Bereshit 1 – בראשית א‏ – Mikraot Gedolot

[תקצו] ¹ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים. הרואה את החמה בתקופתה ואת הלבנה בתקופתה ואת הרקיע בטיהרו אומר ברוך עושה בראשית וכו׳, הרואה את הלבנה בחידושה אומר ברוך מחדש חדשים וכו׳ בתפלה, ריבנ״א מקדש ישראל מחדש חדשים רחבר״א מקדש ישראל וראשי חדשים שמואל א׳ צ״ל והשיאני רב אמר צריך להזכיר בה זמן. תני רב הושעיא והי׳ לאותות ולמועדים לימים ולשנים. (ירושלמי ברכות פ״ט ה״ב):

[תקצז] ²ברביעי היו מתענין [אנשי המשמר] על התינוקות שלא תעלה אסכרה לתוך פיהם, ויאמר אלהים יהי מאורות מארת חסר כתיב. (ירושלמי תענית פ״ד ה״ג):

[תקצח] ³ויאמר אלהים יהי מאורות וגו׳ ר״י פתח (תהלים ק״ד:י״ט) עשה ירח למועדים, אר״י לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד, א״כ למה נבראת לבנה למועדים כדי לקדש בחשבונה ראשי חדשים ושנים, ר״ש דכפר תמרתא בשם ר״י אמר אע״פ שעשה ירח למועדים שמש ידע מבואו משמש ידע מבואו אין מונין ללבנה אלא משתשקע החמה. (בראשית רבה ו׳):

[תקצט] ⁴ר״ע בשם ר״ח אמר לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד, א״כ למה נבראת לבנה, אלא מלמד שצפה הקב״ה שעתידין או״ה לעשותן אלוהות אמר הקב״ה מה אם משהן שנים מכחישין זה את זה או״ה עושין אותן אלוהות, אלו הי׳ אחד עאכ״ו, ר״ב בשם ר״ס אמר שניהם נבראו להאיר שנא׳ והיו למאורות. ויתן אותם אל׳ ברקיע השמים. (בראשית רבה שם):

[תר] ⁵והיו לאותות אלו שבתות, למועדים אלו שלש רגלים, ולימים אלו ראשי חדשים, ולשנים זה קידוש שנים. (בראשית רבה ו׳):

[תרא] ⁶ד״א החדש הזה לכם (שמות י״ב:ב׳), משל למלך שהיו לו אוצרות מלאים זהב וכסף אבנים טובות ומרגליות והי׳ לו בן אחד כל זמן שהי׳ הבן קטן הי׳ אביו משמר את הכל הגדיל הבן ועמד על פרקו אמר לו אביו כל זמן שהיית קטן אני הייתי משמר הכל עכשיו שעמדת על פרקך הרי הכל מסור לך כך היה הקב״ה משמר את הכל שנאמר והיו לאותות ולמועדים כיון שעמדו ישראל מסר להם הכל וכו׳. (שמות רבה ט״ו)

[תרב] ⁷ד״א (דברים ל״ב:א׳) האזינו השמים שלא עשו מצוות שניתנו להם מן השמים ואלו הם מצוות שניתנו להם מן השמים עיבור שנים וקביעות חדשים שנאמר והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. ותשמע הארץ שלא עשו מצוות שניתנו להם בארץ לקט שכחה ופיאה תרומות ומעשרות שמטים ויובלות. (ספרי האזינו פ׳ ש״ו):

[תרג] ⁸כבד (שמות כ׳:י״א) כנגד ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים אמר הקב״ה הא ברייתי לך תרין נהורים אביך ואמך הוי זהיר ביקרהון. (פסיקתא רבתי כ״א):

[תרד] ⁹חמה ממונה על המאור ועל החשך להבדיל בין היום ובין הלילה למנות בו ימים וחדשים ולעשות בו כל מלאכה, לפעול בו כל פעולה ולהלוך בו כל הילוך ולגלות בו כל גלות מעיר לעיר וממדינה למדינה. (ברייתא דשמואל הקטן):

[תרה] דל״ת יש לה ב׳ זיינין לפי שביום ד׳ ב׳ מאורות, ולפעמים דל״ת מזויינת בשלשה זיינין כנגד ב׳ מאורות הגדולים והכוכבים. (מדרש ר״ע בן יוסף):

[תרו] ¹⁰ויאמר אלהים יהי מאורות וגו׳ עד שלא נבראו המאורות ביום הרביעי, שלשה ימים הראשונים היו שוין שעותיהם במדותיהן ופסיעותיהן לא פחות ולא יותר, אבל משנבראו נתן הקב״ה ליום עדיפא או מיעוטא. ולמה כך שלא יחשבו המאורות כאלהים. ולמה על יצירת המאורות לא כתיב פרו ורבו, מפני שאינן צריכין להפרות ולהרבות אלא עומדין על בריאותן לא מעוטין ולא מרובין. (מדרש תדשא)

[תרז] ¹¹יהי מארת חסר ויו. מלמד שלא נברא אלא גלגל חמה תחלה. (מדרש חסר ויתר פ״א)

[תרח] ביום הרביעי ברא השמש והירח דכתיב יהי מאורות ברקיע השמים, והתנה עם השמש שיהיה עומד באמצע השמים בימי יהושע, דכתיב ויעמוד השמש בחצי השמים (יהושע י׳:ג׳) והתנה עם הכוכבים שילחמו עם סיסרא דכתיב הכוכבים ממסילתם נלחמו עם סיסרא (שופטים ח׳:כ׳). (מדרש יונה)

[תרט] ¹²מאמר החמישי ויאמר אלהים יהי מאורות כנגד כבד את אביך (שמות כ׳:י״א) שכל המכבד אב ואם הקב״ה מאיר לו בעוה״ז ובעוה״ב. (פסיקתא חדתא)

[תרי] ברביעי ברא חמה ולבנה כימה וכסיל כוכבים ומזלות ובו ביום תלאם ברקיע להבדיל בין היום ובין הלילה, נתן שמש לאור היום וירח וכוכבים למשול בלילה, והתקין שבעה כוכבים ברקיע שחושבים בהם את השנים וחדוש לבנה ועבור שנים ועתים ורגעים. (סדר רבה דבראשית)

[תריא] ¹³זה היום תחלת מעשיך ר״ה בתחלת מעשיך בכ״ה באלול ברא את העולם, יום ראשון ליצירה בראשון עולה למנין כ״ה באלול, למניין אלפים שנבראת התורה קודם בריאת העולם ויום ראשון של עולם נבראו המאורות ולא נתלו עד יום ד׳ ועכשיו האריכה אותה אורה ג׳ ימים שהן ל״ו שעות. ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים למה יהיו, להבדיל בין היום ובין הלילה, עכשיו נתלו וקודם לכן לא היה לילה שהבדיל ליום, אלא שלשה ימים היה אורה, ואף ביום השבת שבר״ה, שני ימים היו חסירים להשלים אלול, וביום אלול וביום ששה נשלמו, ולמחר ביום השבת היה ראש השנה, באותו היום נמי האריך היום ל״ו שעות שלא היתה מדת הלילה נוהגת כו׳ ועכשיו היתה אורה זו של שבת ור״ה כאורה של יום ראשון שזו ל״ו שעות וזו ל״ו שעות והיינו דאמרינן זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון. (פסקתא רבתי מו.)

[תריב] אם בחקתי (ויקרא כ״ו:ג׳) זש״ה אם חרוצים ימיו מספר חדשיו אתך חקיו עשית ולא יעבור (איוב י״ד:ה׳) מהו אם חרוצים ימיו בשעה שהקב״ה ברא עולמו חרץ ימיו של כל אחד ואחד שנאמר והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים ולמי נתנה לישראל שנאמר (תהלים קמ״ז:י״ט) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל. (תנחומא בחקותי):

[תריג] להבדיל ב׳ וסי׳ ולהבדיל בין היום להבדיל בין הטמא ובין הטהור (ויקרא י״א:מ״ז) ולמועדים ב׳ חד חסר וחד מלא וסי׳ והיו לאותות ולמועדים (זכריה ח׳:י״ט) כה אמר ה׳ צבאות, צום הרביעי. וגו׳ ולשמחה ולמועדים. (מסורה גדולה):

[תריד] ¹⁴יהי מארת חסר ר׳ חזקי׳ אומר מאורת דשריא ביה תוקפא דדינא קילטא דדינא, ר׳ יוסי אמר יהי מארת לתתא איהי סיהרא רבה תליא אסכרה לרביי עלמא ובה תליא מארת בגין דאיהי נהורא זוטרא מכל נהורין וזמנין דאתחשכא ולא מקבלא נהורא, ברקיע השמים דא הוא רקיעא דאיהו כללא דכלהו בגין דנטיל כל נהורין והוא נהיר להאי נהורא דלא נהרא, ר׳ יצחק אמר ואפיק האי רקיעא דלא נהיר וקרינן ליה מלכות שמים וארץ ישראל וארץ החיים, השמים איהו האי רקיע בגיני כך יהי מארת חסר ו׳ מ״ט דהא בלא וא״ו מותא הוא בעלמא כו׳, ר׳ אלעזר אמר יהי מארת אספקלריאה דלא נהרא מגרמה אלא על ידא דנהורין עלאין דנהרין לה כעששיתא דלקטא נהורא דנהיר כו׳ רבי ייסא סבא הוה אמר הכי יהי מארת דתלייא ברקיע השמים ודא סיהרא דתלייא ביה כיון דכתיב והיו למאורות הא שמשא, ולמועדים דהא זמנייא וחגין ירחין ושבתי בהו תליאן והוו, וכלא בעבידתא קדמאה עלאה דשמיה קדישא אתאחיד ביה ואיהו הוא כלא, שבעה ככבי אינון לקבל שבעה רקיעין וכלהו מדברי עלמא ועלמא עלאה עלייהו כו׳ ר׳ אבא אמר כל הני מאורות כלהו מתחברן ברקיע השמים להאיר על הארץ לאנהרא על ארעא (זח״א לג:):

[תרטו] יהי מארת ברקיע השמים, מארת כתיב חסר וא״ו לאכללא חויא בישא דאטיל זוהמא ועביד פרודא דלא משמש שמשא בסיהרא, מארת לווטין וע״ד גרים דאתלטייא ארעא דכתיב ארורה האדמה ובגין כך מארת כתיב חד יהי מארת דא סיהרא, רקיע השמים דא שמשא ותרווייהו בכללא חדא לאזדווגא לאנהרא עלמין לעילא ותתא משמע דכתיב על הארץ ולא כתיב בארץ דמשמע לעילא ותתא חושבן דכלא בסיהרא הוא ר״ש אמר גימטריאות וחשבון תקופות ועבורין כלא היא בסיהרא דהא לעילא לאו איהו א״ל ר׳ אלעזר ולא והא כמה חושבנין ושיעורין קעבדי חברייא, א״ל לאו הכי אלא חושבנא קיימא בסיהרא ומתמן יעול בר נש למנדע לעילא, א״ל והא כתיב והיו לאותות ולמועדים א״ל לאתת כתיב חסר, א״ל הא כתיב והיו א״ל הויין כלהון דיהוון ביה כאספוקא דא דאתמליא מכלא אבל חושבנא דכלא בסיהרא הוא כו׳ וע״ד הכא הוא אתר לכל תקופות וגימטריאות ועבורין וזמנין וחגי ושבתין וישראל דדבקי בקב״ה עבדי חושבן לסיהרא ואינון דבקין ביה וסלקין לי׳ לעילא כו׳. (זח״א מ״ו:).

[תרטז] ¹⁵ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם (קהלת ד׳:א׳) מאן ההוא כח דא הוא דכתי׳ יהי מארת ברקיע השמים ודא הוא מארת חסר וא״ו ודא לילית דאיהי ממנא דההוא עושק ואיהי אקרי טחול ואיהי אזלי וחייכת בינוקי ובתר עבדת בהוא רוגזא ודמעה למבכי עלייהו טחול לזינא דכבד אזלא דא אברי בשני ודא ברביעי בעובדא דבראשית ובג״ד לית סימנא טבא בשני וברביעי כבד מותא דרברבי טחול מותא דזוטרי (זח״ג רלד.):

[תריז] ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים להאיר על הארץ תמן תנינן אר״י ב״ר יעקב מ״ד (שיר השירים ד׳:ז׳) כלך יפה רעיתי ומום אין בך, ת״ח כשברא הקב״ה את עולמו, עשאו מאותו האור הנאצל מלמעלה, וברא השמים מאותו הרקיע הראשון, שהכינו הקב״ה ובראו בתחלה, ואותו הרקיע הוליד כל שאר הרקיעים שנתהוו ממנו. וא״ר יהודה אמר רב אותו הרקיע הוליד כל המאורות מאותו האור שמקבל מלמעלה, וכשברא הקב״ה אותו הרקיע, נטל את המאורות והניחם באותו רקיע הנקרא רקיע השמים שאותו הרקיע נתהוה מן השמים. (מדרש הנעלם בז״ח יד.):

[תריח] ¹⁶ר׳ אבהו ור׳ חייא ור׳ נתן הוו אזלי באורחא א״ר נתן לא תהתון על אלין מאריהון דמתניתא, דגזירת פומהון כגזירת מלאכין קדישין ואנא דכירנא מה דאמרו, דהאי שמשא אתאצל נהירותיה מזיוא דאספקלריא דלעילא והאי נהירותא לאו דיליה הוא, משמע דכתיב יהי מארת, הול״ל יהי אורות, מאי מאורות, א״ר זירא מן אורות מ׳ תוספות לשמשא, כלומר מן אורות, ותיבותא היא אורות. (מדרש הנעלם בז״ח טו.):

[תריט] ¹⁷פתח ר׳ אלעזר פומיה ואמר, ויאמר אלהים יהי מארת. ת״ח עבד קוב״ה תמניסר רקיעין דנטלין למטלניהון, וסחרין כל עלמא, וכל חד מתעכב ההוא שיעורא דתתיהיב ליה מן מאריה, וכד אשתלים ההוא רקיעא ההוא שיעורא אתחדש בעלמא פתגמין טבין רברבין סגיאין, וחשבין בדעתייהו אינון טפשאי דלבא, דבסחרניתא דההוא רקיעא אתעביד דא, ולא כך הוא דהא כל יומא ויומא מחדש קב״ה מצפרא עד רמשא פתגמין עלאין רברבין ותקיפין. (מדרש הנעלם בז״ח ט״ו:)

[תרכ] ותנא במתניתא דידן תלת מאה וארבעין משקופין אזיל שמשא סליק ונחות בעידנין וזמנין וכו׳ א״ר אבהו למה חסר ו״ו א״ל על מה דאמרן בקדמיתא דלא נהירותא שלים דלית נהירותי׳ בר מה דמקבל כחד חוטא בתר כותלא מה הוא נהירותא דלעילא ובגיניה לא אתקרי נהירותא שלימתא ולא יאות לאתקרי שלימתא אלא ההוא נהורא דאתקרי ונהורא עמי׳ שרי (דניאל ב׳:כ״ב) והוא דאתגניז לצדיקיא דהוא חד משתין אלפין ושבעין וחמש חולקין מנהורותא דשרי עם קב״ה ונהירותא דשמשא הוא חד משתין אלפין ושבעין וחמש חולקין מנהירותא דגניז לצדיקיא לעלמא דאתי על כדין לא אתקרי נהירותא שלימתא האי נהירותא דשמשא ולא יאות למתקרי ולפיכך אמר קודשא ב״ה לא תקשי לכו דכתיב מארת ולא שלים דאנא לא עבדית לי׳ אלא למה דכתיב להאיר על הארץ לשמשא לבני ארעא ודי לכו לבני ארעא לבוצינא דא לשמשא לכו א״ר אלעזר ומה זעירא דא לא יכלין בני נשא לאסתכלא בי׳ נהוריתא דגניז לצדיקיא על אחת כמה וכמה א״ר אבהו וכל שכן נהירותה דבוצינא דשרי קמי מלכה עילאה. (מדרש הנעלם בז״ח ט״ו:):

[תרכא] א״ר יצחק ת״ש יהי מארת ברקיע השמים. ר׳ יצחק אמר כשהקב״ה מחיה את המתים, ויעבר כרוזא כל ציונא וציונא ביה זמנא נחית ההיא נשמתא כנהורא ובוצינא, דינהר בנהירא רקיעא דשמיא, על ההיא גופא דאתער מן ארעיה, הה״ד יהי מארת ברקיע השמים, ולמה, להאיר על הארץ, על אותו הגוף היוצא מן הארץ. ר׳ אבהו אמר זו היא זהר הרוח השורה על הגוף, להחיותו ולהאיר אפלו, הה״ד יהי מארת ברקיע השמים, ולמה, להאיר על הארץ, על היוצא מן הארץ כדקאמרן. (מדרש הנעלם בז״ח ט״ו:):

[תרכב] ר׳ יהודה בן פזי פגע ביה ב״ר נחמן, א״ל אותו הרוח, שעתיד הקב״ה להחיות בו המתים מהו, א״ל הוא רוח אספקלריא של מעלה כאשר ישיגו בני אדם הדעות הנכונות ומנ״ל הא, ממה דכתיב (יחזקאל ל״ז:י״ד) ונתתי רוחי בכם וחייתם ונתתי רוח בכם לא נאמר, אלא רוחי, אותו הנאצר מאספקלריא שלו, וכתיב (יחזקאל ל״ו:כ״ז) ואת רוחי אתן בקרבכם, ואח״כ יהיה (נ״א יהיו) סימן ידוע בעולם הה״ד והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. (מדרש הנעלם בז״ח ט״ו:):

[תרכג] יומא רביעאה לקבלי׳ דדוד דכתיב בי׳ יהי מאורות מארת חסר דהא כנסת ישראל לית ליה נהורא מדילה אלא מה דאיתייהב לה על ידא דצדיקא הכי נמי דוד דכתיב בי׳ עני ואביון אני (תהלים פ״ו:א׳) ולית לי׳ חיים אלא מה דאתיהיב ליה מיומי דאדם קדמאה שבעין שנין. (ז״ח מ״ד):

[תרכד] ¹⁸מארת כתיב חסר לפי שהן לוקין בשעה שהקב״ה מלקה את האומות, שנא׳ כה אמר ה׳ אל דרך הגוים אל תלמדו, ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה (ירמיהו י׳:ב׳) (פסקתא זוטרתי):

שערי ציון: לעיל מאמר קנג. ריא. ריב. רמא. רמה. רמו שסז, תסד, תקי, תקיח, תקכו, תרכו. תרכז. תרמח. זח״א א. יט. לד. קסו. זח״ב לה: קסז: קעו: רה. זח״ג יב. ריט. רלד: ז״ח ו: יד: טז. טז: מה. מו. (לק׳ פכ״ו) כט: עד. תק״ז. לג. קלא.

1. הפנ״מ מפרש להזכיר בה זמן ותתן לנו את יום ר״ח הזה, והך דרב הושעיא קאי אדלעיל דמקרא זה רמז שמברכין על החמה בתקופתה וזהו ושנים שאינו אלא משנים לשנים ורמז על הלבנה וחדושה מולמועדים שר״ח ומועדים למהלך הלבנה מתחשבין ע״כ, ופי׳ זה דוחק להמעין היטב בירושלמי ומצאתי בפי׳ מהר״ש סיריליאו דהביא הגי׳ בירושלמי תני רב הושעיא דכתיב והיה לאותות וגו׳ ומפרש זמן שהחיינו כמו בשאר מועדים כדתני רב הושעיא ובפי׳ שדה יהושע מבאר דתני רב הושעיא הכוונה להא דמבואר בב״ר לק׳ אות ת״ר דחזינן דהשוון הכתוב דלמועדים אלו רגלים ולימים אלו ר״ח ושנים ע״כ, וגם פי׳ זה צ״ע לכאורה כי לא מצינו זמן בכה״ג עי׳ ברמב״ם פי״א מהלכות ברכות ה״ט דמוכח ג״כ דלא שייך ברכת שהחיינו בכה״ג, אמנם מצאתי בשבלי הלקט סי׳ קס״ה ותניא רבתי סי׳ ל״א שכ׳ לכן אין צריכין לברך בה בברכת הלבנה שהחיינו שהרי מברכין על חדושה שהיא מתחדשת בזמן הקבוע לה ע״כ ומשמע מדבריו דאל״ה היה שייך בה שהחיינו אע״ג דהיא מחדש לחדש וכמו דמצינו בברכות נ״ח בהרואה את חבירו לאחר שלשים יום דמברך שהחיינו א״כ שפיר י״ל כן ועפ״ז היה נראה דכ״ש בברכת החמה דהיא רק פעם אחת מכ״ח שנה לכ״ח שנה בוודאי אליבא דרב צריך לברך זמן והא דלא נהגו כן י״ל משום דסמכינן על הסברא של השבה״ל הנ״ל כיון דמברכין על חדושה שוב לא צריך זמן - שוב מצאתי ברבינו בחיי בפסוק זה שמדבריו ילה״ר לפי׳ הפנ״מ וז״ל והיה לאותות וכו׳ ועוד שהם אותות לישראל בק״ש וכו׳ גם בחיוב ברכת השמש בתקופת תמוז שחייב אדם לברך ברוך עושה בראשית וכן דרשו רז״ל הרואה חמה בתקופתה וכו׳ וכן בהיות הלבנה בחדושה ע״כ ומבואר מדבריו דיש לרמז בקרא דאותות לברכת השמש והלבנה וכמ״ש הפנ״מ בפי׳ הירושלמי, אך מה דמבואר בדבריו חדוש גדול שברכת השמש היא בתקופת תמוז ומשמע בכל שנה דאינו מזכיר כלל הא דאמר אביי בברכות נ״ט דזה הוי מכ״ח שנה לכ״ח שנה ורק בתקופת ניסן - ונראה מזה דלא היה לו הגירסא בגמ׳ הא דאמר אביי וכדמוכח מהערוך ערך חמה שהביא הגמ׳ הרואה חמה בתקופתה וכ׳ ע״ז די״מ דהיינו בתחלת מחזור כ״ח ופי׳ אחר דמיירי בימות הגשמים בעת שהיה ג׳ ימים מעונין ולא נראית חמה בהן ולא כוכבים אותה העת צריכין לברך וזולתי העת לא וכמפורש זאת בירושלמי ברכות שם - והרבינו בחיי פי׳ דבתקופתה היינו תקופת תמוז, וזה ד״ח עכ״פ נסתייע מזה כפי׳ הפנ״מ, [ואעתיק בכאן בקיצור תשובה שכ׳ בענין ברכת החמה בהאי שתא שנת תרפ״ה שזכינו לברך ברכת החמה בקהל רב (וחביבה מצוה בשעתה שהיא פעם אחת בכ״ח שנה) פה עיה״ק ירושלם ה׳ ניסן יום ד׳ בבקר וז״ל כבוד יד״נ ראיתי מ״ש כ״ת בקונטרס לברכת החמה לתמוה על המג״א בש״ע או״ח סי׳ רכ״ט שכ׳ ע״ד המחבר שצריך לברך בבקר ומשמע בנץ החמה וכ״כ המרי״ל וסיים דנראה לי דאם לא ברך עד לאחר שלש שעות לא יברך שכבר עברה ממקום זה ע״כ ותמה עליו שמקור דברי המג״א המה מלבוש שכ׳ והוא כמו ג׳ שעות על היום ומשמע דכוונתו שאז מתחיל הזמן וכל היום יכול לברך ומסתייע מדברי הא״ר סי׳ רכ״ט שמוכח דמפרש דעת הלבוש כן ונשאר בתימה גדולה על המג״א ופרמ״ג והגאון מליסא ועוד שלא נתעוררו בזה ולפענ״ד דברי המג״א והנמשכים אחריו נכונים וברורים, ומ״ש דמקור דברי המג״א המה מהלבוש ומלשון הלבוש שכ׳ בסי׳ תכ״ט דהמאורות נתלו ביום ד׳ ג׳ שעות על היום נראה דכוונתו שרק אז מתחיל הזמן ולא קודם ומשם ואילך אפשר דיכול לברך כל היום להיפך ממש ממ״ש המג״א - לפי מה שאבאר מדברי הלבוש באמת ראיה מוכרחת כמ״ש המג״א ומלשונו בסי׳ תכ״ט שהביא הא״ר אין שום סתירה, עפמ״ש רבינו עובדיה בפי׳ על הרמב״ם פ״ט מקה״ח ה״ג דלר״א בתשרי נברא העולם נבראת השמש בכ״ח באלול בליל ד׳ בתחלת שעה ראשונה ולא התחילה בתנועה עד ג׳ שעות מיום ד׳ וכו׳ והיתה התקופה בג׳ שעות ביום, הרי דאפי׳ למ״ד בתשרי נברא העולם נבראת בתחלת ליל ד׳ וזרחה בבקר רק בתנועה לא התחילה עד ג׳ שעות ולפ״ז הלבוש שכ׳ שאז היא עומדת בנקודה שהיתה עומדת בתחלת הבריאה א״כ זה רק מתחלת הבקר עד ג׳ שעות על היום שאז כבר התחילה בתנועה ואינה עומדת באותה נקודה ממש שהיתה בתחלת הבריאה ומיושב שפיר דברי המג״א ואחרונים שנמשכו אחריו ועפ״ז מתורץ גם מה שתמה על הלבוש שכ׳ בעצמו בהל׳ ר״ח דלר״י בניסן נברא העולם בליל השייך לד׳ נתלו המאורות ומ״ש דנתלו בג׳ שעות על היום זה רק אליבא דר״א וכיון דקיי״ל לתקופה כר״י א״כ בתחלת זריחת החמה צריך להיות הברכה ולפמ״ש אין בזה מחלוקת אפי׳ לר״א כן הוא דהמצוה מתחלת הבקר עד ג׳ שעות, ואפי׳ לר״י י״ל ג״כ מטעם אחר עפמ״ש הר״ע שם וז״ל מפני מה לא היתה תקופת תשרי בליל ד׳ בעת הבריאה, והתשובה לפי שהקב״ה לא יצוה לבריות בדבר שאינו ברור להם ואינם יודעים אותו והשמש נבראת בתחלת ליל ד׳ לפיכך היתה תחת הארץ ואינה נראית י״ב שעות והוא זמן הלילה וכשהיא זורחת לא יהא אורה בהיר עד ג׳ שעות ביום לפיכך היתה התקופה בג׳ שעות ביום הרביעי [ובעלי חכמת העיבור השיבו ע״ז מטעם אחר דבעת בריאת השמש היתה בסוף מזל בתולה ולא הגיע לתחלת מזל מאזנים עד ג׳ שעות מיום ד׳ ותקופת מאזנים היינו תקופת תשרי], ע״כ וטעם זה י״ל אפי׳ לר״י זמן התקופה אז לפי שאורה נהיר אך צע״ק טעם זה דלפמש״ל בעצמו דלא התחילה בתנועה עד ג׳ שעות ואולי י״ל שאז בהתחלת התנועה היה אורה בהיר מיד. עכ״פ דברי הלבוש והמג״א מבוארים. ומלבד זה יש להביא עוד מקור אחר לדברי המג״א דהנה הרמב״ם פ״ט מקדה״ח ה״ג, כ׳ דתקופת ניסן היא בשעה שתכנס החמה בתחלת מזל טלה וידוע שמזל טלה היא התחלת של י״ב מזלות (עי׳ רמב״ם פ״ג מיסה״ת ה״ו) שמקומו הוא תחלת הנקודה שבה יתקבץ גלגל המזלות עם גלגל שיווי היום וממנה תצא השמש לנטות לצד צפון והנה בכל חודש עולה מזל אחד בתחלת היום ובניסן עולה מזל טלה וכ׳ התוס׳ בר״ה י״א: ד״ה יום דבניסן עולה מזל טלה ושוהה ב׳ שעות עם חלק אחד משלשים בשעה והיא דלא כפי׳ הר״ע הנ״ל [ועי׳ מה שהגי׳ המרש״א והרש״ש ובשו״ת חוות יאיר סי׳ רי״ט מה שהאריך בזה] ולפ״ז שפיר י״ל דברי המג״א הנ״ל דלאחר ג׳ לא יברך משום דלאחר ג׳ שעות על היום כבר עבר מזל טלה כולו ממקומו ובתוך שעה ג׳ עדיין עומד קצת במקומו הראשון, ועי׳ בסמ״ג מ״ע מ״ז מ״ש בענין זה (אך לפמ״ש החו״י שם בכוונת התוס׳ א״ר) עו״כ שם בשם המ״ב דמוטב להיות זריז ולברך ביחידות בנץ החמה מלהמתין ולברך בעשרה דזריזין מקדימין דחי לטעם ברוב עם. ולפענ״ד נראה דכאן שאני עפ״מ דמבואר בתוספתא פ״ו דברכות דר״י ס״ל דהמברך ברכת החמה הרי זה דרך אחרת ובפי׳ מ״ב פי׳ דר״י ס״ל דמברך על בה״ח בכל פעם הר״ז כעובד לחמה אבל לא מתקופה לתקופה. ועפ״ז נ״ל הטעם שדייקו הפוסקים שיברכו בצבור הוא משום זה לצאת ידי ר״י דס״ל דיש בזה משום חשד ומצינו בגמ׳ ר״ה כד. רבים שאני דברבים לא שייך חשדא ומה״ט י״ל דכאן לא שייך לאמר דזריזים ידחו הא דברוב עם כיון דיש בו עוד ט״א - אך לפ״מ דמבואר בגמ׳ גיטין כמה רבים שלשה א״כ בזה שוב י״ל דג׳ לא יצטרכו להמתין על הקהל כיון דליכא הטעם הנ״ל. וי״ל לענין נשים אם חייבים בברכה זו ועי׳ מג״א סי׳ תכט ומהרש״א סנהדרין מ״ה משמע דצריכין לברך בלי שם ומלכות ובמקא״ה].

2. עי׳ לעיל אות תנ״ב תקי״א ובמ״ס פי״ז מבואר כלשון זה ורש״י ור״ח בתענית כ״ז הביאו טעם זה משום דכתיב מארת חסר, אך אינו מבואר דאיך נרמז זאת על החולי אמנם ברש״י הנדפס בעין יעקב הביא דברי הירושלמי אלו וסיים וכיון שהוא חסר משמע מארה וכדי שלא תפול המארה על התינוקות (וכן מבואר ברש״י עה״ת כאן) א״נ כיון דאסכרה באה על לה״ר (שבת לג.) ולה״ר אתעביד ביום ד׳ שנבראו מאורות ואמרה הלבנה לפני הקב״ה א״א לב׳ מלכים וכו׳ וא״ל הקב״ה לכי ומעטי עצמך והיינו לה״ר והילכך איכא למיחש לאסכרה ומתפללין עליה שלא תבוא) ע״כ ולפנינו ליתא ומבואר שני טעמים על הא דיש שייכות לזה ליום ד׳ אך הא שהתפללו על תינוקת נראה משום דחולי זה היה שכיח בתינוקת אמנם מצאתי בס׳ האשכול בהל׳ בה״ב שנראה שס״ל דנרמוז זאת בטעם הנ״ל שכ׳ יהי מאורות חסר שהלבנה לקתה בו מפני לה״ר ונעשה מאור הקטן, ע״כ והיינו מפני שנעשה הלבנה קטנה ע״י לה״ר משה״כ התפללו על חולי אסכרה שהוא בגרון כמבואר בשבת ל״ג שלא תעלה בקטנים. ובפי׳ הרי״ף על הע״י כ״כ וכיון לדברי האשכול. וגוף הדבר בהא דמאורות חסר עי׳ לקמן אות תקצ״ח תר״ז תרט״ו.

3. גלגל חמה בפסקתא פ״ה ובפסיקתא רבתי פט״ו מובא כל המאמר אך מוסיף אחר גלגל חמה יהי מאורות מארת כתיב, היינו דלומד מהא דחסר דאינו רק מאור אחד וגם הערוך ערך מארת הביא מאמר זה ועי׳ מת״כ ובהגהות לפסקתא ה״ב הביא מ״ש הרוקח סי׳ רמ״ב דמביא דברי המדרש אלו ומפרש יהי מאורות כתיב בגי׳ שמש וצ״ל דהכוונה עם הכולל ועי׳ לקמן אות תר״ז וסוף המאמר כאן אין מונין אלא משתשקע החמה מובא לעיל אות תי״ז מירושלמי ובפסקתא שם ובמדרש תהלים ה״ב קד ועי׳ חולין ס: לקמן מאמר תרכ״ז ובירושלמי שם מוסיף דנלמד זאת מהא דכתיב והיו לאותות היינו לשון רבים וכן מקרא ויהי ערב וכו׳ ולפנינו ליתא ובשבלי הלקט סי׳ קס״ח הביא דברי הב״ר אלו ולבסוף מביא הטעם משני פסוקים אלו כמבואר בירושלמי לפנינו.

4. שם בפסקתא הגירסא אם בשעת שהם שנים והם מכחישים זה את זה והרש״ש מעיר דצ״ל מחשיכים עפ״ד ויק״ר פל״א ועי׳ מדרש תהלים פי״ט אמנם מלשון הב״ר והפסקתא וש״מ לא מוכח כן והלשון מכחישים י״ל כפשוטו, דפעולות חמה ולבנה מכחישין זא״ז וכמ״ש המת״כ. ועי׳ ברבעה״ת כאן.

5. בפסקתא מוסיף אחד שבתות שנאמר כי אות היא (שמות לא).

6. עניין זה מבואר בירושלמי ר״ה פ״א ה״ג ובפסקתא פ״ה ובפס״ר פט״ו.

7. עי׳ רמב״ן בסה״מ מ״ע קנ״ג.

8. עי׳ לקמן אות תר״ט ולעיל אות ת״ס ובפס״ז פ׳ ואתחנן כ׳ כבד כנגד יהי מאורות מי שמכבד את הוריו יתקיים עליו אור זרוע לצדיק ומי שאינו מכבדם יהי מאירה לו בכל אשר לו שנאמר מארת ה׳ בבית רשע, ד״א האב ואם נמשלו לו לאדם כמאורות דכתיב והנה השמש והירח ואומר הבא נבוא אני ואמך ואחיך.

9. עי׳ בפ׳ חכמוני לס׳ יצירה פ״ד להקדמון ר׳ שבתי דונולו ז״ל מ״ש בפי׳ דברי ברייתא זו והעיר בזה בפי׳ שה״מ ועי׳ בס׳ הפליאה ובס׳ רזיאל חושבים עוד ענינים מה שהחמה ממונה.

10. יש מפרשים כ״כ לפרש החילוק בין האור שנברא ביום ראשון להנברא ביום ד׳ וכוונו לדברי המדרש אלו.

11. לעיל אות תקצ״ה הבאתי מה דמבואר בפסקתא משום דכתיב מארת חסר ילפינן דלא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד גם במדרש הביאור כת״י מארת חסר שלא נברא להאיר אלא גלגל חמה אמנם לשון המדרש שלפנינו שלא נברא אלא גלגל חמה תחלה י״ל דכוונה אחרת כזה.

12. עי׳ לעיל אות תר״ג.

13. בויק״ר פכ״ט תני בשם ר״א בכ״ה באלול נברא העולם, היינו לשיטתו בר״ה יא. דבתשרי נברא העולם לעיל מאמר תקנ״ח וכ״מ בפרדר״א בכ״ח באלול נברא חמה ולבנה. - ומלשון הפסקתא דיום כ״ה אלול עולה למנין אלפים שנבראת התורה קודם בריאת העולם משמע דס״ל כמ״ד בב״ר שהיה סדר זמנים קודם לכן והעיר בזה בהגהות מ״ע עי׳ מה שהארכתי כזה לעיל אות תכ״ב. [שו״ר גם בשו״ת הרשב״א ח״א ס״ט מאריך בענין זה של שית אלפי שני קיימי עלמא וחד חריב, וכ׳ הא דאלפים שנה קדמה תורה לעולם כיון דא״א לשער הזמן בלתי הגלגלים המסבבים א״כ האיך הכוונה של הזמן הנ״ל ומפרש דצ״ל אם הי׳ הגלגלים מסבבים והי׳ הזמן נמצא הי׳ הזמן כאלף שנים אבל באמת לא הי׳ בחינת זמן והוא רק לשבר את האוזן ע״כ והוא הסבר חדש בענין זה, ועי׳ ברא״ם כאן מ״ש על דברי המ״נ בענין סדר זמנים הי׳ קודם לכן. ובמו״נ ח״ב פי״ג מה שהאריך בענין הזמן שהוא נברא וכל מה שישוער מזמן קודם בריאת העולם הוא דמות זמן ולא אמתת זמן וסיים שזה יסוד תורת משה רבינו וראה במדרש הגדול בראשית פי״א לאחר שהביא דברי הפדר״א בכ״ה באלול נברא העולם סימנא בעלמא הוא דלא הוה סדר זמנים לשעבר כלל אלא כיון שנברא האדם ביום ששי חשוב מאותו היום תחלת שנה נשתיירו אותם חמשה ימים ראשונים חשבום כאלו הם סוף שנה וכאלו הן סוף אלול, ע״כ ונראה דאזיל בשיטת הרמב״ם דלא ס״ל הא דסדר זמנים היה קודם לכן כמש״ל אות תכ״ב בויהי ערב ויהי בקר יום שני מלמד שהזמן מכלל מעשה בראשית, והוקשה ליה לשון זה בכ״ה באלול לכן כ׳ לפרש דסימנא בעלמא הוא, אמנם מלשון הפרדר״א פ״ח מוכח דס״ל כמ״ד דסדר זמנים הי׳ קודם לכן וז״ל ומנין שהוא שנים וחדשים וימים ולילות שעות ותקופות ומחזורים ועיבורין היה לפני הקב״ה והיה מעבר את השנה ואח״כ מסרן לאדה״ר בג״ע, ע״כ וכן העיר הרד״ל בביאורו דזה ע״כ אתיא כמ״ד דהיה סדר זמנים קודם לכן ועי׳ לעיל אות תר״א משמ״ר פט״ו, ועיי״ש ברד״ל שהעיר דא״ר סימון בפסקתא פרשת החדש פ״ה דאלפים תמ״ח שנה עד שלא יצאו ישראל ממצרים היה הקב״ה יושב ומחשב חשבונות משמע דפליג על הפרדר״א הנ״ל דמפרש זאת קודם בריאת העולם, ויש להעיר דמ״ד זה דהיה סדר זמנים קודם לכן דב״ר הוא ר״י בר סימון ואולי י״ל דלא פליגי רק אם היה מסודרין גם הזמנים בחדשים ושנים ושבועות ולא בעיקר הדבר אם היה סדר זמנים]. - ומענין זה של סדר זמנים היה קודם לכן שהארכתי לעיל אות תכ״ב עי׳ בתוספתא פ״ב דחגיגה יכול עד שלא נבראו סדר תקופות ובפי׳ רש״י תהלים צ. ד. בקרא כי אלף שנים ומגיד מישרים פ׳ אחרי, ובס׳ עמק המלך שער עולם התהו ובס׳ גבורות ה׳ ועי׳ בר״ן על הרי״ף פ״ק דר״ה וברייתא דשמואל הקטן פ״ו מביא מ״ד ט״ו באב נבראו המאורות, ועי׳ ירושלמי ע״ז פ״א ה״ב וגוף הדרשא של הפסקתא הוא כמו דהאור של יום ראשון היה ל״ו שעות היינו ג׳ ימים מלבד הלילות ה״נ האריך היום של ר״ה בריאת אדם ל״ו שעות ועי׳ מ״ש בזה לעיל אות ת״ל אך עיקר הדיוק בקרא דיהי מאורות נראה דכוונת הפסקתא הוא כמבואר בחגיגת י״ב: לעיל אות שפ״ו ת״כ דאור שברא ביום ראשון גנזו ולא שמש רק ג׳ ימים הראשונים.

14. בענין זה דמארת חסר עי׳ לעיל תקצ״ז וזח״א קס״ו זח״ב לה: רה. זח״ג רלד. שהאריך בזה ובגוף בביאור דברי הזהר עי׳ במפרשים מ״ש ע״ז ובריקאנטי, סיהרא, לבנה.

15. עי׳ לעיל אות תצ״ה וראיתי בספר ת״ת שעמד ע״ז דאמרינן דלית סימנא טבא בב׳ וד׳ מהא דקבעו חז״ל נשואין ברביעי מוכח דהגמ׳ לא חששא לענין התחלה בד׳, והנה קושיא זאת מבואר בז״ח שה״ש ס״ט עיי״ש ולפמ״ש לעיל אות תצ״ה מבואר דבד׳ רק אין גומרין ניחא ג״כ.

16. יהי אורות בס׳ רזיאל יז: כ׳ יהי מאורות אורות לא נאמר אלא מאורות כמו מקום האורות שהרי השמש מונחת כמו בזכוכית והאורה יצאה חוץ לזכוכית ועל אותו הזכוכית אמר יהי מאורות בשמים וזהו מלאים זיו ומפיקים נוגה כמו הזכוכית מלא זיו ומפיקים לחוץ ע״כ ועי׳ ברמב״ן וברבינו בחיי כאן.

17. י״ח רקיעין כן מבואר ברמב״ם פ״ג מיסה״ת ה״ה מספר כל הגלגלים המקיפין את כל העולם י״ח, עי׳ לעיל אות כט, עג, ובז״ח ד״י. איתא ש״צ רקיעין יש בין רקיע השמים עד רקיע הנטוי על החיות ושבע אלפין וארבע מאה וחמשין חולקין סמכין אתרין דבוציניא אתרין ומאלין בוציניא נטל קב״ה ואנח בהאי רקיעין דשמיא לאנהרא על ארעא ועי׳ בז״ח טו: קאמר דש״צ אתרא דישיבא אזיל שמשא ועי׳ לק׳ אות תרי״ט ש״מ משקופין אזיל שמשא.

18. עי׳ סוכה כ״ט ומכלתא פ׳ בא ורש״י כאן הביא זאת על והיו לאותות, וכן במדרש אגדה כאן אך לא הביא טעם זה על מארת חסר.

וַאֲמַר יְיָ יְהוֹן נְהוֹרִין בִּרְקִיעָא דִּשְׁמַיָּא לְאַפְרָשָׁא בֵּין יְמָמָא וּבֵין לֵילְיָא וִיהוֹן לְאָתִין וּלְזִמְנִין וּלְמִמְנֵי בְּהוֹן יוֹמִין וּשְׁנִין.

Hashem said, “Let there be lights in the canopy of heaven to divide between the day and the night, and they will serve for signs for seasons, and to count with them days and years.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים

וַאֲמַר ה׳ יְהוֹן נְהוֹרִין בִּרְקִיעָא דִּשְׁמַיָּא לְאַפְרָשָׁא בֵּין יְמָמָא וּבֵין לֵילְיָּא וִיהוֹן לְאָתִין וּלְזִמְנִין וּלְמִמְנֵי בְהוֹן יוֹמִין וּשְׁנִין

התאמת המין והמספר

א. בלשון המקרא לא תמיד נשמרת התאמת הפועל לנושא במין (זכר/נקבה) או במספר (יחיד/רבים), אבל אונקלוס מתרגם בהתאם לדקדוק. תרגום ״יהי מְאֹרֹת״ – ״יְהוֹן נְהוֹרִין״ ברבים הוא דוגמה להתאמת המספר, וכמוהו ״וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן״ (בראשית ל מב) ״וְהָוַן לַקִּישַּיָּא לְלָבָן״ (והיו).⁠¹ דוגמאות להתאמת המין: ״וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ״ (בראשית יג ו) ״וְלָא סוֹבַרַת יַתְהוֹן אַרְעָא״, ״כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה״ (דברים כב כג) ״אֲרֵי תְּהֵי עוּלֵימְתָא בְּתוּלְתָא״. וראה עוד בפסוק ״המחנה הָאַחַת וְהִכָּהוּ״ (בראשית לב ט).

וּלְמוֹעֲדִים, מועדי ישראל?

ב. ״וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים״ – ״וִיהוֹן לְאָתִין וּלְזִמְנִין וּלְמִמְנֵי בְהוֹן יוֹמִין וּשְׁנִין״. האם ״למועדים״ רומז למועדי ישראל או שהכוונה לזמנים קבועים כשעות היום ותקופות השנה?⁠² ת״א ״וּלְזִמְנִין״ מוכיח כדרך השנייה; ״מועדים״ הם זמנים קבועים, כמו ״למועד אשוב אליך״ (בראשית יח יד) ״לִזְמַן אֵיתוּב לְוָתָךְ״. אילו סבר שהכוונה למועדי ישראל, היה לו לתרגם ״וּלְמוֹעֲדַיָּא״ כתרגום ״מועדי ה׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא כג ב) ״מוֹעֲדַיָּא דַּה׳⁠ ⁠⁠״. ולא תרגם כך אם משום שרחוק בעיניו לפרש על שם העתיד, או מפני שהמועדים תלויים במולד הלבנה בלבד ולא במאורות.⁠³ אלא שעל פי זה תקשה התוספת ״וּלְמִמְנֵי בְהוֹן״ שאינה מחוורת. קשה לומר שרמז להלכה ״שכל איש ימנה שבעה ימים וישבות בשביעי״ (רמב״ם, ספר המצות, עשה קנג), מאחר שלא תרגם ״וּלְמוֹעֲדַיָּא״ על שם העתיד. לכן נראה שטעם התוספת הוא לשוני: מדרך המתרגם להוסיף פועל לשם עצם הרומז לפעולה, כגון ״נטה ידך על ארץ מצרים בארבה״ (שמות י יב) ״וְיֵיתֵי גּוֹבָא״, ״לא יחרץ כלב לשנו״ (שמות יא ז) ״לָא יַנְזֵיק כַּלְבָּא בְּלִישָׁנֵיהּ לְמִבַּח״, ״שונאי בצע״ (שמות יח כא) ״דְּסָנַן לְקַבָּלָא מָמוֹן״.

1. וראה ראב״ע כאן: ״מלת יהי – יהיה. בעבור שידברו בה הרבה הוא ליחיד ולרבים, גם לנקבה: יהיה נערה בתולה (דברים כב כג)״.

2. רש״י פירש כדרך הראשונה: ״ולמועדים – על שם העתיד״ וכן ראב״ע ב״שיטה אחרת״ לבראשית. אבל בפירושו כתב ראב״ע ״לאותות – רגעים. ולמועדים – שעות״. וכן רמב״ן: ״ולמועדים – זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף״.

3. ״נתינה לגר״. ועיין רא״ם ו״אמת ליעקב״ לגר״י קמינצקי. אבל הרה״ג אביגדר נבנצל העיר שהשבת תלויה בשמש.

ואמ׳ י״י יהוון נהורין ברקיעא דשמיא למפרשא בין איממא ובין ליליא ויהוון לאתין ולזמנין ולמקדש׳ בהון עבור שהרין ירחין^א.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שהרין ירחין״) גם נוסח חילופי: ״רישי ירחין ושנין״.

ואמר אלקים יהון נהורין ברקיעא דשמייא לאפרשא ביני יממא וביני לילייא ויהון לסימנין ולזמני מועדין ולממני בהון חושבן יומין ולמקדשא רישי ירחין ורישי שנין עיבורי ירחין ועיבורי שנין ותקופות שמשא ומולד סיהרא ומחזורין.

And the Lord said, Let there be lights in the expanse of the heavens, to distinguish between the day and the night; and let them be for signs and for festival times, and for the numbering by them the account of days, and for the sanctifying of the beginning of months, and the beginning of years, the passing away of months, and the passing away of years, the revolutions of the sun, the birth of the moon, and the revolvings (of seasons).⁠^a

a. Or, "new moons.⁠"

ויהון לאתין למועדין ולמקדשא בהון רישי ירחין ושנין.

And let them be for signs, and for seasons, and for the sanctifying by them of the beginning of months and years.

פרשה ו

[א] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת – רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח: עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים (תהלים ק״ד:י״ט), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא נִבְרָא לְהָאִיר אֶלָּא גַּלְגַּל חַמָּה בִּלְבָד, אִם כֵּן לָמָּה נִבְרֵאת לְבָנָה, לְמוֹעֲדִים, כְּדֵי לְקַדֵּשׁ בְּחֶשְׁבּוֹנָהּ רָאשֵׁי חָדָשִׁים וְשָׁנִים. רַבִּי שִׁילֹה דִּכְפַר תְּמַרְתָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים, שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ, מִשֶּׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ, אֵין מוֹנִין לַלְּבָנָה אֶלָּא מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה. יוּסְטִי חַבְרָא בְּשֵׁם רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ (במדבר ל״ג:ג׳), וְאִם לַלְּבָנָה אַתָּה מוֹנֶה, עַד כַּדּוּן לֵית לָהּ אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה מַטְמוֹעִין, הֱוֵי אֵין מוֹנִין לַלְבָנָה אֶלָּא מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, לֹא נִבְרָא לְהָאִיר אֶלָּא גַּלְגַּל חַמָּה בִּלְבָד, אִם כֵּן לָמָּה נִבְרֵאת לְבָנָה, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעֲתִידִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לַעֲשׂוֹתָן אֱלָהוּת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אִם מִשֶּׁהֵן מַכְּחִישִׁין זֶה אֶת זֶה עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עוֹשִׂין אוֹתָן אֱלָהוּת, אִלּוּ הָיוּ אֶחָד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר, שְׁנֵיהֶם נִבְרְאוּ לְהָאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת (בראשית א׳:ט״ו), וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם (בראשית א׳:י״ז). וְהָיוּ לְאֹתֹת, אֵלּוּ שַׁבָּתוֹת. וּלְמוֹעֲדִים, אֵלּוּ שָׁלשׁ רְגָלִים. וּלְיָמִים, אֵלּוּ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. וּלְשָׁנִים, זֶה קִדּוּשׁ שָׁנִים.

[ב] לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה (תהלים ע״ד:ט״ז), לְךָ הַיּוֹם מְקַלֵּס וּלְךָ הַלַּיְלָה מְקַלֵּס, מַה הַיּוֹם בִּרְשׁוּתְךָ אַף הַלַּיְלָה בִּרְשׁוּתְךָ, בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה לָנוּ נִסִּים בַּיּוֹם, לְךָ יוֹם, וּבְשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה לָנוּ נִסִּים בַּלַּיְלָה, אַף לְךָ לַיְלָה. בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה לָנוּ נִסִּים בַּיּוֹם, אָנוּ אוֹמְרִים לְפָנֶיךָ שִׁירָה בַּיּוֹם. וּבְשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה לָנוּ נִסִּים בַּלַּיְלָה, אָנוּ אוֹמְרִים לְפָנֶיךָ שִׁירָה בַּלַּיְלָה. עָשִׂיתָ לָנוּ נִסִּים בַּיּוֹם וְאָמַרְנוּ לְפָנֶיךָ שִׁירָה בַּיּוֹם: וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם וגו׳ (שופטים ה׳:א׳). עָשִׂיתָ לָנוּ נִסִּים בַּלַּיְלָה וְאָמַרְנוּ לְפָנֶיךָ שִׁירָה בַּלַּיְלָה: הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ חַג (ישעיהו ל׳:כ״ט). לְךָ נָאֶה לוֹמַר שִׁירָה בַּיּוֹם, לְךָ נָאֶה לוֹמַר שִׁירָה בַּלַּיְלָה, לָמָּה שֶׁאַתָּה: הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וְשָׁמֶשׁ (תהלים ע״ד:ט״ז), וְאַתָּה עָשִׂיתָ אֶת שְׁנֵי הַמְאוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְאֹרֹת הַגְּדֹלִים וגו׳ (בראשית א׳:ט״ז).

ויאמר אלהים יהי מארת – ¹שאותו יום נתלו, ²לפיכך מארת חסר ב׳ ווי״ן, למה לפי שהמאירה חיה בבני אדם, ³לכך אנשי מעמד היו מתענין ברביעי על אסכרה שלא תפול בתינוקות.

והיו לאותות – ⁴בעת שחמה ולבנה לוקין אותותיהם לרעה, שנאמר ומאותות השמים אל תחתו (אלא הגוים יחתו) [כי יחתו הגוים] מהמה (ירמיהו י׳:ב׳).

ולמועדים – שעל חשבון חמה ולבנה תיקון המועדים שנאמר שמור את חדש האביב וגו׳ (דברים ט״ז:א׳), וחג הקציר וגו׳, וחג האסיף וגו׳ (שמות כ״ג:ט״ז).

ולימים – ⁵פירשו ימי הלבנה כ״ט ימים חסרים שלשים מלאים, ושנת לבנה שנ״ד ימים ושמונה שעות ותתע״ו חלקים, ושנת חמה שס״ה ימים ושש שעות.

1. שאותו יום נתלו. חגיגה י״ב ע״א.

2. לפיכך מארת חסר. עיי׳ פסיקתא החודש וע״ש בהערה ג׳. ובירושלמי תענית פ״ג ה״ד ומס׳ סופרים פי״ז ה״ה. ועיי׳ לקח טוב בראשית א׳ ובהערה קי״ב.

3. לכך אנשי מעמד. תענית כ״ז ע״ב, וע״ש בפירש״י.

4. בעת שחמה ולבנה לוקין. עיי׳ לקח טוב בראשית הערה קי״ג, וברש״י עה״ת.

5. פירשו ימי הלבנה כו׳. עיי׳ פדר״א פ״ז. ובלקח טוב ובהערה קי״ד.

שא אללה אן תכון אנואר פי ג׳לד׳ אלסמא תפרז^א בין אלנהאר ואלליל פיכונאן איאת ואוקאתא ואיאמא וסנין.

א. ד ותפרז, בתפסיר שבפירוש הארוך: תפצל

רצה ה׳ שיהיו מאורות ברקיע השמים, שיבדילו בין היום והלילה, ויהיו אותות וזמנים¹ וימים ושנים.

1. כתב רבינו בפירושו הארוך: ״תרגמתי לאתות ולמועדים – ׳איאת ואוקאת׳ (אותות ומועדים), ולא אמרתי ׳לאיאת ולאוקאת׳, על פי חוק הלשון, וזה לא על דרך האפשר אלא על דרך ההכרח. כי המדברים (עברית) כשהם רוצים לאמר שמן הצמר נעשה בגד, הם אומרים היה הצמר לבגד. כשרוצים לאמר שמן הזרע נעשה לחם, הם אומרים: היה הזרע ללחם. תמיד הם מוסיפים למ״ד (בשם) השני. ואין כוונתם לומר שהראשון היה אות לשני, אלא שהראשון נהפך לשני. וראיה לכך מן הכתוב: ויהי האדם לנפש חיה, ובמטה – ויהי לתנין, ובעפר – ויהי לכנם, וכדומה לזה. וענין כולם הוא שהדבר הראשון בעינו נהיה לדבר השני, ולא שהוא אות לו. (וראיה) גדולה וברורה יותר ממה שנאמר: והייתי לכם לאלהים. הוא עצמו, לא אות לזולתו, שהרי אין זולתו. ואתם תהיו לי לעם – אתם בנפשכם, לא אות למישהו אחר. ויש שהוא מקבץ מלים (בהוראה כזאת) מקצתן בלמ״ד ומקצתן בלא למ״ד, כאמור: וישימנו לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים. וכך אמר כאן: לאתות ולמועדים ולימים ושנים. ובזה טעו החולקים עלינו, ההולכים בשיטת ענן וזולתם, כי הם חשבו שלאותות ולמועדים הם אות, ואמרו: המאמר הזה מוסב על המארות, כי אלהים עשה אותם אות למועדים. ולא ידעו שהמאמר הזה אי אפשר כלל שיהיה מוסב על המאורות, כי הוא מוסב על דבר שהוא עצמו יכול להיות אותות ומועדים וימים ושנים, ואלו המאורות, מן הנמנע הוא שיהיו הם עצמם אותות ומועדים וימים ושנים. ואם יטען טוען שהם אות למועדים, אין כזאת בלשון, אלא כל גוף המחובר לגוף בלמ״ד היחס או שהוא קנינו או שהוא הוא עצמו. ולו היו במקרא, למשל, אלף למ״דין (כאלה), תתקצ״ט בהוראת אות ואחד שאינו כך, לא היו דבריהם קיימים, שהרי עליהם להביא ראיה, ובעל דינם היה יכול לטעון כנגדם (בלמ״ד) שנשארה, כל שכן כשאין אף אחת שהיא כסברתם. אלא האמת היא שהדבר אשר עליו מוסב (המאמר) והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים הם הלילה והיום הנזכרים לפניו, כי כתוב: להבדיל בין היום ובין הלילה. ועל שניהם, היום והלילה אמר והיו לאותות וגו׳. כי הם עצמם נעשים אותות ונעשים זמנים. ואם נאמר מועדים (בהוראת ימים טובים) אין זה מפריע לנו. והיו לימים, כל שנים מהם הם יום שלם, ויהיו לשנים, כדרך השנים. ולו (גם) היו ה״מאורות״ קרובים יותר ל״היו לאותות״ מן ״היום והלילה״ היתה הוכחה זו מחייבת לחברו בדיבור אל הרחוק ממנו, הואיל ואי אפשר לחברו אל הקרוב אליו, כל שכן כש״היום והלילה״ קרובים וה״מאורות״ רחוקים. ומלבד זה, הם החליטו שפירוש ״מועדים״ הוא ימים טובים. והנה, מלה זו באה במקרא בשבעה דרכים, כמו שנבאר בפרשת החדש הזה, וביניהם ״זמנים״ ככתוב: כי למועד מועדים וחצי; גם חסידה בשמים ידעה מועדיה, וכדומה״. וכתב ר״י קאפח: ״תרגם כן (מועדים – זמנים), ולא מועדים חגים, דלטעמיה אזיל שאין קביעת המועדים תלויה בראייה אלא בחשבון בלבד. וארבעת אלה אותת ומועדים וימים ושנים מוסב על היום והלילה, ולא על המאורות״. כתב ראב״ע (פירוש ראשון): ״והאומר (ר׳ יונה אבן ג׳נאח, ספר הרקמה שער ו׳): כי למ״ד לאותות נוסף, לא אמר כלום״.

ויאמר אלהים יהי מארות {כאן מופיע תרגום הפסוקים י״ד-י״ט} – ותרגמתי לאתות ולמועדים – איאת ואוקאת {אותות ומועדים}, ולא אמרתי לאיאת ולאוקאת, על פי חוק הלשון, וזה לא על דרך האפשר אלא על דרך ההכרח. כי המדברים {עברית} כשהם רוצים לאמר שמן הצמר נעשה בגד, הם אומרים היה הצמר לבגד. כשרוצים לאמר שמן הזרע נעשה לחם, הם אומרים: היה הזרע ללחם. תמיד הם מוסיפים למ״ד {בשם} השני. ואין כוונתם לומר שהראשון היה אות לשני, אלא שהראשון נהפך לשני. וראיה לכך מן הכתוב: ויהי האדם לנפש חיה, ובמטה – ויהי לתנין, ובעפר – ויהי לכנם, וכדומה לזה. וענין כולם הוא שהדבר הראשון בעינו נהיה לדבר השני, ולא שהוא אות לו. {וראיה} גדולה וברורה יותר ממה שנאמר: והייתי לכם לאלהים. הוא עצמו, לא אות לזולתו, שהרי אין זולתו. ואתם תהיו לי לעם – אתם בנפשכם, לא אות למישהו אחר. ויש שהוא מקבץ מלים {בהוראה כזאת} מקצתן בלמ״ד ומקצתן בלא למ״ד, כאמור: וישימנו לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים. וכך אמר כאן: לאתות ולמועדים ולימים ושנים.

ובזה טעו החולקים עלינו, ההולכים בשיטת ענן וזולתם, כי הם חשבו שלאותות ולמועדים הם אות, ואמרו: המאמר הזה מוסב על המארות, כי אלהים עשה אותם אות למועדים. ולא ידעו שהמאמר הזה אי אפשר כלל שיהיה מוסב על המאורות, כי הוא מוסב על דבר שהוא עצמו יכול להיות אותות ומועדים וימים ושנים, ואלו המאורות, מן הנמנע הוא שיהיו הם עצמם אותות ומועדים וימים ושנים. ואם יטען טוען שהם אות למועדים, אין כזאת בלשון, אלא כל גוף המחובר לגוף בלמ״ד היחס או שהוא קנינו או שהוא הוא עצמו. ולו היו במקרא, למשל, אלף למ״דין {כאלה}, תתקצ״ט בהוראת אות ואחד שאינו כך, לא היו דבריהם קיימים, שהרי עליהם להביא ראיה, ובעל דינם היה יכול לטעון כנגדם {בלמ״ד} שנשארה, כל שכן כשאין אף אחת שהיא כסברתם.

אלא האמת היא שהדבר אשר עליו מוסב {המאמר} והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים הם הלילה והיום הנזכרים לפניו, כי כתוב: להבדיל בין היום ובין הלילה. ועל שניהם, היום והלילה אמר והיו לאותות וגו׳. כי הם עצמם נעשים אותות ונעשים זמנים. ואם נאמר מועדים {בהוראת ימים טובים} אין זה מפריע לנו. והיו לימים, כל שנים מהם הם יום שלם, ויהיו לשנים, כדרך השנים.

ולו {גם} היו ה״מאורות״ קרובים יותר ל״היו לאותות״ מן ״היום והלילה״ היתה הוכחה זו מחייבת לחברו בדיבור אל הרחוק ממנו, הואיל ואי אפשר לחברו אל הקרוב אליו, כל שכן כש״היום והלילה״ קרובים וה״מאורות״ רחוקים.

ומלבד זה, הם החליטו שפירוש ״מועדים״ הוא ימים טובים. והנה, מלה זו באה במקרא בשבעה דרכים, כמו שנבאר בפרשת החדש הזה, וביניהם ״זמנים״ ככתוב: כי למועד מועדים וחצי; גם חסידה בשמים ידעה מועדיה, וכדומה.

והדבר הראשון שעלינו לדון בו בפרשה הזאת הוא:

• מהו אופן החכמה בזה שלא נבראו המאורות ביחד עם השמים בראשית {הבריאה}? ונאמר, כדי שלא יעלה על דעתנו שהם קדמונים. ומארבעת היסודות נתבונן: עם כל החליפות והתמורות הנראות בהם ישנם אנשים החושבים אותם לקדמונים, מפני שנשתבשו {בפירוש} ״והארץ היתה״, המאורות האלה שהם כאילו עצם חמישי, מאוזן ללא תוספות וללא גרעון, כל שכן שהיו טועים בהם וחושבים אותם לקדמונים לו נבראו תחלה.

• ועוד {שאלה}: מפני מה ברא אותם רבים? כדי שיראו איך האחד מאפיל על השני, וזה מונע את פעולתו של זה, ולא יעבדו להם. הלא תראה איך הירח, בהתאם למדת גדלו מקביל לשמש ונכנס תחתה ואורו מסתתר. והרואה אותם בכך לא יאמין שיש שלטון לאחד מהם.

• ועוד, ממה ברא אותם? ונאמר, כמו שאמרנו קודם, שברא אותם מן האור הגדול, הראשון. ואני מדמה אותו למטיל זהב שהצורף יוצק ממנו תכשיטים שונים, או לגביש שעושים ממנו אבנים יקרות. ובריאה זו היתה דומה ל......

רצוני לומר, גלגל הכוכבים העומדים, חוץ משבעת {כוכבי} הלכת. והקביל אחד מהם בגלגל שמתחתית, ואל יטעה אדם לחשוב שהיות וכתוב ברקיע השמים כולם הם ברקיע, שהוא הסובב שנברא ביום השני, כי לא אמר כך אלא על פי מה שאורם מגיע אלינו, שהרי שם את אורם חודר לתוך הרקיע, כמו שהוא חודר לתוך הגלגלים, וכמו שהיה האור הגדול מגיע ממנו {מן הרקיע} אל הארץ ביום השני והשלישי. כי דרך הכתוב לפעמים, לתאר {הדברים} לפי ראיית העין, וכמו שאמר על העופות: ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים. להבדיל בין היום ובין הלילה, מורה רק על השמש, כי ההבחנה בין היום והלילה, אצל האנשים, בה לבד, וכך תאר גם הכתוב.

ואלו הדברים נמדדים לפי מקומות הישוב, שהם בין הקו הממוצע לצד הצפוני המחולקים [באופן] שתארתי. ואף ששיעור אורך היום והלילה {במקומות הישוב} מתארך ומתקצר, ברוב אורכם או קוצרם, אי אפשר שיסובב הגלגל סיבוב אחד, בתוך כ״ד שעות, מבלי שיהיה בהן אור וחושך. ועם ששיעור היום והלילה מתארך ומתקצר, אינם מגיעים {האורך או הקוצר} ליותר {כלומר, יותר קצרים} משליש היום, או שני שלישים, כי הנסיון {האסטרונומי} הראה ברורות שהממוצע של האקלים הראשון הוא י״ג שעות {לזמן היום}, ושל האקלים השני י״ג וחצי, ושל השלישי י״ד, ושל רביעי י״ד וחצי, ובחמישי ט״ו וחצי, ושל השישי חמש עשרה וחצי, והממוצע של השביעי, שש עשרה. והסיבה לזה היא תנועת השמש בגלגל המיוחד לה, כשהוא מגיע לרוחק הגדול ביותר מן האופק העליון לצד דרום, היום מתקצר ביותר, ובהגיעו למרחק כזה מן הצפון, שיעור היום הוא ארוך ביותר. וכשהיא עומדת באמצע – כשהגלגל שלה וגלגל המזלות מצטלבים בשתי נקודות מקבילות, מידת היום והלילה שווה. אולם במקומות שאינם מיושבים, אורך היום מגיע עד לעשרים שעות, והלילה ד׳ שעות בלבד. וזה מוכח מהתרוממות הקוטב הצפוני, ועוד יותר הוא מתנשא עד שיהיה יום קיץ שכולו יום, ויום חורף שכולו לילה. וכן יעלה גם ליומיים ולשלושת ימים. ומגיע לידי כך שחודש שלם בקיץ – כולו יום, ובחורף חודש שכולו לילה וכן הוא מתרומם עד שישה חדשים שכולם יום, ושישה שכולם לילה... כשהקוטב על המישור שעל הראש.

הסיבוב של גלגל המזלות, באותם המקומות {שאינם מיושבים} נהפך ונעשה כסיבוב הרחיים. רצוני לומר, מן הדרום אל הצפון, בהיפוך מן הסיבוב שבמקומות הישוב, שהוא מן המזרח אל המערב. ובאותן הזריחות והשקיעות שבאקלימים הישוביים, והבלתי ישוביים, התחרה האל עם בריותיו ואמר: אי זה הדרך יחלק אור יפץ קדים עלי ארץ, זה במקומות הישוב, שיש בהם כל יום זריחה ושקיעה. ואמר עוד: אי זה הדרך ישכן אור וחשך אי זה מקומו, כלומר, מקום שבו אור תמיד מבלי שיתערב בו חושך ומקום בו חושך תמידי, ללא אור מעורב בו {וכן בתרגומו שם: יסכן אלנור ת׳אבתא...ואלט׳לאם אין מוצ׳עה דאימא}, וזה לשישה חדשים ולשישה חדשים, כשיעור חצי הסיבוב. והוא השיעור שנתבאר בו ששני הקוטבים, והן הנקודות {הקיצוניות}, שאחת מהן אינה נעה בכיוון האופק הדרומי, והשניה, ממולה, מסתתרת תחת הארץ.

והיו לאותות, לציונים, כי כל ציון הוא אות. ושניהם, ר״ל: הלילה והיום, מתחלקים לשעות ודקות, לפי החשבון התורתי, בכל שעה אלף ושמונים דקות, ולפי החישוב האסטרונומי, בכל שעה ששים דקות. ולפי החלקים האלה, או יותר, או פחות מכך, מודדים בני אדם את הילוכם למסעיהם, וכל פעולה ואומנות שהם עושים, וכל סיבוביהם. וכן יש להם ציונים בשעות, בצעדים ובהתרוממויות, ובכפיסי עץ מדודים, וכדומה לזה. וכמו שהיו למלכי ישראל ציונים (?) לשעות, ובהם אמר: אשר ירדה במעלות אחז וכבר...ונתקיים עכשיו על פי ההסכמים השונים של בני אדם, או עפ״י מה שציוה הוא.

ואשר לקביעות המוסכמות, ישנם אנשים שקבעו את החודש לשלושים יום כל אחד, ומתעלמים מחמשת הימים הנשארים בסוף השנה, ומהם הקובעים שבעה {מן החודשים} כל אחד ל״א ימים, וארבעה {חדשים} ל׳ {כל אחד}; ואחד – כ״ח יום; פרט לאלו שהסכימו {על קביעת החודשים} על פי הירח. ולימים, כל לילה ויום הם יום שלם {יממה}. ועפ״י החלוקה ליום וימים אשר תארתי, ושנים – מספר ימים הנקרא שנה והמכוון בזה חזרת השמש למקום שהיתה בו בראשית תקופת השנה. היכרו בשמים הוא במהלך {השמש}, ורושמו בארץ – בפתחים ובחלונות, וכל הימים.... מפני ששניהם...

יהי מארת וגו׳ – מיום ראשון נבראו, וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע. וכן כל תולדות שמים וארץ מיום ראשון נבראו^א וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב את השמים (בראשית א׳:א׳) – לרבות תולדותיהם, ואת הארץ (בראשית א׳:א׳) – לרבות תולדותיה.

יהי מארת – חסר, על שם שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות.⁠^ב הוא ששנינו: ברביעי היו מתענין על אסכרה שלא תפול בתינוקות^ג (בבלי תענית כ״ז:).

להבדיל בין היום ובין הלילה – משנגנז האור הראשון, אבל בשבעת^ד ימי בראשית שמשו האור והחשך הראשונים זה ביום וזה בלילה.⁠^ה

והיו לאותות – כשמאורות לוקים סימן רע הוא לעולם. הוא שנאמר: מאותות השמים אל תחתו (ירמיהו י׳:ב׳) – בעשותכם רצון הקב״ה אין אתם צריכין לדאג מן הפורענות.

ולמועדים – על שם העתיד, שעתידים ישראל להצטוות על המועדות, והם נימנין למולד הלבנה.

ולימים – שימוש החמה חצי היום, ושימוש הלבנה חצי היום, הרי יום שלם.

ושנים – לסוף שלש מאות וששים וחמשה^ו יגמרו מהלכתם בשנים עשר מזלות המשרתים אותם, והיא שנה.⁠^ז

א. כן בכ״י אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917: ״נבראו מיום ראשון״.

ב. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165: ״על התינוקות״.

ג. כן בכ״י אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165: ״בתנוקות״.

ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, דפוס רומא, שונצינו, סביונטה, וכן בהרבה כ״י של פירוש רמב״ן. ברמב״ן דפוס רומא: ״בששת״.

ה. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917, אוקספורד אופ׳ 34, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155, דפוסי רומא, שונצינו. בכ״י פריס 158: ״בין ביום בין בלילה״. בדפוס ליסבון, סביונטה: ״יחד בין ביום ובין בלילה״.

ו. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917 נוסף כאן: ״ימים״. בדפוס רומא נוסף כאן: ״יום״.

ז. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל במהלכן הראשון״.

יהי מארת BE THERE LUMINARIES – They had been created on the first day, but on the fourth He commanded them to be suspended in the firmament (Chagigah 12a). Indeed, all the productions of heaven and earth were created on the first day, but each of them was put in its place on that day when it was so commanded. In reference to this it is written את השמים (v. 1) In the beginning God created that which was את with the heavens etc., in order to include all the productions of heaven, ואת הארץ to include all its (the earth's) productions (Bereshit Rabbah 12:4).

יהי מארת – The word is written without the ו after the א (so that it may be read מארת, cursed), because it is a cursed day when children are liable to suffer from croup. In reference to this we read (in Taanit 27b): On the fourth day of the week they used to fast to avert croup from the children (Yerushalmi Taanit 4:3).

להבדיל בין היום ובין הלילה TO CAUSE A DIVISION BETWEEN THE DAY AND THE NIGHT – This took place after the primeval (divine) light was conserved for the righteous; but during the first seven [another reading is "three"] days of Creation the primeval light and darkness functioned together both by day and by night.

והיו לאותות AND THEY SHALL BE FOR SIGNS – When the heavenly luminaries are eclipsed it is a sign of ill-omen for the world, as it is written, "Be not dismayed at the signs of heaven" (Yirmeyahu 10:2) – when you carry out the will of the Holy One, blessed be He, you need apprehend no calamity (Sukkah 29a).

ולמועדים AND FOR SEASONS (FESTIVALS) – This is written with a view to the future when Israel would receive command regarding the festivals which would be calculated from the time of the lunar conjunction (Bereshit Rabbah 6:1).

ולימים AND FOR DAYS – The sun functions half a day and the moon the other half – together a full day.

ושנים AND FOR YEARS – At the end of three hundred and sixty five days [another version: 365¼] they complete their course through the twelve signs of the Zodiac that attend them, and that is one year [another version: and this makes 365¼ days]; they then begin to revolve a second time in a circle similar to their first cycle.

ויאמר אלהים יהי מארת – ¹לא אמר יהיו מאורות אלא ללמדך ²כי האור שברא ביום ראשון ממנה נהיו המאורות על כן כתוב יהי. כלומר יהי האור מאורות שנחלק למאורות השמש והירח והכוכבים והמזלות.

³מארת – כתיב חסר. ⁴לפי שהן לוקין בשעה שהקב״ה מלקה את האומות. שנא׳ כה אמר ה׳ אל דרך הגוים אל תלמדו. ומאותות השמים אל תחתו. כי יחתו הגוים מהמה (ירמיה י׳:ב׳).

ברקיע השמים – הוא הרקיע המבדיל בין מים למים.

להבדיל בין היום ובין הלילה – וכי המאורות מבדילין והלא האור מבדיל. שנא׳ ויבדל אלהים בין האור ובין החשך (בראשית א׳:ד׳) אלא כך פירושו יהי האור מאורות. אותו האור שנברא להבדיל בין היום ובין הלילה.

והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים – לא אמר הכתוב והיו להבדיל. אלא והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. למדנו כי להבדיל עונה על האור הנברא להבדיל והמאורות נבראו לאותות ולמועדים ולהאיר על הארץ. והיו לאותות כי השמש הוא אות ליום שאינו נוהג בלילה. והירח הוא אות בכל מולד ומולד לדעת תחלת החדש וסופו. ⁵כי הולכת הלבנה בגלגל הרקיע מהלכת בשלשים יום. כל מה שמהלך השמש כל השנה כולה. ⁶כי שנים עשר מזלות הם. טלה. שור. תאומים. סרטן. אריה. בתולה. מאזנים. עקרב. קשת. גדי. דלי. דגים. ⁷וכל אחד ואחד יש לו שלשים מעלות. כנגד ל׳ יום של חדש. ובכל יום עולה השמש מעלה. בניסן מתחיל מטלה והלבנה עמו. לפיכך הלבנה לעולם בתחלת החדש קרובה לחמה. וכן בסוף החדש. כי הלבנה רצה במהרה ⁸ועד שהחמה מגעת לסוף המזל הלבנה עוברות כל השנים עשר מזלות. ומשגת את החמה בסוף המזל. כן כל שנים עשר חדש. ובסוף השנה משתנית החמה מסוף הגלגל לתחלתו וע״כ שמה שנה.

⁹ד״א מנין ש״נ״ה ורביע.

והיו לאותות ולמועדים – לקדש בהם מועדי ה׳. ¹⁰כי שנת החמה יתירה על שנת הלבנה יכ״א ר״ד. י׳ ימים וכ״א שעות ור״ד חלקים. והחלקים אלף ושמונים בשעה. לפיכך תקנו רבותינו שבעה חדשי עבורים במחזור לבנה. להשוות שנת החמה עם שנת הלבנה. כי תשעה עשר פעמים יכ״א ר״ד עושים שבעה חדשים עיבור מכ״ט יום ומחצה ושתי ידות שעה וע״ג חלקים. ונשארו מהם שעה ותפ״ה חלקים.

ולימים – כמשמעו.

ולשנים – למנות בהם שנים שנה אחר שנה. כי לולא כן לא היינו יכולין למנות שנים. ¹¹ד״א והיו לאותות. אלו שבתות. שנא׳ כי אות הוא ביני וביניכם (שמות ל״א:י״ג).

¹²ולמועדים. אלו רגלים.

¹³ולימים. ראשי חדשים.

¹⁴ולשנים – זה קידוש שנים. ¹⁵אמר רב נחמן ¹⁶והוא סימן טוב. עשו מונה לגדול. והוא מושל ביום כדרך שעשו מושל בעולם הזה. יעקב מונה לקטן ¹⁷והוא מושל בעולם הזה מעט וכולו לעתיד. כי הרקיע מתגלגל במערב. וכל המאורות הולכים אל המערב. שנאמר וצבא השמים לך משתחווים (נחמיה ט׳:ו׳). ¹⁸כי שכינה במערב לפיכך היה הארון במשכן במערב. וכן הדביר קודש קדשים במערב. ¹⁹והרקיע מתחלק לשבעה חלקים. כנגד שבעה כוכבים. חנכ״ל שצ״מ. חמה. נוגה. כוכב. לבנה. שבתי. צדק. מאדים. הלבנה כעין הרקיע. והנוגע בעובי הרקיע בחלק שני. והצדק בשלישי. והחמה ברביעי. והכוכב בחמישי. והמאדים בששי. ושבתי בשביעי. והכוכבים עמהם. ויש הפרש בין כל אחד ואחד כעובי גלגל הרקיע. לפיכך ביאת הלבנה בדרך קצרה. והחמה בארוכה.

²⁰סידור כוכבי המזלות גובה המזל העשירי לו ושפילתו ברביעי. והמסתכל בשבתי. גובהו בין חמה וטלה. ושפילתו מאזנים. צדק גבהו סרטן ושפילתו גדי. מאדים גובהו גדי ושפילתו סרטן. נוגה גובהו דגים ושפילתו בתולה. כוכב גובהו בתולה ושפילתו דגים. לבנה גובהו שור ושפילתו עקרב. מקום שפילתו של זה גובהו של זה. ומקום גובהו של זה שפילתו של זה.

ושבעה מעלות לשבעה כוכבים. בין מעלה התחתונה למעלה העליונה תש״ל חבלים בחבל השמים. ²¹כל חבל יש לו מאה וחמשים חבלים בחבל הארץ. ²²מעלה שניה גבוה מן התחתונה ג׳ חבלים בחבל השמים וכל חבל יש לו קס״א בחבל הארץ. ²³מעלה הרביעית לחמה סובב לרקיע בשנים עשר חדש ²⁴והוא גבוה ממעלה שלישית שני חבלים בחבל השמים כל חבל יש לו מאה ושלשים חבלים בחבל הארץ. ²⁵מעלה חמישית למאדים והוא גבוה מן הרביעית ארבע מאות ושלשים חבלים בחבל השמים וכל חבל יש לו קי״ט חבלים בחבל הארץ. ²⁶מעלה ששית והוא לצדק גבוה ממעלה חמשית [תרי״ב] חבל בחבל השמים. ²⁷וכל חבל יש לו קי״ט חבלים בחבל הארץ. ²⁸מעלה שביעית לשבתי והוא גבוה מן הששית חמשה מאות ועשרה חבלים בחבל השמים וכל חבל יש לו ל״ד חבלים בחבל הארץ. נמצא ממעלה התחתונה של לבנה עד מעלה העליונה של שבתי רום אלף ותתל״ח חבלים בחבל השמים שהם כ״ח רבוא אלפים ורפ״ז חבלים בחבל הארץ. וחבל הארץ ג׳ אמות. החמה לוקה בקי״ז ימים בין שני התנינים ומשחרת. והלבנה לוקה מי״ב חודש לי״ב בראשו וזנבו של תנינים ומאדמת. ²⁹טלה פרס ומדי. שור כשדיים. תאומים כוזריים. סרטן ארמיניא. אריה מלכות אדום. בתולה אשכנזיים. מאזנים אפריקיאה. עקרב מדבר. קשת כושיים. גדי ארץ ישראל. דלי מצרים. דגים הונדיאה המכונה אלהנדי.

1. לא אמר יהיו מאורות. עיין בבאור נה״ש כי בהקדים הפעל אל הפועל נושא המאמר לא ישמור בלה״ק לא את המין ולא את המספר.

2. כי האור שברא ביום ראשון. עי׳ חגיגה י״ב ע״א וחכ״א הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי.

3. מארת כתיב חסר וי״ו. בפסיקתא פסקא החדש א״ר יוחנן לא נברא להאיר אלא גלגל תמה בלבד יהי מאורות ברקיע השמים מארת כתיב. וע״ש בהערה ג׳ כי הכתיב מארת חסר בא לרמז שאינו רק מאור אחד. ובב״ר ריש פ״ו חסרים המלות ״מארת כתיב״. ובירושלמי תענית פ״ד ה״ג ברביעי היה מתענין על התינוקת שלא תעלה אסכרה לתוך פיהם ויאמר אלהים יהי מאורות מארת כתיב. וכן הובא במס׳ סופרים פי״ז ה״ה. ולזה המאמר כוון רש״י תענית כ״ו ע״ב ברביעי על האסכרה. וכן מובא בפירושו על התורה (בראשית א׳ י״ד).

4. לפי שהן לוקין. חסר וכצ״ל והיו לאותות לפי שהן לוקין. עיין סוכה כ״ט ע״א. ומכילתא בא. ובפדר״א פ״ז. וע״ש בבאור הרד״ל אות ס״ד.

5. כי הולכת הלבנה. עי׳ פדר״א פ״ז כל שהחמה מהלכת כל ימות השנה הלבנה מהלכת לשלשים יום. ועי׳ ברד״ל אות י׳ מה שהביא בשם ירושלמי ר״ה פ״ב ה״ד.

6. כי י״ב מזלות הם. עיין פדר״א פ״ו וכולם משרתים לי״ב מזלות ואלו הן כו׳. ועי׳ פסיקתא רבתי פ״כ פסקא מתן תורה אות ב׳. מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא כו׳. דרש סדורם לשמותיהם. והובא גם בתנחומא האזינו. והיא הוספה מאוחרת בתנחומא. והסופר הזה רשם על המאמר אדם. נמשל לי״ב מזלות ״דאיתא בפסיקתא״ והלשון משובש שם. והובא לנכון בס׳ רזיאל (דף י״א ע״א). ועי׳ ציוני תצא דף נ״ו ע״ד. ועי׳ ילקוט ראובני בראשית פ׳ וחשך על פני תהום בשם סודי רזי והוא ס׳ רזיאל.

7. וכל אחד יש לו שלשים מעלות. עי׳ פדר״א פ״ו כל המזלות משרתים את ימות החמה וימות החמה ל׳ יום.

8. ועד שהחמה מגעת לסוף המזל. בפדר״א פ״ז כל שהחמה מהלכת כל ימות השנה. הלבנה מהלכת לשלשים יום. עי׳ מ״ש הרד״ל בכמה נוסחאות נמחק זה. וכן בהגהות המיוחסות להגר״א. ועיין בס׳ הישר לר״ת סי׳ תקס״ח. ואולי היה כתוב כאן כלשון הירושלמי ר״ה פ״ב ה״ד מה שהחמה מהלכת לשלשים יום הלבנה מהלכת לה׳ ימים מה שהחמה מהלכת לג׳ חדשים לבנה מהלכת לז׳ ימים ומחצה. מה שהחמה מהלכת לו׳ חדשים לבנה מהלכת לט״ו יום.

9. ד״א מנין שנה ורביעי. צ״ל ושליש יום. עיין פדר״א פ״ז חשבון ימות שנות הלבנה ג׳ מאות ונ״ד ימים ושליש ותתע״ו חלקים כו׳. וכתב שם הר״דל כמנין שם שנ״ה ושליש היום נחשב ג״כ ליום דמקצת היום ככולו. ובפדר״א פ״ו איתא חשבון ימות החמה הוא שס״ה ימים ורביעי יום. ומזה נחלף להמחבר וכתב ורביע.

10. כי שנת החמה יתירה על שנת הלבנה ״יכא רד״. בתחלה מביא הסימן ואח״כ חוזר ומפרש י׳ ימים כ״א שעות ור״ד חלקים. והוא מפדר״א פ״ז. ועיין מה שהעיר ע״ז הגאון הרד״ל באות י״ב ובאות ל״ה שהוא הוספת ותיקון המעתיקים בפדר״א. ועי׳ ב״ר סוף פל״ג. י״א יום יתירה ימות החמה על ימות הלבנה.

11. ד״א והיו לאותות אלו שבתות. ב״ר פ״ו. ילקוט רמז ח׳. פסיקתא פ׳ החודש דף מ״ב ע״ב.

12. ולמועדים אלו רגלים. ב״ר וילקוט ופסיקתא שם. וע״ש מה שהעירותי בהערה י״ב והבאתי שבילקוט שם סיים בשם ב״ר שנאמר אלה מועדי ה׳.

13. ולימים ראשי חדשים. עיין בהערה שם שבארתי כוונת הדורש אלו ראשי חדשים ע״פ מאמרם מגלה ה׳ ע״א.

14. זה קידוש שנים. כ״ה בב״ר שם. והכוונה עיבור שנים. ולזה המאמר כוון יונתן בן עוזיאל בתרגומו שם. ובפסיקתא שם וכן בילקוט רמז ח׳ הגי׳ ולשנים אלו ראשי השנים.

15. א״ר נחמן והוא סימן טוב. בב״ר פ״ו. ובפסיקתא החודש דף נ״ד ע״ד. ורבתי פט״ו ובילקוט בא רמז קצ״א מתחיל ר׳ לוי בשם ר׳ יוסי בר אלעאי אמר דרך ארץ הוא שיהא הגדול מונה לגדול. והקטן מונה לקטן. עשו מונה לחמה שהיא גדולה ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה. וע״ז מובא שם מאמר דר׳ נחמן והוא מוסב על הכתוב את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה.

16. והוא סימן טוב. עיין בפסיקתא בהערה שהבאתי מכאן נהגו לומר בקידוש לבנה סימן טוב.

17. והוא מושל בעוה״ז מעט. עי׳ ב״ר שם. ובפסיקתא שם כך יעקב יש לו חלק בעוה״ז ובעוה״ב. ועי׳ בהערה ר״ד בפסיקתא שם.

18. כי שכינה במערב. ב״ב כ״ה ע״ב. פדר״א פ״ו.

19. והרקיע מתחלק לז׳ חלקים כנגד ז׳ כוכבים. עיין פדר״א פ״ו ובבאור הרד״ל שם. ובס׳ יצירה פ״ד מ״ד. ועי׳ רש״י ברכות נ״ט ע״ב. שבת קכ״ט ע״ב. וערובין נ״ו ע״א ״עיין בס׳ רזיאל.

20. סידור כוכבי המזלות. מובא ברזיאל דף ט״ו ע״ב. גם בילקוט ראובני בפ׳ ויעש אלהים את שני המאורות בשם סודי רזי (הוא ס׳ רזיאל) ושם מתחיל: סדר שבעה הכוכבים כך הם חכמי הגוים אומרים כו׳. ואין ספק שהמחבר רבינו טוביה וגם בעל הרזיאל לקחו זה מפי ר׳ שבתי דונולו לס׳ יצירה. או בפי׳ לברייתא דשמואל. ועיין מה שהביא בשמו ר׳ יוסף קרא בפי׳ לאיוב (כ״ח ח״ז צד ס״א - ס״ז) ותראה כי הדברים האלו נובעים ממנו. ועיין לעיל הערה ע״א העירותי כי בעל הרזיאל משתמש בספרו של ר׳ שבתי דונולו. ומביא את שמו בפירוש. וכן מובאים מאמרים רבים בס׳ רזיאל בהעלמת שמו.

21. כל חבל יש לו ק״נ חבלים. בס׳ רזיאל הגי׳ קנ״ו חבלים והיא נוסחא נכונה. כמו שחושב שם תש״ל חבלים וכל חבל יש לו קנ״ו חבלים. נמצא כולם י״א רבוא ג׳ אלפים ותת״פ בחבל הארץ. מזה תראה שצ״ל קנ״ו חבלים. ועי״ז יעלה לנכון המספר הכולל. צא וחשוב. ובילקוט ראובני שם בטעות י״ש חבלים. צ״ל תש״ל חבלים. וכן מ״ש שם יש בו קכ״א צ״ל קנ״ו. וכן ג׳ אלפים תשל״ג. צ״ל תת״פ.

22. מעלה שניה גבוה מן התחתונה ג׳ חבלים. צ״ל שנ״ג חבלים כמו שהוא בס׳ רזיאל וחושב שם גם מספר הכולל. ובילקוט ראובני בטעות ש״ץ צ״ל שנ״ג.

23. מעלה הרביעית. חסר לפני זה מעלה השלישית שהשמיט המעתיק ונמצא לנכון בס׳ רזיאל שם וז״ל מעלה שלישית הוא מעון נוגה ובה סובבת כל הרקיע גובה נ״ח כחבל השמים כל חבל פ״ד חבלים כחבל הארץ נמצא כולם ד״א תקנ״ב ע״כ. גם הגי׳ הזאת נשתבשה ולא עולה לנכון סכום הכולל ואולי צ״ל ד״א תתצ״ב. ומלקוט ראובני ג״כ הגי׳ מוטעת ע״ש.

24. והוא גבוה ממעלה השלישית. שני חבלים בחבל השמים כל חבל יש לו ק״כ חבלים בחבל הארץ. הלשון משובש ובס׳ רזיאל מובא והוא גבוה ממעלה שלישית (ממעון נוגה) פ׳ חבלים בחבל השמים כל חבל וחבל תקי״ה חבל. בחבל הארץ. נמצא כולן ארבע רבוא ואלף ש״מ. וגם בזה אינו עולה הסכום הכולל. ואולי צ״ל ארבע רבוא ואלף ומ׳. ובפרטם צ״ל תקי״ג. ובילקוט ראובני הלשון משובש ע״ש.

25. מעלה חמישית כו׳ והוא גבוה מן הרביעית ת״ל חבלים. צ״ל ל׳ חבלים. וכ״ה לנכון בס׳ רזיאל ובילקוט ראובני. וכן עולה לנכון התשבון הכולל ל׳ פעמים קי״ט עולה ג״א תק״ע חבלים.

26. מעלה ששית כו׳ תרי״ב תבל. המספר ״תרי״ב״ הוספתי בפנים וכמו שהוא בספר רזיאל ובילקוט ראובני בטעות תרי״ג.

27. וכל חבל יש לו קי״ט חבלים. צ״ל קי״ב. ובס׳ רזיאל שם סיים נמצא כולן ששה רבוא ה׳ אלף [צ״ל ח׳ אלף] ותקמ״ד. כי תרי״ב פעמים קי״ב עולה כן מספר הכולל. אבל בילקוט ראובני בטעות שבעה רבוא צ״ל ששה רבוא ות״ק אלפים צ״ל וח׳ אלפים.

28. מעלה שביעית. עי׳ בס׳ רזיאל. ובילקוט ראובני ותמצא מספרים שונים זו מזו.

29. טלה. פרס ומדי כו׳. המחבר ייחס י״ב מקומות לי״ב מזלות ולא מצאתי מאמר כזה במדרשים רק באותיות דר״ע (בית המדרש ח״ג צד כ״ד) שתים עשרה אותיות הן כנגד שתים עשרה שעות היום כו׳. ושתים עשרה ארצות ע״כ.

יהי מארת – דרך המקראות לומר לשון יחיד^א אצל לשון רבים, וכן: ויהי אנשים^ב אשר היו טמאים (במדבר ט׳:ו׳), וכן פירושו: יהי מעשה, ומה הוא – מאורות.

ברקיע השמים – הנרקע ופרוש תחת השמים העליונים.

ברקיע – לפי שהוא דבוק לתבה שלאחריו, כלומר: רקיע של שמים, לכך הוא נקוד חטף, וכן: קציר כשהוא דבוק, יאמר: עד כלות קציר השעורים וקציר החטים (רות ב׳:כ״ג).

להבדיל בין היום ובין הלילה – כבר אמרנו למעלה ויבדל אלהים בין האור ובין החשך (בראשית א׳:ד׳), אבל עדיין נגמר^ג הלילה ותחלת היום ממש אין ידוע כי אם בהנץ החמה, וגם גמר היום ותחלת היום^ד ממש אין ידוע כי אם^ה לא נודע כי אם בשקיעת החמה וצאת הכוכבים.

להבדיל – בין תחלת היום ובין תחלת הלילה.

והיו לאותות ולמועדים – כדכתיב בחזקיה: זה לך האות מאת י״י וג׳, הלך הצל עשר מעלות וג׳ (מלכים ב כ׳:ט׳), הרי החמה היתה לו אות וכת׳: ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש וג׳ (יואל ג׳:ג׳), וכת׳: מאותות השמים אל תחתו (ירמיהו י׳:ב׳).

ולמועדים – מהילוך הלבנה שמתחדש לכ״ט ימים וחצי נועדים מועדי השנה וזמני השטרות כדכתיב: עשה ירח למועדים (תהלים ק״ד:י״ט).

ולימים – שהרי מצאת הכוכבים עד צאת הכוכבים יום אחד.

ושנים – ארבע תקופות השנה עושין שנה תמימה.

א. בכ״י מינכן 5 בטעות: אמר.

ב. בכ״י מינכן 5 בטעות: הגשם.

ג. רוזין תיקן ל: גמר.

ד. רוזין תיקן ל: הלילה.

ה. רוזין הציע להשמיט: אין ידוע כי אם.

Yehi me'orot LET THERE BE LIGHTS: It is common biblical style to use a singular [verb; yehi] with a plural [subject; me'orot],⁠¹ just as in the verse (Num. 9:6), "There were (vayhi) some men (׳anashim) who were unclean.⁠" The explanation of the verse is then as follows: "Let there be [yehi; singular] a production [ma'aseh; singular]. Of what? Of lights.⁠"²

Bireqia' ha-shamayim IN THE EXPANSE OF THE HEAVENS: which is flattened and stretched out underneath the uppermost heavens.⁠³

The form bireqia' is in the construct state – i.e. the raqia' of the shamayim. Accordingly it [the resh of bireqia'] is vocalized with a sheva. Similarly, the word qasir (harvest) becomes qesir in the construct state, as in the phrase (Ruth 2:23), "Until the harvest of (qesir) barley and the harvest of (qesir) wheat were completed.⁠"⁴

Lehavdil TO SEPARATE DAY FROM NIGHT: Above it is already written (vs. 4) that, "God separated the light from the dark.⁠"⁵ However, the precise point when night ends and day begins could not yet be accurately determined without a sunrise. Similarly, the precise point when day ends and night begins could not yet be accurately determined without a sunset and the appearance of the stars.

[In other words, the purpose of the lights was] TO SEPARATE [i.e. accurately demarcate] the beginning of THE DAY AND the beginning of THE NIGHT.⁠⁶

Vehayu le'otot THEY SHALL SERVE AS SIGNS: So it is written concerning Hezekiah (II Kings 20:9), "This is the sign (ha-'ot) for you from the LORD ... shall the shadow advance ten steps .... One sees then that the sun served as a sign (׳ot) for him. It is also written (Joel 3:3), "I will set portents (mofetim) in the sky and on the earth, blood and fire ....⁠" And it is written (Jer. 10:22), "Do not be dismayed by signs (me-'otot) in the sky.⁠"⁷

Ulemo'adim AND FOR SET TIMES: The cycle of the moon, which is renewed every twenty-nine and a half days, determines the seasons of the year⁸ and the dates of contracts, as it is written (Ps. 104:19), "He made the moon to mark the seasons (la-mo'adim).⁠"

Uleyamim AND FOR DAYS: From one appearance of the stars until the next appearance constitutes one day.⁠⁹

Veshanim AND YEARS: The four annual cycles (tequfot; i.e. solstices and equinoxes) constitute one year.⁠¹⁰

1. Rashbam offers the identical explanation in virtually identical language in his Sefer dayqut, p. 60.
Similarly to Rashbam, see Ibn Ezra and R. David Qimhi, here, and IE ad Dt. 22:23. It is noteworthy that both Ibn Ezra and Rashbam vacillate between two separate explanations: 1. that verbs and their subjects do not always have to agree, and 2. that there really is agreement with some unwritten, but understood, subject.
Both Ibn Ezra and R. David Qimhi note that this grammatical anomaly often occurs with the verb, h-y-h. See similarly G.-K. 145 o and q.

2. The lack of agreement between the subject and predicate caused LT to offer a midrashic explanation. He saw the singular verb as the predicate of an understood subject, "the first day's light" and explained that the primeval light that was created on the first day turned into the lights of the fourth day.
Rashbam explains that the apparent anomaly is not so unusual and, by implication, no midrashic explanation is needed.

3. As Rashbam explained in his commentary to vs 6, s.v. raqia'.

4. See similarly G.-K. 27i and 89a.

5. The problem of the traditional commentators is that while vs. 4 would imply the existence of day and night already on day one, vs. 14 implies that the separation occurred only on day four when the sun and moon were created.
Rashi claims (s.v. lehavdil) that, until the fourth day, day and night existed but there was no distinction between them. Vs. 4, according to Rashi, posits only some form of existence for day and night; until day four, he argues, they existed simultaneously.
According to LT, the distinction was there already but it was provided in some different and unspecified manner. What happened on the fourth day was that the task of separating day and night was transferred to the sun, moon and stars.
Rashbam offers his own approach, a variation on LT's explanation.

6. According to Rashbam, day and night have each had since day one a separate existence. The only change that occurred on day four was one that would enable humans to tell the difference between night and day.
It would appear that Rashbam "solves" the problem of the existence of day and night before the sun was created by positing that the sun does not cause day and night but simply enables humans to distinguish accurately between them.

7. While Rashi and Rashbam both cite the verse from Jeremiah as a prooftext, it is clear that they offer different interpretations of the word 'ot. Rashi claims that the word 'ot here implies a calamitous sign. Rashbam counters by citing an example, II Kings 20:9, where Hezekiah receives an 'ot that he will be healed by God. See similarly to Rashbam, Driver and Spurrell.

8. Mo'ade ha-shanah; perhaps "the holidays of the year.⁠"
If one interprets Rashbam's words as referring to the holidays of the Jewish calendar, then Rashbam and Rashi appear to be in agreement. However, in any case, Rashbam again objects (as in the previous pericope) to Rashi's attempt to limit the meaning of mo'adim to one specific type of mo'ed.
See similarly to Rashbam, Driver: "For fixed times, whether secular or sacred.⁠"

9. As noted above, while Rashbam interpreted the days of creation as beginning at dawn, he obviously states here his agreement with standard Jewish usage, according to which days begin at dusk.
See commentary and notes to vs. 5, s.v. vayhi.

10. One should note that Rashbam has interpreted the four elements of this verse – 'otot, mo'adim, yamim and shanim – as references to the four types of celestial bodies or manifestations: the sun, moon, stars and "cycles" (of solstices and equinoxes) respectively.

יהי מאורות – הרבה מצינו לשון יחיד אצל לשון רבים, וכן ויבא עד חברון (במדבר י״ג:כ״ב), ויהי אנשים (במדבר ט׳:ו׳).⁠¹ ועל המעשה מוסב. וכן יש לפרש יהי מעשה אחר^א שיהא מאורות ברקיע השמים. מן אר מאורות, כמו מן קם מקומות.⁠²

ולימים – מן יום ימים, כמו מן שור שורים זבחו (הושע י״ב:י״ב). כך הו״וים חלוקות, יש שנשרשת זאת יותר מחברתה. ואלו נכתבים בלא וי״ו: חק,⁠^ב רק, על, בא.⁠^ג היה לנו לומר ימים, כמו: חקים, עלו^ד (בראשית כ״ז:מ׳), רקי (איוב ז׳:י״ט), ובשביל שיש בו וי״ו נקוד ימים רפה.

1. השוו דברי רשב״ם בפירושו לבראשית א׳:י״ד, במדבר י״ג:כ״ב.

2. ראב״ע בפירושו הדקדוקי שולל את שיטתו של רשב״ם.

א. כן בכ״י ברלין ובמהדורת מרדלר.

ב. בכ״י: בחק.

ג. בכ״י נוסף כאן בטעות: וי״ו.

ד. בכ״י: עליו.

ויאמר – מלת יהי ויהיה^א בעבור שידברו בה הרבה היא ליחיד ולרבים, גם לנקבה, כי יהיה נערה בתולה (דברים כ״ב:כ״ג), [מה יהיה רעה (קהלת י״א:ב׳), והיה העלמה (בראשית כ״ד:מ״ג).]⁠^ב

לאותות – רגעים.

ולמועדים – שעות.

ויתכן היות לאותות – על קדרות הלבנה והשמש,⁠^ג ודלוג דמות הכוכבים, כי הכוכבים סיבת הדילוג הנראה, כטעם: ומאותות השמים אל תחתו (ירמיהו י׳:ב׳).

והאומר (ר׳ יונה אבן ג׳נאח, ספר הרקמה שער ו׳): כי למ״ד לאותות נוסף, לא אמר כלום.⁠¹

1. השוו לשיטה המובאת בהקדמת ראב״ע: ״והאומר: כי ו״ו ולמועדים נוסף״.

א. כן בכ״י פרנקפורט 150, דפוס קושטא, ודפוס ורשא. בכ״י ס״פ I.24: יהיה. בכ״י פריס 176, פריס 177, לוצקי 827, ברסלאו 53, דפוס נפולי: והיה.

ב. ההוספה מכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.

ג. בכ״י פריס 177 חסר ״הלבנה והשמש״ (ובמקומם כתוב: ״קדרותם״). המלים הושלמו מכ״י פריס 176, לוצקי 827.

AND GOD SAID. Yehi (let there be) is short for yiheyeh. Due to the frequency with which this term is used, it is employed before both the singular and the plural.⁠¹ It is also employed in Scripture with the feminine as in, If there be a damsel (yiheyeh) that is a virgin (Deut. 22:23).⁠²

FOR SIGNS AND FOR SEASONS. For signs, i.e., for minutes, and for seasons, i.e., for hours. For signs may also be interpreted as referring to the eclipse of the moon and the sun and also to shooting stars. The last-mentioned phenomena are to be included among the signs produced by the lights of the firmament because they are caused by the stars. This meaning of signs is like signs in And be not dismayed at the signs (omens) of heaven (Jer. 10:2). Anyone who explains the lamed of le-otot (for signs) as superfluous is mistaken.⁠³

1. Luminaries is a plural, so Scripture should have used the plural yiheyu, rather than the singular yehi.

2. Since damsel is a feminine, the verb tiheyeh, rather than yiheyeh (which is masculine), should have been used. Ibn Ezra points out that there is a tendency toward uniformity when a word is employed frequently.

3. Ibn Ezra's point is that the lamed is a preposition.

לפי דעתי: שהיום הראשון היה אור ולא היה גדול, וביום השני גדל עד היותו סבת הרקיע ונראתה היבשה, וביום השלישי גדל עד שקבלה הארץ כח עליון להצמיח, וביום הרביעי גדל עד שנראו המאורות והכוכבים, וביום החמשי גדל עד שקבלו המים כח לשרוץ נפש חיה, וביום הששי גדל עד שקבלה הארץ כח להוציא בהמה וחיה, וביום השביעי היה שלם. וזה הטעם: יהיה שבעתים (ישעיהו ל׳:כ״ו) – שבע פעמים, על כן אחריו: כאור שבעת הימים (ישעיהו ל׳:כ״ו). והנה לא נוכל לכחש כי שבעה מעונות הם לשבעה המשרתים, וידענו זה בראיות גמורות, לא יבינום רק חכמי המדות. והנה אזכיר הדבר הברור לכל, כי אם היו שבעתם^א במעון אחד, לא היה אחד מהם מסתיר חברו בהתחברו עמו באורך וברוחב, והיתה מרוצתם שוה וגלגל המזלות למעלה מהכל. ואיך יאמר: ברקיע השמים אם לא יהיה פירושי נכון.

והנה טעם: יהי מאורות – שיראו ברקיע.

להבדיל בין היום ובין הלילה – כי בשקוע השמש וסר צלה מעל פני האדמה, והראות צל הלבנה ושלשה כוכבים, אז יהי לילה.

ור׳ יהודה בן בלעם אמר, כי טעם: לאותות – על חכמת המזלות, כמו: ומאותות השמים אל תחתו (ירמיהו י׳:ב׳).

ואחד מהגאונים אמר, כי טעם: לאותות – על קדרות הלבנה בצל הארץ והשמש במחשך הלבנה.

ור׳ אברהם הבבלי אמר כי: לאותות – כעמידת השמש (יהושע י׳:י״ג) ושוב צל המעלות אחורנית (מלכים ב כ׳:י״א). וזה גם הוא אומר: כי למועדים – על מועדי השם המקודשים.

והמינים יאמרו: כי למועדים – הלבנה לבדה, והימים והשנים תלוים בשמש. והראיה שהביאו היא: עשה ירח למועדים (תהלים ק״ד:י״ט), שהם יפרשוה: כי השם לא ברא הלבנה רק בעבור לקבוע בה המועדים. ואין פשוטו ככה, רק שהוא תמיד מחדש הלבנה למועדים ידועים מעת הראות הלבנה אחר המולד ו⁠{עד} הראותה פעם אחרת. ועוד כי מלת: והיו – כלל למאורות וכוכבים.

ור׳ ישועה אמר: כי למ״ד לאותות נוסף, כמו: למ״ד השלשי לאבשלום בן מעכה (דברי הימים א ג׳:ב׳).

והנכון בעיני: כי זה הלמ״ד איננו כלמ״ד והיו לדם ביבשת (שמות ד׳:ט׳), רק הם מחדשים תמיד הימים והשנים, כי הרגעים והעתות והיום והשנה וזמן התחברות משרת עם משרת, כמו המשרתים העליונים שיש להם מאה ועשרים מחברות, הכל תלוי במאורות וכוכבים. וממקום אחד מהמשרתים או אחד מצבא השמים יוכל אדם לדעת הימים והשנים. על כן: והיו – כולל לכל. ויהי פירוש: לאותות – רגעים שהם חלקים, ומהם יתחבר המועד שהוא עת, ומהמועדים – היום, ומהימים – השנים.

והנה טעם: יהי מאורות – שיהיו נראים שיספור אדם בהם.

א. בכ״י לונדון: שבעתים.

יהי מאורות – לשון יחיד, בעבור שידברו במלה הזאת הרבה, וכן: כי יהיה נערה בתולה (דברים כ״ב:כ״ג), הבה נרדה (בראשית י״א:ז׳), ולנקבה: הבה נא אבוא אליך (בראשית ל״ח:ט״ז).

מאורות – לשון זכרים, והעד: שני (בראשית א׳:ט״ז), גם: הגדולים (בראשית א׳:ט״ז). כי יש תי״ו לשון רבים לזכרים, כמו: אבות, גם מ״ם לנקבות, כמו: נשים, פלגשים. והאומר¹ כי {מ}⁠מקומות יאמר מקומה, איננו נכון.

ודקדוק ברקיע השמים – הרקיע שהוא השמים, כמו: בגדול זרועך (שמות ט״ו:ט״ז) – בגדול שהיא זרועך, וככה: זכר רב טובך יביעו (תהלים קמ״ה:ז׳). או יהיה דקדוקו כשמי השמים (תהלים קמ״ח:ד׳), והוא הנכון בעיני.

ולמ״ד לאותות – בעבור, כמו: אמרי לי אחי הוא (בראשית כ׳:י״ג). ואין ככה: והיו למאורות ברקיע השמים (בראשית א׳:ט״ו), כאשר אפרש.

1. ראב״ע שולל כאן את שיטת רשב״ם בדייקות מרבנו שמואל.

והיו לאותות – שבהן מעשה אותות כמו שעשה ליהושע שנ׳ שמש בגבעון וכו׳ אילון ולחזקיהו במעלות אחז. (כ״י לונדון 26924)

ולמועדים – שנחשוב ללבנה בכמה בחדש ניסן פסח בכמה בסיון עצרת בכמה בתשרי סכות וזהו למועדים לחשבון הלבנה אבל לא מכל וכל בלא השמש כי אין אנו מחשבין משעת המולד אלא מן הערב עד הערב נמצא כי אין המועדים בלא השמש והירח. (כ״י לונדון 26924)

ולימים ושנים – לחמה וכן אמר עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו לירח אנו מחשבין ט״ו בניסן ו׳ בסיון י׳ בתשרי ט״ו בתשרי אך מכל מקום שמש ידע מבואו עם השמש יודע מבוא המועד כי עד שקיעת החמה לא יכנס המועד כי אין אנו מחשבין למולד מעת לעת אלא מערב עד ערב. (כ״י לונדון 26924)

לאותות ולמועדים ולימים ושנים – כולם בלמ״ד חוץ מתיבה אחרונה שבלא למ״ד והוא על משקל וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל וגו׳. (כ״י לונדון 26924)

ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים – לשון הויה אינו שומר בהרבה מקומות יחיד ורבים זכר ונקבה, ואמר יהי לשון יחיד על מאורות שהוא לשון רבים, וכן אמר: כי יהיה נערה (דברים כ״ב). והמאורות האלה נבראו ביום ראשון עם הגלגלים, כמו שכתבנו, אלא שלא היה אורן עובר לארץ, לפי שלא היה הרקיע נכון לקבל אורם וגם לא הארץ שלא היתה יבשה כל צרכה, וכאשר חזק הרקיע ברצון האל ביום השני והיתה היבשה, והדשיאה ביום שלישי, וחזק יותר הרקיע ברביעי, שאמר האל ברביעי שיראו המאורות ברקיע ויעשו פעולתם בארץ להיות הדשא עשב מזריע זרע, והעץ עושה פרי ברביעי. וזה שאמרו ז״ל (ר״ה ט״ו, חולין ס׳): ״כל מעשה בראשית בקומתן נבראו״ זה היה ביום הרביעי לדשאים ולאילנות, כלומר נבראו בגדולן השלם ולנבראים האחרים לכל אחד ואחד ביומו, וכל אחד ואחד היה בעת בריאתו במתכונתו השלמה, כפי מה שהוא כל מין ומין, וזה הוא שאמרו ז״ל ״בדעתן בצביונן נבראו״ אם היה בהן דעת וחפץ להכיר, והאדם מכיר בהם הדעת והחפץ, וזהו שאמר קהלת: את הכל עשה יפה בעתו (קהלת ג׳:י״א), ועת השלמת הדשאים והאילנות ברביעי היה, שלא שלמה בריאתם עד יום רביעי שמשלו בהם המאורות. וזה הוא שאמרו ז״ל (חגיגה י״ב): ״הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון אלא שלא תלאן עד יום רביעי״, וזהו לשון תלאן, כדבר התלוי מלמעלה למטה, מן הגבוה לשפל.

ברקיע השמים, הוא האויר, וכן: על פני רקיע השמים (בראשית א׳:כ׳) ונקרא רקיע, כמו שכתבנו, לפי שהוא רקוע פרוש ומתוח, וקראו האל שמים, לטעם שכתבנו, וסמך אותו אל השמים, שהם הגלגלים, באמרו רקיע השמים, לפי שהוא טפל להם ונדבק בהם ומקבל אורם.

להבדיל בין היום ובין הלילה – כי עד עתה היה האור ביום וחשך גמור בלילה, אבל עתה אמר שיהיה מאור בכל אחד מהם, האחד הגדול ישמש ביום, והאחד הקטן ישמש בלילה וזו היא ההבדלה, וכל אחד יעשה גם כן בנמצאות השפלות כפי הנאות לו, תבואות שמש וגרש ירחים, וכן עשו בדשאים ואילנות, כמו שכתבנו, פעלה חזקה ברצון האל אותו היום שנגמרו בגדולן השלם.

והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים – לאותות – הם השעות, למועדים – הם מועדי השנה ותקופותיה, כי כמו שהשנה נחלקת לארבע תקופות והם החם והקר, והקיץ והחרף, כן היום והלילה שהם כ״ד שעות נחלקים לארבע תקופות, לפיכך זכר לאותות על שעות היום, ולימים – ימי החדש שהם כ״ט יום וחצי ושני שלישי שעה וע״ג חלקים, ולשנים – הם ימי השנה שהיא שנת השמש שהיא שס״ה יום ורביע. וזה הוא פירוש ושנים – שנה שתשוב השמש שנית באלה הימים אל הנקדה אשר התחילה ממנה, וימי שנת הלבנה הם שנ״ד יום.

ותרגום ירושלמי: לאתין ולסימנין ולמקדשא בהון רישי ירחין ושנין.

ויאמר אלוהים יהי מארות ברקיע השמים, we do not find many occasions when the verb היה occurs within strictly defined grammatical parameters in accordance with the rules applying to differentiating between singular and plural, or the rules applying to distinguishing between masculine and feminine subjects. As a result, the Torah here writes יהי in the singular mode, although God gave a directive involving a whole multitude of new phenomena that were to appear in the sky. Compare also Deut 22,23 כי יהיה נערה בתולה, where the Torah employs the masculine pronoun when referring to a young girl, still a virgin.

These luminaries were created during the first “day” together with the planets (fixed stars) as we explained on verse 3; however, their light was not transmitted to earth seeing there had not been an atmosphere at yet.⁠¹ Besides, the earth was not yet sufficiently dry. Once it had dried sufficiently, in accordance with God’s will, it commenced complying with God’s directive on the morning of the third “day” to produce herbs, etc. By the fourth “day” it had become much stronger, firmer, so that when God gave a directive to the luminaries, these were able to respond in accordance with God’s directive. As a result the plants produced by the earth would contain seeds, the trees would bear fruit, etc. This is the meaning of the statement by our sages in Rosh Hashanah 11 that the entire work of creation was created in their full potential, fully mature, i.e. on the fourth day the vegetation, including herbs and trees had attained its full growth. All the creatures created subsequently also were created in their full size, maturity, as appropriate to each separate species. When the Talmud there adds the words בדעתן בצביונן נבראו, this means that the creatures equipped with intelligence possessed it from the moment they were created, whereas those not meant to possess intelligence would not develop it at a later stage either. Man was able to recognize the nature and essence of each creature as well as its function in the universe. This is what Solomon had in mind when he said in Kohelet 3,11 את הכל עשה יפה בעתו, “He brought everything to pass precisely at its time.”

The reason the herbs, etc. attained their ultimate size, etc. on the fourth “day,” was because they required the input of the celestial bodies for this, something that had not been present on the third “day.” This is what the sages (Chagigah 12) referred to when they said הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון אלא שלא תלאן עד יום רביעי, “these (the ones mentioned on the fourth ‘day’) are the ones which had been created on the first ‘day,’ but He had not placed them in orbit until the fourth ‘day.’” The word תלה means to hang something from the top down. ברקיע השמים, the atmosphere; this is also the meaning of the word when we read על פני רקיע השמים. (verse 20) This region is called רקיע, because, as we explained on verse 8, it is something stretched taut over a large expanse of space. God attached it to the heaven, i.e. to the various planets, seeing that it is secondary in importance to them, receiving its light from them.

להבדיל בין היום ובין הלילה, to create a separation between the day and the night. Up until this point there was either complete light (day) or complete darkness (night). From now on there would be some light at night. The large luminary, the sun, would provide its light for the day, whereas the smaller luminary, the moon, would provide some light at night. We know from Deut. 33,14 that the influence of the moon on certain crops is beneficial, i.e. that light provided during the night promotes the growth of crops sensitive to such light.

והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. The word לאותות refers to hours; the word ולמועדים refers to the seasons of the year and the festivals to be observed during these seasons. For, just as the year is divided into four seasons, a hot season, a cold season, spring and fall, so day and night are divided into 24 hours. The word ולימים refers to the number of days in a month, i.e. 29 and a half days plus 2/3rds of an hour and 73 parts² The word ולשנים refers to years, i.e. solar years of 365 and a quarter days³ This is implied by the very meaning of the word שנה, which refers to something which occurs again and again, such as the completion of the sun’s orbit around the earth after the four seasons.⁠⁴ According to Targum Yerushalmi the appropriate translation of the word שנים is לאתין וסימנן, as visible reminders למקדש רישי ירחין ושנין when to sanctify the new moon and the New Year.

1. our astronauts only discovered that there is utter darkness beyond the stratosphere when they took the first space flight beyond these regions.

2. of the 1080 parts an hour is divided into halachically.

3. as opposed to lunar “years,” i.e. 12 x a lunar month.

4. the assumption of the astronomers in the author’s time.

יהי מאורות – דרך מקראות לדבר לשון יחיד אצל רבים, כמו: ויהי אנשים אשר היו טמאים (במדבר ט׳:ו׳). וכן פירוש: יהי מעשה, ומהו המאורות.⁠¹

מאורות – האור שיולד מן האור שנברא ביום ראשון יחלק לשתי חתיכות, האחת גדולה מחבירתה, הם שמש וירח. ומה שכתוב ואת הכוכבים (בראשית א׳:ט״ז), נאמר בעשייה ולא נאמר בצואה, ללמד שמאיליהן נבראו, כשנחלק האחד לשנים, נתזו ממנו ניצוצות ומהן היו הכוכבים.

מארת^א – חסר לפי שלא נברא להאיר אלא גלגל החמה בלבד,⁠^ב והלבנה נבראת למנות זמנים.

ברקיע השמים – ברקיע – הנרקע ופרוס תחת השמים העליונים.⁠²

להבדיל בין היום ובין הלילה – השמש מבדיל ממנו הלילה שעבר, והירח מבדיל ממנו היום שעבר.

והיו לאתות – שבהם אעשה אותות, כגון למשה^ג ליהושע ולחזקיה, וכתיב: מאותות השמים אל תחתו (ירמיהו י׳:ב׳).⁠³

דבר אחר: והיו לאתת – על העתידות, כי החוזים אומרין עתידות על מה שחוזים בהם.

ולמועדים – שמחשבין ללבנה ראש חדש, חמשה עשר בניסן, ששה בסיון, אחד בתשרי, עשרה בתשרי, חמשה עשר בתשרי. וכן אמר דוד: עשה ירח למועדים (תהלים ק״ד:י״ט).

1. שאוב מרשב״ם.

2. שאוב מרשב״ם.

3. שאוב מרשב״ם.

א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״מאורת״.

ב. כן בדפוס ונציה רפ״ד. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224, אוקספורד קנוניצי 28 חסרה מלת: ״בלבד״.

ג. כן בכ״י מינכן 224, אוקספורד קנוניצי 28. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״למשה״.

יהי מאורות, "let there be luminaries;⁠" it is the style of the Holy Scriptures to refer even to phenomena that exist in multiples as if they existed as individuals, by using the singular mode [יהי instead of יהיו, Ed.] Examples are: ויהי אנשים אשר היו טמאים "there were men who were ritually unclean,⁠" [where we would have expected the Torah to have written: ויהיו אנשים.] (Numbers 9,6) We should therefore understand the word יהי as referring to a creative act about to occur, and what follows as referring to the details, i.e. the answer to the question: "what was there to develop?⁠" The answer is: "luminaries.⁠" The term מאורות, reminds the reader that these luminaries were derivatives of the אור, light, created already on the first day. These derivatives were now divided into two separate light giving bodies, one larger than the other. They were named "sun,⁠" and" moon,⁠" respectively. As to the Torah adding: ואת הכוכבים, "and the stars,⁠" this applies only to the execution of God's directive, not to the directive itself. It is to teach us that these "stars" came into existence without a specific directive from the Creator, but as a result of fragments, sparks, resulting when God split the original luminary into sun and moon respectively.

מארת, the word is spelled defectively, the letter ו of the plural ending being absent. The reason it is spelled defective is that the stars were not meant to dispense light but were meant to guide us navigationally merely by being visible, and to help us tell time as they appeared at regular intervals.

ברקיע השמים, "in the part of the horizon that spans the atmosphere.⁠" [like an umbrella. Ed.] It is positioned below the upper layers of heaven.

להבדיל בין היום ובין הלילה "to form a visible partition between day and night.⁠" The sun separates day from the preceding night, whereas the moon separates what follows after the day that preceded it.

והיו לאותות, "they will serve as (backgrounds to) miracles; such as when their orbits were arrested temporarily at the command of Joshua (Joshua 24,17) when he reminded the people of that. On an individual basis, God performed such a miracle for King Chizkiyahu to confirm that he had been granted an additional 15 years of life. (Kings II 20,911) A different way of understanding these words: the constellation of the stars will serve astrologers as indications when foretelling certain events in the future.

ולמועדים, and to determine certain calendar events which are tied to specific dates by the Torah, such as observance of the new moon, the fifteenth of Nissan as the day when the first day of Passover is to be observes, the sixth of Sivan for the observance of the festival commemorating the revelation and the giving of the Torah, etc. David confirmed this as one of the meanings of this term when he said in Psalms 104,19: עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו, "He made the moon to mark the seasons, the sun knows when to set.⁠"

יהי מארות – סמך לדשאים לפי שצריכין להן. ממגד תבואות שמש כו׳ (דברים לג:יד).

ד״א מאורות – מקום אורות חלוני רקיע.

ד״א מארות – חסר. לשון מאירה כדאמ׳ ברביעי נבראו החלאים וכולם באין על ידי המאורות כדאית׳ בשבת (???) ובערבי פסחי׳ (???).

ד״א חסר. מלמד (בראשית רבה ו:א, פסיקתא דרב כהנא ה:א, פסיקתא רבתי טו) שלא נברא להאיר אלא גלגל חמה. ולמה נברא הלבנה. שלא יעבדו אותה אם היא יחידה. לכן מארת. בגימ׳ שמש.

ד״א מארת – חסר מאירה. כלומ׳ שעתיד ליפרע מעובדיהם.

ד״א חסר מפני שנתחסרו מאורותם. שבתחילה מאורות הלבנה היה גדולה כו׳ (חולין ס:).

ד״א חסר לפי שמאור החמה נסתר מן העולם עד לעתיד לבוא כדא׳ (חגיגה יב.) אור שגנזו הקב״ה שברא ביום ראשון אדם צופה מסוף העולם ועד סופו וגנזו לצדיקים לעתיד לבא.

מאורות – ו׳ פעמי׳ כתי׳ בפרש׳. וב׳ פעמי׳ המאורות. הרי ח׳ מאורות. נגד ח׳ שמות שנקראו לשמש וללבנה. לשמש ד׳. שמש׳. חרס׳. חמה׳. [נוגה.] בס״ת שס״ה. מכאן שימות החמה שס״ה ימים. וד׳ ללבנה. לבנה. ירח. סהר. צר.

והיו לאותות – בגי׳ שמש וירח.

והיו לאותות ולמועדים – מלא. כלומ׳ למו עדים. שאם יאמ׳ אדם החמה הולכת למעלה. אמור לו בימות הגשמים היא הולכת למטה.

ד״א מאורות – לשון נקבה. את המאור הגדול. לשון זכר. אלא בתחילה זהורית מתרחפת כנקיבה. ולבסוף מתגבר כגבורתו.

ד״א מארת – חסר ו׳ו׳. י״ב שעות ביום י״ב שעו׳ בלילה.

ולמועדים – ו׳ מלא. ו׳ מועדים יש. ו׳ חדשים שלוחי בית דין יוצאין (משנה ראש השנה א:ג).

להבדיל בין היום ובין הלילה – וא״ת והלא כבר הובדלו דכתי׳ ויבדל [א-להים] בין האור (בראשית א:ד). וי״ל כי קודם שנבראו המאורות לא היו יכולים להבחין בטוב בין היום ובין הלילה. אבל משנבראו המאורות החמה והלבנה והכוכבים אז ידעו בטוב מתי מתחיל היום ומתי כלה.

ד״א: יהי מאורת – וא״ת למה לא אמר יהיו מאורות. ופרשב״ם: לפי שדרך לומ׳ כך, כמו: ויהי אנשים.

יהי מאורות – הנה האור נברא ביום ראשון, ומאיר ביסודות, וכאשר נעשה הרקיע בשני הפסיק באור, ומנע אותו מהאיר ביסודות התחתונים, והנה כאשר נבראת הארץ בשלישי היה בה חשך ולא אור.⁠¹ ועתה ברביעי רצה הקב״ה שיהיה ברקיע מאורות מגיעים אור לארץ. וזה טעם: ברקיע השמים להאיר על הארץ – כי היה למעלה מן הרקיע, ולא יאיר על הארץ.

וענין: יהי מאורות – כי מחומר השמים גזר בראשון שיהיה אור במדת היום, ועתה גזר שיתגשם ויתהוה ממנו גוף מאיר ביום גדול האורה, וגוף אחר קטן האורה מאיר בלילה, ויתלו שניהם ברקיע השמים שיאירו גם למטה.

ויתכן כי כמו ששם בארץ כח הצמיחה במקומות ממנה, כן שם ברקיע מקומות מוכנות ומזומנים לקבל האורה. והגופים האלה מקבלי אור מזהירים כגון האיספקלריאות ואבני השהם, ולכן יקראם: מאורות, לא אורים, אף על פי שקראם המזמור כן (תהלים קל״ו:ז׳).

להבדיל בין היום ובין הלילה – כתב רבינו שלמה: משנגנז האור הראשון. אבל בשבעת^א ימי בראשית שמשו האור והחשך זה ביום וזה בלילה.

ואיני רואה שיהיה זה דעת רבותינו המזכירים גניזה על האור הראשון. אבל לדעתם: האור הראשון שמש שלשה ימים, וברביעי נאצל ממנו ונעשו בו, או ממנו, שני המאורות האלה, כמו שאמרו (בראשית רבה י״ז:ה׳): נובלת אורה של מעלה גלגל חמה, כי לפי שלא היה העולם הזה ראוי להשתמש באור ההוא בלי אמצעות, נגנז^ב לצדיקים לעולם הבא. ושמשו בנובלת הזו מיום רביעי ואילך.

כך אמרו בבראשית רבא (בראשית רבה ג׳:ו׳): תני אורה שנבראת בששת ימי בראשית, להאיר ביום אינה יכולה מפני שהיא מכהה גלגל חמה, בלילה אינה יכולה שלא נבראת להאיר אלא ביום. ואיכן היא – נגנזה, ואיכן היא מתוקנת – לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים (ישעיהו ל׳:כ״ו) – שבעה אתמהה: לא^ג שלשה הן? כאינש דאמר: כן וכן אנא מפקד לשבעת יומי דמשתותי, כלומר לשון בני אדם הוא, שיאמר: אני מפקיד ושומר זה הבשר לשבעת ימי המשתה שלי, לא שיספיק לו לשבעה כולם, אלא שיוציא אותו בתוכם. וכך: כאור שבעת הימים (ישעיהו ל׳:כ״ו) – כאור שהיה בימים ההם במקצתם.

ושם אמרו עוד (בראשית רבה ג׳:ו׳): ויבדל – רבי יהודה ברבי סימון אמר: הבדילו לו. ורבנן אמרין: הבדילו לצדיקים לעתיד לבא. ואם תוכל לדעת כונתם באמרם בברכת הלבנה: עטרת תפארת לעמוסי בטן, תדע סוד האור הראשון והגניזה וההבדלה שאמר: הבדילו לו, וסוד שני המלכים המשתמשים בכתר אחד, כאשר בסוף, שיהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיהו ל׳:כ״ו) אחר שיהיה אור החמה שבעתים.

והיו לאותות ולמועדים – השנוי שיולידו ויעשו ממנו אותות^ד ומופתים בשמים ובארץ: דם ואש ותימרות עשן (יואל ג׳:ג׳), כלשון: ומאותות השמים אל תחתו (ירמיהו י׳:ב׳). ולמועדים: זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף (בראשית ח׳:כ״ב). ולימים – מדת יום ומדת לילה. ושנים – שישלימו מהלכם, ויוסיפו שנית לשוב בדרך אשר הלכו בה, ושנת החמה כשס״ה יום, ושנת הלבנה כשלשים יום.

1. השוו ללשון הפסוק באיכה ג׳:ב׳.

א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״בששת״. בכ״י פרמא 3255: ״בשעת״.

ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״גנוז״.

ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אלא״.

ד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אות״.

LET THERE BE LIGHTS. Now the light was created on the first day, illuminating the elements, but when on the second day the firmament was made, it intercepted the light and prevented it from illuminating the lower elements. Thus, when the earth was created on the third day there was darkness on it and not light. And now on the fourth day the Holy One, blessed be He, desired that there be in the firmament luminaries, the light of which would reach the earth. This is the meaning of the words, in the firmament of the heaven to give light upon the earth,⁠¹ for there already was light above the firmament which did not illuminate the earth.
The meaning of the words, Let there be lights, is as follows: He decreed on the first day that from the substance of the heavens there should come forth a light for the period of the day, and now He decreed that it become corporeal and that a luminous body come forth from it which would give light during the day with a great illumination, and that another body of lesser light [should come into existence] to illumine at night, and He suspended both in the firmament of the heavens in order that they illumine below as well.
It is possible that just as He endowed the earth with the power of growth in certain places thereof, so He placed in the firmament certain areas that are prepared and ready to receive the light, and these bodies which receive the light reflect it, just as window-panes and onyx stones. This is why He called them me'oroth and not orim. [Orim would imply that they have their own light; me'oroth on the other hand implies that they reflect the light which they receive], even though they are called orim, in the Psalm.⁠²

TO DIVIDE THE DAY FROM THE NIGHT. Rashi wrote: "This took place after the primeval light was concealed for the righteous, but during the six³ days of creation the [primeval] light and darkness functioned, one by day and one by night.⁠"⁴
Now I do not see that this is the opinion of our Rabbis who mention concealment in connection with the primeval light. In their opinion, rather, the primeval light functioned for three days, and on the fourth an emanation took place from which was formed these two luminaries, just as the Rabbis have said,⁠⁵ "The sphere of the sun is an offshoot of the upper light.⁠" For since this world was not deserving of being served by this primeval light without an intermediary, He concealed it for the righteous in the World to Come, and He made use of this offshoot of the upper light from the fourth day on. Thus the Rabbis said in Bereshith Rabbah:⁠⁶ "It was taught: The light which was created during the six days of creation could not give light at daytime because it would then dim the sphere of the sun; at night it could not give light, since it was created to light only at daytime. So where is it? It was concealed. And where is it? It is prepared for the righteous in the hereafter, as it is said, And the light of the moon shall be as the light of the sun, and as the light of the seven days.⁠⁷ 'Seven?' I wonder! Were they not three?⁠⁸ It is like a man who says thus: 'I am keeping this for the seven days of my wedding feast.'" That is to say, it is common parlance that one say: "I am keeping and guarding this meat for the seven days of my wedding festivity.⁠" It is not that this would suffice him for all seven days, only that he will use it during that time. In the same way the Rabbis explained the expression seven days, meaning as the light which functioned during some of those days.
There in Bereshith Rabbah the Rabbis also said:⁠⁹ "And He separated the light.⁠¹⁰ Rabbi Yehudah the son of Rabbi Simon said, 'He separated it for Himself.'¹¹ And the Rabbis say, 'He separated it for the righteous in the hereafter.'" Now if you could know the intent of the Rabbis in their saying in the Blessing of the Moon,⁠¹² "A crown of glory to those borne by Him from the birth,⁠" you would know the secret of the primeval light, the conserving thereof, and the matter of separation mentioned [in the words of Rabbi Yehudah the son of Rabbi Simon] — i.e., "He separated it for Himself" — as well as the secret of "the two kings making use of one crown,⁠"¹³ as will indeed be the case at the end when the light of the moon shall be as the light of the sun after the light of the sun shall be sevenfold.⁠¹⁴

AND THEY SHALL BE FOR SIGNS. These are the changes which they will bring forth, making signs and wonders in the heavens and in the earth, blood, and fire, and pillars of smoke.⁠¹⁵ This is similar in meaning to the expression, And be not dismayed at the signs of heaven.⁠¹⁶

AND FOR SEASONS. This means seedtime and harvest, and cold and heat, and summer and winter.⁠¹⁷

AND FOR DAYS. This means the length of day and the length of night.

AND YEARS. The luminaries are to complete their orbit and then traverse again the same course they followed, thus making the solar year consist of 365 days and the lunar year consist of [lunar cycles, each approximately] 30 days.

1. (17).

2. Psalms 136:7. To Him that made great 'orim' (lights).

3. In our text of Rashi: "seven.⁠" See my note to Berliner's edition of Rashi (p. 436) that both texts can be explained as correct.

4. In our text of Rashi: "functioned together both by day and by night.⁠" However, during the seven days of creation it was the primeval light that functioned, its concealment taking place on the eve following the Sabbath (so clearly explained in Maharal's commentary on Rashi — Gur Aryeh).

5. Bereshith Rabbah 17:7.

6. 3:6.

7. Isaiah 30:26.

8. For since the present light was created on the fourth day, the primeval light functioned only for the first three days during Creation.

9. 3:7.

10. (4).

11. Just as the verse says, And the light dwelleth with Him. (Daniel 2:22).

12. Sanhedrin 42a.

13. Chullin 60b, and mentioned in Rashi here, (16): "The sun and the moon were created of equal size. When the moon complained, 'It is impossible for two kings to make use of one crown,' G-d said to it, 'Go and diminish thyself.'"

14. Isaiah 30:26.

15. Joel 3:3.

16. Jeremiah 10:2.

17. Genesis 8:22.

יהי מאורות – ע״ד הפשט מלת יהי בלשון יחיד על שם שאין אור שניהם אלא אחד, וכן הזכיר מיד והיו למאורות למארת כתיב, או תחזור אל האור הנברא ביום ראשון לפי שהיה ראוי לומר יהיו מאורות אבל הכונה יהי אותו האור מאורות כלומר יתפשטו ממנו מאורות למטה.

ולדעת הרמב״ן ז״ל נראה כי אותו האור היה מאיר ביסודות יסודות תחלה וכשנעשה הרקיע ביום שני הפסיק באור ומנע אותו מהאיר ביסודות התחתונים וכשנבראת הארץ ביום שלישי היה החשך נטוי עליה כי הרקיע היה חוצץ בינה ובין האור ועתה ביום רביעי גזר מאמר הקדוש שיתפשטו מאותו אור מאורות שיגיע האור לארץ והוא שאמר להאיר על הארץ, כי היה מאיר ברקיע בלבד ואין האורה מגיעה לארץ, ויתבאר מזה בפי שהלילה קודם ליום, וכן אמר למעלה ויהי ערב ויהי בקר.

ברקיע השמים – קרא הכתוב בכאן שבעה רקיעים שבם ז׳ כוכבי לכת עם השמיני שבו כל הכוכבים וי״ב מזלות בשם רקיע ויחס רקיע זה אל השמים שהוא הגלגל המקיף כי הם רקיע שלו מוקפין בתוכו מתנועעים בתנועתו, ובאר כי המאורות כלן נתונים ברקיעים הללו שהם מיוחסים לשמים וזהו לשון ברקיע השמים.

והיו לאותות – כי בתנועת המאורות ובמהלכם נעשים אותות ומופתים בשמים דם ואש ותמרות עשן, וכמו שדרשו ז״ל כשהמאורות לוקין סימן רע לעו״א שנאמר (ירמיהו י) ומאותות השמים אל תחתו, ועוד שהם אותות לישראל בקריאת שמע של בקר שמצותה עם הנץ החמה וקריאת שמע של ערב שמצותה עם צאת הכוכבים, גם בחיוב ברכת השמש בתקופת תמוז שחייב אדם לברך ברוך עושה בראשית, וכן דרשו רז״ל בברכות פרק הרואה ת״ר הרואה חמה בתקופתה ולבנה בטהרתה וכוכבים במשמרותם ומזלות בעתם אומר ברוך עושה בראשית, וגם בהיות הלבנה בחדושה שחייב לברך אשר במאמרו ברא שחקים.

ולמועדים – לזרע וקציר קור וחום קיץ וחורף, ולימים – מדת יום ומדת לילה, ושנים – משלימין מהלכם בי״ב מזלות בכל שנה וחוזרין ומתחילין לסבב בגלגל בדרך אשר הלכו בה.

וכתב הרב הגדול רבינו משה בר״נ ז״ל, יתכן כי כמו ששם בארץ כח הצמיחה במקומות ממנה, כן שם ברקיע מקומות מוכנים ומזומנים לקבל האורה והגופים האלה מקבלים אור ומזהירין ולכן יקראם מאורות לא אורים אע״פ שקראם המזמור כן עכ״ל.

ויתכן לפרש יהי מאורות שאין המאורות האלה מכלל הגלגלים אבל הם מאורות רוחניים מקבלי האורה מן האור הראשון וגזר עתה במאמר הזה יהי מאורות שיתפשטו מן האור הראשון ההוא מאורות רוחניות שיהיו מאורות למאורות שעל הארץ, וזהו שאמר הכתוב והיו למאורות ברקיע השמים היה לו לומר והיו לרקיע השמים כמו שאמר והיו לאותות, אבל הכונה שיהיו מן האור הראשון שהוא מאורות למאורות שעל הארץ כי לא אמר הכתוב יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ, ואם כן הבן כי המאורות הראשונים שהזכיר יהי מאורות הם מאורות רוחניים מקבלים אורן מן האור הראשון ומשפיעין אותם במאורות של מטה והם תענוגות נפשות הצדיקים מקיימי התורה והמצות, וזהו שנאמר והיו לאותות כלומר והיו אותן המאורות לאותן שקיימו אותיות התורה שיהיו זוכין ומתעדנין בהן, או שקיימו המצות שנאמר בהן אות כגון מילה ושבת ותפילין ומה שקראם המזמור (תהלים קל״ו:ו׳) לעושה אורים גדולים, והכתוב יקרא לכלן מאורות בין המאורות הרוחניים בין הגופיים, הנה דוד המע״ה כוון במלת אורים על הרוחניים וזהו שהזכיר אחריו מאורות של מטה שהם השמש והירח ואמר (תהלים קלו) את השמש לממשלת ביום וגו׳ את הירח וכוכבים וגו׳, ואע״פ שהאורים מקבלי אורה מן האור הראשון קראה אורים לפי שהם עצם האורה כנגד השמש והירח, ואמר ולמועדים כי הנשמה בהפרדה מן הגוף אינה זוכה מיד לאותו התענוג הגדול המעותד לה עד שיבא מועדה וזמנה, כענין שדרשו ז״ל בההוא כובס עלה לגג ונפל ומת יצאה בת קול ואמרה כובס זה מזומן לחיי העה״ב שהרי עולם הנשמות הוא הבא לאדם מיד לאחר מיתה אבל העולם הבא יש לו מועד ידוע וזמן קבוע והם מעלות חלוקות כל אחת ואחת בפני עצמה, יש חיי העוה״ב לזמן תחית המתים ויש עוה״ב לאחר התחיה כמו שאני עתיד לבאר בעז״ה בסדר אתם נצבים.

ולימים ושנים – הם הזמנים החלוקים למעלות הנשמות כי הנשמה מתעלה מעלוי לעלוי מן העוה״ז שהוא עולם הגופות לעולם הנשמות ומעולם הנשמות היא מתעלה לעולם הרוחות הנקרא צרור שהנשמות צרורו שם והוא נקרא אור כענין שנאמר (איוב ל״ג) וחיתו באור תראה, וכתיב (שם) לאור באור החיים, ומעולם הרוחות הנשמה מתעלה לעולם החיים שממנו האור שנאמר (תהלים ל״ו:י׳) כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, ומי שאינו ראוי להאריך ימים בעולם החיים וראוי לקבל מדה כנגד מדה בעולם הגופות חוזר לחיות בתחית המתים שהוא מכח עולם החיים לכך אמר (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו ולא כל ישני, ומי שראוי להאריך ימים בעולם החיים אין לו הפסק, ועולם החיים הוא הנקרא נצח הוא שכתוב (תהלים ט״ז:י״א) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח, והא למדת שחיי העולמים הקודמים והמעלות העליונות אשר בנה אותן במאורות הם תענוגי הנשמות הזוכות לתורה ויזכו לאותן המעלות בזמנים הידועים להם זה ימים וזה שנים כמו שרמזו בכתוב הזה ולימים ושנים לפי שמתעלה נפשם מעלוי לעלוי, ועוד נתבאר הענין הזה ממה שהזכיר אחרי כן במעשה וכפל הענין ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים אלו הרוחיים את המאור הגדול ואת המאור הקטן אלו הגופיים והם חמה ולבנה.

וע״ד הפשט מה שקרא לשניהם גדולים כי כל אחד מהם גדול ועצום בפ״ע, ואח״כ את המאור הגדול ואת המאור הקטן כי כל גדול קטן בערך גדול ממנו, ודע כי אם תדקדק בפרשה זו יתבארו לך ממנו ארבעה ענינים, האחד שהמאורות הללו הן תמיד באותן המקומות שנקבעו שם תחלה כלומר שהם קבועים ואינם מתנועעים כי הגלגל הוא המתנועע והמאורות קבועים בו מתנועעים בתנועתו, כמו המסמרות הקבועין בדופן הספינה ומתנועעים בתנועת הספינה, וכן הודו חכמי ישראל לחכמי אומות העולם, שחכמי ישראל אומרים גלגל קבוע וכוכב חוזר, וחכמי האומות אומרים כוכב קבוע וגלגל חוזר על זה אמר ויתן אותם אלהים, צא ולמד מי הוא הנותן יתברך ויתעלה שמו, השני שהם קבועים בעובי גוף הגלגלים כי עובי גוף הגלגל תתמלא בגודל גוף המאורות, ועל זה אמר ברקיע השמים, וכן אמר דוד (תהלים י״ט:ה׳) לשמש שם אהל בהם, פירושו באחד מהם כלומר מן השמים הנזכרים שהם הגלגלים והוא הגלגל הרביעי שהרי כל רקיע ורקיע הוא אהל לכוכב הקבוע בו וגודל הכוכב כעביו של רקיע ועביו של רקיע כשיעור שיש משמים לארץ והכל ת״ק שנה, וזה נלמד מפסוק שאמרה דבורה (שופטים ה׳:כ׳) מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא, באורו שיעור הכוכבים במסלותם שהם הרקיעים כשיעור שמן שמים עד סיסרא וכן פירש רש״י ז״ל, השלישי שאין עובי הגלגלים מונע אור המאורות והכוכבים למטה כל כך עצם השמים פשוט וזך, וזהו שאמר להאיר על הארץ שתהא האורה מגעת לארץ ואין עובי הגלגלים מפסיק, הד׳ כי אור הלבנה נמשך מאור החמה כי הלבנה אין לה אורה מצד עצמה כי אם מאור השמש ומזה תקנו רז״ל בתפלת יוצר ראה והתקין צורת הלבנה כלומר שהיא צורה בלתי אורה, ומה שקורין רז״ל אור הלבנה באמרם אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה על האור הנאצל אליה מן החמה אמרו כן והוא כחום הברזל שהוחם באש שאין החום מצד הברזל רק מצד האש שהוא מחמם והברזל מקבל החמימות ממנו, ועל זה אמר והיו למאורות חסר וא״ו למארת כתיב כי שניהם אור אחד, וכן דרשו רז״ל לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד והוא קטרוג הלבנה שאמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד כי הכתר כנוי על האור והזוהר, וראיה מן הכתוב שאין לה אורה מצד עצמה הוא מה שאמר הקב״ה לאיוב (איוב ל״ו) בשומי ענן לבושו וערפל חתולתו, ולפי שאפודת הרקיע אשר למעלה על ראשנו והקרוב אלינו הוא גלגל הלבנה והוא המכסה והחופף על הים והוא המניע יסוד המים לכך קרא הלבנה ענן וערפל על שם שהיא חשוכה אין אורה בפני עצמה, ואמר כי היא לבושו של יום וחתולתו.

...... light do we see light.⁠" Anyone who does not deserve to continue his physical life in that world and deserves to receive his retribution in the physical world of the bodies will resume physical life at the time of the resurrection, a life which is due to the domain we call אור החיים. To teach us that this is so we have been told in Daniel 12,2 ורבים מישיני אדמת-עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם; "many who have been asleep in the dust will awaken, some to eternal life others to reproaches, to everlasting abhorrence.⁠" Daniel speaks about "many" who will awaken; they will not all awake. Those who deserve a life in the spiritual regions will not undergo the metamorphosis of thousands of years in a grave but their souls will be transferred to eternal life immediately. Another name of this עולם החיים is נצח. This is what is meant by Psalms 16,11 תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח, "You will teach me the path of life. In Your presence is perfect joy; delights are ever in Your right hand.⁠"
You have learned that the hidden life of pre-universe times and the lofty regions which God built when He created the luminaries are the pleasures of the souls who experience the teachings of the Torah. In due course, they will again merit to enjoy these pleasures with which they had been familiar [prior to sharing life on earth inside, a body. Ed.] The former period is described as ימים, the latter as שנים. This is hinted at in our verse here (Genesis 1,14) when the Torah speaks of לימים ושנים. It is an allusion to the gradual ascent from one spiritual region to an even higher spiritual region.
This whole subject becomes even clearer when the Torah described how these commandments were translated into reality. We read (1,16) ויעש אלוהים את שני המאורות הגדולים,⁠"God made the two large luminaries;⁠" this is a reference to the spiritual luminaries. When the verse continues with את המאור הגדול "the great luminary;⁠" and when it continues further ואת המאור הקטן, "and the small luminary,⁠" this is a reference to the physical luminaries i.e. the sun and the moon.

Looking at the plain meaning of our verses: The reason why one of the two luminaries is described as (relatively) small is because whenever there are two phenomena both described as "great or large,⁠" it is usual that one of the two is larger than the other.
If you will examine the text of our paragraph in the Torah carefully, you will find that it explains four separate matters. 1) These luminaries are always found in the same positions which have been assigned to them initially, i.e. they are stationary and do not move. [Here too the astronomy of our author is based on outdated concepts. The luminaries are deemed captive on the periphery of the planet and are assumed to move with it automatically. The only part of this chapter which is relevant to our times is that the moon does not have light of its own and that only the sun has been assigned by God to emit light. I see no point in translating discarded concepts even if the author thought he could use scripture to support the theories current in his time. Ed.]

להבדיל בין יום ובין הלילה – פירש״י נגנז האור הראשון אבל בשבעה ימי בראשית שמשו האור והחשך הראשונים זה ביום וזה בלילה אומר הר״ר אליקים שמה שפי׳ בפי׳ רש״י אבל בשבעה טעות סופר הוא וראוי לכתוב אבל בשלש׳ למבין. וראיה לדבריו יש בבבא בתרא אורה שנבראת מששת ימי בראשית להאיר ביום אינה יכולה לפי שהיא מכהה גלגל של חמה ובלילה אינה יכולה שלא נבראת אלא להאיר ביום. והיכן היא מתוקנת לצדיקים לעת״ל שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים אתמר לא שלשה הם לא ברביעי נתלו מאורות אלא כאינש דאמר כך וכך אנא מפקר לז׳ ימי המשתה ר׳ נחמיה אומר אלו שבעה ימי אבלו של מתושלח הצדיק שהשפיע להם הקב״ה אורה עכ״ל. הרי לך מתוך לשונו שלא שמש האור הראשון כי אם ג׳ ימים. ואמנם בפי׳ קהלת הרב ר׳ יוסף ש״ץ מטרווי״ש מוכיח מתוך המקראות כי גם לאחר קביעו׳ המאורות שימש האור הראשון ולא נגנז עד מוצאי שבת עכ״ל.

יהי מארת – פירש״י אע״פ שנבראו בראשון לא נתלו ברקיע אלא ברביעי. והרמב״ן פי׳ שהאור נברא בראשון ומאיר ביסודות ובשני כשעשה הרקיע הפסיק ומנע אותו מהאיר ביסודות התחתונים וכאשר נבראת הארץ בשלישי הי׳ בה חושך וברביעי רצה הב״ה שיהיו ברקיע מאורות מגיע אותם לארץ ולכך אמר ברקיע השמים להאיר על הארץ כי היו למעלה מן הרקיע ולא האירו על הארץ. ועניין יהי מאורות כי מחומר השמים גזר בראשון שיהיה אור משמש במדת היום ועתה גזר שיתגשם ויתהוה ממנו גוף מאיר ביום גדול האורה וגוף אחר קטן האורה מאיר בלילה ויתלו שניהם ברקיע השמים ויאירו גם למטה:

להבדיל בין היום ובין הלילה – פירש״י משנגנז האור הראשון. אבל בז׳ ימי בראשית שמשו החשך והאור בין ביום ובין בלילה. ובב״ר קאמר שמיום רביעי ואילך מיד שמשו מאור החמה והלבנה והא דכתיב כאור שבעת הימים מפרש שכך דרך לשון העולם לומר דבר זה אני מצניע לז׳ ימי המשתה אע״פ שלא יספיק לו לכולם אלא יוציא אותו בתוך ז׳ ימי המשתה הכא נמי כאור ז׳ הימים כאור שהי׳ במקצתן:

יהי מאורות, "let there be luminaries;⁠" according to Rashi these luminaries had already been created on the first day but were not made operative, i.e. placed in their respective orbits in the sky until the fourth day.

Nachmanides explains that the light which had been created on the first day illuminated the basic universe still in a state of chaos, and on the second day God prevented this light from illuminating the earth's foundation (shining only in the sky, the רקיע), whereas once the dry land, יבשה came into existence on the third day, there was darkness on the face of the earth, until, on the fourth day, God created sun and moon, etc This is why the Torah bothered to tell us that these luminaries were intended to provide light in our part of the universe. The word ברקיע indicates that until that time this light had functioned only above the sky. Now it was available also for creatures whose habitat was below the sky.

The phrasing יהי אורות, which suggests there had not been any such luminaries prior to that day, means only that God had decreed already on the first day that the raw material functioning as light in the heavens should henceforth also be the one giving illumination on earth. Now, on the fourth day, the time had come to translate that potential into practice, the larger luminary to shine by day and the smaller one by night.

יהי מארת – סמיך מאורות לדשאים לפי שצריכין לו כדכתיב וממגד תבואות שמש.

מארת – חסר שלא נברא להאיר אלא השמש. וירח לא נברא אלא כדי שלא יעבדו לחמה אם תהיה יחידה.

להבדיל – פרש״י בז׳ ימי בראשית שמשו האור והחשך הראשונים זה ביום וזה בלילה. ושמע׳ מק׳ כי המקרא לא משמע הכי דכתיב להבדיל, מכלל דעד השתא לא היה הבדלה אך משמע ששמשו בערבוביא, וצ״ע.

לאֹתֹת – הם הפעולות המסודרות מהגרמים השמימיים בזה העולם השפל, אשר הכוכבים מורים עליהם לפי מה שיוחד בו אחד אחד מהם, על האופן שהתבאר בחכמת משפטי הכוכבים. וכבר יורה שהענין הוא כן אומרו: ׳ומאֹתות השמים אל תֵּחָתּוּ׳ (ירמיהו י, ב); ׳הידעת חֻקּוֹת שמים אם תשׂים מִשְׁטָרוֹ בָארץ׳ (איוב לח, לג). וכבר ביארנו בביאורנו לחכמה הטבעית, ובספר מלחמות ה׳ במאמר החמישי ובמאמר השני ממנו (פרק ב ופרק ו), במה שאין ספק בו, כי מהגרמים השמימיים יסודר כל מה שיתחדש בזה העולם השפל, ומפאת זה הסידור יתכן שתגיע לאדם הודעה באלו המקרים בחלום או בקסם או בנבואה; אלא שהבחירה האנושית תוכל לשנות באופן⁠־מה הסידור ההוא, כמו שביארנו שם. ואולם החסרון המגיע בחכמת משפטי הכוכבים הוא מצד קיצורנו, לא מצד הענין בעצמו; אמר: ׳הידעת חֻקות שמים אם תשים משטרו בארץ׳ (איוב לח, לג).

ולמועדים – רוצה לומר: למועדים מוגבלים. וזה, כי פעם יהיה זה הכוכב לאות על מה שיתכן שיקרה, ופעם כוכב אחר; כאילו תאמר שזה הכוכב הוא מושל בזאת השעה, ותִלָּקַח ההוראה בה ממה שיורה עליו ענין זה הכוכב לפי מה שהתבאר בנסיון, ובשעה השנית ימשול כוכב אחר. וכן הענין ביום ובשנה, רוצה לומר שכבר יהיה כוכב מיוחד מושל בזה היום וכוכב אחר יהיה מושל ביום השני; וכזה יהיה כוכב מיוחד מושל בזאת השנה וכוכב אחר יהיה מושל בשנה האחרת. ולזה אמר ולימים ושנים.

אמר ה׳ יתעלה שיהיו גופים מאירים ברקיע השמים, והם השמש והירח ושאר הכוכבים. ואמנם רצה במציאותם, להבדיל בין היום ובין הלילה — רוצה לומר שיתחדשו מהם בזה העולם השפל דברים מקבילים מצד היום והלילה המתחדש מהם, כי יתחדשו בזה מהכוכב טְבָעִים מקבילים בארבע תקופות היום המתחדש מהכוכב. וזה, כי בהיות השמש על האופק יגביר האויר והאש, ובהיותו תחת האופק יגביר הארץ והמים, וזה מפורסם בשמש. וכן ראוי שנבין הענין בכוכב כוכב, רוצה לומר שכבר יקרו ממנו דברים מקבילים מצד היום והלילה המתחדש ממנו. וכמו זה הענין יקרה לשמש מצד מרחקו מהפאה הצפונית אשר שם הישוב, וקורבתו ממנה. וזה, כי בקורבתו יגביר האויר והאש, ובמרחקו יגביר הארץ והמים; ויהיה יומו בזה האופן בהיותו בפאה הצפונית, להיות ניצוצו אז חזק, לקורבתו מהישוב, ולילו יהיה בהיותו בפאה הדרומית. וכן ראוי שנבין הענין בשאר הכוכבים — רוצה לומר שכבר יימשכו מהם טְבָעִים מקבילים, מפני היותם פעם בצפון ופעם בדרום, אשר הוא יום הכוכב ולילו, כמו שהתבאר.

וזכר עוד שאמנם רצה ה׳ במציאותם לתועלת שנית, והוא שיהיה מהם פעולות מתחלפות ייוחדו בהם הכוכבים קצתם מקצת, ויהיו הכוכבים לאותות לאלו הפעולות אשר ייוחדו בהם. וזה אמנם יהיה מהם למועדים ולימים ושנים, כאילו תאמר שבזה המועד יהיה המתחדש לפי מה שיגזרהו הכוכב הפלוני, ובמועד השני לפי מה שיגזרהו כוכב אחר; עד שתאמר שהמושל בזאת השעה הוא שבתאי והמושל בשעה השנית הוא צדק, והמושל בזה היום הוא שבתאי והמושל ביום השני הוא השמש. וכן הענין בשנים, ובשאר המועדים היותר גדולים מהשנה, אשר תיוחס הממשלה בהם לכוכב כוכב לפי מה שהונח בחכמת משפטי הכוכבים, ויקרו מזה יחסים רבים מחילופי ההוראות.

והנה זכר שני מינים מהחילופים, רוצה לומר החילוף שיקרה לכוכב בעצמו בפעולותיו מפני יומו ולילו, שביומו תימשך ממנו פעולה אחת ובלילו תימשך ממנו פעולה מַקְבֶּלֶת לה; והחילוף אשר יקרה מפני הפעולות המתחלפות אשר יקרו מהכוכבים המתחלפים, עד שקצתם יִמָּצֵא לו רושם מיוחד בהנעת האש וקצתם בהנעת המים וקצתם בהנעת האויר; ובאלו שני המינים מהחילופים אשר זכר יִשְׁלַם כל מה שנמצא בזה העולם השפל, ויהיו נשמרים חלקיו כפי מה שאפשר, כי בזה יִשְׁלַם השיווי בין היסודות והשמירה לחום הטבעי אשר לנמצא נמצא הזמן האפשרי, וההשגחה באישי מין האדם לשומרם מהרבה ההיזקים אשר יתכן שיזוקו בהם, כמו שביארנו בביאורנו לספר איוב ובספר מלחמות ה׳. ובאלו שני הצדדים מהחילוף גם כן היה אפשר שיסתעפו מהגלגלים הפעולות הרבות המתחלפות אשר יִמָּצְאוּ בזה העולם השפל.

המאמר החמישי

ויאמר אלהים יהי מאורות – הנה הרלב״ג הפליג דבריו בתת טעם לסדר תליית המאורות אחר יקוו המים ואחר תדשא הארץ ואמר שאם היה נזכר ענין בריאת הככבים קודם הגלות הארץ היה אפשר לחושב שיטע׳ בזה ליחס הראות הארץ אל פעל הככבים כמו שחשב הפילוסוף והנמשכים אחריו. ואמר עוד כי לפי שזכר הגלות הארץ והיה הענין בלתי מכוון בעבור עצמותו אבל בעבור הוית ההוים הוכרח שיזכור עמו הוית הצמחים. ועוד נדחק בתירוצים אחרים להתיר הספק הנזכר גם לתת טעם למה לא נתלו המאורות אחר שנראית היבשה וקודם שתדשא הארץ דשא כמו שהוא במאמר החדוש מספר מלחמותיו. ואעפ״כ המאמר הזה הפר מחשבתם במה שאמר שלא נזכר חלוק הימים רק להורות הקדימ׳ והאיחור אשר אל הנמצאות אצל הטבע כמו שזכרנו למעל׳.

ואולם לפי מה שכתבנו בתחל׳ מכוונת סיפור מעשה בראשית בתורה והוא להגיד ולאמת כי הכל נעשה בחכמ׳ ובכוונ׳ עצומה כפי אשר יתכן אל סדר הנמצאות ערכם ותכונתם לא יפול בזה שום ספק. כי הנה הוא ית׳ אמנם הקדים כל מה שראוי להקדים ואחר הראוי לאחר כל אחד בהשקפת צרכו וטבעו וכוונה שלמה מאד. וזה כי אחר שנברא האור בלי מתנועע ביום האחד להמציא מציאות היום כמו שנזכר. והשמים ביום השני. ואחר שיצאה הארץ מכלל תהו ובהו ביום השלישי. היה מן הראוי שתעשה צמיחותי׳ מיד קודם שיתלו המאורות כי לאו לאורם אשר ע״י תנועותיהם היא צריכה למלאכ׳ ההיא.

[יא] אמנם כשבא להתחיל במלאכת החי שחום המאורות לו הכרחי להעמיד חיותו כי אין קיום לחומו הטבעי זולתו וגם שהוא הכרחי לו להשתמש בחושיו להתנועע לאורם אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת להתקרב אל הנאות ולהתרחק ממזיקיו. מצורף למה שיצירת הנפש החיונית היא בהתחל׳ קרובה ליצירת האדם להיות נפש החיונית במדרגת ההיולי לנפש המדברת לכל זה חוייב להקדים לתחלת הויית החי תליית המאורות אשר תועלתם הראשונ׳ להאיר על הארץ סביב סביב בתנועותיהם כדי שיאותו לאורם כל החלקים בשוה ואין נסתר מחמתו והוא צורך החי בכלל ונוסף גם הוא מה שיוחד בו האדם מהיות לו לאותות ולמועדים וימים ושנים כמו שיבא. והרי הוא נכון בסדר אין מוקדם ומאוחר בו. ואולם ענין המאמר הזה הוא תלית שני המאורות והככבים כלם בגלגליהם כל אחד במקומו המיוחד. ולזה לא נאמר יהי מאורות ויהי מאורות אבל נאמר יהי מאורות ברקיע השמים שכבר נבראו במאמר יהי אור כמו שפירשנו ועד עתה לא היו נתלין לסבה שקדמה ועתה רצה שיתחילו הגלגלים להתנועע בהם לצורך החי הנברא למחרתו כנזכר. והמלאכ׳ הזאת היא רבה מאד ראוי שנבא אל תכונתה ואופן הנחתה בתחלה כדי שיובנו התועלות הנזכרים בכתובים ודרך הגעתם. והנה לסדר הימים הנאמרים רצוני שבכלם קדם בהם הערב לבקר חוייב שמלאכת כל יום ויום תתחיל מתחלת ערבית ונניח שאותו יום שבו נתלו המאורות היה ד׳ לניסן ובתחלת ערבית ממנו קבע המזלות כלן בגלגל שלהם מע״ק גד״ד בחצי הגלגל התחתון טש״ת סא״ב בחצי הגלגל העליון והיה ראש טלה מהם אז בקצה הנקודה המערבית כאלו אז יתחיל להשקע תחת האפק. ואז קבע השמש והירח וכל שאר הככבים בגלגליהם כל אחד במקומו הראוי לו נכח המזלות בהתיחס אל יום ראשון בריאת עולם שהיה ראוי שיהיו כלן אז בנקודת ראש טלה שהיא ראש המזלות דוגמת מה שדקדקו חכמי העבור במה שהניחו מולד בהר״ד. שהיא מולדתהו כמבואר בדבריהם. והנה לפי זה תלה בתחלת ליל ד׳ השמש בגלגלו והעמידו נכח ראש המעלה הד׳ למזל טלה כאלו כבר התנועע בג׳ ימים שלשה מעלות דרך קירוב והוא אז במקום מבואו שהיא הנקודה המערבית כמ״ש והיא התחלת שקיעתו תחת האפק. ועל זה הדרך היה לו לתלות הירח בתחלת המעלה העשירית למזל שור לפי שתנועתה בגלגלה כלפי המזרח היא י״ג מעלות בקירוב והית׳ אז קודם שקיעתה מ׳ מעלות שהם כשתי שעות בקירוב. ועל זה האופן כל שאר ככבי לכת לפי יחס תנועותיהם בכל יום אל נכח המזלות. ובהיות כל הגלגלים מצויירין על זה האופן צוה אל הגלגל העליון החלק שיתנועע בכלן התנועה היומית המיוחדת אליו כלפי המערב ונמצא שהשמש נסע ללכת ראשונה תחת האופק לסבוב תחת הארץ ראשונה עד אשר הופיע לעלות מפאת המזרח ושמש על הארץ באחרונה כמנהג הערב והבקר כל ימי עולם. כמו שצורת זה היום יצאת אל המציאות באור שנברא ביום ראשון מבלי תנועה שבו ישוערו הימים הראשונים כמו שאמרנו. ומעתה כבר יש הבדל ניכר ומפורסם בשיעור התנוע׳ החולקת הזמן ההוא לחצאין באפקים השוים. והנה חוייב כי בשוב השמש אל מקום מבואו שנית כבר היה בראש המעלה החמישית לטלה. ובשלישית בשישית. וכן בכל יום ויום מעלה אחת. וכבר צריך הגלגל היומי להוסיף מעלה בכל יום על סבוב שלם להשקיע אותה מעלה שהלך השמש בתנועתו היום ההוא כלפי המזרח כמו שנודע ממקומו. ומהידוע כי מאלו המעלות אשר הלך לו השמש על זה האופן תוקח מדת השנה שהיא שס״ה ימים בקירוב שבהם הלך השמש אחורנית כל שס״ה מעלות שבגלגלו והיא מדת השנה הכתובה בתורה לשדות ולבתים לשמטות ויובלים. ועל זה האופן עצמו תוכר בירח מדה חדשה כי בפעם השנית הנזכר כבר תהי׳ הירח עליונה על האופק המערבית יותר מהיום הראשון י״ג מעלות ובקירוב שהיא נוסעת בתנועתה יום יום כלפי המזרח. ובזה יודע כי תנועתה בגלגלה המיוחד תושלם בכ״ט יום י״ב שעות ותשצ״ג חלקים והרי הוא מדת החדש הנזכר בתור׳ לקביעות המועדים בחדש הראשון באחד לחדש בי״ד לחדש גם במה שתראה בכל לילה ולילה שהיא מוסיפה אור יוכר שאין לה אור מעצמה כי אם מאור השמש הנוסף ונגרע בה כפי מה שתתקרב נכחו או שתצדד מפניו. וידוע כי כאשר היא בעת דבוקה תחת השמש לא יהי׳ לה אור לעינינו כלל ובתחלת נטותה מהדבוק ההוא יתחיל האור בה. והי׳ לה כעת הלידה וזהו עצמו סימן חדוש החדש שנזכר בתור׳ החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות י״ב:ב׳).

והנה אחר שנדע כל זה יובנו הכתובים הבאים בזה המאמר כפשטן ובצביונן. אמר יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והוא התועלת הראשון הנמשך מהתנוע׳ היומית לבד כמו שנתבאר. ואמר והיו לאותות על התועלת הנמשך מצד תוספת הירח וחסרונו כי הוא האות שנתן לו למשה בענין הזה כאמרם ז״ל הראה לו לבנה בחדושה ואמר כזה ראה וקדש (ר״ה כ׳.). ואמר ולמועדים על התועלת הנמשך מתנועת הירח כי ממנו תלקח מדת החדש שהוא צורך קביעות המועדים כמו שהוא מפורסם. ואמר ושנים על התועלת הנמשך מתנועת השמש בגלגולו בשס״ה ימים.

The Fifth Dictum

And God said: ‘Let there be lights

Now that vegetation had been achieved without sunshine or moonlight, the lightbodies could begin to perform their orbits in order to provide warmth for living creatures that were to inhabit the earth and its atmosphere. Winds too are a prerequisite for the normal existence of the animal kingdom. The directives for the lightbodies to be "in the sky,⁠" clearly demonstrates that they had already been in existence, but were now to assume the functions described, namely to provide light, directions, indicate seasons etc. This is the "why" of their coming into existence. For this reason the Torah could not say "va-yehi me-orot” and there came into being lightbodies.⁠" This directive then determines the "when" which is part of the ten definitions listed at the outset the significance of the ten directives.

מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהן להתלות ברקיע. בחגיגה פרק אין דורשין אליבא דחכמים דאמרי אור שנברא ביום ראשון הן הן המאורות ולא תלאן עד יום רביעי אבל מה שפי׳ גבי ויבדל אלהי׳ ולפי מדרשו ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקי׳ לעתיד לבא הוא אליבא דר׳ יעקב דאמר אור שברא הקב״ה ביום ראשון היה צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו וכיון שנסתכל באנשי דור המבול ובאנשי דור הפלגה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו לצדיקי׳ לעתיד לבא ומה שפירש פה אליבא דחכמי׳ הוא מפני שהם הרבים ועוד דמיהי מאורות ברקיע השמים משמע שיתלו ברקיע ולא שיתהוו מכלל שכבר היו דאל״כ הוה ליה למכתב הוייתן ואחר כך תלייתן ורבי יהודה בר׳ סימון שאמר שהיו סדרי זמנים קודם לכן אינו אלא על דעת ר׳ יעקב משום דלדידי׳ לולי שהיו סדרי זמני׳ קודם לכן לא היו משוערי׳ קודם היום הרביעי ימים ולילות עד שאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ויום שני ויום שלישי מאחר שעדיין לא נבראו המאורות אשר בסבובם היו היום והלילה אבל לרבנן דאמרי אור שנברא ביום ראשון הן הן המאורות ולא תלאן עד יום ד׳ אין צריך לומר שהיו סדרי זמנים קודם לכן דאיכא למימר שקודם תלייתן היו סובבין סביב הארץ כדעת חכמי ישראל שאמרו כוכב חוזר וגלגל קבוע אבל לרבי יעקב אי אפשר לומר כן מפני שלא תפול תנועה באור אלא במאור. ואם תאמר אי הכי לרבנן מה תועלת בתלייתן ברקיע והלא המאורות עצמן הם הסובבים אף לאחר תלייתן ולא בסביב הרקיע כדתניא בפרק מי שהיה טמא חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע וכוכב חוזר וחכמי אומות העולם אומרים גלגל חוזר וכוכב קבוע י״ל שקודם תלייתן היו סובבי׳ באויר סביב הארץ שלא בטבע כי טבע תנוע׳ הכדור שיסוב סביב מרכזו או שיתגלגל בתנוע׳ הגלגל על שטח מה ולכן גזר השם ברביעי שיתלו ברקיע ויתגלגלו עליו בתנועת הגלגל לדעת חכמי ישראל שהוא על פי טבען או שיתלו ברקיע כמסמרים תקועים ויתנועעו במקרה בתנועת רקיעים לדעת חכמי אומות העולם שגם זה על פי טבען הוא מאחר שתנועת הרקיע היא סביב מרכזו. אי נמי י״ל שתלייתן מיום ראשון היתה אלא שלא הוכרה פעולתן עד יום רביעי מפני שבשלישי הוציאה הארץ הדשאים והאילנות ואי אפשר זה מבלתי שקדם להם המטר ואי אפשר המטר מבלתי אד קדם לו כדכתיב ואד יעלה מן הארץ ואי אפשר האד מבלתי סבוב השמש המעלה אותו ומפני שלא הוכרה פעולתן שהם הדשאים והאילנות עד יום ג׳ שצמחו הדשאי׳ והאילנות שהוא תחלת היום הרביעי אמר יהי מאורות ברקיע השמי׳ ביום הרביעי כלומר שאז יוכר פעולתן ואמר בו יהי כאילו אז היו כמו שאמר בכל הנבראי׳ יהי כל אחד ביומו אע״פ שכלם נבראו ביום ראשון משל לגנן כו׳ אלא שאין זה מסכים עם מה שפרש״י בפסוק וכל שיח השדה טרם יהי׳ בארץ ולכן הפי׳ הראשון הוא הנכון לדעת רש״י ז״ל וכל זה אינו אלא כדי לתקן דברי הרמב״ם ז״ל שכתב בחלק שני פ״ל מספר המורה ואשר הביא האומרים אל זה המאמר הוא מוצאם יום אחד ויום שני והבין אומ׳ זה המאמר הענין כפשוטו וחשב שאחר שלא היה גלגל מקיף ולא שמש באיזה דבר שוער יום ראשון ויום שני ומפני זה אמר רבי יהודה בר׳ סימון מכאן שהיו סדרי זמנים קודם לכן וכו׳ אבל לפי הדעת האמתי שאמרו הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון יותר הספק אשר חייב לרבי יהודה בר סימון שיאמר מה שאמר מפני שהוקשה עליו באיזה דבר שוער יום ראשון ויום שני ויום שלישי אבל לפי דעתי אין הקושיא הזאת נופלת אפי׳ אם ילקח המאמר כפשוטו מפני שיש לומר שרבי יעקב סובר שהאור והחשך הראשונים שמשו זה ביום וזה בלילה כמו שאמר בב״ר בהדיא משל למלך שהיו לו שני איסטרדיוטין אחד שליט ביום ואחד שליט בלילה והיו שניהם מריבים זה עם זה זה אומר ביום אני שולט וזה אומר ביום אני שולט קרא המלך לראשון ואמר לו פלוני יום יהא תחומך וכן לשני ואמר לו פלוני לילה תהא תחומך כך ויקרא אלהים לאור יום אמר לו יום יהא תחומך ולחשך קרא לילה שאמר לחשך לילה תהא תחומך פי׳ שהאור לא ישמש אלא ביום ובסוף היום יבטל שמושו ויבא החשך וישמש כל הלילה כמו שכ׳ רש״י בפסוק להבדיל בין היו׳ ובין הלילה אבל הקושיא המביאתו לזה היתה מפני שלא אמר יהי ערב אלא ויהי ערב שכבר הי׳ שכך כתוב בב״ר בהדיא אמר רבי יהודה בר סימון יהי ערב אין כתיב כאן אלא ויהי ערב מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן ולפי זה יהיו דברי רבי יהודה בר׳ סימון אליבא דכולי עלמא והתימה מהרמב״ם ז״ל איך הניח דברי הב״ר וכתב הוא טעם לעצמו:

את השמים לרבות תולדותיהן. כי מלת את בכל מקום מורה על עצם הדבר אותו אותי אותם אתכם אותנו וכאשר תבא עם הפעול או עם הפועל המורי׳ על עצם הדבר תתפרש בהכרח לעצם אחר זולתו אבל הרמב״ן ז״ל כתב שהוא מגזרת אתא בקר ובלשון חכמים לאיתויי מאי המורי׳ על הריבוי אבל אין זה צודק על הכנויים אותו ואותך ואותי ואשר הביאו לזה הוא אמרם את רבוייא הוא וכוונתם בזה אינו אלא לומר שמורה על עצם אחד והיינו רבוייא:

והוא ששנינו ברביעי היו מתענין על האסכרא כו׳. בפרק בתרא דתענית ופירושו אסכרה מין חולי שמתחיל מן המעים ומסיים בגרון כדאיתא בשבת פרק במה מדליקין:

משנגנז האור הראשון. אליבא דרבי יעקב דאמר אור שנברא ביום ראשון אינן המאורות שנבראו ביום הרביעי וקשיא ליה מקרא דלהבדיל בין היום ובין הלילה דמשמע דלא הובדלו אלא על ידי המאורות שנתלו ברביעי וא״כ מאי ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ויום שני ויום שלישי והוצרך לומר שאז היו משמשים האור והחשך הראשונים זה ביום וזה בלילה אבל לרבנן דאמרי אור שנברא ביום ראשון הן הן המאורות לא קשיא ולא מידי דאיכא למימר דמלת להבדיל אמאורות קאי ולא על תלייתן ברקיע שאף בימים הראשונים שקודם היום הרביעי שעדיין לא נתלו היו מבדילין בין היום והלילה על ידי סבובן כדלעיל:

אבל בשבעה ימי בראשית שמשו האור והחשך הראשונים זה ביום וזה בלילה. הרמב״ן ז״ל טען ואמר ואיני רואה שיהיה זה דעת רבותינו המזכירים הגניזה על האור הראשון אבל לדעתם האור הראשון לא שמש רק שלשה ימים וברביעי נתלו המאורות שכך אמרו בב״ר ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים שבעה אתמהא לא ג׳ הן כאינש דאמר כן וכן אנא מפקד לשבעת יומי משתותי כלומר לשון בני אדם לומר אנא מפקיד ושומר זה הבשר לשבעת ימי המשתה שלי לא שיספיק לו לשבעה כולם אלא שיוציא אותו בתוכם וכן כאור שבעת הימים כאור שהיה בימים ההם כמקצתן. ואין זאת טענה לפי דעתי כי כבר גלה דעתו ז״ל בפסוק וישמעו את קול ה׳ אלהים מתהלך בגן שיש אגדות רבות וכבר סדרום רז״ל בב״ר ושאר מדרשות ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא ושמועו דבור על אופניו ומפני שזאת האגדה אינה מיישבת דברי המקרא של כאור ז׳ הימים כשיהיה פירושו כאור שבתוך ז׳ הימים דהיינו כמקצתן דאם כן מאי כאור ז׳ הימים בשלמא גבי לשבעת יומי משתותי שייך לומר לשבעת יומי משתותי אעפ״י שאינו אלא כמקצתן מפני שהמנהג הפשוט הוא שיהיו ימי המשתה של חופתו שבעת ימים כדכתיב מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת ופרש״י שאין מערבין שמחה בשמחה וכיון שהמנהג הוא שיהיו שבעה תפש כל השבעה בלשונו אף על פי שאינו אלא כמקצתן אלא הכא גבי ואור החמה יהיה כאור שבעת הימים מפני מה יזכיר בלשונו אור שבעת הימים אחר שאין כוונת המקרא רק כאור של שלשה ימים שבעת ימים מאן דכר שמייהו לפיכך פירש אותו כמשמעו ששמש בכלן:

בעשותכם רצון הקב״ה אין אתם צריכים לדאג. כדאיתא בפרק הישן כה אמר השם אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה גוים יחתו מהם ולא ישראל אימתי כשאל דרך הגוים אל תלמדו דהיינו כשעושין רצונו של מקום:

והם נמנים למולד הלבנה. שהוא מחבור שני המאורות ולכן תלה המועדים בשניהם:

שמוש החמה חצי היום ושמוש הלבנה חציו הרי יום שלם. ולפי שהיום בכללו חובר משניהם תלה הימים בשניהם:

לסוף שס״ה יום יגמרו מהלכם בשנים עשר מזלות והיא שנה. שבשס״ה יום גמר השמש מהלכו בכל השני׳ עשר מזלות שהוא סבוב שלם ולכן נקראת שנה מגזרת שנו וישנו כי אז ישוב השמש שנית אל נקודה אשר החל ממנה ובאותו זמן עצמו נתחברה הלבנה עם השמש בכל מזל ומזל מהי״ב מזלות פעם אחת ונקראת שנת הלבנה מפני ששלמו חבוריה עם השמש בכל הי״ב מזלות ועוד תשוב להתחבר שנית במזל אשר החל החבור בו ואע״פ שיש יתרות בין שנתה לשנת החמה כמו י״א יום מאחר שהם מיעוט החדש בטלו במיעוטן וכאלו אין שם יתרות כלל מפני ששנת החמה היא מצד מהלכה שסבבה כל הי״ב מזלות ושנת הלבנה היא מצד חבורה עם השמש בכל אחד מהי״ב מזלות תלה השנה בשניהם יחד אע״פ שהלבנה גומר׳ מהלכ׳ בכל הי״ב מזלות בכ״ז יום ושעו׳ ידועו׳:

ויאמר אלהים יהי מאורות וגו׳. עד ויעש אלהים את שני המאורות. ממה שביארתי למעלה התבארה הסבה למה נברא הגלגל העליון על הצורות הנבדלות ועם ד׳ היסודות ביום הראשון. להיותם התחלות להוים כלם. ושהיה התהוותם אחר ההעדר הגמור. ושנברא אז האור כדי להבדיל הימים והמלאכות בעוד שלא היו שם מאורות. ושנבראו שאר הגלגלים המוקפים ביום הב׳ לפי שנתהוו מגלגל הראשון. ולכן לא נבראו הם אז לפי שהיום הראשון ייוחד לבריאת ההתחלות יש מאין בלבד. ושלא נבראו אז עמהם המאורות כדי שלא יחשב שבתנועותיהם יבשו המים ונתגלה היבשה ובאורם והשפעתם נתהוו הצמחים. האמנם נבראו המאורות ברביעי מפני שהיו עתידים להתהוות בחמשי הדגים והעופות. ובששי החיה ובהמה. וראה יתברך שהיה אור המאורות הכרחי לחיות הב״ח והתמדתם. כי כמו שהיה צריך אליהם הצומח לשיזונו בו ולכן נברא קודם אליהם כן היה הכרחי לקיומם אור המאורות. וזה מפני החום הנמשך מאורם ומתנועותם שבו יראו ויכירו הב״ח ויעשו פעלותיהם. כיון שהאור הראשון לא היה מחמם כי לא היה בו תנועת גשם ולא הפוך נצוץ שהם סבות החום. ולכן היו הב״ח צריכים לאור המאורות לא להתהוותם הראשונה. כי הן לא קצרה יד השם להמציא במעשה בראשית ההוים כלם מבלי סבות טבעיות אבל לחיותם והתמדתם ופרים ורבים אחרי היותם נמצאים היו צריכים בהכרח לאור המאורות וחמם ומפני זה ראה יתברך לעשות המאורות בד׳ והותר בזה השאלה הא׳.

ואמנם מה הוא אשר נעשה ברביעי בענין המאורות האם גופות הכוכבים מבלי גלגליהם או איך היתה העשייה הזאת. דעתי הוא שהשמש והירח והכוכבים אינם אלא חלקים מגלגליהם והגלגל כלו הוא מטבע אחד כי הוא פשוט מבלי הרכבה. והנה האל יתברך ברא ביום הא׳ האור ההוא מתפשט באויר כמו שביארתי ועשה בשני הגלגלים המוקפים כלם ספיריים לא מאירים כלל. ועתה ברביעי ראה יתברך לתת מאותו אור נכבד שכבר נברא בראשון ולקבעו בחלקים מוגבלים מאותם הגלגלים באופן שבמקום שהיו החלקים ההם ספיריים יהיו מאירים ומזהירים מתחלף בהם האור ההוא בפחות ויתר. והוא אמרו יהי מאורות ברקיע השמים ר״ל שיחול ויוקבע בגרמים השמימיים אותו אור ראשון לא בכלם אלא בחלקים מוגבלים ורשומים מהם כפי רצונו יתברך ולכן אמר ברקיע השמים בלשון סתמי ולא אמר בכל רקיע השמים וכבר שער הרמב״ן בדעת האמיתי הזה. אם לא שחשב שמהאור האחד נתהוו הכוכבים שהם גשמים מאירים ואין הדבר כן כי האור ההוא היה מקרה ואיך יתהוה ממנו הגשם אבל האמת הוא כמו שפירשתי שלא נעשו ביום הד׳ גלגלים ולא חלקי גלגלים כי כלם כבר נבראו בשני אבל היתה מלאכת היום הד׳ בלבד שאותם החלקים שכבר נעשו יהיו מאירים ואינו רחוק אצלי שנעשו אז החלקים ההם מהגלגלים יותר מקשיים משאר חלקי הגלגלי. וכבר כתב הפלוסוף שהכוכבים היו יותר מקשיי׳ משאר חלקי הגלגל וזה טעם יהי שנ׳ באור וברקיע ובמאורות כי לפי שיאמר תחלה יהי באור הראשון נשתמש הכתוב במלת יהי בדברים המתיחסים אליו אם ברקיע שהיה נושאו א״כ. ואם בחלקי הגלגלים שנקבע האור בהם וזהו יהי מאורות ר״ל יהי האור הראשון ההוא ברקיע השמים כדי שיהיו החלקים שיתלה בהם מאורות. אמנם בשאר ההויות שלא נתיחסו לאותו אור ראשון לא נאמר בהם לשון יהי. הנה א״כ לשון יהי נאמר בגרמים השמימיים שההויות והמציאות יותר עצמי ונכבד בהם. אם בנושא בפני עצמו יהי רקיע ואם בנשוא בפני עצמו יהי אור. ואם בחבור הנשוא בנושא יהי מאורות. ולכן נאמר יהי בלשון יחיד ומארת חסר לפי שהאור הראשון הוא אשר נגזר להיות בחלקי הגלגל. וכבר יורה על אמתת מה שפירשתי במעשה המאורות מאמר ראש המשוררים דע״ה במזמור (תהלים קלו) הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו. ר״ל שראוי שיודו וישבחו מעלתו יתברך לפי שהוא הטוב והשלם במוחלט וג״כ מפאת מעשיו שלעולם חסדו ר״ל בבריאת ברואי העולם. והתחיל בשכלים הנבדלים באמרו הודו לאלהי אלהים שהם נקראים גם כן אלהים ע״ד העברה כמו שביארתי. ואמר על הגלגל הראשון המקיף בכל הודו לאדוני האדונים שהוא אדון על כל הגשמים בתנועתו היומית. וקראו אדונים בלשון רבים מאותה הסבה שזכרתי למעלה שנקראו השמים בלשון רבים. ועל מעשה שאר הימים אמר לעושה נפלאות גדולות לבדו שהנפלאות הם יש מיש עם היותם ע״ד הפלא ועל הרקיע שנעשה בשני ונקרא השמי׳ אמר לעושה השמים בתבונה וגו׳. וכנגד הגלות היבשה שנעשה בג׳ אמר לרוקע הארץ על המי׳. וכנגד הוית המאורות שנעשה בד׳ אמר לעושה אורים גדולים ומאשר אמר אורים ולא אמר מאורות למדנו שלא היתה הוית המאורות מלאכת הגלגלים או חלקי גלגלים אלא אורים שנקבעו בחלקי הגלגל שכבר היו. ועם מה שפרשתי בזה הותרה השאלה הב׳ והתבאר מזה שלא אמר מאורו׳ על השמש והירח בלבד אלא ג״כ על כל שאר הכוכבים וכן אמרו בגמרא דפסחי׳ (דף ב׳) והא קמ״ל דאור כוכבים נמי אור.

ואמנם למה לא נתפשט אותו אור נפלא בכל הגלגלים כי אם בחלקים מיוחדים מהם. ולמה היו בגלגל אחד כוכב אחד ובגלגל אחר כוכבי׳ רבים. ומהם סמוכים ונלחצים זה בזה. ומהם מרוחקים כרוחב אמה ויותר הנה זה כלו הוא ממה שיורה היות הדבר מפעולת פועל בכוונה ורצון שעשה ככל הישר בעיניו. כי הנה ילאה השכל האנושי לתת בזה סבה קיימת וכמו שזכר הרב המור׳ ואמנם באמרו ברקיע השמי׳ אין ענינו ברקיע שהוא השמים כדברי המפרשי׳ אבל מפני שהגלות היבשה נקרא ג״כ רקיע כמ״ש. (תהלים שם) לרוקע הארץ על המים (ישעיהו מב ה׳) רוקע הארץ וצאצאיה. הוצרך הכתוב לבאר מהו הרקיע שבו היו המאורו׳. ואמר שהוא הרקי׳ שמימיי לא הרקי׳ ארציי. והנה לא אמר יהי מאורות בשמים. לפי שהגלגל הראשון המקיף בכל נקרא שמים ואין בו המאורות. אבל אמר ברקיע השמים ר״ל ברקיע אשר בתוך השמים וסמוך אליו שהם הגלגלים המוקפים שנבראו בשני. כי בהם ר״ל בחלקיהם יתפשט האור הנכבד הראשון ההוא והחלקים המוארי׳ ההם יהיו המאורות. ועם זה הותרה השאלה הג׳.

ואמנם אמרו ולהבדיל בין היום ובין הלילה אין ענינו שלא היה הבדל בהם קודם לכן. אלא שההבדל שהיה עושה האור הראשון כפי מציאותו והפסקו ביום ובלילה ומראת הבוקר והערב שהיה עושה כפי מדרגותיו ע״ד הפלא. מכאן והלאה יעשה אותו הגלגל בתנועתו התדירה בהיות האור נשוא וקבוע בחלקיו. ומזה תדע שאמרו להבדיל אינו חוזר אל המאורו׳ ולא לאחד מהם כמו שחשבו המפרשים. אבל הוא חוזר לרקי׳ שזכר שבהיו׳ האור נשוא וקבוע בחלקיו יהיה הרקיע ההוא בתנועתו מבדיל בין היום ובין הלילה ולכן אמר ולהבדיל בלשון יחיד. והותרה בזה השאלה הד׳.

והנה נתיחס הההבדלה הזאת ברקיע מפאת המאורו׳ לפי שבהיות החלק המאיר שהו׳ השמש למעלה מהאופן יאיר ויהיה יום. ובהיותו למטה מהאופן יעדר אורו ויהי לילה. האמנם תיוחס ההבדלה הזאת ג״כ לירח ולכוכבי׳. לפי שיום ולילה התורה לא יוגבלו כמו שהגבילום חכמי הכוכבים כי הנה היום אצלם הוא מעת הראות השמש על הארץ עד הסתרו ויתר הזמן הוא אצלם לילה ואינו כן אצל התורה כי היום אצלה כל הזמן אשר היה אור בארץ בסבת אור השמש אף שלא יהיה על האופק. ולא יודע זה ר״ל מהו לילה אלא מצד הכוכבים. שכאשר יראו כבר סר אור השמש מעל הארץ בצד מוחש והוא תחלת הלילה. ולזה אמרו שיום התורה לכל דיניה הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים. וכמו שכתב הראב״ע שעה ושליש שעה קודם זריחת השמש יהיה הבוקר אור וכן אחרי בואו שעה ושליש שעה לא יהיה לילה. ומפני זה תולה הכתוב הבדל היום ברקיע המתנועע בסבוב מהראות השמש והירח והכוכבים. ועוד כלל באמרו ולהבדיל בין היום ובין הלילה. שהמאורות יעשו הבדלים בין חלקי היום עצמו ובין חלקי הלילה עצמו כשיהיו חלקיה׳ טבעיים מתחלפים כפי העליה והירידה מן היום ומן הלילה וגם כפי שעותיהם בבחינת המשרתים המושלים בכל שעה ושעה כפי בעלי המשפט וההבדל הזה שזכרה התורה במאורות הוא שתועלת הראשון במציאותם.

והתועלת הב׳ בהם הוא אמרו והיו לאותות למועדים וימים ושנים. וכבר ראית כמה התחלפו דעות המפרשים בפסוק הזה. ומה שנוכל לומר בו הוא שהתועלת הזה הוא מצד ההויה וההפסד וכ״ש שהשמש יניע יסוד האש והירח יסוד המים. וחמשת שאר הכוכבים הנבוכים יניעו האויר והכוכבים הקיימים שבגלגל השמיני יניעו הארץ וכמו שביאר הרב המורה פ״י ח״ב. והתועלת הזה לא היה באור הראשון כי הוא לא היה מהוה ולא מניע שאר היסודות אבל נמצא זה בתנועות המאורות ולכן אמר כאן והיו לאותות כי הרכבת היסודות הם אותות על פעל הגרמים השמימיים. וגם יכלול לאותות לקיות המאורות ודלוג הכוכבים שהם אותות עליונות כמ״ש (ירמיהו י׳ ב׳) ומאותות השמים אל תחתו והנה קרא לסבות אותות לפי שהם אותות למה שיהי׳ בעולם מן החום או הקור ושאר האיכיות ובזה יוכלו בני אדם להשמר מהם כי כאשר נדע ד״מ שבזמן כך יתחברו השמש וכוכבים אחרים מניעים יסוד האש ומחייבים חום מופלג ילך לו האדם לשבת במקומות הקרי׳ להנצל מרעת החום ההוא. ולזה אמר לאותות שהם אותות על סבותיהם עצמם והותרה בזה השאלה הה׳ ובאמרו ולמועדים רמז לד׳ תקופות השנה שהם מועדים שיתחלפו בהם איכיות האויר ושאר הדברים כפי המזלות אשר יעבור השמש בהם באותם תקופות והמועדים. ובאמרו ולימים רמז לאורך הימים וקצרם שהוא גם כן מתנועות העליונים. והוא גם כן סבת ההויות ותגבורת היסודות אלו על אלו. ובאמרו ולשנים ירמוז שמפאת המאורות יתחלפו השני׳ גם כן כשתהיה שנה אחת שחונה או גשומה ושנה אחרת שנת בצורת ושאר החלופים שיהיו בשנים מפאת התנועות השמימיות ותנועת המאורות. והיותר נכון בעיני הוא שבאת התורה לבאר שאין הכוכבים השמימיים פועלים הדברים השפלים מפאת עצמם וכחם ר״ל במקרה העולם ובמאורעות בני אדם כמו שיחסו בו חכמי התכונה כי הפועל האמתי הוא האל יתברך בהשגחתו והכוכבים ממסילותם בחבוריהם ומבטיהם יורו ויבשרו מה שיגזור הרצון האלהי וחכמתו להיות בעולם שפל מהקורות והשנויים לימים ולשנים כפי הסדור האלהי המצויר בחכמתו ית׳. ולכן אמר שיהיו הכוכבים והמאורות לאותות על מה שעתיד להיות בגזרת השם ולמועדי׳ אשר יקרו בהם אותם השנויים והמאורעות. ויכוין עוד במועדים ד׳ תקופות השנה שנעשו מפאת נטיית השמש לצפון ולדרום ויכוין עוד מועדי החדשים שסבתם הלבנה בתנועתם המיוחדת.

ואמר ולמועדים תנועת הגלגל הראשון המקיף היומי במה שיולך השמש עמו ויסבב על המרכז כלו בכ״ד שעות שהוא יום שלם ובהאירו על הארץ יהיה יום וכשתשקע יהיה לילה. ולשנים בתנועה המיוחדת לשמש שיסוב כל אפודת י״ב מזלות בשס״ה ימים שהיא שנה תמימה והסתכל בכדור זכרון הדברים האלה שגלה בזה שיש דברים שייוחסו לכוכבי לכת וכנגדם אמר והיו לאותות שהכוכבים הנבוכים המסבבים הם אותות למה שהקב״ה רוצה לעשות בעולמו מלשון (תהלים ס״ח) וייראו יושבי קצוות מאותותיך. ויש מהפעולות השמימיות שייוחסו אל הכוכבים שבגלגל הח׳ הנקראים מזלות. וכנגדם אמר ולמועדים שהם הד׳ תקופות השנה שהם כפי רבעי הי״ב מזלות שבאפודה שטלה קשת אריה הם מזלות האש. ותאומים דלי מאזנים הם מזלות האויר. וסרטן ועקרב ודגים הם מזלות המים. ושור גדי בתולה הם מזלות הארץ.

ואמר אחר זה ולימים ושנים כנגד פעולת הגלגל הראשון היומי שהוא מהוה הימים בתנועתו ממזרח למערב. הנה א״כ זכר פעולת המאורות מלמטה למעלה ולכן נזכרו הימים אחר המועדים וסמוכים לשנים. ובזה כללה התורה התועלת השני מהמאורות והכוכבים שהוא כפי פעולתם בהויה ובהפסד בשפלים והותרה בזה שאלה ו׳. גם נכון לפרש והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים שאמר לאותות על השבועות השלמות משבעה לשבעה שהם אותות על בריאת עולם בששת ימים וביום השביעי שבת והוא מלשון אות שנאמר בשבת.

ואמר ולמועדים על חדשי הלבנה מלשון (תהלים ק״ד י״ח) עשה ירח למועדים שהם ד׳ רבעי החדש כפי מהלך הירח בי״ב המזלות. וג״כ כלל המועדים מועדי השנה ותקופותיה כפי מהלך השמש במזלותיהם הנה א״כ ולמועדים הם התקופות הד׳ הירחיות ושמשיות.

ואמר ולימים כפי מהלך הירח ושובה אל הנקודה שבו היתה בראשונה בחדש אחר וזה כפי הימים.

ואמר ולשנים כפי תנועת השמש עד שובה אל הנקודה שממנה התחיל שבה תשלם השנה. וכבר רמזו חז״ל לפי׳ הזה באמרם בב״ר והיו לאותות שלהי שבתות ולמועדים שלהי מועדים ולימים אלו ראשי חדשים ולשנים זה קדוש שנים.

ואמר להבדיל בין היום ובין הלילה דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וגו׳ והיו לאותות ולמועדים אלו ישראל דכתיב אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אתם אתם ולא אחרים. ואמר והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ כמו שכתבתי שהם מאירים לעולם. ולכן אמרו במדרש את המאור הגדול זה רבינו הקדוש ואת המאור הקטן רבינא ורב אשי ואת הככבים אלו התלמידים דכתיב ומצדיקי הרבים כככבים. ויתן אותם אלהים ברקיע השמים כמו שאמרו בזוהר שאר עמים יהב להון הקב״ה לככבים ממנן ישראל באן אתר יהיב לון. שלח ליה ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. והענין לומר כי שאר אומות הם נתונים תחת שר ומזל אבל ישראל אינם נתונים תחת שר ומזל אלא ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. ביום החמישי נאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה אלו ישראל שיש להם נפש חיה יחידה אצולה מתחת כסא הכבוד. ויברא אלהים את התנינים הגדולים אלו רשעים שנקראו תנינים שרוצים לבלוע לישראל. וכן ביום הששי אומר תוצא הארץ נפש חיה למינה אלו ישראל בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה אלו רשעים. וירא אלהים כי טוב אלו ואלו כי אלמלי מוראה איש את רעהו חיים בלעו. הרי לך מפורש איך בכל ששת הימים רמוזים ישראל. ולפי שישראל עלו במחשבה במלת בראשית שהיא ראשית המחשבה. אמר בסוף המעשה ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. הוא האדם הרמוז בשאר הימים כאומרם אדם אתם כו׳ ועליו נאמר דמות כמראה אדם עליו מלמעלה רמז לישראל שהם למעלה מהמרכבה דבקים בהש״י. ולכן אדם עולה מספרו מ״ה כמו שעולה שם יו״ד ה״א וא״ו ה״א במלואו. וזה מה ה׳ אלהיך ואז״ל אל תיקרי מה אלא מאה הוא שם ה׳ הכלול בי׳ ספירות שעולות י׳ פעמים שהם ק׳. ולכן לפי סוד זה אי אפשר שרשעים יקראו אדם וכו׳. והקשו בזוהר והא כתיב בישמעאל והוא יהיה פרא אדם. והשיב פרא אדם כמה דאת אמרת מסעף פארה במערצה. וזהו פרא אדם נצר וחלק מאדם ולא אדם. לפי שיש להם מילה ולא פריעה וכבר הארכתי בזה בפי׳ מסכת אבות במשנת ר׳ יוסי שאמר ופגע בי אדם אחד. ולכן אמר בכאן נעשה אדם בצלמינו כמו שפירשתי שהאדם הוא צלם השם ועולה כמספרו. ואמר נעשה ולא אעשה להורות על מעלת האדם שנמלך בפמליא של מעלה. והפי׳ האמיתי מה שכתבו בזוהר שאמר נעשה לאומנים של מעשה בראשית שהיו עושים כל הדברים במאמר השם דכתיב תוצא הארץ ישרצו המים. וכן כל ד׳ יסודות נבראו בראשונה כדכתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ אש ומים ואת הארץ ורוח אלהים מרחפת. הרי כל ד׳ יסודות שמהם נתהוו כל הדברים במאמר השם והם היו האומנים כדכתיב תוצא הארץ ישרצו המים. ועכשיו בבריאת אדם שהוצרך ה׳ לתת בו נשמה כדכתיב ויפחבאפיו נשמת חיים הוצרך לומר נעשה לארץ ולמים שמהם נעשה גוף האדם כעיסה הנילושה בקמח ומים ומלח והמלח היא הנותנת טעם בעיסה כן הנשמה נותנת טעם בגוף שהיא ברית מלח עולם. ולכן אמר נעשה אדם אני ואתם אתם הגוף והנפש אני. בזוהר בצלמינו. אבל למטה לא אמר אלא ויברא אלהים את האדם בצלמו שהוא הנפש. לומר שהאיש הקדוש אפילו חומרו וגופו ישוב נפש כי כלו קדוש הוא לאלהיו כאומרו ברבי אלעזר שישו בני מעי שישו ואמרו משמת רבי בטלה כהונה לפי שהיה כלו קדוש. ולכן נקרא רבי הקדוש וזהו בצלמו אבל למעלה אמר בצלמנו. ואמר כדמותינו לפי שאמר בצלמנו והשם אין לו צלם לזה אמר כדמותינו שיהיה דומה לו ודבק בו בדרכי ה׳ כאומרו ובו תדבק:

יהי מארת ברקיע השמים – באותו הרקיע הנוצר ביום שני יהי ניצוץ המאורות, ושם יתרבה ויתמזג לפעול בתחתונים כל האמור בפרשה (פסוק ט״ז), כמו שנראה בחוש שיתרבה אור הניצוץ בעוברו במים זכים.

יהי מאורות ברקיע השמים, the planets created on the second day should now begin to function by providing light. Their influence should be concentrated on the “lower” universe, as it is visible to us with our senses. Everything mentioned in this paragraph refers to sensations perceived by the creatures on earth. By traversing pure waters on the way to earth, the light refracted by these luminaries is increased manifold.

[א] והיו לאותות ולמועדים

[1] חולין שם (חולין ס:)

מיום הראשון נבראו. אין הפירוש דרש״י מדקדק מהא (דלקמן) [דלעיל] (פסוק א) דהכל נברא ביום ראשון, דאם כן למה פירש כאן יותר, שהרי כל הנבראים ביום הראשון נבראו. ואין לומר גם כן דרש״י מדקדק מדכתיב ביום ראשון ״יהי אור״ (פסוק ג) וכאן כתיב ״יהי מאורות״, ומשמע שביום הראשון נבראו, שהרי רש״י פירש למעלה (פסוק ד) שאור שברא בראשון נגנז לעתיד לבא. ומה שפירש הרא״ם שרש״י פירש כאן אליבא דחכמים, דהכי סבירא להו בפרק אין דורשין (חגיגה יב.) שהמאורות שנאמר אצלן ״יהי מאורות״ הן הן המאורות שנבראו ביום הראשון ולא תלאן עד יום ד׳, ולמעלה (פסוק ד) כתב רש״י אליבא דרבי יעקב דסבירא ליה שאור הראשון נגנז, אין נראה כלל שיכתוב רש״י דעות חלוקות בפרשה אחת, וכל שכן שרש״י כתב למעלה אצל ״ויבדל״ (פסוק ד) – ׳אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה׳, שמוכח שדברי אגדה הם מוכרחים להיות. וכן לקמן (בפסוקנו ד״ה להבדיל) כתב רש״י ׳אבל בז׳ ימי בראשית שמשו האור והחושך הראשונים׳, מוכח בהדיא שרש״י סבירא ליה דלדברי הכל שהאור הראשון נגנז, ואין בזה מחלוקת כלל אפילו לדברי חכמים. אלא שרש״י סבירא ליה דאף לדברי חכמים שאמרו, ׳הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון׳ סבירי להו שגנז מקצת האור, והוא האור הבהיר, ונגנז לעתיד לבא, והאור שהוא לעולם הזה נשאר. לכך אמרו ׳הן הן המאורות שנתלו ביום ד׳, הן הן שנבראו ביום ראשון׳:
ומה שנדחק להם לומר ש׳הן הן המאורות שנתלו ביום ד׳, הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון׳, ולא אמרו שנגנז כל האור הראשון, משום דסבירו לחכמים שאחר שגזר הקב״ה בריאת האור ביום הראשון, סברא הוא שאף האור בעולם הזה ראוי להיות נברא ביום הראשון, שענין האור הכל אחד, דשם ״אור״ הוא, ומאחר שקבע הקב״ה הבריאה לאור ביום הראשון, סברא שגם האור של העולם הזה נברא ביום הראשון. אי נמי מדכתיב ״יהי מאורות ברקיע השמים״ ולא כתוב ׳יהי מאורות ויהיו מאורות ויתן אותם ברקיע השמים׳, שמע מינה שהאור בעצמו נברא כבר, אלא שנתלה ביום הרביעי. ומחלוקת התנאים (דלר״מ) [דלר׳ יעקב] אור הראשון מילתא בפני עצמו, ו״יהי מאורות״ מלתא בפני עצמו. ולחכמים – הא דכתיב ״יהי מאורות״ הוא בעצמו האור הראשון. והכל מודים שהקב״ה גנז את האור לצדיקים; (לר״מ) [לרבי יעקב] כל האור גנזו, ואותו שנברא ביום ד׳ הוא אור אחר. ולחכמים לא היה אור יום ד׳ אור אחר, אלא מאותו אור נשאר מקצת. וכן יש במדרש הבהיר (אות קס) כי שביעית אותו האור נשאר, והשאר נגנז, וכיון דהוא שביעית אור הראשון אינו כל כך מאיר כמו שהיה שלם:

כל תולדות שמים וארץ נבראו וכו׳. יליף מלשון ״את״, דלא הוי למכתב ״את״, אלא לרבויי הוא דאתא. ופירש הרמב״ן (פסוק א) שלכך אתא ״את״ לרבויי מפני שהוא מלשון ׳אתא׳, ובלשון חכמים (פסחים כב ע״ב) ׳לאתויי הא׳, ולפיכך ״את״ לרבויא. ואני אומר שרז״ל דקדקו לשון ״את״ על אמתתו, ופירוש ״את״ לפי פשוטו – שבא לשון ״את״ על עצם הדבר הפעול, כמו שפירש הרד״ק (ספר השורשים) בשורש א. ת., ולפיכך פרשו רז״ל שהוא מרבה דבר שהוא מחובר ומצורף אל הדבר. וזה – אילו נכתב ׳בראשית ברא השמים והארץ׳ יבא ענין הבריאה על גוף השמים בלבד, וכן הארץ, ולפיכך כתב (פסוק א) ״את השמים ואת הארץ״, ומלת ״את״ הוא עצם הדבר. וכל עצם נמשכים אליו ונתלים בו מקרים, כי דבר שאינו עצם נמשך אחר דבר אחר, ואין דבר נמשך ונתלה רק בדבר שהוא עצם, כמו דבר שהוא עיקר שנמשך אליו דברים הרבה, כך דבר זה – כאשר יאמר ״את השמים״ כלומר עצם השמים, רוצה לומר שיש להם דברים נמשכים אחר העצם, שאין עצם בלא מקרה, ולפיכך הוא מרבה כל דבר הנמשך והמחובר אל הארץ ואל השמים והנתלה בהם, ותולדות הארץ הם שמחוברים ומצורפים אל הארץ. ולפיכך דרשו חכמים ז״ל (פסחים כב ע״ב) ״את ה׳ אלקיך תירא״ (דברים ו, יג) – ׳לרבות תלמידי חכמים׳. והיינו טעמא, שתלמידי חכמים הם דביקים ומחוברים בהשי״ת, ולפיכך ״את ה׳ אלקיך תירא״ – ׳לרבות תלמידי חכמים׳. וכן אמרו (פסחים כב ע״ב) ״את בשרו״ (שמות כא, כח) ׳הטפל לבשרו׳, מזה יראה בפירוש שלשון ״את״ אתא לרבויי כל דבר שנמשך אחר עיקר ועצם הדבר, והבן זה היטב. ואם נפרש שלשון ״את״ הוא כמו ׳עם׳, שהרי בהרבה מקומות ״את״ משמש במקום ׳עם׳, הוי נמי שפיר, שלכך אתא לרבויא שהוא כמו ׳בראשית ברא עם השמים׳ כלומר התולדות וכן ׳עם הארץ׳ התולדות:

חסר וי״ו. ורש״י דקדק בכאן יותר על חסרון וי״ו מן שאר ווי״ן מלאים וחסירים הרבה, אלא שהוקשה לו הלשון ״יהי מאורות״, שלפי הלשון הוי למכתב ׳יהיו מאורות׳, ותירץ שהרי גם כן חסר וי״ו, אלא הוא לשון מאירה, והשתא אתי שפיר ״יהי מארת״ כאילו כתיב ׳יהי מארה׳:

אסכרה. הוא חולי שמתחיל בפה ומסיים בגרון:

משנגנז האור הראשון. לא מיד, שהרי על כרחך בשבעת ימים הראשונים היה משמש האור הראשון, שכך כתוב (ישעיהו ל, כו) ״כאור שבעת הימים״, דשמעת מיניה שאור ז׳ הימים – אור הראשון היה משמש, ולא נגנז אלא עד מוצאי שבת (ב״ר יא, ב). ולפיכך צריך לומר דהאי ״להבדיל״ רוצה לומר אחר ז׳ ימים. והא דלא נגנז האור הראשון אלא עד מוצאי שבת, לפי שלא נגנז האור הראשון אלא בשביל חטא האדם שראה הקב״ה שעתיד לחטא, ולפיכך קודם שנברא אדם הראשון לא נגנז, וכאשר נברא אדם וחטא בסוף יום ו׳ והיה סמוך לשבת, ומפני כבוד השבת לא נגנז האור הראשון עד מוצאי שבת. ואף על גב דחכמים סבירי להו ׳הן הן המאורות שנבראו ביום הראשון ולא נתלו עד יום ד׳⁠ ⁠׳, מכל מקום לא היה אור אחד לגמרי, אלא קצת מן אור הראשון:

והם נמנים למולד הלבנה. אף על גב שהכתוב מדבר בחמה ובלבנה, כדכתיב ״והיו״ לשון רבים, גם המועדים נימנים לחמה, שהרי מעברין השנה בשביל תקופת החמה. וכן בפרק אלו טרפות (חולין ס ע״ב) אמרינן בהדיא שאף לחמה נמנים המועדים מטעם זה:

לסוף שס״ה יום. אף על גב שמהלך החמה דוקא הוא שס״ה יום (ב״ר י, ד), והירח אין מהלכה שס״ה, רק בכל חדש הירח מסבב י״ב מזלות מה שהחמה מסבבת בשס״ה יום, נקט כאן ׳שס״ה יום׳ מפני החמה שמהלכה יותר מאוחר, והיא שגומרת מהלך שלה לסוף שס״ה יום:

יהי מארת ברקיע השמים – מארת חסר כתיב פירש״י שהוא לשון מארה כו׳ אומר אני שלכך הזכיר לשון המורה על הארירה אצל המאורות דווקא, לפי שהמאורות הם סבת הזמן וכל הדברים הנופלים תחת הזמן יש בהם צער כארז״ל (מגילה י:) כ״מ שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער ומסיק דווקא במקום שנאמר ויהי בימי הוא לשון צער וטעמו של דבר לפי שכל דבר התלוי בימים דהיינו הזמן יש לו צער אבל כל הנמצאים העליונים שהם למעלה מן הזמן ואין הזמן שולט בהם אין בהם שום צער לכך נאמר יהי מארת חסר שכל הדברים שתחת השמש יש להם מארת וצער כי הזמן מבלה הכל ומ״ש בפרשה ה׳ פעמים לשון מאור וכן בפרשה ראשונה ה״פ לשון אור מסכים לדברי המדרש (בר״ר ב׳:ה׳) האומר ויאמר אלהים יהי אור. אלו מעשיהם של צדיקים וכו׳ ורצה לפרש טעם לה׳ פעמים אור שהם כנגד חמשה חומשי תורה דהיינו מעשיהם של צדיקים.

יהי מְאֹרֹת: ¹ובירושלמי פ׳ בתרא דתענית ברביעי היו מתענים על התינוקות שלא תעלה אסכרה לתוך פיהם, דכתי׳ ויאמר אלקים יהי מאורוֹת, מארֹת כתי׳. ²ופי׳ רש״י <בבבלי> דכיון שהוא חסר משמע מארה, והיו מתעני׳ כדי שלא תפול המארה על התינוקות. ועיין עו׳ ³ביפ׳ מרא׳ שם (סי׳ ב). <⁴הקדמ׳ הזוהר (דף י״ב), ⁵ובזוהר דף י״ט ודף ל״ג, מ״ו, קמ״ז, קס״ט ופ׳ בא דף ל״ה ופרש׳ תרומה דף קס״ז ופרשת ויקהל דף ר״ה ופ׳ פנחס דף רל״ד.> [מארת].

וּלְמוֹעֲדִים: ⁶קריאת כל ו״וין שרוקין בראש תיבה באל״ף שרוקה כאשר כתב ⁷ר׳ יהודה חיוג וכאשר קבלנו קריאתן דור אחר דור. [וּלְמוֹעֲדִים].

1. ובירושלמי: תעניות פ״ד ה״ד, סח ע״ב.

2. ופי׳ רש״י <בבבלי>: בשלב הראשון לא ציין נורצי היכן מקורו של פירוש רש״י, ואח״כ הוסיף ׳בבבלי׳, והתכוון לרש״י על תענית כז ע״ב, ד״ה ברביעי. אולם תוספת זו נכתבה כנראה על פי הזיכרון, והמקור הנכון הוא בפירוש רש״י לבר׳ א יד, ד״ה יהי מארת.

3. ביפ׳ מרא׳: על תעניות פרק ד, סימן ט (!), קיח ע״ד, ד״ה מארת.

4. הקדמ׳ הזוהר: הקדמת הזוהר, יב ע״א.

5. ובזוהר: בראשית, יט ע״ב; לג ע״ב; מו ע״ב; קסו ע״א (!); קסט ע״ב; שמות, לה ע״ב; קסז ע״ב; רה ע״א; במדבר, רלד ע״א.

6. קריאת... אחר דור: מכלול, מט ע״א.

7. ר׳ יהודה חיוג: ראה: חיוג׳ (דוקס), ׳שער אהו״י במבטא׳, עמ׳ 11 (׳וו החיבור שהוא מקובץ בשורק ... יקרא כמו אלף מקובץ׳).

מיום ראשון נבראו. ק״ל דהוה לו לומר קודם לכן יהי מאורות ואח״כ והיו למאורות ברקיע ר״ל דהוה ליה לומר בריאתן קודם ואח״כ תלייתן ברקיע:

משנגנז כו׳. ק״ל והא כבר כתיב (לעיל פסוק ד) ויבדל אלהים וגו׳:

אין אתם צריכין לדאג. ש״מ שיש חתת באם שילכו בדרכי הגוים:

למולד הלבנה. שהוא מחיבור שני המאורות כידוע לחכמי העיבור ולכן תלה המועדים בשניהם:

יום שלם. ר״ל יום שלם דהיינו י״ב שעות:

לסוף שס״ה ימים. שס״ה ימים קאי על החמה ושנת הלבנה שהם שנ״ד ימים מובלעים בשנת החמה ולפי ששנת החמה היא מצד מהלכתה לסבב כל הי״ב מזלות ושנת הלבנה היא מחברתה עם השמש בכל אחד מהי״ב מזלות לכן תלה השנה בשניהם יחד ואף על פי שהלבנה גומרת מהלכתה בכ״ט ימים ושעות ידועות. [ר׳ אליהו מזרחי]:

Were created from the first day. Rashi is answering the question: It should have said first, "Let there be luminaries,⁠" marking their creation. And then, "And the luminaries shall be in the canopy,⁠" marking their suspension in the canopy. [Thus Rashi explains, "They were created from the first day.⁠"]

Was stored away... Rashi is answering the question: It is already written (v. 4): "Elohim divided the light from the darkness.⁠"

You need not worry. But if they follow the ways of the gentiles, they indeed should fear.

By the new moon. This results from the interaction of both luminaries [sun and moon], as known to astronomers. Thus the Torah connects the holidays to both.

A complete day. In other words, [each luminary has its own] complete day of twelve hours.

After 365 days. 365 days is for the solar year, while the lunar year of 354 days is included in the solar year. Since the solar year is determined by the sun's cycle through the twelve constellations [of the zodiac], and the lunar year is determined by the moon's interaction with the sun in each of these constellations, Rashi connects the [solar] year to both sun and moon — although in truth, the moon completes its cycle [through each constellation] in twenty-nine days and a specific number of hours. (Re'm)

יהי מאורות ברקיע השמים וגו׳ להאיר על הארץ – הנך רואה בעיניך {כז} שהשמים ושמי השמים אינם אלא אויר זך ונקי בו יתגלגלו הכוכבים כל אחד במקום הראוי לו לפי כמות קלותו. כי כל הקל מחבירו יעלה עליו מעלה מעלה ולא ירד למטה ממנו לעולם זהו לשון רקיע השמים ירצה התפשטות השמים כאשר הצענו לעיל. ונתן טעם מדוע לא עשה הי״ת להם גלגלים מדבר עב ונקפא כאשר חשבו בטלמיו״ס וחביריו הואיל וצריכים להאיר בעליונים ובתחתונים והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ. וכל דבר הקשה לא יעבור בו האור להאיר כהווייתו אף אם יהיה ספיריו כזכוכית אם לא בניצוץ מעוקם מאד ובשנותו טעמו אם להימין ואם להשמאיל כידוע:

ויאמר אלהים יהי מאורות – טעם אומרו יהי לשון יחיד על ב׳, בזה רמז כי א׳ מהם הוא המאיר ביום ולזה לא אמר לשון רבים, ובאמצעות שדבר ה׳ בדרך זה הוא שהיה מה שהיה בתכלית הדבר שנתמעטה הירח כאומרם ז״ל (חולין ס:) כי אם היה ה׳ אומר פתח דבריו יהיו מאורות בהכרח היה הדבר עומד כן כי דבר אלהינו יקום לעולם.

עוד נראה בהעיר עוד, אומרו להבדיל בין היום ובין הלילה אם המאורות שוים הם ואחד ישמש ביום ואחד ישמש בלילה במה יוכר לילה מיום כיון שלילה כיום יאיר.

אכן ירצה הכתוב, להיות שקדם ביום ראשון וברא האור ותמצא שאמר בפרשה ראשונה ה׳ פעמים אור ורמזו ז״ל (תיקונים ה) כי ה׳ אורות נבראו והבדילם ה׳ לנחלתו לעתיד לבא לצדיקים, והן עתה ביום רביעי האציל מהאורות חלק המספיק לעולם ותלאו ברקיע השמים, והוא אומרו יהי מאורות פירוש יהי חלק אחד מאורות הנבראים ביום ראשון והתנה שלא יהיו קבועים אלא שיסובבו כדי שבאמצעות הסיבוב יוכר יום ולילה, וזה עשה לסימן הכרת הימים המקודשים כאומרו לאותות ולמועדים וגו׳, וכשנאצל המאור נאצלו ב׳ חלקים ושניהם לשמש מדת יום נבראו. ולזה תמצא (חולין ס:) שטענה הירח אי אפשר לב׳ מלכים להשתמש בכתר אחד פירוש בזמן אחד וכך הובא בדברי רבותינו, שאם גבולו של ירח היה בלילה ושל שמש ביום אין כתר אחד לשניהם אלא כל אחד גבולו בפני עצמו. וכן תמצא שאמר והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ בלא קביעות זמן.

ויאמר אלוהים יהי מארות. God said: "Let there be luminaries.⁠" The reason that the Torah employs the singular יהי instead of יהיו when speaking about a number of luminaries is that the Torah already alludes to the fact that one of the luminaries would have a separate function, namely to "shine" by day, whereas all the others illuminate the night. Had God employed the plural at that stage when the sun and moon were still of equal size He could not have changed the size of the moon afterwards without reversing Himself. God's directives must endure forever.

The Torah speaks about the function of the luminaries being to distinguish between day and night. If the luminaries were equal in power how could that objective be achieved? The luminary by day would provide just as much brilliance by day as the luminary designed to function at night would provide. How then could we distinguish night from day? The wording of the Torah proves that the moon had to be a far weaker luminary than its counterpart by day and that this had been the plan at the outset..

Clearly, the wording is based on the fact that the luminaries along with everything else had come into existence already on the first day. The report of God's activities on that first day includes the mention of אור, light, five times. Our sages said that this is an allusion to five different kinds of light which God created on that day. He separated them for the sake of His inheritance (Jewish people) for the righteous in the future. Now, on the fourth day, He took enough from this light to illuminate the universe and suspended it in the sky of the heavens. The meaning of the words יהי מארות ברקיע השמים then is "Let some of the luminaries be in the sky of the heavens.⁠" The letter מ is understood as "part of.⁠" God added the condition that these luminaries should not remain stationary but should revolve around the universe in order that by means of their movements people could distinguish day from night.. He did this in order to ensure that the Jewish people would know which days are Holy Days, i.e. לאותות ולמועדים. When God provided this illumination He separated two units from one another, each of which was intended to serve by day. This is the deeper meaning of the argument of the moon (reported in Chulin 60) that it is impossible for two kings to wear the same crown. The moon referred to the fact that both were to "rule" at one and the same time. Had the moon originally been intended to illuminate by night, how could the aggadah have used the simile of "two kings and one crown, i.e. simultaneously?⁠" We must therefore understand this aggadah as assuming that each luminary was assigned a different part of the day. The Torah's wording which refers to these luminaries as והיו למארות ברקיע השמים להאיר על הארץ, without the addition of specific times when this function is to be performed supports our theory.

יהי מאורות – ולא נאמר אורות ביאורו לשון חלונות כמו מאורת צפעוני (ישעיהו י״א:ח׳) מפני כאשר נשתטח רקיע השמים. נשאר האור למעלה בא מאמרו ית״ש שיתהווה גופים מוכנים לקבל אור השמש הגנוז למעלה והם יאירו שבעת ימי המעשה והמה במורידי האור לנו וז״ש יהי מאורות מן אור שלמעלה והכל נברא בסדר נכון. כי כל יום הוא הכנה ליום שלאחריו. כי ביום ראשון נברא הרוח שהוא הכנה לרוחו של אדם שנאמר ויפח כו׳ והוא נקרא רוח אלהים חיים לכן אמר תחלת המחשבה סוף המעשה וכן אמרו ורוח אלהים זהו רוח של משיח ותהו ובהו ומים הם הכנת הארץ כמ״ש בספר יצירה. והאור והחשך להכנת המאורות. וסילוקן. והבדל המים והתקוות המים היו להכנת הזרעים. וזרעים הם הכנת מאכל הבהמה והאדם. והמאורות הם הכנה לבעלי החיים ובעה״ח הוא למאכל האדם ותשמישו כמ״ש שלכן נבראו באחרונה (סנהדרין ל״ח ע״א) שיהיה הכל מתוקן שהוא צריך להכל.

ברקיע השמים – ביאורו ברקיע הנקרא שמים.

להבדיל בין היום ובין הלילה – השמש להאיר ביום והכוכבים בלילה וע״י יהא ידוע יום ולילה. וכן הלבנה במחשבה הראשונה קודם מיעוטה שהיתה שלימה בצורה. והיתה מעמד׳ נגד השמש תמיד והיתה על הארץ כל הלילה תמיד בכל השנ׳.

והיו לאותות – כמו אותות השמים כי אות מונח להורות על העתיד. והכוכבים מורים על תולדות האדם כפי קבלתם מלמעלה כמו ומאותות השמים אל תחתו (ירמיהו י׳:ב׳) ואותותם לא תנכרו (איוב כ״א:כ״ט).

ולמועדים – הם הזמנים הנועדים בין איש לרעהו הוא מחובר המספר הימים.

ולימים – הוא מעת לעת יום ולילה נקרא יום.

ולשנים – הוא תקופת השנה פי׳ אחר (מדרש רבה פי׳ וי״ו) לאותות – אלו שבתות שנאמר והיה לאות ביני וכו׳. ולמועדים – אלו שלש רגלים. ולימים – אלו ראשי חדשים כמו חדש ימים (בראשית כ״ט) ושנים – אלו ראשי השנים. וחשב ממשלת הירח.

לאותות – זה ממשלת השמש שכל השבוע מחובר מימים. ולמועדים – היא ממשלת הירח שהם מועדים עפ״י קביעות החדש בחמשה עשר בו ובששה בו. ולימים – הוא ג״כ ממשלת הירח הוא קידוש החדש עפ״י ראיות המולד. ולשנים – הוא ממשלת השמש שאנו מונין שנת החמה לכן באו העיבורים והבן שלא חשב יום הכפורים מפני שעשרת ימים שבין כסא לעשור נקראים ראש השנה לפי ששנות החמה יתרים על שנת הלבנה כמספרם ולכן המעשים הנאותים הנפעלים בימים אלו חשובים ככל השנה. ולכן אין מזכירין ראש חדש בראש השנה מפני שזכירה אחת עולה לכאן ולכאן מפני שהחדש נכלל בשנה כי השנה היא ממשלת החמה והסיהרא נכלל בחמה כלילה ביום שיום ולילה נקראים יום כמו שביארנו וכן השמש זכר המשפיע נגה לסיהרא ולכן היא כלולה בחמה.

על דרך הרמז

ויאמר אלהים יהי מאורות כו׳ – הן ז׳ שערים בנפש שהן נגד ז׳ כוכבים כמ״ש בס״י.

ברקיע השמים – בגלגלת הראש כו׳ והן ז׳ כפולין וזהו להבדיל שע״י ניכר האותות לחוזין בכוכבים כן ע״י ז׳ שערים האלו כמ״ש בת״ז ת״ע בעיינין בקריצא דעיינין בחוטמא בקמיטו כו׳ באודנין נ׳ בפומא כו׳.

ולמועדים – שהן נגד ז׳ תתאין כמ״ש בז״ח ונגד ז׳ כוכבים כידוע. וכן נגד ז׳ שערים.

ולימים – שהיום י״ב שעות וכן י״ב שעות הלילה והן ע״י י״ב מזלות בדכורא ובנוקבא כמ״ש בס״י וכן הן בראש כמש״ל.

ולשנים – ג״כ י״ב חדשים נגד י״ב מזלות כמ״ש שם.

והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים – מפני שאף אם לא היו נתונים ברקיע היו קביעות המועדים והחדשים כמו שאנו עושים על פי החשבון.

ויאמר אלהים יהי מאורות וגו׳ – אחר שעשה את היבשה וְתִּקְנָהּ בדשאים וצמחים להיות מושב לבעלי-חיים, עשה ביום הרביעי את המאורות שיהנו מהן הנבראים וכמו שיזכור. ואילו נבראו בתחילה היה אפשר לחשוב שסייעו בכחם ליבש היבשה ולהקוות המים ולהוציא הצמחים, לכן קדמו כל אלו טרם נעשו המאורות בשמים. ואעפ״י שהמאורות עצמן הם מעשה אצבעותיו, רצה ה׳ שלא יעלה על דעת אדם שנמשך במעשה בראשית דבר מכח דבר אחר כמו שפרשנו בפסוק ראשון. למען ידעו שהמעשים כלם מסוג הנפלאות היו לא בטבע הנהוג עתה. על כן עשה המאורות באחרונה להם ולא נוכל לטעות שסייעו לבריאת בעלי-החיים. כי ידענו שגם עתה אין מהם עזר לתולדות בעלי-החיים כי מוצאותן מזרע האדם וזרע הבהמה והעוף והדגים, ולא שהרקיע שנברא בשני הבדיל בין האור הראשון לארץ [שנברא ביום הראשון]. ושעל כן נבראו המאורות כמו שחשב רמב״ן ז״ל. כי מסברא היה אור ראשון חזק יותר מאור המאורות כי היה על דרך פלא ועוז. מי שיצר המאורות לא יפלא ממנו לעשות האור הראשון מאיר כמוהם? אבל היה רצון ה׳ בבריאת שמים וארץ, שהבריאה הראשונה לבדה בכל דבר תהיה בכחו הגדול בלי שום סיבה טבעית. ואחרי כן ינהגו המעשים כל אחד כפי טבעו מאליו, אין צורך עוד רק להשגיח עליהן לא לעשות נפלאות יום יום בלי סיבה טבעית. והאור הראשון לא הבדיל בטבעו בין יום ללילה שלא היה מאור¹ סובב. אבל על דרך פלא הבדיל ה׳ בין יום ללילה בג׳ ימים ראשונים, וכמו שבארנו למעלה. ואילו נשאר אור זה היה צריך יום יום לעשות פלא זה. על כן סלקו ואמר ״יהי מאורות וגו׳ להבדיל בין היום ובין הלילה״, כמו שנוהג הדבר עתה.

מאורות – לדעתי כי האור בהיותו בריאה יקרה מאד נברא עם השמים והארץ כאחד בתחלת המעשים וכמו שאמרנו למעלה, ומאז התפשט במרומים כפי חפץ ה׳, עד המקום אשר למול פני תהום, וגם שם הגיע במאמר הראשון. ואין האור מקרה כדברי הפילוסופים, כי אם לעיני בשר הוא מקרה, ולא יראה לנו כי אם בנושא כמו אור השמש. ואור הנץ איננו כן בעצמו גם מראה הניצוצות הוא כן לשוכני מטה, כפי ערך כח עיניהם והרכבותיהן. והיה כן לפי שהושם האור במאורות, גם עובר בין המים העליונים הַזַּכִּים ובוקע האויר, אבל למעלה מן הרקיע מראהו ותבניתו על אופן אחר. וכן ישתנה תמיד כפי המקומות הגבוהים והרמים. ולכן אין צורך לשמים במאורות להאיר אור, גם לא נבראו בהן תחילה כשברא שמים וארץ. אך נבראו לתקון הארץ כי היא מוסדה והעמדת יושביה ע״י אור המאורות, וכמו שיספר הכתוב. והנה חדש ה׳ בכחו הגדול אלה המאורות שהן מעשה-מלאכת שבהן ישכון האור ועל ידיהן ישלח האור ניצוציו בתוקף גדול, ויצאו על פני תבל ארצה להאיר ולמשול. וזהו הוראת מלת ״מאור״. ודומה לו המאור הטבעי שהוא אור הנר שבהיות כלי עם פתילה ושמן יהיה מאור וישלח זהרו וניצוציו. ובלי מאור יתפשט האור ביסוד האויר ולא יאיר לנו. ונאמר ״מנורת המאור״,⁠² ״שמן למאור״.⁠³ וככה האור נברא ומתפשט ברקיע השמים אבל לא יאיר ולא יפעול ליושבי הארץ. וכשברא ה׳ [ית׳] מאור או מאורות שהם כלים שהאור מתקבץ בהן, אז החל האור לפעול פעולותיו בתחתונים. ואעפ״י שנדמו המאורות למאור הטבע הנה נבדלו הבדל רב, והוא ההבדל המבדיל בין הנבראים העליונים לנבראים התחתונים. שהתחתונים כָּלִים ונפסדים, ויסוד האחד מכלה את השני, כי כן צריך לבנין העולם התחתון. ועל כן האור התחתון אש הוא הבוער בטבעו כשיאחז בדבר המעמידו, יְכַלֵהוּ, כמו השמן שבנר. אבל האור השמימי כשיתקבץ במאור שלו בין תאמר שהוא אור בוער, או לא, לא יכלה המאור שלו, כי המאור עצמו מעשה אלהים הוא. וכן אש מתלקחת, אעפ״י שהאש שבטבע צריך לאחוז בדבר, אין באש שלמעלה מטבע זה. ולמה תתמה, והלא הקדמונים מן היוָנים וגם מחכמינו ז״ל האמינו ביסוד אש הפשוט, וכל שכן האור, וכמו שיתבאר.

ברקיע השמים – ״רקיע״ בארנו למעלה, ואמרנו שיש רקיעים רבים. ועל כן במאורות אמר תמיד ״ברקיע השמים״, ואיננו הרקיע שנברא בשני שהוא מרוקע על הארץ. והרקיע שבו המאורות מרוקע על השמים ולמעלה ממנו שמים שלהן. ולמדנו שאינן קבועים בשמים אבל הולכים ושבים ברקיע, והוא האויר השמימי המבדיל בין שמים שמתחת לו לשמים שממעל לו. והתורה לא פירשה דבר מענינו כי אין צורך להודיענו, וכמו שאמרנו למעלה.

להבדיל בין היום ובין הלילה – כמו שפרשנו שבאור הראשון הבדיל ה׳ בלי סיבה טבעית בין יום ללילה ומעתה ואילך יהיו המאורות במרוצתם מבדילים בין היום והלילה הידועים, שהן מדת ערב ובוקר הכתובים בשלשה ימים הראשונים, שכפי המדה ששיער ה׳, וגזר שיהיה מדת יום ומדת לילה, כן הכין מהלך המאורות אלה, שיבדילו במדה זו בין יום ללילה. ולמטה בענין אמר ולהבדיל בין האור והחשך, ויתבאר שם.

והיו לאותות – זהו ענין שני שיהיו ג״כ למאורות, לאותות משמשים לקבוע אותות, וכן למועדים. משמשים לקבוע מועדים, וכן לימים, משמשים לקבוע הימים. ואין זה יום ולילה הנזכרים למעלה. וכן לשנים משמשים לקבוע השנים. והנה רבות כתבו בפירוש המאמר הזה. רש״י ז״ל פירש ״לאותות״ על לקות המאורות, שהן סימן רע לעולם. ורמב״ן ז״ל שאמר שיולידו שנוי ויעשו אותות ומופתים בשמים ובארץ, דם ואש ותמרות עשן. כלשון ״ומאותות השמים אַל תֵּחַתּוּ״.⁠⁴ אך לקוי המאורות הוא ענין טבעי להן.⁠⁵ וגם כשנודה שֶׁיוֹרוּ רע,⁠⁶ אין מענין התורה לכתוב תעלומות הטבע. ואולם דם ואש ותמרות עשן שזכר הרמב״ן ז״ל ג״כ לא נודע לנו שהוא מעשה המאורות. והכתוב אומר ״ונתתי מופתים בשמים ובארץ, דם ואש ותמרות עשן״.⁠⁷ והמופת הוא מן הנפלאות שהוא מעשה האל, וכאמרו ״ונתתי״. ופסוק ״ומאותות השמים אַל תֵּחַתּוּ״ אינו מענין המופתים האלו וכמו שיתבאר. גם ראב״ע ז״ל אמר יתכן להיות לאותות על קדרות הלבנה והשמש ודלוג דמות הכוכבים וכו׳, כטעם מאותות השמים. ולא יתכן בעיני⁸ מטעם האמור. ופירש [ראב״ע] עוד ״לאותות״ רגעים, ״ולמועדים״ שעות. ומדרך הסברא דִבֵּר ואין לו ראיה מכל המקרא שישנה ״אותות״ על רגעים. ור״י אברבנאל ז״ל תפס בכל האמור.⁠⁹ ופירש עוד שהשמש יניע יסוד האש, והירח יסוד המים, וחמשת הכוכבים יסוד האויר, וחוג הכוכבים יסוד הארץ. וכל אלה ״אותות״ למקרי הזמן, קור וחום שיתחדשו בעולם, שמהתחברות הכוכבים יבינו בני אדם מה יולד יום. וכל זה דבר מדומה, ואיננו מדרך התורה.

ולדעתי אין לשון ״אות״ סימן לרמוז על דבר מן הדברים כמו שחשבו המפרשים ז״ל וכמו שאמר רד״ק ז״ל בשרשיו, אבל כל אות שבמקרא על פעולת מעשה יפעל, נותן האות בדבר זולתו ויורה ממשלתו עליו,

וְיִבָּדֵל מעשה האות ממעשה אחר, כי מעשה האות חזק וקיים ועל כן כשיחפצו לעשות סימן והוראה על קיום הדבר שיבטיחו ישאלו אות מן המבטיח, שיעשה מעשה רשום לחזק בו לב השומע. ולפי שהאות הוא רושם קיים יקראו הרשימות על הנייר ״אותיות״ בלשון חכמים. ״הכותב אות אחת״, ״הכותב שת אותיות״.⁠¹⁰ והנה פועל האות מושל בדבר שיפעל בו, ולולי זאת לא יעשה בו רשמיו הקיימים. וכל זה אמת כמו שאבאר בקצרה מכל כתבי הקודש. ועל זה אמר ״והיו לאותות״ כלומר שיהיו המאורות לעשות האותות בארץ, כי הם מושלים בארץ ורושמים בכל הדברים. השמש יחמם האויר והיבשה, הוא יעשה אותותיו בכל הזרעונים והעצים להצמיחם ולגדלם. וכן יעשה הירח במקצת הצמחים, וכאמרו ״ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים״.⁠¹¹ עליית המים¹² ושקיעתן ידוע שהוא מעשה הירח. ואלפים ענינים כיוצא שפועלים המאורות בתחתונים הידועים, ורבות נעלמות ממנו אותות במעשה הגשמים. ואולי חמשה המאורות¹³ וכסיליהן גם הם עושים אותותם בארץ, אלא שנעלם מבני אדם. ועל כל פנים ברורים דברי הכתוב, ומורים על המפורסם לנו ממעשה המאורות. ובפירוש כתוב ״הידעת חקות שמים? אם תשים משטרו בארץ?⁠״¹⁴ והמשטר הוא עצמו עשות אותות בארץ. ובלע״ז, אותות, מערקמאלע.⁠¹⁵

והנה האותות נבדלים בהבדל כח עושיהן. וכח ה׳ בלי תכלה ועושה נפלאות לבדו. על כן תֵּרָאֶה ממשלתו בעשיית מעשה אותות הפלא ופלא. וממין זה היו מכות מצרים אותות כמו ״ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות״.⁠¹⁶ והנפלאות שעשה למשה במראה הסנה קרא הכתוב אותות כאמור ״והיה אם לא יאמינו... לקול האות הראשון״¹⁷ וגו׳. וכן כל המעשים שעשה משה לפני פרעה, נקראים ״אותות״ וגם היו מופתים, ויתבאר במקומו בעז״ה, כאמרו ״והרביתי את אותותי״,⁠¹⁸ ״למען שיתי אותותי אלה בקרבו״,⁠¹⁹ ״ואת אותותי אשר שמתי בם״,⁠²⁰ ״אותותי אשר עשיתי״²¹ ודומיהם; שבהיותן מעשים רשומים מפליאים, יורו על הבטחת ה׳ ועל ממשלתו נקראים אותות. וכן ״שאל לך אות מעם י״י אלהיך... הגבה למעלה״²² וגו׳ כלומר לחזק את לבו ישאל מעשה אות או מופת כלומר שיעשה מעשה חזק ומפליא שהוא אות או מעשה מופת. וחזקיה אמר ״מה אות כי ירפא יי לי״²³ וגו׳ כלומר מעשה חזק ומפליא צריך אני לראות, שיחזק לבי להאמין שתתקיים בי הבטחותיך; ועשה לו פלא גדול בצֵל. וכן ״וישם יי לקין אות״²⁴ שֶׁרָשַׁם בו מעשה חזק שייראו ממנו רואיו. ״והיתה כי תבאנה האותות האלה לך״²⁵ וגו׳ שהיו כלם מעשים שסבב ה׳ שתקראנה לו לחזק לבו בדבר המלוכה. וכן בני אדם יעשו אותות כפי דרכם להבטיח על דבר על ידי מעשה שיעשו בדבר מן הדברים כמו ״איש על דגלו באותות״²⁶ וגו׳ שהיה על דגל כל אחד צורה ידועה רשומה בו. וכן ״ונתתם לי אות אמת״,⁠²⁷ שתעשו מעשה רשום להבטיחני באמת שתעשו עמדי חסד. וכן מעשה המילה הוא אות בבשר האדם. ומעשה השבת וקיומו היא אות בין ה׳ ובין ישראל. ומעשה התפילין והנחתן על הזרוע היא אות. כי הם מעשים רשומים יורה כל אחד מהן על אמתת הדבר ההיא. וכשהתפלל על רוע מעללי אויבנו ששרפו מועדי אל, אמר ״שָׂמוּ אותותם אותות״,⁠²⁸ כלומר מעשיהם החזקים שהראו בהם גבורתם וחזקתם השלימו, ואין מוחה בידם. ולהיפך, אנחנו שמקדם (עשינו) [עשית לנו] אותות נוראות, ועכשיו אין כלום. וכאמרו ״אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא״²⁹ וגו׳ כלומר אין בנו איש יודע לעשות אותות להדוף צרינו כאשר עשו הנביאים מקדם. וכן ״מפר אותות בדים וקוסמים יהולל״³⁰ וגו׳, מעשה הקוסמים יהללו וכן כלם. ודומה לזה ״והיו לאותות״³¹ יהיו לעשות אותות בארץ, ומאותותיהם יראה כי הם מושלים בעולם התחתון. וכענין ״יומם השמש לא יככה וירח בלילה״.⁠³² ולפי שפעולת המאורות כלול ג״כ מטוב ורע, וכענין הכתוב שזכרנו, אמר ״כה אמר י״י אל דרך הגוים אל תלמדו, ומאותות השמים אל תֵּחַתּוּ, כי יֵחַתּוּ גוים מהמה״.⁠³³ כלומר מפעולות וממשלות המאורות בארץ אל תחתו, אם³⁴ מדרך הגוים אל תלמדו, יֵחַתּוּ הגוים מהמה. אבל אתה, אני י״י שומרך על יד ימינך ולא יגע בך רע, וכענין ״יומם השמש לא יככה״ וגו׳. והמליצה יקרא מאד כי אין בכל הלשון גם מלה אחת תכלול כל משטר המאורות בארץ, זולתי מלת ״לאותות״. כי אותות רבות יעשו המאורות בארץ, ואותותיהן אותות נאמנות, כי חק עולם נתן להם אלהים לא ימושו החקים האלה מלפניו.

ולמועדים – זרע וקציר קור וחום קיץ וחורף. כך פירש רמב״ן ז״ל. וכל זה כלול במלת לאותות כפי מה שפרשנוהו,⁠³⁵ כי הן אותות המאורות. ורש״י ז״ל אמר על שם העתים שעתידין ישראל להצטוות על המועדים והן נמנים למולד הלבנה. ור״י אברבנאל ז״ל אמר כי ״למועדים״ על ארבעה תקופות השנה. וראב״ע ז״ל אמר ״למועדים״ הן השעות. וכל הפרושים ויותר מהמה אמת, וכמו שאפרש לך בענין המלה הזאת.

דע כי מלת ״למועדים״ שרשו ״יעד״. ומצינו ״ואם לבנו ייעדנה״.⁠³⁶ ״שמעו מטה ומי יעדה״.⁠³⁷ ״אנה פניך מועדות״,⁠³⁸ ״אל אשקלון ואל חוף הים שם יעדה״.⁠³⁹ וענין כלם הוא מה שנאמר בלע״ז אנצייגען, גם בשטיממען.⁠⁴⁰ ולכן כל שהן מגזרות השרש הזה יורו על מין ממיני היעודים. והיעודים רבים, שמיעד אשה, שמיעד טובה או רעה, שמיעד זמן, או שמיעד מקום, צייט אודר ארט בעשטיממען.⁠⁴¹ ואין ״מועד ומועדים״ על זמן כמו שאמר רד״ק ז״ל בשרש זה.⁠⁴² והשם⁴³ ״במועד שנת השמטה״,⁠⁴⁴ ״כי אקח מועד״⁴⁵ ״מהבוקר ועד עת מועד״,⁠⁴⁶ ״ובחגים ובמועדים״⁴⁷ וכו׳. [עד כאן מדברי רד״ק]. פירש הכל זמן, זמנים. ואני תמה מה יפרש על ״ועד עת מועד״? ו״עת״ הוא זמן.⁠⁴⁸ אבל כלם מענין שאמרנו, שמיעד דבר. וזהו ״אלה מועדי י״י״,⁠⁴⁹ והם הזמנים שיעד ה׳ להיות ימי מנוחה וקודש, ובכללן גם השבת וכן כלם. ויש ״מועדי קדש״ וגם ״מועדי חול״. כמו ״ויוחר⁵⁰ מן המועד אשר יעדו״,⁠⁵¹ מזמן שיעד לו והוא שלשת ימים שזכר לפניו. וכן על המקום כאמרו ״ויהי בבקר ויצא יהונתן השדה למועד דוד״,⁠⁵² פירוש, אל המקום שיעד לו לָשֶׁבֶת שם, ונזכר לפני זה ״אצל האבן האזל״.⁠⁵³ אבל רד״ק פירש לזמן שאמר לו דוד, ותמה שהיה לו להמתין עד הערב. ומה שהשיב שיכול ללכת בבקר, ויקשה למה אמר ״למועד דוד״, אחר (שלא עשה במועדו?) [שלא קבע לו זמן מסוים?] ולפרושנו הודיע שקרב אל המקום שנסתר שם דוד כדי שיוכל לשמוע מה ידבר אל הנער וימהר לבוא אצלו.

וזהו שם ״אהל מועד״ שהוא מיועד להשראת השכינה. ולכן בתחלה קראו ״משכן״ ו״מקדש״. ואחרי כן בסדר אתה תצוה אמר בפעם הראשון ״עולת תמיד וגו׳ פתח אהל מועד לפני י״י״.⁠⁵⁴ ולפי שמלת ״מועד״ אינו מפורש לאיזו דבר הוא מיועד, פירש מיד ״אשר אִוָּעֵד לכם שמה לדבר אליך שם״. כלומר יעדתיו לְהִוָּעֵד שמה לכל העדה, כמו שנקהלו תמיד פתח אהל מועד. וכן יעדתיו שיהיה בו הדבור לדבר אליך שם. וכן ״ובית מועד לכל חי״⁵⁵ שהוא הקבר שהוא מיועד להיות בית ומקום לכל חי. וכן ״מהבקר ועד עת מועד״,⁠⁵⁶ פירוש, עד העת שיעד ה׳ שיפסק בו, וכן כלם.

וככה ״למועדים״ הנאמר אצל המאורות הם יהיו לתת מועד לכל דבר, כי על ידי המאורות נדע כל המקומות וכל הזמנים. הם המיעדים זמן החרישה והזריעה והקצירה, וזמן הקור והחום והקיץ והחורף בכל גבולות הארץ. כדברי הרמב״ן⁵⁷ ז״ל הם הקובעים זמני המועדות כלם כמו ״למועד אשוב אליך כעת חיה״⁵⁸ לזמן המיועד שהוא כעת חיה אשוב אליך. הן יהיה זמן ארוך או קצר כמו ״וישם י״י מועד לאמר מחר יעשה י״י״,⁠⁵⁹ שהיה מיועד על רגע ידוע שדבר בו, שכן יעשה מחר. ובזה נכלל פירוש ראב״ע ז״ל שאמר ״לשעות״, כי לפעמים נועד על זמן שעה, ויראה ע״י המאורות. ובכלל זה גם הרגעים שתרגם עליהן מלת ״אותות״. וכן מועדי י״י שקביעתן ע״י המאורות. ובזה נכלל פירוש רש״י ז״ל. וכן זמני התקופות. וכן הם מועדים על המקומות, כי ע״י המאורות ילכו יורדי הים באניות וידעו כמה הם לאורך או לרוחב.⁠⁶⁰ וכן ביבשה נדע על ידי המאורות כל מדינה ומדינה וכל עיר ועיר. איפה היא מיוסדת לאורך ולרוחב העולם, וענינים רבים כיוצא שצריכין יעוד ברור. והן הן מעשה המאורות המיעדים לנו כל הזמנים וכל המקומות. ושים לב איך בחרה תורת י״י במליצה זו הכוללת ענין רחב כזה.

ולימים – מדת יום ומדת לילה, כן פירש רמב״ן ז״ל. וכבר אמר ״להבדיל בין היום ובין הלילה״.⁠⁶¹ ויותר נכון כי ״ימים״ על כל מספר ימים שהן על ידי ממשלת המאורות כמו ״ירח ימים״.⁠⁶² וכן שנות המחזרים שהן מי״ב או מי״ג חדשי לבנה, ואלה השנים נקראים ״ימים״ כמו ״לתקופות הימים״,⁠⁶³ ״ימים תהיה גאולתו״,⁠⁶⁴ כי אין שנה ללבנה ואין חדש לחמה, וחשבון ימים כאלו הוא ע״י המאורות וחשבון מהלכם במסילותיהם כידוע. ״ולשנים״ הם שנות החמה שתעשה השמש בתקופתה בשס״ה יום ושעות ורגעים ידועים. ודע כי חמשה הכוכבים האחרים יעשו גם הם מדה ידועה בתקופתם ומספר ימים, כי כל אחד יסוב מהלכו בזמן מצומצם כפעם בפעם, ומדתם ידועה. ואפשר שכל זה בכלל ״שנה״. שהמלה מן הִשָׁנוּת הדבר, כי החמה וגם שאר הכוכבים כשישלימו סבובם ויגיעו לנקודה שממנה החלו ללכת וישובו באותו הדרך פעם שני, יקרא ״שנה״. אלא שכלל בידנו שכל שנה האמורה בתורה סתם, הוא שס״ה ורביע יום כדאמרינן בגמרא.⁠⁶⁵ ונכון שמדות מהלך שאר הכוכבים כלל במלת ״ולימים״. אבל רמב״ן ז״ל אמר ״ולשנים״ שישלימו מהלכם ויוסיפו שנית לשוב בדרך אשר הלכו בו. ושנת הלבנה בשלשים יום. ולדבריו יעשה גם נוגה וכוכב וחביריהם שנים בשובם ללכת שנית, ומקרא מסייע לפירוש זה, כי ארבעתן שזכר שָׁבִים על המאורות כלם וכמו שאמרנו בפירוש ״לאותות ולמועדים״.

1. שמש.

2. במדבר ד, ט.

3. שמות כה, ו.

4. ירמיה י, ב.

5. כלומר הם מתרחשים לפי מהלך טבעי של גוף הארץ וגוף הירח, ואינם סימנים המתרחשים באופן מאולתר. [ואע״פ שחז״ל (סוכה כט, א) תלו בזה סימנים לכעסו של ה׳, זה אינו סותר שאפשר לערוך חשבון מראש מתי יארע ליקוי זה. אלא הוא סימן קבוע לסימן לצרות האומות המשולים לחמה, וצרות ישראל המשולים לירח].

6. כדברי חז״ל.

7. יואל ג, ג.

8. פירוש זה. כי אין מדרך התורה לספר על הדברים הנעלמים, כנ״ל.

9. חלק על ראב״ע כנ״ל.

10. שבת עג, א.

11. דברים לג, יד.

12. שפל וגיאות של אגמי המים.

13. כוכבי לכת של שצ״ם חנכ״ל, וכבר מנה בפירוט חמה ולבנה.

14. איוב לח, לג.

15. בלשוננו: לשים לב לתופעה מיוחדת.

16. שמות ד, יז.

17. שם ד, ח.

18. שמות ז, ג.

19. שם י, א.

20. שם י, ב.

21. במדבר יד, כב.

22. ישעיה ז, יא.

23. מל״ב כ, ח.

24. בראשית ד, טו.

25. שמו״א י, ז.

26. במדבר ב, ב.

27. יהושע ב, יב.

28. תהלים עד,ד.

29. שם עד, ט.

30. ישעיה מד, כה.

31. בראשית א, יד.

32. תהלים קכא, ו.

33. ירמיה י, ב.

34. אם תקימו את מצות ה׳ לא ללמוד מהם.

35. בכך רבינו מסתייג מדברי רמב״ן, כי הענין כבר נלמד ממלת ״לאותות״.

36. שמות כא, ט.

37. מיכה ו, ט.

38. יחזקאל כא, כא.

39. ירמיה מז, ז.

40. לקבוע.

41. בלועזית: לקבוע זמן או מקום.

42. הלן הרב מביא דברי רד״ק.

43. שם עצם.

44. דברים לא, י.

45. תהלים עה, ג.

46. שמו״ב כד, טו.

47. יחזקאל מו, יא.

48. ולפי דברי רד״ק הנ״ל הרי יש כאן מלה כפולה, ללא צורך.

49. ויקרא כג, ד.

50. כמו ״ויאחר״.

51. שמו״ב כ, ה.

52. שמו״א כ, לה.

53. שם כ, יט.

54. שמות כט, מב.

55. איוב ל, כג.

56. שמו״ב כד, טו.

57. איני יודע היכן אמר.

58. בראשית יח, יד.

59. שמות ט, ה.

60. מפת כדור הארץ מחולקת ע״י הקרטוגרפים לאזורים שונים, קוי אורך העולם וקוי רוחב. קברניטי האניות בעת נסיעתם בים יודעים את מקום הימצאותם ע״י הצפייה בכוכבים שונים. על פי חשבונות גיאומטריים יודעים הם לברר היכן הם נמצאים ולאיזה כיוון הם חותרים.

61. בטענה זו מסתייג רבינו מפירושו של הרמב״ן.

62. דברים כא, יג.

63. שמו״א א, כ.

64. ויקרא כה, כט.

65. כריתות ו, א.

לאותות – יש לפרשו בשתי דרכים:

א׳, שיהיו לראיות ועדות על גבורות בוראם, כמו שנאמר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו׳ (ישעיהו מ׳:כ״ו),

והב׳, שיצאו לפעמים ממנהגם לעשות רצון קונם, כמו עמידת השמש והירח ליהושע (יהושע י׳:י״ב-י״ג) להנקם מהאויבים, ושוב צל המעלות אחור לאות לחזקיה (מלכים ב כ׳:י׳-י״א), שלפי פשוטת דברי הנביא הזהיר את ישראל שלא ישתבשו בהבלי הגוים¹ להיות חתים מאותות השמים כמוהם, ואמר כי יחתו הגוים מהם (ירמיהו י׳:ב׳), הם משתבשים להיות חתים מהם, וסוף דבריו כי חקות העמים הבל הוא וגו׳ (ירמיהו י׳:ג׳).

ועיקר משמעות אות, סימן וראיה וזכרון לדבר, אף שהוא כמנהג עולם. ורובו לטובה במקרא, חוץ משנים ושלש.

ואותות בלשון רבים רובן לרעה, ויוצאין ממנהג עולם, כמופת ומופתים שכלן לרעה ושלא כמנהג. ואפשר שמטעם זה דרשו כאן לאותות על הלקוין², ואין זה דרך פשוטו³.

1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו י״ד:כ״ב.

2. תניא רבי מאיר אומר כל זמן שמאורות לוקין סימן רע לשונאיהם של ישראל מפני (סוכה כ״ט:א׳), וברש״י כאן, ״היו לאותות – כשמאורות לוקים סימן רע הוא לעולם. הוא שנאמר, מאותות השמים אל תחתו (ירמיהו י׳:ב׳), בעשותכם רצון הקב״ה אין אתם צריכין לדאג מן הפורענות״. וממה שרש״י מביא בתחילת הפסוק, ״יהי מארת – חסר, על שם שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות. הוא ששנינו, ברביעי היו מתענין על אסכרה שלא תפול בתינוקות (בבלי תענית כ״ז:)״, היה נראה שכאן גם כך דורשים, מארת חסר, והיו לאותות...

3. שבפסוקינו יש לומר שאין תיבת ״אותות״ לשון רבים לרעה, כי הרבים של אותות חוזר על ״והיו״ כלומר המאורות כל אחד מהם משמש כאות.

יהי מארת – הכלים או האמצעיים המקבלים את האור כדי שיוכל להאיר נקראים מאור, ולכן השמן שעל ידו נדבק האור בנר להאיר נקרא מאור, שנאמר שמן למאור (שמות כ״ה ו׳), וכן כאן גזר השם שיתהוו כלים מוכנים בטבעם לקבל את האור שנברא ביום א׳, באופן שיוכל האור להתדבק בהם ולא יתפרד עוד מהם, והם השמש והירח, שניהם נקראו מאורות לפי ששניהם קבלו את האור ומאירים על ידו, אלא שהשמש קבל עצם האור בתחילת הבריאה והתאחז בו האור להתקיים לעולם, כי אין שמש בלא אור, אבל הירח הוא גוף עכור בעצמו ואינה מקבלת אור השמש כי אם בהיותה מנגד לו, לכן נקראת המאור הקטון לערך השמש שהוא המאור הגדול, ועכ״ז יתכן לקרוא שניהם מאורות גדולים, לא על מדתם בגופם, אלא על אורם שהוא כפלי כפלים מן האור המגיע אלינו משאר הככבים:

להבדיל בין היום ובין הלילה – ביאר לנו הכתוב כי תכלית בריאתם הוא כדי שיבדילו בין היום ובין הלילה, לפי שלמעלה סיפר שהבורא ית׳ עשה ההבדלה הזאת בעבור כי אז לא היו עדיין מאורות כמו שביארנו שם:

והיו לאתת – כל סימן שיורה על ענין מיוחד נקרא אות, כמו כי אות היא ביני וביניכם (שמות ל״א י״ג), והשמש והירח המאירים על הארץ ומושלים בה, ושומרים את חקם הניתן להם ולא ישנו את תפקידם לעולם, הם אות קיים על רוממות השם וגודל כבודו בשמים ובארץ והשגחתו בתחתונים, ועל כונה זאת אמר והיו לאותות:

ולמועדים – שרשו יעד, ושם מועד ענינו דבר קצוב ומיועד, ויש שני מיני יעידות, יעידת מקום כמו למועד דוד (ש״א כ׳ ל״ה) ובית מועד לכל חי (איוב ל׳ כ״ג), ומלשון זה נקרא המשכן אהל מועד. ויש יעידת זמן, כמו למועד אשר דבר אותו אלהים (להלן כ״א ב׳), למועד אשוב אליך (שם י״ח י״ד). ושתיהן נודעים ע״י מאורות השמים, כי אורך המדינות ורחבן מקו השוה, ומרחק מקום ממקום ומדינה ממדינה, ומהלך ימים מזו לזו א״א לדעת אלא ע״י המאורות והככבים, וכן קביעות זמנים לשעות ולימים וכיוצא, וכן זרע וקציר קור וחום קיץ וחורף הכל תלוי במאורות השמים ועל כל זה אמר ולמועדים:

ולימים – מדת היום ומדת הלילה:

ושנים – שישלימו מהלכם ויוסיפו שנית לשוב בדרך ההיא אשר הלכו בה, ושנת החמה בשס״ה יום ושנת הלבנה בשלושים יום בקירוב:

ברקיע השמים – באורו ברקיע הנקרא שמים (הגר״א).

יהי מאורות – שרש היה כשהוא קודם הנושא איננו שומר תמיד המין והמספר, כי הוא כמו פעל סתמי (impersonale). וכמו בלשון צרפת il y aura, il y a וכגון ויהי אנשים (במדבר ט׳:ו׳), כי יהיה נערה בתולה (דברים כ״ב:כ״ג).

מאורות – נכללו בשם זה הכוכבים כלם הנראים לעינינו, כי כלם מאירים לנו אם מעט ואם הרבה.

ברקיע השמים – ברקיע הנקרא שמים, ברקיע שהוא השמים לגבי דידן. וזה אחד משמושי הסמיכות, כמו נהר פרת, הנהר הנקרא פרת, בתולת בת עמי, בתולה שהיא בת עמי (ירמיהו י״ד:י״ז), בתולת בת ציון (ישעיהו ל״ז:כ״ב) שהיא בת ציון, אנשי התרים (מלכים א י׳:ט״ו), אנשי בני בליעל (שופטים י״ט:כ״ב), וכן זרע מרעים (ישעיהו א׳:ד׳) זרע ברוכי ה׳ {ישעיה ס״ה:כ״ג}, וכן אלהי הצבאות, אלהים שהוא הצבאות (וכן כתב ראב״ע למטה (פסוק ל״א) יום הששי, יום שהוא ששי, גם כן רקיע השמים, הרקיע שהוא שמים).

להבדיל בין היום ובין הלילה – מה שבתחלה היה ברצון ה׳ ובלא אמצעי (כי בשלשת הימים הראשונים היה האור משמש זמן מה אח״כ מסתלק והיה החשך ממלא מקומו, וכל זה בפעל אלהי ובמאמרו), עתה יהיה על ידי המאורות – וכל זה להודיע כי השמש וכל צבא השמים אינם אלא משרתיו עושי רצונו.

והיו לאותות – המאורות יהיו סבה לאותות השמים, כטעם ומאותות השמים אל תחתו (ירמיהו י׳:ב׳) (ראב״ע), וטעם אותות סימנים, ואומות העולם קראום כן, מפני שהיו מאמינים שהם סימנים על מה שעתיד לבוא, וכמו שאמר ירמיה כי יחתו הגוים מהמה. והנה ראוי היה שיאמר תחלה והיו לימים ושנים ולמועדים, ולבסוף יזכיר האותות שאינם אלא לפרקים, אלא שרצה להחל בגדול (כמו למטה פסוק כ״א) מפני שהאותות הם עקר המכוון בחצי הפסוק הזה, כי רצה הקב״ה להודיע את ישראל כי גם אותות השמים אינם אלא כמו הימים והשנים כלם מסודרים ברצונו כשאר חקות הטבע, וכמו היום והלילה וזרע וקציר וקור וחום, וכמו שהיום והלילה והקור והחום אין להם אלוה מיוחד, ואינם מודיעים העתיד לבא, כן גם אותות השמים; ומאחר שהאמונה באותות השמים ובלקיות חמה ולבנה ללמוד מהן העתיד היתה מפורסמת אצל האומות, ומשה (ואחריו ירמיה) מרחיק הטעות הזאת, ומודיע שהן דבר טבעי כמו הימים והשנים, הרי זו ראיה גדולה לתורה מן השמים. ואין לתמוה למה לא רצה הקב״ה לגלות לעמו שאר שבושים שהיו מורגלים בהם, כי שאר השבושים לא היו מזיקים בעיקרי האמונה ולא בתקון המדות, מה שאין כן האמונה באותות השמים שהיא מזקת כאמונת הניחושים וחברותיה שאסרה תורה, כי תרפה ידי האדם בעבודתו אשר הוא עמל, ותמלא לבו הבל ותסיר בטחונו מהאל. ולמועדים – מועד נאמר על כל דבר החוזר חלילה לזמן קבוע, וכן החגים נקראו מועדים ע״ש קביעותם, וכן עשה ירח למועדים (תהלים ק״ד:י״ט) שהוא נראה ומתכסה בזמנים קבועים; וכן כל המאורות הם סבה למועדים ולמסבות זמנים קבועים החוזרים חלילה, ובפרט לימים ושנים.

Let there be luminaries (yehi me’orot). The root hayah (“to be”), when it precedes the subject, does not always agree with the gender or number, because it is a kind of impersonal verb. [So here, yehi (“let there be”) is in the singular masculine form, while me’orot (“luminaries”) is in the plural feminine.] The same occurs in the French il y a and il y aura (“there is,” “there will be”). Other examples are va-y’hi anashim (“there were [lit. ‘was’] men”) (Num. 9:6), and ki yihyeh na’arah betulah (“when there is [masc.] a virgin girl”) (Deut. 22:23).

luminaries. Included in this term are all the visible stars, for they all shed light on us in one degree or another.

in the layer (called) Heaven (bi-r’kia ha-shamayim, lit. “in the layer of Heaven”). In the rakia that is called shamayim, which forms the sky for those on earth. This use of r’kia is one of the uses of the semikhut (construct) state, as in:

• nehar Perat, “the river of (i.e., which is called) Euphrates”;

• betulat bat ammi, “the virgin of (i.e., who is) the daughter of my people” (Jer. 14:17);

• betulat bat Tsiyyon, “the virgin (who is) the daughter of Zion” (Isa. 37:22);

• anshei ha-tarim, “men (who) go about” (that is, “merchants”) (1 Kings 10:15);

• anshei venei veliyya’al, “men (who are) scoundrels” (Judges 19:22);

• zera mere’im, “children (who) deal corruptly” (Isa. 1:4);

• zera berukhei YHVH, “children (who are) blessed of the Lord” (Isa. 65:23).

Still another example is Elohei Tseva’ot, “God of (i.e., Who is) the hosts.” (Ibn Ezra similarly writes at v. 31 below that yom ha-shishi means “a day which is the sixth,” and that r’kia ha-shamayim means “the rakia that is the Heaven.”)

to distinguish the day from the night. What was at first accomplished by Divine will without an intermediary (for during the first three days, the light would function for a time and then withdraw, and the darkness would take its place, all this being done by Divine word and deed) was now to be done through the luminaries. This sequence of events was to show that the sun and all the heavenly bodies are nothing but God’s servants, doing His will.

let them form signs (otot). The luminaries were to be the cause of the heavenly signs, as it is said, “And be not dismayed at the signs of heaven” (Jer. 10:2) (so Ibn Ezra). The peoples of the world called the constellations “signs” because they believed them to be portents of the future, as Jeremiah said (ibid.), “For the nations are dismayed at them.”

One might have thought it fitting for the verse to have said, “Let them form days and years and periods,” and to mention the “signs” last, since they appear only at intervals. However, the intention was to start with the greatest (as below, v. 21), for the “signs” are the major subject of this half of the verse. The Holy One, blessed is He, wanted to let Israel know that even the constellations, like the days and years, are all arranged according to His will, as are the rest of the laws of nature. Just as day and night, cold and heat, planting season and harvest season have no special deities and do not foretell the future, this is likewise the case with the heavenly “signs.” Moreover, the fact that belief in the fortune-telling properties of the constellations and solar and lunar eclipses was widespread among the nations, while Moses (and later Jeremiah) rejected this error and declared that they were things of nature like days and years, is a great proof of the Divine origin of the Torah.

One must not wonder, however, why God did not wish to reveal to His people other mistaken beliefs to which they were accustomed. Other mistakes posed no harm to the principles of the faith or to ethical life, unlike the belief in heavenly signs, which was just as harmful as divination and similar practices forbidden by the Torah. Such activity fills one’s mind with folly and removes one’s faith in God.

and periods (u-le-mo’adim). The word mo’ed is said of anything that recurs at a fixed time. The holidays are called mo’adim because of their regularity; a similar use of the word occurs in the phrase asah yare’aḥ le-mo’adim (“Who appoints the moon for seasons,” Ps. 104:19), for the moon appears and disappears at fixed times. All the luminaries are causes of mo’adim, of fixed cycles of time, and in particular of days and years.

ויאמר אלהים יהי מארת – כבר בארנו שכדורי השמש והירח והכוכבים נבראו יש מאין במאמר הראשון ומאז סבבו על מעגליהם כדרכם.⁠¹ רק שהשמש שהוא המפלש אורו על הארץ ועל כל כוכבי אור לא ניתן בו אור עדיין והיה כדור חשוך, וע״כ לא נמצא אור גם ביתר הכוכבים שכולם מקבלים אורם ממנו, רק שהאור התפשט אז בכל רחבי הבריאה בזהר עצום בלא נרתק, ושמש בג׳ ימים הראשונים, אבל אחרי שרצה לברוא בע״ח והאדם שהם לא יוכלו לסבול האור ההוא, כי עיניהם לא יוכלו לסבול רק אור השמש, לא אור ה׳ הגדול שהופיע בג׳ ימים הראשונים שהיה מכהה עיניהם, וכן החום הבוער אז היה ממית אותם לפי טבעם (ולא ישתמשו בו רק לעת״ל בדרך נסיי), לכן הוכרח לאסוף את האור הזה ולשומו בכדור השמש שיהיה נרתק לו ומצמצם אורו וחומו באופן שיוכלו הברואים להשתמש בו, וע״כ אמר יהי מארת היינו שהאור שהתפזרו ניצוציו בכל מקום יאסף עתה וינתן בכדור השמש ומעתה לא יהיה אור רק מאור, ששם מאור מציין מקום ששם נתון האור (שהמ״ם הנוסף בראש השמות כמו משכן מקדש מושב מציין מקום המיוחד אל איזה דבר כמו שכתבתי באילת השחר כלל וא״ו), וקרא את כל הכוכבים בשם מאורות, הגם שכל כוכבי לכת אין להם אור בעצמם רק האור החוזר מזהר השמש שמכה על כדורם, בא להורות שגם השמש אין לו אור מצד עצמו רק מקבל האור מלמעלה מגבוה על גבוה דרך מסכים ולבושים, והלבוש האחרון היה האור הגנוז שהוא הושם בנרתק השמש, שאורו ג״כ צמצום מאור העליון כמ״ש בפ׳ יהי אור, [וחכמי הטבע כולם נבוכו באור הנוזל מהשמש איך לא יבוש מקורו ויחרב מעינו, וחשבו בו חשבונות והשערות, ובאמת מקורו מקור לא אכזב מאור הנעלם שאין לו תכלית וכליון] וא״כ השמש מקבל האור בלא אמצעי והם מקבלים האור הזה באמצעות השמש, ונקראו ג״כ מאורות, ובאר שיש הבדל בין האור השופע מן המאורות ובין האור ששמש עד עתה. א] שעד עתה היה האור בכל רחבי הבריאה וגם בארץ ועתה יהיה ברקיע השמים. ב] שעד עתה היה מבדיל בין האור ובין החשך, כי בעת ששמש החשך אז נאסף האור מכל רחבי הבריאה, ועתה לא יבדיל בין האור ובין החשך, כי אור השמש נמצא תמיד ומתפלש תמיד על הכוכבים שעומדים לנגדו רק שיבדיל בין היום ובין הלילה. ג] והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, זה מצד ארבעה השקפות שנראה במהלכם. א] השמש מסבבת מעגלה בכל יום ממזרח למערב ומזה באו הימים. ב] עוד תסבב מעגלה השנתיי בכל שנה ממערב למזרח ומזה יבאו השנים. ג] הסיבוב השנתיי לא יהיה על קו המשווה כסבוב היומי אשר ממזרח למערב, כי תטה מעגלותיה כ״ג מעלות וחצי לצפון וכן לדרום, ועי״כ תתקרב בקיץ לצד צפון ובחורף לצד דרום, ועי״כ יעמדו גבולות קיץ וחורף וזמן האביב והקציר שבזה תלוים מועדי ה׳ פסח בחודש האביב, ושבועות חג הקציר וסוכות חג האסיף, וזה ולמועדים. ד] פעמים תעמוד הירח בין הארץ ובין השמש ויהי׳ לקוי החמה, ופעמים תעמוד הארץ בין הירח והשמש ויהיה לקוי הלבנה ואז יהיו לאותות, כמ״ש מאותות השמים אל תחתו, וזה אינו מיוחד בארץ לבד כי בכל כוכבי לכת יש ימים ושנים שע״י שיסובו על ציריהם יהיה לכל כוכב יום בצד שפונה לשמש ולילה בצד האחר, כמו יום של נגה כ״א שעות וכ״א מינוטען, כוכב מאדים כ״ד שעות ל״ט מינוטען, צדק ט׳ שעות נ״ו מינוטען, וע״י שיסבו סביב השמש יהיה להם שנים שנת נגה רכ״ד ימים וג׳ רביעי שעה, שנת מאדים תרפ״ו יום כ״ג שעות ומחצה. צדק ד׳ אלפים של״ב יום וי״ד שעות וכדומה, וכן יהיה מועדי הלבנה שלפיה נחשב ראשי חדשים וימצאו מועדים בכל כוכב, וכן אותות הלקוים ימצא בכל כוכב כנודע, ולפ״ז מ״ש פה יהי מאורות להבדיל בין היום וכו׳ והיו לאותות וכו׳ אינו מדבר מן הארץ לבד רק מפעולות כל המאורות זב״ז.

1. כאן מופיעה הערה המובאת בתורה אור.

וכמ״ש ה׳ לאיוב איפה היית ביסדי ארץ וכו׳ ברן יחד כוכבי בוקר. שזה ירמוז לכח המושך שיש לכל הכוכבים ולהשמש זל״ז, ואל כדור הארץ, שע״י כח הזה בארו התוכנים האחרונים כל תהלוכות צבא מרום סביב השמש, וכח זה יתרבה ויתמעט כפי רחוק כל כוכב מן השמש בערך מרובע, וכן יהיה ערך זה עצמו בחכמת המוזיקא למיתרי הכנור לפי ארכם וקצורם, עד שימליץ כאלו ימשיכו מיתרים מן השמש אל כל כוכב ולפי אורך המיתרים ינעימו זמירות בכח המושך ואין כאן מקום לבאר זה באורך, רק שמבואר שבעת יסד ארץ בראשית הבריאה כבר רננו כוכבי בקר נגינת מהלכם איש איש במעגליו ובזמירותיו, ונראה שלזה כוון מ״ש במדרש שהקב״ה ברא השמים ומנהיגיהם יחד, שנאמר בורא השמים ונוטיהם, ר״ל שתיכף סבבו על מעגלם.

להבדיל וגו׳: ע״פ הילוכם נעשה הבדל בין היום ובין הלילה. וגם יש שחר וערב מבדילי הקצוות¹ וזהו ״בין ובין״² (ועיין בסמוך פסוק י״ז).

והיו לאתת: ביארנו בספר שמות (ז,ט)³ ובכמה מקומות שמשמעו⁴ התולה דבר טבעי שיהא בצמצום השעה. וזה אי אפשר אלא ע״י מאורות.

ולמועדים: שינוי התקופות קור וחום⁵ וכדומה, הכל ע״י המאורות.

ולימים ושנים: לדעת חילוקי הימים זה מזה וכן השנים. הכל רק ע״י הילוך המאורות.

1. שלא יהיה האור תיכף אחר החושך, אלא האור הולך ועולה לאט לאט, ולהיפך, וכפי שביאר רבינו לעיל פסוק ד׳.

2. כפי שביאר רבינו לעיל פסוק ד׳, עיי״ש.

3. עה״פ ״תנו לכם מופת״, וז״ל רבינו שם: הכלל הוא כמ״ש הרמב״ן בספר דברים (יג,ב) ד׳אות׳ הוא אפילו אינו דבר פלא אלא צמצום השעה, ו׳מופת׳ הוא דבר פלא.

4. של ״אות״.

5. לא מלשון חגים כדעת רש״י, אלא מלשון ׳זמנים׳.

To separate: According to their movement, a separation was made between the day and the night. And there is also the dawn and the dusk, which are what separates the two ends [of the day.] And this is [what is meant by] 'between, and between.' (And see the adjacent verse, Genesis 1:17.)

And they will be for signs: We explained, in the Book of Exodus 7:9 and in several places, that its meaning is that it [allows one to] time a natural [process]. And this is impossible without luminaries.

And for appointed times: The change of seasons; cold and heat and so forth, all of which occurs through the luminaries.

And for days and years: To know the change from one day to another, and so [too] with years; all of which is only through the movement of the luminaries.

אותות – הם קדרות השמש והירח ויתר הנפלאות הנולדות בשמים, ונקראו כן לפי שהן אותות על יכולת ה׳ והשגחתו על ברואיו, או מפני שיתר העמים חשבום לאותות על המאורעות העתידים, ונשאר שמם זה גם בפי בני ישראל, ועל דרך זה פירש שד״ל תיבת לעזאזל (עיין מה שאכתוב בעי״ה ויקרא ט״ז:ח׳).

יהי מאורות. עיין מ״ש רש״י מדברי חז״ל שהכל נברא ביום ראשון וזה לך לאות כי דברי חז״ל לא חדשום מלבם רק מפי הקבלה הקדומה כי כן בן סירא שקדם להם זמן רב כבר מצאנו לו אמונה זו במעשה בראשית (חכמת בן סירא פ׳ י״ח א׳).

שנים נקראו כן על שם ששנים וחוזרים תמיד ובלשון יווני איניאטוס שנה, על שם החזרה וההשנות.

בשלושת הימים הראשונים היה האור ברשות עצמו, מבלי שיהא קשור לגוף כלשהו. חילופי יום ולילה, ייתכן שבאו כתוצאה מסיבובי כדור הארץ, שבהמשכם הופנתה פעם מחצית זו ופעם מחצית זו כלפי האור. אך גם ייתכן, שערב ובוקר הנזכרים בימים הראשונים, לא היו אלא מידות זמן, וכפי שאמרנו לעיל, כלומר שלא היו אז כלל חילופי יום ולילה. ביום הרביעי היה צריך לקשור את האור אל גופים שישאוהו.

יהי – הפועל היה אינו חייב לתאום מין ומספר, כשהוא בא לפני שם העצם.

מארת – דהיינו גופי אור, שם שאפשר לכנות בו את כל הכוכבים המאירים. כבר הערנו לפסוק א׳, שפשוטו של המקרא מניח מקום לתפישה, שלפיה נבראו הגופים השמימיים כבר קודם לכן, וכי ביום הרביעי רק הותקנו כדי להיות מאירים על הארץ. לפיכך יש לשים את הדגש על המלים ״ברקיע השמים״. לאמור כי מלאכת היום הרביעי היתה בעצם הופעת הגופים השמימיים המרוחקים מכדור הארץ כמאירים עליה, ובסדר הופעתם — השמש לממשלת היום ואילו הירח והכוכבים — לממשלת הלילה.

ברקיע השמים – סמיכות כתמורה, כמו ״נהר פרת״,⁠¹ ועוד רבים אחרים.

להבדיל – אותה הבדלה בין יום ולילה,⁠^א שנעשתה עד כה ללא אמצעי, על ידי האור בעצמו, תיעשה מעתה על ידי המאורות.

והיו לאתת – מסתבר שהכוונה לתופעות שמימיות, כגון ליקוי חמה וכיוצא באלה. תופעות אלה, אשר היוו בעיני עובדי האלילים אותות מבשרי רעות, מתוארות כאן כתופעות שנקבעו על ידי ה׳ עצמו ואשר שייכות לסדר העולם האלהי, כמו סדר הימים והשנים הרגיל. אזהרת הנביא (ירמיהו י׳:ב׳) ״ומאתות השמים אל תחתו״ הושמעה להם לבני ישראל איפוא כבר בסיפור מעשה בראשית.

ולמועדים – הם הזמנים החוזרים ובאים תמיד מחדש בתקופות מסויימות, כגון זרע וקציר וכיוצא באלה, ובכלל — חילוף עונות השנה. גם ייתכן. שהכוונה לחגים, מועדי ישראל (השווה ״עשה ירח למועדים״, תהלים ק״ד:י״ט).⁠²

לימים ושנים – הוא קביעת הימים והשנים על פי תנועת כדור הארץ ביחס לשמש.

1. להלן ט״ו:י״ח ועוד.

2. והשווה בראשית רבה ו׳:א׳-ב׳ (המ׳).

א. {כך כנראה צריך לומר. בנדפס (במקום ״יום ולילה״): שמים וארץ.}

יהי מארת – תניא, אנשי משמר היו מתענין בכל יום, ברביעי היו מתענין על התינוקות שלא תעלה אסכרה לתוך פיהם, [על שם שנאמר בו] ויאמר אלהים יהי מארת – מארת [חסר] כתיב.⁠¹ (ירושלמי תענית פ״ד ה״ג)

לאותות ולמועדים – אמר רבי שילא בשם רבי, כתיב (תהלים ק״ד) עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו, משמש ידע מבואו עשה ירח למועדים, ור׳ סימון אמר, והיו לאותות ולמועדים – ע״י זה וע״י זה.⁠² (ירושלמי ר״ה פ״ב ה״ח)

ושנים – [מכאן רמו שמברכין על החמה בתקופתה].⁠³ (ירושלמי ברכות פ״ט ה״ב)

1. ענין דרשא זו בכלל וכן יחס קללת אסכרה ליום ד׳ נתבאר לפנינו לעיל בפסוק ז׳ אות ל״ז, יעו״ש וצרף לכאן. ועיין ביו״ד סי׳ קע״ט ס״ב שנהגו שלא להתחיל בב׳ וד׳, וכתב הט״ז וז״ל, הטעה הוא מפני שהכוכבים הצומחים בהם הם קשים, עכ״ל, וכמה קשה טעם זה, ויותר נכון להסמיך על הדרשא שלפנינו דכתיב ברביעי מארת חסר ו׳ שהוא לשון מארה וקללה, וכן בשני מפני שלא נאמר בו כי טוב כמו בשאר הימים כמבואר לעיל בפסוק ח׳. ובזוהר פ׳ עקב רע״ג א׳ כתב אין מתחילין בב׳ ואין מסיימין בד׳, ולא אדע יסוד ומקור ללשון זה, ואולי מפרש מאמר חז״ל לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב שיצא ויכנס בימים שנאמר בהם כי טוב, והיינו לבד יום שני וגם לא ברביעי שנאמר בו מארת, ומפרש יצא – התחלה וכניסה – סיום, והוא הדין שאין מתחילין בד׳ ומסיימין בב׳, אבל זה צ״ע דהמאמר יצא ויכנס בכי טוב מוסב לענין אחר לצאת ולכנס בעוד יום כפי שיתבאר לפנינו ס״פ מקץ. אמנם בכלל אין לחקור הרבה אחר זה, דכתיב תמים תהיה עם ה׳ אלהיך, וכפי שיתבאר לפנינו שם אי״ה [ואפשר להמליץ על זה לשון הפסוק חרב אל הבדי״ם], וגם יש סמך ראי׳ שהגמרא לא חששה לכל ענין התחלה בד׳, שהרי אמרו מפורש בכתובות ה׳ א׳ בתולה נשאת ברביעי׳ גם לבד הטעם שבמשנה שם, יעו״ש ואין להאריך.

2. דרשא זו כפולה בענינה לעיל בפסוק ה׳ בדרשא ויהי ערב וגו׳, ושם נתבארה גם דרשא זו, יעו״ש וצרף לכאן.

3. תקופת מחזור החמה סביב לגלגלה היא אחת לכ״ח שנה, שאז תגיע החמה לאותה הנקודה בגלגלה מכוון כמו שהיתה באותה שעה שבראה הקב״ה במעשה בראשית, ונקרא זה המחזור מחזור גדול, והיא חלה תמיד בתקופת ניסן, והתקופה ההיא תחול לעולם באותה השנה בתחלת יום רביעי בשבוע, מפני שברביעי נתלו המאורות כמבואר בפרשה זו, ולכן בנץ החמה של אותו היום מקדשין החמה בברכה ברוך עושה מעשה בראשית, ועיין באו״ח סי׳ רכ״ט [ובדורנו זכינו לזמן ברכה זו בשנת תרנ״ז], ומפרש כאן רמז בתורה לברכה זו מלשון ושנים דכתיב כאן, דמקודם כתב והיו למועדים הוא רמז על הלבנה וחדושה, יען שר״ח ומועדים מתחשבים למהלך הלבנה [ע׳ לפנינו בפ׳ בא בפסוק החודש הזה לכם], ושוב כתב ושנים רמז לחמה שמחזרת בגלגלה ממשך שנים לשנים, כמבואר.
אך צ״ע דלכאורה הוי חיוב ברכה זו רק לר׳ יהושע דס״ל (ר״ה י״א א׳) בניסן נברא העולם ולא כר׳ אליעזר דבתשרי נברא, וברייתא זו סתמא היא, ולפי״ז יהי׳ מכאן ראי׳ למה שכתבו התוס׳ בר״ה כ״ז א׳ דשתי הדעות אמת, והיינו שבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן, יעו״ש ובמש״כ לעיל בפסוק י״א אות מ״ד.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון