×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {פרשת כי תבוא} וְהָיָה֙ כִּֽי⁠־תָב֣וֹא אֶל⁠־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ׃
It shall be, when you have come to the land which Hashem your God gives you for an inheritance, and possess it, and dwell there,
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אוררד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פרשת כי תבא]
[פיסקא רצז]
והיה כי תבא אל הארץ – אין והיה אלא מיד.
כי תבא אל הארץ – עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תיכנס לארץ.
אשר ה׳ אלהיך נתן לך נחלה וירשת וישבת בה – מה שתירש תכבש.
וירשת וישבת בה – משתירש תשב.

Piska 297

"And it shall be when you come to the land": Perform the mitzvah mentioned herein, in whose merit you are entering the land.
"the land which the Lord your G-d gives to you": R. Shimon says: This excludes (from the mitzvah of bikkurim) the land across the Jordan, which they took for themselves.
"and you shall inherit it and dwell in it: As a reward for inheriting it (by driving out the nations) you shall dwell in it.
והיה כי תבא אל הא׳ ולק׳ מראשית כל פרי האדמה למה נאמר לפי שהוא אומר (שמות כ״ג:י״ט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך אבל לא שמענו לא שיעור לבכורים ולא זמן להבאה ת״ל והיה כי תבא ולקחת מראשית בא הכת׳ ליתן שיעור לבכורים וזמן להבאה לכך נאמ׳ הפרשה:
והיה אין והיה אלא מיד:
כי תבא אל הארץ עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנס לארץ:
אשר ה׳ אלהיך נתן לך נחלה מה שתירש תכבוש:
וירשת וישבת בה מה שתירש תשב:
כי תבוא אחר ירושה וישיבה הכת׳ מדבר אתה אומ׳ כן או אינו מדבר אלא בכניסתן לארץ מיד ת״ל וירשתה וישבת בה היה ר׳ ישמעאל אומר הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם פירט את אחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה פורש אני כל הביאות שבתורה שלא יהו אלא לאחר ירושה וישיבה:
וִיהֵי אֲרֵי תֵיעוֹל לְאַרְעָא דַּייָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ אַחְסָנָא וְתֵירְתַהּ וְתִתֵּיב בַּהּ.
And when you have entered into the land which the Lord your God will give you for possession, and you inherit and dwell in it,
ויהווי ארום תיעלון לארעא די״י אלהכון יהב לכון אחסנה ותרתון יתה ותשרון בגווה.
ויהי ארום תיעלון לארעא די״י אלקכון יהיב לכון אחסנא ותירתונה ותיתבון בה.
And when you have entered into the land which the Lord thy God giveth you for an inheritance, and you possess and dwell in it;

פרשת כי תבוא

[א] והיה כי תבא אל הארץ (דברים כ״ו:א׳), היום הזה ה׳ אלהיך, מצוך לעשות וגו׳ (שם שם:ט״ז), זש״ה בואו נשתחוה ונכרעה נברכה וגו׳ (תהלים צ״ה:ו׳), ומה תלמוד לומר נשתחוה ונכרעה, אלא צפה משה שבהמ״ק עתיד ליחרב, וביכורים עתידין לפסק, עמד ו התקין להם לישראל שיהו מתפללין שלש פעמים בכל יום, שחביבה תפלה לפני הקב״ה ממאה מעשים טובים, כיון שנגזר עליו שלא ליכנס לארץ, התחיל להתפלל, ואמר אעברה נא ואראה (דברים ג׳:כ״ה), אמר לו הקב״ה רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה עלה ראש הפסגה וגו׳ (שם שם כו-כז), לכך נאמר ה׳ אלהיך מצוך לעשות וגו׳.
[Parashat Ki Tavo]
[1] (Deut. 26:1:) AND IT SHALL COME TO PASS THAT WHEN YOU COME INTO THE LAND, <….> (vs. 16:) THIS DAY THE LORD YOUR GOD IS COMMANDING YOU TO PERFORM….⁠1 This text is related (to Ps. 95:6): COME, LET US BOW DOWN AND WORSHIP, LET US KNEEL <BEFORE THE LORD OUR MAKER>! Now what does the instruction mean by LET US BOW DOWN AND WORSHIP?⁠2 Moses simply foresaw that the Temple was going to be destroyed and that the firstfruits were going to cease. He arose and arranged for Israel to pray three times on every day, because prayer is more pleasing to the Holy One than a hundred good works. When it was decreed for him not to enter the land, he began to pray, and he said (in Deut. 3:25): PLEASE LET ME CROSS OVER AND SEE <THE GOOD LAND>. The Holy One said to him (in vss. 26–27:): ENOUGH FROM YOU! DO NOT EVER SPEAK UNTO ME ON THIS MATTER AGAIN. GO UP TO THE TOP OF PISGAH. It is therefore stated (in 26:16): <THIS DAY> THE LORD YOUR GOD IS COMMANDING YOU TO PERFORM….⁠3
[2] (Deut. 26:16:) THIS DAY THE LORD YOUR GOD IS COMMANDING YOU TO PERFORM….⁠4 What is written above about the matter (in vs. 15)? LOOK DOWN FROM YOUR HOLY DWELLING, <FROM THE HEAVENS AND BLESS YOUR PEOPLE>. R. Abbahu said in the name of R. Jose bar Hanina: How much gratification are they given! For those who perform the commandments have a pretext <for doing so>. If someone has business with the Empire, there are times when he gives some money, until they have him reach the king. When he does reach the king, he has doubts whether he will fulfill his request or not. The Holy One, however, is not like that. Rather when one goes down into his field <and> sees a <grape> cluster that has ripened early, a fig tree that has ripened early, a pomegranate that has ripened early, he puts it in a basket, stands in the middle of the field and asks mercy for himself, for Israel, and for the land of Israel. Thus it is stated (in Deut. 26:15): LOOK DOWN FROM YOUR HOLY DWELLING, <FROM THE HEAVENS AND BLESS YOUR PEOPLE>. And not only that, but when he said: I am not moving from here until you perform my requirements this day, as written next (in vs. 16): THIS DAY THE LORD YOUR GOD IS COMMANDING YOU TO PERFORM…. Resh Laqish said: A heavenly voice (bat qol) comes forth and says: You shall do it again on this day in the coming year. <He is> like one who gives fresh fruit to his friend. Then he says: Would that you would do this again, and give me some next year.
[3] (Deut. 26:16:) THIS DAY <THE LORD YOUR GOD IS COMMANDING YOU TO PERFORM…. > What is the meaning of THIS DAY? Had the Holy One not given a command to Israel until now? And was not this the fortieth year (since Sinai), as stated (in Deut. 1:3): AND IT CAME TO PASS IN THE FORTIETH YEAR…. Then what is the meaning of the words: THIS DAY? Simply that Moses spoke to Israel as follows: On each and every day let the Torah be dear to you, as if you had received it THIS DAY from Mount Sinai. Moreover, it is written in another place (i.e., in Deut. 4:9): <LEST YOU FORGET THE THINGS THAT YOUR EYES HAVE SEEN …,> MAKE THEM KNOWN TO YOUR CHILDERN…. Then it is written (in vs. 10): AS ON THE DAY THAT YOU STOOD BEFORE THE LORD YOUR GOD AT <HOREB>. (Deut. 26:16, cont.:) THESE STATUTES: These are the midrashic commentaries, AND THESE ORDINANCES: These are the court decisions.
Another interpretation (of Deut. 26:16): THESE STATUTES AND THESE ORDINANCES. <They are meant> to include light and heavy <commandments>, inferences from analogy, and fine points of scribal exegesis.
(Deut. 26:16, cont.:) SO YOU ARE TO BE DILIGENT IN PERFORMING THEM. R. Johanan said: When anyone performs Torah for its own sake, they ascribe it to him as if he had performed it himself <at Sinai>.⁠5 Thus it is stated (in Deut. 4:14): AND THE LORD COMMANDED ME AT THAT TIME (i.e., not in the future) TO TEACH YOU [THE STATUTES AND THE ORDINANCES FOR YOU TO PERFORM THEM.] "To perform" is not stated, but: FOR YOU TO PERFORM THEM. Hence they ascribe it to him as if he had performed it himself <at Sinai>.
[(Deut. 26:16, cont.:) WITH ALL YOUR HEART.] When you pray to the Holy One, you shall not have two hearts, one in the presence of the Holy One and one for something else.⁠6
1. In the midrash the parashah actually begins with vs. 16, but the additional verse at the beginning adapts the parashah to the traditional yearly cycle of readings. Note also that verse 16 is translated to fit the context of the midrash.
2. Tanh., Deut. 7:1.
3. I.e., to obey the command to go up to the top of Pisgah. Although the midrash understands the performance in reference to this one command, the biblical text is speaking about performing statutes and ordinances.
4. According to vs. 12, what the Holy One is commanding concerns the payment of tithes FOR THE LEVITE, THE SOJOURNER, THE ORPHAN, AND THE WIDOW.
5. Cf. the parallel in Tanh., Deut. 7:1: “Scripture ascribes it to him as if it had been given to him from Mount Sinai.”
6. See Ben Sira 1:28 (25).

פָּרָשַׁת כִּי תָבוֹא

(א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ – אֵין וְהָיָה אֶלָּא מִיָּד. כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ. עֲשֵׂה מִצְוָה הָאֲמוּרָה בָּעִנְיָן שֶׁבִּשְׂכָרָהּ תִּכָּנֵס אֶל הָאָרֶץ. אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ מִשֶׁתִּירַשׁ תִּכְבֹּשׁ וְתֵשֵׁב.
וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ – תָּנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בִּיאָה סְתָם וּפֵרֵט בְּאֶחָד מֵהֶם וְכוּ׳ [לְעֵיל בְּרֶמֶז תשמ״ה] כָּל מִצְוָה הַתְּלוּיָה בָּאָרֶץ וְכוּ׳ (קדושין ל״ז).
ואד׳א דכ׳לת אלי אלבלד אלד׳י אללה רבך מעטיך נחלהֵ פחזתה ואקמת פיה
וכאשר תיכנס לארץ אשר ה׳ אלוהיך נותן לך נחלה, וירשת אותה והתיישבת בה,
(הקדמה) והיה
(א) וירשתה וישבת בה – מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכיבשו וחילקו.⁠א
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה: ״שכבשו את הארץ וחלקוה״.
(Introduction) [Parashat] Vehayah
(1) והיה כי תבוא … וירשתה וישבת בה AND IT SHALL BE, WHEN YOU COME IN [UNTO THE LAND …] AND POSSESS IT AND SETTLE THEREIN – This tells us that they (the Israelites) were not under the obligation to bring first fruits until they had conquered the land and divided it (cf. Kiddushin 37b).
כתוב גם ה׳ יתן הטוב וארצנו תתן יבולה (תהלים פ״ה:י״ג):
אמר טוביהו בר׳ אליעזר זצ״ל על שראו בני קרח כח הגשמים שהם טובים לישראל בקשו עליהן רחמים שנאמר (שם) רצית ה׳ ארצך שבת שבות יעקב. ואומר (שם) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. גם ה׳ יתן הטוב וארצנו תתן יבולה 1ללמדך שגדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות שהקישום בני קרח במזמור אחד. אמת מארץ תצמח, זו תורה שנאמר (תהלים קיט). צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת. וצדק משמים נשקף אלו הגשמים. כענין שנאמר (ישעיהו מ״ה:ח׳) הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד אני ה׳ בראתיו. נם ה׳ יתן הטוב. אלו הגשמים שבזמן שישראל עוסקין בתורה שנקראת טוב שנא׳ (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. גם ה׳ יתן הטוב. הם העוסקים בטוב גם הקדוש ברוך הוא שולח בהם הטוב מדה כנגד מדה. ומנין שהגשמים נקראו טוב שנאמר (דברים כ״ח:י״ב) יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך. וכן אמר ירמיהו (ירמיהו ה׳:כ״ה) עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם. אבל בזמן שעוסקים בתורה ובמצות שולח להם גשמי ברכה והתבואה מתברכת להם שנאמר גם ה׳ יתן הטוב וארצנו תתן יבולה. בזמן (שם) שצדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. ולפיכך אמר הקב״ה לישראל להביא ביכורי אדמתם מראשית כל פרי האדמה כדי לברך להם פרי אדמתם ממה שאמור בענין דכתיב והיה כי תבוא אל הארץ.
2והיה – מיד.
כי תבוא אל הארץ – עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תיכנס לארץ. אשר ה׳ אלהיך נותן לך (מה שתירש תכבוש).
וירשתה וישבת בה3מה שתירש תשב בה:
1. ללמדך שגרול יום הגשמים וכו׳. (תענית ח:) ושם דורש מקרא שובה ה׳ את שבותינו כאפיקים בנגב ואין אפיקים אלא מטר:
2. והיה מיד. וכ״ה בספרי. ופי׳ תיכף כשתבואו לארץ יתתייבו בבכורים וקשה והלא לא נתחייבו בבכורים עד אחר ירושה וישיבה (קידושין ל״ז). והגר״א מוחק זה בספרי. וחכם הספרדי פי׳ והיה מיד קאי על פרשה דלמעלה על מלחמת עמלק. אבל דבריו דחוקים כי בפירוש דריש לעיל והיה בהניח ה׳ לך מכל אויביך שלא יאגוד עליך אגודה:
3. מה שתירש תכבוש ותשב בה כצ״ל. והכוונה בשכר שתירש כמו שכתוב והורשתם את יושבי הארץ גו׳ ואם לא תורישו גו׳ תזכו לישב בה. והגר״א בספרי מוחק הכל:
כי תבא
כי תבא (DEUTERONOMY 26:1 – 29:8)
פרשת והיה כי תבוא
(א) בעבור שכתב בהניח י״י (דברים כ״ה:י״ט), אמר השם, כי יש מצוות הם קודם בהניח י״י, רק כאשר תבוא, והם: הבכורים (דברים כ״ו:א׳-י״א), והמעשר (דברים כ״ו:י״ב-י״ד), וכתיבת התורה על האבנים (דברים כ״ז:ג׳), ובניין המזבח (דברים כ״ז:ד׳-ז׳), והברכה והקללה על שני ההרים (דברים כ״ז:י״ב-כ״ו).
(1) AND IT SHALL BE, WHEN THOU ART COME. Since Scripture wrote, Therefore it shall be, when the Lord thy God hath given thee rest (Deut. 25:19),⁠1 God now says that there are commandments that must be observed before He gives you rest. In fact, these commandments take effect as soon as you enter the land. They are: the first fruits,⁠2 the tithes,⁠3 writing the Torah on the stones,⁠4 building the altar,⁠5 and the blessing and the curse on the two mountains.⁠6
1. Then you shall go to war against Amalek and destroy him.
2. Verses 2-11.
3. Verses 12-15.
4. Deut. 27:1-3.
5. Ibid., 4-6.
6. Mount Grezim and Mount Ebal (Deut. 27:11-26).
והיה כי תבא {וגו׳} וירישתה {וישבת בה} – לאחר ירושה וישיבה.
והיה כי תבא {וגו׳} וירישתה {וישבת בה} – IT SHALL BE WHEN YOU COME {etc.} AND POSSESS IT {AND DWELL THERE} – After inheritance and settlement.
והיה כי תבוא אל הארץ – לפי שאמר למעלה בסמוך והיה בהניח וגו׳ פירש לך כאן שיש מצות נוהגות קודם לוהניח כגון בכורים ומעשר וכתיבת התורה על האבנים ובנין המזבח והברכה והקללה על שני ההרים.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
והיה כי תבא אל הארץ, "it will be when you come to the Land, etc.⁠" seeing that Moses had told the people in Deut. 25,19 that the commandment to wipe out Amalek would apply only after Hashem had given the people rest from all their enemies, he has to tell them here that what follows applies as soon as they enter and make their homes in the Holy Land. Some notable commandments that become due as soon as they will reap harvests in that land, are: the bringing to the Temple of the first ripened fruit of the seven species for which the land is famous, tithing the grain harvest by giving the Levites their share, inscribing the text of the Torah in the stones of the Jordan river, building the altar, as well as reciting the blessings and curses detailed in chapter 27,12-26 on the two mountains designates for this.
והיה כי תבא וגו׳ – סמוך ללא תשכח דלעיל, דמקודם ביאה לארץ אינם מצווים על מחיית זכר עמלק.
סדר והיה כי תבא
Seder Vehaya Ki Tavo
כבד את ה׳ מהונך ומראשית כל תבואתך, וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו (משלי ג, ט)
שלמה המלך ע״ה הזהיר אותנו בכאן (משלי ג) על מדת הבטחון, ובא להודיע שיכבד האדם מהונו להקב״ה ולא תרע עינו בו כי יפזר ויתן לאביונים, אבל יבטח בשי״ת כי בגלל הדבר הזה יברכהו בכל מעשה ידיו, ואין לו לחשוב שבסבת הפזור הזה יחסר הונו, כי כן אמר שלמה (שם כ״ח) נותן לרש אין מחסור, אך יש לו להאמין באמת כי ה׳ יתעלה יוסיף עליו, כי כן אמר (שם י״א) יש מפזר ונוסף עוד, ועוד אמר (שם י) לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות. יאמר כי יתרון ההון המקובץ מן הגזל והחמס לא יועיל, והחסרון שיחסר לצדקה יועיל לו כי תצילנו מן המות, וזהו שאמרו ז״ל מלח ממון חסר, ואמרי לה חסד. וכיון שכן ראוי לו לאדם שיחסר מממונו לכל דבר מצוה וקניני המעלות, ובפרט במצות הצדקה, כי הנותן צדקה לעני להקב״ה נותנה, וכן הנותן להקב״ה משלו הוא נותן לו, וכן אמר דוד ע״ה (דברי הימים א כ״ט:י״ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ועל כן אמר שלמה בכאן כבד את ה׳ מהונך. ולשון הון כולל כל מיני הספוק שאוצרים באוצרות, והוא מלשון (תהלים קי״ט:י״ד) כעל כל הון, (משלי ל׳:ט״ז) ואש לא אמרה הון, כי לא תשבע האש מלשרוף כל זמן שתמצא גוף מקבל השרפה, או לפי המדרש על אשה של גיהנם, והכוונה שאין ליסורי הרשעים בגיהנם סוף ותכלית. ונראה ששני כתובים אלו ענינם נסיון, יזהיר שנכבד ה׳ מהוננו כדי שימלאו אסמינו שבע, ולכך סמך לו מיד וימלאו אסמיך שבע וגו׳, אמר וימלאו כנגד כבד, ואמר ותירוש יקביך יפרוצו כנגד ומראשית כל תבואתך, וכן כתוב (דברים כ״ב:ט׳) ותבואת הכרם. וכן כתוב בענין המעשר (מלאכי ג׳:י׳) ובחנוני נא בזאת. ואע״פ שהנסיון אסור מדין התורה שאין לומר אעשה מצוה פלונית כדי שאצליח בנכסים שכן אמר הכתוב (דברים ו) לא תנסו, כבר אמרו רז״ל חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג׳:י׳) הביאו את כל המעשר וגו׳, שהנסיון בו מותר. וכן בשני כתובים אלו שהם נסיון ולא תנאי, שלא אמר אם תכבד את ה׳ מהונך וימלאו וגו׳, הא למדת שהנסיון אע״פ שהוא אסור מדין התורה, בענין הצדקה והמעשר הוא מותר.
ובמדרש כבד את ה׳ מהונך ממה דהנייך, כלומר מכל מה שהוא מהנה אותך ונתן לך יתרון על שאר בני אדם יש לך להודות לפניו ולתת כבוד לשמו, כגון מי שראה בעצמו שיש לו קול ערב ראוי לו לכבד בו את הש״י שינגן ויתפלל לפניו ונשמע קולו בבאו אל הקדש, ובלבד שיכוין בקולו לכבוד הש״י לא לכבוד עצמו שישבחוהו בני אדם, שאם עשה לכבוד הש״י עליו הכתוב אומר (שיר השירים ב׳:י״ד) השמיעני את קולך, ואם לכבוד עצמו עליו הכתוב אומר (ירמיהו י״ב:ח׳) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. וכן אם היה סופר ראוי לו שיכתוב ספרים לכבוד הש״י, ואם זכה לכתוב ספר תורה בידו הנה שכרו עד שמים יגיע, שכבר אמרו רז״ל כתבו מעלה עליו הכתוב כאלו קבלו מהר סיני. וכן אם היה יודע לאמן את ידו במצות מילה ראוי לו שיתמיד במצוה הנכבדת הזו שנכרתו עליה (י״ו) [שלש עשרה] בריתות, וכן בכיוצא באלה שכלן הן פעולות נבחרות ולכבוד הש״י, חן ותפארת לעושיהן. ומראשית כל תבואתך, נקראו ישראל ראשית, שנאמר (שם ב) קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה, וראויין הם להכיר ולדעת את הש״י שהוא ראשית כל ראשית, ולכבדו מראשית כל תבואותיהם, וזאת כוונת התורה במצות הבכורים שהם ראשית שהתורה חייבה לישראל שנקראו ראשית ללכת אל המקום שהוא ראשית שכלולו של עולם שנאמר (תהלים נ׳:ב׳) מציון מכלל יופי, מציון נשתכלל יפיו של עולם, ולתת אל הכהן שהוא ראשית העבודה, ראשון למשרתי הקדש, ולהביא אליו בכורים מראשית כל פרי האדמה. וזהו שכתוב
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה – מצות הבכורים אין החיוב שלה בכל הפירות אלא בשבעת המינין בלבד, כך קבלו רז״ל, כתיב הכא אשר תביא מארצך, וכתיב התם (דברים ח׳:ח׳) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. ולכך אין חיוב המצוה אלא בשבעת המינין, מן החטים והשעורים והענבים והתאנים והרמונים והזיתים והתמרים, שבהן נשתבחה ארץ ישראל והם עיקרי הפרנסה והמזון, ואינה נוהגת אלא בזמן שבית המקדש קיים. ומה שאמר וירשתה וישבת בה, זהו לאחר כבוש וחלוק.
ולקחת מראשית כל פרי האדמה – דרשו רז״ל, כיצד הפרשת בכורים, אדם יורד לתוך שדהו רואה תאנה שבכרה או אשכול ענבים שבכר, כורך עליהם גמי ואומר הרי זה בכורים, וכיון שקרא להם שם נתקדשו במחובר אע״פ שלא נתבשלו עדיין כל צרכן, וכשיגמרו ויתלוש אותן מן הקרקע אינו צריך לחזור ולקרוא להן שם. ואינו מביא אלא מן המובחר שבשדהו, זהו לשון מראשית מן המובחר, כמו (עמוס ו׳:ו׳) וראשית שמנים ימשחו, וכן בכל דבר מצוה או כל דבר שהאדם מקדיש ומקריב להקב״ה צריך שיהיה מן המובחר, וכן מצינו בהבל הצדיק שהביא קרבן מן המובחר (בראשית ד׳:ד׳) מבכורות צאנו ומחלביהן, ועל זה אמר מראשית כל פרי האדמה, מן המובחר שבפירות אדמתו.
אשר תביא – הפריש בכוריו ואחר כך נגנבו או נאבדו חייב באחריותן דכתיב (שמות כ״ג:י״ט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך, למדך שחייב באחריותן. תביא, הוא בעצמו ולא על ידי שליח אא״כ התנה בשעת לקיטה. הקרובים לירושלים מביאין תאנים וענבים לחים, והרחוקים מביאין אותן גרוגרות וצמוקים. אין מביאין בכורים קודם עצרת דכתיב (שם) וחג הקציר בכורי מעשיך, ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא יניחם שם עד עצרת ויקרא עליהן מה שכתוב בפרשה. ועל זה אמר הכתוב ושמחת בכל הטוב, וזמן שמחה הוא מעצרת עד החג שאדם מלקט תבואתו ופירותיו, אבל מן החג ואילך מביא ואינו קורא.
מארצך – דרשו רז״ל בספרי אשר תביא מארצך, כל זמן שמצוין על פני ארצך שלא כלו לחית השדה, ומכאן שאין מביאין בכורים אחר חנוכה, שהפירות שבכרו אחר חנוכה הרי הן חשובין מהשנה הבאה ויניח אותן עד עצרת.
ושמת בטנא – ע״ד הפשט היו הבכורים מעלה לכהן וכבוד להקב״ה ותועלת גדולה לישראל, מעלה לכהן להטריח עצמו בכל הדרך להאכילו מראשית פירותיו והמובחר שבהם, וכבוד הקב״ה להתפלל לפניו בבית הגדול והקדוש שישפיע ברכותיו אליו ולהודות לפניו כי הברכה אינה אלא מאתו יתברך, ותועלת גדולה לישראל כי בזכות המצות הזאת היו הפירות מתרבין ומזונות העולם מתברכין. ולשון טנא הוא סל, והוא כלי לקבל הפירות, ומכאן שהבכורים טעונין כלי. וזה אחד משבעה דברים שהבכורים טעונין, ואלו הן, הבאת מקום, כלי, קריאה, קרבן, שיר, תנופה, לינה. הבאת מקום, הוא שיצטרך שיביאנו למקום מיוחד, הוא בהמ״ק, וזהו שכתוב והלכת אל המקום אשר יבחר וגו׳. כלי, שנאמר ושמת בטנא. ומצוה מן המובחר היא להביא כל מין ומין בפני עצמו בכלי, ואם הביאן בכלי אחד יצא, ולא יביאם מעורבין, אלא שעורים מלמטה וחטים על גביהן ותמרים על גביהן ורמונים על גביהן ותאנים למעלה מן הכל, ויהיה שום דבר מפסיק בין כל מין ומין כגון הוצין ועלין, ומקיף לתאנים אשכולות של ענבים מבחוץ. ומביאין בידם תורים בני יונה, שנאמר ושמחת בכל הטוב ואין שמחה אלא בבשר, והיו תולין בצידי הסלים תורים ובני יונה כדי לעטר את הבכורים, אותן שבסלים היו מקריבין עולות ואותן שבידיהם היו נותנין לכהנים של אותו משמר עם הבכורים והם מחלקין אותו ביניהם כשאר קדשים. קריאה, שנאמר וענית ואמרת, והוא שיקרא הפרשה מארמי אובד אבי עד האדמה אשר נתתה לי ה׳, ועניה זו היא התהלה בהרמת קול ובלשון הקדש, ממה שכתוב (דברים ל״א:כ״א) וענתה השירה הזאת, וכתיב וענית ואמרת, וכן (שם כ״א) וענו ואמרו ידינו לא שפכו, בלשון הקדש. קרבן, שלמים. שיר, שנאמר ושמחת בכל הטוב, ואין טוב אלא שיר שנאמר (תהלים ל״ג:ג׳) הטיבו נגן בתרועה, שכן היו הלוים קורים בשיר משהיו מביאים בכורים שמגיעים לעזרה. תנופה, שנאמר והנחתו, הא כיצד כהן היה מניח ידו תחת יד בעלים ומניף, וזהו ולקח הכהן הטנא מידך כלומר להניף אותו. לינה, שאע״פ שהביא בכוריו והקריב שלמיו והשלים ידי חובתו בו ביום, אינו רשאי לצאת בו ביום מירושלים אלא שילין שם, שנאמר (דברים ט״ז:ז׳) ופנית בבקר והלכת לאהליך, ודרשו רז״ל כל פנות שאתה פונה מן המקדש כשתבא לו לא יהו אלא בבקר. הבכורים אסורים לזרים לפי שהוקשו לתרומה, שנאמר (שם י״ב) ותרומת ידך, ודרשו רז״ל אלו בכורים, כתיב הכא הטנא מידך וכתיב התם (שם) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו׳ ותרומת ידך. וכיון שהוקשו לתרומה, כשם שהזר אסור לאכול תרומה שנאמר (ויקרא כ״ב:י׳) וכל זר לא יאכל קדש, כן הוא אסור לאכול בכורים. וכן כהן אונן אסור בבכורים, שנאמר ושמחת בכל הטוב, למדך הכתוב שאסור לאכלן באנינות אלא בשמחה.
המביא בכורים רשאי הוא ליתנן בכל הדרך לעבדו ולקרובו עד שמגיע להר הבית, כשמגיע להר הבית נוטל את הסל ומניחו על כתיפו הוא בעצמו, ואפילו היה מלך ישראל, עד שמגיע לעזרה וקורא בעוד שהסל על כתפו הגדתי היום לה׳ אלהיך כי באתי אל הארץ וגו׳, ארמי אובד אבי וכל הפרשה עד האדמה אשר נתתה לי ה׳, ומוריד הסל מעל כתפו ואוחז בשפתו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף, שנאמר והניחו והנחתו. מי שאין לו קרקע אלא שקנה אילן לפירותיו מביא ואינו מתודה, לפי שאינו יכול לומר הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה׳. וגר שיש לו קרקע מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר לאבותינו, אבל יש בגמרא מי שסובר מביא וקורא לפי שאברהם אביהם של גרים שנאמר (בראשית י״ז:ה׳) כי אב המון גוים נתתיך, והרי הוא אב לכל הנכנסים תחת כנפי השכינה ויכול הוא לומר לאבותינו. ואפשר לומר שיש בזה רמז בכתוב ממה שאמר אתה והלוי והגר אשר בקרבך, הקישו הכתוב ללוי ולישראל. כהנים ולוים שנטעו בתוך ערי מקלט שלהם מביאין וקורין, שנאמר אתה והלוי. בראשונה כל מי שהיה יודע לקרות קורא וכל מי שלא היה יודע לקרות מקרין אותו, נמנעו אלו שאינן יודעין לקרות מלהביא כדי שלא יתביישו, התקינו שיהיו מקרין את שיודע כמי שאינו יודע, וכענין שאנו נוהגין עכשיו בס״ת ששליח ציבור קורא על הכל בין ליודע בין לשאינו יודע.
כתב הרמב״ם ז״ל, כיצד מעלין את הבכורים לירושלים, מתכנסין אנשי מעמד שבעירות עמהם כדי שלא יעלו יחידים, שנאמר (משלי י״ד:כ״ח) ברב עם הדרת מלך, ולנין ברחובה של עיר, ולא יכנסו לבתים מפני אהל הטומאה, ובשחר אומר הממונה קומו ונעלה ציון אל ה׳ אלהינו, והשור של שלמים הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו, להודיע שהבכורים משבעת המינין, והחליל מכה לפניהם עד שמגיעין קרוב לירושלים, והם הולכים בכל הדרך וקורין (תהלים קכ״ב:א׳-ב׳) שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך, ולא היו מהלכין כל היום אלא שתי ידות ביום, הגיעו לקרוב לירושלים שלחו לפניהם שלוחים להודיע לאנשי ירושלים, ומעטרין את בכוריהם ומפרכסין אותן, ואם היה בהן לח ויבש מניחין את הלח מלמעלה, והפחות והסגנים והגזברין יוצאין לקראתם מירושלים, לפי הבאין הן יוצאין, אם באו אנשים הרבה יוצאין לקראתם רבים ואם מעט מעט, וכשיכנסו כולן בשערי ירושלים יתחילו לקרות (שם) עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדין מפניהם ושואלין בשלומן, אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום, והן מהלכין בתוך ירושלים והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית נטל כל אחד סלו על כתפו ואומר (שם ק״נ) הללויה הללו אל בקדשו עד כל הנשמה תהלל יה הללויה, עד שמגיעין לעזרה, הגיעו לעזרה דברו הלוים בשיר (שם ל) ארוממך ה׳ כי דליתני, עד כאן.
וע״ד המדרש ושמת בטנא, עשירים היו מביאין בכורים בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים והבכורים ניתנין לכהנים, שנאמר ולקח הכהן הטנא מידך. וצריך שתתעורר במלת הטנא שהוא במספר הכנוי של אל״ף דל״ת, לענין שארמוז תצטרך אליו. ודרשו עוד בוא וראה כמה פתחון פה יש לעושי מצות יותר ממי שיש לו עסק מלכות, מי שיש לו עסק מלכות פעמים נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך, ספק עושה שאלתו ספק אינו עושה, אבל הקב״ה אינו כן, אדם יורד לתוך שדהו רואה תאנה שבכרה אשכול שבכר מניחו בסל ובא ועומד באמצע העזרה ואומר השקיפה ממעון קדשך וגו׳, ולא עוד אלא שהיה אומר איני זז מכאן עד שתעשו צרכי היום הזה, הוא שכתוב אחריו היום הזה ה׳ אלהיך מצוך לעשות.
וע״ד הקבלה ושמת בטנא הטנא, הוא רמז לה״א אחרונה שבשם, כי הבכורים נקראו ראשית, והן שלש אותיות של שם שהן ראשית הכל, וסימנך (ירמיהו כ״ו:א׳) בראשית ממלכות יהויקים, כי בהם שהם ראשית הקים העולם כלו מעלה ומטה, והנה הם משפיעים כח בה״א אחרונה שהיא הרביעית ובית קבול להן, והיא מכללם, כענין ארץ היסודית שהיא רביעית ובית קבול לשלש יסודות ראשונים והיא מכללם ומתעלה מהם ומכחם, וכן הטנא כלי ובית קבול להביא שם הבכורים, ומכלל המצוה היא כי היה נתן לכהן עם הבכורים וזהו לשון הטנא, וזהו ולקח הכהן הטנא כי הוא המנהיג את העולם והנותן כח ותנועה בגלגל, והעולם מתקיים בתנועתו, כי לזה ירמוז ענין התנופה שהיה הכהן מניף את הטנא, ועוד להורות כי הוא המשגיח בכללי העולם ופרטיו כי כן מי שהוא עומד בתוך הטנא הוא מציץ מן החרכים, כן משגיח מחלוני הרקיע הנטוי על ראשי החיות להאציל שפע ברכה וקיום לכל צבאות מעלה ומטה, והבן זה.
כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך, וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו, "Honor the Lord with your wealth, with the first fruits of all your harvests; so that your barns will be filled with plenty, and your vats will overflow with new wine.⁠" (Proverbs 3, 9-10).
With these words Solomon warned us to display faith in the Lord and in His ability and willingness to provide our needs for us. The practical way of demonstrating this faith is the setting aside of a portion of our harvests for the Lord or those whom he has appointed to be the recipient of these "gifts.⁠" One should not begrudge the money or food given to the poor and destitute seeing in them something that impoverishes the giver. On the contrary, one should view such gifts as insuring that one will continue to be the beneficiary of God's bounty. Solomon spells this out even more clearly in Proverbs 28,27 where we read: "He who gives to the poor will not be in need.⁠" We must truly believe that God will add to our resources as a result of our demonstrating this faith by sharing what we have with others. This is the meaning of Proverbs 11,24: יש מפזר ונוסף עוד, "one man gives generously (appears to waste) and winds up with more.⁠" Solomon also said (Proverbs 10,2) "the treasures of wickedness are useless; whereas charity saves from death.⁠" The author of Proverbs means that the excess accumulated by means of robbery and extortion will prove ineffectual, whereas the very giving up of part of one's fortune to assist the poor and needy is what will prove effective in determining the individual's fate, so much so that it may save the donor from what otherwise would have been certain death.
Our sages in Ketuvot 66 phrase it thus: מלח ממון חסר, "if someone wants to treat money as if it were salt, i.e. enduring forever, he will find that it decreases.⁠" Others quote the proverb as ממון מלח חסד, "if someone wants his money to endure as does salt, he should use it to perform acts of loving kindness(with it).⁠" Seeing that this is so it behooves a person to spend his money (part of it) on the performance of commandments which involve expense, especially the commandment to give charity. He who gives to the poor in fact gives to the Almighty. [I suppose the meaning is that thereby God will not have to trouble Himself to sustain that poor person. Ed]. Similarly, he who donates money for sacred purposes such as the Temple, etc., is only giving to God what belongs to God in the first place. David spelled this out in Chronicles I 29,14 when he said: "for everything emanated from You and that which comes from Your hand we have given to You.⁠" All of these considerations prompted Solomon to say in the verse quoted above: "honour the Lord with your wealth.⁠"
The expression הון used by Solomon includes all kinds of things which a person accumulates in order to keep and preserve them. The word is derived from Psalms 119,14: כעל כל הון, "as over all riches.⁠" Other examples of the word in the Bible occur in Proverbs 30,16 ואש לא אמרה הון, "and the fire never says 'enough'". Fire's appetite to devour things is never satisfied. As long as an object subject to burning is available fire is anxious to devour it.
According to a Midrashic explanation found in the Midrash Mishley on our verse, the word "fire" here refers to the fires of hell and Solomon means that there is no end to the sufferings which people who are in Gehinom have to endure. It would seem that the two verses quoted at the introduction to our Parshah both describe the need to be generous with one's wealth in order to avoid paying for one's miserliness by undergoing the afflictions of Gehinom. It is in order to "put God to the test" by fulfilling the obligation to be charitable, to give away some of one's accumulated wealth in order to see whether indeed God will compensate one for doing so. This is why Solomon added at the outset: "so that the Lord will fill your barns with plenty.⁠" The word וימלאו, "and they will be filled,⁠" is to be understood as the result of one's fulfilling the first half of verse 9, i.e. to honour the Lord from one's wealth. The words: "and your vats will overflow with new wine,⁠" are in response to the words: "from the first fruits of all your harvests" in verse 9 of that chapter. This is also why the Torah refers to "the harvest of the vineyard" in Deuteronomy 22,9.
Concerning the giving of tithes, the prophet Maleachi 3,10 has stated that if someone were to test the Lord (His promises and if they come true), the only way he is allowed to do this is by means of performing the commandment of giving charity and observing if God indeed will enrich him thereby rather than make him poorer. The prophet describes this as an exception to the general rule not to put God to the test by saying: "I will perform a certain commandment in order to be enriched materially by the reward.⁠" Compare Deut. 6.16: "you must not put the Lord to the test.⁠" Our sages in Taanit 9,1 have stated that the verse quoted from Malachi represents the single and solitary exception to the prohibition spelled out in Deut. 6,16. They understand the prophet's words: "bring your tithes, etc.,⁠" as almost an invitation to prove that God does reward those who diminish their wealth by sharing the harvest with the poor, as resulting in an addition to those people's material possessions forthwith. When Solomon spoke about the positive results accruing to the individual who honours the Lord from his wealth, he too meant this not as something given on condition that God would reward the individual forthwith but as a statement of fact, of what would ensue as a result of such conduct by those individuals. This is why he did not preface his comments with the words: "if you do such and such.⁠" Basically, the lesson is that although putting the Lord to the test is forbidden, the subject of tithing is an exception to this rule.
A Midrashic approach, based on Tanchuma Re'ey 12: the words: "honor the Lord from your wealth (הונך),⁠" are interpreted as related to הנאה, something from which one derives satisfaction or profit. Solomon urges people who have received anything enjoyable from God over and above what the average person enjoys (not only their harvest) as obligated to "kick back" something to God and to thereby honour His name. As an example of the point just made, consider a person who has been endowed by God with an especially beautiful voice, a singer. It behooves such a person to place this gift in the service of the Lord by acting as Cantor in the Synagogue services during communal prayer, provided he does so in order to honor the Lord and not in order to receive personal applause by the congregants in his own honor. If such a person truly intends his vocal contribution to the Synagogue services to be in God's honor, the words of Solomon in Song of Songs 2,15: "Let Me hear your voice for your voice is sweet,⁠" may be applied to him. On the other hand, if such a well endowed person uses his gift to reap personal honor, Scripture applies to him the verse in Jeremiah 12,8: "She raised her voice against Me, therefore I have hated her.⁠" A similar example would be someone endowed with the ability to be a calligrapher of especial talent. He should acknowledge having been granted this talent, by using it in the preparation of sacred texts, to write Torah scrolls, phylacteries, etc. If he does indeed write a Torah scroll from pure motives (not because he wants to sell it at a profit), he has acquired an outstanding merit. Our sages (Menachot 30) went as far as describing a person who wrote a Torah scroll from such motives as comparing him to someone who had literally received the Torah from heaven (at Mount Sinai). The same applies to people who possess exceptional skill in performing the art of circumcision. Such people should strive to use their skill regularly, seeing that the performance of that commandment is linked to 13 covenants between God and His people. All people endowed with exceptional skills or talents are duty bound to place it in the service of the Lord as a form of acknowledging that their talent is God-given.
The words ומראשית כל תבואתך quoted in Proverbs 3,9 are reminiscent of the fact that the Jewish people are described by God as "His first harvest (ראשית),⁠" such as in Jeremiah 2,2. It behooves them therefore more than any other nation to know and acknowledge the Lord Who is the First of all Firsts. They must therefore honor the Lord by offering Him the very first of their respective harvests. This is what the Torah had in mind with the commandment governing the bringing of Bikkurim to the Temple as spelled out already in Exodus 23,1. The Torah commanded the Jewish people who have been called ראשית to go to Jerusalem, a place which is known as the first in the universe, i.e. ranking first in beauty, as described in Psalms 50,2 and to offer these firstlings of their harvest to the First, i.e. to the Lord of the universe. They deliver these gifts to the priest who represents the "first" of the nation performing service to the Lord in that capacity, etc. This is the meaning of the opening verse of our Parshah,
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה, "it will come to pass when you arrive in the land which the Lord your God is about to give to you as an inheritance and you will inherit it and be settled in it, then you will bring of the first fruit of all the soil, etc.⁠" The commandment to offer the bikkurim does not apply to all categories of harvest produced in the land of Israel. It is applicable only to the seven species for which the land of Israel is famous, This is the understanding of the sages in Sifri Ki Tavo item 297. This is arrived at by the fact that in our verse the Torah writes: "which you will bring from your land,⁠" whereas in Deut. 8,8 the Torah wrote: "a land of wheat, barley, grape, fig and pomegranate; a land of oil-olives, and date-honey.⁠" The seven species mentioned in that verse determine what is meant in our verse here. The seven species mentioned in Parshat Eykev represent the species of farm-products which serve as the staple foods of the Jewish people. The commandment is applicable only at times when the Temple is standing (Maimonides Hilchot Bikkurim 2,1). The reason that the Torah writes the words: "when you inherit it and dwell in it,⁠" is to inform us that the commandment becomes effective only at that time, i.e. 14 years after the Israelites entered the Holy Land.
ולקחת מראשית כל פרי האדמה, "You shall take from all the first fruit of the soil, etc.⁠" our sages (Bikkurim 3,1) in describing the exact procedures to be followed when performing this commandment, wrote as follows: "a farmer goes into his field or orchard to check on the progress of the fruit or grain and when he observes a fig or cluster of grapes which has (almost) ripened, he attaches a string to it (to mark it) and declares that particular fruit as bikkurim.⁠" Once he has made such a declaration the fruit becomes sanctified even while still on the tree although it has not yet completed its growth process completely. When the fruit is fully developed and cut from the tree it does not need to be sanctified again. Bikkurim are brought only from the choicest of one's fruit. This is the meaning of the term מראשית, i.e. "from the best" (not necessarily from the first). The term ראשית also appears in that sense in Amos 6,6, where it means: "they anoint themselves with the choicest oils.⁠" This is a principle that applies to the performance of all the commandments, i.e. one uses the choicest materials available when performing the commandment, not something of average or inferior quality. This was the difference between the offering of Hevel and that of Kayin, his older brother. The Torah reports of Hevel that he used the choicest of his animals as a sacrifice; hence God turned with goodwill to his offering while rejecting that of Kayin who had used inferior material. (Genesis 4,4)
אשר תביא, "which you are to bring;⁠" if someone has set aside his bikkurim in order to bring them to the Temple and they have been lost or stolen he is liable for replacing them; We derive this from the text here where the word תביא implies a personal obligation for the owner to present this fruit to the priest in the Temple. It is one of the few commandments which cannot be performed by means of a "messenger, שליח, the task cannot be delegated. If at the time of taking the fruit from the tree the farmer had made a condition saying that he would delegate the task of transporting this fruit to the Temple such a condition is acceptable (Maimonides Hilchot Bikkurim 2,21).
Farmers living in the proximity of Jerusalem, must bring fresh grapes or figs as their bikkurim, whereas those living far away may bring dried grapes or dried figs instead. Bikkurim are not to be presented in the Temple before the festival of Shavuot, seeing the Torah wrote (Exodus 23,16) "the festival of cutting (grain harvest) the time of the bikkurim of your labor.⁠" If a farmer did bring his bikkurim before that date the priest does not accept them but they have to remain in escrow until that festival and only at that time can they be designated as bikkurim (Maimonides Hilchot Bikkurim 25-6). Concerning such situations the Torah writes in verse 11 of our chapter: "you shall rejoice with all the goodness, etc.,⁠" etc., i.e. that the time of year when bikkurim are acceptable is the season when people are happy seeing that they started bringing in the year's harvest. Traditionally, this period extends from the festival of Shavuot through the end of the harvest season. If the bringing of the bikkurim occurs later than the festival of Sukkot, the offering is accepted but the accompanying scriptural verses may not be recited (Sifri Ki Tavo item 297).
מארצך, "from your land.⁠" The sages in Sifri Ki Tavo 297 write that that as long as the particular species which qualifies as bikkurim is still in evidence on the land (unharvested) and the beasts of the field have not yet consumed any leftovers of such species, bikkurim are still acceptable. This prompted our sages to rule that after Chanukah one may no longer offer bikkurim, seeing that any fruit which ripens after that date is considered as part of the following year's crop and must therefore be stored until the following Shavuot if it already ripened at such an early time of the year. (Maimonides Hilchot Bikkurim 2,6)
ושמת בטנא, "and you shall place it in a basket.⁠" According to the plain meaning of the text the bikkurim were a distinctive present for the priest, an honor for the Almighty, and its presentation was of great practical use for the people of Israel. It was a present of great distinction for the priest seeing that the farmer personally carried the gift all the way to Jerusalem from whatever part of the country he lived in. It was an honor for the Almighty seeing that the farmer came all the way to offer prayers of thanksgiving to the Lord in connection with the bikkurim. The farmer acknowledged that all blessing originates with the Lord. The bikkurim procedure was of practical use to the Jewish people seeing that fulfillment of this commandment resulted in the bounty of the fields and orchards being greatly increased as God's response to fulfillment of the commandment. The word טנא means the same as סל, "basket.⁠" It serves as a receptacle for the fruit. This verse is the source for the ruling that the bikkurim must be presented in a receptacle (Maimonides Hilchot Bikkurim 3,7). This is one of seven different parts of the procedure of bringing the bikkurim. They are: 1) bringing them to the designated site, 2) presentation in a suitable receptacle; 3) reciting the appropriate verses from the Torah; 4) the actual presentation to the priest; 5) an accompanying song, 6) the "heaving" of the fruit. 7) The remaining of the owner inside Jerusalem on the night following presentation. Let us describe the stages in detail: Bringing the fruit to a designated place, i.e. Jerusalem, is based on the line: "you will proceed to the place designated by the Lord to make a residence there for His name" (26,2). The need to deposit the bikkurim in a receptacle is based on the words ושמת בטנא, the same verse. The best way to comply with this instruction is to present each species of bikkurim in its own receptacle. However, if the various species have all been presented in the same receptacle this is acceptable. They must not, however, be mixed inside that receptacle but inferior species must be placed below superior species, such as the wheat which must be on top of the barley. Dates would have to be placed on top of both species of grain, etc. The figs are to be on top of all the other species. There is not to be a foreign substance intervening between the various layers of the fruit if they are all presented in the same receptacle (basket). It is best to surround the figs with grapes (Maimonides ibid.).
The donor brings pigeons and turtle doves at the same time as a sacrificial offering seeing the Torah writes: "you shall rejoice with all the goodness" (and there is no true enjoyment unless accompanied by the eating of some kind of meat (Pesachim 109). These birds were suspended on the sides of the basket in order to decorate the bikkurim. The birds attached to the baskets were offered as burnt-offering, whereas the ones carried by the donors in their hands served as peace-offerings, and they were given to the priests of the respective roster. The priests divide them among themselves as they do with other offerings (Maimonides Hilchot Bikkurim 3,1). The recital of the verses pertaining to this commandment consisted of the reading of verses 5-to the middle of verse 10. This recital is to be in a loud voice and in Hebrew (the text of the verses of the Torah in its original). This requirement is based on the words of Deut. 31,21 וענתה השירה הזאת, "this song shall speak up as...⁠" Just as that song has to be recited in the original Hebrew, so the acknowledgment of God's bounty when bringing the bikkurim has to be in the original Hebrew. Both the passages employ the word וענית when introducing the obligation. We find that expression also in connection with the recital of the confession of the elders that their hands are free from guilt of the unidentified victim of murder described at the end of Parshat Shoftim (Deut. 21,7). This declaration also has to be made in Hebrew(Sotah 44).
קרבן, the presentation of the offering; every person offering bikkurim must also offer a peace-offering. Song; the need to accompany the offering by a "song" is based on the verse: "you shall rejoice with all the goodness,⁠" and joy is traditionally expressed as a form of song. Our sages base this on Psalms 33,3: הטיבו נגן בתרועה, "play sweetly with shouts of joy.⁠" This is what the Levites did, beginning when the donors brought the bikkurim to the lobby of the Temple (עזרה). The "heaving,⁠" waving of the basket with its contents. This is derived from the word והנחתו, "you are to deposit it,⁠" implying that prior to being deposited it was "lifted, waved,⁠" etc. The procedure consisted of the priest placing his hand under the hand of the owner and waving it to and fro (Sukkah 16). This is the meaning of the words (verse 4) "and the priest shall take (accept) the basket from your hand and place it in front of the altar of the Lord your God,⁠" i.e. to swing it in front of the altar. לינה, the requirement for the donor to spend the following night in Jerusalem. This rule is derived from Deut 16,7: "and you will turn in the morning (after the Passover) and return to your tents.⁠" It is forbidden to depart from Jerusalem except on the morning after (or later). (Maimonides Hilchot Bikkurim 3,14)
The bikkurim are forbidden to non-priests as the Torah has compared them to תרומה, describing them as תרומת ידך, "the gift of your hand,⁠" in Deut. 12,17. Our sages in Makkot 17 base this inference on the word מידך which follows the word הטנא in verse 4 of our chapter. Just as a non-priest must not eat תרומה, so he is also forbidden to eat bikkurim. A priest who is in pre-mourning for close relatives (אונן) is also forbidden to eat the bikkurim while in that state. Clearly, he is not in a joyous frame of mind, a prerequisite for eating bikkurim as we have explained (Maimonides Hilchot Bikkurim 3,6).
Someone offering his bikkurim may have his servant carry same while he is on the way to Jerusalem as far as the Temple Mount. Once he reaches that mount, he must place them on his own shoulder and carry them forthwith. This ruling applies even to the king. The recital of the passage from the Torah has to take place while the basket with the fruit is still on his shoulder. When he reaches the words (verse 10) "the earth which You have given to me,⁠" he may deposit the basket, take hold of it with his hand, and the priest will then place his hand beneath his own and begin the weaving motion.
If someone does not own any soil (farmland) but has bought a tree and wishes to offer the first fruit ripening on his tree he may do so without reciting the "confessional" (the term refers clearly to the passage from verse 5-10). This is because if he were to speak of the fruit of "his" soil he would make a liar of himself. A proselyte also may not recite the relevant passage seeing he cannot acknowledge that his forefathers cried out to the Lord while enslaved in Egypt (verse 7). There is an opinion in the Talmud according to which such a proselyte may recite the relevant passage seeing that Avraham is perceived as being the "father" of all proselytes. The author of that opinion cites as proof that God said to Avraham (Genesis 17,5) "here I have made you the father of a multitude of nations.⁠" This means that Avraham is the adopted father of all those who decide to take shelter under the benevolent wings of the Shechinah (convert to Judaism). Maimonides adopts this interpretation as halachically valid (Hilchot Bikkurim 4,3). Perhaps we may even detect a hint in the language of the text that proselytes may recite the passage, seeing that the Torah writes: "you as well as the proselyte and the Levite in your midst.⁠" (verse 11) This appears to show that the Torah treats all three categories of Jews mentioned in that verse as equal in respect to the bikkurim legislation.
Priests and Levites who have planted orchards within their cities in the outer rim reserved for gardens, etc., are subject to he law of bikkurim in every respect of that law. This is why the Torah wrote: "you as well as the Levite.⁠" In the olden days the rule was that farmers who were able to read Hebrew would recite the passage unassisted, whereas those unable to read Hebrew would have it read for them and they would repeat it. It was found that as a result of this practice farmers who were illiterate would cease bringing their bikkurim to save themselves embarrassment. The Rabbis therefore decreed that the passage is to be read before everyone who brings bikkurim and will be repeated word by word by the farmer in order to save the illiterate farmers any possible embarrassment. (Maimonides Hilchot Bikkurim 3,11) This practice was similar to the practice nowadays not to allow individuals to read the passage from the Torah to which they have been called up so as not to put to shame those who are unable to read it by themselves.
Maimonides Hilchot Bikkurim 4,16-17 describes the bringing of the bikkurim to Jerusalem in these words: "the notables of the respective towns along the route to Jerusalem would accompany the donors so that these would not appear as being solitary individuals bringing these gifts.⁠" They based themselves on Proverbs 14,28 that "a throng of people constitutes honour for the king (the Almighty).⁠" The donors would spend the night in the public square of the respective town they were passing and would not enter private houses so as to avoid entering an area which might house ritual impurity capable of being conferred upon them. On the morrow, early, the person appointed for this task would address them and say: "arise and let us ascend to the Lord our God.⁠" The ox representing their peace-offering would precede them, its horns decorated with gold leaf, a laurel of olive (leaves) on its head. This was to alert people to the fact that the bikkurim consisted of the seven species which we mentioned earlier. A flute would play in front of them until they came close to Jerusalem. They would walk all along the way (not ride or travel in a coach) proclaiming the verse from Psalms 122,1: "I rejoiced when they said to me we are going to the House of the Lord.⁠" They would not walk all day long but only for two "hours" daily (points on the sundial). As soon as they approached Jerusalem they would dispatch messengers ahead to inform the people of Jerusalem of their impending arrival. They would decorate the bikkurim at that time with kinds of crowns. If the bikkurim contained both fresh fruit and dried fruit they would place the former on top. The various dignitaries of Jerusalem would come out to welcome these donors of bikkurim. The welcoming committee would correspond to the size of the delegation of people bringing their bikkurim at that time. As soon as they entered the gates of Jerusalem they would chant the verse from Psalms 122. All the skilled artisans (who would not be required to interrupt their work to welcome Torah scholars) did come out to welcome these farmers honouring them for performing this commandment. When the processional reached the Temple Mount, each farmer would place his basket on his shoulder and proclaim the verse from Psalms 122,1. This would be followed by the recital of Psalms 150,1: "Praise the Lord in His holy Sanctuary" until the end of this hymn, i.e. "let all that breathes praise the Lord, Hallelujah.⁠" When the procession reached the foyer of the Temple the Levites would commence their song commencing with Psalms 30,2: "let me extol You O Lord, for You have lifted me up, and have not let my enemies rejoice over me.⁠"
A Midrashic approach to the subject of bikkurim and the words: "and you will place it in a basket.⁠" The wealthy farmers would bring their bikkurim in baskets made of silver threads, whereas the poorer farmers would make the baskets out of bark peeled from the willow tree. Both the fruit and the basket would be presented to the priests as it is written: "the priest will take (accept) the basket from your hand.⁠" You should pay especial attention to the spelling of the word הטנא, as its numerical value equals that of the name of God spelled א-ד-נ-י, =65. I will refer to this allusion and its meaning still later. The sages of the Midrash also explained (Tanchuma Ki Tavo 1) that it behooves us to compare the tremendous impact of the performance of the commandment of bikkurim in securing God's goodwill with other efforts made by man to secure the grace and goodwill of his monarch. When one has a request to make of one's king (flesh and blood), one may have to bribe liberally in order first of all to secure an audience. Even when one has spent all this money to secure the audience one does not have a guarantee that the king will grant one's request. Compare this with the performance of the commandment of presenting the bikkurim to one's King (God). Not only is a single fig, date, or stalk of grain an adequate price of admission to the presence of the Almighty in the Temple, but God assures us of His goodwill, seeing that the sages interpreted the wording of verse 15 in our chapter to mean that the petitioner is saying to God that he will not leave from the Temple precincts until he has been assured that his plea has been answered. Rabbi Shimon ben Yochai said that a heavenly echo would be heard assuring the petitioner that in the following year he would again be able to fulfill this commandment just as he had done on the present occasion. This is implied by the words of verse 16: "on this day the Lord your God commands you to perform these statutes, etc.⁠" [If God were not willing to accept future bikkurim from the farmer why would He command him to do so again? Ed.]
A Kabbalistic approach: In the words ושמתא בטנא, the vowel patach under the letter ב which is unusual as we had not heard about this basket previously, is a reference to the last letter ה in the tetragram. The bikkurim are called ראשית, a reference to the first three letters which represent the beginning of the universe and its creation. These first three letters of the tetragrammaton are found in association with the word ראשית in Jeremiah 26,1 בראשית ממלכת יהויקים, the name of that king being an allusion to when God created =יקים the universe, using the previous three letters י-ה-ו. These first three letters are perceived as enabling the last letter to serve as a receptacle of the universe, holding it together, so to speak. This is somewhat similar to the basic element earth or dust, which enables the three preceding elements fire, water, and air to be joined together and retained as a whole. Similarly, the basket in our passage represents an integral part of the whole bikkurim procedure. The words ולקח הכהן הטנא [instead of את הטנא, Ed.] suggests that the priest is the representative of God, here described as the One holding all the components of the universe together to ensure that they do not disintegrate. The universe is maintained due to its constant motion, the planets being in unending orbit. The weaving, תנופה, which is part of the bikkurim procedure, symbolizes this element.
Furthermore, these steps are to alert us to the fact that God not only supervises the motions and movements in His universe in general, but also in their very detailed movement; He is perceived as standing inside the טנא looking at the periphery to ensure that all is well in His universe. Our author uses the verse in Song of Songs 2,9: "He was standing behind our wall, observing through the windows, peering through the lattices" as the way he describes God's function.
והיה כי תבא ולקחת מראשית – פירש״י ולא כל ראשי׳ ואין כל פירות חייבות בבכורים אלא שבעה מינים בלבד נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש מה להלן ז׳ מינין אף כאן ז׳ מינין. הא למה לי מראשית הא מגז״ש דארץ ארץ נפקא לן שאין כל הפירות שוות בבכורים ותירץ ר״ת מאורלייאנ״ס דאי לאו קרא ה״א דצריך להביא בכורים מכל מינים קמ״ל מראשית ולא כל ראשית לומר שאינו צריך להביא אלא ממין אחד מז׳ מינים איזה מהם יבכר תחלה. ולכך תירץ הר״ר אהרן מקוטבוייר״א מה שתמהים העולם על דברי רש״י אם מי שיש לו מכל ז׳ מינים לא יהיה כל הקיץ בביתו אלא בירושלים אלא ודאי אין צריך להביא מכלם אלא מאחד מהם וזה שפירש״י וז״ל הגדתי היום פעם אחת בשנה ולא שתים. ופי׳ חזקוני מפרש מראשית ולא כל ראשית כלומר אינך צריך להביא של כל אילן אלא מקצתו עכ״ד. ואולי יש סעד לדברי מתוך סמ״ג וז״ל מראשית עריסותיכם וגו׳ ולא כל ראשית מכאן העושה כל עסתו חלה וכל גרנו תרומה אין בדבריו כלו׳ עכ״ל אף זה פתרונו כן. עד״י ב״א.
והיה כי תבא וגו׳
אשר נשבע ה׳ לאבותינו – ולכך אמרו רבותינו שהגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר לאבותינו, אלא בתפלה (אבל) אומר אלהינו ואלהי אבותינו שאנו סומכים על הירוש׳ שאומר שכל הגרים נקראים על שם אברהם ולכך נקרא אב המון גוים.
והיה כי תבא אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותנו, "it will be when you come to the land which the Lord has sworn to our forefathers to give to us;⁠" basing themselves on the above line, the Mishnah in bikkurim chapter 1,4, concludes that a proselyte who offers the first ripe products of his orchard while allowed to offer them, must refrain from reciting the benediction which includes thanking the Lord for having given the land to "our fathers", seeing that he had not been Jewish at that time. Nonetheless he is commanded to address the Lord our G–d in his prayers as "our G–d and the G–d of our fathers.⁠" The reason for this ruling is that the Jerusalem Talmud in tractate bikkurim 1,4, has ruled that all converts are called descendants of Avraham, seeing that G–d had told him that he would become the "father of a multitude of nations.⁠" (Genesis 17,5)
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלהיך – ולכך ארז״ל שהגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לו׳ לאבותינו אבל בתפלה יכול לו׳ בא״י אלהינו ואלהי אבותינו לפי שאנו סומכין על תלמוד ירושלמי שאו׳ על הגרים שנקראים ע״ש אברהם אב המון גוים.
כי תבוא – כתיב לעיל מיניה תמחה את זכר עמלק וסמיך ליה והיה כי תבוא אל הארץ, שנצטוו למחות את זכר עמלק מיד בכניסתן לארץ על זה שרצה לעכב ביאתם לארץ, שהוא הגיד למלך מצרים כי ברח העם. וכן הגיד ללבן כי ברח יעקב. וע״כ סמך לו פרשת ביכורים שמזכיר בה ארמי אובד אבי. כי תבוא. כי עולה למנין ל׳. תבוא. אותיות אבות. וזהו שדרשו בגיד הנשה שאין בא״י פחות מל׳ צדיקים שחשובים כאבות.
(הקדמה)
כי תבא
(א) והיה כי תבא אל הארץ אשר י״י אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה – וקשה למה נסמכה פרשת בכורים לפרשת עמלק. [וי״ל] לומר לך עמלק נקרא ראשית שנ׳ (במדבר כ״ד כ׳) ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד, והבכורים נקראים ראשית שנ׳ ולקחת מראשית, ויבא ראשית בכורים ויאבד ראשית עמלק. בעבור כי עמלק היה תופש [בני] ישראל ומסרס וחותך המילות וזורקם כלפי השמים ואומר הא לך המצוה שנתת לישראל. ולמ״ד (פסיקתא פר׳ זכור סי׳ י״ג) וישסף שמואל את אגג מלמד שסרסו, הרי גם עמלק נעקר מן העולם ממקום שעושה פרי.
והיה כי תבא

פרשת כי תבא

והיה כי תבא אל הארץ וגו׳ עד ויצו משה את העם לאמר.
והיה כי תבא – מגיד שמצות בכורים אינה נוהגת אלא בארץ ישראל והנה הוא מבואר שהתנאי בה שתשלם הירושה והישיבה בארץ ישראל קודם זה שהרי אמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית השם אלהיך רוצה לומר: שיהיו מאדמתך ולזה לא ישלם כי אם אחר ירושה וישיבה שידע כל אחד נחלתו כי כבר אמר בזה המקום גם כן ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי.
(הקדמה) [שער צח]
אמנם קדמתי זה הענין לפי מה שיראה באמת שעניני הפרשה הזאת כלם סובבים על האופנים עצמם אשר יסובב עליהם זה המאמר על דרך שפירשנוהו עם פרשת בכורים הקודמת אל הכתובים הנזכרים המדברת בטובות הזמניות ואם בפרשיות אשר אחריהם בהכרזות הר גריזים והר עיבל ופרשת הברית כלה עם ענינים אחרים נמשכים כמו שיבא בביאורן אחת לאחת אחר שאזכור הספקות הנופלות בכל אחת בפני עצמה ואתחיל מראש פרשת בכורים.
א. ולקחת מראשית וגו׳. למה תהיה כזאת מלפניו להטריח בעלי הנחלות מארץ רחוקה עם דבר מועט. ומה כל החרדה אשר זכרו חז״ל (משנה בכורים ג׳:ג׳) שהיו חרדים לקראתם בכל עיר ועיר אשר היו מגיעים שם גם בירושלם עצמה כמו שיבא.
ב. בטעם ההגדה הראשונה שצוה שיאמר הגדתי היום לה׳ אלהיך כי באתי אל הארץ וגו׳. ומה בא להודיעו ולא ידע ודברי הרמב״ן ז״ל ידועים.
ג. באומרו ולקח הכהן הטנא מידך והניחו וגו׳. ואחר נאמר וענית ואמרת ארמי אובד אבי וגו׳. ולמה לא יאמר כל דבריו בתחלה. ועוד מה טעם וענית.
ד. אומרו אחר כן והנחתו לפני ה׳ אלהיך והשתחוית וגו׳. אחר שכבר נאמר בתחלה ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה׳ אלהיך.
ה. בדבור עצמו כי מה טעם אומרו ארמי אובד אבי וירד מצרימה כי באמת לפי פשט הכתוב לא בקש לבן לאבד את יעקב אבינו ולא לעשות עמו רעה אדרבא נתן לו את בנותיו ובביתו עשה עושר ונכסים וכבוד גם בצאתו ממנו לא עשה עמו מאומה רע ואף על פי שרדף אחריו לפי שנהג את בנותיו כשבויות חרב וגם כי נגנב אלהיו לסוף לא עבר את פי ה׳ ונתוכחו יחד ונפטרו בברית שלום וגם כי נניח שחשב לעשות עמו שום רע מה ענינו לוירד מצרימה ג״כ יכול לומר שאבימלך מלך פלשתים אבד את יצחק וירד מצרימה וכיוצא מאלו הענינים הרחוקים.
ו. מה שצוה לומר בוידוי מעשר כל פרטי המעשים אשר עשה ואשר לא עשה כי כאשר יעשה האדם המצוה כהוגן מה צורך שיאמר בפיו מה שעשה ממנה ומה שמנע מעשות ההפכה וזהו מה שקדם בסדר הפרשה אל הכתובים הנזכרים. ואחר זכרון הספקות נבא אל הביאור.
(א-ב) והיה כי תבא אל הארץ ולקחת מראשית וגו׳ – לפי שעקר קבלת האלהות אשר דברנו ממנו אשר בו ישתרר האדם על הנמצאות ועל יתר האומות הוא במה שיכיר האדם שממנו באות כל הטובות כלם ושכחו ועוצם ידו לא עשו את המיל בשום פנים כי זה בכלל מה שאמרנו באומרו ללכת בכל דרכיו והמחשבה בחלוף זה הוא פריקת עול ומורא שמים מעליו אשר ימשכו לו כל הרעות המתרגשות על דרך העונש כנזכר [א] לזה הזהיר ואמר אחר שתבא אל הארץ ואחר שתירש אותה ימים ושנים רבים ונושנתם בה השמר לך פן יהיה עם לבבך דבר בליעל לאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה לפי שכבר ישכח מפי זרעך או זרע זרעך את כל מעשה ה׳ הגדול אשר עשה לך עד הביאך שמה על כן אתה צריך לעשות מעשה ולקחת עמך דברים המזכירים תמיד כי לה׳ הארץ ומלואה ומידו נתנה לך למתנה והוא המשפיע תמיד כל הצלחותיה ולזה ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך – ירצה מאותה שאתה סבור שהיא ארצך ואינו כן כי ה׳ אלהיך נתנה לך ושמת בטנא והלכת אל המקום וגו׳ – כי באמת הבאת הבכורים וכל מנחת ראשית המובאות יורו על אדנות של אלהות ואינו לפי השיווי אבל לפי ההוראה על העבודה וההכנעה ולזה בחר בראשית דגן תירוש ויצהר ראשית עריסה ראשית פטר רחם באדם ובבהמה ראשית בכורי האדמה.
1ואומר אני כי מזה המין נבחרו לבא להתפלל לפניו ית׳ השעות המיוחדות לתפלה. כי כלם מנחת ראשית תפלת השחר ראשית היומם וערבית ראשית הליל׳ וגם תפלת המנחה הגדולה זמנה מיד אחר חצות שהוא ראשית היומם למונין מחצות היום כמו חכמי הלוחות הכוכביות וגם מה שאמר חצות לילה אקום להודות לך (תהלים קי״ט:ס״ב) לפי שיש מונין מחצות הלילה לחצות לילה כמו שמונין האומות מספר ימיהם והתחלת מספר שעותיהם בכלי השעות תוכיח על שני אלו הענינים וכו׳. ולטעם זה הוא דבר נאות מה שנוהגין בכל ישראל לקום באשמורת הבקר להרבות סליחות ותחנוניה בחדש אלול כי מלבד שהוא מזומן לכך להיותו קודם לימי התשובה והכפרה כמו שכתבנו בשער צ״ז. הנה הוא ראשית הזמן אשר יראה בו כבר אורך הלילות והעם מוסיפים מהם על הימים במלאכתם כמו שאמרו חז״ל (תענית ל״א.) מט״ו באב ואילך דלא מוסיף יסיף ומה טוב ומה נעים שיעבד האל יתע׳ מראשיתו לקדם פניו בשירות והילולים כדי שתבורך להם מלאכת הלילות כלם. ושמת בטנא שיהא הדורון מהודר על דרך ויכינו את המנחה (בראשית מ״ג:כ״ה) ותניא בתוספתא דבכורים אם הביא הרבה מינים ביחד לא יביאם בתערובת אלא שעורים מלמטה וחטים מלמעלה וזתים על גביהם ותמרים על גביהם ושיהא דבר אחד מפסיק בין מין ומין כגון הוצין ועלין וכיוצא בהן ומקיף לתאנים באשכולות ענבים מבחוץ. ועוד תניא (תוספתא בכורים) כשהיו מביאין בכורים היו מביאים בידם תורים ובני יונה תלויין מצדי הסלין מבחוץ כדי לעטר את הבכורים. ועוד תניא (תוספתא בכורים) אלו שמן הסלים ולפנים פירוש כלפי גופו היו נותנין לכהנים ואלו שמן הסל ולחוץ היו קרבים עולה וכל זה אופני כבוד והדור מצוה לשם האדון אשר הובאת אליו.
1. ואומר אני וכו׳ הנה ידוע כי כמו שאנו מתחילים למנות היום מתחלת הלילה כן מתחילים קצת העמים למנותו מתחלת היום עת צאת השמש על הארץ, והתוכניים יחשבו תחלת היום מחצות היום, ועמי אייראפא מונים תחלתו מחצות הלילה כאשר יורו ע״ז כלי השעות באיטאליען ובקצת משאר המקומות, אשר מספר השעות החקוק עליהם יחל בשעה א׳ אחר חצות הלילה ויכלה בשעת כ״ד שהוא חצות הלילה שאחריו, וע״כ יאמר הרב ז״ל מחויב האיש הישראלי לקדש כל תחלת היום השונה לפי דעת המונים השונים האלה, ביחדו אותו לעבודת הי״ת, ועפ״ז הוקבעו גם ד׳ זמני התפלות, תפלת השחר כזרוח השמש עלי ארץ, ותפלת מנחה גדולה אחר חצות היום, ותפלת הערבית כאשר תבוא השמש ותחלת חצות-הליל׳ לחסידים ואנשי מעשה הסומכים בזה על מאמר הכתוב ״חצות לילה אקום להודות לך״ וכו׳.
(1)

Gate 98

Some problems in the text of our Parshah:
1) Why does the Torah demand that even farmers who live a great distance from Jerusalem bring the bikkurim, first ripe fruit, all the way? Why all the attendant fanfare described in the Mishnah in tractate Bikkurim?
2) Why does the Torah speak about "you will reply" in the prayer to be recited when the bikkurim are offered?
3) Why do generations who had not actually "entered" the holy land but had been born there, describe themselves as "I have come to the land You have promised etc.?⁠" (26,13)
4) Why is Laban's evil plan against an eventual Jewish future recited when nothing in the biblical narrative about Laban's conduct really supports that theory?
5) Why is this the only instance that one has to make a public declaration that one has fulfilled the commandment?
"And it shall be, when thou art come in unto the land... thou shalt take of the first"
1-3) Since the one thing that distinguishes our people is our acknowledging God as the cause of all goodness, we are bidden to state again that our very presence in the holy land is due directly to Gods doing. The more time that has elapsed since Israel has entered the holy land, the greater the danger that this fact may be forgotten. It therefore becomes progressively more important to remind ourselves of this. There is no better way than at the time when bikkurim; the first ripe produce of each category is being dedicated to God in Jerusalem. The more we take ownership of the land of Israel for granted, the greater the need for the ceremony attached to the bikkurim pilgrimage.
It is part of civilised behaviour to giftwrap offerings. Already Joseph's brothers giftwrapped their father Jacob's gift at the time they had been invited to lunch with Joseph. (Genesis 43,25) "They prepared the gift until Joseph would arrive at noon.⁠" Therefore, halachah, Jewish law requires that when a variety of species are brought as bikkurim, they must be suitably separated and presented species by species. The basket itself is also an integral part of the whole offering. "And you shall proceed to the place" (26,2) indicates, that personal attention is preferable to despatch of a delegate to perform this mitzvah. Since the delegate could not have recited the whole passage of the prayer, (due to the nature of its wording) it is clear that the proper way to perform this mitzvah is by doing it personally. The whole procedure then is a practical demonstration of the "you have enthroned God" syndrome, a realisation of the verse "For I will proclaim the name of the Lord, render greatness to our Lord.⁠" (Deut. 32,3) The processional described by the Tossephta, has great psychological significance then. When reading through the statement made on the occasion of presenting the first fruit, it becomes clear that possession of the land is not the result of military conquest, but that the land was a gift from God. The priest accepts the basket in the middle of the declaration, i.e. he interrupts the declaration, so as to show that our gratitude needs to be expressed both in general terms (possession of the land) and in specific terms (our personal share of the bounty God bestows on this land)
2) The "you will answer" is to be understood as the stage following deposition of the basket of fruit before the altar. At that time, the donor invites the people to acknowledge the gift of the land, after which he himself acknowledges the personally experienced bounty of the Lord.
4) The "confession" containing a reference to Laban, is to contrast our descent to Egypt with our Exodus. Had it not been for the fact that Jacob had married four daughters of Laban, and that he referred to himself as a blood relation of Laban "the brother of my mother,⁠" the hatred and jealousy that existed between the brothers (Jacob's sons and Joseph) could not have been accounted for. As it was, it may have been somewhat hereditary, maternally, since all the brothers were grandsons of the envious and jealous Laban. Had it therefore not been for that blood relationship, Joseph would not have caused his family's eventual bondage in Egypt. He would never have come to Egypt in the first place. Whereas the brothers' descent into Egypt then was caused in no small measure by their own inadequacies, their descendants' exodus had nothing to do with their abilities. However "the Lord took us out from there.⁠" It was all Gods doing.
5) The admission that even the source of individual success flows from the altar, which far from consuming our wealth is its true source, is emphasized by the swinging over the altar of the bikkurim'm the various directions. The word arami, is the word rama-i reversed. Laban is called the arami, since a swindler "reverses" the truth. Just as one appreciates a precious stone more if it had been the gift of a high ranking person, its inherent value being enhanced by the recipient's knowledge that he is held in high esteem, so something similar occurs in the case of bikkurim. When the farmer's efforts are crowned with success, he feels as if he is a recipient of a gift from His Maker, the master of the universe. A gift which originates from on high, is doubly treasured. Harvests therefore are celebrated. Vesamachta bechol hatov, you shall rejoice with all the good. (26,11) The way this joy is expressed in practice includes the Levite, the stranger etc. whose status re ownership of the land precludes him from participating directly in this bounty. The generosity displayed at such a time by the Jewish landowner is described in our opening Midrash as the floral contribution made by the bride to the home she establishes with her groom. The groom will, of course, respond by further increasing and matching the gifts already contributed by his bride.
The next paragraph deals with the declaration that all tithes have been duly set aside or paid to the various people entitled to them. This declaration is listed as part of the fulfillment of the injunction "to walk in all His ways.⁠" Since harvest festivals have been part of the farming community's way of life since time immemorial, the Torah elevates the practice by making it part of its legislative program.
וירשתה וישבתה בה מגיד שלא נתחייבו בבכורי׳ עד שכבשו וחלקו. בפ״ק דקדושין וא״ת למה לי קרא תיפוק לי ממלך דכתי׳ ביה כי תבא אל הארץ וגו׳ וירשת׳ וישב׳ בה ואמרת אשימ׳ עלי מלך ותנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו ביאות בתור׳ סתם ופרט לך הכתו׳ באח׳ מהן לאח׳ ירושה וישיבה אף כל לאחר ירושה וישיבה כבר תרצו בגמרא דאי כתב רחמנא מלך ולא כתב בכורים ה״א בכורים דקא מתהני בהו לאלתר פי׳ ינהגו בם מיד קודם כבוש וחלוק ואי כתב מלך ה״א מלך דדרכו לכבוש ישימו עליה׳ לאלתר שיצא לפניהם לפיכך הוצרכו שניה׳ וילפו מנייהו כל שאר ביאות שבתורה ואע״פ שהם שני כתובים הבאי׳ כאח׳ מכיון דמצרך צריכי ומחלה דכתיב בה ביאה וכ״ע מודו דנתחייבו בה מיד דשאני תלה ששנה בה הכתו׳ וכתב בבואכם ולא כי תבאו ותניא משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שנ׳ בהן כי תבאו וכאן נאמר בבואכם לומר שנתחייבו בה מיד:
(הקדמה) ואמנם הספקות אשר יתחייבו בדברי הסדר הזה כפי פשטי הכתובים הם כ״ח:
הספק הראשון בטעם הבאת הבכורים והוא למה הטריח הקדוש ברוך הוא לבעלי הנחלות לבא מדרך רחוקה עם דבר מועט מהפירות. ומה כל החרדה אשר זכרו חז״ל במסכת בכורים פ״ג ובפרק קמא דקדושין (קידושין ל״ג) שהיו חרדים לקראתם בכל עיר ועיר אשר היו מגיעים שמה. וכמו שיתבאר בפי׳ הפרשה:
הספק השני: בדברי המגיד. אם ראשונה באמרו הגדתי היום לה׳ אלהיך כי באתי אל הארץ. ולא הגיד דבר עד פה עד שנדחק הרמב״ן לפרש בפי׳ הזה שהבאתי הגדתי ומה בא להודיע בהגדתו כי באתי אל הארץ. ושנית באמרו והניחו לפני ה׳ כאלו המניח הוא הכהן. ואחרי זה בא׳ ההגדה ואמר והנחתו לפני מזבח וגו׳. כאלו המניח הוא הבעל. עד שנדחקו המפרשים לומר שהיו שם ב׳ הנפות שיניף הכהן את הבכורים הא׳ מיד הבעל ויניחם על המזבח. והב׳ שהבעל יחזור ללקחם ויקרא ההגדה ובסוף יניח הסל. וכל זה לישב ב׳ הפסוקים האלה. ובפי׳ הכתובים אוכיח מה שיש בזה מהחולש׳:
הספק הג׳: בוידוי מעשר. והוא מה הוצרך לספר בו כל המעשים אשר עשה ואשר לא עשה כי כאשר יעשה האדם מצוה כהוגן מה צורך שיתהלל האדם בפיו על מה שעשה ואם היה צורך בודוי הזה למה לא צוה עליו בפרשת ראה אנכי כשצוה על המעשר שמה יצוה על הוידוי כמו שכאן במצות הבכורים צוה על ההגד׳ שיעש׳ המגיד בהבאתם. לא שיצוה שם על המצוה וכאן יצוה על הוידוי. ולמה לא אמר לענין הוידוי וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳ כדרכו ביתר המצות אשר יעשו בבית הבחיר׳ ולמה צוה עתה ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה בהיות שכבר צוה עליו במקום המצוה בביאור. והמפרשים לא הרגישו בספק הזה:
הספק הד׳: באמרו שמור את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום והיה ביום אשר תעברו את הירדן וגו׳. כי אם שמור את כל המצות שכבר הזהיר שישמרו את כל מצות התורה כמו שפי׳ הרמב״ן והרלב״ג. יהיה המאמר הזה כלו מותר לפי שזה כבר הזהיר עליו פעמים רבות באלה הפרשיות כל שכן שישי׳ הפסוק הזה בתחלת פרשת האבנים בלי צורך. ואם נפרש שמור את כל המצוה על מצות האבנים בלבד כדברי רבי אברהם יקשה אמרו כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום. והמאמר הזה לא יפול כי אם על מצות התורה כלם באמרו כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון וגומר. וכל שכן שיאמר שמור בלשון מקור ויקשה גם כן למה שתף הזקנים עם משה רבינו עליו השלום בצווי הזה ולא נעשה כן בצווי אחר:
הספק הה׳: שאתה תמצא שצוה בפרש׳ הזאת ב׳ פעמים על לקיחת האבנים ועל השיד ועל הכתיבה בהם. אמר ראשונה והיה ביום אשר תעברו את הירדן והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד וכתבת עליהם את דברי התורה הזאת בעברך. ואמר אחר כך שנית והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה ושדת אותם בשיד וגומר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה באר היטב וגם יראה שזכר פעם שלישית ענין האבנים שזכר באמרו ובנית שם מזבח לה׳ אלהיך מזבח אבנים שלמות תבנה ומפני זה אמרו במסכת סוטה ריש פרק אלו נאמרין (סוטה ל״ה) ששלש׳ מיני אבנים היו וכמו שהביאו רש״י בפירושו. אבל שאר המפרשים לא הסכימו עליו וגם פשט הכתובים לא יסבלהו:
הספק הו׳: בחלופים שתמצא במצות האבנים שנזכרה שני פעמים כאן בפרש׳. וזה שבהקמה הראשונה אמר והקמות לך ובשנית אמר תקימו את האבנים. בראשונה אמר וכתבת עליהם את כל דברי התורה הזאת בעברך. ובשנית לא אמר בעברך אבל אמר במקומו באר היטב. בראשונה אמר והיה ביום אשר תעברו את הירדן ובשנית אמר והיה בעברכם את הירדן. בראשונה אמר למען אשר תבא אל הארץ ובשנית לא אמר מזה כלום. בראשונה לא זכר באיזה מקום יקימו את האבנים ואמר לבד והקמות לך אבנים גדולות. אמנם בשניה אמר תקימו את האבנים האלה בהר עיבל. בראשונה אחרי הקמת האבנים והשיד צוה על הכתיבה. ובשנית אחרי השיד צוה על ענין המזבח ועל העולות והשלמים והאכילה שם. ואחרי כל זאת צוה על הכתיבה באבנים. הנך רואה בעיניך ששה חלופים שנמצאו מן צווי הראשון לשני. ואין ספק שהם לצורך רב:
הספק הז׳: למה צוה שיכתוב התורה על האבנים שיקימו מן הירדן ולטרוח על זה כל כך והיה יותר ראוי שיכתבו אותה על אבנים אחרים שימצאו חוץ לירדן בבואם לארץ. ולמה צוה שישימו האבנים האלה בהר עיבל ולא בהר גריזים כי שם צוה ה׳ את הברכה. וראוי שיעויין עם זה אם קיים יהושע המצוה הזאת כראוי וכתורה. כי הנה יראה שם מתוך הספור שעש׳ מה שלא צוה בה ולא עשה מה שצוה עליו. אבל זה כבר בא בביאור יפה בפירושי לספר יהושע:
הספק הח׳: וידבר משה אל הכהנים הלויים ואל כל ישראל לאמר. הסכת ושמע ישראל וגומר. והוא מה ענין האזהר׳ הזאת כי אם בא להזהיר ולצוות על שמירת המצות. הנה זה כבר נאמר בפרשיות שעברו פעמים רבות ורבות. וגם בסדר הזה הזהיר עליו פעמים. ומה צורך בהשנות הדברים האלה. גם יקשה למה שותפו במאמר הזה הכהנים הלויים עם משה רבינו מה שלא נעשה בשאר האזהרות ומה ענין אמרו הסכת ושמע ישראל שירא׳ לשון זר כפי הענין:
הספק הט׳: באמרו אלה יעמדו לברך את העם ואלה יעמדו על הקללה. וזה שהנה השבטים היו המבורכי׳ והמה לא היו המברכים. ואיך אמר אם כן לברך את העם אחרי שהלויים בלבד הם היו הנותנים הברכה והקללה לא השבטים ובזה כלם היו שוים. ויקשה גם כן אמרו ואלה יעמדו על הקללה והיה ראוי שיאמר ואלה יעמדו לקלל את העם. כמ״ש אלה יעמדו לברך את העם או יאמר אלה יעמדו על הברכה כדי שיבא הלשון שוה בכלם:
הספק הי׳: איך אמר אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים כי הנה היה מהשבטים האלה לוי. והוא היה עומד על הר גריזים. והוא היה נותן הקללה כמו שאמר וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם ארור האיש וגו׳ ואיך יאמר אם כן שהשבטים האלה אשר בהר גריזים יעמדו לברך את העם כל שכן שלא יהיו אלה מברכים בהר גריזים ולא אלה מקללים בהר עיבל. כי למטה באמצע ההרים היו הכהנים. והיו נותנים הברכה והקללה. ולמה אם כן נתיחד׳ הברכה להר גריזים והקללה להר עיבל עד שמפני זה נדחק רש״י לפרש ונתת את הברכה על הר גריזים ית מברכיא כלפי הר גריזים הפכו פניהם וכו׳. ושעל הר פירושו כלפי ההר שהיו הופכים את פניהם כלפי הר גריזים ופותחי׳ בברכה והופכים פניהם כלפי הר עיבל ופותחים בקללה. וזהו בלתי מתישב בפסוקים:
הספק הי״א: אם היה שהכהנים הלויים נותנים ראשונה ברכה בכל אחד מהארורים האלה ואחר כך נותנים הקללה למה לא נזכרו גם כן הברכות כמו שנזכרו הארורים וכמו בסדר הזה באה פרשת והיה אם שמוע תשמעו ראשונה בברכות. ואחרי׳ באה פרשת והיה אם לא תשמעו בקללות. כך היה ראוי לזכור כאן הברכות והארורים. ואם כדי לקצר לכתוב אחת מהן וילמד האחר ממנו היה ראוי שיזכור הברכות וילמדו הארורים משם ולא בהפך:
הספק הי״ב: שהנה בספר יהושע נאמר בקיום המצוה הזאת וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלויים נושאי ארון ברית ה׳ כגר כאזרח. חציו אל מול הר גריזים וחציו אל מול הר עיבל כאשר צוה משה עבד ה׳ לברך את העם בראשונה ואחר כן קראו את כל דברי התורה הזאת הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התור׳. הנה באו שמה במצוה הזאת שלשה חלופים. הא׳ שלא זכר השבטים בהר גריזים ובהר עיבל כי אם אל מול אותם ההרים. הב׳ שאמר לברך את העם בראשונה ולא זכר הארורים. הג׳ שלא נתנו הברכה והקללה הכהנים. כי יהושע בעצמו:
הספק הי״ג: מה נשתנו י״ב מצות האלה שנתנו בהכרזות ההם בברכות ובקללות בהר גריזים ובהר עיבל משאר המצות כלם. הנה לא היו יותר חמורות בכללותם מזולתם לפי שעם היות הארור שהוא הראשון על עבודה זרה. והאחרון שהוא ארור אשר לא יקים את דברי התורה נכוחים למעמד ההיא להיות הראשון שקול כנגד כל העבירות והאחרון כולל כל התור׳ ומצותי׳ כלם. הנה העשר׳ שבאו באמצע מי יתן וידעתי למה ייוחדו לברך ולקלל עליהם יותר מכל שאר העבירות ולמה זכר כאן קצת מהעריות מבלתי קצתם וגם יקשה מאד הארור האחרון ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. כי הנה מי שישאר לו שלא קיים אחד מתרי״ג מצות תקולל חלקתו בארץ:
הספק הי״ד: באמרו בפרשת הברכות והיה אם שמוע תשמעו וגו׳. ונתנך ה׳ אלהיך עליון על כל גויי הארץ ובאו עליך כל הברכות. כי הנה היותו עליון על גויי הארץ הוא מכלל הברכות. והיה ראוי שיאמר ראשונה ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך ואחר כך יפרט אותם ויהיה מכללותם ונתנך ה׳ אלהיך עליון. כי כן אמר בקללות ובאו עליך כל הקללות וגו׳. ואחר כך פרט אותם. ועוד למה אמר ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה׳ אלהיך אחרי שכבר אמר והיה אם שמוע תשמע וגו׳:
הספק הט״ו: בהכפל אשר בא באלה הברכות אם ראשונה באמרו יקימך ה׳ לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצות ה׳ אלהיך והברכה הזאת היא עצמה שכבר אמר ונתנך ה׳ עליון על כל גויי הארץ כי תשמור וגו׳ וגם תנאי כי תשמור כבר נאמר ב׳ פעמים אחרות. ואם באמרו והותירך ה׳ אלהיך לטובה בפרי בטנך וגו׳. יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב זה כלו כבר אמרו. אם הבנים פרי בטנך. ואם ברכת הארץ יצו ה׳ אתך. ואם באמרו עוד ונתנך ה׳ אלהיך לראש והיית רק למעלה כי תשמע אל מצות ה׳ אלהיך וזה עצמו הוא מה שנאמר כבר שאר הפעמים שנאמר ונתנך ה׳ עליון על כל גויי הארץ וגומר. יקימך ה׳ לו לעם קדוש ומה צורך בזכרון שלשה פעמים ברכה אחת בעצמה:
הספק הי״ו: באמרו בסוף הברכות ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום וגומר. והאזהר׳ הזאת ענינה שלא יטו אחרי עבודה זרה ולא ישכחו את תורת ה׳ וזאת האזהר׳ כבר הזהיר עליה פעמים רבות מאד. ולמה נשנה ענינה כאן אף כי לא היה המקום הזה מיוחד להזהיר כי אם לכרות ברית וליעד בשכר לעובד ובעונש לעובר לא זולת זה:
הספק הי״ז: בקללות שזכר כאן בפרש׳. והוא למה זכר קללה אחת כמה פעמים. כי הנה תמצא קללת הרעב נשנית ומשולשת וקללת החלאים גם היא נזכרה פעמים רבות. ואמר יככה ה׳ בשחין מצרים וגומר. וחזר לומר יככה ה׳ בשחין רע והקללה הזאת אחת היא. גם אמר יככה ה׳ בשגעון וגומר וחזר ואמר והיית משגע ומן המפורסם ששני המאמרים האלה כחם אחד. גם אמר והיית אך עשוק וגזול וחזר ואמר והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים. ובפשטי הפסוקים יתבארו יותר הספקות הנזכרות ומה תועלת בהשנות הקללות. האם יפחיד זכרם פעמים רבות יותר משיזכירם פעם אחת. באמת אין הפחד מהדברים כי אם מהרעה והעונש בעצמו:
הספק הי״ח: למה באו כאן הקללות מבולבלות כי בתחלה זכר הרעות אשר יבא עליהם בהיותם בארץ אחר כך אמר יולך ה׳ אותך ואת מלכך אשר תקים עליך שהוא ביציאתך כבר מהארץ וחזר אחרי זה לזכור העונשים שיקבלו בארץ באמרו זרע רב תוציא השדה וגומר ואחר כך חזר לדבר מהגלות והיציאה מארץ באמרו ונסחתם מעל פני האדמה:
הספק הי״ט: באמרו הקללות מעורבות אלו באלו כי בתחלה זכר החלאים ידבק ה׳ בך את הדבר יככה וגו׳. ואחר כך זכר הרעב והיו שמיך וגומר יתן ה׳ את מטר ארצך וגומר. ואחרי זה ידבר מהמלחמה יתנך ה׳ נגף וגומר. וחזר ליעד בחלאים באמרו יככה ה׳ בשחין מצרים. ואחריו מצרות המלחמה יולך ה׳ אותך. ואחריו ברעב זרע רב תוציא השדה וכאלה רבים. וראוי לדעת למה לא זכר יעוד החלאים כלם יחד ויעודי הרעב יחד ויעודי המלחמות יחד. וכן שאר מיני הקללות כל אחד מין מין בפני עצמו ולא מבולבלות ומעורבות זו בזו:
הספק הכ׳: למה אחרי שבתחלת הפרשה אמר ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך. ופירש אחרי זה קללות הרבה. חזר לומר פעם שנית ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך כי לא שמעת בקול ה׳. והמאמר הזה לא יאות כי אם להתחלות הקללות או בסופם לא באמצעיתם כמו שאמרו. גם אמרו יולך ה׳ אותך ואת מלכך. ואמרו אחריו ישא עליך גוי מרחוק אם היו שניהם ענין אחד כמו שחשבו המפרשים שהוא יעוד אל ביאת הרומיים על ירושלים ולכת אגריפס ואנשיו שמה. למה לא זכר הענין בבת אחת וזכר בחלקים מעורבים בענינים אחרים:
הספק הכ״א: אם כבר אמר בתחלת הקללות והיה אם לא תשמע בקול ה׳ אלהיך לשמור ולעשות את כל מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום ובאו עליך כל הקללות האלה ופרט אותם אחת אל אחת. למה אחרי כן בתוך הקללות אמר אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא את ה׳ אלהיך והפלא ה׳ את מכותך וגומר. וזכר אחריו קללות אחרות והמאמר ההוא אם לא תשמור לעשות לא היה נאות כי אם בתחל׳ הפרשה או בסופה והוא אם כן מותר ובזולת מקומו:
הספק הכ״ב: מה היה שבקללו׳ שנזכרו שמה מיד אחריהם נזכרה הנחמה באמרו. ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגומר וזכרתי את בריתי וגומר. וכאן נזכרו הקללות רבות ועצומות ולא נזכרה נחמה ולא תקות גאולה באחרית. וכבר הוקשה זה לחז״ל ושלחו כתב (בזוהר חדש דף מ״ז ע״ג) בפי יונת אלם לאלהי רבי שמעון בן יוחאי שהיה במערה והוא השיבם בדברים עמוקים כפי הקבלה. ואני לא נקראתי לבא הנה כי אם להבין הדבר כפי פשוטו:
הספק הכ״ג: באמרו אלה דברי הברית וגומר. והוא למה הוצרך מרע״ה לכרות ברית עם ישראל ולמה צוהו יתברך עליו כיון שכבר כרת ברית עמהם בהר סיני על שמיעת התורה ושמירתה. כי דברי הברית אינם מצות שיצטרך משה לבארם. ועם היות שאות הדור לא הי׳ בברית הראשון לא היה מחויב שבכל דור ודור יכרות ברית חדשה ודי היה בברית הא׳ שקבלו אבותיה׳. ואם הקללות שבאו בת״כ נתקיימו בחרבן בית ראשון והקללות השניות נתקיימו בחרבן בית שני כדעת הרמב״ן. עדיין יקשה ולמה לא נזכרו שמה יחד כלו אלו ואלו. וגם יקשה אמרו כאן מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב כי בידוע הוא שמה שצוה לכרות אתם בערבות מואב הוא זולת מה שכרת אתם בחורב:
הספק הכ״ד: למה לא נזכרו בקללות האלו של משה שוממות הארץ והארצות השמטות וחורבן המקדש וסלוק השכינה כמו שנזכרו בברית הראשונה. ולמה נזכר כאן שני פעמים עבודת אלהים אחרים עץ ואבן. ובפעם שניה אמר אשר לא ידעת אתה ואבותיך ולא אמר כן בפעם ראשונה:
הספק הכ״ה: אחרי כל הספורים והתוכחות שנזכרו בסדר אלה הדברים ובשאר הפרשיות. מה ראה עתה אחרי הברכות והקללות לקרוא לכל ישראל ולו׳ אליהם אתם ראיתם את אשר עשה ה׳ למצרים וגומר. כי זה כלו זכר פעמים רבות. ועוד למה זכר הנסים שנעשו במצרים ולא זכר קריאת ים סוף ולא מעמד הר סיני ומלחמת עמלק וזכר סיחון ועוג. ולמה לא זכר נס המן אשר האכילם מ׳ שנה מן השמים וזכרו בשלילה באמרו לחם לא אכלתם:
הספק הכ״ו: באמרו ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה. ויורה שהמרי אשר לווה אותם עד היום הזה מסודר ומסובב מאתו יתברך ואינו כן כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ועם היות השם יתברך סבה ראשונה לכל הדברים הנה ביד האדם ובחירתו לדעת את השם ית׳ ולשמוע בקולו. והכתוב אמר (פ׳ ואתחנן) אתה הראת לדעת וגומר מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה וגומר. ואיך יאמר ולא נתן ה׳ לכם. וכל שכן שדור המדבר דור דעה היה:
הספק הכ״ז: למה קצת הפרשה הזאת דבר משה במדבר כנגדו באמרו אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ לעיניכם ולא נתן ה׳ וגומר. ואחר כך דבר השם יתברך ואמר ואולך אתכם ארבעים שנה. למען תדעו כי אני ה׳ וחזר לדבר בשמו ובעצמו ותבאו אל המקום הזה ויצא סיחון לקראתנו ונכם ונקח את ארצו:
הספק הכ״ח: מה ראה לספר בכלל הנסים חלוק הארץ אשר מעבר לירדן ונתינתם לראובני ולגדי. כי לא היה בזה ענין נסיון ולא ענין תוכחה וכלם ראו זה בעיניהם ומה הוצרך בספורו כל שכן עם חתימת הדברים שאמר ושמרתם את דברי הברית הזאת למען תשכילו. ואיך יאות הסוף הזה עם הדברים שקדמו אליו. והנני מפרש הכתובים באופן שיותרו הספקות האלה כלם:
(א) והיה כי תבא אל הארץ וגומר עד ובאת אל הכהן אשר יהיה וגו׳. אחרי שזכר בפרשה של מעלה שיזכרו רשעת עמלק ואשר הרע עמהם כדי להשיב גמולו בראשו. זכר כאן שגם כן יזכרו הטובות שקבלו המה מהשם יתברך כעל כל אשר גמלם ורב טוב לבית ישראל. ולהודות לשמו עליו יביאו לבית מקדשו הבכורים כמו שיזכור. וכדי להבדיל בין האור ובין החשך ראה מסדר הסדרים בתורת האלהים לעשות התחלת הסדר מהמצוה הזאת להבדילה מפרשת עמלק. ור״א כתב בטעם הסמיכות שלפי שכתוב בענין עמלק והיה בהניח ה׳ אלהיך לך זכר כאן מצות שהם קודם המנוחה מהמלחמות והם הבאת הבכורים והמעשר וכתיבת התורה על האבנים ובנין המזבח הברכה והקללה על שני ההרים והמצוה הזאת כבר נזכרה בפרשת משפטים ופרשת כי תשא שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך. וגם כן בפרשת קרח נזכרו מתנות הכהונה אמר בכורי כל אשר יביאו לה׳ לך יהיה. וראה אדוננו משה לבאר פה במצוה הזאת מתי יתחייבו ישראל בהבאת הבכורים. ואמר שזהו אחר כבוש וחלוק.
וביאר אופן ההבאה כמו שאמר ושמת בטנא והלכת אל המקום וגו׳ ואופן הוידוי וסדר הדברים כמ״ש וענית ואמרת.
וטעם המצוה הזאת וענינה הוא שעקר קבלת האלהות אשר הוא יסוד השלמיות כלם הוא שנאמין כי לה׳ הארץ ומלוא׳ ושהוא אדוננו ואין עוד אחר ושהוא המשגיח עליה ומשפיע כל טובותיה. ושלא יחשוב אדם שהארץ היא שלו ושכחו ועוצם ידו עשה לו את כל חילו כי זה פריקת עול ומורא שמים מעליו לכן צוה הש״י שבכל שנה נעשה מעשה שיפרסם בו האומנות האמתיות ויודה בהם בקול רם בפיו ובשפתיו כדי שישים את לבו בהם באמונה קיימת. ולזה אמר והיה כי תבא אל הארץ. רוצה לומר אחרי שתקבל מהש״י כלל הטובות בהביאך אל הארץ אשר לא קנית בתתו אותה אליך מתנת חנם ואחרי נצחון האויב והישיבה והחלוק בהשקט ובבטחה איש תחת גפנו ותחת תאנתו. הנה אז לפי שרבוי הטובה לא יביאך באורך הזמנים לשתשכח חסדי הש״י הנותן לך כח לעשות חיל אנכי מצוך שתקח מפרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה׳ אלהיך נותן לך. איננו מבקש מאתך שתעבור ארחות ימים לבקש פרי עץ הדר אשר תביא לפניו ודברים זרים להביא מנחה לה׳ אבל שמפרי האדמה ההיא אשר תביא מארצך. רוצה לומר מאותה שאתה סבור שהיא מארצך. ואינו כן כי ה׳ אלהיך נותן לך ממה שתביא אל תוך ביתך לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. מאותו פרי עצמו תביא לפניו כיון שהוא נתנו לך והסתכל אמרו ב׳ פעמים אשר ה׳ אלהיך נותן לך כי הנה העיר בזה על ב׳ סבות שהיו בהבאת הבכורים. לפי שמדרך עובדי האדמה כשעובדין בארץ לא להם שיעשו חלוקות בתבואות השדה חלק לבעל השדה. וחלק לבעל התבואה. מפאת הזרע ומפאת עמלו. וכמו שאמר יוסף למצרים. (פ׳ ויגש) הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה. והיה בתבואות ונתתם חמשית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאכלכם וגומר. ואחרי שלה׳ הארץ ומלואה והוא בעל השדה והוא הנותן התבואה והפרי גם כן. הנה ראוי היה שתהיה כל התבואה או רובה שלו כי הוא בעל השדה והוא נתן זרע לזרוע. ואנחנו עבדיו וצאן מרעיתו הוא עשה ולא אנחנו. ולכן היה ראוי שיטול כלו. אבל עם כל זה איננו חפץ כי אם בדבר מועט מהראשון שיבוכר ויהיה לה׳ ולכן אמר ב׳ פעמים אשר ה׳ אלהיך נותן לך. אחת כנגד הארץ שהיא שלו וראוי שתתן לבעל השדה חלקו.
ולפי שכבר אמרנו שתכלית ביאת עמלק לא היה אלא לאחר ביאתם לארץ. בענין שלא תתקיים ברכת הארץ שנאמר מטל השמים ומשמני הארץ. ואמר לרשתך את ארץ מגוריך. סמך לכאן והיה כי תבא אל הארץ. על כרחו של עמלק. וירישתה וישבת בה. ראוי שתתן הודאה לה׳ על טובו אשר גמלך בביאת הארץ ובנצחון עמלק. שהוא מהנפלאות הגדולות שבתורה. עד שהוצרך שם זכות אברהם יצחק ויעקב. לפי שהיה גובר עמלק כמו שכתבתי שם.
(א-י) [עניין הביכורים]:
אמר הגאון, שעניין הביכורים הוא להודיע כי הארץ אינה שלו כי אם לה׳ לבדו, כדכתיב (ויקרא כה כג) ׳כי לי הארץ׳1, לזה מביא הביכורים כאריס אל בעל הקרקע2.
ובאת אל הכהן וגו׳ הגדתי היום. [בזה הפעל ובזאת] ההבאה הוריתי, והוא כאילו ׳הגדתי׳ בפה.
ואמר הגאון, שכל לשון כי האי ד׳הגדתי׳ – עבר, עם ׳היום׳ סמוך לו, מורה לא הגדת דברים, רק פעלים מורים על זה, וכן הוא אומר, ׳הגדתי היום׳ בזה, [היינו] ההבאה, כי באתי וגו׳, והוא נתנה אלי ואינה שלי.
ועוד קורא באיזה אופן נתנה לו, שלא נתנה להם באופן שנתן הארץ לשאר האומות, רק נתנה להם שלא כמנהג הטבעי, הלוא תראה שמן הטבע היה שיאבדו פעמים שתים, ובכל פעם ה׳ בחמלתו סייעם:
הפעם הראשונה היה כשיעקב היה בארם, כלומר, ראה ארמי אובד אבי, כשאבי היה בארם שהיה [..]⁠ם, היה ׳ארמי אובד׳, ר״ל עני ונרדף, כמו ׳תנו שכר לאובד׳ (משלי לא ו)3, שאז התחיל להיות נרדף, ומן הדין היה בטבע להִדָחות, והקב״ה סייעהו ברוב חסדו, ויהי שם לגוי גדול.
ופעם אחרת עוד במצרים, וירעו להם מצרים כאשר תראה, אפילו הכי ויוציאנו ה׳ וגו׳.
ראה אם כן שלא כמנהג הטבע נתן הקב״ה לנו את הארץ הזאת.
ועתה הנה הבאתי וגו׳ – זאת היא התולדה:
1. ראה נדפס שם.
2. ראה נדפס (פסוק ג) ובשמות (כג יז-יט). וראה מקור הדברים בעקידה.
3. לאובד – למי שהוא אבוד ברב העוני (מצודות שם). וראה אבע״ז כאן.
עד שכבשו את הארץ וחלקוה וכו׳. בפרק קמא דקדושין (לז.). ואם תאמר, לכתוב ״וישבת בה״, ולא בעי ״וירשת״. ויש לתרץ, דאי כתב ״וישבת בה״, הוה אמינא היינו כשכל ישראל יושבים בארץ, אף על גב שאין כל אחד ואחד יושב בחלקו, כיון שכל ישראל ביחד יושבים בכלל הארץ – ׳ישיבה׳ מיקרי. והיינו מיד אחר שכבשו הארץ וירשו, לכך כתיב ״וירשת״, אם כן ירושה אמורה, מאי אני מקיים ׳ישיבה׳ – היינו אחר שישב כל אחד ואחד בחלקו:
והיה כי תבוא אל הארץ וגו׳ – לא מצינו לשון וירשתה וישבת בה כי אם כאן ובפר׳ המלך, לפי שאחר ישיבה וירושה ישמן ישראל ויבעט וישאלו להם עניני שררות ככל הגוים, כך בפר׳ ביכורים היתה הכוונה להכניע רום לבבם אשר אחר ירושה וישיבה ישיאם לבם לומר כי להם הארץ ובחרבם ירשוה וישכחו את ה׳, זה״ש והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה כי באמת לא בתורת ירושה אתה בא אל הארץ כי בית והון נחלת אבות אבל מה׳ הארץ נתונה לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצותיו, ולבבך לא כן ידמה אלא וירשתה – שתחזיק בה כיורש כאילו היא ירושה לך מאבותיך, וישבת בה – כתושב לא כמו שנאמר (ויקרא כ״ה:כ״ג) והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם וגו׳. וכל זה יביאך לידי רום שתשכח את ה׳ על כן אנכי מצוך מצות הביכורים וכן פירש הרמב״ם שעיקר טעם מצוה זו ההכנעה וההשתעבדות אל השי״ת, והעד על זה מ״ש הגדתי היום לה׳ אלהיך – הגדתי לשון עבר והלא עדיין לא הגיד כלום, אלא שר״ל שבהליכה והבאה זו כבר דומה כאילו הגדתי דרך וידוי כי באתי אל הארץ וגו׳ ר״ל לא בתורת ירושה כי אם באופן זה שנשבע ה׳ לאבותינו לתת לנו, ומעיד אני על עצמי בהבאת הביכורים כי מאת ה׳ היתה הארץ לי למנה ומתנה, וז״ש ולקחת מראשית – ונתת לא נאמר אלא ולקחת לומר לך שמראשית זה אשר תביא בית ה׳ ליתן הודיה וכבוד לשמו ית׳ ממנו תקח את כל פרי האדמה ותזכה בכל פרי האדמה אחר שכבר הודית כי תביא הראשית מארצך אשר ה׳ אלהיך נותן לך כי ארץ זו לא תקרא ארצך כי אם אחר הבאת הראשית וע״י הבאה זו תקח לך כל פרי האדמה. והבאה זו היא ההגדה האמורה בפסוק הגדתי היום.
(הקדמה)
כי תבוא
(א) כי תבוא: פרשה פתוחה.
אֲשֶר֙: בפשט. [אֲשֶׁר֙].
וְיָשַבְתָהא בָּה: הבי״ת דגושה. [בָּהּ].
א. צריך להיות ׳וישבת׳. ללא ה״א.
מגיד שלא נתחייבו בביכורים כו׳. ואם תאמר למה לא מפרש רש״י זה לעיל בפרשת שופטים (דברים י״ז:י״ד) גבי פר׳ מלך, דהתם ג״כ כתיב וירשתה וישבתה בה. וי״ל דדעת רש״י לתרץ למה ליה למימר כאן וירשתה וישבת בה, דהא ממלך גמרינן, דילפינן ביאה ביאה מהדדי, מה התם אינן חייבים אלא אחר כיבוש וחילוק, אף הכא כן, והאי גזירה שוה גמירי דהיא הלכה למשה מסיני, כמו שפירש רש״י בפרשת שלח לך (במדבר ט״ו:י״ח) גבי חלה, על בבואכם אל הארץ, משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה וכו׳, וכיון שפרט לך באחת מהן וכו׳, ר״ל וכיון שפרט לך במלך שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה, אף כולם כן, אלמא דגזירה שוה גמורה הוא, וא״כ לל״ל כאן וירשתה וישבת בה. ומתרץ, מגיד שלא נתחייבו בבכורים וכו׳, א״כ בענין אכילה מדבר, והוה אמינא דמיד חייבים בביכורים קודם שנהנין מהן, כדאמרינן (ברכות לה.) כל הנהנה מן העה״ז בלא ברכה כאלו מעל, ולא הוי ילפינן גז״ש ממלך, לכן צריך לפרש ביה בהדיא וירשתה וישבת בה. אבל לעיל בפרשת שופטים לא הוה ילפינן לה מביכורים, דה״א מיד כשנכנסין לארץ מחויבים להעמיד מלך, דהא בשביל זה משימין עליהם מלך כדי שיצא לפניהם למלחמה, ואין לך צורך יותר גדול משעת כיבוש וחילוק, דאז היה עיקר מלחמה. ולכן צריך לפרש בה וירשתה וישבתה בה שאינו אלא לאחר כיבוש וחילוק, כדי שיתלו הכיבוש בהקב״ה ולא במלך בשר ודם:
This teaches that they were not obligated to bring the first fruits, etc. You might ask why did Rashi not explain this earlier in parshas Shoftim (17:14) in the section [dealing with the appointing] a king, for there too it is written, "and inherit it and live in it"? The answer is that Rashi wants to explain why here it says, "And you inherit it and settle it.⁠" For the [the law derived from these words] could be derived from the section dealing with [appointing] a king since we derive [from the term] "come" "come" from each other. Just as there they are not obligated [to appoint a king] until after the conquering and apportioning [the Land], so too here. And there is a tradition that this gezeira shava is a halacha given to Moshe at Sinai as Rashi explains in parshas Shelach Lecha (Bamidbar 15:18) regarding challah. [He comments there on the verse], "At your coming to the land,⁠" that, "This [term] 'coming' is different from all the 'comings' in the Torah, etc. because Scripture specified with one of them, etc.⁠" I.e., since it specified regarding [the obligation of appointing] a king, that it does not apply until after inheritance and settling [the Land], so too with all of them. Thus we see that this is an absolute gezeira shava. And if so, why does the verse here need to write "and you inherit it and settle it"? Rashi answers, "This teaches that they were not obligated to bring the first fruits, etc.⁠" Apparently this verse is talking about eating [fruits], so one might have thought there is an obligation to bring first fruits immediately [after arriving in the Land] before benefiting from them, as we say (Berachos 35a), "Whoever benefits from this world without a blessing is considered as if he committed sacrilege,⁠" and we would not have applied the gezeira shava from [appointing] a king. Therefore Rashi has to explain explicitly, "'And you inherit it and settle it,' [This teaches, etc.⁠"] However, above in parshas Shoftim [the verse also has to specify that it is only after settlement, as] we would not learn this from first fruits, because one might think that they are obligated to appoint a king immediately they enter the Land, because the king is appointed to lead them in war, and there is no greater need for this than during the conquest and apportionment, since that is the main time of war. Therefore the verse there has to explain [by saying], "And inherit it and settle in it,⁠" that this [appointing] is only after conquest and apportionment, in order that they give credit for the conquest to the Holy One and not to a mortal king.
והיה כי תבא אל הארץ – אמר והיה לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך אומרו (תהלים קכ״ו) אז ימלא שחוק פינו וגו׳.
אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וגו׳ – צריך לדעת מה היא גזירת הכתוב, אם ולקחת וגו׳ הוה ליה למימר תקח מראשית כיון שהוא התחלת הציווי, ונראה שכוונת הכתוב היא שיצו ה׳ ד׳ מצות, אחד שידע בלבו כי לא בכוחו ולא בעוצם גבורתו בא לרשת הארץ אלא מתת ה׳, והוא אומרו אשר ה׳ אלהיך נותן לך, ודקדק לומר ה׳ אלהיך להעיר שעל מנת שיקבל אלהותו עליו הוא נותן, ב׳ להוריש הארץ מיושביה הגם שיש לו דבר המספיק לו בארץ אף על פי כן יגרש אויבי ה׳ מארצו, והוא אומרו וירשתה שלישית ישיבת הארץ שהיא מצוה בפני עצמה כמו שמצינו כמה הפליגו רבותינו ז״ל (כתובות קי״א.) במצות ישיבת הארץ, רביעית הבאת הבכורים כאומרו ולקחת וגומר.
והיה כי תבא, "It will be when you come, etc.⁠" The Torah introduces this paragraph with the word והיה, indicating a joyous event; the message is that the only true reason for being joyful is when one is privileged to live in the Holy Land. Compare what David had to say about the return to Zion, i.e. (Psalms 126,2) "then our mouths will be filled with laughter.⁠"
אשר ה' אלוהיך נתן לך נחלה וירשתה, "which the Lord your God is about to give you as an inheritance and you will dwell in it.⁠" What exactly is this verse driving at? If the purpose of our verse is to convey the legislation of בכורים, "the offering of the first fruit,⁠" the Torah should have commenced these instructions with the words תקח מראשית כל פרי, "take from the first ripened fruit, etc.⁠" seeing this is the beginning of this legislation. Why did the Torah write ולקחת with the conjunctive letter ו when there is no connection to the most recently mentioned commandment? It appears that God actually commanded 4 separate commandments here. 1) The Israelite should realise in his heart that it was not he nor his strength which enabled him to conquer the land of Canaan but that it was a gift to him from God. This is why the Torah first wrote: "which the Lord your God is about to give to you.⁠" God gives it to you in order for you to realise this. The Torah advisedly used the formula אלוהיך, "your God,⁠" to remind you that He gave you the land in order for you to recognize Him as such. 2) You must drive out the former inhabitants of this land. You have to do this even if it appears to you that there is a good reason for keeping some former inhabitants in this land. The Torah demands that the enemies of God must be expelled from His land. This is why the Torah stresses וירשתה, "and you shall possess it.⁠" 3) Dwelling in the Holy Land is a commandment all by itself. We have numerous instances where the Talmud extols the importance of the commandment to dwell in the Holy Land. Compare Ketuvot 111. 4) The bringing to the Temple annually of some of the first ripened fruit which this land produces.
והיה כי תבוא – והיה מיד שתבוא אתה חייב במצות בכורי׳.
נתן לך – אבל לא הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של רבים או הנוטע כו׳.
וירשתה וישבת – נאמר כאן ובפ׳ מלך ופליגי בה שני תנאי דבי ר׳ ישמעאל חד אמר כל ביאה אינה אלא בירושה וישיבה ואינו חייב אלא בארץ. וחד אמר שהם שני כתובים הבאים כאחד ואינן מלמדין.
וישבת בה – שמצוה לישב בה.
פרשת כי תבא
וירשתה וישבת בה – לאחר שתירשנה ותשב בה:
כי תבוא
(א) כי תבוא וגו׳ – חלק המצוות שבמשנה תורה מסתיים בשני עניינים, מקרא ביכורים ווידוי מעשר, המצרפים, בשתי הודאות, את עובדות היסוד של ההיסטוריה הלאומית היהודית ואת כללי היסוד של התפקיד הלאומי היהודי. אמירת שתי הודאות אלה, פעם בשנה או פעם בשלוש שנים, תזכיר לכל יהודי את מוצאו ההיסטורי הלאומי ואת הייעוד הלאומי הנובע ממנו.
שתי ההודאות קשורות לשתי מצוות שכבר נאמרו במקום אחר בתורה: ביכורים ומעשר. מצוות אלה מבטאות, על ידי מעשי הודאה בעלי משמעות רעיונית עמוקה, את הכרת טובתנו על ירושת הארץ ועל העושר החומרי הנובע ממנה; שכן הארץ ופרותיה הם יסודות קיומנו הלאומי, ועלינו להבין את מקורן ואת תכליתן של מתנות אלה.
נמצא ששתי הודאות אלה קשורות בקשר הדוק לארץ שישראל עומד לרשתה. לכן מתאים ביותר שתהיינה נידונות כאן, בסיום המצוות שלצורך שמירתן ניתנה הארץ.
[א] והיה כי תבוא – בפ׳ ערלה (ויקרא יט כג) ובפ׳ נסכים (במדבר טו ב) כתיב כי תבואו ולא נאמר והיה, ובספרי עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנוס לארץ, ודרשו כאילו אמר הכתוב מפני מה תבוא אל הארץ בשביל שעתידים אתם לקיים מצות הביכורים, ובנוסחא הישנה אין והיה אלא מיד, אין הפי׳ שתכף בבואם אל הארץ נתחייבו בביכורים שהרי נאמר וירשתה וישבת, שהוא אחר הכבוש והחלוק, אלא פירושו דלא כערלה שלא נתחייבו בהנטוע כבר, ולא כחלה שלא נתחייבו רק מהעיסה שלשו, אבל הביכורים נתחייבו מכל שנתבכר בידם אף ממה שמצאו זרוע ונטוע, וגם יש לפרש אחרי שמצות הביכורים נכתבה סמוך לפ׳ עמלק ושם כתיב והיה בהניח, והייתי אומר שגם מה שאמר כאן וישבת בה, היינו ישיבת בטח במנוחה ורק אז יתחייבו בביכורים, לזה נאמר והיה ללמד שמיד אחר החלוקה נתחייבו בביכורים וירשתה וישבת בה. ירושה הוא הכבוש כמ״ש עלה רש (דברים א כא) וישבת הוא החלוקה, ובספרי בשכר שתירש תשב, פי׳ שלא היה להזכיר כלל הכבוש אלא לומר שבזכות שבטחו בה׳ והתיצבו למלחמה בשכר זה כבשו וחלקו:
(א-יא) השאלות: (א) מה זה שצותה התורה בהבאת הביכורים לקרות פ׳ שלמה שלא צוה כן בשום אחד מהבאת הקרבנות אף בעבודת יוה״כ (ומה שהכה״ג קורא בפרשת אחרי ובעשור, הוא תקנת חז״ל. (ב) כי הקריאה מתחלת מארמי אובד אבי מה ענין יעקב עם לבן להבאת הביכורים. (ג) הלוא הבאת הביכורים היא כמנחת קין שהביא מפרי האדמה מנחה לה׳. דכתיב (בראשית ד׳ ה׳) ואל קין ואל מנחתו לא שעה, שואל השני מיותר דהל״ל ואל קין ומנחתו, ונראה דפי׳ ואל המנחה עצמה לא שעה אף אם אחר היה מביאה. (ד) מפשטות הכתובים נראה שהבאת הביכורים היתה רק כהבאת עובד אדמה מעט פירות בטנא. ושהיה משפיל א״ע לפני הכהן במאמר פשוט הגדתי וגו׳ וגם היה מיחד שם הקב״ה על הכהן באמרו, לפני ה׳ אלהיך. וראה לשון המשנה (משנה ביכורים ג׳:ב׳) וז״ל: כיצד מעלין את הביכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובות של עיר ולא היו נכנסין לבתים ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ה׳ אלהינו. הקרובים מביאים התאנים והענבים והרחוקים מביאין גרוגרות וצמוקים, והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו, החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים הגיעו קרוב לירושלים שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם הפחות והסגנים והגזברים יוצאין לקראתם לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין, וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום. החליל מכה לפניהם עד שמגיעים להר הבית הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר ארוממך ה׳ כי דליתני ולא שמחת אויבי לי. הגוזלות שעל גבי הסלים היו עולות ומה שבידם ניתנין לכהנים עכ״ל, שנראה כי הבאתה היתה בכבוד גדול ובפרסום ובשמחה. וטרם שבאו אל הכהן שלחו שלוחים לבשר ביאתם, ומנהגי בית ה׳ שלחו נכבדים לקראתם, ומפני מה היתה הבאה שלא כפשטות הכתובים, ויובן כ״ז עפ״י ד׳ הקדמות:
א) כי קין עבד את האדמה בענין קשה מאד שהיה חופר באצבעותיו, והצמחים היה תולש בידיו עד שבכל עת עבודתו היה דומה להולך על ארבע [כי עבודת אדמה ע״י כלי מחרישה וע״י בהמות וכדומה כבימינו אלה לא ידעו עד שבא נח שנאמר עליו זה ינחמנו] ועבודתו היתה נותנת מגרעת בבריאת האדם. (א) דא״כ היה להברא כשאר בע״ח פניו אל הארץ, ולא בקומה זקופה. (ב) על מה בראו בצלם אלהים כמ״ש (בראשית א כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו. הלא מדרגתו כשארי בע״ח להיות נזון מהאדמה, ועוד שהוא הרבה פחות מהם כי כל בע״ח נזונים שלא בצער והאדם יהיה יגע כל היום. (ג) שאם יעבוד כל היום עבודה קשה כזו יתגשם ככל בע״ח וכל הכחות הרוחניות ששם ה׳ בו כמ״ש (שם ב׳ ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. יהיה ללא שום תכלית, לכן לא שעה ה׳ אל קין כאלו אמר לא באלה חפצתי ולא לכך נוצרת. וגם אל המנחה בעצמה לא שעה כי כאשר עבודתו לא היתה בהשכל גם הצמחים שנתגדלו ע״י עבודתו היו בתכונה רעה ככל הפירות שיצמחו בגידול הפראי, ומשו״ה לא שעה אל המנחה כי כל הזרעים והפירות שברא ה׳ שיתגדלו ויצמחו ע״י עבודת האדם היה ברצונו שע״י עבודת האדם יבואו למצב ולמדרגה מעולה ומשובח יותר מהצמחים שיתגדלו פראים, אבל הבל בחר לו להיות רועה צאן והיה רועה חכם ונאמן לנהלם בנאות דשא ולנחותם על מי מבועות וגזז מותר צמרם וחלב מותר חלבם להיטיב להם ולהקל להם, ומגז צמרם עשה לו מלבושים והחלב היה לו למזונות. ונשלם בו כוונת הבריאה. (א) במה שנברא בקומה זקופה. (ב) שנברא בצלם אלהים כמ״ש (שם א׳ כו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו וגו׳ ובבהמה וגו׳. (ג) שעבודתו היתה עבודה קלה וכל היום עסק במושכלות כפי נשמת ה׳ אשר נפח באפיו נשמת חיים, ולזה שעה ה׳ אל הבל כאלו אמר באלה חפצתי ולכך נוצרת וגם אל מנחתו בעצמו שעה כי מבכורות צאנו היה ניכר ההנהגה הטובה שהיה להם ונשתנו הרבה לטובה בזה שיצאו מגדר המדברות לגדר הבייתות:
ב) עבודת האדמה בא״י היתה עבודה קלה למאד, כי מלבד שלא היתה כעבודת קין אלא שגם היתה כעבודת הבל. (א) האדמה בעצמה לא היתה קשה ביותר. (ב) שלא היתה חסר מים. (ג) שהצמחים היו מהמינים היותר משובחים. (ד) שלא היה נחסר גם הכלים הנצרכים לעבודתה. (ה) שהיה להם מרעה טוב לגידול הבהמות שמוכרחים לעבודתה, כמ״ש (דברים ח׳ ז׳) כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה. שהאדמה בעצמה טובה. ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. שאין בה חוסר מים:
ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש – שהצמחים המה המינים היותר מובחרים:
ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם – שהאדמה בעצמה איננה קשה כ״כ:
לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת – שלא תחסר לך להשיג בנקל כל הכלים שנצרכים לעבודת אדמה מברזל ונחשת. וגם נאמר (שם יא טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך. פי׳ שיהיה לך מרעה טוב בשדה שלא תצטרך לנהוג את הבהמות והצאן לרעותם במדבר ועי״ז לא יחסרו גם הבהמות לעבודת האדמה וגם מקנה רב היה להם כענין עבודת הבל והיה להם עת לעבוד את ה׳ ולעסוק בתורתו ולהשלים כוונת ה׳ בבריאת האדם:
ג) כל מפרשי התורה כתבו כי ענין הבאת הביכורים הוא לפרסם שלה׳ הארץ ושנתן לב״י שיעבדו בה כאריסים, לכן יביאו הביכורים לבית ה׳ כמנהג אריסים שמביאים ביכורים לבעל השדה:
ד) מאמר ר׳ יצחק שהובא בהתחלת פרש״י על התורה וז״ל אמר ר״י לא היה צריך להתחיל התורה וכו׳ ומה טעם פתח בבראשית משום וכו׳ שאם יאמרו האומות לסטים אתם שכבשתם ארץ ז׳ עממים כו׳ עכ״ל. נמצא שאומות העולם אומרים שב״י לקחו ארץ ז׳ אומות בחרבם ובאמת לא בחרבם ירשו ארץ, רק שנתן ה׳ מתנה לאברהם שתהיה לבני יעקב לכן בא מצות ביכורים לפרסם כי הארץ נשבע ה׳ לאברהם לתת לנו ובא מצות הקריאה בעת הבאת הביכורים להסיר טענת האומות שאומרים שלסטים אנחנו, וטענת לסטים תתחיל מיעקב אבינו ע״ה וכה יאמרו כי יעקב מפני שהונה את עשו אחיו הבכור בקחתו ממנו בכורתו וברכתו ברח לארם. והיה נודד שם עד שנעשה רועה אצל לבן וברח עם בנותיו וצאנו לארץ כנען ומדי עברו החרים העיר שכם, ומפני שלא היה יכול להתעכב בארץ כנען משום מעשה שכם נדד לארץ מצרים בארץ גשן שהיתה ארץ מרעה והיה שם רועה צאן עד שברבות הימים היה לגוי גדול ונדדו משם אל המדבר עד שבאו לארץ ז׳ עממים ולקחו בחרבם את הארץ:
ולכן להסיר הטענה הזאת שהיא נגד מצות הבאת הבכורים צוה ה׳ לפרסם ולספר כמו שהיתה באמת, וזהו ארמי אובד אבי. כתרגומו לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא. כי נהפוך הוא שלבן בקש לעקור את הכל:
וירד מצרימה – לא שברח למצרים מפני מעשה שכם רק שירד בכבוד שנשא בעגלות הניתן ע״פ פרעה, דלשון הורדה היה במצרים לשם הכבוד כמ״ש הורידוהו אלי (בראשית מד כא), רדה אלי אל תעמוד (שם מה ט), והורדתם את אבי הנה (שם מה יג), ושמא תאמר שירד ליטול כתר מלכות פי׳ להסית את בנו שימרוד בפרעה:
ויגר שם – כי היו שם כגרים ונכנעים כמ״ש (שם מז ד) ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה וגו׳:
במתי מעט – גם זו לעד שלא ירד על דעת להתפשט שם שבא במתי מעט רק בשבעים נפש יוצאי ירכו אף שהיו להם עבדים בארץ כנען כמ״ש ויהי לי צאן ועבד וגו׳, ועזבם שם כי היה בדעתו לשוב. רק ע״פ ה׳ שא״ל אל תירא, ואנכי אעלך:
ויהי שם לגוי גדול עצום ורב – אחרי שבאו במתי מעט לארץ נכריה ונעשו שם לגוי גדול מובן שהתנהגו בצדק ובמישור, דאל״כ לא היו מניחים אותם להיות לגוי גדול וגם נראה נסים שעשה ה׳ לאבותינו לקיים הבטחתו כי לגוי גדול אשימך שם (שם מו ג):
וירעו אותנו המצרים – רק אחר שנתקנאו בנו נעשו רעים לנו ולא קודם. וזה לעד כי צדיקים אנחנו ולא לסטים:
ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה – אף אחרי שעשו לנו כל אלה והיינו גוי גדול עצום ורב עכ״ז לא מרדנו באדוני הארץ, רק ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו וישמע ה׳ את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ואף כששמע ה׳ את קולנו וגזר להוציאנו משם לא הוציאנו בדרך הטבע לתת בלבנו כח וגבורה להתיצב נגד אדוני הארץ כאשר יקרה לכל גוי וגוי שנחלצו מהמצר להם ונתגדלו רק ע״י רוח הגבורה שהעיר ה׳ בהם, רק ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאתות ובמופתים. פי׳ שכל גוי שיצא מגוי אחר אף כשיהיה בדרך נס יהיה משולב בדרכי הטבע אבל יציאת מצרים היה הכל שלא כדרך הטבע, וכן לאחר שהוציאנו ממצרים עד ויביאנו אל המקום הזה. היה ג״כ שלא כדרך הטבע כמ״ש ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו׳ (שמות יט ד׳):
ויתן לנו את הארץ הזאת – שניתן לנו במתנה ולא ע״י מלחמה כמ״ש לא יתיצב איש לפניך (יהושע א׳ ה׳) והעד שהיא ארץ זבת חלב ודבש. שאף עתה היא גם ארץ זבת וגו׳. שאם היתה נקחת ע״י מלחמה לא היתה עתה זבת וגו׳ כי כל מדינה שתלקח ע״י מלחמה ישחת כל מוצא מים וכל האילנות אשר בקרבה ותהיה למרמס ושתעלה שמיר ושית. אבל ה׳ נתנה לנו כמו שהיתה בידם כמ״ש ובתים מלאים כל טוב וגו׳ ובורות חצובים וגו׳ כרמים וזיתים וגו׳ (דברים ו׳ יא):
ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה׳ – שכ״ז שהיו עושים רצונו של מקום היה גידול הפירות ובפרט הביכורים לפי מעשה כל איש ואיש שבגדלם וטובם היה נראה מתנת ה׳ שנתן לפי מעשיו והיה ע״ד שנאמר ביצחק ויזרע יצחק וגו׳ וימצא מאה שערים (בראשית כו יב) כתרגומו מאה בדשערוהי. פי׳ שהזרעים היו גדולים מאה פעמים כשעור הרגיל. ואחרי שהארץ היא מתנת ה׳ לכן ראוי לי שהבאתי את ראשית פרי האדמה שהיא אשר נתתה לי ה׳ וראוי שאביא הביכורים לבית ה׳:
ה) כי כל זמן שהיו עושים רצונו ש״מ היו עיני ה׳ בהארץ והיה ניכר בהביכורים מעלת הארץ גם מעשה המביא כי היו גידולם ותכונתם בהפלגה רבה וגם הכהן היה במעלה גדולה מאד שראוי לאמר לו הגדתי וגו׳ אבל ברבות הימים שלא עשו רצונו ש״מ והיו הביכורים רזים ודלים והיה נראה כמנחת קין, לכן סמכו חז״ל על דרשות המקראות להדר ולעטר הביכורים ולהביאם בכבוד ושמחה ושלמים עמהם כדי שלא תראה כמנחת קין וקודם שאמר הגדתי וגו׳ אל הכהן היו שולחים לבשר לירושלים כפי לשון המשנה הנ״ל:
(הקדמה) יב) סיום חלק המצות שבספר משנה תורה
הבאת ביכורים ושאר מתנות קדושות ותפילות מסוימות — שנתחייבנו לאמרן בבית המקדש בשעת הבאתם (דברים כ״ו:א׳-י״ט).
ספר הברית בשמות מסיים במצות הבאת ביכורים (שמות כ״ג:י״ט). וכן מסתיימות המצוות בספר משנה תורה במצוה זאת, אלא שכאן נתפרשה המצוה יותר. וכיון שבכלל מצות ביכורים היא מצות הודית ביכורים, סמך הכתוב לפרשת ביכורים עוד פרשה אחרת, אשר גם בה נצטווינו על מצות וידוי במקדש, דהיינו כשבערנו מן הבית את כל המתנות שנתחייבנו בהן ונתנו אותן לבעליהן. אזהרת בשר בחלב, הסמוכה בשמות כ״ג:י״ט למצות ביכורים, כבר נאמרה למעלה פרק יד בפרשת מאכלות אסורים, ואין הכתוב צריך לחזור עליה כאן. השוה מה שכתבנו למעלה בפירושנו לפרק י״ד:כ״א.
הפרק שלפנינו מתחלק לשלשה חלקים:
א) מצות הבאת ביכורים, כוללת הודית ביכורים (א׳-י״א);
ב) מצות ביעור המעשרות והמתנות, כוללת מצות וידוי מעשרות (י״ב-ט״ו);
ג) אזהרה שנשמור את מצוות הברית אשר צוה לנו השי״ת, כדי שנהיה ראוים לקבלת שכר, כמו שהובטחנו מפי הגבורה (ט״ז-י״ט).
(א) והיה כי תבוא... וישבת בה – אותה הלשון כמו למעלה י״ז:י״ד. מצות הבאת ביכורים, שנאמרה כבר בשמות כ״ג:י״ט, ל״ד:כ״ו (השוה גם שמות כ״ב:כ״ח), נשנית כאן, ולא בא הכתוב כאן אלא להוסיף פרטי ההלכה, כמפורש במכילתא. גם בספר דברים (דברים י״ב:ו׳,י״ז) כבר נזכרו הביכורים ונקראו ״תרומת ידך״ (השוה הפירושים שם), ונצטווינו להביאם למקום אשר יבחר ה׳. כאן נאמרה בעיקר מצות ההודיה, בה אנחנו מזכירים בקצרה את דברי ימי ישראל, מימי גלותו של יעקב אבינו עד הכניסה לארץ.
וירשתה וישבת בה – גם כאן דרשו רבותינו (כמו למעלה י״ז:י״ד), שאין המצוה הזאת נוהגת אלא לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה (מכילתא).
והיה כי תבא – עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנס לארץ1 (ספרי).
וירשתה וישבת בה – מלמד שלא נתחייבו בבכורים עד לאחר כבישה וחלוקה.⁠2 (קדושין ל״ז:)
1. דבשאר מצות כהאי גונא כתיב כי תבאו ולא והיה ולכן דרשו כאלו אמר הכתוב טעם על הוייתם בארץ, מפני מה תבאו אל הארץ מפני שעתידים אתם לקיים מצות בכורים. וקצת צ״ע בכלל דרשה זו, דבקדושין ל״ז ב׳ משמע דדרשה כזו דרשינן רק במצות שהן חובת הגוף כמו תפילין, יעו״ש וי״ל.
2. ובספרי כאן איתא דרשה אין והיה אלא מיד, כלומר, מיד כשתבאו לארץ, ומחקוה המפרשים, וכנראה דחו אותה מטעם דרשה שלפנינו שמבואר שלא נתחייבו בבכורים אלא לאחר שכבשו וחלקו את הארץ. אמנם אפשר גם לקיימה, דהכונה מיד שימצאו תבואה מוכנה ע״י האומות מקודם, ולאפוקי מדין ערלה שלא נתחייבו אלא במה שנטעו הם, וכן חלה רק במה שלשו הם. וכ״מ בהתוה״מ.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אוררד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ב) וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית׀ כׇּל⁠־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל⁠־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃
that you shall take of the first of all the fruit of the ground which you shall bring in from your land that Hashem your God gives you; and you shall put it in a basket, and shall go to the place which Hashem your God shall choose to cause His name to dwell there.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ולקחת מראשית כל פרי האדמה – יכול כל הפירות יהו חייבים בבכורים תלמוד לומר מראשית ולא כל ראשית ועדין איני יודע איזה מין חייב ואיזה מין פטור הריני דן נאמר הבא בכורי ציבור והבא בכורי יחיד מה בכורי ציבור האמורים (ויקרא כ״ג:י״ז) להלן משבעת המינים אף בכורי יחיד האמורים כאן משבעת המינים, מה להלן חטים ושעורים אף כאן חטים ושעורים, מנין לרבות שאר מינים תלמוד לומר (שמות כ״ג:י״ט) בכורי אדמתך ריבה אחר שריבה הכתוב מיעט הא אין עליך לדון אלא כדין הראשון, נאמר הבא בכורי ציבור והבא בכורי יחיד מה בכורי צבור משבעת המינים האמורים בשבח הארץ אף בכורי יחיד משבעת המינים האמורים בשבח הארץ, ואלו הם (דברים ח׳:ח׳) חטה ושעורה וגפן ותאינה ורימון ארץ זית שמן ודבש, זית זה זית אגורי, ודבש זה דבש תמרים.
מראשית – אפילו אשכול אחד ואפילו גרגיר אחד.
פרי – פרי אתה מביא בכורים ואי אתה מביא יין ושמן בכורים.
האדמה – פרט לעריסים ולחכורות ולסיקרקון ולגזלן שאין מביאים משום אותו הטעם שנאמר ראשית בכורי אדמתך יכול אתה מביא כל זמן שאתה קורא תלמוד לומר אשר תביא מארצך, כל זמן שהם מצויים על פני ארצך, יכול שאתה קורא כל זמן שאתה מביא תלמוד לומר ואמרת ושמחת, אין קריאה אלא בשעת שמחה כשתמצא אומר מעצרת ועד החג מביא וקורא מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא רבי יהודה בן בתירה אומר מביא וקורא.
אשר ה׳ אלהיך נותן לך – פרט לנוטע בתוך שלו ומבריך בתוך של יחיד או בתוך של רבים והמבריך מתוך של רבים או מתוך של יחיד לתוך שלו והנוטע בתוך שלו והמבריך בתוך שלו ודרך הרבים ודרך היחיד באמצע הרי זה אינו מביא רבי יהודה אומר בזה מביא מאיזה טעם אינו מביא משום שנאמר (שמות כ״ג:י״ט) בכורי אדמתך עד שיהו כל הגדולים מאדמתך.
סליק פיסקא
[פיסקא רצח]
ושמת בטנא – מלמד שטעונים כלי.
והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך בו – זה שילה ובית עולמים.
"Then you shall take of the first of all the fruits of the earth": I might think that all the fruits are subject to the mitzvah of bikkurim; it is, therefore, written "of the first,⁠" and not all of the first. And I still would not know which are subject and which are not. I, therefore, reason: Communal bikkurim (the omer and the two breads) are mentioned elsewhere (viz. Vayikra 23:17), and individual bikkurim are mentioned here. Just as the communal meal-offerings, mentioned elsewhere (wheat and barley) are from the seven species, so, the individual offerings, mentioned here, are from the seven species. — But why not say: Just as there, (only) wheat and barley (are mentioned), here, too, wheat and barley! Whence are the others (of the seven species) to be derived? It is, therefore, written (Shemot 34:26) "the bikkurim of your land,⁠" to include (all of the seven species mentioned in praise of your land). Since Scripture includes (i.e., all of the seven species) and excludes (five of them [in the instance of communal bikkurim]), you revert to the original (reasoning), viz.: Individual bikkurim are mentioned here, and communal bikkurim are mentioned elsewhere. Just as the communal bikkurim (wheat and barley) are of the seven species mentioned in praise of the land, so, the individual bikkurim are of the seven species mentioned in praise of the land. And they are (Ibid. 8:8) ("a land of) wheat, barley, grapevine, fig, and pomegranate, a land of olive-oil and honey.⁠"
"olive": the egori (medium-size) olive.
"honey": date-honey.
"of the first": even one cluster, even one fig, (there being no minimum requirement.)
"of all the fruits": You bring fruits as bikkurim, but not wine and oil. It he brought grapes and trod them (into wine), whence is it derived that it is valid? From "that you bring" (in any event).
"that you bring from your land": so long as they are found on the face of the land. I might think he may bring them before Shavuoth, it is, therefore, written (Shemot 23:16) "And the feast of the harvest (Shavuoth) of the first-fruits of your work.⁠" From when do you bring? From Shavuoth until Channukah.
I might think that you recite (the bikkurim formula) whenever you bring them; it is, therefore, written (Devarim 26:11) "and you shall rejoice": There is recitation only at the time of rejoicing, which implies: From Shavuoth until Succoth, one brings and recites; from Succoth until Channukah, one brings but does not recite. R. Yehudah b. Betheira says: He brings and recites.
If "from your land,⁠" I might think (that he may bring bikkurim) even if he plants in his (field) and engrafts into (another) individual's (field); or if (he plants) in a public field and engrafts from a public field; or from an individual's (field) into his own; or if he plants in his own and he engrafts into his own, with a public road or a private road intervening. It is, therefore, written (Shemot 23:19) "the first-fruits or your soil" — All of the growths must be from your soil. For the same reason tenant-farmers, renters, holders of confiscated land, and robbers (of land) do not bring first-fruits.

Piska 298

"And you shall put (them) in a basket": We are hereby apprised that they require (being handed to the Cohein in) a vessel.
"and you shall go to the place wherein the Lord your G-d chooses to repose His name": This refers to (the sanctuary of) Shiloh and to the Temple. From here it was ruled: If the bikkurim were stolen or lost (on the way to the Temple), he must make restoration (for he has not yet "gone to the place"). If they became unclean in the azarah (the Temple court), he scatters them and does not recite the formula, (not being obliged to make restoration, for he has "gone to the place.⁠")
ולקח׳ מראשית יכול כל הפירות כולן יהו חייבין בבכורים ת״ל מראשית ולא כל ראשית:
ועדיין איני יודע איזה מין חייב ואיזה מין פטור הריני דן נאמר הבא בכורי צבור והבא בכורי יחיד מה בכורי צבור האמ׳ להלן (ויקרא כ״ג:י״ז) משבעת המינים אף בכורי יחיד האמ׳ כאן משבעת המינים מה להלן חטים ושעורים אף כאן חט׳ ושעורים מנ׳ לרבות שאר מינים ת״ל (שמות כ״ג:י״ט) בכורי אדמתך ריבה:
אחר שריבה הכת׳ מיעט הא אין עליך לדון אלא כדין הראשון מה בכורי צבור משבעת המינים האמורים בשבח הארץ אף בכורי יחיד משבעת המינים האמורין בשבח הארץ ואלו הן ארץ חט׳ וש׳ וג׳ ות׳ ור׳ אר׳ זית שמן ודבש (דברים ח׳:ח׳) [זית] זה זית אגורי ודבש זה דבש תמרים:
מראשית אפלו אשכל אחד אפלו גרגר אחד:
פרי פרי את מביא בכורים ואי אתה מביא יין ושמן (ובכורים) [בכורים]:
הקרובים לירושלם מביאין תאנים וענבים לחים והרחוקים מביאין אותן גרוגרות וצמוקין:
האדמה פרט לעריסין ולחבורות ולסקריקון ולגזלן שאין מביאין בכורים משום אותו הטעם שנ׳ ראשית בכורי אדמתך:
אש׳ תב׳ מארצך יכול את מביא כל זמן שאת קורא ת״ל אשר תביא מארצך כל זמן שהן מצויין על פני ארצך:
יכול שאת קורא כל זמן שאת מביא ת״ל (דברים כ״ו:ה׳) ואמרת ושמחת (דברים כ״ו:י״א) אין קריאה אלא בשעת שמחה כשתמצא אומר מעצרת ועד החג מביא וקורא מהחג ועד החנוכה מביא ואינו קורא:
ד״א מארצך שומע אני מכל הארצות במשמע הרי את דן נאמר כאן ביאה ונאמר להלן (שמות י״ג:ה׳) ביאה מה ביאה שנ׳ להלן להוציא שאר כל הארצות אף ביאה שנ׳ כאן להוציא שאר כל הארצות:
ר׳ אומ׳ נאמר כאן ארץ ונאמר להלן (שם) ארץ מה ארץ שנ׳ להלן בארץ של חמשת עממים שהיא משבעה ממקום אחד הכת׳ מדבר אף ארץ שנ׳ כאן בארץ של חמשת עממים שהיא משבעה ממקום אחד הכת׳ מדבר:
אשר ה׳ אל׳ נתן לך להוציא את שלחוצה לארץ:
ד״א אשר ה׳ אלה׳ נתן לך פרט לנוטע בתוך שלו והבריך לתוך של יחיד או לתוך של רבים ולמבריך בתוך של רבים לתוך שלו או מתוך של יחיד לתוך שלו והנוטע לתוך שלו והמבריך לתוך שלו ודרך הרבים ודרך היחיד באמצע שאינו מביאן ומאיזו טעם אינו מביא משום שנ׳ (שמות כ״ג:י״ט) ראשית בכורי אדמתך עד שיהיו כל הגידולין מאדמתך:
ושמת בטנא מלמד שטעונין כלי:
והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך בו זה שילו ובית עולמים:
וְתִסַּב מֵרֵישׁ כָּל אִבָּא דְּאַרְעָא דְּתַעֵיל מֵאַרְעָךְ דַּייָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ וּתְשַׁוֵּי בְּסַלָּא וּתְהָךְ לְאַתְרָא דְּיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵיהּ תַּמָּן.
you shalt take of the first of all the produce of the earth which you shalt bring up from the land the Lord your God will give you, and put it into a basket, and go to the place which the Lord your God will choose to make His Shekinah to dwell there.
ותיסבון מן שירוי בוכרתא כל פירי ארעאב די תייתון מן ארעכוןג די״י אלהכון יהב לכון ותשוון בסלה ותזלון לאתראד די יתרעי י״י אלהכון למשרייה איקרה שכינתיה תמן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בוכרת״) גם נוסח חילופי: ״בכרת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פירי ארעא״) גם נוסח חילופי: ״פיריה דא׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן ארעכון״) גם נוסח חילופי: ״בארע׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לאתרא״) גם נוסח חילופי: ״בא׳⁠ ⁠⁠״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״איקר״) גם נוסח חילופי: ״יקר״.
ותיסבון מן שירוי ביכוריא דמתבשלין מן שירויא בכל איבא דארעא {דתעיל מארעך}⁠א די״י אלקכון יהיב לכון ותשוון בסלא ותהכון לארעא דיתרעי י״י אלקכון לאשראה שכינתיה תמן.
א. חסר בכ״י לונדון.
you shall take of the earliest first fruits which are ripe at the beginning, of all the produce of the ground which you ingatherest from the land which the Lord your God hath given you, and put them into a basket, and go unto the place which the Lord your God will choose that His Shekinah may dwell there.
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית – יָכוֹל כָּל הַפֵּרוֹת כֻּלָּן חַיָּבִין בְּבִכּוּרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵרֵאשִׁית״ וְלֹא כָּל רֵאשִׁית, וַעֲדַיִן אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִין חַיָּב וְאֵיזֶה מִין פָּטוּר, הֲרֵינִי דָּן נֶאֶמְרוּ לְהַלָּן בִּכּוּרֵי צִבּוּר, וְנֶאֱמַר הָכָא בִּכּוּרֵי יָחִיד, מַה ״בִּכּוּרֵי״ [צִבּוּר] שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין, אַף בִּכּוּרֵי יָחִיד שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין. אִי מַה לְהַלָּן חִטִּין וּשְׂעוֹרִין, אַף כָּאן חִטִּין וּשְׂעוֹרִין, מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁאָר מִינִין, תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כ״ג:י״ט) ״בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ״ רִבָּה, אַחַר שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב וּמִעֵט הָא אֵין עָלֶיךָ לָדוּן אֶלָּא כַּדִּין הָרִאשׁוֹן, נֶאֱמַר הָבֵא בִּכּוּרֵי יָחִיד וְנֶאֱמַר הָבֵא בִּכּוּרֵי צִבּוּר, מַה בִּכּוּרֵי צִבּוּר מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין הָאֲמוּרִין בִּשְׁבַח הָאָרֶץ, אַף בִּכּוּרֵי יָחִיד מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין הָאֲמוּרִין בִּשְׁבַח הָאָרֶץ. וְאֵלּוּ הֵן ״חִטָּה, וּשְׂעוֹרָה, וְגֶפֶן, וּתְאֵנָה, וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ״, ״זַיִת״, זֶה זַיִת אֵגוֹרִי. ״דְּבָשׁ״, זֶה דְּבַשׁ תְּמָרִים. מֵרֵאשִׁית, וַאֲפִלּוּ אֶשְׁכּוֹל אֶחָד וַאֲפִלּוּ גְּרוֹגֶּרֶת אַחַת. כָּל פְּרִי, פְּרִי אַתְּ מֵבִיא בִּכּוּרִים, וְאִי אַתְּ מֵבִיא יַיִן וְשֶׁמֶן בִּכּוּרִים. הָאֲדָמָה, פְּרָט לַאֲרִיסִים, וְלַחֲכִירוֹת, וּלְסִיקָרִיקִין, וּלְגַזְלָן שֶׁאֵין מְבִיאִין, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות שם) ״רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ״.
אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ – כָּל זְמַן שֶׁהֵן מְצוּיִין עַל פְּנֵי אַרְצְךָ, יָכוֹל שֶׁאַתָּה קוֹרֵא כָּל זְמַן שֶׁאַתָּה מֵבִיא, תַּלְמוּד לוֹמַר וְשָׂמַחְתָּ, אֵין קְרִיאָה אֶלָּא בִּשְׁעַת שִׂמְחָה, כְּשֶׁתִּמְצִי לוֹמַר מֵעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג מֵבִיא וְקוֹרֵא, מִן הֶחָג וְעַד חֲנֻכָּה מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: מֵבִיא וְקוֹרֵא. אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, פְּרָט לְנוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּמַבְרִיךְ בְּתוֹךְ שֶׁל יָחִיד אוֹ בְּתוֹךְ שֶׁל רַבִּים, וּמַבְרִיךְ מִתוֹךְ שֶׁל רַבִּים אוֹ מִתוֹךְ שֶׁל יָחִיד לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְהַנּוֹטֵּעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּמַבְרִיךְ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְדֶרֶךְ הָרַבִּים וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד בְּאֶמְצַע, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מֵבִיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּזֶה מֵבִיא. מַאי זֶה טַעַם אֵינוֹ מֵבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״ג:י״ט) ״בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ״, עַד שֶׁיְּהוּ כָּל הַגִּדּוּלִין מֵאַדְמָתְךָ.
וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא – מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין כְּלִי, וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ, זֶה שִׁלֹה וּבֵית עוֹלָמִים.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, בְּצָרָן וּשְׁלָחָן בְּיַד שָׁלִיחַ וּמֵת שָׁלִיחַ בַּדֶּרֶךְ, מֵבִיא וְאֵינוֹ קּוֹרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלָקַחְתָּ״ ״וְהֵבֵאתָ״ עַד שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה וַהֲבָאָה כְּאֶחָד.
תְּנַן הָתָם, אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים חוּץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין, וְלֹא מִתְּמָרִים שֶׁבֶּהָרִים וְלֹא מִפֵּרוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים, אָמַר עוּלָא וְאִם הֵבִיא לֹא קָדַשׁ. (כָּתוּב בֶּרֶמֶז תנ״ג).
פרשת כי תבוא
(ב)
וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית כׇּל⁠־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר ד׳ אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא
י״ב שבטים בגלות בגלל י״ב שנה שישב יוסף בבית האסורים
וּבֹא רְאֵה, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנִים יָשַׁב הַצַּדִּיק הַהוּא בְּבֵית הָאֲסוּרִים. מִשּׁוּם כָּךְ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים בְּגָלוּת אֱדוֹם, בִּשְׁבִיל מֵאָה בְרָכוֹת שֶׁמָּנְעוּ מִכָּל יוֹם.
וְשָׁנָה אַחַת לְחוּד יָשַׁב בְּבֵית פּוֹטִיפַר, שֶׁכָּתוּב (בראשית לט) וַיְהִי בִּרְכַּת ה׳ בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה. בַּבַּיִת - זוֹ חֲצִי שָׁנָה שֶׁקֹּר יוֹרֵד לָעוֹלָם. וּבַשָּׂדֶה - זוֹ חֲצִי שָׁנָה שֶׁאָדָם יוֹשֵׁב בַּעֲבוֹדָתוֹ בַּשָּׂדֶה.
נִשְׁאֲרוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנִים שֶׁיָּשַׁב בַּבּוֹר הַהוּא. אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹרֵר עֲלֵיהֶם הַבּוֹר שֶׁל אוֹתוֹ הַנָּחָשׁ, גָּלוּת עֵשָׂו. וְעַל זֶה וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה.
ובסוף הגלות יקבלו מנחה כנגד המנחה
וּבְסוֹף הַגָּלוּת, מִשּׁוּם שֶׁהֵם נָתְנוּ מִנְחָה, הִתְקַיֵּם בָּהֶם (ישעיה סו) וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה׳.
המנחה זו ארץ קדושה
וּבֹא רְאֵה, הַמִּנְחָה הַזּוֹ נִקְרֵאת אֶרֶץ קְדוֹשָׁה, וּמִשְׁתַּבַּחַת בְּשִׁבְעָה פֵרוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהּ, כְּשֶׁהִיא בְּהִתְחַבְּרוּת לְמַעְלָה.
וזהו ענין ציוי של ולקחת מראשית כל פרי האדמה
וְעַל כֵּן צִוָּה אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁיְּחַבְּרוּ אִשָּׁה עִם בַּעְלָהּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים כו) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה.
אד״ם אחר החיבור נקרא אדמ״ה
אָדָם - זֶה יַעֲקֹב. כְּשֶׁמִּתְחַבֶּרֶת בּוֹ הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁנִּקְרֵאת ה׳, וּמְעַטֶּרֶת אוֹתוֹ, אָז אוֹתוֹ הָעֵץ הַגָּדוֹל נוֹתֵן פְרִי, וְנִקְרָא בִּשְׁלֵמוּת אֲדָמָ״ה. וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא - זוֹ הַגְּבִירָה, שֶׁבָּא לָהּ אוֹר מִמֶּנּוּ, וְשָׂם בָּהּ אוֹר עֶלְיוֹן שֶׁבָּא לוֹ מֵהָרֵאשִׁית. וְאָז, וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם.
יוסף נקרא פרי דלמעלה-
וּמִי הוּא פְּרִי הָאָדָם שֶׁלְּמַעְלָה? זֶה יוֹסֵף, שֶׁנִּקְרָא צַדִּיק, פְּרִי מֵאוֹתוֹ עֵץ הַחַיִּים. וְאוֹתוֹ הַפְּרִי תְּחַבֵּר בַּטֶּנֶא. וְאִם לֹא תֵלֵךְ עִם הַפְּרִי הַזֶּה, הִשָּׁמֵר מִלָּלֶכֶת לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם, שֶׁלֹּא תִשְׂרֹף אוֹתְךְ בְּשַׁלְהַבְתָּהּ.
זהו שהזהיר יעקב לבניו
כָּךָ אָמַר יַעֲקֹב לְבָנָיו, הִשָּׁמְרוּ מִלָּרֶדֶת לְמִצְרַיִם אִם לֹא תוֹרִידוּ לָאִישׁ אֶת הַמִּנְחָה הַהִיא. וּכְשֶׁתֵּרְדוּ, תִּתְפַּיְּסוּ כְּאֶחָד, וְכָל הָעוֹלָם בְּשִׂמְחָה.
וּבֹא רְאֵה מַה כָּתוּב, (בראשית מג) וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה עַד בֹּא יוֹסֵף. שֶׁהַמִּנְחָה הַזּוֹ הִתְתַּקְּנָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר הָעַמּוּדִים שֶׁלָּהּ, עַד שֶׁבָּא בַּעְלָהּ לְהִתְחַבֵּר עִמָּהּ בַּצָּהֳרַיִם. וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן הֵם יֹאכְלוּ שָׁם לֶחֶם, וְסַם הַחַיִּים יִתְעוֹרֵר עֲלֵיהֶם.
(זוהר חדש פרשת חוקת)
פכ׳ד׳ מן אואיל ת׳מאר אלארץ׳ אלד׳י תדכ׳לה מן ריאצ׳ך אלתי אללה רבך מעטיך וצירה פי בניג׳הֵ ואמץ׳ בה אלי אלמוצ׳ע אלד׳י יכ׳תארה אללה רבך ליחל נורה פיה
קח מראשית פרי האדמה אשר תכניס מגניך אשר אלוהיך אדונך נותן לך, ושים אותו בסל, ולך איתו אל המקום אשר יבחר בו אלוהיך אדונך להשכין את אורו בו.
והיה כי תבוא
(ב) נזכרה כאן מצוות הבכורים, והיא משבעת המינים הנזכרים ב״ארץ חטה״ (דברים ח׳:ח׳) ו׳דבש׳ בהם, הוא התמר, לא דבש הדבורים, התבונן בפסוק כל פרי האדמה.
מראשית – ולא כל ראשית. איןא כל הפירות חייבין בביכורים, אלא שבעת המינין בלבד. נאמר כאן: ארץ (דברים כ״ו:א׳), ונאמר להלןב ארץ חטה ושעורה (דברים ח׳:ח׳), מה להלן משבעת המינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל.⁠ג זית שמן – זית איגורי ששמנו אגור בתוכו, ודבש – הוא דבש תמרים.
מראשית – אדם יורד לתוך שדהו וראה תאינה שביכרה, כורך עליה גמי לסימן, ואומר: הרי זה ביכורים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא: ״שאין״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1 וכל עדי הנוסח. דברי רש״י שאובים מלשון בבלי מנחות פ״ד:, ו״להלן״ בלשון חז״ל מוסב על כל מקום אחר (אף מה שקדם), ולא רק על מה שמופיע לאחר מכן. השוו גם רש״י דברים כ״ה:י״ב.
ג. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״שהן ז׳ מינין״. המלים חסרות בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו.
מראשית [THEN YOU SHALL TAKE] OF THE FIRST [OF ALL THE FRUIT OF THE GROUND] – of the first fruits, but not all the first fruits, for not all fruits are subject to the duty of bringing to the Temple their first-fruits, only the seven chief kinds of products of Israel alone, for there is mentioned here ארץ, "the land" (אשר תביא מארצך) and it states there "a land (ארץ) of wheat, and barley, etc.⁠" (Devarim 8:8), (thus suggesting an analogy – that the fruits of the land referred to here are those enumerated there). What is it that Scripture is speaking of there? Of the seven products through which the land of Israel is distinguished! So, too, here it speaks only of the distinguished products of the land of Israel which are seven species only (Sifre Devarim 297:4; Menachot 84b). זית שמן mentioned as one of these distinguished products is the Agari olive, in which the oil is gathered in one place. ודבש is honey of dates (not of bees).
מראשית OF ITS FIRST FRUITS – but not all the first fruits (not even of the seven species mentioned above) but when a man goes into his field and sees for the first time that year a fig that has ripened he binds a piece of straw round it as an indication and says "Lo, this is בכורים" (and it suffices) (Sifre Devarim 297:7; Mishnah Bikkurim 3:1).
פס׳: ולקחת מראשית כל פרי האדמה – יכול כל הפירות יהו חייבין בביכורים תלמוד לומר מראשית. ולא כל ראשית. נאמר הכא ביכורי יחיד 1ונאמר להלן ביכורי צבור מה בכורי צבור שנאמר 2להלן חטים ושעורים משבעת המינים אף ביכורי יחיד האמור כאן חטים ושעורים משבעת המינים. ומנין לרבות שאר המינים 3תלמוד לומר (שמות כ״ג:י״ט) ראשית בכורי אדמתך. יכול מבכורי הכל לכן אמרו רבותינו ז״ל 4נאמר התם ביכורי צבור ונאמר הכא ביכורי יחיד. מה אלו משבעת המינים. חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש. אף כאן זית. 5זית אגורי ששמנו אגור בתוכו, 6ודבש זה דבש תמרים.
מראשית – אפי׳ 7אשכל אחד אפילו גרגיר אחד.
כל פרי – פרי אתה מביא ביכורים. 8אי אתה מביא יין ושמן ביכורים.
האדמה – פרט לעריסין ולחבורות ולסיקריקון שאין מביאין שנאמר בכורי אדמתך. תנן התם כיצד מפרישין ביכורים. וכל הענין במסכת ביכורים בסוף סדר זרעים.
אשר ה׳ אלהיך נותן לך – פרט לנוטע בתוך שאינו שלו ומבריך בתוך של יחיד או בתוך של רבים. דבעינן מיוחדים וליכא.
ושמת בטנא – מלמד שטעונין כלי כדתנן העשירים מביאין את ביכוריהן בקלתות של כסף העניים מביאין אותן בכלי נצרים של ערבה קלופה. הכלים והביכורים ניתנין לכהנים. מיכן אמר רבי בתר עניא אזלא עניותא שהרי סלי העניים ניתנין לכהנים וקלתות של עשירים מחזירין אותן עמהן. והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך לשכן וגו׳. 9זה שילה ובית העולמים:
1. ונאמר להלן בכורי ציבור. פי׳ עומר ושתי הלחם נקראים ג״כ בכורים גבי עומר כתיב ואם תקריב מנחת בכורים וגו׳ ובשתי הלחם כתיב והניף הכהן וגו׳ על לחם הבכורים:
2. להלן חטים ושעורים שתי הלחם חטים והעומר שעורים:
3. ת״ל ראשית בכודי אדמתך. ולא כתיב מראשית:
4. נאמר התם בכורי צבור ונאמר הכא בכורי יחיד מה בכורי צבור מז׳ המינים האמורים בשבח הארץ אף בכורי יחיד שבעת המינים האמורים בשבח הארץ חטה ושעורה כצ״ל:
5. זית אגורי ששמנו וכו׳. ירושלמי שם כל הזיתים הגשמים יורדין עליהן והם פולטין את שמנן וזה הגשמים יורדין עליו והוא אוגר שמנו בתוכו:
6. ודבש זה דבש תמרים. ירושלמי שם (בכורים פ״א) מייתי מקרא (דברי הימים ב ל״א:ה׳) ובפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש. ודבש (דבורים) חייב במעשרות. אלא אלו דבש תמרים שהם חייבים במעשרות:
7. אפילו אשכול אחד. (בכורים פ״ג) אדם רואה אשכול שבכרה וכו׳. והגר״א הביא בא״א בשם התוספתא ששיעור בכורים אחד בששים. ובתוספתא בכורים שלפני לא מצאתי זה:
8. אי אתה מביא יין ושמן בכורים. (חלה פ״ד) יוסף הכהן הביא יין ושמן ולא קבלו ממנו:
9. זה שילה ובית עולמים. (זבחים קי״ט) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זה שילה ונחלה זה בית עולמים. ולמעוטי נוב וגבעון:
א
א. עיין להלן רשב״ם דברים כ״ו:י״א לגבי ״לך ושמת בטנא״.
{See Hebrew}
בטנא – כדמות סל, וחברו טנאך (דברים כ״ח:ה׳).
וזאת המצוה על הקרובים אל מקום המקדש.⁠א
א. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: הקדש.
IN A BASKET. Tene (basket) is a basket-like receptacle. The word tanakha (thy basket) (Deut 28:5) is its companion.⁠1 This commandment2 is incumbent upon those who are close to the place of the sanctuary.
1. The other place the word is found in Scripture.
2. Placing the first fruits in baskets. See Mishnah Bikkurim 3:4, "When they reached the Temple mount even King Agrippa would take his basket on his shoulder" (Krinsky). Or, bringing fresh fruits (Weiser). See Mishnah Bikkurim 3:3, "They that were near to Jerusalem brought fresh figs and grapes, and they that were far off brought dried figs and raisins.⁠"
מראשית כל פרי האדמה – מאותם פירות שהם ראשית ומיטב משאר פירות, דהיינו שבעת המינין כמו {ו}⁠ראשית שמנים ימשחו (עמוס ו׳:ו׳).
ורבותינו פירשו (משנה ביכורים ג׳:א׳): ראשית – מאותן שנתבשלו ראשונה, כשרואה אותן מבושלות, כורך עליה גמי ומסמנה להביאה ביכורים.
והלכתא אל המקום – לירושלים, וכל בעלי אומניות קמים מפניהם, ואומרים להם: אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום (משנה ביכורים ג׳:ג׳). בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שמפניהם עומדים, ומפני תלמידי חכמים אין עומדים, דאין בעלי אומניות רשאים לעמוד מפני תלמידי חכמים, אותם שעושין בשכר. ואם עושה בשלו – אינו צריך, דקימה שאין בה חסרון כיס צוה הקב״ה, כדאיתא בקידושין (בבלי קידושין ל״ג.).
א. בכ״י מינכן 52: ובאת.
מראשית כל פרי האדמה – OF THE FIRST OF ALL THE FRUIT OF THE GROUND – From those fruits which are the choicest, and better than the rest of the fruit, and these are the seven species, like: “anoint themselves with the best oils” (Amos 6:6).
And our Rabbis explained (Mishna Bikkurim 3:1): ראשית – FIRST – From those that ripen first, when he sees them ripe, he wraps a cord around it and marks it to bring it as first fruits.
והלכת אל המקום – AND YOU SHALL GO TO THE PLACE – To Jerusalem, and all the artisans stand up before them and say to them: Our brothers, people of such and such place, welcome! (Mishna Bikkurim 3:3). Come and see how beloved is a commandment [observed] in its [proper] time, that they [the artisans] stand before them [those bringing first fruits], but before Torah scholars they do not stand, for artisans are not permitted to stand before Torah scholars, those [artisans] that are working for [others for a] salary. And if he is working for his own [livelihood] – he is not required [to stand], for [only] standing which does not involve loss of money was commanded by the Blessed Holy One, as is stated in Kiddushin (Bavli Kiddushin 33a:2).
ולקחת מראשית – חזר בה בשביל ללמדך סדר המצות.
מראשית – פר״ש: ולא כל ראשית. כלומר אינך צריך להביא כל הפרי שלם אלא מקצתו.
דבר אחר: מראשית – מן העלוי כמו ראשית תבואתו, ראשית שמנים ימשחו, שהוא לשון שבח ועלוי.⁠1
דבר אחר: מראשית – מאותם שמתבשלין ראשונה לפי שהן חביבין.⁠2
כל פרי האדמה – פרי אתה מביא בכורים ואין אתה מביא יין ושמן לבכורים.
ושמת בטנא – דרך כבוד ולא בחיק ולא בכנף הבגד.
והלכת אל המקום – על ידו של בעל הבכורים יעשה הכל לקיטה והולכה ולא על ידי שליח וכן מנהג אם נתן המלך שדה לעבדו העבד עצמו מביא לו דורון מפירות השדה.
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור לפי רבותינו ירושלמי בכורים א׳:ג׳.
ולקחת מראשית פרי האדמה, "you shall take of the first of all the fruit of the ground;⁠" the reason why the Torah repeats this commandment which had appeared already in Exodus 23,19, is to list the commandments in a certain order.
מראשית, from the first,⁠" Rashi emphasizes the importance of the letter מ i.e. "from,⁠" as opposed to "all.⁠"It is not even necessary to bring the entire fruit only part of it. [My version of Rashi, does not have this, but states that the farmer may designate the respective fruit before it has fully ripened. Ed.] An alternate interpretation: the word מראשית does not describe a time but describes quality, i.e. the best of these first fruit is to be brought to the Temple. The word ראשית appears in this sense of quality also in Jeremiah 2,3 ראשית תבואתו, "the best of His harvest;⁠" [God comparing other nations to Israel whom He had chosen. Ed] The prophet Amos in Amos 6,6 also uses the word ראשית in that sense when he said: וראשית שמנים ימשחו, "and they anoint themselves with the choicest oils. Still another interpretation: the word מראשית means from the first in their respective category that have ripened, the very fact that they ripened earlier making those fruit superior.
כל פרי האדמה, "you are to bring these specimens in their original state,⁠" i. e. when whole, not the wine you made out of the grapes, or the oil out of the olives, for instance. (Sifri)
ושמת בטנא, "and you shall put it in a basket;⁠" it should be presented in a dignified manner.
והלכת אל המקום, "and you will go to the place, etc.;⁠" the owner of the first ripened fruit is to do all this himself, not through someone whom he designated in his place. This refers both to collecting the fruit from the tree or cutting it from the ground. When a King employs a servant to tend to his fields, he also expects that tenant to bring him his share personally, not to delegate someone else with performing that duty.
טעם ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך – שתקח מראשית כל הפרי אשר תביא אל הבית מארצך אשר י״י אלהיך נותן לך. יצוה שיפריש הפרי בשדה, ויקרא עליו שם, ויביאנו לביתו, וישים אותו בכלי ראוי להוליכו לבית הבחירה. ולא נתן הכתוב שיעור בהם, אלא אפילו גרגיר אחד מכל המין ההוא פוטר כל השדה, כדין התרומה, שחטה אחת מן התורה פוטרת את הכרי. אבל חכמים צוו בשניהם להפריש אחד מששים. [כך מפורש בירושלמי (ירושלמי ביכורים ג׳:א׳).]⁠א
והלכת אל המקום אשר יבחר י״י אלהיך – כפי פשוטו: יזהיר שלא תקריב בכורים באחד משעריך משנבחר הבית, כי כמו שהזהיר בשחוטי חוץ בקרבנות, כן יזהיר בבכורים. אבל חובת הבכורים לאחר שכבשו וחלקו מיד, כדברי רבינו שלמה (רש״י דברים כ״ו:א׳).
ובסיפרי (ספרי דברים כ״ו:ב׳): והלכת אל המקום אשר יבחר י״י אלהיך לשכן שמו שם – זה שילה ובית עולמים. ושמא יאמרו כי הבמות אסורות בשני הזמנים האלו, אבל גם בנב וגבעון יקריבו בכורים, אבל בבמת יחיד אינן קרבין, דמזבח כתיב. ואולי ממה שכתוב: ראשית בכורי אדמתך תביא בית י״י אלהיך (שמות כ״ג:י״ט) – לא קרבו באהל ומשכן אלא בשילה שהיה שם בית אבנים ובבית העולמים.⁠ב
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2: ״ובית עולמים״.
THEN THOU SHALT TAKE OF THE FIRST OF ALL THE FRUIT OF THE GROUND, WHICH THOU SHALT BRING IN FROM THY LAND. [The meaning thereof is] that you shall take of the first of all the fruit which you will bring into the house from your Land, which the Eternal your G-d gives you. He commands that one should set aside that fruit in the field and designate it as first-fruit and then bring it into his house and put it in a vessel fit to be taken to the Sanctuary [in Jerusalem].⁠1 Now, Scripture did not prescribe an amount for the first-fruits, instead, even one grain [or berry] of that species exempts the entire field, similar to the law of terumah (the heave-offering) where one grain exempts the whole pile of grain.⁠2
AND THOU SHALT GO UNTO THE PLACE WHICH THE ETERNAL THY G-D SHALL CHOOSE. In line with the plain meaning of Scripture he admonishes against bringing first-fruit in [any] one of the cities [except for Jerusalem] after the Sanctuary was chosen [i.e., after Jerusalem was designated by the prophets and the ark of G-d was brought there], for just as He warned against slaughtering offerings outside [of the Sanctuary Court], so he warned with reference to the first-fruits. But the obligation of bringing first-fruits became binding immediately after they conquered and divided the Land,⁠3 in accordance with the words of Rashi.⁠4 And in the Sifre it is stated:⁠5 "And thou shalt go unto the place which the Eternal thy G-d shall choose to cause His Name to dwell there — this refers to Shiloh and 'the Eternal House'6 [in Jerusalem].⁠" Perhaps the Rabbis [in the Sifre] meant to say that the bamoth ("high places") were forbidden during both periods [i.e., Shiloh and Jerusalem]. However, during [the periods of] Nob and Gibeon [when high places were permitted] first-fruits could also be brought [only there in Nob and Gibeon], but they could not be offered at a private bamah, for Scripture refers [here in the chapter on first-fruits] to the altar [and he shall set it down before 'the altar' of the Eternal thy G-d indicating that only the public altar is suitable for first-fruits].⁠7 But since it is written, The choisest first-fruit of thy Land thou shalt bring into the House of the Eternal thy G-d,⁠8 they perhaps did not bring first-fruits when it [the House of G-d] was in a tent and in a tabernacle9 but only in Shiloh where there was a stone building and in the Eternal House,⁠10 [thus excluding the period of Nob and Gibeon].
1. Literally: "the Chosen House.⁠" See Vol. IV, p. 178, Note 120. — "Fit to be taken to the Sanctuary,⁠" this is undoubtedly a reference to what is stated in the Mishnah, that those who could afford it, "brought their first-fruits in baskets overlaid with silver and gold, while poor people brought them in wicker baskets of peeled willow-branches" (Bikurim 3:8).
2. This is the law of the Torah. The Rabbis however, established a minimum amount for the heave-offering to the priest. A liberal person should give one fortieth of his crop, a moderate person, one fiftieth; and a niggardly person, one sixtieth. In the case of first-fruits, the measure is one sixtieth of the produce, this law applying equally to all people (Chullin 137b).
3. This was after the fourteen years of the conquest and division of the Land, during which the ark of G-d was in Gilgal. Immediately thereafter they brought the ark to Shiloh where the House of G-d existed for a period of three hundred and sixty nine years. When the Philistines destroyed the Sanctuary in the days of Eli, the ark was moved to Nob and Gibeon, where it remained for a period of fifty seven years. From there it was moved by David to Jerusalem, and when Solomon completed the Sanctuary, it was placed in its final resting-place, the Holy of Holies. The period of Nob and Gibeon was not considered of the status of Israel having been brought to the rest and to the inheritance (above 12:9), because the structure of the House of G-d was not of stone as it had been at Shiloh; instead, it was made of the boards and curtains from the Tabernacle in the wilderness. Therefore during the fifty-seven years when the ark of G-d was first in Nob and later in Gibeon, it was permissible to bring offerings to G-d on the bamoth, "high places,⁠" or private altars. See also further, Note 6.
4. On this verse here.
5. Sifre, Ki Thavo 298.
6. Or "the Permanent House.⁠" The Sanctuary in Jerusalem is so called in contrast to the Tabernacle, which was portable. Also, because once the Sanctuary was built in Jerusalem, the place retains its sanctity forever, to the extent that even after its destruction, offerings may no longer be brought anywhere else. In the case of the Sanctuary in Shiloh, however, bamoth were permitted after its destruction.
7. (4). And "the altar" was only in the central place of worship — including Nob or Gibeon — but not at a private bamah. See further Vol. III, p. 123, Note 122 and Vol. IV, p. 180, Note 138.
8. Exodus 23:14.
9. II Samuel 7:6.
10. Or "the Permanent House.⁠" The Sanctuary in Jerusalem is so called in contrast to the Tabernacle, which was portable. Also, because once the Sanctuary was built in Jerusalem, the place retains its sanctity forever, to the extent that even after its destruction, offerings may no longer be brought anywhere else. In the case of the Sanctuary in Shiloh, however, bamoth were permitted after its destruction.
ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך – כתב ר׳ אברהם בעבור שאמר והיה בהניח וגו׳ אמר יש מצות שהם קודם הניח מיד כי תבא כגון ביכורים ומעשר ואין זה כדעת רבותי׳. פי׳ הרמב״ן פי׳ הפסוק שתקח מראשית הפרי אשר תביא אל הבית מארצך וצריך שיפריש הפרי בשדה ויקרא עליו שם ויביאנו לביתו וישים אותו בכלי הראוי ויביאנו לבית הבחירה:
והלכת אל המקום – כתב הרמב״ן כפי פשוטו מזהיר שלא תביא ביכורי׳ באחד שעריך משנבחר כמו שמזהיר בשחוטי חוץ אבל חובת הביכורים הוא לאחר שכבשו וחילקו מיד כדברי רבותינו. ובסיפרי והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך שם זה שילה ובית עולמי׳ ואפש׳ שגם כן לפי הסיפרי לא בא למע׳ נוב וגבעון מביכורי׳ ולא בא אשר יבחר וגו׳ לומר אלא שבחר בשילה ובבית עולמים ונאסרו הבמות אבל לעולם לא בא למעט נוב וגבעון מביכורים אבל בבמת יחיד אינם קרבים דמזבח כתיב בהו. ואולי מדכתיב בהו תביא בית י״י אלהיך לא קרבו באהל ומשכן אלא בשילה שהיה שם בית אבנים:
והיה כי תבא אל הארץ וגו'...ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך, "It will be when you enter the Land …..and you will take from the first of every fruit of the ground that you bring in, etc.⁠" Ibn Ezra writes that seeing that the last paragraph had concluded with the statement that the commandment to wipe out Amalek would not become operative until we were no longer surrounded by and threatened by enemies, the Torah now had to stress that there are commandments which become operative as soon as we had established ourselves on our ancestral heritage in the Land of Israel, formerly the Land of Canaan. Such laws include the bringing of the first ripe fruit to the Temple, observing the laws of tithing, and a host of others.
Nachmanides explains that the wording of the commandment here indicates that the first ripe fruit is designated as such while still in the field or on the tree it grew on, and that it becomes sacred in accordance with such a designation. The owner then places the fruit in an appropriate container takes it home and keeps it until he makes the next pilgrimage to Jerusalem.
והלכת אל המקום, "you will go to the place, etc.⁠" Nachmanides writes that taking the verse at face value, the meaning is that once the Temple has been built we are not to take the bikkurim to any city of our liking. Just as the Torah has legislated in connection with the permission to eat non consecrated meat once the people were settled on their land, that any consecrated animal could be offered up only at a central location, i.e. in the Temple in Jerusalem, [once that city had been captured. Ed.], similarly, the consecrated bikkurim have to be brought to that same central location. [During the first 390 years, that location proved to be Shiloh during most of those years. Ed.]
In the Sifri we are told that what is meant is Shiloh and the permanent Temple, which may lead one to believe that neither Nov nor Giveon ever served as a place where bikkurim were offered up. In other words, those two towns, though the Tabernacle stood there for a number of years, had not been chosen by God especially for that purpose, but were considered ad hoc solutions to the problems of "altars,⁠" במות. Nachmanides does not think that this would be the correct interpretation, but thinks that the words: אשר יבחר וגו', were intended only to prohibit the offering of bikkurim on private altars. On the other hand, the words תביא בית ה' אלוהיך is meant to exclude offering these gifts in a temporary, collapsible, portable structure, such as the Tabernacle.
ולקחת – בגימטריא בשבעה המינין.
מראשית – ולא כל ראשית. ראשית דגנך קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתו ראשית ירימו חרם לה׳ קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה.
מארצך – בפרק המוכר את הספינה (ב״ב פ״א א׳) גבי הקונה ב׳ אילנות וכו׳ ממעטינן מארצך למעוטי פירות שבחוצה לארץ. ותימה תיפוק לי׳ דאמרינן פ״ב דקדושין (ל״ו ב׳) כל מצות התלויות בארץ וכו׳. י״ל דאי לא הוה כתיב מארצך דממעט להדיא, ה״א מקרא בכורי כל אשר בארצך לרבות בבכורים אפי׳ פירות של חוצה לארץ. ועי״ל [דצריך] מארצך, דבמכילתא פ׳ משפטים מקשינן מה בשר בחלב נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ אף בבכורים כן, מהיקישא דכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא וגו׳ ת״ל מארצך למעט, אבל השתא דרשינן בכורי כל אשר בארצך לכדתנן (בכורים פ״ב מ״ד) אדם עושה כל שדהו בכורים ואע״ג דכתיב ראשית בכורי אדמתך. תימה מאי שנא מתרומה דאמר אין אדם עושה [כל] גורנו תרומה משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים כדאמרינן (בפרק בכל מעריכין) (חולין קל״ו).
מארצך – דריש ליה (ירושלמי בכורים פ״א) למעוטי תמרים שבהרים ופירות שבעמקים דלא ליתי מינייהו בכורים, אע״ג דהם מז׳ מינים, אבל תימה איך יכתוב אשר תביא ארצך בלא מ״ם. ושמא איפשר לכתוב בלשון אחר שלא יצטרך, אי״ח, וי״ל דמראשית דהכא גבי בכורים והכי איתא דלא תימא דלא מיחייב בבכורים אלא שיש לו של ז׳ מינים להביא דה״א ארץ ארץ לג״ש רבי כל מינין להכי אתא מראשית אפילו ממקצתו ולא למדרש ששיריה ניכרים כדלגבי תרומה אי״ח, ואע״ג דכתיב קרא אחרינא ראשית בכורי אדמתך וגומר דאי הוה כתיב בכורי אדמתך וגומר ולא ראשית ה״א דלא איקרי בכורים אם יקח מעט מקצת, אבל גבי תרומה אייתר ראשית דאפילו אי הוה כתיב דגנך תתן לו לא ס״ד שיתן לו כולו ולא ישאיר לעצמו דא״כ מהיכן יתן המעשרות דמחייב לתן לו אחר התרומה מ״מ לא אייתר למדרש מיניה ששיריה נכרין, אבל גבי תרומה למאי אתא אם לא ששיריה נכרין אי״ח אע״ג דכתיב בקרא אחרינא לעיל ראשית בכורי אדמתך וגומר האי נמי פירוש דקרא קמא ואל אייתר וכו׳, וכן ראשית עריסותיכם מראשית עריסותיכם דכתיב ביה בח״ל כדדרשינן כדפרש״י בפרשת שלח לך ולא ששיריה וכו׳ אי״ח. ראשית עריסותיכם, פ׳ ראשונה שבעיסות, ת״ל מראשית עריסותיכם מקצתה ולא כולה, ואי כתיב מראשית עריסותיכם ה״א מקצת ראשית שבעיסות ת״ל ראשית עריסותיכם דכל חדא וחדא. וכן י״ל ראשית מראשית דגבי בכורי אדמתך בכה״ג כגון אם יש לו שדות וגנות אי״ח.
זית שמן – פר״ש זית אגורי ששומנו אגור בתוכו. בירושלמי (שם) א״ר חנינא כל הזיתים (שבחוצה לארץ) יורדים עליהם גשמים ופולט שומנו וזה הזית (שבארץ ישראל) גשמים יורדים עליה ואוגר שמנו לתוכו.
ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך – רוצה לומר: מהפירות שדרכם להביא מארצו והם הפירות המיוחסים אל הארץ כמו שקדם רוצה לומר: חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון והזתים והתמרים כי עליהם ראוי לתת הודאה לפני השם יתעלה על מה שחנן אותנו מירושת הארץ כמו שנזכר בזה המקום. והנה הבכורים האלה שינהג בהם הדין הנזכר פה צריך שיהיו ראשית רוצה לומר: הפירות הנלקטים ראשונה כי בזולת זה לא יוכל לומר מראשית פרי האדמה והנה יש לו להפריש מהם קצתם שנאמר מראשית ואמר כל פרי להגיד שצריך להפריש מכל פרי ופרי לעצמו ולפי שאמר אשר תביא מארצך למדנו שמארצו אפשר שיופרשו רוצה לומר: ממחובר לקרקע ויהיו בכורים וזה יהיה כשיאמר דרך משל אלו התאנים יהיו בכורים ויסמן אותם כדי שיכירם.
ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר י״י – מגיד שהם טעונין כלי ולפי שאמר על אמרו כל פרי האדמה ושמת בטנא מגיד שהוא מביא כל המינים בכלי אחד אם ירצה אך יעשה זה בדרך שיהיה שם כל פרי ופרי בפני עצמו ומגיד שהוא מיטפל בהבאתם עד באם למקום הבחירה ולזה אמר גם כן ראשית בכורי אדמתך תביא בית י״י אלהיך ולזה אם נגנבו או נאבדו קודם שהגיעו שם הבעלים חייבים באחריותם ולפי שאמר ושמת בטנא והלכת למדנו שלא יחוייב שיהיו הבעלים נושאים הטנא מביתם עד בית הבחירה כי לא אמר ושמת בטנא ולקחת בידיך והלכת ולפי שאמר מראשית וכבר יאמר ראשית על הנבחר ראוי שיהיו הבכורים מהפירות הנבחרים שיש לו לא מהגרועים עם שהם אינם מיוחסים לשבח ארץ ישראל אם לא היו על שלמותם ולפי שאמר כל פרי האדמה. למדנו שאין מביא בכורים משקה כי אין זה פריה לפי הנהוג רוצה לומר: מן החטה והשעורה ושאר המינים זולת הגפנים והזיתים שיביא אותם משקה כי זה גם כן פרים לפי הנהוג מהם ולפי שאמר כל פרי האדמה למדנו שהוא מביא בפעם אחת כל בכוריו לא בפעמים רבות וכבר למדנו זה גם כן ממה שאמר הגדתי היום להשם למדנו שאינו חוזר ומגיד בשנה אחת ולפי שעצרת נקרא יום הבכורים למדנו שאין מביאין בכורים קודם עצרת ולפי שאמר מראשית כל פרי האדמה למדנו שמחוייב להביא בכוריו מפירות השנה ההיא לא שיביא בכורים מן הישן על החדש וזה מבואר כי התורה מאד דקדקה שיהיה מפריש הפירות ההם כל שכן שדקדקה שיפריש מהפירות ההם.
(ב-יא) ואולם התועלות המגיעות ממנה הם אחד עשר:
התועלת הראשון הוא במצות והוא מה שצונו מהבאת הבכורים לבית הבחירה בזה האופן הנזכר פה באמרו ולקחת מראשית כל פרי האדמה. והנה התועלת המגיע מענין זאת המצוה הוא להתישר אל שכל הטובות שופעות מהשם יתעלה ושממנו סודרו אלו ההויות כי זה ממה שיעמידנו על אופן החכמה אשר בבריאתם וזה כי האומרים שאין שם פועל לא תהיה החקירה אצלם בדבר מהדברים למה היה באופן שהוא בו כי זה לא יחקור בעניינים אלא כשהסכמנו שם מפעולת פועל ולזאת הסבה היו טעונין תנופה להעיר על מציאות השם יתעלה כמו שביארנו מענין התנופה בספר ויקרא ולזאת הסבה היה מניח הטנא עם הבכורים לפני המזבח לפני י״י להעיד על מה שזכרנו ולזה היה מעלה שם שלמים בבאו שם על זה הענין כדי שיתן לבו כי לא דבר רק הוא הענין אשר נצטרך לזביחת שלמים ולקריאת אלו הדברים הנזכרים פה המורים בעצמם אל שהשם יתעלה משגיח באוהביו השגחה פרטית ושהטובות כלם מאתו וזה ממה שנעמוד אתו על מכוון בזאת המצוה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אתה בעצמך מצוה מן המובחר כמי שמביא דורון לפני מלך גדול שאינו עושה שליח ק״ו לפני מלכו ואלהיו ב״ה. ובירושלמי (ביכורים) המפרש ביכורים להעלותם בירושלם לא ישלחם ביד השליח שכל הבכורי׳ שנראו לקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה וכשהשליח מביא אין כאן קריאה לא בבעלים ולא בשלוחי׳ ועוד התם המביא את הבכורים יש לו רשות ליתנם לעבדו ולקרובו בכל הדרך עד שיגיע להר הבית.
מראשית ולא כל ראשית אין כל הפירות חייבין בבכורים אלא ז׳ המינין בלבד נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגו׳ מה להלן משבעת המינין אף כאן כו׳. ויש נוסחאות שכתוב בהן שאין כל הפירות בשי״ן דמשמע שזהו היוצא מראשית ולא כל ראשית וא״כ יהיה פי׳ שאין ראשית של כל מין ומין ממיני הפירות חייבין בבכורים אלא מקצתן בלבד ומפני שלא נודעו אי זה ראשיות חייבין ואי זה ראשיות פטורין באה הג״ש דארץ ארץ להודיע שהראשיות שהן חייבין הן הז׳ מינין בלבד ושאר הראשיות פטורין וקשה דא״כ למה לי קרא דמראשית ולא כל ראשית תיפוק לי מג״ש דארץ ארץ שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא ז׳ המינים בלבד ועוד מ״ש הכא דדרשי מראשית ולא כל ראשית למעט שלא יהו כל הראשיות של כל האילנות חיבין בבכורים אלא מקצתן בלבד ומ״ש גבי תלה דדרשי מראשית ולא כל ראשית למעט שלא יעשה כל עיסתו תלה הכא נמי נימא למעט שלא יעשה כל הראשית בכורים אבל אם תהיה הנוסחא אין כל הפירות ויהיה פירוש מראשית ולא כל ראשית שאין כל הראשית בכורים אלא מקצתו בלבד דומיא דמראשית עריסותיכם שדרשו בו מראשית ולא כל ראשית מכאן אמרו העושה כל עיסתו תלה וכל גרנו תרומ׳ אין בדבריו כלום וכמו ששנו בספרי מראשית אפי׳ אשכול א׳ ואפילו גרגיר אחד ומה שאמר אחר זה אין כל הפירות חייבין בבכורים הוא עניין אח׳ לעצמו שבא להודיע שאין כל מיני הפירות חייבים בבכורים אלא ז׳ המינים בלבד ומפיק לה מג״ש דארץ ארץ תו לא קשיא ולא מידי אך קשה שבספרי שנו בהדיא יכול כל פירות האילן יהו חייבין בבכורים ת״ל מראשית ולא כל ראשית ועדיין איני יודע אי זה מהן פטורין ואי זה מהן חייבין הריני דן נאמר הכא בכורי צבור והכא בכורי יחיד מה בכורי צבור מז׳ המינים אף בכורי יחיד מז׳ המינים ומשמע שהנוסחא שכתוב בה שאין כל הפירות בשי״ן היא הנוסחא האמתית וקשו כל הני קושיתא דלעיל.
ושמא יש לומר דהכי פירוש יכול כל פירות של ראשית האילן האחד יהו חייבין בבכורים תלמוד לומר מראשית ולא כל ראשית שפירושו מקצת פירותיו של ראשית ולא כל פירותיו אחר כך התחיל עניין אחר ואמר ועדיין לא למדנו מכאן אלא שלא יהו כל פירותיו של ראשית בכורים אבל לא ידענו מזה אם נוהגי׳ הבכורים בכל מיני האילנות או בקצתן לבד ואם נוהגין בקצתן אי זה מהן חייבין ואי זה מהן פטורי׳ אלא שקצר בלשונו ולא אמר אלא אי זה מהן חייבין ואי זה מהן פטורין ומינה שאין הבכורי׳ נוהגי׳ בכל מיני האילנו׳ אלא בקצתן אבל מדברי הרמב״ם ז״ל שכת׳ בפי׳ המשנה בפ״ק דמסכת בכורי׳ גבי אין מביאין בכורים חוץ מז׳ המינים אמר הש״י בבכורים ולקחת מראשית כל פרי האדמה ואמרו חכמים מראשית ולא כל ראשית אין אתה מביא אלא מז׳ המינים האמורי׳ בשבח הארץ והם המנויים בפסוק ארץ חטה ושעורה משמע שמראשית ולא כל ראשית הוציאו שאין כל הפירות חייבין בבכורי׳ כו׳ וזה מסכים עם הנוסחא שכתוב בה שאין כל הפירות בשי״ן ושפי׳ מה ששנו בספרי יכול כל פירות האילן יהו חייבין בבכורים ת״ל מראשית ולא כל ראשית הוא יכול כל פירות האילנות יהו חייבין בבכורים ת״ל מראשית ולא כל ראשית אם כן הקושיות הראשונות עדיין במקומן עומדת וראיתי לקצת מפרשים שכתבו בשם ר״ת מאורליינ״ש דאי לאו קרא דמראשית ולא כל ראשית ה״א שצריך להביא בכורים מכל שבעת המינין קמ״ל מראשית ולא כל ראשית לומר שאינו צריך להביא אלא ממין אחד מהם בלבד אי זהו מהם אשר יבוכר תחלה ואני לא מצאתיו ואיני מאמין שיצא זה מפיו שהרי כל השבע׳ מינין חייבין בבכורים וצריך כל מין כלי בפני עצמו ואם הביאן בכלי אחד צריך שנא לערבם אלא שיניח שעורים מלמטה וחטין מלמעלה וזתים על גביהן ותמרים על גביהן ורימונים על גביהן ותאנים למעלה מן הכל ויהיה דבר אחד מפסיק בין כל מין ומין ומקיף התאנים באשכלות ענבים מבחוץ כדתניא בתוספתא דמסכת בכורים:
זית שמן זית אגורי ששמנו אגור בתוכו. לא זית שעושה שמן כי כל זית עושה שמן הוא:
ודבש הוא דבש תמרים. לא דבש דבורים שכל המקרא של ארץ חטה ושעורה וגו׳ בשבח פירות ארץ ישראל קמיירי ודבש דבורים לאו מפירות הארץ הוא ומשני שלמד מהג״ש דארץ ארץ שהפירות החייבין בבכורים הם שבעה ומקרא דזית שמן שפירושו זית ושמן דאל״כ יהיה פירושו זית עושה שמן וזה לא יתכן שכל זית עושה שמן הוא ויהיו הפירות ח׳ הוכרח לפרש שפירוש זית שמן הוא זית שבתוכו שמן ונקרא זית אגורי מפני ששמנו אגור בתוכו והפירות הן שבעה לא ח׳ ולכן פירש אותו כאן אף על פי שאין כאן מקומו גם באר הדבש שהוא דבש תמרים והן שבעה ולא דבש דבורים והן ששה אף על פי שאין כאן מקומו לזאת הסבה בעינה:
מראשית אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כורך עליה גמי לסימן ואומר הרי זה בכורי׳. וכן שנינו בפרק שלישי דמסכת בכורים פירו׳ אע״פ שכשהן באילנותיהן מחוברין עדיין הן פגין ולא נתבשלו כל צרכן ואין שם פרי עליהם אם קרא להם שם אינו צריך לקרא עליהם שם אחר שנתלשו ואם לא הפרישן במחובר ולא קרא להם שם ותלשם הרי זה מפרישים אחר שנתלשו וקורא להן שם וכן כתב הרמב״ם ז״ל בפ׳ המשנה שבשעת ההבאה בלבד יצטרך שיהיה פרי אבל בשעת ההפרשה אפי׳ הן פגין כלומר שאינן מבושלין ולפיכך אמרו שאם קרא להם שם והן פגין באילנותיהן אינו צריך לקרות להן שם אחר לקיטתן וגמר בשולם ומלת ראשית הוא דדייק לה ראשי׳ הפרי אף על פי שאינו פרי ומתחלה פירש המ״ם של מראשית מקצתו ולא כלו ואחר כך פירש מלת ראשית ראשית הפרי אף על פי שאינו פרי שלם כל צרכו:
והשנית מפאת הפרי עצמו כי הוא הנותן אותו. ואיך לא יקח חלקו. וזהו אמרו ולקחת מראשית פרי האדמה אשר נתן לך ה׳ אלהיך שהבחינה תחזור לפרי שזכר. וכאלו אמר תן לו משלו שאתה ושלך שלו. כי היה ענין הבכורים דרך חק והוראת אדנות לבעל השדה ואדון הארץ מידי שנה בשנה. ולהורות גם כן שהפרי הזה נתנו השם יתברך בהשגחתו בארץ. ולא מפאת הארץ ומפאת הפרי יבאו הבכורים. ובאמרו מראשית יורה על הכמות שיהיה מועט ועל האיכות שיהי׳ מהמובחר וראשית הפרי ההוא. ויורה ג״כ על הזמן שיהי׳ מהקודם בבכור. ולהורות על ההכנעה והעבודה לאלהותו יתברך בחר בראשיות הדברים ראשית דגן ותירוש ויצהר. ראשית עריסה. ראשית פטר רחם באדם ובבהמה ראשית בכורי האדמה. ושאר הראשיות שזכרה ובאמרו אשר תביא מארצך מורה שבשדה או בכרם ראוי שיפרישם לבכורי׳ באופן שכאשר יביאם מארצו אל ביתו כבר יהיו בכורים.
ואמר עוד שלא יטריחהו בהביאם בכלי כסף וכלי זהב כפי מעלת האדון אשר יובאו אליו כי אם בטנא והוא הכלי הנהוג אבל עובדי האדמה אשר יביאו בו הפירות על שלחנם. ועם כל זה החסידים הראשונים היו מביאים אותם בכבוד גדול בסלים וכלים נאים עם מתנות אחרות בידיהם כמו שארז״ל במסכת בכורים פרק ג׳ ובספרי עשירים מביאים אותם בקלתות של זהב וכסף ועניים בסלים של ערבה קלופה. וחז״ל נתנו בענין הבכורים משפטים:
המשפט הראשון שאין מביאין בכורים מחוצה לארץ ואם הביאם מעמון ומואב ומצרים אינו בכורים שנאמר אשר נתת לי ה׳. פרט לארץ סיחון ועוג אשר לקחום מאליהם:
המשפט השני שבכורי מינים רבים יוכל להביא בסל אחד ולמדו זה מאמרו מראשית כל פרי האדמה וגומר. ושמת בטנא. ותניא בתוספתא דבכורים אם הביא הרבה מינים ביחד לא יביאם בתערובת אלא שעורים מלמטה וחטים מלמעלה וזתים על גביהם ותמרים על גביהם. ושיהיה דבר אחר מפסיק בין מין ומין כגון הוצין ועלין וכיוצא בזה. ומקיף לתאנים באונדלות ענבים מבחוץ ועוד תניא כשהיו מביאים בכורים היו מביאין תורים ובני יונה תלויים מצדדי הסלים מבחוץ כדי לעטר את הבכורים:
המשפט השלישי שאין מביאין בכורים כי אם משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. ואם הביא חוץ מאלו לא יתקדשו. והמביאים מקרוב לירושלים היו מביאין לחים והרחוקים היו מביאין צמוקים:
המשפט הד׳ שאין מביאין בכורים קודם עצרת שנאמר וחג הקציר בכורי מעשיך ואם הביאם קודם לזה לא יקבלם ממנו אלא יניחם עד שיבא עצרת. וכן אין מביאים בכורים אחר חנוכה. לפי שהבאים אחריו הרי הן חשובים מהשנה הבאה. ומהעצרת ועד החג מביא וקורא שנאמר ושמחת בכל הטוב מכאן ואילך אין קורין. שאין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה והוא מעצרת ועד חג הסכות. מכאן ואילך מביא ואינו קורא:
המשפט הה׳ שהבכורים אין להם שעור מן התורה. אבל חז״ל נתנו בהם שעור כתרומה אחת מששים ואם רצה להביא יותר הרשות בידו:
המשפט הו׳ שהבכורים צריכים שבעה דברים. הבאת מקום וכלי. וקריאה. וקרבן. ושירי ותנופה. ולינה בירושלים. ורצונו בהבאת מקום שיביאם הבעל עצמו לבית הבחירה. ולא ישלחם על ידי שליח שאם ישלחם על ידי שליח לא יקרא שאין קריאה בשלוחים כי אם בבעלים. ורצוני בכלי שלא יביא הבכורים בידו כי אם בכלי ורצוני בקריתה שיקרא הודוי הראוי ארמי אובד אבי וגו׳. עד אשר נתת לי ה׳. ורצוני בקרבן שיביא שלמים שנאמר ושמחת בכל הטוב ולהלן הוא אומר ושמחת בחגך. מה שמחת החג בשלמים אף שמחת הבכורים בשלמים. אבל אין. הקרבן מעכב. ורצוני בשיר שכשיגיעו הבכורים בעזרה היו מתחילין הלוים לשורר (תהלים ל׳) ארוממך ה׳ כי דליתני. ורצוני בתנופה שיניף הכהן אותם שתי פעמים א׳ ביד המוביל וא׳ אחר שהניחם לפני ה׳. ורצוני בלינה בירושלם שהמביא בכורים לא יצא אותו יום מירושלם לחזור למקומו שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך. (ר״ה ו׳) כל הפניות שאתה פונה מבית המקדש לא יהיו אלא בבקר ובירושלם המביא את הבכורים יש לו רשות ליתן אותם לעבדו או לקרובו בכל הדרך עד שיגיע להר הבית וכשיגיע שם נוטל הסל על כתפו ואפילו היה מלך ישראל. ונכנס עמו עד העזרה וקורא בעוד הסל על כתפו וכו׳. וכל זה לא היה בלי ספק כי אם להיות המצוה הזאת עניינה קבלת עול מלכות שמים ואדנות ולהורות כי השגחת הארץ מאלהי הארץ היא. ולכן היה הפרסום גדול בהם בהבאת הבכורים. והכבוד והמורא בהם עצום מאד כדתניא (בכורים פ״ג) התם. כיצד מעלין את הבכורים לירושלם כל העיירות של מעמד מתקבצות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים שנאמר (משלי י״ד) ברוב עם הדרת מלך. ובאים ולנים ברחובה של עיר ולא נכנסו לבתים מפני אהל הטמאה. ובשחר הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה׳ אלהינו והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב והעטרה של זית בראשו להודיע שהבכורים הם משבע המינים. והחליל מכה לפניהם עד שמגיעין קרוב לירושלם והם חוללים בכל הדרך ואומרים (תהלים קכ״ב) שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך. הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם שלוחים להודיע לאנשי ירושלים ועטרו את בכוריהם ופרכסי אותם ואם היה בהם לח ויבש מראים את הלח מלמעלה והפחות והשרים והגזברים יצאו לקראתם חוץ לירושלם ולפי הבאים הם יוצאים. אם היו באים אנשים הרבה יוצאים לקראתם רבים. ואם מעט מעט. וכשנכנסי׳ לירושלם מתחילים לקרות (שם) עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם. כל בעלי אומניות שבירושלם עומדים מפניהם ושואלים בשלומם ואומרים אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום. והם מהלכים בתוך ירושלם והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית. וכשהם מגיעים להר הבית נוטל כל אחד סלו על כתפו. ואומר (שם ק״נ) הללויה הללו אל בקדשו עד כל הנשמה תהלל יה הללויה. הולכין בהר הבית וקורין עד שמגיעין לעזרה ושם שותקין והלוים אומרים ארוממך ה׳ כי דליתני וגו׳. וכל אחד מוריד סלו מעל כתפו. ואומר הגדתי היום לה׳ אלהיך. והכהן אוחז ומניח ידו תחתיו ומניף ואז יקרא ארמי אובד אבי וגו׳. ומניח את הסל בצד מזבח בקרן דרומית מערבית בדרומית של קרן ומשתחוה ויוצא. הנה הענינים והסדרים האלה כלם מורים בעצמם שכונת הבעלים והנטפלים אליהם היה לקרא כלם בשם ה׳ ולהודות לו האלהות והשגחת העולם ולקבל עליהם עול מלכות שמים שלמה. ולהיות תכלית המצוה הזאת כל כך עלינו. ואלהינו יתברך צוה שמדי שנה בשנה יעשה כן להשריש בלבות בני אדם אמונתו יתברך והותר בזה הספק הא׳:
ואמרו והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך בו דרשו בספרי זה שילה ובית עולמים. רוצה לומר שלא יוליכו הבכורים לא לנוב ולא לגבעון. ולא לפני במה אחת כי אם לשני אלה בלבד. לפי שאלה בלבד נקראו בית ה׳. אם בית עולמים מבואר ואם בית שילה כבר נאמר (שמואל א א׳) ותביאהו בית ה׳ שילה. והכתוב אמר (פ׳ משפטים) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך. הרי לך שלא יביאם כי אם לאותם שנקראו בית. והנה לא נקראו נוב וגבעון בית ה׳ עם היות שמה המשכן וארון ברית ה׳ לפי שהבית יקרא בית מפני גדרו. והוא חבור הכותלים והגג. ולזה יקרא בית עולמים בית. לפי שהיו בו כותלים וגג.
ואמנם שילה היו בו כתלים ולא גג כי כסו הכתלים ביריעות המשכן ולכן פעמים נקרא שילה בית מפאת הכותלים שבו ופעמים יקרא משכן שנאמר (תהלים ע״ח) ויטוש משכן שילה מפני המכסה שהיה מהיריעות ולא היה בו גג.
ואמנם נוב וגבעון לא היו בהם לא כתלים ולא גג כי אם קרשי המשכן והיריעות עליהם כמו שהיו במדבר ולכן לא נקראו בתים. ולא יצדק עליהם ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך ואל תחוש לדברי רבינו אברהם שכתב על מצות הבכורים וזאת המצוה על הקרובים למקום המקדש. כי בני ישראל היו מחוייבים בה הרחוקים כקרובים. אבל הרחוקים היו צומקין את בכוריהן ומביאין אותם לזמן הרגל:
ואחר שהשם הצילך מעמלק. ולקחת מראשית כל פרי האדמה. כמו שעמלק נקרא ראשית גוים עמלק. כן ראוי לך שתקח מראשית כל פרי האדמה לתת הודאה לשם. מה יש לך לומר הגדתי היום לה׳ אלהיך כי באתי אל הארץ. על כרחו של עמלק. כאומרו אז נבהלו אלופי אדום.
מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך – המשובחים שבכל פירותיה, כמו ״וראשית שמנים ימשחו״ (עמוס ו׳:ו׳), ״נקבי ראשית הגוים״ (שם ו׳:א׳). והמשובחים הם ז׳ מינין שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כמו שבא בקבלה. וזה באור מה שצוה למעלה (שמות כ״ג:י״ט), באמרו ״ראשית בכורי אדמתך תביא״, ובאר שבאמרו ״ראשית בכורי אדמתך״ היתה הכוונה שתביא הבכורים ממבחר פירות אדמתך, והם שבעה המינים שנשתבחה בהם.
מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך, the choicest of each category.⁠a We find the term ראשית used in this sense in Amos 6,6 וראשית שמנים ימשחו, “they anoint themselves with the choicest oils.” In verse 1 of the same chapter we read נקובי ראשית הגויים, “the ones known as the choicest of the nations.” These “choicest” fruit are the seven types of produce for which the Land of Israel is famous, and this is why we have been commanded already in Exodus 23,19 to offer samples of these in the Temple. The gift known as ביכורים is not literally the fist ripe produce of each of these seven species, but the ones that grow on the best soil the farmer has so that it is truly also his choicest. The seven categories of produce have been enumerated in Deut. 8,8-9.
a. the word ראשית is not understood as “first.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מראשית ולא כל ראשית אין כל הפירות חייבים וכו׳. כתב הרא״ם, שהגירסא היא ׳אין כל הפירות חייבים בבכורים׳. והכי פירושו, ״מראשית״ ׳ולא כל ראשית׳, כלומר שאל יעשה כל כרמו ביכורים, אלא מקצת ראשית ולא כל ראשית, כמו שדרשו חכמים ז״ל גבי חלה, דכתיב (במדבר טו, כא) ״מראשית עריסותיכם״, ׳מראשית ולא כל ראשית׳, שאם עשה כל עיסתו חלה אינו חלה (משנה חלה א׳:ט׳). הכי נמי אם עשה כל כרמו בכורים, אינו בכורים. ואחר כך אמר (רש״י) ׳אין כל הפירות חיבים בביכורים וכו׳⁠ ⁠׳, מלתא באנפי נפשיה, ללמוד שאין ביכורים אלא מז׳ מינין. כך כתב הרא״ם. וכתב עוד, שאין לפרש ׳שאין כל הפירות חייבים בבכורים וכו׳⁠ ⁠׳, ואם כן יהיה פירוש ״מראשית״ ׳ולא כל ראשית׳ – שאין כל המינין חייבים בבכורים אלא ז׳ מינין, דקשה, מאי שנא דדרשו כאן שאין כל המינין חייבים בביכורים, ולמה לא דרשו כמו גבי חלה, שלא יעשה כל כרמו ביכורים. ועוד, דלמה לי קרא ״מראשית״, תיפוק ליה מגזירה שוה ד״ארץ״ ״ארץ”
:ופירושו טעות, כי לפירושו צריך לומר שאפילו עשה כל שדהו ביכורים אינו ביכורים. וזה אינו, דודאי אם עשה כל שדהו ביכורים הוי ביכורים, ומשנה פשוטה היא בפרק ב׳ דביכורים (מ״ד) העושה כל שדהו בכורים הרי הוא בכורים. ואין לומר כלל דגבי בכורים דרשינן שאין צריך לעשות שדהו בכורים, וכך פירושו, ׳ולא כל ראשית׳ כלומר שאין צריך לעשות הכל ראשית, דבר זה לא יתכן, דפשיטא שאין צריך לעשות כל שדהו בכורים, דאם כן מה יהיה לו. ועוד, דהרי ״ראשית״ כתיב
:ומה שלא דרשו כן בביכורים כמו שדרשו גבי חלה, לפי שביכורים אינם צריכין לפטור את שאר הפרי, דרחמנא קריה ״ביכורים״ (ראו שמות לד, כו), רוצה לומר שנעשה בבכור, יהיה עוד אחריו או לא יהיה – לא תליא רחמנא רק שהוא בכורים. אבל חלה, וכן תרומה, צריך שיהיה פוטר את השיריים, לפי ששניהם נקראים הפרשה והרמה בלשון ״תרומה״, שמרים מן השאר, ואם אין שם שאר – אין כאן חלה ואין כאן תרומה. וזהו ההפרש שיש בין חלה ותרומה – ובין בכורים. וראיה לזה, שהפירות אינם טבל קודם שמפריש את הביכורים (משנה ביכורים ב׳:ג׳), אם כן אין הפרשתם לפטור את השיריים. אבל חלה ותרומה, שהם טבל קודם הפרשה שלהם, מתקן את השיריים. ואם אין כאן שיריים כלל, מה יתקן. ולפיכך לא מסתבר כלל לדרוש גבי בכורים שאם עשה כל שדהו בכורים שלא יהיו בכורים, דאין הבכורים רק ״ראשית פרי האדמה״, ואם כן אם עשה כל שדהו בכורים, סוף סוף הוא ״ראשית פרי האדמה״. לכך גבי חלה ותרומה, דכתיב (לעיל יח, ד) ״ראשית דגנך״, ״ראשית עריסותיכם״ (במדבר טו, כ), דרשו כך – אם אין כאן שיריים אינו תרומה ואינו חלה. ולא כן גבי בכורים, דשפיר נקרא ״ראשית״ אף על גב שאין שיריים:
ועוד, דגבי חלה, אם עשה הכל חלה אינו חלה, דהתם ״ראשית״ קאי על כל העיסה, דפירוש ״ראשית עריסותיכם״ קודם שתאכלו ממנה. ואם כן ״ראשית״ קאי על כל העיסה, יש לדרוש ״מראשית״ ׳ולא כל ראשית׳, שלא יקח הכל. אבל גבי בכורים, דלא קאי ״ראשית״ רק על הבכורים עצמם שנקראו ״ראשית״, כמו שפירש רש״י ׳אדם יורד לתוך שדהו, רואה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי לסימן׳, דאין לפרש גבי בכורים – כמו גבי חלה – ״ראשית פרי האדמה״ קודם שתאכלו מהם ולקחת בטנא, דזה לא יתכן. דבשלמא גבי חלה דכתיב ״ראשית עריסותיכם״, צריך לפרש ״ראשית״ קודם שתאכלו מן העיסה, דאם לא כן, מאי ״ראשית״ דמשמע ראשית עריסותיכם. אבל ״ראשית פרי האדמה״ כמשמעו הוא, שהוא ראשית פרי האדמה, שהם בכורים. ומאחר דקאי לשון ״ראשית״ על הפרי שנתבכר ראשון, לא נוכל לדרוש ״מראשית״ ׳ולא כל ראשית׳ שאם עשה כל שדהו בכורים אינו בכורים, דלא יתכן לומר ׳מקצת ראשית׳. בשלמא גבי חלה, דהא דכתיב ״ראשית״ קאי על כל העיסה, כלומר ״ראשית עריסותיכם״ – קודם שתאכלו הימנו תתנו מקצת – שפיר. אבל בבכורים, אם לקח מקצת ראשית – זה הוי כל ראשית, דמה שנשאר אחר זה לא הוי ראשית, כיון שכבר לקח הראשית. לכך אי אפשר לפרש רק שאין כל המינים חייבים, ועל זה קאי ״מראשית״:
ואם תאמר, כיון ד״ראשית״ (במדבר טו, כ) משמע ששיריה ניכרים, למה לי ״מראשית״ ׳ולא כל ראשית׳ גבי חלה, והלא ״ראשית״ משמע דשיריה ניכרים, ולמה לי מ״ם של ״מראשית״. ואין זה קשיא, דאי לאו מ״ם של ״מראשית״, הוה אמינא ראשונה שבעיסה (רש״י במדבר טו, כא), וזהו ודאי ניכר, כיון דהוא ראשונה שבעיסה. ולכך צריך למכתב ״מראשית״, דמשמע מקצתה ולא כולה
:ומה שהקשה (הרא״ם) עוד, דלמה לי קרא, תיפוק לי מגזירה שוה ד״ארץ״ ״ארץ״. נראה דלאו קשיא, דאינה גזירה שוה מופנה כלל, ולא נתקבלה הלכה למשה מסיני. והכי פירושו, כיון דכתוב ״מראשית״, דמשמע מקצת ולא כולה, אם כן יש לנו לידון נאמר כאן ״ארץ״, כלומר שהכתוב מצריך להביא הפירות לירושלים (ספרי כאן) בשביל הארץ, שהרי כתיב (פסוק ג) ״הגדתי היום וכו׳⁠ ⁠⁠״. וכתיב התם (לעיל ח, ח) ״ארץ״, כלומר שגם שם מדבר בשבח הארץ, שהרי בז׳ מינין נשתבחה ארץ ישראל. ולפיכך אין צריך להביא בכורים אלא מז׳ מינין. וכן מוכח מדברי רש״י, שכתב ׳אף כאן שבח ארץ ישראל׳, משמע דלא מגזירה שוה, אלא כיון שהוא שבח ארץ ישראל, יש לפרש כי אין ביכורים אלא משבעת מינין. וכן מוכח בהדיא בספרי שכך פירושו:
זית שמן וכו׳. פירוש, דמשמע ״זית״ בפני עצמו, ו״שמן״ בפני עצמו, דאין הזית נסמך אל השמן, אבל השמן נסמך אל הזית לומר ״שמן זית״ (שמות כז, כ). שכל זית עושה שמן, לכך אין צריך לפרש ״זית שמן״, אבל אין כל שמן מן זית, צריך לפרש ״שמן זית״. ואם כן קשיא, דהא אין מביאין בכורים ממשקה (תרומות פי״א מ״ג). וכן שנינו בספרי (כאן) דאין מביאין ביכורים משמן מהאי טעמא, דדווקא ״פרי״ אמרה תורה, ולא משקה. וכן דבש פירש (רש״י) ׳דבש תמרים׳, דאי דבש דבורים, לא שייך לומר ״פרי האדמה״. ועוד, דאם ״זית״ בפני עצמו ו״שמן״ בפני עצמו, אם כן היה משמע כל שמן בעולם, ולא דוקא שמן היוצא מן הזיתים נקרא ״שמן״, רק לומר כל שמן – אפילו שמן דגים – נקרא גם כן ״שמן״, וזה לא שייך בו ״פרי האדמה״. לפיכך הוצרך לומר כי ״זית שמן״ אחד הוא:
זית ששמנו אגור בתוכו. עיין למעלה בפרשת ״והיה עקב״ (פ״ח אות ה):
אדם יורד וכו׳. ואין לפרש ״ולקחת מראשית פרי האדמה״ כמו גבי חלה ״מראשית עריסותיכם״ (במדבר טו, כא), שפירש (רש״י שם פסוק כ) ראשית כל דבר תתנו חלה לכהן קודם שתאכל ממנה, כדלעיל, דגבי ״ראשית עריסותיכם״ יש לפרש כך, מפני שהכנוי של ״עריסותיכם״ – דמשמע שלכם – נוכל לפרש שהוא ראשית עריסה שלכם, דהיינו קודם שתאכלו ממנה. אבל כאן כתיב ״ראשית פרי האדמה״, משמע שנתבכר הפרי ראשון. ועוד, דהא במקום אחר כתיב בפרשת כי תשא (שמות לד, כו) ״ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלקיך״, מדקרא אותם ״בכורים״, אם כן הכתוב רוצה לומר בתחלת בכור יקרא שם. ומתחלה פירש (רש״י) מ״ם של ״מראשית״, ואחר כך פירש תיבת ״ראשית״ (כ״ה ברא״ם):
ולא כל ראשית כו׳. כך היא הנוסחא ברוב ספרים שבידינו. והקשה ע״ז הרא״ם, ל״ל מראשית, תיפוק ליה מג״ש דארץ ארץ שאין חייבין בביכורים אלא ז׳ מינין בלבד. ועוד מ״ש הכא דרשי׳ מראשית ולא כל ראשית, למעט שלא יהיו ראשית כל האילנות חייבין בביכורים אלא מקצתן בלבד, ומ״ש גבי חלה (במדבר ט״ו:כ״א) דדרשינן מראשית ולא כל ראשית, למעט שלא יעשה כל עיסתו חלה. והאריך בזה. ועיין בנח״י באריכות:
זית אגורי ששמנו אגור בתוכו. וא״ת והא בפרשת עקב (לעיל ח׳:ח׳) פי׳ זית שמן זית העושה שמן, כי יש זיתים שאין עושין שמן, ולמה לא פירש התם כמו שפי׳ הכא. וי״ל דלעיל מיירי בשבח א״י ועל זה פירש זיתים העושין שמן, כלומר בשאר ארצות יש זיתים שאין עושין שמן, לאפוקי בארץ ישראל כל הזיתים שבה כולם עושין שמן. והכא מיירי קרא בביכורים, שאין מביאין ביכורים אלא מפירות א״י ומשבח פירות א״י, כדילפינן מג״ש דארץ ארץ, והוי כאלו נכתבו נמי בהדיא הפירות בפרשת ביכורים, וזית דהכא מיירי בזיתים דארץ ישראל שכולן עושין שמן, כדפרש״י בפ׳ עקב, וא״כ אתי שפיר מה שפירש זית שמן ששמנו אגור בתוכו וכו׳, כי יש זיתים ששמנן זב מהן בעת הגשם ואינן טובים כ״כ, ל״פ זית אגורי וכו׳. ובזה יתורץ ג״כ מה שמקשים דברי הרא״ם אהדדי:
אדם יורד לתוך שדהו. רצל״ת מלת ראשית ל״ל, לא הל״ל אלא ולקחת מפרי וגו׳:
ורואה תאנה שבכרה כורך עליה כו׳. לאו דוקא תאנה אלא ה״ה שאר מינין, והא דנקט תאנה לפי שממהרת להתבשל יותר מכל שאר פירות:
But not all the first, etc. This is the text in most books that are available to us. Re"m asks on this: Why learn this law from "of the first"? Derive it from the gezeira shava of "land" "land,⁠" that only fruits of the seven species are subject to "first fruits"? Also, why is it different here that we expound "of the first" and not all the first to exclude, that not all trees are subject to the first fruit obligation, but only some of them. And why is challah (Bamidbar 15:21) different that we expound from "of the first" but not all the first, to exclude, that one may not make the whole dough challah. He discusses this at length. See the Nachalas Yaakov at length.
The aguri olive, with its oil gathered inside. You might ask: In parshas Eikev (above 8:8), Rashi explains, "' oil, olives,' Its meaning is, olives that produce oil.⁠" Why does Rashi not explain there as he explains here [that "oil, olives" means the aguri olive]? The answer is that above he is discussing the praise of the Land of Israel; and regarding that he explains, "Olives that produce oil,⁠" meaning that in other lands there are olives that do not produce oil, whereas in the Land of Israel, all its olives produce oil. But here he is discussing the verse dealing with the first fruits, and we bring only first fruits from the fruits of the Land of Israel by which the Land of Israel is extolled, as we derive from [the gezeira shava of] "land,⁠" "land,⁠" and it is as if the verse had explicitly written these fruits in the parsha of first fruits here as well. And here [too], "olive" means the olives of the Land of Israel and they all produce oil as Rashi explains in parshas Eikev. If so, it is understandable why he explains [the further point that for the mitzvah of first fruits that must be from the very best, one must bring] "the aguri olive, whose oil is gathered inside,⁠" because there are olives whose oil oozes out during rainfall and these are not as good. Therefore Rashi explains, "The aguri olive, etc.⁠" This also answers the contradiction in Re"m's words [where he seems to be saying that all the olives in the world produce oil].
When a man enters his field. Rashi is explaining why the verse says "first"? It should have said only, "You are to take of the fruits, etc.⁠"
And notices the first fig to mature, he wraps, etc. Not a fig in particular, but other species as well. The reason for mentioning a fig is because it ripens earlier than other fruits.
מראשית – פירוש שאם בכרו הרבה כאחת אינו חיב להביא כל ראשית אלא אשר יחפוץ מהם, ומה שאמרו ז״ל (משנה ביכורים א׳:ו׳) שאין להביא אלא מז׳ המינים נלמד הדבר בגזרה שוה נאמר כאן ארץ וגו׳, (מנחות פ״ד:) ואומרו כל פרי פירוש כל הפירות ששבחתי לך בהם הארץ.
אשר ה׳ אלהיך נותן לך – פירוש לפי ששייר ה׳ לו חלק בארץ והוא שנת השמיטה (ויקרא כ״ה ד׳) דכתיב ובשנה השביעית וגו׳ שבת לה׳, לזה בא דברו הטוב שאינו מצוה אלא על זמן הנתינה לך שהם ו׳ שנים אבל שנת השמיטה אין בה הבאת ביכורים לפי שאינם שלו אלא מופקרת לכל.
מראשית, "of the first, etc.⁠" This means that if a number of fruits ripen all at the same time only some of them have to be offered under the heading of בכורים. Our sages in Bikkurim 1,6 who stated that only the seven species mentioned in Deut. 8,8 are the subject of this legislation, derived this by the exegetical tool called גזרה שוה, i.e. the Torah employing similar sounding words in two unrelated subject matters when one or both of these words are superfluous in their context. The word which gives rise to this halachah is the word ארץ in the verse we just mentioned. According to Menachot 84 the words כל פרי, "all the fruit,⁠" mean that just as in Deut. 8,8. the Torah enumerated the seven species for which the land of Israel is especially extolled, so the law of בכורים applies only to these species.
אשר ה' אלוהיך נתן לך "which the Lord your God is about to give to you;⁠" The Torah emphasizes the part of the land that God gives to you, because He had reserved for Himself part of that land, i.e. every seventh year when you are not allowed to work the land (compare Leviticus 25,4). It states there specifically that during the seventh year the land reverts to being God's. The legislation of Bikkurim applies only during the six years the Israelite farms his land. Although the land produces a harvest also during the seventh year the legislation does not apply as the land does not then belong to the farmer but is officially "ownerless.⁠"
ולקחת מראשית – ולהלן נאמר ועתה הנה הבאתי את ראשית. ולא נאמר מראשית. לפי שאמרו שבכורים אין להם שיעור. ובתוספתא אמרו ששיעור בכורים אחד מששים. והוא מפני שהדין של בכורים אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה וכו׳ קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים. ור״ש אומר שלשה מדות בבכורים. בכורים ותוספת בכורים וכו׳. בכורים עצמן אין להם שיעור. כי ראשונה שבכרה קושרו בגמי ותוספת בכורים כיון שרואה שביכר עוד קושרו עוד ושיעורן עד אחד מששים מפירותיו וז״א מראשית קאי על ביכורים עצמן ולא כל ראשית. ועתה הנה הבאתי את ראשית הוא כל הראשית והוא תוספת הביכורים. ורז״ל אמרו מראשית ולא כל ראשית. ועדיין איני יודע איזה חייב ולמדו ג״ש ארץ ארץ. נאמר כאן מארצך. ולהלן אומר ארץ חטה וגו׳. פרי האדמה. פרי אתה מביא ולא יין ושמן. דרכן והביא מניין שכשר. ת״ל אשר תביא [פי׳ שאמר פרי משמע דווקא פרי ולא יין. ואח״כ אמר אשר תביא משמע מה שתביא].
מארצך – ולא כל ארץ. פרט שבגג ושבספינה ושבעציץ ושבחורבה. ארצך. כל זמן שמצויין בארץ. פרט לאחר חנוכה שאינו מביא. יכול יהא קורא עד החנוכה. ת״ל ושמחת עד זמן שמחה עד החג מביא וקורא וכו׳.
נתן לך – ולא אריסין וחכירות וסקריקון וגזלנין.
ושמת בטנא – שטעונין כלי.
והלכת אל המקום וגו׳ – זה שילה ובית עולמים.
אל המקום אשר יבחר – מלמד שחייב באחריותן עד שיביא לבהמ״ק. שנאמר ראשית בכורי וגו׳ תביא בית ה׳ אלהיך.
הגדתי היום – הראיתי היום בהבאת בכורים אלו כי באתי (געצייגט), כמבואר בבראשית (הרכסים לבקעה בראשית ג׳:י״א).
מראשית כל פרי האדמה – קבלו חז״ל שאין מביאין בכורים אלא משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל:
אשר תביא מארצך – הפירות אשר תביא אל ביתך מן השדה תפריש מהם ראשיתם, ולא נתן הכתוב בו שיעור אלא פרי אחד פוטר כל המין:
מארצך – פרט לארץ עמון ומואב ומצרים, שאין מביאין בכורים אלא מארץ ישראל:
בטנא – כדמות סל:
אל המקום אשר יבחר – כמו שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך, שלא יקריב הבכורים באחד משעריו, ולא בנוב או בגבעון בהיות המשכן שם, אלא בבית עולמים, ובספרי אמרו שגם בשילה היה מותר להביא, והטעם לפי שגם משכן שילה נקרא בית, שנאמר ותביאהו בית ה׳ שילה, והתורה אמרה תביא בית ה׳ אלהיך:
מראשית כל פרי – מראשית ולא כל ראשית שאין כל הפירות מחוייבים בבכורים אלא שבעת המינים בלבד (רש״י מספרי), ר״ל שאין הכוונה במלת ראשית הקדימה בבכור לבד כ״א הקדימה בשבח, כי כן מדרך הלשון להוציא המשובח והמובחר שבמינו בשם ראש וראשית כמו קח לך בשמים ראש, עם כל ראשי בשמים, נקובי ראשית הגוים, ראשית שמנים ימשחו, וכולם פירש״י משובחים, ועוד רבים כמוהם, וככה מראשית כל פרי אדמה, ואמר מראשית במ״ם, שאין כל פירות החשובים חייב בביכורים אלא מקצתם ואז״ל שהם שבעת המינים, ומנין אנו יודעים שכוונת הכתוב על אלו החשובין דוקא ולא על זולתן? נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגו׳ מה להלן במקום שספר הכתוב בשבח הארץ לא הזכיר רק ז׳ מינים אלו אף כאן מארצך מן המיוחסים לשבח ארצך דוקא והם ז׳ מינים אלו שנשתבחה בהן א״י ולא זולתן (רוו״ה), לפי״ז ראוי לתרגם מלת מראשית בהוראה כפולה מהראשונות המובחרות (פאָן דען ערסטען אללערפארציגליכסטען לאנדעספריכטען).
ולקחת וגו׳ – מצוות הבאת ביכורים למקדש כבר נאמרה בתורה כמה פעמים (עיין שמות כב, כח; כג, יט; לד, כו ופירוש שם). חג השבועות קרוי במפורש ״חג הקציר בכורי מעשיך״ (שמות כג, טז) ו״יום הבכורים״ (במדבר כח, כו), שכן ביום זה מתחילה הקרבת המנחות מהתבואה החדשה והבאת פירות הביכורים לבית ה׳ (עיין פירוש, ויקרא ב, יא–יב; כג, טז–יז; במדבר כח, כו). כך גם נאמר כבר (לעיל יב, ו; יב, יז) שמצווה להעלות את הביכורים אל המקום שנבחר על ידי ה׳, ושאסור לאוכלם מחוץ למקום זה; ודבר זה אמור (שם) בהקשר לקודשים אחרים שיש להביאם למקום המקדש. הביכורים קרויים ״תרומת ידך״ (שם), שֵם שמתבאר [על ידי חז״ל] על פי האמור כאן להלן (פסוק ד).
כאן באות הוראות שונות נוספות בדבר מצוות ביכורים. ואף שהן פשוטות, הרי קיומן הופך את הבאת הביכורים לתנועה לאומית המונית המתקיימת מתוך התעלות רוחנית והנמשכת לאורך כל חדשי הקיץ של כל שנה משבועות עד סוכות.
מראשית כל פרי האדמה – ״⁠ ⁠׳מראשית׳ ולא כל ראשית״ (מנחות פד:). לא נאמר ״ראשית כל פרי״ וגו׳, שכן לא כל פירות האדמה חייבים בהבאת ביכורים; אלא ההלכה לומדת בגזרה שווה מ״ארץ חטה ושערה וגפן״ וגו׳ (לעיל ח, ח), שגם כאן ה״פירות״ החייבים בכך הם רק שבעת המינים ש״ארצך״ נשתבחה בהן. משום כך הכתוב לא יכול לומר ״ראשית כל פרי״ אלא רק ״מראשית כל פרי״, שכן חובת ביכורים נוהגת רק במבחר פירות האדמה – הווי אומר, שבעת המינים שהם שבחה של ארץ ישראל.
אשר תביא מארצך – כדרך ש״מראשית״ מורה על מבחר בלבד, כך גם ״מארצך״ (ניתן היה לומר ״אשר תביא ארצך״ – הווי אומר, שארצך מצמיחה לך) משמעו, שלא כל הפירות הנבחרים האלה חייבים בביכורים, אלא רק אותם הצומחים בחבלי הארץ המתאימים ביותר לגידול פירות אלה. כך: ״לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים״ (מנחות פד.–:).
{לשון המחבר:} כן נלע״ד לפרש מימרא דר׳ אלעזר, דלא בא לומר דיליף ר׳ יוחנן שאין חייב בביכורים מכל פירות ממראשית, דאף הוא יש לו גזירה שוה דארץ ארץ. אלא הכי קאמר, כמו שהוצרך הכתוב לומר מראשית ולא כל ראשית כיון דלא מחייב אלא אז׳ המינים כדילפינן בגזירה שוה, כך אמר קרא מארצך ולא כל ארצך להוציא תמרים שבהרים וכו׳. כנלע״ד. ובזה מסולקת קושית המפרשים, מאחר די״ל גזירה שוה, לימוד מראשית ולא כל ראשית ל״ל, עי׳ הרא״ם לרש״י וברכת הזבח מנחות (פד:).
ומן התימה על הגדולים הנ״ל, דס״ל דבאמת דמראשית ולא כל ראשית דרשינן כמו בחלה דבעינן שיריה נכרים, והלא בפירוש איתא פאה א׳ א׳ דביכורים אין להם שיעור למעלה, וביכורים ב׳ ד׳ עושה אדם כל שדהו ביכורים, ע״ש בר״ש. אלא ע״כ מראשית גבי ביכורים לא אתי כלל לתלמודא מאחר דילפינן מגזירה שוה דלא חייב אלא בז׳ מינים ולא הוה אפשר לקרא לומר ראשית כל פרי כנ״ל.
ואפשר, הא דמדמי הגדולים הנ״ל דרשה דמראשית דביכורים לדרשה דחלה, לא לגמרי מדמי להו, אלא כמו דמראשית גבי חלה מלמד דאינו יכול לעשות כל עיסתו חלה, כך מראשית גבי ביכורים מלמד שאינו חייב לעשות כל פירות שנתבכרו יחדיו באילן ביכורים, אלא סגי אפי׳ ענב א׳, אפי׳ תאנה.
מכאן, שרק שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ורק המובחרים שבהם, חייבים בביכורים. שכן פירות אלה – כאמור בפסוק הבא – מייצגים את ארץ ישראל ביד המביא, והם ״מראים״ שהוא בא אל הארץ שהובטחה לאבות. מובן שרק הפירות האופייניים לארץ ישראל, ורק המובחרים שבמינם, יכולים לשמש למטרה זו.
מייעדים את הפירות לביכורים בעודם על האילן, אף לפני שהבשילו לגמרי: ״כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי ואומר הרי אלו ביכורים״ (ביכורים ג, א). משום כך קרויה מצוות ביכורים ״מלאה״ (עיין שמות כב, כח ופירוש שם).
והלכת וגו׳ – ״ולקחת והבאת, עד שתהא לקיחה והבאה באחד״ (בבא בתרא פא:–פב.). ({לשון המחבר:} נראה דכולל הש״ס כל עניין והלכת אל המקום וגו׳ ובאת אל הכהן וגו׳ בלשון הבאה דהא לא כתיב והבאת.)
איסוף הפירות ממקום גידולם – ולדעת רבינו תם, לקיחתם מן הבית (עיין תוספות שם) – והעלאתם אל המקדש, צריכים להיעשות על ידי אותו אדם. לפיכך ״בצרן [בעל הפירות בעצמו] ושיגרן ביד שליח, מביא [הבעלים את הפירות לבית המקדש] ואינו קורא [את ההכרזה האמורה בפסוק הבא]״. והוא הדין אם השליח בצר את הפירות אך מת בדרך, ובעל הפירות או אדם אחר במקומו השלים את הבאתם לירושלים. מאידך גיסא, אם השליח בצר את הפירות וגם העלה אותם לירושלים, כך ש״לקיחה והבאה באחד״, הרי הבעלים ״מביא וקורא״ (רשב״ם שם; אך עיין תוספות שם; ועיין מהרש״א שם סוף ד״ה עד שתהא).
על פי חידושי הרמב״ן (שם), ההבאה אין פירושה הבאת הפירות כל הדרך לירושלים אלא רק ״הכנסתן לעזרה״, והכנסה זו וכן גם הלקיחה מן הבית צריכות להיעשות על ידי הבעלים עצמם. אולם בדרך יכולים אחרים להתחלף בנשיאת הפירות. על כל פנים, יש קשר מהותי בין הלקיחה מן השדה – ולפי רבינו תם, מן הבית – לבין ההעלאה למקדש, ולכן צריך ששתיהן תיעשינה על ידי איש אחד, כך שקשר זה יעשה רושם בתודעה. המצווה אינה מתקיימת בשלמות אם אין ״לקיחה והבאה באחד״.
בהערותינו על ״ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלקיך״ (שמות כג, יט) כבר אמרנו, שמצוות ביכורים מורה שביכורי שדותינו ופרדסינו אינם מבשילים כ״תבואה״ לצורך בתינו אלא לצורך בית ה׳, לצורך מקדש תורתו. בכך מפתחת מצווה זו את הידיעה וההכרה שהסיבה העיקרית לברכת שדותינו ולהצלחת מלאכתנו היא רק רצון ה׳ ונאמנותנו לברית תורתו, ואילו חריצותנו ותנאים פיזיים נוחים אינם אלא סיבה שנייה במעלה. לפי זה לא רק ההבאה ״החיובית״ אל מקדש התורה, אלא גם הלקיחה ״השלילית״ משדותינו – או לדעת רבינו תם, מבתינו – הן ממהותה של מצווה זו. לקיחת הפירות לצורך העלאתם אל בית ה׳ (לקיחה לצורך הבאה) היא חלק מהותי של רעיון הביכורים, וזה מוצא את ביטויו בכלל: ״לקיחה והבאה באחד״. מאידך גיסא, הבאה מעכבת, ואם הביכורים אבדו לפני שהועלו לירושלים, צריכים להביא אחרים במקומם. ״חייב באחריותן עד שיביא להר הבית, שנאמר ׳ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלקיך׳⁠ ⁠⁠״ (ביכורים א, ט). נראה שההלכה הבָּאָה קשורה לעניין זה:
ושמת בטנא – ״מלמד שטעונים כלי״ (ספרי). הפירות המיועדים להעלאה טעונים הנחה בכלי. בכך ניכר ייעוד זה של הפירות להבאה, כבר משעת לקיחתם מן הבית.
[ב] ולקחת מראשית כל פרי האדמה – בפ׳ משפטים (שמות כג יט) ובפ׳ תשא (שם לד כו) כתיב ראשית בכורי אדמתך וגו׳ שסמך ראשית לבכורי, שפירושו ראשית מהבכורים, כי להתבואות והפירות יש זמן להתבשלם והנתבשלו בהתחלת הזמן נקראו ביכורים, והנתבשלו בימי היותר ראשונים נקראו ראשית בכורים, וא״כ הוראת ראשית הוא ראשית בזמן, וכאן שסמך ראשית לכל פרי, אין לפרשו על הזמן שיביא מהפירות שנתבשלו קודם מכל פרי האדמה, דא״כ לא תהיה מצות הביכורים רק מהשעורים שהמה יתבשלו בא״י קודם מכל התבואות ומכל פרי האילנות, והרי כתיב בכורי כל אשר בארצם (במדבר יח יג) וע״כ דראשית הנאמר כאן הוא ראשית במעלה וחשיבות כמו ראשית גוים, ראשית שמנים, שפירושם המשובחים, ולפי שנמצא שבעה מינים שנשתבחה בהם א״י, ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש (דברים ח ח), וכל הקודם בפסוק הוא יותר משובח, וא״כ הייתי אומר דכל אשר בארצם בא לרבות שיביא יותר ממין אחד אבל די בשנים הראשונים שהמה חטים ושעורים המשובחים מכל המינים וגם הצבור מביאים מהם העומר ושתי הלחם, לכן נאמר מראשית כל פרי האדמה, היינו מכל שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ, וזהו שאמר אשר תביא מארצך. מפני שכל אלו שבעת המינים יצמחו בא״י בתכלית הטוב, אמנם לפ״ז היה לו לומר ראשית כל פרי שהרי כל החשובים חייבים בביכורים, ואמר מראשית, א״כ ע״כ דראשית האמור כאן הוא גם ראשית בזמן, וללמד שלא יביא כל הפירות שנתבשלו ראשונים רק מקצת מהם ואפי׳ אשכול אחד או גרגיר אחד. ולא יתכן שלא בא הכתוב רק ללמוד הזה ולא לרבות כל הז׳ מינים שחייבים בביכורים, דא״כ הל״ל מראשית בכורי, וגם מדכתיב כל פרי האדמה לרבות ע״כ דפי׳ ראשית דכאן הוא במעלה וגם בזמן וכמ״ש, ומזה למד הספרי מראשית למעט חוץ משבעת המינים וגם שאפי׳ גרגיר אחד, והגרסא הנכונה בספרי מנין לרבות שאר מינים ת״ל כל פרי האדמה, והנוסחא ת״ל בכורי אדמתך, הוא טעות ומקומו להלן כמו שיתבאר בסמוך:
עוד שם בספרי פרי אתה מביא ואי אתה מביא יין ושמן ביכורים. הביא ענבים ודרכן מנין שמביא ת״ל בכורי אדמתך (כמבואר בהתוה״מ משפטים שם) ומפני שלא זכר שם פרי נלמד זאת, (ואם יש להביא לכתחלה יין ושמן עיין בתוס׳ ערכין י״א ע״א ובסוגיא דחולין ק״ב ע״ב ובספר ספרי דבי רב האריך בזה):
אשר תביא מארצך – ארצך נקרא כל א״י, והלא אין מביא רק מאדמתו כמ״ש בכורי אדמתך, ודרשו בספרי כל זמן שהם מצויים על פני ארצך, פי׳ שאמר הכתוב אשר תביא שההבאה תהיה מארצך ולא מביתך כי כל עוד שלא הגיעה העת שיכנסו כלם לבית תכונה ההבאה מהארץ, אבל אחרי שעברה העת ההיא תכונה ההבאה מהבית, והעת המאוחרת לכנסם הוא עד החנוכה ולא יותר:
עוד שם בספרי אי מארצך יכול אף הנוטע בתוך שלו ומבריך בתוך של חברו וכו׳ ת״ל ראשית בכורי אדמתך, פי׳ מנין דמה שאמר אשר תביא מארצך ללמד על זמן ההבאה כנ״ל אולי בא לרבות מה שמארצך אף שאינו מאדמתך, ומה שאמר אדמתך הוא ע״ד ריבה ומיעט שיש הרבה כמוהו בתורה, ולמעט אם אין כלל בהגידולין מאדמתו, ומארצך בא לרבות כשמקצת גידולין מאדמתו והשאר מארצו כהנוטע בתוך שלו ומבריך בשל חברו, לזה אמר בכורי אדמתך, ר״ל דב׳ פעמים כתיב אדמתך בפ׳ משפטים ובפ׳ תשא, לעכב שיהיו כל הגידולין מאדמתו:
ושמת – לשון שימה בא להורות שישים בסדר. כמו אשר תשים לפניהם, שום תשים עליך מלך, שימה בפיהם, מזה נלמד שאם הביא כל ז׳ המינים בכלי אחד שישים בסדר נכון כמבואר בתוספתא דביכורים שאם הביא הרבה מינים ביחד לא יביאם בתערובות וכו׳:
בטנא – מיותר. דודאי לא ישא בידו מאדמתו עד בהמ״ק, מזה אמרו בספרי מלמד שטעונין כלים, ע״ד שאמרו דמנחות טעונים כלים, שפירושו שאחר הקמיצה יניח בכלי שרת, וכן כאן שאפשר קודם שהקדישם לשם ביכורים היו מונחים בכלי צריך לאחר שקרא שם לתתם בכלי אחרת, כמ״ש ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא. ואפשר משום דההבאה בעזרה אל הכהן יכול להביא בידו בלא כלי לזה כתיב ושמת בטנא בכדי שיכתוב אח״כ ולקח הכהן הטנא, ללמד שההבאה אל הכהן והנחה והתנופה יהיו בכלי, אבל לאו דוקא בטנא, דא״כ הל״ל ובטנא תשים והלכת אל המקום. בספרי מכאן אמרו נגנבו או שאבדו חייב באחריותן נטמא בעזרה נופץ ואינו קורא. פי׳ דבכל מקום שאמר הכתוב להביא בית ה׳ יזכור רק ההבאה, וא״כ גם כאן למה זכר ההליכה אלא שבא ללמד שההולכה עד המקום אשר יבחר הוא חובה שאם נאבד בדרך צריך להפריש אחרים תחתיהם, אבל לאחר שבא אל המקום אין עליו חובה להביא להכהן אם א״א לקיים במה שהפריש כבר כגון שנטמא בעזרה מנפצו ואינו מביא אחרים, דמה שאמר הכתוב ובאת אל הכהן אינו מיותר וא״כ אין ללמוד שיתחייב באחריותן כמו שלמדנו על ההולכה:
אשר יבחר ה׳ – בספרי זה שילה ובית עולמים, פי׳ אבל לא נוב וגבעון, כי שילה נבחר ע״י יהושע וכל הזקנים ועמהם כל קהל ישראל כמ״ש (יהושע יח א) ויקהלו כל עדת ב״י שילה וישכינו שם את אהל מועד, ובפ׳ משפטים ותשא כתיב תביא בית ה׳, ושילה נקרא בית ה׳ דכתיב ותביאהו בית ה׳ שלו (שמואל א א׳ כ״ד) מפני שהיה בנין אבנים, ומה שנאמר ויטש משכן שלו (תהלים ע״ח:ס׳) מפני שהגג היה מיריעות שעשה משה, משו״ה נקרא ג״כ משכן, וכ״ש שהבהמ״ק שבירושלים שנקרא מקום אשר יבחר ובית ה׳, אבל נוב וגבעון לא נקראו מקום אשר יבחר ה׳ רק במה גדולה, וגם לא בית ה׳ כי לא היו שם רק הקרשים והיריעות מאהל מועד שהיה במדבר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך: אריכות לשון הוא, ואילו כתיב ׳מראשית כל פרי האדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך׳ או ׳מראשית תבואת1 ארצך׳ היה מובן הענין2. אלא ללמדנו על משמעות ״ראשית״ שיש בו שני פירושים, הא׳, מובחר שבאותו דבר3, כמו ״ראשית שמנים ימשחו״ (עמוס ו,ו). והב׳, תחילת הדבר4. ועיין ספר שמות (יב,ב)5 ולעיל (יח,ד)6, וכאן מתפרש בשתי ההוראות יחד. ופירוש ״מראשית כל פרי האדמה״ – המובחר אשר בפרי, ומ״ראשית אשר תביא מארצך״ משמעו תחילת הבאה מארצך. ומתפרש האי מקרא כמו שהיה נכתב ״מראשית כל פרי האדמה, מראשית אשר תביא וגו׳⁠ ⁠⁠״7.
1. או ׳פירות ארצך׳.
2. ז״ל הרמב״ן: שתקח מראשית כל הפרי אשר תביא אל הבית מארצך אשר ה׳ אלוהיך נותן לך. יצוה שיפריש הפרי בשדה ויקרא עליו שם, ויביאנו לביתו, וישים אותו בכלי ראוי להוליכו לבית הבחירה.
3. כעין מה שפירש כאן הספורנו על אתר, והביא לראיה את הפסוק שהובא ברבינו.
4. וכפי שמביא רש״י בעקבות חז״ל – אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה.
5. על הפסוק ״החודש הזה לכם ראש חדשים״, במשמעות – מובחר.
6. ״ראשית דגנך תירושך ויצהרך״.
7. המלה ״ראשית״ – מושך עצמו ואחר עמו.
ולקחת מראשית – בשמות כ״ג:י״ט נאמר: ״ראשית ביכורי אדמתך תביא״, ומשמעה כל הראשית, ועל כן אין כל טעם בדברי דילמן ש״מראשית״ שנאמר כאן פירושו שאין להביא לירושלים אלא חלק מהראשית וכי יש רשות לאכול את שאריתם בבית. גם לפי מה שפירשנו למעלה ל״תרומת ידך״, (דברים י״ב:ו׳) נדחו דבריו לגמרי. לא באה המ״ם שלפני ״ראשית״ אלא לומר, שלא כל מיני פרי האדמה נתחייבו בביכורים, אלא רק הפירות שהם שבחה של ארץ ישראל הנזכרים למעלה ח׳:ח׳, וכמו שדרשו רבותינו מן הכתוב בספרי ובמנחות פ״ד:.
את שיעור הביכורים לא פירש הכתוב ובספרי אמרו שמן התורה יצא ידי חובתו אפילו באשכול אחד ואפילו בגרוגרת אחת. אבל בירושלמי (ריש פרק שלישי דביכורים) אמרו, שצריך לתת אחד מששים. המפרשים שם פירשו, שהיא מצוה מדרבנן, אבל במכילתא (מדרש תנאים עמוד 170, השוה את הערתי שם) משמע שסמכו זאת אל המקרא.
פרי – מכאן דרשו בספרי, שיש להביא דווקא פירות, ולא יין או שמן. אבל במשנתנו תרומות י״א:ג׳ לא אמרו כן. השוה ירושלמי שם וחולין ק״ב:.
אשר תביא מארצך – מכאן אמרו בספרי, שכל זמן שהפירות מצויים על פני הארץ מביא אדם ביכורים (עד חנוכה). אבל אינו קורא ״מקרא ביכורים״ (תפילת ההודיה) אלא משבועות עד סוכות, שהוא זמן שמחה (ביכורים א׳:ו׳, פסחים ל״ו:).
ושמת בטנא – צריך להביא את הביכורים בכלי.
כי תבוא
(ב) ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך – יעו׳ רמב״ן שפי׳ אשר תביא לביתך. וספורנו פ׳ אשר תביא למקדש, יעו״ש. ויעוין תוס׳ ב״ב פ״ב בשם רבינו תם דלקיחה מן הבית וזה כהרמב״ן, וכ״ז כר״ש דסבר דהפרשה כהבאה גמר פרי, וזה כל פרי שיהא הפרי בשלמותו והפרי תהיה כולה נגמרת, ויעוין פסחים ס״א ובתוס׳ מכל נפש כל בכור. אמנם רבנן מפרשי דאשר תביא לנקבה נסתרת, וזה אדמה דהוי לשון נקבה וכאלו אמר ולקחת מארצך מראשית כל פרי האדמה אשר תביא שהאדמה מביאה הפרי בעודה מחובר. ולזה סברי דבהבאה כתיב הבאתי ראשית פרי האדמה וזה בגמר פרי, דאינו ראוי לקריאה טרם שנגמר כל פריו, אבל כאן בלקיחה זה הפרשה במחובר כתיב כל פרי, פירושו כל שחל עליו שם פרי בשתוף השם אפילו פגין, אפילו בוסר, ולזה אמרו ראה תאנה שבכרה כו׳ אבל בהבאה פרי המיוחד, ולזה כיון הירושלמי. ויעוין מפרשי משניות, ודו״ק.
ולקחת – אמר ר׳ יוסי בר חנינא, בצרן לבכורים ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך, מביא ואינו קורא, מאי טעמא, דכתיב ולקחת והבאת – עד שתהא לקיחה והבאה באחד וליכא.⁠1 (ב״ב פ״א:)
מראשית – אין מביאין בכורים אלא משבעת המינים, ואם הביא משאר המינים לא קידש, דאמר קרא מראשית – ולא כל ראשית.⁠2 (מנחות פ״ד:)
מראשית – אפילו אשכול אחד ואפילו גרוגרת אחת3 (ספרי).
כל פרי וגו׳ – תנא רבי יוסי, מראשית כל פרי, פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה, הביא ענבים ודרכן מניין, ת״ל תביא4. (חולין ק״כ:)
אשר תביא מארצך – כ״ז שמצויים על פני ארצך, מאימתי מביאים, מעצרת ועד החנוכה5 (ספרי).
מארצך – אין מביאין בכורים לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ואם הביא לא קידש, דאמר קרא מארצך ולא כל ארצך.⁠6 (מנחות פ״ד:)
מארצך – תניא, רבן גמליאל ברבי אומר, נאמר כאן ארץ ונאמר להלן (פ׳ עקב) ארץ, מה להלן שבח ארץ אף כאן שבח ארץ, מלמד שאין מביאין בבורים אלא משבעת המינים.⁠7 (שם שם)
מארצך – למעוטי חוץ לארץ8. (חולין קל״ו.)
ושמת בטנא – מלמד שטעונים כלים9 (ספרי).
והלכת אל המקום – מכאן אמרו נגנבו או אבדו חייב באחריותן, נטמא בעזרה נופץ ואינו קורא.⁠10 (שם)
אשר יבחר ה׳ – זה שילה ובית עולמים.⁠11 (שם)
1. ע׳ ברשב״ם מש״כ בענין זה.
2. טעם יתרון שבעת המינים בזה הוא מפני שנשתבחה בהן א״י כמש״כ בפ׳ עקב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש [והיינו דבש תמרים שהיו רגילין בהם בא״י]. וטעם הדרשה מלשון מראשית הוא כי בעלמא היכי דכתיב לשון זה דרשינן ביה מראשית ולא כל ראשית, שלא יעשה כל שדהו אותה מצוה, כמו בחלה מראשית עריסותיכם דרשינן שלא יעשה כל עיסתו חלה וכן בתרומה שלא יעשה כל גרנו תרומה, ואף הכא היה מהראוי לדרוש שלא יעשה כל שדהו בכורים, אך מאחר דקיי״ל שעושה אדם כל שדהו בכורים משום שבא על זה רבוי מיוחד, בכורי כל אשר בארצך (פ׳ קרח) כמבואר לפנינו שם, לכן הסב מעוט הלשון מראשית לענין אחר שאין ראשית כל פרי חייב בבכורים ואחרי שלא פירש איזה מין חייב ואיזה מין פטור דריש למעט מה שזולת שבעת המינים שיתרון להם שנשתבחה בהן א״י. וא לי הכונה ראשית כל פרי האדמה – המובחר שבכל פרי אדמתך והיינו ז׳ מינין. ויתכן דמה שאמרו בדרשה כאן ולא כל ראשית היינו שלא כל הפירות יש לקראם בשם ראשית וממ״ם מראשית דריש בדרשה הסמוכה אפילו אשכול אחד וכו׳ עיי״ש. ובסמוך באה דרשה כזו בגז״ש ארץ ארץ כפי שיתבאר.
3. ר״ל אין לו שיעור למטה כמו שאין לו שיעור למעלה שעושה אדם כל שדהו בכורים כמבואר לפנינו בפ׳ קרח, וע׳ באות הקודם. ואע״פ דבדרשה הקודמת כבר דרשינן המלה מראשית, י״ל דס״ל לברייתא זו דהדרשה הקודמת ילפינן מגז״ש ארץ ארץ כמש״כ בסוף אות הקודם. וע׳ מה שכתבנו עוד שם.
4. דהמלה תביא מיותרת, דדי היה לכתוב אשר מארצך, ולכן דריש דאם אך בשעת ההבאה היה הדבר מחויב בבכורים שוב אפילו עשה מהן דבר הפטור לא אבד חובתו. ועיין במשנה ג׳ פי״א דתרומות דאע״פ דכל המשקין אין מביאין בכורים אבל היוצא מן הזיתים ומן הענבים מביאין דילפינן מתרומה דכתיב בה מפורש תירש ויצהר (פ׳ קרח), ולפי״ז אינו מבואר מה שאמר הביא ענבים ודרכן מניין ת״ל תביא, תיפק ליה דמשקין היוצא מענבים מביאין גם לכתחלה, וצ״ל דדרך אגב תפס הלשון ענבים ודרכן, ועיקר הכונה להורות חידוש דבר זה בשארי פירות, ודו״ק.

ועיין בירושלמי תרומות פי״א ה״ג דבלקט מתחלה על מנת לעשות מהן משקה יכול להביא משקה גם בשאר פירות, ואפשר לומר דזה נסמך ג״כ על הרבוי שלפנינו תביא, ור״ל דמכיון שלקט להביאם מצטרפת מחשבתו למעשה והוי כאלו הביא בפועל ושוב הו״ל כמביא ענבים ודרכן. והנה יש עוד בענין זה פירושים שונים, ועיין בספרי ובכ״מ פ״ב ה״ד מבכורים, וכאן אין להאריך בזה.
5. יתכן דמדייק דאם נפרש הלשון אשר תביא על הבכורים קשה דלשון זה משמע כדבר ידוע ובאמת הלא כאן עיקר מצות ההבאה, ולכן מפרש דהלשון אשר תביא מוסב על התבואה מן השדה אל הבית וכדמפרש, דזהו במשך הזמן מעצרת ועד החנוכה, ולהלן בפסוק י״א יתבאר דקריאת פרשת בכורים אינה נוהגת רק עד אחר חג הסכות, משום דכיון דקורין בהמשך הפרשה ושמחת בכל הטוב ועיקר זמן שמחה הוי רק עד אחר חג הסכות שעד אז נלקטים רוב התבואה ומתכנסים לבית, אבל מאחר החג עד החנוכה אע״פ שעדיין התבואה מצויה בכ״ז שוב אינו זמן שמחה ולכן מביא ואינו קורא. וע״ע לפנינו בס״פ משפטים דקודם עצרת לא יביא משום דכתיב וחג הקציר בכורי מעשיך ואין מביאים בכורים קודם לשתי הלחם שנקראו בכורים, יעו״ש.
6. טעם הדבר משום דאלה הגדלים במקומות אלה אינן מובחרים.
7. ר״ל נאמר כאן סמוך לתבואה ארץ והיינו שמייחס את התבואה להארץ ונאמר בפ׳ עקב בשבח א״י ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, מה התם מספר בשבח הארץ דהני פירות משובחין משאר פירות, אף כאן אין מביאין בכורים אלא מאלו שבעת המינים. ובירושלמי בכורים פ״א ה״ג באה דרשה זו יותר מפורשה, ואמנם כבר נתבאר בדרשה הקודמת דגם בשבעת המינים גופייהו בעינן שיהיו משובחים, ולכן אין מביאים מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים אע״פ שמשבעת המינים הם בכ״ז אינן מן המובחר, יעו״ש. ועיין מש״כ עוד בנוגע לדרשה זו לעיל בדרשה מראשית אות ד׳.
8. ואע״פ שבלא״ה מצוה התלויה בארץ היא ואינה נוהגת אלא בארץ בכ״ז אצטריך לאשמעינן משום דבפ׳ משפטים כלולה מצוה זו ביחד עם מצוה דלא תבשל גדי בחלב אמו, והו״א מדסמוכים להדדי נוהגים בהדדי בחו״ל, קמ״ל. וע״ל בפ׳ קרח דשותפים חייבים בבכורים דכתיב שם בכורי כל אשר בארצך.

ועיין ברמב״ם פ״ב ה״א מבכורים כתב אין הבכורים נוהגים אלא בפני הבית ובארץ ישראל שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך, והפסוק ההוא בפ׳ משפטים כתיב, וצ״ע שהניח הדרשה מהגמרא דממעט חו״ל מן מארצך, ומן אדמתך ילפינן בב״ב פ״א א׳ למעוטי עובדי כוכבים, וגם הא דבפני הבית ילפינן בספרי לקמן מפסוק והנחתו לפני מזבח ה׳ בזמן שיש מזבח יש בכורים, כפי שיובא בסמוך פסוק ה׳.
9. וכעין מ״ש דהמנחות טעונות כלים, ויליף זה משום דמיותר הוא דבודאי לא ישאם מביתו בידיו, אלא קמ״ל דאחר שנקרא שם בכורים עליהם צריך לתתם ביחוד בכלי להכהן ולא לתתם להכהן בידיו, דאין זה מדרך הכבוד.
10. דענין ההליכה שזכר כאן מיותר הוא דאין זה מעיקר כונת המצוה, והעיקר היא ההבאה, לכן דריש שההולכה עד המקום הוי עליו חובה שאם נאבדו בדרך צריך להפריש אחרים תחתיהם, אבל לאחר שבא אל המקום אין עליו חובה להביא להכהן, אם א״א לקיים במה שהפריש כבר, כגון שנטמאו בעזרה, ואע״פ דכתיב ובאת אל הכהן, אך מכיון דלשון זה אינו מיותר כמו לשון ההולכה לכן אין ללמוד מזה שיהיה חייב באחריותן עד בואן ליד הכהן, וגם משום דכתיב ושמחת ומכיון דנטמאו ליכא שמחה, ובירושלמי בכורים פ״א ה״ה יליף ענין זה מפסוק דפ׳ משפטים ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ מלמד שחייב באחריותן עד שיביאם להר הבית, ועיי״ש לפנינו.
11. אבל לא נוב וגבעון, כי שילה נבחר ע״י יהושע וכל הזקנים ועמהם כל קהל ישראל וכדכתיב ביהושע י״ח ויקהלו כל קהל עדת בני ישראל שילה וישכינו שם את אוהל מועד, ובפ׳ משפטים בענין בכורים כתיב תביא בית ה׳ ושילה נקרא בית ה׳ דכתיב ותביאהו בית ה׳ שילה (שמואל א א׳) וכש״כ בית עולמים שהוא בית מקדשנו בירושלים, ונקרא בית עולמים עשה״כ (מלכים א ח׳) מכון לשבתך עולמים, ומבואר כל ענין זה בארוכה לפנינו בר״פ ראה בפ׳ כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, יעו״ש.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ג) וּבָאתָ֙ אֶל⁠־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַיהֹוָ֣הי⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי⁠־בָ֙אתִי֙ אֶל⁠־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ׃
You shall come to the priest who shall be in those days, and tell him, "I profess this day to Hashem your God, that I have come to the land which Hashem swore to our fathers to give us.⁠"
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם – זו היא שאמר רבי יוסי הגלילי וכי עלתה על דעתנו כהן שאינו בימיך אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותם הימים היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר (קהלת ז׳:י׳) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה.
סליק פיסקא
[פיסקא רצט]
ואמרת אליו – ולא כפוי טובה.
הגדתי היום לה׳ אלהיך כי באתי – פעם אחת אתה קורא בשנה ואין אתה קורא פעמים בשנה.
כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותינו – פרט לגרים.
לתת לנו – פרט לעבדים רבי שמעון אומר פרט לעבר הירדן שנטלתו מעצמך.
סליק פיסקא
"And you shall come to the Cohein that shall be in those days": R. Yossi said: Would it enter your mind that you should go to a Cohein that is not "in your days"! — (The intent is) to apprise us that the only criterion is a Cohein in your days (i.e., do not attempt to recapture the Cohanim of the past). And thus is it written (Koheleth 7:10) "Do not say: 'How was it that former times were better than these?'"

Piska 299

"and you shall say to him": that you are not ungrateful for (His) good.
"I have professed this day": You recite (the bikkurim formula) once a year and not twice.
"that I have come to the land which the Lord swore to our forefathers": excluding proselytes and slaves;
"to give to us": excluding women.
ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם זו היא שאמר ר׳ יוסי הגלילי וכי עלתה על דעתינו כהן שאינו בימיך אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותן הימים:
היה קרוב ונתרחק כשר:
ד״א ובאת אל הכהן אש׳ יה׳ בימים ההם מיכן אמ׳ כהן שהוא עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה כל קרבנות שהקריב לא עלו לבעלים לשם חובה דברי ר׳ אליעזר:
ר׳ יהושע אומר עלו אמר לו ר׳ אליעזר וכי היאך עלו והתורה אמ׳ (ויקרא ד׳ כו) וכפר עליו הכהן אמר לו ר׳ יהושע עלו שנ׳ ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם:
(הכל מודים שאם היה בעל מום כל קרבנות שהקריב על גבי המזבח לא עלו לבעלים לשם חובה):
ואמרת אליו הגדתי היום פעם אחת אתה קורא בשנה ואי אתה קורא פעמים בשנה מיכן אמ׳ המביא בכורי׳ מאחד מן המינים וקרא וחזר והביא בכורים ממין אחר אינו קורא עליהן:
לה׳ אלה׳ מיכן אמ׳ אין מחילין שם שמים על היחיד:
מעשה ברבן גמליאל שהיה בא בספינה והיו תלמידיו עמו ועמד עליהן סער גדול בים אמ׳ לו רבי התפלל עלינו אמר אלהינו רחם עלינו אמ׳ לו רבי כדאי אתה שיחול שם שמים עליך אמר אלהי רחם עלינו:
כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאב׳ להביא את הגרים שמביאין וקוראין לפי שנ׳ לאברהם (בראשית י״ז:ה׳) כי אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב לכל העולם כולו שנכנסו תחת כנפי השכינה ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ:
לתת לנו ר׳ שמעון אומ׳ פרט לעבר הירדן שאת נטלתו מעצמך ומדבריהן שיהו מביאין מעבר הירדן ומסוריא אבל מעמון ומואב ומצרים ובבל אין מביאין כל עיקר:
וְתֵיתֵי לְוָת כָּהֲנָא דִּיהֵי בְּיוֹמַיָּא הָאִנּוּן וְתֵימַר לֵיהּ חַוִּיתִי יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי עַלִית לְאַרְעָא דְּקַיֵּים יְיָ לַאֲבָהָתַנָא לְמִתַּן לַנָא.
And you shalt come to the priest who will be in those days, and say to him: I profess this day before the Lord your God, that I have come into the land which the Lord did covenant to our fathers to give them.
ותיתון לוות כהנא די הווי ממני כהנא רבאא ביומיה האינון ותימרון לה אודינן ושבחינן יומא הדין ושבחין יומא הדין קדם י״י אלהן ארום עלינן לארעא די קיים י״י לאבהתן למיתן לן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כהנא רבא״) גם נוסח חילופי: ״כהן רב״.
ותעטרון בסליא וצניא ופיפייריא ותיעלון לות כהנא די יהוי ממני לכהין רב ביומיא האינון ותימרון ליה אודינן יומא דין קדם י״י אלקך ארום עלינן לארעא דקיים י״י לאבהתן למיתן לנא.
And you shall put crowns upon the baskets, hampers, and paper cases, and bring them to the priest appointed to be the chief priest in those days, and shall say to him: We acknowledge this day before the Lord thy God that we have come into the land which the Lord swore unto our fathers to give us.
ותיתי לות כהנא די יהוי ממנא כהן רב ביומיא האינון ותמרון ליה אודינן ושבחינן יומא הדין קדם יי אלהא ארום עלינן לארעא דקיים מימרא דיי לאבהתן למתן לן.
And thou shalt come to the priest who will be appointed the chief priest in those days, and say to him: We give glory and thanks this day before the Lord thy God, that we have come into the land which the Word of the Lord did covenant unto our fathers to give us.
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם – זוֹ הִיא שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ בְּיָמֶיךָ, אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁהוּא כָּשֵׁר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קהלת ז׳:י׳) ״אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים״ וְגוֹ׳.
וְאָמַרְתָּ אֵלָיו – (וְלֹא) [שֶׁאֵינְךָ] כְּפוּי טוֹבָה. הִגַּדְתִּי הַיּוֹם, פַּעַם אַחַת קוֹרֵא בְּשָׁנָה וְאִי אַתְּ קוֹרֵא פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה. כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר (ה׳ אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ) [נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבֹתֵינוּ], פְּרָט לְגֵרִים. לָתֶת לָנוּ, פְּרָט לַעֲבָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פְּרָט לְשֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שֶׁנָּטְלוּ מֵעַצְמָן.
וּבָאתָ֙ אֶל⁠־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַד׳ אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי⁠־בָ֨אתִי֙ אֶל⁠־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע ד׳ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ
אשרי חלק משה שנאמר עליו אשרי תבחר ותקרב
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁעָלָיו כָּתוּב אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב, וְכָתוּב (שמות ב) וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל, (שם כד) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה׳ וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ.
כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב - אֵלּוּ הַנְּקֵבוֹת. וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵלאֵלּוּ הַזְּכָרִים.
כה תאמר- בברכת כה
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כֹּה תֹאמַר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כֹּה תְבָרֲכוּ. וְכָתוּב וַחֲסִידֶיךְ יְבָרֲכוּכָה, כְּלוֹמַר יְבָרְכוּ כֹה.
אמירה מצד הדין, והגדה מצד הרחמים
כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב - בַּאֲמִירָה, וְהַיְנוּ מִצַּד הַדִּין. וְתַגֵּיד לְבֵית יִשְׂרָאֵל - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ. וְכָתוּב (שם כו) הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה׳ אֱלֹהֶיךְ. לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל - הַזְּכָרִים, שֶׁבָּאוּ מִצַּד הָרַחֲמִים.
ה׳ אלוקיך שכל הדר בא״י דומה כמי שיש לו אלוה
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הוֹאִיל וּבָאנוּ לָזֶה, מַה זֶּה הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה׳ אֱלֹהֶיךְ? לַה׳ אֱלֹהֵינוּ הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת! אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכִי רַק בִּלְבַדּוֹ הוּא, וַהֲרֵי כָּתוּב (שם ח) כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךְ מְבִיאֲךְ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וְגוֹ׳, (שם) אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךְ נֹתֵן לָךְ, (שם ד) כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךְ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא,
וְכֻלָּם כָּךְ? אֶלָּא כָּךְ שָׁנִינוּ, כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ.
שהזרע הקדוש עולה לארץ הקדושה ושכינה יושבת במקומה
מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהַזֶּרַע הַקָּדוֹשׁ עוֹלֶה לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וּשְׁכִינָה יוֹשֶׁבֶת בִּמְקוֹמָהּ, וְזֶה בָּזֶה תָּלוּי. וּמֹשֶׁה לֹא אָמַר אֱלֹהֶיךְ אֶלָּא לְאוֹתָם שֶׁהָיוּ עֲתִידִים לְהִכָּנֵס לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָּׁה וּלְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה.
טעם שלא אמר אלוהינו
וּמַה שֶּׁלֹּא אָמַר אֱלֹהֵינוּ, מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה לֹא זָכָה לְהִכָּנֵס לָאָרֶץ, וְלָכֵן אֱלֹהֶיךְ וַדַּאי בְּכָל מָקוֹם, מִשּׁוּם שֶׁהֵם הָיוּ עֲתִידִים לְהִכָּנֵס לְשָׁם.
שאלו הא כאן כולם בא״י שורים
אָמַר לוֹ, וַדַּאי כָּךְ הוּא. אֲבָל כָּאן כָּתוּב (שם כו) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה׳ אֱלֹהֶיךְ, וַהֲרֵי הֵם בָּאָרֶץ שׁוֹרִים. מָה הַטַּעַם אֱלֹהֶיךְ וְלֹא אֱלֹהֵינוּ?
הטעם לפי שאומרים הדברים האלו לכהן
אֶלָּא הֵם רָצוּ לְהַרְאוֹת וּלְהוֹדוֹת שֶׁבִּגְלַל הַחֶסֶד הָעֶלְיוֹן זָכוּ לְכָל זֶה וְשָׁרוּ בָאָרֶץ וְנִכְנָסִים לְאוֹתָהּ אֶרֶץ וְעָשָׂה עִמָּהֶם כָּל אוֹתָן טוֹבוֹת, וּמִשּׁוּם כָּךְ הָיוּ אוֹמְרִים דְּבָרִים אֵלֶּה לַכֹּהֵן (ולא לאדם אחר), שֶׁכָּתוּב הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה׳ אֱלֹהֶיךְ, (וכך הוא ודאי) מִשּׁוּם שֶׁבָּא מִצַּד הַחֶסֶד
(זהר שמות דף עט:)
וצר בה אלי אלאמאם אלד׳י ילי פי ד׳לך אלזמאן וקל לה שכרת אליום אללה רבך אד׳ דכ׳לת אלבלד אלד׳י קסם אללה לאבאינא אן יעטינאה
ובוא עמו אל הכהן אשר יכהן באותו הזמן ואמור לו: הודיתי היום לה׳ אלוהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע אלוהים לאבותינו לתת לנו.
אשר יהיה בימים ההם – אין לך אלא כהןא בימיך,⁠ב כמות שהוא.
ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה.
הגדתי היום – פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים.
א. בכ״י לייפציג 1 נוספה כאן מלת ״אלא״ ומלת ״אלא״ הראשונה מחוקה (אפשר שהסופר ניסה לתקן את הייתור לשון שנוצר מכפילות ה״אלא״). בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917 מופיע רק: ״אלא כהן״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5: ״שיהיה בימיך״. בכ״י ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34: ״שהוא בימיך״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״שבימיך״.
אשר יהיה בימים ההם [AND YOU SHALL GO UNTO THE PRIEST] THAT SHALL BE IN THOSE DAYS – These apparently redundant words suggest: you have none else than the priest who lives in your days (you are only concerned with him) (cf. Sifre Devarim 298:3; Rosh Hashanah 25b; see also Rashi on Devarim 17:9).
ואמרת אליו AND SAY UNTO HIM – that you are not ungrateful (Sifre Devarim 299:1).
הגדתי היום I PROFESS THIS DAY – [the expression "this day" implies that the declaration is made] once a year, but not twice a year [even when bringing from a different fruit or crop] (Sifre Devarim 299:2).
פס׳: ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם1כהן שהוא כשר. ואמרת אליו שאינך כפוי טובה.
הגדתי היום לה׳ אלהיך2פעם אחת אתה קורא בשנה ואין אתה קורא שני פעמים בשנה.
כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותינו – פרט לגרים.
לתת לנו – פרט לעבדים:
1. כהן שהוא כשר. בספרי כל כהן שבימיך הוא כשר:
2. פעם אחת וכו׳. מלת היום דורש. והיינו אם הביא בכורים פ״א וקרא ואח״כ הביא עוד הפעם מין אחר אינו קורא (בכורים פ״א):
ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וגו׳ – תיבה שם הקודש אלהיך ניגונו בזק⁠[ף... ... ... ... ...] מילה שאם היה רהוט ודבוק לתיבה שלאחריו ולא ידע אנוש ערכה (איוב כ״ח:י״ג), וכל הקוראין היו [... ... ... ...] הוצרך להק׳ב׳ה׳ לומר כי באתי אל הארץ. אך אפילו לבשר ודם אין לשון זה לומרא לחבירו אגיד לך כי באתי אל הארץ [... ... ... ... ... ...], כלום אדם מגיד לחבירו דבר הידוע ונראה. אלא כך פתר׳: הגדתי היום לי״י אלהיך באתי [אל הארץ... ... ... ...] [הגדתי היום לי״י אלהיך] – למה, כי באתי אל הארץ. (כ״י בולוניה 469.1)⁠ב
א. בכ״י יש דיטוגרפיה ונכפל: ״לחביר⁠[ו אגיד לך כי באתי] אל הארץ אך אפילו לבשר ודם אין לשון זה לומר״.
ב. השוו ר״י קרא איוב ג׳:ב׳.
וטעם בימים ההםא – שזה חיוב כל זמן ששם כהן גדול.
הגדתי – הטעם: כדי שישמעו הקטנים.
או: כדמות הודיה, [וכך אמר הגאון,]⁠ב שהשם השלים שבועתו. והעד: הפרי.
א. מלת ״ההם״ חסרה בכ״י פריס 177 והושלמה מכ״י פריס 176.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177, ובכ״י פרנקפורט 150: ״וכן אמר רב סעדיה ז״ל״. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
[THAT SHALL BE IN THOSE DAYS.] In those days means that this law is in force as long as there is a kohen gadol there.⁠1
I PROFESS. The reason for this utterance is so that the children will hear. Or it is, like a statement of thanks to God, for He has fulfilled his oath. The fruit2 is proof of this.⁠3
1. In the sanctuary.
2. Which I bring.
3. That God had fulfilled his oath.
הגדתי היום לי״י אלהיך כי באתי אל הארץ – מגיד אני ומודה לפני הקב״ה כי באתי אל הארץ אשר נשבע וקיים שבועתו, ועמד באמונתו. ונטלתי חלקי ממנה, והנני מביא לו דורון מפירותיה, להכיר שהוא נתנה לנו. ובלעז קורין כי האי גוונא: פרישנט דרקנו יישונצ׳.
הגדתי היום לי"י אלהיך כי באתי אל הארץ – I PROFESS THIS DAY TO HASHEM YOUR GOD THAT I HAVE COME TO THE LAND – I profess and acknowledge before the Blessed Holy One that I have come to the land WHICH HE SWORE, and He upheld His oath, and remained steadfast. And I took my portion from it, and behold I bring to Him a gift from its fruit, to recognize that He gave it TO US. And in Old French we call the likes of this: פרישנט דרקנו יישונצ'.
אשר יהיה בימים ההם – ואין לך להשהות בכוריך עד שיהיה שם אחד מקרוביך ליתנם לו.
הגדתי היום – מודה אני לפניך כי באתי אל הארץ כמו שנשבע ועמד באמונתו ונטלת בה חלקי ועכשיו אני מביא לו דורון מפירותיה להזכיר שהוא נתנה לנו.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
אשר יהיה בימים ההם, "who will be on duty during those days; he is not to wait until a relative of his who happens to be a priest is on duty and to give it to him.
הגדתי היום, "I profess this day, etc.;⁠" I give thanks today for having been privileged to come to this country [or to have been born in it] the land that Lord your God had sworn to your forefathers to become ours. He has kept His promise, and I have received my share of it. Now it is my turn to tender a gift from its produce in order to demonstrate that it is He Who has given it to our people.⁠"
אשר נשבע ה׳ לאבותינו – מכאן שהגר מביא ואינו קורא שא״י לומר לאבותינו, ותימה א״כ איך יתפלל הא איכא בנוסח התפלה אלהינו ואלהי אבותינו וי״ל דבתפלה סומכין על הירושלמי שכתב שמכח אברהם אשר כולם נקראים על שמו ושלכך נקרא הוא אב המון גוים יכולין לאומרו, ג״ן.
וטעם אל הכהן אשר יהיה בימים ההםאל הכהן אשר יהיה שם בימים ההם, כי הם נתונים לאנשי משמר ככל הקרבנות, לא שיוליך עמו כהן מעירו להקריב בכוריו.
ורבינו שלמה כתב: אין לך אלא כהן שיהיהא בימיך כמות שהוא.
ולא הבינותי זה, כי בענין הזקן ראוי לומר: אל השופט אשר יהיה בימים ההם (דברים י״ז:ט׳), אף על פי שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפניו מן העולם צריך לשמוע לו, יפתח בדורו כשמואל בדורו. אבל בהקרבת הבכורים למי יביאם אלא לכהן אשר יהיה בימיו.
וכן ראיתי בסיפרי (ספרי דברים כ״ו:ג׳): ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם – זו היא שר׳ יוסי הגלילי אומר: וכי תעלה על דעתנו כהן שאינו בימיך, אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותן הימים, היה קרוב ונתרחק כשר. וכן הוא אומר: אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלהב וגו׳ (קהלת ז׳:י׳).
ונראה שהם ידרשו בזה שאם הקריב בכורים או עולה וקרבנות בכהן שהוא בחזקת כשר, ולאחר זמן נמצא שהוא בן גרושה, הקרבנות כשרין, כמו שמוזכר בפרק האחרון של קידושין (בבלי קידושין ס״ו:). ויכנס בו עוד שאם היה קרוב ונתרחק כשר, וזה לענין הזקן שאינו נדון על פי קרוב ואינו ענין בבכורים.
הגדתי היום – בפרי הזה שהבאתי, הגדתי והודיתי לשם אלהיך שהביאני אל הארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו, והנה השם מקיים דברו ואני מודה ומשבח לשמו.
וטעם הגדתי היום – כמו ספרתי, וכן: ויגד משה את דברי העם אל י״י (שמות י״ט:ט׳) – כמו ספור.
או יהיה פירושו: הגדתי לך הכהן ולכל העומדים האלה, וההגדה הזו היא לי״י אלהיך, כלומר לשמו, כי באתי אל הארץ אשר נשבע לאבותינו – כי הוא הביאני אליו לעבדו בארץ.
א. כן בכ״י מינכן 137, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2: ״שהיה״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״מאלה״.
AND THOU SHALT COME UNTO THE PRIEST THAT SHALL BE IN THOSE DAYS — to the priest that shall be there in those days, for first-fruits, like all offerings, are given to the men of the [priestly] Division [who are assigned to the Sanctuary for a week at a time],⁠1 but he may not bring along a priest from his city in order to offer him his first-fruits.
Now, Rashi wrote: "You have none else than the priest who lives in your days as he is.⁠" But I have not understood this, for in the case of an elder [of the Sanhedrin] it is proper to say [and thou shalt come …] unto the judge that shall be in those days,⁠2 meaning that even though he is not as great and wise as the early judges in the ages which were before us,⁠3 still he [the elder] is obligated to hearken to him [the judge], for "Jephtah in his generation is as Samuel in his generation.⁠"4 But when bringing first-fruits, to whom shall he bring them if not to the priest that shall be in his days? Now, I have also seen the following text in the Sifre:⁠5 "And thou shalt come unto the priest that shall be in those days. This is what Rabbi Yosei the Galilean says, And would it occur to you to come to the priest that is not in your days? Rather, [I must say that the verse requires one to come to] the priest who is considered by you to be established and fit in those days. Kinsmen who have ceased to be kinsmen are qualified.⁠6 And so it is also said, Say not thou: 'How was it that the former days were better than these?' "7 It appears that the Sages interpreted in this connection that if one brought first-fruits or a burnt-offering to a priest who was presumed to be qualified and afterwards it was discovered that he was the son of a divorced woman, [a defiled priest not entitled to perform the Divine Service, nor to receive the priestly gifts] the offerings are nevertheless valid, as is mentioned in the last chapter8 of Tractate Kiddushin. Also included in this principle is [the rule] that a kinsman who has ceased to be a kinsman is qualified, this applying to an elder who may not be judged by a relative,⁠9 but it is not relevant to first-fruits.
HIGAD'TI' (I PROFESS) THIS DAY. "Through this fruit which I have brought I profess and give thanks to the Eternal your G-d Who brought me into the Land which He swore unto our fathers to give us. Thus G-d fulfilled His words, and I give thanks and praise to His Name.⁠" The meaning of the word higad'ti is like "I have told.⁠" So also 'vayageid Mosheh' (and Moses told) the words of the people unto the Eternal,⁠10 which means communicating. Or the interpretation thereof may be as follows: "I declare to you, O priest, and to all who stand by, and this declaration is unto the Eternal thy G-d, that is to say, to His Name, that I am come into the Land which He swore unto our fathers, for it is He Who brought me [near] to Him to serve Him in the Land.⁠"
1. See Vol. IV, p. 17, Note 92.
2. Above, 17:9.
3. Ecclesiastes 1:10.
4. Rosh Hashanah 25b. The prophet Samuel is cited by Scripture as being equal to Moses and Aaron (Psalms 99:6). Elsewhere Jephthah is mentioned together with Samuel (I Samuel 12:11), thus teaching us that Jephthah in his generation was entitled to obedience just as was Samuel in his generation.
5. Sifre, Ki Thavo 298.
6. This statement will be explained further on by Ramban as applying to a judge who was disqualified from rendering judgment involving a member of his family. This stricture does not apply to the bringing of first-fruits to a kindred priest who is ministering in the Sanctuary.
7. Ecclesiastes 7:10. The word days thus refers to "the judges of the former days.⁠" Do not say that the judges of the former generations were better than those of the present, and therefore I would not listen to them. Instead you are to listen to them, for you are only concerned with them (Maharsha, Rosh Hashanah 25b).
8. In our text of the Gemara it is found in the third chapter of Kiddushin 66b. The tractate contains four chapters.
9. But if he ceased to be his kinsman — for example, a son-in-law [of the elder] whose wife died — he becomes qualified to judge.
10. Exodus 19:9. — The difficulty in the verse here is the word higad'ti which is in the past, when he has not made yet his declaration. Therefore Ramban writes that the very act of bringing the first-fruits into the Sanctuary Court constitutes a form of professing the omnipotence of G-d and an expression of thanksgiving to Him. In this sense the form of the word higad'ti is properly in the past, since the act of bringing the first-fruits has formed the way of communicating these thoughts. Such a usage is seen in the verse vayegeid Mosheh, which means that Moses "communicated" the words of the people to the Eternal.
הגדתי היום לה׳ אלהיך – היה ראוי שיאמר לה׳ אלהינו ושלא יוציא עצמו מכלל אמונת האלהות, אבל אילו אמר כן לא היתה אמונתו מתבררת אצלנו ולא היינו יודעים כוונתו למי הוא קורא ה׳, ומי הוא שמקבל עליו אלהותו, אבל עתה בבואו לפני הכהן (הגדול) שהוא מיוחד לעבודת אלהי ישראל וידע אותו, כשהוא אומר לה׳ אלהיך נסתלק הספק מאצלנו ונתברר אמונתו הטובה, כי הוא מעיד על עצמו כי אלהי הכהן הוא אלהיו שבשבילו בא אל הארץ.
ויתכן שיהיה לשון הגדתי מענין המשכה, מלשון (תהלים נ״א:י״ז-י״ח) ופי יגיד תהלתך, כי המתפלל ממשיך הכח, וכתיב (דברים י׳:כ״א) הוא תהלתך והוא אלהיך, והבא אל הארץ הקדושה הוא ממשיך הכח שכנגדה אין צריך לומר הכהן על ידי הקרבנות שמקריב שם, ולכך הזכיר שם לה׳ אלהיך כמנהג משנה תורה.
הגדתי היום לה' אלוהיך, "I have declared today to the Lord your God, etc.⁠" The word "your God,⁠" instead of "our God,⁠" seems incomprehensible here. How could the person making this declaration be allowed to exclude himself from the community by using such wording (grammar)? It appears as if he did not share the same belief in God as his compatriots! However, consider that if the wording had been לה' אלוהינו, it would not have been clear whom he considered as the Lord. Now that he uses the wording written by the Torah it is clear that when he addresses the High Priest he speaks of the Lord on whose behalf this Priest officiates. The moment he associates the Lord with the one in whose service the Priest serves, there can be no doubt that the donor also serves the same Lord, else why present the gift to the High Priest of that God? It is clear now that whoever is the God of the High Priest is also the God of the person bringing the bikkurim.
It is possible that the expression introducing this declaration, i.e. הגדתי, represents sort of a continuation such as in Psalms 51,17 ופי יגיד תהלתך, "and let my mouth express Your Fame,⁠" i.e. continue, extend the power of You God which is already evident in the world. The person engaged in prayer effectively extends God's power, seeing that the very fact that he turns to God in supplication proves that he acknowledges God's power to grant his requests. When we find the line הוא תהלתך והוא אלוהיך in Deut. 10,21, this implies that what the generation of the Exodus experienced in their lifetime was a continuation, an extension of the power of the Lord which had been not quite so manifest previously. The whole formula לה' אלוהיך, so typical of משנה תורה, the Book of Deuteronomy, which is itself a continuation of what preceded it, is therefore appropriate as an introduction to this declaration by the farmer bringing the bikkurim.
אשר נשבעת לאבותינו – מכאן אמרו גר מביא ואינו קורא דאינו יכול לומר לאבותינו אבל בתפלה סמכו רבותינו על תלמוד ירושלמי שגרים אומרים בתפלה אלהינו ואלהי אבותינו שכל הגרים נקראים ע״ש אברהם אבינו ולכך נקרא אב המון גוים (בראשית י״ז:ה׳).
אל הכהן אשר יהיה בימים ההם – פירש״י אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא. והקשה הרמב״ן ודאי בענין חוקים בא לומר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אע״פי שאינו חכם כשופטים שהיו לפניו אבל בהקרבת ביכורים למי יביאם אם לא לכהן שבימיו אלא בא להשמיענו שהביכורים ניתנים לאנשי משמר ולא שיוליך כהן עמו מעירו להקריב ביכוריו. ובסיפרי אשר יהיה בימים ההם שהוא כשר ומוחזק לך באותן הימים. ורוצה לומר שאם הקריב ביכורים או עולה וקרבנות בכהן שהוא בחזקת כשר ולאחר זמן נמצא שהוא בן גרושה וחלוצה הקרבנות והביכורים כשרים כמו שאמר בפרק בתרא דקידושין:
אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, "to the priest who is on duty during the years in question.⁠" Rashi explains the verse as a reminder that only the officially ordained religious authority in each generation is authorized to hand down rulings, -on the basis of Torah laws, of course- and that one must not rely on rulings made at different times in different circumstances. (Compare Rosh Hashanah 25.)
Nachmanides questions that if the Torah had written that "you shall come to the elder who is the wisest in his time,⁠" this would be easy to understand, as the message would be that seeing that not every generation produces brilliant men, there is no choice but to turn to the relatively most learned man, instead of relying on decisions by sages who had lived in different countries, in different conditions. But, when it comes to performing duties in the Temple, why would the Torah have to mention that the first ripe fruit have to be brought to the priest performing his duties at that time, surely the fruit could not be presented to priests who had already died? If the Torah were speaking of חוקים, statutes, not given to interpretation, a reminder that one must go to the priest of one's own generation would also make sense, the Torah agreeing that we must abide by the present authority's decision even if these priests, sages, are known to be less learned than their predecessors. So what is the true meaning of what Moses has said here? It means that they have to be given to the roster of priests on duty at the time when the farmer arrives with his gifts, he cannot wait to hand it over until the roster changes in the week following. Neither is the farmer allowed to bring a local priest from his neighborhood with him to Jerusalem in order to ensure that that particular priest is the recipient of his gifts.
According to Kiddushin 66, the meaning is that even if it turns out in retrospect that the presiding priest at the time was disqualified from receiving these gifts, as he was the son of a forbidden marriage, the ritual is not declared invalid retroactively.
הגדתי היום לי״י אלהיך – פר״ש ז״ל פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים. פי׳ מדכתיב היום לשון מיעוט אם היה אדם מביא בכורים מדגן והיה קורא ולאח״כ אם היה לו בכורים מרמונים או מזיתים, אז מביא אחד מהם ופטורים שאר המינים.
הגדתי היום – בבואי לפניו עם פרי האדמה שנתן לנו ועוד יפרש איך זה. והנה זאת ההגדה בלשון, אינה להודיע או להזכיר לשם, רק לעצמו.
ואמרת אליו הגדתי היום – הנה יאמר זה בלשון הקדש בזה האופן שהגבילה אותו התורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וכשיגיע להר הבית אז נוטל הסל על כתפו ואפי׳ היה מלך גדול בישראל ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא ועוד הסל על כתפו שנאמר הגדתי היום לה׳ אלהיך ומוריד הסל מעל כתפו וכו׳. וכמה מורה כל זה על מה שאמרנו את ה׳ האמרת היום להיות לך לאלהים כי כל זה הוא מבואר שהוא ענין קבלת אלהות לא זולת [א] כי לזה תקנו הפרסום בזה הענין ושתוף העם בו עם הבעלים על דרך כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו (דברים ל״ב:ג׳) כדתניא התם עוד (בתוספתא דבכורים) כיצד מעלין את הבכורים לירושלם כל העיירות שבמעמד מתקבצות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים שנאמר ברוב עם הדרת מלך ובאים ולנים ברחובות של עיר ולא יכנסו לבתים מפני אהל הטומאה וכו׳. ובשחר הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה׳ אלהינו והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו להודיע שהבכורים משבעת המינין והחליל מכה לפניהם עד שמגיעין קרוב לירושלם והם חוללים בכל הדרך ואומרים שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם שלוחים להודיע לאנשי ירושלם ועטרו את בכוריהם ופרכסו אותם ואם היה לח ויבש מראים את הלח מלמעלה והפחות והשרים והגזברים יוצאים לקראתם חוץ לירושלם ולפי הבאים הם יוצאים אם באו אנשים רבים יוצאים לקראתם רבים ואם מעט מעט וכשנכנסו כלן לירושלם התחילו לקרות עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם כל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם ואומרין אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום והם מהלכי׳ בתוך ירושלם והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית נוטל כל אחד סלו על כתפו ואומר הללויה הללו אל בקדשו וגו׳ עד כל הנשמה תהלל יה הללויה. והולכין בהר הבית וקורין עד שמגיעין לעזרה ושם אומרים הלוים ארוממך ה׳ כי דליתני וגו׳. ועתה ראה איך סודרו כל הענינים האלו באופן שיוסב הכל בין עניני העוסקים במצוה בפרט בין הנטפלים עמהם לקרא כלם בשם ה׳ להודות לו האלהות ולקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה כמו שיובן ממעשיהם ומדברי שיריהם אשר יאות להיות בפומבי וברוב עם כי הוא יסוד הכל כמו שאמרנו. והנה אחר שזכרנו עניני ההבאה וקבלת האלהות בכלל נבא אל הענין או הענינים הפרטים אשר במצוה הזאת אשר על זה נאמר ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום וגו׳.
[ב] וענין ההגדה הזאת הראשונ׳ הוא להודות ולהלל כי הארץ ההיא אשר הבכורים האלו באו ממנה לא בחרבם ירשוה ולא בקשתם לקחוה כי הוא יתעל׳ אשר עשה להם חיל לתת אותה להם ולהביאם שמה לשמרו ברית האבות ושבועתם והוא שמגיד עכשיו לבד על קרבן בכוריו להכרה וסימן כי לה׳ מצקי ארץ (שמואל א ב׳:ח׳) וענין ההגדה הוא הודאתו בדבר כי הוא מגיד דבריו ושיעור הודאתו שם לפני ה׳.
אשר יהיה בימים ההם אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא. בשילהי פרק שני דראש השנה גבי אל השופט אשר יהיה בימים ההם והביאו המקרא הזה אל תאמר מה היה שהימים הראשוני׳ היו טובי׳ מאלה ולכך יש לשמוע לראשוני׳ יותר מן האחרונים אל תאמר כן דאין לך אלא שופט שבימיך דאל״כ אשר יהיה בימי׳ ההם למה לי וכי תעלה על דעתך כהן שאינו בימיך והרמב״ן ז״ל כתב ולא הבינותי זה כי בענין הזקן ראוי לומר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אעפ״י שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפניו מן העולם צריך לשמוע לו יפתח בדורו כשמואל בדורו אבל בהקרבת הבכורים לא יביאם אלא לכהן שבימיו ואני שמעתי ולא אבין כי מה הפרש יש בין השופט בדינין ובין הכהן בהקרבת הבכורים כמו שיש לו למי שמביא דינו לפני השופט לומר אחר שאין השופט הזה גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפניו מן העולם איני רוצה להביא דינו לפניו וכל שכן לפני השופטים האחרים אשר הם למטה ממנו ואין לטעון אבל למי יביאם אלא לשופט שבימיו ככה יש למי שמביא בכוריו לפני הכהן לומר אחר שאין הכהן הזה צדיק וחסיד כמו הכהנים הראשונים אשר היו לפניו מן העולם איני רוצה להביא בכורים לפניו שאינו אלא כדי להדרו או כדי לקבל ברכתו וכל שכן לשאר כהנים שהם למטה ממנו ואין לטעון אבל למי יביאם אלא לכהן שבימיו אבל בספרי שנו בלשון אחר וכי עלת׳ על דעתך כהן שאינו בימיך אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותן הימים היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר אל תאמר מה היה שהימים הראשוני׳ היו טובים מאלה וכן שנו גם כן גבי אל השופט אשר יהיה בימים ההם ועל כרחנו לומר שהפירוש בשניהם אחד הוא וכמו שלגבי זקן הוא מתפרש שהיה קרוב מתחלה מחמת שהיה נשוי בתו והיה פסול לו ועכשיו נתרח׳ מחמת שמתה בתו או שגרשה והרי הוא כשר כך לגבי כהן נמי יהיה פירושו שהיה מתחלה קרוב לעבירות דקא סנו שומעניה ולא היה ראוי להביא לו בכורים ועכשיו נתרחק מכל אותן השמועות והוא בחזקת כשרות ואל יקשה עליך על שפירשנו קרוב ונתרחק לגבי כהן כמשמעות בקורב׳ ממש שהיה נשוי לבתו ואחר כך מתה או גרשה ונתרחק ואלו גבי שופט פירשנו קרוב ונתרחק שהיה קרוב לעבירות מתחלה ואחר כך נתרחק מכל אותן השמועות שאין הקרבה כאן כמשמעו שכבר מצינו בשלהי פרק אין עומדין כיוצא בזה דאמר רבי אביהו מאי דכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב לרחוק ברישא והדר לקרוב ורבי יוחנן אמר מאי רחוק שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא ומאי קרוב שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו והתמה מהרמב״ן ז״ל שפירש שהם ידרשו בזה שאם הקריב בכורים או עולה וקרבנות בכהן שהוא בחזקת כשר ולאחר זמן נמצא שהוא בן גרושה הקרבנות כשרים שהרי פירוש קרוב ונתרחק בכל מקו׳ הוא מי שנשתנה ממה שהיה שמתחלה היה קרוב והיה פסול לדון ואחר כך נשתנה ממה שהיה ונתרחק מהקורבה על ודי מיתת בתו לא שהיו טועים בו מתחלה בכשרות ואחר כך נתבררה פסלותו כמו שפירש הוא ועוד שפירוש קרוב ונתרחק דשופט צריך שיהיה כפירוש קרוב ונתרחק דכהן מה להלן היה קרוב מתחלה ואחר כך נתרחק ע״י מיתת בתו אף כאן שהיה רשע מתחלה ואח״כ נתרחק לא שחשבוה כשר מתחלה ואחר כך נמצא פסול ויהיה פירושו של זה באופן אחר ופירושו של זה באופן אחר כמו שפירש הוא:
ואמרת אליו שאינך כפוי טובה. בספרי דאל״כ מאי ואמרת אליו הגדתי היום לי״י אלהיך כי באתי אל הארץ אטו עד השת׳ לא ידעינן שבאו ישראל אל הארץ:
הגדתי היום פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים. בספרי דאל״כ היום למה לי פי׳ אם הביא בכורים מאחד מן המיני׳ וקרא וחזר והביא בכורים ממין אחר אינו קורא עליהן:
(ג-י) ובאת אל הכהן אשר יהיה וגו׳ עד כי תכלה לעשר וגו׳. לפי שהיו הכהנים חלוקים במשמרות וכל אחד מהם היה משמש במשמרתו. צוה השם יתברך שלא יהיה הרשות ביד מביא הבכורים לתתם לכהן שירצה להיותו אוהבו ומכירו. אבל שיתנם לכהן שיעבוד היום ההוא באותו משמר כי חוקו הוא. וחשבו המפרשים שהיו כאן שתי הגדות. ושתי הנחות. ושתי תנופות. ושבראשונה זכר ההגדה הראשונה שיגיד. שנאמר ואמרת אליו הגדתי היום לה׳ אלהיך וגו׳. ושמיד תעשה ההנפה הראשונה ועליה אמר ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח ה׳ אלהיך. ושאחר כן יחזור הבעל לקחת הטנא מאצל המזבח. ויגיד ההגדה השנית שנאמר וענית ואמרת וגו׳. ועליה תהיה ההנחה השנית כמו שאמר והניחוא לפני מזבח ה׳ אלהיך וגו׳. וכבר זכרתי בספקות שאין בהגדה הראשונה הזאת דבר שיהיה בו ממש כי אם שבא אל הארץ שהוא דבר מוחש בעצמו. ולא ידעתי למה לא היתה ההגדה כלה אחת ויצטרך לחלקה לחלקים. גם אם הכהן הניח הסל לפני מזבח ה׳ איך חזר הבעל ללקחו כי הוא לא יכנס למקום המזבח האם הכהן יתנהו אליו וזה לא נזכר בכתוב. או אם בא אליו הסל מעצמו. ומה הצורך בשתי הנפות האלה. ולכן אחשוב על דרך פשט שלא היה כאן כי אם הגדה אחת על המזבח. ושלא חזר הבעל ללקחו משם.
(ג) ופי׳ הכתובים ואמתתם כך הוא. שהבעל בבואו עם הבכורים למקדש ובא אל הכהן וידבר עמו הגדתי היום לה׳ אלהיך כי באתי אל הארץ ואין זו הגדה להשם יתברך. כי הנה בהגדה האמתית אמר וענית ואמרת לפני ה׳ אלהיך לפי שהיתה ההגדה לגבוה. אמנם הדבור הראשון הגדתי היום לא היה לפני ה׳. אבל היה מאמר נאמר לכהן וזהו אמרו ואמרת אליו. והיה ענין מאמרו לכהן שלא יחשב בבואו עם הבכורים אצלו שהבכורים מנחה שלוחה אליו. או היא חק לכהנים מאת העם לאכול בכורי פירותיהם כי אינו כן. אבל ביאתו שמה עם הבכורים היא להודות לשם יתברך ולהגיד חסדו לפניו. וזה בעבור שהביאו לארץ שנשבע לאבותיו כי כמו שהאנשים העובדים בשדה אחד מביאים לאדון השדה חקו להוראת אדנותו מידי שנה בשנה. כן יעשה הוא בהבאתו בהגדתו זאת אשר יעשה להשם יתברך בעבור שבא אל הארץ והנה יקרא הודוי הזה הגדה למה שבא מהספור וההגדה בו כמו שיתבאר. והנה אם כן אמרו הגדתי היום לה׳ אלהיך אין ענינו כי אם להודיע לכהן שהיה רוצה להגיד לפני ה׳ וההגדה היא מה שיזכור לפנים ארמי אובד אבי וגו׳. ותהיה מלת הגדתי עבר במקום עתיד כמו (ישעיהו ה׳) לכן גלה עמי מבלי דעת לכן הרחיבה שאול נפשה. וכן בצר הרחבת לי שהוא כמו תרחיב. ורבים כמוהם. ושאמרו כי באתי אל הארץ אינו עצם ההגדה. להודיע שבא שמה אבל הוא סבתה. שבא להגיד לה׳ בעבור שבא אל הארץ.
א. בפסוק: ״והנחתו״.
ולפי שדבר עמלק הוא דבר גדול. אמר הגדתי היום. ולא אמר ספרתי או דברתי. אלא הגדתי. שהוא לשון המשכה. כמו משכו שתרגומו נגידו. וכן כל לשון הגדה הוא לשון משך חכמה. כמו האספו ואגידה לכם. וכן ותגד לבני ישראל. וזהו הגדתי היום. דבר משך חכמה הרמוזות בענין עמלק. לה׳ אלהיך שהוא אלהים אמת. ואתה מכיר יכלתו ומעלתו לפי שאתה משמש במקדשו:
אל הכהן אשר יהיה בימים ההם – אף על פי שלא יהיה גדול בחכמה, לא תחדל מלדבר עמו בכבוד, באמרך ״ה׳ אלהיך״, אף על פי שזה לא יאמר זולתי לאנשי השם, כמו למלכים ולנביאים. ומכל מקום, בהיותך מביא אליו את הבכורים, כמביא דורון לאל יתעלה שהוא בעל הקרקע, ראוי שתדבר עמו בזה דרך כבוד.
הגדתי היום – הודעתי לכל מתוך מעשי אלה, כמו ״כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים״ (שמואל ב י״ט:ז׳).
כי באתי אל הארץ – שבאתי מארץ אחרת אל זאת הארץ.
אשר נשבע ה׳ לאבתינו לתת לנו – כאמרו ״ונתתי לך ולזרעך אחריך וכו׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית י״ז:ח׳). ולפיכך אני הגר שבאתי אל הארץ לתושב בכח מתנתו, הבאתי הבכורים הראויים לנותן קרקע במתנה או באריסות.
אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, even if the priest in the particular generation may not be outstanding in wisdom, you must not therefore treat with less respect than his position warrants. This is why the Torah added the seemingly superfluous words לה' אלוהיך, words usually only used when addressing men of outstanding caliber such as kings and prophets.⁠a At any rate, the idea is that seeing that the priest receives the bikkurim on behalf of God, it is as if God’s agent is addressed by the title reserved for his Master.
הגדתי היום, equivalent to “I have made a public acknowledgment of the great works of the Lord today.” We find similar phrasing in Samuel II 19,7 when Yoav accuses David of having insulted all his ministers and generals by grieving over the death of his rebellious son instead of appreciating the loyalty of his followers who had saved his life under most difficult circumstances. The words there are: כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים, “(by your excessive grieving) you have made clear that you do not consider that you have any loyal followers.”
כי באתי אל הארץ, that I have come to this land from another country אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, as when God had said in Genesis 17,8 “I gave this land to you and to your descendants after you.” Seeing that God had sworn this oath at the time, I consider myself though apparently an outsider, a stranger, as if I am a permanent resident thanks to His gift, and this is why I have brought these choice fruit that it is incumbent upon anyone who has received the land as either a gift or even as a tenant to present to the real owner of the land in recognition of His largesse.
a. If I understand correctly, the author mans that only high ranking people need to be reminded by implication that there is a higher authority than they themselves. Hence the addition of the words לה' אלוהיך after the word הגדתי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אין לך כהן אלא שיהיה בימיך. פירוש, אף על גב שאינו חשוב כמו הראשונים. והרמב״ן הקשה על זה, דלענין בכורים מאי שנא כהן חשוב ומאי שנא כהן שאינו חשוב, כיון דבכורים מצוה היא. ויראה דכך פירוש ״אל הכהן אשר יהיה בימים ההם״, שאני מצווה לך שיביא הבכורים אל הכהן אשר יהיה בימים ההם למשפט ולהוראה ולכל דבר שהוא כהן, אף על גב שאינו חשוב כמו הכהן שהיה בימים הקדמונים, אל אותו כהן תביא ביכורים. ולפי פירוש זה לא קאי ״בימים ההם״ אלא לענין שאר דברים – להוראה ולמשפט, והיא כמו (ראו לעיל יז, ח-ט) ״וקמת ועלית אל הכהן או אל השופט וגו׳⁠ ⁠⁠״. ושם כתיב ״אל השופט״, וכאן כתיב לכל שאר חכמים, שמחויב לשמוע אל כל תלמיד חכם. ואי לא כתיב רק ״אל השופט״, הוה אמינא דווקא מי שהוא שופט לכל ישראל, דהיינו בית דין הגדול, צריך אתה לשמוע אליו כמו בימים הראשונים, אבל לשאר בית דין לא, לכך כתב ״אל הכהן אשר יהיה בימים״. ועוד, דקרא דהכא בא לומר שאתה צריך לנהוג בו כבוד כמו כהן אשר היה בימים הראשונים, וקרא דלעיל (שם) בא לומר שחייב לשמוע לו כמו אותו שהיה בימים הראשונים, לכך צריך תרי קראי:
שאינך כפוי טובה. פירוש, אף על גב דאין צריך לומר ״כי באתי אל הארץ״, דהרי אני רואה שבא אל הארץ, ומה שצריך לומר ״כי באתי אל הארץ״, לומר שאינך כפוי טובה, כלומר שאינו חשוב הטובה לכלום, לפיכך קאמר שיאמר ״הגדתי כי באתי אל הארץ״, והוא טובה אצלי, ואני מודה עליו:
פעם אחת בשנה. דאם לא כן, ״היום״ למה לי (כ״ה ברא״ם):
ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם – לפי שארז״ל (כתובות קה:) וכי אלישע אוכל ביכורים היה אלא ללמדך שכל המביא דורון לת״ח כאילו מקריב ביכורים, ומדתלה דורון של ת״ח בבכורים סד״א שלא יתנו הביכורים כ״א לכהן ת״ח שיהיה באותו משמר ואם אין בו ת״ח סד״א שימתין עד שיבא משמר של איזו כהן ת״ח, ת״ל אשר יהיה בימים ההם ובזה נסתלקו דברי הרמב״ן שכתב ולא הבינותי זה כו׳. ואמרת אליו הגדתי, כבר בהבאה זו אע״פ שאין שם אומר ודברים ע״ד שנאמר (תהלים י״ט:ב׳-ד׳) ומעשה ידיו מגיד הרקיע וגו׳, אין אומר ואין דברים וגו׳. כך הבאה זו מגידה ומעידה עלי כי באתי אל הארץ לא בצדקתי כי אם משמרו את השבועה אשר נשבע ה׳ לאבותינו.
ולפי שהוידוי הוא מזבח כפרה, לכך ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה׳ לומר הנה סר עונך וחטאתך תכופר, ואחר הכפרה וענית ואמרת, בקול רם לא כמו הוידוי שהיה בלחש כי חציף הוא מאן דמפרט חטאיה ברבים אבל דבר זה יכול לומר בקול רם להסיר הפשע מזרע יעקב ולתלותו במקולקל בזרע האם שהיתה מארמי ואומר ארמי אובד אבי, לא הזכיר את לבן בשמו אלא לומר שלפי שהיה מן ארם על כן נהג מנהג מקומו וממנו נמשכה מדה רעה זו האמורה בפסוק וירשת וישבת בה לבקש ישיבה של שלוה בעה״ז כדמסיק בב״ר (פר׳ ל״ט:ח׳) אמר רבי לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור וראה בני אדם אוכלין ושותין ופוחזים אמר הלואי לא יהי חלקי בארץ הזאת כו׳, ולפי שמשם לקח יצחק את רבקה, ויעקב את נשיו, משם למד יעקב לבקש ישיבה של שלוה בעה״ז ועי״ז קפצה עליו רוגזו של יוסף, ועי״ז נתגלגל הדבר שירדו מצרימה ושם היו גרים ובאו בכור הברזל למרק אותו עון וזה״ש ארמי אובד אבי וירד מצרימה. והזכיר זה דרך התנצלות על מה שנאשמו באומרו וירשת וישבת בה כאמור לומר שמעון זה נשאר רושם קצת לדורות, לכך אמר אובד אבי. אובד לשון הוה לומר שנשאר רושם זה גם לדורות.
שאינך כפוי טובה. דאל״כ למאי צריך לומר הכי, וכי קודם לכן לא ידע הקב״ה כל זאת שבא אל הארץ. כפוי הוא מלשון הכפישני באפר (איכה ג׳:ט״ז):
פעם אחת בשנה כו׳. פי׳ אם היו לו פירות יותר ממין אחד, ומין אחד ממהר להתבכר יותר מהשני, והוא הביא המין המתבכר לירושלים וקורא, ואחר כך שנתבכר המין השני מביאו גם כן, א״צ לקרא פעם שני׳. והוכחתו מדכתיב היום, דמשמע מיעוטא. דאל״כ היום ל״ל:
That you are not ungrateful. Otherwise, why mention this? Does not the Holy One already know that he arrived to the Land? כפוי [to turn the good upside down and ignore it] is derived from the expression הכפשני באפר, "He turned me upside down in the ground" (Eicha 3:16).
Once each year, etc. Meaning that if he had more than one species of fruit, and one species ripened faster than the second, and he brings the first one to Jerusalem and says the readings, and then when the second species matures he brings it too, he does not say a reading a second time. Rashi's proof is that it is written "today,⁠" which implies a restriction; otherwise, why write "today"?
(ג-יא) פרשת כי תבוא
הגדתי היום לה׳ אלהיך כי באתי אל הארץ וגו׳ עד סוף הפרשה – יש להסתפק בהגדה הזאת כי מי לא ידע בכל אלה שבאו אל הארץ אם נאחזו בה וישבו עליה לבטח ובמה יגיד כי בא אל הארץ בהבאת הבכורים? ולמה יגיד? ולמי יגיד הדבר?
ב׳ במה שהתחיל בלשון יחיד הגדתי כי באתי וסיים בלשון רבים אשר נשבע ה׳ לאבותינו לתת לנו ושנה ושלש בזה ארמי אובד אבי לשון יחיד וירעו אותנו המצרים לשון רבים ונצעק ויוציאנו ויביאנו לשון רבים הנה הבאתי אשר נתת לי ה׳ לשון יחיד?
ג׳ מה ענין הבאת הרעות שעשו לנו המצרים ולבן במקום הזה?
ד׳ על מה שאמר ושמחת בכל הטוב יפלא מה עניינו באשר לא ידענו אם גם הוא מן המענה ומתפילת המביא הביכורים או מאמר משה. ואם זה הוא למה ישמח עתה בכל הטוב?
ה׳ במה שהוסיף ה׳ אלהיך ולביתך מה ענין ביתו לכאן אם אז הוא יושב בירושלים חוץ לביתו?
ו׳ גם מה צורך להביא הלוי והגר אשר בקרבך ומה מעשיהם במקום הזה בבכורים?
ואמרתי אני כאשר יאמר משל הקדמוני צרות רבים חצי נחמה. וגם ראיתי את הלחץ ואת היגונים הבאים לאנשים רבים כאחד לא ירעו ולא ישחיתו בלב היחיד כל כך כאשר אלו באו עליו ואין לזרים אתו. וככה הדבר בהפכו טובת רבים חצי יגון. ואם ירבו השמחות וההצלחות על האדם יחיד הוא לבדו פועל גבורות מה מאד ייטבו בעיניו ובכלם ישמח. אבל אם יושפעו על קהל עם אז קנאת איש מרעהו לא תניח לו הנאה גמורה וזהו דבר ידוע וצרעת ממארת לכל באי עולם. כי אמנם מה יתן ומה יוסיף לאדם שהקב״ה יתן טובה לו ולכל העולם עמו? מה יגרע מנחלתו שהשמש יאיר על הארץ לכל רואי פניו הלא גם לו לבדו כל האור המאיר כל לו כל אליו אלא שגם לכל העולם יאיר ואין מגרעת לו בשביל זה ואלו אליו פרע מעבודת השמש דבר בשביל זה החרשתי. אין זה כ״א רוע לב וקנאה בזולתו. והנה נחלקה הארץ לכל ישראל כקטן כגדול ואין אחד מהם מושפע מן הטובה לבדו שלא יהיה בה גם חבירו וא״כ לא יחשבוה טובה גמורה כמנהג האיש בשגעון ינהג. בא הכתוב ללמד לנו מדת ההסתפקות ושנקבל הטוב מאת האלהים ואת הרע בסבר פנים יפות. ואם נתן ה׳ לאיש טובה כללית עינו תשבע מן העושר ההוא וראוי שידמה בלבו כאלו הטובה היא נתונה לו לבדו ואין לאחר חלק עמו ובזה יגדיל מתנת הקב״ה ויראה עינו רחבה ולבו שלם עם ה׳. וכאשר רע יבוא מן השמים על ראשו לבדו ועל קדקדו חמסי ירד צרה ויגון ימצא לא יקבלנה אלא כאלו היא צרה הבאה לרבים באופן שיקל כעסו ודאבון לבו ולא יצטער יותר מדאי ותהיה בעיניו חצי נחמה. לכן כל איש מישראל אחרי התנחלו את הארץ הטובה זבת חלב ודבש אשר נתן לו ה׳ לא יאמר זו היא מתנה טובה שנתן הקב״ה לנו וכל ישראל שוים בה אלא יחשוב שהטוב הוא לו לבדו למען הרבות שוש ויאדיר שמחתו וששון לבו. ע״כ צוה שיאמר הגדתי היום כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותינו לתת לנו. לתת לי לא נאמר. יורה ויגיד שהוא בא לבדו אל הארץ שנשבע ה׳ לתת לכל ישראל ויכיר חסדי האל כאלו נתונים נתונים המה לו לבדו מה שאמר ה׳ לתת לכלם בכלל. ככתוב בהגדה בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. כדי לתת גדולה ליוצר בראשית כאלו הטובה נתונה בשבילו ועליו לתת תשואות חן. והוסיף ללמדנו הדבר בהפכו גם בצרות ורעות באמרו כי מתחילה אם לבן שבקש לעקור את הכל היה מריע ליעקב אבינו והיתה נחשבת הרעה לאבי בפרט לולי רחמי ה׳ שהחליף שעבודו במצרים ושמה היה לגוי גדול באופן שהרעה באה לכל ישראל בכלל. ז״ש וירעו אותנו ויענונו ונצעק וגו׳ שכל אלה הלחצים היו על הכלל והקהל וזה לנו חצי נחמה. כי אמנם מי זה אמר שמפי עליון לא תצא הרעות והטוב כלומר הרעות לשון רבים והטוב לשון יחיד הואיל והרעות הבאות מידי ה׳ הם על הכלל ובעבור זה היחיד אינו מצטער כל כך אבל הטוב בא לכל איש ואיש ולכן ישמח ויגל בו ביתר שאת. ומביא הביכורים מספר הרעות דרך כלל ורבוי והטובות בפרט והוא בהנה חושב עצמו ליחיד. באמרו עוד הנה הבאתי אשר נתתי לי מבשרך הכתוב כי כאשר תלך בדרך טובים כסדר הזה יאונה לך שתשמח באמת יותר ממה שהיית שמח אם חשבת הטובה על הכל ולא לך לבדך לפי שתחשוב לך לעצמך כל הטוב ההוא אשר ייטיב ה׳ לכל העם ושמחת בכל הטוב אשר נתן ה׳ לך ולביתך שתשמח כאלו נתן ה׳ כל הטוב לך ולביתך לבד ולא לאחרים ותאמין כי הטוב ההוא הוא לך לבד וכל הנהנים עמך כאלו הם עבדיך ואתה זן אותם ומפרנסם משלך. ועל כן אמר אתה והלוי והגר אשר בקרבך פירוש תשמח אתה ראשונה והלוי אשר בקרבך כי הם עבדיך וסמוכים על שלחנך:
ד״א ארמי אובד אבי – לא היה לו לומר אלא מאביד אבי ליישבו על פי הדרש שהרי אובד הוא פועל עומד בעצמו של פועל ככתוב (במדבר כ״ד) וגם הוא עדי אובד. לזה אחשוב לפי פשוטו שכיון אל תרח אבי אברהם שהיה ארמי אובד והולך לאבוד עובד ע״ז. ובא הקורא כמזכיר סדר תולדותיו שבימים ההם אביו היה ארמי נאבד ונשמד ואח״כ ירד אביו יעקב למצרים וכו׳ והקריבם ה׳ יתברך לעבודתו ופעם ידבר על תרח ופעם על יעקב וכל תולדותיו הוא מונה בסדר זמנים קודם לכן:
נשבע וגו׳ לתת לנו – למעט הגר שאינו קורא (ביכורים פ״א) ולא מיעטו אלא בקריאה ולא בהבאה.
אשר נשבע ה' לאבותינו, "which the Lord swore to our forefathers to give to us.⁠" The wording of this verse excludes this passage being recited by proselytes. He is obligated to bring the offering but cannot recite a line which would make a liar out of him (compare Bikkurim chapter 1).
ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם – וכי תעלה על דעתך וכו׳.
כי באתי אל הארץ – שאינך כפוי טובה.
אשר נשבע ה׳ לאבתינו – פרט לגרים.
לתת לנו – פרט לעבדים.
אשר יהיה בימים ההם – ענינו אשר יהיה שם בבית המקדש בימים ההם, כי הבכורים נתונים לאנשי משמר ככל הקרבנות, ויזהיר שלא יוליך עמו כהן מעירו להקריב בכוריו:
הגדתי היום – ואח״כ אמר וענית ואמרת, וכן בענין הנחת הטנא אמר כאן ולקח הכהן הטנא מידך והניחו, ולבסוף אמר והנחתו לפני ה׳ אלהיך, ובהשקפה ראשונה יראה שהם שני דברים, אבל כפי הפשט הכל ענין אחד, כי וי״ו של וענית ואמרת הוא כמו וכבר ענית ואמרת, וכן רבים במקרא, והטעם שמיד שתבוא אל המקום אשר יבחר ה׳ תענה ותאמר לפני ה׳ אלהיך, בינך לבינו, ארמי אובד אבי וכו׳ עד אשר נתת לי ה׳, ואח״כ ובאת אל הכהן ואמרת אליו הגדתי היום לה׳ אלהיך כי באתי וכו׳, כלומר כבר הודיתי לה׳ ואתה טול ממני, ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה׳, וטעם והנחתו ע״י הכהן, ואתה תשתחוה לפני ה׳ ותלך לך ותשמח בכל הטוב וגו׳:
אשר יהי בימים ההם – אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא (רש״י מרבותינו) לפי שהבכורים אינם קרבן וחיוב הבאתן רק כבוד הכהן, ואפשר לטעות שזה אינו רק אם הכהן גברא רבה ואז אני מחוייב להטפל עצמי בהבאת בכורים אלה, אבל בלא״ה יבא הכהן ויטלם כמו בתרומה שהכהן מחזיר אחרי׳ לבית הגרנות, לכן בא הכתוב להודיע שהחיוב להביא הבכורים אל הכהן שבימיו יהיה מי שיהיה (משכיל לדוד) ונתיישב מה שעמד הרמב״ן בזה.
ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה (רש״י מספרי), והוסיף הרא״ם דאל״כ מאי ואמרת אליו הגדתי היום לה״א כי באתי אל הארץ, אטו עד השתא לא ידעינן שבאו ישראל אל הארץ, עכ״ד. לפי׳ יוסיפו רבותינו הגדה חדשה שלא הוזכרה בתורה, ולדעתי יתכן שיורו רבותינו בזה תוכן המובן במלת הגדתי, שאינו לשון הגדה פשוטה כאשר יבינוהו המפרשים, אבל הוא מאמר נשגב והוא נתינת שבח ותהלה על זכייתו בישיבת הארץ הקדושה, והוא. מלת הגדתי נגזר מן שם גד אשר הוראתו הצלחה לברכה (גליק) כמו כי בא גד, וברבותינו ישמשו ממנו הפעל (שבת ס״ד) האומר גד גדי, התמזל מזלי, וכן בחבקוק לעלות לעם יגודנו פי׳ רוו״ה שהי׳ עולה לעם אשר יצליח, וכן גד גדוד יגודנו כמש״ש, וטעמו כאן בבואו אל בית ה׳ עם פרי המשובח בארץ, יתן שבח ותהלה לפאר את הזמן והיום שזיכהו הש״י לבוא ולישב בארץ הזאת. וטעם כי התיחסות הזמן (אלס), כמו כי החל האדם לרוב שפי׳ כאשר, (גליקליך פרייזע איך דען טאג), והוא הפך מאמר איוב אשר קלל את יום לידתו כדרך המצטערים ואמר יאבד יום אולד בו. על זה עוררונו רבותינו במ״ש שאינך כפוי טובה להבין לשון הגדתי על כוונה זו.
הגדתי היום לה׳ אלהיך כי באתי אל הארץ – הנכון כדברי ר׳ עובדיה ספורנו, ובעל הרכסים לבקעה, שהוא כמו כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים (שמואל ב י״ט:ז׳), על ידי המעשה הזה שאתה בוכה על בנך אבשלום המורד בך, אתה מודיע שאינך אוהב כלל את שריך ואת עבדיך הנלחמים בעבורך; אף כאן ואמרת אליו הבאתי הבכורים האלה לאות כי באתי אל הארץ.
ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם – ״וכי עלתה על דעתך שתלך אצל כהן שלא היה בימיך? אלא כהן שהוא כשר, וכן הוא אומר (קהלת ז, י): ׳אַל⁠־תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה׳⁠ ⁠⁠״ (ספרי). לפי הספרי, הביטוי ״אשר יהיה בימים ההם״ מלמד שמעלתו הפחותה של הכהן של היום, בהשוואה לכהן של ימי קדם, אין בה כדי למנוע הבאת ביכורים למקדש, כל עוד הכהן כשר ומייצג את דרישות התורה. בבואנו אל מקדש ה׳ איננו פונים אל הכהן מצד אישיותו הפרטית; אלא אנו פונים אליו מבחינת אופיו הסמלי כנציג ומשרת של המקדש. אופי זה ניתן לו על ידי ה׳ מעת לידתו, וכל עוד הוא ״כשר״, ראוי לאופי הזה, ולא נפסל על ידי חטא, אנו פונים אליו כנציג מקדש ה׳ בקִרבנו, ומוסרים לו את ביכורי אדמתנו. שכן זוהי תכלית הביכורים, כפי שמשתמע מההכרזה הבאה בסמוך: הם נועדו לְקַשֵר כל זמן הווה, עד לדור אחרון, לעָבָר העתיק של לאומיותנו ולמקור ייעודנו הלאומי. ככל שההווה תואם פחות לדרישות האידיאליות של ייעוד זה, וככל שאי⁠־ההתאמה ניכרת יותר באישיות הכהנים של הווה זה, כן חשוב יותר למסור להם את הביכורים בלִוויַת מילות ביאור והודאה אלה. שכן הכהן, לא פחות מאשר המביא, חייב לזכור את העבר ההיסטורי שעליו נשען כל הווה וממנו ישאב כל הווה את ייעודו. לפיכך הביטוי ״אשר יהיה בימים ההם״ מוצדק כאן עוד יותר מאשר הביטוי הדומה לו האמור בשופט (לעיל יז, ט).
הגדתי היום וגו׳ – השווה: ״וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי⁠־שֹׁפֵט אֲנִי״ (שמואל א, ג, יג), ״הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים״ (שמואל ב יט, ז), שם ״הגיד״ פירושו: להביע דבר במעשים, לא במילים. ״הגיד לו״ – משורש ״נגד״ – פשוטו כמשמעו: לשוות דבר לנגד עיניו. גם כאן הפירוש הוא: בהבאת ביכורי פרי ארצי, הראיתי, הצגתי (עיין ביכורים א, ז; תוספות יום טוב שם).
לה׳ אלקיך פירושו כנראה: אל ה׳ אלוקיך וביחס אליו. כך אומר שאול לשמואל (שמואל א טו, טו,כא,ל), וחזקיהו לישעיהו (מלכים ב יט, ד), וכך נאמר גם כן על כל שבט הכהנים: ״כי קדש הוא לאלקיו״ (ויקרא כא, ז). זהו האלוקים אשר את חוקיו ומשפטיו אתה מלמד, ואת תורתו ומקדשו אתה מייצג. בהעלאת פירות ארצי אליך אני מציין שפרדסי ושדותי הֵם שֶׁלִּי רק משום שאני מזרע האבות, שה׳ נשבע להם שיתן את הארץ הזאת לצאצאיהם. על כך מעידה התורה, אשר למענה נבנה המקדש שאתה מייצג. ה׳ קיים את הבטחתו. פרדסי ושדותי עומדים על אדמת האלוקים ״שלך״, והם שלי רק מכוח העובדה שאני בן בריתו. כדי להעיד על כך הבאתי פירות אלה (השווה פירוש לעיל יב, ו).
[ג] ובאת אל הכהן – בספרי אין לך אלא כהן שהוא בימיך וכה״א אל תאמר מה היה שהימים הראשונים וגו׳ (עיין בת״א), יש מפרשים כוונת הספרי משום שנאמר להלן הגדתי היום לה׳ אלהיך, שמיחד שמו של הקב״ה על הכהן שלא יתכן רק ליחידי סגולה, שלא יעלה על דעתו שהכהן אין ראוי לזה, משו״ה אמר שאין לך אלא כהן שבימיך, ולפי מה שנפרש שמאמר הגדתי וגו׳ שאומר לפני הכהן הוא להצטדק לפניו שאינו כפוי טובה ומבין כוונת מצות הביכורים בא לומר שלא יעלה בדעתך שאם אינו חשוב כ״כ מה לך להצטדק בעיניו ואינו לכבוד לך שתודיעהו שידעת כוונת הביכורים לזה אמר בספרי אין לך וכו׳:
ואמרת אליו – האמירה הקצרה הזאת הוא מאמר אל הכהן קודם הנחת הביכורים ע״י הכהן, והאמירה הארוכה שאחר ההנחה היא אמירה לפני ה׳. ומה שצוה להקדים אמירה להכהן קודם מלפני ה׳, מפני שבמאמרו אל הכהן יאמר ענין הבאת הביכורים שאם לא ידע המביא כוונת המצוה יהיה ענין הבאתה בלתי משובח ונראה ככפוי טובה, שעל החסד הגדול שעשה ה׳ לכלל האומה והחסד הפרטי שעשה להמביא אשר נתן לו נחלה אדמת זבת חלב ודבש מביא דורון לבית ה׳ מעט פרי אדמה, וגם האמירה לפני ה׳ לא תהיה מובנת כי אחרי שאמר ארץ זבת חלב ודבש משבח א״ע באמרו ועתה הנה הבאתי וגו׳ מפרי האדמה. מה נחשבו פרי האדמה בארץ זבת חלב ודבש, לכן יקדים לומר כי ענין הבאת הביכורים הוא לפרסם שנתן ה׳ להם את הארץ במתנה משמרו את השבועה שנשבע להאבות, והביכורים הוא לעדות שהארץ היא לה׳, והוא נתן להם בתורת אריסות ולכן יביא הביכורים לבית ה׳ כחוק האריסים להביא לבעל השדה מראשית תבואתה, וזהו שאמרו בספרי ואמרת אליו שאינך כפוי טובה פי׳ למה יאמר מאמרו אל הכהן קודם מאל ה׳ בכדי שיבין הכהן שיודע טעם המצוה שאינו מנחה ודורון על חסדי ה׳ רק לפרסם אשר נתינת הארץ מה׳ במתנה היא לנו. וזה שיאמר:
הגדתי היום לה׳ אלהיך – אף שעדין לא אמר לפני ה׳, אבל לשון הגדה יבוא גם במקום שאין אמר ודברים רק פרסום ע״י מעשה כמו השמים מספרים וגו׳ ומעשה ידיו מגיד וגו׳ אין אמר ואין דברים, וכן (שמואל א כד יח) ואתה הגדת היום את אשר עשיתה אתי טובה, ורצונו על פרסום המעשה, וכן (שמואל ב יט ז׳) כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים, והיה רק הגדה ע״י מעשה, וכן כאן הגדתי היום לה׳, ע״י הבאת הביכורים, כידוע שהיתה הבאתה בכבוד ושמחה והכל היו יודעים שאין ראוי זה בשביל המעט פירות, ועוד למה לו לישא ממרחק הלא שוקי ירושלים מלאים מפירות ובנקל יוכל להביא משם מנחה ודורון אלא הכל לפרסם כי הארץ היא במתנה מה׳ ונתן להם שיהיו רק כאריסים בעבודת האדמה ולזה יביאו הביכורים עוד שם בספרי הגדתי היום פעם אחת קורא ואינו קורא שני פעמים בשנה פי׳ שמלת היום מיותר:
כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבתינו – בספרי פרט לגרים ועבדים, לתת לנו פרט לנשים, פי׳ על מי מוטל להגיד ולפרסם שהיא במתנה מה׳ למי שנטלו חלק בארץ, וגם איך יאמר דבר שקר לפני ה׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אל הכהן אשר יהיה בימים ההם: פירש רש״י ׳אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא׳1. ותמה על זה הרמב״ן ז״ל, מה זה שייך מצות ביכורים לחשיבות הכהן (הגדול)⁠2. ונראה לבאר, ע״פ לשון הכתוב דבסמוך ״הגדתי היום לה׳ אלהיך״, ולשון ״אלהיך״ אינו מדויק, והרי ׳אלהינו׳ מיבעי3.
אלא על כרחך הכוונה, באשר בזכות ביכורים באה ברכה בשפע, וכדאיתא בתנחומא פרשת תבוא4, דמשום הכי הזהיר הכתוב על הבאת ביכורים משבעת המינים5 כדי שיתברכו שבעת המינים6, ודומה לקרבן שמרבה ברכה, כמו שביארנו בכמה מקומות7. אמנם8 הקרבן בא ״לריח ניחוח״ על המזבח, מה שאין כן ביכורים הבאים לכהנים9 וממון בעלים הן10, מ״מ הרי זה דומה לקרבן, באשר המה תלמידי חכמים11 נהנים מפירותיו, ואכילתם דומה לאכילת מזבח, והיינו שאמרו חז״ל (כתובות קה,ב) ׳כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב ביכורים׳.
והיינו לשון האיש ״הגדתי היום לה׳ אלהיך״ – שבזכותך12 ובהשגחת ה׳ עליך לטובה13 זכיתי ׳לבוא אל הארץ׳14 וגו׳15. בשביל זה16 כתיב ״אשר יהיה בימים ההם״, דלא תאמר דרק זכות כהן שהוא צדיק כמו אהרן ואלעזר מועיל לברכה, מה שאין כן כהן שאינו צדיק גדול. על כן כתיב ״בימים ההם״, שהצדיק לפי הדור17.
הגדתי היום:⁠18 בזה שהבאתי הביכורים19 ״הגדתי״ שאני מכיר הדבר ״כי באתי אל הארץ וגו׳״.
1. ומקורו בספרי על-אתר.
2. וזה לשון הרמב״ן: ... ולא הבינותי זה, כי בענין הזקן (ממרא) ראוי לומר ״אל השופט אשר יהיה בימים ההם״ (לעיל יז,ט) אע״פ שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפנינו מן העולם, צריך לשמוע לו... אבל בהקרבת ביכורים למי יביאם אלא (אם לא) לכהן אשר יהיה בימיו?! (עכ״ל). ועיין במפרשי רש״י בהרחבה.
3. כמו בהמשך הפסוק ״אשר נשבע ה׳ לאבותינו לתת לנו״. ולא מצאנו מי מהראשונים שעמד על כך.
4. (פיסקא ב׳): אדם יש לו עסק אצל המלכות... ספק עושה לו שאלתו ספק אינו עושה לו שאלתו, אבל הקב״ה אינו כן, אלא אדם יורד לתוך שדהו (ההמשך מובא ברש״י)... עומד באמצע השדה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל, שנאמר ״השקיפה ממעון קדשך מן השמים״ וכו׳, ולא עוד אלא שהיה אומר ׳איני זז מכאן עד שתעשה צרכי ביום הזה׳... יוצאת בת קול ואומרת תשמע לשנה הבאה כהיום הזה... (עכ״ל) [יצויין כי ״השקיפה״ כתוב בסוף סוגית מעשר שני ולא בהקשר של ביכורים].
5. דוקא, כמו שלמד רש״י בעקבות הספרי מגזירה-שוה ״ארץ... ארץ״.
6. שהם עיקר שבחה של ארץ ישראל.
7. עיין בראשית ב,ה. ח,כ. שמות כא,א ולעיל ח,ג ועוד.
8. לכאורה יש חילוק בין קרבנות לביכורים.
9. ולא למזבח.
10. לגמרי, ולא כקרבן שחלק ממנו לגבוה.
11. הם הכהנים אשר ״יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל״.
12. של הכהן שהוא התלמיד חכם.
13. ולכן אומר ״אלוהיך״ – בזכותך.
14. ודרך אגב של תשובת רבינו הוא מבאר את המשפט ״הגדתי היום... כי באתי אל הארץ״, שהרי אין צורך לספר ולגלות שבאנו לארץ ישראל? ואכן הרמב״ן הביא שני פירושים, וז״ל: בפרי הזה שהבאתי הגדתי והודיתי לה׳ אלוהיך שהביאני לארץ... או יהיה פירושו...
15. אך עדיין לא כל כך ברור, כי לא מוזכר בדבריו ענין הברכה והשפע שקיבל, אלא עצם ביאת הארץ בלבד.
16. כאן מסיים רבינו את תשובתו על ״בימים ההם״.
17. כמו אצל ״השופט אשר יהיה בימים ההם״ אצל דייני ישראל.
18. והרי לא מצינו שום היגד מצדו עד כה.
19. כך פירש הרמב״ן בפירושו הראשון.
הגדתי היום – נראה כי מצות הבאת ביכורים היא בכל שנה ושנה שכן כתוב (פרשות משפטים ותשא) ״ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך״, ובפרשת קרח (במדבר י״ח:י״ג) ״בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה׳ לך יהיה״, אבל ההודעה (״ארמי אבד אבי וגו׳⁠ ⁠⁠״) לפי הפשט לא היו מצווים לאמרה כי אם פעם אחת כשיירשו את הארץ ויתישבו בה, לפי שאין במשמעה שיאמרוה מדי שנה בשנה כמו בוידוי מעשר שאחר כך (פסוק י״ג).
אשר יהיה בימים ההם – פירושו כמו למעלה י״ז:ט׳ ושם י״ט:י״ז.
יש להכיר תמיד בכהן שבימיך (עיין ספרי). במדרש תנאים עמוד 171 (מכילתא) למדו מכאן, שהכהן אשר יהיה עובד בימים ההם עבודת כהונה עבודתו כשרה מכל מקום, ואפילו אם נודע אחרי כן שהוא בן גרושה או בן חלוצה (דברי רבי יהושע, החולק על רבי אליעזר).
הגדתי היום – רש״ר הירש מביא ראיות משמואל א ג׳:י״ג, שמואל ב י״ט:ז׳, ש״הגד״ אין פירושו הבעה על ידי דיבור דווקא, אלא גם הבעה על ידי מעשה. לפי זה, ״הגדתי״ פירושו על ידי הבאת הביכורים. אולם יותר נראה, שהוא פתיחה להודיה הסמוכה (ה׳-י״א), ו״הגד״ פירושו כאן: להעיד, להצהיר (ויקרא ה׳:א׳). וכן היא דעת רבותינו, שהפסוקים ה-יא הם ה״הגדה״, ותקנו לקיים את מצות הגדה בליל פסח באמירת פסוקים אלה, שגם שם נאמר ״והגדת״ (שמות י״ג:ח׳).
לה׳ אלהיך – השבעים תרגמו כאילו היה כתוב ״אלהי״. הטעות נגרמה על ידי כך שלא הבינו את כוונת הכתוב. אולם כבר העיר רש״ר הירש, שכן מצינו שדיבר גם חזקיהו לישעיהו (מלכים ב י״ט:ד׳) ושאול לשמואל (שמואל א ט״ו:ט״ו,כ״א,ל׳). וכן אמר הכתוב על הכהן (ויקרא כ״א:ז׳): ״קדוש הוא לאלהיו״. וכן למעלה י״ח:ז׳: ״ושרת בשם ה׳ אלהיו״. והכוונה שהכהן או הנביא קרוב ביותר לקדוש ברוך הוא.
במכילתא כאן אמרו: ״מכאן אמרו מחילין שם שמים על היחיד״, כלומר שהננו רשאים לקרוא את שמו של הקדוש ברוך הוא על אדם יחידי. בדרך כלל אין אנחנו עושים כן אלא לגבי האבות (אלהי אברהם), שהיו קרובים ביותר אל הקדוש ברוך הוא.
אשר יהיה בימים ההם – וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הכהן שלא היה בימיו, אלא זה כשר ונתחלל, מכאן לבן גרושה ובן חלוצה שעבד עבודתו כשרה.⁠1 (קדושין ס״ו:)
הגדתי היום – הפריש בכוריו ומכר את שדהו מביא ואינו קורא, והשני – מאותו המין אינו מביא, דאמר קרא הגדתי היום, פעם אחד הוא מגיד ואינו מגיד פעם שני2. (ירושלמי בכורים פ״א ה״ז)
לאבותינו – הגר מביא ואינו קורא, לפי שאינו יכול לומר אשר נשבע ה׳ לאבותינו3 (משנה בכורים א׳:ד׳).
לתת לנו – פרט לנשים ולעבדים4 (ספרי).
1. ואפילו אם קודם שעבד נודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה. וע׳ לפנינו ר״פ שופטים בענין דרשה כזו, ולקמן בפ׳ ברכה בפ׳ ברך ה׳ חילו יתבאר עוד מדין זה יעו״ש.
2. ר״ל בשנה אחת. והנה מה שהראשון אינו קורא הוא פשוט מפני שאינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי כיון שמכרה, והשני אינו מביא כדמפרש, פעם אחד הוא מגיד ואינו מגיד פעם שני, ולכאורה הוא פלא, שהרי גם הראשון אינו קורא, וא״כ אין כאן גם הגדה פעם אחד, והתוי״ט בפ״א מ״ז דבכורים הרגיש בזה וכתב וז״ל, וצ״ל דאע״פ דמוכר נמי אינו קורא, כל שהביא הוא בכלל הגדתי היום, עכ״ל, וזה דוחק גדול, דהא עכ״פ אין כאן קריאה אפילו פעם אחת.

אבל הנה הגר״א הוסיף בירושלמי דברים בזה״ל, הגדתי היום פעם אחד הוא מגיד ואינו מגיד שתי פעמים, הנה הבאתי (פ׳ י׳) פעם אחד הוא מביא ואינו מביא שתי פעמים, עכ״ל. ומבואר דטעם דרשה זו מלשון הבאתי היום, ונראה דנראה לו להגר״א להגיה כן, משום דכמו דדרשינן כאן בהגדה פעם אחת מדכתיב היום כך נדרש בהבאה מלשון הנה הבאתי, כמש״כ הרשב״ם בפ׳ ויצא בפסוק והנה היא לאה, דבכ״מ דכתיב הלשון הנה מורה על חדוש הדבר שעד כה לא היה זה הדבר, יעו״ש, וגם אצלנו מבואר כלל זה בפרשה לך בפסוק הנה נא ידעתי, יעו״ש. ומכיון דכתיב הנה הבאתי משמע דההבאה היא דבר חדש אבל אם מביא פעם שני׳ מאותו המין אין ההבאה חדשה, ושפיר דרשינן הנה הבאתי, פעם אחת הוא מביא ואינו מביא שתי פעמים [בשנה אחת] ודו״ק.

ודע דמ״ש הגדתי היום לה׳ אלהיך ולא לה׳ אלהי או אלהינו נראה דהוא מדרך הכבוד להכהן, דכן מצינו חלוקת כבוד בכהאי גונא, כמו כי הקרה ה׳ אלהיך לפני, ואלהי אבי הי׳ עמדי, לולא אלהי אבי, אלהי אבי אברהם וגו׳ וכדומה הרבה מאוד, וטעם הדבר נראה משום דיחוד שם אלהות על האדם הוא שררות וגדולה ואין ראוי לאדם ליקח עליו שררות זו לעצמו. ונראה לפרש עפ״י מ״ש במ״ר פ׳ וישלח ויקרא לו אל אלהי ישראל, אמר הקב״ה ליעקב אפילו חזן הכנסת אינו נוטל שררות לעצמו ואתה נוטל שררות לעצמך, מחר בתך תצא ותענה, ע״כ. ואינו מבואר לכאורה איזו שררות לקח יעקב בקריאת שם זה, ולפי מש״כ י״ל שהשררות היא שיחד עליו שם הקב״ה וכמבואר. ולא קשה מנוסחת תפלתינו אלהינו, משום דתפלה קבועה לרבים שאני, וכן לא קשה מפרשת מעשרות בסמוך שמעתי בקול ה׳ אלהי, דהתם ודאי הוא שאומר כל יחיד לעצמו ובלחש כפי שיתבאר שם.
3. ויש מראשונים שלא פסקו כמשנה זו אלא דגם הגר מביא וקורא ואומר אשר נשבע ה׳ לאבותינו משום דאברהם היה אב לכל העולם כדכתיב ביה כי אב המון גוים נתתיך ודרשינן לשעבר היית אב לארם ועכשיו אתה אב לכל הגוים, וכ״א בירושלמי בכורים פ״א ה״ד, תני בשם ר׳ יהודה, גר מביא וקורא, מה טעם, כי אב המון גוים נתתיך וכו׳, ומסיים שם, ריב״ל אומר הלכה כר״י, אתא עובדא קמיה דר׳ אבהו והורה כר׳ יהודה, ע״כ. ובתוס׳ ב״ב פ״א א׳ ד״ה למעוטי פליגי ר״י ור״ת כמאן קיי״ל להלכה ור״י ס״ל דקיי״ל כמסקנת הירושלמי דמביא וקורא, ור״ת ס״ל דקיי״ל כסתם משנה שאינו קורא. והרמב״ם פ״ד ה״ג מבכורים פסק כר״י דמביא וקורא, והנה ר״ת לא סתר דעת ר״י, רק כתב סתם דקיי״ל כסתם משנה, ובדבר הדרשה מאב המון גוים כנראה ס״ל שאין למדין הלכה מאגדה.

ונ״מ בדין זה בזה״ז הוא לענין תפלה וברכת המזון אם יכול הגר לומר אלהינו ואלהי אבותינו, ועל הארץ שהנחלת לאבותינו, וכך מבואר בתוס׳ שם, אשר ר״ת לא היה מניח לגרים לברך ברכת הזימון, וסמך על המבואר במשנה בכורים כאן כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל, וכשהוא בבית הכנסת אומר אלהי אבותיכם, וכל זה שלא כדרשה שבירושלמי שהבאנו ולא כדעת ר׳ יהודה וכמסקנת הירושלמי.

ונראה להביא ראיה דקיי״ל כמסקנת הירושלמי עפ״י אגדה זו דיכול הגר לומר אלהי אבותינו מהא דקיי״ל דגר עושה פסח כישראל כמפורש בתורה בפ׳ בהעלותך וכי יגור אתך גר ועשה פסח, וכן בזה״ז ממילא מחויב בכל דיני פסח כישראל, ואמרו במשנה פסחים קט״ז ב׳ כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח שהיה אביתינו אוכלים על שום שפסח הקב״ה על בתי אבותינו, וכן במצה ומרור, הרי מבואר מפורש דיכול הגר לומר הלשון אבותינו ככל ישראל, משום דאל״ה הרי לא יצא ידי חובתו, ולא מצינו בשום מקום בתלמוד וברייתות וגם בפוסקים הראשונים שהגר יאמר ההגדה בנוסחא אחרת והרי מכאן ראיה דלא קיי״ל כמשנה שלפנינו אלא כמסקנת הירושלמי שהבאנו.

אך עם כ״ז צ״ע האיך הגר מביא וקורא והא אינו יכול לומר לתת לנו שהגר אין לו חלק בארץ, וכמו דמבואר בספרי בסמוך לתת לנו פרט לנשים ועבדים שלא נטלו חלק בארץ, ודוחק לומר דאיירי בקנה קרקע מישראל או בנשא ישראלית ויש לה קרקע ומתה וירשה בנה ומת הבן וירשו אביו הגר, דלא הוו משתמטו הגמרא והפוסקים להשמיענו זה, וגם לפי״ז היה אפשר דגם נשים ועבדים יביאו ויקראו, דאפשר שניתן לאשה במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בה ולעבד על מנת שאין לרבו רשות בה, ובכ״ז קיי״ל בסתמא דנתמעטו נשים ועבדים מכלל הלשון לתת לנו, כמש״כ.

וצ״ל בישוב הענין עפ״י מ״ש בספרי פ׳ בהעלתך בפ׳ ויאמר משה לחובב בן רעואל נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה׳ אותו אתן לכם, לכם ולא לגרים חלק בו, ומה אני מקיים והיה בשבט אשר הגר אתו שם תתנו נחלתו (יחזקאל מ״ז) אם אינו ענין לירושה תנהו ענין לקבורה שניתן לגרים קבורה בא״י, ובארנו שם דהכונה שניתן לגרים מקום לקבורה דהיינו ד׳ אמות, ומבואר שם דעפ״י זה יתייחס גם בגרים ענין נתינת הארץ, יעו״ש בארוכה. וה״נ אפשר לפרש כן שע״י זה יכול הגר לומר לתת לנו.

וגם אפשר לפרש עפ״י מ״ש במ״ר קהלת על הפסוק כל הנחלים הלכים אל הים, דלעתיד לבא יטלו הגרים חלק ונחלה בא״י, ונתבאר שם טעם הדבר, ולפי״ז בלא״ה אתי שפיר דשייך הלשון לתת לנו לחלק שלעתיד.
4. שלא נטלו חלק בארץ, וכבר זכרנו ענין דרשה זו באות הקודם יעו״ש.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ד) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן הַטֶּ֖נֶא מִיָּדֶ֑ךָ וְהִ֨נִּיח֔וֹ לִפְנֵ֕י מִזְבַּ֖ח יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
The priest shall take the basket out of your hand, and set it down before the altar of Hashem your God.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אוררד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא ש]
ולקח הכהן הטנא מידך – מיכן אמרו העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאים בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים והבכורים ניתנים לכהנים בשביל לרבות מתנה לכהנים.
מידך – מלמד שטעונים תנופה דברי רבי אליעזר בן יעקב. והניחו לפני מזבח ה׳ אלהיך, כל זמן שיש לך מזבח יש לך בכורים וכל זמן שאין לך מזבח אין לך בכורים. והניחו, מיכן אמרו נגנבו או אבדו חייב באחריותם נטמאו בעזרה נופץ ואינו קורא.
סליק פיסקא

Piska 300

"And the Cohein shall take the basket from your hand": From here it was ruled: The rich bring (bikkurim) in baskets of silver and gold, and the poor, in wicker baskets of peeled willow, and the baskets are given to the Cohanim in order to favor the poor.
"from your hand": We are hereby apprised that the bikkurim require "lifting.⁠" (viz. Vayikra 7:30). These are the words of R. Eliezer b. Yaakov. "and he shall place it before the altar of the Lord your G-d": So long as there is an altar (i.e., a Temple), there are bikkurim; where there is no altar, there are no bikkurim.
ולקח הכהן הטנא מיכן אמ׳ העשירים מביאין בכוריהן בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה:
הסלים והבכורים ניתנין לכהנים בשביל לרבות מתנה לכהנים:
מידך מלמד שטעונין תנופה דברי ר׳ אליעזר בן יעקב:
והנ׳ לפ׳ מזבח ה׳ אלה׳ כל זמן שיש לך מזבח יש לך בכורים וכל זמן שאין לך מזבח אין לך בכורים:
והניחו מיכן אמ׳ נגנבו או אבדו חייב באחריותן נטמאו בעזרה נופץ ואינו קורא:
וְיִסַּב כָּהֲנָא סַלָּא מִן יְדָךְ וְיַחֲתִנֵּיהּ קֳדָם מַדְבְּחָא דַּייָ אֱלָהָךְ.
And the priest shall take the basket from your hand, and lay it down before the altar of the Lord your God;
ויקבל כהנא סלא דביכוריה מן ידיכון ויצנע יתיה קדם מדבחה די״י אלהכון.
ויסב כהנא ית סלא דביכוריא מן ידך ויוביל וייתי וירים ויחית ומבתר כדין יחתיניה קדם מדבחא די״י אלקכון.
And the priest shall receive the basket ,of early fruits from thy hand, and take, bring, uplift, and lower it, and afterward lay it down before the altar of the Lord your God.
וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ – מִכָּאן אָמְרוּ הָעֲשִׁירִים מְבִיאִין בִּכּוּרִים בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, וַעֲנִיִּים בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה, וְהַסַלִּים נִיתָּנִין לַכֹּהֲנִים, בִּשְׁבִיל לְזַכּוֹת מַתָּנָה לַכֹּהֲנִים. מִיָּדֶךָ, מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין תְּנוּפָה, [דִּבְרֵי] רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. (אוֹמֵר) וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה׳ אֱלֹהֶיךָ, כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לְךָ מִזְבֵּחַ יֵשׁ לְךָ בִּכּוּרִים, וְכָל זְמַן שֶׁאֵין לְךָ מִזְבֵּחַ אֵין לְךָ בִּכּוּרִים. מִכָּאן אָמְרוּ נִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן, נִטְמְאוּ בַּעֲזָרָה, נוֹפֵץ וְאֵין קוֹרֵא.
וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ – לִמֵּד עַל הַבִּכּוּרִים שֶׁטְּעוּנִין תְּנוּפָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, גָמַר יָד יָד מִשְּׁלָמִים, כְּתִיב הָכָא וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ, וּכְתִיב הָתָם ״יָדָיו תְּבִיאֶנָה״. מַה כָּאן כֹּהֵן אַף לְהַלָּן כֹּהֵן, וּמַה לְהַלָּן בְּעָלִים אַף כָּאן בְּעָלִים, הָא כֵּיצַד כֹּהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַּחַת יַד הַבְּעָלִים וּמֵנִיף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: (להלן פסוק י) וְהִנַּחְתּוֹ, זוֹ תְּנוּפָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הַנָּחָה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וְהִנִּיחוֹ הֲרֵי הַנָּחָה אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם וְהִנַּחְתּוֹ זוֹ תְּנוּפָה.
פיאכ׳ד׳ אלאמאם תלך אלבניג׳הֵ מן ידה פיצ׳עהא בין ידי קדס אללה רבך
ויקח הכהן אותו הסל מידו ויניחו לפני מקדש ה׳ אלוהיך.
ולקח הכהן הטנא מידך – להניף אותו, הכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף.
ולקח הכהן המנה מידך AND THE PRIEST SHALL TAKE THE BASKET OUT OF YOUR HAND – in order to wave it. The priest places his hand beneath the hands of the owner and so waves it (Sukkah 47b).
פס׳: ולקח הכהן הטנא מידך1מלמד שטעונין תנופה דברי רבי אליעזר בן יעקב.
והניחו לפני ה׳ אלהיך – כל זמן שיש מזבח יש ביכורים 2נטמאו בעזרה מניח ואינו קורא:
1. מלמד שטעונין תנופה. כתיב הכא ולקח הכהן הטנא מידך וכתיב התם (ויקרא ז׳:ל׳) ידיו תביאנה את אשי ה׳ להניף אותו תנופה מה להלן תנופה אף כאן תנופה:
2. נטמאו בעזרה וכו׳. (בכורים פ״א) ובירושלמי שם הטעם ולקח הכהן הטנא מידך פעמים שאין נוטל רק הטנא. היינו אם נטמאו:
(ד-ו) ולקח הכהן הטנא מידך והניחו וגו׳ וענית – בקול רם [... ... ... ... ... ... בקו]⁠ל רם שמקרא ביכורים בקול רם.
ארמי אובד אבי – פתר׳: כמה אנחנו חייבין להודות [... ... ... ... ... ... על שהוציאנו ]⁠מאפילה לאורה. שמימות אבותינו הראשונים לא נחנו ולא שקטנו גם אנחנו [גם אבותינו עד שהביא ]⁠אותנו אל הארץ הזאת אשר נשבע לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש, הניח לנו מכל [אויבינו מסביב, כמו ]⁠שמפרש והולך. לבן הארמי ביקש להשמיד ולאבד את אבי, כעניין שנאמר: יש לאל ידי [לעשות עמכם רע ואלהי א]⁠ביכם וגו׳ (בראשית ל״א:כ״ט). ולא אחד בלבד עומד עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור עומדין אחר.
[ד״א: ארמי אובד אבי – יע]⁠קב אבינו ירד למצרים במתי מעט, דכת׳ וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט. תיבת [מעט ניגונו באתנחתא ו]⁠אינו דבוק לתיבה שלאחריו, ללמדך ששםׄ [סוף מי]⁠לה וניגונו יורה על פתרונו. וכה [פתר׳: כל שעה שגר יעקב א]⁠בינו במצרים במתי מעט, לא הוצרכו מצריים לומר: הבה נתחכמה לו פן ירבה (שמות א׳:י׳). כיון [שרבו ועצמו ותמלא ה]⁠ארץ אותם (שמות א׳:ז׳), מיד וירעו אותנו המצרים ויענונו וגו׳. (כ״י בולוניה 469.1)
ולקח הכהן הטנא – עם הפירות, כדי להניף, דאתיא יד יד משלמים (בבלי קידושין ל״ו:). ועניים מביאים אותם בסל ערבה קלופה ולבנה לנוי, לפי השגת ידם. והסלים והביכורים לכהנים (משנה ביכורים ג׳:ח׳), לפי שאינם שוים רק דבר מועט, וגנאי לתבעם. ועשירים מביאים אותם בקלתות של כסף וזהב, ומחזירים הכהנים אותם להם, לפי שדמיהם יקרים, והיינו דאמרי אנשי: בתר ענייא אזלא עניותא.
ולקח הכהן הטנא – THE PRIEST SHALL TAKE THE BASKET – with the fruit, in order to wave it, for [this law] is derived [via a verbal analogy] from "hand" [mentioned here, and] “hand” [mentioned] by peace offerings (Bavli Kiddushin 36b:5). And the poor bring them in a basket of white, stripped willow for decoration, according to what they can afford. And the baskets and the first fruits are for the priests (Mishna Bikkurim 3:8), since they are only worth a small amount, and it is degrading to claim them. And the rich bring them in bowls of silver and gold, and the priests return them to them, since their price is expensive, and this is what people say: Poverty follows the poor.
ולקח הכהן הטנא מידך – שלוחו של מלך מקבל הדורון.
והניחו לפני מזבח – אם אין מזבח אין בכורים.
ולקח הכהן הטנא מידך, "the priest will accept the basket from your hands;⁠" the priest acts as the delegate of the king, i.e. Hashem, in this instance.
והניחו לפני מזבח ה' אלוהיך, "he will deposit it in front of the altar of the Lord your God.⁠" If there is no altar, i.e. if the Temple is not standing, this procedure is not valid. (Sifri)
טנא – בגימטריא ס׳. רמז לבכורים אחד מס׳. ולכך נעלם סי׳ בפ׳ בכורים.
ולקח הכהן הטנא מידך – פר״ש להניף אותו. וא״ת מ״ל דמניף אותו תאמר לקיחה בעלמא. ונ״ל דנפקא ליה מיתורא דוהניחו דבסמוך.
ולפי שאמר ולקח הכהן הטנא מידיך – למדנו שהבעלים מביאים הבכורים בידיהם בבאם אל הכהן והוא לוקח מיד הבעלים ולמדנו מזה שאם הביא בטנא שערכו מועט ישאר לכהן אך לא נלמד מזה שאם היה כלי שיהיה ערכו רב שיהיה לכהן הכלי ולפי שדקדקה בו התורה שמה שיקח הכהן מיד הבעלים טעון תנופה כמו שהתבאר בפרשת צו ובמקומות אחרים ממה שקדם הנה למדנו שהבכורים טעונים תנופה.
והניחו לפני {מזבח} י״י אלהיך – לפי שכבר נתבאר בפרשת ויקרא שמה שיונח לפני המזבח צריך שיהיה עם זה לפני י״י הנה יונח זה על קרן דרומית מערבית על חודה של קרן לצד הרוח הדרומית וכבר נתבאר זה עוד בזה המקום ממה שאמר אחר זה והנחתו לפני י״י אלהיך וזה ממה שיורה שזאת ההנחה אינה כי אם אחר שיאמר אלו הדברים הנזכרים תכף והנה בעת שיאמר זה המביא יניף הכהן הבכורים כמשפט התנופה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ג] והנה נתן הכתוב ריוח והפסק בין אלו ההגדות כדי שיובן הענין יפה ויתנו לב המגידים בדברי ההגדה וכוונתם בזה כי אחר שבאת ההגדה ודברי ההודאה בענין הארץ בכלל אמר ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה׳ אלהיך. ירמוז לו בהנחתו זאת כי עדין יש לו להודות ענין אחר חלקי יצטרך אליו על כל פנים וזה כי אותו השפע המיוחד אשר הביא ממנו אלו הבכורים והוא הפרי היוצא שנה שנה מכרמו זיתו גפנו ותאנתו וכל תבואתו בהשגחת אישיית פרטית על כל אחד ואחד מישראל הוא בא חלף הודאתם באלהותו ואשר האמירוהו להיות להם לאלהים כמו שאמרנו [ג] ולרמוז אל הודאה זו הניח הטנא עם אלו הבכורים לפני המזבח כלומר מושפע הכל מאת י״י אשר המזבח הזה עומד לפניו ויאמר לישראל ויהודה לפני המזבח הזה תשתחוו.
ולקח הכהן הטנא מידך להניף אותו כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף. וכן שנינו בספרי מידך מלמד שטעונין תנופה דמדה״ל למימר ולקח הכהן הטנא והניחו לפני מזבח י״י אלהיך וכתב מידך מופנה לגזרה שוה נאמר כאן יד ונאמר להלן יד בבעלים דשלמים ידיו תביאנ׳ מה כאן כהן אף להלן כהן ומה להלן בעלים אף כאן בעלי׳ הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף כדאית׳ בפרק לולב וערב׳ ופרש״י תחת יד הבעלי׳ שהבעלי׳ אוחזי׳ בשפת הטנא וכהן מניח ידו תחת שוליו וכן מפורש במסכת בכורי׳ ואי קשיא הא במנחות בפ׳ שתי מדות אמרו אין תנופ׳ בחבורין פירו׳ בשותפין דהיכי לעביד לנפו והדר לנפו כלומר השותפים זה אחר זה תנופ׳ אחת אמר רחמנא ולא שתי תנופות יניח חד מן השותפין ידיה תחת ידיה דחבריה הויא חציצה ואי כדפרש״י וכדמפורש במסכת בכורי׳ מה חציצה איכא יש לומר דהתם דבשלמים קמיירי צריך לומר שמניח ידו תחת ידו ממש מכיון דגבי שלמים ליכא שפה ושוליים והה״נ גבי סוטה אבל גבי בכורי׳ דמצינן לאוקומי בשפה ושוליים דליכא חציצה מוקמי לה בשפה ושוליים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ד) והנה זכר הכתוב שהכהן כשישמע זה וידע כונתו. יקח מידו הטנא עם הבכורים ויניחהו לפני מזבח ה׳ להורות שהובא אליו ולפניו נקרב.
והוא צוה שהבעל יענה ויאמר ארמי אובד אבי וגו׳ ויתר דברי ההגדה. והענייה היא רמז אל השיר שיאמר זה בקול רם ודרך שיר ובסוף ההגדה אמר והנחתו לפני ה׳ אלהיך. ואין זו הנחה שנית אבל הוא צווי לבעל שיעזוב שם הטנא עם הבכורים לפני מזבח ה׳ ולא יחוש עוד ממנו כי הכהן יקחנו משם אח״כ כי זה ממתנו׳ הכהונה. וענין והנחתו הוא מלשון עזיבה כמו (פ׳ וישב) ותנח בגדו אצלה שהוא נרדף לויעזוב בגדו אצלי.
ואמר אחרי שתשלים ההגדה כאמור תעזוב את הטנא לפני ה׳ ותשתחוה נגד קדשי הקדשים והלכת ושמחת בכל הטוב. ר״ל שישמח בירושלים באכילת שלמים והמעשר שני שהיו מביא בה הוא וביתו והלוי והגר. ומה שאמר בספרי שטעונין הנפה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה. אינו סותר למה שפירשתי בכתובים כי עם היות ההגדה וההנחה כן הנה הכהן יניף הטנא שתי פעמים. האחת כשיקבלהו מיד הבעל להניחו אצל המזבח. והשנית כשיסיים הבעל הגדתו וישתחוה ללכת אז הכהן יקח הטנא ויניחהו לפני הש״י ויקחהו אליו. זהו הנראה אמת בכתובים. והותר הספק השני:
ואמר שיקח הכהן הטנא מידך ויניחהו לפני מזבח ה׳ – וידוע כי כשהכהן לוקח הטנא היה מברך למביא. ואומר תזכה לשנים רבות או ברוך המביאך לשלום וכיוצא בזה. לזה אמר וענית ואמרת כפשוטו. שיענה לדברי הכהן ויאמר לו לא תחשוב כי על זה לבד אני מביא זאת ההודאה. כי חסדים אחרים עשה עמי. וזהו ארמי אובד אבי וגו׳ וירעו אותנו וגו׳ ויוציאנו ה׳. ויביאנו אל המקום הזה על כרחו של עמלק. ויתן לנו את הארץ הזאת. ואם כן אחר שכל אלו הטובות השם עשה עמי. היה ראוי שאקדמנו בפרים ובעגלים בני שנה וברבבות נחלי שמן. ואני באתי להראות לפני השם בידים ריקניות בראשי בכורים של ענבים ותאנים. ואולי תתמה על זה ותאמר בלבבך במה חרדו כל החרדה הזאת. וטרחו לבם בדרכים בדבר מועט כזה. לזה אמר אל תתמה מזה כי עתה בעת הזאת שבאתי מחדש לארץ ואין לי יישוב בית ודירה כהוגן. הבאתי את ראשית פרי האדמה אבל אחר שאתיישב בארץ. אכבד השם ובית מקדשו כראוי בזבח ומנחה. וזהו ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה וכו׳. ואולי שלזה אמר וענית ואמרת לענות לכהן על מחשבתו:
ובזוהר אמרו וענית ואמרת כד״א לא תענה ברעך והוא מלשון עדות. ואמר כי מהנסים גדולים שעשה השם עם יעקב. היה הצלת לבן. לפי שלבן הארמי היה רוצה לעוקרו מן העולם במיני כישוף וקסם בדברי פיו. ולכן אמר לו השם השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע. ולא אמר לו השמר לך פן תעשה עמו רעה אלא פן תדבר. כי בדיבור היה רוצה להורגו. ולזה צריך שנאמר בתורת עדות ונעיד לפני ה׳ הטובות שעשה לנו. ובפרט הצלת לבן הארמי. וזהו וענית ואמרת לפני ה׳ אלהיך ארמי אובד אבי. כי זה דבר שצריך עדות. ואולי יהיה וענית כמו ותען להם מרים. שהזהיר לישראל שישמחו בה׳ אלהיהם ויזכירו הטובות שעשה להם וישוררו לפניו בשמחה ובשירים בתוף ובכנור. וזהו וענית ואמרת לא כמו שחשב לבן הארמי לשלוח ליעקב בבכי ובעצבון לפי שהיה רוצה לגוזלו. כמו שאמר יעקב כי יראתי פן תגזול את בנותיך מעמי. אבל הוא אמר לגנוב דעתו של יעקב ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכינור:
ובמדרש הנעלם דרשו זאת הפרשה על עוה״ב כשהולך אדם אל בית עולמו. וזהו והיה כי תבת אל הארץ. היא ארץ החיים כאומר אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים והיא נקראת נחלה. אבל בזה העולם אין לאדם נחלה ויישוב. כי הוא ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז. וכן ירושלם נקראת נחלה דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. לפי שהיא דומה לירושלם של מעלה. ואמר ולקחת מראשית כל פרי האדמה. להורות שהאדם לא בא לזה העולם אלא לעסוק בתורה ובמצוה ובאמונה. כאומרם פוטר מים ראשית מדון. ואמרו ג״כ בתחילת דינו של אדם שואלין לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה. ואומר והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת יראת ה׳ היא אוצרו. בענין שכשילך לעולם הנפשות יתן עדיו ויצדקו איך למד תורת ה׳ ויראת ה׳ היא אוצרו. וזהו ולקחת מראשית כל פרי האדמה. היא החכמה והיראה כאומרו ראשית חכמה יראת ה׳. באופן שיהיה מזומן בידך ומעוטר בכלים נאים. וזהו ושמת בטנא. הוא סל המצות אשר לפני ה׳. ורמזו עוד שם כי טנא עולה ס׳ כמספר אותיות הוי״ה של פרשה ראשונה של ק״ש. שיש בה ס׳ אותיות של הוי״ה עם מזוזות מלא. וכנגדם אמר הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים וגו׳ הם ס׳ אותיות של ק״ש. וזהו מגבורי ישראל שיוצאים משמע ישראל. והאדם הזהיר בקריאת שמע הוא זהיר בכל המצות. לפי שיש בק״ש רמ״ח תיבות כמנין אבריו של אדם וכמנין רמ״ח מצות עשה. ובשביל שחסרו בה שלשה תיבות חוזר החזן ה׳ אלהיכם אמת להשלים המנין. ואם לא שמע אלו השלשה תיבות מהחזן קראו עליו וחסרון לא יוכל להמנות. ועם כל זה אמרו מאי תקנתיה יכוין בחמש עשרה ווין של אמת ויציב. והטעם שנראה לי הוא לפי שאלו השלשה תיבות הם כמו שם ה׳ אחד. ולכן אין להפסיק בין ויאמר לאמת ויציב משום דכתיב וה׳ אלהים אמת הוא אלהים חיים. כלומר מה טעם הוא אמת לפי שהוא אלהים חיים. כי בני האדם לפי שהם מתים אין יכולין להשלים דבריהם. וזהו לא איש אל ויכזב. וחמשה עשר ווי״ן הם כנגד שם י״ה שעולה חמשה עשר והוא כמו שם שלם. כי יו״ד ה״א במילואו עולה עשרים וששה כמו שם יהו״ה. ולכן כנגד שם יהו״ה שהוא נאמן. באו הה׳ ווי״ן הראשונים והם ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן. וכנגד אלהיכ״ם שהוא נורא תהלות. באו חמשה ווי״ן האמצעיים והם ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא. וכנגד אמת שיופי כל הדברים הוא האמת. באו חמשה ווי״ן האחרונים והם ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה. כאומרם כן דברת יפה דברת אמת שלא אוסיף עוד ראות פניך. והמכוין בזה הוא כאלו אומר ה׳ אלהיכם אמת. ובלילה שלא יש ווי״ן תקנו בפסוקים שהוסיפו פסוקים בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה׳ אל אמת. שהוא במקום ה׳ אלהיכם אמת. ולכן הזהיר בקריאת שמע הוא זהיר בכל התורה כולה. לפי שיש בפרשה ראשונה שהיא סוד הטנ״א עשרה דברים כנגד עשר הדברות. והם ושננתם לבניך וגו׳ עד ובשעריך. ועוד יש בפסוק שמע ישראל כנגד התורה כולה שהיא עשרים וארבעה ספרים ואחת יתירה כנגד השם. שכל התורה כולה שמותיו של הקב״ה. ובערב אומרים ג״כ פרשת הייחוד הם חמשים תיבות כנגד ויפן כ״ה וכ״ה. והם כנגד חמשים שערי בינה וכנגד חמשים פרשיות של תורה. ובפסוק ואהבת את ה׳ אלהיך יש עשרה תיבות. כנגד עשר דברות וכנגד עשר נסיונות שנתנסה אברהם אבינו. שבהם מסר נפשו לכבשן האש על קדושת השם ונפש בנו לשחיטה על קדושת השם. ובפסוק זה ראוי אדם למסור נפשו על קדושת השם כשאומר בכל לבבך ובכל נפשך. ואמרו ואפילו נוטל את נפשך. לפי שאז בת קול אומרת מזומן פלוני לחיי עולם הבא שהוב אחר התחייה. ולכן אין לאדם ליראה את המות. אחר שידע שעתיד הקב״ה להחיות מתי והרוגי ישראל בטל אורות. כאומרם טל שעתיד הקב״ה להחיות בו את המתים. שנאמר יחיו מתיך נבלתי יקומון. הם ההרוגים על קידוש השם כאותם שנהרגו בפורטוגא״ל בשעת השמד שהיו משליכים אותם כנבלות באשפות. והם עתידים להקיץ ובמה בטל אורות טלך וארץ רפאים והרוגים תפיל. ומהו זה הטל. הוא פסוק של ואהבת את ה׳ אלהיך. שיש בו שלשים ותשע אותיות כמנין ט״ל. שעולה כמו יהו״ה אחד. כי לו היכולת בתחייה בטל זה ולא לאחר. הרי כאן באלו השני פסוקים ששה עשר תיבות והיא פרשה אחת. ומוהיו הדברים עד ובשעריך יש שלשים ושתים תיבות כנגד שלשים ושתים נתיבות חכמה. ומוהיה אם שמוע עד ושמתם יש שבעים ושתים תיבות כנגד שם של שבעים ושתים. ומאת דברי עד ציצית יש ע״ב תיבות עם ה׳ אלהיכם שמוסיף החזן וכולם עולים רמ״ח תיבות כנגד רמ״ח מצות. בענין שהזהיר בק״ש הוא זהיר בכל התורה כולה ובמצותיה. ובפרט בפרשה ראשונה שיש בה ששים אותיות של הויה כמנין טנ״א. שצריך אדם להיות זהיר בהם וזהו ושמת בטנא. ולכן לא תמצת בכל התורה טנא אלא בכאן אלא בסל המצות. וגם כן סל הוא רמז לשתי שמות של אדנ״י יהו״ה שעולים צ״א כמו ס״ל ועם השם הוא צ״א. ובזה והלכת אל המקום. הידוע שלמעלה. אשר יבחר ה׳. להתענג בזיוו כי ה׳ עולה כמו מקום כמו שכתבתי במקום אחר. ובאת אל הכהן. הוא מיכאל כהן גדול של מעלה המקריב נשמתם של צדיקים לפני מזבח ה׳. וזהו ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה׳ אלהיך. ואומר זהו מפלוני צדיק שמביא עדותו ותיקונו בידו. ואז וענית ואמרת. הנשמה משבחת ומשוררת ואומרת חסדי המקום שעשה עמה והצילה מיד יצה״ר הנקרא לבן הארמי. לפי שהוא רמאי ובעל תחבולות. וזהו ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט. כאומרו עיר קטנה ואנשים בה מעט. לפי שכולם הולכים עם הילד השני שהוא היצר הרע. לכן מזכיר מצרים לפי שבמצרים הלכו ישראל אחר גלולי מצרים ואחר יצר הרע הטמא. והקב״ה הצילם מידם כמו שכתבתי בטעם השבתת חמץ שהוא שאור שבעיסה ובפסוק ויאפו את הבצק. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה. הוא ראשית חכמה יראת ה׳ לעד ולאות. מנחה לה׳ מונחת בטנא. שהוא סוד ק״ש בששים אותיות וברמ״ח תיבות כנגד רמ״ח איברים. בענין שכל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך מציל עני וכו׳ שהוא יצה״ר. ואולי לזה אמר וענית ואמרת שהוא לשון עדות. שצריך להעיד שבכל איבריו עובד את ה׳ שהם כנגד רמ״ח מצות. כאומרם בסוף מכות דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו למשה מסיני. שס״ה כנגד ימות החמה ורמ״ח כנגד איבריו של אדם. בענין שאם ביטל אדם מצוה שהאבר חייב בה. נקרא פושע באותה מצוה. כאומרם בפרק קמא דר״ה עון פושעי ישראל בגופן מה היא כגון קרקפתא דלא מנח תפלין מעולם. ואם קיים אדם מצוה ראויה לו לאותו אבר. נתקדש אותו אבר באותה מצוה. דתנן בפרק פרת חטאת באו לשילה נאסרו הבמות וכו׳. קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר עני בכל הרואה. והטעם לפי ששילה היתה בחלקו של יוסף. ולפי שלא זן עינו מן העבירה אותו זכות עמדה לו עדות. שעינו של יוסף נתקדשה כשנשמרה מן החטא. וראוי לאכול קדשים קלים במקדש שבחלקו של יוסף. בכל מקום שהעין רואה סביב מקדשו. מה שאין כן בירושלים שבירושלים אין אוכלים קדשים קלים אלא לפנים מן החומה. כמוזכר בפרק איזהו מקומן הבכור והמעשר והפסח וכו׳ ונאכלים בכל העיר. וכל זה בזכות יוסף כדתנן במסכת מנחות בפרק פרת חטאת ג״כ. שזהו בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. עין שלא רצה לזון ממה שאינו שלו תבא ותאכל במלוא עין שלו. ואם נהנה עינו מן העבירה אותו אבר לוקה. דתנן בסוטה פ״ק שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו. וזהו בזה העולם אבל בשעת הדין האברים בעצמם מעידים על החוטא. דגרסינן בפ״ק דחגיגה ובפ״ק דתעניות שמא יאמר אדם מי מעיד בי. איבריו של אדם מעידין בו שנאמר ואתם עדי נאום ה׳ ואני אל. וזהו וענית ואמרת לפני ה׳ בלשון עדות. ומה אומר ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה כמו שפירשתי. ואז ושמחת בכל הטוב שהיא התורה שהבאת בידך. באופן שיזכה לשמוח בה׳ כאומרם נגילה ונשמחה בך ובתורתך. שהם עשרים ושנים אותיות מנין ב״ך. וזהו בכל הטוב שעולה כ״ב. ולכן אמרו אין טוב אלא תורה. ולכן אמר משה ליתרו והיה הטוב ההוא. שהיא התורה שיש בה עשרים ושנים אותיות כמנין הטוב. והיטבנו לך:
והניחו לפני מזבח ה׳ אלהיך – להראות ולהודיע שהבכורים לא הובאו לכהן, אבל הובאו אל האל יתברך, והוא נתנם לכהן עם שאר מתנות כהונה.
והניחו לפני מזבח ה' אלוהיך, to make plain by this gesture that these fruit are not really intended for the priest, but are a present to God, Who, in turn, gives them to the priest just as He does with other offerings brought to Him.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

להניף אותו וכו׳. בספרי. דאם לא כן, ״מידך״ למה לי, לכתוב ׳ולקח הכהן הטנא׳, אלא הכתוב מופנה ללמוד גזירה שוה, נאמר כאן ״יד״, ונאמר בשלמים (ויקרא ז, ל) ״ידיו תביאנו״, מה התם תנופה, שמניח הכהן ידו תחת יד בעלים, אף כאן תנופה (מנחות סוף סא.). ואין להקשות, דהרי הוא תנופה בחבורים, ובפרק שתי מדות (מנחות צד.) אמרו אין תנופה בשותפין, דקאמר התם שאם מניח ידו תחת יד חבירו הוי חציצה. שנראה דזה לא קשיא, דגבי כהן לא הוי חציצה, דכך המצוה דבעלים עם כהן – מניף יד הכהן תחת יד הבעל, ולא הוי חציצה. אבל שני שותפין, בודאי כיון שאין המצוה כך, שלפעמים הוא מביא בפני עצמו שלא בשותפות, הוי חציצה (תוספות קידושין לו ע״ב ד״ה מכניס). ובתוספות בסוכה בפרק לולב הגזול (מז ע״ב) פרשו בענין אחר. אך שם כתבו התוספות קושיא מן הירושלמי (סוטה פ״ג ה״א) על תירוץ שלהם, לכך לא כתבתי תירוץ התוספות, גם כי ישבו שם הקושיא. אך פירוש אשר אמרנו נראה פשוט:
מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף. פירשתי בפרשת צו (ויקרא ז׳:ל׳) ובפ׳ תצוה (שמות כ״ט:כ״ד) ובפ׳ אמור (ויקרא כ״ג:י״א). והוכחתו מדה״ל ולקח הכהן הטנא והניחו לפני מזבח ה׳ וגו׳, מידך ל״ל, אלא מידך מופנה לג״ש, נאמר כאן יד ונאמר בבעלים דשלמים יד (שם ז׳:ל׳), מה להלן תנופה כדמפורש שם אף יד דהכא לענין תנופה. והתנופה דהכא פירש״י בפ׳ לולב וערבה (סוכה מז:) שהבעלים אוחזים בשפת הטנא, וכהן מניח ידיו תחת שוליו של טנא. ואע״פ דגבי שלמים הכהן מניח ידו תחת יד בעלים ממש, משום דגבי שלמים ליכא שפה ושולים, משום הכי ידו של כהן תחת יד הבעלים ממש:
Places his hand below the owner's hand and waves. I already explained [how Rashi knows this] in parshas Tzav (Vayikra 7:30) and in parshas Tetzaveh (Shmos 29:24) and in parshas Emor (Vayikra 23:11). His proof is that it should have said, "The kohein shall then take the basket and place it before the altar of Adonoy, etc.⁠" Why does it say "from your hand"? Thus "from your hand" is available for a gezeira shava. It says "hand" here and it says "hand" by the owner of a peace offering (ibid 7:30). Just as over there, there is waving, as it is specified there, so too, the "hand" over here involves waving. Regarding the waving here, Rashi explains in Chapter Lulav Ve'arava (Sukkah 47b) that the owner holds the edge of the basket while the kohein places his hands beneath the bottom of the basket. Even though regarding peace offerings, the kohein puts his hand directly under the owner's hand, that is because a peace offering has no edge or bottom, therefore the kohein's hand is directly under the owner's hand.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ולקח הכהן הטנא מידך – שהכל ניתן לכהן.
מידך – הגוזלות שבידם לכהנים.
והניחו – רבי יהודה אומר והנחתו זו תנופה. אתה אומר זו תנופה או אינו אלא הנחה ממש. כשהוא אומר והניחו הרי הנחה. הא מה אני מקיים והנחתו זו תנופה (ובעלי תוספות הביאו סוכה מ״ז ע״ב) שבספרי אמרו שצריכי׳ שתי תנופות. והרבו לפלפל בזה והוא דחוק מאד ודחקו שם הרבה אבל ט״ס הוא שצ״ל בספרי שתי הנחות ובגמ׳ צ״ל ר״י אמר והניחו זו תנופה וכו׳ כשהוא אומר והנחתו וכו׳ והספרי סבר שצריך שתי הנחות וכראב״י שתנופה למד מידך. ושני פעמים כתיב הנחה. ראשונה כתיב והניחו ואח״כ כתיב והנחתו לשתי הנחות. ובספרי שלנו כתיב הנפה וצ״ל הנחה. וגמרא שלנו סבר שקריאה אינו מעכב אבל הנחה מעכב. כי שתי פעמים כתיב הנחה לעכב.
לפני מזבח ה׳ אלהיך – מכאן שאם אין מזבח אין בכורים.
והניחו – לרש״י שהזכיר כאן ולקמן בוהנחתו ענין תנופה, צריכים לפרשו מן לך נחה את העם לשון הולכה ותנופה הנה והנה אמנם זה אינו אלא לר״י דמצריך תנופה, אבל לרבנן דפליגי עלי׳ דלא מצריך בבכורי׳ תנופה א״כ לשון והניחו והנחתו כמשמעו. ע׳ דברי הגר״א בפי׳ למשנה דבכורים בזה.
ולקח הכהן וגו׳ והניחו וגו׳ – בפסוק י, בסופו של כל התהליך המעשי, נאמר שוב: ״והנחתו לפני״ וגו׳. על כרחנו שכאן, ״ולקח וגו׳ והניחו״ וגו׳ מבטא באופן כללי את תכלית הבאת הפירות, ואילו התהליך המעשי המפורט מתואר לאחר מכן. מוסרים את הפירות לכהן להניחם ״לפני מזבח ה׳ אלקיך״, שכן המזבח מוקדש להתמסרותנו השלמה אל ה׳, האלוקים ״שלנו״, ולקיום מצוות תורתו. מקרא ביכורים מחדש את תודעת הקשר ההדוק של כל הווה חי – על כל עושרו החומרי – למוצאנו הלאומי ולחובת הברית הנובעת ממנו. חידוש תודעה זו יביא לידי התמסרות מחודשת לייעוד החיים שהוטל עלינו בכך.
ולקח הכהן הטנא מידך – ידו של המביא מוסרת לכהן את סל הפירות עבור המזבח. משמעות מסירה זו באה לידי ביטוי בנאמר בקרבן השלמים: ״ידיו תביאינה את אשי ה׳⁠ ⁠⁠״ – ידו של המביא תמסור לכהן את האימורים וחזה ושוק (ויקרא ז, ל; עיין פירוש שם). האמור שם נוהג גם כאן: המסירה נעשית על ידי מעשה תנופה ותרומה הנעשה במשותף על ידי יד הכהן ויד הבעלים; וכאשר מעשה זה (מוליך ומביא, מעלה ומוריד) נעשה, מקבלת המסירה עצמה את משמעות ההקדשה לכל אחינו בני האדם ולה׳ שמעלינו (עיין פירוש שם, פסוקים כח–ל). יש להעיר שההנחה המיוחסת כאן לכהן – ״והניחו״ – מיוחסת בסוף (פסוק י) למביא: ״והנחתו״. נמצא שמעצם לשון המקרא כבר ניכר שזהו מעשה הנעשה על ידי שניהם יחד. ואכן זהו הדין הנוהג בתנופה (עיין מנחות סא.–:).
ההגשה האמורה במנחה (ויקרא ו, ז; פירוש שם) נעשית ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ (במערב), ״אל פני המזבח״ (בדרום) – הווי אומר, בקרן דרומית⁠־מערבית של המזבח. בכך מוקדשים אמצעי המחיה והרווחה המיוצגים במנחה לרוח הנובעת ממקור התורה (עיין פירוש שם, ושם ב, ח–י). גם כאן נאמר שמניחים את הפירות ״לפני המזבח״ ו״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, כפי שנאמר: ״והניחו לפני מזבח ה׳⁠ ⁠⁠״, ״והנחתו לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, ומכאן לומדים חז״ל (ירושלמי ביכורים ג, ד) שקרן דרומית⁠־מערבית של המזבח היא גם המקום שנקבע להנחת הביכורים. לפי זה מביאים את הביכורים למקדש כדי להניחם, לאחר התנופה, בקרן דרומית⁠־מערבית של המזבח; ובכך משתעבדת ארץ ה׳, על כל עושרה, לרוח הנאצלת מאור התורה.
בין כל המתנות הניתנות מפרי האדמה, ביכורים הם המתנה היחידה שעושים בה סדר תנופה ותרומה. אין עושים זאת בתרומה, ולא במעשרות, ואף לא בחלה. על פי זה מתבאר מדוע, כפי שנאמר כבר לעיל, כל ״תרומת ידך״ שבתורה אינה אלא ביכורים (עיין רש״י פסחים לו: ד״ה אלו ביכורים).
לפי זה, ״ולקח הכהן הטנא מידך״ מורה על סדר התנופה, ואילו האמירה ״הגדתי היום״ וגו׳ (פסוק ג) נאמרת כאשר ״עודהו הסל על כתפו״ (ביכורים ג, ו). ״הגיע לארמי אובד אבי, מוריד הסל מעל כתפו ואוחז בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו [ביחד עם המביא] (השווה פירוש ויקרא ז, ל), ו⁠[המביא] קורא מארמי אובד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה ומניחו בצד המזבח [בקרן דרומית⁠־מערבית, עיין לעיל] והשתחוה ויצא [את המקדש]״.
[ד] ולקח הכהן הטנא – בכל מקום דכתיב ולקח הכהן אף בדבר שהיה בכלי כגון מנחה ודם לא נזכר הכלי וכאן כתיב ולקח הכהן הטנא, ואמרו בספרי מכאן אמרו העשירים מביאים ביכורים בקלתות של כסף וזהב והעניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים ניתנים לכהנים, ופי׳ ממה שזכר את הטנא נלמד שהכהן יקח גם את הטנא. לפי שבפ׳ משפטים ותשא נאמר ראשית פרי אדמתך תביא וגו׳ וגם כאן כתיב להלן ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, ולא נזכר מהכלי, הא כיצד, אם הביא בטנא יקבל הכהן גם את הטנא ואם הביא בשאר כלים יחזרו לבעלים, והטעם אמרו בספרי כדי לזכות להעני, פי׳ שדרך העני שעושה בעצמו טנא, ומסתמא לשם הביכורים עשה טנא חדש כדי שיהיה בטהרה, ובעבור שטרח בה זכה שיהא טפל להביכורים ושיהיה לכהן, אבל העשירים לא יעשו בעצמם רק יקנו והוא בזוי מצוה להביא בכלי קלי הערך, ובזה יתיישב למה לא תקנו שהעשירים יביאו ג״כ בטנא כדי שלא לבייש העני, ולמ״ש אינו ביוש להעני אחרי שהוא מעשה ידיו שעשה לשם מצוה:
עוד טעם למה הטנא לכהן שהטנא היה מערבה קלופה כנזכר בהספרי לעיל, והערבה היא אחת מהד׳ מינים שבלולב, [ואפשר עוד שהיו מהדרים להצניע הערבות של מצוה לעשות מהם הטנא לביכורים]. ויש לרמז ב׳ טעמים במקרא ולקח הכהן הטנא מידך. לטעם א׳ ולקח הכהן הטנא משום שהוא מידך, ממעשה ידיך. ולטעם ב׳ ולקח הכהן הטנא משום מידך. דהערבה היא בידך דכתיב ולקחתם לכם. עוד טעם ג׳ כי כל מה שהאדמה היא יותר פוריה גם הקנים שבה יפים יותר לעשות מהם כלים. והיה א״כ ניכר שבח א״י גם בהטנא:
מידך – ראיתי נחוץ להעתיק כאן לשון הגר״א בשנות אליהו (משנה ביכורים ג׳:ו׳) וז״ל עודהו הסל על כתפיו כו׳ פי׳ דאיתא במס׳ סוכה (מז ב) הביכורים טעונים קרבן ושיר ותנופה כו׳ דתניא והנחתו זו תנופה אתה אומר זו תנופה או אינו אלא הנחה ממש כשהוא אומר והניחו הרי הנחה אמור הא מה אני מקיים והנחתו הוי אומר זו תנופה. והנה הגמ׳ הנ״ל אינו מובן כלל דהא והנחתו כתיב אחר כל הפרשה ור״י סבר שהתנופה היה קודם קריאת ארמי אובד אבי ועוד כיון שכבר הניח מאי יניף, ונראה שטעות סופר שם בגמ׳ וכצ״ל והניחו זו תנופה כו׳ אתה אומר תנופה או אינו אלא הנחה ממש כשהוא אומר והנחתו הרי הנחה אמור ומה אני מקיים והניחו הוי אומר זו תנופה, ורבנן של ר״י סברי כמשמעה ולא נלמד משם תנופה וסברי שהאי והניחו אתי לאורויי על והנחתו שיהא ע״י כהן ואצל המזבח ואין תנופה בביכורים כלל, וז״ש כאן במתני׳ עודהו הסל על כו׳ קורא כו׳ עד שגומר כל הפרשה ולא היה מפסיק כלל באמצע הפרשה לא בהנחה ולא בתנופה ור״י סבר שצריך תנופה אצל ארמי אובד אבי כמ״ש והניחו כו׳ והוא תנופה, ובספרי אמרו והניחו והנחתו מלמד שצריך ב׳ פעמים הנפה, ואינו מובן דמהיכא תיתי למדרש מהנחה תנופה דבגמ׳ לא אמרו אלא מחמת שהוא מיותר, ועוד מה זה הלשון הנפה הל״ל תנופה ועוד דבגמ׳ משמע דליכא שום תנא דסבר תנופה בביכורים אלא ר״י ור״א כו׳ ונראה שט״ס הוא וכצ״ל הנחה. וסבר כפשטא דקרא שצריך ב׳ הנחות, וע״פ זה יהיו מתורצים כל הקושיות שהקשו התוס׳ בגמ׳ הנ״ל בד״ה הביכורים כו׳ ויהיה הכל על נכון וע״ש שדחקו א״ע מאד בזה ושלא לצורך הוא עכ״ל, וגם ראב״י שאמר מידך זו תנופה אפשר דס״ל נמי כדעת הספרי שהיו שם שתי הנחות אחת ע״י הכהן אחר התנופה ואחת ע״י המביא אחר קריאת ארמי, ותנופה יליף בג״ש מידך כדאיתא בסוכה שם, והספרי שלא זכר בדברי ראב״י הג״ש י״ל דסבר דיליף ממשמעות מידך, דשם יד הונח על קבלה או על נתינה, וכאן הרי לא עשה המביא כלום רק הכהן אלא ע״כ בא ללמד שהמביא עשה תנופה בידו, וכמו שמצינו בויקרא (ז ו) דכתיב ידיו תביאינה ומפרש הכתוב להניף תנופה. אף כאן נלמד מידך שהיה תנופה:
והניחו לפני מזבח ה׳ – במשנה ביכורים (ג׳:ו׳) איתא ומניחו בצד המזבח ומשתחוה ויצא, ופירשו המפרשים ע״פ הירושלמי שמניחו סמוך לקרן דרומית מערבית של המזבח, מפני שכתוב אחד אומר והניחו לפני מזבח, ופני המזבח הוא דרום ששם הכבש (הוא המדרגה שבו עולים על המזבח) וכתוב אחד אומר והנחתו לפני ה׳, שהוא במערב שההיכל והק״ק במערב לפיכך מניחו בקרן מערבית דרומית של המזבח, וכן איתא במנחות (דף יט) גבי הגשת המנחה דכתיב (ויקרא ו׳ ז׳) הקרב אותה לפני ה׳ אל פני המזבח שמגישה כנגד חודה של קרן דרומית מערבית של המזבח, ואף דלשון המשנה דשם הם דברי ר׳ יהודה דס״ל דוהניחו לפני מזבח ה׳ מדבר בתנופה שהיתה קודם קריאת ארמי והנחתו לפני ה׳ הוא הנחת המביא אחר קריאת ארמי, אבל מדלא זכר הכתוב הולכת הביכורים בעזרה ממקום למקום ש״מ שהיה הכל במקום א׳ ולפ״ז היה מקום המביא מעבר לכבש סמוך לקרן דרומית מערבית של המזבח וכשהיה משתחוה ופניו כלפי ההיכל בפשוט ידים ורגלים היה בין האולם ולמזבח, ודבר חידוש הוא שישראל יוכל להתקרב כ״כ אל ההיכל אפילו לצורך תנופה והשתחויה, אבל הספרי לא הביא דרשת הירושלמי ליישב שני הפסוקים הנ״ל רק דרשו לפני מזבח ה׳ כ״ז שיש לך מזבח יש לך ביכורים, נראה שסובר שלפני אין משמעותו כמו אל פני המזבח הנאמר במנחה כי פני משמעו במקום שהוא פני המזבח היינו בדרום אבל לפני משמעו סמוך למזבח באיזה צד שהוא. וא״כ כשאמר והנחתו לפני ה׳ והשתחוית נלמד שהיה עומד נגד ההיכל וא״כ לפני מזבח ל״ל אחרי שהוא עומד בעזרה נגד ההיכל ממילא הוא סמוך למזבח. אלא ללמד שאם יש מזבח יש ביכורים ואם נפגם המזבח אין ביכורים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ולקח הכהן... והניחו – להלן פסוק י׳ נאמר עוד, הפעם: ״והנחתו״.
דילמן – שולץ וקייל אמרו, שאין זה אלא סיום הכולל את כל מה שנאמר תחילה, כלומר ״והנחתו, כמו שנאמר כבר, לפני ה׳ אלהיך״. קרוב לדבריהם מפרש רש״ר הירש, האומר, כי ״והניחו״ שנאמר בתחילה קובע רק את המטרה הכללית של הבאת הביכורים. אין להקשות למה נאמר תחילה ״והניחו״, שמשמע שהכהן מניח, ואחרי כן נאמר ״והנחתו״, שמשמע שמביא הביכורים מניח, כי אפשר לומר שהמביא עושה את הכהן שליח להניח את הביכורים אצל המזבח, ולא נתנו רשות לכל אדם להתקרב למזבח.
פירוש זה אנחנו מוכרחים לפרש לדברי תנא קמא דמשנתנו בביכורים ג׳:ו׳, השונה סדר הבאת הביכורים על יסוד מסורה עתיקה, וזו לשונו: ״עודהו הסל על כתיפו קורא מהגדתי היום לה׳ אלהיך עד שגומר כל הפרשה״, ואינו מזכיר כלל שצריך להניח הסל לפני שאומר ״ארמי אובד אבי״. אלא שלפי זה קשה, שאם מביא הביכורים קורא מ״הגדתי״ עד ״לתת לנו״ וממשיך מיד בלי הפסק מ״ארמי אובד״ עד ״אשר נתת לי ה׳⁠ ⁠⁠״, מפני מה הפסיק הכתוב את דברי ההודיה על ידי ״ולקח הכהן... וענית ואמרת לפני ה׳ אלהיך״
אנחנו מוכרחים לפי זה לפרש, שמ״הגדתי״ עד ״לתת לנו״ אינה אלא פתיחה להודיה העיקרית, ויש לעשות הפסקה קטנה ביניהם, ואחרי כן להמשיך בעיקר ההודיה בקול רם (כמו שנאמר ״וענית ואמרת״). ואמנם כן מצינו במכילתא (מדרש תנאים 172) לדברי רבי שמעון ש״ארמי אובד אבי״ יש לאומרו בקול רם. אבל פירוש יותר פשוט בדברי המקרא נראה על פי דברי רבי יהודה המתאר את הבאת הביכורים במשנתנו (ביכורים ג׳:ו׳), וזו לשונו: ״עודהו הסל על כתיפו קורא מהגדתי היום לה׳ אלהיך עד ארמי אובד אבי, הגיע לארמי אובד אבי מוריד הסל מעל כתיפו ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו וקורא מארמי אובד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה (עד חציו הראשון של פסוק י׳) ומניחו בצד המזבח והשתחוה ויצא״.⁠1 לפי זה, אחרי שגמר המביא את קריאת הפרשה, היה מניף את הפירות ביחד עם הכהן (בנוגע לצורת התנופה, השוה פירושי לויקרא ז׳:כ״ד).
בספרי ובמנחות סא דרש רבי אליעזר בן יעקב את מצות התנופה מדכתיב: ״ולקח הכהן... מידך״, שכן נאמר גם בויקרא לענין מצות תנופה: ״ידיו תביאנה״. לפי זה אפשר לפרש בפסוק ד, שנצטווינו למסור את הביכורים לרשות גבוה על ידי תנופה עוד לפני מקרא הפרשה, ותנופה זאת נעשית על ידי הכהן (אלא שגם המביא משתתף בה, כמו בשאר התנופות), ורק אחרי מקרא הפרשה הוא נותן אותם ממש. בפסוק ד׳ נאמר שההנחה היא ״לפני מזבח״, ובפסוק י׳ נאמר ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, מכאן למדו בירושלמי (ביכורים ג׳:ו׳) שמצוה להניח הביכורים בקרן מערבית דרומית, כמו שמצוה להגיש המנחה בקרן מערבית דרומית (השוה פירושי לויקרא ו׳:ז׳), שהוא פני המזבח, וגם קרוב להיכל. אלא שקצת קשה מפני מה דורש רבי יהודה מצות תנופה מ״והנחתו״ שבפסוק י׳ ולא מפסוק ד׳ (סוכה מ״ז:, ושאר מקומות מקבילים), אף על פי שבמשנה הוא אומר שתנופה קודמת למקרא הפרשה.
הגהת הגר״א ב״שנות אליהו״, שמגיה בברייתא שהובאה בתלמוד ״והניחו״ במקום ״והנחתו״, אינה מתאשרת על ידי המקומות המקבילים וכתבי היד. אולי יש לומר, שרבי יהודה דורש מצות תנופה מ״והנחתו״, מפני ששם נאמר ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, כמו בכל מקום שהכתוב מזכיר מצות תנופה, מה שאין כן בפסוק ד׳ שנאמר שם ״לפני מזבח״, על כן דורש רבי יהודה מצות תנופה מ״והנחתו״ שבסוף הפרשה, אף על פי שמצותה לפני הקריאה.
1. בנוגע להבאת הביכורים, השוה פילון: די פיסטו קופיני, וגרץ: מונאטס שריפט 1877, עמוד 433 והלאה.
ולקח הכהן הטנא מידך – הנה הגשה לר׳ שמעון דסבר דרק היכא דאיכא שירים במנחה הנאכלין לכהנים איכא הגשה הטעם דיהו אוכלים הכהנים ממה שרבו אוכל הוא המזבח, לכן מגיש למזבח והשירים מן המזבח אוכלים הכהנים כמוש״ב בפ׳ צו, לכן בתנופה של בכורים שכהן מניח ידו תחת יד הבעלים לרבי אליעזר ב״י דיליף מולקח הכהן עיקרו דתנופה הוא של הכהן הוי הטעם שמניף אל המזבח והוי קדשי מקדש ומתחלקת למשמרה ואוכלין משולחן גבוה. וזה שאמר מלאכי והיו לה׳ מגישי מנחה, שיאכלו ממה שרבם אוכל, וכן מורה בסוף נחמיה שהעמיד משמרות לבכורים וזכו בהן, לכן בעופות דליכא שתי אכילות ליכא בהו תנופה, אבל לר׳ יודא דיליף מקרא דוהנחת דעקרו של תנופה הוא של הבעלים, לכן סבר דאינן נעשין קדשי מזבח ונותנין לכהן בטובה, ולכן אמר בירושלמי דאשרה שבטלה לר׳ יודא דעביד כקדשי הגבול יביא ממנה בכורים דזר אצל מזבח ליכא והבן. ואולי נראה דזה בכוונת הגמרא דרב גוברי׳ מנחות פ״א.
ולקח הכהן הטנא – נטמאו הבכורים – הסלים נתנים לכהנים, דכתיב ולקח הכהן הטנא.⁠1 (ירושלמי בכורים פ״א ה״ז)
ולקח הכהן הטנא – מכאן אמרו, העשירים מביאים בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים נתנים לכהנים2 (ספרי).
הטנא מידך – למד על הבכורים שטעונים תנופה, כתיב הכא ולקח הכהן הטנא מידך וכתיב התם (פ׳ צו) ידיו תביאנה, מה כאן כהן אף להלן כהן, ומה להלן בעלים אף כאן בעלים, הא כיצד, כהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף, דברי ר׳ אליעזר בן יעקב.⁠3 (מנחות ס״א.)
מידך – מכאן לבכורים שנקראו תרומת ידך.⁠4 (יבמות ע״ג:)
לפני מזבח ה׳ – אי לפני מזבח יכול בדרום, ת״ל (פ׳ י׳) לפני ה׳, אי לפני ה׳ יכול במערב, ת״ל לפני מזבח, הא כיצד, מגישן על קרן דרומית מערבית ומניחה בדרומית של קרן.⁠5 (ירושלמי בכורים פ״ג ה״ד)
לפני מזבח ה׳ – מלמד שכל זמן שיש מזבח יש בכורים ובזמן שאין מזבח אין בכורים6 (ספרי).
1. כפי הנראה דריש ולקח הכהן הטנא – מכל מקום, ואפילו נטמאו הבכורים. וברמב״ם פ״ג ה״ח מבכורים פסק אם נטמאו הבכורים אין הסלים לכהנים, וכנראה כך היתה לפניו הגירסא בירושלמי, ולפי גירסא זו יהיה הפירוש ולקח הכהן הטנא – הטנא הנזכרת עם הבכורים כשהן נתנין.
2. כך מבואר במשנה ח׳ פ״ג דבכורים ועיין בב״ק צ״ב א׳ רומז מכאן מקור למאמר אינשי בתר עניא אזלא עניותא, כי מהעניים יקבל הכהן גם הטנא ולהעשירים מחזיר. והנה לא נתבאר טעם הדבר והסברא בזה, למה מקבל רק מעניים, ואפשר לומר דכיון דהעניים עושין את הטנא ממיני צמחים וענפים כמבואר בזה הוי הטנא גופא מכלל פרי האדמה, כלומר מכלל מין הבכורים, ולכן בקבלת הכהן את הבכורים כולל גם את הטנא שגם היא סניף ממין הבכורים, וגם אין זה הפסד ניכר להם כיון דבעצמם קלעו אותה ממיני צמחים ואין צורך ושווי נמרץ להם בכאלה, משא״כ של עשירים היו של כסף וזהב כמבואר לפנינו אין זה שייכות כלל למין הבכורים, וגם יש הפסד מרובה בהעדרם, ולכן מחזירם הכהן. ודיוק הדרשה הוא מולקח הכהן הטנא דרק טנא הנעשה מנצרים יקח הכהן לעצמו אך לא כלי כסף וזהב, וצ״ל דמה שאמרו מכאן אמרו קאי על סוף הדרשה והסלים נתנים לכהנים ולא על מה שאמרו ברישא העשירים מביאים כו׳ כי מנין לנו זה מן הכתוב.
3. ועיין בתוס׳ כאן ולפנינו בפ׳ נשא בפסוק ולקח הכהן מיד האשה, ועיין בסמוך פסוק י׳ באה עוד דרשה לחיוב תנופה בבכורים, ושם נבאר.
4. עיין מענין דרשה זו לפנינו לעיל בפ׳ ראה י״ב ו׳ וי״ז.
5. דהלשון לפני ה׳ מורה על מערב, ר״ל על קיר מערבי של מזבח, דהיינו כנגד פתח ההיכל, דההיכל במערב, והלשון לפני מזבח מורה על דרום, שהכבש של מזבח הוא בדרום, וע״ע באור הענין בציור ברש״י מנחות י״ט ב׳, וע״ע בענין זה בסוטה י״ד ב׳ ומש״כ בפ׳ צו בפרשת מנחה, ו׳ ז׳.
6. כלומר רק בפני הבית. וברמב״ם פ״ב ה״א מבכורים וברע״ב פ״ח מ״ח דשקלים הובא בענין זה הפ׳ דפ׳ משפטים ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ בזמן שיש בית יש בכורים וכו׳, ועיין מש״כ שם.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אוררד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ה) וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י׀ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גׇר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי⁠־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב׃
You shall answer and say before Hashem your God, "My father was a wandering Aramean, and he went down into Egypt, and lived there, few in number; and he became there a nation, great, mighty, and populous.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ה) ריבוי בני ישראל במצרים – בראשית מ״ז:כ״ז, שמות א׳:ז׳, שמות א׳:י״ב, דברים י׳:כ״ב
[פיסקא שא]
וענית ואמרת – נאמר כאן עניה ונאמר להלן עניה מה עניה האמורה להלן בלשון הקדש אף עניה האמורה כאן בלשון הקדש.
מיכן אמרו בראשונה כל מי שהוא יודע לקרות קורא ושאינו יודע לקרות מקרים אותו נמנעו מלהביא התקינו שיהו מקרים את היודע ואת מי שאינו יודע סמכו על המקרא וענית אין עניה אלא מפי אחרים.
ואמרת לפני ה׳ אלהיך ארמי אובד אבי – מלמד שלא ירד אבינו יעקב לארם אלא על מנת לאבד ומעלה על לבן הארמי כאילו איבדו.
וירד מצרימה – מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם, שמא תאמר שירד ליטול כתר מלכות תלמוד לומר ויגר שם, יכול באוכלוסים הרבה תלמוד לומר במתי מעט כענין שנאמר (דברים י׳:כ״ב) בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה.
ויהי שם לגוי גדול – מלמד שהיו ישראל מצויינים שם.

Piska 301

"And you shall answer": "answer" is written here, and elsewhere (Ibid. 27:14): Just as there, in the holy tongue; here, too, in the holy tongue. "And you shall answer and you shall say":
From here they said: In the beginning, whoever could recite the formula (by himself) did so, whoever could not, recited after another — whereupon they stopped bringing bikkurim (to avoid embarrassment). It was, therefore, ordained to have one who knew how (to recite it) do so; and for those who did not know how to recite it, they relied on "and you shall answer" — "answering" is in response to another.
"and you shall say before the Lord your G-d: 'An Aramean would destroy my father'": We are hereby apprised that Jacob went down to Aram to his own destruction, and Scripture accounts it to Lavan the Aramite as if he had destroyed him, (this having been his intention).
"and he went down to Egypt": Lest you say he went down to receive the crown of kingdom; it is, therefore, written "vayagar sham": We are hereby apprised that he went down there only to sojourn ("lagur") there. And thus is it written (Bereshit 47:4) "And they said to Pharaoh: 'To sojourn in the land did we come. For there is no pasture for your servants' flocks. For the famine is sore in the land of Canaan. And now, let your servants abide in the land of Goshen.'" I might think, in great numbers; it is, therefore, written "in scant number,⁠" viz. (Devarim 10:22) "With seventy souls did your fathers go down to Egypt.⁠"
"and he became there a nation": We are hereby apprised that Israel was distinctive there.
"great and mighty": as it is written (Shemot 1:7) "And the children of Israel were fruitful and teemed and multiplied and became exceedingly strong, and the land was filled with them.⁠"
"and populous": as it is written (Ezekiel 16:7) "I made you as numerous as the plants of the field; you increased and grew, and you entered the prime, etc.⁠"
"And Egypt wrought evil unto us": as it is written (Shemot 1:10) "Come, let us outsmart it, lest it become numerous, and it be, that if a war break out, etc.⁠"
"and they afflicted us": as it is written (Ibid. 11) "And they appointed taskmasters over it in order to afflict it with their toils, and they built treasure cities for Pharaoh.⁠"
"and they placed us under hard labor": as it is written (Ibid. 1:13-14) "And Egypt worked the children of Israel with (back-) breaking labor. And they embittered their lives with hard toil: with mortar, and with brick, and with all the labor of the field; all of the labor with which they worked them was (back-) breaking.⁠"
וענית ואמרת לפני ה׳ אלה׳ ר׳ שמעון בן יוחאי אומר שבחו אדם אומרו בקול נמוך גניו אדם אומרו בקול גבוה:
וענית ואמרת נאמ׳ כאן ענייה ונאמרה להלן ענייה מה ענייה האמורה להלן בלשון הקדש אף ענייה האמורה כאן בלשון הקדש:
כל מקום שנ׳ ענייה ואמירה ככה וכה הרי זה בלשון הקדש:
מיכן אמ׳ בראשונה כל מי שהוא יודע לקרות [קורא] ושאינו יודע מקרין אותו נמצאו נמנעין מלהביא בכורים כדי שלא יכלמו התקינו שיהו מקרין את היודע כמי שאינו יודע וסמכו על המקרא הזה וענית אין ענייה אלא מפי אחרים מתחיל וקורא הגדתי היום לה׳ אלהיך כי באתי אל הא׳ אש׳ נש׳ ה׳ לאב׳ לתת לנו ארמי אבד אבי עד שגומר כל הפרשה עד אשר נתת לי ה׳ וזו היא מצות מקרא בכורים:
ארמי אבד אבי לבן הארמי בקש לאבד את אבא מלמד שלא הלך אבינו יעקב לארם אלא על מנת לאבד מן העולם ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו:
וירד מצרימה שמא תאמר שירד ליטול כתר מלכות ת״ל ויגר שם יכול באכלוסין הרבה ת״ל במתי מעט כמה שנ׳ (דברים י׳:כ״ב) בשבעים נפש יר׳ אב׳ מצרימה:
ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצוינין שם:
גדול ועצום ורב כמה שנ׳ (שמות א׳:ז׳) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו:
וְתָתִיב וְתֵימַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָבָן אֲרַמָּאָה בְּעָא לְאַבָּדָא1 יָת אַבָּא וּנְחַת לְמִצְרַיִם וְדָר תַּמָּן בְּעַם זְעֵיר וַהֲוָה תַּמָּן לְעַם רַב תַּקִּיף וְסַגִּי.
1. י״ג: ״לְאוֹבָדָא״.
and you shalt answer and say before the Lord your God:Laban the Aramite sought to destroy my father,⁠a and he went down to Mizraim, and dwelt there with a few people, but became there a people great and strong.
a. Hebrew text, "A perishing Aramite was my father.⁠" Vulgate, "A Syrian persecuted my father.⁠" Septuagint, "My father abandoned Syria.⁠" Peschito Syriac, "My father was led to Aram, and he went down to Mizreen.⁠"
ותענון ותימרון קדם י״י אאלהכון לבן ארמייה סבר למובדה לאבונן יעקב מן שירויה ושיזבת יתיה מן ידיה ונחת למצרים ואתותב תמן בעם זעיר ואיתברך והוה תמן לאומה רבה ותקיפה ומסגייה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״אלהכון לבן... ואתותב״) נוסח אחר: ״עם לבן ארמייה פלח אבונן יעקב מן שירוייה ובעה לבן ארמייה למקטול יתיה וערק ונחת למצריימה״.
ותתיבון ותימרון קדם י״י אלקכון לארם נהריא נחתת אבונן יעקב מן שירויא ובעא לאובדותיה ושיזבי⁠{ה} מימרא די״י מן ידוי ומבתר כדין נחת למצרים ואיתותב תמן בעם קליל והוה תמן לאומא רבא ותקיפא ומסגיא.
And you shall respond, and say before the Lord your God:Our father Jacob went down into Aram Naharia at the beginning, and (Laban) sought to destroy him; but the Word of the Lord saved him out of his hands. And afterwards went he down into Mizraim and sojourned there, a few people; but there did he become a great people, and mighty and many.
מִקְרָא בִּכּוּרִים בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ, דִּכְתִיב וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (כז, יד) ״וְעָנוּ הַלְוִיִם״ וְגוֹ׳ [מָה עֲנִיָּה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ], וּלְוִיִּים גּוּפַיְהוּ מִנָּלַן, אֲתְיָא קוֹל קוֹל מִמֹּשֶׁה, כְּתִיב הָכָא (שם) ״קוֹל רָם״ וּכְתִיב הָתָם (שמות י״ט:י״ט) ״מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְּקוֹל״, מַה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
״[וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ״], מִכָּאן אָמְרוּ [בָּרִאשׁוֹנָה] כָּל מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִקְרוֹת קוֹרֵא, וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת מַקְרִין אוֹתוֹ, נִמְנְעוּ מִלְּהָבִיא, הִתְחִילוּ לִהְיוֹת מַקְרִין אֶת מִי שֶׁיּוֹדֵעַ וְאֶת מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, סָמְכוּ עַל הַמִּקְרָא וְעָנִיתָ וְאֵין עֲנִיָּה אֶלָּא מִפִּי אֲחֵרִים. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יָרַד יַעֲקֹב לְאֲרָם אֶלָּא לְאַבְּדָם וּמַעֲלֶה עַל לָבָן הָאֲרַמִּי כְּאִלּוּ אִבְּדוֹ. וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יָרַד [לְהִשְׁתַּקֵּעַ] אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁמָּא תֹּאמַר יָרַד לִטֹּל כֶּתֶר מַלְכוּת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיָּגָר שָׁם״, יָכוֹל בְּאוּכְלוּסִים הַרְבֵּה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בִּמְתֵי מְעָט״, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ״ וְגוֹ׳. ״וַיְהִי שָׁם לְגוֹי״, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִין שָׁם לְגוֹי.
וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ – (להלן פסוק ז), כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וּרְאִיתֶם עַל הָאָבְנָיִם״. וְאֶת עֲמָלֵנוּ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שם כב) ״כָּל הַבֵּן הַיִּלוֹד״ וְגוֹ׳.
גָּדוֹל עָצוּם – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות א׳:ז׳) ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.⁠״ וָרָב כְּמָה שֱׁנֶּאֱמַר, ״רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבוֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה״. (שם, ו) ״(וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי״).
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה – ׳וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים׳, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א׳:י׳) ״הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ״. וַיְּעַנּוּנוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א׳:י״א) ״וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס״. וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ״.
וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ד׳ אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י
לבן הזמין עצמו בג׳ דברים כנגד יעקב אבינו
...וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הִזְמִין עַצְמוֹ בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים: הִזְדָּרֵז בְּכָל הַכְּשָׁפִים שֶׁהָיוּ לוֹ, וְהִזְדָּרֵז בִּכְלֵי זַיִן כְּדֵי לְאַבֵּד אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב (דברים כו) אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי.
בטח בכשפיו
כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁרָצָה לְאַבֵּד אֶת יַעֲקֹב, מַה כָּתוּב? הִשָּׁמֶר לְךְ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע. וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע. בַּמֶּה בָּטַח? בַּכְּשָׁפִים שֶׁהָיוּ בְיָדוֹ
(ויצא קסד:)
וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ד׳ אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י
לבן הארמי מכשף שבמכשפים וגדול שבקוסמים, וסב בלעם.
אֶלָּא לָבָן הָאֲרַמִּי, קוֹלוֹ הָלַךְ בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא הָיָה אָדָם שֶׁיִּנָּצֵל מִמֶּנּוּ, וְהוּא הָיָה מְכַשֵּׁף בִּכְשָׁפִים וְגָדוֹל בַּקּוֹסְמִים, וַאֲבִי בְּעוֹר הָיָה, וּבְעוֹר אֲבִי בִּלְעָם, שֶׁכָּתוּב (יהושע יג) בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם, וְלָבָן חָכָם בַּמְּכַשְּׁפִים וּבַקּוֹסְמִים יוֹתֵר מִכֻּלָּם, וְעִם כָּל זֶה לֹא יָכֹל לְיַעֲקֹב, וְרָצָה לְאַבֵּד אֶת יַעֲקֹב בְּכַמָּה כְּלֵי זַיִן. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים כו) אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי.
וכיון שהכל ידעו מכך אמר יעקב עם לבן גרתי
אָמַר רַבִּי אַבָּא, כָּל הָעוֹלָם הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁלָּבָן הָיָה גְּדוֹל הַחֲכָמִים וְהַמְּכַשְּׁפִים וְהַקּוֹסְמִים, וּמִי שֶׁרָצָה לְאַבֵּד אוֹתוֹ בִּכְשָׁפָיו, לֹא נִצַּל מִמֶּנּוּ, וְכָל מַה שֶּׁיָּדַע בִּלְעָם - מִמֶּנּוּ הָיָה, וְכָתוּב בְּבִלְעָם (במדבר כב) כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר, וְכָל הָעוֹלָם הָיוּ פוֹחֲדִים מִלָּבָן וּמִכְּשָׁפָיו. וְדָבָר רִאשׁוֹן שֶׁשָּׁלַח יַעֲקֹב לְעֵשָׂו - אָמַר עִם לָבָן גַּרְתִּי.
(זהר בראשית דף קסו:)
וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ד׳ אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י
וענית- עדות!
וְזוֹהִי הָעֵדוּת שֶׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָעִיד, שֶׁכָּתוּב (דברים כו) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וְגוֹ׳. וְעָנִיתָ - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ) לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךְ, (דברים יט) עָנָה בְאָחִיו
(קסז.)
ת׳ם אבתדי וקל בין ידי אללה רבך אן אלארמי כאד אן יביד אבי פנזל מצרא וסכן ת׳ם ברהט קליל פצאר ת׳ם אמהֵ כבירהֵ עט׳ימהֵ כת׳ירה
ואז התחל ואמור לפני ה׳ אלוהיך: הארמי כמעט והשמיד את אבי, וירד מצרימה וגר שם בקבוצה קטנה, והיה שם לאומה גדולה, עצומה ורבה.
ארמי אבד אבי – לתרגום בו דבר, ועקב אותו המתרגם, והוא אכן שם אותו מפעלים יוצאים. ו׳אבד׳ הקל אצלנו עומד, ורק יוצאים בלשון זאת שתי צורות: הכבד המודגש – ״אבד ושבר בריחיה״ (איכה ב׳:ט׳), והכבד שנוסף בו הא – ״והאביד שריד מעיר״ (במדבר כ״ד:י״ט), ואולם הקל שלו אינו יוצא בכלל. הלא תראה אמרו ״תעיתי כשה אובד בקש עבדך״ (תהלים קי״ט:קע״ו), וגם ״צאן אובדות היו עמי״ (ירמיהו נ׳:ו׳), וכאשר אבד⁠{תי} אבדתי״ (אסתר ד׳:ט״ז). והמובן בו כי הוא מתאר את עוני בני ישראל בהתחלתם, ואמר כי יעקב אבינו היה ארמי אובד כלומר היה תועה בארם נהרים; אח״כ ירד למצרים במתי מעט, וכל מה שתיאר מעמלם; אח״כ תיאר את חסד ה׳ אתם ושמרם, ובזה אמרו הראשונים ״מתחיל בגנות ומסיים בשבח״. איזה צורך, א״כ הביא להוצאת ׳אבד׳ מאמיתותו אשר היא פעל ממהותו, והוא אפשרי במובן כמו שתיארתי?!
ולזה גם כן רמז הנביא, באמרו ״ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר״ (הושע י״ב:י״ג), אח״כ {הגיע} (?) לדבר בניו שנשמרו ונושעו ע״י שליח, הוא אמרו ״ובנביא העלה ה׳ את ישראל ממצרים״ (הושע י״ב:י״ד), ואין יותר ברור מזה.
וענית – לשון הרמת קול.
ארמי אובד אבי – מזכיר חסדי המקום.
ארמי אבד אבי – לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחרי יעקב. ובשביל שחישבא לעשות, חשב לו המקום כאילו עשה, שאומות העולם חושב להם הקב״ה מחשבה כמעשה.
וירד מצרימה – ועוד אחרים באו עלינו לכלותינו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים.
במתי מעט – שבעיםב נפש.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, לונדון 26917, המבורג 13, ברלין 514, פריס 154. בדפוס רומא: ״שחשב״. כל המשפט ״ובשביל שחישב... מחשבה כמעשה״ חסר בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, ליידן 1.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165: ״בשבעים״.
וענית – is an expression for raising one's voice (speaking loudly) (Sotah 32b).
ארמי אבד אבי A SYRIAN DESTROYED MY FATHER – He mentions the loving kindness of the Omnipresent saying,
ארמי אבד אבי, a Syrian destroyed my father, which means: "Laban wished to exterminate the whole nation" (cf. the Passover Haggadah) when he pursued Yaakov. Because he intended to do it the Omnipresent accounted it unto him as though he had actually done it (and therefore the expression אבד which refers to the past is used), for as far as the nations of the world are concerned the Holy One, blessed be He, accounts unto them intention as an actual deed (cf. Sifre Devarim 301:3; Onkelos).
וירד מצרימה AND HE WENT DOWN INTO EGYPT – But there were others, too, "who came against us to destroy us" (cf. the Passover Haggadah), for afterwards Yaakov went down into Egypt with his children and these were enslaved there).
במתי מעט WITH A FEW PERSONS – with only seventy souls (Sifre Devarim 301:4; Onkelos).
פס׳: וענית ואמרת – נאמר כאן ענייה ונאמר להלן ענייה. מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש.
ארמי אובד אבי – העלה הכתוב על לבן הארמי כאילו הוא האבידו ליעקב אבינו מלמד שביקש לעשות ולא עשה. וכן הוא אומר (בראשית ל״א:מ״ב) לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים וגומר.
וירד מצרימה – אנוס על כרחו ע״פ הדבור שנאמר לאברהם אבינו (בראשית ט״ו:י״ג) כי גר יהיה זרעך בארץ.
ויגר שם – מלמד שלא ירד יעקב להשתקע אלא לגור שנאמר (שם מז) ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען וגו׳.
במתי מעט – כענין שנא׳ (דברים י׳:כ״ב) בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה.
ויהי שם לגוי – מלמד שהיו ישראל מצויינים שם. פירוש שהיו נכתבין בפלטין של יוסף להטריפם לחם לפי הטף שנאמר (בראשית מ״ז:י״ב) ויכלכל יוסף את אחיו ואת כל בית אביו וגו׳. וכיון שהתחילו להיות פרים ורבים במאד מאד פסקו מהם המזונות והתחילו להתחכם בהם שנאמר (שמות א׳:ז׳) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד.
דבר אחר: ויהי שם לגוי – מלמד שהיו ישראל מצויינים שם. שהיה מלבושם ומאכלם ולשונם משונים מן המצריים. מסומנין היו וידועין שהם גוי לבדם חלוק מן המצריים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ה-ט) ארמי אובד אבי – אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם,⁠1 כדכתיב: לך לך מארצך (בראשית י״ב:א׳), וכדכתיב: ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי (בראשית כ׳:י״ג). לשון אובד ותועה אחד הם כאדםא הגולה, כדכתיב: תעיתי כשה אובד בקש עבדך (תהלים קי״ט:קע״ו), צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום (ירמיהו נ׳:ו׳).
כלומר: מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת, ונתנה הקב״ה לנו.
1. בדומה פירש ר״ת (צוטט בגיליון בכ״י אוקספורד אופ׳ 34): ״[רא]⁠יתי שרבינו תם מפרש [ארמי אב]⁠ד אבי זה אברהם שבא [מארם ?ו] שהיה אובד במצרים [ובשאר אר]⁠צות היה אבי. ולא קאי [אלבן שא]⁠ם כן היה לו לומ׳ מאביד אבי.⁠״
א. כן בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון. רוזין הציע לתקן ל: באדם.
(5-9) ארמי אובד אבי MY FATHER WAS A WANDERING1 ARAMEAN: i.e., my father, Abraham,⁠2 was an Aramean, who wandered as an exile from the land of Aram. So it is written [that God said to Abraham] (Genesis 12:1) “Go forth from your native land,” and it is written [that Abraham said] (Genesis 20:13), “When God made me wander3 (התעו) from my father’s home.” The verbs אובד and תועה are both used to refer to a person who has gone into exile. So it is written (Ps 119:176), “I have strayed (תעיתי) like a lost (אובד) sheep; search for your servant,” and (Jeremiah 50:6) “My people were lost (אובדות) sheep: their shepherds led them astray (התעום).”
In other words, [verse 5 means that] our forefathers came to this land from a foreign country, and God was the one who gave it to us [despite the fact that it is not our ancestral land.
1. Rashbam’s interpretation is opposed to that of Rashi who follows the understanding of Sifre 301 and Onq. Rashi’s understanding is mainstream in Jewish tradition and is part of the liturgy of the Passover Haggadah. Tradition reads the text as saying that Laban tried to destroy the Jewish people. In the phrase ארמי אבד אבי, the word ארמי is understood as being the subject of the verb אבד, which is understood to be a transitive verb with the object אבי – yielding the following understanding: “An Aramean [Laban] destroyed [or tried to destroy] my father.” See Ibn Ezra who offers almost the same explanation as Rashbam and who polemicizes against the rabbinic reading, arguing that אבד could not be a transitive verb.
Moderns universally understand the syntax here as Rashbam and Ibn Ezra explain it. So also Qimḥi (Shorashim, s.v. אבד), Hizq., Seforno, Luzzatto and Hoffmann. On the other hand, defense of the traditional reading is found in Mizraḥi, Gur ’Aryeh and Heidenheim’s Havanat ha-miqra’. Mizraḥi argues that the traditional interpretation found in Rashi originates with God Himself who taught Moses at Mount Sinai to interpret ארמי as a reference to Laban and to understand אבד as a transitive verb (וחכמינו ז"ל העתיקו ע"פ קבלתם האמיתית איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה מפי הגבורה שארמי הוא לבן ושאבד הוא יוצא). Christian exegesis was also affected by the Jewish tradition of interpretation. The Vulgate sees אבד as a transitive verb and Andrew of St. Victor writes (p. 203) that “they” (presumably the Jews) say that the reference is to Laban (‘Syrus’ Laban ut aiunt).
While Rashbam may not have anticipated the kind of grandiose claim that Mizraḥi would later make about the sacrosanct status of the traditional reading, there can be no doubt that he realized that his new reading of the text was likely to be disturbing. Later generations of traditional Jews could and did cite Rashbam when they chose to offer this ostensibly heterodox interpretation; Rashbam, however, does so almost without precedent. See Richard C. Steiner, “The Aramean of Deuteronomy 25:5: Peshat and Derash,” in Tehilah leMoshe: Biblical and Judaic Studies in Honor of Moshe Greenberg, ed. by M. Cogan, B. Eichler and J. Tigay (Winona Lake, 1997), 127-138.
2. While Rashbam says that the “wandering father” referred to here is Abraham, Ibn Ezra says that it is Jacob. The context – “he went down to Egypt ... and became there a great nation” – makes more sense according to Ibn Ezra’s reading. On the other hand, if one of the Jews’ forefathers is to be called an Aramean it makes sense that it would be Abraham, as Rashbam writes.
3. See Rashbam’s commentary there in Genesis, and note 1 there.
וענית – יתכן, שישאלו הכהנים לאמר: מה זה שהבאת. על כן: וענית.
או: כדמות תחלה, וכן: ויען איוב (איוב ג׳:ב׳) הראשון.
אובד אבי – מלת אובד מן הפעלים שאינם יוצאים. ואילו היה ארמי על לבן, היה הכתוב אומר: מאביד או מאבד. ועוד, מה טעם לאמר: לבן בקש להאביד אבי וירד מצרימה, ולבן לא סבת רדתו אל מצרים.⁠א
והקרוב [אל דעת הדקדוק,]⁠ב שארמי הוא יעקב, כאילו אמר הכתוב: כשהיה אבי בארם, היה אובד, והטעם: עני בלא ממון. וכן: תנו שכר לאובד (משלי ל״א:ו׳), והעד: וישכח רישו (משלי ל״א:ז׳). והנה הוא: ארמי אובד היה אבי. והטעם: כי לאג ירשתי הארץ מאבי,⁠ד כי עני היה כאשר בא אל ארם, גם גר היה במצרים, והוא היה במתי מעט, ואחר כן שב לגוי גדול. ואתה השם הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה (דברים כ״ו:ח׳-ט׳). ואל יטעון טוען, איך יקרא יעקב ארמי. הנה כמוהו: יתרה הישמעאלי (דברי הימים א ב׳:י״ז), והוא ישראלי, כי כן כתוב (שמואל ב י״ז:כ״ה), ורבים כמוהו.
במתי – סמוך, כי לא נמצא לשון יחיד, [ומתים (דברים ב׳:ל״ד) ומתום (שופטים כ׳:מ״ח) לשון רבים. ורבי יונה דקדק אותה כלה באר היטב בערך מתה.]⁠ו
א. כן בכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 176: סבת רדת אל מצרים. בכ״י פרנקפורט 150: סיבב ירידה למצרים. בכ״י פריס 177: היה סבת הורדה למצרים.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ג. מלת ״לא״ חסרה בכ״י פריס 177 והושלמה מכ״י פריס 176, פרנקפורט 150.
ד. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: מהאב.
ה. כן בפסוק. בכ״י פריס 177, פריס 176, פרנקפורט 150 (בהשפעת שמואל ב י״ז:כ״ה): יתרא.
ו. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, ועוד עדי נוסח.
AND THOU SHALT SPEAK. It is possible that the kohanim will ask,⁠1 "What is this that you brought?⁠" Hence Scripture reads ve-anita2 (and thou shalt speak). On the other hand, ve-anita may mean, and you shall begin speaking. Compare, And Job spoke (va-ya'an)⁠3 and said (Job 3:2).⁠4
A WANDERING ARAMEAN. The word oved (wandering) is an intransitive verb. If Aramean referred to Laban5 then Scripture should have read mavid or me'abbed.⁠6 Furthermore, what reason would Scripture have had for stating, Laban sought to destroy my father and he7 went down to Egypt? Laban did not cause Jacob to descend to Egypt. It thus appears to me that the term Aramean refers to Jacob. Scripture, as it were, reads, when my father was in Aram he was "perishing.⁠" That is, he was poor, he had no money. Similarly oved (perish) in Give strong drink unto him that is ready to perish (Prov. 31:6). Let him drink, and forget his poverty (Prov. 31:7) is proof.⁠8 The meaning of our phrase thus is, a perishing Aramean was my father. Its import is, I did not inherit the land from my father, for my father was poor when he came to Aram.⁠9 He was also a stranger in Egypt. He was few in number.⁠10 He then became a large nation.⁠11 You O Lord took us out of slavery and gave us a good land. Let the one who disputes12 not argue, "How could Jacob be called an Aramean?⁠"13 Look, we find the same with Ithra the Ishmaelite14 who, as Scripture clearly states,⁠15 was an Israelite.⁠16
FEW IN NUMBER.⁠17 The word mete (men of) is in the construct,⁠18 for it is not found in the singular.⁠19 The word metim is a plural. Rabbi Jonah the grammarian explained it very well under the entry mem, tav, heh.
1. The celebrant.
2. Literally, and you shall answer. Hence Ibn Ezra's comment.
3. Va-ya'an and ve-anita come from the same root.
4. In this case we do not have to assume that the kohanim asked the worshipper, "What is this that you brought?⁠"
5. According to the midrash, arami oved avi (a wandering Aramean was my father) is to be rendered an Aramean (Laban) sought to destroy my father (Jacob). See Sifre, the Passover Haggadah, and Rashi.
6. For these are the transitive forms of the verb.
7. My father.
8. That "perish" in the previous verse refers to poverty.
9. When he fled from his brother Esau.
10. When he came down to Egypt.
11. In Egypt.
12. Against Ibn Ezra's interpretation of arami oved avi.
13. Jacob was a Hebrew.
14. See Chron. 2:17.
15. In II Sam. 17:25.
16. Scripture refers to him as an Ishmaelite because he lived in the land of the Ismaelites. So too Jacob, who was called an Aramean because he lived there.
17. Hebrew, mete me'at. Literally, with men of few, i.e., few men.
18. With the word am. However, the word am has been omitted from our text. Our verse should be read as if written, mete am me'at (Krinsky).
19. Hence the form mete cannot be in the construct with me'at, which is a singular. If mete was in the construct with me'at then our text would read, mete me'atim.
וענית ואמרת – בקול רם, כמו: וענו הלוים {ואמרו} אל כל איש ישראל קולא רם (דברים כ״ז:י״ד). דשבחו של הקב״ה אומר אדם בקול רם, אבל וידוי מעשר דלקמן (דברים כ״ו:י״ג-ט״ו) אומר בקול נמוך, משום שהוא שבחו דידיה, דכתיב: ככל אשר צויתני (דברים כ״ו:י״ד).
ארמי אובד אבי – עתה מספר החסדים והצדקות שעשה הקב״ה לאבותינו. ולא ארמי היה אבי אברהם שנולד בארם נהרים, ואובד היה שיצא מארץ מולדתו, לילך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר,⁠1 שאמר לו הקב״ה לך לך מארצך וממולדתך (בראשית י״ב:א׳), והיה הולך מכאן ולכאן תועה {כדכתיב:} כאשר התעו אותי (בראשית כ׳:י״ג), ותועה נקרא אובד, כדכתיב: תעיתי כשה אובד (תהלים קי״ט:קע״ו).⁠2
וירד מצרימה – על פי הדיבור (הגדה של פסח), שאמר הקב״ה ליעקב (בראשית מ״ו:ג׳).
{ויגר שם – כדכתיב:} לגור בארץ באנו (בראשית מ״ז:ד׳).
במתי מעט – בשבעים נפש (ספרי דברים כ״ו:ה׳).
ויהי שם לגוי – מהם, ומצויין בפני עצמן (ספרי דברים כ״ו:ה׳).
גדול עצום ורב – כדכתיב: ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד (שמות א׳:ז׳).
2. השוו רשב״ם.
א. בכ״י מינכן 52: בקול.
וענית ואמרת – YOU SHALL ANSWER AND SAY – Out loud, like: “The Levites shall answer {and tell} all the men of Israel with a loud voice” (Devarim 27:14). For praise of the Blessed Holy One a person states in a loud voice. But confession of the tithes mentioned in the continuation (Devarim 26:13-15), he says in a low voice, since it is praise of himself, as it is written: “according to all that You have commanded me.” (Devarim 26:14).
ארמי אובד אבי – MY FATHER WAS A LOST ARAMEAN – Now he tells the kindnesses and charitable acts that the Blessed Holy One did for our fathers. And was not my father Avraham an Aramean who was born in Aram Naharayim? And he was lost, for he left the land of his birth, to go from nation to nation and from kingdom to another people, for the Blessed Holy One said to him: “Go forth from your land, and from your birthplace” (Bereshit 12:1), and he was going from here to there wandering {as it is written:} “When He had me wander” (Bereshit 20:13), and a wanderer is called "lost", as it is written: “I strayed like a lost sheep” (Tehillim 119:176)
וירד מצרימה – AND HE WENT DOWN INTO EGYPT – According to the divine word (Passover Haggadah) that the Blessed Holy One had said to Yaakov (Bereshit 46:3).
{ויגר שם – AND LIVED THERE – as it is written:} “We have come to sojourn in the land” (Bereshit 47:4).
במתי מעט – FEW IN NUMBER – With seventy people (Sifre Devarim 26:5).
ויהי שם לגוי – AND HE BECAME THERE A NATION – From them, distinct to themselves (Sifre Devarim 26:5).
גדול עצום ורב – GREAT MIGHTY AND POPULOUS – As it is written: “The sons of Yisrael were fruitful and swarmed, and multiplied, and grew very, very mighty” (Shemot 1:7).
ארמי אבד אבי – סרסהו יעקב אבי הארמי כשהיה הוא בארם היה אובד פי׳ עני בלא ממון שלא היה מוחזק בארץ.⁠1
אבד – לשון עני, כמו תנו שכר לאובד, ישתה וישכח רישו (משלי ל״א:ו׳-ז׳), ואין לתמוה איך נקרא יעקב ארמי שהרי דוגמתו מצינו יתרא הישמעאלי והוא היה ישראלי.⁠2
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מאבן עזרא.
ארמי אובד אבי, "my forefather used to be a wandering Aramean;⁠" this verse has been abbreviated. In full, it should have read: "Yaakov my forefather was a wandering Aramean.⁠" While he was serving Lavan in Aram he was no better than a wandering Aramean, he had no house or land of his own; he was not even a resident in that country.⁠"
אובד, "poor,⁠" compare Proverbs 31,6, תנו שכר לאובד, "give liquor to the one who is perishing.⁠"It is not astounding to find Yaakov referred to as Arami, as in Chronicles I 2,17 יתר⁠(ו) is called Ishmaelite, although in Samuel II 17,24, he is clearly called Israelite.
ארמי אובד אבי – וקשה למה לא יזכיר זכות אברהם ויצחק כמו של יעקב, וי״ל שיעקב נקרא ראשית כדכתיב קודש ישראל לה׳ ראשית תבואתו, לכן על נכון יזכר שמו על הבאת ראשית בפרטות, הר״ר אהרן.
ארמי אובד אבי – קרא ליעקב ארמי, ושעור הכתוב ארמי היה אבי, ובאור אובד עני, זה דעת הראב״ע ז״ל ולא כדעת רז״ל. ויאמר כאשר היה אבי בארם אובד היה, כלומר עני היה בלא ממון, וכן (משלי ל״א:ו׳) תנו שכר לאובד, כי כן מצינו שהיה לו צער גדול בעבודתו של לבן, כמו שאמר (בראשית ל״א:מ׳) הייתי ביום אכלני חורב וגו׳.
וירד מצרימה – כלומר אובד היה כשירד למצרים כי לא ירשתי ממנו כלום, וגם היה שם גר ובמתי מעט, ואח״כ חזר שם לגוי גדול. וכן היו הבנים כלל ישראל, אתה ה׳ הוצאתנו מעבדות קשה וגאלתנו באותות ובמופתים ונתת לנו ארץ זבת חלב ודבש. והכוונה במליצת הפרשה הזאת שיתחייב האדם לתת אל לבו בזמן מעלתו ושלותו בזמן הירידה והשפלות שהיה לו, וכן אמר קהלת (קהלת ז׳:י״ד) ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, באורו ביום טובה ראה ביום רעה, וזה כדי שיתבונן ביתרון שיש לו ואז יודה על זה לשם יתעלה הטוב והמטיב לו.
ודעת אונקלוס במלת אובד שתחזור ללבן, כי לבן בקש להאביד יעקב אבינו לולא שבא אליו דבר ה׳ ואמר לו (בראשית ל״א:כ״ט) השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע, ואע״פ שלא האבידו כיון שבקש להאבידו העלה עליו הכתוב כאלו האבידו, והוא שדרשו רז״ל, חשב עכו״ם לעשות עברה אע״פ שלא עשאה הקב״ה חושבה כאלו עשאה, שנאמר ארמי אובד אבי, וכי היכן אבד לבן ליעקב, אלא ע״י שחשב לעשות העלה עליו הכתוב כאלו עשה. ואם חשב עכו״ם לעשות מצוה ולא עשאה אינה נכתבת עד שיעשנה, שנאמר (דניאל ו׳:ט״ו) ועד מעלי שמשא הוה משתדר להצלותיה, ולא חשב לו הקב״ה עד שעשאה. אבל ישראל שחשב לעשות עבירה ולא עשאה אין הקב״ה כותב עד שיעשנה, דכתיב (מיכה ב׳:א׳) הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם, אמר דוד (תהלים ס״ו:י״ח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה׳. ואם חשב לעשות מצוה אע״פ שלא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, שהרי דוד חשב לבנות בית המקדש ואע״פ שלא בנאו נכתב על שמו דכתיב (שם ל) מזמור שיר חנכת הבית לדוד, לשלמה לא נאמר אלא לדוד, כן דרשו במדרש תהלים במזמור שיר חנכת הבית.
ארמי אובד אבי, "my father (Yaakov) was a wandering Arami.⁠" The Torah here refers to Yaakov as an ארמי (as if he had been a person born in Aram) The meaning of the line is: "my father had become a poor Arami.⁠" In other words, by the time my father arrived in Aram he had become impoverished. The word אובד also appears in hat sense in Proverbs 31,6 where the words תנו שכר לאובד mean: "give liquor to the poor person.⁠" We know that Yaakov endured much pain while serving Lavan. He himself testified to this when he said (Genesis 31,40) "by day scorching heat consumed me.⁠"
וירד מצרימה, "he descended to Egypt.⁠" Here too the meaning is that at the time Yaakov descended to Egypt he had once again become impoverished so that the farmer reciting this prayer acknowledges that seeing he had not inherited anything from his father he owes all to the Lord. He (Yaakov) resided in Egypt, a small clan, few in numbers. Subsequently, the descendants of Yaakov developed into a numerous and great nation. Whereas the name Yisrael had once referred to an individual, it then became an appellation for a whole people. You O Lord have redeemed us from hard labour and have set us free by performing supernatural miracles and have given us a land flowing with milk and honey. The moral lesson implied in this whole recitation is that precisely at a time when one is prosperous and free from worry one has to look back upon what preceded this success and acknowledge who it is that enabled one to achieve this well-being. This is what Kohelet 7,14 spelled out when he said: "be pleased when things go well, but in a time of misfortune reflect.⁠" He meant that on a day when everything is going well reflect on the days of misfortune which preceded the present. Only by reflecting that one had not always been so well-off, does one learn to appreciate one's present good fortune. This is why it is incumbent upon us to thank the Lord on days when everything is going well.
Onkelos understands the word אובד as a reference to Lavan who is described as ארמי אובד, meaning that Lavan wanted to exterminate Yaakov (להאביד) and would have succeeded had not God warned him during the night before he caught up with Yaakov not to harm him (Genesis 31,29). Our sages, following Onkelos, teach that when a pagan intends to perform a forbidden act, this very intention is already accounted for him as if he had carried out his evil plan. After all, how else could the Torah describe Lavan as destroying Yaakov seeing he never laid a hand on him! The word אובד therefore reflects Lavan's intent rather than his deed. If a pagan intends to perform a good deed but does not get around to carry it out, he is not given credit for the mere intention of performing the good deed in question. This is based on Daniel 6,15: "and until the sun set made every effort to rescue him.⁠" God did not give the king credit for his efforts until he had actually carried them out. When an Israelite intends to commit a sin but did not carry it out, God does not record the thought as a deed until after it has been carried out, seeing we read in Micah 2,1: "Ah, those who plan iniquity and design evil on their beds, when morning dawns they do it.⁠" In other words, they are not debited with the plan until it has been carried out. David said in Psalms 66,18: "Had I an evil thought in my mind, the Lord would not have listened.⁠" On the other hand, when David had a plan such as to build the Temple, he was given credit for it though he was prevented from carrying out his plan. This is why we recite psalm 30,1: "a hymn on the occasion of the inauguration of the House (Temple) by David" [instead of by Solomon, Ed.] (compare Midrash Tehillim 30).
וענית ואמרת – קריאת הבכורים הויא בקול רם אבל קריאת ודוי מעשר בערתי הקודש מן הבית הוי בקול נמוך דלא כתיב וענית כי אם ואמרת וזהו שייסד הפייט וידוי נמוך ומקרא רם תענה.
וענית ואמרת, "and you will respond by saying, etc.;⁠" the recital of the prayer of thanksgiving must be performed audibly, but the recital of the "confessional" part starting with the words: בערתי את הקודש, "I have cleared out any sacred things, etc.⁠" may be recited in a whisper. The text introduces it with the word: ואמרת, "you will say,⁠" instead of וענית ואמרת
וענית ואמרת – קריאת בכורים בקול רם אבל קריאת הוידוי דמעשר דבערתי הקדש מן הבית בנמוך דלא כתיב וענית ואמרת.
ארמי אובד אבי – זה לבן שרדף אחר יעקב. ור׳ אברהם כתב כי ארמי הוא יעקב כאלו אמר הכתוב כאשר היה אבי בארם היה אובד פי׳ בלא ממון כמו תנו שכר לאובד וראייה ישתה וישכח רישו והנה הוא אומר ארמי אובד היה אבי. והטעם לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם גם גר היה במצרים והיה שם במתי מעט ואחר כך שב בגוי גדול ועתה הוציאנו י״י אלהינו מעבדות ויתן לנו ארץ טובה. ואם יטעון טוען איך יקרא ליעקב ארמי נאמר לו כי כן כתיב יתרה הישמעאלי והוא ישראלי:
ארמי אובד אבי, "An Aramean tried to destroy my father;⁠" the reference is to Lavan who chased after Yaakov and his family intending to kill them all.
Ibn Ezra writes that the ארמי described here was Yaakov himself, so that the meaning of the verse would be: "when my forefather Yaakov arrived in Aram he was penniless, on the brink of death.⁠" The word אובד only appears in an intransitive mode, so that it cannot mean that Lavan tries to kill him. Furthermore, the word appears in the context of someone being close to death Proverbs 31,6: תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, "give liquor to the one who is about to perish or wine to the embittered.⁠" (7) in that same chapter of Proverbs is proof of that meaning, as Solomon continues with: ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד, "so that he may forget his poverty, and will no longer remember his suffering.⁠" The meaning of the whole recital by the farmer is: "I did not inherit my wealth from my father who was extremely poor when he came to Aram, and subsequently my forbears were strangers and slaves in Egypt, few in numbers; afterwards my fortunes improved when Hashem redeemed us from slavery and brought us to this wonderful land from the produce of which I bring the first ripe fruit as a symbol of my gratitude.⁠" Do not try to argue that an Israelite cannot be called a "Aramean;⁠" we know both from Samuel II 17,25, and Chronicles I 2,17 that Avraham, Ishmael, who were refugees from Aram at one time are still referred to as Arameans on occasion.
ארמי אובד אבי – פי׳ בעל הערוך ז״ל בערך ארם מכאן שאמירה כמעשה, כשרדף לבן ליעקב והשיגו אמר לו יש לאל ידי לעשות עמכם רע והעלה עליו כאילו עשה. הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר ולאבותינו. ותי׳ לפי זה א״כ היאך גרים מתפללין אלהינו ואלהי אבותינו, ומיהו י״ל שסומכים על הירושלמי (בכורים פ״א ה״ד) דאמרינן כל הגרים נקראים על שם אברהם, ולכך נקרא אב המון גוים ודוחק.
וענית – אין שורש ענה מונח על התשובה לבד.
ארמי אובד אבי – כמו שפרש אבן עזרא, כי אבי כשהיה בארם היה כשה אובד עני ודל ונכרי, ואחרי זה מעט בא למצרים, ואחר ירד זרעו ירידה יותר מופלגת, והשם הוציאנו ממנה.
וענית ואמרת לפני י״י אלהיך – הנה יאמר המביא שם מה שזכרה התורה פה בלשון הקדש.
ארמי אובד אבי – רוצה לומר: אבי היה אובד בארם לולי עזר השם יתעלה שהיה לו או יהיה אובד יוצא והוא שהרצון בזה שהארמי והוא לבן היה מאבד אבי לולא י״י שהיה לו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ולפי שמה שיאמר אחרי זה הוא תשובה אל זה הרמז הנכבד וכו׳ אמר [ג] וענית ואמרת לפני י״י אלהיך ארמי אובד אבי וגו׳ – כי הוא ישיב אמרים מכוונים לפי מה שנרמז עליו כמו שיבא וכמהו וענו ואמרו ידינו לא שפכה וגו׳ (דברים כ״א:ז׳) אמנם נוסח ההגדה הוא ארמי אובד אבי וירד מצרימה. כל ימי הייתי משתומם על זה הכתוב מהטעמים אשר זכרנו בספקות אמנם הנראה לי בו הוא כי רצה להגיד אמתת הענין והסבה הטבעית אשר הביאם למצרים ולומר כי לא מפי עליון יצא להם הרע ההוא כמו שאמר משה וירדו אבותינו מצרימה. ויהושע (כ״ד) ויעקב ובניו ירדו מצרים וכבר כתבנו זה בשלמות בפ׳ וארא שער ל״ו. ומהידוע כי על ידי קנאת אחי יוסף ושנאתם אותו נתגלגלו הדברים וירדו למצרים והקנאה והמשטמה ההיא ודאי היו מדות פחותות בשבטים בלי ספק. והנה באמת לא היו להם כן מצד האבות הקדושים כי באברהם ושרה נאמר הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם וגו׳ (ישעיהו נ״א:ב׳) 1אמנם התכונות הרעות האלו היו להם מטבע אמותם שהיו שאר בשר ללבן הארמי כי הנה רבקה זקנתם נתיחסה לו שנאמר בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי (בראשית כ״ה:כ׳) ויעקב העיד על עצמו כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא (בראשית כ״ט:י״ב) וכל נשיו היו בנות לבן הארמי וילידות ביתו. [ה] לזה אמר כי ארמי אבי אמם גרם נזק ואבדן בבית אבינו בהתילד בבניו תכונות רעות בם עשו מה שעשו אשר לסבתו ירדו למצרים.
1. אמנם התכונות הרעות וכו׳ ר״ל כי בעבור שהיתה רבקה אחות לבן הארמי שם המורה בהפוך אותיותיו ״הרמאי״ על היותו מלא מרמה ותוך, ע״כ היו עוד קצת מידות ותכונות רעות מושרשות בלב בני יעקב, ורק מהן הית׳ נסיבה קנאת ומשטמת האחים וירידתם למצרים המסובבת מזאת.
וענית לשון הרמת קול. כמו ויען איוב הראשון שאין שם עניה רק הרמת קול שפתח פיו לדבר כי קודם זה יושב ודומ׳ אחרי כן פתח איוב את פיהו והרים קולו לדבר ואמר יאבד יום וגו׳ אף כאן אינו לשון עניה ממש כי לא קדמה אליו לא שאלה ולא דבור אלא לשון הרמת קול שהרים קולו יותר מקולו הקודם לומר הגדתי היום וגו׳.
ארמי אובד אבי מזכיר חסדי המקום. לא שהוא מעין הענין:
לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב ובשביל שחש׳ לעשות חשב לו המקו כאילו עשה. בספרי דהיה אובד לפי זה פועל יוצא כאילו אמר ארמי מאבד אבי והחכם ראב״ע טען ואמר מלת אובד אינה מהפועלים היוצאי׳ ואלו היה ארמי על לבן היה הכתוב אומר מאביד או מאבד וכן כתב גם הרד״ק בשרש אבד שהוא בודד כשהו׳ מן הקל והוכרחו לפרש ארמי על יעקב אבינו ונקרא כן לפי שגר בארם ונקרא אבד כי בצער גדול היה שם עשרים שנה כמו שהתרעם ואמר הייתי ביו׳ אכלני חורב וקרח בלילה גם היה שם עני בלא ממון והעני נקרא אובד והעד תנו שכר לאובד ישת׳ וישכח רישו אבל חכמינו ז״ל העתיקו ע״פ קבלתם האמתית איש מפי איש עד משה רבי׳ ע״ה מפי הגבורה שארמי הוא לבן ושאובד הוא יוצא ואע״פ שכל הקל מזה השורש הוא בודד יש פעלים שיצאו ויעמד במלת שב ונשל ואע״פ שלא נמצא בכל המקרא יוצא מזה השרש והנה קבלתם תספיק לומר שזה בודד והנה הרד״ק ז״ל כתב בהקדמתו בחלק הדקדוק והיום גלו אבותינו בארץ לא להם בין הגוים ההם וילמדו לשונם וישכחו לשון הקדש ולא נמצ׳ בידינו רק מה שנשא׳ אצלנו עשרי׳ וארבעה ספרים ומילין מעוטין בדברי המשנה שהור׳ בזה שנפסדו ממנו כמה וכמה ספרים אחרים חוץ מהכ״ד ספרים שבידינו ודברי המשנה שאצלינו היום הם כדברי המקרא בעצמם מפני שחכמי המשנ׳ קבלו הלשון מפי רואה הספרי׳ הראשונים אשר היו טרם גלותינו ונפסדו ממנו ולא בין בודד לעובר בלבד אלא גם בשרש׳ בעצמ׳ בשורש תרם שאין שורש תרם בכל המקר׳ רק בדברי המשנה אין תורמין אלא מן המוקף וכמוהו רבים ואם אנחנו סומכי׳ על לשונם בשור׳ חדש שלא נמצא כמוהו בכל המקרא איך לא נסמוך על השורש הנמצא לענין עומד ויוצא אע״פ שלא נמצא בכל המקרא רק עומד בלבד ועוד הנה מצאנו ורדפוך עד אבדך שפירושו עד אבד אותך שהו׳ קול יוצא כי מי יוכל לחלוק ולומר שפירושו אבוד אתה גם מה שטען עוד מה טעם לומר לבן בקש להאביד אביו וירד מצרימ׳ ולכן לא סבב לרדת אל מצרים אינה טענ׳ כי מי גלה לו שוירד הוא דבק עם אובד אבי והנ׳ כבר פרש״י שוירד מצרימה אינו דבק עם הקוד׳ לו רק הוא דבור בפני עצמו כאילו אמר וחוץ מלבן שבקש לאבד את אבי וכל אשר לו באו עוד אחרים לכלותינו כי ירד אבי למצרים וירעו אותנו המצרי׳ ויענונו וגו׳ אך קשה אם ארמי אובד אבי הוא לבן שבקש לעקו׳ הכל והזכיר אותו בהבא׳ הבכורים כדי להזכיר חסדי המקום למה לא הזכיר אחריו וירא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה ויאמר לו השמר לך פן מדבר עם יעקב מטוב עד רע שהוא החשד שעש׳ עמנו והצילנו מידו כמו שהזכיר אחר וירעו אותנו המצרי׳ וגו׳ וישמע י״י את קולינו וגו׳ ויוציאנו י״י ממצרי׳ אבל הזכיר הרעה ולא ההצל׳ א״ת מפני שלבן בקש להרע ולא הרע כלום לפיכ׳ לא הוצרך הכתוב להזכיר ההצלה א״כ מה תועלת לזכור דעת מחשבתו אבל אם נפרש שוירד מצרימה דבק עם הקודם לו כאילו אמר ולבן בקש לעקור את הכל ולא עלה בידו רק נוצל ממנו וירד למצרים ושם עוד הרעו אותנו המצרים ויענונו וישמע י״י את קולינו ונוצלנו גם מהם נוצלנו מטענ׳ החכם הנזכר ומטענתנו זאת:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ה) ודברי ההגדה הם ארמי אובד אבי וירד מצרימה ופי׳ חז״ל (ספרי דברים כ״ו ה׳) ידוע שלבן בקש לעקור את הכל. ור״א פי׳ ארמי על יעקב שבהיותו בארם היה עני ואובד מבלי לבוש. ולשניהם יקשה מה ענין ארם עם ירידת מצרים. ונ״ל לפרש הכתובים על דרך שניהם כן שהיתה כונת המגיד שהאדמה אשר הם יושבים עליה לא ירשו אותה מאבותיהם ולא גם כן בחרבם ירשו ארץ. כי אם בחסד אלהים ורחמיו. ולכן אמרו שיעקב אביהם שהיא הסבה הקרובה אליה׳ משאר האבות וגם סבה מיוחדת לאומה שלא השתתף בה זולתה בהיותו בבחרותו כאדם עני ואובד היה מבלי נכסים לא מטלטלי ולא מקרקעי. או שלבן הארמי במקום אשר היה לו לעזרו להיותו אחי אמו הוא היה בעוכריו וחשב לעקרו מן העולם כשרדף אחריו וגם יעקב בזקנותו כשירד מצרימה עם בניו לא היה שם שוטר ומושל כי אם גר ואורח נטה ללון.⁠1 ואף כי בניו וזרעו היו שם לגוי גדול עצום ורב. לא משלו בארץ מפני רבויים גם לא נתעשרו שמה.
1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו י״ד:ח׳.
ארמי אבד אבי – הנה אבי שהיה יעקב, היה זמן מה ״ארמי אבד״, שלא היה לו בית מושב, ובכן לא היה מוכן להעמיד גוי ראוי לרשת ארץ.
ארמי אובד אבי, my father, i.e. Yaakov, who was for a while a wandering lost person without a home of his own, was not at the time able to establish a nation deserving or fit to inherit this land.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לשון הרמת קול. לא שהוא עונה על דברי איש אחר, שאין כאן מדבר שיהיה עונה על דבריו, אלא הוא ׳לשון הרמת קול׳ (כ״ה ברא״ם):
מזכיר חסדי המקום וכו׳. דאם לא כן, מאי ענינו לכאן, אלא שמזכיר שנתן לו הארץ (פסוק ג), ומזכיר עמו שאר חסדי המקום עליו:
שלבן בקש לעקור את הכל וכו׳. ופירוש ״אובד״ כמו ׳מאבד אבי׳. והראב״ע (כאן) רצה להשיב על חכמי האמת (ספרי כאן), כי היה לכתוב ׳ארמי מאבד אבי׳. ולפיכך פירש שבארמי היה אובד אבי יעקב, שהיה בחוסר כל. ופירוש ״ארמי״ הוא יעקב, כאשר היה יעקב בארם היה אבוד מבלי לבוש. אלו דברי הראב״ע. והנה הוא השיב על חכמים, וטען עליהם משא של מחט, וטען על עצמו אלף גמלים טעונים. כי קושיא שהקשה על חכמים ז״ל יש לתרץ בהרבה פנים. ונוכל לומר כי ״אובד״ הוא שם דבר, כמו שיתבאר בסמוך, שלכך כתב ״אובד אבי״, רוצה לומר כי ארמי הוא אבידת אבי. פירוש, כי ״ארמי״ שהוא לבן, הוא בעצמו אבידת יעקב, כי היה חושב עליו תמיד להאבידו. ולכן נקרא ״ארמי אובד של אבי״. ואילו כתב ׳ארמי מאבד אבי׳, לא היה משמע רק שפעם אחד חשב עליו רע, לכך כתב ״אובד אבי״, כאילו ארמי היה אבידתו. והוא שם דבר על משקל ״ואחריתו עדי אובד״ (במדבר כד, כ), כמו שכתב הרד״ק (ספר השורשים שורש אבד) בשם החכם רבי יעקב בן אליעזר. ופירושו, כי תמיד חושב לאבדו, ולכך נקרא ״אובד״ שלו. כי בהרבה מקומות יקרא סבת הדבר בשם הדבר המסובב, ויקרא האבן – כשהוא מונח במקום שראוי להכשיל בו בני אדם – ״מכשול״ (ישעיהו ח, יד), על שם שנכשלים בו בני אדם, ולא יקרא ׳מכשיל׳. והכי נמי נקרא ״אובד אבי״ על שם שהוא אבידת יעקב. וכן בהרבה דברים נקרא פועל הדבר על שם הדבר, ושם דבר לא יסור ממנו, ותמיד הוא כך. אבל הפועל פועל פעולה אחת, ולכך קראו בשם דבר ״אובד אבי״, ולא היה נקרא בשם ׳מאבד אבי׳
:וכך אני משיב לבעלי הדקדוק אשר קשה עליהם להוציא המלה מלשון הדקדוק, אף כי הרבה פעמים כתבו על מלות שהם מלה זרה, ונמצא כאשר הוא עומד, וצריך לפרשו יוצא. דכך כתוב (שמות יד, כה) ״ויסר את אופן מרכבותיו״, הרי ״ויסר״ פועל עומד, וצריך לפרש אותו יוצא. וזאת המלה היה קשה עליו (הראב״ע כאן) יותר לפרשו פועל יוצא. ומכל שכן מלה זאת שתמצא אותה פועל עומד וצריך לפרשו יוצא; ״כי גוי אובד עצות המה״ (להלן לב, כח), וכן ״ותאבדו דרך״ (תהלים ב, יב). אף כי הוא (ראב״ע להלן לב, כח) נדחק בפירוש המלה לפרשה עד שיעשה אותה פועל עומד, הרי הסכים למתרגם שתרגם (שם) ׳מאבדי עצות אינון׳, ואם כן עשה מן עומד – יוצא. וכן ראוי לו, ולרד״ק אשר הלך אחריו, לפרש המלה הזאת בכאן, ולא לילך אחר דעתם לחלוק על דברי חכמים ועל המתרגם גם כן. כי לא מלה זרה אחת כזאת תמצא במקרא, וכלם יש להם טעם אמת גמור, אף זאת כאחת מהם, כי טעם אשר אמרנו אינו רחוק, ולא בשמים הוא, כמו שפירשנו לעיל:
ועוד יש לומר, מאחר שלא יצאה המחשבה לפועל, שלא איבדו, נאמר אצל זה פעל עומד, רוצה לומר כי הפעולה עמדה ולא יצאת, לכך נאמר לשון פעל עומד. שהפעל לא היה יוצא לאחר להיות נאבד, לכך כתב לשון פעל עומד”
:ועוד הקשה הראב״ע, כי מה טעם לומר ״ארמי אובד אבי וירד מצרימה״, ולבן לא עכב לרדת אותו מצרימה. ואין זה קשיא, כי פירושו ״ארמי״ הוא אובד של אבי לגמרי, והקדוש ברוך הוא הצילו, ״וירד מצרימה״. ומה שלא הזכיר שהקדוש ברוך הוא הצילו מיד ארמי (בראשית לא, כד), כמו שזכר (פסוק ח) שהקדוש ברוך הוא גאלם מיד מצרים, הטעם כי לא ירצה לעשות שתי טובות ממנו, אלא כך פירושו; מתחלה היה ארמי אובד אבי לגמרי, וירד מצרימה, גם שם עינו אותנו, עד שגאלם הקדוש ברוך הוא. והנה העלם מן המות שהיה בו בתחלה – אל הטובה הגמורה שעכשיו הם בה. ואילו אמר שהקדוש ברוך הוא הצילם מיד לבן, היה לפי זה ״ארמי אובד אבי״ דבר בפני עצמו, ״וירד מצרימה״ דבר בפני עצמו, וזה אינו, כי רוצה להגיד תכלית הרע שהיינו בו בימי יעקב, שהיה ארמי אובדו, ועכשיו נתן לנו ארץ טובה. ולא בא להזכיר רק המעלה שיש לנו עכשיו על המדריגה שהיה לנו בימי יעקב, שהיה ארמי אובד אבי. וזהו שאמרו בערבי פסחים (פסחים קטז.) מתחיל בגנאי ומסיים בשבח. ואין דבר זה ראוי להיות מתחיל בגנאי ומסיים בשבח, ואחר כך יתחיל עוד בגנאי. אלא צריך שיהיה מתחיל בגנות ומסיים בשבח, שאם כן לא יהיה נזכר כאן קצה השפלות עם קצה הטובה הגדולה, לכך לא הזכיר שהציל אותן מלבן. וכך הם דברי רז״ל
:ואם קשה עליו לומר שהיה לבן רוצה לאבד את יעקב, אף כי רדף אחריו ובקש לעכבו שלא יצא הימנו (בראשית לא, כג-ל), בשביל כך לא רצה לאבד אותו, תעיין בספר גבורות ה׳ בהגדת פסח (פנ״ד), שם נתבאר בראיות ברורות
:אבל פירוש הראב״ע אין לו ידים ורגלים, כי הוא כתב שיעקב יקרא ״ארמי״. ולמה יקרא אותו ״ארמי״, ואברהם היה נקרא ״אברהם העברי״ (בראשית יד, יג), אף שהיה בארץ ישראל, נקרא על שם הקודם, ולמה יקרא הוא ליעקב ״ארמי״. ולמה לא כתב ׳בארם היה אובד אבי׳. וקושיא זאת הוא יותר גדולה מן הקושיא שהקשה הוא על רבותינו ז״ל, שהיה לו לכתוב ׳מאבד׳. ועוד, באיזה מקום מצא שיהיה פירוש ״אובד״ – עני, כי הראיות שהביא מן ״תנו שכר לאובד״ (משלי לא, ו), אינו ראיה, דמה שכתוב אחריו (שם שם ז) ״ישכח רישו ועמלו לא יזכור״, אין פירושו שהוא חסרון ממון, אלא פירוש ״ישכח רישו״ הוא דבר שחסר לו, [ד]⁠יקרא ״רישו״ כל מה שהוא חסר. והנה כל מי שחסר דבר יקרא ״ריש״, דאפילו אם לא יחסר לו רק ממון נקרא ״ריש״, כל שכן כאשר יחסר לו יותר. אבל שיקרא חסר ממון ״אובד״ – זה אינו. ועוד, כי מה שכתב (הראב״ע) כי לא ירשתי הארץ מן אבותי, שהרי כאשר היה יעקב בארץ היה חסר מבלי לבוש. לדבר זה אין לו לא טעם ולא ריח, כי אף על גב שהיה בארם חסר מבלי ממון, היה אפשר שיהיה לו הארץ אחר בואו מפדן ארם, שהיה עשיר גדול, ומה בכך שהיה חסר בארם:
לשון הרמת קול. אבל אינה מלשון ענייה ותשובה, שאין תשובה זולת קורא או שואל, והכא מי קראו או שאלו מה:
מזכיר חסדי המקום כו׳. כלומר כיון שמזכיר חסדיו של הקב״ה שנתן להם את הארץ הזאת, מזכיר נמי שאר חסדים שעשה עם אבותינו. דאם לא כן, מה עניינו דארמי אובד אבי גבי ביכורים:
ובשביל שחשב לעשות כו׳. רל״ת בזה, והלא לא האבידו, ואם כן, מאי זה דכתיב אובד דמשמע שהאבידו. ויהיה אובד פועל יוצא, כאלו אמר מאבד, אף שאינו לפי הדקדוק. כן צריך לפרש לפי מדרש רז״ל:
שאומות העולם חושב להם כו׳. רצונו ליישב בזה, והלא אין הקב״ה מצרף מחשבה למעשה חוץ מבעבודה זרה (קידושין לט:). ל״פ שבעכו״ם וכו׳, ר״ל אפילו בלא ע״א חושב. ודוקא בישראל הוא כן:
ועוד אחרים באו עלינו לכלותינו כו׳. רצ״ל דמשמע מכח זה שהארמי אובד אבי וירד מצרימה וזה אינו. ל״פ ועוד אחרים וכו׳. וענין בפני עצמו הוא:
This denotes a loud proclamation. But it does not denote [an expression of] answering or replying, because there cannot be a reply unless someone calls or asks, and here, who called to him or asked him anything?
He cites the Omnipresent's benevolence, etc. I.e., because he mentions the Holy One's benevolence, that He gave them this Land, he also mentions the other benevolences that He treated our forefathers. Otherwise, what connection is there between "the Aramite destroyed my forefather" and the first fruits?
Because he intended to act, etc. Rashi is answering the question: If Lavan did not destroy him, why then is it written "destroyed,⁠" which indicates that he did destroy him? אובד is a verb acting on something else [i.e. saying that the Aramite destroyed Yaakov], as if it said מאבד, [sought to destroy] even though this is not in accordance with proper grammar. So one has to explain according to this Midrash of the sages.
For with the nations, the Omnipresent equates, etc. Rashi is answering the question: The Holy One does not equate thought with deed except for idolatry (Kiddushin 39b)! Therefore he explains, "For with the nations, etc.⁠" I.e., even not in the case of idolatry He equates, etc., and only with Yisroel is it so [that He does not equate thought with deed].
Yet others fell upon us to annihilate us, etc. Rashi explains [the verse as follows]: The straightforward meaning implies that because the "Aramite destroyed my forefather" therefore "he descended to Egypt.⁠" But this is not so. Therefore he explains "yet others, etc.⁠" which is a separate matter.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ה) וענית ואמרת לפני ה׳ אלהיך – לפי שאמרו חז״ל {א} כל המרים קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה והטעם שכל מגמתו כדי שישמעו העברים שהוא מתפלל ומתכוין ויחשבוהו לאיש חסיד. ובהכרח צריך שעד הנה אינם חושבים אותו לכך הואיל וצריך לאמנה שיאמינו בו. וראי׳ אם כן שהוא מקטני אמנה שאינם מאמינים בו כאשר יבקש לעשות שיאמינוהו. על כן כל אדם יתפלל בקול נמוך שלא יחשדוהו למבקש אמונות. אבל כשאדם מתפלל בינו לבין אלהיו ואין שום אדם רואה אז יכול להרים קולו. ולכן פירש רש״י וענית ואמרת בהרמת קול כלומר כאן הותרה לו הרמת קול לפי שהוא לפני ה׳ אלהיך ולא ישב אדם שם:
וענית ואמרת – אמר וענית – יש מפרשים לשון התחלה וכמו (איוב ג׳) ויען איוב, ואפשר שהוא עוני כאדם פחות שקבל טובה גדולה ממלך שמעני עצמו לפניו בלב נשבר כמו כן הוא יכניע עצמו לפני ה׳, ויאמר ארמי אובד אבי כי אבינו היה אובד ותועה וגולה במצרים במתי מעט וגו׳, ויוציאנו ה׳ ממצרים ויביאנו וגו׳, וכנגד מאמר זה שיש בו עילוי וחשיבות אמר ואמרת, וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז״ל (פסחים קט״ז.) בענין הגדת פסח מתחיל בגנות ומסיים בשבח.
והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה, ואמר והיה כי תבא שאין ראוי לאדם לשמוח אלא כשיבא לארץ העליונה על דרך אומרו (משלי ל״א) ותשחק ליום אחרון, כי שמחת עוה״ז אינה אלא הבל ורעות רוח, וחזר ופירש על איזה ארץ מדבר ואמר אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה כי לזו יקרא נחלת עולם, ודקדק לומר נותן לך, כי בערך מה ששוה עולם העליון כל מה שיסגל אדם בעדו לא יגיע לחלק מאלף אלפים משוויו, ולזה אמר נותן לך בתורת מתנה, ולצד שצריך האדם לטרוח בעולם הזה לקיים תורה ומצות לז״א וירשתה.
ואמר וישבת בה על דרך אומרם (ברכות י״ז.) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם.
ואומרו ולקחת וגו׳ על דרך אומרו בס׳ הזוהר (ח״ב נ״ט) כי כל אשר יעשה האדם מהמצות ומעשים טובים בעודו חי מתקבץ על יד על יד עד יום נסיעתו ובהם מקבל פני המלך כדרך אומרו (ישעיהו נ״ח) והלך לפניך צדקך, והוא אומרו ולקחת מראשית כל פרי וגו׳ פירוש לא יקח בידו להקביל פני ה׳ אלא מדברים המובחרים שעשה בעולם הזה: עוד רמז אל התורה שנקראת ראשית (ב״ר פ״א).
ואומרו אשר ה׳ אלהיך נותן לך יתבאר על דרך אומרם ז״ל (ברכות ל״ה.) כתיב לה׳ הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ע״כ, הרי שאחר שיעשה האדם מה שציוהו ה׳ נחשב הדבר שבאמצעותו עשה המעשה שהוא נתון לו במתנה, שזולת זה כל מעשה האדם אין לנו בו יתרון כי לפי שמפעלו כלו הוא באמצעות עולם שהוא בו ולה׳ הארץ ומלואה, לזה אמר אשר ה׳ אלהיך נותן לך.
ואומרו ושמת בטנא – ירמוז שצריך כל מפעלות הטובות שעשה יהיו על פי דבריהם, כאומרו (לעיל י״ז י״א) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט וגו׳, והתורה והמשפטים ביארו אותם חכמים בס׳ מסכתות כמנין טנא, שזולת זה הגם שיעשה כל מצות שבעולם ישרף הוא והם.
ואומרו והלכת אל המקום וגו׳ לפי שבעלית הנפש לעולם העליון לא תלך תכף ומיד להקביל פני ה׳ עד שיכין עצמו בפרוזדור, ויש שמתעכבים עד שבעה ימים, או חודש, או ימים, כאמור בס׳ הזוהר (ח״א פ״א), ואחר כך עולה לגן עדן העליון הנקרא צרור החיים, והוא המקום אשר יבחר ה׳ לשכן שמו שם.
ואומרו ובאת אל הכהן – על דרך אומרם ז״ל (חגיגה י״ב.) כי מיכאל עומד לכהן לפני ה׳ להקריב הנפשות לפני אלהי עולם, ואליו יאמר כדברים האלה הגדתי היום וגו׳.
ואומרו אשר יהיה בימים ההם יתבאר על פי דבריהם שאמרו שישתנה הכהן העומד שם, צא ולמד מה שאמרו בזוהר חדש (פ׳ לד) בענין מיכאל אימתי זכה להיות במצב זה שהוא מעת שהעלה נפשו של דוד לג״ע העליון אחר שבנה שלמה בית המקדש וכו׳, הרי שלפעמים ישתנה הכהן, לז״א אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו הגדתי היום לה׳ כי באתי אל הארץ היא ארץ שממנה בא, ואמר נשבע ה׳ לתת לנו היא ארץ ישראל שבאמצעותה ישיגו קיום התורה ומצות ומעשים טובים.
ואמרו ולקח הכהן הטנא מידך פירוש שלא יקבל שר עליון אלא הבא בידו מיוסד על דברי תורה שבעל פה הרמוז בתיבת טנא כמו שכתבנו, והניחו לפני וגו׳.
ואומרו וענית ואמרת וגו׳ – פירוש לפי שכל אשר יעשה האדם מהטובות בעה״ז אין די לרצות מלך עליון, צא ולמד ממה שאמרו רבותינו ז״ל (ערובין י״ז.) אם יבא במשפט עם אברהם יצחק ויעקב אינן יכולין לעמוד לפניו כי מה יצדק אנוש, וכתיב (איוב ד׳) אם מעושהו יטהר גבר, לזה אמרה תורה שיתן תשובה לה׳ והתנצלות על אשר לא עשה רצונו יתברך כמצטרך, והוא אומרו וענית ואמרת לפני ה׳ ארמי אובד אבי ארמי זה יצה״ר שהוא רמאי גדול כאומרו (בראשית ג׳ א׳) והנחש היה ערום, שמרמה הבריות לאבדם, והוא אומרו אובד אבי פירוש אדם הראשון על דרך אומרו (ישעיהו מ״ג כ״ז) אביך הראשון חטא, ואבדו וגרם מיתה לו ולדורות הבאים אחריו והשריש בכל הנפשות חלק הרע, והוא סוד ערלה הדבוקה באדם מבטן ומהריון, עוד ירצה באומרו אובד אבי על דרך אומרו (תהלים י״ד) אמר נבל בלבו אין אלהים.
עוד ירצה באומרו אבי שהיא הנשמה שכל מועצותיו של השטן לאבד הנשמה והנשמה נקראת אב כאומרם בזוהר פרשת לך לך (זהר ע״ו.) והוא הוא המונע האדם מעשות חיובו בעבודת ה׳, ולא זו בלבד אלא וירד מצרימה פירוש המקום שבא בו היצר שהוא גופו של אדם הוא מצריו של היצר הקרובים אליו בסוד (ישעיהו ס״ה) ונחש עפר לחמו, וחפצים באשר יחפוץ מדברי עולם הזה ומטעמיו אשר התעיב ה׳, כי ד׳ יסודות שבו הן היום אחר חטא האדם נגשמו ונטמאו שלסיבה זו גזר ה׳ מיתה להאדם, ובזה נשמעים דבריו ופיתוייו ליסודי האדם, גם יקרא הגוף מצרים לפי שמצר לנפש בתאוותיו.
ואומרו ויגר שם כי בתחלה נכנס כגר כאומרו (שמואל ב י״ב) ויבא הלך וגו׳, (סוכה נ״ב:).
במתי מעט פירוש בכחות מועטים, ואח״כ מתרבים כוחותיו על ידי האדם עצמו והוא אומרו ויהי שם לגוי גדול עצום, ורב בסוד (תהלים כ״ה) וסלחת לעוני כי רב הוא, ופירוש הרב האר״י ז״ל שחוזר אל המפתה כי רב הוא, והראיה שצוה ה׳ ביום הכיפורים גורל א׳ לה׳ וגורל א׳ לעזאזל.
וענית ואמרת, "And you shall answer and say, etc.⁠" Some commentators understand the word וענית as similar to Job 3,2: i.e. "he answered.⁠" It is also possible that the word is related to עני. When an undeserving individual has received a great favour from his king, he humbles himself before his king with a contrite heart. Similarly, the Jewish farmer who has seen the blessing God has showered on his field or orchard humbles himself before the Lord. He does so by recounting the lowly beginnings of the Jewish people whose ancestor Jacob was a hired hand working for Laban, who made every effort to destroy him. Up to this point the word וענית applies to the recital of the Jewish farmer. Once he recalls the Exodus and how God has elevated the Jewish people the Torah refers to his recital as ואמרת, "you will say (with a sense of great satisfaction)". This is what the sages had in mind in Pesachim 116 when they said that the order in which we recount the story of the Exodus on the night of the "Seder" is that one begins by reciting something shameful only to conclude with something representing praise and satisfaction.
After having had a good look at our paragraph I have also found in it an allusion to our inheriting the celestial regions. The words והיה כי תבא אל הארץ hint that a person has no right to rejoice until he arrives in the land of the higher regions of which Solomon says in Proverbs 31,25: "she looks forward to the יום אחרון, "the final day" with laughter.⁠" This means that even a woman of valour such as described by Solomon as the epitome of woman-hood does not permit herself joy in this life. Joy in this life is vanity and רעות רוח, "a vexation of the spirit.⁠" The Torah continues with אשר ה' אלוהיך נתן לך, "which the Lord your God will give to you,⁠" i.e. only that land (the hereafter) is called an enduring inheritance. The reason the Torah is careful to say נתן לך, "gives to you,⁠" is because all of the treasures of this world are as nothing compared to the gift of an inheritance in the "higher world.⁠" No matter how much wealth any one of us has acquired in this world, it would not suffice to acquire, i.e. to buy even the least bit of an inheritance in the hereafter. This is why the Torah can only describe such an inheritance as a gift from God not as something we could trade for our assets in this world.
וישבת בה "and you will dwell therein;⁠" this is best understood in light of the description of what the righteous will be doing in the hereafter supplied by Berachot 35. The Talmud there describes the righteous as sitting in the hereafter with their crowns on their heads.
ולקחת מראשית, "and you will take from the first, etc.⁠" we can understand this according to the Zohar volume two page 59 that all the commandments a person performs in this life together with all the good deeds he does are collected and stored up in the celestial regions awaiting his arrival there at which time they will serve him as an entrance card to an audience with the King of Kings, the Almighty. This idea is based on Isaiah 58,8: "that your righteousness walks ahead of you when the Glory of God gathers you in.⁠" ולקחת מראשית כל, "and you will take from the first of all, etc.⁠" The Torah means that the word ראשית refers to the best, the choicest. When presenting an offering to God you will only take the choicest of the products this world has to offer. Another meaning which the Torah alludes to when choosing the word ראשית is the Torah itself. We have it on the authority of Bereshit Rabbah 1 that the Torah itself is called ראשית.
אשר ה' אלוהיך נתן לך, "which the Lord your God gives to you;⁠" this may be understood in terms of what our sages in Berachot 35 said about an apparent contradiction between two verses in Psalms. In Psalms 24,1 the Psalmist says: "the earth and all which is in it belongs to God,⁠" whereas in Psalms 115,16 the same Psalmist proclaims: "the heavens are God's heavens, whereas He has given the earth to man.⁠" The Talmud resolves the apparent dilemma by saying that the first verse is true when man has failed to thank the Lord by reciting a benediction before he enjoys the pleasures this earth provides. The second verse is true after man has obtained permission from God to treat the earth as his by means of reciting the appropriate benedictions. In other words, once man has complied with God's commandments, whatever he has accomplished on earth is considered as something he has accomplished in his own domain, albeit one that God has given to him as a gift. Were it not so, none of man's actions would be of the slightest value since he would constantly toil within a domain to which he has no claim and upon which he could not therefore make a lasting impact. When the Torah wrote: "which the Lord your God gives to you,⁠" it referred to the gift of the entire earth to man provided he had first complied with God's wishes.
ושמת בטנא, "and you will place it in a basket, etc.⁠" This is a hint that all the good deeds a person does have to correspond to the guidelines set by our sages as we read in Deut. 17,11: "in accordance with the Torah which they (the sages) will teach you and in accordance with the judgments they will say to you.⁠" These sages are the ones who have expounded the Torah in 60 tractates of the Talmud, the numerical value of the letters in the word טנא, "basket" symbolising these 60 tractates of the Talmud. Unless the performance of all these good deeds is based on the authority of the sages and the framework which they have provided both the do-gooder and his good works will be burned.
והלכת אל המקום, "and you will go to the place, etc.⁠" According to the Zohar volume one page 81 man does not normally proceed directly to be received by God in His palace, but he has to prepare himself in a place called the ante-chamber. Sometimes the period such a soul has to stay in the ante-chamber preparing itself for the fateful interview may be quite lengthy. Our verse alludes to the period needed for man's soul to prepare itself for entering the palace where it will come face to face with God, i.e. "the place which He chooses for His name to reside in.⁠"
ובאת אל הכהן, "and you will come to the priest, etc.⁠" We may look at this in light of Chagigah 12 where the archangel Michael is described as standing ready to sacrifice the souls of the righteous on a celestial altar in honour of God Almighty. The words which the Torah here tells the person offering his בכורים to recite are to be understood as the words which the soul is to recite to the arch-angel Michael, who is the High Priest in the celestial regions, before he proceeds to offer this soul as a sacrifice.
The words אשר יהיה בימים ההם, "who will officiate at that time,⁠" may be understood in light of the Zohar who says that the "priests" (angels) officiating in the celestial spheres are subject to rotation. We have a statement to this effect in the Zohar Chadash Parshat Lech Lecha concerning the status of the archangel Michael. This is the reason the Torah wrote אשר יהיה בימים ההם. We are told there that this angel only attained the position of "High Priest" after he had offered the soul of King David thus enabling it to enter the celestial regions. This occurred after Solomon had built the Temple on earth. [According to the text in the Zohar Chadash, although God had forgiven David the sin with Bat Sheva, David had not yet secured entry to the hereafter until that day. Ed.] The recital of the abbreviated history of the Jewish people including the words אשר נשבע ה'… לתת לנו, "which the Lord had sworn an oath …to give to us,⁠" refers to the land of Israel which is the means through which Torah observance and performance of good deeds will continue.
The Torah goes on with ולקח הכהן הטנא מידך, "and the priest will accept the basket from your hand,⁠" to indicate that the only thing the celestial High Priest will accept from you as a suitable gift for God are offerings based on Torah values as taught to us by the oral Torah, i.e. as per the number 60 represented by the word טנא and referring to the 60 tractates of the Talmud.
וענית ואמרת, "and you will say in your (spiritual) poverty,⁠" the Torah refers to the fact no matter how much a person tries to do good in this life it is not enough to please the Lord. Our sages in Eyruvin 17 said that when Abraham, Isaac and Jacob face God to be judged, neither one of them is able to hold his own seeing that it is not possible for man born of woman to meet the standards demanded of him by God. Job referred to this when he said (Job 4,17) "can mortals be aquitted by God, can man be cleared by his Maker?⁠" The recital the Torah prescribes for the farmer bringing the first fruit is nothing but a list of the excuses cited by man for his failure to live up to God's expectations of him. First he refers to the adverse circumstances under which he laboured at Laban the swindler. This is a simile for the temptations of the evil urge who is a great swindler having tricked Eve into eating from the tree of knowledge. The Torah itself had described the tempter, the serpent, as very wily (Genesis 3,1). The words אבד אבי are a reference to Adam. Isaiah 43,27 quotes God as saying "your original father (Adam) has sinned, and your spokesmen (priests and prophets) trangressed against Me.⁠" The word אבד is a reference to the mortality this sin introduced to the human race, something which affected all subsequent generations who became infected with an evil pollutant. This is the mystical dimension of the foreskin which is part of the embryo from its very earliest gestation. Another meaning of the words אבד אבי "who denies my Father,⁠" is similar to Psalms 14,1: "the withered man has said in his heart 'there is no God.'"
The word אבי, "my father,⁠" may also be a reference to the soul seeing all the efforts of Satan are aimed at corrupting and destroying the holy soul in man. The soul is called "father" in the Zohar volume one page 76. It is Satan who tries to prevent man from carrying out his duty to serve his Maker. This is not all Satan was responsible for, but וירד מצרים, "he descended to Egypt,⁠" i.e. to the place where the evil urge is at home, the epitome of physicality, the place where the soul is under the greatest amount of pressure to yield to Satan. This is the mystical dimension of Isaiah 65,25: ונחש עפר לחמו, "and the serpent feeds on dust.⁠" This is a simile for Satan subsisting on all the material pleasures of this world, enjoying them for their own sakes, something which is an abomination to God. Literally, the very fact that man's body is narrow, מצר (same as מצרים) accounts for the fact that the evil urge within us is so close to our soul that we can hardly avoid touching. The four basic raw materials which God employed to create this physical universe have all become predominantly secular and even defiled through man's original sin so that God had to decree mortality on His creatures. [The author, in common with all other Kabbalists, has explained that death is part of the rehabilitative process for the spirit which will ultimately redeem man. Ed.]. This perversion of the basic raw materials man is made of is the reason people respond so readily to the seductive tactics of Satan. The body itself is called מצרים, "Egypt,⁠" (confined), because it exerts constant pressure on man through the pleasures man lusts after.
ויגר שם, "it sojourned there,⁠" i.e. intitially the presence of Israel's soul in Egypt, Satans' home, was only comparable to the presence of a stranger. [compare the parable the prophet Nathan told David to illustrate to him how wrong he had been in taking Bat Sheva as his wife. Ed.] We read in Samuel II 12,4: "the traveller went" (and seduced David). Compare the treatment of these verses in Sukkah 52.
במתי מעט, "few in numbers.⁠" This is a reference to the relatively weak forces of Satan at that time. Afterwards these forces increased manifold due to the active co-operation of man himself. This is why the Torah continues: ויהי שם לגוי גדול ועצום "and while there it became a powerful nation.⁠" This is the mystical dimension of Psalms 25,11: וסלחת לעוני כי רב הוא "and pardon my iniquity though it is great.⁠" Rabbi Yitzchak Luria explained that the word רב, "great,⁠" refers to the evil urge whose powers are great. The fact that God commanded us to perform the rites of the scape-goat on the Day of Atonement is proof that Satan's power must not be discounted. God commanded that we present one scape-goat each to Him and to the Azzazel (Leviticus 16,8).
וירעו אותנו המצרים ויענונו, "The Egyptians mistreated us and afflicted us, etc.⁠" The Torah means that by means of the transformation which had taken place in the four basic raw materials from which God had created the physical universe we ourselves became evil. You have to translate the words וירעו אותנו "they made us evil". Once the composition of the raw materials had become redefined, the willpower of the life-force, נפש, within man was bound to reflect the nature of the material his body is made of.
ויענונו, "they afflicted us;⁠" this describes the utter inability of the victim to resist his attacker anymore, in this case the attack by the evil urge. The Talmud relates an interesting story involving this point in Kidushin 81 involving Rabbi Amram who was well known as "Rabbi Amram the pious.⁠" Some female prisoners had been rescued from their captors by men of his town Nehardea who entrusted their care to Rabbi Amram. The Rabbi provided accommodations for them in the second floor of his house and removed the staircase leading to the upper floor as a precaution to protect the chastity of these girls or women. It happened that when one of the girls passed the space near where the ladder used to stand, Rabbi Amram experienced a sudden shaft of light which he considered as due to the physical beauty of that girl. This caused the evil spirit within him to be aroused to the point where he tried to put the ladder back in place. Although the ladder was far too heavy for one man to carry, his urge was so strong that he managed it. At the last moment before completing the climbing of the ladder, he was able to shout for help exclaiming that there was a fire in the house which needed to be extinguished. Naturally, the townspeople including the local scholars came to help, and when they became aware of the true state of affairs they chided Rabbi Amram for embarrassing them in such a way. Rabbi Amram retorted that it was better both for them and himself to be embarrassed before their peers on earth rather than to be embarrassed after his departure from earth in the celestial regions in front of all the righteous souls keeping company with God. The Rabbi implored the evil urge to leave him, whereupon the latter departed in a column of fire. Thereupon Rabbi Amram said to the evil urge: "although you are a column of fire and I am only flesh and blood, I am superior to you.⁠"
ויתנו עלינו עבודה קשה, "and they made us perform hard labour.⁠" This is hyperbole describing that instead of the evil urge bothering them only from time to time, the attempts by the evil urge to pervert the Israelites became something ongoing. This is why the Torah describes it as עבודה קשה. Another meaning of the expression is along the lines of the statement in Kidushin 30 that the evil urge appears anew every single day in a stronger form. All the words the Torah has written here are what the servant Israel argues before God Almighty after his death in order to explain why his offering to God is so insignificant.
ונצעק אל ה' אלוהינו, "We cried out to the Lord our God, etc.⁠" Here the Torah provides a hint that it is necessary for man to pray to God daily to save him from the wiles of the evil urge. וישמע ה' את קולנו, "and God listened to our voice, etc.⁠" Although God Himself created the evil urge in order to examine if man truly serves Him, nonetheless when man cries out to God to be saved from these temptations He responds when He sees how the evil urge has made a deep imprint on us, one described here as ענינו, עמלנו לחצנו. The word עני refers to the complete collapse of our spiritual resources to fight the temptation of the evil urge; the word עמלנו refers to the burdensome task of fighting off the evil urge; the word לחצנו refers to the evil urge imposing his will upon us against our better judgment. God listened to our appeal because we suffered from all these three pressures. Another way of looking at this verse is to understand the word ענינו as a reference to the fact that most Torah scholars suffer from personal poverty. In fact Midrash Tehillim 5 quotes the Torah as wanting to know from God why the scholars devoting themselves to its study are poor. Although one must not generalise, as there have always been some Torah scholars who enjoyed great material wealth, we are taught in Avot 6,4 that the normative approach to the path of Torah is when its scholars eat bread and salt, drink water sparingly (as opposed to wine), sleep on the floor and generally practice a life of asceticism. The word עמלנו should be understood as in Berachot 17 "hail to those who labour hard in order to acquire Torah.⁠" In our day and age when a tremendous amount of toil is required to extract even a single halachah or new Torah insight, we can appreciate what the sages meant with their statement. Finally, the word לחצנו refers to the fact that all the people who make their lives dependent on Torah study, etc. experience that they are being opposed from many quarters so that ועיני כל אליו ישברו, "and the eyes of all the Torah scholars have to be trained upon Him (for help).⁠"
ויוציאנו ה' ממצרים, "And the Lord took us out of Egypt, etc.⁠" This is a reference to God saving us from the onslaught of the evil urge which squeezed us i.e. מצרים. Our sages in Kidushin 30 state that without God's help it would be impossible to withstand the temptations of the evil urge. They base this on Psalms 37,32: "the 'wicked one' watches for the righteous and attempts to kill him. The Lord will not abandon him to his power.⁠"
ביד חזקה, "with a strong hand, etc.⁠" Here the Torah alludes to the means God employs in order to save man from the attacks of the evil urge. The Talmud in Kidushin which we cited previously quotes God as saying that He has created antidotes to every potential hazard in His universe. The antidote to the evil urge is Torah study, for instance. יד חזקה is a reference to Torah based on Deut. 33,2: "from His right hand He presented the fiery Torah to them.⁠"
ובזרע נטויה, "and with an outstretched arm.⁠" The Torah refers to three separate means employed by God to save man from being victimised by the evil urge. Menachot 43 states that anyone wearing phylacteries on his arm, fringes on his garments, and who affixes a mezzuzah on the doorpost of his house, will not easily succumb to sin. In our verse we may understand the words בזרע נטויה as an allusion to the effect of phylacteries worn on the arm against the temptation by the evil urge. The Torah continues ובמורא גדול "and with great fearsomeness;⁠" this may be viewed as an allusion to the power of the phylacteries worn on the head to combat attempts by the evil urge to corrupt us. Concerning the power of fringes worn on our garments to fight off the evil urge, the Torah writes ובאותות. The reason is that the commandments to wear ציצית is a sign demonstrating that we are not idolators but are servants of the Lord. Nachmanides in his commentary on Parshat Shelach Lecha claims that these fringes allude to an all-embracing known as Ottot. The word ובמופתים corresponds to the law to affix mezzuzot to the door-posts of our houses. This practice originated in Egypt prior to the killing of the firstborn when the sign of the blood of the passover lamb protected its inhabitants against the angel of death, Satan incarnate. According to Zohar volume three page 265 just looking at a mezzuzah has such a powerful effect on the forces of the קליפה that many of them are frightened by merely seeing the name שדי on the outside of the capsule.
It is entirely possible that the entire verse contains a hint at the power of the Torah which saves man from the evil urge and the various cravings for satisfying one's urges in this life. The verse contains 5 separate items each one representing one of the five Books of Moses. The expression ביד חזקה, "with a strong hand,⁠" corresponds to the Book of Genesis in which the deeds of God the Creator who has fashioned the whole universe are described. The expression בזרע נטויה, "with an outstretched arm,⁠" corresponds to the Book of Exodus in which God is described as displaying His might against the Egyptians both in Egypt and at the sea, and where we learned about His manifesting Himself to the people of Israel at Mount Sinai. The expression ובמורא גדול, "and with great awesomeness,⁠" reflects the Book of Leviticus in which we are commanded to perform the various acts of service to the Lord in the Tabernacle, where God taught us to fear the holy sites, and where He sanctified the Tabernacle when He killed the two sons of Aaron who had made unauthorised use of a holy site. The expression ובאותות, "and with signs,⁠" corresponds to the Book of Numbers, where the Israelites were reported counted איש על דגלו באותות. The expression ובמופתים, "and with miracles,⁠" corresponds to the Book of Deuteronomy, during the course of which Moses admonished the Jewish people pointing to all the miracles God had performed on their behalf and which alone accounted for their surviving up until then. Moses warned the people that God had not paid them back for their evil deeds as He would have been entitled to do, but had instead made them the recipients of all His love and kindness. This Book also contains information about the institution of prophecy and the miracles such prophets would be authorised to perform under certain conditions and how the performance of such miracles may serve to establish the prophet's credibility.
ויביאנו אל המקום הזה, He has brought us to this place, etc. The Torah refers to the higher world, the world inhabited by the נשמה, the superior soul. This soul is unable to make all these statements until after it has left the body it had inhabited and has reached the regions known as Gan Eden of the celestial regions. This occurs after it has had its fill of the Gan Eden to be found on earth. This is why these words about the soul having been brought back to this place have been said at this stage. The very fact that the soul has managed to reach these regions and face God and to tell Him all the aforegoing is already a delight for it, especially when compared to its former location in what was merely an earthly Paradise. The Torah goes on to describe this earthly Paradise as ארץ זבת חלב ודבש, "a land flowing with milk and honey". We have a similar description of an idyllic country in the terrestrial regions in Song of Songs 4,11 when Solomon says דבש וחלב תחת לשונך, "honey and milk lie under Your tongue.⁠"
ועתה הנה הבאתי, "And now, here I have brought, etc.⁠" We have mentioned repeatedly that whenever the Torah uses the word עתה it has a connotation of תשובה, repentance. The person whom the Torah describes as reciting this prayer is a penitent. Although we have described him as having already been a resident in the terrestrial Gan Eden which certainly places him amongst the select group of the righteous, this is not enough when one desires entry to the celestial Gan Eden. Here we deal with the mystical dimension of the judgment God subjects the souls to in the future, something referred to as עמק יהושפט, [compare Yoel 4,2 where this location is described as where God judges the survivors of the war of Gog and Magog Ed.]. Even the prophet Samuel dreaded to face this final judgment and this is why he was so upset when the necromancer brought him back at the behest of King Saul (compare Midrash Tehillim 8 and Chagigah 4). This Midrash claims that there never was nor ever will be a valley named "the valley of Yehoshophat,⁠" i.e. that the name Yehoshaphat is a combination of the Hebrew for "God will judge.⁠"
והשתחוית לפני ה' אלוהיך, "and you will prostrate yourself before the Lord your God.⁠" Here the Torah pays a tremendous compliment to the souls who will enjoy this privilege, i.e. that they may face the Lord without a dividing curtain between them and Him. Hail to the soul which achieves such stature.
ושמחת בכל הטוב, "And you will rejoice with all the goodness, etc.⁠" The word טוב may be understood as in Psalms 145,9: "God is good to all.⁠" In order that we should so understand the verse, the Torah wrote בכל הטוב, i.e. "you will rejoice with the One who is the only One representing all goodness.⁠" He is the source of all goodness. אשר נתן לך, "which He has given to you.⁠" This goodness is a free gift, it is not value for services rendered.
The reason the Torah writes the additional word לך is to exclude anyone else including angels from becoming recipients of all this goodness God has at His disposal. This is in line with Berachot 5 that when the Torah mentions טוב, it refers to the Torah. The angels were not given the Torah. If mankind at large were only aware of the goodness represented by the Torah there would be an endless queue of people offering all their material possessions in order to receive the Torah.
ולביתך, "and to your house.⁠" The Torah emphasizes that the goodness of God will not only be experiences by the soul but also within the soul's house, i.e. the body it inhabits. Each one will experience it in accordance with his capacity to do so.
והלוי, "as well as the Levite.⁠" This may be understood on the basis of an assurance in the Zohar volume two page 94 that certain people who deserve it are assigned a soul from a higher spiritual domain, from the עולם האצילות. The word הלוי in our verse is an allusion to this soul which accompanies some people.
והגר אשר בקרבך, "and the proselyte within your midst.⁠" This too may be understood according to what is written in the Zohar volume three page 217. It is stated there that when a person has an opportunity to perform one of the commandments which are not usually capable of being performed, God enables the souls who have already departed from earth without having had the opportunity to perform this commandment to join a soul in the body of the Jew who is about to perform this commandment. In this way these souls can claim their share in its performance. This is the גר אשר בקרבך "the stranger within your midst" which the Torah alludes to in our verse.
וענית – ולהלן הוא אומר וענו הלוים מה להלן בלה״ק אף כאן בלה״ק.
וענית ואמרת – עניה ע״י אחרים מכאן מי שאין יודע לקרות מקרין אותו.
ארמי אבד אבי – מעלין עליו כאלו איבד שבגוים מצרפין מחשבה למעשה.
וירד מצרימה – ע״פ הדיבור.
ויגר שם – מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור יכול באוכלוסין הרבה ת״ל במתי מעט.
אובד אבי – לפירוש ארמי היה יעקב או אברהם אבי, שזה נראה פשוטו, בא כאן התואר אובד במקום שם העצם, אברהם או יעקב. ולכך הוא קדם לאבי, ומחובר לו במונח (מיין פאטער דער הילפלאזע).
וענית – כל ענייה היא הרמת קול כעין שיר, והונח על המשוררים במקהלות, העונים אלו לקראת אלו, ומשם הושאל על כל הרמת קול בשיר:
ארמי אבד אבי – מלת אובד מהפועלים שאינם יוצאים, ואילו היה ארמי על לבן היה הכתוב אומר מאביד או מאבד, ועוד מה טעם לומר לבן בקש להאביד אבי וירד מצרימה, ולבן לא סבב לרדת למצרים, לכן יראה שהכתוב מדבר באברהם ויעקב אבות האומה, ומלת ארמי הוא תואר לכל אחד מהם בעבור היותם גרים בארץ ארם, ואל יטעון הטוען איך יקרא יעקב או אברהם בשם ארמי, כי כמהו יתרא הישמעאלי והוא ישראלי, ומלת אובד ענינו תועה, כדכתיב תעיתי כשה אובד (תהלים קי״ט קע״ו), וכן צאן אובדות היו עמי (ירמיה נ׳ ו׳), והכונה לומר שהאדמה אשר הם יושבים עליה לא ירשו אותה מאבותיהם, כי ראשי אבות המשפחה יצאו תחלה מארם, כדכתיב אל ארם נהרים אל עיר נחור, ומשם יצא אברהם, ולשם הלך יעקב לישא אשה ושניהם הוצרכו לתעות ממקום למקום, ויזכיר בקוצר הטלטולים והמקרים שאירעו לאבות המשפחה והתלאות שאירעו לזרעם אחריהם, עד אשר הניח ה׳ להם ונטעם בארץ מבורכה, ארץ זבת חלב ודבש:
במתי – ענינו מספרי בני אדם:
גדול עצום ורב – גדול בשם, עצום בכח, ורב במספר:
ארמי אבד אבי – לבן בקש לעקור את הכל, וכ״ה בספרי גם בפסקתא וכת״א לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא, ולדעתם מלת אובד פועל יוצא והפעול הוא אבי, ובעלי הפשט הראב״ע ורשב״ם ורד״ק טענו על הפירוש הזה לפי שלא מצאנו לשון אבדה בבנין הקל יוצא, ולא יתכן להיות פועל אם איננו יוצא, ולכאורה הדין עם בעלי הפשט, אכן המעיין בפסקי הטעמים ישכיל ויבין שגם בעל הטעמים הסכים עם פי׳ רש״י ות״א, שהרי הפסיק מלת ארמי בפשטא ואובד במשרת להצמידו עם אבי, ואלו לדעת בעלי הפשט ה״ל להטעים ארמי אובד במהפך פשטא, לכן פי׳ רש״י עיקר שאובד פועל ואבי פעול, וא״ת איך יתכן להיות פועל אם איננו יוצא? דע והבין שאין אובד פועל קל אבל הוא פעל עבר מבנין פועֵל הדומה למרובע, שכבר הניחו קדמוני הקדמונים לבנין מיוחד לעצמו, והעבר ממנו פועֵל פועלה פועלת, כמו והיא שופטה את ישראל בעת ההיא (שופטים ד׳) שהוא פעל עבר מבנין זה, ואיננו פועל בינוני מהקל, כעדות בעת ההיא ולא בעת הזאת, וכן ואת הנערים יודַעְתִי (שמואל א כ״א), זורמו מים עבות (תהלים ע״ז), לדעת ר״י והרד״ק בפי׳, ולדעתי ופרעה חולם (בראשית מ״א) גם הוא פעל עבר מזה הבנין וא״צ להוסיף עליו מלת הי׳, וכן כמוץ יסוער מגרן (הושע י״ג) פועל יוצא מבנין זה וכפי׳ רש״י לא מאשר לא נקרא שם פועלו, שהרי העי״ן בצר״י, וכן יתארהו בשרד ובמחוגה יתארהו (ישעיהו מ״ד), הראשון מבנין הכבד הדגוש והשני מבנין המרובע הזה, ועוד כמה תיבות אחרות בפעלים השלימים שנראים זרים והמה נכונים בבנין זה, לכן גם הרמ״ק והרד״ק והחכם בלמ״שי קיימו וקבלו אותו בספריהם, אלא שהוא יותר נהוג בשימוש הלשון בבעלי השניים והכפולים וכמ״ש אצל וימררוהו ורבו (בראשית מ״ט), ומה שיורה עוד על מציאות הבנין הזה הוא שכבר מצאנוהו גם בלשון ערב, והוא הבנין השלישי לו, ולפי עדות בעלי לשונם עיקר הנחתו להורות על תדירת תשוקת הפועל לפעולתו זאת עד שהוא דורש ומבקש אותה תמיד, לכן יפה פי׳ רז״ל אובד בקש להאביד, כי כן עיקר הוראת הבנין הזה, וידמה לי שלזאת הוא נבנה על משקל בינוני קל לרמז על תדירת התשוקה ההי׳ בפועל, ואחרי שת״א והספרי ופסקתא ורש״י פי׳ הכתוב ע״פ הבנין הזה, לכן גם אנחנו אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי, ובו נמלטו כמה תיבות מזרותם (רוו״ה) וכבר עוררנו ע״ז בכמה מקומות, וכמה דחוקים אלה המקראות, פלגי מים תרד עיני, פלגי מים ירדו עיני, ותרדנה עינינו דמעה, תרדנה עיני דמעה, עיני עיני יורדה מים, וכדומה לאלה אשר להמפרשים הם עומדים, ולזה יוסיפו אות ב׳ או מ׳, ולמ״ש בזה א״צ לתוספיות כי באמת הוראתם כיוצאים, ובאים בתמונת הקל להורות על תדירות הבכי והשתדלות הבוכה אלי׳.
וירד מצרימה – הראב״ע טען, אם לבן ביקש להאביד אבי אמנם לרדת למצרים לא הי׳ סבה. ולזה פירש״י עוד אחרים באו עלינו לכלותינו שאחרי זאת ירד יעקב למצרים. ואין צורך לזה דבאמת לבן היה הסבה הראשונה לירידת מצרים, כי אם לא היה נוהג ברמאות עם יעקב, והיה נותן לו רחל בתו לאשה מיד, לא היה משטמה בין האחים אם היה אוהב את יוסף יותר משאר בניו, כי אז היה יוסף בכור מנשואי ראשונה, ורק ע״י שנשאת לאה תחלה ברמי׳ ונולדו שאר האחים תחלה, ויוסף לא הי׳ רק מנשואי שני׳ מאוחר לכל אחיו, זה הי׳ הגורם לשנוא אותו בראותם שהוא נאהב לאביו יותר מהם, ונתילדה המכירה, ונסתבבה הירידה למצרים. ומצאתי בזרע אברהם שהביא מהר״ם אלשיך כדברי, וכעין זה פירש בסוף כלי יקר, למה דאיתא במדרש רבה פל״ט בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים וארם נחור וראה בני אדם אוכלים ושותים ופוחזים אמר הלואי לא יהא חלקי בארץ הזאת, ולפי שמשם לקח יצחק את רבקה ויעקב את נשיו משם למד יעקב לבקש ישיבה של שלוה בעה״ז ועי״ז קפצה עלי׳ רוגזו של יוסף ונתגלגל הדבר שירדו למצרים.
{ארמי אובד – ע׳ רשב״ם וראב״ע.}א
אבי – כולל כל האבות כאחד שהיו תועים מגוי אל גוי, והראשון בא מארם, וקרובין לזה דברי רשב״ם.⁠ב
{וירד מצרימה – יעקב, ולא חש להבדיל בין זה לזה כי שניהם הם אבותינו והמתרגם ובעל הטעמים חשו לכבוד האומה ע״ד הנתיב הכ״ט.}ג
א. ההוספה היא מכ״י קולומביה X 893 וכ״י לוצקי 673(ב).
ב. בכ״י כ״י לוצקי 673(ב) מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״אבי – כולל כל האבות כאחד, אברהם היה ארמי ויעקב ירד למצרים (נתיבות השלום).⁠״
ג. ההוספה היא מכ״י קולומביה X 893 וכ״י לוצקי 673(ב).
וענית ואמרת וגו׳ – הוא מחזיק בידיו את סל הפירות אשר כבר הקדישם, על ידי מעשה התנופה, לעמלו למען ה׳ והמין האנושי; והוא כבר אמר שהוא מביאם כדי לבטא את הכרתו שהארץ נמצאת ברשותו רק משום שה׳ קיים את שבועתו לאבות. עתה הוא מביט לאחור לימי בראשית אלה של עם ישראל, ומדגיש את העובדות ההיסטוריות המעידות עד סוף כל הדורות שבעת ייסוד הקיום הלאומי היהודי, פעלו רק רצון ה׳ וכוחו הכל⁠־יכול; שום גורם אחר לא השתתף ביצירת הלאומיות היהודית.
ארמי אבד אבי – ״אבד״ בבניין קל הוא תמיד פועל עומד, ופירושו ״ללכת לאבדון״. נמצא ש״אֹבֵד״ פירושו הולך לאבדון, קרוב לאבדון. נמצא ש״ארמי״ ו״אבד״ שניהם נשואים של ״אבי״, והטעם המפסיק ב״ארמי״ מפנה את תשומת הלב ל״ארמי״ תחילה, ולאחריו נתוסף ״אבד״ כנשוא שני: ״ארמי, קרוב לאבדון, היה אבי״.
הפירות שבסל מעידים שבעליהם זכה לעצמאות מבורכת בארצו, והניגוד הגמור לכך בא לידי ביטוי בנשוא ״ארמי״, שעל ידו מתאר המביא את אבי אביו.
ארץ כנען לא הייתה מקום הולדתם של האבות. אברהם נולד בארם; לארם הוא קרא ״ארצי ומולדתי״ (בראשית כד, ד). בכנען לא היו לו זכויות יליד⁠־הארץ להוריש לצאצאיו. אבי האומה היה ללא מולדת בארץ שהיא עכשיו מולדת אומתנו, ורק בחסד מיוחד הורשה לו לקנות, על האדמה שהיא עתה מולדת צאצאיו, חלקת קבר לאשתו. באשר לנכדו הראשון במעלה, יעקב⁠־ישראל, שהאומה נושאת עתה את שמו – כאשר חזר כפליט אל המולדת הארמית, ובעמל רב הרוויח שם את לחמו, גם המולדת הארמית לא סבלה אותו. כשנשקפה לו סכנת אבדון ברח מחוֹתנו הזומם עליו רעה, וביחד עם נשיו וילדיו חזר לארץ כנען כפליט. אולם גם שם לא ישב בשלווה, ולבסוף נאלץ לעזוב ולהימלט מן הרעב. הוא היה עדיין ״ארמי״, ללא מולדת; ומאחר שהיה ללא מולדת, ובנוסף על כך סבל עד כה צרות ותלאות, דנו אותו הבריות להיות ״אובד״, חסר סיכוי להשיג אי פעם עצמאות. וכך, כ״ארמי״ וכ״אובד״ הוא ירד למצרים, ארץ נכרייה שהייתה זרה לו עוד יותר בלשונה, במנהגיה ובהשקפתה על החיים.
הובטח לאבות עתיד כאומה עצמאית בארץ כנען, אולם הם ירדו מצרימה כמשפחה ללא עתיד, שיש לה זכות ישיבה רק בארם: ״ארמי אבד אבי וירד מצרימה״, וההגדה מוסיפה: ״אנוס על פי הדיבור״. לפי כל חשבון אנושי, ירידת משפחת יעקב למצרים הרחיקה אותם עוד יותר מהתקיימות העתיד שהובטח להם. על אף ההדר הרגעי שאליו באו, היה מסע זה ״ירידה״ במלוא מובן המילה. מכאן הצורך בדברי העידוד: ״אל תירא מרדה מצרימה״ (שם מו, ג). לפיכך גם יוסף, עם כל כבוד תפארתו כמשנה למלך, היה בטוח בעת שנפטר מן העולם שיהיה צורך ב״פקידה״ מיוחדת, התערבות מיוחדת של ההשגחה העליונה, להעלות את העם ממצרים אל הארץ שהובטחה לו, אך היה סמוך ובטוח ש״פקידה״ זו בוא תבוא (עיין שם נ, כד). אולם הם ״ירדו״, לכאורה ״אובד״, קרוב לאבדון; ״אנוס״, על ידי דוחק המצב ו״על פי הדיבור״, מתוך שמיעה לקול הדיבור האלוקי.
ויגר שם – לא הייתה כוונתם ״להשתקע במצרים״, להתיישב בקביעות במצרים. אלא הם ביקשו רשות לשהות שם כגרים, ורשות זו הם אכן קיבלו – על כל התוצאות המרות שבאו מחמתה; שכן לנכרים חסרי בית אין כל זכויות במדינה כמצרים.
במתי מעט – בשבעים נפש.
ויהי שםושם, בניגוד לכל הציפיות ההגיוניות, הם היו ל״גוי״, ליישות לאומית נפרדת. שכן הם שמרו על ייחודיותם הרוחנית והמוסרית, שהבדילה אותם משאר האוכלוסייה. נמצא שהיו ״מצוינים שם״; הם בלטו (מתוך כל האחרים) כיישות לאומית גדולה; ובברכת ה׳ הם הפכו לחזקים ורבים, ״עצום ורב״.
נעתק מכ״י המחבר מדרשותיו על התורה
וענית ואמרת לפני ה׳ אלהיך ארמי אובד אבי. וצריך להבין מה ענין ההגדה הזאת נל״ה ע״ד פלפול עפמ״ש בגיטין (דף מז ע״ב) המוכר שדהו לפירות ר״י אומר מביא וקורא ר״ל אומר מביא ואינו קורא קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והקשו התוס׳ לר״ל דס״ל אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל איך מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ״ד כיון דחוזר ביובל וס״ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, ותרצו דבירושה גזה״כ דקנין פירות כקנין הגוף דמי. והנה בטעם מצות שביעית שמבואר בסנהדרין שאמר הקב״ה זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא, והקשו המפרשים הא הקב״ה נתן את א״י לישראל וכתב הרשב״א שלא נתן להם אלא לקנין פירות לא לקנין הגוף וא״כ לפ״ז הדרש איך משכחת מצות בכורים כלל הא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. אך לפי דברי התוס׳ י״ל כאן דא״י ירושה מאבותינו ממילא הוה קנין פירות כקנין הגוף דגזה״כ בירושה אמנם למ״ד בב״ב לבאי הארץ נתחלקה הארץ וא״י אינה ירושה נשאר הקושיא, והנה בפרשת דרכים דמה דאמרינן בב״ב דא״א קנה את א״י בחזקה שנאמר התהלך בארץ לארכה ולרחבה דדריך אמצרי קנה זה דוקא אם קודם מ״ת יצאו האבות מכלל בן נח אבל אם היו עדין בכלל ב״נ גוי אינו קונה בחזקה רק בכסף. וע״ז עונה ההגדה הזאת בשעת הבאת הבכורים להוכיח דא״י ירושה לנו מאבותינו ושייך מצות בכורים כי בירושה קנין פירות כקנין הגוף דמי, ועז״א ארמי אובד אבי דכתב המדרש מה שהיה ללבן כח להתאבק כ״כ עם יעקב הוא משום שהוא בח״ל והיה בידו חטא מה שאינו דר בא״י וזה דוקא אם כבר קנה א״א את א״י שאז כבר חל עליו קדושת הארץ כמ״ש במקום אחר בארך. ראיה השנית כבר כתבו המפרשים הטעם שהוכרח יעקב לירד למצרים ומדוע לא היה די לצירוף הגירות מה שהיה גר בא״י הוא משום שהגזרה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וא״י היה של אברהם כי כבר קנאו בחזקה ולאפוקי ממ״ד דחשבון השעבוד התחיל מלידת יצחק דא״כ למה היה מוכרח לירד למצרים אך לפ״ז א״כ דלא נחשב למנין הגירות רק השנים שהיו במצרים קשה הא הגזרה היתה על ארבע מאות שנה ובמצרים לא היו רק רד״ו שנה, ויש ע״ז תירוצים, א) שרבוי עם השלים המנין כי תחלת הירידה לא היו רק שבעים נפש ואח״כ היו לגוי גדול וזה צירף לחשבון ועז״א ויגר שם במתי מעט ואח״כ ויהי שם לגוי גדול, ב) שקושי השעבוד השלים המנין כי לא היתה הגזרה רק או ענוי או עבודה דמ״ש ועבדום וענו אותם הוא וא״ו המחלקת, והם עשו שניהם בב״א ועז״א וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, ג) שבאמת הוציאם קודם הזמן וינחם על ארך הזמן כרוב חסדיו, ועז״א ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו דווקא שהיה מדלג על ההרים בזכות אבות וישמע ה׳ את קולנו, ד) שהשכינה השלימה המנין דע״י שראה הקב״ה הענוי והשעבוד ובכל צרתם לו צר ממילא נחשב גם גלות השכינה בתוך הגלות והשלים המנין ועז״א וירא את ענינו ואת עמלנו ר״ל כל הענוי שהיה לנו במצרים ראה אותו ה׳ ובכל צרותינו היה בצרה, ה) כתבו כי מהר להוציאם קודם הזמן כי לא יכלו להתמהמה שלא יכנסו בשער החמשים וזה הוא היד והזרוע הנטויה כי שר של מצרים היה טוען הללו עובדי ע״ז והוצרך להעביר כח הדין ועז״א ויוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה וע״כ אחר שא״י ירושה מאבותינו הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה׳ ודייק פרי האדמה כי בירושה קנין פירות כקנין הגוף דמי עד כאן מכתיבת יד המחבר ז״ל:
[ה] וענית ואמרת – מצינו כי התחלת הדבור נקרא בשם ענייה כמו ותען להם מרים (שמות טו כא) שפירושו שהתחילה מרים לאמר להם שירו לה׳, וכן להלן וענו הלוים ואמרו, הוא התחלת דברים, ויתכן כי במקום שיש שאלת מה זאת אז התחלת הדבור נקרא מענה, כמו כשיצאת מרים והתוף בידה וכל הנשים אחריה מובן שהתקבצו לאיזה ענין ושחולקים כבוד למרים שהיא תתחיל לכן כתיב ותען, וכן כשנתקבצו כל ישראל ששה שבטים על הר עיבל וששה על הר גרזים וביניהם היו הלוים והארון, מובן שהתקבצו לאיזה דבר ושמקיפי הארון יאמרו מה, וכן כאן אחר שאמר הגדתי וגו׳ ועשה התנופה עם הכהן ונשאר על עמדו אצל הכהן והביכורים בידו מובן שיש לו עדין עוד מה לאמר, וזה שאמר וענית ואמרת. ובספרי נאמר כאן ענייה ונאמר להלן ענייה מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש וכן איתא בגמ׳ דסוטה פרק אלו נאמרין, ויש להטעים הג״ש דבלשון הקדש יבוא תמיד בדרך אמירה ועניה כאלו משיב על דברי עצמו, כמו להלן (כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה׳ מעשה ידי חרש ושם בסתר, שהאמירה היא ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר, והמלות תועבת ה׳ מעשה ידי חרש הבאים באמצע הוא כמאמר המוסגר והראוי שאחר יענה זאת, רצוני כשאחד שומע מאמר פסל ומסכה יש לו להשיב תועבת ה׳, הלא המה תועבת ה׳, גם יש לו להשיב הלא המה מעשה ידי חרש ומה אלהות יוכל להיות בהם אם המה מעשה ידי חרש כמ״ש (ישעיהו מד טז) חציו שרף במו אש וגו׳, וכן בפ׳ ביכורים באים מאמרים מוסגרים במאמרו שהיה ראוי שאחר ישיב על אמריו כמו ארמי אובד. והמענה אבי. וירד מצרימה ויגר שם, המענה במתי מעט, ויהי שם לגוי, המענה גדול עצום ורב, וירעו אותנו המצרים ויענונו, המענה ויתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו, המענה וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, וישמע ה׳ את קולנו, המענה ויוציאנו ה׳ ממצרים, וגם על ויוציאנו ה׳ ממצרים יבוא מענה ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאתות ובמופתים, ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, המענה ארץ זבת חלב ודבש, ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, המענה אשר נתתה לי ה׳:
ארמי אובד אבי – כמ״ש חז״ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח, פי׳ שיספר התחלת הגלות שאמר ה׳ לאברהם בברית בין הבתרים כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם (בראשית טו יג), והנה גר יהיה זרעך התחיל מיד שנולד יצחק כי אברהם ויצחק היו גרים בארץ פלשתים, אבל הגירות של אברהם ויצחק לא היה בהם שום גנות כי נתקבלו במקום מגורתם בכבוד גדול כידוע מענין אברהם ויצחק עם אבימלך, אבל ועבדום, התחיל מיעקב שעבד את לבן וזהו גנות, ואף שלא עבדו בחנם כמ״ש ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, עכ״ז היה מפני ההכרח כמ״ש חז״ל שאליפז נטל ממנו כל אשר נתן לו יצחק ורק במקלו עבר את הירדן והוכרח לעבוד את לבן, וא״כ הל״ל אבי עבד ארמי. אך דא״כ היה משמעו דיעקב היה עבד לבן, כנה הדבר בשם אובד שפירושו נודד כמ״ש צאן אובדות היו עמי (ירמיהו נ׳:ו׳), תעיתי כשה אובד (תהלים קי״ט:קע״ו), והיה ראוי לומר אבי אובד בארם רק בא הכתוב ללמד שלבן בקש לאבד את יעקב, וזה שאמרו בספרי מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד. [ויותר היה נכון לגרוס להעבד] ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו:
ויגר שם – כמ״ש בספרי שלא תאמר שירד יעקב ליטול כתר מלכות:
במתי מעט – כמ״ש בספרי יכול באוכלוסין מרובין וכו׳:
ויהי שם לגוי – כמ״ש בספרי שהיו מצוינים שם גדול עצום ורב – גדול במספר, ועצום בכח, ורב הוא בגידול כמו שמביא בספרי רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים, שבא על כח הגידול שהיה בהם בהפלגה רבה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

{וענית: בלשון הקודש, ירושלמי ביכורים (ג,ד). עוד איתא שם דוקא מפי אחר1, וכמו שכתבתי לעיל (כה,ז) בפרשת חליצה.}
ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם וגו׳: משמעות הלשון, שבשביל שהיה ״ארמי אובד אבי״ על כן ׳ירד מצרימה׳. והוא פלא2. אלא כך הפירוש, ע״פ דאיתא בפסחים ריש פרק האשה (פז,א) ׳ראויין (היו) ישראל להיות גולין לארם, וכשראה הקב״ה אכזריות של ארם עמד והגלן לבבל׳3. [ובגיטין (יז,א) היה משמע דצריך לומר ׳אדום׳4, דקאי על מה שאמר ׳או בטולך או בטולא דבר עשו׳5. אבל באמת עיקר הנוסחא ׳ארם׳6, ושם (גיטין) לא מקשה אלא על מה שהתרעם על גלות בבל שהיא רעה, והרי בבית ראשון עמד והגלן לבבל7]. והכי נמי היה ביעקב אבינו, שראוי היה להיות גולה – מגזירת8 ה׳ לאברהם אבינו9, ובהיות יעקב בארם10 כ״ב שנים11, היה ראוי להיות נשאר שם בגלות12, אבל ראה הקב״ה אכזריות של לבן שהיה ״אובד אבי״13, על כן הוציאו משם והגלהו14 למצרים15.
{ובמדרש אגדה ידוע הלשון ש׳לבן ביקש לעקור את הכל׳16, פירוש17, כל מקור היהדות, וזהו לשון ״אובד״18 – שלא ישאר זכר למו19, ולמדנו שלבן ביקש כן, אע״ג שלא ראינו אלא שרדף אחר יעקב וביקש להורגו בשביל טענת גניבה, אבל20 ממה שאמר (בראשית לא,כט) ״יש לאל ידי לעשות עמכם21 רע״, היינו עם אחיו22 שומרי אמונתו ודתו23, ולא היה לו עליהם מאומה24, לולי שביקש לעקור את הכל25. ועיין מה שכתבתי בראשית (שם). ומעיקר המקרא גם-כן מבואר דפירוש ״אובד אבי״ אינו על יעקב בפרט, אלא על עיקר היהדות26, מדסיים ״וירד מצרימה״, וכמו שכתבתי.}
ויגר שם במתי מעט: ומ״מ ״ויהי שם וגו׳״. והוא שבח ותודה להקב״ה, שגם בעת צרה ידו נטויה עלינו בהשגחה פרטית, באופן שתהיה אחרית לטוב.
ופירוש ״במתי מעט״ היינו שבעים נפש27. ומשמעות ״מתי״ – גיבורים ומצויינים28, וכמו שכתבתי לעיל (ב,לד)29.
לגוי: כבר ביארנו30 דמשמעות ״גוי״ הוא אומה שיש לה ארץ ומלוכה בפני עצמה31. ואם כן היה ראוי לכתוב ׳לעם׳32. מזה יצא הדרש ׳שהיו מצויינים33 שם׳34. {והרי זה כדכתיב (מלאכי ג,יב) ״ואשרו אתכם כל הגויים כי תהיו אתם ארץ חפץ״, היינו היהדות היא כארץ35.} ועיין מה שכתבתי בספר בראשית (מו,ג)36.
1. זה לשון הירושלמי (ביכורים פרק ג׳ הלכה ד׳): בראשונה כל מי שיודע לקרות – קורא, ומי שאינו יודע לקרות – מקרין אותו. נמנעו מלהביא. התקינו שיהיו מקרין את כולם, וסמכו על הכתוב בתורה ״וענית״ – אין עניה אלא מפי אחר.
2. כאשר רבינו מפרש (בעקבות רש״י) שה״ארמי״ הוא לבן, ולכן קשה מה הקשר הסיבתי בין היחס של לבן ליעקב ובין ירידת יעקב ומשפחתו מצרימה. ועיין ברש״י שהסביר שאכן אין קשר בין שני חלקי המשפט.
3. תני רבי חייא, מאי דכתיב (איוב כח,כג) ״אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה״, יודע הקב״ה את ישראל שאינן יכולין לקבל גזירות אכזריות של ארם/אדום (עיין בהערה הסמוכה), לפיכך הגלה אותם לבבל.
4. ואמנם מצינו גירסאות שונות למאמר זה (עיין דקדוקי סופרים). היעב״ץ בגיטין כותב שהגירסא הנכונה היא ׳אדומיים׳, כאשר הכוונה לאדומים הקדמונים ולא לרומאים, שהרי מדובר בגלות בבל אחרי חורבן בית ראשון, שקדמה מאות שנים למלכות רומי.
5. רש״י: או החביאנו בצילך (כלומר, הגן עלינו מן הפרסים הרשעים), או הגלנו בצל בני עשו שהן מכבדין אותנו (ולא אצל הפרסיים שהיו תחת ידם). ועל משפט זה שאלה שם הגמרא: למימרא דארומאי (רומאים) מעלו מפרסאי, והתני רבי חייא מאי דכתיב ״אלהים הבין דרכה וגו׳⁠ ⁠⁠״, יודע הקב״ה... גזירת ארומיים (רומאים), עמד והגלה אותם לבבל.
6. ואם הגירסא היא ׳ארם׳ א״כ מה הקשה שם מ׳תני רבי חייא׳ על מה שאמר ? ׳או בטולך או בטולא דבי עשו׳, ממשיך רבינו...
7. כשזה מוכיח שהבבלים אינם רשעים כל כך. אך דברי רבינו אינם ברורים, שהרי רש״י מפרש שם שהתרעם על הפרסים שהיו רשעים. (שהרי גלות בבל כבר הסתיימה בסוף בית ראשון).
8. עקב גזירת...
9. ״כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם״ – שסתם ולא פירש על איזו ארץ מדובר.
10. אצל לבן הארמי.
11. צריך לומר כ׳ שנים, שבע שנים (לאה), ועוד שבע שנים (רחל), ושש שנים (הצאן).
12. עד ״ארבע מאות שנה״.
13. ׳ביקש לבן לעקור את הכל׳. (קצ״ע, כי מלשון רש״י בהמשך משמע שביקש לעקור כשרדף אחרי יעקב, ולא כשיעקב עבד אצלו).
14. כאשר שם נחשבו ׳אכסניא בשעת הדחק׳ – ״לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו״.
15. ועפי״ז ברור לשון פסוקנו, בגלל ש״ארמי אובד אבי״ – אכזריותו המיוחדת, לכן ״וירד מצרימה״ ולא השאירו בגלות תחת יד ארם.
16. מובא ברש״י כאן על-אתר, וכנראה מקורו בספרי על-אתר, אף שהלשון בספרי שונה: מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא לאובד (גירסת הגר״א – להיאבד), ומעלה על לבן הארמי כאילו איבדו.
17. אין הכוונה על יעקב בפרט, אלא...
18. השימוש בפועל ׳אבד׳ ולא בפועל ׳הרג׳ וכדו׳. (רבינו אינו מתייחס לבעיה של ההטיה ׳אובד׳ ולא ׳מאבד׳ וכדו׳).
19. כמו ״ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו״, ״ויאבדם ה׳ עד היום הזה״, ״הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו״, ״ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה״ ועוד.
20. עונה רבינו.
21. על מי מוסב ״עמכם״, בודאי לא התכוין לבנותיו ולנכדיו! וא״כ היה לו לומר ׳עמך׳ – עם יעקב.
22. של יעקב, ומי הם אחי יעקב...
23. ובגירסא אחרת ׳שהתגיירו ושמרו עמו דרך היהדות׳.
24. שהרי לא עשו לו כל רע בבריחתם, שהרי לא היו משועבדים לו.
25. שלא יהיה המשך ל׳תורת יעקב אבינו׳.
26. שלא יהיה המשך ל׳תורת יעקב אבינו׳.
27. כך ברש״י על-אתר, וכפי שביאר בעל ההגדה: כמה שנאמר ״בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה׳ אלוהיך ככוכבי השמים לרוב״.
28. ז״ל רבינו בביאורו ׳אמרי שפר׳ על הגדה של פסח (על דרש המגיד: ״במתי מעט״ – כמה שנאמר (לעיל י,כב) ״בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה׳ אלהיך ככוכבי השמים לרוב״): הוסיף הדרש, שלא נפרש במיעוט אנשים פשוטים, ואח״כ פרו ורבו והיו למרבה. דזה אינו רבותא כל כך אם לא שהוא בדרך פלגה, כמו שיבואר, אבל לעת עתה לא הגיעו לרבותא זו. אלא הפירוש ״במתי מעט״ – אנשים מצויינים, והינו שבעים נפש המנויים בפרשת ויגש, ובאמת היו יותר כמו שביארנו בספר בראשית, אבל לשון ״מתי״ משמע אנשים מצויינים, כמו ״ויהי מתיו מספר״ ועוד הרבה מקראות. והיינו שבעים נפש שהיו כולם מצויינים. ועל זה מסיים הפסוק בספר דברים (י,כב) ״ועתה שמך ה׳ אלהיך ככוכבי השמים לרוב״ דמשמעו – הרבה בני אדם גדולים ככוכבי השמים.
29. על הפסוק ״ונחרם את כל עיר מתים והנשים והטף״. אמנם שם פירשו רש״י ואונקלוס משמעות ״מתים״ = אנשים (ואח״כ הוסיף הפסוק גם ״הנשים והטף״), אך רבינו שם פירש: אנשים מצויינים בגבורה וכדו׳, כמו ״ויהי מתיו מספר״ (להלן לג,ו), וכתיב בספר ישעיה (מא,יד) ״אל תיראי תולעת יעקב, מתי ישראל״ – לא השפלים ביעקב ייראו ולא המצויינים בישראל.
30. במקומות רבים בתורה, עיין בראשית (כח,ג. לא,יא-יב. מח,ד) ועוד.
31. כדרכם של גדולי האחרונים אשר טרחו להוכיח שאין ׳מלים נרדפות׳ בתורה, ושיש להבחין בין מלים אשר לכאורה הן בעלת משמעות זהה (כגון ״את-״עם״ ועוד רבות). הגאון המלבי״ם (בין הראשונים במלאכה זאת) חולק בזה על רבינו ומפרש, וז״ל: כי שם ״גוי״ נגזר משרש גו״ה המורה גוף, ומציין רק קיבוץ גופים ואישים רבים בלבד, בלי מושג אחר, והיא מדריגה פחותה מ״עם״, מצד א. הארץ ב. הלשון ג. המשפחה ד. הסכמתם (דתית וכדו׳).
32. שהרי במצרים בודאי לא היו מלוכה בפני עצמה, ולא היה להם ארץ שלהם.
33. מובדלים ונפרדים.
34. ז״ל רבינו בביאורו ׳אמרי שפר׳ על הגדה של פסח (על דרשת המגיד: ״ויהי שם לגוי גדול״, שהיו ישראל מצויינים שם: וענין ׳מצויינים׳ נלמד מלשון ״גוי״, דמשמע אומה בפני עצמה ולא מובלעת ובטלה במצרים, אלא ניכרת לגוי בפני עצמו. אבל מלשון ״גדול״ נדרש עוד שהיו הרבה בני אדם מצויינים בהפלגה יתירה, והיינו משום גדולתן, שהרי בלא זה לא היו ראויים להצטיין בעוד לא היו להם דיני תורה, אלא בחכמתם שהיו ככוכבי השמים וגדולי הדור, עד שנתקיים בהם ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך״.
35. שלא כמפרשים שם (רש״י, מצודת, מלבי״ם) שהכוונה כאילו כתוב ״בארץ חפץ״, מפרש רבינו כי התורה מאחדת את האומה – אף בלי ארץ ומלוכה משלהם – כמו שאצל שאר האומות הגורם המאחד היא ׳המולדת׳. ולכן ניתן לומר שהיו שם ״לגוי״ – ארץ בפני עצמה.
36. על הפסוק ״אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם״.
ארמי אבד אבי – אברהם היה מעבר הנהר שכן כתוב ביהושע (יהושע כ״ד:ג׳) ״ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר״, כלו׳ מהלאה לנהר פרת, ומשפת מזרח של נהר פרת עד שפת מערב של נהר חדקל (Tigri) היא הארץ הנקראת ארם נהרים (Mesopotamia), וא״כ יצדק על אברהם וגם על יצחק ויעקב אחריו שהיו נדים ממקום למקום בלי מושב קבוע, לומר שכל אחד מהם היה ארמי אבד; ומה שהיו קוראים לאברהם בשם עברי (ויגד לאברהם העברי, פרשת לך לך) אינו מתנגד לזה, כי לפי ארצו היה ארמי ולפי המחוז שבו נולד היה עברי; וכן הפלשתים נקראו (שמואל א ז׳:י״ד) בשם אמורי גם כי ממצרים נולדו ולא מכנען (עיין בפרשת נח {בראשית י׳:י״ד}), ואולי נקראו אמורי מחמת גובה קומתם, מלשון בראש אמיר (ישעיהו י״ז:ו׳) שענינו ענף רם ונשא, וכן הוא אומר (עמוס ב׳:ט׳) על האמורי אשר כגובה ארזים גבהו.
לגוי גדול וגו׳ – כלל שאחריו שני פרטים, גדול, כלו׳ עצום שהוראתו חזק מחמת בריאות גופו (ועצם ידי, למעלה ח׳:י״ז), ורב במספר.
וענית – בלשון הקודש (סוטה ל״ב.; ספרי). בתקופה יותר מאוחרת תקנו חכמים להקריא את הפרשה לכל אדם, כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרוא בעצמו (ביכורים ג׳:ז׳).
ארמי – הרשב״ם מפרש שהוא אברהם אבינו שיצא מארם נהרים. אבל יותר ניחא לפרשו (כדברי רוב המפרשים) על יעקב אבינו, שהיה דר שנים רבות בארם ויסד את משפחתו שם.
אובד – פשוטו של מקרא: תועה, נודד. השוה יחזקאל ל״ד:ד׳, תהלים קי״ט:קע״ו. התרגומים, וכן בעל ההגדה של פסח, מפרשים, ש״ארמי״ הוא לבן, ו״אובד״ הוא פועל יוצא, כלומר ״הוא ביקש לאבד את אבי״. וכן משמע גם מסידור הטעמים, ש״ארמי״ מוטעם בטעם מפסיק ו״אובד אבי״ מחובר ביחד (השוה את הטעמים ל״ורב יעבוד צעיר״). רבי וואלף היידנהיים אומר, שלדברי רבותינו תיבת ״אובד״ אינו בינוני מן הבנין הקל, אלא עבר מבנין פועל, בנין שהוא אמנם נדיר, אבל נמצא כמה פעמים במקרא, כגון ״ואת הנערים יודעתי״ (שמואל א כ״א:ג׳), השוה באריכות ב״הכתב והקבלה,⁠״ לרבי יעקב צבי מקלנבורג. אולם המשך המקרא מתיישב יותר לפי פירוש המפרשים המאוחרים (רשב״ם, הראב״ע, ר״ע ספורנו).
במתי מעט וגו׳ – השוה למעלה י׳:כ״ב (אייוולד 299; גזניוס 119). התיבות ״במתי מעט״ מתייחסות ל״וירד מצרימה״; ״ויגר שם״, הוא מאמר מוסגר. כן נתפרש בהגדה של פסח.
וענית – בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא, וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו, נמנעו מלהביא, התקינו שיהיו מקרין את כולם וסמכו על הכתוב בתורה וענית, אין עניה אלא מפי אחר.⁠1 (ירושלמי בכורים פ״ג ה״ד)
וענית ואמרת – ולהלן הוא אומר (כ״ז י״ד) וענו הלוים ואמרו, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש.⁠2 (סוטה ל״ב.)
ואמרת לפני ה׳ – מלמד שהבכורים טעונים ודוי.⁠3 (ירושלמי בכורים פ״ב ה״ב)
ארמי אבד אבי – מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד, ומעלה על לבן הארמי כאלו אבדו4 (ספרי).
לגוי גדול – מלמד שהיו ישראל מצוינים שם.⁠5 (שם)
1. עיין מש״כ בענין דרשה כזו לעיל ס״פ תצא בפרשת חליצה בפסוק וענתה ואמרה, וצרף לכאן.
2. ובלוים ילפינן דהוי בלה״ק מדכתיב שם וענו הלוים בקול רם וכתיב במתן תורה והאלהים יעננו בקול, וילפינן בגז״ש ממתן תורה שנתנה בלה״ק, עיין לקמן (כ״ז י״ד). ועיין מש״כ לקמן בפסוק י״ג מה נשתנה מקרא בכורים שצריך לומר בלה״ק מודוי מעשר שני שנאמרת בכל לשון שהוא שומע אעפ״י דלכמה דברים דינם שוה, יעו״ש.
3. ואין הלשון מבורר בירושלמי כאן דמשמע שם דילפינן ודוי דבכורים מודוי דמעש״ש, וכ״מ במפרשים במשנה שבירושלמי, אבל באמת א״צ לזה, שהרי בבכורים גופא כתיב וענית ואמרת דהיינו ודוי כמו במעש״ש, וגם יש קצת ראיה דלא ילפינן ודוי דבכורים מודוי דמעש״ש שהרי במעש״ש קיי״ל דמתודה בכל לשון שהוא שומע משא״כ בבכורים דוקא בלשון הקודש, כבדרשה הקודמת, ונ״ל שיש איזו ט״ס וחסרון דברים בירושלמי והמעיין ימצא.
4. לא נתבאר הענין שלא ירד אלא להאבד, איך יתכן שירד לכתחלה להאבד ח״ו, ונראה הכונה עפ״י המבואר לפנינו בפ׳ עקב בפ׳ ואבדתם מהרה דהפעל אבד מורה לא רק על אבידה ממש אך גם על טרדה וגלות ממקומו, וכמו ובאו האובדים בארץ אשור (ישעיהו כ״ז), וכן את האובדות אבקש ואת הנדחות אשיב (יחזקאל ל״ד), וכן דרשו בתו״כ פ׳ בחקתי בפסוק ואבדתם בגוים אלו עשרת השבטים שגלו ממקומם, אחרים אומרים אין אבדן אלא גולה, יעו״ש, וה״נ הפי׳ מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד, כלומר לגלות ולטלטול וטרדת הגוף כנודע שברח אז מפני עשו וכמו שאמרה רבקה ברח לך, וכל הבורח הוא מטולטל ונטרד, ומעלה הכתוב על לבן כאלו אבדו מפני שטרדו בזמנו ומצבו, כנודע.

והנה יש כמה פירושים באגדה זו ומהם בפירוש הגדה ש״פ, ובכולם לא מצאתי באור נכון וטעם מספיק מה שייכות הזכרה זו דיעקב ולבן לענין הבאת בכורים, וקצת י״ל דזה בא לתאר חסדי ה׳ מנתינת הארץ לישראל, יען כי עפ״י הטבע ועפ״י הנהוג שבעולם לא היה היכולת לישראל לעולם לכבוש ולרשת את הארץ, יען כי לכבוש ולהוריש גוים ולרשת ארץ צריך להיות במצב איתן, שקט ושאנן במנוחה ושלוה, ומצייר בזה שישראל מאז היותם לגוי היו חסירים כל אלה, שלא הי מצבם איתן והיו טרודים נעים ונדים ומטולטלים, ובכ״ז בחסדי ה׳ כבשו והורישו ונחלו ונתיישבו בארץ זו שהיא זבת חלב ודבש ומתחיל מסבות יעקב [שהוא יותר קרוב בזמן לישראל משארי אבות] ומתקופות ימי חייו וההרפתקאות שעברו עליו מאז יצא מבית אביו אל בית לבן ואחרי כן כל מה שעבר עליו מירידתו למצרים ואח״כ מסבות ישראל במצרים וכו׳, שבכל אלה הזמנים היה הוא ובניו טרודים ומטולטלים ובכ״ז ויביאנו אל המקום הזה, היפך ההנהגה הטבעית, ודו״ק.
5. דריש כן מלשון גוי גדול כמו והכהן הגדול מאחיו (פ׳ אמור) שדרשו גדלהו משל אחיו, וגם י״ל דדריש מלשון גוי דבזה הוא חלוק משם עם, דעם הוא תואר לקבוץ אנשים המונים, וגוי הוא קובץ אנשים חשובים ומצויינים, כמש״כ הגר״א בפי׳ לישעיה (א׳ ד׳, ב׳ ג׳).
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ו) וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה׃
The Egyptians dealt ill with us, and afflicted us, and laid on us hard bondage.
מקבילות במקראמוני המצוותמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרארשב״םר״י בכור שוררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וירעו אותנו המצ׳ כמה שנ׳ (שמות ה׳:כ״ג) ומאז באתי אל פר׳ לדב׳ בש׳ הרע לעם הזה:
ויענונו כמה שנ׳ (שמות א׳:י״א) וישימו עליו שרי מסים למען ענ׳ בסבלתם:
ויתנו על׳ עב׳ קש׳ כמה שנ׳ (שמות א׳:י״ג) ויעב׳ מצרים את בני יש׳ בפרך:
וְאַבְאִישׁוּ לַנָא מִצְרָאֵי וְעַנְּיוּנָא וִיהַבוּ עֲלַנָא פּוּלְחָנָא קַשְׁיָא.
But the Mizraee maltreated and afflicted us, and laid hard labour upon us.
ואבאישו לן מצרייא וצערו יתן ושוון עלינן פלחן קשי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצריי״) גם נוסח חילופי: ״מצראי״.
ואבאישו לנא מצראי וצערו יתנא ויהבו עלנא פולחנא קשיא.
But the Mizraee evil-treated and afflicted us, and laid heavy bondage upon us.
פאסי בנא אלמצריון ועד׳בונא וג׳עלו עלינא כ׳דמהֵ צעבהֵ
והרעו לנו המצרים וענו אותנו, ונתנו עלינו עבודה קשה.
פס׳: וירעו אותנו המצרים – כמה שנאמר (שם) הבה נתחכמה לו פן ירבה.
ויענונו – כמה שנאמר (שם) וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם:
פס׳: ויתנו עלינו עבודה קשה – כמו שנאמר (שם) ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. שהיו מחליפין עבודת האנשים לנשים ושל נשים לאנשים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]

וירעו אותנו המצרים – לאמר: כל הבן הילוד (שמות א׳:כ״ב), ולמען ענותו בסבלותם (שמות א׳:י״א).
וירעו אותנו המצרים – THE EGYPTIANS DEALT ILL WITH US – Saying: “Every son that is born” (Shemot 1:22), and “in order to oppress them with their burdens” (Shemot 1:11).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

והנה א״כ הירידה לשם סובבה מרוע טבעם ובחירתם אשר ממנה נמשך מה שנמשך שהרעו אותנו המצריים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ו) אבל היה בהפך שעם כל רבויים היו תמיד מעונים מהמצרים ומשועבדי׳ וזהו וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. ר״ל שעשו להם שלשה מינים מהרעות. האחד שצוו (פ׳ שמות) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. וזו היה רעה גדולה מגעת לגופים ולנפשות ועליה נאמר וירעו אותנו המצרים. השני הוא אמרו ויענונו והיה זה בבנותם ערי מסכנות לפרעה כי מלאכת הבונים הנה הוא ענוי גדול. והשלישי הוא אמרו ויתנו עלינו עבודה קשה שכל המצריים היו משעבדים בהם לצרכם מזולת עבודת המלך. וכמו שפירש הרמב״ן על ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. הנה א״כ לא הועיל להם השתדלות יעקב אביה׳ לא בהליכתו לארם גם לא בירידתו למצרים.
ויענונו, ויתנו עלינו עבדה קשה – ואחר שהיה לגוי, לא היה ראוי לקבל מתנה, שהיה תחת עבדות, ו׳מה שקנה עבד קנה רבו׳ (פסחים פ״ח:).
ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, seeing that once the Jewish people had become a nation they were not legally capable of receiving gifts as the gifts given to slaves automatically belong to the slave’s master.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואומרו וירעו אותנו המצרים וגו׳ – פירוש שבאמצעות יסודות האדם גרמו גם לנפש להרשיע כמותם, והוא אומרו וירעו אותנו פירוש עשו אותנו רעים כמותם כי המזג כשיסריח ימשוך אליו רצון הנפש.
ואומרו ויענונו זה אפיסת כח הלוחם כנגד היצה״ר, צא ולמד ממעשה רב עמרם חסידא (קידושין פ״א.) שלא היה בו כח להתעצם כנגד המחטיא עד שקרא נורא בי עמרם וכו׳.
ואומרו ויתנו עלינו עבודה קשה פירוש שלא נהג היצר בדרך זה בעתים מרוחקים אלא תמיד בכל שעה ובכל רגע מתגבר על האדם ולזו יקרא עבודה קשה, עוד נתכוון על פי דבריהם ז״ל (שם ל:) שאמרו בכל יום מתחדש היצר על האדם בתגבורת חדש וכנגד זה אמר עבודה קשה כל אלה הדברים יאמר עבד ישראל לפני הבורא להתנצל על מנחה קטנה.
וירעו אתנו – כמו וירעו לנו, והכונה שהיו כפויי טובה, ועם כל הטובות שעשה עמהם יוסף בשנות הרעב, הם גמלו לנו רעה:
ויענונו – תחת היותנו בתחלה חפשים כתושבי הארץ, כדכתיב ויאחזו בה (בראשית מ״ז כ״ז), וביארנוהו שם, המצרים ענו אותנו כעבדים:
עבדה קשה – בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה:
וירעו אתנו – ״הרע״: לפגוע באדם, לנהוג בו באופן רע. בדרך כלל ״הרע״ בא עם אות היחס ״ל⁠־״ בראש התיבה שלאחריו, אך מצאנו שהוא בא גם עם תיבת ״את״. כך: ״ולא הרעתי את אחד מהם״ (במדבר טז, טו), ״מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ״ (שמואל א כה, לד).
ההגדה מפנה כאן ל״הבה נתחכמה״ וגו׳ (שמות א, י). משמע שההגדה מפרשת את ״וירעו״ במובן של: הם ביקשו להרע לנו, למעט את גודלנו ולשבור את כוחנו.
ויענונו ויתנו עלינו וגו׳ – כתוב זה מתייחס לעינוי ולעבדות שבאו כתוצאה מגרותם, ואשר מהווים יחדיו את שלוש הבחינות האופייניות של גלות מצרים (עיין פירוש שם ו, ו).
[ו] וירעו אותנו – הוא כמו לנו, פי׳ שהמצרים נעשו לנו רעים שכל עוד שלא נתקנאו בבני ישראל היה לבם טוב להם ורק ע״י הקנאה נעשו רעים, והתחכמו לענותם כמו שמביא בספרי הבה נתחכמה לו פן ירבה:
ויענונו – כדכתיב וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם, ועבדו בישראל עבודת סבל שהוא לשאת משאות שלא הורגלו בכך, וכל דבר שלא הורגל בו האדם נקרא ענוי:
ויתנו עלינו עבודה קשה – אחרי שראו המצרים שהורגלו בעבודה אז עבדו בהם עבודה שהיא קשה באמת אפי׳ למי שרגיל בה כמו שמביא בספרי ויעבידו מצרים את ב״י בפרך וימררו את חייהם בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וירעו אותנו המצרים: ׳וירעו לנו׳ מיבעי, כמו דכתיב בפרשת חוקת (במדבר כ,טו)1. אלא הפירוש ״וירעו אותנו המצרים״ – עשו אותנו לרעים2 וכפויי טובה, עד שחשדו אותנו ואמרו (שמות א,י) ״ונוסף גם הוא על שונאינו וגו׳⁠ ⁠⁠״, מה שלא עלה על דעת ישראל. {והסיבה לזה3 היה בעון ישראל, כמבואר בראש פרשת שמות4, שמרוב שלוה ביקשו להשכיח שם ישראל מהם, וגם זה בכלל פירוש ״וירעו אותנו״5.}
ויענונו: במלאכות שאין בהם הנאה לבעלים כי אם לענות את העושים6, והיינו ׳עבודת פרך׳ – מלאכת אנשים לנשים, ושל נשים לאנשים7.
ויתנו עלינו עבודה קשה: כמשמעו, היא קשה ומעמלת את עובדיה8.
1. ״ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים...
2. כן פירשו הרשב״ץ והאברבנאל על הגדה של פסח, וכן בפירושו של רבינו על הגדה של פסח.
3. לשעבוד שהמצרים הטילו על בני ישראל.
4. עיין בהרחבה בפירוש רבינו לשמות (א,ח) ד״ה ותמלא הארץ אותם, החל במלים: ובשמות רבה (א,ח) איתא עוד שפסקו למול, מזה הטעם שאמרו ׳נהיה כמצרים׳...
5. השפיעו עלינו לרעה עד כדי כך שביקשנו להתבולל ביניהם, וכתוצאה מכך – ״וירעו לנו״. כלומר, האנטישמיות היא העוצרת את תהליך ההתבוללות. וכעין זה פירש היעב״ץ על הגדה של פסח.
6. ז״ל רבינו בפירושו ׳אמרי שפר׳ על הגדה של פסח (על דרשת המגיד: ״ויענונו״, כמה שנאמר ״וישימו עליו שרי מסים למען ענותו״): העלה המגיד שלא נפרש שכוונת המלוכה היתה לתועלת המדינה, אלא שממילא נתענו ישראל מרוב עבודה. אבל המגיד מפרש שכיוונו הם רק לענות את ישראל אף בלי שום תועלת למדינה, כדכתיב ״למען ענותו״. והכי איתא בסוטה (יא,ב) ״פתום ורעמסס״ – שהיה תהום בולעו, וראשון ראשון מתרוסס (עכ״ל), ולא חש פרעה לזה, כי באמת לא רצה אלא לענותם.
7. בגמרא סוטה (יא,ב) שהיא המקור לענין הזה של ׳מלאכת אנשים לנשים׳ וכו׳, נראה שלמדו זאת לא מהמלה ״פרך״ אלא מ״בעבודה קשה״, עיי״ש. ואכן נראה מפירוש רבינו על הגדה של פסח שקישר את ענין ׳עבודת אנשים לנשים׳ וכו׳ למילים ״ויתנו עלינו עבודה קשה״. וכל זה בעקבות בעל הגדה של פסח פירש ״ויתנו עלינו עבודה קשה״ – כמו שנאמר ״ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך״.
8. קושי פיזי לעומת סבל נפשי (״ויענונו״). ועיין בהערה הקודמת.
וירעו – גמלו אתנו רעה, וענו אותנו בתתם עלינו עבודה קשה.
(ו-ט) פסוק ו׳ מדבר על שעבוד מצרים. פסוק ז׳ — התפלה אל הקדוש ברוך הוא וקבלתה. פסוק ח׳ — הגאולה הנפלאה. פסוק ט׳ — כניסת הארץ.
וירעו – עם ״את״ היחס, כמו בבמדבר ט״ז:ט״ו.
עבודה קשהשמות א׳:י״ד.
ונצעקשמות ב׳:כ״ג.
וישמע – שם ב׳:כ״ד.
ענינו וגו׳ – שמות ג׳:ז׳ והלאה.
יד חזקה – ג׳:כ״ד.
זרוע וגו׳ – ד׳:ל״ד.
אל המקום הזה – אמרו בספרי דהיינו בית המקדש, שבשכר ביאתנו אליו ניתנה לנו הארץ.
ארץ זבת חלב ודבש – מכאן למד רבי יוסי הגלילי שאין מביאים ביכורים מעבר הירדן שאינה זבת חלב ודבש, אבל חכמים חולקים עליו (ביכורים א׳:י׳, וספרי). השאלה אם עבר הירדן שוה לארץ ישראל לכל דבר אינה מוכרעת. השוה ״ברכי יוסף״ אורח חיים סימן תפט; ז, קליין בספר היובל של ד. הופמן עמוד 26 והלאה.
מקבילות במקראמוני המצוותמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרארשב״םר״י בכור שוררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ז) וַנִּצְעַ֕ק אֶל⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶת⁠־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת⁠־עׇנְיֵ֛נוּ וְאֶת⁠־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶֽת⁠־לַחֲצֵֽנוּא׃
And we cried to Hashem, the God of our fathers, and Hashem heard our voice, and saw our affliction, and our toil, and our oppression.
א. וְאֶֽת⁠־לַחֲצֵֽנוּ =ל,ל1,ש?,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 (געיה באות אל"ף) וכך אצל דותן וברויאר
• הקלדה=וְאֶת⁠־לַחֲצֵֽנוּ (טעות בעקבות BHS) וכך במג"ה
• קורן=וְאֶֽת⁠־לַֽחֲצֵֽנוּ (שיטת ריבוי הגעיות)
• מ"מ=וְאֶת⁠־לַֽחֲצֵֽנוּ (!)
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םאבן עזרארלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וירא את ענינו – כמה שנאמר (שם א׳:ט״ז) וראיתן על האבנים.
ואת עמלינו – כמה שנאמר (שמות א׳:כ״ב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכו׳.
רבי יהודה היה נותן בהם סימן דצ״ך עד״ש באח״ב.
"And we cried out to the Lord, the G-d of our fathers": as it is written (Shemot 2:23) "And it was in the course of those many days that the king of Egypt died, and the children of Israel moaned under the toil, and they cried out, etc.⁠"
"and the Lord heard our voices": as it is written (Shemot, Ibid. 24) "And G-d heard their outcry.⁠"
"And He saw our affliction": This refers to (enforced) separation from conjugal relations, as it is written (Shemot, Ibid. 25) "… and G-d saw the children of Israel, and G-d knew (i.e., He "took it to heart.⁠")
"and our toil": the children, viz. (Shemot 1:22) "Every son that is born, into the Nile shall you throw him, and every daughter shall you keep alive.⁠"
"and our lachatz": This is oppression, viz. (Shemot 3:9): "and I have also seen the oppression wherewith the Egyptians oppress them.⁠"
"And the Lord took us out": not through an angel, and not through a seraph, and not through a messenger, as it is written (Shemot 12:12) "And I shall pass through the land of Egypt in this night, and I shall smite, etc.⁠": "And I shall pass through the land of Egypt" — I, and not an angel. "and I shall smite every first-born" — I, and not a seraph. "and upon all the gods of Egypt I shall wreak judgments" — I, and not a messenger, "I am the Lord.⁠"
"with a strong hand": This is the pestilence, as it is written (Shemot 9:3) "Behold, the hand of the Lord is in your cattle in the field … a very sore pestilence.⁠"
"and with an outstretched arm": This is the sword, as it is written (Joshua 5:13) "with his sword sh'lufah in his hand": ("sh'lufah" =) outstretched.
"and with great fear": This is revelation of the Shechinah, as it is written (Devarim 4:34) "Or has a god ever done miracles to come and take for himself a nation with trials, with signs, and with wonders, and with war, and with a strong hand, and with an outstretched arm, and with great fears, before your eyes?⁠"
"and with signs": This is the staff, as it is written (Shemot 4:17) "And this staff you shall take in your hand, wherewith you shall do the signs.⁠"
"and with wonders": This is the blood: as it is written (Joel 3:3) "And I will set wonders in heaven and earth: blood and fire and pillars of smoke.⁠"
Variantly: "with a strong hand": two. "with an outstretched arm: two. "and with great fears": two. "and with signs": two. "and with wonders": two. These are the ten plagues that the Holy One Blessed be He brought upon the Egyptians.
R. Yehudah would give them (the ten plagues) signs: d tz ach (dam [blood] tzfardea [frogs] kinim [lice]; a d a sh (arov [mixed multitude] dever [pestilence] shchin [boils]); b a cha v (barad [hail] choshech [darkness] arbeh [locusts] v (=b) [(the plague of) bechoroth (the first-born)].
ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו כמה שנ׳ (שמות ב׳:כ״ג) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים:
וישמע ה׳ את קלנו כמה שנ׳ (שמות ב׳:כ״ד) וישמע אלה׳ את נאקתם:
וירא את ענינו כענין שנ׳ (שמות א׳:ט״ז) וראיתן על האבנים:
ד״א זו פרישות דרך ארץ כמו שנ׳ (שמות ב׳:כ״ה) וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים:
ד״א זה השעבוד שנ׳ (שמות ג׳:ז׳) ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים:
ואת עמלנו כענין שנ׳ (שמות א׳:כ״ב) כל הבן הילוד היארה תשליכוהו:
ואת לחצנו זה הדוחק שנ׳ (שמות ג׳:ט׳) וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים אתם:
וְצַלִּינָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָא דַּאֲבָהָתַנָא וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹתַנָא וּגְלֵי קֳדָמוֹהִי עַמְלַנָא וְלֵיאוּתַנָא וְדוּחְקַנָא.
And we prayed before the Lord, the God of our fathers; and the Lord heard our prayer, and our travail, weariness, and oppression were manifest before Him;
וצלינן קדם י״י אלה אבהתן ושמיע קדם י״י קלא צלותן וגלי קדמוי ית צערן וית שעבודן וית דוחקןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קל״) גם נוסח חילופי: ״בק׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שעבודן וית דוחקן״) גם נוסח חילופי: ״עמלן וית דחקוון״.
וצלינא קדם י״י אלקנא דאבהתן וקביל י״י צלותנא וגלי קדמוי צערן וליעותן ודחקן.
But we prayed before the Lord our God, and the Lord hearkened to our prayers, our affliction and our travail; and our oppression was manifest before Him.
וַנִּצְעַק אֶל יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְיָ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ – וַנִּצְעַק אֶל יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב׳:כ״ג) ״וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה״. וַיִּשְׁמַע יְיָ אֶת קֹלֵנוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב״. וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ, זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות ב׳:כ״ה) ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים״. וְאֶת עֲמָלֵנוּ, אֵלּוּ הַבָּנִים, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א׳:כ״ב) ״כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן״. וְאֶת לַחֲצֵנוּ, זוֹ הַדְּחַק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, ״וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם״.
פצרכ׳נא אלי אללה אלה אבאינא פסמע צותנא ונט׳ר לצ׳עפנא ושקאנא וצ׳גטנא
וצעקנו אל ה׳ אלוהי אבותינו, ושמע את קולנו וראה את חולשתנו ואומללותנו ודחקנו.
פס׳: ונצעק אל ה׳ – כמו שנאמר (שם ב) ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה:
פס׳: וישמע ה׳ את קולנו – כמו שנאמר (שם) וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק וגו׳.
וירא את ענינו – זו פרישות דרך ארץ כמה שנאמר (שם) וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים.
ואת עמלנו – אלו הבנים שנאמר (שם א) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וגו׳.
ואת לחצנו – זה הדחק שנאמר (שם ג) וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]

ענינו – בחסרון עושר.
עמלנו – בבנין.
לחצנו – כטעם: אצים לאמר (שמות ה׳:י״ג).
OUR AFFLICTION. In lacking wealth.
OUR TOIL. In building.⁠1
OUR OPPRESSION.⁠2 As in [And the taskmasters] were urgent, saying: Fulfill your work (Ex. 5:13). 11.
1. The Egyptian store cities.
2. Hebrew, lachatzenu. Literally, our pressure, i.e., the pressure placed on us. Hence Ibn Ezra's comment.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אמנם היציאה מהגלות ההוא והגאולה ממנו הוא יתעלה עשאה ולא אחר מצד מה שצעקנו אליו וישמע את קולנו וירא את עניינו וגו׳ כמו שנתבאר בספורים ההם המגידים תוכן המעשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ז) אבל מה שעמדה להם היא צעקתם אל ה׳ אלהי אבותם. וישמע קולם ברחמיו וברוב חסדיו. וזהו וישמע את קולינו שלהיותו ה׳ מלא רחמים רחם עליהם. וירא את ענים שהיא עבודת המלך כמו שזכרתי. ואת עמלם שהם הבנים כדעת המדרש. ואת לחצם שהיו המצריים כלל העם לוחצים אותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו – כי לולא זכות אבות לא היה שומע תפלתנו לפי שהיו במצרים רעים וחטאים כדאיתא בנבואת יחזקאל (כח) ז״ש וירא את ענינו ואת עמלינו ואת לחצינו. ותדע כי בעוני ולחץ כתיב בפר׳ שמות (ג׳:ז׳-ט׳) ראיתי את עני עמי וגו׳, וגם ראיתי את הלחץ וגו׳. אבל ראיית עמלינו לא מצינו כתוב ע״כ נראה שעמלינו היינו שהביט עמל ואון ביעקב ובבני ישראל שאפילו בזמן שהיו בעוני ולחץ מ״מ איש שקוצי עיניו לא השליכו וראה הקב״ה שטר ושוברו העוני והעמל שלנו ואם כן ודאי לולא זכות אבותינו לא היה נעתר לנו. ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה. נגד מה״ד שקטרגה עלינו לומר מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע״ז והללו עובדי ע״ז כו׳ ומכל זה ראיה על ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו, במתנה הארץ. ועתה מה שעבר עבר ומכאן ולהלן חושבנא כי עתה אני מודה כי לה׳ הארץ והמופת על זה כי הנה הבאתי וגו׳ והנחתו לפני ה׳ כי מאז נתקרב אל ה׳.
ומהרי״א פירש, והנחתו, שיעזבנו שם מלשון ותנח בגדו אצלה (בראשית ל״ט:ט״ז) שלא יחזור ויקח הטנא משם אלא יעזבהו לכהני ה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואומרו ונצעק אל ה׳ כאן רמז שצריך האדם להתפלל לה׳ בכל יום שיצילהו מיצר הרע, והוא אומרו ונצעק אל ה׳ וגו׳, ואומרו וישמע ה׳ את קולנו וגו׳ פירוש הגם שה׳ הוא שברא יצר הרע לבחון האדם בעבודת בוראו אף על פי כן כשצועקים אליו שומע קולם מטעם שראה את הרשום שהוא ענינו ועמלנו ולחצנו, העוני הוא אפיסת כח הלוחם שאין כח בנו המספיק להלחם בו לגרשו ממנו, העמל הוא שאנו צריכין לעמול במלחמתו, הלחץ הוא הדחק שדוחק היצר את האדם לחטוא בעל כרחו, ולג׳ סיבות שמע ה׳ את קולנו, עוד ירצה ענינו זה העניות הנסבך עם לומדי תורה כאומרם ז״ל (מדרש תהלים ה׳) שאמרה תורה מפני מה בני עניים, והגם שימצא בן תורה שאין שבט עוני עליו אף על פי כן יתנהג במדת עוני כאומרם (משנה אבות ו) כך היא דרכה של תורה וגו׳, ואת עמלינו על דרך אומרם (ברכות י״ז.) אשרי מי שעמלו בתורה וגו׳, ומה גם בדורות האחרונים שרב עמלה להוציא לאור משפט א׳ והלכה אחת, ואת לחצנו כי כל הנסמך לתורה רבו לוחציו ועיני כל אליו ישברו.
ונצעק אל ה׳ אלהי אבתינו – כשעברו שנים רבות בגלות המר ההוא, וראו שאין תקוה להנצל ממנו בדרך טבעי, נתנו אל לבם לשוב בתשובה מן העבירות שבידם, ושפכו שיחם אל ה׳ שיזכור להם הברית שכרת עם אבותם ויגאלם משם, וזהו שהוסיף כאן אלהי אבותינו:
את ענינו – לשון ענוי, והוא מוסב אל ויענונו:
ואת עמלנו – מוסב אל ויתנו עלינו עבודה קשה:
ואת לחצנו – שהיו אצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו:
ונצעק – אמרו ע״ז באגדה, כמה שנאמר ויהי בימים וכו׳ ויזעקו ותעל שועתם. טעמם בזה נ״ל כי יש הבדל בין שועה לצעקה. שועה יונח על מי שקורא לעזרה בפרטות ומבקש מזולתו שיעזרהו, מפרסם בקשת הישועה ומעלים הצער, או שעושה אותו רק טפל בסגנון בקשתו (אותיות שועה ישועה), וצעקה נופל על מי שמפרסם צערו ומעלים בקשת הישועה, כעני הצועק ומפרסם שלא אכל לחם זמן רב, ומודיע רק צערו, אמנם מציאת עזרו אינו אצלו רק ע״צ התולדה אולי מידיעת צערו תצמח לו ישועה, לכן כאן בפרשת בכורים מאמר הכתוב ונצעק היה מקום לטעות, שלא היינו צועקים רק לפרסם גודל הצער בלי תוחלת הישועה, לכן הביא ממה שנאמר ויזעקו ותעל שועתם, שהוזכר עם הזעקה לשון שועה, שזה יורה זעקה עם בקשת הישועה. עיי׳ מכדרשב״י (זהר שמות י״ט ב׳) צעקה ושועה במאי אתפרשן.
לחצנו – ע״ז אמרו באגדה, כמה שנאמר וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם, בהשקפה ראשונה יקשה מאי אולמי׳ דהך קרא מהך מאן דלא ידע פירושא דהך מה ילמדנו האידך. ונ״ל כי שם לחץ פי שנים בהוראתו, הא׳ צמצום בשיעור אכילה (בעשרענקט, גענויא, קנאפ, קאֶרגליך) לחם צר ומים לחץ (ישעיהו למ״ד), הב׳ צמצום הטבעי או הנפשי ר״ל צמצום הטבעי הוא צמצום המקומי, כי בא הדבר במקום צר (איינגעענגט, איינגעקלעמט), ולחצתם אותו בדלת (מלכים ב ו׳), אם צמצום בנפש מסבת הצרה השיעבוד והכנעה (בעענגט, בעדראֶנגט) כי אין הרחבת לב למשוקע בצער, ומזה וגר לא תלחץ, והי׳ א״כ מקום לפרש מלת ולחצנו מענין הראשון, וזה שקר מבואר כאמרם בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע, ומאד הקפידו ז״ל בקריאת פרשת בכורים שלא להוציא שקר, עד שהרחיקו את הגר מלקרותו שאינו יכול לומר האדמה אשר נתת לאבותינו. הנה להרחיק כוונה כזבית זו בא בעל האגדה לעורר ולפרש מלת ולחצנו על הכוונה השני׳, אם צמצום הטבעי או המוסרי, ר״ל אם שהיו מצומצמים ודחוקים במקומות מושבותיהם, שלא היה להם דירות מרווחים ומיוחדות לכל איש וביתו, אבל היה כמה משפחות צריכות לדור בדירה אחת דחוקה וכדומה, או שהיו מצומצמים נכנעים ונדחקים בנפשותם מגודל הצרה המכניע את לב האדם בקרבו, לזה הביא ראיה ממה שנאמר לוחצים אותם, דמלת אותם סימן הפעול זו יורה בהכרח על הוראה השניה, כי להוראה הראשונה אין מקום למלת אותם והיה לו לומר לוחצים להם ביחה״ג שאליו.
ונצעק וגו׳ – ״ענינו״ מתייחס לעינוי; ״עמלנו״ לעבדות; ״לחצנו״, המורה בעיקר על צמצום והגבלה, מתייחס לגרות (עיין שמות כב, כ).
[ז] ונצעק אל ה׳ – אחרי שהעבידו מצרים את ב״י בעבודות הקשות באמת אז צעקו אל ה׳. כמו שמביא בספרי ויאנחו ב״י מן העבודה ויזעקו, שההתעוררות לזעוק היה מהעבודה:
וישמע ה׳ את קולנו – שנתקבלה תפלתם כמו שמביא בספרי וישמע אלהים את נאקתם שאינו אלא לשון קבלה כמ״ש שם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, ובכל מקום שנאמר זכירת ברית האבות הוא לחסד ולרחמים ואז גזר ה׳ שתתבטל מהם העבודה וכן היה ששעבוד העבודה נפסק מהם ששה חדשים קודם שיצאו ממצרים כמ״ש בתשרי בטלה עבודה מאבותינו, אף שפרעה אמר מי ה׳ אשר אשמע בקולו אבל ראה וחקר שנתישבו ב״י בארץ גשן ע״פ פרעה שהיה בימי יוסף ואין נכון לכבשם לעבדים אבל גזר שמאחר שאין עושים עוד עבודת פרעה והמצרים אין להם לשבת רק בארץ גשן שניתן להם מאז:
וירא את ענינו – אף שלא יעבדו עוד אבל היו מעונים כמו שמביא בספרי וירא אלהים את ב״י וידע אלהים, שראה דבר שאין לדעת רק ה׳ לבדו וזה פרישות ד״א, שעדין לא נתבטלה גזרת כל הבן הילוד וגו׳, ועי״ז פירשו מד״א, וזה נקרא ענוי כידוע שזה העדר דבר ממה שהוא בטבע אדם. ואת עמלנו. כמ״ש בספרי אלו הבנים. שכל עמל האדם בעבורם, או שלא נתבטלה גזרת כל הבן וגו׳ או שהי״ת ראה שאין תקוה טובה להבנים שיתגדלו בא״מ:
ואת לחצנו – כמ״ש בספרי זו הדחק כמ״ש וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם, שראה שיגזור פרעה שלא יגורו רק בארץ גשן, וילחצו כלם למקום א׳ ולא יהיה להם במה להתפרנס, וע״י הענוי והעמל והלחץ ראה ה׳ שאין די במה שיפסק מהם השעבוד אלא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

את קולנו: כבר ביארנו לעיל (א,מה. ה,כה) משמעות ״קולנו״ – בלי דברי תפילה זכה, רק צעקה1 מעומק הלב. זהו פשטא דקרא. ובספר שמות (ב, כג-כד) נתבאר עוד ביאור המגיד2 על שני מאמרים הללו3.
וירא את ענינו: מה שלא שמע שאנו צועקים, והיינו ״ענינו״ – מניעת תשמיש המטה, שנקרא ׳עינוי׳4, כדאיתא פרק יוה״כ (יומא עד,ב)5. וזה בושו לצעוק לפני ה׳, אבל הקב״ה ראה ויוכח.
ואת עמלנו: אלו הבנים6 שזרקו בנהר זה שמונים שנה עד באה צעקתם7, וכבר שכחו לצעוק על זה, אבל הקב״ה ראה ויוכח.
ואת לחצנו: ׳זה הדחק׳8. היינו, שדחק פרעה ריבוי העם במקום אחד בדירה צרה. וכל זה גרם להם שפלות ודעת קצרה, להיפך מכח ישראל שדעתם רחבה וגבוהה, ופרעה עשה כל זה כדי להשפילם. והנה מי שמשעת לידתו גדל בזה האופן, אינו מבין הרעה שנעשה לו, וכסבור שבטבע הוא בדעת חלושה וקצרה, אבל הקב״ה ראה ויוכח.
1. כך ש״קולנו״ מוסב ישירות אך ורק על ״ונצעק״.
2. בעל הגדה של פסח.
3. בעל ההגדה ביאר את פסוקנו: ״ונצעק וגו׳⁠ ⁠⁠״ – כמה שנאמר (שמות ב,כג) ״ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו... ויזעקו״... ואת המשך פסוקנו ״וישמע ה׳ את קולנו״ ביאר: כמו שנאמר (שם פסוק כ״ד) ״וישמע אלהים את נאקתם״... רבינו שם בפרשת שמות וכן בהגש״פ הסביר היטב את דעת בעל הגש״פ.
4. כפי שביאר בעל הגדה של פסח: ״וירא את ענינו״ – זו פרישות דרך ארץ... ועיין ביאור רבינו להגדה של פסח בהרחבה בזה.
5. בסוגיא רחבה לפירוש ״תענו את נפשותיכם״ מאכילה ושתיה (ביום הכפורים), שם בסוף הדיון מקשה הגמרא: ונילף מעינוי מצרים, דכתיב: ״וירא את ענינו״, ואמרינן (ספרי על אתר) – ׳זו פרישות דרך ארץ׳... (עכ״ל), ושם הגמרא גם מפרשת את הכתוב (בראשית לא,נ) ״אם תענה את בנותי״ אף היא כפרישות דרך ארץ.
6. כך ביאר בעל הגדה של פסח. וממשיך בעל ההגדה: כמה שנאמר ״כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו״.
7. דברי רבינו מבוארים בפירושו להגדה של פסח, וז״ל (על דרשת המגיד: ״ואת עמלנו״ אלו הבנים, שנאמר ״כל הבן הילוד וגו׳⁠ ⁠⁠״): גם זה ראה ה׳ מה שלא צעקו משום שהגזירה הזאת כבר חלפה ועברה זה שמונים שניה משנולד משה, אבל הקב״ה ראה ויוכח. ומשום הכי לא פירש המגיד ׳אלו הבנים שנהרגו בשעה שנצטרע פרעה׳ לפי הדרש הידוע על ״וימת מלך מצרים״, אבל א״כ היה להם לצעוק על זה שהיה סמוך לצעקה. אלא אלו הבנים הנשלכים ליאור.
8. כך ביאר בעל הגדה של פסח, וממשיך: כמה שנאמר ״וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם״.
את ענינו – ידוע שהמדבר בְּהֶמְיַת לבו לא יכלכל דבריו, וישנה וישלש ענין דיבורו במלות שונות, וכן כאן ענינו עמלנו ולחצנו הכל אחד, ורז״ל דרשום; אבל אם נבוא לחקור על גבולם נ״ל שיש לומר שענינו ר״ל שפלות ערכנו, עמלנו ר״ל העבודה הקשה שעבדנו, ולחצנו הוא חוסר מזון ומלבוש שהיה לנו; ופסוק שאחר זה ביד חזקה ר״ל מכות חזקות, ובזרוע נטויה מכות המורות שעוד לא שב אפו ויוסף להכות.
ובמורא גדול – מכות מפחידות, ושמעתיו מפורש מפי מורי ורבי שחז״ל בשם רבו שד״ל, משרש ראה, כתרגומו ובחזונין רברבין, במראות גדולות ונפלאות, ומביא סמך לדבריו גם ממדרש רבותינו בהגדה של פסח ובמורא גדול זה גלוי שכינה; ובאמת שרש ירא נגזר משרש ראה, והוראתו פחד אדם ממראה עיניו אשר יראה.
ובאותות ובמופתים – שתי מלות אלה באות יחד או אחת במקום חברתה, וכן אמרו בספרי (הביאו המבאר) אות הוא מופת ומופת הוא אות, ואני גדרתי גדרם למעלה ו׳:כ״ב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

את ענינו – זו פרישות דרך ארץ.⁠1 (יומא ע״ד:)
1. לא נתבאר יפה איפה מרומז זה בלשון וירא את ענינו, דיש לפרשו בפשיטות על ענוי הגוף, וי״ל דמדייק הלשון וירא דמשמע רק הוא בעצמו ראה, והלא כל אדם ראה בעמלם וענוים בעבודת פרך, אך הענין הוא כי פרעה דחקם בשני מיני ענויים, בענוי חומרי שהוא בעבודת הגוף, ובענוי רוחני שמנעם מפו״ר, כמבואר בסוטה י״ב א׳ שבשעה שגזר פרעה כל הבן הילד היארה תשליכוהו פרשו עצמם כולם מפו״ר, והנה זה הענוי הגופני ראו כולם, אבל הענוי הרוחני לא ראה אלא הקב״ה, וזהו שאמר וירא את ענינו זו פרישות ד״א, שראה אך הקב״ה, וסמך בלשון עמנו ענין פרישות ד״א עפ״י המבואר ביומא ע״ג ב׳ ולפנינו ס״פ ויצא דמניעת ד״א נקרא ענוי.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םאבן עזרארלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ח) וַיּוֹצִאֵ֤נוּ יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖אא גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹפְתִֽים׃
And Hashem brought us forth out of Egypt with a mighty hand, and with an outstretched arm, and with great terror, and with signs, and with wonders.
א. וּבְמֹרָ֖א א⁠(ס),ל,ש,ש1 <א⁠(ס)="ובמרא" חסר ואו? כן>
מקבילות במקראמוני המצוותמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרארשב״םר״י בכור שורחזקונירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויוציאנו ה׳ ממצ׳ לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקב״ה בעצמו:
ביד חזקה זה הדבר כמו שנ׳ (שמות ט׳:ג׳) הנה יד ה׳ הויה במקנך:
ובזרוע נטויה זו החרב שנ׳ (דהי״א כ״א:ט״ז) וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים:
ובמורא גדול זה גילוי שכינה (שמות י״ד:ל״א) כמו שנ׳ וירא ישראל את היד הגד׳:
ובאתת זה המטה (שמות ד׳:י״ז) ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האתת:
ובמופתים אלו המכות (יואל ג׳:ג׳) ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן:
ד״א ביד חזקה שתים ובזרוע נטויה שתים ובמורא גדול שתים ובאתת שתים ובמופתים שתים אלו עשר מכות שהביא הקב״ה על המצרים במצרים ר׳ יהודה היה נותן בהן סימן דצ״ך עד״ש באח״ב:
וְאַפְּקַנָא יְיָ מִמִּצְרַיִם בְּיַד תַּקִּיפָא וּבִדְרָע מְרָמַם וּבְחֶזְוָנָא1 רַבָּא וּבְאָתִין וּבְמוֹפְתִין.
1. ״מורא״ מתורגם כמראה, השוו לעיל דברים ד׳:ל״ד.
and the Lord brought us out of Mizraim with a mighty hand and uplifted arm, with great visions, signs, and wonders,
ופרק ואפק יתן י״י פריקין מן מצרים בידהא תקיפה ובאדרע מנטלה ובחזוין רברבןב ובאתין ובפרישן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בידה״) גם נוסח חילופי: ״ביד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רברבן״) גם נוסח חילופי: ״{רבר}⁠בין״.
והנפקנא י״י ממצרים בידא תקיפתא ובדרע מרממא ובחזונא רבא ובאתין ובתימהין.
And the Lord brought us out of Mizraim with a mighty hand and uplifted arm, and with great visions, signs, and wonders,
וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים – וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם, לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות י״ב:י״ב) ״וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְיָ״. ״וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ, ״וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״ אֲנִי וְלֹא שָׂרָף. ״וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְיָ״, [אֲנִי הוּא וְלֹא הַשָּׁלִיחַ, אֲנִי יְיָ אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר]. בְּיָד חֲזָקָה, זוֹ הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, (שם ט׳:ג׳) ״הִנֵּה יַד יְיָ הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד״. וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה זוֹ הַחֶרֶב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, (דברי הימים א א, כ״א:ט״ז): ״וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָיִם״. וּבְמֹרָא גָדֹל, זוֹ גִּלּוּי שְׁכִינָה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, ״אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ״. ״וּבְאֹתוֹת״, זֶה הַמַּטֶּה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות ד׳:י״ז) ״וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתוֹת״. ״וּבְמֹפְתִים״, זֶה הַדָּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, ״וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן״. דָּבָר אַחֵר: ״בְּיָד חֲזָקָה״, שְׁתַּיִם. ״וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה״, שְׁתַּיִם, ״וּבְמוֹרָא גָּדוֹל״, שְׁתַּיִם, ״וּבְאֹתוֹת״, שְׁתַּיִם. ״וּבְמוֹפְתִים״ שְׁתַּיִם: אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם. וְאֵלוּ הֵן: דָּם, צְפַרְדֵּע, כִּנִּים, עָרוֹב, דֶּבֶר, שְׁחִין, בָּרָד, אַרְבֶּה, חֹשֶׁךְ, מַכַּת בְּכוֹרוֹת: רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִימָנִים דְּצַ״ךְ עֲדַ״שׁ בְּאַחַ״ב.
אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִין מַשְׁקֶה אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים, וְהָא תְּנֵינָן בִּכּוּרִין מַשְׁקִין מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (לעיל פסוק ב) אֲשֶׁר תָּבִיא, פְּרִי אַתָּה מֵבִיא וְאִי אַתָּה מֵבִיא מַשְׁקֶה, תַּמָן מִשֶּׁלִּקְּטָן מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה עַל מְנָת כֵּן.
כָּל הַגֵּרִים כֻּלָּן מְבִיאִין וְאֵינָן קוֹרִין. בְּנֵי קֵינִי חוֹתֵן מֹשֶׁה מְבִיאִין וְקוֹרִין שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י׳:ל״ב) ״וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ״ וְגוֹ׳. אִם הָיְתָה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל מֵבִיא וְקוֹרֵא. וְדִכְוַותָהּ אוֹמֵר אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ. רַבִּי זְעֵירָא אוֹמֵר: כְּלוּם הוּא מִתְכַּוֵּן לֹא לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְכִי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב אֲבוֹתָיו הָיוּ, כְּלוּם נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא לִזְכָרִים שֶׁמָּא לִנְקֵבוֹת, תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה גֵּר עַצְמוֹ מֵבִיא וְקוֹרֵא, מַאי טַעְמָא ״כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ״ לְשֶׁעָבַר הָיִיתָ אָב לְאַרָם מִכָּאן אָב לְכָל הַגּוֹיִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, אֲתָא עוּבְדָא קָמֵיהּ רַבִּי אַבָּהוּ וְהוֹרָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.
פאכ׳רג׳נא מן מצר ביד שדידהֵ וד׳ראע ממדודהֵ ותכ׳ויף עט׳ים ואיאת ובראהין
והוציאנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמורא גדול ובאותות ובמופתים.
פס׳: ויוציאנו ה׳ אלהינו ממצרים – בכבודו ובעצמו.
ביד חזקה – זה הדבר שנא׳ (שם ט) הנה יד ה׳ הויה במקנך.
ובזרוע נטויה – זו החרב שנאמר (דברי הימים א כ״א:ט״ז) וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים. ויליף נטויה מנטויה.
ובמורא גדול – זה גילוי השכינה שנא׳ (דברים ד׳:ל״ד) או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי וגו׳.
ובאותות – זה המטה שנאמר (שמות ד׳:י״ז) ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות.
ובמופתים – זה הדם שנאמר (יואל ג׳:ג׳) ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותימרות עשן.
ד״א: ביד חזקה – שתים, ובזרוע נטויה – שתים, ובמורא גדול – שתים, ובאותות – שתים, ובמופתים – שתים. אלו עשר המכות שהביא הקב״ה על המצרים במצרים. רבי יהודה היה נותן בהם סימן דצ״ך עד״ש באח״ב:
(ח-י) ויוציאנו י״י ממצרים ביד חזקה [ובזרע נטויה וגו׳ ויב]⁠אנו אל המקום הזה – ואילו הוציאנו ממצרים שה⁠[יו] מצריים לעינינו משליכין זכ⁠[רינו ליאור ומשעבדין ]⁠אותנו בעבודה קשה והיה מביא אותנו בארץ שאינה טובה ואינה עושה פירות [... ... ... ... ... ... הי]⁠ה דיי לנו כדי חיינו [שאין לך אומה] ולשון שמש ועבד תחת אומה אחרת בעבור [... ... ... ... ... ... ... ]⁠בפניו אילו אומ׳ רצונך שאפדה אותך מכאן ואושיבך בארץ צייה וזה משיבו [... ... ... ... ... ... ...] לראות בצרה הזאת. על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו שה⁠[וציאנו ממצרים וה]⁠ביאנו אל המקום הזה ארץ זבת חלב ודבש – לפיכך חייב אני להביא דורון מפירותי, [... ... ... ... ועתה ה]⁠נה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי י״י. (כ״י בולוניה 469.1)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]

ויוציאנו י״י ממצרים ביד חזקה – אילו עשר מכות, כמו שמפורש בהגדה דפסח.
ויוציאנו י"י ממצרים ביד חזקה – AND HASHEM BROUGHT US FORTH FROM EGYPT WITH A MIGHTY HAND – These are the ten plagues, as is explicit in the Haggadah of Passover.
ובמרא גדל – כתרגומו ובחזונא רבא כדכתיב המסות הגדולות אשר ראו עיניך וגו׳ (דברים ז׳:י״ט).
ובמורא גדול, "and with awesome power,⁠" compare Deuteronomy 7,19.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ח-ט) ומזה נתברר לנו בלי שום ספק מה שאמרנו ראשונה בדרך כלל כי הוא יתעלה הוא המוציא אותנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה וגו׳. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש והוא הודאה שלמה יותר מהראשונה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ח) ויוציאם ממצרים ביד חזקה כלומר בגבורה באומץ נמרץ או שכיון ביד חזקה למכת בכורות שנקראת כן ובזרוע נטויה. זרוע הנטויה הוא שלא נסתפק יתברך עם כל מה שהענישם במצרים כי גם היה מדין ידו הנטויה לעשות להם עוד כמו שעשה על הים. ועל דרך זה אמר הנביא (ישעיהו ט) בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. ונא׳ (דברי הימים א כ״א) וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים. לפי שהמיעד לעשות עוד רעה והזק מלבד מה שכבר עשה. הנה זה יאמר עליו שידו נטויה וכן היתה ידו של הקב״ה נטויה בצאתם ממצרים על מה שיעשה עוד עליהם בתוך הים.
ואמר ובמורא גדול כנגד המצריים שהיו יראים מאד מענשי השם יתברך.
ויותר נכון אצלי לפרשו על ישראל שהיו במורא גדול בהיותם על הים. כמו שאמר (פרשת בשלח) ויצעקו בני ישראל אל ה׳.
וכלל הענין באמרו באותות ובמופתים שהאתות הם אשר עשה במצרים והמופתים הם אשר עשה על הים. וזכר שמלבד הנקמה שעשה מאויביהם לעיניהם ויציאתם מעבדות לחירות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַיוֹצִאֵנוּ: מל׳ וי״ו וחס׳ יו״ד, כמ״ש בפ׳ חקת על פסוק וישלח מלאך ויצאנו, וכן הוא בהעתק הללי. ובעל מנחת כהן כתב בפ׳ ואתחנן שזהו מל׳ דמל׳, ואינו אלא טועה ויוצא מדרך האמת, והוא עצמו סתר דבריו והודה על האמת שכתב כאן ויוצאנו ג׳ בתורה ומשניין אתיהון, וסי׳ בפ׳ ואתחנן, ודין מל׳ וי״ו וחס׳ יו״ד. [ויוצאנו].
וּבְמֹרָא: במפתח וּבְמוֹרָא, אבל הרמ״ה כת׳ וּבְמֹרָא גָדֹל דמקרא בכורים חס׳ וי״ו כתי׳, וחד מל׳ בלישנ׳,⁠א וסי׳ ולכל הַמוֹרָא הגדול. [ובמרא].
א. הרמ״ה, כדרכו, מתייחס לתורה בלבד. בנביאים נמצאים מקרים נוספים של כתיב מלא: ׳ובמורא גדול׳ (יר׳ לב כא), ׳ואתנם לו מורא׳ (מל׳ ב ה).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואומרו ויוציאנו ה׳ ממצרים – זו הצלת יצר הרע וכוחותיו המצירים אותנו, כי הוא המציל מיצר הרע כאומרם ז״ל (קידושין ל׳:) שלולי שה׳ עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להנצל ממנו דכתיב צופה רשע זה יצר הרע לצדיק להמיתו ה׳ לא יעזבנו בידו.
ואומרו ביד חזקה וגו׳ רמז לדברים שבאמצעותם יצילהו ה׳ וכו׳ והוא על דרך אומרם ז״ל (שם) אמר הקב״ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין שהיא התורה, והוא אומרו ויוציאנו ה׳ וגו׳, ביד חזקה זו תורה שנתנה מימינו של הקב״ה דכתיב (לקמן ל״ג ב׳) מימינו אש דת למו, גם נתנה בגבורות מתוך האש.
ואומרו ובזרוע נטויה וגו׳ רמז לג׳ דברים שבאמצעותם ניצול אדם מיצר הרע כאומרם ז״ל (מנחות מ״ג:) כל מי שיש לו תפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו לא במהרה הוא חוטא, כנגד תפילין בזרועו אמר ובזרוע נטויה שמצות תפילין בזרוע, ואמר ובמורא גדול כנגד תפילין של ראש, וכנגד ציצית אמר ובאותות כי מצות ציצית הוא סימן לנו שאנו עבדי הקב״ה וכמו שפירשנו בפרשת ציצית (פ׳ שלח) גם תקרא כן ברמז התכלת שבו כמו שכתב רמב״ן (פ׳ שלח) שרומז אל מדה הכוללת שנקרא אותות, וכנגד המזוזה אמר ובמופתים כמשמעה, גם תקרא המזוזה מופת להיותה מופת לזוז מות מישראל כאומרם בספר הזוהר (ח״ג רס״ה) שכמה כתות הקליפות נרתעים בראותם שם שדי על פתח בית ישראל.
עוד אפשר שכל הכתוב ירמוז אל התורה שבה ינצל אדם מיצר הרע ומתאוות עולם הזה, ואמר ה׳ ענינים כנגד ה׳ חומשי תורה, ביד חזקה כנגד ספר בראשית כי שם נאמר מעשה ידי יוצר אשר כוננו ידיו עולם ומלואו, ואמר ובזרוע נטויה כנגד ספר שמות כי בו חשף את זרועו והרא׳ גבורותיו במעשה מצרים ובים ובנתינת התורה, ואמר ובמורא גדול כנגד ויקרא כי שם צוה מעשה [עבודת] המשכן ושכונת שכינתו וצוה על מורא המקום וקידש הבית בב׳ גדולי ישראל ולזה יחס לספר זה מורא גדול, ואמר ובאותות כנגד ספר חומש הפקודים על שם (במדבר ב׳ ב׳) איש על דגלו באותות, ואמר ובמופתים כנגד ספר דברים כי בו דבר משה אל כל ישראל והוכיח במופתים על פחזותם ועל טוב ה׳ וחסדו עמהם, והוכיח כי לא שלם ה׳ להם כמעשיהם הרעים וגבר עליהם חסדו, גם בו נאמר מופתי הנביאים שבהם יצדיקו הנביא.
ביד חזקה וגו׳ ויוצאנו וגו׳; ידו הייתה חזקה יותר מיד נוגשינו, והיא ניתקה את כבלי עבדותנו.
ובזרע נטויה – ממשלתו פרושׂה על כל הארצות, וכל בני האדם הם ״גרים״ בעלי זכויות שוות בעולמו.
ובמרא גדל – לכל המשתמשים לרעה בכוחם כדי לענות את החלשים והנדכאים, יש סיבה לירא ממנו.
ובאתות ובמפתים – על ידי אותות ומופתים הוא גילה את היד החזקה, הזרוע הנטויה, והמורא גדול ששמו קץ לעבדות, לגרות ולעינוי. ״האותות״ הם סימנים מלמדים, וה״מופתים״ הם נסים מענישים (עיין שם ד, כא; ז, טו ופירוש שם).
[ח] ויוציאנו ה׳ – כבר הזכיר את ה׳ וישמע ה׳ את קולנו. ואמר בספרי שבא ללמד שלא ע״י מלאך וכו׳:
ביד חזקה ובזרוע נטויה – כמביא בספרי עד ר״י היה נותן בהם סימנים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ביד חזקה: ׳זה הדבר׳1. פירוש2, שהיה בשעת החושך3 במצרים ׳דבר׳ על רשעי ישראל שלא רצו לצאת4. וזהו משמעות ״ביד חזקה״ – בעל כרחם5, כלשון הכתוב בספר יחזקאל (כ,לג) ״אם לא ביד חזקה... אמלוך עליכם״6.
ובזרוע נטויה: ׳זו החרב׳7 שהיתה בין מכה למכה. וכדאיתא במדרש רבה פרשת וארא (י,א) שהיתה מיתה משמשת בין מכה למכה8, ולמד מדכתיב בצפרדע (שמות ז,כז) ״ונגף״9.
והיה זה כדי שלא ינוחו ויתאספו לאבד את ישראל בבת אחת, בראותם כי יד ה׳ קשה10. וכל זה מבואר ע״פ מכילתא פרשת בשלח על הפסוק (שמות יד,ל) ״ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים״ – כאדם שאוחז את הצפור בידו, שאם רצה ביד הוא חונקה, וכאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה. ומבואר בספר שמות (ו,ו)11.
ובמורא גדול: ׳זה גילוי שכינה׳12 שהיה בשעת יציאת מצרים, והגביה את דעתם ונפשם13.
ובאותות: ׳זה המטה׳14 שנוצר ביחוד לזה התכלית, וכדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נד,א) ׳עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות׳. ומזה הוכחה כמה גדולה מעלתם של ישראל.
ובמופתים: אלו עשר מכות, כמשמעו15. והמגיד דרש בזה16, ואינו מענין הפשט17.
1. ביאור בעל הגדה של פסח, וממשיך: כמה שנאמר ״הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה... דבר כבד מאד״.
2. קשה לרבינו לפרש את המאמר כפשוטו, כשהכוונה למכה החמישית, כי מאי אולמא האי מכה מכל שאר המכות. ועיין בביאור דברי רבינו על הגדה של פסח שהאריך בזה.
3. אך לכאורה לא נראה כך מהפסוק שהביא בעל ההגדה, על כך כותב רבינו בביאורו על הגש״פ: והא שהביא המגיד ראיה מן המקרא ״הנה יד ה׳ הויה במקנך וגו׳⁠ ⁠⁠״, אינו אלא הוכחה ד״יד״ הוא דבר.
4. רש״י לשמות (י,כב) ד״ה ויהי חושך אפילה שלושת ימים: ... ולמה הביא עליהם חושך? שהיו בישראל באותו דור רשעים ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלושת ימי האפילה, כדי שלא יראו מצרים ויאמרו ׳אף הם לוקין כמונו׳. (מקורו בתנחומא ישן ז׳, פסיקתא דרב כהנא, הובא גם בפירוש רש״י לשיר השירים ב,יג).
5. ולא בעל כרחם של המצרים.
6. רד״ק: לכלות הרשעים והמורדים.
7. ביאור בעל הגדה של פסח, וממשיך: כמה שנאמר ״וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים״, וכותב שם רבינו: ומביא ראיה ד״זרוע נטויה״ הוא חרב ממקרא כיוצא בו.
8. ריב״ל אומר, כל מכה ומכה שהיתה באה על המצרים במצרים, היה הדבר משמש ובא עמה, שנאמר ״הנה אנכי נוגף״, ״הנה״ – זה הדבר, כמה דאת אמרת ״הנה יד ה׳ הויה במקנך״ (שמות ט,ג).
9. הכוונה ללשון הפסוק ״הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים״. (עיין בהערה הקודמת).
10. בעשר המכות.
11. עיין שם בהרחבה יתירה ביותר בפירוש רבינו ד״ה והוצאתי אתכם וד״ה בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, וב׳הרחב דבר׳ שם. וכן בפירושו ׳אמרי שפר׳ על הגדה של פסח.
12. כך ביאר בעל הגדה של פסח, וממשיך: כמה שנאמר ״או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי... ובמוראים גדולים... לעיניך״. ופירש רבינו שם: שניתן מורא ופחד על מי שזוכה להשיג ולהרגיש הגילוי.
13. אחרי התקופה בה ׳כסבור שבטבע הוא בדעת חלושה וקצרה׳ (רבינו פסוק ז׳).
14. כך ביאר בעל הגדה של פסח, וממשיך: כמה שנאמר ״ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות״. וז״ל רבינו בפירושו על הגדה של פסח (ד״ה ״ובאותות״ זה המטה): אבל המגיד מפרש באופן אחר, אלא ״באותות״ שהנהיג את ישראל במדבר בדרך נס, ומשום הכי היה מטה האלהים תמיד ביד משה. והביא ראיה על זה שאפשר לפרש ״באותות״ – זה המטה, כמו שנאמר ״ואת המטה וגו׳⁠ ⁠⁠״, וא״כ הוא ע״פ הידוע בלשון הקודש שקוראים את הפועל תמיד על שם הפעולה, כמו דכתב באברהם אבינו ״והיה ברכה״, ודוד המלך אמר ״ואני תפלה״. ומשום הכי נקראת אשת האדם ״שארו״, כמו שכתבתי ב׳העמק שאלה׳ סימן ק״ג אות ב׳. ומשום הכי נקרא המטה ״אותות״ ע״ש פעולתו התמידית.
15. כפי שנאמר בשמות (יא,ט) ״ויאמר ה׳ אל משה לא ישמע אלכם פרעה, למען רבות מופתי בארץ מצרים״. (פסוק י׳) ״ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה לפני פרעה״. אך קצ״ע, משם (ז,ג) ״ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים״.
16. זה הדם, כמה שנאמר ״ונתתי מופתים בשמים ובארץ – דם ואש ותמרות עשן״ (יואל ג,ג).
17. ובפירושו של רבינו ׳אמרי שפר׳ על הגדה של פסח ביאר רבינו את דרשת בעל ההגדה באריכות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

מקבילות במקראמוני המצוותמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרארשב״םר״י בכור שורחזקונירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ט) וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל⁠־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן⁠־לָ֙נוּ֙ אֶת⁠־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃
And He has brought us into this place, and has given us this land, a land flowing with milk and honey.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויביאנו אל המקום הזה – זה בית המקדש או יכול זה ארץ ישראל כשהוא אומר ויתן לנו את הארץ הזאת, הרי ארץ ישראל אמורה ומה תלמוד לומר ויביאנו אל המקום הזה בשכר ביאתנו אל המקום הזה נתן לנו את הארץ הזאת.
ארץ זבת חלב ודבש – נאמר כאן ארץ זבת חלב ודבש ונאמר להלן (שמות י״ג:ה׳) ארץ זבת חלב ודבש מה ארץ זבת חלב ודבש האמורה להלן חמשת עממים אף ארץ זבת חלב ודבש האמור כאן ארץ חמשת עממים. רבי יוסי הגלילי אומר אין מביאים בכורים מעבר לירדן שאינו זבת חלב ודבש.
"And He brought us to this place": the Temple — But perhaps it refers to Eretz Yisrael? — (No, for) "and He gave us this land already refers to Eretz Yisrael. How, then, am I to understand "And he brought us to this place"? As the Temple. "And He brought us to this place and He gave us this land": As a reward for our coming to this place, we were given this land.
"a land flowing with milk and honey": It is written here "a land flowing with milk and honey,⁠" and elsewhere (Shemot 13:1) "a land flowing with milk and honey.⁠" Just as there, the land of the five nations (is being referred to), so, here. From here R. Yossi Haglili ruled: Bikkurim are not brought from across the Jordan, it not flowing with milk and honey.
ויביאנו אל המ׳ הזה זה בית המקדש [או] יכול [זה] ארץ ישראל כשהוא אומר ויתן לנו את הארץ הזאת הרי כבר ארץ ישראל אמורה ומה ת״ל ויביאנו אל המקום הזה בשכר ביאתנו אל המקום הזה נתן לנו את הארץ:
ארץ זבת חלב ודבש נאמר כאן ארץ זבת חלב ודבש ונאמר להלן (שמות י״ג:ה׳) ארץ זבת חלב ודבש מה להלן ארץ חמשת עממים אף כאן ארץ חמשת עממים:
ר׳ יוסי הגלילי אומר אין מביאין בכורים מעבר הירדן שאינו ארץ זבת חלב ודבש:
ד״א ויתן לנו את הא׳ הז׳ שומע אני חריבה ת״ל ארץ זבת חלב ודבש ארץ שפירותיה שמינים כחלב ומתוקים כדבש:
פעם אחת נכנס רבי לבני ברק ומצא שם אשכול רובץ כעגל בן שלש שנים:
פעם אחת הלך ר׳ יהושע לסכנין ומצא עז רבוצה תחת התאינה וחלב שותת ממנה ודבש יוצא מן התאנה ומתערבין זה בזה:
אמרו משום ר׳ יהודה בן בתירה לעתיד דבש יוצא מן התאנה וענבים מן הגפן ופולין נושרות וחמה זורחת ונעשין כנדיקון:
אמר ר׳ יונתן יפה ספסוף שאכלנו בנערותינו מפניקרסין שאכלנו בזקנותינו:
וְאַיְתְיַנָא לְאַתְרָא הָדֵין וִיהַב לַנָא יָת אַרְעָא הָדָא אֲרַע עָבְדָא חֲלָב וּדְבַשׁ.
and brought us to this place, and gave us this land, a land producing milk and honey.
ואעיל יתן לארעאא הדין ויהב לן ית ארעא הדא ארע עבדה פירין טבין נקיין כחלבה וטעימיןב כדובשא.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״טבה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וטעימין״) גם נוסח חילופי: ״וחליין״.
ואעיל יתנא לאתרא הדין ויהב לנא ית ארעא הדין ארע דפירהא שמינין כחלב וחליין כדבש.
and brought us into this place, and gave us this land, a land of fruits rich as milk and sweet as honey.
(ט-י) כֵּיצַד מַפְרִישׁ אֶת הַבִּכּוּרִים, יוֹרֵד אָדָם לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְרוֹאֶה תְאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר, קוֹשְׁרוֹ בְגֶמִי, וְאוֹמֵר הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף עַל פִּי כֵן קוֹרֵא אוֹתָם בִּכּוּרִים אַחַר שֶׁתְּלָשָׁן מִן הַקַּרְקַע. טַעְמַיְהוֹן דְּרַבָּנָן, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי, בִּשְׁעַת הֲבָאָה פְּרִי, אֲבָל בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה אֲפִלּוּ בֹּסֶר, אֲפִלּוּ פַּגִּין. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה בִּשְׁעַת הֲבָאָה פְּרִי אַף בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה פְּרִי.
אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי – צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ.
וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה – זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אוֹ יָכוֹל זֶה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וַיִּתֵּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הֲרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲמוּרָה וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה״ זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם, בִּשְׂכַר בִּיאָתֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נָתַן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת. אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, נֶאֱמַר כָּאן אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שמות י״ג:ה׳) ״אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש״, מַה לְהַלָּן אֶרֶץ חֲמֵשֶׁת עֲמְמִין, אַף כָּאן אֶרֶץ חֲמֵשֶׁת עַמְמִין, מִכָּאן הָיָה רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שֶׁאֵינָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ. וְעַתָּה, מִיָּד. הִנֵּה, בְּשִׂמְחָה. הֵבֵאתִי, מִשֶּׁלִּי. אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה מִכָּאן אָמְרוּ יוֹרֵד אָדָם לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְרוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה וְכוּ׳ (כֶּדְלְעִיל) אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה׳, מִכָּאן אָמְרוּ הָאַפּוֹטְרוֹפִּין, וְעֶבֶד, וְשָׁלִיחַ וְאִשָּׁה, וְטוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, מְבִיאִין וְאֵין קוֹרִין, שֶׁאֵין יְכוֹלִין לוֹמַר אֲשֶׁר נָתַתָּה לִי ה׳. וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנָה הֲנָפָה שְׁנֵי פְּעָמִים, אֶחָד בִּשְׁעַת קְרִיאָה וְאֶחָד בִּשְׁעַת הִשְׁתַּחֲוָאָה.
וג׳א בנא אלי הד׳א אלמוצ׳ע ואעטאנא הד׳א אלבלד בלדא יפיץ׳ אללבן ואלעסל
והביאנו אל המקום הזה ונתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש.
אל המקום הזה – בית המקדש.
ויתן לנו את הארץ – כמשמעו.
אל המקום הזה [AND HE HAS BROUGHT US] UNTO THIS PLACE – This refers to the Temple where the worshipper was standing when he made this declaration.
ויתן לנו את הארץ – means what it literally implies: AND HAS GIVEN US THE LAND.
פס׳: ויביאנו אל המקום הזה – זה בית המקדש.
ויתן לנו את הארץ – זו ארץ ישראל.
ארץ זבת חלב ודבש – מיכן רבי יוסי הגלילי אומר אין מביאין ביכורים מעבר לירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]

ויביאנו אל המקום הזה – וכבש לפנינו שבעה גוים גדולים ועצומים.
ארץ זבת חלב ודבש – משופעת בצאן ובקר, שיש להם רוב חלב, ובמיני פירות שיש להם מתיקות. דבש – לשון מתיקות.
ויביאנו אל המקום הזה – AND HE BROUGHT US TO THIS PLACE – And conquered before us seven great and mighty nations.
ארץ זבת חלב ודבש – A LAND FLOWING WITH MILK AND HONEY – Bountiful with sheep and cattle, who have abundant milk, and with assorted fruit which are full of sweetness. דבש – HONEY – a term of sweetness.
ארץ זבת חלב ודבש – מה זבת חלב ודבש דלהלן ארץ חמשה עממים אף זבת חלב ודבש דהכא ארץ חמשה עממים. מכאן היה ר׳ יוסי הגלילי אומר אין מביאין בכורים מעבר לירדן שהרי אינה ארץ זבת חלב ודבש.
ארץ זבת חלב ודבש, "a land flowing with milk and honey.⁠" Just as the land flowing with milk and honey refers to only five of the seven Canaanite tribes where it is first mentioned in Exodus 13,5 so here too Moses refers to the areas of these five tribes. This is also the source of the statement of Rabbi Yossi ha'glili who ruled that firstling fruit could not be brought from produce grown on the east Bank of the Jordan as the quality of the soil there did not lend itself to producing superior fruit.
ויבאנו אל המקום הזה – ויבאנו חסר יו״ד. שנסינו אותו עשר נסיונות, והביאנו לארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

אל המקום הזה זה בית המקדש. לא אל הארץ בכללה כי אחריו כתיב ויתן לנו את הארץ הזאת וכן שנו בספרי אל המקום הזה זה בית המקדש יכול א״י כשהוא אומר וימן לנו את הארץ הזאת הרי א״י אמורה מה ת״ל ויביאנו אל המקום הזה זה בי׳ המקדש וזהו שכתב רש״י ז״ל אחר זה ויתן לנו את הארץ הזאת כמשמעו דמהי תיתי לומר שאינו כמשמעו אלא הכי פירוש׳ עכשיו שפירשנו אל המקו׳ הזה זה בי׳ המקדש יהיה פי׳ ויתן לנו את הארץ הזאת כמשמעו אבל אם היינו מפרשים אל המקום הזה בשביל כל הארץ לא היינו יכולים לפרש את הארץ הזאת כמשמעו שהרי כבר נאמר אל המקום הזה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ט) עוד נתן להם שלמות אלהי עליון והוא ירושת הארץ ובפרט בית המקדש שהוא עקר הכונה ומקור השלמות כלו. ולכן למעלתו זכרו ראשונה באמרו ויביאנו אל המקום הזה שהוא בית האלהים ויתן לנו את הארץ הזאת רוצה לומר ארץ לא להם. ועוד השגיח בה שתמיד עיניו בה באופן שהיא תמיד ארץ זבת חלב ודבש.
ויתן-לנו את הארץ הזאת – ואחר שיצאנו לחירות, לא היה לנו שום חלק בארץ לשבת בו, ונתן לנו זאת שהיא ארץ נבחרת, ״זבת חלב ודבש״.
ויתן לנו את הארץ הזאת, after we had left Egypt as free men we did not have any part of the land to settle in, and He gave us this land which is a superior land flowing with milk and honey.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

זה בית המקדש. כלומר, שאין פירוש ״אל המקום״ כל הארץ, דכתיב ״ויתן לנו את הארץ״, שהוא הארץ בכללה, אם כן ״ויביאנו אל המקום הזה״ בבית המקדש איירי:
ויתן לנו את הארץ כמשמעו. הביא ראיה למה שפירש כי ״ויביאנו אל המקום הזה״ הוא בית המקדש, דהא ״ויתן את הארץ״ הוא כמשמעו הארץ בכללה, אם כן ״ויביאנו אל המקום הזה״ בבית המקדש איירי:
כמשמעו. וא״כ בע״כ צריך לומר הא דכתיב אל המקום היינו בית המקדש, אבל אם פירוש דויתן לנו את הארץ לאו כמשמעו, היינו יכולים לפרש אל המקום היינו ארץ ישראל:
As indicated by the plain connotation. And therefore perforce "this place" refers to the Beis Hamikdosh. But if the explanation of "He gave us this land" is not according to its simple meaning, we could then explain that "to this place" means the Land of Israel.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואומרו ויביאנו אל המקום הזה מדבר על עולם העליון שהנשמה בו, והנה אין הנשמה מגעת לדבר כל הדברים האלה אלא אחר עלייתה לעולם העליון שנקרא גן עדן של מעלה אחר שכבר שבעה ימים בגן עדן שלמטה, ולזה כנגד עמידתה לפני ה׳ לדבר הדברים האלו אומר ויביאנו אל המקום הזה כי עמידת הנפש שם לבד יש לה בו שעשוע גדול וכנגד גן עדן שלמטה שכבר זכה בו אמר ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש על דרך אומרו (שיר השירים ד׳) דבש וחלב תחת לשונך.
ויבאנו אל המקום הזה – זה בהמ״ק או אינו אלא ארץ. כשהוא אומר ויתן לנו את הארץ הרי ארץ אמור. והקדים בהמ״ק מלמד שלא זכו לארץ אלא בשביל בהמ״ק.
ארץ זבת חלב ודבש – מכאן אמר ר״י הגלילי פרט לעבר הירדן. וכן הוא אמר למעל׳ אשר ה׳ אלהיך נתן לך פרט לעבר הירדן שבחרו מעצמם.
ויבאנו אל המקום הזה – יתכן שירמוז אל בית המקדש שהוא העיקר, כי על ירושת הארץ אמר אח״כ ויתן לנו את הארץ הזאת:
ויבאנו אל המקום הזה – הוא הביא אותנו אל המקום הזה, שבו בחר כמקום מקדש תורתו (השווה שמות טו, יז). ויתן לנו וגו׳: ולמען תורתו, לצורך קיום התורה, השוכנת כאן, נתן לנו את הארץ הברוכה המקיפה את המקדש, מרכזה. ירושתנו את הארץ הזאת נתנה לנו את המולדת שמעולם לא הייתה לנו קודם לכן: ״⁠ ⁠׳ויבאנו אל המקום הזה׳, זה בית המקדש וכו׳. ׳ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו׳ וגו׳, בשכר ביאתנו אל המקום הזה נתן לנו את הארץ הזאת״ (ספרי).
[ט] ויבאנו אל המקום הזה – אמרו בספרי זה בהמ״ק או יכול זה ארץ ישראל כשהוא אומר ויתן לנו את הארץ הזאת הרי א״י אמור וכו׳. ובאמת על ביאת המקדש לא יתכן לשון ויביאנו כי משמעו שכל ישראל ומנהיגם בראשם באו לשם. ולירושלים היו עולים כל אחד ואחד בפ״ע בכל השנה, רק בשלש רגלים באה המצוה שימצאו שמה כל ישראל, אבל הבאה זו הוא על הבאת המדרגה והמעלה כמ״ש (שמואל ב ז׳ יח) כי הביאותני עד הלום. וכן כאן משמעו על שהביאם ה׳ לבנות בהמ״ק, וזכר הבהמ״ק קודם מנתינת הארץ לחלוק כבוד אל המקום אשר הוא בו, או כדברי הספרי בשכר ביאתנו אל המקום הזה ניתן לנו את הארץ, בשביל שיבנו את בהמ״ק נתן ה׳ להם את הארץ:
ארץ זבת חלב ודבש – ארץ מיותר דהא כבר אמר הארץ הזאת, ואמרו בספרי נאמר כאן ארץ זבת חלב ודבש וכו׳ מה להלן ארץ חמשה עממים אף כאן ארץ חמשה עממים. פי׳ דבשמות (יג ה) נאמר והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני וגו׳ ארץ זבת וגו׳. שלא נזכרו שם רק חמשה עממים, ולא נזכר פרזי וגרגשי, אע״ג דשם ג׳ ח׳ וגם שם י״ז כתיב ארץ זבת וגו׳ על ששה עממים דחשיב שם גם פרזי, אפ״ה למד מן הנאמר שם י״ג ה׳ משום שנאמר בו והיה כי יביאך כמו שנאמר כאן כי תבוא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויביאנו אל המקום הזה: ׳זה בית המקדש׳ (רש״י), שמיועד לגילוי שכינה וגדולת הנפש1.
ויתן לנו את הארץ וגו׳: היינו הרחבת הדעת בצרכי הגוף. משום הכי הקדים הכתוב הבאת ״המקום״ לנתינת ״הארץ״ שלא כסדר2, אלא להקדים תודה על הרחבת הנפש ל⁠(תודה על) הרחבת הגוף.
1. אחרי התקופה בה ׳כסבור שבטבע הוא בדעת חלושה וקצרה׳ (רבינו פסוק ז׳).
2. שהרי עברו ארבע מאות וארבעים שנה מביאת הארץ עד להקמת בית המקדש הראשון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ויביאנו וגו׳ – ויביאנו אל המקום הזה – זה בית המקדש, או אינו אלא זה א״י, כשהוא אומר ויתן לנו את הארץ – הרי א״י אמורה, הא מה אני מקיים אל המקום הזה, זה בנין בית המקדש1 (ספרי).
ויביאנו וגו׳ – בשכר ביאתנו אל המקום הזה נתן לנו את הארץ הזאת.⁠2 (שם)
ארץ זבת וגו׳ – מביאים בכורים מעבר הירדן ואע״פ שאינה זבת חלב ודבש, והא כתיב ארץ זבת חלב ודבש, א״ר יונה, ארץ – אשר בה זבת חלב ודבש.⁠3 (ירושלמי בכורים פ״א ה״ח)
1. וי״ל דסמיך על לשון ״הזה״ דמורה בעלמא על ההוראה באצבע כמ״ש במנחות כ״ט א׳ שלשה דברים הראה הקב״ה למשה באצבע וכולם יליף מלשון ״זה״ דכתיב בהו יעו״ש, ובאגדה ירושלמית דסוטה על הפ׳ אבל כבד זה למצרים מלמד שהראו באצבע על ארונו של יעקב, ועיין בבבלי סוף תענית, ועוד הרבה כהנה, וגם כאן דריש הלשון אל המקום הזה והוא עומד בעזרה בביהמ״ק, הרי דמורה וקאי על ביהמ״ק, ודו״ק.
2. סמך על הדרשה הקודמת דפי׳ הלשון המקום הזה הוא ביהמ״ק. וטעם הדרשה נראה דמדייק משום דלפי חקי הלשון היה צ״ל מקודם ויתן לנו את הארץ ואחר כך ויביאנו אל המקום הזה דמתחלה בא הקנין ואח״כ פעולת הקנין.
3. ר״ל שיש בה מקומות שהם זבת חלב ודבש ולא שהיא כולה כך. וטעם הדבר שאנו מוכרחין לפרש כן ולא קיי״ל שאין מביאין רק מזה המקום ששם זבת חלב ודבש הוא משום דכתיב בבכורים האדמה אשר נתת לי [פסוק הבא] והרי גם מעבר הירדן נתן לנו הקב״ה.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(י) וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙ אֶת⁠־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר⁠־נָתַ֥תָּה לִּ֖י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָא לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
Now, behold, I have brought the first of the fruit of the ground, which you, Hashem, have given me.⁠" You shall set it down before Hashem your God, and worship before Hashem your God.
א. וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 (געיה באות ה"א ואין מתיגה)
• דפוסים וקורן=וְהִ֨שְׁתַּֽחֲוִ֔יתָ (מתיגה באות ה"א וגעיה באות תי"ו)
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םר״י בכור שורחזקונימנחת יהודהרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אוררד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ועתה – מיד.
הנה – בשמחה.
הבאתי – משלי.
את ראשית כל פרי האדמה – מיכן אמרו יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שבכר רימון שבכר קושרים אותו בגמי ואומר הרי אלו בכורים.
אשר נתת לי ה׳ – מיכן אמרו האפוטרופיס והעבד והשליח אשה וטומטום ואנדרוגינוס מביאים ולא קורים שאין יכולים לומר אשר נתת לי ה׳.
והנחתו לפני ה׳ אלהיך והשתחוית לפני ה׳ אלהיך – מלמד שטעונים הנחה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה.
"And now": Immediately upon harvesting.
"behold": with joy.
"I have brought": what is mine.
"the first of the fruit of the land": From here they ruled: One goes down to his field, and seeing a fig or a cluster or a pomegranate of the fruit ripening, he ties them with a reed rope over them and says "These are bikkurim.⁠"
"which you have given me, O Lord": From here it was ruled: A caretaker, a bondsman, a messenger, a woman, a tumtum (one whose sex is in doubt) and a hermaphrodite bring bikkurim, but do not recite the formula, for "which You have given me" does not obtain with them.
"Then you shall place it before the Lord your G-d and you shall bow down before the Lord your G-d": This (the repetition of "placing" [viz. 4]) teaches us that two "placings" are necessary,⁠" one while reciting the formula, and one while bowing.
ועתה מיד:
הנה בשמחה:
הבאתי משלי:
את רא׳ פרי האד׳ מיכן אמ׳ כיצד מפרישין את הבכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה אשכול שביכר תאנה שביכרה רמון שביכר וקושרן בגמי ואומ׳ הרי אלו בכורים והן נעשין בכורים במחובר:
ד״א את רא׳ פרי האד׳ מיכן אמ׳ הפריש בכוריו ואבדו קודם שיגיע להר הבית והפריש אחרים תחתיהן מביא השניים ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר את רא׳ פרי האד׳ לפי שאינן ראשית:
אשר נתת לי מיכן אמ׳ האפטורפין והעבד והשליח והאשה וטומטום ואנדרגינס מביאין ולא קורין שאינן יכולין לומר אשר נתת לי ה׳:
ד״א אשר נתת לי לא מה שבררתי לעצמי להוציא ארץ בני ראובן ובני גד שאין מביאין ממנה בכורים:
והנחתו לפני ה׳ אלהיך מלמד שטעון הנחה היכן מניחו בצד המזבח בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן:
והנחתו מלמד שטעון הנחה שתי פעמים אחת בשעת הנחה ואחת בשעת השתחויה:
והשתחוית לפני ה׳ אלהיך אחר שמניחו בצד המזבח משתחוה ויוצא וה״א (תהלים צ״ה:ו׳) בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ד׳ עושינו:
וּכְעַן הָא אֵיתִיתִי יָת רֵישׁ אִבָּא דְּאַרְעָא דִּיהַבְתְּ לִי יְיָ וְתַחֲתִנֵּיהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְתִסְגּוֹד קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ.
And now, behold, I have brought the first fruits of the land which You, Lord, have given me.And you shalt set it down before the Lord your God, and worship before the Lord your God.
וכדון הא אייתינן ית שרוי בוכרתא כל פירי ארעא מן מה די יהבת לן י״י ותצנעוןב קדם י״י אלהכון {.....}.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בוכרת״) גם נוסח חילופי: ״בכרת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותצנעון״) גם נוסח חילופי: ״ואצנע⁠(ן){ו} יתה״.
וכדון הא אייתיתי ית שירוי ביכורי איבא דארעא דיהבת לי י״י ותחתיניה קדם י״י אלקך ותסגוד קדם י״י אלקך.
Now, therefore, behold, I have brought the early firstlings of the fruit of the land which you hast given me, Lord. And you shalt lay them before the Lord thy God, and worship,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ואלאן פהא אנא ד׳א קד ג׳ית באואיל ת׳מאר אלארץ׳ אלד׳י רזקתנוהא יא רב ת׳ם צ׳עה בין ידי קדס אללה רבך ואסג׳ד בין ידי אללה רבך
וכעת הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר הענקת לי, אתה ה׳. ואז הנח אותו לפני מקדש ה׳ אלוהיך והשתחווה לפני ה׳ אלוהיך.
והנחתו – מגיד שנטלוא אחר הנחת הכהן, ואוחזו בידו כשהוא קורא, וחוזר ומניף.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״שנוטלו״.
והנחתו AND YOU SHALL PLACE IT [BEFORE HASHEM YOUR GOD] – This tells us that he takes it after the priest has waved it, and holds it in his hand while he makes the declaration, and then again waves it (Sukkah 47b; cf. Sifre Devarim 301:33).
פס׳: ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה1ועתה – מיד.
הנה – בשמחה. וכן הוא אומר (שמות ד) וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו.
הבאתי – משלי. את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה׳. מיכן אמרו האפוטרופין והעבד והשליח והאשה והטומטום והאנדרוגינוס מביאים ואין קורין שאינו יכול לומר אשר נתתה לי.
והנחתו2מלמד שטעון הנחה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה:
1. ועתה מיד היינו מיד שנגמר הפרי הבאתי. ומחמת זה נקראו בכורים (ז״ר):
2. מלמד שטעון הנחה ב׳ פעמים. גירסא זו נכונה מאוד שכן כתיב בקרא שתי פעמים א׳ והניחו לפני ה׳ קודם אמירה ואח״כ כתיב והנחתו אחר אמירה. והנה בספרי הגי׳ תנופה והגיה הגר״א הנחה כמו שהוא כאן. ובזה סרו כל קושיית התוס׳ (סוכה מ״ד) ד״ה הבכורים שהיו לפניסס גירסא מוטעת בספרי תנופה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה ליא – כי לא על ידי עשתה זאת, כי אם בחסדך זכיתי בה.
וכסדר הזה הוכיח יהושע לישראל: בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח {וגו׳} (יהושע כ״ד:ב׳), עד שהבאתים משם ונתתי להם ארץ כנען (יהושע כ״ד:ח׳).
א. כן בפסוק וכך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: לנו.
Then vs. 10 concludes] WHEREFORE I NOW BRING THE FIRST FRUITS OF THE SOIL WHICH YOU GAVE ME, because it is not through my own power1 that this came about it, but rather I have merited all this through Your benevolence.⁠2
Joshua also chastised the Israelites with this same message: “(Josh 24:2f.) ‘In olden times your forefathers, Terah, ... lived beyond the Euphrates,’ until I took them from there and gave them the land of Canaan.”3
1. See a similar theme in Rashbam’s commentary above to 8:7, and note 15 there.
2. Rashbam’s explanation differs with Rashi’s in yet another way. Rashi introduces his comment on these verses with the words: מזכיר חסדי המקום. In other words, the theme of the entire speech, according to Rashi, is God’s benevolence. Laban tried to destroy our forefather, Jacob, but Jacob was saved through God’s benevolence.
However, according to Rashbam the theme of the first part of the speech (ארמי אבד אבי) is that Israel does not have a natural connection to the land. Only at the end of the speech does the speaker come to the theme of God’s benevolence.
3. The last few words of the comment here are not a quotation from the book of Joshua but Rashbam’s paraphrase of the idea. See esp. vs. 13 there: “I have given you a land for which you did not labor and towns which you did not build ... you are enjoying vineyards and olive groves that you did not plant.”
ועתה {הנה} הבאתי – דורון, לפי שזרע אדם אובד אחד הביאא לכל הכבוד הזה, ואחד היה אברהם וירש את הארץ.⁠1
והנחתו – לכהן שנטלו מידך.
והשתחוית – כאדם שלוקח רשות מרבו והולך לו.
ואיכא לפרש: והנחתו – לשון לך נחה את העם (שמות ל״ב:ל״ד), לשון הולכה הוא, והולכתו שמוליך ומביא ומעלה ומוריד להניף.
א. בכ״י מינכן 52: הבאת.
ועתה {הנה} הבאתי – NOW {BEHOLD} I HAVE BROUGHT – a gift, since the descendants of one wandering person brought about all this honor, and Avraham was one and inherited the land.
והנחתו – YOU SHALL SET IT DOWN – for the priest who took it from your hand.
והשתחוית – AND BOW BEFORE – Like a person who takes permission from his master and goes on his way.
And it is possible to interpret: והנחתו – AND YOU SHALL LEAD IT – a term like: “Go lead the people” (Shemot 32:34), a term of conducting: "you shall conduct it", that he sends it forth and brings it in and raises it and lowers it for waving.
והנחתו, והשתחוית – מלמד שטעונין הנפה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה.
והשתחוית – כאדם שנוטל רשות מרבו והולך לו.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
והנחתו והשתחוית, "and you shall set it down and worship the Lord your God;⁠" the verse teaches that these fruit have to be deposited twice. Once at the time the recitation is read, and once when the donor prostrated himself in prayer.
והשתחוית, "you will bow down,⁠" as people do when taking leave of a superior such as a Rabbi.
והנחתו – פיר״י מכאן שנוטלו בידו אחר הנחת כהן ואוחזו בידו כשהוא קורא וחוזר ומניף עכ״ל. וקשה דר׳ אליעזר דריש תנופה מן ולקח הכהן הטנא מידך והנחתו דהכ׳ להנחה וסובר דהנחה מעכבת מדשנ׳ עליו הכתוב לעכב והניחו והנחתו. ור׳ יהודה תנופה מן והנחתו והניחו לפני להנחה וסובר דלא מעכבא וא״כ מה שפירש״י וחוזר ומניף לא כר׳ אליעזר ולא כר׳ יהודה קושי׳ בפשטי ר״מ מקוצי. ואולי מה שפירש״י על פי הספרי וז״ל והנחתו לפני ה׳ אלהיך והשתחוית לפני ה׳ אלהיך מלמד שטעון ב׳ הנחות אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה עכ״ל. עד״י ב״א.
ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי י״י – זה ממה שיורה שאם לא היה בכורים ראשית אינו קורא כי אינו יכול לומר הבאתי את ראשית וכן אם לא היו שלו האילן והקרקע והפירות בעת הקריאה אינו קורא כי אינו יכול לומר את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי והאשה אינה קראה כי אין לה נחלה בארץ ולזה אינה יכולה לומר אשר נתת לי וכן אם לא היה קיים האילן והקרקע כי אין ראוי שיאמר פרי האדמה אשר נתתה לי לפי שעתה אין מדרכו שיהיה ממנו פרי והנה השותפין מביאים בכורים שנאמר בכורי כל אשר בארצם. והנה אם היה הקרקע מאשתו קורא זאת הפרשה שנאמר אשר נתן לך י״י אלהיך ולביתך.
והשתחוית לפני השם אלהיך – מגיד שכל הנכנס בבית הבחירה משתחוה לפני השם והוא לצד קדש הקדשים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ועתה הנה הבאתי וגו׳ – אחר שהפליג בענין ההודאה הראשונה הכוללת מצד אותותיה ומופתיה החזקים ומצד עוצם הטבתו אותם אחר שהיו בתכלית השפלות והשעבוד נעתק אל הענין ההוא הפרטי אשר עליו הוא עקר ההודאה.
ואמר ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי י״י. והמאמר חוזר אל הפרי ההוא כי הוא הדבר הפרטי אשר בקשנו הודאתו עליו כי ידע ויודיע כי על השגחתו בו יתעלה תמיד דרך פרט הוא מביא בכורים ההם החלקיי׳ כי זה עקר הנבוא׳ התוריית בלי ספק.
[ד] ולזה אמר והנחתו לפני מזבח י״י אלהיך – כלומר כשתגיע לכלל הודאה זו כבר תניחהו אותה לפני המזבח בהכרה שלימה שמשם יצא השפע כמו שרמז לך הכהן ראשונה במה שהניחו הוא שם.
והשתחוית לפני י״י אלהיך השתחואה נכונה ומסכמת במעשה ולב שוים.
והנחתו מגיד שנוטלו אחר הנחת הכהן ואוחזו בידו כשהוא קורא וחוזר ומניף. כדתניא בספרי והנחתו לפני י״י אלהיך והשתחוית מלמד שטעונין הנפה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה נמצא סדר הענין כך היא כשמגיע להר הבי׳ נוטל הסל על כתפו ונכנ׳ עד שמגיע לעזרה וקורא ועודנו הסל על כתפו׳ אומר הגדתי היום לי״י אלהי׳ כי באתי אל הארץ עד לתת לנו אח״כ מוריד הסל מעל כתפו ואחזו בשפתיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף כמו שנא׳ ולקח הכהן הטנא מידך וקורא ארמי אובד אבי עד שגומר כל הענין עד אשר נתת לי י״י ואחר הקריאה מניח הכהן את הסל לפני מזבח י״י ואח׳ זה חוזר הבעל ונוטלו מהמקום שהניחו הכהן וחוזר ומניף כבתחלה ואח״כ מניחו לפני י״י ומשתחוה והולך והרי כאן שתי תנופות אח׳ בשעת קריאה ואח׳ בשעת השתחויה אבל הרמב״ם ז״ל כתב מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתיו והכהן מניח ידו תחתיו ומני׳ וקורא ארמי אובד אבי וגו׳ ומניחו בצד המזבח בקרן דרומית מערבית ומשתחוה ויוצא נראה שהוא סובר שאין שם אלא תנופה אחת והנחה אחת שלא כדע׳ הבריתא של ספרי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(י-יא) ומפני הטובות והחסדים האלה אשר הגדיל ה׳ לעשות עמנו. הבאתי אני המגיד עתה את ראשית פרי האדמה וכמו אדם העובד בשדה אחר שיביא לבעל חקו. רוצה לומר חק השדה מידי שנה בשנה להורות על ההכנעה לפניו ולהורות על אדנותו בארץ ובתבואה ההיא. ויהיה אמרו אשר נתת לי ה׳ חוזר לאדמה ולפרי שהכל מאתו כי הוא נתן להם את האדמה ולא ירשוה מאבותם כמו שזכר. והוא בהשגחתו נתן לפניהם פירותיה כי תמיד עיני ה׳ בה. ואחרי ההגדה האמיתית והצודקת הזאת אמר והנחתו לפני ה׳ אלהיך שהוא כמו שפירשתי מענין עזיבת שאז יעזוב שם הטנא ולא ידרוש אחריו עוד וישתחוה לפני השם יתברך וילך לשמוח ולאכול עם ביתו ואוהביו בשלמיו בירושלים. ולכן לא נאמר כאן והנחתו לפני מזבח ה׳ אלהיך. כי הנה הכהן כבר הניחו שם ועוד אין רשות לבעל לגשת אליו כי הזר הקרב יומת אבל צוה אותו שיעזבהו כאשר הוא שם וילך בשמחה. ואפשר לפרש ושמחת בכל הטוב שהוא הבטחה לאדם שיעשה זה שיתן לו הקב״ה שמחה ורבוי הטובה באופן יספיק לו לתת לכל ביתו אכול ושבוע והותר ולעשות ממנו צדקה לגר ליתום ולאלמנה. ואם הייתי נמשך לפשט הפסוקים בלבד והייתי מפרש והנחתו לפני ה׳ אלהיך והשתחוית. שהם ג״כ דברי המגיד שיאמר כנגד הכהן. לכן שאנכי הבאתי את ראשית פרי האדמה לה׳ להודות לו על חסדיו. הנה ראוי שאתה הכהן תניח אותו הפרי לפניו כמו שעשיתי כיון שלו לבדו הובא. ואם אתה תאכל אותו תשתחוה לפניו יתברך על אשר נתן אותה מתנה לכהנתכם אבל מה שכתבתי ראשונה הוא האמת והנכון בפסוקים:
(סיום) ויש מי שפירש בפסוק ארמי אובד אבי וירד מצרימה שראה המגיד לבאר הסבה שהביאתם למצרים באמרו שמפי עליון לא יצא עליהם הרע ההוא כי אם מעצמו. כמו שאמר משה רבינו ע״ה (פרשת חקת) וירדו אבותינו מצרימה. ויהושע אמר (סימן כ״ד) ויעקב ובניו ירדו מצרימה. וידוע הוא שקנאת השבטים ביוסף ושנאתם היא היתה הסבה והגלגול לרדתם למצרים. אבל הקנאה והשנאה ההיא שהיו בהם מדות פחותות לא נמשכו בהם מאבותיהם אברהם ושרה. כי הם היו בתכלית השלמות כמאמר הנביא (ישעיהו נ״א) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם. אמנם נמשכו להם אותן המדות המגונות מטבע אמותם שהיו שאר בשר ללבן הארמי. כי הנה רבקה זקנתם נתיחסה לו שנאמר (פרשת תולדות) אחות לבן הארמי ויעקב אמר על עצמו (פרשת ויצא) כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא. וכל נשיו היו בנות לבן הארמי וילידות ביתו. לזה אמר המגיד כי ארמי אבי אמה גרם נזק ואבדון בבית אביה בהתילד בבניו תכונות רעות בם עשו מה שעשו. אשר לסבתם ירדו מצרים. והנה אם כן הירידה שירדו שמה סבב רוע מזגם ותכונתם אשר ממנה נמשך מהרעות והענוי וההשתעבדות מה שנמשך.
ואמנם היציאה משם והגאולה מאותו גלות. הנה הוא יתברך עשאה ולא אחר. והוא גם כן נתן להם את הארץ ומזה יודע כי לה׳ מצוקי ארץ באמת. זהו דרך אחר בפירוש הפסוק הזה וכל דרך איש ישר בעיניו. והרב המורה בפרק ל״ט מח״ג מספרו כתב ארבע תועלות נמשכות מהמצוה הזאת:
האחת להכניע את יצר לב האדם, כי הבכורים חביבים מאד אצלו, וכאמרו (הושע ה׳) כבכורה בתאנה בראשיתה, ואמר במקום אחר (ישעיהו כ״ח) כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה עודנה בכפו יבלענה, ולכן צוה שיכניע את יצרו ולא יאכלנה ויפרישנה לגבוה:
השנית כדי שלא יהיה כפוי טובה למי שהיטיב לו כל כך מהטובות:
השלישית לזכור בימי המנוחה את הצער שעבר עליו, ולזה זכר כל דבר יציאת מצרים:
והרביעי׳ מדת הענוה והשפלות בהביאו הבכורי׳ על כתיפיו, והגידו דלות אבותיו וחסדי השם יתברך עמו, והם באמת טעמים מחוורים:
ועתה – מאחר שידעתי מה רב טובך וחסדך עלינו שעשיתנו לגוי ראויים לרשת ארץ, ולהוציאנו לחירות באופן שנוכל לקבל מתנה שתהיה שלנו, ונתת לנו זאת שהיא צבי לכל הארצות ומבחר המקומות.
הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה׳ – הבאתי מבחר פירות אותה הארץ שנתת לי לתת תודה לשמך עליה.
ועתה, after I have become thoroughly aware how great and extensive is Your loving kindness demonstrated by how You have made us fit to take possession of the land and to take us out to freedom in a manner enabling us to accept a gift which will be legally ours, and you have given us such a choice land, הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה', I herewith present as a token of my gratitude a gift of the choicest fruit of this land which the Lord has given me.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מגיד שנוטלו אחר הנחת הכהן וכו׳. דאם לא כן, הרי כבר כתיב (פסוק ד) ״והניחו לפני מזבח ה׳⁠ ⁠⁠״, למה חזר וכתב ״והנחת״. אלא שאחר הנחת כהן (שם) חוזר ולוקחו בידו, שיהא בידו בשעת קריאה (פסוקים ה-י). ומה שכתב (רש״י) ׳וחוזר ומניף׳, נראה דילפינן מהנחה הראשונה, שכתב (פסוק ד) ״והניחו אצל מזבח ה׳ אלקיך״, מה הנחה הראשונה על ידי תנופה היתה, אף ״והנחתו״ האמור פה על ידי תנופה היתה, ואם כן שתי תנופות היו:
מגיד שנוטלו אחר הנפת הכהן כו׳. דאם לא כן והנחתו למה לי, הרי כבר כתיב (בפסוק ד) והניחו, והא דפירש חוזר ומניף הוכחתו מהכא דגמרינן והנחתו מוהניחו לפני ה׳, מה והניחו דרישא קודם הנחה היה מניף אף וכו׳:
This teaches that he takes it after the kohein's waving, etc. Otherwise, why write "and you shall then place it"? It already said (v. 4) "and he will place it.⁠" Rashi's proof that he "then waves it again,⁠" is from here; that we derive "and you shall then place it" from "and he will place it before [the altar of] Adonoy.⁠" Just as regarding "place it" in the beginning, he waved it before placing it down, so too, etc.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואומרו ועתה הנה – פירוש אומרו ועתה לשון תשובה ששב לפני ה׳ על פרטי דקדוקי המצות, והגם שהכתוב מדבר במי שכבר זכה בגן עדן שלמטה אף על פי כן כדי לזכות לגדר עליון ידקדקו עליו ביותר, והוא סוד המשפט שישפוט ה׳ לעתיד לבא בעמק יהושפט (מדרש תהלים ח׳) שממנו פחד ורהב שמואל כשהעלתו בעלת אוב (חגיגה ד:).
ואומרו הנה הבאתי את ראשית וגו׳ אשר נתת לי – כמו שפירשתי למעלה במאמר אשר ה׳ אלהיך נותן לך.
ואומרו והשתחוית לפני ה׳ – בזה העיר רוח חיים בטובה המופלאת בעדות המופלג אשר יזכו אליו הצדיקים, והוא שתתקרב נפש הצדיק לפני אור הנערב ותשתחוה לפניו באין מסך מבדיל אשרי נפש אדם שתגיע לגדר מופלג כזה, והוא אומרו והשתחוית לפני ה׳ אלהיך שם תכיר הנפש אלהיה.
ואמר סמוך לזה ושמחת בכל הטוב על דרך אומרו (תהלים קמ״ה) טוב ה׳, ולהעירך על זה אמר בכל הטוב פירוש דבר הכולל כל הטוב ואין זה אלא הקב״ה שהוא מקור הטוב, אשר נתן לך פירוש כי דבר זה אין ערך אליו אלא מתנת חנם.
ועתה – מיד.
הנה – בשמחה.
אשר נתתה לי – פרט לאפוטרופוס ושליח ואשה ועבד וכו׳.
והנחתו – זו הנחה ממש. והיא מעכבת כדלעיל.
והשתחוית – זה כלל כל היוצא מבהמ״ק צריך השתחואה.
ועתה הנה הבאתי – לא על ידי נעשתה זאת, כי אם בחסדך זכיתי בה, ולכן מן הדין שאביא לפניך ראשית התבואה מן האדמה אשר נתתה לי:
והנחתו – ע״י הכהן, והיא ההנחה שזכר למעלה והניחו לפני מזבח ה׳ אלהיך, ומה שאמרו בספרי שטעונין הנפה שתי פעמים, אחד בשעת קריאה, ואחד בשעת השתחויה, אינו סותר למה שפירשתי, כי הנחה לחוד והנפה לחוד, ובעוד הטנא בידו היה אפשר להניפו ב׳ פעמים, אבל אחרי שהניחו פעם אחת, לפני מזבח ה׳, שוב אינו לוקחו משם כדי להניחו פעם שנית:
ראשית פרי האדמה אשר נתת לי – כאדם העובד בשדה חברו שיביא מדי שנה בשנה לבעל השדה את חלקו להורות הכנעה לפניו ושהוא אדון הארץ. נתת לי. חוזר לאדמה ולפרי, שהכל מאתו ית׳ כי הוא נתן להם את האדמה והוא בהשגחתו נתן לפניהם פירותיו, לא מפאת טבע האדמה (רי״א). והתבונן אלו אמר ראשית פרי אדמה (בלא ה״א) היתה מלת אדמה שם לחומר העפרי (ערדע) והוא תואר לפרי שהשלילה פרי עץ, ומאמר נתת לי לא היה מוסב כ״א על פרי, ובאמת לא היו בכורים פרי אדמה לבד כחטה ושעורה, כ״א גם פרי עץ גפן תאנה ורמון זיתים ותמרים, (עי׳ פני יהושע פסחים ל״ז) אמנם מדאמר האדמה (בה״א) הנה פרי סמוך לאדמה ואיננו תאר, וטעמו פרי המדינה (לאנדעספרוכט) כמו אדמת מצרים, וכולל כל מיני פרי, בין של אדמה בין פרי עץ, ולפי״ז אשר נתת לי אינו חוזר רק על האדמה, [כמו אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, שאשר עשה מוסב על מזבח לא על מקום] - וזהו דעת רבותינו, דמי שאין לו קרקע אינו מביא בכורים כגון שקנה מחבירו פירות המחוברים לקרקע, ולא קנה הקרקע, הלוקח אינו מביא (בכורים) לפי שאין לו קרקע. והנה אם נחזיק בכוונה ראשונה דמלת אדמה הוא שם לחומר העפרי, ופי׳ פרי אדמה, פרי היוצא מחומר הארצי (פרוכט דער ערדע) והבאת בכורים הי׳ משבעת המינים חטה שעורה גפן תאנה ורמון זיתים ותמרים, רובם פרי עץ, ומ״מ יאמר המביא בכורים הבאתי את ראשית פרי האדמה, כי אף שהפרי גדל על האילן, כיון דשרשי האילן הם מן האדמה שפיר נופל עליו לשון פרי אדמה, וכדתנן ר״פ כיצד מברכין, בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, ואם יקשה בעיניך מדאמר רנב״י דמתניתן אזלה לר״י דסובר דקורא בנקצץ האילן דעיקר אילן ארעא הוא, אמאי הדר למשכח טעמא אחרינא, ושבק מקרא מפורש לפנינו דגם פרי אילן מקרי פרי אדמה ויותר יקשה לרבנן דלית להו עיקר אילן ארעא הוא דלהמפרשים לרבנן באמת לא יצא כשברך פרי אדמה על פירות אילן, הא מקרא מפורש הפך דעתם (ומצאתי לבעל הצל״ח שם בברכות, ולבעל נשמת אדם סוף כלל נ״ח שעמדו בקושי׳ זו) ובאמת אין כאן קושי׳, כיון דסיפא דהך מתניתן ברך על פרי אדמה בורא פרי עץ דלא יצא היא מיותרת לגמרי ולא צריכא רק לר״י, דאע״ג דלדידי׳ חטה קראו הכתוב עץ מ״מ כיון דכי שקלי לפירי ליתי׳ לגווזא לא שייכה בי׳ ברכת בורא פרי עץ, כדאמר רנב״י שם הרי דר״י לא השגיח על לשון המקרא כשאינו מסכים עם מציאות הטבעי ואמרי׳ דלשון המקרא הוא העברה בלשון, לכן לא מצי רנב״י למימר טעמא דרישא מתניתן ממה שמצאנו פרי אדמה במקרא גם על פירות האילן, דהא ר״י בהך סיפא אינו משגיח על לשון המקרא כשאינו מסכים עם מציאות הטבע; ואילו היה דעתי׳ דר״י שהאילן הוא העיקר לפירותיו, לא הי׳ לשון המקרא מכריעו למיזל בתר לישנא דקרא, לכן שבק רנב״י טעם זה ואמר דטעמא דיצא מדעיקר אילן ארעא הוא, דמצד מציאות הטבעי נופל עליו ברכת בורא פרי האדמה. אמנם לרבנן דלא מצאנו להם דקא שבקי לישנא דקרא כשאינו מוסכם עם המציאות, באמת אזלי בתר לישנא, וכשברך על פירות האילן יצא בברכת בורא פרי אדמה, מדקרי כאן בכתוב פרי אדמה גם לפירות האילן, ונתיישב בזה דעת הרמב״ם, דבבכורים פסק כרבנן דבנקצץ האילן אינו קורא, ובברכות פסק דיצא כשברך על פירות האילן בורא פרי האדמה, דהכא הוא מטעם לשון המקרא. אמנם לכל זה אנו צריכים אם נפרש אדמה על החומר הארצי, אבל לפי הכוונה השני׳ דאדמה הוא המדינה, אין כאן קושי׳ כלל.
לה׳ אלהי׳ – היו ראוי לומר לה׳ אלהינו שלא להוציא עצמו מכלל אמונת אלהות אבל אלו אמר כן לא היתה אמונתו מתבררת אצלנו, ולא היינו יודעים כוונתו למי הוא קורא ומי הוא שמקבל אלהותו, אבל עתה בבואו לפני הכהן שהוא מיוחד לעבודת אלהי ישראל, וידע אותו כשהוא אומר לה׳ אלהיך נסתלק הספק מאצלנו ונתברר אמונתו הטוב, כי הוא מעיד על עצמו כי אלהי הכהן הוא אלהיו, שבשבילו בא אל הארץ (רב״ח) [עיי במכדרשב״י (זהר יתרו ע״ט ב׳) מענין זה] עמ״ש שמיני י״א מ״ה להיות לך לאלהים.
ועתה וגו׳ – רק מידך קיבלנו את הארץ הזאת, ונתת לנו את הארץ רק למען התורה אשר למענה הוקם המקדש הזה. לכן הבאתי כאן את ראשית פרי האדמה אשר אתה ה׳ נתת לי.
והנחתו וגו׳ – משום כך תניח את סל הפירות על אותו צד של המזבח המוקדש לרוח המאירה אליך מתורת ה׳. שם תניח אותו לפני ה׳ אלוקיך, ואחר כך תצא מביתו בהשתחוויה, בביטוי התמסרותך המוחלטת אל ה׳. אך עדיין לא הותר לך לצאת מסביבות המקדש. שכן, ככל אדם המופיע במקדש, חייב מביא הביכורים להישאר בעיר המקדש עד לבוקר המחרת; הביכורים ״טעונים לינה״ (ביכורים ב, ד; עיין פירוש לעיל טז, ז).
כפי שכבר נאמר בספר במדבר (יח, יג), הביכורים ניתנים לכהנים. אך המביא אינו יכול לתתם לכל כהן שיבחר; אלא הם ניתנים לַמשמר (עיין פירוש, ויקרא ו, יט) המשרת באותו שבוע (עיין פירוש, במדבר ה, ט). והם נאכלים רק בסביבות המקדש – הווי אומר, בתוך ירושלים. כמעשר שני, גם הם אסורים לאונן (פסוק יד), וחלה עליהם מצוות ביעור (מעשר שני ה, ו). בשאר דיניהם הם דומים לתרומה (ביכורים ג, יב; עיין פירוש פסוק יג).
[י] ועתה הנה הבאתי – בספרי ועתה מיד, הנה בשמחה. הבאתי משלי. אחר שספר רוב החסד יאמר שהביא דורון לבית ה׳ מעט פירות האדמה? ומכ״ש שאמר בעצמו שהיא ארץ זבת וגו׳, שהמעט הפירות אינם נחשבים שם כלל, אבל משום שבהבאת ביכורים יש ג׳ דברים, א) שיביאם בעוד שהם חדשים שזמן הקריאה יתחיל מחג השבועות, ב) הבאתם בשמחה. (כמו שהובא בת״א מפ״ג דביכורים ממשנה א׳ עד משנה ה׳), ג) הטורח להביא מאדמתו, וזה נכלל בשלש התיבות האלה. ועתה, הוא על הזמן שהוא קורא. והנה, יבא על השמחה, ובפסיקתא זוטא למד מג״ש (שמות ד׳:י״ד) הנה הוא וגו׳ ושמח בלבו. אך אפשר שהוא רק אסמכתא, אבל י״ל דבכל מקום שנאמר הנה, בא להורות שהיה הדבר בשלמות. וכן כאן בא להורות שהבאתו היא בשלמות היינו שהביא בשמחה. הבאתי יורה שאני בעצמי נשאתי מאדמתי כאשר יסיים את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה׳. והנה בשמות אמר ראשית בכורי, שהמה אשר יתבשלו בהתחלת זמן הבשול כי יכיר אותם תמיד כי בכל מין ומין ניכר הביכורים ע״י תכונת גידולם וכן לעיל שאמר מראשית כל פרי יתפרש ג״כ שיברור מאלה אשר יכיר שהמה ראשית הביכורים, אבל כאן שאמר ראשית פרי משמעו ביחוד הפרי שנתבשלה בראשונה. ומאין מכירה אחרי כן. לזה אמרו בספרי מכאן אמרו יורד אדם לתוך שדהו כו׳ קושרין אותה בגמי, שעושה בה סימן:
אשר נתתה לי ה׳ – הלא כבר אמר ב׳ פעמים אשר ה׳ אלהיך נותן לך. ויתן לנו את הארץ הזאת, לזה אמר בספרי מכאן אמרו האפוטרופסין והעבד והשליח וטומטום ואנדרוגינוס מביאין ואין קורין כו׳:
והנחתו לפני ה׳ – כבר נתבאר בדברי הגר״א (לעיל פסוק ד) שדעת הספרי כפשטות. הכתוב שהיו שתי הנחות:
והשתחוית מבואר ברמב״ם שההשתחויה היתה בפשוט ידים ורגלים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אשר נתת לי – מתייחס אל האדמה, ולא אל הפירות. כן פירשו רבותינו, ואמרו שכל מי שאין לו חלק בארץ אינו קורא (ספרי וביכורים א׳:ה׳).
והנחתו – השבעים (וכן ארליך) מפרשים כאן תשאירו מונח (לעומת ״והניחו בפסוק ד, שפירשוהו ״לשים״). אמנם לפי זה ״והנחתו״ כאן מיותר לגמרי. השבעים יחסו את אותיות השימוש לפרי, אבל יותר נכון ליחסו אל הטנא.
ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי – קיי״ל בירושלמי דבכורים מכר שדה בקמתה וחזר ולקח ממנו מביא בכורים, אעפ״י שעכשיו אין הקרקע בידו מ״מ כיון שנגדלו הפירות והקרקע בידו וכעת מכר הקרקע וחזר ולקח ממנו הפירות מביא וקורא. וזה שאמר ויתן לנו את הארץ כו׳ ובנתים היה מה שהיה שהחטא גרם שמכרתי השדה ועתה הנה הבאתי פרי האדמה אשר נתת לי, שחזרתי ולקחתי. ודו״ק.
הנה הבאתי – מלמד שפעם אחת הוא מביא ואינו מביא שתי פעמים.⁠1 (שם שם ה״ז)
ראשית פרי – כיצד מפרישין את הבכורים, יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, קושרן בגמי2 ואומר הרי אלו בכורים, דאמר קרא ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, בשעת הבאה פרי, הא בשעת הפרשה אפילו בוסר אפילו פגין.⁠3 (שם פ״ג ה״א)
אשר נתתה לי – הקונה שני אילנות בתוך של חבירו, מביא ואינו קורא, מאי טעמא, ראשית פרי האדמה אשר נתת לי כתיב.⁠4 (ב״ב פ״א.)
אשר נתת לי – מכאן אמרו, האפטרופוס והעבד והשליח והאשה והטומטום והאנדרוגינוס, מביאין ואין קורין, שאין יכולים לומר אשר נתתי לי5 (ספרי).
והנחתו – תניא, רבי יהודה אומר, והנחתו זו תנופה, או אינו אלא הנחה, כשהוא אומר (פ׳ ג׳) והניחו, הרי הנחה אמורה.⁠6 (מנחות ס״א:)
והנחתו – מלמד שטעונים הנחה ב׳ פעמים, אחת בשעת קריאה ואחת בעת השתחואה7 (ספרי).
1. ר״ל שתי פעמים בשנה אחת, וכך גורס הגר״א, וכבר זכרנו ענין דרשה זו ובאורה מלשון הנה הבאתי לעיל בפסוק ג׳ בדרשה הגדתי היום, עיי״ש וצרף לכאן.
2. לסימן שיכירנו בעת בישולו.
3. והוא הדין אפילו סמדר שהוא פחות מבוסר אלא נקע בוסר שעדיין לא בא לכלל עונת מעשר. ופשוט הדבר דאעפ״י שהפרישן לבכורים בכ״ז הרי הן כחולין לכל דבר וזר שאכלן פטור, דעיקר איסור בכורים לזר חלה אחר שהכניסום לחומת ירושלים כמבואר במכות י״ט א׳. והנה דרשה זו הביא גם הרמב״ם, ותמיהני על רש״י שהביא בפסוק ב׳ לענין זה דרשה אחרת שלא מצינו מקורה והניח דרשת הירושלמי.
4. הבאור הוא דבעינן שיהיה הקרקע שלו, כמשמעות הלשון האדמה אשר נתת לי, ובקונה שתי אילנות מספקא לן אם קנה הקרקע שתחת האילנות או לא, ולכן מביא ואינו קורא, דשמא לא קנה קרקע ואינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי.
5. דכל אלה לא נטלו חלק בארץ כמבואר לפנינו בפ׳ פינחס בפסוק איש לפי פקודיו.
6. וכבר באה דרשה לענין תנופה לעיל בפסוק ד׳ בדרשה הטנא מידך, יעו״ש. ובחידושי ריטב״א למכות י״ח ב׳ כתב וז״ל, וא״ת והא האי והנחתו לבתר קריאה כתיב ותנופה הוי קודם קריאה כמו ששנויה במקומו, י״ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכבר הנחתו לפני ה׳ קאמר קרא, עכ״ל. אבל כפי הנראה מספרי בדרשה הבאה ס״ל דבאמת שתי הנחות היו קודם קריאה ואחר קריאה, וס״ל דלשונות אלה בדיוק נאמרו, ועיין בזה.
7. ר״ל מדכתיב כאן והנחתו ולעיל בפסוק ד׳ קודם קריאה והניחו. והתוס׳ בסוכה גרסי שטעונים הנפה שתי פעמים, ועיי״ש ומש״כ בדרשה הקודמת.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םר״י בכור שורחזקונימנחת יהודהרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אוררד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יא) וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכׇל⁠־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן⁠־לְךָ֛ יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ׃
You shall rejoice in all the good which Hashem your God has given to you, and to your house, you, and the Levite, and the foreigner who is in your midst.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ושמחת – בכל מיני שמחות.
בכל הטוב – זה השיר.
אשר נתן לך ה׳ אלהיך ולביתך – מלמד שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו וקורא.
אתה והלוי והגר אשר בקרבך – מיכן אמרו ישראל ממזרים מתודים אבל לא גרים ועבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ.
סליק פיסקא
"And you shall rejoice in all the good": This refers to the (accompanying) song (of the Levites).
"that the Lord your G-d gave to you and to your household": We are hereby taught that a man brings bikkurim of his wife's property and recites for her.
"You and the Levite": Wherever he finds a Levite, he gives him of his portion. If he has nothing left of his portion, he gives him second-tithe. If he does not have that, he gives him poor-tithe. If he does not have that, he gives him peace-offerings. If he does not have that he feeds him from charity. This is the intent of "and the Levite and the stranger that is in your midst.⁠"
ושמחת בכל מיני שמחות מלמד שטעונין קרבן שלמים נאמר כאן ושמחת ונאמר להלן (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך מה שמחה האמורה להלן קרבן שלמים אף שמחה האמורה כאן קרבן שלמים:
בכל הטוב זה השיר:
אשר נתן לך ה׳ אלה׳ ול׳ מלמד שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו וקורא:
אתה והל׳ והגר אש ׳ בקר׳ להביא גרים שיהו מתודין:
ד״א אתה והל׳ וה׳ להוציא פירות שביעית והיובל שהן פטורין מן המעשרות:
[השמטה: ד״א אתה והל׳ והג׳ אש׳ בק׳ להביא גרים שיהיו מתודין].
וְתִחְדֵּי בְּכָל טָבְתָא דִּיהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ וְלֶאֱנָשׁ בֵּיתָךְ אַתְּ וְלֵיוָאָה וְגִיּוֹרָא דְּבֵינָךְ.
And you shalt rejoice in all the good which the Lord your God has given you, with the men of your house, the Levite and the stranger who is among you.
ותחדוןא בכל טובהב די יהב לכון י״י אלהכון ולאינשי בתיכון אתון וליוייג וגיורייה די ביניכון.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״עמי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״טובה״) גם נוסח חילופי: ״{טוב}⁠תה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וליויי״) גם נוסח חילופי: ״וליוואי״.
ותחדי בכל טבתא דיהב לך י״י אלקך ולאינש בתיכון ותהנון ותיכלון אתון וליואי וגיורי דביניכון.
and rejoice in all the good which the Lord thy God giveth thee, you and the men of thy house, and enjoy and eat, you, the Levites and the sojourners who are among you.
וְשָׂמַחְתָּ – בְּכָל מִינֵי שְׂמָחוֹת.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, בִּזְכוּת שְׁנֵי דְּבָרִים יִשְׂרָאֵל מִתְחַטְּאִין לִפְנֵי הַמָּקוֹם, בִּזְכוּת שַׁבָּת וּבִזְכוּת מַעַשְׂרוֹת, בִּזְכוּת שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״ח:י״ג) ״אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ״ מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ (שם, יד) ״אָז תִּתְעַנַּג עַל ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳, וּבִזְכוּת מַעַשְׂרוֹת, דִּכְתִיב ״וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב״.
וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב – אָמַר רַב מַתְנָא מִנַּיִן לְבִכּוּרִים שֶׁטְּעוּנִין שִׁירָה, אֲתְיָא טוֹב טוֹב מֵהָכָא אֵינִי וְהָאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מִנַּיִן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחָדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים״, אִם אֲנָשִׁים מְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים בַּמֶּה מְשַׂמֵּחַ, מִכָּאן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן, מַשְׁכַּחַת לָהּ כִּדְתָּנֵי רַב יוֹסֵף פְּרִי אַתָּה מֵבִיא וְאִי אַתָּה מֵבִיא מַשְׁקֶה, הֵבִיא עֲנָבִים וּדְרָכָן מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר תָּבִיא.
נֶאֱמַר כָּאן שִׂמְחָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״שִׂמְחָה״, (להלן כ״ז:ז׳) ״וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָׁם וְשָׂמַחְתָּ״ וְגוֹ׳, מַה לְּהַלָּן שְׁלָמִים אַף כָּאן שְׁלָמִים. נֶאֱמַר כָּאן טוֹב, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״יְפֵה קוֹל וּמֵטִיב נַגֵּן״.
בְכָל הַטּוֹב – זֶה הַשִּׁירָה. אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, מְלַמֵּד שֶׁאָדָם מֵבִיא בִּכּוּרִים מִנִּכְסֵי אִשְׁתּוֹ וְקוֹרֵא. אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ, מִכָּאן אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל וּמַמְזֵרִים (מֻתָּרִין) [מִתְוַדִּין], אֲבָל לֹא גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשׁוּחְרָרִין, שֶׁאֵין לָהֶן חֵלֶק בָּאָרֶץ.
אִיתְּמַר הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לְפֵרוֹת, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מֵבִיא וְקוֹרֵא, קִנְיַן פֵּרוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, קִנְיַן פֵּרוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי, אֵיתְיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ, וּלְבֵיתֶךָ מְלַמֵּד [שֶׁאָדָם מֵבִיא בִּכּוּרֵי אִשְׁתּוֹ וְקוֹרֵא], שֲׁאנִי הָתָם דִּכְתִיב ״וּלְבֵיתֶךָ״. אִית דְּאָמְרֵי אֵיתְיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן, וּלְבֵיתֶךָ וְכוּ׳, הָתָם הוּא דִּכְתִיב ״וּלְבֵיתֶךָ״ אֲבָל בְּעָלְמָא לָא, אָמַר לֵיהּ טַעְמָא דִּידִּי נַמִּי מֵהָכָא.
אָמַר רָבָא קְרָא וּמַתְנִיתָא מְסַיֵּעַ לְרֵישׁ לָקִישׁ דְּקִנְיַן פֵּרוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי, קְרָא דִּכְתִיב (ויקרא כ״ה:ט״ז) ״כִּי מִסְפַּר תְּבוּאוֹת הוּא מוֹכֵר לָךָ״, מַתְנִיתָא, דְּתַנְיָא בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּשָׂדֶה הַחוֹזֶרֶת לְאָבִיו בַּיּוֹבֵל.
כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים, כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לְעִירוֹ שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים, וְלַמַּשְׁכִּים הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל בֵּית ה׳ אֱלֹהֵינוּ. הַקְּרוֹבִים מְבִיאִין הַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים, הָרְחוֹקִים מְבִיאִין גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים, וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְכוּ׳, עַד שֶׁמַּגִּיעִין קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, [הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם] שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם, הַפַּחוֹת וְהַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִין יוֹצְאִין לִקְרָאתָן, לְפִי כְּבוֹד הַנִּכְנָסִין הָיוּ יוֹצְאִין, וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִין לִפְנֵיהֶן, וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן אֲחֵינוּ אַנְשֵׁי מָקוֹם פְּלוֹנִי בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם. הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְהַר הַבַּיִת, הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה דִּבְּרוּ הַלְּוִיִּים בְּשִׁיר (תהלים ל׳:ב׳) ״אֲרוֹמִמְךָ ה׳ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַחְתָּ אוֹיְבַי לִי״. הַגּוֹזָלוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּלִּים הָיוּ עוֹלוֹת, וּמַה שֶּׁבְּיָדָם נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים. עוֹדֵהוּ הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ קוֹרֵא הִגַּדְתִּי הַיּוֹם וְגוֹ׳ עַד שֶׁהוּא גּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה וְכוּ׳.
ואפרח בכל כ׳יר רזקך אללה רבך ואלך אנת ואללאוי ואלגריב אלד׳י פי מחאלך
ושמח בכל הטוב אשר העניק לך ה׳ אלוהיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר במקומות מגוריך.
ושמחת בכל הטוב – מכאן אמרו (ספרי דברים כ״ו:ב׳): אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה, מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, אבל מן החג ואילך מביא ואינו קורא.
אתה והלוי – אף הלוי חייב בביכורים אם נטעו בתוך עריהם.
והגר אשר – מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר לאבתינו.
ושמחת בכל הטוב AND YOU SHALL REJOICE IN EVERY GOOD THING – From this they (the Rabbis) derived the law that the recital on the occasion of bringing the first fruits is made only during the joyful period of the year – from Pentecost till the Feast of Tabernacles – when a man is gathering in his grain, his fruits, his wine and his oil; but from Tabernacles onwards until Chanucah if he brings these, he does not make the recital (Pesachim 36b).
אתה והלוי YOU AND THE LEVITE – the Levites are also bound to bring the first fruits to the priest if they planted anything in the fields attached to their cities.
והגר אשר בקרבך AND THE STRANGER THAT IS AMONG YOU – he, too, brings the first fruits to the priest but does not make the recital, for he cannot truly say, as is prescribed, "[I profess this day … that I have come into the land which Hashem swore] unto our fathers" (v. 3) since his fathers were not Israelites (cf. Sifre Devarim 301:37; Mishnah Bikkurim 1:4; Talmud Yerushalmi Maaser Sheni 5:5).
פס׳: ושמחת בכל הטוב – בכל מיני שמחות.
1בכל הטוב – זה השיר.
אשר נתן לך ה׳ אלהיך ולביתך2מלמד שאדם מביא ביכורים מנכסי אשתו וקורא.
אתה והלוי והגר אשר בקרבך3מיכן אמרו ישראל ממזרין (מותרין) אבל לא גרים ועבדים משוחררין שאין להם חלק בארץ:
1. בכל הטוב זה השיר. (ערכין י״א) אייתי טוב טוב. וע״ש בפרש״י שלומד מן (דברים כ״ח:מ״ז) בשמחה ובטוב לבב ע״ש. ובירושלמי בכורים לומד מדכתיב (יחזקאל ל״ג:ל״ב) והנך להם כשיר עגבים יפה קול ומיטב נגן:
2. מלמד שאדם מביא בכורי אשתו. (גיטין מ״ז:) דורש ולביתך זו אשתו:
3. מכאן אמרו ישראל ממזרים מתוודים אבל לא גרים כצ״ל ומלת מותרים ט״ס ופי׳ מתוודים מה שקורים בערתי הקודש:
ושמחת בכל הטוב וג׳ והגר [אשר בקרבך – אף הגר ח]⁠ייב במקרא ביכורים שאף הוא יכול לומר כי באתי אל הארץ וגו׳ (דברים כ״ו:ג׳), זה אברהם שכת׳ [כי אב המון גוים נת]⁠תיך (בראשית י״ז:ה׳),⁠א ושנינו במסכת בכורי׳ (משנה בכורים א׳:ד׳): אם אמו מישראל חייב במקרא ביכורים. (כ״י בולוניה 469.1)
{והגר אשר בקרבך} – מה ענין גר אצל בכורים והלא בכורים אינן נתנים אלא לכהנים. ועוד אשר תביא מארצך (דברים כ״ו:ב׳) כתיב, למעוטי גרים שאין להם חלק בארץ. עד שבא אצל ר׳ יום טוב והראה לו מדרש ברור וראיה במס׳ בכורים פרק אלו מביאים ולא קורין (משנה בכורים א׳:ד׳) שאין יכולים לו׳ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו (דברים כ״ו:ג׳), גר אם לא היתה אמו מישראל מביא ואינו קורא, וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל, ואם היתה אמו מישראל אומר אלהינו ואלהי אבותינו. ואמר על הדא משנה בתלמוד ירושלמי (ירושלמי ביכורים א׳:ד׳) תני ר׳ אבהו בשם ר׳ יהודה גר עצמו מביא וקורא. טעמא מאי כי אב המון גוים נתתיך (בראשית י״ז:ה׳), לשעבר היית אב לארם, מכאן ואילך אב לכל הגוים. אמר ר׳ יהושע בן לוי הלכה כר׳ יהודה. אתא עובדא קומי ר׳ ואורי כר׳ יהודה. (דעת זקנים בשם ״תימה להה״ר יוסף קרא״)
א. השוו ירושלמי ביכורים א׳:ד׳ ״תני בשם רבי יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך...⁠״ ורמב״ם ביכורים ד׳:ג׳ ״הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך...⁠״.
נתן לך – ארץ כנען.⁠א
{לָךְ} ושמתב בטנא – לפי שהוא סוף דבור, הלמ״ד קמ״ץ, אבל לְךָ מחובר לשלפניו.⁠1
1. עיין הערת רוזין לגבי שימוש רשב״ם בלשון ״לפניו״.
א. כך בדפוס ראשון ובכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). רוזין השמיט את המלים ״ארץ כנען״ וניקד ״נותן לָךְ״ כפי שמופיע בפסוק ב׳. אולם, סביר שכוונת רשב״ם היתה ש״הטוב אשר נתן לך״ בפסוק י״א הוא הארץ, ולא הפירות.
ב. כן בדפוס ראשון. במהדורת רוזין: ושמתה.
{See Hebrew}
1נותן לָךְ ושמת בטנא IS GIVING TO YOU, PUT IT INTO A BASKET: [The vocalization of the word לָךְ in this phrase is pausal,] with a qameṣ following the lamed, since the word comes at the end of a unit of text.⁠2 The word לְךָ, on the other hand, is always connected to the words that follow.⁠3
1. Rosin reports that in the ms., this explanation of a form in vs. 2 appeared after the previous comment on vss. 5-10. In RSBM (note 6 on pp. 35-36), Rosin points out that the reading in the ms. was actually badly garbled. His reconstruction, which is reflected in my translation above, makes the most sense. Still it does involve assuming that Rashbam first commented on the theme of vss. 5-10 and then on the anomalous vocalization of לָךְ in vs. 2.
2. Rashbam uses the phrase סוף דבור here in a somewhat unusual manner, but his thought is clear enough. The word לָךְ appears at the end of a clause that is not to be connected to the following words. There is a clear break between the first clause, “Take some of the first fruit of the soil which you harvest from the land that the LORD your God is giving you,” and the next clause, “put it in a basket.”
The difficulty in the verse that Rashbam is addressing is that it is very rare to find a pausal form like לָךְ with a cantillation sign of a ṭipḥa. Pausal forms are generally found only when the cantillation sign is that of a “stronger” stop, not at a relatively weak pause like a ṭipḥa. Rashbam says here that if the meaning of the verse is such that there is a natural pause at a specific point, a pausal form might appear there even if the cantillation sign is not one of the major stops. See the discussion in G.-K. (29i, and note 1 there, and especially 29w [“instances of the full vowel in the lesser pause, where the voice would naturally rest on the word”]).
Rashbam discusses pausal forms also in his Dayyaqut (Merdler’s edition, pp. 47-48).
3. On Rashbam’s use of the word לשלפניו to mean “to the words that follow” (somewhat like the Aramaic לקמן), see RSBM, page 157.
וטעם אתה והלוי והגר – שאתה חייב לשמחם בפרי אדמתך.
[THOU, AND THE LEVITE, AND THE STRANGER.] This means you are obligated to cheer them up with the fruit of your land.
ושמחת – שבזכות זה ישמחך המקום.
ורבותינו דרשו (משנה ביכורים א׳:ו׳): שבזמן שמחה מעצרת ועד החג מביא וקורא, שאז זמן לקיטת פירות, ובני אדם שמחים, ומשם ואילך מביא ואינו קורא. וגר מביא ואינו קורא, לפי שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתתה ליא (דברים כ״ו:י׳), ואשר נשבע י״יב לאבותינו (דברים כ״ו:ג׳), דאין לו חלק בארץ. ובמסכת ביכורים אמרו (משנה ביכורים א׳:ד׳): שאינו יכול לומר לאבותינו, וכן בתפילה. ומיהו גבי תפילה סמכו רבותינו על התלמוד ירושלמי (ירושלמי ביכורים א׳:ד׳) שמביא שם מעשים שגרים אומרים בתפילה: אלהי אבותינו, דאבותינו לשון גדולינו משמע, כמו וישימני לאב לפרעה ולאדון (בראשית מ״ה:ח׳). וכן אבי כל תופשג כנור ועוגב (בראשית ד׳:כ״א) – דמתרגמין רבהון, וכן אב המון גוים (בראשית י״ז:ד׳-ה׳) – שר ורב לכל העולם, ולכך הנהיגו הגרים לומר אלהי אבותינו בתפילה, וכן עיקר.
א. בכ״י מינכן 52 (אולי בהשפעת דברים כ״ו:ט״ו): לנו.
ב. בכ״י מינכן 52 (אולי בהשפעת דברים כ״ו:ט״ו): נשבע׳.
ג. בכ״י מינכן 52: תופס.
ושמחת – YOU SHALL REJOICE – That in the merit of this, the Omnipresent will make you happy.
And our Rabbis derived (Mishna Bikkurim 1:6): That in the time of rejoicing from Atzeret (Shavuot) until Chag (Sukkot) one brings and recites, for then is the time of picking fruit, and people rejoice, but from then on, one brings but does not recite. And a convert brings and does not recite, since he cannot say: “from the land that You gave me” (Devarim 26:10), and “which Hashem swore to our fathers” (Devarim 26:3), for he has no portion in the land. And in Tractate Bikkurim they said (Mishna Bikkurim 1:4) that he cannot say: “to our fathers,” and likewise in prayer. However regarding prayer, our Rabbis rely on the Talmud Yerushalmi (Yerushalmi Bikkurim 1:4) who brings down there anecdotes that converts say in prayer: "God of our fathers", since “our fathers” is a term implying: “those who raised us,” like: “He set me as father to Paroh and master” (Bereshit 45:8). And likewise: “the father of all who play the lyre and pipe” (Bereshit 4:21) – which we translate as “master,” and likewise “the father of a multitude of nations” (Bereshit 17:4-5) – a minister and master for the whole world, and therefore the converts have the custom to say “God of our fathers” in prayer, and this is the correct [interpretation].
אתה והלוי והגר אשר בקרבך – תימה מה טיבן של לוי וגר אצל בכורים לשמוח בהם והלא נתונים הם לכהנים. ואמרו מי שלא ראה שמחת בכורים לא ראה שמחה מימיו שהרי משנכנסים בשערי ירושלים היו מביאי׳ הבכורים בקלתות מוזהבות ותולים אותם בקרני השוורים ומשוררים ארוממך ה׳ כי דליתני (תהלים ל׳:ב׳) כך עושים העשירים כפי יכולתם והעניים מביאין אותם בסלים של נסרים והן לכהן והיינו דאמרי אינשי בתר עני עניותא אזלא ואומרים אנשי מקום פ׳ בואכם לשלום.
ושמחת בכל הטוב – מכאן אמרו רבותינו בפסחים בפרק כל שעה מעצרת ועד החג מביא וקורא דהוא זמן הבאת הבכורים ולכך נקרא שבועות יום הבכורים וכל התבואות מתבכרות בין שני זמנים הללו מחג ועד חנוכה מביא דאכתי איכא פירות ואינו קורא דלא שייך למימר הנה הבאתי מראשית פרי האדמה דהשתא ליכא ראשית. מחנוכה ואילך אינו מביא ואינו קורא דכתיב אשר תביא מארצך והשתא ליכא כלל דאפילו לחיה שבשדה הוא כלה באותו זמן.
והגר אשר בקרבך – תימה להה״ר יוסף קרא מה ענין גר אצל בכורים והלא בכורים אינן נתנים אלא לכהנים. ועוד אשר תביא מארצך כתיב למעוטי גרים שאין להם חלק בארץ עד שבא אצל ר׳ יום טוב והראה לו מדרש ברור וראיה במס׳ בכורים פרק אלו מביאים ולא קורין שאין יכולים לו׳ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו גר אם לא היתה אמו מישראל מביא ואינו קורא וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל ואם היתה אמו מישראל אומר אלהינו ואלהי אבותינו ואמר על הדא משנה בתלמוד ירושלמי תני ר׳ אבהו בשם ר׳ יהודה גר עצמו מביא וקורא טעמא מאי כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם מכאן ואילך אב לכל הגוים אמר ר׳ יהושע בן לוי הלכה כר׳ יהודה. אתא עובדא קומי ר׳ ואורי כר׳ יהודה.
ושמחת בכל הטוב, "you will rejoice in all the good, etc.⁠" our sages in the Talmud tractate Pesachim folio 36 derive the rule that the period during which these bikkurim may be offered in the Temple commences with the festival of Shavuot and concludes with the sukkot festival, by which time every type of harvest has produced at least some fruit that have ripened. This is also the reason why one of the names of the Shavuot festival is חג הבכורים, "festival of the first ripened fruit.⁠" While it still possible to present such bikkurim at the Temple between sukkot and Chanukah, the paragraphs in our portion to be recited by the farmer who offers these fruits, may no longer be recited. The reason is that the term "ראשית,⁠" "the first of,⁠" would hardly be appropriate at that time of the year. After Chanukah no more such fruit may be offered in the Temple. The reason is that even the animals in the field will no longer find such species of fruit on the field.
והגר אשר בקרבך, "and the stranger that dwells in your midst.⁠" Rabbi Joseph Kara raised the question of why a convert-who presumably does not own ancestral land belonging to Israel,- is mentioned in this paragraph at all. These firstling fruit are given only to Jewish priests, and only from land defined as ארצך, "your (ancestral) land?⁠" This word specifically excludes produce not grown by Jews on Jewish land. Rabbi Yom Tov explained it to him and showed him a Midrash in which it is stated specifically that converts (referred to as גרים, onetime strangers, may bring bikkurim, but they may not recite the benediction in which we give thanks for the land which the Lord had sworn to our forefathers to give to Avraham's descendants (Compare Mishnah 4,chapter 1 tractate Bikkurim. Since the Lord had not sworn to give this land to converts, he could obviously not give thanks for what had never been promised or given to him or his forefathers. Nonetheless, when he says his prayers, privately, he may refer to "our G–d, the G–d of the forefathers of Israel.⁠" if his mother had been Jewish, he will use the same formula every Jew uses, i.e. "our G–d and G–d of our forefathers. In the Jerusalem Talmud Rabbi Yehudah states that the proselyte, though, of course, the land had not been given to his forefathers, may address G–d as also the G–d of our forefathers, as G–d has proclaimed Himself to be the "father" of all converts According to Rabbi Yehudah, the convert recites the same benediction as the natural born Jew when bringing bikkurim. This is based on G–d having appointed Avraham as the "father" of a multitude of nations in Genesis 17,5. Rabbi Joshua, son of Levi stated that the halachah is according to the opinion of Rabbi Yehudah.
ושמחת בכל הטוב – מכאן ארז״ל פ׳ כל שעה מעצרת ועד החג מביא וקורא שהוא זמן הבאת ביכורים ולכך נק׳ שבועות יום הביכורים דכל הפירות והתבואה מתבכרים בין ב׳ זמנים אלו מחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא דלא שייך למימר ראשית פרי האדמה מחג ועד חנוכה דאפי׳ לחיה שבשדה כלה באותו זמן.
והגר אשר בקרבך – תימא מה ענין גר אצל בכורים והלא בכורים אינם נותנין אלא לכהנים ועוד אשר תביא מארצך כתיב למעוטי גרים שאין להם חלק בארץ וי״ל לפי מה שיש במס׳ בכורים פ׳ אלו מביאין ואינן קורין שאינם יכולים לומר אשר נשבעת לאבותינו. הגר אם לא היתה אמו מישראל מביא ואינו קורא וכשהוא מתפלל בינו לבין קונו יאמר ה׳ אלהי אבות ישראל וכשהוא מתפלל בבה״כ יאמר ה׳ אלהי אבותיכם אם היתה אמו מישראל יאמר ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו ואמרו על הדא משנה בגמ׳ דא״י שהוא תלמוד ירושלמי תניא בשם ר׳ יהודה גר עצמו מביא וקורא מ״ט דכתיב כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם מכאן ואילך לכל הגוים אמר רי״בל הלכה כר׳ יהודה הוה עובדא קמיה ואורי כר׳ יהודה.
ושמחת בכל הטוב – וסמיך ליה כי תכלה לעשר, בעל הטורים שבשביל המעשר תשמח בכל הטוב. כמו שדרשו עשר, בשביל שתתעשר.
הטוב – עולה כ״ב. בשביל התורה שנתנה בכ״ב אותיות.
ושמחת בכל הטוב אתה והלוי והגר אשר בקרבך – אין ראוי שנבין שיאכל הבכורים וישמחו בהם אלו העניים שזכר כי כבר ביארה התורה בפרשת קרח כי הבכורים הם לכהן ולזה הוא מבואר כי הכונה בזה שיזבח שם שלמי שמחה ויאכלו העניים מהם עמו ולפי שהבכורים טעונין שמחה למדנו מזה שאינן נאכלין באונן כמו הענין במעשר שני.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

1ושמחת בכל הטוב וגו׳ – כאשר תדע כי הוא יתעלה החונן והנותן לך תגיל ותשמת בכל אשר יגיע לך מהטוב כמי שמקבל מתנת חנם וגם לא ירע לבבך במה שתתנהו לגר וללוי ולכל הצריכים כי משל השם יתברך אתה נותן ולא תתן לזרים כחך ויגיעך לנכרי. והיותר נכון שהכתוב הזה הוא ענין גמול המעשה הקודם ירצה כשתעשה זה בלב שלם ונפש חפצה ויגיעך מטוב ההכרה והודאת האמונה השלמה בו יתעלה ובהשגחתו הפרטית כל זה השעור שנזכר הנה הוא יתעלה ישמור בעדך וישלים לך השמחה והטוב אשר נתן לך באופן שיהיה מספיק לך וללוי ולגר אשר בקרבך. והוא ממש ענין זקיפת העריסין שזכרנו במאמר כי כשהביאה המטרונה הצדק בצדקת נפשה בדעות נכונות ושלמות כענין הנבואה גם הוא יתעלה זוקף מדת החסד כנגדה להרבות להיטיב ולפרוץ בכל אשר יפנו.
והנה אחר שקבע בלבם בזה המעשה עקר האמונה הנזכרת במאמר את י״י האמרת היום להיות לך לאלהים (דברים כ״ו:י״ז) סמך מה שיהיה מהמין השני והוא אומרו ללכת בכל דרכיו והוא ענין הפרשת המעשרות וודוים.
1. ושמחת וכו׳ כונתו, כי כמו שנשמח יותר בתת לנו ד״מ המלך או אחד משאר השרים היושבים ראשונה במלכות טבעת זהב ממולאה בתרשיש או שאר אבן יקרה. מאלו נמצא אותה רק דרך מקרה ברחוב העיר, כי תחת שבאופן זה נשמח רק על הטבעת לבד, נשמח באופן הראשון בכפלים, גם על הטבעת גם על החן והחסד אשר מצאנו בעיני המלך או השר, עד כי נשאת נשא לנו כן תגדל גם שמחתנו יותר בפרי מעשנו ובכל תבואת ארצנו, אם נחשוב כי רק מיד ה׳ האוהב אותנו נתן לנו כל זאת, מאלו נחשוב רק שבאופן טבעיי נהיו לנו כל אלה וזה שאמר הכתוב ״ושמחת בכל הטוב״ אשר נתן ה׳ אלהיך לך״ ר״ל יען כי מידו לבד נתן לך כל זאת, רק בחשבך כן שרק הוא נתן לך כל הטוב ההוא תהי׳ נוטה יותר לתת ממנו גם לעניים ואביונים, למען תת בזה לו תודות על כל תגמולוהי עליך וזה שאמר הכתוב ״אתה והלוי״ וכו׳:
ושמחת בכל הטוב מכאן אמרו אין קורין מקר׳ בכורים אלא בזמן שמחה מעצר׳ ועד החג אבל מהחג ואילך מביא ואינו קורא. בפ׳ קמא דמסכ׳ בכורים אליבא דת״ק דר׳ יהודה בן בתירא שסובר שהקריא׳ תלויה בשמחה ור׳ יהוד׳ בן בתירא פליג עליה שסובר שאין הקריאה תלויה בשמחה:
והגר אשר בקרבך מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר לאבותינו. כמ״ד אלו מביאין ואינן קורין הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבע לאבותינו לתת לנו ואם היתה אמו מישראל מביא וקורא וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל וכשהוא בבית הכנסת אומר אלהי אבותיכם ואם היתה אמו מישראל אומר אלהי אבותינו ובפ׳ אלו הן הלוקין שואל הגמרא ונפרוך מה לבכורים שכן טעונין הנחה לעכב וקריה למצוה ומשני אלא אמר רב אשי כיון דאיכא בכורי הגר דבעי למימר אשר נשבע י״י לאבותינו ולא מצי אמר לא פסיקא ליה ותניא נמי בספרי ושמחת וגו׳ אתה והלוי והגר מכאן אמרו ישראלים ממזרים מתודים אבל לא גרים ולא עבדים משוחררי׳ שאין להם חלק בארץ אבל הרמב״ן ז״ל כתב בפ׳ רביעי מהלכות בכורי׳ הגר מביא וקורא שנ׳ לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי אב לכל העולם כלו שנכנסין תחת כנפי השכינה ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ וראיתי מההיא דירושלמי דאמרי לפי שנ׳ לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב לכל העולם כלו שנכנסי׳ תחת כנפי השכינה ואמר שם א״ר יהושע בן לוי הלכה כר׳ יהודה דאמר מביא וקורא ועובד׳ אתא לקמיה דרבי אבהו ואורי כר׳ יהודה דאמר הגר מביא וקורא ואין הלכה כתנא דתוספת׳ שאומר לר׳ יהודה שהגר מביא ואינו קורא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

מכאן אמרו אין קורין אלא בזמן שמחה. דאם לא כן, מאי ״ושמחת בכל הטוב״, הרי בכורים אסורים לזרים (משנה בכורים ב׳:א׳), אלא ״ושמחת״ הוא אתי לומר דבזמן שמחה קורין:
מביא ואינו קורא וכו׳. כלומר, הא דכתיב ״והגר אשר בשעריך״, לומר שאף על גב שאין הגר יכול לקרות, אפילו הכי מביא בכורים. אבל אין לומר דקרא אתא לומר דמביא וקורא, דזה אי אפשר, שהרי לא יכול לומר (פסוק ג) ״אשר נשבעת לאבותינו״ (משנה בכורים א׳:ד׳). וכן איתא בפרק אלו הן הלוקין (מכות יט.), עיין שם:
וְשָמַחְתָ בְֿכָל: הבי״ת רפה. [בְכָל⁠־הַטּוֹב].
אלא בזמן שמחה כו׳. דאם לא כן מאי שמחה שייך כאן שכתב ושמחת וגו׳, והלא אינן נאכלים לזרים, דאיתקשו לתרומה, לכ״פ מכאן אמרו וכו׳. ולכן נמי גבי הלוי והגר אין לפרש כמו בפרשת ראה (לעיל יב יח) שאתה מחוייב לשמח אותם עמך, כיון שאסורים להם, לכ״פ שגם הם מחוייבים בביכורים [דבק טוב]:
אם נטעו בתוך עריהם. פירוש במ״ח עריהם:
מביא ואינו קורא כו׳. דקשה לרש״י והא הגר חייב בכל מצות האמורות בתורה, ופשיטא דחייב בביכורים, ולא היה לו לכתוב אלא אתה והלוי. ומשני מביא ואינו קורא ולהכי חילקן:
Except during the time of rejoicing, etc. Otherwise, what rejoicing is there that it is written "you shall rejoice, etc.⁠"? It is not eaten by non-kohanim because its laws are derived from terumah [which is forbidden to non-kohanim]? Therefore he explains, "From here they derive, etc.⁠" Therefore, regarding the Levi and the proselyte too, you cannot explain as in parshas Re'ei (above 12:18), that you are obligated to have them rejoice with you, since it is forbidden to them. Therefore he explains that they too are obligated in first fruits (Devek Tov).
If they planted in their cities. I.e., within their forty-eight cities.
Who brings without reciting, etc. Rashi is answering the question: The proselyte is obligated in all mitzvos of the Torah, is it then not obvious that he is obligated regarding the first fruits, and thus the verse should have written only, "You and the Levi"? He answers, "He brings without reciting,⁠" and therefore the proselyte is specified separately.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואמר לך, לשלול זולתו לא מלאך ולא שרף יזכה לזה, גם ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה כאומרם ז״ל (ברכות ה׳.) ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.
ואומרו ולביתך – כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב אלא גם לבית הנשמה שהיא רוח ונפש שהם משכן הנשמה כל א׳ יתעדן כפי יכלתו.
ואומרו והלוי – יתבאר על פי דבריהם ז״ל שאמרו בזוהר (ח״ב צ״ד) וזה לשונם זכה יתיר יהבין ליה נשמתא וכו׳ זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מאור אצילות וכו׳ ע״כ, ולבחינה זו יקרא הכתוב לוי לפי שמתלות עם האדם מחדש.
ואומרו והגר – יתבאר על פי דבריהם ז״ל (זוהר ח״ג רי״ז.) שאמרו כי כשיגיע ליד אדם מצוה מאותם מצות שאינם נוהגות תמיד אותם הנשמות שכבר נסתלקו מהעולם והם חסרי מצוה זו באים וגרים עם העושה המצוה על זה הדרך קרובים לשכר ורחוקים מן ההפסד כאמור באורך בדברי המקובלים, וכנגד בחינה זו אמר והגר אשר בקרבך.
ושמחת וגו׳ – כמ״ש שמחתי ושמחתי בו. ושמחת זה שלמי׳ נא״כ ושמחת ונאמר להלן וזבחת שלמים וגו׳ מה להלן זבחי שלמים אף כאן וכו׳.
בכל הטוב – זה שירה שנאמר מטיב נגן מלמד שטעונין קרבן ושירה וכו׳.
לך וגו׳ ולביתך – מלמד שמביא אדם בכורים מנכסי אשתו לפי שבכל מקום קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכאן רבתה תורה ולביתך.
אתה והלוי וגו׳ – חביב חביב קודם.
אשר בקרבך – זה גר תושב שנאמר עמך ישב בקרבך כי הוא אינו גר אבל הוא יושב בקרבך.
בכל הטוב – בכל הפירות שנתת ראשיתם לה׳:
ושמחת וגו׳ אתה וגו׳ – שישמח בירושלים באכילת השלמים הוא וביתו והלוי והגר, (רי״א), ולרש״י אתה והלוי והגר על חיוב הבאת הבכורים שלהם, כמ״ש רש״י, והגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר לאבותינו (רש״י ממתני׳ דריש בכורים) והרמב״ם (פ״ד מבכורים ה׳ ג׳) כתב הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב כל העולם כלו שנכנסין תחת כנפי השכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ יהיא דעת ר׳ יהודא בירושלמי שהגר מביא וקורא, וריב״ל ור׳ אבא אמרו הלכה כוותי׳ דר״י [עיי׳ ר״ש ריש בכורים] והרב במל״מ שם תמה דאף שיכול הגר לומר לאבותינו מ״מ כיון שלא נטל חלק בארץ, אינו יכול לומר אשר נתת לי דומי׳ דאשה, ע״ש שהניח בצ״ע, ונ״ל שהרמב״ם במתק לשונו יישב תמיהתו במה שסיים ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ, וטעם דבריו כמ״ש הרמב״ן [בחידושיו לב״ב ד׳ פ״א] גרים שהם בני אברהם ראוים לירושה שלהם ובני נחלה נינהו, אלא שלא נתחלקה הארץ רק ליוצאי מצרים, ודמי גר לטפלים דאמרי׳ [פ׳ יש נוחלין] לאלה תחלק הארץ למעוטי טפלים שהם פחותים מבני כ׳ ולא היו להם שום מוריש ולא נטלו חלק בה, ומ״מ בני נחלה וירושה נינהו, אבל נשים לאו בנות נחלה נינהו כלל, ואע״ג דכתיב בפרשת בכורים ארמי אבד אבי שלשה אבות העולם היו כאברהם, (ע״ש רמב״ן ונמ״י) והוא בעצמו נכלל בנועם לשון הרמב״ם, ולאברהם היתה וכו׳ כלומר כיון שהיתה לאברהם הירושה תחלה שבניו ירשו את הארץ, ואח״כ נקרא אב לכל הנכנסים תחת כנפי השכינה, א״כ הגר הוא בכלל בניו, ואע״ג שאין לו לגר חלק בארץ מ״מ בן נחלה וירושה הוא, דומי׳ דטפלים - במכדרשב״י (זהר תרומה קמ״ז ב׳) אברהם ושרה מההוא נהורא עבדו איבון ונפשין דכתיב את הנפש אשר עשו בחרן, וכמה דעבדו נפשין בסטרא דקדושה הכי נמי עבדו נפש בס״א דאלמלא ההוא אתערו דאתער אברהם בס״א (ישמעאל) לא אישתכחין גיורין בעלמא כלל, ולזה אין הגר נגרע משאר ישראל הלוקח שדה חברו שהוא מביא וקורא (כבמתני׳ ז׳ פ״ק דבכורים, וכ״פ הרמב״ם שם ה׳ ה׳), ומצי למימר אשר נתת לי, דיהבת לי זוזי וזבני בהו (כב״ב ע״א א׳) ובפרט במוכר ולוקח ביובל ראשון שלהם, דלא סמכה דעתי׳ דמוכר שיוחזר לו ביובל, והוי השדה של לוקח לגמרי ומביא וקורא (כי רק במוכר ולוקח ביובל שני שלהם, דהיינו שכבר מכר זה שדהו וחזרה לו ביובל וחזר ומכרה ביובל שני, בה״ג סמכיה דעתי׳ דמוכר שיחזור לו שדהו אז הלוקח מביא ואינו קורא, כדעת הרמב״ם שם) וקרא ברוב המכירות מדבר, שהם ביובל ראשון של הלוקח והמוכר, כי על הרוב מאן דחמא יובל ראשון לא חמא יובל שני - (והרב בכ״מ הבין בלשון ולאברהם היתה וכו׳ טעם על שלא נטלו חלק בארץ, ע״ש, ואין לשון הרמב״ם סובל כוונה זו, ועיין בשאגת ארי׳ סי׳ מ״ט מה שטען על הכ״מ). אמנם רש״י דחה דעת ר׳ יהודא מהלכה, מסתמא דמתני׳ ומדאמרי׳ (מכות י״ט) גר לא מצי אמר לאבותינו, ועוד דנראה דר״י שאמר גר מביא וקורא לטעמי׳ אזיל דסובר (ספ״ק דבכורים) האריסין והחכירין מביאין וקורין, אעפ״י שאין להם אלא קנין פירות, ור״י סובר (ב״ק פ״ט) קנין פירות לאו כקנין הגוף ואף שהרב ברטנורה כתב שם דסובר ר״י דאריס וחוכר יש לו קנין בארץ וכו׳ ע״כ לאו קנין גמור קאמר ואטו מי עדיף אריס וחוכר מלוקח בזמן שהיובל נוהג, אלא ע״כ טעמי׳ דר״י דלענין בכורים בקנין פירות לחוד סגי (כמ״ש הרב פני יהושע גיטין מ״ז ד״ה תוספות בד״ה מתה אין) ויליף לי׳ מולביתך דאמרי׳ מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא, אע״ג דלית לי׳ לבעל בנכסי מלוג של אשתו כ״א אכילת פירות, ולפי״ז אשר נתתי לי מוסב על פירות לחוד, וכיון דר׳ יהודה יחידאי הוא בזה, לכן דחאו רש״י מהלכה. והגר״א כתב, אתה והלוי וגו׳ חביב חביב קודם, אשר בקרבך, זה גר תושב שנאמר עמך ישב בקרבך, כי הוא אינו גר אבל הוא יושב בקרבך, עכ״ל. לדבריו מוסב מאמר אתה והלוי וגו׳ על הצטרפותם לשמחת הבעלים, לא על חיובם להבאת בכורים כלרש״י, דזה לא שייך בגר תושב, אמנם גם לשמחת אכילת השלמים אין לצרף את הגר תושב, ועיין מ״ש בשם הרא״ש בענין גרך בשעריך (כי תצא כ״ד י״ד) (והנה לקמן (כ״ח מ״ג) הגר אשר בקרבך יעלה וגו׳, ת״א ויב״ע תותב ערל דבינך, והיינו כדעת הגר״א כאן, ומ״מ הכא לא תרגמו כן, והדבר צריך ביאור).
ושמחת בכל הטוב – מלת טוב ישמש גם על כל דבר הגורם ערבות ונעימות על החוש להתענג בו, כמו טובת מראה, ריח טוב, לכן ישמש מלת טוב על הנעימות וההשתעשות (אנגענעהם, פערגניגט) כמו שמחים וטובי לב (מלכים א ה) ונהי׳ טובים (ירמיהו מ״ד) ולב נבל טוב עליו, וטוב לב משתה תמיד, ואין לנו דבר המעורר את הנועם והתענוג אל החוש כיופי הצלצול ובסום הקול והתגלגלות היבבות וחלקלקותם היוצאים ממיני כלי זמר, וכן דבור השיריי, שידבר בהפלגה על איזה מעשה נפלא או דבר נסיי מסויים, או בספור שבחו של דבר וכדומה, והוא מיופה במיני מליצות רמות ומשלים נשגבים, ובפסקי טעמים מאמרות, הם מעוררים את הלב אל הפליאה והסתכלות עמוקה בנושא השיר, והוא ענין המשעשע את לב האדם, ומכש״כ כשהדבור השיריי מצורף יחד עם קול נעימות כלי זמר, הוא באמת שלימות שמחה הגשמית, לכן הוא מצוי הרבה בכל סעודות מרעים, כדי להגדיל השמחה והנעימות, וכן נאמר (ישעיהו ה׳). כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ונאמר בשיר לא ישתו יין, וכאלה רבות במקראות, הנה על שתי נעימות האלה, דבור השיריי מצורף עם מיני כלי זמר, אמר הכתוב. ושמחת בכל הטוב. כלומר, שמחתך לא תהי׳ שמחה לבבית לבד פנימה, כ״א אמנם תרבה השמחה בכל מיני נועם [דיך פרייען מיט אללען אננעהמליכקייטען] והם דבורי שיריי ומיני כלי זמר, המוסיפים שמחה וגיל, וזהו שאמרו בספרי, ושמחת, בכל מיני שמחה, בכל הטוב, זה השיר, ואמרו [ערכין י״א] מנין לבכורים שטעונין שירה אתי׳ טוב טוב כתיב בכל הטוב וכתיב בשירה בשמחה ובטוב לב, ושיר הלויים היו בו הרבה השוררים בפה והרבה מנגנים בכלי שיר בנבלים וחלילים כנורות חצוצרות וצלצלי׳, כבמשנה פ״ב דערכין, ואמרו [פ״ג דבכורים] החליל הי׳ מכה לפניהם, וכל זה נכלל בלישנא דקרא, ושמחת בכל הטוב, והוא נעימות השיר, [ה״א הטוב הוא במקום מלת אשר כמו ההישיבו נכריות (עזרא יו״ד] שהה״א במקום אשר [רשב״ם שם ורש״י] וכמוהו רבים במקרא, וטעם בכל הטוב [מיט אללעם וואס אנגענעהם איזט], ואחר שדיבר הכתוב מאיכות השמחה, יודיע את המכוון בשמחה זו, ואמר. אשר נתן לך ה״א ולביתך. כלומר שלא תהי׳ שמחתך במה שהארץ היא שלך, וכאילו כחך ועוצם ידך עשה לך את החיל הזה, או שמנהג הטבעית הושפעו לך כל טוב הארץ, חלילה לך כי בזה תפרוק עול מלכות שמים מעליך, אמנם עיקר המכוון בשמחתך תהי׳ במה שהיא עיקר קבלת אלהותו ית׳ והוא יסוד השלמות, שהוא ית׳ הוא לבדו אדון כל הארץ, הוא המשגיח עליך והוא השפיע לך טובות אלה [מלת אשר הוא כמו אשר הבאשתם את ריחנו [שמות ה׳] שהוא כמלת יען, המקשר שני משפטים זע״ז בבחינת סיבה ומסובב, שבא הסבה במלת יען, או במלת אשר [ווייל]. מלת ולביתך, כלומר לצורך בני ביתך, כמו מתי אעשה גם אנכי לביתי, ולפי שהיא כמלה יתרה, כי כל שפעת בעל הבית איננה לו לבדו כ״א גם לבני ביתו, לכן דרשוהו רבותינו על נתינה פרטית שאיננה נכללת במה שיש לבעל השדה, ופירשוהו כענין ביתו זו אשתו, ולהורות שמביא אדם מנכסי אשתו וקורא, לפי שבכל מקום קנין פירות לאו כקנין הגוף, וכאן ריבתה התורה ולביתך [גיטין מ״ח ב׳].
ושמחת וגו׳ – או אז, לאחר שהבנת, מתוך התבוננותך בעבר, שעליך להודות רק לה׳ על העצמאות והעושר של ההווה, ולאחר שביטאת את התמסרותך המחודשת אל ה׳ על יסוד הבנה זו, תשמח לפני ה׳ בכל הדברים הטובים ״אשר נתן לך״. שמחה זו – כמו שמחת החג, ״ושמחת בחגך״ (לעיל טז, יד) – תמצא את ביטויה בזבחי שלמים, וכמו כן גם השמחה הנזכרת בפסוק ז של הפרק הבא מתקיימת בעיקר בזבחי שלמים: ״וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה׳ אלקיך״. כך גם ״ושמחת בכל הטוב״: הטובה והשמחה שבאו לך על ידי הדברים הטובים שניתנו לך יתבטאו בהתרוממות רוח של שמחה. לפי הגמרא בערכין (יא.), ביטוי כזה יכול להינתן רק באמצעות שירה מלאת התעוררות והשראה, ״שיר״. לפיכך ״ביכורים טעונים קרבן ושיר״ (ביכורים ב, ד). ואכן כל מעשה מצוות הביכורים התאפיין באווירה של שמחה.
ככלל, הביכורים לא היו מובאים לירושלים על ידי כל יחיד בעצמו. ״כל העיירות שבמעמד (עיין פירוש, במדבר כח, ב) מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים [מפני אהל הטומאה]. ולמשכים [בעלות השחר] היה הממונה אומר: קומו ונעלה ציון אל בית ה׳ אלהינו וכו׳. והשור [לזבח שלמים] הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו. החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם [הודיעו לעיר על הגעתם], ועטרו את בכוריהם. הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם. לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים [מספר מקבלי הפנים היה כמספר הבאים]. וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם [מפסיקים את מלאכתם, אפילו הייתה זו מלאכה שהיו מחויבים להשלימה], ושואלין בשלומם: אחינו אנשי מקום פלוני באתם לשלום! החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס [להר הבית] עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר (תהילים ל): ׳אֲרוֹמִמְךָ ה׳ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא⁠־שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי׳⁠ ⁠⁠״ (ביכורים ג, ב–ד).
כמו כן, הזמן העיקרי להבאת ביכורים היה מוגבל ל״זמן שמחה״, ימות הקיץ, מחג השבועות עד לחג הסוכות; שכן קצירת התבואות מביאה שמחה בלב איש. ״מעצרת ועד החג מביא וקורא״ (פסחים לו:): רק אם מביאים את הביכורים בזמן שמחה אומרים בהבאה את ההודאה הסוקרת את העבר. לפי הספרי, קשורות לשונות ״ואמרת״ ו״ושמחת״ שבפסוק בקשר הדוק. כאשר הלב שמח על ברכות ההווה, עלינו לזכור את עברנו, את מוצאנו, בעת שהיינו חסרי בית וקרובים לאבדון. ״בזמן קצירה ולקיטה שאדם לוקט תבואתו ולבו שמח הצריכו חכמים קרייה דארמי אובד אבי״ (רש״י פסחים לו:).
שונה הדין מהחג ועד חנוכה. בתקופה זו, יש עדיין פירות בשדה, ועדיין נוהגת מצוות ״ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך״, אך ״זמן שמחה״ כבר עבר, ועמו עבר גם ״זמן קריאה״; לפיכך ״מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא״ (שם וספרי).
אשר נתן לך וגו׳ ולביתך – עיקרו של הבית הוא האישה. לפיכך מדייקים חז״ל מ״ולביתך״ שאדם מביא ביכורים מנכסי אשתו וקורא (ספרי וגיטין מז:). על אף שלפי המנהג ועל פי תקנה מאוחרת יותר, יש לבעל רק זכות שימוש בנכסי אשתו (״קנין פירות״), וככלל אומרת ההלכה ש״קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי״ (עיין פירוש, ויקרא כה, טו–טז), אף על פי כן הבעל יכול לומר על נכסי אשתו: ״אשר נתתה לי״.
אתה והלוי וגו׳ – עיין פירוש לעיל יב, יב.
[יא] ושמחת – בספרי אמרו ושמחת בשעת שמחה, פי׳ שלא צוה ה׳ להיות שמח רק בעת שמחה ע״ד הכתוב ביום טובה היה בטוב (קהלת ז׳ יד) שהוא מעצרת עד החג שאז זמן אסיפת התבואה והפירות אבל לא אחר החג:
בכל הטוב – אמר בספרי זה השיר, במס׳ ערכין (יא ע״א) אמר רב מתנה מנין לביכורים שטעונין שירה אתיא טוב טוב מהכא, ופרש״י כתיב הכא בכל הטוב וכתיב (דברים כח מז) בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. והספרי שלא הביא הג״ש נראה שדרש מפשטות הכתוב משום דבדברים יב יח וטז יד וכז ז. בכולהו כתיב ושמחת, ומבואר שם ע״י מה תהיה התעוררות השמחה אם ע״י אכילת המעשר או החג שנאמר בו והיית אך שמח. או ע״י אכילת השלמים, אבל כאן שאמר שתהיה השמחה בכל הטוב שיש לו, ומה יתעורר בו הבאת הביכורים לזה אמר זה השיר שאמרו שם שירה והוא ארוממך ה׳. שמדבר מכל טובות וחסדי ה׳, ויש להסביר ג״כ הג״ש המובא בגמ׳ הנ״ל. שכמו שבעבודת הבורא תתעורר השמחה ע״י שירות ותשבחות כן השמחה בכל הטוב תהיה ע״י שיר:
אשר נתן לך ה׳ אלהיך ולביתך – ולביתך מיותר דמובן דמהטוב שיש לאדם יהיה טוב לכל ביתו, וזה שאמרו בספרי מלמד שאדם מביא ביכורים מנכסי אשתו:
אתה והלוי והגר אשר בקרבך – צוה ה׳ שבעת הבאת הביכורים ישמח גם את הלוי והגר וזה שאמרו בספרי בכל מקום שאתה מוצא הלוי תן לו מחלקו (פי׳ מעשר ראשון) ואם אין לו מע״ר תן לו מע״ש אין לו מע״ש תן לו מעשר עני אין לו מעשר עני תן לו שלמים אין לו שלמים פרנסהו מן הצדקה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ושמחת בכל הטוב: של הנפש והגוף יחד1. היינו ״אשר נתן לך ה׳ אלהיך״ – שאתה מרגיש גדולת הנפש באלהות {שהיא שמחה וחיות שאין למעלה הימנו, כמו שכתבתי לעיל (ד,א), עיי״ש.} ״ולביתך״ – היינו הרחבת צרכי הבית.
והלוי:⁠2 שהוא תלמיד חכם שבבית3, אשר על שפתיו מוסיף לקח נפשך לגדולת הדעת בה׳4.
והגר אשר בקרבך:⁠5 המה מרחיבים טובת חיי האדם6 בבני-בית עבדים ושפחות7.
1. שהוזכרו בפסוק ט׳, כאשר ״כל״ – לרבות.
2. וקשה לרבינו, מה ענין הלוי (או הגר) אצל שמחת הביכורים, הרי לא בדיני תרומת ומעשרות קא עסקינן! ועיין ברש״י.
3. כך שיטת רבינו בכל מקום בביאור המושג ״לוי״ או ״לויים״.
4. וזה כנגד גדולת הנפש ״ויביאנו אל המקום הזה״.
5. וקשה לרבינו, מה ענין הלוי (או הגר) אצל שמחת הביכורים, הרי לא בדיני תרומת ומעשרות קא עסקינן! ועיין ברש״י.
6. וזה כנגד הרחבת הדעת בצרכי הגוף – ״ויתן לנו את הארץ הזאת״.
7. מתוך הנחה שבכך עוסקים הגרים. [יצויין, כי תמיד מצינו את ״הגר״ יחד עם העני והאביון או היתום והאלמנה, ולא עם העבדים והשפחות, כשרק במקום אחד בכל התורה מצינו (שמות כג,יב) ״וינפש בן אמתך והגר״, וצ״ע על רבינו בזה].
ושמחת – דהיינו סעודת שמחה באכילת בשר שלמים, כמו שלמדנו מגזירה שוה מן המקרא שלמעלה כ״ז:ז׳ (ירושלמי ביכורים ב׳:ג׳).
ולביתך – מכאן למדו רבותינו בברייתא שהובאה בגיטין מ״ז:, ובספרי, שהבעל מביא ביכורים מנכסי אשתו וקורא, אף על פי שאין לו בנכסיה קנין הגוף רק קנין פירות (כלומר זכות ליהנות מפירותיהם). אבל האשה בעצמה אינה קוראה, כמו ששנינו בביכורים א׳:ה׳ (ונלמד מפסוק י׳).
קלוסטרמן סבור שאין הפרשה מדברת אלא על הבעת תודה חד⁠־פעמית של מי שזכה לנחלה בארץ. אבל לא שם אל לבו, שבפסוק ב׳ נאמר שכבר ישנו ״המקום אשר יבחר״, והרי למעלה י״ב:י׳ והלאה נאמר שאותו המקום לא ייבחר אלא אחרי זמן מרובה, כאשר יניח השי״ת לנו מכל אויבינו מסביב. כמו כן מוכח להדיא מן המקרא בשמות כ״ג:י״ט, שמצות הבאת ביכורים אינה מצוה חד⁠־פעמית שבאותו הדור של באי הארץ, אלא מצוה הנוהגת מדי שנה בשנה.
ושמחת בכל הטוב כו׳ – ולביתך זו אשתו. ובאשה כתב הסמ״ק דנדרה שלא לשמוע שיר בעל מפיר דהוי ענוי נפש, לכן אצל אשתו מה הוי כל טוב הוי אומר זו שירה. ודו״ק.
בפ׳ בכורים נזכר י״ג פעמים שם הוי׳, לנגד שלשה עשר מדות של רחמנים, ובפרשה דויעבור ה׳ על פניו ויקרא כו׳ הי״ג מדות הזהיר על ראשית בכורי כו׳ תביא בית ה׳ כו׳. ודו״ק.
ספרי: ואכלו ושבעו תן להם כדי שבען מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגרן מחצי קב כו׳. בזה נראה לפרש משנה סתומה בפאה פ״ח מדה זו אמורה בכהנים ובלוים וישראל, ויעוין משנה למלך שהביא כל פירושים ודחאן. והנראה דאדסמיך ליה קאי דאבא שאול אומר ושאר כל הפירות כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות, והוי אמינא דאם נותן לעני כהן מעשר עני בשאר פירות דאיהו דכיון דהוא כהן מצי לאכול תרומה דהוי בזול, וכן לוי מצי אכיל מעשר דאם אסורה לזרים הוי בזול טפי, לכן סד״א דיהיב לחד עני כהן בשאר פירות שיעור שיכול לקנות בהם מזון שתי סעודות תרומה, או מעשר ללוי דהוי שיעור פחות ממזון שתי סעודות של ישראל, דהוי מזון שתי סעודות חולין דדמיהן יקרים (ויעוין במשנה כתובות בנותן מזונות לארוסה דנותן לבת כהן מחצה חולין ומ״ת, יעוי״ש), קא משמע לן דזה השיעור שוה בכולם שיקח בהן מזון שתי סעודות חולין אף אם העני כהן. ודו״ק. ואולי יליף כדכתיב ואכלו בשעריך וזה מקרי מה דטמא וטהור אוכלין כאחד וזה חולין, וכמו שאמר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו, וכן דריש בגמרא דף ע״ג יבמות ההוא דא״ל התם בשעריך תאכלנו כו׳. וזה נכון מאד ב״ה. וזה מושכל שלעני נותנין דבר שיהא בו כדי נתינה בדבר שאינו צריך ליזהר בו לאכלו בקדושה.
ושמחת – מעצרת ועד החג מביא וקורא, מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא, דכתיב ושמחת בכל הטוב [אין קריאה אלא בזמן שמחה].⁠1 (פסחים ל״ו:)
ושמחת בכל הטוב – אמר רב מתנא, מניין לבכורים שטעונים שירה, אתיא טוב טוב, [כתיב הבא ושמחת בכל הטוב וכתיב התם (כ״ח י״ז) בשמחה ובטוב לבב, מה התם שירה אף הכא שירה].⁠2 (ערכין י״א.)
ולביתך – מלמד שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו וקורא.⁠3 (גיטין מ״ז:)
1. נתבאר לעיל בפסוק ב׳ בדרשה אשר תביא מארצך, יעו״ש וצרף לכאן.
2. והתם הוי הפירוש שירה דדרשינן איזו היא עבודה שהיא בשמחה וטוב לב הוי אומר זו שירה, וענין השירה בבכורים, דכשבאו בעלי הבכורים לעזרה קדמום הלוים בשיר ארוממך ה׳ כי דליתני וגו׳.
3. שגדלו בקרקע מלוג שהכניסה לו אשתו שיאכל הפירות. והרבותא בזה דאעפ״י שאין לבעל קנין בגוף הקרקע וקיי״ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, אך מרבוי ולביתך ילפינן דריבה הכתוב נכסי אשתו עפ״י הדרשה הידוע ביתו זו אשתו [עיין שבת קי״ח ב׳], ואעפ״י דכל עיקר אכילת פירות מנכסי אשתו הוא תקנתא דרבנן ולא מדאורייתא, כמבואר בכתובות מ״ז ב׳, בכ״ז מכיון שמדרך הנשים שנותנות לבעליהן הפירות מנכסיהון אפשר שתרמז התורה על דין כזה, וכמו דמצינו כהאי גונא שקבעה התורה דינים עפ״י מנהגי העולם, וכמש״כ המפרשים בפסוק כמהר הבתולות בפ׳ משפטים ובכ״מ.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יב) {שני} כִּ֣י תְכַלֶּ֞ה לַ֠עְשֵׂ֠ר אֶת⁠־כׇּל⁠־מַעְשַׂ֧ר תְּבוּאָתְךָ֛ בַּשָּׁנָ֥ה הַשְּׁלִישִׁ֖ת שְׁנַ֣ת הַֽמַּעֲשֵׂ֑ר וְנָתַתָּ֣ה לַלֵּוִ֗י לַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔הא וְאָכְל֥וּ בִשְׁעָרֶ֖יךָ וְשָׂבֵֽעוּ׃
When you have finished tithing all the tithe of your produce in the third year, which is the year of tithing, then you shall give it to the Levite, to the foreigner, to the fatherless, and to the widow, that they may eat within your gates, and be filled.
א. וְלָֽאַלְמָנָ֔ה ל=וְלָֽאַלְמָנָ֔ה בגעיה ימנית
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פיסקא שב]
כי תכלה לעשר – יכול בחנוכה הרי אתה דן נאמר כאן קץ ונאמר להלן (דברים ל״א:ז׳) קץ מה קץ האמור להלן רגל אף קץ האמור כאן רגל, אי מה קץ האמור להלן חג הסכות אף קץ האמור כאן חג הסכות, תלמוד לומר כי תכלה לעשר רגל שהמעשרות כלים בו הוי אומר זה פסח מיכן אמרו ערב יום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה הבעור. בשנה השלישית, יכול אף שנת שבוע תהא חייבת במעשר תלמוד לומר בשנה השלישית שנת המעשר שנה שחייבת במעשר יצאת שנת שבוע שאינה חייבת במעשר יכול יהו שני מעשרות נוהגים בה תלמוד לומר שנת המעשר מעשר אחד נוהג בה ואין שני מעשרות נוהגים בה אין לי אלא מעשר עני שבו דבר הכתוב מנין לרבות שאר מעשרות תלמוד לומר מעשר תבואתך ריבה.
סליק פיסקא
[פיסקא שג]
ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה – תן לכל אחד ואחד לפי חלקו.
ואכלו בשעריך ושבעו – תן להם כדי שבעם מיכן אמרו אין פוחתים לעני בגורן מחצי קב חטים או קב שעורים דברי רבי יהודה רבי אומר חצי קב.
אמרו משפחת בית נבלטה היתה בירושלם ונתנו להם חכמים שש מאות ככרי כסף ולא רצו להוציאם מירושלם.

Piska 302

"When you finish tithing": I might think on Channukah; it is, therefore, written here (Ibid. 14:28) "at the end,⁠" and elsewhere (Ibid. 31:10) "at the end.⁠" Just as "at the end" there signifies a festival, so, "at the end" here signifies a festival. — But why not say, then: Just as "at the end" there signifies the festival of Succoth, so, here, the festival of Succoth is signified! It is, therefore, written (Ibid. 26:12) "When you finish tithing" — the festival when all the tithes have been finished — Pesach. From here they ruled: On the eve of the last day of Pesach of the fourth year and the seventh year, there took place the removal (from the house [biur] of the tithes): on the fourth year, by reason of the poor-tithe of the third year; and on the seventh year, by reason of the poor-tithe of the sixth year. I might think that the (produce of) the seventh year (shemitah), too, is subject to removal; it is, therefore, written (Ibid.) "in the third year,⁠" a year which is subject to tithing, excluding the seventh year, which is not subject to tithing. I might think that two tithes both first-tithe and second-tithe (along with poor-tithe) obtain on it (the third year); it is, therefore, written (of the third year), (Ibid.) "the year of the (one) tithe.⁠" One tithe obtains on it and not two. I might think that only the poor-tithe, of which the verse speaks, is signified. Whence do I derive the other tithes (for inclusion)? From "all the tithe of your produce.⁠"

Piska 303

"then you shall give to the Levite, the stranger, the orphan, and the widow": Give each one his (specific) share.
"and they shall eat it in your gates and be sated": Give them as much as they need to satiate them — whence it was ruled: The poor man is given no less in the (allocation of the poor-tithe in the) threshing floor than half a kav of wheat or a kav of barley. These are the words of R. Yehudah. R. Meir says: a kav.
"in your gates": We are hereby apprised that it is not to be taken outside of Eretz Yisrael. They said: There was a family of the house of Navtalah in Jerusalem, who were given six hundred talents of gold by the sages, and who would not take them outside of Jerusalem.
כי תכלה לעשר יכול בחנוכה הרי אתה דן נאמר כאן קץ ונאמר להלן (דברים ל״א:י׳) קץ מה קץ האמור להלן רגל אף קץ האמ׳ כאן רגל או מה להלן חג הסכות אף כאן חג הסכות ת״ל כי תכלה לעשר רגל שהמעשרות כלין בו הוי אומר זה פסח מיכן אמ׳ ערב יום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור ולמחר במנחה מתודים:
ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית ובשביעית מפני מעשר עני שבששית:
בשנה השל׳ בפירות שלישית הכת׳ מדבר אתה אומר כן או אינו אלא בפירות שלש שנים מה אני מקיים (דברים י״ד:כ״ג) ואכלת לפני ה׳ אלה׳ מע׳ דג׳ הנאכל אבל המונח יהא נאכל לשלש שנים ת״ל כי תכלה לעשר את כל מע׳ תבו׳ בשנה השל׳ בפירות שלישית הכת׳ מדבר:
אין לי אלא פירות השלישית פירות הששית מנ׳ ת״ל (דברים י״ד:כ״ח) מקצה שלש שנים מק׳ שלש שנים אתה מוציא מעשר עני:
או שמטין ויובלות יעלו מן המנין ת״ל שנת המעשר לא אמרתי אלא שנים שהמעשרות נוהגים בהן יצאו שמטים ויובלות שאין המעשרות נוהגין בהן:
יכול יהו שני מעשרות נוהגין בה מעשר שני ומעשר עני ת״ל שנת המעשר מעשר אחד נוהג בה ואין שני מעשרות נוהגין בה:
אין לי צריך ודוי אלא מעשר עני שבו דבר הכת׳ מנ׳ לרבות שאר מעשרות ת״ל מעשר תבואתך ריבה:
ונתת ללוי לגר לית׳ ולאלמ׳ תן לכל אחד ואחד כפי חלקו אימתי בזמן שהן חסירים מיכן אמ׳ מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי היו לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה:
היו לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהן או מאתים זוז אע״פ שאינו [נושא] ונותן בהן הרי זה לא יטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני:
היו לו מאתים חסר דינר מותר ליטול:
ואכלו בש׳ וש׳ תן להן כדי שבען:
ואכלו בש׳ מלמד שאין מוציאין אתו מהארץ לחוצה לארץ:
משפחת בני נבלטה היתה בירוש׳ ונתנו להם חכמים שש מאות ככרי כסף ולא רצו להוציאן [חוץ] לירושלם:
אֲרֵי תְשֵׁיצֵי לְעַשָּׂרָא יָת כָּל מַעְשַׂר עֲלַלְתָּךְ בְּשַׁתָּא תְּלִיתֵיתָא שְׁנַת מַעְשְׂרָא וְתִתֵּין לְלֵיוָאָה לְגִיּוֹרָא לְיַתְמָא וּלְאַרְמַלְתָּא וְיֵיכְלוּן בְּקִרְוָךְ וְיִשְׂבְּעוּן.
When you have made an end of tithing all the tithe of your produce in the third year, the year of the tithes, and have given it to the Levite, the stranger, the orphan, and the widow, that they may eat within your cities and be satisfied,
ארום תשלמון למעשרה ית כל מעשר עללת⁠{כ}⁠ון בשתה תליתייהא דהיא שנת מעשר מסכינייה ותתנון מעשרה קדמייה לליווי ומעשרה ומעשרהב לגייורייה {ליתמיא} ולארמלתה וייכלון בקורייכון וישבעון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תליתייה״) גם נוסח חילופי: ״תליתייתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומעשרה״) גם נוסח חילופי: ״{ומע}⁠שר״.
ארום תשיצון לעשרא ית כל מעשר עללתך בשתא תליתיתא דשמיטיתא ותיתנון מעשרא קמאה לליואי מעשרא תניינא הוא מעשר מסכיניא לגיוריא ליתמא ולארמלתא וייכלון בקרווך ויסבעון.
When you make an end of tithing all the tenths of your produce in the third year, which is the year of release, you shall give the first tenth to the Levites, the second tenth, which is the tithe of the poor, to the stranger, the orphan, and widow, that they may eat in your cities, and be satisfied. But the third tenth you shall bring up, and eat before the Lord thy God,
ארום תשלמון למעשרא ית כל מעשר עללתך בשתא תליתיא דהיא שנת מעשרתא דמסכיניא ותיתנון מעשרא קדמייא לליואי מעשר מסכיניא לגיורי ליתמא ולארמלתא וייכלון בקירויכון וישבעון.
When you finish tithing all the tenths of your produce in the third year, which is the year of the tithe for the poor, you shall give the first tenth to the Levites, and the poor's tenth to the stranger, the orphan, and widow, that they may eat in your cities, and be satisfied.
(יב-טו) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר – יָכוֹל בַּחֲנֻכָּה, נֶאֱמַר כָּאן ״קֵץ״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (לא, י) קֵץ מַה קֵץ הָאָמוּר לְהַלָּן רֶגֶל, אַף קֵץ הָאָמוּר כָּאן רֶגֶל, אִי מַה קֵץ הָאָמוּר לְהַלָּן חַג הַסֻּכּוֹת אַף קֵץ הָאָמוּר כָּאן חַג הַסֻּכּוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר״, אֵיזֶהוּ חַג שֶׁכָּלִין בּוֹ הַמַּעַשְׂרוֹת הֱוֵי אוֹמֵר זֶה פֶּסַח. מִכָּאן אָמְרוּ עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחַרוֹן שֶׁל פֶּסַח שֶׁל רְבִיעִית וְשֶׁל שְׁבִיעִית הָיָה בִּעוּר. בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת יָכוֹל אַף שָׁנָה שְׁבִיעִית תְּהֵא חַיֶּבֶת בְּמַעֲשֵׂר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר״ שָׁנָה שֶׁחַיֶּבֶת בְּמַעֲשֵׂר, יָצְאָת שְׁנַת שֶׁבַע שֶׁאֵינָהּ חַיֶּבֶת בְּמַעֲשֵׂר. יָכוֹל (כָּל) [שְׁנֵי] מַעַשְׂרוֹת נוֹהֲגִין בָּהּ, [תַּלְמוּד לוֹמַר שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, מַעֲשֵׂר אֶחָד נוֹהֵג בָּהּ וְאֵין שְׁנֵי מַעַשְׂרוֹת נוֹהֲגִין בָּהּ]. אֵין לִי אֶלָּא מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבּוֹ דִּבֵּר הַכָּתוּב, מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁאָר מַעַשְׂרוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ רִבָּה.
וְנָתַתָּ[ה] לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה – תֵּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי חֶלְקוֹ. וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ, תֵּן לָהֶם כְּדֵי שָׂבְעָן, מִכָּאן אָמְרוּ אֵין פּוֹחֲתִין לְעָנִי בַּגֹּרֶן מֵחֲצִי קַב חִטִּין אוֹ קַב שְׂעוֹרִין, דִּבְרֵי (רַבִּי) רַבִּי יְהוּדָה, [רַבִּי מֵאִיר] אוֹמֵר חֲצִי קַב. בִשְׁעָרֶיךָ, מְלַמֵּד שֶׁאֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִן הָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, אָמְרוּ מִשְׁפַּחַת בֵּית נַבְלָטָה הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם וְנָתְנוּ לָהֶם חֲכָמִים שֵׁשׁ מֵאוֹת כִּכְּרֵי זָהָב וְלֹא רָצוּ לְהוֹצִיאָן חוּץ לִירוּשָׁלַיִם.
וְאָמַרְתָּ – בְּכָל לָשׁוֹן. ״לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, זֶה וִדּוּי מַעֲשֵׂר. ״בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת״, זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבַעי. ״וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי״, זֶה מַעְשַׂר לֵוִי, ״וְגַם נְתַתִּיו״, זֶה תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. ״[וְ]⁠לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה״, זֶה מַעְשַׂר עָנִי, וְלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַוִּדּוּי. ״מִן הַבַּיִת״, זוֹ חַלָּה. דָּבָר אַחֵר: ״מִן הַבַּיִת״ כֵּיוָן שֶׁהִפְרַשְׁתּוֹ מִן הַבַּיִת אֵין אַתָּה נִזְקָק לְכָל דָּבָר. ״כְּכָל מִצְוָתְךָ״ שֶׁאִם הִקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְרִאשׁוֹן אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. ״אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי״, לֹא נְתַתִּיו לְמִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי. ״לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ״, לֹא הִפְרַשְׁתִּי מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, לֹא מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְחֻבָּר וְלֹא מִן הַמְחֻבָּר עַל הַתָּלוּשׁ, לֹא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ. ״וְלֹא שָׁכָחְתִּי״ מִלְּבָרְכֶךָ וּלְהַזְכִּיר שִׁמְךָ עָלָיו. ״לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ״, הָא אִם אֲכָלוֹ [בַּאֲנִינוּת] אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת. ״וְלֹא בִּעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא״, בֵּין שֶׁאֲנִי טָמֵא וְהוּא טָהוֹר, וּבֵין שֶׁאֲנִי טָהוֹר וְהוּא טָמֵא. ״וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לָמֵת״, לֹא לָקַחְתִּי מִמֶּנּוּ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין לְמֵת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם לָמֵת אִם לַחַי אָמוּר, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לָמֵת״, שֶׁלֹּא הֶחֱלַפְתִּי אֲפִלּוּ בִּדְמֵי טָהוֹר. ״שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה׳ אֱלֹהָי״ הֵבֵאתִיו [לְבֵית הַבְּחִירָה]. ״עָשִׂיתִי כְּכָל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי״, שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי בּוֹ. ״[הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ״], עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ עֲשֵׂה עִמָּנוּ מַה שֶּׁהִבְטַחְתָּנוּ ״הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְךָ״.
כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר – שָׁנָה שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא מַעֲשֵׂר אֶחָד, הָא כֵּיצַד, שָׁנָה רִאשׁוֹנָה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שְׁנִיָּה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שְׁלִישִׁית מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעְשַׂר עָנִי, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי יִבָטֵּל, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא [אַף] מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן יִבָטֵּל, תַּלְמוּד לוֹמַר (לעיל י״ד:כ״ט) ״וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ״, כָּל זְמַן שֶׁבָּא תֵּן לוֹ, דִּבְרֵי (רַבִּי מֵאִיר) [רַבִּי יְהוּדָה], רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (במדבר י״ח:כ״ו) ״וְאֶל הַלְוִיִם תְּדַבֵּר״ וְגוֹ׳ הִקִּישָׁן הַכָּתוּב לְנַחֲלָה, מַה נַּחֲלָה אֵין לָהּ הֶפְסֵק, אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אֵין לוֹ הֶפְסֵק.
קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לַבְּרִיּוֹת, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, וִיכוֹלָה הִיא לֵהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה. וְלֹא קְתָנֵי וּבְמַעֲשַׂר עָנִי, וְהָתַנְיָא בַּבְּרַיְתָא וּבְמַעֲשַׂר עָנִי, אָמַר רָבָא, כָּאן בְּמַעֲשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בְּתוֹךְ הַבַּיִת, דִּכְתִיב בֵּיהּ נְתִינָה ״וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה״. מִשּׁוּם הָכִי אָסוּר לָהּ לְאִיתְהַנּוּיֵי, וְכָּאן בְּמַעְשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בְּבֵית הַגְּרָנוֹת, כֵּיוָן דִּכְתִיב בֵּיהּ (לעיל י״ד:כ״ח) ״וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ״, שָׁרִי לָהּ לְאִיתְהַנּוּיֵי.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלָעִאי, בּוֹא וּרְאֵה מַה בֵּין דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים לְדוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַכְנִיסִין פֵּרוֹתֵיהֶן דֶּרֶךְ טְרַקְסְמוֹן כְּדֵי לְחַיְּבָן בְּמַעֲשֵׂר, דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים מַכְנִיסִין פֵּרוֹתֵיהֶן דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְדֶרֶךְ חֲצֵרוֹת וְדֶרֶךְ קַרְפִּיפוֹת כְּדֵי לְפָטְרָן מִן הַמַּעֲשֵׂר, דְּאָמַר רַבִּי יַנַאי, אֵין הַטֶּבֶל מִתְחַיֵּב בְּמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיִּרְאֶה פְּנֵי הַבַּיִת. שֶׁנֶּאֱמַר ״בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִלּוּ חָצֵר קוֹבַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ״.
רַבִּי וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הָיוּ מַכְנִיסִין הַכַּלְכָּלָה לַאֲחוֹרֵי גַּגּוֹת, רָאָה אוֹתָם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלָעִאי אָמַר לָהֶם, רְאוּ מַה בֵּינֵיכוֹן לְקָדְמָאֵי, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה לוֹקֵחַ שִׁשָּׁה מִינִין בִּפְרוּטָה כְּדֵי לְעַשֵּׂר מִכָּל מִין וָּמִין, וְאַתֶּם מַכְנִיסִין אֶת הַכַּלְכָּלָה אֲחוֹרֵי גַּגּוֹת, חֲמָתוּן חָד סַבָּא אֲמַר לְהוֹן יְהָבוּן אַתּוּן לִי, אָמְרוּן לֵיה אִין, אָמַר לוֹן וּלַאֲבוּכוּן דְּבִשְׁמַיָא לֵית אַתּוּן יְהָבִין וְלִי יְהָבִיתוּ.
אָמַר רַבִּי יַנַּאי אֵין הַטֶּבֶל מִתְחַיֵּב וְכוּ׳ (כֶדְלְעִיל) וְרַבִּי יוֹחָנָן נַמִּי הָכְתִיב ״מִן הַבַּיִת״, חָצֵר דּוּמְיָא דְבַיִת שֶׁהַכֵּלִים נִשְׁמָרִין בְּתוֹכוֹ. וְאִידָךְ נַמִּי הָכְתִיב ״בִּשְׁעָרֶיךָ״, הַהוּא דִּמְעַיֵּל לְהוּ דֶּרֶךְ שַׁעַר, לְאַפּוּקֵי דֶּרֶךְ (חֲצֵרוֹת) גַּגּוֹת וְקַרְפִּיפוֹת.
אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵפָה, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא, וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, מִמֶּנּוּ אִי אַתָּה מַבְעִיר, אֲבָל אַתָּה מַבְעִיר שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת. וְאֵימָא מִמֶּנּוּ אִי אַתָּה מַבְעִיר אֲבָל אַתָּה מַבְעִיר שֶׁמֶן קֹדֶשׁ שֶׁנִּטְמָא, לָאו קַל וְחֹמֶר הוּא, וּמַה מַעֲשֵׂר הַקַּל אָמְרָה תּוֹרָה וְלֹא בִּעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, קֹדֶשׁ חָמוּר לֹא כָּל שֶׁכֵּן, אִי הָכִי תְּרוּמָה נַמִּי לֵימָא קַל וָחֹמֶר, וּמַה מַעֲשֵׂר הַקַּל הָא כְּתִיב מִמֶּנּוּ וּמָה רָאִיתָ מִסְתַּבְּרָא קֹדֶשׁ [לָא] מְמַעֲטִינָן שֶׁכֵּן פנ״ק עכ״ס פִגּוּל, נוֹתָר, קָרְבָּן, מְעִילָה, כָּרֵת, וְאָסוּר לְאוֹנֵן, אַדְרַבָּה תְּרוּמָה לֹא מְמַעֲטֶת שֶׁכֵּן מחפ״ז מִיתָה, וְחֹמֶשׁ, וְאֵין לָהּ פִּדְיוֹן, וַאֲסוּרָה לְזָרִים, הַנָךְ נְפִישִׁין, וְאִיתֵימָא קֹדֶשׁ חָמוּר שֶׁכֵּן עָנוּשׁ כָּרֵת.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, בֵּין שֶׁאֲנִי טָמֵא וְהוּא טָהוֹר, בֵּין שֶׁהוּא טָמֵא וַאֲנִי טָהוֹר, וְהֵיכָא מֻזְהָר עַל אֲכִילָה אֵינִי יוֹדֵעַ, טֻמְאַת הַגּוּף בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ, ״נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעֶרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקָּדָשִׁים״ וְגוֹ׳, טֻמְאַת עַצְמוֹ מִנָּלַן, תַּלְמוּד לוֹמַר (לעיל י״ב:י״ז) ״לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ״ וְגוֹ׳, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר ״בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו״, וְתָנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֲפִלּוּ טָמֵא וְטָהוֹר אוֹכְלִים בִּקְעָרָה אַחַת וְאֵין חוֹשְׁשִׁין, וְקָאָמַר רַחֲמָנָא הַהוּא דְּאָמְרִי לְךָ הָתָם ״בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ״ הָכָא לֶאֱסֹר. לְבַעֵר מֵהֶן בְּטֻמְאָה מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּתְרוּמָה, מִנָּלָן, אָמַר קְרָא לֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא מִמֶּנּוּ אִי אַתָּה מַבְעִיר וְכוּ׳ (כֶדְלְעִיל).
כָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְוִדּוּי מַעֲשֵׂר דִּכְתִיב ״וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ (להלן פסוק טז) הַיּוֹם הַזֶּה ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ.
וִדּוּי מַעֲשֵׂר בְּכָל לָשׁוֹן מִנָּלַן, דִּכְתִיב ״וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי״. וְנֵילַף מִלְּוִיִּים, מַה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אַף וְכוּ׳, [דָּנִין אֲמִירָה גְּרֵידְתָא מֵאֲמִירָה גְּרֵידָתָא], וְאֵין דָּנִין אֲמִירָה גְּרֵידְתָא מֵעֲנִיָּה וַאֲמִירָה. תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אָדָם [אוֹמֵר] שִׁבְחוֹ בְּקוֹל נָמוּךְ, וּגְנוּתוֹ בְּקוֹל רָם. וְכוּ׳.
בְּמִנְחָה בְּיוֹם טוֹב [הָאַחֲרוֹן] הָיוּ מִתְוַדִּים, כֵּיצַד הָיָה הַוִּדּוּי, בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבַעי וְכוּ׳ עַד לֹא לָקַחְתִּי מִמֶּנּוּ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין לָמֵת, וְלֹא נְתַתִּיו לְאוֹנְנִים אֲחֵרִים וְכוּ׳, עַד הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם כוּ׳ וּבָרֵךָ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, בְּבָנִים וּבָנוֹת. וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ, בְּטַל וּבְמָטָר וּבְוַלְדוֹת בְּהֵמָה. כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְּבָשׁ. כְּדֵי לִתֵּן טַעַם בַּפֵּרוֹת.
מִכָּאן אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל וּמַמְזֵרִים מִתְוַדִּים, אֲבָל לֹא גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בָּאָרֶץ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף לֹא כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים שֶׁלֹא נָטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יֵשׁ לָהֶן עָרֵי מִגְרָשׁ. יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיַת מַעֲשֵׂר וְכוּ׳, וּבְיָמָיו אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאֹל עַל דְּמַאי.
בְּמִנְחָה בְּיוֹם טוֹב [הָאַחֲרוֹן] הָיוּ מִתְוַדִּים, וְיִתְוַדּוּ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לוֹ מַה לֶּאֱכֹל בָּרֶגֶל. וְיִתְוַדֶּה בְּשַׁחֲרִית, עַד הַמִּנְחָה (מֻתָּר) [מִצְוָה] לֶאֱכֹל.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מִשְׁמוּעָתָא, מִי שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע פָּטוּר מִן הַוִּדּוּי, שֶׁאֵין יָכוֹל לוֹמַר וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ.
הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם – כַּמָּה מִתְחַטְּאִין, וְכַמָּה יֵשׁ לָהֶן פִּתְחוֹן פֶּה (לַעֲשׂוֹת) [לְעוֹשֵׂי] מִצְווֹת, אָדָם יֵשׁ לוֹ עֵסֶק אֵצֶל הַמַּלְכוּת פְּעָמִים שֶׁהוּא נוֹתֵן כַּמָּה מָמוֹן עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ סָפֵק עוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ סָפֵק שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא אָדָם יוֹרֵד לְתּוֹךְ שָׂדֵהוּ רוֹאֶה אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר, מַנִּיחוֹ בְּסַל [וְהוֹלֵךְ לִירוּשָׁלַיִם וּבָא] וְעוֹמֵד בְּאֶמְצַע (הַשָּׂדֶה) [הָעֲזָרָה] וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלָיו וְעַל יִשְׂרָאֵל וְעַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר ״הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אוֹמֵר אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתַּעֲשֶׂה צָרְכִּי הַיּוֹם הַזֶּה, שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (פסוק טז) הַיּוֹם הַזֶּה ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת לוֹ (תִּשְׁנֶה) [תִּזְכֶּה] לְשָׁנָה (אַחֶרֶת) [הַבָּאָה], כְּאָדָם שֶׁנּוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ פְּרִי חָדָשׁ וְאוֹמֵר לוֹ יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁנֶה וְתִתֵּן לִי לְשָׁנָה הַבָּאָה.
ואד׳א פרגת מן תעשיר ג׳מיע עשור גלאתך וד׳לך פי אלסנהֵ אלת׳אלת׳הֵ סנהֵ כמאל אלעשור ודפעת ד׳לך אלי אללאוי ואלגריב ואליתים ואלארמלהֵ ואכלו מנה פי מחאלך ושבעו
כאשר תסיים לעשר את כל מעשר תבואתך, וזה בשנה השלישית, שנת השלמת המעשרות, ונתת אותו ללוי ולגר וליתום ולאלמנה, ואכלו במקומות מגוריך וישבעו,
(יב-טו) אח״כ התחיל בהזכרת וידוי מעשר, וזה לא מתבצע אלא בשנה השלישית להכנסת פרות של כמה שנים באחרות. ובפסח משנה השלישית, אחרי שיוציא מעשר עני ועוד מן החובות כנדרים ונדבות, יתוודה שהוא נזהר במה שצווהו ה׳, ויצטדק בטעותו בדבר ממנו, ככתוב לא אכלתי באוני ממנו, ויבקש את הברכה בכל מה שהוא רוכש השקיפה ממעון קדשך.
כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית – כשתגמור להפריש מעשרא של שנה השלישית. קבע זמן הביעור והווידוי בערב הפסח של שנה הרביעית, שנאמר: מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר (דברים י״ד:כ״ח). נאמר כאן:⁠1 קץ,⁠ב ונאמר להלן: קץג שבע שנים (דברים ל״א:י׳) לעניין הקהל, מה להלן רגל אף כאן רגל. אי מהד להלן חג הסכת, אף כאן חג הסכת? תלמוד לומר: כי תכלה לעשר – מעשרות של שנה שלישית, רגל שהמעשרות כלים בו, וזהו פסח. שהרבה אילנות יש שנלקטין אחר חג הסוכות, נמצאה של שלישית כלים בפסח של שנה רביעית. וכל מי ששהא מעשרותיו, הצריכו הכתוב לבערן מן הבית.
שנת המעשר – שנה שאין נוהג בה אלא אחד משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה. ששנה ראשונהו של שמיטה נוהגז מעשר ראשון, כמה שנאמר: כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר (במדבר י״ח:כ״ו), ומעשר שיני, שנאמר: ואכלת לפני י״י אלהיךח מעשר דגנך (דברים י״ד:כ״ג), הרי שתיט מעשרות. ובא ללמדךי כאן: בשנה שלישית אין נוהג מאותן שני מעשרות אלא האחד, ואיזה זה, זה מעשר ראשון, ותחת מעשר שיני תן מעשר עני, שנאמר כאן: ונתת ללוי – את שלו, הרי מעשר ראשון, לגר ליתום ולאלמנה – זה מעשר עני.
ואכלויא בשעריך ושבעו – תן להם כדי שבעם. ומכאן אמרו: אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חיטין.
1. כלומר: בדברים י״ד:כ״ח.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים: ״מעשרות״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י מינכן 5: ״מקצה״. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״מקץ״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34: ״מקץ״. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917: ״מקצה״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, פרמא 3204. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״אימה״. בכ״י ויימר 652: ״או מה״. בכ״י ברלין 1221: ״אומה״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״נמצאו״. בכ״י מינכן 5, ליידן 1: ״נמצאו מעשרות״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא נוסף כאן: ״ושניה״.
ז. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא נוסף כאן: ״בו״. בדפוסי שונצינו, סביונטה נוסף כאן: ״בה״.
ח. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917, פרמא 3204, ויימר 652. בכ״י לייפציג 1 חסרה מלת: ״אלהיך״. בכ״י אוקספורד 34 חסר: ״אלהיך מעשר״.
ט. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים: ״שני״.
י. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד 34: ״ולימדך״.
יא. בכ״י לייפציג 1, הסופר השמיט בטעות כמה שורות והוסיפם בשולי הגיליון.
כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת WHEN YOU HAVE FINISHED TITHING ALL THE TITHES OF YOUR INCREASE IN THE THIRD YEAR – this means: when you have finished the setting apart of the tithes of the third year. It (Scripture) has fixed the time for removing the tithes from the house (ביעור) and the confession regarding their proper disposition (ודוי) for the eve of the Passover festival of the fourth year, because it is stated, "At the end (מקצה) of three years you shall bring forth [all the tithe of your increase in the same year, and shall lay it up within your gates]" (Devarim 14:28). It uses here (in the verse just quoted) the words "at the end of" (מקצה) and it states further: "At the end of every seven years … [in the festival of Tabernacles, you shall read this law before Israel]" (Devarim 31:10–11) with reference to the law of "public assembly", in order to suggest an analogy. How is it in the case further on? It takes place at a festival period as stated! So, too, here, the rite takes place at a festival period. If so, one might argue: What is the case there? It takes place on the festival of Tabernacles; so, too, here the rite takes place on Tabernacles! Scripture, however, states here: When you have finished tithing the tithes of the third year, which thus points to a festival on which all tithes are finished and this is the Passover festival, for there are many trees the fruits of which are gathered after Tabernacles, and consequently the setting apart of tithes of the third year is at an end on Passover of the fourth year. And whoever had delayed his tithes until then Scripture declares him bound to clear them out by that time from his house (cf. Sifre Devarim 302; Talmud Yerushalmi Maaser Sheni 5:6).
שנת המעשר [THE THIRD YEAR] WHICH IS THE YEAR OF TITHE – These apparently redundant words (for every year except the Sabbatical year it "a year of tithing") suggest: that year in which only one of the two tithes that had to be separated in the previous two years is due (שנת המעשר, lit., the year of the tithe), viz., the "First Tithe". For in the first year of the Shemitta-period the law of the "First Tithe" applies – as it is stated, "[And to the Levites shall you speak …] when you take of the children of Israel the tithe" (Bemidbar 28:26) (which is the First Tithe) – and that of the "Second Tithe", as it is stated, "[You shall truly tithe all the increase of your seed … year by year], and you shall eat before Hashem your God … the tithe of your corn, of your wine, and of your oil" (Devarim 14:22–23; cf. Rashi on the latter verse). You thus have two tithes every year, one that you must give the Levite and the other which you must consume yourself in Jerusalem (the "Second Tithe"). It now comes and teaches you here that, in the third year, of those two tithes mentioned only one is due, and which is it? It is the "First Tithe". And that instead of the "Second Tithe" one has to give in the third year (and similarly in the sixth) the "Tithe of the Poor", for it states here ונתת ללוי "AND YOU HAVE GIVEN UNTO THE LEVITE", i.e. given him that which is due to him – here you have mention of the "First Tithe", לגר ליתום ולאלמנה "[AND YOU HAVE GIVEN] … UNTO THE STRANGER, THE FATHERLESS, AND THE WIDOW" – this is the "Tithe of the Poor" (cf. Sifre Devarim 303:1; see also Rashi on Devarim 14:23 and 29).
ואכלו בשעריך ושבעו THAT THEY MAY EAT WITHIN YOUR GATES, AND BE SATISFIED – Give them sufficient to satisfy them. From here they (the Rabbis) derived the law: one must give the poor in the barn no less than half a kab of wheat or a kab of barley (Sifre Devarim 303:2; Talmud Yerushalmi Peah 8:5; see also Rashi on Devarim 14:29).
פס׳: כי תכלה לעשר – יכול בחנוכה שהוא סוף האסיף תלמוד לומר (דברים יד) מקצה שלש שנים. נאמר כאן קץ ונאמר להלן (שם לח) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה. מה קץ האמור להלן רגל אף כאן רגל ולא חנוכה. אי מה להלן קץ הוא חג הסוכות אף כאן חג הסוכות. תלמוד לומר כי תכלה. אי זהו רגל שבו כלין המעשרות הוי אומר זה פסח. 1 מיכן אמרו ערב יום טוב הראשון של שנה רביעית ושל שביעית היה הביעור כענין שמפורש בענין מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר. שנה שחייבת במעשר. יצאת שביעית שאינה חייבת במעשר. הא כיצד שנה ראשונה מעשר ראשון ומעשר שני מעשר ראשון מן הגורן ומעשר שני מן האוצר וכן בשנה השניה. בשלישית מעשר ראשון ומעשר עני. ומעשר שני יבטל. שנאמר בשנה השלישית שנת המעשר. שנה שאין בה אלא מעשר אחד מן המעשרות הנוהגות בשתי השנים שלפניו. וכן כזה הדרך ברביעית ובחמישית ובששית שנת המעשר של עניים. ובשביעית היא שנת הביעור. ונתתה ללוי לגר שתתן לכל אחד ואחד חלקו.
ואכלו בשעריך ושבעו – תן להם כדי שבעם. מיכן אמרו שאין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים או קב שעורים.
בשעריך2מלמד שאין מוציאין אותו חוצה לארץ. 3אמרו משפחת בית עבלטת היתה בירושלים ונתנו להם חכמים שש מאות ככר זהב. שלא רצו להוציאם חוץ לירושלים:
1. מכאן אמרו עיו״ט הראשון וכו׳. בראה הגי׳ עיו״ט האחרון והיא גי׳ נכונה ע״ש בביאורי:
2. שאין מוציאין אותו לח״ל. היינו המעשר עני:
3. אמרו משפחת כו׳. פי׳ שהיו עניים והיו דרים בירושלים ונתנו להם מעשר עני כ״כ ממון מרובא ולא נתנו לעניי ח״ל:
כי תכלה [לעשר את כל מעשר – ויד]⁠וי המעשרות עד שנת שלישית, ששנה ראשונה מעשר ראשון ומעשר שיני, [ושנה שנייה מעשר ראשון] ומעשר שיני, ועדיין לא כלו סדר המעשרות שעדיין חייב להביא מעשר [ראשון ומעשר עני בשנה הש]⁠לישית.
שנת המעשר – פתר׳ שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד שנהג בשנה [הראשונה והשניה], זהו מעשר ראשון שכת׳ בו השמר לך פן תעזב את הלוי (דברים י״ב:י״ט), אבל מעשר שיני בטל בשנה [שלישית.] (כ״י בולוניה 469.1)
שנת המעשר – מעשר עני.
שנת המעשר THE YEAR OF THE TITHE: The tithe for the poor (ma‘aser ‘ani).⁠1
1. The standard rabbinic understanding is that during years one, two, four and five of the sabbatical cycle, a farmer is required to separate a second tithe, ma‘aser sheni, in addition to the tithe called ma‘aser rishon, the first tithe, that is given to the Levites. The ma‘aser sheni is taken to Jerusalem and eaten there. During years three and six of the cycle there is no ma‘aser sheni requirement. Instead, a different tithe, ma‘aser ‘ani, is obligatory and it is given to the poor.
The difficulty is that the phrase “the year of the tithe” is, as NJPSC puts it, “puzzling, since tithes are given every year.” The tradition of interpretation is basically unanimous that the reference is to the tithe given in the third and sixth year of the cycle, the tithe for the poor. Rashi (following Sifre 302) gives a complicated explanation of why it would be appropriate to call those years specifically “the years of the tithe.” See also NJPSC here who offers two explanations from Hoffmann. Rashbam simply says that this phrase means “the year of the tithe of the poor” and explains no more.
See also Rashbam’s comment to 14:28 above, and note 31 there.
לעשר – מהבנין הכבד הנוסף, ואין ריע לו.
שנת המעשר – זה מעשר עני.
ללוי לגר ליתום ולאלמנה – לאשר תרצה מהם, [ואשר תמצא. או: חלק על הכל.]⁠א
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
OF TITHING. La-ser (of tithing) is a hifil.⁠1 It has no neighbor.⁠2
WHICH IS THE YEAR OF TITHING. The reference is to the poor tithe.⁠3
UNTO THE LEVITE, TO THE STRANGER, TO THE FATHERLESS. To any one of them that you wish.⁠4
1. Even though it does not have a heh in it. Its normal spelling would be leha'aser.
2. In the hifil.
3. Given every third year, for Scripture goes on to mention the stranger an d the fatherless.
4. These were usually in need of charity.
כי תכלה לעשר – שבשנה ראשונה של שמיטה מעשרים מעשר ראשון ומעשר שיני, וכן בשנייה, ובשלישית – מעשר ראשון ומעשר עני. נמצא של שלש השנים כילה לעשר כל המעשרות, שאז הפריש כל המעשרות מראשנה ושניה.
שנת המעשר – שנה שאין בה אלא אחד מן המעשרות שהפריש בראשונה ובשנייה.
ונתת⁠{ה} ללוי – המעשר ראשון. ובירושלים תולך עמך מעשר שיני, דכתיב: ואכלת לפני י״י אלהיך {במקום אשר יבחר לשכן שמו שם} מעשר דגנך תירשךא (דברים י״ד:כ״ג), אתה {וגו׳} והלוי והגר והיתום והאלמנה (דברים ט״ז:י״ד), שאוכלים עמו במעשר שיני שלו. ומעשר עני נותן בעירו לעני וללוי.
לגר ליתום ולאלמנה – מקצתו מניח בשדה, ועניים לוקחים אותו עד החג, כדכתיב: והנחתב בשעריך (דברים י״ד:כ״ח). ומשם ואילך מה שמשאיר מביא בתוך ביתו מפני הגשמים ומחלקן לעניים, דכתיב: ונתת ללוי לגר ליתוםג וגו׳, וזהו מעשר שמתחלק בתוך הבית. ושנה השלישית היא שנת הביעור, שצריך לחלק כל המעשרות שלו.
ואכלו בשעריך – שאין צריך להביא בירושלים.
א. בכ״י מינכן 52: ותירושך.
ב. בכ״י מינכן 52 (וכן בפסוק י״ג): והנחתו.
ג. בכ״י מינכן 52: וליתום.
כי תכלה לעשר – WHEN YOU HAVE FINISHED TITHING – That in the first year of Shemittah we tithe the first tithe and second tithe, and so too in the second; and in the third – the first tithe and the tithe for the poor. Accordingly, [through the allocations] of the three years, he finishes tithing all the tithes, for then he has apportioned all the tithes from the first and second.
שנת המעשר – THE YEAR OF THE TITHE – a year in which there is only one of the tithes that is set aside in the first and the second.
ונתת⁠{ה} ללוי – THEN YOU SHALL GIVE {IT} TO THE LEVITE – The first tithe. And in Jerusalem you shall bring with you the second tithe, as it is written: “You shall eat before Hashem your God, {in the place which He shall choose to cause His name to dwell there}, the tithe of your grain, of your new wine” (Devarim 14:23), “you {etc.} and the Levite, and the foreigner, and the orphan and the widow” (Devarim 16:14), who eat with him of his second tithe. And the tithe for the poor he gives in his city to the poor and to the Levite.
לגר ליתום ולאלמנה – TO THE FOREIGNER TO THE ORPHAN AND TO THE WIDOW – A portion of it he leaves in the field, and the poor take of it until the festival, as it is written: “and you shall lay it within your gates” (Devarim 14:28). And from then on, whatever is left he brings into his house because of the rains and divides it among the poor, as it is written: and you shall give TO THE LEVITE TO THE FOREIGNER TO THE ORPHAN etc., and this is the tithe that is divided inside the house. And the third year is the year of the clearing, that he needs to apportion all his tithes.
ואכלו בשעריך – AND THEY SHALL EAT WITHIN YOUR GATES – That he does not need to bring [it] into Jerusalem.
כי תכלה לעשר – אהדריה קרא בשביל הוידוי כדכתיב בערתי הקודש מן הבית (דברים כ״ו:י״ג).
ונתתה ללוי ולגר ליתום ולאלמנה – לאיזה מהם שתרצה.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
כי תכלה לעשר, "when you complete tithing, etc.⁠" this verse is also a repetition of Deut. 14,28; it is inserted here only on account of the confession as per verse 13: בערתי הקודש מן הבית, "I have removed everything that is holy (second tithe) from the house;⁠"
ונתתי ללוי לגר וליתום ולאלמנה, "and I have also given to the Levite, the stranger the orphan and the widow.⁠" This is not necessarily to be understood as cumulative, but you have given to any of the above mentioned categories of people.
תכלה לעשר את כל מעשר – ר״ת בגימטריא בחג של פסח.
כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך – כבר קדם כי בשנה השלישית יפרישו הבעלים אחר מעשר ראשון מעשר עני רוצה לומר: שהוא לעניים בשנה ההיא אך בשתי שנים הקודמות יפרשו הבעלים מעשר שני והוא לבעלים ועולין ואוכלים אותו במקום הבחירה ולפי שאמר כי תכלה לעשר למדנו שזה יהיה ברגל שכל המעשרות כלות בו בין מפירות הארץ בין מפירות האילן והוא חג הפסח ואמנם הסכמנו שיהיה ברגל לפי שלא אמר והלכת אל המקום אשר יבחר י״י מגיד שאז הם כלם שם.
ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה – זה מעשר עני שנתן ללויים לעניים לאכלו בשערים כמו שקדם.
(יב-יג) התועלת השני הוא במצות והוא מה שצוה לבער מתנות כהנים ולוים ועניים מביתנו מהקדשים אשר לנו כמו מעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי ולקרות זה הודוי הנזכר פה והוא אמרו בערתי הקדש מן הבית בעת כלוי המעשרות בשנה השלישית מהשמטה ובשנה השישית ממנה שהם שנות מעשר עני והנה התועלת בה מבואר ממה שזכרנו במה שקדם.
(יב-יג) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי ולגר וליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו ואמרת לפני י״י אלהיך וגו׳ – ירצה שעם שנתינת המעשרות כבר תהיה תשומה אנושית שמוה נדיבי עמים לפרנס ענייהם בקרבם או המלמדים והמתפללים וכיוצא כי היא מדה טובה מוטבעת במעולים שבאנשים וכבר זכר זה הפילוסוף פ״ט מהמאמר הח׳ מספר המדות. 1אמר כי הזבחים הקדומים וההקהלות יראה שהיו נעשים אחר אסיפת התבואות לתת המעשרות [י] מ״מ כוונת האל יתעלה היא שתיחס המעשים כלם אליו ושאין אתה עושה כי אם ללכת על פי יושר דרכיו והנהגותיו כמו שקבלת עליך במאמר וללכת בכל דרכיו וכאשר ביארנו. וכל זה מה שיבאר יפה בנוסח הוידוי מתחלה ועד סוף צוה שיאמר בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר וליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול י״י אלהי וגו׳ – הנה שזכר שלשה מצות עשה במעשר: האחד בערתי הקדש מן הבית, והשנית וגם נתתיו ללוי – והוא ענין מעשר ראשון, ולגר וליתום ולאלמנה – מצוה שלישית במעשר עני. ועל שלשתן אמר ככל מצותיך אשר צויתני ואמר לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי להודות על מה שאמרנו כי הכל עושה מצד מצוה לא באופן אחר.
1. אמר כי הזבחים וכו׳ ר״ל אף שלפי דעת החוקר הי׳ כבר מימי קדם נהוג בין העמים להקהל יחד בימי האסיף, ולזבוח זבחי תודה ושמחה, ואז היו נותנים גם מעשר תבואותיהם לעניים, בעבור הרגש החמל׳ הטבעית עליהם בכל זאת צוה הכ׳ שיעשו גם פעולות אנושיות כאלה לא רק בעבור משפט שכלם ואהבת עמיתם. כי אם רק בעבור מצות הי״ת אשר ע״כ יאמר העשיר בעת שיבער הקודש והמעשרות מן הבית ״עשיתי ככל אשר צויתני״ וכו׳.
כשתגמור להפריש מעשר של שנה השלישית. לא כשתגמו׳ להפריש המעשר של שנה שנית כפי המובן מן בשנה השלישית דמשמע שאתה עומד בשנה השלישי׳ ומפרי׳ מעשר של שנה שנית דאל״כ כי תכלה לעשר את כל מעש׳ תבואתך בשנה הרביעית מבעי ליה שפירושו שאת׳ עומד בשנה הרביעי׳ ומפרי מעשר של שנה שלישית הנמשכ׳ עד הפסח של שנה הרביעת כדלקמן או כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך השנה השלישית מבעי ליה לפיכך הוצרך לומר שפי׳ בשנה השליש׳ שבשנה השלישית וחסר שי״ן כמו את הדרך ילכו בה שילכו בה שפירושו תבואתך שבשנה השלישית דהיינו של שנה השלישית והשנה השלישי׳ הזאת בשליש׳ דשמיטה קמיירי ולאו דוקא בשלישית אלא הה״נ בששית של שמטה שבשנה ראשונה של שמטה מפריש מעשר ראשון ומעשר שני וכן בשנה השנית אבל בשנה השלישית מפריש מעשר ראשון ומעשר עני במקום מעשר שני וכן בזה הסדר בשלשה שנים השניות של שמטה שבשנה הרביעי׳ מפריש מעשר ראשון ומעשר שני וכן בחמישית ובששית מפריש מעשר ראשון ומעשר עני במקום מעשר שני א״כ שלישית דהכא לאו בשלישית דשמטה קמיירי אלא בשלישית של שלש שנים הראשונות של שמטה ובשלישית של שלש שנים הבאות אחריהן שהן השלש שנים השניות של שמטה שהן נוהגין במנהג השלש שנים הראשונות במעשרותיהן:
מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן פחוח מחצי קב חטין. במסכת פאה והוא שעור י״ב בצים שהקב ארבע לוגין והלוג ששה בצים נמצא הקב כ״ד בצים וחציו י״ב ומה שאמר בגורן לאפוקי בבית דדוקא בגורן איני נותן לו פחות מחצי קב חטין מפני שאין שם אחר לחלוק לו אלא הוא אבל אם היה המעשר בבית מחלקו לכל העניים אפי כזית שאינו מצוה ליתן שם כדי שבעו ומה שאמר פחוח מחצי קב חטין הוא לאפוקי שאר מינים שמן השעורים לא יפחות מקב ומן הדבלו׳ לא יפחות ממשקל כ״ה סלעים ומן היין לא יפחות מחצי לוג ומן השמן לא יפחות מרביעית הלוג ומן האורז רובע הקב וכן כל מין ומין יש לו שיעור לעצמו:
(יב-יג) כי תכלה לעשר וגו׳ עד היום הזה ה׳ אלהיך וגו׳, אמרו בגמ׳ במעשר שני פ״ה שהוידוי הזה היו עושים אותו במנחה בי״ט האחרון מחג הפסח של שנה רביעית שהוא הרגל שכל המעשרו׳ כלין בו כי כל פירות הארץ והאילן מהשנה השלישית הם כלין מערב פסח מהשנה הרביעית, ומאשר אמר בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה הבינו חכמינו ז״ל שהיה הודוי הזה כולל לכל המעשרות ונטע רבעי תרומה ובכורים ודרשו רבותינו ז״ל (דברים כ״ו י״ג) בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי שנקראו קדש, מן הבית זו חלה שהיא מתנה לכהנים מן הבית. וגם נתתיו ללוי זה מעשר ראשון וגם ירבה לבכורים ולתרומה, לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה אע״פ שלקט שכחה ופאה אין מעכבין הודוי, ודרשו ככל מצותך אשר צויתני שלא הקדמתי תרומה לבכורים ולא מעשר שני לראשון כמו שהזהירה תורה מלאתך ודמעתך לא תאחר שהבכורים היו קודמין ואחריהם התרומה ואחריה המעשר, ודרשו לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. שלא הפרשתי ממין על שאינו מינו לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ולא שכחתי מלברך על הפרשת מעשרות ולהזכיר שמך עליהם, לא אכלתי באוני ממנו לא אכלתי באנינו׳ שלי ממנו המיוחד במעשר שני, ולא בערתי ממנו בטמא, בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא, וגם זה מיוחד במעשר שני כי להיותו קדש אסור לאכלו בטומאה כשאר קדשים שנאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה׳ וטומאתו עליו ונכרתה וגו׳, ולא נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין, כי התורה צותה שיאכלנו בירושלים לבד. שמעתי בקול ה׳ אלהי שהבאתיו לבית הבחירה, עשיתי ככל אשר צויתני, שמחתי ושמחתי אחרים שנאמר ושמחת בכל הטוב וגומר השקיפה ממעון קדשך וגומ׳ אנו עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה כמו שהבטחתנו, שנא׳ אם בחקותי תלכו וגומר, ונתתי מטר ארצכם בעתו וגומר, זהו דרך רז״ל בפי׳ הכתובים האלה ונמשכו אחריהם המפרשים כלם.
ועל דרך הפשט יראה לי שהודוי הזה הנזכר בפרשה הנה הוא ודאי וידוי מעשר עני. ואעידה לי על זה שני עדים נאמנים, הא׳ מאמרו כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, מורה שבמעשר עני מדבר שהי׳ בשנה השלישית, לא בתרומה ובכורים ומעשר ראשון שהיו בכל שנה ושנה, והעד השני אמרם ז״ל במסכת מעשר שני שלא היה מתודה הודוי הזה כי אם בשנת מעשר עני שהיא השנה השלישית אחר השמטה, וזה מה שיורה שהודוי באופן מעשר ידבר, כי אם לא היה כן אלא על כל שאר המתנות שיפריש למה לא יהיה מתודה בכל שנה ושנה שיתנם כי אם בלבד בשנת מעשר עני, ויהיה פירוש הכתובים כן. כי מרע״ה ראה שהאדם במעשר השני להיותו נאכל לבעלים היו שם שמחים בו ובהליכה אותו לבית המקדש ישמחו ויגילו כי יתפרסמו נדבותם ומתנותיהם, אבל במעשר עני ירע בעיני האדם שיתן את עיניו ויגיע כפיו לזרים ולא יאכל בטובה וגם לפי שהיה נותן פתו לעניים בשערים ולא היה מוליכו לירושלי׳ להודות לה׳ ולהתפרסם נדבותיו ומתנותיו הנה בעבור זה ראה לצוות שבשנת מעשר עני שהיא השנה השלישית אחרי השמטה ואחרי כלותו לעשר את כל מעשר תבואתו ואחרי תתו אותו ללוי לגר ליתום ולאלמנה לאכלו כמו שבא שמה במצוה ולא אכל הוא ממנו והיה תועלת עצום בודוי הזה שבעבורו ישתדל כל אדם לקיים אותה המצוה כדי שיוכל להתודות עליה בדברי אמת בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו וגומר, ולא ירע עינו בתתו אותו בשערים כיון שעתה בעת הודוי בירושלם ובית הש״י תתפרסם נדבתו וענתה בו צדקתו ויהללוהו בשערים וכאלו הקריבוהו לפני ה׳, ועם מה שכתבתי בזה תדע טעם סמיכות הפרשיות האלה ולמה לא צוה בסדר ראה אנכי הפרשת המעשר עני על זה הודוי כי ראה לצוותו כאן כדי להודיע הזמן הראוי אליו שהיה מיד אחר הגדת הבכורים בעמדו שם לפני ה׳ ולמה לא צוה להתוודות על מעשר שני כי אם על מעשר עני שהוא להיותו לעניים ונתן בשערים, ולמה לא אמר וקמת ועלית אל המקום לפי שהעליה שמה היתה לענין הבכורים, ואגבן התודה על מעשר עני, ועתה ראה פי׳ הכתובים היאך הם מסכימים לדעת הזה, אמר כי תכלה לעשר כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי וגומר, ואין הכונה כאן לצוותו שיתנהו ללוי לגר ליתום ולאלמנה כי זה כבר צוה עליו במקומו, אבל פירושו הוא אחרי שתכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ולתת המעשר עני ההוא לגר ליתום ולאלמנה שיאכלנו בשעריך כמו שצוה עליו שמה, הנה אז אנכי מצוך שבהיותך עומד לפני ה׳ אלהיך בהגדת הבכורים שזכר למעלה התודה גם כן על המעשר עני הזה, ותאמר לפניו יתברך באותו המקום המקודש לפני מזבח ה׳ אלהיך, בערתי הקדש מן הבית, רוצה לומר ה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ גלוי וידוע לפניך שלא הבאתי בגזל ועושק המעשר עני עם היות שצוית שלא אוכל אני ממנו ולא אביאנו, הנה לא רעה עיני בו מתתו לעניים, כי אני בערתי הקדש שהוא המעשר העני ההוא מביתי וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה כמו שצויתני, לא עברתי ממצותיך בזדון, ולא מתוך שכחה והוא אמרו ולא שכחתי.
אחר שפירש דין הביכורים הראויים לכהן. פירש דין המעשרות הראויים ללוי. ואמר כי תכלה לעשר וגו׳. וכמו שהביכורים הצריך הודאה. כן הצריך בכאן ואמר ואמרת לפני ה׳ אלהיך ביערתי הקדש מן הבית. לקיים מצותך כי לא הייתי רוצה לבערו מן הבית. אלא שישב שם עד עולם להתקדש בקדושתו ולברך לחמי ומימי. וזהו ככל מצותיך אשר צויתני. לא עברתי ממצותיך לעבור על דבריך דרך עבירה ומזיד. ולא שכחתי בשוגג. אלא עשיתי מצותיך בלב שלם ובשמחה. וזה שאמר לא אכלתי באוני ממנו. רוצה לומר בעצבון ובאנינות כמו בן אוני. כי הנותן מתנותיו בעין צרה או בעצבון אינן מתנות. וכן לא ביערתי ממנו בטמא. שזה רמז אל יצה״ר שנקרא טמא. והרצון בזה שלא שמע על יצה״ר שאומר לו שלא יפריש מעשרותיו אלא שיתנם לבני ביתו שהם עניים. כמו שאמרה תורה את העני עמך. ולא נתתי ממנו למת. הוא גם כן רמז על יצה״ר שנקרא חלל רשע. ועל שמו נקראו הרשעים בחייהם מתים. לפי שאין שומעים בקול ה׳ אלא לקול יצה״ר. ולכן אמר בכאן שמעתי בקול ה׳ אלהי. ולא לעצת הבליעל הנקרא מת. והוא בכלל ודורש אל המתים. ואלו השלשה שבפסוק זה. תמצאם רמוזים במשנת אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. שהוא כנגד לא אכלתי באוני ממנו. ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו. הוא כנגד ולא נתתי ממנו למת. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו. הוא כנגד ולא ביערתי ממנו בטמא. שהוא יצה״ר שמטמא האדם במעשים רעים. ובעת החטא הוא שעת קלקלתו. ואם לבני אדם אין ראוי להתנהג באלו המדות. כל שכן לפני מלך מלכי המלכים. ובפירוש מסכת אבות הארכתי בזה. ואולי שרמז בזה האריכות שלא נמנע לעשות המצוה לשום סבה מהסבות שבהם האדם נמנע. לפעמים האדם נמנע במזיד או בשוגג. וכנגדם אמר לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. ולפעמים האדם נמנע מצד עצבון או מצד טומאה שקרה לו בגופו או מצד מת שמת לו. וכנגדם אמר לא אכלתי באוני ולא ביערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת. שמעתי בקול השם אלהי עשיתי ככל אשר צויתני. ולא עצרני הגשם ולא שום סבה מהסבות הנזכרות. ורמז בזה גם כן שעשה כל זה לשם שמים לשמוע בקול השם. ולא לתכלית יוהרא וגאוה. ולא לתכלית שיצילני השם ממקרי הזמן ומעצבונו וטומאתו. ולא לתכלית שיציל השם בני ולא ימותו מת מהם. וזהו לא אכלתי באוני ממנו. ולא ביערתי ממנו בטמא. ולא נתתי ממנו למת. שמעתי בקול ה׳ שהוא אדון גדול. וראוי לעבדו בשביל מעלתו והויתו ויכלתו. וזהו ה׳ אלהי. ולא בשביל סבה אחרת. ואחר שאני לא עשיתי המצוה בשביל שום סבה מהנזכרות. ולא לתכלית גמול זה העולם. השקיפה ממעון קדשך. ובעבור קדושתך ברך את עמך ישראל. אחר שהם עמך ונחלתך:
(יב-טו) [׳וידוי מעשר׳]:
עניין המעשר, אמר הגאון שאינו מן דרך הוידוי שיזכור הצדקות שעושה, כי ה׳וידוי׳ הוא אשר בו יזכור האדם המתוודה משובותיו, ולא זכיותיו וצדקותיו אשר עשה1.
אבל הוא ׳וידוי׳ באמת, כי באמרו בערתי הקודש מן הבית, הוא מתוודה שבעוונותיו ביערוֹ מן ביתו והוצרך להוציאו החוצה לאיש אחר. וזה, כי אילו לא חטאו בעגל, המעשר היה ניתן לכל בכור, לפי שהעבודה גם כן היתה בו, אבל בפשעו בערו מן ביתו, וזהו הוידוי.
אפילו הכי היה אומר, גם שעשיתי זה העוון, עשיתי תקנתו, שהוא וגם נתתיו ללוי וגו׳, לא אכלתי וגו׳, לכן השקיפה ממעון קדשך וגו׳. ר״ל, בעבור אלה ואלו התקנות – ׳השקיפה׳, שגם ש׳כל השקפה לרעה׳ (ירושלמי מע״ש פ״ה ה״ה, תנחומא כי תשא יד), עתה ׳השקיפה׳ לברך.
ואלו הזירוזים שהיה אומר לא נתתי, לא אכלתי, לא בערתי, קפיד דלימריה איניש, דהואיל ואומרן – [זהיר] בהן לעשותן, דלא ליהוי כבדאה קדם ה׳ יתברך2:
1. ראה הקדמת תהלים בשיעורים ובנדפס בגדר ׳וידוי׳.
2. בירושלמי (מעשר שני פ״ה ה״ה) על מה שיוחנן כהן גדול ביטל וידוי מעשר אמרו ׳ויתודה, אמר רבי הילא, כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר עשיתי ולא עשה׳. וראה טור ושו״ע (או״ח תקס״ה) ׳ונמצא משקר בתפילתו׳.
כשתגמור להפריש מעשר של שנה שלישית. אבל אין פירושו כי תכלה לעשר מעשרות של שנה שניה בשנה שלישית, דלמה לי למכתב כלל ״בשנה שלישית״, דלמה תולה בשנה השלישית, ולא הוי ליה למימר רק ׳כי תכלה לעשר תבואתך שנה שנית׳:
שנה שאין נוהג בו אלא מעשר אחד. דאם לא כן, מאי ״שנת המעשר״, כל שנה הוא ״שנת המעשר״, אלא שאין נוהג אלא מעשר אחד:
כי תכלה לַעְשֵר: עיין מ״ש בפ׳ חקת על מלת לִסְבֹב. [לַעְשֵׂר].
מַעְשַר: בשוא לבדו העי״ן, ועו׳ יתבאר זה הענין בנחמיה יו״ד בע״ה. [אֶת⁠־כָּל⁠־מַעְשַׂר].
כשתגמור להפריש מעשר כו׳. פירוש לא כשתגמור להפריש המעשר של שנה שניה, כפי המובן מן בשנה השלישית, דמשמע שאתה עומד בשנה השלישית ומפריש מעשר של שנה שניה. דאם לא כן הל״ל כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואות השנה השלישית, לפיכך הוצרך לפרש שפירוש בשנה השלישית שבשנה השלישית, וחסר שי״ן כמו את הדרך ילכו בה (שמות י״ח:כ׳) שילכו בה. ושנה השלישית הוא שנה שלישית של שמטה:
שנאמר מקצה שלש שנים תוציא וגו׳. רצונו בזה להוכיח שיקבע זמן הביעור והוידוי בע״פ, ופסוק זה כתיב בפ׳ ראה (לעיל י״ד:כ״ח) גבי מעשר:
נאמר כאן מקץ ונאמר להלן כו׳. לאו דוקא כאן בפרשה זו, אלא רצה לומר נאמר על מעשר של שנה שלישית מקץ, והוי כמו שכתוב כאן, מאחר שכאן מדבר גם כן במעשר של שנה שלישית:
שנה שאין נוהג בה אלא כו׳. דקשה למה קרא שנת השלישית שנת המעשר, וכי שאר שנים שנת א׳ וב׳ אינן שנים של מעשר הן, ומתרץ שנה שאין נוהג וכו׳:
תן להם כדי שבען כו׳. דקשה לרש״י וכי אם אינו רוצה לאכול מה לו לעשות. ל״פ תן לו וכו׳, עשה מה שעליך יש לעשות:
פחות מחצי קב חטים וכו׳. שהוא י״ב ביצים, אבל שעורים צריך ליתן לו קב. ודוקא בגורן צריך ליתן לו חצי קב חטים, אבל בעיר אין צריך ליתן לו חצי קב, שבעיר יכול לילך גם כן לאחרים, משא״כ בגרנות שהגרנות רחוקים זה מזה:
When you finish setting aside the tithes, etc. The meaning is not when you finish setting aside the tithes of the second year, as is implied by "in the third year" as meaning that you are in the third year and setting aside tithes of the second year. Because then it should have said, "When you finish tithing all the tithes of your produce [of] the third year.⁠" Therefore one must explain that "in the third year" means "pertaining to the third year,⁠" and the word is lacking a שי"ן, as in the verse (Shmos 18:20), "The path [in which] they must walk.⁠" The third year refers to the third year following Shemittah.
As it is said, "At the end of three years you shall remove, etc.⁠" Rashi wants to prove that the time of divesture and recitation is on the day before Pesach. This verse is written in parshas Re'ei (above 14:28) relating to tithes.
Here, "at the end of" is said, and below, "at the end of seven years" is said, etc. Not actually here in this parsha. Rather, Rashi is saying that [the phrase] "at the end of" is said regarding the third year. Therefore, it is as if it is written here, because here too it talks about the tithe of the third year.
The year when the tithing obligation is for only, etc. Rashi is answering the question: Why the verse calls the third year "the year of the tithe.⁠"? Are the first and second years not years of tithes? He explains, "The year when the tithing obligation is for only, etc.⁠"
Supply them with enough to satisfy them, etc. Rashi is answering the question: If he does not want to eat, what can one do about it? Therefore he explains, "Supply them, etc.⁠" Do what you are obligated to do.
Less than half a kav of wheat, etc. Which is [the volume of] twelve eggs. But of barley one has to give him a [whole] kav. And one only has to give him a half a kav of wheat at the threshing area, because in town one does not have to give him a half kav, because in town he can go to others as well. However, this is not the case regarding threshing areas because they are distant from each other.
כי תכלה לעשר – יזהיר למי ששהה מעשרותיו שיבער אותם מן הבית:
בשנה השלישת – והיא שנת המעשר, שנה שכלו בו כל מיני מעשר, לפי שבשתי שנים הראשונות מעשרים מעשר ראשון ומעשר שני, ובשלישית מעשר ראשון ומעשר עני, ולא נמצא עוד מעשר שנתחייבו בו הבעלים:
ונתתה ללוי – נמשך למעלה אל כי תכלה, כאמרו ואחרי שנתת המעשר (שני) [ראשון] ללוי ומעשר עני לגר ליתום ולאלמנה, והם אכלו ממנו ושבעו, אז ואמרת וכו׳:
כי תכלה לעשר – המתעסק בהפרשת העשירית (אשר היא מלאכה ארוכה) יקרא מעשר בכבד, עשר אעשרנו לך, והנותן העשירית לפני חברו ומניח לו שיקחנה לו הוא יקרא מעשר בהפעיל, וזה טעם כי תכלה לעשר, לא שישלים ההפרשה אלא שישלים הנתינה וההוצאה מביתו, וכן והיה הכהן בעשר הלוים ענינו כי כשיתנו המעשר של הלוים יהי׳ גם הכהן נחשב כלוי ויקבלנו גם הוא (רשד״ל).
בשנה השלישית – המובן בלשון זה שהאדם עומד בתוך השנה השלישית ומפריש המעשר של שנה שנית, ובאמת קרא משתעי בעומד בתוך השנה הרביעית ומפריש המעשר של שנה השלישית (ערש״י), והיה ראו לומר. כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה הרביעית. לכן כ׳ הרא״ם שחסר שי״ן וכאלו אמר שבשנה השלישית, ופי׳ תבואתך שבשנה השלישית דהיינו של שנה השלישית, ע״ש. ולא ניחא דעתאי להוסיף אותיות בתורה, אבל שימוש הבי״ת מצאנוה גם להוראת תכלית הדבר וסופו, כמו ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, מיתתו היתה בכלות הימים הרבים, ויבא יעקב שלם עיר שכם בבואו מפדן ארם, וכן בשלש שנים כשני שכיר [ישעיה ט״ז] בסוף שלש שנים, וכן כאן בשנה השלישית אחר כלות השנה השלישית; או יהיה אות בי״ת כענין יחס הסבה הגורמת כמו בכסף מלא יתננה לי, והמכוון המעשר המחוייב בשביל השנה השלישית, עמ״ש מזה בבהר במה נאכל בשנה השביעית.
שנת המעשר – שנה שאינו נוהג בה אלא מעשר אחד משתי מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה, ותחת מע״ש נוהג מ״ע [רש״י מספרי ובתלמוד ר״ה י״ב], יראה שאמרו כן מדאמר קרא שנת המעשר בלשון יחיד ואיני מבין דמ״מ נוהגת בה שתי מעשרות, ויהיה נקרא שנת המעשרות בלשון רבים, ולולא דבריהם הייתי מפרש שנת לשון השתנות [פעראָנדערן] מן ואני ה׳ לא שניתי [מלאכי ג׳], שנות ימין עליון [תהלים ע״ז], ושם שנה עצמו שהוא על המשך שנים עשר חדש [יאהר] הוא ג״כ ע״ש השתנות ארבע עתות השנה לחזור לקדמותן. ונקראה השנה השלישית בשם שנת המעשר, להשתנות המעשרות בו תחת מע״ש נוהג מעשר עני.
ונתתה ללוי – בספרי רמי כתיב ונתתה ללוי וכתיב [ראה י״ד כ״ח] והנחת בשעריך, הא כיצד בימות החמה שמונח בגורן קרינן בי׳ והנחת בשעריך ואין בו טובת הנאה, בימות הגשמים צריך להביאו לבית שלא יפסד בשדה קרינן ביה ונתת ויש בו טובת הנאה. [כ״כ הרא״ש והר״ן בנדרים פ״ד ב׳, ובתוספת חולין קל״א ד״ה יש בו. ולא מצאתיו בספרי שלפנינו].
ואכלו בשעריך ושבעו – תן להם כדי שבען, מכאן אמרו [פאה פ״ח] אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים וכו׳ [ספרי, וכ״כ הר״ש שם בשם הירושלמי. וכתב עוד שם הר״ש תני׳ בתוספתא אין פוחתין לעניים בשנת מעשר עני מחצי קב חטים וכו׳ בד״א של גורן, אבל מתוך ביתו נותן כל שהן ואינו חושש. וכ״פ הרמב״ם (פ״ו ממתנת עניים) דבשדה נותן לכל עני ממעשר עני כדי שבעו שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו, אבל אם היה המעשר בבית מחלקו לכל העניים אפי׳ כזית כזית. ותמה הרב משנה למלך שם, א״כ סכינא חריפא מפסקי לקראי, דרישא דקרא דונתת מיירי במעשר עני המתחלק בבית, וסיפיה דקרא ואכלו ושבעו מיירי במ״ע המתחלק בגורן. ע״ש וראיתי להרב בפאת השולחן [בסימן י״א סקי״ד] שהביא בשם כתב יד רבנו הגדול הגר״א, כיון דחזינן סתמא דתלמודא הביא לימוד דאין פוחתין מהאי קרא דואכלו בשעריך ושבעו, וסתמא דבבלי בנדרים וחולין דונתת במ״ע המתחלק בבית איירי, וכן בספרי בשני מקומות בפרשת ראה ובפ׳ כי תבא דריש תן להם כדי שבען ובשניהם תני מכאן אמרו אין פוחתין לעניים וכו׳ ע״כ דלא ס״ל לבבלי וירושלמי וספרי להא דתוספתא, וסמי לה לתוספתא מקמי גמרן דירושלמי ובבלי וספרי, דמדלא הביאו לתוספתא לאו דסמכא היא. ולשון בגורן דמתניתן לאו דוקא. ע״ש. הנה לדעת הגר״א דגם במ״ע המתחלק בבית צריך לתת כדי שביעה לישנא דקרא דילן כפשטיה. ולשון המשנה אין פוחתין לעני בגורן הוא ל״ד, ואפשר דנקטה מתני׳ בגורן משום סיפא דקתני אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, דבעני העובר צריך ליתן פת אפוי, וכאן קתני שנותן לו חטים כמו שהוא, לכן אמר בגורן, הפך מבעיר, ובאמת גם בבית כשנותן מ״ע צריכה חטים כשיעורי׳ דמתניתן. (וכל הנך שיעורין דמתניתן הם מזון שתי סעודות, או כדי לטבל בהן שתי סעודות, או ליקח בהם שתי סעודות (כבעירובין שם, ועיין בפי׳ הגר״א למתני׳ דפאה שם). וככר בפונדיון הוא ג״כ מזון שתי סעודות (כברש״י שבת קי״ח א׳ ד״ה מככר). ובדברי הגר״א יבואו על נכון דברי רש״י התמוהים, שכתב (עירובין כ״ט) טעמא דאין פוחתין לעני בגורן משיעורי דמתני׳ הוא משום דכתיב ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה, שיעור נתינה בעי׳ ופחות משיעור זה לא מקרי נתינה (ע״ש רש״י ד״ה רבי שמעון ב״א, וד״ה אין פוחתין (ותמה עליו הרב מ״ל שם, דבלשון נתינה לבד אין לנו לרבות אלא שיעור כזית או שוה פרוטה, ועוד דלשון נתינה יורה על מ״ע המתחלק בבית שיש בו טה״נ, ושיעורים הללו לא נאמרו רק במ״ע המתחלק בגורן וכדתנן במתניתן אין פוחתין בגורן, ולא במ״ע. המתחלק בבית כמבואר בתוספתא. ע״ש. ולדעת הגר״א דגם במ״ע שבבית צריכה שיעורה דמתניתן, ועליהם אמר קרא ונתת, אע״ג דבעלמא אין בלשון נתינה רק שוה פרוטה או כזית, מ״מ הכא דמסיים קרא ואכלו ושבעו, ידענו ששיעור הנתינה היא בזה בכדי שביעה דוקא, דומיא דראשית הגז שנאמר בו תתן לו, מ״מ שיעורו ה׳ סלעים מדסמיך ליה לעמוד לשרת (כבחולין קל״ז א׳). ורש״י נקט רישא דקרא ונתת לילף מניה שיעור שביעה דאסיפי׳ דקרא סמיך, והירושלמי דיליף מסיפיה דקרא ואכלו ושבעו דמחובר ג״כ לרישיה דונתת. אמנם ליישב דעת התוספתא והר״ש והרמב״ם שמחלקים בין מ״ע שבבית למ״ע שבגורן, מקושית המ״ל שגדולה היא, דא״כ סכינא חריפא פסקי׳ לקרא, נ״ל לדעתם שאין ואכלו ושבעו מחובר עם ונתת וגו׳ להיותם מאמר אחד, דא״כ מאמר ואכלו ושבעו מיותר לגמרי, כיון דעיקר המכוון בפרשה זו ללמד מצות וודוי מעשר אחרי אשר גמר להפריש כל מעשרותיו בשנת מעשר עני, היה די במה שאמר ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה, דכיון שקיים מצות נתינה לראויים אליו חייב להתודות, ומה לו במה שעשה המקבל במתנות אלו, דבין שאכלוהו בין לא אכלוהו, הוא עשה את המצווה לתת להם כדינם ומצווה להתודות, ולמה לן קרא ואכלו בשעריך ושבעו, ואי למילף שיעור נתינה כדי שביעה כבר ידענוהו מואכלו ושבעו דבפרשת ראה. אלא ודאי דמאמר, ואכלו בשעריך ושבעו הוא מאמר בפני עצמו, ואין עיקר המכוון בו מצד המקבל שאכל, כ״א עיקר המכוון בזה מצד הנותן שעליו החיוב לסבב ולגרום שיאכלו וישבעו המקבלים ממה שהניח לפניהם, לפי״ז שני מאמרים אלו, ונתת וגו׳ ואכלו וגו׳ הם חלקי התנאי שהתחיל בו הכתוב, וטעם כי תכלה לעשר וגו׳ ונתת וגו׳ ואכלו וגו׳ אם כלית לעשר בשנה שלישית דהיינו שנתת המעשרות למי שהחיוב עליך לתת להם (והוא מ״ע המתחלק בתוך הבית, שיש בו טובת הנאה) גם אכלו בשעריך ושבעו (הוא מ״ע המתחלק בתוך הגורן שאין לך בו טה״נ) אז ואמרת לפני ה״א בערתי וגו׳, כלומר אם קיימת שתי תנאים אלו בין במצות נתינה שבבית, בין במצות הנחה לאכילת שביעה שבגורן, אז החיוב עליך להתודות, ודומה מקרא זה למקרא שבתחלת פרשת בכורים שאמר שם כי תבא אל הארץ וגו׳ וירשתה וישבת בה ולקחת מראשית פרי האדמה, שהמקרא הראשון הוא כלו תנאי, והמקרא שאחריו הוא תשובת התנאי, אם באת וירשתה וישבת אז ולקחת, כן מקרא שלפנינו הוא כלו מאמר תנאי אם כלית ונתת ואכלו אז ואמרת. מקרא ראשון ידבר ממצות ביעור שזמנו מיוחד מעי״ט, ואחריו מתחיל ואמרת ממצות וודוי מעשר שזמנו מיוחד בי״ט. ובזה לשון המקרא מיושב היטב גם לדעת התוספתא. ויש לפרש המקרא בדרך אחרת לדעת התוספתא, והוא דבאמת לשון ונתת יש לו ב׳ פנים, הא׳ מתנה ממשית (איבערגעבען) שבא דבר מיד מזכה ליד זוכה, שבשעת נתינה הוי הנותן בעליו של אותו דבר והוא מוציאו מרשותו ומוסרו לו ליד המקבל, כענין ויתן להם מתנות. הב׳ נתינת רשות (איבערלאססען) כענין וכל יש לו נתן בידו שאינה אלא נתינת רשות, והיינו שלא יבא הדבר מיד מזכה ליד זוכה, שבשעת הנתינה אין הנותן יחשוב א״ע לבעלי׳ של אותו דבר רק כמסתלק עצמו ממנו וכאילו בא ליד המקבל מן ההפקר, דמיון לזה (נדרים מ״ז א׳) מי שנכסיו אסורים עליו בהנאה נותן לבניו ולאחיו, שאין נתינה זו נתינה ממשית דא״כ מתהני מאיסורי הנאה, אלא שמראה להם מקום ואומר נכסים אלו אסורי׳ עלי טלו לעצמיכם, דכה״ג לאו מתנה היא אלא גוונא דהפקר (כמ״ש הר״ן שם). וכן לשון ושבעו יש לו שני פנים, הא׳ שביעה טבעית שממלא כריסו ממאכל (זאטט). והב׳ שביעה רצונית (געניגענד) שאינו אוכל רק לקיום גופו ומתרצה להיות שבע גם במעט מן המאכל, כענין ואכלת ושבעת וברכת (עקב ח׳ יו״ד) דלר״מ ור״י (ברכות מ״ט) גם בכזית או בכביצה הוי אכילת שביעה שמחוייב עליו בהמ״ז מן התורה (לדעת רשב״א בחידושיו שם, וכמ״ש הרב פנ״י שם דהסוגי׳ מכרעת כשיטת הפוסקים דכזית או כביצה הוי שיעור׳ דאורייתא לחייב בבהמ״ז. ועמש״ש בפ׳ עקב). מעתה לשיטת התוספתא יתפרש המקרא בשני פנים אלו, ונתת, מתנה ממשית, והוא במ״ע המתחלק בבית שיש לבעליה טה״נ ונקרא נותן ממש. ושבעו, שביעה רצונית, שאינו צריך ליתן כדי שביעה גמורה רק רצונית דהיינו כזית, כלשון הרמב״ם, ואכילת כזית קראו התוספתא כל שהו נגד שביעה גמורה שבגורן. והפנים הב׳, ונתת על נתינת רשות, והוא במ״ע המתחלק בתוך הגורן, דבאמת גם במ״ע שבגורן צריכין נתינה דבעלים למקבליהם, כי רק בלקט שכחה ופאה יבוזו לא במ״ע, וכדדייק לשון הר״ש כשמחלקין מ״ע, ואפי׳ בהי׳ לו דבר מועט אמרה מתני׳ נותן לפניהם והם מחלקין. ואין בין מ״ע שבבית למ״ע שבגורן אלא בשלקחו העני שלא מדעת בעלים, דבמ״ע שבבית שיש לו בו טה״נ מוציאין אותו מידו, ובמ״ע שבגורן שאין לו בו טה״נ אין מוציאין אותו מידו, וגם אם בא עני ושואל ממנו בגורן אם ירצה לא יתן לו (כמ״ש תוס׳ חולין קל״א ד״ה יש, וכ״כ הר״ן שם) א״כ במ״ע שבגורן צריכין עכ״פ נתינת רשות ליטול, ע״ז נאמר ונתת וגו׳, ולשון ואכלו ושבעו היא שביעה טבעית, והוא לרבותינו מזון שתי סעודות. לפי״ז אי ילפי רבותינו מן ונתת דבמ״ע שבבית יש לו בו טה״נ, ומן ושבעו דבמ״ע שבגורן צריך שיעור שביעה, לא דאפסקו ליה לקרא, כמו שעלה ע״ד הרב מ״ל, אבל כולי קרא מתפרש ע״ד אחד, בין במ״ע שבבית בין במ״ע שבגורן, וכל חד לפי ענינו. ושפיר פסקו הפוסקים כהך דתוספתא, ואין טענה ממה שלא הובאו דברי התוספתא בתרי תלמודן וספרי, דבכל המקומות אמרו לשון אין פוחתין לעני בגורן, דממילא משתמע דדוקא בגורן הצריכו שיעורים אלו לא בבית ולא ניחא להו להפוסקים לאפושי פלוגתא בין התוספתא והתלמוד, ובדרך זה גם דברי רש״י בעירובין נכונים. ועמ״ש בפרשת ראה על לשון בשעריך דקרא שהוא לרבותינו בגורן.
לעשר – התיבה הזאת איננה מבנין הפעיל, אלא מבנין פיעל, כאילו היה כתוב לְעַשֵּׂר, וזה אחד ממשפטי אותיות הגרון, עיין מה שכתבתי על בָּהְשַמָּה (ויקרא כ״ו:מ״ג); והנני מבטל מה שכתבתי על לַעְשֵר, בַּעְשֵר בבכורי העתים תקפ״ח עמוד קל״א.
כי תכלה לעשר – ענין הפרשה הזאת מבולבל מאד לשטת רז״ל, שהרי לדבריהם (מעשר שני פרק ה׳ משנה י׳; ספרי דברים כ״ו:י״ב) היא מדברת בשלשה מיני מעשרות, אע״פ שהכתוב לא הבדיל ביניהם כלל; כי הנה לדבריהם ונתת ללוי – מעשר ראשון, ולגר ליתום ולאלמנה – מעשר עני, לא אכלתי באוני – זה מעשר שני; והנה הכתוב מזכירו תמיד בלשון יחיד, כאילו אינו אלא אחד: וגם נתתיו, לא אכלתי באוני ממנו וגו׳, נראה שאינו אלא אחד. לפיכך נראה לי שאין הכתוב מדבר אלא במעשר אחד, והוא מעשר שני, הנאכל לבעלים בירושלם, ומפני שהיה קרוב הדבר שלא יספיקו הבעלים לאכלו שם מדי שנה בשנה, היו משהים הנותר משנה לשנה אחרת, והנה התירה התורה לעשות כן עד שלש שנים, אבל בשנה השלישית אם עדיין לא הספיקו הבעלים לאכלו כלו בירושלם, צותה תורה שיוציאו אותו בעירם ויתנוהו ללוי ולעני. והנה בכל שנה שלישית היה בעל הבית לוקח עמו מה שהיה יכול לאכול בירושלים, והשאר היה מניח בעירו ומוציאו לעניים, ובהיותו בירושלים היה אומר: עתה השלמתי לבערו מביתי, כי קצתו אכלתי כמשפט וקצתו נתתי לעניים; והיה המאמר הזה כדברי רשב״ם לבלתי יעכבם לעצמו בביתו, כי כשהוא צריך להתודות על זה לפני ה׳ בהיכלו, לא ימלאהו לבו לשקר; ועיין מה שכתבתי למעלה י״ד:כ״ח. ונראה כי אחר שרבו הרמאים הגוזלים מתנות עניים והיו אומרים לעניים: אין לנו שום מותר מעשר שני לתת לכם, כי כבר אכלנוהו בירושלם, גזרו חכמים כי בשנה השלישית לא יפרישו מעשר שני, אבל המעשר שמפרישים יהיה כלו לעניים.
כי תכלה וגו׳ – כבר נאמר בפרשת מעשרות העיקרית (לעיל יד, כב–כט), שבנוסף על המעשר הניתן בכל שנה ללויים, יש להפריש מעשר שני בכל שנה ראשונה, שנייה, רביעית וחמישית של מחזור השמיטה, ומעשר זה נאכל על ידי הבעלים בעיר המקדש; ואילו בשנה השלישית והשישית – הווי אומר, בכל שלוש שנים – הבעלים אינם אוכלים את המעשר השני אלא הוא מופרש כ״מעשר עני״ שיחולק לעניים.
שם ביארנו את חובת המעשרות, והערנו ששלושה מעשרות אלה – מעשר ראשון, מעשר שני, ומעשר עני – מלמדים אותנו להכיר בערכן של המטרות שיש להפנות אליהן את נכסינו הלאומיים. מטרות אלה הן: פיתוח הרוח, ההשגחה על הגוף, וחיזוק אהבת רעינו.
לפי זה, סדר המעשרות האלה יוצר מחזור מעשרות בן שלוש שנים. בתוך כל מחזור המסתיים בשנה השלישית יש לתת את כל שלושת מיני המעשרות, ועד לסוף השנה השלישית יש להשלים את הנתינה, כך שעד אז כבר יימסרו כל מעשרות העבר למטרות שלהן נועדו. מסתבר מאוד שמשום כך קרויה השנה השלישית ״שנת המעשר״.
והנה, לא נאמר כאן ״שנת המעשרות״ – השנה שנוהגים בה כל שלושת המעשרות – אלא ״שנת המעשר״, השנה שבה נוהג המעשר שלא נהג בשתי השנים הקודמות; ומעשר זה איננו נוסף על שני המעשרות האחרים, אלא הוא בא במקום מעשר שני: ״שנה שאין בה אלא מעשר אחד; הא כיצד? מעשר ראשון ומעשר עני – ומעשר שני יבטל״ (ראש השנה יב:; עיין פירוש לעיל יד, כב,כח).
על סיום זה של מחזור שלוש השנים של המעשרות נאמר כאן: ״כי תכלה לעשר וגו׳ ונתתה ללוי״ וגו׳ (עיין פירוש לעיל יד, כט). משמע מהטעם המפסיק החזק יותר בתיבת ״ללוי״ [הווי אומר, חזק יותר מן הטעם המפסיק בתיבת ״לגר״], שהכוונה [ב״ונתתה ללוי״] היא למעשר ראשון, הניתן ללוי כלוי. לפי זה נזכרו כאן שני המעשרות שיש לתתם בכל שנה שלישית: מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לגר ליתום ולאלמנה.
ואכלו בשעריך – עיין פירוש לעיל יב, יז.
[יב] כי תכלה וגו׳ – להבין ענין המעשרות בכלל נקדים קצת דיני המעשר וזהו: התבואות והפירות [יש שאינם חייבים רק מד״ס] שגדלים בא״י [אחר שבאו לעונת המעשרות כדאיתא במס׳ מעשרות פ״א] נקראים טבל ואסור לאכלם עד שיפרשו כל ההפרשות [יש שאסור לאכלם רק אכילת קבע ויש שאסור גם באכילת ארעי וגם במאכל בהמה] שהם תרומה (שאין לה שעור מה״ת) ומעשר ראשון שהוא אחד מעשרה ודינו להנתן ללוי ומפני זה נקרא בשם מעשר לוי ונוהג בכל השנים [רק בשנת השמטה והיובל שהוא כהפקר שאינו חייב במעשר] ואחר הפרשת מעש״ר מפריש עוד אחד מעשרה. ובשנת הראשון והשני והרביעי והחמישי לשמטה נקרא המעשר מע״ש שדינו להאכל בירושלים בקדושת מע״ש ואף הבעלים בעצמם יכולים לאכלו ובשנה השלישית והששית נקרא מעשר עני לתתו לעניים ונאכל בכל א״י אבל הבעלים לא יוכלו להנות ממנו, והרשות ביד הבעלים שיהא מונח אצלם התבואות והפירות בטבלם וגם תרומה ומעשר יכולים לעכב בידם עד עת הבעור שהיה בערב פסח בשנה הרביעית לשמטה ובשנה השביעית בעצמו שאז מחוייבים לתקן הכל [אשר בא לעונת המעשרות] ולתת התרומה לכהן ומעש״ר ללוי ומע״ש שיאכל בירושלים והנותר לבער מן העולם ומעשר עני לחלק לעניים, ובי״ט להתודות וידוי המעשר בירושלים בעזרה:
וענין המעשר הוא ע״ד הכתוב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כח כב) פי׳ בשבילך שמכל הריוח שיגיע לאדם נכון שיפריש לשם ה׳ חלק עשירי, ומאחר שלה׳ הארץ ומלואה ואין צריך למתנת האדם יתנם למי שצוה ה׳ שיזכה בחלקו, ודע שהריוח שיגיע לאדם ע״י עבודתו הוא ג״כ מתנת ה׳ ע״ד הנאמר כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל (דברים ח׳ יח) ולכן כאשר ירויח האדם בד״מ מאה נכון שיפריש עשרה למעשר וכשיעסוק בהתשעים ויהיה מהם ריוח יפריש אחד מעשרה מהריוח וכן לעולם. ולפ״ז אם נזדמן שנתערב המעשר בהתשעים שלו ועסיק והרויח בהם מאה צריך להפריש [מלבד העשרה שנתערבו] עשרה מה שהרויח המעשר שלפי החשבון הרויח מכל עשרה עשרה. ואח״כ יפריש תשעה מהתשעים הריוח שהרויח מהקרן שלו ובין הכל תשעה עשר, אבל זה אינו רק אם היה הריוח הכל ע״י המעות אבל אם היה גם ע״י עבודתו למשל שחמשים הוא ריוח המעות וחמשים הוא ריוח העבודה אז צריך להפריש חמשה שמגיע ריוח על עשרה המעשר וארבעה וחצי מארבעים וחמשה שהרויחו התשעים שלו ועוד חמשה מהחמשים שהרויח בעבודתו ובס״ה המעשר ארבעה עשר וחצי, וכן אם ריוח המעות רק כ״ה וע״ה ריוח עבודתו אז המעשר רק שנים עשר ורביע. שנים וחצי שמגיע ריוח לעשרה המעשר ושנים ורבע מעשר מהשנים ועשרים וחצי שהרויחו התשעים שלו ושבעה וחצי מהריוח ע״ה שהוא ריוח עבודתו, ונמצא לפי מה שנתמעט ריוח המעות לפיהו יתמעט סכום המעשר ואם ספק אם הריוח היה ע״י המעות או שכל הריוח היה ע״י העבודה אז עשרה הם מעשר ודאי כי בין שהרויחא מהמעות מגיע עשרה רק לחלק המעשר ובין שהרויח מעבודתו צריך להפריש עשרה, עוד יפריש תשעה והם ספק מעשר.
ועתה נשוב לענין מעשר הארץ, שכשנתחלקה הארץ היה נכון שיפרישו מהאדמה חלק עשירי אבל א״כ היו המקבלים צריכים לעבוד האדמה בעצמם, וה׳ יעד זאת ללוים ורצה שיעבדו במקדש ולא את האדמה לכן השאיר מעשר האדמה אצל ב״י בתערובות אדמתם, ושיעבדו הם את כל האדמה ויפרשו מעשר מהגידולין, ונמצא שב״י יפרשו שלשה מעשרות. (א) חלק עשירי מה שהוציא אדמת המעשר שנשאר בידם. (ב) חלק עשירי מכל מה שהוציא תשעה חלקי השדה שלהם שהוא ריוח אצלם. (ג) חלק עשירי ממה שהרויחו ע״י עבודתם בשדה [ואף שלא חייבה התורה לעשר מעשר ריוח עבודה אבל ריוח הבא מעבודת אדמה חייבה מפני שיצורף למעשר תוצאות האדמה ויותן ללוים חלף עבודתם במקדש שיעבדו גם תחת בעלי השדות שנתחייבו בעבודת ה׳], ולפי שאין כל השדות שוות בטובם וגם ישתנו לפי המים לכן אין לתת חוק ושעור לתוצאות האדמה כמה יתייחס אל האדמה וכמה להעבודה עד שפעם יוכל שיתייחס הכל להעבודה, והמעשר יש בו שני דברים. (א) שמחוייב בנתינתו. (ב) שהמעשר שיתייחס אל האדמה שהיא אדמת א״י שיש בה קדושה ובנפרש ממנה תחול הקדושה ביותר לכן צריך לאכלו בקדושה ובמקום קדוש. והנה העשרה שקרינו בשם מעשר ודאי מפני שיחוייב בהם בין אם הריוח הוא ע״י האדמה או ע״י העבודה, ובין שמקצתו ע״י אדמה ומקצתו ע״י עבודה, וזאת העשרה צוה ה׳ לתת להלוים שהם שייכים בין במה שהוציא אדמת המעשר מפני שלא נטלו חלק בארץ בעבור שהוטל עליהם עבודת המקדש, ובין במעשר הבא ע״י עבודת אדמה מפני שעובדים בבית ה׳ גם תחת בעלי השדות, ובזה יצאו הבעלים ידי המעשר הא׳ (שהוא הבא מחלק אדמת המעשר), והמעשר הב׳ (שהוא הבא ע״י עבודתם) בממ״נ שאם היה הריוח כלו מהאדמה אז לא היה ריוח בהעבודה, ואם שהריוח היה כלו ע״י עבודה א״כ לא היה ריוח מהאדמה, ואם היה הריוח משניהם אז בא המעשר על שניהם ביחד, ולא נשאר להפריש רק המעשר הג׳ שהזכרנו שהוא הבא מתשעה חלקי השדה שלהם, באם שהריוח היה ע״י אדמה שאז העשרה שנתנו ללוים הוא מחלק אדמת המעשר וא״כ עדין מחוייבים תשעה עבור חלקם, ואם היה מקצתו ע״י האדמה ומקצתו ע״י עבודה אז לפיהו יתחייבו מתשעה חלקים שלהם אבל אם היה הריוח הכל ע״י עבודה אז כבר הפרישו חלק עשירי ללוים ואין עליהם עוד שום חוב, ונמצא שהמעשר הזה הוא כמו ספק או תערובת מעשר וחולין ולכן צוה ה׳ ששתי שנים יחשב להבא מריוח האדמה ושיהיה קדש שיתאכל בירושלים הנבחרת ג״כ מכל א״י וגם יאכלו בקדושתו, ומפני ספק או חלק הבעלים הרשה שגם הבעלים יכולים לאכלו ממנו ואינו סותר לענין המעשר שנתחייבו בנתינתה מפני שגם אכילת הבעלים בירושלים ובקדושה יחשב כמו נתינה לעובדי ה׳ שגם המה יחשבו אז כעובדי ה׳ ואינם אוכלים בתורת שהוא שלהם רק משלחן גבוה קא זכו, ובשנה השלישית והששית יחשב להכנסת העבודה ע״כ אין בו קדושה ועכ״ז לא תתבטל ממנו קדושת הארץ לגמרי כי אין להוציאו מארץ לחו״ל כמבואר בספרי כאן, ולעמת ספק או חלק המעשר יחוייב לתת לעניים ומפני שחשבו להכנסת עבודה יחשב המעשר כממון הבעלים ויקיימו בזה מצות הצדקה כמו מממון שלהם ויקבלו עבורה ברכה בכל מעשה ידיהם מה שלא נזכר אף במעשר ראשון. היוצא מזה שמעשר ראשון בא מאדמת המעשר שנשאר ביד ב״י וגם מעשר מעבודת ב״י בכל אדמתם, ושהוא נחלת הלוים, הן הבא מאדמת המעשר עבור שלא נטלו חלק בארץ וזה חלקם, והבא ע״י עבודת ב״י שהוא חלף עבודתם שהם עובדים גם תחת ב״י במקדש ואחרי שהוא להם בנחלה ויחשב להם לריוח לכן חייבם ה׳ לתת אחד מעשרה ונקרא תרומת מעשר ובזה נפקע הקדושה שהיה בהמעשר מחמת קדושת הארץ, ולפי שהמעשר הזה פעם בא רק מאדמת המעשר (אם כל הריוח היה ע״י האדמה) ופעם היה בא רק מעבודת בני ישראל (כגון אם הריוח היה ע״י עבודת בני ישראל) ופעם היה בא משניהם ולכן נקרא בשם מעשר בני ישראל שהוא שם הכולל, ומעשר שני מתייחס להכנסת האדמה ולכן הוא קדש ונקרא מעשר הארץ. ומעשר עני יתייחס אל הכנסת הבעלים. ולכן נקרא בשם מעשר תבואתך שתבואה הוא לשון הכנסה כמו והיה בתבואות וגו׳. וטרם נבוא לבאור הפרשה נבאר הכתובים המדברים מענין המעשר, ויקרא כ״ז ל׳ כתיב וכל מעשר הארץ. הוא המעשר שני שיתייחס אל היוצא מן הארץ ומבאר שאיננו הנפרש מהאדמה רק מזרע הארץ מפרי העץ שהם גידולי הארץ, לה׳ הוא שאף שהבעלים אוכלים אותו עכ״ז הוא לה׳ ומשלחן גבוה קא זכו, קדש לה׳ שיתאכלו רק בהמקום אשר יבחר ובקדושה, במדבר י״ח כ״א כתיב ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר מעשר שלם עשרה ממאה (כי הביכורים והתרומה הנפרש מקודם אין להם שעור) לא כמעשר שני ומעשר עני הבא אחריו שאינו רק תשעה ממאה, וגם בישראל שהמעשר הזה הוא גם חלק עשירי ממה שהוא בישראל עצמם שהוא מכל עבודתם, לנחלה על היוצא מאדמת המעשר שהיתה ראויה להנתן להם לנחלה, חלף עבודתם אשר הם עובדים על הניתן להם מעשר מעבודת בני ישראל מפני אשר הם עובדים באהל מועד גם תחת ב״י, ושם כ״ד כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה׳ תרומה מבאר שאין במעשר הלוים קדושה מפני שמפרישים ממנו תרומת מעשר לה׳. ותחול הקדושה בהתרומה, ולכן המעשר נתתי ללוים לנחלה. שהוא כנחלתם שאין בו קדושה, ושם כ״ו ואל הלוים תדבר וגו׳ – מבאר למה נתחייבו הלוים להפריש מהמעשר תרומה מה שאין הכהנים מפרישים מהמתנות שלהם, מפני כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם. שלא ניתן לכם המעשר כמתנת כהונה משלחן גבוה, רק בנחלתכם שהוא נחלה כשאר הריוח שצריך להפריש ממנו מעשר, לכן והרמתם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר. ושם ל׳ ואמרת אלהם בהרימכם את חלבו ממנו יבאר שע״י הפרשת תרומת מעשר תחול הקדושה על התרומת מעשר והשאר חולין, ובפסוק ל״א יאמר שמותר לאכלו בכל מקום, ושלא יקשה הלא התרומת מעשר לא הפקיע רק הקדושה הבא מחלק האדמה (מפני שקדושת התרומה הוא מתיחס אל קדושת הארץ) ולא הבא מחלק עבודת ישראל, ולזה אמר שהחלק הבא מעבודת ב״י אין בו קדושה כי הוא רק שכר לכם חלף עבודתכם באהל מועד. ובספר דברים (יד כב) כתיב עשר תעשר שתעשר עוד מעשר (מלבד המעשר הראשון), את כל תבואת זרעך היוצא השדה. שנשאר עליך עוד לתת מעשר מהכנסת תשעה חלקי השדה שלך, שנה שנה, המעשר הזה הוא תמיד שנה אחר שנה בשנה הראשונה והשניה לשמטה והרביעית והחמישית:
ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר וגו׳ – שהוא היוצא השדה שיש בה קדושת הארץ לכן הנפרש ממנה יאכל ג״כ במקום הנבחר מכל ארץ ישראל. שם כ״ח כתיב מקצה שלש שנים (יתבאר בפ׳ כי תכלה):
תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההוא – שהיא שנה השלישית, ובשנה השלישית ייחס הכתוב את המעשר תבואתך שהיא הכנסתך, והנחת בשעריך. המעשר הזה אין בו קדושה יתירה רק שישאר בארץ:
ובא הלוי והיתום והאלמנה אשר בשעריך – שהם העניים ואכלו ושבעו למען יברכך ה׳ אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה. אחרי שהמעשר הזה לא יתייחס להבא מהאדמה ויחשב שלך ואתה עושה צדקה בממונך לכן יברכך ה׳ ולא רק בתבואת השדה אלא בכל מעשה ידיך:
ועתה נבאר פ׳ זו:
כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר – לפי דברינו הנ״ל נקרא מעשר תבואתך מעשר עני, ובשנה השלישית אין פירושו כאשר תכלה לעשר בשנה השלישית דא״כ הל״ל כי תכלה לעשר בשנה השלישית, ומדסמכו למעשר תבואתך נלמד שהמעשר הוא משנה השלישית כנאמר לעיל בפ׳ ראה. מקצה שלש שנים. שהוא אחר שעברה השנה השלישית, ושלא נפרש כפשטות הכתוב שם שתכף שעברה שנה השלישית ובאה הרביעית תהיה הפרשת המעשר וחלוקתו שנקרא בעור. א) כי לא יתכן שיצוה ה׳ שברגע אחד יפריש כל המעשר ולחלקו. ב) כי נאמר כאן כי תכלה לעשר ולשון תכלה לא יבוא רק על דבר שיש משך לזמן עשייתו ויש לו התחלה וסוף וע״כ שמקצה הנאמר שם אינו כפשטו רק כמקץ הנאמר בפ׳ הקהל, שאמר מקץ שבע שנים ובאר הכתוב שהוא בזמן הראוי לו שהוא במועד שנת השמטה בבוא כל ישראל לראות שאז הוא זמן המוכשר שיקרא המלך פ׳ הקהל, וכן הבעור וגם הוידוי שיבא בגמר הבעור יהיה בזמן הראוי לשניהם. והנה על דבר הבעור נאמר כאן כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שיהיו כלים בו כל המעשר משנה השלישית ויש מיני פירות וגם תבואות שזמן גרנן למעשר שהוא אחר גמר מלאכתם ושיבואו אל הבית הוא רק עד חנוכה. והודוי שנאמר בו ואמרת לפני ה׳ אלהיך שהוא בבהמ״ק (עיין ברמב״ם) זמן הראוי לו הוא רק בחג לכן בהכרח שיתאחר עד הפסח שא״ז והוא עת הראוי לבעור ולוידוי מעשר. ועתה מובנים דברי הספרי נאמר כאן קץ ונאמר להלן וכו׳ והנה בסדר ראה נאמר מקצה שלש שנים תוציא וגו׳ שלפי פשוטו יצוה הכתוב בכל שלש שנים לתת מעשר עני ובאמת מעשר עני היה רק בשנה השלישית ובששית לשמטה וא״כ פעם היה מרוחק ממעשר למעשר שלש שנים ופעם ארבעה מפני הפסק שנת השביעית אבל מקצה שלש שנים הנאמר שם קאי על מה שאמר לעיל עשר תעשר וגו׳ שמדבר ממעשר שני שעל זה נאמר שמקץ שלש שנים מזמן מע״ש יהיה מעשר עני אבל שנת השביעית שאין בו מע״ש אינו בחשבון השנים ונלמד מהנאמר שם מעשר תבואתך בשנה ההיא שפירושו השלישית, ואם כפשוטו הלא יקרה שפעמים שהשנה השלישית היא שנת השמטה והלא בשביעית אינו נוהג מעשר כלל, שהתבואה אינה שלו וביותר מהנאמר כאן שנת המעשר שקאי על שנה השלישית ואינה שנת מעשר כלל וא״כ בהכרח שמקצה שלש שנים אינו כפשוטו רק מקצה שלש שנים לעשר תעשר, וזה שאמר בספרי לפי נוסחא החדשה יכול אף שנה שביעית תהא חייבת בבעור פי׳ שנפרש מקצה שלש שנים בדקדוק וכשתגיע שנה השלישית בשביעית יהיה בשנה שאחריה שנת הבעור לזה אמר ת״ל בשנה השלישית פי׳ ואמר אח״כ שנת המעשר שנה שחייבת במעשר יצא שביעית שאינה חייבת במעשר, וא״כ הרי בהכרח שמקצה שלש שנים אינו כפשוטו רק מקץ שלש שנים לעשר תעשר כנ״ל, וא״כ אף כשיהיה שלש שנים מזמן מעשר עני בשנה השנית לשמטה שהיא שנת מעשר אין בה ג״כ מעשר עני רק מע״ש, ולפי שמה שאמר מקץ שלש שנים שהוא על מה שנאמר עשר תעשר וגו׳ שהוא מעשר שני י״ל שבכל השנים נוהג מע״ש רק מקץ שלש שנים יפריש גם מעשר עני, לזה אמר בספרי שנת המעשר שקאי על שנה השלישית שהיא רק שנת מעשר ולא מעשרות שאין נוהג בו רק מעשר עני ולא מע״ש ואף שנוהג בו מעשר ראשון אבל הוא מנחלת ה׳ שנתן אל הלוים ואינו נקרא כלל מעשר תבואתך רק מעשר בני ישראל כנ״ל אבל מע״ש אם כי לא נקרא מעשר התבואה אבל הלא יקרא בשם תבואה היוצא השדה כנ״ל:
וע״ד הפשט י״ל כי הרשות להשהות טבל וכל המעשרות עד שעת הבעור שהוא אחר שעבר זמן מעשר עני שבעבורו צוה ה׳ לעשות הבעור מפני שהוא לעניים (כענין שבצדקה לעניים עובר בבל תאחר מיד) ובשבילו חייב לתקן את הטבל ולבער המעשרות לפיכך השנה הזאת נקרא שנת המעשר, ולפי שמה שאמר כאן כי תכלה וגם מה שאמר לעיל מקץ שלש שנים מדבר רק ממעשר עני ומאין נלמד שבשנת הבעור יבער כל המעשרות לזה אמר בספרי ת״ל כל מעשר תבואתך לרבות שבעת הבעור יבער הכל:
ונתתה ללוי – בלוי עני ידבר שאם אינו עני לא יותן לו מעשר עני, והיה לו לומר ונתתה לעניים, אלא שבא ללמד שיחלק המעשר עני א) לפי היחוס והוא הלוי. ב) למי שאין לו עוזר ותומך והוא הגר. ג) למי שאינו יכול להרויח והוא היתום (שסתם יתום הוא קטן). ד) למי שאינו יכול להתבזות במלאכה בזויה והיא האלמנה שצריכה עוד להנשא וגם לא תוכל לבוא ולצאת בבתי אחרים מפני החשד, ומה שאמרו בספרי תן לכל אחד חלקו פי׳ עפ״י שקול דעתו כהנ״ל:
ואכלו בשעריך ושבעו – מובן שהעני יאכל וישבע, ולמדו בספרי שאין פוחתין לעני משעור שביעה, וממה שנאמר בשעריך למדו בספרי שאין מוציאין מעשר עני לחו״ל, ומה שאמרו דבית נבטלה שלא רצו להוציא המעות חוץ לירושלים פי׳ לחו״ל, וי״ל דמשפחת בית נבטלה היתה משועי ירושלים וע״י דבר מלכות נשלחו לרומי ולזה רצו חכמים לתת להם ממעות מעשר עני סך עצום כזה, והיה להם הסך הזה מפני שעשירי ישראל שאינם דרים בירושלים היו מוכרים המ״ע ושלחו המעות לירושלים לעשות בהם צדקות מצויינות, ובפ׳ עשר תעשר הובא בספרי המאמר הזה וגרס שם הגר״א שאין מוציאין את העניים חוצה, ופירושו שלא יכלו בני העיר לשלח את העניים שילכו לעיר שאין בה הרבה עניים, וזה שאמר ואכלו בשעריך פי׳ בעירך ולא תשלחם לעיירות אחרות, ובמעשה דבית נבטלה גרס ולא רצו להוציאן חוץ לירושלים, אף שהצטרכותם שם שהיתה כרך גדול היתה גדולה מאד ואילו היו בעיר קטנה לא היו צריכים כ״כ עכ״ז לא רצו להוציאן משם:
א. כן בחלק מן הדפוסים. בדפוסים אחרים: ״שהריוח״.
שנת המעשר: מעשר עני כפירוש הראב״ע 1. ונקרא ביחוד מעשר עני ״שנת המעשר״ סתם, באשר מעשר ראשון באמת אינו מתנה ללוי2, שהרי לא נטל חלק בארץ, ואין בזה מתנה כי אם עבודת האדמה3, והוא ״חלף עבודתם באהל מועד״ (במדבר יח,כא), וכבר ביארנו בזה בפרשת קרח (שם). וכן מעשר שני הרי הוא בא לאכילת הבעלים בירושלים4. אבל מעשר עני הוא רק לכבוד ה׳5. ומשום הכי איתא בירושלמי פאה (פ״א, ה״א)6 ״כבד את ה׳ מהונך ומראשית כל תבואתך״ (משלי יג,ט) – ״מהונך״ כ״מראשית כל תבואתך״7, והיינו8 מעשר עני. הרי דרק מעשר עני מכונה בשם ׳כבוד ה׳⁠ ⁠׳9, באשר אינו בא אלא לכבודו (של ה׳), וגם ניתן לעניים דכתיב בהו ״ומכבדו חונן אביון״ (משלי יד,לא), משום הכי נקרא סתם ״מעשר״10.
ואכלו בשעריך ושבעו:⁠11 אחר שיאכלו וישבעו12, והיינו בפסח, שכבר כל ימות החורף אכלו המעשרות13. מה שאין כן בסוכות, זמן תחילת הפרשה14, עוד לא ״אכלו״ כל כך.
1. זה לשונו ׳זה מעשר עני׳. רבינו מבין מדברי הראב״ע שמהותו של המושג ״מעשר״ הוא מעשר עני, ולכן השנה השלישית נקראת ״שנת המעשר״, וכן כתב הרשב״ם ׳מעשר עני׳. ואף שגם רש״י הסביר כך באריכות בעקבות חז״ל מהמשמעות לשון יחיד של ״מעשר״ – ׳שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה, ששנה ראשונה (והשניה) של שמיטה נוהג בה מעשר ראשון ומעשר שני׳, עיי״ש, מ״מ רבינו מבין שדעת הראב״ע היא שסתם ״מעשר״ הוא מעשר עני, בעוד רש״י סובר שכולם מוגדרים מעשרות אלא הדיוק הוא מלשון היחיד ״מעשר״. אך לא ברור לנו האם אכן הראב״ע (וכן הרשב״ם) התכוון לדברי רבינו, או שכתב בקצרה על איזה מעשר מדובר בפסוקנו. ועיין היטב בדברי הראב״ע לעיל (יד,כח).
2. לא ברור מה הקשר ע״פ רבינו בין לשון ״מעשר״ לענין ׳נתינה׳, שהרי מעשר משמעותו – אחד מעשר, גרידא.
3. כלומר, היבול של אותה אדמת ארץ ישראל שנשללה ממנו כאחד השבטים.
4. ואינו ניתן ללוי כלל וכלל.
5. וזוהי ׳נתינה׳ ממש.
6. שם בירושלמי הנדון הוא ׳באושא התקינו אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה׳, כלומר לצדקה. והגמרא דנה כמה היו צריכים לתת לפני תקנת אושא.
7. פני משה: כתרומה גדולה.
8. ״מהונך״ הוא מעשר עני.
9. ״כבד את ה׳ מהונך״.
10. ועוד בתוספת ה״א הידיעה, דהיינו המעשר המיוחד שרק הוא שייך לכבוד ה׳.
11. רבינו מוצא בקטע זה מקור בפשוטו של מקרא לקבלת חז״ל כי זמן ביעור המעשרות הוא פסח של השנה הרביעית ולא סוכות שבתחילת השנה הרביעית, עיין בזה ברש״י.
12. מפרש את הוי״ו (״ואכלו ושבעו״) כוי״ו החיבור (ולא וי״ו ההיפוך = ׳ויאכלו׳) במשמעות עבר מוקדם (״והאדם ידע את חוה אשתו״ – רש״י). כלומר, אמנם אכלו ושבעו עד חג הפסח, כמבואר. ולפי״ז ״ואכלו״ אין הכוונה שיאכלו ממה שתתן להם בפעולה הזאת של בעור המעשרות, אלא מתאר את מה שכבר ניתן להם.
13. של שנה שלישית (מעשר ראשון ועני).
14. של מעשר עני.
פסוק זה מתייחס אל המצוה שנאמרה למעלה י״ד:כ״ח והלאה. הפסוקים יב-טו שנאמרו כאן, לכאורה היו שייכים לשם, אלא שנקבעו כאן מפני שמצות וידוי מעשרות דומה למצות וידוי ביכורים, והרי זה כעין המשך לפרשה שלפניה. הפרשה הראשונה באה לומר שנביא לפני הקב״ה את המתנה שנתחייבנו בה, והפרשה השניה באה לומר שאחרי שנתנו את כל המתנות כראוי, נבקש מאת הקב״ה שיברך את עמו ואת ארצו בשכר קיום המצוות הללו. כדרך שנאמר למעלה פסוק ה: ״ואמרת לפני ה׳ אלהיך״, כך נאמר גם למטה בפסוק יג, והוא טעם סמיכות הפרשיות.
כי תכלה לעשר – למעלה י״ד:כ״ח נאמר: ״תוציא את כל מעשר״.
כבר ביארנו ש״כל מעשר״ כולל את כל סוגי המעשר שנתחייבנו בהם. מי שאינו רוצה להודות שכאן רומז הכתוב גם למעשר ראשון הניתן ללוי ושעליו מדובר בבמדבר יח, יכול לפרש ״כל מעשר״ — המעשר ממיני הפירות השונים. בכל אופן מדבר הפסוק הזה על הזמן שבו כבר הופרשו המעשרות מכל הפירות. מתקבל על הדעת הוא שזמן הוידוי שנאמר במקדש יקבע יום טוב, ומבוססת קבלת חז״ל שזמן הוידוי הוא ביום טוב אחרון של פסח, שהוא ״רגל שכלין בו המעשרות״ (ספרי: מעשר שני ה׳:ו׳).
לעשר – כמו ״להעשיר״ (גזניוס 53).
שנת המעשר – כינוי זה צריך ביאור. השבעים תרגמו כאן בטעות כאילו היה כתוב ״שנית״. פירושו של רש״י הוא דחוק. אולי יש לומר, שבספר משנה תורה נקראת השנה השלישית שנת המעשר, מפני שכאן נזכרו רק מעשר שני ומעשר עני, וכיון שמעשר שני נאכל לבעלים אין כאן מתנה אלא מעשר עני, ושנת המעשר פירושו ״שנת נתינת המעשר״. עוד יש להסביר, כי מעשר ראשון הניתן ללוי, הנזכר בספר במדבר, אינו נחשב מתנה כמו שאר המתנות, שהרי מעשר זה ניתן ללוי בתור ״נחלה״, וזהו חלקם בארץ, וכמו שביארנו למעלה י״ד:כ״ב-כ״ט.
אמנם מהספרי והמכילתא נוכל ללמוד עוד פירוש אחר לכינוי ״שנת המעשר״. בא הכתוב לומר שאין שנת השמיטה עולה בחשבון מחזור שלש השנים (מדרש תנאים 175). לפי זה יהיה פירוש ״בשנה השלישית שנת המעשר״, כמו ״בשנת המעשר השלישית״, כלומר בשנה השלישית לפי חשבון שנות המעשר, אבל שנת השמיטה שאין המעשרות נוהגים בה אינה עולה בחשבון. לענין מעשרות מתחלקות השנים למחזורים של שלש שלש שנים, ואחרי המחזור השני מדלגים על שנה אחת.
והנחת... ונתת ללוי – ראה תוספות חולין קל״א., ונדרים פ״ד:.
שנת המעשר – שנה שאין בה אלא מעשר אחד, הא כיצד, מעשר ראשון ומעשר עני, ומעשר שני יבטל.⁠1 (ר״ה י״ב:)
ונתתה – א״ר אבהו, התורם משלו על של חבירו, טובת הנאה שלו, דאמר קרא את כל מעשר תבואתך ונתתה.⁠2 (תמורה י׳.)
ונתתה ללוי וגו׳ – האומר קונם שאיני נהנה לבריות יכול ליהנות מלקט שכחה ופאה אבל לא ממעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיב ביה נתינה ונתת ללוי לגר וגו׳.⁠3 (נדרים פ״ד:)
ואכלו בשעריך – א״ר יוחנן, אף החצר קובע למעשר, שנאמר ואכלו בשעריך, והני מילי בחצר המשתמרת, דכתיב (פ׳ י״ג) בערתי הקודש מן הבית, מה בית המשתמר אף חצר המשתמרת.⁠4 (ב״מ פ״ח.)
בשעריך – [אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית,⁠5 והני מילי דמעיילי ליה דרך שער דכתיב בשעריך], לאפוקי דמעייל ליה דרך גגות וקרפיפות.⁠6 (שם שם)
בשעריך – מלמד שאין מוציאין אותו מן הארץ לחוץ לארץ7 (ספרי).
ושבעו – תן להם כדי שבעם, מכאן אמרו (משנה פאה ח׳:ה׳) אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים או קב שעורים.⁠8 (שם)
1. באור הדבר כי סדר המעשרות כך הוא, אחר שמפרישין תרומה גדולה נותנין מעשר ראשון לליי ואח״כ מפרישין מן השאר מעשר שני, והוא לבעלים לאכלו בירושלים, ועל הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה מן השמיטה ובשניה וברביעית ובחמשית, אבל בשלישית ובששית אחר שמפרישין מעשר ראשון מפרישין מן השאר מעשר אחד ונותנין לעניים והוא הנקרא מעשר עני ואין בשתי שנים אלו מעשר שני. וטעם הדבר משום דגזה״כ הוא שאין מעש״ש ומעשר עני נוהגין כאחד בשנה אחת, אלא בשנה שמעש״ש נוהג אין מעשר עני נוהג ובשנה שמעשר עני נוהג אין מעשר שני נוהג וכך ילפינן בפ׳ ראה בפסוק עשר תעשר, מעשר אחד אתה מעשר בשנה אחת ואי אתה מעשר שתי מעשרות בשנה אחת, וכאן ילפינן מפסיק שלפנינו שנת המעשר, ודרשינן שנה שאין בה אלא מעשר אחד [מן השנים שבשנים הקודמות] וכו׳, אבל מעשר ראשון שהוא ללוי לא בטל לעולם כמו תרומה לכהן כפי שנתבאר לפנינו בפ׳ קרח ובפ׳ ראה (י״ד כ״ט) בדרשה ובא הלוי, יעו״ש. ועפ״י כל זה מתבארת הדרשה שלפנינו.
2. ר״ל טובת הנאה של תורם, שבידו ליתנו לאיזה כהן שירצה הוא ולא לזה שירצה זה שנתרם עבורו, ונקרא זה טובת הנאה משום דיכול לקבל דבר מועט מישראל על מנת שיתן תרומותיו לבן בתו כהן, דכך משמע ונתת, מי שניטל המעשר מתבואה שבידו הזכות בידו לתנו למי שירצה ולא ביד זה שנתרם עבורו. ועיין בנדרים ל״ו ב׳ בא פסוק אחר בענין זה, ואינו מבואר, ולפלא שבגה״ש שם לא העיר כלל שבמס׳ תמורה הובא הפסוק שלפנינו כדרכו בכ״מ.
3. ר״ל דכיון שבעה״ב מחלקו ונותנו הוי טובת הנאה שלו שנותן לעני שירצה וא״כ הוי הנאה זו מבריות, וע״ע מש״כ בזה בפ׳ ראה בפסוק והנחת בשעריך (י״ד כ״ח).
4. וערך השימור הוא כל שהכלים נשמרין בתוכה או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה או שאם יכנס אדם לתוכה אומרים לו מה אתה מבקש. וע״ע במשנה ה׳ פ״ג דמעשרות ומש״כ השייך לכלל דין זה בפסוק הסמוך בדרשה בערתי הקודש מן הבית.
5. כדכתיב בפסוק הסמוך בערתי הקודש מן הבית, ועיין מש״כ שם.
6. צ״ל דהלמוד מלשון בשעריך לענין זה הוא שמפרש ואכלו בשעה שהם בשער הבית דהיינו דרך הפתח וממילא נתמעטו דרך גגות וקרפיפות, אבל אין ללמד מן בשעריך דגם כשהם בשעריך נתחייבו במעשר מה״ת גם קודם שבאו לבית, דזה נתמעט מלשון בערתי הקודש מן הבית כפי שיבא בפסוק הסמוך.
7. עיין מש״כ בענין דרשה כזו לעיל בפ׳ ראה בפסוק והגר אשר בשעריך (י״ד כ״ט) וצרף לכאן.
8. כשמחלקין מעשר עני בגורן יתן להם כדי שביעה, אבל בלקט שכחה ופאה צריך להניח לפניהם והם יבזו כמה שיגיע לכל אחד כמבואר במס׳ פאה פ״ד מ״א ולפנינו בפ׳ קדושים בפסוק לעני ולגר תעזוב יעו״ש.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יג) וְאָמַרְתָּ֡ לִפְנֵי֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בִּעַ֧רְתִּי הַקֹּ֣דֶשׁ מִן⁠־הַבַּ֗יִת וְגַ֨ם נְתַתִּ֤יו לַלֵּוִי֙ וְלַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָאַלְמָנָ֔ה כְּכׇל⁠־מִצְוָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתָ֑נִי לֹֽא⁠־עָבַ֥רְתִּי מִמִּצְוֺתֶ֖יךָ וְלֹ֥א שָׁכָֽחְתִּי׃
You shall say before Hashem your God, "I have put away the holy things out of my house, and also have given them to the Levite, and to the foreigner, to the fatherless, and to the widow, according to all your commandment which you have commanded me. I have not transgressed any of your commandments; I have not forgotten.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
ואמרת – בכל לשון.
לפני ה׳ אלהיך – זה וידוי מעשר.
בערתי הקדש מן הבית – זה מעשר שני ונטע רבעי.
וגם נתתיו ללוי – זה מעשר לוי, וגם נתתיו, זה תרומה ותרומת מעשר.
לגר ליתום ולאלמנה – זה מעשר עני לקט שכחה ופאה אף על פי שאין מעכבים את הוידוי.
מן הבית – זו חלה.
דבר אחר: מן הבית – כיון שהפרשתו מן הבית אין את נזקק לו לכל דבר.
ככל מצותך – שאם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום.
אשר צויתני – לא נתתיו למי שאינו ראוי לו.
לא עברתי ממצותיך – לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, לא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש.
ולא שכחתי – לא שכחתי מלברך ומלהזכיר שמך עליו.
"And you shall say": in any language.
"before the Lord your G-d": This is the ma'aser (tithe) confession.
"I have removed the holy thing": This is second-tithe (viz. Vayikra 27:30) and neta revai (fruit of the fourth year [viz. Vayikra 19:24]).
"I have given it to the Levite": This is first-tithe. "And I have also given it": This is terumah and terumath ma'aser.
"to the stranger, to the orphan, and to the widow": This is second-tithe, leket, shikchah, and peah, even though their omission in the confession does not invalidate it.
"from the house": This is challah.
Variantly: "from the house" (Bemidbar 15:20): Once it has been removed from the house, nothing further is required.
"according to all of your mitzvah": So that if he gave the second-tithe before the first, he cannot make the confession.
"as You commanded me": I have not given it to one unfit for it.
"I did not depart from Your mitzvoth": I did not tithe from one species for another, nor from the detached (from the ground) to the unattached, nor from the unattached for the attached, nor from the new for the old, nor from the old for the new.
"I did not forget": to bless You and to mention Your name upon it.
ואמ׳ לפני ה׳ אלהיך זו היא שהיה ר׳ שמעון בן יוחאי אומ׳ שבחו אדם אומר בקול נמוך גניו אדם אומרו בקול גבוה:
ואמרת בכל לשון שאתה אומר:
לפני ה׳ אלהיך זה ודוי מעשר:
בערתי הק׳ זה מעשר שני ונטע רבעי:
מן הבית זו חלה:
נתתיו ללוי זה מעשר ראשון:
וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר:
ללוי ולגר לית׳ ולאלמ׳ זה מעשר [עני] ולקט שכחה ופיאה אע״פ שאין לקט שכחה ופיאה מעכבין את הודוי:
ד״א בערתי הק׳ אלו הבכורים:
מן הבית מה שבבית מעכב לא מה שבשדה:
שאל תלמיד אחד את ר׳ נחוניא בן הקנה איש אמהום אמר לו עביטי זתים וחמש שבלים מה הן לעכב את הודוי אמ׳ לו בערתי הק׳ מן הב׳ מה שבבית מעכב לא מה שבשדה:
נכנס ר׳ יהושע אצלו אמ׳ לו שמעת מה שאל תלמיד זה אמר לו מה אמרת לו אמ׳ לו בערתי הק׳ מן הבית מה שבבית מעכב לא מה שבשדה אמ׳ לו אומר לך דבר שראו עני לא מה ששמעו אזני פעם אחת עליתי לשוק העליון לשער האשפות שבירושלם ומצאתי שם את רבן שמען בן גמליאל ואת רבן יוחנן בן זכאי יושבים ושתי מגלות פתוחות לפניהם ויוחנן סופר חלה עומד לפניהם ודיו וקולמוס בידו אמרו לו כתוב איגרות משמעון בן גמליאל ומיוחנן בן זכאי לאחינו שבדרום העליון והתחתון ושלחליל ולשבעת פלכי הדרום שלום ידוע יהא לכם שהגיעה השנה הרביעית ואדיין קדשי שמים לא נתבערו אלא שתמהרו ותביאו חמש שבלים שהן מעכבות את הודוי ולא אנחנו התחלנו לכתוב לכם אלא אבותינו היו כותבין לאבותיכם:
אמרו לו כתוב איגרת שנית משמעון בן גמליאל ומיוחנן בן זכאי לאחינו שבגליל העליון והתחתון ולסימוניא ולעובד בית הלל שלום ידוע יהא לכם שהגיעה השנה הרביעית ואדיין קדשי שמים לא נתבערו אלא שתמהרו ותביאו עביטי זתים שהן מעכבין את הודוי ולא אנחנו התחלנו לכתוב לכם אלא אבותינו היו כותבין לאבותיכם אמר לו מה את מקיים בערתי הקדש מן הבית אמר לו מה שבבית מעכב לא מה שבראש האילן:
ככל מצות׳ שאם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות:
אשר צוי׳ לא נתתיו למי שאינו ראוי לו:
לא עברתי ממצ׳ לא הפרשתי ממין על שאינו מינו לא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש:
ולא שכח׳ לא שכחתי מלברכך ומלזכיר שמך עליו:
וְתֵימַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ פַּלִּיתִי קוֹדֶשׁ מַעְשְׂרָא מִן בֵּיתָא וְאַף יְהַבְתֵּיהּ לְלֵיוָאָה וּלְגִיּוֹרָא לְיַתְמָא וּלְאַרְמַלְתָּא כְּכָל תַּפְקֵידְתָּךְ דְּפַקֵּידְתָּנִי לָא עֲבַרִית מִפִּקּוֹדָךְ וְלָא אִתְנְשִׁיתִי.
then you shalt say before the Lord your God:I have set apart the consecrated tenth from my house, and have given also to the Levite, the stranger, the fatherless, and the widow, according to all Your commandment which You have commanded me. I have not transgressed Your commandment, nor been forgetful.
ותימרון קדם י״י אלהכון אפרישינן ית קודשיה מן בתינן ולהודא יהבנן מעשרה קדמייה לליוויי ומעשר מסכינייה לגיורייהב ליתמייהג ולארמלתה ככל פיקודייךד די פקדת יתן לא עברנן מןה מצותךו ולא אנשינןז חדה מנהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולהוד״) גם נוסח חילופי: ״ולחוד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לגיורייה״) גם נוסח חילופי: ״{לגיו}⁠רה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ליתמייה״) גם נוסח חילופי: ״{לית}⁠מה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פיקודייך״) גם נוסח חילופי: ״{פיקו}⁠דך״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן״) גם נוסח חילופי: ״על״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מן מצותך״) נוסח אחר: ״חדה מן פיקודיך״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אנשינן״) גם נוסח חילופי: ״{אנש}⁠ית״.
ומעשר תליתאי תיסק ותיכול קדם י״י אלקך ותימר הא אפרשנן קודשיא מן ביתא ולחוד יהבנן מעשרא קמאה לליואי מעשרא תינייניא לגיורי ליתמא ולארמלא הי ככל תפקידתך דפקידתני לא עברית חדא מן פיקודייך ולא אנשיית.
and you shalt say:Behold, we have set apart the consecrations from the house, and have also given the first tenth to the Levites, the second tenth to the strangers, the fatherless, and the widow, according to the commandment which You hast commanded me. I have not transgressed one of Thy commandments, nor have I forgotten.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

פקל בין ידי אללה רבך קד נפית אלאקדאס מן ביתי וקד דפעתהא ללאוי וללגריב ולליתים ואלארמלהֵ כג׳מיע וצאיאך אלד׳י אוציתני לם אתג׳אוז שיא מנהא ולם אנסה
ואמור לפני ה׳ אלוהיך: כבר ביערתי את הקודש מביתי, וכבר נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה, ככל מצוותך אשר ציוויתני. לא עברתי על אחת ממצוותיך ולא שכחתיה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ואמרת לפני י״י אלהיך – התודה שנתת מעשרותיך.
ביערתיא הקדש מן הבית – זה מעשר שיני ונטע רבעי. ולימדך שאם שהאב מעשרותיו של שתי שנים ולא העלן לירושלם, צריך להעלותן עכשיו.
וגם נתתיו ללוי – מעשר ראשון.
וגם – לרבות תרומהג וביכורים.⁠ד
לגר ליתום ולאלמנה – זה מעשר עני.
ככל מצותך – נתתים כסדרן: לא הקדמתי תרומה לביכורים, ולא מעשר לתרומה, ולא מעשרה שיני לראשון, שהתרומה קרויה ראשית, שהיא ראשונה משנעשה דגן, וכת׳: מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כ״ב:כ״ח), ולאו תשנה את הסדר.
לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי – לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, ולאז מן החדש על הישן.
ולא שכחתי – מלברךח על הפרשת מעשרות.
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״בערתי״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, לונדון 26917: ״שיהא״. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34: ״שיהה״. בכ״י מינכן 5: ״שהו״.
ג. כן בכ״י מינכן 5, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: תרומות. בכ״י לייפציג 1: ״תרומ׳⁠ ⁠⁠״.
ד. כן בכ״י מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165: ״ובכורים״. בכ״י לייפציג 1: ״ביכורים״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917 חסר: ״מעשר״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״לא״.
ז. כן בכ״י לייפציג 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא חסר: ״ולא״.
ח. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא: ״מלברכך״.
ואמרת לפני י"י אלהיך THEN YOU SHALL SAY BEFORE HASHEM YOUR GOD – Make the declaration (lit., confess) that you have given your tithes (Sifre Devarim 303:5).
בערתי הקדש מן הבית I HAVE REMOVED THE HALLOWED THINGS FROM THE HOUSE – this refers to the "Second Tithe" which is termed קדש (cf. Vayikra 27:30 and Rashi thereon) and the "fruit of the vineyard in the fourth year of its growth" (נטע רבעי which is also termed קדש; cf. Vayikra 19:24) (Sifre Devarim 303:6; Mishnah Maaser Sheni 5:10). Scripture teaches you that if he has delayed his "Second Tithes" of the first two years of the Shemitta period and has not taken them up to Jerusalem he must bring them up now (Mishnah Maaser Sheni 5:10).
וגם נתתיו ללוי AND I HAVE ALSO GIVEN THEM TO THE LEVITE – this refers to the "First Tithe".
וגם AND ALSO – the redundant word וגם serves also to include "Terumah" and the first-fruits that one has failed to give to the priests (Sifre Devarim 303:7; Mishnah Maaser Sheni 5:10).
ולגר ליתום ולאלמנה AND [I ALSO HAVE GIVEN] … UNTO THE STRANGER, THE FATHERLESS, AND THE WIDOW – this refers to the "Tithe of the Poor" (Sifre Devarim 303:8).
ככל מצותך ACCORDING TO ALL YOUR COMMANDMENTS – i.e. I have given them (all the sacred gifts mentioned) in the sequence prescribed for them: I have not set aside the heave-offering before the first-fruits, nor the tithe before the heave-offering, nor the "second" tithe before the "first". This would indeed have meant altering the sequence, for the heave-offering is (after the first-fruits which are naturally the first of all sacred gifts) termed ראשית "firstling" (in its relation to the tithes) because it is the first gift due after it (the crop) has become (bears the name of) corn (i.e. after it has been winnowed), and it states, "You shall not delay to offer from your fullness and your liquids" (Shemot 22:28), which means (see Rashi on that verse and Note thereon): You shall not alter the prescribed order (cf. Sifre Devarim 303:11; Mishnah Maaser Sheni 5:11).
לא עברתי ממצותיך I HAVE NOT TRANSGRESSED YOUR COMMANDMENTS – i.e. I have not set apart as a sacred gift grain from one species as a substitute for what was due from another species, nor have I separated grain from the new crop as a substitute for what was due from the old one (Sifre Devarim 303:13; cf. Mishnah Maaser Sheni 5:11).
ולא שכחתי NOR HAVE I FORGOTTEN – i.e. forgotten to bless you on the occasion of setting the tithes apart (Sifre Devarim 303:14; Mishnah Maaser Sheni 5:11; cf. Berachot 40b).
פס׳: ואמרת1(בלשון הקדש).
לפני ה׳ אלהיך – זה וידוי מעשר. 2 בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי.
וגם נתתיו ללוי – זו תרומה ותרומת מעשר.
לגר ליתום ולאלמנה – זה מעשר עני ולקט שכחה ופיאה.
3מן הבית – זו חלה. דבר אחר מן הבית 4כיון שהפרשתו מן הבית אין אתה זקוק לו לכל דבר.
ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי – לא נתתיו. 5למי שאינו ראוי.
דבר אחר לא עברתי ממצותיך – ולא הפרשתי ממין על שאינו מינו ולא מן התלוש על המחובר ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש דכתיב (במדבר י״ח:ל״ב) ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו מניה וביה.
ולא שכחתי6לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו:
1. ואמרת בכל לשון כצ״ל ובכאן ט״ס וכ״ה (סוטה לב.):
2. בערתי הקדש וכו׳ זה נטע רבעי ומע״ש שהם נקראים קודש:
3. מן הבית זו חלה. שהיא נתרמה מן העסה בתוך הבית:
4. כיון שהפרשתו וכו׳ אין אתה זקוק כו׳. פי׳ שאם נאבד בדרך קודם שיגיע ליד כהן או הלוי אינו חייב באחריותו. משא״כ בבכורים שחייב באחריותם עד שימסרנו לכהן:
5. למי שאינו ראוי. (מע״ש פ״א) אין מוכרין אותם אבל נותנים זה לזה מתנת חנם. וע״ש ברע״ב כגון שמזמינו לאכול עמו על שולחנו. וזה שאמר לא נתתיו למי שאינו ראוי (ז״ר):
6. לא שכחתי מלברכך. לפי שמברכים להפריש תרומה. וכן על מעשר ראשון ושני ומעשר עני וחלה:
(יג-טו) [בערתי הקדש] מן הבית – זה מעשר [שני שאינו נ]⁠אכל אלא בירושלם.
וגם נתתיו ל⁠[לוי] – זה מעשר ראשון.
[ולגר ליתום וגו׳ – זה מ]⁠עשר עני שהיה נאכל בכל גבולין.
ככל מצותך אשר צויתני – ירדה תורה לסוף דעתן [של נותני תרומות ומע]⁠שרות שמכניסין עין רעה בתרומותיהן ובמעשרותיהן, כעניין שנאמר: היקבע אדם [אלהים כי אתם קבעים ]⁠אותי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה (מלאכי ג׳:ח׳). לכן צוה הכת׳ שיהא קורא וידוי
[לא עברתי ממצותיך ו]⁠לא שכחתי עשיתי ככל אשר צויתני – כדי שיתנו לב מפרישי תרומות ומעשרות [... ... ... ... ... עשיתי כ]⁠כל אשר צויתני וכיחשתי לפני המקום אם לא אפריש תרומותיי ומעשרותיי כ⁠[ראוי ... ... ... ... ...]⁠ילכו? ויפריש תרומות ומעשרות כראוי כדי שיהא קורא וידוי מעשר לא עברתי [ממצותיך ולא שכחתי ]⁠עשיתי ככל אשר צויתני.
לא בערתי ממנו בטמא – בין שאני טמא והוא טהור [ובין שאני טהור והוא ט]⁠מא.
לא נתתי ממנו למת – פתר׳ לטמא מת.
שמעתי. עשיתי וגו׳. עשיתי את [שלי ואתה עשה את ]⁠שלך.
השקיפה ממעון קדשך מן השמים – שתהא הארץ מוציאה פירות [... ... ... ... ... ... ...]⁠מעשרותינו כראוי. ולא מצינו דוברי בגאוה כמביאי ביכורים ומפרישי ת⁠[רומות ומעשרות ? בוי]⁠דוי מעשר נאמר עשיתי ככל אשר צויתני. ועל דבר זה יסד הפייט בפזמון [... ... ... ... ... ... ...]?אוה. (כ״י בולוניה 469.1)
ואמרת לפני י״י אלהיך – כך צוה הקב״ה, כדי שלא יאמרא אדם לעכב מעשרותיו, לשקר לפני הקב״ה.
א. כן בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון. רוזין הציע לתקן ל: יאחר.
ואמרת לפני ה' א-להיך YOU SHALL DECLARE BEFORE THE LORD YOUR GOD [“I HAVE CLEARED OUT THE HOLY ... AND I HAVE GIVEN IT TO THE LEVITE THE STRANGER AND THE ORPHANS ...”]: God commanded [that people make] this [declaration as an incentive,] so that people will not delay giving their tithes, [for if they did delay, they would then have] to lie before God.⁠1
1. As he does occasionally, Rashbam provides here the “reason for the commandment.”
There are only two legislated prayers in the Torah and they are both here in chapter 26: the declaration that accompanies the first fruits (vss. 5-10) and the tithe declaration (vss. 13-15). Rashbam does not explain the purpose of this second declaration in terms of its function as a prayer, but as a measure to encourage compliance with the tithe laws. Some people might be willing to cheat the poor and the orphans, but they might still be loath to lie to God. The fact that this declaration is obligatory serves to encourage compliance.
This same rationale is offered later in Sefer ha-ḥinukh, commandment 607. So also Luzzatto.
בערתי הקדש – שהוא המעשר. וגם שלא הפקדתיו, רק נתתיו לאשר אני חייב לתת לו.
לא עברתי – בזדון.
ולא שכחתי – שלא הוצאתי המעשר.
או: פירושו על שני המעשרות.
I HAVE PUT AWAY THE HALLOWED THINGS. The reference is to the tithe. I have also not deposited it.⁠1 On the contrary, I have handed it over to the one I am obligated to give it to.
I HAVE NOT TRANSGRESSED. Deliberately.
NEITHER HAVE I FORGOTTEN THEM.⁠2 I did not forget to take the tithes from my house. Or its meaning is, I did not forget to give the two tithes.⁠3
1. With another person.
2. The Hebrew reads, neither have I forgotten. Hence Ibn Ezra's interpretation.
3. The tithe given to the Levites (the first tithe) and the tithe given to the poor.
ביערתי הקודש מן הבית – כדכתיב: מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיאא והנחתב בשעריך (דברים י״ד:כ״ח). מדקאמר והנחתג שמע מינה דלא מעשר שיני הוא, דמעשר שיני צריך להביאו בירושלם, ושמע מינה דמאי דאמרינן (בבלי ר״ה י״ב:): שנה שאין בה אלא אחד מן המעשרות – שאין בה אלא מעשר ראשון קאמר, אבל מעשר שיני לא, ונותן מעשר עני במקומו.
בערתי הקודש – מעשר שיני קרי קודש, דכתיב ביה: וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפריד העץ לי״י הוא קודש לי״י (ויקרא כ״ז:ל׳) – שצריך לאוכלו לפני י״י בירושלים. וכרם רבעי נמי קרי קודש, דכתיב: קודש הילולים (ויקרא י״ט:כ״ד), וילפינן (בבלי קידושין נ״ד:) כרם רבעי {מ}⁠מעשר שיני בגזירה שוה דקודש קודש.
וגם נתתיו ללוי – זה מעשר ראשון.
{ו}⁠לגר ליתום ולאלמנה – זה מעשר עני, אבל מעשר שיני ליכא.
וגם – לרבות תרומה וביכורים (ספרי דברים כ״ו:י״ג). מיהו לא אכלתי באוני ממנו (דברים כ״ו:י״ד), לא קאי אתרומה, דכתיב גבי תרומה: וכל זר לא יאכל קודש (ויקרא כ״ב:י׳), ודרשינן (בבלי יבמות ס״ח:): זר, וכל זר, זרות אמרתי לך ולא אנינות, דתרומה נאכלת באנינות. וביכורים פלוגתא (משנה ביכורים ב׳:ב׳): איכא למאן דאמר אינו נאכל באנינות משום דאיתקש למעשר (בבלי פסחים ל״ו:) דכתיב: לא תוכל לאכול בשעריך, וסיפיה דקרא ותרומת ידיך (דברים י״ב:י״ז) ודרשינן (בבלי יבמות ע״ג:) ותרומת ידיך – אילו הביכורים. ואיכא למאן דאמר תרומה קרנהו רחמנא, ונאכלים באנינות כתרומה, בהערל (בבלי יבמות ע״ג:).
ככל מצותךה – שהנחתי לקט שכחה ופאה, והבאתי ביכורים, והפרשתי תרומה גדולה, ושני מעשרות.
לא עברתי ממצותיך – שהפרשתי כסדרן וכהלכתן.
א. בכ״י מינכן 52 (במקום ״ההיא״, ובהשפעת דברים כ״ו:י״ב): השלישית שנת המעשר.
ב. בכ״י מינכן 52 (וכן בפסוק י״ב): והנחתו.
ג. בכ״י מינכן 52: והנחתו.
ד. בכ״י מינכן 52: ומפרי.
ה. בכ״י מינכן 52: מצותיך.
ביערתי הקודש מן הבית – I HAVE CLEARED THE HOLY THINGS FROM THE HOUSE – As it is written: “At the end of every three years you shall bring forth all the tithe of your produce in the same year, and shall lay it within your gates” (Devarim 14:28). Since it says: “and you shall lay it”, conclude from this that it is not the second tithe, for the second tithe you have to bring nto Jerusalem; and conclude from what they say (Bavli Rosh HaShanah 12b:4): the year when there is only one of the tithes – meaning that there is only the first tithe, but not the second tithe, and he gives the tithe of the poor in its place.
בערתי הקודש – I HAVE CLEARED THE HOLY THINGS – The second tithe is called “holy,” as it is written about it: “All the tithe of the land, whether of the seed of the land or of the fruit of the trees, is Hashem's. It is holy to Hashem” (Vayikra 27:30) – that one is required to eat it before Hashem in Jerusalem. And the fourth year vineyard fruits are also called “holy,” as it is written: “holy, for giving praise to Hashem” (Vayikra 19:24), and we learn [the law regarding the] fourth year vineyard {from} the second tithe through a verbal analogy of “holy” “holy” (Bavli Kiddushin 54b:7).
וגם נתתיו ללוי – AND I HAVE ALSO GIVEN THEM TO THE LEVITE – This is the first tithe.
{ו}⁠לגר ליתום ולאלמנה – {AND} TO THE FOREIGNER TO THE ORPHAN AND TO THE WIDOW – This is the tithe of the poor, but there is no second tithe.
וגם – AND ALSO – To include terumah and first fruits (Sifre Devarim 26:13). However “I have not eaten of it while mourning” (Devarim 26:14), is not referring to terumah, as it is written regarding terumah: “No stranger shall eat of the holy thing” (Vayikra 22:10), and we derive (Bavli Yevamot 68b:2) [from the double language of] “stranger,” “any stranger” – strangers [i.e. those who are not priests may not eat], but not those in acute mourning, for terumah can be eaten in acute mourning. And regarding the first fruits they argue (Mishna Bikkurim 2:2): There is one who holds they are not eaten in acute mourning since there is a comparison to tithing (Bavli Pesachim 36b:9) as it is written: “You may not eat within your gates,” and the end of the verse [states]: “nor the offering of your hand” (Devarim 12:17) and we derive (Bavli Yevamot 73b:2) “the offering of your hand” – that is the first fruits. And there is one who holds that the Merciful One called them [the first fruits] "terumah", and they are eaten in acute mourning like terumah, in [the chapter] The Uncircumcised One (Bavli Yevamot 73b:3).
ככל מצותך – ACCORDING TO ALL YOUR COMMANDMENT – That I left gleanings, forgotten produce, and a corner of the field [for the poor], and I brought first fruits, and I separated the great terumah [the portion to be allocated to the priest], and two tithes.
לא עברתי ממצותיך – I HAVE NOT TRANSGRESSED ANY OF YOUR COMMANDMENTS – For I have allocated them according to their order and their laws.
בערתי הקדש – העליון במשמע אלו הבכורים כדתנן במסכת בכורים יש במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה שהתרומה והמעשר טעונים ביאת מקום וחייבים בבעור וכו׳.
בערתי הקודש, this is a reference to the bikkurim as these have to be brought to the Temple. Compare Mishnah in tractate Bikkurim 2,2: tithing and firstling fruit rules have something in common with one another which they do not share with T'rumah (2% of the grain harvest given to the priest as the first type of tithe) in that they require to be brought to Jerusalem, and that failing this they have to be destroyed.
בערתי הקדש – זו תרומה גדולה שהיא קדש, והיא אחד מחמשים, תרי ממאה.
מן הבית – זו חלה הנתנת לכהנים.
וגם נתתיו ללוי – זה מעשר ראשון, וגם לרבות מעשר שני שהיה מפריש לעצמו.
לגר ליתום ולאלמנה – זה מעשר עני. וזה סדר המתנות, תחלה היה מפריש תרומה גדולה לכהן ונקראת ראשית דכתיב (דברים י״ח:ד׳) ראשית דגנך, ואח״כ היה מפריש מעשר ראשון ללוי דכתיב (במדבר י״ח:כ״א) ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל, והלוי היה מפריש ונותן לכהן מעשר מן המעשר, ואח״כ היה ישראל מפריש לעצמו מעשר שני והיה עולה לירושלים ואוכלו שם, הוא שכתוב (דברים י״ד:כ״ב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו׳, ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר, עשר תעשר, בשני מעשרות הכתוב מדבר, מעשר ראשון ומעשר שני. ואח״כ היה מפריש בשנה שלישית של שמטה מעשר עני והיה נותן לעניים, זהו שאמר לגר ליתום ולאלמנה, ועל זה אמר בכאן כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, למדך הכתוב שבשנה השלישית של שמטה יש לו לקבץ כל מעשרותיו מן השנים שעברו ושיתן אותן וישלים עתה מה שחסר, וכן אמר הכתוב (שם י״ד) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא, והיא שנה השלישית שבה מפרישין מעשר עני, וכן הזכיר כאן בשנה השלישית שנת המעשר, שנה שמפרישין בה מעשר מחדש, זהו מעשר עני, שהרי אין בה מעשר שני כשאר השנים, שהרי מעשר עני זה במקום מעשר שני, ולכך יאמר הכתוב כי אחר שהפריש מתנותיו התרומה והמעשרות כראוי וכסדר, שיתודה ויאמר בערתי הקדש, ושיתפלל לשם יתברך שיברך את הארץ בפירותיה ובגשם מטרות עזו. ולא היה מתודה עד שלא ישאר אצלו שום דבר מחקי המתנות הראויות לו לתת לכהנים וללוים ולעניים. ואימתי מתודה, ביום טוב האחרון של פסח של שנה רביעית ושל שביעית, שנאמר כי תכלה לעשר, ברגל שכל המעשרות כלין בו, שהרבה אילנות נלקטין אחר הסכות, נמצאו של שלישית כלין בפסח של שנה רביעית. וכל מי ששהה מעשרותיו הצריכו הכתוב לבערו מן הבית, וזהו שאמרו במסכת אבות ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית, ובשביעית מפני מעשר עני שבששית. ובערב יום טוב האחרון היה הביעור ולמחר מתודה במנחה.
ככל מצותך אשר צויתני – שהפרשתי מתנות כסדר. ודרשו רז״ל לא שניתי סדר הפרשתן, שאין להקדים מעשר ראשון לתרומה ולא מעשר שני לראשון, שנאמר (שמות כ״ב:כ״ח) מלאתך ודמעך לא תאחר.
לא עברתי ממצותיך – שלא הפרשתי ממין על שאינו מינו, ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש.
ולא שכחתי – מלהזכיר שמך ומלכותך עליו בשעת הפרשה. וכן המשפט להזכיר בהם השם והמלכות, וכבר אמרו כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה.
בערתי את הקודש, "I have removed the holy things, etc.⁠" This is a reference to Terumah gedolah, which is sacred and generally amounts to 2% of the farmer's grain harvest (Terumot 4,3).
מן הבית, "from the house.⁠" This refers to challah, something sacred prepared in the house and given to the priests.
וגם נתתיו ללוי, "I have also given (it) to he Levite.⁠" This is a reference to the first tithe, i.e. 10 per cent of the grain harvest remaining after the Terumah of the priest has been set aside. The letter ו in front of the word גם refers to the second tithe, the one consumed in Jerusalem by the farmer and his family.
לגר, ליתום,ולאלמנה, "to the proselyte, the orphan and the widow.⁠" This is a reference to what is known as מעשר עני, "the tithe for the poor,⁠" applicable in years when the second tithe is not applicable. The various gifts fell due in the following sequence: first the farmer sets aside the תרומה גדולה which is given to the priest. It is called ראשית, as the Torah (Deut. 18,4) speaks of ראשית דגנך. After that the farmer sets aside the first tithe intended for the Levite, as the Torah writes: "I have given to the Levite all the tithes of Israel" (Numbers 18,21). The Levite in turn has to set aside 10% of what he received as tithe from the farmer as a "tithe from the tithe,⁠" and give it to the priest. After that, the farmer sets aside for his own use the second tithe which he took with him to Jerusalem and consumed there. This is the meaning of עשר תעשר את כל תבואת זרעך ואכלת לפני ה' אלוהיך in Deut. 14,22. The reason the Torah repeated the words עשר תעשר is because two different tithes are referred to. After that, in the third and sixth year of the שמטה cycle, the farmer set aside the tithe for the poor and distributed it according to how he saw fit. This is the meaning of Deut. 26,12: "to the proselyte, the orphan, and the widow, you shall give it,⁠" as these categories of people are presumed to be most likely the ones having a claim to it. This is what the Torah speaks of in the paragraph commencing with verse 12 "when you have completed the tithing of your harvest in the third year, the year of the tithe.⁠" The Torah teaches that at the end of the third year of the cycle a new kind of tithe has to be set aside, the tithe specifically intended for the poor. In the years that this tithe applies the second tithe does not apply, i.e. the farmer does not have to take it to Jerusalem in order to consume it there but he hands it out locally. After having properly observed all the commandments pertaining to gifts to the priest, the Levite, to the poor (and consuming the second tithe in Jerusalem), he is to recite the declaration recorded here affirming that he has done his duty and that as a result he looks forward to being in God's good graces (verse 15). He is not allowed to recite this "confessional" until after he has completed the whole series of gifts prescribed in the Torah. The declaration in question is recited on the last day of Passover of the fourth and seventh year of the shemittah cycle respectively, seeing that the words תכלה לעשר imply "on the festival when all the tithes have to come to an end.⁠" The harvest from many trees is still collected long after the Sukkot festival, so that the confessional cannot be recited until the following festival, i.e. Pesach. Anyone who has failed to distribute the various tithes by that time must remove them from his house (destroy them). This is why we are told in Avot 5,12 that certain disasters (pestilence) which occur in the fourth year of the cycle are due to the failure of the farmers to discharge their obligations of tithing properly. (a plague in the fourth year indicates failure to distribute the tithe to the poor in the third year, whereas a plague in the seventh year is indicative of the tithe for the poor not having been distributed during the sixth year of the cycle). The destruction of the leftover tithes occurred on the penultimate day of the Passover so that the confessional could be recited on the afternoon of the last day (Maimonides Hilchot Maasser Sheyni 11,7).
ככל מצותך אשר צויתיך, "in accordance with all of your commandments which I have commanded you.⁠" A reference to the setting aside of all the aforementioned tithes. Our sages in the Mechilta Mishpatim 19 state that the words imply that not only have the tithes been given but that they had been given in the required sequence. They base the requirement to do so on Exodus 22,28: מלאתך ודמעך לא תאחר, "do not be late in giving your respective offerings.⁠"
לא עברתי ממצותיך, "I have not infringed on any of Your commandments.⁠" The farmer declares that he did not use an excess contribution from one species to save himself part of the contribution of another species. Neither did he use produce which had already been harvested to be part of the tithe for produce which had not yet been harvested. He had not used last year's harvest to discharge the duty to tithe from this year's harvest, nor vice versa.
ולא שכחתי, "and I did not forget.⁠" This means that when giving (setting aside) the respective tithes the farmer did not omit mentioning the name of the Lord. We know that any benediction which does not include mentioning the name of the Lord and His kingdom is as if it had never been recited at all (Berachot 12).
לא עברתי ממצותיך – בגימטריא לא מן התלושים על המחוברים.
בערתי הקודש – הוא המעשר.
ואמרת לפני י״י אלהיך – לפי שאין אלו הדברים כי אם לשם יתעלה להזכיר כל אחד שיעשה המחוייב לו מענין המעשרות והקדשים למדנו שאפשר לומר זה בכל לשון.
בערתי הקדש מן הבית – זה מעשר שני כי הוא נקרא קדש וכן נטע רבעי. וענין ביעורו מן הבית הוא אכילתו במקום הבחירה או כסף פדיונם.
וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה – זה המאמר שב אל מעשר עני ואמר וגם נתתיו ללוי להורות שכבר נתן גם כן מהמתנות הקודמות לו לראוי להם לקט שכחה ופאה לעניים והמעשר ראשון ללוי ותרומה ובכורים לכהן.
ככל מצותך אשר צויתני – רוצה לומר: בכלל המתנות האלו נהגתי לפי מצות התורה עליהם לא אחרתי הקודם ולא הקדמתי המאוחר.
לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי – רוצה לומר: שלא שנה החק שזכרה התורה בדברים אלו כאלו תאמר שלא הפריש מן החדש על הישן או ממין על שאינו מינו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ואמרת לפני י״י אלהיך התודה שנתת מעשרותיך. פי׳ האי ואמרת לשון ודוי הוא ולא לשון אמירה בעלמא דא״כ מאי לפני י״י אלהיך לי״י אלהיך מבעי ליה וכן שנינו בספרי ואמרת בכל לשון לפני י״י אלהיך זה ודוי מעש׳ דמדכתי׳ ואמרת במקום והתוד׳ למדנו שנ׳ בכל לשון וכן אמרו בפרק ואלו נאמרין בכל לשון ומפיק לה מדכתיב ואמרת בכל לשון שאתה אומר:
בערתי הקדש מן הבית זה מעשר עני ונטע רבעי. בספרי ובשלהי פ׳ מעשר שני ופי׳ הרמב״ם ז״ל כבר בארנו כי מעשר שני ונטע רבעי סתם קדש מורה עליהם ולא ממלת מן הבית הוא דמפיק לה שהרי בסיפא דההי׳ מתניתין קתני מן הבית זו חלה ופירש הרמב״ם ז״ל מן הבית זו חלה לפי שאין שם חק יהיה במה שבבי׳ בלבד אלא החלה החייבת בעיסה וכתבו עוד בפרק י״א מהלכו׳ מעש׳ שני הקדש זה מעשר שני ונטע רבעי הקרוי קדש מן הבית זו תלה:
ולמדך שאם שהה מעשרותיו של שתי שנים ולא העלם לירושלם שצריך להעלותם עכשיו. פי׳ בשנה הרביעי׳ של שמטה דאל״כ למה הוא מתודה עכשיו על המעשר שני שהוא ראשונה ושניה לא היה לו להתודות אלא על מעשר עני שהוא של שנה שלישית שנמשכ׳ עד השנה הרביעי׳ כדלעיל:
וגם נתתיו ללוי מעשר ראשון. ובספרי וכן בשלהי מעשר שני שנו נתתיו ללוי זה מעשר לוי ופי׳ הרמב״ם ז״ל מעשר לוי הוא מעשר ראשון ומפני שיש לשאל דילמא במעשר שני דקאי עלה קמיירי שהרי במעשר שני נמי כתיב ושמח׳ אתה וביתך והלוי אשר בשערי׳ לא תעזבנו כי אין לו חלק ונחלה עמך הוכרח לפרש כי מאומרו וגם נתתיו ללוי יורה על מעלה שניה קדמה לה לפי שמלת וגם תוספ׳ וכן כת׳ בפר׳ י״א מהלכו׳ מעשר שני וגם נתתיו מכלל שקדמתו מתנה אחרת והיא תרומה גדולה ותרומת מעשר:
וגם לרבות תרומות ובכורים. פי׳ תרומות התרומה הגדולה של כל שנה ושנה מהג׳ שני׳ העוברו׳ ובכורי׳ כמשמעו אבל בספרי ובשלהי מעשר שני שנו וגם נתתיי זו תרומ׳ ותרומת מעשר שהו׳ מעשר מן המעשר של כל שנה ושנה מהשלש השנים העוברו׳ שמפרי׳ בן לוי ממעשרו ונותנו לכהן שנא׳ וכי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו׳ שיש לישראל להפרי׳ אותו וליתנה לכהן ויתן המעשר ללוי אחר שיפרו׳ ממנו תרומתו שהוא מעשר מן המעשר וכן כת׳ גם הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשנ׳ ולא הזכי׳ בלשונו בכורי׳ ורש״י לא די שהזכי׳ בלשונו בכורים שאינן נזכרי׳ לא במשנ׳ ולא בבריית׳ של ספרי אלא שהשמיט גם תרומת מעשר השנויה במשנה ובבריתא.
ושמא יש לומר שרש״י ז״ל פי׳ הרובוי של גם על הבכורי׳ במקום תרומ׳ מעשר מפני שזהו הקרוב לפשוטו של מקרא לא תרומ׳ מעשר שהרי תרומ׳ מעשר הלוי הוא הנותן אותה לכהן ועליו מוטל החיוב לתתה לו כדכתי׳ וכי תקחו מאת בני ישר׳ את המעש׳ וגו׳ לא על ישר׳ ואע״פ שיש לישר׳ להפרי׳ אותה לתתה לכהן ויתן הנשאר ללוי אח׳ שיפריש ממנו תרומתו שהוא המעשר מן המעשר כדלעיל מ״מ חיוב הכתוב אינו אלא על הלוי וכיון שכן איך יתוד׳ ישר׳ על נתינתו ללוי דבשלמא המעשר ראשון ושני ומעשר עני ותרומ׳ גדולה המוטלי׳ עליו לתתה צריך להתודו׳ עליה׳ שקיים מה שמוטל עליו לעשו׳ אלא תרומ׳ מעשר מה וידוי שייך בה מי חייבו שיפריש אותה לתת׳ לכהן עד שיתוד׳ עליו ומזה הטעם עצמו גבי ככל מצותך אשר צויתנו פי׳ שנתתי׳ כסדרן ולא הקדמתי תרומה לבכורי׳ אע״פ שבמתני׳ דשלהי מעשר שני קתני ככל מצותך אשר צויתני הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודו׳ ואלו בכורים לא קתני ואחר שכת׳ שם רש״י לא הקדמתי תרומה לבכורי׳ כתב ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון ואלו תרומ׳ מעשר לא נזכרה בלשונו כלל לסבה הנוכר׳:
ולא שכחתי מלברך על הפרשת מעשרות. פי׳ מלשבחך ומלברכך בעת הפרשת המעשרות לא מלברך ברכ׳ הפרשת המעשרו׳ שהוא נוסח הברכה שתקנו אנשי כנסת הגדולה לו׳ על הפרשת המעשרות שברכת כל המצו׳ אינן אלא מדבריה׳ אלא בספרי ובשלהי מסכ׳ מעשר שני שנו ולא שכחתי מלברכך ומלהזכי׳ שמך עליו וזה מסכי׳ עם מה שפירשנו על דברי רש״י:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

בערתי הקדש מן-הבית – בחטאינו ובעונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות, כאמרו ״ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם״ (יחזקאל כ׳:כ״ו), וזהו ודוי מעשר שהזכירו רבותינו ז״ל.
וגם נתתיו ללוי – טעם ״גם״ כטעם אף על פי, כמו ״גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים״ (רות א׳:י״ב). יאמר אם כן: מודה אני כי גדול עוני שגרמתי לבער הקדש מן הבית, ואף על פי שנתתיו ללוי וזולתו במצותך, אני מתפלל שתשקיף השקפה לטובה במקום ההשקפה לרעה הראויה לעוני.
הקודש מן הבית, because of our and our fathers’ sins the privilege of performing Temple service was removed from the firstborn, who otherwise would also have been the recipients of all the various tithes. Ezekiel 20,26 refers to this when he writes: ואטמא אותם במתנותם, בהעביר כל פטר רחם, “and I defiled them through their own gifts, when causing each first born to pass;” the prophet calls this line the ווידוי מעשר, the confession represented by the fact that the tithe cannot remain in the home but must be given to Levites who supplanted the family priest, the firstborn as a result of their having participated in the sin of the golden calf. (Maasser Sheyni 5,10)
וגם נתתיו ללוי, the meaning of the word גם in our context is the same as the words אף על פי, “even so.” We find the word גם used as אף על פי also in Ruth 1,12 when Naomi explains to her daughters-in-law that even if she were to get married immediately she would not be able to produce sons who could become the husbands of her daughters-in-law and thereby keep their deceased husbands’ names alive vicariously (symbolic levirate marriage). We must therefore perceive the farmer’s declaration to mean: “I confess that my sin was great so that as a result I am forced to destroy or remove all sacred things from my house even though I, personally, have discharged my duties by giving the Levite and his companions these tithes at Your command. Having done so, I pray that You will look down benevolently. Seeing that normally the word השקפה is used in Scripture as “looking down to confirm something negative,” the farmer had to add that he means that he has merited a benevolent השקפה as expressed by the plea וברך את עמך את ישראל, “and bless Your people, Israel, etc.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

התודה שנתת מעשרותיך. פירוש, דהאי ״ואמרת לפני ה׳ אלקיך״ אין פירוש כמו שאר אמירה, דלא שייך זה אצל הקדוש ברוך הוא, שהוא יודע הכל, שאין צריך לומר לו. ושאר אמירה שתמצא אצל הקדוש ברוך הוא, בשביל דבר שהיה חפץ האומר, אבל כאן לא היה צריך האומר לדבר:
זה מעשר שני ונטע רבעי. שאלו ב׳ דברים נקראים ״קודש״, לפי שבשניהם כתיב ״קודש״; אצל מעשר שני כתיב (ראו ויקרא כז, ל) ״וכל מעשר הארץ קדש לה׳⁠ ⁠⁠״, ובנטע רבעי ״קדש הלולים״ (ויקרא יט, כד):
שאם שהה מעשרותיו וכו׳. דאם לא כן, למה מתודה בשנה השלישית על מעשר שני, דהא אין מעשר שני בשנת שלישית (רש״י ד״ה שנת), אלא על כרחך הוא מעשר של שנה שניה, ולמדך שאם שהה שצריך להעלות לירושלים:
לרבות תרומות ובכורים. פירוש ׳תרומות׳ – כל תרומה, בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר, ולפיכך כתב (רש״י כאן) ׳תרומות׳ בלשון רבים, לכלול תרומה גדולה ותרומת מעשר (משנה מעשר שני ה׳:י׳). אף על גב שאין הישראל מפריש תרומת מעשר, רק הלוי, הכי פירושו, אם הלוי מתודה – צריך להזכיר שנתן תרומת מעשר. והיכן נזכר זה שנתן תרומת מעשר, ומפרש שנזכר בלשון ״וגם״, שכולל כל תרומה. ומה שהוסיף רש״י ׳ובכורים׳, זה לא נזכר במסכת בכורים, רק ״וגם״ ׳לרבות תרומה ותרומת מעשר׳, אבל בכורים לא נזכר שם (קושית הרא״ם), והיינו דמשנה דהתם אתיא כרבי שמעון. והכי איתא בירושלמי (מע״ש פ״ה ה״ה) תני ׳והבכורים׳, מאן לא תני ׳והבכורים׳ רבי שמעון, ומאן תני ׳והבכורים׳ רבנן, דתנינן (משנה ביכורים ב׳:ב׳) וחייבין בביעור, ורבי שמעון פוטר. ואם כן רש״י פירש אליבא דרבנן. ועוד, דבכורים בכלל ׳תרומה׳, דאמר מר (פסחים לו ע״ב) ״ותרומת ידך״ (ראו לעיל יב, ו) זה בכורים. והרא״ם פירש דמה שאמר (רש״י) ׳לרבות תרומות׳ בלשון רבים, היינו תרומה דבכל שנה ושנה. והקשה עליו, למה לא זכר ׳תרומת מעשר׳, וזכר ׳בכורים׳. ונכנס בדוחק שלא לצורך, שודאי דברי רש״י הם כמו המשנה, ולא קשיא:
לא הפרשתי ממין על שאינו מינו וכו׳. ומה שמפרש ״ככל מצותיך״ שלא שינה הסדר, ו״לא עברתי ממצותך״ שלא הפרשתי ממין על שאינו מינו, כי מה שצריך להקדים בכורים שייך בזה ״ככל מצותיך״, לפי שהקדמת בכורים לתרומה ותרומה למעשר (משנה תרומות ג׳:ו׳) הוא שלימות המצוה, לפי שהמצוה בפני עצמה הוא הפרשה, והקדמה הוא ענין בפני עצמה. ולפיכך שייך בזה ״ככל מצותיך״, כלומר שעשיתי ככל המצוה לגמרי בתכלית. אבל ממין על שאינו מינו, ומן החדש על הישן, זהו גוף המצוה, ושייך בזה ״לא עברתי ממצותיך״:
לא שכחתי מלברך על הפרשת המעשר. פירוש, שלא שכחתי מלשבחך על הפרשת המעשרות, שנתתי המעשרות לשם הקדוש ברוך הוא, ונתתי אותם באהבה, ושבחתי עליו הקדוש ברוך הוא. זה פירוש ״ולא שכחתי״ ׳מלברך על הפרשת המעשרות׳. שאין לפרש ברכה על פה, דהוי רק מדרבנן:
התודה שנתת מעשרותיך. כלומר התודה אל לבך. דאל״כ הל״ל ואמרת לה׳ אלהיך, מאי לפני, כמו דכתיב לעיל (פסוק ג) גבי הבאת ביכורים. [מנחת יהודה]: דאי כמשמעו מה צורך לומר להקב״ה, הא כבר ידוע לפניו. [נחלת יעקב]:
זה מעשר שני ונטע רבעי. כדפירש״י לעיל בפרשת קדושים (ויקרא י״ט:כ״ד), שמעשר שני ונטע רבעי הם נקראים קודש:
ולמדך שאם שהה מעשרותיו של שתי שנים כו׳. רצל״ת והרי אין מעשר שני נוהג בשנה שלישית, א״כ לא ה״ל להתודות אלא על מעשר עני, שהוא נוהג בשנה השלישית ונמשכת עד פסח של שנה רביעית כדלעיל, ל״פ ולמדך וכו׳:
לרבות תרומה ובכורים. כתב תרומות לשון רבים לכלול גם תרומת מעשר, כי היכי דמתניתין שלהי מעשר שני (ה׳:י׳) כלל ביכורים בכלל תרומה, כדפירש שם רבינו שמשון כדכתיב (לעיל י״ב:י״ז) ותרומת ידך, וארז״ל (מכות יז.) אלו בכורים. ורש״י הזכירם בפירוש, דלאו כל אינשי שמעתא גמירי:
שהתרומה קרויה ראשית כו׳. רצונו בזה והיכן הקפידה התורה בזה על הסדר:
ממין על שאינו מינו כו׳. פי׳ חטים על שעורים:
מלברכך על הפרשת מעשרות. כתב הרא״ם פירש מלשבחך ומלברכך בעת הפרשות מעשרות, ולא מלברך ברכת הפרשות מעשרות, שהוא נוסח הברכות שתקנו אנשי כנסת הגדולה, שברכות על המצות אינו אלא מדרבנן:
Acknowledge that you gave your tithes. That is, acknowledge in your heart [i.e. to yourself]. Otherwise, it should have said, "You shall declare to Adonoy your God,⁠" as it says above (v. 3) regarding the bringing of the first fruits. (Minchas Yehuda). Because if the verse is understood according to its simple meaning, what need is there to say [this] to the Holy One? It is already known to Him. (Nachalas Yaakov)
This refers to the second tithe and the fourth-year fruit. As Rashi explains above in parshas Kedoshim (Vayikra 19:24), that the second tithe and the fourth-year fruit are called "sacred.⁠"
And teaches you that if one tarried with his two year tithes, etc. Rashi is answering the question: There is no second tithe in the third year; if so, one should only declare the poor man's tithe which is obligatory in the third year and continues until Pesach of the fourth year, as said above! Therefore he explains, "And teaches you, etc.⁠"
This includes the terumah-gift, and the first fruits. [In some texts] Rashi writes terumos in the plural form to also include the terumah taken from tithes as the Mishnah says at the end of Maaser Sheini (5:10). Rashi includes first fruits with terumah, because, as Rabbeinu Shimshon explains there, the Torah writes (above 12:17), "the terumah-separation of your hand,⁠" and the sages (Makkos 17a) explain, "These are the first fruits.⁠" Rashi mentions them explicitly because not everyone is knowledgeable of this teaching.
For terumah is entitled "the first, etc.⁠" Rashi wants to explain from where we know the Torah is particular about the order.
Of one species for another, etc. For example, wheat for barley.
To bless you for the setting aside of tithes. Re"m writes: It means, from praising and blessing You at the time of setting aside the tithes. But it does not mean from reciting the [formal] blessing for the one who is setting aside tithes, because that [formal] blessing is a text instituted by the men of the Great Assembly, for the blessings upon [the performance of] mitzvos are only Rabbinically ordained.
בערתי – מפני שכל קדש הוא מה שיש להתרחק ממנו, כמו שפירש רש״י ז״ל פעמים הרבה, יאמר בערתי, שכל ביעור בדבר מגונה שיש להרחיקו.
בערתי הקדש – שהוא המעשר, ולא לבד שהפרשתיו משאר תבואתי, אלא גם בערתיו מן הבית, שאינו עוד בביתי:
וגם נתתיו – וגם לא הפקדתיו ביד אחר כדי שיתנהו למי שראוי לו, ואפשר שהאיש ההוא נתרשל בדבר, אלא אני בעצמי נתתיו לאשר אני חייב לתת לו, ללוי לגר וגו׳:
ככל מצותך – שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר:
לא עברתי ממצותיך – תחלה אמר בדרך כלל שנתן המעשרות ולא עכבם אצלו, אבל גם בנתינה היה אפשר לעשות שלא כהוגן, כגון אם הקדים מעשר שני לראשון או המעשר ראשון לתרומה, או שהפריש ממין על שאינו מינו, ועל כל כיוצא בזה אמר לא עברתי ממצותיך:
ולא שכחתי – נזדרזתי בקיום המצות אלה כדי שלא לבא לידי שכחה:
נתתיו ללוי לגר וגו׳ – זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה (ספרי ומשנה דמע״ש פ״ה) אע״ג דבלקט שכחה ופאה אין בהם נתינה שהמצוה להניח אותם לפניהם והם יקחום, ואם הבעה״ב מחלק להם אית בי׳ משום גזל, מ״מ כיון דאסור לעני ליגע כשרואה פאה בסוף השדה בלא דעת בעליו, ואית בי משום גזל, כברמב״ם (פ״ב ממ״ע פי״ד) שפיר שייך בי׳ לשון נתינה, והוא נתינת רשות, ומלת נתתיו תרתי משמע, לענין מעשר עני דאית לבעלים טה״נ ליתנה לעני שירצה, יש בו נתינה ממשית (איבערגעבען) ולענין לקט שכחה ופאה נתינת הרשות (איבערלאססען) כמבואר במה שקדם.
וגם נתתיו – זה תרומה ותרומת מעשר (ספרי ובמתני׳ דמע״ש) מפני שיש לומר שקאי על מעשר שני דממנו משתעי קרא, שהרי במע״ש נמי כתיב ושמחת אתה וביתך והלוי וגו׳, אמנם מדאמר וגם נתתיו ללוי יורה על מעלה שני׳ שקדמה לה כי מלת גם תוספת הוא, מכלל שקדמתו מתנה אחרת והיא תרומה גדולה ותרומת מעשר (רא״ם), וא״ת בשלמא מע״ר ומע״ש ומ״ע המוטלים עליו לתתם צריך להתודות עליהם שקיים מה שמוטל עליו לעשות, אבל תרומת מעשר מה ודוי שייך בי׳, מי חייבו להפריש אותה לתתה לכהן עד שיתודה עליו, שהרי ת״מ הלוי הוא הנותן אותה לכהן מן מעשר ראשון שנתן לו הישראלי, וי״ל דמ״מ יש לישראל להפריש וליתנה לכהן, ויתן המעשר ללוי אחר שיפריש ממנו תרומתו שהוא מעשר מן המעשר כמ״ש הרא״ם, ע״ש (זרע אברהם) ודוחק גדול לומר דאתי קרא לרבויי וודוי על מה שאין בו מצוה, וכיון שאין מצוה לישראל בהפרשת מעשר מן המעשר רק סילוק איסור טבל, איך יחייבנו קרא להתודות עליו, לכן נ״ל דרבוי׳ זו דתרומת מעשר לא אתי רק לכהנים ולויים, כי גם הם חייבים בודוי מעשר, כבמתני׳ דמע״ש וכ״פ הרמב״ם, דאעפ״י שלא נטלו חלק בארץ יש להם ערי מגרש, וחייבים להפריש תרומות ומעשרות מקרא כן תרימו גם אתם לרבות כהנים ולויים, ואסורים לאכול פירותיהן בטבלן, ומחוייבים להפריש מע״ר כדי להפריש ממנו תרומת מעשר, והוא לעצמם, ועל הכהן והלוי המתודה הוא שנכלל בלשון וגם נתתיו, גם תרומת מעשר שמצווה בו, כי כל דרשות אלו אינם רק פירוש אבל המתודה אינו קורא רק הפרשה כלשונה בתורה ולא יזכיר כלל דרשות אלו (עתי״ט פ״ה ממע״ש מי״ג).
ולא שכחתי – מלברכך ומלהזכיר שמך עליו (מתני׳ פ״ה דמע״ש) פי׳ מלשבחך ומלברכך בעת הפרשת המעשרות, לא מלברך נוסח הברכה שתקנו אנשי כנה״ג, שזה אינו אלא מדבריהם (רא״ם) וטענת הרב בתוס׳ י״ט שם ע״ז כבר דחאה הרמ״ז שם.
ואמרת לפני ה׳ וגו׳ – כפי שכבר מבואר לעיל (יד, כב,כח), שנת המעשר שהפירות משתייכים אליה אינה תלויה בשנת לקיטתם אלא בשנה שבה הגיעו לשלב הראשון של הבשלתם, ״עונת המעשרות״. לפיכך מיני פירות שונים של השנה השלישית מבשילים באופן מלא רק בשנה הרביעית, ושל השנה השישית רק בשביעית, שכן – כפי שאמרנו בפסוק יא – חלק מפירות השנה הקודמת נשארים בשדה עד חנוכה.
אולם מתיבות ״לפני ה׳ אלקיך״ למדנו, שווידוי מעשר, הבא בסמוך, צריך להיאמר בעזרה (עיין ראב״ד לרמב״ם הלכות מעשר שני יא, ד), וההזדמנות הראשונה לעשות זאת תהיה בפסח, שהוא הרגל הראשון הבא לאחר חנוכה. חז״ל אומרים בספרי (לעיל יד, כח), ש״מקצה שלש שנים״, האמור בנוגע לווידוי מעשר, הוא הרגל הראשון הבא לאחר סוף השנה השלישית של מחזור המעשרות, כדרך ש״מקץ שבע שנים״, האמור לגבי הקהל (להלן לא, י), הוא החג הראשון הבא לאחר סוף השנה השביעית. לפיכך יש לומר את וידוי המעשר ביום טוב אחרון של פסח, במנחה (מעשר שני ה, י).
בערתי הקדש מן הבית – בווידוי זה אומר המתוודה שהוא הפריש מפרי אדמתו את כל מה שהיה חייב להפריש, וקיים את כל ההלכות הנוגעות לכך. הווידוי עוסק בעיקר בשלושת המעשרות, ובמיוחד במעשר שני. לאור האמור בפסוקים יג–יד נוכל לומר שבווידוי זה, מעשר שני עומד במרכז, שני המעשרות האחרים – מעשר ראשון ומעשר עני – מצורפים אליו במפורש, ואילו כל שאר המתנות התלויות בקרקע מצורפות למעשר שני במרומז. דבר זה יתברר בסמוך.
אכן מתוך שלושת מיני המעשרות, רק מעשר שני יכול להיקרא ״קדש״. בספר ויקרא (כב, ו) הוא נמנה בין ״הקדשים״ שאינם נאכלים בטומאה (עיין פירוש שם), ושם בהמשך (כז, ל) הוא קרוי ״קדש לה׳⁠ ⁠⁠״, מאחר שהוא ״ממון גבוה״ (עיין פירוש שם ולעיל יד, כב).
על אף שמפרישים תחילה מעשר ראשון ללוי ורק לאחר מכן מפרישים מעשר שני כדי לאוכלו בעיר המקדש (עיין פירוש, שמות כב, כח), אף על פי כן מוכח מלשון הווידוי, המתחיל ב״בערתי הקדש מן הבית״, שהוא עוסק תחילה בקיום מצוות מעשר שני, ורק לאחר מכן מוסיף את המעשר ללוי ואת המעשר לעני: ״וגם נתתיו ללוי ולגר״ וגו׳.
גם בפסוק יד נראה בבירור שווידוי זה עוסק בעיקר במעשר שני. הווידויים המפורטים שם, ״לא אכלתי באני״ וגו׳, ממשיכים דרך תיבת ״ממנו״ את המושא שקדם להם, אך לא ייתכן שהם מתייחסים רק למעשר שני, שכן הוא המעשר היחיד שבתנאים מסוימים נאכל על ידי בעליו.
אולם וידוי זה כולל במרומז גם את כל שאר המתנות הניתנות מפרי האדמה. המושג ״קדש״ כולל, בנוסף על מעשר שני, גם נטע רבעי, שכן גם הוא קרוי ״קדש״ (ויקרא יט, כד), והוא נאכל על ידי הבעלים בעיר ה׳ (מעשר שני ה, י). לפי הירושלמי (שם ה, ה) ״קדש״ כולל גם ביכורים, אשר כפי שכבר הערנו בפסוק י, יש להם גם אופי של קודשי מקדש, ובדומה למעשר שני הם נאכלים על ידי הכהנים רק בעיר המקדש, בטהרה ושלא באנינות. ״מן הבית״ רומז ל״חלה״, המופרשת בעת אפיית הפת בבית, וזה הופך אותה למתנה הניתנת ״מן הבית״. ״וגם נתתיו ללוי״, המתייחס למעשר ראשון, כולל גם תרומה ותרומת מעשר, שכן תרומות אלה ניתנות לכהנים, מאחר שגם הם משבט לוי. כך גם ״ולגר ליתום ולאלמנה״, המתייחס למעשר עני, כולל גם את שאר מתנות העניים הניתנות מפרי הארץ: לקט, שכחה ופאה (מעשר שני ה, י).
על כל המתנות האלה אומר המתוודה ״בערתי הקדש מן הבית״ וגו׳: לא נותר מהן ברשותו דבר שלא הופרש למטרה המיועדת לו.
נמצא שביום שלפני יום הווידוי – הווי אומר, בערב יום טוב אחרון של פסח של השנה הרביעית ושל השנה השביעית (עיין לעיל) – נוהגת מצוות ביעור: אם יש ברשותו של אדם פירות החייבים במצווה זו שעדיין לא ניתנו כדת וכדין, הוא חייב באותו זמן לתתם; ואם הדבר בלתי אפשרי, עליו לאבדם מן העולם. תרומה ותרומת מעשר ניתנות לכהן; מעשר ראשון ללוי; מעשר עני לעניים; מעשר שני, נטע רבעי וביכורים נאכלים כמצוותם בעיר המקדש, ואם הם חוץ לעיר המקדש, אסור להחזיק בהם עוד, וחייבים לבערם מן העולם (מעשר שני ה, ו; עיין יבמות עג., רש״י ותוספות שם).
ככל מצותך אשר צויתני – גם הפרשתי אותם בסדר שנקבע להם: ״הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות״ (מעשר שני ה, יא).
לא עברתי ממצותיך – ״לא הפרשתי ממין על שאינו מינו ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש״ (שם). הוא הפריש את המתנות מכל מין ומין בנפרד, ומפרי כל שנה ושנה בנפרד (עיין פירוש לעיל יד, כב). הוא גם לא הפריש ״מן התלוש״ וכו׳, מן הפרי שכבר התחייב בתרומות ומעשרות על הפרי שעדיין לא התחייב בו, ולהפך; שכן לא ניתן להפריש ״מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב״.
ולא שכחתי – ״לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך (ומלכותך [ברכות מ:]) עליו״ (מעשר שני ה, יא). גם לא שכחתי מה שלא צווית בפירוש אלא הוא הנחת יסוד בקיום מצוותיך: שעלינו לקיימן ברוח ציוויך, וכמצוות שלך, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בברכת המצוות לפני עשיית כל מצווה (עיין חורב סעיף תרעח).
ואמרת – מה שלא נאמר וענית כמו בביכורים. מפני כי אם להטעם שבשביל שמקרא ביכורים נאמר רק בלשון הקדש. אבל וידוי מעשר נלמד ממה שלא נאמר וענית ואמרת שנאמר בכל לשון, ולפי הטעם שבמקום שיבוא שאלת מה זאת יאמר בפתיחת הדברים לשון עניה לכן כאן שלא היה שם מעשה קודם הוידוי כי הבעור היה קודם יום טוב והוידוי ביום טוב לא בא לשון עניה, ובאמת כי לשון עניה לא יבא רק בדברים שיבואו להשמע בפרסום ולכן יכונה בשם מקרא ביכורים שבא לפרסם שלא בחרבם ירשו ארץ כנ״ל, ומאמר המעשרות הוא רק לפני ה׳, א) שיאמר איך התנהג בענין המעשרות, ב) תפלה שיברך ה׳ את ישראל ואת האדמה, וכשהאדם יאמר חשבון מעשיו לפני ה׳ הן כשעבר על מצות ה׳ והן שעשה כמצות ה׳ נקרא בשם וידוי שענינו דברים הנאמרים בלחש לפני מלך המשפט כי אם עבר על מצות ה׳ אם ישמיע לאחרים הלא אמרו חז״ל חציף עלי מאן דמפרסם חטאיה, ואם כשעשה כמצות ה׳ אם ישמיע הרי הוא כמתיהר וגם שיבא לדבר שקרים מפני הבושה, והר״י אברבנאל כתב טעם לענין הוידוי מפני שהמעשרות הם דברים שבממון ואין לו תובעים והאדם עלול להכשל בהם לכן צוה ה׳ על הוידוי מפני כשידע האדם שמחויב לומר בבית ה׳ מהתנהגותו בהמעשרות יזהר שלא יהיה דובר שקרים נגד ה׳. והנ״ל עוד שבמקרא ביכורים יש בו שני דברים, א) הוא הקריאה לפרסם לאחרים כנ״ל ומתחלת מארמי אובד עד ועתה, לכן כתיב בנסתר וישמע וירא ויביאנו ויתן לנו, והב׳ ואמרת שהוא אמירה לפני ה׳ שהוא מן ועתה הנה הבאתי וגו׳ בנוכח אשר נתתה לי, וכן וענו ואמרו הנאמר בעגלה ערופה יש בו שני דברים, א) ענית הזקנים שהוא אל העם כאשר יבואר, ב) מאמר הכהנים לכפרת העגלה, ומאמר הזקנים הוא לנקותם מחשד שיפול עליהם כאשר ימצא חלל קרוב לעירם ולא נודע מי הכהו כי הזקנים הנקראים עיני העדה המה כמו עיני האדם ששומרים אותו מכל פגע ככה הזקנים יעיינו, א) שלא יבוא לידי מקרים כאלה, ב) אם יקרה כזאת עליהם למצוא הרוצח אם נתיישבו סמוך לעירם שודדים שלא יתיישבו אם לא יהיו בעיר המספקים להם כל צרכם אז עליהם לעשות משפט להאנשים האלה, ואם יראו מפני השודדים עליהם להודיע אל השופט או אל המלך, ואם הרצח נהיה ע״י מעשה פרטית להם לחקור אחר הנהרג ואח״כ לחקור מי היה אויבו או שונאו ועוד חקירות כאלה וכשלא ימצאו ההורג יפול חשד או שלקחו שוחד או שהנחשד איש אלם שיראים ממנו ולכן צותה התורה שבמעמד כל העם שבאין ספק שבעת עריפת העגלה נתקבצו עם רב כי לא היה חזון נפרץ לכן צוה ה׳ שירחצו ידיהם על העגלה הערופה שבזה רוחצים ומסירים את החשד כי הוא כאילו היו אומרים מי בכם בזה ענו עתה נגד ה׳ ונגד הכהנים והעם ואח״כ וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה. שהוא דם העגלה ופירשו שמה שלא נמצא הרוצח שלכן מביאים את העגלה אינו בשביל שלקחנו שוחד ביד. ועינינו לא ראו. שחקירתנו ודרישתנו לא מצא שום חשד על איש לא שהעלמנו החשד מפני היראה. ואחרי שלא ענה בם אחד מהעם באו הכהנים ואמרו כפר וגו׳, ובזה יתיישב מה שהקשה הגמ׳ סוטה וכי ס״ד שב״ד רוצחים הם ומשני שלא פטרנוהו בלא לחם ומים, והוא ע״ד הדרש, אבל לפי מ״ש יתיישב גם על דרך הפשט שקאי על דם העגלה כנ״ל, והארכתי בזה אף שאין כאן מקומו מפני שראיתי מי שפער פיו. לומר התורה אמרה כשימצא חלל להביא עגלה ערופה ולא צותה לעשות חקירות למצוא הרוצח כאשר יעשה בימינו, אבל החקירות והדרישות שעל הב״ד לעשות באו כבר כמה אזהרות ומכ״ש בענין שפיכת דם נקי שהזהירה התורה כמה פעמים ואמרה שהדם תחנף הארץ, ובפ׳ עגלה ערופה אמר ואתה תבער הדם הנקי מקרבך שמובן שאם לא יבערו יהיה ח״ו רע, והוא מאמר אל כל יחיד ויחיד ומכ״ש על הב״ד אלא שהכתוב אומר ולא נודע מי הכהו שאחר כל החקירות והדרישות עכ״ז לא נודע אז צותה התורה להביא את העגלה, כי ע״י שהזקנים יודעים שיצטרכו להצטדק נגד ה׳ והכהנים והעם אם יעשו בזה שלא כדת הלא יענה מעלם נגד פניהם וגם הבאת העגלה היא סיבה קרובה שע״י זה ימצא הרוצח כי כל העם שיהיו במעמד ההוא יזכרו ממעשה הרצח ומתוך דבת רבים יוכל להתגלות הדבר:
בערתי הקדש מן הבית – זה מעשר שני שנקרא קדש כמ״ש (ויקרא כז ל) וכל מעשר וגו׳ קדש לה׳ כנ״ל, ובספרי אמרו שכולל גם נטע רבעי שנקרא ג״כ קדש כמ״ש כל פריו קדש הלולים לה׳, (שם יט כד) וגם נתתיו ללוי. לא יתפרש כפשוטו שקאי על הקדש הנזכר שהוא מעשר שני, שהרי הבעלים אוכלים אותו, ובהכרח שמדבר מענין אחר, ואחרי שלא פירש איזה דבר הוא דבר הלמד מענינו מדניתן ללוי מסתמא הוא מעשר ראשון הניתן ללוים, ומדאמר גם מרבה בספרי תרומת מעשר שהכהן נקרא ג״כ בשם לוי:
ולגר ליתום ולאלמנה – הוא מעשר עני, ומה שלא אמר לעניים אמר בספרי שכולל גם לקט שכחה ופאה דכתיב בהם לעני ולגר תעזוב אותם. ומרבה שגם אלה יבער בזמן הבעור, ומה שאמר שאין מעכבים את הוידוי הוא מפני שאין מצותם רק בעזיבה ולא בנתינה:
ככל מצותך – הוא מיותר וגם משמעו שעשה מצות רבות לא אחת לכן דרשו בספרי שהפרשתו היתה כסדר המצוה ביכורים תרומה מע״ר מע״ש, ואמר בספרי שאם הקדים מע״ש לראשון אינו יכול להתודות, ופירושו שכל זה נלמד במקום אחר והזכירם בהוידוי ללמד שאם לא עשה כן אינו יכול להתודות משא״כ הלקט שכחה ופאה שאם לא בערם אינם מעכבים את הוידוי מפני שלא נלמד שחייבים בבעור רק מכאן ובא ללמד לגופו ולא לעכב את הוידוי, וכל זה רק בדבר שלא נכתב מפורש אבל מה שכתוב בפירוש אף שלא נלמד ממקום אחר כגון לא אכלתי באוני שנלמד שמעשר אינו נאכל לאונן רק מכאן עכ״ז מעכב הוידוי שאם עבר איך יאמר דבר שקר:
לא עברתי ממצותיך – אחרי שאמר שעשה ככל המצות מובן שלא עבר, לכן דרשו שלא עברתי הוא מלשון אין מעבירין על המצות שפירושו שמניח מצוה שבידו ועושה מצוה אחרת, וכן כאן שלא הניח מלעשר ממין ההוא ולעשר עליו ממין אחר או שהניח את התלוש והלך והפריש עליו מן המחובר:
ולא שכחתי – הוא מיותר, ודרשו בספרי שלא שכח לברך על הפרשת המעשרות, ואף שהברכה הוא רק מד״ס כתבו המפרשים שמדאורייתא מחוייב להזכיר שם שמים על הפרשת המעשרות ועתה כשתקנו לברך הרי יצא על הזכרת השם ע״י הברכה:
בערתי הקודש:⁠1 כבר ביארנו כמה פעמים2 ד׳משנה תורה׳ מתפרש לפי הפשט ההכרחי בשני אופנים, וכן בפרשה זו. על כן משמעות ״הקודש״ מתפרש3 גם על תרומה שנקראת ״קודש״ בפרשת אמור (ויקרא כב,יד) ״ואיש כי יאכל קודש״4, ועל זה ביחוד5 כתיב ״וגם נתתיו ללוי״6, וגם7 על מעשר שני שנקרא ״קודש״ בסוף פרשת בחוקותי (שם כז,ל) ״וכל מעשר הארץ וגו׳ קודש לה׳⁠ ⁠⁠״8. ועל זה כתיב (ביחוד) ״לא אכלתי באוני9 וגו׳⁠ ⁠⁠״. גם10 על מעשר עני ולקט שכחה ופאה11, כלשון הגמרא בתמורה (כה,א) ׳לקט קדושתו בידי שמים׳12 {כמו דאיתא על צדקה ׳אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט׳ (קדושין כח,ב), מיקרי צדקה לעניים גבוה}⁠13.
והנה14 על תרומה מתפרש כך: ״בערתי״ – מלבד מצות הפרשה, מצוה לבערו מן הבית מיד15, כדי שלא לבא לידי אכילה16, ומוזהרים במיתה בידי שמים. ועיין ירושלמי פסחים (פ״ג, ה״ג) בהא דתנן ׳רבי אליעזר אומר, לא תקרא לה שם17 עד שתאפה׳18, דמניחה לישרף, משום דחיישינן שמא יאכל קודם שיתננה לכהן.
וגם נתתיו:⁠19 לבד מצות ביעור מן הבית שלא יכשל. אשר היה אפשר לשרוף או להשליך למים, אבל עוד קיימתי מצות ׳נתינה׳ – ללוי:⁠20 בכלל זה הוא אחד משבט לוי, וגם21 כהן אשר הוא תלמיד חכם22, כמו שכתבתי כמה פעמים23 דעל הוראה זו כתיב (לעיל יז,ט-יח. כד,ח) ״הכהנים הלוים״24. וכאן לענין תרומה אומר שנתתיו לכהן שהוא לוי דוקא25, וכדאיתא בחולין (קל,ב)26. ולענין מעשר ראשון 27 אומר ״ללוי״ כמשמעו.
ולגר ליתום ולאלמנה: לענין מעשר עני ולקט שכחה ופאה שנקרא ״קודש״ לזה, כמו שכתבתי (ד״ה בערתי הקודש).
ככל מצותך:⁠28 ׳מצוה׳ יש בה שתי הוראות: א׳, מצוה שבתורה – מצות עשה או מצות לא תעשה. ב׳, דברי קבלה, כלשון הגמרא ברכות (ה,א) ״והמצוה״ (שמות כד,יב) – זו משנה. ועיין מה שכתבתי בספר שמות (שם). וכאן פירוש ״ככל מצותך״ – מצות עשה ולא תעשה29.
לא עברתי ממצותיך:⁠30 פרטי קבלות שבעל-פה, שרק על פיהם נעשית המצוה כפי המכוון מהמצוה יתברך.
ולא שכחתי:⁠31 לא עברתי על הדינים אפילו בשגגת שכחה32. דאע״ג דקיימא לן בשלהי פרק ב׳ דב״ק (כו,ב) דשכחה הוא אונס33, אינו אלא עד שלא נתחייב בשמירתה, כגון שהניח אבן בחיקו עד שלא היה שם אדם, ואח״כ בא אדם אצלו, והוא שכח שהאבן בחיקו, ועמד, ונפלה האבן והזיקה, פטור מד׳ דברים. אבל אם הניח האבן אחר שהיה שם אדם ושכח אחר כך, באמת חייב בד׳ דברים. והכי נמי לענין תפלה וכמה דברים, משמוטל עליו אותה מצוה אין לאדם לשכחה, ועליו להזהר בכל הדינים שבה.
[מה שכתבתי בדין שכחה הוא דעת האגודה שהביאו האחרונים בשו״ע או״ח סימן ק״ח, והכי נראה דעת רש״י והרמב״ם בסוגיא דבבא קמא (לג,א) בהא דפליגי תרי לישני בראהו ושכח, דפליגי בדין שכחה, ואין כאן מקום לבאר. אבל לדעת האחרונים דשכחה הוי אונס בכל מקום, צריך לומר דפירוש הוידוי ״לא שכחתי״ היינו שגגת תלמוד, שלא נזהר לחזור על מצות ה׳ שהם קבלות ומשניות, ושכח, דזה בודאי עולה זדון, כדאיתא שלהי פרק ב׳ דבבא מציעא].
{ובמשנה דמסכת מעשר שני פ״ה (משנה י״א) תנן ״ולא שכחתי״ – מלברכך34 על הפרשת מעשרות כפירוש רש״י. ויש להבין הלא הכל בכלל ״לא עברתי ממצותיך״, ואמאי נפרש זה הענין של הברכה בפני עצמו.
אלא הכי פירושו, דבמצוות מעשה נזהרתי בין בקום ועשה בין בלא תעשה35, אבל בדיבור רק ״לא שכחתי״ מלברך כמו החיוב, אבל לא אוכל לומר ׳לא עברתי׳ שלא לדבר מה שאסור36, דקשה להזהר בזה37. והיינו דקרינן בסוטה (פרק ז׳) פרשה זו ׳וידוי מעשר׳38 – שנכשלתי בלשוני39. ומשום הכי אסמיך קרא איזה דינים של מעשר שני40 אקרא ד״השקיפה״, משום דאיתא בערכין (טו,ב) ״מרפא לשון עץ חיים״ (משלי טו,ד), דהתורה היא רפואה לחטא הלשון, ומאחר שהנהגתי במעשר שני כדין41, שניתן לאכילה בירושלים בשביל תלמוד, כדבר המקרא לעיל (יד,כג) ״למען תלמד וגו׳⁠ ⁠⁠״, ומשום הכי ״השקיפה... וברך״42.}
1. רש״י פירש בעקבות דרשת חז״ל בספרי ובמשניות מסכת מעשר שני (ה,י) ״בערתי הקודש מן הבית״ – זה מעשר שני ונטע רבעי... ״וגם נתתיו ללוי״ – מעשר ראשון, ״וגם״ – לרבות תרומה וביכורים, ״ולגר ליתום ולאלמנה״ – זה מעשר עני. הקושי בפשט ע״פ דרשת חז״ל היא שלפי זה הפועל ״בערתי״ מחובר רק למעשר שני ונטע רבעי, כשדין הוא שהביעור חל על כל המתנות. לכן רבינו יבאר הפסוק ע״פ הפשט בכיוון אחר שה״בערתי״ מוסב על כל המתנות.
2. החל בפתיחה שכתב רבינו לחומש דברים, שם ביאר למה נקרא ״משנה תורה״, לאורך כל חומש זה.
3. משמעות ראשונה.
4. בבא מציעא (נד,ב): כל קודש שהוא, בין תרומה טהורה בין תרומה טמאה.
5. ולא על מעשר שני שאין בו דין נתינה ללוי, ולא על מעשר ראשון שאינו נקרא ״קודש״ בתורה.
6. ואף שתרומה ניתנת לכהן ולא ללוי, רבינו יתייחס לזה בהמשך.
7. משמעות שניה של ״קודש״.
8. רש״י בעקבות ׳תורת כהנים׳ על אתר ׳במעשר שני הכתוב מדבר׳.
9. כך מפורש ברמב״ן על-אתר.
10. משמעות של ״הקודש״.
11. השייכים בעיקר ל״גר ליתום ולאלמנה״, כך ש״הקודש״ מוסב על כל המתנות הכתובות בפסוקים יב-יג. (אך רבינו לא ציין האם מצאנו את המושג ״קודש״ על מעשר ראשון, וצ״ע).
12. רש״י שם: ודברי הרב (הקב״ה) קודמין.
13. לכן הוא כלול ב״קודש״.
14. רבינו ממשיך לפרש את הכתוב על פי פשוטו של מקרא.
15. א״כ ״בערתי״ = כבר בערתי, באופן מיידי, כל פעם שהפרשתי תרומה גדולה.
16. כלומר, גזירה דאורייתא, כאשר רבינו מוצא עוגן בתורה שבכתב לגזירות ותקנות שקבעו חז״ל בענין תרומה.
17. חלה.
18. תחילה (שם).
19. המשך התייחסות לתרומה גדולה.
20. כהמשך לקטע קודם קשה, אם בתרומה גדולה עסקינן – כאשר ״נתתיו״ מוסב על ״הקודש״ – הרי תרומה ניתנת לכהן ולא ללוי.
21. משמעות נוספת לשם ״לוי״.
22. על פי ״וללוי אמר... יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל״.
23. לאורך כל חומש זה בביאור המושג ״לוי״ או ״לוים״.
24. או ״הכהנים בני לוי״ (לעיל כא,ה) שפירוש הביטוי הוא – הכהנים שהם תלמידי חכמים. אך דברי רבינו אינם ברורים כל כך, כי כאן כתוב רק ״לוי״ ולא ׳כהן-לוי׳.
25. כהן שהוא תלמיד חכם דוקא.
26. ״וזה יהיה משפט הכהנים״ (לעיל יח,ג)... לחולקן בדיינים (רש״י: שהוא חבר, ואל תתן לזה שהוא עם הארץ), דאמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מנין שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ... (גם כאן מביא רבינו מקור בתורה שבכתב להלכה שקבעו חז״ל בתורה שבע״פ ללא מקור).
27. שגם הוא אחד מהמתנות המוזכרות בפסוקים אלו. (אך כפי ששאלנו לעיל לכאורה מעשר ראשון אינו מוגדר ״קודש״, וא״כ איך הוא נכלל ע״פ הפשט בפסוקים אלו).
28. רש״י פירש הכל בעקבות דרשת חז״ל בספרי, אך רבינו מפרש ע״פ פשוטו.
29. שזו המשמעות הראשונה של ׳מצוה׳.
30. אם ״וגם נתתיו... ככל מצוותך אשר ציותני״, מדוע חוזר ואומר ״לא עברתי ממצוותיך״. על כך עונה רבינו ש״ככל מצוותך״ עוסק במשמעות הראשונה של ׳מצוה׳, ו״לא עברתי ממצוותיך״ עוסק במשמעות השניה של ׳מצוה׳.
31. רש״י פירש הכל בעקבות דרשת חז״ל בספרי, אך רבינו מפרש ע״פ פשוטו.
32. וקשה לרבינו, הרי שכחה היא אונס, ורחמנא פטריה.
33. ופטור מ-ד׳ תשלומים – נזק, צער ריפוי ושבת, באשר אינו נחשב כאדם המזיק.
34. ״ולא שכחתי״ – לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר את שמך.
35. והיינו ״לא עברתי ממצוותיך״.
36. כגון לשון הרע.
37. כדאיתא בב״ב (קסה,א) ׳והכל בלשון הרע׳.
38. ואינו מובן איזה וידוי יש כאן (עיין בזה בספורנו היטב).
39. כגון לשון הרע.
40. המוזכרים בפסוק י״ד.
41. כפי שמוזכר בפסוק י״ד.
42. וכפי שיבואר להלן בפסוק ט״ו.
ואמרת וגו׳ – לא לפאר צדקתו, רק בהיותו מוכרח להתודות לפני חביריו (שאם לא יתודה יחשבו בו שלא הפריש מעשרותיו) בודאי לא ישקר לפני המקום, ויאמר כמו שעשיתי אני כן עשה גם אתה וברך את עמך ואותי.
בתרגום יונתן נזכר כאן מעשר שלישי, וכן נזכר גם בספר טוביה א׳:ז׳.
עיין גייגר (״המקרא ותרגומו״ ע׳ 114/5) וסתירת דבריו אצל פינלס ב״דרכה של תורה״ עמוד 173 והלאה. הביאור הנכון של המקרא הוא, שלא בא הכתוב אלא לומר, שבמקום מעשר שני יש לתת בשנה השלישית מעשר עני, ואין צורך להאריך בזה.
ואמרת לפני ה׳ – במצות וידוי יש זירוז לכל אדם לדקדק במעשרות, כי הרי לא יאמר אדם שקר לפני ה׳ (עיין רשב״ם). על כן ביטל יוחנן כהן גדול את המצוה הזאת, מפני שבימיו כבר לא קיימו את הכל כהלכה (מעשר שני ה׳:ט״ו).
בערתי הקודש – פשוטו של מקרא הוא, שכל המעשרות נקראו קודש, ולכל הפחות אלה שנזכרו בספר משנה תורה, דהיינו מעשר שני ומעשר עני. אף על פי שמעשר עני אין בו קדושה, אבל כיון שבשנה השלישית נותנים אותו במקום מעשר שני, הרי הוא נכלל עמו בתיבת ״קודש״.
במשנתנו (מעשר שני ה׳:י׳) שנינו ש״קודש״ הוא מעשר שני ונטע רבעי (ויקרא י״ט:כ״ד), והפסוק הזה מתייחס למצוה שנאמרה בספר ויקרא. אם נפרש ש״קודש״ הוא מעשר שני, אם כן ״בערתי... מן הבית״ מתיחס למעשר שני, שמבערים אותו מן הבית ומביאים אותו לירושלים; ״וגם נתתיו וגו׳⁠ ⁠⁠״ מתייחס למעשר עני. מ״בערתי״ יש ללמוד שנצטווינו עד אותו זמן להוציא כל ההפרשות מהבית, למסור את כל המתנות לבעליהן או לקיים בהן את יעודן האחר. אם אין יותר אפשרות לקיים את מצותן כהלכה, נתחייבנו לבערן מן העולם (יבמות ע״ג.).⁠1 השוה עוד מסכת מעשר שני ה׳:ו׳ מה שדרשו חכמינו ז״ל מכל תיבות הפסוק הזה.
1. תמוה הסברו של רבי עובדיה ספורנו לפסוק זה, המובא גם בתוספות יום טוב (מעשר שני ה׳:י׳). וזו לשונו: ״בערתי הקודש מן הבית. בחטאינו ובעונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות, כאמרו (יחזקאל כ׳:כ״ו): ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם, וזהו וידוי מעשר שהזכירו רבותינו ז״ל. וגם נתתיו ללוי — טעם גם כטעם אף על פי, כמו (רות א׳:י״ב): גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים. יאמר אם כן, מודה אני כי גדול עוני שגרמתי לבער הקודש מן הבית, ואף על פי שנתתיו ללוי וזולתו במצותך אני מתפלל שתשקיף השקפה לטובה במקום ההשקפה לרעה הראויה לעוני״.
החטא שגרם לסילוק הבכורות מהעבודה, היה עון העגל.
קשה לקבל פירושו של רבי עובדיה ספורנו, כיון שהוא נוטה מאד מדברי רבותינו. אבל ראוי לציון פירושו המחודש בפסוק הקשה שביחזקאל.
ואמרת – ודוי מעשר נאמר בכל לשון, מאי טעמא, ילפינן אמירה אמירה מסוטה, מה להלן בכל לשון אף כאן בכל לשון1. (סוטה ל״ב:)
ואמרת – כל היום כשר לודוי מעשר, דכתיב ואמרת לפני ה׳ אלהיך בערתי הקודש מן הבית, וסמיך ליה היום הזה ה׳ אלהיך מצוך.⁠2 (מגילה כ׳:)
בערתי הקדש וגו׳ – בערתי הקודש זה מעשר שני ונטע רבעי3 נתתיו ללוי – זה מעשר לוי, וגם נתתיו – זו תרומה ותרומת מעשר, לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני לקט שכחה ופאה, מן הבית – זה חלה4 (משנה מעשר שני ה׳:י׳).
בערתי הקדש וגו׳ – הבכורים חייבים בביעור דאמר קרא בערתי הקודש – הקודש העליון משמע.⁠5 (ירושלמי בכורים פ״ב ה״ב)
בערתי הקדש וגו׳ – הבכורים אסורין לאונן, דאמר קרא בערתי הקודש וגו׳ לא אכלתי באוני ממנו, הקודש – הקודש העליון במשמע.⁠6 (שם שם)
בערתי הקדש וגו׳ – חד בר נש הוי מפיק מעשרותיו כתקונן [לימים הוו בעו רבנן רחמי], אמר ליה ר׳ מנא לההוא גברא, קום אמור בערתי הקודש מן הבית7 (ירושלמי תענית פ״א ה״ד).
מן הבית – א״ר ינאי, אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, שנאמר בערתי הקודש מן הבית8. (ב״מ פ״ח.)
ככל מצותך וגו׳ – ככל מצותך אשר צויתני, הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות9 (מעשר שני פ״ה מי״א).
אשר צויתני – לא נתתיו למי שאינו ראוי10 (ספרי).
לא עברתי וגו׳ – לא עברתי ממצותיך – לא הפרשתי ממין על שאינו מינו ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש11 (מעשר שני פ״ה מי״א).
ולא שכחתי – לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו.⁠12 (שם שם)
1. והתם בסוטה ילפינן מדכתיב ואמר הכהן אל האשה בכל לשון שהיא שומעת. ונראה בטעם הגז״ש, דכמו בסוטה כן במעשר הוי ענין ודוי דהסוטה צריכה להתודות וכן הכא במעשרות צריך להתודות [ואע״פ שערכי הודוים שונים, בכ״ז שם ודוי אחד הוא], ומדחזינן שבודוי דהתם צריך שתבין הסוטה מה שהיא שומעת, כך בודוי דהכא צריך שיבין מה שהוא אומר, ולפי״ז מ״ש יליף אמירה אמירה הוא כמו שהיה אומר יליף ודוי ודוי, ודו״ק.

וטעם הדבר שצריך שיבין כאן מה שהוא אומר ולא כמו ענינים ותפלות אחרות שנאמרות בלשון הקודש ולא קפדינן בהו שיבין י״ל ע״פ מש״כ הר״י אברבנאל בטעם הודוי מעשרות בכלל, כי להיות שהמעשרות הם דברים שבממון ואין לו תובעים והאדם עלול להכשל בהם, לכן צוה הקב״ה על הודוי, מפני כי כשידע האדם בכל השנה שמחויב לומר לפני ה׳ במקדש מהנהגתו במעשרות יזהר כל השנה להפריש כתקונן כדי שלא יהיה דובר שקרים לפני ה׳, עכ״ל. ולפי״ז ממילא מתבאר שצריך לומר בלשון שהוא שומע, דאל״ה אין תועלת בתקנה זו דכשיגיד ולא ידע מה הוא סח אז הוי כמו לא הגיד כלל, ודו״ק.

אך לכאורה צ״ע למה בודוי של בכורים צ״ל דוקא בלה״ק כמבואר לעיל בפסוק ה׳, ובפרט שבכמה דברים הוקשו בכורים למעש״ש כמבואר בפ״ב דבכורים ולפנינו בפרשה זו, ומה נשתנו בפרט זה. ונראה לומר משום דענין קריאת פרשת בכורים שונה מפרשת מעשרות בזה, שבבכורים תכלית הקריאה היא להשמיע ולפרסם ברבים את הדברים מה שהוא אומר, אשר בהם כלול תודה ושבח להקב״ה אשר על כן אומר בלשון רבים, וירעו אותנו המצרים, ויענונו ונצעק, ויוציאנו, ויביאנו וכו׳, ולכן כמובן א״א להגיד בלשון שהוא שומע כיון דעיקר התכלית הוא למען השומעים, ודילמא אותם השומעים אינם מבינים לשונו, ולכן צריך להגיד בלה״ק שהוא לשון כללי לכל ישראל, ואם יש בין השומעים מי שאינו מבין בלה״ק אין אנו אחראין לו, כיון דכלל ישראל שומעים אותו, ומצינו כסברא זו לענין לשונות קדושין במס׳ קדושין ו׳ א׳, יעו״ש, משא״כ בודוי מעש״ש דכל עיקר הקריאה נתקנה בשביל עצמו וכמש״כ בשם האברבנאל, לכן ממילא צריך שיאמר בלשון שהוא מבין כדי שיתקיים התכלית שעבורו נתקנה הקריאה וכמש״כ, והענין מבואר.
2. וקיי״ל כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום.
3. שאלו נקראין קודש וצריכין בעור מן העולם וכמבואר במשנה ג׳ פ״ה דמעש״ש אליבא דב״ה. וענין נטע רבעי ידוע שהנוטע עץ מאכל מונה לו ג׳ שנים מעת נטיעתו וכל הפירות שיהיו בו בתוך ג׳ שנים אסורים בהנאה לעולם, והפירות של שנה רביעית צריך להעלותם לירושלים ויש להם דין מעש״ש, ומבואר כל זה לפנינו בפ׳ קדושים.
4. דשאר מתנות דרכן לחלקן בגורן משא״כ חלה שמפרישין מן העיסה בבית.
5. ר״ל שאם נשאר בידו לאחר יו״ט האחרון של פסח של שנת ג׳ שאז זמן הודוי צריך לבערם כמו מעש״ש, ועיין בתוס׳ יבמות ע״ג א׳ ד״ה וחייבין, ובכלל לא נתבאר יפה ענין הבעור מבכורים לא במשניות ולא ברמב״ם. וטעם הדרשה הקודש העליון, כלומר הקודש האמור למעלה בפרשה הקודמת דהיינו בכורים, והדיוק הוא מדלא אמר בערתי קודש, ועיין במשנה ב׳ פ״ב דבכורים.
6. כמש״כ באות הקודם.
7. מעשה זו היתה בימים שלא ירדו גשמים וטרחו החכמים להתפלל ולבקש רחמים מהקב״ה, ומצא ר׳ מנא איש אחד שהיה זהיר מאוד בדיני מעשרות ואמר לו שיבקש הוא רחמים, היינו שיאמר פרשת מעשרות שכתוב בה השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל וכו׳, והוא מפני שכדאי הוא שישמע ה׳ לתפלותינו. ונראה דכיון ר׳ מנא למ״ש בשבת ס״ג א׳ כל העושה מצוה כמאמרה אפילו הקב״ה גוזר גזירה הוא מבטלה ויליף שם מפסוק, יעו״ש. וכיון שזה היה זהיר מאד במצות מעשר וקיימה כמאמרה לכן ראוי הוא שיבטל הקב״ה גזירתו ממניעת גשמים. ושייכות תפלה זו לירידת גשמים י״ל ע״פ הדרשה שבמשנה (פ״ה מי״ג) דמש״כ בענין זה השקיפה וגו׳ וברך את האדמה – ענינו בטל ומטר, כפי שיבא לפנינו.
8. ולעיל בפסוק הקודם הבאנו דעת ר׳ יוחנן דפליג על זה וס״ל דאפילו חצר קובעת למעשר משום דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו. והרמב״ם בפ״ד ה״א ממעשרות כתב אין הטבל נקבע למעשר מן התורה עד שיכניסנו לביתו שנאמר בערתי הקודש מן הבית, ושם בהלכה ז׳ כתב, כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת וכו׳, עכ״ל. וכתב הכ״מ שם בפ״ג ה״ד שפסק הרמב״ם כר׳ ינאי, ואע״פ דסתם משנה במעשרות (פ״ג מ״ה) מורה כר׳ יוחנן דקתני התם איזה חצר הקובעת למעשרות וכו׳ וכן בירושלמי מעשרות פ״ג ה״ה אמרו המחוור שבכולן זו חצר בית שמירה, בכ״ז פסק כר׳ ינאי משום דרבי׳ דר׳ יוחנן הוי, ורק הא דהחצר קובעת הוא מדרבנן ור׳ ינאי מן התורה איירי, עכ״ל. ובנה עוד יסוד זה על דברי התוס׳ בסוגיא שלפנינו דגם הם ס״ל דר׳ ינאי ס״ל גם הוא דמדרבנן חצר קובעת, יעו״ש.

ולי לדעתי אין הדברים מתקבלים כלל, שהרי דברי הרמב״ם בפירוש אין מורין כן, שהרי מפורש כתב כשם שהבית קובע כך החצר קובע, כמו שהבאנו דבריו, משמע דדינם שוה ממש, וגם לא הוי משתמיט הגמרא והרמב״ם להזכיר דהא דהחצר קובעת הוא מדרבנן, וגם לא יתכן לשון המשנה איזהו חצר הקובעת למעשר וכו׳, דמשמע דמדינא דאורייתא הוא, וגם בירושלמי אמרו בענין פלוגתא זו המחוור שבכולן זו חצר בית שמירה, וכל זה מורה דהוי מדאורייתא.

ולכן נראה פשוט דבאמת פסק הרמב״ם כר׳ יוחנן דגם החצר קובעת, ורק בדברי ר׳ יוחנן כלולה גם דעת ר׳ ינאי דגם הבית קובע, ולכן פתח הרמב״ם בדברי ר׳ ינאי דאין הטבל נקבע למעשרות עד שיכניסנו לביתו, וביאר פרטי דיני הבית עד הלכה ז׳, ושוב סיים דלאו דוקא בית אלא גם חצר קובעת וביאר פרטי דיני החצר, ולא היה יכול הרמב״ם להשמיט דיני הבית כלל להיותה כש״כ מחצר, יען כי הרבה פרטים נאמרו בדיני הבית, כמו שיכניסנו דרך השער ובית שאין בו ד׳ אמות, וכן הגגין שעל גבי הבית וכן הצריפין והבורגנין ובתי הקיץ ובית הכנסת ובית המדרש ובתי האוצר ועוד, ולכן בהכרח היה לו להביא דיני הבית ולבארו ואח״כ ביאר דין החצר ושניהם מן התורה.

ויש להעיר בסוכה ג׳ ב׳ שחשיב שם כל הדברים שבהם אין דין בית בבית שהיא פחות מד׳ אמות על ד׳ אמות והשמיטו מלחשב גם את זה שאינו קובע למעשר משום דבית כתיב ביה, וקצת י״ל משום דסתם בית שאוגרין בו תבואה יש בו ד״א על ד״א, דפחות מזה אינו ראוי לזה, וא״כ א״צ להשמיענו זה, ועדיין צ״ע.
9. הלשון הא אם הקדים וכו׳ הוא כמו בעלמא הלשון זאת אומרת, והוצרך לחדש כן משום דזולת מקום זה לא מצינו בתורה שמעש״ש אסור להקדים למעשר ראשון, וכן טעם הדרשות בסמוך לענין אנינות ולענין הפרשה בטומאה, יעו״ש.
10. יתכן דמדייק כפל הלשון אשר צויתני לא עברתי ממצותיך, ודריש כי כמו שכל הלשונות שבפסוק מורות כ״א על שמירה מיוחדת כפי שיבא, כך מורה לשון זה, ודריש לא נתתיו למי שאינו ראוי ואולי הכונה למי שאינו יכול לאכלו בטהרה. ולפלא על המשנה במעש״ש פ״ה מי״א שדרשה כל מלה ומלה שבפסוק זה והשמיטה דרשה זו.
11. הנה מכל הפרטים המבוארים בזה לא מצינו איסור מפורש רק בפרט חדש וישן, דדרשינן עשר תעשר את תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (פ׳ ראה), שנה זו ולא משנה זו על של חבירתה, ורק בתרומה מבוארים כל הפרטים האלה בתורה כמבואר לפנינו ס״פ קרח, וצ״ל משום דמעשר נקרא נמי תרומה כדכתיב בפ׳ קרח כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה׳ תרומה, וכמו דדרשינן מהאי טעמא ביבמות פ״ו א׳ מה תרומה טובלת אף מעשר טובל, וכן בספרי שם איתא דרשה לענין מעשר מפני שנקראת תרומה, עיי״ש לפנינו, וה״נ כן.
12. שאמרתי ברכה בשם ומלכות אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשרות, ואסמכתא בעלמא הוא דברכות מדרבנן הם. ועיין בברכות מ׳ ב׳ הגירסא לא עברתי מלברכך ולא שכתתי מלהזכיר שמך, ומהרש״א העיר בזה, ועיי״ש מה שכתב בזה, אבל בנוסחא ש״ס כת״י שם הגירסא ממש כמו במשנה שלפנינו לא שכחתי מלברכך וכו׳.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יד) לֹא⁠־אָכַ֨לְתִּי בְאֹנִ֜י מִמֶּ֗נּוּ וְלֹא⁠־בִעַ֤רְתִּי מִמֶּ֙נּוּ֙ בְּטָמֵ֔א וְלֹא⁠־נָתַ֥תִּי מִמֶּ֖נּוּ לְמֵ֑ת שָׁמַ֗עְתִּי בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י עָשִׂ֕יתִי כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתָֽנִי׃
I have not eaten of it while mourning, I have not I removed any of it while unclean, and I have not given of it for the dead. I have listened to the voice of Hashem my God; I have done according to all that you have commanded me.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
לא אכלתי באוני ממנו – הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות.
ולא בערתי ממנו בטמא – לא שאני טמא והוא טהור ולא שאני טהור והוא טמא.
ולא נתתי ממנו למת – לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת דברי רבי אליעזר אמר לו רבי עקיבה אם למת אף לחי אסור מה תלמוד לומר למת שלא החלפתיו אפילו בדבר טהור.
שמעתי בקול ה׳ אלהי – והבאתיו לבית הבחירה.
עשיתי ככל אשר ציויתני – שמחתי ושימחתי בו.
"I did not eat in my mourning of it": If he had eaten it in mourning, he could not make the confession.
"and I did not consume of it in uncleanliness (tumah)": whether it (the tithe) were unclean and I, clean; or it, clean and I, unclean.
"and I did not give of it for the dead": I did not take of it for the making of casket and shrouds for the dead. These are the words of R. Eliezer. R. Akiva said: It is forbidden to a living person, how much more so for a dead one! What, then, is the intent of "for the dead"? That I did not exchange it even for something clean (to be used for the dead).
"I have hearkened to the voice of the Lord my G-d": I have brought it to the Temple. "I have done according to all that You commanded me": I rejoiced and I rejoiced others therewith.
לא אכלתי בא׳ ממ׳ הא אם אכלו באנינות אינו יכול להתודות:
ולא בערתי ממ׳ בט׳ הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות:
ולא בער׳ ממ׳ בטמ׳ אם אכלו בטומאה לוקה:
בין שהמעשר טמא והאוכל טהור בין שהמעשר טהור והאוכל טמא:
ולא נתתי ממ׳ למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת ולא נתתיו לאוננים אחרים שמעתי בקול ה׳ אלהי שהביאותיו לבית הבחירה:
עשיתי ככל אשר צו׳ שמחתי ושמחתי בו:
לָא אֲכַלִית בְּאֶבְלִי מִנֵּיהּ וְלָא חַלֵּיפִית1 מִנֵּיהּ בִּמְסָאַב וְלָא יְהַבִית מִנֵּיהּ לְמִית קַבֵּילִית לְמֵימְרָא דַּייָ אֱלָהִי עֲבַדִית כְּכֹל דְּפַקֵּידְתָּנִי.
1. תרגם ע״י שיכול אותיות בער/עבר (באורי אונקלוס שעפטעל).
I have not eaten of it in my mourning, nor exchanged any of it for what is unclean, nor given of it for the dead. I have been obedient to the Word of the Lord my God, and have done according to all that You have commanded me.
לא אכלנן באבילותןא מניה ולא אפרש⁠(ו){י}⁠נן מניה במסאבוב ולא יהבנן מיניה ארון ותכריכין על נפש דמיתג שמענן בקל מימריה די״י אלה⁠(כון){נן} עבדנן (כ)⁠בכל מה די פקדת יתן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באבילותן״) גם נוסח חילופי: ״{בא}⁠בילו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במסאבו״) גם נוסח חילופי: ״בסאובה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״על נפש דמית״) גם נוסח חילופי: ״לטמ׳ נפ׳⁠ ⁠⁠״.
לא אכלית ביומי אבלי מיניה ולא אפרשית מיניה במסאב ולא יהבית מיניה תכריכין לנפש דמית שמענן בקל מימרא די״י אלקי עבדית כל מה דפקידתני.
I have not eaten of it in the days of my mourning, nor separated from it for the unclean, neither have I given of it a covering for the soul of the dead: we have hearkened to the voice of the Word of the Lord; I have done according to all that You hast commanded me.
לא אכלינן באבלו מניה ולא אפרשנן מניה בסואבא ולא יהבינן מיניה תכריכין לטמי נפש דמשתמענן בקל מימרא דיי אלהן עבדנן ככל מה די אתפקד עלנא.
We have not eaten thereof in (our) mourning, nor separated therefrom for the unclean, nor given of it for the defiled soul; for we have obeyed the voice of the Word of the Lord our God; we have done according to all that Thou hast commanded us.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ואלעשר אלד׳י לי לם אכל מנה פי חזני ולם אצרף מנה שיא אלי נג׳ס ולא פי חואיג׳ מית בל קבלת אמר אללה רבי פיה וצנעת בה כמא אמרתני
והמעשר אשר לי לא אכלתי ממנו באבלי, ולא הוצאתי ממנו דבר לטמא, ולא לצורכי מת, אלא קיבלתי את מצוות ה׳ אלוהי בו ועשיתי בו כפי שציוויתני.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

לא אכלתי באוניא – מכאן שאסור לאונן.
ולא בערתי ממנו בטמא – בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא. והיכן הוזהר על כך? לא תוכל לאכול בשעריך (דברים י״ב:י״ז) – זו אכילת טומאה, כמה שנאמר בפסולי המוקדשין: בשעריך תאכלנוב הטמא והטהור יחדיו וגו׳ (דברים ט״ו:כ״ב), אבל זה לא תוכל לאכול דרך אכילת שעריך האמור במקום אחר.
ולא נתתי ממנו למת – לעשות לו ארון ותכריכין.
שמעתי בקול י״י אלהיג – הביאותיו אל בית הבחירה.
עשיתי ככל אשר ציויתניד – שמחתי ושימחתי בו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, לונדון 26917. בפסוק ובכ״י מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34: ״באני״.
ב. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, פרמא 3204, ויימר 652. בכ״י לייפציג 1, ליידן 1: ״תאכלינו״.
ג. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״אלהיך״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, לונדון 26917. בפסוק ובכ״י מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34: ״צויתני״.
לא אכלתי באני ממנו I HAVE NOT EATEN THEREOF IN MY MOURNING – From here we may derive that it (partaking of sacred gifts) is forbidden to an אונן (a technical term for the near relatives of a deceased, from the period of death to burial) (cf. Sifre Devarim 303:15; Mishnah Bikkurim 2:2).
ולא בערתי ממנו בטמא NEITHER HAVE I CONSUMED ANY THEREOF UNCLEAN – i.e. whether I was unclean and it (the sacred gift) was clean, or I was clean and it unclean (Sifre Devarim 303:16). But where has one been prohibited about this (that he declares that he has not infringed the command)? In the following passage: "You may not eat within your gates [the tithe of your corn]" (Devarim 12:17) – this (the expression "within your gates") refers to eating sacred things in a state of uncleanness, just as is stated with reference to פסולי המקדשין (animals intended as sacrifices, but which have become unfit for that purpose) "You may eat it within your gates: the unclean and the clean person [may eat it alike]" (Devarim 15:22). These you may eat, states Scripture, – but this (the tithes of your corn in a state of uncleanness) you must not eat in the manner which is termed "eating within your gates" ("the unclean and the clean together") of which there is mention in another passage (Yevamot 73b).
ולא נתתי ממנו למת NOR HAVE I GIVEN THEREOF FOR THE CORPSE – to prepare for it a coffin and shrouds (Mishnah Maaser Sheni 5:12).
שמעתי בקול י"י אלהי I HAVE HEARKENED TO THE VOICE OF HASHEM MY GOD – i.e. I have brought it into the Chosen House (Temple) (Mishnah Maaser Sheni 5:12).
עשיתי ככל אשר צויתני I HAVE DONE ACCORDING TO ALL YOU HAVE COMMANDED ME – I have myself rejoiced and made others rejoice by it (Sifre Devarim 303:18; Mishnah Maaser Sheni 5:12).
פס׳: לא אכלתי באוני ממנו1הא אם אכל אינו יכול להתודות.
ולא בערתי ממנו בטמא – לא שאני טמא והוא טהור. ולא שאני טהור והוא טמא.
ולא נתתי ממנו למת – לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת. דברי רבי אליעזר.
שמעתי בקול ה׳ אלהי – והבאתיו אל בית הבחירה.
עשיתי בכל אשר צויתני – שמחתי ושימחתי בו:
1. לא אכלתי באוני וכו׳. וקאי רק על מעשר שני שאסור באנינות ולא שארי מעשרות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

לא אכלתי באני – כמו: ידיו תשבנהא אונו (איוב כ׳:י׳) – ממון1 שגזל, מצאתי און לי (הושע י״ב:ט׳), לפי פשוטו.
א. כן בפסוק. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון, וכן גם ברשב״ם דברים כ״א:י״ז (אך לא ברשב״ם בראשית מ״ט:ג׳): תשובנה.
לא אכלתי באני I DID NOT EAT OF IT באני: According to the plain meaning of Scripture, [the word באני here is to be understood the same way] as in the verse (Job 20:10) “his own hands must give back his wealth (אונו),” i.e., the money that he stole, or as in the verse (Hosea 12:9), “[I have become rich,] I have acquired wealth (און).”1
1. On Rashbam’s understanding of the word און, see his commentary to Deuteronomy 21:17, and notes 5 and 6 there.
Rashbam opposes the common rabbinic understanding of our phrase, found in Rashi here (following Sifre 303), that באני is related to the rabbinic Hebrew root א-נ-נ, “to mourn.” On the basis of that understanding, the rabbis learn from our verse that it is forbidden for an ’onen (a mourner whose deceased relative has not yet been buried) to eat ma‘aser sheni (“second tithe”) food. In fact the rabbis expand on the prohibition of this verse and say that it means that an ’onen is not allowed to eat any holy food.
Rashbam’s understanding of our phrase is entirely different. He connects the word אוני here to the noun און, which means “wealth” or “power” in the verse where it appears in Hosea. Rashbam offers unorthodox explanations of our verse, of Deuteronomy 21:17 and of Genesis 49:3, in which he explains the word אוני or אונו in each verse as meaning “my wealth” or “his wealth.”
Rashbam does not explain explicitly how he understood the phrase לא אכלתי באוני ממנו; he offers only an explanation of the word אוני. He seems to be suggesting that the phrase means “I did not treat the ma‘aser ani (the tithe for the poor) as my own wealth, eating it myself and thus stealing from the poor.” Like Rashbam, see also Hizq.
Luzzatto, who offers the standard understanding of באני as meaning “when I was a mourner”) discusses the difficulty of our verses when they are interpreted in the traditional manner. Which tithe(s) is/are being described in this declaration? When the farmer declares (vs. 13) “I have given it ... to the Levite, the stranger, the orphan and the widow,” we must say that the reference is to ma‘aser ‘ani (the tithe for the poor) and perhaps also to ma‘aser rishon (the “first tithe,” given to the Levites). Those are tithes that the farmer is not allowed to eat but is required to give away. If we interpret לא אכלתי באוני ממנו the traditional way – as meaning “I did not eat of it when I was in mourning” – then we have to say that the meaning of “it” has suddenly changed. “It” now means a tithe that the farmer is allowed to eat (under normal circumstances, just not when in mourning) and is not required to give away to anyone, i.e., ma‘aser sheni (“second tithe”). See Sifre 303, which divides up this declaration into very small phrases and interprets each phrase as applying to a different kind of tithe.
In order to solve this problem and read the text more smoothly, Luzzatto offers his own creative reconstruction of the history of the rules of tithes. Rashbam’s novel interpretation of באני also seems to be addressing the problem raised by Luzzatto. We can say, following Rashbam’s understanding, that the phrase לא אכלתי באוני ממנו still refers to the tithe for the poor, the tithe described in the previous phrase. This aspect of Rashbam’s explanation of our verse is also heterodox.
לא אכלתי באני – כמו: בן אוני (בראשית ל״ה:י״ח), וכלחםא אוניםב (הושע ט׳:ד׳). [וזה טעם שרמזתי לך על לשון הקדש.]⁠ג
וטעם אני – כמו: אבלי, כי אם הייתי אבל, לא אכלתי קודםד המעשר.
ולא בערתי ממנו – השחתי מהקודש.
בטמא – בדבר טמא.
למת – לצרכי מת.
ויש אומרים: לעבודה זרה. והטעם באלה הדברים1 כי אסור הוא שיוציא מהדגן בשום דבר עד תת המעשר שהוא קודש. כי אם יתן מהמותר, הוא דרך בזיון, ואף כי אם נתן בטמא.
1. כלומר: הטעם באיסורים אלו.
א. כן בפסוק. בכ״י פריס 177: ולחם.
ב. כן בפסוק ובכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: אוני.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ד. כן בכ״י פריס 176, 177, 182, ברסלאו 53. קודש.
I HAVE NOT EATEN THEREOF IN MY MOURNING. The word oni (my mourning) is similar to the word oni (sorrow) in ben-oni (the son of my sorrow) (Gen. 35:18) and onim (mourners) in bread of mourners (Hosea 9:4). I alluded1 to its meaning2 in Hebrew.⁠3 The meaning of oni is, my mourning. If I was in mourning then I did not eat of it before setting aside the tithe.⁠4
NEITHER HAVE I PUT AWAY THEREOF. This means neither did I destroy any of that which was holy.⁠5
BEING UNCLEAN. Be-tame (being unclean) means for something unclean.⁠6
FOR THE DEAD. For the need of the dead. Others say the reference is to idol worship.⁠7 These things8 are enumerated9 because it is prohibited to use the grain for any purpose before giving of the tithe which is holy.⁠10 If he gives from the remainder he is acting disrespectfully.⁠11 This is certainly so if he exchanges it for something unclean. As I kept myself and I kept the grain, that is, I removed that which is holy from my house, so may our God watch over our country.⁠12 This is the meaning of and the land (v. 15).
1. It is not clear where.
2. The reference is probably to bread of mourners.
3. This line is not found in Vat. Ebr. 38. Some emend our verse to read, "in my book on the Hebrew language (Moznayim).⁠" See Weiser.
4. Reading lo akhalti kodem ha-ma'aser. Some editions read lo akhalti kodesh ha-ma'aser, I did not eat the holy, the tithe. The latter is forbidden to a mourner in the time between the death and burial of a close relative.
5. I did not destroy any of the tithe.
6. For the bet of be-tame means for (Filwarg).
7. Offerings to idols are called sacrifices to the dead (Ps. 106:28), for idols have no more life than a corpse. See Ibn Ezra and Metzudat on Ps. 106:28.
8. Mentioned in our verse, i.e., not eating of the tithe in a state of mourning, bartering it or exchanging it for something that is unclean.
9. By the celebrant.
10. In other words, it is prohibited to use the grain for any purpose before separating the tithe from it and giving it to the one who is to receive it.
11. If he first uses the grain and then gives the tithe from what remains.
12. Ibn Ezra's explanation of verse 15.
לא אכלתי באוני ממנו – מן המעשר, שהרי צוה הקב״ה לאוכלו בשמחה כדכתיב: לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך {וגו׳} כי אם לפני י״י אלהיך תאכלנו {וגו׳} ושמחת (דברים י״ב:י״ז-י״ח).
ולא בערתי ממנו בטמא – שמן של מעשר שיני שנטמא לא בערתי ממנו בטומאה (בבלי יבמות ע״ג:), אלא אם נטמא פודיהו אפילו בירושלים. דאמר ר׳ אליעזר (בבלי פסחים ל״ו:): מניין למעשר שיני שנטמא שפודאו אפילו בירושלים, שנאמר כי לא תוכל שאתו (דברים י״ד:כ״ד) – אין שאתו אלא אכילה, דכתיב: וישא משאות מאת פניו אליהם (בראשית מ״ג:ל״ד), וכתיב: כי לא תוכל שאיתו {וגו׳} ונתת⁠{ה} בכסף (דברים י״ד:כ״ד-כ״ה).
ממנו – אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן: ממנו אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר שמן תרומה שנטמאת (בבלי שבת כ״ה.), ואזהרה שלא יאכל ממנו בטומאה, כדאמרינן בהערל (בבלי יבמות ע״ג:) ובמכות (בבלי מכות י״ט:). לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך (דברים י״ב:י״ז), כלומר: מה שכת׳ שהתרתי גבי פסולי המוקדשין בשעריך, דכתיב: בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו (דברים ט״ו:כ״ב), אמרינן (בבלי יבמות ע״ג:): טמא וטהור אוכלין בקערה אחת, והיינו טומאת הגוף וטומאת בשר, שהטמא יאכל בטומאת הגוף, והטהור אוכל טומאת בשר, שהטמא מטמא לו מה שהוא אוכל, הכא לא תוכל לאכול אותה אכילה שהתרתי התם בשעריך (דברים ט״ו:כ״ב).
וידוי אכילה בכלל לא בערתי, אלא שלא תאמר כוליה קרא להבערה הוא דאתא, איצטריך אזהרה אחרת לאכילה.
אי נמי: הוי לאו דהכא אין לוקין עליהם, דאינם אלא וידוי בעלמא, ומשום הכי איצטריך אזהרה אחרת.
ולא נתתי ממנו למת – לסוכו שמן של מעשר שיני.
ממנו – אמר ריש לקיש (בבלי יבמות ע״ד.): מניין לשמן של מעשר שיני שנטמא שמותר לסוכו, שנאמר {ו}⁠לא נתתי ממנו למת – למת הוא דלא נתתי, הא לחי דומיא דמת נתתי. ואיזה דבר ששוה לחיים ולמתים, הוי אומר זה סיכה. והכי אמרינן בהערל: תלתא ממנו כתיבי במעשר: חד לגופיה, וחד כדר׳ אבהו, וחד לכדריש לקיש.
שמעתי בקול י״י אלהי עשיתי ככל {אשר} צויתני – שנתתי ממנו ללוי, לגר, ליתום, ולאלמנה (דברים כ״ו:י״ב), ושמרתיו בטהרה.
לא אכלתי באוני ממנו – I HAVE NOT EATEN OF IT WHILE MOURNING – from the tithe, for behold the Blessed Holy One commanded to eat it with rejoicing as it is written: “You may not eat within your gates the tithe of your grain, {etc.} But you shall eat them before Hashem your God {etc.} And you shall rejoice” (Devarim 12:17-18).
ולא בערתי ממנו בטמא – I HAVE NOT REMOVED ANY OF IT WHILE UNCLEAN – Oil of the second tithe that became impure, I have not burned it in a state of impurity (Bavli Yevamot 73b:5), but rather if it became impure, redeem it even in Jerusalem. For R. Eliezer said (Bavli Pesachim 36b:4): From where do we know that the second tithe that became impure, that one can redeem it even in Jerusalem? For it says: “so that you are not able to carry it” (Devarim 14:24) – carrying is nothing other than eating, as it is written: “He had portions carried to them from before him” (Bereshit 43:34), and it is written: “so that you are not able to carry it {etc.) then you shall exchange {it} for money” (Devarim 14:24-25).
ממנו – FROM IT – Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: From it you may not destroy, but you may destroy the oil of terumah that has become ritually impure (Bavli Shabbat 25a:3). And it is a warning not to eat from it [the second tithe] in impurity, as we say in The Uncircumcised One (Bavli Yevamot 73b:5) and in Makkot (Bavli Makkot 19b:4). “You may not eat within your gates the tithe of your grain” (Devarim 12:17), meaning to say: what is written that I allowed regarding sacrifices rendered unfit in your gates, as it is written: “You shall eat it within your gates: the unclean and the clean shall eat it alike” (Devarim 15:22), we said (Bavli Yevamot 73b:7): a ritually impure and a ritually pure person may eat together out of one bowl, and that means impurity of body and impurity of meat, for the impure one shall eat in [a state of] impurity of body, and the pure one eats impure meat, since the impure one makes whatever he eats impure, but here [with regards to second tithes] you may not eat it the very eating that I permitted there in your gates (Devarim 15:22).
Confession regarding eating is included in: “I did not remove”, but so that you should not say that the entire verse came [only] for removal, it needed a separate warning for eating.
Alternatively: the prohibitions here are not punished by lashes, since they are only a mere confession, and because of this it requires a separate warning.
ולא נתתי ממנו למת – AND I HAVE NOT GIVEN OF IT FOR THE DEAD – to anoint him with oil from the second tithe.
ממנו – OF IT – Reish Lakish said (Bavli Yevamot 74a:15): From where do we know that if oil of the second tithe became impure it is permitted to anoint with it? For it says {ו}⁠לא נתתי ממנו למת – {AND} I HAVE NOT GIVEN OF IT FOR THE DEAD – It is for the dead that I did not give of it, but for the living which is similar to the dead, I gave of it. Now, what usage [of the tithe] is the same for the living and the dead? You must say it is anointing. And thus we say in The Uncircumcised One: “from it” (ממנו) is written three times with regards to tithes: one for itself, and one for that which R. Abbahu [taught], and one for that which Reish Lakish [taught] (Yevamot 74a:14).
שמעתי בקול י"י אלהי עשיתי ככל {אשר} צויתני – I HAVE LISTENED TO THE VOICE OF HASHEM MY GOD; I HAVE DONE ACCORDING TO ALL {THAT} YOU HAVE COMMANDED ME – That I gave from it to the Levite, to the foreigner, to the orphan, and to the widow (Devarim 26:12), and I guarded it in ritual purity.
לא נתתי ממנו למת – פירש המורה: לקנות לו ארון ותכריכין ותימה דהא אמרינן פ׳ הערל א״ר סימאי מנין לגוף שנטמא שמותר לסוכו בשמן של מעשר שני שנאמר ולא נתתי ממנו למת הא לחי דומיא דמת נתתי איזהו דבר השוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה ומקשה ואימא לקנות לו ארון ותכריכין אמר רב הונא בריה דרב יהושע ממנו מגופו דהיינו סיכה שעושה מגוף המעשר אלמא דלאו בארון ותכריכין משתעי קרא. וי״ל הא פליגי ר׳ סימאי ורבנן דר׳ סימאי אמר סיכה מותרת וקרא להתיר סיכה הוא דאתא ורבנן סברי סיכה אסורה וה״ק קרא לא מיבעיא לחי דלא נתתי דלאו מצוה היא אלא אף למת דהיא מצוה לא נתתי והיינו לקנות לו ארון ותכריכין שלא ניתן מעשר ב׳ כי אם לאכילה ושתיה. והמורה אמר כרבנן.
לא אכלתי באני ממנואלא גזלתי ממנו כמו וידיו תשבנה אונו (איוב כ׳:י׳).⁠1
ולא בערתי ממנו – לא השחתיו2 בטמא – בדבר טמא,⁠3 שהרי אסור להוציא מן הדגן בשום דבר קודם שיפרשו ממנו המעשר שהוא קדוש.
ולא נתתי ממנו למת – אלא לך הבאתיו ונתתיו כי אתה אלהים חיים ומלך עולם.⁠4
עשיתי ככל אשר צויתני – על הבכורים ועל המעשרות.
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מאבן עזרא.
3. שאוב מאבן עזרא.
4. השוו ללשון הפסוק בירמיהו י׳:י׳.
א. בדפוסים נכפל כאן: ולא השחתיו בטמא.
לא אכלתי באוני ממנו, "I have not eaten from it when it was stolen property;⁠" the expression און occurs in this sense in Job 20,10: ידיו תשבנה אונו, "his own hands must restore his wealth" (the illegally acquired wealth).
ולא בערתי ממנו, "neither I have destroyed any of it unlawfully;⁠" בטמא, "nor have I eaten any of it while in a state of ritual impurity.⁠"
ולא נתתי ממנו למת, "nor have I given any of it for the dead;⁠" (a euphemism for given it to idols, i.e. "dead deities.⁠") I have given all of it to the living God, the King of the universe.
עשיתי ככל אשר צויתני, "I have acted in accordance with all that You have commanded me.⁠" (regarding the tithes etc., of all that my fields produced)"
לא אכלתי באוני ממנו – פי׳ בגזל ובחמס כמו וידיו תשבנה אונו דאיוב.
ולא נתתי ממנו למת – פירש״י לעשות לו ארון ותכריכים, ותימה דבפרק הערל דרשינן מיני׳ סיכה ופריך התם ואימא ליקח לו ארון ותכריכין ומשני כתיב ממנו דבר הניתן מגופו למת משמע א״כ הרי לא מיירי קרא בהכי, מהר״ר יעקב.
לא אכלתי באוני ממנו – אף על פי שהוידוי בכל המעשרות, כמדרש: וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה (ספרי דברים כ״ו:י״ג), אבל לא אכלתי באוני ממנו יחזור על הקדש לבדו, שהוא מעשר שני ונטע רבעי, והם שאסורין באונן ובטומאה.
ולא נתתי ממנו למת – לעשות לו ארון ותכריכין. לשון רבינו שלמה.
ולא הבינותי זה, שהרי מפורש בכתוב (דברים י״ד:כ״ה): שמעשר שני אין מחללין אותו חוץ לירושלם אלא על כסף צורה, ובירושלם יתן הכסף על דבר הראוי לאכילה בבקר ובצאן וביין ובשכר ויאכל לפני השם (דברים י״ד:כ״ו).
והרב רבי משה כתב בחבורו (רמב״ם הלכות מעשר שני ג׳:י׳): מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה, שנאמר: ואכלת לפני י״י אלהיך (דברים י״ד:כ״ג), וסיכה כשתיה, ואסור להוציאו בשאר צרכיו, כגון שיקח בו כלים ובגדים ועבדים, שנאמר: ולא נתתי ממנו למת, כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף. עשה מלת למת בכאן כנוי לדברים אשר לא יחיה האדם בהם. ואלו דברי הבאי.
ואחרים מפרשים: שמתודה שלא נתן ממנוא ארון ותכריכין, אפילו למת שהוא מצוה, וכל שכן לחי בחלוק וטלית.
ובסיפרי (ספרי דברים כ״ו:י״ד): ולא נתתי ממנו למת – לעשות לו ארון ותכריכין, דברי רבי אליעזר. אמר לו רבי עקיבא: אם למת אסור, אף לחי אסור. ומה תלמוד לומר: לא נתתי ממנו – שלא החלפתיו, אפילו בדבר טהור. פירוש: רבי עקיבא דורש ולא נתתי ממנו – שלא עשיתי ממנו חליפין אפילו בדבר טהור הראוי לאכילה, כענין ששנינו (ירושלמי מעשר שני א׳:א׳): אין מוכרין אותו ולא מחליפין אותו, ולא יאמר אדם לחבירו בירושלם: הילך יין ותן לי שמן. ויהיה למת על דעתו מחובר למעלה, לא אכלתי ממנו באוני למת – שאין אנינות אלאב על המת.
וראיתי בירושלמי (ירושלמי מעשר שני ב׳:ה׳): רבי אליעזר בשם רבי סימאי: ולא נתתי ממנו למת – מה אנן קיימין, אם להביא לו ארון ותכריכין דבר שאסור לחי, לחי אסור כל שכן למת, אי זה דבר שמותר לחי ואסור למת, זו סיכה. גם זה לא ידעתי מה הוא, שאם סך בשמן ממנו למת, הרי ביערו בטומאה וכבר התודה עליו: לא ביערתי ממנו בטמא. ובגמרא בפרק הערל (בבלי יבמות ע״ד.): אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי סימאי: מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו, שנאמר: ולא נתתי ממנו למת – למת הוא דלא נתתי, הא לחי דומיא דמת נתתי. אי זהו דבר ששוה בחיים ובמתים, הוי אומר זו סיכה. ושם הקשו: אימא ליקח לו ארון ותכריכין, ופירושו שיהיה מותר בחי ליקח לו חלוק כשנטמא כיון דלא קרינא ביה: ואכלת לפני י״י אלהיך (דברים י״ד:כ״ג), ופירקו ממנו – מגופו. נשאר עכשו כי הוידוי בלא נתתי ממנו למת מחובר עם: לא ביערתי ממנו בטמא, יתודה עליו שלא אכל ממנו טמא ולא נתן מן הטמא למת לסוך אותו.
אבל במשנה (מעשר שני ה׳:י״ב) שנינו כדברי רבי אליעזר: לא נתתי ממנו למת – לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת, לא נתתיו לאוננים אחרים. ומשמעות זה שהם דורשים בו שלא נתנו למת לא לגופו של מת בארון ותכריכין ולא לאוננים שלו, שהוא מתודה על אנינות שלו ושל אחרים, ומפני אנינות של אחרים יתודה על הארון והתכריכין אף על פי שאפילו לחי אסור.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״על״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שאין לו אנינות״.
I HAVE NOT EATEN THEREOF IN MY MOURNING. Even though the avowal1 included all tithes, as the Rabbis interpreted:⁠2 "I have also given it unto the Levite, and unto the stranger, to the fatherless, and to the widow3 etc.,⁠"4 — the statement I have not eaten thereof in my mourning refers only to the hallowed things [mentioned at the beginning of the preceding (13): I have put away 'the hallowed things' out of my house] which refers to the Second Tithe and fourth-year's plantings which may not be eaten in mourning and in a state of impurity.⁠5
NOR HAVE I GIVEN THEREOF FOR THE DEAD — "to prepare a coffin and shrouds for it.⁠" This is Rashi's language. But I have not understood this, for Scripture explicitly states that we are not to exchange the fruits of the Second Tithe outside Jerusalem except for coined silver.⁠6 In Jerusalem we are to spend the money on edible things, for any of the herd, or any of the flock, or for wine, or for strong drink7 and eat them before the Eternal. [It is, therefore, clear that it is forbidden to use the money to purchase a garment even for the living — hence it is pointless to make such an avowal with respect to the dead!]
Now, Harav Rabbi Moshe [ben Maimon] wrote in his work8 "The Second Tithe is designated for use as food and drink, for it is said, and thou shalt eat there before the Eternal thy G-d.⁠9 Anointing is like drinking. It is forbidden to spend it on his remaining necessities, such as buying vessels, clothes and servants, for it is said, nor have I given thereof for the dead, that is to say, I have not spent it on anything which does not sustain the body.⁠" [Rabbi Moshe ben Maimon] thus interpreted the phrase for the dead here as being an expression for any thing through which a person does not live. But these are words of mere exaggeration.⁠10
Other scholars11 have explained that the avowal is that he did not spend therefrom for a coffin and shrouds even for the dead — which [spending] is a religious duty — and certainly not for the living for a cloak or shirt. And in the Sifre it is stated:⁠12 "Nor have I given thereof for the dead — to prepare a coffin and shrouds for it. These are the words of Rabbi Eliezer. Rabbi Akiba said to him: If it is forbidden for the dead, it is likewise forbidden for the living. Why then is it stated nor have I given thereof ['for the dead']? It means that I have not exchanged the Second Tithe even for something which is clean.⁠" Thus Rabbi Akiba interprets the expression neither have I given thereof, as meaning that "I have not even used it in exchange for clean, edible things.⁠" This is similar to what we have been taught in a Mishnah:⁠13 "Second Tithes may not be sold or bartered. Nor may a man say to his fellow in Jerusalem, 'Here is wine, and give me oil [in exchange].'" In the opinion of Rabbi Akiba, the expression for the dead is thus connected with the above statement, 'I have not eaten thereof in my mourning — for the dead,' for the term "mourning" applies only to the dead. [And the expression nor have I given thereof thus stands as a complete independent statement, meaning "I have not sold it or bartered it even for clean food fit to be eaten.⁠"]
Now, I have seen the following text in the Yerushalmi:⁠14 "Rabbi Eliezer said in the name of Rabbi Simaie: Nor have I given thereof for the dead. How are we to interpret this? Shall we say that it forbids the bringing of a coffin and shrouds for the corpse — if something like this for the living [e.g., a cloak or shirt] is forbidden, need we be told that something which is prohibited for the living may not be done for the dead? What then is there that is permissible for the living [with the Second Tithe] and is forbidden for the dead? It is anointing.⁠" But I do not understand this text either, for if he anointed a corpse with the oil of the Second Tithe, he has consumed it in impurity, and he has already confessed that, neither have I consumed any thereof unclean! And in the Gemara of Tractate Yebamoth, Chapter He'arel,⁠15 we find: "Rabbi Shimon ben Lakish said in the name of Rabbi Simaie, Whence do we know that, if the oil of Second Tithe was rendered impure, we may use it for anointing?⁠16 Because it is stated, nor have I given thereof for the dead — 'I have not given it for the dead,' but for the living akin to the dead I may give it. What use is there for the living and the dead alike? I must say this is anointing.⁠" [The verse thus teaches us that if the oil of the Second Tithe has been rendered impure, it may still be used to anoint the living.] There [the Sages of the Gemara] have asked, "Perhaps I should say that this verse is an avowal that he did not buy a coffin and shrouds [for the dead],⁠" meaning it would be permissible for a living [person] to buy himself a shirt if the Second Tithe was rendered impure, because then, [since it may not be eaten] we cannot apply the verse, and thou shalt eat there before the Eternal thy G-d!⁠17 To this the Rabbis replied, "The verse states thereof [nor have I given 'thereof' for the dead] — from the very oil itself" [i.e., I have not used the Second Tithe oil itself to anoint the dead, thus signifying that if that oil becomes impure I may still use it to anoint myself]. It now remains that the avowal, nor have I given thereof for the dead is attached to the statement neither have I consumed any thereof unclean, the person avowing that he did not eat from it in impurity, and did not use the impure [oil of the Second Tithe] for a corpse, to anoint it. However, in a Mishnah we have been taught in accordance with the words of Rabbi Eliezer [mentioned above in the Sifre18 that nor have I given thereof for the dead means to prepare a coffin and shrouds for a corpse]:⁠19 "Nor have I given thereof for the dead — I have not bought a coffin and shrouds for the dead with it, nor have I given it to other mourners.⁠" This interpretation which the Rabbis [here in the Mishnah] deduced, that he did not give it for the dead — neither for the corpse itself such as for a coffin and shrouds, nor for his mourners [to eat while in mourning] — includes his own mourning as well as that of others. And because of the mourning of others, he avows already about the coffin and shrouds, although such uses [as buying a cloak or shirt] are forbidden even for the living.
1. The "avowal was recited at the time of the Afternoon Offering on the last day of Passover, in the fourth and seventh years of the Sabbatical cycle. The avowal [recited in any language] could be made only by one who observed all laws affecting tithes and heave-offerings. See further "The Commandments,⁠" Vol. I, p. 139.
2. Maaseir Sheini 5:10.
3. (13).
4. "I have also given it to the Levite, this is the tithe of the Levite [i.e., the First Tithe]. I have 'also' given it, this is the terumah (the heave-offering), [given by the Israelite to the priest] and the heave-offering of the tithe [given by the Levite to the priest]. And unto the stranger, to the fatherless, and to the widow, this refers to the Poorman's Tithe, gleanings, the forgotten sheaf, and the corner of the field" (Maaseir Sheini 5:10).
5. The heave-offering on the other hand may be eaten by the priest in mourning, but not when he is impure. The First Tithe [after the heave-offering thereof has been removed], the Poorman's Tithe, gleanings, etc. may be eaten in mourning as well as in impurity. The Second Tithe, eaten by the owner, his family and guests in Jerusalem, is thus the only tithe that may not be eaten in mourning. Like the heave-offering and the heave-offering of the tithe, the Second Tithe may not be eaten in impurity.
6. Above, 14:25.
7. Ibid., (26).
8. Hilchoth Maaseir Sheini 3:10.
9. Ibid., (26).
10. See my Hebrew commentary p. 468 for a defense of Rambam by Rabbi Yoseph Karo in his "Keseph Mishneh.⁠"
11. I have not been able to identify them.
12. Sifre, Ki Thavo 303.
13. Maaseir Sheini 1:1.
14. Yerushalmi ibid., V, 5.
15. Yebamoth 74a.
16. Since anointing is like drinking, and drinking impure Second Tithe is forbidden, one would think that anointing oneself with such oil is forbidden. And so, whence do we know that it is permissible?
17. Above, 14:26.
18. Sifre, Ki Thavo 303.
19. Maaseir Sheini 5:12.
לא אכלתי באוני ממנו – שאונן אסור בקדשים.
ולא בערתי ממנו בטמא – שלא הפרשתיו בטומאה.
ולא נתתי ממנו למת – שלא קניתי ממנו ארון ותכריכין. והענין כי אין צריך לומר לדבר הרשות אלא אפילו לדבר מצוה שיש בו כבוד החיים והמתים לא נתתי ממנו, כלומר שלא יהא כפורע את חובו בדבר מצוה, וכל שכן שלא הוצאתי ממנו לצרכי חיים, אלא לאכול ולשתות בלבד.
שמעתי בקול ה׳ אלהי – כשהבאתיו לבית הבחירה.
עשיתי ככל אשר צויתני – ששמחתי ושמחתי אחרים, שנאמר ושמחת בכל הטוב.
לא אכלתי באוני ממנו, "I have not eaten of it while in a state of (pre)mourning.⁠" A person engaged in preparing for the funeral of near relatives is forbidden to eat any sacred foods (Sifri).
ולא בערתי ממנו בטמא, "and I have not removed or used up any of it while in a state of ritual impurity.⁠" I did not set it aside while I was contaminated.
ולא נתתי ממנו למת, "neither did I give any of it for a dead person.⁠" I did not use it to buy a coffin or other necessities for the dead person's burial from the proceeds of the produce designated as tithes (Sifri 303 on this verse). The reason that the Torah makes the farmer recite this is that not only did he not use the proceeds from such produce for something merely permitted, but even if he had "misused" it in order to fulfill a commandment such as a burial from the proceeds this is also forbidden and he has to declare that he had not done so. In other words, one must not appear as if one pays one's debts by diverting funds destined for another commandment in order to do so. The tithes must be used only for food and drink. One must not even buy clothing from the proceeds.
שמעתי בקול ה' אלוהי, "I have hearkened to the voice of the Lord my God.⁠" I did so when I brought the tithes to the Temple.
עשיתי ככל אשר צויתני, "I did in accordance with all that You commanded me.⁠" I rejoiced and made others happy with it (Maaser Sheni 5,11); this is based on the instruction: "you shall rejoice with all the goodness" (verse 11).
ולא נתתי ממנו למת – פירש״י לעשות לו ארון ותכריכין עכ״ל. והק׳ ר״ת מאורליי׳ דאמרינן בש״ס מניין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו שנא׳ לא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי ואיזה הוי אומר זה סיכה ששוה בחיים ובמתים ופריך ואימא ליקח ממנו ארון ותכריכין ומשני ממנו מגופו משמע דקרא לא אתא לרבות לעשות ממנו ארון ותכריכין. ואומר הר״ר אליקים דהכי פריך התם ואימא ליקח ממנו ארון ותכריכין אימא דקרא להכי דוקא אתא ולא תיתי מניה סיכה ומשני ממנו ומגופו כלומר ואית לרבות נמי סיכה מיתורא דממנו דלשון ממנו משמע מגופו של מעשר שני. ושוב מצאתי כתו׳ בתו׳ משיטת שנ״ץ וז״ל ואימא להכי דוקא הוא דאתא אבל סיכה אסור שמבערו בטומאה ומשני ממנו מגופו ומשמע נמי סיכה עכ״ל.
לא אכלתי באוני ממנו – פי׳ הרמב״ן אע״פי שהוידוי הוא בכל המעשרות כמו שדרשו מריבוי הפסוק לא אכלתי באוני ממנו חוזר על ההקדש לבדו כמו מעשר שני ונטע רבעי והם שאסורין באוני ובטומאה:
ולא נתתי ממנו למת – פירש״י לקנות לו ארון ותכריכין. והקשה הרמב״ן שאפילו לחי נמי אסור שמעשר שני אין מחללין אותו חוץ לירושלים אלא על כסף צורה ובירושלים יתן הכסף על דבר הראוי לאכילה בקר וצאן ויין ושכר.
והרמב״ם פירש: שהוא כינוי שלא נתתי ממנו אלא לצרכי אכילה ושתייה ולא למת פי׳ דבר שלא יחיה בו האדם.
וי״מ: שהוא מתודה שלא נתן ממנו ארון ותכריכין אפילו למת שהוא מצוה וכ״ש לחי לקנות לו חלוק וטלית:
לא אכלתי באוני ממנו, "I have not eaten from it while in a state of intense pre-mourning;⁠" Nachmanides comments on this that although the confession applies to all the different kinds of tithes, some of which are secular in terms of religious law, here the words apply only to the kinds of gifts that have a sacred character. Produce that has been labeled מעשר שני or נטע רבעי, the second tithe, or the grapes grown in the fourth year after the vineyard has been planted, do possess such a degree of sanctity, and may not be consumed while in a state of impurity or intense mourning, immediately before the burial of the next of kin.
ולא נתתי ממנו למת, "neither did I give from any of it to the dead.⁠" Rashi explains the letter ל in the word למת, as meaning "for,⁠" i.e. to be used to purchase either a coffin or the garments the dead are buried in.
Nachmanides questions this, as produce having a sacred character such as the ones mentioned, may not be traded to purchase coffins or ordinary clothing for use by the living either. The second tithe may not be redeemed to become secular outside the city of Jerusalem, for instance, except for coin of the realm. The proceeds must be used to purchase food and drink and other items but these are to be consumed inside Jerusalem by the owner and his family.
Maimonides (Sefer hamitzvot 152) understands the term למת as a simile for something of no benefit to a living human being, the farmer stating that he has spent the proceeds only for items of benefit to the living.
Some commentators interpret this "confessional" to mean that the farmer has not used the proceeds even to fulfill a commandment such as burying and providing the wherewithal to a dead person who had no family that would assume the burden of burying him in a dignified manner.
ולא נתתי – ב׳. דין. ואידך ולא נתתי לחטוא חכי. זה הוא שדרשו בספרי לא שכחתי מלהזכיר שמך עליו ומלברכך. פי׳ בדבורי לא חטאתי בו.
למת – ב׳. דין. ואידך על תבכו למת ואל תנודו לו. כלו׳ לא נתתי ממנו לצורך מת, לא למבכות, ולא למקוננות.
ולא נתתי ממנו למת – לעשות תכריכין בפרק הערל (יבמות ע״ד א׳ ע״ש) הוא פלוגתא דר׳ סימאי ורבנן, דר׳ סימאי שרי ורבנן אסרי. והא אתייא כרבנן דאסרי.
ולא נתתי ממנו למת – פ״ה לעשות ממנו ארון ותכריכין. וא״ת מ״ט נקרא קרא מת, לחי נמי אסור לאכול חוץ לירושלם, דהא כתיב גבי מעשר שני (לעיל י״ד כ״ג) ואכלת לפני י״י אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירושך ויצהרך. וי״ל דה״ק ולא נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין, וה״ה נמי סיכה מן המעשר כגון מבהמה של מעשר שני או משמן של מעשר שני דאסור לעשות סיכה למת. אבל לסוך חי מותר כדקתני התם במסכת יבמות בפרק הערל (ע״ד א׳) א״ר שמעון בן לקיש משום ר׳ סימאי מניין למעשר שני שמותר לסוכו שנ׳ ולא נתתי ממנו למת, למת הוא דלא נתתי הא לחי דומייא דמת נתתי ואי זהו דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זה סיכה.
באוני – באבלי.
ולא בערתי ממנו בטמא – לא הוצאתיו בדבר טמא.
למת – לצורכי המת.
לא אכלתי באוני ממנו – זה שב אל מעשר שני שאוכלים בשמחה כמו שקדם וזה לאות שהתורה הזהירה מלאכול אותה באנינות הוא אנינות של תורה והוא יום מיתה וקבורה ואינו תופס לילו הבאה אחריו כמו שהתבאר מאמרו בפרשת שמיני ואכלתי חטאת היום וראוי שיתבאר כי אינו מדבר כי אם במקום שאין בו אשם אחר זולת אכילתו באונן כי הוא אומר שעשה במצות השם יתעלה ולא יחסר לבאר אלא אלו הדברים שלא נתבארו במה שקדם.
ולא בערתי ממנו בטמא – שלא אכלתיו בטומאה ולא האכלתיו כי האכילה היא בעורו מגיד שאם אכלו בטמאה במקום הבחירה לוקה.
ולא נתתי ממנו למת – רוצה לומר: לצרכי המת כאלו תאמר לקנות לו ארון ותכריכין למת וזה כי התורה יחדה אותו לאכילה ושתיה במקום הבחירה.
שמעתי בקול י״י אלהי – רוצה לומר: שנהגתי בכל אלו הדברים לפי משפטי התורה כאלו אמר שבדבר הבכורים שמעתי להביאם בית השם באופן הנזכר ומזה המקום התבאר שצריך שיהיה הכל מבוער קודם זה ולפי שהביעור ממעשר שני כבר יהיה ברגל ללמדנו שביום טוב אחרון של פסח יאמר ודוי מעשר וקודם זה יהיה הכל מבוער והתועלת בזה הוא שלא יאחר נתינת המתנות לכהנים וללוים ועניים ואכילת מעשר שני והנה יחוייב לו מפני זה למהר להוציאו לאכילה וישמחו בו העניים והלויים לפי שסמך ודוי מעשר לדבר הבכורים למדנו שעליו גם כן יהיה זה הודוי והוא מבואר שאם אין בידו אלא מעשר שני שהוא מתודה כי עקר הודוי בדבר מעשר שני.
התועלת השלישי הוא במצות והוא מה שהזהיר מכח אלו הדברים שלא יאכל אונן מעשר שני ושלא יאכילהו לטמא ושלא יעשו ממנו צרכי המת והנה הסבה בזה כלו הוא שהמעשר שני מפני שבא להעיר על מציאות הנמצא העשירי שהוא קדש והוא עצם חיי כל חי הנה מפני זה הוזהרו הבעלים מלהשתמש בו בענייני המת ומזה גם כן נתבאר למה הוזהרו מלאכלו בטומאה כי הטומאה תבא מהמת או ממה שינהג מנהגו מצד סור הצורה והמהות ממנו ולזה אין ראוי שזה הענין אשר בא להעיר על הצורה היותר נכבדת לאין שעור יאכל בטומאה ולזאת הסבה גם כן אין שיעור שיאכלהו האונן כי לבו טרוד בדבר המת עם שהדאגה תהיה סבה אל שלא יעמוד על הכונה המכוונת בענין מעשר שני.
ואחר כך ג׳ מצות לא תעשה. לא אכלתי וגו׳. ולא בערתי וגו׳. ולא נתתי וגו׳. ולפי שלא תפול עליהם מלאכת מעשה נאמר עליהם שמעתי בקול י״י אלהי במה שמנעני לעשות. אמנם להורות על מה שאמרנו שלא היתה שם כוונה אחרת אמר עשיתי ככל אשר צויתני. והנה עם זה כבר היו אלו המצות עשה ולא תעשה הוראה על כל המצות כלן הנכללות בכלל עשה ולא תעשה והם כלל סור מרע ועשה טוב אשר בכלן יש להשמר ולהזהר על ההשקפה הזאת והוא הערים השני שקראו משפט והוא שנשמר ונזהר בכל מה שיש לו להשלים בו משפט זולתו באלו המתנות שזכר וכיוצא שהוא ענין שמתפשט אל רוב מצות התורה.
לא אכלתי באוני ממנו מכאן שאסור לאונן. דאל״כ מאי נפקא מיניה אם אכל או לא אכל אבל מלקו׳ ליכא למשמ׳ מינה מפני שלא אכלתי אינו אזהרה אלא לשון וידוי בעלמא ומשום הכי כת׳ רש״י ז״ל מכאן שאסור דמשמע שאינו אלא אסורא בעלמא דכה״ג דייק תלמודא בפ׳ בתר׳ דיומא גבי יום הכפורים אסור באכילה וכן משמע נמי מההיא דפ׳ הערל גבי ואסור לבער מהן בטומאה והאוכלו בטומאת עצמה לוקה ובעי תלמודא מנא לן דתניא ר״ש אומר לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא והיכן הוזה׳ על אכילתו ת״ל לא תוכל לאכול בשעריך מעש׳ דגנך ולהלן הוא אומר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור אוכלין בקער׳ אחת ואינן חוששי׳ וקאמר רחמנא הת׳ בשעריך תאכלנו הכא לא תיכול אלמ׳ מדבעי תלמוד׳ מנ״ל שפירושו היכן הוזה׳ על כך ומייתי ראיה מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך ולא מקרא דלא בערתי ממנו בטמא ש״מ דמקרא דלא בערתי לא משתמ׳ אזהרה אלא ודוי בעלמא המתוד׳ שלא אכל ממנו בטמא כדפרש״י וכן כת׳ הסמ״ג ז״ל במצו׳ רס״ד דמדפרי׳ בפ׳ הערל היכן הוזה׳ שלא לבער המעשר שני בטמא ומייתי לה מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך משמע שלא בערתי אינו לאו ולפיכך הוצרך למוצא הלאו ממקום אחר וגם רש״י עצמו כת׳ אח״ז ולא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והו׳ טמא והיכן הוזהר על כך לא תוכל לאכול בשעריך כו׳ משמע דלא בערתי אינו אלא ספור בעלמא כדפרישית ולפיכך דקדק בלשונו ואמר מכאן שאסור לאונן שפירושו שאינו יוצא מכאן אלא איסור׳ אבל אזהרתו הוא ממקום אחר וכן ראוי שהרי כל האזהרות בכל מקום אינן אלא מפי השם לנוכח האדם ומהתימה מהרמב״ם שכת׳ בפר׳ שלישי מהלכות מעש׳ שני האוכל מעש׳ שני באנינו׳ של תור׳ לוק׳ שנ׳ לא אכלתי באוני ממנו וכן האוכל מעשר שני בטומאה לוקה שנ׳ ולא בערתי ממנו בטמא ותימה על תימה שהוא עצמו כתב בפי׳ המשנה גבי לא אכלתי באוני ממני כבר זכרנו במה שקד׳ כי מזה הכתוב למדנו שמעש׳ שני אסו׳ לאונן דמשמע איסור׳ לחודה ולא אזהרה ואע״פ שהוידוי הוא בכל המעשרות כמו שדרז״ל מקראי דוגם נתתיו ללוי זה מעש׳ ראשון לגר ליתו׳ ולאלמנה זה מעשר עני מ״מ קרא דלא אכלתי באוני ממנו לא קאי אלא על המעשר שני משום דמלת ממנו מיירי על מעשר אחד לבדו אינו אלא המעשר שני שנקרא קדש:
ולא נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין. בספרי ובשלהי מעשר שני והא דפרק הערל דאר״ש בן לקיש משם ר׳ סימאי מניין למעש׳ שני שנטמא שמותר לסוכו לפי שנאמר ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי הא לחי דומי דמת נתתי ואיזה דבר ששוה בחיי׳ ובמתי׳ הוי אומ׳ זו סיכה והקשו אימא ליקח לו ארון ותכריכין ופרקו ממנו מגופו ופרש״י ואימא לא נתתי ממנו למת לאו לסיכה קאמר אלא כך הוא מתוד׳ לא קניתי ממנו ארון ותכריכין למת אפי׳ כשנטמא דלא יכולתי לאכלו לא שניתיו לדב׳ שאינ׳ לאכילה והוא צרכי המת הא לחי דומיא דמת נתתי ואשמעינן דאע״ג דמעש׳ טהור לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה אם נטמא מותר לקנות ממנו טלית וחלוק ומשני אמר רב הונא בריה דרב יהושע מגופו רב אשי אמר לא נתתי דומיא דלא אכלתי מה להלן מגופו אף כאן מגופו פי׳ וליכא לאוקומי קרא דולא נתתי ממנו למת לארון ותכריכין דהני לאו מגופו הוי י״ל דהא דמשני ממנו מגופו אינו ר״ל ולא מצינן לאוקומי לארון ותכריכין אלא הכי פירושו שהמקשה היה סובר לארון ותכריכין דוקא הוא דמיירי קרא דלא נתתי ממנו למת אבל לסיכה שהוא מבערו מגופו מטומאה לא ומשני ממנו מגופו פי׳ ומשתמע מינה נמי סיכה כמו שכתבו התוספות משאנץ ולא שיורה לסיכה בלבד ולא לארון ותכריכין והרמב״ן ז״ל כתב על מדרש לעשות לו ארון ותכריכין ולא הבינותי זה שהרי מפורש בכתוב שמעשר שני אין מחללין אותו חוץ לירושלים אלא על כסף צורה ובירושלם יתן הכסף על דבר הראוי לאכילה בלבד בבקר ובצאן וביין ובשכר. והרב רבינו משה כתב בחבורו מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה שנאמר ואכלת לפני י״י אלהיך וסיכה כשתיה ואסור להוציאו בשאר צרכיו שיקח בו כלים בגדים ועבדים שנ׳ לא נתתי ממנו למת כנוי לדברים אשר לא יחיה האדם בהם ואלו דברי הבאים ואחרים מפרשים שמתודה שלא נתן ממנו ארון ותכריכין אפי׳ למת שהו׳ מצוה וכ״ש לחי כטלית וחלוק ובספרי נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין דברי ר׳ אליעזר אמר ליה ר׳ עקיבא אם למת אסור אף לחי אסור ומת״ל ולא נתתי ממנו שלא החלפתי אפי׳ בדבר טהור פי׳ ר״ע דורש ולא נתתי ממנו שלא עשיתי ממנו חליפין אפילו בדבר טהור הראוי לאכילה כענין ששנינו אין מוכרין אותו ולא מחליפין אותו ולא יאמר אדם לחבירו בירושל׳ הא לך יין ותן לי שמן ויהיה למת על דעתו מחובר למעלה לא אכלתי באוני ממנו למת שאין אנינות אלא על המת וראיתי בירושלמי רבי אלעזר בשם ר׳ סימאי לא נתתי ממנו למת במה אנו קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין דבר שאסור לחי לחי אסור כ״ש למת אי זה דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה גם זה לא ידעתי מהו שאם סך ממנו למת הרי בערו בטומאה וכבר התודה עליו לא בערתי ממנו בטמא ובגמרא בפרק הערל אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי סימאי מניין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו שנאמר ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי ואי זה דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה ושם הוקשו ואימא ליקח לו ארון ותכריכין ופירושו שיהיה מותר לחי ליקח לו חלוק כשנטמא כיון דלא קרינן ביה ואכלת לפני י״י אלהיך ופרקו ממנו מגופו נשאר עכשיו כי הוידוי בלא נתתי ממנו למת הוא מחובר עם לא בערתי ממנו בטמא יתודה עליו שלא אכל ממנו טמא ולא נתן מן הטמא למת לסוך אותו אבל במשנה שנינו כדברי ר׳ אליעזר לא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין ולא נתתי לאוננים אחרים ומשמעות זה שהם דורשים בו שלא נתנו למת לא לגופו של מת בארון ותכריכין ולא לאוננים שלו ושל אחרים ומפני אנינות של אחרים יתודה על הארון ותכריכין ואע״פ שאפילו לחי אסור עכ״ד ואיני יודע מי הכריחו לומר ולא הבינותי זה אם מפני שחשב דההיא דספרי ומתני׳ דמעשר שני במעשר שני הטהור קמיירי ולפיכך כתב ולא הבינותי זה מפני שמעשר שני הטהור אין מחללין אותו חוץ לירושלם אלא בכסף צורה ואף בירושלם אין מחללין אותו אלא לדבר הראוי לאכילה אבל שאר הדברים שאינן של מאכל כגון חלוק וטלית וכיוצא בהם לא מחללין אותו חוץ לירושלם אלא בכסף צורה ולא בירושלם אלא במידי דחזי לאכילה אבל במעש׳ שני שנטמא מודה שמות׳ לחי לקנות ממנו טלית וחלוק וכיוצא בהן כמו שאמרו בהדיא בפ׳ הערל והביאו הוא בעצמו בסוף דבריו ואמר ואשמעינן דאע״ג דמעשר טהור לא נתן אלא לאכילה ושתייה וסיכה אם נטמא מותר לקנות ממנו טלית וחלוק וליסוך ממנו דילמא ההיא דספרי נמי במעשר שני שנטמא קמיירי ולא קשיא ולא מידי ומה שכתב אח״כ בשם אחרים שפירושו שלא נתן ממנו לארון ותכריכין אפילו למת שהוא מצוה וכל שכן לחי בטלית וחלוק לא בטל דבריהם אתמה׳ דהא בפ׳ הערל אמרו בהדיא ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי לחי דומיא דמת נתתי ואי זו זו זו סיכ׳ ואס״ד דפ׳ למת אפי׳ למת שהו׳ מצוה וכ״ש לחי היכי דייקי מינה למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי אדרבה איפכא שמעינן מינה דאפילו למת שהוא מצוה לא נתתי וכל שכן לחי וברייתא דספרי דתניא ולא נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין דברי רבי אליעזר אמר לו רבי עקיבא אם למת אף לחי אסור אינו ר״ל כל שכן לחי שהיה אסור אלא הכי קאמר אם אסרו לקנות ממנו ארון ותכריכין למת מפני שהם דברים שאינן צורך אכילה והכתוב לא התיר לקנות ממנו אלא דברים הראויין לאכילה מאי למת דמשמע למת דוקא ולא לחי חי נמי אסור לקנות ממנו טלית וחלוק מאחר שאינן צורך אכילה והנה הירושלמי גלה בפירוש דאדרבה מה שהוא אסור לחי כל שכן שהוא אסור למת ואמר לא נתתי ממנו למת במה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין שהוא דבר שאסור לחי לחי אסור כל שכן למת אי זהו דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה והיינו כדברי רבי סימאי שאמר למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי ואיזה דבר השוה בחיים ובמתים הוי אומר זה סיכה גם מה שכתב עוד על זה ואמר גם זה לא ידעתי מהו שאם סך ממנו למת הרי בערו בטומאה וכבר התודה עליו לא בערתי ממנו בטמא לא קשיא ולא מידי דהא לא נתתי ממנו למת במעשר טמא קמיירי שהוא טמא בטמא וודוי דלא בערתי ממנו בטמא הוא טהור בטמא או טמא בטהור וא״כ אין הסיכה למת נכללת בוידוי דלא ביערתי ממנו בטמא והתימ׳ להרמב״ן ז״ל איך לא תמה על היתר הסיכה לחי שהוא סותר המקרא של לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טהור והוא טמא בין שאני טמא והוא טהור אבל תימה של יתור הודוי של סיכה למת שכבר התודה עליו ולא בערתי ממנו בטמא:
שמעתי בקול י״י אלהי הבאתיו לבית הבחירה. בספרי דאל״כ מת״ל שמעתי בקול י״י הרי כבר התודה שקיים כל מה שצוה עליו ושנשמ׳ מכל מה שהוזהר עליו ומזה הטעם עצמו דרשו גבי עשיתי ככל אשר צותני שמחתי ושמחתי בו:
והנה אמר בזה הענין שלש הודעות:
האחת לא אכלתי באוני ממנו רוצה לומר עם היותו מעשר עני והיה לי עניות הרבה לא מצאתי התר לעצמי לאכול ממנו לומר גם אני עני לאכול, ויהיה אוני מענין דלות ועניות כמו (פרשת וישלח) בן אוני, (איוב כ״ב) אלוה יצפון לבניו אונו, (הושע ט׳) זבחיהם כלחם אונים, שהם כלם כפי המדקדקים ענין עניות ודלות ואבלות:
וההודעה השנית לא בערתי ממנו בטמא. וההפרשה קרא בעור. כמו שאמר בערתי הקדש מן הבית יאמר שבהפרישו המעשר לתתו לעניים לא הפרישו מהיותר פחות וטמא, אלא מהיותר משובח מהתבואה, כאלו יאמר היה לו חטים טובים ונקיים מכל תערובת רע, וחטים אחרים טמאים רוצה לומר מעורבים בפסולת הרבה, לא הפריש ולא נתן המעשר מן הטמא לקחת ולהשאיר לעצמו היותר טהור ונקי, ולא נאמר כאן כפי זה הפי׳ טמא על הטמא כפי דיני טומאה וטהרה, כי אם על הדבר הפחות והנבזה ושיש בו פסולת רב והוא כמו (איכה ד׳) סורו טמא קראו למו, שענינו פחות ונבזה ומלוכלך:
וההודעה השלישית היא ולא נתתי ממנו למת ואמר זה לפי שהיה מנהג הרמאים בימים ההם כדי שלא יתנו המעשר כלו לעניים שאומרים לשואלים אותם שכבר נתנוהו לעניים שכבר מתו כדי שלא יודע הדבר, ומפני זה יאמר המתודה שלא נתן המעשר הזה לאדם שכבר מת שיוכלו בני אדם לחשוב עליו שלא נתנו ושהוא מרמה בפיו כי חיים הם העניים שקבלו ממנו ויגידו צדקתו, וכל זה היה להיותו ירא את י״י במצותיו חפץ מאד, וזהו שאמר שמעתי בקול י״י אלהי עשיתי ככל אשר צויתני, ר״ל כי הנה החוטא יחטא אם מבלי דעת מפני שלא ידע ענין המצוה ולא שמעו, ואם בבחירה ורצון לחטא בהיותו יודע מה שמוטל עליו לעשותו, אבל הוא לא יהיה כן כי שמע בקול י״י ולמד המצוה ועשאה כרצונו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

והיכן הוזהר וכו׳. פירוש, הא דכתיב ״ולא בערתי ממנו בטמא״, דמשמע שיש לאו במקום אחר. שאין לפרש דזה בעצמו הלאו, זה אינו, שאינו רק שהוא מתודה כך, ואין לאו רק אם הוא מפי השם. ולפיכך קאמר ׳והיכן הזהיר על אכילתו׳:
ובפרק הערל (יבמות עג ע״ב) הקשו בתוספות (ד״ה היכן), תימה לר״י, דהכא משמע דמן ״לא בערתי״ לא משמע אזהרה, ובפרק כל שעה (פסחים כד.) אמרינן ״והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל״ (ויקרא ז, יט), אם אינו ענין לגופו, דילפינן ממעשר הקל, דכתיב ״לא בערתי ממנו בטמא״, עד כאן דברי התוספות. ואני בעניותי לא הבנתי דבר זה, דמאי קושיא, דודאי עדיף להביא מקרא זה, שכתוב בפירוש ״לא בערתי בטמא״, ומזה נילף דיש לאו על ביערו בטמא, דכיון שהיה מתודה ״לא בערתי ממנו בטמא״, אם כן יש לאו, דמזה הכתוב אנו לומדין דיש לאו. ולמה לו להביא קרא ד״לא תוכל״ (לעיל יב, יז), שלא נזכר בפירוש שיש לאו במעשר שני שנטמא, ועדיף להביא קרא ד״לא בערתי״, אף על גב דלא נזכר בקרא דלא בערתי שיש לאו, מכל מקום מוכח שיש לאו על זה
:ובפרק הערל (יבמות עג ע״ב) פירש רש״י ׳והיכן הוזהר על אכילתו׳, מדלא הוצרך להתודות על הטהור, דהא אף טהור אסור להדליק בו את הנר, דלא נתן מעשר שני אלא לאכילה, ושמע מינה דהכי קאמר, אפילו אם הוא טמא, שלא יכולתי לאכלו, לא הדלקתי בו הנר. ושמע מינה שאסור לאכלו, והיכן הוזהר על אכילתו. כך הם דברי רש״י שם. ולפי זה הוי שפיר דלא הוצרך להביא ראיה שיש לאו רק באכילתו, משום דלא כתיב אכילה בכתוב, אבל ביערו בטומאה אין מביא קרא, וכן אנינות, וכן שלא נתן למת. אבל לפירוש רש״י דבכאן קשה, למה לא הביא ראיה לביעור בטומאה, רק על האכילה הביא:
לעשות לו ארון ותכריכין. לא אתא זה כההוא דבפרק הערל (יבמות עד.), דהתם מוקמינן קרא ״ולא נתתי ממנו למת״ זו סיכה, אבל לארון ותכריכין לא אתא, ד״ממנו״ מגופו משמע. ורש״י סבירא ליה כמשנה דמסכת מעשר שני (פ״ה מי״ב), וברייתא דספרי, דמפרשי ״ולא נתתי ממנו למת״ ׳לעשות לו ארון ותכריכין׳
:ואם תאמר, הרי אפילו לחי דומיא דארון ותכריכין אסור, דהא אסור ליתן מעות מעשר שני אלא במידי דאכילה (משנה מעשר שני א׳:ז׳), ואם כן למה אמר ״למת״. וצריך לומר, דכל שכן, דאפילו למת – שהוא מצוה – לא נתתי, כל שכן מידי דאינו מצוה לא נתתי. ועיין בדברי הרמב״ן
:והקשה הרא״ם על דבריו, דאם כן, למה דייק בגמרא (יבמות עד.) דמותר לסוך בשמן שנטמא, מדכתיב ״ולא נתתי ממנו למת״, למת הוא דאסור, הא לחי דומיא דמת נתתי, איזה דבר השוה בחיים ובמתים – הוי אומר זה סיכה. ומנא ליה למידק כך, שמא מכל שכן קאמר, אפילו למת שהוא מצוה לא נתתי, ומכל שכן מידי דלאו מצוה. ואינו קושיא, דמתחילה כדמוקי ליה קרא בסיכה, אי אפשר לפרש כך, דסיכה ליכא מצוה, דדוקא ארון ותכריכין הוא מצוה, ולא סיכה, שאינו רק לכבוד יתירה. והכי מוכח בפרק נגמר הדין (סנהדרין מו.) דארון ותכריכין הוי מצוה. ולפיכך צריך לומר דקרא לדיוקא אתא. אבל כי מוקמינן קרא לארון ותכריכין, לא אתא כלל לדיוקא, אלא אפילו למת אסור, וכל שכן לחי. כך יש ליישב קושית הרא״ם:
ונראה לומר עוד, דלא נתתי לצורך המת, ותכריכין הוא עיקר צרכו של מת, כמו דשייך גבי חי אכילה ושתיה, שייך גבי מת ארון ותכריכין, דזה עיקר צרכו. והוא מתודה ״לא נתתי ממנו למת״, כלומר צרכו של מת. והדיוק ׳הא לצרכו של חי׳ שפיר, ובודאי דלא דייקינן השתא הא לחי דומיא דמת – כגון לקנות חלוק לחי – שפיר דמי, דלא נפרש הכי, אלא כך מפרשינן, לא נתתי לצרכו של מת, הא לצרכו של חי מותר. וכי מוקי ליה התם (יבמות עד.) לסיכה, לא נוכל לומר לצרכו של מת אסור, הא לצרכו של חי שפיר, ולא נידוק להיות סיכה מותר במעשר שנטמא, זה אינו, דאין סיכה נקרא צרכו של מת, ד׳צרכו של מת׳ משמע עיקר צרכו. לפיכך קאמר שם ׳ואימא לארון ותכריכין׳, וזהו כל צרכו, ודייקינן הא לצרכו של חי נתתי:
אבל לדברי רש״י לא צריך כלל, דרש״י פירש (יבמות עד.), וכן הרמב״ן (כאן), דהתם כי פריך ׳ואימא לארון ותכריכין׳, קאי על שמן שנטמא, ללמוד להתיר ארון ותכריכין במעשר שני שנטמא. והשתא לא קשיא כלל, דשפיר דייקינן ״לא נתתי למת״ לקנות ארון ותכריכים, והיינו שמן שנטמא. ודייקינן הא ׳לחי דומיא דמת מותר׳, דמותר ליקח חלוק ממעשר שני שנטמא (כ״ה ברא״ם). ומה מאוד תמיה לי דבר זה, דהא קל וחומר הוא; ומה מעשר טהור, שמותר באכילה, אסור ליקח חלוק, מעשר שנטמא, שאסור באכילה (יבמות עד.), אינו דין שאסור לקחת חלוק בזה. ואיך יהיה מקשה התלמוד קושיא שהוא נגד הסברא:
ולפיכך נראה דהא קאמר ׳ואימא ליקח ארון ותכריכים׳, בודאי אמעשר טהור קאמר, וכמו שפרשנו למעלה. והא דקדייק התם (יבמות עד.) דמעשר שני שנטמא מותר לסוכו, מדכתיב ״ולא נתתי ממנו למת״, איזה דבר ששוה בחיים ובמתים – הוי אומר סיכה. אף על גב דקרא איירי בטהור, מכל מקום בודאי כיון שסך בו את המת – נטמא. ודייק, הא לחי כהאי גוונא היכי שנטמא – מותר לסוכו. דאם לא כן, למה כתב ״למת״, דמשמע בכהאי גוונא שאסור למת מותר לחי, והיינו מעשר שני שנטמא. ומה שהקשה הרמב״ן ז״ל, אם מתודה שלא סך בו המת, למה צריך, שאם סך בו המת – בערו בטמא, וכבר התודה ״ולא בערתי ממנו בטמא״. אין זה קשיא, דסיכה לא הוי בכלל איסור בעור בטומאה, שהרי מעשר שני שנטמא מותר לסוך בו (שם), ואילו לבערו להדליקו אסור בטומאה, אלא סיכה לא נקרא שבערו בטומאה, ופשוט הוא:
ועוד נראה דהכי פירושו, ״ולא נתתי ממנו למת״ לקנות ארון ותכריכין, אף על גב דגם בחי אסור, לעבור בשתים קאמר; בעשה – שנאמר (ראו לעיל יד, כו) ״ונתת בבקר וביין״, ומשמע דוקא במידי דאכילה, ולא שלא במידי דאכילה (רש״י שם). אבל למת יש עוד לאו ד״לא נתתי״, והא דדייק גבי סיכה ׳הא חי דומיא דמת נתתי׳, ולא אמרינן דלמא גבי מת הוי תרתי, וגבי חי איכא חדא. דזה לא יתכן, דהאי איסור מהיכי תיתי; אם הוא אסור לסוכו משום דהוי מבערו בטומאה – אם כן גבי מת נמי איכא הך איסורא שמבערו בטומאה, וכבר התודה על זה. ואם לא שייך בזה דמבערו בטומאה כשסך אותו – מותר לגמרי. והשתא יש לישב שפיר הכל, דהא דתנן במתניתין (מע״ש פ״ה מי״ב) ״ולא נתתי ממנו למת״ לקנות ממנו ארון ותכריכין, ובגמרא (יבמות עד.) מוקי ליה לסיכה, דודאי הכל אסור – בין ארון ותכריכין, ובין סיכה. ואתא לאשמועינן דהוא בלאו, דהוה אמינא דהוא איסור עשה בעלמא, אף על גב דודאי עיקר קרא אתא לסיכה
:והא דאיתא בספרי ״ולא נתתי ממנו למת״ לעשות ארון ותכריכין, דברי רבי אליעזר. והקשה עליו רבי עקיבא, אם למת אסור – אף לחי אסור, ומה תלמוד לומר ״ולא נתתי ממנו למת״, שלא החלפתי אותו בטהור. הרי רבי אליעזר דורש כמו המשנה ד״לא נתתי״ לארון ותכריכין, והקשה עליו רבי עקיבא דהרי אף לחי אסור. ואף על גב דמצינו למימר דפירושו ולא נתתי ממנו לדבר שעיקר צרכו של מת, ובהאי גוונא בחי מותר לעיקר צרכו, סוף סוף כיון דלא מצינו דדבר זה גופיה שרי בחי, לא היה להתודות עליו במת לא נתתי לארון ותכריכין. ולתרוצא בתרא ניחא טפי לגמרי בפשיטות, דלא היה לו להתודות, דאף בחי לכל הפחות איסור הוא לקנות בו טלית לחי. ולפיכך דורש רבי עקיבא ׳לא החלפתי אותו בטהור׳. וכך פירושו של מקרא; ״לא נתתי ממנו למת״, שהייתי מחליף את המעשר הטמא בטהור, עד שהיה אפשר לבא מן המעשר דבר אל המת. שאם החליף אותו בטהור, הרי יוצא לחולין המעשר, ויכול ליתן ממנו למת. והוא הדין דמותר לכל צרכו, אלא דנקט הכתוב עיקר איסור, דהיה בא ממנו מן המעשר אל המת אם החליף אותו. והשתא לא קשיא לחי נמי מעשר שני אסור להחליף (משנה מעשר שני א׳:א׳), דהשתא ליכא דיוק, שהרי פירושו שלא החלפתי אותו עד שהיה אפשר שיבא ממנו למת לסוך אותו. והשתא יתורץ הכל בלי קושיא. והרמב״ן פירש בפירוש ספרי פירוש רחוק, וכך יראה לפרשו:
הבאתיו לבית הבחירה. דאם לא כן, מה הוסיף עוד שאמר ״שמעתי בקול ה׳ אלקי״, אלא לומר שהבאתי אותו לבית הבחירה. שעיקר טעם המצוה שצוה הקדוש ברוך הוא במעשר שני – כדי להביאו לבית הבחירה ולשמוח שם לפני ה׳ (לעיל יד, כו), אמר ״שמעתי בקול ה׳⁠ ⁠⁠״ לעשות עיקר המצוה:
בְֿאֹנִי: הבי״ת רפה. [בְאֹנִי].
מכאן שאסור לאונן. דאם לא כן מאי נפקא מינה אם אכל אם לא אכל. ואף על פי שהוידוי הוא בכלל המעשרות והתרומות, כמו שדרשו רז״ל מקרא דוגם נתתיו ללוי וגו׳ כדלעיל, מכל מקום מלת ממנו משמע מעשר אחד, ואין זה אלא מעשר שני שנקרא קודש, וע״ש. [קיצור מזרחי]:
בין שאני טמא והוא טהור כו׳. רצונו לומר התרומה, בין שהוא טמא ואני טהור:
והיכן הוזהר על כך כו׳. ואם תאמר, ונימא נמי מכאן הוזהר, כמו שפירש לעיל מכאן שאסור לאונן. וי״ל בודאי איסור למידין מכאן, לכן פירש והיכן הוזהר על כך, ר״ל כדי שיעבור עליו בלאו וילקה, אבל גבי אונן שאכל אינו אלא איסור בעלמא ולא מלקות, והא דכתיב לא אכלתי באוני אינו אלא סיפור דברים, אבל אינו אזהרה, כי אזהרה לא שייך אלא מפי הקב״ה. לכן פירש אזהרה מנין וכו׳:
לעשות לו ארון ותכריכין. רבותא קמ״ל, אפילו ארון ותכריכין שהוא של מצוה, וכ״ש של חול. ועיין בקיצור מזרחי:
הביאותיו לבית הבחירה. דאם לא כן מה ת״ל שמעתי בקול ה׳, הרי כבר התודה שקיים כל מה שצוה עליו, ושנשמר מכל מה שהוזהר עליו. ומזה הטעם עצמו דרשו גבי עשיתי ככל אשר צויתני, שמחתי ושימחתי בו. [ר׳ אליהו מזרחי]:
שמחתי ושימחתי בו. ר״ל אחרים:
From here we derive that it is forbidden during grief. Otherwise, what difference does it make whether or not he ate [during grief]? Even though the declaration includes [all] tithes and terumos as the sages expound from the earlier verse, "I have also presented it to the Levi, etc.,⁠" [and if so, why do the sages apply this prohibition only to the second tithe?] Nevertheless, the word "of it" implies only one [type of] tithe, and this can only be the second tithe which is called "sacred" (Vayikra 27:30), [as the previous verse mentions the word "sacred"] (Kitzur Mizrachi).
Whether I was defiled and it was clean, etc. That is, the terumah, or I was clean and it was defiled.⁠"
Where is the admonition concerning this?, etc. You might ask: Why not say that the admonition is from here, as Rashi explained above, "From here we derive that it is forbidden during grief.⁠" The answer is that the prohibition certainly is derived from here. Therefore the explanation of [Rashi's question], "Where is the admonition concerning this?⁠" means, in order that he transgresses a negative commandment and be given lashes. But regarding eating in grief, there is only a prohibition and no lashes. And when it is written, "I did not eat of it when grieving,⁠" it is merely relating a fact but it is not an admonition, because an admonition is only feasible when it comes from the Holy One's mouth [as a commandment]. Therefore Rashi explains, "Where is the admonition, etc.⁠"
To make a casket or shrouds. This teaching is a novelty; for even a casket or shrouds that are a mitzvah, and certainly secular purposes [are forbidden]. See Kitzur Mizrachi.
I have brought it to the Temple. Otherwise, why write, "I have heeded the voice of Adonoy"? The person has already declared that he fulfilled all he was commanded and he did not transgress all that he was admonished against? For this reason too, they expounded from, "I have fulfilled everything that You commanded me,⁠" [to mean,] "I rejoiced, and brought joy with it.⁠"
I rejoiced, and brought joy with it. That is, [to] others.
לא אכלתי באני – באבלי, שאסור לאונן, והטעם לפי שנאמר ושמחת בכל המעשרות:
ולא בערתי ממנו בטמא – לא הייתי משמש בו לדבר טמא, או יהיה פירושו שלא עשיתי הביעור בהיותי טמא:
ולא נתתי ממנו למת – אמרו בספרי לעשות לו ארון ותכריכין, וכבר הקשו רז״ל על זה, שהרי אפילו לחי אסור, כמפורש בכתוב שהמעשר שני אין מחללין אותו חוץ לירושלים אלא על כסף צורה, ובירושלים לא יקנה בו כי אם דבר אכילה, לכן יראה שהכונה לא נתתי ממנו סעודת הבראה לאבל, כי היה מנהג אנשי מצרים להקריב את ראשית פרי אדמתם לאליל איזי״ס, והיו אוכלים אותם ביללה ואנינות על מות איזי״ס ובעלה שנהרגו, ולזה יאמר לא עשיתי כתועבת ארץ מצרים לתת ממנו למת, לאותה סעודה שהיו עושים על מת, אלא הלכתי בדרכי התורה הקדושה, נתתי מעשר ראשון ומעשר עני לראוי להם, ומעשר שני אכלתי בשמחה ותודות והלל לפני ה׳ אלהי, ואולי כוונו לזה רז״ל במשנה, שאמרו לא נתתי ממנו למת, לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת ולא נתתיו לאוננים אחרים, ומשמעות זה שהוא מתודה על כל ענין אנינות, אנינות שלו ושל אחרים, ומפני אנינות של אחרים יזכיר גם הארון והתכריכין, אעפ״י שאפילו לחי אסור, כי הכלל שלא נתן ממנו דבר למת:
עשיתי ככל אשר צויתני – כלל שאחר הפרט:
ולא בערתי – בערתי מן הסנה בוער באש, ובער עלי׳ הכהן עצים, והטעם לא בערתי ממנו באש, לא הדלקתי ממנו את הנר בטמא, אפי׳ בשעת הטומאה שלא יכולתי לאוכלו לא נתתי להדלקה, דמע״ש לא ניתן אלא לאכילה שתיה וסיכה, הכי מתבאר קרא בסוגיא דיבמות ע״ד (ע״ש רש״י ד״ה והיכן מוזהר), ואמרי׳ שם ממנו אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמא; והרמב״ם (פ״ב ממע״ש) הביא מקרא זה לאזהר על אכילת מע״ש בטומאה (ע״ש ובתוס׳ יבמות ד״ה והיכן), והוא מן ובער בשדה אחר על אכילת עשב השדה.
ולא נתתי ממנו למת – פי׳ לסוך בו את המת, דלחי מותר מעשר שני בסיכה, הכי אמרו בירושלמי מנין למע״ש דמותר בסיכה, מדכתיב לא נתתי ממנו למת, מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין, דבר שהוא אסור לחי כש״כ למת, ואיזהו דבר שהוא מותר לחי ואסור למת, הוי אומר זו סיכה, ומתני׳ דאמרה (פ״ה דמע״ש) לא נתתי ממנו למת, ליקח לו ארון ותכריכין, עתו״ס יבמות (ע״ד א׳ ד״ה ליקח) ואמר הגר״א פ״ב דמע״ש דודאי קרא לא אתי׳ לזה כלל דבאמת כש״כ הוא מחי. והרמב״ם (פ״ג ממע״ש ה״י) כתב מעשר שני ניתן לאכילה ושתי׳ שנאמר ואכלת לפני ה״א, וסיכה כשתי׳ ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון ליקח בו כלים בגדים ועבדים שנאמר לא נתתי ממנו למת, כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף. ואף שהרמב״ן גמגם בפירושו, שפיר הליץ הרב בכ״מ והקרא אמר בדרך כלל, ואכילה ושתיה חוזר להיות חלק אבר להחיותו, וכל מה שאינו לצורך הגוף החי נתינה למת קרינן ביה.
{לא אכלתי באוני – מל׳ בן אוני, לחם אונים להם (הושע ט׳:ד׳).
ולא בערתי ממנו בטמא – כמו וישאוהו במוט בשנים, בחזק יבא, והוא באחד.}א
לא אכלתי באוני ממנו ולא נתתי ממנו למת – רגילים היו לעשות משתה לנחם את האבלים, כנמצא בשמואל ב׳ ג׳:ל״ה, וירמיה ט״ז:ז׳, ויחזקאל כ״ד:י״ז וכ״ב, והיא הנקראת סעודת הבראה, והמעשר השני היה משפטו להיות נאכל בשמחה ובטהרה. אבל לפרש שלא אֲכָלוֹ ביללה ועצב על מות איזיס (כדעת המבאר), לא נהירא, כי אמר באוני, כלומר באנינותי שהייתי אונן ממש, ולפי הפירוש ההוא בעֵצב היה לו לומר; וכן ולא נתתי ממנו למת מורה שעל מת ממש מדבר; מלבד כי אטו בעובדי ע״ז עסקינן?
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א).
לא אכלתי באני ממנו – ״אֹני״ – עיין פירוש, בראשית לה, יח.
כבר אמרנו שהדברים האמורים בפסוק זה מתייחסים רק למעשר שני (כולל גם הקודשים הקרובים אליו: נטע רבעי וביכורים).
בפירושנו לויקרא (י, יג–יד,יט) כבר ביארנו את דין האונן, השרוי בצער על אובדן קרוב משפחה: אם האונן הוא כהן הדיוט, אסור לו לעבוד עבודה ולאכול בקודשים; ואפילו אם הוא כהן גדול, אסור לו לאכול קודשים (עיין שם). כאן נאמר שאיסור דומה נוהג גם במעשר שני (כולל ביכורים ונטע רבעי): אסור לאכול מהם באנינות.
הרמב״ם והרמב״ן חולקים (עיין ספר המצוות שורש ח בסופו) בנוגע לאמירות כגון ״לא אכלתי באני ממנו״ וכן הלאה. אמירות אלה אינן מנוסחות כאיסורים; אלא הן מאמרי הכרזה שוללים, והמחלוקת היא האם יש להבינם כאיסורים ישירים שיש בהם מלקות, או רק כאיסורים בלתי ישירים כגון לאו הבא מכלל עשה. לגבי האיסור הבא בסמוך, בנוגע לאכילת מעשר בטומאה בין בטומאת הגוף בין בטומאת עצמו (המעשר), כבר הוכיחו חז״ל (יבמות עג:) שאכילת מעשר בטומאה אסורה באיסור ישיר שיש בו מלקות (עיין ויקרא כב, ו; לעיל יב, יז; פירוש שם).
ולא בערתי ממנו בטמא – ״בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא״ (יבמות עג:). האיסור על אכילת מעשר שני בטומאה – בין שהאדם טמא בין שהמעשר טמא – נתבאר כבר, כפי שציינו, בויקרא ובדברים. אולם כאן לא נאמר ״לא אכלתי ממנו בטמא״ אלא ״ולא בערתי ממנו בטמא״. נמצאנו למדים, לא רק שמעשר שני שנטמא אסור באכילה, אלא שכאשר שורפים אותו בטומאה אסור ליהנות ממנו גם בדרכים אחרות.
לעניין זה, חלוק דין מעשר שני מדין תרומה. שכן תרומה שנטמאת טעונה שריפה כשאר כל קודשים טמאים, אך הנאה בשעת ביעורה – כגון לאור או לבישול – מותרת (עיין פירוש, במדבר יח, ח), ואילו במעשר שני שנטמא הנאה כזו אסורה. חז״ל מבטאים הבדל זה בין מעשר שני לתרומה כך: ״⁠ ⁠׳ממנו׳ אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמא״ (יבמות עג:).
כפי שכבר אמרנו (פירוש לעיל יד, כד), ניתן לפדות מעשר שני שנטמא אפילו בתוך עיר המקדש, במקרה זה עוברת הקדושה לכסף הפדיון, שמשתמשים בו לקניית מזון שייאכל בטהרה (שם פסוק כו).
ולא נתתי ממנו למת – אפילו לאחר שהפירות נטמאו, לא השתמשתי בהם לצורך המת – כגון לסוך את גופת המת (יבמות עד.). או, לפי האמור במסכת מעשר שני (ה, יב), ״לא לקחתי ממנו [היינו, לא קניתי בדמיו] ארון ותכריכים למת ולא נתתי אותו לאוננים אחרים״. לדעת הרמב״ם (הלכות מעשר שני ג, י) ״נתינה למת״ כוללת כל שימוש לצורך דבר ״מת״, הווי אומר, כל דבר ״שאינו מקיים את הגוף״, ו״נתינה למת״ היא ההפך מהשימושים שמעשר שני מיועד להם – הווי אומר, אכילה, שתייה וסיכה.
שמעתי בקול ה׳ אלקי – ״הבאתיו לבית הבחירה״; עשיתי ככל אשר צויתני: ״שמחתי ושימחתי בו״ (מעשר שני ה, יב). שתי מצוות אלה כבר נאמרו לעיל (יד, כו–כז): ״ואכלת שם לפני ה׳ אלקיך ושמחת אתה וביתך, והלוי אשר בשעריך״ וגו׳, וכן לעיל (יב, יח).
[יד] לא אכלתי באוני ממנו – שלא אכלו כשהוא אונן ביום שמת לו אחד מהקרובים שהכהן מטמא עליו:
ולא בערתי ממנו בטמא – היה לו לומר בטמאתי כמו שאמר באוני אלא בא ללמד שגם אם הוא טהור והמעשר טמא כדאמר בספרי:
ולא נתתי ממנו למת – לא יתכן נתינה למת אלא לצורך המת והוא ארון ותכריכים, ואף שכל מה שאינו לצורך אכילה אף לצורך החי אסור. ויתפרש עפ״י ג׳ אופנים, אופן א׳ שבא לאשמעינן דלמת אף שהוא מצוה אסור וכ״ש לצורך החי, אופן ב׳ שאם הוציא לצורך החי שלא לצורך אכילה יש תקנה שיאכל כנגדן ממעות חולין בקדושת מעשר ואז אינו מעכב את הוידוי אבל אם הוציא למת מעכב הוידוי, אופן ג׳ יש לפרש למת היינו על מת והוא סיכה, אבל לחי מותר בסיכה אפי׳ אם נטמא בזה. דמע״ש שנטמא מותר בסיכה לחי, והאופן הא׳ הוא דעת ר״א בספרי והב׳ הוא דעת ר״ע והג׳ דעת ריש לקיש ביבמות (דף ע״ד):
שמעתי בקול ה׳ – כבר אמר ככל מצותך אשר צויתני, ובספרי אמרו שמעתי בקול ה׳ הבאתיו לבית הבחירה. ויתבאר עפ״ז כי בכל מקום שיאמר לשמוע בקול ה׳ בא א) על דבר שאינו מפורש בתורה רק הוא מובן מדבר ה׳, ב) אם הוא אינו עיקר המצוה רק הכנה להמצוה, ג) אם הוא קשה לקיימה וצריך לצוות בקול חזק, ד) מה שמקיימים דברי הנביאים שהיו אחרי משה נקרא שמיעת קול ה׳, כמו בחגי א׳ על מה שקיימו דברי ה׳ ע״פ חגי הנביא כתיב (שם יב) וישמע זרבבל וגו׳ בקול ה׳ וגו׳. וכל אלו היו במעשר, א) דאף דבמע״ש כתיב (בפ׳ ראה יד כו) בכל אשר תאוה נפשך מ״מ ברוב מעות מע״ש היו קונין בקר וצאן לשלמים כדתנן (משנה שקלים ז׳:ב׳) מעות הנמצא בירושלים לפני סוחרי בהמה הכל מעשר, ולמדו זה ממשמעות הכתוב מדכתיב ונתתה הכסף בבקר ובצאן וגו׳ וסתמא הוא שלמים, ובסוף הוא מסיים ושמחת אתה וביתך ואמרינן אין שמחה אלא בבשר שלמים וזהו פי׳ הכתוב שמעתי בקול ה׳, הבנתי דעת ה׳ והבאתי שלמים לבית הבחירה, ב) הבאת מע״ש לירושלים אינו עיקר המצוה רק הכנה למצוה שיאכל בירושלים, ג) הבאתו לירושלים אם שהוא מקום רחוק הוא קשה אף שיכול לפדותו על מעות היה צריך להוסיף חומש גם שמירת המעות בדרך רחוקה ג״כ קשה, ולכן יכונה דבר זה שמיעת קול ה׳, ולב׳ טעמים אלו מה שאמר בספרי לבית הבחירה, כלומר לירושלים, ובימי נחמיה בהתחלת בית שני הביאו תרומה ותרומת מעשר אל בית הלשכות כדכתיב בנחמיה (י׳ מ׳) ע״פ מלאכי הנביא שאמר (מלאכי ג׳ י׳) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו׳. ועל העת ההיא מרמז כאן הכתוב שמעתי בקול ה׳, היינו דברי הנביא שנקרא קול ה׳. להביא המעשר לבית הבחירה:
עשיתי ככל מצותך אשר צויתני – מה שאמר מקודם ככל מצותך הוא על מה שאמר וגם נתתיו וגו׳ שדבר ממעשר עני שנתתי לראוי כנ״ל, ועתה יאמר על מעשר שני שאכל בירושלים ככל מצותך, ומדאמר אשר צויתני שיורה על דבר המסור ללב כנ״ל אמר בספרי שמחתי ושימחתי. והוא מה שנאמר בפ׳ עשר תעשר ושמחת אתה וביתך, שפירושו שיאכל המעשר שני בשמחה ולא שתהיה כוונת אכילתו למען בכלותו ישוב לביתו רק שישמח במה שזיכהו ה׳ לאכול משלחנו כמ״ש שהמע״ש הוא קודש והבעלים זוכים משלחן גבוה כמו הכהנים שנאמר בהם אשי ה׳ ונחלתו יאכלון וא״כ עליו להיות עובד ה׳ ככהנים שיושבים לפני ה׳, וזה הוא שאמר הכתוב למען תלמד ליראה את ה׳ שפירושו כי אחרי שבעת שבתו בירושלים יתחנך לעבוד את ה׳ כנ״ל גם כשישוב לביתו יעבוד את ה׳:
לא אכלתי באוני וגו׳: מכאן ואילך מתפרש על מעשר שני1. ופירושו, ״בערתי הקודש״ – היינו לאחר ג׳ שנים, ובשעה שהיה אצלי2 ״לא אכלתי וגו׳⁠ ⁠⁠״.
ולא נתתי ממנו למת:⁠3 לא זרקתי מאכל מעשר שני על מת, כמנהגם שהיו מזרקין אוכל ומשקה והיו נאסרין בזה בהנאה, כדאיתא בסנהדרין (מח,א) ׳היו אביו ואמו מזרקין בו כלים׳4 וכו׳5, והוא הדין אוכל ומשקה, כדתניא באבל רבתי. אבל מעשר שני אסור לעשות כן, שהרי הוא קודש לה׳ ומצוה לאוכלו בירושלים6.
שמעתי בקול ה׳ אלהי:⁠7 נתבאר כמה פעמים8 ד״קול״ הוא דיבור שאינו מבורר9. וכן תורה שבכתב הוא ׳קול ה׳⁠ ⁠׳ שעלינו ׳לשמוע׳ ולדקדק בהם הרבה פעמים עד ש׳שומעין׳ אותו. זהו כוונת ״שמעתי בקול״10 (בבי״ת ולא ״לקול״ בלמ״ד). ועיין להלן (ל,ב) מה שכתבתי שם (הוכחה לזה).
עשיתי ככל אשר צויתני: המעשר (המעשה) לא היה אלא על פי תורה שבע״פ, וזהו משמעות ״צויתני״11 כמו שכתבתי לעיל (דברים א׳:ג׳, א׳:י״ח, ג׳:כ״ח) ובכמה מקומות12.
1. בלבד, וכך כותב הרמב״ן על אתר.
2. לפני שהגיע הזמן של ״בערתי הקודש״.
3. רש״י פירש (בעקבות הספרי) ׳לעשות לו ארון ותכריכין׳, והקשה ע״ז הרמב״ן באריכות, עיי״ש. רבינו מפרש ע״פ פשוטו של מקרא.
4. רש״י: זורקים בגדיהם עליו יותר מן הצורך (לתכריכים) מפני חיבתו, ומחמת צערן מתכוונים לאסור את כל ממונם עליו.
5. מצוה על האחרים להצילן (רש״י: וליטלן מעליו, דאין השבת אבידה גדול מזה).
6. קצת קשה, מנין ההוה אמינא שנבטל מצוה דאורייתא של אכילה בירושלים על ידי מנהג בדיני אבילות.
7. לכאורה זו כפילות עם ההמשך ״עשיתי ככל אשר ציויתני״. רש״י הביא מדרש חז״ל, אך רבינו יפרש ע״ד הפשט.
8. לאורך כל חומש זה.
9. השוה לעיל (ד,יג) ״קול דברים אתם שומעים – ותמונה אינכם רואים״. ועיין רמב״ם מורה נבוכים (חלק ב׳ פרק ל״ג) בענין ההבדל בין מה שמשה רבינו ׳שמע׳ במתן תורה ובין מה שבני ישראל ׳שמעו׳, וזה לשונו: יתבאר לי, שבמעמד הר סיני לא היה המגיע למשה מגיע לכל ישראל, אבל הדיבור למשה לבדו היה... והם ישמעו הקול... ״כשמעכם את הקול״... ״קול דברים אתם שומעים״, ומשה הוא אשר שמע את הדברים ויספרם להם (עכ״ל).
10. להלן פסוק י״ז ״ולשמוע בקולו״.
11. רבינו מפרש בכל מקום משמעות ׳ציווי׳ על תורה שבע״פ.
12. לעיל א,ג. א,יח. ג,כג.
בטמא – ע״י טמא, בתתי ממנו לטמא, רק שאלתי לכל איש טרם קרוא אותו לאכול עמי, ״הטהור אתה אם לא?⁠״ כדרך שעשה אחימלך עם דוד טרם תת לו לחם הפנים, גם כי לפי חוקי התורה לא היה רשאי לתת לו ממנו; ולפרש בטמא בהיותי טמא לא נ״ל; ולמת לפ״ד ר״ל לאלילים שהם פגרים מתים (ויקרא כ״ו:ל׳), וכן ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים (תהלים ק״ו:כ״ח); וישתמש בתיבת למת לסעודת הבראה שעושים לאבלים לא נ״ל, כי סעודה זו היא לכבוד החיים ולא לכבוד המת, וגם לא היה מפסיק דבריו בתיבות לא בערתי ממנו בטמא; ובני ישראל בעת ההיא היו עובדים אל אחד אבל היו נוטים אחר ע״א, א״כ ישתבחו לפני המקום שהרימו לו מתנותיו ולא לאלהים אחרים.
לא אכלתי באוני. רש״י מחז״ל באבלי, וראיתי מתקוממים על פי׳ זה לא לאמת ולא לצדקה ולא שתו לבם לפסוק בהושע (ט׳ ד׳) המורה באצבע לדעת חז״ל שהרי שם כתוב לא יסכו לה׳ יין ולא יערכו לו, זבחיהם כלחם אונים להם, כל אכליו יטמאו וכו׳, וע״ש רש״י בפירושו האחרון — ונראה שלפירוש זה הסכים רוזינמוללר שכתב ששב על סעודת הבראה שהיתה ג״כ אצל בני ישראל אם מת להם שאר בשר כמו שמצאנו שאחרי מות אבנר ויבאו כל ישראל להברות את דוד לחם, וממה שהודה שסעודת הבראה היתה אצל ישראל נלמוד כי דברי חז״ל וקבלתם אמת הגם שאין מנהג זה מצווה בתו׳ שבכתב, ועיין מה שכתבתי ע״ז פ׳ שלח לך.
ולא נתתי ממנו למת. שלא נהג בו מנהג הגוים שהיו מקדישים למת בהמות או מיני מאכל, ונראה שנשאר ממנהג זה רושם באומתינו במה שמסופר בס׳ טוביה Tobia סימן ד׳ פ׳ י״ח, שהיו מניחים על קברי המתים מיני מאכל ושתיה ואולי היו העניים אוכלים מהם, ומי יודע אם מנהג זה היה מקור נפתח לטעות הנוצרים להקריב קרבן תודתם Eucaristia על קברי המתים לכפרת נפשותם כמו שנזכר בספרם הקדמון. Costituz. Apostol עיין. Bergier Diet. de Theol. vol. lV. p. 61 גם תפסו במנהגינו להועד מדי שנה בשנה על קברי קדושיהם והוא מאי דאמור רבנן בש״ס תלתא רגלי כפירש״י שם, וכן הנוצרים מהדור הב׳ לחשבונם היו מתקבצים על קבר פליקארפוס ושם היו עובדים עבודתם ומתפללים תפלותיהם, כמו שהיו עושים פעמים היהודים לבנות בית הכנסת סמוך לקברי הצדיקים כמסופר בספרי הראשונים ובמסעות ר׳ בנימין עיין Bergier Diet. Theol. vol. lll. p. 276.
באוני – העיקר כפירוש רבותינו ז״ל (בספרי ובמשנה הנ״ל), שאונן (כלומר מי שמת לו קרוב, ביום מיתתו) אסור בקדשים, השוה את פירושי לויקרא י׳:י״ט.
בטמא – בין שאני טמא ובין שהוא טמא. כלומר, קודש שנטמא אסור באכילה וגם אדם שנטמא אסור לאכול קודש.
לא בערתי – לא אמר הכתוב כאן לא אכלתי, כי כל הנאה של כילוי אסורה במעשר שני.
ולא נתתי ממנו למת – שני פירושים נשנו במשנתנו. הראשון: לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת (בנוגע לקושיות על פירוש זה, ראה את תירוציהן ברמב״ן). השני: לא נתתיו לאוננים אחרים. לפי זה, ״למת״ פירושו כמו בשביל מת, כמו למעלה י״ד:א׳. יתכן שהכתוב מתכוון לסעודת הבראה, ששולחים לבית האבל לחם ושאר מאכלים (שמואל ב ג׳:ל״ה, ירמיהו ט״ז:ז׳, יחזקאל כ״ד:י״ז).
את שאר הפירושים רק נזכיר. הרשב״ם מפרש: לא אכלתי ממנו בתורת גזל (על פי איוב כ׳:י׳); גרהרד מפרש: לא אכלתי ממנו מחמת עוני. יש מפרשים ״ולא נתתי ממנו למת״, מפני שהיה מנהג אצל הקדמונים לתת אוכלים ומשקים למתים לתוך קברם. הראב״ע מפרש שהוא מתוודה שלא השתמש למטרות הנזכרות לפני שהוציא המעשרות מפרי האדמה, כי בזיון הקודש הוא להקדיש את המותר שנשאר אחרי תשמיש חול. הראב״ע מביא גם פירוש האומר כי ״למת״ הוא לעבודה זרה; קרבנות עבודה זרה נקראים ״זבחי מתים״ בתהלים ק״ו:כ״ח.
לא אכלתי באני ממנו – פירש רשב״ם ממון שגזל כמו ידיו תשבנה אונו, ולא בערתי ממנו בטמא, פירוש בטומאת עריות וכתיב אל תטמאו בכל אלה, ולא נתתי ממנו למת זה לעו״ג, וכמו שכתוב ויאכלו זבחי מתים (וכן פירוש הראב״ע) וכמו שהיה דרך העובדים ע״ז, וכמו שכתוב עמוס ה׳ הרבו לפשוע כו׳ לשלשת ימים מעשרותיכם. וזה שאמר ג׳ עבירות אלה חמס, עריות, ע״ז לא עשיתי זה בההרמות האלה רק עשיתי ככל אשר צויתני כו׳.
ובספרי פ׳ ראה פסקא ע״ב: רש״א מכלל שנאמר לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא כו׳ היכן הוא מוזהר איני יודע ת״ל לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך כו׳ יכול הנותן במתנה יהא חייב ת״ל לא תוכל לאכול בשעריך האוכל חייב ואין הנותן במתנה חייב. פירוש דקאמר סד״א דגם לא נתתי ממנו למת הוא אזהרה ולוקה אם לקח בדמיהן תכריכין למת או לשאר דברים שאין בהם צורך אכילה ושתיה, וה״ה אם נתן לאונן אחר לאכול דלוקה מלא נתתי ממנו למת, קמ״ל, דדוקא על אכילתן בטומאה לוקה ומוזהר, אבל על קנין ונתינה לדברים שאינן צורך אכילה אינו מוזהר ואינו לוקה. ועיין חינוך ופירוש הספרדי. והנלע״ד כתבתי.
לא אכלתי – מניין שהשתיה בכלל אכילה, אמר ר׳ אבא, דכתיב לא אכלתי באוני ממנו.⁠1 (ירושלמי מעשר שני פ״ה ה״א)
באני – הא אם אכלו באנינות אינו יכול להתודות2 (מעשר שני פ״ה מי״ב).
ממנו – א״ר יצחק, מניין לערל שאסור במעשר, נאמר ממנו במעשר ונאמר ממנו בפסח, מה ממנו האמור בפסח ערל אסור בו אף ממנו האמור במעשר ערל אסור בו.⁠3 (יבמות ע״ד.)
ולא בערתי ממנו – ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמא.⁠4 (יבמות ע״ג:)
בטמא – הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות5 (מעשר שני פ״ה מי״ב).
בטמא – בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא.⁠6 (יבמות ע״ג:)
בטמא – מניין למעשר שני שנטמא שאין מדליקין בו, ת״ל ולא בערתי ממנו בטמא.⁠7 (ירושלמי בכורים פ״ב ה״א)
ולא נתתי וגו׳ – במה אנן קיימין, אם להביא לו ארון ותכריכין דבר שהוא אסור לחי, אם לחי הוא אסור – למת לא כש״כ, אלא איזהו דבר שמותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה, מכאן לסיכה במעש״ש חוץ לחומת ירושלים שעובר בעשה8. (ירושלמי מעשר שני פ״ב הי״א)
למת – לא לקחתו ממנו ארון ותכריכין למת ולא נתתיו לאוננים אחרים9 (מעשר שני פ״ה מי״ב).
למת – אמר ריש לקיש א״ר סמיא, מניין למעשר שנטמא שמותר לסוכו,⁠10 שנאמר ולא נתתי ממנו למת, למת הוא דלא נתתי, הא לחי דומיא דמת נתתי, איזהו דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה.⁠11 (יבמות ע״ד.)
שמעתי וגו׳ – שמעתי בקול ה׳ אלהי – הביאותיו לבית הבחירה, עשיתי ככל אשר צויתני, שמחתי ושמחתי אחרים בו12 (מעשר שני פ״ה מי״ב).
1. נראה דר״ל דהא גם השתי׳ בזה אסור לאונן כיון דההנאה במעש״ש צריך להיות בשמחה כדכתיב ושמחת, והאונן אסור בשמחה. ובפרטי הדין שתיה בכלל אכילה מבואר לפנינו בפ׳ אחרי בפסוק נפש. מכם לא תאכל דם, עי״ש וצרף לכאן.
2. עיין מש״כ לעיל אות ס׳ וצרף לכאן.
3. בפסח כתיב אל תאכלו ממנו נא וכתיב כל ערל לא יאכל בו, ועיקר הלמוד הוא כיון דמצינו דאסר הכתוב את הערל בפסח מפני שהוא קודש, א״כ ממילא מבואר שגם במעשר אסור שגם הוא נקרא קודש, ומסמיך זה בגז״ש מדמיון המלות כנהוג בש״ס, ומכאן ילפינן לכל הקדשים כמבואר בירושלמי יבמות פ״ח ה״א, ועיין בסוגיא כאן ולפנינו בפ׳ אמור (כ״ב ד׳).
4. מפרש הלשון בערתי מלשון בוער באש, לא תבערו אש, וכדומה. וכלומר שהתרומה בשעת בעורה מותר ליהנות ממנה לא כמו מעש״ש כבדרשה הקודמת, ולכן קיי״ל שהתרומה לעולם לכהן בין טהורה בין טמאה, והטהורה נאכלת להם והטמאה יהנו בשריפתה. ונ״מ בזה״ז לענין חלה שנקראת תרומה מותר ג״כ ליהנות ממנה בשעת שריפתה, וכבר בא ענין דרשה זו לפנינו בפ׳ קרח בפ׳ משמרת תרומתי ועיי״ש.
5. עיין מש״כ בפ׳ הקודם אות ס׳ וצרף לכאן. וענין הטומאה שהי׳ הוא טמא וטימא להמעש״ש כשהפרישו, אבל אם הי׳ הטבל טמא מפרישו ופודהו.
6. כלומר בין שהאוכל טמא והמעשר טהור בין שהאוכל טהור והמעשר טמא. וי״ל דמדייק כן מדלא כתיב ולא בערתי ממנו בטומאתי כמו דכתיב לא אכלתי ממנו באוני אלא בטומאה סתם משני הצדדים.
7. גם כאן כמו בדרשה הקודמת מפרש הלשון בערתי מלשון בוער באש, יעו״ש. ועיין בכ״מ פ״ג ה״ב ממעש״ש הביא מקור לדין זה מדיוק בגמרא יבמות, אבל הנה זה דרשה מפורשת בירושלמי כאן.
8. ר״ל אעפ״י שאינה בלאו משום דאינה בכלל לא תוכל לאכול בשעריך וכו׳ (פ׳ ראה) מ״מ בעשה הוא עובר, וטעם הלמוד מכאן הוא דר״ל דהא דבר שאסור לחי דמעש״ש לא ניתן אלא לאכילה ולשתיה ולא לצרכיו ולמלבושים, וא״כ כש״כ למת הוא דאסור ולמה אצטריך, אלא איזה דבר שמותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה ואם סך ממנו למת עובר בעשה הוא, דבכלל לא נתתי הוא, והוא הדין לענין חוץ לחומה, דנהי דאין בכלל לאו דלא תוכל לאכול מ״מ בכלל עשה הוא.

והנה כבר נתעוררו המפרשים במ״ש הירושלמי במה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין, דמשמע דאין סברא לאוקים בכ״ז, וכ״מ בבבלי יבמות ע״ד ב׳ ובאמת במשנה י״ב פ״ה דמעש״ש מוקים בפשיטות דהאי לא נתתי ממנו למת פירושו לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין, ועיין בתוס׳ יבמות שם ד״ה ליקח ובנימוקי רמב״ן כאן, והרבה עמלו בישוב הסוגיות.

אך אמנם י״ל פשוט דפשטות הכתוב איירי בסיכה, יען דלארון ותכריכין א״צ קרא כמש״כ, ורק המשנה תפרש שאם נתן לארון ותכריכין אינו יכול להתודות, וכן לענין טומאה ולא בערתי ממנו בטמא איתא במשנה הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות וה״נ כן, ודו״ק.
9. כי לא יתכן נתינה למת אלא לצורך המת וזה ארון ותכריכים, ועיין מש״כ בדרשה הקודמת, וכן לא נתתיו לאוננים אחרים כלומר לא גרמתי שיאכל בעצבות אלא בשמחה כדינו כדכתיב ביה ושמחת.
10. ר״ל אעפ״י דבעלמא קיי״ל סיכה כשתיה (נדה ל״ב.) והוי כמאן דשתי בטומאה.
11. ר״ל איזו דבר ששייך בחי ובמת והתורה התירה לחי ואסרה למת הוי אומר זה סיכה, וע״ע מש״כ לעיל אות ע׳.
12. שנתתי להם בפנים יפות ובשמחה. והנה אינו מבואר איפה מרומז בלשון שמעתי וגו׳ הביאותיו לבית הבחירה, והמפרשים לא בארו מאומה, ויתכן לומר דרומז למ״ש במעש״ש (פ׳ ראה) כי ירחק ממך המקום וגו׳ ונתתה בכסף וגו׳, ועצה זו מונעת מלקיים המצוה כמאמרה, היינו להביא גוף המעש״ש לירושלים, על זה אמר שמעתי בקול ה׳ אלהי, כלומר שהבנתי כונת הקב״ה ורצונו שלכתחלה טוב להביא גוף המעש״ש לירושלים, ואף כי היה רחוק הדרך ממני וקשה היה עלי הדבר להובילו ועפ״י הדין הייתי פטור, בכ״ז התחזקתי והביאותיו, אותו עצמו, לבית הבחירה, ודו״ק.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(טו) הַשְׁקִ֩יפָה֩ מִמְּע֨וֹן קׇדְשְׁךָ֜ מִן⁠־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת⁠־עַמְּךָ֙ אֶת⁠־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵת֙ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לָ֑נוּ כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֙עְתָּ֙ לַאֲבֹתֵ֔ינוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃
Look down from your holy habitation, from heaven, and bless your people Israel, and the ground which you have given us, as you swore to our fathers, a land flowing with milk and honey.⁠"
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
השקיפה ממעון קדשך – עשינו מה שגזרתה עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך וכו׳.
סליק סידרא
"Look down from Your holy abode": We have done (with respect to the tithes) what you decreed upon us — You do what you have promised us. "Look down from Your holy abode, from the heavens and bless your people, Israel" (with sons and with daughters. "and the land which You have given us" (with dew and rain and offspring of beasts". "just as You swore unto our fathers a land flowing with milk and honey": so that it impart a flavor to the fruits. From here it was ruled: Israelites and mamzerim confess (over the tithes) and not freed slaves, for they have no portion in the land. R. Meir says: Neither do Cohanim and Levites confess, for they took no portion in the land. R. Yossi says: They have cities with open spaces.
השקיפה ממ׳ קד׳ מן השמ׳ עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה עמנו מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים:
[השקיפה ממעון קדשך מן השמים] הרי מי שאמר והיה העולם קרוי רופא לבשר ודם שנ׳ (שמות ט״ו:כ״ו) כל המחלה אש׳ שמ׳ במ׳ לא אש׳ עליך כי אני ה׳ רפאך ואומ׳ (ירמיהו י״ז:י״ד) רפאני ה׳ וארפא ואומ׳ (שם ג׳:כ״ב) ארפא משובתם ללמדך שלא כמדת בשר ודם מדת מי שאמר והיה העולם מדת בשר ודם מכה באזמיל ומרפא ברטייה מדת מי שאמר והיה העולם במה שהוא מכה בו הוא מרפא כשהכה את איוב לא הכה אותו אלא בסערה שנ׳ (איוב ט׳:י״ז) אשר בשערה ישופני וכשריפאהו לא ריפאהו אלא בשערה שנ׳ (ע׳ שם ל״ח:א׳) ויען ה׳ את איוב מן השערה:
כשפיזר את השבטים לא פיזרן אלא כיונים שנ׳ (יחזקאל ז׳:ט״ז) ופלטו פליטיה [וגו׳] וכשהוא מכנסן אינו מכנסן אלא כיונים שנ׳ (ישעיהו ס׳:ח׳) מי אלה כעב תעו׳ וכיונים אל ארב׳:
כשפיזר את ישראל לא פיזרן אלא בשופר שנ׳ (ע׳ יר׳ ד׳:י״ט) כי קול שופר שמענו וכשהוא מביאן אינו מביאן אלא בשופר שנ׳ (ישעיהו כ״ז:י״ג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כשפרע מן המצרים לא פרע מהן אלא בהשקפה שנ׳ (שמות י״ד:כ״ד) וישקף ה׳ אל מחנה מצרים וכשמברך את ישראל אינו מברכן אלא בהשקפה שנ׳ השקפה ממעון קד׳ מן הש׳ וברך את עמך את ישראל:
ממעון קד׳ מן הש׳ ר׳ ישמעאל אומ׳ והלא בידוע שקדשו הוא השמים ומה ת״ל ממעון קד׳ מן הש׳ אלא בזמן שאין ישראל עושין רצון המקום הוא נועל את האוצר והן מתים ברעב שנ׳ (דברים י״א:י״ז) וחרה אף ה׳ בכם ועצר את הש׳ וכשהן עושין רצון המקום הוא פותח את האוצר שנ׳ השקפה ממ׳ קד׳ מן השמים:
וברך את עמך את ישראל והלא בידוע שעמך הן ישראל ומה ת״ל את עמך את ישראל אלא בזמן שאין ישראל עושין רצון המקום כביכול אינו קורא אותן עמי שנ׳ (שמות ל״ב:ז׳) לך רד כי שחת עמך ובזמן שהן עושין רצונו הוא קורא אותן עמי וברך את עמך את יש׳:
וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות:
ואת האדמה אשר נת׳ לנו בטל ומטר ובולדות בהמה:
כאשר נש׳ לאב׳ ארץ זבת חל׳ וד׳ כדי שתתן טעם בפירות נמצינו למידים שהמעשרות נותנין טעם וריח ושומן בפירות מכן היה ר׳ שמעון בן אלעזר אומ׳ הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח המעשרות נטלו את שומן הדגן הזנות והכשפים כילו את הכל:
כאשר נש׳ לא׳ מיכן אמ׳ ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים שאין להן חלק בארץ:
ר׳ מאיר אומ׳ אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ ר׳ יוסי אומ׳ יש להן ערי מגרש:
וסמיך ליה היום הזה ה׳ אלהיך מצוך מיכן אמ׳ אין מתודים ודוי מעשר אלא ביום וכל היום כשר לודוי המעשר ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות:
ד״א כאשר נש׳ לאב׳ לא נשבעת לאבותינו שאת מביאם לארץ מגדלת קוצים ודרדרים אלא לארץ זבת חלב ודבש ארץ שפירותיה שמינים כחלב ומתוקים כדבש:
ר׳ נתן אומ׳ השקיפה ממעון קדשך מן השמים על הרשעים ואבדם מן העולם שלא עשו רצונך בעולם:
וברך את עמך את ישראל שעשו רצונך בעולם:
ד״א השקיפה ממעון קדשך מן השמים וב׳ את עמך את יש׳ עשה בשבילנו ואם אין את עושה בשבילנו ואת האדמה עשה בשביל אדמתינו [השמטה: ואם אין את עושה בשביל אדמתינו] אשר נתת לנו עשה בזכות תורתינו [השמטה: ואם אין את עושה בזכות תורתינו] כאש׳ נשבעת לאב׳ עשה בזכות אבותינו ואם אין את עושה בזכות אבותינו עשה למען שמך הגדול שנקרא עלינו שנ׳ (ירמיהו י״ד:ט׳) ואתה בקרבנו ה׳ ושמך עלינו נקרא אל תניחנו:
אִסְתַּכִי מִמְּדוֹר קוּדְשָׁךְ מִן שְׁמַיָּא וּבָרֵיךְ יָת עַמָּךְ יָת יִשְׂרָאֵל וְיָת אַרְעָא דִּיהַבְתְּ לַנָא כְּמָא דְּקַיֵּימְתָּא לַאֲבָהָתַנָא אֲרַע עָבְדָא חֲלָב וּדְבַשׁ.
Look down from the heavens, the habitation of Your holiness, and bless Your people Israel, and the land which You have given us, as You did swear to our fathers, a land producing milk and honey.
אדיקא כען ברחמיך טביה מן מדור איקר שכינתךב מן שמיא וברך ית עמך ית ישראל וית ארעא די יהבת לן היך מה דקיימת לאבהתן ארע עבדה פירין טבין נקיין כחלבה וחלייןגד כדובשה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדיק״) גם נוסח חילופי: ״{א}⁠דוק״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כען ברחמיך טביה מן מדור איקר שכינתך״) גם נוסח חילופי: ״בבעו מן מדור בית שכינת קודשך״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחליין״) גם נוסח חילופי: ״וחו׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״וטעימין״.
אודיק ממדור בית שכינת קודשך מן שמיא ובריך ית עמך ית ישראל וית ארעא דיהבת לנא היכמא דקיימת לאבהתנא ארעא דפירהא שמינין כחלב וחליין כדבש.
Look down from heaven, from the habitation of the glory of Thy holiness, and bless Thy people Israel, and the land which You hast given to us, as You didst swear unto our fathers, a land of fruits rich as milk and sweet as honey.
אדיק בבעו ממדור בית שכינת יקרך וקודשך מן שמיא ובריך ית עמך ית ישראל וית ארעא דיהבית לן היך מה דקיימת לאבהתן ארעא דעבדא פירין טבין נקיין כחלבא וחליין וטעימן כדובשא.
Look down, we beseech Thee, from the heavens, the habitation of Thy glory and Thy holiness, and bless Thy people Israel, and the land which Thou hast given us, as Thou didst swear unto our fathers (to give us a land) producing good fruits, pure as milk, sweet and delicious as honey.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

פאטלע מן מוטן קדסך מן אלסמא ובארך פי שעבך אלאסראייל ופי אלארץ׳ אלתי אעטיתנאהא כמא קסמת לאבאינא אן תכון ארצ׳א תפיץ׳ לבנא ועסלא
אם כן השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו, כמו שנשבעת לאבותינו, שהיא תהיה ארץ זבת חלב ודבש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

השקיפה ממעון קדשך – עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת: אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כ״ו:ג׳-ד׳).
אשר נתתא לנו כאשר נשבעת לאבותינוב – ליתןג לנו ארץ זבת חלב ודבש וקיימתה.⁠ד
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בפסוק ובכ״י ליידן 1: ״נתתה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, ובנוסח המקרא שלנו: ״לאבתינו״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא: ״לתת״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917 מופיעה המילה ״וקיימתה״ לפני ״ארץ זבת חלב ודבש״.
השקיפה ממעון קדשך GLANCE DOWN FROM THE RESIDENCE OF YOUR HOLINESS... [AND BLESS YOUR PEOPLE ISRAEL – "We have done what You have laid upon us, do You now what has upon You to do, because You have said, (Vayikra 25:3, 4) If you walk in My ordinances … Then I will give you rain in its season etc.
אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו [BLESS YOUR PEOPLE ISRAEL, AND THE LAND,] WHICH YOU HAVE GIVEN US, AS YOU SWORE UNTO OUR FATHERS – to give it unto us, and indeed You have kept Your promise, giving us ארץ זבת חלב ודבש A LAND FLOWING WITH MILK AND HONEY.
פס׳: השקיפה ממעון קדשך מן השמים – עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו. השקיפה ממעון קדשך:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

וכאשר נשמרתי אני, ושמרתי הדגן בעבור להוציא הקדש, כן שמור אלהינו ארצנו, וזה טעם: ואת האדמה.
וטעם ארץ זבת חלב ודבש – להיותם כן תמים.
[A LAND FLOWING WITH MILK AND HONEY.] It means a land that will always flow with milk and honey.⁠1
1. As Thou didst swear unto our fathers, a land flowing with milk and honey is to be interpreted as Thou didst swear unto our fathers a land always (reading tamid as in Vat. Ebr. 38) flowing with milk and honey.
השקיפה – כאשר קיימתי מצותיך, קיים מה שהבטחתני עליהם, לברך את עמך ישראל, כדכתיב: והיה עקב תשמעון וגו׳ ואהבך וברכך וגו׳ (דברים ז׳:י״ב-י״ג).
{ו}⁠את האדמה אשר נתת לנו – שתהא מבורכת.
כאשר נשבעת לאבותינו – שתהא ארץ זבת חלב ודבש.
[אי נמי: הארץ אשר נשבעת לתת לנו, כאשר נשבעת לאבותינו שהיא זבת חלב ודבש1 – תברך שתהא משופעת בזבת חלב ודבש. הגה״ה.]⁠2
ואורחיה דקרא: שמדבר כאילו אינו מדבר עמו, שאמר: שמעתי בקול י״י אלהי, ולא אמר בקולך, ואחר אמר: עשיתי ככל אשר צויתני (דברים כ״ו:י״ד), ועתה מדבר עמו.
1. עיין שמות ג׳:ח׳.
2. השוו רש״י.
השקיפה – LOOK DOWN – Just as I have fulfilled Your commandments, fulfill what You have promised me about them, to BLESS YOUR PEOPLE ISRAEL, as it is written: “It shall happen, because you listen etc. And He will love you, and bless you” (Devarim 7:12-13).
{ו}⁠את האדמה אשר נתת לנו – {AND} THE GROUND WHICH YOU HAVE GIVEN US – That it shall be blessed.
כאשר נשבעת לאבותינו – AS YOU SWORE TO OUR FATHERS – that the land shall be flowing with milk and honey.
[Or, alternatively: the land that You swore to give to us, AS YOU SWORE TO OUR FATHERS that it is FLOWING WITH MILK AND HONEY – You shall bless [it] that it should be bountiful with flowing milk and honey. {A glossed annotation.}]
And it is the way of the text: that it speaks as if it is not speaking with Him, for it said: “I have listened to the voice of Hashem my God” and it did not say: “to Your voice,” and afterwards it said: “I did according to everything that You commanded me” (Devarim 26:14), and now it is speaking with Him [i.e. in second person].
ואת האדמה – שתתן אתה מטר השמים על פני האדמה כדי שנעבדך לשנה הבאה במצות התלויות בארץ.⁠1
1. השוו אבן עזרא.
ואת האדמה, "and the soil,⁠" in order that You will provide the rain at the appropriate time so that I can continue to serve You with the same fervor next year, and fulfill all the commandments connected with ownership of this land.
אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו – לתת לנו וקיימת ארץ זבת חלב ודבש. לשון רבינו שלמה.
ואם כן, שיעור הכתוב: ואת האדמה אשר נתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כאשר נשבעת לאבותינו.
ור׳ אברהם אמר כי טעמו להיותה כן תמיד, כלומר: וברך את האדמה אשר נתת לנו להיותה ארץ זבת חלב ודבש.
ואין צורך בכל זה, כי בכלל הדבור או השבועה הנתינה, אומר אדם לחבירו: נשבעת לי שדה שלך, אמרת לי מנה. וכן: כאשר דבר י״י אלהי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש (דברים ו׳:ג׳). [וכבר פרשתיו (רמב״ן דברים ו׳:ג׳). וכן: ויתן לו בית ולחם אמר לו וארץ נתן לו (מלכים א י״א:י״ח).]⁠א
ולא יקשה בעיניך בכאן כי לא נזכר בשבועת האבות ארץ זבת חלב ודבש, כי מאחר אשר הארץ בעת ההיא זבת חלב ודבש הנה נשבע להם בארץ זבת חלב ודבש.
או אבותינו – יוצאי מצרים, שנאמר להם: אל ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג׳:ח׳), כענין: וירעו לנו מצרים ולאבותינו (במדבר כ׳:ט״ו).
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
WHICH THOU HAST GIVEN US, AS THOU DIDST SWEAR UNTO OUR FATHERS — "to give it1 to us and Thou hast fulfilled [Thy promise by] giving us A LAND FLOWING WITH MILK AND HONEY.⁠" This is Rashi's language. If so, the order of the verse is [to be inverted as follows]: "and the Land which Thou hast given us, a Land flowing with milk and honey, as Thou didst swear unto our father.⁠" And Rabbi Abraham ibn Ezra commented that the meaning thereof is, may it always be so, that is to say, "and bless the Land which You have given us to be [always] a Land flowing with milk and honey.⁠" But there is no need for all this, for included in the term "speaking" or "swearing" is the act of "giving.⁠" Thus a man may say to his fellow, "You have sworn me your field" [which means: "you have sworn to give me your field"], or "You have told me a hundred" [which means "you have sworn to give me a hundred dinars"]. Similarly, as the Eternal, the G-d of thy fathers, hath spoken unto thee — a Land flowing with milk and honey2 [the term "hath spoken" means "hath spoken that He would give thee"]. We have already explained it [there].⁠3 So also, and he gave him a house, and food he told him, and gave him land4 [which means "and food he promised to give him"]. Now, do not find it difficult here that in the oaths made to the patriarchs "a Land flowing with milk and honey" is not mentioned. Since at that time the Land was a Land flowing with milk and honey, [it would have been redundant to describe it explicitly. Therefore it was as if] He swore to them by a Land flowing with milk and honey. Or it may be that unto our fathers [here does not mean the patriarchs] but those who came forth from Egypt, for it was to them that it was said, unto a Land flowing with milk and honey,⁠5 similar to the expression, and the Egyptians dealt ill with us, and our fathers6 [which refers to "our fathers" who came forth from Egypt].
1. Rashi adds the phrase "to give it,⁠" for otherwise the two phrases [as Thou didst swear unto our father — a Land flowing with milk and honey] lack a connecting word or phrase. Ramban will point out that "giving" is implicit in "swearing.⁠"
2. Above, 6:3.
3. Above, 6:3.
4. I Kings 11:18.
5. Exodus 3:8.
6. Numbers 20:15.
השקיפה ממעון קדשך – עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו.
וברך את עמך – בבנים ובנות.
ואת האדמה אשר נתתה לנו – בגשמי רצון ברכה ונדבה.
כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש – שתתן טעם בפירות. ובמקום אחר דרשו השקיפה ממעון קדשך, עשינו מה שמוטל עלינו לעשות עשה אתה מה שמוטל עליך. ומה שהזכיר מעון קדשך ולא אמר מכון כמו שאמר שלמה בתפלתו (מלכים א ח׳:ל״ט) ואתה תשמע השמים מכון שבתך, מפני שהתודה ששמח בהשלים חקו בהפרשת תרומותיו ומעשרותיו, והשמחה הוא במעונו כלומר באותו רקיע ששמו מעון, על כן הזכיר מעון קדשך. ומה שהזכיר לשון השקיפה ואינו נזכר לעולם בשום מקום אלא בפורענות, להורות כמה גדול שכר המצות כשהיא בשמחה שהיא מהפכת מדת הדין למדת רחמים. וכן דרשו רז״ל אמר ר׳ חנינא בר פפא בוא וראה כמה גדול כחן של מתנות עניים, שכל השקיפה שבתורה לרעה וכאן לברכה.
ואם תשכיל בענין המתנות האלה בסודם תמצא כי התרומה הנקראת ראשית תרמוז לחכמה הכוללת הבינה בחמשים שערים, ועל כן התורה היא אחת מחמשים, זהו שאמרו תרומה, תרי ממאה, ומעשר ראשון הנתן ללוי שהיה עשירי בבנים כנגד העשירית, וכן מעשר שני כמו כן כנגד העשירית, כי נקרא מעשר ראשון לפי שהוא ראשון לנו ונקרא כמו כן מעשר שני כי הוא עשירי לראשון העליון, ומעשר עני שהיה מפריש בשנה השלישית וששית כנגד היסוד שהוא מכריע, וכלול מן השבעה, כן היה הפרשת מעשר עני באמצע שש שנים, שלש מכאן ושלש מכאן, ועם מעשר זה נשלמו כל המעשרות בין למעלה בין למטה, וזהו שאמר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, אמר כי תכלה כי מעשר עני זה תכלית וסוף כל המעשרות, ולכך אמר הכתוב בסדר ראה בפרשת עשר תעשר (דברים י״ד:כ״ח) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך, כי כשם שצוה הקב״ה שנקבץ את כל המעשרות של השנים שעברו במקום אחד בשערינו, כן הרמז בזה שנקבץ ושניחד הכל בלי פרוד במקום שהוא כולל את הכל, זהו שאמר והנחת בשעריך, הוא שער התפלה הוא שער לה׳ הכולל את הכל, ולכך היה מתפלל בלשון הקדש, והיה מתודה בקול רם שהשלים חיובו במעשרותיו של הקב״ה והפריש אותן בסדר ובכוונה הראויה ולא שינה הסדר ח״ו, זהו ככל מצותך אשר צויתני אלא שסדר הכל במחשבתו ויחד את הכל יחוד שלם. לא עברתי שלא קצצתי בנטיעות, ולא שכחתי מלברך השם והמלכות כי הוא היחוד השלם. ומתודה עוד ואומר לא אכלתי באוני ממנו שלא הפרישו לשום כח מכחות המלאכים שהם עשר מדרגות שהם הקרובים אליו, ולא לשום כח מכחות הגלגלים, ולא בערתי ממנו בטמא אין צריך לומר שלא הפריש ממנו לשום כח מכחות הטומא הרוחניים השוכנים למטה באויר שבין הגלגלים והיסודות, ולא נתתי ממנו למת אין צריך לומר שלא הפריש לשום אחד מארבע יסודות שהם גופים מתים ולא רוחניים, אך שמעתי בקול ה׳ השם המיוחד לבדו שהוא עליון על כלן, ועשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך, התפלה הזאת לשם הנכבד, שכן אמר ואמרת לפני ה׳ אלהיך, ואליו אומר השקיפה, ואמר ממעון כי הוד והדר לפניו ונהרי ששון ונהרי שמחה והשמחה במעונו, זהו השקיפה ממעון קדשך, יאמר השקיפה עלינו ממעון קדשך ותריק עלינו מה שקבלת מן השמים, כמו (מלכים א ח׳:ל״ב) ואתה תשמע השמים. או יאמר השמיע תפלתנו אל השמים וברך את עמך את ישראל, השפיע להם הברכה שקבלת, וזהו לשון חכמינו ז״ל עשינו מה שמוטל עלינו עשה אתה מה שמוטל עליך. ואת האדמה שכנגדה הארץ של מעלה שהיא ארץ זבת חלב ודבש שהיא הרצון המשפיע רחמים ודין, זהו לשון ארץ זבת חלב ודבש, וכבר הזכרתי זה, והכל אמת בין למעלה בין למטה, וזה מבואר.
השקיפה ממעון קדשך, "Please look down from the holy site where You reside.⁠" The farmer concludes as if to say: "we have done what we have to do, now do what You have promised, please" (Maaser Sheni 5,13).
וברך את עמך, "and bestow blessing on Your people,⁠" sons and daughters;
ואת האדמה אשר נתתה לנו, "and the earth which You have given to us;⁠" in the form of beneficial rain expressing Your goodwill.
כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש, "as You have sworn to our forefathers, a land flowing with milk and honey.⁠" Your promise was that the rain would make the produce of the land tasty. (Maaser Sheni 11,16). Elsewhere, according to Rashi, this verse is understood to mean: "seeing that we have done what is obligatory for us, You ought to do what is obligatory for You.⁠" The reason the Torah uses the expression מעון קדשך, instead of the word מכון, as Solomon used in his prayer at the inauguration of the Temple (Kings I 8,39), is that the farmer acknowledges that he has rejoiced in fulfilling God's commandments and the heaven known as מעון is traditionally perceived to be the area in which joy resides and originates (Chagigah 12). This is why Moses chose to refer to the term מעון when formulating this declaration/prayer. The term השקיפה used here for "looking down,⁠" a word never used elsewhere except in connection with disaster (Jerusalem Talmud Maasser Sheyni 5,5) is to teach how great is the reward for fulfillment of a commandment when it is fulfilled joyfully. It has the power to convert a normally negative virtue into becoming a positive virtue. Rabbi Chanina, son of Papa, is on record as saying: "come and observe the powerful effect of giving alms to the poor. Every time the word השקפה, i.e. וישקף appears in the Torah it is always a preamble to something destructive occurring. Here it is a preamble to blessing being bestowed.⁠"
If you will analyse the subject of giving alms to the poor more profoundly you will find that the תרומה which has been described as ראשית, is an allusion to the emanation חכמה which comprises within it the emanation בינה so that it completes the cycle of the 50 "gates" of wisdom which exist in the universe. This is why (generally) תרומה represents one 50th part of the harvest. This is why the sages when defining תרומה referred two it as "2 parts in 100.⁠" The מעשר ראשון which consist of ten per cent alludes to the tribe of Levi (the original Levi) whom we proved to have been the "tenth" son of Yaakov [starting the count from Binyamin, compare Korach 18,19]. The מעשר שני also represents the same principle; seeing it is the first tithe which we retain, it is in reality also a kind of "first tithe.⁠" It is the first tithe of the original tithe. The tithes for the poor which are being set aside in the third and sixth year of the שמטה cycle are an allusion to the emanation יסוד, so called because it is of decisive influence on events in our world and is "distilled" from the seventh emanation. It occurred precisely in the middle of the seven year שמטה cycle.
With the setting aside (and distributing) the מעשר עני, the tithe for the poor, all the various tithes have been concluded whether in respect of higher emanations or lower emanations. This is the meaning of the words: "when you have completed all the tithe(s) of all of your harvest in the third year" (verse 12). It is why the Torah chose the expression כי תכלה [an expression reminiscent of when God had concluded the creation of the universe in Genesis 2,1, Ed.]. The tithe to the poor represents the essence and hence the final tithe of the various tithes legislated here. This also accounts for the otherwise unusual wording of Deut. 14,22 עשר תעשר, [which sounds at first glance as if a tithe could be given repeatedly. Ed.] This is why in that chapter the Torah legislated that at the end of three years the farmer is to remove from his house all the tithes of that year and deposit it in "your" gates, (Deut. 14,28). The word "your gates" in that connection is an allusion to the "gates of prayer. Just as in a physical sense these tithes which had not yet been distributed must be made available to all in a public area of the town, so in a spiritual sense, by doing so, the farmer's accumulated merits due to his fulfilling these commandments are concentrated in the spiritual domain known as the gateway to prayer, to the regions in heaven where prayer is heard and answered. This is why the declaration listed in our chapter must be recited in Hebrew and audibly. [Although, according to Maimonides Hilchot Maaser Sheni 11,16 this declaration may be recited in any language, the concluding verse commencing with the word השקיפה has to be said in Hebrew, seeing it is a prayer, i.e. a petition. Ed.] When reciting the whole of this declaration the farmer acknowledges the sum total of what Judaism is about, it is a declaration of faith including a statement that he has not only not deviated from the מצות מעשיות, the performance of the deeds prescribed, but that he is in full agreement with the theological/philosophical symbolism represented by these commandments. [I paraphrased this passage somewhat. Ed.] The author understands the words אדמה and ארץ in this passage as also referring to the celestial counterparts of these regions.
אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו – פרש״י כאשר נשבעת לאבותינו לתת לנו וקיימת ארץ זבת חלב ודבש. וכתב הרמב״ן וא״כ פי׳ הפסוק ואת האדמה אשר נתת לנו ארץ זבת חלב ודבש וקיימת. ור׳ אברהם כתב כי טעמו להיותה כן תמיד כלומר וברך וגו׳ את האדמה אשר נתת לנו להיותה ארץ זבת חלב ודבש. ואין צריך לכל זה כי בכלל השבועה הנתינה כאדם שאומר לחבירו נשבעת לי שדה שלך וכן בכאן כאש׳ נשבעת לתת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש:
אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו, "that You have given to us as You had sworn to our forefathers.⁠" Rashi understands this as if the Torah had written: "as You have sworn to our forefathers to give to us, and you thus kept Your promise.⁠" It also includes the acknowledgment that the land in question does indeed flow with milk and honey.
Nachmanides writes that if we were to accept Rashi's interpretation, the words ואת האדמה אשר נתתה לנו ארץ זבת חלב ודבש וקיימת, would mean: "that the land that You have given us is a land flowing with milk and honey, and You kept Your promise.⁠" [Rashi wanted to avoid the impression that the promise of giving us the land was the substance of God's blessing for which the farmer prays in this verse. Ed.]
Ibn Ezra writes that the thrust of the farmer's prayer is that God should bless the land to continue to give its generous yield also in the future, just as it had done up until that year. There is no need for all of these explanations as God's oath included the realization of it, i.e. the giving of the land to the generation God had selected for this. He had promised to Moses in Exodus 3,8 that the land of the Canaanites, which would be given to the Jewish people, was at that time a land flowing with milk and honey. [It could hardly have been less, as the Torah had described it in Genesis 13,10 already as comparable to "the garden-like nature of the land of Egypt.⁠" Ed.]
(טו-טז) השקיפה – עולה בגימטריא ת״ק. כלומר השקיפה ממהלך ת״ק שנה שמשמים לארץ. ותגין על הקו״ף, לומר בזכות אברהם שהוליד למאה שנה.
וברך – ג׳. דין. ואידך וברך את נחלתך. הואל וברך את בית עבדך. זהו שדורש בספרי וברך את עמך את ישראל. בבנים ובבנות. והיינו הואיל וברך את בית עבדך. ואת האדמה בטל ומטר. והיינו וברך את נחלתך.
זבת חלב ודבש – וסמיך ליה היום הזה ה׳ אלהיך מצוך לעשות – רמז למה שנאמר ויתן להם ארצות גוים, בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו.
ארץ זבת חלב ודבש – דבק עם נתת לנו.
השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו׳ – רוצה לומר: עשיתי מה שמוטל עלי עשה אתה מה שמוטל עליך. וברך את עמך ונחלתיך.
ולזה סמך בקשת זקיפת העריס אשר כנגדו אליו יתעלה והוא הרחמים ואמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו שתהיה תמיד כאשר נשבע לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש וכמ״ש ז״ל (משנה מעשר שני ה׳) עשינו מה שעלינו לעשות השקיפה וגו׳ וכבר נשלם ענין העריסין אשר זכרו חז״ל במאמר שזכרנו (דב״ר פ׳ עקב) בענינים מורגשים בצורכי החיים הזמניים אשר נתנה הארץ להשלים עמם ולמלאת די ספוקם כי הוא הכרחי לשלמותם האחרון. אמנם כשהשלים זה נעתק לדבר עמם מענין אלו העריסין מצד שהם ענינים שמעיים ומדעיים אשר הם דברים יותר מעולים הפלא ופלא מאותם אשר דבר בבחינת הגמול והעונש המגיע.
השקיפה ממעון קדשך עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שעליך לעשות שאמר אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם. ובספרי ובשלהי מסכת מעשר שני עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו כלומר אין זו תפלה אלא סיום הודוי כאילו אמר שכבר עשינו כל מה שגזרת עלינו עד שלא נשאר מעתה אלא שתקיים גם אתה מה שהבטחתנו שהבטחתך לא היתה אלא אחר קיום כל המצות כדכתיב אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳ דאל״כ מאי השקיפה וברך את עמך את ישראל וכי כ״ג הוא שיתפלל בעד כל ישראל כמו הכהן ביום הכפורים כפר נא לחטאים לעונות ולפשעים שחטאו לפניך עמך בית ישראל:
כאשר נשבע׳ לאבותינו לתת לנו וקיימת ארץ זבת חלב ודבש. הוסיף לתת לנו מפני שלולא התוספו׳ הזה אין למאמר כאשר נשבעת לאבותינו דבקות לא עם ארץ זבת חלב ודבש הבא אחריו ולא עם ואת האדמה אשר נתת לנו הקודם לו כי לא נשבע לאבותינו שנתן לנו את האדמה רק שיתן אותה לנו גם הוסיף מיד וקיימת מפני שבלולא זה התוספ׳ יהיה כאשר נשבעת לאבותינו לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש ואיין זה אמת כי לא נשבע לאבותינו לתת לנו אלא הארץ לא זבת חלב ודבש לא לאברהם לא ליצחק ולא ליעקב זה רק מיוצאי מצרים לבדם לפיכך הוסיף וקיימת כדי שיהיה מאמר כאשר נשבע לאבותינו שהם אברהם יצחק ויעקב דבק עם לתת לנו ויהיה מאמר וקיימת דבק עם מה שנדר לנו על ידי יוצאי מצרים שתהי׳ זבת חלב ודבש לאברהם ליצחק וליעקב והיה עם תוספ׳ וקיימת הותרה שאלת מי ששאל היכן הוזכרה בשבועת האבות זבת חלב ודבש אבל בקצת נוסחאות אין בם רק תוספות לתת לנו ואין לסמוך עליה:
ולכן יבקש ממנו שישקיף ממעון קדשו לברך את ישראל בעבור נדיבותם, ואת האדמה אשר עשתה פירות לכל הצדקות ההן כאשר נשבע לאבותם, באופן שתהיה תמיד ארץ זבת חלב ודבש, הנה התבארו הכתובים על פי פשוטם, ואמנם מה שדרשו בהם חכמינו ז״ל אם הוא קבלה נקבל בסבר פנים יפות, והותר בזה הספק השלישי:
וברך את עמך... ואת האדמה אשר נתתה לנו – באותו האופן אשר ״נשבעת לאבתינו״, כשאמרת ״אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה וכו׳⁠ ⁠⁠״.
וברך את עמך...ואת האדמה אשר נתתה לי, in the same manner as You have sworn to our forefathers, when You swore to them: “I will take you up form the poverty in Egypt to a wide good land, etc.” (Exodus 3,17)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

כאשר נשבעת לאבותינו לתת לנו וקיימת. פירוש, שאין ״נשבעת לאבותינו״ דבוק אל מה שלפניו (אל) ״ואת האדמה אשר נתת לנו״ הקודם לו, דהא לא נשבע שנתן לנו. וגם אינו דבוק אל ״ארץ זבת חלב ודבש״ הבא אחריו, דלא נשבע הקדוש ברוך הוא לתת להם ארץ זבת חלב ודבש. לכן פירושו ״כאשר נשבעת לנו״ ׳וקימת׳, וזאת הארץ היא ״ארץ זבת חלב ודבש״. והשתא ״כאשר נשבעת לאבותינו״ דבק שפיר אל ״ואת האדמה שנתת לנו״:
השקיפה ממעון קדשך וגו׳ – לפי שאמר למעלה עשיתי ככל אשר צויתני פירש״י שמחתי ושמחתי את אחרים ע״כ השקיפה ממעון כמו שאנו אומרים שהשמחה במעונו ומשם תחזור ותשמחנו ובמס׳ חגיגה (יב:) אמרו מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל שנאמר (תהלים מ״ב:ט׳) יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי. ופירש רש״י יומם יצוה ה׳ חסדו יצוה למלאכים לשתוק כדי לעשות חסד לצריכים חסד והם התחתונים עכ״ל והנה קרוב לשמוע שהקב״ה עושה חסד זה בזכות החסד שהתחתונים עושים זה עם זה והמעשר הוא בכלל החסד, ע״כ אמר בזכות החסד שעשיתי במעשר זה עם הצריכים חסד השקיפה ממעון לעשות חסד לצריכים חסד, כי אותם שמים ששמו מעון מיוחד לזה ומיוחד לשמחה כי במקום שמחה יש שירה ולא במקום שאין שמחה, ועוד בזכות לא עברתי ממצותיך מלשון אין מעבירין על המצות שלא עברתי ממצוה להקדים המאוחר, כך השקיפה ממעון קדשך שלא להקדים המאוחר שהרי מחשבתן של ישראל קדמה לעולם והרי הם קדומים אפילו למלאכים ע״כ דין שלא יאמרו המלאכים שירה עד שיאמרו ישראל תחילה ביום ואח״כ המלאכים בלילה כמ״ש (דברים ל״ג:כ״ז) מעונה אלהי קדם. דהיינו אלהי ישראל הקדומים ומתחת הם המלאכים שנקראו זרועות עולם כי במעון ישראל קודמים כאמור. ורז״ל אמרו (תנחומא תשא י״ד) כל השקיפה לרעה חוץ ממתנת עניים המהפך רוגז לרחמנות, והוא בזכות מדת הרחמנות שבאדם שמהפך מדת אכזריות שבו לרחמנות כך הקב״ה מהפך רוגז לרחמנות.
קָדְשְךָ: הקו״ף בשוא לבדו.⁠א [קָדְשְׁךָ].
א. צריך להיות: ׳הקו״ף בקמץ לבדו׳. [מקור ההערה בא״ת, והיא באה להוציא מדפוס ונציה ש״ד שנדפס בו קֳדְשְׁךָ, קו״ף בחטף קמץ. נורצי לא חש בטעותו של לונזאנו והעתיק את ההערה כלשונה].
עשה אתה מה שעליך לעשות כו׳. דאל״כ מה מקום לתפלה זו לכאן. אלא מכיון שעשינו וכו׳ ראוי לך לעשות מה שהבטחתנו, אבל עכ״פ תפלה הוא. ולא כמ״ש הרא״ם ודבק טוב:
לתת לנו וקיימת כו׳. ר״ל במה שמוסיף מלת לתת לנו כו׳ שבשבועה לא הוזכר ארץ זבת חלב ודבש, ואם כן, איך כתיב הכא כאשר נשבעת וגו׳. לכך פירש לתת לנו, כלומר, כאשר נשבעת לתת לאבותינו, וקיימת ההבטחה שהבטחת ליוצאי מצרים ליתן להם ארץ זבת חלב ודבש, יותר ממה שנשבעת לאבותינו:
Now You fulfill what is incumbent upon You, etc. Otherwise, what relevance has this prayer over here? Therefore [it means], "Because we have fulfilled, etc.⁠" it is fitting for You to fulfill what You promised. At any rate it is a prayer, and not as Re"m and Devek Tov write.
To give to us, and You fulfilled, etc. By adding the words "to give to us,⁠" Rashi is answering the question: The oath does not mention "a land flowing with milk and honey,⁠" so how is it written here, "As You swore, etc.⁠"? Therefore Rashi explains "to give to us.⁠" That is, [You gave to us] as You swore to our forefathers you would give us, "and [also] You fulfilled" the promise you made to those who went out of Egypt to give them a land flowing with milk and honey, [which was] more than You had sworn to our forefathers.
השקיפה ממעון וגו׳ – צריך לדעת למה כפל לומר ממעון וגו׳ מן השמים, ואם לכנות שם מקומו יתברך בלשון קדושה היה לו לומר על זה הדרך השקיפה ממעון וגו׳ השמים.
ונראה שהכתוב יעיר סוד אחד והוא כי האדון ברוך הוא הכין ב׳ השפעות למעלה, א׳ השפעת הרוחניות שהם הנפשות הטהורות, ואחד השפעת הטוב לחיות הנבראים שהוא מזון לכל, ושנים אלו יקראו להם רבותינו ז״ל (זוה״ק) זיווג, שכל שיש בבחינת משפיע ובחינת נשפע יתכנו בשם זיווג, ואמרו המקובלים שמיום שנחרב הבית נפסק השפעת הנשמות ולא נשאר אלא השפעת חיות העולמות שהוא מוכרח לקיום העולמות, והוא אומרו השקיפה ממעון קדשך כנגד השפעת הנשמות, והשקפה זו היא עליונה במקום גבוה הנקרא קודש, וכבר גילו המקובלים (זוהר ח״ב קכ״א.) מה בין הדרגת קודש להדרגת קדוש כי קדוש למעלה והמשכיל יבין, וכנגד השפעת חיות העולמות אמר מן השמים זה זיווג למטה מהראשון, ואמר כנגד מאמר השקיפה וברך את עמך ופירשו רבותינו ז״ל (מע״ש פ״ה מי״ג) בבנים ובנות, וזה יצדיק פירושינו שעל זווג הנשמות הוא אומר, וכנגד מאמר את השמים אמר ואת האדמה שהיא ברכת המזון ונכון.
השקיפה ממעון קדשך, "Look down from Your holy abode, etc.⁠" Why did Moses repeat his reference to heaven by calling it both "holy abode" as well as "heaven?⁠" If all Moses had wanted was to tell us that God's abode is a holy place he should simply have written: השקיפה ממעון קדשך השמים, without the additional word מן.
I believe the Torah wants to make us privy to a secret, i.e. that God has prepared two distinct sources in the celestial spheres from which to exert His benevolent influence on mankind. One source is the reservoir of spiritual input into man, i.e. the source from which the holy souls are despatched to inhabit our bodies. The other reservoir is that which provides us with physical goodness, i.e. the sustenance enabling His creatures to stay alive by means of food, etc. In the language of the Zohar, the combination of these two are called זווג, coupling, pairing (as in marriage). This term is applicable whenever one of the two of the pair in question is active, i.e. provides the input, and the other is the recipient of that input. According to our Kabbalists the input of holy souls which used to originate from the celestial spheres has been interrupted ever since the day the Temple was destroyed, so that nowadays we receive input only from the source which provides the material goodness God has to offer. Moses, i.e. the Jewish farmer in our chapter, prays that God should provide the spiritual input, i.e. ממעון קדשך, "from Your holy abode.⁠" This input originates in the highest celestial region, hence the Torah describes that abode as קדש, holy. Kabbalists have already revealed (Zohar volume two page 121) the difference between a level called kadosh, and the level in the celestial spheres called kodesh. The latter level is higher than the former as every intelligent student will appreciate. The words מן השמים "from the heavens,⁠" refer to the lower of the above-mentioned levels within the celestial spheres. The pairing, זווג which results when the input originates only in the spheres called kadosh is inferior to that which results when the input from heaven includes input from the part known as kodesh. Concerning the first request, that God should provide input from the highest regions, the farmer asks that "Your people will be blessed,⁠" i.e. with sons and daughters whose souls originate in מעון קדשך. Concerning the heavenly input into our world of material blessings i.e. food, the blessings originating in the sphere called השמים, the farmer asks the blessing for the אדמה, the earth on which the Israelite dwells (compare Maaser Sheyni 5,13).
השקיפה – ענין השגחה, המביט בפרטי הדבר עם הכונה להטותם אל התכלית, נקרא משקיף, וכשהוא מלשון הבטה גרידא, יאמר בלשון נפעל, כמו וצדק משמים נשקף, וכן בעד אשנבי נשקפתי, לפי שהעומד במקום גבוה ומביט, הוא נשקף למביטים אליו, אבל המשגיח האמיתי הוא משקיף ואינו נשקף:
וברך את עמך – ולא יאמר אותי ואת ביתי, אבל יתפלל בשלום האומה כלה ובברכתה, כי הטובה שבאה לו בנחלת ארץ זבת חלב ודבש לא בשבילו לבדו באה לו, אלא לפי שהוא חלק מכלל ישראל, ולהם נתנה הארץ, ובברכת הכלל יתברך הפרט:
ואת האדמה אשר נתתה לנו – ארץ זבת חלב ודבש כאשר נשבעת לאבותינו, כך שיעור הכתוב:
השקיפה – הראיה תאמר בפנים שונים, ראיה הבטה והשקפה, וכל אחד תורה על אופן ראיה בפני עצמה מה שלא תורה חברתה כמ״ש הר״מ קאלוי, מלת ראה תאמר על ראיית העין עצם הנראה על אמתתו מבלי שידקדק על פרטי איכיותיהם ומקריו, כמו וירא והנה באר בשדה (בראשית כ״ט), ר״ל שמתחלה ראה עדת אנשים ועדרי צאן מקובצים אבל לא דקדק במנינם ולאיזה ענינים הם מקובצים, וכאשר קרב אליהם מעט נתברר לו שהם ג׳ עדרי צאן רובצים על הבאר, שאל״כ לא היה צריך לומר כ״א וירא באר בשדה ולא יאמר והנה, וממה שאמר וירא והנה נודע כי מתחלה לא ידע אמתת מה שראה וכשנקרב יותר הנה מה שראה קודם נתברר שהוא באר והנה שם שלשת עדרי צאן וגו׳, ועד״ז וירא והנה איל (ע״ש רלב״ג); ומלת הבט תאמר על הראיה אשר לא תדקדק לראות עצמו הדברים, אבל הכוונה בו שהחזיר פניו לאותו צד שהביט, כמו ותבט אשתו מאחוריו, שהפכה פנים לצד סדום מבלי שדקדקה לראות בשום פרט כ״א בדרך כללות, וכן והביטו אחרי משה, אל תביט אחריך, מהביט אל האלהים, והעד הנאמן הבט ימין ושמאל וראה, שהרי אמר הראיה אחרי ההבטה; אבל מלת השקפה תאמר על ראיית עצם הדבר ודקדוקו כל פרטי איכיותיו ומקריו, כמו וישקף אבימלך בעד החלון, שדקדק בפרטי עניניהם עד שראהו מצחק, בעד החנון נשקפה אם סיסרא שהכוונה היא שהיתה רוצה להשקיף על כל פרטי איכיותיו של סיסרא בדרך כשפי׳ כמ״ש רז״ל כי תוכל לראותו בעד החלון ותשמח לקראתו, ולכן לא תמצא השקפה כ״א ממקום גבוה למקום נמוך שרואה זה את חברו ואין חברו רואהו, ולכן ארז״ל אין השקפה אלא לרעה חוץ מן השקיפה ממעון קדשך, לפי שאין לך דבר בעולם שתרד לדקדק כל פרטי עניניו שלא תמצא בו שום דופי, אבל השקיפה ממעון קדשך היא לטובה, לפי שכל מה שתרבה לדקדק בה ובכל פרטיה תיטב בעיניך.
ארץ זבת חלב – רש״י וראב״ע יוסיפו מלות. והרמב״ן אמר לא יקשה בעיניך בכאן כי לא נזכר בשביעית האבות ארץ זבת חלב ודבש, כי מאחר שהארץ היתה בעת ההיא ארץ זבת חלב ודבש הנה נשבע להם בארץ זבת חלב ודבש, או לאבותינו יוצאי מצרים שנאמר להם אל ארץ זבת חלב ודבש, כענין וירעו לנו מצרים ולאבותינו.
השקיפה ממעון קדשך – ״עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו״ (מעשר שני ה, יג). ״השקיפה״: הפנה את מבטך הבוחן כלפי מטה על מעשינו ועל הימנעותנו ממעשה (עיין פירוש, בראשית יח, טז). לפיכך אומרים חז״ל: ״בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצוה, שכל השקפה שבתורה ארורה וזה בלשון ברכה״ (ירושלמי מעשר שני ה, ה).
עם מצוות וידוי מעשר, הסתיים מתן המצוות בפועל. נותרו רק שתי מצוות: מצוות הקהל (להלן לא, י–יג) ומצוות כתיבת התורה (להלן לא, יט). הן מתייחסות לכללוּת התורה, אשר מצוותיה הגיעו עתה לסיומן, והן באות לשמר את התורה בכללותה בלב העם ובתודעתו.
יש לציין שמצוות מעשר הן המצוות היחידות שהתורה דורשת וידוי למפרע על קיומן הנאמן. מכאן אנו למדים שחשיבות רבה נודעת לעקרונות ולדעות שמצוות אלה באות להשריש, והקיום בפועל של עקרונות אלה מקדם את המטרות שהן תכלית כל התורה כולה.
הערנו כבר כמה פעמים, ודנו בכך באריכות בפרשה העיקרית של מעשר (לעיל יד, כב והלאה), ששלושת המעשרות מלמדים אותנו שעלינו להשתמש באמצעינו החומריים למטרות שנקבעו על ידי ה׳ למעשרות אלה, מטרות הרוח, הגוף, ורווחת הזולת. על ידי התורה נאיר את הרוח (מעשר ראשון), על ידי טהרה מוסרית נטפל בגוף (מעשר שני), ועל ידי התמסרות מתוך תחושת חובה נקדם את רווחת הזולת (מעשר עני). אלה הן המטרות שאנו באים לידי הכרה בהן על ידי קיום חובת מעשרות. אולם ניתן לומר שקיום שלוש מטרות אלה בפועל כולל את סך כל ייעודנו הלאומי: עלינו לבנות חיים לאומיים אשר עמלם החומרי יהיה מסור למימוש מטרות אלה. בכך נהיה משוחררים מכל אנוכיות והשחתה מוסרית, וחיינו יהיו בריאים וקרובים לשלמות ככל שהדבר אפשרי לבשר ודם. בקריאת ״השקיפה״ נהיה זכאים לבקש את ברכת ה׳, כך שתעניק לנו את האמצעים החומריים לעמל לאומי זה.
על פי הדברים האלה יתבאר מדוע מצוות וידוי מעשר באה במקום זה, כסיום לכל מצוות התורה.
אך וידוי זה, הסוקר את קיום כל מצוות המעשר, מדגיש בייחוד את מעשר שני, הנאכל על ידי הבעלים. ואף שבסדר הפרשת מעשרות אלה תופס מעשר זה רק את המקום השני, ואם הפריש מעשר שני לפני מעשר ראשון לא ניתן לומר את הווידוי כלל, אף על פי כן הווידוי מדגיש בעיקר את מעשר שני, שכן החלק הגדול של הווידוי נוהג, ויכול לנהוג, רק במעשר שני. יתירה מכך, ההלכה אומרת (ירושלמי ביכורים ב, ב) שמצוות וידוי אינה נוהגת במי שהפריש רק תרומות ושאר מעשרות אך לא נתחייב להפריש מעשר שני – כגון אדם שקנה קרקע רק בשנה השלישית או השישית של מחזור השמיטה. אנו רואים אפוא גם כאן, שקידוש הגופניות החושנית הוא אבן היסוד לחיים של חובה בישראל. אמת זו באה לידי ביטוי כבר במצוות מילה, אשר הניחה את היסוד לכל המצוות, והשפעתה ניכרת בכל התורה.
ודאי שבקיום חובות המעשר, מעשר ראשון צריך תמיד לבוא תחילה. שכן רק רוח התורה, הנשמרת ומחוזקת על ידי שבט לוי, משרישה באדם את ההכרה בייעוד חייו: עליו לקדש ולרומם את הגופניות החושנית (מעשר שני), ולדאוג לרווחת חברו מתוך עבותות אהבה (מעשר עני). ללא הארת התורה, היה האדם משביע רצון עצמו כבהמה, ושאיפתו לקנות קניינים הייתה אנוכיות ריקה.
לא כן בנוגע להעלאת האדם אל האידיאל היהודי של התורה; כאן, קידוש החיים החושניים (מעשר שני) הוא התנאי המוקדם לכל מעלה. כל רוממות רוחנית תלויה בשאלה האם האדם בהנאתו יכול לעמוד ללא בושה לפני ה׳ ומקדשו. לשם כך עליו להיות בן חורין מבחינה מוסרית, משוחרר מכל כפייה גופנית (טומאה); כמו כן הוא חייב להתרחק מדיכאון של אבלות ומהפחתה בערכן של הנאות החיים הארציים (אנינות ונתינה למת). נמצא שעצם הנאתו תהיה מעשה מוסרי וקדוש של עבודת ה׳, כך שאפילו אדם בהנאתו נשאר בסביבות מקדש תורת ה׳. משנתקדשו גם החיים החושניים, נעלמת כל שניוּת מלבו של האדם, וגופו המקודש מבחינה מוסרית נעשה מרכבה לרוח ה׳. רק לאחר שאיש ישראל הגיע למדרגה זו, הוא מסוגל לשאוב את האמת מהבאר הרוחנית הטהורה של התורה. רק אז הוא נעשה רחב⁠־לב כל כך עד שרווחת חברו יקרה בעיניו כשלו. ואכן, כך נאמר לעיל (יד, כג) לגבי הנאה ממעשר שני בעיר המקדש: ״ואכלת לפני ה׳ אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם וגו׳ למען תלמד ליראה את ה׳ אלקיך כל הימים״!
זהו הטעם שווידוי מעשר שני מסיים את כל מתן המצוות, כדרך שספר ויקרא, הכולל את תורת כהנים ומלמד אותנו לקדש את החיים בקדושה כעין⁠־כהונה, בא אל סיומו במצוות מעשר שני ובמצוות מעשר בהמה הדומה לה (עיין פירוש, ויקרא כז, ל–לג).
[טו] השקיפה ממעון קדשך מן השמים – אף כי וידוי מעשר יאמר בחצרות בית ה׳ יבקש שיתברך מן השמים מפני שהמקדש הוא רק המקום שדרך שם תעלה תפלתו השמימה (ומשם יריק ה׳ שפעת ברכתו) כמ״ש בראשית (כח יז) וזה שער השמים, ועל מקום המקדש נדבר שם, וכן שלמה בתפלתו בעת חנוך הבית מזכיר כמה פעמים שמשם תעלה תפלתם השמימה, וה׳ ממכון שבתו ישמע וימלא משאלותם. והנה מאמר השקיפה שענינו הוא תחנה ובקשה לא בא בלשון כל התפלות הנמצאות בתנ״ך שכלן באו בדרך רצוי והזכרת השם לכן אמר בספרי ובמשנה (פ״ה דמע״ש) עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה כמה שהבטחתנו, שהוא בא כתובע מאת ה׳ לקיים הבטחתו, וכן נאמר (מלאכי ג׳ ט׳) ובחנוני נא בזאת וגו׳ והריקותי לכם ברכה עד בלי די, וחז״ל אמרו אף דכתיב לא תנסו את ה׳ אבל במעשר וצדקה מותר, ובפירושו למלאכי שם מפרש שיש הבדל בין נסיון לבחינה. נסיון יאמר אם מנסה הדבר לדעת כחו הנעלם מאתנו כמנסה את הזהב אם ימשוך בכחו את הברזל (כאבן המאגנעט) ובחינה יקרא אם בוחן הוא את הדבר אם הוא כפי מהותו הרגיל כבחון את הזהב אם יש בו סיגים, ואחרי כי הבטיח ה׳ שיברכם בזכות המעשר שוב אין זה נסיון כ״א בחינה, ואמרו ז״ל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ה״ז צדיק גמור שמבקש שיקיים מה שכתוב וצדקה תציל ממות (משלי י׳:ב׳) ובספר ארץ חמדה (כ״י מהמחבר) כתוב כשאדם עושה מצוה מקבל שכר גם על שמלא רצון השי״ת להשפיע טוב לשומרי מצותיו ולכן כשעושה מצוה על מנת לקבל שכר אם אין כונתו בשביל עצמו רק למלאות רצון ה׳ הוא מצוה לשמה, ובזה נ״ל לפרש הכתוב (בראשית יח יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דבר עליו, שפירושו שיאהב ה׳ את אברהם בשביל שיצוה את בניו לעשות צדקה ומשפט לא למענו שיבא עליו את אשר דבר ה׳, רק למען ה׳, שיביא ה׳ עליו ולמלאות רצון ה׳:
וברך את עמך את ישראל – אמר בספרי בבנים ובבנות, ופירושו מאחר שלא באר במה יתברכו נלמד מברכת יעקב שאמר (בראשית מח טז) יברך את הנערים וגו׳ וידגו לרוב, וכן משה רבינו ע״ה (דברים א יא) ה׳ אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם, שבא הברכה על רבוי העם. ומה שאמר את עמך את ישראל ירמוז בזה אימת יתברכו בבנים ובנות רק אם בשם ישראל יכונו. וכן יעקב אמר ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק ואז וידגו לרוב אבל אם ח״ו לא יתנהגו בדרכי ישראל ולא ילכו בתורת ה׳ אז הרבוי לא ייטב בעיני ה׳ כמ״ש והיה כאשר שש ה׳ עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש וגו׳:
ואת האדמה אשר נתתה לנו – מוסב על וברך שבראש הפסוק, ואם ברכת האדמה הוא שתהיה פוריה הלא לזה יאמר בסוף כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש שמבקש שיקיים ה׳ שבועתו ולא בדרך ברכה, ולזה יאמר בספרי שברכת האדמה תהיה בטל ומטר ובולדות בהמה:
כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש – נזכר בתורה כמה פעמים זבת חלב ודבש אף שרבוי השמנונית והמתיקות הולך לאבוד. היה אפשר לומר שהוא ע״ד והריקותי לכם ברכה עד בלי די שדרשו עד שיבלו שפתותיכם מלומר די שענינו להראות שישפיע עליהם ברכתו בעין יפה וע״ד כשאדם מוזג כוס לאהובו שממלא עד שנשפך כלסביביו שבזה נראה שנותן בעין יפה, אבל זה לא יתכן בכאן שבא לבקש מה׳ שיקיים שבועתו שתהיה זבת חלב ודבש שהוא כמו שמבקש מאוהבו למזוג לו כוס יין מלא עד שישפוך כל סביבו לזה אמר בספרי שתתן טעם בפירות. כי אי אפשר שתהיה טעם הפירות על צד השלמות אם לא שתהיה הארץ זבת חלב ודבש:
עד כאן פירשנו על דרך המשנה פ״ה דמע״ש והספרי, ועתה נפרש ע״ד הפשט ע״פ הקדמה אחת וזהו: כי ענין המעשרות נהג גם קודם מ״ת כמו שמצינו באאע״ה שנתן מעשר למלכי צדק ויעקב אמר עשר אעשרנו לך, ומעת יעץ יוסף את פרעה וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע נתפשט המנהג בין כל העמים לקחת מאת עובדי האדמה חלק ידוע מתבואותיהם להביא לאוצר כללי למשען לעת צרה כוללת ואח״כ נתפשט לקחת מאוצר הזה לתמוך גם ליחיד אם יקרה לו עת צרה, וצרת היחיד הוא או כשיחלה או כי ימות לו מת לתת לו לצורך הקבורה שהיא רבה מלפנים. ואחרי שראו התועלת הרבה שבא ע״י חוק הפרשתם החלו להחזיק את החוק הזה לדבר קדוש כידוע שהעמים הקדמונים הקדישו והעריצו כל דבר טוב ומועיל, ועפ״ז החלו היחידים לעכב החוק הזה בביתם להמשיך עי״ז שפעת ברכה. כן היה דרך העמים הקדמונים אז ע״ד הענין הדומה למעשר. אבל מצות ה׳ לבני ישראל ע״ד המעשר הוא על כונה אחרת כי על דבר העיקר הגדול שהוא למשען לשני בצורת שאינו בא רק ע״י עצירת גשמים וארבה וירקון ושדפון זה הוא ביד בני ישראל שילכו וישמרו מצות ה׳ ומשפטיו כמו שבא באורך בברכות וקללות שבת״כ ובמשנה תורה, וע״ד הארבה ביואל, ולצוות שהיחיד יהיה לו אוצר לימי רעה הוא נגד מדת הבטחון שהוא מהעיקרים בעבודת ה׳, וכשהיו ישראל במדבר צוה להם עוד הפך הדבר הזה שלא להותיר המן עד בקר, ורק ענין המעשרות הוא כאשר בארנו לעיל שהוא רק לעובדי ה׳ שיהיה להם עת ופנאי ומנוחת הנפש לעבודת ה׳. ומה שהבעלים אוכלים את המע״ש בירושלים הוא ג״כ כדי לעבוד את ה׳ כנ״ל. ותמיכת העניים במעשר עני אינו סותר למדת הבטחון כמ״ש כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ע״כ אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה שפירושו שלא תאמר שהוא סותר למדת הבטחון לזה אמר כי לא יחדל אביון וגו׳ שהוא כמעט כדבר הכרחי, והעני לא יאבד בזה מדת הבטחון כי אוי לו לאדם שמקבל מתנת בו״ד והנותנים קונים בזה מדת הנדיבות והחסד שיהיה טוב עין שהוא אחת מהעיקרים לעבודת ה׳, ועפ״ז יתפרשו הכתובים שיאמר שלא השאיר המעשרות בביתו כדי שתחול עי״ז הברכה, וזה שאמר בערתי הקדש מן הבית. וגם לא מסרם לאוצר כללי להיות למשען לימי רעה, אלא וגם נתתיו ללוי ולגר וגו׳. כדברי הספרי שנתן לראוים ולא לבד שלא עכב בביתו או להכניס לאוצר פן יקרה ח״ו דבר רע, אלא אף בעת שהיו המעשרות בביתו וקרהו עת צרה לא לקח מהמעשר. וחושב הרעות, לא אכלתי באוני ממנו. שהוא כולל כל סבה ר״ל, ולא בערתי ממנו בטמא כי כשהיו ב״י שומרים א״ע מטומאה היה הטמא מופרש מבני אדם ולפעמים הוכרח לשבת חוץ למחנה וביותר אף לההוצאה הרבה והפתאומית שהיא לקבורת המת ג״כ, לא נתתי ממנו למת רק שמעתי בקול ה׳ אלהי עשיתי ככל אשר צויתני. כדברי הספרי שמחתי ושימחתי. הפך ממנהג העמים הקדמונים להנות מהמעשרות רק בעת צרה ולכלותם ביגון ואנחה אבל כליתי המעשר בשמחה באכילת שלמים ובכל אשר תאוה נפשו ולהיות בימי אכילתו עובד את ה׳ ביחוד. ואחרי אשר ע״י הדברים האלה נתברר כי אין לבני ישראל אוצר כללי לתמוך ידי הרבים וגם לא לתמיכת היחידים ותמיכת העניים שהוא מעשר עני כבר נתכלה ג״כ, וא״כ אין לנו לתמוך ידי העניים והאביונים, לזה התפלל ואמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל בפרנסה ולא יצטרכו לידי מתנת בו״ד, וגם ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש. כדברי הספרי בטל ומטר ובולדות בהמה שלא יצטרכו לאוצר כללי:
השקיפה: ידוע ע״פ המדרש שמות רבה פרשה מ״א (א׳) דכל ׳השקפה׳ שבתורה לרעה, אלא גדול כוחן של מוציאי מעשרות שמהפכין לשון רעה לטובה1. ותמוה למאי נאמר בלשון רעה ולהפכו, ומה היה חסר אילו נאמר ׳הביטה ממעון קדשך׳2.
אבל עוד יש לדקדק לשון ״ממעון קדשך מן השמים״, דלפי הפשט הוא לשון כפול. ואע״ג דבחגיגה (יב,ב) איתא ד׳מעון׳ נקרא ״שמים״ מדכתיב ״ממעון קדשך מן השמים״, מ״מ לפי הפשט של כפל לשון ״מן״, ולא כתיב ׳ממעון קדשך השמים׳, מזה משמע דשני דברים הן, ו״מן השמים״3 הן מקום הגלגלים וכוכבי לכת המשפיעים ברכה על האדמה4. ותו קשיא הסוגיא דחגיגה הנ״ל, דקאמר ד׳במעון׳ יושבין מלאכי השרת5, ולא הביא שום הוכחה לזה6 כמו באינך רקיעי, ועיי״ש, וכבר הרגיש בחדושי אגדות7.
אבל הענין, דפירושא דהאי קרא הוא שהמביא ביכורים מתפאר במעשיו שעשה הכל על צד היותר טוב8, על כן בא לבקש רחמי שמים שיברך את ישראל והאדמה. ובאמת אין לאדם להיות בטוח במעשיו שתהיה תפלתו משום הכי ראויה להשמע, דבלא ספק עוד יש איזה פגימות9. על כן קבע הכתוב נוסח התפלה בלשון ״השקיפה ממעון קדשך״10, פירוש, השקיפה לרעה על מלאכי השרת11 ב׳מעון׳12, ותמצא גם בם ״תהלה״13, על כן ״השקיפה״ עלינו ״מן השמים וברך וגו׳⁠ ⁠⁠״, ולא תקפיד ברחמיך על איזה שגיאה. ומעתה נתיישב הכל14. אמנם ראוי היה לכתוב ׳השקיפה15 ממעון קדשך, והביטה16 מן השמים׳ וכלשון המקרא בתהלים (קב,כ) ״כי השקיף ממרום קדשו, ה׳ משמים אל ארץ הביט״, אלא ׳גדול כוחן של מוציאי מעשרות׳17 וכו׳.
[הרחב דבר: וכמו כן מתפרש בתהלים (קב,יד) ״אתה תקום תרחם ציון... וייראו גוים את שם ה׳ וכל מלכי הארץ את כבודך... פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם, תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה, כי השקיף ממרום קדשו, ה׳ משמים אל ארץ הביט, לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה, לספר בציון שם ה׳ ותהלתו בירושלים, בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבוד את ה׳⁠ ⁠⁠״.
הדקדוק מבואר, שהחל בלשון יחיד ״תפלת הערער״ וסיפיה דקרא בלשון רבים ״ולא בזה את תפלתם״. וכן ״לשמוע אנקת אסיר, לפתח בני תמותה״. וכבר נדרש על זה ברבה פרשת אמור. גם כפל לשון ״כי השקיף ממרום קדשו, ה׳ משמים אל ארץ הביט״, וכל הענין וחבור המקראות יש להבין.
והענין, דראה המשורר ברוח הקודש דבדור אחרון יתפללו כל ישראל בראש השנה על מלכות שמים שתשוב לירושלים וימלוך על כל העולם כולו. אמנם כוונת תפלה זו אין שוה לכל אדם, יש אוהב ה׳ בכל לבו ומתפלל על כבודו יתברך שיתגדל, ויש מתפלל על זה כדי שבזה ישוב ישראל על אדמתו, וכהבטחת ה׳ לאברהם אבינו בשעת מצות מילה, כמו שכתבתי בספר בראשית (יז,ח). ויש שאין לו הרגש בצרת הגלות להליכות עולמו בהצלחה, וא״כ תפלתו זו בלי לב היא לגמרי, רק מצות אנשים מלומדה.
ואמר ברוח הקודש ״פנה אל תפלת הערער״ – אותו יחיד שבכל ההמון המעורר רחמי שמים מעומק הלב על כבוד שמים, מ״מ ״ולא בזה את תפלתם״ של כל ההמון, אע״ג שתפלתם היא רק בשביל טובת עצמם או מן השפה ולחוץ, מ״מ ״אל כביר לא ימאס״ תפלת הצבור הבאה יחד עם הערער.
ואמר ברוח הקודש ״תכתב זאת לדור אחרון״ של הגלות שתתקיים תפלה זו ש״ייראו גוים את שם ה׳ וכל מלכי הארץ את כבודך... ועם נברא יהלל יה״, בכל ימי ראש השנה שנעשים ״עם נברא״, כפירוש חז״ל על זה המקרא ברבה פרשת אמור, על לשון הכתוב במוספי ר״ה (במדבר כט,ב) ״ועשיתם עולה״ ולא ׳והקרבתם׳, אלא מרמז שנעשים בריה חדשה, ״יהלל יה״ בחג הסוכות, שיהיו בטוחים שנשמעה תפלתם אם מעט ואם הרבה.
ואמר ״כי השקיף ממרום קדשו וגו׳״, אע״ג שבאמת תפלת הצבור אין כדאי להיות נשמעת, מ״מ באשר ״השקיף ה׳״ לרעה על מלאכי השרת היינו ״ממרום קדשו״ על המלאכים ברקיע של מטה, והתבונן כי גם בהם יש ״תהלה״, על כן ״ה׳ משמים אל ארץ הביט״ – על בני אדם אשר מעפר המה, הביט ברחמים, ״לשמוע אנקת אסיר״ – מי שמצטער על כבוד שמים, שהוא תמיד אסיר תקוה שאין מתפייס על שטוב לו גם בגלות. ״לפתח בני תמותה״, ואותם שאין להם הרגש על צער השכינה, ורק מ״מ מתפללים, מ״מ יגיעו ״לספר בציון שם ה׳ ותהלתו בירושלים, בהקבץ עמים יחדו וגו׳״. וכל זה הרעיון מרומז בפרשה זו.]
וברך את עמך:⁠18 באשר הם ״עמך״ – נושאי מלכותך יתברך19. ״את ישראל״ – באשר הם גדולי הערך למעלה מטבע העולם וממזל20.
ואת האדמה וגו׳:⁠21 באשר ״נשבעת לאבותינו״ שתהיה ״ארץ זבת חלב ודבש״ תהא השבועה גורמת לוותר על איזו שגיאה22. וזהו הנקרא ׳וידוי מעשר׳23. ובלא זה הביאור אינו מובן כל כך על מה נקראה פרשה זו ׳וידוי׳, הרי אינו אלא התפארות24.
1. זה לשון המדרש: גדול כוחן של מוציאי מעשרות שהן הופכין את הקללה לברכה. אתה מוצא כל מקום שכתוב בתורה ״השקיפה״ לשון צער הוא... כמד״א (שמות יד,כד) ״וישקף ה׳ אל מחנה מצרים״, וכן בסדום שנאמר (בראשית יח,טז) ״וישקיפו על פני סדום״, חוץ מזו. והביאו רש״י בפרשת וירא ״וישקיפו על פני סדום״, רק שרש״י שם כתב ׳גדול כח מתנות עניים׳ ולא ׳מוציאי מעשרות׳, ועיין בזה.
2. שאלת רבינו אינה ברורה, שהרי אם היה כתוב ׳הביטה׳ ניתן היה לומר שזו תפלה לברכה במצב רוחני טוב של עם ישראל. אך עתה שכתוב ״השקיפה״ שמשמעותו שמהפכין קללה לברכה, משמעותו שאף אם מצבם של בנ״י אינו טוב ומגיע היה להם קללה, מ״מ בזכות הוצאת מעשרות הם זוכים להפיכת הקללה לברכה.
3. זאת לעומת ״מעון קדשך״ שרבינו יפרש להלן.
4. עיין ברבינו להלן (לג,כו) ומקורו בספורנו שם.
5. זה לשון הגמרא: ׳מעון׳ – שבו כתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל, שנאמר (תהילים מב,ט) ״יומם יצוה ה׳ חסדו (רש״י: יצוה למלאכים לשתוק כדי לעשות חסד לצריכים חסד והם התחתונים), ובלילה שירה עמי״ (רש״י: שירו ברקיע עם שיר שלי שקילסתי ביום). ומנלן דאיקרי (מעון) ״שמים״, שנאמר ״השקיפה ממעון קדשך מן השמים״.
6. שב׳מעון׳ יושבים מלאכי השרת, כי בפסוק המובא לראיה על המלאכים (״יומם יצוה ה׳⁠ ⁠⁠״) לא מוזכר הרקיע המדובר, כמו זבול – ״בנה בניתי בית זבול לך״ וכדו׳.
7. לא מצאנו לפנינו שהמהרש״א העיר על כך.
8. ״ביערתי... נתתיו... לא אכלתי... לא ביערת... שמעתי... עשיתי״.
9. וכפי שקבע הרמב״ם בפירוש המשניות סוף מסכת מכות, שאדם המקיים מצוה אחת (מתוך תרי״ג) בשלימותה ממש, זוכה בכך לחיי עולם הבא. הרי שלימות המצוה (בלי ׳איזה פגימות׳) לאו מילתא זוטרתא היא.
10. ע״פ רבינו שיעור הכתוב ״השקיפה ממעון קדשך והשקיפה מן השמים וברך״...
11. כלומר, תחילה הסתכל (״השקיפה״ אתה ה׳) על מלאכים ותמצא שאפילו אצלם אין שלימות.
12. ולפי זה ״השקיפה ממעון קדשך״ הכוונה ׳למעון קדשך׳, וקצת דוחק.
13. בעקבות הפסוק (איוב ד,יח) ״הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה״ (רש״י: לשון הוללות). ובמהדורת וולוז׳ין מובא המשך: ותמצא גם בם חטא הלשון שגם הם נוקשים בדיבור, כדאיתא בב״ר (סח,יב): ר׳ לוי בשם ר׳ שמואל בר נחמן אמר, מלאכי השרת ע״י שגילו מסטורין של הקב״ה נדחו ממחיצתן קל״ח שנה וכו׳. אמר ר׳ חמא בר חנינא, ע״י שנתגאו ואמרו ״כי משחיתים אנחנו את המקום הזה״...
14. הלשון הכפולה לכאורה של ״ממעון קדשך מן השמים״, וכן יש מפסוקנו גופא ראיה שב״מעון״ יושבין מלאכי השרת, כי זה כל המבנה של הפסוק.
15. לרעה על המלאכים.
16. לטובה, עלינו.
17. ובזה מתיישבת שאלתו הראשונה של רבינו, עיי״ש.
18. ״את עמך את ישראל״ – כפילות.
19. עיין ספורנו פרשת האזינו (להלן לב,ל) ד״ה כי חלק ה׳ עמו.
20. כשיטת רבינו בכל מקום במשמעות שם ״ישראל״ – ״כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל״ (בראשית לב,כט).
21. מבנה הפסוק קשה, אם פירושו ״וברך... ואת האדמה, כאשר (כפי) שנשבעת לאבותינו (שתהיה) ארץ זבת חלב ודבש״, א״כ אם ה׳ נשבע על כך מדוע יש צורך לבקש כל פעם שיברך את אדמה.
22. כפי שהוזכר בד״ה השקיפה, עיי״ש.
23. כלומר, וידוי על ׳איזו שגיאה׳ שיכולה היתה לבטל את ברכת ה׳. ועיין ברבינו לעיל (פסוק י״ג – בסופו, בהוספות מכת״י) שכתב הסבר אחר למושג וידוי מעשר׳ – ׳שנכשלתי בלשוני׳.
24. וכאן המקום להביא את דברי הספורנו (אשר בודאי עמדו לנגד עיניו של רבינו ד״ה בערתי הקודש מן הבית: בחטאנו ובעונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות – אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות... וזהו וידוי מעשרות שהזכירו רבותינו ז״ל (עיין שם בהערותינו בהרחבה).
השקיפה. השקפה מלמעלה למטה והעד משקוף וממנו נגזר הפעל שקף, וכיוצא בו בערבי סקף ענינו תקרה ובארמי זקף הגביה, ובשירי השומרונים מצאתי ״טובך אתעביד סקוף לישראל״ (כרמי שומרון. 97)
אחרי שנתקיימו כל המצוות כהלכה, יתן גם הקדוש ברוך הוא ברכה משלו, אבל נצטווינו לבקש ממנו את הברכה, כדי שנשים אל לבנו שאין לנו לצפות לברכה אמתית משום כח אחר, רק מהקדוש ברוך הוא. סיום הוידוי בא לומר, שלא יצפה אדם לשום ברכה והצלחה, אלא אם כן קיים מצוות אלהיו לשם שמים, ואין ברכה זאת אלא מידי שמים.
השקיפה ממעון קדשך כו׳ – במשנה סוף מע״ש אבל לא גרים ועבדים משוחררים שאין יכולין כו׳ לתת לנו, ולא פליג ר׳ יודא בתוספתא לאמר דגר מתודה לפי שאברהם אביהם של גרים וכמו דפליג על בכורים בתוספתא. ויעוי׳ רמב״ם ומשל״מ. ומסתברא כן דהגר אומר ה׳ אלהי ולא נאות לאמור כן בעזרה לגר שהיה לו בעודו גוי אלהים אחרים, לכן בבכורים שאומר לכהן ה׳ אלהיך יכול הגר לאמר. וזה נכון.
השקיפה ממעון קדשך – הענין כי כתוב אבי יתומים ודיין אלמנות במעון קדשו, דיש מרחמים על יתומים, אבל אינם בביתו רק בבית פחות, לא כן השי״ת הוא מגדלם כבנים במעון קדשו, ולכן אמר נתתיו לגר ליתום לאלמנה כו׳, לכן השקיפה ממון קדשך. והנה אמרו בחגיגה פרק ב׳ זבול כו׳ ומיכאל מקריב קרבן מעון כו׳, הרי דמקום היתומים גבוה ממקום הקרבנות, כן אמרו בסוכה פ״ד דהעושה צדקה גדולה מכל הקרבנות שנא׳ עשה טוב נבחר מזבח. ודו״ק. והנה כתבו המחברים דמלאכת חוהמ״ע מותר ע״י פועל שאין לו בשר ויין לצרך הרגל, ועל כרחין דשמחת הרגל מפורש בתורה, לא כן איסור חוהמ״ע דרק אסמיכינהו אקראי, יעו״י בחגיגה בתוס׳ דף י״ח, לכן שמחת הרגל דוחה מלאכה. ומצאנו שפסק רמב״ם דדין יתום קודם לדין ת״ח, וכיון שמצאנו ששמחת מועד נדחית מפני ת״ח לענין הספד דאין מועד בפני ת״ח כ״ש דמלאכת חוהמ״ע נדחית מפני יתומים דעדיפי מת״ח. ודו״ק. ולההלכה הוי צרכי רבים שביארן הרא״ש בשם ראב״ד ריש מע״ק דמלאכת הדיוט מותר בכל ענין. ואכמ״ל.
השקיפה וגו׳ – אנו עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו, השקיפה וגו׳ וברך את עמך וגו׳.⁠1 (שם שם מי״ג)
השקיפה וגו׳ – א״ר הונא ב״ר אחא, בוא וראה כמה גדול כחן של עושי מצוה, שכל השקפה ארורה וזה בלשון ברכה, ולא עוד אלא שכתוב בו היום הזה2 (ירושלמי מעשר שני פ״ה ה״ה).
השקיפה וגו׳ – תני, עד השקיפה היו אומרים בקול נמוך, מכאן ואילך היו אומרים בקול גבוה.⁠3 (ירושלמי סוטה פ״ט הי״א)
ממעון קדשך – מכאן דמעון נקרא שמים.⁠4 (חגיגה י״ב:)
וברך וגו׳ – וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות,⁠5 ואת האדמה בטל ובמטר ובולדות בהמה,⁠6 כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש כדי שתתן טעם בפירות7 (מעשר שני פ״ה מי״ג).
1. פירש״י בפסוק זה עליך לעשות מה שאמרת אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם, ולפי״ז אין לשון השקיפה וברך וכו׳ פירוש על מה שהבטחתנו אלא דבר בפ״ע, ולשיטתי׳ אזיל בסוטה ל״ט ריש ע״ב שהכהנים לאחר הדוכן אומרים רבש״ע עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך וגו׳, ופירש״י מה שהבטחתנו שתסכים על ידינו שאמרת ואני אברכם, עכ״ל, וה״נ הוי הפירוש מה שהבטחתנו אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳.
2. נראה דרומז להאגדה שמביא רש״י בפסוק זה דהלשון היום הזה וגו׳ הוא מלשון בת קול שמברכתו ואומרת הבאת בכורים [מעש״ש] היום – תשנה לשנה הבאה. ומ״ש כל השקפה שבתורה לרעה – כמו וישקיפו על פני סדום, וישקף ה׳ אל מחנה מצרים, הנה רש״י בפיה״ת בפ׳ וירא שם הביא דרשה זו, רק במקום שלפנינו בירושלמי הלשון כל השקפה שבתורה העתיק הוא כל השקפה שבמקרא, ונראה גירסת הירושלמי נכונה, יען כי כי לפי נוסחת רש״י קשה שהרי מצינו כמה מקראות שהובא בהם לשון השקפה והוא לטובה, כמו וצדק משמים נשקף (תהלים פ״ה), כי השקיף ממרום קדשו (שם ק״ב), עד ישקיף וירא ה׳ משמים (איכה ג׳), מי זאת הנשקפה כמו שחר (שה״ש ו׳) ועוד, אבל לגירסת הירושלמי ניחא, דהכונה רק שבתורה הוי לשון השקפה לרעה, אבל במקרא [בנביאים וכתובים] באמת יש גם המורים לטובה.
3. טעם הדבר הוא משום דבזמן מאוחר היו כאלה שלא היו זהירים בפרטי מצות מעשר, ולכן לא היו חכמים מניחים אותם להגיד מפורש כל פרשת וידוי מעשר, מפני שאין יכולים לומר עשיתי ככל אשר צויתני, ולמען שלא יצאו מזה קטטות ומריבות מפני הבושה והקנאה וכדומה, התקינו שיהיו כולם אומרים פרשת ודוי בחשאי ואז לא ידעו מי אומר ומי לא, ורק את הפסוק השקיפה היו אומרים בקול רם, כי זה ראוי לכולם לומר.
4. מפרש בגמרא דשבעה רקיעים הם ושבעה שמות להם וכל אחד מיוחד לענין מיוחד, כמו למלאכים ולנשמות צדיקים ולגנזי צדקה ומשפט וכו׳, ויתכן דהמעון מיוחד לשפע הברכות [ויש סמך לזה מלשון הפסוק בתהלים (צ״א) מעון אתה היית לנו, והקב״ה הוא מקור הברכות], ולכן בהזכרת שפע ברכות מן השמים מזכירים את השם מעון. וע״ע לקמן ס״פ ברכה בפסוק רוכב שמים בעזרך ובפ׳ מעונה. ואפשר עוד לומר דמה שאנו אומרים בליל שבת בתפלת מגן אבות מעין הברכות, ביו״ד אחר העי״ן שעמלו רבים בפי׳ המלות האלה ובהמשך העניין, צריך תיקון קצת, וצ״ל מעון הברכות, בו׳ אחר העי״ן, והוא עפ״י מש״כ דהשם מעון מיוחד לשפע ברכות, ויהי׳ לפי״ז השם מעון תואר להקב״ה שהוא מקור הברכות וכמש״כ מפ׳ מעון אתה היית לנו, ויהיה תואר שם זה מעין שמות התוארים שאחר זה, אל ההודאות, אדון השלום וכו׳ [וברבות הימים שלחו לי מאה״ק סדור נוסח ארצות תימן ומצאתי שם הנוסחא מעון בו׳ ומנוקד בחול״ם העי״ן ואמרתי ב״ה שהנחני בהשערה ישרה, והמפרש שם כתב דרומז אל הכתר שהוא מקור הברכות וכו׳, אבל כבר בארנו פירוש הענין ברחבה עפ״י יסוד מגמרא].
5. בעלמא הוי סתם ברכה – בממון וכמו שדרשו בספרי פ׳ נשא יברכך ה׳ בממון, יעו״ש לפנינו. אך הכא מדכתיב כפל לשון את עמך את ישראל דריש שיברך את כמות העם, והיינו ברבוי נפשות, וכמ״ש יעקב וידגו לרוב, ומשה אמר יוסף ה׳ עליכם, וזהו מ״ש בבנים ובבנות.
6. נראה דמכוין למ״ש בעירובין כ״ז א׳ דבהמות נקראו גדולי קרקע מפני שנזונות מן הקרקע, ולפי״ז בברכת האדמה ממילא כלולה גם ברכת הבהמות.
7. יתכן לפרש הכונה דאין סברא לפרש בפשיטות שהמבוקש מהקב״ה הוא שתהא הארץ זבת חלב ודבש, כלומר ברבוי מופלג, יען דאין זה מן הנמוס וד״א לבקש דבר שאין צורך בו, אלא הכונה שלכן תהא הארץ בערך זבת חלב ודבש מפני שעל ידי זה תתן הארץ טעם בפירות, שכל מה שהארץ יותר שמנה הוי טעם הפירות יותר משובח.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(טז) {שלישי} הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ מְצַוְּךָ֧ לַעֲשׂ֛וֹת אֶת⁠־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת⁠־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וְשָׁמַרְתָּ֤ וְעָשִׂ֙יתָ֙ אוֹתָ֔ם בְּכׇל⁠־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל⁠־נַפְשֶֽׁךָ׃
This day Hashem your God commands you to do these statutes and ordinances; you shall therefore keep and do them with all your heart, and with all your soul.
מדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[השמטה: היום הזה ה׳ אלהיך מצוך כבר ישראל היה להן ארבעים שנה ואתה אומר היום הזה ללמדך כיון ששנה להן משה את התורה וקבלוה בסבר פנים יפות העלה עליהן המקום כאלו אותו היום קיבלוה מהר סיני.
ד״א כל זמן שישראל עסיקין בתורה מעלה עליהן הקב״ה כאלו אותו היום קבלוה מסיני לכך נאמר היום הזה ה׳ מצוך לעשות את החקים האלה אלו מדרשות ואת המשפטים אלו הדינין.
ד״א החקים – אלו אזהרות וקולין וחומרין והמשפטים – אלו דקדוקי סופרים. ושמרת ועשית – להקדים תלמוד למעשה. ועשית אותם – אם עשית את התורה לאמתה מעלה עליך כאלו אתה הוא שנתתיה מסיני לכך נאמר ועשית אותם. בכל לבבך ובכל נפשך – בשני לבבך. ובכל נפשך – אפלו הוא נוטל את נפשך.
יוֹמָא הָדֵין יְיָ אֱלָהָךְ מְפַקְּדָךְ לְמֶעֱבַד יָת קְיָמַיָּא הָאִלֵּין וְיָת דִּינַיָּא וְתִטַּר וְתַעֲבֵיד יָתְהוֹן בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ.
This day does the Lord your God command you to do these statutes and judgments, and to keep and perform them with all your heart, and with all your soul.
יומא הדין י״י אלהכון מפקדא יתכון למעבד ית קיימיה האיליין וית סדרי דיניה ותטרון ותעבדון יתהון בכל לבבכון ובכל נפשכוןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מפקד״) גם נוסח חילופי: ״פקד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לבבכון ובכל נפשכון״) גם נוסח חילופי: ״לבביכון ובכל נפשתכון״.
יומא דין י״י אלקכון מפקיד לכון למעבד ית קיימייא האילין וית דינייא ותיטרון ותעבדון יתהון בכל ליבכון ובכל נפשכון.
This day doth the Lord our God command you to perform these statutes and judgments, which you shall observe and do with all your heart and with all your soul.
[פרשת כי תבא]
[א] הַיּוֹם הַזֶּה י״י אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בּוֹאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי י״י עוֹשֵׂנוּ (תהלים צ״ה:ו׳). וַהֲלֹא כְּרִיעָה בִּכְלַל הִשְׁתַּחֲוָיָה, וְהִשְׁתַּחֲוָיָה בִּכְלַל כְּרִיעָה, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, נִשְׁתַּחֲוֶה נִכְרָעָה נִבְרְכָה. אֶלָּא צָפָה מֹשֶׁה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְרָאָה שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לֵחָרֵב וְהַבִּכּוּרִים עֲתִידִין לִפָּסֵק, עָמַד וְהִתְקִין לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ מִתְפַּלְּלִין שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, לְפִי שֶׁחָבִיב תְּפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל מַעֲשִׂים טוֹבִים וּמִכֹּל הַקָּרְבָּנוֹת. שֶׁכָּךְ כְּתִיב: תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב (תהלים קמ״א:ב׳). וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה כָּל מַעֲשִׂים טוֹבִים, כֵּיוָן שֶׁנִּגְזַר עָלָיו שֶׁלֹּא לִכָּנֵס לָאָרֶץ, הִתְפַּלֵּל וְאָמַר, אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה וְגוֹ׳ (דברים ג׳:כ״ה). וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה, עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה (דברים ג׳:כ״ו-כ״ז). לְכָךְ נֶאֱמַר: הַיּוֹם הַזֶּה י״י אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת. מָה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ (דברים כ״ו:ט״ו). אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה מִתְחַטְּאִין, וְכַמָּה יֵשׁ לָהֶן פִּתְחוֹן פֶּה לְעוֹשֵׁי מִצְוֹת. אָדָם יֵשׁ לוֹ עֵסֶק אֵצֶל מַלְכוּת, פְּעָמִים שֶׁהוּא נוֹתֵן כַּמָּה מָמוֹן עַד שֶׁמַּגִּיעִין אוֹתוֹ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ, סָפֵק עוֹשֶׂה שְׁאֵלָתוֹ, סָפֵק לֹא עוֹשֶׂה. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא יוֹרֵד אָדָם לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, רָאָה אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר, מַנִּיחוֹ בַּסַּל וְהוֹלֵךְ לִירוּשָׁלַיִם וּבָא וְעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הָעֲזָרָה וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ וְעַל יִשְׂרָאֵל וְעַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ וְגוֹ׳ (דברים כ״ו:ט״ו). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה אוֹמֵר, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתַּעֲשֶׂה צָרְכִּי הַיּוֹם הַזֶּה, שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו, הַיּוֹם הַזֶּה י״י אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ, תִּזְכֶּה לַשָּׁנָה הַבָּאָה וְתָבִיא כְּהַיּוֹם הַזֶּה, כְּאָדָם שֶׁהוּא נוֹתֵן פְּרִי חָדָשׁ לַחֲבֵרוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁנֶּה וְתִתֵּן לִי לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, כַּמָּה מִתְחַטְּאִין עוֹשֵׂי מִצְוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרָה, וְצַדִּיקִים מְבַטְּלִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן, וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה (קהלת ח׳:ד׳). מִי הוּא. שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע (שם פסוק ה), מַמְחֶה עַל יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר, אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִי דִּבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל, מוֹשֵׁל בָּאָדָם, צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים (שמואל ב כ״ג:ג׳).
מַהוּ הַיּוֹם הַזֶּה י״י אֱלֹהֶיךָ – וְכִי עַד עַכְשָׁו לֹא צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל. וַהֲלֹא אוֹתָהּ שָׁנָה שְׁנַת אַרְבָּעִים הָיְתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ (דברים א׳:ג׳). וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, הַיּוֹם הַזֶּה. אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל יוֹם יְהֵא הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ הַיּוֹם הַזֶּה קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ מֵהַר סִינָי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּמָקוֹם אַחֵר, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָּנֶיךָ (דברים ד׳:ט׳). וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי י״י (דברים ד׳:י׳).
אֶת הַחֻקִּים – אֵלּוּ הַמִּדְרָשׁוֹת. וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים – אֵלּוּ הַדִּינִין.
דָּבָר אַחֵר: אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים – לְרַבּוֹת קַלִּים וַחֲמוּרִים, גְּזֵרוֹת שָׁווֹת וְדִקְדּוּקֵי סוֹפְרִים.
וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת לַאֲמִתּוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִיא נְתוּנָה מֵהַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם (ויקרא כ״ה:י״ח). אֶלָּא כָּל הַמְּקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה וְעָשָׂה אוֹתָהּ לַאֲמִתּוֹ, כְּאִלּוּ הוּא תִּקְּנָהּ וּנְתָנָהּ מֵהַר סִינָי. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הָעוֹשֶׂה תּוֹרָה לַאֲמִתָּה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתִי צִוָּה י״י בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד וְגוֹ׳ (דברים ד׳:י״ד). לַעֲשׂוֹת אוֹתָם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא לַעֲשֹׂתְכֶם אוֹתָם (שם), מִכָּאן שֶׁמַּעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ הוּא עָשָׂה וּבָרָא אֶת עַצְמוֹ. בְּכָל לְבָבְךָ, הֲרֵי הַכָּתוּב מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם, בְּשָׁעָה שֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא יִהְיֶה לָכֶם שְׁתֵּי לְבָבוֹת, אֶחָד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֶחָד לְדָבָר אַחֵר.
[Parashat Ki Tavo]
[Siman 1]
(Deut. 26:16:) “This day the Lord your God is commanding you to perform.” This text is related (to Ps. 95:6), “Come, let us bow down and bend, let us kneel before the Lord our Maker!” But is not bending included in bowing down; and bowing down in bowing? So what does the instruction mean by “let us bow down and bend and kneel down?” Moses simply foresaw that the Temple was going to be destroyed and that the firstfruits were going to cease. He arose and arranged for Israel to pray three times on every day, because prayer is more pleasing to the Holy One, blessed be He, than all of the good works and all of the sacrifices. It is so written (Ps. 141:2), “Take my prayer as an offering of incense, my upraised hands as an evening sacrifice.” And when it was decreed for Moses not to enter the land in spite of all of his good works, he began to pray, and he said (in Deut. 3:25), “Please let me cross over and see [the good land].” The Holy One, blessed be He, said to him (in vss. 26-27), “Enough from you; do not ever speak unto Me on this matter again. Go up to the top of Pisgah.” It is therefore stated (in 26:16), “[This day] the Lord your God is commanding you to perform….”1 What is written above the matter (in vs. 15)? “Look down from Your holy dwelling, [from the heavens and bless Your people].” R. Abbahu said in the name of R. Jose bar Hanina, “How spoiled and how great a pretext are given to those who perform the commandments [for doing so]: If someone has business with the empire, there are times when he gives some money, until they have him reach the king. When he does reach the king, he has doubts whether he will fulfill his request or not. The Holy One, blessed be He, however, is not like that. Rather when one goes down into his field [and] sees a [grape] cluster that has ripened early, a fig that has ripened early, a pomegranate that has ripened early, he puts it in a basket, goes to Jerusalem and enters and stands in the [Temple] courtyard; he [then] asks mercy for himself, for Israel, and for the land of Israel. Thus it is stated (in Deut. 26:15), ‘Look down from your holy dwelling, [from the heavens and bless your people].’ And not only that, but he would say, “I am not moving from here until You perform my requirements this day,’ as it is written next to it (in vs. 16), ‘This day the Lord your God is commanding you to perform.’” Resh Laqish said, “A heavenly voice (bat qol) comes forth and says, ‘You shall do it again on this day in the coming year.’ [He is] like one who gives fresh fruit to his friend, and [the friend] says to him, ‘Would that you would do this again, and give me some next year.’” R. Hiya bar Abba said, “How spoiled are those who perform the commandments in front of the Holy One, blessed be He. As the Holy One blessed be He, enacts a decree and the righteous ones annul it. As it is stated (Eccl. 8:4), ‘Inasmuch as a king’s command is authoritative, and who can say to him, “What are you doing.”’ Who is it [that can say it]? (Eccl. 8:5:) ‘One who obeys commandments will not know a bad thing,’ he can object to the Holy One, blessed be He.” And so with David, he said (II Sam. 23:3), “The God of Israel said, the Rock of Israel spoke about me, ‘He that rules over men must be righteous, ruling in the fear of God.”2 [(Deut. 26:16:) “This day the Lord your God is commanding you to perform…].” What is the meaning of this day? Had the Holy One, blessed be He, not given a command to Israel until now? And was not this the fortieth year (since they left Egypt), as stated (in Deut. 1:3), “And it came to pass in the fortieth year….” Then what is the meaning of the words, “this day?” Simply that Moses spoke to Israel as follows, “On each and every day, let the Torah be dear to you, as if you had received it this day from Mount Sinai.” Moreover, it is written in another place (i.e., in Deut. 4:9), “make them known to your children….” Then it is written (in vs. 10), “The day that you stood before the Lord [your God at Horeb].” (Deut. 26:16, cont.:) “These statutes,” these are the midrashic commentaries; “and these ordinances,” these are the court decisions. Another interpretation (of Deut. 26:16), “these statutes and these ordinances: [They are meant] to include light and heavy [commandments], inferences from analogy, and fine points of scribal exegesis. (Deut. 26:16, cont.:) “So you are to be diligent in doing them.” R. Johanan said, “When anyone performs a single commandment truthfully, Scripture ascribes it to him as if it had been given [to him] from Mount Sinai, as stated (Deut. 26:16), ‘So you are to be diligent in doing.’” Then what is the meaning of (in Lev. 25:18), “and you shall do (which can also be read as, make) them?” Rather, anyone that observes the Torah and does it truthfully, it as if he arranged it and gave it from Mount Sinai. And R. Johanan also said, “Anyone who does [what is written in] the Torah truthfully, Scripture ascribes it to him as if he had made himself; as stated (in Deut. 4:14), ‘At that time the Lord commanded me to impart [to you laws and rules to make you do].’ It does not say, ‘to do them,’ but “to make you, do them.’ From here [we learn] that Scripture ascribes it to him as if he made and created himself.” (Deut. 26:16, cont.:) “With all your heart.” Behold Scripture warns Israel and says to them, “When you pray to the Holy One, blessed be He, you shall not have two hearts, one in the presence of the Holy One, blessed be He, and one for something else.”3
1. I.e., to obey the command to go up to the top of Pisgah. Although the midrash understands the performance in reference to this one command, the simple understanding of the biblical text is that it is speaking about performing statutes and ordinances.
2. See Moed Katan 16b, where this verse is explained as saying that the righteous one rules over God.
3. See Ben Sira 1:28 (25).
[ב] [היום הזה ה׳ אלהיך מצוך לעשות וגו׳]. מה כתיב למעלה מן הענין, השקיפה ממעון קדשך (שם כ״ו:ט״ו), אמר ר׳ אבהו בשם ר׳ יוסי בר חנינא כמה מתחטאין ויש להם פתחון פה לעושי מצות, אדם יש לו עסק אצל המלכות, פעמים שהוא נותן כמה ממון, עד שמגיעין אותו אצל המלך, כיון שהגיע אצל המלך, ספק עושה לו שאילתו, ספק אינו עושה לו שאילתו, אבל הקב״ה אינו כן, אלא אדם יורד לתוך שדהו, רואה אשכול שביכר, תאינה שביכרה, רימון שביכר, מניחו בסל, ועמד באמצע השדה, ומבקש רחמים על עצמו, ועל ישראל, ועל ארץ ישראל, שנאמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו׳, ולא עוד אלא שהיה אומר איני זז מכאן, עד שתעשה צרכי היום הזה, שכתיב אחריו היום הזה ה׳ אלהיך מצוך לעשות וגו׳ (שם כ״ו:ט״ז). אמר ריש לקיש יוצאה בת קול ואומרת תשנה לשנה הבאה כיום הזה כאדם שהוא נותן פרי חדש לחבירו, ואומר יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה הבאה.
[ג] היום הזה. מהו היום הזה, וכי עד עכשיו לא צוה הקב״ה לישראל, והלא אותה שנה שנת הארבעים היתה, שנאמר ויהי בארבעים שנה וגו׳ (דברים א׳:ג׳), ומה תלמוד לומר היום הזה, אלא כך אמר משה לישראל, בכל יום ויום תהא חביבה עליכם התורה, כאילו קבלת אותה היום הזה מהר סיני, וכתיב במקום אחר והודעתם לבניך וגו׳ (שם ד׳:ט׳), וכתיב יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך וגו׳ (שם שם:י׳), את החקים (שם כ״ו:ט״ז) אלו המדרשות, ואת המשפטים (שם שם) אילו הדינין.
ד״א את החקים ואת המשפטים. לרבות קלין וחמורין, וגזירות זוות ודקדוקי סופרים.
ושמרת ועשית אותם (שם שם). אמר ר׳ יוחנן כל העושה תורה לאמיתה, מעלין עליו כאילו עשה את עצמו, שנאמר ואותי צוה ה׳ בעת ההיא ללמד אתכם [חקים ומשפטים לעשותכם אותם (שם ד׳:י״ד), לעשות לא נאמר, אלא לעשותכם אותם, מכאן שמעלין עליו כאילו עשה את עצמו.
[בכל לבבך] (שם כ״ו:ט״ז). בשעה שאתם מתפללין לפני הקב״ה, לא יהיו לכם שתי לבבות, אחד לפני הקב״ה, ואחד לדבר אחד.
מַהוּ ״הַיּוֹם הַזֶּה״ וְגוֹ׳, וְכִי עַד עַכְשָׁיו לֹא צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וַהֲלֹא אוֹתָהּ שָׁנָה שְׁנַת הָאַרְבָּעִים הָיְתָה [שֶׁנֶּאֱמַר, ״וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה״ וְגוֹ׳], וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַיּוֹם הַזֶּה״, [אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל] בְּכָל יוֹם וָיוֹם תְּהֵא חֲבִיבָה עֲלֵיכֶם הַתּוֹרָה כְּיוֹם שֶׁקִּבַּלְתֶּם אוֹתָהּ מֵהַר סִינַי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (לעיל ד׳:ט׳) ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״ וְגוֹ׳ יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ. וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, כָּל הָעוֹסֵק בַּתוֹרָה לַאֲמִתּוֹ מַעֲלֶה עָלָיו כְּאִלּוּ קִבְּלָה הוּא עַצְמוֹ מֵהַר סִינַי. שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ד׳:י״ד) ״וְאוֹתִי צִוָּה ה׳ בָּעֵת הַהִיא לְלַמֵּד אֶתְכֶם״ וְגוֹ׳ ״לַעֲשׂוֹת אוֹתָם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לַעֲשׂוֹתְכֶם אוֹתָם״.
הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל(להלן כ״ז:ט׳) עֲשׂוּ כִּתּוֹת לְתוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: כַּתְּתוּ נַפְשְׁכֶם וּלְבַבְכֶם לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תּוֹרָה.
ואעלם באן אללה רבך ואמרך פי הד׳א אליום בהד׳ה אלרסום ואלאחכאם פאחפט׳הא ואעמל בהא בכל קלבך ובכל נפסך
ודע שה׳ אלוהיך ציווה אותך ביום הזה על החוקים והמשפטים האלה. שמור אותם ועשה אותם בכל לבבך ובכל נפשך.
היום הזה י״י אלהיך מצוך לעשות – בכל יום יהו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום ניצטוית עליהם.
ושמרת ועשית אותםא – בת קול מברכתו: הבאתהב ביכורים היום, תשנה לשנה הבאה.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י לייפציג 1, וכן בהרבה כ״י של המקרא: ״אתם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34: ״הבאת״.
היום הזה י"י אלהיך מצוך THIS DAY HASHEM YOUR GOD COMMANDS YOU – This suggests: each day they (God's commandments) should be to you as something new (not antiquated and something of which you have become tired), as though you had received the commands that very day for the first time (Tanchuma Ki Tavo 1; cf. Rashi on Devarim 11:13).
ושמרת ועשית אותם YOU SHALL THEREFORE KEEP AND DO THEM – A heavenly voice (בת קול) pronounces by these words a blessing upon him (the worshipper): "You have brought the first fruits today – you will be privileged to do so next year, too!⁠" (Tanchuma Ki Tavo 1).
פס׳: היום הזה ה׳ אלהיך מצוך לעשות1מלמד שבכל יום ויום ראוי שתהא תורה חביבה עליך כיום שניתנה מהר סיני. את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית. אם תשמרם בלבבך סופך שאתה עושה בכל לבבך ובכל נפשך מאהבה וחיבה:
1. מלמר שבבל יום ויום וכו׳. ודורש היום הזה וכו׳ מצוך לעשות וכבר היה מ׳ שנה מקבלת התורה. ועיין רמב״ן שכתב על הקרא הזה. שבכאן השלים משה לבאר דברי התורה והמצוה וע״ז קאי הקרא היום הזה:
(טז-יט) היום הזה י״י אלהיך מצוך לעשות. את י״י האמרת היום. וי״י האמירך [היום – ...]⁠הכניס את ישראל בברית על ידי שבועת האלה ובלשון ארור כמו שמפרש בסמוך [ארור האיש אשר ]⁠יעשה פסל ומסכה (דברים כ״ז:ט״ו). שקבלו עליהם כל המצות בארור באלה [ו]⁠בשבועה שאלה ושבועה [... ... ... ... ... ... ... א]⁠תכם שתקבלו עול מצוות תקנה גדולה היא לכם ושכר גדול תהיו נוטלין עליה [... ... ... ... בארור באלה] ובשבועה ובברית שקיבלת עליך עול המצוות כמו שמפרש בסמוך את י״י האמרת [היום ? לשמר חקיו ומצותיו א]⁠ות היא.
וי״י האמירך היום להיות לו לעם סגולה – אדיב אוטריירר, שתהיו לו לעם סגלה כאשר דבר והייתם לי סגולה מכל העמים (שמות י״ט:ה׳).
ולהיותך עם קדוש כאשר דבר – לך: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י״ט:ו׳). (כ״י בולוניה 469.1)⁠1
1. עיינו ר״י קרא להלן דברים כ״ז:ט׳,י״א.
היום הזה – אלה דברי משה.
ושמרת {וגו׳} אותם – בלבך.
ועשית אותם – בארץ.
THIS DAY. These are the words of Moses.⁠1
THOU SHALT THEREFORE OBSERVE. In your heart.
AND DO THEM. In the land.
1. Up to now Scripture reports the declaration of the one who brought the first fruits. What now follows are Moses' words to the people of Israel.
את החקים האלה – של בכורים ושל מעשר שיהיו לך חק ומשפט.
ואת המשפטים – התלויים במעשר כגון לא אכלתי באוני וגו׳ (דברים כ״ו:י״ד).
ושמרת – בלבבך.⁠1
ועשית אותם – בארץ.⁠2
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מאבן עזרא.
את החוקים האלה, "these statutes.⁠" The ones pertaining to the tithes and the firstlings of the fruit,
ואת המשפטים, "and the details surrounding these laws,⁠" a reference to the details connected with the laws of tithing, such as not eating from these when in a state of mourning. (verse 14)
ושמרת, "you shall observe,⁠" in your heart.
ועשית אותם, "and perform them, in the Holy Land.⁠"
היום הזה י״י אלהיך מצוך לעשות – הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות אשר צוה אותו השם לחדש להם, ולכך אמר: היום הזה י״י אלהיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים – כי כבר השלמתי לך הכל. והזכיר: ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך – והלב והנפש כבר פירשתים (רמב״ן דברים ו׳:ה׳).
THIS DAY THE ETERNAL THY G-D COMMANDETH THEE TO DO THESE STATUTES AND ORDINANCES. Now Moses finished explaining the Torah to them and issuing all the new commandments which G-d commanded him to declare to them. Therefore he said, "This day the Eternal thy G-d commandeth thee to do these statutes and ordinances, for I have already completed everything for you.⁠" He mentioned, and thou shalt observe and do them with all thy heart, and with all thy soul.⁠1 I have already explained the terms "heart" and "soul.⁠"2
1. In (16) before us.
2. Above, 6:5.
היום הזה ה׳ אלהיך מצוך לעשות – בשנת הארבעים היה עומד והוא אומר היום הזה, והלא יש ארבעים שנה שקבלו את התורה, אבל פירשו רז״ל יהיו חביבין עליך כאלו היום הזה קבלתם מסיני.
ובפרשת שמע (דברים ו׳:ו׳) בפסוק אשר אנכי מצוך היום, דרשו יהיו בעיניך חדשים כאלו היום קבלתם מסיני. בין בלשון חביבין בין בלשון חדשים הוצרכו לדרוש כן לפי שהדורות חולפים ולב האדם הולך אחר עיניו בדבר הנראה, כי בעמדו בין עיניו יזכרנו ובהסתרו מעיניו ישכחנו, והאותות והמופתים אינן עומדין לעולם, לכך יזהירו שתהיה האמונה קבועה בלב עומדת לעד בזמן ההסתר כמו שהיתה בזמן ההגלות, ויהיו דברי התורה חביבין אצלנו שלא נעבור עליהם, ויהיו גם כן חדשים בענין זכרון האותות והמופתים שלא נשכחם מלבנו בהתעלמם מעינינו, אך יהיה אצלנו מעמד הר סיני בנפלאותיו בחדושו תמיד.
ויתכן לומר כי פסוק זה התחיל היום הזה וסיים ובכל נפשך, להורות כי יתחייב האדם שימסור נפשו על המצות בכל הזמנים כלן כיום של מתן תורה, כי כשם שהיה מוסר נפשו על השם באותו יום עצמו של מתן תורה בראותו האותות והמופתים והאש האוכלת בראש ההר, כן ראוי לו למסור נפשו עליו בכל הזמנים כלן, וזהו שאמר היום הזה וסיים בנפשך לבאר שתמסור נפשך עליו בכל הזמנים כלן כהיום הזה.
היום הזה ה' אלוהיך מצוך לעשות, "This day, Hashem your God commands you.⁠" When Moses said these words, this was during the fortieth year. How could this be since 40 years had elapsed since the Torah had been given, and nothing new had been added to the Torah since? The wording (this day) teaches that Torah legislation is to be considered as beloved as if it had only been given on that very day at Mount Sinai (Tanchuma Ki Tavo 1).
Regarding a similar statement in the wording of the Kriyat Shema (Deut. 6,6) where we read: "which the Lord your God has commanded you this day,⁠" our sages (Pessikta Zutrata) comment "they should be as fresh for you as if they had been received from Mount Sinai on this very day.⁠" There is a reason why once the Midrash uses the word "new, fresh,⁠" and another time it uses the term "beloved" as the manner in which we are to relate to Torah legislation. People's reactions to certain phenomena vary not only individually, but are also affected by prevailing attitudes in different generations and environments. Man's heart has a tendency of being governed by what his eyes behold. When something is within his range of vision he is liable to remember it, whereas as soon as it is out of sight he tends to no longer focus on it and to forget it. Miracles, etc., do not continue indefinitely and therefore are apt to be forgotten. The Torah therefore has to warn us not to allow this natural process to affect us and to insist that just as the people at the time of the miracles were firm in their faith and belief, we in our respective generations must be no less so. This lesson applies particularly to periods when the Jewish people are in exile and miracles do not manifest themselves. We are therefore exhorted by the Torah to relate to the Torah with the same degree of fondness as we did when we were a sovereign nation in our own land. At the same time, we have to be urged to view the Torah legislation as something new, reminding us of all the miracles that preceded the giving of the Torah. In other words, the very experience of the revelation at Mount Sinai is to be recalled by us every time we study any of the laws of the Torah.
One may view this subject as if our verse here commenced with the words היום הזה, and concluded with the words ובכל נפשך, i.e. the last words in the first paragraph of the Kriat Shema. This is to teach that we are to dedicate ourselves to such a degree to all the commandments of the Torah that just as we would have been prepared to lay down our lives for any of these laws on the day they were commanded at Mount Sinai, so we are prepared to lay down our lives for them if called upon at the present time, as if we were still under the psychological impact of the revelation at Mount Sinai.
בכל לבבך – שכל שעה שאתה מתפלל לפני הקב״ה לא יהיה לך שתי לבבות א׳ לפני הקב״ה וא׳ לד״א ובכל נפשך שאפי׳ נוטל את נפשך שפעם אחת גזרו שלא לעסוק בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרע״ק שהיה עוסק בתורה א״ל ר׳ אתה מסכן בעצמך א״ל אמשול לך מלה״ד לשועל שהיה מהלך על שפת הנהר ראה דגים במים אמר להם בואו אצלי ואטמין אתכם בנקיקי הסלעים ואל תיראו משום אדם א״ל אתה פקח וערום מכל החיות ואתה או׳ טפשות גדול ומה במקום חיותנו אנו יראים מפני החכים ביבשה עאכ״ו ואף אנו חיותנו בתורה שנא׳ עץ חיים היא למחזיקים בה ואתה א״ל שאני מסכן בעצמי לאחר באו ותפסו שניהם א״ל פפוס לרע״ק אשריך שנתפסת על ד״ת ואוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים וכשהוציאו לרע״ק להריגה זמן ק״ש היה והיו מסרקין את בשרו במסרקות של ברזל והיה קורא ק״ש אמרו לו תלמידיו ר׳ לא אמרת לנו שמצטער פטור מק״ש א״ל בני כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ועכשיו שבא לידי אקיימנו בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך ועל אמר דוד ממתים ידך ה׳ ממתים מחלד חלקם בחיים א״ר חנינא א״ת ממתים אלא ממיתים על תורה שנתנה מיד ה׳ מחלד והרואה או׳ חלודה מלאים חטאים יש בידן ולפי׳ הם נהרגים חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם וגם אינן יודעים שחלקם בחיים של עולם הבא וכל טוב צפון להם ולא עוד אלא שמזומן הטובה לזרעם אחריהם שנאמר ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם.
היום הזה – כתב הרמב״ן הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות שציוה השם אותו לחדש להם ולכך אמר היום הזה ה׳ אלהיך מצוה לעשות וגו׳ כי השלמתי לך הכל. והזהיר עליהם ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך:
היום הזה, "on this day, etc.⁠" Nachmanides writes that this verse completes the review of the Torah by Moses and the revealing by him to the people of commandments not revealed to them thus far. This is why he concludes the verse with the exhortation to the people to observe all the commandments.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(טז) בכל לבבך ובכל נפשך – וסמיך ליה את ה׳ האמרת. דבכל לבבך ובכל נפשך היינו ק״ש, דכתיב ביה בכל לבבך ובכל נפשך. והיינו דאמרינן אתם עשיתוני חטיבה אחת בארץ, היינו ק״ש.
היום הזה י״י אלהיך מצוך לעשות – פר״ש שיהיו בעיניך כחדשים. וא״ת תיפוק לי מאשר אנכי מצוך היום דכתיב בק״ש (לעיל ו׳ ו׳). ושמא הייתי אומר דוקא בק״ש ולכן איצטריך (אפילו) הכא לומר לנו בכל המצות. ואין נראה התם מיירי ג״כ בכל המצות.
היום הזה י״י אלהיך מצוך לעשות את החקים וגומ׳ – מבואר ונגלה כי קצת המצות הנזכרות במה שעבר הם חקים וקצתם הם משפטים.
ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך – רוצה לומר: שתשמור אותם בלב לעשות אותם בתכלית התשוקה והציור בעניניהם לפי מה שיושג מהם לאיש ואיש.
ולזה אמר היום הזה י״י אלהיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך – לומר כי לאשר ידבר עמהם מכאן ואילך צריכין לתת אליו לבם ונפשם לפי שהם יהיו ענינים שכליים מסורים לנפש המשכלת.
ושמרת ועשית אותם בת קול מברכתו הבא׳ בכורים היום תזכה לשנה הבאה. נ״ל שדרשו כן מפני סמיכו׳ הפרשה הזאת עם הקודמ׳ לה שהיא הבכורים והמעשרות וכתב כאן היום הזה וגומר ושמרת ועשי׳ שפירושו כאילו אמר אחר שנהיה לפניך הבאת הבכורים כאילו היום הזה נצטוית לעשות ושמרת ועשית אותם פירש תזכה לשנה הבאה דאם לא כן מאי ושמרת ועשית דמשמע צוי לעתיד הרי כבר שמר ועשה אלא על כרחך לומר שפירש ושמרת ועשית אינו צווי אלא ברכה שתזכה לשנה הבאה לשמור ולעשותו כזאת:
היום הזה י״י אלהיך מצוך וגו׳ עד ויצו משה, אחרי שהשלים משה רבינו ע״ה לבאר את התורה כמו שיעד עליו, אמר היום הזה י״י אלהיך מצוך לעשות רוצה לומר שכיון שכבר השלמתי ביאור המצות אין לדבר בהם עוד בביאורם כי אם לצוות אתכם על עשייתם ושמירתם, והנה עד עתה אולי לא הייתם יודעים ביאור המצות אבל עתה שכבר בארתי אותם להם לא נשאר עוד צורך ביאור ואין כאן עוד לחדש דבר ולא להזהיר כי אם חיוב עשייתן וזהו אמרו היום הזה י״י אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך, רוצה לומר שתעשה מצות עשה ותשמור מצות לא תעשה כי זהו הנרצה בשמירה ועשיה, ויהיה זה ברצון וחפץ נכבד ובכונה וידיעה שלמה. לא כמצות אנשים מלומדה, ועל הרצון אמר בכל לבבך, ועל הכונה והידיעה אמר ובכל נפשך.
ולפי שעשו המצוה לתכלית המצוה ולא לתכלית אחר. סמך מיד היום הזה ה׳ אלהיך מצוך לעשות את החוקים ואת המשפטים. אחר שעשית אותם בלב שלם. ובזה את ה׳ האמרת היום וקלסת אותו. אחר שלא עשית המצוה אלא מצד שהוא עליון נורא ומלך גדול ולא לתכלית אחר. וזהו להיות לך לאלהים ולשמור חוקיו ומצותיו. מצד היות הוא המצוה ולשמוע בקולו ולא לתכלית אחר. וכמו שאמר למעלה שמעתי בקול ה׳ אלהי.
היום הזה – שאתה נכנס עמו לברית, הנה ענין הברית הוא שהאל יתברך ״מצוך לעשות את החקים... והמשפטים״ לטוב לך, לא עשה כן לכל גוי, ואתה מקבל עליך לשמרם בכל לבבך – שתכיר בלי שום ספק שראוי לעשות רצונו.
ובכל נפשך – שלא יניא אותך כח מתאוה, בהיותך מכיר מעלת מי שצוה ותועלת מצותיו. ובזה,
היום הזה, that You entered into the covenant with him. The “covenant” comprised the undertaking by Israel to keep God’s statutes as something that would ensure their welfare, something He had not done for any other nation.
בכל לבבך, you must embrace these laws with all your heart, without mental reservations or doubts about their authenticity. Your sole motivation must be to carry out His will.
ובכל נפשך, you must not allow yourself to be distracted, sidetracked, by the evil urge, i.e. temptations, because you are so firm in the belief of the superiority of the Lawgiver.
(טז-יט) היום הזה וגו׳. אמר הגאון, הואיל ועברו על ברית חורב, עכשיו היה רוצה להכניסם בברית חדש, ועשה להם הקדמה הזאת באומרו היום הזה וגו׳.
את ה׳ האמרת וגו׳. ויען שאתה נכנס בבריתו ומקבל עליך שאם תחטא לו – אתה חייב נזק בגוף ובבנים ובממון ובכל אשר אתך, ׳את ה׳ האמרת׳, שהוא סימן שאתה משים אדונותו על עיניך ומקדים לפני כל שאר הדברים.
ואם כן הוא ש׳האמרת׳ אותי בזה הדבר, דין הוא שהוא יאמירך להיות לו לעם סגולה – להיות השגחתו דבוקה בך תמיד.
וסגולת מלאכים1 הוא לטובת המלך, [כי] עם בחירו הוא סגולה לו, שישלים בו טוב תכליתו המכוון מיום ברוא אלהים אדם על הארץ בעל בחירה והשכל, ברוך הוא וברוך שמו הגדול, אמן.
1. בקהלת (ב ח) ׳וסגולת מלכים׳, ואולי רומז ׳גוי קדוש׳ – כמלאכים.
בת קול מברכו. דאם לא כן, הרי כבר נצטוו, ולמה אמר עוד ״ושמרת ועשית״, אלא ׳בת קול מברכתו׳:
היום הזה ה׳ אלהיך מצוך וגו׳ – אחר שפיך ענה בך כי לה׳ תבל ומלואה ומידו ית׳ נתן לך הכל מעתה תקבל עליך לשמור מצות ה׳ את ה׳ האמרת היום וגו׳ וה׳ האמירך היום וגו׳. כי אתה האמרת אותו בהגדות אלו שבבכורים ומעשר ואמרת שמעתי בקול ה׳. ולעומת זה גם ה׳ האמירך להשקיף ממעון קדשו מן השמים ולברך אותך ביתר שאת על כל העמים, אע״פ שכל השקפה לרעה מ״מ אצלך ישתנה הענין כדבר סגולה שאין בו טעם זהו שאמר וה׳ האמירך היום להיות לו לעם סגולה. וי״א שגם השקפה זו לרעה ור״ל השקיפה על האומות המכעיסים אותך ותן אותם כופר על עמך ישראל לכך לא נאמר השקיפה לברך אלא וברך הוא מילתא באפי נפשיה, ועל פי דרך זה שפיר קאמר וה׳ האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו׳, ולתתך עליון על כל הגוים, כי דבר זה מבואר בהשקיפה אשר בו האמירנו ה׳. וגם אם האמרת והאמירך לשון חטיבה (ברכות ו.) מ״מ הוא מבואר ע״ז הדרך ומדקאמר בשניהם לשון היום ש״מ שקאי אפרשה שלמעלה של בכורים ומעשר כי בהם מבוארים שני האמרות אלו.
בת קול מברכתו כו׳. דק״ל בודאי להכי נסמכה פרשה זו דהכא לפרשת ביכורים, שיהא נמי הא דכתיב ושמרת וגו׳ קאי אפרשת ביכורים, ואיך נופל אפרשת ביכורים ושמרת ועשית אותם וגו׳, כיון שפרשת ביכורים כתיב שכבר עשה המעשה, שכבר הביא הביכורים, כדמשמע מהשקיפה ממעון קדשך וגו׳. ל״פ בת קול מברכתו כו׳. [הרא״ם]: ולי נראה דק״ל דאם הקרא כפשוטו ל״ל דכתיב היום הזה וכו׳, הא כבר הזהיר על זה בפרשת והיה אם שמוע (לעיל י״א:י״ג) ובפ׳ ואהבת (שם ו׳:ה׳), אלא ע״כ צ״ל דכל הענין קאי על הבאת ביכורים, וא״כ מאי דכתיב ושמרת ועשית, על מה קאי, ואיך נתקשר ודבוק עם את ה׳ האמרת וכו׳. אלא ע״כ ברכה, שבת קול מברכת אותו וכו׳:
A heavenly echo blesses him, etc. Rashi is answering the question: This parsha is certainly juxtaposed to the parsha of first fruits. Therefore [the words], "You shall observe, etc.,⁠" refer to the parsha of first fruits. But how can "you shall observe and perform them, etc.⁠" refer to the parsha of first fruits if in the parsha of first fruits it is written that he already completed the entire procedure and has already brought the first fruits, as is indicated by the verse, "View, from Your sacred residence, etc.⁠"? Therefore Rashi explains, "A heavenly echo blesses him, etc.⁠" (Re"m). To me it seems that Rashi is answering the question: According to the verse's straightforward meaning, why is it written, "This very day, etc.⁠"? Hashem already commanded this in the parsha of "Should you thoroughly heed My commandments" (above 11:13), and in the parsha of "You are to love" (ibid 6:5). Perforce, the whole matter refers to bringing the first fruits, and if so, why is it written, "You shall observe and perform them"? What is it referring to? And how is it connected to, "Adonoy, you have distinguished today, etc.⁠"? Therefore it must be that, "A heavenly echo blesses him, etc.⁠"
היום הזה וגו׳ – וכי היום הוא מצוה והלא כבר צוה בהר סיני, ורש״י ז״ל פירוש בכל יום יהיו בעיניך חדשים. ונראה שכונת הכתוב היא על זה הדרך לפי שכל התורה צוה אותה ה׳ בהר סיני בין דברים שיש בהם קום עשה באותו זמן בין דברים שאינם בקום עשה אלא לאחר זמן כאותם האמורים בפרשה זאת בכורים ומעשרות שאינם נוהגים אלא בארץ, וצוה ה׳ אותם הגם שלא היה זמנם מטעם כדי ללמוד אותם ולקבל שכר על קבלתם, ואמר להם משה כי הן היום מצוה אותם לעשות החוקים האלה שהם בכורים ומעשרות שעד היום נצטוו ללמוד דיניהם לבד והיום הזה מצוה אותם לעשות כי הגיעו לארץ, ותיבת היום לאו דוקא אלא זכר זמן המוכן בשם היום הזה.
היום הזה, "On this day, etc.⁠" Did then Moses command these commandments on the day the Torah reports this, i.e. a few days before his death? Did God not command all these commandments already when the people were at Mount Sinai? Rashi explains that Moses meant that the commandments should be regarded by the people as if they were something new each day. I think that maybe what the Torah had in mind is this. Whereas it is true that all these commandments had been legislated and taught ever since the people had stood at Mount Sinai, the commandments which pertained to the land of Israel had thus far been only in the realm of theory, i.e. they had to be studied but could not be performed. Moses says, that as of the day he addressed the people, the laws pertaining to the land of Israel were no longer in the sphere of theory but had begun to assume practical significance. The people might therefore view these commandments as if they had just been given to them. The word היום, "this day,⁠" is not to be interpreted literally but refers to an imminent period.
היום הזה – אחרי שהשלים מרע״ה לבאר את התורה לישראל כמו שיעד להם ולחדש כל המצות אשר צוה אותו השם לחדש, אמר להם, הנה לא נשאר לי עוד בענין המצות כי אם לצוות אתכם על שמירתם ועשייתם, כי הנה מה שצוה אחר זה על הקמת האבנים בעבר הירדן, אינה מצוה לדורות ואינה מכלל תרי״ג המצות:
היום הזה – עם סיום מתן המצוות שהתרחש היום, נכנסתם לכלל החיוב לקיים את המצוות האלה.
כדרכו במקומות רבים, כולל כאן הכתוב את כל המצוות תחת השמות ״חקים״ ו״משפטים״. החוקים מציבים את הגבולות המוסריים לחיי הפרט, ואילו המשפטים מסדירים את חיי האדם עם הזולת. תפקידנו בנוגע לחוקים ולמשפטים הוא לשומרם ולקיימם – ״ושמרת ועשית״: להבטיח את קיומם על ידי פעילות שכלית ועל ידי דקדוק והקפדה, ולקיימם הלכה למעשה. שתיהן – השמירה והעשייה – תהיינה ״בכל לבבך ובכל נפשך״: בכל רגשותינו ומחשבותינו, ובהתמסרות כל עצמיותנו החיה והשואפת.
היום הזה וגו׳ – אחרי כי מן סימן י״ב מאלה החקים והמשפטים וגו׳ המה רק דברי חוק ומשפט, ומסימן כ״ז ולהלן מדבר מעניני כריתת ברית ערבות מואב וא״כ למה בא המאמר הזה בינתים. ואם הוא הקדמת מוסר לכריתת הברית הבא אחריו היה לו לפתוח בלשון ויאמר משה. לכן בהכרח שהוא סיום ומאמר כללי לשמירת החקים והמשפטים שאמר מקודם, ורצונו בזה: א) להסיר תלונת הפילוסופים בשאלתם הלא החקים אשר יסודתם במעשים והמשפטים שהם נימוסי המדינה שהם דברים גשמים ונפסדים ומה יועיל ההשתדלות לנפש רוחנית שהצלחתה שלא תופסד ותהיה נצחית. ובא במאמר הזה להוכיח בחוש כי יש סגולה נפלאה וכח עצום במעשה החקים והמשפטים לאחד ולדבק נפשותם במקור החיים שמאז השמיע אותם את חוקי ה׳ ותורתו נתלהבה נפשם ונתפעלה עד שהגיעו למדרגה גדולה עד שקבלו עליהם באהבה עזה ונפלאה לשמוע בקולו ולדבקה בו בתכלית הדבקות וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומשפטיו ומזה נראה בעליל כח העצום אשר בהחוקים ומשפטים כי אף ע״י הלמוד לבד נתפעלו והלהיבו נפשם כפעולת הקולות והברקים וכל המעשים אשר במעמד הר סיני. ומכ״ש שקיום המעשים יפעול בהם. ב) על דבר שאיזה חוקים ומשפטים לפי שכל האנושי ישפיל כבוד ישראל כמו מקרא הביכורים שהיה בבית ה׳ שמפרסמים בקול שהיו עבדים שפלים לפרעה ולמצרים וכן בוידוי המעשרות שבבית ה׳ שהוא מפרסם שהוציאו מתבואותיהם ע״י המתנות יותר מרביע (ביכורים אחד מששים תרומה א׳ מחמשים חלה אחד מכ״ד פאה אחד מששים ומלבד לקט שכחה מעשר ראשון ומעשר שני או מעשר עני) ומזה מובן שאין להם אוצר כללי כנ״ל שעי״ז יעלה בלב אויביהם להלחם בם עד שיכריחם להסגר בערי המבצר שאז העיקר אוצרות המזון וע״ז בא להבטיח להם בשם ה׳ שאם רק יקיימו מה שקבלו עליהם גדול יהיה כבודם בעמים כי ע״ד העבדות הלא גואלם ה׳ צבאות כמ״ש או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי וגו׳ וע״ד אוצר הכללי באמת הפך הדבר כי אם היה חזקם ע״י האוצרות היו שכניהם חושבים תחבולות איך לאבדם ולשרפם אבל כאשר יראו כי בני ישראל אוצרם הוא בשמים כמ״ש יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב. לכן בלב ונפש יאותו להיות סרים למשמעתם.
ועפי״ז יבואר הכתובים היום הזה, הוא יום שאמר להם פ׳ הביכורים ווידוי מעשר שהם היו הצוויים האחרונים ממשנה תורה (וכמו רופא חולי הגוף שנותן רפואתו במדה ידועה בחלקים מצומצמים שבקחת החולה חלק האחרון אז ירפא מחליו, כ״ש רופא הנפש כמשה רבינו ע״ה שאמר להם משנה תורה לרפואת חולי נפשם שבכלותו כל דבריו אז באה רפואת נפשם עד שנעשה זכה וברה שהחלק יומשך אל הכל כי נפשם שהיא חלק אלוה ממעל חשקה לדבק בה׳):
ה׳ אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים – שהביכורים והמעשרות הם חוקים ומשפטים ביחד, שהבאת הביכורים והפרשת המעשרות הם מהמשפטים שגם השכל מסכים להם אבל מקרא הביכורים וחלוקת המעשרות ובעור המעשרות והוידוי הם מחוקים כי השכל לא יסכים להם ושמרת, זו מצות ל״ת. בביכורים מלאתך ודמעך לא תאחר. ובמעשרות יש הרבה לאוין:
ועשית – זו מצות עשה שיש בשניהם הרבה מ״ע:
בכל לבבך – שלא ידאג לבו בקרבן שיושפל כבוד האומה ע״י מקרא הביכורים והמעשרות וגם בחלוקת המעשרות יש בו חסרון כיס אשר מטבע האדם שיגע ללבבו:
ובכל נפשך – נגד החקים שבטבע האדם כשעושה דבר שלא יבין תועלתו לא יעשהו בנפש חפצה, לכן צוה שיעשה בכל נפשו:
היום הזה: ידוע הדרש שהביא רש״י ׳בכל יום יהיו בעיניך כחדשים׳. אבל ׳אין מקרא יוצא מידי פשוטו׳, שמדבר ביחוד באותו יום שעומד בו, ובא לאפוקי מאז שעמדו על הר סיני עד היום הזה1. וענין פרשה זו הוא הקדמה וביאור לכריתת ברית שבאו אחריו הברכות והקללות שנקראו ׳ברית שבערבות מואב׳2. ונתוסף בו ענין אחד מאד נעלה על ברית שבהר סיני, היינו, מה שנזהרו עתה על שקידת התורה לחדש בה דינים ע״פ כללי התורה ודקדוקיה וע״י משפטי התלמוד שלימד משה3. והיינו דאיתא בסוטה (לז,א) גבי ברכות וקללות ״ללמוד וללמד לשמור ולעשות״4. וכבר ביארנו בפרשת אחרי-מות (נצי״ב ויקרא י״ח:ה׳) הביאור על זה הלשון: ״לשמור״5 – הוא לזכור מה שכבר למד, ״ולעשות״ – הוא לחדש עוד. ואע״ג דאיתא התם ׳וכן בסיני׳6, לא קשיא מידי, שהרי כמו כן איתא שם ׳ברוך בכלל, ברוך בפרט, ארור בכלל׳7 וכו׳, והרי בסיני לא נזכר ׳ברוך וארור׳ כלל, אלא בתורת גזירה-שוה למדנו שמ״מ נכללו גם באותה הברית שבסיני דברים אלו, והכי נמי לענין ״לשמור ולעשות״8. אבל עיקר הדברים נאמרו בערבות מואב. וזהו משמעות ״מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים״, שהוא העמדה על תכלית ההוראה.
ושמרת: היינו ׳משנה׳, כדאיתא בספרי דברים בכמה מקומות ובקידושין (לז,א) על משמעות ״תשמרון״9. והיינו, כל שנחקר באיזה דור, נעשה ׳משנה׳ לדור הבא אחריו10, כמו שכתב בפירוש המשנה להרמב״ם בהקדמה בד״ה ׳וכאשר מת יהושע׳11. וזהו פירוש מאמרם ז״ל עירובין (נג,א) ׳דוד גלי מסכתא׳12, היינו, מה שהעלה חידוש הוראה ע״פ חקירה ועיון התלמוד נעשה ׳משנה׳13.
ואח״כ:
ועשית אותם: להוסיף לחקור הוראה אחרת14, והוא תלמוד שבכל דור15.
בכל לבבך: בכל חשק הלב. ״ובכל נפשך״ – במסירת נפש16, וכדאיתא בפרק ר״ע (שבת פג,ב) ׳אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה׳17.
1. כלומר, כאן מתחדש דבר בתורה לעומת ׳תורה מסיני׳ – הכוונה (כפי שמבאר והולך) לברית ערבות מואב לעומת (״מלבד״ – להלן כח,סט) ברית חורב היא סיני.
2. בפרקים כז-כח.
3. והמרכיב המיוחד והייחודי הזה (׳נעלה על׳) אי אפשר היה לכרות עליה ברית לפני כן – לא בהר סיני וגם לא באהל מועד. לפנינו יסוד מוצק בהבנת סוגית ׳מתן תורה׳. הרי לכולי-עלמא תורה שבעל-פה קדמה לתורה שבכתב, בין לשיטת רבי עקיבא (חגיגה ו,ב; זבחים קטו,ב) שהתורה ניתנה כלליה דקדוקיה ופרטיה מסיני, היינו בתורה שבעל פה, ובין לבר-פלוגתתו רבי ישמעאל, שכלליה ניתנו בסיני ופרטיה באהל מועד ובערבות מואב. שהרי על תורה שבכתב יש מחלוקת (גיטין ס,א) אם ניתנה ׳מגילה מגילה׳, או ׳חתומה׳ (לא נכתבה עד תקופת ערבות מואב). היות וכך, אי אפשר לצוות ׳על שקידת התורה לחדש׳ וכו׳, כי כל עוד אין הטכסט שלם אי אפשר לדרוש אותו על פי י״ג המידות שהתורה (שבכתב) נדרשת בהן. קיצרנו כאן בנושא מרכזי זה בו הרחבנו את הכתיבה בספרנו ׳לפשוטו של מקרא׳, מדור א׳ פרקים: 5 (א,ב,ג), מדור ב׳ פרק 7; מדור ה׳ פרק 4; מדור ז׳ פרק 1.
4. תנו רבנן, ״ברוך״ בכלל ו״ברוך״ בפרט (רש״י: כל הברכות והקללות נאמרו בהר גריזים ובהר עיבל בכלל ובפרט), ״ארור״ בכלל ו״ארור״ בפרט (רש״י: ... ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה, ארור אשר יעשה...), ״ללמוד וללמד לשמור ולעשות״ (רש״י: כל המצוות כולן טעונות ארבעה אלה...), עיין שם עמוד ב׳ בסוגית כללים ופרטים היכן נאמרו, עד למסקנא ש׳אין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות׳. רבינו יבאר עתה מה משמעות ארבע דרכי לימוד אלה.
5. את ״ללמוד וללמד״ יסביר רבינו בהמשך.
6. שם ריש עמוד ב׳, וקשה לרבינו, הרי כל דרכי הלימוד השונות (כולל ׳לחדש׳) לא נהגו עד לגמר כתיבת הטכסט של התורה בערבות מואב.
7. תנו רבנן, ״ברוך״ בכלל ו״ברוך״ בפרט (רש״י: כל הברכות והקללות נאמרו בהר גריזים ובהר עיבל בכלל ובפרט), ״ארור״ בכלל ו״ארור״ בפרט (רש״י: ... ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה, ארור אשר יעשה...), ״ללמוד וללמד לשמור ולעשות״ (רש״י: כל המצוות כולן טעונות ארבעה אלה...), עיין שם עמוד ב׳ בסוגית כללים ופרטים היכן נאמרו, עד למסקנא ש׳אין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות׳. רבינו יבאר עתה מה משמעות ארבע דרכי לימוד אלה.
8. שלא נהגו ולא יכלו לנהוג עד לגמר כתיבת ספר התורה בערבות מואב.
9. דתנו רבנן (על יסוד דברים יב,א), ״אלה החוקים״ – אלו המדרשות, ״והמשפטים״ – אלו הדינים, ״אשר תשמרון״ – זו משנה...
10. כלומר, לא רק הלכה מחייבת, אלא יסוד הלכתי, אשר ממנו ניתן (בדורות הבאים) ללמוד הלכות חדשות, ובבוא הזמן חלק מהן ייהפכו להיות אף הן ׳משנה׳, דהיינו יסוד הלכתי-משפטי.
11. סעיף ג׳ (במהדורת מוסד הרב קוק) עמוד כ״ה והלאה, וזה לשונו: וכאשר מת יהושע בן נון ע״ה (כלומר הגיע זמנו למות), לימד לזקנים מה שקיבל מן הפירוש, ומה שהוציא בזמנו מן הדינים (ע״י המדות)... אחרי כן לימדו הזקנים מה שקיבלו מפי יהושע אל הנביאים ע״ה, והנביאים לימדו זה לזה. ואין זמן שלא היתה התבוננות וחידוש העניינים, והיו חכמי כל דור משימים דברי חכמים עיקר, והיו לומדים מהם ומחדשים עניינים, והעניינים המקובלים לא נחלקו בהם... (עכ״ל), עיין שם נועם ורוחב לשונו.
12. (רש״י: ... שהיה יגע בתורה ומורה הוראות) כתיב בה (תהילים קיט,עד) ״יראיך יראוני וישמחו״.
13. ולכן זה נקרא ׳מסכתא׳ = משנה.
14. זהו ״לעשות את כל דברי התורה הזאת״ (להלן כט,כח – ועיין שם בדברי רבינו).
15. כפי שמגדיר רבינו לאורך כל פירושו לחומש זה.
16. כפי שדרשו (ברכות נד,א) על ״ואהבת את ה׳ אלהיך... ובכל נפשך״ (לעיל ו,ה) – אפילו נוטל את נפשך.
17. שנאמר (במדבר יט,יד) ״זאת התורה, אדם כי ימות באהל״.
פסוק זה מסיים את כל המצוות שבספר משנה תורה באזהרה קצרה לשמור אותם כראוי. אף שלא נתפרש הדבר במקרא, אבל מתוך הפסוקים הבאים משמע שישראל הבטיחו לשמור את כל המצוות, ועל כך כרת הקדוש ברוך הוא ברית עמהם כמו שעשה בחורב (השוה כ״ח:ס״ט, כ״ט:י״א). גם במכילתא (מדרש תנאים 56 והלאה) אמרו שבערבות מואב כרתו ברית שניה.
היום הזה ה׳ אלוהיך כו׳ ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך – קאי על כל המצות והחקים, כי בספר זה נכללו כולן כמוש״כ הגר״א ז״ל ריש דברים, ע״ש. אולם על דרך צחות נראה ע״פ שאמרו בתענית דף ט׳ בכל אסור לנסות להקב״ה שנאמר לא תנסון חוץ מזו במעשר ע״ש, לכן אמר בביעור מעשר בערתי כו׳ וגם נתתיו ממנו ללוי כו׳ עשיתי ככל אשר צותני, לכן השקיפה מן השמים וברך כו׳, ואמר אחר כך אף דבזה מותר לנסות ועשר בשביל שתתעשר, מ״מ יותר מוטב שתתן בלא שום פניה ונסיון כלל רק לעשות את החקים האלה דייקא ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך בלי מחשבה זולתי קיום רצון הבורא יתברך.
מדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(יז) אֶת⁠־יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה הֶאֱמַ֖רְתָּ הַיּ֑וֹם לִהְיוֹת֩ לְךָ֨ לֵֽאלֹהִ֜ים וְלָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר חֻקָּ֧יו וּמִצְוֺתָ֛יו וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְלִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹלֽוֹ׃
You have declared Hashem this day to be your God, and that you would walk in his ways, and keep his statutes, and his commandments, and his ordinances, and listen to his voice.
מדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
את ה׳ האמרת היום וכת׳ וה׳ האמי׳ היום אמר להן הקב״ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכת׳ שמע ישראל ה׳ אל׳ ה׳ אחד. ואף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנ׳ ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
יָת יְיָ חֲטַבְתְּ יוֹמָא דֵין לְמִהְוֵי לָךְ לֶאֱלָהּ וְלִמְהָךְ בְּאוֹרְחָן דְּתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִטַּר קְיָמוֹהִי וּפִקּוֹדוֹהִי וְדִינוֹהִי וּלְקַבָּלָא לְמֵימְרֵיהּ.
This day have you declared (or avouched) the Lord to be your God, and to walk in the ways that are right before Him, and to keep His statutes, His commandments, and His judgments, and to be obedient to His word.
ית מימרה די״י אמלכתון עליכון יומא הדין למיהווי לכון לאלה פרוק למהלכה באורחן דתקנן קדמוי ולמטורא קיימוי ומצוותיה וסדרי ד⁠[י]⁠נוי ולמשמע בקלב מימריה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולמטור״) גם נוסח חילופי: ״{ולמ}⁠טר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קיימוי ומצוותיה וסדרי ד⁠[י]⁠נוי ולמשמע בקל״) גם נוסח חילופי: ״קייומוי ופיקודוי וסדרי דינוי ול⁠{מ}⁠שמוע בקל״.
ית י״י חטבתון חטיבא חדא בעלמא יומנא דהכין כתיב שמע ישראל י״י אלקנא י״י חד מטול למהוי לכון לאלקא ולמהך באורחן דתקנן קדמוי ולמינטור קיימוי ופיקודוי ודינוי ולמקבלא למימריה.
The Lord have you confessed with one confession in the world this day; for so it is written, Hear, Israel: The Lord our God is one Lord; that He may be thy God, and that you mayest walk in the ways that are right before Him, and keep His statutes, commandments, and judgments, and be obedient unto His Word.
ית מימרא דיי אמליכתון עליכון יומא דין למהוי לכון לאלהא.
You have chosen the Word of the Lord to be King over you this day, that He may be your God.
(יז-יט) כְּתִיב, ״אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם״, וּכְתִיב ״וַה׳ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם״. וְגוֹ׳ כְּשֵׁם שֶׁהָעַלִיָּה כּוֹבֶשֶׁת כָּךְ עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִכְבֹּשׁ אֶת כָּל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן״ וְגוֹ׳.
אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ – (כְתִיב בְּרֶמֶז רמ״ד).
מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בַּת תַּנְחוּם שֶׁנִּשְׁבֵּית הִיא וְשִׁבְעָה בָּנֶיהָ עִמָּהּ, מֶה עָשָׂה הַשִּׁלְטוֹן, חָבַשׁ כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, הוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹן אָמַר לוֹ הִשְׁתַּחַוֶּה לַצֶּלֶם כְּשֵׁם שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה אָחִיךָ, אָמַר לוֹ חָס וְשָׁלוֹם לֹא הִשְׁתַּחֲוָה אָחִי אַף אֲנִי לֹא אֲשְׁתַּחֲוֶה, לָמָּה, אָמַר לוֹ, שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרָתֵנוּ ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, צִוָּה עָלָיו וַהֲרָגוֹ. הוֹצִיא אֶת הַשֵּׁנִי וְאָמַר לוֹ הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם וְכוּ׳, שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרָתֵנוּ (שם ב-ג) ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ לֹא יִהְיֶה לְךָ״ וְגוֹ׳, צִוָּה עָלָיו וַהֲרָגוֹ, הוֹצִיא אֶת הַשְּׁלִישִׁי וְכוּ׳ לָמָּה שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרָתֵנוּ ״זוֹבֵחַ לָאֶלֹהִים יָחָרָם״. צִוָה עָלָיו וַהֲרָגוֹ. הוֹצִיא אֶת הָרֶבִיעִי וְכוּ׳. לָמָה שֶׁכָתוּב בְּתוֹרָתֵנוּ (שם ל״ד:י״ד) ״כִּי לֹא תִּשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר״ צִוָּה עָלָיו וַהֲרָגוֹ. הוֹצִיא אֶת הַחֲמִשִּׁי כוּ׳ לָמָּה, שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרָתֵנוּ (לעיל ד׳:ל״ט) ״וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ״ וְגוֹ׳, צִוָּה עָלָיו וַהֲרָגוֹ. הוֹצִיא אֶת הַשִּׁשִּׁי וְכוּ׳ שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרָתֵנוּ ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״, צִוָּה עָלָיו וַהֲרָגוֹ. הוֹצִיא אֶת הַשְּׁבִיעִי וְהוּא הָיָה קָטָן שֶׁבָּהֶם וְכוּ׳. שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּעְנוּ לֶאֱלֹהֵינוּ שֶׁאֵין אָנוּ מְמִירִין אוֹתוֹ בְּיִרְאָה אַחֶרֶת דִּכְתִיב ״אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים״, וּכְשֵׁם שֶׁנִּשְׁבַּעְנוּ לוֹ כָּךְ נִשְׁבַּע לָנוּ שֶׁאֵינוֹ מֵמִיר אוֹתָנוּ בְּאֻמָּה אַחֶרֶת, דִּכְתִיב ״וַה׳ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם״, אָמַר לוֹ אִם כֵּן אֶזְרֹק אֶת הַטַּבַּעַת הַזּוֹ לִפְנֵי הַצֶּלֶם וְלֵךְ וְהָבֵא אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ לַשִּׁלְטוֹן שָׁמַע וְהִשְׁתַּחֲוָה לַצֶּלֶם, אָמַר לוֹ אַלְלַי עָלֶיךָ שִׁלְטוֹן, וּמַה שֶּׁאַתָּה בָּשָׂר וָדָם אַתָּה מִתְיָרֵא מִבָּשָׂר וָדָם כָּמוֹךָ, אֲנִי לֹא אִירָא מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ אֱלוֹהַּ בָּעוֹלָם אָמַר לוֹ שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם וְכִי עוֹלָם שֶׁל הֶפְקֵר רָאִיתָ, אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ פֶּה לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בֵּאלֹהֵיכֶם כְּתִיב (תהלים קט״ו:ה׳) ״פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ״, אֲבָל בֵּאלֹהֵינוּ כְּתִיב (שם ל״ג:ו׳) ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ״, אָמַר לוֹ, וְכִי יֵשׁ עֵינַיִם לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בְּאֱלִילִים שֶׁלָּכֶם כְּתִיב (שם קט״ו:ה׳) ״עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ״, אֲבָל בֵּאלֹהֵינוּ כְּתִיב ״תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶךָ בָהּ״ אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ אָזְנַיִם לֵאלֹהֵיכֶם. אָמַר לוֹ בְּאֶלִילִים שֶׁלָכֶם כְּתִיב (תהלים קט״ו:ו׳) ״אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ״, אַבָל בֵּאלֹהֵינוּ כְּתִיב ״וַיַּקְשֵׁב ה׳ וַיִּשְׁמָע״, אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ אַף לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בְּאֱלִילִים שֶׁלָּכֶם כְּתִיב (תהלים שם) ״אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן״, אֲבָל בֵּאלֹהֵינוּ כְּתִיב (בראשית ח׳:כ״א) ״וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ״. אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ יָדַיִם לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בְּאֱלִילִים שֶׁלָּכֶם כְּתִיב ״יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן״, אֲבָל בֵּאלֹהֵינוּ כְּתִיב (ישעיהו מ״ח:י״ג) ״אַף יָדִי יָסְּדָּה אֶרֶץ״, אָמַר לוֹ, וְכִי יֵשׁ רַגְלַיִם לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בְּאֱלִילִים שֶׁלָּכֶם (תהלים, שם) ״כְּתִיב רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ״, אֲבָל בֵּאלֹהֵינוּ כְּתִיב (שמות כ״ד:י׳) ״וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר״, אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ גָּרוֹן לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בְּאֱלִילִים שֶׁלָּכֶם כְּתִיב ״לֹא יֶהֱגוּ בִּגְרוֹנָם״, אֲבָל בֵּאלֹהֵינוּ כְּתִיב (איוב ל״ז:ב׳) ״וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא״, אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ בּוֹ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ מִפְּנֵי מָה לֹא הִצִּיל אֶתְכֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁהִצִּיל לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִיַּד נְבוּכַדְנֶצַּר, אָמַר לוֹ, חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה הָיוּ זַכָּאִין וְנָפְלוּ בְּיַד מֶלֶךְ הָגוּן, אֲבָל אָנוּ חַיָּבִין וְנָפַלְנוּ בְּיַד חַיָּב אַכְזָרִי כְּדֵי שֶׁיִּתָּבַע דָּמֵנוּ מִיָּדוֹ, צִוָּה עָלָיו וַהֲרָגוֹ. אָמְרָה לוֹ אִמּוֹ בְּחַיֵּי רֹאשְׁךָ תְּנָה לִי אֶת בְּנִי וַאֲגַפְּפֶנּוּ וַאֲנַשְּׁקֶנּוּ וְנָתְנוּ אוֹתוֹ לָהּ וְגִפַּפְתוֹ וְנִשַּׁקְתוֹ וְנָתְנָה לוֹ דַּדֶּיהָ וְהוֹצִיאָה לוֹ דְּבַשׁ וְחָלָב לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״דְּבַש וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ״, אָמְרָה לוֹ בְּחַיֵּי רֹאשְׁךָ יִתְּנוּ אֶת הַחֶרֶב עַל צַוָּארִי וְעַל צַוָּארוֹ כְּאֶחָד, מִיָּד צָעַק וְאָמַר אֵיךָ אֶעֱשֶׂה אוֹתוֹ, כְּתִיב בְּתוֹרַתְכֶם (ויקרא כ״ב:כ״ח) ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד״, נְטָלוּהוּ מֵחֵיק אִמּוֹ וַהֲרָגוּהוּ, וְשִׁעֲרוּ חֲכָמִים שְׁנוֹתָיו שֶׁל תִּינוֹק וְלֹא מְצָאוּהוּ בּוֹ אֶלָּא שְׁתֵּי שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּשְׁתֵּי שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה, וְהָיְתָה אִמּוֹ בּוֹכָה עָלָיו וְאוֹמֶרֶת לָהֶם בָּנַי אַל יֵרַע לָכֶם שֶׁלְּכָךְ נוֹצַרְתֶּם לְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם, לְכוּ וְאִמְרוּ לְאַבְרָהָם אֲבִיכֶם אַל יָזוּחַ לִבְּךָ עָלֶיךָ אַתָּה בָּנִיתָ מִזְבֵּחַ אֶחָד, וַאֲנִי בָּנִיתִי שֶׁבַע מִזְבְּחוֹת וְהֶעֱלֵיתִי שִׁבְעָה בָּנַי עֲלֵיהֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא דִּידָךְ הֲוָה נִסָּיוֹן, וְדִידִי הֲוָה עוּבְדָּא. אָמְרוּ אוֹתָהּ אִשָּׁה עָלְתָה לַגַּג וְהִשְׁלִיכָה עַצְמָה וּמֵתָה, וְקָרְאוּ עָלֶיהָ (תהלים קי״ג:ט׳) ״אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה״, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת ״עַל אֵלֶּה אֲנִי בּוֹכִיָּה״.
ואנך כמא ומרת אללה אן יכון לך אלהא ואן תסיר פי טרקה ותחפט׳ רסומה ווצאיאה ואחכאמה ותקבל אמרה
ואתה, כמו שהבטחת1 לה׳ שיהיה לך לאלוהים ושתלך בדרכיו ותשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ותקבל את דברו.
1. רס״ג מתרגם ״האמירך״ ו״האמרת״ במילה הערבית ״ומר״, שפירושה הבטחה.
את ה׳ האמרת היום – ולהלן: האמירך היום (דברים כ״ו:י״ח). עניינו אצלי: הרוממות וההעלאה. ולכן קראו לסעיף העליון: אמיר. ולפי זה עניין האמירך – רוממך והעלך. ויתכן עוד שיאמר: פרסם אותך ושמך לאות, מאשר אמרו הקדמונים על האות (כלומר: על הרקום שבשפת הבגד) – אמרא, ולפיכך אמר התרגום על האמרת – חטבת (עיין ספר השרשים ״חטב״). וכן פירש בו רב שרירא ז״ל, בפירושו למילות בפרק רבי אליעזר ממסכת שבת (בבלי שבת ק״ה.). (ספר השרשים ״אמר״)
(יז-יח) את ה׳ האמרת⁠{...} וה׳ האמירך היום – מובנו ההגדלה וההעלאה מתאורם הענף –״אמיר״ (ישעיהו י״ז:ו׳,ט׳). ואמרו הראשונים לסימן – ׳אימרא׳; אמרו ״במה שימש משה שבעת ימי המילואים? בחלוק לבן שאין לו אימרא״.
ולרבנו האיי ז״ל בו מובן אחד גזר אותו מדברי הראשונים ״אמורה הייתי להנשא לאחי אמה״, כלומר ארוסה, וכאילו הוא: ארסת וארסך.
(יז-יח) האמרת, האמירך – לשון תפארת, כמו: יתאמרו כל פעלי און (תהלים צ״ד:ד׳).
אאין להם עדב במקרא, ולי נראה שהם לשון המשכהג והבדלה: הבדלתו מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לוד לעם סגולה.
כאשר דבר לך – והייתם לי סגולה מכל העמים (שמות י״ט:ה׳).
א. לכאורה יש סתירה בדברי רש״י בפסוקים אלו בין ציון הפסוק בתהלים צ״ד:ד׳ והלשון בהמשך ״אין להם עד במקרא...⁠״. אכן יש הבדלים גדולים בין עדי הנוסח כאן:
(1) בכ״י לייפציג 1, פרמא 3081, פריס 49 מופיעים שני הביאורים. גם בכ״י ויימר 652 מופיעים שני הביאורים אך בסדר הפוך ובשינוי לשון, ו״מצאתי להם עד לשון תפארה, יתאמרו כל פועלי און״ מופיע בסוף הפירוש לאחר המלים ״לעם סגולה״, וכן באופן מקוטע בפריס 154.
(2) בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, פרמא 3204, פריס 155, ברלין 1222, וטיקן 94, חסר ״לשון תפארת, כמו: יתאמרו כל פעלי און״, ומופיע רק ״אין להם עד.... לעם סגולה״. (בכ״י פרמא 3204 ״לשון תפארת, כמו: יתאמרו כל פעלי און״ נוסף בגיליון אחר ״לעם סגולה״, ובברלין 1222 יש סימון להוסיפו אחר ״האמרת והאמירך״).
(3) בכ״י סינסינטי 1, ברלין 1221, וינה 23, וינה 24, המצב הפוך, ומופיע ״לשון תפארת, כמו: יתאמרו כל פעלי און״ אך חסר ״אין להם עד.... לעם סגולה״.
(4) בכ״י ס״פ I C 6 אף מופיע נוסח מורחב של הביאור הראשון: ״יתאמרו כל פעלי – ישתבחו, וכן זה האמרת, כלומ׳ שבחת להיות לך לאלקים, וי״י האמירך אותך – נשתבח בך להיות לו לעם סגולה״ (וחסר ״אין להם עד....⁠״).
בהסבר הממצאים יש מספר אפשרויות:
א) לכאורה האפשרות הפשוטה ביותר עולה מדברי א׳ טויטו בתרביץ ס״א:א׳ עמ׳ 92-91, היא שבשלב ראשון כתב רש״י רק את הביאור השני ״אין להם עד... לעם סגולה״, ביאור המשתקף גם בדברי רש״י גיטין נ״ז: ״האמרת – ייחדת״, ואולי גם בתחילת דברי רש״י ברכות ו׳. בכ״י לונדון 5975, פרמא 2589: ״האמרת – לשון חטיבה״. אך לאחר שביאר רש״י את ספר תהלים וכתב בביאורו לתהלים צ״ד:ד׳: ״יתאמרו – ישתבחו, כמו: האמרת והאמירך (דברים כ״ו:י״ז-י״ח)״ הוא חזר והחליף את פירושו לפסוקנו וכתב: ״לשון תפארת, כמו: יתאמרו כל פעלי און (תהלים צ״ד:ד׳)״. עמדתו המעודכנת זו משתקפת גם בפירושו לחגיגה ג׳. ״האמרת – שבחת כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צ״ד:ד׳) ישתבחו שדרכן צלחה.⁠״ ובנוסח הדפוסים בפירושו לברכות ו׳. ״האמרת – לשון חשיבות ושבח כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צ״ד:ד׳) ישתבחו.⁠״ לפי זה ענף כ״י אוקספורד 165 משקף את נוסח מהדורה קמא, ענף כ״י סינסינטי 1 משקף את נוסח מהדורה בתרא, וכ״י לייפציג 1 משקף ערבוב של הנוסחאות.
ניתן גם להציע וריאציות אחרות של גישה זו. טויטו עצמו (בהתאם לשיטתו שיש לפקפק באמינותו של כ״י לייפציג 1) תהה אם אולי ״לשון תפארת, כמו: יתאמרו כל פעלי און״ נוסף על ידי אחד מתלמידי רש״י (למרות שיהיה קצת תמוה שפירוש נכנס בכל כך הרבה פירושים שונים של רש״י), ואינו מרש״י עצמו. מאידך א׳ גרוסמן בתרביץ ס״א:ב׳ עמ׳ 308 סבור שהשילוב של שני הביאורים בכ״י לייפציג 1 משקף את עמדתו המעודכנת של רש״י בסוף חייו, ולכן הוא מציע שאין באמת סתירה בין שני הביאורים, ו״גם לאחר שרש״י גילה את המקבילה בתהלים, ניתן להמשיך ולומר על שני הכתובים גם יחד ש׳אין להם עד במקרא׳.⁠״
אולם ישנו קושי בכל הוריאציות של גישה זו, והוא שדווקא כתבי היד בענף סינסינטי 1 הם המשמרים בדרך כלל את המהדורה קמא של פירוש רש״י, שהרי שורשם (כפי שטויוטו עצמו ציין שם בעמ׳ 86) בעותק פירוש רש״י שהעתיק ר״י קרא. על רקע זה ראוי לשקול מחדש את ההנחה שהביאור על פי הפסוק בתהלים הינו המהדורה בתרא של רש״י, ולדון באפשרות ההפוכה.
ב) על רקע האמור, ניתן להציע שהביאור הראשון (״לשון תפארת, כמו: יתאמרו כל פעלי און״) הוא מרבותיו של רש״י, והוא שנכתב על ידו במהדורה קמא של פירושו (ואפשר שבשלב ראשון הנוסח של ביאור זה היה מורחב יותר כנוסח בכ״י ס״פ I C 6). מאידך, הביאור השני (״לשון המשכה / הפרשה והבדלה״) נוסף על ידי רש״י עצמו (או על ידי ר׳ שמעיה בהוראת רש״י) רק מאוחר יותר. אפשר שהנוסח של פירוש רש״י בכ״י פרנקפורט 19 תומך בשחזור זה. שם כתוב: ״האמרת, האמירך – לשון תפארת כמ׳: יתאמרו כל פועלי און, וכמ׳: בראש אמיר, כך הורו מורים. ואני אומ׳: שאין להם עד במקום {צ״ל: ״במקרא״}. ולי נראה שהוא לשו׳ הפרשה והבדלה, הבדלתו לך מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, והוא הפרישך אליו להיות לו לעם סגולה.⁠״
ג) גישה שלישית סבורה אף היא שהביאור הראשון (״לשון תפארת״) הוא של רש״י עצמו, והביאור השני (״לשון המשכה / הפרשה והבדלה״) מקורו בר״י קרא, ונוספה לפירוש רש״י בשלב מאוחר יותר אך אולי אפילו ע״י רש״י עצמו. אפשרות זו אולי נתמכת ע״י כ״י מוסקבה 1628 – עיינו בהערה על ר״י קרא הגהות על פירוש רש״י דברים כ״ו:י״ז-י״ח.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, ובמקור בכ״י אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י אוקספורד 165, פריס 157, ובגיליון כ״י אוקספורד אופ׳ 34 נוספה כאן מלת: ״מוכיח״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, פרמא 3204, ויימר 652, פריס 154, פריס 155, ברלין 1222. בכ״י פרנקפורט 19 וכן בדפוס רומא: ״הפרשה״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, פרמא 3204, ויימר 652, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 1: ״לך״.
(17-18) האמרה, האמירך are words for the meaning of which there is no decisive proof in Scripture. It seems to me, however, that they are expressions denoting "separation" and "selection": "You have singled Him out from all strange gods to be unto you as God – and He on His part, has singled you out from the nations on earth to be unto Him a select people".
[As far as this meaning is concerned I have found a parallel (lit., a witness) to it where it bears the meaning "glory", as in: "All wrongdoers glory in themselves" (Tehillim 94:4)].
כאשר דבר לך AS HE HAS PROMISED YOU – in the words "You shall be a select portion unto Me" (Shemot 19:5) (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 12:25).
פס׳: את ה׳ האמרת היום1לשון האמרת מלשון (ישעיהו י״ז:ו׳) שנים שלשה גרגרים בראש אמיר. וכן מתרגמינן הטבת יומא דין.
האמירך היום – אמר הקב״ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר (דברים י) שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. שנאמר (דברי הימים א י״ז:כ״א) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ לכך נאמר וה׳ האמירך היום להיות לו לעם סגולה.
ולשמור כל מצותיו – שתהא חביבה עליך מצוה קלה כמצוה חמורה:
1. לשון האמרת. היינו גדולה כמו התם בראש אמיר היינו בגובה האילן. עיין הראב״ע שפי׳ ג״כ כך:
(יז-יח) {האמרת, האמירך} – ולי נראה אשהם לשון המשכה והבדלה הבדלתי לך מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה.
וידבר משה והכהנים והלוים – העומדים מזה ומזה לארון (יהושע ח׳:ל״ג) ולהשביע את ישראל.
היום הזה נהייתה לעם – משנייתהב היום לעם שקבלתה אדנותו, מעתה השמר לך שתשמע בקול י״י אלהיך. (כ״י מוסקבה 1628 עם החתימה ״ר׳ יוסף״)⁠ג
א. הסופר כתב כאן את המלה ״שאין״ ואז העביר עליה קולמוס. אפשר שהתחיל לכתוב ״שאין להם עד במקרא״ – עיינו בדיון הנרחב בהערה ברש״י דברים כ״ו:י״ז-י״ח.
ב. צ״ל ״משנהייתה״, בדומה ללשון הפסוק.
ג. השוו לכ״י בולוניה 469.1 להלן כ״ז:ט׳-י״א. מכ״י מוסקבה לא לגמרי ברור אם החתימה ״ר׳ יוסף״ מוסבת על כל שלושת הפירושים של ״ולי נראה... לעם סגולה״ (כ״ו:י״ז-י״ח), ״וידבר משה...⁠״ (כ״ז:ט׳), ו״היום הזה...⁠״ (כ״ז:י׳), או רק על השניים האחרונים (והפירוש הראשון הוא של רש״י עצמו). אנו נקטנו כאפשרות הראשונה בגלל שלפי האפשרות השנייה, התוספת נמצאת שלא במקומה, שהרי היא היתה שייכת רק לפסוקים בפרק כ״ז. בנוסף, שיוך הפירוש הראשון לרש״י יוצרת סתירה להתחלת דברי רש״י שפירש ש״האמרת״ ו״האמירך״ הם ״לשון תפארת״. אכן ״ולי נראה... לעם סגולה״ חסר בהרבה כ״י של רש״י, ועיינו בדיון הנרחב בהערה ברש״י דברים כ״ו:י״ז-י״ח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

(יז-יח) את י״י האמרת היום – אתה הזקקתה שאמר הקב״ה ונתרצה להיות לך לאלהים – כי הדבר תלוי בו ליעשות הוא אלהיך ויושיעך, מתוך שקבלת מצוותיו.
וגם הוא האמירך – הפעילך, שאמרת ונתרצית שתהיה לו לעם, לפי שעשה נסים וגבורות עד שנתרצית להיות לו לעם.
האמרת – פאישדירא בלעז.
(17-18) את ה' האמרת היום TODAY YOU CAUSED GOD TO SAY: You were the one who caused God to say, i.e., to acquiesce TO BE YOUR GOD. For it depends on Him1 whether He will become your God and save you, as a result of you observing His commandments.⁠2
Also God האמירך – MADE YOU SAY: He caused you to say, i.e., to acquiesce to be HIS PEOPLE, by performing miracles and powerful deeds3 [on your behalf] until you acquiesced TO BE HIS PEOPLE.
האמרת means fais dire [in Old French].⁠4
1. Both Hebrew words האמרת and האמירך are rare and difficult. NJPS renders them “affirmed,” but as NJPSC notes, the translation is conjectural, based only on context. Rashi says much the same thing about the methodological problem of interpreting these words since no proof can be adduced from any other biblical verse (אין להם עד מוכיח במקרא).
Rashi offers his own context-based understanding of the text. He suggests that האמרת means to set aside or appoint or choose. The verses then mean: “You appointed (האמרת) the LORD to be your God ... and the LORD appointed you (האמירך) to be His people.”
Rashbam highlights his disagreement with Rashi. According to Rashbam, it is not accurate to say that the Israelites choose the LORD to be their God; the LORD makes that decision Himself. God does not simply appoint the Israelites as His people; they must agree to that assignment. So, says Rashbam, the text means: “You caused the LORD to say that He agrees to be your God ... and the LORD caused you to say that you agree to be his people.” Ibn Ezra quotes an interpretation of Judah Halevi that offers the same interpretation as Rashbam’s. So also Hizq. Qimhi (Shorashim, s.v. א-מ-ר) offers this explanation as his second of two alternatives. See also Dunash’s Teshuvot against Saadya, number 50, for a similar idea. This interpretation of האמרת has the benefit of staying closest to the standard meaning of the Hebrew root א-מ-ר.
2. Aside from the difficulty of explaining the meaning of the verbs האמרת and האמירך, the syntax and the meaning of the last parts of vss. 17 and 18 is also unclear. Whatever האמיר means, vs. 17 apparently says, “You האמיר the LORD (a) to be your God and (b) to observe His laws.” Presumably the explanation of האמיר should be such that it conforms with both (a) and (b). Rashi’s explanation does just that: “You chose to make the LORD your God and to observe His commandments.” Rashbam takes some liberties with the syntax and interprets the two infinitives, לשמור and להיות, in very different ways. “By observing (לשמור) God’s commandments, you have made the LORD acquiesce to be (להיות) your God.”
3. The syntactical problems of these verses continue. Verses 17-18 appear to be describing reciprocal actions or obligations between Israelites and the LORD and it is strange to find the idea of “observing the commandments” listed in both verses. Nahmanides appears to be the first commentator to address this problem directly; he says that observing God’s law is something that the Israelites do to honor God, but equally giving a system of law exclusively to the Israelites is something that God does to honor them. See NJPSC which dismisses this explanation as homiletics, not exegesis.
Rashbam’s explanation of these verses makes them perfectly balanced, but to do so he must stray significantly from the words. In his explanation of vs. 17, he says that the way that the Israelites convince the LORD to say that He will be their God is by obeying His commandments; that is the meaning of the end of the verse וללכת בדרכיו ולשמור חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו – the Israelites’ observing of the LORD’s laws made Him in turn choose to be their God. In his explanation of vs. 18 he says that the miracles that God performed on behalf the Israelites are what convinced the Israelites to say that they were willing to be God’s people. The problem is that the miracles that God performed on behalf of the Israelites are not mentioned anywhere in the verse.
4. In other words, “you caused to say.”
(יז-יח) האמרת – מלשון גדולה, וקרוב מגזרת: בראש אמיר (ישעיהו י״ז:ו׳).
ויאמר רבי יהודה הלוי השר הספרדי מ״כ: כי המלה מגזרת: ויאמר, והטעם: כי עשית הישר, עד שאמר שהוא יהיה אלהיך. גם הוא עשה לך עד שאמרת שאתה תהיה לו לעם סגולה, ויפה פירש.
והנה תהיה מלת האמרת – פועל יוצא לשנים פעולים.
(17-18) THOU HAST AVOUCHED. He'emarta (avouched) means exalted. It is close in meaning to amir (uppermost bough) in In the top of the uppermost bough (Is. 17:6). Rabbi Yehudah Ha-Levi, who rests in Eden, says that the word is related to va-yomer (said). Its meaning is, you were so righteous that the Lord said He is your God. God likewise acted very righteously towards you that you said that you would be His own treasure. He explained well. Now the word he'emarta is a hifil.⁠1
1. Meaning you caused [Him] to say. According to Rabbi Yehudah Ha-Levi our verse reads: Thou hast caused the Lord to declare this day to be thy God…
את י״י האמרת – אית דמפרשי: לשון תמורה וחליפין, כלומר: החלפתא והאמרת כל אלהות שבעולם בו, שהנחתםב כולם ובחרת בו להיות לך לאלהים.
א. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: נחלפת.
ב. בכ״י מינכן 52: שהנחתים.
את י"י האמרת – YOU HAVE CHOSEN HASHEM – There are those who explain: a term of switching and exchanging, meaning: You have exchanged and replaced all the gods that are in the world for Him, that you have set aside all of them and have chosen Him TO BE FOR YOU AS GOD.
(יז-יח) את י״י האמרת – אתה הזקקת שאמר הקב״ה ונתרצה להיות לך לאלהים מתוך שקבלת עליך מצותיו.⁠1 וגם הוא כמו כן האמירך – הפעילך שאמרת שתהיה לו לעם סגולה לפי שעשה לך נסים וגבורות.⁠2
האמרת – פאישדירה בלעז.⁠3
דבר אחר: לשון תמורה, החלפת כל היראות שבעולם בו שהנחת כלם ובחרת בו,⁠4 וכמו כן החליף הוא כל האומות הקדמונים ובחר בך לשמור מצותיו.⁠5 והאל״ף יסוד נופל הוא כמו אל״ף דאזרוע, דאסוך, דאתמול.
דבר אחר: לשון שבח, כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צ״ד:ד׳).⁠6
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מרשב״ם.
3. שאוב מרשב״ם.
4. שאוב מר״י בכור שור.
5. שאוב מר״י בכור שור דברים כ״ו:י״ח.
6. בדומה ברש״י ובר״י בכור שור דברים כ״ו:י״ח בשם יש מפרשים.
(17-18) את ה' האמרת היום, "you have avouched the Lord this day;⁠" you have singled out the Lord today; by accepting God's commandments you, Israel, have adopted the Lord your God as your only deity. He has reciprocated by making you His special people, as He demonstrated by all the miracles He performed for your sake.
אמרת, according to Rash'bam,⁠"you have become as if betrothed;⁠" An alternate interpretation: you traded, exchanged; you have abandoned all other powers in nature by accepting Me as comprising all those forces combined. (seeing that I created all these forces.) He, in turn, has abandoned all attempts to directly educate the other nations by concentrating on you as His pilot project. [Some of these words are mine Ed.] [In order to understand this interpretation, the letter א in the words האמרת and האמירך have to be considered as non existent, something similar being the case in Jeremiah 32,21: ובאזרוע as well as in Kings II 4,2: דאסוך, and in Psalms 90,4: אתמול. A different interpretation: the word האמירך is an expression of admiration, praise, as in Psalms 94,4: יתאמת, "will they indulge in self-glorification? [The psalmist speaks of the wicked. Ed.]
את י״י אלהיך האמרת היום – אית דפרשי: לשון תמורה וחליפין, כלומ׳ נחלפת והאמרת כל אלוהות שבעולם בו, שהנחתם כולם ובחרת בו להיות לך לאלהים.
וטעם את י״י האמרת היום – כיון שקבלתם עליכם כל התורה בפירושיה ודקדוקיהא ובחידושיה,⁠ב הנה גדלתם השם ורוממתם אותו שיהיה הוא לבדו לכם לאלהים, לא תודו באל אחר כלל.
וללכת בדרכיו – שתעשו הטוב והישר ותגמלו חסד איש את רעהו. ולשמור חוקיו ומצותיו ומשפטיו – יזכיר בפרט החוקים והמשפטים כאשר פרשתי (רמב״ן דברים ד׳:ה׳), ויכלול במצותיו – כל המצות,⁠ג עשה ולא תעשה, ולשמוע בקולו – ככל אשר יצוה לכם משאר המעשים על ידי או על ידי שאר הנביאים, כאשר פרשתי (רמב״ן דברים י״ג:ה׳). ויתכן שיהיו מצותיו – מצות עשה, ולשמוע בקולו – המניעות, כלומר מצות לא תעשה.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״ובדקדוקיה״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 137, פולדה 2: ״וחדושיה״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2. בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון: ״מצות״. בדפוס רומא: ״המצות, מצות״
THOU HAST AVOUCHED THE ETERNAL THIS DAY. The meaning thereof is: "Since you have accepted the entire Torah upon yourselves with all its interpretations, details, and new promulgations, you have thus magnified G-d and exalted Him, that He alone will be your G-d; you will in no way avow another god.⁠"
AND THAT THOU WOULDEST WALK IN HIS WAYS — to do the good and the right, and do kindness one to another. And keep His statutes, and His commandments, and His ordinances. He [Moses] singles out the statutes and ordinances [for the reason] I have explained,⁠1 and he includes in the expression and His commandments all the commandments — positive and negative. And hearken unto His voice — this refers to whatever He will command you concerning other deeds through me or through the rest of the prophets, as I have explained.⁠2 It is possible that the expression His commandments refers to the positive commandments, and hearken unto His voice means the avoidances, that is to say, the negative commandments.
1. Above, 6:5.
2. Ibid., 13:5.
את ה׳ האמרת היום – לשון מעלה וגובה, מלשון (ישעיהו י״ז:ו׳) בראש אמיר, שהוא הענף הגבוה, וכן תרגם אונקלוס חטבת, מלשון (משלי ז׳:ט״ז) חטובות אטון מצרים, משובחות. ואמרו בשם ר׳ יהודה הלוי ז״ל שהיא מלשון ויאמר כלומר עשית הישר בעיניו שקבלת תורתו עד שסבבת שאמר שהוא יהיה ה׳ אלהיך.
את ה' האמרת היום, "You have distinguished Hashem today, etc.⁠" The word האמרת means "to elevate, to distinguish" (Ibn Ezra). It is found in this context in Isaiah 17,6 בראש אמיר, "on the topmost branch.⁠" Onkelos also understands the word in that sense when he renders it as חטבת, similar to Proverbs 7,16: חטובות אטון מצרים, "colored sheets of Egyptian linen, (excellent linen).⁠" It is reported in the name of Rabbi Yehudah Halevi that he understood the word האמרת as a derivative of ויאמר, "he said,⁠" in which case the meaning would be that "you have done the right thing in the eyes of the Lord by accepting His Torah until you turned around and proclaimed that He was to be your God.⁠"
(יז-יט) את ה׳ האמרת היום – לשון תמורה כלומר החלפת כל האלהות שבעולם בעבורו וה׳ האמירך שהחליף כל האומות לבחור בך לתתך עליון. וי״מ לשון אמיר וענף שהוא לשון גבהות כלו׳ שאתה נותן גבהות וגדולה להקב״ה על כל אלהים והוא כמו כן נותן לך גבהות על כל עם. וכן יש לפרש יתאמרו כל פועלי און (תהלים צ״ד:ד׳) שמגביהין עצמם דאית בהו רמות רוחא יותר מדאי ולפי׳ קמא י״ל שמחליפין דבריהם ואינם עומדין בדיבורם.
את ה׳ האמרת היום וה׳ האמירך – אתמר בפ״ק דברכות אמר הקב״ה אתם חטבתם אותי חטיבה אחת בעולם שאתם אומרים שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ד״א האמרת לשון תמורה וחלוף כלומר בשביל ה׳ החלפת כל האלהות ובחרת בהקב״ה וה׳ האמירך החליף כל האומות שבעולם ובחר בך להיותך לו לעם סגולה ודומה לו יתאמרו כל פועלי און שמחליפין דבריהם ואינם עומדים בדבורם. ד״א לשון אמיר וענף שהוא לשון גבהות כדכתיב שנים שלשה גרגרים בראש אמיר וכאן את ה׳ האמרת הגבהת על כל אלהים וה׳ האמירך הגביהך על כל האומות וכן יתאמרו כל פועלי און שמגביהין עצמן מרוב גסות שבהן ושמעתי שבתרגום ירושלמי אתה האמרת המלכת שכן בלשון ערבי קורין למלך אמיר.
את ה' האמרת היום להיות לך לאלוהים... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה, "You have affirmed this day that the Lord is your G–d.....and the Lord has affirmed to you this day that you are His special people, etc.⁠" Concerning the precise meaning of these two verses, we read the following in the Talmud tractate B'rachot, folio 6: "The Holy One blessed Be He said: "you have declared Me as unique in the universe, by declaring "hear o Lord the Lord our G–d the Lord is unique.⁠" Therefore I have reciprocated by declaring you as a unique people for Me.⁠" (Compare Chronicles 1 17,21: ומי כעמך ישרך גוי אחד בארץ, "and who is comparable to Your people Israel, a unique nation on earth.⁠" An alternate interpretation of our two verses: The word האמרת, means: "an exchange of something.⁠" G–d credits the Jewish people with having traded in any other deities in favour of the invisible Creator, Who had revealed Himself to them at Mount Sinai. In response to that act, the Creator traded all the other 70 nations on earth as His potential favourite, and chose us instead. This would be similar to what Moses said in Psalms 94,4 יתאמרו כל פועל און, "for how long will the ones mouthing falsehoods (against Israel) be allowed to get away with it?⁠" Still another interpretation of these unusual verses: The word אמיר occurs in Isaiah 17,6, שנים שלשה גרגרים באמיר, "two or three berries on the topmost branch;⁠" here we would have to understand the word האמרת as meaning that Israel had elevated the Lord G–d to the topmost branch, and the Lord responded by elevating the Jewish people to the highest ranking nation. The expression יתאמרו כל פועלי און, corresponds to the psalmist describing the wicked people describing themselves (reflexive mode) as the most advanced and important in the world.
את ה׳ האמרת וה׳ האמירך היום – איתא פ״ק דברכות אמר הקב״ה אתם עשיתוני חטיבה אחת שאתם אומרים שמע ישראל ואני אעשה לכם חטיבה אחת שנאמר ומי כעמך כישראל גוי א׳ בארץ ד״א האמרת לשון תמורה וחילוף כלו׳ בשביל ה׳ החלפת כל האלהות ובחרת בו. וה׳ האמירך בשבילך החליף כל האומות ובחר בך להיות לו סגולה מכל העמים ודומה לו יתאמרו כל פועלי און שמחליפין דבריהם ואינן עומדין בדבוריהן יש מי שאמ׳ לשון אמיר וענף כלומר הגבהת על כל העמים ה׳ האמירך הגביהך ובתרגום ירושלמי האמירך המליכך ובלשון ערב קורין למלך אמי״ר.
את ה׳ האמרת – שכיון שקבלתם עליכם כל התורה בפירושיה ובדיקדוקיה גדלת השם ורוממת אותו שיהיה הוא לכם לאלהים ולא תודו לאל אחר:
וללכת בדרכיו – לעשו׳ הטוב והישר והזכיר החוקים והמשפטים בפרט כאשר פירש ויכלול במצותיו כל המצות עשה ולא תעשה:
ולשמוע בקולו – כל אשר יצוה לכם משאר המעשי׳ על ידי ועל ידי שאר הנביאי׳:
את ה' האמרת, "You have exalted Hashem,⁠" by accepting the entire Torah in all its details you have exalted Hashem this day; you have adopted Him as your exclusive God, eschewing all others.
וללכת בדרכיו, "and to walk in His ways.⁠" To not only perform His commandments to the letter, but also to model yourself according to what He has revealed about Himself, i.e. to go beyond the letter of the law and to honour the spirit upon which the law has been based.
ולשמוע בקולו, "and to hearken to His voice.⁠" Any other matters He will command you through me, even if they are not part of the basic 613 commandments.
את ה׳ האמרת היום – גימ׳ זה בקריאת שמע.
את ה׳ האמרת – כאן רמז ו׳ סדרים. להיות לך לאלהים, זה סדר זרעים. שמתחיל בק״ש. ועוד שיש בו תרומות ומעשרות שהם יראת השם. דברים שבינינו לבין השם. וללכת בדרכיו, זה סדר מועד. דכתיב אם תשיב משבת רגלך. ולשמור חקיו, זה סדר נשים. שמדבר בעריות שנא׳ בהם ושמרתם את חקותי. ומצותיו, זה סדר קדשים. שמדבר בקרבנות דכתיב בהו אלה המצות. ומשפטיו, זה סדר נזיקין. ולשמוע בקולו, זה סדר טהרות. דכתיב ביה אמרות ה׳ אמרות טהורות. וכנגדם אמר ו׳ דברים. להיות לו לעם סגולה, ולתתך עליון. לתהלה. ולשם. ולתפארת. ולהיותך עם קדוש.
האמרת – פר״ש האמירך והאמרת אין להם עד מוכיח בו, וא״ת והא כתיב יתאמרו כל פועלי און במזמור אל נקמות י״י (תילים צ״ד א׳) ור״ש פי׳ בפ״ק דחגיגה (ג׳ ב׳) האמרת פירוש שבחת כמו יתאמרו כל פועלי און פי׳ ישתבחו [כי] דרכם צלחה.
האמרת – מטעם ויאמר, וכן כל שרש אמר, ויקרא הסעיף הדק העליון שבראש האילן אמיר, כי הוא תאר מן ויאמר, כי נמצא לסעיפים קול, כאמרו: את קול הצעדהא בראשי הבכאים (שמואל ב ה׳:כ״ד), כי להתנועעו תמיד ברוח קימעא הוא תמיד מוציא קול, וגם כלל האילן נקרא שיח לסבה זה כאלו הוא שח ומדבר תמיד.
א. כן בכ״י המבורג, וכן בהרבה כ״י של המקרא בספר שמואל, וכן בנוסח שלנו בדברי הימים א י״ד:ט״ו. בנוסח שלנו בספר שמואל: ״צעדה״.
את י״י האמרת היום – לפי שהאמיר הוא הסעיף העליון יחס הרוממות אל ההאמרה כאלו תאמר שמת אותו עליון עליך להיות לך לאלהים ולמנהיג ולהתנהג במצותיו שגזר עליך.
התועלת הרביעי הוא במצות והוא מה שצוה ללכת בדרכי השם יתעלה להדמות אליו כפי היכולת וזהו אמרו וללכת בדרכיו כי זה ממה שיישיר האדם אל כל המדות החשובות בהשיבו איך מנהג השם יתעלה במה שהוא פועל מבריאותיו שהוא בתכלית מהחסד והחנינה והיושר וזה גם כן יעמידהו על השגת השם יתעלה כפי מה שאפשר כי תמיד יחקור מפני זה כבדרכי השם יתעלה כדי שיקח מזה מנהג להדמות אליו לפי מה שאפשר.
(יז-יח) ואמר להם את י״י האמרת היום וגו׳ וי״י האמירך היום וגו׳ כפי מה שביארנו כי היא באמת הקדמה מחוייבת לכל אשר יזכור כמו שכבר הועילנו למה שקדם.
(יז-יט) ואמנם אמרו את ה׳ האמרת היום וה׳ האמירך אפשר שיפורש באופנים מתחלפים, אם שנא׳ שבא הנה לשבחם על קבול התורה והמצות באמרו את ה׳ האמרת היום שהוא לשון גדולה כמו שפיר׳ ר״א והרמב״ן גם כן, ויאמר אין ספק שאתה גדלת ורוממת הש״י במה שקבלת אלהותו וזהו להיות לך לאלהים, והי׳ קבול האלהות ללכת בדרכיו בקיום המצות המעשיות והוא אמרו ולשמור חקיו ומצותיו ומשפטיו. ואם באמונות ושמיעת המצות האמוניות כפי מה שהשרישה התור׳ האלהית עליהם וזה אמרו ולשמוע בקולו, אבל אם אתה גדלת ורוממת אותו יתעלה גם הוא גדל ורומם אותך וזהו וה׳ האמירך היום להיות לו לעם סגלה שלקח אתכם מבין העמים לעם סגלה, כאשר דבר במעמד הר סיני כי יותר הרוחות וקבלת אתה מהטובות ממנו והגדול׳ במה שלקח אותך לו לעם סגלה, ממה שקבל השם יתברך מרוממות והגדולה בעבור שלקחתו לאלהים, גם קבלת ממנו גדולה רבה והאמיר אותך כאשר עשאך סוכן ושומר אוצרות מצותיו היקרות מזהב ומפז וזהו לשומרי מצותיו וכמו שאמר (תהלים קמ״ז) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטי׳ בל ידעום הללויה. וגם כן האמירך בשנתן אותך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת בעולם הזה ולהיותך עם קדוש לה׳ אלהיך והוא בדבוק הנפש בצרור החיים בעוה״ב.
ואמר בכל זה היום. אם באמרו היום הזה ה׳ אלהיך מצוך וגומר. את ה׳ האמרת היום וה׳ האמירך היום. לפי שהיה זה אחרי סיום התורה וביאורה שהם שמעו המצוה וביאורה בלב שלם ובנפש חפצה. לכן אמר להם שקנו אותם השלמיו׳ כלם ביום ההוא:
ואפשר לפרש האמרת והאמירך מלשון אמירה ודבור כי לכן נקרא הסעיף הדק העליון אשר בראש האילן אמיר לפי שנמצא לסעיפים קול ורעש בתנועתם תמיד כאמרו (שמואל ב ה׳) את קול הצעדה בראשי הבכאים. וגם כל האילן יקרא לזאת הסבה שיח כי הוא שח ומדבר תמיד. ויהיה פי׳ הכתובים לדעתי כן. הנה במעמד הר סיני עשה הקב״ה חסד נפלא עם ישראל. והוא לדבר עמהם מן השמים כמו שכתוב (פרשת ואתחנן) הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו. השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש וגומר וישראל עשו לו עבודה רצויה מאד באמרם שמה נעשה ונשמע. ולכן אמר מרע״ה כאן אם הש״י אמר מאמריו לכם באותו מעמד ודבר עמכם מלהבות אש. ממך ישראל היה נסבה לפי שאתה קבלת אלהותו ואמרת ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו ולשמוע בקולו סבבת במה שאמרת לפניו שהשמיעך קולו ומצותיו. כי לפי שאמרת כל אשר דבר ה׳ נעשה הוצרך הש״י לדבר עמכם בקולו. וזהו אמרו את ה׳ האמרת היום. רוצה לומר אתה סבבת האמירה היום שדבר הש״י עמכם בעבור שאמרת להיות לך לאלהים ולשמוע בקולו ולשמור מצותיו. ואם אתה אמרת מאמר נכבד ויקר שהוא נעשה ונשמע. ה׳ האמירך כלומר הוא עשה לך שתאמר אותו. והיה זה במה ששלח אליך בראשונה לומר לך קודם המעמד והייתם לי סגלה ושיתן לך סבה לשמור מצותיו וזהו אמרו ושמרתם את בריתי. וגם כן אמרת אותו המאמר לתועלתך כדי שיתנך עליון על כל הגוים כי יהיה לך בזה עליהם מעלה רבה ויתרון גדול ולכן יהיה לך תהלה ושם ותפארת. כי התהלה היא מגזרת (איוב כ״ט) בהלו נרו על ראשי. רמז לשכינה החופפת עליהם תמיד והשם הוא במלכות המעלה והכבוד והתפארת הוא בשלמות המדות. ובאחרונה זכר הבא באחרונה שהוא הדבקו׳ הנפשיי ועליו נאמר להיותך עם קדוש. כי הקדושה היא בהפרד הנפש מן החומר. ועם היות שלא יזכו אליה כי אם מתי מספר. וכמ״ש החכם בפרק לולב וערבה (דף מ״ה) ובפרק חלק ראיתי בני עליה והם מועטים. היה מהחסד האלהי שאתה עם גדול תהיה עם קדוש לה׳ אלהיך. וכל העם מקצה יזכה לדבקות האלהי ההוא. הנה זכר האמירות וזכר הסבות שסבבו אותם. ואמר כל זה להודיעם שביום הזה אשר עמדו בסיני. ושהש״י ביום הזה צוה אותם על שמירת המצות ועשייתם. והיום הזה היה מה שאמר הש״י לישראל שהיו הם סבתו ומה שאמר ישראל לפניו שהוא יתברך היה סבתו. והיוצא מכל זה שלא יהיו בעיניהם המצות כדבר ישן נושן אבל בכל יום יהיו לפניהם חדשי׳ כאלו בו ביום נצטוו עליהם. וכבר נוכל לפרש עוד בפסוקים האלה פירוש שלישי:
והוא שאחרי שהשלים מרע״ה לבאר להם את המצוה צוה על שמירתם ואמר היום הזה ה׳ אלהיך מצוך לעשות ושמרת ועשית כמו שפירשתי. ונתן ג׳ סבות לקיום המצות ועשייתן:
הא׳ לפי שקבלו אלהותו בסיני ונדרו להיות להם לאלהים ולשמור מצותיו וגו׳. וזהו את ה׳ האמרת היום שהוא כמו אמרת ונדרת להיות לך לאלהים וגו׳. כאלו אמר שלא יהיה בעיניהם יום מתן תורה רחוק כי היום הזה היה לפי שאותה אמירה שאמרו שמה אבותיכם הרי הוא כאלו אמרתם אותם ביום ההוא:
והסבה הב׳ מפני הכבוד והחסדים שקבלתם ממנו יתברך באותו מעמד שדבר עמכם ולקח אתכם לעם סגלה ונתן לכם בשמירה ואוצר את המצות שבעבור זה גם כן אתם מחוייבי׳ בשמירת מצותיו ולשמוע בקולו. ולפי שלא יאמרו הנה זה יצדק באבותינו שראו את כל הכבוד ההוא לא אנחנו שלא ראינו ממנו דבר. לזה אמר וה׳ האמירך היום רוצה לומר גם כן היה הדבור לכם כאלו היום הזה נאמר לפי שמה שנאמר ונעשה לאבותינו באותו מעמד נעשה לכל זרעם אחריה׳:
והסבה הג׳ מפאת התועלת המגיע משמירת המצות ועל זה אמר ולתתך עליון וגומר. שהיא סבה וטענה אחרת ופירושו כמו שכתבתי למעלה:
את ה׳ האמרת היום – כשקבלת עליך להכנס בברית בשבועת האלה, אשר בה אבדן כל טוב גשמי אם תעבור עליו, ״האמרת״ ורוממת את האל יתברך בזה, שיהיה יותר נכבד אצלך קיום רצונו מכל טוב גשמי.
להיות לך לאלהים – שיהיה הוא אצלך הנבדל הנכבד מכל העצמים הנבדלים, וממנו כל הנהגת וקיום עניניך, בלי שום אמצעי כראוי לנצחי, באופן שראוי לך לעבוד ולהכנע לו לבדו, כראוי לעליון ומנהיגך, ולהתפלל אליו בהיותו הוא לבדו מנהיגך.
וללכת בדרכיו – להדמות לנכבד מכל שאר הנמצאים.
ולשמע בקלו – כראוי לעבדיו.
In this respect, את ה' האמרת היום, when you accepted upon yourself to become a party to this sacred oath, which puts at risk every physical goodness on earth in the event that you desecrate this oath האמרת, by doing so you elevated the image of the Lord, Who, as a result, will be even more honoured in your eyes than before you entered into this reciprocal covenant with Him. You have thereby demonstrated that it is more important for you to do His will than to enjoy any of the transient pleasures of this life.
להיות לך לאלוהים, that He will be the most exalted of all disembodied phenomena, powers; you are aware that all that occurs in your life is the result of His guiding fate and history, in your case, without resorting to deputies, agents, any intermediaries who carry out His commands. Seeing that this is so, it would be inconceivable that in your religious rites you were to turn, even only as an auxiliary, to any other phenomenon purporting to be His agent. You bow and humble yourself only before Him, directly.
וללכת בדרכיו, to try and emulate His characteristics to the extent He has seen fit to reveal these to you.
ולשמוע בקולו, as is fit for His servants.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

(יז-יח) הבדלתיו לך מאלהי הנכר כו׳. זהו פי׳ של האמרת היום וגו׳:
והוא הפרישך אליו מעמי הארץ כו׳. זהו פירושו של וה׳ האמירך וגו׳:
והוא לשון תפארת כמו וכו׳. האמרת, שבחת. כמו יתאמרו כל פועלי און, ישתבחו שדרכן צלחה (רש״י חגיגה ג.):
(17) You have distinguished Him, from the alien gods, etc. This is the explanation of, "You have distinguished today, etc.⁠"
And He set you aside, for Himself, from the peoples of the earth, etc. This is the explanation of, "And Adonoy has distinguished you, etc.⁠"
It denotes glory, etc. Thus האמרת means "you glorified,⁠" as in "All evildoers glorify themselves.⁠" They glorify themselves that their [evil] way is successful (Rashi, Chagiga 3a).
את ה׳ האמרת היום להיות וגו׳ – אומרו היום יתבאר על דרך אומרם ז״ל (כתובות ק״י:) כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה ע״כ, והוא אומרו את ה׳ האמרת היום דוקא פירוש כיון שהיו בארץ המקודשת, והגם שעדיין היו בארץ סיחון ועוג עם כל זה כבר כתבנו שהיא מקודשת כיון שנכבשה כבוש רבים על פי נביא, וכמו שהוכחנו בפרשת מטות (ל״ב ג׳) ומעתה אין מקומה נחשב חוצה לארץ ולזה האמירו ה׳ להיות להם לאלהים, והוא אומרו להיות לך לאלהים.
עוד ירצה על דרך אומרם ז״ל (זוהר ח״א ק״ח:) ששאר הארצות נמסרו ביד שרי מעלה מה שאין כן ארץ ישראל אין עליה שופט מבלעדי ה׳, והוא אומרו את ה׳ האמרת היום בכניסתך לארץ להיות לך לאלהים על דרך אומרו (תהלים י״ז) מלפניך משפטי יצא ולא יבא משפטינו לפני שר ושופט.
עוד נתכוין לומר כי יאמירו ה׳ הגם כי יביאם במשפט לתת לאיש כדרכיו וכמעשיו הרעים, והוא אומרו את ה׳ האמרת וגו׳ להיות לך לאלהים, וידוע כי אלהים הוא מדת הדין אף על פי כן יאמיר ה׳ ויברך על הרעה מעין הטובה.
ואומרו וללכת בדרכיו, פירוש הגם שלא צוה ה׳ ללכת בהם אף על פי כן כשיכירו בהם שהם דרכי ה׳ כל אשר הוא עושה יעשו כן בני ישראל, כגון ביקור חולים קבורת מתים וכדומה שמצינו לה׳ עושה אותם ילכו גם הם בדרכיו, חקיו הם מצות שאין בהם טעם, מצותיו הם מצות שהשכל גם כן מסכים עליהם, משפטיו הם דינים שמסר לשפוט בין איש ובין רעהו, ולשמוע בקולו זה תלמוד תורה, ודקדק לומר בקולו על דרך אומרם ז״ל (במד״ר פ׳ י״ד) וז״ל מנין לשומע מפי קטן וכו׳ כשומע מפי הגבורה דכתיב (לעיל ט״ו ה׳) אם שמוע תשמע בקול ה׳ אלהיך, וטעם שצוה על עסק התורה באחרונה, להעיר שהגם שהשיג אדם לדעת כל האמור וקיימו אף על פי כן לא יאמר מה לי ללמוד תורה אם לדעת מה יעשה ישראל הנה ידעתי וקיימתי כל דברי ה׳ אלא אף על פי כן חייב הכתוב תלמוד תורה, והוא אומרו אחר כל מה שחייב לעשות ולשמוע בקולו כי מצות תלמוד תורה היא מצוה בפני עצמה שאין זמן ליפטר ממנה עד יום מותו דכתיב (במדבר י״ט י״ד) זאת התורה אדם כי ימות באהל.
את ה' האמרת היום להיות, "You have distinguished Hashem this day to be a God for you, etc.⁠" The reason the Torah added the word היום, "this day,⁠" may be understood in conjunction with what we learned in Ketuvot 110 that "anyone who lives in the diaspora is considered as if he did not have a God.⁠" The words את ה' האמרת היום apply only to people who are in the Holy Land. Even though at that precise moment the Israelites were still on the land that used to belong to Sichon and Og, this was considered part of the Holy Land seeing that it had been conquered by the whole nation at the command of their prophet Moses. We have discussed and proved this point in connection with our commentary on Numbers 32,3. Seeing that the land in question was no longer part of the diaspora, the Israelites could truly claim to have adopted the Lord as their God, and God in turn adopted them as His exclusive people.
Another meaning of this verse may be based on the Zohar volume one page 108 according to which the other countries on earth have been assigned by God to a respective שר, minister, who is in charge of them on God's behalf. The land of Israel and its people on the other hand are not subject to any delegate of God but are ruled over directly by God Almighty. In Psalms 17,2 David phrased it thus: "My judgment will proceed from directly in front of Your eyes.⁠" In other words, we are not subject to the authority of any of God's deputies.
Still another thought which may be concealed in our verse is that Hashem, the attribute of Mercy, will participate in judgment of the Jewish people. While it is true that God judges everyone and every nation according to their just deserts, i.e. להיות לך לאלוהים, in your case, God the merciful will cause the Israelites to say (to acknowledge) that His judgment is fair, i.e. they will bless the Lord even when they experience what appears to them to be a harsh judgment.
וללכת בדרכיו, "and to walk in His ways, etc.⁠" Moses compliments the Jewish people that they walk in God's paths even in matters God has not specifically commanded. As soon as they have divined what it is that He would want them to do, they do so of their own accord. Specific examples are such good practices as visiting the sick, burying the dead. The Israelites learned from God visiting Abraham or burying Moses that these were virtues He wants us to practice though there is no specific commandment ordering us to do so. Israel's walking in the paths of God extends both to חוקיו, His statutes, the laws that appear to have no rationale, as well as מצותיו ומשפטיו, His other commandments and His social laws, i.e. the laws governing inter-personal relationships, relationships which are to be administered by terrestrial courts. ולשמע בקלו, "and by listening to His voice;⁠" this is a reference to Torah study. The reason the Torah describes this as God's "voice" may be understood with reference to Sifri, 115 where the author asked: "how do we know that if one studies Torah from the mouth of a minor scholar this is equivalent to one's hearing the Torah from God's own mouth? Answer: it says in Deut. 15,5 אם שמע תשמע בקול ה' אלוהיך (compare Rashi on that verse). Why did the Torah mention Torah study as the last of the virtues Israel is to practice? This is to inform us that even if a person has mastered all the disciplines of Judaism, is thoroughly familiar with all the laws and precepts, he is still obligated to make study of the Torah part of his daily program. It is a commandment all by itself. As long as man lives he has never fully discharged his obligation to engage in the study of Torah as we know from Numbers 19,14: זאת התורה אדם כי ימות באהל. We may translate this as: "this is the obligation to study Torah. It extends until man dies while engaged in its study.⁠"
האמרת והאמירך – אם הם הפעיל מן ׳אמר׳, כדעת קצת, האיך אמר וה׳ גרם לך לאמר להיות לו לעם סגולה? וכי זה מדרך המוסר לעם, לומר למלכם שהם לו אוצר חביב? אבל העיקר כדברי רש״י ז״ל.
את ה׳ האמרת – לשון אמירה כפשוטו, ובבנין הפעיל ענינו [far dire], ושיעור הכתוב כך הוא, על ידי שנכנסת עם ה׳ אלהיך בברית במעמד הר סיני, גרמת וסבבת מאמר השם ורצונו שיהיה הוא לך לאלהים ואתה תלך בדרכיו ותשמור חקיו ומשפטיו ותשמע בקולו, והוא גרם וסבב שנתרצית בזה, שתהיה לו לעם סגולה ותשמור כל מצותיו, והוא יתן אותך עליון וגו׳, כי זהו ענין כריתת הברית, שהיא הבטחה וקיום דבר בין אדם לחבירו, כל אחד מהם יהיה לבו נכון בטוח בכל דברי הברית שיקויימו משני צדדים:
האמרת – לשון הבדלה והפרשה (רש״י), ובפירושו זה יתבאר היטב מאמרם (סנהדרין נ״ו) דילפי ממלת לאמר ענין גלוי עריות שנצטוו עליה ב״נ, שהוא לכאורה רחוק מאד ממשמעות המלה (ע״ש בתוס׳), אמנם כיון שבלשון אמירה המכוון ענין הבדלה והפרשה דבריהם פשוטים, כי בכ״מ שיש גדר ערוה כתיב בו לשון קדושה שפי׳ פרושים מן הערוה, וכמ״ש רש״י ר״פ קדושים. ועמ״ש ריש ויקרא במלת לאמר.
האמרת – מלשון אמר בערבי שענינו צווי וממשלה, אֵמִיר הוא נשיא ומלך, וכן יתאמרו {תהלים צ״ד:ד׳}, והתעמר בו {דברים כ״ד:ז׳}.
את ה׳ האמרת – ״אמר״ בבניין הִפעיל מצוי רק כאן ובפסוק הבא, ומשמעותו אינה אלא לגרום לאדם אחר שיאמר דבר. אולם כל תוכן פסוק זה והפסוקים הבאים אחריו שולל את הפרשנות ש״את ה׳ האמרת״ וגו׳ משמעו: ״גרמת לה׳ שיאמר״, וש״וה׳ האמירך״ וגו׳ משמעו: ״ה׳ גרם לך שתאמר״; שכן פסוק יז כולל את הבטחת ישראל לה׳, ופסוקים יח–יט כוללים את הבטחת ה׳ לישראל.
והנה, אין זה בלתי רגיל שהמושא שעליו אומרים דבר, נתפס כמושא הישיר של הפועל ״אמר״. כך: ״הִוא הבאר אשר אמר ה׳ למשה״ וגו׳ (במדבר כא, טז); ״אל המקום אשר אמר ה׳ אתו אתן לכם״ (שם י, כט); ״אִמְרוּ צַדִּיק כִּי⁠־טוֹב״ (ישעיהו ג, י). לפי זה, אילו נאמר כאן ״את ה׳ אמרת להיות לך לאלקים״, המשמעות הייתה: ״אמרת על ה׳ שהוא יהיה לך לאלקים״; כמו כן, אילו נאמר ״ה׳ אמר אותך להיות לו לעם סגלה״, המשמעות הייתה: ״ה׳ אמר עליך שתהיה עם שקנוי לו באופן בלעדי״.
נמצא שזה פירוש ״האמרת״ ו״האמירך״: גרמת שייאמר על ה׳ שהוא יהיה לך לאלוקים; וה׳ גרם שייאמר עליך שתהיה לו עם סגולה. הווי אומר, התחייבות ישראל לה׳ והבטחת ה׳ לישראל לא נשארו עניין פרטי בינו לבינם. אלא הקשר בין ה׳ לישראל התפרסם בכל העולם ונחרט בתודעת האנושות. מאז שקשר זה נודע, ה׳ מתואר כאלוקי ישראל, וישראל מתוארים כעם ה׳.
את ה׳ האמרת – ישראל התחייב בפני כל העולם ״להיות לך״ וגו׳, שהוא יעמיד את גורלו ואת מעשיו תחת הנהגתו והדרכתו של ה׳; ״וללכת בדרכיו״: שהוא יבקש אחר מטרותיו רק בדרכים שה׳ הורה לו; ״ולשמר חקיו ומצותיו״ וגו׳: שהוא ישמור (עיין פירוש לעיל פסוק טז) ויקיים בנאמנות את חוקיו, מצוותיו ומשפטיו.
את ה׳ האמרת – יש אומרים שהוא לשון הגדלה והרמה, ורש״י ז״ל אמר שהוא לשון הפרשה והבדלה. ויש לומר שהוא לשון מאמר הנזכר בלשון המשנה ביבמה ועשה בה מאמר שפירושו שקדשה. ונקרא בשם קידושין כשאר קדושי אשה מפני שהיא כבר זקוקה לו. כן בזה הענין כי במעמד הר סיני כבר קבלו בני ישראל על עצמם עול מלכותו יתברך וה׳ הבטיחם אז שיהיו לו לעם סגולה ועתה חידש ברית עמהם מפאת ג׳ דברים א) מפני כי משה ימות ולא יקום עוד נביא בישראל כמשה וע״כ חזק את בריתו עמהם קודם מיתת משה. ב) כי במדבר היתה השגחתו עליהם בהנהגה נסיית כי היו מוקפים בענני כבוד ואוכלים את המן לחם מן השמים ושותים מים מצור החלמיש בארה של מרים והיה מספיק כריתת הברית שבהר חורב אבל כשיכנסו לארץ ישראל ויוצרכו להלחם עם גויי הארץ ואח״כ לעבוד את האדמה ולעסוק בישוב הארץ ויתנהגו מה׳ בהשגחה טבעית היה ההכרח לחזק את הברית שלא יסורו מדרכי ה׳, אחרי שלא יראו השגחה נסיית כאשר ראו במדבר. ג) שלא יבואו דורות הבאים ויאמרו אבותינו שהיו עבדים לפרעה ויעבדו בפרך בחומר ובלבנים ולא ידעו מה מתהלוכות העולם ובא משה בדבר ה׳ וגאלם והוציאם למדבר שממה מקום נחש שרף ועקרב אין לחם ומים האם לא היו מוכרחים לקיים כל אשר צוה להם משה ע״פ ה׳. לא כן אנחנו שלא עבדנו בחומר ובלבנים ויודעים אנחנו מה החיים יבקש מאתנו והנה אנחנו בארץ מיושבת נהיה ככל הגוים למה לנו לקבל עלינו עול כבד כזה לכן חדש ה׳ בריתו עם הדור אשר קמו תחת אבותיהם שלא עבדו בחומר ובלבנים וחיו ארבעים שנה במדבר שלא התעסקו בהשגת המזון והיו במנוחה ושלוה וחשק החיים היה בהם על צד היותר אפשרי כנכון לאנשים אשר אין להם שום דאגה וגם היו קרובים לארצות נושבות והיה בידם להתיישב במקום שהיו שם ואעפ״כ ע״י עסק התורה נתלהבו וקבלו ע״ע ועל זרעם כל דברי התורה בלא קולות וברקים ולכן אין שום טענה לבניהם אחריהם להפר את הברית, ועתה נשוב לבאור הכתובים את ה׳ האמרת היום קדשת. להיות לך לאלהים שיהיה מנהיגך. וללכת בדרכיו שקבלתם על עצמכם לילך ולהתדבק בדרכיו שהם מדותיו מה הוא רחום וכו׳. ולשמר חקיו המה הדברים שאין השכל מסכים להם. ומצותיו הדברים שיש בהם מעשה רב כענין הקרבנות וכדומה. ומשפטיו הם הדברים שגם השכל יסכים להם. ולא קבלת על עצמך מפני שהם ישרים מצד עצמם רק מפני שהם משפטי ה׳. ולשמוע בקולו שגם אחרי מות משה ישמעו בקול נביא האמת (כמ״ש לעיל דשמיעת דברי הנביא נקרא קול ה׳), וכל הקבלות האלו קבלת עליך היום אחרי ששמעת את כל החקים והמשפטים הלא תראה את תוקף החקים והמשפטים שאף ע״י הלמוד לבד תתפעל הנפש בהתפעלות שאין למעלה ממנו. ולכן צריך אתה לדעת שתעשם במסירת נפשך:
את ה׳ האמרת: תרגם אונקלוס ״חטבת״, והוא לשון הגמרא ברכות (ו,א)1 ׳אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם2, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם׳3. ופירש רש״י4 לשון חשיבות ושבח, כמו ״יתאמרו כל פועלי און״ (תהילים צד,ד) – ישתבחו5. והערוך בערך ׳חטב׳ מביא הגמרא בזה הנוסח ׳אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם הזה, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם הבא׳. ובערך ׳אמר׳ (ג׳) פירש ׳חטיבה׳ – ציור אחד בעולם, כלומר, דבר הניכר לעין. ופירוש הענין, דבזה הברית הראת לדעת שאין כמותו6 שראוי להיות לך לאלהים וגו׳, וה׳ הראה לדעת בזה הברית שאין כישראל הראויים להיות לו לעם סגולה וגו׳7.
והראב״ע הביא בשם רבי יהודה הלוי הספרדי פירוש ״האמרת״ מגזרת ׳ויאמר׳8, ואינו מבואר. ונראה שכיוון9 ל״ואמרת אליהם״, וכבר נתבאר ריש ספר ויקרא10 שהוא מלשון ׳חיבור׳11. וכן קרוב לפרש ״יתאמרו כל פועלי און״ – יתחברו12 יחד לעשות מה שלא היה אפשר בהיות כל אחד בפני עצמו, כידוע שחיבור לרשעים רע לעולם13.
נחזור לענין הפרשה, שבזה הברית שנכרתה על שקידה בעיון התורה14, נתחברת אל ה׳, מלשון הזוה״ק ד׳אורייתא וקוב״ה וישראל חד הוא׳. ומשום הכי נקרא התלמוד ׳לחמו של הקב״ה׳, כדאיתא בחגיגה (יד,א)15 ״לכו לחמו בלחמי״ (משלי ט,ה) – ׳זה תלמוד׳. שכמו קרבנות נקראו ״לחם״ – ״את קרבני לחמי״ (במדבר כח,ב), וביארנו במקומו (שם) שהוא לשון חיבור, שהקב״ה מתחבר כביכול אל ישראל16, כן הוא כח התלמוד הוא כמו ׳לחם׳ (שהלחם) מחבר הנשמה והגוף יחד חיבור עצום, כך תלמוד הוא המחבר את ישראל לאביהם שבשמים. ומשום הכי מצלינן ׳אהבה רבה אהבתנו׳ וכו׳ בברכת התורה שהוא התלמוד, כמו שאומרים ׳ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך׳ וכו׳, ונקרא ׳אהבה רבה׳ באשר שאהבת ה׳ לישראל הבאה ע״י התורה17 וכן להיפך, יותר מאהבת ה׳ וישראל ע״י קרבנות, כמו שביארנו בספר שמות (כה,כ) בהעמדת הכרובים ״ופניהם איש אל אחיו״.
[הרחב דבר: ובברכות (יא,ב) איתא: ורבנן אמרי ״אהבת עולם״, וכן הוא אומר (ירמיהו לא,ג) ״מרחוק ה׳ נראה לי ואהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד״. והוכחה זו סתומה לענין ברכה זו.
אבל הענין, דאהבה הבאה ע״י התלמוד גדולה מאהבה הבאה ע״י קרבנות, בשני דברים:
א׳, דקרבנות אינן אלא בירושלים, קרוב לפני המלך ה׳, היינו מקום מלכותו יתברך, מה שאין כן תורה בכל מקום. וזהו מאמר הנביא (שם) ״מרחוק ה׳ נראה לי״ {ומבואר בפתיחתא דאיכה, על הפסוק (ישעיהו כב,ג) ״כל נמצאיך אסרו יחדיו מרחוק ברחו״ – אין ״מרחוק״ אלא תורה, וכן הוא אומר ״מרחוק ה׳ נראה לי״. הרי ברור היה לחז״ל דהאי קרא מיירי בהגיון תורה.}
ב׳, דקרבנות אפילו בירושלים אינן אלא בזמן שבית המקדש קיים, והרי למצער ירשו ישראל מקדשי אל. משא״כ תורה אין הפסק לעולם. וזהו מאמר הנביא (שם) ״ואהבת עולם אהבתיך״. והיינו שמביאה הגמרא שראוי לומר בברכה שנאמרה על התלמוד ׳אהבת עולם׳.
אכן בדבר אחד היה נוח לישראל אהבה הבאה ע״י קרבנות, שקרבנות – כל ישראל ראויים לזה, ומי שבא ברגל לירושלים ומביא קרבן ראיה הרי זה מגיע ליראה, ויראה לכל אחד לפי ערכו. מה שאין כן אהבה הבאה מן התלמוד, אינה אלא מי שזוכה להיות עמל בתורה, ולא הכל ראויים ומוכשרים לזה. על זה מסיים הנביא ״על כן משכתיך חסד״, פירוש, משום הכי המשיך הקב״ה לאהבת עולם של תורה מדת החסד, דבמה שמהנים למתדבקים לתלמידי חכמים שיהיו יכולים לעסוק בתורה משיגים גם המה אהבת ה׳. וביארנו בזה ב׳רנה של תורה׳ בביאור המקרא (שיר השירים ג,א) ״על משכבי בלילות וגו׳⁠ ⁠⁠״. וזהו דבר הכתוב ״ואהבת עולם אהבתיך״ שיהיה בלי הפסק מקום וזמן, ״על כן משכתיך חסד״ – שיהא כל אדם מישראל ראוי לזה.
{וענין הנבואה בירמיהו (לא,ב) ״כה אמר ה׳ מצא חן במדבר עם שרידי חרב, הלוך להרגיעו ישראל. מרחוק וגו׳⁠ ⁠⁠״. ויש להבין פירוש ״מצא חן במדבר״, וכי ההולכים בגולה ע״י נבוכדנצר היו במדבר? אלא הפירוש של הנבואה, דבשעה שהיו ישראל במדבר היו ׳מוצאים חן׳ ע״י עסק תורה, ובארץ ישראל ע״י עסק עבודה. ו״עם שרידי חרב״ היו נבוכים כי יאבדו חנם בעיני ה׳ להשגיח עליהם אחרי שסרה עבודת בהמ״ק. ואמר הנביא בשם ה׳ ״מצא חן במדבר״, פירוש, החן שהיה במדבר מצאו גם עתה בהיותם בגולה. ועוד מבואר פירוש אחר על זה המקרא שילהי ספר שמות בס״ד.}]
כל זה נכלל בזו התיבה ״האמרת״ – דבזה הברית נתחברת אל ה׳. ובא לבאר תנאי ואופני זה החיבור, ומונה יחד פעולות החיבור שנתחברו ישראל לאביהם שבשמים גם אז בברית הר סיני, וגם האופן החדש18 שבא כאן19.
ואמר ״להיות לך לאלהים״ – למנהיג הטבע שלך20. ״וללכת בדרכיו״ – במדותיו, מה הוא רחום וכו׳, אלו האופנים היו מכבר 21.
ולשמור חוקיו ומצותיו ומשפטיו: זהו התנאי החדש: ״לשמור חוקיו״ – אלו המדות והכללים שהתורה נדרשת בהן22. ״ומצותיו״ – היינו הקבלות שהיו למשה מסיני ואהל מועד. ״ומשפטיו״ – לחקור מהם חדשות23. ״ולשמוע בקולו״ – לדקדק בקראי, לבד י״ג מדות, אלא דיוק בסדר הלשון ויתור וכדומה24.
1. ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל? אין, דכתיב ״את ה׳ האמרת היום... וה׳ האמירך היום״, אמר להם הקב״ה לישראל, אתם עשיתוני...
2. דכתיב ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״.
3. שנאמר ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״.
4. בד״ה האמרת.
5. ובחגיגה (ג,א) כתב רש״י: ״האמרת״ – שבחת, כמו ״יתאמרו כל פועלי און״ – ישתבחו, שדרכן צלחה. ושם רש״י ד״ה חטיבה אחת: שבח אחד, שבח מיוחד לומר ׳אין כמוך, לכן בחרנוך לאלוה׳. ועיין ברש״י על-אתר שפירש מלשון הפרשה והבדלה. וסיים: ומצאתי להם עד והוא לשון תפארת, כמו ״יתאמרו כל פועלי און״.
6. הכוונה להקב״ה (וזה פירוש ״את ה׳ האמרת״).
7. וזה פירוש ״וה׳ האמירך״.
8. זה לשון הראב״ע (עם ביאורים של בעל ׳מחוקקי יהודה׳ בפירושו ׳יהל אור׳) ד״ה האמרת: מלשון גדולה (וכן פירש הרמב״ן ׳הנה גידלתם את השם ורוממתם אותו׳), וקרוב מגזרת (ישעיהו יז,ו) ״בראש עמיר״ (והוא הענף הגבוה). ואמר רבי יהודה הלוי הספרדי נשמתו עדן, כי המלה מגזרת ״ויאמר״, והטעם, כי עשית הישר (בעיני ה׳, שקיבלת תורתו ועשית מצוותיו) עד שיאמר שהוא יהיה ה׳ אלקיך (וזהו הפירוש ״האמרת״ – שסיבבת שהוא יאמר שיהיה ה׳ אלקיך). ויפה פירש. והנה תהיה מלת ״האמרת״ פועל יוצא לשנים פעולים (בנין הפעיל הגורם שהשני יעשה פעולה, הוא מפעיל את הפועל שיעשה פעולה, כך שגם עושה הפעולה הוא פעול).
9. לא כפירוש ה׳יהל אור׳ ש״האמרת״ מבנין ההפעיל כחלק מפסוקנו, כלומר, בני ישראל על ידי קבלתם את התורה גרמו לכך ש״ה׳⁠ ⁠⁠״ יאמר שהוא מוכן ״להיות לך לאלהים״.
10. ״וידבר... לאמר... דבר... ואמרת״, עיין שם בהערותנו בהרחבה.
11. א״כ משמעות ״את ה׳ האמרת היום״ – חיברת אליך היום...
12. ולא מצאנו מי ממפרשי תהילים שרמז לכך.
13. משנה סנהדרין (עא,ב).
14. כפי שביאר רבינו בפסוק ט״ו.
15. ״כל משען לחם״ (ישעיהו ג,א) – אלו בעלי תלמוד, שנאמר...
16. כמו המלה בעברית ׳להלחים׳ שתי חתיכות מתכת לעשותן אחת.
17. של פלפולא דאורייתא (״ועשית אותם״).
18. בברית של ערבות מואב.
19. שהוא שקידת התורה לחדש בה דינים ע״פ כללי התורה ודקדוקיה וע״י משפט התלמוד שלימד משה – לשון רבינו לעיל.
20. שם ״אלהים״ מציין תמיד את הנהגת ה׳ בדרך הטבע.
21. בברית הר סיני.
22. כך משמעות המלה ״חוקים״ ע״פ רבינו בכל מקום בתורה.
23. כמשמעות ״משפטים״ ע״פ רבינו בכל מקום בתורה.
24. כפי שביאר רבינו בפסוק י״ד ד״ה שמעתי בקול ה׳ אלוהי, ועיי״ש.
האמרת – גם זה מלשון אמיר (עיין מה שכתבתי למעלה פסוק ה׳), וכן לא תתעמר בה (פרשת תצא {דברים כ״א:י״ד}), והתעמר בו ומכרו (שם), יתאמרו כל פעלי און (תהלים צ״ד:ד׳), שענינם גדולה, הגדלת האל בבחרך אותו לאלהים ובשמרך חקיו, והוא הגדילך בעשותו אותך לעם סגולתו וגו׳; וגם בהוראתו הנהוגה שרש אמר יש בו מהוראת גדולה, לפי שהמדבר (מלשון ידבר עמים תחתנו, תהלים מ״ז:ד׳) מנהיג אחרים לקבל דבריו בטעמים ובראיות שנותן, אבל האומר אינו מביא שום טעם לדבריו, והוא כמו מלך שלטון המצוה, ועבדיו שומעים בלי חקור אם נכון הדבר אם לא.
את ה׳ האמרת וגו׳ וה׳ האמירך. מאחרוני המפרשים פירשו כמו שלחת לאמור או להשיב והוא בנין הפעיל משרש אמר עשית שאחרים יאמרו משמך וכן האמירך שלח לאמר לך משמו כמ״ש והייתם לי סגלה וגו׳ — ופירוש חז״ל ידוע אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם ויש לו שרש בתרגום אנקלוס שתרגם ית ה׳ חטבת יומא דין, ואפשר שהבינו האמרת מל׳ אמיר דישעיה שנים שלשה גרגירים בראש אמיר — וראיתי עוד מי שפירש האמרת והאמירך לשון תמורה שהקב״ה המיר כל הגוים בשביל ישראל וכן ישראל המירו כל אלהי הגוים בשביל הקב״ה — ואחרים חשבו שהוא מלשון אמיר וענף כמ״ש למעלה אלא שהבינו בו לשון רוממות והגבהה, ותרגום ירושלמי מסייעם שתרגם האמירך המליכך, וכן בלשון ערבי קורין למלך אמיר ולמושל ומצווה לאחרים יאמרו עליו אַמֵר צוה, ונראה לי פירוש זה הנכון שבכלם והעד שאמר להיות לו לעם סגלה כלומר המסוגל והעליון על כל הגוים כמ״ש בפ׳ יתרו והייתם לי סגלה וגו׳ ממלכת כהנים וגוי קדוש, והרבה ריוח והצלה אל הפירוש הזה ממה שאנו רואים שיקרה לשמיעה הנאמרת ביחוד לקבלת הצווי, כאלו היא היא השמיעה החשובה להקרא באמת שמיעה כן יאמר אמירה לענין צווי וממשלה, כי הוא האמירה החשובה והאמתית — ותהיה כוונת משה ע״ה לומר אתה קבלת עליך עול מלכותו ית׳ והוא עשה אתכם ממלכת כהנים ומפיכם יצא המאמר והדבור לאור גוים, כי המאמר שיאמר עליו מאמר בהחלט הוא המאמר האלהי שנצטוו ישראל להכריז בעולם, וכנראה שלהוראה זו נשתמש במלה זו ר״י הלוי כששירר על רבי שמואל רב במצרים ״כלם אותו מאמירים״ — למשול עליהם ועל בניהם והוא משרה על שכמו — וקחת מזרעו מושלים (בתולת בת יהודה. 94) ואולי יתכן לפרש ג״כ האמרת עשית שיאמרו עליו שהוא אלהיך כלומר הודיה בו וקבלתו לאלוה ופרסמת אותו, וכן האמירך עשה שיאמרו עליך אחרים שאתה עם סגלה, והרי זו מליצה מעין המליצה הידועה אנכי אהיה לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. ועיין עוד בהערותי בסוף ספר הדברים ארוכים על דבר ואמר להורות על הממשלה וההנהגה.
האמרת – האמירך – העיקר כפירוש הרמב״ן ואחרים, שפירוש ״האמיר״ הוא לגדל. גם השבעים והוולגטה תרגמו כעין זה (לשון בחירה), אלא שיתכן שהם הבינו שהוא מבנין הפעיל של ״אמר״, והבנין הזה משמש כאן לחיזוק הענין, דהיינו לשון בחירה. גם התרגומים שתרגמו בלשון חטיבה, ודאי פירושו לציין או לגדל.
בפסוק י״ז נאמרו ההתחיבויות שישראל קבלו על עצמם על ידי כריתת הברית, ובפסוקים י״ח-י״ט נזכרו היקר והגדולה שהקדוש ברוך הוא ציין בהם את ישראל. בין הטובות שהקדוש ברוך הוא נותן לישראל נאמר גם: ״ולשמור כל מצותיו״, אף על פי שבפסוק י״ז כבר נזכרה שמירת המצוות בין חיובי ישראל, כי יקר וגדולה הוא לישראל שהקדוש ברוך הוא בחר בהם לשמור את מצוות השי״ת, וכמו שהבטיח הנביא ליהושע כהן גדול בתורת מתן שכר: ״וגם תשמור את חצרי״ (זכריה ג׳:ז׳).
ללכת בדרכיו – כמו למעלה ח׳:ו׳.
ולשמור חוקיו... ומשפטיו – למעלה ו׳:א׳ והלאה.
ולשמוע בקולו – למעלה ד׳:ל׳.
את ה׳ וגו׳ – [דרש רבי אלעזר בן עזריה] את ה׳ האמרת היום וה׳ האמירך היום, אמר להם הקב״ה לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שאמרתם שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דברי הימים א י״ז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ1. (ברכות ו׳.)
את ה׳ וגו׳ – את ה׳ האמרת היום וה׳ האמירך היום, מכאן שנשבענו להקב״ה שאין אנו מעבירין אותו באל אחר ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת.⁠2 (גיטין נ״ז:)
1. פירש״י האמרת מלשון חשיבות ושבח כמו יתאמרו כל פועלי און שפירושו ישתבחו, ובפסוק זה פירש שהוא מלשון פרישות והבדלה [כלומר שהפרישך מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה ואתה הבדלת אותו מאלהי הנכר], ולפי״ז יתפרש הלשון חטיבה שבגמרא מלשון הפסוק לחוטבי לכורתי העצים (דברי הימים ב ב׳), והוא מלשון כריתת ברית בין ישראל להקב״ה, ומאגדה דגיטין נ״ז ב׳ משמע כפירושו בחומש כי אמרו שם את ה׳ האמרת וה׳ האמירך נשבענו להקב״ה שאין אנו מעבירין אותו באל אחר ואף הוא נשבע לנו שלא יעביר אותנו באומה אחרת.

אך אמנם לו״ד אפשר לפרש לשון האמרת מלשון חז״ל ביבמות עשה בה מאמר, כלומר קנין, וכאן ענינו ע״ד הכתוב וארשתיך לי, וזה הפי׳ עולה פשוט ויפה.
2. עיין מש״כ בדרשה הקודמת.
מדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יח) וַֽיהֹוָ֞הי⁠־⁠הֹוָ֞ה הֶאֱמִֽירְךָ֣ הַיּ֗וֹם לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר⁠־לָ֑ךְ וְלִשְׁמֹ֖ר כׇּל⁠־מִצְוֺתָֽיו׃
And Hashem has declared you this day to be a people for his own possession, as He has promised you, and that you should keep all his commandments;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
וַייָ חַטְבָךְ יוֹמָא דֵין לְמִהְוֵי לֵיהּ לְעַם חַבִּיב כְּמָא דְּמַלֵּיל לָךְ וּלְמִטַּר כָּל פִּקּוֹדוֹהִי.
And the Lord has declared you this day to be His beloved people, as He has said to you, that you may observe all His commandments,
ומימרא די״י אמלך יתכון יומא הדין למהוויא לשמא לעם חביבין היך סגולה היך מה די מלל לכון ולמיטרב כל מצוותיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למהווי״) גם נוסח חילופי: ״למהוון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולמיטר״) גם נוסח חילופי: ״{ולמי}⁠טור״.
ומימרא די״י חטיב יתכון חטיבא חדא בעלמא יומנא דהכין כתיב מאן כוות עמך ישראל עם יחידאי בארע מטול למהוי ליה לעם חביב היכמא דמליל לכון ולמינטר כל פיקודוי.
And the Word of the Lord doth acknowledge (or honor) you with one acknowledgment in the world this day; as it is written, Who is as Thy people Israel, a peculiar people upon the earth, to be to Him a people beloved, as He hath said unto you, and that you may obey all His commandments?
ומימרא דיי אמלך עליכון לשמיה לעם חביביא היך סגולה היך מה די מליל לכון ולמיטר כל פיקודוי.
But the Word of the Lord becometh the King over you for His Name's sake, as over a people beloved as a treasure, as He hath spoken to you, that you may obey all His commandments.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

פכד׳אך ומרך אליום לתכון לה אמהֵ מכ׳צוצהֵ כמא ועדך ואן תחפט׳ ג׳מיע וצאיאה
כך גם הבטיח לך היום שתהיה לו לעם מיוחד כפי שהבטיח לך ושתשמור את כל מצוותיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 17]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 17]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 17]

(יח-יט) וי״י האמירך – שהחליף כל אומות העולם בך, שמאס בם, ובך בחר לשמור מצוותיו ולתתך עליון וגו׳. והוא מעניין: יתאמרו כל פועלי און (תהלים צ״ד:ד׳) – שמחליפין דבריהם, ואינם עומדים בדיבורם.
ויש מפרשים: לשון אמירה, שאמרת לקבל הקב״ה לאלהים, והוא אמר שתהיה לו לעם, ויתאמרו – לשון אמירה, כמו כן מדישנט, פועלי און.
ויש מפרשים: לשון שבח ותפארת, שהתפארת בהקב״ה, שהוא תפארתך ואלהיך, והוא כמו שנאמר: ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳). ויתאמרו כל פועלי און – שמתפארין בעצמן על רעתם.
ויש מפרשים: לשון אמיר וענף, לשון גבהות, כמו: שנים שלשה גרגרים {ב}⁠ראשא אמיר (ישעיהו י״ז:ו׳), שאתה נותן גבהות להקב״ה על כל אלהים, והוא לך על כל עם. ויתאמרו – שמגביהין עצמם, דאית להו רמות רוחא.⁠ב
להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך – בשעת נתינת התורה, דכתיב: והייתם לי סגולה מכל העמים (שמות י״ט:ה׳).
וכן: {ו}⁠להיותך עם קדוש {לי״י אלהיך} כאשר דבר – כתיב: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י״ט:ו׳).
א. השלמת האות על פי הפסוק, וכן בספר הג״ן.
ב. בספר הג״ן נוסף כאן: יותר מדאי.
(18-19) וי"י האמירך – AND HASHEM HAS CHOSEN YOU – that He exchanged all the nations of the world for you, that He got disgusted with them, and chose you TO KEEP HIS COMMANDMENTS AND TO SET YOU HIGH ABOVE etc. And this is similar to: “all the workers of iniquity backpedal” (Tehillim 94:4) – that they switch their words, and do not stand by their speech.
And there are those who explain: a term of speaking, that you have declared that you shall accept the Blessed Holy One as God, and He declared that you shall be to Him as a people, and "they have declared themselves" – a term of speaking, likewise מדישנט, – "workers of iniquity" (Tehillim 94:4).
And there are those who explain: a term of praise and glorification, that you have become glorified through the Blessed Holy One, for He is your glory and your God, and this is similar to that which it says: “Israel, in whom I will be glorified” (Yeshayahu 49:3). “And all the workers of iniquity praise themselves” (Tehillim 94:4) – that they glorify themselves for their evil.
And there are those who explain: a term related to an uppermost bough and branch, a term of height, like: “two or three berries in the top of the uppermost bough” (Yeshayahu 17:6), that you give loftiness to the Blessed Holy One over all powers, and He to you over all peoples. “And they raise themselves” – that they make themselves high, that they have a sense of superiority.
להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך – TO BE A PEOPLE FOR HIS OWN POSSESSION AS HE HAS PROMISED YOU – at the time of the giving of the Torah, as it is written: “you shall be for Me a treasured possession from among all the peoples” (Shemot 19:5).
And likewise: {ו}⁠להיותך עם קדוש {לי"י אלהיך} כאשר דבר – {AND} FOR YOU TO BE A HOLY PEOPLE {TO HASHEM YOUR GOD} AS HE HAS PROMISED – It is written: “And you shall be for Me a kingdom of priests and a holy nation” (Shemot 19:6).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 17]

(יח-יט) וי״י האמירך – שהחליף כל אומות העולם בך ומאס בם, ובחר בך, לשון יתאמרו כל פועלי און (תהלים צ״ד:ד׳), שמחליפים דבריהם ואינם עומדים בדיבורם.
וי״מ לשון אמירה, שאמרת לקבל הקב״ה לאלהים, והוא אמר שתהיה לו לעם.
וי״מ לשון אמיר וענף, לשון גבהות, כמו שנים שלשה גרגרים בראש אמיר (ישעיהו י״ז:ו׳), שאתה נותן גבוהות הקב״ה על כל אלהים והוא לך על כל עם. בכור שור.
ואמר וי״י האמירך היום – כי היום הזה לכם כיום סיני, והשם רומם וגדל אתכם בקבול התורה שתהיו לו לעם סגולה מכל העמים, ולשמור כל מצותיו, כי לכם לבדכם נתן תורתו ויצוה אתכם בכל המצות הרצויות לפניו, לא לעם אחר כענין שכתוב: מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי (תהלים קמ״ז:י״ט-כ׳).
AND THE ETERNAL HATH AVOUCHED THEE. For this day is to you as the day of [the Revelation on] Sinai, and G-d exalted and magnified you by your acceptance of the Torah in order that you be His own treasure from among all peoples,⁠1 and that thou shouldest keep all His commandments,⁠2 for, to you alone He gave His Torah and commanded you with all the commandments that are desireable before Him and to no other nation. It is similar to what is written, He declareth His word unto Jacob, His statutes and His ordinances unto Israel. He hath not dealt so with any nation.⁠3
1. Exodus 19:5.
2. In (18) before us.
3. Psalms 147:19-20.
וה׳ האמירך – כלומר גם הוא עשה לך כל כך נסים ונפלאות שראית בעיניך עד שסבב שאמרת שתהיה לו לעם סגולה כאשר דבר לך, כלומר בסיני, הוא שאמר (שמות י״ט) אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים.
ולשמור את כל מצותיו – ובלבד שתשמור מצותיו, כי אין מעלת ישראל להיותם נקראים בשם סגולה אלא בשמירת המצות.
וה' האמירך, "and the Lord reciprocated with similar sentiments towards you.⁠" In other words, just as you accepted Him as God, so He performed so many miracles on your behalf that as a result you agreed to view yourself as exclusively His people. God confirmed this at Mount Sinai when he said in Exodus 19,5: "if you will surely hearken to My voice and be loyal to My covenant, then you will become a treasured people for Me, more so than any of the other nations.⁠"
ולשמור את כל מצותיו, "and to observe all His commandments.⁠" This means that the statements about Israel's status which we just described are contingent on the people observing the Lord's commandments. A Jewish people who fails to observe these commandments does not qualify for the distinctive title עם סגולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וה׳ האמירך היום – כי היום הזה לכם כיום סיני והשם רומם וגידל אתכם בקיבול התורה שתהיו לו לעם סגולה מכל העמים:
וה' האמירך היום, "and Hashem on His part has distinguished you today, etc.⁠" Moses tells the new generation that this day on which he concludes the review of the Torah for them is for them as if they themselves had participated in the revelation at Mt Sinai almost 40 years previously. God granted them an opportunity to consider themselves as having been present at that time when their parents had become Hashem's "special" people.
וי״י האמירך היום – רוצה לומר: רומם אותך על הגוים ויחדך משאר האומות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וה׳ האמירך היום. במעלה נפלאה ובסגולה נעלמת. בעולם הנפשות שהיא אוצרו וסגולתו. וזהו תכלית המכוון במצות ולא לתכלית טובות העולם. כאומרם שכר מצוה מצוה. ואמר והלך לפניך צדקך. ואומר כי נר מצוה ותורה אור להאיר בעולם הנפשות. בענין שהנפש תשוב אל האלהים כתולדתה. אבל טובות העולם הזה הם נסים נסתרים וכנגד התולדות. וכמו שכתב הרב רבינו משה בר נחמן ז״ל. וזהו ולהיות לו לעם סגולה כמו שהוא עושה המצוה לתכלית האמיתי. ועם כל זה הוא יתן לך מטובות העוה״ז על צד היתרון. כי ישראל זוכין לשתי שולחנות. כמו שפירשתי באומרו החדש הזה לכם. שאנו מונין ללבנה שנראית ביום ובלילה ואנו אוכלים העוה״ז ועוה״ב.
וה׳ האמירך היום – במה שהוא נכנס בברית עמך, ״ולא עשה כן לכל גוי״ נתן לך מעלה בזה להיות לו לעם סגלה – כדי שישיג בכם מה שחפץ להשיג מן המין האנושי, כאמרו ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״ (בראשית א׳:כ״ו).
ולשמר כל מצותיו – ונתן לך גם כן מעלה במה שבחר בך לשמור ״כל מצותיו״, אשר בם תמצא חן בעיניו. ושאר האומות אצלו בלתי מוכנים וראויים לזה, כאמרם ז״ל: גוי ששבת חייב מיתה (סנהדרין נ״ח:). ובכן אינם ראויים לשמור כל מצותיו, אלא קצתם בלבד, שהם מצות בני נח.
וה' האמירך היום, by entering into the covenant with you, a distinction He has not accorded to any other nation.
להיות לו לעם סגולה, so that He may achieve with you what He hoped to achieve with mankind when He created man, saying: “let us make man in our image, etc. (Genesis 1,26).
ולשמור כל מצותיו, He accorded you an additional distinction in having chosen you to observe all of His commandments; by comparison the other nations have not been rated important enough in His eyes to warrant these commandments. Proof is the statement of our sages that if a gentile decides to observe the Sabbath legislation voluntarily as a religious act, he is guilty of death, as ever since the first sin, man had been condemned to labour in the sweat of his brow for a livelihood, and only the Jewish people have been relieved of this decree on one day of the week, i.e. the Sabbath. (compare Sanhedrin 58) All other nations have been given only seven commandments to observe.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וה׳ האמירך וגו׳ – אומרו להיות לו לעם סגולה, שהגם שתבא אומה אחרת ותטיב מעשיה ותשתדל להדבק בשכינה לא ישיגו מדרגת ישראל, ובחינה זו תקרא סגולה וזו היא גדולתם, ואומרו כאשר דבר לך, במעשה הר סיני דכתיב (שמות י״ט ה׳) והייתם לי סגולה מכל העמים.
או ירצה שהגם שיהיה זמן שיכעיסו ישראל את הבורא אף על פי כן לא ימיר אותם באומה אחרת, ואומרו כאשר דבר כאומרם ז״ל (ברכות ז׳) בפסוק (שמות ל״ג ט״ז) ונפלינו אני ועמך, שבקש משה מה׳ שלא ישרה שכינתו על האומות, ופירשנוהו במקומו (חפץ ה׳) שהכוונה היא הגם שתכשיר מעשיה אומה מאומות וישראל עוברי רצונו והסכים ה׳ ודבר לעשות כדברי משה.
ולשמור כל מצותיו – יש להעיר בדבר הלא דבר זה הוא מתנאי הכבוד שרשם במעשה ישראל לה׳ כמו שכתוב בפסוק את ה׳ האמרת ומה מקום להזכירו בדברים שמה׳ לישראל.
ואולי כי תפארת ישראל היא מה שהעלה ורומם אותם בתת להם כל המצות, מה שלא עשה כן לראשונים שהגם שנתן מצותיו יתברך לאדם ולנח ולהאבות לא נתן אלא ב׳ ג׳ גרגרים אבל לישראל נתן שמירת כל מצותיו יתברך, ויש לך לדעת כי כל המצות אינם אלא שמירה מהתיעוב ומלכלוך הנפש ובהשלמת שמירת המצות יהיה האדם שלם מכל מום ומכל לכלוך.
ב׳) ירצה כי ה׳ יחזק זרועות לשמור כל המצות, כי לא הכל זוכים לדבר זה הגם שיחפצו לשמור לא יזדמן לידם, ואם יזדמן לא תשיג ידם, ואם תשיג לחלק מהמצות לא תשיג לכל המצות, ואמר כאן כי ה׳ האמירם לשמור כל מצותיו.
ג׳) ירצה על דרך אומרו (קהלת ח׳) שומר מצוה לא ידע דבר רע, ואמרו ז״ל (פסחים ח:) שלוחי מצוה אינם ניזוקין, והוא מאמר הכתוב כאן ולשמור פירוש ה׳ ישמור כל מצותיו לבל יצא מהם דבר תקלה.
ד׳) ירצה להעירם בדבר שלא השיגו משה עצמו ע״ה הגם היותו בכלל עם סגולה, והוא על דרך אומרם ז״ל (סוטה י״ד.) בענין תפלת משה ליכנס לארץ וכי לאכול מפירותיה וגו׳ אלא אמר משה יש הרבה מצות שתלויות בארץ וכו׳ ע״כ, והוא מה שנתכוון לומר להם ראו מעלתכם שה׳ האמיר אתכם וגו׳ ולשמור כל מצותיו, ולזה דקדק לומר האמירך היום פירוש בזמן זה שאתה באים אל הארץ ושם תשמרו כל המצות, וזו מעלה שלא השיגה אפילו משה.
והנה תמצא ו׳ מעלות בפסוק את ה׳ האמרת, א׳ להיות לך לאלהים, ב׳ ללכת בדרכיו, ג׳ לשמור חקיו, ד׳ ומצותיו, ה׳ ומשפטיו, ו׳ ולשמוע בקולו, כנגדם אמר ה׳ שש מעלות לכנסת ישראל, א׳ להיות לו לעם סגולה זה כנגד להיות לך לאלהים, ב׳ ולשמור כל מצותיו זה כנגד ללכת בדרכיו, ג׳ ד׳ וה׳ ולתתך עליון וגו׳ לתהלה ולשם לתפארת הם כנגד שמירת חקיו ומצותיו ומשפטיו, ו׳ ולהיותך עם קדוש לה׳ זה כנגד ולשמוע בקולו כי על ידי עסק התורה יתייחס להם שם זה של קדוש, ואומרו כאשר דבר דכתיב (שמות י״ט ו׳) ואתם תהיו לי וגו׳ וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל.
וה' האמירך היום, and the Lord has distinguished you today, etc.⁠" The words" להיות לו לעם סגולה, "to be for Him a precious nation,⁠" mean that even if some other nation were to come along and achieve a moral standard superior to that of the Israelites we would not lose the status of being God's chosen people. This is the deeper meaning of the word סגלה, "precious, treasured.⁠" כאשר דבר לך, "as He has said to you,⁠" immediately prior to the revelation at Mount Sinai (Exodus 15,5) when God said: "you will be unto Me more precious than all the nations.⁠"
Alternatively, this is intended as reassurance to the Jewish people that although there would be stormy periods in their relationship with God, periods during which God would be very angry at them, God would never exchange them for another nation. The words כאשר דבר לך have to be understood as in Berachot 7 where the meaning of Exodus 33,16: ונפלינו אני ועמך, "and I (Moses) and Your people will be distinguished" is discussed. This was a request by Moses that God not allow His Presence to rest on any other nation and not to grant them prophets. We have explained in our book Chefetz Hashem that what Moses meant was that even if another nation were to qualify for such favourite treatment by God on the basis of its moral and ethical achievements, whereas at that same time the Israelites would be habitually violating the Torah precepts, God should not distinguish such a nation by making it His favourite. At that time God promised Moses that the Israelites would retain their status of being special to God.
ולשמר כל מצותיו "and to observe all His commandments.⁠" Seeing that this is a commitment undertaken by Israel vis-a-vis God why does the Torah write such a line in a verse which portrays God's commitment to Israel?
Perhaps the glory of Israel consists in the fact that God has seen fit to "give" this nation all His laws, something He had not seen fit to do for any nation or individual during the 2,000 years of mankind's existence prior to God's revelation at Mount Sinai. God had only given a few laws to Adam and Noach, holding back the vast majority of them until He revealed them to Israel. We must remember that the principal function of these commandments is to act as a barrier against the various abominations in our universe. Observing these commandments acts like inoculation against the danger of becoming polluted by these various spiritually negative influences which abound all around us.
A second explanation for the strange phenomenon of God being described as "keeping all His commandments,⁠" maybe that it is an assurance that God will strengthen all the forces which are active to promote the keeping of His commandments. We have to understand this verse as a gentle reminder that even with the best will in the world we would not be able to observe all of God's commandments unless we received a heavenly assist.
A third meaning may be based on Kohelet 8,5: "he who keeps the commandments will know no evil;⁠" our sages in Pesachim 8 derive from that verse that anyone engaged in the performance of a commandment either himself or even as a delegate for someone else, will not come to harm while so engaged. The word ישמר in our verse then means that God will watch over people engaged in מצוה-performance.
A fourth meaning may be that our verse speaks of a dimension which even Moses himself had not attained, even though he too was part of this nation called עם סגולה. Our sages in Sotah 14, commenting on Moses' prayer to be allowed to enter the Holy Land, ask why Moses was so anxious to do this. Did he perhaps want to taste the produce of that land? They answer that what motivated Moses to make this request was his desire to be allowed to fulfill all the commandmnets which can only be fulfilled on the soil of that land, not in the desert or anywhere else for that matter. God's promise here refers to His granting the Israelites the opportunity to fulfill all the commandments, i.e. to let them live in the Holy Land. This is why the Torah emphasized the word היום when speaking about God's undertaking vis-a-vis Israel. He referred to the time when entry to the Holy land had become imminent. This was a distinction which had been denied even to Moses.
When you examine the two verses 17 and 18 respectively you will find that between them they describe six virtues which Israel excels in, and 6 six distinctions God bestows on the Jewish people. 1) "to be your God;⁠" 2) to walk in His paths; 3) to observe His statutes; 4) to observe His commandments; 5) to observe His social laws; 6) to hearken to His voice. (18) is God's response where He bestows six distinctions upon us. 1) to be His precious people; 2) to protect us when performing all His commandments. 3-5) to make Israel supreme over all the nations; to be famous and a glorious example amongst all the nations through the performance of laws given to us exclusively by God; 6) to be a holy nation, an achievement which is due to Torah-observance. The verse concludes with כאשר דבר לך, "as He said to you" (in Exodus 19,6) where the Torah wrote: "these are the words you are to say to the children of Israel.⁠"
ולשמור כל מצותיו – נתן לך ג״כ מעלה במה שבחר בך לשמור כל מצותיו אשר בם תמצא חן בעיניו, ושאר אוה״ע בלתי מוכנים וראויים לזה, כאמרם ארמי ששבת חייב מיתה, כי אינם ראויים לשמור כל מצותיו אלא קצתם בלבד שהם מצות בני נח (רע״ס).
(יח-יט) וה׳ האמירך וגו׳ – וה׳ אמר על ישראל בפני כל העולם ״להיות לו״ וגו׳, שישראל שייכים אך ורק אליו, ולשום כוח אחר אין שליטה על ישראל; ״ולשמר כל מצותיו״: כמו הכרוב הניצב על הדרך לעץ החיים (עיין פירוש, בראשית ג, כד), וכמו הכרובים מעל ארון הברית, כך ישראל יהיה שומר החוק המוסרי של ה׳ עלי אדמות.
ולתתך עליון על כל הגוים וגו׳ – ה׳ הבטיח לישראל שמיד כשיוכיח עצמו כשומר נאמן של תורתו, יינתן לו מקום בדברי ימי העולם הרבה מעל לכל העמים האחרים שהוא ברא. נמצא שהופעת ישראל על מפת ההיסטוריה העולמית תהיה לה׳ ״לתהלה ולשם ולתפארת״.
הופעתו ההיסטורית של ישראל בין האומות תהיה לה׳ ״לתהלה״: היא תגלה את ריבונות ה׳ בקרב האנושות; ליתר דיוק, היא ״תקרין״ את אור ה׳ בעולם (השווה פירוש שמות טו, יא; ויקרא יט, כד). שכן התופעות ההיסטוריות הקשורות לישראל מורות שה׳ הוא מחוללן, והן מעידות על מציאותו ועל ריבונותו העליונה.
יתר על כן, הופעת ישראל תהיה לה׳ ״לשם״: לא רק שהיא תתן לאומות מושג כללי על מציאות האדון האחד והיחיד בתהליכי הטבע וההיסטוריה, אלא שהיא תודיע את ״שם״ ה׳, שכן ישראל מתהלך בקרב העמים ובידו הספר של התגלות תורתו ומצוותיו של ה׳. ספר זה הוא המקור היחיד לחייו הרוחניים והפעילים ולקיומו הנסי, וזה יביא את העמים לתפיסה מוגדרת היטב של מציאותו ורצונו של אל אחד זה.
וכאשר ישראל נתמך על ידי ה׳ בגלל קיומו הנאמן את תורתו, הוא יגיע לאושר הפרט והכלל שה׳ הבטיח לו בתורתו. דבר זה יהיה לה׳ ״לתפארת״ – הוא ישמש לפאר את ה׳ ותורתו ולהפיץ את אור ה׳ בעולם, עד ש״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ״ (ישעיהו ס, ג), ועל ישראל נאמר: ״וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד⁠־ה׳ וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף⁠־אֱלֹקָיִךְ״ (שם סב, ג).
ולהיתך עם קדש – ה׳ הכריז בפני כל העולם שישראל הוא עם תורת ה׳ והוא כלי ביד ה׳ לצורך הארת והשכלת העמים. בכך, ״האמירך״: ה׳ נתן ביטוי לייעוד ישראל ולציפיות שיש לו ממנו; הוא אמר על ישראל, כדי שכל אומות העולם תדענה: ישראל חייב להיות ״עם קדוש״, המחויב רק לדבר שהוא טוב ומוצא חן בעיני ה׳ מבחינה מוסרית, וחובה זו מוטלת על כל אחד מבניו. לפיכך, אם ישראל יבגוד פעם בייעודו הקדוש, הרי שהילד הקטן ביותר משאר אומות העולם יוכל להזכיר לו את ייעודו וחובתו.
וה׳ האמירך היום – ראה עוד כח החקים והמשפטים כי ע״י חשקך היום להדבק בה׳ ולקבל על עצמך כל הדברים פעל עד אשר גם ה׳ הקדישך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך קודם מעמד הר סיני, ולשמור כל מצותיו שהבטיחך ה׳ שיסור ממך כל מונע ומפריע מלעשות מצותיו. גם ימציא לך כל הדברים שנצרך לקיום המצות, בית לקיים מזוזה ומעקה, כרם לקיים דיני ערלה ונטע רבעי, שדה לקיים מצות התלויות בארץ:
וה׳ האמירך היום: בכריתת הברית, שכעת נתחבר1 הוא כביכול אליך.
להיות לו לעם סגולה כאשר דיבר לך: שמי שירצה לעבוד את ה׳ מכל העמים2, אי אפשר כי אם להכנס בתוך המון ישראל, וזהו פירוש ״עם סגולה״ – האוצר שבו מכניסים כל הפרטים. וזה התנאי והמעלה כבר דיבר בהר סיני ״והייתם לי סגולה וגו׳⁠ ⁠⁠״ (שמות יט,ה).
ולשמור כל מצותיו: שהקב״ה ברא את העולם בבנין תרי״ג מצוות שהם מקיימי העולם, והוא זכאה רבה אשר אתה נתחייבת בשמירת כל המצוות3, ובזה אתה מקיים העולם בכללו4, ולא כמו שהיה עד כה.
אלו המעלות היו מכבר בשעת מתן תורה, ועכשיו נתוסף ע״י כריתת ברית עיון התלמוד5.
1. על פי שיטת רבינו פסוק י״ז ד״ה את ה׳ האמרת, עיין שם ובביאורנו.
2. בדרגה של ״האמרת״ ושל ״האמירך״, לעומת שבע מצוות בני נח, אשר באמצעותם הוא יכול אף להגיע לידי חלק בעולם הבא (רמב״ם הלכות מלכים ט,א).
3. כידוע, תרי״ג שייך ״לעם סגולה״ כאומה, באשר אין יחיד בעם ישראל החייב בתרי״ג באשר הוא.
4. ״בראשית״ – בשביל התורה שנקראת ״ראשית״.
5. כפי שהזכיר רבינו בפסוק י״ז באריכות.
לעם סגולה – למעלה ז׳:ו׳, י״ד:ב׳, שמות י״ט:ה׳.
כאשר דבר לך – כלומר בשמות י״ט:ה׳.
וה׳ האמירך היום – חשיב המעלות שהבדיל את ישראל ורומם אותם כו׳, ולשמור כל מצותיו זהו כמו שאמרו בן נח ששבת חייב מיתה ואסור לשמור השבת ששקולה ככל המצות, וכן בן נח שלמד תורה חייב מיתה ששקולה כנגד כולם, רק לישראל נתן לשמור כל מצותיו.
להיות לו לעם סגולה כו׳ – הוא בתורה ומצות, ולתתך עליון כו׳ לתהלה ולשם ולתפארת, פי׳ בחכמה ובעושר ובנימוס וסדר נאה, ולהיותך עם קדוש, הוא לבלי התערב בגוים ולבלי לעשות כמעשיהם, רק מופרש ומובדל בקדושה ובטהרה, כי בשעה שהמה בשפלות בעו״ה רוצים למצא חן בעיני עמי הארצות וכמקולקלין שבהן עשיתן ויש אשר יתחתנו עמהן, לא כן בשעה שיהיו לתהלה כו׳ ועליון יהיו עם קדוש מופרש ומובדל.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(יט) וּֽלְתִתְּךָ֣ עֶלְי֗וֹן עַ֤ל כׇּל⁠־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לִתְהִלָּ֖ה וּלְשֵׁ֣ם וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלִֽהְיֹתְךָ֧א עַם⁠־קָדֹ֛שׁ לַיהֹוָ֥הי⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃
and to set you high above all nations that He has made, in praise, and in name, and in honor; and that you may be a holy people to Hashem your God, as He has spoken.
א. וְלִֽהְיֹתְךָ֧ =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 ובן⁠־נפתלי בספר החילופים, וכך אצל ברויאר ומג"ה
• בן⁠־אשר בספר החילופים=וְלִהְיֹתְךָ֧ (אין געיה), אך פריט זה נשמט ברשימת החילופים בתוך מחברת התיגאן (מהדורת דרנבורג).
מדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
ולתתך עליון על כל הגוים כשם שאצבע הגדולה כובשת ארבע אצבעות כך עתידין ישראל לכבוש ארבע מלכיות באותה שעה. ולהיותך עם קדוש כשם שנ׳ (ישעיהו ד׳:ג׳) והיה הנשאר בציון והנותר בירו׳ קדוש יאמר לו לתהלה לשם ולתפארת שיהיו אומות העולם משתבחין בך ומתאוין לשמושך כשם שנ׳ (ישעיהו מ״ט:כ״ג) והיו מלכים אמניך ושרותי׳ מניקות. פעם אחת היה ר׳ יוסי יושב בשוק ובאת מטרונה אחת וישבה לימינו ובא בעלה וישב לשמאלו אמ׳ לו ר׳ אשריך שאני מינקתיך לעולם הבא וזה בעלי אומנך אמ׳ לה בתי מה ראית לומר כך אמ׳ לו שכת׳ בתורתכם והיו מלכים אומניך שטפה ר׳ יוסי והיה מסיעה מן הדברים אמ׳ לו ר׳ מה אתה שוטפיני הרי לכם עוד כת׳ (שם מ״ט:ז׳) כה אמר ה׳ גואל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי להם יראו מלכים וקמו שרים וישתחוו אם מתקיים לכם עכשו אשריכם ואם לעתיד לבוא אשריכם. אשריכם מה אמור לכם ובכם עליהם פתח ר׳ יוסי ואמ׳ (תהלים צ״ד:י״ט) ברוב שרעפי בקרבי תנחו׳ ישעשעו נפ׳ אע״פ שאומות העולם דוחקים אותנו בשעבוד ועושים עלינו שררה אנו נזכרין נחמות שכתבת לנו ומשתעשין בהן שנ׳ תנחומ׳ ישעש׳ נפ׳ מהו לבזה נפש למתעב גוי אפלו עני שבישר׳ עתידין כל אומות העולם שיהיו משתחוין לו:
אמרו כשעלה הדרינוס במעלה חמת גרר מצא קטנה אחת בת ישראל על מעלה שן חמת גרר אמ׳ לה מה טיבך אמ׳ לו בת ישראל אני מיד ירד מן הקרון שלו והשתחוה לה כעסו עליו כל גדולי מלכות אמ׳ לו מה ראית שבזית עצמך ותשתחוה לבזויה זו שהיא מטונפת ומלוכלכת אמ׳ להן שוטים הלא כל האומות עתידין להשתחות להן שכך כת׳ כה אמ׳ ה׳ גואל ישר׳ קדו׳ לב׳ נ׳ למ׳ גוי להם יראו מל׳ וקמו מי גרם להם כל כך אמנה שהאמינו בהקב״ה שנ׳ למען ה׳ אשר נאמן:]
וּלְמִתְּנָךְ עִלַּאי עַל כָּל עַמְמַיָּא דַּעֲבַד לְתוּשְׁבְּחָא וּלְשׁוֹם וְלִרְבוּ וּלְמִהְוָךְ עַם קַדִּישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כְּמָא דְּמַלֵּיל.
and that He may set you above all the nations whom He has made, in praise, and in name, and in greatness, and that you may be a holy people before the Lord your God, as He has spoken.
ולמשויה יתכון רמין ומנטליןא על כל אומייה די ברא בליקרה ולתושבחה ולרוממי ולמהווי ל⁠(י)⁠שמיה לעם קדישין קדם י״י אלהכון היך מה די מלל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רמין ומנטלין״) גם נוסח חילופי: ״רמין עלין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ליקרה ... לעם״) נוסח אחר: ״ליקר ולשם ולתושבחתה ולמהוון עם״.
ולמנאה יתכון רמין וגיותנין על כל עממיא {דעבד}⁠א לרבו ולשום דיקר ולשיבהורא מטול למהוי עם קדיש קדם י״י אלקכון היכמא דמליל.
א. חסר בכ״י לונדון.
And He will set you on high, and exalt you above all the peoples He hath made in greatness, and with a name of glory and splendour, that you may be a holy people before the Lord your God, as He hath spoken.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ואן יג׳עלך עאליא עלי סאיר אלאמם אלד׳י כ׳לקהם מדיחה ואסמא ופכ׳רא ואן תכון שעבא מקדסא ללה רבך כמא ועדך
ושיתן אותך עליון על כל שאר הגויים אשר בראם, לתהילה ולשם ולתפארת, ושתהיה עם קדוש לה׳ אלוהיך, כאשר ייעד לך.
ולהיותך עם קדוש, כאשר דבר – והייתם לי קדושים (ויקרא כ׳:כ״ו).
ולהיתך עם קדש … כאשר דבר AND THAT YOU MAY BE AN HOLY PEOPLE … AS HE HAS SPOKEN – in the words, "And you shall be holy unto Me" (Vayikra 20:26) (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 12:25).
פס׳: ולתתך עליון – עליון בתורה עליון במצות. כענין שנאמר (דברים ד׳:ח׳) ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים.
עליון – כמו שנאמר (שם כח) וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך.
על כל הגוים אשר עשה1כענין שנאמר (ישעיהו מ״א:ד׳) מי פעל ועשה קורא הדורות מראש.
לתהלה – כענין שנאמר (דברים י׳:כ״א) הוא תהלתך והוא אלהיך.
ולשם – דכתיב (שם כח) כי שם ה׳ נקרא עליך. ואומר (יחזקאל ט״ז:י״ד) ויצא לך שם בגוים ביפיך כי כליל הוא בהררי.
ולתפארת – דכתיב (ישעיהו כ״ח:ה׳) ביום ההוא יהיה ה׳ צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו. ולהיותך עם קדוש לה׳ אלהיך וגו׳:
1. כענין שנאמר מי פעל וכו׳ ראו איים וייראו וכו׳ כמו הכא ויראו ממך:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ולתתך עליון – זה הוא שכר האמירה.
AND TO MAKE THEE HIGH. This is the reward for extolling God.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 18]

ולתתך עליון וגו׳ – והיכן דבר ונתנך י״י לראש ולא לזנב (דברים כ״ח:י״ג).
ולתתן עליון, "and to place you supreme;⁠" where is the source for God doing this? Compare Deut. 28,13: 'ונתנך ה לראש ולא לזנב, "and the Lord will make you the head and not the tail.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(יט) ולתתך עליון על כל הגוים אש״ר עש״ה – בגימט׳ שבעי״ם אומו״ת.
ולתתך עליוןלתהלה – שיהללוך כל עמי הארץ בהיות השם קרוב בכל קראך אליו. ולשם – שיצא לך שם בגוים בהדרו אשר שם עליך, כי אתה נעלה על כולם. ולתפארת – כי תתפאר עליהם לעשות בהם כל אשר תחפוץ, תגזור אומר ויקם לך,⁠1 כענין: פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי (שופטים ז׳:ב׳). ולהיותך עם קדוש – לדבקה בו בסוף.
ועל דרך האמת: לתהלה – כי אלהי ישראל הוא תהלתך, ושמו הגדול הוא אלהיך, ובזה תפארתך, כענין שנאמר: כי תפארת עוזמו אתה (תהלים פ״ט:י״ח), תפארת ישראל (איכה ב׳:א׳).
1. השוו ללשון הפסוק באיוב כ״ב:כ״ח.
AND TO MAKE THEE HIGH ABOVE ALL NATIONS THAT HE HATH MADE, IN PRAISE — that all the peoples of the earth should praise you for the fact that G-d will be near whenever you call upon Him.⁠1
AND IN NAME — that thy renown will go forth among the nations for His splendor which He had placed upon thee,⁠2 for you are exalted above all.
AND IN GLORY — for you will be glorified over them by being able to do with them whatever you will desire; thou shalt decree a thing, and it shall be established unto thee,⁠3 similar to what is stated, lest Israel vaunt themselves against Me, saying: Mine own hand hath saved me.⁠4
AND THAT THOU MAYEST BE A HOLY PEOPLE UNTO THE ETERNAL — to cleave to Him ultimately.⁠5
And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], in praise suggests that the G-d of Israel is thy praise,⁠6 and His Great Name is thy G-d,⁠7 and this is your Glory, similar to what is written, For Thou art the Glory of their strength;8 the Glory of Israel.⁠9
1. See above, 4:7.
2. Ezekiel 16:14.
3. Job 22:28.
4. Judges 7:2.
5. See above, 11:22.
6. Ibid., 10:21.
7. Ibid., 10:21.
8. Psalms 89:18.
9. Lamentations 2:1.
על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת – שעור הכתוב כן, ולתתך עליון לתהלה ולשם ולתפארת על כל הגוים אשר עשה, כי העובדי אלילים אשר עשה אינם נתונים לתהלה ולשם ולתפארת אבל הם נתונים לחלק הכוכבים והמזלות, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, זהו שאמר לתהלה ולשם, כי ישראל הם נתונים לתהלה ולשמו הגדול, לתהלה כענין שכתוב (דברים י) הוא תהלתך, ולשמו הגדול, והוא אלהיך.
על כל הגוים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת, "over all the nations that He made, for praise, for renown, and for splendour.⁠" Whereas the Lord will make the Jewish people supreme in these respects, He does not do so with any of the other nations as they have been assigned to the various planets which govern their fates. לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, "not like these is the portion of Yaakov, for it is He Who formed all things" (Jeremiah 10,16). This difference is meant when the Torah describes the Jewish people as being לשם ולתהילה. Israel's fame is its praising the Lord and His great name. He is Israel's God in a somewhat exclusive manner.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ולתתך עליון וגו׳ לתהלה – שיהללוך כל עמי הארץ בהיות השם קרוב אליך בכל קוראיך:
ולשם – שיצא לך שם בגוים בהדרו אשר שם עליך:
ולתפארת – כי תתפאר עליהם לעשות בהם כל אשר תחפוץ כענין כי יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי:
ולהיותך עם קדוש – לדבקה בו בסוף. ור׳ יהודה הספרדי פירש כי מלת האמרת נגזר ממלת ויאמר ופירושו עשית הישר עד שיאמר שהוא יהיה לך לאלהים והוא עשה לך עד שאמרת שתהיה לו לעם סגולה:
ולתתך עליון וגו', "and to make you supreme, etc.;⁠" to set you up as an example that all the other nations praise and wish to emulate. They do so because they realize that you evoke immediate responses when you call upon Hashem.
ולשם, "and for renown,⁠" to enhance your reputation all over the world.
ולתפארת, "and for splendour;⁠" you will be able to boast that whatever enterprise you are embarking on will be crowned with success.
ולהיותך עם קדוש, "and for you to be a holy nation.⁠" You will have attained the דבקות, close attachment, a state of relationship with your God which is the ultimate level of closeness to Hashem that man is capable of attaining. Rabbi Yehudah the Spaniard explains that the word האמרת in verse 17 is derived from the word ויאמר, "he said,⁠" and its meaning in that verse is that you have done what is good in His eyes to such a degree that it is said about you or of you that He is surely your God, and He in turn will do for you in accordance with what you say (request) so that you can truly say that you will be His special people.
ולתתו עליון – רמז לטוטפות דקוב״ה דכתיב ביה אשריך ישראל.
לתהלה ולשם ולתפארת – כלומר מה שישראל משבחים ומהללים לשם, הוא להם לתפארת. והיינו דאמרינן עתיד הקב״ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק. שאותה עטרה שמעטרים להקב״ה בתפלתם מחזירה להם. אבל מי ששח שיחת חולין בבהכ״נ מקיפין לו כל גופו בקוצים. לכך שיר השירים לית. וכנגדו כקול הסירים.
אשר עשה – בגימטריא שבעים אומות.
ולהיתך – חסר ו׳. שאין הוויית קדושתן ניכרת כל כך בעה״ז.
קדש – חסר וי״ו. לומר קדש עצמך מעט למטה ויקדשו אותך למעלה. וכן ו״פ קדוש ישראל בקרייה.
ולהיותך עם קדוש – וסמיך ליה –
התועלת החמישי הוא להודיע כי דברי תורה הם לתכלית מה מבואר עד שמקיימיה יהיו מהוללים בגוים על שאר הגוים ויגדל שמם עליהם ויהיו כמפוארים עליהם לפי שדברי תורה הם בתכלית היושר ומישירים אל היותר נפלאות שבהשגות העיוניות לפי מה שאפשר ולזה אמר כי התורה היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ושכבר יאמרו הגוים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וזהו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה. כי כל האומות אוכלים העוה״ז ואין להם חלק לעוה״ב. אבל ישראל נתן להם השם בעוה״ז תהלה ושם ותפארת. ונותן להם קדושת העוה״ב. וזהו ולהיותך עם קדוש לה׳ אלהיך כאשר דבר. כמו שאמר להיות לו לעם סגולה שהוא באוצר הנפשות. והם מפוארים בטובות העולם הזה ובשם טוב. והם מהוללים מפי האומות כאומרו ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. וזהו לתהלה ולשם ולתפארת. ואלו השנים ספרם דוד ע״ה בשכר העוה״ב. כי יצפנני בסוכו בצור ירוממני. ועתה בזה העת בעולם הזה ירום ראשי על אויבי סביבותי. וזה שאמר בכאן ולתתך עליון על כל הגוים וכו׳. ולהיותך עם קדוש בעולם הנפשות. והמפרש האמרת והאמירך לשון אמירה. שבזה עשה שיאמר השם שיהיה לך לאלוה וכן האמירך ואינו נראה. ואולי רמז וה׳ האמירך היום בעוה״ז. להיות לו לעם סגולה בשכר המצות. ולתתך עליון על כל הגוים. מדבר על העתיד על עוה״ב אחר המשיח. כי אז יהיו ישראל מאושרים כאומרו ואשרו אתכם כל הגוים. ויהיו לשם ולתהלה ולתפארת בפי כל האומות. ויהללום על שקנו שם טוב בגלותם והחזיקו בתורת השם ומסרו נפשם על קדושת השם. וזהו לתהלה לשם ולתפארת. ולהיותך עם קדוש לעד לעולם ולא יגלו עוד כאשר דבר. כי בהרבה מקומות בתורה נרמז זמן העתיד. באז ישיר משה וכן בלמען ירבו ימיכם ובמקומות רבים. ולזה אמר ולתתך עליון שמורה על העתיד. וכן רמז בזה הפסוק שיהיו מוכתרים באותו זמן בידיעת שם ה׳ ובעשר ספירות. כאומרו כי כולם ידעו אותי. וזהו לתהלה לשם ולתפארת. לתהלה היא תהלה לדוד או גבורה. ולשם הוא שם מלכות. ולתפארת הוא תפארת ישראל. ולהיותך עם קדוש לעלות עד קדש הקדשים. ועוד יש בזה דברים בגו ואין להאריך:
ולתתך עליון על כל הגוים – להבין ולהורות, כאמרו ״ואתם תהיו-לי ממלכת כהנים״ (שמות י״ט:ו׳).
לתהלה ולשם ולתפארת – לאל יתברך, כאמרו ״ישראל אשר בך אתפאר״ (ישעיהו מ״ט:ג׳).
ולהיתך עם-קדש – נצחי לחיי עולם הבא.
כאשר דבר – באמרו ״ואתם תהיו-לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ (שמות שם).
ולתתך עליון על כל הגוים, in your ability to understand the meaning of life on earth and to teach it. This is the meaning of Exodus 19,6 “you shall be for Me a kingdom of priests and a holy nation.”
לתהלה ולשם ולתפארת, for the Almighty, as per Isaiah 49,3 “Israel, you in whom I glory.”
ולהיותך עם קדוש, and your being a holy and eternal nation.
כאשר דבר, when He said at the time in Exodus 20 “you shall be unto Me a kingdom of priests and a holy nation.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ולתתך – דבק עם להיות לו לעם סגולה:
עליון – בחשיבות:
אשר עשה – אשר תקן:
לתהלה – שיהללוך כל עמי הארץ:
ולשם – אם ההנהגה ההיא תודע לרבים ותשובח מהם, אז המנהיג בה יקנה לו שם:
ולתפארת – פאר והוד הנפש ויקרה, שכן יתעלו ישראל על כל הגוים ע״י המצות וההנהגות הנכבדות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה – עתה חוזר להסיר דאגת לבם שע״י החקים יושפל כבודם לכן בא להבטיחם בשם ה׳ שיהיו עליון על כל הגוים שכולם יסורו למשמעתך ולא מפני היראה אבל ישנאוך בלבם רק ולתהלה שתהלתך תהיה בפיהם. ולשם כשיתפרסם בכל הארץ מעשיך אז לא יוצרך לספר תהלתך רק בהזכרת שמך לבד. ולתפארת שתבוא למדרגה שלא יצטרכו להזכיר שמך כי כל רואיך יכירו תפארתך כמ״ש וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח ה׳ (במדבר כד ב) כטבע הרואה דבר מפואר יתעלה רוחו. ומלכת שבא כשבאה וראתה את שלמה אמרה (מלכים א י׳ ח) אשרי אנשיך אשרי עבדיך וגו׳. ולהיותך עם קדוש לה׳ אלהיך אף שגדול יהיה כבודך בגוים ויבקשו קרבתך עכ״ז תהיה מובדל ומוקדש מהם. כאשר דבר (ויקרא כ׳ כו) והייתם לי קדושים ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי:
בענין כתיבת האבנים הרבו המפרשים לדבר ויש מהגדולים שנטו הרבה מדברי הגמ׳. ועם כל זה אין דבריהם עפ״י הפשט. לכן נעתיק בזה הברייתא במס׳ סוטה (דף לה ע״ב). תנו רבנן כיצד כתבו ישראל את התורה ר׳ יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה שנאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת וגומר ואח״כ סדו אותם בסיד. אמר לו ר״ש לדבריך האיך למדו אומות של אותו הזמן תורה. אמר לו בינה יתרה נתן בהם הקב״ה ושגרו נוטירין שלהם וקלפו את הסיד והשיאוה וכו׳. ר״ש אומר על גבי הסיד כתבוה וכו׳. נמצא לר״י היתה הכתיבה על האבנים. וטחו עליהם סיד להסתיר הכתב ולר״ש נכתב על גבי הסיד. ובין לר״י ובין לר״ש יקשה א) למה נאמר שני פעמים להקים האבנים ובפ״ר נאמר והקמות לך ובפעם השני אמר תקימו לשון רבים. ב) למה נאמר שני פעמים וכתבת ובשני אמר באר הטב שלא נאמר בראשון. ג) בתחלה אמר ביום אשר תעברו ואח״כ אמר בעברך. לכן יש לומר אלו ואלו דברי אלהים חיים. שהיה כדעת ר״י ור״ש ביחד, וכך היה הדבר. שקודם שעברו את הירדן באותו היום (לא מקודם כי אז היה הסיד יבש ולא היה באפשר לכתוב עליו רק בחקיקה וזו מלאכה כבדה) נטלו האבנים והקימו אותם כדרך עושי מלאכה באבנים קודם שיתחילו מלאכתם עושים בסיס להאבנים שלא ינודו אנה ואנה. וכשעמדו על כן המלאכה טחו אותם בסיד. וכשבאו לעבור הירדן לקחו האבנים ונשאו אתם ובין כך נתיבשו האבנים מעט. ובעת עברם בתוך הירדן כתבו על הסיד שהיה נוח לכתוב שלא נתיבשו כל צרכם. וכשעברו הירדן הקימו אותם בהר עיבל, ואז נתיבש הסיד ונעשה כאבן. וטחו מחדש בסיד והניחו להתיבש מעט. כי בעת שהוא לח אי אפשר לכתוב עליו ואח״כ בנו מזבח מאבנים אחרות. והעלו עליו עולות ושלמים ואכלו ושמחו ונתיבש מעט הטיח ואז כתבו מחדש על הסיד כל התורה באר היטב למען ירוץ כל קורא בו. ושיוכלו האומות להעתיק משם וכתבו שני פעמים כי הכתב הגלוי היה לפני אומות שהיו באותה העת והכתב השני הנסתר היה פן באחרית הימים יאמרו שהכתב הגלוי הוא מזויף מפני שהוא במקום הפקר. אז נשיב לו שיקלוף את כתב העליון (כי טבע הסיד שטיח על גבי טיח נקלף העליון והתחתון נשאר קיים) ויראה את כתב הנסתר ויכיר כי הוא האמת, ועתה נבוא לבאר:
ולתתך עליון וגו׳ לתהלה: היינו מעלות המיוחדות בכל איש, וע״י ׳התחברות׳ עם ישראל עם ה׳1 נעשו מצוינים במעלות אלו.
לתהלה: מונה שלשה דברים2 שעסק התורה3 מועיל לשלשה מיני אדם, וכמו שכתבתי לעיל (ו,כד) שאמר משה ״ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה, ליראה את ה׳ אלהינו, לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה״, ופירשנו שמועיל א. לעמלי תורה להשיג יראת ה׳4, ב. ולהמחזיקים אותם לזכות בעולם הזה ובבא5, ג. ולגדולי ישראל להשיג אהבת ה׳6.
וזהו: ״לתהלה״ – להמון7 קהלת יעקב8, שמצטיינים בזה9 מכל אומות העולם. {המשפיעים חסד10 על דברים שדעת בני אדם נותנת11. מה שאין כן לחיזוק תורה שאין בזה דעת אנושי12, רק רוח גבוהה של ישראל.}
ולשם: היינו שם טוב שהוא יראת ה׳13.
ולתפארת: לגדולי ישראל שמשיגים14 אלהות ודבקות למעלה מטבע אנושי.
ולהיותך עם קדוש וגו׳: שתהא כל האומה בכללה פרושה ומובדלת15 מתאוות אומות העולם. והפרישה הזאת תהיה ״לה׳ אלהיך״ – בשביל שאתה עם ה׳ {ולא משום נקיות או בריאות16, וכמו שכתבתי בשמות (כב,ל)17 ולעיל (יד,כא).}
כאשר דבר: היינו ״ואתם תהיו לי וגו׳ וגוי קדוש״ (שמות יט,ו).
1. ע״י עיון התלמוד, כמבואר בפסוק י״ז.
2. ״לתהלה, לשם ולתפארת״.
3. בפלפול התלמוד.
4. זהו ״ליראה את ה׳ אלוהינו״.
5. זהו ״לטוב לנו כל הימים״.
6. וזהו ״לחיותנו כהיום הזה״. (לעיל כתב רבינו חיות ודביקות).
7. עסק התלמוד מועיל להמון...
8. שהם המון העם, כשיטת רבינו בכל מקום במושג ״יעקב״ המסמל את פשוטי העם.
9. בהחזקת תורה.
10. אומות העולם משפיעים חסד רק על דברים...
11. על פי ׳תורת השכל האנושי׳ או ׳הכרע הדעת׳ בלשון הרמב״ם שם.
12. אומות העולם אינם נותנים.
13. כלומר, עסק פלפול התורה לעמלים בה מועיל להם להשיג יראת ה׳.
14. ע״י עסק פלפול התורה.
15. כמשמעות השרשית של קד״ש = פרוש.
16. הערה ברורה של רבינו נגד כל ה׳איזמים׳ אשר שלטו בעולם בתקופתו.
17. על הפסוק ״ואנשי קודש תהיון לי״.
ולהיותך עם קדוש וגו׳ כאשר דבר. כאן מצינו שרמז בספר זה לשאר ספרי הקדש, שהרי היכן דבר? מצינו שנאמר בספר שמות ואתם תהיו לי וגו׳ וגוי קדוש ובספר ויקרא הוא אומר קדושים תהיו הרי שס׳ דברים רומז לשאר ספרים — וא״ת הרי גם בס׳ דברים כתוב כי עם קדוש אתה וגו׳ אין משם ראיה, ששם משה הוא האומר לישראל ולא הקב״ה, ובספר שמות, ויקרא ה״ית הוא האומר.
ולתתך עליון – להלן כ״ח:א׳.
לתהלה ולשם וגו׳ – גם זה מוסב אל ״ולתתך״ (צפניה ג׳:כ׳, השוה גם ירמיהו י״ג:י״א, ל״ג:ט׳).
עם קדוש – ז׳:ו׳, י״ד:ב׳.
הפרק שלפנינו (דברים כ״ו:א׳-י״ט) מתכוון לחזור לאותם הענינים שהעמיד הכתוב בראש פרשת פרטי המצוות (דברים י״ב:א׳), וממשיך אחרי כן (דברים כ״ו:ט״ז-י״ט) בכריתת ברית בין הקדוש ברוך הוא לישראל, על פי החוקים, המצוות והמשפטים, שנתפרסמו עכשו בשלימות לפני כל העם (כן פירש קיהנן: איינל. 105. קליינרט: דויט. 184, מעיז פניו לטעון, שהפסוקים טז-יט נכתבו תחילה אחרי כ״ז:ט׳ והלאה ולפני כ״ח:א׳. אבל כבר השיב עליו דילמן: נד״י ב, 363).
מדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144