א. בְּצֻרֹ֛ת =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3 ומסורת-ל וטברניות ורמ״ה (כתיב חסר וי״ו וחסר וי״ו)
• ל!=בְּצֻר֛וֹת (כתיב חסר וי״ו ומלא וי״ו)
• ל!=בְּצֻר֛וֹת (כתיב חסר וי״ו ומלא וי״ו)
(א) וַנֵּ֣פֶן וַנַּ֔עַל דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכׇל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃
Then we turned, and went up the way to Bashan; and Og the king of Bashan came out against us, he and all his people, to battle at Edrei.
וְאִתְפְּנִינָא וּסְלֵיקְנָא לְאוֹרַח מַתְנַן וּנְפַק עוֹג מַלְכָּא דְּמַתְנַן לְקַדָּמוּתַנָא הוּא וְכָל עַמֵּיהּ לְאָגָחָא קְרָבָא לְאֶדְרֶעִי.
And we turned, and went up the way of Mathnan;a and Og king of Mathnan came out to meet us, he and all his people, to give battle at Edrehi.
a. Samaritan Version, Batanea. Hebrew, Bashan.
וכווינן וסלקנן לאורחא (ר){ד}בותניין ונפק עוג מלכא דבותניין לקדמותן הוא וכל עמיה לסדריב קרבה לאדרעיג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לאורח״) גם נוסח חילופי: ״או׳ ״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לסדרי״) גם נוסח חילופי: ״למסדרה סדרי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לאדרעי״) גם נוסח חילופי: ״בא׳ ״.
And turning, we went up by the way of Mathnan: and Og the king of Mathnan came out to meet us, he and all his people, to give battle in Edrehath.
(א-יא) וְכָל (שְׁלַל הַבְּהֵמָה) [הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים] וְגוֹ׳ – בָּאוּ וְעָשׂוּ מִלְחָמָה עִם סִיחוֹן וְעוֹג וְנָפְלוּ בְיָדָן, וְנָטְלוּ כָּל מַה שֶּׁלָּהֶן. מַלְכוּת זוֹ מִתְגָּאָה וּמִשְׁתַּחֶצֶת וְאֵין לָהּ אֶלָּא אַרְבַּע מְדִינוֹת שֶׁרְאוּיוֹת לְמַלְכוּת, וְאֵלּוּ הֵן, אַסְיָא וַאֲלֶכְּסַנְדְרִיָּא וְקַרְטִיגְנִי וְאַנְטוֹכְיָא, וְאֵלּוּ הָיוּ לָהֶם שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב [וְכֻלָּן רְאוּיוֹת לְמַלְכוּת], וּבָאוּ וְעָשׂוּ מִלְחָמָה עִם סִיחוֹן וְעוֹג וְנָפְלוּ בְּיָדָן וְנָטְלוּ כָּל מַה שֶּׁלָּהֶן. אֲבָל מִשֶּׁנִּתְמַלְּאוּ מִן הַבִּזָּה הִתְחִילוּ מְבַזִּין אֶת הַבִּזָּה, מְקָרְעִין כְּסוּת וּמַשְׁלִיכִין, [וּמְקָרְעִין] בְּהֵמָה וּמַשְׁלִיכִין, לִפִי שֶׁלֹּא הָיוּ מְבַקְּשִׁין אֶלָּא כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ״.
רמז תתי
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ (במדבר כ״א:ל״ד) – כְּתִיב ״וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל״. עוֹג וְכָל גְּדוֹלָיו עִמּוֹ הָיוּ שָׁם. אָמְרוּ לְעוֹג לֹא הָיִיתָ אוֹמֵר אַבְרָהָם פִּרְדָּה עֲקָרָה הוּא וְאֵינוֹ מוֹלִיד. אֲמַר לֵיהּ עַכְשָׁיו מַתְּנָתֵיהּ מַה הִיא, לָא שְׁפוּפָה, אִם יָהִיב אֲנָא אֶצְבָּעִי פָּחִישׂ אֲנָא יָתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ מְבַזֶּה מַתְּנָתִי, חַיֶּיךָ שֶׁאַתָּה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֶלֶף אֲלָפִים וְרִבּוֹא רְבָבוֹת מִבְּנֵי בָנָיו וְאֵין סוֹפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ לִפֹּל אֶלָּא בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ״.
הַבָּחִיר שֶׁבַּנְּבִיאִים נִתְיָרֵא (כָּתוּב בְּרֶמֶז קל״א וּבְסוֹף פָּרָשַׁת זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה).
רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ – אֲמַר לֵיהּ רְאֵה שֶׁהִפַּלְתִּי שָׂר שֶׁלָּהֶם לְפָנֶיךָ, כְּמֶלֶךְ שֶׁמּוֹסֵר שׂוֹנְאוֹ שֶׁל בְּנוֹ לְפָנָיו וְהוּא אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה בוֹ כָּל מַה שֶּׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ. בָּאוּ מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל לִתְחוּמָהּ שֶׁל אֶדְרֶעִי. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה נַחֲנֶה כָּאן, וְאָנוּ נִכְנָסִין בַּשַׁחֲרִית וְכוֹבְשִׁים אוֹתָהּ. עָמְדוּ בְּשַׁחֲרִית. בָּאוּ לִכָּנֵס לְאֶדְרֶעִי, וַעֲדַיִן לֹא הָיָה הָעַיִן רוֹאָה. תָּלָה מֹשֶׁה עֵינָיו וְרָאָה אֶת עוֹג יוֹשֵׁב עַל הַחוֹמָה וְרַגְלָיו מַגִּיעִין לָאָרֶץ. אָמַר מֹשֶׁה אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֲנִי רוֹאֶה, חוֹמָה אַחֶרֶת בָּנוּ אֵלּוּ הַלַּיְלָה. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֹשֶׁה זֶה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה הוּא עוֹג. אֹרֶךְ רַגְלָיו הָיָה (שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה) [שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה] אַמָּה. אוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא מֹשֶׁה. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּירָא, שֶׁמַּפִּילוֹ אֲנִי לְפָנֶיךָ. עָשׂוּ עִמּוֹ מִלְחָמָה. עוֹג הָיָה תּוֹלֵשׁ הַר וְזוֹרְקוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, וּמֹשֶׁה הָיָה נוֹטֵל צְרוֹר וּמַזְכִּיר עָלָיו שֵׁם הַמְפֹרָשׁ וְסוֹמְכוֹ. יִשְׂרָאֵל הָיוּ אוֹמְרִים אֲרוּרוֹת הַיָּדַיִם שֶׁכָּךְ זוֹרְקוֹת, וְהָאֱמוֹרִיִּים הָיוּ אוֹמְרִים בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם שֶׁכָּךְ סוֹמְכוֹת.
כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ – בְּיָדְךָ אֶתְּנֶנּוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא נָתַתִּי אֹתוֹ, כְּבָר פָּסַקְתִּי אֶת דִּינוֹ בִּימֵי אַבְרָהָם דִּכְתִיב ״וַיָּבֹא הַפָּלִיט״ וְכוּ׳ (כִּדְכָתוּב לְעֵיל). דָּבָר אַחֵר: כְּבָר פָּסַקְתִּי דִינוֹ מִימוֹת יִצְחָק שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם״ וְכוּ׳ (כִּדְכָתוּב לְעֵיל). דָּבָר אַחֵר: כְּבָר פָּסַקְתִּי דִינוֹ מִימוֹת יַעֲקֹב שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְבָרֵךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה״, הָיָה שָׁם עוֹג בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אֲמַר לֵיהּ פַּרְעֹה לֹא כָךְ הָיִיתָ אוֹמֵר אַבְרָהָם פִּרְדָּה וְכוּ׳ (כְּדִלְעֵיל), הֲרֵי זֶה בֶּן בְּנוֹ וְשִׁבְעִים נֶפֶשׁ מִיּוֹצְאֵי יְרֵכוֹ, אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל עוֹג מַכְנִיס בּוֹ עַיִן רָעָה וְכוּ׳.
הִתְחִיל מֹשֶׁה מִתְיָרֵא, נִגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲמַר לֵיהּ מֵעוֹג אַתָּה מִתְיָרֵא שֶׁכָּתוּב בּוֹ הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׁ בַּרְזֶל, מַאי אִכְפַּת לְךָ, כִּירַק עֵשֶׂב הוּא, כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּיָרָק מַמָּשׁ כָּךְ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן״, אַל תִּקְרֵי כִּי רַק אֶלָּא כְּיָרָק. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ מֹשֶׁה נִתְיָרֵא, רָאָה אוֹתוֹ תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכּוֹ, (אַרְבּבָעִים) [אַרְבַּע] אַמּוֹת רָחְבּוֹ. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כְלוּם, אַל תִּירְאוּ אוֹתוֹ. (פסוק ד) שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב. לָמָּה צָרִיךְ הַכָּתוּב לְפָתְרוֹ. אֶלָּא לְהוֹדִיעַ נִסִּים שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָיוּ אֻכְלוּסִין הַרְבֵּה, שֶׁאִלּוּ הָיוּ צְרִיכִין לְהִכָּנֵס לְכָל עִיר לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה לֹא הָיוּ יוֹצְאִין כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, בִּירִיחוֹ כַּמָּה צָרוּ עָלֶיהָ יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת״ וְגוֹ׳, (מלכים ב י״ז:ה׳) ״וַיַּעַל שׁ(וֹ)מְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים״, וּמֶה עָשָׂה לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (לעיל ב׳:ל״ב) ״וַיֵּצֵא סִיחֹן״ וְגוֹ׳. בְּסִיחוֹן אוֹמֵר ״בָּזַּזְנּוֹ״ וּמִלֵּא כְּרֵסָן וְהֶעֱשִׁירוּ. בְּעוֹג הָיוּ מְבַזִּין אֶת הַבִּזָּה לְכָךְ נֶאֱמַר ״בַּזּוֹנוּ״. (פסוק ט) צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן. שֶׁפֵּרוֹתָיו מַשִּׁירִין. שְׂנִיר. שֶׁהוּא שׂוֹנֵא הַנִּיר. חֶרְמוֹן שֶׁהוּא שֶׁל חֶרֶס. דָּבָר אַחֵר: ״חֶרְמוֹן״. שֶׁהוּא יוֹשֵׁב מָלֵא כְּרִמּוֹן. כִּי רַק עוֹג. לָמָּה הֶאֱרִיךְ יָמִים. שֶׁהוּא בִּשֵּׂר אֶת אַבְרָהָם, דִּכְתִיב (בראשית י״ד:י״ג) ״וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי״.
תֻ׳םַּ וַלַיְנַא וַצַעַדנַא טַרִיקַ אַלּבַּתַּ׳נִיתִ פַכַ׳רַגַ עַוְגֻ׳ מַלִכֻּ אַלּבַּתַּ׳נִיתִ לִלִקַאאִנַא הֻוַ וַגַמִיעֻ קַוְמִהִ לִלחַרבִּ אִלַי׳ אִד׳רַאעַתַּ
ונפן ונעל AND WE TURNED AND WENT UP – every journey towards the north (from the wilderness towards Canaan) is "uphill".
ונפן ונעל – מדרום לצפון.
דרך הבשן – שבין הירדן וארץ בני עמון שכל ההולך מדרום לצפון עולה הוא.1
1. שאוב מרש״י.
ונפן ונעל, "we turned around and ascended; from the south to the north."
דרך הבשן, "on the way to Bashan," which is situated between the river Jordan and the land of the Bney Ammon. Anyone travelling from the south to the north in that region is automatically ascending.
דרך הבשן – ע״ש שן שגדל לו כדאיתא בהרואה.
והאריך בכאן בעד מלחמות עוג לזכור הפרטים כי היה בענינה פלא עצום כי היו במלכותו ששים עיירות בצורות חומה גבוהה דלתים ובריח לבד מהעיירות הבלתי מוקפות חומה שהיו הרבה מאוד וכבשום כולם בזמן קצר מאד כי משה לא חיה אחרי אהרן כי אם חדש א׳ ובחלק קטן ממנו נעשה זה לפי מה שיתבאר מהדברים הרבים שעשה משה בזה הזמן.
(א-י) וכן ונפן ונעל דרך הבשן ויצא עוג וגו׳ ונלכוד את כל עריו בעת ההיא לא היתה קריה אשר לא לקחנו וגו׳ – כל זה ספר שבאו עליו כאדם שבא לתוך שלו ולוקחו בחזקת הזכות אשר לו עליו כמו שאמר בפירוש ונקח בעת ההיא את הארץ מיד שני מלכי האמרי אשר בעבר הירדן וגו׳ כל ערי המישור וגו׳.
כל צד צפון הוא עלייה. לפי שהוא התקרבות לארץ, ששייך בו עליה, שארץ ישראל היה בצפון שלהם, לפיכך לצד צפון יקרא עליה:
ונפן ונעל – כל צד צפון הוא עלייה:
ויצא עוג – לא המתין שישלחו אליו מלאכים, או שיגעו בגבולו, אבל יצא עד אדרעי שהוא חוץ לארצו להלחם בם:
ונפן ונעל – לשון ונפן1 משמעו כמו שעולה ומביט לאחוריו כמסתפק אם ראוי וישר לעלות או לא2. וכבר3 נתבאר בס׳ במדבר כ״א ל״ג ל״ד שלא היה ההכרח לבוא לידי מלחמה עם עוג. ואדרבה רצון משה היה שלא לכבוש ארצו עד אחר כבישת ארץ ישראל. אבל ישראל לא נזהרו בדבר4, והגיע שעלו דרך הבשן. ובאמת היה זה סיבה מהמסבב יתברך.
1. לשון זו נזכרה כבר לעיל (ב,א) ״ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף״, וכן שם פסוק ח׳ ״ונפן ונעבור דרך מדבר מואב״, ועיי״ש בדברי רבינו. ועיין גם לעיל (א,ז) ״פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי״, וכן שם פסוק מ׳ ״פנו לכם וסעו המדברה״, וכן (ב,ג) ״פנו לכם צפונה״, ועיי״ש ברבינו. ועוד ועוד.
2. אך יש לעיין האם ההגדרה הזו שכתב רבינו מתאימה לכל הפסוקים שהבאנו בהערה הקודמת.
3. ממשיך רבינו להסביר מדוע משמעות זו מדוייקת כאן בקשר למלחמת עוג.
4. המרגלים ששלח משה לרגל את יעזר, לא נזהרו, והתפשטו הלאה לכיוון הבשן.
(א-ג) הפסוקים האלה כתובים כמעט מלה במלה בבמדבר כא, לג־לה. כאן לא כתוב ״ואת בניו״ (במדבר כ״א:ל״ה), לעומת זאת לא נזכרו בניו של סיחון בבמדבר והם כתובים כאן.
הבשן – בשן במובן המצומצם מתכוון לשטח הארץ בין הירמוך והחרמון בצפון ובין ים כנרת במערב והחורן במזרח. במובן רחב יותר הוא כולל גם את החלק הצפוני של גלעד מן היבק ואילך (פסוקים י״ב-י״ג).
אדרעי – היתה כפי הנראה עיר הבירה השניה, כיון שהיא נזכרת תמיד אחרי עשתרות (דברים א׳:ד׳).
אל תירא – כפי הנראה פחדו ישראל מפני ממדי הענק של עוג (השוה פסוק י״א).
כאשר עשית – השוה ב׳:ל״ג והלאה.
השאיר – מקור, כמו ז׳:כ״ד, כ״ח:מ״ח.
הכל
(ב) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤היְ־הֹוָ֤ה אֵלַי֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כׇּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃
Hashem said to me, "Don't fear him, for I have delivered him, and all his people, and his land, into your hand; and you shall do to him as you did to Sihon king of the Amorites, who lived at Heshbon."
וַאֲמַר יְיָ לִי לָא תִדְחַל מִנֵּיהּ אֲרֵי בִידָךְ מְסַרִית יָתֵיהּ וְיָת כָּל עַמֵּיהּ וְיָת אַרְעֵיהּ וְתַעֲבֵיד לֵיהּ כְּמָא דַּעֲבַדְתָּא לְסִיחוֹן מַלְכָּא אֱמוֹרָאָה דְּיָתֵיב בְּחֶשְׁבּוֹן.
And the Lord said to me, Fear him not; for I have delivered him into your hand, with all his people and his land; and you shalt do to him as you have done to Sihon king of the Amoraah, who dwelt at Heshbon.
ואמר י״י לי אמר משה לא תדחל מנהא ארום בידך מסרית יתיה וית כל עמיה וית ארעיה ותעבד ליה היך מה די עבדת לסיחון מלכהון דאמורייב דהווה שרי בחשבון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא נוסח אחר: ״כיוון דחמה משה עוג רשיעא זע ואירתת מן קודמיה אמ׳ הלא הוא דן עוג רשיעא דהווה מחסר לאבהתן אברהם שרה ואמר להון אתון מדמין לאלנין שתילין על מבועין דמיין ברם פירין לית אינון עבדין בגין כן אמתין ליה קודשא בריך הוא והוא שמיה משבח שנין סגיאין מן בגלל למחווייה יתיה לדרייה דהוא מסר יתיה בידי בנוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאמוריי״) גם נוסח חילופי: ״{דאמו}ראי״.
ואמר י״י לי לא תידחל מיניה ארום בידך מסרית יתיה וית כל עמיה וית ארעיה ותעביד ליה היכמה דעבדת לסיחן מלכא דאמוראה דיתיב בחשבון.
And the Lord said to me, Fear him not; for into thy hand I have delivered him, and all his people, and his land; and you shalt do to him as you hast done to Sihon king of the Amoraah, who dwelt in Heshbon.
כיון דחמא משה ית עוג רשיעא זע ומרתת מן קדמוי ואמר הלא דין הוא דהוה מחסד לאבהתן אברהם ושרה ואמר להון אתון דמיין לאילנין שתילין על מבועין דמיין ברם פירין לית הינון עבדין בגין כן אמתין ליה קודשא בריך הוא יהי שמיה משבח אחייא יתיה שנין סגיאין מן בגלל למחויא יתיה לדריא דהוא מסר יתיה ביד בנוי ואמר מימרא דיי ליה משה לא תדחל מיניה ארי בידך מסרית יתיה וית כל עמיה וית ארעיה ותעביד ליה היך מה דעבדת לסיחון מלכיהון דאמוראי דהוה שרי בחשבון.
When Mosheh saw that wicked one, he trembled before him, and said, Is not this he who did scoff at our father Abraham and Sarah, and said to them, Ye are like trees planted by a fountain of water, but ye bear no fruit? Therefore did the Holy One, blessed be He, and let His Name be glorified, cause him to wait, and prolong him many years alive, to show to him the generations, because He would deliver him into the hands of his (Abraham's) children: therefore the Word of the Lord said to Mosheh, Be not afraid of him, for into thy hand have I given him up, and all his people, and his land, and thou shalt do to him as thou hast done to Sihon king of the Amoraee, who dwelt in Heshbon.
[כה] דָּבָר אַחֵר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ – כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנּוּ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ (דברים ג׳:ב׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָר פָּסַקְתִּי דִינוֹ מִימוֹת אַבְרָהָם, כֵּיצַד, בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁבָּה לוֹט בֶּן אָחִיו, וּבָא עוֹג וּבִשֵּׂר אֶת אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבֹא הַפָּלִיט (בראשית י״ד:י״ג), אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא פָּלִיט הָיָה שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עוֹג, שֶׁבָּא וּמָצָא אֶת אַבְרָהָם עָסוּק בְּמִצְווֹת בְּעֻגּוֹת הַפֶּסַח, וְלֹא בָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם אֶלָּא לְשֵׁם נוֹיָהּ שֶׁל שָׂרָה, אָמַר בְּלִבּוֹ הֲרֵינִי מְבַשֵּׂר אוֹתוֹ, וְהַגְּדוּד הוֹרְגוֹ, וְנוֹטֵל אֲנִי אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִי רָשָׁע, כָּךְ אָמַרְתָּ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ שְׂכַר רַגְלֶיךָ, וּמַאֲרִיךְ לְךָ שָׁנִים, וּמַה שֶּׁחָשַׁבְתָּ בְּלִבְּךָ הֲרֵינִי הוֹרֵג אַבְרָהָם וְנוֹטֵל אֶת שָׂרָה, בְּיַד בְּנֵי בָנֶיהָ עָתִיד אוֹתוֹ הָאִישׁ לִפֹּל.
דָּבָר אַחֵר: כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ – כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנּוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ, כְּבָר פָּסַקְתִּי אֶת דִּינוֹ מִימוֹת יִצְחָק, כֵּיצַד, בְּשָׁעָה שֶׁמָּל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה וְקָרָא לְכָל מַלְכֵי כְּנַעַן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל וגו׳ (בראשית כ״א:ח׳), מַהוּ גָּדוֹל, שֶׁכָּל גְּדוֹלִים הָיוּ שָׁם, אַף עוֹג הָיָה שָׁם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ לוֹ לְעוֹג לֹא כָּךְ הָיִיתָ אוֹמֵר, אַבְרָהָם פִּרְדָּה עֲקָרָה הוּא וְאֵינוֹ מוֹלִיד, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת יִצְחָק אָמַר, מַהוּ זֶה, אֵין זֶה כְּלוּם, בְּאֶצְבָּעִי אֲנִי הוֹרְגוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ אָמַרְתָּ, עַל מְנָת שֶׁתִּרְאֶה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, וּבְיָדָם אוֹתוֹ הָאִישׁ עָתִיד לִפֹּל.
דָּבָר אַחֵר: כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנּוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא נָתַתִּי, כְּבָר פָּסַקְתִּי אֶת דִּינוֹ מִימוֹת יַעֲקֹב, כֵּיצַד, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס יַעֲקֹב אֵצֶל פַּרְעֹה לְבָרֵךְ אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה (בראשית מ״ז:ז׳), הָיָה עוֹג יוֹשֵׁב שָׁם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לוֹ פַּרְעֹה לְעוֹג לֹא כָךְ הָיִיתָ אוֹמֵר, אַבְרָהָם פִּרְדָּה עֲקָרָה הוּא וְאֵינוֹ מוֹלִיד, הֲרֵי בֶּן בְּנוֹ וְשִׁבְעִים נֶפֶשׁ מִירֵכוֹ, אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל עוֹג מַכְנִיס עַיִן רָעָה עֲלֵיהֶן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִי רָשָׁע, מָה אַתָּה מַכְנִיס עַיִן רָעָה בְּבָנַי, תִּמַּס עֵינוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ, עָתִיד אוֹתוֹ הָאִישׁ לִפֹּל בְּיָדָן, הֲרֵי כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שׁוֹמְעִים שִׁמְעֲכֶם וּמִתְיָרְאִין וּמִתְפַּחְדִין מִכֶּם, כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ (דברים כ״ח:י׳).
ב׳ אותו בתורה שלמים בב׳ ווים
עַד דְּרשׁ אָחִיךְ (אחיך ממש) אֹתוֹ (אותו), שֶׁצָּרִיךְ לְפָרֵשׁ אֶת אוֹתוֹ הָאוֹת שֶׁל אוֹתָהּ אֲבֵדָה.
אותו זה עוג שנדבק באברהם
כֵּיוָן שֶׁרָאָה עוֹג שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְקָרְבִים אֵלָיו, אָמַר: הֲרֵי וַדַּאי אֲנִי הִקְדַּמְתִּי זְכוּת שֶׁעוֹמֶדֶת לָהֶם, וְזֶה שָׂם לְמוּלוֹ.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּחַד מֹשֶׁה, אֵיךְ יָכוֹל לַעֲקֹר רשֶׁם שֶׁרָשַׁם אַבְרָהָם? אָמַר, בְּוַדַּאי הַיָּמִין שֶׁלִּי מֵת, שֶׁהֲרֵי הַיָּמִין צָרִיךְ לָזֶה.
אִם נֹאמַר הֲרֵי אֶלְעָזָר - יְמִין הַלְּבָנָה הוּא וְלֹא יְמִינִי. וְהָאוֹת הַזֶּה לְיָמִין הוּא, שֶׁאַבְרָהָם הוּא לְיָמִין.
מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּירָא אֹתוֹ. אַל תִּירָא אֶת אוֹתוֹ הָאוֹת שֶׁלּוֹ, וַאֲפִלּוּ לַיָּמִין לֹא צָרִיךְ.
כִּי בְיָדְךְ נָתַתִּי. שְׂמֹאלְךְ תַּעֲקֹר אוֹתוֹ מֵהָעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי הוּא פָּגַם הָרֹשֶׁם שֶׁלּוֹ, וּמִי שֶׁפּוֹגֵם אוֹת זוֹ רָאוּי לְהֵעָקֵר מֵהָעוֹלָם, כָּל שֶׁכֵּן שְׂמֹאל שֶׁלְּךְ, שֶׁהִיא יָדְךְ, יַעֲקֹר אוֹתוֹ מֵהָעוֹלָם, בִּגְלַל זֶה נֶעֱקַר מֵהָעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ שֶׁהוּא תַּקִּיף מִבְּנֵי הַגִּבּוֹרִים וְרָצָה לְהַשְׁמִיד אֶת יִשְׂרָאֵל, נָפַל בִּידֵי מֹשֶׁה וְהֻשְׁמַד.
בִּגְלַל זֶה הַכֹּל הִשְׁמִידוּ יִשְׂרָאֵל, בָּנָיו וְכָל עַמּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ, וְכָתוּב (דברים ב) וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָו. בְּנוֹ כָּתוּב, חָסֵר יוֹ״ד, וְקוֹרְאִים בָּנָיו, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהוּ הַחֲבֵרִים.
אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁמֹּשֶׁה הַנָּבִיא הָיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁבִּגְלָלוֹ עָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הָאוֹתוֹ הַלָּלוּ, וּפֵרְשׁוּהָ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא גָזַר בְּרִיתוֹ עִם שְׁאָר הָעַמִּים לְהִתְקַשֵּׁר בּוֹ, אֶלָּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית יז) וּבֵין זַרְעֲךְ אַחֲרֶיךְ לְדרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם. וְכָתוּב (ישעיה נט) וַאֲנִי זֹּאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה׳ רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךְ וְגוֹ׳, לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךְ וְגוֹ׳. בָּרוּךְ ה׳ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.
פַקַאלַ אַללָּהֻ לִי לַא תַּכַ׳פהֻ פַאנִּי קַד אַסלַמתֻהֻ פִי יַדִךַּ וַגַמִיעַ קַוְמִהִ וַבַּלַדִהִ וַאצנַע בִּהִ כַּמַא צַנַעתַּ בִּסִיחֻוןַ מַלִךִּ אלּאַמֻורִיִּין אַלּמֻקִיםִ פִי חִשׁבּוּןַ
ואמר ה׳ לי, אל תפחד ממנו, היות שאני כבר הסגרתי אותו בידך, הוא וכל-עמו וארצו, ועשה בו כמו שעשית, בסיחון מלך האמוריים השוכן בחשבון.
אל תירא אותו – ובסיחון לא הוצרך לומר: אל תירא אותו, אלא מתיירא היה משה שלא תעמוד לו זכות ששימש אברהם, שנאמר: ויבא הפליט (בראשית י״ד:י״ג) והוא עוג.
אל תירא אתו DO NOT FEAR HIM – In the case of Sihon, however, it did not feel it necessary to state, "Do not fear him"!? But in the case of Og Moshe feared lest the merit that he (Og) had been of service to Avraham might avail him, as it is said, (Bereshit 14:13: see Rashi thereon), "And the fugitive came", and that was Og (Bereshit Rabbah 42:8; see Rashi on Bemidbar 21:34).
פס׳: ויאמר ה׳ אלי אל תירא אותו – 1מיכן אמרו עוג מלך הבשן משה הרגו:
1. מכאן אמרו עוג וכו׳. מסיפא דקרא כי בידך נתתי אותו:
ויאמר ה׳ אלי אל תירא אותו – כי אצל סיחון הקדים ה׳ לאמר להם שיתגרו בו מלחמה ושינצחוהו, ומה שיצא לקראתם היה ע״י ששלחו מלאכים שנית כנ״ל, אבל בעוג לא בא תחלה שום דבור שילחמו אתו והוא בא לקראתם למלחמה פתאום, לכן א״ל ה׳ אל תירא אותו שזה נעשה מאתי שאמצתי את לבבו שעי״כ בידך נתתי אותו וכו׳ ועשית לו כאשר עשית לסיחון שע״י שיצא מעריו הבצורות תכבוש את הערים בנקל כנ״ל:
אל תירא אותו – ג״ז נתבאר שם שזה היה מוראו של משה באשר המה הסבו מלחמתו בלי הכרח כ״כ.
{כאשר עשית1 – לרשת את ארצו, לא רק להנצל ממנו, אלא גם להתנחל שמה.2}
1. לכאורה מיותר, לאחר שהבטיחו ״כי בידך נתתי אותו וגו׳ ״.
2. כפי שביאר רבינו לעיל (ב,לא).
הכל
(ג) וַיִּתֵּן֩ יְהֹוָ֨היְ־הֹוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ בְּיָדֵ֗נוּ גַּ֛ם אֶת־ע֥וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֖ן וְאֶת־כׇּל־עַמּ֑וֹ וַנַּכֵּ֕הוּ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִֽיד׃
So Hashem our God delivered into our hand Og also, the king of Bashan, and all his people. And we struck him until there was no remnant left of him.
וּמְסַר יְיָ אֱלָהַנָא בִּידַנָא אַף יָת עוֹג מַלְכָּא דְּמַתְנַן וְיָת כָּל עַמֵּיהּ וּמְחֵינָהִי עַד דְּלָא אִשְׁתְּאַר לֵיהּ מְשֵׁיזֵיב.
And the Lord our God delivered Og the king of Mathnan into our hand with all his people, and we smote him until not a remnant of him escaped.
ומסר י״י אלהן בידןא לחודב ית עוג מלכא דבותנין וית כל עמיה וקטלנן יתיה עד די לא אישתיירג ליה שיזבו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בידן״) גם נוסח חילופי: ״בידינן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אישתייר״) גם נוסח חילופי: ״שייר״.
And the Lord our God gave up into our hands Og the king of Mathnan, and all his people; and we smote him till no remnant remained to him.
פַסַלַמַהֻ אַללָּהֻ רַבֻּנַא פִי יַדִנַא וַאִיצַ׳א עֻוְגֻ׳ מַלִכֻּ אַלּבַּתַּ׳נִיתִ וַגַמִיעֻ קַוְמִהִ פַקַתַּלנַאהֻם חַתַּי׳ לַם נֻבּקִ לַהֻ שַׁרִידַא
מיד הסגיר אותו ה׳ אלהינו, בידנו, וגם כן, עוג מלך הבשן וכל-עמו, אזי הרגנו אותו עד אשרלא השארנו לו שריד.
השאיר לו – כל אחדא מישראל, והוא פועל עבר.
א. המלים ״כל אחד״ חסרות בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, והושלמו מכ״י ס״פ I.24 , ברסלאו 53. בכ״י פריס 176, לוצקי 827 רק: ״אחד״.
NONE WAS LEFT TO HIM.1 Each of the Israelites [left none to him].2 Hishir is in the perfect.
1. Hebrew, hishir (he [Israel] left him).
2. Hishir (none was left) is in the singular. Thus our verse literally reads, and we smote him until he left him with no one remaining. Ibn Ezra renders this, and we smote him until each one of the Israelites left him no one standing.
אח״כ ספר ענין מלחמת סיחון ועוג. ואיך נתנם בידם ה׳ בדרך נס. אע״פ שהם לא היו מלומדים במלחמה. וזה שאמר ויתן ה׳ אלהינו בידינו גם את עוג. אע״פ שאנחנו לא היינו ראויים לפי שלא היינו מלומדי מלחמה. וכן שהיינו חלשים ולא היינו אוכלים לחם ושותים יין שהוא מחזיק ידי עושי המלחמה. כאומרו ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. ועם כל זה נתנם ה׳ אלהינו בידינו. וזה שאמר להם משה בסוף בפרשת כי תבא. לחם לא אכלתם ויין לא שתיתם ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון וכו׳ ועוג מלך הבשן. ועכ״ז ויתנהו ה׳ אלהינו בידינו. ולזה כיון בכאן ואמר ויתן ה׳ אלהינו בידינו גם את עוג.
ויתן ה׳ – אמר בידנו, יתבאר על דרך אומרם ז״ל בפרק הרואה (ברכות נד:) דעקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה וכו׳ משה כמה הוה וכו׳ שוור ומחייה בקרסוליה וקטליה ע״כ, והוא אומרו ויתן ה׳ פי׳ על ידי תקיעת ההר בצוארו, ואומר בידנו שהרגו בידו ממש, ואמר לשון רבים כמו (בראשית א׳ כו) נעשה אדם, גם יד משה יד כל ישראל תחשב.
ויתן ה' אלוהינו בידנו, God delivered into our hands, etc. This verse is best explained by reference to Berachot 54 describing Og as uprooting a mountain of 12 kilometers (equal to the size of the encampment of the Jewish people) and trying to throw it onto the camp of the Israelites. God frustrated this plan. Thereupon Moses, who was ten cubits tall, took an axe ten cubits long and threw it at Og, hitting his ankles and killing him. The words ויתן ה' refer to God making the mountain Og had uprooted drop on his own neck, whereas the word בידנו refers to Moses personally having killed Og using his own hands. Although Moses used only a single hand, the Torah describes his acts by referring to "hands," using the plural ending, much as God has been described in Genesis 1,26 as in the plural when He was about to create Adam and said: "let us make a human being, etc." Moses' hand was considered as equivalent to the combined hands of all the Jewish people.
ויתן ה׳ אלהינו בידנו – בדרך פלא:
עד בלתי השאיר לו – מלת השאיר הוא פועל עבר, ובא תחת המקור, וכאילו אמר השאיר בפת״ח הה״א:
הכל
(ד) וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כׇּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־לָקַ֖חְנוּ מֵֽאִתָּ֑ם שִׁשִּׁ֥ים עִיר֙ כׇּל־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃
We took all his cities at that time; there was not a city which we didn't take from them, sixty cities, all the region of Argob, the kingdom of Og in Bashan.
וּכְבַשְׁנָא יָת כָּל קִרְווֹהִי בְּעִדָּנָא הַהוּא לָא הֲוָת קַרְתָּא דְּלָא נְסֵיבְנָא מִנְּהוֹן שִׁתִּין קִרְוִין כָּל בֵּית פֶּלֶךְ טְרָכוֹנָא מַלְכוּתֵיהּ דְּעוֹג בְּמַתְנַן.
And we subdued all his cities at that time, there was not a city which we took not from them, sixty cities, all the region of the territory of the kingdom of Og in Mathnan.
וכבשנן ית כל קורייויא בשעתה ההיא לא הותב קריה די לא נסבנן יתהון מלוות(כ){ה}וןג שיתין קרייןד כל תחום טרכונהה בית מלכותה דעוג ב(כ){ב}ותנין.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״קורייוי״) גם נוסח חילופי: ״קרוי״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קורייוי״) גם נוסח חילופי: ״קורייתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הות״) גם נוסח חילופי: ״הווית״.
ג. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״מלוות(כ){ה}ון״) גם נוסח חילופי: ״מנהון״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מלוות(כ){ה}ון״) גם נוסח חילופי: ״מן לוותהון״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שיתין קריין״) גם נוסח חילופי: ״אשתין קוריין״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״טרכונה״) גם נוסח חילופי: ״אטרגונא״.
וכבשנן ית כל קירווי בעידנא ההיא לא הות קרתא דלא נסיבנא מנהון שיתין קירווין כל תחום פלך טרגונא מלכותא דעוג במתנן.
And we subdued all his cities at that time, there was no city which we took not from them, sixty cities, the whole boundary of Targona,a the kingdom of Og in Mathnan.
a. Trachonitis, from τραχυς, "rough or rocky."
וַפַתַּחנַא גַמִיעַ קֻרַאהֻ פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ לַם תַּבּקַ קַריַתֹ לַם נַאכֻ׳ד׳הַא מִנהֻם מִן דַ׳לִךַּ סִתֻּוןַ קַריַתַּ כֻּלַּ כַ׳טִ אלּמַוְגִ מַמלַכִּתִ עֻוְגַ׳ פִי אלּבַּתַּ׳נִיתִ
וכבשנו את כל קריותיו, באותו הזמן, לא נשארה קריה שלא לקחנו אותה מהם, ובכללן ששים הקריות כל קו הארגב, ממלכת עוג בבשן.
חבל ארגב – כך נקראת שם ההרפכיא,א מתרגמינן: בית פלך טרכונא. 
וראיתי תרגום ירושלמי במגילת אסתר (תרגום שני אסתר א׳:ב׳) קורא פלטין: טרכונין. למדתי: חבל ארגב – הפרכיא של היכל המלך, כלומר: שהמלכות נקראב על שמה. וכן: את הארגוב דמלכים אצל היכל המלך הרגו פקח ל{פקחיה בן} מנחםג (מלכים ב ט״ו:כ״ג-כ״ה).
וראיתי תרגום ירושלמי במגילת אסתר (תרגום שני אסתר א׳:ב׳) קורא פלטין: טרכונין. למדתי: חבל ארגב – הפרכיא של היכל המלך, כלומר: שהמלכות נקראב על שמה. וכן: את הארגוב דמלכים אצל היכל המלך הרגו פקח ל{פקחיה בן} מנחםג (מלכים ב ט״ו:כ״ג-כ״ה).
[חבל ארגב – קונטרָיאה פליידינא. כל המחוז נקרא על שם היכלו של המלך.]ד
א. כן בכ״י לייפציג 1, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34 חסר: ״כך נקראת שם ההרפכיא״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, לונדון 26917: ״נקראת״.
ג. כן לפי הפסוקים שם וכן בכ״י לונדון 26917, פרנקפורט 152, וטיקן 8. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, דפוס רומא רק: ״למנחם״.
ד. ביאור זה מופיע בכ״י לייפציג 1 כתוספת של ר׳ שמעיה מפי רש״י (״ר׳ ת׳ר׳ש׳.״ ).
חבל ארגב [ALL] THE LINE OF ARGOB – We render this in the Targum by בית פלך טרכונא Now I have seen that the Jerusalem Targum of the Scroll of Esther terms a palace טרכונין. I learn from this that חבל ארגב signifies "the province of the Royal Palace", denoting that the province is called after its name (after the name of the palace). Similarly, also the term ארגוב found in the Book of Melakhim (Melakhim II 15:25) where the meaning is that Pekah the son of Remaliah slew Pekahia the son of Menahem near the king's palace (את ארגוב), I learn that thus (after the palace) was the province named.
{See Hebrew text.}
פס׳: ונלכד את כל עריו – כל חבל ארגוב 1הם פלטין שלו:
1. הם פלטין שלו. וכן הוא בתרגום שתרגם תרכונה. ובתרגום ירושלמי במגילת אסתר קורא לפלטין תרכונה:
ארגב ARGOV: should be understood according to the context.1
1. In other words, “Argov” is a place name. No further explanation is required.
Rashbam’s comment is pointedly disagreeing with Rashi’s. According to Rashi, “the district of Argov” means the district of the king’s palace. Rashi “proves” that Argov means “king’s palace” by citing the Targum, which translates the word ארגב as טרכונא. Rashi claims that he knows that the Aramaic word טרכונא means “the king’s palace,” citing the Targum Sheni to Esth 1:3, where it describes King Solomon as having his guests recline בגו טרכונא בבית מלכותיה, “in the royal palace of his kingdom” (B. Grossfeld, The Two Targums of Esther [Edinburgh, 1991], p. 114). So also Rashi ad 2 Kgs 15:25. Rashbam instead writes that a word like Argov should be interpreted according to the context, and not on the basis of an alleged similarity between two different Aramaic texts from two very different provenances.
Rashbam is correct that neither the word Argov in the text nor טרכונא in Onq. means “king’s palace.” As Drazin writes here (p. 78), Trachonitis is “a place name in N.E. Israel mentioned by this name in Josephus’ Wars of the Jews.” See also B. Grossfeld, The Targum Onqelos to Deuteronomy (Edinburgh, 1988), p. 25, note 2. See also the criticism of Rashi in J. Levy, Chaldäisches Wörterbuch über die Targumim volume 1 (Leipzig, 1867), p. 320. See Hoffmann and Weinfeld (Anchor, p. 180) who both dispute Onq.’s identification of Argov with Trachonitis, but who still see Argov as a place name.
Rashbam’s comment that the context is the determining factor appears often in his Torah commentary (eight times in this precise formulation, פתרונו לפי עניינו). The phrase never appears in Rashi’s Torah commentary, although it does appear often in Rashi’s commentaries to other biblical books, books that he may have commented upon later in his life. See note 21 on pages 103-104 of my Leviticus-Numbers volume.
Rashbam’s comment is pointedly disagreeing with Rashi’s. According to Rashi, “the district of Argov” means the district of the king’s palace. Rashi “proves” that Argov means “king’s palace” by citing the Targum, which translates the word ארגב as טרכונא. Rashi claims that he knows that the Aramaic word טרכונא means “the king’s palace,” citing the Targum Sheni to Esth 1:3, where it describes King Solomon as having his guests recline בגו טרכונא בבית מלכותיה, “in the royal palace of his kingdom” (B. Grossfeld, The Two Targums of Esther [Edinburgh, 1991], p. 114). So also Rashi ad 2 Kgs 15:25. Rashbam instead writes that a word like Argov should be interpreted according to the context, and not on the basis of an alleged similarity between two different Aramaic texts from two very different provenances.
Rashbam is correct that neither the word Argov in the text nor טרכונא in Onq. means “king’s palace.” As Drazin writes here (p. 78), Trachonitis is “a place name in N.E. Israel mentioned by this name in Josephus’ Wars of the Jews.” See also B. Grossfeld, The Targum Onqelos to Deuteronomy (Edinburgh, 1988), p. 25, note 2. See also the criticism of Rashi in J. Levy, Chaldäisches Wörterbuch über die Targumim volume 1 (Leipzig, 1867), p. 320. See Hoffmann and Weinfeld (Anchor, p. 180) who both dispute Onq.’s identification of Argov with Trachonitis, but who still see Argov as a place name.
Rashbam’s comment that the context is the determining factor appears often in his Torah commentary (eight times in this precise formulation, פתרונו לפי עניינו). The phrase never appears in Rashi’s Torah commentary, although it does appear often in Rashi’s commentaries to other biblical books, books that he may have commented upon later in his life. See note 21 on pages 103-104 of my Leviticus-Numbers volume.
חבל ארגוב – דברי המתרגם ארמית (אונקלוס דברים ג׳:ד׳) ידועים.
ויש אומרים: הוא שם אדם, היה בחלקו מן ירושת אביו זה החבל.
ויש אומרים: כי האל״ף נוסף, והוא מן: ורגבים ידובקו (איוב ל״ח:ל״ח), [רגבי נחל (איוב כ״א:ל״ג)],א בדרך רחוקה.
א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
THE REGION OF ARGOB. The words of the Aramaic translator1 are known.2 Some say that Argob is the name of a person who possessed this region as an inheritance from his father. Some go far afield and say that the alef of Argob is superfluous and that Argob is related to the word regavim (clods) in And the clods cleave fast together (Job 38:38).3
1. Onkelos.
2. Onkelos renders chevel as tarchona, i.e., Trachonites. Trachonites is a district on the Golan heights.
3. They render chevel Argob as the district of clods.
כל חבל ארגוב – שם האפרכיא. ויש מפרשים שהוא שם אדם שירש מאביו זה החבל. ואונקלוס תרגם בית פלך טרכונא, ופירוש בתי פלטין.
כל חבל ארגוב, "the whole district of Argov;" according to Rashi the word refers to "a province;" other commentators believe that Argov is the name of an individual who used to own this strip of land, having inherited it, and that it had been measured with a rope to determine its boundaries, hence the word חבל ארגוב. Onkelos translates it as בית פלך טרכונא, "the resi-dence in a district by that name, i.e. a famous palace." Our verse then would refer to the province in which the palace was situated.
(ד-יז) התועלת השבע עשרה הוא להודיע מה שהרחיב בזה המקום זכרון מלחמת סיחון עם רוב גבורתם ועוצם חוזק הערים היו יושבים בהם לפרסם עצם הפלא שעשה השם יתעלה להם בזה עם שזכירת כל אלה הפרטים בהם יהיו בו תועלת להוסיף אמות בזה הספור כמו שזכרנו פעמים רבות והנה המשיך לזה זכירת נתינת הארץ אשר מעבר לירדן לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי לפי שהוצרך להזכיר עם זה הדבר הנפלא שהיה עוד במלחמות ההם והוא שיאיר בן מנשה אשר לא היו בניו עם רב לקחו את כל חבל ארגוב עד שסדר דברים היה נותן זה כי הוצרך להזהיר כל ישראל שלא ייראו הגוים ההם אשר ילכו להלחם עמם מפני שראו שעשה השם יתעלה לשני מלכי האמורי. ולזה היה הסדר נותן שיבאר תחלה כי הראובני והגדי וחצי שבט המנשי נקשרו עם ישראל ללכת עמם להלחם את הגוים ההם.
למדתי חבל ארגב הפרכיא כו׳. כלומר מתוך תרגום ירושלמי למדתי הואיל וקורין לפלטין טרכונין ש״מ דארגוב ג״כ לשון טרכונין, כלומר הפרכיא, דהיינו היכל המלך:
כלומר שהמלכות נקראת על שמה כו׳. דהיינו עיר חשובה:
I learned from this that, etc. I.e., from Targum Yerushalmi I learned that a palace is called טרכונין, and then we can learn from this that ארגוב also means a palace. The term הפרכיא, in other words, means the Royal Palace.
In other words the empire is called after its name. I.e., an important city.
את כל עריו – אעפ״י שהיו הרבה במספר כמו שכתוב ששים עיר, ואעפ״י שהיו חזקות מאד כמ״ש חומה גבוהה דלתים ובריח, עכ״ז לכדנום בעת ההיא כלומר בזמן מעט:
כל חבל ארגב – כל מחוז ארגוב:
חבל ארגוב – לפי התרגומים ארגוב היא טרכונא, נראה שהם פירשו ארגוב לשון ארץ גזירה מלאת אבנים, ועל כן זיהו אותה עם טרכוניטיס (מיוונית ״טרכון״). אבל הרי זאת (לדיה של היום) נמצאת יותר מדאי צפונית־מזרחית (ויצשטיין, חור. 83). אין לקבוע כיום בדיוק את המקום. יש מזהים אותה עם ״ארגה״ (אבסביוס: או נומסט. ערך ארגוב); או עם ״רגבה״, (קדמוניות יוסף בן מתתי׳ יג, ט״ו:ה׳).
הכל
(ה) כׇּל־אֵ֜לֶּה עָרִ֧ים בְּצֻרֹ֛תא חוֹמָ֥ה גְבֹהָ֖ה דְּלָתַ֣יִם וּבְרִ֑יחַ לְבַ֛ד מֵעָרֵ֥י הַפְּרָזִ֖י הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃
All these were cities fortified with high walls, gates, and bars, besides a great many unwalled towns.
כָּל אִלֵּין קִרְוִין כְּרִיכָן מַקְּפָן שׁוּר רָם דִּילְהוֹן דַּשִּׁין וְעָבְרִין בָּר מִקִּרְוֵי פַצְחַיָּא דְּסַגִּיאָן לַחְדָּא.
All those strong cities were fortified with gates and bars, beside unwalled towns very many.
כל אלין קרייןא תלילן מקיפןב שורין רמין תרעין ונגרין לבר מן קוריג מבדרתה סגיןד להדה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין קריין״) גם נוסח חילופי: ״אליין קוריין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מקיפן״) גם נוסח חילופי: ״מקפין״.
ג. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין: ״קרוי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קורי מבדרתה סגין״) גם נוסח חילופי: ״קורייתה דפריזאי סגי״.
All these cities were fortified, surrounded with high walls, shut up with gates and bars; besides open towns very many.
All these cities were fortified, surrounded with high walls, with gates and bars.
כֻּלֻּ הַדִ׳הִ קֻרִי׳ חַצִינתֵ מֻחַדַּקַתֹ בִּסֻורֵ שַׁאמִכֵ׳ וַמַצַארִעַ וַנֻגּוּרֵ סִוַי׳ קֻרַי׳ אלּאַרבַּאטִ פַהִי כַּתִ׳ירַתֹ גִדַּא
כל הללו, קריות מבצרות מקפות בחומה המתנשאת לגבה, ופתחים סגורים בדלתות עם נגרי נעילה, מלבד קריות ההאחזיות שהן רבות מאד.
מערי הפרזי [BESIDES] UNWALLED CITIES – unconfined and open, i.e. without a wall. Similar is, "As open spaces (פרזות) shall Jerusalem be inhabited" (Zekharyah 2:8).
לבד מערי הפרזי, "apart from the 'open' cities;" the ones scattered throughout the countryside, not protected by a wall. The word occurs in connection with Jerusalem in Zecharyah 2,8 where the prophet suggests that in the future Jerusalem will not need a wall around it to protect it against invaders.
חומה גבהה דלתים ובריח – כמו בחומה גבוהה ובדלתים ובריח:
מערי הפרזי – כמו הפרזות, כלומר ערים פתוחות שאין להם חומה ולא מבצר:
בצרת – עיין פירוש, בראשית יא, ו.
לבד מערי הפרזי – ״פרז״ קרוב ל״ברז״: לחדור פנימה, לקדוח חור; ומכאן ״ברזל״, ובארמית ״ברזא״: החור שבצד החבית המשמש כפתח. ״פרז״ קרוב גם ל״פרס״: לשבור ולחתוך; ״פרץ״: לשבור ולהיכנס, להבקיע, ולפיכך גם: להתפזר למרחוק, להתרחב ללא גבולות; ״פרשׂ״: להתפשט; לפרק (עיין זכריה ב, י; תהילים סח, טו).
ערים שאין להן חומה קרויות ״ערי הפרזי״, משום שהן פתוחות וקל לפלוש ולהיכנס לתוכן, או משום שהבתים שם פזורים במרחק זה מזה ואינם צמודים. מבחינה זו, ״פרזי״ הוא גם ההפך מ״קריה״, שבתיה צמודים באופן הדוק (השווה פירוש לעיל ב, לו).
כל אלה – כל ששים ערים אלה.
חומה גבוהה – משה רבינו מתאר עוד הפעם לפני העם את גודל הנצחון הזה ונפלאותיו של הקדוש ברוך הוא, כדי שיצאו למלחמה העתידה ללא חת, ראה הלאה פסוק כ״א והלאה.
לבד – מתייחס אל ונלכוד (פסוק ד׳); כלומר לכדנו את ששים ערי המבצר, ומלבד אלה עוד הרבה ערים פרוזות.
פרזי – משורש פרז (קרוב ל״פרש״ שמשמעו להתפשט), משמעו המישור, השוה ערבית فرذ.
מישור – בניגוד למבצרים שהיו על ההרים הגבוהים, נקרא שטח המישור ״פרז״; פרזי הוא יושב המישור, ערי הפרזי הם הערים של יושבי המישור, ערי אכרים.
הכל
(ו) וַנַּחֲרֵ֣ם אוֹתָ֔ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ינוּ לְסִיחֹ֖ן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן הַחֲרֵם֙ כׇּל־עִ֣יר מְתִ֔ם הַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף׃
We utterly destroyed them, as we did to Sihon king of Heshbon, utterly destroying every city, the men, the women, and the little ones.
וְגַּמַּרְנָא יָתְהוֹן כְּמָא דַּעֲבַדְנָא לְסִיחוֹן מַלְכָּא דְּחֶשְׁבּוֹן גַּמַּרְנָא כָּל קִרְוַיָּא גּוּבְרַיָּא נְשַׁיָּא וְטַפְלָא.
But we consumed them as we did Sihon king of Heshbon: we destroyed in all the cities the men, women, and children;
ושיצינן יתהוןא היך מה די עבדנן לסיחון מלכא דחשבון שיצינן כל קוריב תלי(ת){ל}תה ונשיהג וטפלייה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתהון״) גם נוסח חילופי: ״יתיה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קורי״) גם נוסח חילופי: ״קרוי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קורי תלי(ת){ל}תה ונשיה״) גם נוסח חילופי: ״קורייתה משזבה נש׳ ״.
And we utterly destroyed their cities: as we did to Sihon king of Heshbon, so destroyed we with every city the men, women, and children.
וַכַּמַא צַנַענַא בִּסִיחֻוןַ מַלִכֻּ חִשׁבּוּןַ וַאַתּלַפנַא מִן כֻּלִּ קֻרַאהֻ אַלרַּהטַ וַאלנִּסַאאַ וַאלּאטפַאלַ
החרם – This has a present frequentative meaning: going on and destroying (see Rashi on Bemidbar 25:17).
החרם כל עיר מתים – אני בוחר בפירוש שיהיה עיר מתים כמו מתי עיר (עיין במשתדל) ע״ד תולעת שני במקום שני תולעת, עשינו חרם הערים אבל לא שללן, שרפנו בתיהן והרגנו יושביהן, גם הנשים והטף לא לקחנום לנו לעבדים, אבל הבהמה והשלל בזונו לנו; ובמכתביו החדשים פירש שד״ל מתים להוראת גבורים, א״כ עיר מתים, עיר גיבורים, ואולי קרה לשם מתים שנתנו לו (כמו לשם רפאים, עיין מה שכתבתי למעלה ב׳:י׳) הוראת גבורה, אף על פי שזה בשוא וזה בצירי.
החרם כל עיר מתם. לולי יגורתי מהספק הכרוך בעקבות חקירת המלה הזאת הקשה, אמרתי שמתם (מענין גברים) הוא כמו מתים אנשים שמתו, והרי זה כמו שיאמרו בלשונותינו Mortale והובדלה בנקודותיה, להבדיל בין מתים ממש למתים אנשים, ובאתי לכלל מדה זו כשראיתי שרוב תשמישי המלה הזאת (אם לא כלם) בכתבי הקדש הוא לענין מיתה או גנאי, וכן ראוי להיות שיזכירו בני אדם בכגון זה השם כשירצו לרמוז לשפלותם או למיתתם, כמו שישתמשו בלשונותינו במליצת MORTEL — וזהו שמצינו כאן ונחרם את כל עיר מתם כלומר כל מקום שימצא שם בני אדם הראוים להמית, לכוונה עצמה שאמר באופן אחר לא היתה קריה אשר שגבה ממנו, וכן מעיר מתים ינאקו (איוב כ״ב י״ב) מתיך בחרב יפולו (ישעיה ג׳ כ״ו) מתי רעב (שם ה׳ י״ג), וכן כ״מ שרצה לרמוז לאנשים מעטים במספר יאמר מתי מספר, מתי מעט, וכן בלשון גנאי בדיך מתים יחרישו כלומר שקרך ישתיקו האנשים המעותדים למיתה, לא כן האל הקיים לנצח, וכן לגנאי מתי שוא, מתי און, וכן כשאמר אל תיראי תולעת יעקב הוסיף מתי ישראל, והרי זו ראיה כי לשון מתי יש במשמעו לשון שפלות שהרי בא אחר תולעת ובצדו, וכלומר הגם שאתם עלולים למיתה מיד אומות אחרות. — ומצינו בלשון הקדש שישתמש במליצה דומה לזו להורות על הענין עצמו כמו בני תמותה, בני חלוף, ותחת בני תמותה אמרו בדרך קצרה יותר, מתים, הולכים למות, כמו כלנו מתים.
הכל
(ז) וְכׇל־הַבְּהֵמָ֛ה וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים בַּזּ֥וֹנוּ לָֽנוּ׃
But all the livestock and the spoil of the cities, we plundered for ourselves.
but all the cattle and the spoil of the cities were a prey to us.
וכל בעירה (ועתידהון){ועדיתיהון} וקורייתה בזזן לןא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לן״) גם נוסח חילופי: ״לנא״.
But all the cattle, and the prey of the cities, we made a spoil for ourselves.
בזונו לנו – ולמעלה אומר בזזנו שהיתה הביזה חביבה ביניהם ולבסוף בזזו כ״כ שנתבזה בעיניהם לכך אומר בזונו וע״כ כאן כתיב וכל הבהמה ולמעלה אין כתיב כל:
בזונו לנו, "we looted for ourselves." In 2,35 the mode of the verb used for the same word "looting" is בזזנו. Why the difference? Our ages say that in chapter 2 the loot was universally acclaimed as something very welcome. Here, the Torah wanted to convey that the people already related with disdain, בוז, to the loot. This is also why here the Torah adds the words וכל הבהמה, an expression not found in
הכל
(ח) וַנִּקַּ֞ח בָּעֵ֤ת הַהִוא֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ מִיַּ֗ד שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִנַּ֥חַל אַרְנֹ֖ן עַד־הַ֥ר חֶרְמֽוֹן׃
We took the land at that time out of the hand of the two kings of the Amorites who were beyond the Jordan, from the valley of the Arnon to Mount Hermon.
וּנְסֵיבְנָא בְּעִדָּנָא הַהוּא יָת אַרְעָא מִיַּד תְּרֵין מַלְכֵי אֱמוֹרָאָה דִּבְעִבְרָא דְּיַרְדְּנָא מִנַּחְלָא דְּאַרְנוֹן עַד טוּרָא דְּחֶרְמוֹן.
And we took at that time from the hand of the two kings of the Amoraah, the country on this side of Jordana, from the river of Arnon to the mountain of Hermon.
ונסבנן בשעתה ההיא ית ארעא מן [יד]א תריןב מלכיהון דאמוריי די בעבר ירדנה מן נחלה דארנונה עד טור תלגה.
א. כך נוסף בין השיטין בכ״י ניאופיטי 1.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״[יד] תרין״) גם נוסח חילופי: ״ידיהון דת׳ ״.
And at that time we took from the power of the two kings of the Amorites the land beyond the Jordan, from the streams of Arnona unto Mount Hermon.
פַחַצַלַ לַנַא פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ בַּלַדֻ מַלִכַּי אַלּאַמֻורִיִּין אַללַדַ׳יְןִ פִי הַדַ׳א גַּאנִבִּ אלּאַרדֻןִ מִן וַאדִי אַרנֻוןַ אִלַי׳ גַבַּלִ חִרמֻוןַ
אזי לקחנו, באותו, הזמן את ארץ שני מלכי האמוריים, אשר הם בצד1 הזה של הירדן, מן נחל ארנון עד הר חרמון.
1. (המזרחי)
מיד – means, FROM THE CONTROL OF.
ונקח בעת הַהִוא: ההוא כתי׳ בוי״ו וקרי בחירק, וכן בעת הַהִוא שבסמוך1, כמ״ש2 למעלה. [הַהִוא].
1. שבסמוך: להלן פס׳ יב.
2. כמ״ש: מ״ש דב׳ א יח (׳בעת הַהִוא׳).
(ח-י) ונקח בעת ההוא – ר״ל שהגם שישראל הוזהרו שלא לכבוש ח״ל קודם לא״י, ואמר בספרי (פ׳ עקב) שלכן אין לארצות סוריא שכבש דוד דין א״י מפני שכבשם קודם שנכבשה כל א״י, וכמ״ש הרמב״ם (בפ״א מה׳ תרומות), בכ״ז לקחנו בעת ההיא דוקא הגם שהיה קודם כבוש א״י את הארץ מיד שני מלכי האמורי להיות לה קדושת א״י כי היה עפ״י הדבור, ובאר שהיה מנחל ארנון עד הר חרמון שנכלל בזה כל ערי המישור וכל הגלעד וזה היה משל סיחון, וכל הבשן עד סלכה היו ערי ממלכת עוג, ומ״ש צידנים יקראו לחרמון שרין, ר״ל שהר חרמון נחלק לשני חלקים [א׳] נקרא שריון וא׳ נקרא שניר וצידונים היו חושבים ששריון הוא העיקר והאמורי היו חושבים ששניר הוא העיקר וכן תראה שאמר מראש שניר וחרמון שזה למי שסובר שסתם חרמון הוא שריון, ועז״א על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים שהיו שני חרמון ומשמיענו שמ״ש עד הר חרמון היינו שני חלקי ההר בין הנקרא שריון בין חלק הנקרא שניר:
עד הר חרמון – וסתם עד ועד בכלל כדאי׳ בערכין (י״ח ב׳)1, ע״כ מפרש המקרא2 חשיבות הר חרמון תחלת נחלת ישראל בעה״י מצד צפון3.
1. ז״ל הגמרא: לימא מתניתין דלא כרבי, דאי כרבי האמר ״עד״ ועד בכלל, דתניא, ״מיום הראשון עד יום השביעי״ (שמות יב,טו), יכול ״ראשון״ ולא ראשון בכלל, ״שביעי״ ולא שביעי בכלל, כענין שנאמר (ויקרא יג,יב) ״מראשו ועד רגליו״, ״ראשו״ – ולא ראשו בכלל, ״ועד רגליו״ – ולא רגליו בכלל, ת״ל (שם שם,יח) ״עד יום האחד ועשרים לחודש בערב״. רבי אומר, אינו צריך, ״ראשון״ – וראשון בכלל, ״שביעי״ – ושביעי בכלל.
2. בפסוק הבא.
3. כלומר, הקצה הצפוני של נחלת ישראל בעבר הירדן.
חרמון – מלשון חרם, הר מכוסה שלג ולא יעלה בו כל עשב, ועל כן יקראו לו ג״כ שֹריון שהוא לבוש שלג כשׁריון (בזמן קדמון לא היתה כי אם שי״ן אחת הימנית); והאמורי יקראו לו שניר, אולי מכוסה שלג (Schneer בלשון אשכנז) כדברי רש״י, אבל לא בשפת כנען כי שפת הכנענים היתה לשון הקודש, ואברהם בנעוריו דבר לשון ארמי כמו לבן בן בתואל בן נחור, או כשדי כמו שהיו מדברים באור כשדים, ול׳ ארמי למדוה נחור וצאצאיו בהיותם בחרן, אבל רוב שמות ערי כנען והריה ונהרותיה יש להם שורש והוראה בלשון הקודש, וכן בישעיה (י״ט:י״ח) קורא ללשון הקודש שפת כנען, וגם שפת בני מואב ועמון היתה קרובה ללשון הקודש, ושמות ארצות וערי ומלכי העמים האלה (חנון, נחש, בלק, צפור, רבה, חשבון, ער, קיר חרשת, ארנון וזולתם) יורו עליה, רק היתה משונה במקצת משפטיה ותבנית תיבותיה (פרשדונה, מסדרונה, שופטים ג׳:כ״ב-כ״ג) ממשפטי תבנית לשון הקודש, ומקצת ערי האמורי אין לשרש שמן הוראה ידועה בלשון הקודש, אולי לאמורי היתה שפה מורכבת משפת כנען ומלשונות אחרות, על כן קראו לחרמון בשם זר.
לפני הסיפור על חלוקת הארץ שבעבר הירדן, נזכר בדיוק היקף השטח שנכבש אז.
בעבר הירדן – כמו בפסוק א׳:א׳ (מבואר למעלה).
מנחל ארנון – ב׳:ל״ו.
עד הר חרמון – כאן יש להוסיף לשטח הנזכר למעלה בפסוק ד, עוד גולן (דברים ד׳:מ״ג), שהשתרע עד החרמון. כיון שהשם חרמון לא היה ידוע לבני ישראל בעת ההיא, וקראו את ההרים הבלתי ידועים להם סתם ״שיאון״ (מקום מנושא ומרומם) (דברים ד׳:מ״ח), על כן היה צורך להזכיר במאמר מוסגר את שמותיו השונים של חרמון.
הכל
(ט) צִידֹנִ֛ים יִקְרְא֥וּ לְחֶרְמ֖וֹן שִׂרְיֹ֑ן וְהָ֣אֱמֹרִ֔י יִקְרְאוּ־ל֖וֹ שְׂנִֽיר׃
The Sidonians call Hermon Sirion, and the Amorites call it Senir.
The Zidonaee call Hermon Sirion, but the Amoraee call it the Mount of Snow.a
a. Tor Talega.
צידונייא הוון קריין לטור תלגה טורא דמסרי פירוי ואמוריי הווןב קריין יתיהג שניר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״צידוניי״) גם נוסח חילופי: ״ציידנאי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״טורא דמסרי פירוי ואמוריי הוון״) גם נוסח חילופי: ״סיריון ואימוראי י״י״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתיה״) גם נוסח חילופי: ״לה״.
צידנאי הוון קרן לחרמון טוורא דמסרי פירוי ואימוראי קרן ליה טוור תלגא דלא פסיק מיניה תלגא לא בקייטא ולא בסתווא.
The Sidonaee call Hermon the fruit-producing Mount,a but the Amoraee call it the Snowy Mountain,b because the snow never ceases from it either in summer or winter.
a. Or, "the mount whose productions are fruits."
b. Tor Talga. So the present Arab name, Jebel Thelj.
The Sidonaee call Hermon the fruit-producing land, but the Amoraee call it the land which multiplies the fruits of the tree.
צידונים יקראו לחרמון שריון – וכי מה היה צורך למשה לכתוב זה הפסוק, ולמה עשה כן, להודיע שבחה של ארץ ישראל, 1שכל המלכיות היו רוצים להיות להם חלק בארץ, שהרי חרמון היה הר, והיו ארבע מלכיות מושלות בו, וכל אחת ואחת שמה לו שם בפני עצמו, ואלו הן חרמון שריון שניר שיאון, ולמה נקרא שמו שניר, שהוא הר השלג, כי לעולם ימצא בו השלג, 2ובלשון כנען אומר לשלג שנר.
1. שכל המלכיות היו רוצים להיות להם חלק בארץ כו׳ והיו ארבע מלכיות מושלות בו. עיין ספרי עקב פיסקא ל״ז, ורש״י על התורה, וסנהדרין דף ס׳ ע״ב עיין שם.
2. ובלשון כנען אומר לשלג שנר. וכן הביא רש״י שניר הוא שלג בלשון אשכנז ובלשון כנען ועיין בזכור לאברהם בסופו בלקוטים דף קפ״ד ע״א ובמבוא לספר הערוך השלם צד ז׳ ונכבדות מדובר בו מאת ידידי החוקר הגודל מהר״א ד״ר הרכבי.
אשר הצידונים מכנים אותו בשם שריון,1 והאמוריים מכנים אותו בשם שניר.2
1. (כמו במזמור תהילים כט ׳לבנון ושריון כמו בן ראמים׳)
2. (זהו נכתב להודיע להעם שם המקום בלשונות שתי האומות הקרובות אליו, מפני שהוא מקרא בשם חרמון בעברית, אך לא נודע אלא בשמו הגלוי להקדמונים והם השמות המפורסמים לשתי האומות, צידונים ואמורי. מרבי סעדיה גאון בספר האגרון דף קע״ו.)
צדנים יקראו לחרמון וגומ׳ – ובמקום אחר הוא אומר: עד הר שיאון הוא חרמון (דברים ד׳:מ״ח), הרי לו ארבע שמות. למה הוצרכו ליכתב? להגיד שבח של ארץ ישראל, שהיו ארבע מלכיות מתפארות בכך, זו אומרת: על שמי יקרא, וזו אומרת: על שמי יקרא.
שניר – הוא שםא שלג בלשון אשכנז ובלשון כנען.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״שם״.
צידנים יקראו לחרמון וגו' THE SIDONIANS CALL HERMON SIRION – But in another passage it states, "Even unto Mount Sion which is Hermon" (Devarim 4:48). So you see it had four names. And why had they all to be written in Scripture? To tell the praise of the land of Israel: that there were four kingdoms (kings) priding themselves in this – one saying, "After me shall it be named", and another saying, "After me shall it be named" (Sifre Devarim 3:9; cf. Chulin 60b).
שניר SHENIR – This signifies "snow" in the German language (Schnee) and in the Canaanite (Slav) language (Snih).
פס׳: צידונים יקראו לחרמון שריון – 1וכתיב (דברים ד׳:מ״ח) עד הר שיאון הוא חרמון. מלמד שהיו 2ארבעה מלכים מתכתשין עליו זה יאמר על שמי יקרא וזה יאמר על שמי יקרא. ללמדך שארץ ישראל היתה חביבה על האומות ביותר:
1. צידונים יקראו לחרמון שריון. והאמורי יקראו לו שני״ר וכתיב שיאון וחרמון הרי ארבעה שמות:
2. ארבעה מלכים. וזה ד׳ שמות הם שמות המלכים שרצו כאו״א שיקראו על שמו:
צידונים יקראו – כלומר כשתבוא לצידון, ותשמע שהם יקראו לו שריון,א
וגם האמורי יקראו לו שניר – אל תתמה שהם הפכו לו השם, אבל חרמון שמו.
א. בכ״י ברלין 121: שירון.
צידונים יקראו לחרמון שריון – ובמקום אחר הוא אומר: עד הר שיאון הוא חרמון (דברים ד׳:מ״ח), הרי אלוא ארבע שמות, להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבע מלכויות מתפארות בכך, זה אומר: על שמי יקרא, וזה אומר: על שמי יקרא. לשון רבינו שלמה מדברי אגדה (ספרי דברים י״א:י׳).
ויתכן שיהיה השבח הזה כך, אבל עיקר הכתוב לומר כי צידונים, בני בכור כנען, יקראו לחרמון שריון בהיותו בידם מלפנים, והאמורי היושב בה עכשיו, אשר מהם ילכדו אותו ישראל, יקראו לו שניר, והוא שלג בלשון כנען, כמו שרבינו שלמה מעיד עליו, וכן תירגם אנקלוס. ובעבור שהוא הר השלג, ומפני הקרירות יהיה חרם, יקרא חרמון, והוא לו שם כנוי, ואולי גם שריון בלשון צידונים שם שיורה על כך, ושם ההר שיאון.
[והכתוב שאמר: מראש שניר וחרמון (שיר השירים ד׳:ח׳) יקראנו בשני כנויין, מראש השלג והחרם, או, טעמו: מראש שניר, ומכל ההר. וכן מה שאמר בדברי הימים: ובני חצי שבט מנשה ישבו בארץ מבשן עד בעל חרמון ושניר והר חרמון המה רבו (דברי הימים א ה׳:כ״ג), גם כן פירושו: ושניר וכל ההר, שהוא הר חרמון. אבל בעל חרמון (דברי הימים א ה׳:כ״ג) – עיר או מגדל קראו לו בעל, או שהיה שם נעבד אחד מן הבעלים.
ויתכן שאחרי היות ישראל בארץ, הוחלפו השמות קצת, והיה ההר ההוא גדול, וקראו לו לחלק הגבוה אשר בראשו: שניר, ולחלק השני: חרמון. או, הם הרים אחרים קראו להם כן אחר התורה, ורבים הם, וכן: וחרמונים מהר מצער (תהלים מ״ב:ז׳).]ב
א. כן בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222: ״לו״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
HERMON, THE SIDONIANS CALL SIRION, [AND THE AMORITES CALL IT SENIR]. "But in another place Scripture states, even unto Mount Sion which is Hermon.1 Thus you see that the mountain has four names [Hermon, Sirion, Senir and Sion. Scripture's reference to this multiplicity of names is] to tell the praise of the Land of Israel because there were four kingdoms priding themselves in this; this one saying 'After me shall it be called,' and another saying, 'After me shall it be called.'" This is Rashi's language from the words of Agadah.2
It is indeed possible that this praise [that four nations were vying for this mountain] is correct but the main purport of the verse is to state that the Sidonians, children of Canaan's firstborn,3 called Mount Hermon "Sirion" when it was formerly in their possession; and the Amorites, who now dwelled there and from whom Israel was to capture it, called it "Senir." [Senir] is a Canaanite word for "snow," as Rashi testified about it, and as Onkelos also rendered it, ["mountain of snow"]. And because it is a mountain of snow, also on account of its frigid temperature causing it to be bleak [and unapproachable], it is called Hermon [from the word cherem — "banned"], this being a surname of the mountain. Perhaps the name "Sirion" in the Sidonian language indicates this characteristic while the real name of the mountain [as mentioned by the Torah further on]4 is Sion. The verse stating, from the top of Senir and Hermon5 [which would seem to indicate that these were two separate mountains], really refers to two surnames of the [same] mountain and thus means "from the top of the snow and the bleakness," or it may mean "from the top of Senir and from the whole mountain." Similarly, that which is stated in the Book of Chronicles, And the children of the half-tribe of Menasheh dwelt in the land, from Bashan unto Baal-hermon and Senir and Mount Hermon where they increased6 also means "and Senir and the whole mountain which is Mount Hermon." Baal-hermon, however, was a city or a tower which they called "Baal," or perhaps it was the name of one of the Baal-idols that was worshipped there.
It is possible that after Israel was in the Land, names of places were somewhat changed; this mountain was large — and they called the highest part of its summit Senir, and the second part thereof they called Hermon. Or they7 may be other mountains which people after the [period of the] Torah called by these names [Senir, Hermon — and they really represent two separate mountains, but the names mentioned in the Torah indicate different names of but one mountain, as explained above]. There are many cases like this. So also, and the Hermons from the hill Mizar8 [would indicate that there were other mountains by the name of Hermon, for otherwise we have no explanation why they called "the Hermons," in the plural].
It is indeed possible that this praise [that four nations were vying for this mountain] is correct but the main purport of the verse is to state that the Sidonians, children of Canaan's firstborn,3 called Mount Hermon "Sirion" when it was formerly in their possession; and the Amorites, who now dwelled there and from whom Israel was to capture it, called it "Senir." [Senir] is a Canaanite word for "snow," as Rashi testified about it, and as Onkelos also rendered it, ["mountain of snow"]. And because it is a mountain of snow, also on account of its frigid temperature causing it to be bleak [and unapproachable], it is called Hermon [from the word cherem — "banned"], this being a surname of the mountain. Perhaps the name "Sirion" in the Sidonian language indicates this characteristic while the real name of the mountain [as mentioned by the Torah further on]4 is Sion. The verse stating, from the top of Senir and Hermon5 [which would seem to indicate that these were two separate mountains], really refers to two surnames of the [same] mountain and thus means "from the top of the snow and the bleakness," or it may mean "from the top of Senir and from the whole mountain." Similarly, that which is stated in the Book of Chronicles, And the children of the half-tribe of Menasheh dwelt in the land, from Bashan unto Baal-hermon and Senir and Mount Hermon where they increased6 also means "and Senir and the whole mountain which is Mount Hermon." Baal-hermon, however, was a city or a tower which they called "Baal," or perhaps it was the name of one of the Baal-idols that was worshipped there.
It is possible that after Israel was in the Land, names of places were somewhat changed; this mountain was large — and they called the highest part of its summit Senir, and the second part thereof they called Hermon. Or they7 may be other mountains which people after the [period of the] Torah called by these names [Senir, Hermon — and they really represent two separate mountains, but the names mentioned in the Torah indicate different names of but one mountain, as explained above]. There are many cases like this. So also, and the Hermons from the hill Mizar8 [would indicate that there were other mountains by the name of Hermon, for otherwise we have no explanation why they called "the Hermons," in the plural].
1. Further, 4:48.
2. Chullin 60b.
3. Genesis 10:15.
4. Further, 4:48.
5. Song of Songs 4:8.
6. I Chronicles 5:23.
7. I.e., the mountains mentioned in the above-quoted verses from the Song of Songs and the Book of Chronicles.
8. Psalms 42:7.
צידונים יקראו לחרמון שריון והאמרי יקראו לו שניר – הרי שלש שמות, וכתיב (דברים ד׳:מ״ח) ועד הר שיאון הוא חרמון, הרי שנקראו לו ארבעה שמות, חרמון, שריון, שניר, שיאון. ולמה הוצרכו ליכתב, להגיד שבחה של א״י שכל אחד ואחד ממלכי האומות היה קורא שם מקומו בשם א״י, כזו שארבע מלכיות מתפארין בה, זה אומר על שמי נקראת וזה אומר על שמי נקראת.
צידונים יקראו לחרמון שריון והאמרי יקראו לו שניר, "The people of Tzidon would call Mount Hermon Siryon, whereas the Emorite would refer to it as Senir." We find here three separate names seeing that in Deut. 4,48 Mount Hermon is also called Siyon. Why did the Torah have to record all these names of Mount Hermon? It was to give us an idea of the prominence and esteem in which the land of Israel was held. Everyone of these respective nations (their kings) would refer to his own land by a name reflecting a location in the land of Israel. [By calling his capital Mount Hermon in their language, they would pay tribute to that Mountain in Israel and to their own standing in Israel. Of course, in their arrogance, they would make believe that the Israelites had named their mountain to correspond to the capitals of their own respective countries. Ed.] (Sifri Eykev 37).
צדונים יקראו לחרמון שריון – פי׳ הרמב״ן עיקר הכתוב בא לומר כי צדונים בכור כנען יקראו להר חרמון בהיותו בידם שריון והאמורי היושב בה עכשיו אשר ישראל לכדוה מידם קראו לו שניר והוא שלג ומפני קרירתו הוא חרב ועל כן נקרא חרמון והוא לו שם כינוי. ואולי גם שריון בלשון הצידונים הוא שם שמורה על כך ושם ההר שיאון והכתוב שאמר ומראש שניר וחרמון יקראנו בשני הכנויין מראש השלג והחרם. א״נ מראש שניר ומכל ההר:
צדונים יקראו לחרמון שריון, "The people of Tzidon referred to Mount Hermon as "Siryon. Nachmanides explains that the principal intent of this verse is to inform us that the Tzidonim, the descendants of Tzidon the firstborn son of Canaan, called Mount Hermon while they were still in possession of it, "Siryon." The Emorite, i.e. the fourth son of Canaan who occupied that region at the time when the Israelites were in the desert, having wrested it from their cousins the Tzidonites recently, called that Mountain Snir, another word for שלג, snow. They, called it thus to indicate that this mountain is almost all the time capped by snow. Seeing that it is so cold up there, it is without vegetation, חרב hence the letters חר in the name חרמון. Perhaps in the dialect spoken by the Tzidonim, the word שריון also reflects the fact that it is freezing cold up on that mountain.
צִידֹנִים: בתיקון ס״ת יש׳ צדנים, בס׳ חד צידנים, וכן במפתח, ע״כ. והרמ״ה1 כת׳ בהדיא צִידֹנִים יקראו לחרמון מל׳ תרין יו״דין, וחס׳ וי״ו כתי׳. [צִידֹנִים].
שִרְיֹן: בשי״ן שמאלית,א וכן לבנון וְשִרְיוֹן2 (תילים כ״ט), כן כתו׳ בהגהת ר׳ אלייא3 האשכנזי בשרשי׳ שרש שרה, אע״פ שכת׳ במתורגמן4 וביש ספרי׳ בשי״ן שמאלית5. ובספרי׳ מדוייקי׳ כ״י בשי״ן שמאלית. וכן תרגם אנקלוס6 סִרְיוֹן בסמ״ך. ומה שתרגם יונתן בן עוזיאל7 טוורא דמסרי פירוי, וכן בתרגום ירושלמי8, אם נפרש בלשון המדרש9 שפירותיו נושרים, יהיה בשי״ן ימנית, אך אפשר לפרש שפירותיו מסריחין מחמת רוב פירות הגדילים באילנות, כי תרגום ולא הבאיש, ולא סרי10. וכן מלת שְנִיר שבפסוק11, ודשיר השירים ד׳, מראש שניר12 וחרמון, וביחזקאל כ״ז ברושים מִשְנִיר13, ובד״ה א׳ ה׳ ושניר והר חרמון14, כולם בשי״ן שמאלית, וכן במדרש15 שניר שהוא שונא הניר. ועיין עו׳ מ״ש16 בתילי׳ כ״ט. [שִׂרְיֹן].
יקראו־לו: מקף באמצע, לא מירכא. [יִקְרְאוּ־ל֖וֹ].
1. והרמ״ה: צידן, נז ע״ב.
2. לבנון וְשִרְיוֹן: תה׳ כט ו.
3. בהגהת ר׳ אלייא: הגהות אליהו בחור, שרשים, שר״ה, 442 ע״א.
4. במתורגמן: קנט ע״א, ערך ׳שריון׳.
5. וביש ספרי׳ בשי״ן שמאלית: עכ״ל אליהו בחור בספרו מתורגמן (נורצי אומר פה כי מלשון המתורגמן משמע שהגרסה בשי״ן שמאלית היא גרסת מיעוט ואינה עיקר, בעוד שבהערתו לספר השרשים הכריע כגרסה זו).
6. אנקלוס: על אתר (במהד׳ שפרבר, כתבי הקדש בארמית, ליידן 1959: ׳סריון׳ בסמ״ך, בלא חילופי נוסח).
7. יונתן בן עוזיאל: המיוחס ליונתן, על אתר.
8. בתרגום ירושלמי: על אתר (׳ארעא מסרי פירוהי׳).
9. בלשון המדרש: כגון במדבר רבה, פרשה ח ט (׳אין עליו נושרין׳).
10. ולא הבאיש, ולא סרי: שמ׳ טז כד ואונקלוס שם.
11. שְנִיר שבפסוק: בפסוקנו.
12. מראש שניר: שה״ש ד ח.
13. ברושים מִשְנִיר: יח׳ כז ה.
14. ושניר והר חרמון: דה״א ה כג.
15. במדרש: שיר השירים רבה, פרשה ד ג א.
16. מ״ש: מ״ש תה׳ כט ו (׳ושריון׳).
א. ראה הערתי ל׳וישב׳ (בר׳ לו ח).
הוא שלג כו׳. דקשה לרש״י, כיון דאותיות שרין הם אותיות שניר, אלא שנהפכו האותיות שרין שניר, וטעמא מאי. לכן פירש על שם השלג נקרא שניר:
This is snow, etc. Rashi is answering the question: Since the letters of שרין are the same as the letters of שניר, except that the letters resh and nun switched places, then what is the reason [the verse needs to mention both]? Therefore, Rashi explains: Because of the snow it is called שניר [but it is not called שרין].
צידנים – לפי שהזכיר את הר חרמון בסוף הכתוב הקודם, רצה לסמן המקום ההוא בכל שמותיו, כדרך הכתוב על הרוב, וכל הפסוק הזה הוא כמו מאמר מסוגר:
יקראו לחרמון שרין – צידונים בני בכור כנען קראו לחרמון שרין בהיותו בידם מלפנים, והאמורי היושב בו עתה אשר מהם לכדו אותו ישראל יקראו לו שניר, ובמקום אחר הוא אומר הר שיאון הוא חרמון, הרי לו ארבע שמות, אך ממה שמצאנו (שה״ש ד׳ ח׳) מראש שניר וחרמון, יראה שהיו שם הרים הרבה, ולפעמים יקראו כלם בשם חרמון, ולפעמים יקרא אחד מהם חרמון והר אחר סמוך לו שניר:
צידונים וגו׳ – אלה הם שוב דברי הסבר שהוכנסו על ידי משה בעת שכתב את נאומו.
שׂניר מתורגם על ידי אונקלוס ״טור תלגא״, ״הר השלג״, ורש״י מציין את הדמיון בין ״שניר״ לשלג בלשון אשכנז, ״שְׁנֵי״.
צידונים יקראו לחרמון שריון – דהוא הר מבורך מאד עד שנמשל ברכת הר ציון בו כדכתיב כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה׳ את הברכה1. וכתיב על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער וסיבת ברכתו הוא השלג שעליו תמיד ושלג טוב לפירות ומש״ה קראו הצידונים בלשונם בשם שמורה בלה״ק שריון. וכת״י דמסרי פירי2 מרוב שומן. ושניר הוא שלג3 המשביע את האדמה.
1. אבן עזרא: אמר רבי משה, מה טעם ״הר חרמון״ ל״הר ציון״. ופירש בו, ״כטל חרמון״ שראוי להיותו יורד על ״הררי ציון״.
2. משיר פירות, מחמת רוב פירות הגדלים באילן לא יכלו לעמוד, ויפלו – פירוש יונתן בן עוזיאל.
3. כך באונקלוס ובעקבותיו ברש״י.
צידונים יקראו לחרמון וגו׳. חכם גדול איטלקי (וויכו) כתב כדברים האלה לאמר — כמו שקרה במשלים, כן קרה באנשים, במעשים, ובנמצאים, שעם היותם אחדים ושוים בעצם בכל זאת להיות שכל אומה ולשון לא הביטה רק לחלק אחד זולת שאר החלקים, בהכרח נקראו בשמות הרבה, כאשר עינינו הרואות היום ערי אונגאריא עם היותם אחדים נקראים בשמות משונים שנוי רב זה מזה, והאונגארים קורים בשם זה, והאשכנזים בשם זה, והתוגרמים בשם אחר, ושלשת האומות הללו משלשה צדדים וטעמים נבדלים קורים בשמות לכרכים הללו, וכן רעמסס מלך נורא ממלכי מצרים כאשר קראו כהן אחד מצרי לגירמאניכו כפי עדות טאשיטו, הוא בעצמו היה המלך המפורסם נודע בשם סיסוסטרידי ליונים (וויכו חכמה חדשה 337), וכמה תולדות יקרות תצאנה בשמחות וגיל מהמונח הזה הן בדברי תורה והן בדברי חז״ל ועכ״פ זכינו לדין כי בין המקומות בין האנשים יקראום הקדמונים בשמות שונים.
יקראו לו שניר. דעת ראב״ע ידוע שלשון עברי הוא לשון כנען — ונראה שלא כן דעת רש״י שכתב שניר קורין לשלג בלשון אשכנז ובלשון כנען, ועדיין לבי חלוק שמא בלשון כנען נתכוון רש״י לארץ Schiavonia הנקראת כן פעמים בפי חכמינו האחרונים, רק ממה שמצאנו לאנקלוס שתרגם גם הוא טור תלגא נראה ברור כי לא על ארץ Schiavonia הכוונה רק על ארץ כנען ממש — ויותר מזה מצינו לחז״ל (ילקוט שמעוני ש״ה ע״ב) בספרי ״ד״א היה רבי יהודה אומר לעולם הוי כונס דברי תורה כללים ומוציאם פרטים שנאמר יערף כמטר, אין יערף אלא לשון כנעני משל וכו׳ ״ הרי שלדעתם אין לשון הקדש לשון כנעני, ודע שהחוקר המפורסם Renan. Hist. des langues semitiq. I. 108 . סובר שלשון הקדש הוא לשון בני תרח (Terachiti ) ויישב ע״פי דרכו שמצינו בפי לבן, יגר סהדותא, והנראה שמזמן אברהם עד לבן עברו רבים ובאותו פרק הנשארים מהלאה לנהר פרת שבו מקום מושבם לשונם והעד שהחוקר הזה עצמו מודה שארם נהרים מקום משכן ומשפחתו לא היתה דירת בני תרח הראשונים — אבל לשון שהיו מדברים בו בני כנען כתב החוקר הנזכר שהיתה קרובה הרבה ללשון עברי, רק לא החליט כראב״ע שתהיה לשון עברית עצמה. — ועיין עוד מה שכתב דף 110 שנראה כמעט סותר דבריו הראשונים.
שריון – (תהלים כ״ט:ו׳) כמו שריון (בשין ימנית) (ירמיהו מ״ו:ד׳, נ״א:ג׳: סריון), דהיינו מגן.
שניר – בשיר השירים ד׳:ח׳ ודברי הימים א ה׳:כ״ג נזכר שניר ע״י החרמון; כפי הנראה שגם שניר הוא חלק של חרמון. התרגומים מתרגמים שניר ״טור תלגא״ (הר השלג). גם הערבים קראו לחרמון ג׳בל את־תלג׳); היום הוא נקרא ג׳בל אש־שייך (הר הזקן).
צידנים יקראו וגו׳ – תניא, שניר ושריון מהרי ארץ ישראל הם, מלמד שכל אחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו והעלה לו על שם הרי א״י, ללמדך שאפילו הרי א״י חביבים עליהם.1 (חולין ס׳:)
1. פי׳ בחא״ג דאפילו הרים גבוהים שנקראים שניר על שם הרי שלג [כפירש״י בפסוק זה] דאין דרך להיות שם ישוב, אפ״ה חביבים הם על אומות העולם, עכ״ל. ורש״י פירש שבנו כרכים על אותן ההרים, ולא ידעתי למה שינה מלשון הגמרא שהעלו להם שמות על שמות ההרים, אבל הערים עצמן בנו במקומות אחרים, וצ״ע.
הכל
(י) כֹּ֣ל׀ עָרֵ֣י הַמִּישֹׁ֗ר וְכׇל־הַגִּלְעָד֙ וְכׇל־הַבָּשָׁ֔ן עַד־סַלְכָ֖ה וְאֶדְרֶ֑עִי עָרֵ֛י מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃
We took all the cities of the plain, and all Gilead, and all Bashan, to Salecah and Edrei, cities of the kingdom of Og in Bashan.
כֹּל קִרְוֵי מֵישְׁרָא וְכָל גִּלְעָד וְכָל מַתְנַן עַד סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי קִרְוֵי מַלְכוּתֵיהּ דְּעוֹג בְּמַתְנַן.
All the cities of the plain, all Gilead, and all Mathnan, to Salka and Edrehi, cities of the kingdom of Og in Mathnan.
כל ק[ו]ריא מישרה וכל גלעדהב וכל בותנין עד ס((י))ליוק((י))[י]ה ואדרעהג קוריד בית מלכותהה דעוג בבותנין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ק[ו]רי״) גם נוסח חילופי: ״קורייה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גלעדה״) גם נוסח חילופי: ״{גל}עד״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואדרעה״) גם נוסח חילופי: ״{אדר}עת״.
ד. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״קורי״) גם נוסח חילופי: ״קרוי״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קורי״) גם נוסח חילופי: ״קורייתה״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מלכותה״) גם נוסח חילופי: ״{בית מלכ}ות״.
All the cities of the plain, and all Gilead, and all Mathnan, unto Selukia and Edrehi, cities of the kingdom of Og in Mathnan.
וַגַמִיעִ קֻרַי׳ אַלסַּהלִ וַגַרַשֵׁ אִלַי׳ אלּבַּתַּ׳נִיַתִ אִלַי׳ סַלכַ׳תַּ וַאִד׳רַאעַתַּ הִי אַיְצַ׳א מִן מַמלַכַּתִ עַוְגַ׳ פִי אלּבַּתַּ׳נִיַתִ
וכלל קריות המישור וגלעד, עד הבשן ועד סלכה ואדראעת, הן, גם כן, מן ממלכת עוג בבשן.1
1. (גלעד היא ג׳רש בלע״ז, עיר בירדן של היום כ-70 ק״מ מזרחית לנהר הירדן בקו רוחב בית שאן שבארץ.)
(י-יא) ערי ממלכת עוג בבשן – כי רק עוג מלך הבשן נשאר. והטעם שמלך עוג באותו הגליל היה, כי הוא לבדו ״נשאר מיתר הרפאים״. כי ממלחמת אמרפל וחבריו (בראשית י״ד) שהכו את רפאים בעשתרות קרנים (בראשית י״ד:ה׳) נשארו רפאים רבים, ואותם הנשארים הכו אותם בני עמון, כמו שבאר למעלה (ב, כ-כא). וממלחמת העמונים נשאר הוא לבדו, ובהיותו גבור כגבורת שאר הרפאים, לכן מלך.
באמת איש – באמת כל אחד מאותם הרפאים. ומלת ״איש״ תורה כל אחד ואחד, כמו ״איש לבצעו מקצהו״ (ישעיהו נ״ו:י״א), ״ויכו איש אישו״ (מלכים א כ׳:כ׳), וזולתם. אמר אם כן שאותה הערש היתה ״תשע אמות ארכה״ באמת כל אחד מהם, והיתה בלי ספק אמות בינוניות הרבה מאד יותר מתשע אמות, אולי על אחת כמה וכמה. ובזה יובן גודל אותם הענקים וחזקם, ועם כל זה השמידו אותם בני עמון בגזירת האל יתברך, כמו שבאר למעלה (דברים ב׳:כ״א).
(10) ערי ממלכת עוג בבשן....כי רק עוג מלך הבשן נשאר, the reason why he ruled in that district was because he was the only one remaining from the Refaim of old. Ever since the war between Amrafel and his allies who defeated the Refaim on their way to Sodom at Ashterot Karnayim (Genesis 14,5), there were numerous individual Refaim remaining. These defeated the Ammonites as mentioned in 2,21. During that war against the Ammonites only Og survived. Seeing that he was a famous hero, equaling the combined power of all the other Refaim, he was the one who ruled.
פסוק י׳ הוא המשך נאומו של משה רבינו, והוא מזכיר כאן את החלקים השונים של ארץ הכיבוש:
א) ״המישור״, בפסוק ד׳:מ״ג נקראת ארץ המישור, דהיינו המישור ההררי של מואב, שדה מואב (במדבר כ״א:כ׳), בלכה הדרומית, מחשבון או מידבא (יהושע י״ג:ט׳) עד לארנון;
ב) ״הגלעד״, הארץ ההררית מדרום וצפון ליבק, דהיינו בלכה הצפונית וג׳בל עג׳לון;
ג) ״כל הבשן עד סלכה ואדרעי ערי ממלכת עוג״, דהיינו כל הבשן, השטח מצפון וממזרח לגלעד; שייך לזה גם גולן (ג׳ולן, גולניטיס העתיקה), שהרי ממלכת עוג השתרעה עד גשור ומעכה (ראה פסוק י״ד). מצד מזרח השתרעה ממלכת עוג עד סלכה, עכשו נקראת סלכד, מהלך ארבע או חמש שעות מזרחית לבצרה, מדרום לג׳בל חורן ואדרעי. לדעת רבים אין זאת אותה העיר אדרעי הנזכרת בפסוק א, אלא עיר שהיתה יותר צפונית. הנקראת בפי הסופרים הערבים סורא, زرع בפי נוסעים שבזמננו אדרע או אזרע, בקצה הדרומי־מערבי של לג׳ה, בגדה הצפוני של ודי כנאואת. לפי תרגום השבעים מישור הוא שם עיר, וכן בספר היובלים כ״ט:י״ד.
הכל
(יא) כִּ֣י רַק־ע֞וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֗ן נִשְׁאַר֮ מִיֶּ֣תֶר הָרְפָאִים֒ הִנֵּ֤ה עַרְשׂוֹ֙ עֶ֣רֶשׂא בַּרְזֶ֔ל הֲלֹ֣ה הִ֔וא בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן תֵּ֧שַׁע אַמּ֣וֹת אׇרְכָּ֗הּ וְאַרְבַּ֥ע אַמּ֛וֹת רׇחְבָּ֖הּ בְּאַמַּת־אִֽישׁ׃
For only Og king of Bashan remained of the remnant of the Rephaim. Behold, his bedstead was a bedstead of iron. Isn't it in Rabbah of the children of Ammon? Nine cubits was its length, and four cubits its breadth, after the cubit of a man.
א. עֶ֣רֶשׂ =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3 באות שי״ן רגילה
• יש ספרים=עֶ֣רֶשׂ באות שי״ן גדולה
• יש ספרים=עֶ֣רֶשׂ באות שי״ן גדולה
אֲרֵי לְחוֹד עוֹג מַלְכָּא דְּמַתְנַן אִשְׁתְּאַר מִשְּׁאָר גִּבָּרַיָּא הָא עַרְשֵׂיהּ עַרְשָׂא דְּבַרְזְלָא הֲלָא הִיא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תְּשַׁע אַמִּין אוּרְכַּהּ וְאַרְבַּע אַמִּין פּוּתְיַהּ בְּאַמַּת מְלַךְ1.
1. עי׳ רמב״ן ומש״כ ע״ז ביאורי אונקלוס. השוו עוד דברי הימים ב ג׳:ג׳ ׳אַמּוֹת בַּמִּדָּה הָרִֽאשׁוֹנָה׳, יחזקאל מ׳:ד׳ ׳קְנֵה הַמִּדָּה שֵׁשׁ־אַמּוֹת בָּֽאַמָּה׳ ופי לקח טוב כאן: ׳באמת איש, באמת המלך אמה וטפח׳.
For only Og king of Mathnan remained of the remnant of the giants. Behold, his bedstead was a bedstead of iron: is it not in Rabbath of the children of Ammon, nine cubits its length, and four cubits its breadth, in the cubit of the king?
ארום לחודא עוג מלכא דבותנין אשתיירב מן שיירג גברייא והא ערסיה ערס דפרזל הלא היא יהיבא ברבת דבני עמונייד תשע אמיןה ארכה וארבע אמיןו פתייה באמתיהז דמלכא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אשתייר״) גם נוסח חילופי: ״יש׳ ״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שייר״) גם נוסח חילופי: ״מותרי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ברבת דבני עמוניי״) גם נוסח חילופי: ״באפרכיו ברבת בני עמונאי״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמין״) גם נוסח חילופי: ״גוברין אומ׳ ״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמין״) גם נוסח חילופי: ״אומין״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באמתיה״) גם נוסח חילופי: ״באומה״.
ארום לחוד עוג מלכא דמתנן אישתייר ממותר גיבריא דאשתיציין בטובענא הא שיווייה שוויה דפרזלא הא היא יהיבא בבית ארכיון ברבת בני עמון תשע אמין אורכה וארבע אמין פותיא באומתא דגרמיה.
For only Og king of Mathnan remained of the remnant of the giants who perished in the deluge. Behold, his bedstead was a bedstead of iron; behold, it is placed in the archive-house in Rabbath, of the Beni Ammon, nine cubits its length, and four cubits its breadth, in the cubit of his own (stature).
Is it not placed in the citadel of the Beni Ammon?
כי רק עוג מלך הבשן – כל מקום [שנאמר] בו רק מיעוט הוא, לפי שהיה עוג פחות וגרוע מכל הרפאים שהיו בימיו, 1והוא נשאר מיתר הרפאים, מאותן שהרגו אמרפל וחביריו, שנאמר ויכו את רפאים בעשתרות קרנים (בראשית י״ד:ה׳), ועליו נאמר ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, 2וזה היה עוג, ולמה קראו פליט, על שם שלא נחשב כשאר הרפאים. 3ברייתא ששנינו פליטי זתים שאינם מבושלים.
הנה ערשו ערש ברזל – ספר בגדולתו וגבורתו של הקב״ה שגבור כמוהו מסר בידם.
הלא היא ברבת בני עמון – לפי שהיה יודע שצוה הקב״ה על בני עמון שלא יתגרו בהם, ולכך שם ערשו לשם.
תשע אמות – מכאן לענק שהוא גדול תשע אמות, ושאר אנשים ארבע אמות כל חד מאמתו.
באמת איש – 4באמת עוג, ולכך נקרא גלית שמו איש הבינים (שמואל א י״ז:ד׳), לפי שענק גדול מתשע אמות, והוא היה בינוני, שלא היה אלא שש אמות וזרת (שם), ב׳ אמות וזרת היה גדול מאדם אחר, וב׳ אמות וזרת היה פחות מענק.
1. והוא נשאר מיתר הרפאים מאותן שהרגו אמרפל. וז״ל רש״י מיתר הרפאים שהרגו אמרפל וחביריו בעשתות קרנים והוא פלט מן המלחמה שנאמר ויבא הפליט (בראשית י״ד:י״ג) זהו עוג. ובתנחומ׳ חקת אות נ״ה, ובנדפס מכבר אות כ״ה, ובמ״ר פי״ט אות ל״ב, כי רק עוג מלך הבשן (דברים ג׳:י״א) והוא נשאר מהגבורים שהרגו אמרפל וחביריו שנאמר ויכו רפאים וגו׳ (בראשית י״ד:ה׳) וזה הפסולת שלהם כפריצי זיתים שיוצרים ופליטים מתחת הגפת שנאמר ויבא הפליט (בראשית י״ד:י״ג).
2. זה היה עוג. בב״ר פמ״ב אות ח׳ ויבא הפליט הוא עוג הוא פליט, וכן נדה דף ס״א סע״א.
3. ברייתא ששנינו פליטי זיתים. אולי ז״ל פריצי זיתים שיוצאים ופליטים מתחת הגפת, כמו שהוא בתנחומ׳ שם, וע״ש בהערה שפ״א (ושם יש לתקן ב״מ ק״ב צ״ל ב״מ ק״ה).
4. באמת עוג. וכן הביא רש״י.
השכינה שומרת על כלל ישראל בגלות עד שישובו
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות כג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךְ לִשְׁמָרְךְ וְגוֹ׳. לֹא לְדַבֵּר כָּךְ, אֶלָּא בָּעוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בִּמְקוֹמוֹ וְהִיא הַשְּׁמִירָה בַּדֶּרֶךְ, אֲנִי הִשְׁרֵיתִי שְׁכִינָה בֵּינֵיכֶם לִשְׁמֹר אֶתְכֶם בַּגָּלוּת, וְהִיא שָׁמְרָה אֶתְכֶם עַד שֶׁתָּבִיא אֶתְכֶם לְאַרְצְכֶם כְּמוֹ שֶׁהֱיִיתֶם מִקֹּדֶם לָזֶה. אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי - מוֹשָׁבוֹת מִקֹּדֶם לָזֶה.
זוֹ שְׁכִינָה מִן מטטרו״ן, וְגֹרְשָׁה הַמַּלְכָּה מֵהַמֶּלֶךְ עַד שֶׁתָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ, וְסוֹד - כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בִּמְקוֹמוֹ.
וְהַדֶּרֶךְ, שֶׁנִּמְשְׁלָה לַגָּלוּת, שָׁמַר אוֹתָם בַּגָּלוּת עַל צָרָה שֶׁתָּבֹא עֲלֵיכֶם, עַד שֶׁיָּבֹא וְיַכְנִיס אֶתְכֶם לָאָרֶץ שֶׁנִּשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵיכֶם שֶׁנִּשְׁמְרָה.
לִאַנַּהֻ בַּקִיַ מִן בַּקִיַתִ אלגַבַּאבִּרַתִ וַהֻוַדַ׳א לַהֻ סַרִירֹ מִן חַדִידֵ פִי אַלרַאבִּיתִ אַלַּתִי לִבַּנִי עַמֻוןַ טֻולֻהַא תִסעַתֻ אַד׳רֻעֵ וַעַרצֻ׳הַא אַרבַּעַתֻ אַד׳רֻעֵ כַּדִ׳רַאעִ אלּמַלִךִּ
כי עוג, הוא נותר משארית הגבורים, והנה לו, מטה מן ברזל, בגבעת נאות דשא אשר לבני עמון, ארכה תשע אמות ורחבה ארבע אמות, לפי גדל אמת המלך.
באמת איש – באמת שאר בני האדם, לא באמתו, מפני שאמתו הייתה גדולה מאמות שאר בני האדם, כפי גודל גופו על גופם. (ספר השרשים ״איש״)
מיתר הרפאים – שהרגו אמרפל וחביריו בעשתרות קרנים, והוא פלט מן המלחמה, שנאמר: ויבא הפליט (בראשית י״ד:י״ג) – הוא עוג.
באמת איש – באמת עוג.
מיתר הרפאים [ONLY OG … REMAINED] OF THE REST OF THE REPHAIM – whom Amraphel and his allies slew in Ashteroth-Karnaim (Bereshit 14:5), and he (Og) escaped from the battle, as it is said, "And the fugitive came" (Bereshit 14:13), and that was Og (Bereshit Rabbah 42:8; cf. Rashi on Bereshit 14.13.1).
באמת איש AFTER THE CUBIT OF A MAN – i.e. after the cubit of Og.
פס׳: כי רק עוג מלך הבשן, ערש ברזל – מרוב עוצם גבורתו. ולמה הכתוב מספר שבחו להודיע לכל שבח גבורתו של משה רבינו. וכן הכתוב מודיע כח גבורתו של גלית להגיד כח גבורתו של דוד.
הלה היא – ה״י תחת אל״ף משמש ולמה כתיב בה״א להודיעך כי חצי שבחו לא סיפר שאין מספרין בכבוד הרשע כל כך. וכן הוא אומר (שמואל א י״ז:ז׳) וחץ חניתו ועץ חניתו קרי. 1ואמרו רבותינו ז״ל חצי שבחו אין כתוב כאן וכן הלה היא ה״א במקום אל״ף.
באמת איש – באמת המלך אמה וטפח.
1. ואמרו רבותינו. (סוטה מב:) חצי שבחו דורש וחץ לשון חצי:
והנה ערשו ערש ברזל – בֵירְצול בלעז, כמו קטן המוטל בעריסה. [... ... ... ... ... ... ...]כר גדול שעשו לו עריסה אחת תשע אמות ארכה באמתו – וזהו באמת איש. (קונטרס אחרון של ר״י קרא בכ״י בולוניה 509.1)א
א. השוו רשב״ם דברים ג׳:י״א.
כי רק עוג מלך הבשן וגו׳ – לכך אמר לו הקב״ה: אל תירא אותו (דברים ג׳:ב׳).
הנה ערשו – עריסה של קטן כשהיה תינוק, בירציל בלעז.1
ערש ברזל – לפי שכשהיה קטן היה חזק מאד, ובהשתטחו היה משבר ערס של עץ, לכך עשאוהו של ברזל, כי לאדם גדול שיש בו דעת לא היה צריך כך.
הלה היא ברבת בני עמון – עדיין מונחת שם במקום שנתגדל בקטנותו, לתמהון שהיה גדול בקטנותו כל כך. אבל מיטת אדם גדול אין רגילין להצניע במקום אחד, כי בהרבה מקומות יש לו מיטות.
באמת איש – איש שהגדיל כל צורכו.
א[ואני שמעתי, לכך אומר: הלה היא ברבת בני עמוןב (דברים ג׳:י״א), מפני ששמע שמשה נצטוה מפי הגבורה: אל תצרם ואל תתגר בם (דברים ב׳:י״ט) – על בני עמון, דאפילו אנגריא לא הורשו ישראל על בני עמון (בבלי ב״ק ל״ח:), וידע שישראל ילחמו עליו. לכך הקדים ונתן ערשו ומיטתו בתוך העיר ברבת בני עמון, והיא היתה עיר מלוכה (שמואל ב י״ב:כ״ו), כדמפרש בספר שמואל, כדי שלא יכוהו ישראל על מיטתו, כי ידע שלא הורשו לבא שמה מאברהם.ג ]
1. בלעז: bercel .
א. רוזין מעיד שהביאור בסוגריים המרובעים נכתב באותיות קטנות בכ״י ברסלאו, לסמן שהינו תוספת שאינה מרשב״ם.
ב. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): בני עמים.
ג. כן בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון, רוזין הציע לתקן ל: {לכבוד} אברהם.
כי רק עוג מלך הבשן ONLY OG THE KING OF BASHAN [WAS LEFT OF THE REMAINING REPHAIM]: That is why God told him [= Moses] (vs. 2), “Do not fear him.”1
הנה ערשו HIS CRADLE: [The word ערשו refers to] the cradle2 of an infant; bercel3 in the vernacular.
ערש ברזל AN IRON CRIB: [His crib was made of iron] because when he was small he was very strong. When he stretched out, he would shatter a wooden crib. So they made his crib out of iron.
[The text does not mean that his bed when he was an adult was made out of iron,] for there would be no reason to do that [i.e., to make a bed out of iron] for a rational grown man.4
[The text does not mean that his bed when he was an adult was made out of iron,] for there would be no reason to do that [i.e., to make a bed out of iron] for a rational grown man.4
הלה היא ברבת בני עמון IT [his crib] IS NOW IN RABBAH OF THE AMMONITES: It is still kept there at the place where he grew up as a child. [It was kept as a memento] because it is amazing that he was so big as an infant.5 But it would not make sense to keep the bed of a grown man6 as a keepsake in one place, because a grown man has beds in a number of places.7
באמת איש [IT IS NINE CUBITS LONG AND FOUR CUBITS WIDE] IN THE CUBITS OF A ‘MAN’: i.e., in the cubits of a full-grown adult.8
a{9However I heard [the following explanation:] the reason that “it [Og’s bed] is now in Rabbah of the Ammonites” is because Og had heard that God had commanded Moses regarding the Ammonites (Deuteronomy 2:19) “Do not harass them or start a fight with them.” In other words, the Israelites were not even allowed to impose forced labor on the Ammonites.10 But Og knew that the Israelites would attack him. So [in order to protect himself from Israelite attack,] he preemptively moved his bed into the city of Rabbah of the Ammonites, “the royal city” [of the Ammonites], as we see in the book of Samuel (2 Sam 12:26). He did this so that the Israelites would not kill him in bed. For he knew that the Israelites were not allowed to go there [into Ammonite territory] in honor of Abraham.11 }
1. There are two ways of understanding Rashbam’s comment:
1) Because Moses was afraid, God reassured him (in vs. 11) that the cause for concern was small. Almost all of the Rephaim were dead. Only Og was still alive.
2) Because Og was still alive, Moses was naturally afraid. That is why God had to give him a pep talk beginning in vs. 2, “do not fear him.”
If the second explanation is the correct one, then Rashbam is following the line of interpretation in Tanh. Ḥuqqat 25 (also in Tanh. B. Ḥuqqat 55). A similar approach also appears in Rashi (here ad vs. 2 and ad Numbers 21:34) but with a much more midrashic formulation. According to Rashi (and his midrashic sources) Moses’ fear was not related to Og’s physical prowess but to his suspected moral stature. Moses was worried that Og must have been granted special protection by God to enable him to live for five hundred years because of a favor that he had once performed (according to further midrashic sources) for Abraham. Moses feared Og’s merit, not his muscle. Rashbam, as usual, strips away the midrashic component from the explanation.
1) Because Moses was afraid, God reassured him (in vs. 11) that the cause for concern was small. Almost all of the Rephaim were dead. Only Og was still alive.
2) Because Og was still alive, Moses was naturally afraid. That is why God had to give him a pep talk beginning in vs. 2, “do not fear him.”
If the second explanation is the correct one, then Rashbam is following the line of interpretation in Tanh. Ḥuqqat 25 (also in Tanh. B. Ḥuqqat 55). A similar approach also appears in Rashi (here ad vs. 2 and ad Numbers 21:34) but with a much more midrashic formulation. According to Rashi (and his midrashic sources) Moses’ fear was not related to Og’s physical prowess but to his suspected moral stature. Moses was worried that Og must have been granted special protection by God to enable him to live for five hundred years because of a favor that he had once performed (according to further midrashic sources) for Abraham. Moses feared Og’s merit, not his muscle. Rashbam, as usual, strips away the midrashic component from the explanation.
2. Rashbam connects the word ערש in our verse to the mishnaic Hebrew word עריסה, and provides several arguments about why it makes sense to interpret ערש as “cradle.” See notes 63, 64 and 66.
Although עריסה does mean cradle in mishnaic Hebrew, there does not seem to be any good reason to interpret the common biblical Hebrew word ערש as meaning cradle. It simply means bed. (See e.g. Amos 6:4 and Song 1:16.) See also von Rad (“coffin”) and Weinfeld (“sarcophagus”) here.
Rashbam’s interpretation may also be disputing the unusual explanation later offered by R. Joseph Bekhor Shor and Hizq. that ערש means the fortified wall around Og’s city.
Although עריסה does mean cradle in mishnaic Hebrew, there does not seem to be any good reason to interpret the common biblical Hebrew word ערש as meaning cradle. It simply means bed. (See e.g. Amos 6:4 and Song 1:16.) See also von Rad (“coffin”) and Weinfeld (“sarcophagus”) here.
Rashbam’s interpretation may also be disputing the unusual explanation later offered by R. Joseph Bekhor Shor and Hizq. that ערש means the fortified wall around Og’s city.
3. Berceau in modern French.
4. See note 60.
5. It is possible that Rashbam is trying to deal with another difficulty related to this verse.
Ibn Ezra (in his commentary to 1:2) lists our verse among the problematic verses for exegetes who wish to attribute authorship of the entire Torah to Moses. If Moses wrote the Torah while Og was still alive, or even immediately after his death, people would know the remarkable dimensions of Og and would not need the reference to the unusual “bed” in Rabbah. The verse appears to have been written many years after Og’s death, when people needed some physical proof that a man that tall was once alive. (See Luzzatto’s long argument against those “smart alecks” [מתחכמים] who think that our verse could not have been authored by Moses.)
When Rashbam says that ערש really means “crib,” he has solved the problem of this alleged anachronism. Og may still be alive when this passage is being written, but he has not been a baby for a long time. It makes sense even for Moses to refer to the unusual dimensions of his crib.
Ibn Ezra (in his commentary to 1:2) lists our verse among the problematic verses for exegetes who wish to attribute authorship of the entire Torah to Moses. If Moses wrote the Torah while Og was still alive, or even immediately after his death, people would know the remarkable dimensions of Og and would not need the reference to the unusual “bed” in Rabbah. The verse appears to have been written many years after Og’s death, when people needed some physical proof that a man that tall was once alive. (See Luzzatto’s long argument against those “smart alecks” [מתחכמים] who think that our verse could not have been authored by Moses.)
When Rashbam says that ערש really means “crib,” he has solved the problem of this alleged anachronism. Og may still be alive when this passage is being written, but he has not been a baby for a long time. It makes sense even for Moses to refer to the unusual dimensions of his crib.
6. Yet another attempt to prove that ערש means “cradle,” not “bed.” See note 60.
7. Remarkably little is known about Rashbam’s biography, but historians generally think that he moved around between a few locations in Northern France. This comment reflects Rashbam’s perception that that is standard adult behavior.
8. The phrase באמת איש is difficult. There is evidence that there were royal cubits and “standard” cubits in the ancient Near East. Our phrase may then mean “using the standard cubit” (so NJPS and Weinfeld) or perhaps it means “using the royal cubit” (so Onq.; see Drazin note 8 on pp. 79-80 and see Grossfeld, note 4 on p. 27). Rashi (following Ps.-Jon.) says that the phrase means “using Og’s cubit.” As Ibn Ezra notes, such an explanation would make Og into a being with a very unusual shape, requiring a bed that is nine times the length of his cubit. (See also Maimonides, Guide 2:47.)
Rashbam’s explanation is logical. When giving the dimensions of a cradle it makes sense to clarify that that the “cubits” used for measurement are those of a grown-up, not of a baby. Rashbam is providing yet another argument in favor of his unusual explanation that ערש means cradle. See note 60.
Rashbam’s explanation is logical. When giving the dimensions of a cradle it makes sense to clarify that that the “cubits” used for measurement are those of a grown-up, not of a baby. Rashbam is providing yet another argument in favor of his unusual explanation that ערש means cradle. See note 60.
9. Actually, this comment appears in the manuscript after the comment to 3:13. It is clearly offering an explanation of 3:11 that is not in consonance with that offered by Rashbam.
10. Following the explanation in BQ 38b.
11. The commentator repeats the idea found in Rashbam’s commentary to 2:5 – that Ammonite territory is off limits to the Israelites because the Ammonites are descendants of Abraham’s nephew, Lot. See note 36 there.
a. The interpretation enclosed in braces is an interpolation of an early copyist.
באמת איש – באמת כל אדם, והנה הוא כפל.
ולא יתכן להיות באמתו, כי בא הכתוב ללמד. ועוד: שלא יהיה בצלם אדם כלל.
AFTER THE CUBIT OF A MAN. After the cubit of a normal person. Observe, Og was double in size.1 It is unlikely that the Torah is speaking of Og's cubit,2 for if this were so, then what is Scripture trying to teach?3 Furthermore, he would not have the image of a person at all.4
1. Og was double the size of a normal person. I Sam. 17:4 tells us that Goliath's height was six cubits and a span. This is about twice the height of a normal person. Goliath was of the Rephaim (I Chron. 20:4-8), as was Og. Hence Ibn Ezra's reasoning (Weiser).
2. According to Rashi, Scripture speaks of Og's cubit when it describes his bed.
3. Since we do not know Og's span, Scripture's statement that Og's bed was nine cubits long and four cubits wide is meaningless.
4. If we assume that Og's span was twice that of a normal person, then his bed indicates that Og's dimensions were way beyond that of a human being. Ibn Ezra did not believe that such giants existed.
הנה ערשו ערש ברזל – כלומר: מבצר חזק כברזל היה לו ברבת בני עמון, שהיה מוקף חומה חזקה כברזל.
תשע אמות ארכה – גובה של החומה שסביב המבצר.
וארבע אמות רחבה באמת איש – של חומה.
אמות – קוֹרְדֵינָא.
ערש – לשון עיר מבצר, כדכתיב: בפאתא מטה ובדמשק ערש (עמוס ג׳:י״ב). ובתלמוד (בבלי עירובין כ״ו.): מערב לה לכולה מחוזא דערסייא.
א. בכ״י מינכן 52: ובפאת.
הנה ערשו ערש ברזל – BEHOLD HIS BEDSTEAD WAS A BEDSTEAD OF IRON – Meaning to say: He had strong fortifications like iron IN RABBAH OF THE CHILDREN OF AMMON, that was surrounded by a strong wall like iron.
תשע אמות ארכה – NINE CUBITS WAS ITS LENGTH – the height of the wall that surrounded the fortification.
וארבע אמות רחבה באמת איש – AND FOUR CUBITS ITS BREADTH AFTER THE CUBIT OF A MAN – [the width] of [the] wall.
אמות – CUBITS – קוֹרְדֵינָא.
ערש – CITY – A term for a fortified city, as it is written: “in the corner of a mittah (מִטָּה)1 and in Damascus a fortified city” (Amos 3:12). And in the Talmud (Bavli Eiruvin 26a:5): "he constructed an eiruv for the entire [city of] Mechoza, by neighborhoods".
1. It is unclear how R. Yosef Bekhor Shor understood the word מִטָּה in the verse in Amos.
הנה ערשו ערש ברזל – שכל כך היה גדול וכבד, שלא יכולה לסובלו שום מיטה של עץ, כי אם של ברזל.
הלא היא ברבת – דורות הבאין ורוצין לידע כמה היה ארוך ובעל כוח, ילכוא לרבת בני עמון ויראו מיטתו שם כמה היא ארוכה ורחבה, וממנה מבחינין שאותה מיטה אע״פ שהיא ארכה ורחבה מאד אין בה כי אם תשע אמות אורך וארבע אמות רחב מאמותיו של אותו איש – עוג.
א. בכ״י ברלין 121: יכלו.
הנה ערשו ערש ברזל – לשון כרך ומגדל ומבצר כמו בפאת מטה ובדמשק ערש (עמוס ג׳:י״ב). ובלשון תלמוד מערבא לה בכל מחוזא ערסייתא, כלומר מבצר מוקף חומה חזקה כברזל.1
תשע אמות ארכה – גבהה של חומה סביב המבצר וארבע אמות רחבה של חומה.2
באמת איש – באמת כל אדם שאינו תינוק.3
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. בדומה ברשב״ם ובאבן עזרא.
הנה ערשו ערש ברזל, "behold, his bedstead was a bedstead made of iron." This need not be understood literally; it means that the materials used in constructing Og's bedstead were as sturdy as if they had been made out of strong metal. (B'chor shor) The word ערש occurs in Amos 3,12 as meaning: the leg of a bed.
תשע אמות ארכה "it was nine cubits long." (about 5,4 meters.) This is the average height of the walls of walled cities in those days.
באמת איש, measurements applied to fully mature men.
הנה ערשו ערש ברזל – פי׳ חזק כברזל שבמבצר הי״ל ברבת בני עמון שהי׳ מוקף חומה כברזל, וערש הוא לשון מבצר כדכתיב בעמוס היושבים בפאת מטה ובדמשק ערש, וכ״ה לשון תלמוד מערב לה לכולה מחוזא ערשייא ערשייא, תשע אמות ארכה של חומה כלומר גובהה וארבע אמות רחבה ממעל דהיינו עוביה.
כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל וגו׳ – ענין הכתוב שבא להגיד כי עוג זה נקרא מלך האמורי בעבור כי מלך עליהם, אבל הוא עצמו מן הרפאים הוא. ולהגיד על גדלו וגבהו, כי היו הרפאים עם גדול ורם כענקים (דברים ב׳:כ״א), אמר כי ערשו ערש ברזל, לא יסבול אותו ערש עצים כשאר בני אדם. והיא בעיר רבה שהיתה עיר מושבו, וכאשר השמידו בני עמון את הרפאים כאשר נזכר למעלה (דברים ב׳:כ״א), ונלכדה עירו, ניצל הוא לבדו מידם, וזהו שנאמר: כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, והנה נשארה מטתו שמה ברבה שהיא עתה לבניא עמון. והעמונים יקיימוב אותה לעדות כי השמידו עם גדול ורם, והאיש הגבור אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים1 לכדו ממנו מלכותו. וזה טעם: הלה – כלומר הנה העדות קיימת שהיאג ערש ברזל, וארוכה ורחבה מאד, וקיימת היא ברבת בני עמון. כי ערשו אשר בעשתרות היתה לשלל ואבדה.
וטעם: באמת איש – באמת אישד הגדול בבני אדם, כמו: וחזקת והיית לאיש (מלכים א ב׳:ב׳). ועל דעת אנקלוס, באמת איש – באמת האיש, וכן: את הכבש אחד (במדבר כ״ח:ד׳), בלילה הוא (בראשית י״ט:ל״ג), וכן רבים, כלומר: באמת עוג עצמו.
1. השוו ללשון הפסוק בעמוס ב׳:ט׳.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בבני״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא: ״יקימו״.
ג. כן בכ״י פריס222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2: ״שהוא״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״איש״.
FOR ONLY OG KING OF BASHAN REMAINED OF THE REMNANT OF THE REPHAIM; BEHOLD, HIS BEDSTEAD WAS A BEDSTEAD OF IRON etc. The purport of the verse is to tell that this Og was called the king of the Amorites because he ruled over them, but he himself was of the Rephaim. And in order to tell of his height and strength, since the Rephaim were a people great, and many, and tall as the Anakim,1 it states that his bedstead was a bedstead of iron, no bedstead of wood being able to support him as it does other people. It is in the city of Rabbah which was his dwelling place, and when the children of Ammon destroyed the Rephaim as is mentioned above,2 and his city [Og's capital, Ashtaroth] was captured, he alone was saved from the hands of the Ammonites. It is this which is stated, For only Og king of Bashan remained of the remnant of the Rephaim. His bed was left there in Rabbah which now belongs to the children of Ammon, and the Ammonites preserved it as testimony that they destroyed a great and tall people; and the mighty man whose height was like the height of the cedars, and he was strong as the oaks3 — from him they captured his kingdom. This is the sense of the word behold [behold, his bedstead …], meaning: "behold, the proof of [Og's strength] still exists; it is the iron bedstead, very long and wide, and is to be found in Rabbah of the children of Ammon," since his bedstead, which was in Ashtaroth, was plundered and lost.4
NINE CUBITS WAS THE LENGTH THEREOF [of Og's bedstead], AND FOUR CUBITS THE BREADTH OF IT, AFTER THE CUBIT OF A MAN. The meaning of after the cubit of a 'man' is that of the biggest man [i.e., Og], just as the expression, be thou strong and show yourself a man5 [which means "a strong man"]. And in the opinion of Onkelos, after the cubit of 'a' man means "after the cubit of 'the' man," and the translation thereof [in Aramaic] is "the king" [indicating that no ordinary man is meant here — "the" man means the king]. Similarly, eth hakeves echad6 [which literally means: "the one lamb" — should be eth hakeves ha'echad: "the one 'specific' lamb"]; balailah hu7 [should be: balailah hahu — "in 'that' night"]. There are many similar cases. That is to say, [after the cubit of a man means] after the cubit of ["the" man] — Og himself.
1. Above, 2:10.
2. Ibid., (21).
3. Amos 2:9.
4. That is, when the Ammonites destroyed the Rephaim and captured Og's capital city Ashtaroth (above, 1:4) they plundered it and took his bedstead from there and brought it to Rabbah.
5. I Kings 2:2.
6. Numbers 28:2.
7. Genesis 19:33.
כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים – שהרגום אמרפל וחבריו, שנאמר (בראשית י״ד:ה׳) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, והוא פלט מהמלחמה, שנאמר (שם) ויבא הפליט, ודרשו רז״ל זה עוג.
באמת איש – באמת כל איש. ואונקלוס תרגם באמת מלך רצה לומר באמת עצמו. ומה שקראו מלך כדי לרמוז על עיקר יסודו הראשון, כי הוא מהמשפחה הנקראת בני האלהים שיצאו מקין, ורצה להזכיר התיבה בחסרון ולא אמר מלכא. וכבר ידעת כי כל תולדותיו של קין נמחו במבול ולא נשאר מהם רק עוג זה.
כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, "for only Og, King of Bashan, was left of the remnants of the giants" whom Amrafel and his colleagues had killed, as we read in Genesis 14,5: "they killed the Rephaim in Ashtarot Karnayim." Og had escaped from the battle; this is why the Torah reports "the escapee" as reporting to Avram that Lot had been taken captive (Genesis 14,13). Our sages in Tanchuma Chukat 25 identify this "fugitive" as having been Og.
באמת איש, "by the standard measure "cubit" applied to everybody else." Onkelos translates this as אמת מלך, "by the measure known as "cubit" in the country under control of that king." The measure was called after this king who had established it. The word מלך when used by Onkelos is a defective spelling for the word מלכא, King, in Aramaic. Onkelos alludes to the fact that Og was the only survivor of the descendants of Kayin whose giants had been introduced to us by the Torah in Genesis 6,2 as בני אלוהים. (Compare author's comments at the end of Numbers, 21,34 and this Editor's translation.)
כי רק עוג מלך הבשן וגו׳ הנה ערשו ערש ברזל – מרוב עוצם גבורתו ולמה הכתוב מספר שבחו כדי להודיע גבורתו של משה וכן הכתוב מגיד שבחו וכח גבורתו של גלית להודיע גבורתו של דוד. וכדי להודיע כי חצי גבורתו לא ספר הכתוב שאין מספרין בכבוד הרשע וכן הוא ועץ חניתו וחץ חניתו קרי וארז״ל חצי שבחו אין כתוב כאן. כך מצא׳ בלקח טוב.
הלה היא ברבת בני עמון – כת׳ ר״מ מקוצי שלפי שהיה ירא עוג מפני ישראל נתן ערשו ברבת בני עמון שנא׳ אל תצורם ואל תתגר בם מלחמה.
תשע אמות ארכה וד׳ אמות רחבה באמת איש – אין לתמוה איך היה שלא היה ערשו כי אם ט׳ אמות אורך וד׳ רוחב הלא היה עוג יותר ויותר כדמשמע במס׳ ברכות פ׳ הרואה שהרי פירש״י באמת איש באמת עוג. עד״י ב״א.
וי״מ ערשו שנבריי״ש בלע״ז לשון המוטל בעריסה.
ערשו ערש ברזל – חזק המבצר כברזל.
תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה – של חומה ערש לשון מבצר כדכתיב ובדמשק ערש.
הנה ערשו ערש ברזל – מבצר חזק כדכתיב תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה ערש לשון מבצר כדכתיב ובדמשק ערש. ושנו רבותינו אבא שאול קובר מתים היה ואמר פעם א׳ רצתי אחר צבי ונכנס לתוך קולית של מת ורצתי אחריו ג׳ פרסאות צבי לא הגעתי וקולית לא כלתה ושאלתי של מי הוא וא״ל עוג מלך הבשן היתה וכשכבש אדריינוס קיסר א״י היה מתגאה לו׳ כבשתי אומה כזו א״ל רבן יוחנן בן זכאי אל תתגאה אלמלא היו עונותינו לא כבשתנו בא ואראך שאני אומר אמת נטלו רבן יוחנן והכניסו תוך מערה א׳ והראה לו האמוריים והיתה שם קולית א׳ וא״ל זו היא קוליתו של סיחון וא״ל כשהיה לנו זכות נפלו בידינו אבל עכשיו שלטת עלינו. אמרו רבותינו קשה היה סיחון כמגדל חומה והיה יושב על החומה ורגליו מגיעות לארץ וא״ר לוי בא וראה כמה הם קשים שהרי סיחון ועוג אחים היו ואין כל א׳ וא׳ קורא לחבירו לסייעו שנא׳ ויצא סיחון לקראתו וכן כתיב בעוג ויצא עוג מלך הבשן דמשמע כל א׳ וא׳ לבדו וא״ר לוי בא וראה כמה היה קשה סיחון ועוג מכל המלכים שהרג יהושע וגם מפרעה וחילו ועליהם אמר דוד שירה כמו על פרעה ועל כל המלכים שנאמר למכה מלכים גדולים כל״ח ויהרוג מלכים אדירים כל״ח לסיחון מלך האמורי כל״ח ולעוג מלך הבשן כל״ח מלמד שהשוום לכולם.
כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים – פי׳ הרמב״ן ענין הכתוב בא לומר אע״פ שעוג הוא עתה מלך הבשן אבל מולדתו מן הרפאים ולהגיד על גדלו אמר הנה ערשו ערש ברזל כי לא יסבל אותו ערש עצים כשאר בני אדם והיא בעיר רבה שהיתה עיר מושבו וכאשר השמידו בני עמון את הרפאים כאשר נזכר למעלה ונלכדה עירו ניצל הוא לבדו וזהו כי רק עוג נשאר וקיימו מטתו לעדות כי השמידו עם גדול ורב וזה טעם הנה כלומר הנה העדות קיימת:
כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, "for only Og, the King of Bashan remained from the remnant of the Refa-im;" Nachmanides feels that the message of the verse is that in spite of the fact that at that time, Og was the King of Bashan, his origin had been among the Refa-im. In order to suitably impress the reader with the physical dimensions of these Refa-im, of whom Og was typical, the Torah describes the size and raw material that his bed was made of. Any wooden bedstead would have collapsed under his tremendous weight. He lived in a city called Rabbah, which became his capital after the Ammonites had destroyed the Refa-im including his capital city, he was the only one who had escaped at that time. The purpose of telling us all this is that the Ammonites must have been a very powerful people if they had succeeded in defeating a race of giants of the dimensions of Og. The Israelites are reminded of the historical testimony of the achievements of the Ammonites down to their own period.
הלה היא – בה״א כתיב יבא מי שמלך הל״ה שנים והוא דור חמישי שלמון בועז עובד ישי דוד ויקח הערים האלה. דבר אחר מרמז על משה שהיה ה״א ה״א אמה ודלג י׳ אמה וכלי מלחמתו י׳ אמה והכהו בקרסוליו שהוא י׳ אמה.
ערשו ערש ברזל – נראה שאלו הגבורים הנפלאים היו עושים להם ערשם ברזל, כי זולתם מן המתכות לא יוכל שאתם.
הלאא הוא ברבת בני עמון – נראה שידו היתה תקפה לרוב תקפו וגבורתו גם על בני עמון, עד כי ברבת שהיתה עיר הממלכה, היה לו שם ערש ברזל ישכב בה בבואו שם לעתים מזומנים.
באמת איש – טעמו איש שלם וגדול באברים.
א. כן בכ״י המבורג, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״הלה״.
הנה ערשו ערש ברזל – לכבדותו מצד כובד גופו נצטרך לנשאו במשכבו ערש ברזל.
תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש – הנכון לפי הפשט כמו שזכר הרב המורה והוא מבואר כי אמרו באמת איש ירצה בו באמת האנשים והיא האמה הנהוגה שהיא אמת איש בינוני ולזה יהיה גובה עוג כמו שש אמות בינוניות או שבע או יותר מעט לפי הנהוג מאורך המטה יותר מאורך השוכב בה ואולם לרבותינו ז״ל בזה המאמר על צד ההפלגה והגוזמא ויש לו פנים זולת מה שיובן ממנו להמון כמו שבארנו בביאורנו במסכת ברכות על מה שאמרו רבותינו ז״ל עקר טורא בת תלתא פרסי.
והוא פלט מן המלחמה שנאמר ויבא הפליט והוא עוג זהו לפי פשוטו דויבא הפליט אמלחמה דלעיל קאי וכ״כ רש״י שם ויבא הפליט לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה ופי׳ מיתר הרפאים שלא הרגוהו אמרפל וחבירו כשהכו הרפאים בעשתרות קרנים אבל בב״ר אמרו זה עוג שנפלט מדור המבול פי׳ מיתר הרפאי׳ מהנפילים שהיו בארץ בעת ההיא:
באמת איש באמת עוג. לא באמת כל איש שא״כ לא היה גבהו רק כפל כל אדם ומדרשות דעקר טורא וכיו״ב יכחישו את זה אבל ר׳ אברהם בן עזרא הקשה ואמר לא יתכן להיות באמתו כי מה בא הכתוב ללמד ואין זו טענה כי יש לומר שבא ללמד שהיה משונה בגובהו שגובה כל אדם הוא ד׳ אמות מאמותיו וזה היה גבהו ח׳ אמות מאמותיו כי ערש כל אדם הוא אמה ויותר מאורך קומתו:
(11) באמת איש; according what the Refaim had adopted as their standard cubit, i.e. a much longer one than that of average sized citizens. Such subjective, as opposed to standard. measurements, are mentioned in Isaiah 56,11 where the prophet speaks of איש לבצעו מקצהו, “every one has done his own thing.” The word איש also occurs describing such individual feats in Kings I 20,20 ויכו איש אישו, “each man struck the opponent facing him.” There are other verses in which the word איש does not mean “man,” but is a simile for the individual nature of something, No doubt there were many “cubits” other than the one described here as 9 times the length of the cubit of an average sized individual. The reason the Torah relates this historically hardly important information is to impress the reader with the extraordinary size of these Refaim. The strength of such giants can be imagined once we are aware of their size. The fact that the Ammonites had been able to defeat a nation whose warriors were of such proportions gives us a clear indication that it must have been God’s will that they were able to do so. (compare our commentary on 2,21).
באמת איש באמת עוג. והקשה הרא״ם, דאם כן עדיין לא ידענו המדה, שלא ידענו השיעור שיש לעוג. ותירץ הרא״ם, דלא בא הכתוב רק להגיד שהיה משונה משאר בני אדם, דשאר בני אדם גבוה ארבע אמות מאמותיו, וזה היה גובהו שמונה אמות מאמותיו. ולא נראה זה, דשמא אמותיו קצרים כפל שאר בני אדם, ואם כן לא הגיד לנו חידוש כלל. ונראה, דפירוש ״באמת איש״ כלומר בכל איש הגדול, והשתא מגיד לך הכתוב הרבה, כי כל איש הגדול, שידוע דאדם אפילו הוא ארוך הרבה – יש לך לשער בו את אלו אמות. כי הכתוב אומר ״באמת איש״, שלא היה יותר גדול. ומה שדרשו רז״ל (אונקלוס כאן) כי זהו עוג, קושטא דמילתא, שלא נמצא איש גדול כעוג, וזהו פשוט. והשתא נכונים דבריהם, והם משמעות המקרא ״באמת איש״, מי שיהיה הגדול בעולם:
ההוא יקרא ארץ רפאים היא אותה שנתתי כו׳. דלשון ״ההוא״ למעט בא, זאת ולא אחרת, וצריך לפרש לאפוקי ארץ מואב:
עֶרֶש ברזל: בנוסח א׳ כ״י מאלפ״א בית״א רבתא, שי״ן ערש רבתי, וכן הוא בהעתק פירא׳ ובתיקון ס״ת יש׳ כ״י, ולא ראיתי כן בספרי הדפוס ולא בכתובי יד. [ערש].
הֲלֹה הִוא: <דין לחוד כתי' ה', ובפסיקתא1 המיוחסת לר׳ טוביהו הלה היא, ה״א תחת אל״ף משמש, ולמה כתי׳ בה״א להודיעך כי חצי שבחו לא ספר שאין מספרין בכבוד הרשע כל כך, וכן הוא אומ׳ וחץ חניתו2, ועץ חניתו קרי, ואמרו רבותינו3 ז״ל חצי שבחו אין כתוב כאן, וכן הלה היא, ה״א במקו׳ אל״ף.>א עיין מ״ש4 בירמיה סי׳ כ״ב. [הֲלֹה].
1. ובפסיקתא: לקח טוב דברים, ה ע״א.
2. וחץ חניתו: שמ״א יז ז.
3. ואמרו רבותינו: סוטה מב ע״ב.
4. מ״ש: מ״ש יר׳ כב טז (׳הלא היא׳).
א. אפשר שהתוספת למן המילה ׳ובפסיקתא׳ ועד ׳אל״ף׳ אינה מיד נורצי.
באמת עוג. רצ״ל, לפי דאמרינן בגמרא (ברכות נד:) עוג עקר טורא בת תלתא פרסא, משמע דגדול מאוד היה, וכאן כתיב תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש, ואי קאי באמת איש אכל אדם, נמצא שלא היה גובהו אלא ח׳ אמות, דהיינו שתי קומות של כל אדם ואמה יתירה, ואם כן היאך היה יכול לעקור ההר. לכך פירש באמת עוג:
The amoh of Og. Rashi is answering the question: It says in Maseches Berachos (54b) that Og uprooted a mountain that was three parsoh squared, implying that Og was a great giant. Yet in the verse here it is written that his bed was only "nine amos long and four amos wide in a man's amoh." If this refers to the amoh of the average man, then Og was only eight amos tall — twice as tall as an average person plus another amoh. If so, how then was he able to uproot a mountain? Therefore, Rashi explains: "The amoh of Og."
מיתר הרפאים – הזמזומים שבארץ עמון (דברים ב׳:כ׳), ושם נולד ברבה ונשאר ערשו שם בצאתו לכבוש ארץ הבשן.
באמת איש – באמה שרגילין לחשוב בה מדת כל איש. ויתכן שהיתה מדה מיוחדת לכך.
כי רק עוג – בא להגיד כי עוג זה נקרא מלך האמורי בעבור כי מלך עליהם, אבל הוא עצמו מן הרפאים הוא, ולהגיד על גדלו וגבהו כי היו הרפאים עם גדול ורם כענקים, אמר כי ערשו ערש ברזל, לא יסבול אותו ערש עצים כשאר בני אדם, והוא בעיר רבה שהיתה עיר מושבו, וכאשר השמידו בני עמון את הרפאים כמו שנזכר למעלה ונלכדה עירו, נצול הוא לבדו מידם, וזהו שנאמר כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים, והנה נשארה מטתו שמה ברבה אשר היא עתה לבני עמון, והעמונים קיימו אותה לעדות כי השמידו עם גדול ורם, והאיש הגבור אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכדו ממנו מלכותו, וזה טעם הלא היא, כלומר הנה העדות קיימת שהיא ערש ברזל ארוכה ורחבה מאד, וקיימת היא ברבת בבני עמון, כי ערשו אשר בעשתרות היתה לשלל ואבדן. והנה תכלית הסיפור הזה להודיע גודל הנצחון שהיה לישראל שהרגו האדם הגדול בענקים אשר לבדו נשאר מכל זרע הרפאים:
באמת איש – באמת כל אדם:
כי רק עוג – הוא כנותן טעם על שמלך עוג באותו גליל היה, כי הוא לבדו נשאר מיתר הרפאים, כי במלחמת אמרפל וחבריו שהכו את הרפאים בעשתרות קרנים נשארו רפאים רבים, ואותם הנשארים הכו אותם בני עמון (כמבואר למעלה ב׳ כ׳) וממלחמת העמונים נשאר הוא לבדו, ובהיותו גבור בגבורת שאר הרפאים, לכן המליכוהו עליהם (רע״ס).
ערשו ערש ברזל – עריסה של קטן (וויגע), שכשהיה תינוק קטן היה חזק מאד ובהשתטחו היה משבר ערש של עץ לכן עשו לו עריסה של ברזל (רשב״ם), ודוחק לומר שבגדלותו מדבר; כי לאדם שיש בו דעת אין צורך לכך, ולזה יתכן עליו תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה, דבאדם גדול לא יתכן שלא יהיה ארכו יותר על שנים ברחבו יותר מאמה אחת, אבל בילדותו כל אדם נולד קצר בערך זה אמה יתרה ארכו על כפל רחבו.
הנה ערשו ערש ברזל – משה מאריך קצת בספור גדולת הנצחון שנתן להם ה׳, שנתן בידם שני מלכים אדירים סיחון ועוג, וכל זה לחזק את לב העם, למען יבטחו בה׳ שיתן בידם גם את ארץ כנען, וכמו שמסיים כן יעשה ה׳ לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה, לא תיראום כי ה׳ אלהיכם הוא הנלחם לכם {דברים ג׳:כ״א}. ולכוונה זאת (לרשום בלבם גדולת התשועה אשר עשה ה׳ להם) אמר למעלה {דברים ג׳:ד׳-ה׳} לא היתה קריה אשר לא לקחנו מאתם ששים עיר וגו׳, כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה דלתים ובריח וגו׳, ולכוונה זאת הוסיף כאן כי עוג היה מן הרפאים הידועים בימיהם לרוב כחם ולגובה קומתם שהיו מפחידים כל רואיהם, והוסיף גם כן ענין ערשו שהיה מפורסם בימיהם היותו שמור ברבת בני עמון, כי (כדברי הרמב״ן) העמונים קיימו מטתו לזכרון גבורתם שנצחוהו ולקחו את ארצו; כל זה לחזק ציור הישועה אשר נתן ה׳ לישראל, ואין כאן שום דבר שלא יצדק היות משה כותבו. והנה הדעת נותנת שגם בעשתרות היתה לעוג ערש ברזל, אבל משה לא צוה לשמור אותה, כי לא היה מדרכו להציב יד בקרב עמו למלכי הגוים עובדי אלילים, כי עדיין תורתו היתה צריכה חזוק, להיותה חדשה; אבל דוד המלך היה חושב שהתורה כבר השרישה שרשיה בישראל ואינה צריכה עוד חזוק, לפיכך כשלקח רבת בני עמון לא נמנע מליקח את עטרת מלכם מעל ראשו ותהי על ראש דוד (שמואל ב י״ב:ל׳), ואם עדיין היתה שם ערש עוג, נראה לי בלא ספק שגם אותה היה מביא לירושלים, וממה שלא נזכר זה בשמואל יש להבין שבמשך ארבע מאות שנה כבר נשברה ונאבדה ולא היתה עוד שם, ולא יתכן שיהיה הפסוק הזה נוסף בימי דוד כדעת המתחכמים. והנני שואל אותם: מי שהוסיף, מהיכן הוסיף? הלא אף אם יונח שהוסיף כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, כי הרפאים כבר נשכח זכרם בימי דוד, והיות עוג נשאר מיתר הרפאים היה דבר ישן נושן בדורו, ורחוק הוא שיעלה על דעת אדם להוסיף הדבר הזה בספר, לא לעזור ולא להועיל. מלבד כי דוד וכל אוהביו, יותר היה להם למחוק המלות האלה מספר יהושע (י״ב:ד׳ וי״ג:י״ב), ולא להוסיפן בתורה: כי הנה דוד ועבדיו הכו את ילידי הרפא, (שמואל ב כ״א:כ״ב, דה״י א׳ כ׳:ד׳), והלא לכבוד גדול היה לדוד ולעבדיו אם יֵאָמֵר כי הם הם שהכריתו את יתר הרפאים, ומה להם לאנשי הדור ההוא להגיד לדור אחרון כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים, באופן כי ילידי הרפא אינם מן הגזע ההוא המפואר בגבורתו ובגובה קומתו? מעתה אם יונח כי מלות כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים אינן נוספות אבל כתבן מי שכתב הספר, הנני שואל היתכן שכך היה לשון המחבר? כל ערי המישור וכל הגלעד וכל הבשן עד סלכה ואדרעי ערי ממלכת עוג בבשן, כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא. ומה קשר ומה יחס לפסוק התיכון עם מה שלפניו ועם מה שאחריו?א
א. בכ״י לוצקי 673(א), קולומביה X 893 מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״הנה ערשו ערש ברזל הלא היא ברבת – כי בתחלה היה יושב ברבה והעמונים גרשוהו משם וקיימו מטתו לזכרון גבורתם שנצחו מלך כזה (נתיבות השלום) והנה היה ערשו וכו׳ איננו להודיע כמה ארכו של עוג, אלא להוכיח גודל הנס שעשה ה׳ לישראל שנתן בידם את עוג שנמלט מידי בני עמון אשר לפנים הכו את כל הרפאים ועוג לבדו נשאר מהם, והנה היות ערשו ברבת בני עמון היא ראיה שעוג היה דר שם, והעמונים גרשוהו משם, ומכל מקום לא יכלו להמיתו ונמלט משם, ומלך בבשן, והנה סרה טענות האומרים כי משה לא היה צריך להביא ראיה על קומת עוג כי ישראל שהכו אותו ראו אותו, ושעל כן ראוי להאמין שלא כתב משה את המקרא הזה, והאומרים שנכתב בימי דוד אחר שכבש רבת בני עמון הלא יגידו לנו אם היתה שם בימיו ערש עוג, איך היה שהניחה שם ולא הביאה ירושלימה כדרך הכובשים שמוציאים דברים יקרים וכמו שעשה גם דוד בעטרת מלכם.״
כי רק וגו׳ – האוכלוסייה שתחת שלטון עוג הייתה מהאמורי, ולא מהרפאים. עוג לבדו נשאר מגזע הרפאים שהושמדו בחרב הכיבוש של בני עמון (לעיל ב, כא), ולאחר מכן המשיך הלאה לכבוש את כל ארץ הבשן, שנעשתה לממלכתו. ״רבה״, עיר הבירה של בני עמון, הייתה מולדתו המקורית, ומשה מציין שמיטתו עדיין נשמרה שם, זיכרון לגזע הענקים שישבו שם לפנים (רמב״ן).
כי רק – ר״ל שגם ארץ עוג היה מוכן מראשית לפני בני ישראל, שהארץ הזאת ישבו בה רפאים ובא כדרלעומר והמלכים אשר אתו ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, ולא נשאר מן הרפאים רק עוג לבדו, ובעת הכריתו את הרפאים ברחו אבותיו של עוג לרבת בני עמון ושם נולד עוג, ובהיותו קטן מוטל בעריסה לא יכלו להניחו בעריסה של עץ שהיה שובר אותה בכחו ועשו לו ערש ברזל, ובקטנותו היה גדול כ״כ עד שהערש היה תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה, ולא תאמר שהיה אמה לפי מדת הטפחים של קטן כי היה באמת איש גדול, עד שכשהיה קטן מוטל בעריסה היה גדלו ט׳ אמות ומזה תשער גדלו כשהגדיל:
כי רק עו1ג וגו׳ – מפרש האיך היו כ״כ ערי ממלכה במקום לא רחב כ״כ. שלא כדרך מלכים שאין להם הרבה ערי מלוכה. ובא הכתוב כי הוא נשאר מיתר הרפאים. ובהיות כל א׳ מהרפאים שמלך היה לו עיר מלוכה בזה המחוז המשובח ואח״כ ספו תמו ונשארו כולם ביד עוג.
הנה ערשו – מטת קטן מיקרי ערש.2 {ויש לה צורה אחרת ממטה גדולה, ויש אנשים עושים מטותיהם כערש של קטן, משום הכי מצינו במקרא ערש בגדולים, אבל סתם ערש הוא של קטן, והכי הפירוש בשיר השירים (א׳:ט״ז) אף ערשנו רעננה כמו שכתבתי שם.3} ובהיות עוג קטן בשנים היה ערשו ערש ברזל4.
{הלה הוא – תיבת הלא היא בכל מקום באלף, וכאן דכתיב בה״א, עיקר התיבה הנה היא, וכמו לשון המקרא בשמואל ב׳ (ט׳:ה׳) הנה הוא בית מכיר וגו׳. והלא באלף משמשת לשאלה או לתמיהה5, וכאן היא גם כן בתמיהה, דמה מקומה6 לרבת בני עמון, אלא משום שרפאים ישבו בה מלפנים והיה עוג דר שמה, ובני עמון ירשו את רבה7 והוציאוה מעוג, ונמצא תבה זו (״הלה״) משמשת לשתי הוראות,8 משום הכי משונה היא בכתיבתה.}
באמת איש9 – סתם איש גדול שהוא אמה שלנו. כך גדול מטת עוג בהיותו קטן.10
{באמת איש – תרגם אונקלוס באמת מלך, ופירושו אמה וטפח, כך ביאר במדרש לקח טוב.11}
1. מה מקומו ותכליתו של פסוק זה כאן. ועיין ברמב״ן ובספורנו וכן ב׳פה קדוש׳ (לחותנו של רבינו).
2. לא ברור מנין לרבינו קביעה זו, כי מכל הפסוקים בנ״ך המזכירים ״ערש״ נראה שמדובר על מטה רגילה. אך ב׳פה קדוש׳ כתב: כלשון חז״ל ׳עריסה של תינוקות׳. אך מצאנו ב-׳יאיר אור׳ למלבי״ם, וז״ל: ה׳ערש׳ שלנו הוא הילדות של לאום ישראל בימי אבותינו אברהם יצחק ויעקב, שהמה היו מקור כל המידות הטובות... (עכ״ל). ובערך ׳יצוע, מצע, משכב, ערש, מטה׳, כתב וז״ל: ״הנה ערשו ערש ברזל הלה היא ברבת בני עמון״, חכמי הנוצרים עמדו עליו, ורצו לומר שפסוק זה נתוסף אחר כך. אבל יש לפרש, ״ערשו״ קאי על ״ערש״ – העריסה שבקטנותו, ששכב בקטנותו בעריסה של ברזל, והיתה בילדותו ברבת בני עמון, ושם נשארה עד העת שכתב משה את דברי התורה.
3. זה לשון רבינו שם ב׳מטיב שיר בקיצור׳: ה׳ערש׳ שלנו הוא הילדות של לאום ישראל בימי אבותינו אברהם יצחק ויעקב שהמה היו מקורי כל המידות הטובות, ומזה הגיע אלינו זה השבח.
4. ולא ניתן היה לו לישן על מטת עץ אלא רק ברזל (רמב״ן). ועיין ב׳פה קדוש׳ שהאריך בזה.
5. כמו ״הלא הוא אמר לי אחותי היא״ (בראשית כ,ה), ״הלא אצלת לי ברכה״ (שם כז, לו), ״הלא ברחל עבדתי עמך״ (שם כט,כה), ועוד.
6. של ערשו של עוג.
7. כמוזכר לעיל (ב,כא) ״עם גדול ורב ורם כענקים וישמידם ה׳ מפניהם (של העמונים) וירשום וישבו תחתם״.
8. הוראת ׳הנה׳ והוראת שאלה.
9. רש״י בעקבות אונקלוס וכן הרמב״ן פירשו ׳באמת גוג׳, אך הראב״ע והרשב״ם מפרשים ״באמת איש״ – גדול. רבינו מבאר דעה זו.
10. כפי שביאר רבינו בד״ה הנה ערשו שמשמעות ״ערש״ – מטת קטן. כלומר, התורה באה להדגיש את גודלו של עוג, שעוד בהיותו קטן גודל ערשו היתה תשע אמות באמות רגילות (של אנשים גדולים) ולא באמות של קטנים.
11. כוונת ה׳לקח טוב׳ (הנקרא גם ׳פסיקתא זוטרתא׳) אינה ברורה. אך הרמב״ן הבין באונקלוס שכוונתו לפרש ״באמת איש״ = באמת ״האיש״ (חסרה ה״א הידיעה), ומי הוא ״האיש״ – עוג מלך הבשן, ופירושו – באמת עוג עצמו. וכדעת רש״י, ולאפוקי מדעת הראב״ע, עיי״ש.
מיתר הרפאים – מן הרפאים שלהם יתר שאת ויתר עז (פרשת ויחי), ועיין מה שכתבתי באוצר נרדפי לשון הקודש שלי מהו הגדר בין שאר ויתר.
הנה ערשו ערש ברזל – שד״ל במשתדל שלו מבטל דעת המתחכמים האומרים שפסוק זה נוסף בימי דוד, וכותב ״מעתה אם יונח כי מלות כי רק עוג וגו׳ אינן נוספות, מה קשר ומה יחס הפסוק עם מה שלפניו ומה שאחריו?״ תשובתי שכונת הפסוק כאן כמו בפרשת חקת (במדבר כ״א:י״א) ובהרבה מקומות אחרים לתת כלי זין ביד ישראל נגד שכניהם הרעים עמון ומואב ואדום, להתנצל מהם אם יאמרו שישראל לקחו מארצם כמו שהיה טוען מלך מואב בימי יפתח, ולמעלה הוא מספר שבני עמון ומואב הכו הרפאים שהם מזרע כנען, שכן הבטיח ה׳ לאברהם לתת לבניו את ארצם (בראשית ט״ו:כ׳), ועמון ומואב הכום וירשו את ארצם, ולא נשאר מן הרפאים אחר מכה זו כי אם מתי מספר, וגם אלה תמו נכרתו, ולא נשאר מהם כי אם עוג שנמלט אל ארץ האמורי ונעשה שר וקצין עליהם, ובא על עמון ומואב ונצחם, ולקח מידם ארץ רפאים היא הבשן (דברים ג׳:י״ג), ובהלחם בני עמון בראשונה על הרפאים מצאו מטת עוג ברבה וקיימוה או מפני יופיה או לזכר גבורתם בהיות עוג מרמי הקומה שברפאים; וא״כ אחר שספר לנו בפסוק י׳ שירשו כל ממלכת עוג שהוא לקחה מלפנים מיד בני עמון ומואב, הוא אומר שמן הדין לישראל לנחול את הארץ הזאת, ואין להם שום חובה להשיבה לעמון ומואב שישבו עליה קודם ממלכות עוג כי הם לקחוה מיד הרפאים (והארץ ההיא היתה מעותדת מימי קדם לבני ישראל) והראיה לדבר שעמון ומואב לקחוה מיד הרפאים היא שערש עוג קיימת עוד היום ברבת בני עמון; ומוסיף ומספר מה היא הארץ שלקחו, ארץ גלעד וארנון שֶׁתֵחָשֵבְנָה ארץ רפאים (דברים ב׳:י׳,י״א,כ׳); והבשן הנקרא ממש ארץ רפאים, א״כ לא בלבד שלא נגעו בנחלת אחיהם עמון ומואב ואדום, כי גם הארצות שכבשו מיד סיחון ועוג, שקודם ביאת ישראל נטלון הם מעמון ומואב, היו גם הן ארץ מעותדת לבני ישראל, וארץ רפאים היתה מחוז מארץ כנען, וה׳ כרת ברית עם אברהם ליתנה לבניו.
עוד הפעם מתאר משה רבינו במאמר מוסגר את קומתו הענקית וחזקו של האויב המנוצח, כדי להדגיש בזה את נפלאותיו של ה׳.
מיתר הרפאים – ראה הלאה.
הלה – כמו הלא.
רבת וגו׳ – בקיצור ״רבה״ (הגדולה), נקראה אחרי כן פילדלפיה, כיום עמאן, על יד ודי עמאן.
תשע אמות וגו׳ – בערך אורך של ארבע מטרים וחצי ורוחב של שני מטרים. קליריקוס משער שעוג צוה בכוונה לעשות לו מטה יותר גדולה מן הצורך, כדי להיראות לפני בני דורו והדורות הבאים עוד יותר ענקי, ומצביע על מקרה דומה של אלכסנדר מוקדון המסופר על ידי דיאוד. סיק. 95, 17. אם כן, מי שקשה לו להעלות על דעתו גובה ענקי כזה, יוכל לפרש לו את הענין כדעתו של קליריקוס.
באמת איש – לדעת הראב״ע אמה של איש בינוני. רשב״ם מפרש: באמת איש שהגדיל כל צרכו. ייתכן שהיו קיימות אמות יותר קטנות, וכיון שהגודל נראה מתמיה, היה צורך להוסיף את ההגדרה הזאת, כדי שלא יחשבו שהכוונה לאמות קטנות יותר.
את הפסוק הזה הביאו המבקרים כמה פעמים, בתור ״הוכחה״ כביכול נגד אמיתות ספר דברים. אחד המפורסמים מהם מעיר: כך מדברים רק על עתיקות, שמצביעים על שאריותיהם לשם הוכחת מהימנות הסיפור. הוא סבור שערש זה נתפרסם רק בזמנו של דוד, שכבש את העיר רבה, כמבואר בשמואל ב י״ב:ל׳. זאת היא גם דעת מבקרים כופרים חדשים. בכלל לא יכלו למצוא הסבר, כיצד הגיע הערש מבשן לרבת עמון כבר בתקופתו של משה רבינו.
אולם על השאלה האחרונה השיב כבר הרמב״ן ז״ל תשובה קולעת מאד. מה שכתוב כאן ״כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים״ מתייחס לדעת הרמב״ן ז״ל (נגד דעת האגדה) לא אל אותם רפאים שהוכו כבר על ידי כדרלעומר, אלא עוג נשאר מאותם הרפאים שנשמדו על ידי בני עמון, כמבואר למעלה ב׳:כ׳ והלאה. מרפאים אלה נמלט עוג, ונעשה אחרי כן מלך הבשן. העמונים החזיקו עדיין בערש ענק זה כמזכרת, ומשה רבינו מזכיר את העובדה הזאת במאמר מוסגר.
לפי פירוש זה מוכיח הפסוק הזה את עתיקותו של ספר דברים. כי אדרבה, נראה שבשעה שדוד כבש את רבת עמון אחרי כן, כבר לא נמצא ערשו של עוג בעיר ההיא, שהרי בשמואל ב י״ב:ל׳ נזכרת עטרת מלכם הגדולה ושאר השלל שלקח דוד מרבה, אבל ערשו של עוג אינו נזכר שם, ואין ספק שמזכרת עתיקה זאת היתה נזכרת שם, אילו היתה קיימת עדיין בתקופה ההיא. כיון שכאן בספר דברים מצביע על הערש הזה במלים ״הלה היא״, יש להסיק מכאן, שספר זה קודם בכל אופן לתקופתו של דוד, ויש לדחות בהחלט את דעת המבקרים הכופרים, שספר דברים נתחבר חס ושלום רק בתקופת המלכים המאוחרת (תחת ממשלת חזקיהו או יאשיהו).
יש מפרשים ערש כמו ארון מתים. אבל אין כל יסוד לכך (השוה שולץ).
הלא היא ברבת בני עמון וכו׳ באמת איש – יתכן עפ״י מה שנודע הנהוג בימים הקדמונים אצל העובדי אלילים ועובדי האדם בחינא, אשר יחסו גבורת הגבור לאלוה, ולכל כליו אשר הראה בם גבורתו עבדו וישתחוו, כאשר נודע בשירי היונים, לכן עשו את עוג אשר האריך ימים והיה מופלג בזקנה וגבורה לאלוה וגם לערסו הקדישוה ויניחוה בית עצביהם ברבת בני עמון, לכן ספר משה כי היה מיתר הרפאים, והוא ענין טבעי רק נתמעט במשך הזמן, לכן טעו העו״ג בו. הלא היא, פירוש היא הקדושה בעיניהם אשר יבואו ממרחקים לעבדה, באמת איש, פירוש יד עוג אשר היה איש לא ענין אלהי כאשר יחשובו, רק כי הטבע לא תמנע מהוציא מפעלות זרות בחיקה מה שרחוק המציאות, כמוש״כ רבינו משה בפירושו למשנה פ״ג דנדה. עיי״ש.
הפטרה: ישעיהו פרק א (יג)
בהפטרה: לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה הוא לי כו׳ לא אוכל און ועצרה – הענין, דמצאנו לרז״ל בכריתות כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינו תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאן הכתוב עם סממני הקטרת כו׳, הרי דדבר הפחות בעצמיותו, בכ״ז כשהוא מתערב באגודה כללית הוא מתבשם ומועיל להוציא ריח ניחוח מן הסממנים האחרים, ומצאנו שאמרו פיזור לרשעים נאה להן ונאה לעולם, הרי שהאגודה מוסיף חזוק לעושי רשעה, וכן מצאנו שאמרו כל בי עשרה שכינתא שריא. וכבר עמד על זה הר״ן בדרשתו. והנראה עפ״י מה שבארו בדין תרתי לריעותא, שאם הם משם אחד, שמורים שניהן על ניקוב הריאה וכיו״ב, אז הוי טרפה, אבל אם זה מורה על נקב וזה על קמט וכיו״ב כשר, כן הדבר הזה, אם כל אחד בפני עצמו יש לו מדה פחותה זה כלי, וזה בעל לשון הרע, וזה בעל כעס, כשהן באגד אחד אז יומתק מרירותן ויתבשם כל אחד מחבירו, זה ילמוד מזה לפזר הונו, וזה לנוח מרגזו, וזה על שפם יעטה, אבל אם כולם מסכימים על תכונה רעה אחת, הלא אז תחזקנה מוסרותיהם ומן קורי עכביש יהיו כעבותות עגלה, ע״ז אמרו פזור לרשעים נאה להן כו׳, כי הוא תרתי לריעותא משם אחד, כל אחד מחזיק חבירו, והוי טרפה גמורה וז״ב.
והנה ענין המקדש לאחד כלליות ישראל ולבביהן אל מקום אחד, כמו שאמרו היה עומד כו׳ נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד, ולכן תמיד היתה שם ההנהגה הנסית כמו שמנו עשרה נסים שנעשו בביהמ״ק, ולהראות אף שכל פרטיי בפני עצמו אינו ראוי להיות מושגח פרטי בהנהגה פרטיית בלתי טבעית, בכ״ז הקשר הכללי מעם ישראל ראוי הוא להיות מושגח בהשגחה נסיית, ששם אין פגם, שכולם מעלים ריח ניחוח, זה ביראתו, וזה בצדקתו, וזה באהבתו לישראל, וזה במסת ידו, וזה בתורתו, וכמו שאמרו וירח ריח בגדיו ריח בוגדיו כריח שדה אשר ברכו ה׳, פירוש, שלהריח נגד עשו הרשע, האם יריח ריח רע״ק וחביריו, לכך הראהו הש״י מי שהוא בסוג אחד, כמו יקים בן צרידיא, ובכ״ז נכנסו בו דברי יוסי בן יועזר כארס והקדימהו לגן עדן, וזה שאמר כריח שדה אשר ברכו ה׳, דבחקל תפוחין כל עלה כל עשב מעלה ריח, כן בצירוף הכללי גם הפושעים מושגחים ומעלים ריח. ודו״ק. והנה מנחה אינה קריבה בשותפין רק ביחיד, ובצבור באה מנחה, לפי שהצבור הוא בכלליותו כמו יחיד שהוא איש אחד, וכל אחד מועיל לחבירו כמו שכל אבר מועיל לחבירו וכיו״ב, לכן כיון שהפסידו מעלת האחדות, וכל אחד רצה לבלוע לחבירו, והיו כקציני סדום ועמורה, א״כ כ״א נבדל בפני עצמו, א״כ לא תוסיפו הביא מנחת שוא, וכן קטרת שכ״א מתבשם מחבירו, וגם החלבנה ריח ניחוח, אבל כשכל אחד מפוזר בפ״ע הלא קטרת תועבה היא כמו שהיא בפרטיותה שחלבנה ריחה רע והקריבהו לפחתך וכו׳, לי, לא אוכל און ועצרה, שיהיה אסיפה מאון, היינו שיסכימו כולם על תכונה אחת רעה.
והנה בתוכחה יש ב׳ סוגים אחד מה שמתפעל א׳ מחבירו כמו מאנשים ממי שהוא במדריגתו מזה לא שייך שיקבלו דבריהם, רק באופן שיראה אם חבירו שמטופל בבנים ועני ובכ״ז הוא נזהר מאונאה ומשקלות וכיו״ב כש״כ הוא, ועוד אם חבירו מחומם הוא ובפרקו הוא עומד ואין לו אשה, ובכ״ז הוא נזהר מלהסתכל בנשים כש״כ הוא וכיו״ב, ויש מה שדבריו נשמעים דברי תוכחה, כמו ששומע מגדול הדור וקדוש ה׳, אשר בזה לא שייך שהוא יתפעל ממנו, כי הוא אינו מסוגו וערכו רק שדבריו נשמעים, ולזה אמרו בפרק כל כתבי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זא״ז שנאמר היו שריה כאילים כו׳ מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה כו׳ דייקו זה את זה, ולא כתבו זה לזה ונקיט רק סימן הפעול, היינו שלא נתפעלו זה מזה, כי בכללות האומה בזה יש מעלה טובה ומדה נאותה ובזה מדה זו, והמה למדו זה מזה חסרונו של זה, וזה לא למד המדה טובה, רק הביט אל החסרון שיש בשל זה, וזה ששמו ראשו של זה בצד זנבו של זה, שהביטו רק אל החסרון שיש בחבירו, והמה לא למדו שלמות זה מזה, אך למדו חסרונות ופחיתות זה מזה, ועל אופן השני אמרו לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, היינו אנשים חכמים שאינם מסוגם וערכם, שבזה לא שייך התפעליות, רק שיהיו דבריהם נשמעים לגודל מעלתם וערכם, ע״ז אמרו וילעיבו במלאכי אלהים, הוא שאמרו שבשביל שהוא מלאך מופרש ומובדל מהליכות תבל וארחותיו לכן הוא אומר כן, לו היה לו טורח וטורד בהויות העולם, כי אז היה גרוע ממנו הרבה, ועוזא ועזאל שהיו מלאכי כו׳ וכשירדו לארץ הרעו מהם, ולכן לא היו דבריהם נשמעים, ולכך לא היו תרופה למכתם מחלים במדות והנהגה וחרבה ירושלים תובב״א.
הפטרה: ישעיהו פרק א (יח)
אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו – בראשון [פירוש במקדש ראשון היה חוט של זהורית מלבין כשלג], אם יאדימו כתולע כצמר יהיו, בשני [במקדש שני לא היה מלבין רק כצמר]. (ירושלמי שבת פרק רע״ק), פירוש, שהשני הוא חוט לבן בצבע אדום, כן היו ישראל במקדש ראשון נתגלה עונם (פ״ק דיומא), שעונם לא היה רק בגלוי, אבל פנימות לבבם היה מלא אהבת התורה ואהבת ישראל, כמו שאמרו מפני מה דורו של אחאב מצליחים במלחמה מפני שלא היה בהם מלשינות, ואליהו אמר אני נותרתי לנביא לה׳ ואין איש מוסר אותו, וכן אמרו ביהורם בן אחאב, שנשיו וכספו וזהבו היה נותן למלך בני עמון, לבד מחמד עיניך זו התורה לא היה נותן והיה מוסר נפשו על זה, ולכן היה מלבין כשלג, לא כן במקדש שני היה חטאיהם כתולע שדם אדום בתוכו, כן היה בהם בפנימותם שנאת חנם ומלשינות, לכן רק כצמר יהיו ולא היה מלבין כשלג.
ואתחנן
הכל
(יב) וְאֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את יָרַ֖שְׁנוּ בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא מֵעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁר־עַל־נַ֣חַל אַרְנֹ֗ן וַחֲצִ֤י הַֽר־הַגִּלְעָד֙ וְעָרָ֔יו נָתַ֕תִּי לָרֽאוּבֵנִ֖יא וְלַגָּדִֽי׃
This land we took in possession at that time. From Aroer, which is by the valley of the Arnon, and half the hill country of Gilead, and its cities, I gave to the Reubenites and to the Gadites.
א. לָרֽאוּבֵנִ֖י =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֖י (ניקוד מקובל לתיבה זו בכתי״ל)
• הערות ברויאר דותן.
• קורן, דותן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
• ל=לָרֻֽאוּבֵנִ֖י (ניקוד מקובל לתיבה זו בכתי״ל)
• הערות ברויאר דותן.
• קורן, דותן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
(יב-יז) התנחלות שנים וחצי שבטים (קישור לעיון, קישור לעיון) – במדבר ל״ב:ל״ג-מ״ב, יהושע י״ב:א׳-ו׳, יהושע י״ג:ח׳-י״ב, יהושע י״ג:ט״ו-ל״ב, דברי הימים א ה׳:ח׳-כ״ו
וְיָת אַרְעָא הָדָא יְרֵיתְנָא בְּעִדָּנָא הַהוּא מֵעֲרוֹעֵר דְּעַל נַחְלָא דְּאַרְנוֹן וּפַלְגוּת טוּרָא דְּגִלְעָד וְקִרְווֹהִי יְהַבִית לְשֵׁיבֶט רְאוּבֵן וּלְשֵׁיבֶט גָּד.
And their land (which) we took into possession at that time, from Aroer, upon the river Arnon, and half Mount Gilead, and the cities thereof, I have given to the tribe of Reuben, and to the tribe of Gad.
וית ארעא הדא ירתינן בשעתה ההיא מן לחיית דיא על גיף נחל ארנונה ופלגות טור גלעדה וקרוייויב יהבית לשבטה דבנוי דראובני ולשבטה דבנוי דגדי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״וקרוייוי״) גם נוסח חילופי: ״וקריוי״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקרוייוי״) גם נוסח חילופי: ״קורייתה״.
וית ארעא הדא יריתנא בעידנא ההיא מערער ועד כיף נחלא ופלגות טוורא דגלעד וקירווי יהבית לשיבט ראובן ולשיבט גד.
And this land which we took in possession at that time, from Aroer unto the border of the river, and half of Mount Gilead, and the cities, I have given to the tribe of Reuben and Gad;
יום ההוא- האחרון, שאוחז סוף בראש
עָתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לְהוֹצִיא מַיִם וְלִנְבֹּעַ מַבּוּעַ.
וְיֵשׁ דְּרָגוֹת שֶׁסּוֹבְבוֹת, וְנִקְרָאוֹת עֲזָרוֹת. אֵלֶּה פְּנִימִיּוֹת וְאֵלֶּה בַּחוּץ.
וְיֵשׁ דְּרָגוֹת שֶׁנִּקְרָאוֹת כְּשֶׁסּוֹבְבוֹת לְשָׁכוֹת. (כשמסתובבות אלו הפנימיות ואלו לבחוץ, נקראו ירושלים. ויש דרגות שסובבות, ונקראות עזרות. ויש דרגות שנקראות לשכות) וְיֵשׁ דְּרָגוֹת שֶׁנִּקְרָאוֹת כְּשֶׁסּוֹבְבוֹת הֵיכָל וּדְבִיר.
לִפְנִים מִכָּל אֵלּוּ הַדְּרָגוֹת יֵשׁ נְקֻדָּה אַחַת, (תהלים מה) כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה. נְקֻדָּה זוֹ נִקְרֵאת יוֹם הַהוּא, וְסִימָנְךְ - (דברים ג) הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ.
וּכְשֶׁיַּעָמֹד יוֹם זֶה מִתּוֹךְ שִׂבְכֵי הָעֲזָרָה, תָּקוּם נְבִיעַת מַיִם, וְאוֹתָהּ נְבִיעָה תִּהְיֶה מֵהַיָּם הַקַּדְמוֹנִי, כְּמוֹ אִמָּא שֶׁבְּנָהּ בֵּין זְרוֹעוֹתֶיהָ, וּמֵרֹב חָלָב שֶׁיּוֹנֵק, מִתְמַלֵּא פִיו וְנִתְגַּדֵּל בּוֹ, מֵרִיק חָלָב לְפִי אִמּוֹ. כָּךְ חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי.
וַהֻוַדַ׳א אַלּבַּלַדֻ אַלַּדִ׳י אַכַ׳ד׳נַאהֻ פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ פַמִן עַרֻוְעִרַ אַלַּדִ׳י עַלַי׳ וַאדִי אַרנֻוןַ וַנִצףַ גַבַּלִ גַרַשֵׁ וַקֻרַאהֻ דַפַעתֻ דַ׳לִךַּ אִלַי׳ אַלרִּאֻבִּנִיִּיןַ וַאִלַי׳ אַלגַדִייןַ
והנה הארץ אשר לקחנו אותה, באותו הזמן, אשר מן ערוער שליד נחל ארנון עם מחצית הר גלעד1 וקריותהן, העברתי זאת אל הראובניים ואל הגדיים.
1. (ג׳רש בלע״ז, עיר בירדן)
אואת הארץ הזאת – האמורה למעלה: מנחל ארנון ועדב הר חרמון (דברים ג׳:ח׳).
ירשנו בעת ההוא מערער אשר על נחל ארנן – אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו, על נתתי לראובני ולגדי. אבל לעניין הירושה, עד הר חרמון היה.
א. שני הביאורים על פסוק י״ב מופיעים בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, לונדון 26917, אך חסרים בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בפסוק ובכ״י לונדון 26917: ״עד״.
ואת הארץ הזאת AND THIS LAND – mentioned above, "from the brook of Arnon to Mount Hermon" (v. 8), ירשנו בעת ההוא WE POSSESSED AT THAT TIME.
מערער אשר על נחל ארנן FROM AROER, WHICH IS BY THE BROOK ARNON – this must not be connected with the first part of this verse (defining הארץ הזאת) but with its conclusion – with נתתי לראבני ולגדי I GAVE TO THE REUBENITES AND TO THE GADITES; however, as respects possession (taking by conquest) that was "[from the brook of Arnon] to Mount Hermon" (v. 8).
ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההואא – מקרא קצר הוא, והוא קאמר: ואת הארץ הזאת אשר ירשנו בעת ההיא נתתי לראובניב וכו׳.
א. בכ״י מינכן 52: ההיא.
ב. בכ״י מינכן 52: לראוביני.
ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא – THIS LAND WE TOOK IN POSSESSION AT THAT TIME – This is a truncated text, and it says: and this land that we took in possession at that time I gave to the Reubenites etc.
ואת הארץ הזאת ירשנו – מקרא קצר והכי קאמר: ואת הארץ הזאת – אשר ירשנו וגו׳.1
ועריו נתתי לראובני וגו׳ עד נשיכם וטפכם וגו׳ – מפורש בפרשת מטות.
1. שאוב מר״י בכור שור.
ואת הארץ הזאת ירשנו, "and this land we have inherited;" this phrase is abbreviated; the line should have begun with the words: '"and this land which we have inherited at that time ...as well as its towns, I have given to the tribe of Reuven." All of this has been explained in Numbers 32,33.
ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא – את הארץ הזאת האמורה למעלה, מנחל ארנון עד הר חרמון (דברים ג׳:ח׳), ירשנו בעת ההיא.א מערוער אשר על נחל ארנון – אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו, על:ב נתתי לראובני ולגדי, אבל לענין ירושה, עדג חרמון היה. לשון רבינו שלמה.
והנכון בעיני: כי יאמר ואת הארץ הזאתד שירשנו בעת ההיא מערוער נתתי לראובני. וכן: והודעת להם את הדרך ילכו בה (שמות י״ח:כ׳), וכן רבים.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הושמט: ״מנחל ארנון... ירשנו בעת ההיא״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״כי״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י שבכ״י פרמא 3115. בכ״י לייפציג 1 מופיעה כאן מלת: ״הר״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הזאת״.
AND THIS LAND — "this land mentioned above, from the brook of Arnon unto Mount Hermon1 — WE TOOK IN POSSESSION AT THAT TIME. FROM AROER, WHICH IS BY THE BROOK ARNON — this is not connected with the beginning of the verse [defining this land] but with the end thereof: I gave unto the Reubenites and unto the Gadites. But as regards the possession, it was unto Mount Hermon."2 This is Rashi's language. The correct interpretation appears to me to be that the verse is stating: "and this land 'which' we took in possession at that time [I allocated in the following way]: from Aroer [etc.] I gave unto the Reubenites." So also is the verse, and thou shalt let them know the way they shall walk therein3 [means "the way 'which' they shall walk therein"]. There are many similar cases.
1. Above, (8).
2. Above, (8).
3. Exodus 18:20.
ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא – פירש״י את הארץ הזאת האמורה למעלה. ומערוער עד נחל ארנון אינו מחובר לראשו שהרי הם ירשו יותר עד הר חרמון אלא חוזר על סופו של מקרא על נתתי לראובני ולגדי. והרמב״ן כתב והנכון בעיני לפרש כי הארץ הזאת אשר ירשנו בעת ההיא מערוער נתתי לראובני:
ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא, "and we inherited this land at that time." Rashi says that the words ואת הארץ הזאת refer to the land mentioned just previously. The words מערורר אשר על נחל ארנון, are not connected to what has been described previously, but introduce a new section, seeing that the people of Israel inherited more territory, lands inherited by the tribes of Reuven and Gad mentioned at the end of the verse. This is clear from the fact that Mount Hermon is situated far to the north of the river Arnon.
Nachmanides writes that in his view the words הארץ הזאת אשר ירשנו בעת ההיא וגגו' were all regions given to the tribe of Reuven.
(יב-יג) ואמר ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא כמי שבא בתורת נחלה ומצא וירש ולזה נתנם לחלק הראובני והגדי וחצי שבט המנשה – כמו שאמר ונתתי אותה לכם מורשה אני י״י (שמות ו׳:ח׳).
ואת הארץ הזאת האמורה למעלה מנחל ארנון עד הר חרמון. לא האמורה אחריו מערוער אשר כל נחל ארנון וחצי הר הגלעד כי הארץ אשר ירשו בעת ההיא מנחל ארנון עד הר חרמון היתה לא מערוער עד חצי הר הגלעד בלבד כי אחריו ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה אלמא כל הר הגלעד בכלל ירושתם היה אלא עכ״ל דהכי קאמר ואת הארץ הזאת האמורה למעלה שלקחנו משני מלכי האמורי שהיא מנחל ארנון עד הר חרמון ירשנו אותה בעת ההיא שהחזקנו בה בידינו ולא שכבשנו אותה בלבד והנחנוה חרבה והלכנו לדרכנו ואח״כ התחיל ספור אחר ואמר מערוער אשר על נחל ארנן וחצי הר הגלעד ועריו נתתי לראובני ולגדי והשאר נתתי לחצי שבט המנשה וגו׳:
אינו מחובר לראשו של מקרא. כלומר, שאין פירוש ״ואת הארץ ירשנו מערוער וגו׳ ״, דהא למעלה כתיב (פסוק ח) ״מנחל ארנון עד הר חרמון״, וכאן אומר ״מערוער וחצי הר הגלעד״, אלא דלמעלה מדבר בירושה, וכאן מדבר שנתן אותה לראובני ולגדי:
ומה שהפך רש״י הפירוש, וכתב ״ההוא יקרא ארץ רפאים״ לפני זה, לומר גם כן ד״ההוא יקרא ארץ רפאים״ קאי על כל הארץ אשר ירשו עד הר חרמון, הכל יקרא ארץ רפאים, לא כפי מצב הפסוק שכתב אחר ״מערוער אשר על נחל ארנון וחצי הר הגלעד ויתר הגלעד״, שיהיה זה בלבד נקרא ״ארץ רפאים״, דודאי דהכל יקרא ״ארץ רפאים״, דאם לא כן, למה היו כובשין אותו, כיון שלא נקרא ״ארץ רפאים״:
ומה שהפך רש״י הפירוש, וכתב ״ההוא יקרא ארץ רפאים״ לפני זה, לומר גם כן ד״ההוא יקרא ארץ רפאים״ קאי על כל הארץ אשר ירשו עד הר חרמון, הכל יקרא ארץ רפאים, לא כפי מצב הפסוק שכתב אחר ״מערוער אשר על נחל ארנון וחצי הר הגלעד ויתר הגלעד״, שיהיה זה בלבד נקרא ״ארץ רפאים״, דודאי דהכל יקרא ״ארץ רפאים״, דאם לא כן, למה היו כובשין אותו, כיון שלא נקרא ״ארץ רפאים״:
אֲשֶר: במקף, לא בשופר ופסק.
אשר על נחל אַרְנֹן: בהעתק הללי ארנון מלא, וכן מצאתי בס״א כ״י, אך בשאר ספרי׳ חס׳, וכן עיקר, כי לא נמנה במסורת1 רק ג׳ מל׳ בתורה בפ׳ חקת, כמ״ש2 שם. [אֲשֶׁר־עַל־נַחַל־אַרְנֹן].
לָרֽאוּבֵנִי ולגדי: וכן ולראובני ולגדי שבסמוך3, ובפ׳ ואתחנן4, ובפ׳ כי תבוא5, וביהושע6 וד״ה7, כולם השורק ברי״ש והאל״ף נחה, כמ״ש8 בפ׳ פינחס. [לָרֽאוּבֵנִ֖י].
1. במסורת: מ״ג-ד במ׳ כא יג.
2. כמ״ש: מ״ש במ׳ כא יג (׳ויחנו מעבר ארנן׳).
3. שבסמוך: דב׳ ג טז.
4. ובפ׳ ואתחנן: דב׳ ד מג.
5. ובפ׳ כי תבוא: דב׳ כט ז.
6. וביהושע: יהו׳ א יב ועוד.
7. וד״ה: דה״א ה ו ועוד.
8. כמ״ש: מ״ש במ׳ כו ז (׳הראובני׳).
האמורה למעלה כו׳. פירוש, לא האמורה אחריו מערוער אשר על נחל ארנון, כי הארץ אשר ירשו בעת ההיא מנחל ארנון עד הר חרמון היתה, לא מערוער עד חצי הר הגלעד בלבד. אלא ע״כ דה״ק, ואת הארץ האמורה למעלה שלקחנו משני המלכים שהי׳ מנחל ארנון עד הר חרמון, ירשנו אותה והחזקנו בה. ואח״כ התחיל סיפור אחר, ואמר מערוער אשר על נחל וכו׳ נתתי לראובני ולגדי, והשאר נתתי לחצי שבט מנשה וגו׳:
אינו מחובר כו׳ לסופו על נתתי לראובני כו׳. רצ״ל דבפסוק משמע שלא ירשו אלא ארץ זו ונתנו לראובני ולגדי, ואח״כ כתיב ויתר הגלעד וכו׳ נתתי לחצי שבט המנשה, וכי מאין היה להם ארץ זו כיון שלא ירשו יותר. ועל זה פירש האמורה למעלה מנחל ארנון וכו׳. ר״ל ואת הארץ הזאת האמורה למעלה ירשנו בעת ההיא, ומאותו ארץ נתתי לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה:
"Mentioned above, etc. I.e., it is not referring to the land mentioned afterwards, "From Aro'er which is on Wadi Arnon." For the land they inherited at that time extended from Wadi Arnon to Mount Chermon, and not only from Aro'er until half of Mount Gilod. Rather, the verse means: "The land mentioned above that we took from the two kings, which extended from Wadi Arnon until Mount Chermon, we inherited it and fortified it." Afterwards starts a new account: "From Aro'er which is on Wadi Arnon ... I gave to the Reuvenites and the Gaddites, and I gave the rest to half the tribe of Menashe, etc."
This is not to be connected ... but with its conclusion, etc. Rashi is answering the question: The verse implies that they only inherited this land, and they gave it to the Reuvenites and the Gaddites. And afterwards it is written, "And the rest of the Gilod ... I gave to half the tribe of Menashe." But from where did they get this land, since they had not inherited any more land? For this reason Rashi explains: "This land" refers to the land mentioned above, "From Wadi Arnon to Mount Chermon,", etc. In other words: The land mentioned above is what we inherited at that time, and from that land I gave to the Reuvenites, the Gaddites, and half the tribe of Menashe.
ואת הארץ הזאת ירשנו – אף שכבר נאמר ונקח בעת ההיא את הארץ, אין זה כפל הדברים, כי הנה הלקיחה הוא בלבד התגבורת על העם היושב בה ולכידת הערים מהם, אבל חלוקת הערים הנלכדות והירושה והישיבה בהם הוא ענין אחר, ועליו אמר כאן ואת הארץ הזאת ירשנו, כלומר התאחזנו בה כירושת נחלה, ואיך היתה הירושה הזאת מערוער וכו׳, ומפרט והולך חלק ראובן וגד ומנשה:
וחצי הר הגלעד – לפי שהיה כל הר הגלעד מרובה לבני ראובן וגד כפי החשבון שעשה משה, וכמו שרמזנו במקומו, לכן לא נתן להם רק חציו, דהיינו חלק ממנו, והשאר נתן לחצי שבט המנשה:
ואת הארץ הזאת – האמורה למעלה מנחל ארנון ועד הר חרמון.
מערער – אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו על נתתי לראובני ולגדי, אבל לענין ירושה עד הר חרמון היה (רש״י), ויותר יתכן לחבר ראש המקרא עם סופו, וטעם ירשנו כמו ינחלו לכם (מסעי ל״ד י״ז) שהוא לבעלי לשון פעל יוצא לשני פעולים, כמ״ש ראב״ע שם, ויש הרבה דומים לזה בשאר פעלים, וטעם המקרא הארץ הזאת הורשנו, ומפרש למי הורישוהו ואמר מערוער וגו׳.
ואת הארץ – אחר שאמר ונקח את הארץ היינו שלקחוהו שיהיה בקדושת א״י יספר איך שירשו את הארץ היינו שחילקו אותה לשני המטות וחצי, כי ירושת א״י וחלוקתה היה צריך להיות ע״י אבות המטות ואו״ת אבל חלוקה זו נעשה ע״י משה לבדו ונעשה תיכף ולא המתינו עד עת שיחלקו כל השבטים שעז״א ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא ר״ל תיכף, ואמר כי מערוער וגו׳ נתתי לראובני ולגדי ר״ל משה בעצמו נתן בלא צירוף אבות המטות:
ואת הארץ ההיא וגו׳ – יש לשום לב לכל הספור מן ונפן ונעל עד סוף הסדרה איזה דבר תוכחה יצוק בזה1. אבל ראוי לדעת דאלו לא חלקו ב״ר וב״ג בעה״י לא גלו תחלה בני גד ובני ראובן2, דעה״י קדושתה קלה מארץ ישראל וגם כח התורה מעט בקרבה כדתניא באדר״נ ס״פ כ״ו בראשונה היו אומרים דגן ביהודה ותבן בגליל ומוץ בעבר הירדן.3 ולענין תורה מיירי שם. וכדאי׳ במדרש פ׳ תולדות ורוב דגן זה תלמוד. וכבר רמז משה להם באמרו ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם כמש״כ בס׳ במדבר (ל״ב,כ״ג) שם4. ואחר שגלו ב״ר וב״ג הוקל גם קדושת ארץ ישראל כדאי׳ בערכין דל״ב ב׳ כשגלו שבט מנשה בטלו יובלות5. וכ״ז גרם חטא מרגלים6, דאלו עלו מקדש ברנע דרך אדום לארץ ישראל לא היה אז מלך אדום מסרב מלהרשות את ישראל לעבור בגבולו בעוד שהיה פחד קריעת י״ס על אלופי אדום7, והיו כובשים תחלה ארץ ישראל ומחלקים בשוה ובאים אח״כ לעבר ירדן8, ולא היה הגלות ושארי צרות9. אבל עתה כשהעפילו לעלות והוכחו בשעיר עד חרמה הוקל כבוד ומורא ישראל בעיני אדום. וכן במואב עד שהגיעו בע״כ לסיחון. ועלה שנכבשו ארץ סו״ע ונתחלק ארץ עה״י לב״ג וב״ר ויצא מה שיצא10. וכ״ז תוכחה מה הגיע עון מרגלים ומה שהעון סיבב. ואת אשר לפניהם לעשות בשמירת התלמוד ופלפולה. וע״ע בסמוך.
{וחצי הר הגלעד – חציו ברחבו, היינו החצי שלצד ארץ ישראל.}
1. שהרי כל פרקים אלו של תחילת ספר דברים משולבים בכוונת תוכחה של משה רבינו לעם ישראל, כמוזכר בדברי רבינו לעיל (א,ו) ועוד.
2. כמוזכר במלכים ב׳ (טו,כט) ״בימי פקח מלך ישראל, בא תגלת פלאסר מלך אשור, ויקח את עיון... ואת קדש ואת חצור ואת גלעד... ויגלם אשורה״ (עיין גם לעיל ב,כד).
3. פירוש ׳מאורי אור׳: כלומר, שהדגן בגליל היה נחשב נגד דגן שביהודה לתבן, ובעבר הירדן היה גרוע הגידול שהיה נחשב רק למוץ. וכדאיתא במנחות ר״פ כל הקרבנות. המשך שם: חזרו לומר אין דגן ביהודה ואין תבן בגליל אלא מוץ, ובעבר הירדן – לא זה ולא זה.
4. לשון רבינו שם: תזכרו מה שאתם עלולים לחטוא אפילו תעשו כמו שאתם מצווים.
5. שנאמר ״וקראתם דרור בארץ לכל יושביה״ (ויקרא כה,י), בזמן שכל יושביה עליה, ולא בזמן שגלו מקצתן.
6. וזו היתה נקודת התוכחה בכל הפרק הזה.
7. ״אז נבהלו אלופי אדום״ (שמות טו,טו).
8. וקדושתו היתה שוה אז לקדושת א״י.
9. שנגרמו עקב חטא המרגלים.
10. שעבר הירדן קדושתו קלה מקדושת א״י, וכח התורה מעט בקרבה וכו׳.
משה רבינו ממשיך לספר כיצד חלק את ארץ הכיבוש בין שני השבטים וחצי השבט. הבטוי ״ירשנו בעת ההיא״ בפסוק י״ב מתאים לבטוי ״ונקח בעת ההיא״ בפסוק ח, ״ונקח״ מספר על הלקיחה מיד האויב, ו״ירשנו״ על התפיסה המוחלטת על ידי החלוקה לבעלים האמיתיים.
כאן לא נזכר בפרטות מפני מה ניתנה הארץ הזאת דוקא לשבטים האלה, כיון שהסיפור בנוגע למאורע זה כבר כתוב בבמדבר לב והוא ידוע.
מערוער – כמו ב׳:ל״ו, התרגום השומרוני מגיה גם כאן לשם השוואה ״על שפת נחל״.
וחצי הר הגלעד – עד היבק, כלומר החלק הדרומי (ראה לפסוק י׳), השוה במדבר לב, לד־לח; יהושע יג, טו־כח.
הכל
(יג) וְיֶ֨תֶר הַגִּלְעָ֤ד וְכׇל־הַבָּשָׁן֙ מַמְלֶ֣כֶת ע֔וֹג נָתַ֕תִּי לַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה כֹּ֣ל חֶ֤בֶל הָֽאַרְגֹּב֙ לְכׇל־הַבָּשָׁ֔ן הַה֥וּא יִקָּרֵ֖א אֶ֥רֶץ רְפָאִֽים׃
And the rest of Gilead, and all Bashan, the kingdom of Og, I gave to the half-tribe of Manasseh, all the region of Argob, even all Bashan, which is called the land of Rephaim.
וּשְׁאָר גִּלְעָד וְכָל מַתְנַן מַלְכוּתֵיהּ דְּעוֹג יְהַבִית לְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִּמְנַשֶּׁה כֹּל בֵּית פֶּלֶךְ טְרָכוֹנָא לְכָל מַתְנַן הַהוּא מִתְקְרֵי אֲרַע גִּבָּרַיָּא.
And the rest of Gilead, and all Mathnan, the kingdom of Og, I have given to the half tribe of Menasheh; all the surrounding country, even all Mathnan, which was called the Land of the Giants.
ושארא גלעדה וכל בותנין בית מלכותה דעוג יהבית לפלגות שבטהב דמנשה כל תחום תרכונהג לכל בותנין לאתרה ההוא יתקרי ארעהון דג(ו){י}ברייה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושאר״) גם נוסח חילופי: ״ומותרי״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דבנוי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרכונה״) גם נוסח חילופי: ״אטר׳ ״.
ושאר גלעד וכל מתנן מלכותיה דעוג יהבית ל{חצי}א שיבט מנשה כל תחום בית פלך טרגונא וכל מתנן ההוא מתקרי ארע גיבריא.
א. חסר בכ״י לונדון.
but the remaining part of Gilead, and all Mathnan, the kingdom of Og, I have given to the half tribe of Menasheh; all the limit of the region of Targona, and all Mathnan, which is called the land of the giants.
ההוא יקרא ארץ רפאים – על הארץ הזאת אמר הקב״ה שיתן לו, כמה דיתימר ואת החתי ואת הפריזי ואת הרפאים (בראשית ט״ו:כ׳).
וַבַּקִיַתִ גַרַשֵׁ וַגַמִיעִ אלּבַּתַּ׳נִיַתִ מַמלַכַּתִ עֻוגַ׳ דַפַעתֻהַא אִלַי׳ נִצפִ סִבּטִ מִנַשִּׁה וַכֻּלֻּ כַ׳טִ אלמֻוְגִבִּ וַאלּבַּתַּ׳נִיַתֻ יֻסַמֻונַהַא בַּלַדַ אַלשֻּׁגעַאןִ
ושארית גלעד1 עם כל הבשן, ממלכת עוג, העברתי אותם אל חצי שבט מנשה וכל-קו הארגב והבשן מכנת בשם ארץ האמיצים.
1. (ג׳רש בלע״ז)
אח״כ הוסיף פירוש, באומרו: ההוא יקרא ארץ רפאים – למובן אשר הקדמתי, כי הארץ הנלקחת מעוג היא ארץ הרפאים בעצמה וכי עוג וקבוצתו עשה שיתגברו עליו.
ההוא יקרא ארץ רפאים IT IS THAT WHICH IS CALLED THE LAND OF REPHAIM – it is that which I gave to Avraham (cf. Rashi on 2:20).
ההוא יקרא ארץ רפאים THAT [DISTRICT] IS CALLED REPHAIM COUNTRY: [That one is the district] that was promised [to Abraham] in the covenant between the pieces (Genesis 15:7-21), as I explained above.1
1. In the commentary to 2:20. In other words, the Israelites were allowed to conquer this district since it is the Rephaim territory that was promised to Abraham. See note 52 above.
At this point in the manuscript there appears another interpolated explanation, this one a comment on 3:11. I have translated it below in the Appendix.
At this point in the manuscript there appears another interpolated explanation, this one a comment on 3:11. I have translated it below in the Appendix.
חבל הארגוב – חבל – לשון חלק, כמו: ויפלו חבלי מנשה עשרה (יהושע י״ז:ה׳).
ארגוב – לשון פלך ומחוז,א כדמתרגם אונקלוס.
א. כך בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: ומחוזו.
חבל הארגוב – REGION OF THE DISTRICT – Region – a term [meaning:] portion, like: “And there fell ten parts to Manasseh” (Yehoshua 17:5).
ארגוב – ARGOV – a term [meaning:] county and district, as Onkelos translates.
כל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים – פירושו כל חבל הארגוב לכל הבשן אשר הוא נקרא ארץ רפאים, כלשון: וכל ההקדיש שמואל הרואה ושאול בן קיש (דברי הימים א כ״ו:כ״ח), ההושיבו נשים נכריות (עזרא י׳:י״ז) – שהה״א בהם במקום אשר, וכן רבים. והיה נקרא מכלל ארץ רפאים על שם עוג המולך בה, או מפני שהיתה מתחלה לרפאים ונשארה לעוג, כי הוא והעם היושב בה מיתר הרפאים.
ALL THE REGION OF THE ARGOB — ALL 'HAHU' (THAT) BASHAN IS CALLED THE LAND OF REPHAIM. The meaning thereof is: "and all the region of the Argob — all 'the' Bashan 'asher' (which)1 is called the land of Rephaim" [I also gave to the half-tribe of Menasheh]. This usage [a letter hei meaning asher (which) or (who)] is also found in the following verses: And all 'hahikdish' Samuel the Seer, and Saul the son of Kish,2 [meaning: asher hikdish — "'which' he dedicated"]; 'hahoshivu' foreign women3 [meaning: asher hoshivu — "'who' had married"]. In all these cases the letter hei is in the place of asher (which or who). There are many similar examples. Now [Argob] was considered part of the land of Rephaim because of Og who ruled over it, or because it originally belonged to the Rephaim and was left to Og because he and the people that dwelled in it were of the remnant of the Rephaim.4
1. Ramban thus explains the letter hei in hahu [habashan 'hahu' — "that" Bashan] as meaning asher (which): "the Bashan 'which'" is called the land of Rephaim.
2. I Chronicles 26:28. Here too, the letter hei in hahikdish means asher hikdish ("which" he dedicated).
3. Ezra 10:17.
4. (11).
ההוא יקרא ארץ רפאים, "the land called 'the land of the Rephaim,'" i.e. the land God allocated to Avraham.
חבל ארגוב – חלק ארגוב לשון פלך ומחוז כתרגומו. עשתרות קרנים – מקום מרעה היה קורא כן. עשתרות כמו עשתרות צאנך. קרנים שהיה בין שני הרים גדולים מקום שאין חמה זורחת ובקיץ מכניסים שם המקנה לצל מפני החמה ועל שם גבהות ההרים קראם קרנים.
כל חבל הארגוב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים – פי׳ הרמב״ן ההא במקום אשר ופירושו כל חבל הארגוב וכל הבשן אשר הוא נקרא ארץ רפאים והיה נקרא ארץ רפאים על שם עוג המולך בה או מפני שהיתה תחלה לרפאים ונשארה לעוג כי הוא והעם היושב בה מיתר הרפאים:
כל חבל הארגוב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים, "the entire region of the Argov comprising all of Bashan, that is what used be called the land of the Refa-im." Nachmanides trying to justify the letter ה [normally representing a definitive article, implying that the noun following is familiar to the reader, Ed.] in the word הארגוב, writes that Bashan and Argav are lumped together as a contiguous region, seeing that both regions formed part of the land of the Refa-im, the reader is familiar with what Moses is describing here. The region still bore that name at that time due to the fact that it was ruled over by the last of the famous Refa-im, the giant Og. It is also possible that Moses wanted to let us know that the region retained its original name although ownership had changed repeatedly.
ההוא יקרא ארץ רפאי׳ הוא אות׳ שנתתי לאברה׳. כדלעיל ולפיכך הוצרך לומר פה ההוא יקרא ארץ רפאים דההוא מעוט הוא ההוא יקרא ארץ רפאים ולא אות׳ דלעיל ומה שפיר׳ זה קודם ואת הארץ שלא על הסדר נ״ל שרצה להודיע שמקומו הוא קוד׳ ואת הארץ הזאת מפני שהכנוי של ההוא נופל על ונקח בעת ההוא את הארץ וגו׳ עד וד׳ אמות רחבה באמת איש שעל המקומות האמורים שם הוא אשר יקרא ארץ רפאים שנתן לאברהם ולא אותה דלעיל:
היא אותה שנתתי לאברהם. רצונו לתרץ, לעיל (דברים ב׳:י״א) גם כן כתיב ארץ רפאים, אבל זו היא רפאים שנתתי לאברהם:
That is the land which I gave to Avrohom. Rashi is answering the question: Above (2:11), it is also written, "The land of Rephaim"! However, this [land mentioned here] is the land of Rephaim that I gave to Avrohom.
ההוא יקרא ארץ רפאים – פירשתי למעלה כי הכונה היא תקרא ולא תחשב כפי האמת, שאם אינך אומר כן והיא בכלל הרפאים מה שנתן ה׳ לישראל תקשה ברייתא דספרי שאמרו אשר ה׳ אלהיך נותן לך פרט לעבר הירדן שנטלתה מעצמך ע״כ, והלא בכלל מה שנתן ה׳ היא, ומה גם לדברי רבותינו ז״ל שאמרו ברבות (ב״ר פמ״ד) שהרפאים זה חוי ומצינו שמנאו הכתוב בכלל הז׳ שנתן להם בעלותם מארץ מצרים דכתיב ואומר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני וגו׳ והחוי וגו׳, אלא ודאי שאין ארץ עוג נחשבת רפאים אלא שנטלוה מעצמן.
וא״ת והלא מצינו שהאמורי גם כן נזכר בשבעה עממין אשר אמר ה׳ שיתן להם בעלותם מארץ מצרים והוא סיחון דכתיב (במדבר כ״א כ״א) מלך האמורי וכתיב (שם כ״ה) וישב ישראל בערי האמורי וחזרה קושיתנו לדברי ספרי, זו אינו קושיא, כי ערי האמורי האמורים בסיחון אינם מה שנתן ה׳ לאברהם כמו שגילה הכתוב בפי׳ שם (שם כ״ו) כי חשבון עיר סיחון וגומר והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו וגו׳, הרי שארץ סיחון מואבית היא, אלא שזכה בה סיחון ונקראת אמורי בשביל סיחון שהיה מלך על האמורי ולעולם לא באה בכלל מתנת שבעה אומות שהגיע זמנם.
עוד נראה כי לעולם כל אשר בשם רפאים יכונה נכלל במאמר ה׳ לאברהם ואת הרפאים, וארץ סיחון ועוג בכלל אשר נתן ה׳ היא שהרי קראה הכתוב ארץ האמורי וארץ עוג גם כן הרי קראה רפאים שהם החוי, ופירוש ברייתא של ספרי שאמר פרט לעבר הירדן הוא על ישיבת הארץ, כי הגם שנתן ה׳ ז׳ עממין לאברהם לא כל הארצות שוות בענין זה שיהיו ראוים לדור בהם, ויהיה זה כענין קדושת הארץ עצמו שמצינו עשר הדרגות קדושה בארץ עצמה במקומותיה, ותהיה ארץ סיחון ועוג פחותה למטה, והגם שנתן ה׳ אותה לאברהם תהיה לשלל עמה וגוף הארץ תהיה כשאר השלל או לשמה אבל לא לדירה.
והוא מה שאמרו בספרי לתת לנו פרט לעבר הירדן שם דקדק הכתוב לומר באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לתת לנו פי׳ הארץ אשר נשבע ה׳ שיתן לנו לדירתנו, למעט שאר ארצות שהגם שנתנם לנו לא נתן הארץ לדירה מפני שאינה ראויה לקדושה, ותמצא שנתן גם כן עמון ומואב ואדום שהם הקיני והקניזי והקדמוני וכתיב (ירמיהו מ״ט) והיתה אדום לשמה, וכמו כן היתה ראויה להיות ארץ סיחון ועוג, אבל ארץ ישראל היא מה שנשבע ה׳ לתת לישראל לשכון שם. ושמור לך כלל זה גם כן שהגם שלא נתן ה׳ הארץ לדור בה, וגם שלא נתן עמה לאברהם וכבשוה רוב ישראל יש לנהוג בה דין קדושה בשביל שנכבשה לפני ה׳.
ההוא יקרא ארץ רפאים, "this is what is known as the land of the Rephaim." I have explained earlier that the meaning of the word is that this land though referred to as "land of the Rephaim" was not the land of the Rephaim in the true sense of the word, i.e. the land promised by God to Abraham as the land of the Rephaim. If you were not to understand the verse in this manner and the lands of Sichon and Og would have to be considered as the true lands of the Rephaim, then the Baraitha in the Sifri where we were told that the words "which the Lord your God is about to give to you" mean that the lands on the East Bank of the Jordan which you have taken for yourself" are excluded, would be incompatible with what is written here. When you add to this the fact that we have been told in Bereshit Rabbah 44, that the Rephaim were identical with the tribe known as Chivi, and we find that the Chivi is one of the seven tribes the Israelites were to dispossess on the West Bank (compare Exodus 3,17) surely it is impossible to consider the lands occupied by Og as the lands known as "the lands of the Rephaim."
You may reply that we also find that the Emorite was mentioned among the seven tribes which God would dispossess when the Israelites left Egypt, and this included Sichon as we know from Numbers 21,21 where Sichon was described as the "king of the Emorites." Moreover, the Torah continued in verse 25 of that chapter to describe the Israelites as settling in the towns formerly belonging to the "Emorites." In view of this the question against the Sifri appears to have been resurrected! This is no problem at all. The cities of the Emorite listed in Numbers as having belonged to Sichon are not what God had promised to Abraham. In fact the Torah had been at pains in Numbers 21,26 to describe even Cheshbon, the capital of Sichon, as a city which had a chequered past; it had once belonged to the Moabites, and had subsequently been conquered by Sichon from the first king of the Moabites. In other words, the Torah offers clear proof that the land over which Sichon ruled at the time was actually Moabite land. The only reason it was called "Emorite" was because king Sichon who belonged to the tribe of the Emorites had acquired it by force. It had never been part of the original lands of the tribe of the Emorites. As a result, it could not have been included in the lands of the Emorite promised by God to Abraham.
Furthermore, all the lands mentioned in the Torah as belonging to the Rephaim are included in what God had promised to Abraham when He said "ואת הרפאים" in Genesis 15,20. The lands of Sichon and Og were also included in that promise for the Torah refers to them as "the land of the Emorite and the land of Og." It is also called the land of the Rephaim as the Rephaim were identical with the Chivi. When the Baraitha quoted in the Sifri (reference Deut. 7,13) stated that the lands of the East Bank were not included in what God had promised to Abraham, this statement referred to the settlement of that part of the East Bank by the Israelites. Although God had given, i.e. promised, the lands of seven Canaanite tribes to the Israelites who participated in the Exodus, this did not mean that all these lands were of equal status, and that all of them qualified for the Israelites to dwell therein. This situation is no different from the situation on the West Bank itself. We know from the Talmud (Keylim 1,6) that there were 10 different degrees of sanctity in the various locations on the West Bank. We need to perceive the lands of Sichon and Og as possessing a lower degree of sanctity than the lands promised to Abraham on the West Bank of the Jordan. God wanted the Israelites to loot the belongings of these kings but He had not planned for the Israelites to dwell in their lands.
This is what the Sifri had in mind when its author wrote: "excluding the lands on the East Bank." The Torah in that instance had been careful to write "which the Lord our God swore an oath to give to us" (Deut. 6,23). This meant that those lands God had sworn to give to us to dwell in. By that wording the Torah meant to exclude other lands which, though promised to us by God, were not promised for us to dwell in because these lands did not qualify for the requisite degree of sanctity [necessary for the Israelites to develop their personalities in keeping with Torah imperatives. Ed.]. You will find something similar in the case of Ammon, Moav, and Edom, who are identical respectively with the tribes Keyni, Kenizi, and Kadmoni in God's promise to Abraham in Genesis chapter 15. Jeremiah 49,17 foretells of the desolation of the land of Edom. If so, the promise of that land to the Israelites could not have been meant for them to dwell in it. The same fate had been intended for the lands of Sichon and Og. Only the West Bank of the Jordan contained the lands God had intended to give to the descendants of the Patriarchs to dwell in. Nonetheless, despite the fact that those lands were not included in the promise to Abraham, the fact that the Israelites conquered them at the command of God and that some tribes settled there conferred a certain degree of sanctity on the soil of those lands.
לכל הבשן ההוא יקרא – פירוש וכל חלק הארגוב לכל הבשן אשר הוא נקרא ארץ רפאים, כמו ההושיבו נשים נכריות (עזרא י׳ י״ז) שהה״א כמו אשר וכן רבים. והנה נקרא מכלל ארץ רפאים, על שם עוג המולך בה, או מפני שהיתה בתחלה לרפאים ונשארה לעוג, כי הוא והעם היושב בה מיתר הרפאים:
ויתר הגלעד וגו׳ נתתי ג״כ אני בעצמי, עתה באר הטעם למה עשה החלוקה באופן זה, אומר הטעם שנתן ליאיר בן מנשה חלק גדול שהוא כל חבל ארגוב הוא מפני שכל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים ששם ישבו גבורים גדולים:
ויתר הגלעד – החלק שהיה מצפון ליבק.
וכל הבשן ממלכת עוג – הוא הבשן הנזכר בפסוק י.
שבט המנשה – (יהושע י״ג:כ״ט). ה׳ הידיעה בשמות העצם, איוו. 277 אבל השוה גזניוס-קאוטש 125.
כל חבל הארגוב לכל הבשן – הוא יחס הקנין, כלומר כל חבל ארגוב של כל הבשן, השוה יהושע י״ג:ל׳: ״וכל חות יאיר... בבשן״ ומלכים א ד׳:ג׳: ״חבל ארגוב אשר בבשן״. ״כל הבשן״ כתוב כן בגלל הרישא של הפסוק.
ההוא יקרא – הפועל קרא כאן (וגם שאר מקומות) בנפעל ביחס־המכונה (נומינטיב) הכפול.
ארץ רפאים – הארץ שהובטחה לאברהם אבינו בבראשית ט״ו:כ׳. לדברי הרמב״ן ז״ל ״ההוא״ כמו ״אשר הוא״, אבל בדרך כלל אין אנחנו מוצאים ה׳ במובן של ״אשר״ רק לפני פעלים. אולי הלשון ״כל חבל... רפאים״ נוסף על ידי משה רבינו בשעת כתיבת התורה, כמו הפסוק הבא, ואינו שייך לעצם הנאום. לפי זה יהיה המשך הנאום ״ולמכיר נתתי וגו׳ ״. סמך לדבר אנחנו מוצאים ביהושע יג, כט־לא, אשר גם שם לא נזכרו רק חצי שבט המנשה ומכיר.
הכל
(יד) יָאִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֗ה לָקַח֙ אֶת־כׇּל־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב עַד־גְּב֥וּל הַגְּשׁוּרִ֖י וְהַמַּֽעֲכָתִ֑י וַיִּקְרָא֩ אֹתָ֨ם עַל־שְׁמ֤וֹ אֶת־הַבָּשָׁן֙ חַוֺּ֣ת יָאִ֔יר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
Jair the son of Manasseh took all the region of Argob, to the border of the Geshurites and the Maacathites, and called them, even Bashan, after his own name, Havvoth Jair, to this day.
יָאִיר בַּר מְנַשֶּׁה נְסֵיב יָת כָּל בֵּית פֶּלֶךְ טְרָכוֹנָא עַד תְּחוּם גְּשׁוּרָאָה וַאֲפֵיקֵירוֹס וּקְרָא יָתְהוֹן עַל שְׁמֵיהּ יָת מַתְנַן כַּפְרָנֵי יָאִיר עַד יוֹמָא הָדֵין.
Jaer bar Menasheh took all the territory of Terakona,a to the border of Geshurah and Aphkiros, and called it after his name, Mathnan Kapharne-Jair, to this day.
a. Hebrew, Argob. Samaritan Version, Rigobhaah.
יאיר בר מנשה נסב ית כל תחום תרכונהא עד תחום גשורייה ואפיקירוסב וקרא יתהון על שמה ית בותנ[י]יןג כופרנוי דיאיר עדד יומא הדן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרכונה״) גם נוסח חילופי: ״טר׳ ״.
ב. מלת ״ואפיקירוס״ צונזרה בכ״י ניאופיטי 1.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בותנ[י]ין״) גם נוסח חילופי: ״דבו׳ ״.
ד. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״זמן״.
ויאיר בר מנשה נסיב ית כל תחום פלך טרגונא עד תחום קורזי ואנטיקירוס וקרא יתהון על שמיה {ית מתנן}א כפרני יאיר עד יומא הדין.
א. חסר בכ״י לונדון.
And Jair bar Menasheh took the whole limit of the region of Targona, unto the limit of Korze and Antikiros, and called them by his own name Mathnan, the towns of Jair, unto this day.
All the limit of Atarkona, unto the limit of the city of Aphikeras,
וַיַאִירֻ בּןֻ מִנַשִּׁה אַכַ׳דַ׳ גַמִיעַ כַ׳טִ אלּמֻוְגִבִּ אִלַי׳ חַדִ אלגַשֻׁורִיִּינַ וַאלּמַעַכַ׳אתִיִּין פַסַמַּאהַא בִּאסמִהִ סַוַאדַ יַאִירַ אִלַי׳ יַוְמִנַא הַדַ׳א
ויאיר בן מנשה לקח את כל קו הארגב עד גבול הגשוריים והמעכתיים, ולכן קרא להם שמות לפי שמו, חוות יאיר עד יומנו זה.
(יד-יז) [יאיר לקח חבל ארגב ונטלו לעצמו, ומכיר לקח עיר הגלעד ונתתיה לו, שכן כת׳: וילכו בני מכיר גלעדה וילכדוה (במדבר ל״ב:ל״ט), עיר היתה באמצע הר הגלעד ושמה גלעד. חציו של גלעד של צד צפון, פירש כבר שנתנו למנשה עם הבשן.
באמצע הר הגלעד ושמה גלעד. חציו של גלעד של צד צפון, פירש כבר שנתנו למנשה עם הבשן.
ולראובני ולגדי – חוזר ומפרש נתתי מן הגלעד – מאותה עיר גלעד ולהלן עד נחל ארנן הוא ערוער.
תוך הנחל וגבול – תוך וגבול, גם העיר שבתוך הנחל וגבולה סביב.
ועד יבק – רוחב קחשיב לצד עמון, הרי נתן סימן באורך, גד וראובן מעיר גלעד עד ארנן, בתכף לארץ עמון, חוזר ונותן סימן בשפת אורך ארצם, בתכף לירדן לארכו כל הערבה והירדן כולו, ועוד גבול שבראש הירדן מכנרת שאחורי ראשו של ירדן כל הנמצא מים כנרת עד ים המלח שהיא ים הערבה הכל לגד וראובן. ותחום זה או רחב או קצר הוא מתחום העליון, שהוא מונה לצד העמון לסימנין הללו, שאמר לך הכתוב: ולראובני ולגדי.]א
א. ביאור זה מופיע בכ״י לייפציג 1 כתוספת מפי רש״י (״ר׳.״ ).
(14-17) {See Hebrew text.}
{See Hebrew text.}
{See Hebrew text.}
{See Hebrew text.}
JAIR THE SON OF MANASSEH. I have already explained that he came from the tribe of Judah.1
THE GESHURITES AND THE MAACATHITES. Two nations.
1. See Ibn Ezra on Num. 32:41 (Vol. 4, p. 254).
חות יאיר – עיין במדבר לב, מא, ופירושנו שם. בפסוק מב שם מסופר עוד, שנובח כבש את קנת ואת בנותיה, וגם הוא קרא אותה על שמו. אולם נרמז שם שהשם ״נובח״ לא נשתמר, ולכך כנראה מתייחסות תיבות ״עד היום הזה״ שבפסוקנו. השם שניתן על ידי יאיר כוּבד על ידי בני דורו ולכן הוא נשתמר.
הגשורי והמעכתי – לפי דברי החכם שווארץ בספר תבואות הארץ שלו׳ גשור היא ארץ Iturēa מבני יטור בן ישמעאל, ומעכה היה מבני נחור ומלכה (סוף פרשת וירא), א״כ גם בפסוק זה הזכירנו שבני ישראל עמדו על גבול ארץ אחיהם ולא ירשו משם והלאה.
יאיר לא היה מבני מנשה מצד האב אלא מצד האם (השוה הראב״ע לבמדבר ל״ב:מ״א), אף על פי כן, כיון שנחלתו היתה שייכת לשבט מנשה, הוא נקרא ״בן מנשה״. המבקרים הכופרים הרבו להתקיף את הפסוק הזה. אמנם שטויארנגל מודה לפחות שהביקורת עומדת כאן לפני חידה סתומה. ״אין להבין מה היתה הסיבה שהמחבר קבע את מקומם (של חות יאיר) בבשן״, כיון שמבואר בשופטים י׳:ד׳, מלכים א ד׳:י״ג; ובמדבר ל״ב:ל״ט והלאה שחות יאיר הן בגלעד.
אולם מצינו שהשם גלעד משמש לפעמים במובן מצומצם ולפעמים במובן רחב, במובן האחרון הוא מציין פעמים רבות את כל ארץ עבר הירדן המזרחית בכלל (השוה למשל במדבר ל״ב:כ״ט, יהושע כ״ב:ט׳, שופטים כ׳:א׳, מלכים ב י׳:ל״ג; יחזקאל מ״ז:י״ח ועוד). רק במובן המצומצם מתכוונים ב״גלעד״ רק אל השטח שהוא מצפון ומדרום ליבוק; יותר מזה, בבמדבר ל״ב:ל״ט הכונה בשם ״גלעד״ רק לחלק מצפון ליבוק עד הירמוך. על כן יתכן שבאותם הפסוקים האומרים שחות יאיר נמצאות בגלעד, הכוונה לגלעד במובן הרחב.
בבמדבר ל״ב:מ״ב מסופר עוד על כיבוש נובח שכבש את קנת ובנותיה. כאן לא נזכרו ערים אלו, ואפשר לומר כדעתו של הנגסטנברג (ג227), שנובח היה כפוף ליאיר והערים שנכבשו על ידו הוו חלק מחות יאיר. בזה מצאנו פתרון מספיק להבדל שבין פסוק זה לדברי הימים א ב׳:כ״א והלאה. שם מוכח שחות יאיר במובן המצוצם לא היו אלא 23 ערים, בשעה שבפרשה שלנו (השוה עם פסוק ד׳) מבואר שהם 60 ערים. לאמיתו של דבר נזכר גם בדברי הימים (שם פסוק כ״ד) שחות יאיר יחד עם קנת היו 60 ערים. הסברא שחבל הארגב היה שטח של ערי מבצר (פסוק ה׳), אבל חות יאיר היו רק כפרים, מסתמכת על פירוש בלתי מבוסס בהחלט של המלה ״חות״.
בשופטים י׳:ד׳ נקראו חות יאיר להדיא ״עירים״, דהיינו ערים. וגם במלכים א ד׳:י״ג מבואר (לפי הפירוש הנכון של הנגסטנברג שם 234) שחות יאיר הן זהות עם חבל ארגב. חוה קרוב לשורש הערבי حوي, שמשמעו לאסוף, לקבץ, יכולה לציין גם עיר מבצר (השוה גם הנגסטנברג עמוד 232 הערה).
עד גבול הגשורי והמעכתי – עד ולא עד בכלל. כלומר חות יאיר גבלו עם גשור וארם מעכה, שהיו עוד בימי דוד ממלכות ארמיות עצמאיות (גשור שמואל ב י״ג:ל״ז, ט״ו:ח׳; מעכה שמואל ב י׳:ו׳, דברי הימים א י״ט:ו׳). כפי המבואר בדברי הימים א ב׳:כ״ג חזרו גשור וארם (אולי האחרון הוא ארם מעכה) וכבשו את חות יאיר מיד בני יאיר; אולם בימי השופטים חזר השופט יאיר וכבש בחזרה שלשים מן הערים האלה (שופטים י׳:ד׳), ובימי שלמה היו כל ששים הערים שייכות לבני ישראל (מלכים א ד׳:י״ג) כפי הנראה הצליח דוד המלך בנצחונותיו על הארמים (שמואל ב י׳:ו׳ והלאה) לחזור ולכבוש אותן בחזרה בשלימותן.
עד היום הזה – יפורש באריכות במבוא. לדברי רבי שמשון ב״ר רפאל הירש כוונת הביטוי הזה היא לומר ששם זה נתקבל על ידי ישראל, בניגוד לשם ״נבח״ (במדבר ל״ב:מ״ב) שלא נתקיים לעיר קנת. כמו שמצינו באמת בדברי הימים א ב׳:כ״ג שהעיר נקראת קנת (השוה רמב״ן לבמדבר שם ומדרש רבה לרות ב׳:י״ג).
הכל
(טו) {שביעי} וּלְמָכִ֖יר נָתַ֥תִּי אֶת־הַגִּלְעָֽד׃
I gave Gilead to Machir.
And to Makhir, I have given the Gilead.
But I gave Gilead to Makir.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]
TO MACHIR. This was explained.1
1. It means to the children of Machir. See Ibn Ezra on Num. 32:40 (Vol. 4, p. 254).
ולמכיר – וכן מטעם זה נתתי למכיר את הגלעד שבניו כבשוה כמ״ש בסוף פ׳ מטות וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה:
ולמכיר נתתי את הגלעד – למשפחת מכיר, וכן (במדבר ל״ב:ל״ט) וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה, ר״ל צאצאי מכיר בנו ממש של מנשה (סוף פרשת ויחי).
ולמכיר – הכוונה לבני מכיר (במדבר ל״ב:ל״ט).
הגלעד – כמובן החלק הצפוני הנזכר למעלה בפסוק יג. חלק זה ניתן למכירים בפרט מפני שהם כבשו אותו, כמסופר בבמדבר ל״ב:ל״ט.
הכל
(טז) וְלָראוּבֵנִ֨יא וְלַגָּדִ֜י נָתַ֤תִּי מִן־הַגִּלְעָד֙ וְעַד־נַ֣חַל אַרְנֹ֔ן תּ֥וֹךְ הַנַּ֖חַל וּגְבֻ֑ל וְעַד֙ יַבֹּ֣ק הַנַּ֔חַל גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃
To the Reubenites and to the Gadites I gave from Gilead even to the valley of the Arnon, the middle of the valley, and its border, even to the river Jabbok, which is the border of the children of Ammon,
א. וְלָראוּבֵנִ֨י =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל=וְלָרֻאוּבֵנִ֨י (ניקוד מקובל לתיבה זו בכתי״ל)
• הערות דותן וברויאר
• קורן, דותן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
• ל=וְלָרֻאוּבֵנִ֨י (ניקוד מקובל לתיבה זו בכתי״ל)
• הערות דותן וברויאר
• קורן, דותן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
וּלְשֵׁיבֶט רְאוּבֵן וּלְשֵׁיבֶט גָּד יְהַבִית מִן גִּלְעָד וְעַד נַחְלָא דְּאַרְנוֹן גּוֹ נַחְלָא וּתְחוּמֵיהּ וְעַד יוּבְקָא דְּנַחְלָא תְּחוּמָא דִּבְנֵי עַמּוֹן.
And to the tribe of Reuben, and of Gad, I have given from Gilead to the river of Arnon (to) the middle of the rivera and its bound, to the river Jubeka, which is the border of the children of Ammon.
a. Or, "valley."
ולשבטה דבנוי דראובני ודבנוי דגדי יהבית מן גלעדה ועד נחל אארנונה אמצעב נחלה ותחומה ועד נחל יבקהג תחומיהון דבני עמונייד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ארנונה אמצע נחלה ות׳ ״) נוסח אחר: ״קרתא דהא מתבנייה בימצע נחלא והוא תחומה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמצע״) גם נוסח חילופי: ״מצעית״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יבקה״) גם נוסח חילופי: ״יבוק״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עמוניי״) גם נוסח חילופי: ״עמונאי״.
ולשיבט ראובן ולשיבט גד יהבית מן גלעד ועד נחלי ארנונא מציעות נחלא ותחומיה ועד יובקא דנחלא תחומא דבני עמון.
To the tribe Reuben and the tribe Gad have I given from Gilead to the river Arnona, half of the valley and its limit, unto the stream of Jubeka on the limit of the children of Ammon,
וַדַפַעתֻ אִלַי׳ אַלרִּאֻבִּנִיִּיןַ וַאִלַי׳ וַאלּגַדִיִּין מִן גַרַשֵׁ אִלַי׳ וַאדִי אַרנֻוןַ וַוַסַטַ אַלּוַאדִי וַחדַהֻ וַאִלַי׳ וַאדִי יַבֻּקַ תֻכֻ׳םַ בַּנִי עַמֻוןַ
והעברתי אל הראובניים ואל הגדיים, מגלעד,1 עד נחל ארנון ותוך הנחל לבדו, ועד נחל יבק שהוא תחום בני עמון.2
1. (ג׳רש בלע״ז)
2. (ועד יבק הנחל גבול בני עמון. הנה נחל יבוק הוא נחל איתן בהגדרה, אוכו 105 ק,״מ ומסלולו ממזרח לנהר הירדן בצורה טבעתית, ונקרא הנהר הכחול על שם העיר אלזרקאא בצפון הבירה עמאן בעבר הירדן המזרחי והוא נשפך לנהר הירדן קרוב לים המלח, ולא ניתן לחצותו אלא במעבר יבוק כפי שעשה יעקב אבינו בשובו מלבן (בראשית לב, כג) ומהווה גבול טבעי לארץ בני עמון, וראה המדרש אודות אליעזר עבד אברהם שהעביר בידיו גמלים שניים בבת אחת להעבירם את הנחל, מה שמראה חוזק וגבורה ובכך פחדו לתקוף אותו להורגו בדרכו להביא את רבקה ליצחק, וניסו להרעילו ככתוב ״ויושם לפניו...״ אל תקרי אלא ויו סם לפניו שהרעלו את ארוחתו וכו׳ ראה בראשית כב בסופו בחלק - הוספות).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]
(טז) תוך הנחל וגבול – תוךא הנחל ועוד מעבר לשפתו, כלומר: עד ועד בכלל ויותר מיכן.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5, ליידן 1: ״כל״.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]
(16) תוך הנחל וגבול THE MIDST OF THE BROOK AND THE TERRITORY – i.e., all the brook and in addition, land on its opposite bank. The words therefore are as much as to say, עד "unto" the Brook of Arnon, ועד "and" that which is mentioned as being "unto" (i.e. the Brook itself) is included (by the words תוך הנחל), and even more than this (namely, the גבול, land on the other side of the brook).
THE MIDDLE OF THE VALLEY FOR A BORDER.1 The word u-gevul (for a border)2 is be rendered, and its border.3 So too u-gevul (the border thereof) in the Jordan being the border thereof (v. 17).4
1. Literally, the middle of the valley and border.
2. Literally, and border.
3. According to Ibn Ezra our clause should be rendered, the middle of the valley and its border.
4. Literally, the Jordan and boundary. Ibn Ezra believes that this should be rendered, the Jordan and its boundary.
ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול – רוצה לומר: שכבר נתן לו תוך הנחל שהוא גבול סיחון כי ארנון הוא גבול מואב.
ועד יבוק הנחל גבול בני עמון – הנה היה שם הנחל יבוק כאמרו ויעבר את מעבר יבק והיה הנחל ההוא גבול בני עמון.
תוך הנחל וגבול כל הנחל ועוד מעבר לסופו כלומר עד ועד בכלל ויותר מכאן. פי׳ נחלתו של גד שהיתה לפאת מזרחו של הירדן נמשך גורל נחלתו לפאת מערב כל הנחל של ארנון כי פי׳ וגבול גם הוא גבולן ועוד מעב״ה והלאה לצד מערבו עד יבוק עד ועד בכלל זה שגם נחל יבוק בכלל ויותר מכאן:
כל הנחל וגבול מעבר לשפתו. כלומר, האי ״וגבול״ קאי על גבול (הירדן) [הנחל], שבגבול (הירדן) [הנחל] מעבר לשפתו היה גם כן להם. וכדי שלא יקשה, שהכתוב אומר ״ועד נחל ארנון תוך הנחל״, משמע שהגבול הוא עד תוך הנחל, תירץ דהכי פירושו ׳עד ועד בכלל – ועוד מעבר לשפתו׳, ויהיה פירוש הכתוב נתתי מן הגלעד ועד נחל ארנון תוך הנחל, וגם הנחל בכלל, ועוד מעבר לשפתו, שהוא גבול הנחל:
ועוד מעבר לשפתו כו׳. פירוש נחלתו של גד שהיתה לפאת מזרחו של ירדן נמשך גורל נחלתו למערב של נחל ארנון, כי פירוש וגבול גם היא גבולו, ועוד מעבר הנחל והלאה לצד מערבי עד יבוק ועד בכלל, זה שגם יבוק בכלל ויותר מכן:
Until its opposite bank etc. I.e., the inheritance of the Gaddites, which was on the eastern side of the Yardein, continues across the western edge of Wadi Arnon. For the verse, "and the border," means: "This is the border [of their inheritance]," which continues until the wadi on the western side [of the Yardein]. And then it continues up until and includes Yabok. For, "even more," also includes Yabok.
(טז-יז) ולראובני ולגדי – אולם לשבט ראובן וגד נתתי מן הגלעד וכו׳ ג״כ שלא עפ״י או״ת וגורל אף שהם לא כבשו ביחוד, וזה מפני הטעם שכבר נכתב בפ׳ מטות שהם בקשו את הארץ הזאת ע״י שהיא ארץ מקנה, ובדברים האלה נתבאר מה שתמהו המפרשים למה נתן לחצי שבט המנשה בעבר הירדן, והם לא בקשו ארץ מקנה, רק ראובן וגד בקשו ולמה צרף אליהם חצי שבט מנשה? על כן באר פה מפני שהם כבשו שם וע״כ נשאר בידם לנחלה:
ולראובני ולגדי וגו׳ – אין סדר הספור מכוון. במקרא י״ב החל בנחלת ראובני וגדי והפסיק הענין והחל בנחלת שבט מנשה1, ואח״כ2 סיים בנחלת ראובני וגדי ולאו דבר ריק הוא. אלא נראה עפ״י שיש להתבונן עוד שהרבה משה רבינו חלקת חצי שבט מנשה הרבה לפי ערך שני שבטים אלו3, וגם לא התנה עמם תנאי בני גד ובני ראובן4. הן אמת שהלכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה5, מכ״מ אין זה טעם ליתן להם בשביל זה. כמו שלא נתן לשלוחי ישראל לרגל את יעזר ולכדו בנותיה6, ומכ״מ לא ניתן להם בנות יעזר, דבשליחות ישראל נעשה ואמאי ניתן הגלעד למכיר וחבל ארגוב ששים עיר ליאיר7. וע״כ היה בזה כונה פנימית שנוגע לכלל ישראל שישבו בעה״י. ונראה דבשביל שראה משה רבינו דבעה״י כח התורה מעט כמש״כ לעיל בשם אדר״נ. ע״כ השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ באור כח שלהם. וכתיב מני מכיר8 ירדו מחוקקים. היינו גדולי תורה ראשי ישיבות כמו שמפורש בסנהדרין ד״ה על הא דכתיב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים. וכן היה בכל דור. וכבר פירשו ביבמות (ס״ב ב׳) דמני מכיר ג״כ היה משבט יהודה9, היינו זרע יאיר בן מנשה היו מבני יהודה כמבואר בדה״א ב׳ שהיה בן שגוב10 בן חצרון11 בן פרץ12. ועיין להלן (ל״ג כ״ג) והשתדל משה שיתרצו המה13 לשבת בעה״י. ומשום זה הרבה להם נחלה עד שנתרצו. והכי אי׳ בירושל׳ ביכורים פ״א שאין מביאין ביכורים מעה״י משום דכתיב ארץ זבת חו״ד ולא עה״י. תני אשר נתת לי ה׳ ולא שנטלתי לי לעצמי מאי ביניהון א׳ ר׳ אבין חצי שבט מנשה ביניהון מ״ד אשר נתת לי ולא שנטלתי לי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן כו׳. פי׳ שלא נטלו כי אם ע״י בקשת משה14, ומסתמא עשה ע״פ ה׳. וזהו סדר הפרשה15, שהוכיח משה לישראל שהחל לחלוק נחלת בני גד ובני ראובן16, ולא יכול לגמור17 עד שדבר עם חצי שבט מנשה וגמר עמם ונתרצו בחלקם18, אז ידע משה לגמור חילוק נחלת בני גד ובני ראובן19. ודבר זה היה ידוע לכל ישראל באותה שעה. ואח״כ סיפר להם הענין כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה. ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דוקא כי בזה תלוי חיי ישראל וכדאי׳ בכתובות דקי״א א׳ כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לחו״ל ופרש״י לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד. ואפי׳ לענין קבורה אמרו חז״ל שם שטוב להקבר במקום תורה כמו במעלת ארץ ישראל20. כ״ז הראה משה רבינו לדורות מה שעשה בזמנו.
{מן הגלעד – הוא האמצע. ועד נחל ארנון – לצד דרום. ועד יבוק וגו׳ – לצד צפון.}
תוך הנחל וגבול – פרש״י וגבול מעבר לשפתו כו׳ והנה בגיטין ד״ח א׳ פליגי ר״י ורבנן בהא דכתיב בגבולי ארץ ישראל וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול. דר״י ס״ל דכל שנגד הים הגדול היה כארץ ישראל21, ורבנן סברי לרבות נסין22 שבים. וכאן פרש״י כמו פי׳ רבי יהודה23. ואע״ג דבס׳ במדבר שם פי׳ כדעת רבנן24, מכ״מ כאן א״א לפרש הכי שהרי בפירוש כתיב תוך הנחל. וא״כ ע״כ לכ״ע הפי׳ וגבול כאן היינו מעבר לשפתו25. זהו דעת רש״י. אבל נראה דוחק באיזה גבול הוא מעבר לשפת הנחל ועד היכן הוא נמשך. וגם הרי מקרא מלא כתיב כי ארנון גבול מואב. ע״כ נראה דכאן משמעות וגבול. כאן הגבול ולא יותר. והא דפליגי בגיטין במקרא דשם. משום דשם כתיב בפירוש וגבול ים והיה לכם הים הגדול. וע״כ וגבול לדרשה26, אבל כאן מתפרש כמשמעו.
1. פסוקים י״ג, י״ד, ט״ו.
2. פסוקים ט״ז, י״ז.
3. חצי שבט מנשה קיבל את חצי הגלעד ואת כל ממלכת עוג הבשן. לעומת שני השבטים שקיבלו את ממלכת סיחוו פחות חצי הגלעד. ועיין בדברי רבינו (בראשית מח,כב) על הפסוק ״ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך״, עיי״ש.
4. כך נראה מהפסוקים בפרשת מסעי (פרק ל״ב) עיין שם. אך עיין באחרונים שדנו בדברי רבינו והביאו מפסוקי יהושע (א, יב-יג. כב, א-ב) שחצי שבט מנשה היו מחוייבים ללכת חלוצים (אם כי לא ברור שזה היה מחמת התנאי). ועיין במשך חכמה פרשת מטות שכתב שעם כולם התנה יהושע. וכן משמע באבן עזרא במדבר (לב,לד). ועיין בזה גם ב׳קובץ ביאורים׳ על הרמב״ם וב׳חבצלת השרון׳.
5. פרשת מסעי (במדבר לב,לט) ״וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויורש את האמורי אשר בה. ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה וישב בה״.
6. במדבר (כא,לב) ״וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנותיה״.
7. לעיל פסוק י״ד.
8. הכוונה – מן מכיר – מזרעו של מכיר.
9. ז״ל הגמרא: אלא מהכא (שבני בנות הרי הם כבנים), ״ואחר בא חצרון (משבט יהודה) אל בת מכיר (משבט מנשה) אבי גלעד... ותלד לו את שגוב״ (דברי הימים א׳ ב,כא), וכתיב (שופטים ה,יב) ״מני (מן) מכיר ירדו מחוקקים״, וכתיב (תהילים ס,ט) ״יהודה מחוקקי״. וכוונת הגמרא – אם המחוקקים הם משבט יהודה, איך היו המחוקקים מצאצאי מכיר שהיה משבט מנשה? בהכרח אפוא שמחשיבים את בני בתו של מכיר שהיו מבני שבט יהודה כבני מכיר עצמו, הרי שבני בנות הרי הן כבנים.
10. ״ושגוב הוליד את יאיר״.
11. כמבואר שם פסוק כ״א, ״ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד... ותלד לו את שגוב״.
12. שם פסוק ה׳ ״בני פרץ חצרון וחמול״.
13. חצי שבט מנשה שהיו גדולי תורה.
14. פני משה: ד״ויתן להם משה וגו׳ ״ כתיב, והן לא בחרו מעצמן בתחילה כמו בני ראובן ובני גד.
15. שהחל בפסוק י״ב בנתינת הארץ הזאת לראובני ולגדי, ואח״כ (פסוקים יג,יד,טו) עבר לתאר את הנתינה לחצי שבט המנשה, ומפסוק ט״ז חזר לתאר את נתינתו לבני ראובן וגד ועל התנאי שעשה עמם.
16. פסוק י״ב.
17. לסגור סופית את החלטתו זאת.
18. פסוקים יג, יד, טו.
19. מפסוק ט״ז והלאה.
20. רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו... כשרין שבשאר ארצות בבל קולטתן... אלא לענין קבורה (רש״י: ... ושל שאר ארצות הרחוקים מא״י וקרובים לבבל, קוברים בבבל שיש שם זכות תורה).
21. ודבר זה למדים מהמלה ״וגבול״, כלומר, מעבר לשפתו של הים הגדול.
22. האיים שבים התיכון הנמצאים בתוך התחום של חוט המתוח מטורי אמנון עד נחל מצרים.
23. שהמשמעות של ״וגבול״ הוא – מעבר לשפתו.
24. זה לשונו: ״והיה לכם הים הגדול״ – למצר וגבול, הנסין שבתוך הים אף הם מן הגבול.
25. אך ע״פ דעת הרד״ק (בספר השרשים שורש ׳נחל׳) אין זה מוכח, וזה לשונו על הפסוק (לעיל ב,לו) ״והעיר אשר בנחל״: ״נחל״ ייקרא עמק ואע״פ שאין שם מים.
26. כי הוא מיותר. וכך מפורש שם ברש״י, עיי״ש.
תוך הנחל וגבול – כי עיר ערוער היתה בנויה במקצת על רפסודות תוך הנחל עצמו (דברים ב׳:ל״ו); ותיבת וגבול ענינה הנחל שהוא גבול טבעי בין ארץ האמורי וארץ בני עמון; וכן והירדן וגבול שבפסוק שאחר זה, ר״ל הירדן שהוא גבול טבעי.
כאן חוזר משה רבינו על ציון נחלת בני ראובן וגד, משני טעמים: אחד, כדי לציין את גבולותיו יותר בדיוק ממה שנזכר בפסוק יב, שנית, כדי להוסיף, שנתן את הארץ הזאת לשני השבטים האלה על מנת שיעברו חלוצים לפני אחיהם. לגבי מכיר לא נזכר תנאי זה, כיון שהוא היה רשאי לזכות בנחלתו מדין כיבוש, שכבש הוא בעצמו.
מן הגלעד ועד נחל ארנון – גלעד במובן של פסוק טו, החלק הדרומי, הוא הגבול הצפוני, בשעה שנחל ארנון מהווה את הגבול הדרומי, הרי זאת ממלכת סיחון כמו שצויינו גבולותיה בסדר הפוך בפסוק ב׳:ל״ו. הפסוק ההוא מפרש לנו גם את הביטוי הקשה ״תוך הנחל וגבול״. הוא מתכוון לומר, שזאת ״העיר אשר בנחל״ שנזכרה למעלה, שייכת גם כן לגבול, ז.א.1 לחלק בני ראובן. במקום ״עיר אשר בנחל״ כתוב בספר יהושע י״ג:ט׳ ושם פסוק ט״ז ״עיר אשר בתוך הנחל״. הביטוי הסמוך ״ועד יבק הנחל״ מכוון ליבק העליון ומציין את גבול השטח ממזרח, כמו למעלה ב׳:ל״ז.
1. כנראה הכוונה ל״זאת אומרת״.
הכל
(יז) וְהָֽעֲרָבָ֖ה וְהַיַּרְדֵּ֣ן וּגְבֻ֑ל מִכִּנֶּ֗רֶת וְעַ֨ד יָ֤ם הָֽעֲרָבָה֙ יָ֣ם הַמֶּ֔לַח תַּ֛חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּ֖ה מִזְרָֽחָה׃
the Arabah also, and the Jordan and its border, from Chinnereth even to the sea of the Arabah, the Salt Sea, under the slopes of Pisgah eastward.
שלא למנות דיין שאינו חכם בדיני תורה – סמ״ג מצוות לא תעשה קצ״ד. מפסוקים אחרים – רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה רפ״ד, סמ״ק רכ״ז, ספר החינוך תי״ד
וּמֵישְׁרָא וְיַרְדְּנָא וּתְחוּמֵיהּ מִגִּנֵּיסַר וְעַד יַמָּא דְּמֵישְׁרָא יַמָּא דְּמִלְחָא תְּחוֹת מַשְׁפַּךְ מֵי רָמְתָא מַדְנְחָא.
And the plain, and the Jordan, and the border thereof, from Genezar to the Sea of the Plain, the Sea of Salt, under the declivity of the height, eastward.
ומ[י]שרה וירדנהא ותחומה מן ימא דגניסר ועד ימא דמישרה ימא דמ[י]לחה שפועב בית רמתהג מין מדנחה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וירדנה״) גם נוסח חילופי: ״ויורדנה״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין: ״שפע״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שפוע בית רמתה״) גם נוסח חילופי: ״בית שפיכות קיטמא״.
ומישרא ויורדנא ותחום מגניסר ועד ימא דמישרא וקרתא טבריה דסמיכה לימא דמילחא תחות שפכות מיא מרמתא מדינחא.
the plain also, the Jordan, the boundary from Genesar to the sea of the plain, and the city of Tebaria, which is by the Sea of Salt, the limit of the outflow of waters from the heights of the east.
The plain, the Jordan, and the limit from Ginosar to the sea of the plain, the Sea of Salt, under the place of the pouring forth of ashes from the east.
וַאלּגַ׳וְרַ וַאלּאֻרדֻןַ וַחדַהֻ מִן גִ׳נֻוסַארַ אִלַי׳ בַּחרִ אלגַ׳וְרִ וַאִלַי׳ אלּבֻּחַיְרַתִ אלּמַיִּתַּתִ וַמַצַבַּ אַלּקַלעַתִ אלשַּׁרקִיַּתִ
והבקעה המזרחית ונהר הירדן לבדו מן גנוסר עד ים הבקעה1 ועד הימה המתה2 ומשפך המבצר המזרחי.
1. (ים כנרת)
2. (הוא ים המלח)
אשדֹּת הפסגה – עיין ביאורו ל-ואשד הנחלים (במדבר כ״א:ט״ו): דומה ללשון הארמית, שאומר ב-שֹׁפך דם האדם (בראשית ט׳:ו׳): דישוד דמא דאינשא. (ספר השרשים ״אשד״)
{ו}עד ים הערבה ים המלח – תרגם בו: ׳אל בחירה אלמיתה׳ {= הימה המתה}. אנשים רבים אינם יודעים מובן שם זה, ואני יודע שהיא ימה שאין בה חיות ולא בעלי חיים בכלל. ואין בעולם מקום מלא מים אלא שנולדות {בו} חיות, פרט לימה זאת, ולכן נקראה ׳המתה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]
(יז) כנרת – מעבר הירדן המערבי היא, ונחלת בני גד מעבר הירדן המזרחי, ונפל בגורלם רוחב הירדן כנגדם ועוד מעבר שפתו עד כנרת, וזהו שנאמר: והירדן וגבול – הירדן ומעבר לו.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]
(17) מכנרת FROM CHINNERETH – This is on the western side of Jordan. The inheritance of the children of Gad was in the east side of the Jordan, and there fell as their lot the width of the Jordan, adjoining their territory, and in addition, land on its opposite bank up to Chinnereth. This is the meaning of what is said here, "And the Jordan and the territory thereof", i.e. the Jordan and some land on its opposite bank.
פס׳: והערבה והירדן וגבול – היא ארץ הגבלים.
מכנרת – היא גינוסר.
תחת אשדות הפסגה – היא מקום מורדת הגבעות.
הפסגה – לשון (תהלים מ״ח:י״ד) פסגו ארמנותיה, כלומר הגביהו:
אשדות – לשון שפיכה, כמו: ואשד הנחלים (במדבר כ״א:ט״ו). זהו מקום שהנחל שיצא מן הסלע שופך ומזנק שם, דכתיב הכא: אשדות הפסגה, וכתיב התם: {ו}מבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה (במדבר כ״א:כ׳).
אשדות – SLOPES – A term of pouring, like “the slope of the rivers” (Bemidbar 21:15). This is the place that the river that came out of the rock poured and sprung there, as it is written here: "the slopes of the mountain", and it is written there: “{and} from the heights of the valley that is in the field of Moav to the top of Pisgah” (Bemidbar 21:20).
אשדות הפסגה – אשדות – לשון שפיכה, כמו שדי. פסגה – לשון גובה כמו פסגו ארמנותיה (תהלים מ״ח:י״ד) – גבהו ארמנותיה, כלומר שהמים שופכים ויורדין ממקום גבוה, וכן מתרגם משפך מדמתא.
כנר׳ מעב׳ הירדן המערבי הוא ונחלת בני גד מעבר הירדן המזרחי ונפל בגורל׳ רוחב הירדן כנגדם ועוד מעב׳ שפתו עד כנרת וזהו שנ׳ הירדן וגבול הירדן ומעב׳ לו. פירוש כנרת זו לצד מערבו של ירדן הוא ואחר שנחלת בני גד היתה לפאת מזרחו של ירדן נמצא שנמשכ׳ נחלתו ממזרחו של ירדן עד כל רחבו של ירדן ועוד מעבר הירדן והלאה לפאת מערבו של ירדן עד כנרת פירוש רוחב הירדן כלו ועוד משפתו והלאה לפאת מערבו עד כנרת הוא מנחלת בני גד וזה ושנאמר הירדן וגבול שפירושו שירדן עצמו הוא מכלל גבול נחלת בני גד וגם מעב׳ לו עד כנרת:
מעבר הירדן המערבי היה כו׳. פירוש כנרת זו לצד מערב של ירדן, ומאחר שנחלת גד לפאת מזרח הירדן, נמצא שנמשכה נחלתו ממזרח הירדן על כל רחבו, ועוד מעבר הירדן והלאה לפאת מערב הירדן עד כנרת, וזהו הירדן וגבול שפירושו הירדן עצמו הוא מכלל הנחלה וגם מעבר לו עד כנרת:
This is on the western side of the Yardein, etc. I.e., the Kinneres is on the western side of the Yardein. Since the inheritance of the tribe of Gad was on the eastern side of the Yardein, we find that Gad's inheritance extended from the eastern side of the Yardein along its entire width, and continued from [the eastern side of] the Yardein westward until the Kinneres. The phrase, "The Yardein and the border," means that the Yardein itself is included in the inheritance, and also beyond until the Kinneres.
והירדן וגבל – שהירדן יהיה גבולם לצד מערב:
מכנרת ועד ים הערבה – ולא כל הירדן יהיה גבולם, אלא מים כנרת שהירדן עובר בתוכו עד ים הערבה שהוא ים המלח, שגם בו הירדן עובר:
והערבה והירדן וגבול – פרש״י ועוד מעבר לירדן עד כנרת וזהו שנא׳ והירדן וגבול הירדן ומעבר לו. ותמוה שהרי ידוע דהירדן הולך בתוך כנרת1. אלא ה״פ מכנרת ואילך לצד דרום היה גבול הירדן של ראובני וגדי משא״כ ממקור הירדן עד הכנרת לא היה הירדן גבול עה״י אלא רבלה. וכתף ים כנרת כמבואר בגבולות בפ׳ מסעי וג״ז לא היה לראובני וגדי אלא לחצי שבט מנשה. אבל מכנרת ואילך שייך להם והירדן הוא הגבול.
{ועד ים הערבה ים המלח – לפני הפיכת סדום היה נקרא ים הערבה, ואחר כך נקרא ים המלח2.}
1. ב׳לקט בהיר׳ על פירוש רש״י כתב: ויתכן שאין זה ים כנרת, אלא עיר או מקום ששמו כנרת.
2. אך לא ברור, א״כ מדוע כאן התורה מזכירה את שמו ההיסטורי.
והערבה – בפסוק ט״ז לא צוינה רק הארץ ההררית מן הצפון עד לגבול הדרומי. בפסוק י״ז נוסף לשטח ההוא עמק הירדן, הערבה (הנקראת אל־רור או אל־גהור), עד הירדן בתור גבול מערבי, ועד בכלל, כמו שיש לפרש על פי הדמיון ל״תוך הנחל וגבול״ גם ״והירדן וגבול״ (וכן במדבר ל״ד:ו׳, השוה רש״י שם על פי מה שאמרו חז״ל בגיטין ח׳., וגם יחזקאל מ״ז:י״ח,כ׳) — וכן ביהושע י״ג:כ״ג,כ״ז, ט״ו:י״ב,מ״ז. לדעת אהרליך ״תוך הנחל וגבול״ וכן ״והירדן וגבול״, פירושם, הנהר עצמו עם השטח המתרומם שעל גדותיו.
מכנרת – כלומר מים כנרת ואילך בצפון. היתה קיימת עיר בשם כנרת גם בנחלת בני נפתלי (יהושע י״ט:ל״ה), שיתכן שהים נקרא על שמה; אבל כאן הכוונה לקצהו הדרומי של הים, כמו שמוכח ביהושע י״ג:ל״ז (אולי היתה גם העיר כנרת בקצה הדרומי של הים).
ועד ים וגו׳ – עד ים המלח בדרום.
תחת אשדות – מציין את הגבול הדרומי ביתר דיוק.
אשדות – בבמדבר כ״א:ט״ו נזכר ״אשד הנחלים״ דהיינו מקום שהנחלים נשפכים שם, כלומר מורד ההרים. באותו מובן יש לפרש אשדה (בש׳ צרויה), בלשון רבים אשדות (בש׳ צרויה) (אולי אשדה זהה עם اصاد הערבית). תחת ״הפסגה״ יש להבין את ההרים הקרובים לים המלח, ששיפועם יורד כלפי קצהו הצפוני־מזרחי של ים המלח וכלפי הערבה. בבמדבר כ״א:כ׳ נזכר ״ראש הפסגה״ בתור חלק של המישור ההררי ״שדה מואב״, השוה שם.
מזרחה – במזרח, אותו הדבר כמו ״עבר הירדן מזרחה״ ביהושע י״ג:כ״ז, ומציין את הערבה הנזכרת כאן בתור החלק המזרחי שלה.
הכל
(יח) וָאֲצַ֣ו אֶתְכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר יְהֹוָ֣היְ־הֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֗ם נָתַ֨ן לָכֶ֜ם אֶת־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ חֲלוּצִ֣ים תַּֽעַבְר֗וּא לִפְנֵ֛י אֲחֵיכֶ֥ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל כׇּל־בְּנֵי־חָֽיִל׃
I commanded you at that time, saying, "Hashem your God has given you this land to possess it. You shall pass over armed before your brothers the Children of Israel, all the men of valor.
א. תַּֽעַבְר֗וּ ל=תַּֽעַבְר֗וּ בגעיה ימנית
וּפַקֵּידִית יָתְכוֹן בְּעִדָּנָא הַהוּא לְמֵימַר יְיָ אֱלָהֲכוֹן יְהַב לְכוֹן יָת אַרְעָא הָדָא לְמֵירְתַהּ מְזָרְזִין תִּעְבְּרוּן קֳדָם אֲחֵיכוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל מְזָרַז חֵילָא.
And I instructed you at that time, saying: The Lord your God has given you this land to possess it; you shall pass over armed before your brethren the sons of Israel, all armed for the host.
ופקדת יתכון בשעתה ההיא למימר י״י אלהכון יהב לכון ית ארעה הדה למירתא יתה מזיינין תעברון קדם אחיכון בני ישראל כל בני חילהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״למירות״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בני חילה״) גם נוסח חילופי: ״גיברי חייל״.
ופקידית יתכון שיבט ראובן ושיבט גד ופלגות שיבט מנשה בעידנא ההיא למימר י״י אלקכון יהיב לכון ית ארעא הדא למירת(א){ה} מזיינין תעיברון קדם אחוכון בני ישראל כל מזרזי חילא.
And I commanded you, the tribe of Reuben, and of Gad, and the half tribe of Meuasheh, at that time, saying: The Lord your God hath given this land to you to possess it; but you are to go over armed before your brethren, every one girded for the host.
וַאַמַרתֻ אַלדַאכִ׳לַ מִנכֻּם פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ קַאאִלַא, אִד׳ אַללָּהֻ רַבֻּכֻּם קַד אַעטַאכֻּם הַדַ׳א אַלּבַּלַדַ פַחֻזתֻמֻוהֻ פַאעבֻּרֻוא מֻגַרַּדִיןַ בַּיְןַ אִכ׳ותִכֻּם בַּנִי יִסרַאאִיל כֻּלֻּ דַ׳וי חִילֵ
ופקדתי על הנכנסים1 מכם, באותו הזמן, באמירה, כי ה׳ אלהיכם, כבר נתן לכם את הארץ הזאת, ומובן שתהיה הארץ לכם לאחזה, אזי עברו, מוכנים עם כלי מלחמה, בין אחיכם בני ישראל, כל בעלי תעוזה.
1. (הלוחמים שהם מבני גד וראובן)
ואצו אתכם – לבני גד וראובן היה מדבר.
לפני אחיכם – הם היו הולכים לפני ישראל למלחמה, לפי שהיו גבורים ואויבים נופלים לפניהם, שנאמר: וטרף זרוע אף קדקד (דברים ל״ג:כ׳).
(סיום) חסלת
ואצו אתכם AND I COMMANDED YOU – He now addresses himself to the sons of Reuben and the sons of Gad.
לפני אחיכם [YOU SHALL PASS OVER EQUIPPED] BEFORE YOUR BRETHREN – they used to go in front of the other Israelites into battle because they were mighty men, and the enemy fell before them, as it is said of Gad, "He tears the arm together with the crown" (Devarim 33:20) (cf. Rashi on Bemidbar 32:17).
(Conclusion) The end of [Parashat Devarim].
ואצו אתכם – עם בני ראובן וגד דבר, ובעבור שהיו בכלל ישראל, אמר: אתכם, ולא: אותם. והפך זה: ויצו משה את הלוים {וגו׳} לקוח את ספר {וגו׳} כי אנכי ידעתי את מריך (דברים ל״א:כ״ה-כ״ז) – איננו מדבר עם שבט לוי לבד, רק עם כל ישראל, ובעבור היות הלוים בכלל דבר אליהם.
חסלת פרשת אלה הדברים
AND I COMMANDED YOU. Moses speaks to the children of Gad and Reuben.1 He uses the term you, not them,2 because they are included among the Israelites. The reverse is true with, that Moses commanded the Levites…Take this book of the law…For I know thy rebellion (Deut. 31:25-27).3 Moses did not address the Levites.4 On the contrary, he spoke to all of Israel.5 He addressed the Levites6 because they are included in all of Israel.
1. Even though he was addressing all the Israelites.
2. Since Moses spoke to Israel, he should have used the term them when referring to Reuben and Gad.
3. Here Moses is addressing the Levites, but part of what he says is directed to Israel.
4. When he said, For I know thy rebellion…
5. When he said, For I know thy rebellion…
6. The point is that some of what Moses said when he spoke to the Levites was directed specifically at the Levites, but the rest was directed to all of Israel. Moses could address Israel while speaking to the Levites because the Levites are part of Israel.
ואצו אתכם – עם בני ראובן ובני גד מדבר לפי שהיו בכלל ישראל אמר אתכם – ולא אמר אותם.1
1. שאוב מאבן עזרא.
ואצו אתכם, "I commanded you;" Moses addresses the tribe of Reuven, Gad and half the tribe of Menashe. The reason he used the pronoun אתכם, "you," instead of as we might have expected אותם, "them," is because these two and a half tribes remained part of the Jewish nation made up of twelve tribes owning ancestral land. (Ibn Ezra)
ואצו אתכם בעת ההיא – עם בני גד ובני ראובן ידבר, ולפי שהיו בכלל ישראל אמר אתכם, שהיה לו לומר אותם. וכן מצינו בסוף התורה (דברים ל״א:כ״ז) ויצו משה את הלוים לקוח את ספר התורה כי אנכי ידעתי את מריך, והדבור הזה אינו עם הלוים לבדם אלא עם כל ישראל, אבל דבר עמהם מפני שהיו הלוים בכלל.
ואצו אתכם בעת ההיא, "I commanded you at that time, etc." Moses was now speaking to the tribes of Gad and Reuven. Seeing that they were part of the people of Israel, Moses used the pronoun אתכם, "you," as if his commandment applied to all the tribes. Actually, it would have been less misleading if he had used the pronoun אותם, "them." (compare Ibn Ezra). We find something similar at the end of the Torah where Moses "officially" addresses the Levites (Deut. 31,25-27) commencing with "Moses comman-ded the Levites ... to take the Torah scroll and to place it at the side of the Ark; "I have known your rebelliousness and stiff neck, etc." Although Moses is reported as speaking to the Levites, he addresses the whole people. [The Levites most certainly did not have an exclusive on being rebellious, rather the reverse. Ed,]
ואצוה אתכם בעת ההיא לאמור – לפי שהיו דבריו אל כל ישראל שהיו חלק מהם הראובני והגדי וחצי שבט המנשי הוצרך לדבר בשני השבטים וחצי לנוכח כי להם היה מדבר והנה הנשאר עד סוף הפרשה הוא מבואר.
ואצו אתכם לבני ראובן ולבני גד היה מדב׳. פירוש אע״פ שכל התוכחות שמתחלת הספר עד פה כלן לנוכח כל ישראל היו. זה הדבור של ואצו אתכם לא יתכן לומר שהוא מדבר לנוכח כל ישראל אלא לנוכח בני ראובן וגד שהרי הדברי׳ הללו אינם נוגעי׳ אלא להם לבדם:
לפני אחיכם הם היו הולכים לפני ישראל למלחמה לפי שהיו גבורים כו׳. דאם לא כן מאי לפני אחיכם עם אחיכם מיבעי ליה:
לבני ראובן וגד הוא מדבר. אף על גב שכל הספר מדבר עם ישראל (רש״י לעיל א, א), המקרא הזה מדבר נגד בני ראובן ובני גד, שהיו עוברים חלוצים (כ״ה ברא״ם):
לפי שהיו גבורים וכו׳. ולא מפני שנתן להם משה בעבר הירדן מזרחה חלקם – לכך הבטיחו לעבור חלוצים (במדבר לב, יז), דאין סברא בשביל שנתן להם חלקם בעבר הירדן מזרחה – יסכנו עצמם יותר משאר ישראל:
לבני ראובן ובני גד היה מדבר. רצ״ל דהא כל התוכחות מתחלת הספר עד כאן כולן היו לנוכח כל ישראל, וא״כ היאך מוסב עליו חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל, וכי ישראל יעברו לפני ישראל. ועל זה פירש לבני ראובן וגד היה מדבר:
הם היו הולכים כו׳. דאם לא כן מאי לפני ישראל, עם ישראל מבעי ליה:
He was speaking to Bnei Reuvein and Bnei Gad. Rashi is answering the question: The rebuke from the beginning of this book until now was all directed at the entire Bnei Yisroel. But how can, "Cross over in the forefront ahead of your brothers Bnei Yisroel," be referring to the Bnei Yisroel? Is it possible for Bnei Yisroel to cross over ahead of Bnei Yisroel?! Rashi therefore explains: He was speaking to Bnei Reuvein and Bnei Gad.
They went ahead of Bnei Yisroel, etc. Otherwise, what is the meaning of, "ahead of Bnei Yisroel"? It should say instead, "with Bnei. Yisroel."
ואצו אתכם – לבני ראובן וגד ומנשה ידבר:
ה׳ אלהיכם נתן לכם – אל תחשבו שמדעתי חלקתיה לכם, אלא על פי הקב״ה שהסכים על ידי:
כל בני חיל – שבכם חלוצים תעברו:
(יח-כב) השאלות (יח-כב):
פה צוה שילכו חלוצים עד אחר החלוקה ובפ׳ מטות לא התנה רק שילכו עד אחר הכבוש ואחר ישובו:
(יח-כ) ואצו אתכם בעת ההוא – הנה בפרשת מטות אמרו בני ראובן ובני גד ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו, דהיינו עד אחר כבוש וחילוק, ומשה אמר להם אם תחלצו לפני ה׳ למלחמה וכו׳ ונכבשה הארץ לפני ה׳ ואחר תשובו דהיינו עד אחר כבוש לבד וא״צ להמתין על החלוק, וכן אמר שם (פכ״ט) אם יעברו כל חלוץ למלחמה לפני ה׳, ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד דהיינו תיכף אחר כבוש, ופה התנה עד אשר יניח ה׳ לאחיכם ככם וירשו גם הם את הארץ ושבתם איש לירושתו שהוא עד אחר חלוק, ותבין זה עפ״י מה שבארתי שם באורך שזה היה תלוי אם יעברו לפני ה׳ או אם יעברו לפני בני ישראל, שלפני ה׳ מציין מלחמה נסיית שה׳ יהיה הכובש, ולפני בני ישראל מציין מלחמה טבעית שבני ישראל הם הלוחמים בכחם, שאם תהיה המלחמה לפני ה׳ בדרך נסיי אז יוכלו לשוב תכף אחר הכבוש אחר שה׳ הוא הלוחם והכובש כ״ש שלא ייראו מאויב אחר הכבוש, אבל אם תהיה המלחמה לפני בני ישראל מלחמה טבעיית יש סכנה גם אחר הכבוש בעוד לא חלקו והחזיקו כ״א בנחלתו יהיו צריכים להיות שם עד אחר החלוק, וע״כ בני ראובן וגד שתפסו הלשון נחלץ חושים לפני בני ישראל אמרו שישארו שם עד אחר החלוק, ומשה שתפס שיחלצו למלחמה לפני ה׳ דהיינו מלחמה נסיית, אמר להם שא״צ להתעכב רק אחר כבוש לא עד אחר חלוק, אמנם לבסוף ראה משה והבין שהמלחמה תהיה בדרך טבעיי, שכן היה מלחמת יהושע שהיה מעורב עם תכסיסי מלחמה ולא נכבשו כל הז׳ אומות כי היה המלחמה קרוב לטבע שלכן אמר פה חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל [ולא אמר לפני ה׳] ע״כ צוה להם שישארו עד אחר חלוק, [וכן א״ל יהושע כמש״פ יהושע א׳ פסוק י״ג עיי״ש]:
ה׳ אלהיכם נתן לכם – שהיה בהסכמת הקב״ה כמבואר בפ׳ מסעי (במדבר ל״ד י״ג).
כל בני חיל – כפי שהתנה משה כמו שפירשנו שם. שילכו כולם ועתה נעשה צווי לא תנאי אחר שכבר נגמר ע״פ ה׳ ולא יעבור. מחויבים המה לקיים תנאם ולא לתלות עוד הענין בתנאי שאין החיוב לקיים התנאי והענין. אבל כאן כבר נגמר הענין מש״ה מחויבים לקיים התנאי1.
כעת מופנים דבריו של משה רבינו כלפי בני ראובן וגד, כדי להזכיר להם בעקיפין את התחייבותם, כמו שעשה גם יהושע (יהושע א׳:י״ב-ט״ו). אבל כיון שמשה רבינו עשה זאת כבר פעם אחת (במדבר ל״ב:כ׳-כ״ד) ובני ראובן וגד כבר הבטיחו את הבטחתם באופן חגיגי (במדבר לב, כה־כז; לא), אם כן היה זה נראה כאי־אימון אם היה מזהיר אותם שוב בנוכחות כל ישראל. על כן הוא משמיע את הזהרתו בעקיפין, בצורת סיפור על האזהרה הראשונה.
כל בני חיל – פירוש: רק אנשים ראויים למלחמה חייבים לעבור. רק כארבעים אלף מהם עברו את הירדן עם ישראל (יהושע ד׳:י״ב והלאה).
הכל
(יט) רַ֠ק נְשֵׁיכֶ֣ם וְטַפְּכֶם֮ וּמִקְנֵכֶם֒ יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־מִקְנֶ֥ה רַ֖ב לָכֶ֑ם יֵֽשְׁבוּ֙ בְּעָ֣רֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃
But your wives, and your little ones, and your livestock, I know that you have much livestock, shall live in your cities which I have given you,
לְחוֹד נְשֵׁיכוֹן וְטַפְלְכוֹן וּבְעִירְכוֹן יָדַעְנָא אֲרֵי בְעִיר סַגִּי לְכוֹן יִתְּבוּן בְּקִרְוֵיכוֹן דִּיהַבִית לְכוֹן.
Only your wives, and little ones, and your cattle, – for I know that you have much cattle, – shall abide in your cities which I have given you,
לחודא נשיכון וטפליכון ובעירכוןב ידע אנה ארום בעיר סגיןג אית לכון ישרון בקורייכוןד די יהב[י]ת לכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובעירכון״) גם נוסח חילופי: ״ונסוכין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בעיר סגין״) גם נוסח חילופי: ״נכסין סגי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בקורייכון״) גם נוסח חילופי: ״בקר{ו}י(ו)כון״.
Only your wives, your children, and your cattle, (for I know that you have much cattle,) shall abide in your cities which I have given you,
עַדַא נִסַאאֻכֻּם וַאַטפַאלֻכֻּם וַמַוַאשִׁיכֻּם פַאנִּי אַעלַם אַןַּ לַכֻּם מַוַאשִׁי כַּתִ׳ירַתֹ פַליֻקִימֻוא פִי קֻרַאכֻּם אַלַּתִּי אַעטַיְתֻכֻּם
מלבד נשותכם וטפכם והעדרים שלכם, היות שאני ידעתי כי יש לכם עדרים רבים, אזי שישבו בקריותכם אשר נתתי לכם.
פס׳: רק נשיכם וטפכם – לא כשהקדמתם צאנכם לטפכם שנא׳ (במדבר ל״ב:ט״ז) גדרות צאן נבנה למקנינו פה וערים לטפנו. אלא נשיכם וטפכם עיקר ומקניכם טפל:
ידעתי כי מקנה רב לכם – וצריכים אתם למקום הזה שהוא מרעה. ולפי שהוא מקום מרעה, קורא לה עשתרות קרנים (בראשית י״ד:ה׳), כמו עשתרות צאנך (דברים ז׳:י״ג), שהיתה בין שני הרים גדולים וגבוהים, עד שלא היתה החמה יכולה לזרוח בגיא אשר בין שני ההרים מתוך עומקו של גיא וגובהו של הרים. ובימות הקיץ מכניסין שם המקנה מפני החמה, ולכך נקרא עשתרות קרנים: עשתרות על שם הצאן, וקרנים על שם גבהות ההרים. והכי מוכח בסוכה (בבלי סוכה ב׳.): שאין החמה {זורחת} בין אותם שני ההרים, דאמרינן: אלא מעתה עשה סוכתו בעשתרות קרנים, מקום שאין זורחת החמה, דלא הויא סוכה.
(סיום) השם יפיל אויבינו שברים,
בסיימי אלה הדברים.
ידעתי כי מקנה רב לכם – I KNOW THAT YOU HAVE MUCH LIVESTOCK – And you need this place which is grazing land. And since it is grazing land, it is called Ashterot Karnayim (Bereshit 14:5), like “the ewes (ashterot) of your livestock” (Devarim 7:13) for it was between two big and tall mountains to the extent that the sun was unable to shine in the valley that was between the two mountains due to the great depth of the valley and the height of the mountains. And in the days of summer they would have the livestock enter there because of the sun, and therefore it was called Ashterot Karnayim (“Lamb Horns”): Ashterot [ewes] named after the sheep, and Karnayim [horns] named after the heights of the mountains. And this is proven in Sukkah (Bavli Sukkah 2a:9): that the sun does not {shine} between those two mountains, for they said: “But if so, one who makes his Sukkah in Ashterot Karnayim, a place where the sun does not shine, it is not a fit sukkah.”
(Conclusion) May Hashem topple our enemies into pieces,
With my conclusion of Eleh HaDevarim.
ידעתי כי מקנה רב לכם – הוא מאמר מסוגר:
ישבו בעריכם – ועם זה נתן להם כמו הבטחה שישבו נשיהם וטפם לבטח בערים ההם, בעוד שהם יעברו חלוצים עם אחיהם, ולזה אמר עד אשר יניח וכו׳, כלומר בכל משך הזמן ההוא עד אשר יניח ה׳ לאחיכם ישבו נשיכם וטפכם לבטח בעריכם, וכן חתם ושבתם איש לירושתו, כאומר בשובכם לשלום תמצאו איש ירושתו כמו שנתתיה לכם:
ידעתי כי מקנה רב לכם – פירש משה רבינו שהוא יודע. משום דלולי זה לא היה מסכים לעגן אשה אפי׳ לזמן כמש״כ בנימוק״י פ׳ החולץ דעגון לשעה ג״כ מיקרי עגון. והרי קיי״ל בכתובות פ׳ אע״פ דאסור לצאת לת״ת יותר מג׳ שנים1. אבל אחר שידעתי כי מקנה רב לכם וא״א להעבירם. ולהניח אותם2 בלי טף ונשים ילכו לאיבוד וזה ג״כ אסור לאבד את מה שיש לו כמבואר בשאלתות דר״א שאי׳ ד׳ דרשאין לצער ע״ז את האדם. ואין בזה משום לא תונו.3 ומש״ה דוחה זה האיסור עגון לשעה והיינו דדייק כאן משה רק נשים4. ובפ׳ מטות אמר בנו לכם ערים לטפכם ולא הזכיר נשים. אלא כאן רמז בדבריו שאסור לעשות כן בשביל הנשים. אבל משום שמירת נכסים שרי. וע׳ מש״כ בס׳ בראשית (יב,ה5 י״ג ג׳6 ל״ג). י״ז7.
1. וכאן הם עמדו לצאת לארבע עשרה שנים, שבע שכבשו ושבע שחילקו.
2. את המקנה.
3. עיין בפירוש רבינו ׳העמק שאלה׳ עמ׳ כ״ד באמצע העמוד.
4. בגלל הנשים, שלא לעגנן אפילו לשעה.
5. על הפסוק ״ויקח אברם את שרי אשתו... ואת כל רכושם אשר רכשו״.
6. על הפסוק ״וילך למסעיו מנגב ועד בית אל״.
7. על הפסוק ״ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות״.
ומקניכם – נוסף כאן במאמר מוסגר ״ידעתי... לכם״, כיון שלא נזכר כאן, כמו בבמדבר לב, שבני ראובן וגד דרשו את ארץ עבר הירדן המזרחי בשביל מקניהם, כיון שתוכן המשא והמתן ההוא שהתנהל בפני משה, אלעזר, הנשיאים וראשי העדה (במדבר ל״ב:כ׳,כ״ח) לא היה מתאים לנאום הנאמר בפני כל העם. על כן הדברים כאן נאמרו בצורה לכאורה כאילו משה רבינו מעצמו נתן להם את הארץ בהסכמתו של הקדוש ברוך הוא (ה׳ אלהיכם נתן לכם, פסוק י״ח), בהתחשב עם המקנה הרב שלהם. סטיות דקות כאלה מן הסיפור שבבמדבר מוכיחות בעליל שמשה רבינו הוא הנואם. מחבר מאוחר היה כותב כאן (כמו למעלה א׳:כ״ב) ויקרבו אלי בני ראובן, על פי הכתוב בבמדבר לב.
הכל
(כ) {מפטיר} עַ֠ד אֲשֶׁר־יָנִ֨יחַ יְהֹוָ֥היְ־הֹוָ֥ה ׀ לַֽאֲחֵיכֶם֮א כָּכֶם֒ וְיָרְשׁ֣וּ גַם־הֵ֔ם אֶת־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧היְ־הֹוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ לִֽירֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃
until Hashem gives rest to your brothers, as to you, and they also possess the land which Hashem your God gives them beyond the Jordan. Then you shall return every man to his possession, which I have given you."
א. לַֽאֲחֵיכֶם֮ ל=לַֽאֲחֵיכֶם֮ בגעיה ימנית
עַד דִּינִיחַ יְיָ לַאֲחֵיכוֹן כְּוָתְכוֹן וְיֵירְתוּן אַף אִנּוּן יָת אַרְעָא דַּייָ אֱלָהֲכוֹן יָהֵיב לְהוֹן בְּעִבְרָא דְּיַרְדְּנָא וּתְתוּבוּן גְּבַר לִירוּתְּתֵיהּ דִּיהַבִית לְכוֹן.
until the Lord has given rest to your brethren as well as to you, and they also possess the land which the Lord your God has given to them on the other side of Jordana: and you shall return every man to his inheritance which I have given you.
עד זמן די יניח י״י לאחיכון כוותכון וירתון לחודא אינון ית ארעא די״י אלהכון יהב לכון בעבר ירדנהב ותחזרון גבר לירותתיה די יהבית לכון.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״אוף״, וגם נוסח חילופי: ״אף״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ירדנה״) גם נוסח חילופי: ״יורדנה״.
עד זמן דיניח י״י לאחוכון כוותכון ויירתון אוף הינון ית ארעא די״י אלקכון יהיב לכון ותתובון גבר לירותתיה דיהבית לכון.
until the time when the Lord will have given rest to your brethren as to you, that they also may possess that land which the Lord your God hath conferred upon you; then shall you return every one to his inheritance which I have given you.
אִלַי׳ אַן יֻקַרִּרַ אַללָּהֻ אִכ׳וַתַּכֻּם מִת׳לַכֻּם פַיַחֻוזֻוןַ הֻם אַיְצַ׳א אַלּבַּלַדַ אַלַּדִ׳י אַללָּהֻ רַבֻּכֻּם מֻעטִיהִם פִי דַ׳לִךַּ גַּאנִבִּ אלּאַרדֻן פַתַּרגַעֻוןַ כֻּלִּ אמרִאֵ אִלַי׳ חַוְזִהִ אַלַּדִ׳י אַעטַיְתֻכֻּם
עד-ש ה׳ יתן מנוחה לאחיכם, כמו שיש לכם, כאשר יאחזו הם, גם כן, את הארץ, אשר ה׳ אלהיכם, נותן להם באותו הצד המערבי של הירדן, ואזי תחזרו, כל איש אל אחוזתו, אשר נתתי אותה לכם.
לָהֶם בעבר הירדן: בתיקון ס״ת ישן, להם בעבר, ס״א לכם,א ע״כ. וזה פשוט מהמסורת שכתוב להם, כי הוא אחד מן חמשה להם דסבירין לכם, ומטעין בהו ספרי, וסי׳ נמס׳ במ״ג1 בפ׳ בהעלתך סי׳ י״א. ועיין מ״ש2 ביהושע סי׳ א׳. [להם].
1. נמס׳ במ״ג: מ״ג-ד במ׳ יא כא.
2. מ״ש: מ״ש יהו׳ א טו (׳נתן להם׳).
א. התרגום המיוחס ליונתן אכן מתרגם כאן ׳יהיב לכון׳.
הכל
(כא) וְאֶת־יְהוֹשׁ֣וּעַ צִוֵּ֔יתִי בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר עֵינֶ֣יךָ הָרֹאֹ֗ת אֵת֩ כׇּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה יְהֹוָ֤היְ־הֹוָ֤ה אֱלֹהֵיכֶם֙ לִשְׁנֵי֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֵּֽן־יַעֲשֶׂ֤ה יְהֹוָה֙יְ־הֹוָה֙ לְכׇל־הַמַּמְלָכ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹבֵ֥ר שָֽׁמָּה׃
I commanded Joshua at that time, saying, "Your eyes have seen all that Hashem your God has done to these two kings. So shall Hashem do to all the kingdoms to which you shall pass.
וְיָת יְהוֹשֻׁעַ פַּקֵּידִית בְּעִדָּנָא הַהוּא לְמֵימַר עֵינָךְ חֲזָאָה יָת כָּל דַּעֲבַד יְיָ אֱלָהֲכוֹן לִתְרֵין מַלְכַיָּא הָאִלֵּין כֵּן יַעֲבֵיד יְיָ לְכָל מַלְכְוָתָא דְּאַתְּ עָבַר לְתַמָּן.
And I charged Jehoshua at that time, saying: Your eyes have seen all that the Lord your God has done to these two kings; so shall the Lord do to all the kingdoms to which you are going over.
וית יהושע פקדית בשעתה ההיא למימר עיינךא חמיין ית כל מה די עבד י״י אלהכון לתרין מלכייה האליין כדן יעבד מימרה די״י לכל מלכוותהב די אתון עברין תמןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עיינך״) גם נוסח חילופי: ״עייניכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדן יעבד מימרה די״י לכל מלכוותה״) גם נוסח חילופי: ״כן יתפרע י״י לכל מלכוותה האליין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תמן״) גם נוסח חילופי: ״לתמן״.
וית יהושע פקידית בעידנא ההיא למימר עינך חמיין ית כל דעבד י״י אלקך לתרין מלכיא האילין הכדין יעביד י״י לכל מלכוותא דאנת עבר לתמן.
And I instructed Jehoshua at that time, saying: Thine eyes have seen all that the Lord thy God hath done to these two kings; so will the Lord do unto all the kingdoms to which you art passing over.
וַאַמַרתֻ יַהֻשֻׁועַ פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ וַקֻלתֻ לַהֻ אַנתַּ קַד רַאִיתַּ גַמִיעַ מַא צַנַעַ אַללָּהֻ רַבֻּכֻּם בִּהַדַ׳יְןִ אלּמַלִכַּיְןִ כַּדַ׳אךַּ יַצנַעֻ אַללָּהֻ בִּגַמִיעִ אלּמַמַאלִכִּ אַלַּתִי אַנתַּ גַּאאִזֹ אִלַי׳ תַּ׳םַ
ופקדתי על יהושע, באותו הזמן, ואמרתי לו, אתה כבר ראית את כל מה-שעשה ה׳ אלהיכם, בשני המלכים האלה, ככה יעשה ה׳ בכללות הממלכות אשר אתה עובר לבוא אליהן לשם.
פס׳: ואת יהושע צויתי – אין צוואה אלא זירוז.
לא תיראום – אע״פ שהן רבים ממלכי האמורי.
כי ה׳ אלהיכם הוא הנלחם לכם – תחתיכם.
ד״א: ה׳ אלהיכם הוא הנלחם לכם – כענין שנאמר ביהושע (יהושע י׳:י״ד) ולא היה ביום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה׳ בקול איש כי ה׳ נלחם לישראל. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלהיו:
ואת יהושע צותי, "and I have commanded Joshua;" this is what has been written in Numbers 27,23: ויסמוך ידיו עליו ויצוהו, "he (Moses) placed his hands firmly upon him, and he commanded him."
עיניך הרואות את כל אשר עשה ה׳ אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה ה׳ לכל הממלכות – חזק את לבם במה שראו בשני המלכים האלה סיחון ועוג, כדי שיאמינו כי כן יעשה ה׳ לאותן שלשים ואחד מלכים שיהיו מנוצחים לפני ישראל ע״י יהושע, וכן חזק בזה לבו של יהושע שהוא עתיד ליכנס בארץ ולראות זה מה שלא זכה הוא.
ואמרו במדרש קשים היו סיחון ועוג יותר מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו עליו שירה כך היו ראוין לומר על אלו אלא שבא דוד ע״ה ואמר עליהם שירה שנאמר (תהלים קל״ו:י״ז-י״ח) למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו, ויהרוג מלכים אדירים כי לעולם חסדו, לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו, ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו.
עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלו-היכם לשני המלכים האלה, כן יעשה ה' לכל הממלכות, "your eyes who have witnessed all that the Lord your God has done to these two kings, thus will the Lord do to all the kingdoms." Moses reinforced the people's confidence regarding the battles ahead by recalling to them what they had themselves experienced in the war against Sichon and Og. This would give them the necessary faith in God that they would easily overcome the 31 kings who would be defeated before the Israelites under the leadership of Joshua. Also Joshua's heart was strengthened by these reminders of Moses that it would be he who would enter the land that Moses himself had not been allowed to enter.
A Midrashic approach (Midrash Tehillim 136) Sichon and Og were more difficult to overcome than Pharaoh and his armies at the time. Seeing that the people had celebrated their victory over Pharaoh by reciting a song of thanksgiving to the Lord, they should most certainly have done so also after their victories over Sichon and Og. Since they failed to do so, David made up for this omission in psalm 136, 17-20: "Who struck down great kings, His steadfast love is eternal; Sichon, king of the Emorites, Og king of Bashan, and gave their land as an heritage to His servant Israel for His love is eternal."
ואת יהושוע צויתי – הנה בזאת הפרשה החל ואלה הדברים לספר פנות מסעםא מהר סיני עד הירדן ותמו הארבעים שנה.
א. אולי כן צ״ל. בכ״י המבורג: ״טעמם״.
(כא-כב) התועלת השמנה עשרה הוא להודיע שראוי לאדם שלא יקצר משיגיע מהפועל האחד כל התועלות האפשריות להגיע ממנו ולזה תמצא שענין מלחמות שני מלכי האמורי לא נסתפקה בו התורה במה שהגיע בזה מהתועלת אל שיירשו ישראל ארצם אבל השתדלה התורה להגיע מזה תועלת להוכיח ישראל ולהורות להם כי לולי מרים כבר ירשו אז בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים זאת הארץ הנבחרת כי עיניהם הרואות עוצם גבורת השם יתעלה להכות המלכים האלה במעט זמן עד בלתי השאיר להם שריד ולזה היו דברי התוכחות האלו אחרי הכותו את סיחון מלך חשבון ואת עוג מלך הבשן. והמשיכה התורה עוד מזה תועלת אחר לחזק לב יהושע ולב ישראל שלא ייראו מהממלכות אשר יעברו שמה ולזה אמר ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה י״י לשני המלכים האלה וגומ׳.
(כא-כב) ואת יהושע צותי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה י״י אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה י״י לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה לא תיראום וגו׳ – והיתה כוונת הזירוז כי כמו שראה שהחרים והשמיד הגוים ההם עד בלתי השאיר מהם שריד כמ״ש בפירוש בסיחון ונחרם את כל עיר מתים והנשים והטף לא השאיר שריד וכן בעוג ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד.
ועוד נאמר ונחרם אותם כאשר עשינו לסיחון מלך חשבון החרם כל עיר מתים הנשים והטף, כן יעשה לכל הממלכות וגו׳ ולא יפול במה שנאמר והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם וגו׳ (במדבר ל״ג:נ״ה) כמו שיבא בשער פ״ו והוא מבואר שלא עשו כן לסוף והשאירו מהם אשר הספיקו להחטיאם ולצרור אותם ולהשליכם מעל אדמתם כיום הזה וכמו שאמר והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם (במדבר ל״ג:נ״ו) ואלו זכו ישראל שיכנס משה לארץ לעשות המלחמות ההם היה ידוע שהוא יעשה להם ככל אשר עשה לשני מלכי האמורי. ולפי שלא זכו היה מה שהיה. והנה לזה נעתק בדבריו למה שהיה בספורו מהמין הראשון כמו שזכרנו.
ואת יְהוֹשוע צִוֵיתִי: דין לחוד באורייתא מל׳ דמל׳ בתרין ו״וין, וכל שאר באוריית׳ מל׳ וי״ו קדמא׳ חס׳ וי״ו תניינ׳1. [ואת־יהושוע].
1. דין... תניינ׳: השווה רמ״ה, יהושוע, לב ע״ב.
ואת יהושע צויתי וגו׳ – פירוש צויתי לבל יירא מהעמים, כמו שאמר בסמוך לא תיראום, ואינו חוזר על מאמר עיניך הרואות כי בזה לא יוצדק לשון צווי.
וטעם שלא סמך מאמר זה למאמר נפילת סיחון ועוג וכתבו אחר הנחלת ארצם לבני גד ובני ראובן ותנאיהם, לפי שמאמצעות תנאי זה שהתנה משה עם בני גד ובני ראובן יולד המיחוש ממה שמבקש עזר בגבורים, וה׳ הוא הלוחם מה צורך בחלוצי בני גד ובני ראובן, אשר על כן סמך מאמר ואת יהושע וגו׳ למאמר חלוצת בני גד ובני ראובן לומר שלא תחשוב שצריך גבורת חוגרים ותבא בלבך יראה, כי אינכם צריכין למלחמה, והוא מה שגמר אומר כי ה׳ אלהיכם הוא הנלחם לכם, דקדק לומר הוא למעט מיחוש הנשמע ממצות בני גד ובני ראובן חלוצים תעברו, וטעם שהוצרך לחלוצת בני גד ובני ראובן פירשתי בפרשת מטות, ועיין בסמוך בפסוק את כל.
בעת ההיא לאמר – טעם אומרו בעת ההיא, פי׳ בעת שראה התנאי שהתניתי עם בני גד ובני ראובן ועוד המיחוש על דרך שפירשתי בפסוק הקודם לזה, ואומרו לאמר, אפשר שלא אמר לו בעת ההיא לשון זה עצמו לזה אמר לאמר פי׳ מכוון המאמר הוא זה. עוד ירצה שציוהו לאמר לישראל בזמן שיכנסו למלחמת ז׳ עממין להסיר מורך מלבם.
את כל אשר עשה וגו׳ כן יעשה וגו׳ – במאמר זה כלל טעם מצותו לבני גד ובני ראובן לעבור עם ישראל את הירדן, כי כדרך שעשה ה׳ לב׳ מלכי האמורי כן יעשה לכל הממלכות וגו׳ וכשם שמעשה שני מלכי האמורי היו יחד שבטי ישראל שנים עשר כמו כן בעבר הירדן יהיו כלם נקבצים חלוצים לפני ה׳, ולטעם זה הוא שצוה משה שיעברו בני גד ובני ראובן חלוצים למלחמת מצוה, אבל לעולם ה׳ הוא הנלחם ולא החלוצים, ומעתה לא היה יכול משה לומר ליהושע עיניך הרואות וגו׳ אלא אחר שהתנה עם בני גד ובני ראובן לעבור חלוצים, אבל זולת זה אין ראיה ממה שראה שאינו דומה זכות י״ב שבטים לזכות ט׳ ומחצה, והוא עצמו שפירשתי בפסוק (במדבר ל״ב ו׳) ואתם תשבו פה שאמר לבני גד וראובן.
ואת יהושוע צויתי, "And I commanded Joshua, etc." Moses meant that he commanded Joshua not to be afraid of these nations, as we find at the end of verse 22: לא תיראום "you must not be afraid of them." Moses did not repeat the words "your eyes are seeing" at the end of verse 22, as this is not something which forms the subject of a command.
The reason Moses preferred to record these instructions here instead of after the conquest of the lands of Sichon and Og and the settlement of the tribes of Reuven and Gad in those lands, is because the conditions which were attached to the settlement of these lands by these tribes, etc. This could have created the impression that Joshua required the assistance of the heroic men of those tribes before he would undertake the mission of conquering the land of Canaan. Seeing that it was God who would conduct the actual battles, Moses did not want a false impression to be created. He introduced the paragraph with the words ואת יהושוע, "and Joshua," to hint that Joshua's part was incidental, as suggested by the conjunctive letter ו. This is also why Moses concluded this paragraph with the words "for your God will fight on your behalf." Moses underlined the word הוא, "He Himself," to make it even less plausible for someone who had heard that the men of the tribes of Gad and Reuven had to cross the Jordan in full armour to conclude that this was an indication that the wars of conquest would be dangerous. I have already explained the purpose of that command in my commentary on Parshat Mattot. You may also wish to read my comments on the words את כל.
בעת ההיא לאמור, "at that time saying, etc." The time referred to is the time when Moses imposed his conditions on the tribes of Reuven and Gad. The word לאמור in this context may mean that Moses did not tell Joshua all this verbatim, but he told him words to this effect. I have shown that there are other instances when the word לאמור is employed in a similar fashion. It is also possible that the meaning is for Joshua to relay such a command to the Israelites at the time they would ready themselves to battle the seven Canaanite tribes, in order to remove fear from their hearts.
את כל אשר עשה, "all that He has done, etc." This statement incorporates the reason Moses insisted that the tribes of Reuven and Gad cross the river Jordan armed, ready to join the other tribes in the conquest of the West Bank. Moses says that God will do to the tribes on the West Bank what He had done to the Emorite Kings Sichon and Og. Just as God's help against those kings had been predicated on all of the tribes having readied themselves to do battle, so in order for God to do battle on behalf of the Israelites against the 31 kings on the West Bank, all the tribes had to be present in battle formation. In both instances it was God who did the actual fighting. In view of the above Moses was not able to say to Joshua "your own eyes have observed what God did to these two kings, etc." until after the two tribes had been commanded to cross the Jordan, etc. The collective merit of 12 tribes of Israel cannot be compared to the collective merit of 10 tribes. If God had been willing to fight on behalf of 12 tribes this was not proof that He would do the same on behalf of only 10 tribes. I have already explained this on Numbers 32,6.
ואת יהושוע צויתי – תוכן הצווי הזה מובן מענינו, שצוה אותו חזק ואמץ ולא תירא מהם, אלא שרצה לכלול עמו כל ישראל, ואמר לא תיראום בלשון רבים:
עיניך הראת – יתכן שתחסר מלת הן, והטעם עיניך הן הרואות את כל וגומר, והנני מבטיחך שכן יעשה וכו׳:
כן יעשה ה׳ – כי לא בכח יגבר איש אלא לה׳ התשועה והוא ילחם לכם, כמו שחתם דבריו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]
(כא) ואת יהושוע צויתי – הנה מה ששלחו מלאכים אל מלך אדום ומואב שבודאי עשו זה עפ״י הדבור אף שידע ה׳ שלא יניחום לעבור דרך ארצם זה היה כדי שעי״כ יקשה סיחון את לבבו ויחשב שאם לא עמדו נגד מלך אדום ומואב שהיו חלשים ממנו כ״ש שלא יעמדו נגדו ועי״כ יצא להלחם אתם וז״ש (ב׳ ל׳) כי הקשה ה׳ את רוחו, אכן מה שסבב ה׳ שסיחון ועוג ילחמו בישראל, הגם שארצם לא היה מוכן לישראל ממתנת אבותיהם, זה היה כדי שעי״כ תפול אימה ופחד על הכנענים ועי״כ גרגשי פנה והלך לו מא״י וכמ״ש יהושע (כד) ותבואו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו וגו׳ ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמורי לא בחרבך ולא בקשתך, שפי׳ מה שכבשת שני מלכי האמורי זה היה הצרעה שגרשה אותם מלפניך, כמ״ש בפי׳ שם, וז״ש עיניך הרואות את כל אשר עשה ה׳ לשני המלכים האלה כן יעשה ה׳ לכל הממלכות ר״ל שזה עשה מטעם זה להודיע שכן יעשה לכלם ועי״כ תפול עליהם אימתה ופחד:
ואת יהושוע צויתי וגו׳ – לכאורה אך למותר הוא להזהיר ליהושע. שהרי הוא בעצמו אמר בשעת מרגלים ואתם אל תיראו את עם הארץ וגו׳. גם אינו מדוקדק לשון בעת ההיא. מתי היתה השעה המיוחדת לאזהרה זו. אלא כמש״כ דעיקר עסק של ב״ג וב״ר לא לנחת ולרצון היה למשה. וגם יהושע ידע מזה שמסוכנים המה שני השבטים שיסורו מהר מעבודת ה׳. עד שבהיותם נפטרים ממנו הזהיר אותם ביחוד כמש״כ בס׳ יהושע כ״ב שאמר להם רק שמרו מאד לעשות את המצוה וגו׳ ובעשותם מזבח גדול למראה פחדו פחד ואמרו להם ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם וגו׳. משום הכי בראותו כול זה1 נפל לבבו כמעט. שמעתה אינו דומה כמו אז בהיותם בקדש2. אבל משה רבינו חיזק לב יהושע.
עיניך הרואות וגו׳ – ואי לא היה הרצון מתחלה כך. לא היה נכבש שתי הממלכות באופן כזה עד3 שהיו כובשים ארץ חמשה עממין אלא כך עלה ברצון ה׳ אע״ג שלבסוף יצא מזה קלקול. ומעתה מובן יפה דיוק בעת ההיא. היינו בעת חלוקת עה״י לב״ג ולבני ראובן.
1. הנחלת עבר הירדן לשבטי ראובן וגד.
2. שמא לא יעמדו זכויות בני ישראל במלחמת ארץ ישראל, כי שני השבטים הנשארים בעבר הירדן מסוכנים לסור מהר מעבודת ה׳.
3. לפני ש...
הכופר שטויארנגל (השוה גם דילמן) סבור, שכיון שהצווי אל יהושע לא נצטווה על ידי ה׳ אלא להלן בפסוק כ״ח, אם כן הפסוקים כ״א-כ״ב, המזכירים כבר מקודם את הצווי הזה, יש לראותם חס ושלום כהוספה. אבל אין לו כלל כל הסבר, איזה טעם היה לכותב מאוחר, להכניס את שני הפסוקים האלה במקום זה! אך הלא כבר נזכר למעלה א׳:ל״ז שיהושע נתמנה בתור מנהיג במקומו של משה רבינו. אכן שני המבקרים האלה אומרים שגם הפסוק ההוא הוא הוספה; אבל על פי מה שנתבאר כבר למעלה בפסוקים א, לז־לח, הרי זאת היא טעות גמורה.
מלבי״ם כבר מעיר בצדק (על פי אברבנאל) שתפילתו של משה רבינו הנזכרת בפסוק כ״ג והלאה, לא הציבה לה למטרה לבטל את גזירתו של הקדוש ברוך הוא (בבמדבר כ׳:י״ב) שגזר שמשה לא יכניס את ישראל לארץ הקודש. משה רבינו בקש רק לקבל רשות להכנס לארץ, אחרי שימסור מקודם את ההנהגה ליהושע. אין בכך מן התימה אם בן מאה ועשרים ימסור התפקיד של כיבוש ארץ מידי עם עז וחזק לידי אישיות צעירה. על כן רומז משה רבינו עוד לפני שסיפר על תפילתו, שכבר מסר את ההנהגה לידי יהושע. הוא הודיע זאת בצורת סיפור על הצווי שהוא צוה אז את יהושע, בדומה לפסוק יח. אולם דבר זה לא יתכן שנאמר אלא על ידי משה רבינו בעצמו. כל מחבר מאוחר לא היה רואה שום טעם להזכיר כאן את הצווי אל יהושע, ובודאי לא היה שום אדם מוצא צורך להכניס כאן פסוקים אלה.
עיניך הרואות – העינים שלך הן הרואות, כמו ד׳:ג׳, י״א:ז׳, כ׳:ד׳.
ה׳ אלהיכם – כיון שהאזהרה מכוונת כאן גם אל העם, כתוב לשון רבים; כמו כן בפסוק הבא הכוונה אל כל העם.
הכל
(כב) לֹ֖א תִּֽירָא֑וּםא כִּ֚י יְהֹוָ֣היְ־הֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֖וּא הַנִּלְחָ֥ם לָכֶֽם׃
You shall not fear them; for Hashem your God, it is He who fights for you."
א. תִּֽירָא֑וּם =ל?,ש,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל?!=תְִּירָא֑וּם בחטף-חיריק (!) ע״פ עיון בצילום כתי״ל. אבל דותן וברויאר הדפיסו בחיריק וגעיה בלי להעיר, וייתכן שהסימן המטושטש באמת געיה.
• ל1,ש1,ל3=תִּֽירָא֑וּם (אין געיה)
• ל?!=תְִּירָא֑וּם בחטף-חיריק (!) ע״פ עיון בצילום כתי״ל. אבל דותן וברויאר הדפיסו בחיריק וגעיה בלי להעיר, וייתכן שהסימן המטושטש באמת געיה.
• ל1,ש1,ל3=תִּֽירָא֑וּם (אין געיה)
שלא יפחדו אנשי המלחמה – רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה נ״ח. מפסוקים אחרים – סמ״ג מצוות לא תעשה רל״א, ספר החינוך תקכ״ה. השוו – השגות רמב״ן לספר המצוות מצוות לא תעשה נ״ח
Fear them not, for the Word of the Lord your God will fight for you.
Fear them not, for the Word of the Lord your God fighteth for you.
לא תיראום – הגם שמדבר ליהושע אמר לשון רבים לכלול גם כל ישראל לומר שלא יהיה אפילו אחד מישראל ירא מהם כי ה׳ נלחם להם, ולמה שפירשתי לאמר לישראל אמר לשון שידבר בו לישראל שיבטחו באלהים חיים.
חסלת פרשת דברים
לא תיראום, "do not fear them!" Moses used the plural ending here even though he spoke only to Joshua as he meant to include the whole people in his instruction not to be afraid of the kings of the Canaanites seeing that God was going to do the fighting. As far as my comments on the word לאמור are concerned, Moses said that word in order for Joshua to tell the Israelites to have faith in the Lord.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]
(כב) לא – וע״כ לא תיראום כי באשר מלחמת יהושע היתה קרובה אל הטבע א״ל שבכ״ז לא יירא כי ה׳ אלהיכם הוא הנלחם לכם כמו שעזר לכם במלחמת סיחון ועוג הגם שהיה בדרך מלחמה, וצווי זה שצוהו בעת ההיא דוקא הוא הקדמה למה שיאמר ואתחנן אל ה׳ בעת ההוא, כמו שיתבאר:
הכל