Devarim 9 – דברים ט‏ – Mikraot Gedolot

וּבְחוֹרֵב אַרְגֵּיזְתּוּן קֳדָם יְיָ וּתְקֵיף רוּגְזָא דַּייָ בְּכוֹן לְשֵׁיצָאָה יָתְכוֹן.

And in Horeb (itself) you provoked the Lord, and aroused the Lord's anger to destroy you.

ובחרב ארגזתון קדם י״י ותקף רוגזיה די״י בכון למשיציה יתכון.

ובחורב ארגיזתון קדם י״י והוה רוגזא מן קדם י״י בכון למשצייא יתכון.

(Even) at Horeb you provoked the Lord to anger, so that there was wrath before the Lord against you, to destroy you.

וַפִי חֻרַיְבַּ אַסכַ׳טתֻם אַללַהַ פַגַ׳צִ׳בַּ אַללָּהֻ עַלַיְכֻּם וַכַּאדַ אַן יֻנפִדַ׳כֻּם

ובתוך חורב, הרגזתם בצורה המעוררת נקם את ה׳ ולכן כעס ה׳ עליכם, וכמעט השמיד אתכם.

פס׳: ובחורב הקצפתם – זה מעשה העגל:

ובחורב הקצפתם את י״י – קודם שיפתח להם בביאור התורה כלל, הוכיח אותם בעונות אשר גרמו להם רעה ולא נמחלו, והזכיר להם ענין המרגלים ומי מריבה, ואחר כך ביאר עשרת הדברות ופרשת ייחוד השם והזהירם בענין עבודה זרה אזהרות רבות, והזהיר במצות בכללן, ויאמר שהן כולן טובות ובעבורן תבא להן כל הטובה. ועתה בא להתחיל בפרטי המצות, וקודם שיזכיר אחת מהן בפרט, יחזור להוכיח אותם ולפקוד עליהם את כל עונותיהם שעשו מעת שקבלו התורה והלאה. כי התלונות שעשו קודם מתן תורה, שהמרו על ים בים סוף וילונו במרה ובאלוש, לא יזכירם להם כי מעת שקבלו את התורה היו יותר חייבים לשמוע בקול השם אשר כרת עמם ברית. ולפיכך פתח כאן: ובחורב הקצפתם, והזכיר להם מעשה העגל וכבר פרשתיו (רמב״ן שמות ל״ב:א׳).

ALSO IN HOREB YE MADE THE ETERNAL ANGRY. Before even beginning to explain to them the Torah, he [Moses] reproved them for the sins which caused them evil and which were not forgiven: he mentioned the affairs of the spies, and the waters of Meribah. Afterwards he explained the Ten Commandments and the section of the Unity of G-d [Sh'ma], and he admonished them with many exhortations against idolatry; he cautioned them concerning the commandments in general, and he said that they [the commandments] are all good and, in consequence of [observing them] all the good will come to them, and then he commences to explain the individual commandments. But before he mentioned any of the commandments specifically he returned to reprove them and to visit upon them all their iniquities¹ which they had committed from the time they received the Torah and henceforth. But the complaints they made before the Giving of the Torah — when they were rebellious at the sea, even at the Red Sea,⁠² and the people murmured at Marah,⁠³ and in Alush⁴ — he did not mention to them, because, from the time that they received the Torah, they were more obligated to hearken to the voice of G-d Who made a covenant with them. Therefore, he began here, Also in Horeb ye made the Eternal angry, and he mentioned to them the affair of the [golden] calf, which I have already explained.⁠⁵

1. Amos 3:2.

2. Psalms 106:7.

3. Exodus 15:24.

4. Numbers 33:14. See Ramban Exodus 16:1 (Vol. II, p. 217) that it was in Alush that murmuring took place.

5. Exodus 32:1 (Vol. II, pp. 549-553).

ובחרב הקצפתם וגו׳ – כתב הרמב״ן קודם שהתחיל להם בביאור התורה בכלל הוכיח אותם בעוונות שגרמו להם רעה ולא נמחלו כגון המרגלים ומי מריבה ואחר כן ביאר פרשת עשרת הדברות ופי׳ ייחד השם והזהיר׳ בענין ע״ז אזהרות רבות והזהיר במצוות בכללן ועתה בא להתחיל בפרטי המצוות וקודם שמזכיר אחת מהן בפרט חוזר להוכיחם ולפקוד עליהם כל עוונותיהם שעשו מעת שקבלו התורה כי התלונות שעשו קודם לכן שהמרו על ים בים סוף ובמרה ובאלוש לא הוכיחם עליהם כי מעת שקיבלו התור׳ היו חייבים יותר לשמוע בקול השם ולכך פתח כאן ובחורב הקצפתם:

ובחורב הקצפתם, "already at Mount Sinai you angered, etc.⁠" Nachmanides writes that at the beginning of the Book of Deuteronomy, before embarking on elaborating on a substantial part of the Torah, Moses had taken the people to task for collectively committed sins that had not yet been forgiven, such as the sin of the spies and the sin at the מי מריבה, the waters of strife. Following that, he had explained the Ten Commandments in somewhat greater detail. He had especially dwelled on the unique nature of God the Creator, and guardian of Israel, and on the eternal bond between Him and the Jewish people. Moses issued specific warnings regarding all manner of idolatry, and he issued general warnings regarding observance of the Torah's command-ments. Now he begins to zero in on specific commandments, but before beginning to single them out individually he once more recalls the people's sins committed by them even after they had received the Torah in an act of revelation by Hashem. He did not admonish them on the various acts of insubordination in and around the sea prior to their receiving the Torah at Mount Sinai. The reason is that ever since their acceptance of the Torah at Mount Sinai their obligation to keep the commandments had become far greater than before they had entered into a covenant with Hashem. This is why he now prefaces his words by saying: "already while at the Mountain you angered God.⁠"

האחד מצד המקום שחטאו בו שהיה בהיותם בסיני מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע. וזהו אמרו ובחרב הקצפתם את ה׳ עד שלחמדת המקום וקדושתו אשר חללתם התאנף ה׳ בכם להשמיד אתכם:

ובחורב הקצפתם את ה׳. בזמן קבלת התורה. וזהו בעלותי ההרה. וזהו ע״ד שאמר המשורר יעשו עגל בחורב בזמן ירידת המן והתורה. כי זה רע גדול כי אם עבר זמן מהם בנתים או שפסקו מהם אלו הטובות ניחא. אבל בעודם בתקפם ובטובם שכחו מושיעם. וזה שאמר ישעיה ע״ה על דרך תימה שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה׳ דבר. בנים גדלתי ורוממתי אותם. בעוד שהיו במעלות עליונות. והם פשעו בי. מהו והם כי הוא מיותר. אבל במה שאמרנו הוא מבואר. כי אע״פ שהשם גדלם ורוממם. אם פסקו מהם אותם המעלות ואז פשעו בי. אינו כל כך תימה. אבל והם בעודם במעלתם פשעו בי. וזה שאמר ובחורב הקצפתם את ה׳. וכן יעשו עגל בחורב בזמן ירידת המן והתורה. עד שאמרו חכמים ז״ל שהאכילו לעגל מהמן.

ובחרב הקצפתם – ויעיד על רוע מדת קשי העורף, כי אמנם כשהקצפתם את ה׳ בחרב לא היה אומר להשמידכם אלא בשביל שאתם עם קשי-עורף, כאמרו יתברך ״ראיתי את העם הזה, והנה עם-קשה-עורף הוא, הרף ממני ואשמידם״ (דברים ט׳:י״ג-י״ד), וזה כי אמנם קשי העורף מסיר את תקות התשובה.

ובחורב הקצפתם, Moses underlines the serious nature of this negative characteristic known as “stiff-necked,” by reminding the people that even at Mount Sinai when God had already decided to wipe them out, (verse 14 our chapter) God had justified this by referring to their stiff-necked nature. He had not decreed death for them on account of a specific and horrific sin, but on account of their attitude which bode ill for the future, indicated that such a people was not capable of becoming true penitents.

ובחרב הקצפתם – קודם שיפתח להם בביאור התורה כלל, הוכיח אותם בעונות אשר גרמו להם ולא נמחלו, והזכיר להם ענין המרגלים ומי מריבה, ואח״כ ביאר עשרת הדברות ופרשת יחוד ה׳, והזהירם בענין ע״ז אזהרות רבות, והזהיר במצות בכללם, ויאמר שהן כלם טובות ובעבורם תבוא להם כל הטובה, ועתה בא להתחיל בפרטי המצות, וקודם שיזכור אחת מהן בפרט, יחזור להוכיח אותם ולפקוד עליהם את כל עונותיהם שעשו מעת שקבלו התורה והלאה, כי התלונות שעשו קודם מתן תורה שהמרו על ים בים סוף, וילונו במרה ובאלוש, לא יזכירם להם, כי מעת שקבלו התורה היו יותר חייבים לשמוע בקול השם אשר כרת עמם ברית, ולפיכך פתח כאן ובחורב הקצפתם, והזכיר להם מעשה העגל:

ויתאנף ה׳ בכם – עד שעלה על רוחו להשמיד אתכם:

ובחרב – כבר בחורב, מיד עם כינונו של ייעודכם הלאומי.

ויתאנף וגו׳ – בעוד ש״קצף״ הוא תחושת הרוגז המתעוררת ישירות מהתנהגותו הגרועה של הזולת, הרי ש״התאנף״ פירושו: להביא עצמו בדעת ובכוונה לכלל כעס על מישהו. משום כך משמש ״התאנף״ בהקשר לגזירת עונש. הוא מציין שהעונש לא נגזר ברגע של חמת זעם אלא בשיקול דעת ובשליטה עצמית. כך כאן וגם לעיל (א, לז; ד, כא), ולהלן (פסוק כ). זהו גם פירוש ״הִתְקַצַּף״ (ישעיהו ח, כא): לאחר ששקל את העניין, הוא קוצף על מלכו ועל אלוהיו; הוא חוזר על הדברים שוב ושוב עד שעולה חמתו.

הקִרבה ל״ענף״ [המסתעף מעיקר האילן], מורה ש״אנף״ הוא מצב רוח פנימי שדוחק אדם להביע עצמו בדיבור ובמעשה כדי לתת למאן דהו את [העונש] שמגיע לו. רעיון דומה בא לידי ביטוי בלשון ״עברה״, שהיא הדרגה הגבוהה ביותר של חרון אף. ה״מתעבר״ מאבד את השליטה על עצמו, הולך מעֵבר לעצמו; ו״עִבַּר״ (איוב כא, י) פירושו: לשים זרע שדוחק לצאת מהכוח אל הפועל, הווי אומר: לגרום להיריון.

ובחורב – הוא מעשה העגל שהיה החטא היותר גדול, [א] כי בחורב ששם קבלתם התורה ושמעתם דברי ה׳ לא יהיה לך אלהים אחרים, במקום הזה עצמו הקצפתם את ה׳, והיה קצף גדול עד שהתאנף להשמיד אתכם:

ובחורב הקצפתם וגו׳: האריך דרוש גדול לסתור שתי המחשבות יחד¹, האחת, שבטוחים שלא יבואו לידי עבודה זרה², הרי ״בחורב״ במעמד הנבחר ההוא ״הקצפתם את ה׳⁠ ⁠⁠״³. השנית, שבטוחים שאפילו יעבדו עבודת כוכבים לא יגלו מארץ ישראל משום שהקב״ה חפץ בישובה, הרי⁴ ״׳התאנף ה׳ בכם וביקש להשמיד אתכם׳״, אע״ג שמתחילת הבריאה אהב אתכם מחמת שנשמת ישראל חלק אלוה ממעל, כמו שכתבתי לעיל (ז,ח), מ״מ נוח היה לפניו להשמיד אתכם, מכ״ש שלא יפלא שיעשה הארץ שממה כשיהא הדין נותן לכך. והוסיף להאריך בזה הדרוש להראות שאין דבר חוצץ בפני מדת הדין.

1. שהוזכרו לעיל בפסוק ד׳ ע״פ רבינו.

2. ועל זה השיב להם – הרי...

3. בחטא של עבודה זרה.

4. ועל זה השיב להם – הרי...

עון העגל הוא חמור מכל שאר עונותיהם של ישראל במדבר, על כן הוא נזכר בהדגשה מיוחדת ותוצאותיו מסופרות באריכות.

ויתאנף – א׳:ל״ז, ד׳:כ״א.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון