1. וכיוצא בזה דריש בתו״כ כאן כמה ענינים דכתיב בהו זכור, כמו זכור את יום השבת, אי זכור יכול בלב כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך, וכן זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים (פ׳ תצא) אי זכור יכול בלב כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך, וכן זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך, ע״כ. ומכל אלה הדרשות הובאה דרך אגב בתלמודנו רק זכירת עמלק (מגילה י״ח.). ורמב״ן בסה״מ במנין המצות מ״ע ז׳ כתב בהמשך הדברים וז״ל, וכן עוד דרשו זכור את אשר הקצפת את ה׳ אלהיך יכול בלבך וכו׳, ולא ידעתי אם היא אזהרה למקציפים עצמם, כלומר לאנשי דור המדבר, ואולי היא מצוה לדורות לדעת חסד אלהים וכו׳, וא״כ ראוי למנותה מצוה מן המצות, עכ״ל. ובעל מגילת אסתר הסכים לזה, וע״ע בנמוקי רמב״ן בענין זכירת מרים (תצא כ״ד ט׳).

והנה לא אדע בכלל מה תכונת המצוה הזאת, מה יזכור ומתי יזכור, כי הלא כמה וכמה פרשיות בתורה שבא בהם מענין הקצפת ישראל, כמו בפ׳ בשלח מרצונם לשוב למצרים ומלקיטת המן בשבת ומעשה העגל ומתאוננים ומרגלים ומחלוקת קרח ודבר פעור ועוד.

ונראה הבאור ע״פ מה שנבאר לקמן ס״פ תצא בענין זכירת עמלק דשיעור שכחה י״ב חודש, וא״כ הכא דכתיב אל תשכח, הכונה דבמשך השנה צריך להזכיר כל הענינים, והיינו לקרות בם.

ויוצא מזה דהנכון כשיטת רש״י שהביאו התוס׳ במגילה י״ז ב׳ דכלל ענין קריאת התורה הוא מדאורייתא, יען כי כל הפרשיות שחשבנו ובדומה אליהם החיוב לקרות בהם ממצות זכור את אשר הקצפת וכו׳.

ומה שהקשו התוס׳ לרש״י הא עזרא תיקן קריאת התורה, לדעתי לא קשה, יען כי מדאורייתא אין קבוע להם זמן ורק במשך השנה צריך לקרותם מטעם שיעור שכחה כמש״כ, וגם יש פרשיות שאין חיוב קריאתם מה״ת כמו ספר בראשית וכדומה, ובא עזרא ותיקן לקרות כל התורה כולה ועל הסדר ע״פ שבתות השנה כמו שחלוקה וסדורה אצלנו.

ולכן מה שכתבו התוס׳ שם ובברכות י״ג א׳ ואחריהם נמשכו כל הראשונים ואחרונים דרק פרשת זכור דמחיית עמלק הוי מדאורייתא צריך עיון ותלמוד רב, כי הלא עיקר היסוד דפ׳ זכור הוי מדאורייתא הוא מדכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק ודרשינן במגילה י״ח א׳ זכור יכול בלב ת״ל לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור בפה, אבל הן ממקום שהובאה דרשה זו לגמרא והוא מתו״כ המצויין לפנינו שם הלא מפורש באו דרשות כאלה על כמה פרשיות בתורה וכמו שהעתקנום במלואם למעלה. ובאמת אין כל טעם למה שהשמיט הרמב״ם זכירות אלו, וקבע למצוה רק זכירת מחיית עמלק, אחרי כי כפי המבואר אין יתרון לזכירת עמלק על זכירות אלו מכיון שכולם ממקור אחד יהלכון, וצ״ע ותלמוד רב.

ועיין בשו״ת ש״א ס״ס י״ג כתב דלא קיי״ל חיוב זכירות אלו, דאחרי שבאו בספרי וסתם ספרי ר׳ שמעון לא קיי״ל כותי׳, יעו״ש. והנה על כגון זה נאמר שגיאות מי יבין, כי הלא ברייתא זו מפורש באה לא בסתם ספרי כי אם בסתם ספרא – תורת כהנים – כמו שהעתקנו מתו״כ פ׳ בחקתי וסתם ספרא ר׳ יהודה, ולבד זה הנה דרשה אחת מברייתא זו והיא לענין זכירת עמלק באה בסתמא דגמרא מגילה י״ח א׳ כמו שהבאנו, וקבעוה להלכה, ובקיום מקצתה להלכה הלא קיימת כולה, ואין קץ לפליאה.