Bereshit 1 – בראשית א‏ – Mikraot Gedolot

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[תרצה] ¹ויברא אל׳ את התנינים הגדולים הכא תרגימו ארזילי דימא, ר׳ יוחנן אמר זה לויתן נחש בריח, ולויתן נחש עקלתון, שנאמר (ישעיהו כ״ז:א׳) ביום ההוא יפקוד ה׳ בחרבו הקשה וגו׳. (ב״ב עד:)

[תרצו] ²המפלת מין בהמה חי׳ ועוף וכו׳ אם זכר תשב לזכר וכו׳, דברי ר״מ וחכ״א כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד. גמ׳. אר״י אמר שמואל מ״ט דר״מ הואיל ונאמר בו יצירה כאדם, אלא מעתה המפלת דמות תנין תהא אמו טמאה לידה, הואיל ונאמר בו יצירה כאדם, שנאמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים, אמרי׳ דנין יצירה מיצירה, ואין דנין בריאה מיצירה, מאי נפקא מינה, הא תנא דבי ר׳ ישמעאל, ושב הכהן (ויקרא י״ד:ל״ט) ובא הכהן (ויקרא י״ד:מ״ד). זו היא שיבה, זו היא ביאה, ועוד נגמר בריאה מבריאה דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו אמרי, ויברא לגופיה. וייצר (בראשית ב׳:ז׳) לאפנויי, ודנין יצירה מיצירה אדרבה וייצר לגופיה, ויברא לאפנויי, ודנין בריאה מבריאה אלא וייצר מופנה משני צדדין, מופנה גבי אדם, ומופנה גבי בהמה, ויברא גבי אדם מופנה גבי תנינים אינו מופנה, מאי מופנה גבי בהמה, אילימא מדכתיב ויעש אלהים את חית הארץ, וכתיב (בראשית ב׳:י״ט) ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה, גבי תנין נמי אפנויי מופנה, דכתיב ואת כל רמש האדמה, וכתיב ויברא אלהים את התנינים הגדולים, רמש דכתיב התם דיבשה הוא. (נדה כב):

[תרצז] ³ויברא אלהים את התנינים וגו׳ ר״פ בשם ר״א אמר תנינם כתיב, זה בהמות ולויתן שאין להם בן זוגות אמר רשב״ל בהמות יש לו בן זוג ואין לו תאוה שנאמר (איוב מ׳:ט״ז) גידי פחדיו ישורגו כו׳. (בראשית רבה ז):

[תרצח] ⁴ר״י כהנא שאל לרשב״ל המרביע מחית הים מהו א״ל אף הן כתיב בהן למיניהם בהדא פרס בן לקיש מצדתיה לכהנא, אותיב כהנא והלא אף הדגים כתיב בהן למיניהן בהא פרס כהנא מצדתיה על רשב״ל, והיך עבידא א״ר יונה יכול אני מקיים לה משום מנהיג מביא שני דגים חד מיירן וחד אספרון וקושרן בגמי וממשיכן בנהר או בים ואסרו לעשות כן משום כלאים דתנן כלאים שאמרו הנוהג בהן אסורין לחרוש ולמשוך ולנהוג יחדיו שנאמר ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם, ואת כל עוף כנף זה הטווס. (בראשית רבה ז׳):

[תרצט] ויברא אלהים את התנינים הגדולים וגו׳ הכל מקלסין את המלך כו׳ ומי מקלס תחלה מי שהוא גדול מחברו ומי הם הגדולים אלו התנינים שנא׳ ויברא אלהים את התנינים הגדולים לפיכך הם מקלסים תחלה שנא׳ (תהלים קמ״ח:ז׳) תנינים וכל תהומות כו׳. (מדרש תהלים קפט:).

[תש] ⁵ר׳ חזקיה אמר הרומשת השורצת מבעי ליה אלא כדאמרינן רמש ליליא וע״ד (תהלים ק״ד:כ׳) בו תרמוש כל חיתו יער דכולהו שלטאן בשעתא דאיהי שלטא ופתחין שירתא בתלת סטרין דפלגו ליליא וזמרי שירתא ולא משתככי ועל אלין כתיב (ישעיהו ס״ב:ו׳) המזכירים את ה׳ אל דמי לכם. (זח״א ל״ד):

[תשא] ⁶ויברא אלהים את התנינים הגדולים, א״ר אלעזר אלין אינון שבעין ממנן רברבן על שבעין עמין ובג״כ אתבריאו כלהו למהוי שליטאן על ארעא, ואת כל נפש החיה הרומשת אלין אינון ישראל דאינון נפש ודאי דההוא חיה ואקרון (שמואל ב ז׳:כ״ג) גוי אחד בארץ, אשר שרצו המים למיניהם דאינון משתדלין באורייתא, ואת כל עוף כנף למינהו אלין צדיקייא דבהון ובג״כ אינון נפש חיה, ד״א ואת כל עוף כנף כדקא אתמר אלין אינון שלוחי עלמא, א״ר אבא נפש חיה דאינון ישראל בגין דאינון בני דקב״ה ונשמתהון קדישין מניה אתיין, נפשאן דשאר עמים עעכו״ם מאן אתר הוא א״ר אלעזר מאינון שמאלא דמסאבי לון אית לון נשמתין ובג״כ כלהו מסאבין ומסאבין למאן דקריב בהדייהו. (זח״א מו:).

[תשב] דאמר רבי שמעון מאי דכתיב ויברא אלהים את התנינים הגדולים דא יעקב ועשו, ואת כל נפש החיה הרומשת אלין שאר דרגין דבינייהו. (זח״א קל״ח:):

[תשג] ⁷ד״א החיה הרומשת דא הוא דוד מלכא דכתיב ביה (תהלים קי״ח:י״ז) לא אמות כי אחיה וגו׳ ואת כל עוף כנף למיניהו אלין כל אינון מלאכין קדישין דמשתכחי לקדשא שמא דמאריהון בכל יומא ויומא דכתיב בהו (ישעיהו ו׳:ב׳) שש כנפים שש כנפים לאחד ומנהון טאסין בעלמא למעבד רעותא דמאריהון כל חד וחד כדקא חזי. (זח״ג לט:)

שערי ציון: לעיל אות תמ״ז. תרפז. תרצא. זח״א יג. זח״ב לד. זח״ג מח.

1. ארזילי דימא. ראמים שבים רש״י. ובמדרש הגדול מובא הגי׳ אזולי דימא וכ״ה בד״ס מכ״מ וי״ג אווילי. - ועי׳ במרש״א כאן ועי׳ רש״י ב״ב ע״ג: ד״ה ארזילא בר יומא ובתוס׳ ד״ה הכי וברבינו בחיי הביא דכתיב בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה וכפשטות דברי רז״ל ועי׳ ספר הברית מ״א פ״ו.

2. תוכן דברי הגמ׳ דטעמא דר״מ דיליף בהמה חי׳ ועוף דכתיב בהם ויצר (ב׳ י״ט) והוא מופנה דכתיב כבר (א׳ כה.) ויעש, וכן ויצר דכתיב גבי אדם (ב׳ ז.) מיותר דכתיב כבר (א׳ כז.) ויברא, ואתי לגז״ש משא״כ ויברא גבי תנינים אינו מיותר דהא דכתיב (א׳ כה.) רמש האדמה מיירי ביבשה. [והתוס׳ נשארו בתימה מה ס״ד דמקשי וכי לא ידע דכל רמש האדמה כתיב בששי. ולפענ״ד נ״ל דהא בלא״ה איך א״ל דויברא מיותר הרי צריך לאשמעינן בריאת דגים ועופות ומהא דכתיב ישרצו המים כ״כ הרמב״ן בחי׳ לנדה דא״ר מציווי לעשי׳ ועכצ״ל לפענ״ד דהפי׳ דיכתוב ויהי כן לבד כמו שהקשו הראשונים וזה הכוונה דמיותר ואי דרוצה לאשמעינן מפורש הלא י״ל דזה נכלל בקרא (א׳ כה.) ויעש דכתיב כל רמש האדמה, ואי תקשי הלא קרא זה כתיב בששי י״ל דמ״ד זה ס״ל דתנינים התחיל בריאתן ביום חמישי ונגמרו בשישי כמו דמצינו בב״ר לקמן אות תרל״ז תנינים כתיב זה בהמות ולויתן ותמוה כמ״ש המרז״ו דהרי בהמות נבראו בששי ואיך מרמזם בחמישי וי״ל כנ״ל דס״ל דהתחיל בריאתן חמישי ונגמר בששי שעפ״ז י״ל גם דברי המדרש אסתר רבה פ״ז יום חמישי בו נבראו עופות ובהמות עיי״ש שתמהו ע״ז. וטעמי של דבר י״ל דאולי הי׳ ידוע להם דאלו המינים הי׳ יכולים לחיות ביבשה כמו בים וכידוע שיש הרבה מינים כאלו עי׳ כלים פי״ז מי״ג חוץ מכלב המים מפני שבורח ליבשה ובחולין קכז: ומפני זה התחיל בריאתן בחמישי ונגמרו בששי, ועפ״ז י״ל הא דמבואר לק׳ אות תשי״א דבחמישי ברא כל מיני שקצים ורמשים בין של ים בין של יבשה ותמוה דהרי שקצים ורמשים של יבשה נבראו ביום ששי ומבואר שם בסדר רבה דבראשית דביום ששי ברא שאר שקצים ורמשים ולהנ״ל ניחא דכוונתו לאותן שקצים ורמשים שחיים אף ביבשה, וזה הי׳ טעמו של מ״ד זה דס״ל דתנין דומיא דבהמה וחי׳ ועוף ועפ״ז י״ל שפיר מ״ש התו׳ מה דנקט תנין ל״ד והו״מ למנקט דגים עיי״ש ולפמ״ש דווקא דייקו למנקט תנין ולא דגים דבדגים לא הוי ס״ד כן, (ועי׳ בירושלמי נדה פ״ג ה״ב) ולא הבנתי דברי התוס׳ בנדה שם שכ׳ על הא דפריך בגמ׳ וליתני נחש ומסיק דבאמת גם בנחש הדין דטמא לידה וכ׳ התוס׳ על הקושיא ואע״ג דתני חיה ונחש בכלל חיה דכתיב והנחש היה ערום מכל חית הארץ לאחר שנקצצה רגליו לא הוי בכלל חיה דמתניתן רק מקרי חיה הרמשת, וצ״ע דהא לפ״מ דמבואר בסנהדרין נט. אתי קרא דכל חיה הרמשת לרבות נחש ואע״ג דקרא זה נאמר קודם שנקצצו רגליו ואולי צ״ל דנקרא ע״ש העתיד שו״ר בתוספ׳ הרא״ש שם שהקשה כעי״ז ז״ל ותימה והא קתני חיה ונחש בכלל חיה כדאמרינן בסנהדרין (וכל) [ואת כל נפש] החיה הרמשת לרבות הנחש י״ל דלא הוי נחש בכלל חיה והתם דריש לרבות את הנחש משום הרמשת על הארץ דמשמע דחיה שנעשית רומשת דהיינו נחש שהלך בקומה זקופה ונעשה הולך על גחון ע״כ ועכצ״ל דכוונתו כמ״ש דע״ש העתיד, ומ״ש המגיה לתקן הקרא במח״כ טעה כי צ״ל כמ״ש מקודם ובכל חיה הרמשת דמקרא זה ילפינן ולא מקרא (א כא) שהגיה. וראיתי להעיר בכאן במ״ש התוספ׳ הרא״ש שם על מאי דמסיק הגמ׳ דמשה״כ א״ל תנינים מאדם דלא הוי מופנה ואיכא למיפרך מאי לאדם שכן מטמא. משא״כ תנינים. והקשה נילף מבהמה ותי׳ דהא מטמאה לאחר מיתה ומעוף א״ל דמטמא בבית הבליעה ושוב הקשה דנילף מעוף טמא ותי׳ שכן עושין ממנו דבר המקבל טומאה כגון מהעצמות או מהעורות משא״כ בדגי הים כדתנן בפי״ח דכלים על שבים טהור, ע״כ ולכאורה דבריו סתומים כמו שתמה ע״ז יד״נ הרב הגאון המפורסם מו״ה אליעזר זילבער שליט״א בהירחון דגל התורה שהו״ל בסי׳ נ״ו דהרי משנה מפורשת שם דמה שנברא בחמישי אין בו טומאה עיי״ש במפרשים ולק׳ אות תתי״ב והיינו עצמות ועורות של עוף טמא, ותי׳ דנ״מ בין דג ועוף לענין טומאת נגעים או לענין מדרס עיי״ש ואכמ״ל, ולפענ״ד נראה דיש ליישב בפשיטות דהכוונה בתוספ׳ הרא״ש דעוף טמא מצינו בו לפעמים טומאה משא״כ בדגים דלא מצינו לעולם אצלם שום טומאה ע״ז כ׳ דמצינו טומאה בעור עוף ולא ס״ל כשיטת הרמב״ם בפ״א מהל׳ כלים ה״ד שכ׳ יראה לי שהכלים העשוים מעור העוף אינם מקבלים טומאה ופליג ע״ז עי׳ במל״מ ובמפרשים פ״י דכלים, דיש מקום לשיטה זו, והא דעצמות י״ל בפשיטות דכוונתו למאי דמבואר במשנה דכלים פי״ז חוץ מכנף העוז וביצה נעמית א״כ משכחת טומאה במין עוף, ומלבד זה י״ל דהרי מבואר להדיא בתוספתא דכלים ב״מ פ״ז דלאו דווקא כנף העוז אלא כל הכנפים המקבלות טמאות ולא הוזכר כנף העוז אלא בהוה עיי״ש א״כ הרי משכחת לה שפיר טומאה דעוף בעורות ועצמות משא״כ בדגים ועי׳ ברמב״ם פ״א מהל׳ כלים ה״ג דלא פסק כר״ע חוץ מכלב שבים ובמפרשים פ״י דכלים ואכמ״ל].

3. תנינם כתיב. היינו דדריש מדכתיב חסר בלי יו״ד דאין להם בן זוגות וכמבואר באריכות בגמ׳ ב״ב עד: דכל מה שברא הקב״ה בעולמו זכר ונקבה בראם אף לויתן והרג את הנקבה וכן בבהמות צינן את הנקבה עי״ש וכ״מ בזהר ח״ב לד. ועי׳ זהר ח״א לד. וח״ג לט: ומדרש אגדה כאן. ובלקח טוב כ׳ ג״כ הכי והוסיף, אבל יש אם למקרא ונדרש התנינים בלשון מרובה על שאר דגים גדולים שבים ולמה נקראו תנינים שכל הרואה אותם מתנים גבורות ה׳ ע״כ, ועי׳ מ״ש לעיל בביאור אות תרצ״ה.

4. בגמ׳ ב״ק נה. מבואר המרביע שני מינים שבים לוקה מ״ט וכו׳ אתי׳ למיניהו למינהו ביבשה ועי׳ בירושלמי פ״א דכלאים ה״ז מבואר כל הענין של הב״ר אך בשינוי ובתוס׳ שם הביאו בשם ריבר״י דהי׳ מגי׳ המנהיג ב׳ מינים שבים לוקה כמו דמשמע מב״ר וירושלמי ולבסוף כ׳ לחלק דרק דגים שבים א״א להרביע והחיוב בהם רק משום הנהגה משא״כ בחית הים יש בהן הרבעה ובשטמ״ק הביא בשם ריב״א לחלק בין חית הים שחצים דג וחצים חי׳ ובין חית הים שכולה חי׳ דבאותם שייך הרבעה ועי׳ כר״ש פ״א דכלאים מ״ו מ״ש שדברי הב״ר המה בשיבוש. ובגמ׳ בכורות ח. ורמב״ם פ״ט מהל׳ כלאים ואכמ״ל - ומ״ש זה הטווס נראה דהפי׳ לענין כלאים כמבואר בב״ק נה. ובירושלמי שם התרנגול עם הטווס הוי כלאים זה בזה ועי׳ בפי׳ מנח״י. מה שכ׳ בביאור דברי המדרש אלו באריכות.

5. משתככי ואינם נשקטים, ד״א. ועי׳ לקמן אות תשכח.

6. עי׳ בצרור המור פסוק כא.

7. עי׳ לעיל אות תרצד.

וּבְרָא יְיָ יָת תַּנִּינַיָּא רַבְרְבַיָּא וְיָת כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דְּרָחֲשָׁא דְּאַרְחִישׁוּ מַיָּא לִזְנֵיהוֹן וְיָת כָּל עוֹפָא דְּפָרַח לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב.

And thus Hashem created the great sea creatures, and every living creature that creeps, with which the waters teem, of its kind, and every winged bird of its kind; and Hashem saw that it was good.

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב

וּבְרָא ה׳ יָת תַּנִּינַיָּא רַבְרְבַיָּא וְיָת כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דְרָחֲשָׁא דְּאַרְחִישׁוּ (ח״נ: דִּרְחִישׁוּ) מַיָּא לִזְנֵיהוֹן וְיָת כָּל עוֹפָא דְפָרַח לִזְנוֹהִי וַחֲזָא ה׳ אֲרֵי טָב

דלות לשונית

א. עקב דלות הלשון הארמית, שני הפעלים ״רמש״ ו״שרץ״ מתורגמים בפועל משותף ״רחש״, השווה: ״ובכל הָרֶמֶשׂ הרֹמש״ (כו) ״וּבְכָל רִחְשָׁא דְּרָחֵישׁ עַל אַרְעָא״, אבל גם ״ובכל הַשֶּׁרֶץ השֹׁרץ על הארץ״ (בראשית ז כא) ״וּבְכָל רִחְשָׁא דְּרָחֵישׁ עַל אַרְעָא״. וכן בפסוקנו: ״החיה הָרֹמֶשֶׂת אשר שָׁרְצוּ המים״ – ״חַיְתָא דְרָחֲשָׁא דְּאַרְחִישׁוּ מַיָּא״.⁠¹

והטעם שתרגם ״אשר שָׁרצו המים״ (מבניין פָּעַל) – ״דְּאַרְחִישׁוּ מַיָּא״ (השריצו המים, בהפעיל), פירש יא״ר: מכיוון שלא נאמר ״אשר שרצו במים״ אלא ״אשר שרצו המים״, יש לפרשו כהפעיל במשמע ״נפש החיה אשר הניעו המים״.⁠²

עוֹף כָּנָף

ב. מדוע תרגם ״כָּל עוֹף כָּנָף״ – ״כָּל עוֹפָא דְּפָרַח״ בפועל, וכאילו נכתב ״ואת כל עוף הפורח״ ולא ״עוֹפָא גַּדְפָא״ או ״עוֹפָא דְּגַדְפָא״ כשאר התרגומים³ וכמו שהוא עצמו תרגם ״צפור כנף״ (דברים ד יז) ״צִיפַּר גַּדְפָא״? כי עוֹף כָּנָף שבפסוקנו הוא קיום מאמר ה׳ בפסוק הקודם ״ועוף יעופף״ שתרגומו ״וְעוֹפָא יְפָרַח״. כדי להטעים שמאמר הבורא התקיים כלשונו, תרגם גם כאן בלשון ״עוף הפורח״.⁠⁴

1. גם השמות רֶמֶשׂ, תּוֹלַעַת, רִמָּה, מתורגמים באמצעות רִחְשָׁא מחמת דלות הלשון: ״רמש האדמה״ (פסוק כה) ״רִחְשָׁא דְּאַרְעָא״, ״וַיָּרֻם תולעים״ (שמות טז כ) ״וּרְחֵישׁ רִחְשָׁא״, ״ורִמה לא היתה בו״ (שמות טז כד) ״וְרִחְשָׁא לָא הֲוָת בֵּיהּ״. אבל רש״י בביאור הש״ס הבחין בין ״שרץ״ ל״רמש״: ״צרעה לוקה שש – חמש משום שרץ הארץ ואחד משום שרץ העוף דכתיב במשנה תורה ״וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו״ אבל ״לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף״ וגו׳ הכתוב בפרשת קדושים תהיו אינו מן המנין דלאו בשרץ כתיב. ואף על גב דכתיב ביה ״אשר תרמש האדמה״ לשון בריות גדולות הוא ושרץ לשון קטנה ונמוכה שנכרת בהלוכה בקושי ונראית כרוחשת״ (מכות טז ע״ב).

2. וכן ״תבואת זרעך היֹצא השדה״ (דברים יד כב): מכיוון שלא נאמר ״היוצא בשדה״, תרגם ״דְּיַפֵּק חַקְלָא״ בהפעיל. ולכאורה מתבקש לתרגם גם בפסוק הקודם ״ישרצו המים שרץ״ – ״יַרְחִישׁוּן מַיָּא רְחֵישׁ״ בהפעיל, וכראב״ע ״ישרצו – פועל יוצא״, מדוע שם תרגם ״יִרְחֲשׁוּן מַיָּא״? אמנם במקצת נוסחים מתורגם בפסוקנו ״דִּרְחִישׁוּ מַיָּא״.

3. המיוחס ליונתן – עופא דטייס בגדפין. פשיטתא – פרחתא דגפא.

4. על הצורות הארמיות גַּפָּא, גַּדְפָא, גְּדָנְפָא עיין ״מסגרת״ (שמות כה כה) ״גְּדָנְפָא״. וראה גם להלן ״כל צפור כל כנף״ (בראשית ז יד) ״כֹּל צִיפַּר כָּל דְּפָרַח״.

וברא י״י ית תרין תניניא רברביא וית כל נפש דחיא דרחשא די שרצו מיי׳ למינהון וית כל עופא דפרח למיניה וגלי קדם י״י ארום שפר ותקן.

וברא אלקים ית תנינייא רברבייא ית לויתן וברזוגיה דמתעתדין ליום נחמתא וית כל נפשא חייתא דרחשא דארחישו מיא צלילתא לזניהון זני דכיין וזני דלא דכיין וית כל עוף דטייס בגדפין לזנוהי זני דכיין וזני דלא דכיין וחמי אלקים ארום טב.

And the Lord created the great tanins,⁠^a the lev-ya-than and his yoke-fellow which are prepared for the day of consolation, and every living animal which creeps, and which the clear waters had swarmed forth after their kind; the kinds which are clean, and the kinds which are not clean; and every fowl which flies with wings after their kinds, the clean and the unclean. And the Lord beheld that it was good.

a. Any animals distinguished by great length, from tanan, "to extend, to be prolonged.⁠"

[ד] וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם – רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר תַּנִּינָם כְּתִיב, זֶה בְּהֵמוֹת וְלִוְיָתָן שֶׁאֵין לָהֶם בֶּן זוּגוֹת.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּהֵמוֹת יֵשׁ לוֹ בֶּן זוּג, וְאֵין לוֹ תַּאֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: גִּידֵי פַחֲדָו יְשׂרָגוּ (איוב מ׳:י״ז). רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב מַתְנָא אָמַר, הַצָּבוּעַ הַזֶּה מִטִּפָּה שֶׁל לוֹבֶן הוּא, וְיֵשׁ לוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מִינֵי צִבְעוֹנִים, כְּמִנְיַן יְמוֹת הַשָּׁנָה שֶׁל חַמָּה. רַבִּי יִרְמְיָה כַּהֲנָא שָׁאַל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הַמַּרְבִּיעַ מֵחַיַּת הַיָּם מַהוּ, אָמַר לוֹ אַף הֵן כְּתִיב בָּהֶן: לְמִינֵהֶם (בראשית א׳:כ״א) בַּהֲדָא. פָּרַס בֶּן לָקִישׁ מְצוּדָתֵיהּ לְכַהֲנָא, אוֹתִיב כַּהֲנָא, וַהֲלוֹא אַף הַדָּגִים כְּתִיב בָּהֶן לְמִינֵהֶם, בְּהָא פָּרַס כַּהֲנָא מְצוּדָתֵהּ עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. וְהֵיךְ עֲבִידָא, אָמַר רַבִּי יוֹנָה יָכוֹל אֲנִי מְקַיֵּם לָהּ מִשּׁוּם מַנְהִיג, מֵבִיא שְׁנֵי דָּגִים חַד מַיְירוֹן וְחַד אַסְפְּרוֹן, וְקוֹשְׁרָן בְּגֶמִי וּמַמְשִׁיכוֹ בַּנָהָר אוֹ בַיָּם, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, דִּתְנַן כִּלְאַיִם שֶׁאָמְרוּ הַנּוֹהֵג בָּהֶן אֲסוּרִין לַחֲרֹשׁ וְלִמְשֹׁךְ וְלִנְהֹג יַחְדָּו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף (בראשית א׳:כ״א), זֶה הַטַּוָּס.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

ויברא אלהים את התנינים הגדולים – ¹לויתן ונקבתו, וכדי שלא יחריבו את העולם בעת שמזדווגין זה לזה, לפיכך מלח את הנקבה לצדיקים לעתיד לבוא, [שנאמר] והרג את התנין אשר בים (ישעיהו כ״ז:א׳).

וירא אלהים כי טוב – ראה הקב״ה שהיה טוב לכך בראם.

1. לויתן ונקבתו. ב״ב ע״ד ע״ב. ב״ר פ״ז ויב״ע בראשית שם, לקח טוב. ורש״י עה״ת בשם מדרש אגדה.

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים – אוּרְזִילֵי דְּיַמָא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: זֶה לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ וְלִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן שֶׁנֶּאֱמַר ״יִפְקֹד ה׳ בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם״ וְכוּ׳ (ב״ב ע״ד:ב׳), עַיֵּן שָׁם.

תַּנִּינִם כְּתִיב זֶהוּ לִוְיָתָן וּבַהֲמוּת שֶׁאֵין לָהֶן זוּגוֹת אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, בַּהֲמוּת יֵשׁ לוֹ בֶּן זוּג, אֲבָל אֵין לוֹ תַּאֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״גִּידֵי פַּחֲדָּו יְשׂוֹרָגוּ״.

וְעוֹף יְעוֹפֵף – הַצָּבוּעַ הַזֶּה מִטִּפָּה שֶׁל לֹבֶן הוּא, וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ צִבְעוֹנִים כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה.

רַבִּי יִרְמִיָה כַּהֲנָא שָׁאֲלֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ, הַמַרְבִּיעַ מֵחַיַּת הַיָּם מַהוּ אָמַר לֵיהּ, אַף הֵן כְּתִיב בָּהֶן ״לְמִינֵהוּ״, מֵעַתָּה כִּלְאַיִם נוֹהֵג בָּהֶם. וַהֲלֹא דָּגִים כְּתִיב בָּהֶן ״לְמִינֵהוּ״ וְאֵיךְ עֲבִידָא. אָמַר רַבִּי יוֹנָה, יָכִיל אֲנָא מְקַיֵּם לֵיהּ מִשּׁוּם מַנְהִיג, אָבִיא שְׁנֵי דָּגִים חַד אֻכָּם וְחַד חִוָּר וְקוֹשְׁרָם בְּגָמִי וּמַמְשִׁיכָהּ דְּתָנִנָא אָסוּר לַחֲרֹשׁ וְלִמְשֹׁךְ וּלְהַנְהִיג.

וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף – זֶה טַוָּס.

פכ׳לק אללה אלתנאנין אלעצ׳אם וסאיר אלנפוס אלחיה אלדאבה אלתי סעת מן^א אלמא לאצנאפהא וכל טאיר ד׳ו ג׳נאח^ב לאצנאפה למא עלם אללה^ג אן ד׳לך ג׳יד.

א. בתפסיר שבפירוש הארוך ליתא ״מן״

ב. ד ד׳י ג׳אנך׳

ג. ד פעלם אללה

וברא ה׳ את התנינים הגדולים, ושאר¹ הנפשות החיות הרומשות אשר שרצו מהמים למיניהם, וכל עוף בעל כנף למיניו. לפי שידע ה׳ שזה טוב.

1. כתב רבינו בפירושו הארוך: ״ותרגמתי ״ואת כל נפש חיה״ – וסאיר – ושאר, ולא אמרתי ״כל״ כי מלת ״כל״ היא בת שש הוראות: א. כל (ממש), ככתוב: אנכי י״י עשה כל; ב. דבר, ככתוב אין למשפחתך כל; ג. הרבה, ככתוב: וימת כל מקנה מצרים; ד. ושאר, וזה במקום שחלק מן ׳הכל׳ כבר נזכר קודם, כגון: וידבר י״י אל משה ואל אהרן ואל כל בני ישראל; ה. כל עוד כל פעם ככתוב: כי כל עוד נשמתי בי; ו. ובדרך קצרה – כנגד, ככתוב: כל קבל, שהוא תרגום ׳נגד׳, כאמור: כל הוביש על עם לא יועיל למו״. והיינו שהוקשה לרבינו שהואיל וכבר נזכרו התנינים, מהו ״כל נפש החיה״, הרי כבר הוזכרו התנינים שהם גם מנפש החיה, ואם כן המילה ״כל״ אינה מדוקדקת, ולכך תרגם ״ושאר״.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

ויברא אלהים את התנינים הגדולים – וגדולתו מפורשת בפסוק: ואת כל גבוה יראה, רצונו לומר, כשהוא זוקף את ראשו הוא רואה את כל המקומות הגבוהים, כגון ההרים וזולתם. ודבר זה לא יתואר אלא בגובה של מאה פרסאות. ותאר הכתוב את: שיניו כקשות כקשי המגן, וכשהן חופפות זו את זו אין האויר נכנס ביניהן, ככתוב: גאוה אפיקי מגינים וגו׳, אחד באחד יגשו וגו׳; ואש לוהט יוצא מרוחו, וכן מעצמותיו, ככתוב: עטישותיו תהל אור וגו׳; מפיו לפידים יהלכו, מנחיריו יצא עשן. וכל חרב וכל חץ וכל כלי זיין על עורו לא יצלח, והם לו כאבן ככתוב: משיגהו חרב בלי תקום יחשב לתכן ברזל; ומתנועתו ינהם הים ועל גדותיו יתגעש ויסער כמרקחת, ככתוב: ירתיח כסיר מצולה וגו׳, וכל יתר התארים שנאמרו בו ובתכונותיו. והוא משחק בים לעמקו ולרחבו, ככתוב: לויתן זה יצרת לשחק בו; פרושו בים. ויתכן שברא בים לויתנים, אך מן ההכרח שאחד מהם הוא הגדול ביותר בכל המים ככתוב: הוא מלך על כל בני שחץ.

ויתכן שכתב התנינם {בלי יו״ד} כהוראת תנין שלהם, שהוא אחד מבין כולם, הראש והגדול שבהם. ולמרות גדלו, מידתו בעיני הבורא, כמו דג קטן, שאנו נוקבים את בשרו בקרס, ככתוב: התשים אגמון באפו.

ואחרי הבריה הגדולה הזאת הזכיר את יתר הדגים ואמר: ואת כל נפש החיה הרומשת, כי יש בו סוגים שונים, כאמור למינהו. ביניהם: בעלי קשקשת והם השוכנים תמיד על השטח העליון והזך של המים; ושאין להם קשקשת, והם השוכנים במים העמוקים והעכורים. ומהם הטורפים, כגון התמסח והנחש המנומר ודגי החרב. והתמסח מצטיין בתכונות רבות. הוא יכול לחיות זמן רב באויר היבשה, שכן הוא יוצא מן היאור ומנמנם על חופו, ולעתים תכופות הוא רץ בחוף על שטח של אמות רבות עד שהוא מוצא את זוגתו במדבר. וכן הנקבה מטילה את ביציה על החוף אשר בקרבת היאור, וכשמגיע זמן הביצה להתבקע, חלק ממנה נכנס אל המים ונעשה תמסח, והחלק היוצא אל המדבר נעשה אסקנקור.

טענת הכופרים בענין בריאת הדגים היא: איזו חכמה יש בבריאת תנינים גדולים המתנשאים על בעלי חיים אחרים שאינם מזיקים, ושורפים אותם?

ברם, מה גדולה החכמה בזה ובכל משחית שהציג השם לנגד עינינו כמאיים עלינו, כי הוא מפחידנו בעונש הקשה אשר בעולם הבא. ולולא ראינו פורענות ויסורים מעולם, לא היה {האיום} נרשם בשכלנו. כשאנו רואים את {בעלי החיים} הארסיים הקטלניים ואת היסורים הקשים בעולם הזה הם נעשים לנו כדוגמה לעונש {שבעוה״ב} ונרשמים בשכלנו כדבר שאנו יודעים אותו ושטעמנו את מרירותו ככתוב: חמת תנינים יינם, ומיראת {העונש} אנו חוזרים למוטב.

ואמרו עוד: מה החכמה בזה שעשה את האחד חזק ואת האחד חלש, את זה גדול ואת זה קטן? ודרשו שיהיו הבריות שוות כולן בגדלן ובכחן ובכל תכונותיהן. אבל {דרישה} זו לא מחכמה היא, כי לו היו הדברים שוים והכל כדבר אחד, כי אז לא היו נתפסים לפעולת השכל וההבחנה והיינו סוברים שהבורא עשה אותם לפי טבעו {לא לפי רצונו} כאש זו שהיא שורפת ואינה מקררת, לפי טבעה, וכשלג שהוא מקרר ואינו שורף, לפי טבעו. ולפיכך עשה אותם שונים זה מזה, למען נדע שעשה דבר והפכו, כמו שבארנו בפתיחת ספר זה. ושוני זה {מחייב} שיהיו קצתם גדולים וקצתם קטנים, קצתם חזקים וקצתם חלשים.

ועוד אמרו {הכופרים} מפני מה אוכלים בעלי החיים אלה את אלה? ונברר את הדבר בשלמות ונאמר, הואיל ומן ההכרח הוא שיהיו ביניהם חזקים וחלשים, הרי החזק אוכל את החלש. ואם ישאל השואל לשם מה כך טבעם? נשיב לו שזה לתועלתנו. הגדולים שבהם, כגון האריות והתנינים {נבראו} כדי שיהיה עלינו פחד ואימה מפני עונש השם. והקטנים שבהם כגון העופות {נבראו} כדי שנהיה ניזונים מן העופות הקטנים ומיתר בעלי החיים המצויים ברשותנו. ולולא אכלו בשר לא היינו מקבלים מזון.

ונדבר עכשיו על דבר העוף ותכונתו, והרי הוא...

היושבות והטיל אותם על כנף והוא הטבע הנפלא אשר להם. ונתן לכנפים את היכולת לשהות זמן רב באויר ולא לנפול. ואם יאמר אדם {שכך הוא} הודות לנוצות הקלות המיוחדות להן, נאמר את הנוצות עצמן המציא כדי שיראה {האדם} את טבען זה כדבר נפלא. וכמו שאמר השם לאיוב: כנף רננים נעלסה, אם אברה חסידה ונוצה האם נוצת הדאה והחסידה? כינה את הצפרים בשם רננים, משום שהפליאו אותנו בקולות רינוניהן {כקול} התור ואלדכסי וכל עופות הרינון הנקראים חמאם – יונים.

ומהאמור כי תעזוב לארץ ביציה וגו׳ אנו למדים שיש עוף המטיל את ביצתו על הארץ ויושב ומחמם את החול במקום לחמם את הביצים ואינו מרגיש בזה. ואף שחכמי הטבע לא ידעו על זה, בורא הכל הוא היודע את כל הדברים שברא. ודרך עוף הקורא לגנוב ביצים שאינן שלו ולחמם אותן. וכשהאפרוח מבקיע ויוצא מן הביצה הוא דומה לאלרחא {או אלדהא}. והם עמדו על כך ואמרו: ״קרא דגר ולא ילד״, וגו׳. כקורא הזה שהוא חובק מה שלא ילד, כך העושה עושר ולא במשפט. רצונו לומר: כמו שהקורא לא יהיה לו מעמלו ולא כלום כך העושק לא ישאר בידו דבר מן העושק חוץ מחטא.

וממה שאמר ״הקשיח בניה ללא לה״ וגו׳ אנו יודעים שיש עוף המתאכזר לבניו כאילו אינם שלו, והוא הפרס, אשר בהיולד לו שני אפרוחים הוא הורג אחד מהם ומקיים את השני. והעורב אמנם אינו הורג את בניו, אבל כשהוא רואה אותם {בעודם} לבנים הוא עוזב אותם ופורח מהם, וכשהם מעלים נוצה ונעשים שחורים הוא חוזר אליהם. ועד שהוא שב אליהם מזמן להם צידם, ככתוב: ״מי יכין לעורב צידו״.

וממה שאמר: ״כעת ממרום תמריא״, אנו יודעים שיש עוף המרקיע אל על ואינו נשכר אלא על דבר קשה וגדול, והוא הנקרא ענקא – פניקס.

ויש עופות העוברים בחורף מארץ לארץ, ככתוב: ״ותור וסיס ועגור״ וגו׳.

וממה שאמר ״המבינתך יאבר נץ״ אנו יודעים שהנץ ויתר העופות הטורפים דרכם לעוף לצד דרום, כי אמר: ״כנפיו לתימן״, נוטה את כנפיו מצד דרום;

״על פיך יגביה נשר״, מרמז שהנשר נושא את אפרוחיו על גבו, לא כשאר העופות הנושאים את אפרוחיהם בין רגליהם, כי אין הוא ירא מפני מי שלמעלה ממנו, כי אין גדול ממנו. ומשום כך אמר בתורה: ״על גוזליו ירחף״.

התנינים הגדולים^א – דגים גדולים שבים.

ובדברי אגדה: הוא לויתן ובן זוגו, שבראם זכר ונקבה ושחטה לנקבה ומלחה לצדיקים, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם^ב לפניהם.

נפש החיה – נפש שיש בו^ג חיות.

א. כן בכ״י אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917 חסר: ״הגדולים״.

ב. כן בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165: ״עולם״.

ג. כן בכ״י אוקספורד 165 (וכן גם להלן בפסוק כ״ד), מינכן 5. בכ״י לונדון 26917: ״בה״.

התנינים THE HUGE CREATURES – the large fishes that are in the sea; and according to the statement of the Aggadah (Bava Batra 74b) it means here the Leviathan and its consort which He created male and female. He, however, killed the female and preserved it in salt for the benefit of the righteous in the time to come, for had they been permitted to be fruitful and to multiply the world could not have endured because of them.

נפש חיה – that have vitality.

ויברא אלהים את התנינים הגדולים – ¹זה לויתן. ²לפי שתנינם כתיב חסר יו״ד. ³אבל יש אם למקרא ונדרש התנינים בלשון מרובה על שאר דגים גדולים שבים. ⁴ולמה נקראו תנינים. שכל הרואה אותם מתנים גבורות ה׳.

ואת כל נפש החיה הרומשת – ⁵רמש מתפרש משמעו על שלשה דברים. על הדגים. ועל השרצים. ועל חית הארץ.

וירא אלהים כי טוב – גנז מהם לצדיקים לעתיד לבא. ומפני מה לא נאמר בפרשת ישרצו המים ויהי כן. לפי שכבר נאמר בפרשת יקוו המים ויהי כן. לא הוצרך לומר כאן ויהי כן.

ד״א שלשה שנאמר בהן בריאה לא נאמר בהן ויהי כן: שמים וארץ. והתנינים. ואדם. שהם בריות גדולות וחשובות. לכך נאמר בהן בריאה והואיל ונאמר בהן בריאה לא הוצרך לומר ויהי כן. משום שנא׳ כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד (תהלים ל״ג:ט׳).

1. זה לויתן. ב״ב ע״ד מ״ב. ב״ר פ״ז. ויב״ע בראשית שם ורש״י עה״ת בשם מדרש אגדה.

2. לפי שתנינם כתיב חסר יו״ד. במדרש ב״ר שם תנינם כתיב זה לויתן שאין לו בן זוג. וכצ״ל לפנינו. ועי׳ ב״ב ע״ד ע״ב סירס הזכר והרג הנקבה. ועי׳ פדר״א פ״ט בחמישי השריץ מן המים לויתן נחש בריח. וע״ש בבאור הרד״ל אות ל״א.

3. אבל יש אם למקרא. ונדרש התנינים על שאר דגים גדולים שבים. וכן רש״י עה״ת כתב תנינים דגים גדולים שבים.

4. ולמה נקראו תנינים. עי׳ רמב״ן עה״ת.

5. רמש מתפרש. עיין ברמב״ן.

את התנינים הגדולים – אף על פי שאמר הקב״ה: ישרצו (בראשית א׳:כ׳), שהם דגים^א שאינם גדולים כל כך, אף על פי כן גם התנינים הנזכרים במקום אחר ברא עמהם: לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון האמורים בנביאים (ישעיהו כ״ז:א׳), והאמור באיוב תמשוך^ב לויתן בחכה (איוב מ׳:כ״ה).

א. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: גדולים.

ב. בכ״י מינכן 5: התמשך.

Ha-tanninim THE GREAT SEA MONSTERS: God had already said (vs. 20), "Let the waters bring forth swarms,⁠" implying the not overly-large fish. Now [the text adds that] God created together with them THE GREAT SEA MONSTERS,⁠¹ which are mentioned in other places, "Leviathan the Elusive Serpent" and "Leviathan the Twisting Serpent,⁠" mentioned in the Prophets (Is. 27:1) and in Job, in the verse (Job 40:25), "Can you draw out² Leviathan by a fishhook?⁠"

1. Rashbam opposes both interpretations offered by Rashi. Tanninim doesn't simply mean larger fish than normal (Rashi's first interpretation), but something qualitatively different – sea monsters. Nor does one need a midrash to explain why tanninim appears in the plural (Rashi's second interpretation) as more than one tannin is mentioned in later biblical literature.
Rashbam's interpretation is meant to solve two textual difficulties. First he explains that the unique nature of the tanninim justifies describing them in a separate verse. Secondly, he explains that the definite articles in the words ha-tanninim ha-gedolim are there since the verse is alluding to those famous sea monsters, mentioned elsewhere.
Rashbam's interpretation of this verse follows the opinion of R. Johanan in BB 74b; Rashi's follows the opinion of Rav, there.

2. Rashbam cites this verse as reading, "hatimshokh,⁠" instead of MT's "timshokh.⁠" His reading is attested in other sources. See Esh, pp. 91-2.

ויברא – כל תיבת בת שלש אותיות והאחרונה אל״ף כגון: ברא, קרא, כלא, יאמר: ויברא, ויקרא, לא תכלא (תהלים מ׳:י״ב), כלם נקמצים בקמץ גדול. ואשר אחריתם ה״א ננקדים פתח קטן:⁠¹ מן עשה, בנה, ראה, ויעשה, ויבנה, ויראה.

1. ״פתח קטן״ בלשון הראשונים = ׳סגול׳ בלשון ימינו.

הרומשת – כטעם: הולכת.

ויש אומרים: שהשי״ן תחת סמ״ך.

AND GOD CREATED. The meaning of romeset (creepeth) is walks. Some are of the opinion that the sin of romeset is in place of a samekh.⁠¹

1. The root resh mem samekh means to tread. Thus romes with a sin means the same as romes with a samekh.

ואמר אחר כך: ויברא אלהים את התנינים הגדולים – והזכירם בעבור שהם בריאות גדולות, כאשר כתוב בדברי השם לאיוב (איוב מ׳:כ״ה).

ואת כל עוף כנף – דבק במלת ויברא אלהים את התנינים ואת כל נפש החיה ואת כל עוף כנף.⁠^א וסמך עוף אל כנף, והוא שם פרט יורה על כלל, כמו: ויהי לי שור וחמור (בראשית ל״ב:ו׳).

א. ״דבק במלת... עוף כנף״ הושמט ע״י הדומות בכ״י לונדון והושלם מכ״י אוקספורד אופ׳ 22.

ויברא אלהים את התנינים – שמעתי אומרין לא יתכן לומר ויעש אלא לדברים אחרים אבל שמים וארץ יתכן לומר להם ברא כי לשון בריאה (נ״ב נופל עליהם) לפי שעשה אותם מלא כלום אבל הדברים האחרים לא היו מלא כלום כי היו או מן המים או מן העפר או משום דבר הנעשה הוציאו ולא היה מלא כלום לכך הוזכרו כולם לשון עשייה חוץ מהתנינים שכתב בהן ויברא וחוץ מאדם שכתב בו וייצר שלא כדין הוא כי ויעש היה לו לומר. (כ״י לונדון 26924)

ויברא אלהים את התנינים הגדולים – לא נאמר בפרשה זו ויהי כן.

ואמר ויברא – לפי שהמים לא היה בהם כח טבעי חזק להוציא נפש חיה מבלתי עזר אלוהי ומלבד הטבע שנתן בהם ומשניהם נעשו היצורים בהם לפיכך אמר ויברא.

ואמר אשר שרצו המים – תדע שהרי במקומות מן המים שהם רחוקים מאד מן היבשה לא יהיו בהם דגים כי אין כח במים לבדם שירבו בם נפשות חיות לפי שאין בהם עזר מאכל מהיבשה או צמחים מהסלעים הקרובים ליבשה או מה שיפל להם מבני אדם הצדים או מעוברי הים באניות ובאותם המקומות לא יכנס ציד כי לא תוכל שום ספינה להכנס שם. אבל ידעו הצידים שהולכים קרוב למקומות ההם שאין שם דגים ולא יראו שם שום מתנועע והים סוער שם מאד.⁠^א

ואמר הגדולים – כי יש בנבראיהם גדולים אין ביבשה כמוהם. ראה מה הפליג הספור בלויתן בספר איוב (איוב מ׳) ויש אומרים כי הוא מין אחד ויש אומרים כי הוא איש אחד לבדו, ויש אומרים עוד כי כל התנינים הגדולים מאד יקראו לויתן.

וכתב החכם רבי אברהם בר חייא ז״ל: ואמר בדגים ויברא ולא אמר ויעש מפני שאין חלקם בחיים חלק שלם אבל חיותם הוא כח חיות שאינה שלימה מפני שאין להם ריאה שיתנשמו בה ואין להם כח לחיות חוץ מן המים.

וברכם האל בעת בריאתם, שנאמר: ויברך אותם אלהים (בראשית א׳:כ״ב), ולא נזכרה ברכה בחיות ובבהמות אלא בדגים ובברכה הזאת היו קימים שרוצי המים בגזרת המבול ועוד כי מפני הברכה הזאת כל דגים ושרציהם פרים ורבים כל ימות השנה, שנאמר: פרו ורבו ומלאו את המים בימים (בראשית א׳:כ״ב), וכן העופות מילדין ורבין בכל זמני השנה כדכתיב: והעוף ירב בארץ (בראשית א׳:כ״ב) והיו העופות והדגים נוהגים מנהג בני אדם המבורכים בהם ודומים בענין הזה לענין אדם. והחיות והבהמות אשר לא ברכם האל אינם יולדים כי אם בזמנים ידועים מן השנה.

הרומשת – המהלכת, ורמישתה היא שחותה.

א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״אבל ידעו הצידים... סוער שם מאד״.

ויברא אלוהים את התנינים, we do not find the expression ויהי כן in this paragraph. The reason that the Torah had to introduce this paragraph with the words ויברא אלוהים, “God created,” as distinct from “the waters brought forth,” or something similar, is that the waters were not capable of producing creatures of such dimensions and capabilities without additional input by God Himself. Both God and the waters combined to produce these monsters, hence their creation is described by the word ויברא.

אשר שרצו המים, you should know that in parts of the oceans which are far distant from the dry land there are no fish, seeing the waters by themselves are unable to sustain their lives by supplying the fish with additional food such as plants which grow on land or vegetation on rocks which are close to land, or refuse left by man as food for the fish by the passing ships. Fishermen do not explore the areas we have mentioned, as it is impossible for their boats to enter such waters without risking their lives. Fishermen are alerted to the fact that they approach such areas by the absence of fish in the regions close to the ones described. The oceans are constantly stormy in such regions.

הגדולים, this description is justified seeing that on the dry land there are no creatures which are of a size comparable to whales, etc. Compare the stories told in the Book of Job (chapters 40-41) extolling the size and power of these creatures. Some people believe that the various names by which these creatures are described refer to a species and a subspecies, whereas others believe that the descriptions refer to a single species or specimen. Still others believe that all the large sea monsters are known by the collective name of “Leviathan.” The scholar Rabbi Avraham bar Chiya wrote that the reason why the Torah employs the word ויברא in connection with the fish instead of writing ויעש, “He made (completed),” is because fish are not truly fully developed living creatures, seeing they do not possess a lung with which to breathe, and due to their inability to live on land. God blessed all these creatures in the water at the time they were created, as we know from Genesis 1,22, although a similar blessing is not recorded in connection with the creation of either domesticated beasts or free-roaming beasts.

It was due to this blessing that the various fish and water-based creatures survived the deluge without having to take refuge in Noach’s ark. Furthermore, it is due to this blessing that these marine creatures increase and multiply at all times of the year, seeing the blessing contained the words “be fruitful and multiply, and fill the waters in the oceans, and also the birds shall multiply on earth in a similar fashion (during any period of the year).” In this respect both the fish and the birds behave in a manner similar to human beings who can and do mate and fertilise their female partners without regard to the season of the year. The mammals which did not receive this blessing from God are only able to create progeny at certain times of the year, something called “the mating season” (compare Rosh Hashanah 11).

הרמשת, its mobility testifies to it being a living creature.

התנינם – חסר י׳. שחיסר לו הנקבה. התנינם. בגימטר׳ לויתן.

ד״א התנינם – מי אותם שיאכלו לויתן. התנינים. אותן שלומדים תורה. כד״א ושננתם (דברים ו:ז) כתרגומ׳ ותתנינון. וכן רמוז למ״ד מ״ם נו״ן נו״ן. כלומ׳ הלומדים התורה שניתנה למ׳ יום יזכו לאכול הנון. פי׳ הרג הלויתן.

בחמישי ברא הקב״ה ג׳ דברים במעשה יום יום מן המים. דגים ולויתן ועופות. וג׳ בריות אלו נוצרו מן המים. אפס העופות נבראו מן הרקק. תערובת מים ועפר. וקליפת קשקשים הרגלים מוכיחים. ולפי לחלוחית הרקק שנבראו מן המים אוהבים המים. והעופות הגדלים באילנות גם הם ברייתם מן המים מלחלוחיתו. כי עומדים העצים על שפת הים ועל יוכליו שרשיהם ישלחו. והגמר צורתו של העוף יפול במים מהם מאכלם ומשקיהם וכל חייתם. ובעופות נתן הקב״ה בינה. כמו תרנגול. או מי נתן לשכוי בינה (איוב לח:לו). תרנגול לשון רינה וגילה. ומה שמקשקש כנפיו קודם קריאתו כדי לגבר קול שיהא לו כח. אבל גדולים אינם מקשקשים כי אם בלילה לפי שהשינה מחליש אותו. ובלילה קולו קצר. אבל לעת ערב מאריכין קולו לפי שכוכב חמה עולה. וכשהגשמים יורדין למחר קורין מהרה. כי יש בינה להם בוכה לעיתים משתנים. כי הענן נכנס בחוטמו ומחפש כינים בנוצותיו ומריח העתים ועומד ומרנן בלילה כאדם שנ׳ קומי רוני בלילה (איכה ב:יט). והשד בורח כי רגליו דומין לרגליו כדאית׳ בגיטין (סח: ברש״י ד״ה בדקו בכרעיה) ובברכות (ו.). ובלילה אין קולן ערב כמו לפנות בקר. זהו להבין בין היום ובין הלילה. ולא יקרא בלילה פחות מז׳ פעמי׳ על שם שבע ביום הללתיך (תהלים קיט:קסד). וכן בלעם נתנבא ז׳ נבואות דכתי׳ וישא משלו ויאמר (במדבר¹ בפרשת בלעם). ואית ליה מעברתא בדיקני׳ כדאית׳ בחלק (סנהדרין ק:). ויודע כעסו של מקום. ופר״ח^א בפ״ק דיומא (???) לשכוי בינה (איוב לח:לו) זהו זיז שדי שמקלס בכל לילה ולילה במשמרה ראשונה. ואומ׳ שאו שערים ראשיכם (תהלים כד:ז). והרבה קדושות רמוזים בתרנגול כי יש לו כתר על ראשו כמו למלאכים מוכתרים. זכר לנפלאותיו (???). ועוד דרך ארץ כו׳ (???). מעוף השמים יחכמינו (איוב לה:יא).

1. שבע פעמים: כג:ז, כג:יח, כד:ג, כד:טו, כד:כ, כד:כא, כד:כג.

א. ס״א: יפרי״ח

ויברא אלהים את התנינים הגדולים – בעבור גודל הנבראים האלה, שיש מהם ארכם פרסאות רבות, הגידו היונים בסיפריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסאות. ורבותינו גם כן הפליגו בהם (בבלי ב״ב ע״ג:). בעבור זה ייחס בהם הבריאה לאלהים, כי הוא שהמציאם מאין, מבראשית, כאשר פרשתי לשון בריאה (רמב״ן בראשית א׳:א׳). וכן יעשה באדם למעלתו, להודיע כי הוא מוצא מאין עם דעתו ושכלו.

ואני תמה למה לא אמר^א ביום הזה: ויהי-כן. ואולי לא יתכן להזכיר: ויברא אחרי ויהי-כן, כי למבראשונה ידבר.

ורבותינו אמרו (בבלי בבא בתרא ע״ד:): כי התנינם הגדולים הוא לויתן ובת זוגו, שבראם זכר ונקבה, והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא. ואיפשר כי מפני זה לא היה ראוי שיאמר בהם: ויהי-כן, כי לא עמדו עוד.

א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״למה שאמר״.

AND G-D CREATED THE GREAT SEA-MONSTERS. Because of the great size of these creatures, some consisting of many Persian miles — the Greeks in their books even relate that they knew some of them to be 500 Persian miles long, and our Rabbi likewise spoke of them in magnifying terms¹ — on account of that, Scripture explicitly ascribes their creation to G-d for He brought them forth from nought from the beginning, as I have explained the expression b'riyah (creation). Similarly, Scripture does so in the case of man² on account of his exaltedness, thus informing us that man, with his mind and reason, also came forth from nought.
I wonder why it does not say "and it was so" on this day? Perhaps it would not have been possible to mention And He created after saying, "and it was so,⁠" since it refers to the preceding.⁠³
Our Rabbis have said⁴ that the great sea-monsters are the Leviathan and its mate which He created male and female. He then slew the female and preserved it in salt for the benefit of the righteous in the hereafter. It is possible that on account of this it would not have been appropriate to say concerning their creation, "and it was so,⁠" since they did not continue to exist [in the form in which they were created].

1. Baba Bathra 73b.

2. (27): And G-d created man in His own image.

3. If (20) (Let the waters swarm with swarms of living creatures, etc.) would have concluded with the expression and it was so, it would have implied the creation of the sea-monster, since they also swarm in the waters. How then could it say in the following verse, And G-d created the sea-monster, as if it were another act of creation? To say, and it was so after vayibra (And He created) is also not possible for this would be redundant. Hence on the fifth day, the expression and it was so does not appear in Scripture.

4. Baba Bathra 74b.

ויברא אלהים את התנינים הגדולים – ע״ד הפשט דגים הם ולהפלגת גודל גופם ייחס הבריאה לאלהים, כשם שתמצא באדם למעלתו שיחס הכתוב בריאותו לאלהים הוא שכתוב ויברא אלהים את האדם בצלמו, והכונה כי הבורא יתברך המציא הגופים הגדולים ההם יש מאין, וחכמי הפלוסופים כתבו בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה, גם רבותינו חכמי התלמוד ספרו לנו הפלגות במס׳ ב״ב והוא שהעיד רבה בר בר חנה ואמר ההוא כוורא דסליק וניים עיילי אכלא טינא באוסייה ומת ושדייה ימא אגודא וחרוב מיניה שתין מחוזי אכול מיני׳ שתין מחוזי ומלחו מיני׳ שתין מחוזי ומחד גלגלא דעיני׳ עבדו תלת מאה גרבי דמשחא, לשנה כי הדרינן בתר תריסר ירחי שתא חזינן דהוו מנסרי כשורי מגרמיה למבני ביה הנך מחוזי, ועוד העיד החכם הזה בעצמו הוה קא אזלינן בספינתא וחזינן לההוא כוורא דיתיב חלא אגבי׳ וקדח עלי׳ עשבי סברינן יבישתא הוא סלקינן ואפינן ובשלינן כי חם גביה התהפיך ואי לא מקרבא ספינתא הוה טבענא וכאלה רבות, ופסוק מלא הוא (תהלים ק״ז:כ״ז) יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה׳ וגו׳.

וע״ד המדרש התנינים הגדולים זה לויתן ובת זוגו והזכיר הגדולים להפלגת עוצם גופם כי גויתו נתונה בים אוקינוס המקיף כדור הארץ כלשון המאורות הגדולים שהם גדולים כמה פעמים יותר מכדור הארץ, אפשר כי מפני זה לא נאמר בו ויהי כן כי לא עמד הקיום בשניהם שהרי אמרו רז״ל בפ׳ המוכר אף לויתן זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה עם זה מחריבין את העולם כולו, מה עשה הקב״ה סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (ישעיהו כ״ז:א׳) והרג את התנין אשר בים, ופסוק זה יוכיח בלויתן שב׳ היו וזהו שאמר (ישעיהו שם) על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון, ומה שאמר והרג את התנין יורה שנשאר יחידי מבת זוגו, וכן אמר דוד (תהלים ק״צ:כ״ו) לויתן זה יצרת לשחק בו כלומר שהוא מצחק בים אוקינוס, ואמר הקב״ה לאיוב (איוב מ׳:כ״ה) התמשוך לויתן בחכה, ומ״ש את התנינים לרבות שאר דגים שבים שהם נרמזים ברבוי את, ואולי הם מזונות ללויתן.

והרב הגדול מורי ר׳ שלמה נ״י פי׳ ענין המדרש הזה שאין להרחיק להיות לצדיקים לעולם הבא סעודה כפשטי הדברים שבאו לרבותינו במדרשים והגדות, וכמו שדרשו רז״ל ר׳ ברכיה בשם ר׳ יצחק אריסטון גדול עתיד הקב״ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא, פי׳ אריסטון סעודה, וכל מי שלא אכל נבלות וטרפות בעולם הזה זוכה לאכול ממנו לעולם הבא הה״ד (ויקרא ז׳:כ״ד) וחלב נבלה וחלב טרפה וגו׳, גם בפ׳ המוכר (דף ע״ה) מצינו עתיד הקב״ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן לא אמר מלויתן אלא מבשרו, ואין תכלית הכונה באותה סעודה כונת המאכל והמשתה לבד למלוי הכרס ולהנאת הגוף והגרון שאין זה ענין העוה״ב אלא שכבר נודע שבסבת המאכל והמשתה יתעוררו כחות הגוף ובהתעורר הכחות הגופניות יתעוררו ויתחזקו ג״כ כחות הנפש לאיזה ענין שיכוין אליו האוכל להמשיכם ולהישירם אליו לפי שהמאכל והמשתה סבות גדולות לשמחת הלב ולהרחיק העצבון והדאגה, ומן הידוע כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש ויהיה יותר מוכן להשיג המושכלות, וכענין האמור באלישע (מלכים ב ג׳) קחו לי מנגן, ודרשו ז״ל אין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך דבר שמחה וכענין המטעמים ששאל יצחק ובאר הכונה בעבור תברכך נפשי, ל״א בעבור אברכך, כענין סעודת אהרן וכל זקני ישראל עם חותן משה לפני האלהים, וכענין סעודת שמואל, וכתיב בני הנביאים עומדים ומתנבאים לפניו, וכן יתכן להיות הסעודות ההן לצדיקים בבשר ודגים נבראו מששת ימי בראשית לתכלית הזה בתכלית העונג שאין העולם הזה ראוי להשיג אליו זולתי לעה״ב ואותן שהן מזומנים לאותן סעודות שהן תכלית המבוקש למין האנושי, ואפשר שאותן המאכלים זכי הטבע מאד הוכנו מתחלת הבריאה להיות מרבים השכל בטבע כענין שכתוב ונחמד העץ להשכיל, גם ידוע היום במקצת המסעדים והסמים שהם בטבעם מועילים לזה כל שכן אותן שנבראו מששת ימי בראשית אולי לכונה הזאת, וכענין שאירע במן שהוא מאכל גופני שנתן בזמן התורה אל עם שהיו מעותדים לדעת האמתות ולהתבונן במושכלות כשכלים הנפרדים ולא היה בו שום מותר כלל שיטריד את השכל, והוא שאמרו ז״ל שהיה כלו נבלע באברים, ודרשו רז״ל (תהלים ע״ח:כ״ה) לחם אבירים אכל איש לחם הנבלע באברים, וכבר שמוהו רז״ל רמז למזון הצדיקים לעתיד לבא באמרם בחגיגה הקב״ה טוחן מן ברקיע לצדיקים, ואולי הסעודה הזאת המעותדת לצדיקים תהיה בסוף הזמן שנוהג בו ענין פעולות גופניות במאכל ובמשתה ואחריה יתבטל מהם הנהוג ההוא ויהיו יושבין ועטרותיהן בראשיהן ומתעדנין מזיו השכינה ותהיה להם הסעודה ההיא כענין העצרת אלא שזה תשלום זמן הקדש וזה תשלום זמן החול.

וע״ד השכל ענין לויתן זכר ונקבה בראם ירמוז לענין השכל והנפש, ובארו חכמי האמת למה לא היה האדם מוכרח על מעשיו עד שיתדמה לשכלים הנפרדים להתמיד על הכונה שנברא בעבורה שהיא עבודת הש״י וידיעת אמתתו שהיא פעולת השכל, ידוע כי נפש האדם חכמה בכח ומוכנת לקבל השכל בכח השכלי שבה וכשהיא נגררת אחר השכל ונזקקת אליו הוא מראה פעולותיו בה והנפש כחומר והשכל לה צורה, לכן נקרא השכל זכר והנפש נקבה, ולויתן ענין חבור מלשון ילוה אישי אלי (בראשית כ״ט:ל״ד) גם ענין פאר מלשון לוית חן שמתלוה אל הנפש וכשהיא נגררת אחריו הוא לה לוית חן נקרא לויתן וכשהיא נזקקת לו ומתלוה אליו תשוב להיות כמוהו, יקראהו לויתן זכר ונקבה כאלו הם מין אחד וענין אחד זולתי שזה זכר פועל וזה נקבה מקבלת הפעולה, ועל כן אמרו כי לויתן זכר ונקבה, ופעמים יקראו אותן לויתן מפני שהם מתחברים ומתלוים בגוף, והנה האדם אחר שנתהוה על הכונה הזאת שאמרנו למה לא נברא ישר מתדמה לשכלים הנפרדים ושלא יהיה לנפש האדם כח המתעורר שממנו תתאוה פעם לדבר ופעם תמאסהו לברוח ממנו, כדי שתהיה נפשו ושכלו נזקקין זה לזה תמיד ויהיו כשכלים הנפרדים, וזהו שאמר אלמלי נזקקין זה לזה מחריבין את כל העולם כלו לפי שיבטל כח ההולדה מן המין האנושי שאין ענין ההולדה מפעולות השכל כי אם מפעולות הנפש המתאוה וכן אם היה ענין השכל מתמיד על הנפש ונזקק לה תמיד תהיה הנפש דבקה למעלה בלי שתפרד ותתקיים בכח הגוף כענין אליהו, מה עשה סרס את הזכר והרג את הנקבה, הסרוס הזה העדר כח ההולדה גם ההריגה העדר החיים, ולפיכך כנו אסיפת הדבר והעדרו לסרוס והריגה, ומלחה לצדיקים לעתיד לבא הדבר המעמיד כנוהו במליחה כאמרו מלח ממונא חסר וממנו ברית מלח עולם, מפני שהמלח מעמידם מלקבל הפסד, והכוונה בכל זה כי הסרוס השחתת כלי ההולדה והעדר הכח מהם והוא סבת רחוק הזכר מן הנקבה וסבת הפסד בעלי חיים, ועל כן אמר ומלחה רמז כי יש לנפש הצדיקים השארות והיא קיימת לעולם הבא ולפי שהנפש והשכל לקוחים מים החכמה והם דברים נעלמים המשילו וכנו אותה כדגים שנבראו מן הים עכ״ל הרב הגדול מורי נ״י.

וע״ד הקבלה ויברא אלהים את התנינים הגדולים, כבר ידעת מאמר רז״ל שהמלאכים נבראו ביום חמישי, והתנינים הגדולים הן ארבע מחנות שכינה שהן מחול לשכינתו של הקב״ה לקלסו ולרוממו בשירות ותשבחות מלשון (שופטים ה׳:י״א) שם יתנו צדקות ה׳, וכבר הזכיר ועוף יעופף שהכוונה על המלאכים שכתוב בהם ובשתים יעופף, ועל כן נקרא עוף שכנפיו כפולים לשתים ומעופף בשתים ותרגום וכפלת ותעוף והא למדת כי שם העוף הוא הנקרא לכל מעופף בשתים הן גופני הן רוחני, ואמר על הארץ על המקום שהוא הדום רגליו.

ויש לך להתבונן איך הוסיף באור ואמר על הארץ על פני רקיע השמים, וכאלו אמר מה שהוא אומר על הארץ פירושו על פני רקיע השמים והוא כלשון (יחזקאל א׳:ט״ו) והנה אופן אחד בארץ שפירושו בשטח קרקעית הגלגל וכן תרגם יונתן מלרע לרום שמיא.

ובמדרשו של רבי שמעון בן יוחאי ראיתי, ועוף זה מיכאל שנאמר (ישעיהו ו׳:ו׳) ויעף אלי יעופף זה גבריאל שנאמר (דניאל ט׳:כ״א) מועף ביעף, על הארץ זה רפאל, על פני רקיע השמים זה אוריאל ע״כ, וזהו סוד (שיר השירים ג׳:י׳) מרכבו ארגמן, והמשכיל יבין.

ואת כל נפש החיה הרומשת – היא החיה המרובעת פנים הוא שהזכיר עליה יחזקאל (יחזקאל י׳:כ׳) היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר, ומזה אמר אשר שרצו המים כמו שאמר בנהר כבר.

ואת כל עוף כנף למינהו – באר כי המלאכים הנבראים ביום חמישי הם מינים חלוקים מדרגות מדרגות זו למעלה מזו, יש מהם ממים, ויש מהם מאש, ויש אש דוחה אש, ויש אש אוכלת אש והבן זה.

ויברא אלוהים את התנינים הגדולים, "God created the large sea-monsters, etc.⁠" According to the plain meaning the Torah speaks about a category of fish. Seeing they are so extraordinarily large, the Torah attributes their creation to God Himself instead of to the water. This is in line with the Torah crediting God personally with creating Man when we read in 1,27 ויברא אלוהים את האדם בצלמו. "God created Man in His image.⁠" In both instances the Torah intended to convey that God created these bodies ex nihilo, out of previously non-existent matter.
Some Greek scientists, quoted by Nachmanides, claimed that they had personally observed such monsters having bodies 500 miles long. Also our sages in Baba Batra 73 describe the dimensions of these monsters as being gigantic. Rabbi bar bar Chana claims to have encountered them on his voyages. He goes on about unbelievable feats performed by these monsters. [The author lists some; I prefer to direct the reader to the folio in the Talmud. The reader may also be interested in my treatment of the subject in my book "the Just lives by his faith.⁠" Ed.]

According to an homiletical approach the meaning of the words התנינים הגדולים refers to Leviathan, both the male and the female of the species (compare Baba Batra 74). The reason the Torah mentions the word גדולים, "large ones,⁠" is that Leviathan was extraordinarily large. His carcass was found in the great ocean which spans the globe. The word הגדולים is similar in meaning to the same word applied to the "big luminaries,⁠" which distinguished them from the smaller stars. These luminaries are several times the size of earth. It is quite possible that the absence of the usual ויהי כן after the report of the creation of Leviathan was meant to alert us to the fact that this pair did not endure and that is what the sages meant who told us on the same folio of the Talmud that if the two had been allowed to mate they would have caused the destruction of the globe. What did God do? "He castrated the male of the species and killed the female, salting away its flesh for consumption by the righteous at a future time.⁠" This is the meaning of Isaiah 27,1 הרג את התנין אשר בים. "He killed the monster which was in the sea.⁠" This verse also testifies to the fact that there was both a male and a female Leviathan as the verse first referred to לויתן נחש ברח, and continues to speak about ועל לויתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים. When Isaiah spoke of "He killed the monster,⁠" this indicates that the male was left bereft of his mate. This may have prompted King David to describe the function of the surviving male Leviathan being for God "to have fun with.⁠" (Psalms 104,26). As to the exact wording of the text in Psalms, לויתן זה יצרת לשחק בו, I believe what David meant was for Leviathan to have fun in the ocean. After all, verse 25 spoke of the הים הגדול, "the great ocean.⁠" God said to Job (Job 40,25) "can you draw out Leviathan by a fishhook?⁠" All these verses prove that only one of the species remained alive. The reason our verse spoke about את התנינם, may have been to allude to the fish in the ocean which are to serve as food for the Leviathan.

On the other hand, my great teacher Rabbi Shlomoh (Aderet) felt that that the Midrash refers to a real meal which will be served to the righteous in the world to come. He understood the saying quoted in Vayikra Rabbah 7,3 by Rabbi Berechiah literally. [This is at variance with Maimonides who understood all such Midrashim as purely allegorical as Rabbi Chavel pointed out in his notes.] Rabbi Berechiah bases himself on the verse in Leviticus 7,24 which seemed to him extraneous and from which he derived that the righteous who had refrained from eating any diseased animals or any which had died of natural causes, i.e. טרפה ונבלה, would be compensated in the future by participating in a meal from the meat of the Leviathan. The text does not say that these righteous will feast on "Leviathan,⁠" but "on the meat of Leviathan.⁠" This word suggested to my Rabbi that the Talmud discussed a real meal. Naturally, what the sages had in mind with this meal was not something exclusively physical, designed to only provide satisfaction for the body; this would certainly not be germane to the domain of the world of the future.
We know that spiritual forces are awakened and strengthened through the intake of physical food. The idea behind this feast therefore is that seeing it would be extremely satisfying from a gastronomic point of view, the spiritual benefits derived from it would be commensurate. It is not unlike the time when Yitzchak asked Esau to provide him with tasty venison to enable him to bestow a spiritual blessing on him (Genesis 27,4). We also encounter such a spiritually uplifting meal when Moses entertained his father-in-law Yitro in Exodus 18,12 where the eating is described as taking place לפני האלוהים, "in the presence of God,⁠" i.e. it was a spiritual experience. Another example of such a meal is recorded in Samuel I where we are told that the young prophets stood and prophesied before Samuel as a result of having taken part of that meal. At any rate, it is likely that the meal God will serve the righteous in the future will have a similar effect on them. Some commentators believe that the food i.e. both meat and fish served at that meal, possesses special properties as the animals from which it will be prepared had been the original ones created during the six days when God made the universe. Our present world simply does not deserve that the people in it experience such delights. This is why the people who will be invited to participate in that meal will be the ones who have led exemplary lives in this life, denying themselves any forbidden pleasures.
It is entirely possible that such pure foods had been prepared already when Adam and Chavah were still in Gan Eden prior to their sin. There may even have been an allusion to this when the Torah described the tree of knowledge as inspiring the desire to acquire additional knowledge (Genesis 3,4).
Nowadays we are already familiar with a variety of drugs which are helpful in this regard. If that is so, then there can be no question that under the ideal conditions prevailing in Gan Eden some of the plants which were created during the six days of creation must have possessed such power. After all, the manna which the Israelites ate during their trek through the desert, though physical food, was designed for people of an especially high intellectual level. It was meant to enable the Israelites to comprehend abstract concepts and phenomena such as angels. The manna did not contain any superfluous ingredients which had to be excreted by the body as we know from Psalms 78,25 לחם אבירים אכל איש, "each man ate bread designed for highly intellectual persons.⁠" Our sages in Yoma 75 explain that this means that all of the manna was absorbed by the body.
Our sages have found an allusion to the food which will be provided for the righteous in the future when they said in Chagigah 12: "God grinds manna in the heavens for consumption by the righteous.⁠" Perhaps the period when this meal will be served will coincide with the end of the period when man [his surviving soul? Ed.] will require physical food to sustain him. Subsequent to that meal the period which our sages have described as an era during which the righteous will "sit" with their crowns on their heads enjoying the splendour exuded by God's presence will commence, so that the meal served from the remains of the Leviathan will be the very last physical meal these souls will ever imbibe. Just as the eighth day of the festival of Sukkot, שמיני עצרת, is so named as it represents the pinnacle of the previous seven days of the festival as well as its conclusion, so the meal consisting of the Leviathan may be the pinnacle of physical life on earth to be followed by life of a totally different, exclusively spiritual level.

Looking at our verse from a rational, investigative point of view [this is still a quotation from the writing of Rabbi Shlomoh Aderet on this subject], the subject of Leviathan which God created male and female may be an allusion to the relationship of שכל ונפש, mind and soul. The Kabbalists have explained that man, as opposed to the angels, is not obligated to act in a certain manner. Seeing that angels are intrinsically rational beings, they have שכל intelligence, but do not have a soul. As a result they have no free choice. Man who has both נפש ושכל, is different. We may perceive of שכל as the masculine part of man's spiritual faculties, whereas נפש represents the feminine part of these faculties. Alternatively, you may view שכל as the צורה, "form,⁠" and נפש as the חמר, "material.⁠" The word לויתן, "Leviathan,⁠" means "connection;⁠" it is a combination of the two words לוית חן, (compare Proverbs 1,9 where the word חן describes that there is an element of פאר, "magnificence" connected with Leviathan, as well as Genesis 30,34 ילוה אישי אלי, "my husband will join me") The intellect (masculine, active) is perceived as joining the soul, (the feminine, passive). If our sages called this "monster" לויתן, this expressed the idea that it combined both masculine and feminine properties within one whole. It was an unusual species. At other times our sages speak of Leviathan as if it were two different creatures, one male one female. Seeing that both the נפש as well as the שכל aspect of man i.e. his non-tangible components, become attached to the body of man, we can now understand why man was not created similar to the disembodied angels who are dominated by their intellect. The reason is that God wanted that נפש and שכל be dependent upon one another at all times so that in fact these two forces operate as if they were disembodied entities. This is what the sages meant when they said that if the male and female Leviathan were tied to one another so that they are indispensable to one another they would ruin the universe. [the Hebrew word is נזקקים, a word which describes the dependence of male and female marriage partners on one another. Ed.] The reason is that the urge to reproduce the species would be absent in the world if its superior creature, man, were to be guided merely by intellectual powers. It is the נפש, the seat of desire, which motivates man to seek physical union with the female and thus to ensure the survival of the species. On the other hand, if intellect would exercise constant and ongoing dominance on נפש this would result in the נפש part of man to become so attached to the divine that just as the prophet Elijah [compare Elijah's departure from earth in Kings II 2,11. Ed.] the נפש would "drag" its body with it to the celestial regions in order to cleave to God. What did God do in order to prevent either of these developments to occur? "He castrated the male, the power of שכל, and He "killed" the female power, i.e. נפש. Castration is a denial of the ability to procreate; "killing" is also a form of the denial of life. This is why our sages described the absence of something either as a form of castration or as a form of death. When the Midrash went on to say that God "salted away the meat of the female Leviathan for the righteous in the future,⁠" the word "salted" is a simile for everything which keeps for a long time. This is why an eternal covenant between God and the Jewish people is described as ברית מלח עולם, "a covenant of salt for all times.⁠" The presence of salt is insurance against loss by deterioration. On the other hand, the sages made fun of people who thought they could stash away their money thus guarding it against loss, and they advised the giving of charity as an insurance against losing one's money. They coined the phrase (Ketuvot 66) "he who salts his money will experience that it shrinks.⁠" The overall consideration guiding our sages in the way they depicted the Leviathan was that by depriving both male and female of the power to procreate this would lead to the depopulation of earth. By telling us that God salted away" the meat of the Leviathan, the sages wanted to remind us that the righteous will have a life to look forward to in the hereafter. In that world their existence would not be limited by time. Seeing that the origin of both נפש and שכל is in the region of water, the water created on the second day, they are also frequently described as fish, i.e. they have this in common with the fish that they both were created out of water [though out of different categories of water. Ed] Thus far I have copied from the words of my teacher, may his light continue to shine. [Rabbi Shlomoh Aderet obviously was still alive at the time Rabbeinu Bachya wrote this part of his commentary. 1235-1310 Ed.]

Now to a kabbalistic approach to the matter of the תנינם. You are aware of a tradition that the angels were created on the fifth day [the view of Rabbi Chaninah in Bereshit Rabbah 1,4 as opposed to views that they were created on the second day. Ed.] The "great monsters" are viewed as the four camps in which the שכינה, the presence of God, may be found. The Talmud Taanit 31 called these 4 regions מחול [maybe an acrostic. Ed.] These regions serve the purpose of acknowledging God's greatness in song and thanksgiving. This appears based on Judges 5,11 שם יתנו צדקות ה', "there they will sing the salvations of God.⁠" In describing what was created on the fifth day, the Torah mentions ועוף יעופף, which refer to the angels who fly all over. [the word ועוף in that instance is not understood as a noun, i.e. "bird,⁠" but as part of the activity of flying. Ed.] The reason why the angels are compared to עוף יעופף is because already the prophets Isaiah and Ezekiel describe them as having two sets of wings (Isaiah 6,2). The Targum of the word וכפלת, "you will double over, i.e. fold,⁠" in Exodus 26,9 is ותעוף. You know that the Torah calls any bird which flies with two wings עוף. [as opposed to flies, butterflies etc, which have more than 2 wings to fly with. Ed.] It does not matter that the act of flying is of a physical nature or merely a description of the movement by disembodied spiritual creatures such as angels.

When the Torah describes these creatures as flying על הארץ על פני רקיע השמים "over the earth and the sky of the heaven,⁠" the words על הארץ refer to the place upon which the angels stand, whereas the words על פני רקיע השמים are an elaboration on the meaning of the words על הארץ, i.e. in the lower regions of the universe. We find a similar use of this expression in Ezekiel 1,15 where the prophet speaks of והנה אופן אחד בארץ, "and here one wheel was on the ground.⁠" [Rashi understands the word there as "below,⁠" i.e. not in the celestial regions. Ed.] Yonathan ben Uziel also renders the word בארץ there in the same sense.

Rabbi Shimon bar Yochai (compare Zohar Bereshit 46) understands the word ועוף as a reference to the archangel Michael of whom it has been said in Isaiah 6,6 ויעף אלי, "he flew to me.⁠" The word יעופף referred to the archangel Gavriel of whom we are told in Daniel 9,21 מועף ביעף "he was lifted in flight.⁠" The words על פני רקיע השמים refer to the angel Uriel. This is the mystical meaning of the words מרכבו ארגמן in Song of Songs 3,10. The intelligent reader will understand what I refer to. [The word ארגמן is understood as an acrostic of the names of the four angels א-וריאל, ר-פאל, ג-בריאל, מ-יכאל The alternate name for Gavriel is Naftali.]

ואת כל נפש החיה הרומשת "and every thing which has a living soul which moves.⁠" this is a reference to the vision of Ezekiel of the four-faceted חיה, i.e. the phenomenon with the faces of a human being, a lion an ox and an angel. Ezekiel 10,15 mentions it as being a subject of his vision when he stood at the banks of the river Kevar

ואת כל עוף כנף למינהו, "and every winged bird according to its kind.⁠" Here the Torah explained that the angels created on the fifth day were of a variety of categories, of varying degrees of holiness; some of them were the products of the element fire, others of the element water. Some were powerful enough to overpower fire, others would be destroyed by fire if they were in on a collision course.(compare Yoma 21).

ויברא אלהים את התנינים הגדולים – כתב הרמב״ן בשביל גודל הנבראים כתב בם לשון בריאה שהמציאם מאין מבראשית. וכן כתב לאדם בריאה לגודל מעלתו להודיע כי הוא מוצא מאין עם גודל מעלתו ושכלו ומה שלא אמר כאן ויהי כן בעבור שלא עמד כן שאז״ל שהרג הקב״ה בת זוגו של לויתן ומלחה לצדיקי׳ לעתיד לבא:

ויברא אלוהים את התנינים הגדולים, "God created the large sea-monsters.⁠" According to Nachmanides the Torah used the term בריאה for the "creation" of these sea monsters because of their tremendous size, a term normally reserved for creating something out of nothing. The Torah had used the same term when God created man, as man is such a superior creature that he cannot be compared to other mammals. The reason why the Torah fails to add the customary ויהי כן, signaling that the phenomenon now created endured, is precisely because in this instance it did not endure.

According to our sages in Baba Batra 75 God killed the female of the pair and salted away its flesh in order to serve it for the righteous at a future time.

וכן היה, רוצה לומר שכבר ברא ה׳ יתעלה בזה האופן כל מיני הדגים המולידים מינם הנמצאים במים, וכל מיני העוף המולידים מינם. וידע ה׳ יתעלה שמה שהמציאוֹ מזה הוא טוב מאד לתכלית אשר בעבורו נברא, וכבר בראוֹ גם כן בזה האופן היותר שלם שאפשר בבריאתם, עד שמה שנשיגהו מן הטוב והחנינה אשר המציא בבריאתם — ואם הוא רב מאד, כמו שהתבאר בחכמה הטבעית אצל זכרון תועלת אברי הבעלי חיים — הנה הוא מעט מזער בהיקש אל מה שיש מן הטוב והחנינה ביצירתם.

וכאשר הית׳ הבריא׳ הזאת על זה האופן רצוני כי המים לא פעלו אלו הפעולים זולתי אלהינו יתברך. לזה הוא שלא יהיה מאמר זה שיפעל אבל יראה בבירור שחודש בו מאמר הכמה כאומר את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת להורות על חדוש הדברים אשר ינשא עליהם הכמה בשני סוגיו. על המתדבק אמר התנינים הגדולים כי הוא אשר יתואר בגודל וקוטן.

ועל המתפרק אמר ואת כל נפש החיה וכו׳. גם הוא עצמו ענין השווי והבלתי שווי שהוא סגולה לו כי מאמר התנינים הגדולים יורה על השווי בכמה כמו שאמרו ז״ל על המאורות הגדולים קודם הקיטרוג לא זה גדול מזה. ומאמר כל נפש החיה הרומשת כלל הבלתי שווי כמו שנאמר שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות (תהלים ק״ד:כ״ה).

הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה. בבתרא בפרק המוכ׳ את הספינ׳ ומפיק לה מדכתיב יפקוד י״י בחרבו הקשה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון תרתי חד זכר וחד נקבה ופי׳ רשב״ם ז״ל לויתן נחש בריח הוא הזכ׳ שזקוף כבריח ולויתן נחש עקלתון הוא הנקבה שמקיף את העולם וכן תרגום יונתן בן עוזיאל ית תנינייא רברבייא לויתן ובת זוגיה ומה שפי׳ לויתן ובת זוגיה ולא שאר הדגים הגדולים שבים משום דמה״א התנינים משמע המפורסמים אצל הכל דומיא דהמאורות הגדולים ואין לך ידועים אצל הכל רק לויתן הגנוז לצדיקים לעתיד לבא כמאמר רבותינו ז״ל ומלחה לצדיקים לעתיד לבא וזהו שכיון הרב באמרו פה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא דאם לא כן לא היה צריך לומ׳ רק הוא לויתן ובן זוגו כדי לפרש ה״א התנינים דמשמע המפורסמים אצל הכל אבל מה שהוכרחו להוציא מקרא דיפקוד י״י וגו׳ שהיו שנים ולא מקרא דהתנינים דמשמע תרתי הוא משום דתנינם כתיב חסר יו״ד דמשמע חד כדאיתא בב״ר אמר רבי פינחס בשם רבי אחי תנינם כתיב זה לויתן שאין לו בן זוג כמו שדרשו גבי ולבני הפילגשים פילגשם כתיב שלא היתה אלא אחת וקראן הכתוב תנינם בלשון יחיד אף על פי שהיו מתחלה שנים כדנפקא לן מקרא דיפקוד י״י על שם סופן שנשארו אחד:

והרג את הנקבה. בבבא בתרא ראה שאם היו נזקקים זה לזה היו מחריבים את העולם כולו והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא וסרס את הזכר שנאמר והרג את התנין אשר בים בסיפיה דקרא דיפקוד השם ופירש רשב״ם סרס את הזכר שלא יזקק עם שאר הדגים אי נמי דלא ליהוי ליה צער תאוה והא דכתיב יפקוד י״י בחרבו הקשה והחזקה על לויתן נחש בריח שהוא הזכר דמשמע שהרג גם הזכר בלעתיד לבא קמיירי אבל גבי נקבה דכתיב והרג את התנין ולא כתיב יהרוג דומיא דיפקוד לאו לעתיד לבא קמיירי והכי דרשינן לה יפקוד השם בחרבו הקשה והחזקה על לויתן נחש בריח שהוא הזכר לעתיד לבא כאשר עשה על לויתן נחש עקלתון שכבר הרגו מששת ימי בראשית כדכתי׳ והרג את התנין אשר בים ופריך התם ונקט ליה לזכר ומשני בשרא דנקבה מעלייא טפי במילחא ואי בעת אימא כיון דכתיב לויתן זה יצרת לשחק בו לאו אורח ארעא לשחק בהדי נקבה והדר פריך ולצנניה לנקבה כמו שצנן לבהמות בהררי אלף ואמאי הרגה ומשני משום פריצותא דדגים דלא מהניא בהו צנון:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

ויברא אלהים התנינים וגומר עד סוף הפרשה. כמו שבאמירה האלהית של זה היום יוכללו כמו שפירשתי ג׳ סוגים מהב״ח הא׳ שרץ הים והם התולעים הקטנים וקשים בתולדותם. והב׳ הדגים שקרא נפש חיה. והג׳ העוף כן בזכרון המעשה נזכרו כלם כי נאמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים והם הדגים שקרא׳ גדולים בערך השרץ שהם קטנים ולמדתנו התורה שכל מה שנברא בששת ימי בראשית בקומתן נבראו כי לא נבראו בששת ימי בראשית הדגים קטנים ורזים וגדלו אחר כך בגופיהם כמו שיקרא בהויה הטבעית לא היה כן כי הם כשנבראו גדולים ושמנים היו וזהו את התנינים גדולים. ועל השרץ נאמר ואת כל שרץ החיה הרומשת אשר שרצו המים ועל אלו אמר למיניהם ר״ל שברא אותם זכר ונקבה לקיים מיניהם. ועל העוף אמר ואת כל עוף כנף למינהו. ואם כלל הכתוב השרץ והדגה כאחד יאמר הכתוב שברא השם בהם מינים מתחלפים כי יש מהם תנינים גדולים וכמו שאמרו בפ׳ הספינה (דף ע״ג ע״א) אמר רבה בר בר חנא זמנא חדא הוה קא אזילנא בספינתא וחזינא לההוא כוורא דיתבא ליה תלתא על גביה וקדחא אגמא עלויה סברינן די יבשתא היא וסלקינן ויתבינן ובשלינה חם גביה דכוורא ואיתהפיך ואי לא דהוה ספינתא מקרבא לן הוה מטבע לן. וכיוצא בזה יספרו גם היום יורדי הים באניות. ואולי שלויתן ובת זוגו שזכרו רבותינו (שם עד עב) מאלה היו עם היות שהפלוסופים מבני עמנו ייחסו לאות׳ הגדה ענינים עמוקים מהחכמה ואין צורך אליהם במקום הזה. והנה זכר לשון בריאה בזה לא מפני גודל התנינים כמו שכתבו המפרשים כי מלת ויברא לא לבד על התנינים נאמרה כי אם גם כן על השרץ ונפש החיה אבל מפני הנפש המרגשת שנבראת לא מדבר הושפעה ראשונה ביום הזה לכן נאמר בבחינת׳ ויברא אלהים כי ברא אז אותם הנפשות המרגישות בב״ח המרגישים מהאין הגמור האמנם במלאכת היום הששי לא נאמר לשון בריאה כי אם עשייה ויעש אלהים לפי שההשפעה הראשונה שהושפעה בעולם הנפש המרגשת החליט לשון בריאה לפי שאז נבראה ראשונה לא מדבר. ואחרי שהושפעה בשרצים ובדגים ובעוף לא אמר בהם עוד לשון בריאה כי אם עשייה שעשה בהשפעת הצורה המרגשת בחיה ובבהמה ממין מה שכבר היה והותרה בזה השאל׳ הד׳.

ואמנם אמרו וירא אלהים כי טוב אפשר לפרשו על התנינים הגדולים ועל כל שרץ הים שעם היותם נמצאים ללא הועיל אלו לגדלם ואלו לקטנם ואינם נאותים לאכילה שבעבור זה אולי יחשוב אדם שלא היתה בריאתם טובה הגיד הכתוב שאין הדבר כן כי הנה האל ית׳ יודע כליות ולב וסתרי הדברים הטבעיים ראה שהיה מציאותם ותולדתם כפי הצורך אליהם והטוב המגיע מהם עם היות שאנחנו נסכל בתועלותיה׳ גם אמר זה על בריאת העוף מהמים או מן הרקק שלא התמידה כן הויתם כי אם בארץ שראה ית׳ שכן היה טוב להיות בתחלת הבריאה.

ויברא אלהים את התנינם – שלא הספיק הכח המוליד המסודר במים להמציא התנינים הראשונים בלי זרע, עד שברא אז כח מספיק לזה.

ויברא אלוהים את התנינים, the evolutionary powers of the waters did not suffice for this task. They could not produce the original sea-monsters without having been provided for this with seed by the Creator.

[א] ויברא אלהים את התנינים הגדולים

[1] בתרא¹ פרק חמישי דף עד ע״ב (בבא בתרא עד:)

[2] נידה פרק שלישי דף כב ע״ב (נדה כב:) ב

1. עיין בהקדמה בפרק ׳דרכי התבטאות רבנו׳ מדוע הוא מכנה מסכת בבא בתרא רק ׳בתרא׳.

ובדברי אגדה וכו׳. דאם לא כן למה הוציא התנינים מן הכלל של ״כל נפש החיה הרומשת״, אלא שהם בריות מיוחדים כמו לויתן ובן זוגו:

והרג הנקיבה וכו׳. שהרי ״תנינם״ חסר כתיב. ואין לומר שהרג הזכר, שאמרו בגמ׳ בבבא בתרא (עד ע״ב) דכיון דכתיב (תהלים קד, כו) ״לויתן זה יצרת לשחק בו״, לאו אורחא לשחק עם הנקיבה:
ומפני שרש״י הכניס זה המדרש בפירושו, והרבה בני אדם אשר לא ראו אור החכמה קשה עליהם דבר זה, ולא ידעו נתיבות החכמה, שאילו ידעו לא יחשבו כזאת, והיו נפלאים ומשתוממים על דבר נפלא הפלא ופלא איך חכמה ובינה כזאת נתן אלקים בלב חכמים, והיו אומרים ׳ברוך שחלק מחכמתו ליראיו׳ (ברכות נח.), אציע מן המאמר הזה מה שאפשר שיקנה קצת הבנה בזה, ואולי יקנה יותר מעצמו. וכך הוא המאמר בפרק המוכר את הספינה (ב״ב עד ע״ב); ׳אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב״ה בעולמו – זכר ונקיבה בראם, ואף לויתן זכר ונקיבה בראם, ואילו נזקקים זה לזה מחריבין העולם. מה עשה הקב״ה, סירס את הזכר והרג את הנקיבה, ומלחה לצדיקים לעתיד לבא׳. עד כאן המדרש. דע כי בכל מין שברא הקב״ה בעולם – שלימותו הוא הזוג זכר ונקיבה, ונקרא ׳זוג׳ על שם שהם מזדווגין זה לזה. והאדם – אמרו חכמים (יבמות סג.) לא נקרא ׳אדם׳ אלא כשיש לו זוג עמו, שנאמר (ראו להלן ה, ב), ״זכר ונקיבה ברא אותם ויקרא את שמם אדם״. והנה בא לומר שיש בריות נמצאו בעולם כי למעלתם ולגדולתם אין העולם הזה יכול לקבל אותם מחמת עילוי מדריגתם, ולפיכך אמר שהלויתן ׳זכר ונקיבה בראם, ואלמלא מזדווגים זה לזה׳ כלומר שאם היה הזיווג להם – שבזה היה היצירה שלימה, לא היה אפשר לקיום העולם, כי לא יכול לסבול העולם הזה. (ורש״י) [ורשב״ם] פירש שם מפני כי לא היה יכול העולם להתקיים מפני התולדות, שהיו מולידים רבים. פירש לך פשוטו של המאמר, והוא גם כן נכון. אך עיקר הדבר הוא הזיווג בעצמו, שאין ראוי שיהיו מזדווגים, דאם מזדווגים אין העולם כדאי להם, והיו מחריבים מכח שלהם העולם הזה, אשר לא היה יכול להתקיים מזיווג שלהם כאשר הם יחד. אך בפרטית שלהם, דהיינו הזכר בלבד, אין זה נמנע להיות קיים, כי הזכר בלבד אין לו כח כמו שיש לזיווג:
ואמר ש׳מלחה לצדיקים לעתיד לבא׳. ובאור דבר הזה מה שאמרו ׳ומלחה לצדיקים לעתיד לבא׳. שממנו יובן שהצדיקים אוכלים, והנה הרבה בני אדם בהגיעם אל המאמר הזה הם מתמרמרים מאוד נגד המאמר הזה מצד עצם המאמר, שנראה בעיניהם פלא שיהיה דבר שנראה שאינו שלימות – כמו האכילה והשתיה – במקום קדוש, ואנו רואים בעמוד משה בהר ״לחם לא אכל ומים לא שתה״ (שמות לד, כח), וכן אליהו ז״ל. ועוד כאשר חברו אליו מאמר חכמים במקום אחר (ברכות יז.) ש׳העולם הבא אין בו אכילה ושתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה׳, לקחו המאמר הזה ונתנו לו פירושים הרבה מאוד, זה אומר בכה וזה אומר בכה, עד שנתרבו הפירושים. ואתה לא כן תעשה, כי בתמים תלך בדברי חכמים, כי המאמר הזה לא הוא בלבד בא בדבר חכמים ז״ל, אלא יש עליו עדים נאמנים שלא יוכלו לפרש אותם לפי פירושם, והוא המאמר במדרש קהלת רבות ׳כל הנביאים לא ראו רק את הסעודה, אבל מתן שכרה ״עין לא ראתה אלקים זולתך״ (ישעיהו סד, ג)׳ עד כאן. ומה שנאמר במקום אחר (ברכות יז.) העולם הבא אין בו אכילה ושתיה, זה נאמר על מתן שכרה, שהוא עולם הבא בודאי, ושם לא תהיה אכילה ושתיה בעולם הבא, רק ׳צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם׳, כי אז לא יהיו צריכים לאכילה, רוצה לומר הקיום, שכבר קבלו אותו קודם עולם הבא. אבל הסעודה אשר רמזו בכאן שתהיה לצדיקים לעתיד, הוא קודם עולם הבא:
ואל תאמר כי אכילה זאת – שהיא סעודה שתהיה לעתיד – כמו שהוא אכילה זאת שהיא אצלינו, אבל האכילה הזאת לא תהיה אכילה שהיא מן כח המתאוה, אבל תהיה סעודה המקיים וסועד את האדם ונותן לו קיום, לכך תקרא ׳סעודה׳. ואין לומר אם כן יהיה לו גם כן אכילה ושתיה תאוות הגוף, זה אינו כלל קשיא, כי האכילה ושתיה שהם תאוות הגופניות לא תהיה, כי מדריגות סעודה זאת בלא דברים אלו, אבל ענין הסעודה נאמר על הקיום בלבד, ואין ספק שתתחלף הסעודה הזאת כהחלף המדריגות אשר בין העולם הזה ובין עולם הבא, מכל מקום שם ׳סעודה׳ תהיה שם. ואם יאמר, בשלמא בעולם הזה ימצא שם סעודה בעבור החום הטבעי המעכל, וכיוצא מן טבע הגוף, ולא שייך בזה לעתיד לומר כך, הנה אין זה קשיא, שאם האדם הטבעי הגשמי הוא ניזון בדבר חומרי גופני גשמי, כך נזון הרוחני לפי ענין שלו, רוצה לומר שמקבל קיום ופרנסה, וזהו ה׳אכילה והשתיה׳ של דבר הרוחני, והשתא יהיה הערך שוה. ואיך יהיה דבר זה קשה לך, שהרי בעולם הזה יש חלוף בין הפרנסה; כי האדם ניזון בדבר דק כמו הלחם והבשר, והבהמה נזונת מתבן, וכן כל דבר לפי ענינו ניזון, נמצא כי יש לצדיקים לעתיד סעודה. ואם היו אומרים שתהיה הסעודה בבשר ויין – היה קשה מאד, אבל הם אמרו שהסעודה תהיה בלויתן, וכן בהמות בהררי אלף (ב״ב עד ע״ב), ויין המשומר לעתיד (ברכות לד ע״ב), וזיז שדי, וכלם הם מציאות ראויים לפי ערך הסעודה:
וראה נא כי רבי עקיבא היה סובר שגם המלאכים אוכלים לחם, כדאמרינן בפרק יום הכפורים (יומא עה ע״ב) – ״לחם אבירים אכל איש״ (תהלים עח, כה), ׳לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי רבי עקיבא. וכשנאמרו הדברים לפני ר׳ ישמעאל אמר להו צאו ואמרו לרבי עקיבא טעות הוא, וכי מלאכי השרת אוכלים לחם, והלא כתיב (דברים ט, ט) ״לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי״⁠ ⁠׳, הרי שרבי עקיבא היה סובר שגם מלאכי השרת יש להם הסעודה הזאת, והם סעודים בדבר שהוא בערך להם, כי הכל צריך להתפרנס מן העלה הראשונה, שבשפע שלו קיימים הכל, והיה סובר שמקבלים קיום. אף על גב דר׳ ישמעאל פליג, לא פליג אלא במלאכים שאין להם הענין של אדם, כי האדם יש בו ענין אחר שצריך לסעודה, ולא כן המלאכים והבן זה ההפרש. ובזה הם חולקים; כי לדעת רבי עקיבא המלאכים יש להם אכילה זאת, כי האכילה הזאת הוא קיום שלהם, כמו שהיא כל האכילה. ואל תטעה לומר שהמלאכים אוכלים ממש, רק כבר אמרנו לך פעמים הרבה שהכונה בזה הקיום שמקבלים המלאכים. ולדעת רבי (אליעזר) [ישמעאל] לא שייך אכילה רק באדם ולא במלאכים, וזה כי האדם בעבור שהוא מן התחתונים והאדם בריאה חסירה שאפשר להשלים, ולפיכך האכילה היא לאדם להשלים מה שחסר, וצריכים אל האכילה – רוצה לומר הקיום. אבל המלאכים אין הדבר חסר בהם – עד שתאמר שאפשר בהם להשלים עצמם, ולפיכך הם עומדים בקיומם כאשר נברא, ואין צריך להם אכילה – שהיא הקיום. והבן דבר זה היטב:
לפיכך יש אכילה לאדם, ובאכילה זאת יקנו מעלה עליונה אשר אין עוד. ומשה רבינו עליו השלום כאשר עלה לקבל התורה נכנס במחיצת מלאכים (שבת פח ע״ב), ולפיכך ״לחם לא אכל״ (שמות לד, כח). ובאליהו נאמר (מלכים-א יט, ח) ״וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום״, ועתה איך תוכל להקשות על דברי חכמים, והרי אתה רואה בעיניך כי כאשר היה האדם בגן עדן היה עמו אכילה, כדכתיב בפירוש (להלן ב, יז) ״מכל עץ הגן אכל תאכל״, ואין ספק כי מעלת האדם בגן עדן קודם שחטא היה מאוד מאוד גדולה, והרי היה בו אכילה ושתיה בודאי, והכי נמי יש לומר אצל סעודת הצדיקים, הרי כי האכילה אינה רק הקיום שמקבל הנמצא, ומה חסרנו אם נאמר שהצדיקים יקבלו קיום, ודבר זה הוא פרנסתם. ומה שאמרו (ברכות יז.) ׳העולם הבא אין בו אכילה ושתייה אלא צדיקים יושבים׳, כבר בארנו זה. הנה האכילה של אדם מעץ החיים היה גורם לו שחי לעולם (להלן ג, כב), וזה בעבור כי האכילה לאדם הוא קנין מה להשלים עצמו, ויתדבק האוכל במה שהוא נמשך אחריו – אם למות, אם לחיים להשלים, וכל הדברים האלו אשר בהם סעודות הצדיקים – מושפעים מאתו יתברך, זהו הנראה מדברי חכמים כמו שאמרנו למעלה, כי הסעודה קודם העולם הבא, והעולם הבא הוא שכרה, ויהיה הסעודה דומה לסעודה של אדם הראשון בגן עדן. וכן יש בשמות רבה ׳עתיד הקב״ה לעשות סעודה לצדיקים בגן עדן׳. כלל הדבר כי אלו דברים הם מציאות מושפעים מאתו יתברך, ויהיו דומים לפירות הגן עדן, והצדיקים יהיו סועדים בם, כי הם דברים יקרים עליונים מושפעים מאתו יתברך, וכשיקבל אותם יקנה השלמה וקיום ודבוק בעילה וסבה המקיים הכל, והוא הסעודה באמת בגן עדן:
ואלו ב׳ דברים, האחד הלויתן, וכן בהמות בהררי אלף, אל תאמר שהם משתתפים בדברים אשר הם לנו עתה, כי כלם מציאות נבדלים ממינים אלו לגמרי, כמו שנבדלים פירות גן עדן – מדברים אשר אצלינו. ומפני שבעולם הזה דברים שהם משלימים האדם הם הרבה, כי לא תמצא דבר אחד שהוא משלים את האדם בכל, כי אין דבר זה כזה, כי צריך הוא לאכילה – והאכילה משלים אותו מה שמשלים אותו, וכן השתיה משלים אותו מה שמשלים אותו השתיה, ולכל אחד יש השלמה בפני עצמו, ולפיכך אמר כי הצדיקים יהיו סועדים דברים אלו, כי על ידי דברים אלו יקנו כל השלמה; כי הלויתן בריאה מתיחסת למים, והבהמה מתיחסת לארץ, והמים והארץ שני מינים מחולקים, אין זה כזה. וזיז שדי הוא באויר השמים. הרי לך מינים מחולקים עד שלא יחסר שום השלמה, שאין ספק כי דברים שהם מחולקים נמשך מזה דברים מחולקים – עד שהם משלימים הכל. ובבריאת עולם אלו שלשה כוללים כל הבריאה; שיש בריאות בים כמו הדגים, ויש ביבשה כמו הבהמות, ויש מן המים ומן האדמה, והוא עוף השמים פורח באויר (רש״י להלן ב, יט). הנה אלו החלקים כוללים הכל. ויש דבר מיוחד בפני עצמו, והוא דבר נולד מן הפרי ונעשה משקה, ענין זולת הראשונים, שהרי הוא ענין אחר במה שהוא משקה. וכשם שאלו דברים הם מחולקים כוללים כל חלקי הבריאה, כך כוללים כל חלקי השלמה עד שהוא מושלם בכל. והאכילה בעולם הזה הוא קנין מה והשלמה, כך האכילה לעתיד הוא קנין והשלמה, אבל החלוף בין האכילה הזאת והאכילה לעתיד – כמו חלוף המדריגות אשר יש בין העולמות אשר הוא עתה והעולם אשר יהיה לעתיד. כמו שיש חלוף בין אכילה זאת ובין אכילת גן עדן, כי האכילה [בעוה״ז] משלמת האדם שלימות לפי הראוי בעולם הזה, והאכילה בעולם הבא השלמת האדם הוא כפי הראוי לעולם הבא. ולפי שלא נראה לאדם רק אכילה גופנית, לכך קשה על האדם לצייר, כמו שרחוק ממנו להשיג ענין עולם הבא, ודי בזה למבין ענין זה:
וכאשר תבין דברים אלו תדע ההבדל שיש בין המלאכים ובין האדם, כי האדם מקבל הקיום מן יוצר הכל, והוא הסעודה שהוא יתברך סועדו ומקיים, ודבר זה מבואר, ומאחר שמקבל הקיום מן השם יתברך, אם כן למה יש לנו לספק בסעודה, הרי כל ענין הסעודה אינו אלא קיום מלשון ׳סעד׳, כי אלו דברים חלקי השפע כל אחד דבר מיוחד, והם הכל, והאדם יקבל שפע הכל, והבן זה:
וכבר אמרנו כי יש בריאות לפי מעלתם אין ראוים שיהיו בשלימות בעולם הזה, לכך הרג הנקבה, שלא יהא הזכר נמצא עם זוג שלו בשלימות. ו׳הנקיבה מלחה לצדיקים׳, פירוש אף כי הנבראים לא נבראו להריגה – וזו הרגה, מפני שעיקר הריגתה הוא לצדיקים לעתיד, והרבה נבראים נבראו ונמצאו בשביל קיום ופרנסת האדם. ודווקא הנקיבה מלחה, מפני שהגיע לה הפסד מצד עצמה ויש לה הכנה לזולתה, והיינו במה שהיא עומדת לסוף לצדיקים לעתיד לבא, והיא מוכנת בכח לדבר שיהיה בסוף, ודבר זה ענין הכח, ושייך דבר זה לנקיבה, פירוש מה שכל נקיבה היא מוכנת לזולתה – והיא בכח לא בפעל, ולכך דבר זה טבעי לנקיבה. והיינו דמשני ׳בשרא דנקיבה מלחא מעלי לה׳, כי דבר שהוא במלח יש לו קיום לזולתו על ידי המלח, והוא בכח מוכן לדבר שהוא בסוף, וכל ענין הכנה ראוי לנקיבה, והיא ענין טבעי מסודר מן השם יתברך. ואילו היו נבראים עם זוג שלהם והיו אומרים שבהם תהיה הסעודה לעתיד – היה קשה, אך מפני שכל הבריות האלו אין בריות שלימות, שהרי אין זיווג להם, מזה תדע כי אינם בריות המתיחסים לעולם הזה, והם מתיחסים לעתיד, לכך כל דבר זה הוא מסודר וראוי, ואין להאריך כאן יותר. והוא יתברך יתן חלקינו בחיים, ולשאוב מים בששון ממעייני הישועה (עפ״י ישעיהו יב, ג), ולשמחנו עם המצפים לשמחתו, ויפרוש עלינו מזיו כבודו, ואז נשמח בארבע מינים:

נפש שיש בה חיות. הוצרך לפרש כאן ׳נפש שיש בה חיות׳, דלמעלה (פסוק כ) שכתב ״שרץ נפש חיה״ משמע שאינה חיה ממש, שהרי קראו ״שרץ״ מפני החיות שהוא נע ונד, אבל כאן כתיב ״ואת כל נפש חיה הרומשת״ והוא אמינא שיש חיה בים, ובשביל שאין לה רגלים גבוהים נקרא ״רומשת״, ולעולם ״חיה״ כמשמעו הוא, ולכך הוצרך לפרש שגם כאן ״נפש חיה״ ׳נפש שיש בה חיות׳, שהרי קאי אשרץ דלעיל, דכתיב ״ויברא אלהים וגו׳⁠ ⁠⁠״:

הַתַנִינִם: חס׳ יו״ד בתראה ע״פ המסורת¹. וכן נדרש בב״ר² פ׳ ז׳, זה בהמות ולויתן שאין להם בן זוגות. עיין יפה תואר³ שם, סי׳ ה׳, ומזרחי⁴, וגור אריה⁵, וזוהר⁶ פ׳ בא דף לד, ופ׳ תרומה דף קע״ו. [התנינם].

הַגְּדֹלִים: דגש בגימ״ל. [הַגְּדֹלִים].

עוף כנף: מלא וי״ו. גם הרמ״ה⁷ ז״ל כתב, וְעוֹף יְעוֹפֵף על הארץ⁸, תרויהון מלאי׳ וי״ו כתי׳, וכל לישנ׳ דעוף באורית׳ דכותי׳ מל׳. [עוף].

1. המסורת: מ״ג-ד על אתר.

2. בב״ר: פרשה ז ד.

3. יפה תואר: על ב״ר פרשה ז ה, מט ע״ג.

4. ומזרחי: על אתר, ד״ה הוא לויתן.

5. וגור אריה: על אתר, ד״ה והרג הנקיבה.

6. וזוהר: שמות, לד ע״א-ע״ב; קעו ע״ב (ספרא דצניעותא).

7. הרמ״ה: עו״ף.

8. וְעוֹף יְעוֹפֵף: בר׳ א כ.

ובדברי אגדה הוא לויתן. דקשה ליה למה פרטם יותר משאר הבריות ולמה הוציאם מכלל כל נפש החי ובה״א הידיעה לכן פירש וכו׳. [דבק טוב]:

והרג את הנקיבה. דקשה ליה דכתיב התנינם חסר יו״ד אחרונה דמשמע לשון יחיד וקרינן תנינים לשון רבים לכן פירש בראם זכר ונקבה לכן קרינן התנינים ואחר כך הרג לנקבה לכך כתיב חסר יו״ד. [דבק טוב]:

According to the Aggadah this refers to the Leviasan. Rashi is answering the question: Why did it specify התנינם, as opposed to any other creature? And why were they singled out among all living beings by the definite article ה? Thus Rashi explains, "According to the Aggadah...⁠" (Devek Tov)

He killed the female. Rashi is answering the question: It is written התנינם without the י of the plural form, implying there was only one. Yet we read it as התנינים, plural. Thus Rashi explains that Hashem created them male and female, and therefore we read it in the plural form. But later He killed the female, and that is why it is written in the singular form. (Devek Tov)

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

ויברא אלהים וגו׳ – פירוש הוסיף ה׳ כח בב׳ פרטי הבריאה שנבראו מן המים, ומה שחזר לומר ואת כל נפש החיה וגו׳ ולא הספיקו המים להוציאם מה שלא מצינו שעשתה האדמה בהוצאת הדשאים והעשבים שהספיקה אמרת ה׳ לה. דע כי אין המצמיח ולא הבורא בורא יותר ממה שיש בכח תולדתו כי איך יתן אדם מה שאין בו, והנה המים והעפר הם מחוסרי רוח החיונית ומנין להם רוח לתת בברואיהם. והגם כי הארץ והמים יש בהם חיוניות דק עד מאד, הגם שיתנו ממנו לא יתנו יותר ממה שבהם וזה לא יספיק לדגים ולעופות, אשר על כן לא הספיק כחם והוצרך ה׳ לברוא להם רוח החיונית והוא אומרו ויברא וגו׳ את כל נפש וגו׳. והגם שבצוותו למים אמר ישרצו שרץ נפש חיה, פירוש שרץ שתהיה בו הכנה לקבל נפש חיה, כי יש לך לדעת כי החיוני ירצה הכנה והוא אמצעי בינו לבין החומר וזה ישנו בכח המים לעשותו כמו שאמרנו שיש בכחם כח רוחני דק.

ובתנינים הגדולים עשה ה׳ שינוי בבריאתם כמו שאמרנו, ולא אמר בדרך כלל ויברא נפש התנינים ואת כל נפש וגו׳ בזה גילה הכתוב כי משונים הם מכל מה שבים שמלבד שהוליד בהם נפש גם בכח בריאתם עצמה ברא ה׳ בהם כח נוסף אשר אין כח בים לעשותו כמו שאמרנו, וזה הוא הדג המופלא לויתן זה, וכבר דבריו מפורשים בדבריהם ז״ל (ב״ב עד:). וטעם שלא אמר בבריאה זו ויהי כן, אין לו מקום כי לא יצטרך לומר ויהי כן אלא כשלא יוזכר אלא אמרות ה׳ לבד תגיד התורה ויהי כן כי אמר ותהי מה שאין כן כשאומר ויברא יש בכללו אמירה יש בכללו הויה.

ויברא אלוהים את התנינים הגדולים. God created the great monsters of the sea. The Torah's use here of the word ויברא, "He created,⁠" indicates that God equipped the creatures which the waters had produced with two additional kinds of creative ability. The Torah here adds the words ואת כל נפש שרץ חיה, "and all the crawling living beings that the waters spawned,⁠" instead of just reporting that "the waters produced according to their kinds,⁠"- as in the case of the earth producing herbs. The words למיניהם were restrictive. Neither the earth which was charged to produce vegetation, nor the waters which were charged to produce swarms of crawling living creatures and birds which could fly were able to produce anything which was not part of their own constitution, the potential they had been equipped with. Since neither the waters nor the earth contain the element רוח, wind, spirit, breath, for instance, how could they possibly bring forth a creature that possessed רוח as an essential element? Although both earth and water possess some minute life-giving ability, this would never be enough to produce living organisms such as fish and birds. This is why God is reported in our verse as having supplied this additional life-force. This is why the Torah here has to once again use the term ויברא אלוהים, God created. This involvement of God extended to כל נפש חיה, every living creature. Although God had previously directed the waters to produce swarms of crawling living creatures, the meaning of that directive was to produce a swarm of bodies which was capable of being animated through the infusion of a life-force to be supplied by God. This was something that was well within the capacity of the waters to produce.

When it came to the sea-monsters, the normal preparatory process that the waters were capable of providing was not adequate; this is why God interposed Himself and provided that extra vital force which is significantly not described merely as נפש חיה. Keeping this in mind we understand our sages who understood this sea-monster to be Leviathan. We are all aware of the descriptions of Leviathan both in the Bible, the Talmud and the liturgy. The reason the Torah did not confirm the creation of these sea-monsters with the usual ויהי כן, so it came to be, is simply that there was no need to do so. When God gives a directive merely by word of mouth, the Torah has to report that God's directive was carried out. When God was personally involved in the creation of something, the Torah certainly does not need to give us any confirmation of that. The very expression ויברא, He created, includes successful execution.

ויברא וכו׳ – בעבור התנינים הגדולים היתה בריאה מיוחדת נפש עם בשר נברא בבת אחת מה שאמרו בריאה יש מאין כאן פירושו ממה שלמעלה ממנו. כי חומר העליון הוא צורת התחתון מפני שכל נברא שהיא רחוק ב׳ מדרגות נק׳ יש מאין. כי אין ביאורו שאינו ממש ולכן נאמר אצל התנינים ויברא.

ואת כל נפש חיה הרומשת אשר שרצו המים – מקודם ברא הקב״ה את נפשם כי המים המציאו חומרי אלו המינים בלבד והוא ית״ש גמר על ידם בהבראות את נפשם.

ואת כל עוף כנף – ביאורו את כל נפש עוף כי חומר העוף שרצו המים. עוף היינו עופות. וכנף היינו חגבים וידוע כי האויר נחלק לג׳ אוירים הבהמה והחיות נבראו מאויר התחתון הסמוך לארץ לכן היו כבדים בתנועתם ולכן לא נאמר בריאה בנפשותם, ודגים נבראו מאויר האמצעי ולכן הם שטים וקלים בתנועתם. ועופות הם מאויר העליון לכן הם קלים ביותר עד שמעופפים קרוב למקום יצירת נפשם ולכן נאמר בריאה בנפש הדגים והעופות ונפש החומרי של האדם הוא למטה מכולם. ונפש השכלי שלו למעלה מכולם לכן נאמר בגופו נעשה ובנפשו ויברא.

על דרך הרמז

ויברא אלהים את כו׳ – עכשיו פרטן התנינים הגדולים הן ב׳ הרגלים שהן גדולים והן לויתן נחש בריח ונחש עקלתון כמ״ש כל מה שברא הקב״ה בעולמו זכר ונקבה בראם ואף לויתן כו׳ והן הב׳ ביצים. ואלמלא מזדווגים זה לזה היו מטשטשים את כל העולם שכל האיברים עושים פעולתם תמיד חוץ מן הבצים כי אם ע״י מחשבה וזהו סרסן כו׳ שהם מצוננים בעצמ׳ שלכן אמרו (נדה י״ג ע״א) מותר לסייע בבצים מלמטה והאמ׳ כוללן וז״ש לויתן זה יצרת לשחק בו כמ״ש הבאת לנו כו׳ לצחק כו׳ וז״ש י״ב שעו׳ כו׳ ג׳ ראשונות כו׳ שי״ב נחלקין ד׳ פ׳ ג׳ כמ״ש בס״י בד׳ אותיו׳ הוי״ה וז״ש (ע״ז) ג׳ הראשונות יושב ועוסק בתורה מימינו אש דת למו שניות יושב ודן כו׳ בשמאל. שלישיות יושב וזן כו׳ בת״ת ואתה מחיה את כולם וזהו כ״ו כל״ח נגד שם הויה שכלול בת״ת. רביעית יושב ומשחק עם לויתן זה הזיווג עם מל׳ וז״ש מיום שחרב בהמ״ק אין שחוק כו׳ ברביעית מה עביד כו׳ שאין זיווג בזמן הגלות יושב ומכלכל.

ואת כל נפש כו׳ – הן כליות.

ואת כל עוף כו׳ – ידים כו׳.

ויברא אלהים את התנינים וגו׳ – יפרש הכתוב כי שרץ נפש חיה שזכר ראשונה כולל שני מיני בריות שֶׁבְּיָם. המין האחד הוא הדגה ועליהן אמר ״את התנינים הגדולים״. ואלה ידועים שיש מהן ארוכים מאה אמה ויותר שקורין בלע״ז (וואללפישע).⁠¹ ובכלל זה כל הדגים. וזכר התנינים הגדולים בפרט שגם הם ״שרץ״, לא יותר. והנה הם הבריות היותר גדולות וחזקות שברא ה׳ בעולמו, והם פחותים בערך מן העוף הקטן כמו שאמרנו למעלה שהפחות נברא בתחלה. ומזה ילמד האדם שאין גדולת האדם כשהוא גדול קומה ובעל עצמות קשות וחזקות. אלא בעבור מעלת נפשו כשהיא יקרה מחכמה ומכבוד. עד שלפעמים יגדל ערך איש אחר קצר הקומה ודל הבשר מאלף זולתו אשר כגובה ארזים גבהם. ו״גדולים״ שבכתוב זה על גודל כמות הגוף.

ואת כל נפש החיה וגו׳ – זהו המין השני, והן חיות הים, כמו כלב הים וכיוצא הידועים, והם הולכים גם על רגליהם וכמו הקראקאדיל² שעולה מן הנילוס ליבשה ורבים כמוהם. ולכן כתוב עליהן הרומשת, שבארנו למעלה, שנופל על רומס ברגליו על הארץ. ויראה לי עוד, שמלת ״למיניהם״ שב לבד על ״נפש החיה״, לא על התנינים הגדולים שזכר תחלה. ולכן הפסיק בעל הטעמים במלת ״הגדולים״. וטעם הדבר, שבכל מקום שנכתב ״למינו״ במעשה בראשית בא להורות על איסור ההרכבה, מין בשאינו מינו שאסור גם לבני נח. או תוכל לומר בשביל ישראל כי תועבה היא לשנות מעשה ה׳, אעפ״י שלא יולידו מין שלישי. וכאמרו ״את חוקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים״.⁠³ ואמרו רבותינו⁴ ז״ל ״חקים שחקקתי״ במעשה בראשית. ובנפש החיה הרומשת בימים יש הרכבה. ובמלת ״למינהו״ אסרתה תורה וכמו שאמרו במסכת בבא קמא.⁠⁵ מה שאין כן בדגה שאין להם חבור זכר ונקבה ולא שייך בהם הרבעה לא נכתב אצלם ״למינהו״. ולכן לא מצינו בתלמוד איסור כלאים אצל דגים. אבל בבראשית רבה⁶ ראיתי שאמרו ״כהנא שאיל לר׳ שמעון בן לקיש, המרביע מחַיַת הים מהו? אמר לו אף הן כתיב בהון ׳למיניהו׳, אותיב כהנא: והלא אף הדגים כתיב בהון ׳למינהו׳? וכו׳, אמר ר׳ יונה יכול אני מקיים לה משום מנהיג. מביא שני דגים וכו׳, וקושרן בגמי וממשיכו בנהר או בים. ואסור לעשות כן משום כלאים וכדתנן וכו׳ אסורים לחרוש ולמשוך ולנהוג יחדו״. ולשיטה זו מלת ״למינהו״ שב גם על ראש הכתוב. אבל אם נאמר שמדבר לבני נח הם אינן מצווין רק על הרכבה ולא על הנהגה, ובעל כרחנו ״למינהו״ רק על נפש חיה, וכעדות בעל הטעמים. והסתכל כי בצווי לא אמר ״למינהו״ רק במעשה.

ויש להפלא על הדורש⁷ ״נשאו דשאים קל וחומר מאילנות שאמר בהם ׳למינו׳⁠ ⁠⁠״. וגם על דשאים נאמר במעשה ״עשב מזריע זרע למינו״.⁠⁸ ורש״י פירש בגמרא לפי שלא נאמר אצלם בצווי למינו. ולכן זה הוכחה לפרושינו שאין דשא ועשב ענין אחד, ובדשא לא נאמר ״למינו״, לא בצווי ולא במעשה. והוצרכו לקל וחומר מאילנות כי העשבים יוצאים גם בערבוביא.

אשר שרצו המים – חזר לומר ״אשר שרצו המים״ לפי שאמר ״ואת כל נפש חיה הרומשת״ כמו בבריאות שבארץ. שלא נטעה שמדבר מהן ושברא מקצתן עם הדגים והעופות, לכך פירש ״אשר שרצו המים״, שהן החיות ההולכים הגדלים במים.

ואת כל עוף כנף למינהו – כמו שמכל דגי הים זכר רק התנינים הגדולים וכל האחרים בכלל, כן מכל המעופף זָכַר רק עוף כנף החשובים, כמו הנשר וכיוצא. כמו ״תבנית כל צפור כנף אשר תעוף בשמים״,⁠⁹ שהן המזיקים והגדולים המגביהים עוף; והקטנים וכל שרץ העוף בכלל הוא. וזכר גם בהם ״למינהו״ מטעם שבארנו.

וטעם שאמר במעשה הדגים והעופות לשון ״בריאה״, יראה לי שעל כל מה שברא בד׳ ימים הראשונים לא הוצרך לפרש בכל אחד שברא אותם יש מאין, לפי שאינן בעלי חיים. ואחר שאמר בתחלה שברא את השמים ואת הארץ, הנה בכללם גם חלקיהם. כי המים והאויר והאש הם יסודות הארץ, והמאורות הם ממעשה שמים. וכמו שנבראו הכללים, נבראו הפרטים. וכן הירקות והעצים חלק מחלקי הארץ. מה שאין [כן] בעלי-החיים שהן ברואים בפני עצמן בעלי נפשות, שלא נטעה שהיו יש מיש, ונמשכים בתחלה מטבע המים והארץ אמר בשלשתן לשון ״בריאה״. בישובן שבהן, באותן השוכנים במים, אמר ״ויברא אלהים את התנינים״. כלומר זה שאמרתי לך ״ישרצו המים״ אינו שהמים הולידום, אלא שבהם ישכונו, ובריאתן היתה הפלא ופלא, בכח עליון מלֹא-דבר. ובאותן העפים באויר העליון זכר ג״כ ״בריאה״ כי ויברא שב על שתיהן. ובאותן ההולכים על הארץ זכר ג״כ ״בריאה״, בְּחָשׁוּב שבהן והוא האדם שנאמר ״ויברא אלהים את האדם״. כלומר, אעפ״י שאמרתי ״תוצא הארץ נפש חיה״ וגו׳, לא הולידה אותן הארץ בטבעה אלא אני בראתים ושמתי מקומם בארץ. אבל הרמב״ן ז״ל פירש, לפי שהתנינים גדולים מאד, אמר שה׳ בראם. וכן האדם לפי שהוא בצלם. ומה יענה על ״ואת כל נפש וגו׳ ואת כל עוף״ וגו׳? שבלי ספק ״ויברא״ שבראש המקרא שב על כלם? ועוד ״המאורות״ הגדולים כהנה וכהנה, ונאמר [רק] ״ויעש אלהים״?

וירא אלהים כי טוב – הן בריאת הדגים שהן למאכל אדם, והן חית הים אעפ״י שרובן אין תועלתם נודע לנו, אלהים ראה כי טובים הם כפי ארח החכמה. וכן העופות שהן למאכל האדם ולהנאתו, ואעפ״י שקודם המבול לא הותר הבשר, ידע ה׳ שבימים הבאים יהיה לְמִחְיַת האדם. וקצתן שאינן למאכל, גם הם ראה כי טובים. וכן מקצת מיני הדגים שהן ארסיים, וכן עופות טורפות ויחשוב האדם שיש בזה מְעֻוָּת וחסרון, הכתוב מעיד שהאלהים ראה כי טוב הוא.

1. לויתן.

2. בלשוננו: תנין.

3. ויקרא יט, יט.

4. סנהדרין ס, א. אמנם בגמרא לא אמרו המלים ״במעשה בראשית״.

5. נה, א.

6. פרשה ז פסקא ד.

7. חולין ס, א.

8. בראשית א, יב.

9. דברים ד, יז.

התנינם הגדלים – הדגים הגדולים שבים נקראו כן, ובעבור גדלם נזכרו בפרט, ולא נכללו בנפש החיה הרומשת אשר שרצו המים, שהם הדגים הקטנים:

ואת כל נפש החיה – כל החיים בכללם מתוארים בשם חיה, לפי שיש בהם חיות, והוא שם כולל אדם ובהמה, אולם הבדילו ספרי הקודש בין חיה שהיא תואר לאדם, ובין חיה שהיא תואר לשאר בעלי חיים, וזה הכלל כל מקום שנזכר תואר חיה בלבד ואינו סמוך לבהמה או עוף או רמש, וגם אין עמה שם לווי, יורה תמיד על נשמת האדם, כי היא לבדה דבקה גם בעולם הזה בחיים עליונים ונצחיים, ועליה אמר להלן ויהי האדם לנפש חיה כמו שנפרש שם, אבל כשידברו על שאר בעלי חיים תמצא תמיד תואר חיה סמוך למלת בהמה או עוף או רמש כגון כאן, או חברו עמה שם לווי כמו חית השדה, חיה רעה, חית הארץ או חיתו יער וכדומה, ושמור זה הכלל:

הרמשת – דומה למלת רמס בסמ״ך שענינו התנועה והדריכה על הארץ, וגם הוא לגנאי כמו מלת שרץ לרמוז שאין בו יתרון רק התנועה, כן רמש רומז שאין בו יתרון רק הרמישה:

ויברא אלהים את התנינים הגדולים – פתח בתנינים בעבור גדלם המשונה להודיע שגם הם מעשה ידיו ית׳, וכל בעלי חיים המשונים בגדלם החיים במים או הרומשים על הארץ נקראים תנינים. הרומשת, ל׳ רמיסה כלומר הליכה על גחון, שהגוף כלו בארץ ורומס הקרקע. אשר שרצו המים, ע׳ בפסוק הקודם. למיניהם ולמינהו ע׳ למעלה פסוק י״א.

God created the great cetaceans (tanninim) [i.e., whales, porpoises, and dolphins]. The tanninim are listed first because of their unusual size, in order to declare that even they are the work of His hands. All animals of unusual size that live in water or crawl on the earth are called tanninim.

creeping (ha-romeset). The term remisah means going on one’s belly, with the entire body upon the ground.

with which the water swarmed. See on the verse above.

various… numerous (le-mineihem… u-le-minehu). See above on v. 11.

תנינים – תיבה זו אינה ברורה, הן בפירושה והן בשורשה. יתכן שהיא נגזרת משורש ״נון״, ואות השימוש ״ת״ מתווספת לראשה (כמו ש״תנור״ נגזר משורש ״ניר״, ״תלמיד״ משורש ״למד״, ואולי גם ״תפוח״ משורש ״נפח״). ״נון״ בארמית הוא דג, מהשורש בעברית ״נין״ (צאצא), כמו ש״דג״ נגזר מ״דגה״ (להרבות צאצאים). מ״דג״ יוצא גם ״דגן״, חיטה, הנקרא כך בגלל ריבוי הגרעינים הנמצאים בשיבולת אחת. נמצא ש״תנין״ הוא מין דג, או קרוב למין הדג.

גם ״הרומשת״, משורש ״רמש״, אין ברור פירושה. ״רמש״ ודאי קרוב ל״רמס״, אך ״רמס״ מציין דריכה בכח גדול כדי לכתוש, לעומת ״רמש״ המציין את הזחילה הקלה של היצורים נחותי הדרגה. קרוב לודאי ש״רמש״ הוא צורה קלה של ״רמס״, ואילו ״רמז״ (המציין רק קריצת העין) הוא קל משניהם.

בדומה מצאנו: ״זנה״ (קל מ״זנח״, שמשמעותו לעזוב לגמרי), ״שנא״, ״סנה״, ״צנה״. ״זנה״ כוונתו להסיר אהבה; ״שנא״ כמשמעו; ״סנה״, שהוא קוץ, פירושו לדחות כדי להגן; ״צנה״ משמעותו מגן שיש בו מסמרים. דוגמא נוספת לשרשים דומים שאחד מהם כבד מהשני: ״זוז״, ״שוש״, ״סוס״, ״צוץ״. ״זוז״, משמעותו תנועה קלה, ״שוש״ פירושו תנועה פנימית של שמחה, ״סוס״ היינו סוס מהיר, ו״צוץ״ משמעותו הפרח הצץ ויוצא.

אולם אם ניקח בחשבון תופעה לשונית מסויימת, נעדיף לפרש בדרך שונה. מצאנו ש״סוס״ קרוב ל״סס״ (תולעת האוכלת צמר). כמו כן, ״עש״ קרוב ל״עוש״ ו״חוש״ (שמשמעותם למהר). נראה אם כן, שחוזק התנועה נמדד, לא רק על פי ההתקדמות המושגת בפרק זמן מסוים, אלא גם על ידי מספר התנועות הנשנות בפרק זמן מסוים. המסקנה היא, שחוזק התנועה נמדד על ידי הכח הפועל אותה. אם נספור את מספר הפסיעות הנעשות בדקה אחת, על ידי התולעת הזוחלת והסוס המהיר, נמצא שמהירות תנועת התולעת עולה על זו של הסוס הדוהר. אם כן אנו מבינים מדוע ״סוס״ קרוב ל״סס״; ומבינים גם ש״רמס״ מציין דריכה בכח גדול, לעומת ״רמש״ המציין זחילה של היצורים נחותי הדרגה. הכח המתגלה בפסיעות הבודדות החזקות של הסוס, מתגלה אצל היצורים נחותי הדרגה במהירות התנועות החוזרות ונשנות.

מכל מקום, כדרך ש״שרץ״ מציין תנועה עצמאית ותנועה לקראת מטרה בדרך כלל, כן ״רמש״ מציין תנועה עצמאית ביחס ליסוד מתנגד; הארץ או המים הם היסוד המתנגד, נקודת התמיכה לפעולת המנוף.

כנף קרוב ל״גנב״, נמצא שמשמעות ״כנף״: הסתרה מראיה, כמו ב״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ״ (ישעיהו ל, כ). ומכאן ״כנף הבגד״: השפה הכפולה של הבגד. נראה אם כן, ש״כנף״ מציין את כנף העוף, משום שהוא מכסה את גופו של העוף ואת גוזליו. נמצא ש״כנף״ מציין בעיקר כנף במצב מנוחה. ומכאן הביטויים ״וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ״ (רות ג, ט), ו״בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי״ (תהלים יז, ח), וכן הלאה; בביטויים אלה, הדבר הבולט הוא מובן ההסתרה – הסתרה מראיית אחרים. אנו מוצאים אמנם את ״כנף״ גם במשמעות של כלי תנועה: ״הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ״ (תהלים קד, ג) ועוד. אך גם שם קרוב לודאי שהמובן הוא כדברינו, שכן העוף מעופף בכנפיו ונעלם מעין רואה.

החוק של ״למינו״ מוזכר רק בשעת קיומו בפועל (פסוק כא), והוא היה משתמע ומובן מאליו בציווי הבריאה (פסוק כ). ראינו דוגמא לכך קודם לכן בדשאים והעשבים (ראה פירוש לעיל פסוקים יא–יג).

(כא-כה) שאלות:

למה אמר ויברא אלהים שברא הוא בריאה יש מאין מה שלא אמר כן בחית הארץ. ולמה לא נאמר בחית הים ויהי כן. וגם מה שאמר ויברא אלהים ויעש אלהים מיותר. ולמה נבראו בשני ימים וחית הארץ נברא ביום אחד עם האדם. ולמה נתברכו חית הים ולא חית הארץ.

(כא) ויברא אלהים כבר בארנו כי בריאה מציין בריאת יש מאין ובע״ח נבראו יש מיש כמ״ש ישרצו המים, אמנם המים לא היה בכחם רק להוציא גופי הבע״ח, אבל הנפש החיונית שלהם אין זה בכח המים והיה בריאה יש מאין מה׳ לבדו, כמ״ש כי רוח מלפני יעטוף, וכתיב נותן נשמה לעם עליה, וכבר באר בע״י שלכן מצאנו באליהו ואלישע שהגם שעשו כמה מופתים בכחם לבד כשהוצרכו להחזיר נשמות לפגרים הוצרכו להתפלל לה׳ אלהי הרוחות. וע״כ אמר ויברא אלהים שאלהי הרוחות ברא הרוח יש מאין. ואמר את התנינים הגדולים הוא מערכה הג׳ של הדגים וכל מעשה בראשית בקומתם נבראו ויש במיני הדגים גדולים מאד כנודע ולכן קדמו בבריאתן. ואת כל נפש החיה הם חית הים שהוא המערכה הרביעית, ויען שהם י״ל רגלים מועדת שרומסים בהם אמר הרומשת, ששם רומש בא על הרמיסה ברגליו. ואמר אשר שרצו המים שהגם שמינים אלה חיים גם ביבשה ההשרצה וההפראה שלהם הוא במים. וכמ״ש בחולין (דף קכ״ז) הני ביברי דנרש אינם מן הישוב כי הפרותם הוא במים. ואמר בהם למינהם כי בחית הים שייך בהם הרבעה וכלאים אסור בהם כמ״ש בב״ק משא״כ הדגים. ואת כל עוף כנף הוא המערכה החמישית, ואחר שכל ג׳ מערכות אלה הם מטילים ביצים רחוקים המה מאדם שמוליד חיים ויונק שממינו הם בהמת וחית הארץ שנבראו בששי, שע״כ יחד להם יום בפ״ע כי הם העומדים בבנין גופם ומעשהו במדרגה אחת עם האדם, וע״כ לא נאמר ויהי כן כי לא נשלם עדיין הוית הבע״ח עד שנבראו בע״ח היונקים שהם העומדים בסולם היצירה תחת האדם, וברואי יום החמישי רק התחלה לאשר יגמר בששי ולא היה כן כי עוד תצעד הבריאה מצעדים עד יהי כן וישלמו הבע״ח בשלמותם, רק אמר וירא אלהים כי טוב שהגם שכל בריאה בא ע״י המרת הצורות וחורבן הצורה הראשונה, שצורת המים נהפך לגופי בע״ח, וכן לעתיד יזונו מן הצמחים ויהפך הצומח לבע״ח, בכ״ז ראה כי טוב כי בזה התעלתה ההויה לצורה יותר שלמה וטובה מהקודמות.

ויברא וגו׳ למינהם¹: הודיע הכתוב דאע״ג דבשעת מאמר הקב״ה יצאו כמה מיני בריות במים ובעוף, מכל מקום גם אח״כ הוסיף הקב״ה לברוא מאלו אשר יצאו כבר במאמר – כמה מינים², כגון תרנגול שיצא במאמר, ברא בו הקב״ה כמה מינים באותה תכונה של תרנגול³, וכולם מין אחד לענין הרכבה, כידוע, וכן בכל הנזכרים בזה המקרא הוא כן.

1. מדוע לא נאמר ה״למינהם״ בציווי (באמירה) אלא רק בעשיה.

2. כפי שביאר רבינו לעיל פסוק י״א במשמעות של ״למינו״ או ״למינהו״, עיי״ש.

3. ועיין להלן בפסוק כ״ה בדברי רבינו.

And He created etc., to their species: The verse informs us that even though that at the time of the Holy One, blessed be He's, pronouncement, several species came forth in the water and with the birds; nonetheless, the Holy One, blessed be He, continued to create several species from those that already came out also afterwards. For example, the chicken that came out from the pronouncement, [resulted] in many species with the same characteristics as the chicken and they are all [considered] one species. And so [too] is it with all those mentioned in this verse.

את התנינים הגדולים. הם הידועים בשם נחשים שבים, וחז״ל שפירשו זה לויתן ובת זוגו לא נתרחקו בחומריות דבריהם מחוקי הלשון והוראת השמות, כי לויתן מצינו שנקרא נחש גם תנים כמ״ש יפקוד ה׳ בחרבו הקשה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנים אשר בים. — ובמ״א קורהו בהדיא תנים, הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ וגו׳, אלא שהאגדה של לויתן ובת זוגו יש לה פנימיות נסתר מבלי ספק, ולקחו להם למשל נמצאים חומריים ובריות עולם השפל להלביש בהם דברי חכמים וחידותם כדרך שעשתה התורה ועשו הנביאים כפעם בפעם — והתנינים הגדולים עם היותם נדרשים על לויתן ובת זוגו שגם הם נקראו תנינים אף להוראה פנימית כמו שנקרא ג״כ התלי בחכמת התכונה תנין, הם כמו שאמרנו הידועים בשם נחשים שבים ועל מציאותם ופרשת גדולתם הט אזנך ושמע מה שכתב הטבעי שארון טורניד Sharon Turner Storia sacra del Mond0 2.225 ״אם ים אוקיאנוס יאסוף בחיקו מיני נחשים כדמות שלנו ספק הוא שלא השיגה יד הטבעיים לפושטו עד עתה. — שני דורות לפנינו פונטופיראן ספר על בריה גדולה ומשונה מזה המין בים צפון, אך יורדי הים האחרונים בעבור שלא ראו ולא פגעו בהם בדורכם על במתי ים, הספור ההוא הוטל בספק עם היות שאנשי אמיריקא ועוד חובלים אחרים, החליטו שבעיניהם ראו מתקרבים אל חוף הים בריות כאלה ע״כ, ובשולי היריעה מקצה הולך ומונה עדים שכולם יסכימו במציאות הנחשים האלה, ועידי ראייה רבים אין מספר לא יוכל איש לסרב מלקבל עדותם.

ויברא – משום שחיים עצמאיים עדיין לא היו, מתאים לומר כאן לשון בריאה.

תחילה נזכרים התנינים הגדולים (מלשון תנין — למתוח; יצור ארוך, כגון הלויתנים או הנחשים).

ואת כל וגו׳ – שאר בעלי החיים, הקטנים יותר, הנמצאים במים.

הרמשת – רמש, לזחול על הבטן.

כנף – אולי כאן כשם תואר, ופירושו — בעל כנפים (כנף, קרוב לגנב — לכסות).

למינהם – במספר יחיד, כמו ״למינהו״, לעיל פסוק יב. המלה מין סובלת את הסיומת המלאה — הו או — הם.⁠¹ הרוו״ה ואתו ר׳ משה הכהן מפרשים ״למינהו״ כרבים, בניגוד לדעת הראב״ע (בצחות, אות ה), וכן גם תרגום אונקלוס, המתרגם ״לזנוהי״, אך לא כן תרגם יונתן. התורה מלמדתנו כאן, כי בעלי החיים — מיד עם היווצרם במינים שונים הם נוצרו.⁠²

1. השווה איוולד § 247 d.

2. ודומה שיש כאן משום מחאה נגד שיטתו של דרווין, שלפיה התפתחו כל הצומח וכל החי מאורגניסם קמאי אחד. גם חוקרי טבע רבים דוחים שיטה זו כהנחה הסותרת את הנסיון, כי אכן טרם ראינו, כי מין אחד הוציא מקרבו מין אחר.

התנינם הגדולים – הכי תרגימו, ארזילי דימא,⁠¹ ורבי יוחנן אמר, זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון.⁠² (ב״ב ע״ד:)

1. הוא ראם שבים, והזכירו ביחוד מפני שהוא הגדול שבחיות, ויונח עליו תואר גדול.

2. רומז ללויתן זכר ולויתן נקבה, שהזכר מכונה נחש בריח מפני שזקוף הוא דבריח, והנקבה מכונה עקלתון מפני שמקפת את כל העולם שנחש שדרכו להקיף. ומה שלא ניחא לי׳ לר׳ יוחנן בדרשא הקודמת דקאי על הראם שבים, י״ל משום דכיון דבראם לא שמענו שגם הנקבה היא גדולה כמו הזכר, לא הו״ל לומר תנינים גדולים בלשון רבים אלא התנין הגדול, ולכן דריש דקאי על לויתן זכר ונקבה, ושפיר כתב בלשון רבים.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון