הוי מוראה – טרם נבוא לבאר נבואה זאת נציע הוצעה אחת, והוא, כי כבר התבאר אצלנו שמעת התחיל הגלות הראשון שהיה ע״י סנחרב, מעת ההיא התחילו הנביאים לנבאות על הגאולה, ומעת ההיא היתה הגאולה אפשרית אם היו זוכים כמ״ש בפי׳ ישעיה סי׳ י״א וסי׳ מ״ח ובכ״מ, והזמן הראשון לזה היה בימי חזקיה שאם היו זוכים היה אז הקיבוץ הכללי, כמ״ש חז״ל שבקש הקב״ה לעשות את חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג רק שאיזה חטא גרם, ובימי מנשה באו עליהם שרי מלך אשור מבבל ויאסרו את מנשה, והתחיל מלך אשור שנית לבא על ישראל כמש״פ בנבואת נחום, ובימי יאשיה חשב ירמיה שהגיע עת הגאולה והלך להחזיר את עשרת השבטים כמ״ש חז״ל, וכן בעת שנחרבה נינוה בתחלת מלכות יהויקים לא היו יראים עוד ממלכות אשור וכל הזמן הזה היה עת מוכשר לגאולה אם היו זוכים, אבל בשביל שהתמידו לחטוא ושבו על עונות אבותם, נדחה הזמן וגבר עליהם מלך בבל והגלם בגולה, ואז היה זמן המוכשר לזה אם היו שבים בתשובה בימי בית שני, כמ״ש חז״ל שאם היו עולים כולם כחומה היו נגאלים גאולה עולמית, וגם זה לא היה כי אז התחילו הכתות ביניהם וגברה זרוע רשע, ונחרב הבית שנית, ומאז הדבר תלוי ועומד עד שיבא העת המיועד באחרית הימים, אולם יש הבדל בזה שאם היתה הגאולה בימי חזקיה או בימי יאשיהו או בית שני, לא היתה גאולה כללית, ר״ל שלא היתה אז רק לישראל לבד, אבל הגאולה המקוה באחרית הימים תהיה כללית לכל העולם, כי אז יכירו כל העמים מלכות ה׳ ואחדותו וישובו כולם לקרא בשם ה׳ אל אחד (וכמ״ש זה באורך בישעיה סי׳ מ״ח, ויתבאר עוד בנבואת חגי וזכריה), על הפנה הזאת יסד נביאנו את דבריו בסי׳ זה, שאחר שהודיע חורבן נינוה, ומפלת האומות שהרעו לישראל, וניבא ששארית ישראל ינחלו את פלשתים ואת עמון ומואב, בא לבאר שהיה אז הזמן לזה ואם היו זוכים היו נגאלים, ועז״א הוי מוראה ונגאלה – שעיר ירושלים היא נוראה שבימי חזקיה ובימי יאשיה התיראו העמים מפניה כי היה ה׳ אתה, וגם היא נגאלה כי נגאלה מכף מלך אשור, וגם היו ראוים להגאל גאולה שלמה, העיר היונה היא ירושלים שהיתה תחת יד אשור ובבל שהיה דגלו צורת יונה ונקראת ע״ש ממלכתו, והגיע זמן שתגאל, רק שהעון גורם.

לא שמעה בקול – שלא שמעה לקול המורים והנביאים לשוב אל התורה מצד הערת השכל, וגם לא לקחה מוסר לשוב אל ה׳ מצד יראת העונש והיסורין, בה׳ לא בטחה שתשוב אליו מצד שהוא ה׳ בורא העולם, שע״ז מורה שם הויה שזה מצד הערת השכל, ונגד לא לקחה מוסר אומר אל אלהיה לא קרבה – שתקרב אליו מצד שהוא אלהיה המשגיח עליה בהשגחה פרטית, שמצד זה יש לה לירא יראת העונש ולקוות תקות גמול. ע״י הקורבה שיש לה עמו, כי גם לא התיסרה מיראת הגמול והעונש.

שריה – מבאר ארבעה מיני מנהיגים שהיה לה, השרים אשר בקרבה הם כאריות השואגים לטרף בפרהסיא, והשופטים שהם לוקחים שחד בצנעה דומים כזאבים הטורפים בערב בסתר בחשך אין רואה ואין משאירים העצמות לבקר, עד שבאור הבקר לא נודע כלל אם טרפו איזה דבר, כי גם העצמות נאכלו.

נביאיה – הם פוחזים וריקים, והם אנשי בוגדות הם אנשים לנשים הבוגדות בבעליהן ומזנות עמהם, וכהניה – שעליהם מוטל לשמור את המקדש וקדשיו.

הם חללו קדש – וגם תחת שעליהם מוטל ההוראה, הם חמסו תורה.

ה׳ צדיק בקרבה – כולם רעים וחטאים ועושי עולה, רק צדיק אחד נמצא בעיר והוא ה׳ הנמצא בקרבה, הוא לא יעשה עולה – והגם שהם מעותים את המשפט הוא יתן משפטו בכל בקר לאור אשר לא נעדר ואינו נפסק לעולם, כי מאיר תמיד ומוציא המשפט לאור תמיד, והיה ראוי שישובו בושת מפני ה׳ הצדיק הנמצא בקרבה השונא עולה והרואה מעשיהם, ובכ״ז ולא יודע עול בושת – כי אינו יודע את ה׳ ולכן לא יבוש מפניו להיות יראתו על פניו זו הבושה מכבודו המלא עולם.

הכרתי גוים – אחר שראה שלא התביישו מגדולת ה׳ השוכן בקרבם, עשה תחבולה אחרת שהכרית גוים וגם עשה חורבן בעריהם, וזה היה בג׳ מדרגות, תחלה נשמו פנותם – הפנות והקרן זויות שמן הצד, ר״ל צדדי המדינה וגבולותיה, ואח״כ החרבתי חוצותם – החוץ הוא אחורי הבתים שהוא יותר מן הפנות אשר בקצה המדינה, כי החריב את הדרכים בתוך המדינה והכפרים עד שאין עובר – כי נתפשט האויב במדינה, ואח״כ נצדו עריהם – נחרבו הערים בעצמם עד שנעשו מבלי איש מאין יושב.

אמרתי – ובזה חשבתי שעי״כ תיראו אותי יראת הרוממות שתראו גבורתי, או עכ״פ תקחו מוסר לירא יראת העונש בל אחריב ארצכם ג״כ, והמאמרים מקבילים, אמרתי אך תיראי אותי ולא יכרת מעונה – שע״י יראת הרוממות לא יחרב המעון והמקדש ששם שכינתי בתוככם, תקחו מוסר כל אשר פקדתי עליה – שתתיראו מן העונשים והיעודים הרעים אשר פקדתי עליה על עיר ירושלים, אכן כ״ז לא הועיל, כי כבר השכימו השחיתו כל עלילותם – שכבר השחיתו עלילותיהם טרם שעשיתי כל זאת, וא״א עוד שיטיבו מעשיהם אחר שהם נשחתים מכבר עד שא״א עוד לתקנם.

לכן – אחר שסופר רעת העם ושכל מה שהשתדל כדי שישובו בתשובה ושיהיה אז עת הגאולה לא הועיל, לכן א״א שיהיה אז זמן הגאולה, כי א״א שאני אחכה לכם ר״ל שאקוה ואמתין שאתם תיטיבו מעשיכם ועי״ז תושעו, רק אתם צריכים לחכות לי – ר״ל להמתין עד שיבא העת המיועד באחרית הימים, שאז אתעורר אני אל הגאולה העתידה כשיגיע הקץ האחרון המוגבל הבלתי תלוי במעשיכם כלל, ועז״א ליום קומי – שאז אקום אני מעצמי לגאלכם, וזה יהיה לעד – ר״ל שאז תהיה גאולה נצחית לעד שלא יהיה אחריו גלות עוד, משא״כ הגאולה שע״פ המעשים לא תהיה לעד, כי כשישובו וירעו מעשיהם תבטל הגאולה, אבל ע״ז צריכים אתם לחכות, ר״ל להמתין זמן רב, כי הקץ המוגבל רחוק מאד, ועתה מפרש איך יהיה הגאולה הזאת שיהיה לעד, כי משפטי – ר״ל שאז לא תהיה הגאולה פרטית לישראל לבד, רק משפטי והנהגתי בגאולה זאת יהיה לאסף גוים – שיתאספו כל העמים למלחמת גוג ומגוג, וע״י אסיפתם אשפך עליהם זעמי וכל חרון אפי שיש לי עליהם על שהרעו לישראל, וחוץ מן מה שאעניש אותם דרך נקמה אקנא ג״כ על כבוד שמי, ובאש קנאתי זאת תאכל כל הארץ – כמ״ש וילבש בגדי נקם תלבושת ויעט כמעיל קנאה.

כי אז – וע״י מלחמת גוג ומגוג יכירו כולם כח ה׳ ונפלאותיו, ויעזבו את עצביהם ויקבלו עליהם עול מלכות שמים (כמ״ש ישעיה ס״ו פסוק י״ח י״ט כ׳, יחזקאל ל״ט כ״א, זכריה י״ד), ואז אהפך אל עמים שפה ברורה – שעד עתה קראו שם ה׳ בשפה, אבל לא בשפה ברורה, כי היו מערבים אמונות שוא והבלי נכר בעניני האלהות, ואז יקראו בשפה ברורה באחדות הבורא, לקרא כולם בשם ה׳ – ותחת שעד עתה לא עבדוהו שכם אחד, כי נחלקו לכתות שונות ועבדוהו עבודות מתחלפות, ואז יעבדוהו שכם אחד כפי העבודה שצוה בתורתו.

מעבר – ולא לבד האומות אשר באמצע הישוב כי גם העמים היושבים מעבר לנהרי כוש – גם האומות הנקראות עתרי ובת פוצי שהם עובדי אלילים ועושים כל התועבות, גם הם יובילון מנחתי – וכבר פירש ישעיה מה תהיה המנחה הביאו את כל אחיכם מנחה לה׳ וכו׳, והאומות האלה יובילון את הנדחים שם מגלות סנחריב מנחה לה׳.

ביום ההוא לא תבושי מכל עלילותיך – ר״ל שלא ישובו עוד לחטא כמקדם עד שיבושו שנית ממעשיהם הרעים, כי בזמנים הקודמים היה סבת חטאותיהם שלמדו מן העמים שכניהם מסביב אבל אז שכל העמים יקראו בשם ה׳ ויעבדוהו א״א שיחטאו ישראל כמ״ש (ישעיהו נ״ד) כי בושת עלומיך תשכחי כי גואלך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא כמ״ש בפי׳ שם), וכן בזמנים הקודמים הוצרכו לכרות ברית עם העמים לבקש מהם עזר ורכב וסוס וחיל ועל ידי כן למדו ממעשיהם, אבל אז אסיר מקרבך עליזי גאותך, ולא תוסיפי לגבהה עוד בגבורה וכח וסוס ורכב וכסף וזהב, רק,

והשארתי בקרבך עם עני ודל – שיהיו נכנעים בנפשם ובמדותיהם, ודלים שלא יהיה להם עושר רב ובני חיל, רק יחסו בשם ה׳ שהוא יגן עליהם מכל פגע, ועי״כ.

שארית ישראל לא יעשו עולה במעשה, וגם לא ידברו כזב אף בדיבור, וגם לא ימצא בפיהם לשון תרמית שהלשון מציין הדבור התבוניי ההגיוני, שבו ידברו היקשים מתעים ודברי מרמה בחקירות ובעניני האמונה, כי יהיו שלמים במעשה ובדבור ובמחשבת העיון.

כי המה ירעו כצאן הרועות ע״י הרועה על מי מנוחות, וגם ורבצו בלילה ואין מחריד ולא יצטרכו לברית העמים וללמוד מדעותיהם וממעשיהם.

(יד-טו) רני – בת ציון מציין מקום מושב הסנהדרין והשופטים והשרים, וירושלים תציין עיר המלוכה כי משם יצאה ההנהגה, וישראל מציין כלל האומה, ועד עתה בציון היו השופטים הרעים שהם עזרו להחריב את העיר ע״י הטיית המשפט ועשק וחמס, ובירושלים יצא רע מאת המלכים הרעים, והעם בכלל היו נאנחים ונאנקים מפני האומות אויביהם שהיו לוחצים אותם, ושני הפסוקים מקבילים, רני בת ציון כי הסיר ה׳ משפטיך – שסרו השופטים ומשפטיהם המעוותים, כמ״ש ואשיבה שופטיך כבראשונה וכו׳, ציון במשפט תפדה, שבזה תתוקן ציון, הריעו ישראל כי פנה אויבך – ולא ימצא מיצר ומעיק לישראל, שמחי ועלזי בת ירושלם כי מלך ישראל ה׳ בקרבך – שלא יגיע לך רע מצד המלוכה וההנהגה, כי ה׳ יהיה מלך ישראל וישב בקרבה להנהיג האומה בהשגחתו הנסיית, וממילא לא תראי רע עוד.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ביום ההוא יאמר לירושלם אל תיראי ובירושלים היה מושב העם וקבוצם המדיני, ובציון היה מושב הסנהדרין והמקדש ועננים הרוחני הנפשי, ובירושלים היו מתיראים מן האויבים אז יאמר להם אל תיראי, וציון רפו ידיה מעסוק בשלמות הנפשי כי חשבה שה׳ עוזב אותה ע״י חטאתיה, ואז יאמר לציון אל ירפו ידיך, ומפרש.

ה׳ – והמאמרים מקבילים אז יאמר לירושלים אל תיראי כי ה׳ אלהיך בקרבך גבור יושיע ר״ל אל תיראי שאין ה׳ המושיע בקרבך, כי הוא בקרבך – ואל תיראי מחסרון היכולת להושיע, כי הוא גבור – ואל תיראי מחסרון הרצון שלא ירצה להושיע, כי יושיע בודאי, ציון אל ירפו ידיך כי ישיש עליך בשמחה – אל תחשוב שה׳ יעזבך, כי בהפך ישיש עליך, שגדר המשוש הוא הסימנים החיצונים שיעשו להוראת השמחה, וגדר השמחה היא שמחת הלב, מה שיראה אותות המשוש במה שישיש עליך כמשוש חתן על כלה יהיה בשמחת הלב, שלא יהיה כמחזיר גרושתו ועושה משוש ולבו אינו שמח, רק ישמח בך, ומוסיף שאח״כ יחדש עליך אהבתו תמיד עד שיחריש באהבתו יחשוב מחשבות עמוקות איך להוסיף לך טובות נפשיות בכל עת, עד שיגיל עליך ברנה כי גדר הגיל הוא השמח בלבו על דבר מתחדש כמו מציאה ובשורה טובה, שחוץ מן השמחה התמידית שישמח עליך יחדש לך תמיד אותות ומופתים ואתה תעלה תמיד במעלת השלמות, עד שיגיל בכל עת מחדש על הנסים ושלמיות המחודשים.

נוגי ממועד – גם אלה שמלאים יגון על שמעדה רגלם מן האמונה, והם אלה שלא עמדו בנסיון בדורות השמד ויצאו מדת ישראל ולבבם מלא תוגה ע״ז, אאסף אותם אל העם (כמ״ש וגם מהם אקח לכהנים ללוים (ישעיהו ס״ו) כמש״פ שם), כי הלא ממך היו – הלא היו מבני ישראל, ואנסו אותם על אמונתם, משאת – שעורו אספתי משאת עליה חרפה – שעד עתה נשאו חרפה על שהם מבני ישראל שגם אחר כשטמעו בין העכו״ם חרפו אותם על צור מחצבתם, עתה אספתי חרפתם אשר נשאו.

הנני עושה (לחרפה) את כל מעניך – אלה שענו אותך ביסורים להעבירך מן הדת, אני עושה בם נקמות והושעתי את הצולעה הם שמעדה רגלם באמונה והיא צולעת על ירכה, והנדחה – ישראל שעמדו באמונתם וגרשו אותם מן הארץ ונפזרו לארבע רוחות אקבץ אותם, ושמתים לתהלה בשתם אמונתם שהיתה תחלה להם לבושת ונשאו עליה חרפה תהיה לתהלה ולשם.

בעת – נגד הצולעה שהם האנוסים שנשארו במקומם ויצאו מן הדת אביא אותם אל דתם ואחוזתם, ונגד הנדחה שגרשו מן הארץ, אמר בעת קבצי אתכם – ונגד מ״ש ושמתים לתהלה בשתם, שאמונתם תהיה לתהלה מפרש כי אתן אתכם לשם שאז גם אתם תהיו לשם ולתהלה שיהיה לשם ע״י גבורתם במלחמת גוג ומגוג, וע״י השם יהיו לתהלה, וזה יהיה אח״כ בשובי את שבותיכם וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.