Devarim 9 – דברים ט‏ – Mikraot Gedolot

וְאִתְפְּנִיתִי וּנְחַתִית מִן טוּרָא וְטוּרָא בָּעַר בְּאִישָׁתָא וּתְרֵין לוּחֵי קְיָמָא עַל תַּרְתֵּין יְדָי.

And I turned and descended from the mount; and the mountain burned with fire, and the two tables of the covenant were upon my two hands.

וכוונית ונחתת מן טורא וטורא בער באשתה ותרין לוחי קיימה יהיבין על תרתין ידיי.

וכוונית ונחתית מן טוורא וטוורא דליק באישתא ותרין לוחי קימא על תרין ידיי.

And I prepared and went down from the mountain, and the mountain burned with fire; and the two tables of the covenant were upon my two hands.

ואפן וארד – לא ירד משם עד שפינה כל זעמו של הקב״ה, שזכר זכות אבות, כמו שנאמר זכור לאברהם וגו׳, וינחם ה׳ וגו׳ (שמות ל״ב:י״ג-י״ד), ואותו יום שיבר את הלוחות, שנאמר ואתפוש בשני הלוחות (דברים ט׳:י״ז), ולמה שיברם, לפי שהיה כתוב בהם לא יהיה לך אלהים וגו׳ (שם ה׳:ז׳), והם עשו את העגל שלא לחייבם, וביום י״ח בתמוז עלה להתפלל עליהם, שנאמר ואתפלל (לה׳) [אל ה׳] (דברים ט׳:כ״ו), ונשתטח בתפלה לקבל התורה ועברו עליה, כמה דאת אמר ויאמר משה אל העם אתם חטאתם וגו׳ (שמות ל״ב:ל׳), וקיבל הקב״ה תפלתו, שנאמר וישמע ה׳ אלי (דברים ט׳:י״ט).

פַוַלַיְתֻ וַנַזַלתֻ מִןַ אלגַבַּלִ וַהֻוַ מֻשׁתַּעִלֹ בִּאלנַּארִ וַלַוְחַיִּ אלשַּׁהַאדַתִ עַלַי׳ יַדַי

מיד פניתי וירדתי מן ההר, והוא דלוק באש, ושני לחות-העדות על ידי.

פס׳: ואפן וארד – על שתי ידי – ¹ולהלן הוא אומר (שמות לב) ושני הלוחות בידו ברשותי היו. שלא נתחייב על שברם וכן הוא אומר אשר שברת:

1. ולהלן הוא אומר ושני הלוחות בידו. היינו ביד אחת:

ואפן וארד מן ההר – באותו יום עצמו בשבעה עשר בתמוז.

ואפן וארד מן ההר, I turned around and descended from the Mountain,⁠" on the same day, the seventeenth day in Tammuz.

ואפן וארד מן ההר – כבר פרשתי במקומו (רמב״ן שמות ל״ב:י״א) כי קודם שירד מן ההר התפלל עליהם, ובתפלתו נאמר: וינחם י״י על הרעה (שמות ל״ב:י״ד), אבל לא הזכיר זה עתה מפני שהוא רוצה להסדיר להם^א הטורח הגדול והעמל שטרח עליהם, כי הביאו אותו לשבור הלוחות, ולהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה, ולהתפלל גם על אהרן כי התאנף השם עליו מאד. ואחר כן יזכיר התפלה הראשונה שחלה את פני י״י אלהיו טרם רדתו שלא ישמידם (דברים ט׳:כ״ו-כ״ט).

א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, פריס 223. בדפוס ליסבון נוסף כאן: ״עתה״.

SO I TURNED AND CAME DOWN FROM THE MOUNT. I have already explained in its place¹ that before Moses came down from the mountain [and burned the calf] he prayed for them,⁠² and, as a result of his prayer, it was said to him, And the Eternal repented of the evil which He said He would do unto His people.⁠³ Now, however, he did not mention it because he wanted to give them a [general] review of the great burden and suffering that he undertook for their sake — that they caused him to break the Tablets, to pray for them forty days and forty nights, and also to pray on behalf of Aaron because G-d was very angry with him.⁠⁴ Afterwards he mentioned the first supplication⁵ with which he [immediately] before he came down from the mountain besought the face of the Eternal his G-d⁶ not to destroy them.

1. Ibid., (11) (Vol. II, pp. 588-561).

2. Exodus 32:11-13.

3. Ibid., (14). The word "repented" here is an anthropomorphism (Ibn Ezra).

4. Further, (20).

5. Ibid., Verses 25-29.

6. Exodus 32:11.

ואפן וארד מן ההר – כתב הרמב״ן כבר פירשתי שהתפלל עליהן קודם שירד מן ההר ובתפלתו נאמר לו וינחם י״י על הרעה אבל לא הזכיר זה עתה מפני שהוא רוצה להסדיר להם הטורח שטרח עליהם כי הביאו אותו לשבור הלוחות ולהתנפל עליהם מ׳ יום ולהתפלל גם על אהרן ואחרי כן מזכיר התפלה הראשונה שחילה את פני י״י אלהיו טרם רדתו שלא ישמידם:

ואפן וארד מן ההר, "I turned and descended from the Mountain;⁠" Nachmanides writes that he has already explained that Moses had prayed on behalf on the people before beginning his descent from the Mountain, as we know from Exodus At the conclusion of that particular prayer God had already assured him that He had reconsidered His original intent to wipe out the whole nation. Moses, at this time, does not even refer to that prayer as he is intent on describing the 40 days of continuous pleading on behalf of the people, and even on behalf of Aaron, that he had spent on his return to the Mountain after he had shattered the Tablets

9,17, ואתפוש בשני הלוחות, "I grasped the two Tablets;⁠" this too is part of the admonition, i.e. Moses described that he was unable to refrain from smashing the Tablets. He mentioned this as he wants to elaborate on the second set of Tablets, and what had occasioned the need for such a second set.

It is also possible that he hinted at the favour he had done for the people at that time when he had risked immediate death by destroying God's handiwork deliberately. He had done so for the sake of the people, as our sages explain in Shemot Rabbah 46 it is better to be convicted of infidelity while still only betrothed, than to be convicted after already being properly married. As long as the people had not received the Tablets, the final step in the nuptials between God and the people begun on the day of the revelation had not yet been taken.

עוד זכר הדבר הה׳ המורה על קושי העון אשר עשו והוא שבירת הלוחות אשר עשה כי נגע עד נפש ולזה אמר ואפן וארד מן ההר עם היות שעדיין היה ההר בוער באש כי לא נסתלקה השכינה משם ושני לוחות הברית על שתי ידי.

וההר בער באש – ובכן חטאתם בעוד שהמלך במסבו.

וההר בוער באש, so that you actually committed the sin (golden calf) while the “King” i.e. the presence of the Shechinah, was actually still in your immediate vicinity.

ואפן וארד – נשמע מזה שלא התפלל משה מיד טרם רדתו, אלא תחלה ירד ושרף את העגל, ואח״כ ואתנפל לפני ה׳, וכן פירשנו במקומו:

וההר בער באש – למדנו שכל המ׳ יום היה נראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר:

וההר בער באש – ובזה חטאתם בעוד שהמלך במסבו (רע״ס).

וההר בער באש – שכינת ה׳ שרתה עדיין שם על ההר, והתגלתה באש.

על שתי ידי – הם היו מונחים על שתי ידי. לא אחזתי בהם ולא החזקתי אותם; הייתי רק נושאם, זה שהביא אותם. לעומת זאת, על הלוחות השניים, שהחומר שלהם היה מעשה ידי אדם, נאמר: ״ושני הלחת בידי״ (להלן י, ג).

ואפן – וע״כ כשירדתי מן ההר היה ההר בוער עדיין באש ושני לוחות היו על שתי ידי, ולא נכבה האש, ולא פרח הכתב מן הלוחות כי חשב לקיים את בריתו עמי ועם זרעי:

ואפן וארד וגו׳: מבואר בספר שמות (לב,טו)¹ הכוונה בזה הלשון – שירד לאחור ופניו כלפי שכינה.

וההר בוער באש:⁠² ועדיין היה בוער באש, ולא היה כמו שאמר ה׳ מתחילה ״במשוך היובל המה יעלו״ (שמות יט,יג) – שממילא יהא נפסק האש וגילוי שכינה³. אבל כאשר ירדתי לאחור ראיתי שעדיין ההר בוער באש, ומזה היתה לי הוכחה דרצונו יתברך ליתן לי לוחות שניים⁴, ומסתמא רצונו שישברו לוחות⁵ אלו ויהיה נצרך ללוחות שניים.

ושני לוחות הברית על שתי ידי:⁠⁶ גם מזה היתה לו הוכחה שרצונו יתברך בכך⁷, כאשר יבואר בסמוך. משום הכי פירש שהיו ׳על שתי ידיו׳, לא כמו שאנו אוחזים בספר תורה⁸, אלא היו מונחים ״על שתי ידי״.

1. על הפסוק ״ויפן וירד משה מן ההר״.

2. קודם שנעיין בדברי רבינו ננסה להבין את פשט הפסוק, ממנו משמע שהר סיני בער באש כל הארבעים יום ולילה שמשה שהה שם, (ויתכן שזה מה שכתוב בחומש שמות (כד,יז) ״ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל״, אך פסוק זה נאמר לפני עליית משה לארבעים יום ולילה). אך א״כ קשה מתי היה אמור להתקיים ״במשוך היובל המה יעלו בהר״, מתי היו אמורים לעלות להר סיני לולי חטא העגל, ובסופו של דבר מתי נתקעה תקיעת שופר זו בפועל לסימן סילוק שכינה. וכנראה צ״ל שלולי חטא העגל היתה אמורה להיתקע תקיעת שופר מיד לאחר רדת משה מהר סיני עם הלוחות, וא״כ בסופו של דבר ההר המשיך לבעור באש עד רדתו מן ההר פעם שניה ביום הכפורים, וא״כ ״במשוך היובל״ התקיים בסופו של דבר ביום הכפורים, וכך כתב הראב״ע שם בפרשת יתרו.

3. בזמן ירידתו של משה מן ההר בתום ארבעים יום ולילה.

4. וההר ימשיך לבעור עד לאחר נתינת לוחות שניים.

5. ולא חס הקב״ה על לוחות יקרים אלו, וכדלהלן.

6. הול״ל ׳ושני לוחות הברית בידי׳, וכפי שמתואר בפרשת כי תשא בספור חטא העגל (שמות לב,טו) ״ויפן וירד משה מן ההר, ושני לוחות העדות בידו״.

7. שלוחות אלו יישברו.

8. אוחזים אותו ׳בידינו׳, והספר אינו נמצא ׳על ידינו׳. ועיין בזה באריכות בספר ׳רבבות אפרים׳ או״ח סימן צ״ט.

וההר בער באש – וא״כ היה לכם להבין ששכינת ה׳ עליו עוד ועודני שם עם ה׳, ולא היה לכם לדאג עלי ולומר לא ידענו מה היה לו; ומה שכתב כאן בוער באש, ובמשפטים כתב ויכס הענן את ההר {שמות כ״ד:ט״ו} אינו מתנגד זה לזה, כי היה ענן מאיר כמו אש.

בשמות ל״ב:י״א-י״ד כתוב כאן, שמשה רבינו בקש תחנונים לפני ה׳ ועל כן שינה ה׳ את גזר דינו. כאן לא נזכר דבר זה, אבל תוכן הבקשה נזכר להלן ט׳:כ״ו-כ״ט בזמן מאוחר יותר. הסבר לשוני זה ראה בפירושנו להלן. כאן נעיר רק שאף הצורה אשר בה דבר ה׳ אל משה בפסוק י״ב (קום רד מהר מזה) לא איפשרה להודיע על תפלתו של משה רבינו. משה רבינו רצה להדגיש שהוא מיהר לרדת. בשמות לא כתוב ״מהר״ (שמות ל״ב:ז׳).

וההר בוער – כלומר השכינה לא נסתלקה עדיין מן ההר על אף עונם של ישראל (דברים ד׳:י״א, ה׳:י״ט); השוה שמות כ״ד:י״ז.

ושני לוחות הברית על שתי ידי – עדיין החזקתי בידי את תעודת ברית ה׳; אבל כיון שראיתי בעיני את העגל שחטאתם בו, לא יכולתי לסבול זאת ושברתי את הלוחות. ובכן הייתם נידונים לכליה. ה׳ גזר עליה, יען כי הפרתם את בריתו, ושבירת הלוחות (יש לציין שכאן אינם נקראים ״לוחות הברית״ כמו מקודם) החליטה את הגזירה לעיניכם. על כן סמך משה רבינו בכוונה את סיפור שבירת הלוחות אל גזר דינו של הקדוש ברוך הוא (פסוק י״ד). האסון הלאומי הגדול הזה לעמנו אירע בשבעה עשר בתמוז, כפי שקבלו רבותינו זכרונם לברכה, אותו היום בו כבש האויב את ירושלים (תענית כ״ח:).

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון