to justify that omission in a midrashic manner. Rashbam however disputes the legitimacy even of the question.

3. So also R. David Qimhi and many moderns (e.g. Spurrell).

4. So also LT. Ḥullin 60a understands this phrase as an injunction against making hybrids. It interprets that the verse is saying that it is up to mankind to insure that trees will produce only appropriate fruits. Rashbam, on the other hand, simply sees the verse as describing the inherent natural properties of trees and plants.
Note Rashbam's style of first discussing the general issues involving the phrase "according to its kind,⁠" and then returning to the question of what the phrase actually means. See Japhet-Salters (Hebrew edition), p. 32 and footnotes there. It should be noted that Rashbam's own style mimics what he considers to be standard biblical style. Often Rashbam argues that the text of the Bible will hold back some tangential point so as not to interrupt the smooth flow of the narrative. See e.g. commentary ad 24:22, 31:33, 35:22 and 48:17. And see also commentary and my notes ad 48:17, s.v. lehasir.

5. The same explanation is offered by Rashi.

פרי – מן פרה ורבה (בראשית ל״ה:י״א), וכן קשי (דברים ט׳:כ״ז) מן קשה, מרי מן מרה^א מריתי (איכה א׳:כ׳), חרי (דברים כ״ט:כ״ג) מן חרה, בכולן יו״ד במקום ה״א.

א. כך גרס רשב״ם גם בפירושו לבראשית כ״ו:ל״ה, שמות כ״ג:כ״א, דברים כ״א:י״ח, ועיין להלן בדייקות בראשית ג׳:ט״ו. בנוסחאות שלנו: ״מרו״.

ויאמר – אמר הכתוב: תדשא הארץ, ישרצו המים (בראשית א׳:כ׳), תוצא הארץ (בראשית א׳:כ״ד), והנה שם כח בארץ ובמים לעשות במצות השם, וזו היא התולדת.

וטעם תדשא – כמו: תצמיח.

אשר זרעו בו – שהזרע בפרי, וכל אחד שומר מינו.

AND GOD SAID. Scripture states, Let the earth put forth grass (Gen. 1:11); Let the waters swarm with swarms of living creatures (Gen. 1:20); Let the earth bring forth the living creature after its kind (Gen. 1:24). This teaches that God placed in the earth and in the water the power to bring forth these things at God's command. These are the generations (offspring) of the heaven and the earth (Gen. 2:4).⁠¹

[LET THE EARTH PUT FORTH GRASS.] Tadshe means let it put forth.

WHEREIN IS THE SEED THEREOF. Wherein the seed is in the fruit and each one produces its own kind.

1. Filwarg. For an alternate interpretation see Krinsky.

תדשא – כמו: תצמיח, כעגלה דשא^א (ירמיהו נ׳:י״א), מזאת הגזרה האוכלת הדשא,⁠¹ ובפת״ח² העי״ן, כדרך: כשגגה שיוצָא^ב מלפני השליט (קהלת י׳:ה׳).

והנה למדנו ממלת תדשא כי השם הנכבד שם כח בארץ להצמיח, וככה: ישרצו המים (בראשית א׳:כ׳), תוצא הארץ (בראשית א׳:כ״ד), ותבואת השמש (דברים ל״ג:י״ד), וגרש ירחים (דברים ל״ג:י״ד), וקשור מעדנות כימה (איוב ל״ח:ל״א).

אמר ר׳ לוי: כי טעם: עץ פרי – שהוא פורה, כי אם תקח סעיף קטן ממנו ותטענו, יפרה.

וטעם עושה פרי – הוא הנאכל.

ואחרים אמרו: כי עושה פרי – פירוש עץ פרי.

וטעם אשר זרעו בו – שהזרע הוא הפרי.

וטעם למינהו – כי כל המינים הם שמורים, כי פרי כל אילן מורכב, לא יצמיח זרעו.

1. השוו אבן עזרא רות א׳:כ׳, קהלת י׳:ה׳.

2. כלומר: קמץ.

א. כן בכ״י לונדון, וכן נראה מן ההקשר, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: דשה.

ב. כן בפסוק. בכ״י: היוצאת.

והשוקל עץ עם ער איננו נכון, כי האחד שם והשני תואר, וסמך עץ אל פרי, גם יסמך פרי אל עץ, כמו: מחלמיש צור (דברים ל״ב:י״ג) – מצור החלמיש (דברים ח׳:ט״ו), ורבים ככה.

ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא – ביום השלישי צוה האל יתברך את הארץ להוציא הצמחים כלומר שם בה כח זה התולדת והם המורכב השני כדי שיהיו מוכנים למזון למורכב השלישי שהיה בחמישי ובששי.

ופירוש תדשא – תוציא דשא והדשא הוא תחלת הפעלה בעשב לפיכך באה ממנו פעלה כמו תדשא, דשאו נאות מדבר (יואל ב׳:כ״ב), וכן מן צמח ולא בא כן מן עשב ועשב יקרא כשהוא גדול, וביום השלישי לא היתה פעולת המאורות בארץ חזקה עד יום הרביעי כמו שכתבנו וביום הרביעי כשהיה ניצוץ שני המאורות עובר ברקיע עד היבשה ברצון האל והיו העשבים והעצים שלמים בגדולתן^א ובקומתם המוטבע בהם כל איש מהם כפי מה שהוא טבעו זה הוא שאמר להאיר על הארץ (בראשית א׳:ט״ו), לשלוט אורם בארץ, כמו שאמר: וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים (דברים ל״ג:י״ד), כי מלת להאיר הוא לשני ענינים לאורה ולעשות פעולתם לצמחים.⁠^ב

דשא עשב – דשא שיהיה עשב כשיגדל ויהיה מזריע זרע בסוף גדולו.

ויש מפרשים: דשא – כי הוא הירק שאין בו זרע אבל יצמח מן הארץ כמו שהוא פעם אחר פעם ועשב הוא המזריע זרע ויצמח אחר כן מזרעו.

מזריע זרע וכן תדשא הארץ דשא – בא השם אחר הפעלה הנבנה ממנו לתוספת באור או לחזק הפעלה והוא הנכון, וכן ויצם דוד צום (שמואל ב י״ב:ט״ז), יבשו בשת (ישעיהו מ״ב:י״ז), למען בצוע בצע (יחזקאל כ״ב:כ״ז), מהמטיר עליו מטר (ישעיהו ה׳:ו׳), והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלל.

עץ פרי – ותדשא גם כן עץ פרי ופרושו עושה פרי שהרי בותוצא הארץ לא זכר אלא עץ עושה פרי^ג ופרושו שהעץ יעשה פרי אחר זולתו עצמו כי גם הוא פורה אלא שהוא יש לו שם כללי מיוחד והוא עץ ומה שהוא מוציא שמו הכללי המיוחד הוא פרי, ומה שאמר פרי אדמתך (דברים כ״ח:ל״ג) לפי שהכונה אל הפרי שמוציא העץ כי העץ אינו נאכל ולפיכך סמך הפרי לאדמה לקח האחרון כי אליו הכוונה וכן צמח בלי יעשה קמח (הושע ח׳:ז׳), להוציא לחם מן הארץ (תהלים ק״ד:י״ד). וגם כן הכונה אל העשב הנאכל כי הוא פרי האדמה.⁠^ד

ויתכן לפרש כי בכלל עץ^ה פרי הם העלים כי גם הם פורים וזכרם לפי שהם שומרים לפרי, ואף על פי שהם עצמם אינם מאכל לבני אדם הם מאכל לעופות ולפי שהם שומרי הפרי נכללו במלת פרי כמו שאומרים במשל (בבלי חולין צ״ב.) יבעון אתכליא רחמי על עליא דאלמלא עליא לא מתקיימין אתכליא. ואחר שאמרנו שהעלים נכללים במלת פרי יהיו אילני סרק נכללים בעץ עושה פרי שאם לא כן אנה נזכרו אילני סרק בבריאת יום שלישי שהרי דוד המלך כשזכר סדור מעשה בראשית במזמור ברכי נפשי את י״י (תהלים ק״ד:א׳) זכרם כמו שאמר עליהם עוף השמים ישכון מבין עפאים יתנו קול (תהלים ק״ד:י״ב), ואמר ישבעו עצי י״י ארזי לבנון אשר נטע (תהלים ק״ד:ט״ז) אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה (תהלים ק״ד:י״ז), הנה זכרם לתועלת העופות ובאמרו מבין עפאים יתנו קול (תהלים ק״ד:י״ב) רוצה לומר באכלם מהעלים שהם עפאים שזכר ישמחו ויתנו קול לשמחה והנה הם תועלת העופות בעלים ותועלת בני אדם בעצים לעשות מהם כלים ולקרות הבתים ולהבעיר בהם האש לאפות ולבשל.

למינו – כל איש ואיש דבק למינו ומלת למינו טעמה על העשב כמו על העץ כי באחרונה זכר למינו וכן כשאמר ותוצא הארץ זכר בכל אחד למינהו.

ורבותינו ז״ל יש להם דעת אחרת בזה שאמרו: דרש ר׳ חנינא בר פפא יהי כבוד י״י לעולם ישמח י״י במעשיו (תהלים ק״ד:ל״א) פסוק זה שר העולם אמרו בשעה שאמר הקב״ה למינו באילנות נשאו דשאים קל וחומר בעצמם אמרו אם רצונו של הקב״ה בערבוביא למה אמר למינו^ו באילנות. ועוד קל וחומר מה אילנות שאין דרכם לצאת בערבוביא, אמר הקב״ה: למינו, אנו על אחת כמה וכמה. מיד כל אחד ואחד יצאו^ז במינו. פתח שר העולם ואמר: יהי כבוד י״י לעולם (תהלים ק״ד:ל״א).

אשר זרעו בו – העשב והפרי זרעו בתוכו כלומר הזרע שממנו יצא כמותו הוא בתוכו כי העשבים זרעם בתוכם בתוך קלפות והקלפות מסובבים הזרע ושומרים אותו וכן העצים^ח שנותנים פרי מאכל הזרע הוא בתוך הפרי כי אותם שנאכל מה שבחוץ ונזרק מה שבפנים כמו התמרים והאפרסקים והדומה להם ממה שבפנים הם צומחים, וכן אותם שתוכם גרענים קטנים כתפוחים ואתרוגים והדומה להם מאותם גרעינים הם צומחים, וכן אותם שנזרק מה שבחוץ ונאכל מה שבפנים ממה שבפנים הם צומחים, וכן התאנים שנאכל מה שבפנים ומה שבחוץ מהגרעינים הקטנים שהם מאכל והם תוכיים לקליפה הנאכלת^ט מהם הם צומחים וזה פרוש אשר זרעו בו.

ומה שאמר: על הארץ – רוצה לומר כשנופל הזרע ההוא על הארץ הוא צומח.

ותרגום ירושלמי: די נצבתיה מיניה וביה על ארעא.

ויהי כן – כמו שגזר האל.

א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״בגדולם״.

ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״כי מלת להאיר... פעולתם לצמחים״.

ג. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״פרי״.

ד. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״וגם כן הכונה... כי הוא פרי האדמה״.

ה. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״עץ״.

ו. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״במינו״.

ז. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״יצא״.

ח. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״זרעם״.

ט. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״והם תוכיים לקליפה הנאכלת״.

ויאמר אלוהים תדשא הארץ דשא, on the third “day”. God commanded the earth to produce vegetation, in other words, He equipped the earth with the ability, potential, to grow plants of different kinds. This was the second instance in which elements were amalgamated, i.e. employed in conjunction with one another, the product comprising more than one of the basic elements. (compare verse 9) The purpose of these various plants was to serve as food for the land-based living creatures which had not yet been created. The living creatures created on the fifth and sixth day respectively, formed the third stage of employing different elements in conjunction with one another, i.e. in a still more sophisticated manner.

The meaning of the word תדשא is equivalent to תוציא דשא, “bring forth herbs.” This דשא must be viewed as a relatively primitive form of grass, a forerunner of the eventual grass, so that a special verb is used to describe this process. The prophet Yoel 2,22 uses the word in that sense when describing primitive plants growing in the desert. Both the words צמח and דשא describe either primitive plants, or plants which have not yet grown to their full extent. The activities of the luminaries on the third day were relatively weak, not comparable to the power assigned to them on the fourth day, as we already mentioned in our commentary on verse 3. Only on the fourth day did their power increase sufficiently to materially influence the atmosphere covering the surface of the globe. As a result, plants of an advanced calibre were then produced by the earth, the trees growing to their full height, etc.

This is what is meant by the words spoken by God on the fourth day: להאיר על הארץ, i.e. to make their impact felt all over the surface of the earth. This is also what Moses referred to in Deuteronomy 33,14 וממגד תבואות שמש, וממגד גרש ירחים. The meaning of the word להאיר, usually understood only as “to provide illumination,” is in fact twofold. It means “to give light,” as well as “to carry out its assigned tasks.”

דשא, עשב. “deshe” which would develop into “eyssev.” Once it had attained maturity, it would grow seed by means of which to perpetuate itself. Other commentators (Nachmanides) view דשא as a primitive herb which does not produce seed, whereas עשב is a superior kind of herb producing seed. Both in the expressions מזריע זרע and תדשא דשא the noun follows the verb, seeing that it is based on the verb. This is meant either to further define the activity represented by the verb, or to lend more importance to it. We find several examples of such constructions in Samuel Ii 12,15 ויצם דוד צום, “David observed a fast;” another example is found in Isaiah 42,17 יבשו בשת, “being utterly shamed.” Still other examples are: Ezekiel 22,27 and Isaiah 5,6.

עץ פרי, the verb תדשא also includes the command to the earth to produce fruit-bearing trees. The meaning of the expression עושה פרי is that when this tree emerges from the bowels of the earth it is not to be masculine¹ but is to directly produce fruit, much as a woman produces children. The trunk does not need to be fertilised by a feminine counterpart. The tree therefore bears a name which includes its masculine and feminine components. Similarly, what the tree produces is known as פרי. As for the Torah sometimes speaking of פרי אדמתך, “the fruit of your soil,” (Deut. 28,4) when we would have expected פרי עציך, “the fruit of your trees,” this formulation is justified seeing that it is only the fruit which is edible and not the trunk, i.e. the tree itself. Therefore the word פרי appears in a construct form, belonging to אדמתך, i.e. the source which also brought forth the tree itself. We find a similar construction in Hoseah 8,7 צמח בלי יעשה קמח, “a plant yielding no flour. Perhaps the best known such construction is להוציא לחם מן הארץ, (Psalms 104,14) or, as we say in our daily benediction before eating bread: המוציא לחם מן הארץ, “Who brings forth bread from the earth.” Bread does not come forth from the earth but is baked by man; nonetheless its origin is in the stalks growing out of the earth.

It is possible, on the other hand, to understand in the term עץ not only the trunk, but the foliage, seeing the leaves and the peel also grow and act as protective covers, shields ² Even though these leaves do not serve as food for human beings, they do serve as food for the birds. For these various reasons the expression עץ פרי as opposed to פרי העץ can be justified, i.e. even the parts of the tree which are not, strictly speaking, its fruit, may be described as if they were. There is a popular saying quoted in Chulin 92,יבעון איתכליא רחמי על עליא דאלמלי עליא לא מתקיימין איתכליא, “let the grapes pray for the leaves for without the leaves the grapes would not exist.”³ As to the fact that the leaves are also part of the trees, the same applies to trees that do not bear fruit. If it were not so, the Torah would have made separate mention of that category of tree when reporting what had been created on the third day.

Consider the fact that David listed the sequence of what God had created during these 6 days in Psalm 104. When he referred to the birds in verse 12, mentioning that they sing in the foliage of the trees, he went on in verse 16 to mention the cedars of Lebanon as the place where some of these birds make their nests. These cedars are not fruit-bearing trees, but are referred to as trees which God planted. In other words, the non fruit-bearing trees are singled out by David as having been made by God for the benefit of the birds. (compare author’s commentary on that Psalm in detail) Moreover, each of those trees is also useful for man who makes all kinds of tools and furnishings out of these non fruit-bearing trees.

למינו, each species should cleave to its own kind. The word למינה applies also to the different herbs just as to the trees; this is why it is mentioned at the end, i.e. to all the foregoing. The same is true in verse 12 when the Torah reports that earth indeed produced each category of plant so that it could preserve its respective species. Our sages both in Rosh Hashanah 11, as well as in Chulin 60 also display another approach to these verses. Rabbi Chanina bar Pappa explained Psalm 104,31 יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, “let the glory of the Lord endure forever, let Him derive joy from His creatures.” This verse was supposedly said by the angel in charge of running the universe on behalf of God. At the time when God commanded the trees to be careful not to lose their individuality but to preserve the peculiarities of their respective genes, the herbs said to themselves that “if God had been interested in different plants intermingling with one another, why would He have cautioned the trees against doing this? They reasoned further that if God said this to the trees which are very distinct from one another by nature, then surely He is interested in their (herbs) maintaining their own individuality, seeing that they are in so much greater danger of losing it through growing so closely to other species of herbs!” As a result, they were careful to emerge on the surface of the earth, each category according to its species. When the angel in charge of running the universe on God’s behalf saw this, he spontaneously broke out in the words יהי כבוד ה' וגו'.

אשר זרעו בו, which contained seed of its own kind as part of it. Both the herbs and the fruit contain their seed within themselves. The meaning is that they are equipped with the means to reproduce themselves, to perpetuate their existence on earth as a species. The herbs contain their seeds within pods or peels, the pods acting as protection against these seeds being destroyed. In the case of fruit-bearing trees, the seeds are contained within the fruit. Only the outer part of the actual fruit is eaten, the seeds being discarded. Even figs, which are eaten together with their seeds, can reproduce from the edible seeds within them. The interior of these little grainy particles we eat contain the basic seed needed for them to reproduce. This is the meaning of the words אשר זרעו בו, “whose seed is contained within it.”

על הארץ. What is meant is that when such seed falls onto the earth it will develop into a plant of the same kind as the one it had fallen from. Compare the Jerusalem Targum on this translation.

ויהי כן, it came forth exactly as God had directed.

1. like certain strains of palms,

2. שומרים in halachic parlance,

3. a parable comparing the scholars to the ignorant people, reminding the former that but for the latter there would be no point to their own existence.

תדשא הארץ – כאן מתחיל לספר מלאכת יום שלישי. והלביש את הארץ עשבים ואילנות ביום שהקווה את המים קודם שתתייבש על ידי המאורות שנתן ביום רביעי.⁠¹

דבר אחר: יקוו המים – כבר נגמרה מלאכת יום שיני על ידי הרקיע שהבדיל, ועכשיו מתחלת מלאכת יום שלישי, שאם לא יקוו המים מעל פני הארץ, איך תראה היבשה כדשא עשב ואילנות.

עץ פרי – והיא לא עשתה כן, ובדשאים הוציאה למיניהם יותר משנצטותה, מכאן יש ללמוד שלטובה נתכוונה, לפי שכמה אילנות יחסרו אם העץ עצמו כפרי. ואף על פי כן כשנתקלל אדם על עונו, נפקד עונה גם היא ונתקללה, דבהדי כבשא דרחמנא למה לה, יד י״י לא תקצר.

פרי – מהעניינים הנכתבים בלשון יחיד, דוגמ׳: שמש, טף, שבר,⁠^א כר, בצק, בטן, דגן, תירוש, יצהר, ועוד הרבה.

1. שאוב מר״י קרא.

א. כן בכ״י אוקספורד 568. בכ״י מינכן 224: ״שכר״.

תדשא הארץ, "let the earth sprout vegetation;⁠" at this point the Torah begins with its report of God's creative activity on the third "day". The major result was that the surface of the earth became covered with different categories of vegetation including trees, in anticipation of God's placing the luminaries in the sky on the fourth day. A different exegesis: the waters had already completed the process of contracting on the second day as part of that day's activity, aided by the רקיע, horizon/atmosphere blowing itself up on the second day; for if the (upper) waters had not contracted, how could the earth beneath have become visible and already be covered with vegetation including trees?.

עץ פרי, "edible trees;⁠" the earth did not carry out this part of God's instructions, producing only trees with edible fruit instead. On the other hand, it produced more species of herbs than it had been instructed to. Bearing this in mind, we can deduce that the "earth's" intention in doing so was not to countermand God, but was well intentioned. It reasoned that if the trunks were edible it would not take long before many such species of trees would die out, as the creatures on earth would consume both the fruit and the trunks. In spite of the earth's, i.e. nature's good intentions, when God cursed man as a result of his sin, the earth's non compliance with the directive of its Creator was remembered and it was cursed also. This was in keeping with the principle expressed in B'rachot 10, that when Chiskiyah said to God that he had not married as he foresaw that his children would become renegades, God asked him if that was a reason to refuse to carry out His command? [In other words, "never mind your good intentions, you must not countermand My orders to be fruitful and to multiply.⁠" God did not need his advice about how to achieve His goals. Ed.].

פרי, "fruit(s) of;⁠" this is one of numerous words in classical Hebrew which always appear in the singular mode; others are: שמש, sun, טף, children, שכר, reward, wages, כר,cushion, בצק, dough, to mention just a few.

דשא – הן דשאים קטנים קודם שהוציא הזרע. ועשב. הוא הגדול שהוציא הזרע.

עץ פרי עושה – תימה והלא כמה אילן סרק יש. וי״ל עץ עושה פרי יהי למיניהו. הר״י (???).

ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא – גזר שיהיה בתולדת הארץ כח הצומח ומוליד זרע כדי שיהיה המין קיים לעד.

ויתכן שירמוז בארץ הנזכרת בפסוק הראשון, שימשך ממנה כח מצמיח, והנה נאצלו מכחה היסודות למיניהם, ומהם צמחו בגן עדן דשאים ואילנות, ומהם בעולם. וזהו שאמרו (בראשית רבה י״א:ט׳): בשלישי ברא שלש בריאות: אילנות ודשאים וגן עדן. ועוד אמרו (בראשית רבה י׳:ו׳): אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדול, הדא הוא דכתיב: הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ (איוב ל״ח:ל״ג) – שוטר.

ואמר שיהיה כל זה למינהו, והוא אסור הכלאים, כי הזורע אותם מכחיש בכח מעשה בראשית. ועוד אבאר בו בעזרת השם (רמב״ן ויקרא י״ט:י״ט).

וכתב רבינו שלמה: דשא עשב – לא דשא לשון עשב, ולא עשב לשון דשא. שלשון דשא – לבישת הארץ בעשבים, ואין לומר: דשא פלוני, וכל שורש לעצמו נקרא עשב.

ואין דברו זה נכון, שאם כן, לשון דשא לא יתרבה, וחכמים אומרים: הרכיב שני מיני דשאים מהו (בבלי חולין ס׳.), והרב עצמו מזכיר דשאים. אבל דשא הוא הקטן הצומח, ועשב הוא הגדול המזריע, ולכן יאמר: תדשא הארץ, ולא יתכן לומר: תעשיב. וכל קטן הצומח מן הארץ יקרא: דשא, אף באילנות, ולכן ימשוך: תדשא הארץ עץ פרי, כי לא אמר: תדשא הארץ דשא עשב, ותוציא עץ פרי. והנה הוא כטעם צמיחה, וכן: כי דשאו נאות מדבר כי עץ נשא פריו (יואל ב׳:כ״ב).

ואני תמה איך לא הזכיר הכתוב אילני הסרק, ואיך צוה בעץ פרי לבדו. ואולי בזה נתעוררו רבותינו שאמרו (בראשית רבה ה׳:ט׳): אף אילני סרק עשו פירות. ואם כן, נאמר כי מקללת: ארורה האדמה (בראשית ג׳:י״ז) היו^א סרק. ויתכן שיהיה פירוש הכתוב: תצמיח הארץ צמח, ועשב מזריע זרע, ועץ עושה פרי. והנה בתחלה גזר בעשבי הסרק ובאילני הסרק. וממה שאמר: עושה פרי אשר זרעו בו (בראשית א׳:י״ב) נלמוד כי כל^ב האילנות יצמחו מזרעם, אף על פי שהמנהג במקצתם ליטע מהם הענף.

א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״אילני״.

ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כל״.

AND G-D SAID: 'LET THE EARTH PUT FORTH GRASS.' He decreed that there be among the products of the earth a force which grows and bears seed so that the species should exist forever. It is possible that the name "earth" mentioned in the first verse already contains a hint that a force which causes things to grow should spring up from the earth, and it was from this force that the foundations of all vegetations according to their kinds emanated. From them sprang the grass and trees in the garden of Eden, and from them came those in the world. This is what the Rabbis have said:⁠¹ "On the third day He created three creations: trees, grass, and the garden of Eden.⁠" They have also said:⁠² "There is not a single blade of grass below [that does not have] a constellation in heaven that smites it and says to it, 'Grow.' It is this which Scripture says, Knowest thou the ordinances of the heavens? Canst thou establish 'mishtaro' (the dominion thereof) in the earth?³ — [mishtaro being derived from the root] shoter (executive officer).⁠"
And He said that all this vegetation should be after its kind. This is the basis of the prohibition of sowing mixed kinds of seeds,⁠⁴ since he who sows them works contrary to the power of the work of creation. I will yet explain this⁵ with the help of G-d.
Now Rabbeinu Shlomo [Rashi] wrote: "Deshe essev (grass, herb). Deshe does not mean the same as esev and esev does not mean the same as deshe, for by deshe is meant that which forms the covering of the ground when it is filled with vegetation, and it is not linguistically correct to say 'this or that deshe.' Each by itself is called this or that esev.⁠"
This interpretation of Rashi is not correct. For if it were so, the word deshe⁶ could have no plural, and yet we find the Sages saying, "If a person grafted together two kinds of deshaim, what should the law be?⁠"⁷ And the Rabbi himself⁸ mentions deshaim.⁠⁹ Rather, deshe is the young growing plant, and esev is the mature product which produces seeds. This is why Scripture says, 'tadshei ha'aretz' (let the earth put forth) 'deshe' (young plants), and it would not be correct usage to say ta'asiv [for the word esev applies to mature products which produce seeds]. And every young thing that grows from the earth is called deshe, even trees. Therefore tadshei ha'aretz in the verse extends also to the expression etz pri (the fruit-tree). [This interpretation is necessary] since He did not say, "Let the earth put forth deshe esev and let it bring forth the fruit-tree.⁠" The word deshe thus has the same meaning as tz'michah (growing). Similarly we find: For the pasture of the wilderness 'dash'u' (do spring), for the tree beareth its fruit.⁠¹⁰
I wonder why Scripture did not mention the creation of fruitless trees, and how is it that He commanded only concerning fruit-trees? Perhaps this is what induced our Rabbis to say,⁠¹¹ "Even the presently barren trees at first bore fruit.⁠" If so, we must say that since the imprecation [which was visited upon Adam for his sin] — Cursed be the ground for thy sake¹² — barren trees came into existence. But it is possible that the explanation of the verse before us is as follows: "Let the earth bring forth growing things, and herbs which yield seed and trees which bear fruit.⁠" Thus He decreed at first the creation of barren herbs and barren trees in general, and then He specified herbs which yield seed and trees which bear fruit. From what He said later on — bearing fruit… wherein is the seed thereof — we may derive that all trees were to grow from their seed although it is the custom with some trees to be propagated by planting a branch.

1. The source is not definite. See Pirke d'Rabbi Eliezer, Chapter 3.

2. Bereshith Rabbah 10:7.

3. Job 38:33.

4. Leviticus 19:19.

5. Leviticus 19:19.

6. Chullin 60a.

7. Chullin 60a.

8. Rashi. The title Harav (the Rabbi, the Master) without specification of the name is used by Ramban only with reference to Rashi or Rambam. It is the highest mark of respect. Precedent for it is found in the Talmud where just the title Rabbi meant Rabbi Yehudah Hanasi, redactor of the Mishnah, and the title Rav was a reference to Abba Arucha, founder of the Babylonian Academy of Sura.

9. That is, when Rashi writes, "For the species of deshaim are different; each by itself called this or that esev.⁠"

10. Joel 2:22.

11. Bereshith Rabbah 5:9.

12. Genesis 3:17.

תדשא הארץ – נעשה הארץ חומר לבעלי הנפש הצומחת, ובכאן קלקלה הארץ כי המאמר הקדום היה עץ פרי עושה פרי והיא לא עשתה כן אלא עץ עושה פרי. ואמר:

"Let the earth be covered with herbs.⁠" The earth was directed to become material fit for vegetation and living creatures. However, the earth aborted part of God's directive as it should have produced fruit-bearing trees with edible trunks.
The Torah continues by reporting that —

עץ פרי עושה פרי – פירש״י שיהי׳ טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי ולא העץ פרי וכו׳. וא״ת והלא כתיב ויהי כן אחר תדשא הארץ לאלתר. וי״ל שלפיכך פי׳ רש״י וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ שלישי שכתוב ותוצא הארץ על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי עכ״ל. וכל זמן שעמדו על פי הארץ ע״ז אמר ויהי כן היה טעם העץ כטעם הפרי. אבל כשקבע יום יציאה נשתנה טעם העץ מטעם הפרי. ועי״ל ויהי כן פרט. ותוצא הארץ כלל הרי כלל ופרט. ומדה זו נדרשת בתורה כל מקום שנאמר כלל ופרט הפרט פי׳ של כלל ואין בכלל אלא מה שפרט.

תדשא הארץ דשא – י״מ שדשא הוא העשב הקטן קודם שיוציא זרע ועשב הוא הגדול לאחר שהוציא זרע. ורש״י לא פי׳ כן אלא דשא הוא לבישת הארץ בעשבי׳ ואין שייך לומר דשא פלוני. והקשה עליו הרמב״ן א״כ לשון דשא לא יתרבה וחכמי׳ אומרים הרכיב שני מיני דשאים ולכן פי׳ שדשא הוא הקטן הצומח ועשב הוא הגדול המזריע וכל קטן הצומח נקרא דשא אף באילנות ולכן אמר תדשא הארץ הוא נמשך על עץ פרי כי לא אמר תדשא הארץ דשא ותוציא עץ פרי. והקשה הוא ז״ל למה לא הזכיר הכתוב אילני סרק ולמה לא צוה רק בעץ עושה פרי. ופי׳ שנתעוררו רבותינו בזה ואמרו שאף אילני סרק עשו פרי אלא שמקללת ארורה האדמה נעשו סרק. ופי׳ עוד שפי׳ הפסוק תצמיח הארץ צמח ועשב מזריע זרע ועץ עושה פרי הרי מתחלה גזר בעשבי סרק ובאילני סרק כלל ואח״כ פרט בזרעים הנאכלין ובאילני פרי וממה שאמר עושה פרי אשר זרעו בו למד כי כל אילנות יצמיחו מזרעם אע״פ שהמנהג בקצתם ליטע מהם הענף. מה שלא נתייחד יום שיאמר תדשא הארץ דשא פי׳ הרמב״ן מפני שאינו מעשה מיוחד שהארץ לעולם ארץ היא בין אם תצמיח צמח או שתהיה ארץ מלחה:

תדשא הארץ דשא, "let the earth become capable of producing herbs.⁠" Some commentators believe that the word דשא is equivalent to עשב, small thin grass, i.e. grass which has not yet produced seed. The word עשב when used in the Torah would then describe grass that has grown high enough to produce seed capable of reproducing itself.

Rashi does not accept this interpretation but believes that the word דשא is a collective term for green vegetation of a primitive nature covering the surface of the earth. Hence, the word דשא does not need an adjective to define it more closely.

Nachmanides queries Rashi's statement, saying that if he were right the word דשא would never appear in the plural mode, whereas our sages speak of combinations of several kinds of .דשאים. Therefore we must accept the view that the word דשא describes grass that has not fully grown. Any plant that has not developed to the stage of reproducing itself, i.e. having produced its own seed, is called דשא. This is also reflected in the word תדשא, a directive to continue to develop eventually into fruit-bearing trees, why else would the Torah not write תוצא הארץ דשא ותוציא עץ פרי, "let the earth produce herbs, and let it produce a fruit-bearing tree?⁠" Clearly, the tree is merely a continuation of a growth process that commenced as דשא. Nachmanides queries further why the Torah does not mention עצי סרק, trees which do not produce edible fruit, saying "why does the Torah not mention non fruit bearing trees and why was the earth commanded to produce only fruit-bearing trees?⁠" He answers that actually the wording of the Torah alerted the sages to say that the so-called עצי סרק also produce fruit; however, after the earth was cursed as a result of the original sin, the fruit of these trees was cursed also and became inedible or poisonous.

Nachmanides goes on to explain that the verse may be understood in the following sequence: first the earth was commanded to produce primitive plants. Once the earth had been able to comply with this part of God's directive, He directed earth to produce more sophisticated vegetation, such as fruit-bearing trees, the trunks of which were also edible. Nachmanides adds that the reason the Torah did not assign a specific day as being the one on which the earth carried out this directive was that earth will forever continue to produce vegetation. This was not a one-time event, such as the establishment of a horizon, oceans, etc. Moreover, the earth is a permanent phenomenon in this universe regardless of the fact that certain parts of the earth produce vegetation and other parts do not.

ויאמר אלהים תדשא הארץ – גזר שיהיה כו׳. כלומר אין הפי׳ שתדשא הארץ דשא לבד אבל פי׳ הוא שיהיה בתולדת כח הארץ כו׳.

עץ פרי עושה פרי – תימה: כמו מיני אילן. וי״ל עץ עושה פרי. ע״כ מצאתי.

עץ פרי – טעם עצו ופריו שוה, ולא עשתה כן, ולפיכך נתקללה כדפרש״י. ונראה דלכך לא עשתה כן, שיאכלו העולם העץ ויכלו האילנות. ונתקללה משום דבהדי כבשיה דרחמ׳ למה לך, היד י״י תקצר? וא״ת והרי דויד אמר עץ פרי וכל ארזים. וי״ל דהכא קאי אעושה, והתם לא כתיב כן.

מזריע זרע למינהו – ר״ת מזל, אין לך עשב ועשב שאין לו מזל למעלה.

אמנם בו ביום השלים מלאכת זאת הפעול׳ במה שהוציא תכלית׳ אל הפועל. והוא ענין.

המאמר הרביעי

ויאמר אלהים תדשא הארץ וכו׳ - כי אחר שנראת׳ היבש׳ נתן בטבע׳ להוציא שלימות׳ אל הפועל והוא שתעש׳ צמיחותי׳ על האופן היותר נאות שאפשר משלש׳ מיני צמחים:

האחד הוא הדשא שהוא צמח שאין לו זרע כלל והוא צומח מאליו כמ״ש הכתוב מצמיח הרים חציר (תהלים קמ״ז:ח׳) כציץ השדה כן יציץ (תהלים ק״ג:ט״ו).

השני עשב מזריע זרע כגון מיני תבואות וירקות מאשר לא יצמח כי אם ע״י זריע׳ וגזעם מחליף בכל שנה.

השלישי הם מיני האילנות נושאי פרי שהוא נאכל והגזע נשאר ימים רבים ושנים.

כי שלשתן ביאר באמרו דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו וכו׳. ויהי כן.

The Fourth Dictum

"And God said: ‘Let the earth put forth" etc.

After the condition of the dry ground had been established, plant life of three different categories would enhance and perfect the barren earth:

1) vegetation growing spontaneously, without need for seeding,

2) shoots spreading seeds,

3) trees bearing fruit and having stems that survive from season to season. The unusual description of "the earth produced,⁠" or "the waters swarmed,⁠" instead of "God made,⁠" indicates that earth, i.e. nature, engaged in an activity that becomes a vocation, an ongoing task and activity. The essential part of the fourth directive then is to describe the activity of the earth, i.e. its role in the scheme of things. God saw that it was good. Just as at the time of the creation of light, the tohu, void, was removed, so now the bohu, confusion, was eliminated as nature produced vegetation in an orderly and functional manner. This piece of evolutionary progress qualifies for the statement "God saw that it was good;⁠" therefore, we find this statement repeated on the third day of creation.

לא דשא לשון עשב כו׳. פי׳ מפני שאין פי׳ דשא כפי׳ עשב ולא פי׳ עשב כפירו׳ דשא שהרי כל אחד ואחד ממיני העשבי׳ נקר׳ עשב פלו׳ ולא יתכן לומ׳ דשא פלו׳ משמע שפי׳ דשא מורה על לבישת הארץ במילוי מיני עשבים מתחלפי׳ בכללם יחד ולפיכך לא היה מדרך הלשון לכתוב תעשיב הארץ כללות מיני עשבים מתחלפין וכתב תדשא שפי׳ תתכסה הארץ מיני עשבים רבים יחד בערבוביא. והרמב״ן ז״ל טען ואמר שאין דבריו נכוני׳ שאם כן לשון דשא לא יתרבה ורז״ל אמרו הרכיב שני מיני דשאים מהו והרב עצמו הזכיר דשאים ואמר כשהיא מתמלאת בדשאים ולמטה מזה אמר אע״פ שלא נאמר למינהו בדשאים כו׳ והוא הדין נמי שהיה לו לטעון ממה שאמר שני מיני דשאים שאם לשון דשא כולל כל המינים איך יתכן שיקרא המין האחד דשא עד שיאמרו שני מיני דשאים אלא שנ״ל שאינה טענה דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כדאיתא בפרק ראשית הגז כי סליק איסי בר היני אשכחיה לרבי יוחנן דהוה מתני ליה לבריה רחלין אמר ליה אתנייה רחלות אמר ליה כדכתי׳ רחלים מאתים אמר ליה לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ובשלהי ר״ה אמרו אתקין רבי אבהו בקיסרין תקיעה וג׳ שברים ותרועה ותקיעה ואין זאת התרועה תרועה דקרא דתרוע׳ דקרא ספוקי מספקא להו לרבותינו ז״ל אי גניחא הוא אי יללה הוא וזאת התרועה מורה על היללה לבדה ותנן נמי שיעור תרועה כשלש יבבות ואין היבבו׳ הללו כפירוש יבבא דתרגום תרועה שאם כן יהיה פירושו שיעור יבבא כשלש יבבות:

שיגדל בו זרעו. אמר שיגדל בו זרעו במקו׳ מזריע זרע מפני שהמובן ממזריע זרע הוא זריקת הזרע בארץ ונטיעתו כמו לא תזרע ולא תצמיח לא גדול הזרע ומפני שא״א שיפורש פה כמשמעו פי׳ אותו מלשון גדול ומה שהאריך לומר לזרוע ממנו במקום אחר הוא לתת טעם על קריאת הגרגיר בשם זרע ואמר מפני שהוא אשר יזרע במקום אחר:

ועץ פרי. הוסיף וי״ו מפני שאין העץ בכלל העשב ולכן אצל הפועל כתוב בוי״ו ופי׳ עץ פרי שטעם העץ כטע׳ הפרי ולא סמוך אם מפני שהפרי סמוך אל העץ לא העץ אל הפרי ופי׳ זית שמן זית שיש בו שמן כמו שאמרו רז״ל ששמנו אגור בתוכו ואין לפר׳ עץ פרי שעושה פרי דאם כן מה צורך לעושה פרי:

נפקדה גם היא על עונה ונתקללה. אין זה סותר מה שפירש גבי ארורה האדמה משל ליוצא לתרבות רעה שהבריות מקללות השדים שינק מהם כדכתי׳ את אביה היא מחללת שחללה ובזתה את כבודו שאומרים עליו ארור שזו ילד ארור שזו גדל דמשמע שלא בעון שבה נתקללה דאיכא למימר הא והא גרמה והכי קאמר כשנתקלל אדם על עונו והוצרך לקלל גם האדמה בעבורו כמנהג הבריות נפקד גם עונה עם אותה קללה ומה שהכריח את רז״ל לומר גבי ארורה האדמה משל ליוצא לתרבו׳ רעה כו׳ ולא אמרו בעבור עונה משום דסביר׳ להו דממלת בעבורך משמע ולא בעבורה:

שמהן האילן צומח כשנוטעין אותו. כלומר ולכן נקרא הגרגיר זרע דאם לא כן לא היה לו לומר אלא הן גרגירי כל פרי:

ויאמר אלהים עד ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי. כדי שתעמוד על כוונת הפסוקים האלה ראיתי להודיעך בזה שני דרושים עיוניים כפי מה שביארום חכמי הפלוסופי׳. הא׳ מהם הוא שמדרגות ההויות המתחדשות מהרכבת היסודות הם ה׳. המדרגה האחד הם האדים הנתכים מהארץ. והמים באמצעות חום השמש ואלה לא יותכו ולא יצאו כי אם משני יסודות שהם הארץ והמים. והב׳ היא הרכבת הדברים הנולדים מהאדים לפי שהאדים ההם או ישארו בבטן הארץ או יעלו באויר כפי העוני והדקות שבהם. ואם יעלו אל האויר יחדשו שם כפי איכותם וכמותם וכפי המקום אשר יעלו בו דברים מחולפים כמו הכוכב המדלק הברק והגלד והכפור והברד העננים והרעמים השלג והמטר והטל ודומיהם. או אם האדים ישארו עצורים בבטן הארץ יהיו פעמים סבת הרעש ויתילדו מהם המתכות והגפרית ויתהוו האבנים והכסף החי שהוא התחלה לכל מיני המחצבי׳ שבעה העופרת והבדיל והנחושת הוירדיט הברזל הזהב והכסף. ושתי המדרגות האלה מההווים הם חסרי המציאות מאד לפי שהראשנה היא קרובה מטבע המים והארץ שהולידום. וגם השנית לפי שאינם בעלי נפש לא חיונית ולא צומחת ולא מרגשת וצורתם נמצאת בכל המורכב ובכל חלקיו בשוה ויקרא החלק בשם הכל כי הוא כלו מתדמה בשם וגם מבלי היות בו אבר ראשיי ולא התחלפות איברים וחלקים נבדלים בצורה. ולא יתהוו זה מזה בהויה הטבעית לפי שאין בהם כח מצייר ולא מוליד בדומה שהוא מיוחס ומיוחד בבעלי נפש והיו מפני זה שתי המדרגות האלה במציאות ארצי קרוב לטבע האדים והעשנים הנולדים ולטבע הארץ והמים עצמם. והמדרגה הג׳ מההרכבות היא מדרגת הצומח שהם בעלי נפש תכלול ההזנה והגדול וההולדה בדומה. וההזנה יעבדוה ארבעת הכחות מושך ומחזיק מעכל ודוחה ומהחושי׳ כלם לא ימצא בצומח כי אם המשוש שבעבורו ישלח פארותיו אל צד הנהרות ואל המקומות הלחים והצמחים יתהוו זה מזה ואחרי ההתהוות ישובו חלקי המתהוה לדבר שממנו התהוו והוא הזרע ובתחלת ההויה ההוא יתהוה השורש שהוא מקום הלב בצמחים והצמחים לא יולדו אלא מדבר שבו הכח המהוה והמצייר והוא הזרע אשר בצמחים במדרגת הביצה בב״ח. והמדרגה הד׳ מהמורכבים היא מהב״ח המרגישים שנמצא בהם הנפש הצומח וכחותיה אשר היא במדרגת החומר לנפש המרגשת כוללת החוש והתנועה ברצון והמדרגה הה׳ היא ההרכבה האנושית כוללת הצמיחה וההרגש וכחותיה שילכו מהלך שלימות הצורות זו לזו. עד השכלות האחרונה זהו הדרוש הראשון.

ואמנם הדרוש הב׳ הוא במה הוא הפועל הנותן והמהוה הצורות במורכבים השפלים. וזה כי לא ימלט אם שנא׳ שכל הצורות הם מכח החומר ואין שם שכל נבדל נותן אותם מחוץ או שיהיו כלם מפועל נבדל שהוא חוץ לחומר המתהוה ואין שום צורה מכח החומר או שנאמר שקצת הצורות מפועל נבדל וקצתם הם מהכרח החומר וכחו. ושקר שנאמר שכל הצורות מכח החומר לפי שהצורה האנושית המשכלת אינה מכח החומר ולא מתערבת עמו וכמו שהתבאר בראיות ברורות בספר הנפש. וגם שאר הנפשות צומחת ומרגשת יצטרכו בהכרח לפועל נבדל כמו שביאר תמס״טיוס במאמר הנרשם באות האל״ף ממ״שה. ושקר שיהיו ג״כ כל הצורות מפועל הנבדל לפי שהוא במה שהוא שכל א״א שישפיע צורה שלא יהיה בה השגה מה חצונית חושיית או פנימית ג״כ ולכן הדומם והצומח שאין להם השגה ולא הרגש כלל לא יהיו מהנבדל ישאר א״כ שקצתם הם מהנבדל וקצתם מכח החומר אמנם מה המה אלה מי יתן ואדע. וכבר נמצאו לבד דעות מחולפות כי פעם יאמר בקצורו לספר הנפש שהשכל הפועל הוא נותן הצורות בבעלי הנפש כלם. ופעם יאמר בספר בעלי חיים שהמהוה לאלו ההוים אינו שכל אבל כח נפשיי נשוא בזרע ושהמהוה אותו כח נפשיי הוא הנבדל ובמאמר ה״ז ממש״ה כתב שהכח המהוה הוא בזרע מתילד מבעל הזרע והגרמים השמימיים ושהוא אינו נבדל כי היה ב״ר כ״כ נבוך בדרוש הזה שהיה מתהפך מצד אל צד פוסח על שתי הסעיפים בלתי קיים באחד מהם אך בזאת נחה דעתו בכל ספריו שהנפש השכלית היא מפועל הנבדל ואינה בכח הזרע. וכאשר ראיתי דעות הפלוסופ׳ ישיגו ספקות רבות לכל אחד מהם ראיתי לי דרך אחרת כפי מה שהורוני כתבי הקודש התורה והנביאים והוא ששתי המדרגות הראשונות מהמורכבים ר״ל מהויית האידים והעשנים והדברים המתילדים מהם באויר והוית הדוממים והמתכות המתהוים בבטן הארץ צורותיהם הם מכח החומר והמזגת היסודות ולזה היתה מדרגתם מדרגה חסרה ושפלה קרובה מטבע הארץ והמים בלתי צריכה אל פועל נבדל מחוץ וכבר יעיד על זה אמרו (בראשית ב) ואיד יעלה מן הארץ שייחס העלאת אדים והויתם אל הארץ ואל המתכות והדוממים אמר איוב כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו. ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה. כלומר שהיו המתכות כלם מטבע הארץ וממנה היו צורותיהם. אמנם צורת הצומח להיות רבות הכחות והפעולות אינה מכח החומר אלא מתנועת הגלגלים והשפעת הכוכבים ולכן אחז״ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע מכה אותו ואומר לו גדל ולא אמרו כזה בב״ח המרגישים לפי שהצורה הצומחת ביחוד היא מהגלגלים עד שארז״ל שמספר מיני הצמחים כמספר אישי הכוכבים וכמו שזכר הרב המורה. ומפני זה נאמר (דברים ל״ג י״ג) ביוסף מבורכת ה׳ ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת וממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים. אמנם צורות הב״ח אינם מכח החומר ולא מתנועות הגלגלים אבל הם מפועל השכל הנבדל שקראוהו שכל הפעול ולכן היו בהם השגות חושיות ודמיוניות ונמצאו בב״ח ערמומיות ותחבולות שהם כלם מפועל המחשבה אבל הנפש השכלית כמו שאינה מכח החומר כן אינה מהשפעת הגלגלים ולא גם כן מנתינת השכל הפועל אבל היא מהאל יתברך עצמו (זהו דעת החבר בספר הכוזר) כי הוא אשר ברא הנפשות בתחלת הבריאה במעשה בראשית כפי הדעת האמתי אחר האין הגמור כאשר נבראו המלאכים הרוחניים להיות הנפשות מטבעם השכלי ולזה נאמר בתורה ויפח באפיו נשמת חיים והנביא ישעיה אמר מבאר זה (ישעיהו נ״ז י״ו) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי רוצה לומר שהרוח החיוני שהוא הנקרא ביחוד רוח כמ״ש ורוח כל בשר איש אותו החיוני הוא מהשכל הנבדל שהוא לפני השם כמו שתרגם אנקלוס ופני לא יראו על השכלים הנבדלים אמר ודקדמי לא יתחזון וכמו שביאר הרב המורה. אמנם הנשמות שהם השכליות אותם באמת אני עשיתי. וכבר כתב הראב״ע שלא תאמר נשמה כי אם על השכלות ומה טוב אמרו אני עשיתי בלשון עבר עם היות שאמר כי רוח מלפני יעטוף בלשון עתיד להגיד שהנשמות השכליות עשה אותם הקב״ה בעצמו בתחלת הבריאה אמנם הרוח מלפניו יעטוף שכל היום מתחדשים הרוחות בהוית הב״ח ועל זה אמר הקב״ה לאיוב בתוכחתו (איוב כ״ו ד) ונשמת מי יצאה ממך שלמה אמר נר ה׳ נשמת אדם להגיד שממנו יצאו הנשמות והוא המדליק את הנרות ההם ולא שכל אחר נבדל ומפני זה תמצא שאליהו ואלישע לא התפללו על אחד מכל הנסים אשר עשו כמו שהתפללו על תחיית בן הצרפית ובן השונמית לפי שהיה השפעת הצורות השכליות דבר מיוחס לאל ית׳ ולא היה יכולת בנביאים ההם להביאם בגופים ולכן התפללו אליו ית׳ שישפיעם שמה. ואין להקשות על זה ממ״ש ישעיה הנביא ע״ה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה שיחס נתינת הרוח והנשמה כאחד לאל לפי ששם לא דבר הנביא כ״א ממה שהיה בבחינת הבריאה וראש הפסוק מוכיח והוא (ישעיהו מ״ב ה׳) כה אמר ה׳ בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה ר״ל כאשר ברא השמים ונוטיהם שהם השכלים הנבדלים אזי הוא בעצמו מבלי אמצעי נתן נשמה לעם עליה שהם בני אדם העתידים להיות על האדמה ונתן ג״כ הרוח החיוני להולכים בה שהם הב״ח כלם וזה אמת כי כל הנשמות שהושפעו במעשה בראשית מהב״ח ומהאדם השפיעם הקב״ה בעצמו ואחר כך סודרה ההויה הטבעית במאמרו נתינת הרוחות החיונים בב״ח לשכל נבדל שהוא לפניו ית׳ והנשמה השכלית היא תמיד ממנו יתברך וכמו שזכרתי וזהו הדרוש השני.

ענין הקות המים והגלות היבשה

ואחר ביאור שני הדרושים האלה אומר בפי׳ הפסוקים ותשובת שאלותיהם שהמשפיע הראשון יתברך אחרי שגזר בהקוות המים והגלות היבשה גזר על ההרכבות שיעשו בה כי לא תהו בראה לשבת יצרה והנה לא זכר הוית האדים והעשנים והדברים המתילדים מהם באויר לפי שהם מטבע הארץ והמים בלבד ולא ג״כ מהדוממים והמתכות לפי שהיסודות הספיקו בכחותיה׳ להולידם ולכן לא בא על הויתם אמירה אלהית להיות צורותיהם מכח החומר כלם ואינם מפועל מחוץ כמו שהתבאר ולא נתיחדה אמירה אלהית כי אם על התחלות ההוים או על הוית הבעלי נפש. וכל הצמחים להיותם בעלי נפש לא היתה הארץ מספקת בחמרה וכחה להולידם מבלי מאמר ית׳ שהשפיע כח בארץ לשתוציא צמחיה והוא אמר׳ ויאמר אלהים תדשא הארץ כי בעבור שלא היו המאורות עדין נמצאים השפיע השם כחו בארץ לשהיא בעצמה תוציא הצמחים והדשאים מבלי עזר פועל מחוץ ואחרי שנעשו המאורות היו הם הפועלים והמשפיעים צורות הצמחים כלם כמו שהתבאר והותרה בזה השאלה הה׳ והנה זכר הכתוב בצמחים ג׳ מדרגות הא׳ קרא דשא והוא עשב הבלתי נזרע ולא נעשה על ידי בני אדם אבל הוא בעצמו יולד בארץ מבלתי עבודה כמ״ש מצמיח חציר לבהמה כציץ השדה כן יציץ ועל המדרגה הזו אמר תדשא הארץ דשא ר״ל תתלבש הארץ כלה דשאי׳ והמדרגה הב׳ הוא העשב ר״ל הנזרע כמו חטה ושעורה וכל מיני ירקות שאין גזעם מחליף בכל שנה כמ״ש ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ ועל זה אמר עשב מזריע זרע ואפשר לפרש מה שאמר על הארץ שהוא קשור למעלה עם תדשא הארץ כאלו אמר תדשא הארץ דשא עשב על הארץ כלומר שיצא על פני הארץ. והמדרג׳ הג׳ מהצמחי׳ הם האילנות נושאי פרי מאכל והגזע נשאר ימים רבים ושנים ועליו אמר עץ פרי עושה פרי למינו ועניננו לפי פשוטו עץ פרי שהפרי ההוא יהיה עושה פרי כי האגוז על דרך משל הוא פרי עצמו והוא עושה פרי בהולידו בדמותו כשיטעוהו בארץ.

והנה אמר אשר זרעו בו על הארץ כדי להודיע איך יעשה הפרי ההוא פרי אחר כדמותו ואמר שאין דבר שיעשה כן בעצמו אלא כאשר ינתן זרעו אשר הוא בו על הארץ כלומר בדרך נטיעה אז יעשה הפרי ההוא פרי אחר דומה לו באמת. ואפשר עוד לפרש עץ עושה פרי למינו שיהיה הפרי נערך לעץ כי אין כל עץ מוציא איזה פרי שיזדמן ושאמר אשר זרעו בו להגיד שיהיה הזרע שמור בתוך הפרי כי הנה החכים יוצר הכל לעשות כן כדי שיהיה אותו הזרע שהוא יסוד המין שמור בתוכו ואמר ויהי כן כמו שפרשתי שגזר השם שיהיה כן ויתמיד לעולם הולדת הצמחים עוד כל ימי הארץ. ומזה תדע שנבדלה הוית הצמחים במעשה בראשית מהויתם אח״כ כפי המנהג הטבעי בשני הבדלי׳ הא׳ שצורות הצמחים בהויה הטבעית היום הם מהשעות הגרמים השמימיים אמנם במעשה בראשית לא היה כן כי קודם המאורות נבראו הצמחים באמצעות הכח שנתן ית׳ בארץ להוציאם בצורותיהם למיניהם מבלי כועל אחר מחוץ. וההבדל הב׳ שהוית הזרעים על המנהג הטבעי היא תמיד מזרע קודם אם נזרעת מעובד האדמה ואם שנשאר בה וצמחה מעצמה. אבל בבריאה הראשונה המוחלטת לא היה כן כי נתהוו הצמחים כלם מבלי זרע קודם והספיק׳ הארץ מעצמה כפי הכח שנתן בה האל יתברך מבלי זרע ומבלי השפעת הכוכבים וגם בלי מטר קודם עשתה הרכבותיה ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה נתן פריו. ומזה התבאר שאין לקבל אותו דעה שזכרו בבראשית רבה שהדשאי׳ בשלישי עמדו על פתח קרקע הארץ ובששי צמחו אחרי שהמטיר השם על הארץ וכבר נטה הרמב״ן מן הדעת ההוא גם אני אודה כי כל מעשה בראשית בקומתן ובצביונם נבראו. ומה גרעו הצמחים לשלא נתקיים בהויתם האמירה האלהית כמו שנתקיים בכל שאר ההויות מבלי סבותיהם הטבעיות.

ואמנם פירוש הפסוק שהביאם לזה וכל שיח השדה הנה יתבאר במקומו באופן ישר ואוכיח שלא יתחייב ממנו דבר מזה.

דשא – מיני עשבים למאכל בהמה, כאמרו ״כי דשאו נאות מדבר״ (יואל ב׳:כ״ב).

עשב מזריע זרע – למאכל אדם.

עץ פרי עשה פרי למינו – כי המורכב משני מינין לא יוליד.

ויהי כן – נתקיים כן, בלתי שיקבל הפחות והיתר, באופן שאם יקרה צמח מורכב משני מינים לא יוליד.

דשא, herbs fit for consumption by animals. We find this expression used in this sense in Yoel 2,22כי דשאו נאות מדבר, “for its herbs (the ones for the beasts) are found in the pastures of the wilderness.”

עשב מזריע זרע, for consumption by human beings.

עץ פרי עושה פרי למינו, if it were a mixture of more than one species it would not be able to reproduce itself.

ויהי כן, it endured, in its original format, not becoming adulterated nor shedding any of its individuality. Had it absorbed parts of competing species it could not have procreated itself.

[א] ויאמר אלהים תדשא הארץ

[1] ראש השנה פרק ראשון דף יא ע״א (ראש השנה יא.)

[ב] עץ עשה¹ פרי

[1] ראש השנה פרק ראשון דף יא ע״א (ראש השנה יא.)

[ג] למינו

[1] חולין פרק שלישי דף ס ע״א (חולין ס.)

1. ציטוט זה שייך לפסוק הבא [יב], ראה בהע׳ הבאה הסבר מדוע הקדימו רבנו. חריג מעין זה מצוי כמה פעמים בספר. לפעמים הקדמה של פסוק, כגון בראשית טו, פסוק טז הוקדם לפסוק טו לפעמים ציטוט מאוחר בפסוק הוקדם, כגון בראשית יד, ד, עיין שם הע׳ 6**.

אין דשא וכו׳. פירוש לשון ׳עשב׳ הוא על כל עשב ועשב בפני עצמו, אבל ׳דשא׳ הוא על לבישת הארץ כשהיא מלאה בדשאים. והקשה הרמב״ן והלא רז״ל אמרו דשאים לשון רבים, ואילו לפירוש רש״י כי לבוש האדמה כשהיא מתמלאת בדשאים נקרא ׳דשא׳ – לא יתכן לומר לשון רבים לומר ׳דשאים׳. ורש״י בעצמו (כאן ובפסוק יב) הזכיר לשון ׳דשאים׳ בלשון רבוי. והרב מזרחי תירץ כי לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד (חולין קלז ע״ב). ואין צריך לפירושו, דודאי דעת רש״י כי בודאי יקרא ׳דשא׳ לבוש האדמה כשהיא מתמלאת בדשאים והכל הוא לבוש אחד, מכל מקום יכול האדם להפריד זה מזה ולומר שני דשאים כאשר הם מחולקים ואינם מחוברים. והרי ׳בגד׳ יקרא אפילו אם היה אלף אמה, ומיד שנתחלק נקרא ׳בגדים׳ על שם החילוק. אבל ׳עשב׳ אין צריך לחלק, כי כל עשב מחולק לעצמו, לכך אמר ׳מתמלאת בדשאים׳, ופירושו כאשר יתחברו ביחד דשאים מחולקים נקרא זה ׳דשא׳, כמו כאשר יתחברו בגדים יקרא זה ׳בגד׳ אחד, וכך יוכל לומר ׳דשא פלוני׳ אף על גב שלשון ׳דשא׳ נאמר על דשא שהוא לבוש בלבד ואינו מין לעצמו, מכל מקום יכול לומר מין לעצמו כאשר יפרש בפירוש ׳דשא פלוני׳, והרי שם ׳בגד׳ נופל על כל דבר שהוא בגד בלבד, ומכל מקום יוכל לומר גם כן ׳בגד פלוני׳, ואין כאן קושיא כלל. אבל לא ידעתי למה הוצרך רש״י לדבר זה, שהרי שפיר יש לומר כי ׳דשא׳ יקרא על הירוק בלבד, מבלי בחינת צורתו, רק הירק נקרא ׳דשא׳, ועשב כל אחד ואחד יקרא ׳עשב׳, היינו בשביל חילוק צורה שלו, דודאי חילוק גדול בין ׳עשב׳ ובין ׳דשא׳; ׳דשא׳ יקרא מיד שיצמח קודם שניכר מה הוא העשב, ו׳עשב׳ יקרא כאשר יש לו הכרה מה שהוא זה העשב, לכך נאמר ״תדשא הארץ דשא״ כי מתחילתו יקרא ׳דשא׳ ולבסוף נקרא ״עשב מזריע״ כאשר נגמר גידולו, והשתא שפיר יש לומר ׳דשאים׳ אף על גב דלשון ׳דשא׳ רק על הצמח בלבד, מכל מקום יאמר לשון רבוי כאשר הם שנים:

שיגדל בו זרעו לזרוע בו במקום אחר וכו׳. פירוש האי ״מזריע זרע״ אינו רוצה לומר שהעשב מזריע הזרע בארץ, שאין העשב מזריע בארץ, אלא שהוא מגדל בו הזרע שהאדם מזריע במקום אחר, ומפני זה נאמר על העשב שהוא ״מזריע זרע״:

והיא לא עשתה כן וכו׳. אין הפירוש שהאדמה עברה במזיד על ציווי הקב״ה, שאין יצר הרע בה שתהא עוברת על ציווי הקב״ה, אבל כי הארץ הזאת שנוי יש לה, שהיא בלבד נחשבת מן התחתונים, כי ״השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם״ (תהלים קטו, טז), יורה בזה כי שינוי יש בין הארץ ובין השמים, כי השמים הם מן העליונים, והארץ מן התחתונים, ובעבור חסרונה היא מחסרת מן השלימות תמיד. וזהו שאמר (ראו קהלת ז, כ) ״אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״, פירוש כי אי אפשר להיות האדם צדיק ״בארץ״, אשר יעשה תמיד הטוב והשלימות ״בארץ״ שהיא מוכנת תמיד אל החסרון, בעבור חסרון שלה. לכך כאשר גזר מאמר הקדוש ״עץ פרי – עושה פרי״, בעבור חסרונה לא היתה ממלאת רצון בוראה והיתה מחסרת מן השלימות. וכאשר חטא האדם (להלן ג, ו), בא לו פחיתת חטאו אשר חטא גם כן מזה, לפי שהוא נברא מן האדמה (להלן ב, ז) אשר יש בה מן חסרון, ולפיכך נמצא חסר גם כן, שלא היה מקיים מצוות בוראו על השלימות:
ודוקא חטא זה עשתה האדמה, שלא היתה ראויה שתוציא הארץ שיהיה טעם העץ כמו פרי, וזה כי הארץ בעצמה היתה מקבלת השפעה מן העליונים, ואצל העליונים נחשבת הארץ כמו פרי המקבל מן העץ, ודבר זה מבואר מאוד בדברים עמוקים איך הארץ שהיא יסוד התחתון מקבלת מן אשר במעלה עליונה ממנה, לכך לא נתנה כח רק לפרי שהוא דוגמתה, אבל לא נתנה כח וטעם לדבר שהוא גדול במעלה יותר מן הארץ, לתת כח לו כפי צרכו אחר שהוא גדול ממנה, ולפיכך הארץ לא היתה מוציאה ״עץ פרי״ שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, והיתה מוציאה פרי שיש בו טעם, ולא העץ. ודברים אלו ראוי להבינם, כי הם דברי חכמה מאד. ולפיכך הארץ עשתה הבדל בין הפרי ובין העץ. [ואם לא הפרידה ביניהם, היה המקבל – שהוא דבר חסר – בטל אצל העיקר – שהוא האילן, ועכשיו אין הפרי בטל, והמקבל בעצמו דבר חסר, וזהו חטא האדמה]. וכאשר חטא אדם ולקח הפרי מן העץ, בשביל שהיה נחמד (להלן ג, ו), בעבור שנברא מן האדמה החסירה, והוא כמו פרי, נתאוה לפרי לחסרנו, [לפרי דוקא הבדל, וכאשר לקח הפרי עשה מן המקבל החסר – עיקר, שנמשך אחריו. ודוקא על פרי זה הזהיר, מפני שהעץ בתוך הגן, וכל דבר שהוא בתוך ובאמצע ראוי להיות עיקר, והנה האדם נמשך אחר המקבל, ועשה אותו עיקר – דבר שהוא חסר, ואלו הם דברי חכמה מאוד]. ולכן בא העונש אל כל המפרידים והמבדילים בין העץ ובין הפרי בשביל חסרונם:
ולקמן (ג, יז) פירש רש״י משלו משל למי שיצא לתרבות רעה שמקללין השדיים שינק מהם, ולכך האדם שנברא מן האדמה, כאשר חטא – קלל את האדמה. והפירוש כי מפני שהאדם נברא מן האדמה, והיא שגרמה לאדם לחטא, לפי שהאדמה היא חומרית, כמו שאמר (להלן ג, יט) ״כי עפר אתה ואל עפר תשוב״, ודבר החומרי סבה לחטא, כמו שהאם שממנה נולד הבן סבה לחטא הבן, שהיא נותנת גם כן החומר שממנה נוצר, עיין בפרשת וישלח שם נתבאר. לכך כאשר באה הקללה לאדם, באה גם אל הדבר שהיא סבה לחטא. וכאן פירש רש״י מפני שעברה על ציווי של הקב״ה נפקדה עונה עליה, והם שתי לשונות בבראשית רבה (ה, ט), דרכו של רש״י לפרש במקום אחד לשון אחד ובמקום השני לפי לשון השני. ללשון אשר פירש בכאן – חטאה גם כן האדמה שהוציאה פרי, ולא ״עץ (עושה) פרי״, ובשביל זה היה הבדל בין הפרי ובין העץ, וכאשר בא האדם ולקח פרי מן העץ, שהיה הפרי נחמד לו, כשבאה הקללה על לקיחת הפרי, באה הקללה על כל המפרידים בין הפרי ובין העץ בשביל חסרון שלהם, והבן זה מאד. וללשון שני הקללה לארץ בשביל שהיא הסבה והגרם לחטא האדם:

הם גרעיני כל פרי. פירוש הא דכתיב אצל עץ פרי ״אשר זרעו בו״, ולא כתב כן אצל עשב האדמה, מפני שכאן רוצה לומר הזרע הוא בפרי, שהגרעין הוא תוך הפרי, ולא כן בעשב הארץ שזרעו גדל בחוץ, לכך כתב שכאן נקרא גרעין הפרי ״זרע״ לפי שמהן צומח האילן, לכך נקרא גם כן ״זרע״ אף על גב שהוא תוך הפרי ובשם פרי יקרא, כמו זרע העשב שזרעו גדל בחוץ והוא בפני עצמו:

עץ פרי עושה פרי למינו – כי כל עץ נקרא עץ של פרי וכולם עושים פרי מקצתם למאכל ומקצתם לרפואה, ומ״ש עושה פרי למינו נראה לפרש כי האדם עץ השדה הוא ודומה לו הן מצד תמונת קומתו הן מצד שיש לו השארות נצחי כמו האדם כמ״ש (איוב י״ד:ז׳) כי יש לעץ תקוה. וכל הדשאים מתיחסים לשאר הבעלי חיים הן מצד היותם נמוכים בקומה הן מצד שאין להם שורש וענף כי אם כציץ יצא וימל (שם י״ד:ב׳). והקב״ה ברא כל מין מאכל שיהיה נאות למזגו של האוכל וצירף כל מין למינו כמ״ש ומשביע לכל חי רצון, ר״ל דבר שהוא רצונו מצד היותו קרוב לטבעו ומזגו לכך נאמר ולכל חית הארץ וגו׳ את כל ירק עשב לאכלה כי אין העשב יאות אלא דווקא למין החי הבלתי מדבר החומרי. אבל אל האדם אמר הנה נתתי לכם את כל עשב וגו׳ ואת כל העץ וגו׳, כי מצד חלק החומרי שבאדם יאות לו גם העשב ומצד עירוב הרוחניות שבו יאות לו פרי העץ ואז ילך כל מין למינו לכך נאמר עושה פרי למינו למי שהוא מינו דהיינו האדם. ועשב מזריע זרע לא הזכיר בו למינו לפי שהוא גם כן לאדם אע״פ שאינו מינו מכל וכל. אבל בעשייה הזכיר למינהו מצד שהוא מצד א׳ למינהו דהיינו לחלק החומר שבאדם.

ורז״ל (בר״ר ה׳:ט׳) אמרו, שחטאה הארץ בזה כי הקב״ה אמר עץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן, על כן כשחטא האדם נפקדה גם היא על עונה ונתקללה וכאן מקשים למה לא נתקללה מיד, ונראה שלא קשה מידי יען כי עיקר הקללה היתה שתוציא הארץ יתושין ופרעושין כמו שפי׳ רש״י על פסוק (ג׳:י״ז) ארורה האדמה בעבורך וכל אלו דברים המזיקין לאדם וכ״ז שלא חטא האדם לא נתקללה האדמה להעלות דברים ארורים כי אף אם האדמה חטאה מ״מ האדם מה פשעו כי ידלקו אחריו פרעושים ויתושין אבל כאשר חטא גם האדם נעשו שניהם ראוים לקללה זו. ולקמן פ׳ אחרי מות (י״ח:כ״ה) בפסוק ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה יתבאר בע״ה שרצון האל ית׳ היה שתתן לנבראים חומר זך ודק והיא נתנה חומר גס ועב ואילו היתה נותנת חומר זך ודק היה כל עץ עצמו כטעם הפרי גם האדם לא היה נוטה אל המוחשות ביותר ולא היה בא לכלל חטא. אמנם מצד שעברה ונתנה חומר גס גרמה לעשות עץ עושה פרי ולא עץ פרי ודבר זה גרם ג״כ לחטא האדם אשר בסיבה זו נטה האדם אל החומריות ונפל על החטא, על כן בכל חטאת האדם תלקה הארץ ונפקד עליה עונה כמו שיתבאר לקמן בע״ה.

ונראה ליתן טעם אחר נכון בדבר, כי לפי שראה הנחש שהארץ שינתה רצון בוראה ואף על פי כן לא נענשה על כן מצא הנחש מקום לומר אל האשה לא מות תמותון אף אם תעבור על רצון בוראה כדרך שלא נענשה הארץ על מה שלא הוציאה עץ שטעמו כטעם הפרי, ועל כן אמר הנחש אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן כלומר וכי ראוי העץ לאכילה עד שצוה לכם שלא תאכלו אפילו מן העץ, ותאמר האשה מפרי עץ הגן נאכל מודה אני לדבריך שרק פרי עץ הגן ראוי לאכילה ולא העץ על כן לא הוצרך לצוות לנו כי אם על פרי העץ שבתוך הגן ולא על העץ ויאמר הנחש לא מות תמותון שהרי אי את מודה שבזה שינתה הארץ ואף על פי כן לא נענשה, כך לא תמותון גם אתם.

ֽתַֽדְשֵ֤א: כתב בעל שברי לוחות¹ שעל מלת ֽתַֽדְשֵא נמס׳ כן הוא במאריך. וכן בספרי׳ מדוייקי׳. ועיין מה שאכתוב² במאמר המאריך <בסוף הספר בס"ד בתירוץ חקירה ב'.> [תַּֽדְשֵׁא].

תדשא ה֙ארץ֙ דֶ֗שֶא: במקצת ספרים בזקף קטן, וכן נראה, כי כן דרך לבא זקף קטן אחר הפשט. אך בספרי ספרד ובדפו׳ קדמו׳ הוא ברביע, וכן נכון כפי ניגון הטעמי׳, וכן העיד רד״ק³ בספר עט סופר. [דֶּ֗שֶׁא].

עֹ֤שֶה פְּרִי֙ למינו: וכן ועץ עֹֽשֶה⁠־פְּרִי⁴ שניהם בדגש הפ״א, הראשון מדין מפסיק ומדין אתי מרחיק, והשני מדין דחיק, שהוא במקף. ולמי שסובר⁵ שהמאריך עושה מלעיל גם לשני יש דין אתי מרחיק. עיין במכלול⁶, וספר פתח דברי⁷, בכלל אתי מרחיק. ועיין עוד מה שאכתוב⁸ בכללי בג״ד כפ״ת דסמיך ליהו״א בסוף הספר בע״ה. [עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙].

זַרְעוֹ⁠־בוֹ: בספרי׳ כ״י ובדפוס קדמו׳ שניהם⁹ במקף ובלא מאריך, וכ״כ א״ת. [זַרְעוֹ⁠־ב֖וֹ].

1. שברי לוחות: מסורת המסורת, שברי לוחות, ׳כ״כ׳, עמ׳ 252.

2. מה שאכתוב: בצר, הנוספות, מאמר המאריך, עמ׳ 106-102.

3. רד״ק: עט סופר, לא ע״ב (עמ׳ 30).

4. ועץ עֹֽשֶה⁠־פְּרִי: להלן פס׳ יב.

5. ולמי שסובר: בצר, הנוספות, מאמר המאריך, עמ׳ 97 ואילך.

6. במכלול: פ ע״א.

7. פתח דברי: ענין הדגשין, קכט ע״ב.

8. מה שאכתוב: בצר, הנוספות, כללי בג״ד כפ״ת, עמ׳ 126-121.

9. שניהם: פסוקנו ולהלן יב.

לא דשא כו׳. דק״ל למה לא נאמר תדשא הארץ דשא מזריע זרע או תעשיב הארץ עשבים:

שיגדל בו זרעו. ק״ל דמזריע הוא לשון מפעיל שהוא פועל את אחרים:

לזרוע ממנו במקום אחר. כלומר שהאדם יכול לזרוע במקום אחר ולשון מפעיל קאי על האדם:

והיא לא עשתה כן. הקשה מהרש״ל מאי טעמא של האדמה ששינתה וי״ל דכך היה כוונתה משום שהקב״ה צוה לאדמה שתוציא עץ פרי דומה לעשב שקלחיו ועליו שוים אף זה יהיה עצו ופריו שוה ואז האדמה לקחה סברא זו ומה עשב שטבעו הוא שקלחיו ועליו יהיו שוים אפ״ה א״א לאכלם אלא שצריך מעט תיקון אילנות שאין טבען כך ואינו סברא להיות שוה ק״ו אם יהיו כך שצריכין שנוי ותיקון ומשום הכי לא עשתה כן. ובזה מתורץ ג״כ למה כתיב בציווי חד למים על תרווייהו ובעשייה כתיב למינהו על כל חד וחד בפני עצמו אלא י״ל שבשעה שהקב״ה צוה שיהא העשב ועץ פרי שוה משום הכי כתיב חד למים אתרוייהו כלומר שיהא בחד מין אבל הארץ לא עשתה כן לכן כתיב תרי למינהו:

נפקדה גם היא על עונה. והא דפי׳ אצל ארורה האדמה (להלן ג׳:י״ז) משל ליוצא לתרבות רעה וכו׳ דמשמע שלא בעוונה נתקללה י״ל דהא והא גרמה ומה שהכריחו רז״ל לומר גבי ארורה האדמה משל ליוצא וכו׳ משום דס״ל דממלת בעבורך משמע ולא בעבורה. [ר׳ אליהו מזרחי]: פירוש אם בשביל עונה לחוד למה המתין לה הקב״ה לקללה כשחטא אדם ולא מיד. ואם בשביל אדם לחוד ה״ל להקב״ה לקללה בקללות המגיעות לאדם בהעלאות זבובים ויתושים ולא בשינוי תפקידה בקוץ ודרדר כו׳. [נחלת יעקב]: ויש לתת טעם היאך תלוי חטא שלה בחטא האדם. נראה דחטא הארץ גרם לחטא אדם דמעץ שאדם אכל אתרוג היה ועצו ופריו שוה והוא דבר חידוש והיה חשק אדם לאכול מעץ הזה ובא לידי חטא ואלו לא חטאה הארץ היו כל העצים טעמם שוה ולא היה חשק אדם לאותו עץ אתרוג ולא בא לידי חטא ע״כ נפקד עונה בעון אדם. [דברי דוד]:

הן גרעיני כו׳. ק״ל למה כתיב כאן באילנות אשר זרעו בו וגבי עשב נכתב מזריע זרע לכך פי׳ וכו׳ ר״ל כי עיקר של אילנות צמיחתן מענף של אילן אחר שמרכיבין או שנוטעין אותו לכך נקט כאן אשר זרעו בו שעיקרו של זרעו דהיינו הגרעינין אינן זריעתו לאפוקי גבי עשבים צומחין רק מן הזרע ולא מן ההרכבה לכן אמר גביהן עשב מזריע. [דבק טוב]:

is not synonymous with... Rashi is answering the question: Why did it not say: תדשא הארץ דשא מזריע זרע [omitting עשב], or תעשיב הארץ עשבים [omitting דשא]?

That its seed is grown within it. Rashi is answering the question: Is מזריע not a transitive verb that indicates an ongoing action?

So that it can be resown elsewhere. Meaning, the person's ability to sow the seed in another place is the verb's ongoing action.

However, it [the earth] did not do this. Maharshal asked: Why did the earth disobey? The answer is: Hashem commanded it to bring forth fruit trees in a way similar to herbs, whose stalks and leaves are similar. Thus the earth understood that the fruit trees too should be this way, i.e., the wood should be edible like the fruit. But the earth reasoned as follows: Herbs have stalks and leaves that are naturally similar, yet the stalks are inedible without some preparation. However, the wood and fruit of trees are naturally dissimilar, and rightly so. Thus, even if they were to be made similar, the wood will need a lot of changing and preparation to become edible. Thus, the earth did not do this. This explains why in Hashem's command, it says למינו once for herbs and trees together, but in the earth's action it is written למינהו for each one separately. For when Hashem commanded the herbs and the trees to be the same, למינו applied equally to both. But when the earth disobeyed [and made them different], it is written למינהו twice.

It, too, was punished for its sin. [You might ask:] Rashi later comments as follows on the earth's curse (3:17): "This is comparable to one who adopts evil ways and people curse the breasts at which he was suckled.⁠" Does this not imply that the earth was not punished for its own sin, [but for Adam's]? The answer is: Both sins caused the punishment. Perforce Chazal said there, "This is comparable to one who adopts evil ways...⁠" because in that verse it says, "The soil will be cursed because of you [Adam],⁠" which implies: it was not cursed for its own sin. (Re'm) [Furthermore,] if the earth was cursed for its sin alone, why was it not cursed immediately, but only when Adam sinned? And if it was cursed only because of Adam, the curse should be in what affects man alone, such as emitting flies and mosquitoes — not by changing the earth's own nature, to grow thorns and thistles. (Nachalas Yaakov) How is the earth's sin connected to Adam's? It seems that the earth's sin caused Adam to sin, as Adam ate from the esrog tree, whose wood and fruit have the same taste. This quality was unique, thus he desired to eat from it. But if the earth had not sinned, the wood and fruit of every tree would be this way, and man would not have desired the esrog tree, through which he sinned. Therefore, the earth was punished together with Adam. (Divrei Dovid)

These are the kernels... Rashi is answering the question: Why is it written אשר זרעו בו concerning the trees, but מזריע זרע concerning the herbs? Thus Rashi explains, "These are the kernels...⁠" meaning that new trees are grown mainly through grafting or planting a branch from another tree, [although the kernels, too, may be planted]. Thus it says here אשר זרעו בו, [omitting מזריע זרע], since the fruit's kernels are not its [primary] means of planting. But herbs are planted only by their seeds, thus it says מזריע concerning them. (Devek Tov)

ויאמר אלהים תדשא וגו׳ אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן. ותוצא הארץ וגו׳ – ה׳ אלהים דבר ויקרא לארץ שתזריע זרעים משתנים זה מזה. יש מהם יהיה לו זרע מיוחד ממנו תולד הנטיעה ויש שיולד בלי זרע של קיימא אשר יזרע בידי אדם כי אם מלחלוחית הארץ רצוני שמאליה הארץ תזריענו וכזה כל עשב השדה. כי אולם כאשר יתנועעו חלקי הארץ הדקים מסבות חום השמש המניע והמסבב כדרכו ויקנו תנועה חזקה מטבעם יבקשו ללכת באשר ימצאו ולצאת על פני חוץ אל האויר המתנועע יותר מהארץ ולכן יותר קל ממנה העצמים הדקים אשר יזדמנו לצאת שמה ונוקשו ונלכדו בזרע הזרוע תחת הארץ {כה} מבואר שלא יכנסו בו אלא העצמים שוים בצורה דומה אל חורי הזרע ואל ריקני חלקיו באופן שיתגשמו בו עצמים דומים אליו לבדם היותר גסים יחברו הגס שבאילן והדקים הדק. ד״מ כאשר יצא חוצה מהארץ ויבלע בזרע חלק מה מהעצמים דומו׳ יוכרח הזרע להתפשט ולהתגדל וישאר הגם סביב חוצה והדק בתוך וכאשר יצא עוד חלק אחר ולא ימצא עוד להשתטח לארכו ולרחבו בעבור גסות הקליפה יעלה מעלה וכן יעשה עד צאתו לאויר {כו} כי שמה יובש וחום האויר ייבשו עורו ויקשוהו עד כי בהכרח העצמים הרוחניים רצוני הדקים יותר יבקשו להשתרר ולעלות תמיד כלפי מעלה החלקים הדקים והזכים מהם יתהוה הזך שבאילן הענפים והעלין ומהרוחניים יותר הפרי לכן לא יולד פרי מאילן זה מה שיולד מאילן אחר אע״פ שילכו יונקותיו של שניהם מתחת לארץ אחת והכל בא מכחה כי אין דמות חורי הזרע האחד לדמות חורי הזרע האחר ובהכרח לא יכנסו בזרע זה אלא עצמים אשר מהזכים שבהם יולד פרי זה ולא אחר. וילמדנו זה בבירור הרכבת ענף אילן ממין אחד באילן ממין אחר לא יולד ממנו אלא פרי הענף המורכב על התחתון מטעם שאמרנו. אולם העצמים בני צורה אחרת לא יוכלו ליכנס בזרעים שאינם בני גילם ויסובבו אל אשר יהיה שמה הרוח בנטות מעליהם עד ימצאו מתחת לארץ זרעים לא ידענום אנחנו כי לא נסינו בם ויציצו ויפרחו כעשב הארץ אך לעינינו נחשבם נולדים מסרחון ועפוש ולא מזרע כאשר לא נטענום ולא הגיעו להשכלתנו. ומכתלי הכתובים נראה שהי״ת צוה להבדיל בין אלו לאלו ושבאמת תוציא הארץ עץ פרי אשר זרעו בו על הארץ וגם עשבים נולדו מסרחון בלי זרע ראוי לנטיעה והיא הלכה בכחה ועשתה גם מה שלא נצטוית להפיק רצון בוראה והוציאה גם העשבים בזרע. וגם את זה לעומת זה להוד והדר יוצרה ולהגיד כבודו ורוממותו. ויהיה מאמר הי״ת תדשא הארץ ולא תוציא הארץ על כונתו שתדשא העשבים בלי זרע אלא מלחלוחית וסרחון עצמיה שכן משמע לשון דשיאה בהפך לשון יציאה שתורה יציאת העצמים מתוך הזרע. וזהו ג״כ הטעם שלא כתב למינו בעשב הארץ ככתוב בעץ פרי שאין רצונו שיהיה העשב קיים במין ע״י הזרע. אמנם הארץ פעלה לפנים משורת הדין בעין יפה ותוצא הארץ בלשון יציאה דשא עשב מזריע זרע למינהו שיהיה אף הוא קיים במין וזרעו בו כאשר עין בעין ראה ראינו גם כל עשב השדה יזריע בראשו זרע פרטי ראוי לנטיעה ועוד הוסיפה האדמה על מאמר ה׳ בצוותו שיהיה בכל עץ פרי זרעו בו בתוכו על הארץ ר״ל שיהיה הזרע בתוך הפרי ממעל הארץ כידוע והיא הוציאה אילנות שמלבד הזרע עוד יצמחו אם יקחו מהם ענף בלי זרע ויטעוהו בארץ כדרך כל האילנות באופן שזרעם בהם בעץ עצמו ולא בזרע על הארץ לבד. הלכך לא כתב אלא ותוצא הארץ וגו׳ ועץ פרי אשר זרעו בו למינהו ולא אמר על הארץ כמאמר ה׳. וירא ה׳ וייטב בעיניו מה שהפליגה הארץ בשבח לעשות גם מה שלא ציוה אותה וקלסה הי״ת בזה וירא אלהים כי טוב:

ויאמר אלהים תדשא וגו׳ – רז״ל (חולין ס.) אמרו שהגם שלא אמר הבורא למינו אלא לעץ נשאו הדשאים קל וחומר וכו׳. וקשה כי לסדר הכתוב הקדים ה׳ דבריו על הדשאים ואם כן למה נתעכבו מלצאת תכף סמוך ממש למאמר ה׳ עד שגמר ה׳ אומר להוציא עץ שממנו נשאו קל וחומר. ולפי מה שפירשתי בפסוק בראשית כי כל מקום שיאמר דבר גבורות בשם אלהים ידבר בדבור אחד כל המאמר אם כן לא היתה הקדמה לדשאים קודם לעץ.

ויאמר אלוהים תדשא הארץ דשא. God said: "Let the earth bring forth vegetation.⁠" Our sages (Chulin 60) said concerning the passage in Psalms 104,31: "May the glory of the Lord endure forever,⁠" that it was recited by the angel in charge of the universe; when God had said (Genesis 1,11) that the trees were to come forth each according to its kind, the herbs inferred an a fortiori concerning themselves, saying: "If the Holy One, praised be His name wanted a motley growth, why did He say "after its kind" with regard to the trees? Is it not an a fortiori that if concerning the trees which are not normally growing a motley growth this instruction is applicable, the same must apply even more so to us. They went ahead and came forth each according to its own kind. When the angel heard this he recited the verse in Psalm 104 quoted above. This statement in the Talmud attributed to Rabbi Chanina is difficult seeing that according to the sequence mentioned in our verse God gave His directives to the herbs before He gave directives to the earth concerning trees. Surely the herbs did not delay carrying out God's directive until the trees had grown? If one accepts our thesis that God created the entire universe at one and the same time on the first day, the question we just posed does not need to trouble us. We stated there that all the directives were uttered as a single utterance. The problem of a "before" and "after" therefore does not concern us.

תדשא הארץ – ביאורו שיזדרע הארץ פעם הראשונה מעצמה כי אין כל חדש תחת השמש לאחר מעשה בראשית ולכן היה הזריעה עם היצירה שיהי׳ כן לדורות שיזרעו ואח״כ תוציא הארץ צמחה. וז״ש ויהי כן שנתעברה הארץ תחילה ואח״כ הוציאה צמחה. ומפני שכל חלקי הצמחים הם שלש אלה. אלנות וזרעונים. והזרעונים נחלק לשנים. ירקות וזרעונים. ירקות הם אשר הירק נאכלים מהם ולא הזרע כמו לפת וצנון. והם הנקראים דשא וכן אמרו ועל הירקות אומר בורא מיני דשאים (ברכות ל״ה ע״א) והזרעונים הם אשר נאכלים הזרע ולא העשב כמו תבואה וקטניות כשארז״ל על התבוא׳ אומר בורא מיני זרעים כדאיתא בתוספת׳ פרק ל״ד וזהו עשב מזריע זרע שאין עקרן אלא להזריע זרע. ומ״ש תדשא ולא אמר תעשיב מפני שהיא מתפעל על תיבה ראשונה. כי כן דרך הכתוב כמו ותדבר מרים ואהרן נאמר׳ לשון נקבה מפני שהזכיר מרים תחלה.

עץ פרי – ביאורו שיהי׳ לו בכחו לגדל פירות.

עשה פרי למינו – פי׳ שלא ימיר מעשהו, עץ תפוחים לא יעשה רמונים. וההיקש. רק למין של אילן. משא״כ בעשב שלא נתן בו כח אלא להוציא הזרע לשנה זו אבל האילן מתקיים לדורות ולכן לא נאמר בדשא ועשב למינהו וגם באילן לא נאמר למינהו אצל עץ פרי אלא עשה פרי למינו.

אשר זרעו בו – שיהי׳ בו גרעינים שיוכל לטעת עוד. עץ פרי באורו שלא יצטרך לרכוב אותו בתוך עצו אפס יהי׳ כח בזרעו כשישתלו בארץ. יגדל עוד עץ פרי.

ויהי כן – שנעשה הכח בארץ כן.

על דרך הרמז

ויאמר אלהים תדשא כו׳ – כאן התחיל בריאת י״ב מנהיגים שהן בארץ בבטן והן כלולים ב״ט. ב׳ ידים באחד ב׳ רגלים בא׳ ב׳ כליות באחד. והן ג׳ פעמים ג׳. והן נבראו בג׳ ימים. יום שלישי וחמישי וששי בכ״א ג׳ וביום ד׳ ז׳ שערים כמ״ש. וכאן הן ג׳ מינים. דשא. עשב. עץ פרי. והן ג׳ כלי האכילה. קיבה קורקבן. ודקין. שאלו ג׳ מינים הנזכרים לאכילה כמ״ש לקמן ביום הששי הנה נתתי לכם כו׳ והן ג׳ כחות בנפש הצומחת שבא ע״י האכילה. כח המגדל. וכח הזן וכח המוליד בדומ׳. והן נגד ג׳ מינים הנ״ל. ולכן נאמר אצל עץ פרי למינו כו׳ שהיא המוליד בדומה.

ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא – כאשר נראתה היבשה צוה ה׳ שיעלו בה כל דשא ועשב ועץ פרי, ולא נתיחד יום¹ לצמחים. אמר רמב״ן ז״ל מפני שאיננו מעשה מיוחד כי הארץ בין תצמח בין תהיה מלחה, אחת היא. ואין זה נכון, כי אם הארץ אחת היא, בריאת הצמחים מעשה נורא הוא ונצרכין יותר מן הדגים והעופות שנבראו ביום החמישי. והמשורר אמר ״מצמיח חציר לבהמה, ועשב לעבודת האדם, להוציא לחם מן הארץ״.⁠² וזכר שם לחם והיין והשמן³ שהן יסודות חיי האדם. ואמר ״ישבעו עצי ה׳ ארזי הלבנון אשר נטע״⁴ ואיך יאמר על זה שאינו מעשה מיוחד? וחיי אדם ובהמה תלויין בו. אבל נראה לי לפי שהן דבקים ומחוברים ליבשה והם חלק מן הארץ ולבושה וְיָפְיָהּ. וכדרך ״ועמקים יעטפו בר״⁵ על כן נעשו עם היבשה ביום אחד; הכל מעשה אחד לתקן היבשה. והיה מעשה היום השני לעשות שמים. ומעשה היום השלישי לעשות ארץ. והיום הרביעי לעשות מאורות. והיום החמישי לבריאות המים. והיום השישי לבריאות היבשה. והסדר ישר מאוד.

תדשא הארץ דשא – לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא. שלשון דשא לבישת הארץ בעשבים. ואין לומר דשא פלוני. וכל שרש לעצמו נקרא עשב. כך פירש רש״י ז״ל. [להלן לשון רמב״ן⁶]: ״ואין דבר זה נכון. שאם כן לשון ״דשא״ לא יתרבה, וחכמים אמרו הרכיב שני מיני דשאים מהן.⁠⁷ והרב עצמו אמר [מלת] ״דשאים״.⁠⁸ אבל ״דשא״ הוא הקטן הצומח, ו״עשב״ הוא הגדול המזריע. ולכן אמר ״תדשא הארץ״ ולא יתכן לומר ״תעשיב״. וכל קטן הצומח מן הארץ יקרא ״דשא״ אף באילנות, ולכן יסמוך ״תדשא הארץ עץ פרי״ כי לא אמר ״תדשא הארץ דשא עשב, ותוצא עץ פרי״. והנה הוא כטעם צמיחה. וכן ״כי דשאו נאות מדבר, כי עץ נשא פריו״.⁠⁹ ואני תמה איך לא הזכיר הכתוב אילני סרק, ואיך צוה בעץ הפרי לבדו?⁠״. זו לשון הרמב״ן ז״ל. וגם פירושו אינו נכון. ואני תמה על פרושו. עשה במעשה בראשית צמחים קטנים, והכתוב אומר ״ויצמח י״י אלהים וגו׳ כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל״.⁠¹⁰ גם ״ותוצא הארץ וגו׳ ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו״¹¹ משמע שהיו העצים נושאים פִּרְיָם, וְכָּלַל לנו שכל מעשה בראשית נעשו בצביונם ובקומתן.

והנכון כי אין ״דשא״ עשב, ולא ״עשב״ דשא. אבל ״דשא״ כולל כל ירק שאינו מזריע זרע וצומח מאליו, ופרט אחד הוא החציר לבהמה. וכן כל צמחי השדה הצומחים למעלה, מן הארז אשר בלבנון עד העץ היותר קטן, ובכלל זה כל אילני סרק ונטיעתן בענף היוצא מהן, לא בזרע הפרי. ו״עשב״ הוא הצמחים שצריכין נטיעה, והן למאכל כמו כלל הזרעונים חטה ושעורה וכיוצא, וכל מיני ירקות ולפתן. ושעור הכתוב כך הוא: תדשא הארץ דשא החציר וכל מיני צמחים היוצאים מאליהן (ובלע״ז ווילדע גוועכסע)⁠¹² וכן עשב מזריע זרע זרעונים וירקות שהן למאכל והוא מזריע זרע, שנטיעתן ע״י זרע היוצא מהן, והירקות שהן למאכל והוא מזריע הזרע יצמיחו לשנה האחרת; וזרעם מתחת לארץ. כי החטה הוא זרע עשב החטה וכן כל כיוצא בזה. וכן ״עץ פרי עושה פרי למינו״ כמו הזית והגפן והתאנה שאינן בכלל עשב השדה כי זרעם בתוך הפרי עצמו והן גרעיניהן. וזהו ״אשר זרעו בו על הארץ״.⁠¹³ ולכן אילני סרק שאינן לזרוע כמו החציר ושאר צמחי השדה גדולים וקטנים, כלם בשם ״דשא״ יקראו. ואם כן נזכרו גם אילני סרק וכל מיני ירק במלת ״דשא״. ולכן תמצא בכל המקרא סמוך ״דשא״ לחציר כמו ״כי יבש חציר כלה דשא״,⁠¹⁴ זוכר חציר בפרט שצומח בכל מקום והוא מאכל לבהמה וכמו שיתבאר. ואפשר כי מלת ״דשא״ מן ״כעפר לדוש״¹⁵ לפי שכולל החציר והירק העולה מאליו, ונִדוֹשׁ מרגלי אדם ובהמה ואין מקפידין עליהן; ולא כן העשב כי ישמרוהו שלא יפסיד. והנה אמר ״תדשא״ ולא אמר ״תוציא הארץ״ כמו במקרא שלאחריו וכמו שכתוב בנפש חיה, להורות שדור דור יהיה כן בכח הארץ שתדשא דשא בלי חרישה וזריעה, ורק בפעם הזאת דשאה במאמר אלהים וכמו שיתבאר. ולפי שנבדלו מזה העשבים וכל עץ פרי, על כן כתוב ״עשב מזריע זרע״ בלי ויו¹⁶ כי אינו שב על תדשא. וכן עץ פרי בלי [אות] ויו. ובסמוך אמר ״ועץ עושה פרי״ לפי שאמר ״ותוצא הארץ״.

ורק נכון לומר על הדשא ״תדשא״, ולא ״תעשיב״ על העשב, כי העשב צריך לחרישה ולזריעה ועל כן לא תמצאנו בכל המקרא. ואמרו פה ״תַּדְשֵׁא״ בכבד-הנוסף¹⁷ להבדילו מן ההדשאה לדורות שהן בקל, כמו ״דשאו נאות מדבר״¹⁸ כי הוא בכח הארץ ואין צורך ליד אדם. ובפעם הראשון שָׂם ה׳ ב״ה בה הכח הזה, על כן נכון לומר ״תַּדְשֵׁא״.

וכל כתבי הקודש יעידון על פירוש זה. ה׳ אמר לאיוב ״מי פלג וגו׳ להמטיר על ארץ לא איש, מדבר לא אדם בו. להשביע שואה ומשואה ולהצמיח מוצא דשא״.⁠¹⁹ מפורש כי ה׳ ממטיר על המדברות להשביע גם אדמה [שהיא] שואה ומשואה, ולהצמיח הדשאים שתדשא הארץ מאליה ואין צמיחתן צריכה רק למטר. הרי שצמחי המדברות לא נחרשו ולא נזרעו הם הנקראים ״דשא״. וכן ״כי כחציר מהרה ימלו, וכירק דשא יבולון״.⁠²⁰ כי החציר הגרוע שבדשא וימול מהרה. וכן ירק דשא שהן עלי הצמחים הידועים, כמו ״ולא נותר כל ירק בעץ״²¹ הנובלים מהרה. הרי שסמך חציר לדשא שהן מין אחד. ודמה להן הרשעים הגמורים כי הן כקוץ ודרדר וכאילני סרק שאין להן פרי, ושעליהן אמר ״כירק דשא״, ולא ״כדשא״. כי בכלל ״דשא״ צמחים גדולים ועצי היער שאינן נובלים מהרה. ואמר על מלכות הרשעים ״וכאור בקר יזרח שמש, בקר לא עבות, מנוגה ממטר דשא מארץ״.⁠²² כלומר דומים לאור בקר כזרוח השמש, ואין בו עב וענן להמטיר על הארץ, וְיִבּוֹל דשא מארץ. כן דומים [ה]⁠מושלים [ה]⁠רשעים לדשא מארץ שאינו עשה פרי, בהחסר הגשם. כי העשבים ישקו בני אדם ברגליהם,⁠²³ לא כן הדשא וכשאין גשם נבול יבול. ועל כן סמך ״לא כן ביתי עם אל, כי ברית עולם שָׂם לי״²⁴ שתעמוד מלכותי לעַד, ערוכה מלכותי בכל מיני גדולה, גם שמורה שלא תבול ולא תמוט. כי אין בו דשא כלל, כלומר דברים פחותים. ואמר ״כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח״,⁠²⁵ שבהראות בו ענין פחותי אני חפץ להעבירו, לא שיצמיח ויגדל כמו הדשא. ואולם הרשעים כקוץ הם וכאמרו ״ובליעל כקוץ מונד כלהם״²⁶ וגו׳, דומים לקוץ שהוא מין ממיני הדשא הצומח מאליו המזיק לבריות. ואמר ״כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב״²⁷ והן שני מינין. ובנמשל, השומעים ריקי הלב שֶׁכּוֹחוֹת נפשותיהן צומחות כרשעתם בלי חרישה וזריעה, ועל כן לא יעשו פרי חכמה. ושומעים אחרים שיש בנפשותיהם מוסר וחכמה, עשו פרי, ואלה כעשב; והאחרים²⁸ כדשא. וישעיה אמר ״כי מי נמרים מְשַׁמּוֹת יהיו, כי יבש חציר כלה דשא יבש חציר כלה דשא, ירק לא היה״.⁠²⁹ ומי נמרים במקום מדבר אין שם זרע זרוע וירק על עלי האילנות, ועל כן זכר רק חציר ודשא. ואמר ״היו עשב שדה וירק דשא חציר גנות״³⁰ וגו׳, כלומר דומים לזרעוני שדה הכָּלים, וכן ירק דשא והם עלי אילני סרק. ועל כן לא אמר ״דשא״ שבכללו העצים הגבוהים ועומדים דורות רבים, אבל דומים לירק דשא הנובלים מהרה, גם לחציר גנות הגרוע מכלן. והכל על הסדר שכל אחד ימהר לכלות מאותו שנזכר קודם לו. וכן ״גלה חציר ונראה דשא, ונאספו עשבות הרים״.⁠³¹ סמך החציר לדשא והפסיק; וזכר עשבות הרים. ואמר ״כי גם אילת בשדה ילדה ועזוב, כי לא היה דשא. ופראים עמדו וגו׳ כי אין עשב״.⁠³² ויראה כי האילה אוכלת הסמים הצומחים מאליהן, גם המרים והן כלם דשאים. וכאמרם על ״כאיל תערוג על אפיקי מים״³³ שתרוץ אל האפיקים לשתות, לקרר חום הדשאים שבבטנה. אבל הפראים אוכלים עשב השדה, והן קלחי הזרעונים כמו התבן וכיוצא. ועל כן ״כלו עיניהם כי אין עשב״.⁠³⁴ ועל זה אמר ״הינהק פרא עלי דשא?⁠״³⁵ כלומר הישמח פרא וירים קול מָשׂוֹשׂ כשיהיה עלי דשא, שאינו מוצא בה טעם? ועל זה אמר המשורר ״י״י רועי לא אחסר״³⁶ כלומר גם בארץ לא עבר בו איש ובמדברות, לא אחסר לחמי, כי הוא רועי. וזהו אמרו ״בנאות דשא ירביצני״³⁷ כלומר גם במדברות שהן נאות דשא ירביצני לבטח. וכן ״אל תיראו בהמות שדי, כי דשאו נאות מדבר״.⁠³⁸ ולמעלה אמר ״ואש אכלה נאות המדבר״³⁹ שהן הדשאים, אמר עתה לנחמה ״כי דשאו נאות מדבר״. וכן בנחמת ישעיה ״ועצמותיכם כדשא תפרחנה״⁴⁰ כי הדשאים אינן צריכין לדבר וממהרים לפרוח מאליהן. והנה שקרה לכם ששון ושמחה בעת ההיא.

הנה בארנו כל המקראות שנזכר בהם לשון ״דשא״ שכולם על צמחי המדברות או הצמחים שאינן צריכין ליד חורש וזורע, וכן ״דשא״ הנזכר במעשה בראשית. וראיה עוד שבמכות הברד והארבה שהשחיתו יבול הארץ שהן למאכל, אמר בשניהם ״עץ השדה ועשב השדה״ כאמרו ״ואת כל עשב השדה הכה הברד, ואת כל עץ השדה שבר״⁴¹ ולא זכר ״דשא״ כי אין צורך להם בו למאכלם. ובארבה אמר ״ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ וגו׳, ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה״⁴² וגו׳, זכר תמיד שתי אלה שהן לצורך חיי האדם. ואילו יהיה ״דשא״ על הצמחים הקטנים היה ראוי להזכירו שגם אותו אכל הארבה. והכלל שלא תמצא בכל המקרא ״עשב״ זולתי כשידברו על הצמחים שהן לחיי האדם וכמו שנזכיר בעז״ה אם יזכנו צורנו לְפַרְשָׁהּ.

1. יום נפרד.

2. תהלים קד, יד.

3. ״להוציא לחם מן הארץ. ויין ישמח לבב אנוש, להצהיל פנים משמן, ולחם לבב אנוש יסעד״ (קד, יד-טו)

4. שם קד, טז.

5. תהלים סה, יד.

6. על בראשית א, יא.

7. חולין ס, א.

8. שמו״א כג, ד; מל״ב יג, כ; ישעיה יז, א.

9. יואל ב, כב.

10. בראשית ב, ט.

11. שם א, יב.

12. לועזית של ״גידולי פרא״

13. בראשית א, יא.

14. ישעיה טו, ו.

15. מל״ב יג, ז.

16. אות וי״ו החיבור אל הקודמים למלה זאת.

17. בנין פיעל, ולא אמר ״תִּדְשֶׁא״ בקל.

18. יואל ב, כב.

19. איוב לח, כה-כו.

20. תהלים לז, ב.

21. שמות י, טו.

22. שמו״ב כ ג, ד.

23. הולכים ברגליהם להביא דלי מלא מים להשקות הצמח, והולכים שוב ושוב.

24. שמו״ב כג, ה.

25. שמו״ב כג, ה.

26. שם כג, ו.

27. דברים לב, ב.

28. הרשעים.

29. ישעיה טו, ו.

30. שם לז, כז.

31. משלי כז, כה.

32. ירמיה יד,ה-ו.

33. תהלים מב, ב.

34. ירמיה יד, ו.

35. איוב ו, ה.

36. תהלים כג, א.

37. שם כג, ב.

38. יואל ב, כב.

39. שם א, כ.

40. ישעיה סו, יד.

41. שמות ט, כה.

42. שם י, טו.

תדשא – פתח בדשא המרובה בצמחים ואינו נזרע, ואחריו העשב שהם זרעוני שדה וגנה הנזרעים ופחותים¹ מדשא², ואחריו האילנות הפחותים משניהם. ואמר תדשא לשון נופל על לשון דשא³, שהיה יכול לומר תוציא, ומכל מקום יש בכלל צווי ״תדשא״ גם הוצאת עשב ועץ, שגם בתדשא יש משמעות צמוח והוצאה, ואינו צריך לכפול עוד לומר ותוציא עשב וגו׳.

ובכל המקרא אין רמז שיקרא דשא חוץ מאותו מין מרעה הידוע (גראז). ונאמר עוד פעם אחת בפעולה ביואל, כי דשאו נאות מדבר (יואל ב׳:כ״ב), וידוע שכן קורא הכתוב המין מרעה ההוא, ״נאות מדבר״ בכל מקום⁴.

עץ – שם המין, (געהאֶלץ). בתורה קורא גם לרבים עץ, ולחלקים עצים, וערכו עצים (ויקרא א׳:ז׳). ובשאר ספרים יאמר, הלך הלכו העצים וגו׳ (שופטים ט׳:ח׳).

פרי – גם זה שם המין, ולא נמצא ברבים, ובלשון חכמים ״פירות״, והם קראו כל תבואות הארץ ״פירות״. אבל בכתוב נקראין ״יבול״ ו״תנובה״ בדרך כלל.

למינו – הלמ״ד כלמ״ד לבקרים⁵, לשבטיו⁶, לגברים⁷ ודומיהן – בקר ובקר, שבט ושבט אשר לו, גבר וגבר, כן למינו, מינים מינים. והוא מחובר לעץ פרי, ולא לעושה פרי, ולכך פרי השני בפשטא⁸.

ופירוש הכתוב, עץ פרי מינים מינים, עושה פרי, (אללע ארטען פרוחטביימע דיא פריכטע טראגען). ולא כמי שתרגם⁹ למינו לפי מינו, כי טרם יהיה, לא נודע מה מינו.

1. בכמות.

2. רש״י מפרשם ככלל ופרט, ״לא דשא לשון עשב, ולא עשב לשון דשא, ולא היה לשון למקרא לומר תעשיב הארץ. מיני הדשאים מחולקים, כל אחד נקרא לעצמו עשב פלוני, ואין לשון למדבר לומר דשא פלוני, שלשון דשא הוא לבישת הארץ כשהיא מתמלאת בדשאים. תדשא הארץ – תתכסה ותתמלא לבוש עשבים... כולם בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב״. וכן כתב הרשב״ם, ״כל מיני דשאים ביחד קרויים דשא, וכל מין בפני עצמו קרוי עשב״.

3. ״תדשא״ פירושו להוציא ולגדל. ואם אמנם שרשו ״דשא״ כמו שכתב רדצ״ה, ״מן השם ״דשא״ נגזר הפועל — ״תדשא״ (להצמיח דשא)״, (וראה גם בספר פרשגן ״מושא פנימי, פועל הנקשר לשם הנגזר ממנו, המשמש לו מעין מושא״) אינו פעולה מיוחדת לדשא. וכך נראה גם מתרגום ירושלמי, ״תרבי ארעא דיתאי״, וכן כתב האבן עזרא, ״וטעם תדשא – כמו, תצמיח״. ורק משום לשון נופל על לשון הפסוק אמר ״תדשא״ ולא ״תוציא״. ולא כן לפי פרוש רש״י, שהבאנו בהערה הקודמת, שמפרש שדשא הוא כלבוש על הארץ של עשבים ועצים, ואם כן תדשא היא הפעולה היוצרת את הלבוש הזה. ויתכן שלמד כן מהתרגום אונקלוס שתרגם ״תדאית ארעא דתאה, עסבא וכו׳⁠ ⁠⁠״.
עד כאן יש לנו שתי פירושים, א. דרכו של רש״י שדשא הוא ככלל ועשב פרט, ותדשא הוא פעולה כללית שמתיחסת דוקא לדשא, וב. דרכו של הרכסים לבקעה, שדשא, עשב, ועץ, הם מינים חלוקים, ותדשא הוא כמו תוציא, תצמיח, והציווי תדשא היא גם על העשב והזרע. אבל הרמב״ן יש לו דרך שלישית, והוא, שדשא היא בתחילת צמיחתו, לפני שגדל מספיק להוציא זרע, ואחר שגדל נהיה ל״זרע״ – שמוציא זרע, או ל״עץ״ עושה פרי. והלשון ״תדשא הארץ דשא״ היא על תחילת הצמיחה של העשב ושל העצים. והרמב״ן מקשה, ״ואני תמה איך לא הזכיר הכתוב אילני הסרק, ואיך צוה בעץ פרי לבדו״. ורנ״ה ווייזל פירש כמו הרכסים לבקעה, ומיישב בזה את קושיית הרמב״ן, ״ולכן אילני סרק שאינן לזרוע כמו החציר ושאר צמחי השדה גדולים וקטנים, כלם בשם ״דשא״ יקראו. ואם כן נזכרו גם אילני סרק וכל מיני ירק במלת דשא״. ובאמת הרמב״ן עצמו בסוף דבריו מרמז לפירוש הרכסים לבקעה, שכתב, ״ויתכן שיהיה פירוש הכתוב, תצמיח הארץ צמח, ועשב מזריע זרע, ועץ עושה פרי״.

4. ירמיה כ״ג:י׳, יואל א׳:י״ט, תהלים ס״ה:י״ג

5. ה׳ חָנֵּנוּ לְךָ קִוִּינוּ הֱיֵה זְרֹעָם לַבְּקָרִים (ישעיה ל״ג:ב׳), לַבְּקָרִים אַצְמִית כָּל⁠־רִשְׁעֵי⁠־אָרֶץ (תהלים ק״א:ח׳), וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים (איוב ז׳:י״ח), חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ (איכה ג׳:כ״ג)

6. וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו (במדבר כ״ד:ב׳), וַיַּקְרֵב אֶת יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו (יהושע ז׳:ט:ז)

7. וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לַגְּבָרִים וַיִּלָּכֵד זַבְדִּי, וַיַּקְרֵב אֶת בֵּיתוֹ לַגְּבָרִים (יהושע ז׳:י״ז,י״ח), וַיְהִי מִסְפָּרָם לְגֻלְגְּלֹתָם לִגְבָרִים (דברי הימים א׳ כ״ג:ג׳)

8. עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ. פשטא (שבא כאן על ״פרי״ השני בפסוק), הוא טעם מפסיק, ולכן אינו מחובר ל״למנו״.

9. חומש נתיבות השלום: ״פרוכט בוים דער פרוכט טרעגט, נאך זיינער ארט״. וכמוהו ברשב״ם, ״עושה פרי למינו – עץ התפוח עשה תפוח ולא תמרים״.

תדשא הארץ דשא – עתה מתחיל התקון של תהו, כי תחת שהיתה הארץ שממה עתה הצמיח בה כל מיני דשאים, ודשא הוא שם המין כולל עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי:

מזריע זרע – שיגדל בו הזרע לזרוע ממנו במקום אחר:

אשר זרעו בו – הם גרעיני כל פרי שמהן האילן צומח כשזורעין אותו:

למינו – מה שהוא דומה לו והוא מתכונתו:

תדשא הארץ – תזדרע הארץ פעם ראשונה מעצמה, כי אין כל חדש תחת השמש לאחר מ״ב, ולכן היתה זריעה עם היצירה שיהי׳ כן לדורות שיזרעו ואח״כ תוציא הארץ צמחה.

ויהי כן – שנתעברה הארץ תחלה ואח״כ הוציאה צמחה, ומפני שכל חלקי הצמיחה הם שלש, אילנות וזרעוני׳, והזרעוני׳ נחלקו לשנים ירקות וזרעוני׳, ירקות הם אשר הירק מהם נאכל ולא הזרע כמו לפת וצנון והם נקראים דשא (כברכו׳ ל״ה על הירקות אומ׳ ב״מ דשאי׳), והזרעי׳ הם אשר הזרע מהם נאכל ולא העשב כמו תבואה וקטניות (כבתוספתא פל״ד על התבואה הוא אומר ב״מ זרעים), וזהו עשב מזריע זרע, שאין העיקר אלא להזריע זרע, ואמר תדשא ולא תעשיב מפני שהוא מתפעל על תיבה ראשונה, כי כן דרך הכתוב ותדבר מרים ואהרן אמר לשון נקבה מפני שהזכיר מרים תחלה.

עץ פרי – עץ שבכחו לגדל פירות.

עשה פרי למינו – שלא ימיר מעשהו, עץ תפוחים לא יעשה רמונים, ובעשב לא ניתן בו כח אלא להוציא הזרע לשנה זו אבל האילן מתקיים לדורות לכן לא נאמר בדשא ועשב למינהו, וגם באילן לא נאמר למינהו אצל עץ פרי, אלא עושה פרי למינהו.

אשר זרעו בו – שיהיה בו גרעינים שיוכל לטעת עוד.

עץ פרי – שלא יצטרך לרכוב אותו בתוך עצמו רק יהיה כח בזרעו כשישתלו בארץ יגדל עוד עץ פרי.

ויהי כן – שנעשה הכח בארץ כן (הגר״א).

ואחרים אמרו שאין לפרש למינו – לפי מינו (נאך זיינער ארט) כי טרם יהיה לא נדע מה מינו, אבל הלמ״ד כלמ״ד לבקרים לשבטיו לגברים ודומיהם שפירושם בוקר ובוקר, שבט ושבט, גבר וגבר, כן למינו מינים מינים, והוא מחובר לעץ פרי ולא לעשה פרי, ולכן פרי השני בפשט׳, ופירש הכתוב עץ פרי מינים מינים עושה פרי (אללע ארטען פרוכטביימע דיא פריכטע טראגען), ואין הבדל לדעת המדקדקים בין למינו בכינוי וי״ו ובין למינהו בכינוי ה״א וי״ו, כי שניהם יבאו לסימן לשון יחיד על שם דבר יחיד, אולם לדעת ר״מ הכהן הביאו הראב״ע (צחות אות ה״א) יהיה הכינוי ה״ו שוה בטעם לכינוי יוָ בשניהם מכנים שם דבר לשון רבים אל יחיד, וכ״ד אונקלוס שתרגם למינהו לזנוהי כמו שתירגם בניו בנוהי ידיו ידוהי, וכן דעת רבותינו כי דקדקו ואמרו לא נאמר למינהו בדשאים וכו׳ (חולין דף ס׳) וכן נכון לעיקר מדקדק לשון עברי, וטענת הראב״ע על ר״מ הנ״ל איננה טענה (רוו״ה), וז״ל הגר״א למינהו נכתב ה״א וי״ו, כי רבותינו דרשו על ישקני מנשיקת פיהו, כנשיקת חתן וכלה, ואמרו כן בעבור תוספת ה״א וי״ו, אלו נאמר פיו הי׳ נשמע מנשיקת זכר, ואלו נאמר פיה הי׳ נשמע נשיקת נקבה, עכשיו שנאמר פיהו נשמע נשיקת זכר ונקבה וז״ש נשיקות חתן וכלה, וכן רמז כאן למינהו בה״א וי״ו על מין זכר ונקבה.

תדשא הארץ דשא – הנכון שנקרא דשא העשב הקטון והרך, שאין הזרע נראה וניכר בו (ולפיכך לא אמר דשא מזריע זרע), והעשב גדול ממנו; ור׳ עובדיה ספורנו אומר כי דשא מאכל בהמה, ועשב מאכל אדם. אבל מה שכתב המבאר לנתיבות השלום, כי דשא כולל גם העצים, לא יתכן, שהרי מצאנוהו במקומות הרבה סמוך לעשב ולירק ולא גם פעם אחת סמוך לעץ. ואעפ״כ תדשא הארץ כולל גם העצים, כי גם העצים בתחילת צמיחתם הם קטנים ורכים כדשאים (תלמידי מוהר״ר אברהם חי מיינסטער), והנה תדשא כמו תצמיח, ואח״כ פירש דשא שהוא היותר קטון ואח״כ הוסיף עשב מזריע זרע שהוא גדול מן הדשא, ואח״כ הוסיף עץ פרי; ולפיכך נכון הוא הרביע שעל דשא, שהוא מפסיק פחות מן הזקף שעל זרע, כי דשא ועשב ענין אחד, ועץ פרי ענין אחד; והפשטא שעל הארץ מפסיק יותר מהרביע שאחריו, כדרך כל רביע שאחרי פשטא, שאינו אלא שלא לכפול הפשטא שלש פעמים רצופות, כמו הן גביר שמתיו לך֙ ואת כל אח֗יו נתתי לו֙ לעבדים {בראשית כ״ז:ל״ז}, וידוע כי היתיב שתחת עשב אינו אלא במקום פשטא מפני המלה הזעירה. אבל הנסחאות שבהן מלת דשא בזקף אין ספק שמוטעות, והעד הנאמן בפסוק שאחריו ות֙וצא הא֜רץ ד֠שא, שאין דשא בזקף אלא בתלישה גדולה, ומלות ותוצא הארץ בקדמא ואזלא, מה שלא יתכן אם היה דשא בזקף; ונולד השבוש בפסוק הראשון, כי קל הוא להחליף רביע בזקף, מלבד שיש לפניו פשטא שדרכו לבא לפני הזקף, ולא נולד הטעות בפסוק השני, כי רחוק הוא להחליף תלישה בזקף, מלבד כי שם אין לפניו פשטא.

מזריע זרע – שיש בו זרע, וזה אחד משמושי ההפעיל, כמו מקרין מפריס (תהלים ס״ט:ל״ב) שיש לו קרנים ויש לו פרסות, מרבה רגלים (ויקרא י״א:מ״ב) שיש לו רגלים הרבה.

עץ פרי עשה פרי למינו – כל המפרשים שראיתי פירשו למינו חוזר לעושה פרי, ובעל הטעמים היטיב לראות מכלם, וחבר למינו עם עץ פרי, ועושה פרי הוא כמאמר מוסגר, כי אינו אלא תוספת ביאור לעץ פרי ומלת למינו ולמינהו מליצה היא ממליצות לשון הקודש, וענינה ממינים הרבה, מכל מין שיהיה, כמו את כל עורב למינו, ואת הנץ למינהו, האנפה למינה, ואת הארבה למינו (ויקרא י״א), שענינם העורב והנץ וכו׳, מכל מין שיהיו, וכן למטה ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם ואת כל עוף כנף למינהו, וכן תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה, וכן (ו׳:כ׳) מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו, ואב לכלם (יחזקאל מ״ז:י׳) למינה תהיה דגתם כדגת הים הגדול רבה מאד, הכוונה שהדגה תהיה מרובה ותהיה מכל המינים, וכן בירושלמי (שקלים פרק ו׳) למינה תהיה דגתם, למיני מינים תהיה דגתם. הפירוש הזה כתבתיו בשנת תקצ״ו בספרי Prolegomeni עמוד 191, ומקץ עשר שנים קניתי ס׳ הרכסים לבקעה, ומצאתי שגם הוא פירש כן. (ועיין למטה י״ג:ג׳).

אשר זרעו בו – חוזר לעץ. שיהיה בעץ כל הצריך לו לקיום מינו על הארץ.

Let the land produce grass (tadshe ha-arets deshe). The correct interpretation of deshe is the small, tender vegetation whose seed is not discernible (and therefore it does not say “deshe provided with seed”), while esev (“vegetation”) is larger. R. Ovadiah Sforno said that deshe is food for animals and esev is food for humankind. However, the opinion of the commentator to Netivot ha-Shalom, that deshe includes trees, is improbable, because the word is often found in conjunction with esev and yerek (“herbage”) but never with ets (“tree”). Nevertheless, the phrase tadshe ha-arets deshe does include the trees, because trees at the start of their growth are small and tender like deshe (as per my student R. Abraham Hai Mainster). The word tadshe is equivalent to “let there grow”; afterwards deshe, the smaller growth, is specified, followed by “esev provided with seed,” which is larger, and then “fruit trees.”

For this reason the revia is properly placed over the word deshe, because this sign marks a lesser pause than the zakef over the word zera (“seed”) later in the verse (תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֗שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י…). The terms deshe and esev are linked because they are similar, but ets peri (“fruit trees”) are in a different category and so this phrase is separated.

The pashta over the word ha-arets (“the land”) marks a greater disjunction than the revia after it (over deshe), as is the rule with every revia that follows a pashta, for the purpose of this revia is only to avoid having the pashta repeated three consecutive times. An example of this is the verse, הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ֙ וְאֶת כׇּל אֶחָ֗יו נָתַתִּי לוֹ֙ לַעֲבָדִים (Gen. 27:37). Here, of course, the yetiv under the word esev appears instead of a pashta merely because the word is short [and the yetiv is a shorter sound than the pashta].

The versions that have a zakef over the word deshe [תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֔שֶׁא] are undoubtedly incorrect. The proof is in the next verse: וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא (“The land produced grass”), where the word deshe is marked not with a zakef but with a telishah gedolah, and the words va-totse ha-arets are marked with a kadma ve-azla, which would not likely have appeared if they were to be followed by a zakef over deshe. The mistake arose in the first verse, because it is easy [for the eye] to mistake a revia for a zakef, and besides, a pashta usually comes before a zakef [and not before a revia]. The mistake did not arise in the second verse, for it would have been unlikely to mistake a telishah for a zakef, and besides there is no pashta before it.

provided with seed (mazria zera). Containing seed. This is one of the uses of the hif ’il conjugation; cf. makrin mafris (“[a bullock that] has horns and hoofs,” more lit. “horns it and hoofs it,” from keren, “horn,” and parsah, “hoof”) (Ps. 69:32). Also, marbeh raglayim (“[a swarming thing that] has many legs,” more lit. “multiplies legs,” from harbeh, “many”) (Lev. 11:42). [So too, in this instance mazria is the hif ’il form of zera, “seed.”]

fruit trees producing fruit, of various species (ets peri oseh peri le-mino). All the commentaries I have seen connect le-mino (lit. “of its kind”) with the words oseh peri (“producing fruit”). However, the accentuator saw better than any of them and connected le-mino with ets peri (“fruit trees”), making oseh peri [which is set off with a disjunctive pashta] a parenthetical phrase merely modifying ets peri.

The word le-mino, or le-minehu, is one of the idioms of the Hebrew language and means “of many kinds,” “of all kinds.” Some examples of its usage are found in Lev. 11: “Every raven, with its various species [le-mino]”; “the hawk le-mino”; “the parrot le-mino”; “the locust le-mino” – the meaning being the raven, hawk, etc. of any kind. So below (v. 21), “all the living, crawling creatures with which the water swarmed, le-mineihem”; “all the flying winged things le-minehu”; and also (v. 24), “Let the earth give forth living things le-minah; animals, reptiles, and wild beasts le-minah.” So also, “Of the flying things le-minehu, of the quadrupeds le-minah, of all the reptiles of the earth le-minehu” (Gen. 6:20). The best example of all is, “Their fish shall be le-minah, as the fish of the Great Sea, exceeding many” (Ezek. 47:10) – meaning that the fish will be numerous and of all kinds. The Jerusalem Talmud (Shekalim, ch. 6) similarly explains it, “le-minah shall be their fish – le-minei minim (‘of all kinds’) shall be their fish.”

I wrote this explanation in the year 5596 (1836) in my book Prolegomeni [ad una grammatica ragionata della lingua ebraica], p. 191. Ten years later, I acquired the book Ha-Rekhasim le-Vik’ah, and I found that the author [R. Judah Leib Spira] had also explained it this way. (See also below, Gen. 13:3.)

having their own seed within themselves. This phrase modifies “trees.” It means that the tree will have within it everything it needs to perpetuate its species upon the earth.

ויאמר אלהים תדשא הארץ – הנה להוית הצמחים לא היה צריך אל המאורות כי להוית הצמחים צריך היבשה ומי הגשמים והחום. והחום והאור כבר היה ביתר שאת באור שנברא ביום ראשון. לכן הקדים הוית הצמחים אל המאורות שהאור הראשון היה מועיל יותר בהויתם כי היה בלא נרתק. וגם ששם ה׳ בטבע הארץ שכ״מ שיהיה שם יבשה תתלבש במעטה דשא ותבא בעדי עדיים בציצים ופרחים לכסות מערומיה. והנה הבריאה הלכה ממדרגה למדרגה שלא לבד שהלכה מדומם לצומח מצומח לחי ומחי למדבר כסדר מעלותיהם. כי גם בצומח ובחי הלכה מן השפל והפחות אל המעולה שבאותו המין. שמין הגרוע של הצומח הוא הדשא שאינו ראוי למאכל אדם והוא צומח מאליו ואין בו כח ההולדה להזריע זרע רק כח המגדל והזן וכמו שכתבו המפרשים. למעלה ממנו הוא העשב שהוא ראוי למאכל אדם והוא מזריע זרע שיש בו כח המצייר והמוליד. למעלה ממנו עץ פרי שהעץ מעולה מן העשבים. שהוא מתקיים משנה לשנה. והפחות שבעץ הוא עץ פרי. העצים הרכים שגם העץ נאכל בילדותו. כמו קורא דדקלא ודומיו. למעלה ממנו עושה פרי. עץ הקשה שנושא פרי ואינו ראוי למאכל. וגם כלל בזה שנמצא באילנות ג׳ מינים בענין ההולדה למינו. שיש אילנות שפרי העץ עצמו הוא הזרע כמו האגוזים והשקדים. וזה עץ פרי עושה פרי. שהפרי עושה פרי כיוצא בו. ויש שנמצא בפרים גרעיני הזרע כמו התפוחים ודומי׳ וזה אשר זרעו בו. וגם יוכלו ליטע אותו ע״י ההברכה שנוטע יחור מן האילן בארץ ויעש בדים ופארות. וזה על הארץ. וגם כולל שלא יצמח ע״י זרעו בכל האופנים רק אם יטעהו בארץ. וגם שכל עץ מיוחד לארץ מיוחדת. יש ארץ מגדלת ענבים ויש מגדלת פלפלין. וכ״ז נכלל במ״ש על הארץ, וכבר בארנו בספר התו״ה קדושים (סי׳ נט) שנמצא באילנות ג׳ לשונות נטיעה זריעה שתילה. ובררתי שפעל זרע לא יאמר באילנות רק על ההברכה וההרכבה. ואם מניח גרעיני הזרע בארץ ישמש בלשון נטיעה. וע״כ לא אמר פה מזריע זרע כמ״ש בעשבים. כי פעל מזריע לא יצדק באילנות על גרעיני הזרע. רק על ההברכה וההרכבה. לכן אמר אשר זרעו בו. ששם זרע בא על גרעיני הזרע. ואמר למינו שכל מין יהיה בפ״ע. שהגם שיצויר באילנות הרכבת מין בשאינו מינו. בכ״ז לא יצלח זה רק במינים הקרובים שהם מעין מין א׳. לא במינים הרחוקים כמו תפוח באגוז. אתרוג באילן שקדים. והרכבת אתרוג בציטראנע יצלח כי הם כמין אחד. ומ״ש ויהי כן שהוא כפול עם מ״ש ותוצא הארץ. כי אחר שהטביע ה׳ בטבע הצומח שלא יצמח רק ע״י זרע. בהכרח שכן נעשה גם בעת הבריאה. שבעת שאמר ה׳ תדשא הארץ נבראו בארץ גרעיני הזרע מכל מין ומין. וע״ז אמר ויהי כן היינו שנהיה הזרע מכל מין. או שזה כבר הונח בארץ בבריאה הראשונה. שע״ז אמר ואת הארץ לרבות אילנות ודשאים. כמש״ש כשטת ר׳ נחמיה. וע״ז אמר ויהי כן, שכבר היה כן, או שהזרעים היו בארץ בכח בבריאה הראשונה ועתה נעשו בפועל.

דשא: הוא מין שכל תכליתו הוא העשב ולא הגרעין¹, וא״כ עיקר תכליתו מה שגדול העלה יותר, וזוהי משמעות ״דשא״, כמו שכתבתי בשירת האזינו (דברים לב,ב)².

עשב מזריע זרע: שתכליתו הוא הגרעין אם קטן או גדול³.

ויש להבין, אמאי לא אמר עתה ׳למינו׳ כמו שאמר בפרי העץ וכמו דכתיב במקרא הסמוך ״ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו״⁴. וגם עיקר המקרא הסמוך נראה מיותר⁵.

ומתחילה יש לבאר משמעות ״למינו״ או ״למינהו״ דכתיב בגידולי ארץ ובברואי נפש חיה. והוא, באשר אין בכל מין כמעט אשר לא נכללו בו כמה פרטי מינים, כמו חטה איתא באיכה רבה (ג,טו) שיש מינים כמו מספר חטי מנית, וכן יש הרבה בכל מין. ובשעת הבריאה לא יצאה כי אם חטה אחת המובחרת שבזה הזרע⁶, והיה בה כח כמה מינים. ועל זה אמרו במסכת ר״ה (יא,א) ׳כל הבריות בצביונן נבראו׳⁷, ועיקר הפירוש הוא כמו שכתבו התוספות⁸ שהוא מלשון ״צבי ארץ״ (יחזקאל כה,ט)⁹, היינו בהדור היותר אפשר¹⁰, אבל לא כמו שכתבו התוספות (ר״ה שם) שנגמרו כל צרכן¹¹, דזהו משמעות הא דאיתא שם ׳בקומתן נבראו׳¹², אלא כמו שכתבתי – באופן היותר משובח. עוד נכלל במשמעות ׳בצביונן׳, דכל פרי יש בו עתים משתנים מתי נראה גדל בהידור, ובפרי האדמה עיקר ההידור בשעה שלא נגמר כל צרכו והעלה נראה ירוק, משא״כ כשגדל כל צרכו הרי העשב נבל ואינו בהידורו, אבל אילן אינו כן, אפילו כשהפרי נגמר כל צרכו עומד העלה בהידורו, ונכלל במשמעות ׳צביונן׳ – בשעה שהמה נראים מהודרים ביותר.

מעתה, הזרעים שיצאו ראשונה לא שייך לומר אז ״למינהו״¹³ שהרי ביציאה הראשונה לא היו אלא עלים ואז כל המינים שוים באותו זרע¹⁴, משום הכי לא כתיב במאמר ״למינהו״, משא״כ באילנות כתיב במאמר ״למינהו״ – דבשעה שיצאו מראש נכללו בהם הרבה מינים, וכולם מין אחד¹⁵, ומשום הכי אין בהם כלאים כידוע בפרק אלו טרפות (חולין ס,א).

עץ פרי¹⁶: טבע העץ משונה מזרעים שאינם צומחים אלא מזריעה ולא מהקנה שלהם, משא״כ אילן מרכיבין ענף וצומח אילן, וזהו ״עץ פרי״ – בעצו נכלל הכח של הפרי¹⁷.

עושה פרי אשר זרעו בו: היינו הגרעין שהוא הזרע המונח בפרי, וגם בו כלול כח האילן¹⁸.

ויהי כן: שנוצרו כמו בשעה שהיו בצביונן¹⁹.

1. וכעין זה בגר״א באדרת אליהו.

2. על הפסוק ״כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב״. אך שם חילק רבינו בין גידולי ארץ הנזרעים לבין הגדלים ללא זריעה.

3. א״כ ״דשא״ ו״עשב״ הם שני סוגים ולא שם כללי ופרטי כדעת רש״י.

4. רש״י התייחס לכך בפסוק י״ב והביא מדרש חז״ל.

5. שהרי כבר נאמר ״ויהי כן״.

6. וזהו ״למינהו״ – המין המובחר שבו.

7. רש״י: בטעם כל אחד ואחד ובדפוס כל אחד ואחד. וברש״י חולין (ס,א) כתב: בדמות שבחרו להם.

8. התוספות במסכת ר״ה לא הביאו פסוק זה, וזה לשונם: ׳צביונם׳ לשון יופי, כמו ״לעטרת צבי״ (ישעיה כח,ה). והתוספות במסכת חולין (ס,א) הביאו מפסוק ״לצבי ולתפארת״ (ישעיה ד,ב – ״ביום ההוא יהיה צמח ה׳ לצבי ולכבוד, ופרי הארץ לגאון ולתפארת״).

9. רד״ק: חמדת ארצו הם.

10. כלומר, המובחר שבזה המין.

11. ז״ל התוספות: דדרך בהמה חיה ועוף כשגדלים גדלים בנוי בכח בדעת ובקומה, וכל זה היה במעשה בראשית בתחילת יצירתם.

12. מעיון בתוספות נראה שגם הם כיוונו לכך, שהרי דבריהם מוסבים שם על ד״ה ׳לקומתן לדעתם לצביונם׳.

13. שמשמעותו המובחר שבזה המין.

14. וא״כ אין אחד מובחר יותר מהשני.

15. עיין רש״י ויקרא יא,יג היטב.

16. ובעשיה רק ״עץ עושה פרי״, ועיין ברש״י בעקבות חז״ל.

17. וזה לשון הגר״א באדרת אליהו: עץ שבכוחו לגדל פירות.

18. א״כ שיעור הכתוב – ״אשר זרעו בו״ – גם הוא ״עושה פרי״.

19. בהדור היותר אפשר, ובשעה שנראים מהודרים ביותר – רבינו לעיל.

Grass: It is a species, the entire purpose of which is the herb and not the seed. And if so, its main purpose is that the leaf be more distinguishable, and this is the understanding of 'grass' as I have explained in the song of Ha'azinu.

Herbs, that give off seed: The purpose of which is the seed, whether small or large. And behold, it doesn't state now, “according to its specie,” as it states by the fruit of the tree; [meaning] and with it, since it [nonetheless] states in the adjacent verse, “and the earth brought forth grass, herbs that give off seed, according to its specie.” And also [noteworthy] is that the main point of the adjacent verse seems unnecessary. Firstly, we must explain the meaning of, “according to its specie,” or [what it means] when “according to its specie,” is written concerning what grows on the ground or the creations with living souls. And [the Torah need to say this] because there is almost no species, within which are not included several sub-species. As with wheat, we find in Eichah Rabbah, ... And so [too,] there are many in each species. And at the time of the creation, only one wheat plant came, which was the best of that strain, but within it was the potential for several types. And about this, [the Sages] said in (Tractate Rosh Hashanah 11), “all creatures were created with their varieties.” And the main [meaning] here is, as written in Tosefot, that “varieties” [tsivionan] is related to the phrase [tsvi ha'arets,], which means with the greatest possible beauty. But it is not like the Tosefot wrote - that 'they are completely finished' is the meaning of the phrase [that is also] there: “they were [all] created in their stature;” but rather, 'in the most praiseworthy manner,' is its correct meaning. And also included in the meaning of “in their varieties,” is that every fruit has different times as to when its beauty is most apparent. And with the fruit of the ground, the main beauty is at the time where it has not finished its growth and [at which time] the leaf appears green; which is not the case, when it is completely finished, behold [at that time] the herb withers and is not in its [greatest] beauty. But with a tree, it is not like this – even when the tree is completely finished [for that year], the leaf stays in its beauty; and is included in the understanding of 'varieties' at the time when they appear most beautiful. From here, it follows that it is not relevant to say, “according to its species” then, since, behold in the first coming forth, there was nothing but leaves. And [so] all of the types were the same in [any particular] strain. For this reason, “according to its species” is not written in the proclamation. Which is not the case with the trees, about which it is written, “according to its species;” since at the time that it first came out, many types were included in it, and all of them were one specie; and for this reason [with trees,] there is no [prohibition] of mixing species (kelayim), as is known [from] the Chapter, “Elu Terefot,”

Fruit tree: The nature of the tree is different then the seeds, which only grow from planting [them] and not from [placing them] in its trunk; which is not the case with a tree – we can graft a branch and it grows [into] a tree. And this is [the meaning] of 'fruit tree;' within its tree is included the potential for the fruit.

That makes a fruit, the seed of which is in it. Which means the pit, which is the seed that is located in the fruit. And also within in [and not just the tree] is the potential of the tree.

And it was so: That they were formed, like at the time when they are in all their varieties/beauty. And [only] afterward... [continuing into the next verse].

דשא – כאן הרי זה שם כולל לצמחים, המתחלקים אחר כך לעשב ועץ פרי, אך עיין שד״ל בדבר דעת בעלי המסורה, שבאה לביטוי בטעמי המקרא. מן השם ״דשא״ נגזר הפועל — ״תדשא״ (להצמיח דשא), ובמקומו של פועל זה בא בזמן הביצוע הפועל הוציא.

למינו – מוסב על עץ פרי, ופירושו — מינים רבים (השווה שד״ל ו״הרכסים לבקעה״). בקשר לעשב לא נאמר ״למינו״ אלא בשעת הביצוע, ואילו בקשר לעץ פרי יש משום קיצור בתיאור הביצוע; והשווה רש״י.⁠¹

אשר זרעו בו – מוסב על ״פרי״, ואכן העץ — זרעו בפריו.

על הארץ – נראה שמלים אלה מתקשרות אל ״אשר זרעו בו״ וכפי שיוצא מטעמי המקרא.⁠² ויש להעיר, כי אף על פי שה׳ קבע לעצמו בשלושת הימים הראשונים את בריאת הארץ כמלאכת יום, הרי מיד עם השלמתה נתעטפה בצמחים. הארץ המושלמת, אפילו לרגע קט אין לה להדמות למדבר שממה — ״לא תהו בראה לשבת יצרה״.⁠³

1. פסוק יב, ד״ה ותוצא הארץ.

2. ולא כדליצש המחברן אל ״תדשא״. כלומר הארץ נצטוותה להוציא דשא על⁠־מעל⁠־הארץ.

3. ישעיהו מ״ה:י״ח.

תדשא הארץ – אמרו ז״ל ואנוהו הוי דומה לו מה הוא רחום וחנון כו׳. כן מצאנו אצל הבריאה כמו שאמר המשורר ועד לא כל חי הוכן לכלכל כו׳ שלשת ימים הראשונים אז הכינותם לאחרונים לכן גם באדם דרש ר״א הקפר בירושלמי לא יקח אדם בהמה ועוף אלא א״כ התקין להם מזונות כמו שהשי״ת הצמיח כל דשא ועשב ויצר מאורות ואח״ז ברא חי׳ ועוף.

תדשא וגו׳ – תניא, רבי אליעזר אומר, מניין שבתשרי נברא העולם, שנאמר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי, איזה הוא חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מלא פירות, הוי אומר זה תשרי. ואע״פ דכתיב (פ׳ י״ב) עץ עושה פרי, ההוא לדורות הוא דכתיב.⁠¹ (ר״ה י״א.)

עושה פרי למינו – דרש ר׳ חנינא בר פפא, בשעה שאמר הקב״ה למינו באילנות, נשאו דשאים ק״ו בעצמן, ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב״ה למינו, אנו על אחת כמה וכמה, מיד כל אחד ואחד יצא למינו, פתח שר העולם ואמר (תהלים ק״ד) יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו.⁠² (חולין ס׳.)

1. ור׳ יהושע ס״ל בניסן נברא העולם, ודריש ותוצא הארץ דשא עשב ועץ עושה פרי, איזהו חודש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן [כ״ה גירסת הב״ח בדברי ר״א ור״י, ונכון].
והנה אע״פ דמציע בסוגיא י״ב א׳ דחכמי ישראל מונין לתקופות כר׳ יהושע, בכ״ז כנראה הוי סוגיא דעלמא כר׳ אליעזר, וכן קבעו בתפלת ר״ה זה היום תחלת מעשיך, ואמרו בר״ה כ״ז א׳ דנוסח זה אתיא כר״א, וכל הסוגיא שם שקיל וטרי לאוקמי אליבא דר״א, ולכן קבענו דרשתו של ר״א, וע״ע מש״כ בזה לקמן בפסוק י״ד אות נ׳.
ותוס׳ באותה סוגיא כתבו דאלו ואלו דברי אלהים חיים, די״ל דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן, יעו״ש. ויש ליישב עפ״י סברתם קושית הר״ן לר׳ יהושע מאי שייך מנין ר״ה מתשרי וכך הנוסח שבתפלת ר״ה זה היום תחלת מעשיך אחרי דס״ל דבניסן נברא העולם, יעו״ש, אבל לדברי התוס׳ דגם הוא ס״ל דבתשרי עלה במחשבה להבראות ניחא, ולא קשה למה מנינן מזמן המחשבה ולא מזמן המעשה, מניסן, יען כי באמת דמחשבה ומעשה שייך רק בבשר ודם, דכל זמן שלא נעשית המעשה בפועל אפשר עוד שלא תתקיים מחשבתו, משא״כ בהקב״ה מכיון שחשב לברוא שוב לא ינחם, וא״כ הוי באמת כבנוי מתשרי, ודו״ק.

2. שכולם מזדרזים ומתאמצים לעשות רצון קונם אף שלא נצטוו. וכלל יחס ק״ו אל דשאים כתב מהרש״א דהוא עפ״י מ״ש אין לך כל עשב שלא יהי׳ לו מלאך מלמעלה הממונה על גדולו, ומתייחס זה המאמר אל המלאך, ורק עפ״י שטחות הלשון יחסו אותו אל הדשאים עצמן, ועיין בתוס׳ חולין ז׳ א׳ ד״ה אמר כתבו ג״כ קרוב לענין זה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון