×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַנֵּ֣פֶן וַנַּ֔עַל דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ⁠־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכׇל⁠־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃
Then we turned, and went up the way to Bashan; and Og the king of Bashan came out against us, he and all his people, to battle at Edrei.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקוניטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלגור אריהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וְאִתְפְּנִינָא וּסְלֵיקְנָא לְאוֹרַח מַתְנַן וּנְפַק עוֹג מַלְכָּא דְּמַתְנַן לְקַדָּמוּתַנָא הוּא וְכָל עַמֵּיהּ לְאָגָחָא קְרָבָא לְאֶדְרֶעִי.
And we turned, and went up the way of Mathnan;⁠a and Og king of Mathnan came out to meet us, he and all his people, to give battle at Edrehi.
a. Samaritan Version, Batanea. Hebrew, Bashan.
וכווינן וסלקנן לאורחא (ר){ד}⁠בותניין ונפק עוג מלכא דבותניין לקדמותן הוא וכל עמיה לסדריב קרבה לאדרעיג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לאורח״) גם נוסח חילופי: ״או׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לסדרי״) גם נוסח חילופי: ״למסדרה סדרי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לאדרעי״) גם נוסח חילופי: ״בא׳⁠ ⁠⁠״.
ואתפנינא וסליקנא אורח מתנן ונפק עוג מלכא דמתנן לקדמותנא הוא וכל עמיה לאגחא קרבא לאדרעת.
And turning, we went up by the way of Mathnan: and Og the king of Mathnan came out to meet us, he and all his people, to give battle in Edrehath.
(א-יא) וְכָל (שְׁלַל הַבְּהֵמָה) [הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים] וְגוֹ׳ – בָּאוּ וְעָשׂוּ מִלְחָמָה עִם סִיחוֹן וְעוֹג וְנָפְלוּ בְיָדָן, וְנָטְלוּ כָּל מַה שֶּׁלָּהֶן. מַלְכוּת זוֹ מִתְגָּאָה וּמִשְׁתַּחֶצֶת וְאֵין לָהּ אֶלָּא אַרְבַּע מְדִינוֹת שֶׁרְאוּיוֹת לְמַלְכוּת, וְאֵלּוּ הֵן, אַסְיָא וַאֲלֶכְּסַנְדְרִיָּא וְקַרְטִיגְנִי וְאַנְטוֹכְיָא, וְאֵלּוּ הָיוּ לָהֶם שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב [וְכֻלָּן רְאוּיוֹת לְמַלְכוּת], וּבָאוּ וְעָשׂוּ מִלְחָמָה עִם סִיחוֹן וְעוֹג וְנָפְלוּ בְּיָדָן וְנָטְלוּ כָּל מַה שֶּׁלָּהֶן. אֲבָל מִשֶּׁנִּתְמַלְּאוּ מִן הַבִּזָּה הִתְחִילוּ מְבַזִּין אֶת הַבִּזָּה, מְקָרְעִין כְּסוּת וּמַשְׁלִיכִין, [וּמְקָרְעִין] בְּהֵמָה וּמַשְׁלִיכִין, לִפִי שֶׁלֹּא הָיוּ מְבַקְּשִׁין אֶלָּא כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ״.

רמז תתי

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ (במדבר כ״א:ל״ד) – כְּתִיב ״וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל״. עוֹג וְכָל גְּדוֹלָיו עִמּוֹ הָיוּ שָׁם. אָמְרוּ לְעוֹג לֹא הָיִיתָ אוֹמֵר אַבְרָהָם פִּרְדָּה עֲקָרָה הוּא וְאֵינוֹ מוֹלִיד. אֲמַר לֵיהּ עַכְשָׁיו מַתְּנָתֵיהּ מַה הִיא, לָא שְׁפוּפָה, אִם יָהִיב אֲנָא אֶצְבָּעִי פָּחִישׂ אֲנָא יָתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ מְבַזֶּה מַתְּנָתִי, חַיֶּיךָ שֶׁאַתָּה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֶלֶף אֲלָפִים וְרִבּוֹא רְבָבוֹת מִבְּנֵי בָנָיו וְאֵין סוֹפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ לִפֹּל אֶלָּא בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ״.
הַבָּחִיר שֶׁבַּנְּבִיאִים נִתְיָרֵא (כָּתוּב בְּרֶמֶז קל״א וּבְסוֹף פָּרָשַׁת זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה).
רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ – אֲמַר לֵיהּ רְאֵה שֶׁהִפַּלְתִּי שָׂר שֶׁלָּהֶם לְפָנֶיךָ, כְּמֶלֶךְ שֶׁמּוֹסֵר שׂוֹנְאוֹ שֶׁל בְּנוֹ לְפָנָיו וְהוּא אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה בוֹ כָּל מַה שֶּׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ. בָּאוּ מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל לִתְחוּמָהּ שֶׁל אֶדְרֶעִי. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה נַחֲנֶה כָּאן, וְאָנוּ נִכְנָסִין בַּשַׁחֲרִית וְכוֹבְשִׁים אוֹתָהּ. עָמְדוּ בְּשַׁחֲרִית. בָּאוּ לִכָּנֵס לְאֶדְרֶעִי, וַעֲדַיִן לֹא הָיָה הָעַיִן רוֹאָה. תָּלָה מֹשֶׁה עֵינָיו וְרָאָה אֶת עוֹג יוֹשֵׁב עַל הַחוֹמָה וְרַגְלָיו מַגִּיעִין לָאָרֶץ. אָמַר מֹשֶׁה אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֲנִי רוֹאֶה, חוֹמָה אַחֶרֶת בָּנוּ אֵלּוּ הַלַּיְלָה. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֹשֶׁה זֶה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה הוּא עוֹג. אֹרֶךְ רַגְלָיו הָיָה (שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה) [שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה] אַמָּה. אוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא מֹשֶׁה. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּירָא, שֶׁמַּפִּילוֹ אֲנִי לְפָנֶיךָ. עָשׂוּ עִמּוֹ מִלְחָמָה. עוֹג הָיָה תּוֹלֵשׁ הַר וְזוֹרְקוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, וּמֹשֶׁה הָיָה נוֹטֵל צְרוֹר וּמַזְכִּיר עָלָיו שֵׁם הַמְפֹרָשׁ וְסוֹמְכוֹ. יִשְׂרָאֵל הָיוּ אוֹמְרִים אֲרוּרוֹת הַיָּדַיִם שֶׁכָּךְ זוֹרְקוֹת, וְהָאֱמוֹרִיִּים הָיוּ אוֹמְרִים בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם שֶׁכָּךְ סוֹמְכוֹת.
כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ – בְּיָדְךָ אֶתְּנֶנּוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא נָתַתִּי אֹתוֹ, כְּבָר פָּסַקְתִּי אֶת דִּינוֹ בִּימֵי אַבְרָהָם דִּכְתִיב ״וַיָּבֹא הַפָּלִיט״ וְכוּ׳ (כִּדְכָתוּב לְעֵיל). דָּבָר אַחֵר: כְּבָר פָּסַקְתִּי דִינוֹ מִימוֹת יִצְחָק שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם״ וְכוּ׳ (כִּדְכָתוּב לְעֵיל). דָּבָר אַחֵר: כְּבָר פָּסַקְתִּי דִינוֹ מִימוֹת יַעֲקֹב שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְבָרֵךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה״, הָיָה שָׁם עוֹג בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אֲמַר לֵיהּ פַּרְעֹה לֹא כָךְ הָיִיתָ אוֹמֵר אַבְרָהָם פִּרְדָּה וְכוּ׳ (כְּדִלְעֵיל), הֲרֵי זֶה בֶּן בְּנוֹ וְשִׁבְעִים נֶפֶשׁ מִיּוֹצְאֵי יְרֵכוֹ, אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל עוֹג מַכְנִיס בּוֹ עַיִן רָעָה וְכוּ׳.
הִתְחִיל מֹשֶׁה מִתְיָרֵא, נִגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲמַר לֵיהּ מֵעוֹג אַתָּה מִתְיָרֵא שֶׁכָּתוּב בּוֹ הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׁ בַּרְזֶל, מַאי אִכְפַּת לְךָ, כִּירַק עֵשֶׂב הוּא, כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּיָרָק מַמָּשׁ כָּךְ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן״, אַל תִּקְרֵי כִּי רַק אֶלָּא כְּיָרָק. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ מֹשֶׁה נִתְיָרֵא, רָאָה אוֹתוֹ תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכּוֹ, (אַרְבּבָעִים) [אַרְבַּע] אַמּוֹת רָחְבּוֹ. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כְלוּם, אַל תִּירְאוּ אוֹתוֹ. (פסוק ד) שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב. לָמָּה צָרִיךְ הַכָּתוּב לְפָתְרוֹ. אֶלָּא לְהוֹדִיעַ נִסִּים שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָיוּ אֻכְלוּסִין הַרְבֵּה, שֶׁאִלּוּ הָיוּ צְרִיכִין לְהִכָּנֵס לְכָל עִיר לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה לֹא הָיוּ יוֹצְאִין כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, בִּירִיחוֹ כַּמָּה צָרוּ עָלֶיהָ יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת״ וְגוֹ׳, (מלכים ב י״ז:ה׳) ״וַיַּעַל שׁ(וֹ)⁠מְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים״, וּמֶה עָשָׂה לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (לעיל ב׳:ל״ב) ״וַיֵּצֵא סִיחֹן״ וְגוֹ׳. בְּסִיחוֹן אוֹמֵר ״בָּזַּזְנּוֹ״ וּמִלֵּא כְּרֵסָן וְהֶעֱשִׁירוּ. בְּעוֹג הָיוּ מְבַזִּין אֶת הַבִּזָּה לְכָךְ נֶאֱמַר ״בַּזּוֹנוּ״. (פסוק ט) צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן. שֶׁפֵּרוֹתָיו מַשִּׁירִין. שְׂנִיר. שֶׁהוּא שׂוֹנֵא הַנִּיר. חֶרְמוֹן שֶׁהוּא שֶׁל חֶרֶס. דָּבָר אַחֵר: ״חֶרְמוֹן״. שֶׁהוּא יוֹשֵׁב מָלֵא כְּרִמּוֹן. כִּי רַק עוֹג. לָמָּה הֶאֱרִיךְ יָמִים. שֶׁהוּא בִּשֵּׂר אֶת אַבְרָהָם, דִּכְתִיב (בראשית י״ד:י״ג) ״וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי״.
תֻ׳םַּ וַלַיְנַא וַצַעַדנַא טַרִיקַ אַלּבַּתַּ׳נִיתִ פַכַ׳רַגַ עַוְגֻ׳ מַלִכֻּ אַלּבַּתַּ׳נִיתִ לִלִקַאאִנַא הֻוַ וַגַמִיעֻ קַוְמִהִ לִלחַרבִּ אִלַי׳ אִד׳רַאעַתַּ
אחרי זאת, פנינו ועלינו דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתנו הוא וכל-עמו למלחמה אל אדראעת.
ונפן ונעל – כל לצד צפון, עלייה היא.
ונפן ונעל AND WE TURNED AND WENT UP – every journey towards the north (from the wilderness towards Canaan) is "uphill".
ונפן ונעל – מדרום לצפון.
דרך הבשן – שבין הירדן וארץ בני עמון שכל ההולך מדרום לצפון עולה הוא.⁠1
1. שאוב מרש״י.
ונפן ונעל, "we turned around and ascended; from the south to the north.⁠"
דרך הבשן, "on the way to Bashan,⁠" which is situated between the river Jordan and the land of the Bney Ammon. Anyone travelling from the south to the north in that region is automatically ascending.
דרך הבשן – ע״ש שן שגדל לו כדאיתא בהרואה.
ואתחנן אל י״י
והאריך בכאן בעד מלחמות עוג לזכור הפרטים כי היה בענינה פלא עצום כי היו במלכותו ששים עיירות בצורות חומה גבוהה דלתים ובריח לבד מהעיירות הבלתי מוקפות חומה שהיו הרבה מאוד וכבשום כולם בזמן קצר מאד כי משה לא חיה אחרי אהרן כי אם חדש א׳ ובחלק קטן ממנו נעשה זה לפי מה שיתבאר מהדברים הרבים שעשה משה בזה הזמן.
(א-י) וכן ונפן ונעל דרך הבשן ויצא עוג וגו׳ ונלכוד את כל עריו בעת ההיא לא היתה קריה אשר לא לקחנו וגו׳ – כל זה ספר שבאו עליו כאדם שבא לתוך שלו ולוקחו בחזקת הזכות אשר לו עליו כמו שאמר בפירוש ונקח בעת ההיא את הארץ מיד שני מלכי האמרי אשר בעבר הירדן וגו׳ כל ערי המישור וגו׳.
ונפן ונעל דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן וגו׳ עד ממלכת עוג בבשן. אחרי שזכר מלחמת סיחון זכר אחריה מלחמת עוג מלך הבשן. וזכר שעוג לא שמר שליחות שאלת השלום. אבל מיד יצא עוג ועמו לקראתם.
כל צד צפון הוא עלייה. לפי שהוא התקרבות לארץ, ששייך בו עליה, שארץ ישראל היה בצפון שלהם, לפיכך לצד צפון יקרא עליה:
ונפן ונעל – כל צד צפון הוא עלייה:
ויצא עוג – לא המתין שישלחו אליו מלאכים, או שיגעו בגבולו, אבל יצא עד אדרעי שהוא חוץ לארצו להלחם בם:
ונפן – פנינו וסרנו מארץ עמון.
ויצא וגו׳ – ומשום כך לא נשלחו אליו דברי שלום (רמב״ן).
ונפן ונעל – לשון ונפן1 משמעו כמו שעולה ומביט לאחוריו כמסתפק אם ראוי וישר לעלות או לא2. וכבר3 נתבאר בס׳ במדבר כ״א ל״ג ל״ד שלא היה ההכרח לבוא לידי מלחמה עם עוג. ואדרבה רצון משה היה שלא לכבוש ארצו עד אחר כבישת ארץ ישראל. אבל ישראל לא נזהרו בדבר4, והגיע שעלו דרך הבשן. ובאמת היה זה סיבה מהמסבב יתברך.
1. לשון זו נזכרה כבר לעיל (ב,א) ״ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף״, וכן שם פסוק ח׳ ״ונפן ונעבור דרך מדבר מואב״, ועיי״ש בדברי רבינו. ועיין גם לעיל (א,ז) ״פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי״, וכן שם פסוק מ׳ ״פנו לכם וסעו המדברה״, וכן (ב,ג) ״פנו לכם צפונה״, ועיי״ש ברבינו. ועוד ועוד.
2. אך יש לעיין האם ההגדרה הזו שכתב רבינו מתאימה לכל הפסוקים שהבאנו בהערה הקודמת.
3. ממשיך רבינו להסביר מדוע משמעות זו מדוייקת כאן בקשר למלחמת עוג.
4. המרגלים ששלח משה לרגל את יעזר, לא נזהרו, והתפשטו הלאה לכיוון הבשן.
(א-ג) הפסוקים האלה כתובים כמעט מלה במלה בבמדבר כא, לג⁠־לה. כאן לא כתוב ״ואת בניו״ (במדבר כ״א:ל״ה), לעומת זאת לא נזכרו בניו של סיחון בבמדבר והם כתובים כאן.
הבשן – בשן במובן המצומצם מתכוון לשטח הארץ בין הירמוך והחרמון בצפון ובין ים כנרת במערב והחורן במזרח. במובן רחב יותר הוא כולל גם את החלק הצפוני של גלעד מן היבק ואילך (פסוקים י״ב-י״ג).
אדרעי – היתה כפי הנראה עיר הבירה השניה, כיון שהיא נזכרת תמיד אחרי עשתרות (דברים א׳:ד׳).
אל תירא – כפי הנראה פחדו ישראל מפני ממדי הענק של עוג (השוה פסוק י״א).
כאשר עשית – השוה ב׳:ל״ג והלאה.
השאיר – מקור, כמו ז׳:כ״ד, כ״ח:מ״ח.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקוניטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלגור אריהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ב) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֵלַי֙ אַל⁠־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־עַמּ֖וֹ וְאֶת⁠־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃
Hashem said to me, "Don't fear him, for I have delivered him, and all his people, and his land, into your hand; and you shall do to him as you did to Sihon king of the Amorites, who lived at Heshbon.⁠"
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)דברים רבהילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובעקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַאֲמַר יְיָ לִי לָא תִדְחַל מִנֵּיהּ אֲרֵי בִידָךְ מְסַרִית יָתֵיהּ וְיָת כָּל עַמֵּיהּ וְיָת אַרְעֵיהּ וְתַעֲבֵיד לֵיהּ כְּמָא דַּעֲבַדְתָּא לְסִיחוֹן מַלְכָּא אֱמוֹרָאָה דְּיָתֵיב בְּחֶשְׁבּוֹן.
And the Lord said to me, Fear him not; for I have delivered him into your hand, with all his people and his land; and you shalt do to him as you have done to Sihon king of the Amoraah, who dwelt at Heshbon.
ואמר י״י לי אמר משה לא תדחל מנהא ארום בידך מסרית יתיה וית כל עמיה וית ארעיה ותעבד ליה היך מה די עבדת לסיחון מלכהון דאמורייב דהווה שרי בחשבון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא נוסח אחר: ״כיוון דחמה משה עוג רשיעא זע ואירתת מן קודמיה אמ׳ הלא הוא דן עוג רשיעא דהווה מחסר לאבהתן אברהם שרה ואמר להון אתון מדמין לאלנין שתילין על מבועין דמיין ברם פירין לית אינון עבדין בגין כן אמתין ליה קודשא בריך הוא והוא שמיה משבח שנין סגיאין מן בגלל למחווייה יתיה לדרייה דהוא מסר יתיה בידי בנוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאמוריי״) גם נוסח חילופי: ״{דאמו}⁠ראי״.
ואמר י״י לי לא תידחל מיניה ארום בידך מסרית יתיה וית כל עמיה וית ארעיה ותעביד ליה היכמה דעבדת לסיחן מלכא דאמוראה דיתיב בחשבון.
And the Lord said to me, Fear him not; for into thy hand I have delivered him, and all his people, and his land; and you shalt do to him as you hast done to Sihon king of the Amoraah, who dwelt in Heshbon.
כיון דחמא משה ית עוג רשיעא זע ומרתת מן קדמוי ואמר הלא דין הוא דהוה מחסד לאבהתן אברהם ושרה ואמר להון אתון דמיין לאילנין שתילין על מבועין דמיין ברם פירין לית הינון עבדין בגין כן אמתין ליה קודשא בריך הוא יהי שמיה משבח אחייא יתיה שנין סגיאין מן בגלל למחויא יתיה לדריא דהוא מסר יתיה ביד בנוי ואמר מימרא דיי ליה משה לא תדחל מיניה ארי בידך מסרית יתיה וית כל עמיה וית ארעיה ותעביד ליה היך מה דעבדת לסיחון מלכיהון דאמוראי דהוה שרי בחשבון.
When Mosheh saw that wicked one, he trembled before him, and said, Is not this he who did scoff at our father Abraham and Sarah, and said to them, Ye are like trees planted by a fountain of water, but ye bear no fruit? Therefore did the Holy One, blessed be He, and let His Name be glorified, cause him to wait, and prolong him many years alive, to show to him the generations, because He would deliver him into the hands of his (Abraham's) children: therefore the Word of the Lord said to Mosheh, Be not afraid of him, for into thy hand have I given him up, and all his people, and his land, and thou shalt do to him as thou hast done to Sihon king of the Amoraee, who dwelt in Heshbon.
[כה] דָּבָר אַחֵר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ – כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנּוּ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ (דברים ג׳:ב׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָר פָּסַקְתִּי דִינוֹ מִימוֹת אַבְרָהָם, כֵּיצַד, בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁבָּה לוֹט בֶּן אָחִיו, וּבָא עוֹג וּבִשֵּׂר אֶת אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבֹא הַפָּלִיט (בראשית י״ד:י״ג), אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא פָּלִיט הָיָה שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עוֹג, שֶׁבָּא וּמָצָא אֶת אַבְרָהָם עָסוּק בְּמִצְווֹת בְּעֻגּוֹת הַפֶּסַח, וְלֹא בָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם אֶלָּא לְשֵׁם נוֹיָהּ שֶׁל שָׂרָה, אָמַר בְּלִבּוֹ הֲרֵינִי מְבַשֵּׂר אוֹתוֹ, וְהַגְּדוּד הוֹרְגוֹ, וְנוֹטֵל אֲנִי אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִי רָשָׁע, כָּךְ אָמַרְתָּ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ שְׂכַר רַגְלֶיךָ, וּמַאֲרִיךְ לְךָ שָׁנִים, וּמַה שֶּׁחָשַׁבְתָּ בְּלִבְּךָ הֲרֵינִי הוֹרֵג אַבְרָהָם וְנוֹטֵל אֶת שָׂרָה, בְּיַד בְּנֵי בָנֶיהָ עָתִיד אוֹתוֹ הָאִישׁ לִפֹּל.
דָּבָר אַחֵר: כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ – כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנּוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ, כְּבָר פָּסַקְתִּי אֶת דִּינוֹ מִימוֹת יִצְחָק, כֵּיצַד, בְּשָׁעָה שֶׁמָּל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה וְקָרָא לְכָל מַלְכֵי כְּנַעַן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל וגו׳ (בראשית כ״א:ח׳), מַהוּ גָּדוֹל, שֶׁכָּל גְּדוֹלִים הָיוּ שָׁם, אַף עוֹג הָיָה שָׁם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ לוֹ לְעוֹג לֹא כָּךְ הָיִיתָ אוֹמֵר, אַבְרָהָם פִּרְדָּה עֲקָרָה הוּא וְאֵינוֹ מוֹלִיד, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת יִצְחָק אָמַר, מַהוּ זֶה, אֵין זֶה כְּלוּם, בְּאֶצְבָּעִי אֲנִי הוֹרְגוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ אָמַרְתָּ, עַל מְנָת שֶׁתִּרְאֶה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, וּבְיָדָם אוֹתוֹ הָאִישׁ עָתִיד לִפֹּל.
דָּבָר אַחֵר: כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנּוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא נָתַתִּי, כְּבָר פָּסַקְתִּי אֶת דִּינוֹ מִימוֹת יַעֲקֹב, כֵּיצַד, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס יַעֲקֹב אֵצֶל פַּרְעֹה לְבָרֵךְ אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה (בראשית מ״ז:ז׳), הָיָה עוֹג יוֹשֵׁב שָׁם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לוֹ פַּרְעֹה לְעוֹג לֹא כָךְ הָיִיתָ אוֹמֵר, אַבְרָהָם פִּרְדָּה עֲקָרָה הוּא וְאֵינוֹ מוֹלִיד, הֲרֵי בֶּן בְּנוֹ וְשִׁבְעִים נֶפֶשׁ מִירֵכוֹ, אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל עוֹג מַכְנִיס עַיִן רָעָה עֲלֵיהֶן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִי רָשָׁע, מָה אַתָּה מַכְנִיס עַיִן רָעָה בְּבָנַי, תִּמַּס עֵינוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ, עָתִיד אוֹתוֹ הָאִישׁ לִפֹּל בְּיָדָן, הֲרֵי כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שׁוֹמְעִים שִׁמְעֲכֶם וּמִתְיָרְאִין וּמִתְפַּחְדִין מִכֶּם, כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ (דברים כ״ח:י׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ
ב׳ אותו בתורה שלמים בב׳ ווים
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ (אותו). שְׁנֵי אוֹתוֹ הֵם שְׁלֵמִים בַּתּוֹרָה בִּשְׁנֵי וָוִי״ם, אֶחָד זֶה, וְאֶחָד - (דברים כב) עַד דְּרֹשׁ אָחִיךְ אֹתוֹ (אותו). מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהֵם אוֹת מַמָּשׁ.
עַד דְּרשׁ אָחִיךְ (אחיך ממש) אֹתוֹ (אותו), שֶׁצָּרִיךְ לְפָרֵשׁ אֶת אוֹתוֹ הָאוֹת שֶׁל אוֹתָהּ אֲבֵדָה.
אותו זה עוג שנדבק באברהם
גַּם כָּךְ אוֹתוֹ הַזֶּה, זֶה עוֹג שֶׁנִּדְבַּק בְאַבְרָהָם, וּמֵאַנְשֵׁי בֵיתוֹ הָיָה, וּכְשֶׁנִּמּוֹל אַבְרָהָם מַה כָּתוּב? (בראשית יז) וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְגוֹ׳. זֶה עוֹג שֶׁנִּמּוֹל עִמּוֹ וְקִבֵּל אוֹת הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה.
כֵּיוָן שֶׁרָאָה עוֹג שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְקָרְבִים אֵלָיו, אָמַר: הֲרֵי וַדַּאי אֲנִי הִקְדַּמְתִּי זְכוּת שֶׁעוֹמֶדֶת לָהֶם, וְזֶה שָׂם לְמוּלוֹ.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּחַד מֹשֶׁה, אֵיךְ יָכוֹל לַעֲקֹר רשֶׁם שֶׁרָשַׁם אַבְרָהָם? אָמַר, בְּוַדַּאי הַיָּמִין שֶׁלִּי מֵת, שֶׁהֲרֵי הַיָּמִין צָרִיךְ לָזֶה.
אִם נֹאמַר הֲרֵי אֶלְעָזָר - יְמִין הַלְּבָנָה הוּא וְלֹא יְמִינִי. וְהָאוֹת הַזֶּה לְיָמִין הוּא, שֶׁאַבְרָהָם הוּא לְיָמִין.
מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּירָא אֹתוֹ. אַל תִּירָא אֶת אוֹתוֹ הָאוֹת שֶׁלּוֹ, וַאֲפִלּוּ לַיָּמִין לֹא צָרִיךְ.
כִּי בְיָדְךְ נָתַתִּי. שְׂמֹאלְךְ תַּעֲקֹר אוֹתוֹ מֵהָעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי הוּא פָּגַם הָרֹשֶׁם שֶׁלּוֹ, וּמִי שֶׁפּוֹגֵם אוֹת זוֹ רָאוּי לְהֵעָקֵר מֵהָעוֹלָם, כָּל שֶׁכֵּן שְׂמֹאל שֶׁלְּךְ, שֶׁהִיא יָדְךְ, יַעֲקֹר אוֹתוֹ מֵהָעוֹלָם, בִּגְלַל זֶה נֶעֱקַר מֵהָעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ שֶׁהוּא תַּקִּיף מִבְּנֵי הַגִּבּוֹרִים וְרָצָה לְהַשְׁמִיד אֶת יִשְׂרָאֵל, נָפַל בִּידֵי מֹשֶׁה וְהֻשְׁמַד.
בִּגְלַל זֶה הַכֹּל הִשְׁמִידוּ יִשְׂרָאֵל, בָּנָיו וְכָל עַמּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ, וְכָתוּב (דברים ב) וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָו. בְּנוֹ כָּתוּב, חָסֵר יוֹ״ד, וְקוֹרְאִים בָּנָיו, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהוּ הַחֲבֵרִים.
אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁמֹּשֶׁה הַנָּבִיא הָיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁבִּגְלָלוֹ עָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הָאוֹתוֹ הַלָּלוּ, וּפֵרְשׁוּהָ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא גָזַר בְּרִיתוֹ עִם שְׁאָר הָעַמִּים לְהִתְקַשֵּׁר בּוֹ, אֶלָּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית יז) וּבֵין זַרְעֲךְ אַחֲרֶיךְ לְדרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם. וְכָתוּב (ישעיה נט) וַאֲנִי זֹּאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה׳ רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךְ וְגוֹ׳, לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךְ וְגוֹ׳. בָּרוּךְ ה׳ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.
פַקַאלַ אַללָּהֻ לִי לַא תַּכַ׳פהֻ פַאנִּי קַד אַסלַמתֻהֻ פִי יַדִךַּ וַגַמִיעַ קַוְמִהִ וַבַּלַדִהִ וַאצנַע בִּהִ כַּמַא צַנַעתַּ בִּסִיחֻוןַ מַלִךִּ אלּאַמֻורִיִּין אַלּמֻקִיםִ פִי חִשׁבּוּןַ
ואמר ה׳ לי, אל תפחד ממנו, היות שאני כבר הסגרתי אותו בידך, הוא וכל-עמו וארצו, ועשה בו כמו שעשית, בסיחון מלך האמוריים השוכן בחשבון.
אל תירא אותו – ובסיחון לא הוצרך לומר: אל תירא אותו, אלא מתיירא היה משה שלא תעמוד לו זכות ששימש אברהם, שנאמר: ויבא הפליט (בראשית י״ד:י״ג) והוא עוג.
אל תירא אתו DO NOT FEAR HIM – In the case of Sihon, however, it did not feel it necessary to state, "Do not fear him"!? But in the case of Og Moshe feared lest the merit that he (Og) had been of service to Avraham might avail him, as it is said, (Bereshit 14:13: see Rashi thereon), "And the fugitive came", and that was Og (Bereshit Rabbah 42:8; see Rashi on Bemidbar 21:34).
פס׳: ויאמר ה׳ אלי אל תירא אותו1מיכן אמרו עוג מלך הבשן משה הרגו:
1. מכאן אמרו עוג וכו׳. מסיפא דקרא כי בידך נתתי אותו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ועם היות שמהירות המלחמה כזה כל שכן בראיתם השמד סיחון ועמו ועוג שלא חשש לזה היה מורה על גבורתו והוא ממה שיפחד הלבבות. הנה הש״י אמר למשה אל תירא אותו. כלומר אל תבהל מחריצותו וזדונו בצאתו לקראתכם. ובמדרש אמרו שהיה משה ירא מעוג לפי שעוג שמש לאברהם שנאמר ויבא הפליט והוא היה עוג ומשה היה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם והוא דרך הגדה. והענין הוא שלא יראו מגבורתו כי עתיד הוא שיפול לפניהם.
אל תירא אתו – פירשתיו (במדבר כ״א ל״ד):
ויאמר ה׳ אלי אל תירא אותו – כי אצל סיחון הקדים ה׳ לאמר להם שיתגרו בו מלחמה ושינצחוהו, ומה שיצא לקראתם היה ע״י ששלחו מלאכים שנית כנ״ל, אבל בעוג לא בא תחלה שום דבור שילחמו אתו והוא בא לקראתם למלחמה פתאום, לכן א״ל ה׳ אל תירא אותו שזה נעשה מאתי שאמצתי את לבבו שעי״כ בידך נתתי אותו וכו׳ ועשית לו כאשר עשית לסיחון שע״י שיצא מעריו הבצורות תכבוש את הערים בנקל כנ״ל:
אל תירא אותו – ג״ז נתבאר שם שזה היה מוראו של משה באשר המה הסבו מלחמתו בלי הכרח כ״כ.
{כאשר עשית1 – לרשת את ארצו, לא רק להנצל ממנו, אלא גם להתנחל שמה.⁠2}
1. לכאורה מיותר, לאחר שהבטיחו ״כי בידך נתתי אותו וגו׳⁠ ⁠⁠״.
2. כפי שביאר רבינו לעיל (ב,לא).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)דברים רבהילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובעקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ג) וַיִּתֵּן֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ בְּיָדֵ֗נוּ גַּ֛ם אֶת⁠־ע֥וֹג מֶֽלֶךְ⁠־הַבָּשָׁ֖ן וְאֶת⁠־כׇּל⁠־עַמּ֑וֹ וַנַּכֵּ֕הוּ עַד⁠־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר⁠־ל֖וֹ שָׂרִֽיד׃
So Hashem our God delivered into our hand Og also, the king of Bashan, and all his people. And we struck him until there was no remnant left of him.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המוראור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּמְסַר יְיָ אֱלָהַנָא בִּידַנָא אַף יָת עוֹג מַלְכָּא דְּמַתְנַן וְיָת כָּל עַמֵּיהּ וּמְחֵינָהִי עַד דְּלָא אִשְׁתְּאַר לֵיהּ מְשֵׁיזֵיב.
And the Lord our God delivered Og the king of Mathnan into our hand with all his people, and we smote him until not a remnant of him escaped.
ומסר י״י אלהן בידןא לחודב ית עוג מלכא דבותנין וית כל עמיה וקטלנן יתיה עד די לא אישתיירג ליה שיזבו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בידן״) גם נוסח חילופי: ״בידינן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אישתייר״) גם נוסח חילופי: ״שייר״.
ומסר י״י אלקנא בידנא אוף ית עוג מלכא דמתנן וית כל עמיה ומחינוהי עד דלא אשתייר ליה משיזיב.
And the Lord our God gave up into our hands Og the king of Mathnan, and all his people; and we smote him till no remnant remained to him.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פַסַלַמַהֻ אַללָּהֻ רַבֻּנַא פִי יַדִנַא וַאִיצַ׳א עֻוְגֻ׳ מַלִכֻּ אַלּבַּתַּ׳נִיתִ וַגַמִיעֻ קַוְמִהִ פַקַתַּלנַאהֻם חַתַּי׳ לַם נֻבּקִ לַהֻ שַׁרִידַא
מיד הסגיר אותו ה׳ אלהינו, בידנו, וגם כן, עוג מלך הבשן וכל-עמו, אזי הרגנו אותו עד אשרלא השארנו לו שריד.
השאיר לו – כל אחדא מישראל, והוא פועל עבר.
א. המלים ״כל אחד״ חסרות בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, והושלמו מכ״י ס״פ I.24, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176, לוצקי 827 רק: ״אחד״.
NONE WAS LEFT TO HIM.⁠1 Each of the Israelites [left none to him].⁠2 Hishir is in the perfect.
1. Hebrew, hishir (he [Israel] left him).
2. Hishir (none was left) is in the singular. Thus our verse literally reads, and we smote him until he left him with no one remaining. Ibn Ezra renders this, and we smote him until each one of the Israelites left him no one standing.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג-ה) וזכר שכן היה בפועל שהכו אותו עד בלתי השאיר לו שריד וילכדו את כל עריו.
וזכר שהיו ערים בצורות חומה גבוהה דלתים ובריח.
וא״כ רשם בנצחון הזה ג׳ דברים נפלאי׳. האחד שלקח את עוג בהיותו גבור חיל והיותו מלך ועל המעט ילכדו המלכי׳. הב׳ שלא הרגו חלק מעמו אבל כל העם מקצה הרגו בלתי השאיר לו שריד. הג׳ שלא די העם אשר בשדה אבל גם הערים אבד כלם. והוא דבר זר שכל הערים יכבשום יחד בהיותם חזקות לא תשאר אחת שתתחזק כנגד האויבי׳ ימים או עשור ולזה אמר ונלכוד את כל עריו לא בזמן ארוך אבל בעת ההיא. לא היתה קריה אשר לא לקחנו מאתם וזכר רבוים. באמרו ששים עיר וזכר חזקם באמרו כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה. וכלל אח״כ באמרו ונקח את כל עריו בעת ההיא.
אח״כ ספר ענין מלחמת סיחון ועוג. ואיך נתנם בידם ה׳ בדרך נס. אע״פ שהם לא היו מלומדים במלחמה. וזה שאמר ויתן ה׳ אלהינו בידינו גם את עוג. אע״פ שאנחנו לא היינו ראויים לפי שלא היינו מלומדי מלחמה. וכן שהיינו חלשים ולא היינו אוכלים לחם ושותים יין שהוא מחזיק ידי עושי המלחמה. כאומרו ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. ועם כל זה נתנם ה׳ אלהינו בידינו. וזה שאמר להם משה בסוף בפרשת כי תבא. לחם לא אכלתם ויין לא שתיתם ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון וכו׳ ועוג מלך הבשן. ועכ״ז ויתנהו ה׳ אלהינו בידינו. ולזה כיון בכאן ואמר ויתן ה׳ אלהינו בידינו גם את עוג.
ויתן ה׳ – אמר בידנו, יתבאר על דרך אומרם ז״ל בפרק הרואה (ברכות נד:) דעקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה וכו׳ משה כמה הוה וכו׳ שוור ומחייה בקרסוליה וקטליה ע״כ, והוא אומרו ויתן ה׳ פי׳ על ידי תקיעת ההר בצוארו, ואומר בידנו שהרגו בידו ממש, ואמר לשון רבים כמו (בראשית א׳ כו) נעשה אדם, גם יד משה יד כל ישראל תחשב.
ויתן ה' אלוהינו בידנו, God delivered into our hands, etc. This verse is best explained by reference to Berachot 54 describing Og as uprooting a mountain of 12 kilometers (equal to the size of the encampment of the Jewish people) and trying to throw it onto the camp of the Israelites. God frustrated this plan. Thereupon Moses, who was ten cubits tall, took an axe ten cubits long and threw it at Og, hitting his ankles and killing him. The words ויתן ה' refer to God making the mountain Og had uprooted drop on his own neck, whereas the word בידנו refers to Moses personally having killed Og using his own hands. Although Moses used only a single hand, the Torah describes his acts by referring to "hands,⁠" using the plural ending, much as God has been described in Genesis 1,26 as in the plural when He was about to create Adam and said: "let us make a human being, etc.⁠" Moses' hand was considered as equivalent to the combined hands of all the Jewish people.
ויתן ה׳ אלהינו בידנו – בדרך פלא:
עד בלתי השאיר לו – מלת השאיר הוא פועל עבר, ובא תחת המקור, וכאילו אמר השאיר בפת״ח הה״א:
(ג-ו) ויתן – ר״ל וכן היה שע״י שנתן ה׳ אותו בידנו ונפלו גבוריו בשדה עי״כ ונלכד את כל עריו בעת ההוא ר״ל תיכף, ולא הוצרכנו לצור על מבצריו ימים רבים כנ״ל אצל סיחון, והגם שהיו ערים מרובים ששים עיר והגם שהיו ערים בצורות:
ונכהו – היינו החיל אשר היה עמו. אבל אנשים שבערים כתיב עוד להלן (פסוק ו׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המוראור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ד) וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת⁠־כׇּל⁠־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹא⁠־לָקַ֖חְנוּ מֵֽאִתָּ֑ם שִׁשִּׁ֥ים עִיר֙ כׇּל⁠־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃
We took all his cities at that time; there was not a city which we didn't take from them, sixty cities, all the region of Argob, the kingdom of Og in Bashan.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר׳ בחיירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייומלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּכְבַשְׁנָא יָת כָּל קִרְווֹהִי בְּעִדָּנָא הַהוּא לָא הֲוָת קַרְתָּא דְּלָא נְסֵיבְנָא מִנְּהוֹן שִׁתִּין קִרְוִין כָּל בֵּית פֶּלֶךְ טְרָכוֹנָא מַלְכוּתֵיהּ דְּעוֹג בְּמַתְנַן.
And we subdued all his cities at that time, there was not a city which we took not from them, sixty cities, all the region of the territory of the kingdom of Og in Mathnan.
וכבשנן ית כל קורייויא בשעתה ההיא לא הותב קריה די לא נסבנן יתהון מלוות⁠(כ){ה}⁠וןג שיתין קרייןד כל תחום טרכונהה בית מלכותה דעוג ב⁠(כ){ב}⁠ותנין.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״קורייוי״) גם נוסח חילופי: ״קרוי״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קורייוי״) גם נוסח חילופי: ״קורייתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הות״) גם נוסח חילופי: ״הווית״.
ג. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״מלוות⁠(כ){ה}⁠ון״) גם נוסח חילופי: ״מנהון״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מלוות⁠(כ){ה}⁠ון״) גם נוסח חילופי: ״מן לוותהון״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שיתין קריין״) גם נוסח חילופי: ״אשתין קוריין״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״טרכונה״) גם נוסח חילופי: ״אטרגונא״.
וכבשנן ית כל קירווי בעידנא ההיא לא הות קרתא דלא נסיבנא מנהון שיתין קירווין כל תחום פלך טרגונא מלכותא דעוג במתנן.
And we subdued all his cities at that time, there was no city which we took not from them, sixty cities, the whole boundary of Targona,⁠a the kingdom of Og in Mathnan.
a. Trachonitis, from τραχυς, "rough or rocky.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַפַתַּחנַא גַמִיעַ קֻרַאהֻ פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ לַם תַּבּקַ קַריַתֹ לַם נַאכֻ׳ד׳הַא מִנהֻם מִן דַ׳לִךַּ סִתֻּוןַ קַריַתַּ כֻּלַּ כַ׳טִ אלּמַוְגִ מַמלַכִּתִ עֻוְגַ׳ פִי אלּבַּתַּ׳נִיתִ
וכבשנו את כל קריותיו, באותו הזמן, לא נשארה קריה שלא לקחנו אותה מהם, ובכללן ששים הקריות כל קו הארגב, ממלכת עוג בבשן.
חבל ארגב – כך נקראת שם ההרפכיא,⁠א מתרגמינן: בית פלך טרכונא. וראיתי תרגום ירושלמי במגילת אסתר (תרגום שני אסתר א׳:ב׳) קורא פלטין: טרכונין. למדתי: חבל ארגב – הפרכיא של היכל המלך, כלומר: שהמלכות נקראב על שמה. וכן: את הארגוב דמלכים אצל היכל המלך הרגו פקח ל⁠{פקחיה בן} מנחםג (מלכים ב ט״ו:כ״ג-כ״ה).
[חבל ארגב – קונטרָיאה פליידינא. כל המחוז נקרא על שם היכלו של המלך.]⁠ד
א. כן בכ״י לייפציג 1, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34 חסר: ״כך נקראת שם ההרפכיא״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, לונדון 26917: ״נקראת״.
ג. כן לפי הפסוקים שם וכן בכ״י לונדון 26917, פרנקפורט 152, וטיקן 8. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, דפוס רומא רק: ״למנחם״.
ד. ביאור זה מופיע בכ״י לייפציג 1 כתוספת של ר׳ שמעיה מפי רש״י (״ר׳ ת׳ר׳ש׳.⁠״).
חבל ארגב [ALL] THE LINE OF ARGOB – We render this in the Targum by בית פלך טרכונא Now I have seen that the Jerusalem Targum of the Scroll of Esther terms a palace טרכונין. I learn from this that חבל ארגב signifies "the province of the Royal Palace", denoting that the province is called after its name (after the name of the palace). Similarly, also the term ארגוב found in the Book of Melakhim (Melakhim II 15:25) where the meaning is that Pekah the son of Remaliah slew Pekahia the son of Menahem near the king's palace (את ארגוב), I learn that thus (after the palace) was the province named.
{See Hebrew text.}
פס׳: ונלכד את כל עריו – כל חבל ארגוב 1הם פלטין שלו:
1. הם פלטין שלו. וכן הוא בתרגום שתרגם תרכונה. ובתרגום ירושלמי במגילת אסתר קורא לפלטין תרכונה:
ארגב – פתרונו לפי עניינו.
ארגב ARGOV: should be understood according to the context.⁠1
1. In other words, “Argov” is a place name. No further explanation is required.
Rashbam’s comment is pointedly disagreeing with Rashi’s. According to Rashi, “the district of Argov” means the district of the king’s palace. Rashi “proves” that Argov means “king’s palace” by citing the Targum, which translates the word ארגב as טרכונא. Rashi claims that he knows that the Aramaic word טרכונא means “the king’s palace,” citing the Targum Sheni to Esth 1:3, where it describes King Solomon as having his guests recline בגו טרכונא בבית מלכותיה, “in the royal palace of his kingdom” (B. Grossfeld, The Two Targums of Esther [Edinburgh, 1991], p. 114). So also Rashi ad 2 Kgs 15:25. Rashbam instead writes that a word like Argov should be interpreted according to the context, and not on the basis of an alleged similarity between two different Aramaic texts from two very different provenances.
Rashbam is correct that neither the word Argov in the text nor טרכונא in Onq. means “king’s palace.” As Drazin writes here (p. 78), Trachonitis is “a place name in N.E. Israel mentioned by this name in Josephus’ Wars of the Jews.” See also B. Grossfeld, The Targum Onqelos to Deuteronomy (Edinburgh, 1988), p. 25, note 2. See also the criticism of Rashi in J. Levy, Chaldäisches Wörterbuch über die Targumim volume 1 (Leipzig, 1867), p. 320. See Hoffmann and Weinfeld (Anchor, p. 180) who both dispute Onq.’s identification of Argov with Trachonitis, but who still see Argov as a place name.
Rashbam’s comment that the context is the determining factor appears often in his Torah commentary (eight times in this precise formulation, פתרונו לפי עניינו). The phrase never appears in Rashi’s Torah commentary, although it does appear often in Rashi’s commentaries to other biblical books, books that he may have commented upon later in his life. See note 21 on pages 103-104 of my Leviticus-Numbers volume.
חבל ארגוב – דברי המתרגם ארמית (אונקלוס דברים ג׳:ד׳) ידועים.
ויש אומרים: הוא שם אדם, היה בחלקו מן ירושת אביו זה החבל.
ויש אומרים: כי האל״ף נוסף, והוא מן: ורגבים ידובקו (איוב ל״ח:ל״ח), [רגבי נחל (איוב כ״א:ל״ג)],⁠א בדרך רחוקה.
א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
THE REGION OF ARGOB. The words of the Aramaic translator1 are known.⁠2 Some say that Argob is the name of a person who possessed this region as an inheritance from his father. Some go far afield and say that the alef of Argob is superfluous and that Argob is related to the word regavim (clods) in And the clods cleave fast together (Job 38:38).⁠3
1. Onkelos.
2. Onkelos renders chevel as tarchona, i.e., Trachonites. Trachonites is a district on the Golan heights.
3. They render chevel Argob as the district of clods.
כל חבל ארגוב – שם האפרכיא. ויש מפרשים שהוא שם אדם שירש מאביו זה החבל. ואונקלוס תרגם בית פלך טרכונא, ופירוש בתי פלטין.
כל חבל ארגוב, "the whole district of Argov;⁠" according to Rashi the word refers to "a province;⁠" other commentators believe that Argov is the name of an individual who used to own this strip of land, having inherited it, and that it had been measured with a rope to determine its boundaries, hence the word חבל ארגוב. Onkelos translates it as בית פלך טרכונא, "the resi-dence in a district by that name, i.e. a famous palace.⁠" Our verse then would refer to the province in which the palace was situated.
(ד-יז) התועלת השבע עשרה הוא להודיע מה שהרחיב בזה המקום זכרון מלחמת סיחון עם רוב גבורתם ועוצם חוזק הערים היו יושבים בהם לפרסם עצם הפלא שעשה השם יתעלה להם בזה עם שזכירת כל אלה הפרטים בהם יהיו בו תועלת להוסיף אמות בזה הספור כמו שזכרנו פעמים רבות והנה המשיך לזה זכירת נתינת הארץ אשר מעבר לירדן לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי לפי שהוצרך להזכיר עם זה הדבר הנפלא שהיה עוד במלחמות ההם והוא שיאיר בן מנשה אשר לא היו בניו עם רב לקחו את כל חבל ארגוב עד שסדר דברים היה נותן זה כי הוצרך להזהיר כל ישראל שלא ייראו הגוים ההם אשר ילכו להלחם עמם מפני שראו שעשה השם יתעלה לשני מלכי האמורי. ולזה היה הסדר נותן שיבאר תחלה כי הראובני והגדי וחצי שבט המנשי נקשרו עם ישראל ללכת עמם להלחם את הגוים ההם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

למדתי חבל ארגב הפרכיא כו׳. כלומר מתוך תרגום ירושלמי למדתי הואיל וקורין לפלטין טרכונין ש״מ דארגוב ג״כ לשון טרכונין, כלומר הפרכיא, דהיינו היכל המלך:
כלומר שהמלכות נקראת על שמה כו׳. דהיינו עיר חשובה:
I learned from this that, etc. I.e., from Targum Yerushalmi I learned that a palace is called טרכונין, and then we can learn from this that ארגוב also means a palace. The term הפרכיא, in other words, means the Royal Palace.
In other words the empire is called after its name. I.e., an important city.
את כל עריו – אעפ״י שהיו הרבה במספר כמו שכתוב ששים עיר, ואעפ״י שהיו חזקות מאד כמ״ש חומה גבוהה דלתים ובריח, עכ״ז לכדנום בעת ההיא כלומר בזמן מעט:
כל חבל ארגב – כל מחוז ארגוב:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

חבל ארגוב – לפי התרגומים ארגוב היא טרכונא, נראה שהם פירשו ארגוב לשון ארץ גזירה מלאת אבנים, ועל כן זיהו אותה עם טרכוניטיס (מיוונית ״טרכון״). אבל הרי זאת (לדיה של היום) נמצאת יותר מדאי צפונית⁠־מזרחית (ויצשטיין, חור. 83). אין לקבוע כיום בדיוק את המקום. יש מזהים אותה עם ״ארגה״ (אבסביוס: או נומסט. ערך ארגוב); או עם ״רגבה״, (קדמוניות יוסף בן מתתי׳ יג, ט״ו:ה׳).
ששים עיר כו׳ חומה גבהה כו׳ ובריח – בריחי נחושת. מלכים א׳ ק׳ ה׳ יעו״ש.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר׳ בחיירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייומלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ה) כׇּל⁠־אֵ֜לֶּה עָרִ֧ים בְּצֻרֹ֛תא חוֹמָ֥ה גְבֹהָ֖ה דְּלָתַ֣יִם וּבְרִ֑יחַ לְבַ֛ד מֵעָרֵ֥י הַפְּרָזִ֖י הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃
All these were cities fortified with high walls, gates, and bars, besides a great many unwalled towns.
א. בְּצֻרֹ֛ת =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3 ומסורת-ל וטברניות ורמ״ה (כתיב חסר וי״ו וחסר וי״ו)
• ל!=בְּצֻר֛וֹת (כתיב חסר וי״ו ומלא וי״ו)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר׳ בחיירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כָּל אִלֵּין קִרְוִין כְּרִיכָן מַקְּפָן שׁוּר רָם דִּילְהוֹן דַּשִּׁין וְעָבְרִין בָּר מִקִּרְוֵי פַצְחַיָּא דְּסַגִּיאָן לַחְדָּא.
All those strong cities were fortified with gates and bars, beside unwalled towns very many.
כל אלין קרייןא תלילן מקיפןב שורין רמין תרעין ונגרין לבר מן קוריג מבדרתה סגיןד להדה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין קריין״) גם נוסח חילופי: ״אליין קוריין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מקיפן״) גם נוסח חילופי: ״מקפין״.
ג. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין: ״קרוי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קורי מבדרתה סגין״) גם נוסח חילופי: ״קורייתה דפריזאי סגי״.
כל אילין קירווי (מ){ח}⁠קרא מקפן שורין רמין אחידן בתרעין ונגרעין בר מקירוי פצחיא סגי לחדא.
All these cities were fortified, surrounded with high walls, shut up with gates and bars; besides open towns very many.
כל אילין קיריין תלילן מקפן שורין רמין תרעין ונגרין.
All these cities were fortified, surrounded with high walls, with gates and bars.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כֻּלֻּ הַדִ׳הִ קֻרִי׳ חַצִינתֵ מֻחַדַּקַתֹ בִּסֻורֵ שַׁאמִכֵ׳ וַמַצַארִעַ וַנֻגּוּרֵ סִוַי׳ קֻרַי׳ אלּאַרבַּאטִ פַהִי כַּתִ׳ירַתֹ גִדַּא
כל הללו, קריות מבצרות מקפות בחומה המתנשאת לגבה, ופתחים סגורים בדלתות עם נגרי נעילה, מלבד קריות ההאחזיות שהן רבות מאד.
ערי הפרזי – פרוזות ופתוחות בלא חומה, וכן: פרזות תשב ירושלם (זכריה ב׳:ח׳).
מערי הפרזי [BESIDES] UNWALLED CITIES – unconfined and open, i.e. without a wall. Similar is, "As open spaces (פרזות) shall Jerusalem be inhabited" (Zekharyah 2:8).
לבד מערי הפרזי שהן פרוזות ופתוחות מאין חומה, וכן (זכריה ב) פרזות תשב ירושלים, שלא תצטרך לחומה.
לבד מערי הפרזי, "apart from the 'open' cities;⁠" the ones scattered throughout the countryside, not protected by a wall. The word occurs in connection with Jerusalem in Zecharyah 2,8 where the prophet suggests that in the future Jerusalem will not need a wall around it to protect it against invaders.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

חומה גבהה דלתים ובריח – כמו בחומה גבוהה ובדלתים ובריח:
מערי הפרזי – כמו הפרזות, כלומר ערים פתוחות שאין להם חומה ולא מבצר:
בצרת – עיין פירוש, בראשית יא, ו.
לבד מערי הפרזי – ״פרז״ קרוב ל״ברז״: לחדור פנימה, לקדוח חור; ומכאן ״ברזל״, ובארמית ״ברזא״: החור שבצד החבית המשמש כפתח. ״פרז״ קרוב גם ל״פרס״: לשבור ולחתוך; ״פרץ״: לשבור ולהיכנס, להבקיע, ולפיכך גם: להתפזר למרחוק, להתרחב ללא גבולות; ״פרשׂ״: להתפשט; לפרק (עיין זכריה ב, י; תהילים סח, טו).
ערים שאין להן חומה קרויות ״ערי הפרזי״, משום שהן פתוחות וקל לפלוש ולהיכנס לתוכן, או משום שהבתים שם פזורים במרחק זה מזה ואינם צמודים. מבחינה זו, ״פרזי״ הוא גם ההפך מ״קריה״, שבתיה צמודים באופן הדוק (השווה פירוש לעיל ב, לו).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

כל אלה – כל ששים ערים אלה.
חומה גבוהה – משה רבינו מתאר עוד הפעם לפני העם את גודל הנצחון הזה ונפלאותיו של הקדוש ברוך הוא, כדי שיצאו למלחמה העתידה ללא חת, ראה הלאה פסוק כ״א והלאה.
לבד – מתייחס אל ונלכוד (פסוק ד׳); כלומר לכדנו את ששים ערי המבצר, ומלבד אלה עוד הרבה ערים פרוזות.
פרזי – משורש פרז (קרוב ל״פרש״ שמשמעו להתפשט), משמעו המישור, השוה ערבית فرذ.
מישור – בניגוד למבצרים שהיו על ההרים הגבוהים, נקרא שטח המישור ״פרז״; פרזי הוא יושב המישור, ערי הפרזי הם הערים של יושבי המישור, ערי אכרים.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר׳ בחיירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןהכל
 
(ו) וַנַּחֲרֵ֣ם אוֹתָ֔ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ינוּ לְסִיחֹ֖ן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן הַחֲרֵם֙ כׇּל⁠־עִ֣יר מְתִ֔ם הַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף׃
We utterly destroyed them, as we did to Sihon king of Heshbon, utterly destroying every city, the men, the women, and the little ones.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמנחת שיר׳ י״ש ריגייומלבי״םהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְגַּמַּרְנָא יָתְהוֹן כְּמָא דַּעֲבַדְנָא לְסִיחוֹן מַלְכָּא דְּחֶשְׁבּוֹן גַּמַּרְנָא כָּל קִרְוַיָּא גּוּבְרַיָּא נְשַׁיָּא וְטַפְלָא.
But we consumed them as we did Sihon king of Heshbon: we destroyed in all the cities the men, women, and children;
ושיצינן יתהוןא היך מה די עבדנן לסיחון מלכא דחשבון שיצינן כל קוריב תלי⁠(ת){ל}⁠תה ונשיהג וטפלייה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתהון״) גם נוסח חילופי: ״יתיה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קורי״) גם נוסח חילופי: ״קרוי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קורי תלי⁠(ת){ל}⁠תה ונשיה״) גם נוסח חילופי: ״קורייתה משזבה נש׳⁠ ⁠⁠״.
וגמרנא ית קירויהון היכמה דעבדנא לסיחון מלכא דחשבון הכדין גמרנא ית כל קירוויי גוברייא ונשייא וטפלא.
And we utterly destroyed their cities: as we did to Sihon king of Heshbon, so destroyed we with every city the men, women, and children.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַכַּמַא צַנַענַא בִּסִיחֻוןַ מַלִכֻּ חִשׁבּוּןַ וַאַתּלַפנַא מִן כֻּלִּ קֻרַאהֻ אַלרַּהטַ וַאלנִּסַאאַ וַאלּאטפַאלַ
וכמו שעשינו בסיחון מלך חשבון, והשחתנו מן כל קריותיו את האנשים והנשים והטף.
החרם – לשון הווה, הלוך וכלות.
החרם – This has a present frequentative meaning: going on and destroying (see Rashi on Bemidbar 25:17).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַנַחֲרֵ֣ם אוֹתָם: אין מאריך בוי״ו, ולא בנו״ן. [וַנַּחֲרֵ֣ם].
החרם – מקור, והוא כמו ביאור אל הקודם, ונחרם אותם בהשמיד הערים והנשים והטף:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

החרם כל עיר מתים – אני בוחר בפירוש שיהיה עיר מתים כמו מתי עיר (עיין במשתדל) ע״ד תולעת שני במקום שני תולעת, עשינו חרם הערים אבל לא שללן, שרפנו בתיהן והרגנו יושביהן, גם הנשים והטף לא לקחנום לנו לעבדים, אבל הבהמה והשלל בזונו לנו; ובמכתביו החדשים פירש שד״ל מתים להוראת גבורים, א״כ עיר מתים, עיר גיבורים, ואולי קרה לשם מתים שנתנו לו (כמו לשם רפאים, עיין מה שכתבתי למעלה ב׳:י׳) הוראת גבורה, אף על פי שזה בשוא וזה בצירי.
החרם כל עיר מתם. לולי יגורתי מהספק הכרוך בעקבות חקירת המלה הזאת הקשה, אמרתי שמתם (מענין גברים) הוא כמו מתים אנשים שמתו, והרי זה כמו שיאמרו בלשונותינו Mortale והובדלה בנקודותיה, להבדיל בין מתים ממש למתים אנשים, ובאתי לכלל מדה זו כשראיתי שרוב תשמישי המלה הזאת (אם לא כלם) בכתבי הקדש הוא לענין מיתה או גנאי, וכן ראוי להיות שיזכירו בני אדם בכגון זה השם כשירצו לרמוז לשפלותם או למיתתם, כמו שישתמשו בלשונותינו במליצת MORTEL — וזהו שמצינו כאן ונחרם את כל עיר מתם כלומר כל מקום שימצא שם בני אדם הראוים להמית, לכוונה עצמה שאמר באופן אחר לא היתה קריה אשר שגבה ממנו, וכן מעיר מתים ינאקו (איוב כ״ב י״ב) מתיך בחרב יפולו (ישעיה ג׳ כ״ו) מתי רעב (שם ה׳ י״ג), וכן כ״מ שרצה לרמוז לאנשים מעטים במספר יאמר מתי מספר, מתי מעט, וכן בלשון גנאי בדיך מתים יחרישו כלומר שקרך ישתיקו האנשים המעותדים למיתה, לא כן האל הקיים לנצח, וכן לגנאי מתי שוא, מתי און, וכן כשאמר אל תיראי תולעת יעקב הוסיף מתי ישראל, והרי זו ראיה כי לשון מתי יש במשמעו לשון שפלות שהרי בא אחר תולעת ובצדו, וכלומר הגם שאתם עלולים למיתה מיד אומות אחרות. — ומצינו בלשון הקדש שישתמש במליצה דומה לזו להורות על הענין עצמו כמו בני תמותה, בני חלוף, ותחת בני תמותה אמרו בדרך קצרה יותר, מתים, הולכים למות, כמו כלנו מתים.
כאשר עשינו – לפי ב׳:ל״ד והלאה. המקור ״החרם״ מפרש את המלה ״ונחרם״ הקודמת, כמו בלטינית הגירונדיום באבלטיב (איוו. 280 גזניוס-קאוטש 113).
מתים – כמלה עתיקה בלי ה׳ הידיעה, בשעה שהמלים הבאות כתובות בה׳ הידיעה (השוה באריכות אצל לוצטו לפסוק ב׳:ל״ד).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמנחת שיר׳ י״ש ריגייומלבי״םהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(ז) וְכׇל⁠־הַבְּהֵמָ֛ה וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים בַּזּ֥וֹנוּ לָֽנוּ׃
But all the livestock and the spoil of the cities, we plundered for ourselves.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְכָל בְּעִירָא וַעֲדַי קִרְוַיָּא בַּזְנָא לַנָא.
but all the cattle and the spoil of the cities were a prey to us.
וכל בעירה (ועתידהון){ועדיתיהון} וקורייתה בזזן לןא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לן״) גם נוסח חילופי: ״לנא״.
וכל בעירי ועדיי קרווייא בזנא לנא.
But all the cattle, and the prey of the cities, we made a spoil for ourselves.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַכֻּלֻּ בַּהִימַתֵ וַסַלבֻּ אַלּקֻרַי׳ גַ׳נַמנַאהֻ
וכל-בהמה ושלל הקריות, התעשרנו ממציאתו.
בזונו לנו – ולמעלה אומר בזזנו שהיתה הביזה חביבה ביניהם ולבסוף בזזו כ״כ שנתבזה בעיניהם לכך אומר בזונו וע״כ כאן כתיב וכל הבהמה ולמעלה אין כתיב כל:
בזונו לנו, "we looted for ourselves.⁠" In 2,35 the mode of the verb used for the same word "looting" is בזזנו. Why the difference? Our ages say that in chapter 2 the loot was universally acclaimed as something very welcome. Here, the Torah wanted to convey that the people already related with disdain, בוז, to the loot. This is also why here the Torah adds the words וכל הבהמה, an expression not found in
בזונו לנו – תחלה אמר בזזנו לנו מתחלה היתה הביזה חביבה בעיניהם ולבסוף היתה כ״כ הרבה עד שהיתה בזויה בעיניהם וזהו בזונו לנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושהכל
 
(ח) וַנִּקַּ֞ח בָּעֵ֤ת הַהִוא֙ אֶת⁠־הָאָ֔רֶץ מִיַּ֗ד שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִנַּ֥חַל אַרְנֹ֖ן עַד⁠־הַ֥ר חֶרְמֽוֹן׃
We took the land at that time out of the hand of the two kings of the Amorites who were beyond the Jordan, from the valley of the Arnon to Mount Hermon.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמנחת שיר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּנְסֵיבְנָא בְּעִדָּנָא הַהוּא יָת אַרְעָא מִיַּד תְּרֵין מַלְכֵי אֱמוֹרָאָה דִּבְעִבְרָא דְּיַרְדְּנָא מִנַּחְלָא דְּאַרְנוֹן עַד טוּרָא דְּחֶרְמוֹן.
And we took at that time from the hand of the two kings of the Amoraah, the country on this side of Jordana, from the river of Arnon to the mountain of Hermon.
ונסבנן בשעתה ההיא ית ארעא מן [יד]⁠א תריןב מלכיהון דאמוריי די בעבר ירדנה מן נחלה דארנונה עד טור תלגה.
א. כך נוסף בין השיטין בכ״י ניאופיטי 1.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״[יד] תרין״) גם נוסח חילופי: ״ידיהון דת׳⁠ ⁠⁠״.
ונסיבנא בעידנא ההיא ית ארעא מן רשות תרין מלכי אמוראי דבעיברא דיורדנא מנחלי ארנונא עד טוורא דחרמון.
And at that time we took from the power of the two kings of the Amorites the land beyond the Jordan, from the streams of Arnona unto Mount Hermon.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פַחַצַלַ לַנַא פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ בַּלַדֻ מַלִכַּי אַלּאַמֻורִיִּין אַללַדַ׳יְןִ פִי הַדַ׳א גַּאנִבִּ אלּאַרדֻןִ מִן וַאדִי אַרנֻוןַ אִלַי׳ גַבַּלִ חִרמֻוןַ
אזי לקחנו, באותו, הזמן את ארץ שני מלכי האמוריים, אשר הם בצד1 הזה של הירדן, מן נחל ארנון עד הר חרמון.
1. (המזרחי)
מיד – מרשות.
מיד – means, FROM THE CONTROL OF.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ונקח בעת הַהִוא: ההוא כתי׳ בוי״ו וקרי בחירק, וכן בעת הַהִוא שבסמוך1, כמ״ש2 למעלה. [הַהִוא].
1. שבסמוך: להלן פס׳ יב.
2. כמ״ש: מ״ש דב׳ א יח (׳בעת הַהִוא׳).
ונקח – כלל שאחר הפרט:
(ח-י) ונקח בעת ההוא – ר״ל שהגם שישראל הוזהרו שלא לכבוש ח״ל קודם לא״י, ואמר בספרי (פ׳ עקב) שלכן אין לארצות סוריא שכבש דוד דין א״י מפני שכבשם קודם שנכבשה כל א״י, וכמ״ש הרמב״ם (בפ״א מה׳ תרומות), בכ״ז לקחנו בעת ההיא דוקא הגם שהיה קודם כבוש א״י את הארץ מיד שני מלכי האמורי להיות לה קדושת א״י כי היה עפ״י הדבור, ובאר שהיה מנחל ארנון עד הר חרמון שנכלל בזה כל ערי המישור וכל הגלעד וזה היה משל סיחון, וכל הבשן עד סלכה היו ערי ממלכת עוג, ומ״ש צידנים יקראו לחרמון שרין, ר״ל שהר חרמון נחלק לשני חלקים [א׳] נקרא שריון וא׳ נקרא שניר וצידונים היו חושבים ששריון הוא העיקר והאמורי היו חושבים ששניר הוא העיקר וכן תראה שאמר מראש שניר וחרמון שזה למי שסובר שסתם חרמון הוא שריון, ועז״א על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים שהיו שני חרמון ומשמיענו שמ״ש עד הר חרמון היינו שני חלקי ההר בין הנקרא שריון בין חלק הנקרא שניר:
עד הר חרמון – וסתם עד ועד בכלל כדאי׳ בערכין (י״ח ב׳)1, ע״כ מפרש המקרא2 חשיבות הר חרמון תחלת נחלת ישראל בעה״י מצד צפון3.
1. ז״ל הגמרא: לימא מתניתין דלא כרבי, דאי כרבי האמר ״עד״ ועד בכלל, דתניא, ״מיום הראשון עד יום השביעי״ (שמות יב,טו), יכול ״ראשון״ ולא ראשון בכלל, ״שביעי״ ולא שביעי בכלל, כענין שנאמר (ויקרא יג,יב) ״מראשו ועד רגליו״, ״ראשו״ – ולא ראשו בכלל, ״ועד רגליו״ – ולא רגליו בכלל, ת״ל (שם שם,יח) ״עד יום האחד ועשרים לחודש בערב״. רבי אומר, אינו צריך, ״ראשון״ – וראשון בכלל, ״שביעי״ – ושביעי בכלל.
2. בפסוק הבא.
3. כלומר, הקצה הצפוני של נחלת ישראל בעבר הירדן.
חרמון – מלשון חרם, הר מכוסה שלג ולא יעלה בו כל עשב, ועל כן יקראו לו ג״כ שֹריון שהוא לבוש שלג כשׁריון (בזמן קדמון לא היתה כי אם שי״ן אחת הימנית); והאמורי יקראו לו שניר, אולי מכוסה שלג (Schneer בלשון אשכנז) כדברי רש״י, אבל לא בשפת כנען כי שפת הכנענים היתה לשון הקודש, ואברהם בנעוריו דבר לשון ארמי כמו לבן בן בתואל בן נחור, או כשדי כמו שהיו מדברים באור כשדים, ול׳ ארמי למדוה נחור וצאצאיו בהיותם בחרן, אבל רוב שמות ערי כנען והריה ונהרותיה יש להם שורש והוראה בלשון הקודש, וכן בישעיה (י״ט:י״ח) קורא ללשון הקודש שפת כנען, וגם שפת בני מואב ועמון היתה קרובה ללשון הקודש, ושמות ארצות וערי ומלכי העמים האלה (חנון, נחש, בלק, צפור, רבה, חשבון, ער, קיר חרשת, ארנון וזולתם) יורו עליה, רק היתה משונה במקצת משפטיה ותבנית תיבותיה (פרשדונה, מסדרונה, שופטים ג׳:כ״ב-כ״ג) ממשפטי תבנית לשון הקודש, ומקצת ערי האמורי אין לשרש שמן הוראה ידועה בלשון הקודש, אולי לאמורי היתה שפה מורכבת משפת כנען ומלשונות אחרות, על כן קראו לחרמון בשם זר.
לפני הסיפור על חלוקת הארץ שבעבר הירדן, נזכר בדיוק היקף השטח שנכבש אז.
בעבר הירדן – כמו בפסוק א׳:א׳ (מבואר למעלה).
מנחל ארנון – ב׳:ל״ו.
עד הר חרמון – כאן יש להוסיף לשטח הנזכר למעלה בפסוק ד, עוד גולן (דברים ד׳:מ״ג), שהשתרע עד החרמון. כיון שהשם חרמון לא היה ידוע לבני ישראל בעת ההיא, וקראו את ההרים הבלתי ידועים להם סתם ״שיאון״ (מקום מנושא ומרומם) (דברים ד׳:מ״ח), על כן היה צורך להזכיר במאמר מוסגר את שמותיו השונים של חרמון.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמנחת שיר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ט) צִידֹנִ֛ים יִקְרְא֥וּ לְחֶרְמ֖וֹן שִׂרְיֹ֑ן וְהָ֣אֱמֹרִ֔י יִקְרְאוּ⁠־ל֖וֹ שְׂנִֽיר׃
The Sidonians call Hermon Sirion, and the Amorites call it Senir.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובפירוש מחכמי צרפתרמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

צִידוֹנָאֵי קָרַן לְחֶרְמוֹן שִׂרְיוֹן וֶאֱמוֹרָאֵי קָרַן לֵיהּ טוּר תַּלְגָּא.
The Zidonaee call Hermon Sirion, but the Amoraee call it the Mount of Snow.⁠a
a. Tor Talega.
צידונייא הוון קריין לטור תלגה טורא דמסרי פירוי ואמוריי הווןב קריין יתיהג שניר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״צידוניי״) גם נוסח חילופי: ״ציידנאי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״טורא דמסרי פירוי ואמוריי הוון״) גם נוסח חילופי: ״סיריון ואימוראי י״י״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתיה״) גם נוסח חילופי: ״לה״.
צידנאי הוון קרן לחרמון טוורא דמסרי פירוי ואימוראי קרן ליה טוור תלגא דלא פסיק מיניה תלגא לא בקייטא ולא בסתווא.
The Sidonaee call Hermon the fruit-producing Mount,⁠a but the Amoraee call it the Snowy Mountain,⁠b because the snow never ceases from it either in summer or winter.
a. Or, "the mount whose productions are fruits.⁠"
b. Tor Talga. So the present Arab name, Jebel Thelj.
צידונאי קרן לחרמון ארעא מסרי פירוהי ואמוראי קרן ארעא מרבי פירי אילנא.
The Sidonaee call Hermon the fruit-producing land, but the Amoraee call it the land which multiplies the fruits of the tree.
צידונים יקראו לחרמון שריון – וכי מה היה צורך למשה לכתוב זה הפסוק, ולמה עשה כן, להודיע שבחה של ארץ ישראל, 1שכל המלכיות היו רוצים להיות להם חלק בארץ, שהרי חרמון היה הר, והיו ארבע מלכיות מושלות בו, וכל אחת ואחת שמה לו שם בפני עצמו, ואלו הן חרמון שריון שניר שיאון, ולמה נקרא שמו שניר, שהוא הר השלג, כי לעולם ימצא בו השלג, 2ובלשון כנען אומר לשלג שנר.
1. שכל המלכיות היו רוצים להיות להם חלק בארץ כו׳ והיו ארבע מלכיות מושלות בו. עיין ספרי עקב פיסקא ל״ז, ורש״י על התורה, וסנהדרין דף ס׳ ע״ב עיין שם.
2. ובלשון כנען אומר לשלג שנר. וכן הביא רש״י שניר הוא שלג בלשון אשכנז ובלשון כנען ועיין בזכור לאברהם בסופו בלקוטים דף קפ״ד ע״א ובמבוא לספר הערוך השלם צד ז׳ ונכבדות מדובר בו מאת ידידי החוקר הגודל מהר״א ד״ר הרכבי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אַלַּדִ׳י יֻסַמֻונַהֻ אַלצִּידֻונִיֻוןַ סִריֻונַ וַאלּאֻמֻורִיֻוןַ יֻסַמֻונַהֻ סַנִירַ
אשר הצידונים מכנים אותו בשם שריון,⁠1 והאמוריים מכנים אותו בשם שניר.⁠2
1. (כמו במזמור תהילים כט ׳לבנון ושריון כמו בן ראמים׳)
2. (זהו נכתב להודיע להעם שם המקום בלשונות שתי האומות הקרובות אליו, מפני שהוא מקרא בשם חרמון בעברית, אך לא נודע אלא בשמו הגלוי להקדמונים והם השמות המפורסמים לשתי האומות, צידונים ואמורי. מרבי סעדיה גאון בספר האגרון דף קע״ו.)
צדנים יקראו לחרמון וגומ׳ – ובמקום אחר הוא אומר: עד הר שיאון הוא חרמון (דברים ד׳:מ״ח), הרי לו ארבע שמות. למה הוצרכו ליכתב? להגיד שבח של ארץ ישראל, שהיו ארבע מלכיות מתפארות בכך, זו אומרת: על שמי יקרא, וזו אומרת: על שמי יקרא.
שניר – הוא שםא שלג בלשון אשכנז ובלשון כנען.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״שם״.
צידנים יקראו לחרמון וגו'‏ THE SIDONIANS CALL HERMON SIRION – But in another passage it states, "Even unto Mount Sion which is Hermon" (Devarim 4:48). So you see it had four names. And why had they all to be written in Scripture? To tell the praise of the land of Israel: that there were four kingdoms (kings) priding themselves in this – one saying, "After me shall it be named", and another saying, "After me shall it be named" (Sifre Devarim 3:9; cf. Chulin 60b).
שניר SHENIR – This signifies "snow" in the German language (Schnee) and in the Canaanite (Slav) language (Snih).
פס׳: צידונים יקראו לחרמון שריון1וכתיב (דברים ד׳:מ״ח) עד הר שיאון הוא חרמון. מלמד שהיו 2ארבעה מלכים מתכתשין עליו זה יאמר על שמי יקרא וזה יאמר על שמי יקרא. ללמדך שארץ ישראל היתה חביבה על האומות ביותר:
1. צידונים יקראו לחרמון שריון. והאמורי יקראו לו שני״ר וכתיב שיאון וחרמון הרי ארבעה שמות:
2. ארבעה מלכים. וזה ד׳ שמות הם שמות המלכים שרצו כאו״א שיקראו על שמו:
צידונים יקראו – כלומר כשתבוא לצידון, ותשמע שהם יקראו לו שריון,⁠א
וגם האמורי יקראו לו שניר – אל תתמה שהם הפכו לו השם, אבל חרמון שמו.
א. בכ״י ברלין 121: שירון.
צידונים יקראו לחרמון שריון – ובמקום אחר הוא אומר: עד הר שיאון הוא חרמון (דברים ד׳:מ״ח), הרי אלוא ארבע שמות, להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבע מלכויות מתפארות בכך, זה אומר: על שמי יקרא, וזה אומר: על שמי יקרא. לשון רבינו שלמה מדברי אגדה (ספרי דברים י״א:י׳).
ויתכן שיהיה השבח הזה כך, אבל עיקר הכתוב לומר כי צידונים, בני בכור כנען, יקראו לחרמון שריון בהיותו בידם מלפנים, והאמורי היושב בה עכשיו, אשר מהם ילכדו אותו ישראל, יקראו לו שניר, והוא שלג בלשון כנען, כמו שרבינו שלמה מעיד עליו, וכן תירגם אנקלוס. ובעבור שהוא הר השלג, ומפני הקרירות יהיה חרם, יקרא חרמון, והוא לו שם כנוי, ואולי גם שריון בלשון צידונים שם שיורה על כך, ושם ההר שיאון.
[והכתוב שאמר: מראש שניר וחרמון (שיר השירים ד׳:ח׳) יקראנו בשני כנויין, מראש השלג והחרם, או, טעמו: מראש שניר, ומכל ההר. וכן מה שאמר בדברי הימים: ובני חצי שבט מנשה ישבו בארץ מבשן עד בעל חרמון ושניר והר חרמון המה רבו (דברי הימים א ה׳:כ״ג), גם כן פירושו: ושניר וכל ההר, שהוא הר חרמון. אבל בעל חרמון (דברי הימים א ה׳:כ״ג) – עיר או מגדל קראו לו בעל, או שהיה שם נעבד אחד מן הבעלים.
ויתכן שאחרי היות ישראל בארץ, הוחלפו השמות קצת, והיה ההר ההוא גדול, וקראו לו לחלק הגבוה אשר בראשו: שניר, ולחלק השני: חרמון. או, הם הרים אחרים קראו להם כן אחר התורה, ורבים הם, וכן: וחרמונים מהר מצער (תהלים מ״ב:ז׳).]⁠ב
א. כן בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222: ״לו״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
HERMON, THE SIDONIANS CALL SIRION, [AND THE AMORITES CALL IT SENIR]. "But in another place Scripture states, even unto Mount Sion which is Hermon.⁠1 Thus you see that the mountain has four names [Hermon, Sirion, Senir and Sion. Scripture's reference to this multiplicity of names is] to tell the praise of the Land of Israel because there were four kingdoms priding themselves in this; this one saying 'After me shall it be called,' and another saying, 'After me shall it be called.'" This is Rashi's language from the words of Agadah.⁠2
It is indeed possible that this praise [that four nations were vying for this mountain] is correct but the main purport of the verse is to state that the Sidonians, children of Canaan's firstborn,⁠3 called Mount Hermon "Sirion" when it was formerly in their possession; and the Amorites, who now dwelled there and from whom Israel was to capture it, called it "Senir.⁠" [Senir] is a Canaanite word for "snow,⁠" as Rashi testified about it, and as Onkelos also rendered it, ["mountain of snow"]. And because it is a mountain of snow, also on account of its frigid temperature causing it to be bleak [and unapproachable], it is called Hermon [from the word cherem — "banned"], this being a surname of the mountain. Perhaps the name "Sirion" in the Sidonian language indicates this characteristic while the real name of the mountain [as mentioned by the Torah further on]⁠4 is Sion. The verse stating, from the top of Senir and Hermon5 [which would seem to indicate that these were two separate mountains], really refers to two surnames of the [same] mountain and thus means "from the top of the snow and the bleakness,⁠" or it may mean "from the top of Senir and from the whole mountain.⁠" Similarly, that which is stated in the Book of Chronicles, And the children of the half-tribe of Menasheh dwelt in the land, from Bashan unto Baal-hermon and Senir and Mount Hermon where they increased6 also means "and Senir and the whole mountain which is Mount Hermon.⁠" Baal-hermon, however, was a city or a tower which they called "Baal,⁠" or perhaps it was the name of one of the Baal-idols that was worshipped there.
It is possible that after Israel was in the Land, names of places were somewhat changed; this mountain was large — and they called the highest part of its summit Senir, and the second part thereof they called Hermon. Or they7 may be other mountains which people after the [period of the] Torah called by these names [Senir, Hermon — and they really represent two separate mountains, but the names mentioned in the Torah indicate different names of but one mountain, as explained above]. There are many cases like this. So also, and the Hermons from the hill Mizar8 [would indicate that there were other mountains by the name of Hermon, for otherwise we have no explanation why they called "the Hermons,⁠" in the plural].
1. Further, 4:48.
2. Chullin 60b.
3. Genesis 10:15.
4. Further, 4:48.
5. Song of Songs 4:8.
6. I Chronicles 5:23.
7. I.e., the mountains mentioned in the above-quoted verses from the Song of Songs and the Book of Chronicles.
8. Psalms 42:7.
צידונים יקראו לחרמון שריון והאמרי יקראו לו שניר – הרי שלש שמות, וכתיב (דברים ד׳:מ״ח) ועד הר שיאון הוא חרמון, הרי שנקראו לו ארבעה שמות, חרמון, שריון, שניר, שיאון. ולמה הוצרכו ליכתב, להגיד שבחה של א״י שכל אחד ואחד ממלכי האומות היה קורא שם מקומו בשם א״י, כזו שארבע מלכיות מתפארין בה, זה אומר על שמי נקראת וזה אומר על שמי נקראת.
צידונים יקראו לחרמון שריון והאמרי יקראו לו שניר, "The people of Tzidon would call Mount Hermon Siryon, whereas the Emorite would refer to it as Senir.⁠" We find here three separate names seeing that in Deut. 4,48 Mount Hermon is also called Siyon. Why did the Torah have to record all these names of Mount Hermon? It was to give us an idea of the prominence and esteem in which the land of Israel was held. Everyone of these respective nations (their kings) would refer to his own land by a name reflecting a location in the land of Israel. [By calling his capital Mount Hermon in their language, they would pay tribute to that Mountain in Israel and to their own standing in Israel. Of course, in their arrogance, they would make believe that the Israelites had named their mountain to correspond to the capitals of their own respective countries. Ed.] (Sifri Eykev 37).
צדונים יקראו לחרמון שריון – פי׳ הרמב״ן עיקר הכתוב בא לומר כי צדונים בכור כנען יקראו להר חרמון בהיותו בידם שריון והאמורי היושב בה עכשיו אשר ישראל לכדוה מידם קראו לו שניר והוא שלג ומפני קרירתו הוא חרב ועל כן נקרא חרמון והוא לו שם כינוי. ואולי גם שריון בלשון הצידונים הוא שם שמורה על כך ושם ההר שיאון והכתוב שאמר ומראש שניר וחרמון יקראנו בשני הכנויין מראש השלג והחרם. א״נ מראש שניר ומכל ההר:
צדונים יקראו לחרמון שריון, "The people of Tzidon referred to Mount Hermon as "Siryon. Nachmanides explains that the principal intent of this verse is to inform us that the Tzidonim, the descendants of Tzidon the firstborn son of Canaan, called Mount Hermon while they were still in possession of it, "Siryon.⁠" The Emorite, i.e. the fourth son of Canaan who occupied that region at the time when the Israelites were in the desert, having wrested it from their cousins the Tzidonites recently, called that Mountain Snir, another word for שלג, snow. They, called it thus to indicate that this mountain is almost all the time capped by snow. Seeing that it is so cold up there, it is without vegetation, חרב hence the letters חר in the name חרמון. Perhaps in the dialect spoken by the Tzidonim, the word שריון also reflects the fact that it is freezing cold up on that mountain.
צידונים יקראו לחרמן שריון – הנה דקדקה התורה בכל זה להוסיף אמות בזה הספור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ולפי שלא נשתבש בשמות. אמר צידוני׳ יקראו לחרמון שריון והאמורי יקראו לו שניר. רוצה לומר שיהיה כלו דבר אחד שניר וחרמון. ואין ויכוח בשמות והנה דקדקה התורה בכל זה לאמת הספור. כמו שזכר הרלב״ג ז״ל:
צִידֹנִים: בתיקון ס״ת יש׳ צדנים, בס׳ חד צידנים, וכן במפתח, ע״כ. והרמ״ה1 כת׳ בהדיא צִידֹנִים יקראו לחרמון מל׳ תרין יו״דין, וחס׳ וי״ו כתי׳. [צִידֹנִים].
שִרְיֹן: בשי״ן שמאלית,⁠א וכן לבנון וְשִרְיוֹן2 (תילים כ״ט), כן כתו׳ בהגהת ר׳ אלייא3 האשכנזי בשרשי׳ שרש שרה, אע״פ שכת׳ במתורגמן4 וביש ספרי׳ בשי״ן שמאלית5. ובספרי׳ מדוייקי׳ כ״י בשי״ן שמאלית. וכן תרגם אנקלוס6 סִרְיוֹן בסמ״ך. ומה שתרגם יונתן בן עוזיאל7 טוורא דמסרי פירוי, וכן בתרגום ירושלמי8, אם נפרש בלשון המדרש9 שפירותיו נושרים, יהיה בשי״ן ימנית, אך אפשר לפרש שפירותיו מסריחין מחמת רוב פירות הגדילים באילנות, כי תרגום ולא הבאיש, ולא סרי10. וכן מלת שְנִיר שבפסוק11, ודשיר השירים ד׳, מראש שניר12 וחרמון, וביחזקאל כ״ז ברושים מִשְנִיר13, ובד״ה א׳ ה׳ ושניר והר חרמון14, כולם בשי״ן שמאלית, וכן במדרש15 שניר שהוא שונא הניר. ועיין עו׳ מ״ש16 בתילי׳ כ״ט. [שִׂרְיֹן].
יקראו⁠־לו: מקף באמצע, לא מירכא. [יִקְרְאוּ⁠־ל֖וֹ].
1. והרמ״ה: צידן, נז ע״ב.
2. לבנון וְשִרְיוֹן: תה׳ כט ו.
3. בהגהת ר׳ אלייא: הגהות אליהו בחור, שרשים, שר״ה, 442 ע״א.
4. במתורגמן: קנט ע״א, ערך ׳שריון׳.
5. וביש ספרי׳ בשי״ן שמאלית: עכ״ל אליהו בחור בספרו מתורגמן (נורצי אומר פה כי מלשון המתורגמן משמע שהגרסה בשי״ן שמאלית היא גרסת מיעוט ואינה עיקר, בעוד שבהערתו לספר השרשים הכריע כגרסה זו).
6. אנקלוס: על אתר (במהד׳ שפרבר, כתבי הקדש בארמית, ליידן 1959: ׳סריון׳ בסמ״ך, בלא חילופי נוסח).
7. יונתן בן עוזיאל: המיוחס ליונתן, על אתר.
8. בתרגום ירושלמי: על אתר (׳ארעא מסרי פירוהי׳).
9. בלשון המדרש: כגון במדבר רבה, פרשה ח ט (׳אין עליו נושרין׳).
10. ולא הבאיש, ולא סרי: שמ׳ טז כד ואונקלוס שם.
11. שְנִיר שבפסוק: בפסוקנו.
12. מראש שניר: שה״ש ד ח.
13. ברושים מִשְנִיר: יח׳ כז ה.
14. ושניר והר חרמון: דה״א ה כג.
15. במדרש: שיר השירים רבה, פרשה ד ג א.
16. מ״ש: מ״ש תה׳ כט ו (׳ושריון׳).
א. ראה הערתי ל׳וישב׳ (בר׳ לו ח).
הוא שלג כו׳. דקשה לרש״י, כיון דאותיות שרין הם אותיות שניר, אלא שנהפכו האותיות שרין שניר, וטעמא מאי. לכן פירש על שם השלג נקרא שניר:
This is snow, etc. Rashi is answering the question: Since the letters of שרין are the same as the letters of שניר, except that the letters resh and nun switched places, then what is the reason [the verse needs to mention both]? Therefore, Rashi explains: Because of the snow it is called שניר [but it is not called שרין].
צידנים – לפי שהזכיר את הר חרמון בסוף הכתוב הקודם, רצה לסמן המקום ההוא בכל שמותיו, כדרך הכתוב על הרוב, וכל הפסוק הזה הוא כמו מאמר מסוגר:
יקראו לחרמון שרין – צידונים בני בכור כנען קראו לחרמון שרין בהיותו בידם מלפנים, והאמורי היושב בו עתה אשר מהם לכדו אותו ישראל יקראו לו שניר, ובמקום אחר הוא אומר הר שיאון הוא חרמון, הרי לו ארבע שמות, אך ממה שמצאנו (שה״ש ד׳ ח׳) מראש שניר וחרמון, יראה שהיו שם הרים הרבה, ולפעמים יקראו כלם בשם חרמון, ולפעמים יקרא אחד מהם חרמון והר אחר סמוך לו שניר:
צידונים וגו׳ – אלה הם שוב דברי הסבר שהוכנסו על ידי משה בעת שכתב את נאומו.
שׂניר מתורגם על ידי אונקלוס ״טור תלגא״, ״הר השלג״, ורש״י מציין את הדמיון בין ״שניר״ לשלג בלשון אשכנז, ״שְׁנֵי״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

צידונים יקראו לחרמון שריון – דהוא הר מבורך מאד עד שנמשל ברכת הר ציון בו כדכתיב כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה׳ את הברכה1. וכתיב על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער וסיבת ברכתו הוא השלג שעליו תמיד ושלג טוב לפירות ומש״ה קראו הצידונים בלשונם בשם שמורה בלה״ק שריון. וכת״י דמסרי פירי2 מרוב שומן. ושניר הוא שלג3 המשביע את האדמה.
1. אבן עזרא: אמר רבי משה, מה טעם ״הר חרמון״ ל״הר ציון״. ופירש בו, ״כטל חרמון״ שראוי להיותו יורד על ״הררי ציון״.
2. משיר פירות, מחמת רוב פירות הגדלים באילן לא יכלו לעמוד, ויפלו – פירוש יונתן בן עוזיאל.
3. כך באונקלוס ובעקבותיו ברש״י.
צידונים יקראו לחרמון וגו׳. חכם גדול איטלקי (וויכו) כתב כדברים האלה לאמר — כמו שקרה במשלים, כן קרה באנשים, במעשים, ובנמצאים, שעם היותם אחדים ושוים בעצם בכל זאת להיות שכל אומה ולשון לא הביטה רק לחלק אחד זולת שאר החלקים, בהכרח נקראו בשמות הרבה, כאשר עינינו הרואות היום ערי אונגאריא עם היותם אחדים נקראים בשמות משונים שנוי רב זה מזה, והאונגארים קורים בשם זה, והאשכנזים בשם זה, והתוגרמים בשם אחר, ושלשת האומות הללו משלשה צדדים וטעמים נבדלים קורים בשמות לכרכים הללו, וכן רעמסס מלך נורא ממלכי מצרים כאשר קראו כהן אחד מצרי לגירמאניכו כפי עדות טאשיטו, הוא בעצמו היה המלך המפורסם נודע בשם סיסוסטרידי ליונים (וויכו חכמה חדשה 337), וכמה תולדות יקרות תצאנה בשמחות וגיל מהמונח הזה הן בדברי תורה והן בדברי חז״ל ועכ״פ זכינו לדין כי בין המקומות בין האנשים יקראום הקדמונים בשמות שונים.
יקראו לו שניר. דעת ראב״ע ידוע שלשון עברי הוא לשון כנען — ונראה שלא כן דעת רש״י שכתב שניר קורין לשלג בלשון אשכנז ובלשון כנען, ועדיין לבי חלוק שמא בלשון כנען נתכוון רש״י לארץ Schiavonia הנקראת כן פעמים בפי חכמינו האחרונים, רק ממה שמצאנו לאנקלוס שתרגם גם הוא טור תלגא נראה ברור כי לא על ארץ Schiavonia הכוונה רק על ארץ כנען ממש — ויותר מזה מצינו לחז״ל (ילקוט שמעוני ש״ה ע״ב) בספרי ״ד״א היה רבי יהודה אומר לעולם הוי כונס דברי תורה כללים ומוציאם פרטים שנאמר יערף כמטר, אין יערף אלא לשון כנעני משל וכו׳⁠ ⁠⁠״ הרי שלדעתם אין לשון הקדש לשון כנעני, ודע שהחוקר המפורסם Renan. Hist. des langues semitiq. I. 108. סובר שלשון הקדש הוא לשון בני תרח (Terachiti) ויישב ע״פי דרכו שמצינו בפי לבן, יגר סהדותא, והנראה שמזמן אברהם עד לבן עברו רבים ובאותו פרק הנשארים מהלאה לנהר פרת שבו מקום מושבם לשונם והעד שהחוקר הזה עצמו מודה שארם נהרים מקום משכן ומשפחתו לא היתה דירת בני תרח הראשונים — אבל לשון שהיו מדברים בו בני כנען כתב החוקר הנזכר שהיתה קרובה הרבה ללשון עברי, רק לא החליט כראב״ע שתהיה לשון עברית עצמה. — ועיין עוד מה שכתב דף 110 שנראה כמעט סותר דבריו הראשונים.
שריון(תהלים כ״ט:ו׳) כמו שריון (בשין ימנית) (ירמיהו מ״ו:ד׳, נ״א:ג׳: סריון), דהיינו מגן.
שניר – בשיר השירים ד׳:ח׳ ודברי הימים א ה׳:כ״ג נזכר שניר ע״י החרמון; כפי הנראה שגם שניר הוא חלק של חרמון. התרגומים מתרגמים שניר ״טור תלגא״ (הר השלג). גם הערבים קראו לחרמון ג׳בל את⁠־תלג׳); היום הוא נקרא ג׳בל אש⁠־שייך (הר הזקן).
צידנים יקראו וגו׳ – תניא, שניר ושריון מהרי ארץ ישראל הם, מלמד שכל אחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו והעלה לו על שם הרי א״י, ללמדך שאפילו הרי א״י חביבים עליהם.⁠1 (חולין ס׳:)
1. פי׳ בחא״ג דאפילו הרים גבוהים שנקראים שניר על שם הרי שלג [כפירש״י בפסוק זה] דאין דרך להיות שם ישוב, אפ״ה חביבים הם על אומות העולם, עכ״ל. ורש״י פירש שבנו כרכים על אותן ההרים, ולא ידעתי למה שינה מלשון הגמרא שהעלו להם שמות על שמות ההרים, אבל הערים עצמן בנו במקומות אחרים, וצ״ע.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובפירוש מחכמי צרפתרמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(י) כֹּ֣ל׀ עָרֵ֣י הַמִּישֹׁ֗ר וְכׇל⁠־הַגִּלְעָד֙ וְכׇל⁠־הַבָּשָׁ֔ן עַד⁠־סַלְכָ֖ה וְאֶדְרֶ֑עִי עָרֵ֛י מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃
We took all the cities of the plain, and all Gilead, and all Bashan, to Salecah and Edrei, cities of the kingdom of Og in Bashan.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושר״ע ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״םרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כֹּל קִרְוֵי מֵישְׁרָא וְכָל גִּלְעָד וְכָל מַתְנַן עַד סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי קִרְוֵי מַלְכוּתֵיהּ דְּעוֹג בְּמַתְנַן.
All the cities of the plain, all Gilead, and all Mathnan, to Salka and Edrehi, cities of the kingdom of Og in Mathnan.
כל ק⁠[ו]⁠ריא מישרה וכל גלעדהב וכל בותנין עד ס⁠((י))⁠ליוק⁠((י))[י]⁠ה ואדרעהג קוריד בית מלכותהה דעוג בבותנין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ק⁠[ו]⁠רי״) גם נוסח חילופי: ״קורייה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גלעדה״) גם נוסח חילופי: ״{גל}⁠עד״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואדרעה״) גם נוסח חילופי: ״{אדר}⁠עת״.
ד. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״קורי״) גם נוסח חילופי: ״קרוי״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קורי״) גם נוסח חילופי: ״קורייתה״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מלכותה״) גם נוסח חילופי: ״{בית מלכ}⁠ות״.
כל קרוי מישרא וכל גלעד וכל מתנן עד סלווקיא ואדרעת קרוי ממלכותא דעוג במתנן.
All the cities of the plain, and all Gilead, and all Mathnan, unto Selukia and Edrehi, cities of the kingdom of Og in Mathnan.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַגַמִיעִ קֻרַי׳ אַלסַּהלִ וַגַרַשֵׁ אִלַי׳ אלּבַּתַּ׳נִיַתִ אִלַי׳ סַלכַ׳תַּ וַאִד׳רַאעַתַּ הִי אַיְצַ׳א מִן מַמלַכַּתִ עַוְגַ׳ פִי אלּבַּתַּ׳נִיַתִ
וכלל קריות המישור וגלעד, עד הבשן ועד סלכה ואדראעת, הן, גם כן, מן ממלכת עוג בבשן.⁠1
1. (גלעד היא ג׳רש בלע״ז, עיר בירדן של היום כ-70 ק״מ מזרחית לנהר הירדן בקו רוחב בית שאן שבארץ.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(י-יא) ערי ממלכת עוג בבשן – כי רק עוג מלך הבשן נשאר. והטעם שמלך עוג באותו הגליל היה, כי הוא לבדו ״נשאר מיתר הרפאים״. כי ממלחמת אמרפל וחבריו (בראשית י״ד) שהכו את רפאים בעשתרות קרנים (בראשית י״ד:ה׳) נשארו רפאים רבים, ואותם הנשארים הכו אותם בני עמון, כמו שבאר למעלה (ב, כ-כא). וממלחמת העמונים נשאר הוא לבדו, ובהיותו גבור כגבורת שאר הרפאים, לכן מלך.
באמת איש – באמת כל אחד מאותם הרפאים. ומלת ״איש״ תורה כל אחד ואחד, כמו ״איש לבצעו מקצהו״ (ישעיהו נ״ו:י״א), ״ויכו איש אישו״ (מלכים א כ׳:כ׳), וזולתם. אמר אם כן שאותה הערש היתה ״תשע אמות ארכה״ באמת כל אחד מהם, והיתה בלי ספק אמות בינוניות הרבה מאד יותר מתשע אמות, אולי על אחת כמה וכמה. ובזה יובן גודל אותם הענקים וחזקם, ועם כל זה השמידו אותם בני עמון בגזירת האל יתברך, כמו שבאר למעלה (דברים ב׳:כ״א).
(10) ערי ממלכת עוג בבשן....כי רק עוג מלך הבשן נשאר, the reason why he ruled in that district was because he was the only one remaining from the Refaim of old. Ever since the war between Amrafel and his allies who defeated the Refaim on their way to Sodom at Ashterot Karnayim (Genesis 14,5), there were numerous individual Refaim remaining. These defeated the Ammonites as mentioned in 2,21. During that war against the Ammonites only Og survived. Seeing that he was a famous hero, equaling the combined power of all the other Refaim, he was the one who ruled.
כל ערי המישר – מוסב אל ונקח בעת ההיא שלמעלה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

פסוק י׳ הוא המשך נאומו של משה רבינו, והוא מזכיר כאן את החלקים השונים של ארץ הכיבוש:
א) ״המישור״, בפסוק ד׳:מ״ג נקראת ארץ המישור, דהיינו המישור ההררי של מואב, שדה מואב (במדבר כ״א:כ׳), בלכה הדרומית, מחשבון או מידבא (יהושע י״ג:ט׳) עד לארנון;
ב) ״הגלעד״, הארץ ההררית מדרום וצפון ליבק, דהיינו בלכה הצפונית וג׳בל עג׳לון;
ג) ״כל הבשן עד סלכה ואדרעי ערי ממלכת עוג״, דהיינו כל הבשן, השטח מצפון וממזרח לגלעד; שייך לזה גם גולן (ג׳ולן, גולניטיס העתיקה), שהרי ממלכת עוג השתרעה עד גשור ומעכה (ראה פסוק י״ד). מצד מזרח השתרעה ממלכת עוג עד סלכה, עכשו נקראת סלכד, מהלך ארבע או חמש שעות מזרחית לבצרה, מדרום לג׳בל חורן ואדרעי. לדעת רבים אין זאת אותה העיר אדרעי הנזכרת בפסוק א, אלא עיר שהיתה יותר צפונית. הנקראת בפי הסופרים הערבים סורא, زرع בפי נוסעים שבזמננו אדרע או אזרע, בקצה הדרומי⁠־מערבי של לג׳ה, בגדה הצפוני של ודי כנאואת. לפי תרגום השבעים מישור הוא שם עיר, וכן בספר היובלים כ״ט:י״ד.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושר״ע ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״םרד״צ הופמןהכל
 
(יא) כִּ֣י רַק⁠־ע֞וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֗ן נִשְׁאַר֮ מִיֶּ֣תֶר הָרְפָאִים֒ הִנֵּ֤ה עַרְשׂוֹ֙ עֶ֣רֶשׂא בַּרְזֶ֔ל הֲלֹ֣ה הִ֔וא בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן תֵּ֧שַׁע אַמּ֣וֹת אׇרְכָּ֗הּ וְאַרְבַּ֥ע אַמּ֛וֹת רׇחְבָּ֖הּ בְּאַמַּת⁠־אִֽישׁ׃
For only Og king of Bashan remained of the remnant of the Rephaim. Behold, his bedstead was a bedstead of iron. Isn't it in Rabbah of the children of Ammon? Nine cubits was its length, and four cubits its breadth, after the cubit of a man.
א. עֶ֣רֶשׂ =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3 באות שי״ן רגילה
• יש ספרים=עֶ֣רֶשׂ באות שי״ן גדולה
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אֲרֵי לְחוֹד עוֹג מַלְכָּא דְּמַתְנַן אִשְׁתְּאַר מִשְּׁאָר גִּבָּרַיָּא הָא עַרְשֵׂיהּ עַרְשָׂא דְּבַרְזְלָא הֲלָא הִיא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תְּשַׁע אַמִּין אוּרְכַּהּ וְאַרְבַּע אַמִּין פּוּתְיַהּ בְּאַמַּת מְלַךְ1.
1. עי׳ רמב״ן ומש״כ ע״ז ביאורי אונקלוס. השוו עוד דברי הימים ב ג׳:ג׳ ׳אַמּוֹת בַּמִּדָּה הָרִֽאשׁוֹנָה׳, יחזקאל מ׳:ד׳ ׳קְנֵה הַמִּדָּה שֵׁשׁ⁠־אַמּוֹת בָּֽאַמָּה׳ ופי לקח טוב כאן: ׳באמת איש, באמת המלך אמה וטפח׳.
For only Og king of Mathnan remained of the remnant of the giants. Behold, his bedstead was a bedstead of iron: is it not in Rabbath of the children of Ammon, nine cubits its length, and four cubits its breadth, in the cubit of the king?
ארום לחודא עוג מלכא דבותנין אשתיירב מן שיירג גברייא והא ערסיה ערס דפרזל הלא היא יהיבא ברבת דבני עמונייד תשע אמיןה ארכה וארבע אמיןו פתייה באמתיהז דמלכא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אשתייר״) גם נוסח חילופי: ״יש׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שייר״) גם נוסח חילופי: ״מותרי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ברבת דבני עמוניי״) גם נוסח חילופי: ״באפרכיו ברבת בני עמונאי״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמין״) גם נוסח חילופי: ״גוברין אומ׳⁠ ⁠⁠״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמין״) גם נוסח חילופי: ״אומין״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באמתיה״) גם נוסח חילופי: ״באומה״.
ארום לחוד עוג מלכא דמתנן אישתייר ממותר גיבריא דאשתיציין בטובענא הא שיווייה שוויה דפרזלא הא היא יהיבא בבית ארכיון ברבת בני עמון תשע אמין אורכה וארבע אמין פותיא באומתא דגרמיה.
For only Og king of Mathnan remained of the remnant of the giants who perished in the deluge. Behold, his bedstead was a bedstead of iron; behold, it is placed in the archive-house in Rabbath, of the Beni Ammon, nine cubits its length, and four cubits its breadth, in the cubit of his own (stature).
הלא היא יהיבא באפרכיון דבני עמא.
Is it not placed in the citadel of the Beni Ammon?
כי רק עוג מלך הבשן – כל מקום [שנאמר] בו רק מיעוט הוא, לפי שהיה עוג פחות וגרוע מכל הרפאים שהיו בימיו, 1והוא נשאר מיתר הרפאים, מאותן שהרגו אמרפל וחביריו, שנאמר ויכו את רפאים בעשתרות קרנים (בראשית י״ד:ה׳), ועליו נאמר ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, 2וזה היה עוג, ולמה קראו פליט, על שם שלא נחשב כשאר הרפאים. 3ברייתא ששנינו פליטי זתים שאינם מבושלים.
הנה ערשו ערש ברזל – ספר בגדולתו וגבורתו של הקב״ה שגבור כמוהו מסר בידם.
הלא היא ברבת בני עמון – לפי שהיה יודע שצוה הקב״ה על בני עמון שלא יתגרו בהם, ולכך שם ערשו לשם.
תשע אמות – מכאן לענק שהוא גדול תשע אמות, ושאר אנשים ארבע אמות כל חד מאמתו.
באמת איש4באמת עוג, ולכך נקרא גלית שמו איש הבינים (שמואל א י״ז:ד׳), לפי שענק גדול מתשע אמות, והוא היה בינוני, שלא היה אלא שש אמות וזרת (שם), ב׳ אמות וזרת היה גדול מאדם אחר, וב׳ אמות וזרת היה פחות מענק.
1. והוא נשאר מיתר הרפאים מאותן שהרגו אמרפל. וז״ל רש״י מיתר הרפאים שהרגו אמרפל וחביריו בעשתות קרנים והוא פלט מן המלחמה שנאמר ויבא הפליט (בראשית י״ד:י״ג) זהו עוג. ובתנחומ׳ חקת אות נ״ה, ובנדפס מכבר אות כ״ה, ובמ״ר פי״ט אות ל״ב, כי רק עוג מלך הבשן (דברים ג׳:י״א) והוא נשאר מהגבורים שהרגו אמרפל וחביריו שנאמר ויכו רפאים וגו׳ (בראשית י״ד:ה׳) וזה הפסולת שלהם כפריצי זיתים שיוצרים ופליטים מתחת הגפת שנאמר ויבא הפליט (בראשית י״ד:י״ג).
2. זה היה עוג. בב״ר פמ״ב אות ח׳ ויבא הפליט הוא עוג הוא פליט, וכן נדה דף ס״א סע״א.
3. ברייתא ששנינו פליטי זיתים. אולי ז״ל פריצי זיתים שיוצאים ופליטים מתחת הגפת, כמו שהוא בתנחומ׳ שם, וע״ש בהערה שפ״א (ושם יש לתקן ב״מ ק״ב צ״ל ב״מ ק״ה).
4. באמת עוג. וכן הביא רש״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן,
(זהר בראשית דף ריד)
השכינה שומרת על כלל ישראל בגלות עד שישובו
לָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, שְׁנֵי גְדוֹלִים הָיוּ תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד הַקָּדוֹשׁ, וַהֲרֵי שְׁמוֹ אֶחָד מֵהֶם הוּא מִטָּה, שֶׁהָיָה שׁוֹרֶה בָּאוֹצָר שֶׁל הַהֵיכָל. וַהֲרֵי אָנוּ בַּגָּלוּת, לֹא נִשְׁאָר בֵּינֵינוּ אֶלָּא זֶה שֶׁהוּא מַטְבֵּעַ שֶׁלּוֹ, וְהוּא חָתוּם מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות כג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךְ לִשְׁמָרְךְ וְגוֹ׳. לֹא לְדַבֵּר כָּךְ, אֶלָּא בָּעוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בִּמְקוֹמוֹ וְהִיא הַשְּׁמִירָה בַּדֶּרֶךְ, אֲנִי הִשְׁרֵיתִי שְׁכִינָה בֵּינֵיכֶם לִשְׁמֹר אֶתְכֶם בַּגָּלוּת, וְהִיא שָׁמְרָה אֶתְכֶם עַד שֶׁתָּבִיא אֶתְכֶם לְאַרְצְכֶם כְּמוֹ שֶׁהֱיִיתֶם מִקֹּדֶם לָזֶה. אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי - מוֹשָׁבוֹת מִקֹּדֶם לָזֶה.
זוֹ שְׁכִינָה מִן מטטרו״ן, וְגֹרְשָׁה הַמַּלְכָּה מֵהַמֶּלֶךְ עַד שֶׁתָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ, וְסוֹד - כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בִּמְקוֹמוֹ.
וְהַדֶּרֶךְ, שֶׁנִּמְשְׁלָה לַגָּלוּת, שָׁמַר אוֹתָם בַּגָּלוּת עַל צָרָה שֶׁתָּבֹא עֲלֵיכֶם, עַד שֶׁיָּבֹא וְיַכְנִיס אֶתְכֶם לָאָרֶץ שֶׁנִּשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵיכֶם שֶׁנִּשְׁמְרָה.
לִאַנַּהֻ בַּקִיַ מִן בַּקִיַתִ אלגַבַּאבִּרַתִ וַהֻוַדַ׳א לַהֻ סַרִירֹ מִן חַדִידֵ פִי אַלרַאבִּיתִ אַלַּתִי לִבַּנִי עַמֻוןַ טֻולֻהַא תִסעַתֻ אַד׳רֻעֵ וַעַרצֻ׳הַא אַרבַּעַתֻ אַד׳רֻעֵ כַּדִ׳רַאעִ אלּמַלִךִּ
כי עוג, הוא נותר משארית הגבורים, והנה לו, מטה מן ברזל, בגבעת נאות דשא אשר לבני עמון, ארכה תשע אמות ורחבה ארבע אמות, לפי גדל אמת המלך.
באמת איש – באמת שאר בני האדם, לא באמתו, מפני שאמתו הייתה גדולה מאמות שאר בני האדם, כפי גודל גופו על גופם. (ספר השרשים ״איש״)
מיתר הרפאים – שהרגו אמרפל וחביריו בעשתרות קרנים, והוא פלט מן המלחמה, שנאמר: ויבא הפליט (בראשית י״ד:י״ג) – הוא עוג.
באמת איש – באמת עוג.
מיתר הרפאים [ONLY OG … REMAINED] OF THE REST OF THE REPHAIM – whom Amraphel and his allies slew in Ashteroth-Karnaim (Bereshit 14:5), and he (Og) escaped from the battle, as it is said, "And the fugitive came" (Bereshit 14:13), and that was Og (Bereshit Rabbah 42:8; cf. Rashi on Bereshit 14.13.1).
באמת איש AFTER THE CUBIT OF A MAN – i.e. after the cubit of Og.
פס׳: כי רק עוג מלך הבשן, ערש ברזל – מרוב עוצם גבורתו. ולמה הכתוב מספר שבחו להודיע לכל שבח גבורתו של משה רבינו. וכן הכתוב מודיע כח גבורתו של גלית להגיד כח גבורתו של דוד.
הלה היא – ה״י תחת אל״ף משמש ולמה כתיב בה״א להודיעך כי חצי שבחו לא סיפר שאין מספרין בכבוד הרשע כל כך. וכן הוא אומר (שמואל א י״ז:ז׳) וחץ חניתו ועץ חניתו קרי. 1ואמרו רבותינו ז״ל חצי שבחו אין כתוב כאן וכן הלה היא ה״א במקום אל״ף.
באמת איש – באמת המלך אמה וטפח.
1. ואמרו רבותינו. (סוטה מב:) חצי שבחו דורש וחץ לשון חצי:
והנה ערשו ערש ברזל – בֵירְצול בלעז, כמו קטן המוטל בעריסה. [... ... ... ... ... ... ...]⁠כר גדול שעשו לו עריסה אחת תשע אמות ארכה באמתו – וזהו באמת איש. (קונטרס אחרון של ר״י קרא בכ״י בולוניה 509.1)⁠א
א. השוו רשב״ם דברים ג׳:י״א.
כי רק עוג מלך הבשן וגו׳ – לכך אמר לו הקב״ה: אל תירא אותו (דברים ג׳:ב׳).
הנה ערשו – עריסה של קטן כשהיה תינוק, בירציל בלעז.⁠1
ערש ברזל – לפי שכשהיה קטן היה חזק מאד, ובהשתטחו היה משבר ערס של עץ, לכך עשאוהו של ברזל, כי לאדם גדול שיש בו דעת לא היה צריך כך.
הלה היא ברבת בני עמון – עדיין מונחת שם במקום שנתגדל בקטנותו, לתמהון שהיה גדול בקטנותו כל כך. אבל מיטת אדם גדול אין רגילין להצניע במקום אחד, כי בהרבה מקומות יש לו מיטות.
באמת איש – איש שהגדיל כל צורכו.
א[ואני שמעתי, לכך אומר: הלה היא ברבת בני עמוןב (דברים ג׳:י״א), מפני ששמע שמשה נצטוה מפי הגבורה: אל תצרם ואל תתגר בם (דברים ב׳:י״ט) – על בני עמון, דאפילו אנגריא לא הורשו ישראל על בני עמון (בבלי ב״ק ל״ח:), וידע שישראל ילחמו עליו. לכך הקדים ונתן ערשו ומיטתו בתוך העיר ברבת בני עמון, והיא היתה עיר מלוכה (שמואל ב י״ב:כ״ו), כדמפרש בספר שמואל, כדי שלא יכוהו ישראל על מיטתו, כי ידע שלא הורשו לבא שמה מאברהם.⁠ג]
1. בלעז: bercel.
א. רוזין מעיד שהביאור בסוגריים המרובעים נכתב באותיות קטנות בכ״י ברסלאו, לסמן שהינו תוספת שאינה מרשב״ם.
ב. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): בני עמים.
ג. כן בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון, רוזין הציע לתקן ל: {לכבוד} אברהם.
כי רק עוג מלך הבשן ONLY OG THE KING OF BASHAN [WAS LEFT OF THE REMAINING REPHAIM]: That is why God told him [= Moses] (vs. 2), “Do not fear him.”1
הנה ערשו HIS CRADLE: [The word ערשו refers to] the cradle2 of an infant; bercel3 in the vernacular.
ערש ברזל AN IRON CRIB: [His crib was made of iron] because when he was small he was very strong. When he stretched out, he would shatter a wooden crib. So they made his crib out of iron.
[The text does not mean that his bed when he was an adult was made out of iron,] for there would be no reason to do that [i.e., to make a bed out of iron] for a rational grown man.⁠4
הלה היא ברבת בני עמון IT [his crib] IS NOW IN RABBAH OF THE AMMONITES: It is still kept there at the place where he grew up as a child. [It was kept as a memento] because it is amazing that he was so big as an infant.⁠5 But it would not make sense to keep the bed of a grown man6 as a keepsake in one place, because a grown man has beds in a number of places.⁠7
באמת איש [IT IS NINE CUBITS LONG AND FOUR CUBITS WIDE] IN THE CUBITS OF A ‘MAN’: i.e., in the cubits of a full-grown adult.⁠8
a{9However I heard [the following explanation:] the reason that “it [Og’s bed] is now in Rabbah of the Ammonites” is because Og had heard that God had commanded Moses regarding the Ammonites (Deuteronomy 2:19) “Do not harass them or start a fight with them.” In other words, the Israelites were not even allowed to impose forced labor on the Ammonites.⁠10 But Og knew that the Israelites would attack him. So [in order to protect himself from Israelite attack,] he preemptively moved his bed into the city of Rabbah of the Ammonites, “the royal city” [of the Ammonites], as we see in the book of Samuel (2 Sam 12:26). He did this so that the Israelites would not kill him in bed. For he knew that the Israelites were not allowed to go there [into Ammonite territory] in honor of Abraham.⁠11}
1. There are two ways of understanding Rashbam’s comment:
1) Because Moses was afraid, God reassured him (in vs. 11) that the cause for concern was small. Almost all of the Rephaim were dead. Only Og was still alive.
2) Because Og was still alive, Moses was naturally afraid. That is why God had to give him a pep talk beginning in vs. 2, “do not fear him.”
If the second explanation is the correct one, then Rashbam is following the line of interpretation in Tanh. Ḥuqqat 25 (also in Tanh. B. Ḥuqqat 55). A similar approach also appears in Rashi (here ad vs. 2 and ad Numbers 21:34) but with a much more midrashic formulation. According to Rashi (and his midrashic sources) Moses’ fear was not related to Og’s physical prowess but to his suspected moral stature. Moses was worried that Og must have been granted special protection by God to enable him to live for five hundred years because of a favor that he had once performed (according to further midrashic sources) for Abraham. Moses feared Og’s merit, not his muscle. Rashbam, as usual, strips away the midrashic component from the explanation.
2. Rashbam connects the word ערש in our verse to the mishnaic Hebrew word עריסה, and provides several arguments about why it makes sense to interpret ערש as “cradle.” See notes 63, 64 and 66.
Although עריסה does mean cradle in mishnaic Hebrew, there does not seem to be any good reason to interpret the common biblical Hebrew word ערש as meaning cradle. It simply means bed. (See e.g. Amos 6:4 and Song 1:16.) See also von Rad (“coffin”) and Weinfeld (“sarcophagus”) here.
Rashbam’s interpretation may also be disputing the unusual explanation later offered by R. Joseph Bekhor Shor and Hizq. that ערש means the fortified wall around Og’s city.
3. Berceau in modern French.
4. See note 60.
5. It is possible that Rashbam is trying to deal with another difficulty related to this verse.
Ibn Ezra (in his commentary to 1:2) lists our verse among the problematic verses for exegetes who wish to attribute authorship of the entire Torah to Moses. If Moses wrote the Torah while Og was still alive, or even immediately after his death, people would know the remarkable dimensions of Og and would not need the reference to the unusual “bed” in Rabbah. The verse appears to have been written many years after Og’s death, when people needed some physical proof that a man that tall was once alive. (See Luzzatto’s long argument against those “smart alecks” [מתחכמים] who think that our verse could not have been authored by Moses.)
When Rashbam says that ערש really means “crib,” he has solved the problem of this alleged anachronism. Og may still be alive when this passage is being written, but he has not been a baby for a long time. It makes sense even for Moses to refer to the unusual dimensions of his crib.
6. Yet another attempt to prove that ערש means “cradle,” not “bed.” See note 60.
7. Remarkably little is known about Rashbam’s biography, but historians generally think that he moved around between a few locations in Northern France. This comment reflects Rashbam’s perception that that is standard adult behavior.
8. The phrase באמת איש is difficult. There is evidence that there were royal cubits and “standard” cubits in the ancient Near East. Our phrase may then mean “using the standard cubit” (so NJPS and Weinfeld) or perhaps it means “using the royal cubit” (so Onq.; see Drazin note 8 on pp. 79-80 and see Grossfeld, note 4 on p. 27). Rashi (following Ps.-Jon.) says that the phrase means “using Og’s cubit.” As Ibn Ezra notes, such an explanation would make Og into a being with a very unusual shape, requiring a bed that is nine times the length of his cubit. (See also Maimonides, Guide 2:47.)
Rashbam’s explanation is logical. When giving the dimensions of a cradle it makes sense to clarify that that the “cubits” used for measurement are those of a grown-up, not of a baby. Rashbam is providing yet another argument in favor of his unusual explanation that ערש means cradle. See note 60.
9. Actually, this comment appears in the manuscript after the comment to 3:13. It is clearly offering an explanation of 3:11 that is not in consonance with that offered by Rashbam.
10. Following the explanation in BQ 38b.
11. The commentator repeats the idea found in Rashbam’s commentary to 2:5 – that Ammonite territory is off limits to the Israelites because the Ammonites are descendants of Abraham’s nephew, Lot. See note 36 there.
a. The interpretation enclosed in braces is an interpolation of an early copyist.
באמת איש – באמת כל אדם, והנה הוא כפל.
ולא יתכן להיות באמתו, כי בא הכתוב ללמד. ועוד: שלא יהיה בצלם אדם כלל.
AFTER THE CUBIT OF A MAN. After the cubit of a normal person. Observe, Og was double in size.⁠1 It is unlikely that the Torah is speaking of Og's cubit,⁠2 for if this were so, then what is Scripture trying to teach?⁠3 Furthermore, he would not have the image of a person at all.⁠4
1. Og was double the size of a normal person. I Sam. 17:4 tells us that Goliath's height was six cubits and a span. This is about twice the height of a normal person. Goliath was of the Rephaim (I Chron. 20:4-8), as was Og. Hence Ibn Ezra's reasoning (Weiser).
2. According to Rashi, Scripture speaks of Og's cubit when it describes his bed.
3. Since we do not know Og's span, Scripture's statement that Og's bed was nine cubits long and four cubits wide is meaningless.
4. If we assume that Og's span was twice that of a normal person, then his bed indicates that Og's dimensions were way beyond that of a human being. Ibn Ezra did not believe that such giants existed.
הנה ערשו ערש ברזל – כלומר: מבצר חזק כברזל היה לו ברבת בני עמון, שהיה מוקף חומה חזקה כברזל.
תשע אמות ארכה – גובה של החומה שסביב המבצר.
וארבע אמות רחבה באמת איש – של חומה.
אמות – קוֹרְדֵינָא.
ערש – לשון עיר מבצר, כדכתיב: בפאתא מטה ובדמשק ערש (עמוס ג׳:י״ב). ובתלמוד (בבלי עירובין כ״ו.): מערב לה לכולה מחוזא דערסייא.
א. בכ״י מינכן 52: ובפאת.
הנה ערשו ערש ברזל – BEHOLD HIS BEDSTEAD WAS A BEDSTEAD OF IRON – Meaning to say: He had strong fortifications like iron IN RABBAH OF THE CHILDREN OF AMMON, that was surrounded by a strong wall like iron.
תשע אמות ארכה – NINE CUBITS WAS ITS LENGTH – the height of the wall that surrounded the fortification.
וארבע אמות רחבה באמת איש – AND FOUR CUBITS ITS BREADTH AFTER THE CUBIT OF A MAN – [the width] of [the] wall.
אמות – CUBITS – קוֹרְדֵינָא.
ערש – CITY – A term for a fortified city, as it is written: “in the corner of a mittah (מִטָּה)⁠1 and in Damascus a fortified city” (Amos 3:12). And in the Talmud (Bavli Eiruvin 26a:5): "he constructed an eiruv for the entire [city of] Mechoza, by neighborhoods".
1. It is unclear how R. Yosef Bekhor Shor understood the word מִטָּה in the verse in Amos.
הנה ערשו ערש ברזל – שכל כך היה גדול וכבד, שלא יכולה לסובלו שום מיטה של עץ, כי אם של ברזל.
הלא היא ברבת – דורות הבאין ורוצין לידע כמה היה ארוך ובעל כוח, ילכוא לרבת בני עמון ויראו מיטתו שם כמה היא ארוכה ורחבה, וממנה מבחינין שאותה מיטה אע״פ שהיא ארכה ורחבה מאד אין בה כי אם תשע אמות אורך וארבע אמות רחב מאמותיו של אותו איש – עוג.
א. בכ״י ברלין 121: יכלו.
הנה ערשו ערש ברזל – לשון כרך ומגדל ומבצר כמו בפאת מטה ובדמשק ערש (עמוס ג׳:י״ב). ובלשון תלמוד מערבא לה בכל מחוזא ערסייתא, כלומר מבצר מוקף חומה חזקה כברזל.⁠1
תשע אמות ארכה – גבהה של חומה סביב המבצר וארבע אמות רחבה של חומה.⁠2
באמת איש – באמת כל אדם שאינו תינוק.⁠3
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. בדומה ברשב״ם ובאבן עזרא.
הנה ערשו ערש ברזל, "behold, his bedstead was a bedstead made of iron.⁠" This need not be understood literally; it means that the materials used in constructing Og's bedstead were as sturdy as if they had been made out of strong metal. (B'chor shor) The word ערש occurs in Amos 3,12 as meaning: the leg of a bed.
תשע אמות ארכה "it was nine cubits long.⁠" (about 5,4 meters.) This is the average height of the walls of walled cities in those days.
באמת איש, measurements applied to fully mature men.
הנה ערשו ערש ברזל – פי׳ חזק כברזל שבמבצר הי״ל ברבת בני עמון שהי׳ מוקף חומה כברזל, וערש הוא לשון מבצר כדכתיב בעמוס היושבים בפאת מטה ובדמשק ערש, וכ״ה לשון תלמוד מערב לה לכולה מחוזא ערשייא ערשייא, תשע אמות ארכה של חומה כלומר גובהה וארבע אמות רחבה ממעל דהיינו עוביה.
כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל וגו׳ – ענין הכתוב שבא להגיד כי עוג זה נקרא מלך האמורי בעבור כי מלך עליהם, אבל הוא עצמו מן הרפאים הוא. ולהגיד על גדלו וגבהו, כי היו הרפאים עם גדול ורם כענקים (דברים ב׳:כ״א), אמר כי ערשו ערש ברזל, לא יסבול אותו ערש עצים כשאר בני אדם. והיא בעיר רבה שהיתה עיר מושבו, וכאשר השמידו בני עמון את הרפאים כאשר נזכר למעלה (דברים ב׳:כ״א), ונלכדה עירו, ניצל הוא לבדו מידם, וזהו שנאמר: כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, והנה נשארה מטתו שמה ברבה שהיא עתה לבניא עמון. והעמונים יקיימוב אותה לעדות כי השמידו עם גדול ורם, והאיש הגבור אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים1 לכדו ממנו מלכותו. וזה טעם: הלה – כלומר הנה העדות קיימת שהיאג ערש ברזל, וארוכה ורחבה מאד, וקיימת היא ברבת בני עמון. כי ערשו אשר בעשתרות היתה לשלל ואבדה.
וטעם: באמת איש – באמת אישד הגדול בבני אדם, כמו: וחזקת והיית לאיש (מלכים א ב׳:ב׳). ועל דעת אנקלוס, באמת איש – באמת האיש, וכן: את הכבש אחד (במדבר כ״ח:ד׳), בלילה הוא (בראשית י״ט:ל״ג), וכן רבים, כלומר: באמת עוג עצמו.
1. השוו ללשון הפסוק בעמוס ב׳:ט׳.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בבני״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא: ״יקימו״.
ג. כן בכ״י פריס222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2: ״שהוא״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״איש״.
FOR ONLY OG KING OF BASHAN REMAINED OF THE REMNANT OF THE REPHAIM; BEHOLD, HIS BEDSTEAD WAS A BEDSTEAD OF IRON etc. The purport of the verse is to tell that this Og was called the king of the Amorites because he ruled over them, but he himself was of the Rephaim. And in order to tell of his height and strength, since the Rephaim were a people great, and many, and tall as the Anakim,⁠1 it states that his bedstead was a bedstead of iron, no bedstead of wood being able to support him as it does other people. It is in the city of Rabbah which was his dwelling place, and when the children of Ammon destroyed the Rephaim as is mentioned above,⁠2 and his city [Og's capital, Ashtaroth] was captured, he alone was saved from the hands of the Ammonites. It is this which is stated, For only Og king of Bashan remained of the remnant of the Rephaim. His bed was left there in Rabbah which now belongs to the children of Ammon, and the Ammonites preserved it as testimony that they destroyed a great and tall people; and the mighty man whose height was like the height of the cedars, and he was strong as the oaks3 — from him they captured his kingdom. This is the sense of the word behold [behold, his bedstead …], meaning: "behold, the proof of [Og's strength] still exists; it is the iron bedstead, very long and wide, and is to be found in Rabbah of the children of Ammon,⁠" since his bedstead, which was in Ashtaroth, was plundered and lost.⁠4
NINE CUBITS WAS THE LENGTH THEREOF [of Og's bedstead], AND FOUR CUBITS THE BREADTH OF IT, AFTER THE CUBIT OF A MAN. The meaning of after the cubit of a 'man' is that of the biggest man [i.e., Og], just as the expression, be thou strong and show yourself a man5 [which means "a strong man"]. And in the opinion of Onkelos, after the cubit of 'a' man means "after the cubit of 'the' man,⁠" and the translation thereof [in Aramaic] is "the king" [indicating that no ordinary man is meant here — "the" man means the king]. Similarly, eth hakeves echad6 [which literally means: "the one lamb" — should be eth hakeves ha'echad: "the one 'specific' lamb"]; balailah hu7 [should be: balailah hahu — "in 'that' night"]. There are many similar cases. That is to say, [after the cubit of a man means] after the cubit of ["the" man] — Og himself.
1. Above, 2:10.
2. Ibid., (21).
3. Amos 2:9.
4. That is, when the Ammonites destroyed the Rephaim and captured Og's capital city Ashtaroth (above, 1:4) they plundered it and took his bedstead from there and brought it to Rabbah.
5. I Kings 2:2.
6. Numbers 28:2.
7. Genesis 19:33.
כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים – שהרגום אמרפל וחבריו, שנאמר (בראשית י״ד:ה׳) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, והוא פלט מהמלחמה, שנאמר (שם) ויבא הפליט, ודרשו רז״ל זה עוג.
באמת איש – באמת כל איש. ואונקלוס תרגם באמת מלך רצה לומר באמת עצמו. ומה שקראו מלך כדי לרמוז על עיקר יסודו הראשון, כי הוא מהמשפחה הנקראת בני האלהים שיצאו מקין, ורצה להזכיר התיבה בחסרון ולא אמר מלכא. וכבר ידעת כי כל תולדותיו של קין נמחו במבול ולא נשאר מהם רק עוג זה.
כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, "for only Og, King of Bashan, was left of the remnants of the giants" whom Amrafel and his colleagues had killed, as we read in Genesis 14,5: "they killed the Rephaim in Ashtarot Karnayim.⁠" Og had escaped from the battle; this is why the Torah reports "the escapee" as reporting to Avram that Lot had been taken captive (Genesis 14,13). Our sages in Tanchuma Chukat 25 identify this "fugitive" as having been Og.
באמת איש, "by the standard measure "cubit" applied to everybody else.⁠" Onkelos translates this as אמת מלך, "by the measure known as "cubit" in the country under control of that king.⁠" The measure was called after this king who had established it. The word מלך when used by Onkelos is a defective spelling for the word מלכא, King, in Aramaic. Onkelos alludes to the fact that Og was the only survivor of the descendants of Kayin whose giants had been introduced to us by the Torah in Genesis 6,2 as בני אלוהים. (Compare author's comments at the end of Numbers, 21,34 and this Editor's translation.)
כי רק עוג מלך הבשן וגו׳ הנה ערשו ערש ברזל – מרוב עוצם גבורתו ולמה הכתוב מספר שבחו כדי להודיע גבורתו של משה וכן הכתוב מגיד שבחו וכח גבורתו של גלית להודיע גבורתו של דוד. וכדי להודיע כי חצי גבורתו לא ספר הכתוב שאין מספרין בכבוד הרשע וכן הוא ועץ חניתו וחץ חניתו קרי וארז״ל חצי שבחו אין כתוב כאן. כך מצא׳ בלקח טוב.
הלה היא ברבת בני עמון – כת׳ ר״מ מקוצי שלפי שהיה ירא עוג מפני ישראל נתן ערשו ברבת בני עמון שנא׳ אל תצורם ואל תתגר בם מלחמה.
תשע אמות ארכה וד׳ אמות רחבה באמת איש – אין לתמוה איך היה שלא היה ערשו כי אם ט׳ אמות אורך וד׳ רוחב הלא היה עוג יותר ויותר כדמשמע במס׳ ברכות פ׳ הרואה שהרי פירש״י באמת איש באמת עוג. עד״י ב״א.
וי״מ ערשו שנבריי״ש בלע״ז לשון המוטל בעריסה.
ערשו ערש ברזל – חזק המבצר כברזל.
תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה – של חומה ערש לשון מבצר כדכתיב ובדמשק ערש.
הנה ערשו ערש ברזל – מבצר חזק כדכתיב תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה ערש לשון מבצר כדכתיב ובדמשק ערש. ושנו רבותינו אבא שאול קובר מתים היה ואמר פעם א׳ רצתי אחר צבי ונכנס לתוך קולית של מת ורצתי אחריו ג׳ פרסאות צבי לא הגעתי וקולית לא כלתה ושאלתי של מי הוא וא״ל עוג מלך הבשן היתה וכשכבש אדריינוס קיסר א״י היה מתגאה לו׳ כבשתי אומה כזו א״ל רבן יוחנן בן זכאי אל תתגאה אלמלא היו עונותינו לא כבשתנו בא ואראך שאני אומר אמת נטלו רבן יוחנן והכניסו תוך מערה א׳ והראה לו האמוריים והיתה שם קולית א׳ וא״ל זו היא קוליתו של סיחון וא״ל כשהיה לנו זכות נפלו בידינו אבל עכשיו שלטת עלינו. אמרו רבותינו קשה היה סיחון כמגדל חומה והיה יושב על החומה ורגליו מגיעות לארץ וא״ר לוי בא וראה כמה הם קשים שהרי סיחון ועוג אחים היו ואין כל א׳ וא׳ קורא לחבירו לסייעו שנא׳ ויצא סיחון לקראתו וכן כתיב בעוג ויצא עוג מלך הבשן דמשמע כל א׳ וא׳ לבדו וא״ר לוי בא וראה כמה היה קשה סיחון ועוג מכל המלכים שהרג יהושע וגם מפרעה וחילו ועליהם אמר דוד שירה כמו על פרעה ועל כל המלכים שנאמר למכה מלכים גדולים כל״ח ויהרוג מלכים אדירים כל״ח לסיחון מלך האמורי כל״ח ולעוג מלך הבשן כל״ח מלמד שהשוום לכולם.
כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים – פי׳ הרמב״ן ענין הכתוב בא לומר אע״פ שעוג הוא עתה מלך הבשן אבל מולדתו מן הרפאים ולהגיד על גדלו אמר הנה ערשו ערש ברזל כי לא יסבל אותו ערש עצים כשאר בני אדם והיא בעיר רבה שהיתה עיר מושבו וכאשר השמידו בני עמון את הרפאים כאשר נזכר למעלה ונלכדה עירו ניצל הוא לבדו וזהו כי רק עוג נשאר וקיימו מטתו לעדות כי השמידו עם גדול ורב וזה טעם הנה כלומר הנה העדות קיימת:
כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, "for only Og, the King of Bashan remained from the remnant of the Refa-im;⁠" Nachmanides feels that the message of the verse is that in spite of the fact that at that time, Og was the King of Bashan, his origin had been among the Refa-im. In order to suitably impress the reader with the physical dimensions of these Refa-im, of whom Og was typical, the Torah describes the size and raw material that his bed was made of. Any wooden bedstead would have collapsed under his tremendous weight. He lived in a city called Rabbah, which became his capital after the Ammonites had destroyed the Refa-im including his capital city, he was the only one who had escaped at that time. The purpose of telling us all this is that the Ammonites must have been a very powerful people if they had succeeded in defeating a race of giants of the dimensions of Og. The Israelites are reminded of the historical testimony of the achievements of the Ammonites down to their own period.
הלה היא – בה״א כתיב יבא מי שמלך הל״ה שנים והוא דור חמישי שלמון בועז עובד ישי דוד ויקח הערים האלה. דבר אחר מרמז על משה שהיה ה״א ה״א אמה ודלג י׳ אמה וכלי מלחמתו י׳ אמה והכהו בקרסוליו שהוא י׳ אמה.
ערשו ערש ברזל – נראה שאלו הגבורים הנפלאים היו עושים להם ערשם ברזל, כי זולתם מן המתכות לא יוכל שאתם.
הלאא הוא ברבת בני עמון – נראה שידו היתה תקפה לרוב תקפו וגבורתו גם על בני עמון, עד כי ברבת שהיתה עיר הממלכה, היה לו שם ערש ברזל ישכב בה בבואו שם לעתים מזומנים.
באמת איש – טעמו איש שלם וגדול באברים.
א. כן בכ״י המבורג, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״הלה״.
הנה ערשו ערש ברזל – לכבדותו מצד כובד גופו נצטרך לנשאו במשכבו ערש ברזל.
תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש – הנכון לפי הפשט כמו שזכר הרב המורה והוא מבואר כי אמרו באמת איש ירצה בו באמת האנשים והיא האמה הנהוגה שהיא אמת איש בינוני ולזה יהיה גובה עוג כמו שש אמות בינוניות או שבע או יותר מעט לפי הנהוג מאורך המטה יותר מאורך השוכב בה ואולם לרבותינו ז״ל בזה המאמר על צד ההפלגה והגוזמא ויש לו פנים זולת מה שיובן ממנו להמון כמו שבארנו בביאורנו במסכת ברכות על מה שאמרו רבותינו ז״ל עקר טורא בת תלתא פרסי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

כי רק עוג (דברים ג׳) פירשנוהו בשער פ״ג הנזכר.
והוא פלט מן המלחמה שנאמר ויבא הפליט והוא עוג זהו לפי פשוטו דויבא הפליט אמלחמה דלעיל קאי וכ״כ רש״י שם ויבא הפליט לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה ופי׳ מיתר הרפאים שלא הרגוהו אמרפל וחבירו כשהכו הרפאים בעשתרות קרנים אבל בב״ר אמרו זה עוג שנפלט מדור המבול פי׳ מיתר הרפאי׳ מהנפילים שהיו בארץ בעת ההיא:
באמת איש באמת עוג. לא באמת כל איש שא״כ לא היה גבהו רק כפל כל אדם ומדרשות דעקר טורא וכיו״ב יכחישו את זה אבל ר׳ אברהם בן עזרא הקשה ואמר לא יתכן להיות באמתו כי מה בא הכתוב ללמד ואין זו טענה כי יש לומר שבא ללמד שהיה משונה בגובהו שגובה כל אדם הוא ד׳ אמות מאמותיו וזה היה גבהו ח׳ אמות מאמותיו כי ערש כל אדם הוא אמה ויותר מאורך קומתו:
כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאי׳ וגו׳ עד באמת איש. הנה אמר זה אחר ספור הנצחון כלו. אם לתת טעם למה יצא עוג לריב מהר. ואמר שהוא להיותו מכלל הרפאי׳ הבוטחי׳ בגבורתם. ואם לתת סבה למה צוה הש״י להזהיר את ישראל עליו אל תירא אותו ולא אמר כן בסיחון. ואמר שהסבה בזה הוא לרוב גבורתו להיותו מן הרפאי׳ מה שלא היה סיחון. ואם לרשום גודל התשועה הזאת מפאת שר הצבא אשר היה הממונה על האויבי׳ שהיה עוג הנשאר מיתר הרפאי׳. רוצה לומר שזה יורה על גבורתו כיון שנשאר ולא נשמד עם יתר הרפאי׳ בהשמדם. ונתן ראיה שנית על גבורתו והוא אמרו הנה ערשו ערש ברזל. רוצה לומר שהערש הוא שוכב עליו לא היה מעץ כי לא יוכל העץ לסבול כבדותו בעת השינה אבל היה מברזל. והנה העד בזה הוא החוש שעוד היום הזה לאות ולמופת ברבת בני עמון. וכן אמרו באלה הדברים רבה רבי אבהו בשם רשב״י אמר לא ראה עוג מימיו לא כסא של עץ ולא ישב על עץ מימיו שלא היה נשבר ממשאו אלא כל תשמישיו מברזל היו. והביא ראיה שלישית על גבורתו מגודל גופו. ויבאר זה מן גודל הערש שהיה ט׳ אמות ארכה וד׳ אמות רחבה. ובאלה הדברים רבה אמרו משמיה דרשב״ל שעוג מנוול היה שהי׳ רחבו קרוב לחצי ארכו ואין בריות בני אדם אלא רחבם שליש ארכם וגלית הפלשתי היה נערך באבריו ולזה נקרא איש הביני׳. רוצה לומר הנבנה כראוי באבריו. והרב המורה כתב בפרק מ״ז חלק ב׳ מספרו שלא אמרה התורה זה כמפליג כי אם על צד ההגבלה והדקדוק כי זכרה קומתו בערש שהיא המטה. ואין מטות כל אדם כשיעורו אבל המטה היא תהיה לעולם יותר גדולה מהאיש השוכב עליה. והנהוג שהיא יותר גדול׳ ממנו. כשליש ארכו. ואם כן שהיתה מטת עוג ט׳ אמות ארכה תהיה מדת עוג ו׳ אמות.
ואמרו באמת איש איננו באמת עוג כמו שכתוב רש״י ז״ל. כי אם באמת כל איש ממנו והיה עוג אם כן כפל איש אחר. וזה בלי ספק מזרות אישי המין ואינו מן הנמנעות. הנה א״כ היה זה שיעור גדול יוצא מהמנהג הטבעי וכפי שעור הנושא יהיה הכח אשר בו וכל זה ממה שיורה על גודל התשועה האלהית אשר עשה במלחמה זאת:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

(11) באמת איש; according what the Refaim had adopted as their standard cubit, i.e. a much longer one than that of average sized citizens. Such subjective, as opposed to standard. measurements, are mentioned in Isaiah 56,11 where the prophet speaks of איש לבצעו מקצהו, “every one has done his own thing.” The word איש also occurs describing such individual feats in Kings I 20,20 ויכו איש אישו, “each man struck the opponent facing him.” There are other verses in which the word איש does not mean “man,” but is a simile for the individual nature of something, No doubt there were many “cubits” other than the one described here as 9 times the length of the cubit of an average sized individual. The reason the Torah relates this historically hardly important information is to impress the reader with the extraordinary size of these Refaim. The strength of such giants can be imagined once we are aware of their size. The fact that the Ammonites had been able to defeat a nation whose warriors were of such proportions gives us a clear indication that it must have been God’s will that they were able to do so. (compare our commentary on 2,21).
באמת איש באמת עוג. והקשה הרא״ם, דאם כן עדיין לא ידענו המדה, שלא ידענו השיעור שיש לעוג. ותירץ הרא״ם, דלא בא הכתוב רק להגיד שהיה משונה משאר בני אדם, דשאר בני אדם גבוה ארבע אמות מאמותיו, וזה היה גובהו שמונה אמות מאמותיו. ולא נראה זה, דשמא אמותיו קצרים כפל שאר בני אדם, ואם כן לא הגיד לנו חידוש כלל. ונראה, דפירוש ״באמת איש״ כלומר בכל איש הגדול, והשתא מגיד לך הכתוב הרבה, כי כל איש הגדול, שידוע דאדם אפילו הוא ארוך הרבה – יש לך לשער בו את אלו אמות. כי הכתוב אומר ״באמת איש״, שלא היה יותר גדול. ומה שדרשו רז״ל (אונקלוס כאן) כי זהו עוג, קושטא דמילתא, שלא נמצא איש גדול כעוג, וזהו פשוט. והשתא נכונים דבריהם, והם משמעות המקרא ״באמת איש״, מי שיהיה הגדול בעולם:
ההוא יקרא ארץ רפאים היא אותה שנתתי כו׳. דלשון ״ההוא״ למעט בא, זאת ולא אחרת, וצריך לפרש לאפוקי ארץ מואב:
עֶרֶש ברזל: בנוסח א׳ כ״י מאלפ״א בית״א רבתא, שי״ן ערש רבתי, וכן הוא בהעתק פירא׳ ובתיקון ס״ת יש׳ כ״י, ולא ראיתי כן בספרי הדפוס ולא בכתובי יד. [ערש].
הֲלֹה הִוא: <דין לחוד כתי' ה', ובפסיקתא1 המיוחסת לר׳ טוביהו הלה היא, ה״א תחת אל״ף משמש, ולמה כתי׳ בה״א להודיעך כי חצי שבחו לא ספר שאין מספרין בכבוד הרשע כל כך, וכן הוא אומ׳ וחץ חניתו2, ועץ חניתו קרי, ואמרו רבותינו3 ז״ל חצי שבחו אין כתוב כאן, וכן הלה היא, ה״א במקו׳ אל״ף.>א עיין מ״ש4 בירמיה סי׳ כ״ב. [הֲלֹה].
1. ובפסיקתא: לקח טוב דברים, ה ע״א.
2. וחץ חניתו: שמ״א יז ז.
3. ואמרו רבותינו: סוטה מב ע״ב.
4. מ״ש: מ״ש יר׳ כב טז (׳הלא היא׳).
א. אפשר שהתוספת למן המילה ׳ובפסיקתא׳ ועד ׳אל״ף׳ אינה מיד נורצי.
באמת עוג. רצ״ל, לפי דאמרינן בגמרא (ברכות נד:) עוג עקר טורא בת תלתא פרסא, משמע דגדול מאוד היה, וכאן כתיב תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש, ואי קאי באמת איש אכל אדם, נמצא שלא היה גובהו אלא ח׳ אמות, דהיינו שתי קומות של כל אדם ואמה יתירה, ואם כן היאך היה יכול לעקור ההר. לכך פירש באמת עוג:
The amoh of Og. Rashi is answering the question: It says in Maseches Berachos (54b) that Og uprooted a mountain that was three parsoh squared, implying that Og was a great giant. Yet in the verse here it is written that his bed was only "nine amos long and four amos wide in a man's amoh." If this refers to the amoh of the average man, then Og was only eight amos tall — twice as tall as an average person plus another amoh. If so, how then was he able to uproot a mountain? Therefore, Rashi explains: "The amoh of Og.⁠"
מיתר הרפאים – הזמזומים שבארץ עמון (דברים ב׳:כ׳), ושם נולד ברבה ונשאר ערשו שם בצאתו לכבוש ארץ הבשן.
באמת איש – באמה שרגילין לחשוב בה מדת כל איש. ויתכן שהיתה מדה מיוחדת לכך.
כי רק עוג – בא להגיד כי עוג זה נקרא מלך האמורי בעבור כי מלך עליהם, אבל הוא עצמו מן הרפאים הוא, ולהגיד על גדלו וגבהו כי היו הרפאים עם גדול ורם כענקים, אמר כי ערשו ערש ברזל, לא יסבול אותו ערש עצים כשאר בני אדם, והוא בעיר רבה שהיתה עיר מושבו, וכאשר השמידו בני עמון את הרפאים כמו שנזכר למעלה ונלכדה עירו, נצול הוא לבדו מידם, וזהו שנאמר כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים, והנה נשארה מטתו שמה ברבה אשר היא עתה לבני עמון, והעמונים קיימו אותה לעדות כי השמידו עם גדול ורם, והאיש הגבור אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכדו ממנו מלכותו, וזה טעם הלא היא, כלומר הנה העדות קיימת שהיא ערש ברזל ארוכה ורחבה מאד, וקיימת היא ברבת בבני עמון, כי ערשו אשר בעשתרות היתה לשלל ואבדן. והנה תכלית הסיפור הזה להודיע גודל הנצחון שהיה לישראל שהרגו האדם הגדול בענקים אשר לבדו נשאר מכל זרע הרפאים:
באמת איש – באמת כל אדם:
כי רק עוג – הוא כנותן טעם על שמלך עוג באותו גליל היה, כי הוא לבדו נשאר מיתר הרפאים, כי במלחמת אמרפל וחבריו שהכו את הרפאים בעשתרות קרנים נשארו רפאים רבים, ואותם הנשארים הכו אותם בני עמון (כמבואר למעלה ב׳ כ׳) וממלחמת העמונים נשאר הוא לבדו, ובהיותו גבור בגבורת שאר הרפאים, לכן המליכוהו עליהם (רע״ס).
ערשו ערש ברזל – עריסה של קטן (וויגע), שכשהיה תינוק קטן היה חזק מאד ובהשתטחו היה משבר ערש של עץ לכן עשו לו עריסה של ברזל (רשב״ם), ודוחק לומר שבגדלותו מדבר; כי לאדם שיש בו דעת אין צורך לכך, ולזה יתכן עליו תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה, דבאדם גדול לא יתכן שלא יהיה ארכו יותר על שנים ברחבו יותר מאמה אחת, אבל בילדותו כל אדם נולד קצר בערך זה אמה יתרה ארכו על כפל רחבו.
הנה ערשו ערש ברזל – משה מאריך קצת בספור גדולת הנצחון שנתן להם ה׳, שנתן בידם שני מלכים אדירים סיחון ועוג, וכל זה לחזק את לב העם, למען יבטחו בה׳ שיתן בידם גם את ארץ כנען, וכמו שמסיים כן יעשה ה׳ לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה, לא תיראום כי ה׳ אלהיכם הוא הנלחם לכם {דברים ג׳:כ״א}. ולכוונה זאת (לרשום בלבם גדולת התשועה אשר עשה ה׳ להם) אמר למעלה {דברים ג׳:ד׳-ה׳} לא היתה קריה אשר לא לקחנו מאתם ששים עיר וגו׳, כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה דלתים ובריח וגו׳, ולכוונה זאת הוסיף כאן כי עוג היה מן הרפאים הידועים בימיהם לרוב כחם ולגובה קומתם שהיו מפחידים כל רואיהם, והוסיף גם כן ענין ערשו שהיה מפורסם בימיהם היותו שמור ברבת בני עמון, כי (כדברי הרמב״ן) העמונים קיימו מטתו לזכרון גבורתם שנצחוהו ולקחו את ארצו; כל זה לחזק ציור הישועה אשר נתן ה׳ לישראל, ואין כאן שום דבר שלא יצדק היות משה כותבו. והנה הדעת נותנת שגם בעשתרות היתה לעוג ערש ברזל, אבל משה לא צוה לשמור אותה, כי לא היה מדרכו להציב יד בקרב עמו למלכי הגוים עובדי אלילים, כי עדיין תורתו היתה צריכה חזוק, להיותה חדשה; אבל דוד המלך היה חושב שהתורה כבר השרישה שרשיה בישראל ואינה צריכה עוד חזוק, לפיכך כשלקח רבת בני עמון לא נמנע מליקח את עטרת מלכם מעל ראשו ותהי על ראש דוד (שמואל ב י״ב:ל׳), ואם עדיין היתה שם ערש עוג, נראה לי בלא ספק שגם אותה היה מביא לירושלים, וממה שלא נזכר זה בשמואל יש להבין שבמשך ארבע מאות שנה כבר נשברה ונאבדה ולא היתה עוד שם, ולא יתכן שיהיה הפסוק הזה נוסף בימי דוד כדעת המתחכמים. והנני שואל אותם: מי שהוסיף, מהיכן הוסיף? הלא אף אם יונח שהוסיף כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, כי הרפאים כבר נשכח זכרם בימי דוד, והיות עוג נשאר מיתר הרפאים היה דבר ישן נושן בדורו, ורחוק הוא שיעלה על דעת אדם להוסיף הדבר הזה בספר, לא לעזור ולא להועיל. מלבד כי דוד וכל אוהביו, יותר היה להם למחוק המלות האלה מספר יהושע (י״ב:ד׳ וי״ג:י״ב), ולא להוסיפן בתורה: כי הנה דוד ועבדיו הכו את ילידי הרפא, (שמואל ב כ״א:כ״ב, דה״י א׳ כ׳:ד׳), והלא לכבוד גדול היה לדוד ולעבדיו אם יֵאָמֵר כי הם הם שהכריתו את יתר הרפאים, ומה להם לאנשי הדור ההוא להגיד לדור אחרון כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים, באופן כי ילידי הרפא אינם מן הגזע ההוא המפואר בגבורתו ובגובה קומתו? מעתה אם יונח כי מלות כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים אינן נוספות אבל כתבן מי שכתב הספר, הנני שואל היתכן שכך היה לשון המחבר? כל ערי המישור וכל הגלעד וכל הבשן עד סלכה ואדרעי ערי ממלכת עוג בבשן, כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא. ומה קשר ומה יחס לפסוק התיכון עם מה שלפניו ועם מה שאחריו?⁠א
א. בכ״י לוצקי 673(א), קולומביה X 893 מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״הנה ערשו ערש ברזל הלא היא ברבת – כי בתחלה היה יושב ברבה והעמונים גרשוהו משם וקיימו מטתו לזכרון גבורתם שנצחו מלך כזה (נתיבות השלום) והנה היה ערשו וכו׳ איננו להודיע כמה ארכו של עוג, אלא להוכיח גודל הנס שעשה ה׳ לישראל שנתן בידם את עוג שנמלט מידי בני עמון אשר לפנים הכו את כל הרפאים ועוג לבדו נשאר מהם, והנה היות ערשו ברבת בני עמון היא ראיה שעוג היה דר שם, והעמונים גרשוהו משם, ומכל מקום לא יכלו להמיתו ונמלט משם, ומלך בבשן, והנה סרה טענות האומרים כי משה לא היה צריך להביא ראיה על קומת עוג כי ישראל שהכו אותו ראו אותו, ושעל כן ראוי להאמין שלא כתב משה את המקרא הזה, והאומרים שנכתב בימי דוד אחר שכבש רבת בני עמון הלא יגידו לנו אם היתה שם בימיו ערש עוג, איך היה שהניחה שם ולא הביאה ירושלימה כדרך הכובשים שמוציאים דברים יקרים וכמו שעשה גם דוד בעטרת מלכם.⁠״
כי רק וגו׳ – האוכלוסייה שתחת שלטון עוג הייתה מהאמורי, ולא מהרפאים. עוג לבדו נשאר מגזע הרפאים שהושמדו בחרב הכיבוש של בני עמון (לעיל ב, כא), ולאחר מכן המשיך הלאה לכבוש את כל ארץ הבשן, שנעשתה לממלכתו. ״רבה״, עיר הבירה של בני עמון, הייתה מולדתו המקורית, ומשה מציין שמיטתו עדיין נשמרה שם, זיכרון לגזע הענקים שישבו שם לפנים (רמב״ן).
כי רק – ר״ל שגם ארץ עוג היה מוכן מראשית לפני בני ישראל, שהארץ הזאת ישבו בה רפאים ובא כדרלעומר והמלכים אשר אתו ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, ולא נשאר מן הרפאים רק עוג לבדו, ובעת הכריתו את הרפאים ברחו אבותיו של עוג לרבת בני עמון ושם נולד עוג, ובהיותו קטן מוטל בעריסה לא יכלו להניחו בעריסה של עץ שהיה שובר אותה בכחו ועשו לו ערש ברזל, ובקטנותו היה גדול כ״כ עד שהערש היה תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה, ולא תאמר שהיה אמה לפי מדת הטפחים של קטן כי היה באמת איש גדול, עד שכשהיה קטן מוטל בעריסה היה גדלו ט׳ אמות ומזה תשער גדלו כשהגדיל:
כי רק עו1ג וגו׳ – מפרש האיך היו כ״כ ערי ממלכה במקום לא רחב כ״כ. שלא כדרך מלכים שאין להם הרבה ערי מלוכה. ובא הכתוב כי הוא נשאר מיתר הרפאים. ובהיות כל א׳ מהרפאים שמלך היה לו עיר מלוכה בזה המחוז המשובח ואח״כ ספו תמו ונשארו כולם ביד עוג.
הנה ערשו – מטת קטן מיקרי ערש.⁠2 {ויש לה צורה אחרת ממטה גדולה, ויש אנשים עושים מטותיהם כערש של קטן, משום הכי מצינו במקרא ערש בגדולים, אבל סתם ערש הוא של קטן, והכי הפירוש בשיר השירים (א׳:ט״ז) אף ערשנו רעננה כמו שכתבתי שם.⁠3} ובהיות עוג קטן בשנים היה ערשו ערש ברזל4.
{הלה הוא – תיבת הלא היא בכל מקום באלף, וכאן דכתיב בה״א, עיקר התיבה הנה היא, וכמו לשון המקרא בשמואל ב׳ (ט׳:ה׳) הנה הוא בית מכיר וגו׳. והלא באלף משמשת לשאלה או לתמיהה5, וכאן היא גם כן בתמיהה, דמה מקומה6 לרבת בני עמון, אלא משום שרפאים ישבו בה מלפנים והיה עוג דר שמה, ובני עמון ירשו את רבה7 והוציאוה מעוג, ונמצא תבה זו (״הלה״) משמשת לשתי הוראות,⁠8 משום הכי משונה היא בכתיבתה.}
באמת איש9 – סתם איש גדול שהוא אמה שלנו. כך גדול מטת עוג בהיותו קטן.⁠10
{באמת איש – תרגם אונקלוס באמת מלך, ופירושו אמה וטפח, כך ביאר במדרש לקח טוב.⁠11}
1. מה מקומו ותכליתו של פסוק זה כאן. ועיין ברמב״ן ובספורנו וכן ב׳פה קדוש׳ (לחותנו של רבינו).
2. לא ברור מנין לרבינו קביעה זו, כי מכל הפסוקים בנ״ך המזכירים ״ערש״ נראה שמדובר על מטה רגילה. אך ב׳פה קדוש׳ כתב: כלשון חז״ל ׳עריסה של תינוקות׳. אך מצאנו ב-׳יאיר אור׳ למלבי״ם, וז״ל: ה׳ערש׳ שלנו הוא הילדות של לאום ישראל בימי אבותינו אברהם יצחק ויעקב, שהמה היו מקור כל המידות הטובות... (עכ״ל). ובערך ׳יצוע, מצע, משכב, ערש, מטה׳, כתב וז״ל: ״הנה ערשו ערש ברזל הלה היא ברבת בני עמון״, חכמי הנוצרים עמדו עליו, ורצו לומר שפסוק זה נתוסף אחר כך. אבל יש לפרש, ״ערשו״ קאי על ״ערש״ – העריסה שבקטנותו, ששכב בקטנותו בעריסה של ברזל, והיתה בילדותו ברבת בני עמון, ושם נשארה עד העת שכתב משה את דברי התורה.
3. זה לשון רבינו שם ב׳מטיב שיר בקיצור׳: ה׳ערש׳ שלנו הוא הילדות של לאום ישראל בימי אבותינו אברהם יצחק ויעקב שהמה היו מקורי כל המידות הטובות, ומזה הגיע אלינו זה השבח.
4. ולא ניתן היה לו לישן על מטת עץ אלא רק ברזל (רמב״ן). ועיין ב׳פה קדוש׳ שהאריך בזה.
5. כמו ״הלא הוא אמר לי אחותי היא״ (בראשית כ,ה), ״הלא אצלת לי ברכה״ (שם כז, לו), ״הלא ברחל עבדתי עמך״ (שם כט,כה), ועוד.
6. של ערשו של עוג.
7. כמוזכר לעיל (ב,כא) ״עם גדול ורב ורם כענקים וישמידם ה׳ מפניהם (של העמונים) וירשום וישבו תחתם״.
8. הוראת ׳הנה׳ והוראת שאלה.
9. רש״י בעקבות אונקלוס וכן הרמב״ן פירשו ׳באמת גוג׳, אך הראב״ע והרשב״ם מפרשים ״באמת איש״ – גדול. רבינו מבאר דעה זו.
10. כפי שביאר רבינו בד״ה הנה ערשו שמשמעות ״ערש״ – מטת קטן. כלומר, התורה באה להדגיש את גודלו של עוג, שעוד בהיותו קטן גודל ערשו היתה תשע אמות באמות רגילות (של אנשים גדולים) ולא באמות של קטנים.
11. כוונת ה׳לקח טוב׳ (הנקרא גם ׳פסיקתא זוטרתא׳) אינה ברורה. אך הרמב״ן הבין באונקלוס שכוונתו לפרש ״באמת איש״ = באמת ״האיש״ (חסרה ה״א הידיעה), ומי הוא ״האיש״ – עוג מלך הבשן, ופירושו – באמת עוג עצמו. וכדעת רש״י, ולאפוקי מדעת הראב״ע, עיי״ש.
מיתר הרפאים – מן הרפאים שלהם יתר שאת ויתר עז (פרשת ויחי), ועיין מה שכתבתי באוצר נרדפי לשון הקודש שלי מהו הגדר בין שאר ויתר.
הנה ערשו ערש ברזל – שד״ל במשתדל שלו מבטל דעת המתחכמים האומרים שפסוק זה נוסף בימי דוד, וכותב ״מעתה אם יונח כי מלות כי רק עוג וגו׳ אינן נוספות, מה קשר ומה יחס הפסוק עם מה שלפניו ומה שאחריו?⁠״ תשובתי שכונת הפסוק כאן כמו בפרשת חקת (במדבר כ״א:י״א) ובהרבה מקומות אחרים לתת כלי זין ביד ישראל נגד שכניהם הרעים עמון ומואב ואדום, להתנצל מהם אם יאמרו שישראל לקחו מארצם כמו שהיה טוען מלך מואב בימי יפתח, ולמעלה הוא מספר שבני עמון ומואב הכו הרפאים שהם מזרע כנען, שכן הבטיח ה׳ לאברהם לתת לבניו את ארצם (בראשית ט״ו:כ׳), ועמון ומואב הכום וירשו את ארצם, ולא נשאר מן הרפאים אחר מכה זו כי אם מתי מספר, וגם אלה תמו נכרתו, ולא נשאר מהם כי אם עוג שנמלט אל ארץ האמורי ונעשה שר וקצין עליהם, ובא על עמון ומואב ונצחם, ולקח מידם ארץ רפאים היא הבשן (דברים ג׳:י״ג), ובהלחם בני עמון בראשונה על הרפאים מצאו מטת עוג ברבה וקיימוה או מפני יופיה או לזכר גבורתם בהיות עוג מרמי הקומה שברפאים; וא״כ אחר שספר לנו בפסוק י׳ שירשו כל ממלכת עוג שהוא לקחה מלפנים מיד בני עמון ומואב, הוא אומר שמן הדין לישראל לנחול את הארץ הזאת, ואין להם שום חובה להשיבה לעמון ומואב שישבו עליה קודם ממלכות עוג כי הם לקחוה מיד הרפאים (והארץ ההיא היתה מעותדת מימי קדם לבני ישראל) והראיה לדבר שעמון ומואב לקחוה מיד הרפאים היא שערש עוג קיימת עוד היום ברבת בני עמון; ומוסיף ומספר מה היא הארץ שלקחו, ארץ גלעד וארנון שֶׁתֵחָשֵבְנָה ארץ רפאים (דברים ב׳:י׳,י״א,כ׳); והבשן הנקרא ממש ארץ רפאים, א״כ לא בלבד שלא נגעו בנחלת אחיהם עמון ומואב ואדום, כי גם הארצות שכבשו מיד סיחון ועוג, שקודם ביאת ישראל נטלון הם מעמון ומואב, היו גם הן ארץ מעותדת לבני ישראל, וארץ רפאים היתה מחוז מארץ כנען, וה׳ כרת ברית עם אברהם ליתנה לבניו.
עוד הפעם מתאר משה רבינו במאמר מוסגר את קומתו הענקית וחזקו של האויב המנוצח, כדי להדגיש בזה את נפלאותיו של ה׳.
מיתר הרפאים – ראה הלאה.
הלה – כמו הלא.
רבת וגו׳ – בקיצור ״רבה״ (הגדולה), נקראה אחרי כן פילדלפיה, כיום עמאן, על יד ודי עמאן.
תשע אמות וגו׳ – בערך אורך של ארבע מטרים וחצי ורוחב של שני מטרים. קליריקוס משער שעוג צוה בכוונה לעשות לו מטה יותר גדולה מן הצורך, כדי להיראות לפני בני דורו והדורות הבאים עוד יותר ענקי, ומצביע על מקרה דומה של אלכסנדר מוקדון המסופר על ידי דיאוד. סיק. 95, 17. אם כן, מי שקשה לו להעלות על דעתו גובה ענקי כזה, יוכל לפרש לו את הענין כדעתו של קליריקוס.
באמת איש – לדעת הראב״ע אמה של איש בינוני. רשב״ם מפרש: באמת איש שהגדיל כל צרכו. ייתכן שהיו קיימות אמות יותר קטנות, וכיון שהגודל נראה מתמיה, היה צורך להוסיף את ההגדרה הזאת, כדי שלא יחשבו שהכוונה לאמות קטנות יותר.
את הפסוק הזה הביאו המבקרים כמה פעמים, בתור ״הוכחה״ כביכול נגד אמיתות ספר דברים. אחד המפורסמים מהם מעיר: כך מדברים רק על עתיקות, שמצביעים על שאריותיהם לשם הוכחת מהימנות הסיפור. הוא סבור שערש זה נתפרסם רק בזמנו של דוד, שכבש את העיר רבה, כמבואר בשמואל ב י״ב:ל׳. זאת היא גם דעת מבקרים כופרים חדשים. בכלל לא יכלו למצוא הסבר, כיצד הגיע הערש מבשן לרבת עמון כבר בתקופתו של משה רבינו.
אולם על השאלה האחרונה השיב כבר הרמב״ן ז״ל תשובה קולעת מאד. מה שכתוב כאן ״כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים״ מתייחס לדעת הרמב״ן ז״ל (נגד דעת האגדה) לא אל אותם רפאים שהוכו כבר על ידי כדרלעומר, אלא עוג נשאר מאותם הרפאים שנשמדו על ידי בני עמון, כמבואר למעלה ב׳:כ׳ והלאה. מרפאים אלה נמלט עוג, ונעשה אחרי כן מלך הבשן. העמונים החזיקו עדיין בערש ענק זה כמזכרת, ומשה רבינו מזכיר את העובדה הזאת במאמר מוסגר.
לפי פירוש זה מוכיח הפסוק הזה את עתיקותו של ספר דברים. כי אדרבה, נראה שבשעה שדוד כבש את רבת עמון אחרי כן, כבר לא נמצא ערשו של עוג בעיר ההיא, שהרי בשמואל ב י״ב:ל׳ נזכרת עטרת מלכם הגדולה ושאר השלל שלקח דוד מרבה, אבל ערשו של עוג אינו נזכר שם, ואין ספק שמזכרת עתיקה זאת היתה נזכרת שם, אילו היתה קיימת עדיין בתקופה ההיא. כיון שכאן בספר דברים מצביע על הערש הזה במלים ״הלה היא״, יש להסיק מכאן, שספר זה קודם בכל אופן לתקופתו של דוד, ויש לדחות בהחלט את דעת המבקרים הכופרים, שספר דברים נתחבר חס ושלום רק בתקופת המלכים המאוחרת (תחת ממשלת חזקיהו או יאשיהו).
יש מפרשים ערש כמו ארון מתים. אבל אין כל יסוד לכך (השוה שולץ).
הלא היא ברבת בני עמון וכו׳ באמת איש – יתכן עפ״י מה שנודע הנהוג בימים הקדמונים אצל העובדי אלילים ועובדי האדם בחינא, אשר יחסו גבורת הגבור לאלוה, ולכל כליו אשר הראה בם גבורתו עבדו וישתחוו, כאשר נודע בשירי היונים, לכן עשו את עוג אשר האריך ימים והיה מופלג בזקנה וגבורה לאלוה וגם לערסו הקדישוה ויניחוה בית עצביהם ברבת בני עמון, לכן ספר משה כי היה מיתר הרפאים, והוא ענין טבעי רק נתמעט במשך הזמן, לכן טעו העו״ג בו. הלא היא, פירוש היא הקדושה בעיניהם אשר יבואו ממרחקים לעבדה, באמת איש, פירוש יד עוג אשר היה איש לא ענין אלהי כאשר יחשובו, רק כי הטבע לא תמנע מהוציא מפעלות זרות בחיקה מה שרחוק המציאות, כמוש״כ רבינו משה בפירושו למשנה פ״ג דנדה. עיי״ש.
הפטרה: ישעיהו פרק א (יג)
בהפטרה: לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה הוא לי כו׳ לא אוכל און ועצרה – הענין, דמצאנו לרז״ל בכריתות כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינו תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאן הכתוב עם סממני הקטרת כו׳, הרי דדבר הפחות בעצמיותו, בכ״ז כשהוא מתערב באגודה כללית הוא מתבשם ומועיל להוציא ריח ניחוח מן הסממנים האחרים, ומצאנו שאמרו פיזור לרשעים נאה להן ונאה לעולם, הרי שהאגודה מוסיף חזוק לעושי רשעה, וכן מצאנו שאמרו כל בי עשרה שכינתא שריא. וכבר עמד על זה הר״ן בדרשתו. והנראה עפ״י מה שבארו בדין תרתי לריעותא, שאם הם משם אחד, שמורים שניהן על ניקוב הריאה וכיו״ב, אז הוי טרפה, אבל אם זה מורה על נקב וזה על קמט וכיו״ב כשר, כן הדבר הזה, אם כל אחד בפני עצמו יש לו מדה פחותה זה כלי, וזה בעל לשון הרע, וזה בעל כעס, כשהן באגד אחד אז יומתק מרירותן ויתבשם כל אחד מחבירו, זה ילמוד מזה לפזר הונו, וזה לנוח מרגזו, וזה על שפם יעטה, אבל אם כולם מסכימים על תכונה רעה אחת, הלא אז תחזקנה מוסרותיהם ומן קורי עכביש יהיו כעבותות עגלה, ע״ז אמרו פזור לרשעים נאה להן כו׳, כי הוא תרתי לריעותא משם אחד, כל אחד מחזיק חבירו, והוי טרפה גמורה וז״ב.
והנה ענין המקדש לאחד כלליות ישראל ולבביהן אל מקום אחד, כמו שאמרו היה עומד כו׳ נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד, ולכן תמיד היתה שם ההנהגה הנסית כמו שמנו עשרה נסים שנעשו בביהמ״ק, ולהראות אף שכל פרטיי בפני עצמו אינו ראוי להיות מושגח פרטי בהנהגה פרטיית בלתי טבעית, בכ״ז הקשר הכללי מעם ישראל ראוי הוא להיות מושגח בהשגחה נסיית, ששם אין פגם, שכולם מעלים ריח ניחוח, זה ביראתו, וזה בצדקתו, וזה באהבתו לישראל, וזה במסת ידו, וזה בתורתו, וכמו שאמרו וירח ריח בגדיו ריח בוגדיו כריח שדה אשר ברכו ה׳, פירוש, שלהריח נגד עשו הרשע, האם יריח ריח רע״ק וחביריו, לכך הראהו הש״י מי שהוא בסוג אחד, כמו יקים בן צרידיא, ובכ״ז נכנסו בו דברי יוסי בן יועזר כארס והקדימהו לגן עדן, וזה שאמר כריח שדה אשר ברכו ה׳, דבחקל תפוחין כל עלה כל עשב מעלה ריח, כן בצירוף הכללי גם הפושעים מושגחים ומעלים ריח. ודו״ק. והנה מנחה אינה קריבה בשותפין רק ביחיד, ובצבור באה מנחה, לפי שהצבור הוא בכלליותו כמו יחיד שהוא איש אחד, וכל אחד מועיל לחבירו כמו שכל אבר מועיל לחבירו וכיו״ב, לכן כיון שהפסידו מעלת האחדות, וכל אחד רצה לבלוע לחבירו, והיו כקציני סדום ועמורה, א״כ כ״א נבדל בפני עצמו, א״כ לא תוסיפו הביא מנחת שוא, וכן קטרת שכ״א מתבשם מחבירו, וגם החלבנה ריח ניחוח, אבל כשכל אחד מפוזר בפ״ע הלא קטרת תועבה היא כמו שהיא בפרטיותה שחלבנה ריחה רע והקריבהו לפחתך וכו׳, לי, לא אוכל און ועצרה, שיהיה אסיפה מאון, היינו שיסכימו כולם על תכונה אחת רעה.
והנה בתוכחה יש ב׳ סוגים אחד מה שמתפעל א׳ מחבירו כמו מאנשים ממי שהוא במדריגתו מזה לא שייך שיקבלו דבריהם, רק באופן שיראה אם חבירו שמטופל בבנים ועני ובכ״ז הוא נזהר מאונאה ומשקלות וכיו״ב כש״כ הוא, ועוד אם חבירו מחומם הוא ובפרקו הוא עומד ואין לו אשה, ובכ״ז הוא נזהר מלהסתכל בנשים כש״כ הוא וכיו״ב, ויש מה שדבריו נשמעים דברי תוכחה, כמו ששומע מגדול הדור וקדוש ה׳, אשר בזה לא שייך שהוא יתפעל ממנו, כי הוא אינו מסוגו וערכו רק שדבריו נשמעים, ולזה אמרו בפרק כל כתבי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זא״ז שנאמר היו שריה כאילים כו׳ מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה כו׳ דייקו זה את זה, ולא כתבו זה לזה ונקיט רק סימן הפעול, היינו שלא נתפעלו זה מזה, כי בכללות האומה בזה יש מעלה טובה ומדה נאותה ובזה מדה זו, והמה למדו זה מזה חסרונו של זה, וזה לא למד המדה טובה, רק הביט אל החסרון שיש בשל זה, וזה ששמו ראשו של זה בצד זנבו של זה, שהביטו רק אל החסרון שיש בחבירו, והמה לא למדו שלמות זה מזה, אך למדו חסרונות ופחיתות זה מזה, ועל אופן השני אמרו לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, היינו אנשים חכמים שאינם מסוגם וערכם, שבזה לא שייך התפעליות, רק שיהיו דבריהם נשמעים לגודל מעלתם וערכם, ע״ז אמרו וילעיבו במלאכי אלהים, הוא שאמרו שבשביל שהוא מלאך מופרש ומובדל מהליכות תבל וארחותיו לכן הוא אומר כן, לו היה לו טורח וטורד בהויות העולם, כי אז היה גרוע ממנו הרבה, ועוזא ועזאל שהיו מלאכי כו׳ וכשירדו לארץ הרעו מהם, ולכן לא היו דבריהם נשמעים, ולכך לא היו תרופה למכתם מחלים במדות והנהגה וחרבה ירושלים תובב״א.
הפטרה: ישעיהו פרק א (יח)
אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו – בראשון [פירוש במקדש ראשון היה חוט של זהורית מלבין כשלג], אם יאדימו כתולע כצמר יהיו, בשני [במקדש שני לא היה מלבין רק כצמר]. (ירושלמי שבת פרק רע״ק), פירוש, שהשני הוא חוט לבן בצבע אדום, כן היו ישראל במקדש ראשון נתגלה עונם (פ״ק דיומא), שעונם לא היה רק בגלוי, אבל פנימות לבבם היה מלא אהבת התורה ואהבת ישראל, כמו שאמרו מפני מה דורו של אחאב מצליחים במלחמה מפני שלא היה בהם מלשינות, ואליהו אמר אני נותרתי לנביא לה׳ ואין איש מוסר אותו, וכן אמרו ביהורם בן אחאב, שנשיו וכספו וזהבו היה נותן למלך בני עמון, לבד מחמד עיניך זו התורה לא היה נותן והיה מוסר נפשו על זה, ולכן היה מלבין כשלג, לא כן במקדש שני היה חטאיהם כתולע שדם אדום בתוכו, כן היה בהם בפנימותם שנאת חנם ומלשינות, לכן רק כצמר יהיו ולא היה מלבין כשלג.
ואתחנן
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(יב) וְאֶת⁠־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את יָרַ֖שְׁנוּ בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא מֵעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁר⁠־עַל⁠־נַ֣חַל אַרְנֹ֗ן וַחֲצִ֤י הַֽר⁠־הַגִּלְעָד֙ וְעָרָ֔יו נָתַ֕תִּי לָרֽאוּבֵנִ֖יא וְלַגָּדִֽי׃
This land we took in possession at that time. From Aroer, which is by the valley of the Arnon, and half the hill country of Gilead, and its cities, I gave to the Reubenites and to the Gadites.
א. לָרֽאוּבֵנִ֖י =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֖י (ניקוד מקובל לתיבה זו בכתי״ל)
• הערות ברויאר דותן.
• קורן, דותן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וְיָת אַרְעָא הָדָא יְרֵיתְנָא בְּעִדָּנָא הַהוּא מֵעֲרוֹעֵר דְּעַל נַחְלָא דְּאַרְנוֹן וּפַלְגוּת טוּרָא דְּגִלְעָד וְקִרְווֹהִי יְהַבִית לְשֵׁיבֶט רְאוּבֵן וּלְשֵׁיבֶט גָּד.
And their land (which) we took into possession at that time, from Aroer, upon the river Arnon, and half Mount Gilead, and the cities thereof, I have given to the tribe of Reuben, and to the tribe of Gad.
וית ארעא הדא ירתינן בשעתה ההיא מן לחיית דיא על גיף נחל ארנונה ופלגות טור גלעדה וקרוייויב יהבית לשבטה דבנוי דראובני ולשבטה דבנוי דגדי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״וקרוייוי״) גם נוסח חילופי: ״וקריוי״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקרוייוי״) גם נוסח חילופי: ״קורייתה״.
וית ארעא הדא יריתנא בעידנא ההיא מערער ועד כיף נחלא ופלגות טוורא דגלעד וקירווי יהבית לשיבט ראובן ולשיבט גד.
And this land which we took in possession at that time, from Aroer unto the border of the river, and half of Mount Gilead, and the cities, I have given to the tribe of Reuben and Gad;
הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ
(זהר במדבר דף קעד)
יום ההוא- האחרון, שאוחז סוף בראש
פָּתַח אוֹתוֹ תִּינוֹק וְאָמַר, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, הַהוּא - לֹא יָדוּעַ מִיהוּ. אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם בַּיּוֹם הַהוּא, יוֹם אַחֲרוֹן הוּא. לָמָּה נִקְרָא יוֹם הַהוּא? אֶלָּא זֶהוּ יוֹם שֶׁאוֹחֵז סוֹף בָּרֹאשׁ. רֵאשִׁית נִקְרָא הוּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח) וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא. עֲבוֹדַת הַלֵּוִי לְדַרְגָּה שֶׁנִּקְרֵאת הוּא, טָמִיר וְגָנוּז. וְנִקְרָא הַהוּא (ה׳ הוא), לְהַרְאוֹת סוֹף כָּל הַמַּעֲלוֹת, שֶׁהִיא רֵאשִׁית, וְהַכֹּל אֶחָד. וּמִשּׁוּם שֶׁהוּא סוֹף, הִתּוֹסֵף בּוֹ ה׳.
עָתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לְהוֹצִיא מַיִם וְלִנְבֹּעַ מַבּוּעַ.
עָתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לְהוֹצִיא מַיִם וְלִנְבֹּעַ מַבּוּעַ. כָּאן יֵשׁ לוֹמַר, סוֹף לְכָל הַדְּרָגוֹת אֵינָהּ יְרוּשָׁלַיִם, אֶלָּא וַדַּאי יְרוּשָׁלַיִם וְיוֹם הַהוּא, הַכֹּל אֶחָד. מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא יְרוּשָׁלַיִם, כָּל הַדְּרָגוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁלָּהּ, כְּשֶׁסּוֹבְבִים נִקְרָאִים יְרוּשָׁלַיִם, וְכָךְ נִרְאִים.
וְיֵשׁ דְּרָגוֹת שֶׁסּוֹבְבוֹת, וְנִקְרָאוֹת עֲזָרוֹת. אֵלֶּה פְּנִימִיּוֹת וְאֵלֶּה בַּחוּץ.
וְיֵשׁ דְּרָגוֹת שֶׁנִּקְרָאוֹת כְּשֶׁסּוֹבְבוֹת לְשָׁכוֹת. (כשמסתובבות אלו הפנימיות ואלו לבחוץ, נקראו ירושלים. ויש דרגות שסובבות, ונקראות עזרות. ויש דרגות שנקראות לשכות) וְיֵשׁ דְּרָגוֹת שֶׁנִּקְרָאוֹת כְּשֶׁסּוֹבְבוֹת הֵיכָל וּדְבִיר.
לִפְנִים מִכָּל אֵלּוּ הַדְּרָגוֹת יֵשׁ נְקֻדָּה אַחַת, (תהלים מה) כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה. נְקֻדָּה זוֹ נִקְרֵאת יוֹם הַהוּא, וְסִימָנְךְ - (דברים ג) הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ.
וּכְשֶׁיַּעָמֹד יוֹם זֶה מִתּוֹךְ שִׂבְכֵי הָעֲזָרָה, תָּקוּם נְבִיעַת מַיִם, וְאוֹתָהּ נְבִיעָה תִּהְיֶה מֵהַיָּם הַקַּדְמוֹנִי, כְּמוֹ אִמָּא שֶׁבְּנָהּ בֵּין זְרוֹעוֹתֶיהָ, וּמֵרֹב חָלָב שֶׁיּוֹנֵק, מִתְמַלֵּא פִיו וְנִתְגַּדֵּל בּוֹ, מֵרִיק חָלָב לְפִי אִמּוֹ. כָּךְ חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי.
וַהֻוַדַ׳א אַלּבַּלַדֻ אַלַּדִ׳י אַכַ׳ד׳נַאהֻ פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ פַמִן עַרֻוְעִרַ אַלַּדִ׳י עַלַי׳ וַאדִי אַרנֻוןַ וַנִצףַ גַבַּלִ גַרַשֵׁ וַקֻרַאהֻ דַפַעתֻ דַ׳לִךַּ אִלַי׳ אַלרִּאֻבִּנִיִּיןַ וַאִלַי׳ אַלגַדִייןַ
והנה הארץ אשר לקחנו אותה, באותו הזמן, אשר מן ערוער שליד נחל ארנון עם מחצית הר גלעד1 וקריותהן, העברתי זאת אל הראובניים ואל הגדיים.
1. (ג׳רש בלע״ז, עיר בירדן)
אואת הארץ הזאת – האמורה למעלה: מנחל ארנון ועדב הר חרמון (דברים ג׳:ח׳).
ירשנו בעת ההוא מערער אשר על נחל ארנן – אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו, על נתתי לראובני ולגדי. אבל לעניין הירושה, עד הר חרמון היה.
א. שני הביאורים על פסוק י״ב מופיעים בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, לונדון 26917, אך חסרים בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בפסוק ובכ״י לונדון 26917: ״עד״.
ואת הארץ הזאת AND THIS LAND – mentioned above, "from the brook of Arnon to Mount Hermon" (v. 8), ירשנו בעת ההוא WE POSSESSED AT THAT TIME.
מערער אשר על נחל ארנן FROM AROER, WHICH IS BY THE BROOK ARNON – this must not be connected with the first part of this verse (defining הארץ הזאת) but with its conclusion – with נתתי לראבני ולגדי I GAVE TO THE REUBENITES AND TO THE GADITES; however, as respects possession (taking by conquest) that was "[from the brook of Arnon] to Mount Hermon" (v. 8).
ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההואא – מקרא קצר הוא, והוא קאמר: ואת הארץ הזאת אשר ירשנו בעת ההיא נתתי לראובניב וכו׳.
א. בכ״י מינכן 52: ההיא.
ב. בכ״י מינכן 52: לראוביני.
ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא – THIS LAND WE TOOK IN POSSESSION AT THAT TIME – This is a truncated text, and it says: and this land that we took in possession at that time I gave to the Reubenites etc.
ואת הארץ הזאת ירשנו – מקרא קצר והכי קאמר: ואת הארץ הזאת – אשר ירשנו וגו׳.⁠1
ועריו נתתי לראובני וגו׳ עד נשיכם וטפכם וגו׳ – מפורש בפרשת מטות.
1. שאוב מר״י בכור שור.
ואת הארץ הזאת ירשנו, "and this land we have inherited;⁠" this phrase is abbreviated; the line should have begun with the words: '"and this land which we have inherited at that time ...as well as its towns, I have given to the tribe of Reuven.⁠" All of this has been explained in Numbers 32,33.
ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיאאת הארץ הזאת האמורה למעלה, מנחל ארנון עד הר חרמון (דברים ג׳:ח׳), ירשנו בעת ההיא.⁠א מערוער אשר על נחל ארנון – אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו, על:⁠ב נתתי לראובני ולגדי, אבל לענין ירושה, עדג חרמון היה. לשון רבינו שלמה.
והנכון בעיני: כי יאמר ואת הארץ הזאתד שירשנו בעת ההיא מערוער נתתי לראובני. וכן: והודעת להם את הדרך ילכו בה (שמות י״ח:כ׳), וכן רבים.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הושמט: ״מנחל ארנון... ירשנו בעת ההיא״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״כי״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י שבכ״י פרמא 3115. בכ״י לייפציג 1 מופיעה כאן מלת: ״הר״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הזאת״.
AND THIS LAND — "this land mentioned above, from the brook of Arnon unto Mount Hermon1 — WE TOOK IN POSSESSION AT THAT TIME. FROM AROER, WHICH IS BY THE BROOK ARNON — this is not connected with the beginning of the verse [defining this land] but with the end thereof: I gave unto the Reubenites and unto the Gadites. But as regards the possession, it was unto Mount Hermon.⁠"2 This is Rashi's language. The correct interpretation appears to me to be that the verse is stating: "and this land 'which' we took in possession at that time [I allocated in the following way]: from Aroer [etc.] I gave unto the Reubenites.⁠" So also is the verse, and thou shalt let them know the way they shall walk therein3 [means "the way 'which' they shall walk therein"]. There are many similar cases.
1. Above, (8).
2. Above, (8).
3. Exodus 18:20.
ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא – פירש״י את הארץ הזאת האמורה למעלה. ומערוער עד נחל ארנון אינו מחובר לראשו שהרי הם ירשו יותר עד הר חרמון אלא חוזר על סופו של מקרא על נתתי לראובני ולגדי. והרמב״ן כתב והנכון בעיני לפרש כי הארץ הזאת אשר ירשנו בעת ההיא מערוער נתתי לראובני:
ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא, "and we inherited this land at that time.⁠" Rashi says that the words ואת הארץ הזאת refer to the land mentioned just previously. The words מערורר אשר על נחל ארנון, are not connected to what has been described previously, but introduce a new section, seeing that the people of Israel inherited more territory, lands inherited by the tribes of Reuven and Gad mentioned at the end of the verse. This is clear from the fact that Mount Hermon is situated far to the north of the river Arnon.
Nachmanides writes that in his view the words הארץ הזאת אשר ירשנו בעת ההיא וגגו' were all regions given to the tribe of Reuven.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(יב-יג) ואמר ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא כמי שבא בתורת נחלה ומצא וירש ולזה נתנם לחלק הראובני והגדי וחצי שבט המנשה – כמו שאמר ונתתי אותה לכם מורשה אני י״י (שמות ו׳:ח׳).
ואת הארץ הזאת האמורה למעלה מנחל ארנון עד הר חרמון. לא האמורה אחריו מערוער אשר כל נחל ארנון וחצי הר הגלעד כי הארץ אשר ירשו בעת ההיא מנחל ארנון עד הר חרמון היתה לא מערוער עד חצי הר הגלעד בלבד כי אחריו ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה אלמא כל הר הגלעד בכלל ירושתם היה אלא עכ״ל דהכי קאמר ואת הארץ הזאת האמורה למעלה שלקחנו משני מלכי האמורי שהיא מנחל ארנון עד הר חרמון ירשנו אותה בעת ההיא שהחזקנו בה בידינו ולא שכבשנו אותה בלבד והנחנוה חרבה והלכנו לדרכנו ואח״כ התחיל ספור אחר ואמר מערוער אשר על נחל ארנן וחצי הר הגלעד ועריו נתתי לראובני ולגדי והשאר נתתי לחצי שבט המנשה וגו׳:
(יב-יג) ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא מערוער וגו׳ עד הנלחם לכם. אחר אשר זכר נצחון המלחמות ההן חשש משה אולי יאמר האומר אם היה שהיכולת האלהי כבש את הערים האלה והפיל המלכי׳ ההם איך נתיחסה ירושת ארצם לראובן וגד וחצי שבט המנשה הלא לכל ישראל בכלל היה ראוי שתתיחס לא לאלה בלבד. אבל ההתיחסות הזה יורה שהם יירשו את הארץ ההיא. ולכן הם יירשוה ולא שאר השבטי׳. הנה להשיב לזה אמר שלא היה זה חלף גבורתם. אבל הוא ע״ה נתנה להם להיותם בעלי מקנה הרבה מאד יותר משאר השבטי׳ כמו שנזכר בפרשת מטות וזהו אמרו ואת הארץ הזאת נתתי לראובני ולגדי יתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשי.
(יב-יג) אח״כ סיפר איך נתן ארץ סיחון ועוג לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה והוא מבואר:
אינו מחובר לראשו של מקרא. כלומר, שאין פירוש ״ואת הארץ ירשנו מערוער וגו׳⁠ ⁠⁠״, דהא למעלה כתיב (פסוק ח) ״מנחל ארנון עד הר חרמון״, וכאן אומר ״מערוער וחצי הר הגלעד״, אלא דלמעלה מדבר בירושה, וכאן מדבר שנתן אותה לראובני ולגדי:
ומה שהפך רש״י הפירוש, וכתב ״ההוא יקרא ארץ רפאים״ לפני זה, לומר גם כן ד״ההוא יקרא ארץ רפאים״ קאי על כל הארץ אשר ירשו עד הר חרמון, הכל יקרא ארץ רפאים, לא כפי מצב הפסוק שכתב אחר ״מערוער אשר על נחל ארנון וחצי הר הגלעד ויתר הגלעד״, שיהיה זה בלבד נקרא ״ארץ רפאים״, דודאי דהכל יקרא ״ארץ רפאים״, דאם לא כן, למה היו כובשין אותו, כיון שלא נקרא ״ארץ רפאים״:
אֲשֶר: במקף, לא בשופר ופסק.
אשר על נחל אַרְנֹן: בהעתק הללי ארנון מלא, וכן מצאתי בס״א כ״י, אך בשאר ספרי׳ חס׳, וכן עיקר, כי לא נמנה במסורת1 רק ג׳ מל׳ בתורה בפ׳ חקת, כמ״ש2 שם. [אֲשֶׁר⁠־עַל⁠־נַחַל⁠־אַרְנֹן].
לָרֽאוּבֵנִי ולגדי: וכן ולראובני ולגדי שבסמוך3, ובפ׳ ואתחנן4, ובפ׳ כי תבוא5, וביהושע6 וד״ה7, כולם השורק ברי״ש והאל״ף נחה, כמ״ש8 בפ׳ פינחס. [לָרֽאוּבֵנִ֖י].
1. במסורת: מ״ג-ד במ׳ כא יג.
2. כמ״ש: מ״ש במ׳ כא יג (׳ויחנו מעבר ארנן׳).
3. שבסמוך: דב׳ ג טז.
4. ובפ׳ ואתחנן: דב׳ ד מג.
5. ובפ׳ כי תבוא: דב׳ כט ז.
6. וביהושע: יהו׳ א יב ועוד.
7. וד״ה: דה״א ה ו ועוד.
8. כמ״ש: מ״ש במ׳ כו ז (׳הראובני׳).
האמורה למעלה כו׳. פירוש, לא האמורה אחריו מערוער אשר על נחל ארנון, כי הארץ אשר ירשו בעת ההיא מנחל ארנון עד הר חרמון היתה, לא מערוער עד חצי הר הגלעד בלבד. אלא ע״כ דה״ק, ואת הארץ האמורה למעלה שלקחנו משני המלכים שהי׳ מנחל ארנון עד הר חרמון, ירשנו אותה והחזקנו בה. ואח״כ התחיל סיפור אחר, ואמר מערוער אשר על נחל וכו׳ נתתי לראובני ולגדי, והשאר נתתי לחצי שבט מנשה וגו׳:
אינו מחובר כו׳ לסופו על נתתי לראובני כו׳. רצ״ל דבפסוק משמע שלא ירשו אלא ארץ זו ונתנו לראובני ולגדי, ואח״כ כתיב ויתר הגלעד וכו׳ נתתי לחצי שבט המנשה, וכי מאין היה להם ארץ זו כיון שלא ירשו יותר. ועל זה פירש האמורה למעלה מנחל ארנון וכו׳. ר״ל ואת הארץ הזאת האמורה למעלה ירשנו בעת ההיא, ומאותו ארץ נתתי לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה:
"Mentioned above, etc. I.e., it is not referring to the land mentioned afterwards, "From Aro'er which is on Wadi Arnon.⁠" For the land they inherited at that time extended from Wadi Arnon to Mount Chermon, and not only from Aro'er until half of Mount Gilod. Rather, the verse means: "The land mentioned above that we took from the two kings, which extended from Wadi Arnon until Mount Chermon, we inherited it and fortified it.⁠" Afterwards starts a new account: "From Aro'er which is on Wadi Arnon ... I gave to the Reuvenites and the Gaddites, and I gave the rest to half the tribe of Menashe, etc.⁠"
This is not to be connected ... but with its conclusion, etc. Rashi is answering the question: The verse implies that they only inherited this land, and they gave it to the Reuvenites and the Gaddites. And afterwards it is written, "And the rest of the Gilod ... I gave to half the tribe of Menashe.⁠" But from where did they get this land, since they had not inherited any more land? For this reason Rashi explains: "This land" refers to the land mentioned above, "From Wadi Arnon to Mount Chermon,⁠", etc. In other words: The land mentioned above is what we inherited at that time, and from that land I gave to the Reuvenites, the Gaddites, and half the tribe of Menashe.
ואת הארץ הזאת ירשנו – אף שכבר נאמר ונקח בעת ההיא את הארץ, אין זה כפל הדברים, כי הנה הלקיחה הוא בלבד התגבורת על העם היושב בה ולכידת הערים מהם, אבל חלוקת הערים הנלכדות והירושה והישיבה בהם הוא ענין אחר, ועליו אמר כאן ואת הארץ הזאת ירשנו, כלומר התאחזנו בה כירושת נחלה, ואיך היתה הירושה הזאת מערוער וכו׳, ומפרט והולך חלק ראובן וגד ומנשה:
וחצי הר הגלעד – לפי שהיה כל הר הגלעד מרובה לבני ראובן וגד כפי החשבון שעשה משה, וכמו שרמזנו במקומו, לכן לא נתן להם רק חציו, דהיינו חלק ממנו, והשאר נתן לחצי שבט המנשה:
ואת הארץ הזאת – האמורה למעלה מנחל ארנון ועד הר חרמון.
מערער – אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו על נתתי לראובני ולגדי, אבל לענין ירושה עד הר חרמון היה (רש״י), ויותר יתכן לחבר ראש המקרא עם סופו, וטעם ירשנו כמו ינחלו לכם (מסעי ל״ד י״ז) שהוא לבעלי לשון פעל יוצא לשני פעולים, כמ״ש ראב״ע שם, ויש הרבה דומים לזה בשאר פעלים, וטעם המקרא הארץ הזאת הורשנו, ומפרש למי הורישוהו ואמר מערוער וגו׳.
ואת הארץ הזאת ירשנו – כבשנו את כולה והשלמנו את הכיבוש על ידי חלוקתה לשבטים.
ואת הארץ – אחר שאמר ונקח את הארץ היינו שלקחוהו שיהיה בקדושת א״י יספר איך שירשו את הארץ היינו שחילקו אותה לשני המטות וחצי, כי ירושת א״י וחלוקתה היה צריך להיות ע״י אבות המטות ואו״ת אבל חלוקה זו נעשה ע״י משה לבדו ונעשה תיכף ולא המתינו עד עת שיחלקו כל השבטים שעז״א ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא ר״ל תיכף, ואמר כי מערוער וגו׳ נתתי לראובני ולגדי ר״ל משה בעצמו נתן בלא צירוף אבות המטות:
ואת הארץ ההיא וגו׳ – יש לשום לב לכל הספור מן ונפן ונעל עד סוף הסדרה איזה דבר תוכחה יצוק בזה1. אבל ראוי לדעת דאלו לא חלקו ב״ר וב״ג בעה״י לא גלו תחלה בני גד ובני ראובן2, דעה״י קדושתה קלה מארץ ישראל וגם כח התורה מעט בקרבה כדתניא באדר״נ ס״פ כ״ו בראשונה היו אומרים דגן ביהודה ותבן בגליל ומוץ בעבר הירדן.⁠3 ולענין תורה מיירי שם. וכדאי׳ במדרש פ׳ תולדות ורוב דגן זה תלמוד. וכבר רמז משה להם באמרו ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם כמש״כ בס׳ במדבר (ל״ב,כ״ג) שם4. ואחר שגלו ב״ר וב״ג הוקל גם קדושת ארץ ישראל כדאי׳ בערכין דל״ב ב׳ כשגלו שבט מנשה בטלו יובלות5. וכ״ז גרם חטא מרגלים6, דאלו עלו מקדש ברנע דרך אדום לארץ ישראל לא היה אז מלך אדום מסרב מלהרשות את ישראל לעבור בגבולו בעוד שהיה פחד קריעת י״ס על אלופי אדום7, והיו כובשים תחלה ארץ ישראל ומחלקים בשוה ובאים אח״כ לעבר ירדן8, ולא היה הגלות ושארי צרות9. אבל עתה כשהעפילו לעלות והוכחו בשעיר עד חרמה הוקל כבוד ומורא ישראל בעיני אדום. וכן במואב עד שהגיעו בע״כ לסיחון. ועלה שנכבשו ארץ סו״ע ונתחלק ארץ עה״י לב״ג וב״ר ויצא מה שיצא10. וכ״ז תוכחה מה הגיע עון מרגלים ומה שהעון סיבב. ואת אשר לפניהם לעשות בשמירת התלמוד ופלפולה. וע״ע בסמוך.
{וחצי הר הגלעד – חציו ברחבו, היינו החצי שלצד ארץ ישראל.}
1. שהרי כל פרקים אלו של תחילת ספר דברים משולבים בכוונת תוכחה של משה רבינו לעם ישראל, כמוזכר בדברי רבינו לעיל (א,ו) ועוד.
2. כמוזכר במלכים ב׳ (טו,כט) ״בימי פקח מלך ישראל, בא תגלת פלאסר מלך אשור, ויקח את עיון... ואת קדש ואת חצור ואת גלעד... ויגלם אשורה״ (עיין גם לעיל ב,כד).
3. פירוש ׳מאורי אור׳: כלומר, שהדגן בגליל היה נחשב נגד דגן שביהודה לתבן, ובעבר הירדן היה גרוע הגידול שהיה נחשב רק למוץ. וכדאיתא במנחות ר״פ כל הקרבנות. המשך שם: חזרו לומר אין דגן ביהודה ואין תבן בגליל אלא מוץ, ובעבר הירדן – לא זה ולא זה.
4. לשון רבינו שם: תזכרו מה שאתם עלולים לחטוא אפילו תעשו כמו שאתם מצווים.
5. שנאמר ״וקראתם דרור בארץ לכל יושביה״ (ויקרא כה,י), בזמן שכל יושביה עליה, ולא בזמן שגלו מקצתן.
6. וזו היתה נקודת התוכחה בכל הפרק הזה.
7. ״אז נבהלו אלופי אדום״ (שמות טו,טו).
8. וקדושתו היתה שוה אז לקדושת א״י.
9. שנגרמו עקב חטא המרגלים.
10. שעבר הירדן קדושתו קלה מקדושת א״י, וכח התורה מעט בקרבה וכו׳.
משה רבינו ממשיך לספר כיצד חלק את ארץ הכיבוש בין שני השבטים וחצי השבט. הבטוי ״ירשנו בעת ההיא״ בפסוק י״ב מתאים לבטוי ״ונקח בעת ההיא״ בפסוק ח, ״ונקח״ מספר על הלקיחה מיד האויב, ו״ירשנו״ על התפיסה המוחלטת על ידי החלוקה לבעלים האמיתיים.
כאן לא נזכר בפרטות מפני מה ניתנה הארץ הזאת דוקא לשבטים האלה, כיון שהסיפור בנוגע למאורע זה כבר כתוב בבמדבר לב והוא ידוע.
מערוער – כמו ב׳:ל״ו, התרגום השומרוני מגיה גם כאן לשם השוואה ״על שפת נחל״.
וחצי הר הגלעד – עד היבק, כלומר החלק הדרומי (ראה לפסוק י׳), השוה במדבר לב, לד⁠־לח; יהושע יג, טו⁠־כח.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יג) וְיֶ֨תֶר הַגִּלְעָ֤ד וְכׇל⁠־הַבָּשָׁן֙ מַמְלֶ֣כֶת ע֔וֹג נָתַ֕תִּי לַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה כֹּ֣ל חֶ֤בֶל הָֽאַרְגֹּב֙ לְכׇל⁠־הַבָּשָׁ֔ן הַה֥וּא יִקָּרֵ֖א אֶ֥רֶץ רְפָאִֽים׃
And the rest of Gilead, and all Bashan, the kingdom of Og, I gave to the half-tribe of Manasseh, all the region of Argob, even all Bashan, which is called the land of Rephaim.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וּשְׁאָר גִּלְעָד וְכָל מַתְנַן מַלְכוּתֵיהּ דְּעוֹג יְהַבִית לְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִּמְנַשֶּׁה כֹּל בֵּית פֶּלֶךְ טְרָכוֹנָא לְכָל מַתְנַן הַהוּא מִתְקְרֵי אֲרַע גִּבָּרַיָּא.
And the rest of Gilead, and all Mathnan, the kingdom of Og, I have given to the half tribe of Menasheh; all the surrounding country, even all Mathnan, which was called the Land of the Giants.
ושארא גלעדה וכל בותנין בית מלכותה דעוג יהבית לפלגות שבטהב דמנשה כל תחום תרכונהג לכל בותנין לאתרה ההוא יתקרי ארעהון דג⁠(ו){י}⁠ברייה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושאר״) גם נוסח חילופי: ״ומותרי״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דבנוי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרכונה״) גם נוסח חילופי: ״אטר׳⁠ ⁠⁠״.
ושאר גלעד וכל מתנן מלכותיה דעוג יהבית ל⁠{חצי}⁠א שיבט מנשה כל תחום בית פלך טרגונא וכל מתנן ההוא מתקרי ארע גיבריא.
א. חסר בכ״י לונדון.
but the remaining part of Gilead, and all Mathnan, the kingdom of Og, I have given to the half tribe of Menasheh; all the limit of the region of Targona, and all Mathnan, which is called the land of the giants.
ההוא יקרא ארץ רפאים – על הארץ הזאת אמר הקב״ה שיתן לו, כמה דיתימר ואת החתי ואת הפריזי ואת הרפאים (בראשית ט״ו:כ׳).
וַבַּקִיַתִ גַרַשֵׁ וַגַמִיעִ אלּבַּתַּ׳נִיַתִ מַמלַכַּתִ עֻוגַ׳ דַפַעתֻהַא אִלַי׳ נִצפִ סִבּטִ מִנַשִּׁה וַכֻּלֻּ כַ׳טִ אלמֻוְגִבִּ וַאלּבַּתַּ׳נִיַתֻ יֻסַמֻונַהַא בַּלַדַ אַלשֻּׁגעַאןִ
ושארית גלעד1 עם כל הבשן, ממלכת עוג, העברתי אותם אל חצי שבט מנשה וכל-קו הארגב והבשן מכנת בשם ארץ האמיצים.
1. (ג׳רש בלע״ז)
אח״כ הוסיף פירוש, באומרו: ההוא יקרא ארץ רפאים – למובן אשר הקדמתי, כי הארץ הנלקחת מעוג היא ארץ הרפאים בעצמה וכי עוג וקבוצתו עשה שיתגברו עליו.
ההוא יקרא ארץ רפאים – היא אותה שנתתי לאברהם.
ההוא יקרא ארץ רפאים IT IS THAT WHICH IS CALLED THE LAND OF REPHAIM – it is that which I gave to Avraham (cf. Rashi on 2:20).
ההוא יקרא ארץ רפאים:
ההוא יקרא ארץ רפאים – שנזכר בברית בין הבתרים, כמו שפירשתי למעלה (רשב״ם דברים ב׳:כ׳).
ההוא יקרא ארץ רפאים THAT [DISTRICT] IS CALLED REPHAIM COUNTRY: [That one is the district] that was promised [to Abraham] in the covenant between the pieces (Genesis 15:7-21), as I explained above.⁠1
1. In the commentary to 2:20. In other words, the Israelites were allowed to conquer this district since it is the Rephaim territory that was promised to Abraham. See note 52 above.
At this point in the manuscript there appears another interpolated explanation, this one a comment on 3:11. I have translated it below in the Appendix.
חבל הארגוב – חבל – לשון חלק, כמו: ויפלו חבלי מנשה עשרה (יהושע י״ז:ה׳).
ארגוב – לשון פלך ומחוז,⁠א כדמתרגם אונקלוס.
א. כך בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: ומחוזו.
חבל הארגוב – REGION OF THE DISTRICT – Region – a term [meaning:] portion, like: “And there fell ten parts to Manasseh” (Yehoshua 17:5).
ארגוב – ARGOV – a term [meaning:] county and district, as Onkelos translates.
כל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים – פירושו כל חבל הארגוב לכל הבשן אשר הוא נקרא ארץ רפאים, כלשון: וכל ההקדיש שמואל הרואה ושאול בן קיש (דברי הימים א כ״ו:כ״ח), ההושיבו נשים נכריות (עזרא י׳:י״ז) – שהה״א בהם במקום אשר, וכן רבים. והיה נקרא מכלל ארץ רפאים על שם עוג המולך בה, או מפני שהיתה מתחלה לרפאים ונשארה לעוג, כי הוא והעם היושב בה מיתר הרפאים.
ALL THE REGION OF THE ARGOB — ALL 'HAHU' (THAT) BASHAN IS CALLED THE LAND OF REPHAIM. The meaning thereof is: "and all the region of the Argob — all 'the' Bashan 'asher' (which)⁠1 is called the land of Rephaim" [I also gave to the half-tribe of Menasheh]. This usage [a letter hei meaning asher (which) or (who)] is also found in the following verses: And all 'hahikdish' Samuel the Seer, and Saul the son of Kish,⁠2 [meaning: asher hikdish — "'which' he dedicated"]; 'hahoshivu' foreign women3 [meaning: asher hoshivu — "'who' had married"]. In all these cases the letter hei is in the place of asher (which or who). There are many similar examples. Now [Argob] was considered part of the land of Rephaim because of Og who ruled over it, or because it originally belonged to the Rephaim and was left to Og because he and the people that dwelled in it were of the remnant of the Rephaim.⁠4
1. Ramban thus explains the letter hei in hahu [habashan 'hahu' — "that" Bashan] as meaning asher (which): "the Bashan 'which'" is called the land of Rephaim.
2. I Chronicles 26:28. Here too, the letter hei in hahikdish means asher hikdish ("which" he dedicated).
3. Ezra 10:17.
4. (11).
ההוא יקרא ארץ רפאים – אותה שנתתי לאברהם.
ההוא יקרא ארץ רפאים, "the land called 'the land of the Rephaim,'" i.e. the land God allocated to Avraham.
חבל ארגוב – חלק ארגוב לשון פלך ומחוז כתרגומו. עשתרות קרנים – מקום מרעה היה קורא כן. עשתרות כמו עשתרות צאנך. קרנים שהיה בין שני הרים גדולים מקום שאין חמה זורחת ובקיץ מכניסים שם המקנה לצל מפני החמה ועל שם גבהות ההרים קראם קרנים.
כל חבל הארגוב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים – פי׳ הרמב״ן ההא במקום אשר ופירושו כל חבל הארגוב וכל הבשן אשר הוא נקרא ארץ רפאים והיה נקרא ארץ רפאים על שם עוג המולך בה או מפני שהיתה תחלה לרפאים ונשארה לעוג כי הוא והעם היושב בה מיתר הרפאים:
כל חבל הארגוב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים, "the entire region of the Argov comprising all of Bashan, that is what used be called the land of the Refa-im.⁠" Nachmanides trying to justify the letter ה [normally representing a definitive article, implying that the noun following is familiar to the reader, Ed.] in the word הארגוב, writes that Bashan and Argav are lumped together as a contiguous region, seeing that both regions formed part of the land of the Refa-im, the reader is familiar with what Moses is describing here. The region still bore that name at that time due to the fact that it was ruled over by the last of the famous Refa-im, the giant Og. It is also possible that Moses wanted to let us know that the region retained its original name although ownership had changed repeatedly.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ההוא יקרא ארץ רפאי׳ הוא אות׳ שנתתי לאברה׳. כדלעיל ולפיכך הוצרך לומר פה ההוא יקרא ארץ רפאים דההוא מעוט הוא ההוא יקרא ארץ רפאים ולא אות׳ דלעיל ומה שפיר׳ זה קודם ואת הארץ שלא על הסדר נ״ל שרצה להודיע שמקומו הוא קוד׳ ואת הארץ הזאת מפני שהכנוי של ההוא נופל על ונקח בעת ההוא את הארץ וגו׳ עד וד׳ אמות רחבה באמת איש שעל המקומות האמורים שם הוא אשר יקרא ארץ רפאים שנתן לאברהם ולא אותה דלעיל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

היא אותה שנתתי לאברהם. רצונו לתרץ, לעיל (דברים ב׳:י״א) גם כן כתיב ארץ רפאים, אבל זו היא רפאים שנתתי לאברהם:
That is the land which I gave to Avrohom. Rashi is answering the question: Above (2:11), it is also written, "The land of Rephaim"! However, this [land mentioned here] is the land of Rephaim that I gave to Avrohom.
ההוא יקרא ארץ רפאים – פירשתי למעלה כי הכונה היא תקרא ולא תחשב כפי האמת, שאם אינך אומר כן והיא בכלל הרפאים מה שנתן ה׳ לישראל תקשה ברייתא דספרי שאמרו אשר ה׳ אלהיך נותן לך פרט לעבר הירדן שנטלתה מעצמך ע״כ, והלא בכלל מה שנתן ה׳ היא, ומה גם לדברי רבותינו ז״ל שאמרו ברבות (ב״ר פמ״ד) שהרפאים זה חוי ומצינו שמנאו הכתוב בכלל הז׳ שנתן להם בעלותם מארץ מצרים דכתיב ואומר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני וגו׳ והחוי וגו׳, אלא ודאי שאין ארץ עוג נחשבת רפאים אלא שנטלוה מעצמן.
וא״ת והלא מצינו שהאמורי גם כן נזכר בשבעה עממין אשר אמר ה׳ שיתן להם בעלותם מארץ מצרים והוא סיחון דכתיב (במדבר כ״א כ״א) מלך האמורי וכתיב (שם כ״ה) וישב ישראל בערי האמורי וחזרה קושיתנו לדברי ספרי, זו אינו קושיא, כי ערי האמורי האמורים בסיחון אינם מה שנתן ה׳ לאברהם כמו שגילה הכתוב בפי׳ שם (שם כ״ו) כי חשבון עיר סיחון וגומר והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו וגו׳, הרי שארץ סיחון מואבית היא, אלא שזכה בה סיחון ונקראת אמורי בשביל סיחון שהיה מלך על האמורי ולעולם לא באה בכלל מתנת שבעה אומות שהגיע זמנם.
עוד נראה כי לעולם כל אשר בשם רפאים יכונה נכלל במאמר ה׳ לאברהם ואת הרפאים, וארץ סיחון ועוג בכלל אשר נתן ה׳ היא שהרי קראה הכתוב ארץ האמורי וארץ עוג גם כן הרי קראה רפאים שהם החוי, ופירוש ברייתא של ספרי שאמר פרט לעבר הירדן הוא על ישיבת הארץ, כי הגם שנתן ה׳ ז׳ עממין לאברהם לא כל הארצות שוות בענין זה שיהיו ראוים לדור בהם, ויהיה זה כענין קדושת הארץ עצמו שמצינו עשר הדרגות קדושה בארץ עצמה במקומותיה, ותהיה ארץ סיחון ועוג פחותה למטה, והגם שנתן ה׳ אותה לאברהם תהיה לשלל עמה וגוף הארץ תהיה כשאר השלל או לשמה אבל לא לדירה.
והוא מה שאמרו בספרי לתת לנו פרט לעבר הירדן שם דקדק הכתוב לומר באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לתת לנו פי׳ הארץ אשר נשבע ה׳ שיתן לנו לדירתנו, למעט שאר ארצות שהגם שנתנם לנו לא נתן הארץ לדירה מפני שאינה ראויה לקדושה, ותמצא שנתן גם כן עמון ומואב ואדום שהם הקיני והקניזי והקדמוני וכתיב (ירמיהו מ״ט) והיתה אדום לשמה, וכמו כן היתה ראויה להיות ארץ סיחון ועוג, אבל ארץ ישראל היא מה שנשבע ה׳ לתת לישראל לשכון שם. ושמור לך כלל זה גם כן שהגם שלא נתן ה׳ הארץ לדור בה, וגם שלא נתן עמה לאברהם וכבשוה רוב ישראל יש לנהוג בה דין קדושה בשביל שנכבשה לפני ה׳.
ההוא יקרא ארץ רפאים, "this is what is known as the land of the Rephaim.⁠" I have explained earlier that the meaning of the word is that this land though referred to as "land of the Rephaim" was not the land of the Rephaim in the true sense of the word, i.e. the land promised by God to Abraham as the land of the Rephaim. If you were not to understand the verse in this manner and the lands of Sichon and Og would have to be considered as the true lands of the Rephaim, then the Baraitha in the Sifri where we were told that the words "which the Lord your God is about to give to you" mean that the lands on the East Bank of the Jordan which you have taken for yourself" are excluded, would be incompatible with what is written here. When you add to this the fact that we have been told in Bereshit Rabbah 44, that the Rephaim were identical with the tribe known as Chivi, and we find that the Chivi is one of the seven tribes the Israelites were to dispossess on the West Bank (compare Exodus 3,17) surely it is impossible to consider the lands occupied by Og as the lands known as "the lands of the Rephaim.⁠"
You may reply that we also find that the Emorite was mentioned among the seven tribes which God would dispossess when the Israelites left Egypt, and this included Sichon as we know from Numbers 21,21 where Sichon was described as the "king of the Emorites.⁠" Moreover, the Torah continued in verse 25 of that chapter to describe the Israelites as settling in the towns formerly belonging to the "Emorites.⁠" In view of this the question against the Sifri appears to have been resurrected! This is no problem at all. The cities of the Emorite listed in Numbers as having belonged to Sichon are not what God had promised to Abraham. In fact the Torah had been at pains in Numbers 21,26 to describe even Cheshbon, the capital of Sichon, as a city which had a chequered past; it had once belonged to the Moabites, and had subsequently been conquered by Sichon from the first king of the Moabites. In other words, the Torah offers clear proof that the land over which Sichon ruled at the time was actually Moabite land. The only reason it was called "Emorite" was because king Sichon who belonged to the tribe of the Emorites had acquired it by force. It had never been part of the original lands of the tribe of the Emorites. As a result, it could not have been included in the lands of the Emorite promised by God to Abraham.
Furthermore, all the lands mentioned in the Torah as belonging to the Rephaim are included in what God had promised to Abraham when He said "ואת הרפאים" in Genesis 15,20. The lands of Sichon and Og were also included in that promise for the Torah refers to them as "the land of the Emorite and the land of Og.⁠" It is also called the land of the Rephaim as the Rephaim were identical with the Chivi. When the Baraitha quoted in the Sifri (reference Deut. 7,13) stated that the lands of the East Bank were not included in what God had promised to Abraham, this statement referred to the settlement of that part of the East Bank by the Israelites. Although God had given, i.e. promised, the lands of seven Canaanite tribes to the Israelites who participated in the Exodus, this did not mean that all these lands were of equal status, and that all of them qualified for the Israelites to dwell therein. This situation is no different from the situation on the West Bank itself. We know from the Talmud (Keylim 1,6) that there were 10 different degrees of sanctity in the various locations on the West Bank. We need to perceive the lands of Sichon and Og as possessing a lower degree of sanctity than the lands promised to Abraham on the West Bank of the Jordan. God wanted the Israelites to loot the belongings of these kings but He had not planned for the Israelites to dwell in their lands.
This is what the Sifri had in mind when its author wrote: "excluding the lands on the East Bank.⁠" The Torah in that instance had been careful to write "which the Lord our God swore an oath to give to us" (Deut. 6,23). This meant that those lands God had sworn to give to us to dwell in. By that wording the Torah meant to exclude other lands which, though promised to us by God, were not promised for us to dwell in because these lands did not qualify for the requisite degree of sanctity [necessary for the Israelites to develop their personalities in keeping with Torah imperatives. Ed.]. You will find something similar in the case of Ammon, Moav, and Edom, who are identical respectively with the tribes Keyni, Kenizi, and Kadmoni in God's promise to Abraham in Genesis chapter 15. Jeremiah 49,17 foretells of the desolation of the land of Edom. If so, the promise of that land to the Israelites could not have been meant for them to dwell in it. The same fate had been intended for the lands of Sichon and Og. Only the West Bank of the Jordan contained the lands God had intended to give to the descendants of the Patriarchs to dwell in. Nonetheless, despite the fact that those lands were not included in the promise to Abraham, the fact that the Israelites conquered them at the command of God and that some tribes settled there conferred a certain degree of sanctity on the soil of those lands.
לכל הבשן ההוא יקרא – פירוש וכל חלק הארגוב לכל הבשן אשר הוא נקרא ארץ רפאים, כמו ההושיבו נשים נכריות (עזרא י׳ י״ז) שהה״א כמו אשר וכן רבים. והנה נקרא מכלל ארץ רפאים, על שם עוג המולך בה, או מפני שהיתה בתחלה לרפאים ונשארה לעוג, כי הוא והעם היושב בה מיתר הרפאים:
ההוא – אשר הוא.
ויתר הגלעד וגו׳ נתתי ג״כ אני בעצמי, עתה באר הטעם למה עשה החלוקה באופן זה, אומר הטעם שנתן ליאיר בן מנשה חלק גדול שהוא כל חבל ארגוב הוא מפני שכל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים ששם ישבו גבורים גדולים:
{ויתר הגלעד – של צד המדבר.}
ויתר הגלעד – החלק שהיה מצפון ליבק.
וכל הבשן ממלכת עוג – הוא הבשן הנזכר בפסוק י.
שבט המנשה(יהושע י״ג:כ״ט). ה׳ הידיעה בשמות העצם, איוו. 277 אבל השוה גזניוס-קאוטש 125.
כל חבל הארגוב לכל הבשן – הוא יחס הקנין, כלומר כל חבל ארגוב של כל הבשן, השוה יהושע י״ג:ל׳: ״וכל חות יאיר... בבשן״ ומלכים א ד׳:ג׳: ״חבל ארגוב אשר בבשן״. ״כל הבשן״ כתוב כן בגלל הרישא של הפסוק.
ההוא יקרא – הפועל קרא כאן (וגם שאר מקומות) בנפעל ביחס⁠־המכונה (נומינטיב) הכפול.
ארץ רפאים – הארץ שהובטחה לאברהם אבינו בבראשית ט״ו:כ׳. לדברי הרמב״ן ז״ל ״ההוא״ כמו ״אשר הוא״, אבל בדרך כלל אין אנחנו מוצאים ה׳ במובן של ״אשר״ רק לפני פעלים. אולי הלשון ״כל חבל... רפאים״ נוסף על ידי משה רבינו בשעת כתיבת התורה, כמו הפסוק הבא, ואינו שייך לעצם הנאום. לפי זה יהיה המשך הנאום ״ולמכיר נתתי וגו׳⁠ ⁠⁠״. סמך לדבר אנחנו מוצאים ביהושע יג, כט⁠־לא, אשר גם שם לא נזכרו רק חצי שבט המנשה ומכיר.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יד) יָאִ֣יר בֶּן⁠־מְנַשֶּׁ֗ה לָקַח֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב עַד⁠־גְּב֥וּל הַגְּשׁוּרִ֖י וְהַמַּֽעֲכָתִ֑י וַיִּקְרָא֩ אֹתָ֨ם עַל⁠־שְׁמ֤וֹ אֶת⁠־הַבָּשָׁן֙ חַוֺּ֣ת יָאִ֔יר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
Jair the son of Manasseh took all the region of Argob, to the border of the Geshurites and the Maacathites, and called them, even Bashan, after his own name, Havvoth Jair, to this day.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרארלב״ג תועלותאברבנאלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

יָאִיר בַּר מְנַשֶּׁה נְסֵיב יָת כָּל בֵּית פֶּלֶךְ טְרָכוֹנָא עַד תְּחוּם גְּשׁוּרָאָה וַאֲפֵיקֵירוֹס וּקְרָא יָתְהוֹן עַל שְׁמֵיהּ יָת מַתְנַן כַּפְרָנֵי יָאִיר עַד יוֹמָא הָדֵין.
Jaer bar Menasheh took all the territory of Terakona,⁠a to the border of Geshurah and Aphkiros, and called it after his name, Mathnan Kapharne-Jair, to this day.
a. Hebrew, Argob. Samaritan Version, Rigobhaah.
יאיר בר מנשה נסב ית כל תחום תרכונהא עד תחום גשורייה ואפיקירוסב וקרא יתהון על שמה ית בותנ⁠[י]⁠יןג כופרנוי דיאיר עדד יומא הדן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרכונה״) גם נוסח חילופי: ״טר׳⁠ ⁠⁠״.
ב. מלת ״ואפיקירוס״ צונזרה בכ״י ניאופיטי 1.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בותנ⁠[י]⁠ין״) גם נוסח חילופי: ״דבו׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״זמן״.
ויאיר בר מנשה נסיב ית כל תחום פלך טרגונא עד תחום קורזי ואנטיקירוס וקרא יתהון על שמיה {ית מתנן}⁠א כפרני יאיר עד יומא הדין.
א. חסר בכ״י לונדון.
And Jair bar Menasheh took the whole limit of the region of Targona, unto the limit of Korze and Antikiros, and called them by his own name Mathnan, the towns of Jair, unto this day.
כל תחום אטרכונא עד תחום קרית אפיקרס וקרא יתהון על שמיה.
All the limit of Atarkona, unto the limit of the city of Aphikeras,
וַיַאִירֻ בּןֻ מִנַשִּׁה אַכַ׳דַ׳ גַמִיעַ כַ׳טִ אלּמֻוְגִבִּ אִלַי׳ חַדִ אלגַשֻׁורִיִּינַ וַאלּמַעַכַ׳אתִיִּין פַסַמַּאהַא בִּאסמִהִ סַוַאדַ יַאִירַ אִלַי׳ יַוְמִנַא הַדַ׳א
ויאיר בן מנשה לקח את כל קו הארגב עד גבול הגשוריים והמעכתיים, ולכן קרא להם שמות לפי שמו, חוות יאיר עד יומנו זה.
(יד-יז) [יאיר לקח חבל ארגב ונטלו לעצמו, ומכיר לקח עיר הגלעד ונתתיה לו, שכן כת׳: וילכו בני מכיר גלעדה וילכדוה (במדבר ל״ב:ל״ט), עיר היתה באמצע הר הגלעד ושמה גלעד. חציו של גלעד של צד צפון, פירש כבר שנתנו למנשה עם הבשן.
ולראובני ולגדי – חוזר ומפרש נתתי מן הגלעד – מאותה עיר גלעד ולהלן עד נחל ארנן הוא ערוער.
תוך הנחל וגבול – תוך וגבול, גם העיר שבתוך הנחל וגבולה סביב.
ועד יבק – רוחב קחשיב לצד עמון, הרי נתן סימן באורך, גד וראובן מעיר גלעד עד ארנן, בתכף לארץ עמון, חוזר ונותן סימן בשפת אורך ארצם, בתכף לירדן לארכו כל הערבה והירדן כולו, ועוד גבול שבראש הירדן מכנרת שאחורי ראשו של ירדן כל הנמצא מים כנרת עד ים המלח שהיא ים הערבה הכל לגד וראובן. ותחום זה או רחב או קצר הוא מתחום העליון, שהוא מונה לצד העמון לסימנין הללו, שאמר לך הכתוב: ולראובני ולגדי.]⁠א
א. ביאור זה מופיע בכ״י לייפציג 1 כתוספת מפי רש״י (״ר׳.⁠״).
(14-17) {See Hebrew text.}
{See Hebrew text.}
{See Hebrew text.}
{See Hebrew text.}
יאיר בן מנשה – פירשתיו (ראב״ע במדבר ל״ב:מ״א) שהוא מבני יהודה.
הגשורי והמעכתי – שני גוים.
JAIR THE SON OF MANASSEH. I have already explained that he came from the tribe of Judah.⁠1
THE GESHURITES AND THE MAACATHITES. Two nations.
1. See Ibn Ezra on Num. 32:41 (Vol. 4, p. 254).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ולפי שהיו למנשה בנים יאיר ומכיר זכר איך נחלקה ביניהם המחנה ואמר יאיר בן מנשה לקח וגו׳. ולמכיר נתתי וגו׳. וראב״ע אמר בעבור שכתב בבני יהודה שם יאיר. כתב כאן שזה יאיר בן מנשה הוא מבני יהודה. ואין צורך שפעמי׳ רבות היו שני אנשי׳ שמותם אחד ויחלפו בכנויים. ועם היות שנמצא בבני יהודה שם יאיר. הנה לא קראוהו שם יאיר בן מנשה כמו שקראו את זה להיותו משבט מנשה.
חות יאיר – פירשנוהו (במדבר ל״ב מ״א):
חות יאיר – עיין במדבר לב, מא, ופירושנו שם. בפסוק מב שם מסופר עוד, שנובח כבש את קנת ואת בנותיה, וגם הוא קרא אותה על שמו. אולם נרמז שם שהשם ״נובח״ לא נשתמר, ולכך כנראה מתייחסות תיבות ״עד היום הזה״ שבפסוקנו. השם שניתן על ידי יאיר כוּבד על ידי בני דורו ולכן הוא נשתמר.
ויאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגב וכבשו בעצמו ויקרא אותם על שמו ולכן זכה בהם מצד שכבשם בגבורתו:
הגשורי והמעכתי – לפי דברי החכם שווארץ בספר תבואות הארץ שלו׳ גשור היא ארץ Iturēa מבני יטור בן ישמעאל, ומעכה היה מבני נחור ומלכה (סוף פרשת וירא), א״כ גם בפסוק זה הזכירנו שבני ישראל עמדו על גבול ארץ אחיהם ולא ירשו משם והלאה.
יאיר לא היה מבני מנשה מצד האב אלא מצד האם (השוה הראב״ע לבמדבר ל״ב:מ״א), אף על פי כן, כיון שנחלתו היתה שייכת לשבט מנשה, הוא נקרא ״בן מנשה״. המבקרים הכופרים הרבו להתקיף את הפסוק הזה. אמנם שטויארנגל מודה לפחות שהביקורת עומדת כאן לפני חידה סתומה. ״אין להבין מה היתה הסיבה שהמחבר קבע את מקומם (של חות יאיר) בבשן״, כיון שמבואר בשופטים י׳:ד׳, מלכים א ד׳:י״ג; ובמדבר ל״ב:ל״ט והלאה שחות יאיר הן בגלעד.
אולם מצינו שהשם גלעד משמש לפעמים במובן מצומצם ולפעמים במובן רחב, במובן האחרון הוא מציין פעמים רבות את כל ארץ עבר הירדן המזרחית בכלל (השוה למשל במדבר ל״ב:כ״ט, יהושע כ״ב:ט׳, שופטים כ׳:א׳, מלכים ב י׳:ל״ג; יחזקאל מ״ז:י״ח ועוד). רק במובן המצומצם מתכוונים ב״גלעד״ רק אל השטח שהוא מצפון ומדרום ליבוק; יותר מזה, בבמדבר ל״ב:ל״ט הכונה בשם ״גלעד״ רק לחלק מצפון ליבוק עד הירמוך. על כן יתכן שבאותם הפסוקים האומרים שחות יאיר נמצאות בגלעד, הכוונה לגלעד במובן הרחב.
בבמדבר ל״ב:מ״ב מסופר עוד על כיבוש נובח שכבש את קנת ובנותיה. כאן לא נזכרו ערים אלו, ואפשר לומר כדעתו של הנגסטנברג (ג227), שנובח היה כפוף ליאיר והערים שנכבשו על ידו הוו חלק מחות יאיר. בזה מצאנו פתרון מספיק להבדל שבין פסוק זה לדברי הימים א ב׳:כ״א והלאה. שם מוכח שחות יאיר במובן המצוצם לא היו אלא 23 ערים, בשעה שבפרשה שלנו (השוה עם פסוק ד׳) מבואר שהם 60 ערים. לאמיתו של דבר נזכר גם בדברי הימים (שם פסוק כ״ד) שחות יאיר יחד עם קנת היו 60 ערים. הסברא שחבל הארגב היה שטח של ערי מבצר (פסוק ה׳), אבל חות יאיר היו רק כפרים, מסתמכת על פירוש בלתי מבוסס בהחלט של המלה ״חות״.
בשופטים י׳:ד׳ נקראו חות יאיר להדיא ״עירים״, דהיינו ערים. וגם במלכים א ד׳:י״ג מבואר (לפי הפירוש הנכון של הנגסטנברג שם 234) שחות יאיר הן זהות עם חבל ארגב. חוה קרוב לשורש הערבי حوي, שמשמעו לאסוף, לקבץ, יכולה לציין גם עיר מבצר (השוה גם הנגסטנברג עמוד 232 הערה).
עד גבול הגשורי והמעכתי – עד ולא עד בכלל. כלומר חות יאיר גבלו עם גשור וארם מעכה, שהיו עוד בימי דוד ממלכות ארמיות עצמאיות (גשור שמואל ב י״ג:ל״ז, ט״ו:ח׳; מעכה שמואל ב י׳:ו׳, דברי הימים א י״ט:ו׳). כפי המבואר בדברי הימים א ב׳:כ״ג חזרו גשור וארם (אולי האחרון הוא ארם מעכה) וכבשו את חות יאיר מיד בני יאיר; אולם בימי השופטים חזר השופט יאיר וכבש בחזרה שלשים מן הערים האלה (שופטים י׳:ד׳), ובימי שלמה היו כל ששים הערים שייכות לבני ישראל (מלכים א ד׳:י״ג) כפי הנראה הצליח דוד המלך בנצחונותיו על הארמים (שמואל ב י׳:ו׳ והלאה) לחזור ולכבוש אותן בחזרה בשלימותן.
עד היום הזה – יפורש באריכות במבוא. לדברי רבי שמשון ב״ר רפאל הירש כוונת הביטוי הזה היא לומר ששם זה נתקבל על ידי ישראל, בניגוד לשם ״נבח״ (במדבר ל״ב:מ״ב) שלא נתקיים לעיר קנת. כמו שמצינו באמת בדברי הימים א ב׳:כ״ג שהעיר נקראת קנת (השוה רמב״ן לבמדבר שם ומדרש רבה לרות ב׳:י״ג).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרארלב״ג תועלותאברבנאלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(טו) {שביעי} וּלְמָכִ֖יר נָתַ֥תִּי אֶת⁠־הַגִּלְעָֽד׃
I gave Gilead to Machir.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרארלב״ג תועלותמלבי״םהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וּלְמָכִיר יְהַבִית יָת גִּלְעָד.
And to Makhir, I have given the Gilead.
ולמכיר יהבית ית גלעדה.
ולמכיר יהבית ית גלעד.
But I gave Gilead to Makir.
וַדַפַעתֻ אִלַי׳ מַאכִ׳ירַ אַלגַרַשַׁ
והעברתי למכיר את הגלעד.⁠1
1. (ג׳רש בלע״ז.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

ולמכיר – מפורש (ראב״ע במדבר ל״ב:מ׳).
TO MACHIR. This was explained.⁠1
1. It means to the children of Machir. See Ibn Ezra on Num. 32:40 (Vol. 4, p. 254).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ולמכיר – וכן מטעם זה נתתי למכיר את הגלעד שבניו כבשוה כמ״ש בסוף פ׳ מטות וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה:
ולמכיר נתתי את הגלעד – למשפחת מכיר, וכן (במדבר ל״ב:ל״ט) וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה, ר״ל צאצאי מכיר בנו ממש של מנשה (סוף פרשת ויחי).
ולמכיר – הכוונה לבני מכיר (במדבר ל״ב:ל״ט).
הגלעד – כמובן החלק הצפוני הנזכר למעלה בפסוק יג. חלק זה ניתן למכירים בפרט מפני שהם כבשו אותו, כמסופר בבמדבר ל״ב:ל״ט.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרארלב״ג תועלותמלבי״םהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(טז) וְלָראוּבֵנִ֨יא וְלַגָּדִ֜י נָתַ֤תִּי מִן⁠־הַגִּלְעָד֙ וְעַד⁠־נַ֣חַל אַרְנֹ֔ן תּ֥וֹךְ הַנַּ֖חַל וּגְבֻ֑ל וְעַד֙ יַבֹּ֣ק הַנַּ֔חַל גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃
To the Reubenites and to the Gadites I gave from Gilead even to the valley of the Arnon, the middle of the valley, and its border, even to the river Jabbok, which is the border of the children of Ammon,
א. וְלָראוּבֵנִ֨י =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל=וְלָרֻאוּבֵנִ֨י (ניקוד מקובל לתיבה זו בכתי״ל)
• הערות דותן וברויאר
• קורן, דותן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותמזרחיגור אריהשפתי חכמיםשד״למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וּלְשֵׁיבֶט רְאוּבֵן וּלְשֵׁיבֶט גָּד יְהַבִית מִן גִּלְעָד וְעַד נַחְלָא דְּאַרְנוֹן גּוֹ נַחְלָא וּתְחוּמֵיהּ וְעַד יוּבְקָא דְּנַחְלָא תְּחוּמָא דִּבְנֵי עַמּוֹן.
And to the tribe of Reuben, and of Gad, I have given from Gilead to the river of Arnon (to) the middle of the rivera and its bound, to the river Jubeka, which is the border of the children of Ammon.
a. Or, "valley.⁠"
ולשבטה דבנוי דראובני ודבנוי דגדי יהבית מן גלעדה ועד נחל אארנונה אמצעב נחלה ותחומה ועד נחל יבקהג תחומיהון דבני עמונייד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ארנונה אמצע נחלה ות׳⁠ ⁠⁠״) נוסח אחר: ״קרתא דהא מתבנייה בימצע נחלא והוא תחומה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמצע״) גם נוסח חילופי: ״מצעית״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יבקה״) גם נוסח חילופי: ״יבוק״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עמוניי״) גם נוסח חילופי: ״עמונאי״.
ולשיבט ראובן ולשיבט גד יהבית מן גלעד ועד נחלי ארנונא מציעות נחלא ותחומיה ועד יובקא דנחלא תחומא דבני עמון.
To the tribe Reuben and the tribe Gad have I given from Gilead to the river Arnona, half of the valley and its limit, unto the stream of Jubeka on the limit of the children of Ammon,
וַדַפַעתֻ אִלַי׳ אַלרִּאֻבִּנִיִּיןַ וַאִלַי׳ וַאלּגַדִיִּין מִן גַרַשֵׁ אִלַי׳ וַאדִי אַרנֻוןַ וַוַסַטַ אַלּוַאדִי וַחדַהֻ וַאִלַי׳ וַאדִי יַבֻּקַ תֻכֻ׳םַ בַּנִי עַמֻוןַ
והעברתי אל הראובניים ואל הגדיים, מגלעד,⁠1 עד נחל ארנון ותוך הנחל לבדו, ועד נחל יבק שהוא תחום בני עמון.⁠2
1. (ג׳רש בלע״ז)
2. (ועד יבק הנחל גבול בני עמון. הנה נחל יבוק הוא נחל איתן בהגדרה, אוכו 105 ק,⁠״מ ומסלולו ממזרח לנהר הירדן בצורה טבעתית, ונקרא הנהר הכחול על שם העיר אלזרקאא בצפון הבירה עמאן בעבר הירדן המזרחי והוא נשפך לנהר הירדן קרוב לים המלח, ולא ניתן לחצותו אלא במעבר יבוק כפי שעשה יעקב אבינו בשובו מלבן (בראשית לב, כג) ומהווה גבול טבעי לארץ בני עמון, וראה המדרש אודות אליעזר עבד אברהם שהעביר בידיו גמלים שניים בבת אחת להעבירם את הנחל, מה שמראה חוזק וגבורה ובכך פחדו לתקוף אותו להורגו בדרכו להביא את רבקה ליצחק, וניסו להרעילו ככתוב ״ויושם לפניו...⁠״ אל תקרי אלא ויו סם לפניו שהרעלו את ארוחתו וכו׳ ראה בראשית כב בסופו בחלק - הוספות).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(טז) תוך הנחל וגבול – תוךא הנחל ועוד מעבר לשפתו, כלומר: עד ועד בכלל ויותר מיכן.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5, ליידן 1: ״כל״.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

(16) תוך הנחל וגבול THE MIDST OF THE BROOK AND THE TERRITORY – i.e., all the brook and in addition, land on its opposite bank. The words therefore are as much as to say, עד "unto" the Brook of Arnon, ועד "and" that which is mentioned as being "unto" (i.e. the Brook itself) is included (by the words תוך הנחל), and even more than this (namely, the גבול, land on the other side of the brook).
תוך הנחל וגבל – שלו, וכן: והירדן וגבל (דברים ג׳:י״ז).
THE MIDDLE OF THE VALLEY FOR A BORDER.⁠1 The word u-gevul (for a border)⁠2 is be rendered, and its border.⁠3 So too u-gevul (the border thereof) in the Jordan being the border thereof (v. 17).⁠4
1. Literally, the middle of the valley and border.
2. Literally, and border.
3. According to Ibn Ezra our clause should be rendered, the middle of the valley and its border.
4. Literally, the Jordan and boundary. Ibn Ezra believes that this should be rendered, the Jordan and its boundary.
ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול – רוצה לומר: שכבר נתן לו תוך הנחל שהוא גבול סיחון כי ארנון הוא גבול מואב.
ועד יבוק הנחל גבול בני עמון – הנה היה שם הנחל יבוק כאמרו ויעבר את מעבר יבק והיה הנחל ההוא גבול בני עמון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

תוך הנחל וגבול כל הנחל ועוד מעבר לסופו כלומר עד ועד בכלל ויותר מכאן. פי׳ נחלתו של גד שהיתה לפאת מזרחו של הירדן נמשך גורל נחלתו לפאת מערב כל הנחל של ארנון כי פי׳ וגבול גם הוא גבולן ועוד מעב״ה והלאה לצד מערבו עד יבוק עד ועד בכלל זה שגם נחל יבוק בכלל ויותר מכאן:
כל הנחל וגבול מעבר לשפתו. כלומר, האי ״וגבול״ קאי על גבול (הירדן) [הנחל], שבגבול (הירדן) [הנחל] מעבר לשפתו היה גם כן להם. וכדי שלא יקשה, שהכתוב אומר ״ועד נחל ארנון תוך הנחל״, משמע שהגבול הוא עד תוך הנחל, תירץ דהכי פירושו ׳עד ועד בכלל – ועוד מעבר לשפתו׳, ויהיה פירוש הכתוב נתתי מן הגלעד ועד נחל ארנון תוך הנחל, וגם הנחל בכלל, ועוד מעבר לשפתו, שהוא גבול הנחל:
ועוד מעבר לשפתו כו׳. פירוש נחלתו של גד שהיתה לפאת מזרחו של ירדן נמשך גורל נחלתו למערב של נחל ארנון, כי פירוש וגבול גם היא גבולו, ועוד מעבר הנחל והלאה לצד מערבי עד יבוק ועד בכלל, זה שגם יבוק בכלל ויותר מכן:
Until its opposite bank etc. I.e., the inheritance of the Gaddites, which was on the eastern side of the Yardein, continues across the western edge of Wadi Arnon. For the verse, "and the border,⁠" means: "This is the border [of their inheritance],⁠" which continues until the wadi on the western side [of the Yardein]. And then it continues up until and includes Yabok. For, "even more,⁠" also includes Yabok.
תוך הנחל – אמר תוך הנחל להודיע שהכוונה על נחל של מים, כי יש נחל שענינו בקעה.
(טז-יז) ולראובני ולגדי – אולם לשבט ראובן וגד נתתי מן הגלעד וכו׳ ג״כ שלא עפ״י או״ת וגורל אף שהם לא כבשו ביחוד, וזה מפני הטעם שכבר נכתב בפ׳ מטות שהם בקשו את הארץ הזאת ע״י שהיא ארץ מקנה, ובדברים האלה נתבאר מה שתמהו המפרשים למה נתן לחצי שבט המנשה בעבר הירדן, והם לא בקשו ארץ מקנה, רק ראובן וגד בקשו ולמה צרף אליהם חצי שבט מנשה? על כן באר פה מפני שהם כבשו שם וע״כ נשאר בידם לנחלה:
ולראובני ולגדי וגו׳ – אין סדר הספור מכוון. במקרא י״ב החל בנחלת ראובני וגדי והפסיק הענין והחל בנחלת שבט מנשה1, ואח״כ2 סיים בנחלת ראובני וגדי ולאו דבר ריק הוא. אלא נראה עפ״י שיש להתבונן עוד שהרבה משה רבינו חלקת חצי שבט מנשה הרבה לפי ערך שני שבטים אלו3, וגם לא התנה עמם תנאי בני גד ובני ראובן4. הן אמת שהלכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה5, מכ״מ אין זה טעם ליתן להם בשביל זה. כמו שלא נתן לשלוחי ישראל לרגל את יעזר ולכדו בנותיה6, ומכ״מ לא ניתן להם בנות יעזר, דבשליחות ישראל נעשה ואמאי ניתן הגלעד למכיר וחבל ארגוב ששים עיר ליאיר7. וע״כ היה בזה כונה פנימית שנוגע לכלל ישראל שישבו בעה״י. ונראה דבשביל שראה משה רבינו דבעה״י כח התורה מעט כמש״כ לעיל בשם אדר״נ. ע״כ השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ באור כח שלהם. וכתיב מני מכיר8 ירדו מחוקקים. היינו גדולי תורה ראשי ישיבות כמו שמפורש בסנהדרין ד״ה על הא דכתיב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים. וכן היה בכל דור. וכבר פירשו ביבמות (ס״ב ב׳) דמני מכיר ג״כ היה משבט יהודה9, היינו זרע יאיר בן מנשה היו מבני יהודה כמבואר בדה״א ב׳ שהיה בן שגוב10 בן חצרון11 בן פרץ12. ועיין להלן (ל״ג כ״ג) והשתדל משה שיתרצו המה13 לשבת בעה״י. ומשום זה הרבה להם נחלה עד שנתרצו. והכי אי׳ בירושל׳ ביכורים פ״א שאין מביאין ביכורים מעה״י משום דכתיב ארץ זבת חו״ד ולא עה״י. תני אשר נתת לי ה׳ ולא שנטלתי לי לעצמי מאי ביניהון א׳ ר׳ אבין חצי שבט מנשה ביניהון מ״ד אשר נתת לי ולא שנטלתי לי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן כו׳. פי׳ שלא נטלו כי אם ע״י בקשת משה14, ומסתמא עשה ע״פ ה׳. וזהו סדר הפרשה15, שהוכיח משה לישראל שהחל לחלוק נחלת בני גד ובני ראובן16, ולא יכול לגמור17 עד שדבר עם חצי שבט מנשה וגמר עמם ונתרצו בחלקם18, אז ידע משה לגמור חילוק נחלת בני גד ובני ראובן19. ודבר זה היה ידוע לכל ישראל באותה שעה. ואח״כ סיפר להם הענין כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה. ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דוקא כי בזה תלוי חיי ישראל וכדאי׳ בכתובות דקי״א א׳ כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לחו״ל ופרש״י לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד. ואפי׳ לענין קבורה אמרו חז״ל שם שטוב להקבר במקום תורה כמו במעלת ארץ ישראל20. כ״ז הראה משה רבינו לדורות מה שעשה בזמנו.
{מן הגלעד – הוא האמצע. ועד נחל ארנון – לצד דרום. ועד יבוק וגו׳ – לצד צפון.}
תוך הנחל וגבול – פרש״י וגבול מעבר לשפתו כו׳ והנה בגיטין ד״ח א׳ פליגי ר״י ורבנן בהא דכתיב בגבולי ארץ ישראל וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול. דר״י ס״ל דכל שנגד הים הגדול היה כארץ ישראל21, ורבנן סברי לרבות נסין22 שבים. וכאן פרש״י כמו פי׳ רבי יהודה23. ואע״ג דבס׳ במדבר שם פי׳ כדעת רבנן24, מכ״מ כאן א״א לפרש הכי שהרי בפירוש כתיב תוך הנחל. וא״כ ע״כ לכ״ע הפי׳ וגבול כאן היינו מעבר לשפתו25. זהו דעת רש״י. אבל נראה דוחק באיזה גבול הוא מעבר לשפת הנחל ועד היכן הוא נמשך. וגם הרי מקרא מלא כתיב כי ארנון גבול מואב. ע״כ נראה דכאן משמעות וגבול. כאן הגבול ולא יותר. והא דפליגי בגיטין במקרא דשם. משום דשם כתיב בפירוש וגבול ים והיה לכם הים הגדול. וע״כ וגבול לדרשה26, אבל כאן מתפרש כמשמעו.
1. פסוקים י״ג, י״ד, ט״ו.
2. פסוקים ט״ז, י״ז.
3. חצי שבט מנשה קיבל את חצי הגלעד ואת כל ממלכת עוג הבשן. לעומת שני השבטים שקיבלו את ממלכת סיחוו פחות חצי הגלעד. ועיין בדברי רבינו (בראשית מח,כב) על הפסוק ״ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך״, עיי״ש.
4. כך נראה מהפסוקים בפרשת מסעי (פרק ל״ב) עיין שם. אך עיין באחרונים שדנו בדברי רבינו והביאו מפסוקי יהושע (א, יב-יג. כב, א-ב) שחצי שבט מנשה היו מחוייבים ללכת חלוצים (אם כי לא ברור שזה היה מחמת התנאי). ועיין במשך חכמה פרשת מטות שכתב שעם כולם התנה יהושע. וכן משמע באבן עזרא במדבר (לב,לד). ועיין בזה גם ב׳קובץ ביאורים׳ על הרמב״ם וב׳חבצלת השרון׳.
5. פרשת מסעי (במדבר לב,לט) ״וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויורש את האמורי אשר בה. ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה וישב בה״.
6. במדבר (כא,לב) ״וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנותיה״.
7. לעיל פסוק י״ד.
8. הכוונה – מן מכיר – מזרעו של מכיר.
9. ז״ל הגמרא: אלא מהכא (שבני בנות הרי הם כבנים), ״ואחר בא חצרון (משבט יהודה) אל בת מכיר (משבט מנשה) אבי גלעד... ותלד לו את שגוב״ (דברי הימים א׳ ב,כא), וכתיב (שופטים ה,יב) ״מני (מן) מכיר ירדו מחוקקים״, וכתיב (תהילים ס,ט) ״יהודה מחוקקי״. וכוונת הגמרא – אם המחוקקים הם משבט יהודה, איך היו המחוקקים מצאצאי מכיר שהיה משבט מנשה? בהכרח אפוא שמחשיבים את בני בתו של מכיר שהיו מבני שבט יהודה כבני מכיר עצמו, הרי שבני בנות הרי הן כבנים.
10. ״ושגוב הוליד את יאיר״.
11. כמבואר שם פסוק כ״א, ״ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד... ותלד לו את שגוב״.
12. שם פסוק ה׳ ״בני פרץ חצרון וחמול״.
13. חצי שבט מנשה שהיו גדולי תורה.
14. פני משה: ד״ויתן להם משה וגו׳⁠ ⁠⁠״ כתיב, והן לא בחרו מעצמן בתחילה כמו בני ראובן ובני גד.
15. שהחל בפסוק י״ב בנתינת הארץ הזאת לראובני ולגדי, ואח״כ (פסוקים יג,יד,טו) עבר לתאר את הנתינה לחצי שבט המנשה, ומפסוק ט״ז חזר לתאר את נתינתו לבני ראובן וגד ועל התנאי שעשה עמם.
16. פסוק י״ב.
17. לסגור סופית את החלטתו זאת.
18. פסוקים יג, יד, טו.
19. מפסוק ט״ז והלאה.
20. רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו... כשרין שבשאר ארצות בבל קולטתן... אלא לענין קבורה (רש״י: ... ושל שאר ארצות הרחוקים מא״י וקרובים לבבל, קוברים בבבל שיש שם זכות תורה).
21. ודבר זה למדים מהמלה ״וגבול״, כלומר, מעבר לשפתו של הים הגדול.
22. האיים שבים התיכון הנמצאים בתוך התחום של חוט המתוח מטורי אמנון עד נחל מצרים.
23. שהמשמעות של ״וגבול״ הוא – מעבר לשפתו.
24. זה לשונו: ״והיה לכם הים הגדול״ – למצר וגבול, הנסין שבתוך הים אף הם מן הגבול.
25. אך ע״פ דעת הרד״ק (בספר השרשים שורש ׳נחל׳) אין זה מוכח, וזה לשונו על הפסוק (לעיל ב,לו) ״והעיר אשר בנחל״: ״נחל״ ייקרא עמק ואע״פ שאין שם מים.
26. כי הוא מיותר. וכך מפורש שם ברש״י, עיי״ש.
תוך הנחל וגבול – כי עיר ערוער היתה בנויה במקצת על רפסודות תוך הנחל עצמו (דברים ב׳:ל״ו); ותיבת וגבול ענינה הנחל שהוא גבול טבעי בין ארץ האמורי וארץ בני עמון; וכן והירדן וגבול שבפסוק שאחר זה, ר״ל הירדן שהוא גבול טבעי.
כאן חוזר משה רבינו על ציון נחלת בני ראובן וגד, משני טעמים: אחד, כדי לציין את גבולותיו יותר בדיוק ממה שנזכר בפסוק יב, שנית, כדי להוסיף, שנתן את הארץ הזאת לשני השבטים האלה על מנת שיעברו חלוצים לפני אחיהם. לגבי מכיר לא נזכר תנאי זה, כיון שהוא היה רשאי לזכות בנחלתו מדין כיבוש, שכבש הוא בעצמו.
מן הגלעד ועד נחל ארנון – גלעד במובן של פסוק טו, החלק הדרומי, הוא הגבול הצפוני, בשעה שנחל ארנון מהווה את הגבול הדרומי, הרי זאת ממלכת סיחון כמו שצויינו גבולותיה בסדר הפוך בפסוק ב׳:ל״ו. הפסוק ההוא מפרש לנו גם את הביטוי הקשה ״תוך הנחל וגבול״. הוא מתכוון לומר, שזאת ״העיר אשר בנחל״ שנזכרה למעלה, שייכת גם כן לגבול, ז.א.⁠1 לחלק בני ראובן. במקום ״עיר אשר בנחל״ כתוב בספר יהושע י״ג:ט׳ ושם פסוק ט״ז ״עיר אשר בתוך הנחל״. הביטוי הסמוך ״ועד יבק הנחל״ מכוון ליבק העליון ומציין את גבול השטח ממזרח, כמו למעלה ב׳:ל״ז.
1. כנראה הכוונה ל״זאת אומרת״.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותמזרחיגור אריהשפתי חכמיםשד״למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(יז) וְהָֽעֲרָבָ֖ה וְהַיַּרְדֵּ֣ן וּגְבֻ֑ל מִכִּנֶּ֗רֶת וְעַ֨ד יָ֤ם הָֽעֲרָבָה֙ יָ֣ם הַמֶּ֔לַח תַּ֛חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּ֖ה מִזְרָֽחָה׃
the Arabah also, and the Jordan and its border, from Chinnereth even to the sea of the Arabah, the Salt Sea, under the slopes of Pisgah eastward.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתרלב״ג תועלותמזרחישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וּמֵישְׁרָא וְיַרְדְּנָא וּתְחוּמֵיהּ מִגִּנֵּיסַר וְעַד יַמָּא דְּמֵישְׁרָא יַמָּא דְּמִלְחָא תְּחוֹת מַשְׁפַּךְ מֵי רָמְתָא מַדְנְחָא.
And the plain, and the Jordan, and the border thereof, from Genezar to the Sea of the Plain, the Sea of Salt, under the declivity of the height, eastward.
ומ⁠[י]⁠שרה וירדנהא ותחומה מן ימא דגניסר ועד ימא דמישרה ימא דמ⁠[י]⁠לחה שפועב בית רמתהג מין מדנחה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וירדנה״) גם נוסח חילופי: ״ויורדנה״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין: ״שפע״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שפוע בית רמתה״) גם נוסח חילופי: ״בית שפיכות קיטמא״.
ומישרא ויורדנא ותחום מגניסר ועד ימא דמישרא וקרתא טבריה דסמיכה לימא דמילחא תחות שפכות מיא מרמתא מדינחא.
the plain also, the Jordan, the boundary from Genesar to the sea of the plain, and the city of Tebaria, which is by the Sea of Salt, the limit of the outflow of waters from the heights of the east.
ומישרא וירדנא ותחומא מן גנוסר ועד ימא דמישרא ימא דמלחא תחות בית שפיכות קיטמא מן מדינחא.
The plain, the Jordan, and the limit from Ginosar to the sea of the plain, the Sea of Salt, under the place of the pouring forth of ashes from the east.
וַאלּגַ׳וְרַ וַאלּאֻרדֻןַ וַחדַהֻ מִן גִ׳נֻוסַארַ אִלַי׳ בַּחרִ אלגַ׳וְרִ וַאִלַי׳ אלּבֻּחַיְרַתִ אלּמַיִּתַּתִ וַמַצַבַּ אַלּקַלעַתִ אלשַּׁרקִיַּתִ
והבקעה המזרחית ונהר הירדן לבדו מן גנוסר עד ים הבקעה1 ועד הימה המתה2 ומשפך המבצר המזרחי.
1. (ים כנרת)
2. (הוא ים המלח)
אשדֹּת הפסגה – עיין ביאורו ל-ואשד הנחלים (במדבר כ״א:ט״ו): דומה ללשון הארמית, שאומר ב-שֹׁפך דם האדם (בראשית ט׳:ו׳): דישוד דמא דאינשא. (ספר השרשים ״אשד״)
{ו}⁠עד ים הערבה ים המלח – תרגם בו: ׳אל בחירה אלמיתה׳ {= הימה המתה}. אנשים רבים אינם יודעים מובן שם זה, ואני יודע שהיא ימה שאין בה חיות ולא בעלי חיים בכלל. ואין בעולם מקום מלא מים אלא שנולדות {בו} חיות, פרט לימה זאת, ולכן נקראה ׳המתה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(יז) כנרת – מעבר הירדן המערבי היא, ונחלת בני גד מעבר הירדן המזרחי, ונפל בגורלם רוחב הירדן כנגדם ועוד מעבר שפתו עד כנרת, וזהו שנאמר: והירדן וגבול – הירדן ומעבר לו.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

(17) מכנרת FROM CHINNERETH – This is on the western side of Jordan. The inheritance of the children of Gad was in the east side of the Jordan, and there fell as their lot the width of the Jordan, adjoining their territory, and in addition, land on its opposite bank up to Chinnereth. This is the meaning of what is said here, "And the Jordan and the territory thereof", i.e. the Jordan and some land on its opposite bank.
פס׳: והערבה והירדן וגבול – היא ארץ הגבלים.
מכנרת – היא גינוסר.
תחת אשדות הפסגה – היא מקום מורדת הגבעות.
הפסגה – לשון (תהלים מ״ח:י״ד) פסגו ארמנותיה, כלומר הגביהו:
אשדות – לשון שפיכה, כמו: ואשד הנחלים (במדבר כ״א:ט״ו). זהו מקום שהנחל שיצא מן הסלע שופך ומזנק שם, דכתיב הכא: אשדות הפסגה, וכתיב התם: {ו}⁠מבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה (במדבר כ״א:כ׳).
אשדות – SLOPES – A term of pouring, like “the slope of the rivers” (Bemidbar 21:15). This is the place that the river that came out of the rock poured and sprung there, as it is written here: "the slopes of the mountain", and it is written there: “{and} from the heights of the valley that is in the field of Moav to the top of Pisgah” (Bemidbar 21:20).
אשדות הפסגה – אשדות – לשון שפיכה, כמו שדי. פסגה – לשון גובה כמו פסגו ארמנותיה (תהלים מ״ח:י״ד) – גבהו ארמנותיה, כלומר שהמים שופכים ויורדין ממקום גבוה, וכן מתרגם משפך מדמתא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

כנר׳ מעב׳ הירדן המערבי הוא ונחלת בני גד מעבר הירדן המזרחי ונפל בגורל׳ רוחב הירדן כנגדם ועוד מעב׳ שפתו עד כנרת וזהו שנ׳ הירדן וגבול הירדן ומעב׳ לו. פירוש כנרת זו לצד מערבו של ירדן הוא ואחר שנחלת בני גד היתה לפאת מזרחו של ירדן נמצא שנמשכ׳ נחלתו ממזרחו של ירדן עד כל רחבו של ירדן ועוד מעבר הירדן והלאה לפאת מערבו של ירדן עד כנרת פירוש רוחב הירדן כלו ועוד משפתו והלאה לפאת מערבו עד כנרת הוא מנחלת בני גד וזה ושנאמר הירדן וגבול שפירושו שירדן עצמו הוא מכלל גבול נחלת בני גד וגם מעב׳ לו עד כנרת:
מעבר הירדן המערבי היה כו׳. פירוש כנרת זו לצד מערב של ירדן, ומאחר שנחלת גד לפאת מזרח הירדן, נמצא שנמשכה נחלתו ממזרח הירדן על כל רחבו, ועוד מעבר הירדן והלאה לפאת מערב הירדן עד כנרת, וזהו הירדן וגבול שפירושו הירדן עצמו הוא מכלל הנחלה וגם מעבר לו עד כנרת:
This is on the western side of the Yardein, etc. I.e., the Kinneres is on the western side of the Yardein. Since the inheritance of the tribe of Gad was on the eastern side of the Yardein, we find that Gad's inheritance extended from the eastern side of the Yardein along its entire width, and continued from [the eastern side of] the Yardein westward until the Kinneres. The phrase, "The Yardein and the border,⁠" means that the Yardein itself is included in the inheritance, and also beyond until the Kinneres.
והירדן וגבל – שהירדן יהיה גבולם לצד מערב:
מכנרת ועד ים הערבה – ולא כל הירדן יהיה גבולם, אלא מים כנרת שהירדן עובר בתוכו עד ים הערבה שהוא ים המלח, שגם בו הירדן עובר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

והערבה והירדן וגבול – פרש״י ועוד מעבר לירדן עד כנרת וזהו שנא׳ והירדן וגבול הירדן ומעבר לו. ותמוה שהרי ידוע דהירדן הולך בתוך כנרת1. אלא ה״פ מכנרת ואילך לצד דרום היה גבול הירדן של ראובני וגדי משא״כ ממקור הירדן עד הכנרת לא היה הירדן גבול עה״י אלא רבלה. וכתף ים כנרת כמבואר בגבולות בפ׳ מסעי וג״ז לא היה לראובני וגדי אלא לחצי שבט מנשה. אבל מכנרת ואילך שייך להם והירדן הוא הגבול.
{ועד ים הערבה ים המלח – לפני הפיכת סדום היה נקרא ים הערבה, ואחר כך נקרא ים המלח2.}
1. ב׳לקט בהיר׳ על פירוש רש״י כתב: ויתכן שאין זה ים כנרת, אלא עיר או מקום ששמו כנרת.
2. אך לא ברור, א״כ מדוע כאן התורה מזכירה את שמו ההיסטורי.
והערבה – בפסוק ט״ז לא צוינה רק הארץ ההררית מן הצפון עד לגבול הדרומי. בפסוק י״ז נוסף לשטח ההוא עמק הירדן, הערבה (הנקראת אל⁠־רור או אל⁠־גהור), עד הירדן בתור גבול מערבי, ועד בכלל, כמו שיש לפרש על פי הדמיון ל״תוך הנחל וגבול״ גם ״והירדן וגבול״ (וכן במדבר ל״ד:ו׳, השוה רש״י שם על פי מה שאמרו חז״ל בגיטין ח׳., וגם יחזקאל מ״ז:י״ח,כ׳) — וכן ביהושע י״ג:כ״ג,כ״ז, ט״ו:י״ב,מ״ז. לדעת אהרליך ״תוך הנחל וגבול״ וכן ״והירדן וגבול״, פירושם, הנהר עצמו עם השטח המתרומם שעל גדותיו.
מכנרת – כלומר מים כנרת ואילך בצפון. היתה קיימת עיר בשם כנרת גם בנחלת בני נפתלי (יהושע י״ט:ל״ה), שיתכן שהים נקרא על שמה; אבל כאן הכוונה לקצהו הדרומי של הים, כמו שמוכח ביהושע י״ג:ל״ז (אולי היתה גם העיר כנרת בקצה הדרומי של הים).
ועד ים וגו׳ – עד ים המלח בדרום.
תחת אשדות – מציין את הגבול הדרומי ביתר דיוק.
אשדות – בבמדבר כ״א:ט״ו נזכר ״אשד הנחלים״ דהיינו מקום שהנחלים נשפכים שם, כלומר מורד ההרים. באותו מובן יש לפרש אשדה (בש׳ צרויה), בלשון רבים אשדות (בש׳ צרויה) (אולי אשדה זהה עם اصاد הערבית). תחת ״הפסגה״ יש להבין את ההרים הקרובים לים המלח, ששיפועם יורד כלפי קצהו הצפוני⁠־מזרחי של ים המלח וכלפי הערבה. בבמדבר כ״א:כ׳ נזכר ״ראש הפסגה״ בתור חלק של המישור ההררי ״שדה מואב״, השוה שם.
מזרחה – במזרח, אותו הדבר כמו ״עבר הירדן מזרחה״ ביהושע י״ג:כ״ז, ומציין את הערבה הנזכרת כאן בתור החלק המזרחי שלה.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתרלב״ג תועלותמזרחישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יח) וָאֲצַ֣ו אֶתְכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֗ם נָתַ֨ן לָכֶ֜ם אֶת⁠־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ חֲלוּצִ֣ים תַּֽעַבְר֗וּא לִפְנֵ֛י אֲחֵיכֶ֥ם בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל כׇּל⁠־בְּנֵי⁠־חָֽיִל׃
I commanded you at that time, saying, "Hashem your God has given you this land to possess it. You shall pass over armed before your brothers the Children of Israel, all the men of valor.
א. תַּֽעַבְר֗וּ ל=תַּֽעַבְר֗וּ בגעיה ימנית
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
(יח-כ) תנאי בני ראובן וגד (קישור לעיון)במדבר ל״ב:כ׳-ל״ב, יהושע א׳:י״ד-ט״ו
וּפַקֵּידִית יָתְכוֹן בְּעִדָּנָא הַהוּא לְמֵימַר יְיָ אֱלָהֲכוֹן יְהַב לְכוֹן יָת אַרְעָא הָדָא לְמֵירְתַהּ מְזָרְזִין תִּעְבְּרוּן קֳדָם אֲחֵיכוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל מְזָרַז חֵילָא.
And I instructed you at that time, saying: The Lord your God has given you this land to possess it; you shall pass over armed before your brethren the sons of Israel, all armed for the host.
ופקדת יתכון בשעתה ההיא למימר י״י אלהכון יהב לכון ית ארעה הדה למירתא יתה מזיינין תעברון קדם אחיכון בני ישראל כל בני חילהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״למירות״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בני חילה״) גם נוסח חילופי: ״גיברי חייל״.
ופקידית יתכון שיבט ראובן ושיבט גד ופלגות שיבט מנשה בעידנא ההיא למימר י״י אלקכון יהיב לכון ית ארעא הדא למירת⁠(א){ה} מזיינין תעיברון קדם אחוכון בני ישראל כל מזרזי חילא.
And I commanded you, the tribe of Reuben, and of Gad, and the half tribe of Meuasheh, at that time, saying: The Lord your God hath given this land to you to possess it; but you are to go over armed before your brethren, every one girded for the host.
וַאַמַרתֻ אַלדַאכִ׳לַ מִנכֻּם פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ קַאאִלַא, אִד׳ אַללָּהֻ רַבֻּכֻּם קַד אַעטַאכֻּם הַדַ׳א אַלּבַּלַדַ פַחֻזתֻמֻוהֻ פַאעבֻּרֻוא מֻגַרַּדִיןַ בַּיְןַ אִכ׳ותִכֻּם בַּנִי יִסרַאאִיל כֻּלֻּ דַ׳וי חִילֵ
ופקדתי על הנכנסים1 מכם, באותו הזמן, באמירה, כי ה׳ אלהיכם, כבר נתן לכם את הארץ הזאת, ומובן שתהיה הארץ לכם לאחזה, אזי עברו, מוכנים עם כלי מלחמה, בין אחיכם בני ישראל, כל בעלי תעוזה.
1. (הלוחמים שהם מבני גד וראובן)
ואצו אתכם – לבני גד וראובן היה מדבר.
לפני אחיכם – הם היו הולכים לפני ישראל למלחמה, לפי שהיו גבורים ואויבים נופלים לפניהם, שנאמר: וטרף זרוע אף קדקד (דברים ל״ג:כ׳).
(סיום) חסלת
ואצו אתכם AND I COMMANDED YOU – He now addresses himself to the sons of Reuben and the sons of Gad.
לפני אחיכם [YOU SHALL PASS OVER EQUIPPED] BEFORE YOUR BRETHREN – they used to go in front of the other Israelites into battle because they were mighty men, and the enemy fell before them, as it is said of Gad, "He tears the arm together with the crown" (Devarim 33:20) (cf. Rashi on Bemidbar 32:17).
(Conclusion) The end of [Parashat Devarim].
פס׳: ואצו אתכם – אלו בני גד ובני ראובן:
ואצו אתכם – עם בני ראובן וגד דבר, ובעבור שהיו בכלל ישראל, אמר: אתכם, ולא: אותם. והפך זה: ויצו משה את הלוים {וגו׳} לקוח את ספר {וגו׳} כי אנכי ידעתי את מריך (דברים ל״א:כ״ה-כ״ז) – איננו מדבר עם שבט לוי לבד, רק עם כל ישראל, ובעבור היות הלוים בכלל דבר אליהם.
חסלת פרשת אלה הדברים
AND I COMMANDED YOU. Moses speaks to the children of Gad and Reuben.⁠1 He uses the term you, not them,⁠2 because they are included among the Israelites. The reverse is true with, that Moses commanded the Levites…Take this book of the law…For I know thy rebellion (Deut. 31:25-27).⁠3 Moses did not address the Levites.⁠4 On the contrary, he spoke to all of Israel.⁠5 He addressed the Levites6 because they are included in all of Israel.
1. Even though he was addressing all the Israelites.
2. Since Moses spoke to Israel, he should have used the term them when referring to Reuben and Gad.
3. Here Moses is addressing the Levites, but part of what he says is directed to Israel.
4. When he said, For I know thy rebellion…
5. When he said, For I know thy rebellion…
6. The point is that some of what Moses said when he spoke to the Levites was directed specifically at the Levites, but the rest was directed to all of Israel. Moses could address Israel while speaking to the Levites because the Levites are part of Israel.
ואצו אתכם – עם בני ראובן ובני גד מדבר לפי שהיו בכלל ישראל אמר אתכם – ולא אמר אותם.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
ואצו אתכם, "I commanded you;⁠" Moses addresses the tribe of Reuven, Gad and half the tribe of Menashe. The reason he used the pronoun אתכם, "you,⁠" instead of as we might have expected אותם, "them,⁠" is because these two and a half tribes remained part of the Jewish nation made up of twelve tribes owning ancestral land. (Ibn Ezra)
ואצו אתכם בעת ההיא – עם בני גד ובני ראובן ידבר, ולפי שהיו בכלל ישראל אמר אתכם, שהיה לו לומר אותם. וכן מצינו בסוף התורה (דברים ל״א:כ״ז) ויצו משה את הלוים לקוח את ספר התורה כי אנכי ידעתי את מריך, והדבור הזה אינו עם הלוים לבדם אלא עם כל ישראל, אבל דבר עמהם מפני שהיו הלוים בכלל.
ואצו אתכם בעת ההיא, "I commanded you at that time, etc.⁠" Moses was now speaking to the tribes of Gad and Reuven. Seeing that they were part of the people of Israel, Moses used the pronoun אתכם, "you,⁠" as if his commandment applied to all the tribes. Actually, it would have been less misleading if he had used the pronoun אותם, "them.⁠" (compare Ibn Ezra). We find something similar at the end of the Torah where Moses "officially" addresses the Levites (Deut. 31,25-27) commencing with "Moses comman-ded the Levites ... to take the Torah scroll and to place it at the side of the Ark; "I have known your rebelliousness and stiff neck, etc.⁠" Although Moses is reported as speaking to the Levites, he addresses the whole people. [The Levites most certainly did not have an exclusive on being rebellious, rather the reverse. Ed,]
ואצו אתכם – הכינוי לאלו השבטים שנחלו מהירדן והנה.
ואצוה אתכם בעת ההיא לאמור – לפי שהיו דבריו אל כל ישראל שהיו חלק מהם הראובני והגדי וחצי שבט המנשי הוצרך לדבר בשני השבטים וחצי לנוכח כי להם היה מדבר והנה הנשאר עד סוף הפרשה הוא מבואר.
ואמר שצוה אותם על תנאם לעבור חלוצים לפני אחיהם – כמוזכר במקומו שער פ״ה.
ואצו אתכם לבני ראובן ולבני גד היה מדב׳. פירוש אע״פ שכל התוכחות שמתחלת הספר עד פה כלן לנוכח כל ישראל היו. זה הדבור של ואצו אתכם לא יתכן לומר שהוא מדבר לנוכח כל ישראל אלא לנוכח בני ראובן וגד שהרי הדברי׳ הללו אינם נוגעי׳ אלא להם לבדם:
לפני אחיכם הם היו הולכים לפני ישראל למלחמה לפי שהיו גבורים כו׳. דאם לא כן מאי לפני אחיכם עם אחיכם מיבעי ליה:
ואחרי שזכר את אשר נתן להם במתנה את ארץ ההיא זכר התנאי׳ והצווים והאזהרות שהזהירם את המתנה ההיא כשקבלוה. באמרו ואצוה אתכם בעת ההיא לאמר ה׳ אלהיכם נתן לכם את הארץ הזאת. רוצה לומר אל יחשוב חושב שאתם ירשתם את הארץ הזאת למה שכבשתם אותה בכחכם אלא כי ה׳ נתן אותה לכם. ומפני זה תתחייבו לעבור לפני אחיכם חלוצים כל בני חיל. וזה ממה שיורה שקנו הארץ במתנה כיון שנתחייבו לזה.
לבני ראובן וגד הוא מדבר. אף על גב שכל הספר מדבר עם ישראל (רש״י לעיל א, א), המקרא הזה מדבר נגד בני ראובן ובני גד, שהיו עוברים חלוצים (כ״ה ברא״ם):
לפי שהיו גבורים וכו׳. ולא מפני שנתן להם משה בעבר הירדן מזרחה חלקם – לכך הבטיחו לעבור חלוצים (במדבר לב, יז), דאין סברא בשביל שנתן להם חלקם בעבר הירדן מזרחה – יסכנו עצמם יותר משאר ישראל:
לבני ראובן ובני גד היה מדבר. רצ״ל דהא כל התוכחות מתחלת הספר עד כאן כולן היו לנוכח כל ישראל, וא״כ היאך מוסב עליו חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל, וכי ישראל יעברו לפני ישראל. ועל זה פירש לבני ראובן וגד היה מדבר:
הם היו הולכים כו׳. דאם לא כן מאי לפני ישראל, עם ישראל מבעי ליה:
He was speaking to Bnei Reuvein and Bnei Gad. Rashi is answering the question: The rebuke from the beginning of this book until now was all directed at the entire Bnei Yisroel. But how can, "Cross over in the forefront ahead of your brothers Bnei Yisroel,⁠" be referring to the Bnei Yisroel? Is it possible for Bnei Yisroel to cross over ahead of Bnei Yisroel?! Rashi therefore explains: He was speaking to Bnei Reuvein and Bnei Gad.
They went ahead of Bnei Yisroel, etc. Otherwise, what is the meaning of, "ahead of Bnei Yisroel"? It should say instead, "with Bnei. Yisroel.⁠"
ואצו אתכם – לבני ראובן וגד ומנשה ידבר:
ה׳ אלהיכם נתן לכם – אל תחשבו שמדעתי חלקתיה לכם, אלא על פי הקב״ה שהסכים על ידי:
כל בני חיל – שבכם חלוצים תעברו:
(יח-כב) השאלות (יח-כב):
פה צוה שילכו חלוצים עד אחר החלוקה ובפ׳ מטות לא התנה רק שילכו עד אחר הכבוש ואחר ישובו:
(יח-כ) ואצו אתכם בעת ההוא – הנה בפרשת מטות אמרו בני ראובן ובני גד ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו, דהיינו עד אחר כבוש וחילוק, ומשה אמר להם אם תחלצו לפני ה׳ למלחמה וכו׳ ונכבשה הארץ לפני ה׳ ואחר תשובו דהיינו עד אחר כבוש לבד וא״צ להמתין על החלוק, וכן אמר שם (פכ״ט) אם יעברו כל חלוץ למלחמה לפני ה׳, ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד דהיינו תיכף אחר כבוש, ופה התנה עד אשר יניח ה׳ לאחיכם ככם וירשו גם הם את הארץ ושבתם איש לירושתו שהוא עד אחר חלוק, ותבין זה עפ״י מה שבארתי שם באורך שזה היה תלוי אם יעברו לפני ה׳ או אם יעברו לפני בני ישראל, שלפני ה׳ מציין מלחמה נסיית שה׳ יהיה הכובש, ולפני בני ישראל מציין מלחמה טבעית שבני ישראל הם הלוחמים בכחם, שאם תהיה המלחמה לפני ה׳ בדרך נסיי אז יוכלו לשוב תכף אחר הכבוש אחר שה׳ הוא הלוחם והכובש כ״ש שלא ייראו מאויב אחר הכבוש, אבל אם תהיה המלחמה לפני בני ישראל מלחמה טבעיית יש סכנה גם אחר הכבוש בעוד לא חלקו והחזיקו כ״א בנחלתו יהיו צריכים להיות שם עד אחר החלוק, וע״כ בני ראובן וגד שתפסו הלשון נחלץ חושים לפני בני ישראל אמרו שישארו שם עד אחר החלוק, ומשה שתפס שיחלצו למלחמה לפני ה׳ דהיינו מלחמה נסיית, אמר להם שא״צ להתעכב רק אחר כבוש לא עד אחר חלוק, אמנם לבסוף ראה משה והבין שהמלחמה תהיה בדרך טבעיי, שכן היה מלחמת יהושע שהיה מעורב עם תכסיסי מלחמה ולא נכבשו כל הז׳ אומות כי היה המלחמה קרוב לטבע שלכן אמר פה חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל [ולא אמר לפני ה׳] ע״כ צוה להם שישארו עד אחר חלוק, [וכן א״ל יהושע כמש״פ יהושע א׳ פסוק י״ג עיי״ש]:
ה׳ אלהיכם נתן לכם – שהיה בהסכמת הקב״ה כמבואר בפ׳ מסעי (במדבר ל״ד י״ג).
כל בני חיל – כפי שהתנה משה כמו שפירשנו שם. שילכו כולם ועתה נעשה צווי לא תנאי אחר שכבר נגמר ע״פ ה׳ ולא יעבור. מחויבים המה לקיים תנאם ולא לתלות עוד הענין בתנאי שאין החיוב לקיים התנאי והענין. אבל כאן כבר נגמר הענין מש״ה מחויבים לקיים התנאי1.
1. כפי שהדגיש רבינו בבמדבר (לב,כח. לד,יג).
כעת מופנים דבריו של משה רבינו כלפי בני ראובן וגד, כדי להזכיר להם בעקיפין את התחייבותם, כמו שעשה גם יהושע (יהושע א׳:י״ב-ט״ו). אבל כיון שמשה רבינו עשה זאת כבר פעם אחת (במדבר ל״ב:כ׳-כ״ד) ובני ראובן וגד כבר הבטיחו את הבטחתם באופן חגיגי (במדבר לב, כה⁠־כז; לא), אם כן היה זה נראה כאי⁠־אימון אם היה מזהיר אותם שוב בנוכחות כל ישראל. על כן הוא משמיע את הזהרתו בעקיפין, בצורת סיפור על האזהרה הראשונה.
כל בני חיל – פירוש: רק אנשים ראויים למלחמה חייבים לעבור. רק כארבעים אלף מהם עברו את הירדן עם ישראל (יהושע ד׳:י״ב והלאה).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יט) רַ֠ק נְשֵׁיכֶ֣ם וְטַפְּכֶם֮ וּמִקְנֵכֶם֒ יָדַ֕עְתִּי כִּֽי⁠־מִקְנֶ֥ה רַ֖ב לָכֶ֑ם יֵֽשְׁבוּ֙ בְּעָ֣רֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃
But your wives, and your little ones, and your livestock, I know that you have much livestock, shall live in your cities which I have given you,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שוראברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

לְחוֹד נְשֵׁיכוֹן וְטַפְלְכוֹן וּבְעִירְכוֹן יָדַעְנָא אֲרֵי בְעִיר סַגִּי לְכוֹן יִתְּבוּן בְּקִרְוֵיכוֹן דִּיהַבִית לְכוֹן.
Only your wives, and little ones, and your cattle, – for I know that you have much cattle, – shall abide in your cities which I have given you,
לחודא נשיכון וטפליכון ובעירכוןב ידע אנה ארום בעיר סגיןג אית לכון ישרון בקורייכוןד די יהב⁠[י]⁠ת לכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובעירכון״) גם נוסח חילופי: ״ונסוכין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בעיר סגין״) גם נוסח חילופי: ״נכסין סגי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בקורייכון״) גם נוסח חילופי: ״בקר⁠{ו}⁠י⁠(ו)⁠כון״.
לחוד נשיכון טפליכון ובעיריכון ידענא ארום בעיר סגי לכון יתבון בקירויכון די יהבית לכון.
Only your wives, your children, and your cattle, (for I know that you have much cattle,) shall abide in your cities which I have given you,
עַדַא נִסַאאֻכֻּם וַאַטפַאלֻכֻּם וַמַוַאשִׁיכֻּם פַאנִּי אַעלַם אַןַּ לַכֻּם מַוַאשִׁי כַּתִ׳ירַתֹ פַליֻקִימֻוא פִי קֻרַאכֻּם אַלַּתִּי אַעטַיְתֻכֻּם
מלבד נשותכם וטפכם והעדרים שלכם, היות שאני ידעתי כי יש לכם עדרים רבים, אזי שישבו בקריותכם אשר נתתי לכם.
פס׳: רק נשיכם וטפכם – לא כשהקדמתם צאנכם לטפכם שנא׳ (במדבר ל״ב:ט״ז) גדרות צאן נבנה למקנינו פה וערים לטפנו. אלא נשיכם וטפכם עיקר ומקניכם טפל:
ידעתי כי מקנה רב לכם – וצריכים אתם למקום הזה שהוא מרעה. ולפי שהוא מקום מרעה, קורא לה עשתרות קרנים (בראשית י״ד:ה׳), כמו עשתרות צאנך (דברים ז׳:י״ג), שהיתה בין שני הרים גדולים וגבוהים, עד שלא היתה החמה יכולה לזרוח בגיא אשר בין שני ההרים מתוך עומקו של גיא וגובהו של הרים. ובימות הקיץ מכניסין שם המקנה מפני החמה, ולכך נקרא עשתרות קרנים: עשתרות על שם הצאן, וקרנים על שם גבהות ההרים. והכי מוכח בסוכה (בבלי סוכה ב׳.): שאין החמה {זורחת} בין אותם שני ההרים, דאמרינן: אלא מעתה עשה סוכתו בעשתרות קרנים, מקום שאין זורחת החמה, דלא הויא סוכה.
(סיום) השם יפיל אויבינו שברים,
בסיימי אלה הדברים.
ידעתי כי מקנה רב לכם – I KNOW THAT YOU HAVE MUCH LIVESTOCK – And you need this place which is grazing land. And since it is grazing land, it is called Ashterot Karnayim (Bereshit 14:5), like “the ewes (ashterot) of your livestock” (Devarim 7:13) for it was between two big and tall mountains to the extent that the sun was unable to shine in the valley that was between the two mountains due to the great depth of the valley and the height of the mountains. And in the days of summer they would have the livestock enter there because of the sun, and therefore it was called Ashterot Karnayim (“Lamb Horns”): Ashterot [ewes] named after the sheep, and Karnayim [horns] named after the heights of the mountains. And this is proven in Sukkah (Bavli Sukkah 2a:9): that the sun does not {shine} between those two mountains, for they said: “But if so, one who makes his Sukkah in Ashterot Karnayim, a place where the sun does not shine, it is not a fit sukkah.”
(Conclusion) May Hashem topple our enemies into pieces,
With my conclusion of Eleh HaDevarim.
(יט-כ) וממה שזכר לזה שהתנה עמהם העיר על ב׳ פנות יקרות. הא׳ שהארץ עתידה להכבש להם. ולכן אין ראוי שיתרשלו מעבור עמהם לכבשה. כי לא יתאחרו בכבוש מאד. וזהו עד אשר יניח ה׳ לאחיכם ככם וירשו גם הם את הארץ וגו׳. ורמז בזה שלא יהיו החלוצים בארץ כי אם שני הכבוש לא שני החלוק.
הב׳ להאמינם בחוזק ההשגחה. שעם היות שישארו נשיהם וטפם ומקניהם בערי׳ ההם לבדם לא ייראו ולא יפחדו מאויביהם שיבואו על ארצם וילכו בשבי נשיהם ובניהם וממונם כי ה׳ ישמרם. ולא יחמוד איש את ארצם בעלות עם אחיהם. וזה באמת דבר גדול וכלא היה. ועליו העיד באמרו רק נשיכם טפכם ומקנכם וגו׳.
וּמִקְנֵכֶם֒: בטעם סגולתא. [וּמִקְנֵכֶם֒].
ידעתי כי מקנה רב לכם – הוא מאמר מסוגר:
ישבו בעריכם – ועם זה נתן להם כמו הבטחה שישבו נשיהם וטפם לבטח בערים ההם, בעוד שהם יעברו חלוצים עם אחיהם, ולזה אמר עד אשר יניח וכו׳, כלומר בכל משך הזמן ההוא עד אשר יניח ה׳ לאחיכם ישבו נשיכם וטפכם לבטח בעריכם, וכן חתם ושבתם איש לירושתו, כאומר בשובכם לשלום תמצאו איש ירושתו כמו שנתתיה לכם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ידעתי כי מקנה רב לכם – פירש משה רבינו שהוא יודע. משום דלולי זה לא היה מסכים לעגן אשה אפי׳ לזמן כמש״כ בנימוק״י פ׳ החולץ דעגון לשעה ג״כ מיקרי עגון. והרי קיי״ל בכתובות פ׳ אע״פ דאסור לצאת לת״ת יותר מג׳ שנים1. אבל אחר שידעתי כי מקנה רב לכם וא״א להעבירם. ולהניח אותם2 בלי טף ונשים ילכו לאיבוד וזה ג״כ אסור לאבד את מה שיש לו כמבואר בשאלתות דר״א שאי׳ ד׳ דרשאין לצער ע״ז את האדם. ואין בזה משום לא תונו.⁠3 ומש״ה דוחה זה האיסור עגון לשעה והיינו דדייק כאן משה רק נשים4. ובפ׳ מטות אמר בנו לכם ערים לטפכם ולא הזכיר נשים. אלא כאן רמז בדבריו שאסור לעשות כן בשביל הנשים. אבל משום שמירת נכסים שרי. וע׳ מש״כ בס׳ בראשית (יב5 י״ג ג׳6 ל״ג). י״ז7.
1. וכאן הם עמדו לצאת לארבע עשרה שנים, שבע שכבשו ושבע שחילקו.
2. את המקנה.
3. עיין בפירוש רבינו ׳העמק שאלה׳ עמ׳ כ״ד באמצע העמוד.
4. בגלל הנשים, שלא לעגנן אפילו לשעה.
5. על הפסוק ״ויקח אברם את שרי אשתו... ואת כל רכושם אשר רכשו״.
6. על הפסוק ״וילך למסעיו מנגב ועד בית אל״.
7. על הפסוק ״ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות״.
ומקניכם – נוסף כאן במאמר מוסגר ״ידעתי... לכם״, כיון שלא נזכר כאן, כמו בבמדבר לב, שבני ראובן וגד דרשו את ארץ עבר הירדן המזרחי בשביל מקניהם, כיון שתוכן המשא והמתן ההוא שהתנהל בפני משה, אלעזר, הנשיאים וראשי העדה (במדבר ל״ב:כ׳,כ״ח) לא היה מתאים לנאום הנאמר בפני כל העם. על כן הדברים כאן נאמרו בצורה לכאורה כאילו משה רבינו מעצמו נתן להם את הארץ בהסכמתו של הקדוש ברוך הוא (ה׳ אלהיכם נתן לכם, פסוק י״ח), בהתחשב עם המקנה הרב שלהם. סטיות דקות כאלה מן הסיפור שבבמדבר מוכיחות בעליל שמשה רבינו הוא הנואם. מחבר מאוחר היה כותב כאן (כמו למעלה א׳:כ״ב) ויקרבו אלי בני ראובן, על פי הכתוב בבמדבר לב.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שוראברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כ) {מפטיר} עַ֠ד אֲשֶׁר⁠־יָנִ֨יחַ יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה ׀ לַֽאֲחֵיכֶם֮א כָּכֶם֒ וְיָרְשׁ֣וּ גַם⁠־הֵ֔ם אֶת⁠־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ לִֽירֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃
until Hashem gives rest to your brothers, as to you, and they also possess the land which Hashem your God gives them beyond the Jordan. Then you shall return every man to his possession, which I have given you.⁠"
א. לַֽאֲחֵיכֶם֮ ל=לַֽאֲחֵיכֶם֮ בגעיה ימנית
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייומלבי״םרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

עַד דִּינִיחַ יְיָ לַאֲחֵיכוֹן כְּוָתְכוֹן וְיֵירְתוּן אַף אִנּוּן יָת אַרְעָא דַּייָ אֱלָהֲכוֹן יָהֵיב לְהוֹן בְּעִבְרָא דְּיַרְדְּנָא וּתְתוּבוּן גְּבַר לִירוּתְּתֵיהּ דִּיהַבִית לְכוֹן.
until the Lord has given rest to your brethren as well as to you, and they also possess the land which the Lord your God has given to them on the other side of Jordana: and you shall return every man to his inheritance which I have given you.
עד זמן די יניח י״י לאחיכון כוותכון וירתון לחודא אינון ית ארעא די״י אלהכון יהב לכון בעבר ירדנהב ותחזרון גבר לירותתיה די יהבית לכון.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״אוף״, וגם נוסח חילופי: ״אף״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ירדנה״) גם נוסח חילופי: ״יורדנה״.
עד זמן דיניח י״י לאחוכון כוותכון ויירתון אוף הינון ית ארעא די״י אלקכון יהיב לכון ותתובון גבר לירותתיה דיהבית לכון.
until the time when the Lord will have given rest to your brethren as to you, that they also may possess that land which the Lord your God hath conferred upon you; then shall you return every one to his inheritance which I have given you.
אִלַי׳ אַן יֻקַרִּרַ אַללָּהֻ אִכ׳וַתַּכֻּם מִת׳לַכֻּם פַיַחֻוזֻוןַ הֻם אַיְצַ׳א אַלּבַּלַדַ אַלַּדִ׳י אַללָּהֻ רַבֻּכֻּם מֻעטִיהִם פִי דַ׳לִךַּ גַּאנִבִּ אלּאַרדֻן פַתַּרגַעֻוןַ כֻּלִּ אמרִאֵ אִלַי׳ חַוְזִהִ אַלַּדִ׳י אַעטַיְתֻכֻּם
עד-ש ה׳ יתן מנוחה לאחיכם, כמו שיש לכם, כאשר יאחזו הם, גם כן, את הארץ, אשר ה׳ אלהיכם, נותן להם באותו הצד המערבי של הירדן, ואזי תחזרו, כל איש אל אחוזתו, אשר נתתי אותה לכם.
פס׳: עד אשר יניח ה׳ – מיכן שאין מנוחה לגר שהוא הולך ממקום למקום:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

לָהֶם בעבר הירדן: בתיקון ס״ת ישן, להם בעבר, ס״א לכם,⁠א ע״כ. וזה פשוט מהמסורת שכתוב להם, כי הוא אחד מן חמשה להם דסבירין לכם, ומטעין בהו ספרי, וסי׳ נמס׳ במ״ג1 בפ׳ בהעלתך סי׳ י״א. ועיין מ״ש2 ביהושע סי׳ א׳. [להם].
1. נמס׳ במ״ג: מ״ג-ד במ׳ יא כא.
2. מ״ש: מ״ש יהו׳ א טו (׳נתן להם׳).
א. התרגום המיוחס ליונתן אכן מתרגם כאן ׳יהיב לכון׳.
אשר ה׳ אלהיכם נתן להם – אמר אלהיכם כנגד בני ראובן וגד, לרמוז, כמו שה׳ יתברך שמר הבטחתו לכם ונתן לכם אחוזה, ובזה תכירו שהוא אלהיכם באמת, כן יקיים הבטחתו עם שאר השבטים:
ושבתם – ואז תשובו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

בעבר הירדן – כאן הכוונה מתוך מעמדו האישי של המדבר, השוה למעלה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייומלבי״םרד״צ הופמןהכל
 
(כא) וְאֶת⁠־יְהוֹשׁ֣וּעַ צִוֵּ֔יתִי בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר עֵינֶ֣יךָ הָרֹאֹ֗ת אֵת֩ כׇּל⁠־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהֵיכֶם֙ לִשְׁנֵי֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֵּֽן⁠־יַעֲשֶׂ֤ה יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ לְכׇל⁠־הַמַּמְלָכ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹבֵ֥ר שָֽׁמָּה׃
I commanded Joshua at that time, saying, "Your eyes have seen all that Hashem your God has done to these two kings. So shall Hashem do to all the kingdoms to which you shall pass.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
מינוי יהושע כמנהיג – במדבר כ״ז:ט״ו-כ״ג, דברים ג׳:כ״ח
וְיָת יְהוֹשֻׁעַ פַּקֵּידִית בְּעִדָּנָא הַהוּא לְמֵימַר עֵינָךְ חֲזָאָה יָת כָּל דַּעֲבַד יְיָ אֱלָהֲכוֹן לִתְרֵין מַלְכַיָּא הָאִלֵּין כֵּן יַעֲבֵיד יְיָ לְכָל מַלְכְוָתָא דְּאַתְּ עָבַר לְתַמָּן.
And I charged Jehoshua at that time, saying: Your eyes have seen all that the Lord your God has done to these two kings; so shall the Lord do to all the kingdoms to which you are going over.
וית יהושע פקדית בשעתה ההיא למימר עיינךא חמיין ית כל מה די עבד י״י אלהכון לתרין מלכייה האליין כדן יעבד מימרה די״י לכל מלכוותהב די אתון עברין תמןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עיינך״) גם נוסח חילופי: ״עייניכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדן יעבד מימרה די״י לכל מלכוותה״) גם נוסח חילופי: ״כן יתפרע י״י לכל מלכוותה האליין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תמן״) גם נוסח חילופי: ״לתמן״.
וית יהושע פקידית בעידנא ההיא למימר עינך חמיין ית כל דעבד י״י אלקך לתרין מלכיא האילין הכדין יעביד י״י לכל מלכוותא דאנת עבר לתמן.
And I instructed Jehoshua at that time, saying: Thine eyes have seen all that the Lord thy God hath done to these two kings; so will the Lord do unto all the kingdoms to which you art passing over.
וַאַמַרתֻ יַהֻשֻׁועַ פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ וַקֻלתֻ לַהֻ אַנתַּ קַד רַאִיתַּ גַמִיעַ מַא צַנַעַ אַללָּהֻ רַבֻּכֻּם בִּהַדַ׳יְןִ אלּמַלִכַּיְןִ כַּדַ׳אךַּ יַצנַעֻ אַללָּהֻ בִּגַמִיעִ אלּמַמַאלִכִּ אַלַּתִי אַנתַּ גַּאאִזֹ אִלַי׳ תַּ׳םַ
ופקדתי על יהושע, באותו הזמן, ואמרתי לו, אתה כבר ראית את כל מה-שעשה ה׳ אלהיכם, בשני המלכים האלה, ככה יעשה ה׳ בכללות הממלכות אשר אתה עובר לבוא אליהן לשם.
פס׳: ואת יהושע צויתי – אין צוואה אלא זירוז.
לא תיראום – אע״פ שהן רבים ממלכי האמורי.
כי ה׳ אלהיכם הוא הנלחם לכם – תחתיכם.
ד״א: ה׳ אלהיכם הוא הנלחם לכם – כענין שנאמר ביהושע (יהושע י׳:י״ד) ולא היה ביום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה׳ בקול איש כי ה׳ נלחם לישראל. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלהיו:
ואת יהושוע צויתי וגו׳ – היינו דכתיב בפרשת פנחס ויסמוך ידיו עליו ויצוהו.
שלימא סדרא דפרשת דברים
ואת יהושע צותי, "and I have commanded Joshua;⁠" this is what has been written in Numbers 27,23: ויסמוך ידיו עליו ויצוהו, "he (Moses) placed his hands firmly upon him, and he commanded him.⁠"
עיניך הרואות את כל אשר עשה ה׳ אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה ה׳ לכל הממלכות – חזק את לבם במה שראו בשני המלכים האלה סיחון ועוג, כדי שיאמינו כי כן יעשה ה׳ לאותן שלשים ואחד מלכים שיהיו מנוצחים לפני ישראל ע״י יהושע, וכן חזק בזה לבו של יהושע שהוא עתיד ליכנס בארץ ולראות זה מה שלא זכה הוא.
ואמרו במדרש קשים היו סיחון ועוג יותר מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו עליו שירה כך היו ראוין לומר על אלו אלא שבא דוד ע״ה ואמר עליהם שירה שנאמר (תהלים קל״ו:י״ז-י״ח) למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו, ויהרוג מלכים אדירים כי לעולם חסדו, לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו, ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו.
עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלו-היכם לשני המלכים האלה, כן יעשה ה' לכל הממלכות, "your eyes who have witnessed all that the Lord your God has done to these two kings, thus will the Lord do to all the kingdoms.⁠" Moses reinforced the people's confidence regarding the battles ahead by recalling to them what they had themselves experienced in the war against Sichon and Og. This would give them the necessary faith in God that they would easily overcome the 31 kings who would be defeated before the Israelites under the leadership of Joshua. Also Joshua's heart was strengthened by these reminders of Moses that it would be he who would enter the land that Moses himself had not been allowed to enter.
A Midrashic approach (Midrash Tehillim 136) Sichon and Og were more difficult to overcome than Pharaoh and his armies at the time. Seeing that the people had celebrated their victory over Pharaoh by reciting a song of thanksgiving to the Lord, they should most certainly have done so also after their victories over Sichon and Og. Since they failed to do so, David made up for this omission in psalm 136, 17-20: "Who struck down great kings, His steadfast love is eternal; Sichon, king of the Emorites, Og king of Bashan, and gave their land as an heritage to His servant Israel for His love is eternal.⁠"
ואת יהושוע צויתי – הנה בזאת הפרשה החל ואלה הדברים לספר פנות מסעםא מהר סיני עד הירדן ותמו הארבעים שנה.
א. אולי כן צ״ל. בכ״י המבורג: ״טעמם״.
(כא-כב) התועלת השמנה עשרה הוא להודיע שראוי לאדם שלא יקצר משיגיע מהפועל האחד כל התועלות האפשריות להגיע ממנו ולזה תמצא שענין מלחמות שני מלכי האמורי לא נסתפקה בו התורה במה שהגיע בזה מהתועלת אל שיירשו ישראל ארצם אבל השתדלה התורה להגיע מזה תועלת להוכיח ישראל ולהורות להם כי לולי מרים כבר ירשו אז בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים זאת הארץ הנבחרת כי עיניהם הרואות עוצם גבורת השם יתעלה להכות המלכים האלה במעט זמן עד בלתי השאיר להם שריד ולזה היו דברי התוכחות האלו אחרי הכותו את סיחון מלך חשבון ואת עוג מלך הבשן. והמשיכה התורה עוד מזה תועלת אחר לחזק לב יהושע ולב ישראל שלא ייראו מהממלכות אשר יעברו שמה ולזה אמר ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה י״י לשני המלכים האלה וגומ׳.
(כא-כב) ואת יהושע צותי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה י״י אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה י״י לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה לא תיראום וגו׳ – והיתה כוונת הזירוז כי כמו שראה שהחרים והשמיד הגוים ההם עד בלתי השאיר מהם שריד כמ״ש בפירוש בסיחון ונחרם את כל עיר מתים והנשים והטף לא השאיר שריד וכן בעוג ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד.
ועוד נאמר ונחרם אותם כאשר עשינו לסיחון מלך חשבון החרם כל עיר מתים הנשים והטף, כן יעשה לכל הממלכות וגו׳ ולא יפול במה שנאמר והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם וגו׳ (במדבר ל״ג:נ״ה) כמו שיבא בשער פ״ו והוא מבואר שלא עשו כן לסוף והשאירו מהם אשר הספיקו להחטיאם ולצרור אותם ולהשליכם מעל אדמתם כיום הזה וכמו שאמר והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם (במדבר ל״ג:נ״ו) ואלו זכו ישראל שיכנס משה לארץ לעשות המלחמות ההם היה ידוע שהוא יעשה להם ככל אשר עשה לשני מלכי האמורי. ולפי שלא זכו היה מה שהיה. והנה לזה נעתק בדבריו למה שהיה בספורו מהמין הראשון כמו שזכרנו.
ולהורות לפניהם שכבוש הארץ היה קרוב להיות. ושתשועת ה׳ כהרף עין. צוה גם כן ליהושע שהוא שר צבאם שיחזק ויאמץ לבבו ויקח משל ודוגמא שמא שעשה השם יתברך לשני המלכי׳ האלה ושיאמין בה׳ כי כן יעשה לכל הממלכות אשר הוא עובר שמה. וזהו אמרו ואת יהושע צויתי וגו׳.
ואת יְהוֹשוע צִוֵיתִי: דין לחוד באורייתא מל׳ דמל׳ בתרין ו״וין, וכל שאר באוריית׳ מל׳ וי״ו קדמא׳ חס׳ וי״ו תניינ׳1. [ואת⁠־יהושוע].
1. דין... תניינ׳: השווה רמ״ה, יהושוע, לב ע״ב.
ואת יהושע צויתי וגו׳ – פירוש צויתי לבל יירא מהעמים, כמו שאמר בסמוך לא תיראום, ואינו חוזר על מאמר עיניך הרואות כי בזה לא יוצדק לשון צווי.
וטעם שלא סמך מאמר זה למאמר נפילת סיחון ועוג וכתבו אחר הנחלת ארצם לבני גד ובני ראובן ותנאיהם, לפי שמאמצעות תנאי זה שהתנה משה עם בני גד ובני ראובן יולד המיחוש ממה שמבקש עזר בגבורים, וה׳ הוא הלוחם מה צורך בחלוצי בני גד ובני ראובן, אשר על כן סמך מאמר ואת יהושע וגו׳ למאמר חלוצת בני גד ובני ראובן לומר שלא תחשוב שצריך גבורת חוגרים ותבא בלבך יראה, כי אינכם צריכין למלחמה, והוא מה שגמר אומר כי ה׳ אלהיכם הוא הנלחם לכם, דקדק לומר הוא למעט מיחוש הנשמע ממצות בני גד ובני ראובן חלוצים תעברו, וטעם שהוצרך לחלוצת בני גד ובני ראובן פירשתי בפרשת מטות, ועיין בסמוך בפסוק את כל.
בעת ההיא לאמר – טעם אומרו בעת ההיא, פי׳ בעת שראה התנאי שהתניתי עם בני גד ובני ראובן ועוד המיחוש על דרך שפירשתי בפסוק הקודם לזה, ואומרו לאמר, אפשר שלא אמר לו בעת ההיא לשון זה עצמו לזה אמר לאמר פי׳ מכוון המאמר הוא זה. עוד ירצה שציוהו לאמר לישראל בזמן שיכנסו למלחמת ז׳ עממין להסיר מורך מלבם.
את כל אשר עשה וגו׳ כן יעשה וגו׳ – במאמר זה כלל טעם מצותו לבני גד ובני ראובן לעבור עם ישראל את הירדן, כי כדרך שעשה ה׳ לב׳ מלכי האמורי כן יעשה לכל הממלכות וגו׳ וכשם שמעשה שני מלכי האמורי היו יחד שבטי ישראל שנים עשר כמו כן בעבר הירדן יהיו כלם נקבצים חלוצים לפני ה׳, ולטעם זה הוא שצוה משה שיעברו בני גד ובני ראובן חלוצים למלחמת מצוה, אבל לעולם ה׳ הוא הנלחם ולא החלוצים, ומעתה לא היה יכול משה לומר ליהושע עיניך הרואות וגו׳ אלא אחר שהתנה עם בני גד ובני ראובן לעבור חלוצים, אבל זולת זה אין ראיה ממה שראה שאינו דומה זכות י״ב שבטים לזכות ט׳ ומחצה, והוא עצמו שפירשתי בפסוק (במדבר ל״ב ו׳) ואתם תשבו פה שאמר לבני גד וראובן.
ואת יהושוע צויתי, "And I commanded Joshua, etc.⁠" Moses meant that he commanded Joshua not to be afraid of these nations, as we find at the end of verse 22: לא תיראום "you must not be afraid of them.⁠" Moses did not repeat the words "your eyes are seeing" at the end of verse 22, as this is not something which forms the subject of a command.
The reason Moses preferred to record these instructions here instead of after the conquest of the lands of Sichon and Og and the settlement of the tribes of Reuven and Gad in those lands, is because the conditions which were attached to the settlement of these lands by these tribes, etc. This could have created the impression that Joshua required the assistance of the heroic men of those tribes before he would undertake the mission of conquering the land of Canaan. Seeing that it was God who would conduct the actual battles, Moses did not want a false impression to be created. He introduced the paragraph with the words ואת יהושוע, "and Joshua,⁠" to hint that Joshua's part was incidental, as suggested by the conjunctive letter ו. This is also why Moses concluded this paragraph with the words "for your God will fight on your behalf.⁠" Moses underlined the word הוא, "He Himself,⁠" to make it even less plausible for someone who had heard that the men of the tribes of Gad and Reuven had to cross the Jordan in full armour to conclude that this was an indication that the wars of conquest would be dangerous. I have already explained the purpose of that command in my commentary on Parshat Mattot. You may also wish to read my comments on the words את כל.
בעת ההיא לאמור, "at that time saying, etc.⁠" The time referred to is the time when Moses imposed his conditions on the tribes of Reuven and Gad. The word לאמור in this context may mean that Moses did not tell Joshua all this verbatim, but he told him words to this effect. I have shown that there are other instances when the word לאמור is employed in a similar fashion. It is also possible that the meaning is for Joshua to relay such a command to the Israelites at the time they would ready themselves to battle the seven Canaanite tribes, in order to remove fear from their hearts.
את כל אשר עשה, "all that He has done, etc.⁠" This statement incorporates the reason Moses insisted that the tribes of Reuven and Gad cross the river Jordan armed, ready to join the other tribes in the conquest of the West Bank. Moses says that God will do to the tribes on the West Bank what He had done to the Emorite Kings Sichon and Og. Just as God's help against those kings had been predicated on all of the tribes having readied themselves to do battle, so in order for God to do battle on behalf of the Israelites against the 31 kings on the West Bank, all the tribes had to be present in battle formation. In both instances it was God who did the actual fighting. In view of the above Moses was not able to say to Joshua "your own eyes have observed what God did to these two kings, etc.⁠" until after the two tribes had been commanded to cross the Jordan, etc. The collective merit of 12 tribes of Israel cannot be compared to the collective merit of 10 tribes. If God had been willing to fight on behalf of 12 tribes this was not proof that He would do the same on behalf of only 10 tribes. I have already explained this on Numbers 32,6.
ואת יהושוע צויתי – תוכן הצווי הזה מובן מענינו, שצוה אותו חזק ואמץ ולא תירא מהם, אלא שרצה לכלול עמו כל ישראל, ואמר לא תיראום בלשון רבים:
עיניך הראת – יתכן שתחסר מלת הן, והטעם עיניך הן הרואות את כל וגומר, והנני מבטיחך שכן יעשה וכו׳:
כן יעשה ה׳ – כי לא בכח יגבר איש אלא לה׳ התשועה והוא ילחם לכם, כמו שחתם דבריו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(כא) ואת יהושוע צויתי – הנה מה ששלחו מלאכים אל מלך אדום ומואב שבודאי עשו זה עפ״י הדבור אף שידע ה׳ שלא יניחום לעבור דרך ארצם זה היה כדי שעי״כ יקשה סיחון את לבבו ויחשב שאם לא עמדו נגד מלך אדום ומואב שהיו חלשים ממנו כ״ש שלא יעמדו נגדו ועי״כ יצא להלחם אתם וז״ש (ב׳ ל׳) כי הקשה ה׳ את רוחו, אכן מה שסבב ה׳ שסיחון ועוג ילחמו בישראל, הגם שארצם לא היה מוכן לישראל ממתנת אבותיהם, זה היה כדי שעי״כ תפול אימה ופחד על הכנענים ועי״כ גרגשי פנה והלך לו מא״י וכמ״ש יהושע (כד) ותבואו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו וגו׳ ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמורי לא בחרבך ולא בקשתך, שפי׳ מה שכבשת שני מלכי האמורי זה היה הצרעה שגרשה אותם מלפניך, כמ״ש בפי׳ שם, וז״ש עיניך הרואות את כל אשר עשה ה׳ לשני המלכים האלה כן יעשה ה׳ לכל הממלכות ר״ל שזה עשה מטעם זה להודיע שכן יעשה לכלם ועי״כ תפול עליהם אימתה ופחד:
ואת יהושוע צויתי וגו׳ – לכאורה אך למותר הוא להזהיר ליהושע. שהרי הוא בעצמו אמר בשעת מרגלים ואתם אל תיראו את עם הארץ וגו׳. גם אינו מדוקדק לשון בעת ההיא. מתי היתה השעה המיוחדת לאזהרה זו. אלא כמש״כ דעיקר עסק של ב״ג וב״ר לא לנחת ולרצון היה למשה. וגם יהושע ידע מזה שמסוכנים המה שני השבטים שיסורו מהר מעבודת ה׳. עד שבהיותם נפטרים ממנו הזהיר אותם ביחוד כמש״כ בס׳ יהושע כ״ב שאמר להם רק שמרו מאד לעשות את המצוה וגו׳ ובעשותם מזבח גדול למראה פחדו פחד ואמרו להם ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם וגו׳. משום הכי בראותו כול זה1 נפל לבבו כמעט. שמעתה אינו דומה כמו אז בהיותם בקדש2. אבל משה רבינו חיזק לב יהושע.
עיניך הרואות וגו׳ – ואי לא היה הרצון מתחלה כך. לא היה נכבש שתי הממלכות באופן כזה עד3 שהיו כובשים ארץ חמשה עממין אלא כך עלה ברצון ה׳ אע״ג שלבסוף יצא מזה קלקול. ומעתה מובן יפה דיוק בעת ההיא. היינו בעת חלוקת עה״י לב״ג ולבני ראובן.
1. הנחלת עבר הירדן לשבטי ראובן וגד.
2. שמא לא יעמדו זכויות בני ישראל במלחמת ארץ ישראל, כי שני השבטים הנשארים בעבר הירדן מסוכנים לסור מהר מעבודת ה׳.
3. לפני ש...
הכופר שטויארנגל (השוה גם דילמן) סבור, שכיון שהצווי אל יהושע לא נצטווה על ידי ה׳ אלא להלן בפסוק כ״ח, אם כן הפסוקים כ״א-כ״ב, המזכירים כבר מקודם את הצווי הזה, יש לראותם חס ושלום כהוספה. אבל אין לו כלל כל הסבר, איזה טעם היה לכותב מאוחר, להכניס את שני הפסוקים האלה במקום זה! אך הלא כבר נזכר למעלה א׳:ל״ז שיהושע נתמנה בתור מנהיג במקומו של משה רבינו. אכן שני המבקרים האלה אומרים שגם הפסוק ההוא הוא הוספה; אבל על פי מה שנתבאר כבר למעלה בפסוקים א, לז⁠־לח, הרי זאת היא טעות גמורה.
מלבי״ם כבר מעיר בצדק (על פי אברבנאל) שתפילתו של משה רבינו הנזכרת בפסוק כ״ג והלאה, לא הציבה לה למטרה לבטל את גזירתו של הקדוש ברוך הוא (בבמדבר כ׳:י״ב) שגזר שמשה לא יכניס את ישראל לארץ הקודש. משה רבינו בקש רק לקבל רשות להכנס לארץ, אחרי שימסור מקודם את ההנהגה ליהושע. אין בכך מן התימה אם בן מאה ועשרים ימסור התפקיד של כיבוש ארץ מידי עם עז וחזק לידי אישיות צעירה. על כן רומז משה רבינו עוד לפני שסיפר על תפילתו, שכבר מסר את ההנהגה לידי יהושע. הוא הודיע זאת בצורת סיפור על הצווי שהוא צוה אז את יהושע, בדומה לפסוק יח. אולם דבר זה לא יתכן שנאמר אלא על ידי משה רבינו בעצמו. כל מחבר מאוחר לא היה רואה שום טעם להזכיר כאן את הצווי אל יהושע, ובודאי לא היה שום אדם מוצא צורך להכניס כאן פסוקים אלה.
עיניך הרואות – העינים שלך הן הרואות, כמו ד׳:ג׳, י״א:ז׳, כ׳:ד׳.
ה׳ אלהיכם – כיון שהאזהרה מכוונת כאן גם אל העם, כתוב לשון רבים; כמו כן בפסוק הבא הכוונה אל כל העם.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כב) לֹ֖א תִּֽירָא֑וּםא כִּ֚י יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֖וּא הַנִּלְחָ֥ם לָכֶֽם׃
You shall not fear them; for Hashem your God, it is He who fights for you.⁠"
א. תִּֽירָא֑וּם =ל?,ש,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל?!=תְִּירָא֑וּם בחטף-חיריק (!) ע״פ עיון בצילום כתי״ל. אבל דותן וברויאר הדפיסו בחיריק וגעיה בלי להעיר, וייתכן שהסימן המטושטש באמת געיה.
• ל1,ש1,ל3=תִּֽירָא֑וּם (אין געיה)
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלאור החייםמלבי״םנצי״בעודהכל
לָא תִדְחֲלוּן מִנְּהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן מֵימְרֵיהּ מְגִיחַ לְכוֹן.
Fear them not, for the Word of the Lord your God will fight for you.
לא תדחלון מנהון ארום י״י אלהכון הוא דעבד לכון סדר נצחני קרביכון.
לא תידחלון מנהון ארום מימרא די״י אלקכון מגיח לכון.
Fear them not, for the Word of the Lord your God fighteth for you.
לַא תַּכַ׳אפֻוהֻם פַאִןַּ אללַהַ רַבֻּכֻּם יֻחַארִבֻּ עַנכֻּם
אל תפחדו מהם, כי ה׳ אלהיכם, ילחם עבורכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

והנה הוסיף לומר עוד לא תיראום בלשון רבים עם היותו מדבר עם יהושע לבד להעיר שהמלך הוא נפש כללות לעם ושהתשועה וההפך לכלם יתיחס. ולא למלך לבד. וז״ש לא תיראום כי ה׳ אלהיכם הוא הנלחם לכם בלשון רבים לפי שזכות אבותם מסייעתן. ובזכותם תהיה התשועה תמיד לא בזכות יהושע לבדו:
(סיום) הנה התבאר מזה הספור בכללו שיש בספר הזה הקדמה עשתה התורה האלהית לכל דברי הספר הזה. ודברי משה ע״ה עם ההקדמה. הלא היא בהסרת הספק שיקרה בענין התוכחות שאולי יחשוב חושב שלא נאמרו במקומות הקבועי׳ בשעת המאורעות. ולזה הודיע באמת שכל התוכחות שנזכרו בספר משנה התור׳ הזה כלם נאמרו במקומותיהם. ובהתרת ספר אחר יקרה בענין המצות שיחשוב חושב שנתחדשו בכאן. ואמר שאינני כן. כי כלם נאמרו במה שעבר אם בביאור ואם ברמיזה ומשה בכאן כיון לבאר את התורה לא לחדש דבר וזו היא ההקדמה. אח״כ ראה משה אדונינו לבאר את המצות וליעד שכר על עשייתן שהוא כבוש הארץ וירושתה. ולפי שהיה אפשר שהשומעים זה יסתפקו ממה שראו בהליכת אבותיהם במדבר מ׳ שנה. וממה שראו שפעמי׳ נלחמו והיו מנוצחים והעמי׳ נלחמו ונצחו האויבים. ופעמי׳ עברו עליהם ולא נלחמו עמהם ליראתם אותם ויאמרו זהו דרך טבע לא מעשה נס. הנה בעבור זה קודם ביאור המצות הודיעם סבת העכוב במדבר שהיה בעון המרגלי׳ והודיעם שאם אבותם היו מנוצחי׳ מן האמורי במלחמה היה להיותם נזופי׳ מהש״י לפי שעלו ונלחמו הפך הצווי האלהי. ואם לא נלחמו עם בני עשו עמון ומואב היה מפני הצווי האלהי לא ליראתם אותם. ואם נצחו את סיחון ועוג היה בכח אלהי לא בגבורתם. ובזה נחתם הסדר הזה:
לא תיראום – הגם שמדבר ליהושע אמר לשון רבים לכלול גם כל ישראל לומר שלא יהיה אפילו אחד מישראל ירא מהם כי ה׳ נלחם להם, ולמה שפירשתי לאמר לישראל אמר לשון שידבר בו לישראל שיבטחו באלהים חיים.
חסלת פרשת דברים
לא תיראום, "do not fear them!⁠" Moses used the plural ending here even though he spoke only to Joshua as he meant to include the whole people in his instruction not to be afraid of the kings of the Canaanites seeing that God was going to do the fighting. As far as my comments on the word לאמור are concerned, Moses said that word in order for Joshua to tell the Israelites to have faith in the Lord.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(כב) לא – וע״כ לא תיראום כי באשר מלחמת יהושע היתה קרובה אל הטבע א״ל שבכ״ז לא יירא כי ה׳ אלהיכם הוא הנלחם לכם כמו שעזר לכם במלחמת סיחון ועוג הגם שהיה בדרך מלחמה, וצווי זה שצוהו בעת ההיא דוקא הוא הקדמה למה שיאמר ואתחנן אל ה׳ בעת ההוא, כמו שיתבאר:
כי ה׳ אלהיכם הוא הנלחם לכם – ואצלו ית׳ אין שנוי רצון בזה שנשתנה הענין.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלאור החייםמלבי״םנצי״בהכל
 
(כג) {פרשת ואתחנן} וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל⁠־יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר׃
I begged Hashem at that time, saying,
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פרשת ואתחנן]
[פיסקא כו]
ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר – זהו שאמר הכתוב (משלי י״ח:כ״ג) תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות.
שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל משה ודוד מלך ישראל, משה אמר לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, עבירה שעברתי תכתב אחרי שלא יהו הבריות אומרים דומה שזייף משה בתורה או שאמר דבר שלא נצטוה משל למלך שגזר ואמר כל מי שאוכל פגי שביעית יהיו מחזרים אתו בקנפון הלכה אשה אחת בת טובים לקטה ואכלה פגי שביעית והיו מחזרים אותה בקנפון אמרה לו בבקשה ממך אדוני המלך הודיע סרחוני שלא יהו בני המדינה אומרים דומה שנמצא בה דבר נאוף או שנמצא בה דבר כשפים הם רואים פגים תלוים בצוארי ויודעים שבשבילם אני מחזרת כך אמר משה לפני המקום עבירה שעברתי תכתב אחרי אמר לו הקדוש ברוך הוא הריני כותבה שלא היתה אלא על המים שנאמר (במדבר כ״ז:י״ד) כאשר מריתם פי וגו׳.
רבי שמעון אומר משל למלך שהיה מהלך בדרך ובנו עמו בקרוכין שלו הגיע למקום צר נהפכה קרוכין שלו על בנו נסמת עינו נקטעה ידו נשברה רגלו, כשהיה המלך מגיע לאותו מקום אומר כאן נזק בני כאן נסמת עינו כאן נקטעה ידו כאן נשברה רגלו אף כך המקום מזכיר שלש פעמים מי מריבה מי מריבה מי מריבה לומר כאן הרגתי את מרים כאן הרגתי את אהרן כאן הרגתי את משה וכן הוא אומר (תהלים קמ״א:ו׳) נשמטו בידי סלע שופטיהם.
דוד אמר לפני המקום עבירה שעברתי לא תכתב אחרי אמר לו המקום לא שוה לך שיהו הבריות אומרים בשביל שאהבו מחל לו, משל לאחד שלוה מן המלך אלף כורים חטים בשנה היו הכל אומרים איפשר שזה יכול לעמוד באלף כורים חטים בשנה ואינו ממשכנו המלך אלא כתב לו אפוכי, פעם אחת שייר ולא שקל לו כלום נכנס המלך לביתו ונטל בניו ובנותיו והעמידם על אבן המכר באותה שעה ידעו הכל שלא שייר בידו כלום אף כל פורעניות שהיו באות על דוד היו מכופלות שנאמר (שמואל ב י״ב:ו׳) ואת הכבשה ישלם ארבעתים, רבי חנינה אומר ארבעתים ששה עשר. אף נתן הנביא בא והוכיחו על אותו מעשה שעשה, דוד אמר (שם י״ב:י״ג) חטאתי לה׳, מה אמר לו (שם) גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות, ואומר (תהלים נ״א:ו׳) לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי.
שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל משה ודוד מלך ישראל והיו יכולים לתלות את העולם במעשיהם הטובים ולא בקשו מן המקום שיתן להם אלא חנם והלא דברים קל וחומר ומה אלו שיכולים לתלות את העולם במעשיהם הטובים לא בקשו מלפני הקדוש ברוך הוא שיתן להם אלא חנם מי שאינו אחד מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות מתלמידי תלמידיהם על אחת כמה וכמה שלא יבקש מלפני הקדוש ברוך הוא שיתן לו אלא חנם.
דבר אחר: ואתחנן אל ה׳ – עשרה לשונות נקראת תפלה זעקה שועה נאקה שנאמר (שמות ב׳:כ״ג-כ״ד) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם, וישמע אלהים את נאקתם, נקראת בצר וקריאה שנאמר (שמואל ב כ״ב:ז׳) בצר לי אקרא ה׳, נקראת רנה ופגיעה שנאמר (ירמיהו ז׳:ט״ז) ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי, נקראת נפול שנאמר (דברים ט׳:כ״ה) ואתנפל לפני ה׳, נקראת פלול שנאמר (שם ט׳:כ״ו) ואתפלל אל ה׳, נקראת עתירה שנאמר (בראשית כ״ה:כ״א) ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו, נקראת עמידה שנאמר (תהלים ק״ו:ל׳) ויעמד פנחס ויפלל וגו׳, נקראת חילוי שנאמר (שמות ל״ב:י״א) ויחל משה וגו׳, נקראת תחנה שנאמר ואתחנן אל ה׳.
בעת ההיא לאמר – משל לבני מדינה שהיו מבקשים מלפני המלך שיעשה את מדינתם קלוניא פעם אחת היו לו שני אויבים ונפלו לפניו אמרו הרי שעה שנבקש בה מלפני המלך שיעשה את מדינתנו קלוניא כך משה היה מבקש מלפני הקדוש ברוך הוא שיכנס לארץ כיון שראה שנפלו סיחון ועוג לפניו אמר הרי שעה שאבקש בה מלפני הקדוש ברוך הוא שאכנס לארץ לכך נאמר בעת ההיא.
לאמר – זה אחד מן הדברים שאמר משה לפני המקום הודיעני אם אתה עושה לי אם אי אתה עושה לי, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה, (שם י״ז:ד׳) ויצעק משה אל ה׳ לאמר מה אעשה לעם הזה, שאין תלמוד לומר לאמר ומה תלמוד לומר לאמר, אמר לו הודיעני אם נופל אני בידם אם לאו.
[Parashat Vaetchanan]
[Piska 26]
"And I entreated the Lord at that time, saying": This is as Scripture writes (Proverbs 18:23) "The poor man speaks imploringly and the rich one answers brazenly.⁠"
Two goodly leaders arose for Israel — Moses and David king of Israel. Moses said to the Holy One Blessed be He: Lord of the universe, I have transgressed. Let it be written after me, so that men not say: It seems that Moses has fabricated the Torah or that he has written something which he was not commanded to write. An analogy: A king decreed that one who ate unripe figs shevi'ith of (the sabbatical year) be pilloried. She: Please publicize my fault so that people not say: It must be that she was caught in niuf (illicit relations) or in witchcraft. When they see shevi'ith figs strung around my neck, they will know that it is because of this that I am being pilloried. Thus did our teacher Moses say before the Holy One Blessed be He: Let my transgression be written down after me. The Holy One: I will write that it was only because of your lapse at the waters (of Marah), viz. (Bemidbar 27:14) [This, your death, was decreed] "when you flouted My command in the desert of Tzin in the contention of the congregation, etc.⁠"
Variantly: An analogy: A king and his son are traveling by coach until they come to a narrow place, where his coach overturns on his son, whose eye is blinded, his foot severed, and his hand broken. When he comes to this place (in the future), he mentions two or three times: "Here my sons' eye was blinded, his foot was severed, and his hand broken.⁠" Here, too, the Holy One Blessed be He mentioned mei merivah (the waters of contention) three times (Bemidbar 20:13, Ibid. 24, Devarim 33:8), saying (as it were) "Here I killed Aaron, here I killed Moses.⁠" And thus is it written (Psalms 141:6) "Their judges (Moses and Aaron) have 'slipped' by (hitting) a rock.⁠" (viz. 11:20).
King David said before the Holy One Blessed be He. King David said before the Holy One Blessed be He: Let my transgression before You (with Bathsheva) not be written after me. The Lord: Is it not sufficient for you that people not say: "Because he loved him, He forgave him"? An analogy: A man borrowed from the king twenty kor of wheat a year, and people said: Can this man possibly have met such a debt? It must be that the king forgave him and wrote him a settlement. Once, the king sent (demanding payment), and he did not pay, at which the king entered his house and took his sons and daughters and put them up (for sale) at the auction block — whereupon everyone knew that he had nothing (i.e., that he had not been pardoned.) Here, therefore, all of the punishments that came upon David were publicized and doubled, viz. (II Samuel 12:6) "And he (David) must pay four for the ewe.⁠" R. Chananiah says: "arbatayim" — sixteen.
And when Nathan the Prophet came and rebuked David for that act, he said (Ibid. 13) "I have sinned to the Lord,⁠" and (Psalms 51:3) "Be gracious (chaneini) to me, O G-d, according to Your lovingkindness … (6) To You alone have I sinned and what is evil in Your eyes have I done.⁠"
Two goodly leaders rose up for Israel — Moses and David king of Israel — and they could have asked for reward on the basis of their good deeds, but they asked of the Holy One Blessed be He only that he "grace" them, (this being the thrust of "chaneini" and of "va'etchanan"). Now does this not follow a fortiori, viz.: If these, who could have asked for reward on the basis of their good deeds, asked of the Holy One Blessed be He only that He "grace" them, then we, who are not even a thousandth of the thousands and ten thousands of his disciples, how much more so should we ask of the Lord only that He "grace" us!
Variantly: Prayer (tefillah) is called by ten names: ze'akah, shav'ah, ne'akah, rinah, pegiah, nipul, pilul, atirah, chilui, and chinun: ze'akah(Shemot 2:23) "And it was in the course of those many days that the king of Egypt died, and the children of Israel moaned under the toil, and they cried out ("vayizaku"). "shav'ah" — (Ibid.) "and their outcry ("shavatham") ascended.⁠" "ne'akah" — (Ibid. 24) "And G-d heard their outcry ("na'akatham"). "rinah" — (Jeremiah 7:16) "and do not raise for them an outcry ("rinah"). "pegiah" — (Ibid.) "and do not entreat ("tifg'u") Me.⁠" "nipul" — (Devarim 9:18) "And I prostrated myself ("va'ethnapal") before the Lord as at first.⁠" "pilul" — (Ibid. 26:) "And I prayed ("va'etpallel") to the Lord.⁠" "atirah" — (Bereshit 25:21) "And Isaac entreated ("vaye'tar Yitzchak") the Lord for his wife.⁠" "chilui" — (Shemot 32:11) "And Moses prayed" ("Vayechal Mosheh.⁠") "chinun" — (Devarim 3:23) "And I entreated ("va'ethchanan") the Lord.⁠" (Ibid.)
"at that time": An analogy: The men of a province ask their king to make their province a colony (and exempt from taxes). Once, when two of his foes fell before it, they said: Now is the time to ask the king to grant our request. Similarly, Moses asks the Holy One Blessed be He to be allowed to enter Eretz Yisrael. When he sees Sichon and Og fallen before him, he says: This is the time to ask that my request be granted, and this is the intent of "at that time.⁠"
"to say": This is one of the times when Moses says to the Lord: Tell me whether or not You will grant my request. Similarly, (Shemot 17:4) "And Moses cried out to the Lord, to say: What can I do to this people?⁠" What is the intent of "to say"? Apprise me of whether or not I will fall into their hand. Similarly (Ibid. 6:12) "And Moses spoke before the Lord, to say": Apprise me whether or not You will redeem them. Similarly, (Bemidbar 12:13) "And Moses cried out to the Lord to say": Apprise me whether or not You will heal her. Similarly, (Ibid. 27:15) "And Moses spoke to the Lord, to say": Apprise me whether or not You will appoint leaders over them. Thus, here, "at that time, to say": Apprise me whether or not I will enter the land.
[ואתחנן אל ה׳] זהש״ה (משלי י״ח כ״ג) תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות שני פרנסין טובים עמדו להן לישראל משה ודוד מלך ישראל משה אמר לפני הקב״ה רבונו של עולם עברה שעברתי תכתב אחרי שלא יהיו הבריות אומ׳ דומה שזייף משה בתורה או שאמר דבר שלא נצטוה מושלו מלה״ד למלך שגזר ואמר כל מי שאכל מפגי שביעית יהוא מחזירין אותו בקמפון הלכה אשה אחת בת טובים ליקטה ואכלה פגי שביעית והיו מחזירין אותה בקמפון אמ׳ לו אדוני המלך בבקשה ממך הודיע סורחני שלא יהו בני המדינה אומ׳ דומה שנמצא בה דברי ניאוף או שנמצא בה דבר כשפים הן רואין פגין תלויין בצוארי ויודעין שבשבילן אני מתחזרת כך אמר משה לפני המקום עברה שעברתי תכתב אחרי אמר לו המקום הריני כותבה שלא היתה אלא על המים שנ׳ (במדבר כ״ז י״ד) כאשר מריתם פי במדבר צן:
ר׳ שמעון אומר מלה״ד למלך בשר ודם שהיה מהלך במדבר בקרוכין (שלא) [שלו] הגיע למקום (יפה) [שיפה] נהפכה קרוכין (שלא) [שלו] על בנו [נסמת עינו] נקטעה ידו נשברה רגלו כשהיה המלך מגיע לאותו מקום אומר כאן ניזוק בני כאן נסמית עינו כאן נקטעה ידו כאן נשברה רגלו אף כך הקב״ה מזכיר ואומר כאן הרגתי את מרים כאן הרגתי את אהרן כאן הרגתי את משה וה״א (תהלים קמ״א ו׳) נשמטו בידי סלע שפטיהם:
דוד אמר לפני המקום עברה שעברתי לא תכתב אחרי אמר לו [אי] איפשר שלא יהוא הבריות אומ׳ בשביל שאהבו מחל לו וה״א (שם נ״א ו׳) לך לבדך חטאתי מפני מה למען תצדק בדברך:
מושלו למה״ד לאחד שלוה מן המלך אלף כורים חטים בשנה היו הכל אומ׳ אפשר שזה יכול לעמוד באלף כורים חיטים בשנה אינו אלא משכנו לו המלך וכתב לו אפובי פעם אחת שיירו ולא שקל לו כלום נכנס המלך לתוך ביתו נטל בניו ובנותיו והעמידם על אבן המכר באותה שעה ידעו הכל שלא שייר בידו כלום כך כל פורעניות שהיו באות על דוד היו מכופלות שנ׳ (שמואל ב יב ו׳) ואת הכבשה ישלם ארבעתיים:
ר׳ חנינא אומר (ארבעת) [ארבעתים שש] עשרה אף נתן הנביא בא והוכיחו על אותו מעשה שעשה דוד אמר (שם י״ג) חטאתי לה׳ מה נתן הנביא אומר לו (שם) גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות:
ואומר לך לבדך חטאתי והרע בעינך עשיתי:
אלו שני פרנסים טובים עמדו להן לישראל והיו יכולין לתלות את העולם במעשיהן הטובים ולא בקשו מלפני הקב״ה שיתן להם אלא חנם והלא דברים קל וחמר ומה אלו שיכולין לתלות את העולם במעשיהם הטובים לא בקשו מלפני המקום שיתן להם אלא חנם מי שאינו אחד מאלף אלפי אלפים ומרבי רבבות מתלמידי תלמידיהון על אחת כמה וכמה שלא יבקש מלפני המקום שיתן לו אלא חנם לכך נאמר תחנונים ידבר רש זה דוד מלך ישראל ועשיר יענה עזות זה משה:
ד״א תחנונים ידבר רש זה בשר ודם שהוא רש מכל דבר שאין מלווין אותו בשעת פטירתו לא כסף ולא זהב אלא תשובה ומעשים טובים:
ועשיר יענה עזות זה הקב״ה שנ׳ (תהל׳ כ״ד א׳) לה׳ הארץ ומלואה ללמדך כשאדם נצרך לבקש מלפני הקב״ה צריך להתחנן ולהשתטח לפניו וכן מצינו במשה כשביקש להיכנס לארץ לא ביקש מלפני הקב״ה אלא בתחנונים מנין ממה שקרינו בענין ואתחנן אל ה׳ והרי דברים קל וחמר ומה אם משה רבינו שלא היה לו עון אלא בשביל ישראל כשביקש לא ביקש אלא בתחנונים שאר כל אדם על אחת כמה וכמה:
ד״א תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות זה משה שמתחילה היו דבריו עזים שכן הוא אומר (שמות ה׳ כ״ג) ומאז באתי אל פרעה לד׳ בש׳ ואומ׳ (שם ד׳ י״ג) שלח נא ביד תשלח ואומ׳ (במדבר ט״ז כ״ט) אם כמות כל הא׳ ימותון אלה לא ה׳ שלחני בזמן שהיה אומר הדברים הללו נאמר עליו ועשיר יענה עזות וכשהגיע זמנו להפטר מן העולם נאמר עליו תחנונים ידבר רש שהתחיל מתחנן כרש הזה מנ׳ ממה שקרינו בענין ואתחנן אל ה׳:
ואתחנן אל ה׳ בעשרה לשונות נקראת תפלה נקראת זעקה שועה אנקה שנ׳ (שמות ב׳ כ״ג) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוע׳ ויש׳ אלהים את נאק׳ נקראת קרייה שנ׳ (תהלים י״ח ז׳) בצר לי אקרא ה׳ נקראת רנה ופגיעה שנ׳ (ירמיה ז׳ ט״ז) ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי:
נקראת ניפול שנ׳ (דברים ט׳ כ״ה) ואתנפל לפני ה׳:
נקראת תפלה ופילול שנ׳ (שם כ״ו) ואתפלל אל ה׳ נקראת תחנה שנ׳ ואתחנן אל ה׳:
ואע״פ שנאמ׳ תפלה בעשרה לשונות קרובה שבכולן תחנה שנ׳ (מלכים א׳ ח׳ נ״ט) ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה׳ קרובי׳ אל ה׳ אלה׳ ושני צדיקים נתפללו בה דוד ומשה דוד שנ׳ (תהלים נ״א ג׳ ע״ש) חנני ה׳ כחסדך משה שנ׳ ואתחנן אל ה׳ ומנ׳ למד משה מדרכיו של הקב״ה בשעה שעמד בנקרת הצור פתח לו הקב״ה בחינון שנ׳ (שמות ל״ג י״ט) וחנותי את אשר אחן:
נשא משה קל וחמר בעצמו ואמר אלמלי לא היה לשון חביב לפני הקב״ה לא פתח בו תחלה לכך פתח משה ואתחנן אל ה׳:
ולמה נקראת התפלה תחנה מפני שצריך לאמרה בלשון תחנונים וכך שנינו העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים:
ד״א ואתחנן אל ה׳ אמ׳ ר׳ מאיר כיון שידעו ישראל שאמר הקב״ה למשה הגיע זמנך ליפטר מן העולם נתקבצו אליו כל ישראל ואמ׳ לו רבינו משה כשהות בינינו היינו כולנו מתענגין ומשליכין יהבינו עליך עכשיו מי יעמד לנו אחריך ומי יגדור פרצותנו ועל מי אתה מניחנו השיבם ואמ׳ להם אל תבטחו בנדיבים (תהלים קמ״ו ג׳) עד שאדם נותן בטחונו על בשר ודם ומבקש ממנו שיושיעו יושיע עצמו מן המיתה תחלה אל יהי לכם בטחון אלא במי שאמר והיה העולם ב״ה שהוא חי וקיים לנצח שנ׳ (ישעיהו כ״ו ד׳) בטחו בה׳ עדי עד ואומ׳ (תהלים ס״ב ט׳) בטחו בו בכל עת עם בין שאתם חוטאין ובין שאתם זוכין שפכו לפניו לבבכם (שם) בתשובה מיד השיבו ישראל ואמרו אלהים מחסה לנו סלה (שם):
ד״א אמר משה לישראל עד עכשיו הייתי מתפלל עליכם ומבקש בעדכם רחמים מיכן ואילך כל אחד ואחד זכותו תעמוד לו והרי אני מבקש על עצמי לכך נאמר ואתחנן אל ה׳:
ד״א ואתחנן אל ה׳ אע״פ שאמר הקב״ה למשה (דברים ג׳ כ״ח) וצו את יהושע וחז׳ ואמ׳ כי הוא יע׳ לא נתיאש מן הרחמים אלא עמד והתחיל ומבקש על עצמו מושלו מלה״ד לחולה שהוטל על המטה וישב וכתב דיאתיקי לבנו והעמיד להן אפטורפוס ואע״פ כן היה מבקש על עצמו שמא יתרפא מחליו לכך נאמר ואתחנן אל ה׳:
ד״א ואתחנן אל ה׳ מלמד שהסדיר משה חמש מאות וחמש עשרה תפלות מניין ואתחנן והיא מנין טלפי החיות שנ׳ (יחזקאל א׳ ז׳) ורגליהם רגל ישרה מנין ישרה חמש מאות וחמש עשרה כנגד מנין ואתחנן עד שעלת תפלתו למרום ונתקבל ואמר לו (דברים ג׳ כ״ז) עלה ראש הפסגה ושנים הן שעסקו בתפלה והועילו משה רבינו וחזקיהו ויש אומ׳ אף יונה שנ׳ (יונה ב׳ ב׳) ויתפלל יונה אל ה׳ אלהיו ואומר (שם ח׳) ותבוא אליך תפלתי:
בעת ההוא זו עת רצון כענין שנ׳ (תהלים ס״ט י״ד) ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון מושלו מלה״ד לבני מדינה שהיו מבקשין מלפני המלך שיעשה את מדינתן קלוניא פעם אחת היו לו שני אויבים ונפלו לפניו אמרו הרי שעה שנבקש בה מלפני המלך שיעשה מדינתינו קלוניא כך משה היה מבקש מלפני המקום שיכנס לארץ כיון שנפלו סיחון ועוג לפניו אמר הרי שעה שאבקש בה מלפני המקום שאכנס לארץ לכך נאמר בעת ההיא:
לאמר זה אחד מן הדברים שאמר משה לפני המקום הודיעני אם אתה עושה לי אם אי אתה עושה עמי ואמר לו המקום אני עושה:
וידבר משה לפני ה׳ (שמות ו׳ י״ב) שאין ת״ל לאמר ומה ת״ל לאמר אמר לו הודיעני אם גואלן את אם לאו אף כאן מה ת״ל לאמר אמר לו הודיעני אם אכנס לארץ אם איני נכנס:
וְצַלִּיתִי קֳדָם יְיָ בְּעִדָּנָא הַהוּא לְמֵימַר.
And I prayed before the Lord at that time, saying:
וצליתי ובעיתיא רחמין מן קדם י״יב בשעתה ההיא למימר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וצליתי ובעיתי״) גם נוסח חילופי: ״וצלית ובעית״, וגם נוסח חילופי: ״וצליית ובעיית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן קדם י״י״) גם נוסח חילופי: ״קדם י״י אמר משה״.
ובעית רחמין מן קדם י״י בעידנא ההיא למימר.
And I sought mercy at that time from before the Lord, saying:
וצלית ובעית רחמין מן קדם יי אמר משה בשעתא ההיא למימר.
And I prayed and sought mercy in that hour, said Mosheh, saying:

פרשה ב

סדר ואתחנן

[א] וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ – הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, מַהוּ שֶׁיְּהֵא מֻתָּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל גָּדוֹל, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים (בבלי ברכות ל״א.): הָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל יָכוֹל יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ, כְּבָר פֵּרְשָׁה חַנָּה: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ (שמואל א א׳:י״ג), יָכוֹל יְהֵא מִתְפַּלֵּל שְׁלָשְׁתָּן כְּאַחַת, כְּבָר פֵּרַשׁ בְּדָנִיֵּאל: וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ (דניאל ו׳:י״א). יָכוֹל יְהֵא מִתְפַּלֵּל בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, כְּבָר פֵּרַשׁ דָּוִד: עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וְיִשְׁמַע קוֹלִי (תהלים נ״ה:י״ח), יָכוֹל יְהֵא תּוֹבֵעַ צְרָכָיו וְיוֹצֵא לוֹ, כְּבָר פֵּרַשׁ שְׁלֹמֹה: לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה (מלכים א ח׳:כ״ח), רִנָּה זוֹ קִלּוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּתְפִלָּה, לִצְרָכָיו שֶׁל אָדָם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, זֶה סִימָן לִתְפִלָּה, אִם כִּוֵּן אָדָם לִבּוֹ לִתְפִלָּה, יְהֵא מֻבְטָח שֶׁתְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ (תהלים י׳:י״ז).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת נִקְרֵאת תְּפִלָּה, וְאֵלּוּ הֵן: שַׁוְעָה, צְעָקָה, נְאָקָה, רִנָּה, פְּגִיעָה, בִּצּוּר, קְרִיאָה, נִפּוּל וּפִלּוּל וְתַחֲנוּנִים. שַׁוְעָה צְעָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וגו׳ (שמות ב׳:כ״ג). נְאָקָה, דִּכְתִיב: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם (שמות ב׳:כ״ד). רִנָּה וּפְגִיעָה, דִּכְתִיב: אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַּעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי (ירמיהו ז׳:ט״ז). בִּצּוּר וּקְרִיאָה, דִּכְתִיב: בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה׳ (תהלים י״ח:ז׳). נִפּוּל, דִּכְתִיב: וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה׳ (דברים ט׳:י״ח). פִּלּוּל, דִּכְתִיב: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל (תהלים ק״ו:ל׳). וְתַחֲנוּנִים, דִּכְתִיב: וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳. וּמִכֻּלָּן לֹא נִתְפַּלֵל משֶׁה אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁאֵין לִבְרִיָה כְּלוּם אֵצֶל בּוֹרְאָה, שֶׁהֲרֵי משֶׁה רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים לֹא בָא אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים.
אָמַר רַבִּי לֵוִי, לָמָּה לֹא בָא משֶׁה אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, הַמָּשָׁל אוֹמֵר הֱוֵי זָהִיר שֶׁלֹא תִּתָּפֵס מְקוֹם דִּבּוּרָךְ, כֵּיצַד, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן (שמות ל״ג:י״ט), אָמַר לוֹ, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדִי, וְרִחַמְתִּי (שמות ל״ג:י״ט), בְּמִדַּת הָרַחֲמִים אֲנִי עוֹשֶׂה עִמּוֹ. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בְּיָדִי, וְחַנֹּתִי, בְּמַתְּנַת חִנָּם אֲנִי עוֹשֶׂה עִמּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה משֶׁה מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רַב לָךְ (דברים ג׳:כ״ו), אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי, כָּל מִי שֶׁאֵין לוֹ בְּיָדִי וְחַנֹּתִי, בְּמַתְּנַת חִנָּם אֲנִי עוֹשֶׂה עִמּוֹ, עַכְשָׁו אֵינִי אוֹמֵר שֶׁמִּתְבַּקֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ מְאוּמָה, אֶלָּא חִנָּם עֲשֵׂה עִמִּי, מִנַּיִן, מִמַּה שֶׁקָּרֵינַן בָּעִנְיָן, וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳.
[ב] דָּבָר אַחֵר: וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בְּתוֹכָחוֹת עַל עָוֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ אַךְ הֶבֶל כָּל אָדָם (תהלים ל״ט:י״ב), מַהוּ בְּתוֹכָחוֹת עַל עָוֹן, עַל יְדֵי עָוֹן אֶחָד שֶׁהָיָה בְּיַד משֶׁה שֶׁהוֹכִיחַ אֶת בָּנֶיךָ וְאָמַר לָהֶם: שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים (במדבר כ׳:י׳), יִסַּרְתָּ אוֹתוֹ וְהוֹכַחְתָּ אוֹתוֹ. וְאֵין אִישׁ אֶלָּא משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד (במדבר י״ב:ג׳). מַהוּ וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ, כָּל חֶמְדָה שֶׁהָיָה מִתְאַוֶּה משֶׁה לִכָּנֵס לָאָרֶץ, הֵמַסְתָּ אוֹתוֹ כָּעָשׁ הַזֶּה שֶׁנִּכְנַס בַּכֵּלִים וּמַרְקִיבָן. וְאֵין חֲמוּדוֹ אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה וגו׳ (ירמיהו ג׳:י״ט), וְאִם כָּךְ הִגִּיעַ לְמשֶׁה הַצַּדִּיק, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שְׁאָר כָּל הַבְּרִיּוֹת שֶׁהֵם מְתֻקָּנִין לַהֶבֶל וּמְתֻקָּנִין לְיוֹם הַדִּין, אַךְ הֶבֶל כָּל אָדָם, אָמַר רַב אַחָא שֶׁנַּעֲשָׂה אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר: רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה (שמות ז׳:א׳), עַכְשָׁו הוּא מִתְחַנֵּן וּמִתְחַבֵּט וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳.
[ג] דָּבָר אַחֵר: וָאֶתְחַנַּן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְהוּא מְהַשְּׁנֵא עִדָּנַיָא וְזִמְנַיָא וגו׳ (דניאל ב׳:כ״א), אָמַר רַבִּי אָבִין לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אָהוּב וְהוּא מְמַנֶּה דֻּכָּסִין וְאִפַּרְכִין וְאִסְטְרַטְלִיטִין, לְאַחַר יָמִים רָאוּ אוֹתוֹ שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ מִן הַשּׁוֹעֵר לִכָּנֵס לַפָּלָטִין וְאֵינוֹ מַנִּיחַ לוֹ, הָיוּ הַכֹּל תְּמֵהִין וְאוֹמְרִין אֶתְמוֹל הָיָה מְמַנֶּה דֻּכָּסִין וְאִפַּרְכִין וְאִסְטְרַטְלִיטִין, וְעַכְשָׁו הוּא מְבַקֵּשׁ מִן הַשּׁוֹעֵר לִכָּנֵס לַפָּלָטִין וְאֵינוֹ מַנִּיחַ לוֹ, אָמְרוּ לוֹ שַׁעְתָּא עָבְרַת. כָּךְ משֶׁה גּוֹזֵר עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוּא מְקַיֵּם, קוּמָה ה׳ (במדבר י׳:ל״ה), שׁוּבָה ה׳ (במדבר י׳:ל״ו), וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה׳ (במדבר ט״ז:ל׳), אִם נִבְרָא לָהּ פֶּה מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית הֲרֵי מוּטָב וְאִם לָאו יִבְרָא ה׳, וְעַכְשָׁו מִתְחַנֵּן וּמִתְחַבֵּט לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ מִתְקַבֵּל, שַׁעְתָּא עָבְרַת, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.
[ד] וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת (משלי י״ח:כ״ג), אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ, זֶה משֶׁה, שֶׁבָּא אֵצֶל בּוֹרְאוֹ בְּתַחֲנוּנִים. וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת, עֲשִׁירוֹ שֶׁל עוֹלָם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עָנָה אוֹתוֹ עַזּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי (דברים ג׳:כ״ו).
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ, אֵלּוּ נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל. וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת, אֵלּוּ נְבִיאֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין לְךָ צַדִּיק בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם יוֹתֵר מֵאִיּוֹב, וְלֹא בָּא אֶלָּא בְּתוֹכָחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶעֶרְכָה לְפָנָיו מִשְׁפָּט וּפִי אֲמַלֵּא תוֹכָחוֹת (איוב כ״ג:ד׳). אֵין לְךָ גָּדוֹל בַּנְּבִיאִים מִמּשֶׁה וִישַׁעְיָה, וּשְׁנֵיהֶם לֹא בָּאוּ אֶלָּא בְּתַחֲנוּנִים, יְשַׁעְיָה אָמַר: ה׳ חָנֵנוּ לְךָ קִוִּינוּ (ישעיהו ל״ג:ב׳). וּמשֶׁה אָמַר וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳.
דָּבָר אַחֵר: וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ – לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמַטְרוֹנָה שֶׁיָּלְדָה בֵּן, כָּל יָמִים שֶׁבְּנָהּ קַיָּם הָיְתָה נִכְנֶסֶת בַּפָּלָטִין בִּזְרוֹעַ, מֵת בְּנָהּ, הִתְחִילָה מְבַקֶּשֶׁת לִכָּנֵס בִּתְחִינוֹת. כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל קַיָּמִים בַּמִּדְבָּר, הָיָה משֶׁה נִכְנַס לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּזְרוֹעַ: לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ (שמות ל״ב:י״א), סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה וגו׳ (במדבר י״ד:י״ט). כֵּיוָן שֶׁמֵּתוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הִתְחִיל מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּתַחֲנוּנִים וָאֶתְחַנַּן.
[ה] בָּעֵת הַהִוא – בְּאֵיזֶה עֵת, בְּאוֹתוֹ עֵת שֶׁנִּתְמַנָּה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי (דברים ג׳:כ״א).
אָמַר רַב הוּנָא כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה הִגִּיעַ אַרְכִי לִיהוֹשֻׁעַ, אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים לִכָּנֵס לָאָרֶץ, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאִיפַרְכוֹס שֶׁהָיָה בָּאַרְכִי שֶׁלּוֹ, וְהָיָה גּוֹזֵר עַל הַמֶּלֶךְ וְהוּא עוֹשֶׂה, הָיָה פּוֹדֶה לְמִי שֶׁרוֹצֶה, וְחוֹבֵשׁ לְמִי שֶׁרוֹצֶה, וְכֵיוָן שֶׁנִּתְחַלֵּף וְנִתְמַנָּה אַחֵר תַּחְתָּיו, הִתְחִיל לְבַקֵּשׁ מִן הַשּׁוֹעֵר לִכָּנֵס וְלֹא הָיָה מַנִּיחַ לוֹ. כָּךְ משֶׁה, כָּל יָמִים שֶׁהָיָה בָּאַרְכִי שֶׁלּוֹ, הָיָה חוֹבֵשׁ לְמִי שֶׁרוֹצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים וגו׳ (במדבר ט״ז:ל״ג), וּפוֹדֶה לְמִי שֶׁרוֹצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת (דברים ל״ג:ו׳), וְכֵיוָן שֶׁנִּתְחַלֵּף וְנִתְמַנָּה יְהוֹשֻׁעַ תַּחְתָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (במדבר כ״ז:י״ח), הִתְחִיל לְהִתְחַנֵּן לִכָּנֵס לָאָרֶץ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רַב לָךְ (דברים ג׳:כ״ו).
[ו] דָּבָר אַחֵר: בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר – מַהוּ לֵאמֹר, אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה לֵאמֹר לַדּוֹרוֹת שֶׁיִּהְיוּ מִתְפַּלְּלִין בִּשְׁעַת הַצָּרָה, שֶׁהֲרֵי משֶׁה אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ: לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (דברים ג׳:כ״ז), הִתְחִיל מִתְחַנֵּן.
דָּבָר אַחֵר: מַהוּ לֵאמֹר, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲשִׁיבֵנִי עַל דְּבָרַי אִם אֲנִי נִכְנָס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אִם אֵינִי נִכְנָס.
דָּבָר אַחֵר: מַהוּ לֵאמֹר, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּכָּתֵב חֲטָיָה שֶׁלִּי לְדוֹרוֹת, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר כָּל מִי שֶׁיְלַקֵּט וְיֹאכַל מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית מַחֲזִירִין אוֹתוֹ בְּקוֹמְפִּין, הָלְכָה אִשָּׁה אַחַת וְלִקְטָה וְאָכְלָה, הִתְחִילוּ לְחַזֵּר אוֹתָהּ בַּקּוֹמְפִּין, אָמְרָה לוֹ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ יִתָּלוּ הַפַּגִּין הַלָּלוּ בְּצַוָּארִי, שֶׁלֹא יְהוּ בְּנֵי הַמְדִינָה אוֹמְרִים נִמְצָא בָהּ דְּבַר כְּשָׁפִים אוֹ דְּבַר נִאוּף, וּמִתּוֹךְ שֶׁהֵן רוֹאִים אֶת הַפַּגִּים בְּצַוָּארִי יוֹדְעִים שֶׁבִּשְׁבִילָם אֲנִי מְחַזֶּרֶת בַּקּוֹמְפִּין. כָּךְ אָמַר משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּכָּתֵב חֲטָיָה שֶׁלִּי לְדוֹרוֹת, שֶׁלֹא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים זִיֵּף משֶׁה בַּתּוֹרָה אוֹ אָמַר דָּבָר שֶׁלֹא נִצְטַוָּה, וְיֵדְעוּ שֶׁלֹא הָיָה אֶלָּא עַל הַמַּיִם, הֲרֵי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.
[פרשת ואתחנן]
[א] וָאֶתְחַנָּן אֶל י״י – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי, תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה (איוב ט׳:כ״ב). אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַחַת הִיא, הַכֹּל שָׁוִין לְפָנֶיךָ, גְּזֵרָה אַחַת לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים. וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר, הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע וְגוֹ׳ (קהלת ט׳:ב׳). לַצַּדִּיק, זֶה נֹחַ. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, נֹחַ עִם כְּשֶׁהוּא יָצָא מִן הַתֵּבָה, הִכִּישׁוֹ הַאֲרִי וּשְׁבָרוֹ, וְלֹא הָיָה כָּשֵׁר לְהַקְרִיב קָרְבָּן, וְהִקְרִיב שֵׁם בְּנוֹ תַּחְתָּיו. וְלָרָשָׁע, זֶה פַּרְעֹה נְכֹה. בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ לֵישֵׁב עַל כִּסֵּא שְׁלֹמֹה, לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַנְגְּנִין שֶׁלּוֹ, הִכִּישׁוֹ הַאֲרִי שֶׁבַּכִּסֵּא וּשְׁבָרוֹ. זֶה מֵת צוֹלֵעַ, וְזֶה מֵת צוֹלֵעַ. לְטוֹב, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב׳:ב׳), שֶׁנּוֹלַד מָהוּל. לַטָּהוֹר, זֶה אַהֲרֹן, שֶׁמְּטַהֵר עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. לַטָּמֵא, אֵלּוּ הַמְרַגְּלִים. אֵלּוּ אָמְרוּ שִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ אָמְרוּ גְּנוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֵלּוּ לֹא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ, וְאֵלּוּ לֹא נִכְנְסוּ. לַזּוֹבֵחַ, זֶה יֹאשִׁיָהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּרֶם יֹאשִׁיָהוּ לִבְנֵי הָעָם צֹאן כְּבָשִׂים וּבְנֵי עִזִּים הַכֹּל לַפְּסָחִים (דברי הימים ב ל״ה:ז׳). לַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זוֹבֵחַ, זֶה אַחְאָב, שֶׁבִּטֵּל קָרְבָּנוֹת מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, דִּכְתִיב: וַיִּזְבַּח לוֹ אַחְאָב צֹאן וּבָקָר (שם י״ח:ב׳), לוֹ זֶבַח, וְלֹא לַקָּרְבָּנוֹת זֶבַח. זֶה מֵת בַּחִצִּים, דִּכְתִיב: וְיוֹרוּ הַמּוֹרִים לַמֶּלֶךְ (שם ל״ה:כ״ג). וְזֶה מֵת בַּחִצִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ (מלכים א כ״ב:ל״ד). כַּטּוֹב, זֶה דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי (שמואל א ט״ז:י״ב). כַּחוֹטֵא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק (דניאל ד׳:כ״ד). זֶה בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמָלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְזֶה הֶחְרִיבוֹ וּמָלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה. כַּנִּשְׁבָּע, זֶה צִדְקִיָּהוּ, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר מָרַד אֲשֶׁר הִשְׂבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים (דברי הימים ב ל״ו:י״ג). מַאי מְרִידְתֵיהּ. אַשְׁכְּחֵיהּ צִדְקִיָּהוּ דְּקָא אָכִיל אַרְנֶבֶת חַיָּה. אָמַר לָהּ נְבוּכַדְנֶצַּר לְצִדְקִיָּהוּ, אִשְׁתַּבַּע לִי דְּלָא מְגַלִּית. אִשְׁתַּבַּע לֵיהּ. לַסּוֹף הָיָה מִצְטַעֵר צִדְקִיָּהוּ בְּגוּפֵיהּ. אִתְשִׁיל לִשְׁבוּעָתֵיּה. שָׁמְעוּ מַלְכֵי אַחְרִינֵי וַהֲוֵי קָא מְבַזֵּי לֵיהּ, וַהֲווּ אָמְרִין לֵיהּ, הַכֵּר לְמִי מוֹשֵׁל אָרֶץ, לְמִי שֶׁאוֹכֵל אַרְנֶבֶת חַיָּה. שָׁמַע נְבוּכַדְנֶצַּר, שָׁלַח לַאֲתוּיֵי סַנְהֶדְרִין וְצִדְקִיָּהוּ. אָמַר לְהוּ, חֲזִיתוּן מָה עָבַד בִּי צִדְקִיָּהוּ. לָא אִשְׁתַּבַּע לִי. אָמַר לֵיהּ צִדְקִיָּהוּ, אִתְשִׁילִית אַשְּׁבוּעָתִי. אָמַר לְהוּ לַסַּנְהֶדְרִין, מִי מִתְשִׁילִין אַשְּׁבוּעָתָא. אָמְרוּ לֵיהּ, מִתְשִׁילִין לְסַכָּנַת נְפָשׁוֹת. אָמַר לְהוּ, אֵימַת. אָמְרוּ לוֹ: וּבוֹ בַּיּוֹם. אָמַר לְהוּ, בְּפָנָיו אוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. אָמְרוּ לוֹ: בְּפָנָיו. אָמַר לָהֶם: וּמַאי טַעְמָא לָא אַמְרִיתוּן לְצִדְקִיָּהוּ. מִיָּד, יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְמוּ זִקְנֵי בַּת צִיּוֹן (איכה ב׳:י׳). אָמַר רַבִּי יִצְחָק, שֶׁשָּׁמְטוּ כָּרִים וּכְסָתוֹת מִתַּחְתֵּיהֶם. כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא, זֶה שִׁמְשׁוֹן שֶׁאָמַר לָהֶם: הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּ בִּי אַתֶּם (שופטים ט״ו:י״ב). זֶה מֵת בְּנִקּוּר עֵינַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר (מלכים ב כ״ה:ז׳). וְזֶה אֶחָד מִשִּׁבְעָה שֶׁנִּדְמוּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, צִדְקִיָּהוּ בְּעֵינָיו. נַעֲצוּ בְּעֵינָיו לוּנְבִּיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל. וְלֹא נִתְעַוְּרוּ עֵינָיו עַד שֶׁשָּׁחַט אֶת בָּנָיו לְעֵינָיו וְאַחֲרֵי כֵן נִתְעַוְּרוּ עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר (שם). וְשִׁמְשׁוֹן מֵת בְּנִקּוּר עֵינַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיֹאחֲזוּהוּ פְּלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו (שופטים ט״ז:כ״א). דָּבָר אַחֵר: הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָם, הַכֹּל שָׁוִין לְפָנֶיךָ, תָּם וְרָשָׁע אַתָּה מְכַלֶּה. מְרַגְּלִים הִכְעִיסוּ לְפָנֶיךָ בְּדִבַּת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ (במדבר י״ג:ל״ב). וַאֲנִי שֶׁשִּׁמַּשְׁתִּי אֶת בָּנֶיךָ לְפָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, מִקְרֶה אֶחָד לִי וְלָהֶם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לַמֶּלֶךְ שֶׁבִּקֵּשׁ לִישָּׂא אִשָּׁה. שָׁלַח שְׁלוּחָיו לִרְאוֹתָהּ אִם נָאָה אִם לָאו. הָלְכוּ וְרָאוּ אוֹתָהּ. בָּאוּ לַמֶּלֶךְ וְאָמְרוּ לוֹ: רָאִינוּ אוֹתָהּ וְאֵין כְּעוּרָה וַעֲזוּבָה כָּמוֹהָ. שָׁמַע שׁוֹשְׁבִינוֹ וְאָמַר לֵיהּ: לֹא כֵן מָרִי, אֶלָּא אֵין אִשָּׁה נָאָה מִמֶּנָּה בָּעוֹלָם. בָּא לִישָּׂא אוֹתָהּ. אָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָה לִשְׁלוּחֵי הַמֶּלֶךְ, נִשְׁבַּע אֲנִי בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ, שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נִכְנָס כָּאן, מִפְּנֵי שֶׁבִּזִּיתֶם אוֹתָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. בָּא הַשּׁוֹשְׁבִין לִיכָּנֵס, אָמַר לוֹ: אַף אַתָּה לֹא תִּכָּנֵס. אָמַר לוֹ הַשּׁוֹשְׁבִין, אֲנִי לֹא רְאִיתִיהָ וְאָמַרְתִּי לַמֶּלֶךְ שֶׁאֵין נָאָה הֵימֶנָּה בָּעוֹלָם, וְהֵם אָמְרוּ אֵין כְּעוּרָה הֵימֶנָּה. וְעַכְשָׁו הַנַּח לִי וְאֶרְאֶה אִם כִּדְבָרִי אִם כְּדִבְרֵיהֶם. כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנִי, הַמְּרַגְּלִים הוֹצִיאוּ דִּבָּה עַל הָאָרֶץ, וְאָמְרוּ, אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ (במדבר י״ג:ל״ב). אֲבָל אֲנִי לֹא רָאִיתִי אוֹתָהּ וְשִׁבַּחְתִּיהָ לִפְנֵי בָּנֶיךָ וְאָמַרְתִּי, כִּי י״י אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה. וְעַכְשָׁו אֶרְאֶה אוֹתָהּ אִם כִּדְבָרִי אִם כְּדִבְרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְגוֹ׳. אָמַר לֵיהּ: כִּי לֹא תַּעֲבֹר. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, אִם כֵּן הַכֹּל שָׁוִין לְפָנֶיךָ, תָּם וְרָשָׁע אַתָּה מְכַלֶּה.
[ב] דָּבָר אַחֵר: וָאֶתְחַנָּן אֶל י״י – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְגוֹ׳ (קהלת ט׳:י״א). לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ, זֶה עֲשָׂהאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָאִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה (שמואל ב ב׳:י״ח), שֶׁהָיָה רָץ אַחֲרֵי אַבְנֵר. אָמַר לוֹ אַבְנֵר, סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי (שם פסוק כב). וְהָיָה בָּטוּחַ שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ, שֶׁהָיָה קַל בְּרַגְלָיו. מַה כְּתִיב: וַיְמָאֵן לָסוּר וַיַּכֵּהוּ בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ (שם פסוק כג). וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה, זֶה אַבְנֵר. כְּשֶׁהָלַךְ אֵצֶל דָּוִד מַה כְּתִיב: וְיַטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וְיַכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ (שם ג׳:כ״ז). וְהֵיכָן הָיְתָה גְּבוּרָתוֹ. הֱוֵי, לֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה. וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם, זֶה שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיֶחְכַּם מִכָּל הָאָדָם (מלכים א ה׳:י״א). וְהוֹרִידוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכִּסְּאוֹ, וְהָיָה הַמַּלְאָךְ מְזַמֵּן וּמֵבִיא לוֹ כִּכַּר לֶחֶם וּקְעָרָה שֶׁל גְּרִיסִין בְּכָל יוֹם. הֱוֵי, לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם. וְלֹא לַנְּבוֹנִים עֹשֶׁר, זֶה אִיּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי כִּי יַד אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי (איוב י״ט:כ״א). וְלֹא לַיּוֹדְעִים חֵן, זֶה יְהוֹשֻׁעַ. שְׁנֵי דְּבָרִים אָמַר בִּפְנֵי רַבּוֹ, וְאֵלּוּ הֵן וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה וְגוֹ׳ (במדבר י״א:כ״ח). אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, וּמִי יִתֵּן כָּל עַם י״י נְבִיאִים (שם פסוק כט). וְאֶחָד בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה (שמות ל״ב:י״ז). אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, יְהוֹשֻׁעַ, עָלֶיךָ נִשְׁעָנִים וּבְטוּחִים שֶׁתַּנְחִיל אֶת הָאָרֶץ, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לְהַפְרִישׁ בֵּין קוֹל לְקוֹל. אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְגוֹ׳ (שם פסוק יח). הֱוֵי, וְלֹא לַיּוֹדְעִים חֵן. דָּבָר אַחֵר: לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁהָיָה מְקַפֵּץ כָּאֲרִי בְּמַתַּן תּוֹרָה. מַה כְּתִיב שָׁם, וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים (שם י״ט:ג׳), וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם (שם פסוק כה). וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁהָיָה מְנַגֵּחַ בַּמַּלְאָכִים לְמַעְלָה. וּכְשֶׁרָאָה עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִתְיָרֵא. לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: עִיר גִּבּוֹרִים עָלָה חָכָם (משלי כ״א:כ״ב). וְאוֹמֵר: לֶחֶם לֹא אָכַל (שמות ל״ד:כ״ח). וְלֹא לַנְּבוֹנִים עֹשֶׁר, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ יֵלֵךְ נָא י״י בְּקִרְבֵּנוּ (שם ל״ד:ט׳). רַב הוּנָא שָׁאַל לִשְׁמוּאֵל, מַאי דִּכְתִיב: עֵת וּפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם (קהלת ט׳:י״א). אָמַר לוֹ: עָתִיד הוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם וְיֵעָנֶה. אָמַר, מֹשֶׁה אָחַז אֶת הַתְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶתְחַנָּן אֶל י״י וְגוֹ׳.
[ג] דָּבָר אַחֵר: וָאֶתְחַנָּן אֶל י״י – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ (מלכים א ח׳:כ״ח). הֲרֵי בְּהַרְבֵּה שֵׁמוֹת נִקְרֵאת הַתְּפִלָּה, אֵלּוּ הֵן. תְּפִלָּה, תְּחִנָּה, צְעָקָה, זְעָקָה, שַׁוְעָה, רְנָנָה, פְּגִיעָה, נְפִילָה, עֲמִידָה. וְלָמָּה לֹא נִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּאַחַת מֵהֶן אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶתְחַנָּן. אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד מֹשֶׁה וְאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבוֹדֶךָ (שמות ל״ג:י״ח), אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדִיעֵנִי נָא בְּאֵי זוֹ מִדָּה אַתָּה נוֹהֵג עוֹלָמְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹדִיעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶיךָ (שם פסוק יג). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵן, אֲנִי מַרְאֶה לְךָ, אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי וְגוֹ׳ (שם פסוק יט). אָמַר לוֹ: אֵינִי חַיָּב לִבְרִיָּה. כָּל מַה שֶּׁיַּעֲשֶׂה אָדָם מִצְוָה, חִנָּם אֲנִי נוֹתֵן לוֹ. לֹא שֶׁאֲנִי חַיָּב לְכָל בְּרִיָּה כְּלוּם, אֶלָּא חִנָּם אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַחֲנֹתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם (שם). אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, אִם כֵּן עֲשֵׂה עָלַי מִצְוָה וְתֵן לִי חִנָּם. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וָאֶתְחַנָּן.
[ד] דָּבָר אַחֵר: וָאֶתְחַנָּן אֶל י״י – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלַיִם, בָּכוֹ לֹא תִּבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ וְגוֹ׳ (ישעיהו ל׳:י״ט). מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וְעָרָיו נָתַתִּי לָרְאוּבֵנִי וְגוֹ׳. לִמֵּד מֹשֶׁה אֶת בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם הוֹאִיל וְחֹלִי שֶׁלִּי מְסֻכָּן וְעָשָׂה דְּיָיתֵיקֵי וְחִלֵּק כָּל אֲשֶׁר לוֹ, לֹא יֹאמַר הוֹאִיל שֶׁעָשָׂה דְּיָיתֵיקֵי, לֹא יִתְפַּלֵּל עוֹד, אֶלָּא יִתְפַּלֵּל, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵל תְּפִלַּת כָּל בְּרִיָּה, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עָשָׂה דְּיָיתֵיקֵי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָרָיו נָתַתִּי לָרְאוּבֵנִי וְלַגָּדִי, וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח, וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד, וַאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר י״י אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ, וְאֶת יְהוֹשֻׁעַ צִוִּיתִי בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר. הֲרֵי דְּיָיתֵיקֵי. שֶׁמָּא תֹּאמַר, עָמַד לוֹ וְלֹא הִתְפַּלֵּל. תַּלְמוּד לוֹמַר: וָאֶתְחַנָּן אֶל י״י.
וָאֶתְחַנָּן אֶל י״י – לָמָּה. כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לָאָרֶץ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי (תהלים ס״א:ב׳). אַל תִּתְעַלֵּם מִתְּחִנָּתִי. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ. אָמַר לוֹ: מִקְּצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף לִבִּי (שם פסוק ג). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַב לְךָ אַל תּוֹסֵף (דברים ג׳:כ״ו). אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אַתָּה קְרָאְתַּנִי מֹשֶׁה עַבְדִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא כֵן עַבְדִי מֹשֶׁה (במדבר י״ב:ז׳). אֲנִי עֶבֶד, וְלִוְיָתַן עֶבֶד. וַאֲנִי מִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ, וְהוּא מִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִרְבָּה אֵלֶיךָ תַּחֲנוּנִים אִם יְדַבֵּר אֵלֶיךָ רַכּוֹת (איוב מ׳:כ״ז). תְּחִנַּת לִוְיָתָן שָׁמַעְתָּ וְכָרַתָּ עִמּוֹ בְּרִית וְקִיַּמְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲיִכְרֹת בְּרִית עִמָּךְ תִּקָּחֶנּוּ לְעֶבֶד עוֹלָם (שם פסוק כח). וַאֲנִי עַבְדְּךָ, וְאָמַרְתָּ לִי, הִנֵּה אֲנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית וְגוֹ׳ (שמות ל״ד:י׳), וְלֹא קִיַּמְתָּ, אֶלָּא אָמַרְתָּ, וּמוּת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה וְגוֹ׳ (דברים ל״ב:נ׳). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתֶךָ, וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי וְגוֹ׳ (שמות כ״א:ה׳). וַאֲנִי אָהַבְתִּי אוֹתְךָ וְתוֹרָתְךָ וּבָנֶיךָ, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי (שם), אֵינִי מְבַקֵּשׁ לָמוּת. וְהִגִּישׁוֹ אֲדוֹנָיו וְגוֹ׳, וַעֲבָדוֹ לְעוֹלָם (שם פסוק ו), וְלֹא קִיַּמְתָּ עִמִּי. וְעַכְשָׁו בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי וְאֶל תִּתְעַלֵּם מִתְּחִנָּתִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַב לְךָ (דברים ג׳:כ״ו), בַּעַל דִּין שֶׁלְּךָ כְּבָר הוֹצִיא עָלֶיךָ גְּזֵרָה שֶׁתָּמוּת, וְכָל הַבְּרִיּוֹת כְּמוֹתְךָ. אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁאָכַל מִן הָאִילָן, גָּזַר מִיתָה לַכֹּל.
[Parashat Vaetchanan]
[Siman 1] (Deut. 3:23:) “I besought the Lord.” This text is related (to Job 9:22), “It is all one; therefore, I say, ‘He destroys the innocent and the wicked.’” Moses said, “Master of the world, everything is equal before you. There is one determination for the righteous and for the wicked.” Similarly also Solomon says (in Eccl. 9:2), “Since everything [happens] to everyone, the same lot [falls] to the righteous and to the wicked, [to the good, to the clean and to the unclean, to the one who sacrifices and to the one who does not sacrifice; as it is with the good, so it is with the sinner; the one who takes an oath is like one who fears an oath].” (Eccl. 9:2:) “To the righteous” refers to Noah.⁠1 R. Phinehas [said] in the name of R. Johanan, [who spoke] in the name of R. Eliezer the son of R. Jose the Galilean, “When Noah came out of the ark, the lion bit him and maimed him so that he became unfit to offer sacrifice; so his son Shem offered sacrifice in his place.” (Eccl. 9:2, cont.:) “And to the wicked” refers to Pharaoh Necho. When he wanted to sit on Solomon's throne [and] did not know its mechanism,⁠2 a lion which was on the throne3 bit him and maimed him. The former died with a limp, and the latter died with a limp. (Eccl. 9:2, cont.:) “To the good” refers to Moses, as stated (in Exod. 2:2), “And when she saw that he was good,” in that he was born circumcised.⁠4 (Eccl. 9:2, cont.:) “To the clean” refers to Aaron, who would cleanse the sins of Israel. (Eccl. 9:2, cont.:) “And to the unclean,” refers to the spies. The one group (i.e., the spies) uttered slander against the land of Israel, while the other (i.e., Moses and Aaron) uttered praise for the land of Israel; [still] the former did not enter [the land], nor did the latter enter it. (Eccl. 9:2, cont.:) “To the one who sacrifices” refers to Josiah, as stated (in II Chron. 35:7), “Then Josiah donated to the lay people a flock of lambs and kids, all for Passover sacrifices.” (Eccl. 9:2, cont.:) “And to the one who does not sacrifice” refers to Ahab, who abolished the sacrifices from upon the altar, since this is what is written (in II Chron. 18:2), “where Ahab slaughtered sheep and cattle for him (i.e., for Jehoshaphat).” “For him” he slaughtered, but for sacrifices he did not slaughter. [Nevertheless] the former died by arrows, as written (in II Chron. 35:23), “Then the archers shot King Josiah,”5 and the latter died by arrows, as written (in I Kings 22:34 = II Chron. 18:33), “But a certain man drew his bow at random and struck the king of Israel….” (Eccl. 9:2, cont.:) “As it is for the good refers to David, of whom it is stated (in I Sam. 16:12), “And they sent and they brought him, and he was ruddy with beautiful eyes and a good appearance.” (Eccl. 9:2, cont.:) “So it is with the sinner” refers to Nebuchadnezzar, of whom it is written (in Dan. 4:24), “atone for your sinning through righteousness.” The former built the Temple and reigned forty years. The latter destroyed the Temple and reigned forty years. (Eccl. 9:2, cont.:) “The one who takes an oath (without keeping it)” refers to Zedekiah, of whom it is written (in II Chron. 36:13), “And he also rebelled against Nebuchadnezzar who had made him take an oath by God.” What was his rebellion?⁠6 Zedekiah discovered Nebuchadnezzar as he was eating a live rabbit. Nebuchadnezzar said to Zedekiah, “Swear to me that you will not reveal it.” He swore to him. In the end he was inwardly sorry, and he had his oath absolved. When the other kings heard [what Nebuchadnezzar did], they disparaged him. [Moreover] they were saying against him, “Be aware of who is ruling the earth, one who eats live rabbit!” When Nebuchadnezzar heard [what they were saying], he sent to have the Sanhedrin7 and Zedekiah come to him. He said to them, “Have you seen what Zedekiah has done to me; did he not swear to me?” [Zedekiah] said to him, “I had my oath absolved.” He (Nebuchadnezzar) said to the Sanhedrin, “Can an oath be absolved?” They said to him, “One absolves [an oath, if there is] danger to one's life.” He said to them, “When?” They said to him, “On the same day.” He said to them, “In the presence of him [to whom the oath was sworn] or not in his presence?” They said to him, “In his presence.” He said to them, “And what was the reason you did not say [so] to Zedekiah?” Immediately (in the words of Lam. 2:10), “The elders of the Daughters of Zion sit on the ground in silence.” R. Isaac said, “[This teaches that] they removed the pillows and cushions from beneath them.” (Eccl. 9:2, cont.:) “Like one who fears an oath.” This refers to Samson, [as stated (in Jud. 15:12),] “then Samson said to them, ‘Swear to me that you yourselves will not attack me.’” From here [we know] that he feared an oath. [The former died with his eyes gouged out, and the latter died with his eyes gouged out.] The former died with his eyes gouged out according to what is stated (in II Kings 25:7 = Jer. 39:7 = Jer. 52:11), “then he put out Zedekiah's eyes.” This was one of seven who were like the first Adam [in one feature.⁠8 In the case of] Zedekiah [it was] because of his eyes. So they thrust iron lances9 into his eyes, but his eyes were not put out until they slaughtered his children before his eyes, and then they put out his eyes. It is so stated (II Kings 25:7), “And they slaughtered the children of Zedekiah before his eyes and then he put out Zedekiah's eyes.” Samson also [died with his eyes gouged out, as stated (in Jud. 16:21), “] “So the Philistines seized him and gouged out his eyes.” Another interpretation (of Eccl. 9:2), “Since everything [happens] to everyone.” Moses said in front of the Holy One, blessed be He, “Master of the world, everything is the same for You; You destroy (according to Job 9:22) ‘the innocent and the wicked.’ The spies provoked You with anger by slandering the land, as stated (in Numbers 13:32), ‘And they put out slander against the land,’ while I have served your children forty years in the wilderness. [Yet] the same lot is [in store] for me as for them.” A parable: To what is the matter comparable? To a king who wanted to take a wife. He sent emissaries10 to see whether she was beautiful or not. They went to see her. [Then] they came [back] and said to him, “We have seen her and there is no one more desolate and ugly than she.” When her sponsor heard, he said, “My Lord, there is no one in the world more beautiful than she.” He came to marry her. The father of the young woman said to the king's emissaries, “I swear by the life of the king that not one of you shall come to [the wedding feast], seeing that you humiliated her before the king.” When the sponsor came to enter, he said to him, “You also may not come in.” The sponsor said to him, “I did not see her and [yet] I told the king that there was no one more beautiful than she, while those said, ‘There is no one more ugly than she.’ And now allow me [to enter] and I shall see whether [she is] like my report or like their report.” Similarly Moses said to the Holy One, blessed be He, “My master, the spies uttered slander, [in describing the land (in Numb. 13:32) as] ‘a land that eats up its inhabitants.’ I, however, have not seen it, but I have praised it before Your children (in Deut. 8:7), ‘For the Lord your God is bringing you unto a good land.’ And now I shall see whether [it is] like my report or like their report.” Thus it is stated (in Deut. 3:25), “Please let me cross over and see the good land […].” He said to him (in Deut. 3:27), “For you shall not cross over [this Jordan].” Moshe said to him, “If so, everything is the same for You. You destroy (in accordance with Job 9:22) ‘the innocent and the wicked.’”
[Siman 2] Another interpretation [of] "I pleaded with the Lord" (Deuteronomy 3:23): This is [the meaning of] that which was stated by the verse (Ecclesiastes 9:11), "The race is not won by the swift, [nor the battle by the valiant; nor is bread won by the wise, nor wealth by the intelligent, nor favor by the learned; for the time of mischance comes to all].⁠" "The race is not won by the swift,⁠" that is Asahel, as stated (II Samuel 2:18), "Asahel was swift of foot, like a gazelle in the open field.⁠" He was running after Avner, [and] Avner said to him (II Samuel 2:22), "Turn yourself away from behind me,⁠" but he was confident that he [could] flee (if necessary), as he was swift of foot. What is written? "And he refused to turn away, so Avner struck him in the belly with a backward thrust of his spear.⁠" "Nor the battle by the valiant,⁠" that is Avner. What is written when he went to David? "Yoav took him aside within the gate to talk to him privately; there he struck him in the belly" (II Samuel 3:27). Thus, "nor the battle by the valiant.⁠" "Nor is bread won by the wise,⁠" that is Shlomo, as it is stated (I Kings 5:11), "And he was wiser than all men.⁠" Yet the Holy One, blessed be He, brought him down from his thrown, and had an angel designated to bring him a loaf of bread and a plate of barley every day. Thus, "nor is bread won by the wise. "Nor wealth by the intelligent,⁠" that is Iyov; as it is stated (Job 19:21), " Pity me, pity me, you are my friends; for the hand of God has struck me.⁠" "Nor favor by the learned,⁠" that is Yehoshua. He said two things in front of his master (Moshe) and these were them: "And Yehoshua son of Nun, Moshe's attendant [from his youth, spoke up and said, 'My lord Moshe, restrain them']" (Numbers 11:28). [To this] Moshe said to him (Numbers 11:29), "Would that all the nation of the Lord be prophets!⁠" And the [other time] was with the story of the [golden] calf, as it is stated (Exodus 32:17), "When Yehoshua heard the sound of the people in its boisterousness, he said to Moshe, 'There is a sound of war in the camp.'" [And to this] Moshe said to him, "Yehoshua, they are depending on you and trusting you to acquire the land and [yet] you do not know how to distinguish between one sound and another; 'It is not the sound of the tune of triumph...' (Exodus 32:18).⁠" Thus, "nor favor by the learned.⁠" Another interpretation: "The race is not won by the swift,⁠" that is Moshe, as he leaped like a lion at the giving of the Torah. What is written over there? "And Moshe went up to God" (Exodus 19:3). [But then it is written (Exodus 19:25), "And Moshe went down to the people.⁠" "Nor the battle by the valiant,⁠" that is [also] Moshe. As he gored angels above, but when he saw Og, the king of Bashan, he was frightened. "Nor is bread won by the wise,⁠" that is [also] Moshe. As it is stated (Proverbs 21:22), "One wise man prevailed over a city of warriors.⁠" [Yet] it states (Exodus 34:28), "he did not eat bread.⁠" "Nor wealth by the intelligent,⁠" that is [also] Moshe, as it is stated about him (Exodus 34:9), "If I have found favor in Your eyes, may the Lord go among us.⁠" Rav Huna asked Shemuel, "What is [the meaning of] 'for the time of mischance (fega, which is a word also used for a prayer encounter) comes to all?'" He said to him, "It is in the future that a person will pray and be answered.⁠" He said, "Moshe seized prayer [but was not answered], as stated, 'I pleaded with the Lord....'"
[Siman 3] (Deut. 3:23:) “I besought the Lord.” This text is related (to I Kings 8:30 // II Chron. 6:21), “And may You harken unto the prayer of Your servant and to his supplication.” See, prayer is designated by many names:⁠11 (1) prayer, (2) beseeching, (3) call, (4) cry, (5) outcry, (6) chant, (7) encounter, (8) falling and (9) amidah.⁠12 Why did Moses only pray under the word, "beseeching (rt.: hnn)"? [This is the usage here] where it is stated (in Deut. 3:23), “I besought (rt.: hnn) the Lord.” It is simply that when Moses stood there and said to the Holy One, blessed be He, (in Exod. 33:18), “Please show me Your glory,” he said to Him, “Master of the world, please show me by what principle You run Your world.” It is so stated (in Exod. 33:13), “please show me Your principle.” The Holy One, blessed be He, said to him, “Yes, I will show you; (in Exod. 33:19:) ‘I will make all My goodness pass before you, and I will call….’” [The Holy One, blessed be] He, said to him, “I have no obligation to [any] creature. Anytime a person does a commandment, I give him [reward] as a favor. Not that I have any obligation to any creature, but I do it as a favor.” Thus it is stated (ibid., cont.), “I will be gracious (rt.: hnn) to whom I will be gracious […].” Moses said to him, “If so, do me a kindness, make a commandment for me and grant [the reward] to me as a favor (rt.: hnn).” Ergo (in Deut. 3:23), “I besought [the Lord].”
[Siman 4] Another interpretation (of Deut. 3:23), “I besought [the Lord].” This text is related (to Is. 30:19), “Indeed, O people in Zion, inhabitants of Jerusalem, you shall surely weep no more, He will surely show you compassion (rt.: hnn)]….” What is written above the matter (in Deut. 3:12)? “And its cities I gave to the Reubenites [and to the Gadites].” Moses taught [all] who come into the world that one should not say that, whereas he is dangerously ill, has made a will13 and divided all that he has; he should not say that whereas he has made a will, he will no longer pray. Rather he should pray, because the Holy One, blessed be He, does not disqualify the prayer of [any] creature. See here. Moses made a will, as stated (in Deut. 23:12-21), “and its cities I gave to the Reubenites and to the Gadites [….] Yair ben Manasseh received […]. To Machir I gave Gilead. And to the Reubenites and the Gadites I gave […]. Then I charged you at that time, saying [...]. I also charged Joshua at that time], saying.” Ergo, [Moses made] a will. Lest you say, “He ceased and did not pray,” the text reads (in Deut. 3:23) “I besought the Lord.” (Deut. 3:23:) “I besought the Lord.” For what? That he should enter the land. This text is related (to Ps. 61:2), “Hear my song of prayer, O God”; (Ps. 55:2) “Do not hide yourself from my beseeching.” He said to him, “What do you want.” He said to him (in vs. 3) “From the end of the earth (which can also be read as land), I call unto You when my heart is faint.” The Holy One, blessed be He, said to him (in Deut. 3:26), “Enough from you; do not [ever speak unto Me on this matter] again.” Moses said to him, “Master of the universe, You addressed me as, ‘My servant Moses,’ as stated (in Numb. 12:7), ‘Not so with My servant ('eved) Moses.’ I am a servant ('eved), and Leviathan is a servant ('eved). I act the suppliant before You, and he acts the suppliant before You, as stated (in Job 40:27), ‘Will he make many supplications unto you?’ The supplication of Leviathan You hear; for You have made a covenant with him and sustain him, as stated (in Job 40:28), ‘Will he make a covenant with You for You to take him as Your servant ('eved) forever?’14 Now I am Your servant ('eved), You have said to me (in Exod. 34:10), ‘I hereby make a covenant….’ But You have not carried it out. Instead you have said to me (in Deut. 32:50), ‘And you shall die on the mountain that you [are ascending]….’ And not only that, but you have written in the Torah and said (in Exod. 21:5), ‘But if the slave ('eved) says, “I love [my master],”’ yet I loved You, and Your Torah and Your children, ‘I will not go away a free person,’ I do not wish to die. (Exod. 21:6:) ‘Then his master shall bring him [before God] …, and he shall serve him forever.’ But You have not carried it out with me. So now please, (Ps. 61:2) ‘Hear my song of prayer, O God’; (Ps. 55:2) ‘Do not hide yourself from my beseeching.’” The Holy One, blessed be He, said to him, (Deut. 3:26) “’Enough from you!’ The litigant against you has already made a decision over you that you and all creatures like you are to die. When the first Adam ate from the tree, he caused death for all.”
1. Lev. R. 20:1; Eccl. R. 9:2:1; PRK 26:1; cf. Tanh., Lev. 6:1; above, Lev. 6:1.
2. Gk.: manganon.
3. I Kings 10:19-20 = II Chron. 9:18-19.
4. Sot. 12a; Exod. R. 1:20.
5. Cf. yQid. 1:7 (61a); Ta‘an 23b; MQ 28b; Sanh. 48b.
6. Ned. 65a.
7. Gk.: Synedrion.
8. Cf. Sot. 10a.
9. Gk.: logchai.
10. Shulahin. The word represents the Hebrew concept behind the Greek and Latin words translated “apostles” and denotes people having the ancient equivalent of a power of attorney.
11. Sifre to Deut. 3:23 (26); Deut. R. 2:1.
12. Standing, which is the name given to The Eighteen Blessings (Shemone ‘Esreh) of the daily liturgy.
13. Gk.: diatheke.
14. The standard translation of You here is that it referring to Job and not to God. But the midrash understands it otherwise.

פרשת ואתחנן

[א] ואתחנן אל ה׳ וגו׳ (דברים ג׳:כ״ג). זש״ה אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה (איוב ט׳:כ״ב), אמר משה רבונו של עולם הכל שוין לפניך גזירה אחת לצדיקים ולרשעים, וכן שלמה אמר הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזובח ולאשר איננו זובח כטוב כחוטא הנשבע כאשר שבועה ירא (קהלת ט׳:ב׳), לצדיק זה נח, ר׳ פנחס בשם ר׳ יוחנן בשם ר׳ אלעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי נח עם כשהוא יוצא מן התיבה הכישו הארי ושברו, ולא היה כשר להקריב קרבן, והקריב שם בנו תחתיו. לרשע, זה פרעה נכו, בשעה שביקש לישב על כסא שלמה, לא היה יודע מנגנון שלו, הכישו הארי שבכסא ושברו, זה מת צולע וזה מת צולע. לטוב זה משה, שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב׳:ב׳), שנולד מהול. לטהור זה אהרן, שמטהר עוונותיהם של ישראל. לטמא, אלו מרגלים, אלו אמרו גנותה של ארץ ישראל, ואלו אמרו שבחה של ארץ ישראל, אלו לא נכנסו ואלו לא נכנסו. לזובח זה יאשיהו, שנאמר וירם יאשיהו לבני העם צאן כבשים וגו׳ (דברי הימים ב ל״ה:ז׳). ולאשר איננו זובח, זה אחאב, שביטל קרבנות מעל המזבח, והכתיב ויזבח לו אחאב צאן ובקר (שם י״ח:ב׳), לו לזבח, ולא לקרבנות, זה מת בחיצים, דכתיב ויורו (המורים) [היורים] למלך יאשיהו (שם ל״ה:כ״ג), וזה מת בחיצים, דכתיב ואיש (מושך) [משך] בקשת לתומו (מלכים א כ״ב:ל״ד). כטוב, זה דוד, שנאמר עם יפה עינים וטוב רואי (שמואל א ט״ז:י״ב). כחוטא, זה נבוכדנצר, דכתיב חטאך בצדקה פרוק (דניאל ד׳:כ״ד), זה בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה, וזה חרב בית המקדש ומלך ארבעים שנה. נשבע, זה צדקיהו דכתיב בו וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים (דברי הימים ב ל״ו:י״ג), מאי מרדותיה, אשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דקא אכיל ארניבתא חיה, א״ל נבוכדנצר לצדקיהו אישתבע לי דלא מגלית, אישתבע ליה, לסוף הווה מצטער בגופיה, איתשיל אשבועתיה, והגיד לה׳ מלכים שהמשילו נבוכדנצר עליהם, שמעו מלכי אחריני והוו מבזו ליה, והוו אמרין ליה זהו מושל ארץ שאוכל ארנבת חיה, שמע נבוכדנצר ושלח לאיתויי הסנהדרין וצדקיהו, אמר להו חזיתון מה עביד בי צדקיהו, אמר להו אישתילית אשבועתי, אמר לסנהדרין מי משתלין אשבועתא, אמרו ליה משתלין לסכנת נפשות, אמר להו אימת, אמרו לו בו ביום, בפניו או שלא בפניו, אמרו לו בפניו, ומאי טעמא לא אמריתון לצדקיהו, מיד ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון (איכה ב׳:י׳), אמר ר׳ יצחק ששמטו כרים וכסתות מתחתיהן. כאשר שבועה ירא, זה שמשון, (שאמר) [ויאמר] להם [שמשון] השבעו לי פן תפגעון בי אתם (שופטים ט״ו:י״ב), מכאן שהיה שבועה ירא, זה מת בניקור עינים וזה מת בניקור עינים, [זה מת בניקור עינים], שנא׳ ואת עיני צדקיהו עור (מלכים ב כ״ה:ז׳), זה אחד משבעה שנדמו לאדם הראשון, צדקיהו בעיניו ונעצו בו לולכיות של ברזל ולא נתעוורו עיניו, עד ששחטו בניו לעיניו, שנאמר וישחט מלך בבל וגו׳ (ירמיהו ל״ט:ו׳). ושמשון [מת בניקור עינים שנאמר] ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו (שופטים י״ז:כ״א).
[ב] ד״א הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע, אמר משה [לפני הקב״ה רבון העולמים] הכל שווין לפניך תם ורשע (אתה) [הוא] מכלה (איוב ט׳:כ״ב), מרגלים הכעיסו לפניך בדיבת הארץ, ואני ששימשתי את בניך במדבר ארבעים שנה, מקרה אחד לי ולהם, משל למה הדבר דומה, למלך שביקש לישא אשה, שלח שלוחין לראותה, אם נאה היא ולא לאו, הלכו וראו אותה, באו ואמרו לו ראינו אותה, ואין עזובה וכעורה ממנה, שמע שושבינה ואמר מרי אין נאה הימנה בעולם, בא לישא אותה, אמר אבי הנערה לשלוחי המלך, נשבע אני שאין אחד מכם נכנס, כיון שבזיתם אותה לפני המלך, בא השושבין ליכנס, ואמר ליה אף אתה לא תכנס, אמר ליה השושבין אני לא ראיתיה, ואמרתי למלך שאין נאה הימנה, ואותם אמרו אין כעורה הימנה, ועכשיו אראה אם כדבריי אם כדבריהם, כך אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם המרגלים דברו לשון הרע, ארץ אוכלת יושביה (במדבר י״ג:ל״ב), אבל אני לא ראיתי אותה ושיבחתי אותה לפני בניך, ואמרתי כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו׳ (דברים ח׳:ז׳), ועכשיו אראה אותה אם כדבריי אם כדבריהם, שנאמר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה (שם ג׳:כ״ה), אמר ליה כי לא תעבור (שם שם:כ״ז), אמר ליה אם כן הכל שוין לפניך, תם ורשע הוא מכלה.
[ג] ד״א ואתחנן אל ה׳. זש״ה ושמעת אל (תפלת) [תחנת] עבדך (מלכים ב ח׳:ל׳), הרבה שמות נקראת התפלה, תפלה, תחנה, צעקה, זעקה, שוועה, רננה, פגיעה, נאקה, קריאה, עתירה, עמידה, חילוי, למה לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים, שנאמר ואתחנן אל ה׳, אלא בשעה שעמד משה ואמר לפני הקב״ה הראני נא את כבודך (שמות ל״ג:י״ח), א״ל רבונו של עולם הראיני נא באיזו מדה אתה מנהיג עולמך, א״ל הקב״ה אני אראה לך, ויאמר אני אעביר כל טובי (שם שם:י״ט) א״ל הקב״ה איני חייב לבריה כלום, אלא חנם אני נותן להם, שנאמר וחנותי את אשר אחון (שם שם), [א״ל משה א״כ עשה עמי מצוה ותן לי חנם, לפיכך אמר ואתחנן].
[ד] ד״א ואתחנן. זש״ה כי עם בציון ישב בירושלם [בכה לא תבכה חנון יחנך וגו׳] (ישעיהו ל׳:י״ט), מה כתיב למעלה מן הענין, ועריו נתתי (לבני ראובן לבני גד) [לראובני ולגדי] (דברים ג׳:י״ב), לימד משה את באי עולם, שלא יאמר אדם הואיל וחולה שלו מסוכן, ועשה דייתיקי, וחילק כל אשר לו, לא יאמר הואיל ועשה דייתיקי לא יתפלל עוד, אלא יתפלל, שאין הקב״ה פוסל תפלת (בריא) [כל בריה], שהרי משה עשה דייתיקי, שנאמר ועריו נתתי לראובני ולגדי [וגו׳], יאיר בן מנשה וגו׳ (שם יד), ולמכיר נתתי את הגלעד (שם טו), ולראובני ולגדי נתתי [וגו׳] (שם טז), (ואצוה) [ואצו] אתכם בעת ההיא לאמר [וגו׳] (שם יח), ואת יהושע צויתי [בעת ההיא] לאמר וגו׳ (שם שם:כ״א), [הרי דייתיקי, שמא תאמר עמד לו ולא התפלל, תלמוד לומר ואתחנן אל ה׳].
[ה] ואתחנן אל ה׳. למה כדי שיכנס לארץ, זש״ה שמעה אלהים (צדק) [רנתי] וגו׳ (תהלים ס״א:ב׳), אמר ליה מה אתה מבקש, אמר ליה מקצה הארץ אליך אקרא בעטוף לבי (שם שם:ג׳), א״ל הקב״ה רב לך אל תוסף (דברים ג׳:כ״ז), [א״ל משה] רבונו של עולם אתה קראתני משה עבדי, לא כן עבדי משה (במדבר י״ב:ז׳), אני עבד ולויתן עבד, אני מתחנן לפניך, והוא מתחנן לפניך, שנאמר הירבה אליך תחנונים (איוב מ׳:כ״ז), תחינת לויתן שמעת וכרת עמו ברית וקיימתו, שנאמר היכרות ברית עמך תקחנו לעבד עולם (שם שם:כ״ח), ואני עבדך ואמרת לי, הנה אנכי כורת ברית (שמות ל״ד:י׳), ולא קיימתה, אלא אמרת לי, ומות בהר וגו׳ (דברים ל״ב:נ׳), ולא עוד אלא כתבת בתורה ואמרת, ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני וגו׳ (שמות כ״א:ה׳), ואני אהבתי אותך ותורתך ובניך, לא אצא חפשי (שם), איני מבקש למות, והגישו אדוניו אל האלהים ועבדו לעולם (שם שם:ו׳), ולא קיימת עמי, ועכשיו בבקשה שמעה אלהים רנתי (תהלים ס״א:ב׳), ואל תתעלם מתחנתי (שם נ״ה:ב׳), א״ל הקב״ה אי אפשר, רב לך (דברים ג׳:כ״ו), בעל דין שלך כבר הוציא עליך גזירה שתמות וכל הבריות כמותך.
אדם הראשון שאכל מן האילן גרם מיתה לכל, ד״א ויאמר ה׳ רב לך בעל דין שלך כבר הקדימך, שכבר אמר איוב מי יתן שומע לי [הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי] (איוב לא לה, ואיזה [ספר], זה ספר תולדות אדם (בראשית ה׳:א׳), ומה אמר איוב, קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו (איוב ג׳:י״ט), הוי רב לך אל תוסף דבר.
[Parashat Vaetchanan]
[1] (Deut. 3:23:) I BESOUGHT THE LORD…. This text is related (to Job 9:22): IT IS ALL ONE; THEREFORE, I SAY: HE DESTROYS THE INNOCENT AND THE WICKED. Moses said: Sovereign of the World, everything is equal before you.⁠1 There is one determination for the righteous and for the wicked. Similarly also Solomon says (in Eccl. 9:2): SINCE EVERYTHING <HAPPENS> TO EVERYONE, THE SAME LOT <FALLS> TO THE RIGHTEOUS AND TO THE WICKED, TO THE GOOD, TO THE CLEAN AND TO THE UNCLEAN, TO THE ONE WHO SACRIFICES AND TO THE ONE WHO DOES NOT SACRIFICE. AS IT IS WITH THE GOOD, SO IT IS THE SINNER; THE ONE WHO TAKES AN OATH IS LIKE ONE WHO FEARS AN OATH. (Eccl. 9:2:) TO THE RIGHTEOUS refers to Noah.⁠2 R. Pinhas <said> in the name of R. Johanan, <who spoke> in the name of R. Eleazar the son of R. Jose the Galilean: When Noah came out of the ark, the lion bit him and maimed him so that he became unfit to offer sacrifice; so his son Shem offered sacrifice in his place.⁠3 (Eccl. 9:2, cont.:) AND TO THE WICKED refers to Pharaoh Necho. When he wanted to sit on Solomon's throne <and> did not know its mechanism,⁠4 a lion which was on the throne5 bit him and maimed him. The former died with a limp, and the latter died with a limp. (Eccl. 9:2, cont.:) TO THE GOOD refers to Moses, as stated (in Exod. 2:2): AND WHEN SHE SAW THAT HE WAS GOOD, in that he was born circumcised.⁠6 (Eccl. 9:2, cont.:) TO THE CLEAN refers to Aaron, who would cleanse the sins of Israel. (Eccl. 9:2, cont.:) AND TO THE UNCLEAN refers to the spies. The one group (i.e., the spies) uttered slander against the land of Israel, while the other (i.e., Moses and Aaron) uttered praise for the land of Israel; <still> the former did not enter <the land>, nor did the latter enter it. (Eccl. 9:2, cont.:) TO THE ONE WHO SACRIFICES refers to Josiah, as stated (in II Chron. 35:7): THEN JOSIAH DONATED TO THE LAY PEOPLE A FLOCK OF LAMBS <AND KIDS, ALL FOR PASSOVER SACRIFICES>. (Eccl. 9:2, cont.:) AND TO THE ONE WHO DOES NOT SACRIFICE refers to Ahab, who abolished the sacrifices from upon the altar, since this is what is written (in II Chron. 18:2): WHERE AHAB SLAUGHTERED SHEEP AND CATTLE FOR HIM <IN ABUNDANCE>, (ibid.:) FOR HIM (i.e., for Jehoshaphat) as a feast and not for sacrificial offerings. <Nevertheless> the former died by arrows, as written (in II Chron. 35:23): THEN THE ARCHERS SHOT KING JOSIAH,⁠7 and the latter died by arrows, as written (in I Kings 22:34 = II Chron. 18:33): BUT A CERTAIN MAN DREW HIS BOW AT RANDOM <AND STRUCK THE KING OF ISRAEL>. (Eccl. 9:2, cont.:) AS IT IS FOR THE GOOD refers to David, of whom it is stated (in I Sam. 16:12): WITH BEAUTIFUL EYES AND A GOOD APPEARANCE. (Eccl. 9:2, cont.:) SO IT IS THE SINNER refers to Nebuchadnezzar, of whom it is written (in Dan. 4:24 [27]): ATONE FOR YOUR SINNING THROUGH RIGHTEOUSNESS. The former built the Temple and reigned forty years. The latter destroyed the Temple and reigned forty years. (Eccl. 9:2, cont.:) THE ONE WHO TAKES AN OATH (without keeping it) refers to Zedekiah, of whom it is written (in II Chron. 36:13): AND HE ALSO REBELLED AGAINST NEBUCHADNEZZAR WHO HAD MADE HIM TAKE AN OATH BY GOD. What was his rebellion?⁠8 Zedekiah discovered Nebuchadnezzar as he was actually eating a live rabbit. Nebuchadnezzar said to Zedekiah: Swear to me that you will not reveal it. He swore to him. In the end he was inwardly sorry. He had his oath absolved and told the five kings who had allowed Nebuchadnezzar to rule over them. When the other kings heard <what he did>, they despised him. Moreover they were saying against him: Should this man be ruling the earth, when he eats live rabbit! When Nebuchadnezzar heard <what they were saying>, he sent to have the Sanhedrin9 and Zedekiah come to him. He said to them: Have you seen what Zedekiah has done to me? <Zedekiah> said to them: I had my oath absolved. He (Nebuchadnezzar) said to the Sanhedrin: Who absolved the oath? They said to him: One absolves <an oath, if there is> danger to one's life. He said to them: When? They said to him: On the same day. <He said to them:> in the presence of him <to whom the oath was sworn> or not in his presence? They said to him: In his presence. <He replied:> But what was the reason for not saying so to Zedekiah? Immediately (in the words of Lam. 2:10): THE ELDERS OF THE DAUGHTERS OF ZION SIT ON THE GROUND AND SILENCE. R. Isaac said: <This teaches that> they removed the pillows and cushions from beneath them. (Eccl. 9:2, cont.:) LIKE ONE WHO FEARS AN OATH. This refers to Samson, {since it says (in Jud. 15:12):} [THEN SAMSON SAID] TO THEM. SWEAR TO ME THAT YOU YOURSELVES WILL NOT ATTACK ME. From here <we know> that he feared an oath. The former died with his eyes gouged out, and the latter died with his eyes gouged out. [The latter died with his eyes gouged out] according to what is stated (in II Kings 25:7 = Jer. 39:7 = Jer. 52:11): THEN HE PUT OUT ZEDEKIAH'S EYES. This was one of seven who were like the first Adam <in one feature>.⁠10 <In the case of> Zedekiah <it was> because of his eyes. So for they thrust iron lances11 into his eyes, but his eyes were not put out until they slaughtered his children before his eyes. It is so stated (in Jer. 39:6 = Jer. 52:10 // II Kings 25:7): AND THE KING OF BABYLON SLAUGHTERED <THE CHILDREN OF ZEDEKIAH BEFORE HIS EYES (AT RIBLAH)>. Samson also [died with his eyes gouged out, as stated (in Jud. 16:21):] SO THE PHILISTINES SEIZED HIM AND GOUGED OUT HIS EYES.
[2] Another interpretation (of Eccl. 9:2): SINCE EVERYTHING <HAPPENS> TO EVERYONE, THE SAME LOT <FALLS> TO THE RIGHTEOUS AND TO THE WICKED. Moses said [to the Holy One: Sovereign of the Universe,] everything is the same for you; (according to Job 9:22) {YOU DESTROY} [HE DESTROYS] THE INNOCENT AND THE WICKED. The spies provoked you with anger by slandering the land, while I have served your children forty years in the wilderness. Is the same lot [in store] for me as for them? A parable: To what is the matter comparable? To a king who wanted to take a wife. He sent emissaries12 to see whether she was beautiful or not. They went to see her. <Then> they came <back> and said to him: We have seen her and there is no one more desolate and ugly than she. When her sponsor heard, he said: My Lord, there is no one in the world more beautiful than she. He came to take her. The father of the young woman said to the king's emissaries: I swear that none of you shall come to <the wedding feast>, seeing that you humiliated her before the king. When the sponsor came to enter, he said to him: You also may not come in. The sponsor said to him: Did I not see her and tell the king that there was no one more beautiful than she, while those said: There is no one more ugly than she? And now I shall see whether <she is> like my report or like their report. Similarly Moses said to the Holy One: Sovereign of the World, the spies uttered slander, <in describing the land (in Numb. 13:32) as> A LAND THAT EATS UP ITS INHABITANTS. I, however, have not seen it, but I have praised it before your children (in Deut. 8:7): FOR THE LORD YOUR GOD IS BRINGING YOU UNTO A GOOD LAND…. And now I shall see whether <it is> like my report or like their report. Thus it is stated (in Deut. 3:25): PLEASE LET ME CROSS OVER AND SEE THE GOOD LAND. He said to him (in Deut. 3:27): <GO UP TO THE TOP OF PISGAH …,> FOR YOU SHALL NOT CROSS OVER <THIS JORDAN>. He said to him: If so, everything is the same for you. (In accordance with Job 9:22) HE DESTROYS THE INNOCENT AND THE WICKED.
[3] (Deut. 3:23:) I BESOUGHT THE LORD. This text is related (to I Kings 8:30 // II Chron. 6:21): AND YOU SHALL HARKEN UNTO THE {PRAYER} [SUPPLICATION] OF YOUR SERVANT. Prayer is designated by many names.⁠13 (1) Prayer, (2) beseeching, (3) call, (4) cry, (5) outcry, (6) chant, (7) supplication, (8) wailing, (9) calling, (10) plea, (11) Amidah,⁠14 (12) entreaty. Why did Moses only pray under the word, "beseeching (rt.: HNN)"? <This is the usage here> where it is stated (in Deut. 3:23): I BESOUGHT (rt.: HNN) THE LORD. It is simply that when Moses stood there and said to the Holy One (in Exod. 33:18): PLEASE SHOW ME YOUR GLORY, he said to him: Sovereign of the World, please show me by what principle you run your world. The Holy One said to him: I will show you. (Exod. 33:19:) AND HE SAID: I WILL MAKE ALL MY GOODNESS PASS [BEFORE YOU]. The Holy One said to him: I have no obligation to <any> creature, but I am giving you <this> as a favor (rt.: HNN). Thus it is stated (ibid., cont.:) I WILL BE GRACIOUS (rt.: HNN) TO WHOM I WILL BE GRACIOUS. [Moses said to him: If so, do me a kindness, and grant it to me as a favor (rt.: HNN). Ergo (in Deut. 3:23): I BESOUGHT THE LORD.]
[4] Another interpretation (of Deut. 3:23): I BESOUGHT <THE LORD>. This text is related (to Is. 30:19): INDEED, O PEOPLE IN ZION, INHABITANTS OF JERUSALEM, [YOU SHALL SURELY WEEP NO MORE. <HE WILL SURELY SHOW YOU COMPASSION (rt.: HNN)>…. ] What is written above on the matter (in Deut. 3:12)?⁠15 <…> AND ITS CITIES I GAVE {TO THE CHILDREN OF REUBEN AND TO THE CHILDREN OF GAD} [TO THE REUBENITES AND TO THE GADITES]. Moses taught <all> who come into the world that one should not say that, whereas he is dangerously ill, has made a will,⁠16 and divided all that he has. He should not say that, whereas he has made a will, he will no longer pray. Rather he should pray, because the Holy One does not disqualify the prayer of [any] creature. See here. Moses made a will, as stated (in Deut. 23:12): < … > AND ITS CITIES I GAVE TO THE REUBENITES AND TO THE GADITES [….: (vs. 14:) JAIR BEN MANASSEH <RECEIVED>…. (vs. 15:)TO MACHIR I GAVE GILEAD. (vs. 16:) AND TO THE REUBENITES AND THE GADITES I GAVE [….: (vs. 18:) THEN I CHARGED YOU AT THAT TIME, SAYING [….] (vs. 21:) I ALSO CHARGED JOSHUA [AT THAT TIME], SAYING: [Ergo, <Moses made> a will. Lest you say: He ceased and did not pray, the text reads (in vs. 23) I BESOUGHT THE LORD.]
[5] (Deut. 3:23:) I BESOUGHT THE LORD. For what? That he should enter the land. This text is related (to Ps. 61:2 [1]): HEAR {A JUST CAUSE}[MY SONG OF PRAYER],⁠17 O GOD. He said to him: What do you want. He said to him (in vs. 3) FROM THE END OF THE EARTH I CALL UNTO YOU WHEN MY HEART IS FAINT. <LEAD ME TO A ROCK THAT IS HIGHER THAN I.> The Holy One said to him (in Deut. 3:26): ENOUGH FROM YOU! DO NOT <EVER SPEAK UNTO ME ON THIS MATTER> AGAIN. [Moses said to him:] Sovereign of the World, you addressed me as MY SERVANT MOSES (in Numb. 12:7): NOT SO WITH MY SERVANT ('eved) MOSES. I am a servant ('eved), and Leviathan is a servant ('eved). I act the suppliant before you, and he acts the suppliant before you, as stated (in Job 40:27 [41:3]): WILL HE MAKE MANY SUPPLICATIONS UNTO YOU? The supplication of Leviathan you hear, for you have made a covenant with him and sustain him, as stated (in Job 40:28 [41:4]): WILL HE MAKE A COVENANT WITH YOU FOR YOU TO TAKE HIM AS YOUR SERVANT ('eved) FOREVER? Now I am your servant ('eved), you have said to me (in Exod. 34:10): I HEREBY MAKE A COVENANT. But you have not carried it out. Instead you have said to me (in Deut. 32:50): AND YOU SHALL DIE ON THE MOUNTAIN <THAT YOU ARE ASCENDING>…. And not only that, but you have written in the Torah and said (in Exod. 21:5–6): BUT IF THE SLAVE ('eved) SAYS: I LOVE MY MASTER, <MY WIFE, AND MY CHILDREN>; I WILL NOT GO AWAY A FREE PERSON. THEN HIS MASTER SHALL BRING HIM BEFORE GOD, AND HE SHALL BRING HIM UNTO THE DOOR OR UNTO THE DOORPOST, WHERE HIS MASTER SHALL PIERCE HIS EAR WITH AN AWL, AND HE SHALL SERVE HIM FOREVER. > Now I love you and I love your children; (in accord with Exod. 21:5) I WILL NOT GO AWAY A FREE PERSON. I do not want to die. (Exod. 21:6:) THEN HIS MASTER SHALL BRING HIM BEFORE GOD …, AND HE SHALL SERVE HIM FOREVER. But you have not carried it out with me. So now please, (Ps. 61:2 [1]:) HEAR MY SONG OF PRAYER, O GOD. (Ps. 55:2 [1]:) DO NOT HIDE YOURSELF FROM MY BESEECHING. The Holy One said to me: Impossible! (Deut. 3:26:) ENOUGH FROM YOU! The litigant against you (Satan) has already made a decision over you that you and all creatures like you are to die.
When the first Adam ate from the tree, he caused death for all. Another interpretation (of Deut. 3:26): SO THE LORD SAID UNTO ME: ENOUGH FROM YOU! The litigant against you has already preceded you, as Job has already stated (in Job 31:35): O THAT SOMEONE WOULD GIVE ME A HEARING! [HERE IS MY SIGNATURE. LET THE ALMIGHTY ANSWER ME, AND LET MY ACCUSER WRITE A TRUE BILL (literally: A BOOK.] Which [BOOK]? (Gen. 5:1:) THIS IS THE BOOK OF THE GENERATIONS OF ADAM. So what did Job say (in Job 3:19)? THE SMALL AND THE GREAT ARE THERE, AND THE SLAVE ('eved) IS FREE FROM HIS MASTERS. Ergo (in Deut. 3:26): ENOUGH FROM YOU! DO NOT <EVER> SPEAK <UNTO ME ON THIS MATTER> AGAIN.
[6] [(Deut. 3:26): ENOUGH FROM YOU! DO NOT <EVER> SPEAK <UNTO ME ON THIS MATTER> AGAIN.] This is related to what Job said (in Job 20:6): EVEN THOUGH ONE'S HEIGHT ASCENDS TO THE HEAVENS, AND HIS HEAD REACHES THE CLOUDS. With reference to what does this scripture speak? It only speaks with reference to the day of death.⁠18 So even though one ascends to the heavens and makes himself wings like a bird, when his time to die arrives, his wings are broken, and he falls before the angel of death like an animal before the butcher. So also has David said (in Ps. 146:4): HIS SPIRIT DEPARTS; HE RETURNS TO THE GROUND; <ON THAT DAY HIS PLANS PERISH>.
(Job 20:6): EVEN THOUGH ONE'S HEIGHT ASCENDS TO THE HEAVENS. This refers to Moses, who ascended to the firmament and whose feet trod on Araphel (the lower sky). Moreover, he was like the ministering angels in that he spoke with him (i.e., with the Holy One) face to face and received the Torah from his hand. When his time to die arrived, he said to him (in Deut. 31:14): BEHOLD THE DAYS ARE DRAWING NEAR FOR YOU TO DIE. <Moses> said to him: Sovereign of the world, is it for nothing that my feet have trodden Araphel? Is it for nothing that I have run before your children like a horse? Is my end the worm and the maggot? R. Abbahu said: To what is the matter comparable? To one of the nobles of the kingdom, who found a certain Hindu sword, which was unmatched [in the world] and who said: This is suitable only for the king. What did he do? He brought it to the king as a gift.⁠19 The king said: Cut off his head with it. So also Moses said to the Holy One: By the word that I <used to> praise20 you, when I said (in Deut. 10:14): BEHOLD (hen), <THE HEAVENS AND THE HEAVENS OF THE HEAVENS, THE EARTH AND ALL THAT IS IN IT> BELONG TO THE LORD YOUR GOD! by that <very> word (i.e., hen) you are decreeing death over me, when you say (in Deut. 31:14): BEHOLD (hen), THE DAYS ARE DRAWING NEAR FOR YOU <TO DIE>.⁠21 He said to him: I have already decreed22 death over the first Adam. He said to him: Sovereign of the World, [the first] Adam deserved to die. You decreed an easy commandment for him, and he transgressed it. But I should not die. He said to him: Consider Abraham, who sanctified my name in the world but <still> died. He said to him: Sovereign of the World, consider <the fact that> out of him there came Ishmael, whose race provoked you to anger, as stated (in Job 12:6) THE TENTS OF ROBBERS PROSPER, AND THOSE WHO PROVOKE GOD HAVE SECURITY, THE ONES WHOM GOD BROUGHT FORTH IN HIS HAND. He said to him: consider Isaac, who stretched out his neck upon the altar. He said to him: Out of him there came Esau the Wicked, who destroyed your sanctuary and burned your temple. He said to him: Consider Jacob, out of whom there came twelve tribes. He said to him Jacob did not ascend into the firmament, his feet did not trod Araphel, he did not receive Torah from your hand, and he did not speak with you face to face. The Holy One said to him (in Deut. 3:26): ENOUGH FROM YOU! DO NOT <EVER> SPEAK <UNTO ME ON THIS MATTER> AGAIN. He said to him: Perhaps <future> generations will say: If he had not found evil things in Moses, he would not have removed him from the world. He said to him: I have already written in my Torah (in Deut. 34:10): NEVER AGAIN DID THERE ARISE IN ISRAEL A PROPHET LIKE MOSES. He said to him: Sovereign of the World, perhaps [the people will say] I did your will in my youth, but I did not do your will in my old age. He said to him: I have already written (in Deut. 32:51): [BECAUSE YOU ACTED FAITHLESSLY WITH ME] <AMONG THE CHILDREN OF ISRAEL AT THE WATERS OF MERIBATH-KADESH IN THE WILDERNESS OF ZIN>, BECAUSE YOU DID NOT SANCTIFY ME <AMONG THE CHILDREN OF ISRAEL>.⁠23 He said to him: If you are willing, let me enter the land [and spend] two or three years [there], and after that let me die. He said to him: It is an irrevocable decision from me. He said to him: If I am not to enter while alive, let me enter after my death. He said to him: Not while you are alive, and not when you are dead. He said to him: Sovereign of the World, why all this anger against me? (According to Deut. 32:51) BECAUSE HE DID NOT SANCTIFY ME. He said to him: With all mortals you are guided two or three times by the principle of mercy, as stated (in Job 33:29): BEHOLD, GOD DOES ALL THESE THINGS TWO OR THREE TIMES TO A MAN; yet in my case, when a single sin is found in me, you do not forgive me. The Holy One said to him: See here, Moses, you have committed six sins, and I have not disclosed one of them. (1) In the first place you said (in Exod. 4:13) PLEASE MAKE SOMEONE ELSE YOUR AGENT. (2, in Exod. 5:23:) FOR EVER SINCE I CAME TO PHARAOH TO SPEAK IN YOUR NAME, [HE HAS DEALT WORSE WITH THIS PEOPLE, AND YOU HAVE STILL NOT DELIVERED YOUR PEOPLE]. (3, In Numb. 16:29:) THE LORD DID NOT SEND ME. (4, In Numb. 16:30:) BUT IF THE LORD CREATES SOMETHING NEW. (5, In Numb. 20:10:) LISTEN, YOU REBELS, <SHALL WE BRING FORTH WATER FOR YOU FROM THIS ROCK>?⁠24 (6, Numb:32:14:) AND NOW YOU BROOD OF SINNERS HAVE ARISEN IN PLACE OF YOUR ANCESTORS. But were Abraham, Isaac, and Jacob sinners, for you to say this to their children? He said to him: I have learned so from you, when you said (in Numb. 17:3 [16:38]): THE CENSERS OF <THESE> WHO HAVE SINNED <AT THE COST OF THEIR LIVES>. He said to him: I said (ibid.): AT THE COST OF THEIR LIVES, and not: "At the cost of their ancestors.⁠" He said to him: Sovereign of the World: I am an individual, while Israel numbers sixty myriads (i.e., 600,000). They have sinned before you a lot of times; and when I sought mercy on their behalf, you forgave them. You took care of sixty myriads because of me, yet you are not taking care of me. He said to him: Moses, a decree over a community is not like a decree over an individual. Furthermore, up to now time was delivered into your hands, but now time is not delivered into your hands. He said to him: Sovereign of the World, rise up from the seat of judgment and sit down upon the seat of mercy for me, so that I do not die. Then my sins shall be forgiven through torments which you have brought on my body. So do not deliver me into the bonds of the angel of death. Moreover, if you do this, I will proclaim your praise to all who come into the world, just as David has said (in Ps. 118:17–18): I SHALL NOT DIE, BUT LIVE AND RECOUNT THE WORKS OF THE LORD. <THE LORD HAS PUNISHED ME SEVERELY, BUT HE DID NOT HAND ME OVER TO DEATH.> He said to him (in vs. 20): THIS IS THE GATE OF THE LORD; [THE RIGHTEOUS SHALL COME THROUGH IT.] From this it follows that for the righteous and for all mortals death has been ordained from time immemorial. When Moses saw that they paid no attention to him, he went to heaven and earth, where he said to them: Seek mercy for me. They said to him: Instead of us seeking mercy for you, we should seek mercy for ourselves, since it is stated (in Is. 51:6): FOR THE HEAVENS SHALL VANISH LIKE SMOKE, AND THE EARTH SHALL WEAR OUT LIKE A GARMENT.⁠25 He went to the sun and the moon. He said to them: Seek mercy for me. They said to him: Instead of us seeking mercy for you, we should seek mercy for ourselves, since it is stated (in Is. 24:23): THEN THE MOON SHALL BE ASHAMED, AND THE SUN SHALL BE ABASHED. He went to the stars and planets. He said to them: Seek mercy for me. They said to him: [Instead of us seeking mercy for you,] we should seek mercy for ourselves, [since it is stated] (in Is. 34:4): ALL THE HOST OF HEAVEN SHALL ROT AWAY [….] He went to the mountains and hills. He said to them: Seek mercy for me. They said to him: We should seek mercy for ourselves, since it is stated (in Is. 54:10): FOR THE MOUNTAINS SHALL MOVE, AND THE HILLS SHALL BE SHAKEN.⁠26 He went to the Great Sea. He said to it: [Seek mercy for me. The sea] said to him: Son of Amram, how is today different from a couple of <other> days? Are you not the son of Amram? <Are you not the one> who came upon me with your rod, smote me, and divided me into twelve parts? For I was unable to stand before you because the Divine Presence was walking at your right hand. It is so stated (in Is. 63:12): WHO HAD <HIS GLORIOUS ARM> WALK AT THE RIGHT HAND OF MOSES, <WHO DIVIDED THE WATERS BEFORE THEM>…. So now what has happened to you? When the sea reminded him what he had done in his youth, he cried out and said (in Job 29:2): O THAT I WERE AS IN THE MONTHS OF OLD, <AS IN THE DAYS WHEN GOD WATCHED OVER ME>! When I stood by you, I was a king in the world; but now I am prostrate, and they pay no attention to me. Immediately he betook himself to the Arch<angel> of the <Divine> Presence and said to him: Seek mercy for me, that I not die. He said to him: My Master, Moses, why is this a problem? This is what I have heard from behind the Curtain:⁠27 that your prayer has not been heard on this matter. Putting his hands on his head, Moses sobbed and wept, as he said: With whom shall I seek mercy for myself? R. Simlay said: At that time the Holy One was full of anger over him, as stated (in Deut. 3:26): BUT THE LORD WAS ANGRY WITH ME, until Moses began by uttering this scripture: (Exod. 34:6:) [THEN THE LORD PASSED BEFORE HIM AND PROCLAIMED:] THE LORD: THE LORD IS A MERCIFUL AND GRACIOUS GOD, <SLOW TO ANGER>…. Immediately the Holy Spirit cooled him off. The Holy One said to Moses: Moses, I have sworn two oaths, one that you should die and one to destroy Israel. To repeal both of them is impossible; so if you want to live, Israel will be destroyed. He said to him: Sovereign of the World, are you coming to me with a plot? You are seizing the rope at both ends. Let Moses and a thousand like him be destroyed, but do not let one person in Israel be destroyed. He said to him: Sovereign of the World, should feet that have climbed up to the firmament, should a face that has greeted the Divine Presence, should hands that have received Torah from your hand lick the dust? Woe28 to all mortals. They will say: If Moses, who ascended on high, became like the ministering angels, spoke with him face to face, and received Torah from his hand, had no reply for responding to the Holy One, how much the worse it will be for <mere> flesh and blood, who comes with no Torah and with no commandments? The Holy One said to Moses: Why all this sorrow over which you are sorrowing? He said: Sovereign of the World, I am afraid of the bonds of the angel of death. He said to him: I am not delivering you into his hands. He said to him: Sovereign of the World, my mother [Jochebed], who was put to shame (literally: whose teeth were blunted) during her lifetime by two of her sons, will be put to shame by my death. He said to him: This has come to mind, but this is the way of the world: every generation with its expositors, every generation with its administrators,⁠29 every generation with its leaders. Up to now it has been your lot to serve <me>, [but now the lot of your disciple Joshua has arrived for him to serve <me>]. He said to him: Sovereign of the World, if I am dying because of Joshua, let me go and become his disciple! He said to him: If you want to do that, go and do it. Moses arose and went early to Joshua's door.⁠30 Now Joshua was seated expounding <Torah>, so Moses stopped to bend his proud stature and put his hand on his mouth. But Joshua's eyes were hidden, and he did not see him, so that he (Moses) would be sorrowful and resign himself [to death]. When Israel came to Moses' door, they found him at the door of Joshua with Joshua sitting and Moses standing. They said to Joshua: What has come over you that Moses our Master stands, while you sit? When he raised his eyes and saw him, he immediately rent his clothes. Then sobbing and weeping, he said: O my Master, my Master! My Father, my Father and Lord! Israel said to Moses: Moses our Master, teach us Torah. He said to them: I have no authority. They said to him: We are not leaving you. A heavenly voice (bat qol) came forth and said to them: Learn from Joshua. They took upon themselves to sit and learn from the mouth of Joshua. Joshua sat at the head with Moses to his right and with Eleazar and Ithamar to his left. So he sat and expounded in the presence of Moses. R. Samuel bar Nahmani said: R. Johanan said: When Joshua opened by saying: Blessed be the one who has chosen the righteous and their Mishnaic teaching, they took the traditions of wisdom from Moses and gave them to Joshua. Now Moses did not know what Joshua was expounding. After Israel arose <from the session>, they said to Moses: Close off the Torah for us. He said to them: I do not know what to answer you. So Moses our Master was stumbling and falling. It was at that time that he said: Sovereign of the World, up to now I wanted to live, but now here is my soul given over to you.. Then when he had resigned his soul to death, the Holy One opened by saying (in Ps. 94:16): WHO WILL STAND FOR ME AGAINST EVILDOERS? Who will stand for Israel in the time of my wrath? Who will stand in the battle of my children? And who will stand and seek mercy for them, when they sin before me? At that time Metatron31 came and fell on his face. He said to him: Sovereign of the World, <as> in Moses' life he belonged to you, so in his death he belongs to you. The Holy One said to him: Let me give you a parable. To what is the matter comparable? To a king who had a son. Now on each and every day his father was angry with him and sought to kill him, because he did not maintain respect for his father; but his mother rescued him from his hand. One day his mother died and the king wept. Her servants said to him: Our Lord King, why are you weeping? He said to them: It is not over my wife alone that I am weeping, but for my son; for many times when I was angry with him and wanted to kill him, she rescued him from my hand. So also did the Holy One say to Metatron: It is not over Moses alone that I am weeping, but over him and over Israel, for look at how many times that they angered me, and I was angry with them; but he stood in the breach before me [to turn back my anger from destroying them]. They came and said to Moses: The hour has arrived for you to depart from the world. He said to them: Wait for me until I bless Israel, for they have not found contentment from me all my days, because of the rebukes and warnings with which I rebuked them. He began to bless each tribe separately. When he saw that the time was growing short, he included all of them in a single blessing. They came and said: The hour has arrived for your soul to depart from the world. He said to Israel: I have caused you a lot of grief over the Torah and over the commandments, but now forgive me. They said to him: Our Lord Master, you are forgiven. Israel also arose before him and said to him: O Moses our Master, we have angered you a lot and increased the burden upon you. Forgive us. He said to them: You are forgiven. They came and said to him: The moment has arrived for you to depart from the world. He said: Blessed be the name of the one who lives and abides forever. He said to Israel: If you please, when you enter the land, remember me and my bones. They said: Woe (oy) to the son of Amram, who ran before us like a horse but whose bones have fallen in the wilderness. They came and said to him: The half moment has arrived. He took his two arms and placed them on his heart. Then he said to Israel: See the final end of flesh and blood. My two hands with which I received the Torah from the mouth of the Almighty shall fall in the grave. At that moment his breath departed with a kiss (from the Holy One),⁠32 as stated (in Deut. 34:5): THEN MOSES THE SERVANT OF THE LORD DIED THERE <IN THE LAND OF MOAB AT THE COMMAND OF THE LORD (literally: ON THE MOUTH OF THE LORD)>.⁠33 Now <the ones who> took care of his burial were neither Israel nor any of the angels but the Holy One <himself>, as stated (in vs. 6): THEN HE (THE HOLY ONE) BURIED HIM (MOSES) IN THE VALLEY <IN THE LAND OF MOAB>…. And for what reason was he buried outside the land? So that those who die when outside the land might live again through his merit,⁠34 as stated (in Deut. 33:21): HE HAS CHOSEN THE BEST FOR HIMSELF, <FOR THERE IS AN HONORED LAWGIVER'S PORTION, WHERE HE CAME AT THE HEAD OF THE PEOPLE. HE CARRIED OUT THE LORD's RIGHTEOUSNESS AND HIS ORDINANCES FOR ISRAEL>. But when did Moses our Master die? On the seventh of Adar,⁠35 as stated (in Deut. 34:5): THEN MOSES THE SERVANT OF THE LORD DIED THERE <IN THE LAND OF MOAB>…. It is also written (in vs. 8): AND THE CHILDREN OF ISRAEL MOURNED MOSES ON THE PLAINS OF MOAB FOR THIRTY DAYS. And it is written (in Josh. 1:1–2): AND IT CAME TO PASS AFTER THE DEATH OF MOSES, THE SERVANT OF THE LORD, <THE LORD SPOKE UNTO JOSHUA BEN NUN, MOSES' ATTENDANT, SAYING>: MOSES MY SERVANT IS DEAD. (Josh. 4:19:) NOW THE PEOPLE CAME UP FROM THE JORDAN ON THE TENTH DAY OF {THIS} [THE FIRST] MONTH (i.e., Nisan). Reckon back from those thirty-three days. Ergo, he died on the seventh of Adar. And where is it shown that he was born on the seventh of Adar? Where it is stated (in Deut. 31:2): HE SAID TO THEM: I AM ONE HUNDRED TWENTY YEARS OLD TODAY.⁠36 What is the significance of TODAY? <It is there> to teach you that the Holy One fulfills the years for the righteous from day to day and from month to month, as stated (in Exod. 23:26): I WILL FULFILL THE NUMBER OF YOUR DAYS.
The End of Parashah Wa'ethannan
Appendix to Vaetchanan
[1] (Job 20:6:) EVEN THOUGH ONE'S HEIGHT ASCENDS TO THE HEAVENS. This refers to Moses, when he ascended unto the firmament and drew near unto the Araphel (the lower sky). Moreover, he was like the ministering angels in that he spoke with him (i.e., with the Holy One) face to face and received the Torah from the hand of the Holy One. But when he besought him that he not die, the Holy One said to him: (in Deut. 3:26): DO NOT <EVER> SPEAK <UNTO ME ON THIS MATTER> AGAIN. Why was the Holy One angry with Moses? Because he had rebuked Israel. A parable: To what is the matter comparable? To a king who had a son. He handed him over to a paidagogos.⁠37 <When> the paidagogos became angry with him and reprimanded him, the king heard <about the reprimand> and said: By the life of my kingdom, you are not entering my palace.⁠38 Similarly when Moses said to Israel (in Numb. 20:10): LISTEN, YOU REBELS, the Holy One said to him (in Numb. 20:12): THEREFORE YOU SHALL NOT LEAD THIS CONGREGATION <INTO THE LAND THAT I HAVE GIVEN THEM>.
(Deut. 3:24:) YOU HAVE <ONLY> BEGUN <TO SHOW YOUR SERVANT YOUR GREATNESS AND YOUR MIGHT…. > He said to him: You are the one who opened a door for me to pray to you.⁠39 When? When they did that deed.⁠40 The Holy One said to him (in Deut. 9:14): LET ME ALONE, AND I WILL DESTROY THEM AND BLOT OUT THEIR NAME FROM UNDER THE HEAVENS. Moses said: Who would seize hold of the Holy One? One only seeks to pray for one's children. What is written there (in Exod. 32:11)? AND MOSES IMPLORED THE LORD HIS GOD. Moses said: Once I prayed for the community and was answered, but the community prayed for me and was not answered. Why? Because you have issued a decree over me <for calling them rebels>! But you were the one who began by calling them <rebels> (in Numb. 17:25 [10]): <PUT BACK AARON'S ROD … > TO BE KEPT AS A SIGN FOR THE CHILDREN OF REBELLION. Then because I called them <rebels> (in Numb. 20:10): LISTEN, YOU REBELS, you said (in 20:12): THEREFORE YOU SHALL NOT LEAD THIS CONGREGATION <INTO THE LAND THAT I HAVE GIVEN THEM>.
(Deut. 3:26:) BUT THE LORD WAS WRATHFUL WITH ME. What is the meaning of WAS WRATHFUL (rt.: 'BR)? R. Judah and R. Nehemiah disagreed. One said: He was full of wrath (rt.: 'BR), while the other said: He made him like a pregnant (rt.: 'RB) woman who cannot sit because of her fetus. The Holy One said to Moses: You are an example41 for judges, and they pervert justice. Therefore (in Deut. 3:26): ENOUGH FROM YOU! You have a lot <of merit stored> with me for the world to come, where I am repaying you. It is also stated about this (in Ps. 31:20 [19]): HOW ABUNDANT IS THE GOOD WHICH YOU HAVE LAID UP FOR THOSE WHO FEAR YOU.
[2] (Deut. 4:25:) WHEN YOU HAVE BEGOTTEN CHILDREN AND CHILDREN'S CHILDREN. This text is related (to Is. 46:10): DECLARING THE END FROM THE BEGINNING. When Moses arrived at passing from the world, the Holy One declared to him what Israel was going to do after the death of Joshua. Thus it is stated (in Deut. 31:16): THE LORD SAID UNTO MOSES: BEHOLD, YOU ARE SOON TO SLEEP WITH YOUR ANCESTORS. THEN THIS PEOPLE WILL ARISE AND GO WHORING AFTER THE ALIEN GODS OF THE LAND. For that reason Moses warned them (in Deut. 31:29): FOR I KNOW THAT AFTER MY DEATH YOU WILL SURELY ACT CORRUPTLY. But they said to him: We will not do this thing. He said to them: You are going to beget CHILDREN AND CHILDREN'S CHILDREN and forget the name of the Holy One, as stated (in Deut. 4:26; 30:19): I HAVE CALLED THE HEAVENS AND THE EARTH TO WITNESS AGAINST YOU TODAY…. Ergo (in Is. 46:10): DECLARING THE END FROM THE BEGINNING.
And so you find that Israel did everything that he had said to them in the days of the judges, as stated (in Jud. 10:6): <AGAIN THE CHILDREN OF ISRAEL DID WHAT WAS EVIL IN THE EYES OF THE LORD> AND SERVED THE BAALS AND THE ASTARTES. So also Jeroboam, as stated (in I Kings 12:28–29): SO THE KING TOOK COUNSEL AND MADE TWO CALVES OF GOLD <….> THEN HE SET ONE IN BETHEL AND THE OTHER HE {SET} [PUT] IN DAN. Moreover, he did not allow Israel to go up to Jerusalem. Instead he said: These are your Gods, O Israel. So also Ahab sinned and made Israel sin more than all he wicked ones who came before him. (I Kings 16:30:) AND AHAB [BEN OMRI] DID MORE EVIL IN THE EYES OF THE LORD THAN ALL WHO <HAD COME> BEFORE HIM. You yourself know that he sold himself to idolatrous worship, as stated (in I Kings 21:25): <INDEED THERE WAS NO ONE> LIKE AHAB WHO SOLD HIMSELF TO DO EVIL IN THE EYES OF THE LORD. He also made them forget the name of the Holy One. How? He blotted out the references <to the Divine Name> and wrote in their place, <e.g.,> "And Baal spoke,⁠" "In the beginning Baal,⁠" "And Baal said.⁠" And for all the whole Torah he did likewise. That is what the prophet says (in Jer. 23:27): THE ONES WHO INTEND TO MAKE MY PEOPLE FORGET MY NAME. But Menasseh did more than all of them, as stated (in II Chron 33:7; cf. II Kings 21:7): AND HE SET UP A SCULPTURED IMAGE <WHICH HE HAD MADE IN THE HOUSE OF GOD>…. (II Chron. 33:6 // II KINGS 21:6): AND HE HAD HIS SONS PASS THROUGH FIRE {FOR MOLECH} IN THE VALLEY OF BEN-HINNOM. HE ALSO PRACTICED SOOTHSAYING, AUGURY, [SORCERY,] NECROMANCY, AND WIZARDRY. [HE DID MUCH EVIL IN THE EYES OF THE LORD TO PROVOKE HIM TO ANGER.] And how <did he do it>? Molech was in the valley of Ben-hinnom.⁠42 It took place outside of Jerusalem and in a remote place. There was also an image <there> with the face of a calf and with its hands extended like a human [whose hands are open to receive] something from one's friend. Then they heated it until its hands became like fire. It also had seven latticed gates,⁠43 with <the image> behind the innermost of them. Each and every one would enter in accordance with his offering. Whoever offered a bird entered the first lattice gate. With a goat he entered the second lattice gate; with a lamb, the third; with a calf, the fourth; with a bullock, the fifth; with a bull, the sixth. To whoever was offering his child the idol priests would say that there is none higher than that. He entered within the seventh lattice gate. Then he went and kissed it, as stated (in Hos. 13:2): THOSE WHO SACRIFICE A HUMAN BEING KISS CALVES. Then the idol priests would take his child from him and put the young child44 upon the hands of Molech, while they took the drums and beat on them, so that the father would not hear the voice of his child. Then they pressed the young child's entrails upon it, while the young child screamed until <its spirit> left its body in the hands of <the idol>. R Judah the Levite said: That is what is written (in Jer. 7:31): AND THEY HAVE BUILT THE HIGH PLACES OF TOPHETH, WHICH ARE IN THE VALLEY OF BEN-HINNOM <TO BURN THEIR SONS AND THEIR DAUGHTERS IN THE FIRE>. What is the meaning of TOPHETH? That they beat on their drums (tuppim, sing.: toph). What is the meaning of HINNOM? That the idol priests said to Molech, when the young child screamed (rt.: NHM): May it be pleasing to you! May it be appealing to you! Look at how fervent they were for idolatry! The Holy One said: It is on account of the evil drive (yetser hara) that you have sinned and gone into exile; but in the age to come I am rooting it (i.e., the evil drive) out of you,⁠45 as stated (in Ezek. 36:26): I WILL REMOVE THE HEART OF STONE FROM YOUR FLESH AND GIVE YOU A HEART OF FLESH.
[3] (Deut. 4:41:) THEN MOSES SET APART THREE CITIES. This text is related (to Eccl. 5:9 [10]): A LOVER OF MONEY NEVER RECEIVES ENOUGH MONEY; NOR WHOEVER LOVES ABUNDANCE, <ENOUGH> PRODUCE. <THIS ALSO IS VANITY. > R. Nehemiah says: Whoever loves the Torah never receives enough Torah.⁠46 <When> one learns Mishnah, he seeks to learn the Talmud. <When> one learns, Talmud, he seeks to learn Tosafot.⁠47 So also: NOR WHOEVER LOVES ABUNDANCE, ENOUGH PRODUCE. Nor does he raise up students.⁠48 THIS ALSO IS VANITY.
Another interpretation (of Eccl. 5:9 [10]): WHOEVER LOVES ABUNDANCE (rt.: HMH), <i.e.,> whoever longs for (rt.: HMH) and yearns (rt.: HMH) after the commandments. (Ibid., cont.:) NOR <ENOUGH> PRODUCE, for he does not have good works. (Ibid., cont.:) THIS ALSO IS VANITY. Moreover, the one who cherishes the commandments is Moses. For when he came to pass from the world, < there was> a small commandment that he had left out. He would not pass from the world until <in his words >: I separate it out while I still have the power in hand. Thus it is stated (in Deut. 4:41): THEN MOSES SET APART THREE CITIES.
[4] (Deut. 4:41:) THEN MOSES SET APART. What is the meaning of THEN? <It is> a word <denoting> a song. Who uttered a song? The murderer of whom it is written (in Numb. 35:16): THE MURDERER SHALL SURELY BE PUT TO DEATH; for the murderer will not be slain.⁠49
Another interpretation: Who uttered a song? Moses uttered a song. A common50 proverb says: Whoever eats the dish knows how it tastes.⁠51 Because he had killed the Egyptian and fled, he therefore knew what was in the soul of a killer. So it says (in Deut. 4:41:) THEN MOSES SET APART.
Another interpretation: Who uttered a song? Israel uttered a song. Since it is written (in Numb. 35:33): AND FOR THE LAND THERE IS NO EXPIATION FOR THE BLOOD <THAT IS SHED UPON IT, EXCEPT BY THE BLOOD OF THE ONE WHO SHED IT>. Israel said: Shall whoever kills by accident be killed? When Moses stated his remedy for the matter, Israel uttered a song.
(Deut. 4:41:) THEN MOSES SET APART THREE CITIES <ON THE OTHER SIDE OF THE JORDAN > TOWARD THE RISING OF THE SUN. All murderers flee eastward. Thus it is stated (in Gen. 3:24): AND AT THE EAST OF THE GARDEN OF EDEN HE POSTED <THE CHERUBIM>. Cain fled to eastward, as stated (in Gen. 4:16): AND CAIN WENT OUT FROM BEFORE THE LORD AND DWELT IN THE LAND OF NOD, EAST OF EDEN.
Thus it is written (in Deut. 4:41): TOWARD THE RISING OF THE SUN. Israel said: Sovereign of the World, what about one who takes52 a life unwillingly? The Holy One said: In the case of whoever takes a life by accident, behold, I have given him a place where he may flee. It is therefore stated (in Prov. 28:17): SOMEONE OPPRESSED BY BLOODGUILT WILL BE A FUGITIVE TO THE GRAVE; LET NO ONE SUPPORT HIM. What is the meaning of WILL BE A FUGITIVE TO THE GRAVE? The Holy One said: In the case of whoever has sinned by accident, behold, I have given him a place in the region of Reuben, (as stated in Deut. 4:43:) BEZER IN THE WILDERNESS IN THE LAND OF THE PLATEAU <BELONGING TO THE REUBENITES<…. >
[5] (Deut. 5:1) I AM THE LORD YOUR GOD. Why did <Moses> begin with the word <YOUR> in the singular and not say, "Your God" (with "your" in the plural)? Rabbi Simeon has said: In order to give a defence,⁠53 in which Moses argued a defence (before the Holy One) for the act of the <golden> calf. He said to him: Why are you angry? (Exod. 32:11:) WHY, [O LORD], DOES YOUR WRATH BURN AGAINST YOUR PEOPLE? Have you given them some commandment?⁠54
The End of the Supplement to Parashah Wa'ethannan
1. Tanh., Deut. 2:1.
2. Lev. R. 20:1; Eccl. R. 9:2:1; PRK 26:1; cf. Tanh., Lev. 6:1; above, Lev. 6:1.
3. Contrary to Gen. 8:20.
4. Gk.: manganon.
5. I Kings 10:19-20 = II Chron. 9:18-19.
6. Sot. 12a; Exod. R. 1:20.
7. Cf. yQid. 1:7 (61a); Ta‘an 23b; MQ 28b; Sanh. 48:b.
8. Ned. 65a.
9. Gk.: Synedrion.
10. Cf. Sot. 10a.
11. Gk.: logchai.
12. Shulahin. The word represents the Hebrew concept behind the Greek and Latin words translated “apostles” and denotes people having the ancient equivalent of a power of attorney.
13. Cf. Tanh., Deut. 2:3; Sifre to Deut. 3:23 (26); Deut. R. 2:1.
14. The Eighteen Benedictions (Shemone ‘Esreh) of the daily liturgy.
15. Tanh., Deut. 2:4.
16. Gk.: diatheke.
17. Buber in a note suggests that there is a confusion here with Ps. 17:1.
18. Tanh., Deut. 2:6.
19. Gk.: doron.
20. Rt.: KLS. Cf. Gk.: kalos.
21. Below, Deut. 11:6.
22. Rt.: QLS. Cf. Lat.: census; Gk.: kensos.
23. Cf. Numb. 20:12.
24. See above, the note at the end of Exod. 1:20.
25. See ‘AZ a for this verse applied to Eleazar ben Dordia in a similar way.
26. The translation of the verb tenses here differs from some biblical versions but fits the sense of the midrash.
27. Pargod. Cf. Lat.: paragauda or [paragaudis] (a garment with a lace border); Gk.: Paragaudes (a garment with a purple border).
28. Vay.
29. Gk.: pronoi (“prudent ones”).
30. Cf. the somewhat different account in Deut. R. 9:9.
31. Lat.: metator (“measurer,” “one who marks out boundaries”).
32. See MQ 28a.
33. BB 17a; ARN, A 12:2; Cant. R. 1:2:5; Petirat Mosheh Rabbenu, recension A, in A. Jellinek, Bet ha-Midrasch (Leipzig: Vollrath, 1853-57), vol. I, p. 129; ibid., recension B, in Jellinek, vol. VI, p. 77.
34. The translation here follows the traditional Tanhuma. Deut. 2:6. So also Codex Vaticanus Ebr. 34. The Buber text omits “might live again” and reads “through their merit.”
35. Seder ‘Olam Rabbah, 10; TSot. 11:7; Qid. 38a; see Meg. 13b; Sot. 12b.
36. Since Moses spoke these words on the day of his death, his birthday must have been the same as the day of his death.
37. This Greek word does not correspond to the English “pedagogue.” Rather it denotes a slave whose task was to accompany a child as a companion to steer him on the right ways of life. The paidagogos was more of a nanny than a teacher. See my chapter, “Ancient Education in the Time of the Early Roman Empire,” in The Catacombs and the Colosseum, edited by S. Benko and J. J. O’Rourke (Valley Forge: Judson, 1971), pp. 139–163, especially p. 144.
38. Palterin. Gk.: praitorion; Lat.: praetorium.
39. Sifre to Deut. 3:24 (27).
40. I.e., when they made and worshiped the golden calf. See Deut. 9:7–12.
41. Gk.: deigma.
42. Cf. Lam. R. 1:9 (36).
43. Qanqalim. Probably from the Gk.: kingklis, or the Lat.: cancelli, but Buber, n. 5, suggests the word comes from coenacula, which means “upper rooms.”
44. Tinoq. “Young child” rather than “infant” here, because a parallel description in Lam. R. suggests that the offering might be an offspring somewhat older than an infant.
45. Cf. Deut. R. 2:30.
46. Deut. R. 2:26/27.
47. Buber, in n. 7, that Tosefta is what is meant here.
48. See Avot 1:1.
49. I.e., the one who kills by accident will not be slain, when he reaches one of the cities of refuge set apart by Moses.
50. Gk.: idiotes.
51. Deut. R. 2:26/27.
52. The translation follows Buber, n. 10, in reading horeg for the unknown hawwat.
53. Gk.: synegoria.
54. The making of the golden calf took place before the people had received any commandments at Sinai.
ואתחנן אל ה׳ וגו׳ – 1נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם (ישעיהו מ׳:א׳) אמר ישעיהו הנביא ע״ה מטייל הייתי בבית תלמודי ואשמע את קול אומר, את מי אשלח וגו׳ (ישעיהו ו׳:ח׳), שלחתי את עמוס 2והיו קורין אותו עלג, אמר ר׳ פנחס ולמה נקרא שמו עמוס, שהיה פסילוס בלשונו, אמרו לו מה אתה אמר להם נביא שלחני השם אליכם, אמרו לו הניח הקב״ה את עולמו ולא השרה שכינתו 3אלא על עלג השפה, דהוא קטיע בלישניה, שלחתי את מיכה, והיו מכין אותו על הלחי [בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל (מיכה ד׳:י״ד), מעתה את מי אשלח ומי ילך לנו] ואומר הנני שלחני, אמר לי ישעיה בני, בני סורבנין אינון, בני טרחנין אינון, מקבל אתה עליך ללקות ולהתבזות מהם, אמר לו על מנת כן, גוי נתתי למכים ולחיי למורטים (ישעיהו נ׳:ו׳), ואיני כדאי שאלך אצל בניך, אמר לו אהבת צדק ותשנא רשע (תהלים מ״ה:ח׳), ואתה אהבת לצדק את בני, ותשנא לחייבן, על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחביריך (תהלים מ״ה:ח׳) [מהו מחבריך, א״ל הקב״ה חייך], שהנביאים מתנבאים נביא מפי נביא, נחה רוח אליהו על אלישע (מלכים ב ב׳:ט״ו), נחה רוח משה על שבעים זקנים, שנאמר ויאצל מן הרוח אשר עליו וגו׳ (במדבר י״א:כ״ה), אבל תאצל רוח ה׳ עליך, ואתה מתנבא בכפליים עורי עורי (ישעיהו נ״א:ט׳), התעוררי התעוררי (ישעיהו נ״א:י״ז), אנכי אנכי (ישעיהו נ״א:י״ב), שוש אשיש (ישעיהו ס״א:י׳), נחמו נחמו (ישעיהו מ׳:א׳), והלכו כל הנביאים לנחם את ישראל ולא קיבלו.
4הלך הושע אמר להם אהיה כטל לישראל וגו׳ (הושע י״ד:ו׳), אמר לו אתמול אמרת הכה אפרים שרשם יבש (הושע ט׳:ט״ז), ועכשיו אמרת אהיה כטל לישראל וגו׳, לאיזה נאמין לראשונה או לשנייה.
5הלך יואל לנחמם אמר להם ביום ההוא יטפו ההרים עסיס וגו׳ (יואל ד׳:י״ח), אמר לו אתמול אמרת הקיצו שכורים ובכו (יואל א׳:ה׳), ועכשו אמרת יטפו ההרים עסיס, למי נאמין לראשונה או לשנייה.
הלך עמוס לנחמם אמר לו הקב״ה שלחני אצלכם לנחמך, אמרו לו מה בידך, אמר להם ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת (עמוס ט׳:י״א), אמרו לו אתמול אמרת נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל (שם ה׳:ב׳), למי נאמין [לראשונה או לשנייה].
הלך מיכה לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר מי אל כמוך נושא עון וגו׳ (מיכה ז׳:י״ח) אמרו לו אמש אמרת בפשע יעקב כל זאת [ובחטאת בית ישראל] (שם א׳:ה׳), אמרו לו למי נאמין לראשונה או לשנייה.
הלך נחום לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר הנה על ההרים רגלי מבשר וגו׳ (נחום ב׳:א׳), אמרו לו אמש אמרת ממך יצא חושב על ה׳ וגו׳ (שם א׳:י״א), ועכשו למי נאמין לראשונה או לשנייה.
הלך חבקוק לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר להם יצאת לישע עמך וגו׳ (חבקוק ג׳:י״ג), אמרו לו אמש אמרת עד אנא ה׳ שועתי ולא תשמע וגו׳ (שם א׳:ב׳), ועכשיו למי נאמין לראשונה או לשנייה.
הלך צפניה לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר והיה (ביום) [בעת] ההוא אחפש את ירושלם בנרות (צפניה א׳:י״ב), אמרו לו 6אתמול אמרת (כי) יום עברה היום ההוא יום צרה (וצוקה) [ומצוקה וגו׳] (צפניה א׳:ט״ו), ועכשו למי נאמין לראשונה או לשנייה.
הלך חגי לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר להם העוד (זרע) [הזרע] במגורה ועד הגפן וגו׳ (חגי ב׳:י״ט), אמרו לו אמש אמרת (זרע) [זרעתם] הרבה והבא מעט (חגי א׳:ו׳), ועכשיו אתה אומר לי כן למי נאמין לראשונה או לשנייה.
הלך זכריה לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר להם וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים (זכריה א׳:ט״ו), אמרו לו אתמול אמרת קצף ה׳ על אבותיכם קצף (זכריה א׳:ב׳), ועכשיו אתה אומר לי כן למי נאמין לראשונה או לשנייה.
הלך מלאכי לנחמם, אמרו לו מה בידך אמר להם ואשרו אתכם כל הגוים [כי תהיו אתם ארץ חפץ] (מלאכי ג׳:י״ב), אמרו לו אתמול אמרת מי גם בכם ויסגור דלתים [וגו׳ אין לי חפץ] (מלאכי א׳:י׳) ועכשו אתה אומר כך למי נאמין לראשונה או לשנייה.
הלכו [כל] הנביאים לפני הקב״ה ואמרו רבונו של עולם לא קיבלה ירושלם ניחומים מאנה להנחם, אמר להם הקב״ה אני ואתם וישעיה עבדי נלך וננחם אותה, מיד קרא הקב״ה על ידי ישעיה ואמר נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם, 7אל תקרי עמי אלא עמי, אני ואתם ננחם אותה, נחמוה בעולם הזה, נחמוה לעולם הבא, נחמוה עליונים, נחמוה תחתונים, נחמוה על עשרת השבטים נחמוה על שבט יהודה ובנימן, נחמוה על בית ראשון, נחמוה על חורבן בית שני דכתיב עד מתי תאבל הארץ (ירמיהו י״ב:ד׳), 8משל למה הדבר דומה, לאשה שנהרגו בניה ונתנה ידה על ראשה ותצעק במר נפש ומנחמים אותה כל העולם, ואינה מקבלת תנחומין, שנאמר עניה סוערה לא נחמה (ישעיהו נ״ד:י״א), ואומר מאנה להנחם על בניה כי (איננה) [איננו] (ירמיהו ל״א:י״ד), עד שניחם אותה הקב״ה, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיהו נ״א:י״ב), כאיש אשר אמו תנחמנו (שם ס״ו:י״ג), כה אמר ה׳ מנעי קולך מבכי (ירמיהו ל״א:ט״ו), ואומר שמחו את ירושלם (ישעיהו ס״ו:י׳), ואומר דברו על לב ירושלם (שם מ׳:ב׳), וכל זאת בעבור התשובה, מכאן ראינו כי אין בעולם גדול מתשובה ותפלה כי משה רבינו נגזר עליו גזירה שלא יכנס לארץ ולא יראה אותה, שנאמר אם יראה איש באנשים (דברים א׳:ל״ה), ואין איש אלא משה, שנאמר והאיש משה עניו מאד (במדבר י״ב:ג׳), וכיון שהרבה בתפלה, אמר לו הקב״ה עלה ראש הפסגה וגו׳ וראה בעיניך (פסוק כז), ואמרו חכמינו ז״ל כי קיפל הקב״ה כל ארץ ישראל לפני משה רבינו והראה לו כל דור ושמשיו, ודור ופרנסיו, שנאמר ויראהו ה׳ את כל הארץ [וגו׳] עד הים האחרון (דברים ל״ד:א׳-ב׳), 9אל תיקרי עד הים אלא עד היום האחרון, 10וכל זה בזכות התפלה, שנאמר ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר. לא ביקש מן הקב״ה שישלם לו שכר מן מצות, ומן צדקות שעשה ויניחנו לעבור, אלא על חנם היה מבקש מלפניו, שאינו אומר ואתפלל אלא ואתחנן, שמתנת חנם יעשה עמו, אבל שכר פעולתו תהיה שלימה לעולם הבא. וכן דוד ע״ה אמר חנני ה׳ חנני (תהלים נ״ז:ב׳), עם צדיקים גמורים, הוי לא היה מבקש מן הקב״ה שיעשה עמו טוב אלא על חנם, קל וחומר לשאר בני אדם.
דבר אחר: ואתחנן11תקט״ו תפלות עשה על זה הדבר כמנין ואתחנן אעפ״כ לא קבל הקב״ה תפלתו.
1. נחמו נחמו עמי אמר ישעיה הנביא מטייל הייתי. פסיקת׳ דר״כ פיסקא נחמו (קכ״ה ע״ב), וי״ר פ״י אות ב׳, ושם מתחיל ר׳ עזרי׳ בש״ר יודן בר סימון פתר קריא [אהבת צדק ותשא רשע על כך משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך (תהלים מ״ה:ח׳)]. בישעי׳ אמר ישעי׳ מטייל הייתי כו׳.
2. והיו קורין אותו עלג. שם הגירס׳ והיו קורין אותו פסילוסא, עיין בפסיקת׳ שם הערה נ״ג.
3. אלא על עלג השפה דהוא קטיע בלישניה. ע״ש בהערה הנ״ל.
4. הלך הושע. פסיקת׳ שם דף קכ״ז ע״ב.
5. הלך יואל וכן הנביאים שלאחריהם. הוא בפסיקת׳ שם.
6. אתמול אמרת יום עברה וגו׳. בפסיקת׳ שם הערה צ״א העירותי כ״ה בכל כ״י, ובילקוט ישעיה רמז צ״ז, ובכולם בטעות, כי מקרא בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות מוקדם הוא להמקרא יום עברה ואיך יאמר על המאוחר אתמול אמרת? לכן נכונה יותר גירסת הפסיקתא רבתי פסקא בכה תבכה אתמול אמרת לי אסוף אסף כל מעל פני האדמה (צפניה א׳:ב׳).
7. אל תקרי עמי אלא עמי זה ליתא בפסיקת׳ וע״ש בהערה צ״ו והעירותי כי דרש עמי כמו עמי, ר״ל עמדי.
8. משל למה הדבר דומה. זה ליתא בפסיקת׳ שם ונעלם ממני המקור.
9. אל תקרי עד הים אלא עד היום האחרון. ספרי ברכה פיסקא שנ״ז.
10. וכל זה בזכות התפלה שנאמר ואתחנן אל ה׳. בעבור הסיום הזה הביא כל הדרשא עד כאן.
11. תקט״ו תפלות עשה במנין ואתחנן. במדרש דב״ר ברכה פי״א אות ט׳ מנין שהתפלל משה באותו הפרק תקט״ו פעמים שנאמר ואתחנן בגימטרי׳ הכי הוי.
(כג-כד)

פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי י״ח:כ״ג) ״תַּחֲנוּנִים יְדַבֵּר רָשׁ״ וְגוֹ׳ שְׁנֵי פַּרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, מֹשֶׁה, וְדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עֲבֵירָה שֶׁעָבַרְתִּי תִּכָּתֵב אַחֲרַי, שֶׁלֹּא יְהוּ הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת דּוֹמֶה שֶׁזִּיֵּף מֹשֶׁה בַּתּוֹרָה אוֹ שֶׁאָמַר דָּבָר שֶׁלֹּא נִצְטַוָּה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר כָּל מִי שֶׁאוֹכֵל פַּגֵּי שְׁבִיעִית יְהוּ מַחֲזִירִין אוֹתוֹ בְּקוֹמְפּוֹן, הָלְכָה אִשָּׁה אַחַת בַּת טוֹבִים לִקְּטָה וְאָכְלָה פַּגֵּי שְׁבִיעִית וְהֵן מַחֲזִירִין אוֹתָהּ בְּקוֹמְפּוֹן, אָמְרָה לוֹ, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ הַמֶּלֶךְ, הוֹדַע סִרְחוֹנִי, שֶׁלֹּא יְהוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה אוֹמְרִים דּוֹמֶה שֶׁנִּמְצָא בָּהּ דְּבַר נִאוּף אוֹ שֶׁנִּמְצָא בָּהּ דְּבַר כִּשּׁוּף, וְאִם יִהְיוּ רוֹאִים פַּגִּין תְּלוּיִין בְּצַוָּארִי יוֹדְעִין שֶׁבִּשְׁבִילָן אֲנִי מֻחְזֶרֶת, כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם עֲבֵירָה שֶׁעָבַרְתִּי תִּכָּתֵב אַחֲרַי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵינִי כּוֹתְבָהּ שֶׁלֹּא הָיְתָה אֶלָּא עַל הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי״ וְגוֹ׳. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ וּבְנוֹ עִמּוֹ בִּקְרוֹנִין שֶׁלוֹ, הִגִּיעַ לְמָקוֹם צָר נֶהֶפְכָה קְרוֹנִין [שֶׁלּוֹ] עַל בְּנוֹ, נִסְמֵית עֵינוֹ, נִקְטְעָה יָדוֹ, נִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ, כְּשֶׁהָיָה מַגִּיעַ לְאוֹתוֹ מָקוֹם אָמַר כָּאן נִזַּק בְּנִי, כָּאן נִסְמֵית עֵינוֹ, כָּאן נִקְטְעָה יָדוֹ, כָּאן נִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ, אַף כָּךְ הַמָּקוֹם מַזְכִּיר שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים מֵי מְרִיבָה, לוֹמַר כָּאן הָרַגְתִּי אֶת אַהֲרֹן, כָּאן הָרַגְתִּי אֶת מֹשֶׁה, כָּאן הָרַגְתִּי אֶת מִרְיָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קמ״א:ו׳) ״נִשְׁמְטוּ בִידֵי סֶלַע שֹׁפְטֵיהֶם״. דָּוִד אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עֲבֵירָה שֶׁעָבַרְתִּי לֹא תִּכָּתֵב אַחֲרַי, אֲמַר לֵיהּ הַמָּקוֹם, לֹא שָׁוֶה לְךָ, שֶׁיְּהוּ הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת בִּשְׁבִיל שֶׁאֲהֵבוֹ מָחַל לוֹ. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁלָּוָה מִן הַמֶּלֶךְ אֶלֶף כּוֹרִין חִטִּין בְּשָׁנָה, שֶׁהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים אֶפְשָׁר שֶׁזֶּה יָכוֹל לַעֲמֹד בְּאֶלֶף כּוֹרִין, אֵינוֹ אֶלָּא מִשְּׁכֵנוּת הַמֶּלֶךְ וְכָתַב לוֹ (אַפְטִי) [אַפְּכִי], פַּעַם אַחַת שִׁגֵּר וְלֹא (שָׁקְלוּ) [שִׁיֵּר] לוֹ כְּלוּם, נִכְנַס הַמֶּלֶךְ לְבֵיתוֹ וְנָטַל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו וְהֶעֱמִידָן עַל אֶבֶן הַמֶּכֶר, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָדְעוּ שֶׁאֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם. אַף כָּל פֻּרְעָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בָּאוֹת עַל דָּוִד הָיוּ מֻכְפָּלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם״, שִׁשָּׁה עָשָׂר, אַף נָתָן הַנָּבִיא בָּא וְהוֹכִיחוֹ עַל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁעָשָׂה, דָּוִד אָמַר (שם, יג) ״חָטָאתִי לַה׳⁠ ⁠⁠״ וְנָתָן מָה אָמַר לוֹ (שם) ״גַּם ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת״. וְאוֹמֵר ״לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי״ וְגוֹ׳.
שְׁנֵי פַּרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְדָוִד הַמֶּלֶךְ, וְהָיוּ יְכוֹלִין לִתְלוֹת שְׂכָרָם בְּמַעֲשֵׂיהֶן הַטּוֹבִים, וְלֹא בִּקְּשׁוּ מִן הַמָּקוֹם שֶׁיִּתֵּן לָהֶם אֶלָּא חִנָּם. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמָה אֵלּוּ שֶׁיְּכוֹלִין לִתְלוֹת אֶת שְׂכָרָם בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים לֹא בִּקְּשׁוּ מִלִּפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁיִּתֵּן לָהֶם אֶלָּא חִנָּם, מִי שֶׁאֵינוֹ אֶחָד מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבּוֹא רְבָבוֹת מִתַּלְמִידֵיהֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹּא יְבַקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶלָּא חִנָּם.

רמז תתיא

דָּבָר אַחֵר: ״וָאֶתְחַנַּן״ – (עֶשֶׂר) [שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה] לְשׁוֹנוֹת נִקְרָא, {א} תְּפִלָּה, {ב} זְעָקָה, {ג} שַׁוְעָה, {ד} נְאָקָה, {ה} [בִּיצוּר, {ו} רִנָּה, {ז} פְּגִיעָה, {ח} נִפּוּל, {ט} פִּלּוּל, {י} עֲתִירָה, {יא} עֲמִידָה, {יב} חִלּוּי, {יג} חִנּוּן. זְעָקָה מִנָּיִן]. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב׳:כ״ג) ״וַיְהִי בַּיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמֹת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְגוֹ׳ וַיִּזְעֲקוּ״. [שַׁוְעָה מִנָּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר] (שם) ״וַתַּעַל שַׁוְעָתָם״. [נְאָקָה מִנָּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר] (שם, כד) ״וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם״. נִקְרֵאת בִּצּוּר וּקְרִיאָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה׳⁠ ⁠⁠״. נִקְרֵאת רִנָּה וּפְגִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ז׳:ט״ז) ״וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל״ וְגוֹ׳. וְנִקְרֵאת נִפּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר ״וָאֶתְנַפַּל״. נִקְרֵאת פִּלּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ט׳:כ״ו) ״וָאֶתְפַּלַּל״. נִקְרֵאת עֲתִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״ה:כ״א) ״וַיֶּעְתַּר יִצְחָק״, נִקְרֵאת עֲמִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״. נִקְרֵאת חִלּוּי, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל״ב:י״א) ״וַיְחַל מֹשֶׁה״. נִקְרֵאת תְּחִנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וָאֶתְחַנַּן״.
בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר – מָשָׁל לִבְנֵי מְדִינָה שֶׁהָיוּ מְבַקְשִׁין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה מְדִינָתָן קָלָנְיָא. פַּעַם אַחַת הָיוּ לוֹ שְׁנֵי אוֹיְבִים וְנָפְלוּ לְפָנָיו, אָמְרוּ, הֲרֵי שָׁעָה שֶׁנְּבַקֵּשׁ בָּהּ מִלְּפָנָיו שֶׁיַּעֲשֶׂה מְדִינָתֵנוּ קָלָנְיָא. כָּךְ מֹשֶׁה מְבַקֵּשׁ מִלִּפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁיִּכָּנֵס לָאָרֶץ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנָּפְלוּ סִיחוֹן וְעוֹג לְפָנָיו, אָמַר: הֲרֵי שָׁעָה שֶׁאֲבַקֵּשׁ שֶׁאֶכָּנֵס לָאָרֶץ, לְכָךְ נֶאֱמַר ״בָּעֵת הַהִיא״.
[לֵאמֹר]. זֶה אֶחָד מִן אַרְבָּעָה דְבָרִים וְכוּ׳ (כָּתוּב בְּרֶמֶז קע״ז).
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב ט׳:כ״ב) ״אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה״, הַכֹּל שָׁוִים לְפָנָיו, גְּזֵרָה אַחַת לַצַדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים. וְכֵן שְׁלֹמֹה אָמַר (קהלת ט׳:ב׳) ״הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד״ וְגוֹ׳ וְכוּ׳. ״לְטוֹב״ זֶה [מֹשֶׁה], שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא״, שֶׁנּוֹלַד מָהוּל. ״וּלְטָהוֹר״, זֶה אַהֲרֹן, שֶׁמְּטַהֵר עֲווֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. ״לַטָּמֵא״, אֵלּוּ מְרַגְּלִים. אֵלּוּ אָמְרוּ שִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ אָמְרוּ גְּנוּתָהּ, אֵלּוּ לֹא נִכְנְסוּ וְאֵלּוּ לֹא נִכְנְסוּ.
אָמַר מֹשֶׁה מְרַגְּלִים הִכְעִיסוּ לְפָנֶיךָ בְּדִבַּת הָאָרֶץ וַאֲנִי שִׁמַּשְׁתִּי אֶת בָּנֶיךָ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, מִקְרֶה אֶחָד לִי וְלָהֶם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁבִּקֵּשׁ לִשָּׂא אִשָּׁה, שָׁלַח שְׁלוּחָיו לִרְאוֹתָהּ אִם נָאָה הִיא אִם לָאו, הָלְכוּ וְרָאוּ אוֹתָהּ, בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ רָאִינוּ אוֹתָהּ וְאֵין עֲזוּבָה וּכְעוּרָה מִמֶּנָּה. שָׁמַע שׁוֹשְׁבִינָהּ וְאָמַר לוֹ, מָרִי, אֵין נָאָה הֵימֶנָּה בָּעוֹלָם. בָּא לִשָּׂא אוֹתָהּ, אָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָה לִשְׁלוּחֵי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבָּע אֲנִי שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נִכְנָס כֵּיוָן שֶׁבִּזִּיתֶם אוֹתָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. בָּא הַשּׁוֹשְׁבִין לִכָּנֵס, אֲמַר לֵיהּ אַף אַתָּה לֹא תִכָּנֵס. אֲמַר לֵיהּ הַשּׁוֹשְׁבִין, אֲנִי לֹא רְאִיתִיהָ וְאָמַרְתִּי לַמֶּלֶךְ שֶׁאֵין נָאָה הֵימֶנָּה וְהֵם אָמְרוּ אֵין כְּעוּרָה מִמֶּנָּה, וְעַכְשָׁיו אֶרְאֶה אִם כִּדְבָרַי אִם כְּדִבְרֵיהֶם. כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַמְרַגְּלִים דִּבְּרוּ לָשׁוֹן הָרַע (במדבר י״ג:ל״ב) ״אֶרֶץ אֹכֶלֶת יֹשְׁבֶיהָ״, אֲבָל אֲנִי לֹא רָאִיתִי אוֹתָהּ וְשִׁבַּחְתִּי אוֹתָהּ לִפְנֵי בָנֶיךָ וְאָמַרְתִּי ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה״, וְעַכְשָׁיו אֶרְאֶה אוֹתָהּ אִם [כִּדְבָרַי אִם] כְּדִבְרֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אָמַר לוֹ (להלן פסוק כז) כִּי לֹא תַעֲבֹר.

רמז תתיב

דָּבָר אַחֵר: ״וָאֶתְחַנַּן״ – לָמָּה לֹא נִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים. אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד מֹשֶׁה וְאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״הוֹדִ(י)⁠עֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶ(י)⁠ךָ״, [אָמַר מֹשֶׁה] רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הוֹדִיעֵנִי נָא בְּאֵיזֶה מִדָּה אַתָּה מַנְהִיג אֶת עוֹלָמְךָ אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אַרְאֶה לְךָ, (שם, יט) ״וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי״, אָמַר לוֹ אֵינִי חַיָּב לִבְרִיָּה כְּלוּם, כָּל מַה שֶּׁיַּעֲשֶׂה אָדָם מִצְוָה חִנָּם אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״וְחַנּ(וֹ)⁠תִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן״, [אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, אִם כֵּן עֲשֵׂה עִמִי מִצְוָה וְתֵן לִי חִנָּם, לְפִיכָךְ כְּתִיב וָאֶתְחַנַּן].
דָּבָר אַחֵר: ״וָאֶתְחַנַּן״ – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, (לעיל ג׳:י״ב) ״וְעָרָיו נָתַתִּי (לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד) [לָרְאוּבֵנִי וְלַגָּדִי״], לִמֵּד מֹשֶׁה אֶת בָּאֵי הָעוֹלָם שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם הוֹאִיל וְחֹלִי שֶׁלּוֹ מְסֻכָּן וְעוֹשֶׂה דַּיְתִּיקִי וְחִלֵּק כָּל אֲשֶׁר לוֹ, (לֹא יֹאמַר) לֹא אֶתְפַּלֵּל עוֹד, אֶלָּא יִתְפַּלֵּל, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵל תְּפִלַּת כָּל בְּרִיָּה, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עָשָׂה דַּיְתִּיקִי, שֶׁנֶּאֱמַר ״וָעָרָיו נָתַתִּי לָרְאוּבֵנִי וְלַגָּדִי״ וְגוֹ׳, ״וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד וְגוֹ׳ וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר וְגוֹ׳ וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי״ וְגוֹ׳ [הֲרֵי דַּיְתִּיקִי, שֶׁמָּא תֹּאמַר עָמַד לוֹ וְלֹא הִתְפַּלֵּל, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳⁠ ⁠⁠״], וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ לָמָּה, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לָאָרֶץ.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דניאל ב׳:כ״א) ״וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא״ אָמַר רַבִּי אָבִין מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב וְהוּא מְמַנֶּה דֻּכָּסִין וְאִפַּרְכִין וְאִיסְטְרָלִיטִין, לְאַחַר יָמִים רָאוּ אוֹתוֹ מְבַקֵּשׁ מִן הַשּׁוֹעֵר לִכָּנֵס לִפְלָטִין וְאֵינוֹ מַנִּיחַ לוֹ, הָיוּ הַכֹּל תְּמֵהִין וְהָיוּ אוֹמְרִים אֶתְמוֹל הָיָה מְמַנֶּה דֻּכָּסִין וְאִפַּרְכִין וְאִיסְטָרְלִיטִין וְעַכְשָׁיו הוּא מְבַקֵּשׁ מִן הַשּׁוֹעֵר לִכָּנֵס לַפְּלָטִין וְאֵינוֹ מֵנִיחַ לוֹ, אָמְרוּ לָהֶם שַׁעְתֵּיהּ עַבְרַת, כָּךְ מֹשֶׁה, אֶתְמוֹל גּוֹזֵר עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוּא מְקַיֵּם, ״קוּמָה ה׳⁠ ⁠⁠״, ״שׁוּבָה ה׳⁠ ⁠⁠״, (שם ט״ז:ל׳) ״וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה׳⁠ ⁠⁠״, וְעַכְשָׁיו מִתְחַנֵּן וּמִתְחַבֵּט לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ מִתְקַבֵּל, שַׁעְתֵּיהּ עַבְרַת.
[זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב] (משלי י״ח:כ״ג) ״תַּחֲנוּנִים יְדַבֵּר רָשׁ״ זֶה מֹשֶׁה, שֶׁבָּא אֵצֶל בּוֹרְאוֹ בְּתַחֲנוּנִים, וָאֶתְחַנַּן, ״[וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת״], עֲשִׁירוֹ שֶׁל עוֹלָם יַעֲנֶה אוֹתוֹ עַזּוֹת. דָּבָר אַחֵר: ״תַּחֲנוּנִים יְדַבֵּר״. אֵלּוּ נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין לְךָ גָּדוֹל בַּנְּבִיאִים כְּמֹשֶׁה וִישַׁעְיָה, וּשְׁנֵיהֶם לֹא בָאוּ אֶלָּא בְּתַחֲנוּנִים, יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיהו ל״ג:ג׳) ״ה׳ חָנֵנּוּ לְךָ קִוִּינוּ״, וּמֹשֶׁה אָמַר וָאֶתְחַנַּן. ״וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת״. אֵלּוּ נְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֵין לְךָ צַדִּיק בָּאֻמּוֹת יוֹתֵר מֵאִיּוֹב וְלֹא בָא אֶלָּא בְּתוֹכָחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ״ג:ד׳) ״אֶעֶרְכָה לְפָנָיו מִשְׁפָּט וּפִי אֲמַלֵּא תוֹכָחוֹת.

רמז תתיג

דָּבָר אַחֵר: ״וָאֶתְחַנַּן״ – מָשָׁל לְמַטְרוֹנָא שֶׁיָּלְדָה בֵן, כָּל יָמִים שֶׁבְּנָהּ קַיָּם הָיְתָה נִכְנֶסֶת בַּפְּלָטִין בִּזְרוֹעַ, לֹא עָשְׂתָה אֶלָּא מֵת בְּנָהּ, מְבַקֶּשֶׁת לִכָּנֵס וְאֵינָהּ נִשְׁמַעַת. כָּךְ כָּל יָמִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל קַיָּמִין הָיָה מֹשֶׁה נִכְנָס לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּזְרוֹעַ, (שמות ל״ב:י״א) ״לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ״, ״סְלַח נָא לַעֲוֹן״, כֵּיוָן דִּכְתִיב (שם, לה) ״בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמוּתוּ״ הִתְחִיל מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס וְהָיָה מִתְחַנֵּן.
בָּעֵת הַהִיא – בְּאֵי זוֹ עֵת. בְּאוֹתוֹ עֵת שֶׁנִּתְמַנָּה יְהוֹשֻׁעַ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאִפַּרְכוֹס שֶׁהָיָה בְּאַרְכִי שֶׁלּוֹ וְהָיָה גוֹזֵר עַל הַמֶּלֶךְ וְהוּא עוֹשֶׂה, הָיָה (פּוֹטֵר) [פוֹדֶה] לְמִי שֶׁיִּרְצֶה וְחוֹבֵשׁ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה, כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַלֵּף וְנִתְמַנָּה אַחֵר תַּחְתָּיו הִתְחִיל מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס לַפְּלָטִין וְלֹא הָיָה מַנִּיחַ לוֹ. כָּךְ מֹשֶׁה כָּל יָמִים שֶׁהָיָה בְּאַרְכִי שֶׁלּוֹ אָמַר: ״יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת״ וְחוֹבֵשׁ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה, (במדבר ט״ז:ל״ג) ״וַיֵרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה״, כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַלֵּף וְנִתְמַנָּה יְהוֹשֻׁעַ הִתְחִיל לְהִתְחַנֵּן לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: מַהוּ ״בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר״ – לֵאמֹר, לְדוֹרוֹת שֶׁיְּהוּ מִתְפַּלְּלִין בִּשְׁעַת הַצָּרָה, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ׳:י״ג) ״לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל״ הִתְחִיל מִתְחַנֵּן.
דָּבָר אַחֵר: ״וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָא וְזִמְנַיָּא״. מָשָׁל לְשִׁלְטוֹן שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁהָיָה מְבַקֵּשׁ וְלֹא הָיָה הַמֶּלֶךְ מוֹחֶה בְּיָדוֹ, לְאַחַר יָמִים שָׁלַח הַמֶּלֶךְ וְהִתִּיר זוּנִין שֶׁלּוֹ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ פִּיגָן, אָמְרוּ לוֹ אַתְּ הוּא שֶׁהָיִיתָ מַרְעִישׁ הַמְּדִינוֹת, אֲמַר לָהֶם שְׁעִין אִינוּן, בִּשְׁעָתָן עַבְדִּית כָּל מַה דְּהָנֵי לִי. כָּךְ מֹשֶׁה (להלן ל״ג:ה׳) ״וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ״, וְנִקְרָא מַלְאָךְ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ׳:ט״ז) ״וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ״, וְנִקְרָא אֱלֹהִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ז׳:א׳) ״רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים״ וּכְתִיב ״תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים״, וְהָיָה גוֹזֵר וְכָל מַה שֶּׁהָיָה מְבַקֵּשׁ עוֹשֶׂה, וּכְשֶׁהוּא עוֹבֵר מִן הָעוֹלָם תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ מֵעָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ל״א:ט״ז) ״הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲב⁠(וֹ)⁠תֶיךָ״. אָמְרוּ לוֹ אַתְּ הוּא שֶׁהָיִיתָ מְדַבֵּר עִם הָאֱלֹהִים פֶּה אֶל פֶּה, אָמַר לָהֶם שְׁעִין אִינוּן, לְשֶׁעָבַר נִכְנָס לַפְּלָטִין, ״וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים״, הוֹרֵג לְמִי שֶׁרוֹצֶה, (שם ב׳:י״ב) ״וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי״, פִּנָּה אֶת הַצָּרוּעַ, (במדבר י״ב:י״ג) ״אֵל נָא רְפָא נָּא לָהּ״. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״בְּתוֹכָחוֹת עַל עָוֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ״ זֶה מֹשֶׁה (במדבר י״ב:ג׳) ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד״, שֶׁנִּתְיַסֵּר עַל שֶׁהוֹכִיחַ (שם כ׳:י׳) ״שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים״. אִם כֵּן נַעֲשָׂה לְמֹשֶׁה אֵין כָּל הַבְּרִיּוֹת לְפָנֶיךָ כְּלוּם, ״אַךְ הֶבֶל כָּל אָדָם סֶלָּה״.
אָמַר שְׁלֹמֹה (קהלת ג׳:א׳) ״לַכֹּל זְמַן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ״. תֵּדַע לְךָ מֹשֶׁה הָיָה גּוֹזֵר עָל הָאֱלֹהִים בְּכָל שָׁעָה וְהוּא עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְּחַל מֹשֶׁה״, לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁנֶּאֱמַר (שם, יד) ״וַיִּנָּחֵם ה׳ עַל הָרָעָה״ וְגוֹ׳, בַּמִּתְאוֹנְנִים ״וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה... וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ״, נִכְנַס מֹשֶׁה וְהָיָה דוֹרֵס לְתוֹךְ הָאֵשׁ וּמְשַׁקְּעָהּ כְּצִיפִּין שֶׁל צֶמֶר, וּכְשֶׁבָּאת הַשָּׁעָה הָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל וְלֹא נִתְקַבֵּל. אָמְרוּ לוֹ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֶיךָ, (שם כ׳:י״ב) ״לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה״ וְאַתָּה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, (קהלת ח׳:ד׳) ״בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן [וּ]⁠מִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה״ הָאַתָּה מְבַטֵּל גְזֵרוֹת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר מֹשֶׁה, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא הֶרְאָנִי מִדַּת רַחֲמִים, ״ה׳ ה׳ אֵל רָחוּם״, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קמ״ה:ט׳) ״טוֹב ה׳ לַכֹּל״ וְגוֹ׳, אָמַר מֹשֶׁה הֲרֵינִי דוֹחֵק בִּתְפִלָּה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה לִי צְדָקָה, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳⁠ ⁠⁠״.
כַּמָּה יִשְׁהֶא אָדָם בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָא חָד אֲמַר כְּדֵי שֶׁתִּחוֹנֵן דַּעְתּוֹ עָלָיו, דִּכְתִיב ״וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳⁠ ⁠⁠״. וְחָד אֲמַר, כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹלֵל דַּעְתּוֹ עָלָיו. דִּכְתִיב (שמות ל״ב:י״א) ״וַיְּחַל מֹשֶׁה״.
דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלָאי לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר ״וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר ה׳ אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת״ וְגוֹ׳, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (פסוק כה) ״אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה״.
מֹשֶׁה מֵאַרְבָּעָה צַדִּיקִים שֶׁנִּתַּן לָהֶם רֶמֶז כוּ׳ (כָּתוּב בְּרֶמֶז רס״ו). מֹשֶׁה מִנַּיִן. דִּכְתִיב ״כְּתֹב זֹאת בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ״, אָמְרוֹ, יְהוֹשֻׁעַ מַנְחִיל אֶת הָאָרֶץ לְיִשְׂרָאֵל, וּבַסּוֹף הָיָה עוֹמֵד וּמִתְחַנֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳.⁠״ מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר עַל בְּנוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס עִמּוֹ לַפְּלָטִין שֶׁלּוֹ, נִכְנַס בְּפֶתַח רִאשׁוֹן וְשָׁתְקוּ לוֹ, בַּשֵּׁנִי וְשָׁתְקוּ לוֹ, בַּשְּׁלִישִׁי וְנָזְפוּ בּוֹ, אָמְרוּ לוֹ, דַּיֶּיךָ, עַד כָּאן. כָּךְ כְּשֶׁכָּבַשׁ מֹשֶׁה אֶרֶץ שְׁנֵי עֲמָמִין אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג נְתָנָהּ לָרְאוּבֵנִי וְלַגָּדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְּנַשֶּׁה, אָמַר שֶׁמָּא לֹא נִגְזְרָה גְּזֵרָה אֶלָּא עַל תְּנַאי, אַף אָנוּ נִדּוֹנִין אֶלָּא עַל תְּנַאי, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁמָּא דְּרָכֶיךָ כְּדַרְכֵי בָשָׂר וָדָם, אֶפִּיטְרוֹפּוֹס גּוֹזֵר גְּזֵרָה, פְּלִירְכוֹס מְבַטֵּל עַל יָדוֹ, פּוְֹלִירְכוֹס גּוֹזֵר גְּזֵרָה, דִּיקוֹרְיוֹן מְבַטֵּל עַל יָדָיו, דִּיקוֹרְיוֹן גּוֹזֵר גְּזֵרָה, הֶגְמוֹן מְבַטֵּל עַל יָדוֹ, הֶגְמוֹן גּוֹזֵר גְּזֵרָה איפרכוס מְבַטֵּל עַל יָדָיו, איפרכוס גּוֹזֵר גְּזֵרָה וּבָא הַמּוֹשֵׁל הַגָּדוֹל וּמְבַטֵּל עַל יְדֵי כֻּלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְמֻנִּין זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה׳:ז׳) ״כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם״ שֶׁמָּא דְּרָכֶיךָ כְּדַרְכֵיהֶן, אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ. בְּמִצְרַיִם. וְכִגְבוּרֹתֶךָ. בְּנַחַל אַרְנוֹן.

רמז תתיד

ה׳ אֱלֹהִים – כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״ה׳⁠ ⁠⁠״ מִדַּת רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״ה׳ ה׳ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן״. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״אֱלֹהִים״ זוֹ מִדַּת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ״ב:ח׳) ״עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם״. וְאוֹמֵר (שם, כז) ״אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל״.
אַתָּה הַחִלּוֹתָ – אַתָּה הִתַּרְתָּ לִי נִדְרִי, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי לֵךְ ״הוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל (מֵאֶרֶץ) [מִ]⁠מִּצְרָיִם״ אָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ אֵינִי יָכוֹל שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּעְתִּי לְיִתְרוֹ שֶׁאֵינִי זָז מֵאֶצְלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם ב׳:כ״א) ״וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ״ וְאֵין הוֹאָלָה אֶלָא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א י״ד:כ״ד) ״וַיּ(וֹ)⁠אֶל שָׁאוּל״ וְגוֹ׳.
דָּבָר אַחֵר: ״אַתָּה הַחִלּוֹתָ״ – אַתָּה פָּתַחְתָּ לִי פֶתַח שֶׁאֶעֱמֹד וְאֶתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ עַל בָּנֶיךָ בְּשָׁעָה שֶׁסָּרְחוּ בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ט׳:י״ד) ״הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם״, וְכִי מֹשֶׁה הָיָה תָפוּשׂ (בַּקֹּדֶשׁ) [בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא], [אֶלָּא כָּךְ אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתָּה פָּתַחְתָּ לִי פֶתַח שֶׁאֶעֱמֹד וְאֶתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ], עָמַדְתִּי וְהִתְפַּלַּלְתִּי עֲלֵיהֶם וְשָׁמַעְתָּ תְּפִלָּתִי וְסָלַחְתָּ לַעֲווֹנָם, הָיִיתִי סָבוּר שֶׁאֲנִי עִמָּהֶם בִּתְפִלָּה, וְהֵם לֹא הִתְפַּלְּלוּ עָלַי, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר אִם תְּפִלַּת יָחִיד עַל הָרַבִּים כָּךְ נִשְׁמַעַת, תְּפִלַּת הָרַבִּים עַל הַיָּחִיד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ – יֵשׁ שֶׁקָּרְאוּ עַצְמָן עֲבָדִים וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאָן עֲבָדִים וְיֵשׁ שֶׁקָּרְאוּ עַצְמָן עֲבָדִים וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא קְרָאָן עֲבָדִים וְיֵשׁ שֶׁלֹּא קָרְאוּ עַצְמָן עֲבָדִים וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאָן עֲבָדִים. אַבְרָהָם קָרָא עַצְמוֹ עֶבֶד, שֶׁנֶּאֱמַר ״אַל נָא תַּעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ עֶבֶד, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ״ו:כ״ד) ״בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי״. יַעֲקֹב קָרָא עַצְמוֹ עֶבֶד, שֶׁנֶּאֱמַר ״קָטֹנְתִּי מִכָּל הַחֲסָדִים [וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ״], וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ עֶבֶד, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ״א:ח׳) ״עַבְדִּי יַעֲקֹב״. מֹשֶׁה קָרָא עַצְמוֹ עֶבֶד, שֶׁנֶּאֱמַר ״לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ עֶבֶד, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א׳:א׳) ״מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳⁠ ⁠⁠״. דָּוִד קָרָא עַצְמוֹ עֶבֶד, שֶׁנֶּאֱמַר ״אֲנִי עֲבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ עֶבֶד, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב י״ט:ל״ד) ״לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי״, (יחזקאל ל״ז:כ״ה) ״וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם״. יְשַׁעְיָה קָרָא עַצְמוֹ עֶבֶד, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ״ט:ה׳) ״יֹצְרִי מִבֶּטֶן לְעֶבֶד לוֹ״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ עֶבֶד, שֶׁנֶּאֱמַר ״כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ״. שְׁמוּאֵל קָרָא עַצְמוֹ עֶבֶד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ג׳:י׳) ״דַּבֵּר... כִּי שׁ(וֹ)⁠מֵעַ עַבְדֶּךָ״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא קְרָאוֹ עֶבֶד. שִׁמְשׁוֹן קָרָא עַצְמוֹ עֶבֶד, שֶׁנֶּאֱמַר ״אַתָּה נָתַתָּ בְּיַד עַבְדְּךָ [אֶת] הַתְּשׁוּעָה״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא קְרָאוֹ עֶבֶד. שְׁלֹמֹה קָרָא עַצְמוֹ עֶבֶד, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ג׳:ט׳) ״וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא קְרָאוֹ עֶבֶד. אִיּוֹב לֹא קָרָא עַצְמוֹ עֶבֶד, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ עֶבֶד שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ב׳:ג׳) ״הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב״. יְהוֹשֻׁעַ לֹא קָרָא עַצְמוֹ עֶבֶד, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ עֶבֶד שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה׳⁠ ⁠⁠״. כָּלֵב לֹא קָרָא עַצְמוֹ עֶבֶד, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ עֶבֶד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ד:כ״ד) ״וְעַבְדִּי כָלֵב״. אֶלְיָקִים לֹא קָרָא עַצְמוֹ עֶבֶד, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ עֶבֶד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כ״ב:כ׳) ״לְעַבְדִּי לְאֶלְיָקִים״. זְרֻבָּבֶל לֹא קָרָא עַצְמוֹ עֶבֶד, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ עֶבֶד שֶׁנֶּאֱמַר (חגי ב׳:כ״ג) ״זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי״. דָּנִיֵאל לֹא קָרָא עַצְמוֹ עֶבֶד, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ עֶבֶד שֶׁנֶּאֱמַר ״דָּנִיֵאל עֲבֵד⁠(א) (דֶּ)⁠אֱלָהָא (עִלָּאָה) [חַיָּא״]. חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לֹא קָרְאוּ עַצְמָן עֲבָדִים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאָן עֲבָדִים שֶׁנֶּאֱמַר (שם ג׳:כ״ו) ״שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עַבְדוֹהִי (דֶּאֱלֹהָא) [דִי אֱלָהָא״]. נְבִיאִים רִאשׁוֹנִים לֹא קָרְאוּ עַצְמָן עֲבָדִים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאָן עֲבָדִים שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אִם גָּלָּה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים״.
(וְ)⁠אֶת גָּדְלְךָ – זֶה בִּנְיַן אָב לְכָל ״גָּדְלְךָ״ שֶׁבַּתּוֹרָה. וְאֶת יָדְךָ. אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַמַּכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י׳:י״ב) ״נְטֵה יָדְךָ עַל [אֶרֶץ] מִצְרַיִם״. אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם אִפַּרְכוֹס יוֹשֵׁב עַל הִפַּרְכְיָא שֶׁלּוֹ מִתְיָרֵא הוּא מִן סְנַקְתֶּדְרִין שֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא יַחֲזִירֶנּוּ, אַתָּה שֶׁאֵין לְךָ סְנַקְתֶּדְרִין מִפְּנֵי מָה אֵין אַתָּה מוֹחֵל לִי, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם יוֹשֵׁב עַל בִּימָה שֶׁלּוֹ מִתְיָרֵא הוּא מִפְּנֵי דּוּכוּס שֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא יַחֲזִירֶנּוּ, אַתָּה שֶׁאֵין לְךָ דּוּכוּס מִפְּנֵי מָה אֵין אַתָּה מוֹחֵל לִי. אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכוּ׳ (כְּדִלְעֵיל).
דָּבָר אַחֵר: ״ה׳⁠ ⁠⁠״ – אָדוֹן אַתָּה לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם. ״אֱלֹהִים״. בְּדִין בָּרָאתָ אֶת הָעוֹלָם. ״אַתָּה הַחִלּוֹתָ״. אַתָּה הַחִלּוֹתָ לִפְתֹּחַ פֶּתַח לְעַבְדְּךָ בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַסְתִּי לְנַחֲלַת בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד. דָּבָר אַחֵר: ״אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ״. נִסִּים וּגְבוּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג׳:ג׳) ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻ(וּ)⁠רָה נָא וְאֶרְאֶה״. דָּבָר אַחֵר: ״אַתָּה הַחִלּוֹתָ״. אֶת הַשְּׁבוּעָה, כָּתַבְתָּ בַּתּוֹרָה ״זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם״ וּבָנֶיךָ עָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה וּבִקַּשְׁתִּי עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וְסָלַחְתָּ, ״אַתָּה הַחִלּוֹתָ״. הַשְּׁבוּעָה. ״אֶת גָּדְלְךָ״. זוֹ מִדַּת טוּבְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ד:י״ז) ״וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה׳⁠ ⁠⁠״. וְאֶת יָדְךָ. זוֹ יְמִינְךָ, שֶׁפְּשׁוּטָה לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט״ו:ו׳) ״יְמִינְךָ ה׳ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ״. וְאוֹמֵר (תהלים מ״ד:ד׳) ״כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ״. וְאוֹמֵר ״בִּי נִשְׁבַּעְתִּי יָצָא מִפִּי צְדָקָה״. ״הַחֲזָקָה״. שֶׁאַתָּה כּוֹבֵשׁ בְּרַחֲמִים אֶת מִדַּת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז׳:י״ח-כ׳) ״מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְגוֹ׳ יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ וְגוֹ׳ תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב״ וְגוֹ׳.
אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וְגוֹ׳ – שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ מְבַטֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ אֲבָל אַתָּה מִי יָכוֹל לִמְחוֹת עַל יָדְךָ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ״. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנִּתַּן בְּקוּנְטְרִיסִין שֶׁל מַלְכוּת, אֲפִלּוּ נוֹתֵן מָמוֹן הַרְבֵּה אִי אֶפְשָׁר לֵעָקֵר, אֲבָל אַתָּה אוֹמֵר עֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וַאֲנִי מְקַבֵּל שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ״ד:כ״ב) ״מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ״ וְגוֹ׳. דָּבָר אַחֵר: ״אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ״. שֶׁמָּא תֹּאמַר חוּץ מִכָּאן יֵשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן ד׳:ל״ט) ״וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ וְגוֹ׳ אֵין עוֹד״, אֶלָּא אַף בַּאֲוִיר הָעוֹלָם.
ה׳ אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ – אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה קְרָאתָנִי עֶבֶד, ״מֹשֶׁה עַבְדִּי״, (במדבר י״ב:ז׳) ״לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה״, וְלִוְיָתָן קְרָאתוֹ עֶבֶד, אֲנִי מִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ וְהוּא מִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מ׳:כ״ז) ״הֲיַרְבֶּה אֵלֶיךָ תַּחֲנוּנִים״, תְּחִנַּת לִוְיָתָן שָׁמַעְתָּ וְכָרַתָּ עִמּוֹ בְּרִית וְקִיַּמְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם, כח) ״הֲיִכְרֹת בְּרִית עִמָּךְ תִּקָּחֶנּוּ לְעֶבֶד עוֹלָם״, אֲנִי עַבְדְּךָ וְאָמַרְתָּ לִי ״[הִנֵּה אָנֹכִי] כֹּרֵת בְּרִית״ וְלֹא קִיַּמְתָּ אֶלָּא אָמַרְתָּ (להלן ל״ב:מ״ט-נ׳) ״עֲלֵה... וּמוּת בָּהָר״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא כָּתַבְתָּ בַּתּוֹרָה ״וְאִם אָמ⁠(וֹ)⁠ר יֹאמַר הָעֶבֶד״ וְגוֹ׳, וַאֲנִי אָהַבְתִּי אוֹתְךָ וְתוֹרָתְךָ וּבָנֶיךָ, (שם) ״לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי״, אֵינִי מְבַקֵּשׁ לָמוּת, (שם, ו) ״וְהִגִּישׁוֹ אֲד⁠(וֹ)⁠נָיו אֶל הָאֱלֹהִים... וַעֲבָדוֹ לְע⁠(וֹ)⁠לָם״, [לֹא קִיַּמְתָּ עִמִּי], ״שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי״, (שם נ״ה:ב׳) ״וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְחִנָּתִי״. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (להלן פסוק כו) רַב לָךְ.
ה׳ אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ – בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת דִּמָּה מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹ לְאַבְרָהָם (כָּתוּב בְּרֶמֶז צ״ו). אַבְרָהָם אָמַר (בראשית ט״ו:ב׳) ״ה׳ אֱלֹהִים מַה תִּתֵּן לִי״, אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם מִתְבַּקֵּשׁ לִי בְּדִין שֶׁיְּהֵא לִי בָּנִים תֵּן לִי בְּדִין, וְאִם לָאו תֵּן לִי בְּרַחֲמִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּדִין מִתְבַּקֵּשׁ לְךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״וְהִנֵּה דְּבַר ה׳ אֵלָיו לֵאמֹר״ וְגוֹ׳. וְאַף מֹשֶׁה כָּךְ אָמַר אִם מִתְבַּקֵּשׁ לִי בְּדִין לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶכָּנֵס, וְאִם לָאו בְּרַחֲמִים אֶכָּנֵס, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּתְכַּבֵּד לִפְנֵי מֶלֶךְ, (להלן פסוק כז) כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. [וְכֵיוָן שֶׁרָאָה מֹשֶׁה הֵיאַךְ הַדְּבָרִים חֲזָקִים הִתְחִיל מְדַבֵּר דְּבָרִים קָשִׁים.
ה׳ אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ – מַהוּ אַתָּה. אָמַר לוֹ, [רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם], לָמָּה אֵינִי נִכְנָס לָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁאָמַרְתִּי ״שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים״. אַתָּה הַחִלּוֹתָ. תְּחִלָּה אָמַרְתָּ (שם י״ז:כ״ה) ״לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי״. דָּבָר אַחֵר: ״אַתָּה הַחִלּוֹתָ״. תְּחִלָּה לָבוֹא אֶצְלִי, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג׳:ב׳) ״וַיֵּרָא מַלְאַךְ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ״ וְגוֹ׳, מִשֶּׁגִּדַּלְתָּ אוֹתִי אַתָּה מוֹרִיד אוֹתִי מִגְּדֻלָּתִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַהֲלֹא נִשְׁבַּעְתִּי, אָמַר לוֹ אַתָּה הַחִלּוֹתָ אֶת הַשְּׁבוּעָה, לֹא נִשְׁבַּעְתָּ שֶׁאַתָּה מְכַלֶּה בָּנֶיךָ וְחָזַרְתָּ בְּךָ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּנָּחֵם ה׳ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ״.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַצְמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף נִכְנָסִין לָאָרֶץ וַאֲנִי אֵינִי נִכְנָס. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁהוֹדָה בְּאַרְצוֹ, אֲדוֹנָתוֹ אָמְרַת לוֹ (בראשית ל״ט:י״ד) ״רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי״ וְאֵינוֹ כוֹפֵר אֶלָּא אָמַר (שם מ׳:ט״ו) ״כִּי גֻּנֹב גֻּנַבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים״, אַתָּה שֶׁלֹּא הוֹדֵיתָ בְּאַרְצְךָ, בְּנוֹת יִתְרוֹ אוֹמְרוֹת (שמות ב׳:י״ט) ״אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ״ וְאַתָּה שׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק, לְפִיכָךְ אֵין אַתָּה נִקְבָּר בְּאַרְצְךָ.
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אַתָּה נִקְבָּר אֶצְלָן, בִּזְכוּתְךָ הֵן בָאִין עִמְּךָ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ מָעוֹתָיו בִּמְקוֹם אֲפֵלָה אָמַר אִם אֲנִי אוֹמֵר הָאִירוּ לִי שֶׁאֲלַקֵּט מָעוֹתַי אֵין כָּל בְּרִיָּה מַשְׁגַּחַת עָלַי, מֶה עָשָׂה, נָטַל זָהוּב אֶחָד וְהִשְׁלִיכוֹ בְּתוֹכָן וְהִתְחִיל צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, הָאִירוּ לִי, זָהוּב אֶחָד הָיָה לִי וְנָפַל מִמֶּנִּי, בָּאוּ וְהֵאִירוּ לוֹ, מֶה עָשָׂה, מִשֶּׁנָּטַל אֶת הַזָּהוּב לִקֵּט מָעוֹתָיו. כָּךְ אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם נִקְבָּר אַתָּה בַּמִּדְבָּר הֵן בָּאִים בִּזְכוּתְךָ וְאַתָּה בָּא בְרֹאשָׁן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְח⁠(וֹ)⁠קֵק סָפוּן וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם״.

רמז תתטו

ה׳ אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ – מָה רָאָה לְהַזְכִּיר שְׁתֵּי פְעָמִים, מִדַּת הַדִּין וּמִדַּת הָרַחֲמִים מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית דִּירָתוֹ מַסְבִּיר פָּנִים טוֹבוֹת לְכָל בְּנֵי פְּלָטִין, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס אִפַּרְכוֹס שֶׁלּוֹ הִתְחִיל מִזְדַּעֵף, גָּזַר וְאָמַר עֲשׂוּ בִימָה פִּרְסוּ וִילוֹן, שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב בְּדִין, אֲמַר לֵיהּ אִפַּרְכוֹס שֶׁלּוֹ, מָרִי הַמֶּלֶךְ, לְכָל בְּנֵי הַפְּלָטִין עָשִׂיתָ פָּנִים יָפוֹת, וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנַסְתִּי פָּרַסְתָּ עֲלַי בִּימָה, עֲלִילָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִי. כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לָאָבוֹת דִּבַּרְתָּ בְּמִדַּת רַחֲמִים שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט״ו:ז׳) ״וַיֹּאמֶר (ה׳ אֶל אַבְרָהָם) [אֵלָיו] אֲנִי ה׳ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ״, וְכֵן עִם יִצְחָק ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳⁠ ⁠⁠״, וְכֵן עִם יַעֲקֹב, (שם כ״ח:י״ג) ״וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו״, וְעָלַי נִגְלֵיתָ מִתְחִלָּה בְּמִדַּת הַדִּין, (שמות ג׳:ו׳) ״(אֲנִי ה׳) [אָנֹכִי] אֱלֹהֵי (אַבְרָהָם) אָבִיךָ״, אוֹתָהּ שָׁעָה יָרֵאתִי וְהִטַּמַּנְתִּי, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו״. לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ. מַלְאָכֶיךָ קַיָּמִים לְעוֹלָם, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְשַׁבְּחִין אוֹתְךָ לֹא רָאוּ וְלֹא יָדְעוּ אֶת מְקוֹמְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ו׳:ג׳) ״וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר וְגוֹ׳, וַאֲנִי דִּבַּרְתִּי עִמְּךָ פָּנִים אֶל פָּנִים וְרָאִיתִי תְּמוּנָתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ב:ח׳) ״פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ״ וְגוֹ׳ וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּכְנַסְתִּי לְמָקוֹם שֶׁאֵין רְשׁוּת לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִכָּנֵס, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ׳:י״ז) ״וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל״ וְגוֹ׳ וְכֵן שְׁלֹמֹה אָמַר: ״ה׳ אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל״ וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמות ל״ד:כ״ח) ״וַיְהִי שָׁם עִם ה׳⁠ ⁠⁠״ וְאַתָּה גוֹזֵר עָלַי מִיתָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ, חָתַכְתִּי יָמֶיךָ מִימֵי בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם בְּשַׁגַּם״ וְגוֹ׳. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה אָמַרְתָּ (להלן כ״ד:ט״ז) ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים״, וַהֲרֵי לֹא טָעַמְתִּי חֵטְא מִיָּמַי, לָמָּה אֲנִי מֵת. אָמַר לוֹ אַתָּה כִּנַּסְתָּ יִשְׂרָאֵל כְּבָר אֵצֶל הַסֶּלַע וְאָמְרוּ לְךָ לֹא אָמַרְתָּ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ אֱלוֹהַ בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (להלן י׳:י״ד) ״הֵן לַה׳ אֱלֹהֶיךָ הַשָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, הִקְפַּדְתָּ כְּנֶגְדָּן וְאָמַרְתָּ ״שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים״, וְאָמְרוּ יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁהָיִיתָ רוֹעֶה בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְאַתָּה מַכִּיר מְקוֹם הַמַּיִם וְנִתְחַזַּקְתָּ לְהַכּוֹת הַסֶּלַע וְיָצְאוּ הַמַּיִם בְּזַעַף שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ע״ח:ט״ו) ״יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר״ וּכְתִיב (בראשית ז׳:י״א) ״בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ״ וְגוֹ׳ מָה ״רַבָּה״ הָאָמוּר בְּדוֹר הַמַּבּוּל נִשְׁטְפוּ אַף כָּאן נִשְׁטְפוּ, אֵין אַתְּ זָכוּר מֶה עָשָׂה הַסֶּלַע לְבָנַי, (להלן ל״ב:י״ג) ״וַיֵנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע״, וְאַחַר טוֹבָתוֹ הִכִּיתָ אוֹתוֹ, אֵין אַתְּ כָּשֵׁר לַעֲמֹד עַל בָּנַי, כְּבָר מִנִּיתִי אַחֵר תַּחְתֶּיךָ, ״קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן״.
ה׳ אֱלֹהִים – אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ תַּקְדִּים לִי מִדַּת רַחֲמִים לְמִדַּת הַדִּין, שֶׁאֵין רַחֲמִים בַּדִּין. וּמָה אִם מֹשֶׁה הַצַּדִּיק, אַחַר כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁסִּגֵּל נִתְחַנֵּן וְנִתְחַבֵּט לָבוֹא לָאָרֶץ, שְׁאָר כָּל הַבְּרִיּוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַתָּה הַחִלּוֹתָ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁרָאָה אִשָּׁה אַחַת, בִּקֵּשׁ לִשָּׂא אוֹתָה, שָׁלַח וּתְבָעָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים וְלֹא הָיְתָה רוֹצָה, בְּהַרְבֵּה בַּקָּשׁוֹת נִתְרַצֵּית לוֹ, נְשָׂאָהּ, לְאַחַר יָמִים כָּעַס עָלֶיהָ הַמֶּלֶךְ וּבִקֵּשׁ לְגָרְשָׁהּ, אָמְרָה לוֹ אֲנִי לֹא בִּקַּשְׁתִי לְהִנָּשֵׂא לְךָ, אַתָּה הוּא שֶׁתָּבַעְתָּ תְּחִלָּה בִּי. כָּךְ, שִׁבְעָה יָמִים הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַתֶּה אֶת מֹשֶׁה בַּסְּנֶה שֶׁיֵּלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג׳:י׳) (לֵךְ) ״[לְכָה] וְאֶשְׁלָחֲךָ״, אָמַר לוֹ ״לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי״ וְגוֹ׳, פִּיְּסוֹ וְהָלַךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, עָשָׂה כָּל הַנִּסִּים וְקָרַע לָהֶם אֶת הַיָּם וְהוֹרִיד לָהֶם אֶת הַמָּן וְהֵגִיז לָהֶם אֶת הַשְּׂלָו וְהֶעֱלָה לָהֶם אֶת הַבְּאֵר וְנִהֲגָן אַרְבָּעִים שָׁנָה, בָּא לִכָּנֵס לָאָרֶץ אָמַר לוֹ (במדבר כ׳:י״ב) ״לָכֵן לֹא תָבִיאוּ״. דָּבָר אַחֵר: ״אַתָּה הַחִלּוֹתָ״. לֹא תַעֲשֶׂה שְׁבוּעָתְךָ חֻלִּין, לֹא כָךְ אָמַרְתָּ (שמות ו׳:ח׳) ״וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ״, וּדְבָרְךָ אֱמֶת, ״כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי״ וְגוֹ׳.
פרשת ואתחנן
ואתחנן אל ה׳
בַּאדֹנָ״י לַשְּׁכִינָה בְּתַחֲנוּנִים, וְלַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בְּרַחֲמִים.
וְסוֹד הַדָּבָר - שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם יָ״הּ, לֹא בָאָה שָׁם ה׳. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לְיַחֵד אוֹתִיּוֹת, צָרִיךְ בִּתְחִנָּה וּבְתַחֲנוּנִים. וְלָכֵן (דברים ג) וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳, בַּאדֹנָ״י לַשְּׁכִינָה בְּתַחֲנוּנִים, וְלַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בְּרַחֲמִים. עַד כָּאן.
(זוה״ק רעיא מהימנא במדבר רכו)
וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.
כמה עליון וחזק כח התורה
אֲדֹנָ״י יֱהִֹוִ״ה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךְ וְגוֹ׳. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (ישעיה לח) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה׳. בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה הוּא הַכֹּחַ הֶחָזָק שֶׁל הַתּוֹרָה וְכַמָּה הוּא עֶלְיוֹן עַל הַכֹּל, שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, לֹא פוֹחֵד מֵעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְלֹא פוֹחֵד מִמִּקְרִים רָעִים שֶׁל הָעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁהוּא אָחוּז בְּעֵץ הַחַיִּים וְאוֹכֵל מִמֶּנּוּ בְּכָל יוֹם.
ובכוחה אף לבטל גזירת מות
שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה מְלַמֶּדֶת אֶת הָאָדָם לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ אֱמֶת, מְלַמֶּדֶת אוֹתוֹ עֵצָה אֵיךְ יָשׁוּב לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ (לבטל לאותה הגזרה), וַאֲפִלּוּ שֶׁתִּגָּזֵר עָלָיו מִיתָה - הַכֹּל יִתְבַּטֵּל וְיִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ וְלֹא יִשְׁרֶה עָלָיו. (עצה של אדם בעולם הזה) וְעַל כֵּן צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה וְלֹא יָזוּז מִמֶּנָּה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (יהושע א) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְאִם מֵזִיז מִמֶּנּוּ אֶת הַתּוֹרָה אוֹ נִפְרָד מִמֶּנָּה, כְּאִלּוּ נִפְרָד מִן הַחַיִּים.
צריך לקבל ע״ע כל לילה עול מלכות שמים
בֹּא וּרְאֵה, עֵצָה שֶׁל הָאָדָם, כְּשֶׁהוּא בַּלַּיְלָה עַל מִטָּתוֹ, צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שֶׁל מַעְלָה בְּלֵב שָׁלֵם, וּלְהַקְדִּים לִמְסֹר אֵלָיו פִּקְדוֹן נַפְשׁוֹ. וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, מִשּׁוּם שֶׁכָּל הָעוֹלָם טוֹעֲמִים טַעַם הַמָּוֶת, שֶׁהֲרֵי עֵץ הַמָּוֶת שָׁרוּי בָּעוֹלָם, וְכָל רוּחוֹת בְּנֵי אָדָם יוֹצְאוֹת וְעוֹלוֹת וּמִתְחַבְּאוֹת (ונמסרו) אֶצְלוֹ. וּמִשּׁוּם שֶׁהֵן בְּפִקָּדוֹן, כֻּלָּן שָׁבוֹת לִמְקוֹמוֹתֵיהֶן.
פקדון של כולם שב אליהם
בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁמִּתְעוֹרֶרֶת רוּחַ צָפוֹן בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, וְכָרוֹז יוֹצֵא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לְגַן עֵדֶן לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּרוּחוֹת הַצַּדִּיקִים, אָז מִתְכַּוְּנִים (מתעוררים) כָּל בְּנֵי הַמַּלְכָּה וְכָל בְּנֵי הַהֵיכָל לְשַׁבֵּחַ אֶת הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. וְאָז כָּל אוֹתָם פִּקְדוֹנוֹת שֶׁל הָרוּחוֹת שֶׁנִּמְסְרוּ בְיָדָהּ, אֶת כֻּלָּם מֵשִׁיב לְבַעְלֵיהֶם. וְרֹב בְּנֵי הָעוֹלָם מִתְעוֹרְרִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וַהֲרֵי פִּקָּדוֹן שֶׁל כֻּלָּם מֵשִׁיב אֲלֵיהֶם.
בני ההיכל העליון -בני המלך
אוֹתָם שֶׁבְּנֵי הַהֵיכָל הָעֶלְיוֹן עוֹמְדִים בְּעָמְדָם מִתְעוֹרְרִים, מִשְׁתַּדְּלִים בְּתִשְׁבְּחוֹת הַתּוֹרָה, וּמִשְׁתַּתְּפִים בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁמֵּאִיר הַיּוֹם. כְּשֶׁמַּגִּיעַ הַבֹּקֶר, הִיא וְכָל בְּנֵי הַהֵיכָל (המלך), כֻּלָּם בָּאִים לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְהֵם נִקְרָאִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ.
ובבוקר יחגור כלי מלחמתו להשתדל עם המלך הקדוש
כְּשֶׁמַּגִּיעַ הַבֹּקֶר צָרִיךְ לְנַקּוֹת עַצְמוֹ בַּכֹּל וְלַחְגֹּר כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל עִם הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהֲרֵי בַּלַּיְלָה הִשְׁתַּדֵּל בַּמַּלְכָּה. כָּעֵת בָּא עִם הַמַּלְכָּה לְזַוֵּג אוֹתָהּ עִם הַמֶּלֶךְ.
ובביהכנ״ס יטהר עצמו, ישבח ויכון רצונו לפני בוראו
בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת, מְטַהֵר עַצְמוֹ בַּקָּרְבָּנוֹת, מְשַׁבֵּחַ בְּתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, אוֹחֵז תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ (בידו ובראשו) וְצִיצִית בִּכְנָפָיו, אוֹמֵר ״תְּהִלָּה לְדָוִד״. וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ לַעֲמֹד, כְּמוֹ (בזווג) מַלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים, לְהִתְחַבֵּר עִמָּם, שֶׁהֵם נִקְרָאִים הָעוֹמְדִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ג) וְנָתַתִּי לְךְ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים, וּלְכַוֵּן רְצוֹנוֹ לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, וְיִתְבַּע בַּקָּשָׁתוֹ.
הכרוז קורא על האדם הקם בחצות הלילה להשתדל בתורה
בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם קָם בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה מִמִּטָּתוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, הַכָּרוֹז קוֹרֵא עָלָיו וְאוֹמֵר: (תהלים קלד) הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת ה׳ כָּל עַבְדֵי ה׳ הָעֹמְדִים בְּבֵית ה׳ בַּלֵּילוֹת. עַכְשָׁו כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, אוֹתוֹ כָּרוֹז קוֹרֵא עָלָיו וְאוֹמֵר: וְנָתַתִּי לְךְ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה.
(זוה״ק דברים רס)
אחר סיום התפילה מוסר נפשו ברצון הלב
אַחַר שֶׁמְּסַיֵּם תְּפִלָּה בְרָצוֹן (ועומד בעצה) לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ שֶׁצָּרִיךְ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בִּרְצוֹן הַלֵּב לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ. וְכַמָּה עֵצוֹת יֵשׁ לָאָדָם בַּכֹּל. וּבְשָׁעָה שֶׁהַתְּפִלָּה קַיֶּמֶת (הסתימה), כָּל אוֹתָם דִּבּוּרִים שֶׁמּוֹצִיא אָדָם מִפִּיו בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה, כֻּלָּם עוֹלִים לְמַעְלָה וּבוֹקְעִים אֲוִירִים וּרְקִיעִים, עַד שֶׁמַּגִּיעִים לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁמַּגִּיעִים, וּמִתְעַטְּרִים בְּרֹאשׁ הַמֶּלֶךְ וְעוֹשִׂים מֵהֶם עֲטָרָה.
צריך שהתיפלה תהא תחנונים
וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ הַחֲבֵרִים, תְּפִלָּה שֶׁצָּרִיךְ לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא, לְכַוֵּן שֶׁתִּהְיֶה תְפִלַּת תַּחֲנוּנִים. מִנַּיִן לָנוּ? מִמֹּשֶׁה, שֶׁכָּתוּב וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳. זוֹהִי תְפִלָּה מְעֻלָּה.
העומד צריך לכון רגליו, ולכסות ראשו ועיניו
בֹּא וּרְאֵה, מִי שֶׁעוֹמֵד בַּתְּפִלָּה, צָרִיךְ לְכַוֵּן רַגְלָיו, וּפֵרְשׁוּהָ. וְצָרִיךְ לְכַסּוֹת רֹאשׁוֹ כְּמִי שֶׁעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְצָרִיךְ לְכַסּוֹת (לכסות) (לסתם) עֵינָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בַּשְּׁכִינָה.
הפותח עיניו בתפילה לא יסתכל באור השכינה
וּבְסִפְרוֹ שֶׁל רַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר, מִי שֶׁפּוֹקֵחַ עֵינָיו בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה אוֹ שֶׁלֹּא מַנְמִיךְ אֶת עֵינָיו לָאָרֶץ, מַקְדִּים עָלָיו מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וּכְשֶׁתֶּצֵא נַפְשׁוֹ לֹא יִסְתַּכֵּל בְּאוֹר הַשְּׁכִינָה וְלֹא יָמוּת בִּנְשִׁיקָה. מִי שֶׁמְּזַלְזֵל בַּשְּׁכִינָה הוּא מִתְזַלְזֵל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהוּא צָרִיךְ אוֹתָהּ,
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ. זְה מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בַּשְּׁכִינָה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל.
שלא יהא חוצץ בינו ובין הקיר
וְאֵיךְ יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בַּשְּׁכִינָה? אֶלָּא לָדַעַת שֶׁוַּדַּאי הַשְּׁכִינָה עוֹמֶדֶת לְפָנָיו. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר, שֶׁשָּׁם שׁוֹרָה הַשְּׁכִינָה. מִשּׁוּם כָּךְ לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת חוֹצֵץ בֵּינוֹ וּבֵין הַקִּיר, וּפֵרְשׁוּהָ.
(זוה״ק ר״ס ע״ב))
תֻ׳ם תַּחַנַנתֻ בַּיְןַ יַדַיִ אַללָּהִ פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ קַאאִלַא
אחרי זאת התחננתי לפני ה׳ באותו הזמן, לאמר.⁠1
1. [ואתחנן אל ה׳. (המלה ואתחנן עולה בחשבון 515 בגימ׳ תפלה התפלה היא בקשה ושאלה, וזה מוכח מן השכל ומן הכתוב. מן השכל כי הרי דבור העבד לרבו צריך להיות שונה מדבור האדון לעבדו. כי האדון מצווה את עבדו ואוסר עליו, כמו שאתה מוצא בתורה זכור ושמור. כבד. לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו. ואמר בספר תהלים נצור לשונך מרע. סור מרע ועשה טוב. גול על ה׳ דרכך וגו׳ וכן גם מבטיח לו ומאיים עליו כמו שתאר בתורה בפרשת ׳אם בחקותי תלכו, ואם בחקותי תמאסו וגו׳ אבל העבד אינו רשאי לפנות אל אדוניו בדבר מן הדבורים האלה כי הוא היה כופר בו אילו היה מצוהו ואוסר ומבטיח ומאיים חלילה, כי מה שצריך העבד להגיד לאדונו, הוא שיבקש חסדו ורחמיו וארך אפים וסליחה על חטאיו ומחילה על עוונותיו ויודה על החסדים שגמל לו בעבר.-ומן הכתוב, כמו שעשה משה רבינו ע״ה. ומשום כך צוה ה׳ ית׳ את המתפללים לבחור במלים שראוי לעבד לבוא בהן לפני רבו. שנאמר: קחו עמכם דברים וגו׳ וזהו מה שאפשר להביא לראיה מן הכתוב ומהביאור מפי נביאי ה׳ עליהם השלום. מכיון שנוסח תפלות בני ישראל וברכותיהם לה׳ יתברך שמו הגדול, איננו כתוב במקרא מפורש. כמו רבים מדיני המשפטים והמצוות. אלא הצריכנו לגביהן המצוות, למסורת מפי נביאיו. אם כן נתבררה חובת התודה מן השכל, וקריאתה בשם ׳תפלה׳ היא מן המקרא והתברר גם כן שעצם התפלה היא תודה ובקשה והודאה. ונאמר עתה, מאחרי שהתודה היא חובה שמחייב בה השכל ומביא אותה הכתוב, לכן היתה ׳השאלה׳ המין הכולל והרחב והמצוי ביותר במיני התפלה. וכך היתה גם כן מחמת ריבוי צרכי הבריות במה שעתיד להיות. אבל מה שעבר הרי עבר. ולכן היה הידוע ביותר בכתובים מענייני התפלה הן השאלה והדרישה. ללמדנו, שעיקר עניין התפלה הוא דרך הבקשה וזה נתברר גם כן ונתחוור בשעה שתיבה זו הועתקה ללשון תרגום שהרי נתפרשה מילת תפלה בלשון בקשה כמו שאמר על דניאל ׳וזמנין תלתה ביומא בעא בעותא׳ אם כן שמו אבותינו במקום התפלה בעות ואין ספק בה שהיא שאלה ודרישה. ומסייע לזה גם כן שאנו מוצאים התפלות הנזכרות במקרא בשמותיהן השונים והן ביחד שמונה עשרה. הראשונה ויתפלל אברהם אל האלהים. 2. ויעתר יצחק לה׳. 3. ואמר יעקב אלהי אבי אברהם. 4. ויצעק משה אל ה׳ על דבר הצפרדעים. 5. ובערוב כתיב, ויעתר אל ה׳. 6. ובברד, ויפרש כפיו על ה׳. 7. ובארבה, ויעתר אל ה׳. 8. אז ישיר משה. 9. ויחל משה. 10. ובפרשת ראה אתה אומר: אלי העל׳ וגו׳. 11. ועוד אם נא מצאתי חן בעיניך ה׳ ילך נא. 12. ויתפלל משה אל ה׳ ותשקע האש. 13. אל נא רפא נא לה. 14. ובפרשת ׳ושמעו מצרים כי העלית בכחך וגו׳. 15. ובנחשים, ויתפלל משה בעד העם. 16. אז ישיר ישראל. 17. יפקד ה׳ אלהי הרוחות. 18. ואתחנן אל ה׳. ואלה הן שמונה עשרה. והטעם, מפני שהתורה קידשה את המספר הזה בשימה יח ימי המועדים. פסח שבעה. שבועות אחד. ראש השנה אחד. יום כפורים אחד. סוכות שמונה ביחד שמונה עשרה. סדור של רב סעדיה גאון.]
ואתחנן – אין חינון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אף על פי שישא לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשין מאת המקום אלא מתנת חנם.⁠ב
דבר אחר: זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפילה, כדאיתה בסיפרי (ספרי דברים ג׳:כ״ג).
בעת ההיא – לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר.
לאמר – זה אחד משלשה מקומות שאמר משה לפני המקום: איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא נוסף כאן: ״להם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, פריס 157, וטיקן 8, פרנקפורט 19, פרנקפורט 152, וטיקן 94. בדפוס סביונטה 1557 נוסף: ״לפי שאמר לו: וחנותי את אשר אחון (שמות ל״ג:י״ט) אמר לו בלשון ואתחנן״.
ואתחנן – All forms of the verb חנן signify an ex gratia gift. Although the righteous might make a claim to reward depend Upon their good deeds, yet they solicit from the Omnipresent only an ex gratia gift. [Because He had said to him, "I will show grace (וחנתי) unto him to whom I will show grace" (Shemot 33:19), he (Moshe) when referring to his entreaty of God uses the expression "I implored grace (ואתחנן)" (lit., spoke to Him) (Tanchuma Vaetchanan 5:2:3].
Another explanation is that the idea of an ex gratia gift is not to be stressed; but this is merely one of the ten terms by which prayer is described, as are enumerated in Sifre Devarim 3:23.
בעת ההוא [I IMPLORED GRACE OF GOD] AT THAT TIME – After I had subdued the land of Sihon and Og I thought that perhaps the vow that I should not enter the land was annulled, since this was part of the land of Canaan (cf. Sifre Devarim 3:23 and Rashi on Bemidbar 27:12).
לאמר TO SAY (i.e. that God should say) – This is one of the three occasions where Moshe spoke before the Omnipresent: I will not let You go until You tell me whether You will fulfill my request or not (Sifre Devarim 3:23; cf. Rashi on Bemidbar 12:13).
כתוב הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזובח ולאשר איננו זובח כטוב כחוטא כנשבע כאשר שבועה ירא (קהלת ט׳:ב׳):
לפי שצפה קהלת ברוח הקודש וראה שאין שכר המצות בעולם הזה אמר הכל כאשר לכל. כלומר כל העולם הזה הולך הכל דור אחר דור כאשר ניהג משנברא העולם עד עכשיו. וכן הוא אומר (שם א) אין כל חדש תחת השמש. מקרה אחד ענין אחד לצדיק ולרשע. אין לנו צדיק יותר ממשה רבינו והוא סיפר בשבח ארץ ישראל שנאמר (דברים ח׳:ז׳) כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה. והיה מתחנן לפני הקב״ה שיכנס לארץ ישראל ואמר לו כי לא תעבור את הירדן הזה. ולרשע אלו מרגלים שהוציא דבת הארץ ונגזר עליהן גזירה שלא ליכנס לארץ ישראל. אמר קהלת זה לכל הדורות שלא יתמהו כל באי העולם לומר מפני מה יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. 1והוא שאמרו חכמים ז״ל חיי וברי ומזוני לא בזכותא תליא מלתא ואלו הן חמש מדות שנאמרו בפסוק זה צדיק וטוב וטהור וזובח אשר שבועה ירא כנגד ה׳ מדות רשע טמא איננו זובח חוטא נשבע כנגד ה׳ הרגשות שבאדם. שמיעת האוזן ראיית העין ודיבור והילוך ומישוש ידים. ואומר טוב טוב שתי פעמים מלמד שכל הפסוק נדרש על משה רבינו שנקרא טוב שנאמר (שמות ב׳:ב׳) ותרא אותו כי טוב הוא:
ואתחנן – מה ראה משה רבינו לפתוח בלשון תחנה. לפי שאמר לו הקב״ה (שם לג) וחנותי את אשר אחון אמר לפניו רבש״ע 2אתה חונן את שאינו ראוי כל שכן את הראוי. 3תניא ר׳ אליעזר אומר שואל אדם צרכיו ואח״כ יתפלל שנאמר (תהלים ק״ב:א׳) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו. ואין שיחה אלא תפלה שנאמר (בראשית כ״ד:ס״ג) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. ר׳ יהושע אומר יתפלל אדם ואח״כ ישאל צרכיו שנאמר (תהלים קמ״ב:ג׳) אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד. דרש ר׳ שמלאי לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב״ה ואח״כ יתפלל. מנא לן ממשה רבינו דכתיב ה׳ אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וגו׳. וכתיב בתריה אעברה נא ואראה. והאידנא עבדינן כר׳ יהושע דילפינן ממשה. וחכמים אומרים שואל אדם צרכיו בשומע תפלה. ואם רצה לומר בסוף כל ברכה וברכה 4מעין כל ברבה וברכה אומר. ומצאנו בדניאל שכתוב בו (דניאל ו׳:י״א) וזימנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי וגו׳ ובעא בעותה. וכן אמר בדוד (תהלים נ״ה:י״ח) ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. ואמרו רבותינו ז״ל אברהם תיקן תפלת שחרית שנאמר (בראשית י״ט:כ״ז) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳. יצחק תיקן תפלת המנחה שנאמר (שם כד) ויצא יצחק לשוח בשדה. יעקב תיקן תפלת ערבית שנאמר (שם כח) ויפגע במקום וילן שם. 5שבעה שמות לתפלה. תהלה. שועה. שיחה. פגיעה. עמידה. רנה. בקשה, וחכמי ישראל אמרו מצאנו בתפלת חנה מעין י״ח (שמואל א ב׳:ב׳) רמה קרני. מגן אברהם. ממית ומחיה. מחיה המתים. אין קדוש כה׳. האל הקדוש. כי אל דעות ה׳, חונן הדעת, ונכשלים אזרו חיל. הרוצה בתשובה. מוריד שאול ויעל. מרבה לסלוח. כי שמחתי בישועתיך. גואל ישראל. 6מקים מעפר דל. רופא חולי עמו ישראל. שבעים בלחם נשכרו. מברך השנים. רגלי חסידיו ישמור, מקבץ נדחי עמו ישראל. ידין אפסי ארץ. אוהב צדקה ומשפט. ורשעים בחשך ידמו. מכניע זדים. קשת גבורים חתים. מבטח לצדיקים. וירם קרן משיחו. בונה ירושלים. אין צור כאלהינו. שומע תפלה, 7אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה יצא עתק מפיכם. זו הודאה. ויתן עוז למלכו. זה שים שלום. א״ר אלעזר גדולה תפלה מכל מעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים כמשה רבינו ואע״פ כך לא נענה אלא בתפלה, ותקנו רבותינו ז״ל שמונה עשרה ברכות כנגד י״ח הזכרות שבקריאת שמע. וי״ח הזכרות שבמזמור הבו לה׳ בני אלים כדמפורש במס׳ מגילה. א״ר שמואל בר נחמני כנגד י״ח הזכרות שבהבו לה׳. רבי יוסי אומר כנגד י״ח אזכרות שבקריאת שמע. רבי תנחום אמר ר׳ יהושע בן לוי כנגד י״ח חליות שבשדרה שהמתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה, עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו. והמתפלל צריך שיעמוד ביראה באימה ברתת ובזיע. ואפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. ואין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד האש. אמר רבי אלעזר 8ראיה לדבר (שמואל א א׳:י׳) והיא מרת נפש וגו׳. והמתפלל צריך שיכוין את לבו שנא׳ (תהלים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך. ואסור לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל שנאמר (שם פה) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. אמר רבי אלעזר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שנאמר (איוב ל״ו:י״ט) היערוך שועך לא בצר וגו׳. וכשהוא כורע כורע בברוך. וכשהוא זוקף זוקף בשם. וצריך לאדם שתהא תפלתו בלשון תחנונים שלא תהא עליו כמשוי. 9והמתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה. ושנינו בבחירתא שהיא מסכת עדיות על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות. ואם לא התפלל עד ארבע שעות מתפלל כל היום אבל אין לו שכר תפלה בעונתה. ושאר סדרי התפלה הנם במסכת ברכות. והלכתא טעה באמצעיות חוזר למקום שטעה 10שהלכה כרב (אשי). והלכתא המתפלל ושמע צבור שעונין אמן יהא שמיה רבא מברך אינו עונה עמהן שאין דרך עבדי המלך ליכנס מעבודה לעבודה. 11אבל ישתוק מתפלתו עד שהעם עונין. ומתוך שהוא שומע כאלו הוא עונה שדברי הכל שהשומע כעונה:
פס׳: ואתחנן – כיון שראה משה שנפלו סיחון ועוג בידו 12אמר הנה זמן שאבקש מלפני הקב״ה שאכנס לארץ.
13לאמר – השיבני על כך אם אכנס לארץ ואם לאו. דע כי בהרבה ענינים נקראת תפלה וכלם אפשר בגבוה ובהדיוט כמו תחנה ובקשה, שהאדם מתחנן ומבקש מחבירו אבל לשון תפלה אי אפשר אלא בבורא:
1. והוא שאמרו חז״ל (מ״ק כ״ח:) חיי ובני ומזוני כו׳:
2. אתה חונן את שאינו ראוי כו׳. ברבה וכן בפרש״י בחומש. פי׳ להיפך אע״פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אעפ״כ אינם מבקשים אלא מתנת חנם:
3. תניא ר״א אומר שואל וכו׳. (ע״ז ז:) ע״ש ודורש כי יעטוף עטיפת נפשו ודאגת לבו יתפלל תחלה ואח״כ לפני ה׳ ישפוך שיחו היינו תפלת שמ״ע:
4. מעין כל ברכה וברכה. עיין ע״ז שם. אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה אומר בברכת חולים. ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים:
5. שבעה שמות לתפלה. ברבה הגי׳ יו״ד שמות לתפלה:
6. מקים מעפר דל רופא חולי. כי החולה מכונה בשם דל כמו מדוע ככה אתה דל בן המלך:
7. אל תרבו תדברו גבוהה. שאותך לבדך ביראה. יצא עתק מפיכם זו הודאה כצ״ל וכ״ה בילקוט שמואל:
8. ראיה לדבר חנה והיא מרת נפש כצ״ל:
9. והמתפלל וכו׳. עיניו למטה ולבו למעלה (יבמות קה:):
10. שהלכה כרב אסי כצ״ל:
11. אבל ישתוק מתפלתו וכו׳. עיין (סוכה לח.) בתוס׳ ד״ה שמע וכו׳ כדברי המחבר:
12. אמר חנה ומן. כי דומה שנתבטל השבועה אחרי כי כבש ארץ סיחון ועוג יכבוש כל א״י:
13. לאמר השיבני על כך. מלת לאמר דריש:
(הקדמה)
ואתחנן
(כג) {ואתחנן בעת ההיא – כשנפלו בידו סיחון ועוג.}⁠א
ואתחנן – בילמדנו פרשת שלח לך: ואל תשאל לו בשעת נדרו (משנה אבות ד׳:י״ח). מנין? ממשה. כשאמר לישראל: שמעו נא המורים (במדבר כ׳:י׳), נשבע הקב״ה שלא יכנס לארץ, שנאמר: לכן לא תביאו את {וג׳} (במדבר כ׳:י״ב). אמר משה: שעת כעס ושעת שבועה הוא, איני מדבר עכשיו. המתין שנה ואחר כך התחיל והתחנן לפניו, שנאמר: ואתחנן אל י״י (דברים ג׳:כ״ג). אמר הקב״ה: בשביל שהמתנת, שאר המתים יורדים לשאול ואתה תעלה, שנאמר: עלה ראש הפסגה (דברים ג׳:כ״ז), ותראה משם.ב
א. ביאור זה מופיע בכ״י ברלין 121 עם החתימה ״ר׳ שמואל״. הוא חסר בשתי הנוסחאות בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון. והשוו לתוספת ברש״י כ״י לייפציג 1 עם החתימה ״ת׳ ר׳ש׳⁠ ⁠⁠״, וייתכן שר׳ שמעיה הוא מקור הביאור.
ב. רוזין מציין שאף מאמר מוסגר זה הינו תוספת של המעתיק, אולם לא ברור האם גם ביאור זה נכתב באותיות קטנות בכ״י ברסלאו (כמו הביאורים בדברים ב׳:כ״ג, ג׳:י״ג). מדברי רוזין בהערתו על רשב״ם דברים י״א:י״ג משמע שתוספת זו היתה חסרה בנוסח ב׳ בכ״י ברסלאו.
(Introduction)
ואתחנן (DEUTERONOMY 3:23 – 7:11)
(23) {See Hebrew text.}
a{1ואתחנן I PLEADED [WITH THE LORD AT THAT TIME]: In Yelammedenu2 on the Torah portion Shelaḥ lekha,⁠3 it is written:
“[Do not attempt to appease your fellow in his time of anger ...] or question him at the time of his vow” (’Avot 4:18): How do we know this? From Moses’ [behavior].
When Moses said to the Israelites (Numbers 20:10), “Listen, you rebels,” God then swore that Moses would never enter the land [of Israel], as it is written (Numbers 20:12), “Therefore (לכן)⁠4 you shall not lead [this people into the land].” Moses said [to himself], “This is a time of anger and of oaths [by God]; this is not a good time to speak [to God to ask him to change his mind].” So he waited a year,⁠5 and only then did he begin to plead before God, as it is written (here), “I pleaded with the LORD [at that time].” God answered: “Since you waited, all other dead people will go down to Sheol, but you will go up,” as it is written (vs. 27) “Go up to the summit of Pisgah”6 where you will be able to see the land.}
1. This comment appears in the manuscript after Rashbam’s comment on 3:23. It is clearly not from Rashbam’s pen.
2. Rashbam does occasionally refer to this midrashic work, but he always uses its standard name, תנחומא, and not this alternate name, ילמדנו.
3. This comment is not found in any extant version of Tanh. It does appear in Yalqut Shimoni on Shelaḥ lekha (743) and in Midrash Tanna’im on our verse.
4. The source in Midrash Tanna’im (ibid.) explains more clearly that the word לכן is being interpreted here as oath language. See also Rashi there in Numbers and ad Exodus 6:6 and passim.
5. The source in Midrash Tanna’im (ibid.) says that Moses waited forty years. Our commentator apparently feels that the incident at the waters of Meribah occurred in the thirty-ninth or fortieth year of the wandering in the wilderness. See Rashbam’s commentary ad Numbers 20:1, and note 7 there.
6. The idea that all the dead go down to Sheol except for Moses who went up the mountain is found in Yalqut Shimoni Psalms 873. There it is connected not to our verse but to Deuteronomy 32:49, “Go up to these heights of Abarim.”
a. The interpretation enclosed in braces is an interpolation of an early copyist.
(הקדמה) פרשת ואתחנן
(כג) ואתחנן – הטעם, וכבר התחננתי, כי כאשר הזכיר יהושע ואמר צויתיו (דברים ג׳:כ״א), בעבור כי אינני עובר עמכם, כי התחננתי לשם לעבור עמכם, ובעבור כי לגדולת השם אין חקר, וחדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג׳:כ״ג).
(Introduction) Parashat Vaetchanan
(23) The meaning of va-etchannan (and I besought) is, and I had already besought.⁠1 When Moses mentioned Joshua and said, And I commanded Joshua, etc. (v. 21) because I am not passing over with you, he had already asked the Lord to be allowed to pass over with the Israelites; for God's greatness is unsearchable (Ps. 145:3) and They are new every morning; Great is Thy faithfulness (Lam. 3:23).⁠2
1. Before charging Joshua. He would not beseech God to pass over the Jordan after telling Joshua that he would lead Israel into Canaan.
2. Hence Moses thought that God might relent and permit him to enter Canaan.
(כג-כד) ואתחנן אל י״י {וגו׳} אתה החילות להראות את עבדך – כי התחלתא להראות את עבדך גדלך ו⁠{את} ידך החזקה – שלא הראית על ידי אדם ניסים ונפלאות בארץ משנברא העולם, כמו שהראית על ידי עבדך, והודעת על ידי שאין בשמים ובארץ אשר יוכל לעשות כמעשיך וכגבורתיך.
ויש לפרש: אתה החילות להראות לי גדלך – כגון: מכות מצרים, וקריעת ים סוף, וניסים ונפלאות במדבר, מן, ושליו, ובאר, ובליעת דתן ואבירם, ומתן תורה, וכבישת ב׳ מלכים גדולים ואדירים.
אשר מי אל בשמים ובארץ אשר – יכול לעשות, כמעשיך וכגבורתיך.
א. בכ״י מינכן 52: התחלה.
(23-24) ואתחנן אל י"י {וגו'} אתה החילות להראות את עבדך – I BEGGED HASHEM {etc.} YOU HAVE BEGUN TO SHOW YOUR SERVANT – Because you have begun to show your servant גדלך ו⁠{את} ידך החזקה – YOUR GREATNESS AND YOUR STRONG HAND – for you have not shown, via a person, miracles and wonders in the land from the time the world was created, like what you have shown via your servant, and you have made known through me that there is none IN THE HEAVEN AND EARTH THAT can do LIKE YOUR WORKS AND LIKE YOUR MIGHTY ACTS.
And it is possible to explain: אתה החילות להראות לי גדלך – YOU HAVE BEGUN TO SHOW me YOUR GREATNESS – like: the plagues of Egypt, and the splitting of the Reed Sea, and the miracles and wonders in the wilderness, manna, and quail, and the well, and the swallowing of Datan and Aviram, and the giving of the Torah, and the conquest of two great and mighty kings.
אשר מי אל בשמים ובארץ אשר – FOR WHAT GOD IS IN HEAVEN OR IN EARTH THAT – is able to do, כמעשיך וכגבורתיך LIKE YOUR WORKS AND LIKE YOUR MIGHTY ACTS?
ואתחנן בעת ההיא – כשנפלו בידו סיחון ועוג.
ואתחנן – ואתמלא תחנונים וכן בהתחננו אלינו (בראשית מ״ב:כ״א) בהתמלאו תחנונים אלינו ולפירוש ר״ש שפרשו לשון חנם נראה שהנו״ן אחרונה במקום מ״ם.
ואתחנן, "I pleaded;⁠" the root חנן when used in the reflexive conjugation occurs in this sense also in Genesis 41,21 when Joseph is described as pleading with his brothers. According to Rashi, who considers the root of the word to be חנם, the final letter ן at the end, should really have been a final ם.
ואתחנ״ן בגימט׳ תפל״ה, ובגימט׳ שיר״ה שצריך לתפלת ניגון ונעימת קול כענין כבד את ה׳ מהונך ממה שחננך, ובגימט׳ ישר״ה אשר תפלה עולה כן, מפני שצריך להיישיר ולכוין רגליו בתפלה כמו ורגליהם רגל ישרה, ומלמד שכ״ז עשה משה בתפלתו וכן כל יסודו של פסוק זה הוא שש, שמתחיל בוי״ו שמספרה שש וששה אותיות בתיבת ואתחנן, וששה תיבות בפסוק הרי י״ח מלמד שהתפלל תפלת י״ח.
(הקדמה) סדר ואתחנן
(כג) ואתחנן אל י״י בעת ההיא לאמר – כאשר הזכיר כבוש ארץ סיחון ועוג ואמר: ואת יהושע צויתי בעת ההיא (דברים ג׳:כ״א), הזכיר כי אני לא אעבור שם כי התחננתי אל השם הנכבד ולא שמע אלי, וצוה אותי לחזק את יהושע כי הוא יעבור (דברים ג׳:כ״ח). וטעם: בעת ההיא – רמז לעת הגזרה שהזכיר: גם בי התאנף י״י (דברים א׳:ל״ז), ולא נזכרה שם התחנה ביום המעשה.
והנכון, כי בעת ההיא – בעת הנזכרת שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שנתנו לישראל, וחלקתי הארץ לשני השבטים. ויהיה זה כאשר נאמר לו: עלה אל הר העברים הזה (במדבר כ״ז:י״ב), כי אז בקש רחמים על הדבר והתחנן התחנה הזאת. וכאשר לא שמע השם לקולו, חזר והתפלל: יפקוד י״י אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה (במדבר כ״ז:ט״ז), כמו שנזכר שם, וזהו: ואת יהושע צויתיא (דברים ג׳:כ״א). אבל הזכיר שם התפלה אשר נענה עליה, וכאן הזכיר זה להודיע כי הארץ היתה חביבה עליו מאד ולא זכה אליה בעבורם, וכל זה מתוכחותיו.
א. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״וזהו וצו את יהושע (דברים ג׳:כ״ח)״.
(Introduction) Seder Vaethchanan
(23) AND I BESOUGHT THE ETERNAL AT THAT TIME, SAYING. [The time referred to, is] when Moses mentioned the conquest of the lands of Sihon and Og. He said, And I commanded Joshua at that time,⁠1 intimating, that "I [Moses] will not go over there, for I besought the Glorious Name2 [to rescind the decree forbidding me to enter the Land], but He hearkened not to me and He commanded me to charge Joshua, for he shall go over before this people.⁠"3
The purport of the expression at that time is that it alludes to the time of the decree that he mentioned, Also the Eternal was angry with me [for your sakes, saying: 'Thou shalt not go in thither'],⁠4 though [Moses'] supplication is not mentioned there on the day of that event. The correct interpretation, however, is that the expression at that time refers to the time mentioned: "when I conquered Sihon and Og and I began to war against the nations given to Israel and I allocated the land to the two tribes [Reuben and Gad].⁠" In that case, this supplication [referred to here] was offered when it was said to Moses, Get thee up into this mountain of A barim,⁠5 for it was then that he sought mercy in the matter and entreated this supplication. And when G-d did not hearken to his voice, he again prayed, Let the Eternal, the G-d of the spirits of all flesh, set a man over the congregation,⁠6 as is mentioned there. It is this verse, And charge Joshua7 [that constitutes the answer to Moses' second request]. Now, there [in the Book of Numbers] Scripture mentioned the prayer on which he was affirmatively answered [namely, the appointment of a successor]⁠8 and here he mentioned this [unsuccessful prayer] in order to inform the people that, although the Land was beloved to him, he did not merit [to enter] it because of them. All this was part of his reproof.
1. Above 3:21.
2. Further, 28:58.
3. (28) here.
4. Above, 2:37.
5. Numbers 27:12.
6. Ibid., (16).
7. (28) here.
8. Ibid., Verses 18-21.
מלוה ה׳ חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי יט, י״ז)
שלמה המלך ע״ה באר לנו בכתוב הזה (משלי י״ט) תועלת מדת הצדקה וגודל שכרה בעוה״ז ובעוה״ב. ודבר ידוע כי עיני העשיר תלוים אל עשרו או לרבוי אוהביו ומיודעיו שהם רבים, כענין שכתוב (שם י״ד) ואוהבי עשירי רבים, אבל העני אין עיניו תלויות כי אם לה׳ יתברך, לא לעשרו כי עני הוא, ולא לחבורת אוהבים כי אין לו אוהבים ומרעים, ואף אם היו לו הלא המה כלם יחדיו יפרדו ממנו וישנאוהו בסבת רישו וכענין שכתוב (שם י״ט) כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו, וכתיב (שם) ודל מרעהו יפרד, יאמר כי אפילו לא נשאר לו אלא ריע אחד אותו הריע הוא מתרחק ממנו, ועל כן אמר שלמה ע״ה כי כיון שהוא שנאוי מן הכל הקב״ה אוהבו, והמחונן אותו הוא מלוה ה׳, לפי שלא הביאו לחון את הדל כי אם אהבתו של הקב״ה, שהוא אוהב למי שאוהב הקב״ה שהרי הקב״ה אוהבו שקראו עמי, שנאמר (ישעיהו י״ד:ל״ב) ובה יחסו עניי עמו, וכיון שהוא מלוה להקב״ה הרי נתחייב לו הקב״ה לפרוע לו המלוה ההיא, כלומר השכר בעולם הזה, שכן מצינו בפרשת הצדקה (דברים י״ד:כ״ט) למען יברכך ה׳ אלהיך, והברכה היא תוספת טובה והצלחה בעוה״ז, וכן דרשו רז״ל מלוה ה׳ חונן דל, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול עבד לוה לאיש מלוה. וגמולו ישלם לו, זו הבטחה על שכר העולם הבא כי מלבד שיפרע לו הקב״ה המלוה בעולם הזה יתן לו שכרו בעוה״ב, כי אין מנהג ספר משלי להזכיר מצוה מן המצות הכתובות בתורה בלתי אם יוסיף או יחדש בה דבר, כמו שהזכרתי פעמים רבות, ומה שאמרו חונן דל ולא מרחם לפי שמלת חנינה הוא מלשון מתנת חנם, וכתיב בפרשת הדל (שמות כ״ב:כ״ו) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, אעפ״י שאינו הגון, ועל כן נתחייב האדם במדת החנינה לפי שהוא מדתו של הקב״ה שהוא משפיע מברכתו לבריות ונותן להם מטובתו חנם, שכן הודיע למשה בסיני שהוא מנהיג עולמו במדת החנינה שנאמר (שמות ל״ג:י״ט) וחנותי את אשר אחון, וכתיב (דברים כ״ח:ט׳) והלכת בדרכיו, מה הוא נותן מתנת חנם. אף אתה תתן מתנת חנם וכן כל מבקש מלפניו ויעמוד בתפלה הוא נענה בתחנה שהוא העיקר בתפלה, וכן מצינו בדוד שאמר (תהלים ל׳:ט׳) אליך ה׳ אקרא ואל ה׳ אתחנן, וכן מצינו במשה רבינו ע״ה שהתעסק בתפלה ארבעים יום וארבעים לילה ולא נענה בכלן אלא בתחנה, וזהו שכתוב.
ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר – בעת ההיא, אחר שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שנתנו לישראל חשבתי שמא בטלה גזרה. והכתוב הזה דבק עם הפרשה של מעלה שהזכיר לשני המלכים האלה.
לאמר – היתה התפלה בחתוך שפתים, וכן (במדבר י״ב:י״ג) ויצעק משה אל ה׳ לאמר, ענינו אמירה גמורה בחתוך שפתים, וכבר הזכרתי שם טעם הדבר.
ובמדרש ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר, אמר משה לפני הקב״ה, רבש״ע אתה קראתני עבד שנאמר (שם) לא כן עבדי משה, אני עבד ולויתן עבד, אני מתחנן לפניך והוא מתחנן לפניך, שנאמר (איוב מ׳:כ״ז) הירבה אליך תחנונים אם ידבר אליך רכות, תחנת לויתן שמעת וכרת עמו ברית וקיימתו שנאמר (שם) היכרות ברית עמך, ואני עבד ואמרת לי (שמות ל״ד:י׳) הנה אנכי כורת ברית, ואי אתה מקיים אותו, אלא אמרת לי (דברים ל״ב:נ׳) ומות בהר אשר אתה עולה שמה, ולא עוד אלא כתבת בתורתך (שמות כ״א:ה׳) ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי, איני רוצה למות, והגישו אדוניו אל האלהים ועבדו לעולם, ולא קיימת זה עמי, בבקשה ממך שמע אלהים רנתי ואל תתעלם מתחנתי, אמר לו הקב״ה רב לך, בעל ריבך בעל דין שלך כבר הוציא עליך גזרה שתמות, אדם הראשון שאכל מן האילן גזר מיתה על הכל, וכן אמר איוב על אדם הראשון (איוב ל״א:ל״ה) מי יתן לי שומע לי הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי, אי זה ספר כתב, ספר תולדות אדם עד כאן.
מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו, "God is a lender to him who is gracious to the poor; He will recompense him.⁠" (Proverbs 19,17)
In this verse Solomon explained to us the usefulness (on a functional level) of practicing charity and the great reward in store for performance of this commandment both in this life and in the world to come. It is a well known fact that the eyes of the wealthy person are turned inwards towards his wealth or to the many people whom he believes to be his friends. Solomon himself said in Proverbs 14,20 that the rich have many friends. The poor on the other hand, has no one to focus his eyes on except Hashem. He cannot rely on his personal wealth, seeing he does not have any. He cannot turn to his friends either, seeing that the poor do not have many friends. Even if he had friends from before he became poor, they will likely abandon him as they do not want to be associated with "a loser,⁠" a person whom they now perceive as a failure. Solomon already taught us this piece of human psychology in Proverbs 19,7: where he said: "all the brothers of a poor man hate him; how much more is he shunned by his one time friends. He pursues them with words but they are not to be found.⁠" In verse 4 of that same chapter Solomon had already said that a poor man finds himself separated from his friend. Solomon means that even if he had one solitary friend left, this one too soon turns his back on him. Seeing the poor is shunned by his peers, God loves him instead.
This point is made succinctly in Isaiah 14,32: "in it (Zion) the needy of His people shall find shelter.⁠" Seeing that the Jewish people (Zion) act as lenders to Hashem in supporting the poor when they perform charity, Hashem in turn is indebted to them and has to repay them both in this life and in the hereafter. It is not the custom for the Book of Proverbs to mention commandments explicitly written in the Torah unless a new dimension of that commandment is added to our understanding of it thereby. When Solomon speaks about חונן דל instead of מרחם, in Proverbs 19,17 "granting grace to the poor, instead of extending mercy to the poor,⁠" the reason is that the word חונן suggests חינם, extending help for free, without demanding any sort of recompense from the recipient. Even when the recipient did not have a claim on such largesse, God extends it "without strings attached.⁠" He had explained this as being one of His attributes when He told Moses at Mount Sinai וחנותי את אשר ארחם, "I reserve the right to extend My grace to whomsoever I will extend My mercy" (Exodus 33,19).
We are commanded to emulate this attribute of Hashem when the Torah writes in Deut. 28,9: והלכת בדרכיו, "you shall walk in His ways,⁠" i.e. just as God extends His mercy not asking for anything in return, we too must relate to the poor without asking anything in return. When someone practices this commandment and he makes certain requests from Hashem in the course of his prayer, his prayer will be favorably received. We have proof of this In Psalms 30,9 where David says: "I called to You my Lord, to my Lord I made appeal.⁠" The repetition is an explanation of why David thinks he has a right to make such an appeal. Moses did something similar in the first verse of our portion when he describes himself as having pleaded with God, i.e. ואתחנן. He was busy for 40 days and 40 nights praying and none of his prayers was responded to positively until he used the תחנה prayer.
ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור, "I pleaded with the Lord at that time, saying:" the words בעת ההיא, "at that time,⁠" refer to the aftermath of the defeat of Sichon and Og, whose lands were given to the Israelites. At that time Moses had dared hope that maybe the decree that he would not be allowed to enter the Holy Land had been canceled. This verse is a continuation of verse 21 when the Torah mentioned "these two kings.⁠"
לאמור, "to say.⁠" This expression is strange as who was God to say this to? The fact is that the word לאמור here refers to the movement of the lips of Moses during prayer. We have encountered a similar construction in Numbers 12 13: ויצעק משה אל ה' לאמור, "Moses cried out to Hashem saying.⁠" On that occasion I already commented on the meaning of the word לאמור at that juncture.
A Midrashic approach to the words ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור; Moses said to God: "You have called me 'servant,' seeing You have said to Miriam and Aaron: "not so My servant Moses" (Numbers 12,7). I am Your servant and Leviathan is Your servant. I am pleading with You and Leviathan is pleading with You. We know that Leviathan is pleading with You from Job 40,27: "Will he plead with you at length? Will he speak soft words to you?⁠" You have accepted the pleadings of Leviathan [why else would Job be unable to catch the Leviathan unless God had responded to its pleas? Ed.] Moses continues: "Leviathan apparently has made a covenant with You to remain Your lifelong slave.⁠" Moses argued that seeing God had also said to him that He had made a covenant with him (Exodus 34,10) why should God listen any less to his entreaty than to that of the Leviathan?⁠" Moses added that apparently God did not mean to keep this covenant with him else why did He tell him that he would die on the mountain he would ascend (Deut. 32,3)? There is another verse in Exodus 21,6 that if the slave does not want to leave the master and go free that he will have his ear pierced and serve the master forever? Moses claimed this right for himself in his prayer. He complained that God did not apply that rule to him. God answered him: רב לך, meaning: "as far as you are concerned Your adversary, i.e. Adam, the first human being, already caused the decree that you or any human being cannot live forever seeing he had eaten from the tree and he and his descendants have been condemned to become mortal. The very Job whom you have cited as discussing the fate of Leviathan already said (Job 31,35) concerning Adam: 'O that I had someone to give me a hearing; O that Shaddai would reply to my writ; or my accuser draw up a true bill!'" Which was the book he talked about? The ספר תולדות אדם, the Book of the descendants of man (Genesis 5,1). Thus far the Midrash.
ואתחנן אל ה׳ – שבעה שמות נקראו לתפלה ואלו הן תפלה תחינה צעקה זעקה נפילה פגיעה רנה ובכלן לא התפלל משה אלא בתחנה ולמה לפי שבשעה שאמר משה לפני הקב״ה הודיעני נא את דרכיך באיזו מדה אתה מנהיג את עולמך ואמר לו הקב״ה וחנותי את אשר אחון כלומר כל מה שאני עושה עמהם מתנת חנם אני נותן להם אמר לו משה באותה מדה שאמרת לי התנהג ותן לי במתנת חנם שאעבור את הירדן לכך אמר ואתחנן לשון וחנותי. ד״א שהתפלל משה תקט״ו תפלות כמנין ואתחנן.
'ואתחנן אל ה, "I pleaded with the Lord. The holy tongue knows of seven different names, each referring to a different category of prayer. They are as follows: תפלה, תחינה, נפילה, פגיעה, רנה, צעקה, זעקה. Of all the types of prayer at the disposal of Moses, why did he choose only one category, i.e. תחינה? When Moses had asked G–d to reveal more of His attributes, especially His method of dealing with sinners, in Exodus 33,13, after answering Moses in part, He had concluded with: וחנותי את אשר אחון, (verse 19 there) He made it clear to Moses that whenever and howsoever He forgives a sinner or reduces the punishment for which that sinner is in line, it is a gift a תחינה. It is not something that the recipient had a claim to. Moses wanted God to know that though he pleads, he is aware that even if G–d responds favourably to his plea, he will never forget that this would be an outright gift rather than something he had been entitled to. Letting him cross the Jordan would be an outright gift. (Compare Tanchuma, section three on our parshah). Another reason for Moses' choice of the word: ואתחנן, is that the numerical value of the letters in that word וחנותי we quoted from Exodus 33,19, is the same as that of ואתחנן.
ואתחנן אל ה׳ – שמנה שמות נקראת התפלה ואלו הן תפלה תחנה צעקה שועה נפילה פגיעה רנה שיחה ובכולם לא התפלל משה אלא בתחנון למה לפי שבשעה שאמ׳ הודיעני נא את דרכיך באיזה מדה אתה מתנהג עם עולמך וא״ל הקב״ה וחנותי את אשר אחון כלומר כל מה שאני עושה עם הבריות מתנת חנם אני נותן אמר לפניו באותה מדה תתנהג עמי ותן לי מתנת חנם לעבור את הירדן לכך אמר ואתחנן לשון וחנותי.
ואתחנן – כתב הרמב״ן כאשר הזכי׳ כיבוש סיחון ועוג אמר הטעם ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר כי אנכי לא אעבור שם למה כי התחננתי אל ה׳ אלהי ולא שמע אלי וצוה אותי לחזק את יהושע כי הוא יעבור. ופי׳:
בעת ההיא – בעת שנגזרה עליו הגזירה שלא יעבור ולא נזכרה התחנה ביום המעשה. ורש״י פי׳ בעת ההיא אחר כיבוש סיחון ועוג וכאשר לא שמע ה׳ בקולו חזר והתפלל יפקוד ה׳ אלהי הרוחות לכל בשר וזהו שאומר כאן אחר התחנה וצו את יהושע אבל הזכיר שם התפלה אשר נענה עליה וכאן הזכיר זה להודיע כי הארץ היתה חביבה עליו מאד ולא זכה אליה בעבורם וכל זה תוכחותיו:
ואתחנן, "I pleaded;⁠" Nachmanides writes that when Moses mentioned the conquest of the lands of Sichon and Og, (3,21) adding the words ואת יהושע צויתי וגו', "and I commanded Joshua" (in preparation for his becoming his successor) it was because he wanted to stress that he himself was not going to cross the Jordan. He now added the reason why he felt sure about this, namely that he had already pleaded with Hashem to allow him to at least cross that river, but his plea had not been accepted. It was therefore his duty to pray to Hashem to give Joshua the strength without which no one could successfully lead the Jewish people.
בעת ההיא, "at that time;⁠" at the time when the decree that he himself would not cross the Jordan had become final and irrevocable. He had not made mention of his plea on the day it had been rejected.
Rashi explains the words בעת ההיא as the period during which the armies of Sichon and Og were crushed and their lands conquered. When God had not accepted his prayer, Moses tried once more, including the request to appoint a suitable successor for himself. This was the prayer that he alludes to here, i.e. a prayer that had been well received by Hashem. In other words, only the opening words of our paragraph ואתחנן אל ה' are a reference to his plea on his own behalf. The only reason he made a public reference to his personal plea at all was to let the people know that he valued the merit of being allowed to set foot in that land so highly that he even had asked to revoke the decree that denied him entry, even as a private. He hinted that his not being allowed to enter that land was (at least partially) the people's fault.
ואתחנן – לעיל כתיב לא תיראום חזקתי את ישראל אולי ירחם עלי.
ואתחנן – בגימטריא שירה שאמר לפניו שירה כדי שישמע תפלתו. סמך ה׳ אלהיכם לואתחנן לומר שויתי ה׳ לנגדי תמיד.
ואתחנן – אמר אבן עזרא: וכבר התחננתי, וההתחננות היה טרם מה שקדם זכרו: ואת יהושוע צויתי בעת ההיא לאמר (דברים ג׳:כ״א). ואילו היה כן למה הפסיק משה זאת הפרשה בכאן, והיה יותר ראוי להיות תחלת הפרשה אמרו: ועתה ישראל שמע אל החוקים (דברים ד׳:א׳), כי משם יחלו לו ע״ה דברי תוכחות להם, לכן אומר אני כי זה ההתחננות היה מאוחר בזמן כדרך איחורו בסדר. כי משם שקדם זכרו שציוה יהושע, לא היה בסוף שנת הארבעים לגמרי, אולי היה בתחלת שנת הארבעים או קודם לכן, כי תחלת מה שהתאנף י״י עד שגזר שמשה לא יכנס לארץ, היה בעת שליחותם המרגלים, כמו שקדם אמרו: גם בי התאנף י״י בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, יהושע בן נון, אותו חזק (דברים א׳:ל״ז-ל״ח). והוא ע״ה כן עשה כמה פעמים תוך השלשים ושמנה שנה, רצוני שחזק וציוה יהושע, ועם כל זה לא מנע עצמו מן הנלחמיםא כל אותן השנים ואף בשנה האחרונה מהם, להתחנן אל השם שיעבור ויראה הארץ הטובה, וזה כאילו יתחנן לו שיאריך ימיו על מאה ועשרים שנה.
אם כן אמרו: ואתחנן אל י״י בעת ההוא – רומז לסוף תחנותיו היו בשנה האחרונה או כולל לכולם, רצוני לראשונות ולאחרונות, ואיך שיהיה זה, הנה מסודר כפי זמנו, ולהראותנו זה עשה זו תחלת פרשה.
א. כן בכ״י המבורג, ואולי צ״ל: ״הרחמים״.

פרשת ואתחנן

ואתחנן אל י״י בעת ההיא עד אז יבדיל משה – ענין התחנה הוא בקשה ותפילה.
והתועלות המגיעים ממנה הם תשע עשרה:
התועלת הראשון הוא להודיע שהמתפלל צריך שישתדל תחלה לסדר שבחי השם יתעלה ולהשיג אותו כפי היכולת ואחר זה בהיותו דבק בשם יתעלה יאות לו להתפלל ולבקש ממנו מה שירצה הלא תראה כי משה רבינו עליו השלום אף על פי שהיה באופן מהשלמות שהיה תמיד עם השם יתעלה עד שכבר היה מתנבא בכל עת שירצה כאמרו: עמדו ואשמעה מה יצוה י״י לכם הנה עם כל זה כשרצה להתפלל לשם יתעלה לבקש ממנו שיעבור את הירדן ויראה את הארץ ספר תחלה שבחי השם יתעלה במה שהורה על השגחתו יתעלה בשעור האפשרי ואחר זה בקש בקשתו ולזה תקנו רבותינו זכרונם לברכה שיסמך אדם גאולה לתפלה כדי שתהיה ענין התפילה אחר סדור השבחים הנפלאים הנכללים בברכות קריאת שמע ובקריאת שמע ולזה אמר והתענג על י״י ויתן לך משאלות לבך כי מי שישיג השם יתעלה ההשגה האפשרית לו הוא מתענג עליו תענוג נפלא ולזה תהיה אז תפילתו נשמעת לדבקות ההשגחה האלהית בו וזה גם כן מה שאמר איוב אם על שדי יתענג יקרא אלוה בכל עת.
(כג-כד) ונמשך למה שהיה מהענין השני והוא לבקש בתורת פיוס ותחנונים מה שלא יכלו עליו בתורת חוב של זכות ולזה אמר: ואתחנן אל י״י בעת ההיא לאמר אדני אלהים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך וגו׳ – [א] יאמר שכיון שראה שלא עמדה להם זכות שתעשנה כל המלחמות הארץ על ידו כאלה היום והוא דבר שעתידין לקבל עליו נזק והפסד גדול כנזכר לא מנע עצמו מהפיל תחנוניו לפניו יתעלה בעבורם בעת ההיא ולומר אדני אלהים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה וגו׳ – [ב] וזה באלו המלחמות שעשינו שהיו ענינים נפלאים בלי ספק לפי גדולת המלכים ההם וחזקם העצום וכמו שהעיד המשורר על זה באומרו למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען (תהלים קל״ו). יראה שהיו שקולים כנגד כלם.
ובאומרו אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה וגו׳ – יראה שכיון למה שעמקו מחשבותיו להקשות את רוחו של סיחון ולאמץ את לבבו כאשר כתבנו.
(23)

Gate 88

Some problems in the text of our Parshah.
1) Why does Moses repeat in detail his efforts to change Gods decree denying him entry into the promised land? Why does the Parshah start with the conjunctive letter vav, "and?⁠"
2) When addressing God, why does Moses list all His attributes, when it would seem only Gods will was the obstacle that Moses faced?
3) Why does Moses stress the physical qualities of the mountain and the land, as if they had been the reason that he had pleaded to be allowed entry?
4) Why is Moses commanded to ascend the summit? What good will "seeing" the land do him?
5) Why does Moses discuss events in the distant future, i.e. "when you will beget children,⁠" before dealing with the events of the past, the revelation at Mount Sinai?
Apart from other motivations mentioned in connection with Moses' request to Sichon to allow passage through his land, the purpose of recording it here is to teach future generations that though the request was couched in imperious language, it was peaceful in content. Although Gods instructions had been to make war, Moses offered Sichon peaceful means of avoiding war without impairing his sovereign existence. The major difference between the approach to Edom and that to Sichon was the use of the word "please" in the request to Edom. Reviewing the total defeat of Sichon and Og, is to underline that during the stewardship of Moses, and in accordance with Gods promise to him, no remnant of these two nations was to be left. Israel inherited their land by right, there being no survivors who could lay claim to any part of those lands.
1) When Moses had asked God to allow him to cross the Jordan, he wanted to make sure that the conquest of the West Bank would proceed along the same lines, eliminating all survivors who could pose a threat to the Jewish people in the future.
2-3) In Numbers 33,55-56, God had warned that His assistance would be predicated on the degree of absolute war Israel would wage against those inhabitants. Had Israel remained under the leadership of Moses after they crossed the Jordan, all the problems that developed later would not have occurred. His request then was not for his own sake, but for the sake of the people. He begged for a continued display of Gods greatness, His strong hand, His unparalleled Power as displayed in the wars against Sichon and Og.
4) Since the people were not worthy of that degree of success, Moses could not be allowed to cross the Jordan, since God could not have denied Moses such a degree of success. However, only the physical crossing was denied Moses, not the view of the country. In order to placate me, Moses tells the people, Hashem told me to ascend the mountain and see the expanse of the land of Israel. Concerning the conquests, however, God instructed him to command Joshua, making it plain that Moses had asked for the role of leading the conquest of the land. Moses is told that he should do his utmost to prepare Joshua for his task. God would then fulfill what He had promised Moses after the episode of the golden calf, when Moses had stood in the crook of the rock and God had assured him "in view of the whole nation, I will perform miracles.⁠" In this, God had referred to the arrest of the sun and the moon in their respective orbits during the term of Joshua's leadership of the people, as well as other lesser miracles. The people's fear, that if God did not respond favourably to Moses' prayer, there would be no chance that He would respond to the likes of them, is put to rest by Moses. He points out that they have survived the anger of God on the occasion of the sin at Baal Peor, and that the merit of the multitude in any case is much stronger collectively than that of any individual, however great that individual. This was what had enabled them to survive at that time. Moses points out that their success and survival is not conditional on his physical presence in their midst, but rather lies in their observing the laws that Moses had been teaching them before his death. In the event they had failed to appreciate the connection between the life giving power of observing mitzvot, Moses points out that precisely those of whom it could be said "you who have cleaved to the Lord your God" are the ones who are alive and well today. (see commentary chapter 83) In contrast, when one person sins, he may have to pay for his transgression. This is why Moses' sin resulted in his having to die prior to entry into Eretz Yisrael. This was due partly to the fact that Moses' error had had repercussions on the people. "God was angry at me because of your words.⁠" Even though they were the cause of his error, his personal merit did not suffice to reverse the decree of death against him.
ואתחנן אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם אע״פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם כו׳ ד״א זה אחד מעשר׳ לשונו׳ שנקרא׳ תפלה. ואלו הן שועה צעקה נאקה רנה בצור וקריאה נפול ופלול ופגיעה ותחינה שתי הלשונות הללו בספרי אבל בדברים רבה אמרו שתי הלשונות הללו בלשון אחד א״ר יוחנן י׳ לשונות נקראת תפלה ואלו הן שועה צעקה כו׳ ומכלן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים אמר ר׳ יוחנן מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראה שהרי משה רבן של כל הנביאים לא בא אלא בלשון תחנונים והשואלים מנח מצא חן בעיני י״י שלא היתה מתנת חנם כי אחריו צדי׳ תמי׳ היה בדורותיו הנה טעו בין חן לחנון כי חן בכל מקום קרוב מענין אהבה וחבה כי ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואי׳ ויתן י״י את חן העם ויתן חנו למצא חן בעיניך כלם מפורשים מענין אהבה וחבה ולא מענין מתנת חנם ולא כן פועל החנינה והחנון כי הם כולם מענין מתנת חנם כמו וחנותי את אשר אחון בהתחננו אלינו כי יחנן קולו ומחונן עניי׳ אשריו יוחן רשע בל למד צדק ואשר תחון יוחן כלם מפורשים מעניין מתנת חנם ולא מענין אהבה וחבה ואע״פ שקצת מפרשים סוברים שכלם מעניין אחד רש״י ז״ל לא יחשוב כן:
בעת ההיא לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר. בספרי ולא בא להודיענו דהאי בעת ההיא בעת כבו׳ סיחון ועוג קמיירי ולא בעת הגזר׳ דהא מילת׳ דפשיט׳ היא שהרי לעיל מיניה כתיב ואצו אתכ׳ בעת ההיא לאמר שפירושו בעת כבוש סיחון ועוג ואחריו ואת יהוש׳ צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה י״י אלהיכם לשני המלכים וגומר שפירושו בעת כבוש סיחון ועוג ולא פי׳ רש״י כלום להיותם מבוארים וכיון דכתיב בתרי׳ ואתחנן אל יי בעת ההיא עכ״ל דאין זה אלא בעת כבוש סיחון ועוג מאחר שכלם נמשכים זה אחר זה אלא ה״ק הא דאצטריך קרא למכתב הכא בעת ההיא ולא הספיק לו עם בעת ההיא דלעיל מיניה אינו אלא כדי להודיע הסבה שהתחנ׳ בעת הכובש ולא בעת הגזרה ואמר שבעת שכבשתי ארץ סיחון ועוג שהיא חלק מנחלת ארץ ישראל דמיתי שכבר הותר הנדר ולפיכך האריך בלשונו ואמר דמיתי שכבר הות׳ הנדר ולא הספיק לו לומר בעת ההיא בעת כבוש סיחון ועוג:
לאמר זה אחד משלשה מקומות שאמר משה לפני המקום איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי. אבל בספרי לא שנו אלא זה אחד מן הדברים שאמר משה לפני המקום הודיעני אם אתה עושה לי וידבר משה אל י״י לאמר מה אעשה לעם הזה שאין ת״ל לאמר מת״ל לאמר אמר לו הודיעני אם נופל אני בידם אם לאו כיוצא בו אתה אומר וידבר משה לפני י״י לאמר שאין ת״ל לאמר ומת״ל לאמר א״ל הודיעני אם אתה גואלן אם לאו כיוצא בו אתה אומר ויצעק משה אל י״י לאמר שאין ת״ל לאמר ומת״ל לאמר א״ל הודיעני אם אתה מרפ׳ אם לאו כיוצא בו אתה אומר וידבר משה לפני י״י לאמר שאין ת״ל לאמר ומת״ל לאמר א״ל הודיעני נא אם אתה ממנה עליהם פרנסים אם לאו אף כאן אתה אומר בעת ההיא לאמר שאין ת״ל לאמר ומת״ל לאמר א״ל הודיעני אם אכנס לארץ אם לאו וא״כ זה אחד מחמשה מקומות שאמר משה לפני המקום איני מניחך עד שתודיעני אם תעש׳ שאלתי מיבעי ליה אבל בפסוק וידבר משה לפני י״י לאמר יפקוד יי אלהי הרוחות וגומר שנו בספרי רבי אליעזר אומר בארבעה מקומות בקש משה מלפני המקום והשיבו המקום על שאלותיו והביאם כלם והשמיט מהחמשה דלעיל המקום של וידבר משה אל י״י לאמר מה אעשה לעם הזה ולא ידעתי למה ולפי זה יהיה לאמר האמור כאן אחד מארבע מקומות שאמר משה לפני המקום איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו לא אחד מג׳ מקומות כמו שכתב רש״י ז״ל וצ״ע ומה שדרז״ל בלאמר הכתובים באלה הה׳ מקומות מה שלא דרשו בשאר המקומות הנה כבר כתבתי הטעם בפרשת פנחס בפסוק וידבר משה לפני י״י לאמר יפקוד י״י אלהי הרוחות והארכתי שם מאד ע״ש:
(הקדמה) ואמנם הספקות אשר יפלו בזה הסדר כפי העיון הפשוט שבכתובי׳ הנה הם שבעה ועשרים:
הספק הראשון באמרו ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא שאם היה לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג שאמר שמא הותר הנדר כדברי רש״י. יקשה מאד איך אמר משה שמא הותר הנדר. כי הנה הנדר היה לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם וידוע הוא שגבול ארץ ישראל היה מן הירדן והלאה. כמו שאמר מן הנהר נהר פרת עד הים האחרון יהיה גבולכם. וכמו שהתבאר מענין הגבולי׳ בפרשת אלה מסעי. וא״כ איך חשב משה בעבור שכבש סיחון ועוג שמא הותר הנדר. ואיך בלא תפלה ותחנה ישוב ה׳ מחרון ולא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם. ואם היה טעם בעת ההיא רמז לעת הגזר׳ כדעת הראב״ע שכתב שהתחנה הזאת היא קודם ואת יהושע צויתי וכן כתב הרמב״ן שפירש בעת ההיא רמז לעת הגזרה. יקשה מאד איך לא נזכרה שמה התפלה והתחנה הזאת ונזכרה בכאן. ומהו התועלת בזכרון כל הספור הזה בזה המקום. אף שהתחיל בוא״ו באמרו ואתחנן שיורה קשורו עם הפרשה שלמעלה. וגם הדעת שכתב בזה הרמב״ן שהיתה התחנה כאשר נאמר לו עלה אל הר העברי׳ בפרשת פנחס כי אז התפלל התחנה הזאת וכאשר לא שמע הש״י בקולו. חזר לאמר יפקוד ה׳ אלהי הרוחות. יקשה ג״כ למה לא נזכרה שמה ומדוע נזכרה בכאן. ולמה התחיל ספור התחנה הזאת בוא״ו הקושרת:
הספק הב׳ מה צורך הנה בהפלגת התארי׳ הנזכרים בתחנה הזאת באמרו את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתיך ומה ענין זה לתחנתו שלא היה מונע אליה מבלתי יכלת ה׳ כי אם רצון הפשוט יתברך והנה כאשר התפלל על העגל לא זכר דבר מהתארי׳ האלה. ולא ג״כ במה שהתפלל על עון המרגלי׳. והנה רש״י פירש אתה החלות להראות את עבדך שפתח לו פתח להתפלל אע״פ שנגזרה גזרה במעשה העגל. ופירוש גדלך וידך החזקה ושאר התארי׳ על קבלת התשובה. והוא דרך דרש והראב״ע פירש אתה החלות לכל הנסים והנפלאות שראה משה כי הם כדמות התחלה מועטת בערכו יתברך. ואם היה כן תהיה הקדמה זו בלתי מתיחסת עם השאל׳ שאמר אעברה נא ואראה. והרמב״ן פירש אתה החלות על מראת הסנה ונמשך אחריו הרב רבינו נסים בדרש ואתחנן. ושאמר זה להגיד שכמו שהראהו מראת הסנה מבלי שהיה מוכן ולא ראוי אליה כן יעשה עמו החסד הזה אע״פ שיהיה בלתי ראוי לקבלו אבל זה כלו בלתי נכון. כי הנה מראת הסנה לא היה שם עון מעכב. ואיננה כן ההעברה לארץ שהיתה נמנעת ממנו בעונו ובעבור הגזר׳ שנגזרה עליו ואין הנדון דומה לראיה:
הספק הג׳ למה משתדל מרע״ה כל כך על הכנסתו לארץ ועל האריכו ימי חייו. האם לא היה יודע גודל מעלת נפשו ושבהפרדה מן הגוף תדבק בקונה ותהיה לה בעולם הנשמות עונג נפלא בלתי נערך ובלתי משוער עם העונג המושג אליה בהיותה עם הגוף. ולמה א״כ היה בוחר בחיים הגשמיים האלה ובהכנסת הארץ יותר מהסתופף בבית אלהיו בעולם הנשמות. וכן הנאמן בית השלם במראה ולא בחידות. איך היה מבקש הראיה החמרית ההוא. ויקשה עוד אופן תחנתו באמרו את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון. שיראה שמפני טובה ויופיה היה נכסף לראותה ולא תכלית אחר עליון מזה ומאחרי שאמר את הארץ הטובה הנה מותר אמרו ההר הטוב הזה והלבנון:
הספק הד׳ באמרו ויתעבר ה׳ בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה׳ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה ואם היתה גזרת השם שלא יעבור משה לארץ על אשר מרה פיו במי מריבה כמו שיראה מפשט הכתובי׳ בפרשת חקת. איך אמר ויתעבר ה׳ בי למענכם כי למענו היה ולא למענם. ומה יהיה ענין אמרו רב לך כי הנה לא נתן לו על זה דבר שיאמר רב לך. וחז״ל בספרי ובר״פ אלו נאמרי׳ דרשו למענכם אתם גרמתם לי שנאמר ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם. אף שהם היו הגורמי׳ הנה לא נמלט מהיות משה חוטא בעצם. ואליו היה שייוחס החטא לא אליהם שהיו אליו סבה במקרה. ודרשו עליו רב לך בעל דין שלך כבר הוציא עליך גזרה שתמות והוא אדם הראשון. ודרשו ג״כ רב לך הרבה שכר שמור לך לעולם הבא. וכן דרשות אחרות הרבה. ואין הכונה הנה כי אם להבין הכתובי׳ על דרך הפשט כפי אמתתם.
ואמנם רבינו נסים פירוש ויתעבר ה׳ בי למענכם לכבודכם. כי מפני שזלזל בכבודכם של ישראל לא שמע ה׳ בקולו. אבל דעתו זה הוא מיוסד כפי כונת בחטא משה. אשר אין לו מקום כמו שזכרתי:
הספק הה׳ באמרו עלה ראש הפסגה ושא עיניך וגו׳ וצו את יהושע. והוא כי מה היה התועלת בראיית הארץ ההיא מרחוק. והנה לא היה בזה קיום מצות ולא אכילה מן פירותיה. ולמה יחפוץ משה בראיית הרי׳ וגבעות מרחוק. וגם מה ענין אמרו וצו את יהושע. אם כבר נזכר למעלה שצוהו משה כמו שאמר ואת יהושע צויתי בעת ההיא:
הספק הו׳ באמרו ונשב בגיא מול בית פעור. וכתב הראב״ע וכבר ישבנו בגיא כי משם נסעו אל ערבות מואב. אבל יקשה לו למה זכר המסע הזה כאן מבין שאר המסעות כלם.
ואמנם דעת רש״י ונמשך אחריו הר״ן הוא שאמרו ונשב בגיא. בא להגיד להם שנצמדו לעבודה זרה שמה. ואמרו ברמז הם כי לא להזכיר שאע״פ כן שמע אל החקים והכל מחול לך ואני לא זכיתי לימחל לי. ומספרי הוא שפירשו ונשב בגיא על צד התוכחה. על דבר פעור להגיד חבתן לפני המקום שכפר אליהם ולא כפר אליו. אבל יקשה מאד לדעת הזה למה בא פרשת ועתה שמע ישראל בפרשה פתוחה. והיה ראוי שיהיה הכתוב הזה סמוך אל ונשב בגיא מבלי הפרש כלל אחרי שענין הדבור מקושר. ויקשה עוד למה זכר ענין בעל פעור בסתר ורמיזה בהיות שזכרו מיד אחרי זה בביאר רחב. ועוד איך יאמר שנצמדו לבעל פעור ומחל הש״י להם ולא לו. כי הנה הוא פירש מיד עיניכם הרואות את אשר עשה ה׳ בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה׳ אלהיך מקרבך ואתם הדבקי׳ בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום. וזה יורה שהקב״ה לא מחל אל הפושעי׳ אבל השמידם ואותם שנשארו חיים היו דבקי׳ בה׳ שלא פשעו. ומה הטענה א״כ למשה שימחול לו הש״י על חטאו:
הספק הז׳ באמרו לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם וגו׳. עיניכם הרואות וגו׳. ויקשה למה הביא ענין בעל פעור להזהיר על תוספת המצו׳ וגרעונם. האם נאמר שהיה עון פעור במה שהוסיפו או גרעו מן התורה. ורבי אברהם ב״ע סבר כי עיניכם הרואות הוא לעד מה שאמר למעלה למען תחיון ובאתם וירשתם את הארץ. כי עובדי פעור נשמדו. ויקשה לדעתו למה הכניס בין שני הכתובי׳ לא תוסיפו על הדבר. והרמב״ן כתב שעיניכם הרואות בא להזהיר בפרט המצות. והתחיל בעבודה זרה שהיא שרש לכלם. אבל סגנון הפרשה ימאן זה כי הוא יחזיר לעניני המצות ולאזהרה הכוללת באמרו ראה למדתי אתכם חקים ומשפטי׳ וגו׳. וכן הפרשה כלה עד ונשמרתם מאד לנפשותיכם וגו׳. פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל וגו׳. שמשם יתחיל האזהרה על ענין חטא עבודה זרה:
הספק הח׳ באמרו ראה למדתי אתכם וגו׳ ושמרתם ועשיתם וגו׳. ושאר הפסוקי׳ עד השמר לך והוא שאתה תמצא שהתחיל להזהירם על המצות ולא זכר כי אם חקים ומשפטי׳. כמו שיאמר ראה למדתי אתכם חקים ומשפטי׳ כאשר צוני ה׳ וגו׳. ולא זכר מצות ולא עדות. עוד אמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמי׳ אשר ישמעון את כל החקים האלה. ולא זכר דבר מהמשפטים. וקשה עוד איך אמר שבעבור המקום שאין טעמם נודע יאמרו העמים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה הנה הוא בהפך. כי החקים להיות טעמם בלתי נודע ייחסו פעלתם אל שגעון וסכלות. גם כי אחרי זה אמר ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטי׳ צדיקים הנה א״כ בראשונה זכר חקים ומשפטי׳ ובאמצע זכר חקים לבד ובסוף חזר וזכר חקים ומשפטי׳ צדיקים גם כי עם היות שיצדק במשפטי׳ תואר צדיקים להיות טעמם נגלה וידוע. הנה לא יצדק שם צדיקי׳ על החקים שלא נדע טעמם אם הם צדיקים אם לא. ואיך אמר א״כ חקים ומשפטים צדיקים:
הספק הט׳ באמרו רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו׳. ולשון הכתוב הזה מורה הקשר גדול עם מה שלמעלה. ולא התבאר ענינו בכתוב. ורש״י כתב אז כשלא תשכחום ותעשום על אמתתם תחשבו חכמים ונבוני׳. אבל הרמב״ן כתב עליו שאיננו נכון כלל לפי שפשט הכתוב וקשור המאמרי׳ ומלת רק השמר לך איננו סובל אותו. והיה דעת הרב הנחמני שזה קשור עם תחלת הפרש׳ שאחר שהזהיר על המצות בא מצות לא תעשה שלא תשכח מעמד הר סיני. ולדעתו היה ראוי להכתב למעלה סמוך ללא תוסיפו על הדבר. והר״ן כתב בטעם זה שמשמע מקשור המקרא שני דברים:
הא׳ שאע״פ שתראה שהש״י יהיה קרוב אליך בכל קראך אליו מצד הנפלאות האחרות לא תשכח את הראשונות כמנהגו של עולם שהוא יום מתן תורה:
והב׳ שלפי שאמר ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה׳ אלהינו בכל קראינו אליו והיה קרוב לטעות מזה שיהיה יחס והקשר לו עמנו ממנו יתברך ויתחייב לו מקרה ממקרי הגשם. לכך אמר עם היות שתראה זה. השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח אותו המעמד הנבחר שהיה בו מקרבת הש״י עם בוראיו מה שלא היה לפניו ולאחריו ועל כל זה לא ראיתם שום תמונה כי אם קול דברים בלבד. וגם הדעת הזה הוא בלתי נרצה אצלי. אם לפי שהכונה הזאת ביאר אותה מרע״ה באותם הכתובי׳ הנמשכים אחרי אלו באמרו ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה׳ וגו׳. ואם לפי שסגנון הכתובים האלה רק השמר לך ושמור את נפשך וגו׳ ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות וגו׳. ואותי צוה ה׳ בעת ההיא ללמד אתכם וגו׳. מורה שעל המצות דבר בכלל לא על אזהרות אמונת הגשמות שיביא אותו אחר זה ענין בפני עצמו:
הספק הי׳ באמרו ונשמרתם מאד לנפשותיכם. והוא הספק שהעיר הר״ן באמרו שקשר ב׳ הפסוקים האלו זר ושלא נמצא למפרשים דבר בזה. כי הנה הרמב״ן כתב יזהירם פן יטעו אחר הקול שזכר ששמעו במעמד הר סיני. והנה לא נתפייס בזה הר״ן לפי שאין ראוי שיחוש האדם למה שאי אפשר המצאו. וידוע שאם הם שמעו קול דברים ותמונה לא ראו לא יתעוררו מפני אותו קול לעשות פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה. תבנית כל בהמה. תבנית כל צפור. תבנית כל רמש. כי אין זה דבר מיוחס לקול. גם כי אמר ופן תשא עיניך השמימה וגו׳. לא יהיה לו ענין ולא קשור עם הכונה הקודמת:
הספק הי״א הוא באמרו אשר חלק ה׳ אלהיך אותם לכל העמים וגו׳ ואתכם לקח הה׳. והספק בזה הוא. אם המערכת השמימיית תעשה הוראה מחוייבת בגוף אדם ובעניניו לטוב ולרע במדות ובשלמיות הגופים והנפשיים אם לא. ואם נודה שהדברים האלה הם כלם כפי המזל ושעת התולדה האם ראוי שנאמין זה בלבד בשאר האומות שכתוב עליהן אשר חלק ה׳ אלהיך אותם לכל העמים או תכלול גם כן האומה הנבחרת. והוא א״כ הפך מה שאמר ואתכם לקח ה׳. ואסתפק בזכרון זה בלבד בזה המקום. לפי שבפירוש הפרשה בהגיעי לפסוקי׳ ההם ארחיב המאמר בביאור הספק והתרתו. והנה רש״י פירש אשר חלק ה׳ אלהיך אותם לכל העמים להאיר להם. ויקשה לו אמרו ואתכם לקח ה׳ כי הנה בענין האורה כל האומות שוין. עוד אמר דבר אחר לא מנען מלטעות אחריהם אלא החליקן בדברי הבליהם לטרדם מן העולם. ואם אמר לא מנען מלטעות אחריהם לפי שהשאירם בבחירתם. הנה ג״כ מצאנו בזה בבני ישראל ובני יהודה שעבדו עבודה זרה בארצם ולא מנעם הקב״ה מלטעות אחריה׳. ואם אמרנו שהחליקן בדברים לטרדם מן העולם. הנה יהיה זה עול בחקו חלילה בהיותו משגה עור בדרך מסלף רשעים לרע. וראוי שנדע ונשכיל הדבר על אמתתו:
הספק הי״ב באמרו וה׳ התאנף בי על דבריכם ויקצוף וישבע לבלתי עברי וגו׳. כי אנכי מת בארץ הזאת וגו׳. כי הענין הזה רוצה לומר המנע מעבור את הירדן לבא אל הארץ כבר נזכר למעלה בתחלת הסדר. ומאחר שנעתק ממנו וצוה על שמירת המצות ואזהרת עבודה זרה למה יחזור שנית לזכור גזרתו ולמה הוסיף לומר עוד כי אנכי מת בארץ הזאת. ולמה אחריו חזר לענין עבודה זרה שהזכיר באמרו השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה׳ אלהיכם אשר כרת עמכם ועשיתם לכם פסל וגומר. כי זה כלו כבר הזהיר עליו למעלה באלה המלות בעצמן. והרמב״ן כתב שאמר וה׳ התאנף בי על דבריכם כמי שאומר קחו נא מפי תורה שאנכי מת בארץ הזאת ולא אוכל ללמד אתכם בארץ ואל תשכחו שם מה שלמדתי אתכם ולא מה שראיתם בסיני. וגם זה איננו שוה לי. כי היה ראוי שיזכור זה אם בתחלת הפרשה. ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטי׳ וגומר. כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן. או שיזכור אותו אחר המצו׳ כלן בפרשת וילך לא באמצע ענין המצו׳:
הספק הי״ג בפרשת כי תוליד בנים ובני בנים. כי מה ראה לזכור להם ענשי כל הדברים הרעים ההם ולו אין בשור׳ מוצאת. והיה לו לזכור עשרת הדברות ראשונה. וענין המעמד הנבחר אשר התחיל בזכרונו וכל דבר התורה אשר זכר אחר כך. ואחר זה אמר מה שיקר׳ אותם באחרית הימים כמו שעשה בפרשת נצבים ובפרשת האזינו. גם כי כפי מה שזכר שמה תהיה הפרשה הזאת כפולה. כל מה שנזכר בה בכללה בפרשת והיה כי יבאו עליך הברכה והקללה:
הספק הי״ד באמרו ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם. וזה שהנה בא הכתוב בתוך ספור העונש. כי הנה למעלה מזה אמר העדותי בכם היום כי אבד תאבדון לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון והפיץ ה׳ אתכם בעמים וגומר. ואיך יביא בכלל העונש ובתוכו ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם. שהוא ספור החטא. ואין ספק שמפני זה תרגם אונקלוס ותפלחון תמן לעממיא פלחי טעותא. וכן כתב רש״י משאתם עובדים לעובדיהם אתם עבדים להם ויהיה זה מכלל העונש רוצה לומר הגלות והשעבוד. אבל זה סותר לדברי הכתוב שאומר שם ועבדתם שם אלהים אחרים. והרב רבי׳ משה בר נחמן כתב כי היושב בח״ל כו׳ וגם זה בלתי נכון. כי הכתוב אמר בהחלט ועבדתם שם אלהים אחרים והר״ן כתב שבראשונה כשהיו ישראל עובדין ע״ג בארץ היה ענינם להוריד הרוחניות והשפע מהככבים. והיה זה מאתם בדרך חכמה ומפני זה היו הצלחותם מתרבות באופן העבודות. וכמו שאמרו הנשים הארורות ומאז חדלנו לקטר למלאכת שמים והסך לה נסכים חדלנו כל. ואמר מרע״ה שיקרא להם בעבור המשכם אחר התחכמות׳ ההוא ושאינם חוששים לעשות הרע בעיני ה׳ להכעיסו. שהיה מענשם שיפיץ הש״י אותם בעמים ואבדה חכמתם. ובינתם תסתתר. ומאותו מנהג רעוע שהיה בידיהם מהצלמים יבאו לעבוד פסילים. לא כראשוני׳ שהיו מורידים שפע על עובדיה׳. אבל יעבדו ההבלים שאין בהם ממש לא שפע ולא הורדה רוחניות ולזה האריך באמרו עץ ואבן. אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון. ויהיה זה אם כן בכלל העונש. וגם זה בלתי מאומת אצלי כי הנה מצינו שאחרי שהלכו ישראל בגלות נעדרה ע״ג מביניהם ומי יאמין שיעבדו עץ ואבן אם לא יהיה לו כח ולא הורדת שפע מרצונם כלל:
הספק הט״ו באמרו ושבת עד ה׳ אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה׳ אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך כי אין הסבה מיוחסת אל המסובב. והיה ראוי שיאמר ושבת עד ה׳ אלהיך ושמעת בקולו כי לא עם קשה עורף אתה. או כי בני אברהם יצחק ויעקב אתם שהם סבות לתשובה. או יאמר ושב ה׳ אלהיך ורחמך. כי רחמי האלהיים הם סבה למה שיעשה הש״י עמהם לא לשישובו ישראל בתשובה:
הספק הי״ו באמרו כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך וגו׳. וזה שמלת כי מורה על נתינת טעם למה שלמעלה ממנו ואין כאן ענין יקשר עליו הכתוב הזה. והרמב״ן כתב שהוא מוסב לראש הפרשה. יאמר הנה הש״י לא ימחול לך ולא יאריך על עוברי רצונו בעבור שעשה כבר עמהם מהטובות מה שלא עשה כן לכל גוי גם במתן תורה. וגם ביציאת מצרים. וכתב עליו הר״ן שאין זה נכון לפי שכבר באו באמצע פסוקים שאין בענין זה בדברי תנחומין. ושהשם יקבל תשובתנו ונמצא אותו כי נקראהו. ואיך יחזור עתה לראשונות לתת טעם למה לא יאריך לעובדי עבודה זרה. והיה דעת הר״ן שלפי שזכר למעלה שאף על פי שנמרה את פי ה׳ ונעבור בריתו. ואף שנשוב אליו מתוקף הצרות יקבל אותנו והוא דבר מתמיה. כי יפתח אמר לאנשי גלעד (שופטי׳ יא) מדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם. והיאך אפשר שלא יקפיד הקדוש ברוך הוא על מה שהקפיד ההדיוט. לכן אמר על זה כי אל רחום ה׳ אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך. ואף על פי שאין ראוי לקבל תשובתך הנה ברחמיו לא ירפך ולא ישחיתך בעבור זכות אבות. ואל חתמה איך ברית אבות תספיק לכל זה. כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך וגומר. ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר וגו׳. והיה כך מאמרו כלומר כמו שכל זה עשה בעבור האבות כן יקבל תשובתך בזכותם. ובאמת באים הדברים. אבל אינם מתישבים אצלי. לפי שראשונה בעצמו׳ זכר כאן ענין מתן תורה ונמשך אליו ענין יציאת מצרים. ועם היות יציאת מצרים בזכות האבות. ענין מתן תורה לא היה בזכותם. כי אם בזכות משה:
הספק הי״ז שאתה תמצא שזכר כאן ראשונ׳ ענין מתן תורה באמרו הנהיה כדבר הגדול הזה השמע עם קול אלהים חיים. ואחר כך זכר ענין יציאת מצרים באומרו או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי וגומר. ואחר כך חזר לענין מתן תורה באמרו אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלהים מן השמים השמיעך את קולו ליסרך וגו׳. ואחר כך חזר לענין יציאת מצרים. באמרו ותחת כי אהב אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים וגומר. ואחר זה חזר לדבר מהשגת מתן תורה באמרו וידעת היום והשבות אל לבבך. ויקשה אם כן מאד למה באו הדברים בערבובי׳. ולא זכר ענין מתן תורה כלו יחד בפני עצמו. וענין יציאת מצרים כלו בפני עצמו. ויקשה גם כן מה היה צורך בספר ענין זה כלו בכאן:
הספק הי״ח במה שסמך לזה אז יבדיל משה שלש ערים כי באמת לא היה המקום הזה נאות לזה הספור. כי אם היה שהתחיל בספור מתן תורה כדי לזכור עשרת הדברים למה הבדיל בין הספור והדברות עם הענין הזה. כל שכן שהערים לא היו קולטות בעבר הירדן עד שיובדלו אותם שבארץ כנען. וחז״ל אמרו במכות (מכות י׳) פ״ב שאמר משה מצוה שבא׳ לידי אקיימנה. וכתב הרב רבי משה בר נחמן כי אחרי שהזהיר על המצות בפני כל העם הבדיל הערים האלה לקיים את המצוה. אבל לא נתן הסבה למה עשאו בזה המקום ובהגיעו לזה הספר. והראב״ע כתב שביום שהבדיל אלה הערי׳ אז אמר דברי הברית ותשאר הקושיא במקומה למה נזכר במקום הזה ולא קוד׳ דברי הברית או באחרית׳. ויקשה עוד למה באו הדברים האלה בלשון שלישי המדבר ולא אמרו משה בלשון מדבר בעדו אז הבדלתי שלש ערים כשאר דברי הספר הזה:
הספק הי״ט באמרו וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. אלה העדות והחקים. ויקשה זה משני פני׳ אם להיותם מותר והכפל. כיון שכל זה נזכר בתחלת הספר. גם שבאו בוא״ו העטוף בהיותו בלתי מקושר עם מה שלמעלה. ומה טעמו שיחזור כאן זכרון הכהת סיחון ועוג וירושת ארצם. ומה ענינם אצל אלה העדות והחקים והמשפטים אשר כרת משה. ואם לפי שבאו בלשון שלישי המדבר ולא אמרם משה מפי עצמו כשאר דברי הספר. ויקשה עוד אמרו מיד אחרי זה. ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל את החקים ואת המשפטים וגומר. והמאמר הזה כלו הוא מה שנזכר למעלה עצמו והוא כפול אם לא שהראשון נאמר בלשון שלישי המדבר. והשני בלשון מדבר בעצמו:
הספק הכ׳ באמרו לא את אבותינו כרת ה׳ את הברית הזאת ושאר הפסוקים. וזה כי אם כוון אל חוזק המופת אשר הוא כדבר המושג לחוש. על המושג כפי הקבלה. הנה אם כן פתח פתח של קולא לדורות הבאים הסומכי׳ על הקבלה בלבד. כל שכן שהיה זה בשנת הארבעים וכבר ספו ותמו כל העם אשר יצאו ממצרים ולא היו לפניו מהם כיום אשר היו שם במתן תורה. והיו כלא היו הנערים שהיו במעמד כיון שלא הגיעו לכל אנשים. ואם היתה כונתו לומר שהתורה לא נתנה לאבותיהם ביחוד. כי אם גם לכל הדורות הבאים אחרי כן וכמו שפירש הראב״ע. הנה העקר חסר מן הספר כי היה לו לומר לא את אבותינו בלבד כרת ה׳ את הברית הזאת. ויקשה גם כן בזה הפסוק באמרו פנים בפנים דבר ה׳ עמכם בהר. כמו שנאמר במשה אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים. ועוד שאם היה שדבר עמכם בהר פנים בפנים מה טעם אנכי עומד בין ה׳ וביניכם. והראב״ע כתב פנים בפנים בלי אמצעי. והטעם כאשר ישמיע המשמיע את קולו לאחד ופניו אל פניו ואם לא יראהו. והרב המורה בפרק ל״ז חלק א׳ דבר בזה. ובפירש הפרשה אעיר עליו. ויקשה גם כן אמרו ולא עליתם בהר כי איך יאשימם על זה. והנה בתחלה הועד בהם השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו:
הספק הכ״א בשנוי אשר בא בדברות האלה מהדברות הראשונות אשר נזכרו בפרשת וישמע יתרו. אם ראשונה שבמצות השבת וכבוד אב ואם. אמר כאן כאשר צוך ה׳ אלהיך. ורש״י כתב שצוה אותו במרה. וכבר הקשה עליו הרמב״ן שלא זכרו במרה רק פרשת פרה ושבת ודינין לא כבוד אב ואם. והיה דעת הרב הנחמני שכאשר צוך ה׳ אלהיך הוא חוזר לסיני. ויקשה לדעתו שהנה כל הדברות נאמרו מסיני. ולמה לא נאמר על כל אחת מהן כאשר צוך ה׳ אלהיך. ויש שנוי אחר שבדברות הראשונות נתן לשבת טעם בחדוש העולם. כמו שאמר כי ששת ימים עשה ה׳ וגו׳. ובאחרונות נתן טעם ביציאת מצרים כמו שאמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן צוך ה׳ אלהיך לעשות את יום השבת. ואל תחוש לדברי הראב״ע שפירש על כן צוך ה׳ אלהיך לעשות את יום השבת על שביתת העבד כי הכתוב אומר לעשות יום השבת. גם בכבוד אב ואם הוסיף כאן בדברות אחרונות ולמען ייטב לך. גם בראשונת אמר לא תענה ברעך עד שקר. וכאן אמר עד שוא. ונתוספו גם כן הווי״ן ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה ברעך ולא תחמוד. ושנה גם כן שבדברות הראשונות אמר לא תחמוד לבד. ובאחרונות אמר לא תחמוד ולא תתאוה. בראשונות באזהרת החמדה זכר ראשונה הבית ואח״כ האשה. ובאחרונות זכר ראשונה האשה ואחר כך הבית. גם הוסיף באחרונות מלת שדהו. וראוי שיבוקש טעם לכל החילופים האלה. והנה לא ראיתי להעיר כאן על הספיקות אשר ראיתי להעיר בדברות עצמן. לפי שכבר הרחבתי הדבור בהם בפרשת יתרו:
הספק הכ״ב אם היה שמרע״ה הואיל באר התורה ולכן לא הביא בספר הזה מצות רבות כקרבנות והנגעים. וכן מצות אחרות רבות שלא זכר לפי שלא היו צריכות אל ביאור. והביא בלבד אותם המצות אשר היו צריכות ביאור. כי כמו שזכרתי פעמים לא היתה כונתו כי אם באר את התורה. אם כן ראוי הוא לספק למה הביא י׳ הדברות אחר שלא ביאר בהם דבר. כי אם בג׳ הדברות הראשונות שלא הוסיף ולא גרע ולא שנה כלל:
הספק הכ״ג בהכפל המופלג שבו במה שהזהיר על שמירת המצות כי הוא אמר ראשונה ושמרתם לעשות כאשר צוה ה׳ אלהיכם וגומר. למען תחיו וטוב לכם וגומר. ושנה עוד וזאת המצוה והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלהיכם. גם אמרו למען תירא את ה׳ אלהיך וגו׳ ולמען יאריכון ימיך. הנה היראה אינה מכלל השכר. אבל היא מכלל העבודה. ואמר עוד ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך וגומר ויקשה ההכפל הזה והנה יראה שאין בו צורך וגם המאמרים בהם מבולבלים:
הספק הכ״ד במצות היחוד. והוא כי הפרשה הזאת תוכלל בדבור אנכי ה׳ אלהיך. כי אין ענין לאמונת מחויב המציאות. אם לא שיהיה אחד. ולמה אם כן באה בפני עצמה ובפרשה בפני עצמה. ולמה אמרו שהיא קבלת עול מלכות שמים והזהיר עליו בענין האהבה המופלגת ושיהיו הדברים ההם על לבו בכל העתות אשר זכר. והשנון והדבור בכל עת ובכל מקום והקשירה והכתיבה. ומה ענין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהיו אומרין. ואמרו רבותינו בפר׳ מקום שנהגו (פסחים נ״ו) ודברים רבה שמרע״ה לא אמרו. לזה נמריה בחשאי:
הספק הכ״ה הוא. למה הביא משה רע״ה אחרי זכרון עשרת הדברים וספור המאמר כלו על עשיית המצוה ה׳ פרשיות ממצות מיוחדות. הא׳ פרשת היחוד שמע ישראל וגו׳. והב׳ פרשת והיה כי יביאך וגומר כי הנה הפרשה השנית הזאת אין בה כי אם אזהרה שלא ישכח את הש״י ושלא ילך אחר אלהים אחרים. והאזהרות האלה כבר נזכרו למעלה פעמים שלש. ומה ענין אמרו ובשמו תשבע. והפרשה הג׳ הוא לא תנסו את ה׳ אלהיכם ולא ידענו למה הביא זה לכאן. ולמה לא הזכיר גם כן על שאר העונות שעשו במדבר לא תאוננו רע. לא תתאוו תאוה ושאר הדברים. והפרשה הד׳ כי ישאלך בנך מחר לאמר. והנה התשובה נראה שהיא בלתי מתיחסת עם השאלה לדעת מי שדרש במכילתא פר׳ י״ח ההגדה של פסח על הבן החכם. ופעם ידבר בה מהעדות והחקים והמשפטים ופעם מהחקים לבד. ופרשת והיה כי יביאך ה׳ אלהיך והיא החמשית. והיא באזהרת החתון מן האומות ולבטל העבודה זרה שלהם. וגם זה כבר נזכר ויזכור אותו עוד פעמים רבות. סוף דבר כי אם היו החמש פרשיות האלו מצות מיוחדות ראוי לספק למה באו במקום הזה אחרי הדברות. ואחריהם תבא פרשת עקב שהיא כלה ספור ואין בה מצוה כלל. והיה ראוי שיבאו החמש פרשיות האלה עם שאר המצות שיבאו בשאר הכפרשיות מתחלת ראה אנכי והלאה כיון שלא מצינו סמך ולא קשור לשיבאו במקום הזה:
הספק הכ״ו באמרו לא מרובכם מכל העמים. וכי יעלה על הדעת שהיה צריך המון רב לעשות מלאכתו או ללחום מלחמותיו. לשיאמר לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם כי אתם המעט מכל העמים. ועוד כי מה ענין אמרו כי מאהבת ה׳ אתכם. והנה החשק והאהבה דבר אחד לולא שהאחד מופלג מהשני. ואיך יאמר לא מרובכם חשק ה׳ בכם אלא בעבור שאהב אתכם כי יהיה אם כן הסבה והמסובב דבר אחד. ומה ענין לזה עם יציאת מצרים שאמר ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים:
הספק הכ״ז באמרו וידעת כי ה׳ אלהיך הוא האלהים האל הנאמן כי אין ההודעה הזאת ממה שנצטרך אליה במקום הזה האם לא ידענו כי ה׳ הוא האלהים. והנה בדבור הראשון אמר אנכי ה׳ אלהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים. ועושה חסד לאלפים ומה ענין אמרו ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו. והיה ראוי שיאמר אל פניהם להאבידם. ולמה חזר לומר לא יאחר לשונאיו אל פניו ישלם לו כי בלא ספק המאמר הזה הוא כפול. ואיך היה תכלית הדברים ההם אשר זכר מהחשק והשבועה והיותו האל הנאמן. אמרו ושמרתם את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם. וזה הדבר כבר נזכר למעלה פעמים רבות אין מספר הנה הם אלו הספקו׳ אשר ראיתי להעיר בדברי הספר הזה. והנה יבא התרתם עם ביאור הכתובים והבנתם כאשר עם לבבי:
(כג) ואתחנן אל ה׳ וגומר עד ועתה ישראל. שמע אל החקים וגומר הפירוש לפי שראה אדונינו משה שהיתה הגזרה עליו כמו שנזכר בפרשת חקת לכן לא תביאו את הקהל הזה וגומר. חשב בלבו שלא היתה הגזרה שהוא לא יבא ולא יכנס לארץ. כי אם שלא יביא את הקהל שמה. ר״ל שלא יכנסו ישראל לארץ בהיותם תחת הנהגתו ושררתו. כי אם בהיותם עליהם שר ומושל אחר. ולכן אחרי מלחמת סיחון ועוג ראה לתת מנוי ההנהגה ליהושע כדי שמשם והלאה יהיה יהושע המוציא והמביא שוטר ומושל במקום משה. וישאר משה רע״ה כאחד העם מבלי השאיר לו מנוי והנהגה אבל היותו משועבד תחת הנהגת יהושע ושררתו. וזהו אמרו למעלה מזה ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה ה׳ אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה וגומר וזכר שבעת ההיא שצוה את יהושע על שררתו והנהגתו כמו שזכר.
ואתחנן – לפי שאמר למעלה ואת יהושע צויתי בעת ההוא לאמר עיניך הרואות וגו׳. סמך לכאן ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא. להורות לנו מה שאמרו חכמים ז״ל אפי׳ חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. וכן בכאן אע״פ שמשה ע״ה היה יודע הגזירה שנגזרה עליו שלא יכנס לארץ. והוא עצמו הודה בדבר וצוה ליהושע ואמר לו עיניך הרואות מה שעשה השם לשני המלכים האלה כן יעשה השם לכל הממלכות אשר אתה עובר. שנראה מכאן שכבר נתיאש משה מעבור את הארץ. עם כל זה לא מנע עצמו מן הרחמים. וחזר להתחנן אל השם בעת ההיא שהיא עת צוואת יהושע אחר נצחון סיחון ועוג. והטעם לזה לפי שהשם אמר לו במלחמת סיחון ועוג היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים. ורגזו וחלו מפניך. שרמז בזה במלת אחל. שיראהו השם סוף כל הדברים וכל מלחמות כנען. לפי שאין התחלה בלא סוף. וכן באומרו ורגזו וחלו מפניך. רמז על מה שאמרו בסוף השירה שמעו עמים ירגזון אז נבהלו אלופי אדום נמוגו כל יושבי כנען תפול עליהם וגו׳. וזה שאמר כאן אחל תת פחדך. וכן אמר ורגזו וחלו כנגד שמעו עמים ירגזון. וכן חזר לומר ראה החלותי תת לפניך לרמוז שסיחון ועוג יהיו התחלה. ומלכי כנען יהיו סוף המלחמה. באופן שכל זה נתן רעדה למשה לחזור ולהתפלל לפני השם. ולומר ה׳ אלהים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך במה שאמרת ראה החלותי. וכן באומרו אחל תת פחדך ויראתך. אם יועיל יועיל ואם לא יועיל למעט יקחו הוראה הדורות הבאים אחריו להתפלל בעת צרתם ואפי׳ במקום גזירה. וזהו ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר. לאחרים וללמדם שיעשו כמוהו. וכמו שאמרו על פסוק וידר יעקב נדר לאמר וללמד לנודרים שיעשו כן בעת צרתם:
או שרמז בעת ההיא לעת הגזירה. וזה לרמוז לנו שתפלת ותחנת משה היתה ראויה ובזמן ראוי. כי מיד בעת החטא ובעת הגזירה מיד ואתחנן אל ה׳ אשר חטא כנגדו לבטל הגזירה. וזה להורות לחטאים בנפשותם שישובו מיד אל ה׳ בעת חטאתם. ולא יתאחרו לעמוד על נפשם. כי אם יום או יומים יעמודו לא יוכלו מלט משא. אחר שעבר יומו ובטל קרבנו. ואז צריכים רחמים גדולים וסגופים גדולים לבטל הגזרה. מה שאין כן לשבים מיד. ולזה אמרו תענית חלום אפי׳ בשבת. לפי שכשמראין לאדם חלום רע הוא בעבור שנמצא בו עון אשר חטא. ומן השמים מרחמים עליו לתת לו הערה שישוב. כאומרו או הודע אליו חטאתו אשר חטא. וזאת ההודעה היא מצד הייסורים או חלומות שמודיעים אליו חטאתו. כמאמר אליהו בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים אז יגלה אוזן אנשים ובמוסרם יחתום. וא״כ אחר שהודיעוהו חטאו בחלום צריך לשוב מיד מחטאתו ולהתענות אפילו בשבת. בענין שלא יעבור אותו יום שלא בקדושה. כי בכל יום ויום יש כח ידוע וממונה ידוע שהוא שואל ומשיב וטוען ומערער. ולכן צריך לתקן המעוות באותו יום ממש. באופן שלא יתקיים בו וכשלו אחור ונפלו. ועל זה נאמר אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום. ועל זה אמרו אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שמא עשה תשובה. שמא עשה תשובה ס״ד אלא אימא ודאי עשה תשובה. ומה תמיהה היא זאת שיעשה תשובה ביום אחד. אבל האמת הוא כמו שאמרנו שאם הוא ת״ח לא ימתין ליום אחר כי לא ידע מה ילד יום. ומלבד שיש בזה דברים בגו ודברי חטאיו ויהיה הדבר ישן נושן אצלו. אלא שבכל יום ויום יתחרט מחטאיו ויודה על פשעיו. וכן הדבר בענין העונש כי מאהבת השם את ישראל פוקד עונם בכל יום ויום ומוכיחם. כאומרו רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם. בכל יום ויום. שלא יתישן הדבר ולא יוכלו מלט משא. והנה שלמה בתפילתו על ישראל לא שאל דבר אחר מהשם. אלא שיוכיחם בכל יום ויום על חטאתם ולא יתישן העונש. וזה שאמר יהי ה׳ אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו. שהיה פוקד עונם עליהם בכל יום ויום. במדבר בעגל ובמרגלים. אל יעזבנו ואל יטשנו להוכיחנו. להטות לבבנו אליו. בענין שבזה נשמור מצותיו ולא נשכח את ה׳. ולפי שזה נראה דבר זר שישאל מהשם שיוכיחנו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם. חזר לומר ויהיו דברי אלה קרובים אל ה׳. שהוא דבר ראוי לנו מאד. לעשות משפט עמו ישראל דבר יום ביומו. בענין שלא יתישן הדבר ויעשה כעבות העגלה חטאה. וכן בענין התשובה צריך ג״כ שתהיה בעת הגזירה ולא יהיה ישן נושן. וזהו בעת ההיא לאמר. וללמד לאחרים שיעשו תשובה מיד:
ואתחנן אין חנון בכל מקום וכו׳. פירוש ״ואתחנן״ הוא לשון חנם, כי ׳חנם׳ שרשו ׳חנן׳, כי המ״ם בלשון ׳חנם׳ נוסף, כמו מ״ם של ״רקם״ (שמות ג, כא), וכמו שכתב הראב״ע בפרשת משפטים, ושורש המלה ׳חנן׳, כי הנו״ן השניה היא נבלעת בדגש של נו״ן ׳חנם׳, כדרך לשון הקדש:
אין מבקשים אלא מתנת חנם. ובודאי הא דכתיב אצל משה לשון תפלה, ״ואתפלל אל ה׳⁠ ⁠⁠״ בפרשת עקב (להלן ט, כו), אין זה קשיא, שהצדיקים אינם מבקשים אלא מתנת חנם כאשר מתפללים על עצמם, שאינם מתגאים הצדיקים לומר שיש להם זכות. וכשהם מתפללים על אחרים, אינם מבקשים מתנת חנם, אדרבא, כשהוא מתפלל על אחר – מזכיר זכות אותו האחר שהוא מתפלל עליו, ואין בזה שום גאוה
:אבל קשה עדיין מחנה, שכתב אצלה (ראו ש״א א, י) ״ותתפלל חנה אל ה׳⁠ ⁠⁠״, וכן בחזקיה, שהיה מתפלל גם כן על חייו, כתיב (ראו מ״ב כ, ב) ״ויתפלל חזקיה אל ה׳⁠ ⁠⁠״. ויש לתרץ, כי חנה נמי מתנת חנם היתה מבקשת, וגלי הכתוב גבי אדון הנביאים שלא היה מתפלל בזכות עצמו, אף על גב דודאי יש לתלות במעשיו, כל שכן בשאר חסידים, שאינם כל כך במדריגתו, שאין לתלות במעשים שלהם. ולפיכך ״ותתפלל חנה״ גם כן מתנת חנם היתה מבקשת, אף על גב דכתיב ״ותתפלל״, דאטו מי שמבקש מתנת חנם אינו מתפלל גם כן. וגלי הכתוב כאן שמתנת חנם הוא:
מיהא גבי חזקיה אין לומר כן, שבפירוש כתיב שהיה תולה בזכותו, שאמר (ראו מ״ב כ, ג) ״זכור אשר התהלכתי לפניך באמת ובתמים״. אלא דהיינו מה שאמרו חז״ל שלא יפה עשה חזקיה במה שהיה תולה בזכותו, שאמרו (ברכות י ע״ב) כל התולה בזכותו – תולין לו בזכות אחרים, שאמר לו הקדוש ברוך הוא ״וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי״ (מ״ב כ, ו). משה היה תולה בזכות אחרים, שאמר ״זכור לאברהם וליצחק וגו׳⁠ ⁠⁠״ (שמות לב, יג), ותלה הכתוב בזכות עצמו, שאמר (ראו תהלים קו, כג) ״לולי משה בחירו שעמד בפרץ להשיב חמתו מהשחית״:
לפי שאמר לו וחנותי וכו׳. פירוש, מה שהתפלל בלשון ״ואתחנן״, דמנא ידע משה שהקב״ה נותן מתנת חנם, שאין בשר ודם נותן מתנת חנם, ומנא ליה שמדת הקדוש ברוך הוא שנותן מתנת חנם, לכך קאמר ׳לפי שאמר לו הקדוש ברוך הוא ״וחנותי וגו׳⁠ ⁠⁠״ (שמות לג, יט) ׳, ידע משה רבינו עליו השלום שהקדוש ברוך הוא נותן מתנת חנם:
דבר אחר. לפי שקשה ללשון ראשון, דעדיין לכתוב ״ויתפלל״, ואפילו הכי מתנת חנם הוא, שהרי בפירוש כתיב מתנת חנם, שאמר (פסוק כד) ״אתה החלות להראות את עבדך את גדלך״, כמו שפירש רש״י אחר זה, אם כן לא היה מזכיר כלל שום זכות, אלא שיזכה במדת טובו של הקדוש ברוך הוא, ולפיכך תירץ ׳דבר אחר׳:
שמא הותר הנדר וכו׳. וקשה, אחר שהיה סבור שהותר הנדר, אם כן לא היה צריך להתפלל, שהרי כבר הנדר הותר. ועוד קשה, למה הנדר הותר בלא תפילה, שלא התפלל, ויהיה הנדר מותר
:ונראה, שמשה היה סובר שהקדוש ברוך הוא נשבע שלא יביא משה את ישראל אל הארץ אשר נשבע לאבותם (ראו במדבר כ, יב), ובכלל שבועה זאת היא כל הארץ, אף ארץ סיחון ועוג, שהרי נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם, כמו שפירש רש״י אצל ״ההוא יקרא ארץ רפאים״ (פסוק יג). ומה שבא משה אל ארץ סיחון ועוג, אף על גב שגם היא בכלל הארץ אשר נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם, היינו טעמא, שעדיין לא שאלו בני ראובן ובני גד הארץ לחלקם, ואם לא [היו] מבקשים את ארץ סיחון ועוג – לא היו יורשים בני ישראל הארץ, כמו שכתב הרמב״ן בפרשת חקת (במדבר כא, כא), וכן הארכנו בפרשת מטות (במדבר פל״ב אות יב), עיין שם, אלא היתה הארץ נשארת חריבה מאין יושב, והיו מניחין אותה כך, והולכין להם. לכך לא יקרא בזה ״לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם״ (ראו במדבר כ, יב), כיון שלא היה כבוש הראשון לנחול הארץ ולישב בה. וכאשר שאלו בני גד ובני ראובן את ארץ סיחון ועוג לחלקם (במדבר לב, א-ה), היה משה סובר אחר שהשבועה היא ״לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי״, ואני הבאתים אל הארץ אשר נשבע לתת להם, שכיון שירשו את ארץ סיחון ועוג קורא אני בו ״אשר נשבעתי לאבותם״, והיה אומר שכיון שבטל מקצת הנדר – בטל כולו, כך היה דעת משה רבינו עליו השלום:
ומכל מקום היה אומר צריך אני להתפלל, שאף על גב שהנדר בטל מטעם נדר שבטל מקצתו בטל כולו, סוף סוף העונש לא בטל מה שהקדוש ברוך הוא רוצה להעניש אותו שלא יבוא לארץ, כי מה שבטל זה – והביאם אל ארץ סיחון ועוג – היה ממילא, כמו שפירשנו למעלה, שבעת שבא לשם לא היה הארץ של ישראל, ולא יאמר עליה ״לא תביאו הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם״, ואם כן הקדוש ברוך הוא יקיים דבריו ויענוש בלא שבועה, דשבועה דל מהכא – העונש במקומו עומד, לכך הוצרך להתפלל לבטל העונש, אחר שנתבטל השבועה:
אמנם לפי האמת לא נתבטלה השבועה, שמה שאמר הקדוש ברוך הוא ״לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם״ היה על עיקר הארץ, והוא מעבר הירדן והלאה:
זה אחד משלשה מקומות וכו׳. זהו האחד, והשני – ״ויצעק משה אל ה׳ לאמר״ אצל מרים (במדבר יב, יג), שאין תלמוד לומר ״לאמר״, אלא אמר הודיעני אם מרפאה אם לאו (רש״י שם). וכן ״וידבר משה לפני ה׳ לאמר יפקוד ה׳ אלקי הרוחות״ (ראו במדבר כז, טו-טז), הודיעני נא אם תמנה עליהם פרנס (רש״י שם). ובספרי (כאן) שנו ״וידבר משה לפני ה׳ לאמר״ (שמות ו, יב), הודיעני אם אתה גואלן אם לאו וכו׳. והקשה הרא״ם, דצריך עיון למה רש״י לא הביאו:
ויראה דרש״י לא הביא רק אותם שהיה משה מתפלל עליהן, והם אלו שלשה, דכתיב ״ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא״. וכן היה מתפלל על מרים. והיה מבקש מלפניו ״יפקוד ה׳ אלקי הרוחות איש על העדה״. ולא הביא עמהן ״וידבר משה לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ דפרשת וארא (שמות ו, יב), כי אותה בקשה – שיודיע לו אם גואל אותם אם לאו – לא היה בקשה גמורה, שלא היה מבקש עתה שיגאל ישראל, רק שרצה לדעת אם יגאל ישראל, ולכך לא חשיב אותו עמהם
:אבל בספרי בפרשת פנחס (במדבר כז, טז) אצל ״יפקוד ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״, מנה אלו שלשה, ומנה גם כן עמהם ״וידבר משה לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ דבפרשת וארא, אף על גב שלא היה מבקש עתה על גאולתם, מכל מקום היה חפץ בגאולתם, ורצה לדעת אם יגאל אותם. ומכל מקום לא חשיב (ספרי שם) עמהן ״ויצעק משה אל ה׳⁠ ⁠⁠״ דבפרשת בשלח (שמות יז, ד), משום דשם היה מבקש להודיע אותו אם יפול בידיהם אם לא, ולא היה זה שאלה ראויה, שהרי השיב לו הקב״ה, אתה אמרת ״עוד מעט וסקלוני״ (שם), ואמר לו ״לך עבור לפני העם״ (ראו שם שם ה), ׳וראה אם יסקלוך, [למה] הוצאת לעז על בני׳ (רש״י שם), ולכך לא חשיב זה. אבל בספרי בפרשת ואתחנן חשיב שם גם זה עמהם, ששם בא למנות כל המקומות שאמר משה להקדוש ברוך הוא שיודיעהו תשובה על דבריו. כך יראה נכון:
ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר – פירש״י אע״פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים מ״מ אינן מבקשים כ״א מתנת חנם (ספרי ואתחנן כ״ג) וקשה על זה מהיכא תיסק אדעתין שיתלו במעשיהם הטובים שכבר עשו הלא לעולם אין לאדם שום חוב על הקב״ה, כי כל המצות שהאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם (ישעיהו נ״ט:י״ח) כל תגמולוהי עליו במה שכבר עשה לו ה׳ כי גבר עליו חסדו מיום הולדו, כמו שהאריך מזה בחוה״ל (שער הבטחון פרק ד׳) ורז״ל (ברכות י:) האשימו את חזקיה שתלה במעשיו ואמר זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת. (מלכים ב כ׳:ג׳) ותלו לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי על העיר הזאת בעבור דוד עבדי (שם כ׳:ו׳) כי מן השמים הראו לו שאין לו שום זכות כי כבר אכלו חזקיה, ונתקיים בו מאמר קטונתי מכל החסדים. כי הודה ואמר שקטן יעקב ודל במצות מצד כל החסדים שכבר קבל, ואיך אמרו אע״פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, והראיה שמביא מן פסוק וחנותי את אשר אחון. אינה ראיה לכאן כי פסוק זה אין למידין ממנו כ״א שאף מי שאין לו זכות הקב״ה עושה עמו על צד החנינה אבל משה שנענש בחטאו שלא יכנס לארץ מה ענינו לפסוק זה כי הוא ודאי גרוע ממי שאין לו לא זכות ולא חובה.
והתשובה לכל זה, שמה שאמרו שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין הפירוש באותן מע״ט שכבר עשו אלא במעשיהם הטובים שעתידין לעשות, כי מסתמא כל צדיק אינו מבקש שום הנאה גופנית כ״א כדי שעל ידה יהיה לו מקום לקיים איזו מצוה, וזה הדבר שדרש רבי שמלאי (סוטה י״ד) וכי לאכול מפריה היה צריך משה אלא אמר הרבה מצות תלויות בארץ, וא״כ היה לו לתלות בקשתו באותן מעשים טובים שעתיד הוא לעשות ע״י בקשה זו, וזה דבר אמיתי ששורת הדין נותן שימלא ה׳ משאלות לבו יען כי אינו חפץ כ״א את אשר חפץ ה׳ בו, ואע״פ שבחטאו נקנס עליו מ״מ אין מענישין החוטא לאמר לך עבוד עבודה שהיא זרה אצלך להוסיף על חטאתו פשע. אלא שמרוב ענוה שבו לא רצה לתלות השאלה באותן מעשים טובים שעתיד הוא לעשות ע״י הכניסה לארץ, כי אולי יכנס ולא יעשה המצות ורק ההנאה הגופנית יקבל ואת הטוב לא יקבל, לכך בקש בלשון חנינה מתנת חנם בעלמא, ולכך נאמר בעת ההיא לאמר. כי עשה שאלתו באשר הוא שם על דעת ההוה שעדיין אין שום זכות בידו מבלי שישקיף על העתיד לבא שסופו לבא לידי קיום מצות, כי שמא יבא או לא יבא לכך אמר בלשון ואתחנן כי היה צריך לבקש מתנת חנם על העת ההיא כאמור.
בעת ההיא לאמר – כבר כתבנו שהתפלה והתחינה היתה על העת ההיא מבלי שיתלה שאלתו במעשים טובים שסופם לבא ואמר לאמר לדורות שכל צדיק יבקש תחנונים מתנת חנם וי״א שמשה אמר איני מניחך עד שתאמר לי הן או לאו ועל זה נאמר בעת ההיא לאמר ר״ל שיאמר לו תשובה תיכף בעת ההיא. וי״א שהוא על דרך ה׳ שפתי תפתח וגו׳ (תהלים נ״א:י״ז) שבקש ממנו ליתן לו מקום לאמר דבריו כמ״ש וארשת שפתיו בל מנעת סלה (שם כ״א:ג׳).
ורש״י פירש, בעת ההיא – אחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר ונראה שחשב משה כי טעם הנדר הוא יען לא האמנתם בי. לא גרמתם לישראל להאמין בי ע״י שיראו נס מפורסם זה, ובמלחמת סיחון העמיד משה החמה וע״י נס מפורסם זה בלי ספק שנעשו בנים אמון בם ותיקן מה שקלקל. וכ״ש לדעת העקרים שכתב בטעם חטא מי מריבה כי היה לו למשה לדבר מעצמו אל הסלע קודם שיצוה לו ה׳ כי כל נביא גוזר אומר ויקם לו כמו שעשה אליהו ואלישע כו׳. וכן יהושע אמר שמש בגבעון דום (יהושע י׳:י״ב) כל זה תורף דברי הרב. והנה עכשיו עשה משה כמו שעשה יהושע והעמיד החמה כי מאחר שילפינן בג״ש דאחל אחל שהעמיד משה החמה כיהושע אין היקש לחצאין, כמו שיהושע עשה כן מעצמו כך משה עשה כן מעצמו ובזה נתקדש השם ותיקן מה שקלקל וחיזק האמונה ע״כ חשב שהותר הנדר, ולא שתלה בכיבוש ארץ סיחון ועוג כי לכתחילה לא היה בכלל השבועה שהרי נאמר (במדבר כ׳:י״ב) לכן לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נתתי להם. והיינו ארצות שבע אומות שכבר נתן לאבותם אבל ארץ סיחון ועוג לא היה מעולם בכלל הבטחה זו.
אין חנון בכל מקום כו׳. דאם לא כן הוה לי׳ למימר ואתפלל:
לפי שא״ל וחנותי את אשר אחון כו׳. רצונו לומר מהיכן ידע משה לבקש מהקב״ה בקשה אף במתנת חנם ולא בשביל מעשים טובים, ועל זה פי׳ וחנותי וגו׳:
ד״א זה אחד מעשרה לשונות. דלטעם ראשון קשה למה לא כתיב ואתחנם, לכן קאמר ד״א וכו׳. ולטעם אחרון קשה למה לא אמר ויחל כדלעיל (שמות ל״ב:י״א):
שנקראת תפלה כדאיתא בספרי. ואלו הן: שועה, צעקה, נאקה, רנה, פצור, קריאה, נפול, פלל, פגיעה, תחנה:
לאחר שכבשתי כו׳. דקשה לרש״י, דהא לעיל מני׳ (דברים ג׳:כ״א) כתיב ואת יהושע צויתי בעת ההיא וגו׳ שפירושו בעת כבוש סיחון ועוג, ועליה קאי ואתחנן. ומתרץ לאחר כו׳ דמיתי שהותר קצת הנדר, לכך עלתה על דעתי להתפלל כדי שאכנס לארץ וכו׳:
דמיתי שמא הותר הנדר. וא״ת וכיון שהותר הנדר תפלה זו למה. וי״ל דה״ק משה, קודם כיבוש ארץ סיחון ועוג לא עלתה על דעתי להתפלל, כיון שהי׳ גזר דין עם שבועה לא יועיל שום תפלה, אבל לאחר הכיבוש והנחיל לבני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה, אמרתי שמא הותר הנדר, דבכל הנדר שהותר מקצתו הותר כולו, וא״כ הוי גזר דין בלא שבועה, להכי מהני תפלה:
זה אחד מג׳ מקומות כו׳. כתב הרא״ם צריך עיון, דבספרי חשיב ה׳ מקומות, ור׳ אלעזר בן עזרי׳ אומר בד׳ מקומות בקש משה וכו׳, והביא כולם, א״כ דברי רש״י דלא כמאן. ונ״ל הא דכתב רש״י הכא זה אחד מג׳ מקומות וכו׳, ר״ל שהתפלל משה עליהם ובקש מהקב״ה שימלא שאלותיו ושיודיענו אם יעשה שאלתו ובקשתו, כמו גבי מרים (במדבר י״ב:י״ג) שבקש שירפא אותה מצרעתה, וכן גבי יפקוד ה׳ אלהי הרוחות (שם כ״ז:ט״ו) בקש שירשו בניו אחריו גדולתו, וכמו שפירש רש״י שם, והכא התפלל שיעבור הירדן. אבל השנים האחרים שמביא שמה, דהיינו הא׳ (שמות ו׳:י״ב) וידבר משה לפני ה׳ לאמר הודיעני אם אתה גואלם וכו׳, וכן (שם י״ז:ד׳) ויצעק משה אל ה׳ לאמר וגו׳ מה אעשה לעם הזה וגו׳, שאמר משה הודיעני אם נופל אני בידם וכו׳, אותן שני דברים אינן אלא הודעה בעלמא, ולא בקשה ותפלה שימלא את שאלתו. וכן הוא בדברי רש״י אם תדקדק בלשונו הכא:
The word חנון everywhere signifies, etc. Otherwise, it should have said ואתפלל (I prayed).
Because [the Almighty] had said to him, etc. Rashi is saying: How did Moshe know to ask the Almighty even for an underserved gift, one that is not dependent upon good deeds? On this question Rashi explains, "I will be gracious, etc.⁠"
There is another explanation: This is one of the ten terms. According to the first explanation there is a difficulty: Why is it not written ואתחנם (I asked for a free gift). Therefore Rashi says, "There is another explanation, etc.⁠" But according to the second explanation there is a difficulty: Why does it not say ויחל (implored) as above (Shmos 32:11).
By which prayer is described, as is stated in Sifrei. The following [are the ten terms: 1. שועה. 2.צעקה. 3.נאקה (three types of crying out). 4.רנה (song). 5.פצור (press). 6.קריאה (call). 7.נפול (fall). 8.פלל (plead). 9.פגיעה (approach). 10.תחנה (supplicate).
After I had captured, etc. Rashi has the following difficulty: Above it is written (Devarim 3:21), "And Yehoshua I commanded at that time, etc.⁠" which means at the time of capturing Sichon and Og. And, "I pleaded to Adonoy,⁠" refers to that verse [therefore the phrase here, "at that time,⁠" is apparently not necessary]. Rashi answers: After ... I imagined that the vow had been partially cancelled. Therefore, [at that time] I thought to pray in order to enter the land, etc. (Re"m).
I imagined that the vow had been cancelled. You might ask: Since the vow had been cancelled, why then did Moshe need to pray? The answer is that Moshe thought the following: Before the land of Sichon and Og were conquered, it did not occur to me to pray because the Almighty had made a decree along with a vow, and therefore prayer would not help. But after conquering the land, and Bnei Gad, Bnei Reuvein, and half the tribe of Menashe inherited it, I thought that perhaps the vow had been cancelled — for a vow which is partially cancelled becomes totally void. If so, then the Almighty's decree is without a vow and thus prayer will help.
This is one of the three occasions, etc. Re"m writes that Rashi is difficult to understand. For Sifrei lists five places, and Rabbi Elazar ben Azaria mentions four occasions where Moshe said, etc., and they are all listed explicitly. If so, Rashi's words do not match either opinion. But it seems to me [the answer is]: Rashi's commentary, "This is one of the three occasions, etc.,⁠" means that Moshe prayed for these things and requested for the Almighty to fulfill his request and to make known to him if his request will be fulfilled. Such as regarding Miriam (Bamidbar 12:13) where Moshe requested she should be healed from tzara'as. Also regarding (Ibid. 27:15), "Almighty, appoint etc.,⁠" where Moshe requested that his sons inherit his position of leadership — as Rashi explains there. And also here, Moshe is praying to cross the Yardein. But the other two occasions quoted in Sifrei are different. "Moshe spoke before Adonoy saying, etc. (Shmos 6:12),⁠" where Moshe requested to know if You would redeem them, etc. And also, when "Moshe cried out to Adonoy saying 'What shall I do to this people,', etc. (Ibid. 17:4),⁠" where Moshe requested to know if he would fall into their hands, etc. These two occasions were only a request to be informed, but not a request and prayer for the Almighty to fulfill what he is asking for. This answer can be found here in Rashi's words, if you read the text carefully.
ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר – צריך לדעת אומרו בעת ההיא, ורבותינו ז״ל אמרו (ספרי) כשראה שנפל סיחון ועוג לפניו וכו׳, לדבריהם חוזר למה שלפניו שהיא מלחמת סיחון ועוג, ולפי זה טעם המאמר לומר שזולת מה שהיה בעת ההיא לא הייתי מתפלל כי הגזירה כבר נגזרה.
ונראה לומר בהעיר עוד אמרו לאמר, ורבותינו ז״ל דרשו (שם) שאמר משה לה׳ השיבני על דברי אם אני נכנס לארץ, וזה דרך דרש, אכן פירוש אומרו בעת ההיא הוא זמן שנשבע ה׳ על דור המדבר שלא יראו את הארץ שאמר בפרשה שלמעלה וכללו למשה בכלל שבועת הגזירה כמו שאמר (א׳ ל״ז) גם בי התאנף ה׳ בגללכם, בעת ההיא התחנן לה׳ לבטל גזירתו ולהתיר השבועה כרמוז במאמר אתה החלות ודרשו רבותינו ז״ל לשון התרת שבועה כאשר אבאר בסמוך, וטעם המאמר הוא להודיעם לבל יחשדהו שלא התפלל אלא על עצמו לבטל גזירתו ולא חש לדורו והעלים עין ממנו ותם כל הדור ההוא, לזה אמר בעת ההיא פירוש קודם שנתקיימה הגזירה התחנן לה׳.
והגם שבתחילתו לא מצינו שלא הזכיר אלא על עצמו ולא עמו, אף על פי כן כונתו היתה בחכמה שהתפלל על עצמו להתיר שבועה שעליו ואחר כך יאמר לפניו לבטל גם על ישראל, ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו הותר כלו (נדרים סו.), והוא אומרו לאמר פירוש אין תכלית הדבר בדברים הנאמרים אלא לאמר עוד דברים אחרים, וזה עשה בחכמה כי יותר יהיה נקל להתקבל תפלתו על עצמו להתיר שבועת הגזירה שעליו להיותו נקי וצדיק מהתיר שבועת גזירת ישראל שהם בעלי העון, וכל דברי משה יגידו צדקת ה׳ עשה.
עוד נתכוון לדייק ד׳ תנאים הצריכין לקבלת תפלה, אחד שיתפלל כעני הדופק על הפתח כדרך אומרו (משלי י״ח) תחנונים ידבר רש, ב׳ שיבקש ממקור הרחמים, ג׳ זמן התפלה כדרך אומרו (תהלים ס״ט) ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון, ד׳ שתהיה תפלתו מפורשת ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון, וכמעשה שהובא במדרש (אסתר ר׳ פ״ז כ״ד) בההוא גוי וישראל וכו׳ וילדה בהמתו של גוי ואנס ישראל להרכיבו על כתפו וכו׳ ע״כ, והוא מה שנתכוון משה במאמרו כאן ואתחנן ל׳ תחנונים זה כנגד תנאי א׳, אל ה׳ שבקש ממקור הרחמים זה כנגד תנאי ב׳, בעת ההיא פירוש בעת הידועה לקבלת תפלה שהיא עת רצון כי מי יודע עת הרצון כמשה, ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ה׳ החל רש ארץ סיחון ועוג, וזה מכוון לדברי רבותינו ז״ל שאמרו לאחר. שכבש ארץ סיחון ועוג וכו׳ זה כנגד תנאי ג׳, לאמר פירוש פירש אמריו כמצטרך שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון זה כנגד תנאי ד׳, ולדברי רבותינו ז״ל שאמרו בעת ההיא כשראה מלחמת סיחון ועוג, טעם אומרו לאמר, נמשכת עם אתה החילות, וכבר כתבתי בכמה מקומות כי כשאינו אומר הדיבור בלשון עצמו שאמרו אלא כולל המכוון בלשון אחר הוא אומר לאמר פירוש כונת המאמר היא זאת, כמו כן במה שלפנינו אמר לאמר להעירך על זה, ויש מרבותינו ז״ל שאמרו (. לק, יט) בעת ההיא כשאמר לו (במדבר כ׳ י״ב) לא תביאו את הקהל וגו׳, ויש שאמרו (רבה) כשאמר לו (במדבר כ״ז י״ח) קח את יהושע וגו׳, ואפשר שבכל העתים התפלל ועל כל עת מהם הוא אומר בעת ההיא, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.
ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור, "I pleaded with God at that time, saying, etc.⁠" Why did Moses have to say "at that time?⁠" Sifri writes that when Moses saw how Sichon and Og had fallen, he believed that the fact that he had lived to see this was proof that God had relented in His decree against him and that this was an opportune time to plead to be allowed to enter the West Bank. If we accept this interpretation the words בעת ההיא refer to the time of the wars with Sichon and Og. Moses excused himself saying that had it not been for what he had been allowed to witness at that time he would not have pleaded for God to rescind His decision seeing he was aware that the decree was final.
According to the sages in the Sifri even the word לאמור is part of Moses' plea. Moses challenged God to tell him if He was prepared to let him enter the Holy Land. I believe that all these comments are merely homiletics. The words בעת ההיא refer to the time when God had sworn that except for Joshua and Calev no one who had been over 20 at the time of the Exodus would see the land of Israel. Moses had referred to that date in 1,37 when he had mentioned that God had been angry at him also, saying that he too would not get to the Holy Land. At that time Moses had pleaded to cancel His decree and to release Himself from the oath as alluded to by the words: "You have begun to show your servant Your greatness, etc.⁠" Our sages interpreted these words as a reference to an invalidation of an oath, as I shall discuss shortly. The reason Moses inserted this paragraph at this point was so that the people should not suspect him of having pleaded only on his own behalf and that he was not concerned with God cancelling the decree He had sworn concerning the entire generation. By saying בעת ההיא, Moses indicated that he prayed before the decree had begun to be executed.
Even though we do not find in Moses' opening words that he prayed also on behalf of his people, his intention had been to pray on behalf of the people as soon as God had hearkened to his own prayer concerning himself. This would be relatively simple as we have a principle that once part of a vow has been cancelled, the entire vow is no longer valid (Nedarim 66). The word לאמור in our verse indicates that Moses was concerned not only with himself but also with additional words he was going to say. He thought he acted wisely as he assumed that it would be easier to obtain a cancellation of the part of the decree which referred to him personally not entering the Holy Land. After all, he, personally, had not committed a sin involving lack of faith as had his peers. All of Moses' words demonstrate that he considered God as having acted righteously.
Moses' entreaty also demonstrated four conditions which are necessary in order for one's prayer to be accepted. 1) One needs to pray in a manner similar to a poor man who knocks on a door in order to obtain some alms or some food as a hand-out, as we have been taught in Proverbs 18,23: "the poor man speaks beseechingly.⁠" 2) The prayer must be addressed to the source of Mercy, i.e. God Himself in His capacity as the attribute of Mercy. 3) It must be offered at a time when prayers are accepted, as we know from Psalms 69,14: "May my prayer to you come at a favourable moment, etc.⁠" 4) The prayer must be specific, incapable of being interpreted wrongly. This point is illustrated by Esther Rabbah at the beginning of chapter 7 item 24. [The Midrash discusses the meaning of the words in Esther 3,14: "that the people should be ready for this date,⁠" without specifying what precisely they should expect to happen on that day. The point is made that predictions made by Gentile prophets are obscure, liable to be misunderstood, whereas predictions made by Jewish prophets are clear and unambiguous. Ed.] The example quoted concerns a Jewish traveller who tired of the long trek he had to walk and whose ankle gave out. He said: "I wish I had a donkey.⁠" Shortly thereafter a Roman whose ass had just given birth to a young donkey passed him and told him to take it and to carry it. The traveller acknowledged that his prayer had been heard but that he had not expressed his prayer appropriately. He had failed to specify for what purpose he had requested the donkey. Thus far the Midrash. The word ואתחנן is the appropriate terminology when one beseeches God. By using this word Moses had complied with the first of the four conditions needed for a successful prayer. When he added אל השם, he complied with the second condition, i.e. he addressed his prayer to the attribute of Mercy. When he said בעת ההיא, he indicated that he had waited for the appropriate moment to offer up his prayer, i.e. a moment when God was known to be in a favourable frame of mind. Who would know better when such a time occurred than Moses? Perhaps this had been at the moment when God had said החל רש, "begin to possess and inherit his land" (Deut. 2,31). This would be in line with the view of our sages who said that Moses offered this prayer after the Israelites had defeated Sichon and Og and conquered their lands. By having waited for the appropriate time Moses had complied with the third of the four conditions for successful prayer we have listed earlier. Moses complied with the fourth condition for successful prayer when he said לאמור, i.e. he was precise in the formulation of his prayer, making it imposssible to misunderstand. I have pointed out repeatedly that the word לאמור is often used to indicate that whatever immediately precedes it does not necesssarily describe the exact words being used. Some of our commentators such as the author of the Yalkut Shimoni hold that the words בעת ההיא, "at that time,⁠" refer to Numbers 20,12 when God had told Moses and Aaron: "you (both) will not bring this community to the land I have given to them.⁠" On the other hand, Midrash Rabbah claims that the time Moses offered this prayer was on the occasion of Numbers 27,18 when God had told Moses to appoint Joshua as his successor. It is possible that Moses prayed a similar prayer on each of the occasions mentioned.
ואתחנן (זפרי) ז״ש הכתוב תחנונים ידבר רש. שני פרנסים טובים עמדו לישראל משה ודוד. משה אמר רבש״ע עבירה שעברתי תכתוב אחרי. שלא יאמרו הבריות שזייף משה בתורה או שאמר דבר שלא נצטוה. משל למלך שגזר על מי שיאכל פגי שביעית שיהיו מחזירין אותו בקונפין. (פי׳ שיהיו מכריזים עליו במקום שכל העם מתכנפין שם) הלכה אשה אחת בת טובים ליקטה ואכלה והם מחזירים אותה בקונפין א״ל בבקשה ממך המלך הודיע סורחני שלא יהיו אומרים שלמצא בה דבר ניאוף או כשופים. כשהם רואים פגי שביעית תלוים בצוארה יודעים שבשביל כו׳ א״ל הקב״ה הריני כותבה שנאמ׳ על אשר מריתם וגו׳. רש״א משל למלך שמהלך ובנו עמו בדרך בקרונין (פי׳ מרכבה) הגיעו למקום צר ונהפך הקרונין על בנו נסמית עינו נקטעה ידו נשברה רגלו. כשהי׳ מגיע לאותו מקום מזכיר שלשה פעמים. אף כך המקום מזכיר שלשה פעמים מי מריבה לומר כך הרגתי את משה ואהרן ומרים וכה״א נשמטו בידי סלע שופטיהם. דוד אמר לא תכתוב סורחני א״ל המקום. לא שוה לך כלום שיהיו הבריות אומרות בשביל שאהבו מחל לו. משל לא׳ שלוה מן המלך אלף כורים חטים בשנה. והיו הכל אומרים אפשר שזה יכול לעמוד באלף כורים האלו. אלא משכנו המלך וכתב לו אפרכי (פי׳ נתן לו מדינה במשכון) פעם אחת שיגר ולא שייר כלום. נכנס המלך לביתו ונטל בניו ובנותיו והעמידן על אבן המכר. באותה שעה ידעו שאין בידו כלום. אף כל הפורעניות שהיו באות על דוד היו מוכפלות שנ׳ ואת הכבשה ישלם ארבעתים ר׳ חננו׳ אומר ששה עשר. ואף נתן הנביא בא והוכיחו על אותו המעשה ואמר חטאתי לה׳ ונתן אמר גם ה׳ העביר חטאתך וגו׳ ואומר לך לבדך חטאתי.
זה הדבר ק״ו מה אלו שיכולים לתלות במעשיהם הטובים ולא בקשו אלא מתנת חנם מי שאינו א׳ מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות מתלמידיהם עאכ״ו שלא יבקש מהקב״ה אלא מתנת חנם.
בעת ההוא – משל לבני מדינה שמבקשים מאת המלך שיעשה מדינה קלניא (פי׳ חפשי מן מס וארנוניות) פעם אחת היו לו ב׳ אויבים ונפלו לפניו אמרו הרי שעה שנבקש מלפניו כך משה מבקש מלפני המקום שיכנס לארץ. כיון שראה שנפל סיחון ועוג אמר הרי שעה שאבקש שאכנס לארץ לכך נאמר בעת ההוא.
לאמר – כיוצא בו אתה אומר וידבר משה לפני ה׳ לאמר א״ל הודיעני אם אתה גואל אם לאו. כיוצא בו וידבר משה אל ה׳ לאמר. הודיעני אם אתה ממנה עליהם פרנסים אם לאו אף כאן כו׳.
ואתחנן – ארז״ל שהתפלל משה תקט״ו תפלות כמנין ואתחנן. ביאורו שתפלתו הי׳ כולל תקט״ו עניינים וכן משרז״ל (ברכות ח׳ א׳) לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואח״כ יתפלל. הם שני פתחים לכנוס לעלמא עילאה. מעון ומכון.
בעת ההוא – עת זה סוד אל גנת אגוז ירדתי. ההוא. זה אגוז שבתוכה והן ח״י ברכאן דצלותא כמו שאמרו בתיקונין. שסוד ח״י ברכות הם סוד שני״ם שני״ם איש ואשתו. שבע״ה שבע״ה איש ואשתו הנאמרים בפ׳ נח. ומתחלת ספר דברים נאמר עשרה פעמים בעת ההוא. והאמור בפ׳ ואתחנן הוא העשירית. כי התפלה נכנסת במדה העשירית. והיא כוללת כל העשרה. וענייני התפלה הם עשרה ד״ו פרצופין וששה דרגין. ועוד על ארבעה התפלל עליהן א׳ בעלמא תתאה ושלשה בעלמא עילאה. כש״ה לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו. ועל זה אמר אעברה נא ואראה וגו׳.
לאמר – ר״ל שאמר משה להקב״ה וביאורו שבקש השיבני. והם חמשה פעמים. א׳. בפ׳ וארא וידבר משה לפני ה׳ לאמר הן בני ישראל וגו׳. ב׳. בפ׳ בשלח ויצעק משה אל ה׳ לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וגו׳. ג׳. בפ׳ בהעלתך ויצעק משה אל ה׳ לאמר אל נא רפא נא לה. ד׳. בפ׳ פינחס וידבר משה אל ה׳ לאמר יפקד ה׳ אלהי הרחות לכל בשר. ה׳. ואתחנן אל ה׳ לאמר (ספרי).
(כג-כד) פרשת ואתחנן
בעת ההיא – אם על כבוש סיחון ועוג נאמר, לשון אתה החילות אינו מתישב, שאין זו תחלת הראותו גדלו וידו החזקה, ואיה כל נפלאותיו1 ונוראותיו במצרים ובמדבר. לכך קרוב לשמוע כי אמר כן על מאורע הסלע שהוזכר בסדר שלמעלה שהיה לפני שנת הארבעים הרבה, כמבואר בפרשת חקת,⁠א ועליו אמר ואתחנן בעת ההיא, כשנגזר עלי שלא לבא אל הארץ, לאמר: אתה החלות להראות עבדך – במצרים ובמדבר, את גדלך וגו׳. ומה שנאמר בצדו: עלה ראש הפסגה (דברים ג׳:כ״ז), אע״פ שזה ודאי לא נאמר לו עד ערבות מואב, הוא מחברו לתחנתו שענינה הוא וסמכו לה.
1. השוו ללשון הפסוק בשופטים ו׳:י״ג.
א. בדפוס ראשון: ״חקות״.
ואתחנן – וכבר התחננתי, כי כאשר הזכיר יהושע ואמר ציויתיו לאמר עיניך הרואות וגומר (לעיל כ״א), יאמר הנה אנכי כבר התחננתי אל ה׳ לעבור את הירדן, אך ה׳ מנעני מראות את הארץ הטובה, ולכן ציויתי את יהושע, ולשון ואתחנן אינו אלא בקשת החנינה מאת השם, לא לגמול על מעשה הטוב אלא מצד היותו יתברך החנון האמיתי, ולזה בא בהתפעל:
בעת ההוא – כשכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שניתנו לישראל וחלקתי הארץ לשני השבטים, והיה זה כאשר נאמר לו עלה אל הר העברים הזה (לקמן ל״ב מ״ט), כי אז ביקש רחמים והתחנן התחינה הזאת, וכאשר לא שמע השם אליו, חזר והתפלל יפקוד ה׳ אלהי הרוחות איש על העדה (במדבר כ״ז ט״ז), וזהו וצו את יהושע הבא בסמוך בפרשה. והנה בספר במדבר הזכיר רק התפילה אשר נענה עליה, שהיא יפקוד ה׳ וכו׳, וכאן הזכיר גם התפילה על העברת הירדן, להודיע כי הארץ היתה חביבה עליו ולא זכה אליה בעבור ישראל, וכל זה מתוכחותיו:
ואתחנן – היא בקשה בדרך תחנונים והיינו בזמן שהמבקש משער את עצמו בלתי ראוי אל הדבר המבוקש ע״צ החיוב, ואינו מבקש להשיג מבוקשו רק ע״צ החנינה שיחוננוה המתבקש ויתעורר במדת רחמיו למלאות שאלתו אעפ״י שאינו ראוי לכך וטעם תחנה כטעם תפלה, שענין תפלה עזיבת הדבר אל המתבקש שיעשה פלילה, וענין תחינה עזיבת הדבר אל המתבקש לעשות בו חנינה, דהיינו מציאת חן שאם ימצא חן בעיני המתבקש הנה הוא מוותר נגדו אעפ״י שאין הדבר עליו חובה. ובא בהתפעל, ותרגומו (אום גנאדע ביטטענד געוואָרדען) רבי שלמה פאפענהיים, ועמ״ש בפ׳ וירא ויתפלל אברהם.
ואתחנן – אין צורך לדברי הראב״ע שמפרש וכבר התחננתי, כי ואת יהושע צויתי האמור למעלה {דברים ג׳:כ״א} איננו במצות ה׳ פרטית, אלא הזהרה שהזהיר משה את יהושע מעין המאורע: עיניך הרואות, כן יעשה, לא תיראום. ואעפ״י שידע משה כי יהושע עתיד להכניס את ישראל לארץ, לא מנע עצמו מן הרחמים, ובפרט כי לא בקש לעבור כמנהיג אלא אעברה נא, אפי׳ כהדיוט. גם היה אפשר שיכנס משה לארץ ויתחיל הכבוש וימות, ויהושע ישלים הכבוש. וענין וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו {דברים ג׳:כ״ח} הוא מה שעשה משה לבסוף לפני כל העם, לא ההזהרה שלמעלה שלא היתה אלא בינו לבינו.
ואתחנן
ואתחנן – ״חנן״ – עיין פירוש, בראשית ו, ח. ״חנן״: למלא בקשה; ״חן״: היות האדם ראוי שבקשתו תיענה; ״חַנֵּן״ (רק במשלי כו, כה): לבקש היענות לבקשה. ״התחנן״ יכול להתפרש בשתי דרכים: או לבקש לעצמו את ההיענות לבקשתו, או לעשות עצמו ראוי למלא בקשתו. מילת היחס ״אל״ מורה על הפירוש האחרון. זוהי פעולה החוזרת אל הפועֵל: ה״מתחנן״ עובד על עצמו ומטהר את לבו, כדי שיהיה ראוי לכך שבקשתו תתמלא. כך לומדים חז״ל מצורת ״התחנן״ שהעומד להתפלל צריך ליישב את דעתו לפני התפילה, ״כדי שתתחונן דעתו עליו״ (ברכות ל:) – הווי אומר, כדי להביא עצמו לישוב⁠־הדעת הנכון.
בעת ההִוא – עיין במדבר כז, יב, ופירוש שם.
(כג-כט) השאלות (כג-כט):
למה התעורר עתה דוקא להתפלל ודייק בעת ההיא ולמה כפל את גדלך ואת ידך החזקה, ומה שייך כ״ז לענין כניסתו לארץ. ומז״ש ויתעבר ה׳ בי למענכם והלא היה בחטא מי מריבה, ומ״ש רב לך מהו פירושו, ומה רצה באמרו ונשב בגיא מול בית פעור שנלחצו בו המפרשים:
(כג) ואתחנן אל ה׳ בעת ההוא – כבר פי׳ הרי״א שמפני שבגזרת מי מריבה אמר לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, ולא אמר לכן לא תבא אל הארץ, חשב משה שלא נגזר עליו שלא יבא שמה הוא בעצמו רק שלא יביא את הקהל היינו שהוא לא יהיה השר והמנהיג אותם רק ינהיגם איש אחר, וע״כ אחר מלחמת סיחון מסר מינוי ההנהגה ליהושע כמ״ש ואת יהושוע צויתי עיניך הרואות וכו׳ כן יעשה ה׳ לכל הממלכות אשר אתה עובר, ואחר זה התחנן אל ה׳ לאמר אעברה נא ר״ל שלא אעביר את העם כשר ומנהיג רק אעברה כהדיוט לראות את הארץ שע״ז לא נגזר עליו, ולכן אמר בעת ההוא ר״ל בעת שמסרתי ההנהגה ליהושע:
{ואתחנן וגו׳ – קודם שבא לתכלית הדרוש ועתה ישראל שמע וגו׳, הקדים עוד לומר על מה קבע דרשותיו פה, והלא עדיין לא באו אל המנוחה ואל הנחלה, ויותר טוב היה לבוא לזה הלימוד אחרי שינוחו ממלחמת ארץ כנען, וכמו שמשה בעצמו החל1 אחרי הכותו לסיחון ועוג כמו שכתבתי לעיל (א׳:ד׳). משום הכי אמר משה שגם אני התחננתי הרבה על זה.}
בעת ההיא2 – שנחלק הנחלה לב״ג וב״ר. וראה כי ההכרח להשריש בישראל כח התלמוד והעסק בה כמו שביארנו שזה3 היה שורש הגלות והגלות גורם ההכרח לתלמוד. ורצה משה רבינו שיהיה זה הפעולה4 בארץ ישראל שמסוגל יותר מעה״י ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל וכמש״כ לעיל. וביחוד ירושלים אשר היא מסוגלת לצאת תורה ממנה5, וביחוד מקום בית המקדש בהר ה׳ יראה6.
[הרחב דבר: וגם עד שלא נבנה בהמ״ק היה המקום7 מקודש לתורה. ומש״ה כשמצאו דוד ושמואל הרואה אותו מקום עשו אותו לשער המצוין בהלכה8. והיינו דכתיב בתהלים (ע״ח,סז) וימאס באהל יוסף וגו׳ ויבחר בשבט יהודה את הר ציון אשר אהב. ומשמעות הלשון אשר אהב קודם שבחרו לבהמ״ק והיינו משום שנקבע שם שער המצוין בהלכה אשר אהב ה׳ יותר מכל משכנות יעקב כדאי׳ בברכות (ח,א).⁠9 ודייק הכתוב הר ציון דמש״ה נקרא הר כמש״כ בס׳ בראשית (י״ב י״ז)10. והיינו שהבטיח ה׳ לדוד בס׳ שמואל ב׳ ז׳ כתיב ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו. ואי׳ שם ד״ז כל הקובע מקום לתורתו11 אויביו נופלים תחתיו12. והכי עיקר הנוסחא13, והכי אי׳ ברי״ף ויליף מזה המקרא ושמתי מקום וגו׳ ונטעתיו. דדברי חכמים כמשמרות נטועים. ואנן מברכינן14 וחיי עולם נטע בתוכנו והוא התלמוד כמבואר בשו״ע או״ח סי׳ קל״ט15. ואמר הקב״ה בדוד שיהי׳ מסייע לקבוע מקום לתורה והיינו במה שנמצא ההר הטוב הזה ועשה שם דוד ישיבה מיד. וזהו דכתיב דה״ב ג׳ ויחל שלמה לבנות את בית ה׳ וגו׳ אשר הכין במקום דוד בגורן ארנן היבוסי. ואין הלשון מדויק16 אלא משמעו במקום אשר הכין דוד מכבר להיות מקום קבוע לתורה.]
וביקש לבא לשם להרביץ תורה.
1. ללמד את עם ישראל – ״הואיל משה באר את התורה הזאת״.
2. מדוע רק אז החל לבקש, ועיין ברש״י. אך יש להדגיש כפי שכותבים הראב״ע והרמב״ן, שמשה מספר לבנ״י שהתחנן עוד לפני שאמר ליהושע בפסוק כ״א ״עיניך הרואות וגו׳⁠ ⁠⁠״, כי בזה הוא מינה אותו סופית לכבוש את הארץ, וא״כ הבקשה וסירובו הסופי של הקב״ה היתה לפני כן. וא״כ הכוונה ב״ואתחנן״ – כבר התחננתי וה׳ סירב. (ברמב״ן יש דעה נוספת, שמשה מספר שהתחנן מיד אחרי חטא מי מריבה ולא בזמן הזה כשכבשו את סיחון ועוג. אך רש״י ובעקבותיו רבינו סוברים שהכוונה שהתחנן עתה בזמן כיבוש סיחון ועוג).
3. גזירת הארבעים שנה במדבר.
4. של כח התלמיד.
5. ״כי מציון תצא תורה״ (ישעיהו ב,ג).
6. בראשית (כב,יד) ״ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ יראה, אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה״, עיי״ש ברבינו.
7. הר המוריה.
8. לא מצאנו מקור לזה.
9. אמר רב חסדא, מאי דכתיב (תהלים פז,ב) ״אוהב ה׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב״ – אוהב ה׳ שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות.
10. בעקבות הגמרא בפסחים (פח,א) אברהם אבינו קרא להר המוריה ״הר״, ויצחק קראו ״שדה״ ויעקב קראו ״בית״. וכותב שם רבינו: משום דאברהם אבינו (שהיה עמוד התורה ע״פ רבינו) ראה משם השגחה במלחמה, על כן המשילו ל״הר״ שהוא מסוגל לניצוח, כמו שכתבתי בחומש דברים (לג,יט).
11. לפנינו הגירסא ׳לתפלתו׳, אך ׳מסורת הש״ס׳ מביא גירסא ׳לתורתו׳.
12. שנאמר ״ושמתי מקום לעמי וגו׳⁠ ⁠⁠״.
13. ׳לתורתו׳.
14. בזמן שעולים לתורה.
15. סעיף י׳, וז״ל: ברכה אחרונה ׳אשר נתן לנו תורת אמת׳ – זו תורה שבכתב, ׳וחיי עולם נטע בתוכנו׳ – הוא תורה שבע״פ. וכותב ה׳משנה ברורה׳: נטע בתוכנו – על שם הכתוב ״דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים״.
16. עיי״ש ברש״י.
(הקדמה) פרשת ואתחנן
(כג-כה) ה׳ לשונות של תפלה הם ׳התפלל׳, ׳התחנן׳, ׳חלה את פני׳, ׳פגע-בְּ׳, ׳בקש מאת׳. התפלל – (מל׳ פלילים) דון דין על עצמו ומצוא חטאתו ובקש רחמים על נפשו, וכן בפר׳ עקב ואתפלל אל ה׳ ואמר אדני ה׳ אל תשחת וגו׳. ׳התחנן׳ – בקש למצוא חן בעיני איש בספר שבחיו טרם שאול ממנו דבר, וכן כאן כי מי אל בשמים ובארץ וגו׳, אעברה נא וגו׳. ׳חלה את פני׳ – מל׳ פנים המורה זעף (פני ה׳ חלקם, איכה ד׳ ט״ו) וחלה מל׳ חולה וחלוש, החליש והשקיט זעף האל ע״י תפלה, וכן בפר׳ תשא אחר מעשה העגל נאמר ויחל משה את פני ה׳ אלהיו. ׳פגע-ב׳ – כשהאחד מבקש והשני מתעצם לבלתי עשות כחפצו (אל תפגעי בי, רות א׳ ט״ז), כהוראת ויפגע במקום (ריש פר׳ ויצא) שהאחד הולך והשני עומד במקומו, וכהוראת ויפגע בו (מ״א ב׳ כ״ה) שהאחד קם להרגו והנהרג אינו מבקש או אינו יכול להנצל ממנו. ׳בקש מאת׳ – כמשמעו. נוסף על כולם ׳עתר׳ ו׳העתיר׳ (ויעתר יצחק, ריש פר׳ תולדות. העתירו אל ה׳, פר׳ וארא) שהוא רבוי תפלה בכל אופן שיהיה (עיין ברש״י ריש פר׳ תולדות).
ואתחנן – משה רבינו ברוב ענותנותו לא תלה במעשיו הטובים אלא בקש מתנת חנם (רש״י).
בעת ההיא – אחרי הנצחונות על סיחון ועוג היה משה רבינו סבור לזכות לחסדים נוספים. (רבינו אליהו מווילנא מעיר ש״בעת ההיא״ נזכר עשר פעמים בנאום הראשון).
ואתחנן – כמה ישהא בין תפלה לתפלה,⁠1 רב הונא ורב חסדא, חד אמר, כדי שתתחונן דעתו עליו דכתיב ואתחנן אל ה׳,⁠2 וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו דכתיב (פ׳ תשא) ויחל משה3. (ברכות ל׳:)
1. כשמתפלל ב׳ תפלות, כגון בין שחרית למוסף, או היכי ששכח ולא התפלל שצריך להשלימה כשמתפלל תפלה שלאחריה ומתפלל שתים, וטעם השהוי נראה משום דאין עושין מצות חבילות כמ״ש בסוטה ח׳ א׳.
2. ר״ל עד כדי שתהא דעתו מיושבת להתפלל בלשון תחנה.
3. גם זה כעין פירוש שתתחונן, ובלישנא בעלמא פליגי, ובירושלמי כאן מבואר דהוא כדי שיעור הילוך ד׳ אמות, ועיין באו״ח סי׳ ק״ה ולפנינו בפ׳ תשא שם.

ועיין בשו״ת הרשב״א סי׳ תל״ו, דהש״ץ אחר תפלה בלחש יעמוד כדי הלוך ד׳ אמות קודם שיחזור למקומו להתפלל לפני הצבור, וזה נסמך ג״כ על דרשות שלפנינו, ובב״י לאו״ח סי׳ קכ״ג כתב דיחיד לאחר תפלת י״ח יחזור למקומו אחר שיעור הלוך ד׳ אמות, והב״ח כתב אחר שיתחיל הש״ץ, ומכאן משמע כב״י, שהרי מבואר כאן דשיעור שהיה הוא כדי שתתחונן או כדי שתתחולל דעתו עליו, ומבואר בירושלמי דשיעור זה הוא כדי הלוך ד׳ אמות, ודו״ק.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כד) אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗היֱ⁠־⁠הֹוִ֗הא אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת⁠־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת⁠־גׇּדְלְךָ֔ וְאֶת⁠־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי⁠־אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר⁠־יַעֲשֶׂ֥ה כְמַעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבוּרֹתֶֽךָ׃
"Adonai Elohim, you have begun to show your servant your greatness, and your strong hand. For what god is there in heaven or in earth, that can do like your works, and like your mighty acts?
א. יֱהֹוִ֗היֱ⁠־⁠הֹוִ֗ה ל?=יְהֹוִ֗היְ⁠־⁠הֹוִ֗ה (נקודת חולם בשם הוי״ה בתוך כתב⁠־היד?). בצילום כתי״ל אפשר להבחין בנקודה ברורה מעל האות וי״ו (אך צורתה חריגה). גם יש לציין כי נקודת החיריק השייכת לאות וי״ו נכתבה בהזזה ימינו (תחת אות הה״א הראשונה), וכן יש עוד נקודה גדולה ומוזרה לצידה הימני מתחת לאות ה״א.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
ה׳ – כל מקום שנאמר ה׳ זו מדת רחמים שנאמר (שם ל״ד:ו׳) ה׳ ה׳ אל רחום וחנון, כל מקום שנאמר אלהים זו מדת הדין שנאמר (שם כ״ב:ח׳) עד האלהים יבוא דבר שניהם, ואומר (שם כ״ב:כ״ז) אלהים לא תקלל.
סליק פיסקא
[פיסקא כז]
אתה החלות – אתה התרת לי נדרי בשעה שאמרת לי (שם ג׳:י׳) לך והוצא את עמי בני ישראל ממצרים, אמרתי לפניך איני יכול שכבר נשבעתי ליתרו שאיני זז מאצלו שנאמר (שם ב׳:כ״א) ויואל משה לשבת את האיש, ואין הואלה אלא שבועה שנאמר (שמואל א י״ד:כ״ד) ויואל שאול את העם.
דבר אחר: אתה החלות – אתה פתחת לי פתח שאעמוד ואתפלל לפניך על בניך בשעה שסרחו במעשה העגל שנאמר (דברים ט׳:י״ד) הרף ממני ואשמידם, וכי משה תפוס היה בקדש אלא כך אמר לפניו, רבונו של עולם, אתה פתחת לי פתח שאעמוד ואתפלל על בניך ועמדתי והתפללתי עליהם ושמעת תפלתי וסלחת לעוונם הייתי סבור שאני עמהם בתפלה והם לא התפללו עלי והלא דברים קל וחומר אם תפלת יחיד על הרבים כך נשמעת, תפלת הרבים על היחיד על אחת כמה וכמה.
להראות את עבדך – יש שקראו עצמם עבדים והקדוש ברוך הוא קראם עבדים ויש שקראו עצמם עבדים והקדוש ברוך הוא לא קראם עבדים ויש שלא קראו עצמם עבדים והקדוש ברוך הוא קראם עבדים, אברהם קרא עצמו עבד שנאמר (בראשית י״ח:ג׳) אל נא תעבר מעל עבדך, והקדוש ברוך הוא קראו עבד שנאמר (בראשית כ״ו:כ״ד) בעבור אברהם עבדי, יעקב קרא עצמו עבד שנאמר (בראשית ל״ב:י״א) קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, והמקום קראו עבד שנאמר (ישעיהו מ״א:ח׳) ואתה ישראל עבדי, משה קרא עצמו עבד שנאמר להראות את עבדך והקדוש ברוך הוא קראו עבד שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה, דוד קרא עצמו עבד שנאמר (תהלים קט״ז:ט״ז) אני עבדך בן אמתך, והקדוש ברוך הוא קראו עבד שנאמר (מלכים ב י״ט:ל״ד) וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי, (יחזקאל ל״ז:כ״ה) ודוד עבדי נשיא להם לעולם, ישעיה קרא עצמו עבד שנאמר (ישעיהו מ״ט:ה׳) ועתה כה אמר ה׳ יוצרי מבטן לעבד לו, והקדוש ברוך הוא קראו עבד שנאמר (ישעיהו כ׳:ג׳) כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף, שמואל קרא עצמו עבד שנאמר (שמואל א ג׳:י׳) ויאמר שמואל דבר כי שומע עבדך, והקדוש ברוך הוא לא קראו עבד, שמשון קרא עצמו עבד שנאמר (שופטים ט״ו:י״ח) אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה, והקדוש ברוך הוא לא קראו עבד, שלמה קרא עצמו עבד שנאמר (מלכים א ג׳:ט׳) ונתת לעבדך לב שומע, והקדוש ברוך הוא לא קראו עבד אלא תלאו בדוד אביו שנאמר (מלכים א י״א:י״ג) למען דוד עבדי, איוב לא קרא עצמו עבד והקדוש ברוך הוא קראו עבד שנאמר (איוב ב׳:ג׳) השמת לבך אל עבדי איוב, יהושע לא קרא עצמו עבד והקדוש ברוך הוא קראו עבד (יהושע כ״ד:כ״ט) וימת יהושע בן נון עבד ה׳, כלב לא קרא עצמו עבד והקדוש ברוך הוא קראו עבד שנאמר (במדבר י״ד:כ״ד) ועבדי כלב, אליקים לא קרא עצמו עבד והקדוש ברוך הוא קראו עבד שנאמר (ישעיהו כ״ב:כ׳) וקראתי לעבדי לאליקים, זרובבל לא קרא עצמו עבד והקדוש ברוך הוא קראו עבד שנאמר (חגי ב׳:כ״ג) ביום ההוא נאום ה׳ אלהים אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה׳ ושמתיך כחותם כי בך בחרתי נאם ה׳, דניאל לא קרא עצמו עבד והקדוש ברוך הוא קראו עבד שנאמר (דניאל ו׳:כ״א) דניאל עבד אלהא חייא, חנניה מישאל ועזריה לא קראו עצמם עבדים והקדוש ברוך הוא קראם עבדים שנאמר (דניאל ג׳:כ״ו) שדרך מישך ועבד נגו עבדוהי די אלהא עלאה פוקו ואתו, נביאים הראשונים לא קראו עצמם עבדים והקדוש ברוך הוא קראם עבדים שנאמר (עמוס ג׳:ז׳) כי לא יעשה ה׳ אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.
את גדלך – זה בנין אב לכל גדלך שבתורה.
ואת ידך החזקה – אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים שנאמר בהם (שמות ח׳:א׳) נטה את ידך.
אשר מי אל בשמים ובארץ – שלא כמדת בשר ודם מדת הקדוש ברוך הוא, מדת בשר ודם אפרכוס יושב על אפרכיא שלו מתירא הוא מן סנקתידרוס שלו שלא יחזירנו אתה שאין לך סנקתידרוס מפני מה אין אתה מוחל לי, מלך בשר ודם יושב על בימה שלו מתירא הוא מפני דיתוכוס שלו שלא יחזירנו אתה שאין לך דיתוכוס מפני מה אין אתה מוחל לי.
אשר יעשה כמעשיך – במצרים, וכגבורותיך – על הים.
דבר אחר: כמעשיך – במצרים, וכגבורותיך – על הירדן.
"O Lord (Yod-keh-vav-keh), G-d (Elokim)": Wherever "Yod-keh-vav-keh" is written, the attribute of mercy is intended, viz. (Shemot 34:6) "Yod-keh-vav-keh,⁠" the G-d who is merciful and gracious.⁠" Wherever "Elokim" is written, the attribute of justice is intended, viz. (Ibid. 22:8) "Unto the judges ('elohim') shall come the matter of both,⁠" and (Ibid. 27) "Elokim ([Both G-d and judges are intended]) you shall not curse.⁠"
[End of Piska]
[Piska 27]
"O Lord, G-d, You 'hachilotha'": You absolved me of my vow. When You said to me (Shemot 3:10) "Go … and take My people the children of Israel out of Egypt,⁠" I said to you: I cannot, for I swore to Yithro that I would not leave him, as it is written (Ibid. 2:21) "Vayoel Mosheh to remain with the men,⁠" "ho'alah" being nothing other than an oath, as in (I Samuel 14:24) "And Saul beswore (vayoel) the people.⁠"
Variantly: "You 'hachilotha'": You provided an opening for me to stand and pray before You for your children when they besmirched themselves with the golden calf, as it is written (Devarim 4:14) "Quit Me, and I shall destroy them.⁠" Now was Moses holding on to the Holy One Blessed be He (that He said "Quit Me")? This is what he said before Him (in "hachilotha"): Lord of the universe, You provided an "opening" (thus, "hachilotha") to stand and pray for Your children (i.e., "Quit Me" implies that if you do not quit Me, but beseech Me), I will not destroy them) — whereupon I stood and prayed for them, and You heard my prayer and forgave their transgression. I thought (now, in saying "hachilotha"): If I stood up for them in prayer, would they not pray for me (that I enter Eretz Yisrael)? And does this not follow a fortiori, viz.: If the prayer of the one (Moses) for the many is thus heeded, how much more so the prayer of the many for the one!
"to show Your servant": There are those who call themselves "servants,⁠" whom the Holy One Blessed be He calls "servants.⁠" And there are those who call themselves "servants,⁠" whom the Holy One Blessed be He does not call "servants.⁠" And there are those who do not call themselves "servants,⁠" whom the Holy One Blessed be He calls "servants.⁠" Abraham called himself a "servant,⁠" viz. (Bereshit 12:3) "Do not now pass away from Your servant,⁠" and the Holy One Blessed be He called him a "servant,⁠" viz. (Ibid. 26:24) "for the sake of Abraham, My servant.⁠" Jacob called himself a "servant,⁠" viz. (Ibid. 32:11) "I am too small for all of the lovingkindnesses and all of the truth that You have done with Your servant,⁠" and the Holy One Blessed be He called him a "servant,⁠" viz. (Isaiah 41:8) "But you, Israel, are My servant, Jacob, etc.⁠" Moses called himself a "servant, viz. "to show Your "servant,⁠" and the Holy One Blessed be He called him a "servant,⁠" viz. (Joshua 1:2) "Moses My servant is dead.⁠" David called himself a "servant,⁠" viz. (Psalms 116:16) "Heed, O Lord, for I am Your servant,⁠" and the Holy One Blessed be He called him a "servant,⁠" viz. (II Kings 19:34) "for the sake of David, My servant.⁠" Isaiah called himself a "servant,⁠" viz. (Isaiah 49:5) "… who formed me from the womb to be a servant to Him,⁠" and the Holy One Blessed be He called him a "servant,⁠" viz. (Ibid. 20:3) "Isaiah, My servant.⁠" Samuel called himself a "servant,⁠" but the Holy One Blessed be He did not call him a "servant.⁠" Shimshon called himself a "servant,⁠" viz. (Judges 15:18) "You have given unto the hand of Your servant, etc.⁠", but the Holy One Blessed be He did not call him a servant. Solomon called himself a "servant,⁠" viz. (I Kings 3:9) "Give Your servant an understanding heart,⁠" and the Holy One Blessed be He did not call him a "servant,⁠" but wrought for his father's sake, viz. (I Kings 15:13) "for the sake of David, My servant.⁠" Iyyov did not call himself a "servant,⁠" but the Holy One Blessed be He called him a "servant,⁠" (viz. Iyyov 2:3) "Have you given heart to My servant, Iyyov"? Joshua did not call himself a "servant,⁠" but Scripture called him a "servant,⁠" viz. (Joshua 24:29) "and Joshua the son of Nun, the servant of the Lord, died.⁠" Calev did not call himself a "servant,⁠" but the Holy One Blessed be He called him a "servant,⁠" viz. (Bemidbar 14:24) "But My servant Calev, etc.⁠" Elyakim did not call himself a "servant,⁠" but the Holy One Blessed be he called him a "servant,⁠" viz. (Isaiah 22:20) "And I will call My servant Elyakim, etc.⁠" Zerubavel did not call himself a "servant,⁠" but the Holy One Blessed be He called him a "servant,⁠" viz. (Chaggai 2:23) "Zerubavel ben Shaltiel, My servant.⁠" Daniel did not call himself a "servant,⁠" but Scripture called him a "servant,⁠" viz. (Daniel 6:21) "The king spoke and said to Daniel: Daniel, servant of the living G-d.⁠" Chananiah, Mishael, and Azaryah did not call themselves "servants,⁠" but the Holy One Blessed be He called them "servants,⁠" viz. (Daniel 6:23) "Shadrach, Meshach and Aved-nego, servants of the exalted G-d.⁠" The early prophets did not call themselves "servants,⁠" but the Holy One Blessed be He called them "servants,⁠" viz. (Amos 3:7) " … but He revealed His secret to His servants, the prophets.⁠"
"Your greatness (gadlecha)": His attribute of goodness, as in (Bemidbar 14:17) "And now, let the power (of goodness) of the Lord be magnified ("yigdal") … as You have spoken (18) The Lord withholds wrath and He is abundant in lovingkindness.⁠" This is the prototype for all "gadlecha" in the Torah. (Ibid.)
"and Your mighty hand": These are the ten plagues that the Holy One Blessed be He brought upon the Egyptians in Egypt, viz. (Shemot 8:1) "Stretch forth your hand, etc.⁠"
"For who is Almighty in the heavens and in the earth": For not as the measure of flesh and blood is that of the Holy One Blessed be He: The measure of flesh and blood: A governor sits on his seat, fearing that his counselors will overrule him. But You, who have no counselors (to overrule You), why don't You pardon me! An officer sits at his station, fearing that his commander will overrule him. But You, who have no commander, why don't You pardon me!
"who can do as Your deeds": in Egypt; "and as Your strength": at the Red Sea. Variantly: "as Your deeds": at the Red Sea; "and as Your strength": at the Jordan.
[End of Piska]
ה׳ אלהים כל מקום שנ׳ ה׳ הרי זו מדת רחמים ה׳ ה׳ אל רחום וחנון (שמות ל״ד ו׳) אלהים כל מקום שנ׳ אלהים הרי זו מדת הדין עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים (שם כ״ב ח׳) אלהים לא תקלל (שם כ״ז) אלהים שופט צדיק (תהלים ז׳ י״ב):
אמר משה בבקשה ממך תהא מדת רחמים כובשת למדת הדין לכך הקדים ה׳ אלהים:
ד״א ה׳ אלהים אמר לפניו רבונו של עולם עשה עמי במדת רחמים ואם בא אתה עלי במדת הדין יש לי דין שהרי הכתבת בתורתך על ידי (דברים כ״ד ט״ו) ביומו תתן שכרו ואני נצטערתי ארבעים שנה במדבר עם ישראל ולא נתת לי שכרי ועכשו אתה אומר לי (ג׳ כ״ז) לא תעבור את הירדן הזה:
אתה החלות להראות אמר לפניו רבונו של עולם הואיל והתחלת להראני מקצתה הראיני כולה משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטורין שלו נכנס פתח ראשון שתקו לו שני ושתקו לו שלישי זעפו בו אמר לו דייך עד כאן כך בשעה שבא משה וכיבש [שני] עממים סיחון ועוג ונתנם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי אמר דומה שלא נגזרה גזירה אלא על תנאי ואין אנו מנודין אלא על תנאי לכך היה עומד ומבקש כל אותן תחנות ובקשות עד שאמר לו רב לך:
ד״א אתה החלות אתה התרתה לי נדרי בשעה שאמרת לי לך והוצא את ישראל ממצרים (שמות ג׳ י׳) אמרתי לפניך איני יכול שכבר נשבעתי ליתרו שאיני זז מאצלו שנ׳ (שם ב׳ כ״א) ויואל משה לשבת את הא׳ ואין הואלה אלא שבועה שנ׳ (שמואל א י״ד כ״ד) ויואל שאול את העם רבונו של עולם כשם שהתרתה לי ואמרת (שמות ד׳ י״ט) לך שב מצרים אף עכשיו התר נדרך שאכנס לארץ ישראל אמר לו הקב״ה רב לך אתה היה לך רב שיתיר את נדרך:
ד״א אתה החילות אתה פתחת לי פתח שאעמוד ואתפלל לפניך על בניך בשעה שסרחו במעשה העגל שנ׳ (דברים ט׳ י״ד) הרף ממני ואש׳ וכי משה תפוס היה בקדש אלא כך אמר משה לפניו רבונו של עולם אתה פתחת לי פתח שאעמוד ואתפלל על בניך ועמדתי והתפללתי עליהם ושמעת תפלתי וסלחת לעונם והייתי סבור שאני עמהם בתפלה והם לא התפללו עלי והלא דברים קל וחמר אם תפלת יחיד על הרבים כך נשמעת תפלת הרבים על (ידי) היחיד על אחת כמה וכמה רבונו של עולם כשם שעברת על אותה הגזירה שנ׳ (שמות ל״ב י״ד) וינחם ה׳ על הרעה בבקשה ממך עבור על גזירה זו שגזרת עלי:
ד״א אתה החלות אמר משה רבון העולמים מפני שאמרתי להן (במדב׳ כ׳ י׳) שמעו נא המרים גזרת עלי שלא אכנס לארץ אתה החלות את שרית קרית להון כדין (שם י״ז כ״ה) למשמרת לבני מרי:
להראות את עבדך יש שקראו עצמן עבדים והמקום קרא אותם עבדים ויש שקראו עצמן עבדים והמקום לא קרא אותם עבדים ויש שלא קראו עצמן עבדים והמקום קרא אותן עבדים:
אברהם קרא עצמו עבד שנ׳ (בראשית י״ח ג׳) אל נא תעבור מעל עב׳ והמקום קרא אותו עבד שנ׳ ובר׳ והר׳ את זר׳ בע׳ אב׳ עבדי (שם כ״ו כ״ד):
יעקב קרא עצמו עבד שנ׳ (שם ל״ב י״א) קטנתי מכל הח׳ ומ׳ הא׳ אש׳ עש׳ את עב׳ והמקום קראו עבד שנ׳ (ישעיהו מ״א ח׳) ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בח׳:
משה קרא עצמו עבד שנ׳ להר׳ את עבד׳ והמקום קראו עבד שנ׳ (במדבר י״ב ז׳) לא כן עבדי משה:
דוד קרא עצמו עבד (תהלים קט״ז ט״ז) אני עבד׳ בן אמ׳ והמקום קראו עבד ודוד עבדי נשיא להם לעולם (יחזקאל ל״ז כ״ה):
ישעיה קרא עצמו עבד שנ׳ (ישעיהו מ״ט ה׳) ועתה אמר ה׳ יוצרי מבטן לעבד לו והמקום קראו עבד שנ׳ (שם כ׳ ג׳) ויאמר ה׳ כא׳ הלך עבדי ישעיהו:
שמואל קרא עצמו עבד שנ׳ (שמואל א ג׳ י׳) ויאמר שמואל דבר כי שומע עבדך והמקום לא קראו עבד:
שמשון קרא עצמו עבד שנ׳ (ע׳ שופטים ט״ו י״ח) אתה נתת ביד עבדך התשו׳ הגדולה הזאת והמקום לא קראו עבד:
שלמה קרא עצמו עבד שנ׳ (מלכים א ג׳ ט׳) ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך והמקום לא קראו עבד אלא תלאו בדוד אביו שנ׳ (מלכים ב י״ט ל״ד) וגנותי על העיר הז׳ להושיעה למעני ולמען דוד עבדי:
איוב לא קרא עצמו עבד והמקום קרא אותו עבד שנ׳ (איוב א׳ ח׳) ויאמר ה׳ אל השטן השמת לבך אל עבדי איוב:
יהושע לא קרא עצמו עבד והמקום קראו עבד שנ׳ (יהושע כ״ד כ״ט) ויהי אחרי הדברים האלה וימת יהושע בן נון עבד ה׳:
כלב לא קרא עצמו עבד והמקום קראו עבד שנ׳ (במדבר י״ד כ״ד) ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת:
אליקים לא קרא עצמו עבד והמקום קראו עבד שנ׳ (ישעיהו כ״ב כ׳) והיה ביום ההוא וקר׳ לעבדי לאליקים בן חלקיהו:
זרובבל לא קרא עצמו עבד והמקום קראו עבד שנ׳ (חגי ב׳ כ״ג) והיה ביום ההוא אקח זרובבל בן שאלתיאל עבדי:
דניאל לא קרא עצמו עבד והמקום קראו עבד שנ׳ (דניאל ו׳ כ״א) דניאל עבד אלהא חיא:
חנניה מישאל ועזריה לא קראו עצמן עבדים והמקום קראן עבדים שנ׳ (דניאל ג׳ כ״ו) שדרך מישך ועביד נגו עבדוהי די אלהא עלאה פוקו ואתו:
נביאים הראשונים לא קראו עצמן עבדים והמקום קראן עבדים שנ׳ (עמוס ג׳ ז׳) כי לא יעשה ה׳ אל׳ דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים:
את גדלך זה בנין אב לכל גדולה שבתורה ואת ידך החזקה אלו עשר מכות שהביא המקום ב״ה על המצרים במצ׳ שנ׳ בהן (שמות ח׳ א׳) נטה את ידך:
ד״א את גדלך אמר לפניו רבונו של עולם אימתי אתה מתגדל בעולמך בשעה שאתה כובש על מדת הדין שנ׳ (מיכה ז׳ י״ח) מי אל כמוך נושא עון:
אשר מי אל בשמ׳ ובא׳ אמר לפניו רבוני אתה מדתך שלא כמדת בשר ודם בשר ודם אפדיקוס יושב על הפרכיה שלו מתירא הוא מפני סנקתדירוס שלו שלא יחזירנו את שאין לך סנקתדירוס מפני מה אין אתה מוחל לי:
מלך בשר ודם יושב על בימה שלו מתירא הוא מפני דיותכוס שלו שלא יחזירנו את שאין לך דיותיכוס מפני מה אין אתה מוחל לי:
אשר יעשה כמ׳ וכג׳ כמעשיך במצרים וכגבורותיך על הים:
ד״א כמעש׳ על הים וכגבו׳ על הירדן:
יְיָ אֱלֹהִים אַתְּ שָׁרִיתָא לְאַחְזָאָה יָת עַבְדָּךְ יָת רְבוּתָךְ וְיָת יְדָךְ תַּקִּיפְתָא דְּאַתְּ הוּא אֱלָהָא דִּשְׁכִינְתָךְ בִּשְׁמַיָּא מִלְּעֵילָא וְשַׁלִּיט בְּאַרְעָא לֵית דְּיַעֲבֵיד כְּעוּבָדָךְ וּכְגִבָּרְוָתָךְ.
O Lord God, You have begun to show Your servant Your greatness and Your mighty hand; for You are God, whose Shekinah is in the heavens above, and You rulest in the earth, and none can do according to Your greatness or Your might.
י״י בבעו ברחמין מן קדמיך י״י את שריתא למחווייה ית עבדךב ית תקפך וית גבורת ידך תקיפתה די מן אלה כוותך דאיקר שכינתך שרייא בשמייא מן לעיל ושלטניך על ארעא מן לרעג די יעבד כעבדיך טבייה וכניסי גבורתךד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שרית״) גם נוסח חילופי: ״שורית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ית עבדך״) גם נוסח חילופי: ״בעב׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בשמייא מן לעיל ושלטניך על ארעא מן לרע״) גם נוסח חילופי: ״בשמייא ובארעא״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כעבדיך טבייה וכניסי גבורתך״) גם נוסח חילופי: ״כעבדיך וכניסי פרישתך״.
בבעו ברחמין מן קדמך י״י אלקים אנת שריתא לאתחזאה ית עבדך ית רבותך וית גבורת ידך תקיפתא דאת הוא אלקא ולא אית בר מינך דשכינתך שריא בשמיא מלעילא ושליט בארעא לית דיעביד כעובדך וכגבורתך.
I supplicate compassion before Thee, Lord God: You hast begun to show unto Thy servant Thy greatness, and the power of Thy mighty hand; for You art God, and there is none beside Thee; for Thy glory dwelleth in the heavens on high, and You rulest upon the earth; there is none who can work according to Thy working or Thy power.
בבעו ברחמין מן קדמך יי אלהים את שרית.
I supplicate compassion before Thee, Lord God; Thou hast begun.
[ז] ה׳ אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלֹתָ – מַהוּ ה׳ אֱלֹהִים, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת דִּמָּה משֶׁה אֶת עַצְמוֹ לְאַבְרָהָם וְלֹא הוֹעִיל לוֹ כְּלוּם, כֵּיצַד, אַבְרָהָם קָרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר הִנֵּנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (בראשית כ״ב:א׳), מַהוּ הִנֵּנִי, הִנֵּנִי לִכְהֻנָּה, הִנֵּנִי לְמַלְכוּת, וְזָכָה לִכְהֻנָּה וְזָכָה לְמַלְכוּת, זָכָה לִכְהֻנָּה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: נִשְׁבַּע ה׳ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק (תהלים ק״י:ד׳), וְזָכָה לְמַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ (בראשית י״ד:י״ז). וְאַף משֶׁה בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (שמות ג׳:ד׳), הִנֵּנִי לִכְהֻנָּה הִנֵּנִי לְמַלְכוּת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד (משלי כ״ה:ו׳). וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם (שמות ג׳:ה׳), אֵין לְךָ עֵסֶק בַּכְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (במדבר ג׳:י׳). אֵין לְךָ עֵסֶק בַּמַּלְכוּת, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הֲבִאֹתַנִי עַד הֲלֹם (שמואל ב ז׳:י״ח). אַבְרָהָם אָמַר: ה׳ אֱלֹהִים מַה תִּתֶּן לִי (בראשית ט״ו:ב׳), אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם מִתְבַּקֵּשׁ בַּדִּין שֶׁיִּהְיוּ לִי בָנִים תֵּן לִי, וְאִם לָאו בְּרַחֲמִים תִּתֵּן לִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ בַּדִּין מִתְבַּקֵּשׁ לְךָ: וְהִנֵּה דְּבַר ה׳ אֵלָיו (בראשית ט״ו:ד׳), וְאַף משֶׁה כָּךְ אָמַר: ה׳ אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלֹתָ, אִם מִתְבַּקֵּשׁ בַּדִּין שֶׁאֶכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶכָּנֵס, וְאִם לָאו אֶכָּנֵס בְּרַחֲמִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וגו׳, כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (דברים ג׳:כ״ז), כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה הֵיאַךְ הַדְּבָרִים חֲזָקִים, הִתְחִיל מְדַבֵּר דְּבָרִים קָשִׁים.
[ח] ה׳ אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלֹתָ – אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לָמָּה אֵינִי נִכְנַס לָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁאָמַרְתִּי: שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים (במדבר כ׳:י׳), אַתָּה הוּא שֶׁאָמַרְתָּ תְּחִלָּה: לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי (במדבר י״ז:כ״ה).
דָּבָר אַחֵר: אַתָּה הַחִלֹתָ – אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לָמָּה אַתְּ עוֹשֶׂה לִי כָּךְ, אַתָּה הִתְחַלְתָּ לָבוֹא אֶצְלִי, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה׳ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה (שמות ג׳:ב׳), אָמַר לוֹ מִשֶּׁגִּדַּלְתָּ אוֹתִי אַתָּה מוֹרִידֵנִי מִגְדֻלָּתִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַהֲרֵי נִשְׁבַּעְתִּי, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתָּה הַחִלֹתָ, כְּשֶׁבִּקַּשְׁתָּ לֹא חִלַּלְתָּ הַשְּׁבוּעָה, לֹא נִשְׁבַּעְתָּ שֶׁאַתָּה מְכַלֶּה אֶת בָּנֶיךָ בָּעֵגֶל וְחָזַרְתָּ בְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּנָּחֶם ה׳ (שמות ל״ב:י״ד).
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַצְמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף נִכְנְסוּ לָאָרֶץ, וַאֲנִי אֵינִי נִכְנַס לָאָרֶץ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִי שֶׁהוֹדָה בְּאַרְצוֹ נִקְבַּר בְּאַרְצוֹ וּמִי שֶׁלֹא הוֹדָה בְּאַרְצוֹ אֵינוֹ נִקְבַּר בְּאַרְצוֹ, יוֹסֵף הוֹדָה בְּאַרְצוֹ, מִנַּיִן, גְּבִרְתּוֹ אוֹמֶרֶת: רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי וגו׳ (בראשית ל״ט:י״ד) וְלֹא כָפַר, אֶלָּא: גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים (בראשית מ׳:ט״ו), נִקְבַּר בְּאַרְצוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם (יהושע כ״ד:ל״ב), אַתְּ שֶׁלֹא הוֹדֵיתָ בְּאַרְצְךָ אֵין אַתָּה נִקְבַּר בְּאַרְצֶךָ, כֵּיצַד בְּנוֹת יִתְרוֹ אוֹמְרוֹת: אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים (שמות ב׳:י״ט), וְהוּא שׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק, לְפִיכָךְ לֹא נִקְבַּר בְּאַרְצוֹ.
[ה] י״י אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ – מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁרָאָה אִשָּׁה אַחַת יְתוֹמָה וּבִקֵּשׁ לִישָּׂאֶנָּה, שָׁלַח וּתְבָעָהּ. אָמְרָה, אֵינִי רְאוּיָה לְהִנָּשֵׂא לַמֶּלֶךְ. שָׁלַח תְּבָעָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעָה לוֹ. לְאַחַר זְמַן, נִשֵּׂאת לַמֶּלֶךְ. כָּעַס עָלֶיהָ הַמֶּלֶךְ וּבִקֵּשׁ לְגָרְשָׁהּ וְלִישָּׂא אַחֶרֶת. אָמְרָה הָרִאשׁוֹנָה, אֲנִי אֵין לִי בּשֶׁת אִם אַתָּה מְגָרְשֵׁנִי, שֶׁאַתָּה בִּקַּשְׁתַנִי תְּחִלָּה. אֶלָּא הוֹאִיל וְאַתָּה מְגָרְשֵׁנִי, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אֶל תַּעֲשֶׂה לָזֹאת כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתָ עִמִּי. כָּךְ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, פִּתָּהוּ שִׁבְעָה יָמִים. וְהוּא אָמַר לֵיהּ: לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי. לְאַחַר זְמַן, פִּיְּסָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהָלַךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ וְנַעֲשׂוּ לוֹ כָּל הַנִּסִּים עַל יָדוֹ. לַסּוֹף אָמַר לוֹ: כִּי לֹא תָּבֹא. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אַתָּה רוֹצֶה שֶׁלֹּא אֲבִיאֵם לָאָרֶץ, אֵין לִי בּשֶׁת, כִּי אַתָּה הַחִלּוֹתָ, לְשׁוֹן הַתְחָלָה. אֶלָּא הוֹאִיל וְכֵן גָּזַרְתָּ עָלַי, אוֹתוֹ שֶׁיְּבִיאֵם אַל תַּעֲשֶׂה לוֹ כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתָ לִי, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם.
[Siman 5] "Lord God, You have begun" (Deuteronomy 3:24): There is a [relevant] parable: To what is this comparable? To a king that saw an orphaned woman and sought to marry her. He sent to propose to her. She said, "I am not fit to marry the king.⁠" He sent [again] and proposed seven times, but she did not listen to him. After a while, she married the king. [Later,] the king got angry with her and sought to divorce her and marry another [woman]. The first one said, "I have no shame if you divorce me, as it is you who sought me to begin with. However since you are divorcing me, I plead with you, do not do to this [wife] like what you have done to me.⁠" So [too] did the Holy One, blessed be He, do to Moshe. He seduced him for seven days. And [Moshe] said to him (Exodus 4:10), "I am not a man of words.⁠" After a while, the Holy One, blessed be He, appeased him. [So] he went on His mission, and all of the miracles happened through him. In the end, [God] said to him, "For 'you shall not enter [the land]'" (Deuteronomy 32:52). [So] Moshe our teacher said to Him, "Master of the world, if You do not want me to bring them to the land, I have no shame, as 'You began,'" which is an expression of beginning; "but since You have decreed this upon me, do not do to the one who brings them like You have done to me, 'That he should go in front of them [...] and that he bring them' (Numbers 27:17).⁠" "And the Lord said to me, 'It is enough (rav) for you; do not add'" (Deuteronomy 3:26). As your opponent has preceded you. As so did Iyov state (Job 31:35), "O that I had someone to give me a hearing; O that the Omnipresent would reply to my writ, or my opponent (eesh rivi) write a book (a bill of charges)!⁠" And which book [is that]? "This is the book of the generations of Adam" (Genesis 5:1, as Adam brought death to the world). What did Job say? "Small and great are there, and the slave is free of his master" (Job 3:19). Therefore, "It is enough.⁠"
ה׳ אלהים – אתה אדון על כל באי העולם ורחמיך לכל, ואין מי שימחה בידך, אם אתה מרחם עלי אין מי שיאמר לך לא בעליונים ולא בתחתונים מה תעשה.
אתה החילות – אם תאמר שנשבעת שלא אעבור את הירדן שאל על שבועתך כשם שהפרתי נדרי ושבועתי שעשיתי ליתרו, כך התר נדרך, ואין החילות אלא לשון נדר ושבועה, שנאמר לא יחל דברו (במדבר ל׳:ג׳) הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו.
להראות את עבדך – כמה דתימר וירא אליו ה׳ בלבת אש (שמות ג׳:ב׳).
את גדלך – כמו שנאמר ועתה יגדל נא כח ה׳ (במדבר י״ד:י״ז).
ואת ידך החזקה – בחזקה גאלת את ישראל ממצרים, שלא היו ראויים לצאת, לפי שהיו עובדי ע״ז, והארכת להם אפך, ופדית אותם, כמו שנאמר אשר פדית בגדליך (דברים ט׳:כ״ו), אשר יעשה כמעשיך. בים.
וכגבורותיך – בעמלק, ואם לישראל עשית כל אלו שלא היו ראויים, אף עמי נהוג במדת רחמים, אעפ״י שחטאתי, יהי רצון מלפניך אעברה נא ואראה וגו׳.
1הלבנון – זה בית המקדש.
1. הלבנון זה בית המקדש. ספרי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

צריך לסדר שבח רבונו בתחילה
מִי שֶׁעוֹמֵד בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ לְסַדֵּר שֶׁבַח רִבּוֹנוֹ בַּתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְבַקֵּשׁ בַּקָּשָׁתוֹ. שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה כָּךְ אָמַר בַּתְּחִלָּה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ וְגוֹ׳, וּלְבַסּוֹף אֶעְבְּרָה וְגוֹ׳.
אדנ-י י-ה-ה-ה- ובסוף א-להים
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, מַה שּׁוֹנֶה כָּאן שֶׁכָּתוּב אֲדֹנָ״י בַּהַתְחָלָה, בְּאָלֶ״ף דָּלֶ״ת נוּ״ן יוֹ״ד, וּלְבַסּוֹף יֱהִֹוִ״ה, וְקוֹרְאִים אֱלֹהִי״ם?
אֶלָּא הַסִּדּוּר כָּךְ הוּא - מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, וּלְהַכְלִיל מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה וּמִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם, וּלְזַוֵּג הַכֹּל כְּאֶחָד כָּרָאוּי.
אֲדנָי אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךְ.
חלה-מגן-מלאכים- אבות שכינה שם- ויחל
רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ וְגוֹ׳. מִצְוָה לוֹ לְהַפְרִישׁ חַלָּה לַכֹּהֵן.
חַלָּ״ה כָּךְ חֶשְׁבּוֹנָהּ: מ״ג בֵּיצִים וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה, אֶחָד מֵחָמֵשׁ.
וְיֵשׁ חֹמֶשׁ אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים, שֶׁהוּא ן׳. וְזֶה סִימַן מָגֵ״ן, שֶׁהוּא מִיכָאֵ״ל גַּבְרִיאֵ״ל נוּרִיאֵ״ל.
חַלָּה - שְׁכִינָה. שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁמַּלְאָכִים אֵלֶּה שָׁם - הָאָבוֹת שָׁם. וּבְמָקוֹם שֶׁהָאָבוֹת שָׁם - שְׁכִינָה שָׁם. וּבָהּ וַיְחַל, בָּהּ אָנוּ מִתְפַּלְלִים.
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות לב) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳ אֱלֹהָיו. (דברים ג) אֲדנָי אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךְ. וּבָה חָלָה זְכוּת אָבוֹת, וּבָהּ תַּמָּה זְכוּת אָבוֹת לָרְשָׁעִים, שֶׁהָיוּ מְקַבְּלִים שְׂכָרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. שֶׁמִּצַד יָמִין שֶׁשָּׁם י׳, שֶׁהִיא חָכְמָה, רֵאשִׁית שֵׁם ה׳, שֶׁהִיא מַרְאָה זְכוּת עַל בָּנֶיהָ מִיָּמִין, שֶׁשָּׁם רמ״ח מִצְווֹת עֲשֵׂה מִצַּד אוֹת ה׳ אַחֲרוֹנָה, שֶׁהִיא שְׂמֹאל שֶׁל גְּבוּרָה, שֶׁשָּׁם לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁהֵם שס״ה, שֶׁשָּׁם נִדּוֹנִים רְשָׁעִים גְּמוּרִים, תַּמָּה לָהֶם זְכוּת אָבוֹת, וּמִתְהַפֵּךְ לָהֶם שֵׁם יְהֹוָ״ה - הוה״י. וְלָמַדְנוּ מֵהָמָן הָרָשָׁע, (אסתר ה) וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שּוֶה לִי.
(זוה״ק רעיא מהימנא שמות קעד)
אֲדֹנָי ידו״ד אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְךָ אֶת גָּדְלְךָ.
בזמן תשרי נפתחים י״ב שערים
בְּזִמְנָא דְּמָטָא תִּשְׁרֵי, יַרְחָא שְׁבִיעָאָה, מִשְׁתַּכְחֵי (ירחי) אִלֵּין תְּרֵיסַר (ס״א תליסר) בְּעַלְמָא עִלָּאָה וּמִתְפַּתְּחֵי תְּרֵיסַר (ס״א תליסר) תַּרְעֵי דְּרַחֲמֵי, בְּהַהוּא זִמְנָא (ישעיה נה) דִּרְשׁוּ יְיָ׳ בְּהִמָּצְאוֹ כְּתִּיב. (בראשית א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי וְגוֹ׳, הַיְינוּ דְּכְתִּיב (ויקרא טז) וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב. (בהאי זמנא) (דברים ג) אֲדֹנָי ידו״ד אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְךָ אֶת גָּדְלְךָ. יהו״ה שְׁלִים בְּסִטְרוֹי. וְהָכָא בִּרְחִישׁוּתָא דָּא דְּאַרְעָא, לָא שְׁלִים.
(זוה״ק שמות קעו ס״ד פ״ק)
אתה החילות
המבקשים סוד האמונה
וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כָּתוּב (ישעיה נא) שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק. אוֹתָם הַמְבַקְשִׁים סוֹד הָאֱמוּנָה, אוֹתָם שֶׁנִּדְבְּקוּ בְּקֶשֶׁר הָאֱמוּנָה, אוֹתָם שֶׁיּוֹדְעִים דַּרְכֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן (קרבו שמעו).
מושב הנביאים
כְּשֶׁעוֹלִים שְׁנַיִם וְיָצְאוּ לִקְרַאת אֶחָד - מְקַבְּלִים אוֹתוֹ בֵּין שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת. שְׁנַיִם יוֹרְדִים לְמַטָּה, שְׁנַיִם הֵם, אֶחָד בֵּינֵיהֶם. שְׁנֵי אֵלֶּה מוֹשַׁב הַנְּבִיאִים, הַמָּקוֹם שֶׁיּוֹנְקִים בּוֹ, אֶחָד בֵּינֵיהֶם, שֶׁהוּא מִתְחַבֵּר בַּכֹּל, הוּא נוֹטֵל הַכֹּל.
אוֹתָהּ בְּאֵר קְדוֹשָׁה עוֹמֶדֶת תַּחְתֵּיהֶם, הִיא שְׂדֵה הַתַּפּוּחִים הַקְּדוֹשִׁים. מֵהַבְּאֵר הַזּוֹ מֻשְׁקִים הָעֲדָרִים, כָּל אוֹתָן הַמֶּרְכָּבוֹת, כָּל אוֹתָם בַּעֲלֵי כְנָפַיִם.
הבאר – זה שנקרא אדנ״י
שְׁלֹשָׁה קַיָּמִים רוֹבְצִים (עומדים) עַל הַבְּאֵר הַזּוֹ. הַבְּאֵר הַזּוֹ מִתְמַלֵּאת מֵהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְגוֹ׳. זֶה נִקְרָא אדנ״י, וְעַל זֶה כָּתוּב אֲדֹנָי אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ, וְכָתוּב וְהָאֵר פָּנֶיךְ עַל מִקְדָּשְׁךְ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדנָ״י. אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. ע״כ התוספתא.
(זוה״ק בראשית קנב)
אתה החילות
שצריך לסדר שבח רבונו בתחילה ואח׳כ יבקש
מִי שֶׁעוֹמֵד בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ לְסַדֵּר שֶׁבַח רִבּוֹנוֹ בַּתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְבַקֵּשׁ בַּקָּשָׁתוֹ. שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה כָּךְ אָמַר בַּתְּחִלָּה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ וְגוֹ׳, וּלְבַסּוֹף אֶעְבְּרָה וְגוֹ׳.
אדני י-ה-ו-ה וקוראים א-להים
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, מַה שּׁוֹנֶה כָּאן שֶׁכָּתוּב אֲדֹנָ״י בַּהַתְחָלָה, בְּאָלֶ״ף דָּלֶ״ת נוּ״ן יוֹ״ד, וּלְבַסּוֹף יֱהִֹוִ״ה, וְקוֹרְאִים אֱלֹהִי״ם?
לזוג הכל כאחד כראוי
אֶלָּא הַסִּדּוּר כָּךְ הוּא - מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, וּלְהַכְלִיל מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה וּמִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם, וּלְזַוֵּג הַכֹּל כְּאֶחָד כָּרָאוּי.
משה ראשית להיות שלם בכל
אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךְ. מָה הָרֵאשִׁית כָּאן? אֶלָּא וַדַּאי מֹשֶׁה רֵאשִׁית הָיָה בָּעוֹלָם לִהְיוֹת שָׁלֵם בַּכֹּל. וְאִם תֹּאמַר, יַעֲקֹב הָיָה שָׁלֵם, וְהָאִילָן הִשְׁתַּלֵּם לְמַטָּה כְּמוֹ לְמַעְלָה - כָּךְ זֶה בְּוַדַּאי, אֲבָל מַה שֶּׁהָיָה לְמֹשֶׁה לֹא הָיָה לְאָדָם אַחֵר, שֶׁהֲרֵי הִתְעַטֵּר בִּשְׁלֵמוּת יְתֵרָה בְּכַמָּה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, בַּתּוֹרָה, בַּמִּשְׁכָּן, בַּכֹּהֲנִים, בַּלְוִיִּם, בַּשְּׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, גְּדוֹלִים מְמֻנִּים עֲלֵיהֶם, בְּשִׁבְעִים סַנְהֶדְרִין. הוּא הִשְׁתַּלֵּם בְּגוּף שָׁלֵם. אַהֲרֹן לְיָמִין, נַחְשׁוֹן לִשְׂמֹאל, וְהוּא בֵּינֵיהֶם.
מִשּׁוּם זֶה אֶת גָּדְלְךְ, מִיָּמִין, זֶה אַהֲרֹן. וְאֶת יָדְךְ הַחֲזָקָה, מִשְּׂמֹאל, זֶה נַחְשׁוֹן. וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר. מִשּׁוּם כָּךְ מֹשֶׁה הָיָה רֵאשִׁית בָּעוֹלָם.
והסיום הוא מלך המשיח
וְאִם תֹּאמַר, מִי הָיָה הַסִּיּוּם (שהרי משה היה הראשית) ? הַסִּיּוּם הוּא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁהֲרֵי אָז תִּמָּצֵא שְׁלֵמוּת בָּעוֹלָם מַה שֶּׁלֹּא הָיָה כֵּן לְדוֹרֵי דוֹרוֹת.
ובאותו הזמן תמצא שלמות בכל העולמות
בְּאוֹתוֹ זְמַן תִּמָּצֵא שְׁלֵמוּת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְיִהְיוּ הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם בְּזִוּוּג אֶחָד, וְאָז כָּתוּב (זכריה יד) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
(זוה״ק במדבר רס:)
אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךְ.
משה התעטר בשלמות יתרה
מָה הָרֵאשִׁית כָּאן? אֶלָּא וַדַּאי מֹשֶׁה רֵאשִׁית הָיָה בָּעוֹלָם לִהְיוֹת שָׁלֵם בַּכֹּל. וְאִם תֹּאמַר, יַעֲקֹב הָיָה שָׁלֵם, וְהָאִילָן הִשְׁתַּלֵּם לְמַטָּה כְּמוֹ לְמַעְלָה - כָּךְ זֶה בְּוַדַּאי, אֲבָל מַה שֶּׁהָיָה לְמֹשֶׁה לֹא הָיָה לְאָדָם אַחֵר, שֶׁהֲרֵי הִתְעַטֵּר בִּשְׁלֵמוּת יְתֵרָה בְּכַמָּה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, בַּתּוֹרָה, בַּמִּשְׁכָּן, בַּכֹּהֲנִים, בַּלְוִיִּם, בַּשְּׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, גְּדוֹלִים מְמֻנִּים עֲלֵיהֶם, בְּשִׁבְעִים סַנְהֶדְרִין. הוּא הִשְׁתַּלֵּם בְּגוּף שָׁלֵם. אַהֲרֹן לְיָמִין, נַחְשׁוֹן לִשְׂמֹאל, וְהוּא בֵּינֵיהֶם.
מִשּׁוּם זֶה אֶת גָּדְלְךְ, מִיָּמִין, זֶה אַהֲרֹן. וְאֶת יָדְךְ הַחֲזָקָה, מִשְּׂמֹאל, זֶה נַחְשׁוֹן. וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר. מִשּׁוּם כָּךְ מֹשֶׁה הָיָה רֵאשִׁית בָּעוֹלָם.
וְאִם תֹּאמַר, מִי הָיָה הַסִּיּוּם (שהרי משה היה הראשית) ? הַסִּיּוּם הוּא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁהֲרֵי אָז תִּמָּצֵא שְׁלֵמוּת בָּעוֹלָם מַה שֶּׁלֹּא הָיָה כֵּן לְדוֹרֵי דוֹרוֹת. בְּאוֹתוֹ זְמַן תִּמָּצֵא שְׁלֵמוּת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְיִהְיוּ הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם בְּזִוּוּג אֶחָד, וְאָז כָּתוּב (זכריה יד) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
אַללָּהֻםַּ יַא רַבִּי אַנתַּ אבְּתַּדַאתַּ אַן תֻורִיַ עַבּדַךַּ עַטַ׳מַתַּךַּ וַקֻדרַתַּךַּ אַלשַּׁדִידַתַּ לַא אִלַהַ פִי אַלסַּמַאאִ וַלַא פִי אלּאַרץִ׳ יַצנַעֻ כַּצַנַאאִעִךַּ וַגַבּרֻותִךַּ
הוי, אלהי העולמים, אלהי! אתה התחלת להראות לעבדך, את עצמתך ואת-יכלתך החזקה, לא אלה בשמים ולא-בארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך.
אדני י״י – רחום בדין.
אתה החלות להראות את עבדךא – פתח להיות עומד ומתפלל אף על פי שנגזרה גזירה,⁠בשאמרת לי: ועתה הניחה לי (שמות ל״ב:י׳), וכי תפוש הייתי בך, אלא לפתוח פתח, שבי תלוי להתפלל עליהם.⁠ג
את גדלך – זו מדת טובך, וכן הוא אומר: ועתה יגדל נא וגומ׳ (במדבר י״ד:י״ז).
ואת ידךדימינך שהיא פשוטה לכל באי עולם.
החזקה – שאתה כובש ברחמים את מידת הדין בחזקה.
אשר מי וגומ׳ – אינך דומה למלכי בשר ודם שיש להם יועצים וסנקתדריןה הממחים בידו כשרוצהו לגמול חסד ולעבור על מדותיו, אתה אין מי ימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזירתך.
[{החלות –} כאמור למעלה: אחל תת פחדך (דברים ב׳:כ״ה), וכל הפרשה כולה.
ולפי פשוטו: אתה החילות להראות את עבדך – מלחמת סיחון ועוג, כאמור: החילותי תת וג׳ (דברים ב׳:ל״א), הראיני מלחמת שלשים ואחד מלכים.]⁠ז
א. כן בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5 נכפלה כאן: ״עבדך״. בכ״י לונדון 26917: נוסף כאן: ״פתחת לי״.
ב. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״אמר לו ממך למדתי״. המלים חסרות בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, פריס 157, וטיקן 8, פרנקפורט 19, פרנקפורט 152, וטיקן 94.
ג. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו״. המלים חסרות בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, פריס 157, וטיקן 8, פרנקפורט 19, פרנקפורט 152, וטיקן 94.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה נוסף כאן: ״זו״.
ה. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״וסנקתרדין״.
ו. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לונדון 26917: כשרוצים. בכ״י לייפציג 1: ״כשרוצ׳⁠ ⁠⁠״.
ז. ביאור זה מופיע כתוספת בכ״י לייפציג 1 עם החתימה ״ת׳ ר׳ש׳⁠ ⁠⁠״, והוא כמעט זהה לביאורים המופיעים בכ״י ברלין 121 בשם ר׳ שמואל (עיינו פירוש רשב״ם).
אדני אלהים O HASHEM, GOD – O You Who are merciful (י"י) in judgment (אלהים) (cf. Sifre Devarim 3:24).
אתה החלות להראות את עבדך YOU BEGAN TO SHOW YOUR SERVANT – an opening to stand and offer prayer, although the decree has been enacted; he said to Him: I learned to do so from You, for You said to me, "And now, leave Me alone" (Shemot 32:10; cf. Rashi thereon). Was I, then, holding You? But You said this to open the door and to show that it depended upon me to pray for them. Just so do I think to act now (Sifre Devarim 3:24).
את גדלך [TO SHOW] YOUR GREATNESS – This means Your attribute of goodness. Similarly it states, "And now, I beseech You, let the strength of my Lord be great, [according as you have spoken, saying: Hashem is long-suffering and of much mercy, etc.⁠" (Bemidbar 14:17, 18).]
ואת ידך AND YOUR [STRONG] HAND – This refers to Your right hand which is extended to all who enter the world (all human beings) [to receive them in penitence] (Sifre Bemidbar 134:5).
החזקה [YOUR] STRONG [HAND] – I speak of it as Your strong hand, because by showing mercy You forcibly (בחזקה) subdue the attribute of strict justice (Sifre Bemidbar 134:5).
אשר מי אל וגו'‏ FOR WHAT GOD IS THERE [… WHO CAN DO ACCORDING TO YOUR WORKS] – You are unlike a mortal king who has counselors and assessors who would prevent him when he wishes to show kindness and to forgo, what is due to him: You, however, – there is none who can prevent You if You pardon me and annul Your decree (Sifre Devarim 3:24). But according to its plain sense it means: "You have begun to show Your servant the war with Sihon and Og, as it is written, "Behold I have begun to give [Sihon and his land] before you" (Devarim 2:31); let me behold also the war with the thirty-one kings of Canaan.
{See Hebrew text.}
{See Hebrew text.}
פס׳: ה׳ אלהים – כל מקום שנאמר ה׳ זו מדת רחמים כענין (שמות ל״ד:ו׳) ה׳ ה׳ אל רחום וחנון, אלהים זו מדת הדין כענין (שם ל) אלהים לא תקלל.
אתה החלות – כיון שבאו אל מעברות ארנון אמר שמא ניתן לי רשות ליכנס לארץ לפיכך אמר ה׳ אלהים אתה החלות להראות.
ד״א: אתה החלות – התחלת אלו שני המלכים להפילם מה שלא התחננתי לפניך כל שכן מה שאני מתחנן.
ד״א: אתה החלות – אתה פתחת לי פתח שאעמוד בתפלה על בניך בשעה שעשו את העגל שנאמר (דברים ט׳:י״ד) הרף ממני וגו׳.
את עבדך – אברהם קרא עצמו עבד שנאמר (בראשית י״ח:ג׳) אל נא תעבור מעל עבדך. והקב״ה קרא עבד דכתיב (בראשית כ״ו:כ״ד) בעבור אברהם עבדי. יעקב קרא עצמו עבד שנא׳ (שם לב) אשר עשית את עבדך. והקב״ה קראו עבד שנא׳ (ישעיהו מ״א:ח׳) ואתה ישראל עבדי וגו׳. משה קרא עצמו עבד שנאמר להראות את עבדך והקב״ה קראו עבד שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה. דוד קרא עצמו עבד שנאמר (תהלים קטו) אני עבדך בן אמתך והקב״ה קראו עבד שנאמר (יחזקאל ל״ז:כ״ה) ודוד עבדי נשיא להם לעולם. ישעיה קרא עצמו עבד שנא׳ (ישעיהו מ״ט:ה׳) יוצרי מבטן לעבד לו. והקב״ה קראו עבד שנאמר (שם כ) כאשר הלך עבדי ישעיהו. שמואל קרא עצמו עבד שנאמר (שמואל א ג׳:י׳) דבר כי שומע עבדך. אבל לא נקרא עבד. שלמה קרא עצמו עבד שנא׳ (מלכים א ג׳:ט׳) ונתתה לעבדך לב שומע אבל לא נקרא עבד. איוב לא קרא עצמו עבד והקב״ה קראו עבד שנאמר (איוב ב׳:ג׳) השמת לבך על עבדי איוב. יהושע לא קרא עצמו עבד והקב״ה קראו עבד שנא׳ (יהושע כ״ד:כ״ט) וימת יהושע בן נון עבד ה׳. כלב לא קרא עצמו עבד הקב״ה קראו עבד שנא׳ (במדבר י״ד:כ״ד) ועבדי כלב. אליקים לא קרא עצמו עבד והקב״ה קראו עבד שנאמר (ישעיהו כ״ב:כ׳) וקראתי לעבדי לאליקים. זרובבל לא קרא עצמו עבד והקב״ה קראו עבד שנא׳ (חגי ב׳:כ״ג) אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי. דניאל לא קרא עצמו עבד והקב״ה קראו עבד שנאמר (דניאל ו׳:כ״א) דניאל עבדי די אלהא חייא. 1חנניה מישאל ועזריה לא קראו עצמם עבדים והקב״ה קראם עבדים שנא׳ (עמוס ג׳:ז׳) כי לא יעשה ה׳ אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.
את גדלך – זו גילוי השכינה. ואת ידך החזקה 2אלו עשר המכות שהביא הקב״ה על המצרים במצרים.
אשר מי אל בשמים ובארץ – מחול לי שאין מי יאמר לך מה תעשה.
אשר יעשה כמעשיך – במצרים.
וכגבורתיך – על הירדן.
ד״א: ה׳ אלהים אתה החלות – אתה אדון לכל באי העולם בדין בראת את עולמך. 3אתה החלות השבועה שכתבת בתורתך, (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם ובניך עבדו עבודה זרה ובקשתי רחמים מלפניך. וסלחת להם כשם ששמעת לי בשביל בניך, שמע נא בשביל עצמי.
את גדלך – זו מדת טובך שנאמר (במדבר י״ד:י״ז) ועתה יגדל נא כח ה׳.
את ידך – ימינך פשוטה לקבל שבים.
החזקה – שאתה כובש כעסך ומתמלא רחמים שנאמר (מיכה י) מי אל כמוך נושא עון וגו׳.
אשר מי אל בשמים ובארץ – מדת בשר ודם אם גזר גזירה בוש לחזור בו מפני היושבים לפניו אבל אתה מי יכול לעכב על ידך. וכן הוא אומר (איוב כ״ג:י״ג) והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש.
אשר יעשה כמעשיך – במצרים. וכגבורותיך על הים:
1. חנניה מישאל ועזריה לא קראו עצמם עבדים והקב״ה קראום עבדים. שנאמר (דניאל ג׳:כ״ו) שדרך מישך ועבד נגו עבדוהי דאלהא חייא נביאים הראשונים לא קראו עצמם עבדים והקב״ה קראן עבדים שנאמר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים כצ״ל:
2. אלו י׳ מכות. דכתיב נטה את ידך כצ״ל:
3. אתה החלות וכו׳. דריש החלות מלשון לא יחל דברו:
אהחלות – כדכתיב למעלה: היום הזה אחל תת פחדך (דברים ב׳:כ״ה).⁠ב
החלות – הח׳ גורמת לה׳ פתח, וכן: העירתי מצפון (ישעיהו מ״א:כ״ה), וכן: העדותי בכם היום (דברים ל׳:י״ט), החתות כיום מדין (ישעיהו ט׳:ג׳). אבל בלאג אחה״ע יאמר הקימות (שמות כ״ו:ל׳), הרימות (במדבר ל״א:כ״ח), השיבותד (תהלים פ״ה:ד׳), כולם חטפין.
{גדלך – שמסרת בידי סיחון ועוג.}⁠ה
א. מכאן עד דברים ט״ז:י״ג (כלומר: פרשיות ואתחנן, עקב, וראה) קיימת עדותו של רוזין על הטקסט של שתי נוסחאות של פירוש רשב״ם בכ״י ברסלאו 103. דפוס ראשון מבוסס על נוסח א׳.
ב. השוו לתוספת ברש״י כ״י לייפציג 1.
ג. כן נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ (במקום ״אבל בלא״): כשאינו שם אותיות.
ד. כן נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳: הטיבות (דברי הימים ב ו׳:ח׳).
ה. ביאור זה מופיע בכ״י ברלין 121 עם החתימה ״ר׳ שמואל״ ונכלל במהדורת רוזין. הוא חסר בשתי הנוסחאות בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון. והשוו לתוספת ברש״י כ״י לייפציג 1.
החלות YOU HAVE BEGUN [TO SHOW YOUR SERVANT YOUR WORKS OF GREATNESS]: As it says above (2:25), “This day I will begin to put the dread [and fear of you upon the peoples everywhere under heaven].”1
In the form הַחִלּוֹתָ, there is a pataḥ vowel following the letter heh on account of the letter ḥet [that follows the vowel]. Similarly in the word הַעִירוֹתִי, in the phrase (Isaiah 41:25) “I have roused (הַעִירוֹתִי) him from the north”; and the word הַעִידֹתִי, in the phrase (Deuteronomy 4:26), “I call to witness (הַעִידֹתִי) against you today”; and the word הַחִתֹּתָ, in the phrase (Isaiah 9:3), “You have broken (הַחִתֹּתָ) as on the day of Midian.” But without the letters ’alef, heh, ḥet or ‘ayin [following that vowel], the vowel would always be a ḥataf vowel, as in the forms הֲקימות, הֲרימות or הֱשיבות.‎⁠2
{See Hebrew text.}
1. Rashbam opposes the midrashic explanations of this phrase found in Sifre Deuteronomy 27 (Finkelstein’s edition, pp. 41-42). (See also Sifre Numbers 134.) There the midrash suggests that החלות means either to annul a vow, or is a reference to the fact that God has shown Moses in the past, after the incident of the golden calf, that prayer is efficacious even in the face of a divine decree. Rashbam explains much more simply that Israelite military victories have already “begun,” and Moses hopes to see more of the same. Rashbam bolsters his peshaṭ explanation by showing that the verb here is the same verb that God Himself uses before the first Israelite military campaign, against King Sihon.
Rashi’s comment on this verse begins by citing the second of the two midrashic explanations mentioned above. At the very end of his commentary to the verse Rashi offers another explanation, one that he labels peshaṭ, the same explanation found here in Rashbam (with support from 2:31 instead of 2:25). As is often the case when Rashi offers two explanations, and labels one peshaṭ, Rashbam offers only that latter interpretation. This peshaṭ explanation is found also as one option in Sifre Numbers 134. See also NJPSC and Weinfeld (Anchor, p. 191) who note too that our verse echoes the language of chapter 2.
2. Rashbam often discusses the way that guttural letters affect the vocalization. See e.g. commentary to Genesis 34:10, Exodus 14:16, Leviticus 14:56 and Numbers 11:28. A large section of his Dayyaqut is also dedicated to this question. Our particular passage finds a very close parallel in Dayyaqut (Merdler’s edition, pp. 35-36), where almost all the same examples are cited. The grammatical point made here by Rashbam is unarguable; see e.g. G.-K. 72x.
Rosin notes (note 7) that he found two slightly different readings in two manuscripts for this passage. Merdler notes (p. 35, note 10) that the parallel passage in Dayyaqut may show that Rosin chose the more correct reading for the passage.
אמר חכם החכמים: החלותגדלךבשמים ובארץ – במעשים שינהג העולם בם.
ואת ידך החזקה – באותות שנעשו על ידו.
עד שנודע בכל העולם כי אין אל – כי אם הוא לבדו. והטעם: תקיף.
בשמים – ששם המלאכים והצבא.
ובארץ – ששם החיות ובני אדם.
כמעשיך – שהם כולם בחכמה.
וכגבורתך – ביכולת.
THOU HAST BEGUN. The wisest of the wise1 said: Thou hast begun to show Thy servant Thy greatness, in heaven and on earth,⁠2 i.e., the manner in which You conduct the world.
AND THY STRONG HAND. Via the signs performed through Moses so that the world learned that there is no God but the Lord. The meaning of El3 (God) is mighty. IN HEAVEN. Wherein are the angels and the hosts.⁠4 OR ON EARTH. Wherein are the beasts and human beings.
ACCORDING TO THY WORKS. All of which are governed by wisdom.
MIGHTY. In ability.⁠5
1. Moses.
2. Ibn Ezra's paraphrase of the second part of our verse.
3. The term for God in our verse.
4. The stars.
5. God has the might to execute His will.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 23]

גדלך – שמסרת בידי סיחון ועוג. מר׳ שמואל.
אתה החילות להראות וגו׳ – מלחמת סיחון ועוג, אם מצאתי חן בעיניך הראיני מלחמת ל״א מלכים. ולא נתקבלה תפילתו, ועל כן אמר לו הקב״ה: צו את יהושוע {ו}חזקהו ואמצהו (דברים ג׳:כ״ח) כי הוא ילחם מלחמת ל״א מלכים.⁠א
א. ביאור כמעט זהה מופיע בגיליון כ״י לייפציג 1 של רש״י בשם ״ת׳ ר׳ש׳⁠ ⁠⁠״, ואפשר שהוא משל רשב״ם או מר׳ שמעיה מרשב״ם.
י״י אלהים – באל״ף דל״ת.
אתה החלות להראות – לי כבוש ארץ סיחון ועוג כך אעברה נא ואראה (דברים ג׳:כ״ה) כיבוש ארץ חמשה עממים.
כמעשיך – שכלם בחכמה.⁠1
וכגבורתך – ביכולת.⁠2
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מאבן עזרא.
ה' אלוהים, the first name of God here is a reference to the attribute aleph dalet, not to the tetragram, (an attribute that can be used normally only by the High priest in the Holy of Holies on the Day of Atonement). The second attribute used by Moses here is the tetragram. (Nachmanides)
אתה החלות להראות, "You have begun to show;⁠" Moses refers to the conquest of the lands of Sichon and Og by the army of the Israelites, a feat which would have been unthinkable without God's active intervention. Since he had been permitted to witness this, he pleaded to also be permitted to witness the conquest of the lands occupied by the other five Canaanite tribes.
כמעשיך, "as Your (other) works;⁠" all of which demonstrate Your superior wisdom.
וכגבורתך, "and Your superior abilities.⁠"
את״ה החילו״ת בגימט׳ הת״ר הנד״ר, שאמר משה לפניו רבש״ע התר לך הנדר כמו שהתרת מה שצוית לשחוט את יצחק וזכותו יעמוד לי גם עתה, מיד א״ל אל תוסף דבר אלי בדבר הזה, בדבר בגימט׳ יצחק, שאל יועיל לך עתה ענין יצחק ואל תזכירנו לי בזה.
ד״א כמו שהתרת נדרי ושלחתני למצרים בשליחותך אע״פ שהייתי נשבע ליתרו מלזוז מאצלו כדכתיב ויואל משה לשבת וגו׳, והשיב רב לך אני רבך והתרתי לך אבל לי אין לי רב שיתיר לי.
י״י אלהים – רחום בדין. לשון רבינו שלמה.
ולא השגיח הרב כי השם הראשון הוא כתוב באל״ף דל״ת, והשני הוא כתוב ביו״ד ה״א, שבו אמרו כל מקום שנאמר י״י זו מדת רחמים, אלהים זו מדת הדין, אבל השמות הנזכרים כאן: אדון במדת רחמים. וכך אמרו בילמדנו: אמר לו רבון העולמים איןא מתבעי לי בדין הב לי, ואיןב לא מתבעי לי בדין רחם עלי, כשם שאמר אברהם: י״י אלהים מה תתן לי וכו׳ (בראשית ט״ו:ב׳) וגם באברהם כך הם כתובים, הראשון א׳ד׳, והשני י׳ה׳. וענין הפרשה יובן בזה כי אמר: ואתחנן, ולא אמר: ואתפלל, כי ידבר בתחנה, ואמר: אדון אשר בך הרחמים, אתה החלות להראות את עבדך – כך היא תחלת נבואתי שהראית לי כבודך, דכתיב: ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג׳:ו׳), עם הגדולה והגבורה, והראיתי לדעת מי אל בשמים ובארץ שממנו יהיו כמעשיך הגדולים, וכגבורותיך החזקות. ומכאן תבין עוד במה התאנף בו השם הנכבד.
אבל לשון סיפרי (ספרי דברים ג׳:כ״ד): כל מקוםג שנאמר י״י זו מדת רחמים, שנאמר: י״י אל רחום וחנון (שמות ל״ד:ו׳). אלהים – זו מדת הדין, שנאמר: עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כ״ב:ח׳). והכונה לפרש כי השם השני בכאן הוא מדת הרחמים, והוא השם המיוחד, ושאר השמות כולם מדת הדין, כמו אלהים שהוא שם גם לדיינים, וכל שכן אל״ף דל״ת שהוא לשון אדנים.
והנה השלים התוכחות בזה שהודיע אותם שגרמו אבותיהם רעה על עצמם, וגם עליו גרמו עונש שלא יעברו לארץ, אבל הם הבנים יעברו ויירשו אותה אם לא יהיו כאבותם דור סורר ומורה,⁠1 ולכך יתחיל עתה להזהירם בכללי המצות שלא יוסיפו עליהן ולא יגרעו מהם.
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים ע״ח:ח׳.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בדפוס ליסבון: ״אי״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בדפוס ליסבון: ״ואי״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לשון״.
G-D THE ETERNAL — "merciful in judgment.⁠" This is Rashi's language. Now, the Rabbi did not consider that the first Divine Name is spelled with the letters Aleph Dalet and the second Name is spelled with the letters Yod Hei [i.e., the Tetragrammaton].⁠1 In this regard [i.e., the Tetragrammaton], the Rabbis have said:⁠2 "Wherever Scripture states 'the Eternal' [i.e., the Tetragrammaton] it signifies the attribute of mercy, and [wherever it mentions] 'G-d' (Elokim) it indicates the attribute of judgment.⁠"3 Rather, the Divine Names written here mean: "Lord4 in the attribute of mercy.⁠" And so the Rabbis have said in [Midrash] Yelamdeinu:⁠5 "Moses said to G-d: 'Master of the worlds! If it is justly requested by me [that You grant my supplication] give it to me, and if it is not justly requested by me, have mercy on me,' just as Abraham said, O Lord Eternal, what wilt Thou give me etc.⁠"6 Also in the case of Abraham, the Divine Names are written in this order: the first one with Aleph Dalet, and the second with Yod Hei. And the purport of the section [before us] will be understood [by the fact that the Divine Names are written in this particular order]. For Moses stated va'ethchanan (and I besought) and he did not say va'ethpaleil (and I prayed), since he spoke in "supplication" [to the Glorious Name],⁠7 saying: "O Lord in Whom is the mercy, Thou hast begun to show Thy servant. Such was the beginning of my prophecy that You showed me Your glory — as it is written [at Moses' first vision of G-d's glory], And Moses hid his face, for he was afraid to look upon G-d8 — together with the greatness and the power,⁠9 and I learned to know what deity is there in heaven or on earth from whom could come forth like Thy great works and Thy mighty prowess?⁠" From here you will further understand the matter concerning which the Glorious Name was angry with Moses.⁠10 However, the language of the Sifre is as follows:⁠11 "Wherever Scripture mentions 'the Eternal' it signifies the attribute of mercy, as it is said, The Eternal, G-d, gracious and merciful,⁠12 [and wherever it mentions] G-d (Elokim) it indicates the attribute of judgment, as it is said, before 'ha'elohim' (the judges) shall come the word of both. "13 And the intent [of the Sifre] is to explain that the second [Divine] Name mentioned here indicates the attribute of mercy, this being the Proper Divine Name, while all other Names signify the attribute of judgment, like Elokim which is also a term for judges, and certainly the Name Aleph Dalet which is an expression of lordship.
Thus Moses completed the words of reproof with this episode in which he informed the people that their fathers caused themselves evil, and also caused him [Moses] to suffer punishment preventing them from going over into the Land. They, the children, however, will go over and inherit it, if they will not be as their fathers, a stubborn and rebellious generation.⁠14 Therefore he now began to warn them about the principles of the commandments that they should not add to them, neither diminish from them.
1. The gist of Ramban's comment is as follows: The Divine Name which begins with the letters Aleph Dalet represents the attribute of justice; the Name beginning with the letters Yod Hei signifies the attribute of mercy. Since of the two Divine Names mentioned here in the verse, the first one is with Aleph Dalet and the second one with Yod Hei, Rashi should have interpreted them to mean, "Lord of judgment in the attribute of mercy,⁠" instead of writing, "merciful in judgment,⁠" implying that the first Name signifies mercy and the second one judgment. See further in Vol. II, p. 67.
2. Bereshith Rabbah 73:2.
3. And here, since it is the second of the two Divine Names that indicates the attribute of mercy, why then did Rashi put it first, writing "merciful in judgment?⁠"
4. Since the Hebrew here is not Elokim but Ado noy (Lord), Ramban writes: "Lord etc.⁠"
5. On the term Yelamdeinu, see Vol. II, p. 131, Note 196. This Midrash is also found in Devarim Rabbah 2:8. — Now the text clearly indicates that Moses prayed that the judgment be mitigated with mercy, thus substantiating Ramban's interpretation that the expression of the two Divine Names here means, "Lord of judgment in the attribute of mercy.⁠"
6. Genesis 15:2. This is interpreted by the above Midrash as follows. "Said Rabbi Levi: Abraham said, 'O Master of the universe. If it is justly requested by me that I have children, give them to me. And if it is not justly requested by me, then grant them to me in mercy.' And similarly did Moses say etc.⁠" Thus the parallel is drawn by the Midrash between Moses' prayer here and that of Abraham. Now in the case of Abraham also etc. (see text).
7. Ricanti.
8. Exodus 3:6.
9. I Chronicles 29:11. Here understood as Cabalistic references to the Divine Emanations. They are also referred to here in our verse: Thy greatness and Thy great hand.
10. See Ramban to Numbers 20:4 (Vol. IV, pp. 217-219). See also further 4:21.
11. Sifre, Vaethchanan 26. The text substantiates Ramban's interpretation, that the first Divine Name mentioned here in the verse represents judgment, while the second one signifies mercy. Ramban introduces the text with the word aval ("however,⁠" or "but") as if to say: "while the text of the Midrash Yelamdeinu (mentioned above) is not so lucid on this problem — although this is surely its meaning — 'however' the text in the Sifre clearly states it to be so.⁠"
12. Exodus 34:6.
13. Ibid., 22:8.
14. Psalms 78:8.
אדני אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וגו׳ אעברה נא ואראה – יש לתמוה על התפלה והתחנה הזאת של אדון הנביאים איך היא נקשרת ומה ענין זה לזה, כי מתחיל ספורו בזכרון נפלאותיו של הקב״ה וגבורותיו וחותם שאלתו ותחנתו באעברה נא ואראה.
וע״ד הפשט אתה החלות, יבאר ענין מתן תורה שהוא התכלית המבוקש מהאדם, ולכך אמר את עבדך שהוא העבד הנאמן שזכה בקבלת התורה שנתנה על ידו, את גדלך על שם שכתוב במתן תורה (דברים ה׳:כ״א) את כבודו ואת גדלו, ואת ידך החזקה על שם שכתוב (שם) ואת קולו שמענו מתוך האש, אשר מי אל בשמים ובארץ על שם שכתוב (שם ד) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, אשר יעשה כמעשיך בשמים, וכגבורותיך בארץ, וזהו שאמר בתחלת דבורו שני שמות הקדושים על שם שכתוב (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה׳ אלהיך, וקשור הכתובים כן, אתה החלות לתת תורה על ידי ואין עיקר התורה אלא בארץ, והמתחיל במצוה אומרים לו גמור, אם כן אעברה נא ואראה, כך פירש מורי הרב הגדול ר״ש נר״ו.
ויתכן לפרש בקשור דברי התפלה והתחנה הזאת, כי יזכיר משה בכלל דבריו כלל הנקודות כלן שהן עקרי המציאות כולו מעלה ומטה, מפני שהשיג כבר הקו האמצעי של מעלה, לכך בקש שיראה בחוש העין הקו האמצעי של מטה להשיג המכוון כנגדו, ועל כן יאמר אתה החלות ונתתה בי כח והשגה להשיג הנקודה האמצעית שכל הענפים משתלשלין ומשתרגין ממנו, והיא כנקודה בתוך העגול שהיא תחלת העגול, אשר מי אל בשמים ובארץ שהיא הנקודה בתוך השמים שהם הגלגלים המקיפים אותה, ולכך אמר אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, כי גבורתו של הקב״ה מתפרסם כשעולם מתקיים בתנועת הגלגלים, וכן לשון הכתוב (תהלים י״ט:ב׳) ומעשה ידיו מגיד הרקיע, ועל כן יאמר אעברה נא ואראה, כיון שחננתני דעה שהשגתי הנקודה האמצעית למעלה יגדל נא חסדך עמי שאראה את הארץ הטובה שהיא הנקודה האמצעית של מטה, ההר הטוב הוא ירושלים, שהוא הקו האמצעי של הארץ הטובה, והלבנון הוא בית המקדש שהוא הקו האמצעי של ההר הטוב, ירצה לומר כי כיון שהורהו והשכילהו העליון בעין השכל, בדין הוא שלא יסתיר ממנו השפל אבל יזכה לבא שמה לראותו כדי שיוסיף זכות על זכותו בקיום המצות התלויות שם, ומתוך השפל תתעלה נפשו אל העליון לאור באור החיים באותה מעלה המעותדת למי שקיים כל המצות כלן על השלמות.
וע״ד המדרש אתה החלות, כלום אתה גוזר עלי שלא אכנס לארץ אלא בשביל (במדבר כ׳:י׳) שמעו נא המורים, אתה החלות שאמרת (שם י״ז) למשמרת לאות לבני מרי.
וע״ד הקבלה אדני י״י אתה החלות להראות בסנה, את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, הגדולה והגבורה, וכן היתה תחלת נבואתי והודעת לבריות על ידי שאין אלוה בשמים ובארץ שיעשה כמעשיך וכגבורותיך, וזהו שאמר דוד ע״ה (תהלים פ״ו) אין כמוך באלהים אדני ואין כמעשיך, ועל כן יגדל נא חסדך עמי ואעברה נא ואראה וגו׳, ולפי שהוא אדון חולי ארץ ההופכי הצור אגם מים ומשה חטא בו בענין הצור ונגזר עליו על זה שלא יכנס לארץ על כן יבקש משה עתה מלפניו שיסלח לו ויעבור ויראה. מזה נכתב השם הזה אל״ף דל״ת ואחריו יו״ד ה״א וא״ו ה״א כי הוא אדון אשר בו הרחמים, כי ביה ה׳, ולכך הזכיר לשון ואתחנן שהוא לשון נאמר על מדת הדין, כלשון (שם ל) אליך ה׳ אקרא ואל אדני אתחנן, סמך התחנה לאלף דל״ת, וכן כתוב (איוב ח׳:ה׳) אם אתה תשחר אל אל ואל שדי תתחנן.
הארץ הטובה, ההר הטוב – אמרו במדרש משל למלך שבקש לישא אשה ושלח שלוחיו לראותה אם היא נאה אם לאו, הלכו וראו אותה ואמרו לו אין כעורה ממנה, שמע שושבינו ואמר להם בני מרי אין נאה הימנה בעולם, בא לישא אותה אמר אבי הנערה לשלוחי המלך נשבע אני שאין אחד מכם נכנס כאן שגניתם את בתי לפני המלך, בא השושבין ליכנס אמר לו אף אתה לא תכנס, אמר לו השושבין אני לא ראיתיה ואמרתי למלך אין בעולם נאה הימנה והם אמרו אין כעורה ממנה, עכשיו אראה אותה אם כדברי אם כדבריהם. כך אמר משה לפני הקב״ה, רבש״ע המרגלים אמרו לשון הרע, שנאמר (במדבר י״ג:ל״ב) ארץ אוכלת יושביה היא, ואני לא ראיתיה ושבחתיה לישראל, שנאמר (דברים ח׳:ז׳) כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו׳, ועכשיו אראה אותה אם כדברי אם כדבריהם שנאמר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה. ההר הטוב הזה והלבנון – זה בית המקדש שמלבין עונותיהם של ישראל.
אדוני אלו-הים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך...אעברה נא ואראה, "My Lord, God You have begun to show Your servant Your greatness...please let me cross so that I may see, etc.⁠" There are a number of puzzling points in this entreaty by the foremost prophet that ever lived. How does the fact that God showed Moses some of His greatness relate to his desire or entitlement to cross the river Jordan into Eretz Yisrael?
According to the plain meaning of the text the words: "You have begun,⁠" refer to the giving of the Torah, the performance of which is man's purpose on this earth. This was the reason Moses injected the words את עבדך, "Your servant,⁠" to point out his function on earth to keep the laws of the Torah, [some of which he could most certainly not keep if denied entry into Eretz Yisrael. Ed.] The word את גדלך, "Your greatness,⁠" Moses chose seeing that in connection with the giving of the Torah, the Torah itself spoke about את כבודו וגדלו, "God's having manifested Himself in His glory and greatness" on that occasion (Deut. 5,21). The words את ידך החזקה are also a reference to what occurred on that occasion at Mount Sinai as we know from that same verse where the Torah writes: ואת קולו שמענו מתוך האש as well as 4,36: מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה אשר יעשה כמעשיך; all these quotations of God's attributes Moses mentioned, the Torah had mentioned in connection with the revelation at Mount Sinai. The word מעשיך refers to God manifesting Himself in the heavens, the word גבורותיך, to God manifesting Himself on earth. This is the reason that Moses addressed two attributes of God at the beginning of his plea when he said "Lord-God.⁠" When God commenced the decalogue He introduced Himself as אנכי י-ה-ו-ה- אלוה-יך.
You may best understand the sequence of the verses to which Moses referred as follows: "seeing that You God have begun to give the Torah through me, and the Torah in the main cannot properly be observed except in the land of Israel, and we have a principle that if someone commences to fulfill a commandment he is given an opportunity to complete it, it follows that I should be allowed to cross the Jordan in order to complete fulfilling the commandment which I began fulfilling when You God gave us the land of Sichon under my leadership". This is the way my great and revered teacher Rabbi Shlomo Aderet explained Moses' prayer.
It is possible to view Moses' prayer as a plea to allow him to translate into terrestrial reality his spiritual accomplishments in understanding the structure of the emanations. The words אתה החילות להראות are a reference to the enlightenment in these matters he had been granted; by saying אעברה נא ואראה, Moses asks to be allowed to relate all these insights to what needs to be done on earth to bring these two spheres, the celestial and the terrestrial, into tandem. [I have paraphrased this paragraph and condensed it. Ed.].
A Midrashic approach, based on Devarim Rabbah 2,8: the words אתה החילות are a reference by Moses to God Who was the first One to refer to the Israelites as rebellious when He said in Numbers 17,25 למשמרת לאות לבני מרי, "as a sign for the rebellious ones,⁠" (the Israelites who had challenged the appointment of Aaron). Seeing that God had decreed Moses' punishment on account of his having addressed the Israelites as שמעו נא המורים, "listen please you rebellious ones,⁠" (Numbers 20,10) and immediately thereafter God had decreed that Moses could not enter the land of Israel, Moses now argues that he had been entitled to use this word seeing God Himself had already called the Israelites by that adjective.
A kabbalistic approach: with the words "you have begun to show me Your greatness, etc.,⁠" Moses refers to his first encounter with God at the burning bush. When he goes on to describe God's attributes, he means that it had been his privilege to acquaint the Jewish people with these attributes of God and His accomplish-ments in his capacity as His prophet. (David uses similar language in Psalms 86,8) Seeing that this has been so, Moses begs to be allowed to see the Holy land with his own eyes. The reason the name of God is spelled א-ד-נ-י in his plea here is that Moses alluded to Psalm 114 7-8 in which God is called אדון חולי ארץ, in connection with turning the rock into a lake of water. That verse referred to the incident at the rock where Moses had become guilty of this punishment. He now begs forgiveness by alluding to his sin in this indirect way. The word י-ה-ו-ה with the vowels of "elo-him" are an aspect of the attribute of Justice which contains a large measure of the attribute of Mercy. The word ואתחנן is used next to the attribute of Justice by Moses as when one asks forgiveness one does not address the attribute of Mercy but first has to assuage the attribute of Justice. We also learn this from Job 8,5: אם אתה תשחר אל א-ל ואל שדי תחנן, "if you want to pray to the Lord (to forgive your sins) first plead with the attribute Shaddai.⁠"
הארץ הטובה,ההר הטוב, "the good land, the good mountain.⁠" Tanchuma Va-etchanan 1 explains Moses' words by means of a parable. A king who wanted to marry a certain lady sent some of his trusted messengers to look over the prospective bride. When the messengers returned they reported that the bride was the most ugly woman they had ever seen. A friend of the king who overheard this report by the king's emissaries upbraided them by saying: "how can you have the nerve to give such a report seeing that the girl in question is extremely beautiful, unmatched in fact!⁠" When it came to the wedding, the father of the bride told the king's emissaries that none of them would be allowed to participate in the wedding feast seeing they had slandered the bride. When the friend of the king was about to enter the wedding feast the father of the bride told him that he too was not welcome. To this, the friend of the king said: 'how can you deny me entrance seeing that I have praised your daughter without even having seen her whereas the other messengers of the king described hers as indescribably ugly!' Now I want to see her to see if perchance the messengers had spoken the truth or if I have been right all along!⁠" This is what happened when Moses prayed to cross the Jordan. As long as the spies who had been sent to evaluate the bride (the land of Canaan) had issued a negative report saying that this land ate up its inhabitants, and Moses had been full of praises to the people of Israel concerning that land, he had done so merely on faith. Now he asked God for a chance to see if he had been right all along. This is why he said: "please let me cross the Jordan so that I can see the good land and the good mountain with my own eyes.⁠"
ההר הטוב הזה והלבנון, "this good mountain and the Lebanon.⁠" These words are similes for the Temple which "whitewashes,⁠" מלבין, the sins of the Jewish people (Sifri Vaetchanan 28).
אשר מי אל בשמים – אין בשמים אל זולת הקב״ה לבדו ואל הכתוב כאן לשון חוזק הוא. א״נ לשון אלהות הוא.
אשר מי אל בשמים ובארץ – אין אל בשמים ובארץ כ״א אתה שיוכל לעשות כמעשיך וכגבורותיך.
החלות – ב׳ במסורה אתה החלות אשר החלות לנפול לפניו אתה החלות להראות במה שכבשת לפני סיחון ועוג וזה החלות לנפול לפניו להראות במה שהתחיל לנפול. תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות, סופי תיבות: רמוז משה. ומתחיל הפסוק בתי״ו ומסיים בתי״ו לפי שלא זכה ליכנס בארץ שהיא ת׳ פרסה על ת׳ פרסה.
להראות – תגין על הרי״ש שהראיתני אף מה שלא בקשתיך.
להראות – ג׳ במסורה דין ואידך להראות העמים והשרים את יפיה. אשר נתן בשושן להשמידם נתן לו להראות את אסתר זהו שדרשו שהראה לו הקב״ה למשה כל מה שאירע לישראל היאך ישבו בשלותם וכל המציקין שעתידין להציק להם וזה הוא להראות העמים והשרים את יפיה היאך הם ביופין ובשלותם וכן להשמידם נתן לו להראות שהראהו המציקין להם.
את עבדך – שאמרת לא כן עבדי משה. הפסוק מתחיל כא׳ ומסיים בכ׳ ויש בו כ״א תיבות כנגד אך טוב לישראל וכנגד אהי׳.
אתה החלות – כי לא ישיג האדם ממעשיו ית׳, ואם הוא שלם השלמים, כי אםא ההתחלות, לא האמצעיות, אף כי התכליות.
מי אל בשמים ובארץ – הנה משה יעיד כי יש אלהים רבים בשמים וכן בארץ, אבל אין יחס ודמיון בינם ובינו ית׳, וכבר התבאר שיתוף שם אֵל.
א. כך תיקן לאסט. בכ״י המבורג (במקום ״כי אם״): ״וכן״.
אתה החלות להראות את עבדך וגומ׳ – אמר החלות להעיר כי מה שהשיג מזה הוא שעור מעטי ביחס אל גודל השם יתעלה ועוצם ידו וכאלו הוא התחלה לבד לראיית אלו הדברים שזכר כי יותר ויותר לאין שעור יוכל השם יתעלה לעשות מהנפלאות.
אשר מי אל בשמים ובארץ – אחשוב כי מלת מי מושכת עצמה ואחרת עמה והרצון בזה אשר מי בשמים ובארץ ומי אל אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך וביאור זה מי הוא זולתך שיהיה מנהיג השמים והארץ בכללות כי אתה לבדך הוא אלוהי השמים ואלהי הארץ כמו שאמר אברהם וזה כי המלאכים יש להם הנהגה חלקית בשמים ובארץ אך ההנהגה הכוללת בהם הוא לשם יתעלה לבדו כמו שביארנו בחמישי מספר מלחמות י״י ומי אשר יעשה כמעשך וכגבורותיך כי המלאכים המניעים הגלגלים יעשו המסודר בהם לבד ולא ישנו את תפקידם אך השם יתעלה עשה כל מה שירצה וישנה לפעמים הסדור המסודר מהמלאכים ההם והוא גם כן עשאם כולם אחר שלא היו כמו שנזכר בפרשת בראשית ומאתו יסודרו כלל כל המעשים. או ירצה בזה מי באלהים בשמים ובארץ והם המלאכים שיש להם הנהגה מה בשמים ובארץ המניעים הגלגלים שיוכל לעשות כמעשיך וכגבורותך וזה שהם לא יוכלו לעשות כמעשיך כי מעשיך בהנהגת כלל העולם ומעשיהם הם בחלק מה ממנו ולא יוכלו לעשות כגבורותיך במה שתשתנה הסדורים המתחייבים מהם בעשותך הנפלאות והם לא ישנו את תפקידם. ואם באלו שהם היותר נכבדים לא יהיה שישוה לך בזה כל שכן שלא ימצא זה במי שלמטה מהם.
(כד-כה) התועלת השני הוא להודיע כי גודל השם יתעלה וידו החזקה הוא בלתי אפשר שיושג ממנו כי אם שעור מעט ביחס אל מה שהוא בעצמותו הלא תראה כי משה רבינו עליו השלום עם עלותו לזאת המעלה הנפלאה שזכר בה מן החכמה והנבואה אמר שלא השיג מזה כי אם שעור מעט ולזה אמר שהשם יתעלה התחיל להראותו זה.
התועלת השלישי הוא להודיע כי השלמים אינם בוחרים אלו החיים הגופיים כי אם לתכלית שיוסיפו בשלמות הנפש ולזה נתן משה הסבה במה שבקש מהשם יתעלה שיתנהו לעבור את הירדן ולראות את הארץ שכבר התחיל השם יתעלה להראותו גדלו וידו החזקה ולזה בחר שיכנס לארץ שהיא נבחרת אל שישפע בה השפע האלהי כדי שיוסיף שלמות על שלמותו ויראהו השם יתעלה שם מגדלו וידו החזקה יותר מה שהראה לו מזה עד עתה ליתרון הכנת הארץ ההיא ולא בחר זה כדי לאכול מפירות הארץ כמו שחשבו הסכלים.
התועלת הרביעי הוא להודיע שראוי לאדם שלא יתפאר בחכמתו והשגתו לומר שכבר השיג מזה שעור רב אך ראוי שיחשוב עצמו חסר מאד כי בזה יוסיף זריזות לבקש השלמות הלא תראה כי משה רבינו עם חוזק השגתו חשב עצמו חסר מאד עד שאמר כי הוא בתחלת דרך השגת השלמות לשערו שכבר יתכן שיוסיף שלמות על שלמותו ולזה אמר י״י אלהים אתה החלות להראות את עבדך וגומ׳.
התועלת החמישי הוא להודיע שמה שבחר השם יתעלה לתת לבני ישראל את הארץ היה מצד יתרון הכנתה אל השגת השלמות האנושי ולזה סמך משה לזכירתו טוב ארץ ישראל על שאר הארצות וטוב הר בית המקדש על כל ארץ ישראל ענין אשר התחילו להשיג גודל השם יתעלה וידו החזקה להעיר שטוב הארץ ההיא יהיה כלי לו להוסיף על זה השלמות.
התועלת הששי הוא בדעות הוא להודיע עוצם ההבדל שיש בין השם יתעלה ובין שאר הנבדלים כי אין בהם מי שיהיה מנהיג בכללות בשמים ובארץ זולתו וזה כי הם ואם יש לאחד מהם הנהגה מה בשמים ובארץ הנה היא חלקית והיא עלולה מהשם יתעלה ואין בהם גם כן מי שיעשה כמעשה השם יתעלה וכגבורתו כי מעשיהם חסרים מאד כמו שביארנו בחמישי מספר מלחמות י״י כי אין התכלית מגיע מהם אלא במעשים רבים יצטרפו אל מעשיהם ואולם מעשה השם יתעלה הם שלמים בעצמם בתכלית מה שאפשר וכן אין יחס בין הגבורות המתחדשות מהם ובין גבורות השם יתעלה וזה שהגבורות הנפלאות ואם יקרה שיתחדשו מהם על צד ההשגחה הכוללת להביא אל שתנצח אומה אומה אחרת חזקה ממנה כמו שנזכר בבני עמון ומואב הנה זה לא יהיה רק בעת מוגבל לפי הסדור השופע מהשגחת זאת האומה בעת ההיא וזה גם כן שזכרנו מצד מעשיהם וגבורותיהם לא שיעשו באמצעות מה שיושפע להם מהשם יתעלה כי מאתו הכל והוא עשאם ומאתו שופע תמיד מה שיסודר מהם ואולם השם יתעלה יעשה הגבורות בכל עת שימצא ראוי להם לא בעת זולת עת ולזה גם כן אמר כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כי״י אלהינו בכל קראנו אליו כי גוים שהם תחת ממשלת הכוכבים לא ישיגו עזר מהם כי אם בעתים מיוחדים לפי מה הוגבל להם אז אמנם השם יתעלה יגיע ממנו עזר לנו בכל עת שנקרא אליו באופן ראוי, רוצה לומר: כשנישיר עצמנו אל שנהיה ראויים שתדבק השגחתו הפרטית בנו ולזאת הסבה גם כן אמר ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח וגו׳. אשר חלק י״י אלהיך לכל העמים וגו׳. ואתכם לקח י״י וגומ׳. ביאר שענין שאר האומות הוא מסודר מהמערכת אשר לכוכבים ואמנם ישראל הם תחת השגחת השם יתעלה הפרטית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

אדני אלהים רחום בדין. אם כוונת הרב על השני שמות של א״לף דל״ת ויו״ד ה״א הכתובים יהיה פירושו שהשם השני שהוא יו״ד ה״א המורה על מדת הרחמים יבא על השם הראשון שהוא בא״לף ד״לת שהוא הדיין כדכתיב דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות עד שיהיה רחום בדין שפירושו רחום בדינו לא במדת הדין הקשה ואם כוונת הרב בעבור השם הנכתב והנקרא שהוא שם בן ד׳ הנכתב ושם אלהים הנקר׳ כן יהיה פירושו שהשם הנכתב המורה על מדת הרחמים יבא על השם הנקרא שהוא הדיין בכל מקום עד שיהיה רחום בדינו ולא במדת הדין הקשה. והרמב״ן ז״ל טען ואמר ולא השניח הרב כי השם הראשון כתוב בא״לף דל״ת והשם השני כתוב ביו״ד ה״א שכן אמרו כל מקום שנאמר י״י הוא מדת הרחמים אלהים זו מדת הדין. וזאת הטענה אינה אלא לפי מחשבותיו שחשב שהשם הראשון יאמר בו שהוא באחרון לא האחרון בראשון וחשב גם כן שכוונת הרב היתה על השני שמות הכתובים שהאחד מהם באל״ף דל״ת והשני בי״וד ה״א ולפי שתי המחשבות האלו טען ואמר שלא השגיח הרב לראות כתיבת׳ שהראשון כתוב באל״ף דל״ת והשני כתוב ביו״ד ה״א אבל חשב שהראשון ביו״ד ה״א והשני באל״ף דל״ת כקריאתם ולכן אמר רחום בדין אבל אילו היה משגיח בכתיבת׳ שהראשון בא״לף דל״ת והשני ביו״ד ה״א לא היה לו לומר אלא דין ברחום מפני שהשם הראשון יאמר שהוא באחרו׳ לא ההיפך ואין זה אמת במחילה מכבוד תורתו אלא ההיפך שהאחרון יאמר שהוא בראשון לא הראשון באחרון וכ״ש שאם נאמר שכונת הרב בזה היתה בשתי שמות הנכתב והנקרא בשם יו״ד ה״א הכתוב פה שנכתב ביו״ד ה״א ונקרא אלהים כמו שנאמרה ממה ששנו בספרי י״י כל מקום שנאמר י״י זו מדת רחמים שנאמר י״י אל רחום וכל מקום שנאמר אלהים זו מדת הדין שנאמר עד האלהים יבא דבר שניהם ואומר אלהים לא תקלל שאלו היה בעבור השני שמות הנכתבים איך לא שנו בספרי על השם הכתוב באל״ף דל״ת במה הוא מורה אם על מ״ה אם על מדת רחמים אבל אמרו בעבור שם אלהים זו מ״ה שזו ראיה גדולה שהשני שמות המורות על הדין והרחמים הם השם הנכתב והשם הנקרא שהם שם יו״ד ה״א הנכתב ושם אלהים הנקרא בו אבל שם אדני אינו רק התחלת דבור שפירושו רבוני כמו רבונו של עולם שאינו מכוון בו לא מדת הדין ולא מדת הרחמים וזהו שנראה גם כן מילמדנו שאמרו אמר לפניו רבון העולמים אי מתבעי לי בדין הב לי ואי לא מתבעי לי בדין רחם עלי שרבון העולמים הוא פירוש אדני באל״ף דל״ת ופירוש אי מתבעי לי בדין הב לי הוא פירוש שם אלהים הנקרא בשם יו״ד ה״א ופירוש ואי לא מיתבעי לי בדין רחם עלי הוא פי׳ שם יו״ד ה״א הכתוב והרמב״ן ז״ל הביאו לראיה לדבריו כי חשב שזה המאמר מורה ששם אדני באל״ף דל״ת מורה על הדין ושם יו״ד ה״א הבא אחריו מורה על הרחמים ואדרבה משם נראה שאין שם אדני מורה אלא על רבוני כמו שפירשתי ומה שאמרו אי מתבעי לי בדין הב לי הוא שם אלהים הנקרא על השם הכתיב ביו״ד ה״א ומה שאמרו ואי לא מתבעי לי בדין רחם עלי הוא שם יו״ד ה״א הנכתב לא שם אדני עם שם יו״ד ה״א כאשר חשב הוא:
אתה החלות להראות את עבדך פתח להיו׳ עומד ומתפלל כו׳. בספרי דאם לא כן מהו אתה החלות אתה הראת את עבדך את גדלך מיבעי ליה:
את גדלך זו מדת טובך. שאתה מוחל וסולת כמו ועתה יגדל נא כח י״י שפירושו למחול ולסלוח לעוברי רצונו לא גודל עצמותו כמו גדול י״י ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר י״י אלהי גדלת מאד דמה ענין ספור גדולתו בעניין בקשתו להעביר על פשעו:
ואת ידך זו ימינך שהיא פשוטה לקבל שבים. שגם זו מענין בקשתו:
החזקה שאתה כובש ברחמים את מדת הדין. שגם זו מענין בקשתו לא כמו כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו דמה עניין זה לבקשתו:
אשר מי אל. וגומר אינך דומה למלך בשר ודם כו׳. בספרי שזהו מענין בקשתו לא על שאין דומה לו כמו אין כמוך באלהים י״י ואין כמעשיך דמה ענין זה לבקשתו:
ולפי פשוטו אתה החלות להראות את עבדך מלחמת סיחון ועוג כדכתיב ראה החילותי תת לפניך הראני מלחמת שלשים ואחד מלכים. תקן בזה גם לפי הפשט דבר דבור על בקשתו שאמר החלות בערך אל המלחמות שהיו עתידין ישראל לעשות עם כל שבע׳ אומות שמלחמות סיחון ועוג היתה תחלת כל המלחמות ההם ואמר שמאחר שהתחלת להראותני שתי המלחמות של סיחון ועוג שהן מהז׳ אומות הראני גם מלחמת השלשים ואחד מלכים הנשארים מהז׳ אומות:
התחנן אל ה׳ בדרך תפלה ותחנה באמרו ה׳ אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה. ורמז בזה למה שצוה אותו על בני עשו ועל מואב ועמון שלא יתגרו בם מלחמה. כי לבני עשו ולבני לוט נתן את הארצות ההם ירושה. וזהו גמול ותפארת שזכר ברית אבות ראשונים אף לאותם האומות ועליו אמר את גדלך.
ואמנם היד החזקה אמר על מלחמת סיחון ועוג לפי שגדולת המלכים וחזקם העצום העיד על יד השם יתברך החזקה שהשמידם וכמאמר המשורר למכה מלכי׳ גדולי׳ כל״ח. ויהרוג מלכי׳ אדירים כל״ח. לסיחון מלך האמורי כל״ח. ולעוג מלך הבשן כל״ח. וכן במקום אחר לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען שהיו ב׳ אלה המלכים שקולים כנגד כלם. ועל כבושם אמר ואת ידך החזקה. וכנגד הגדולה והיד החזקה ההם אמר אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. ר״ל שיעשה כמעשיך בענין ההטבה שהטיבות אל עשו ומואב ועמון. וכגבורותיך על כבוש סיחון ועוג.
והנה אמר אתה החלות לפי שהש״י אמר אליו בענין סיחון החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש. וכן היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים. ואם היה כבוש סיחון ועוג בגדר ההתחלה יתחייב בהכרח שיהיה משרע״ה כובש שאר המלכים ולוחם את מלחמת הארץ. שאם לא יהיה כן הנה לא תהיה בעבור מלחמת סיחון ועוג התחלה כי אם סוף ותכלית פעולותיו. כי ההתחלה הוא מן המצטרף ותגזור מה שלאחריו. וכאלו אמר אתה החלות להראות לעבדך את גדלך והיד החזקה הזאת אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך שעשית עם עשו מואב ועמון וכגבורותיך אשר עשית עם סיחון ועוג. או יהיו שניהם על מלחמת סיחון ועוג גדלך וידך החזקה. ורצה במעשיך שעמקו מחשבותיו להקשות את רוחו של סיחון ולאמץ את לבבו שזו היתה סבת מפלתו והוא חייב הגבורות אשר נעשו בכבוש ארצו והשמד עמו.
ואמר אדוני יהו״ה אתה החילות – להורות לנו שסדר תחנתו ביותר נאות שאפשר. ולזה התחיל באדני שהוא מקום מוכן להתחנן והוא שער ליכנס בו. ולכן אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד במילואו עולה כמו תרע״א. ואחר שנכנס בשער השמים. עולה עד שערי תשובה שהיא יהו״ה בנקודת אלהים. וזהו ה׳ אלהים אתה החילות. כי שם התחלת כל דבר. ואמר את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל. התחיל לסדר תפילתו ולצרף עצמו עם זכות האבות. כי מכאן הוציאו וסדרו שלשה ראשונות כנגד אברהם יצחק ויעקב. וזהו גדלך כנגד מדת אברהם אשר לו מדת החסד והגדולה. ואת ידך החזקה כנגד אתה גבור והוא כנגד יצחק אשר לו זרוע עם גבורה. אשר מי אל בשמים ובארץ כנגד אתה קדוש ושמך קדוש כנגד יעקב דכתיב והקדישו את קדוש יעקב. וכנגד ה׳ אלהים אנו אומרים ה׳ שפתי תפתח. שהוא כנגד שער השמים והוא פתח עינים. ואחר שאני בזה המקום פי יגיד תהלתך. ימשיך תהלתך למטה. כתרגום משכו נגידו. וכן בכאן סדר התנאים הראויים לכל המתפלל או מבקש דבר מהשם והם שלשה. האחד שיבקש שאלתו מצד החסד והרחמים ולא יחשוב שהוא ראוי לכך. וזהו את גדלך שהיא מדת טובתך שעשית לי מצד החסד אע״פ שלא הייתי ראוי. והשני שצריך שיחשוב וידע שלו היכולת הגמור בהיותו אל גבור ויש לו יכולת להשלים שאלתו. וזהו ואת ידך החזקה. והשלישי שיש לו לחשוב ולידע שאין אחר בעולם שיוכל להשלים שאלתו ולא למחות ביד השם לעשות מה שירצה. וזהו אשר מי אל בשמים ובארץ שיוכל למחות בידו. ואחר שסידר שבחיו של מקום. התחיל לבקש צרכיו. וזהו אעברה נא ואראה. וזהו כנגד ברכות אמצעיות. ואלו השלשה תנאים כלולים בשלשה ראשונות. כנגד הראשונה שיש לו לשאול על צד החסד. היא ברכה ראשונה שאומרים בה אל עליון גומל חסדים טובים קונה הכל וזוכר חסדי אבות. ואם תמו חסדי אבות מביא גואל לבני בניהם למען שמו. וכנגד השנית של היכולת. אנו אומרים אתה גבור לעולם ה׳ מחיה מתים סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים בענין שלו היכולת הגמור. וכנגד השלישית שיש לו לידע שאין מי שימחה בידו. אנו אומרים אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה. לפי שכולם תחת ממשלתו וכולם תלויים בו והוא אינו תלוי בהם. כאומרו אין קדוש כה׳ כי אין בלתך. והלא דבר ידוע הוא. אבל פירשו בזוהר אין קדוש כה׳ והטעם כי אין בלתך. לפי שאין לאחד מהם מציאות וקיום בלתך. ואתה קיים בעצמך בלי שום אחד מהם. ואחר זה אנו שואלים צרכנו. אתה חונן וגו׳. וכן סליחה ופרנסה וכיוצא בזה. ואחר כך אנו אומרים ג׳ אחרונות בהזכרת שבחות. והם מכוונים כנגד ג׳ ראשונות. כנגד החסד רצה ה׳ אלהינו על צד הרצון והחסד. וכן ותהי לרצון תמיד. וכן ותחפוץ בנו בשובך לציון ברחמים. כי כל זה על צד החסד. כנגד היכולת אנו אומרים מודים אנחנו לך ה׳ צור חיינו ומגן ישענו. כנגד הגבורה על חיינו המסורים בידך. כנגד מחיה מתים ועל נשמותינו הפקודות לך. וכן כל הברכה יורה על זה. וכנגד השלישית של האל הקדוש ואין מי שימחה בידו. אנו אומרים שים שלום טובה וברכה. אחר שלך היכולת ואתה עושה שלום במרומיך. המשל ופחד עמך ואין מוחה בידיך. אח״כ פוסע שלש פסיעות לאחוריו. לרמוז שיש לו להאמין באלו השלשה דברים שאמרנו. שהשם רב חסד ואמת. ולו היכולת והגבורה. ואין מי שימחה בידו. ואני (כופר) [נרתע] ושב לאחורי כמי שחושב שאין לו לשאול על צד החסד. ושאין לו יכולת. או שיש אחר מי שימחה בידו. ומאלו השלשה כוונות אני נרתע ושב לאחורי. ולכן אני עושה שלשה פסיעות לאחורי. להורות שאני עוזב אלו השלשה כוונות ואני שואל על צד החסד ויודע שיש לו היכולת ואין מי שימחה בידו. וכל זה רמוז במה שאמר ה׳ אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אעברה נא ואראה את הארץ הטובה:
פרשת ואתחנן
ואתחנן אל ה׳... ואת ידך החזקה – לשנות טבע הנבראים הבלתי נפסדים, שלא יוכל זה זולתך. וכל אלה עשית כדי להביא את ישראל לארץ, ולכן ראוי להשתדל בקיום שבתם בה.
ואת ידך החזקה, demonstrated by overriding well known laws of nature. No one but the Creator of the universe is able to do this. Moses credits God with having done all this only in order to be able to bring the Jewish people to the Holy Land. In view of the length to which God had gone to do this it behooves the people to do everything in order to justify their remaining in that land.
א״ד רחום בדין. הקשה הרמב״ן, שרש״י לא דק, שהשם הראשון כתבו בא״ד, והשני ביו״ד ה״א, שהוא מדת הרחמים (ספרי כאן), ״אלקים״ זו מדת הדין (שם). והרא״ם תירץ ויישב דברי רש״י מה שלא כיוון אליו כלל, שפירש כי כוונת רש״י על שם האחרון שנכתב בה״א ונקרא ׳אלקים׳, ועליו רוצה לפרש ׳רחום בדין׳, כי אחר שהוא נקרא בשם ׳אלקים׳ ונכתב בשם ה׳, פירושו ׳רחום בדין׳, והשם הראשון הוא הזכרה בלבד והתחלת התפילה, כאילו אומר א״ד, שאתה רחום בדין. ואין זה כוונתו, שאיך יתכן זה שיהיה הקריאה והכתיבה דבר אחד, והם שני דברים מחולקים – הקריאה מן הכתיבה. ובכל מקום שדרשינן הקריאה והכתיבה – דרשינן כל אחד בפני עצמו, כמו שדרשו (ב״ר לד, ח) ״הוצא״ כתיב (בראשית ח, יז), ׳היצא׳ קרי, כמו שפירש רש״י בפרשת נח (שם), וכן בכל מקום
:אך לא ידעתי מנין להרמב״ן ז״ל דבר זה – שהשם הראשון רחמים והשם השני דין לפירוש רש״י, שהרי אף לדברי הרמב״ן כמו שהביא לשון דברים רבה (ב, ז), שפרשו רבותינו ז״ל אלו שני השמות כך; אם בדין מתבעי הב לי, אם ברחמים מתבעי הב לי. ומשמע מדבריהם שהם מפרשים השם הראשון – שהוא שם א״ד – דין, כי הוא לשון אדנות, שהוא מושל על בריותיו לעשות כרצונו במדת הדין. לפיכך השם הראשון לשו ן דין, ושם השני הוא שם של רחמים. וכך הוא דעת רש״י גם כן, כי מה שאמר ה׳ [אלקים] ׳רחום בדין׳, אין השם הראשון רחמים והשני דין, אבל איפכא, הר אשון – שהוא לשון אדנות – הוא דין, והשני הוא רחמים, כדמוכח באלה דברים רבה (שם). וגם בפרשת לך לך אצל ״ה׳ אלקים מה תתן לי״ (בראשית טו, ב), וכך פירושו, א״ד – שאתה יושב בדין, בשם של רחמים רחם עלי. וכן ראוי להיות, כי כאשר יאמר ׳רחום בדין׳ על כרחך פירושו בדין שאתה יושב – רחם עלי. ואם כן ראוי שהשם א״ד – שהוא דין – קודם, ואחר כך שם הרחמים:
פתח להיות עומד ומתפלל וכו׳. דאם לא כן, ״אתה החילות״ למה ליה, לכתוב ׳אתה הראת וגומר׳:
גדלך זו מדת טובך. דאם לא כן, מאי ענין ״גדלך״ לתפילתו, דהוי להתפלל מיד ״אעברה״ (פסוק כה). ומה שפירש ״ואת ידך״ ׳זו ימינך שהיא פשוטה׳, דאם לא כן, מה שייך זה אל תפילתו של משה, אלא שמזכיר מדת טובו, וכן מזכיר שהיא פשוטה לקבל שבים, וכן יקבל תפלתו. וכן ״מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה וגומר״, מזכיר שיוכל לבטל הגזירה (רש״י ד״ה אשר), ואין מוחה בידו:
הראיני מלחמת שלשים ואחד מלכים. ואם תאמר, מאי סברא היא זאת – בשביל שעשה לו טובה אחת יעשה לו טובות הרבה, ויעקב אמר (בראשית לב, י) ״קטונתי מכל החסדים״ בשביל שעשה הקדוש ברוך הוא עמו טובות הרבה. יש לומר, הני מילי כשהם טובות מחולקות, כשנעשה לו האחת אין לעשות אחרת, כמו שאמר יעקב ״קטונתי מכל החסדים״. אבל בענין אחד, לפי שמלחמות סיחון ועוג הוא מעין כבוש הארץ, שהרי גם ארץ סיחון ועוג ירשו ישראל כמו ארץ כנען, אחר שהתחיל להראותו – יש לו לגמור, שכל דבר שיתחיל בו יש לגומרו, כדילפינן (תנחומא עקב ו) לענין מצוה, כל מצוה שאדם מתחיל אומרים לו גמור, הכי נמי כיון שהתחיל בה – יש לגומרו:
אתה החילות להראות את עבדך וגו׳ – פירש״י פתח להיות עומד ומתפלל, פ״א של פתח נקודה בסגול וכך פירושו החילות להראות מה הראה לו פתח, כמי שפותח פתח לאיזו דבר ואח״כ פירש על מה הראה לו פתח, להיות עומד ומתפלל אבל הקוראים פתח הפ״א בקמץ טעות בידם כי מאי קמ״ל כי ודאי לא סיים תפלתו קודם שפתח, למה נקט לשון פתח הל״ל היה עומד ומתפלל.
ורז״ל אמרו (ברכות לב.) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום קודם שיתפלל, כי כן עשה משה שהתחיל בשבחו של מקום שנאמר אתה החילות להראות את עבדך וגו׳, ואח״כ אמר אעברה נא ביאור הדבר שכל צדיק יבקש מתנת חנם וישער בעצמו שכל מה שהקב״ה עושה עמו, חסד אל כל היום כי הקב״ה תמיד המתחיל בעשיית הטובות לאדם מיום הולדו והאדם כל מה שמסגל מעשים טובים הכל הוא עושה דרך תשלומים, והקב״ה החנוני הגדול מקיף וחוזר ונותן בהקפה למי ששילם חוב ראשון וכמ״ש (איוב מ״א:ג׳) מי הקדימני ואשלם. הורה שהקב״ה המקדים והמתחיל בכל הטובות וזה שבחו ותהלתו של מקום ברוך הוא שצריך המתפלל לסדר שבחו של מקום תחילה קודם שיתפלל, כדי שבכל התפלה והתחנה לא יבקש כ״א מתנת חנם. שכן מצינו במשה שקודם שאמר אעברה נא אמר אתה החילות וגו׳ הורה כי הקב״ה המתחיל בכל טובות ואין לו שום חוב עליו ובקש מתנת חנם. וזה שפירש״י את גדלך זו מדת טובך, ואת ידך החזקה הכובשת מדת הדין, כי כפי שורת הדין אינו חייב לו כלום וברוב טובו הוא גומל חסד למי שאין לו עליו כלום. וזה ביאור יקר.
(הקדמה)
ואתחנן
(כד) וְכִגְבוּרֹתֶךָ: הטעיות גברו מאד במקרא גדולה בפסוק ובמסורת,⁠א והמדפיס1 לא ידע להיזהר2, ובכל ספרי׳ כ״י מדוייקי׳ ודפוסי׳ קדמוני׳ מל׳ וי״ו קדמא׳ וחס׳ וי״ו תניין וחס׳ יו״ד. גם הרמ״ה3 ז״ל כת׳ דהכי כתי׳ בנוסחי דיקי. ועיין מ״ש4 בישעיה ס״ג. [וְכִגְבוּרֹתֶךָ].
1. והמדפיס: ונציה ש״ז.
2. לא ידע להיזהר: על פי קהלת ז יג: ׳...ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר עוד׳.
3. הרמ״ה: גב״ר.
4. מ״ש: מ״ש יש׳ סג טו (׳איה קנאתך וגבורתיך׳).
א. [נוסח דפוס ונציה ש״ז ׳וכגבורותיך׳ בפסוק עצמו ובהערת המסורה (אך נוסח הפנים של ד ׳וכגבורתך׳. כראוי).]
רחום בדין. רצ״ל דהא שם של ד׳ אותיות מדת הרחמים הוא, ואדני הוא מדת הדין. ומפרש רחום בדין, כלומר רחום בדינו ולא במה״ד הקשה. א״נ רצונו לפרש, למה נקוד שם של ד׳ אותיות דכתיב כאן בנקודות של אלהים, דהיינו חטף סגו״ל וחול״ם וחירי״ק, ולא נקוד כשאר שם של ד׳. ולכך נקט רש״י בלשון הקרא אדני אלהים, אעפ״י שכתוב ידו״ד, כלומר שם של ד׳, אבל לפי קריאת נקודותו דומה כאילו כתיב אלהים. ומפרש דלכך נקוד ידו״ד בנקודת אלהים שהוא מדת הדין, אע״פ שידו״ד מדת הרחמים, לומר לך רחום בדין. והשם הראשון של אדני דכתיב בקרא, לא כוון משה בו כלום רק פירושו רבוני, והוא התחלת דבור. ולפי לשון ראשון צ״ל מה שנקט רש״י אלהים לפי הקריאה של שם של ד׳ נקט. ואע״ג דלעיל בפרשת לך לך (בראשית ט״ו:ב׳) כתיב נמי ה׳ אלהים מה תתן לי, ולא פירש רש״י כלום. י״ל דלעיל ה״ק, הן מצד הדין הן מצד הרחמים אני מבקש שתתן לי בנים, מאחר שאמרת לי (שם י״ב:א׳) לך לך מארצך וגו׳ ואעשך לגוי גדול. אבל הכא קשה, למה לו להזכיר שם של אדנות שהוא מדה״ד:
פתח להיות עומד כו׳. דאי לא כן, אתה הראת את עבדך וגו׳ מבעי ליה, כמו שמפרש והולך:
ועתה יגדל נא כח ה׳. וכתיב בתרי׳ ויאמר ה׳ סלחתי כדבריך, כלומר זו מדת טובך שאתה מוחל וסולח לעוברי רצונך:
שהיא פשוטה לכל באי עולם. לקבל שבים, שגם זו מענין בקשתו:
שאתה כובש ברחמים כו׳. שגם זו מענין בקשתו, ולא כמו כי ביד חזקה ישלחם וגו׳ (שמות ו׳:א׳), כי מה ענין זה לבקשתו:
אינך דומה למלך בשר ודם. וזהו מענין בקשתו, ולא שפירושו שאין דומה לו כמו כי אין כמוך באלהים וגו׳ (תהלים פ״ו:ח׳), דמה ענין זה לבקשתו:
שיש לו יועצין וסנקנתדרין כו׳. פי׳ קטיגורין:
ולפי פשוטו אתה החילות להראות את עבדך כו׳. גם לפי הפשט דבר דבור על בקשתו, כלומר מאחר שהחלות להראות אותי שתי המלחמות של סיחון ועוג הראני גם מלחמות ל״א מלכים:
Merciful in judgement. Rashi is answering the question: Hashem's four-letter Name [Tetragrammaton] signifies His attribute of mercy, but the Name "Adonoy" signifies His attribute of justice [so how do we explain the two terms when they appear together]?. Therefore Rashi explains, "Merciful in judgement.⁠" In other words, He judges with mercy, and not with harsh justice. An alternative approach is: Rashi is explaining why Hashem's four-letter name here is vocalized as "Elohim,⁠" with a chataf-segol, cholam, and chirik, and not in the usual manner? Therefore Rashi says, "Adonoy Elohim,⁠" even though it is written as "Adonoy.⁠" In other words, it is [primarily] the four-letter Name, but according to its vocalization it is as if "Elohim" were written. So Rashi explains: Even though the four-letter Name is Hashem's attribute of mercy, it is vocalized as "Elohim" to signify that He is merciful in judgment. And the first Name of Adonoy that appears in the verse, Moshe only intended as an introductory remark, "My Master.⁠" According to the first explanation, Rashi must have said, "Elohim,⁠" because that is how the four-letter name is read. Although above in Parshas Lech Lecha it is written, "Adonoy Elohim what will you give me (Bereishis 15:2),⁠" and Rashi offers no explanation. The answer is: The verse in Bereishis means to say: Whether out of justice, or whether out of mercy, I request for You to give me children because You had said to me, "Go for yourself from your homeland ... and I will make you into a great nation (Ibid. 12:1).⁠" But here it is difficult to understand why it needs to say the Name Adonoy, which signifies Hashem's attribute of justice.
An opportunity to stand and pray, etc. Otherwise, it should say, "You have shown Your servant etc.⁠" As [the significance of, "You have begun to show,⁠"] Rashi explains further on.
And now please magnify the Might. Afterwards it is written, "Adonoy said, 'I have forgiven you as you said.'" In other words: Your attribute of goodness is that you forgive those who transgress Your will.
Which is extended to all who enter the world. It is extended to accept whoever repents. This is also part of Moshe's prayer.
You subdue with [Your] compassion, etc. This is also part of Moshe's prayer. But it does not mean the same as, "For by [My] strong hand he will let them go (Shmos 6:1),⁠" for how does this relate to Moshe's prayer?
You are unlike a king of flesh and blood. This is also part of Moshe's prayer. But it does not mean that there is none like You, as in, "For there is no power like You, etc. (Tehillim 81:8).⁠" For how does this relate to Moshe's prayer?
Who has advisors and critics, etc. The term סנקנתדרין means "critics.⁠"
But according to its simplistic sense [it means]; You have begun to show your servant, etc. Also according to its simplistic sense it is part of Moshe's prayer. In other words: Since You have begun to show me the two wars with Sichon and with Og, show me also the wars with the thirty-one kings.
אדני אלוהים – אומרו אדני, על דרך מה שאמר עלי (שמואל א ג׳) אדני הוא הטוב בעיניו יעשה, פירוש שהפסד העבד והצלחתו היא נוגעת לאדונו וכיון שכן הטוב בעיניו יעשה ודאי, והוא אומרו אדני פירוש הצלחתי וטובתי לך הוא.
ואומרו הוי״ה בניקוד אלהים, רש״י ז״ל פירוש וז״ל אדני אלהים רחום בדין ע״כ, וראיתי לרמב״ן שכתב על דבריו וז״ל ולא השגיח הרב כי השם הראשון כתוב באל״ף דל״ת והשני כתוב ביו״ד ה״א וכו׳ ע״כ, ואני אומר שלא נתכוון רש״י על שם אדנות אלא על שם הויה שהוא כתוב הוי״ה ונקוד בניקוד אלהים, וכך הם דברי המדרש (ספרי) וז״ל הוי״ה רחמים אלהים דין ע״כ, פירוש הכתיבה שהיא הוי״ה רחמים הקריאה שהיא אלהים דין, ובזה אין כאן השגה.
וטעם שאמר שם זה שבו רחמים ודין לפי מה שפירשתי באומרו לאמר שנתכוון בתפלתו לומר גם על ישראל לזה אמר דין ורחמים, דין למה שנוגע אל ביטול גזרת משה כאומרם ז״ל (תנחומא) משל למלך שביקש לישא אשה שלח שלוחין לראותה הלכו וכו׳ באו ואמרו לו אין כעורה ממנה שמע השושבין אמר לו מרי אין נאה ממנה בעולם בא לישא אותה אמר אבי הנערה לשלוחי המלך נשבע אני שאין אחד מכם נכנס כיון שבזיתם אותה בא שושבין לכנס א״ל אף אתה לא תכנס אמר לו השושבין אני לא ראיתיה ואף על פי כן אמרתי למלך אין נאה הימנה וכו׳ כך אמר משה לפני ה׳ וכו׳ ע״כ, הרי כי בטענה חזקה בא לומר ששורת הדין נותנת כי עלה יעלה אל הארץ, והוא מה שנתכוון בזכרון שם אלהים, ורמז בכתיבה שם הרחמים למה שנוגע לביטול הגזירה מעל ישראל כמו שפירשתי בתיבת לאמר, ונתחכם להזכיר שם הדין לפי שבנגלה לא התפלל אלא על עצמו, ורמז שם הרחמים בנסתר לפי שתפלת ישראל היתה בנסתר אצלו בכח אחר שיהיה נענה בשביל עצמו.
עוד אפשר כי לצד שבא בטענה לזכות כפי הדין הוכרח לשתף מדת הרחמים כי מי זה יצטדק לפני מלך עולם בטוען ונטען וכתיב (תהלים קמ״ג) כי לא יצדק לפניך כל חי, לזה מתק הדין במדת הרחמים.
אתה החילות וגו׳ – תיבת החילות פירשו רבותינו ז״ל בספרי בשלשה דרכים, לשון התחלה, ולשון תפלה על דרך אומרו (מלאכי א׳) חלו נא פני אל, ולשון התרה, וז״ל ספרי אתה החילות אתה התרת נדרי בשעה שאמרת לי (שמות ג׳ י׳) הוצא את עמי וגו׳ ואמרתי לך כבר נשבעתי ליתרו וגו׳, דבר אחר אתה פתחת לי פתח להתפלל שאמרת לי הרף ממני וגומר וכי תפוס הייתי בך וכו׳, וכפי זה מפרש החילות לשון תפלה, ד״א התחלת פתח בשעה שנכנסתי לנחלות בני גד ובני ראובן ע״כ, קשה בשלמא טענת התחלת וגם טענת אתה פתחת לי להתפלל הם דברי טעם לתפלה, אבל טענת פתח ההתרה מה ראיה מביא ממה שהתיר לו שבועתו ליתרו שאני שבועת יתרו שהיה לה פתח וישנה בהתרה, והפתח הוא שבא אליו דבר מלך שלטון ללכת בשליחותו ואין לך פתח גדול מזה, מה שאין כן שבועתו יתברך אין צודק בה פתח שכל הפתחים גלוי וצפוי לפניו והוא מגיד מראשית אחרית.
ויתבאר על פי מה שכתב רמב״ם בפ״ו מהלכות שבועות וז״ל מי שנשבע ולא ניחם ובא לקיים שבועתו אם ראו ב״ד שהתר שבועה זו מקיום מצוה או שלום בין אדם לחבירו וכו׳ בית דין נושאים ונותנים עמו עד שיתנחם וכו׳ ומתירים לו ע״כ, ומשמע שהגם שאין פתח זו אצלו פתח אף על פי כן מתחכמין עליו להתחרט, והוא מה שנתכוון משה בטענתו לפני ה׳ אתה החילות שהוא התיר לו שבועתו כשנשבע ליתרו הגם שלא היה חפץ להתיר, והראיה ששבעת ימים ה׳ אמר לו (שמות ג׳ י׳) לכה ואשלחך אל פרעה והוא לא היה רוצה מאיזה טעם שיהיה ונשא ונתן ה׳ עמו עד שנתרצה לדבר מצוה והלך והתיר נדרו, וכמו כן יתיר ה׳ שבועת גזירת משה, והגם שאין כאן פתח יש כאן דבר מצוה להראותו את הארץ הטובה כאומרו אעברה נא ואראה וגו׳.
ואם תאמר מה דמיון דין שכתב רמב״ם לשאלת משה, כי דין רמב״ם המתיר הוא המקיים המצוה ולזה מתירין לו, אבל מה שלפנינו ה׳ נשבע ובהתרתו משה הוא שעושה מצות הליכת הארץ, לזה דקדק משה בדבריו ואמר את עבדך וידוע כי מה שקנה עבד קנה רבו.
א⁠־דני אלוהים אתה החילות להראות, "O Lord God, You have begun to show, etc.⁠" This (א⁠־ד⁠־נ⁠־י) form of address may be understood as similar to Samuel I 3,18 where the High Priest Eli after being told by his pupil Samuel that God said that He would exact retribution from the house of Eli, reacted by saying: "My Master (א⁠־ד⁠־נ⁠־י) will do whatever seems good in His eyes.⁠" Eli meant that when a master loses a servant such a loss is keenly felt by him; as a result, The Master would not agree to lose the servant unless He had good reason. When Moses used the word א⁠־ד⁠־נ⁠־י in this instance he meant to say that his own success and wellbeing was a matter for his master (God) to evaluate.
He also used the 4-lettered name of God with the vowels of the attribute of Justice, i.e. אלוהים. Rashi comments as follows: רחום בדין, (the word א⁠־דני means) "the One who is merciful even while dispensing judgment.⁠" I have seen that Nachmanides criticises Rashi claiming that he overlooked the fact that the first word א⁠־ד⁠־נ⁠־י is written with the letters א⁠־ד, whereas the second name of God is spelled with the letter י⁠־ה, and that our sages have said that whenever this combination of letters in the name of God occurs it refers to the attribute of Mercy. Thus far Nachmanides. [According to Rabbi Chavell, Nachmanides meant that only the combination of the letters י⁠־ה describe the attribute of Mercy. Ed.] I believe that Rashi did not refer to the word א⁠־ד⁠־נ⁠־י at all when he made his comment. Rather, he referred to the fact that although the vowels in the Ineffable Name Moses used here are the ones used for the attribute of Justice, i.e. elokim, the fact remains that even when God dispenses justice there is always an element of mercy present. This is the reason for the strange vowelling in this instance. Sifri also understands the word in this sense when the author commented: "הויה always means mercy, whereas אלוהים always means justice.⁠" Sifri clearly refers to the relative spelling (i.e. consonants) and reading (i.e. vowels) meaning different attributes.
The reason Moses employed a name for God which incorporates both attributes becomes clear when you refer to my explanation of the word לאמור at the end of the last verse. I explained that as soon as Moses' own prayer had been accepted he meant to pray on behalf of the whole generation. Moses felt that the degree against himself could be voided merely by an appeal to the attribute of Justice, whereas in order to void the decree against the people of the Exodus it required the application of God's attribute of Mercy. Tanchuma illustrated this with a parable. [the version of this parable in my edition of the Tanchuma is substantially different, but I am quoting the version the author describes. Ed.] A king who wanted to marry a certain lady dispatched messengers to examine the lady in question and to present her with his marriage proposal. The messengers went and came back with the report that they could not have found an uglier person than the lady in question. One of the patrons of the bride-to-be heard about this negative report and told the king that there was not a more beautiful lady in the whole kingdom than the one the king wanted to marry. The father of the bride told the King's messengers that on no account would he allow them to be present at the wedding as they had shamed the bride. When the patron who had sung the praises of the bride wanted to take part in the wedding celebrations the father would not allow him to enter either. The patron remonstrated saying to the father of the bride: "I have praised her although I have never met her, and I told the king that she is the fairest in the land.⁠" Moses used a similar argument when he pleaded with God. He considered it unfair that he who had been instrumental in promoting the wedding between Israel and God and the land of Israel should not be allowed to attend the wedding, the consummation of the deal. Moses' argument was that even if God applied the yardstick used by the attribute of Justice, he should be allowed to enter the Holy Land. This is the reason he mentioned the attribute of Justice. He alluded to the element of mercy by punctuating the Ineffable Name in this unusual manner as this related to his prayer for the people as a whole as I explained on the word לאמור. He made a point of using the name for the attribute of Justice as he has been quoted as only praying for himself. [The Torah does not record vowels, only consonants. The reader has to supply the vowels himself. Ed.] He used the indirect reference to the attribute of Mercy, as his prayer for the people as a whole remained potential rather than actual as long as his prayer on his own behalf had not been accepted.
It is also possible that Moses had to allude to the attribute of Mercy in God's name precisely because he demanded to be heard as a matter of justice rather than merely as a matter of mercy. Who is so righteous that he can demand to be judged by the pure attribute of Justice? We have it on the authority of Psalms 143,2 "for before You no creature is in the right.⁠"
אתה החלות, "You have begun, etc.⁠" The Sifri offers three possible meanings for the word החלות 1) The word is derived from התחלה, beginning. 2) It is an expression for prayer similar to Maleachi 1,9 ועתה חלו נא פני קל, "and now implore the favour of the Lord!⁠" 3) it means to release, i.e. to release from a vow, etc. Moses said to God: "You have released me from my vow" when You said to me in Exodus 3,10 "take My people out of Egypt.⁠" At the time I told You that I had already sworn an oath to my father-in-law Yitro that I would not leave him as we know from Exodus 2,21: "Moses agreed to dwell with the man, etc.⁠" The word ויאל is used when one swears an oath. Moses argued that if God had seen fit to release him from that oath, He could release Himself from His own oath not to let him enter the Holy Land. Another meaning of the word is "opening.⁠" Moses said "You have provided an opening for me to implore You by prayer when You said to me in Deut. 9,32: 'let Me be so that I can destroy them, etc.' Did Moses then restrain God? The meaning is that God had opened a door for Moses by these words encouraging him to pray.⁠" We are therefore entitled to understand the word as meaning "prayer.⁠" Another explanation sees in the opening for prayer a reference to the time Moses granted the lands of Sichon and Og to the tribes of Reuven and Gad. He had provided an opening for possible cancellation of that vow. This latter explanation [that the word החלות means an opening to cancel a vow. Ed.] seems somewhat strange. What proof could Moses bring from the time God had released him from his vow to remain with Yitro? Moses' vow on that occasion had been easy to cancel as he had a ready answer saying that had he known at the time that God would call upon him to lead the Jewish people to freedom he would never have made such a vow. What possible opening was there for God to rescind His own oath seeing that when God swears an oath all future possibilities are known to Him and He could never plead insufficient knowledge of the future as a reason to cancel His vows!
This problem may be solved when we review what Maimonides wrote in chapter six of his treatise Hilchot Shevuot. He writes: "If someone swore an oath and did not regret it, and is intent on keeping his oath, the court has to examine if keeping his oath would prevent this person from fulfilling some positive commandment or from maintaining peaceful relations with his peers. If keeping the oath were to result in either of these results, the court has to engage in negotiations with that person until it convinces him that had he been fully aware of these consequences he would not have sworn the oath in question. After that they will release him from the obligation which the oath entails.⁠" This teaches us that even if no "opening" existed for the court to cancel the vow, one uses one's intelligence to create such an "opening.⁠" This is what Moses had in mind when he said: "You have provided an opening already when You prevailed upon me to be released from my vow though I had not expressed any desire to be released from it.⁠" The proof that Moses did not ask to be released from his vow is found in Exodus 3,10 where God commences a campaign of seven days trying to convince Moses to accept His mission. Moses now argued that God could apply this procedure to His own oath not to let him enter the Holy Land even if there had not been a prima facie opening for releasing Himself from His oath. Moses, after all, was desirous of fulfilling the positive commandment of living in the Holy Land, as evidenced by his words: "let me cross so that I can see the good land, etc.⁠"
Should you argue that the situation is totally dissimilar to the one discussed by Maimonides, and it was not God who would perform a commandment as a result of releasing Himself from His oath but Moses, the answer is that the reason Moses described himself as את עבדך, "with Your (God's) servant,⁠" was to hint that it was a well known fact that whatever belongs to the servant belongs to the Master, i.e. God would share equally in Moses' performing the commandment of living in the Holy Land.
אדני ה׳ – עיין רש״י שנאמר ה׳ אל רחום וחנון. ואלהים מדת הדין שנא׳ עד האלהים יבא דבר שניהם. ואומר אלהים לא תקלל.
אתה החלות וגו׳ – אתה התרת לי נדרי בשעה שאמרת לי והוצא את עמי בני ישראל אמרתי איני יכול שכבר נשבעתי ליתרו שאיני זז מאצלו שנא׳ ויואל משה ואין הואיל אלא לשון שבועה שנ׳ ויואל שאול את העם. ד״א אתה פתחת לי פתח במעשה עגל שנא׳ הרף ממני ואשמידם וכי משה תופס הי׳ בהקב״ה אלא פתחת לי פתח שאתפלל עליהם ועמדתי והתפללתי ושמעת וסלחת לעונם והייתי סבור שאני עמהם בתפלה והם לא התפללו עלי והלא דברים ק״ו אם תפלת היחיד על הרבים כך נשמעת. תפלת הרבים על היחיד עאכ״ו. להראות את עבדך. ישראל קראו עצמם עבדים והקב״ה קראם עבדים. ואלו שקראו עצמם עבדי׳ והקב״ה קראם עבדים. אברהם שנ׳ אל נא תעבר מעל עבדך ונאמר בעבור אברהם עבדי. יעקב שנא׳ קטנתי מכל וגו׳ את עבדך. ונא׳ ואתה עבדי יעקב. משה שנא׳ להראות את עבדך ונאמר משה עבדי מת. דוד שנא׳ אני עבדך בן אמתך ונא׳ למען דוד עבדי. ישעי׳ שנא׳ יוצרי מבטן לעבד לו ונא׳ עבדי ישעיהו. ויש שקראו עצמם עבדים והקב״ה לא קראם שמשון שנא׳ אתה נתת ביד עבדך וגו׳ והקב״ה לא קראו. שלמה שנאמ׳ ונתת לעבדך לב שומע והקב״ה תלאו בדוד אביו שנא׳ למען דוד עבדי. ויש שלא קראו עצמם עבד והקב״ה קראם. איוב שנא׳ השמת לבך אל עבדי איוב. יהושע שנאמר וימת יהושע בן נון עבד ה׳. כלב שנאמ׳ ועבדי כלב. אליקים שלאמ׳ לעבדי לאלוקים. זרבבל שנא׳ זרבבל בן שאלתיאל עבדי. דניאל שנא׳ שדרך מישך ועבד נגו עבדוהי דאלהא חייא. נביאים הראשונים שנ׳ כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.
את גדלך – זו בנין אב לכל גדלך שבתורה.
ואת ידך החזקה – אלו עשר מכות שנא׳ נטה ידך.
אשר יעשה כמעשיך – במצרים.
וכגבורתך – על הים ד״א וכגבורתך על הירדן.
אדני ה׳ – מפני שבקש שני דברים בעלמא עילאה ובעלמא תתאה. לכך התפלל בשני שמות הללו.
אתה החלות להראות וגו׳ – התחיל לספר בשבחו של הקב״ה ואח״כ התפלל כמו שדרשו רז״ל (ברכו׳ ל״ב א׳) וחשב ששה דברים שנעשו על ידו. את גדלך. זו קריעת י״ס שנא׳ וירא ישראל את היד הגדלה וגו׳. ואת ידך החזקה. זו יציאת מצרים שנא׳ כי בחזק יד הוצאך ה׳ ממצרים. אשר מי אל בשמים ובארץ. אמר על מ״ת שנא׳ מן השמים השמיעך את קלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש. וכן פתח הקב״ה את כל העולמות העליונים והתחתוני׳ וראו שהוא יתברך יחיד בכולם. וז״א אשר מי אל בשמים ובארץ.
אשר יעשה כמעשיך – זה נחל ארנון. אשר היה נס נגלה מעשה שמים. לקרב את ההרים ולהרוג אותם בין ההרים.
וכגבורתך – זה סיחון ועוג (לשון רבים) שהרג אותם בגבורות ה׳. ומה שאמר קריעת ים סוף קודם י״מ. מפני שיצ״מ הי׳ טפל לקי״ס כשרז״ל שבמצרו׳ לקה באצבע א׳. ובי״ס בה׳ אצבעות בכל היד. לכן נא׳ את ואת. את גדלך ואת ידך החזקה. ואת. מורה שהוא טפל. וז״ש אתה כמו שנאמר אתה כהן לעולם שהוא ההתחלה שכולל כל ששה קצוות. וז״ש החלות להראות את ששה דברים הנזכרים. ולכן בקש עוד על ארבעה דברים כאשר ביארנו למעלה וז״ש אעברה נא. ואראה וגו׳. ואמר אתה החלות. לפי שארז״ל אלו הו׳ משה מכניסן לארץ לא גלו ישראל מארצם. והיה הבהמ״ק הנבנה לעתיד. נבנה בימיהם והיה קיים לעולם ולעולמי עולמים. רק ישראל לא זכו לכל זאת. לכן התפלל על זה. אתה החלות לעשות הנסים האלו על ידי. הלואי שתגמור כולן על ידי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

אתה החלות – כנגד מה שאמר לו השם ראה החילותי תת לפניך, היום הזה אחל תת פחדך, כלומר אם מלחמת סיחון ועוג היא ההתחלה, ראוי א״כ שאעבור את הירדן ואראה גם המלחמות האחרות:
את גדלך – זו מדת טובך, וכן הוא אומר ועתה יגדל נא כח ה׳ (במדבר י״ד י״ז), מה כתוב אחריו, ה׳ ארך אפים ורב חסד וכו׳:
ואת ידך החזקה – אלו הנפלאות למעלה מן הטבע שעשה ה׳ יתברך לישראל מידי צאתם ממצרים ועד הנה, שעליהן נופל לשון יד, כמו ושלחתי את ידי, כי יד על כס יה, וביארנום במקומם:
אשר מי אל בשמים ובארץ – הטועים בשתוף וברבוי אלהות יאמרו נא איה איפוא הוא האל האחר או בעל היכולת אשר יעשה כמעשיך הגדולים וכגבורותיך החזקות. והנה התחיל בסידור שבחי המקום כדרך כל מסדר תפילה:
אדנ⁠־י – ״אתה שזיכית אותי לעובדך ועשית אותי כלי שרת ומוציא לפועל של רצונך עלי אדמות״. זהו שם הקודש שחוזר שוב ושוב בפי הנביאים ואנשי האלוקים כדי לבטא את יחסם אל ה׳. ״יֱדֹוִד״: שם הויה כאשר הוגים אותו כ״אלוקים״, הוא ״חסד״ המתגלה כ״דין״. ״אדנ⁠־י״ מורה שאדם מקבל את רצון ה׳ ומוסר עצמו ביד רצון ה׳. ״יֱדֹוִד״ מבטא את האמונה השלמה שה׳ הוא רב חסד גם כשהוא פועל במידת הדין.
בשני שמות אלה מכריז משה מראש, שהוא יצדיק עליו את דין ה׳, גם אם ה׳ יראה לנכון למנוע ממנו את בקשתו האחרונה, הבוקעת ועולה מעמקי נפשו. ואולי משום כך נאמר ״לאמר״ בפסוק הקודם. משה חש את הצורך לתת ביטוי למשאלתו ולמסור אותה לשיקול דעתו של ה׳.
אתה החלות – כל מה שנתת לי לראות עד כאן אינו אלא התחלה של הבנה בגדולתך ובכוחך הכל⁠־יכול.
גדלך – עיין במדבר יד, יז ופירוש שם. גדולת ה׳ היא כוחו המעצב של הבורא, המחנך את האנושות למטרותיו: ״⁠ ⁠׳גדלך׳ זה מדת טובך״ (ספרי, פנחס פרשה כג).
ידך החזקההגבורה הממוטטת את כל הכוחות המתנגדים.
אשר מי גו׳ – יש לקרוא את ״אשר״ בהקשר ל״כמעשיך״: ״אשר כמעשיך וכגבורֹתך מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה״, וכך ליצור משפט זיקה שלא יכול להתפרש כשאלה, אלא רק כשלילה: אתה נתת לי הבנה מעמיקה בגדלך ובידך החזקה, המתגלים בברואיך ובכוחך הכל⁠־יכול, אשר אין בארץ מי שיכול לעשות כדוגמתם.
״כמעשיך״ כנגד ״גדלך״; ״וכגבורתך״ כנגד ״ידך החזקה״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

(כד) ה׳ אלהים אתה החלות – כי א׳ מן הטעמים שסלק ההנהגה ממשה שלא יביא את העם הוא מפני שאם היה משה מכניס לארץ היה הנהגתם וכבושם את הארץ הכל בנסים גלוים למעלה מן הטבע לגמרי, וע״י חטא מי מריבה שלא האמינו בה׳ לא היו העם ראוים להנהגה מעולה כזו רק להנהגת נסים נסתרים וכבוש טבעי שזה היה ע״י יהושע, ולבל ישיב לו ה׳ שאם יכנס הוא עמם אל הארץ אף שיכנס כהדיוט א״א להנהגה טבעיית בעוד משה חי, ועז״א שגם בחייו נהג ה׳ עמהם בשני מיני הנהגות שלפעמים נהג בנסים גלוים שאין להם קשר כלל עם מסבות הטבע, כמו קריעת י״ס והורדת המן וכדומה, ולפעמים נהג בענין קרוב אל הטבע כמו מלחמת עמלק ומלחמת סיחון שהיה בדרך מלחמה, וא״כ יצויר הנהגה כזאת גם בעוד משה חי בפרט כשתהיה ההנהגה ע״י יהושע, וז״ש אתה החלות להראות את עבדך את גדלך היינו ההנהגה שאתה מנהיג עפ״י דרכי הטבע שמצד זה נקרא גדול, מפני שהוא המנהיג כל הסבות המסובבים ושלשלת הטבע מראש ועד סוף, ואת ידך החזקה הוא הוא ההנהגה הנסיית שבו משדד את הטבע בידו החזקה כמ״ש תעוז ידך תרום ימינך כמש״ש, ונגד ההנהגה הטבעיית אמר אשר יעשה כמעשיך שהם מעשה ה׳ בעולמו בדרכי הטבע, ונגד ההנהגה הנסיית אמר כגבורותיך, וכבר בארתי בכ״מ שההנהגה הטבעיית מיחס פעולת ה׳ לשמים שההנהגה הטבעיית תרד דרך מערכת השמים, וההנהגה הנסיית מיחס שפועל ישועות בקרב הארץ ר״ל לא באמצעות השמים והמערכת רק משנה חוקי הטבע בארץ, ועז״א אשר מי אל בשמים אשר יעשה כמעשיך ומי אל בארץ אשר יעשה כגבורותיך, וא״כ מה שאעבור אל הארץ לא יעכב על ידך מלהנהיג גם כפי דרכי הטבע בנסים נסתרים, וא״כ אבקש:
אדני ה׳1 – שני שמות אלו מנהיגי העולם. שם הוי׳ מהוה הכל היינו הליכות הטבע. ושם אדני בא לשדד הטבע כאדון העושה בשלו מה שרוצה וביארנו בס׳ שמות בכמה מקומות2. וביקש משה שיכנוס לארץ ישראל באיזו מדה שתהא. אם אינו זוכה שתהיה במדת תפארת3 כימין משה במדבר4, תהיה בהליכות הטבע5, כמו שהחל בשנת הארבעי׳ כמש״כ בפ׳ חקת דאז החל להשתנות לאט לאט. וזהו סגולת התפלה להזכיר השם המיוחד לאותו דבר שמבקשין כדאי׳ במדרש תהלים עה״פ כי הוא ידע שמי וגו׳6.
את גדלך7 – היא גדולת הטבע.
ואת ידך החזקה – לשדד הטבע. ומליצה זו8 בדרך משל כמו שאוחז את הגלגל ההולך בכח מים שוטף או אש. והוא בכחו עוצר את הגלגל זה נקרא יד חזקה וכך מכונה דרך הנס האוחז בגלגלי הטבע המתהלך בחזקה.
אשר יעשה כמעשיך – הוא הליכות הטבע9 שכתיב במע״ב בלשון עשיה כ״פ.
וכגבורתיך10 – מאחז בגבורה חוזק גלגלי הטבע לשנותם כאמור.
1. רש״י מפרש בעקבות חז״ל בספרי ׳רחום בדין׳, אך יש דיון גדול בין מפרשי רש״י והרמב״ן האם כוונת רש״י ׳רחום׳ – על השם הראשון ו׳בדין׳ – על השם השני (כקריאתם), או להיפך (ככתיבתם). רבינו פונה לדרך אחרת.
2. שמות (ג,טו. ד,י. ה,כב. טו,יז. לד,ט). וכן בראשית (טו,ח. יח,כז).
3. בדרך של ׳שידוד הטבע׳ – מעל הטבע.
4. כפי שהיתה ההנהגה בתקופתו (עד תחילת שנת הארבעים), עיין רבינו בהקדמה לחומש במדבר ובפרשת חוקת.
5. בדרך של ׳מהוה הכל׳ – הוויית הטבע, שהיא מוגדרת אצל רבינו מדת ׳מלכות׳.
6. ר׳ יהושע בן לוי בשם ר׳ פנחס בן יאיר אמר, מפני מה מתפללין ישראל בעוה״ז ואינן נענין, ע״י שאינן יודעין בשם המפורש...
7. רש״י מפרש בעקבות חז״ל בספרי, אך רבינו ממשיך לשיטתו בד״ה הקודם.
8. מדוע שידוד הטבע מוגדר ״יד חזקה״.
9. רבינו ממשיך לשיטתו בדיבורים הקודמים.
10. בד״ה את גדלך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

(כד) אשר מי אל – מי הוא המלאך החזק שבשמים או היציר החזק שבארץ אשר יעשה וגו׳, והוא מל׳ מי כמכה באלים ה׳ (שירת הים), ואת אילי הארץ לקח (מלכים ב כ״ד:ט״ו) אעפ״י שזה מלא יו״ד, והאילים הם גבורי הארץ, וכן הייתי כגבר אין איל (תהלים פ״ח:ה׳). וידיעת יחוד ה׳ לא נתפשטה בטהרתה בין בני ישראל היושבים בין עמים עובדי עבודת אלילים כי אם לאט לאט. ואעפ״י שבדור שני זה הבינוה יותר בבירור מדור ראשון עד שיהושע הניח להם הבחירה אם לעבוד את ה׳ או אלוה אחר ובחרו להם בעבודת ה׳ (יהושע כ״ד:ט״ו), מ״מ בלשונם היו משתמשים לפעמים במליצות שיראה מהן כאלו מאמינים שיש אלהים אחרים פחותים מה׳, עד שאמונת היחוד הלכה וגברה, וקראו להם אלילים ושיקוצים וגלולים, ובימי דוד צחקו עליהם (תהלים קט״ו). וירבעם וחבריו הטו שנית לב המון העם לע״א, ונפלו שנית בטעותם עד כי גלו והרצו את עונם וְנִסּוּ כי שמו בשקר כסלם, ושבו לעבודת אל אחד ולא סרו עוד ממנו.
אתה החלות. הוא שאמר למעלה ה׳ למשה היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים אשר תחת כל השמים אשר ישמעון וגו׳ ועל כן אמר אתה החלות, כלומר אתה הוא שהתחלת לתת פחדך ומוראך על פני סיחון מלך האמורי, שעליו נאמר שם. והאמורי הוא מכלל ז׳ עממים ומאחר שכבר התחלת להראות את גדלך במפלת סיחון מלך האמורי שבעבר הירדן מזרחה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון ובהכי דייק אומרו אשר בעבר הירדן וגו׳ כי מעבר הירדן הזה כבר נכנסתי, ועתה אעברה גם בחלק מ״יא שבעבר הירדן והלאה.
אד׳ ה׳ – אחרי הזכרת שם אדנות מנוקד שם הויה בניקוד אלהים על פי המסורת, ראה לויקרא א׳:א׳. תרגום השבעים מתרגם את שני השמות כאן ולהלן ט׳:כ״ו שניהם בביטוי אחד המתאים לשם אדנות; גם בבראשית ט״ו:ב׳,ח׳ מתורגם השם השני במושג האדנות; הרי שקראו גם שם הויה השני כשם אדנות. בספרי תנ״ך אחרים מוצאים אנו תרגום המתאים לה׳ אלהים כקריאתנו; אך עיין שופטים ט״ז:כ״ח ושמואל ב ז׳:י״ח-כ׳ צורות אחרות של תרגום. כפי הנראה הניקוד לא היה ברור עדיין בידי אנשי אלכסנדריא.
אתה החילות – כיון שהתחלת להראות לי את גבורותיך, תן לי לראות גם את סיום פעולתך.
אשר וגו׳ – משפט יחס מפרש את ״גדלך וגו׳⁠ ⁠⁠״, כלומר, בנוגע לגדלך וגו׳ הרי ״מי אל וגו׳⁠ ⁠⁠״; אפשר גם לפרש שהוא מתייחס בתור פירוש אל ״אד׳ ה׳ אתה וגו׳⁠ ⁠⁠״, כלומר אתה אשר מי אל וגו׳ יעשה כמעשיך וגו׳⁠ ⁠⁠״, השוה איוו. 331.
אתה החלות – דרש ר׳ שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח״כ יתפלל, מנלן, ממשה, דכתיב ואתחנן אל ה׳ לאמר אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ וגו׳, וכתיב בתריה (פ׳ כ״ה) אעברה נא ואראה את הארץ.⁠1 (ברכות ל״ב.)
1. ומטעם זה סדרו אנשי כנסת הגדולה בסדר תפלת י״ח, מתחלה אבות וגבורות וקדושה שהם שבח המקום ואח״כ ברכות התפלה, ועיין ברמב״ם פ״א ה״ב מתפלה.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144