ויאמר אלהים יהי מאורות וגו׳ – אחר שעשה את היבשה וְתִּקְנָהּ בדשאים וצמחים להיות מושב לבעלי-חיים, עשה ביום הרביעי את המאורות שיהנו מהן הנבראים וכמו שיזכור. ואילו נבראו בתחילה היה אפשר לחשוב שסייעו בכחם ליבש היבשה ולהקוות המים ולהוציא הצמחים, לכן קדמו כל אלו טרם נעשו המאורות בשמים. ואעפ״י שהמאורות עצמן הם מעשה אצבעותיו, רצה ה׳ שלא יעלה על דעת אדם שנמשך במעשה בראשית דבר מכח דבר אחר כמו שפרשנו בפסוק ראשון. למען ידעו שהמעשים כלם מסוג הנפלאות היו לא בטבע הנהוג עתה. על כן עשה המאורות באחרונה להם ולא נוכל לטעות שסייעו לבריאת בעלי-החיים. כי ידענו שגם עתה אין מהם עזר לתולדות בעלי-החיים כי מוצאותן מזרע האדם וזרע הבהמה והעוף והדגים, ולא שהרקיע שנברא בשני הבדיל בין האור הראשון לארץ [שנברא ביום הראשון]. ושעל כן נבראו המאורות כמו שחשב רמב״ן ז״ל. כי מסברא היה אור ראשון חזק יותר מאור המאורות כי היה על דרך פלא ועוז. מי שיצר המאורות לא יפלא ממנו לעשות האור הראשון מאיר כמוהם? אבל היה רצון ה׳ בבריאת שמים וארץ, שהבריאה הראשונה לבדה בכל דבר תהיה בכחו הגדול בלי שום סיבה טבעית. ואחרי כן ינהגו המעשים כל אחד כפי טבעו מאליו, אין צורך עוד רק להשגיח עליהן לא לעשות נפלאות יום יום בלי סיבה טבעית. והאור הראשון לא הבדיל בטבעו בין יום ללילה שלא היה מאור1 סובב. אבל על דרך פלא הבדיל ה׳ בין יום ללילה בג׳ ימים ראשונים, וכמו שבארנו למעלה. ואילו נשאר אור זה היה צריך יום יום לעשות פלא זה. על כן סלקו ואמר ״יהי מאורות וגו׳ להבדיל בין היום ובין הלילה״, כמו שנוהג הדבר עתה.
מאורות – לדעתי כי האור בהיותו בריאה יקרה מאד נברא עם השמים והארץ כאחד בתחלת המעשים וכמו שאמרנו למעלה, ומאז התפשט במרומים כפי חפץ ה׳, עד המקום אשר למול פני תהום, וגם שם הגיע במאמר הראשון. ואין האור מקרה כדברי הפילוסופים, כי אם לעיני בשר הוא מקרה, ולא יראה לנו כי אם בנושא כמו אור השמש. ואור הנץ איננו כן בעצמו גם מראה הניצוצות הוא כן לשוכני מטה, כפי ערך כח עיניהם והרכבותיהן. והיה כן לפי שהושם האור במאורות, גם עובר בין המים העליונים הַזַּכִּים ובוקע האויר, אבל למעלה מן הרקיע מראהו ותבניתו על אופן אחר. וכן ישתנה תמיד כפי המקומות הגבוהים והרמים. ולכן אין צורך לשמים במאורות להאיר אור, גם לא נבראו בהן תחילה כשברא שמים וארץ. אך נבראו לתקון הארץ כי היא מוסדה והעמדת יושביה ע״י אור המאורות, וכמו שיספר הכתוב. והנה חדש ה׳ בכחו הגדול אלה המאורות שהן מעשה-מלאכת שבהן ישכון האור ועל ידיהן ישלח האור ניצוציו בתוקף גדול, ויצאו על פני תבל ארצה להאיר ולמשול. וזהו הוראת מלת ״מאור״. ודומה לו המאור הטבעי שהוא אור הנר שבהיות כלי עם פתילה ושמן יהיה מאור וישלח זהרו וניצוציו. ובלי מאור יתפשט האור ביסוד האויר ולא יאיר לנו. ונאמר ״מנורת המאור״,2 ״שמן למאור״.3 וככה האור נברא ומתפשט ברקיע השמים אבל לא יאיר ולא יפעול ליושבי הארץ. וכשברא ה׳ [ית׳] מאור או מאורות שהם כלים שהאור מתקבץ בהן, אז החל האור לפעול פעולותיו בתחתונים. ואעפ״י שנדמו המאורות למאור הטבע הנה נבדלו הבדל רב, והוא ההבדל המבדיל בין הנבראים העליונים לנבראים התחתונים. שהתחתונים כָּלִים ונפסדים, ויסוד האחד מכלה את השני, כי כן צריך לבנין העולם התחתון. ועל כן האור התחתון אש הוא הבוער בטבעו כשיאחז בדבר המעמידו, יְכַלֵהוּ, כמו השמן שבנר. אבל האור השמימי כשיתקבץ במאור שלו בין תאמר שהוא אור בוער, או לא, לא יכלה המאור שלו, כי המאור עצמו מעשה אלהים הוא. וכן אש מתלקחת, אעפ״י שהאש שבטבע צריך לאחוז בדבר, אין באש שלמעלה מטבע זה. ולמה תתמה, והלא הקדמונים מן היוָנים וגם מחכמינו ז״ל האמינו ביסוד אש הפשוט, וכל שכן האור, וכמו שיתבאר.
ברקיע השמים – ״רקיע״ בארנו למעלה, ואמרנו שיש רקיעים רבים. ועל כן במאורות אמר תמיד ״ברקיע השמים״, ואיננו הרקיע שנברא בשני שהוא מרוקע על הארץ. והרקיע שבו המאורות מרוקע על השמים ולמעלה ממנו שמים שלהן. ולמדנו שאינן קבועים בשמים אבל הולכים ושבים ברקיע, והוא האויר השמימי המבדיל בין שמים שמתחת לו לשמים שממעל לו. והתורה לא פירשה דבר מענינו כי אין צורך להודיענו, וכמו שאמרנו למעלה.
להבדיל בין היום ובין הלילה – כמו שפרשנו שבאור הראשון הבדיל ה׳ בלי סיבה טבעית בין יום ללילה ומעתה ואילך יהיו המאורות במרוצתם מבדילים בין היום והלילה הידועים, שהן מדת ערב ובוקר הכתובים בשלשה ימים הראשונים, שכפי המדה ששיער ה׳, וגזר שיהיה מדת יום ומדת לילה, כן הכין מהלך המאורות אלה, שיבדילו במדה זו בין יום ללילה. ולמטה בענין אמר ולהבדיל בין האור והחשך, ויתבאר שם.
והיו לאותות – זהו ענין שני שיהיו ג״כ למאורות, לאותות משמשים לקבוע אותות, וכן למועדים. משמשים לקבוע מועדים, וכן לימים, משמשים לקבוע הימים. ואין זה יום ולילה הנזכרים למעלה. וכן לשנים משמשים לקבוע השנים. והנה רבות כתבו בפירוש המאמר הזה. רש״י ז״ל פירש ״לאותות״ על לקות המאורות, שהן סימן רע לעולם. ורמב״ן ז״ל שאמר שיולידו שנוי ויעשו אותות ומופתים בשמים ובארץ, דם ואש ותמרות עשן. כלשון ״ומאותות השמים אַל תֵּחַתּוּ״.4 אך לקוי המאורות הוא ענין טבעי להן.5 וגם כשנודה שֶׁיוֹרוּ רע,6 אין מענין התורה לכתוב תעלומות הטבע. ואולם דם ואש ותמרות עשן שזכר הרמב״ן ז״ל ג״כ לא נודע לנו שהוא מעשה המאורות. והכתוב אומר ״ונתתי מופתים בשמים ובארץ, דם ואש ותמרות עשן״.7 והמופת הוא מן הנפלאות שהוא מעשה האל, וכאמרו ״ונתתי״. ופסוק ״ומאותות השמים אַל תֵּחַתּוּ״ אינו מענין המופתים האלו וכמו שיתבאר. גם ראב״ע ז״ל אמר יתכן להיות לאותות על קדרות הלבנה והשמש ודלוג דמות הכוכבים וכו׳, כטעם מאותות השמים. ולא יתכן בעיני8 מטעם האמור. ופירש [ראב״ע] עוד ״לאותות״ רגעים, ״ולמועדים״ שעות. ומדרך הסברא דִבֵּר ואין לו ראיה מכל המקרא שישנה ״אותות״ על רגעים. ור״י אברבנאל ז״ל תפס בכל האמור.9 ופירש עוד שהשמש יניע יסוד האש, והירח יסוד המים, וחמשת הכוכבים יסוד האויר, וחוג הכוכבים יסוד הארץ. וכל אלה ״אותות״ למקרי הזמן, קור וחום שיתחדשו בעולם, שמהתחברות הכוכבים יבינו בני אדם מה יולד יום. וכל זה דבר מדומה, ואיננו מדרך התורה.
ולדעתי אין לשון ״אות״ סימן לרמוז על דבר מן הדברים כמו שחשבו המפרשים ז״ל וכמו שאמר רד״ק ז״ל בשרשיו, אבל כל אות שבמקרא על פעולת מעשה יפעל, נותן האות בדבר זולתו ויורה ממשלתו עליו,
וְיִבָּדֵל מעשה האות ממעשה אחר, כי מעשה האות חזק וקיים ועל כן כשיחפצו לעשות סימן והוראה על קיום הדבר שיבטיחו ישאלו אות מן המבטיח, שיעשה מעשה רשום לחזק בו לב השומע. ולפי שהאות הוא רושם קיים יקראו הרשימות על הנייר ״אותיות״ בלשון חכמים. ״הכותב אות אחת״, ״הכותב שת אותיות״.10 והנה פועל האות מושל בדבר שיפעל בו, ולולי זאת לא יעשה בו רשמיו הקיימים. וכל זה אמת כמו שאבאר בקצרה מכל כתבי הקודש. ועל זה אמר ״והיו לאותות״ כלומר שיהיו המאורות לעשות האותות בארץ, כי הם מושלים בארץ ורושמים בכל הדברים. השמש יחמם האויר והיבשה, הוא יעשה אותותיו בכל הזרעונים והעצים להצמיחם ולגדלם. וכן יעשה הירח במקצת הצמחים, וכאמרו ״ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים״.11 עליית המים12 ושקיעתן ידוע שהוא מעשה הירח. ואלפים ענינים כיוצא שפועלים המאורות בתחתונים הידועים, ורבות נעלמות ממנו אותות במעשה הגשמים. ואולי חמשה המאורות13 וכסיליהן גם הם עושים אותותם בארץ, אלא שנעלם מבני אדם. ועל כל פנים ברורים דברי הכתוב, ומורים על המפורסם לנו ממעשה המאורות. ובפירוש כתוב ״הידעת חקות שמים? אם תשים משטרו בארץ?״14 והמשטר הוא עצמו עשות אותות בארץ. ובלע״ז, אותות, מערקמאלע.15
והנה האותות נבדלים בהבדל כח עושיהן. וכח ה׳ בלי תכלה ועושה נפלאות לבדו. על כן תֵּרָאֶה ממשלתו בעשיית מעשה אותות הפלא ופלא. וממין זה היו מכות מצרים אותות כמו ״ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות״.16 והנפלאות שעשה למשה במראה הסנה קרא הכתוב אותות כאמור ״והיה אם לא יאמינו... לקול האות הראשון״17 וגו׳. וכן כל המעשים שעשה משה לפני פרעה, נקראים ״אותות״ וגם היו מופתים, ויתבאר במקומו בעז״ה, כאמרו ״והרביתי את אותותי״,18 ״למען שיתי אותותי אלה בקרבו״,19 ״ואת אותותי אשר שמתי בם״,20 ״אותותי אשר עשיתי״21 ודומיהם; שבהיותן מעשים רשומים מפליאים, יורו על הבטחת ה׳ ועל ממשלתו נקראים אותות. וכן ״שאל לך אות מעם י״י אלהיך... הגבה למעלה״22 וגו׳ כלומר לחזק את לבו ישאל מעשה אות או מופת כלומר שיעשה מעשה חזק ומפליא שהוא אות או מעשה מופת. וחזקיה אמר ״מה אות כי ירפא יי לי״23 וגו׳ כלומר מעשה חזק ומפליא צריך אני לראות, שיחזק לבי להאמין שתתקיים בי הבטחותיך; ועשה לו פלא גדול בצֵל. וכן ״וישם יי לקין אות״24 שֶׁרָשַׁם בו מעשה חזק שייראו ממנו רואיו. ״והיתה כי תבאנה האותות האלה לך״25 וגו׳ שהיו כלם מעשים שסבב ה׳ שתקראנה לו לחזק לבו בדבר המלוכה. וכן בני אדם יעשו אותות כפי דרכם להבטיח על דבר על ידי מעשה שיעשו בדבר מן הדברים כמו ״איש על דגלו באותות״26 וגו׳ שהיה על דגל כל אחד צורה ידועה רשומה בו. וכן ״ונתתם לי אות אמת״,27 שתעשו מעשה רשום להבטיחני באמת שתעשו עמדי חסד. וכן מעשה המילה הוא אות בבשר האדם. ומעשה השבת וקיומו היא אות בין ה׳ ובין ישראל. ומעשה התפילין והנחתן על הזרוע היא אות. כי הם מעשים רשומים יורה כל אחד מהן על אמתת הדבר ההיא. וכשהתפלל על רוע מעללי אויבנו ששרפו מועדי אל, אמר ״שָׂמוּ אותותם אותות״,28 כלומר מעשיהם החזקים שהראו בהם גבורתם וחזקתם השלימו, ואין מוחה בידם. ולהיפך, אנחנו שמקדם (עשינו) [עשית לנו] אותות נוראות, ועכשיו אין כלום. וכאמרו ״אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא״29 וגו׳ כלומר אין בנו איש יודע לעשות אותות להדוף צרינו כאשר עשו הנביאים מקדם. וכן ״מפר אותות בדים וקוסמים יהולל״30 וגו׳, מעשה הקוסמים יהללו וכן כלם. ודומה לזה ״והיו לאותות״31 יהיו לעשות אותות בארץ, ומאותותיהם יראה כי הם מושלים בעולם התחתון. וכענין ״יומם השמש לא יככה וירח בלילה״.32 ולפי שפעולת המאורות כלול ג״כ מטוב ורע, וכענין הכתוב שזכרנו, אמר ״כה אמר י״י אל דרך הגוים אל תלמדו, ומאותות השמים אל תֵּחַתּוּ, כי יֵחַתּוּ גוים מהמה״.33 כלומר מפעולות וממשלות המאורות בארץ אל תחתו, אם34 מדרך הגוים אל תלמדו, יֵחַתּוּ הגוים מהמה. אבל אתה, אני י״י שומרך על יד ימינך ולא יגע בך רע, וכענין ״יומם השמש לא יככה״ וגו׳. והמליצה יקרא מאד כי אין בכל הלשון גם מלה אחת תכלול כל משטר המאורות בארץ, זולתי מלת ״לאותות״. כי אותות רבות יעשו המאורות בארץ, ואותותיהן אותות נאמנות, כי חק עולם נתן להם אלהים לא ימושו החקים האלה מלפניו.
ולמועדים – זרע וקציר קור וחום קיץ וחורף. כך פירש רמב״ן ז״ל. וכל זה כלול במלת לאותות כפי מה שפרשנוהו,35 כי הן אותות המאורות. ורש״י ז״ל אמר על שם העתים שעתידין ישראל להצטוות על המועדים והן נמנים למולד הלבנה. ור״י אברבנאל ז״ל אמר כי ״למועדים״ על ארבעה תקופות השנה. וראב״ע ז״ל אמר ״למועדים״ הן השעות. וכל הפרושים ויותר מהמה אמת, וכמו שאפרש לך בענין המלה הזאת.
דע כי מלת ״למועדים״ שרשו ״יעד״. ומצינו ״ואם לבנו ייעדנה״.36 ״שמעו מטה ומי יעדה״.37 ״אנה פניך מועדות״,38 ״אל אשקלון ואל חוף הים שם יעדה״.39 וענין כלם הוא מה שנאמר בלע״ז אנצייגען, גם בשטיממען.40 ולכן כל שהן מגזרות השרש הזה יורו על מין ממיני היעודים. והיעודים רבים, שמיעד אשה, שמיעד טובה או רעה, שמיעד זמן, או שמיעד מקום, צייט אודר ארט בעשטיממען.41 ואין ״מועד ומועדים״ על זמן כמו שאמר רד״ק ז״ל בשרש זה.42 והשם43 ״במועד שנת השמטה״,44 ״כי אקח מועד״45 ״מהבוקר ועד עת מועד״,46 ״ובחגים ובמועדים״47 וכו׳. [עד כאן מדברי רד״ק]. פירש הכל זמן, זמנים. ואני תמה מה יפרש על ״ועד עת מועד״? ו״עת״ הוא זמן.48 אבל כלם מענין שאמרנו, שמיעד דבר. וזהו ״אלה מועדי י״י״,49 והם הזמנים שיעד ה׳ להיות ימי מנוחה וקודש, ובכללן גם השבת וכן כלם. ויש ״מועדי קדש״ וגם ״מועדי חול״. כמו ״ויוחר50 מן המועד אשר יעדו״,51 מזמן שיעד לו והוא שלשת ימים שזכר לפניו. וכן על המקום כאמרו ״ויהי בבקר ויצא יהונתן השדה למועד דוד״,52 פירוש, אל המקום שיעד לו לָשֶׁבֶת שם, ונזכר לפני זה ״אצל האבן האזל״.53 אבל רד״ק פירש לזמן שאמר לו דוד, ותמה שהיה לו להמתין עד הערב. ומה שהשיב שיכול ללכת בבקר, ויקשה למה אמר ״למועד דוד״, אחר (שלא עשה במועדו?) [שלא קבע לו זמן מסוים?] ולפרושנו הודיע שקרב אל המקום שנסתר שם דוד כדי שיוכל לשמוע מה ידבר אל הנער וימהר לבוא אצלו.
וזהו שם ״אהל מועד״ שהוא מיועד להשראת השכינה. ולכן בתחלה קראו ״משכן״ ו״מקדש״. ואחרי כן בסדר אתה תצוה אמר בפעם הראשון ״עולת תמיד וגו׳ פתח אהל מועד לפני י״י״.54 ולפי שמלת ״מועד״ אינו מפורש לאיזו דבר הוא מיועד, פירש מיד ״אשר אִוָּעֵד לכם שמה לדבר אליך שם״. כלומר יעדתיו לְהִוָּעֵד שמה לכל העדה, כמו שנקהלו תמיד פתח אהל מועד. וכן יעדתיו שיהיה בו הדבור לדבר אליך שם. וכן ״ובית מועד לכל חי״55 שהוא הקבר שהוא מיועד להיות בית ומקום לכל חי. וכן ״מהבקר ועד עת מועד״,56 פירוש, עד העת שיעד ה׳ שיפסק בו, וכן כלם.
וככה ״למועדים״ הנאמר אצל המאורות הם יהיו לתת מועד לכל דבר, כי על ידי המאורות נדע כל המקומות וכל הזמנים. הם המיעדים זמן החרישה והזריעה והקצירה, וזמן הקור והחום והקיץ והחורף בכל גבולות הארץ. כדברי הרמב״ן57 ז״ל הם הקובעים זמני המועדות כלם כמו ״למועד אשוב אליך כעת חיה״58 לזמן המיועד שהוא כעת חיה אשוב אליך. הן יהיה זמן ארוך או קצר כמו ״וישם י״י מועד לאמר מחר יעשה י״י״,59 שהיה מיועד על רגע ידוע שדבר בו, שכן יעשה מחר. ובזה נכלל פירוש ראב״ע ז״ל שאמר ״לשעות״, כי לפעמים נועד על זמן שעה, ויראה ע״י המאורות. ובכלל זה גם הרגעים שתרגם עליהן מלת ״אותות״. וכן מועדי י״י שקביעתן ע״י המאורות. ובזה נכלל פירוש רש״י ז״ל. וכן זמני התקופות. וכן הם מועדים על המקומות, כי ע״י המאורות ילכו יורדי הים באניות וידעו כמה הם לאורך או לרוחב.60 וכן ביבשה נדע על ידי המאורות כל מדינה ומדינה וכל עיר ועיר. איפה היא מיוסדת לאורך ולרוחב העולם, וענינים רבים כיוצא שצריכין יעוד ברור. והן הן מעשה המאורות המיעדים לנו כל הזמנים וכל המקומות. ושים לב איך בחרה תורת י״י במליצה זו הכוללת ענין רחב כזה.
ולימים – מדת יום ומדת לילה, כן פירש רמב״ן ז״ל. וכבר אמר ״להבדיל בין היום ובין הלילה״.61 ויותר נכון כי ״ימים״ על כל מספר ימים שהן על ידי ממשלת המאורות כמו ״ירח ימים״.62 וכן שנות המחזרים שהן מי״ב או מי״ג חדשי לבנה, ואלה השנים נקראים ״ימים״ כמו ״לתקופות הימים״,63 ״ימים תהיה גאולתו״,64 כי אין שנה ללבנה ואין חדש לחמה, וחשבון ימים כאלו הוא ע״י המאורות וחשבון מהלכם במסילותיהם כידוע. ״ולשנים״ הם שנות החמה שתעשה השמש בתקופתה בשס״ה יום ושעות ורגעים ידועים. ודע כי חמשה הכוכבים האחרים יעשו גם הם מדה ידועה בתקופתם ומספר ימים, כי כל אחד יסוב מהלכו בזמן מצומצם כפעם בפעם, ומדתם ידועה. ואפשר שכל זה בכלל ״שנה״. שהמלה מן הִשָׁנוּת הדבר, כי החמה וגם שאר הכוכבים כשישלימו סבובם ויגיעו לנקודה שממנה החלו ללכת וישובו באותו הדרך פעם שני, יקרא ״שנה״. אלא שכלל בידנו שכל שנה האמורה בתורה סתם, הוא שס״ה ורביע יום כדאמרינן בגמרא.65 ונכון שמדות מהלך שאר הכוכבים כלל במלת ״ולימים״. אבל רמב״ן ז״ל אמר ״ולשנים״ שישלימו מהלכם ויוסיפו שנית לשוב בדרך אשר הלכו בו. ושנת הלבנה בשלשים יום. ולדבריו יעשה גם נוגה וכוכב וחביריהם שנים בשובם ללכת שנית, ומקרא מסייע לפירוש זה, כי ארבעתן שזכר שָׁבִים על המאורות כלם וכמו שאמרנו בפירוש ״לאותות ולמועדים״.
1. שמש.
2. במדבר ד, ט.
3. שמות כה, ו.
4. ירמיה י, ב.
5. כלומר הם מתרחשים לפי מהלך טבעי של גוף הארץ וגוף הירח, ואינם סימנים המתרחשים באופן מאולתר. [ואע״פ שחז״ל
(סוכה כט, א) תלו בזה סימנים לכעסו של ה׳, זה אינו סותר שאפשר לערוך חשבון מראש מתי יארע ליקוי זה. אלא הוא סימן קבוע לסימן לצרות האומות המשולים לחמה, וצרות ישראל המשולים לירח].
6. כדברי חז״ל.
7. יואל ג, ג.
8. פירוש זה. כי אין מדרך התורה לספר על הדברים הנעלמים, כנ״ל.
9. חלק על ראב״ע כנ״ל.
11. דברים לג, יד.
12. שפל וגיאות של אגמי המים.
13. כוכבי לכת של שצ״ם חנכ״ל, וכבר מנה בפירוט חמה ולבנה.
14. איוב לח, לג.
15. בלשוננו: לשים לב לתופעה מיוחדת.
16. שמות ד, יז.
17. שם ד, ח.
18. שמות ז, ג.
19. שם י, א.
20. שם י, ב.
21. במדבר יד, כב.
22. ישעיה ז, יא.
23. מל״ב כ, ח.
24. בראשית ד, טו.
25. שמו״א י, ז.
26. במדבר ב, ב.
27. יהושע ב, יב.
28. תהלים עד,ד.
29. שם עד, ט.
30. ישעיה מד, כה.
31. בראשית א, יד.
32. תהלים קכא, ו.
33. ירמיה י, ב.
34. אם תקימו את מצות ה׳ לא ללמוד מהם.
35. בכך רבינו מסתייג מדברי רמב״ן, כי הענין כבר נלמד ממלת ״לאותות״.
36. שמות כא, ט.
37. מיכה ו, ט.
38. יחזקאל כא, כא.
39. ירמיה מז, ז.
40. לקבוע.
41. בלועזית: לקבוע זמן או מקום.
42. הלן הרב מביא דברי רד״ק.
43. שם עצם.
44. דברים לא, י.
45. תהלים עה, ג.
46. שמו״ב כד, טו.
47. יחזקאל מו, יא.
48. ולפי דברי רד״ק הנ״ל הרי יש כאן מלה כפולה, ללא צורך.
49. ויקרא כג, ד.
50. כמו ״ויאחר״.
51. שמו״ב כ, ה.
52. שמו״א כ, לה.
53. שם כ, יט.
54. שמות כט, מב.
55. איוב ל, כג.
56. שמו״ב כד, טו.
57. איני יודע היכן אמר.
58. בראשית יח, יד.
59. שמות ט, ה.
60. מפת כדור הארץ מחולקת ע״י הקרטוגרפים לאזורים שונים, קוי אורך העולם וקוי רוחב. קברניטי האניות בעת נסיעתם בים יודעים את מקום הימצאותם ע״י הצפייה בכוכבים שונים. על פי חשבונות גיאומטריים יודעים הם לברר היכן הם נמצאים ולאיזה כיוון הם חותרים.
61. בטענה זו מסתייג רבינו מפירושו של הרמב״ן.
62. דברים כא, יג.
63. שמו״א א, כ.
64. ויקרא כה, כט.