ויתן ה׳ אלי – ובמקרא שאח״ז אמר עוד הפעם נתן ה׳ אלי, ונ״ל שאין שתי נתינות אלה שוות בהוראתם, השניה היא נתינה גשמית דבר הניתן מיד ליד, וזה היה מקץ מ׳ יום כי אז מסר ה׳ את הלוחות למשה, ונתינה ראשונה היא נתינה רוחנית, היא הלמוד, כי המלמד את חברו דבר מן המושכלות שלא היה ביכלתו לעמוד עליו מדעתו, הנה המלמד הוא נותן ומשפיע, והלומד ממנו הוא מקבל, ולזה נקראה התורה בשם לקח, יערוף כמטר לקחי, כי לקח טוב נתתי לכם, וכבר ישמש המקרא לשון נתינה על המלמד, תן לחכם ויחכם עוד (משלי ט׳) דתרגומו אלוף לחכימא, (ורגיל בדברי רבותינו, תנו רבנן ואף שהוא בחסרון פ״א הפעל, כמו תתה לי עורף (שמואל ב כ״ב מ״א) כי יתנו בגוים (הושע ב׳) תי״ו רפוי׳, ופירשוהו (ב״ב ח׳) אם יהיו שונין ועומקין בתורה, וכן פירש מהר״ש פרחון (בשרש תנה) הנה אחר שאמר ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה, בא כאן להודיע מה היה תכלית המכוון בישיבתו בהר זמן זה, ע״ז אמר ויתן ה׳ אלי וגו׳ כלומר בהמשך זמן זה היה הקב״ה מלמדני המכוון האמתי במכתב שעל הלוחות, כי בעשרת הדברים האלה כלולים כל התרי״ג מצות עם כל פרטיהם ופרטי פרטיהם, וזה היה משה לומד מפי הגבורה בעודו על ההר ארבעים יום, וזה שאמרו (ברבה כי תשא פ׳ מ״ו) לחם לא אכל אבל מלחמה של תורה אכל, ומים לא שתה אבל מימה של תורה שתה והיה לומד תורה ביום ופושט אותה בינו לבין עצמו בלילה, ועל מקרא דילן אמרו (ויקרא רבה פ׳ כ״ב) ללמדך שמקרא ומשנה הלכות תוספות והגדות ומה שתלמיד ותיק עתיד להורות כלן נתנו הלכה למשה מסיני, מבואר דעת רבותינו לפרש מלת ויתן על הלמוד, שלמדו הקב״ה למשה את המכוון הפנימי בעשרת הדברים, הכולל כל התורה כלה עם כל חלקי׳.

ביום הקהל – בג׳ מקומות קראה התורה את יום מ״ת בשם יום הקהל, לקמן יו״ד ד׳ י״ח ט״ז; ושם ת״א ויב״ע ביום הקהל ביום דאתכנשו שבטיא למקבלא אורייתא; ונקרא יום זה בשם יום הקהל לפי שבו נקהלה כל עדת בנ״י בפעם ראשונה, אשר מזה אמר (ואתחנן ד׳ יו״ד) אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב באמור ה׳ אלי הקהל לי את העם. והנה רבותינו חכמי המשנה והתלמוד שבכל המקומות קראו את חג השבועות בשם עצרת, במשנה (חגיגה י״ז) עצרת שחל להיות בשבת, ושם בתלמוד מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה, וכן במקומות אין מספר במשנה ובתלמוד, שהוא תמוה, וביותר שהתורה לא קראה בשם עצרת רק את יום השביעי של פסח ויום שמיני של סכות, אבל את חג השבועות לא קראה בשום מקום בשם עצרת; והיה נראה לומר שסמכו רז״ל בקריאת שם עצרת, על מה שמצאנו בתורה שנקרא יום מתן תורתינו בשלשה מקומות בשם. יום הקהל. ומזה הרשו להם רז״ל לקרוא את יום זה בשם עצרת. שהוא גם כן לשון קהלה ואסיפה, כמו ביום השמיני עצרת תרגום עצרת כנישין, וכן (אמור כ״ג ל״ו) עצרת היא תרגומו כנישין תהון, וכן (יואל א׳ י״ד) קראו עצרה אספו זקנים תרגומו ערעו כנישתא סבא, וכן (עמוס ה׳ כ״א) ולא אריח בעצרתיכם תרגומו אקבל ברעוה קורבן כנשתכון, הנה שם עצרת שבפי רז״ל הוא בעצמו שם יום הקהל שבפי משה רבינו ע״ה. וכמה נתחבט הרב בקול הרמז ריש מס׳ שביעית בנתינת טעם קריאתם שם עצרת. אמנם הדבר בעצמו תמוה למה קרא משה את יום הנכבד והנורא הזה אשר כמהו לא היה מעולם וכמהו לא יהיה, בשם יום הקהל לבד, הלא מן הראוי לקראת כל דבר בשם לפי גודל ערכו ויתרון מעלתו על אחרים, לא בשם הנופל גם על דברים פשוטים פחותי הערך, וכבר מצאנו קהלת כל העדה גם לגנאי, כמו ויקהל עליהם קרח את כל העדה, ולמה זה הוריד משה את כבוד היום בקריאת שם שאין לתפארת לו? ויתכן כי משה ממדת ענותנותו עשה כן, כי כמו שנבדל יום זה משאר ימות עולם בשם בתהלה ותפארת, ככה נפלא משה בו מכל שאר בני אדם בכבוד והדר ובכליל תפארת אשר ניתן בראשו בו ביום, ומתוך שבח היום בא לשבח עצמו, לכן מנע א״ע מלהעלות על שפתיו את כבוד היום ומעלתו, לבלי הזכיר שבח עצמו ויתרונו, לזה קרא משה את יום מ״ת בשם פשוט יום הקהל בכדי להמנע מלעורר על שבח עצמו.