Bereshit 1 – בראשית א‏ – Mikraot Gedolot

[תרעח] ¹ויאמר אל׳ ישרצו המים בחמישי היו מתענין [אנשי המשמר] על המעוברות שלא יפלו, ועל המיניקות שלא ימותו בניהן, ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה. (ירושלמי תענית כ״ו)

[תרעט] ²ועוד שאלו, כתוב אחד אומר ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף. אלמא ממיא איברו, וכתיב (בראשית ב׳:י״ט) ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, אלמא מארעא איברו, אמר לו מן הרקק נבראו, ראה תלמידיו מסתכלים זה בזה, אמר להם קשה בעיניכם שדחיתי את אויבי בקש, מן המים נבראו ולמה הביאן אל האדם, לקרות להן שם, ויש אומרים בלשון אחר אמר לאותו הגמון, ובלשון הראשון אמר להן לתלמידיו, משום דכתיב על ויצר. (חולין כ״ז:):

[תרפ] ³ויאמר אלהים ישרצו המים וגו׳. כתיב (תהלים פ״ו:ט׳) אין כמוך באלהים וגו׳ בנוהג שבעולם מלך בו״ד צר צורה ביבשה אבל הקב״ה צר צורה במים שנא׳ ויאמר אלהים ישרצו המים נפש חיה. (בראשית רבה ז׳):

[תרפא] ⁴יעקב איש כפר נבוראי הורה בצור דגים טעונין שחיטה שמע רבי חגי שלח לי׳ תא לקי א״ל בר איניש דאמר מלתא מן אורייתא לקי א״ל מנין היא דאורייתא א״ל מן הדא דכתיב ויאמר אל׳ ישרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ מה עוף טעון שחיטה אף דגים טעונין שחיטה א״ל לא הורית טב א״ל מנין את מודע לי א״ל רביע ואנא מודע לך דכתיב (במדבר י״א:כ״ב) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם ישחט אין כתיב כאן אלא יאסף, אמר חבוט חבטך רצוף רצפך דהיא טבא לאילפנא: (בראשית רבה ז׳):

[תרפב] ועוף יעופף על הארץ בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין ומשרה דיורין בעליונים ובתחתונים שמא בחלל אבל הקב״ה משרה דיורין בחלל כדכתיב ועוף יעופף על הארץ וגו׳. (בראשית רבה ז):

[תרפג] ⁵וידבר על הבהמה ועל העוף (מלכים א ה׳:י״ג) וכי אפשר לאדם לדבר על בהמה ועוף אלא אמר מפני מה בהמה ניתרת בשני סימנין והעוף בסימן אחד על שהבהמה נבראת מן היבשה ועוף כתיב אחד אומר מן האדמה דכתיב (בראשית ב׳:י״ט) ויצר ה״א מן האדמה וגו׳ ואת כל עוף השמים וכתיב אחד אומר ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף בר קפרא אומר מרקק שבים נברא ר״א בשם ר״ש אמר אעפ״כ רגלוהי דתרנגולא דמיין לחספניתא דנונא כו׳ ועל הדגים וכי אפשר לומר כן אלא מפני מה בהמה חיה ועוף טעונין שחיטה ודגים א״צ שחיטה אלא מהדין (במדבר י״א:כ״ב) קרא הצאן והבקר ישחט להם. (במדב״ר יט):

[תרפד] אפפוני חבלי מות (תהלים י״ח:ה׳) כו׳ אל תקרי אפפוני אלא עפפוני הצרות טסות ובאות עלי כעוף שנאמר ועוף יעופף וגו׳. (מדרש תהלים פי״ח).

[תרפה] ⁶בשר ודם אין צורתו עושה צורה, אבל צורתו של הקב״ה עושה צורה שנא׳ ישרצו המים שרץ נפש חי׳ ואדם צורתו של הקב״ה, שנאמר (בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, הוי (תהלים פ״ו:ח׳) אין כמוך באלהים ה׳ ואין כמעשיך. (מדרש תהלים פ״ו):

[תרפו] ⁷לא תרצח כנגד ויאמר אלהים ישרצו המים אמר הקב״ה אל תהיו כדגים הללו שהגדולים בולעים את הקטנים שנאמר (חבקוק א׳:י״ד) ותעשה אדם כדגי הים. (פסקתא רבתי כ״א):

[תרפז] ה״א יש לה ג׳ זיינין לעיל לפי שביום ה׳ נבראו מן המים חיות ועופות ודגים, ועוד ה״א מזוינת בג׳ זיינין כנגד מלאכים שרפים ואופנים. (מדרש עקיבא בן יוסף):

[תרפח] ר״א אומר לא על המים בלבד אמר שישרצו אלא אף על עובדי גלולים שנמשלו כמים שנאמר (ישעיהו י״ז:י״ב) ושאון לאומים כשאון מים כבירים ישאון וכשם ששרצו המים ביום הה׳ כך עתידים העובדי גלולים לשרוץ בעולם ונלחמים אלו עם אלו להשחית שנאמר (דברי הימים ב ט״ו:ו׳) וכתתו גוי בגוי ועיר בעיר כי אלהים הממם בכל צרה וכתיב אחריו תשועת ישראל שנאמר (דברי הימים ב ט״ז:ז׳) ואתם חזקו ואל ירפו ידיכם. (פרדר״א פ״ט)

[תרפט] יעופף ב׳ וסי׳ ועוף יעופף על הארץ, ובשתים יעופף (ישעיהו ו׳:ב׳). (מסורה גדולה)

[תרצ] ⁸פקודא חמישאה כתיב ישרצו המים שרץ נפש חי׳ בהאי קרא אית תלת פקודין חד למלעי באורייתא וחד לאתעסקא בפריה ורביה וחד למגזר לתמנייא יומין ולעברא מתמן ערלתא, למלעי באורייתא ולאשתדלא בה ולאפשא לה בכל יומא לתקנא נפשיה ורוחיה דכיון דב״נ אתעסק באורייתא אתתקן בנשמתא אחרא קדישא דכתיב שרץ נפש חיה דההיא חיה קדישא דכד בר נש לא אתעסק באורייתא לית ליה נפשא קדישא, קדושא דלעילא לא שריא עלוי וכד אשתדל באורייתא בההוא רחישו דרחיש בה זכי לההיא נפש חיה ולמהדר כמלאכין קדישין דכתיב (תהלים ק״ג:כ׳) ברכו ה׳ מלאכיו אלין אינון דמתעסקין באורייתא דאקרין מלאכיו בארעא ודא הוא דכתיב ועוף יעופף על הארץ האי בהאי עלמא, בההוא עלמא תנינן דזמין קב״ה למעבד לון גדפין כנשרין ולאשטא בכל עלמא דכתיב (ישעיהו מ׳:ל׳) וקוי ה׳ יחליפו כח יעלו אבר כנשרים והיינו דכתיב ועוף יעופף על הארץ דא אורייתא דאקרי מים ישרצון ויפקון רחשא דנפש חיה מאתר דההיא חי׳ ימשכון לה לתתא. וכו׳ פקודא שתיתאה לאתעסקא בפריה ורביה וכו׳ הה״ד ישרצו המים נפש חיה דא ברית קיימא קדישא נהר דנגיד ונפיק ומיא דיליה אתרביאו ורחשין רחשא ורבויא דנשמתיה לההיא חיה ובאינון נשמתין דעאלין בההיא חיה נפקו כמה עופי דפרחן וטאסן כל עלמא וכו׳. פקודא שביעאה למגזר לתמניא יומין ולאעברא זוהמא דערלתא בגין דההיא חיה איהי דרגא תמינאה לכל דרגין וההיא נפש דפרחא מינה אצטריכה לאתחזאה קמה לתמניא יומין כמה דאיהי דרגא תמינאה, וכו׳ ועוף יעופף על הארץ דא אליהו דטאס כל עלמא בד׳ טאסין למהוי תמן בההיא גזירו דקיימא קדישא ואצטריך לתקנא ליה כורסייא ולאדכרא בפומיה דא כרסייא דאליהו ואי לאו לא שארי תמן: (זח״א י״ב:).

[תרצא] ⁹ישרצו המים שרץ נפש חיה למינה, א״ר אלעזר אלין מיין תתאין דרחשין זיינין כגוונא דלעילא אינון עלאי ואינון תתאי ר׳ חייא אמר עלאי אפיקו נפש חיה, ומאי ניהו דא נפש דאדם קדמאה כמד״א (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה, ועוף יעופף על הארץ אלין שליחי עלאין דאתחזון לבני נשא בחיזו דבר נש, משמע דכתיב יעופף על הארץ בגין דאית אחרנון דלא אתחזון אלא ברוחא ממש לפום סכלתנו דבני נשא בג״כ לא כתיב באלין למינהו כאינון אחרנין דכתיב בהו ואת כל עוף כנף למינהו בגין דאלין לא משניין ממינייהו לעלמין כהני אחרנין דלא כתיב בהו למינהו ואי תימא אית בהו דמשניין דא מן דא הכי הוא ודאי דהא אית בהו דמשניין אלין מאלין בגיני כך כתיב (בראשית ב׳:י׳) ומשם יפרד: (זח״א ל״ד:)

[תרצב] ¹⁰ישרצו המים שרץ נפש חיה, א״ר אלעזר הא אוקמוה דאינון מיין רחישו ואולידו כגוונא דלעילא והא אתמר, ועוף יעופף על הארץ, יעוף מבעי ליה מה יעופף א״ר שמעון רזא הוא ועוף דא מיכאל דכתיב (ישעיהו ו׳:ו׳) ויעף אלי אחד מן השרפים, יעופף דא גבריאל דכתיב (דניאל ט׳:כ״א) והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף, על הארץ דא אליהו דאשתכח תדיר בארעא ולא מסטרא דאבא ואמא אשתכח דאיהו בד׳ טאסין כו על פני דא מלה״מ דהוא אחשיך פני עלמא כו׳ רקיע השמים כדאמרן עולה ומסטין וכו׳ א״ר אבא והא מלאך המות בשני אתברי אלא על הארץ דא רפא״ל דאיהו ממנא לאסוותא דארעא דבגיניה אתרפיאת ארעא וקיים בר נש עלה ורפי לכל חיליה, על פני רקיע השמים דא אוריא״ל וכלא הוא בקרא כו׳: (זח״א מ״ו:):

[תרצג] ד״א ישרצו המים תרגום ירחשון כלומר כד מרחשין בשפוותיה פתגמי צלותא בזכותא ובנקיות דעתא ובמיא הוה רחיש נפשא חיתא כו׳. (ספרא דצנ׳ בזח״ב קע״ז:)

[תרצד] ואר״ש הא אתמר דכתי׳ (תהלים ל״ו:ז׳) אדם ובהמה תושיע וכו׳ ובג״כ כתיב (ויקרא א׳:ב׳) אדם כי יקריב מכם, אדם ודאי דדא קרבניה לעילא לקשרא קשרא ולבתר מן בהמה כו׳ ודא איהו רזא דאצטריך לקרבנא אדם ובהמה כדקאמר. תא חזי כד ברא קב״ה עלמא הכי עבד אדם ובהמה, ואי תימא והא כתיב ועוף יעופף על הארץ דהא מנייהו מקרבין קרבנא ואפי׳ עולה כו׳ עוף יעופף על הארץ הא אוקימנא דאינון רזא דרתיכא ובהו תסתלק רה״ק לסלקא לעילא דאינון תרי חד לימינא וחד לשמלא עוף לימינא ודא מיכאל יעופף לשמלא ודא גבריאל וכו׳ ובג״כ מקרבין תרין אלין לסלקא רוח קודשא. (זח״ג כ״ו:).

שערי ציון: לעיל אות קנה, ריא, ריב, רמא, רמה, רמו, רמח. רצ. תסד. תעח. תקי, תקכו. זח״א א. לג. נח. זח״ב קכז. זח״ג יב. ריט: תק״ז פב: פג. פט. - ז״ח טז. לב: מו: עד.

1. עי׳ לעיל אות תרצ״ז. ובגמ׳ תענית כ״ז איתא ועל המניקות שיניקו בניהם ואולי היא ד״א עם הא שלא ימותו בניהם ובמ״ס פי״ז איתא הלשון על עוברות ומניקות שלא יפילו את בניהן ולשון זה א״מ.

2. מאמר זה מובא בשינוים רבים במד״ר פי״ט קה״ר ז׳ כ״ג פסקתא פרה. פס״ר שם תנחומא חקת ועי׳ ב״ר פי״ז ופרדר״א פ״ט. הרקק שיש בה מים ויבשה לקרות להן שם, ואת כל עוף השמים לראות מה יקרא לו ולא איצירה קאי (רש״י) על ויצר. רש״י מביא ב׳ פרושים. א) דמשמע דקרא ואת כל עוף השמים על ויצר קאי ב) דמקרא ב׳ ועוף יעופף על הארץ משמע מלשון על דמארץ נברא וכן מקרא ויצר מן האדמה וסיים וראשון נראה בעיני ונראה משום דלפ״ז תקשי כיון דגם מקרא קמא מוכח דמן הארץ נבראו א״כ מאי הוכרח לומר מן הרקק נבראו, אמנם מצאתי בפי׳ הרבנו גרשום דמפרש באופן זה אך להיפך מדכתיב על הארץ ולא מן הארץ משמע דמן המים נבראו וכיון דכתיב על דמשמע מן המים וכתיב ויצר דמשמע מן הארץ צ״ל מן הרקק נברא וז״נ ועי׳ במהרש״א מ״ש ליישב קושית התוס׳ ד״ה תדע ובמדרשים שציינתי לעיל לא גרסי תדע רק ״אעפ״כ״ ומיושב קושית התוס׳.

3. מאמר זה איתא בשינוים במכלתא בשלח פ״ח תנחומא תזריע מדרש תהלים סי״ח ספ״ו מדרש שמואל פ״ה עיי״ש, עי׳ במד״ר פי״ט לק׳ אות תרפ״ג. קה״ר ז. פסקתא ופס״ר פ׳ פרה, תנחומא חקת.

4. דגים טעונים שחיטה. צריך להבין טעמי דר״י שהורה דדגים צריכין שחיטה, דבר שאין לו חבר בשו״מ ובפשטות תמוה הדבר מאוד ולא ראיתי למי שיבאר זאת. ול״נ לפרש עפ״מ דמבואר ברמב״ם פ״א מהל׳ שחיטה ה״ג דדגים אסיפתן הוא המתרת אותן וסיים לפיכך אם מתו מאליהן בתוך המים מותרין והכס״מ הביא דבר חדש בשם רבינו סעדיה גאון ז״ל דמתים אסורים ועי׳ בב״י ביו״ד סי׳ י״ג והב״ח ופרישה רוצים להגי׳ דצ״ל חיים אסורים והיינו משום בל תשקצו וכ״מ בקרי״ס להמבי״ט אמנם בדברי הבעל העיטור הל׳ שחיטה הביא מפורש כן דרס״ג אמר מתים אסורים. וטעמו של הדבר נראה משום דס״ל דענין האסיפה הוא מתיר כמו דהשחיטה מתרת את הבהמה ועוף ומשה״כ צריך להיות אסיפה דווקא בחיים ולא במת והרמב״ם דנראה מלשונו דס״ל ג״כ דהאסיפה הוא מתיר שהוסיף זה״ל אסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן ואעפ״כ סיים לפיכך אם מתו בתוך המים מותרין. צ״ל ההסבר דס״ל דהמתיר של האסיפה אינו ענין של סילוק החיות, דהחיות של דגים אין בו חיות של איסור רק דגזה״כ הוא מלשון כל דגי הים יאסף להם דדגים צריכים פעולה זו של אסיפה ויל״ע לפ״ז אם עלו הדגים בעצמם או שטפם נהר ומתו ביבשה דיהא אסורים לאכלם כך דהא הרמב״ם דייק אם מתו בתוך המים דהי׳ להם אח״כ אסיפה משא״כ בכה״ג אך י״ל להיפך כיון דעלו מן המים חיים באיזה אופן שהוא מקרי לגבי אסיפה רק אפי׳ מתו בתוך המים היינו במקום חיותן קמ״ל ג״כ דמהני לדידהו אסיפה וי״ל אם מצינו אופן אסור להר״מ כיון דלעולם בעת שאוכלן אפי׳ בתוך המים הרי עושה אסיפה בפיו דהא אין גדר מיוחד להאסיפה עיי״ש בכס״מ ואכמ״ל. ואפשר הי׳ לפרש עפ״ז הא דמצינו במשנה ח׳ פ״ג דעוקצים דגים מאימתי מקבלין טומאה בש״א משיצודו ובה״א משימותו רע״א אם יכולין לחיות, וצ״ב במאי פליגי ועי׳ חולין ע״ה ובראשונים ומ״ש בענין זה ״בדגל התורה״ ח״ב סי״ח ולהנ״ל י״ל דב״ש ס״ל דאסיפת דגים הוא ענין של מתיר ומשה״כ כמו בשוחט בהמה אע״פ שמפרכסת כבר יש לה דין אוכל לקבל טומאה כיון שנעשית אוכל היתר ע״י מעשה השחיטה ה״נ בדגים וב״ה ס״ל כלשון המבואר בגמ׳ חולין כ״ז: דגים הכשרן בולא כלום היינו שאין צריכים שום מתיר וכמו מים או גדולי קרקע וכיון דיש להם חיות וכללא הוא דדבר חי אינו מקבל טומאה ומשה״כ דוקא משימותו ורע״א סובר מזמן שאינו יכול לחיות כבר פסקו חיותי׳ [ובלימוד הישיבה פה עיה״ק אמרתי לתרץ מה שתמה התפ״י בהא דפי׳ הרמב״ם כב״ה דעד שימותו וגבי שבת פסק בפי״א מה״ש דחייב משום נט״נ בשולה דג מן הים ויבש כסלע כשבת ק״ז. ומ״ש עיש״ה ונ״ל דהנה מצינו גמ׳ מפורשת בשבת קל״ו בבן שמנה דהדין לענין שבת דהוי כמחתך בבשר בעלמא דאין בו משום נט״נ בחובל ולענין טומאה פשוט לכ״ע דאינו מטמא ואיכא למ״ד באם שחטו מטהר מטומאתו עיי״ש בסוגי׳ ובתוס׳ רי״ד שהאריך בענין זה לחלק בין בן שמנה לטרפה דיש בו משום חובל דלא כשיטת הרמב״ם דס״ל דגם בטרפה ליכא חובל שתמה עליו התוס׳ רי״ד ומכריח דטרפה דוחה שבת עיי״ש [ובמק״א הבאתי מה שמצאתי בשבלי הלקט ה׳ מילה ס״א דנשאל הר״א על תינוק טרפה אם המילה דוחה שבת והשיב מהא דיומא פ״ה דילפינן פק״נ ממילה וע״כ בחיי שעה נמי וה״ה במילה וזה תמוה לכאורה דהא דחי בגמ׳ כן וי״ל ואכמ״ל ועיי״ש במאירי] וע״כ דאע״ג דלמנין שבת לא הוי כחי מ״מ לענין טומאת אוכלין אף חיות כל דהו מעכב א״כ ה״נ בדגים ואכמ״ל]. אך לכאורה יש להקשות לפ״ז דברי הרמב״ם אהדדי כיון דפוסק דאסיפה הוי בגדר מתיר הרי פסק בפ״ב מטו״א כב״ה דדגים מקבלים טומאה רק כשימותו ומ״ש ממפרכסת שמקבל טומאה. ואפשר הי׳ לתרץ דהא סתמא קתני וקאי אדגים וחגבים טמאים דלא שייך בהם אסיפה או י״ל דמשכחת לה בנגע בהם טומאה כשעדיין הם במים (ויש להסתפק בכה״ג אם מקבל טומאה די״ל דהוי כמו זרעים מחוברין בשרש קטן דאינם מקבלים טומאה כעוקצין פ״ב וחולין קכ״ה ועי׳ ירושלמי שבת פ״ז לענין דגים דמקרי מבדיל דבר מחיותו. וחייב משום עוקר דבר מגידולו) ולפמש״ל נ״ש דהענין של האסיפה אינו בגדר מתיר המסלק את החיות דהא אפי׳ בדג מת מהני, רק זה הוא ענין דין בפ״ע על דגים ולא תלי כלל בסילוק החיות ומשה״כ לא דמי למפרכסת דהדין שחיטה של תורה הוא לסלק החיות וחל עליו דין אוכל משא״כ בדגים לא נסתלק ע״י האסיפה החיות שלהם וכיון דלענין טומאת אוכל אף חיות כ״ש מונע מלטמא לא מהני לב״ה עד שימותו. ואכמ״ל ע״פ כל הנ״ל נראה דיש לפרש דר״י הורה דדגים צריכים שחיטה, היינו דהאסיפה של הדגים הוא בגדר מתיר ממש כמו השחיטה של עוף דמסלק החיות ומשה״כ צריך להיות דווקא בחי ומתים אסורים וכהשיטה של רס״ג וזה הי׳ ההוראה שלו וע״ז השיב לו דאסיפה הוא עבין בפ״ע ואפי׳ א״נ דהוא בגדר מתיר אבל לא מתיר המסלק החיות ומשה״כ אף דגים מתים מותרים, והא דרצה להלקותו הוא מטעם בל תוסיף כמ״ש הרמב״ם בהל׳ ממרים דאומר בשר עוף בחלב דאורייתא לוקה. כנ״ל לבאר לחומר הנושא, ובעיקר שיטת הרס״ג יש להעיר מדברי הפסקתא פ׳ נח דנבלה אסורה לב״נ ומשמע דס״ל דגם ב״נ צריך נחירה בסימנים ועי׳ חולין לג. וברש״י צ״ב: ובתוס׳ חולין צ״א. ד״ה כמ״ד דנצטוו בנ״ח על נחירה עיי״ש בראשונים ואחרונים ובשטמ״ק ב״ק מא. מ״ש מרבינו ישעי׳ דבן פקועה בעי נחירה ויש להאריך בזה ואכ״מ.

5. עי׳ לעיל אות תרע״ט ובהמקומות שציינתי ובסוגי׳ דחולין כ״ז. ועיי״ש בתוס׳ ד״ה תדע ובש״מ ומ״ש בביאור.

6. עי׳ במדרש תהלים מי״ח הצייר הזה אינו יכול לצייר צורה במים אבל הקב״ה צר צורה במים שנאמר ישרצו ועיי״ש מק״ג. ומקי״ז לק׳ אות תשעו.

7. עי׳ בהמקומות שציינתי לעיל אות תר״ג וזהר ח״ג י״ב.

8. עי׳ תק״ז תיקון מ״ח.

9. בהגהות רש״ש בב״ר פ״ח א״ד נשאר בצע״ג על המת״כ והאלשיך שכ׳ דנפשו של אדה״ר נבראת ביום ה׳ והלא תוצא הארץ נפש חי׳ כתיב ביום ו׳ והנה לפנינו בזהר מבואר דנפש חי׳ דכתיב ביום ה׳ דא נפש דאדם קדמאה וכן הוא בזהר ח״ג ל״ט: עי״ש ועי׳ במהרי״א פכ״א ופכ״ד.

10. ברבינו בחיי כאן הביא דברי הזהר אלו.

וַאֲמַר יְיָ יִרְחֲשׁוּן מַיָּא רְחֵישׁ נַפְשָׁא חַיְתָא וְעוֹפָא יְפָרַח עַל⁠־אַרְעָא עַל אַפֵּי רְקִיעַ שְׁמַיָּא.

Hashem said, “Let the waters teem with swarms of living creatures, and let birds fly above the earth, in the open canopy of the heaven.”

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם

וַאֲמַר ה׳ יִרְחֲשׁוּן מַיָּא רְחֵישׁ נַפְשָׁא חַיְתָא וְעוֹפָא יְפָרַח (ח״נ: דִיפָרַח) עַל אַרְעָא עַל אַפֵּי רְקִיעַ שְׁמַיָּא (ח״נ: אַוֵּיר רְקִיעַ שְׁמַיָּא)

שריצה – תנועה והולדה

א. הפועל ״שרץ״ מתורגם באמצעות ״רחש״ וגם ״ילד״: בפסוקנו ״יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם״ – ״יִרְחֲשׁוּן מַיָּא״. וכן ״אשר שרצו המים״ (פסוק כא) ״דְּאַרְחִישׁוּ מַיָּא״, ״ולכל נפש השרצת על הארץ״ (ויקרא יא מו) ״דְרָחֲשָׁא עַל אַרְעָא״. אבל בברכה לנח תרגם ״שִׁרְצוּ בארץ״ (בראשית ט ז) ״אִתְיַלַּדוּ בְּאַרְעָא״, וכן ״ובני ישראל פרו וישרצו״ (שמות א ח) ״נְפִישׁוּ וְאִתְיַלַּדוּ״, מהו הכלל בדבר?

לדעת רא״ם, אונקלוס רואה בשר״ץ פועל דו-משמעי: ריבוי התנועה וריבוי ההולדה. לכן שֶׁרֶץ – רִחְשָׁא כגון ״מכל שרץ המים״ (ויקרא יא י) ״מִכָּל רִחְשָׁא דְּמַיָּא״ וכן כאן ״יִרְחֲשׁוּן מַיָּא רְחֵישׁ״ – ירחשו המים בעלי חיים נעים, כי ״רחש״ משמעו נענוע וממנו נגזר גם השם מַרְחֶשֶׁת.⁠¹ כנגד זאת בבני אדם ״שרץ״ מתורגם בפועל ״ילד״, על שם ההולדה.

אבל רמב״ן כתב: ״ודעת אונקלוס שעניין שריצה כטעם תנועה: אמר בשרץ וברמש רָחֲשָׁא דְּאַרְחִישׁ ויפה פירש״. לפי דעתו, אונקלוס מפרש פועל ״שרץ״ מעניין תנועה בלבד.⁠² ומה שתרגם בשני פסוקים ״אִתְיַלַּדוּ״, פירש רמב״ן שזהו לשון מושאל:

אבל אונקלוס פתר ב״שִרצו בארץ״ (בראשית ט ז) עניין תולדה – אִתְיַלַּדוּ בְּאַרְעָא. כי הוא עשה הלשון מושאל מן השרצים: ״ואתם פרו ורבו״ כשרצים בארץ ״ורבו בה״. וכן ״פרו וישרצו״ (שמות א ז) שהיו בתולדותם כשרצים לרוב.

כלומר, מכיוון שתכונת הריבוי מאפיינת את השרצים, תרגם ״שִרצו״ האמור אצל בני אדם כהולדה, אף על פי שלדעת ת״א ״שרץ״ הוא מעניין תנועה בלבד.⁠³ ואחרים פירשו שלכבוד נח ובני ישראל תרגם ״שרץ״ בלשון הולדה שלא להשוותם לשרצים.⁠⁴

יעופף – יפרח

ב. בדומה למבואר בפסוק ״תדשא הארץ דשא״ (פסוק יא) ״תַּדְאֵית אַרְעָא דִּתְאָה״, גם כאן אונקלוס שומר על סגנון הכתוב ומתרגם את השם והפועל בשורש משותף: ״ישרצו המים שרץ״ – ״יִרְחֲשׁוּן מַיָּא רְחֵישׁ״. ואולם בצירוף ״ועוף יעופף״ שגם הוא משורש אחד, תרגם ״וְעוֹפָא יְפָרַח״ בשני שורשים. והטעם: פועל ״עוף״ אינו קיים בארמית ואת מקומו תפס פועל ״פרח״.⁠⁵ ובהשפעת הארמית, גם בלשון חז״ל כבמשניות הבאות: ״ומפריחי יונים״ (ראש השנה, א ח), ״היתר נדרים פורחין באויר״ (חגיגה א ח), ״יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר״ (כתובות יג ז).

וְעוֹפָא יְפָרַח או דִיפָרַח?

ג. יש הבדל משמע בין ״וְעוֹפָא יְפָרַח״ שברוב הנוסחים לבין ״וְעוֹפָא דִיפָרַח״ (ועוף אשר יפרח) שבאחד מכתבי היד: לנוסח ״וְעוֹפָא דִיפָרַח״, גם העוף נברא מן המים וכן תרגם המיוחס ליונתן: ״יִרְחֲשׁוּן רְקָקֵי מוֹי רְחֵישׁ... וְעוֹפָא דְטַיֵיס״ (ישרצו רקקי המים שרץ... ועוף אשר טס). לדרך זו מאמר ה׳ היה ״ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף, [ש]⁠יעופף על הארץ״, וכן פירש רמב״ן.⁠⁶ אבל לרוב הנוסחים הגורסים ״וְעוֹפָא יְפָרַח״, הרי כאן שני משפטים: ״ישרצו המים שרץ נפש חיה, ועוף יעופף על הארץ״ כפיסוק הטעמים: יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף עַל-הָאָ֔רֶץ. שתי האפשרויות הוזכרו בגמרא.⁠⁷

נוסח שגוי

ד. ״על פני רקיע השמים״ – ״עַל אַפֵּי רְקִיעַ שְׁמַיָּא״. ובמקצת נוסחים נשתרבב בטעות ״עַל אַפֵּי אַוֵּיר רְקִיעַ שְׁמַיָּא״, מן הדמיון לפסוק ״כל צפור כנף אשר תעוף בשמים״ (דברים ד יז) ״דְּפָרַח בְּאַוֵּיר רְקִיעַ שְׁמַיָּא״, ועיין שם.

1. ״רחש״ הוא פועל ארמי במשמע נִעְנֵעַ, השווה: ״מרחשן שפוותיה״ (סנהדרין צ ע״ב) וברש״י: ״שפתותיהן נעות״, ״שפתותיו רוחשות עמו בקבר״ (ירושלמי, ברכות ב א [ד ע״ב]). וכן פירש רש״י ״מרחשת (ויקרא ב ז) – כלי הוא שהיה במקדש עמוק, ומתוך שהיא עמוקה שמנה צבור ואין האור שורפו, לפיכך מעשה מנחה העשויין לתוכה רוחשין. כל דבר רך על ידי משקה נראה כרוחש ומנענע״ [אבל אונקלוס תרגם ״מנחת מרחשת״ – ״מִנְחָתָא רָדְתָּא״ עיין שם הטעם]. וכן פירש ״רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב (תהלים מה ב) – השריץ לבי בקרבי דבר טוב. רחש לשון נענוע וכן כל לשון שירוץ וריחוש״. וכן פירש הרמב״ם ״כדי שיצא הָרַחַשׁ (תרומות ח ד) – הָרֶמֶשׂ, תרגום רֶמֶשׂ – רִחְשָׁא״. ועל שם תכונת התנועה והרחישה מתורגמים גם השמות רֶמֶשׂ, תּוֹלַעַת, רִמָּה, באמצעות רִחְשָׁא, עיין על כך בפסוק כא. ואולם בלשון חז״ל נקלט פועל ״רחש״ במשמע ריבוי: ״מה הדס זה רחוש בעלים כך היה יעקב רחוש בבנים״ (ויק״ר ל י).

2. והוסיף רמב״ן: ״ויקראו השרצים כן בעבור שתנועתם תמידית. ויתכן שהוא לשון מורכב, יקרא שֶׁרֶץ ״שהוא רץ״, ורמש שהוא רומש הארץ, לא ישקוט ולא ינוח... ואם כן נפרש ״אשר שרצו המים״ (פסוק כא), אשר הניעו והוליכו המים. וכן ״ושרץ היאור צפרדעים״ (שמות ז כח), וכן ״פרו וישרצו״ (שמות א ז), שפרו ורבו וינועו לרובם, עד שתמלא הארץ מהם״.

3. וכן דעת רד״ק: אף שפירש ״שרץ, עניין ההולדה עם הריבוי״ הוסיף: ״ודעת התרגום – עניין תנועה. שתרגם שֶׁרֶץ – רִחְשָׁא והשרצים מתנועעים בארץ״ (״שרשים״, שרץ). וכן פירש ״רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב (תהלים מה ב) – הוציא והניע בשפתיו״ (״שרשים״, רחש).

4. וכן ״ובני ישראל פרו וישרצו״ (שמות א ח) ״וְאִתְיַלַּדוּ״. ומה שתרגם בלשון הולדה ״הוצא (הַיְצֵא) אתך ושרצו בארץ״ (בר ח יז) ״וְיִתְיַלְדוּן בְּאַרְעָא״ אף על פי שאינו מדבר בבני אדם, מבואר שם. לתרגום ״שרץ״ במכת צפרדע: ״ושרץ היאר צפרדעים״ (שמות ז כח) ״וִירַבֵּי נַהְרָא עוּרְדְּעָנַיָּא״ בלשון גידול, עיין שם.

5. פועל ״עוף״ אינו קיים גם בשאר התרגומים הארמיים. המיוחס ליונתן: ״ועופא דטייס״. ת״נ: ״ועופא דפרח״ (כת״א). הצימוד נשמר אצל פשיטתא בלבד – ״ופרחתא תפרחי״. ומסתבר שלא ניתן לגזור פועל משם העצם עוֹפָא כדי שלא לערבבו עם ״נוף״ או ״ענף״ הארמיים, השווה: ״עָפְיֵהּ שַׁפִּיר וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא... וּבְעַנְפוֹהִי יְדוּרָן צִפֲּרֵי״ (דניאל ד ט).

6. רמב״ן פסוק כ: ״ועוף יעופף על הארץ – ביום הזה היה מאמר הבריאה במים, והיה ביום הששי בארץ. אם כן פירוש ׳ועוף יעופף על הארץ׳ נמשך: ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף שיעופף״.

7. לפי המיוחס ליונתן שהעוף נברא מן המים, יש כאן סתירה לפסוק ״ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים״ (בראשית ב יט). על סתירה זו נשאל רבן גמליאל מפי הגמון אחד (חולין כז ע״ב), והשיב עליה שתי תשובות. להגמון השיב שהעופות ״מן הרקק נבראו״ (״שיש בו מים ויבשה״ – רש״י, וכן כתב בפירושו לבר׳ ב יט). ואם כן העוף נברא ממים ואדמה גם יחד. ואילו לתלמידיו הסביר ר״ג: ״מן המים נבראו, ולמה הביאן אל האדם? לקרות להם שם״. כלומר, את הכתוב להלן ב יט יש לחלק לשני משפטים: ״כאילו אמר וַיִּצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה מִן הָאֲדָמָה, וַיִּצֶר ה׳ אֱלֹהִים ְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם״ (לשון רמב״ן כאן). אם כן לא נאמר על העוף שנברא מן האדמה, אלא רק שהובא אל האדם לקרות לו שם וראה ״לחם ושמלה״, ״אוהב גר״ ורד״צ הופמן.

ואמר ממרא די״י ישרצון מיא שרץ נפש דחיא ועופא דפרח^א על ארעא על אפי אויר רקיע שמיא.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דפרח״) גם נוסח חילופי: ״יפרח״.

ואמר אלקים ירחשון רקקי מוי רחיש נפשא חייתא ועופא דטייס ושרכפיה על ארעא ושביל טייסיה על אויר רקיע שמייא.

And the Lord said, Let the lakes of the waters swarm forth the reptile, the living animal, and the fowl which flies, whose nest is upon the earth; and let the way of the bird be upon the air of the expanse of the heavens.

פרשה ז

[א] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם – כְּתִיב: אֵין כָּמוֹךָ בָּאֱלֹהִים ה׳ וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ (תהלים פ״ו:ח׳), בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם בָּשָׂר וָדָם צָר צוּרָה בַּיַּבָּשָׁה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר צוּרָה בַּמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה.

[ב] יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר נְבוֹרָאִי, הוֹרָה בְּצוֹר דָּגִים טְעוּנִין שְׁחִיטָה. שָׁמַע רַבִּי חַגַּי שָׁלַח לֵיהּ, תָּא לָקֵי. אֲמַר לֵיהּ בַּר אֵינָשׁ דַּאֲמַר מִלְּתָא מִן אוֹרָיְיתָא לָקֵי, אֲמַר לֵיהּ מִנַּיִן הִיא דְאוֹרָיְיתָא, אֲמַר לֵיהּ מִן הָדָא דִכְתִיב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ, וּמָה עוֹף טָעוּן שְׁחִיטָה אַף דָּגִים טְעוּנִין שְׁחִיטָה. אֲמַר לֵיהּ, לָא הוֹרֵית טַב. אֲמַר לֵיהּ מִנַיִן אַתְּ מוֹדַע לִי, אֲמַר לֵיהּ רְבִיעַ וַאֲנָא מוֹדַע לָךְ, דִּכְתִיב: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם (וְ)⁠אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם (במדבר י״א:כ״ב), יִשָּׁחֵט אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא יֵאָסֵף. אֲמַר חֲבוֹט חֲבָטָךְ, רְצוֹף רִצְפָּךְ, דְּהִיא טָבָא לְאוּלְפָנָא. יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר נְבוֹרָאִי הוֹרָה בְּצוֹר מֻתָּר לָמוּל בְּנָהּ שֶׁל עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים בְּשַׁבָּת, שָׁמַע רַבִּי חַגַּי שָׁלַח לֵיהּ, תָּא לָקֵי, אָמַר בַּר נָשׁ דַּאֲמַר מִלְּתָא דְאוֹרַיְיתָא לָקֵי. אֲמַר לֵיהּ וּמִן הִיא דְאוֹרָיְיתָא, אֲמַר לֵיהּ: וַיִּתְיַלְּדוּ עַל מִשְׁפְּחוֹתָם לְבֵית אֲבוֹתָם (במדבר א׳:י״ח), מִשְׁפַּחַת אָב קְרוּיָה מִשְׁפָּחָה, מִשְׁפַּחַת אֵם אֵינָהּ קְרוּיָה מִשְׁפָּחָה. אֲמַר לֵיהּ לָא הוֹרֵית טַב. אֲמַר לֵיהּ וּמִנַּיִן אַתְּ מוֹדַע לִי. אֲמַר לֵיהּ רְבִיעַ וַאֲנָא מוֹדַע לָךְ. אֲמַר אִם אָתֵי בַּר עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים לְגַבָּךְ וְיֹאמַר לָךְ אֲנָא בָּעֵי מִתְעַבְּדָה יְהוּדִי עַל מְנָת לְמִגְזְרָה בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא אוֹ בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרַיָא, מְחַלְּלִין אוֹתוֹ עָלָיו, וַהֲלוֹא אֵין מְחַלְּלִין שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל בְּנָהּ שֶׁל בַּת יִשְׂרְאֵלִית בִּלְבָד. אֲמַר לֵיהּ וּמִנַּיִן לָךְ, מִן הָדָא, דִּכְתִיב: וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת ה׳ וגו׳ (עזרא י׳:ג׳). אֲמַר לֵיהּ רַבִּי וּמִן הַקַּבָּלָה אַתָּה מַלְקֵנִי, אֲמַר לֵיהּ וְהָכְתִיב תַּמָּן: וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה (עזרא י׳:ג׳), אֲמַר לֵיהּ מֵאֵיזוֹ תּוֹרָה, אֲמַר לֵיהּ מִן הַהוּא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: וְלֹא תִתְחַתֵּן וגו׳ (דברים ז׳:ג׳), מִפְּנֵי מָה: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי (דברים ז׳:ד׳), בִּנְךָ הַבָּא מִיִּשְׂרְאֵלִית קָרוּי בִּנְךָ, וְאֵין בִּנְךָ הַבָּא מִן עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים קָרוּי בִּנְךָ. אֲמַר לֵיהּ חֲבוֹט חֲבָטָךְ, דְּהִיא טָבָא בְּקוּלְטָא, וּרְצוֹף רִצְפָּךְ, דְּהִיא טָבָא בְּאוּלְפָנָא.

[ג] וְעוֹף יְעוֹפֵף – בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין וּמַשְׁרֶה דִּיּוּרִין בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁמָּא בַּחָלָל. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה דִּיּוּרִין בַּחָלָל, כְּדִכְתִיב: וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ וגו׳.

ויאמר אלהים ישרצו המים – אינו אומר יוציאו, כשם שנאמר בארץ, לפי שתולדות המים נבראו מיום ראשון, וביום חמישי הוציאו.

שרץ נפש חיה – שהעופות נפשותיהם וגופם נבראו מן המים.

ועוף יעופף על הארץ – ¹לפי שהעופות נבראו מן הרקק לכך פורחים באויר, והדגים נבראו מן המים לכך פורחים במים, לפיכך הדגים באסיפה, והעופות בסימן אחד, והבהמה נבראת מן הארץ לבדה בשני סימנים.

1. לפי שהעופות נבראו מן הרקק. עיי׳ חולין כ״ז ע״ב.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמָּיִם – כְּתִיב (תהלים פ״ו:ח׳) ״אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים ה׳ וְאֵין כְּמַעֲשֶיךָ״, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָר וָדָם צָר צוּרָה בַּיַּבָּשָׁה שֶׁמָּא יוּכַל לָצוּר אוֹתָהּ בַּמַּיִם, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר צוּרָה בַּמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם.

יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר צִפּוֹרִי הוֹרָה בְּצוּר דָּגִים טְעוּנִין שְׁחִיטָה. שָׁמַע רַבִּי חַגַּי, שָׁלַח, תָּא לְקִי אָמַר לֵיהּ, בַּר נָשׁ דְּאָמַר מִילֵי דְּאוֹרַיְתָא לָקִי אָמַר לֵיהּ, וּמַהוּ מִילֵי דְּאוֹרַיְתָא אָמַר לֵיהּ דִּכְתִיב יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף מָה עוֹף טָעוּן שְׁחִיטָה אַף דָּגִים טְעוּנִים שְׁחִיטָה. אָמֵר לֵיהּ, לֹא הוֹרֵיתָ טָבַת אָמַר לֵיהּ, וּמִן הֵן אַתְּ מוֹדִיעַ לִי? אָמַר לֵיהּ, רְבִיעַ וַאֲנָא מוֹדָע לָךְ, כְּתִיב ״הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם״, יִשָּׁחֵט אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא ״יֵאָסֵף״. אָמַר לֵיהּ, רְצוּף רְצָפָךְ דְּהוּא טָבָא לְאוּלְפָּנָא.

רמז יב

וְעוֹף יְעוֹפֵף – בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָר וָדָם בּוֹנֶה פְּלָטִין מַשְׁרֶה דִּיּוּרִין בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁמָּא בֶּחָלָל אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה דִּיּוּרִין בֶּחָלָל, שֶׁנֶּאֱמַר וְעוֹף יְעוֹפֵף.

דָּגִים דְּלָאו בְּנֵי שְׁחִיטָה נִינְהוּ מִנָּלָן, אִילֵימָא מִדִּכְתִיב (שם) ״הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף״, בַּאֲסִיפָה בְּעָלְמָא, אֶלָּא מֵעַתָּה (שם, לב) ״וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו״ הָכִי נַמֵּי דְּלָאו בְּנֵי שְׁחִיטָה נִינְהוּ אַמְרֵי, הָתָם לָא כְּתִיב אֲסִיפָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה דְּאַחְרִינֵי, הָכָא כְּתִיב אֲסִיפָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה דְּאַחְרִינֵי. דָּרַשׁ עוֹבֵר גְלִילָאָה, בְּהֵמָה שֶׁנִּבְרֵאת מִן הַיַּבָּשָׁה הֶכְשֵׁרָהּ בִּשְׁנֵי סִימָנִין, דָּגִים שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הַמַּיִם הֶכְשֵׁרָן בְּלֹא כְלוּם, עוֹף שֶׁנִּבְרָא מִן הָרְקָק הֶכְשֵׁרוֹ בְּסִימָן אֶחָד. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל קַפּוּטְקָאָה, תֵּדַע שֶׁהֲרֵי עוֹפוֹת יֵשׁ לָהֶן קַשְקָשִים בְּרַגְלֵיהֶם כְּדָגִים.

וְעוֹד שְׁאָלוֹ, יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף, אַלְמָא מִמַּיָּא אִיבְרוּ, וּכְתִיב (בראשית ב׳:י״ט) ״וַיִּצֶר ה׳ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף״, אַלְמָא מֵאַרְעָא אִיבְרוּ. אָמַר לֵיהּ, מִן הָרְקַק נִבְרְאוּ רָאָה תַּלְמִידָיו מִסְתַּכְּלִין זֶה אֶת זֶה, אָמַר לָהֶם, קָשֶׁה בְּעֵינֵיכֶם שֶׁדָּחִיתִי אֶת אוֹיְבִי בְּקַשׁ, מִן הַמַּיִם נִבְרְאוּ וְלָמָּה הֱבִיאוּם אֶל הָאָדָם לִקְּרֹא לָהֶם שֵׁמוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, בְּלָשׁוֹן רִאשׁוֹן אָמַר לְתַלְמִידָיו, וּבְלָשׁוֹן אַחֲרוֹן אָמַר לְאוֹתוֹ הֶגְמוֹן, מִשּׁוּם דִּכְתִיב עַל וַיִּצֶר.

שא אללה אן יסעא מן אלמא^א סאע ד׳ו נפס חיה וטאיר יטיר עלי אלארץ׳ קבאלה ג׳לד אלסמא.

א. בתפסיר שבפירוש הארוך: יסעי אלמא

רצה ה׳ שישרוץ¹ מהמים² שרץ בעל נפש חיה, ועוף יעופף על הארץ כנגד³ רקיע השמים.

1. ״יסעא״ – שורץ, שופע, פורה ורובה (ראה מילון בלאו עמ׳ 297).

2. כתב רבינו בפירושו הארוך: ״אמר [ישרצו המים, אין פרושו שהמים עצמם ינועו] אלא שהשרצים הנולדים מהם ישרצו ויתנועעו, ככתוב: ושרץ היאור צפרדעים, ואומר: שרץ ארצם צפרדעים״. ולכן תרגם ״ישרוץ מהמים״, ולא ״ישרצו המים״.

3. תרגם כן, שלא יהא פירוש על פני למעלה מן הרקיע. והנה ׳על׳ כמו ׳ויבאו האנשים על הנשים׳ (שמות לה כב) (ר״י קאפח). וכתב ראב״ע (פירוש ראשון): ״ואמר הגאון: כי על פני – עם פני. אם כן, פני השמים למטה הם״.

נפש חיה – שיש^א בהם חיות.

שרץ – כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ, בעוף כמו זבובים, ובשרצים כגון נמלים וחיפושים ותולעים, ובבריות כגון חלד ועכבר וחומט וכיוצא בהם, וכל הדגים.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״שיהא״.

נפש חיה LIVING CREATURES – Creatures that shall have vitality.

שרץ – Every living creature that does not rise much above the ground is called שרץ, e.g., of winged creatures, flies; of abominable creatures – ants, beetles and worms; of larger creatures – the mole, snail and others of the same kind, and all fishes.

ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה – הם הדגים.

על פני רקיע השמים – הוא האויר של עולם. כי רקיע השמים הוא כווילון לפני השמים העליונים.

¹שאל קונטריקוס הגמון את ר״י בן זכאי. כתוב אחד אומר ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף וגו׳. אלמא ממיא איברי. וכתוב א׳ אומר (בראשית ב׳:י״ט) וייצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה וכל עוף השמים. אלמא מארעא איברי. א״ל מן הרקק נבראו. ²אמר שמואל קפוטקאה תדע לך שהרי העופות יש להן קשקשים ברגלים כדגים לפיכך הוכשר שחיטת העוף בסימן אחד או רובו של סימן אחד.

1. שאל קונטריקוס. חולין כ״ז ע״ב ועי׳ רש״י שם שכתב וז״ל קונטריקוס ההגמון שאל את ר׳ גמליאל שאלות הרבה. והן בבכורות ה׳ ע״ב וגם זאת שאלו עכ״ל. וצ״ל ר׳ יוחנן בן זכאי במקום ר׳ גמליאל. וע״ש בתוס׳ ד״ה ועוד שאלו.

2. אמר שמואל קפוטקאה. בגמרא שם אמר רב שמואל קפוטקא. ושם הוא על המאמר דרש עובר גלילאה ע״ש.

יעופף על הארץ – אף על פי שיצירתו מן המים^א גידולו יהיה בארץ.

א. בכ״י מינכן 5: השמים.

Ye'ofef THAT FLY ABOVE THE EARTH: Although they were created from the water, they will grow on dry land.⁠¹

1. Rashbam's comment is opposed to Rashi's interpretation (ad 2:19) that birds were created from alluvial mud. That interpretation is offered in Ḥullin 27b in an attempt to reconcile Gen. 1:20, where birds are created from water, and Gen. 2:19, where birds are created from earth. The "alluvial mud" interpretation is at first described by the Talmud as simply a polemical argument that was not meant to be taken seriously. ("Dahiti le’oyevi beqaneh shel qash.⁠") Another opinion in the Talmud claims, however, that the answer was meant to be taken seriously and is further based on a supposed internal contradiction within our verse – that birds were created when "the waters brought forth swarms,⁠" but those same birds "fly above the earth.⁠" (See Rashi Ḥullin 27b, s.v. mishshum.)
Accordingly, when Rashbam rejects this interpretation he is obliged to point out that there is no internal contradiction within this verse as the phrase, "fly above the earth,⁠" has nothing to do with the process of the creation of the birds.
See, similarly to Rashbam, PDRE 19: 'of kanaf she-beriyyato min ha-mayim ufareh veraveh ba-'areṣ.

ויאמר ישרצו – פועל יוצא, וכן: שרץ ארצם^א צפרדעים (תהלים ק״ה:ל׳).

וטעם ישרצו – תולדת עם הגבהה. והכתוב: כי העוף יעופף על פני רקיע השמים לעד על פירוש רקיע (ראב״ע בראשית פירוש ראשון א׳:ו׳).

ואמר הגאון: כי על פני – עם פני. אם כן, פני השמים למטה הם.

ופ״א יעופף כפול [כפ״א {ו}⁠נאפופיה (הושע ב׳:ד׳)]⁠^ב ונו״ן יכונן (ישעיהו ס״ב:ז׳), [ונו״ן ויקונן^ג (דברי הימים ב ל״ה:כ״ה)].⁠^ד

א. כן בכ״י פריס 177, 176. בדפוס ורשא: ושרץ היאור (שמות ז׳:כ״ח).

ב. ההוספה מכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח (ושם בהמשך ״כנו״ן״ / ״כמו״).

ג. בכ״י פריס 177: יקונן.

ד. ההוספה מכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.

AND GOD SAID. Yishritzu (let it swarm) is a transitive verb, as is sharatz (swarm) in And the river shall bring forth swarms of frogs (ve-sharatz) (Ex. 7:28).⁠¹ The meaning of Let the waters bring forth swarms of living creatures and let fowl fly above the earth is that the waters shall produce living beings that will immediately fly.⁠² The verse And let fowl fly…in the open firmament of heaven proves my interpretation of the firmament.⁠³ Saadiah Gaon⁴ explains al pene (in the open) to mean with the face of. Hence, according to the Gaon, the heavens face down.⁠⁵ The feh of ye'ofef (let fly) is doubled like the nun in yekhonen (till He establish) (Is. 62:7).⁠⁶

1. In Gen. 9:7 and Ex. 1:7 swarm is intransitive. Ibn Ezra points out that here and in Exodus it is transitive. Therefore swarm may be either a transitive or an intransitive verb (Weiser).

2. Filwarg.

3. According to Ibn Ezra the firmament is the air or atmosphere, not heaven. See Ibn Ezra's comments on verse 6. The birds fly in the air, not among the spheres; thus raki'a cannot be the domain of the spheres (Cherez).

4. Filwarg explains that according to Saadiah the stars are in the firmament which is in motion. Thus the fowl fly along with the firmament. It should be noted that Saadiah identifies the firmament with heaven.

5. Scripture says that the birds fly on the face of the firmament. Since, according to Saadiah, the fowl fly along with the face of the firmament (heaven), then the firmament (heaven) faces down. This is absurd and shows how wrong Saadiah is.

6. An ayin vav has its final letter doubled in the pi'el. The root of ye'offe f is ayin, vav, peh. The root of yekhonen is caf, vav, nun.

ישרצו המים – יולידו ויפרו. והנה כתוב כי נפשם מהמים, והטעם: שהמים יכינו הגוף לדירת הנפש.

ומהקדמונים שאמרו כי העוף נברא מרקק המים.

וכתוב אחר: שנברא מן הארץ (בראשית ב׳:י״ט). ור׳ יצחק בן שלמה^א אמר: כי נבראו מהמים ומהאדמה. ויש להשיב עליו: אם כן, למה לא הזכיר הרוח והאש.

ולפי דעתי: שהכתוב איננו אומר: כי המים ישרצו העוף, רק נפש חיה, שהוא שם כלל לכל רומש בים גדול או קטן.

כי יש דג גדול מאוד בים הדרומי, הוא הנקרא תנין.

ויש אומרים: כי תנין – הוא לויתן למינו.⁠^ב

ויהי עוף – שיעופף על הארץ – ולא הזכיר במקום הזה שנברא מן האדמה.

א. אולי צ״ל ר׳ שלמה בן יצחק; השוו רש״י בראשית ב׳:י״ט ע״פ בבלי חולין כ״ז:.

ב. הביאור על המלה ״תנין״ שייך לפסוק כ״א, ואפשר שהוא תוספת לפירוש.

ישרצו – פועל יוצא, כמו: שרץ ארצם צפרדעים (תהלים ק״ה:ל׳). ואל תתמה על: פרו וישרצו (שמות א׳:ז׳), כי יש פעלים פעם יוצאים ופעם עומדים, כגזרת שב.

ויאמר אלהים ישרצו המים – ענין השריצה היא ההולדה עם הרבוי ואחר שהיו המים לבד והיבשה לבד, והיו כל אחד על מכונו, גזר עליהם האל להוציא תולדות, ואמר תחלה למים לפי שהם עליונים על הארץ וכן היה סדר טבעם מתחלה וכן אמר תחלה לרקיע שהוא^א על המים.

ואמר למים ישרצו ולארץ תוציא, לפי שמיני המים ואישיהם רבו מאד ממיני הארץ ואישיה, וישרצו כמו שפירשנו הוא לשון רבוי התולדת.

שֶרֶץ נפש חיה – אמר שרץ אחר שאמר ישרצו כמו שפירשנו בתדשא הארץ ובמזריע זרע. או יהיה פירוש שרץ דבר נע כתרגומו רחשא, כמו רחושי מרחשן שפוותיה (סנהדרין ס״ז) ענין תנועה. וכן אמר השורץ על הארץ (בראשית ז׳:כ״א) שפירושו מתנועע. אף על פי כן לא יצא הלשון מהענין הראשון שפירשנו בו לשון רבוי תולדת ושני הענינים נכונים בו.

נפש חיה – כי בה יתנועע הנע ומה שהוציאה הארץ ביום השלישי אין לו נפש חיה אלא נפש הצומחת לפיכך אמר נפש חיה כי בה יתנועע כל נע.

ופירוש שרץ נפש חיה – דבר נע בנפש חיה שתהיה בו.

ועוף יעופף על הארץ – וישרצו גם כן עוף שיעופף על הארץ והנה הוא אוירי ומימי ברוב תולדתו.

על פני רקיע השמים – הוא האויר כמו שפירשנו. ולא נאמר בהם בצואה למיניהם, כי אחז הכתוב דרך קצרה והרי כתוב בסוף: אשר שרצו המים למיניהם (בראשית א׳:כ״א).

א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י פריס 193: ״שהיא״. בכ״י מוסקבה 495: ״שהיו״.

ויאמר אלוהים ישרצו המים, the expression שריצה refers to multiple births, meaning multiple eggs being deposited for hatching. Seeing that the waters and the dry land had been completely separated by now, God decreed that each region was to produce offspring to perpetuate the various species of its habitat. The waters were addressed first, seeing they occupy the upper part of the globe. Not only that, but they had been first in the order of creation. God’s directive that a rakia be inserted had also preceded His directives to what should happen on earth. When addressing the waters directing that its inhabitants should multiply, God employed the plural mode ישרצו instead of the singular mode seeing there are so many different species of creatures which inhabit the oceans. When addressing the earth, ordering that the earth do something parallel, God used the singular mode תוציא, to let the reader know how relatively few species of creatures were involved in that directive.

שרץ נפש חיה, the reason why the word שרץ is in the singular mode has already been explained in connection with the expression תדשא הארץ דשא in verse 11. Another reason why the singular mode was chosen by the Torah here, may be that the word שרץ describes any moving creature, as implied by the Targum, רחשא, as in רחושי מרחשן שפוותיה, (Sanhedrin 67) meaning “they are moving their lips.” The words השורץ על הארץ in Genesis 7,21 also are a description of a certain type of motion on earth. Nonetheless, the word does not lose its original meaning, i.e. that it describes multiple reproduction by a certain species.

נפש חיה, an expression for anything equipped with the means to move of its own accord. What the earth had produced on the third “day” did not have the ability to move from the spot from which it emerged from the earth. It is נפש צומחת, a living plant, as distinct from נפש חיה, a mobile form of life.

ועוף יעופף על הארץ, the directive to multiply by means of multiple births applied also to the birds which are flying above the earth. The birds are composed primarily of a combination of factors found either in the air or in the sea.

על פני רקיע השמים, a reference to the atmosphere as we explained already. The Torah omitted to report specifically that this directive had been carried out as למיניהם, according to their respective species, not because the birds crossbreed, but in the interest of brevity. The word למיניהם at the end of verse 21 sufficed to make this point.

ישרצו המים – לאחר שנתלו המאורות, ברא כל בעלי חיים.

המים – כל מים אף שבכלים משריצים תולעים לפי תולדותם, על כן לא כתב: ׳הימים׳.

רקיע השמים – בהרבה מקומות נקרא האויר שמים: אשר תעוף בשמים (דברים ד׳:י״ז), נטה ידך על השמים (שמות י׳:כ״א), וראשו בשמים (בראשית י״א:ד׳), ערים גדולות ובצורות בשמים (דברים א׳:כ״ח, ט׳:א׳), ובלשון משנה מצינו: מן הארץ ועד שמי קורה (בבלי פסחים ח׳:).

מה שלא נכתב ׳ויהי כן׳ במעשה יום חמשי, לפי שבו נבראו הדגים, ולא הייתה הבריאה נוכחת נראית לעינים כבריאות שאר הימים.

ישרצו המים, "let the waters swarm, etc.⁠" After God had positioned the luminaries in the places assigned to them, God proceeded to create living creatures. All stationary waters, even water in small vessels, will generate life after a while. Each such form of "life" will continue to reproduce, each according to its kind. This is the reason why the Torah here did not refer to: הימים, "the oceans,⁠" or to הנהרות, "the streams.⁠"

רקיע השמים; there are many places in the Torah where the air (atmosphere) is simply referred to as שמים, to name just one such example: Deuteronomy 4,17, אשר תעוף בשמים, "which flies in the air.⁠" [It would not occur to any thinking person to translate this line as "which flies in the heaven,⁠" or even: "in the sky.⁠" Ed.] Consider also Exodus 10,21 where Moses had been told: נטה ידך על השמים, which no one would understand as Moses being asked to "extend his hand above the heaven,⁠" but as an instruction to extend his hand over the air in front of him. The Torah also describes Canaanites as possessing cities fortified בשמים (Deuteronomy 9,1) which no one in his right mind would translate as "fortified right into heaven,⁠" but would understand as the walls "rising high into the surrounding airspace.⁠" The reason that we do not find the customary expression ויהי כן, "and so it came to be,⁠" at the end of the report of God's activities on the fifth day, is because seeing that the fish were created on that day and by far the greatest majority of them are never seen by man, it was not considered appropriate to insert that conclusion here.

ועוף יעופף על הארץ – אילו העופות. על פני רקיע השמים. אלו המלאכים. יעופף ב׳ בקרי׳. ובשתים יעופף (ישעיהו ו:ב). יעופף. בגימ׳ גבריאל. והוא עף בשתי טיסות (ברכות ד:). יפריח.

ד״א ועוף יעופף על הארץ – אע״פ שיצירתו מן המים גידולו מן הארץ.

ישרצו המים שרץ – כתב רבינו שלמה: כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ, בעוף – כגון זבובים, בשקצים – כגון נמלים ותולעים, בבריות – כגון חולד ועכבר וכיוצא בהם, וכל הדגים.

ומה יאמר הרב בפסוק: ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה (בראשית ט׳:ז׳) שנאמר בנח ובניו. וכן: אשר שרצו המים (בראשית א׳:כ״א) ראוי לפי הדעת הזו שיאמר: אשר שרצו במים. ועופות, רבים שאינם גבוהים מן הארץ כגובה החולד העכבר, והעטלף קטן הרגלים מאד, ולמה לא יקרא שרץ העוף.

ודעת אנקלוס: שענין שריצה כטעם תנועה, אמר בשרץ וברמש – ריחשא דרחיש. ויפה פירש. ויקראו השרצים כן בעבור שתנועתם תמידית. ויתכן שהוא לשון מורכב. יקרא שרץ: שהוא רץ, ורמש: שהוא רומש הארץ, לא ישקוט ולא ינוח. ודע כי כל העוף אשר לו ארבע רגלים יקרא: שרץ העוף (ויקרא י״א כ׳-כ״ג) מפני שברגליו יסמך וינוע כשרצים. ואשר איננו כן, יקרא: עוף כנף, שעיקר תנועתו לעופף. ויהיה טעם: ושרצו^א בארץ ופרו ורבו על הארץ (בראשית ח׳:י״ז) – שיהיו מתהלכים בכולה, ויפרו וירבו עליה. שרצו בארץ ורבו בה (בראשית ט׳:ז׳) – התנועעו בכולה ותרבו בה. והוא טעם הכפל: ורבו שני פעמים בפסוק. ואם כן, נפרש: אשר שרצו המים (בראשית א׳:כ״א) – אשר הניעו והוליכו המים.⁠^ב וכן: ושרץ היאור צפרדעים (שמות ז׳:כ״ח), וכן: פרו וישרצו (שמות א׳:ז׳) – שפרו ורבו וינועו לרובם עד שתמלא^ג הארץ מהם. אבל אנקלוס פתר בשרצו בארץ (בראשית ט׳:ז׳) – ענין תולדה: איתילידו בארעא, כי עשה הלשון מושאל מן השרצים, ואתם פרו ורבו (בראשית ט׳:ז׳) כשרצים בארץ, ורבו בה. וכן: פרו וישרצו (שמות א׳:ז׳) – שהיו בתולדותם כשרצים לרוב.

ועוף יעופף על הארץ – ביום הזה היה מאמר הבריאה במים, והיה ביום הששי בארץ. אם כן, פירוש: ועוף יעופף על הארץ נמשך:⁠^ד ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף שיעופף. והכתוב שאמר: וייצר י״י אלהים מן האדמה^ה כל חית השדה ואת כל עוף השמים (בראשית ב׳:י״ט) כאלו אמר: ויצר י״י אלהים את כל חית השדה מן האדמה, ויצר את כל עוף השמים. ורבים כמוהו. וכן דעת רבי אליעזר הגדול בפרקיו (פרקי דרבי אליעזר ט׳) שאמר: בחמישי השריץ מן המים כל עוף כנף, אבל בגמרא (בבלי חולין כ״ז:) נחלקו בו, יש אומרין כן שמן המים נבראו, ויש שתירצו שהעוף משניהם נברא, אמרו: מן הרקק נבראו. ואם כן, בעבור שתולדותם היתה במים והרקק בקרקע הים הוא, מפני זה היה המאמר בהם ביום החמישי.

והנה אמר: ישרצו המים שרץ נפש חיה – כי הדגים^ו גופם ונפשם מן המים, בדבר האלהים שהביא להם רוח מן היסודות, לא כאדם שהפריד גופו מנפשו, כמו שאמר: וייצר י״י אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב׳:ז׳). ולא הזכיר בשלישי בצומח נפש כלל, לא נפש חיה ולא נפש סתם^ז כי אין כח הגדול נפש רק בבעלי התנועה בלבד היא. ועל דעת היונים שאומרים: כשם שאין הגדול במתנועע רק בנפש, כך בצומח בנפש יגדל, יהיה ההפרש כי זאת נפש חיה, כלומר נפש שיש בה חיות. כי יש נפש אין בה חיות, והיא נפש הצומח. והזכירו רבותינו (בראשית רבה מ״א:א׳): באילני התמרים תאוה, ואולי הוא כח בצמיחתם לא יקרא נפש.

א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שרצו״.

ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״והולידו הימים״.

ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שתתמלא״.

ד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״נמשך״.

ה. כן בפסוק, כ״י פרמא 3119, וטיקן 40, ודפוס ליסבון. בכ״י פרמא, מינכן 138, פולדה 2, פרמא 2978 נוסף כאן: ״את״.

ו. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״הם״.

ז. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כלל״.

LET THE WATERS SWARM WITH 'SHERETZ' (SWARMS) OF LIVING CREATURES. Rashi wrote: "Every living creature that does not rise much above the ground is called sheretz, [e.g., species] of winged creatures such as flies; of abominable creatures such as ants and worms; of larger creatures such as the mole and the mouse and others of the same kind, and all fishes.⁠"
But what will the Rabbi¹ say of the verse, And you, be ye fruitful, and multiply; 'shirtzu' (swarm) in the earth and multiply therein,⁠² which was said to Noah and his sons? Likewise, the verse stating, which 'hamayim' (the waters) swarmed,⁠³ should, according to this opinion of Rashi, read: "Which swarmed bamayim (in the waters).⁠"⁴ Again there are many winged creatures that do not rise in height above the ground even as much as the mole and mouse, and the bat has very small legs, so why should it not be called sheretz ha'oph (a winged swarming thing)?
Onkelos' opinion is that the term shritzah (swarming) has an implication of movement. Thus he says of both sheretz and remes: richasha d'rachish (moving things that move).⁠⁵ He has explained it correctly. Shratzim are so called because of their constant movement. It is possible that it is a composite word: sheretz, shehu ratz (that which runs). Remes is so called because it creeps upon the earth and is never quiet or at rest.
Know that every winged creature that has four legs is called sheretz ha'oph (a winged creeping⁶ thing) because it leans on its legs and moves like shratzim, and a winged creature which is not so is called oph kanaph (winged fowl) because its main method of movement is flying. The meaning of the verse, 'Veshartzu' in the earth and be fruitful, and multiply upon the earth⁷ is thus: that they may walk⁸ upon the entire earth, and be fruitful and multiply upon it. 'Shirtzu' in the earth and multiply therein⁹ means "move about the entire earth and multiply thereon.⁠" This is the reason for the repetition of the word ur'vu (and ye multiply) in the verse.⁠¹⁰ This being so, we will explain the expression, which the waters 'shartzu,'¹¹ as meaning "which the waters have moved and brought forth.⁠" Similarly, the expression, 'Vesharatz' the river with frogs¹² [means that the river moved and brought forth frogs]. Also, And the children of Israel were fruitful 'vayishr'tzu,'¹³ means that they were fruitful and they multiplied and moved about because of their multitude until the land was filled with them.
Onkelos, however, interpreted the verse, 'Shirtzu' in the earth,⁠¹⁴ as having reference to propagation. He thus translated, "Propagate in the land,⁠" since he understood the word shirtzu — a verb — as being borrowed from the noun shratzim (reptiles). [The verse, according to Onkelos, thus states:] "And you, be ye fruitful and multiply, as the prolific creatures in the earth, and multiply therein.⁠" Similarly, And the children of Israel were fruitful 'vayishr'tzu'¹⁵ means they brought forth progeny abundantly as the prolific creatures.

AND LET FOWL FLY ABOVE THE EARTH. On this fifth day the command of creation was given to the waters, and on the sixth day it was given to the earth. If so, the expression, and let fowl fly above the earth, must be interpreted as being connected with [the beginning of the verse which has the following meaning]: "Let the waters swarm with swarms of living creatures and with fowl that will fly.⁠" And the verse stating, And the Eternal G-d formed out of the ground every beast of the field, and every fowl of the air,⁠¹⁶ [which seems to indicate that the fowl were created from the ground, not from the water, must be understood] as if it said: "And the Eternal G-d formed out of the earth every beast of the field, and He also formed every fowl of the air out of the water.⁠" There are many verses like this. So also is the opinion of Rabbi Eliezer the Great in his Chapters,⁠¹⁷ where he says: "On the fifth day he caused all winged fowl to swarm from the waters.⁠" However, in the Gemara¹⁸ the Sages differ on this point. Some, agreeing with the previously mentioned interpretation, say that all winged fowl were created from the waters, and some say that they were created from both — in their words, "they were created from the swamps.⁠" If so, since the fowl sprang from the waters, and the swamps are at the bottom of the ocean, this is why the command concerning their creation took place on the fifth day.
Similarly He said, Let the waters swarm with swarms of living creatures, since both the body and soul of fish come from the waters by word of G-d Who brought upon them a spirit from the elements, unlike man, in whom He separated the body from his soul, as it is said, And the Eternal G-d formed man of the dust of the ground, and breathed into his nostrils the breath of life.⁠¹⁹ On the third day of creation when the plants came into being, He mentioned nothing at all concerning a soul because the power of growth which resides in plants is not a "soul;⁠" only in moving beings is it a "soul.⁠" And in the opinion of the Greeks, who say that just as in moving beings the power of growth is only through the soul, so also in the case of plants is the power of growth through a soul. The difference between them will be that the one [the moving being] is a nefesh chayah (a living soul),⁠²⁰ that is, a soul in which there is life, for there is a soul which has no life and that is the soul of plants. Our Rabbis have mentioned "desire" in connection with date trees.⁠²¹ Perhaps this is a force in growth, but it cannot be called "a soul.⁠"

1. Rashi. See Note 139.

2. Genesis 9:7.

3. In (21).

4. Since, according to Rashi, they swarm in the waters.

5. This expression of Onkelos is found in Leviticus 11:44, where the Hebrew reads, hasheretz haromes, which Onkelos translated, richasha d'rachish. Thus it is obvious that Onkelos understood both words (sheretz and remes) as conveying a sense of movement.

6. "Creeping,⁠" according to Rashi, would be "swarming.⁠"

7. Genesis 8:17.

8. Translations which read "that 'they may swarm' in the earth" are thus according to Rashi's interpretation. Ramban, as here explained, understands the sense of the verse to be: "'that they may move about' the earth.⁠"

9. Genesis 9:7.

10. Quoted above: And you be ye fruitful and multiply, 'shirtzu' in the earth and multiply therein [9:7]. Thus the first expression and multiply establishes the commandment of procreation; the second refers to the duty of making the whole earth habitable for people.

11. In (21).

12. Exodus 7:28.

13. Ibid., 1:7.

14. Genesis 9:7.

15. Ibid., 1:7.

16. Genesis 2:19.

17. Beginning of Chapter 9.

18. Chullin 27b.

19. Genesis 2:7.

20. In (20): Let the waters swarm with swarms of 'nefesh chayah' (a living soul). Same in (24), in the creation of beasts, etc.

21. Bereshith Rabbah 44:1.

ישרצו המים – אחר שהשלים צורת השמים שנעשו חומר לדברים שבשמים וצורת הארץ שהיא חומר לדברים שבארץ, גזר עתה על המים שיעשו חומר לקצת בעלי נפש התנועה, ואמר נפש חיה כלומר נפש שיש בה חיות אלו דגים שבים גם העופות שנבראו מן המים ומעפר, מן המים הוא שהוזכר כאן ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ, מן העפר הוא שכתוב ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, וזהו שדרשו רז״ל עופות מן הרקק נבראו פירוש רקק מים ועפר, ולפי שיש נפש שאין בה חיות כלל והיא הנפש הצומחת לכך הזכיר בכאן בבעלי נפש התנועה נפש חיה נפש שיש בה חיות כי הנפש הצומחת אין בה חיות, אבל נקראת נפש כי כשם שבעלי נפש התנועה אינם מתנועעים רק בנפש כך הצומח אינו מגדל רק בנפש, או יש לפרש שאינה נקראת נפש כלל אבל נקראת הכח המגדל ומזה לא תמצא ביום שלישי זכרון נפש כלל, לא נפש חיה ואפילו נפש סתם.

ודע כי תנועות כל בעלי נפש התנועה ה׳ תנועות הן, תנועה עולה, תנועה בינונית, תנועה תחתונה, תנועה משברת, תנועה מתפשטת, תנועה עולה היא עוף שתנועתה לעלות, תנועה בינונית היא תנועת השט בין השמים ובין הארץ ובין מים למים, תנועה תחתונה הוא הממשש, תנועה משברת הוא ההולך על שתים, תנועה מתפשטת הוא ההולך על גחון, ומפני זה נקרא היום שיצאה בו נפש חיה להתנועע בתנועותיה יום חמישי.

ישרצו המים "let the waters swarm, etc.⁠" After the Torah had completed its report about the final appearance of heaven, i.e. when both the material for the earthly heavens, "sky" and the material that earth consisted of had been formed and put in their respective places, God directed that the waters produce creatures capable of some movement. He used the expression נפש חיה, "living creature,⁠" meaning a נפש, essence of life, the fish in the oceans. Also the birds which were created from a combination of water and earth are mentioned here when the Torah wrote ועוף יעופף על הארץ, "and birds which will fly above the earth.⁠" We know that the birds contained the raw material earth as the Torah described their coming into existence with the words ויצר ה' אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, "God formed from the soil all the living creatures of the field as well as the birds in the sky" (Genesis 2,19). This prompted our sages in Chulin 27 to state that the birds were created out of the רקק, "mud". The meaning of that word is "a mixture of water and earth.⁠" Seeing that there is such a thing as נפש without חיות, life, such as the essence of the plants, the Torah had to add the word חיה when it described what we call "living creatures.⁠" נפש is what enables "living creatures to move.⁠" Similarly, the element נפש is what enables plants to grow, i.e. to "move" without leaving their place on earth. [Our sages called the product of earth when it made vegetation sprout forth נפש הצומחת, "an essence of life capable only of growth; my translation. Ed.] We may therefore be correct in understanding the word נפש as "some force enabling growth by the one possessed of that force.⁠" This explains why on the third day there was no mention of the word נפש, seeing that before the sun and moon made their appearance there had not been a manifestation of any plants growing.

There are a total of five different kinds of movement:
1) תנועה עולה
2) תנועה בינונית
3) תנועה תחתונה
4) תנועה משברת
5) תנועה מתפשטת
The category of movement called עולה refers to the motions of birds which have a tendency to rise into the atmosphere. The second category called בינונית includes all horizontal movement be it on earth or in the waters. The third category refers to crawling, i.e. "feeling one's way hesitantly by means of touching objects for guidance.⁠" The fourth category is movement by bipeds, on two legs. The fifth category refers to moving on one's belly. The reason the day on which all these creatures were introduced is called the "fifth day" is because it was the day on which God created five categories of motion by living creatures.

שרץ נפש חיה – פירש״י כל דבר חי שאינו גבוה מן הקרקע קרוי שרץ וכו׳ ובבריות כגון חולדה ועכבר. פי׳ הר״ר אליקים ובבריות לשון תרנגולת הבר שילוו״א בלע״ז.

ישרצו המים – פירש״י כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ בעוף כגון זבובים בשקצים כגון נמלים ותולעים. והקשה הרמב״ן ממה שכתוב גבי בני נח ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ופי׳ ענין שריצה כמו תנועה ונקרא שרץ בשביל שהוא רץ ורמש בשביל שהוא רומס הארץ לא ישקוט ולא ינוח ופי׳ ישרצו המים ינועו המים וכן אשר שרצו המים הניעו והוליכו המים וכן שרצו בארץ שיהיו מהלכין בכולה ויפרו וירבו עליה וכתב כי כל עוף אשר לו ד׳ רגלים נקרא שרץ העוף מפני שברגליו סמך וינוע כשרצים ואשר איננו כן נקרא עוף כעוף שעיקר תנועתו לעוף:

ועוף יעופף על הארץ – ביום חמישי היתה מאמר הבריאה במים ע״כ צריך לפרש ישרצו המים שרץ נפש חיה וגם ישרצו עוף שיעופף על הארץ. והפסוק שאומר ויצר אלהים מן האדמה את כל חית השדה ואת כל עוף השמי׳. פי׳ וייצר אלהים את כל חית השדה מן האדמ׳ וייצר את כל עוף השמים ורבים כמוהו ובחולין מדקדק מזה שמן הרקק נבראו:

נפש חיה – כי הדגים גופן ונפשן מן המים בדבר אלהים שהביא בהן רוח מן היסודות לא כאדם שהפריד גופו מנפשו כמו שנאמר ויצר אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים:

ישרצו המים, "let the waters teem, etc.⁠" Rashi explains that any living creature which is devoid of height is called שרץ, such as the small flying insects which are known as שרץ העוף to describe that though they are capable of flight they are tiny, and are therefore called שרץ העוף. The ants etc., also tiny land-based creatures, are called שרץ הארץ.

Nachmanides queries Rashi's interpretation, pointing out that the Torah used the same phrasing as a blessing in Genesis 9,7 ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה, and the grand children of Noach were certainly not midgets or anything like it. In light of this he explains the meaning of the word ישרצו in terms of how such creatures move. He claims that the term שרץ refers to rapid movement, whereas the term רמש refers to the manner in which the bodies of these creatures practically hug the ground they move on. They are restless by nature, hardly ever reposing and remaining still. The expression ישרצו המים then is addressed to the motion of the waters in which these minute creatures make their habitat. Every four-legged flying creature is called שרץ העוף as opposed to two legged birds with wings. The latter are called עוף (as a species without the additional word שרץ). The latter practically only move while flying, as opposed to the small creatures, that frequently walk in a fashion.

ועוף יעופף על הארץ, "and the birds flying above the earth.⁠" Seeing that the creatures whose habitat was the water were created on the fifth day, the Torah had to spell out that not only the fish, etc., were created on that day but also the birds, although they do not inhabit the water but fly about above the earth or the water. As to the verse (Genesis 2,19) which details that God fashioned the beasts of the field on the 6th day as well as the verse ויצר אלוהים מן האדמה את כל חית השדה ואת כל עוף השמים, which at first glance sounds contradictory, for either God created the birds on the fifth day and as originating in water, or He created them on the sixth day, and they originated on the dry land, on אדמה, is explained by our sages in חולין to mean that the birds were made out of material which had accumulated in muddy puddles.

נפש חיה, "a disembodied life-force.⁠" fish are part of the water both in body and in spirit, [their blood not being the carrier of their disembodied life-force נפש.] God had imbued them with a life-force from the earth (globe) itself as opposed to man whose life force emanated in the celestial regions.

ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים – הנה אין ספק שנותן התורה, עם היותו אומר שהפועל לדגים הוא המים, וכן אחר כן שהפֹעל לבהמה הוא הארץ (כד), הוא רוצה¹ שהשם ית׳ הוא הפועל לרחוק.⁠²

וטעם רקיע השמים – כמו שקדם ״ברקיע השמים״ (יד), כאמרנו ׳שטח התקרה׳ ^א זו שטח היריעה.⁠³

וראה כי נותן התורה לא כתב שהאל בירך דבר מבריאות הד׳ ימים הקודמים. אכן התחיל זה ביום זה.⁠⁴

וגם ביום זה שאלות אחדות כתבתי בספר כסף סיגים. ואולם ההתרים לכל כתבתי בספר מזרק כסף.⁠⁵

ודי לנו בכאן מה שאמרנו, ובכאן נשלם יום חמישי.

1. רוצה לומר, מתכוון.

2. למרות הכתובים ״ישרצו המים שרץ נפש חיה״, ו״תוצא הארץ נפש חיה למינה״, מהם משמע שלא ה׳ גרם להווצרות הדגים ובעלי החיים, אלא המים והארץ, ברור שכוונת התורה בכתיבתה שדברים אלו ארעו בעקבות אמירה של ה׳ לומר שה׳ הוא הגורם העקיף לכל.

3. אף על פי שהמבנה התחבירי כאן לא ברור, כוונת ריא״כ ברורה. הביטוי ׳רקיע השמים׳ כאן וביום הרביעי הוא צורת סמיכות שבה הנסמך (׳רקיע׳) הוא שם עצם המציין את צורת הדבר המתואר, והסומך (׳השמים׳) הוא שם עצם מיודע המציין את הדבר הספציפי המתואר. כך כשם ש׳שטח התקרה׳ מתפרש במובן ׳שטחיות התקרה׳, כך ׳רקיע השמים׳ מתפרש במובן ׳ריקוע השמים׳, כלומר, השמים כשכבה, כיריעה.

4. ברכה נזכרת לראשונה ביום זה החמישי.

5. כסף סיגים הוא ספר שאלות שאיננו בידינו. התשובות לשאלות בעניין מעשה בראשית נתנו בספר מזרק כסף, אף הוא איננו בידינו. התשובות לשאלות בעניין מעשה מרכבה נתנו בספר מנורת כסף, ותשובות לשאלות אחרות נתנו בספר גביע כסף מפרק ט״ו ואילך.

א. בכה״י: המילה ״הוא״ נמחקה ע״י המעתיק.

אמר ה׳ יתעלה שישרצו המים שרץ נפש חיה, ושיתהוה עוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים.

המאמר הששי

ויאמר אלהים ישרצו המים וכו׳ – הנה אחר שהדליק את הנרות להאיר על פני כל הארץ לצורך כל בעל נפש חיה. צוה הבורא יתברך אל המים שישרצו שרץ נפש חיה ועוף יעופף וכו׳ כי אלה הבעלי חיים הם בלתי שלמי היצירה אשר היה מהכרח סדר הבריאה הטבעית להקדים לשאר הב״ח ההולכים במהלך הצורה והשלמיות כמו שיבא. והנה בזה גלתה התור׳ האלהית סוד עצים מסודות המציאות. והוא כי ממלאכת התנועות הגלגליות היה הנעת היסודות וערובם והכנת החמרים בהוית גופי הבעלי חיים לבד. אמנם תת בהם הרוח החיוני וזרוק נשמות לפגרים היה דבר מיוחד לאלהי הרוחות לבדו ולו נתכנו ולא זולתו.

[יב] ולזה אחר שנאמר שצוה שישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף וכו׳ נאמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם ואת כל עוף כנף למינהו – יאמר בבירור כי לא היה כח במים להמציא הנמצא בשלמות חיותו ואם הוא היסוד העקרי שבו ואשר אליו יוחסו מזולתו. אלא המים המציאו חומרי אלו המינים בלבד והוא יתברך גמר על ידם כמו שהי׳ הענין מכאן ואילך בכל בעלי הנפש. נאמר תוצא הארץ נפש חיה למינה וכו׳ אחר נאמר ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת כל רמש וכו׳. וכן נאמר ויפח באפיו נשמת חיים כמו שיבא. והנביא אמר נותן נשמה לעם עליה וכו׳ (ישעיהו מ״ב:ה׳) ונאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות וכו׳ (ישעיהו נ״ז:ט״ז) יורו כי הוא המיוחד לו יתברך.

ואמות זה הדבר נתברר מהמראה הגדולה אשר ראה יחזקאל במתי הבקעה נאמר שם כה אמר י״י אל העצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם ונתתי עליכם גידים והעלתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וכו׳ (יחזקאל ל״ז:ו׳) הורה בכתוב הזה תחלה וסוף שהתחייה על זה אופן היא מיוחדת לו ית׳ ומה שבין הכל היה צורך הכנתם לקבלה.

וזהו מה שנתברר באומרו ויהי קול בהנבאי והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם וכו׳ (יחזקאל ל״ז:ח׳). הורה כי מה שהיה בכח נבואתו לא הספיק רק להניע היסודות או מניעיהם להכן החמרים לקבל הרוח החיוני כי הוא הרעש הנזכר על ידי הנביא עצמו במעש׳ מרכבה ואשמע אחרי קול רעש גדול (יחזקאל ג׳:י״ב). אמנם אל צורך הרוח החיוני אמר ויאמר אלי הנבא אל הרוח הנבא בן אדם כה אמר י״י מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו. ונאמר והנבאתי כאשר צוני ותבא בהם הרוח כו׳ (יחזקאל ל״ז:י׳). וההפרש מבואר בין אמרו למעלה כאשר צוויתי ובין אמרו עכשיו כאשר צוני כי הראשון יורה על כח נבואיי קודם אליו וזה על דבר פרטי אז לצורך השעה ההיא. הלא תראה כי אלישע הנביא כשבא לעשות את כל הגדולות אשר עשה בהשפעת השמן אשר באסוך וריפוי הנזיד אשר בסיר וריפוי המים והצפת הברזל וכיוצא לא נזכר בהם שהוצרך אל התפל׳ והתחנ׳ אבל עשה בכח נבואתו מה שרצה והצליח. אמנם כאשר בא להחיות בן השונמית נאמר ויסגור הדלת בעד שניהם ויתפלל (מלכים ב ד׳:ל״ג) כי הוא המיוחד אליו ית׳. ואחשוב כי אל זה הענין הנפלא כשייעד אלישע לשונמית למועד הזה כעת חיה את חובקת בן (מלכים ב ד׳:ט״ז). עם היות שאין זה ענין נתינת הרוח לכתחל׳ אלא מפני שהוא דבר שימשך אליו אמרה אל אדוני איש האלהים אל תכזב בשפחתך ואחר כך השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי (מלכים ב ד׳:כ״ח). וכאלו אמרה שידעה שאין בידו כח לעשות כי מפתח חיה ותחיה הם בידו ית׳ ולא נמסרו לשליח (תענית ב׳.) עם היות שיצורף אליה ספק אחר בדבר יבא בפרש׳ וירא אליו שער י״ט ב״ה. והוא ג״כ מה שלא נתקרר׳ דעתה במה שילך גחזי ומשענתו בידו. אמנם הוא חשב שהיה עלוף מה ושיספיק זה. והכתוב העיד וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין עונה עד שנאמר ויבא אלישע הביתה והנה הנער מת מושכב וכו׳. ומעש׳ אליהו רבו ז״ל קיים כל זה תכלית הקיום כי הנה כאשר אמרה לו האשה הצרפית חי י״י אם יש לי מעוג כי אם מלא כף וכו׳ (מלכים א י״ז:י״ב) היתה תשובתו אך עשי לי משם עוגה קטנה וכו׳ כי כה אמר י״י כד הקמח לא תכלה וכו׳ ולא הוצרך לשום תחנה ותפלה. אמנם בבואו להחיות את בנה נצטער מאד על מיתתו כמ״ש הגם על האלמנ׳ אשר אני מתגורר עמה וכו׳ ולא יכול להחזיר נשמתו אליו עד שהרב׳ והפציר זעקה ותפלה נאמר ויתמודד על הילד שלש פעמים ויקרא אל י״י וכו׳ ונאמר וישמע אלהים בקול אליהו ותשב נפש הילד וכו׳. הודה בבירור שנתינת החיות אינה ביד זולתו. ועתה ראה נפלאות מדברי האשה ההיא החכמ׳ שאמר׳ לו עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר י״י בפיך אמת (מלכים א י״ז:כ״ד). כי יש לדקדק בדבריה אלה שני ענינים: האחד שכבר ראתה פליאת כד הקמח וצפחת השמן הכתוב למעלה מזה בסמוך ובו יודע לה כי איש אלהים הוא. והשני דמאי קא אמרה ודבר י״י בפיך אמת הרי לא ייעד לה על הדבר ההוא כלל אלא לקח את הילד מחיק׳ והעלהו על מטתו והתפלל עליו ויחי. אמנם דבריה הנעימים חוזרים אל הענין הראשון וזה כי לפי שהרבות הקמח בכד והשמן בצפחת היה מחלק מלאכת הצמיח׳ ומהויות היסודות והתהפכן זה לזה או לדבר מורכב וממוזג מכלם ואפשר שיעש׳ בפתע באחת מתחבולות הטבע ועבודת האדמ׳ הנכריות אשר לא תיעשנ׳ רק על המעט. לפי זה הענין ההוא רופף בידה אם מהש״י היה הדבר ההוא כמ״ש כה אמר ה׳ כד הקמח לא תכלה וכו׳. או אם היה מפליאות הטבע ותחבולותיו והוא תלה הדבר בו ית׳ לגדלו. ולהוציא׳ מידי זה החשד והשיבוש מנביאי האל סבב יתברך פני הדבר כדי שישאר איש האלהים בחזקתו והאשה ההיא תשא את עונה בצער׳. כי כשראת׳ שהחי׳ את בנה שהוא הדבר המיוחד לו יתברך. ואין שום תחבול׳ וכח זולתו מספקת, אמרה עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה וכו׳ ירצה בזה הענין האחרון ידעתי נאמנ׳ כי איש אלהים אתה ודבר י״י אשר אמרת בפיך כה אמר י״י כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר היה אמת כאשר דברת. ועתה ראה כי היא האשה אשר הוכיח י״י על ידה הוכח׳ גמור׳ על זה הענין הנפלא. וכדי היא לזה לפי שכלה וטוב טעמה הנראים אליה בתחל׳ עם אליהו ז״ל עת בואו אליה. אך יובן ענינם באופן שאנו עתידין לפרשם בפרשת אליעזר ב״ה. מ״מ למדנו סוד הסבה האמיתית שעליה נאמר בשני אלו המאמרים אחר שנאמר ישרצו המים וכו׳ תוצא הארץ וכו׳ חזר ואמר ויברא אלהים וכו׳ ויעש אלהים וכו׳ כי לו לבדו יאתה מלאכ׳ זו בתחל׳. ועליה אמר וירא אלהים כי טוב כי במעשהו נאמר שהיה טוב ושלם ולא בראשונ׳ על ידי הטבע לבדו. ואחשוב כי לחסרון החמר הזה אשר לא נשלם בו התמזגות הד׳ יסודות כמו שנשלם בחמרים אשר בארץ ולחולשת מציאותו או להמנעו כי אם תחת המים, [יב] לא נאמר בו ויהי כן כמו בשאר ההויות שכמעט הם כלא היו.

The Sixth Dictum

"And God said: ‘Let the waters swarm'" etc.

After life sustaining conditions had been provided, lower forms of life such as fish etc. are directed to come into existence. They had to precede the more sophisticated forms of life such as mammals, warm blooded animals. Water's power is limited to producing simple creatures. Water provided the physical shell, whereas God Himself imbued these creatures with life. He also provided the physical shell for water based mammals such as whales, which water was simply not able to produce. In the next stage, God also provided the chayut the element that put life into the bodies provided by "mother earth" on the sixth day. We observe that in order to provide animation, the active participation of God was required. Nature unaided, could not have produced any advanced form of life.

In biblical reports of resurrection of the dead such as in the thirty seventh chapter of Ezekiel, or the reports of individuals being brought back to life by Elijah or Elisha (Kings I 17, and Kings II 4), we find that prayer was needed, and only God could restore life. This in spite of the fact that these same prophets performed other miracles without having to resort to prayer. The statement that "God saw it was good,⁠" appears only after the directive had been completed, i.e. after the creatures had become imbued with life in which God had been an active partner.

12) In describing the creation of "the great sea monster,⁠" the directive included the quantification of these creatures. On the one hand their nefesh chayah separate life force, on the other hand the extent to which they are part of the general water based species is mentioned. It would not be appropriate to use the expression "va-yehi cheyn,⁠" since these creatures had not been improved, but had only now come into existence. In this directive we observe the limitation of creative power supplied by God, which is equivalent to stating the "how much" in the power of production He had implanted in earth. When God extended the blessing enabling all living creatures to procreate, He supplied the "quantity factor,⁠" namely enough to ensure survival and perpetuation of each species, and enough food supply for them to be able to survive.

נפש חיה שיהא בה חיות. לא נפש החיה כי אחר זה כתוב תוצא הארץ נפש חיה בהמה ורמש וחיתו ארץ שהיא החיה מכלל שנפש חיה כוללת החיה והבהמה והרמש ואם כן על כרחך לומר שפירוש נפש חיה נפש שיש בו חיות הכוללת כל הבעלי חיים ומפני שיקשה לפירוש זה שהיה לו לכתוב נפש חיה שרץ ועוף יעופף הוכרח לפרש מלת נפש חיה קודם מלת שרץ להודיע הפוכו כאילו אמר ישרצו המים נפש חיה שרץ ועוף יעופף כי הנפש החיונית כוללת הכל השרץ והעוף והבהמה והרמש וחיתו ארץ ואין טענה ממה שכתוב תחלה ויברא אלהי׳ את התנינים הגדולים ואחריו ואת כל נפש החיה כי אחר זה הרומשת שפירושו ואת כל הנפש החיונית הרומשת כאילו אמר ואת כל הרמש לא הנפש החיונית בכללה:

שרץ כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ. פי׳ כל מין נמוך בגובהו מגובה המינים הנכנסים תחת הסוג ההוא קרוי שרץ מפני שהוא הנמוך שבסוגו וזהו שכתב אחר זה בעוף כגון זבובי׳ ובשקצים כגון נמלים ובבריות חולד ועכבר וחומט תפש מכל סוג היותר נמוך שבסוג׳ לכן מה שטען הרמב״ן ז״ל ואמר ומה יאמר הרב בפסוק ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה שנ׳ בנח ובניו וכן אשר שרצו המי׳ ראוי לפי הדעת הזו שיאמר אשר שרצו במים ועופות רבים שאינם גבוהים מן הארץ כגובה החולד והעכבר והעטלף קטן הרגלים מאד ולמה לא יקרא שרץ העוף עד כאן דבריו: נראה לי שאינה טענה כי החולד והעכבר הם הנמוכים שבבריות סוגן והעטלף ואם היא יותר נמוך מהם אינו הנמוך שבסוגו כי הזבובי׳ יותר נמוכי׳ הרבה ממנו. והתימה ממנו איך לא השגיח בדברי הרב שחלק כל סוג לעצמו ואמר בעוף כגון זבובים ובשקצי׳ כגון נמלים ובבריות כגון חולד ועכבר ולא אמר בכלל כגון זבובים ונמלים וחולד ועכבר ואל תשיבני מאמרו וכל הדגי׳ בכלל כי הדגים אינם בעלי רגלים וראוי שיקראו שרץ בכללם לא בערך סוגם גם מה שטען מואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה שנא׳ בנח ובניו אינה טענה כי אין שרצו נגזר מן שרץ שאם כן בפרשת נח דכתיב כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש ושרצו בארץ יחוייב שיהיה העוף והבהמ׳ שרץ ואין הדבר כן שהרי ממה שכתוב פה ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף משמע דעוף לאו שרץ הוא גם לא נקראו העוף והבהמ׳ שרץ בשום מקו׳ אבל שם השרץ אם שיהיה עיקר הנחתו הראשונה על הבעל חי הנמוך בסוגו ואחר כך הושאל לרבי התנועה ולרבי ההולדה להיותם נמצאים במינים היותר נמוכים בסוגן ואם שיהיה שם השריצה הנחתו הראשונ׳ על רבוי התנוע׳ וההולדה ואחר כך הושאלה על הבעל חי הנמוך בסוגו להיותו יותר רב התנועה ויותר רב ההולדה מכל מיני הסוג ההיא ואיך שיהיה כאשר ירצה ליחס הבעל חי ברבוי התנועה או ההולדה יהיה הנמוך בסוגו כמו השרץ או הגבוה בסוגו כמו הבהמה והאד׳ יכנהו הכתו׳ בשם השריצ׳ ולכן כשברך את נח ובניו ברבוי ההולד׳ ורבוי התנוע׳ והתפשטותן בארץ אמר ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ובמקום אחר כלל את נח ובניו וכל החיה בעוף ובבהמ׳ ובכל הרמש ואמר ושרצו בארץ ומה שטען עוד ממה שכתוב אשר שרצו המים ולא אמר אשר שרצו במים אינה טענה כי כבר פירשנו שאין שרצו נגזר מן שרץ רק פירושו רבוי תנועה והולדה ואף את״ל שהוא נגזר מן שרץ יהיה שרצו פועל יוצא ופירושו השריצו המים שרצים וכן ישרצו המים ישרצו המים שרצים כמו שרץ ארצם צפרדעים:

ויאמר אלהים וגו׳ עד ויברא אלהים את התנינים. התחלפות דעות הקדמונים הרבה כמה הם היסודות הנכנסים בהויה שהם חלקי המורכב. ומהם אמרו כפי מה שבא בראשון מספר השמע הטבעי שהוא אחד והיה דעתם שהוא יסוד הארץ וששאר הפשוים היו עוזרים לא יסודות בהויה. ומהם אמרו שהיו שנים ר״ל הארץ והמים כי משניהם יתהוה גשם המורכב הממושש ומהם אמרו שהם שלשה רצו שהם הארץ כי היא עקר הגוף ובעבורה היה הגשם על הארץ והמים שמבלתי תערובת הלחות לא יתערב העפר וכל שכן בחי שחיותו מתקיים בלחותו. והאויר שמפני קלותו ותולדות הרוחות במורכב א״א שיהיה בלתו ולכן היו חלקי החי ג׳. איברים כנגד הארץ. וליחות כנגד המים. ורוחות כנגד האויר. וארסט״ו סבר שג״כ היה הכרחי בהויה יסוד רביעי והוא האש. כי בחומו יתמזג המורכב וצרכו הוא לענין הבשול. ואיך תהיה ההויה והבשול מבלתי חום גדול כי חום האויר לא יספיק לזה והיו אם כן יסודות ההויה ד׳. ויש על זה ספקות עצומות אין זכרונם בזה המקום. אבל אומר לך בכלל שחום השמש באמצעות תנועותו ונצוציו המסתבכים במים ובארץ ובאויר הוא באמת המחמם והממזג נותן המציאות והחיים במורכב ואינו מפסיד. ואחרי שאין צורך להניח יסוד האש בהוי׳ כיון שהחום השמשי הוא באמת המבשל והמחמם והמהוה יתחייב אם כן שאין האש חלק בהוי׳ ולא יסוד במורכב ושהיסודות במורכבים הם לבד ג׳ הארץ והמים והאויר. ולכן תמצאם מעורבים וקרובי׳ זה לזה. כי הנה בבטן הארץ יש מעיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. וימצאו בנקבי הארץ וחלליה אויר רב עד שמפני זה יהיה רעש בארץ פעמים רבות וכן ימצאו בתוך המים חלקים ארציים מעורבים בהם ואויר רב נכנס בהם והוא מה שיסבב הסערה בים כשתהיה ולכן אמר תדשא הארץ דשא כי יתערבו בה עמה המים והאויר אשר בתוכה ובחום השמימיי יתמזגו. ולכן ישרצו המים שרץ נפש חיה כי ימצאו בתוכם חלקים ארציים אויריים שמהם כלם יתילדו השרצים והדגים. ומפני זה נמצאו ב״ח ביבשה ההולכים ובמים ג״כ הדגים ובאויר העופות שלשת יסודות ההרכבות אבל בתוך האש לא יתילד ב״ח כלל כי הסלמנדרא שאמרו שתתילד בתוך האש המורכב אשר בכאן לא ביסוד האש ומפני זה היה דעת הראשונים שאין שם יסוד האש אלא שמן הארץ עד הגלגל היה כלו אויר נחלק באכיות כפי קרבתו למרכז הארץ או למקיף. וכבר זכרתי זה למעלה וזה באמת הי׳ דעת התור׳ האלהית והוא אמרו ישרצו המים. כי בידוע הוא שלא יכנס האש תחת המים להתרכב שם בתולדת הדגים. ואם עכ״פ נצטרך להניח יסוד רביעי בהויה לשבר כח שני היסודות הקרים מים וארץ כדברי אר״סטו. נאמר שיכנס האש תחת המים מעורב ביסוד האויר ובז׳ יתרכבו ארבעתם והותר׳ בזה השאל׳ הא׳. וראוי שתדע שבב״ח המרגישים ימצאו ד׳ מדרגות מההויו׳. הא׳ היא מהמרגישים שיתילדו מהעפוש מבלי חבו׳ זכר ונקבה. והב״ח אשר כאלה הם חסרי המציאות באים מהכרח החומר ולא יולידו בדומה. ומפני חסרונם לא נזכרה הויתם בתורה כמו שלא נזכרה בה הוית הדוממים והמתכות שלחסרונם לא היה ראוי שתתלה בהם האמירה האלהית. והמדרגה הב׳ היא מהב״ח המתהוים מחבור זכר ונקבה אבל באמצעית בצים שעושים ומוציאים מעצמם חוץ מהם ויתילדו מהם אחר כך הדומים להם וגם במדרגה הזאת ימצא בהם חלוף רב. כי יש מהם שאינם בעלי ביצה שלמה והם הדגים כמו שזכר הפלוסוף. ומהם בעלי ביצה שלימה כעופות. ולהיות המדרגה הזאת משתתפת בדגים ובעופות להולדת דומיהם באמצעות בצים אם שלמים ואם בלתי שלמים. לכן נכללה בריאתם ביום הה׳ הזה. ונזכרו ראשונה השרץ והדגים שהם בעלי ביצה בלתי שלימה. ואחריהם העופות בעלי הביצה שלימ׳ להיותם יותר נכבדים מהם במדרגתם. והמדרגה הג׳ היא מהב״ח הנולדים מחבור זכר ונקבה ויולדו בשלמותם בבטן הנקבה מבלי שיולידו ויוציאו בצים חוץ מגופם. והם החיה והבהמה והרמש ההולך על הארץ שבהתחבר זרע הזכר עם זרע הנקבה בעת זווגם יתהפך זרע הזכר הפועל אל רוח ונוקב זרע הנקבה ומתפעל ונכנס בתוכו ומצייר ומהו׳ אותו בכח המצייר והמהוה שבו ונתהוה ממנו בעל נפש מרגשת ובעבור שהי׳ מדבר חמרי היו כל כחותיה ופעולותיה בכח גשמי ולהיות המדרגה הזאת יותר נכבדת מן הקודמת אליה נזכרה אחריה ביום הו׳ והמדרגה הד׳ היא מהב״ח הנולדים ג״כ מחבור זכר ונקבה נולדים כלם בשלמותם בבטן המלאה והם עם זה בעלי נפש משכלת וזהו מין האדם. ולמעלת המדרגה הזאת נזכרה בסוף ההויות כאלו היא תכליתם הנה א״כ נזכרו העופות עם הדגים בהוויות היום הה׳ להיותם ממדרגה אחת מהנולדים מהביצה והותרה השאלה הב׳.

והנה אמר הכתוב ישרצו המים שרץ נפש חיה ופרש״י בשם שרץ ורמש מה שכבר רצית. ומה שהקשה עליו הרמב״ן והיא פירש שם שרץ מלשון תנועה כתרגום אנקלוס כאלו המלה מורכבת שרץ שהוא רץ. ורמש שהוא תמיד רומש על הארץ לא ישקוט ולא ינוח. ויקשה עליו שקרא הכתוב את הדגים בשם שרץ. וג״כ שמפני שהשרצים מתנועעים יאמר ישרצו המים ואין המים רצים ולא מתנועעים אלא המתילדים בתוכם. ונראה יותר לפרש ששרץ הוא שם להולדה רבה מלשון ושרץ היאור צפרדעים. ושרץ ארצם צפרדעים. ובני ישראל פרו וישרצו. כי לפי שהיה המאמר האלהי שהמים יולידו הכמות ובמספר רב מאלו ההווים אמר ישרצו המים ר״ל יולידו שעור רב מההוים המימיים. והנה נקראו שרצי הים שרצים שהם הקטנים המתנועעים המתועבים ההולכים בקרקע הים מפני פחיתותם ורבויים בהולדה אחת שלכן אין להם שם אחר אלא שרץ כלומר דבר נולד ברבוי גדול.

ואמרו בפסוק הזה נפש חיה – אפשר לפרשו על כל אשר במים דגים ושרצים שהם כלם נפש חיה. ואפשר לומר שהוא שם לכלל הדגים לא לשרץ כאלו אמר ישרצו המים שרצים. וג״כ נפש חיה שהוא שם נאמר כאן על הדגים בלבד ויחסר בכתוב ו׳ והוא כמו אמרו ראובן שמעון לוי ויהודה ואמר שמלבד השרץ והדג יתילד ג״כ עוף יעופף וכבר חלקו בגמרא (חולין כ״ו) בבריאת העופות ובאו עליו שתי דעות. הא׳ שנבראו מן המים וכן הוא בפרקי רבי אליעזר ורצו בזה שבתוך המים נבראו העופות כמו הדגים אבל התחלפו מזגיהם שבדגים גבר יסוד המים מאד על האויר ולכן היה חיות׳ בקרב המים אבל בעופות גבר יסוד האויר על יסוד המים ולכן לא נשארו העופות בתוך המים כדגים אבל הגביהו עוף באויר ולפי זה השתתפו הדגים והעופות כשלא גבר עליהם יסוד הארץ הגובר בגופות הב״ח שביבשה ויובדלו בשהדגים נבראו מן המים כפי הדעת הזה והעופות נבראו מאדיות המים ומשאר היסודות. והדעת הב׳ הוא שנבראו העופות מן הרקק והוא דבר מורכב מארץ מועט ואויר עם מעט לחות והיו העופות א״כ אמצעיי׳ בין מדרגת החי המימיי ובין מדרגת החי הארצי ולכן הותרו העופות בשחיטת סימן א׳ והבהמה בשני סימנים והדגים מבלי שחיטה כלל שאסיפתן היא שחיטתן ובעבור שהרקק יגבר בה האויר יותר מהמים היו העופות הנבראים ממנו פורחים באויר ואינם חיים תחת המים כדגים. והרקק חשבו המפרשים שהוא בקרקע הים ולדעתי אין הדבר כן כי הנה רקק הוא מלשון רקיק והוא קצף על פני המים כדמות ירק עשב דק ורקיק מאד כמו הקצף העולה על פני המים כאלו המים רוקקים אותו כרוק היוצא מפי האדם ולכן יגבר בו הקלות וממנו כפי הדעת הזה נברא העוף. ובעבור שכמעט ישתוו בו שלשת היסודות ארץ מים ואויר מבלי שיגבר בהם הארץ כמו שיגבר בב״ח שביבשה ולא המים בדגים לכן נאמר בהם לשונות מורים על שלשת היסודות המשתוים בהם כי הנה אמר ישרצו המים וגומר ועוף יעופף והוא המורה שיש בהם חלק מהמים. עוד אמר ועוף יעופף על הארץ להגיד שג״כ יכנסו בהרכבתו יסודים חלקים ארציים בשווי. ובאמרו על פני רקיע השמים גלה שיסוד האויר ג״כ עקר הוייתו והנה לא אמר בזה היום ויהי כן לפי שאותו מאמר כמו שזכרתי פעמים לא נאמר אלא על התמדת ההוי׳ באותו אופן ובעבור שהעופות נבראו בבריאה הראשונה מהמים או מן הרקק כפי שני הדעות ולא התמידה הויתם באותו אופן לפי שגזר הש״י שהעוף ירב בארץ ר״ל שלא תהיה כפי המנהג הטבעי היות העופות תמיד מהמים אלא בארץ כי שם יניחו ביניהם ושם יתהוו לכן בבחינת העופות שלא התמידה הויתם באותו אופן שנבראו בראשונה לא נאמר במלאכת זה היום ויהי כן והנה נבראו מן המים או מן הרקק בראשונה ללמדנו השתוף אשר ביניהם ובין הדגים בטבעיהם והולדת דומיהם באמצעות הביצה והותרה בזה השאלה הג׳.

יעופף על הארץ על פני רקיע השמים – לנקות אויר הארץ ליושביה מאיזה לחות מותריי משולח מן הרקיע, הנוצר ביום השני, באמצעות הניצוץ הפועל בו.

יעופף על הארץ על פני רקיע השמים, in order to cleanse the air of the atmosphere for the benefit of the inhabitants of the earth from any excessive moisture in the air which had resulted through the creation of the rakia on the second “day.”

[א] ויאמר אלהים ישרצו המים

[1] חולין פרק שני דף כז ע״ב (חולין כז:)¹

1. לשון הגמרא שם: ׳ועוד שאלו (ההגמון את רבן גמליאל), כתוב אחד אומר: ״ויאמר אלהים ישרצו המים, שרץ נפש חיה ועוף יעופף״, אלמא ממיא איברו, וכתיב ״ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים [ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו]״ (פרק שני פס׳ יט), אלמא מארעא איברו. אמר לו מן הרקק נבראו. ראה תלמידיו מסתכלים זה בזה, אמר להם קשה בעיניכם שדחיתי את אויבי בקש, מן המים נבראו, ולמה הביאן אל האדם לקרות להן שם׳. למסקנה א״כ העופות נבראו מן המים בלבד, ומה שנכתבו העופות שוב בפרק ב, יט, עם החיות שנבראו מן האדמה, זוהי רק סמיכות למובא בסוף הפסוק ׳ויבֵא אל האדם׳ שיקרא להם שמות ולא לעניין יצירתם מן האדמה. לפי זה אפשר להסביר מדוע רבנו לא הפנה בפסוק שם אל הגמ׳ הנ״ל בחולין כז אף שהפס׳ נזכר בגמ׳ שם, משום שאין משמעות הפסוק שעופות נבראו מן האדמה נשארת למסקנה. (ואף לדעת היש אומרים בגמ׳ שהיפכו התשובה, שלהגמון אמר שמן המים נבראו, ולתלמידיו אמר שמן הרקק נבראו, וא״כ היה מקום להפנות את הפסוק של בריאת העוף מן האדמה לגמ׳ שם, אך גם לשיטתם לא נבראו רק מן האדמה אלא מעירוב מים ואדמה שהוא הרקק, ולכן לא הפנה רבנו פסוק זה אל הגמ׳ שם).

נפש שיהא בה חיות. שהרי לא בחיות מדבר הכתוב, אלא ״נפש חיה״ רוצה לומר נפש שיש בה חיות:

שרץ כל דבר שאינו גבוה וכו׳. פירוש דמייתי ראיה לדבריו שלשון ״נפש חיה״ נפש שיש בו חיות, שהרי כתיב אצלו ״שרץ״, וכל דבר חי שהוא שורץ ונע ונד, נקרא ״שרץ״, וזהו עניין ׳נפש שיש בו חיות׳. ולפיכך מהפך רש״י הפירוש להביא ראיה אל ״נפש חיה״ שפירושו ׳נפש שיש בה חיות׳, ולכך קראו הכתוב ״שרץ״, שהשריצה הוא עניין חיות:

כל דבר שאינו גבוה וכו׳. והקשה הרמב״ן שהרי כתיב (שמות א, ז) ״ובני ישראל פרו וישרצו וירבו״, אם כן גם על האדם יאמר לשון שריצה, ונראה לומר דלא קשה, ששם רוצה לומר שהיו פרים ורבים הרבה, ומכח שהיה הרבה מהם ביחד היה מתכסה הילוכן עד שלא נראה, והיו נראים כרוחשים. ועוד דחילוק יש בין ״ישרצו״ ובין ״שרץ״, דודאי אף הגדולים נעים ונדים בארץ, ושייך בהו לשון ״שרצו בארץ״ (להלן ט, ז), אלא שאין לקרות אותם בשם ׳שרץ׳, דשם ׳שרץ׳ נקרא בשביל שאין הלוך שלהם ניכר (רש״י פסוק כד), ובגדולים שהליכה שלהם ניכר אין לקרות אותם בשם ׳שרץ׳, ומכל מקום לשון פעל כמו ״וישרצו״ שייך גם כן עליהם, דגם הגדולים נעים ונדים, כי שם ׳שרץ׳ נופל על דבר שלא יתכן בו ההלוך, אבל הגדולים מפני שיתכן בהם הילוך לא נקראו בשם ׳שרץ׳, אף על גב דהם גם כן נדים ונעים. והא דכתיב (פסוק כא) ״אשר שרצו המים״ ולא כתיב ׳אשר שרצו במים׳, שמפני שהם יוצאים מן המים בבריאתם נראה שהמים רוחשים, ולפיכך נופל לשון שריצה על המים. ועוד הא דכתיב ״ובני ישראל פרו וישרצו״ וכן ״ישרצו המים״ שכתב כאן – הוא על התנועה לצאת לפעל, יקרא זה ׳שריצה׳, וכאשר התנועה לפעל דרך רבוי יקרא זה שריצה, והשתא לעולם לשון שריצה על התנועה, שנקרא ׳שרץ׳ על שם שהוא מתנועע ולא נראה הליכתו. וכן מה שכתוב ״ובני ישראל פרו וישרצו״, וכן ״שרצו המים״, ״ושרץ היאור צפרדעים״ (שמות ז, כח) מפני כי היו יוצאים בבריאתם הרבה, והתנועה לפעל דרך רבוי נקרא שריצה. ואף על גב שהעטלף בעופות יותר קטון מן החולד ועכבר, ולא נקרא בשם ׳שרץ׳, היינו מפני שהזבובים יותר קטנים, ואין ראוי שיקרא בשם ׳שרץ׳ רק הדבר שהוא יותר קטן במינו, ונראה כרוחש (כ״ה ברא״ם):

ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף – ולהלן נאמר שנבראו העופות מן האדמה ארז״ל (חולין כז:) דרך פשרה שנבראו מן הרקק נמצא שהעופות ממוצעים מן הבהמות שנבראו מן האדמה ובין הדגים שנבראו מן המים הורו בזה שג׳ מינים אלו לא נבראו כ״א בעבור האדם להיות לו לעבדים רמז לדבר עבד ר״ת עוף בהמה דגים כי את הכל נתן לו ה׳ לעבדים ויש לאדם יד בים וביבשה ובשניהם יחד כדי שלא ימצא האדם אחריו מאומה שלא ניתן ברשותו.

ובדרך רמז, מצינו כיתות בני אדם מתיחסים לג׳ מינים אלו כי מצינו שהרשעים הנוטים אחר חלק העפרורי ביותר נמשל כבהמות נדמו כי גם המה מן עפר מוצאם והצדיקים נמשלו למים שחומרם דק מן חומר הארץ ונמשלו לדגים שעיקר חיותם במים. והבינונים נמשלו לעוף אשר יעוף בין שמים לארץ דהיינו המיצוע בין הרוחניות לגשמיות וחומרו מן המים והעפר כאמור. ונראה שמטעם זה נאמרו בדגים ברכה כפולה פרו ורבו כדרך שהזכיר במין האדם. ובעופות לא נאמרה כי אם ברכה אחת והעוף ירב בארץ אבל בבהמות לא נאמרה ברכה כלל וכל זה מבואר מעצמו להנחתינו ומסכים לזה דברי רז״ל (מדרש אגדה בראשית א׳) שלא נאמרה ברכה בבהמות וחיות מפני הנחש כו׳ כי באמת היצר הרע אשר כחו מן הנחש הקדמוני שם ירבץ אצל כת הרשעים אשר נמשלו לבהמות וחיתו ארץ והלוואי יתמעטו ולא ירבו. ויתבאר זה עוד בפר׳ בהעלותך (י״א:א׳) שהאספסוף אשר בקרבו דהיינו הבינונים שאלו בשר ודגים מה שאינם ממינם וניתן להם בשר עופות מצא מין את מינו.

ויאמר אלקים ישרצו המים: במקצת ספרי הדפוס¹ אין כאן הפסק פרשה, אבל בספרים המדוייקי׳ מגלות ירושלים אשר בספרד הראויי׳ לסמוך עליהם היא פרש׳ פתוחה, וכן דעת הרמב״ם², וכ״כ בעל א״ת.

1. במקצת ספרי הדפוס: ונציה ש״ד.

2. הרמב״ם: הל׳ ספר תורה פ״ח ה״ד.

שיהא בה חיות. ק״ל נפש חיה משמע דמים הוציאו נפש החיה ולקמן (פסוק כא) כתיב ויברא אלהים וגו׳ לכך פירש נפש שיהא בה חיות כלו׳ שהמים יכינו את הגוף שיקבל את נפש החיונית שיתן בו הקב״ה וזה שפירש״י לקמן (שם) ואת כל נפש החיה נפש שיש בה חיות וק״ל. ועי״ל דק״ל והלא החיות אחר כך נבראו מן האדמה (להלן פסוק כד) לכך פי׳ על נפש שיהא בה חיות. ומה שהוצרך לפרש כן עוד פעם שני נפש חיה (בפסוק כא) י״ל לפי שנכתב בה״א הידיעה משמע שהוא חיה ממש לכך פירש פעם שנית שאין פירושו כן מדכתיב אשר שרצו המים ומה שפירש גם כן ביום הששי (להלן פסוק כד) לפי שבפי׳ נכתב אח״כ וחיתו ארץ א״כ נפש חיה קאי אשרצים. [דבק טוב]:

כל דבר חי כו׳. מה שמהפך רש״י ומפרש בתחלה נפש חיה ואח״כ שרץ ר״ל גם בקרא צריך להיות כן ישרצו המים נפש חיה ומה הן נפש חיה ומפרש שרץ ועוף וכן כתיב אח״כ (בפסוק כד) ותוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש:

וחיפושים ותולעים. הם התולעים הנמצאים באשפה וגם בימות החמה כשירד גשם על הארץ:

בבריות. ר״ל גבי בהמות וחיות:

That it will have a living soul. Rashi is answering the question: Our verse implies that the waters brought forth the living creatures. But it is written further on (v. 21), "Elohim created... every living creature,⁠" [implying that He created them directly]? Thus Rashi explains, "That it will have a living soul.⁠" In other words, the waters prepared the body that will later receive the living soul given by Hashem. And this is in accordance with Rashi's comment further on "[Elohim created]... every living creature" (ibid.), where he says, "That has in it a living soul,⁠" [in the present tense]. Alternatively, Rashi is answering the question: [נפש חיה usually means land animals,] but those animals were created later (v. 24) from the ground. Thus Rashi explains that here it means living beings. And Rashi needed to explain this a second time (v. 21) because there it says נפש החיה with the definite article ה, implying actual animals — which cannot be true, since it is written there, "with which the waters teem.⁠" And on day six (v. 24) Rashi needed to explain this a third time because there [after this phrase] it is written, "And beasts of the earth.⁠" Thus, נפש חיה [that is written just before it] must mean living beings in general, and refers [also] to the creeping things. (Devek Tov)

Any living thing... Rashi reverses the order and explains נפש חיה before שרץ because the verse, too, needs be understood this way: "Let the waters teem with living creatures,⁠" which consist of: "swarms and birds.⁠" For so it is written later (v. 24), "Let the earth bring forth living creatures, each of its kind: animals [of pasture], creeping things...⁠"

Beetles and worms. These are the worms found in refuse, and also on the ground in the summer after it rains.

Among [larger] creatures. I.e., among larger animals, beasts, etc.

ויאמר אלהים ישרצו וגו׳ – פירוש שיתהוו מהמים בריות ודבר זה אינו בתמידות אלא בשעת מאמר הבריאה ואותם הבריות ששרצו המים עמדו לעולם כמין הבהמי אשר הוציאה הארץ שלא הוציאה אלא בשעת המאמר ועמדו לעולם כמצות ה׳ להם שישרצו ויפרו וירבו. ואומרו שרץ נפש חיה הם הדגים. ואמר לשון שרץ להפריש בינו ובין המעופף כי זה אין לו כח אלא בסמוך ממש לארץ והמעופף יעופף על הארץ ואינו צריך להסמך ועוד לו שיגביה עד לשמים כאומרו על פני רקיע וזולת מאמר זה לא היו העופות מגביהים עד לשמים.

ואומרו רקיע השמים פירוש רקיע הנקרא שמים. ואין להקשות לדבריהם ז״ל שאמרו (ב״ר פ״ו) וזה לשונם היכן חמה ולבנה ברקיע ב׳ שנאמר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים מקרא מלא הוא ואנשי כנסת הגדולה פירשוה (נחמיה ט) אתה עשית את השמים ושמי השמים וכל צבאם היכן הם צבאם ברקיע ב׳ ע״כ. לדבריהם ז״ל מה יענו בפסוק זה ועוף יעופף על פני רקיע השמים.

ונראה כי על פי הנקודות ישתנה כתוב זה מקרא דויתן אותם וגו׳ כי כאן כתב קמ״ץ תחת רי״ש של רקיע ושם כתב שב״א תחת הרי״ש של רקיע והנה כשאמר רקיע בשב״א יגיד שהוא סמוך פירוש רקיע של שמים וכשיאמר רקיע בקמ״ץ אינו סמוך לשמים ופירוש הוא רקיע והוא הנקרא שמים ובזה לא קשה והבן.

ויאמר אלוהים ישרצו המים. God said: "Let the waters swarm.⁠" This means that the waters should become full of creative activity. This was a directive that was not to be an ongoing state of affairs. The creatures produced by the waters at that time endured just like the animals which the earth produced on the sixth day. Those animals also came into existence only at the time God had given the directive to earth, but they endured as respective species and they subsequently became fruitful and multiplied of their own accord. The expression שרץ נפש חיה refers to the fish. The word שרץ is meant to establish that there is a difference between them and the birds, because the fish can exist only close to earth whereas the birds are able to exist far removed from earth without having to base themselves on the ground all the time. The Torah added the words על פני רקיע השמים so as to set a limit to the range of flight of the birds, i.e. they cannot fly to heaven.

Another reason for the words רקיע השמים is to make it plain that here the Torah speaks about the רקיע called heavens. This does not pose a problem with the statements of the sages who said in answer to the question where the sun and moon reside, that they reside in the second רקיע. These sages base themselves on "He placed them in the sky of the heavens (1,17).⁠" The members of the Great Assembly interpreted the verse (Nechemyah 9,6) אתה עשית את השמים, שמי השמים וכל צבאם, "You have made the heavens, the heavens of the heavens and all their hosts,⁠" to mean that the hosts (including sun, moon and stars) are at home in the second רקיע. If that interpretation is correct, how do we understand the words ברקיע השמים as a reference to the habitat of the birds?

It seems to me that the meaning of these terms changes with their vowel patterns. Whereas in Genesis 1,17 when the luminaries are discussed the Torah speaks about the luminaries being at home BI-RA-KIYAH HASHAMAYIM, the vowel kametz under the letter ר refers to one kind of רקיע. In verse 20 where the subject is the habitat of the birds, the vowel under the word רקיע is a sheva, i.e a half vowel. This half-vowel is used as a sign of the possessive case, i.e. something that is attached to something else, in our case the רקיע adjoining our atmosphere. When the vowel kametz is employed it does not refer to something which the Rakiyah is part of, but "the sky which is the heaven.⁠". [I have been unable to find an edition of the Chumash in which 1,17 has a vowel kametz Ed.]

ויאמר כו׳ שרץ נפש חיה – פי׳ גוף וחומר של המין שרץ שיוכל לקבל נפש חיה.

ועוף יעופף על הארץ – ביאורו שהמים ישרצו חומר גם העוף שתכונתו להיות יעופף על פני הארץ ועל פני רקיע השמים והוא באויר כי על רקיע שמים משמע ממעל לרקיע לכן נאמר על פני. ואמר ועוף יעופף שיהיו לו ב׳ מיני עפיפות על הארץ ולפני הרקיע כמשרז״ל (ברכות ד׳ ע״ב) גבריאל בשתים שנאמר מעוף ביעף ואמר ישרצו המים ולא אמר יעופף המים מפני שמלת שרץ היא ראשונה.

על דרך הרמז

ויאמר אלהים ישרצו כו׳ – הן הידים והכליות והרגלים שעיקרן ב׳ בצים ע״כ נקרא נו״ה השוחקים מן כנ״ל וזהו שרץ נפש חיה הכליות ובצים שהן ממים של הריאה שהן מבשלין הזרע כמ״ש בר״מ פ׳ פנחס ותרין כוליין כו׳ דמבשלין הזרע דנחיתי מן מוחא ומבשלין מיא דמקבלין מן כנפי ריא׳ וכן הביצים וכאן כוללן יחד.

ועוף יעופף כו׳ – הן הידים שהן הגדפים שמעופפים בהן כידוע וז״ש ועוף – זה מיכאל. יעופף – זה גבריאל שהן חו״ג ב׳ ידים כידוע על הארץ – באויר בגוף בגויה.

על פני רקיע השמים – שמעופפים על פני רקיע שמגביהים הידים עד הראש. רום ידיהו נשא כו׳.

ויאמר אלהים ישרצו המים וגו׳ – אחר שתקן ה׳ ארץ ושמים, תחלה הקטן שהוא הארץ, שהיתה יבשה ונתכסה בדשאים ובעשבים, ואח״כ השמים לתת בהם המאורות, ברא ה׳ בעלי-החיים למיניהם, מן הקטן אל הגדול. תחלה אותן שינועו במים ובאויר, ואח״כ אותן שילכו על הארץ, ובאחרונה האדם הנכבד מכלם, ועל ידי כן נתקן התהו, כי לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ.

ישרצו המים שרץ – כתב רש״י ז״ל ״כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי ״שרץ״. בעוף, כגון זבובים. בשקצים, כגון נמלים ותולעים. בבריות, כגון חולד ועכבר וכיוצא בהם, וכל הדגים״. [להלן לשון רמב״ן] ומה יאמר הרב בפסוק ״ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה״,⁠¹ שנאמר בנח ובבניו. וכן ״אשר שרצו המים״.⁠² ראוי לפי הדעת הזה שיאמר ״שרצו במים״. ועופות רבים שאינם גבוהים מן הארץ, כגון החלד והעכבר, והעטלף קטן-הרגלים מאד ולמה לא יקרא ״שרץ העוף״. כך פירש הרמב״ן ז״ל ויפה דִבֵּר. ויאמר עוד כי דעת אונקלוס ז״ל, שענין שריצה כטעם תנועה, אמר בשרץ וברמש ״דרחיש״ ויפה פירש. ויקראו השרצים כן בעבור תנועתם התמידית. ויתכן שהוא לשון מורכב, יקרא ״שרץ״ שהוא רץ, ו״רמש״ שהוא רומש בארץ, לא ישקוט ולא ינוח. ודע כי כל עוף אשר לו ארבע רגלים יקרא ״שרץ העוף״ מפני שברגליו יסמוך וינוע כשרצים ואשר איננו כן יקרא ״עוף כנף״ שעיקר תנועתו לעופף. ויהיה טעם ״ישרצו בארץ״ וכו׳, שיהיו מתהלכים בכלה, וכולם שרצו בארץ, התנועעו בכלה. ואם כן נפרש ״אשר שרצו המים״ אשר הניעו והולידו המים. וכן ״וְשָׁרַץ היאור צפרדעים״.⁠³ וכן ״פרו וישרצו״⁴ שפרו ורבו וינועו לרובם עד שתמלא הארץ אותם. וגם זה מפירוש הרב ז״ל.

וגם דעתי כן הוא בפירוש המלה הזאת. אבל אין דעתי להשוות בין שרץ לרמש, לתרגם שניהם לשון תנועה. אלא ״שרץ״ שם כלל לכל בעלי-החיים המתנועעים ברצון, כי כתוב על האדם ועל העוף ועל החיה והדגה, בין ההולכים על רגליהם בין שרוחשים, שכולם מתנועעים. אבל ״רמש״ שם לכל בעל רגלים הדורס ברגליו על הארץ. אבל לא יונח על הדגה ולא על כל הולך על גחון, שאינן דורסים אלא רוחשים. והוא מענין ״תרמסנה רגל״⁵ וה⁠[אותיות] סמך והשִׂין קרובים וכמו שיבתאר בעז״ה בפירוש ״בהמה ורמש״⁶. ויקרא השרצים כן בעבור שבענין התנועה והחיים, נבדלים מן הדומם והצומח, וזה מעלתן לבד, ובעבור פחיתותן נתיחדו כלם בשם זה. ויאמר ״שרץ המים״, ״שרץ העוף״, ״שרץ הארץ״ להורות שהוא המין הפחות שבבעלי-חיים שבמים, והפחות מבעלי-חיים שבאויר והפחות מבעלי-חיים שבארץ. ואולי שעל כן אמר ״ואתם פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה״.⁠⁷ ״רבו״ הראשון על הרבוי; והשני על המעלה כאמור. שבהתרבותם קצתם ישרצו בארץ, וקצתם ירבו [...].⁠⁸ וכמו שנוהג לדורות, זה מלך, וזה מכבד אשפתות. והבהמה והעוף והחיה נכבדים מהן לכן הונחו להם שמות פרטיים וכוללים. ולכן לפחיתות בעלי-החיים שבמים נגד בעלי-חיים שבארץ אמר על כלם ״ושרץ המים״. כי בעל-החיים שבארץ הם ראויים לתשמישי האדם והמלאכות, הסוס לרכוב, והשור לחרוש, והחמור למשאות. גם הם לתענוגי בני אדם, העופות להרים קול ולשורר וכיוצא כלם בעלי קול, השור גועה והחמור נוער וכדומה. ואין בבעלי-חיים שבמים דבר מאלה. כי בנפשות ההולכים בארץ נטועים מדות ידועות כדרך ״למדנו גזל מנמלה, צניעות מחתול״⁹ וכו׳, ואין כן באותן שבמים. ופירש הכתוב ״ישרצו המים שרץ נפש חיה״ וזה כולל הדגה וחית הים ההולכים על רגליהם, כמו כלב הים ואלתמסח שבנילוס הנקרא קראקאדיל וכיוצא רבים. ואמר ״ישרצו״ בקל, ולא ״ישריצו״¹⁰ כמו ״תַּדְשֵׁא״ לפי שהדשאים תוציא הארץ בכחה לדורות. ועתה במעשה בראשית היה¹¹ בכח עליון וכמו שפירשנו לעיל. אבל בעלי-החיים אינן יוצאים מן המים לדורות, כי אם מזרע הדגה והחיה אשר במים, והמים לא עשו כלום. אבל צוה ואמר ״ישרצו המים״, כלומר יתנועעו המים ע״י שרץ נפש חיה שיבראו בהם, לא שנבראו מן המים אלא שניתן המים למקומם,⁠¹² שחיותם יהיו בימים, ובעלותם ליבשה ימותו.

ועוף יעופף – לפי הפשט כמו שלא הוציאו המים את הדגה, כן לא הוציאו את העוף אלא שצוה ה׳, שיהיו בעלי חיים שישכנו במים, ושיהיו בעלי כנף בארץ שיעופו באויר שהוא הרקיע. וזהו ״ועוף יעופף על הארץ״ כלומר וכן יהיה עוף שיהיו דרכו לעופף על הארץ לא שטים כדגים ולא מהלכים ממקום למקום, אלא מעופפים בכנפיהם, כדרך בעלי כנף כשרוצים להתנועע ממקום למקום מעופפים במהירות. ומלבד שיעופו בארץ אבל יעופפו גם על פני רקיע השמים לצד רקיע השמים. ו״רקיע השמים״¹³ כמו [שפירשנו] ״יהי מאורות ברקיע השמים״. כי העוף יעופף ב״רקיע״ עצמו ביסוד האויר, והוא הרקיע המבדיל בין מים למים. אבל יגביה עוף לָעוּף למול הרקיע לנכחו, לא בו, וזהו ״על פני״. וזהו שמפורש להלן ״וייצר י״י אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים״¹⁴ וגו׳ למדנו שלא נבראו מן המים. והנה שני המינים האלו משונים מאותן שנבראו בששי במקומותיהן. שהדגה חיה במים אשר מתחת לארץ, והעוף יעופף ויהיה ברקיע אשר מעל לארץ. ולכן נבראו ביום אחד. ושני המינין¹⁵ נבראו ביום הששי, והן בעלי-החיים שאינן מדברים, והאדם שנברא בצלם, צריכין להיות בארץ ולא יעמדו זמן קטן במים ובאויר.

התבונן בסדר המעשים ותראה שדומים מעשה שלשה ימי הבריאה האחרונים לשלשה הראשונים. כי כמו שביום הראשון אמר ״ויהי אור״ כן ביום הרביעי ברא את המאורות. וכמו שביום השני החצה את המים ועשה את הרקיע, כן ברא ביום החמישי בריות המים ובריות העופפים ברקיע. וכמו ביום השלישי עשה את היבשה והוציא את פרי העץ, כן ביום הששי ברא בריות היבשה, ועשה את האדם שהוא עיקר הכל, ו⁠[הוא] פְּרִי¹⁶ העולם, כדרך ״כי האדם עץ השדה״,⁠¹⁷ ״והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו תן בעתו״¹⁸ וגו׳. כך נראה לפי פשוטו. ועם כל זה יתכן לומר שאעפ״י שתולדות העוף מן האדמה כדברי הפסוק ״וייצר״, יהיה מתולדת האדמה אשר במים והוא קרקע הים. ויפה אמרו רבותינו¹⁹ ז״ל שנבראו מן הרקק. אבל רמב״ן פירש שמלת ״ישרצו״ נמשך גם לעוף שישרצו גם את העוף, והכתוב שאמר ״וייצר וגו׳, כל חית השדה ואת כל עוף השמים״, פירושו שאת כל עוף השמים יצר מן המים, ופרושינו מסכים לשיטת הגמרא, והוא עיקר.

1. בראשית ט, ז.

2. שם א, כא.

3. שמות ז, כח.

4. שם א, ז.

5. ישעיה כו, ו.

6. בראשית א, כד.

7. שם ט, ז.

8. כך נדפס במהד׳ שנת תשל״א, וכנראה המעתיק דילג מלים. ואולי צ״ל ירבו במספר.

9. עירובין ק, ב.

10. לשון הפעיל.

11. גידולי דשא מן הארץ.

12. להיות מקומם.

13. כפירושו של רבינו כי ״רקיע״ הוא האויר.

14. בראשית ב, יט.

15. דלהלן.

16. האדם הוא המובחר של כל הבריאה.

17. דברים כ, יט.

18. תהלים א, ג.

19. עירובין כח, א.

ישרצו – כמו ילדו כמבואר לעיל¹, (צייגען, ערצייגען) וכן ושרץ היאור (שמות ז׳:כ״ח), ילד².

נפש – גוף כל בשר גם במותו נקרא נפש. ובלשון כבוד קורא כן לכל בעל ענין כמו:

• מה תאמר נפשך (שמואל א כ׳:ד׳) – מה תאמר אתה

• ונפשי יודעת (תהלים קל״ט:י״ד) – ואני יודע

• נשבע ה׳ בנפשו (ירמיהו נ״א:י״ד, עמוס ו׳:ח׳) – נשבע בו

• אל תבא נפשי (בראשית מ״ט:ו׳) – אל אבוא

וכן כמעט רובן, ולא כמשפט תרגמו מעתיקים לועזים³ כל נפש נשמה⁴, והמחברים כנוה כן, מפני קשור הנשמה בחיי הנפש. ובכתוב לא נמצא לה תואר רוחני, לומר נפש נבונה, חכמה, טהורה, וכיוצא, כאשר יאמר לב נבון, חכם, טהור, וכו׳, או רוח חן (זכריה י״ב:י׳), דעת, בינה, ודומיהן. כי אם תוארים גופיים, נפש רעבה, צמאה, שוקקה, וכיוצא.

נפש חיה – הגוף והחיים יבראון כאחת⁵. ובאדם, שנעשה מתחלה גוף בלא חיים, נאמר בו אחר שנופח בו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב׳:ז׳), נעשה גם הוא עתה נפש חיה, עד כה היה נפש בלא חיים⁶.

חיה – שורש חיי לא נמצא כי אם בעבר⁷, והווה⁸, או תואר כזה⁹. אבל שורש חיה מנחי למ״ד ה״א, ישמש לכל הזמנים¹⁰.

וגם רפואה במשמעו, כמו וימרחו על השחין ויחי (ישעיהו ל״ח:כ״א).

ובדרך צחות קורא לנשמה חיה, דכא לארץ חיתי (תהלים קמ״ג:ג׳), וזהמתו חיתו לחם (איוב ל״ג:כ׳).

ועוף – שם המין (געפידער) והרבים צפרים. ובלשון חכמים ״עופות״¹¹. ונקראין בכתוב עוף השמים¹², חוץ מהבאים בסימן הידיעה, לָעוֹף ולבהמה, תורת הָעוֹף וגו׳, והבאים בתואר, עוף כנף (פסוק כ״ז), עוף טהור (דברים י״ד:כ׳).

1. הרכסים לבקעה פסוק י״ב

2. אבן עזרא ב׳, ״ישרצו המים – יולידו ויפרו. והנה כתוב כי נפשם מהמים, והטעם, שהמים יכינו הגוף לדירת הנפש״.
אבל בתרגום אונקלוס, ״וַאֲמַר ה׳ יִרְחֲשׁוּן מַיָּא רְחֵישׁ נַפְשָׁא חַיְתָא״, וכתב על זה הרמב״ן, ״דעת אנקלוס, שענין שריצה כטעם תנועה, אמר בשרץ וברמש – ריחשא דרחיש, ויפה פירש... אבל אנקלוס פתר בשרצו בארץ (בראשית ט׳:ז׳) – ענין תולדה, איתילידו בארעא, כי עשה הלשון מושאל מן השרצים, ואתם פרו ורבו (בראשית ט׳:ז׳) כשרצים בארץ״. ובגמרא חולין כ״ז:ב׳, ״ועוד שאלו כתוב אחד אומר (בראשית א׳:כ׳) ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף אלמא ממיא איברו וכתיב (בראשית ב׳:י״ט) ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים אלמא מארעא איברו, אמר לו מן הרקק נבראו, ראה תלמידיו מסתכלים זה בזה אמר להם קשה בעיניכם שדחיתי את אויבי בקש מן המים נבראו ולמה הביאן אל האדם לקרות להן שם״. ורדצ״ה מביא את דברי הגמרא, וכותב, ״תשובה אחת להגמון ותשובה אחרת לתלמידיו. מכאן יוצא, שרבן גמליאל פרש ״ישרצו״ כמו יוציאו... בניגוד לאונקלוס, הסובר כנראה כפירוש הראשון״. הפירוש הראשון שמפרש רדצ״ה ע״פ תרגום אונקלוס הוא, ״אין פירושו של ״ישרצו״ זהה עם הוציא, אבל פירושו הוא לרחוש, לרמוש ולנוע, כלומר המים ירחשו מיני בעלי חיים נעים. לא נאמר כאן איפוא כלל ועיקר, שבעלי חיים אלה יתהוו מן המים, ואם נאמר להלן (בראשית ב׳:י״ט): ״ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים״, הרי שאין שני כתובים אלה מכחישים זה את זה״. והיוצא מדבריו שפירושו של הרכסים לבקעה, שגם האבן עזרא נראה שמסכים לו, הוא פירוש רבן גמליאל בגמרא, ומתנגדת לפירוש התרגום אונקלוס, והגם שיש לכאורה סתירה בתרגום אונקלוס בין מה שתרגם כאן, לתרגומו בפרשת נח, הרמב״ן מיישב את הסתירה, ועושה את התרגום בנח ללשון מושאל. ורשר״ה מסכם, ״נמצא שאפשר לפרש ״ישרצו המים שרץ״, המים יוציאו יצורים חיים שזזים, או, יצורים חיים שזזים יתפשטו בתוך המים״. וראה כאן בספר פרשגן על התרגום.

3. כוונתו לתרגומים לאטינים

4. ראה כאן שד״ל שמפרש תיבת ״נפש״ בדרך היותר מקובל ורגיל אצלנו, ״מלת נפש תחלת הוראתה נשימה, והמלה הפוכה מן נשף, וכן מצאנו נפשו גחלים תלהט (איוב מ״א:י״ב) שענינו נשימתו ורוח פיו. וכן נשמה וכן רוח תחלת הוראתם שאיפת האויר והוצאתו שהוא עיקר חיי האדם וכל החיים אשר על הארץ, וחיה הוא פירוש לנפש, כלומר עצם השואף ומוציא האויר וע״י כן הוא חי; ומנהג הלשון לומר נפש סתם על האדם, כמו נפש כי תחטא (ויקרא ד׳:ב׳) ונפש חיה על שאר בעלי חיים, כלומר עצם בעל נשימה שיש בו חיות ולא יותר, כי האדם יש לו מעלות אחרות, הדבור והשכל, ושאר תכונות שאינן בשאר בעלי חיים״.

5. לכן כאן בשעת הווייתם של השרצים והעופות, הם מיד נקראים ״נפש חיה״, מה שאין כן אצל בריאת האדם, רק אחר שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, כתוב ויהי האדם לנפש חיה (ב׳:ז׳).

6. שוב חוזר הרכסים לבקעה על יסודו שייסד בדבור הקודם, שנפש אינו הרוח אלא הגוף, וגם אחר חבור הגוף לנשמת חיים, עדיין תואר נפש מתייחסת לגוף בלבד.

7. כמו חיי שרה (בראשית כ״ג:א׳).

8. וַיֹּאמֶר בַּרְזִלַּי אֶל הַמֶּלֶךְ כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי (שמואל ב׳ י״ט:ל״ה), וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי (יחזקאל ט״ז:ו׳).

9. כמו שבא בפסוקינו, נפש חיה, שחיה היא תואר לנפש, ושורשו חי״י.

10. האבן עזרא בשמות א׳:ט״ז על ״ואם בת היא וחיה״, מאריך ומפלפל בשורש תבת חיה. ופותח ואומר, ״ומלת וחיה – קשה מאד, והיא זרה, כי המשפט, וחיתה, כי ה״א השרש מן חיה יחליפוהו בתי״ו כמשפט בסמוכים״. ושוב כותב שם שהשורש היא חי״ה, ״והנה לאות כי הכל מהפעלים בעלי הה״א באחרונה, אחר שלא מצאנו חי מכלל אילו הגזרות שהזכרנו, הנה זה לאות, כי היא מהפעלים בעלי הה״א באחרונה. כי מצאנו שיאמר: אחיה, יחיה, תחיה, נחיה, כמו יאמר מן היה: יהיה, נהיה, תהיה, ואם כן הוא מגזרת: חיה, כמו: היה. אעפ״י שמצאנו שיאמר: וארפכשד חי (בראשית י״א:י״ב) בלשון עבר, לא נחוש לכל זה, אעפ״י שידמה הוא מפעלי הכפל״. ונראה מדברי הרכסים לבקעה כאן, שיש להפריד בין שרש חי״י, לשרש חי״ה. וארפכשד חי הוא באמת כן משרש חיי, וכן חיה של ואם בת היא וחיה, השורש חיי, ולכן בהוה לנקבה היא וחיה, ולא וחיתה. וזה נראה דעת האברבנאל שכתב על האבן עזרא שם, ״וכתב הראב״ע שהיא מלה זרה ואין הדבר כן כי הנה מצינו בזכר וחי כמו וארפכשד חי. וכמו כי לא יראני האדם וחי (שמות ל״ג:כ׳). ולמה לא יהיה כן בנקבה וחיה״.

11. אבל בלשון התורה גם הרבים קרויים ״עוף״ ולא ״עופות״.

12. שמואל ב׳ כ״א:י׳, מלכים א׳ י״ד:י״א, יחזקאל ל״ח:כ׳, איוב י״ב:ז׳, קהלת י׳:כ׳, ועוד

ישרצו – שרץ הוא שם כולל לכל בעל תנועה, והתנועה היא הסגולה היותר פחותה שבבעלי חיים המבדלת אותם מן הדוממים ומן הצמחים, כי יש סגולות אחרות לבע״ח מעולות זו מזו, ועל פיהן נחלקים הבע״ח למחלקות הרבה, ולכן הכתוב חילק ביניהם בבריאתם, כי התחיל מן היותר גרועים שבהם שהם השרצים, ואח״כ הזכיר העופות, ואח״כ בהמה ורמש וחיתו ארץ, ואח״כ האדם שהוא הנבחר מכולם, והדבר ידוע שהחיות והבהמות מלבד תנועתם ומעשיהם הטבעיים יש להם מדות כגון הגבורה בארי, העזות בנמר, הצניעות בחתול, הזריזות בנמלה וכדומה, ועוד הם בעלי לימוד לתשמישי בני אדם, כמו הסוס לרכוב וללחום, השור לחרוש, החמור לשאת משאות, והכלב לשמור בית אדוניו וכיוצא בכל אלה. אבל בחיות הים אין גם אחת ממדות והתכונות הללו, זולתי התנועה והמעשים הטבעיים שיעשה כל מין ומין מהן בחקו ובטבעו, ולכן קראם הכתוב שרצים שהוא לשון חיות ותנועה, כאילו אין בהם דבר חיים רק התנועה:

ועוף יעופף – אעפ״י שהעופות פחותים הם בענין המדות משאר בעלי חיים שנבראו ביום הששי, עכ״ז הם מעולים יותר מן הדגים, כי העופות יש להם קול והם בעלי לימוד השיר, ולכן נבדלו מן השרצים בבריאתם:

נפש חיה – לדעת המפרשים חיה שם תואר לנפש, וענינו נפש שהיא חיה ואין נפש סמוכה אל חיה כי לעולם לא יסמוך המתואר לתואר, אמנם לרש״י חיה שם המקרה כמו חיות ונפש סמוכה אליו, ופירושו נפש שיש בה חיות. וכן נראה דעת אונקלוס והדין עמהם, ויגיד עליו רעו, ואת כל נפש החיה בה״א הידיעה שבזה ודאי תיבת נפש סמוכה אל החיה (רוו״ה).

ישרצו המים – שרץ בכל מקום פעל עומד, ועקר הנחתו על תנועת ומרוצת בעלי חיים שאינם גבוהים הרבה מן הארץ, אם שאין להם רגלים, ואם שיש להם רגלים, ונקרא שרץ (כדברי רש״י) כל דבר חי שאינו גבוה הרבה, בעוף כגון זבובים; ברמשים כגון נמלים ותולעים, ובבעלי ארבע רגלים כגון חלד ועכבר וחמט, וכל הדגים, ואין טעם ישרצו המים שהמים יוציאו ויולידו אותם, אלא שהמים יהיו נראים כמתנועעים בהם, וכן ושרץ היאור צפרדעים (שמות ז׳:כ״ח), שרץ ארצם צפרדעים (תהלים ק״ה:ל׳) היאור והארץ נראים כמתנועעים מפני תנועת צפרדעים, brulicara בלעז (וויממעלן), וכן והיה כל נפש חיה אשר ישרץ (יחזקאל מ״ז:ט׳) הנחל נקרא שורץ מפני שריצת נפש חיה אשר בו. והמליצה הזאת כמו נובלת עליה (ישעיהו א׳:ל׳) האלה נקראת נובלת מפני נבילת עליה, וכן רק הכסא אגדל ממך (בראשית מ״א:מ׳) אהיה גדול ממך מצד הכסא, בכסא.

שרץ נפש חיה – שריצת נפש חיה, כלומר רבוי נפש חיה, ואין שרץ זה ככל שאר שרץ שבמקרא שהוא שם למין השרצים, כי לא נאמר בשום מקום בהמה נפש חיה או עוף נפש חיה; אבל ענינו שריצה ורבוי, וכן בלעז brulicame ענינו ג״כ רבוי, והטעם כי השרצים אפי׳ אחד או שנים כשהם שורצים ומתנועעים על הארץ הם נראים כמרובים, וזה לקלות תנועתם וקוצר רגליהם או העדרם, ומזה הושאל שרש שרץ להורות על הרבוי, כמו פרו וישרצו (שמות א׳:ז׳).

נפש חיה – מלת נפש תחלת הוראתה נשימה, והמלה הפוכה מן נשף, וכן מצאנו נפשו גחלים תלהט (איוב מ״א:י״ב) שענינו נשימתו ורוח פיו. וכן נשמה וכן רוח תחלת הוראתם שאיפת האויר והוצאתו שהוא עיקר חיי האדם וכל החיים אשר על הארץ, וחיה הוא פירוש לנפש, כלומר עצם השואף ומוציא האויר וע״י כן הוא חי; ומנהג הלשון לומר נפש סתם על האדם, כמו נפש כי תחטא (ויקרא ד׳:ב׳) ונפש חיה על שאר בעלי חיים, כלומר עצם בעל נשימה שיש בו חיות ולא יותר, כי האדם יש לו מעלות אחרות, הדבור והשכל, ושאר תכונות שאינן בשאר בעלי חיים.

ועוף יעופף וכו׳ – הוא צווי אחר, יהי עוף ויעופף על הארץ, המים יתמלאו שרץ נפש חיה, והרקיע יתמלא עופות; ואין לשאול אם העוף נברא מן המים, כי באמת גם שרץ נפש חיה לא נברא מן המים, כי אין ישרצו פעל יוצא. על פני רקיע השמים, האויר עם כל מה שלמעלה מן הארץ נקרא רקיע השמים או שמים, ונקרא פנים הצד שלכנגד הרואה; והנה החלק התחתון מן השמים הוא הנראה לנו, והוא יקרא פני רקיע השמים, ועל אותו החלק מן השמים העוף מעופף, והנה הוא מעופף על פני רקיע השמים; ואין צורך לפרש כרוזנמילר על פני כמו אל פני. ולמה חבר העוף עם הדגים ביום אחד? יש אומרים מפני שאלו ואלו מטילים ביצים, והם מיישרים הליכתם ע״י זנבם. ואני מוסיף כי רצה לחבר בריאת האדם עם הבהמות והחיות ולא עם העופות והדגים, מפני שתכונת גוף האדם קרובה יותר לאלו ממה שהיא קרובה לאלו, ועוד שהבהמות והחיות שוכנות עמו על הארץ, מה שאין כן העופות והדגים ששוכנים באויר ובמים.

Let the water swarm (yishretsu). The root sharats always appears as an intransitive verb, and its principal meaning refers to the rapid movement of living things that are not very high above the ground, whether or not they have legs. Every living thing that is not very tall is called sherets (as Rashi says): such flying things as flies, such crawling things as ants and worms, such quadrupeds as moles, mice, and lizards, and all fish.

The phrase “Let the water swarm” does not mean that the water was to produce or beget these creatures, but that the water should appear to be reverberating with them. Similarly, “The Nile will swarm [ve-sharats] with frogs” (Exod. 7:28); “Their land swarmed [sharats] with frogs” (Ps. 105:30) – i.e., the river and the land appeared to reverberate from the movement of the frogs. (The verb may be translated as brulicare in Italian, wimmeln in German.) So also, “Every living creature wherewith it [the water] swarms [yishrots] (Ezek. 47:9) – i.e., the river is said to “swarm” because of the swarming of the creatures in it. This expression is similar to elah novelet aleha (“an oak whose leaf fades,” or more literally, “an oak that fades [with] its leaf,” Isa. 1:30) – the tree is said to fade because of the fading of its leaf. Also, rak ha-kisse egdal mimmekha (“I will have nothing more than you, except for the throne,” or, “only [by virtue of] the throne will I be greater than you,” Gen 41:40).

a swarm of living things (sherets nefesh ḥayyah). That is, many living things. This use of sherets is different from its every other instance in Scripture, where it is the name for a kind of swarming creature, for there is no parallel phrase behemah nefesh ḥayyah (“animals, living things”) or of nefesh ḥayyah (“birds, living things”). Here, sherets simply means swarm or multitude, like the Italian brulicame. The meaning is that even one or two “swarming creatures” moving about the earth appear to be many, due to their agility and the shortness of their legs (or lack of them). From this meaning the root sharats was transferred to denote multiplicity, as in paru va-yishretsu (“proliferated and propagated themselves,” Exod. 1:7).

living things (nefesh ḥayyah). The basic meaning of nefesh is “breath”; the word is metathesized from nashaf (“to blow, exhale”). Such a use of nefesh is found in, “His breath [nafsho] kindles coals” (Job 41:13). So too, the words neshamah and ruaḥ [which, like nefesh, are often translated as “soul”] refer basically to inhalation and exhalation, the mainstay of the life of humankind and all living creatures.

Here the word ḥayyah (“living”) is an amplification of nefesh, that is, a being that inhales and exhales and by so doing lives. The word nefesh is used idiomatically to refer to humankind in general, as in, “If a person [nefesh] sins” (Lev. 4:2), while the phrase nefesh ḥayyah refers to other living things, meaning “a breathing thing” that has life and no more, in contrast to a human being, who has other qualities, such as speech and thought, which other living things lack.

and let flying creatures fly (ve-of ye’ofef). This is a separate command: the water was to be filled with a swarm of living things, and the sky was to be filled with flying creatures. [The verse might have been mistranslated, “Let the water swarm with a swarm of living things and flying creatures.”] It is not necessary to ask if the flying creatures were created from the water, because in fact the “swarm of living things” was not created from the water either, since yishretsu (“let [the water] swarm”) is not a transitive verb.

over the face of the layer (called) Heaven (al penei rekia ha-shamayim). The air and everything above the earth is called rekia ha-shamayim, or shamayim, and the side of it facing the viewer is called panim (“face”). The lower part of the sky is visible to us and so is called penei rekia ha-shamayim; it was “over” [al] this part of the sky that the flying creatures were to fly. Hence there is no need to explain al penei as equivalent to el penei (“toward the face”), as Rosenmueller did.

Why were the birds juxtaposed with the fish in one day? Some say it is because both lay eggs and use their tails for navigation. I would add that the Torah intended to connect the creation of humankind with that of the beasts, rather than with the creation of the birds and fish, because human beings are physically more analogous to the former than to the latter. Moreover, the beasts dwell with humankind on the land, unlike the birds and fish, who dwell in the air and the water.

ויאמר אלקים ישרצו המים וגו׳ – כל יום משלושת הימים הראשונים של בריאת העולם, עומד כנגד יום משלושת הימים שלאחריהם. האור נברא ביום הראשון, וביום הרביעי נקבעו המאורות – נושאי האור, שעל ידיהן משפיע האור על חיי הארץ וגדילתם. מרחבי המים והאוויר נבראו ביום השני, וביום החמישי ניתנו להם יצורי החיים השוכנים בהם. היבשה שנראתה ונתעטרה בעטרת צמחים ביום השלישי, קיבלה את בעלי החיים היושבים בה ביום השישי.

היום השביעי קובע את תחילתו של עולם חדש – עולם בו יחונך האדם אל ה׳. גם יום זה הוא ״יום ראשון״, אך עתה במדרגה יותר נעלה, שכן ביום זה נברא האור הרוחני, שהוא האור של הכרת האלקים. אך אין ליום השבת את ״היום הרביעי״ של המאורות – ״אין לו בן זוג״. רק עם בריאת ישראל, המלאכה השמינית של הבריאה, קיבל גם האור הרוחני הזה את נושאיו. וכלשון חז״ל: ״כנסת ישראל היא בן זוגך״ (בראשית רבה יא, ח).

ביום החמישי אנו נכנסים לעולם החי. דבר ה׳ מעמידנו על שפת הים, מראנו מים ואוויר, ומבשר: ״ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים״.

שרץ – קרוב ל״שרש״ ו״זרז״, שהרי יש דמיון בהברתם. המשמעות הבסיסית של כולם היא – תנועה מזורזת ודוחפת. ויתירה מדה זו ב״שרץ״ מבשאר, שיש בה את האות ״צ״, המרמזת על התגברות על מכשולים חיצוניים. נמצא שכוונת המילה ״שרץ״ היא לדבר שיש לו את כח התנועה העצמאית, דהיינו בעל חי, שהרי היכולת לזוז ולנוע מעצמו היא היא הסימן המובהק של בעלי חיים. כל יצור אפילו הקטן ביותר המתנועע מכח עצמו, מכריז על עצמו שהוא בדרגת החי. נמצא ש״שרץ״ מורה בעיקר על בעלי החיים נחותי הדרגה, שהרי אצלם עיקר הסימן להיותם בעלי חיים הוא כח התנועה שלהם.

בעוד ״שרץ״ מציין את כח התנועה העצמאית כפי הנראה מבחוץ, הרי ״נפש״ היא הסיבה הפנימית לתנועה זאת (״נפש״ קרוב ל״נפץ״, שמשמעותו – נפרד לגמרי מגוף הארץ, ראה אוסף כתבים כרך ח עמ׳ מב). הנפש היא עצם מהותו של הדבר החי, מהות פרטית בעצמאותו המוחלטת. הנפש היא גם מקור כל תנועה (ולכן ה״נפש״ משמעותה גם ״רצון״, שכן הרצון הוא המקור הפנימי של כל תנועה). יצור בעל נפש – הרי הוא יחיד שאינו זקוק לאחרים, ובדרגה גבוהה יותר הוא אישיות. הנפש היא היסוד הבלתי מוחש הנמצא בכל בעל חי; היא דבר נפרד מחומר הבעל חי ואינה מתאחדת בחומר. היא היסוד הקבוע שעומד בתוך הגוף החומרי המשתנה תמיד.

אילו הייתה הנפש רק חלק מהחומר, היה המשך אישיותו של הבעל החי מתבטל כשחומרו משתנה. אך הרי כל בעל חי זוכר ומקבל רשמים ממה שקרה לו. דבר זה מוכיח את קיומו של יסוד קבוע בתוך החומר המשתנה של הגוף. יסוד זה מקבל ושומר רשמים, ובשל כך הוא אחראי להמשך קיומו של הפרט.

הנפש היא סימן ההיכר הפנימי שמבדיל את בעל החי מהצמח, כשם שכח התנועה הוא הסימן מבחוץ. הנפש היא נקודת האמצע היחידה של בעל החי שבה מרוכז כל קיומו. אם נקודת אמצע זו נפגעת – הרי שנפגע כל בעל החי.

מאידך גיסא, הצמח אינו יחידה שלמה אחת המרוכזת סביב מרכז אחד, אלא מורכב ממספר חלקים פרטיים המחוברים יחד. ובכל חלק, בכל ענף, בכל עלה, ובכל ניצן, קיומו של הכלל חוזר על עצמו; כך שכמעט כל חלק ממנו שייפרד יוכל להצמיח את הצמח מחדש.

הנפש היא ״חיה״. נמצא בה הכח להבחין בין טוב לרע, לקבל מה שראוי לה ולדחות מה שאינו ראוי. (לפירוש שרשים ״חיי״, ״חכך״, ״חקק״, ״חגג״ – פעולת החֵיך – ראה אוסף כתבים כרך ח עמ׳ מג.) פעולה חופשית זו לקבל את היסודות הראויים ולדחות את שאינם ראויים, הינה עצם פעולת החיים.

שרץ נפש חיה – כח תנועה, רצון, והבחנה, הם הסימנים העיקריים של חיות. ״שרץ״ – מראה שהוא חי. ״נפש״ – העיקר הפנימי של חיים. ״חיה״ – היא פעולת החיים ותהליך החיים.

ישרצו – במאמר ״ישרצו המים״ – יכול להתפרש באחד משני אופנים: או כפועל יוצא כמו ״ושרץ היאור צפרדעים״ (שמות ז, כח), או כפועל עומד כמו ״שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים״ (תהלים קה, ל). נמצא שאפשר לפרש ״ישרצו המים שרץ״: המים יוציאו יצורים חיים שזזים, או: יצורים חיים שזזים יתפשטו בתוך המים.

ועוף יעופף – אם נשווה בין ״יָגֵע״ ל״יָגַע״ (״יָגֵע״: עיף; ״יָגַע״: לעסוק בעבודה מייגעת, לעמול, לעבוד), נוכל להבין את הקשר שבין ״עָיֵף״ (תשוש כח) ל״עוף״. כמעט שאין ביכולת העין האנושית להבחין בתנועות התדירות של כנפי העוף. אם כן משמעות ״עוף״ היא – להתאמץ ולהתקדם בלי הפסק כלל, בשונה ממי שהולך ברגליו, המתקדם פסיעה אחר פסיעה.

(יתכן ש״עוף״ קרוב ל״עב״ – ענן, שכן העב שט לאורך השמים. ״עב״ אולי גם קרוב ל״אוב״ – כד או נאד, שכן העננים מלאים ממי הגשמים. עוד יתכן לומר, שמשמעות שלשתם – ״אוב״, ״עב״, ו״עוף״, להתמלא מים או אוויר; שכן העוף ממלא את גופו, ריאותיו ועצמותיו אוויר, ורק כך הוא יכול לרחף באוויר; את זה אנו מציעים רק כאפשרות בעלמא.)

יש להעיר שבבריאת שוכני המים והאוויר לא מצאנו את מאמר הכתוב ״ויהי כן״, כפי שמצאנו בבריאות האחרות. מכאן ראייה למה שפירשנו לעיל (פסוק ז), ש״כן״ מתייחס למצב הנוכחי כפי שאנו רואים אותו היום. ״ויהי כן״ נאמר אם כן רק על אותם ברואים היוצרים והממלאים את יישובו של האדם, והם הראשונים העומדים נגד עיניו.

ויאמר אלהים ישרצו המים – הבריאה הלכה ממדרגה למדרגה, דומם צומח חי מדבר, וכל הקודם הי׳ הכנה למה שאחריו, ואחר שתיקן את המאורות שלא הי׳ אפשר להחיים להתקיים בלעדיהם (כנ״ל פסוק י״ד) נתן אומר לבריאת בע״ח, ונודע שגם בעלותה בסולם המדרגות לא עלתה הבריאה בדלוג רק ע״י אמצעיים, שנמצא האלמוג שהוא אמצעי בין הדומם והצומח והפלופ שהוא אמצעי בין הצומח והחי, והקוף שהוא אמצעי בין החי להמדבר, וכן בכל מדרגה עלתה בסדר מלמטה למעלה כמ״ש שביצירת הצומח עלתה מדשא אל עשב וממנה אל העצים, וכן היה ביצירת הבע״ח שחכמי הטבע חלקו את הבע״ח לששה מערכות, א] התולעים. ב] הפורחים או הרמשים (אינזעקטין). ג] הדגים. ד] חית המים (האמפיביאן) החיים בים וביבשה. ה] העופות. ו] היונקים, ושני מערכות הראשונים לא נזכרו בכתוב כי הם עומדים בין הצומח והחי, שהתולעים קרובים אל הצומח והפרותם אינם ע״י זו״נ, וגם הפורחים רובם יולדו רמה וירחשו כתולעים ויחליפו עורם פעם אחר פעם עד יתעטפו במעטפה ויהיו לעוף פורח ויפרו וימותו, ואין להם דם רק ליחה לבנה, מבואר שהוא המעבר שתעבור בו התולדה מצומח לחיים, לכן יתחיל בספור הבריאה מארבע מערכות האחרונים, וצוה שישרצו המים שרץ נפש חיה, והרמב״ן פי׳ שם ופעל שרץ על מרוצתם ותנועתם, והרי״א פי׳ על ההפראה, וכבר בארתי בספרי התו״ה (שמיני סי׳ פ׳ וסי׳ ק״ט) ששם שרץ יבא גם על התנועה והרחישה אבל פעל שרץ ישמש בו לרוב על ההפראה והרביה היתרה שנמצא כשרצים כמש״ש מטעם חז״ל, ופה בא מטעם ההפראה היתרה שיפרו המים בעלי חיים שיחיו ויפרו במים, וזה כולל מערכת הדגים ומערכת חית הים, שחית הים הגם שיעלו גם אל היבשה רובם יטילו ביציהם במים, כי הפרים ביבשה אינם שייכים לחית הים לענין טומאה וטהרה כמ״ש בס׳ התו״ה שם, וגם ישרצו עוף שהוא עומד בין שתי מערכות האלה ובין מערכת היונקים שדמו חם וי״ל ריאה והקודמים דמם קר ואין להם ריאה רק שק נפוח, וע״כ אמרו חז״ל שדגים וחגבים אין טעונים שחיטה, כי החגבים ירודים עוד מן הדגים שהם מן הפורחים והעופות טעונים שחיטת סימן א׳ שנבראו מן הרקק, ר״ל הרכבת מים ועפר ואויר, וע״כ אמר שישרצו המים מצד חלק המימי ויעופף על הארץ מצד חלק העפרורי ועל פני רקיע השמים מצד חלק האוירי הגובר בו.

על הארץ על פני רקיע השמים: שני מיני עופות, יש מהם שמעופפים ״על הארץ״ דוקא סמוך לה, ויש מהם מגביהים עוף ״על פני רקיע השמים״. ומשום הכי כתיב ״יעופף״ בכפולים¹. ואין זה בא להקטין המעופה כדרך השרשים מנחי ע״ו² ומכפולים, וכמו שכתב כן בפרחון³ בערך ״עוף״. אבל כאן אי אפשר לומר כן⁴ שהרי כתיב ״על פני רקיע״⁵, אלא משמעותו של הכפל על שני מיני תעופה⁶.

ובב״ר (א,ג)⁠⁷ יש דורש מזה שהמלאכים נבראו בחמישי, והיינו מדכתיב ״רקיע השמים״⁸, והוא שמי השמים כמו שכתבתי לעיל פסוק ז׳, ועל כן דרשו דמיירי במלאכים גם כן, והרי זה כמו דכתיב ׳על פני השמים על פני רקיע השמים׳, וזהו דרך המקרא הרבה.

1. ולא ״יעוף״.

2. ״עוף״ – עופף, כמו ״נון״ ״יכונן״ – ראב״ע.

3. מחברת הערוך להחכם ר׳ שלמה ב״ר אברהם. .. בן פרחון... כולל כללי לשון עברית בשני חלקים. ראשון, חלק הדקדוק. שני, מערכת השרשים הנמצאים בעשרים וארבעה ספרי קדש עם פתרוניהם.

4. שהכפילות באה ללמד על הקטנת המעופה.

5. המלמד על מעופה גדולה וחזקה שמגביהים עוף.

6. כפי שהזכיר רבינו, המעופפים סמוך לארץ, ואלו המגביהים עוף.

7. ז״ל הב״ר: ר׳ חנינא אמר, בחמישי נבראו המלאכים, הדא הוא דכתיב ״ועוף יעופף על הארץ וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכתיב ״ובשתים יעופף״ (ישעיה ו,ב).

8. רבינו לומד זאת מה-״וגו׳⁠ ⁠⁠״ שהובא במדרש (בהערה הקודמת).

Upon the earth on the face of the firmament of the skies: There are two types of birds: those that fly upon the earth, [meaning] only close to it; and those that fly high upon the face of the firmament of the skies. And for this reason, [the verb] fly is written in the piel [grammatical form]. And this is not coming to make that which is flying small, as with [the other letters] that become double [in this form] and as is written in HaPirchon under the entry, fly. But here it is impossible to say this, since, behold, it is written "upon the face of the firmament.⁠" But rather the meaning of the doubling [of the letter fay] is [to signify] two types of flying. And in Bereishit Rabbah, Chapter 1, there is [someone] who interprets from this that the angels were also created on the fifth [day], since it is written, "firmament of the skies" - and that [refers to] the 'skies of the skies,' as we have written above, Genesis 1:7. And therefore, they interpreted that it is speaking about angels as well. And behold, it is as it is written, upon the face of the skies, upon the face of the firmament of the skies; and this is [frequently] the way of Scripture.

ישרצו המים וגו׳ ועוף יעופף וגו׳. התורה ספרה בריאת הדגים והעופות ביום אחד, ובזה תעיר לנו אזן שטבעם כמעט קרוב זה לזה, ועתה שמע דברי חכם גדול וטיבעי מדורותינו שארון טורגיר Sharon burner Tomo 2. p. 59. ההתדמות בין מוח הדגים למוח העופות כבר סופר גם מאחד מגדולי חכמי הנתוח והוא דוקטור ווילליס שבדק ומצא דמיון רב בין מוח האדם ומח הולכי על ארבע וכן בדק ומצא דמיון לא פחות מצד אחר בין הדגים והעופות, שניהם יולדו תאומים מרחם הטבע מראשית הבריאה, ואותם אנחנו רואים דומים זה לזה בכל חלקיהם ועל הכל במוח וכהרכבתו. מה שחסר בזה חסר בחבירו, ומהשנוסף בזה על שאר הבעלי חיים כן נוסף בחבירו ע״כ וחז״ל שאמרו מהרקק נבראו לא באו אלא לשום שלום בין הכתובים, וגם לדבריהם נכון הדבר שהדגים דומים לעופות בטבע. — ודעת חז״ל היא דעת אנאסימאנדרוס היוני הקדמון. ואין אנו פוחתים ממעלתם אם נאמר שלמדו ממנו, ואדרבה זהו כבודם שאין שום דבר חכמה זר אצלם, והוא דעת המשורר לוקריציוס שכתב בספרו טבעי הדברים ספר ה׳ כדברי חז״ל, והוא דעת פאוזאגיא ס׳ ח׳ ארקאדיא.29 ובחרו בטוב ומאסו ברע כי הוא אנאסימאנדרוס לבלתי היותו מאמין שאדם בצביונו ובקומתו נברא כדחז״ל, גזר כי תחלת יצירתו היתה במעי דג ושם גדל וקנה כח וגבורה ואז הדג החסיד הוציא ראשו ורובו ליבשה והקיאו דרך בית הרעי, — ברוך שהבדילנו מן התועים.

ביום החמישי אוכלסו המים והאויר בעלי חיים. בריאה זו מקבילה לבריאת היום השני, בו נתהווה האויר ובו הובדלו המים התחתונים מן המים העליונים. בדומה לכך מקבילה בריאת היום הרביעי — המאורות — לבריאת היום הראשון, בריאת האור. בריאת חיתו ארץ, שהיתה ביום השישי, מקבילה לבריאת היבשה, שהיתה ביום השלישי. נמצא איפוא, כי בריאת שלושת הימים האחרונים מקבילה לבריאת שלושת הימים הראשונים של מעשה בראשית.

ישרצו – אין פירושו של ״ישרצו״ זהה עם הוציא, אבל פירושו הוא לרחוש, לרמוש ולנוע, כלומר המים ירחשו מיני בעלי חיים נעים. לא נאמר כאן איפוא כלל ועיקר, שבעלי חיים אלה יתהוו מן המים, ואם נאמר להלן (בראשית ב׳:י״ט): ״ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים״, הרי שאין שני כתובים אלה מכחישים זה את זה. ואף על פי כן נדונה סתירה זו בגמרא (חולין כ״ז:), ושתי תשובות השיב לו עליה רבן גמליאל לקונטריקון ההגמון. האחת — ״מן הרקק נבראו״ (וכן גם בתרגום יונתן), והאחרת — ״מן המים נבראו, ולמה הביאן אל האדם? לקרות להן שם״ (והמלים ״מן האדמה״ אינן מוסבות אלא על חית השדה); תשובה אחת להגמון ותשובה אחרת לתלמידיו. מכאן יוצא, שרבן גמליאל פרש ״ישרצו״ כמו יוציאו, ״יעופף״ הוא משפט זיקה ו״עוף״ הוא מושא ל״ישרצו״. כך מתרגמים גם השבעים — יוציאו. גם תרגום יונתן מתרגם ״דטייס״ (בניגוד לאונקלוס, הסובר כנראה כפירוש הראשון).

שרץ – בדרך כלל זהו כינוי לבעלי חיים קטנים המתרבים ביותר, אולם כאן כוללת מלה זו גם בעלי חיים גדולים (ר׳ פסוק כ״א).

נפש חיה – הוא תמורה תואר לשרץ, כלומר נמצאים חיים. ״נפש״ הוא עקרון החיים שבכל חי ושייך גם לגבי אדם וגם לגבי בעלי חיים אחרים.

ועוף ... על פני רקיע השמים – על פני, כלומר באותו צד של חלל האויר העליון המופנה כלפינו.

ישרצו המים – כתוב אחד אומר ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף, אלמא ממים אברו, וכתוב אחד אומר (פ׳ י״ט) ויצר ה׳ אלהים מן האדמה את כל עוף השמים, אלמא מארעא אברו, הא כיצד, מן הרקק נבראו.⁠¹ (חולין כ״ז:)

שרץ נפש חיה – תניא, אנשי משמר היו מתענין בכל יום, בחמישי היו מתענין על המעוברות שלא תפלנה ועל המיניקות שלא ימותו בניהן, [על שם שנאמר בו] ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה.⁠² (ירושלמי תענית פ״ד ה״ג)

1. כלומר ממקוה שיש בו מים ויבשה. ואפשר לומר דרקק נקראו המים הנקרשים באגמים ובבצות ע״י האדים העולים מהם וחום השמש תלהט עליהם עד שנעשו גס וגוש, והמקום הזה מורכב מעפר וממים ולכן יש לעופות תכונה מורכבת מבהמה ומדגים כי בעוד שתיים הם על הארץ כבהמה יראו על רגליהם סימני דגים.

2. ענין דרשא זו נתבאר לעיל בפסוק ו׳ אות ל״ז, יעו״ש וצרף לכאן.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון