×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֶל⁠־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל⁠־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּ֠עְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃
Hashem spoke to Moshe, "Go; ascend from here, you and the people that you brought up from the land of Egypt, to the land that I swore to Avraham, to Yitzchak, and to Yaakov, saying, 'I shall give it to your descendants.'
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[א] 1לך עלה מזה, זה שאמר הכתוב (ירמיהו ל׳:י״ז) כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך, מהו ממכותיך ארפאך, אמר ריב״ל כשחטאו בעגל וכו׳, ואף במשה בלך רד (שמות ל״ב:ז׳) כעס עליו ובלך עלה נתרצה, אמר הקב״ה בלשון שהשפלתי אותך בו בלשון אני מעלה אותך, שנאמר לך עלה מזה. (תנחומא סי׳ כו)
[ב] 2לך עלה מזה, מה כתיב למעלה מן הענין ויפן וירד משה וכו׳ (שמות ל״ב:ט״ו), כיון שדן וגמר את הדין, אמר, רבון העולם הרי העגל והרי עובדיו כבר בערתים שמא בלבך על עמך כלום, אמר לו לך עלה מזה. אמר שלמה הגוי סיגים מכסף וכו׳ (משלי כ״ה:ד׳). (תנחומא סי׳ כו)
[ג] 3לך עלה מזה, הקב״ה אומר לעשות טובה אינו חוזר בו וכו׳. וכן אתה מוצא אחר שעשו ישראל את העגל ובקש משה מהקב״ה א״ל וידבר ה׳ אל משה לך עלה מזה, אמ״ל אני איני כבשר ודם שאומר ליתן מתנה וחוזר בו, לא איש אל ויכזב (במדבר כ״ג:י״ט). (מדרש ילמדנו, ליקוטים דף סט.)
1. כ״ה ברש״י ובמדרש אגדה כאן: בלשון שאמר לו בשעת ירידה לך רד. ר״ל מגדולתך (ראה לעיל פל״ב אות נ״ה), כשנתרצה לישראל אמר לך עלה. וכ״ה במדרש הגדול כאן: לך עלה מזה, עליה היא למשה, שלמעלה הוא אומר לך רד, לשון נזיפה, כמד״א (ישעיה מז א) רדי ושבי על עפר, וכיון שעשה אותן המעשים ניתן לו גדולה למעלה מן הכל שנאמר (להלן לד ל) ויראו מגשת אליו. ובש״ך: לפי שאמר לו לך רד, עתה שהתפלל ושם נפשו עליהם אמר לך עלה. ובאוה״ח כאן שבשביל שנתן נפשו על ישראל נתבטלה גזרת עתה תראה (ראה שמות ו א ובתו״ש שם אות קב). וברש״י כאן עלה מזה ארץ ישראל גבוה מכל הארצות, כ״ה בקדושין סט: וש״נ ודרשוהו מירמיה כג ח אשר העלה וכו׳ ומכל הארצות וכו׳. וי״מ שהביאו מקרא זה משום שכתוב בו ומכל הארצות. וראה אע״ז כאן. – בשכ״ט בראשית נ כה: והעליתם את עצמתי מזה, ממקום זה ודומה לו לך עלה מזה.
2. נראה הכונה לפסוק שלאחריו: הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו. וברש״י שם: כשם שאין הכלי של כסף יוצא למלאכת צורף עד שיוציאו ממנו סיגים של נחושת שבו, כך אין צבור נפטרין מעונש עד שיוציאו מתוכו הרשעים ויעשו בהם דין. וראה לעיל פל״ב ער.
3. ילהמכ״ת פק״ה. ובבמדב״ר ט מח: ונזרעה זרע (במדבר ה כח) אלו ישראל הכשרים שזרעם נכנס לארץ כמ״ד וזרעתיה לי בארץ (הושע ב כה) ועשה להם הקב״ה מה שאמר לאברהם וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם וגו׳ (לעיל לב יג) שכן כתיב לאחר מעשה העגל וידבר ה׳ אל משה לך עלה מזה. (עי״ש שדורש כל פרשת סוטה לענין העגל). – סדר אליהו רבה פי״ז ע׳ 88: וכי מה נשתנה ירבעם (בן יואש) מכל מלכי ישראל כולם שהיו לפניו, והלא ירבעם עובד ע״ז היה אלא מפני שלא קבל לה״ר על עמוס הנביא וכו׳ באותה שעה אמר הקב״ה דור עובד ע״ז וראש דור עע״ז היה, הארץ אשר אמרתי לאברהם ליצחק וליעקב לזרעך אתננה הריני נותנה בידו של זה וכו׳, ועליו הוא אומר הוא השיב את גבול ישראל וגו׳ (מ״ב יד כה). – ויש להעיר מהמדרש תנחומא ראה ז: כיון שיצאו ממצרים שמעו שבע אומות שהן באין לירש, מה עשו, קצצו את האילנות וסתמו את המעינות ונתצו הבתים, שאם נכנסין שם לא ימצאו כלום, אמר הקב״ה אם אכניסם שם מיד הן מוצאין אותה שממה ואני הבטחתים שימצאו אותה מלאה כל טוב, מה עשה עכבם במדבר מ׳ שנה ונתיאשו הכנענים מישראל לומר שאינם באים, עמדו ונטעו את האילנות ותקנו הבורות והעיירות כדי שיבאו ישראל על בנינה, לקיים מה שנאמר (דברים ו יא) ובתים מלאים כל טוב וכו׳, כיון שהתקינו הכל אמר הקב״ה למשה מה אתה עומד, לך עלה מזה אתה והעם, עשה עמהם מלחמה והכריתם. ראה מענין זה בתו״ש בשלח פי״ג אות רמז וש״נ. ובעץ יוסף העיר על התנחומא שהרי פסוק זה נאמר למשה אחרי שעשו העגל בשנה הראשונה. ומה ענינו לדבור השם בסוף ארבעים שנה. ואין זו קושיא שדבר ידוע הוא שכן דרך חז״ל במדרשים לשום בפיהם של הקדמונים, פסוקים שנאמרו על ידי האחרונים, ואותו הדבר משתמשים כאן בסגנון לשון הפסוקים שנאמרו ע״י השם בתקופות שונות כמו לפנינו.
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה אִיזֵיל סַק מִכָּא אַתְּ וְעַמָּא דְּאַסֵּיקְתָּא מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם לְאַרְעָא דְּקַיֵּימִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמֵימַר לִבְנָךְ אֶתְּנִנַּהּ.
Hashem spoke to Moshe, “Leave, go up from this [place] – you and the people you brought up from the land of Egypt – to the land of which I swore to Avraham, to Yitzchok and to Yaakov, saying, ‘To your descendants I will give it.’

וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה
וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה אִיזֵיל סַק מִיכָּא אַתְּ וְעַמָּא דְּאַסֵּיקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם לְאַרְעָא דְּקַיֵּימִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמֵימַר לִבְנָךְ אִיתְּנִינַּהּ
עֲלֵה מִזֶּה – אונקלוס ו״יונתן״
שני פָּעֳלֵי ״עלה״ מתורגמים באונקלוס בשווה: ״לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה״ – ״אִיזֵיל סַק מִיכָּא״ וכן: ״וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ״ – ״וְעַמָּא דְּאַסֵּיקְתָּא״ (שניהם משורש נס״ק). ובפשוטו ״לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה״ – לארץ ישראל, כמבואר בסיפא: ״אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי״. אבל מכיוון שהטעמת ״עֲלֵה מִזֶּה״ נשמעת כייתור לשון, המיוחס ליונתן תרגם ״עֲלֵה מִזֶּה״ – ״אִיסְתַּלֵּק מִכָּא דִלְמָא יִתְקַף רְתַח רוּגְזִי בְּעַמָא וְאֵישֵׁיצִינוּן״ (הִסתלק מכאן שמא יתחזק רתיחת רוגזי בעם ואשמידם). ולפי פירושו ״עֲלֵה מִזֶּה״ – הסתלק ממקום החטא, פן יחרה אפי בעם ואכלם.⁠1
1. ״אהבת יהונתן״. ותרגם עֲלֵה בשורש סל״ק, כמו ״הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח״ (במדבר טז כד) ״אִסְתַּלַּקוּ״. לחילוף סלק/נסק עיין ״אעלה״ (בראשית נ ה).
ומלל י״י עם משה אזל סקא מן הכה את ועמא די אסקת פריקין מן ארעא דמצרים לארעא די קיימת לאברהם ליצחק וליעקב למימר בלברך אתןג יתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סק״) גם נוסח חילופי: ״סוק״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״לברך ... יתה״) נוסח אחר: ״לבניך אתנינה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לברך אתן״) גם נוסח חילופי: ״לזרעיית בניכון את׳⁠ ⁠⁠״.
ומליל י״י עם משה איזל איסתלק מיכא דילמא יתקף רתח רוגזי בעמא ואישיצינון בגין כן טייל אנת ועמא דאסיקתא מארעא דמצרים לארעא דקיימית לאברהם ליצחק וליעקב למימר לבנך איתנינה.
And the Lord spoke with Mosheh, Go, remove thee hence, lest My anger grow hot against the people, and I consume them. Therefore proceed you, and the people whom you didst bring up out of the land of Mizraim, (to that land) which I have covenanted unto Abraham, to Izhak, and to Jacob, saying, Unto thy sons will I give it.
וידבר י״י אל משה לך עלה מזה פן יחר חרון אפי בעם ואשמידם, על כן לך אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לך אתננה.
[כה] וַיְדַבֵּר י״י וְגוֹ׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וְגוֹ׳ (ירמיהו ל׳:י״ז). יְלַמְּדֵנוּ רַבֵנוּ, הַשּׁוֹלֵחַ עֵרוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, מַה הוּא שֶׁיְּהֵא עֵרוּבוֹ עֵרוּב. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הַשּׁוֹלֵחַ עֵרוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אֵין עֵרוּבוֹ עֵרוּב. בּוּשָׁה לְאָדָם שֶׁהוּא מְשַׁלֵּחַ שׁוֹטֶה בִּשְׁלִיחוּתוֹ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ, עָלָיו נֶאֱמַר: מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שֹׁתֶה, שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל (משלי כ״ו:ו׳).
[כו] וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵךְ וְגוֹ׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וְגוֹ׳ (ירמיהו ל׳:י״ז). מַהוּ מִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ (ירמיהו ל׳:י״ז). אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּשֶׁחָטְאוּ בָּעֵגֶל, חָטְאוּ עַל יְדֵי אַהֲרֹן, שֶׁאָמַר לָהֶם לְמִי זָהָב. וּכְשֶׁנִּתְרַצָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבִקֵּשׁ לְהוֹדִיעָן שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ כְּלוּם בָּעֵגֶל נִתְרַצָּה עַל יְדֵי אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח וְגוֹ׳ (ויקרא ט׳:ב׳). וְאַף בְּמֹשֶׁה בְּלֶךְ רֵד כָּעַס עָלָיו, וּבְלֵךְ עֲלֵה נִתְרַצָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּלָּשׁוֹן שֶׁהִשְׁפַּלְתִּי אוֹתְךָ, בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֲנִי מַעֲלֶה אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה (שמות ל״ג:א׳).
דָּבָר אַחֵר: לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, כְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה וְיָרַד מֹשֶׁה מִן הָהָר וְקָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וְרָאָה אֶת הָעֵגֶל שֶׁעָשׂוּ, בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַלּוּחוֹת, הָיוּ סוֹבְלִין אֶת עַצְמָן. כֵּיוָן שֶׁיָּרַד וְקָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וְרָאָה אֶת הָעֵגֶל, פָּרַח אוֹת הַכְּתָב מֵעֲלֵיהֶם וְנִמְצְאוּ כְּבֵדִים עַל יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה. מִיָּד וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו (שמות ל״ב:י״ט). בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הַלּוּחוֹת מִשְׁקַל אַרְבָּעִים סְאָה הָיוּ וְשֶׁל סַמְפִּירִינוֹן הָיוּ וְהָיוּ נְתוּנִים עַל יָדָיו כְּדָבָר קַל. כֵּיוָן שֶׁפָּרַח הַכְּתָב, שִׁבְּרָן. מֶה עָשָׂה? וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וְגוֹ׳. מִיָּד דָּן אֶת הַסְּרוּחִין, וְהוֹשִׁיב סַנְהֶדְרָאוֹת מִבְּנֵי לֵוִי, שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. כָּל מִי שֶׁהָיָה לוֹ הַתְרָאָה וְאֵין לוֹ עֵדִים, הָיָה בּוֹדְקָן בַּמַּיִם כַּסּוֹטָה וְהוֹרְגָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים וְהַתְרָאָה, הָיָה נֶהֱרָג מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר: הִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וּמִי שֶׁאֵין עָלָיו לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה, נִגַּף, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגֹּף י״י אֶת הָעָם וְגוֹ׳, עַד שֶׁנֶּהֶרְגוּ כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. לְאַחַר שֶׁבִּעֵר אֶת הָעֵגֶל וְאֶת עוֹבְדָיו, בָּא לוֹ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּתַחֲנוּנִים וּבְבַקָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל י״י וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא וְגוֹ׳, וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא וְגוֹ׳, וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר וְגוֹ׳, וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה וְגוֹ׳ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי (שמות ל״ב:ל״ד). הֲרֵינִי יוֹשֵׁב עֲלֵיהֶם בַּדִּין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּמְזַכֶּה אֶת הַזַּכַּאי וּמְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְיוֹם פָּקְדִי. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר רַחֲמָנָא וַתְּרָן, יִתְוַתְּרוּן בְּנֵי מֵעָיו, אֶלָּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ וְגוֹבֶה. הֱוֵי וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי. כֵּיוָן שֶׁדָּן וְגָמַר אֶת הַדִּין, אָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָם, הֲרֵי הָעֵגֶל וַהֲרֵי עוֹבְדָיו כְּבָר בִּעַרְתִּים, שֶׁמָּא בְּלִבְּךָ עַל עַמְּךָ כְּלוּם. אָמַר לוֹ: לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה. אָמַר שְׁלֹמֹה: הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וְגוֹ׳ (משלי כ״ה:ד׳). וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגוֹ׳, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וְגוֹ׳.
[Siman 26]
And the Lord spoke unto Moses: “Depart, go up hence” (Exod. 33:1). This is what Scripture says in allusion to this verse: For I will restore health unto thee, and I will heal thee of thy wounds (Jer. 30:17). What is meant by I will heal thee of thy wounds? R. Joshua the son of Levi said: When they transgressed by means of the golden calf, they sinned through Aaron, who said to them: Whosoever hath any gold (Exod. 32:24). And when the Holy One, blessed be He, became reconciled with them and desired to make known to them that He bore no resentment over the fashioning of the calf, He desired to do so through Aaron, as is said: And He said unto Aaron: “Take thee a bull calf for a burnt offering” (Lev. 9:2).
Similarly, since He had indicated His wrath through the words Go, get thee down, He became reconciled with him through the words Depart, go up hence. The Holy One, blessed be He, said: With the very expression (with which) I humbled you, I will exalt you, as is said: Depart, go up hence. Another comment on Depart, go up hence. What is written previously concerning this matter? And Moses turned, and went down from the mountain (Exod. 32:15). After they had performed the wicked deed, Moses descended from the mountain and, as he approached the camp, observed the golden calf they had made. Until that moment, the tablets that the Holy One, blessed be He, had given him had been virtually self-borne, but as he descended the mountain, approached the camp, and saw the calf, the letters flew from the tablets and they became heavy in the hands of Moses. Forthwith, Moses’ anger waxed hot, and he cast the tables out of his hand (ibid., v. 19).
Observe how strong Moses was. R. Judah said: The tablets weighed as much as forty measures of wheat and were made of sapphire, yet they were like some small object in his hand. When the writing flew off, he shattered them. What did he do then? He took the calf which they had made, and burnt it with fire (ibid., v. 20). Then he began to search for the guilty ones. He convened a court from amongst the tribe of Levi, for they had not participated in fashioning the calf. All who appeared before the court but were not testified against underwent the water test, as a woman suspected of unfaithfulness is tested.⁠1 And strewed it upon the water, and made the children of Israel drink of it (ibid.). Everyone against whom witnesses testified that they were involved were put to death at once, as is said: Slay every man his brother (ibid., v. 27). And everyone against whom witnesses did not testify that he had been involved was smitten by the plague, as it is said: And the Lord smote the people (ibid., v. 35). Finally about three thousand men were put to death.
After the calf and its worshippers were destroyed, he came before the Holy One, blessed be He, pleading and beseeching, as it is said: And Moses returned unto the Lord and said: “Oh, this people have sinned … yet now, if Thou wilt forgive their sin (ibid., vv. 31–32). And the Holy One, said unto Moses: Whosoever hath sinned against Me … and now, go and lead the people unto the place (ibid., v. 33). In the day when I visit, I will visit their sins upon them (ibid., v. 34); that is, I shall sit in judgment against them on the Day of Atonement. Then the guiltless will be exonerated and the guilty will be condemned, as is said: In the day when I visit, etc. R. Hanina said: Whoever says the Lord is lax (in dispensing) justice, may his bowels become loose. He is simply long-suffering. Hence, In the day when I visit, I will visit their sin upon them. After he judged them and carried out the verdict, he called out: Master of the Universe, the calf and those who worshipped it have already been consumed. Perhaps you have something else against Your people? He replied: Depart, go up hence. Therefore Solomon said: Take away the dross from the silver (Prov. 25:4). I will send an angel before thee … unto a land flowing with milk and honey.
1. The drinking of the bitter water to determine whether she was faithful to her husband.
וידבר ה׳ אל משה לך עלה מזה – בלשון שאמר לו בלשון ירידה לך רד (שמות ל״ב:ז׳), רצה לומר מגדולתך, כשנתרצה לישראל אמר לו לך עלה, אמר לו רבונו של עולם אם אין פניך הולכים הניחנו במקומנו, אמר לו הקב״ה פני ילכו, המתן עד שיעברו פנים של זעם.
וקאל אללה למוסי אמץ֗ אצעד מן האהנא אנת ואלקום אלד֗י אצעדתהם מן ארץ֗ מצר אלי אלארץ֗ אלד֗י אקסמת לאברהים ליסחק וליעקוב קאילא לנסלך אעטיהא.
ואמר ה׳ למשה: לך, עלה מכאן אתה והעם אשר העלית אותם מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמור: לזרעך אתננה.
לך עלה מזה – ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, לכך נאמר: עלה.
דבר אחר: כלפי שאמר לו בשעת הכעס: לך רד (שמות ל״ב:ז׳), אמר לו בשעת רצון: לך עלה.
אתה והעם – כאן לא נאמר: ׳ועמך׳.
לך עלה מזה GO, GO UP HENCE – The land of Israel is situated higher than all the other neighboring lands, therefore it said "go up" (Zevachim 54b).
Another explanation is: As a compensation for what He had said to him (Moshe) in a time of anger, "Go, go down" (Shemot 32:7), He now said to him, at a time of good-will, "Go, go up".
אתה והעם YOU AND THE PEOPLE [WHICH YOU HAVE BROUGHT UP] – Here – (in contrast to Shemot 32:7) it does not say "and your people" (the mixed multitude which you, of your own accord, have brought up from Egypt) (Tanchuma 3:9:26).
(א-ב) לך עלה מזה – שב לבאר טעם לך נחה את העם (שמות ל״ב:ל״ד). וכן אמר: ושלחתי לפניך מלאך.
(א-יז) אוטעם כל הפרשה, כי השם אמר למשה, קודם מעשה העגל: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה:ח׳). וכאשר עשו עגל, אמר: לא אעלה בקרבך (שמות ל״ג:ג׳), והנה לא יעשה המקדש. וכאשר התחנן משה אל השם, אמר לו: שהשכינה תהיה על האהל, שהוא אהל מועד.⁠ב ופייס שנית על ישראל, אז אמר לו: שהוא ישכון בקרב ישראל.
ודע, כי לעולם מחנה שכינה בתוך המחנות היתה בנסוע הארון ובנוחה, רק שלשה ימים לבדם, כאשר אפרש (ראב״ע במדבר י׳:ל״ג), והנה יעשה המשכן.
פני ילכו (שמות ל״ג:י״ד) – יש אומרים: יסור קצפו, כמו: ופניה לא היו לה (שמואל א א׳:י״ח).
ואחרים אמרו: שר הפנים. ועדותם: ומלאך פניו (ישעיהו ס״ג:ט׳).
ולפי דעתי, שפירושו: אני בעצמי, כמו: ופניך הולכים בקרב (שמואל ב י״ז:י״א).
ויאמר הגאון: כי טעם הפרשה, שאמר לו: לא אעלה בקרבך (שמות ל״ג:ג׳) במקום הזה, רק אחר שתסעו מזה ותחנו, אז אעלה בקרבך. על כן אמר משה: אל תעלנו מזה (שמות ל״ג:ט״ו), כי בקש לסלוח עון ישראל במקום שעשוהו שם. והנכון מה שפירשתי לך, כי אין מקום נבחר במדבר כהר סיני שהיו כנגדו.
ואמר: כי טעם ונפלינו (שמות ל״ג:ט״ז) – בעבור שכל עם ועם יש לו שר, כשר מלכות פרס (דניאל י׳:י״ג), על כן בקש משה שלא יהיה לישראל שר. והנה שכח: כי אם מיכאל שרכם (דניאל י׳:כ״א), אני שר צבא י״י (יהושע ה׳:י״ד).⁠1
רק טעם ונפלינו (שמות ל״ג:ט״ז) – בשכינה, שהיא על הכרובים, וישראל נוסעים וחונים על פי השם, ולא עשה כן לכל גוי (תהלים קמ״ז:כ׳).
וטעם כי מצאת חן – כל אשר דברת אעשה רק בשבילך לבדך.
וטעם בשם – דעת החלק מדרך הכל.
ויאמר הגאון: כי ידעתיך – עשיתי לך מעלה גדולה, בלא ראיה.
1. השוו ראב״ע שמות פירוש ראשון כ״ג:כ׳ בהשגתו על רס״ג.
א. הביאור של ״וטעם כל הפרשה״ מופיע רק לאחר הביאור על פסוק י״ז.
ב. כן בכ״י וטיקן 283 ובכ״י שהדפיס בן מנחם באוצר יהודי ספרד ד׳. בכ״י פריס 182, ברסלאו 53: משה. והשוו שמות כ״ד:י״ד.
וידברלך עלה מזה – כי ההולך לפאת שמאל עולה הוא, על כן: וירד אברם מצרימה (בראשית י״ב:י׳), כי היה בדרום. וכל זה אעשה בעבור שבועתי לאבותיכם.
AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES: DEPART, GO UP HENCE. Scripture reads go up because one who goes towards the left side1 goes up.⁠2 Abraham therefore went down into Egypt (Gen. 12:10)3 because he was in the south.⁠4
[JACOB.] I will do all of this5 because of the oath which I swore to Abraham, Isaac, and Jacob.
1. That is, goes north. For when a person faces east, north is on his left side.
2. The Land of Israel is north of the desert of Sinai. Hence Scripture states, go up.
3. That is, Scripture speaks of Abraham's journey to Egypt in terms of going down. See Gen. 12:10, And Abram went down into Egypt.
4. When he came to Egypt. Our texts read, ki hu be-darom (because he was in the south). Sarim suggests emending our text to read, ki hi be-darom [for it (Egypt) is in the south].
5. Sending an angel before the Israelites, driving out the inhabitants of Canaan, and giving their land to the Israelites.
(א-ב) וידבר יוי אל משה וג׳ ושלחתי לפניך מלאך – חיזוק למאמרו (לעיל לב:לד) הנה מלאכי וג׳.
לך עלה מזה – ממקום שחטאו בו. במקום אחר אסלח להם.
עלה מזה – כל ההולך מדרום לצפון עולה הוא.⁠1
1. בדומה באבן עזרא פירוש שני.
לך עלה מזה, "go and set out from this place!⁠" the reference in the word זה is the place where the sin of the golden calf had been committed. God is implying that at a different place He may be in a better position to exercise His right of forgiveness. The choice of the expression: עלה, "ascend,⁠" indicated that anyone proceeding from the south in a northerly direction is automatically ascending.
(א-ב) ואחרי זה חזר ואמר: לך עלה מזה אתה והעם, לומר כי המגפה לא תמחה חטאתם לשכני בתוכם, והזכיר אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב. ואמר: וגרשתי את הכנעני וגו׳ – כי בעבור המגפה שהביא או גזר עליהם, נמחה קצת חטאתם, ונתרצה להם מעט להזכיר זכות אבותם, ושיקיים להם השבועה להביאם אל ארץ טובה ורחבה אלא ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג׳:ח׳). רמז לו שלא תשחת הארץ ולא תחנף תחת יושביה מפני חטאתם, ושיגרש כל ששהב העממים שהבטיחו מתחלה עליהם.
א. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון חסר: ״ורחבה אל״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 138, ס״פ I.44: ״שבעה״.
(1-2) And after that He said again to Moses, Go up hence, thou and the people, meaning, that the plague will not blot out their sin from before Me so that I should again dwell in their midst. He mentioned though, unto the land of which I swore unto Abraham, to Isaac, and to Jacob,⁠1 and further said, and I will drive out the Canaanite, etc.;⁠2 for on account of the plague which He brought or decreed upon them, part of their sin was blotted out, and He was partially appeased to them, in remembering the merit of the patriarchs, and [promising] that He would fulfill to them the oath He had taken to bring them unto a good land, a land flowing with milk and honey (Shemot 3:8). Thus He hinted to Moses that the earth [i.e., the land of Canaan] would not become corrupt3 nor would it be defiled under the inhabitants thereof4 on account of their sin, and that He would drive out all the six nations whose land they were originally promised (Shemot 3:8).
1. Ibid., (1).
2. Further, 33:2.
3. See Genesis 6:11.
4. Isaiah 24:5.
עלה מזה אתה והעם – כי אע״פ שמחלתי להם קצת העון לא מחלתי להם לגמרי כדי שאשרה שכינתי ביניהם. והזכיר להם:
הארץ אשר נשבעתי – לומר בשביל המגפה שהביא עליהם ומחה קצת חטאתם נתרצה להם להזכיר להם זכות אבותם ושיקיים להם השבועה. ואמר:
עלה מזה אתה והעם, "move forward from this place, you and the people!⁠" God now indicated that although He had forgiven partially, the people were not on a spiritual level which enabled Him to make His presence manifest among them again, and therefore He would content himself by assigning an angel as their escort representing His Shechinah, instead. God made mention at this point of
הארץ אשר נשבעתי, "the land which I had promised on oath" (to the patriarchs' descendants) God hinted that on account of the people who had died by the plague, and their having thus been partially rehabilitated, it was possible for Him to once more mention the merit of their ancestors. He added:
העלית – ג׳ דין ואידך ושמעו מצרים כי העלית בכחך. העלית מן שאול נפשי. מלמד ששקול שעבוד גליות נגד גיהנם וזהו העלית מארץ מצרים העלית מן שאול נפשי.
ואמר לו: עלה מזה אתה והעם – כי אע״פ שמחלתי להם קצת העון לא מחלתי להם לגמרי כדי שאשרה שכינתי בהם, והזכיר להם הארץ אשר נשבעתי לומר בשביל המגפה שהביא עליהם ומחה קצת חטאתם נתרצה להם להזכיר להם זכות אבותם שיקיים להם השבועה, ואמר אל ארץ הכנעני ארץ זבת חלב ודבש לומר של תשחת הארץ, ולא תחניף תחת יושביה מפני החוטאים ושיגרש כל ז׳ העמים שהבטיח מתחלה עליהם ואמר דרך רצוי.
וידבר י״י אל משה לך עלה מזה וגו׳ – אף על פי שחרה אף השם בם כבר נחם מהשמידם, ושב על כל פנים להנחתו הראשונה, רצוני להכניסם לארץ איך שיהיה.
(א-ג) וכבר שבה זאת הנבואה למשה במאמר יותר מבואר, ואמר אליו ה׳ יתעלה: לֵךְ עלה מזה אתה וישראל אל ארץ כנען שנשבעתי לאבותיהם שהיא ארץ זבת חלב ודבש; ומזה הצד לבד יירשו הארץ, כי אינם ראויים לזה מצד עצמם. ושלחתי לפניך מלאך - והוא מה שסודר לישראל מההשגחה מפני האבות - ואגרש האומות ההם; כי לא אעלה בקרבך - רוצה לומר שתדבק השגחתי בכם מצד עצמכם - כי אתה עם קשה עורף לצאת מהדעות הנפסדות שגדלתם בהם, ואם יהיו עיני בכם הנה אֲכַלֶּה אתכם כאשר תמרו את פי בזה האופן.
וידבר י״י אל משה לך עלה מזה – לפי שאחת הטענות החזקות שהליץ משה עליהם היתה משבועתו אל האבות לתת לזרעם את הארץ לזה אמר לו בשעת הכעס ובדבור קשה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב וגו׳ כי רצוני לפרוק עול שבועה מעלי שלא תעכב עוד על ידי לכלותם כרגע אם יחטאו לפני.

Gate 54

Some problems in the text our Parshah.
1) When Moses asks God "You have not let me know whom You are sending with me,⁠" God had said "Behold I send my angel before you,⁠" and explained details about that angel's function. Did Moses think that sinners should be rewarded? Besides, why the constant repetition of the word "YOU" in Moses’s questions? When one addresses someone in whose presence one stands, one does not need to employ this pronoun all the time!
2) Moses’s question "please let me know" in verse 13, seems unrelated to God’s answer "My Presence will go.⁠" (verse 14) Why did Moses continue "If YOU personally will not go... etc,⁠" when God had already said "My Presence will go?⁠"
3) Why did Moses continue after all this with "please show me Your glory?⁠" (verse 18)
4) First, God had said "I will let all My goodness pass before you;⁠" afterwards He said "you cannot see My face.⁠" Had Moses wanted to see what is not subject to being seen?
5) Why does God have to hide Moses in the cleft of the rock? Who was liable to attack him?
6) Why did Moses have to chisel out the tablets himself, not like the first time; why was no one allowed to accompany him to the mountain?
7) Concerning the thirteen attributes of God, if we count till the word nakkeh, it is against the plain meaning of the words; from the tone signs it seems as if this list should end with the words "venakkeh lo yenakkeh,⁠" similar to Jeremiah 46,28, "venakkeh lo anakkeh.⁠" If so, then lo yenakkeh is really attribute number fourteen, and upokeyd avot is number fifteen. If these expressions do not constitute God’s attributes, why mention them in that connection at all? Why would they be mentioned in Numbers 14, 18, in connection with the spies?
8) Why does Moses suddenly switch to using the word adon when referring to God?
9) What are the nifla-ot, miracles, that God refers to as something He would perform with Moses? (34, 10)
10) Why are all the commandments mentioned in the paragraph beginning with verse 11, repeated here? They have all been mentioned on previous occasions.
11) Why did Moses’s face shine when he brought the second set of tablets, whereas nothing of the kind is mentioned when he had received the first set?
12) It seems Moses wore the veil only when he was alone, not when he talked to God or when he talked to the people. Since they were afraid to approach him, why did he not wear the veil when he talked to them?
Some general rules about the workings of hashgachah.
A) Even though laws of nature have been appointed to govern the fates of the seventy nations of the world, this does not imply that God has totally relinquished control. Evidence is God’s direct interference at the time of the deluge, the tower of Babel, the destruction of Sodom etc. In each of these events the Torah uses the term "seeing,⁠" an attribute of God which invariably precedes God’s effort to bring about a correction in His universe.
B) Concerning Israel, God does not wait until major problems require His personal intervention, but He displays constant concern and supervision. "May the Lord lift His countenance to you,⁠" or "I will turn towards you.⁠" We are informed of situations when God deliberately failed to intervene on our behalf. "I will turn My face away from them.⁠"
C) There is a special hashgachah for Tzaddikim to whom God relates as if they were part of His own Self. Whenever God’s personal intervention is mentioned, this suggests that it was occasioned through the merit of our forefathers. Redemption is due to the good deeds of our ancestors. For instance, when God talks about redeeming Israel from Egypt, keeping His promise to Abraham the tzaddik, He says "I shall pass through Egypt,⁠" which our sages interpret to mean that God personally, will do this, not by means of an angel, and emissary. (Exodus 12, 12) Or, "I shall make it rain bread from heaven.⁠" (due to the merit of Moses) There are numerous other examples of this. To sum up, hashgachah exists everywhere, but its specific manifestation varies according to the merit of the individual or people concerned. A similar thought is expressed in Psalm 33. a) "God frustrates the counsel of nations.⁠" b) "Hail to the nation which counts the Lord as its God.⁠" c) "Express jubilation to God, O righteous people.⁠" In the first instance hashgachah manifests itself negatively, preventing harm from befalling God’s people, preserving God’s master plan from being interfered with. Even when God exercises His personal hashgachah over the nations of the world, the objective is the preservation of His people.⁠" To save the life of His servants from death.⁠" (Psalms 33, 1) The four kings of Sodom that were saved, were saved for the sake of Lot, even though they themselves had long been guilty of death. Pharaoh was saved for the sake of Sarah. Clearly, whenever we have evidence of God’s personal interference in history, it is for the sake of the Jewish people or in order to save individual deserving Jews.
1) Moses argues, that after confession of the sin and an advocate such as himself of whom God had said "I have known you by name,⁠" no further lack of grace should exist. Nevertheless, You have said "I will send an angel before you,⁠" i.e. not like the angel mentioned in Parshat Mishpatim. When talking about the function of this angel, no mention was made by You, that he would be like the angel that accompanied us up to now. Of the previous angel, the Torah had said "and the Lord was walking ahead of them by day and by night in a pillar of cloud...and during the night in a column of fire.⁠" (Exodus 13,21)
2) Now however, Moses argues "You state for I will not go up in your midst.⁠" (33,3) All this points to the fact that You are still angry, and that You are entrusting the supervision of my people to someone who is equivalent to those who supervise the fate of all other nations. Therefore, Moses asks "let me know Your ways, so that I will know You and be able to find favour in Your eyes, and this will demonstrate that this people is really YOUR people.⁠" God responds "My face, i.e. My personal hashgachah will lead you.⁠" Moses continues that God should not think that he was unaware that without "YOUR Presence we cannot even progress one step on the way,⁠" but I wanted You to assure me that by teaching me Your ways we qualify for the superior type of hashgachah reserved for the tzaddikim. How else would I know that not only I, personally, but also Your people have found favour in Your eyes? This could only be by means of veniflinu ani ve-amcha that both I and Your people will be granted miraculous distinctions!
3) God responded by saying that He would perform miracles in the presence of both Moses and His people, the like of which had never been performed. (34, 10) This would prove that all the Jewish people are under the protection of the third and most exclusive type of hashgachah peratit the most personalised supervision by God. This is also the meaning of "I will be gracious to whomever I choose to be gracious to;⁠" (33, 19) it will be an act of grace, not entitlement or automatic response by Me. Since God had explained His response to the needs of the people already twice, Moses asks for a personal favour, an act of grace for himself, when he says "please show ME Your glory.⁠" He wanted to be shown this at once, not to have to wait until some future national crisis would trigger the need for that kind of revelation of God’s Majesty. The word na, is frequently used as prefacing a request for immediate fulfillment. Examples are Numbers 12, 13, "heal her now!,⁠" or Exodus 11,2, "speak now!⁠"
4) God responds by saying "I will let all My goodness pass before you.⁠" You will then understand the relationship of all the things that exist, and how they are all traced back to Me, the original Cause of all existence and all happenings. I will proclaim the four lettered name before you" i.e. I will use the four lettered name of which I once said to you "this is My name and this is My memorial.⁠" (Exodus 3, 15) "I will reveal the significance of this name so that you will know that whosoever knows it and calls upon it, I will respond to such a person by performing miracles in this (otherwise) orderly world. In this manner I will demonstrate that I will bestow grace on those I decide to grant grace to.⁠" When God says "you cannot see My face,⁠" this is not to be construed as a denial of Moses’s request, but as a teaching and an instruction. The ultimate wisdom of the sage is to know what element of theology needs to remain beyond his understanding. This is the difference between a chacham, a wise man and someone who is still wiser than a chacham. The latter can add to his knowledge of "causes" without getting to know the essence. This is why God tells Moses that the highest level of his perception is to know that one cannot see "MY FACE,⁠" i.e. understand "My" attributes in a manner that would form a composite picture of "My" essence. As long as a human being is alive, i.e. ha-adam vechay, such perceptions are not possible. The nature of your life, Moses is told is the combination of matter and spirit. This precludes the comprehension of the essence of the pure spirit. Once you are no longer part of an earthly shell, part of a primitive form of life, you would be able to realise some of My positive attributes. Berachot 17, phrases it "In the world of the future, the righteous will sit with their crowns on their heads, and enjoy the outpourings of the Divine Presence.⁠" Put another way: as long as man has a normal intellect, cognition of My essence is beyond him, as we find in Numbers 21, 9, "when he would look at the copper snake he would live.⁠" When looking at the copper snake, some people were under the illusion that they had seen God. A blind man who has never seen light, sometimes imagines himself as competetnt to define light because he is not satisfied with his state of blindness and longs to advance beyond that stage. This may be what the prophet Isaiah 6,5, refers to when he said "woe unto me: I thought I was a person of unclean lips, dwelling amongst a people that are impure, for I have seen the Lord of hosts with my eyes.⁠" What is described here is a reference to this vision of the Divine entourage, merkavah which the prophet had experienced, in which he saw the throne of God. As Maimonides comments, the power of the prophet is that he can make relevant comparisons between the form and the Creator, between exterior form and inner content.
5) "He said, here there is a place near Me, stand there on the rock etc.⁠" Afterwards God said "you cannot see.⁠" God now explains how these matters relate to one another. "I can elevate you to a place from which you can look down on earth, then when My majesty passes, you will stand in this highest place that it is possible for man to achieve, and I will cover you with My hand.⁠" This will act as a lid to protect you from that part of Me that is not given to mortal man to understand. But afterwards, "I will remove My hand, and you will see My rear, "meaning the negative aspects of Me. This is the most any human can do. (33,22-23) In chapter 60 of his "Moreh,⁠" Maimonides explains this in the famous parable with the ship. The nikrat hatzur, is understood as the summit of the rock. Moses’s vantage point will be above the earth, so to speak.
וידבר ה׳ אל משה לך עלה מזה וגו׳ עד ויאמר משה אל ה׳ ראה אתה אומר אלי. עם היות שכבר נזכר למעלה שאמר השם למשה ועתה לך נחה את העם אין ראוי שנאמר שהיה מותר ודבר כפול אמרו כאן לך עלה מזה. אבל אחשוב שמשה רבינו לא נתפייס דעתו במה שנאמר לו ועתה לך נחה את העם מפני שאמר לו וביום פקדי ופקדתי ולא רצה לנחות את העם ולהנהיגם כעדר במדבר עד אשר ישוב השם להבטיחו עוד ולכך שתק משה ולא השיב דבר על אותו דבור כי חשב שהיתה כוונת השם להרע להם ושלכן לא זכר לו בזה זכות אבות ולא פרט הארץ בשמה כמו שהיה דרכו בשאר הדבורים וע״כ הוצרך יתברך לומר עלה מזה. והודיעו שיתן להם ירושת הארץ לשתי סבות. האחת בעבור משה עצמו ובסבתו וז״ש אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים כלומר כיון שאתה התחברת עמהם והוצאת אותם ממצרים בעבור כבודך יזכו לכפרה ולירושת הארץ. והשנית מפני שבועת האבות והוא אמרו אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה כי לקיים שבועתו יכפר עליהם וישאם אל האדמה אשר נשבע להם. והותרה בזה השאלה הי״א.
לך עלה מזה – לפי שאמר לו בשעת הקלקלה לך רד. אמר בשעת התיקון לך עלה מזה. כי מעלה גדולה קנית בזה. ועם כל זה הודיע לו שהיה לו חרון אף במה שאמר אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים כאלו היו דברי ערב רב. וכן רמז זה באומרו אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם. לרמוז שאלמלא השבועה שנשבע לאבות לא היו ראויים. ושלחתי לפניך מלאך. כמ״ש בסוף משפטים כי לא אעלה בקרבך. וזה לטובתם ולקיים דברי שאמרתי לך שלא אכלם אלא וביום פקדי. ואם אעלה בקרבם ידעתי קושי ערפם ויחזרו לקלקולם ואכלם כרגע. ולכן לטובתם לא אעלה בקרבם. ולפי שמשה ראה שכל זה היה בחרון אף. שתק עד שיראה עת רצון. וכן שתק עד שיראה בו אולי בזה יחזרו בתשובה ויכנעו ויתחרטו. כמו שאמר וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. כי על כל מה שעבר עליהם לא התאבלו. והתאבלו על ששמעו סילוק השכינה ולא שתו איש עדיו ובגדיו המפוארים לו. וכשראה השי״ת חרטתם ועצבונם ולבם נשבר ונדכה. מיד הזכירם בשמם. להורות על כפרתם. וזה כי בכל הפרשה לא הזכיר אלא העם. וכאן אמר אמור אל בני ישראל. כי בזה נראה כי מעשה אבותיהם בידיהם והם בנ״י. שכל אחד מרגיש חטאתו וירא ממנו. ולכן אמר שיאמר להם לנחמם. כי הטעם שרוצה לסלק שכינתו מהם. הוא לפי שהם עם קשה עורף ואם יקשו ערפם יכלם כרגע. אבל עכשיו שרואה שהם מתאבלים ומצטערים הרבה מזה ולבם חלל בקרבם. לטובתם אינו רוצה לילך עמם. ועתה הראוי לך שתתמיד זאת התשובה והחרטה. וזהו הורד עדייך מעליך מכל וכל. באופן שתנהג במדת השפלות והענוה. ואדעה מה אעשה לך. ברחמים ליסרך בייסורין מעט מעט. ולא אעשה עמך כלה ולא אסלק שכינתי מביניך. ואמר שעשו כן והשלימו עצת השי״ת ויתנצלו בני ישראל הצדיקים את עדיים. ונהגו אבלות וסיגוף בעצמם מהר חורב ולהלן. או על מה שעשו העגל בחורב. ודעתי עוד בזה כי בני ישראל נתחרטו מעונם וידעו הרע הגדול המגיע להם בסילוק השכינה. וראו שהיה ראוי להם להוריד עדיים מעליהם. היא תפארת כתר תורה שקנו בהר חורב כשאמרו נעשה ונשמע. וכמו שאחז״ל שבאו מלאכי מעלה וקשרו להם ב׳ כתרים אחד כנגד נעשה וא׳ כנגד נשמע. וכשראו שעשו העגל והש״י היה רוצה לסלק שכינתו מהם התאבלו. ואמרו בעשיית העגל כבר אבדנו כתר נעשה. ואין ראוי שיהיה על ראשינו כי הוא עד שקר. וזהו ולא שתו איש עדיו עליו. וכשראה השם יתברך חרטתם. חזר ואמר להם ועתה הורד עדייך מעליך. כלומר אתם חושבים כי בעשיית העגל לא אבדתם אלא כתר של נעשה. ושעדיין נשאר לכם הכתר הב׳ של ונשמע. וזה טעות בידכם כי אחר שהשחתם ועשיתם פסל ועברתם כל התורה כולה. לפי שעבודה זרה שקולה כנגד כל התורה. בענין שאין ראוי שישאר לכם לא כתר נעשה ולא כתר נשמע. ולכן הורד עדייך השני מעליך ואדעה מה אעשה לך. כי בעוד שאלו הכתרים על ראשיכם אין רשות לבעל הדין עליכם. ואמר ויתנצלו בני ישראל את עדיים. להורות על מעלתם שקבלו דברי ה׳ יתברך ושמו עצמם למות. והסירו עדיים וכתרם מעליהם לקבל עליהם העונש האלהי הנגזר עליהם. וזהו מהר חורב הכתר שניתן להם מהר חורב. ואולי לזה כיוון באומרו אונקלוס ית תיקון זינהון. כלומר שהסירו כלי זיינם וחרבם וקשתם. בענין שיהיו מעותדים למקרה ולאויבים אם יבואו עליהם. ולקבל המות בעבור חטאם כאלו אין להם כלי זיין. וקשרו ידם ורגלם לקיים כי עליך הורגנו כל היום:
(א-ג) כי לא אעלה בקרבך וגו׳. אני אומר זה להנאתך ולטובתך, כי ידעתיך עם קשה עורף, פן אכלך בדרך:
וידבר ה׳ אל משה לך עלה מזה: פרשה סתומה.
הֶעֱלִיתָ: בחירק כמ״ש, והוא חד מן ג׳ בחירק במסורת. [הֶעֱלִיתָ].
לך עלה מזה – הזכיר לשון עליה, אולי שירמוז למה שאמרו ז״ל (שבת פ״ח.) שהעדי שהתנצלו ישראל נטל משה, והוא העליה שרמז לו באומרו עלה מזה פירוש מזה שעבר, ולזה דקדק לומר גם כן תיבת אתה שלא היה צריך לומר כיון שעמו היה מדבר אלא לומר אתה תעלה ולא זולתך שאדרבה ירידה היתה להם, ואומרו והעם פירוש ילך עמך.
לאמר – טעם אומרו לאמר, כי לשון זה האמור בדברי ה׳. לא היה שוה לכולם יש מהם שאמר לו בלשון זה ויש מהאבות שאמר לו בלשון אחר כמבואר מן הכתובים, לזה אמר לאמר פירוש שכוונת האמירה לכולם הוא לזרעך וגו׳.
לך עלה מזה, "go and ascend from this place, etc.⁠" The mention of an "ascent" is significant. Perhaps the Torah alludes to Shabbat 88 where we are told that Moses appropriated for himself the jewelry the Israelites stripped off themselves. [That "jewelry" was always perceived as being spiritual, such as the phylacteries. Ed.] This is alluded to here by the use of the word עלה in addition to לך. The apparently superfluous word אתה, "you,⁠" further supports the idea that the Torah speaks about an ascent by Moses which signified a spiritual dimension. The spiritual ascent was limited to Moses, i.e. אתה, as distinct from the people. As far as the people were concerned, God's instruction was only: לך, "go on.⁠"
לאמור, "to say, etc.⁠" When the Torah reported communications from God to the Patriarchs, such communications did not usually involve לאמור, i.e. that they were to be passed on to others. The Torah wishes to remind us that whenever God had spoken to the Patriarchs promising to give the Holy Land to their descendants, such promises were לאמור, i.e. they were meant to be relayed by the Patriarchs to their children, etc.
וידבר ה׳ אל משה – דבור בלי אמירה, להגיד שעדיין לא עברה שעת הזעם, והראייה על זה שאמר אשר העלית, ולא אמר עמי, או בני ישראל:
עלה – ההולך לארץ ישראל נקרא עולה:
אל הארץ אשר נשבעתי – אחרי המגפה נתרצה להם מעט להזכיר זכות אבותם, והשבועה אשר נשבע להם:
וידבר ה׳ אל משה – בציווי הזה מפרט ה׳ את מה שרמז למשה (לעיל לב, לד) בתשובה לבקשתו.
והעם אשר העלית – ביטוי זה אמור עדיין בהקשר לחטא העם (עיין פירוש לעיל לב, ז); והוא מודגש כאן, שכן מעתה ואילך ה׳ לא ינהיג את העם בהנהגתו הישירה אלא באמצעות ״מלאכו״.
וידבר ה׳ – הנה בארבעים יום שהיה בהר צוהו על מעשה המשכן, כמו שהסכימו רוב המדרשים והמפרשים שצווי מלאכת המשכן היה בארבעים יום הראשונים, וכשירד משה מן ההר היה מוכן לעשות את המשכן כ״ז שלא הגיעהו צווי אחר, והודיע לו ה׳ כי עתה אחר חטא העגל לא יתעכב בכאן לעשות את המשכן כי לא ישרה עוד שכינתו בתוכם מעתה, לכן אמר לו ה׳ שיעלה מזה תכף ולא יעשה עוד את המשכן, כי אין לוחות ואין ארון ואין שכינה, לכן יעלה תכף מזה, כי אינם ראוים להיות עוד במקום הזה ששרתה שם שכינה, וגם העליה לכבוש את הארץ לא תהיה בזכותם רק בזכותך, ועז״א אתה והעם, ובשביל שבועת האבות שעז״א אל הארץ אשר נשבעתי:
וידבר וגו׳: בתוך ארבעים יום אלו נתפייס רצונו של הקב״ה לאט ע״י ריבוי התפילות של משה1, ובא דבור שאינו בכעס כל כך2, אלא בדברי פיוסים לישראל על מה שאינו רוצה עדיין להחזיר שכינתו, אבל מ״מ מה שאפשר לעשות להנאתם יעשה. על כן אמר עתה בלשון חיבה ״אשר נשבעתי לאברהם וגו׳⁠ ⁠⁠״3.
1. וכפי שהסביר רבינו לעיל (לב,ל).
2. אף שכתוב כאן לשון ״וידבר״ (בלי לסיים ״לאמר״), לעומת ״ויאמר״ בפרק הקודם, וצ״ע.
3. וכעין זה ברמב״ן.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ב) וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת⁠־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃
I will send an angel before you, and I will chase out the Canaanites, and the Emorites and the Hittites and the Perizzites, the Hivvites and the Jebusites,
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאור החייםהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
(ב-ג) שליחת מלאך להלחם בעמי כנען – שמות כ״ג:כ׳, שמות ל״ב:ל״ד, יהושע ה׳:י״ג-י״ד
[ד] 1ושלחתי לפניך מלאך, ביקש הקב״ה למסרו ביד מלאך ולא נתקיים אלא ביהושע, שנאמר (יהושע ה׳:י״ד) כי אני שר צבא ה׳ עתה באתי. (מדרש הגדול)
[ד*] 2ושלחתי לפניך מלאך, בשעה שא״ל הקב״ה למשה ושלחתי לפניך מלאך [וגרשתי וגו׳] אמר לפניו רבש״ע מלאך אתה משלח לכל אומות הללו, אם אין פניך הולכים (שמות ל״ג:ט״ו), אמר לו הקב״ה חייך אם לא מלאך, [באותה שעה א״ל הקב״ה למשה הואיל ולא היה רצונך לקבל מלאכי אף שרצוני לשלוח, איני שולח אלא את] אימתי ואני מכלה אותן שנאמר (שמות כ״ג:כ״ז) את אימתי וגו׳. (אגדת בראשית ח א)
1. ראה תו״ש משפטים פכ״ג אות רצו–צז וצרף לכאן. וע״ע שם אות רצה ובבאור שם מכמה מדרשי חז״ל הסוברים שהפסוק הנה אנכי שולח מלאך וכו׳ (לעיל כג כ) נאמר אחר שעשו את העגל. וראה לעיל אות ג בביאור. במשך חכמה כאן: ושלחתי לפניך מלאך וכו׳ אל ארץ זבת חלב ודבש, יתכן דנתקיים זה שבא מלאך כשעברו הירדן בימי הסגר יריחו, וכמו שאמרו גבי בכורים ארץ זבת חלב ודבש פרט לעבר הירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש (בכורים פ״א מ״י) ולכן אמר הנני שולח מלאך אל ארץ זבת חלב ודבש היינו כשיעברו הירדן, ע״כ וכוון לדברי המדרש הגדול.
2. ראה תו״ש משפטים פכ״ג אות שנד בבאור. – ברש״י כאן: ששה אומות הן והגרגשי עמד ופנה מפניהם מאליו. ומקורו מירושלמי שביעית פ״ו ה״א ויק״ר יז ו: שלש פרוזדיגמאות שלח יהושע בן נון אצלם הרוצה לפנות יפנה ולהשלים ישלים ולעשות מלחמה יעשה, גרגשי פינה לפיכך ניתנה לו ארץ יפה מארצו וכו׳. וראה תו״ש שמות פ״ג אות קלח ומשפטים פכ״ג אות שכה בבאור וצרף לכאן.
וְאֶשְׁלַח קֳדָמָךְ מַלְאֲכָא וַאֲתָרֵיךְ יָת כְּנַעֲנָאֵי אֱמוֹרָאֵי וְחִתָּאֵי וּפְרִזָּאֵי חִוָּאֵי וִיבוּסָאֵי.
I will send an angel before you, and I will drive out the Canaanites, the Emorites, the Chitites, the Perizites, the Chivites, and the Yevusites.

וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי
וְאֶשְׁלַח קֳדָמָךְ מַלְאֲכָא וַאֲתָרֵיךְ יַת כְּנַעֲנָאֵי אֱמוֹרָאֵי וְחִיתָּאֵי וּפְרִזָּאֵי וְחִיוָאֵי (ח״נ: חִוָּאֵי) וִיבוּסָאֵי
וְשָׁלַחְתִּי מַלְאָךְ – אונקלוס ו״יהונתן״
האם ״וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ״ הוא הנזכר לעיל בפרשת משפטים ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ... הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ... כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ״ (כג כ-כא), או שכאן מדובר במלאך אחר? לדעת רש״י זהו אותו המלאך כדבריו שם: ״הנה אנכי שולח מלאך – כאן נתבשרו שעתידין לחטוא, ושכינה אומרת להם כי לא אעלה בקרבך״.⁠1 כלומר כבר בפרשת משפטים נרמז שעתידים ישראל לחטוא ובעקבות החטא יִשָּׁלַח להם המלאך המפורש בפרשתנו: ״וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ... כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ״. אבל ראב״ע כתב: ״ושלחתי לפניך מלאך – ולא אמר המלאך הנודע כי השם בקרבו״. וכוונתו, המלאך שהוזכר בפרשת משפטים שבו כתוב ״כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ״ היה במעלה רמה מאד ועליו הובטח שיִשָּׁלַח להם אף אם לא יחטאו. אבל כאן, לאחר חטא העגל, מדובר במלאך ממעלה נמוכה ואינו אותו שלעיל.⁠2
אפשר שבכך נחלקו גם התרגומים: לפי אונקלוס שתרגם ״וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ״ – ״וְאֶשְׁלַח קֳדָמָךְ מַלְאֲכָא״, מדובר במלאך שנזכר לעיל, כרש״י. אבל המיוחס ליונתן שלא תרגם וְאֶשְׁלַח כת״א, אלא ״וְאֵיזַמֵּן קֳדָמָךְ מַלְאָךְ״ (ואזמין לפניך מלאך), מפרש שזהו מלאך המזדמן רק עתה, כראב״ע, ואינו הנזכר לעיל.⁠3
1. וכן פירש בפסוק הבא: ״כי לא אעלה בקרבך – לכך אני אומר לך ושלחתי לפניך מלאך״.
2. ובדומה כתב גם ריקאנטי: ״ושלחתי לפניך מלאך וגו׳. המלאך הזה אינו מלאך הברית הנאמר בו בעת רצון ״פני ילכו״ (פסוק יד) כי עתה סלק הקדוש ברוך הוא שכינתו מביניהם ורצה להנהיגם ע״י מלאך אחר״.
3. על פי ״אהבת יהונתן״.
ואשלח קדמךא מלאך ואטרוד ית כנעניי אמריי חתיי פריזיי חיויי ויבוסייב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמך״) גם נוסח חילופי: ״קודמיכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כנעניי אמריי חתיי פריזיי חיויי ויבוסיי״) גם נוסח חילופי: ״כנענאי ואימוראי וחיתאי ופריזאי וחיוואי ויבוסאי״.
ואיזמן קדמך מלאכא ואיתרך על ידוי ית כנענאי אמוראי חיתאי ופריזאי חיואי ויבוסאי.
And I will appoint before thee an angel, and by his hand will cast out the Kenaanaee, Amoraee, Hittaee, and Pherizaee, Hivaee, and Jebusaee;
ואזמין לפניך מלאך וגרשתי על ידו את הכנעני האמורי והחתי והפריזי החוי והיבוסי.
ואבעת֗ בין ידיך מלך פאטרד בה אלכנעניין ואלאמוריין ואלחתיין ואלפרזיין ואלחוייןא ואליבוסיין.
א. ואלפרזיין ואלחויין] - ג
ואשלח לפניך מלאך ואגרש בו את הכנעניים והאמוריים והחתיים והפריזיים והחויים והיבוסיים.
וגרשתי את הכנעני – ששה אומות הן, והגרגשי עמד ופינה מפניהם מאיליו.
וגרשתי את הכנעני וגו'‏ AND I WILL DRIVE OUT THE CANAANITE etc. – These are only six nations while in Devarim 7:1 seven such are mentioned! But the Girgashites, the seventh, arose and emigrated of their own accord from before them (the Israelites) and therefore are not mentioned here among those who were driven out (Jerusalem Talmud Shevi'it 6:2; Vayikra Rabbah 17:6).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) ולא הזכיר גוי אחר דרך קצרה.⁠1
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

1. כלומר: הגרגשי לא נזכר בפסוק.
ושלחתימלאך – לעזרך. ולא אמר: המלאך, הידוע כי השם בקרבו.
AND I WILL SEND AN ANGEL BEFORE THEE. To help you.
[AN ANGEL.] Scripture does not read the angel1 because the angel2 refers to the angel which is known to have God's name in him.⁠3
1. It reads an angel (malakh).
2. Hebrew, ha-malakh.
3. See Ex. 23:20-23.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב-ג) ואף גם זאת אעשה על ידי מלאך ולא אעלה בקרבם פן אכלם בדרך לקושי ערפם ויהיה לי לפוקה ולמכשול בדבר השבועה שזכרת.
אך אמנם הודיעו שישלח לפניהם מלאך. וענינו הוא מה שכבר ביארתי בפרשת משפטים בפ׳ הנה אנכי שולח מלאך לפניך שישלח לפניהם מלאך ינהגם הוא ימשול בם כל הימים שילכו במדבר עד בואם אל ארץ נושבת. וכמו שאמר שם (שמות כ׳ כ״ג) כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל ארץ האמורי וקבל משה הגזרה ההיא לפי שהיתה בצדק ומשפט ואחר כך כשעמד בהר ונשתלם בדבוק האלהי כאחד השכלים הנבדלים ראה יתברך שיהיה עלבון וחרפה לאדון הנביאים בהיותו במעל׳ ההיא מהדבקות והנבואה שתשפל מדרגתו ויחזור להנבא מהמלאך. ובעבור זה צוה לו פרשת ויקחו לי תרומה לעשות המשכן כדי שתדבק שכינתו ביניהם ולא יצטרכו לבוא מלאך להנהגתם ולנבואת משה רבינו וכמו שאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו׳ (שם כ״ה) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת וגו׳ ובהיות הדבר בגבול הזה מהדבקות והמעלה עשו ישראל את העגל וקרה עליו מה שנזכר. ואמר השם לכלות אותם כרגע וכאשר ניחם מעשות בהם כליה ונשאם לפקוד עליהם חטאתם כפי מרים. אמר יתברך למשה שיעלה את העם.
אך אמנם לא תעלה בקרבם שכינתו כמו שאמר לעשות כשצוה על מלאכת המשכן. אבל ישלח לפניהם מלאך שינהגם במדבר כמו שאמר לו בראשונה כי חזר בו יתברך מהחסד ההוא אשר אמר לעשות להם במדבר. אם כן המאמר הזה הוא כמו מה שנאמר בפרשת משפטים משליחות המלאך אבל בשם הקב״ה שמשה לא יתפייס עתה בהליכת המלאך לפניהם מב׳ סבות. האחת מפחדו אולי המלאך לא ילחם עם האויבים ביכולת עצום כמו שיעשה הקדוש ברוך הוא שכחו בב״ת. והב׳ שאולי בסבתו לא תהיה הארץ אשר יירשוה טובה ודשנה כאשר יהיה בזרוח עליה אור הש״י בעצמו ולכן הבטיחו יתברך בשניהם כי לענין המלחמה אמר וגרשתי את הכנעני רוצה לומר אני אהיה המגרש את האויבים והלוחם עמהם לא המלאך.
ושלחתי לפניך מלאך – שר צבא ה׳ שנראה ליהושע.
ושלחתי לפניך מלאך, the very angel who introduces himself to Joshua (Joshua 5,14) as the שר צבא ה', “Commander in Chief of God’s hosts.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְהַפְרִזִּי: הזי״ן דגושה. [וְהַפְּרִזִּי].
ושלחתי לפניך מלאך – מכאן מוכח כי עד עתה הנה דעת קדוש מסכמת לכניסת משה לארץ ולהנחילה לישראל, והגם שאמר (לעיל ו׳ א׳) עתה תראה, שהרי הוא אומר עלה וגו׳ ושלחתי לפניך מלאך לגרש הז׳ אומות, ואולי כי בשביל שנתן נפשו על ישראל במעשה העגל נתבטל גזירת עתה תראה וגו׳.
ושלחתי לפניך מלאך, "and I will send an angel ahead of you, etc.⁠" It is clear from this verse that up until now God had meant for Moses personally to lead the children of Israel into the Holy Land and to distribute it to them. We have a line in Exodus 6,1 where God told Moses: עתה תראה "now you will see,⁠" and many commentators understood this to mean that Moses would be a witness only to the Exodus from Egypt but not to the conquest of the land of Canaan. Perhaps God had cancelled that decree in consideration of how Moses had interceded on behalf of the Jewish people, putting his own future on the line.
ושלחתי לפניך מלאך – אחרי המגפה ואחרי שהרג משה העובדים והתפלל עליהם ואמר אם אין מחני, כי היה מוסר נפשו עליהם, ניחם עליהם הקב״ה ואמר לו להעלותם אל הארץ ושישלח להם מלאך, כי רצה לנכות להם מן העון הגדול, כי בעבור המגפה לא נמחה חטאתם לגמרי לשכנו בתוכם, אבל נמחה קצת ונתרצה להם מעט להזכיר זכות אבותם ושיקיים להם השבועה להביאם אל ארץ טובה, ושיגרש ששה העמים שהובטחו מתחלה עליהם, ואמר דרך רצוי כי לא אעלה בקרבך, לטובתך פן אכלך בדרך בקשה ערפך; והנה בכאן לישראל שתי פורעניות, הא׳ שלא ישרה שכינתו בתוכם, והשנית שישלח מלאך, ועז״א וישמע העם ויתאבלו ולא שתו איש עדיו כאבלים. והנה ה׳ הרחמן מלא רחמים כאשר ראה שהתאבלו אמר בדרך רחמים, אמור לבני ישראל, כי עד עתה הזכיר עמך והעם, ועתה יזכירם בשמם החביב, וצוה לאמר להם כי לטובתם לא אעלה בקרבם שלא אכלה אותם כרגע, אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, כן יעשו תמיד, ואדעה מה אעשה להם, כלומר אפקוד חטאתם לדעתי כפי התאבלם והנחם על עונם כי אני בוחן לב ובוחן כליות. וע״ד האמת יהיה ואדעה מה אעשה לך כי בדעת ברחמים יעשה בהם כמו ואם לא אדעה (רמב״ן), ומה נעמו דבריו אלה בהתקשרות מאמרי הפרשה. ולפירושו אין הורד, לעסוק פעולת הורדה (לעגעט אב), כי לא שתו עדים עליהם ומה להם להוריד עוד, אבל הורד הוא ההנחה במעמד ההורדה, כלומר אחר שכבר הורדתם את העדי תניחוהו בכך ולא תשימוהו עוד עליכם כדי להזכר תמיד היקר שאבדתם בסבת חטאתכם ותתחרטו על עונכם (אים צושטאנדע דעס אבלעגענס פערבלייבען), וכמ״ש בשמות בואחזק את לב פרעה, שהפעלים לא יורו על העשי׳ הממשית דוקא כ״א גם ההנחה והעזיבה מן העשי׳. ובמה שפי׳ ע״ד האמת, ה״א הנוספת במלת ואדעה נכונה מאד, אשר יורה בפעלים על העשיי׳ באהבה ובחבה, כי אם נפרשנו על פקידת החטא אין מקום לה״א הנוספת. ובד״ז יש לפרש ואדעה מה אעשה לך, אנכי ידעתי את הטוב שאגמול לכם, כענין ביום אשר אני עושה (מלאכי ג׳), שיורה על זמן מתן שכר הצפון. וטעם ואדעה, רוממת השכר לא ידענה זולתי, רק אני לבדי כמאמר עין לא ראתה א׳ זולתך יעשה למחכה לו.
ושלחתי וגו׳ מבאר את הרמז של ״הנה מלאכי ילך לפניך״ (לעיל לב, לד). אפשר ופירושו כך: אשלח לפניכם גזירת גירוש, כדי שכאשר תגיעו לארץ, תמצאו אותה עזובה מאדם.
ושלחתי – אמנם שכינתי לא תעלה בקרבם, רק אשלח לפניך מלאך, וכבר בארנו בפרשת משפטים שיש הבדל בין מלאך זה ובין המלאך שא״ל בפרשת משפטים, שהראשון היה מלאך שאדוניו אתו, וה׳ הולך עמהם עם מלאכיו שעז״א, שם כי שמי בקרבו, לא כן מלאך זה הוא מלאך שאין אדוניו אתו, ואמר לו שבכ״ז לא תחוש שלא יספיק לכבוש את הארץ, כי וגרשתי את הכנעני, וכן בל תחוש שעי״כ יהיה גרעון בטוב הארץ, עז״א,
ושלחתי1 לפניך מלאך: היינו מלאך מיוחד לראות צרכי ישראל2. אבל אינו באופן שכתוב בפרשת משפטים (לעיל כג,כ) ״הנה אנכי שולח מלאך לפניך״3, דשם הכוונה דה׳ הולך לפניהם ומלאך עמו, וא״כ היה אסור לבקש מהמלאך מאומה כי אם לה׳, וזה היה קשה בעיני העם4. על כן אמר ה׳ שיהא המלאך מיוחד באופן שלא תהא השכינה עמו, ויהא אפשר לבקש ממנו שיעלה זכרונות ישראל לטובה לפני ה׳, וגם לעשות בדעתו באותו דבר שנמסר לו מן ה׳ באותה שעה, וכמו האופן שהלך המלאך עם יהושע, והמלאך שהציל את לוט, משא״כ באופן שהשכינה עמו. וכמו שביארנו לעיל שם בארוכה דכל זה הוא כעין מלכותא דארעא.
1. לעומת ״הנה מלאכי ילך לפניך״ (לעיל לב,לד) בלא לשון שליחות, ועיי״ש בדברי רבינו.
2. ולכן נאמרה לשון ׳שליחות׳.
3. ועיין בזה בדברי רבינו להלן פסוק י״ב, וכן ברש״י ובראב״ע שם.
4. ובעיה זו גרמה לחטא העגל, וכנ״ל ברבינו.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאור החייםהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ג) אֶל⁠־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם⁠־קְשֵׁה⁠־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן⁠־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ׃
to a land flowing with milk and honey.⁠1 But,⁠2 I will not go up in your midst,⁠3 for you are a stiff-necked people, lest I finish you off on the way.⁠"
1. To a land flowing... | אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ – This phrase refers back to and continues verse 1, with verse two being a parenthetical statement (Ibn Ezra).
2. But | כִּי – Alternatively: "because".
3. I will not go up in your midst | לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ – See Ibn Ezra and others that the connotation is that the nation should no longer build the Tabernacle, for God no longer wants to dwell in the people's midst.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ה] 1ארץ זבת חלב ודבש, לארעא דעבדא פירין טבין נקיין כחלבא וחליין כדובשא. (תרגום ירושלמי מכתי״ר)
[ה*] 2כי לא אעלה בקרבך, ארי לא אסלק שכינתי מבינך. (אונקלוס)
[ו] 3כי לא אעלה בקרבך, בקש הקב״ה שלא להשרות שכינתו ביניהן עד שעמד משה ובקש עליהן רחמים. (מדרש הגדול)
[ז] 4כי לא אעלה בקרבך... וישמע העם... ויתאבלו, משכני אחריך נרוצה (שיר השירים א׳:ד׳), על שסלקת שכינתך מתוכנו אחריך ברוצה, תדע לך שהוא כן, שכל צרות שבאו עליהן במעשה העגל לא נתאבלו כיון שאמר להם משה כי לא אעלה בקרבך מיד וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. (שהש״ר פ״א ד ב)
1. בתרגום ירושלמי דברים ו, ג. ארעא עבדא פירין טביין נקיין כחלבא וחליין וטעימין כדובשא, וביונתן שם: ארעא דפירהא שמינין כחלב וחליין כדבש. וכ״ה בדברים יא, ט. שם כו. ט. טו. ושם כז ג. ודברי התרגום מקור להספרי עקב פ׳ לז: שמנים כחלב ומתוקים כדבש. הבאתי דבריהם בתו״ש שמות פי״ג אות נג ושם הבאתי לשון המכילתא דרשב״י: ארץ זבת חלב ודבש, ר״א אומר חלב, זה חלב פירות, דבש, זה דבש תמרים. רע״א חלב, זה חלב ודאי כו׳, דבש, זה דבש היערות. וראה מ״ש בתו״ש ויחי פמ״ט אות קעא, שיין לבן נקרא חלב, ובתרגום שלפנינו מבואר ג״כ הפי׳ של המלה חלב, נקי כחלב או שמן כחלב כלשון הספרי ומבואר שלדברי ר״א חלב, זה חלב פירות, יש לומר היינו שיין לבן נקרא חלב, וזהו הפי׳ בקרא ארץ זבת חלב ודבש.
2. ביא״ר: [לא] אסלק שכינתי מבינך והוא נגד פשט הכתוב, ובנל״ג והמפרשים נדחקו מאד בתרגום של פסוק זה ופסוק ה׳ שהוא נגד פשט הכתוב ואפשר שסובר שהיא הבטחה טובה וכן להלן פסוק ה׳ רגע אחד אעלה בקרבך, ת׳ ״שעה חדא אסלק שכינתי מבינך״ כי ״סלק״ בפועל הוא לשון נטילה והפסק ולכן הוסיף המתרגם מ׳ ״מבינך״ (וכן מצינו בכ״מ בית במקום מ״ם כגון: והנותר בבשר ובלחם, שיעורו כמו מהבשר ומהלחם). אבל בכת״י שלי גם בפסוק זה גם בפסוק ה׳ נמצא ״בינך״ בלא מ״ם וזה יותר נכון ע״כ, וכן הביא שד״ל באוהב גר נוסח זה, וכ״ה אצל שפרבר, ובביאורי אונקלוס: שזה הענין להרחיק הרעיון שקרבת השי״ת תהי׳ חלילה רעה לישראל והרחקתו טוב להן לכן פי׳ אעלה כמו, ויעל מעליו אלקים (בראשית לה, יג) ע״כ וראה בשמלת גר, ובתרגום הירושלמי השלם: לא אסלק איקר שכינתי מביניכון ארום עם כו׳, ועל הגליון: ״אדבר״ יקר שכינתי, ובתרגום יונתן מביא שני הפירושים פי׳ האונקלוס וירושלמי: ארום לית אפשר דאיסלק שכינת יקרי מביניכון ברם, לא יהא יקרי שרי במדור משריתכון ארום עם, ובהערות שזה גליון מהאונקלוס שנכנס בפנים, ומסתבר יותר שהוא לקוח מתרגום הירושלמי שמשתמש בלשון ״שכינת יקרי״, וכדרכו של יונתן בהרבה מקומות להביא שני פירושים, וי״ג באונ׳ לא אסיק... בינך.
3. ראה רש״י כאן. ולעיל כג ב. ובאע״ז: כי לא אעלה בקרבך, לא יעשו משכן כי לא אשכון בתוך בני ישראל. וכעי״ז בפי׳ הר״א בן הרמב״ם: שהשראת השכינה שהבטחתי להם ושכנתי בתוכם לשכני בתוכם צריכה לכשרון מצדם וכו׳ ובטל אותו הכשרון בהיותם עם קשה עורף. וכ״נ מרמב״ן ר״פ ויקהל: כיון שנתרצה להם הקב״ה וכו׳ הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולתם ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם וכו׳ ולכן צוה אותם משה עתה ככל מה שנצטוה מתחלה. וזה מתאים לשיטת הראשונים שצווי המשכן היה לפני מעשה העגל, ראה תו״ש תרומה פכ״ה אות עג בבאור.
4. דרש זה הוא כמבואר לעיל אות ו שמ״ש כי לא אעלה בקרבך כלומר שלא להשרות שכינתו.
לַאֲרַע עָבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ אֲרֵי לָא אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִי מִבֵּינָךְ אֲרֵי עַם קְשֵׁי קְדָל אַתְּ דִּלְמָא אֲשֵׁיצֵינָךְ בְּאוֹרְחָא.
[You will then] enter a land producing milk and honey, for My Shechina will not go up from among you, for you are a stiff-necked people and I may destroy you along the way.”

אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ
לַאֲרַע עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ אֲרֵי לָא אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִבֵּינָךְ (ח״נ: בֵּינָךְ) אֲרֵי עַם קְשֵׁי קְדָל אַתְּ דִּלְמָא אֲשֵׁיצֵינָךְ בְּאוֹרְחָא
א. לתרגום ״אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״ – ״לַאֲרַע עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ״ עיין לעיל ג, ח.
לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ – תרגום קשה
ב. ״כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ״ – ״אֲרֵי לָא אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִבֵּינָךְ״, הוא אחד מתרגומי אונקלוס הקשים: ה׳ אומר ״כי לא אעלה בקרבך״ במשמע לא אַשְׁרֶה שכינתי בתוככם. ומכיוון שנאמרה כאן הסתרת פנים, היה לו לתרגם ״לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ״ בלשון ״אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִבֵּינָךְ״, כתרגום ״וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם״ (דברים לא יז) ״וַאֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִנְּהוֹן״. ולכן תמוה תרגומו ״לָא אֲסַלֵּיק״ כהערת יא״ר קדמון מפרשיו: ״הוא נגד פשט הכתוב ולא כן כתב רש״י״.⁠1 מחמת הקושי כתב ״שדה ארם״, כי ״מלת לָא [אֲסַלֵּיק] נוספה בלי ספק ע״י מעתיק הדיוט אשר רצה לדמות הארמי לעברי שכתוב בו לֹא״, ולדעתו צריך לגרוס ״אֲרֵי אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִבֵּינָךְ״.⁠2
אבל מכיוון שבכל הנוסחים מתורגם ״לָא אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי״, ניסו שניים ממפרשי אונקלוס להציע תשובה אחרת: לדעת ״נפש הגר״ הוקשה לאונקלוס לשון ״לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ״ שהרי שכינה היא בעליונים, ככתוב ״כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ״ (קהלת ה א), אלא שבשעת רצון הקב״ה משרה שכינתו גם בתחתונים. ואם כן כאן שבא לשלול השראת שכינתו בקרב העם, היה לו לומר ״לֹא אֵרֵד בְּקִרְבְּךָ״?
בדומה כתב גם ״לחם ושמלה״: מכיוון שהשראת שכינה מתוארת כירידה כגון ״וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם״ (במדבר יא יז), ״וַיֵּרֶד ה׳ עַל הַר סִינַי״ (שמות יט כ) אם כן כשהקב״ה מאיים שלא ישכון בקרב העם, היה לו לומר ״לֹא אֵרֵד בְּקִרְבְּךָ״, ומהו אפוא לשון ״לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ״?
לדעתם, קושי זה גרם לאונקלוס לפרש ״לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ״ כבשורת נחמה, במשמע ״לא אעלה מקרבך״. וכמו שמצינו בי״ת במקום מ״ם כגון ״וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ״ (ויקרא ח לב) שמשמעו ״מן הבשר ומן הלחם״, וכן ״בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל״ (ויקרא כב ד) – גם כאן משמעו ״לא אעלה מקרבך״; שכינתי אכן תהיה שרויה ביניכם. לכן תרגם ״לָא אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִבֵּינָךְ״.
ואולם הצעתם קשה משני טעמים: ראשית, אונקלוס מתרגם גם באלה בבי״ת ״וּדְיִשְׁתְּאַר בְּבִסְרָא וּבְלַחְמָא״ [ולא: מִבִּסְרָא וּמִלַּחְמָא], ״בְּקוּדְשַׁיָּא לָא יֵיכוֹל״ [ולא: מִקוּדְשַׁיָּא]. שנית, אם אכן נתבשרו ששכינה תהיה בתוכם יקשה ההמשך ״וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ״ (ד), והרי לפי אונקלוס אין כאן ״דבר רע״ אלא בשורת נחמה?
ואולם על פי תפיסת ״שכינה״ בת״א, אפשר שהביאור שונה. כבר הבחין ר׳ יצחק עראמה בין ״מימרא״ לבין ״שכינתא״ אצל אונקלוס. שני התארים מציינים את השגחת ה׳ אלא שלעומת ״מימרא״ הנאמר ביחס לאדם מסוים או לרגע נתון, ״שכינתא״ נאמר על ההשגחה המתמדת.⁠3 ולדוגמה: אצל יעקב, אדם מסוים, תרגם ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ״ (בראשית כח טו) ״וְהָא מֵימְרִי בְּסַעֲדָּךְ״, אבל ״הֲיֵשׁ ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ״ (שמות יז ז) כשהכוונה למציאות קבועה, בזה תרגם ״הַאִית שְׁכִינְתָא דַּה׳ בֵּינַנָא״.
השגחה מתמדת זו, יש שהיא ניכרת לכל כגון ״וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״ (שמות כה ח) ״וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִי בֵּינֵיהוֹן״, אבל כשהחטא גורם, יש שהיא מסולקת חלילה, כגון ״וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם״ – ״וַאֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִנְּהוֹן״.
והנה פסוקנו מנמק את שנאמר לפניו ״וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ״ (פסוק ב). מפני מה ישלח ה׳ מלאך? ״כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ״ – משום שה׳ בכבודו ובעצמו לא יעלה. מה טעם? ״כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ״ – אם ה׳ יעלה בקרבם, יש חשש שמא יכלם בדרך.⁠4
בהודעה זו טמונות שתי כוונות: האחת טובה, שהקב״ה ימשיך ללוות אותם באמצעות מלאך, ככתוב ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ... כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ״ (כג כ-כא) ״הָא אֲנָא שָׁלַח מַלְאֲכָא קֳדָמָךְ... אֲרֵי בִשְׁמִי מֵימְרֵיהּ״.⁠5 והשניה רעה, אין הם ראויים להשראת שכינה בקרבם באופן ישיר אלא באמצעות מלאך. ומכיוון שבשורה זו נתקבלה אצל העם בצער, ככתוב ״וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ״ (ד), חזר הקב״ה ופירש שכוונתו לטובה, שאם הוא עצמו ילך בתוכם והם עם קשה עורף ועלולים בנקל לחטוא, כי אז ״רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ״ (ה).
נמצא שלשון ״אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ״ היא בשורת פורענות6, ועל פי זה ״לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ״ היא בשורה טובה.
אונקלוס בקש לפתור לטובה, ולכן פירש על פי הכוונה הראשונה: בדברי ה׳ נאמר שהמלאך אשר ״שמי בקרבו״ יעלה עמהם, וזהו שהטעים ״אֲרֵי לָא אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִבֵּינָךְ״. מטעם זה הוצרך לחזור ולפרש שזו טובה היא, שאם לא כן ״רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ״ - ״שָׁעָה חֲדָא אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִבֵּינָךְ וַאֲשֵׁיצֵינָךְ״.⁠7 וראה עוד בפסוק ה ובפסוק יח.
1. רש״י: ״כי לא אעלה בקרבך – לכך אני אומר לך ושלחתי לפניך מלאך. כי עם קשה ערף אתה – וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי, מרבה אני עליכם זעם״.
2. והרה״ג אביגדר נבנצל תמך במוסחי ״אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי ִבֵּינָךְ״ [ולא: מִבֵּינָךְ].
3. ״עקידת יצחק״, פרשת ויגש, שער לא.
4. אֲכֶלְךָ היא צורה יחידאית של אֲכַלְּךָ שהוא פִּעֵל של ״כלה״. מכאן ״אֲכֶלְךָ״ – ״אֲשֵׁיצֵינָךְ״ כמו ״וַיְכַל אלהים״ (בראשית ב ב) ״וְשֵׁיצִי ה׳⁠ ⁠⁠״ משורש שצ״ה (=כִּלָּה)
5. שלדעת ת״א זהו אותו המלאך שבפסוק הקודם ״וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ״ כמבואר שם.
6. ומצינו עָלָה בְּ כלשון פורענות, כגון ״נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה״ (ישעיהו ז ו), ״וְגַם אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל״ (תהלים עח כא).
7. על פי ״מרפא לשון״. בדומה פירש גם ״ביאורי אונקלוס״ והוכיח כן מהמיוחס ליונתן שתרגם ״אֲרוּם לֵית אֶפְשָׁר דְּאֵיסַלֵק שְׁכִינַת יְקָרִי מִבֵּינֵיכוֹן, בְּרַם לָא יְהֵי יְקָרִי שְׁרֵי בְּמָדוֹר מַשְׁרִיתֵיהוֹן אֲרוּם עַם קְשֵׁי קְדַל אַנְתְּ״ [כי אין אפשר שאסלק שכינת כבודי מִביניכם אך לא יהיה כבודי שרוי במגורי מחניכם כי עם קשה עורף אתה]. וכן פירש המפרש ליונתן. וראה גם ״העמק דבר״ (כג כ, לג ג) המפרש כך את הפסוקים.
לארעאא דעבדא פירין טבין נקיין כחלבא וחלייןב כדובשא ארום לא אסלק איקר שכינתי מביניכון ארום עם קשין למקבלהג אולפן אינון דלא אשיצא יתכון באורחא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לארעא״) גם נוסח חילופי: ״{לא}⁠רע״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דטעימין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לא אסלק איקר שכינתי מביניכון ארום עם קשין למקבלה״) גם נוסח חילופי: ״לית מימרי מדבר קדמיכון ארום עם קשי קדל למק׳⁠ ⁠⁠״.
לארע עבדא חלב ודבש ארום לית איפשר דאיסלק שכינת יקרי מביניכון ברם לא יהי יקרי שרי במדור משריתיכון ארום עם קשי קדל אנת דילמא אישיצינכון באורחא.
to the land producing milk and honey. For the Shekinah of My Glory cannot go up among you, nor My Majesty dwell in the habitation of their camp, because you art a hard-necked people, lest I destroy you in the way.
אל ארץ עושה חלב ודבש כי אי אפשר שאסלק שכינת כבודי מביניכם אך לא יהיה כבודי שרוי במעון מחניכם כי עם קשה ערף אתה פן אשמידכם בדרך.
חתי תצל אלי ארץ֗ תפיץ֗ אללבן ואלעסל ואעלם אנני גיר מצעד נורי פי מא בינכם אד֗ אנתם צעאב אלרקאב כילא אפניכם פי אלטריק.
עד שתגיע אל ארץ גדושה חלב ודבש, ודע כי אינני מעלה את אורי בקרבכם מאחר שאתם קשי עורף, פן אכלה אתכם בדרך.
אל ארץ זבת חלב ודבש – אני אומר לך להעלותן.
כי לא אעלה בקרבך – לכך אני אומר לך: ושלחתיא מלאך (שמות ל״ג:ב׳).
כי עם קשה ערף אתה – וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי, אני מרבה עליכם זעם.
אכלך – לשון כליון.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״לפניך״.
ארץ זבת חלב ודבש UNTO A LAND FLOWING WITH MILK AND HONEY – do I bid you to bring them up.
כי לא אעלה בקרבך BECAUSE I WILL NOT GO UP AMONG YOU – therefore I say to you, I will send an angel before you.
כי עם קשה ערף אתה FOR YOU ARE A STIFF-NECKED PEOPLE – and if My Shechina were in your midst and you rebelledst against Me, I might become exceedingly angry with you and destroy you on the way.
אכלך – is an expression for "destroying".
פן אכלך – כמו: אֹכַלְךָ – אוכל אותך, כי הקב״ה אש אוכלה הוא (דברים ד׳:כ״ד).
פן אכלך LEST I DEVOUR YOU: אַכֶלְךָ should be understood as if it were written אֹכַלְךָ, i.e. "אוכל אותך – I will devour you.⁠" Just like the phrase (Deut. 4:24), "For the LORD your God is a consuming (אוכלה) fire.⁠"1
1. All exegetes and grammarians that I have seen explain אכלך as being from the root כ-ל-ה and as meaning "I will destroy you.⁠" Rashbam for some reason chooses to offer this strange explanation, that the root is actually א-כ-ל, to eat or to devour. See Melammed, p. 507, who says that this comment is simply too poor to have been authored by someone like Rashbam, and that it must be an addition to the manuscript from the pen of some lesser student or copyist.
אל ארץ זבת חלב ודבש – שב אל הארץ.
וטעם זבת – מגזרת: זב מבשרו (ויקרא ט״ו:ב׳), דבר שיצא בלא יגיעה. והטעם, כמו: יטפו ההרים עסיס (יואל ד׳:י״ח).
ומפרשים רבים אמרו: כי טעם דבש – התמרים.
והנה אמרו: לא אעלה בקרבך וטעם כל הפרשה – אתה התפללת אלי בעד ישראל להביאם אל הארץ, והנה מלאך ילך עמם להביאם. ואם תרצה, לך נחה אותם, כי אני לא אעלה בקרבך – עתה, פן אכלך – כי מחמלתי עליך, לא אעלה בקרבך, בעבור שאם עשית פעם שנית מה שעשית – אשמידך.
ודקדוק אכלך – שבא פתח קטן1 תחת גדול, כמו: ויאמר ה׳, [כי המשפט להיות כמו: אחוך שמע לי (איוב ט״ו:י״ז)].⁠א והיה הלמ״ד ראוי להדגש, ובא קלב להקל על הלשון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

1. כלומר: סגול.
א. ההוספה בכ״י שהדפיס בן מנחם באוצר יהודי ספרד ד׳ ושם חסר המלים ״ויאמר ה׳⁠ ⁠⁠״ שקדמו לו. התוספת חסרה בכ״י פריס 182, וטיקן 283, וטיקן ניאופיטי 2.
ב. כן בכ״י פריס 182. בכ״י וטיקן 283, וטיקן ניאופיטי 2 (במקום ״ובא קל״): ואולי עשו כן.
אל ארץכי לא אעלה בקרבך – לא יעשה משכן, כי לא אשכון בתוך בני ישראל.
וטעם פן אכלך בדרך – אם יעשו פעם אחרת כמעשה הזה, מיד אכלם. ובא פתח קטן1 תחת גדול, ולא נדגש הלמ״ד, כי המשפט להיותו כמו: אחוך שמע לי (איוב ט״ו:י״ז).
1. כלומר: סגול.
FOR I WILL NOT GO UP IN THE MIDST OF THEE. They will not erect the tabernacle,⁠1 for I will not rest in the midst of Israel.
[LEST I CONSUME THEE IN THE WAY.] I will immediately consume them if they once again act in this manner. Akhelkha (I consume thee) is vocalized with a segol2 in place of a pattach, and its lamed does not have a dagesh in it even though the rules of grammar require it.⁠3 Compare the word achavvekha (I will tell thee)⁠4 in I will tell thee, hear thou me (Job 15:17).⁠5
1. The construction of which was described earlier.
2. Beneath the kaf.
3. That the word be vocalized with a pattach beneath the kaf and that a dagesh be placed in the lamed.
4. In other words, akhelkha should have followed the vocalization of achavvekha.
5. It should be noted that in our editions of Scripture the vav of achavvekha does not have a dagesh in it. However, it is obvious that it did in Ibn Ezra's edition. See Minchat Shai on Job 15:17.
פן אכלך בדרך – שכל זמן שאיני בקרבכם, אם תחטאו לפני לא יקשה כל כך בעיני. אבל אם אעלה עמכם, ואתם קשה עורף ותחטאו לפני, ואני אכלה אתכם.
קשה עורף – כל פורק עול נקרא קשה עורף, לפי שאינו כופף ערפו לקבל עול על צוארו.
פן אכלך בדרך – LEST I FINISH YOU OFF ON THE WAY – For the whole time that I am not in your midst, if you sin before Me it will not be so harsh in My eyes. But if I ascend with you, and you are stiff necked and sin before Me, I will end you.
קשה עורף – STIFF NECKED – All that throw off the yoke are called stiff necked, since they do not bend their nape to accept the yoke on their neck.
ומאמרו בנתינת הטעם כי לא אעלה בקרבך וג׳ – טעמו שהשראת השכינה שהבטחתי להם ושכנתי בתוכם (שמות כה:ח), {ו}לשכני בתוכם (שם כט:מו) צריכה להכשרה מצדם והקשבה לשמוע מצוותי ולהתמיד במשמעתי, {ו}בטלה אותה ההכשרה בהיותם עם קשה עורף – שהוא תואר המניעה מן הקבלה והשמיעה1.
1. קמג. לעיל (לב:ט) פירש רבנו ׳עם קשה עורף׳ באופן אחר בשם ר״א החסיד, ויתכן שרבנו לא סבר ליה כוותיה. ואמנם נראה שהכל לפי הענין, כאן כוונתו לתת סיבה למניעת השראת השכינה המיוחדת, ועל כן ביאר שקשיות ערפם גורמת להם שלא יקבלו וישמעו כנדרש, ולעיל הוא תיאור הסיבה שגרמה להם לעשות העגל, על כן ביאר שקשיות ערפם היא מדתם לאחוז בדרך שהלכו בה בעקשנות – אף שהיא דרך לא נכונה.
(ג-ד) ואמר דרך ריצוי: כי לא אעלה בקרבך – לטובתך, פן אכלך בדרך – בקשה ערפך. והנה בכאן לישראל שתי פורעניות, האחת שלא ישרה שכינתו בתוכם, והשנית שישלח מלאך לפני משה עד שיגרש האומות, אבל אחרי שיירשו את הארץ לא הבטיחם אפילו במלאך לעזור להם, כי לכך הזכיר: בדרך. ועל כל זה אמר: וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו – כאבלים.
(3-4) And He also said by way of pacification, for I will not go up in the midst of thee,⁠1 this being to your benefit, lest I consume thee in the way,⁠2 because of your stiff-neckedness.
Thus there were here two punishments for Israel: firstly, that He would not cause His Divine Glory to dwell amongst them, and secondly, that He would send an angel before Moses until the nations would be driven out; but He did not promise them after they would inherit the Land even an angel to help them, for this is why He mentioned in the way [lest I consume thee 'in the way']. It is with reference to all this that Scripture says, And when the people heard these evil tidings, they mourned; and no man put on him his ornaments3 — just as mourners.
1. Further, 33:3.
2. Further, 33:3.
3. Ibid., (4).
אל ארץ זבת חלב ודבש – לומר שלא תשחת הארץ ולא תחניף תחת יושביה מפני חטאם ושיגרש כל ששה עממים שהבטיח מתחלה עליהם. ואמר דרך ריצוי:
כי לא אעלה בקרבך – לטובתך פן אכלך בקשה עורפך והנה לישראל ב׳ פורעניות האחת שלא ישרה שכינתו והשני שישלח מלאך לפני משה עד שיגרש האומות אבל לאחר שירשו את הארץ לא הבטיחם אפי׳ במלאך לעזור להם כי לכך הזכיר בדרך. ועל זה אמר:
אל ארץ זבת חלב ודבש, "to a land flowing with milk and honey.⁠" God meant that the land itself would not become ruined by their inhabitants nor as a result of the sins of their inhabitants, but neither would the land condone the sins of its inhabitants and God would expel the six tribes as mentioned previously. God added, as an expression of His goodwill,
כי לא אעלה בקרבך, "for I, in My capacity of My essence, will not go up amongst you.⁠" This was not a description of the Israelites' unworthiness at that time, but was meant as a protective device. In the event that the Israelites would sin again, in spite of being in the presence of God's manifest Shechinah, He would be forced to react in a manner that would spell their destruction. As a result of the golden calf episode Israel suffered two major setbacks. 1) the absence of the Shechinah from the camp; 2) leadership by means of an angel until the destruction or expulsion of the Canaanites from their land. Once this promise to the patriarchs had been fulfilled, they were not even promised the presence of an angel as visible evidence of God's continued personal interest in their fate. To make this point clear, God described the terms of reference for His angel as being limited to בדרך, "while on the way,⁠" Concerning all this the Torah continues with:
כי לא אעלה בקרבך לטובתך פן אכלך בקשה ערפך. והנה לישראל ב׳ פורעניות, האחת שלא ישרה שכינתו, והשני שישלח מלאך לפני משה עד שיגרש האומות. אבל לאחר שירשו את הארץ לא הבטיחם אפי׳ במלאך לעזור להם, כי לכן הזכיר בדרך. ועל זה אמר וישמע העם את הדבר [הרע] הזה ויתאבלו וגומר. והש׳ מלא רחמים, כאשר ראה שהתאבלו חזר ואמר דרך רחמים אמור לבני ישראל, כי עד עתה הזכיר עמך והעם עתה הזכיר׳ בשמם החביב וצוה לאמר להם כי לטובתם לא אעלה בקרבכם, שלא אכלה אותם כרגע, אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, וכן יעשו תמיד.
כי לא אעלה בקרבך – הנה בפרשת ואלה המשפטים אמר השם הנה אנכי שולח מלאך (שמות כ״ג:כ׳), ולכן אף עתה שאינו עת רצון קיים לו השם אותו היעוד ואמר ושלחתי לפניך מלאך (שמות ל״ג:ב׳), והנה הדבור הראשון גם את השני אינו שולל מהיות השם עצמו הולך עמם אם לפניהם או אחריהם או בתוך מחניהם, וכונת הדבור הראשון היתה בזולת הפקת ית׳ מהם, ועתה באר הפקדו והיותו ית׳ בלתי הולך עמם וכל זה דברה תורה כלשון בני אדם, כדמות מלך כועס על בניו ועמו, ואינו רוצה ללכת עמם, מצורף לסבה שיזכור כי עם קשה עורף הוא (שמות ל״ד:ט׳).
פן אכלך בדרך – כלומר כי לגדולתו ויקרתו יחשוב עונם ולא יוכל לשאת בראותו יום יום חטאם, כי אל קנוא ונוקם הוא, לכן לחמלתו עליהם לרוב סכלותם יתרחק מהם ויפקיד עליהם מלאך, שמעלתו שפלה ממעלתו ית׳, והוא, רצוני המלאך, ינהלם, וזה המלאך שזכר בואלה המשפטים, רק שבאר עתה כי בעבור רעתם שעשו בדבר העגל יעצים עיניו מהם בהפקד מושבו בתוכם, כדי שלא יראה תמיד חטאתם, פן יחרה אפו יום אחד וישחיתם, וכל זה דרך משל מובן לכל משכיל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג-ד) התועלת החמישה עשר הוא להודיע כי העדר ההשגחה האלהית הפרטית הוא רע נפלא; ולזה יתבאר כי דבקותה באדם הוא טוב נפלא. ומפני זה אמר: ׳וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו׳ (לג, ד) — רוצה לומר מה שאמר יתעלה: ׳כי לא אעלה בקרבך׳ (לג, ג).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אל ארץ זבת חלב ודבש אני אומר לך להעלותם. כלומר שהוא שב למעלה בראש הפסוק הראשון לך עלה מזה אתה והעם אל ארץ זבת חלב ודבש אל הארץ אשר נשבעתי לא אל הסמוך לו:
כי לא אעלה בקרבך לפיכך אני אומר לך ושלחתי מלאך. כלומר שהוא שב אל הפסוק הקודם לו ושלחתי לפניך מלאך כי לא אעלה בקרבך לא אל הסמוך לו:
כי עם קשה עורף אתה וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי אני מרבה עליכם זעם. לא מפני שאתה עם קשה עורף ולא אוכל לכבוש אותך ופסוק ילך נא י״י בקרבנו כי עם קשה עורף הוא דמשמע דאדרבה מפני שהוא עם קשה עורף ראוי שילך השם ביניהם והוא סותר לזה כבר תקן רש״י ז״ל ואמר שמלת כי שם הוא במקום אם ופירושו אם עם קשה עורף הוא וימרו בך ואמר על זאת לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה ופן אכלך בדרך אתה תסלח לעוננו וגו׳:
ולענין שלמות הארץ אמר אל ארץ זבת חלב ודבש רוצה לומר כבר היא בעצמה ארץ זבת חלב ודבש לרוב דשנותה וטובה. וא״כ לא יחסר כל בה ונתן טעם בהליכת המלאך באמרו כי לא אעלה בקרבך רוצה לומר עם היות שאחרי שהודעתיך שליחות המלאך בראשונה חזרתי ממנו כשצויתי על מלאכת המשכן ואמת שאני בעצמי אעלה בקרבם אל הארץ. הנה עתה להיות ישראל עם קשה עורף לא אעלה בקרבך כאשר דברתי לעלות כי מוטב הוא לכם שלא אעלה בקרבכם פן אכלך בדרך ר״ל כי אם תלך ביניכם שכינתי תהיה לכם סכנה גדולה שאולי ישראל יחטאו כדרכם ויתחייבו כליה מה שלא יהיה בהיות השגחתם והנהגתם ע״י מלאך כי אם ימרו את פיו ויחטאו לפניו לא יתחייבו בעבורו כליה כמו במרותם את פי ה׳ ואין זה סותר למה שאמר בפרשת משפטים כי לא ישא לפשעכם כי הנה עם היות שלא ישא הנה יהיה עונשו מוגבל כפי מעלתו ולא תהיה כליה מוחלטת. ולפי שכל ענין המלאך כמו שזכרתי שם היה בלבד לענין הדרך במדבר לכן אמר כאן פן אכלך בדרך. ולכך לא דבר כאן כלל מהמשכן לפי שבהיותו חוזר מהליכתו לפניהם היה חוזר גם כן מכל מלאכת המשכן שצוה עליו. האמנם אונקלוס תרגם כי לא אעלה בקרבך ארי לא אסלק שכינתי מבינך. ולפי דרכו יהיה אמרו כי לא אעלה בקרבך יעוד טוב שלא יסלק ולא יסיר שכינתו מביניהם ויהיה לדעתו פירוש הפסוק כן ושלחתי לפניך מלאך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי כי לא אסיר שכינתי והשגחתי מקרבך אע״פ שעם קשה עורף אתה ואינך ראוי לכך רק למען הקים שבועתי לאבות אשגיח עליכם על ידי המלאך הנזכר כדי שלא לאכלך בדרך וכמו שאמר בקרוב לזה (שם ל״ג ה׳) אמור אל בני ישראל אתה עם קשה עורף וראוים להסתיר פני מכם ויקרה מזה שרגע אחד אעלה בקרבך ואסלק ואסיר שכינתי מקרבך וכליתיך. וכן אמר הנביא בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך. ויהיה לפי זה אעלה בקרבך מלשון ויעל אלהים מעל אברהם ויעל מעליו אלהים. אבל הפירוש הזה מהמתרגם אין ראוי לקבלו. כי אם היתה כוונת השם שלא יסלק מביניהם שכינתו והשגחתו איך יאמר עליו וישמעוא העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. והיא היתה בשורה טובה ולא רעה להתאבל עליה ואין לומר שהתאבלו בעבור שקראם עם קשה עורף. כי כבר קראם קודם זה כן ולא התאבלו. ועוד כי אם היה הדבר כן על מה היו כל תחנוני משה אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה. ילך ה׳ בקרבנו וגו׳ ואין ספק שכל זה קרה למתרגם לפי שכיון בלבד להרחיק גשמות ממנו יתברך. והיה אצלו חסרון שיאמר הקב״ה אעלה בקרבך. לכן תרגם העליה ולא חשש על פי׳ הפסוקים וישובם.
א. כן בכ״י וטיקן 925, וכן בדפוס ונציה. בפסוק: ״וישמע״.
אל ארץ זבת חלב ודבש – עלה מזה שהוא מקום חרב, וצריכים אתם להתפרנס בו על ידי נס שאינכם ראויים לו, ולך ״אל ארץ זבת חלב ודבש״, שיוכלו להתפרנס שם שלא על ידי נס.
כי לא אעלה בקרבך – לפיכך אני אומר ״עלה מזה אתה והעם״, ולא תמתינו לחנות ולנסוע על פי ה׳, ״כי לא אעלה בקרבך״.
פן אכלך בדרך – כי בהיותי שוכן בתוככם יהיה עונש עונותיכם יותר גדול.
אל ארץ זבת חלב ודבש, the wording suggests that the place where God made this promise is dry and that it requires miracles by God to gain an adequate livelihood from that earth. At this point in time the Israelites had not qualified for God to perform such miracles for them. God promises that they would proceed to a land where they would not have to depend on constant miracles in order to gain their livelihood.⁠a
כי לא אעלה בקרבך, this is why I am telling you to move on from here, you and the people (verse 1). Do not wait to break and make camp at God’s signal, i.e the moving of the cloud. God explains that His not moving with the people would be for their protection,
פן אכלך בדרך, lest I would be forced to kill you while you are on the way. God implies that if He were to be present personally when the people sinned, their punishment would be commensurably greater for having rebelled against the presence of God also.
a. The author may have mentioned this as we know that around Mount Sinai at the time there was plenty of grazing land, suggesting that it might have been a fit location to settle.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אני אומר לך להעלותם. שקאי אלעיל שאמר לך עלה מזה וכו׳ ולא על דסמיך ליה וגרשתי את הכנעני וגו׳ אל ארץ זבת חלב וגו׳:
לכך אני אומר לך כו׳. שטעם הוא אלעיל שאמר הנה מלאכי ילך לפניך ולמה כי לא אעלה וכו׳ ולא ששב אל הסמוך לו רק על לך עלה מזה:
ואתם ממרים בי כו׳. והא דכתיב ילך ה׳ בקרבנו כי עם קשה עורף הוא דמשמע דאדרבה משום שהוא קשה עורף ראוי שילך ביניהם והוא סותר מה שנאמר כאן כבר תקן רש״י ז״ל ואמר כי מלת כי שם במקום אם ופי׳ אם עם קשה עורף הוא וימרה בך וכו׳ אתה תסלח לעונינו וגו׳. הרא״ם:
Do I tell you to bring them up. [Rashi is explaining] that this connects to v. 1: "Leave, go up from this... to the land of which I swore.⁠" It does not connect to what immediately precedes, [for then it would convey:] "And I will drive out the Canaanites... to a land flowing with milk and honey.⁠"
For this reason I say to you... I.e., this gives the reason for (32:34), "Behold, My angel will go before you.⁠" It is because, "I will not go up among you... I may destroy you.⁠" This does not connect to what immediately precedes, rather to (v. 1): "Leave, go up from this.⁠"
And you are rebellious against Me... [Question:] It is written in 34:9, "Let my Master go among us, for (כי) it is a stiff-necked people.⁠" Does this not show the contrary to be true, that being stiff-necked makes it fitting for God to go among them, thereby contradicting what it says here? [The answer is:] Rashi already resolved this by explaining that the כי written there means "if,⁠" conveying: "Since You bear iniquity... if they will be a stiff-necked people and rebel against You... You will forgive our iniquity.⁠" (Re"m)
פן אכלך וגו׳ – שאינו דומה המכעיס את רבו בפניו לשלא בפניו, ואומרו בדרך כאן רמז שלא לכל הזמנים הוא אומר כן אלא לזמן היותם בדרך אבל בעיר עז לנו יעלה בקרבנו.
או ירצה ע״פ מאמר אנשי אמת כי המדבר היה מקום מושבו של ס״מ הרשע, ולזה היה כמה פעמים מתגבר והורג מהם לסיבה המזדמנת להם מהחטא ועיין בדברי הזוהר (ח״ב קנ״ז.) בפירוש פסוק המדבר הגדול והנורא, ולזה אמר פן אכלך בדרך פירוש באמצעות המזדמן בדרך והבן.
פן אכלך בדרך, "lest I consume you on the way.⁠" There is no comparison between someone who angers his teacher while in his teacher's presence to someone who takes advantage of the teacher's absence to anger him. בדרך, "on the way.⁠" This is a hint that the announcement that "only" an angel will accompany the Jewish people would not apply at all times and in all circumstances. When Israel would be in a city, i.e. in a relatively safe environment, God Himself would be near them (compare Isaiah 26,1).
According to the Kabbalists the desert is the home of Samael who succeeded on several occasions to overpower and kill Jews who lacked God's protection due to their share in the sin. The Zohar volume 2 page 157 expands on that theme when commenting on the words המדבר הגדול והנורא in Deut. 1,17. It uses that verse as proof of how dangerous it is to be בדרך, "on the way.⁠"
לא אעלה בקרבך – לזאת יחרד לב1 משה שלא חפץ להתהלך בקרבם אחר שהבטיחו על כך פעם בפעם. לכן אמר:
1. השוו ללשון הפסוק באיוב ל״ז:א׳.
אל ארץ זבת – מוסב למעלה, לך עלה מזה אל ארץ זבת וגו׳:
לא אעלה בקרבך – לא תעשה משכן, כי לא אשכון בתוך בני ישראל, לכך אשלח מלאך לפניך:
כי עם קשה ערף אתה – וכשאשכון בקרבכם, ואתה ממרים בי, מרבה אני עליכם זעם:
אכלך – לשון כליון:
כי לא אעלה בקרבך – לא תעשה לי משכן.
אל ארץ וגו׳ – פסוק ב הוא מאמר המוסגר, ופסוקנו ממשיך את מהלך המחשבה של פסוק א. אולם מכיון שתיבות ״אל ארץ זבת״ וגו׳ מתחילות משפט חדש, הרי שההסבר ״כי לא אעלה״ וגו׳ מוסב על משפט זה, ואינו בא לתת טעם ל״ושלחתי מלאך״. הספורנו מפרש: אתם צריכים להכנס לארץ שתוכלו להתפרנס בה בדרך הטבע. שכן כאן במדבר יכולתם למצוא את מזונכם רק מכחו הנסי של ה׳, אך הוכחתם שעדיין אינכם ראויים להנהגה ישירה כזאת, ולא תוכלו לשאתה.
המסע במדבר דורש התמסרות גמורה לידי ה׳. הוא דורש הכרה שהאדם חייב להיות עסוק כל כולו אך ורק בעשיית חובתו, ולהשליך את כל השאר על ה׳. הוא דורש את ההכרה שמילוי חובה זה, היינו שמירת מצוות ה׳, הוא הקשר היחיד – אמנם קשר נצחי וישיר – הקושר את האדם אל ה׳, מרוממו על כנפי הנשרים של השגחתו והנהגתו הישירה של ה׳, גבוה מעל לכל המצבים והתנאים של הטבע הגשמי.
זה היה הנסיון שישראל הועמד בו – ונכשל בו – בחורב; להכיר שלא יחסר להם דבר במדבר, שכן עזרת ה׳ תבוא כהרף עין אם ישמרו את תורתו. לכן היה מן הצורך להוריד אותם שוב ממרומי הינשאם על כנפי הנשרים של השגחתו הישירה של ה׳, אל הקיום הגשמי הרגיל למטה בארץ.
פן אכלך וגו׳ – עיין פירוש להלן פסוק ה.
אל ארץ זבת חלב ודבש – שבכ״ז תתן הארץ פריה למעלה מן הטבע באמצעות המלאך, שיש כח בידו לשדד את המערכה, ובאר שהטעם מה שישלח מלאך שאין אדוניו אתו ושחוזר בו ממה שצוה תחלה שיתעכבו פה עד אחר מלאכת המשכן, כי א״צ עוד למשכן ולמלאך ששמי בקרבו כי לא תשרה שכינה ביניהם, ועז״א כי לא אעלה בקרבך, כי אם יהיה מלאך שאדוניו אתו וישרה שכינתו ביניהם לא ישא עון כמ״ש למעלה כי לא ישא לפשעכם, כי זה כמורד בפני המלך שאין לו תקנה, ואחר שאתה עם קשה ערף ועלול לחטא, הוא לטובתכם שלא אלך עמכם, פן אכלך בדרך ולא אוכל לקיים שבועתי להאבות:
אל ארץ זבת חלב ודבש1: ביאר הקב״ה2, דלא רק להגין עליהם וללחום מלחמותיהם כמו שהיה בימי יהושע שלא בא המלאך אלא לצורך מלחמה, אבל פרנסה בארץ3 תהיה ע״י הקב״ה בעצמו, כמו שביארנו באורך בספר בראשית (מח,יז), אבל עתה אמר ה׳ שגם בהיותם בארץ זבת חלב ודבש4 יהיה ע״י המלאך.
כי לא אעלה בקרבך: לשום דבר5.
כי עם קשה עורף אתה: הסביר הטעם6, לא משום שאני בכעס, שהרי כבר נתפייס7, אלא בשביל שאני חושש לטובתך באשר אתה עם קשה עורף וקשה עליך להתנהג בהכנה הראויה לעומד לפני ה׳ בפלטין של מלך ה׳ צבאות, ובלי הכנה ודאי יש לחוש הרבה מכח הדין על איזה עון ודבר רע.
פן אכלך בדרך8: שהסכנה מצויה יותר9 ויש להזהר הרבה, כמו שכתבתי בספר דברים (ו,יג)10 ובכמה מקומות. וכאשר באמת היה אח״כ במתאוננים11 שתיכף נענשו, משום שהיה ״באזני ה׳⁠ ⁠⁠״, כמו שכתבתי בספר במדבר שם.
1. מדוע חשוב היה לקב״ה דוקא כאן להזכיר ולהדגיש על טובתה של הארץ שרוצה להביאם.
2. את דבריו ״ושלחתי לפניך מלאך״ – ׳מלאך מיוחד לראות צרכי ישראל׳.
3. הייתי אומר שתהיה...
4. שהסיבה להצטיינותה מכל הארצות היא השגחתו הישירה והפרטית של הקב״ה, מכל מקום...
5. גם לא לענייני פרנסה.
6. ששולח לפניהם מלאך.
7. נתפייס לאט, כדלעיל פסוק א׳.
8. מדוע הדגיש ״בדרך״, ומה יהיה כשיתיישבו במקום מסויים האם שם אין חשש זה? אך הרמב״ן כתב: אבל אחר שירשו את הארץ לא הבטיחם אפילו במלאך לעזור להם, כי לכך הזכיר ״בדרך״.
9. כמו שמצינו ביעקב אבינו שלא שלח את בנימין למצרים ״פן יקראנו אסון״ (בראשית מב,ד), וביאר רש״י: מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה.
10. לא מצאנו שם.
11. במדבר (יא,א).
ושלחתי מלאך לפניך כו׳ אל ארץ כו׳ – יתכן דנתקיים זה שבא מלאך כשעברו הירדן בימי הסגר יריחו וכמו שאמרו גבי בכורים ארץ זבת חלב ודבש פרט לעבר הירדן שאינה זבת חלב ודבש ולכן אמר הנני שולח מלאך אל ארץ זבת חלב ודבש, היינו כשיעברו הירדן ויעוין רש״י ודו״ק.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמההכל
 
(ד) וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת⁠־הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא⁠־שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו׃
The people heard this evil thing and mourned, and no one put on his ornaments.⁠1
1. his ornaments | עֶדְיוֹ – Commentators debate what is referred to: jewelry (Rashbam, and see Yirmeyahu 4:30 and Yechezkel 16:11 where the word is found in the context of gold and bracelets), beautiful clothing (R"Y Kara, Ibn Ezra), weapons (Targum Onkelos, R. Avraham b. HaRambam), crowns (Bavli Shabbat 88a and Rashi, though it is possible that they view these "crowns" as metaphoric) or perhaps some spiritual adornment (Ralbag, Sforno).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ח] 1וישמע העם את הדבר הרע הזה... ועתה הורד עדיך, וכיון שחטאו אמר להם משה ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך באותה השעה וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו וגו׳ ומה כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים וגו׳. (תנ״י שלח, הוספה א)
[ט] 2ויתאבלו, לוחות הראשונות ירדו ומצאו ישראל באותו מעשה, אבל לוחות אחרונות ירדו וקבלום כל ישראל בצום ובתחנונים ובתפלה ובתשבחות, לפי שמיום שבאו ישראל לאותו מעשה עשו עצמן כמנודין לא רחצו ולא שמשו מטותיהן ולא שינו כסותן, שנאמר וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו, עד שנתבשרו שמחל להן הקב״ה. (משנת ר׳ אליעזר 266)
[י] 3ולא שתו איש עדיו עליו, מלמד שנהגו בעצמם נזיפה כמנודים לשמים. (מדרש הגדול)
[יא] 4ולא שתו איש עדיו עליו, עדיו זו תפילין, מכאן שהאבל פטור מן התפילין. הורד עדיך, שיחלצו את התפילין כיון שטעו בע״ז. (ילקוט אור האפלה)
[יב] 5ויתאבלו... עם קשה עורף, אמר ר׳ שמעון בן לקיש, אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם, מי שכתוב בהם וישמע העם ויתאבלו, אתה אומר בהם עם קשה עורף. (מדרש הגדול)
1. תנחומא שם סי׳ יג ובמדב״ר טז כד. ובדרש זה מבואר כפי׳ האע״ז כאן: וישמע העם את הדבר הרע הזה, ומהו, הוא הכתוב אחריו ויאמר ה׳ אל משה וכו׳. וכ״כ בבראשית ד כג. וכונתו לתרץ קושית המפרשים, שכיון שנאמר ולא שתו איש עדיו עליו מהו שאמר ועתה הורד עדיך מעליך. ואלה ד׳ פסוקים ג ו המה מהפסוקים הקשים בתורה שנאמרו עליהם הרבה פירושים. ובישוב קושיא זו נאמרו כמה ביאורים. א) פי׳ הנ״ל, שולא שתו נאמר אחרי שאמר להם הורד עדיך. ב) בתרגום רס״ג (קפאח) ועתה המשיכו בהורדת עדיכם מעליכם עד שאודיעכם מה אעשה לכם, ויתנצלו, ויתמידו בני ישראל בהורדת עדים מהר חורב. בנוה שלום: תתמידו בהסרת עדיכם. וכ״ה בשפתי כהן כאן: הורד עדיך על התמדת הסרת העדי שהסירו הם שנאמר ולא שתו איש עדיו וגו׳ אמר להם שיתמידו. וכ״ה ברמב״ן: ולא שתו איש עדיו עליו כאבלים והנה ה׳ רחמן מלא רחמים וכאשר ראה שהתאבלו, חזר ואמר בדרך רחמים, אמור אל בני ישראל כי עד עתה הזכיר עמך והעם ועתה יזכירם בשמם החביב וצוה לאמר להם כי לטובתם לא אעלה בקרבם שלא אכלה אותם כרגע, אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם וכן יעשו תמיד ואדעה מה אעשה להם, כלומר אפקוד חטאתם לדעתי כפי התאבלם והנחם על עונם כי אני ה׳ בוחן לב וחוקר כליות. וראה הכוה״ק כאן. וכעי״ז בפי׳ התוס׳ בדע״ז ובהד״ז: כי לא היה בדעתם להניחם כי אם לפי שעה וסבורים היו שיקחום, לכך אמר הורד עדיך שיסלקם לגמרי. וכ״ה במנח״י בשם ר״ת. ובסגנון אחר בחזקוני אע״פ שכבר לא שתו עדים, הזהירם לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים. ובאע״ז לשיטתו: ויאמר ה׳ וגו׳ ועתה הורד וגו׳. הפי׳ ויאמר וכבר אמר ואין צורך לתיקון הגאונים שעשה [שיעשו] ככה תמיד וכ״ה בפיה״ק. ג) בפי׳ התוס׳ בדעת זקנים בשם ר״י קרא: ולא שתו איש עדיו עליו הם בגדים חמודים ונאים שלבשו בשעת מתן תורה כדכתיב (לעיל יט י) ויכבסו שמלותם, אבל הורד עדיך הם הכתרים שנתנו להם בשעה שאמרו נעשה ונשמע ופרקו אותם מלאכי חבלה בשעה שעבדו לעגל (ראה להלן אות טז) וכעי״ז ברב״ח. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז בשם הר״י קרא להיפך, שולא שתו אלו הכתרים והורד עדיך היינו תכשיטים נאים ובגדי חמד וכו׳. ד) בפי׳ הריב״א בשם הר״מ מקוצי, שהעדי הוא דם הברית שהיה על בגדיהם, דומה כמו שקיימו כל המצוות והתורה, והחכמים שבהם הורידוהו כשחטאו בעגל כמ״ש ולא שתו איש עדיו עליו, ועכשיו צוה המקום לכולם שיורידוהו לפי שעברו על אנכי ולא יהיה לך. ומענין זה שהעדי הוא דם הברית, פי׳ כן ר״ח מובא ברב״ח ובתו״ש משפטים פכ״ד אות עה בבאור. ובכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים מבאר יפה פירוש זה וז״ל הורד עדיך וכת׳ ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב. יש לשאול מה טעם זה צווי בהורדת עדים אם לנהוג בעצמם אבילות על שטעו במעשה העגל, אין צורך אבילות כאן, אלא צום ובכי ומספד ותפלה ותחנונים ותשובה וענוי נפש, על מה שעשו ומרו את דברו, אלא הכוונה על דם הברית כמו שכ׳ ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם, והדם שהזה על העם היה נראה עליהם עדות והיה לעד איך נכנסו בבריתו של הקב״ה וקבלו עול התורה כולה ועתה עברו על לא יהיה לך אלהים והשתחוו לעגל, נמצא שהדם שעליהם נעשה קטיגור לקטרג איך הכחישו עדותו במעשה ידיהם, והקב״ה בראותו את הדם היה מתמלא עליהם אף וחמה, כמו אדם שלובש ציצית והולך לעבור עבירה וציציותיו הם המעידים עליו לפיכך אמר הקב״ה למשה להורד עדים מעליהם עם היות שכבר התחילו החכמים שבהם להורד עדים שנ׳ וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו, כלומר לא שתו אותם הבגדים שהוזה עליהם הדם שהיה מבריק ככוכבים על בגדיהם. ה) בפי׳ התוס׳ בהד״ז: לא שתו כמו לא שמו הדבר ללב ולא הקפידו על מה שאמר להם הקב״ה כי לא אעלה בקרבך אלא מה עשו [שתו] איש עדיו עליו ולבשו תכשיטים ולא נתנו הדבר ללבם, ולכך אמר הורד עדיך מעליך וגם הניגון מוכיח שיש תביר בתיבת שתו ואינו דבוק לאיש עדיו עליו, גם בתרגום ירושלמי ולא שויאו על לבהון (לפנינו ליתא על לבהון, לא ביונתן ולא בירושלמי כת״יר) גבר תקון זיניה עלוהי גם זה פירושו ולא שמו הדבר ללב [ואינו נראה. כצ״ל] שהרי כתיב ברישי׳ דקרא וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. בפי׳ הר״י בכור שור בשם י״מ: לא שתו אותו במקום הנראה [היינו איש עדיו עליו] אלא תחת בגדיהם והוא אמר להם שיורידוהו לגמרי. ו) בפי׳ הר״א בן הרמב״ם: שכאשר שמעו את הדבר הרע הזה, קצתם לא התכוננו לנסיעה להזדיין בכלי זין ונשארו במצבם ועליהם נאמר ולא שתו איש עדיו עליו, וקצתם התכוננו והזדיינו והם שנצטוו הורד עדיך וגו׳ ועליהם נאמר ג״כ ויתנצלו וכו׳. ובעיקר פי׳ זה שעדים הוא כלי זין, כ״ה בפי׳ רבעה״ת: ולא שתו לא רצו ליקח כלי זינם כי אמרו לא נלך להלחם אא״כ ילך הקב״ה עמנו והקב״ה אמר הורד עדיך מעליך שלא תקח כלי זין עד שאדע מה אעשה לך אם אלך אני. ז) בפענח רזא בשם י״מ: כי ב׳ כתרים היו להם האחד הורידו והאחד נשאר עליהם עד ויתנצלו וכו׳. וראה רש״י כאן ולהלן אות טז. וביתר באור בצרור המור: כי בני ישראל נתחרטו מעונם וכו׳ ואמרו בעשית העגל כבר אבדנו כתר נעשה ואין ראוי שיהיה על ראשנו כי הוא עד שקר וזהו ולא שתו איש עדיו עליו, וכשראה השי״ת חרטתם חזר ואמר להם ועתה הורד עדיך מעליך כלומר אתם חושבים כי בעשית העגל לא אבדתם אלא כתר של נעשה ושעדין נשאר לכם הכתר של ונשמע וזה טעות בידכם וכו׳ ולכן הורד עדיך השני מעליך וכו׳. ח) ברב״ח: ומה שהזכיר ולא שתו איש עדיו עליו כאלו אמר כל עדיו, כלומר כי מעצמם נמנעו שלא שתו כל אחד ואחד עליו כל עדיו אלא מקצת עדיו אבל עתה כשנצטוו מפי השי״ת הורד עדיך סלקו כל העדי לגמרי והפשיטוהו מהם. וכעי״ז באברבנאל: לא שתו איש עדיו עליו וגם לא הסירו העדים שהיה עליהם קודם לכן מזמן מעמד הר סיני, שאז קשטו עצמם בכל מיני עדי ותכשיטים ומפני זה אמר ית׳ למשה אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף ולמה לא לקחתם האבלות בשלמותו ושלא יהיה שום עדי עליכם וכו׳. ט) בפי׳ ר״ע מברטנורא בשם י״מ: כי מה שאמר ולא שתו איש עדיו עליו ר״ל שפרקו מעליהם עול תורה ועול מלכות שמים בשמעם כי השכינה לא שרתה עמהם ולזה אמר הקב״ה אתם עם קשה עורף ועתה עדיין עשית רעה שנית שהורדת עדיך מעליך, כי הורד הוא מקור ואינו צווי, ע״כ אדעה מה אעשה לך. י) ובפי׳ הטור: וי״מ ולא שתו כמו לא הסירו איש עדיו מעליו עד שנאמר להם הורד עדיך אז ויתנצלו בני ישראל את עדים. וראה להלן אות ט. – בילהמ״כ משלי כה: אמר ר׳ סימון וכו׳ ומנין שלא היו בהם חרשין שנאמר וישמע העם את הדבר. ובהערות המו״ל הגיה: שנאמר נעשה ונשמע. וכן מסתבר. וראה תו״ש משפטים פכ״ד אות נח וש״נ.
2. ראה להלן אות י. ואות נא. מברכות סג. ברב״ח כאן: נ״ל כי ישראל קבלו עליהם מיני צער מדה כנגד מדה, כי היו מתחלה עטרותיהם בראשיהם ושמחת עולם על ראשם ועתה כאשר שמעו בהסתלקות שכינה נסתלקה השמחה ולכך ויתאבלו, ומה שאמר ולא שתו, כי כיון שהופשטו מכבוד השכינה שהיה מחופף עליהם הפשיטו עצמם מן העדי שלהם שכן מצינו הכתוב שהמשיל סלוק השכינה להפשטת הבגד, הוא שאמר הושע (ב ח) פן אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום הולדה, יאמר פן אפשיט מישראל כבוד שכינתי שהיו מתלבשים בה וישארו ערומים ממנה כמו שהיו עד שלא נתנה תורה וכו׳.
3. ראה לעיל אות ט.
4. וכ״ה בכת״י מעין גנים, שהאבל פטור מן התפילין, וראה ברכות יא. וש״נ, ומה שדורש שעדיו זו תפילין כן הוא בזהר ח״א רסב. להלן אות יט* דעדים היינו תפילין של ראש ושל יד. וראה אברבנאל כאן: והעדי הזה שזכר הכתוב אין דעתי לפרשו על התורה, כמו שפרשו הראב״ע ולא לפרשו על התפילין כדרך חז״ל כו׳. ומבואר שהיה לפניו כן באיזה מדרש חז״ל. ולא ידוע לי מקורו כי לא כוון להזהר. והפי׳ עדיו על התורה, שהזכיר אברבנאל בשם הראב״ע ליתא לפנינו אלא ברלב״ג, שהוא הנימוס התוריי שהוא עדי ושלימות למי שיתנהג בו. ובספר ציוני: וזה שאמר הכתוב (דברים לג כט) עם נושע בד׳ מגן עזרך ואשר חרב גאותך, וזה העדי הוא החרב, ולא חרב של מתכת, אלא כעין תפילין, וכתוב עליו שם הנכבד והן אותן שמות הכתובות בחרבא דמשה כדמפורש בספר הישר. וכ״כ בס׳ העקדה שער נג לפרש מאמר רשב״י להלן אות יט: כלי הזין שנתן להם הקב״ה ושם המפורש חקוק עליו, שהכונה על לבישת תפילין שהי׳ עליהם לכבוד ולתפארת, ומקודם מתן תורה נצטוו עליהם שנאמר בפ׳ קדש לי והי׳ לאות על ידכה. ובספר מנחה בלולה: והנה נחלק לב העם וזהו להיות כי העדי הזה הם התפילין זהו שאמרו חז״ל כלי זין שנתן להם הקב״ה שכן התפילין הם כלי זין כמו שדרשו חז״ל על ויראו ממך אלו תפילין שבראש, וקצתם מן העם דנו בעצמם כאבלים דפטורים מן התפילין וקצתם כמנודים לשמים שחייבין בתפילין. ע״כ וראה מ״ש בתו״ש בא חי״ב במילואים סי׳ מד ובהשמטות דף רצה בבירור שאלה זו אם הניחו תפילין במדבר קודם שנאמרו להם בסוף ארבעים שנה שתי הפרשיות שמע והי׳ אם שמוע. וראה במילואים כאן. – בספר חסידים מכת״י סי׳ סה עמ׳ 59: כתיב הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך, הודיענו שבעל תשובה לא ילבש בגדי חמודות. וכ״ה במנורת המאור אלנקוה חלק ג עמוד 74.
5. מקורו נעלם.
וּשְׁמַע עַמָּא יָת פִּתְגָמָא בִישָׁא הָדֵין וְאִתְאַבַּלוּ וְלָא שַׁוּוֹ גְּבַר תִּקּוּן זֵינֵיהּ עֲלוֹהִי.
When the people heard this bad news they mourned and no man wore his weapons.

וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו
וּשְׁמַע עַמָּא יָת פִּתְגָּמָא בִישָׁא הָדֵין וְאִתְאַבַּלוּ וְלָא שַׁווֹ גְּבַר תִּיקוּן זֵינֵיהּ עֲלוֹהִי
בפשוטו ״וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו״ – ישראל לא שמו את תכשיטיהם, אם כמנהג אבלים שאינם מתקשטים או לאות חרטה על עוון העגל שנעשה באמצעות התכשיטים. אבל אונקלוס לא פירש עֲדִי כתכשיט שכן תרגם ״וְלָא שַׁווֹ גְּבַר תִּיקוּן זֵינֵיהּ עֲלוֹהִי״, לא שמו את כלי זינם עליהם. וכן תרגם בהמשך: ״הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ״ (ה) ״אַעַדְּ תִּיקוּן זֵינָךְ מִינָּךְ״, ״וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם״ (ו) ״וְאַעְדִיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת תִּיקוּן זֵינְהוֹן״, שהוא כמו ״וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ״ (בראשית כז ג) ״וּכְעַן סַב כְעַן זֵינָךְ״. ותמהו המפרשים, מה ראה לתרגם בדרך זו? ונראים דברי רמב״ן: לפי מסורת חז״ל זכו ישראל בכלי זין בשעת מתן תורה.⁠1 אבל עתה, לאות אבל, הסירו כלי זין אלה, לומר שהם ראויים למות. וכן דבריו (בפסוק ו):
ואונקלוס שתרגם בעדי ״תקון זין״, דעתו כדברי האומר בשמות רבה (שמות רבה מה ב) ״זינאות חגר להם״, כלומר שחגר להם הקב״ה בשעת מתן תורה כלי זיין להנצל מכל פגע ומלאך המות...
והנה ישראל קבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל, וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם.
נמצא שאונקלוס תרגם לשבחם של ישראל: הם היו מוכנים למות בגלל חטאם ולכן הסירו את כלי הנשק ״וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם״. ואחרים פירשו שתרגם בשיטת ר׳ אליעזר הסובר שכלי זין נחשבים כתכשיטים.⁠2 לכן כמו שתרגם ״לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה״ (דברים כב ה) ״תִיקוּן זֵין דִּגְבַר״, גם כאן ״עֶדְיוֹ״ – ״תִּיקוּן זֵינֵיהּ עֲלוֹהִי״.⁠3
1. שמו״ר פרשה מה: ״ויתנצלו בני ישראל את עדים. ר׳ חנין דציפורין אמר עטרה שנתן בראשם... ור״ש בן יוחאי אומר זינאות שחגר להם״. תנחומא (בובר) הוספה לפרשת שלח סימן א: ״באתם להר סיני, וירדתי אני ודברתי עמכם... ומסרתי לכל אחד ואחד מישראל ב׳ מלאכים. אמר ר׳ יוחנן אחד חוגרו זינו, ואחד נותן עטרה בראשו, ר׳ חונא דציפורין אמר זינם אסר להם, ור׳ סימוי אמר פורפירה הלבישן״. וראה בשו״ת ״בית הלוי״ דרוש י ביאור רחב לדרשות אלה. אונקלוס לא פירש מהו אותו כלי הזין אבל המיוחס ליונתן פירשו על שם המפורש שניתן להם: ״וּשְׁמַע עַמָּא יַת פִּתְגָּמָא בִּישָׁא הָדֵין וְאִתְאַבָּלוּ וְלָא שַׁוִּיוּ גְבַר יַת תִּיקוּן זֵינֵיהּ דְּאִתְיַהַב לְהוֹן בְּסִינַי דְבֵיהּ שְׁמָא רַבָּא וְקַדִּישָׁא חָקִיק וּמְפָרַשׁ עֲלוֹי״. ורבנו בחיי ייחס פירוש זה גם לאונקלוס: ״העדי הזה – שם המפורש היה... ולכך לא נאמר ״הפשט עדיך״ אלא לשון ״הורד״. ולשון ״מעליך״ – כי ירדו מאותה עליה ונסתלקה אותה המעלה מעליהם... כי היו בידיהם שמותיו של הקדוש ברוך הוא ולא היו ראויין שתשלוט עליהם מיתה. ולזה רמז אונקלוס שתרגם: ״תיקון זיניהון״. וזהו לשון: ״ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב״, אותו עדי שהיה בידם מהר חורב. ולכך תרגם אונקלוס: ״הורד״ – ״אעדי״, לשון הסרת כח. וכן: ״ויתנצלו״ – ״ואעדיאו״. והכוונה לומר כי אותן מעלות ומאורות שהיו להם כל אחד ואחד כמלאכי השרת מהר חורב נסתלקו ואבדו מהם ומשה לקחם״.
2. ״נתינה לגר״ ו״נפש הגר״ על פי המשנה ״לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו״ (שבת ו ד). וכמאמר הגמרא ״תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע״ (מגילה ג ע״א).
3. ובפסוק ״וַתִּתְעַלָּף״ (בראשית לח יד) ״וְאִיתַּקַּנַת״, התבאר ששורש תק״ן אצל בגדים בא בהוראת קישוט כגון ״וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ״ (ויקרא ח ז) ״וְאַתְקֵין לֵיהּ בֵּיהּ״. וכן תיוב״ע ״הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן״ (שמואל ב א כד) ״⁠ ⁠⁠״תִּיקוּנֵי דַהֲבָא״.
ושמע⁠(ן){ו} עמא ית פתגמא בישא הדין ואתאבלוןא ולא שוון גבר מניב זייני⁠[ה]⁠ג עלוי.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״ואתאבלון״) גם נוסח חילופי: ״וית׳⁠ ⁠⁠״, ובגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואתאבלון״) גם נוסח חילופי: ״ואתאבלו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מני״) גם נוסח חילופי: ״{מ}⁠א⁠{ני}״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זייני⁠[ה]״) גם נוסח חילופי: ״{זיי}⁠נא״.
ושמע עמא ית פיתגמא בישא הדין ואיתבלו ולא שוויו גבר ית תיקון זיניה דאיתיהב להון בסיני דביה שמא רבא וקדישא חקיק ומפרש עלוי.
And the people heard this evil word, and mourned; and no man put on his accustomed ornaments,⁠a which had been given them at Mount Sinai, and on which was inscribed and set forth the great and holy Name.
a. Or, "appointed arms.⁠"
וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש את כלי זיונו אשר נתן להם בסיני אשר בו השם הגדול והקדוש חקוק ומפורש עליו.
וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע וְגוֹ׳ – וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד וְגוֹ׳. וְכַמָּה רֶגַע. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא אָמַר: אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים לַשָּׁעָה.
If I go in the midst of thee, even for a moment, I shall consume thee (Exod. 33:5). How long is a moment? R. Samuel the son of Abba maintained: It is one fifty-eighth thousandth, six hundred and fiftieth part of an hour.
אפסמע אלקום הד֗א אלכ֗בר אלסו פחזנו ולם יצ֗ע כל אמר זיה עליה.
א. מכאן שוב מכ״י סנקט פטרבורג.
העם שמע את הדיבור הרע הזה והתאבלו ולא שם כל איש את תכשיטיו עליו.
הדבר הרע – שאין שכינהא מהלכת עמם.
איש עדיו – כתרים שנתנו להם בחורב, כשאמרו: נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״שורה״.
הדבר הרע THIS EVIL THING – that the Shechina would not dwell nor go with them.
איש עדיו [AND NO MAN PUT ON HIM] HIS ORNAMENT – the crowns which were given them on Horeb when they said: "we shall do and hearken" (Shemot 24:7) (Shabbat 88a).
(ד-ו) ולא שתו איש עדיו עליו – {אין} אלו הכתרים שנתנו להם בחורב כשאמרו נעשה ונשמע, כמו שפרש״י, ואותם כתרים לא שתו עליהם כי פרקום מעליהם מלאכי חבלה בעל כרחם. ומה שנאמר הורד עדיך מעליך היינו תכשיטים ונאים ובגדי חמד שלבשו במתן תורה כדכתו׳ וכבסו שמלות׳. (מנחת יהודה בשם ״והרב ר׳ יוסף קרא ז״ל פי׳⁠ ⁠⁠״)
ולא שתו איש עדיו עליו – הם בגדים חמודים ונאים שלבשו בשעת מתן תורה כדכתיב ויכבסו שמלותם (שמות י״ט:י׳), אבל הורד עדיך הם הכתרים שניתנו להם בשעה שאמרו נעשה ונשמע, ופרקו אותם מלאכי חבלה בשעה שעבדו לעגל כדמסיק במסכת שבת. וזה שאמר ויתנצלו בני ישראל שנטלום מלאכי חבלה, ולא כתיב וינצלו. (דעת זקנים בשם ״והר׳ יוסף קרא ז״ל פי׳⁠ ⁠⁠״)
דהכי פי׳ וישמע הדבר הרע הזה ויתאבלו ומ״מ לא שתו אל לבם שיניחו מלהשים איש עדים עליהם, אלא איש עדיו עליו. (כ״י פרמא 2342/1 בשם ״ותי׳ הר׳ ר׳ יוסי קרא״)
הורד עדיך – וא״ת, והא כבר כתי׳ ולא שתו איש עדיו עליו. ותירץ ר׳ בשם ר׳ יוסף קרא: דהאי לא שתו – פי׳ לא הסירו. (פענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם ״ר׳ בשם ר׳ יוסף קרא״)
שאין העדי זה הכתרים שניתנו להם בשעה שאמ׳ נעשה ונשמע, שהרי אותם פרקום מעליהם מלאכי חבלה בשעה שעשו העגל כדאמרי׳ במס׳ שבת, אלא בגדים חמודים ונאים שלבשו בשעת מתן תורה, כדא׳ ויכבסו שמלותיהם. ובאותם נאמ׳ ולא שתו איש עדיו מעליו ועתה הורד עדיך מעליך וזהו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. או הכתרים שנטלו מהם מלאכי חבלה. תדע שכן הוא דכת׳ ויתנצלו ולא כתי׳ וינצלו. (כ״י אוקספורד 2646 בשם ״והרב ר׳ יוסף קרא אומ׳⁠ ⁠⁠״)⁠1
1. קבצי בעלי התוספות אלו דנים בסתירה הקיימת לכאורה בין שמות ל״ג:ד׳: ״ולא שתו איש עדיו עליו״ ושמות ל״ג:ה׳-ו׳: ״הורד עדיך מעליך״ – ״ויתנצלו בני ישראל את עדים״, ומשתקפות בהם מסורות סותרות לגבי איך שילב ר״י קרא בין הפסוקים. לפי שיטתו המובאת במנחת יהודה (דפוסים), וכנראה גם בהדר זקנים, פסוק ד׳ מוסב על הכתרים ופסוקים ה׳-ו׳ על הבגדים הנאים, אך לפי שיטתו המובאת בדעת זקנים, היה בדיוק הפוך. בפענח רזא וכ״י אוקספורד 2646 שיטה שלישית, לפיה, כל הפסוקים דנים בבגדים הנאים. לפי פירוש זה כנראה צריך לפרש שיש כלל ופרט ופסוק ד׳ מהווה כותרת למאורע בעוד שפסוקים ה׳-ו׳ מסבירים איך בדיוק הוא אירע. ועיינו גם בגן א-להים, ועיינו בציטוט ר״י קרא בכ״י לוצקי 791.
עדיו – מיני תכשיטין, לפי שנהגו אבילות, כדכתיב: ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו, שהרי אמר להן הקב״ה: הורד עדייך (שמות ל״ג:ה׳).
עדיו: means types of jewelry.⁠1 Since they behaved like mourners, as the verse says ויתאבלו – THEY WENT INTO MOURNING, [accordingly] THEY DID NOT PUT ON THEIR JEWELRY, because God had said2 to them (vs. 5), "Take off your jewelry.⁠"
1. Rashbam disagrees with Rashi who (following Shab. 88a) says that the עדי here is a reference to crowns that were placed on the heads of the Israelites at Mount Sinai. There is also a midrashic explanation (Tanh. B. Ki tissa' 15) that identifies the עדי of this verse with weapons that the Israelites had received from God. Rashbam explains more simply that עדי here means jewelry, as it usually does.
2. As Rosin notes, Rashbam is pointing out that vs. 5 is best understood as describing what God had said to the Israelites before the events of verse 4. So also Ibn Ezra. Rashbam is opposing the various convoluted explanations of why God would command them (in vs. 5) to remove their jewelry when they had already done so (in vs. 4). See e.g. R. Joseph Bekhor Shor's suggestion (that they had removed their jewelry but not entirely, and now God told them to remove the jewelry completely), or Saadiah's explanation, cited by Ibn Ezra (that they removed their jewelry and then God told them that they should behave similarly in future instances of mourning and/or repentance).
וישמע העם – פירושו: אחרא ששמע השם שאמר למשה: אתם עם קשה עורף (שמות ל״ג:ה׳), ורבים כמוהו. וכן: ויצו שחקים ממעל (תהלים ע״ח:כ״ג), כאשר פרשתי בספר תהלות.
ויאמר הגאון: כי טעם הורד עדיך – שיעשו זה תמיד. ולפי דעתי: אין צורך.
ויתאבלו – הטעם: שפשטו בגדי התפארת, ולבשו בגדי אבל כל ימיהם על מעשה העגל, וזה טעם: מהר חורב (שמות ל״ג:ו׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

א. כן בכ״י וטיקן 283. בכ״י פריס 182 חסרה מלת: אחר.
(ד-ה) וישמע העם את הדבר הרע – ומהו? הכתוב אחריו: ויאמר י״י אל משה אמר אל בני ישראל. וכמוהו: ויאמר י״י אל משה במדין (שמות ד׳:י״ט). וכבר פרשתי (ראב״ע תהלים פירוש שני ע״ח:כ׳), הגם לחם יוכל תת (תהלים ע״ח:כ׳), כי כמו זה: הגם ויצו שחקים ממעל (תהלים ע״ח:כ״ג), וכבר צוה שחקים. ואין צורך לתקון הגאון, שיעשו ככה תמיד.
(4-5) AND WHEN THE PEOPLE HEARD THESE EVIL TIDINGS. What evil tidings?⁠1 The reference is to what is written afterwards, And the Lord said unto Moses, etc. (v. 5).⁠2 And the Lord said unto Moses (Ex. 4:19) is similar.⁠3 I have already explained4 the meaning of Can He give bread also (Ps. 78:20).⁠5 It6 is like And He commanded the skies above (Ps. 78:23),⁠7 the meaning of which is, and He had already commanded the skies.⁠8 This is also the case here.⁠9 There is no need for the Geonic interpretation to the effect that they always did so.⁠10
1. Evil tidings are recorded in verse 3 and in verse 5. Hence Ibn Ezra's comment.
2. In other words, verse 5 should come before verse 4. Ibn Ezra comments thus because verse 4 tells us, and no man did put on him his ornaments. However, verse 5 reads, And the Lord said unto Moses…therefore now put off thy ornaments. Hence And the Lord said should be interpreted, and the Lord had said (Weiser).
3. Here too the meaning of and the Lord said is, and the Lord had said. See Ibn Ezra on Ex. 4:19.
4. The reference is to Ibn Ezra's comments on Ps. 78:20.
5. According to Ibn Ezra bread refers to meat, not to the manna (Ibn Ezra on Ps. 78:20). Ibn Ezra comments thus because the first part of Ps. 78:20 reads, Behold, He smote the rock, that waters gushed out. Therefore Can He give bread also, which follows, cannot refer to the manna, for the manna fell before the rock was struck (see Ex. 16,17:1-8). Ibn Ezra explains bread to mean meat, as Israel asked for meat after the rock had been struck. See Num. 11:1-22.
6. (5).
7. The reference is to the manna which fell from heaven.
8. For the manna fell before the striking of the rock which is earlier mentioned. See note 16.
9. And the Lord said (v. 5) means, and the Lord had already said. Ibn Ezra comments thus because he believes that what is reported in verse 5 transpired before that which is reported in verse 4. See note 14.
10. Vat. Ebr. 38 reads, that they should always do so. The point is that verse 5 is in correct chronological sequence, for it relates that God told Israel that they must permanently keep their jewelry off. Thus And the Lord said unto Moses is to be taken literally.
את הדבר הרע הזה – שלא ילך הקב״ה עמהם.
את הדבר הרע הזה – THIS EVIL THING – That the Blessed Holy One will not go with them.
וישמע העם וג׳ הדבר הרע – מאמרו יתעלה (בפסוק שלפני זה) כי לא אעלה בקרבך.
ולא שתו איש עדיו עליו – לא הזדיינו בנטילת כלי זיין כמו שהיו בתחילה – וחמושים עלו בני ישראל (שמות יג:יח)1 – מפני ש{אז} היה מסעם בכח אשר רכשו נפשותיהם על ידי השגחתו יתעלה עליהם – ובני ישראל יצאים ביד רמה (שם יד:ח), וכאן נתייאשו ונכנעו לפי ששמעו הודעת השליח ע״ה על גרעון אותה ההשגחה הנפלאה וחסרונה2.
1. קמד. נראה שכן היא דעת המתרגם שתירגם ׳עדיו – תיקון זיניה׳, וכן תירגם ׳וחמושים – ומזדרזין׳, ולפי״ז מה שנאמר בפסוק ו ׳ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב׳ היינו לומר שמהר חורב והלאה לא הצטיידו עוד בכלי זיין שלהם. ואמנם הרמב״ן שביאר בכוונתו: ׳ואונקלוס שתרגם בעדי, תקון זין, דעתו כדברי האומר בבראשית רבה זינאות חגר להם, כלומר שחגר להם הקב״ה בשעת מתן תורה כלי זיין להנצל מכל פגע ומלאך המות׳, ולא הביא שדעת המתרגם עצמו הוא ש׳וחמושים׳ היינו ׳מזדרזין׳, וראה מש״כ בזה בפר׳ מקץ (מא:לד) שהזירוז ההוא עניינו חגירת כלי מלחמה, ובכן לכאורה לדעת אונקלוס מדובר בכלי זיין שהביאו עמהם ממצרים כמש״כ. ויצויין שלכאורה לפי מש״כ בדעת אונקלוס נמצא שדעתו כדעת רבו ר׳ אליעזר שאמר בשבת (סג.) בדבר לבישת כלי זיין בשבת: ׳תכשיטין הן לו דכתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך׳, ולכן יש לתרגם עדיו – שהוא לשון תכשיט – על כלי מלחמה, מפני שתכשיטין הם לו, וראה ספר פרשגן כאן.
2. קמה. כלומר, חסר להם הכח לשוש כגבור לרוץ אורח בלב אמיץ וביד רמה, ולכן לא התכוננו לנסיעה כמו שמבאר רבנו בסמוך, ובשל כך לא הזדיינו [אבל פשיטא שבנסעם מעתה היו נצרכים לכלי זיין יותר מלפני כן כיון שלא היו מובטחים עוד בהבטחת ׳ה׳ ילחם לכם׳].
ולא שתו איש עדיו עליו – כלי כסף וכלי זהב ושמלות (שמות ג׳:כ״ב) שהוציאו ממצרים.
ולא שתו איש עדיו עליו, "they did not adorn themselves with the jewelry and costly garments that they had taken with them from Egypt.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

וישמע העם את הדבר הרע הזה – נראה לי כי ישראל קבלו עליהם מיני צער מדה כנגד מדה כי היו מתחלה עטרותיהם בראשיהם ושמחת עולם על ראשם, ועתה כאשר שמעו בהסתלקות שכינה נסתלקה השמחה, ולכך ויתאבלו – ומה שאמר ולא שתו – כי כיון שהופשטו מכבוד השכינה שהיה מחופף עליהם הפשיטו את עצמם מן העדי שלהם שכן מצינו הכתוב שהמשיל סלוק השכינה להפשטת הבגד, הוא שאמר הושע (הושע ב׳:ה׳) פן אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום הולדה, יאמר פן אפשיט מישראל כבוד שכינתי שהיו מתלבשים בה וישארו ערומים ממנה כמו שהיו עד שלא נתנה תורה הוא כיום הולדה, וכן תרגם יונתן דלמא אסלק שכינתי מינה ואעדי יקרה ואשוינא רטישא כיומא קדמאה עד לא אתקרבת לפולחני.
וישמע העם את הדבר הרע הזה, "when the people heard this bad tiding, etc.⁠" It appears to me that the Israelites imposed upon themselves various kinds of afflictions, corresponding to the sin they had committed. Whereas previously they had worn crowns on their heads, reflecting their joy of being alive, now when they heard that the Shechinah had removed itself from their midst they responded by foregoing their previous joy in being alive. This the Torah describes in stages; 1) ויתאבלו, "they went into mourning;⁠" 2) לא שתו, "they did not put on their jewelry.⁠" The prophet Hoseah 2,5 describes the removal of jewelry as equivalent to being stripped naked of one's garments when he says פן אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום הולדה, "lest I strip her naked and display her as on the day she was born.⁠" What he meant was that God threatened to deprive the Jewish people of the glory of the presence of His Shechinah. The Israelites had been in the habit of using this presence just like other people use their clothing to cover their nakedness to give them dignity. The Israelites would remain as they had been before God gave them the Torah, i.e. "naked.⁠" Targum Yonatan understands the words of the prophet similarly when he wrote: דלמא אסליק שכינתי מנה ואעדי יקרה ואשוינה רטישא כזמני קדמאי עד לא אתקריבת לפולחני, "lest I remove My presence from them and My precious jewelry, and I will make them forsaken like before I brought them close to My service (the giving of the Torah).⁠"
ולא שתו איש עדיו עליו – לא רצו ליקח כלי זיינם כי אמרו לא נלך להלחם. אלא א״כ ילך הקב״ה עמנו. והקב״ה אמר הורד עדיך מעליך שלא תקח כלי זיין עד שאדע מה אעשה לך אם אלך אני. ולכך א״ל משה ואתה אמרת להודיעני ואתה לא הודעתני ולבסוף הודיעם.
הורד עדייך – וא״ת והרי לא שתו אותם. יש לומר כי לא היה בדעתם להניחם כי אם לפי שעה וסבורים היו שיקחום. לכך אמר הורד עדיך שיסלקום לגמרי מכל וכל. ומ״מ לשון הורד קשה לכך נראה לפרש הכי לא שתו כמו לא שמו הדבר ללב ולא הקפידו על מה שאמר להם הקב״ה כי לא אעלה בקרבך. כי עם קשה עורף אתה. אלא מה עשו שתו איש עדיו עליו ולבשו תכשיטם ולא נתנו הדבר ללבם. ולכ״א הורד עדיך מעליך וגם הניגון מוכיח שיש תביר בתיבת שתו ואינו דבוק לאיש עדיו עליו. גם בתרגום ירושלמי ולא שויאו על לבהון גבר תיקון זיינוה עלוהי. גם זה פירושו ולא שמו הדבר ללב שהרי כתיב ברישיה דקרא וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. וה״ר יוסף קרא פי׳ שאין עדי זה. הכתרים שנתנו להם מלאכי השרת כשאמר ישראל נעשה ונשמע. כי אותם כתרים פרקו מעליהם מלאכי חבלה בעל כרחם. אלא תכשיטי׳ נאים היו ובגדי חמד שלבשו בשעת מתן תורה. כדכתיב ויכבסו שמלותם. ואותם תכשיטים צוה הקב״ה להורידם מעליהם.
ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב – אלו הכתרים שנטלו מהם מלאכי חבלה. דכתיב ויתנצלו. דמשמע בעל כרחם.
וישמע העם הדבר הזה ויתאבלו וגו׳ – והשם מלא רחמים כאשר ראה שהתאבלו חזר ואמר דרך רחמים:
וישמע העם הדבר הזה ויתאבלו, "when the people heard this they went into mourning for themselves.⁠" When Hashem observed that the people now mourned their fate, He switched to the Attribute of Mercy, [note that the Torah refers now to ויאמר ה' instead of וידבר ה' and instead of speaking אל העם He addresses the בני ישראל, a complimentary term. Ed.]
עדיו – ג׳ במס׳. דין ואידך וצבי עדיו לגאון שמהו. במתג ורסן עדיו לבלום. בשביל שנתגאו בצבי עדים כמו שדרשו רז״ל בשביל רוב זהב וכסף שנתת להם עשו עגל זהב ע״כ לא שתו איש עדיו ונסתמה פיהם שלא היה להם פתחון פה כמו מתג ורסן שבולם עדיו של סוס.
ולא שתו איש כו׳ – קשה לב״ש דמשמע שלא היה עדיים עליהם. ואחריו כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב, משמע שקודם לכן היה עליהם וצ״ל דה״פ ויתאבלו עשו עצמם כאבלים ולא שתו האבילות על לבם, כי עדיין איש עדיו עליו, והנגינה מוכיח שהרי יש תביר תחת ולא שתו ומפסיק לתיבה של אחריו, ואמר להם הב״ה הורד עדייך מעליך. וי״מ כי שני (קשרים) [כתרים] נתקשרו לכל אחד ואחד כנגד (זכור ושמור) נעשה ונשמע והם לא הסירו אלא כל אחד מהם אחד, וזהו לא שתו איש עדיו עליו, ואח״כ ויתנצלו את עדיים מכל עדים.
וישמע העם את הדבר הרע הזה – הטעם מה שקדם שאמר השם למשה כנגד כל ישראל, כי לא אעלה בקרבך, להיות זאת החמלה לקוחה מכאב, כי ידעו הם כי בהפקד מהם השם ית׳ יקרום מקרים רעים, לכן ויתאבלו והפשיטו מעליהם עדיים ותכשיטים שהיו נושאים בבגדיהם תמיד, וכל שכן שהוסיפו בם במעמד הר סיני וזהו מהר חורב, ועדיין היו נוהגים כן תמיד, כל שכן בשמחתם כאשר עשו העגל.
(ד-ו) וכאשר שמעו העם הדבר הרע הזה — והוא סור השגחת ה׳ יתעלה מהם — התאבלו על מה שנפקד מהם.
ולא שתו איש עדיו עליו – אחשוב שהרצון בזה העדי - העדי שנתן להם במתן תורה, והוא הנימוס התוריי, שהוא עדי ושלמות למי שיתנהג בו; וכבר ביאר זה הענין אחר זה (פסוק ו), ואמר שהם התנצלו העדי שהיה להם מהר חורב, וכאילו הסירו צוארם מתחת עול התורה. והסיבה היתה שכבר הובטחו בקיבולם התורה שהשגחת ה׳ יתעלה תדבק בהם מפני התורה, כמו שנזכר במה שקדם, וכאשר ראו שנפקד מהם זה התכלית דימו שאין תועלת להם בתורה. וזה היה מרי שני; ולזה אמר ה׳ יתעלה אל משה: אתם עם קשה עֹרף, ולא תוכלו לצאת מדעותיכם הנפסדות אשר גדלתם עליהם, וזה יהיה סיבה שאם אעלה בקרבך זמן מועט - ישיגך הכליון, מפני העונש שאביא עליכם על מרותכם פי; ועתה הוספת לחטוא להוריד עדיך מעליך; הנה אדעה מה אעשה לך. אמרו בואלה שמות רבה: ״מהו עדיך? רבי שמעון בן יוחאי אומר - כלי הזין שנתן להם הקדוש ברוך הוא, ושם המפורש חקוק עליו. ומשה יקח את האֹהל וגו׳ – כיון שראה משה מתנה טובה שהיתה בידם איבדו אותה, מיד כעס עליהם״. ואין ספק שזאת המתנה שניתנה להם מהר חורב היא התורה, והוא מבואר ששם המפורש חקוק עליה, כי היא תיישירנו אל השגתו יתעלה. והנה יהיה הורד – מקור, לא ציווי; וזה, שכבר זכר שלא שתו איש עדיו עליו ואיך יצוה אותם שיורידוהו מעליהם.
ואין ראוי שיהיה זה העדי כפשוטו, כי לא אשער איך יתכן שייוחס אל הר חורב; ולזה ראינו לבאר אותו בזה האופן. והנה קרא התורה - ״עדי״, לפי שאינה נימוס יהיה ראוי שיקובל על צד ההכרח והאונס, אבל היא נימוס שהוא בעצמותו בתכלית מהיופי והתיקון והשלמות, עד שהוא ראוי שיִמָּשֵׁךְ האדם אחריו מצד עצמו, ואם לא יאנוס אותו זולתו על זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו וגו׳ – [טז] כי ראו שהכוונה בהעלותם אל הארץ מהר היתה להניחם כצאן טבחה כשתעלה חמתו עליהם ויהיה לשון וישמע העם כמו כי שומע יוסף (בראשית מ״ב:כ״ג) כי הבינו הכוונה מתוך הדברים וכמוהו וישמע אברהם אל עפרון וגו׳ (בראשית כ״ג:ט״ז) ולזה נתאבלו.
ולא שתו איש עדיו עליו – [יז] הנה אם יאמר ולא שת עדיו עליו או ולא שתו עדים עליהם היה ממשמעו שהורידו כל העם את עדים מעליהם ולא ישאר מקום לומר אחר זה ועתה הורד עדיך מעליך. עכשיו שנאמר ולא שתו איש עדיו עליו תהיה הכונה שכל אחד מהם לא שת עדיו עליו אבל קצתם שתו וקצתם לא וכן כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה (שופטים כ״א:כ״ב) כי לא לקחו במלחמת יבש גלעד לכל איש מאנשי בנימן אשתו רק לקצתם והוא פי׳ נכון בכתוב וכן פי׳ הרד״ק ז״ל וכן מה שאמר הכתוב לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו וגו׳ (שמות י׳:כ״ג). לצדדין קאמר איש מהם שהיה יושב או שוכב או עומד בין אחיו וקרוביו לא ראה אותם ואיש מהם שהיה יושב לא קם מתחתיו. והדבר מבואר.
והנה עם זה ראוי לדעת במה נחלק לב העם כי קצתם שתו איש עדיו עליו וקצתם לא שתו.
[יז] ומהראוי שנתעורר עליו תחלה שזה העדי אינו תכשיט הדיוט של כסף או זהב אלא ודאי קדש הוא. כדאיתא במדרש (שמות רבה מ״ה) מהו הורד עדיך מעליך רשב״י אומר כלי זיין שנתן להם הב״ה ושם המפורש חקוק עליו. ואני אומר שהכוונה במאמר הזה על לבישת תפילין שהיו עליהם לכבוד ולתפארת כמו שאמר פארך חבוש עליך (יחזקאל כ״ד:י״ז) כי עדי ופאר שמות נרדפים הם ומקודם מתן תורה נצטוו עליהם שנאמר בפרשת קדש לי וגו׳ והיו לאות על ידך וגו׳ (שמות י״ג:ט׳). והעדי הזה הוא ודאי כלי זיין בידם דכתיב וראו כל עמי הארץ וגו׳ (דברים כ״ח:י׳) ותנא דבי ר׳ ישמעאל אלו תפילין שבראש (ברכות ו׳.) והנה קצת העם שלא שתו עדים זה עליהם דנו עצמם כאבלים המתאבלים על עצמם שנאמר ויתאבלו ולא שתו וגו׳ – שנחשב להם היום ההוא כיום מר למה שראו כי כפשע בינם ובין המות. וקצתם שתו עדים עליהם דנו עצמן כמנודים ונזופים לשמים כמו שזכרו במדרש (שמות רבה מ״ה) ולא חשו אל הפסדם בערך מה שנאמר כי לא אעלה בקרבך כי עם קשי עורף אתה וראו כי המנודין חייבין בתפילין. נמצא אלו חששו לגופם ואלו לנפשם.
וזכר הכתוב וישמע העם את הדבר הרע הזה ר״ל שלא יעלה הקב״ה שכינתו ביניהם כאשר אמר ושישלח לפניהם מלאך וימסרם להנהגתו. והוא היה הדבר הרע בעיניהם בתכלית הרוע. והתאבלו עליו כאשה חגורת שק על בעל נעוריה כי ילך מאתה ויעזבה. ולא שתו איש עדיו עליו. והעדי הזה שזכר הכתוב אין דעתו לפרשו על התורה כמו שפירשו הראב״ע ולא לפרשו על התפילין כדרך חז״ל וגם לא על דם הברית אשר קבל הוא בסיני כדבריהם ז״ל גם כן אלא כפשוטו שהיה להם עדי עדים זה צמיד וזה רביד וזה נזר וזה עדים אחרים שהיה מדרכם לשום אותם העדים עליהם מהם תמידיים ומהם ביום השבת ביום החדש איש עדיו עליו מחדש. הנה אותם העדים שהיו עליהם כשקרה זה לא הסירו אותם כי קרה להם כמו שיקרה לנשים הנשואות שכאשר יקרה חולי ומקרה רע לבעליהן לא ישיתו עליהן מה שהיה להם קודם זה כי איך יתכן שתתקשטנה בעדי עדים בהיות בעליהן בסכנה וצרה. וגם העדים שיהיו עליהן לא תסירו אותם מעליהן פה יהיה סימן אבלות ואלמנות. וכן עשו ישראל כשקרה ענין העגל. ומה שנעשה עליו לא שתו איש עדיו עליו וגם לא הסירו העדים שהיה עליהם קודם לכן מזמן מעמד הר סיני שאז קשטו עצמם בכל מיני עדי ותכשיטים.
(ד-ו) וישמע וגו׳ ולא שתו איש עדיו עליו. מעצמם, או אפשר שהיה עדי [עליהם] ולקחוהו מעל עצמם ונהגו אֵבֶל כניזופים למקום.
ויאמר ה׳ אל משה וגו׳ רגע אחד וגו׳ ועתה הורד עדייך מעליך. וזה ה׳עדי׳, אין ספק שלא היה מלבוש אחד, רק הוא אותה המדריגה העליונה שקיבלו בהר סיני בקבלת התורה כשאמר (לעיל יט יז) ׳ויוצא משה את העם לקראת האלהים׳, ועתה יְעָצָם עצה טובה שיורידו מעליהם אותה המדריגה, כי כל עוד שעדי זה עליהם ומורדים – חייבים חס ושלום כלייה, וכן1 ויתנצלו בני ישראל את עדיים שקיבלו מהר חורב:
1. ולכן.
ולא שתו איש עדיו עליו – יש מקשים אחר שמעצמם לא שתו עדים עליהם מהו זה שחזר ואמר ועתה הורד עדיך מעליך ונ״ל שהיו כאן ב׳ מיני עדי, האחד הוא, סתם עדי חח ונזם וחלי שהיו מתקשטים בהם. הב׳ הוא, אותן הכתרים שנתנו להם בחורב על אמרם נעשה ונשמע. ובפעם ראשון כששמעו הדבר הזה שאמר הקב״ה כי לא אעלה בקרבך והרי הם כמנודים לשמים ע״כ ויתאבלו ולא שתו איש עדיו, מדקאמר איש עדיו ולא אמר בני ישראל כמ״ש אח״כ ויתנצלו בני ישראל עדים ש״מ שמדבר בעדי המיוחד לכל איש ואיש לפי עשרו העשיר ירבה והדל ימעיט, וקבלו עליהם תשובה בעבור החטא הנמשך מן העדי כמ״ש ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו׳. אבל אותן ב׳ כתרים שקבלו בחורב לא פרקו כי היה נראה להם כפריקת עול התורה כאילו אמרו אין לנו חלק בתורה ובכתרה, על כן נאמר להם שנית ועתה הורד עדיך מעליך אפילו אותן ב׳ כתרים ועל זה נאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אותו עדי הניתן להם בהר חורב ואמר כאן בני ישראל ולא אמר איש עדיו לפי שכל ישראל היו שוים בו כעשיר כהלך.
ומהרי״א פירש, שהאדם יש לו הרבה מיני עדי והיו קצתם עליהם וקצתם לא היו עליהם ומתחילה לא שתו עליהם עדים שלא היו עדיין עליהם, אבל אותן שהיו עליהם כבר לא הורידו לכך נאמר ועתה הורד עדיך אפילו זהו שכבר עליך וגם לפירושינו מיושב למה הזכיר לשון הורדה בפעם ב׳ ולא בראשון לפי שהעדי של הר חורב היה תמיד עליהם משא״כ בסתם עדי.
הרע הזה – שאין השכינה שרויה ומהלכת ביניהם:
ולא שתו איש עדיו עליו – התחרטו מאד על מעשיהם הרעים, ובאבלם לא שמו תכשיטיהם עליהם, כי נהגו מנהג אבילות על השמועה הרעה הזאת:
ולא שתו איש עדיו עליו – כי העדיים היו לזכרון לעגל, כי מהם נעשה, או סימן אבלות גרידא, כדעת ראב״ע.
וישמע העם וגו׳ – העם שמע שהוא עומד לצאת מהמדבר השמם, ולהכנס לארץ זבת חלב ודבש ללא מצוקה או מלחמה. בשורות אלו היו כ״דבר הרע״ באוזניהם, שכן בכך נודע להם שהם איבדו את קירבתו הרוחנית של ה׳, ושה׳ לא יתגלה עוד בעולם דרך נפלאות מסעם.
הדבר מראה באמת על מדרגתו הרוחנית והמוסרית הנשגבה של העם – על אף חטאם. אנחנו רואים כמה עמוקים היו רגשותיהם אודות ייעודם הרוחני, וכמה מושרשת הייתה הכרתם. היגון הכבד שעטף אותם כאשר שמעו את הבשורות הרעות, מראה שהם לא מצאו כל נחמה או גמול בבשורת הרווחה החומרית. זה היה הצעד החשוב הראשון לקראת התעלותם מחדש.
ולא שתו איש עדיו עליו – ״עדיו״: תכשיטו. לא הוגד לנו מה היה טיבו של תכשיט זה. אך ברור מהקשר הדברים שהיה זה תכשיט, פשוטו כמשמעו, דבר שאפשר להלבישו ולהסירו. ואם ״מהר חורב״ בפסוק ו פירושו שקיבלו עדי זה בחורב, ודאי שלא היה זה תכשיט פשוט אלא עדי מסוג מיוחד.
אולי אפשר לומר כך: ישנו רק חפץ אחד שתואר לנו כעדי הלאומי של עם ישראל. הוא נקרא ״טוטפת״, היינו ״תכשיט למצח״ (לעיל יג, טז), וכן נקרא גם באופן פשוט ״פאר״ (עיין יחזקאל כד, יז), ומסירים אותו כסימן לאבלות. האם לא נוכל לחשוב, אם כן, שה״עדי״ המוזכר בפסוקנו הוא העדי הזה, התכשיט הלאומי היחיד של העם היהודי? התפילין שקיבלו מיד בצאתם ממצרים?
בפרשיות של ״קדש״ ושל ״והיה כי יביאך״ (לעיל יג, א–טז), נאמר לכל איש מישראל שייעודו להיות מקודש לה׳, ואיך עליו לקדש את זרועו ואת ראשו למען ייעוד קדוש זה. כל אדם ואדם יקדש את זרועו וראשו ב״אות״ וב״טוטפת״ למען הייעוד הזה אשר תוכנו יפורט רק בחורב.
אולם כאן בחורב הם נוכחו לדעת שאינם ראויים לייעוד זה שנקבע להם בעת יציאת מצרים. האם לא היה זה אך טבעי אפוא שהכרה זו בחוסר בגרותם הרוחנית והמוסרית תצער אותם עד כדי שיימנעו מלהניח על ידם וראשם את התפילין שלהם?
על פי פירוש זה, ״מהר חורב״ (פסוק ו) יהיה פירושו: ״מ⁠[אותו יום ב]⁠הר חורב [ואילך]״; או במובן של נתינת טעם: ״בגלל הר חורב״, כדוגמת: ״וְאָנֹכִי ה׳ אֱלֹקֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (הושע יב, י). חורב – שהיה אמור לתת לייעודם את משמעותו האמיתית – נטל מהם את ייעודם!
יש לתמוה שלאחר שנאמר ״ולא שתו איש עדיו עליו״, מצווה אותם ה׳: ״הורד עדיך״ גו׳ (פסוק ה), ואז חוזר הכתוב ואומר שהם הפשיטו עדיים מעליהם: ״ויתנצלו״ (פסוק ו). אולם לפי פירושנו אנו מבינים זאת היטב. שכן אם העדי הזה היה אכן התפילין, שה׳ בעצמו ציווה אותם להניחו עליהם, הם נזקקו לקבל רשות מגבוה גם כדי לחדול מלהניחו. אם כן לא מיותר כלל שהכתוב מדגיש באמצעות מאמרים חוזרים ונשנים אלה, שגם לפני שה׳ ציווה עליהם לעשות כן, הם הסירו עדיים מעליהם מעצמם ומרצונם, מתוך תחושה שהם בלתי ראויים. שכן העובדה שהם הסירו את תכשיטיהם מעצמם ומרצונם, העניקה לפעולתם את משמעותה האמיתית: היא ביטאה את הכרתם שהם חטאו.
וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו – כבר באר הכוזרי כי ישראל היו מצפים ומשתוקקים להשראת השכינה, וכשעלה משה להר והבטיחם שיביא להם לוחות הברית שביניהם ישכון ה׳ על כנפי הכרובים ויהיה להם דבר גשמי יקבילו נגדו תפלתם לה׳, עמדו מצפים ע״ז כל המ״ם יום ולא הסירו מעליהם עדי עדיים שלבשו בעת שעמדו על הר סיני, וכאשר שלמו המ״ם יום וחשבו שמשה לא ישוב אליהם, טעו לעשות צורה מורגשת שלפי סברתם ישכון ה׳ שם כמו על כנפי הכרובים, ועדיין היו מלובשים עדיים לכבוד ה׳ שחשבו שישכון ביניהם בכבוד חונה בגויה, וכאשר נודע להם כי על ידי העגל אבדו כל תקותם, הסירו עדיים שהיו מלובשים בו בצפיתם לאלהים, אמנם רק העם ההמונים הסירו עדיים לא בני ישראל שהם החשובים והגדולים שביניהם כי הם לא חטאו כלל בעגל ועשו משפט בעובדיו, והם זכו לנבואה בעלותם בהר עם משה, וחשבו שהגם שקצף ה׳ על כלל העם ויסיר שכינתו מהם, בכ״ז לא יסיר רוחו מהשרידים ויחידי סגולה. שגם בעת שהיו כל העולם עוע״א לא סרה שכינת ה׳ מיחידים שהיו עובדי ה׳:
ויתאבלו: כבר העירו במדרש שיר השירים רבה (א,כה) על זה שלא מצינו לשון ׳אבילות׳ בכלל ישראל כמו בשעה שרצה הקב״ה לסלק שכינתו מהם1. ואע״ג שהקב״ה הסביר שזוהי טובתם לפי דרכם, מ״מ הרי זה דומה לתינוק שרוצה אמו לסור ממנו וצועק התינוק על זה, ואע״ג שהיא מוכיחתו ומדריכתו הרבה, וכשהוא אינו רוצה לקבל כל כך היא מכהו כמה פעמים, מ״מ כשרוצה היא לסור ממנו בוכה בלי הפוגות, ונוח לו להתייסר כמה פעמים ולא שתסיר אמו השגחתה בעינה הטוב ממנו. כך נוח לישראל שיתייסרו כמה פעמים כאשר כן היה במדבר, משתהא השכינה מסתלקת מהם.
ולא שתו איש עדיו2 עליו: ׳עדי ישראל׳ הוא רוח הישראלית. והוא בשני אופנים, חדא, להמון עם ה׳ שיודעים אשר ה׳ אלהיהם עמם בדרך נסתרת, ואם שאין בהם כח להשיג רוח הקודש ומעלה עליונה מ״מ כל איש יודע דה׳ עמו גם בדרך הטבע, והיא אמונת ישראל מה׳ אלהינו, ועדי הזה3 מושרש בלב ישראל בכל שעה ובכל מקום ואין צורך לזה הכנה כלל. שנית, לגדולי ישראל שמכינים עצמם להשיג רוח הקודש ומשיגים באמת, והוא עדי4 שאין למעלה הימנו, ׳וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליו ויראו ממנו׳. אמנם זה העדי גם לגדולי ישראל אינו עמהם תדיר, רק בשעת הכושר להתבודד ולהתקשט בזה העדי. וכאן שהתאבלו ראו גדולי ישראל שאין ראוי להתבודד ולקוות להשיג רוח הקודש, שהרי אין רוה״ק באה בתוך עצבות ואבילות כלל, על כן ״לא שתו איש״ – היינו אנשים המיוחדים5 ״עדיו עליו״ – אלא הלכו קדורנית.
1. זה לשונו: שכל צרות שבאו עליהן במעשה העגל לא נתאבלו, כיון שאמר להם משה ״כי לא אעלה בקרבך״ מיד ״וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו״.
2. ״עדי״ ע״פ אונקלוס – כלי זין, ע״פ רש״י (בעקבות חז״ל) – כתרים וע״פ ראב״ע – בגדי תפארת ותכשיטים, וכן משמע ברמב״ן.
3. הרוח הישראלית הזאת.
4. תכשיט.
5. ״כולם אנשים״ (במדבר יג,ג) – לשון חשיבות (רש״י).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ה) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל⁠־בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם⁠־קְשֵׁה⁠־עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה⁠־לָּֽךְ׃
Hashem said to Moshe, "Tell the Children of Israel, 'You are a stiff-necked people. If for one minute, I were to go up in your midst, I would finish you off. Now take off your ornaments1 and I will know what I will do to you.⁠"
1. take off your ornaments | הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ – See R"Y Bekhor Shor that, in addition to not actively adorning themselves, the people are now commanded to also take off any ornaments that they had had on previously. Alternatively, perhaps here they are commanded to permanently remove such adornments. Cf. R"Y Kara that the two verses speak of different ornaments, and Rashbam that Hashem's command of this verse actually preceded the people's actions in verse 4.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלרש״יר״י קראאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[יג] 1רגע אחד אעלה בקרבך, וכמה רגע, רבי שמואל בר אבא אמר אחד מחמשה רבוא ושמונת אלפים ושש מאות וחמשים לשעה. (תנחומא סי׳ כו)
[יד] 2ועתה הורד עדיך, מהו עדיך, אמר רבי שמעון כלי זיין שנתן להם הקב״ה ושם המפורש חקוק עליו, מיד ויתנצלו בני ישראל את עדים. (תנ״י סי׳ טו)
[טו] 3ועתה הורד עדיך מעליך, מהיכן היה להם עדי, ולמה אמר הקב״ה למשה הורד עדיך, אלא כך אמר למשה, אם אתה חס על כבודם, הורד אתה את עדיך, הואיל והם פרועים ומי שיראה הם פרועים ועליך עדיך יאמרו שפרועים על מעשה העגל ויהיה להם לשמצה, אבל כשתורד את עדיך לא ידברו עליהם כשיראו אותך כמותם. (מדרש)
[טו*] 4ואדעה מה אעשה לך, אנא יהב לכון יומא דכפורא ויכפר עליכון. (תנחומא סי׳ כו)
1. ראה ברכות ו.: וכמה רגע אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה. ובע״ז ד.: אחת מחמש רבוא ושלשת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמונה בשעה. וראה דק״ס שם. באונקלוס רגע אחד, שעה חדא, ביונתן: שעה חדא קלילא ובירושלמי כתי״ר: [הא] כקליל זעיר. וכן הוא בת״י כתי״ר במדבר טז, כא. ואכלה אותם כרגע. באונ׳ כשעה. ביונתן: כשעה זעירא. ובת״י כתי״ר: כקליל זעיר. ובמתורגמן מביא: ואכלה אותם כרגע קליל. וכן הביא מירושלמי הנדפס: בראשית כו, י, כמעט שכב כו׳ הא קליל זעיר אילו שמש כו׳. ומבואר שהביטוי קליל זעיר הוא לא תרגום מילולי אלא תרגום הענין.
2. שמו״ר מה ג. וראה להלן אות יח–יט ולעיל אות ח וצרף לכאן.
3. מובא במבוא לתנ״י מכת״י שעל גליון התנחומא ונראה מהסגנון שהוא מדרש חז״ל וכן הובא בפי׳ הריב״א בשם י״מ: ולא שתו היינו ישראל שחטאו בעגל אבל משה לא הורידו מעליו לפי שלא חטא ואמר לו הקב״ה גם אתה הורד עדיך מעליך מפני חולשת דעתם של ישראל. וראה בהתוה״מ כאן, ובסגנון אחר בשפתי כהן כאן: כשראו שערב רב הסירו העדי שלהם, שנאמר וישמע העם וכ״מ שנאמר העם הם ערב רב, ונאמר ולא שתו איש עדיו עליו, היה להם לישראל ג״כ להסיר עדים מעליהם כי אם חושבים שלא חטאו הם ג״כ חטאו שלא מחו בידם וכו׳, לז״א הורד עדיך. ויש להעיר מזהר ח״א נב: ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב וכו׳ ישראל תינח, יהושע דלא חטא אעדי מניה ההוא זיינא עלאה דקבל עמהון בטורא דסיני או לא וכו׳ אי תימא דאעדי מניה, אמאי, והא לא חטא דהא איהו עם משה הוה בשעתא דחבו ישראל וכו׳ עי״ש. ונראה מדבריו שמשה לא הוריד עדיו. וצ״ע. וראה לעיל אות ח.
4. בש״ך: ואדעה מלשון וידע אלהים (לעיל ב כה) שהוא מלשון רחמנות כדי שארחם עליך וכן אמרו בתנחומא וכו׳ כי כל עוד שהעדי עליך לא תכנע וסילוק השכינה לא עשתה בהם פעולה. וכעי״ז ברמב״ן: ועל דרך האמת יהיה ואדעה מה אעשה לך כי בדעת הרחמים יעשה בהם כמו ואם לא אדעה (בראשית יח כא).
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה אֵימַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אַתּוּן עַם קְשֵׁי קְדָל שָׁעָה חֲדָא אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִי מִבֵּינָךְ וַאֲשֵׁיצֵינָךְ וּכְעַן אַעְדְּ תִּקּוּן זֵינָךְ מִנָּךְ גְּלֵי קֳדָמַי מָא אַעֲבֵיד לָךְ.
Hashem said to Moshe, “Say to the Children of Israel, ‘You are a stiff-necked people. Were My Shechina to go up from among you for one moment, I would destroy you. Now remove your weapons and it will be revealed before Me what to do with you.’”

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ
וַאֲמַר ה׳ לְמֹשֶׁה אֵימַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אַתּוּן עַם קְשֵׁי קְדָל שָׁעָה חֲדָא אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִבֵּינָךְ וַאֲשֵׁיצֵינָךְ וּכְעַן אַעַדְּ (ח״נ: אַעְדי) תִּיקוּן זֵינָךְ מִינָּךְ גְּלֵי קֳדָמַי (ח״נ: וּגְלֵי קֳדָמַי) מָא אַעֲבֵיד לָךְ
רֶגַע – שָׁעָה?
א. ״רֶגַע אֶחָד״ – ״שָׁעָה חֲדָא״. רֶגַע מתורגם בכל מקום שָׁעָה כגון, ״וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע״ (במדבר טז כא, יז י) ״וַאֲשֵׁיצֵי יָתְהוֹן כְּשָׁעָה״, וכן בארמית המקראית: ״אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה״ (דניאל ד טז). ועל פי התרגום תתבאר היטב דרשת רבי נתן (ראש השנה טז ע״א): ״אדם נידון בכל שעה, שנאמר לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ (איוב ז יח)״.⁠1
לכאורה התרגום הוא הפך העברי שכן רֶגַע נגזר ממַרְגוֹעַ שעניינו מנוחה והעדר תנועה. כנגד זאת שָׁעָה מציין תנועה ופנייה דוגמת ״וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה״ (בראשית ד ה). עמד על כך ב״לחם ושמלה״ וביאר הטעם ״על כי הזמן מעורב מן נקודת המנוחה ונקודת התנועה – על כן כנהו העברי על שם המרגוע והארמי על שם התנועה״.
אֶחָד – אַחַת
ב. ״רֶגַע אֶחָד״ בזכר מתורגם ״שָׁעָה חֲדָא״ [כמו ״קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת״ (במדבר ז יט) ״מְגִיסְתָּא דִּכְסַף חֲדָא״], בהתאמה לשָׁעָה מין נקבה, כהערת המסורה שנרשמה לעיל ״בְּבַיִת אֶחָד״ (שמות יב מו) ״בַּחֲבוּרָא חֲדָא״.
ג. לתרגום ״אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ״ – ״אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִבֵּינָךְ״ הנשמע כהפך הפשט, עיין בפסוק ג.
סילוק שכינה לצורך ענישה
ד. לפי אונקלוס השכינה השורה בישראל לא רק יוצרת מצב רוחני מיוחד אלא גם מגינה עליו. על ידי כך נוצר מצב פרדוקסלי: עם ישראל זכה להיות העם הנבחר ומעמדו הבחירי מתבטא בכך ששורה בו השכינה. יתר על כן, שלא כשאר האומות, עם ישראל גם צפוי לעונש אם יעבוד את אלהי העמים: ״אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ״. ואולם מחמת השכינה השורה בישראל שהיא גם מגינה עליו, אין העונש יכול להתקיים! הפיתרון נמצא באמצעות ״סילוק שכינה״: ״שָׁעָה חֲדָא אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִבֵּינָךְ וַאֲשֵׁיצֵינָךְ״.
הורדה – הסרה, פירוק
ה. הוֹרִיד במשמע הֶעֱבִיר מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה מתורגם בקביעות בפועל ״נחת״ כגון, ״הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה״ (בראשית לז כה) ״אָזְלִין לְאַחָתָא לְמִצְרָיִם״, ״וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ״ (דברים א כה) ״וַאֲחִיתוּ לַנָא״. אבל כאן תרגם ״הוֹרֵד עֶדְיְךָ״ – ״אַעַדְּ [או: אַעְדי] תִּיקוּן זֵינָךְ מִינָּךְ״, הָסֵר, כי עיקר הדבר שיסירו התכשיטים מעליהם ולאו דווקא למטה. וכמוהו לדיוק ולהבהרה תרגם גם ״וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם״ (במדבר א נא) ״יְפָרְקוּן יָתֵיהּ לֵיוָאֵי״, שהעיקר הוא הפירוק ולא העברתו למטה.
1. ההבחנה בין ״שעה״ – 60 דקות ל״רגע״ – 60 שניות התחדשה בלשון ימינו ואינה במקרא או בלשון חז״ל. גם בלשונם שעה – זמן קצר כמוכח מן המשניות הבאות: ״איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת״ (משנה ברכות ב ה), ״הואיל ונאסרה עליו שעה אחת״ (יבמות ג ז), ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״ (אבות ד יז).
ואמר י״י למשה אמור לבני ישרא׳ אתון עם קשיןא למקבלה אולפןב כקליל זעיר אין אסלק איקרג שכינתי מן בניכון אשיצא יתכון וכדון אחתוד גבר מני זיינן מעלוי ואדע מהה אעבד לכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קשין״) גם נוסח חילופי: ״קשי קדל״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״הא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אסלק איקר״) גם נוסח חילופי: ״אדבר יקר״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אחתו״) גם נוסח חילופי: ״אחיתו״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מני זיינן מעלוי ואדע מה״) גם נוסח חילופי: ״מא⁠([יי])⁠ני זייניכון מעילוויכון ואדוע״.
ואמר י״י למשה אימר לבני ישראל אתון עם קשי קדל שעא חדא קלילא איסליק איקר שכינתי מבינך ואישיצינך וכדון אעדי תיקון זינך מינך דאתגלי קדמי מאן אעבד לך.
And the Lord said to Mosheh, Speak to the sons of Israel, Ye are a hard-necked people: were the glory of My Shekinah to go up with you, in one little hour I should destroy you. And now put thy accustomed ornaments from thee, that it may be manifest before Me what I may do to thee.
ויאמר י״י אל משה אמור אל בני ישראל אתם עם קשה ערף שעה אחת קלה אעלה כבוד שכינתי מקרבך וכליתיך ועתה הורד כלי זינך מעליך כי גלוי לפני מה אעשה לך.
וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ – אֲנָא יְהַב לְכוֹן יוֹמָא דְּכִפּוּרָא וִיכַפַּר עֲלֵיכוֹן.
That I may know what to do unto thee (ibid.). I will give them the Day of Atonement that it may atone for them.
קאל אללה למוסי קל לבני אסראייל אנתם קום צעאב אלרקאב פלו אני אצעדת נורי פימא בינכם טרפה ואחדה לאפניתכםא ואלאן אדם אזאלה זיך ענך אערפך מא אצנע בךב.
א. פלו אני אצעדת נורי פימא בינכם טרפה ואחדה לאפניתכם] + וקיל פטרפה ואחדה אצעד נורי פימא בינכם אפניכם א וכן הוא בשרח שבכתיבת ידו.
ב. ואלאן אדם אזאלה זיך ענך אערפך מא אצנע בך] + וקיל ואלאן אדימו נזע זיכם ענכם חתי אערפכם מא אצנע בכם א ובשרח שבכתיבת ידו כבפנים, ונראה שכיון שהתחיל בהעתקת נוסח השרח בחצי הראשון של הפסוק נמשך והשלימו ואחר כך חזר לכתוב נוסח התפסיר בחצי השני כ״קיל״.
אמר ה׳ למשה: אמור לבני ישראל: אתם עם קשי עורף, אילו העליתי את אורי בקרבכם רגע אחד הייתי מכלה אתכם1, ועתה התמד בהסרת תכשיטיך מעליך ואודיעך מה אעשה בך2.
1. לנוסח היש אומרים: וברגע אחד אעלה אורי בקרבכם אכלה אתכם.
2. לנוסח היש אומרים: ועתה המשיכו להסיר תכשיטיכם מעליכם למען אודיעכם מה אעשה בכם.
ועתה הורד עדיך מעליך – הם המלבושים שלהם שנזרק עליהם דם הברית. והוא דם הקרבנות שהקריבו הבכורות בסיני ונקראו עדי לישראל ותפארת וכבוד גדול. בהיות בהם הדם ההוא אות וסימן לקבלת בריתו של הקדוש ברוך הוא וכבר הזכרתי זה בסדר ואלה המשפטים.
רגע אחד אעלה בקרבךא וכליתיך – אם אעלה בקרבך ואתם ממרים בי, בקשיות ערפכם אזעום עליכם רגע אחד, שהוא שיעור זעמו, שנאמר:⁠ב כמעט רגע עד יעבר זעם (ישעיהו כ״ו:כ׳), ואכלה אתכם, לפיכך טוב לכם שאשלח מלאך.
ועתה – פורענות זו תלקו מיד שתורידו עדיכם מעליכם.
ואדעה מה אעשה לך – בפקודת שאר העון אני יודע מה בלבי לעשות.⁠ג
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, ס״פ 118, דפוס רומא, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 1: ״בקרבכם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34 (שם נוסף בגיליון). בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, דפוס רומא נוסף כאן מלשון הפסוק: ״חבי״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״לך״.
רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך WERE I TO GO UP AMONG YOU ONE MOMENT, I SHOULD CONSUME YOU – If I were to go up among you and you rebelled against Me in your stiff-neckedness I would be angry with you but one moment – for this is the duration of His wrath (Berakhot 7a), as it is said, "Hide yourself for a short moment, until the indignation be passed" (Yeshayahu 26:20) – and I would consume you; therefore it is better for you that I should send an angel.
ועתה AND NOW – This punishment shall be inflicted upon you now, at once, viz., that you should put off your ornaments from you.
ואדעה מה אעשה לך AND I KNOW WHAT I SHALL DO UNTO YOU – In respect to the visitation for the remainder of the sin which still remains unpunished (cf. Rashi on Shemot 32:34) I know what is in My mind to do unto you.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

והגאון אמר: כי פירוש ואדעה מה אעשה לך – אודיעך. ולא אבה הדקדוק להיותו כן. רק הוא כמשמעו, כאדון שיאמר לעבדו שחטא לו, אחר שאראה שנחמת על חטאך, אז אדע מה אעשה לך. והנה אפרש לך: ידעתיך בשם (ראב״ע שמות פירוש ראשון ל״ג:י״ב).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

אתם עם קשה עורף – ולטובתכם אני מתכוין שלא אכלך.⁠א
הורד עדיך – אף על פי שכבר לא שתו, אמר להם שיסלקו מן העדי לגמרי.
ויש מפרשים: שלא שתו אותו עליו במקום הנראה, אלא תחת בגדיהם, והוא אמר שיורידוהו לגמרי.
הורד עדיך מעליך – ונהגו מנהג אבילות על מה שעשיתם, ויתגלגלו רחמי עליכם.
א. בכ״י מינכן 52: אכילך.
אתם עם קשה עורף – YOU ARE A STIFF NECKED PEOPLE – And for your benefit I intend, that I will not destroy you.
הורד עדיך – TAKE OFF YOUR ORNAMENTS – Even though they had already not put [them] on, he said to them to remove all ornamentation completely.
And there are those who explain: They had not put it on in visible places, but under their clothing, and he said to remove it completely.
הורד עדיך מעליך – TAKE OFF YOUR ORNAMENTATION – and enact a custom of mourning over what you did, and My mercy will roll over you.
ויאמר יוי אל משה וג׳ הורד עדיך – מה שנראה לי בזה הוא מה שביארתי ב{ספר} המספיק1, שכאשר שמעו העם את הדבר הרע הזה, קצתם לא התכוננו לנסיעה להזדיין בכלי זיין ונשארו במצבם ועליהם נאמר ולא שתו איש עדיו עליו, וקצתם התכוננו והזדיינו והם שנצטוו הורד עדיך וג׳, ועליהם נאמר גם כן (להלן פסוק ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים וג׳, ונסתלקה הסתירה על ידי פתרון זה2.
ואדעה מה אעשה לך – טעמו, קדמה בדעתי3 העצה לתקנתכם, ואותה העצה היא אורך עיכובם במדבר שנשלמה בו תקנתם כמו שאמר להם השליח ע״ה בשמו יתעלה (דברים כט:ד-ה) ואולך אתכם {ארבעים שנה} במדבר וג׳ למען תדעו כי אני יוי אלהיכם.
ואע״פ שמשמעות הכתוב (במדבר יד:לד) שאורך העיכוב {במדבר} בסיבת מעשה המרגלים, היה בזה גם כן מה שביארנו על פי עדות ברורה – היינו מאמרו ואולך וג׳4. ולפעמים עושה יתעלה פעולה אחת בכוונה לשתי מטרות, כמו שאמר יתעלה לפרעה (שמות ט:טז) ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ. וכזה אורך העיכוב במדבר – עונש לנכללים במספר מבן עשרים שנה ומעלה כמפורש במקרא (במדבר יד:כט), ותקנה לצעירים מהם ולמי שנולד {אחרי כן}5 – והם שנאמר להם בסוף הארבעים (דברים ד:ד) ואתם הדבקים ביוי וג׳, והבן זה והשיג אותו6.
1. קמו. לא נמצא בס׳ המספיק שבידינו וחבל על דאבדין, אבל מצאתי שפירוש זה נמסר משם רבנו בספר ׳עבד שלמה׳ שעל פירוש רש״י להר׳ משה ב״ר שם-טוב גבאי (מהד׳ פיליפ עמ׳ 271, ושם בהערה כתב שלא מצא את הביאור בפירוש רבנו, ולפלא שכאן נמצא כאן היה). מסתבר לי שהוא נודע לו ע״פ המקור בספר המספיק שאותו מציין רבנו כאן, שכן ככל הנראה פירוש התורה לרבנו מעולם לא הופץ ברבים [והשוה מש״כ בזה במבוא].
2. קמז. כוונת רבנו לענות על הסתירה שנתלבטו בה המפרשים, דלעיל מיניה נאמר ׳ולא שתו איש עדיו׳ וכאן נאמר ׳הורד עדיך׳ שמשמע שבאמת שתו אלא שאח״כ הורידו. ועי׳ להראב״ע שפירש שמה שנאמר אח״כ באמת מוקדם הוא ונאמר קודם לכן, וכעי״ז פירש רשב״ם. ואמנם כן היא שיטת הראב״ע בכל מקום, אבל רבנו לא ניחא ליה להפוך סדר הכתובים כמו שהראיתי בכמה מקומות (ראה לעיל פר׳ יתרו יט:ג). ורס״ג ביאר באופן אחר בפירושיו (מהד׳ רצהבי עמ׳ רי, והובאו דבריו בפירוש הקצר לראב״ע), ש׳הורד׳ טעמו ׳תתמידו בהורדה׳ ע״ש.
3. קמח. ר״ל ש׳ואדעה׳ אין פירושו שאדע לאחר זמן, אלא טעמו ׳יודע אני׳ והוא עתיד במקום עבר, וכן תרגם אונקלוס: ׳גלי קדמי׳ [וראה מה שציינתי בזה לעיל פר׳ ויחי (מח:ו)]. וכוונת רבנו לסלק המשמעות שתתחדש ידיעה בהשי״ת שלא היתה בו בתחילה, וזה לא יתכן כמובן. ועי׳ לתרגום רס״ג שתירגם ׳למען אודיעך׳ וביאר כן בפירושיו (מהד׳ רצהבי עמ׳ רי,רטו).
4. קמט. ר״ל שכמו שביאר לפני כן, מהמקרא ההוא יש ללמוד שהיתה סיבה נוספת לעיכובם במדבר ארבעים שנה, כדי לתקן חטאם במעשה העגל ולחזק אמונתם בהשי״ת.
5. קנ. יש להעיר, מאחר שהמטרה היתה תיקון חטא העגל, מה ענין התיקון אצל אלו שלא היו בעולם בשעת החטא. וצ״ל שהנקודה הפנימית שייכת אצל כולם, כלומר שבחטא העגל הוכיחו ישראל שכל עוד לא קנו קנין אמיץ באמונת ה׳ הם עלולים להכשל, וזה שייך גם אצל הנולדים אחר החטא.
6. קנא. נראה שלפי דרך זו יובנו גם ענינים אחרים שכתבו רבותינו ז״ל בפירוש אירועי המקראות, שבכמה מקרים הם מבארים כמה סיבות שונות לדבר אחד. לדוגמא: ראה מס׳ שבת (י:) שדרשו: ׳לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים׳, וע״ש בתוס׳ שהקשו: ׳דבלאו הכי נגזר דכתיב ועבדום וענו אותם׳ וע״ש מה שתירצו. ואמנם לדרך רבנו א״ש בפשיטות, דכל כה״ג אמרינן זה וזה גורם [וע״ש בהגהת מהרצ״ח].
הורד עדיך מעליך – אף על פי שמכבר לא שתו עדיים, הזהירם לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים.
הורד עדיך מעליך, "remove your jewelry from your persons!⁠" this sounds strange as the Torah had already reported that the people had not put on their jewelry. They were told not to wear it, as it is more embarrassing to be denied the right to wear jewelry than to simply abstain from doing so from their own free will. In other words, by obeying God's command to abstain or even remove the jewelry they had taken another small step in their moral rehabilitation.
הורד עדיך כו׳. קצת תימה אמאי צוה הקב״ה להוריד עדים שלבשו בחורב. אם בשביל אבלות והלא אינו מועיל כי אם בבכי ותחנונים (???). וי״ל דלא נתכון אלא להסיר מהם דם ברית שהיה על בגדיהם שנ׳ במשפטי׳ ויקח הדם ויזרוק על העם (שמות כד:ח). והדם מעיד שקבלו התורה כו׳.
ד״א הורד עדיך. וא״ת והא כבר כתי׳ ולא שתו איש עדיו עליו (שמות לג:ד). ותירץ ר׳ בשם ר׳ יוסף קרא דהאי לא שתו פי׳ לא הסירו. מ״ר.
ד״א לא שתו לליבן אלא כל אחד עדיין עדיו עליו. לכך אמ׳ הורד. וי״מ ששני כתרים היו להם. והשני לא הסירו עד ויתנצלו עדיים (ע״פ שמות לג:ו) ולא שתו האחר.
הורד עדיך – משום אבילות א״נ משום דם הברית שנזרק על בגדיהם בפ׳ משפטים שהי׳ מעיד שקבלו התורה.
הורד עדיך – וקשה והא כתיב ולא שתו איש עדיו עליו וי״ל לא שתו פי׳ הסירו, רבי בשם ר׳ יוסף קרא.
ד״א לא שתו עדים אל לבם להסירם רק איש עדיו עליו, וי״מ כי ב׳ כתרים הי״ל הא׳ הורידו והא׳ נשאר עליהם עד ויתנצלו עדים מהר חורב.
ד״א ולא שתו – זה עדיי המלבושים והורד עדיך אלו הכתרים.
והנה השם רחמן מלא רחמים, וכאשר ראה שהתאבלו, חזר ואמר בדרך רחמים: אמור לבני ישראל – כי עד עתה הזכיר ׳עמך׳ (שמות ל״ב:ז׳) ו׳העם׳ (שמות ל״ב:א׳), ועתה יזכירם בשמם החביב, וצוה לאמר להם כי לטובתם לא אעלה בקרבם שלא אכלה אותם כרגע, אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, וכן יעשו תמיד.
ואדעה מה אעשה להם – כלומר אפקוד חטאתם לדעתי, כפי התאבלם והנחמם על עונם, כי אני בוחן לב וחוקר כליות.
ועל דרך האמת יהיה ואדעה מה אעשה לך כי בדעת הרחמים יעשה בהם, כמו: ואם לא אדעה (בראשית י״ח:כ״א). וכבר פירשתיוא (רמב״ן בראשית י״ח:י״ט).
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, פריס 220, ירושלים 371, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פריס 224 חסר: ״וכבר פירשתיו״.
But G-d is merciful, abounding in compassion, and when He saw that they mourned, He said again by way of mercy, Say unto the children of Israel etc.,⁠1 for up till now He had used the terms, thy people (Shemot 32:7), and the people,⁠2 but now He mentioned them by their beloved name, and He commanded Moses to tell them that it was to their benefit that He would not go up in their midst, in order that He should not consume them in one moment. However, they have done well in repenting and mourning for their sin. So should they always do, and I will know what to do unto them.⁠3 That is to say, I will visit their sin in accordance with My knowledge of their mourning and repenting their sin, since it is I Who tries the heart and searches the kidneys.⁠4
By way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], the expression, that I may know what to do unto thee5 means that He will do unto them in the knowledge of mercy, similar to what is said, and if not, I will know,⁠6 as I have already explained.⁠7
1. Ibid., (5).
2. Ibid., (1).
3. Ibid., (5).
4. See Jeremiah 17:10.
5. Ibid., (5).
6. Genesis 18:21.
7. Ibid., (20). Vol. I, p. 245.
ועתה הורד עדיך מעליך – הם המלבושים שלהם שנזרק עליהם דם הברית, והוא דם הקרבנות שהקריבו הבכורות בסיני ונקראו עדי לישראל ותפארת וכבוד גדול בהיות בהם הדם ההוא אות וסימן על קבלת בריתו של הקב״ה. וכבר הזכרתי זה בסדר ואלה המשפטים, והוא דעת רבינו חננאל ז״ל וכיון שכפרו עתה במעשה העגל בברית ההוא צוה עליהם שיפשיטום, וזהו ויתנצלו בני ישראל את עדים, יגיד כי עשו כדבר הש״י והפשיטו בגדיהם. ומה שהזכיר למעלה ולא שתו איש עדיו עליו כאלו אמר כל עדיו לומר כי מעצמם נמנעו שלא שתו כל אחד ואחד עליו כל עדיו אלא מקצת עדיו, אבל עתה כשנצטוו מפי הש״י הורד עדיך סלקו כל העדי לגמרי והפשיטוהו מהם.
ולפי מה שדרשו ז״ל שהעדי הזה שם המפורש היה, באור הכתובים ולא שתו איש עדיו, בגדיהם ממש, הורד עדיך, הוא עדי שם המפורש, ולכך לא נאמר הפשט עדיך אלא לשון הורד ולשון מעליך כי ירדו מאותה עליה ונסתלקה אותה המעלה מעליהם, וכן דרשו רז״ל זינאות חגר להם והוא כלי זיין של שם המפורש שהיה בידם מהר חורב, וכמו שדרשו (שמות ל״ב:ט״ז) חרות על הלחות חירות ממלאך המות כי היו בידיהם שמותיו של הקב״ה ולא היו ראויין שתשלוט עליהם מיתה, ולזה רמז אונקלוס שתרגם תיקון זיניהון וזהו לשון ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב אותו עדי שהיה בידם מהר חורב, ולכך תרגם אונקלוס הורד אעדי לשון הסרת כח וכן ויתנצלו ואעדיאו, והכוונה לומר כי אותן מעלות ומאורות שהיו להם כל אחד ואחד כמלאכי השרת מהר חורב נסתלקו ואבדו מהם ומשה לקחם, וזהו שהסמיך לו ומשה יקח את האהל מלשון (איוב כ״ט:ג׳) בהלו נרו, וכן (במדבר כ״ד:ה׳) מה טובו אהליך, וכאשר אבאר שם בעזרת הש״י.
וכבר בארתי בסדר ואלה המשפטים מה טעם הזכירה התורה המעלה הגדולה בעדי הזה כשאבד מהם עתה ולא הזכירתו במתן תורה כשזכו בו.
ועתה הורד עדיך מעליך, "and now remove your jewelry from yourself, etc.⁠" this was a reference to the garments the Israelites wore when Moses sprinkled from the blood of the covenant on them, the blood from the sacrifices offered by the firstborn (Exodus 24,5; see our commentary). This is the opinion of Rabbeinu Chananel in that chapter on verse 8. Seeing that the Israelites had violated this covenant when they made the golden calf God commanded them to divest themselves of the symbol of that covenant. This is the meaning of the words ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, "the Israelites stripped themselves of the jewelry they had received at Mount Chorev" (verse 6). In other words, they complied with God's instructions. As to the meaning of the earlier verse (4) where the Torah states that they did not put on their jewelry, this has to be understood to mean that they did not put on all their jewelry, but only part of it. In other words, they understood even without being commanded that in their present circumstances it would ill become them to behave as if nothing had happened and to act as if they were entitled to wear all their jewelry. Now that God had commanded them to remove their jewelry they divested themselves of all of it.
According to the interpretation of our sages that the jewelry referred to was the holy name of the Lord (compare Midrash Tehillim 103) the meaning of these verses is as follows [starting with verse 4, Ed.] "they did not put on their jewelry (their clothing).⁠" In response to the command to remove their jewelry they removed the item bearing the holy name of the Lord. This is the reason the Torah did not use the customary word for stripping one's clothing off, i.e. הפשט מעליך, but it used the expression הורד, "lower!⁠" When they removed the item in question their spiritual distinction disappeared simultaneously.
Our sages in Shemot Rabbah 45,2 describe this as "זינאות שחגר עליהם, a reference to some kind of weapon upon which the holy name of God had been engraved.⁠" This is also the meaning of the saying in the Midrash Rabbah in 41,9 that חרות על הלוחות, that on the Tablets was engraved the motto "freedom from the angel of death.⁠" In other words, the weapon the sages speak about was the weapon designed to neutralize the angel of death. Seeing the people had been equipped with knowledge of the various names of the Lord, they had an effective antidote against the angel of death as normally such knowledge can be obtained by man only after death. This is also what Onkelos had in mind when he translated the words ויתנצלו את עדים as ואעידו. He meant to convey that the spiritual accomplishments the people had worn proudly ever since the revelation at Mount Sinai, something which had put them on a par with the ministering angels, were now lost to them, disappeared. It was Moses who removed these symbols of their accomplishments from them. This is why the Torah continues ומשה יקח את האוהל, "that Moses would take the Tent (Tabernacle) and pitch it outside the camp.⁠" The word אעדי refers to the loss of some power. It is therefore an appropriate rendering of the Hebrew word ויתנצלו. The word אוהל in this instance is derived from בהלו נרו, another word for "light becoming frightened.⁠" the meaning of Moses taking the "Tent" is therefore to be understood as something allegorical, not that he literally moved the entire Tabernacle. Moses removed the spiritual light which had been part of the Tabernacle to a place outside the camp to indicate that the people had now forfeited this dimension of their relationship with God. The word אוהל should be understood in a similar manner in Numbers 24,8 where Bileam praises the Jewish people describing מה טובו אוהליך יעקב something normally translated as "how goodly are your tents O Yaakov.⁠" The meaning would be "how goodly are your spiritual lights O Yaakov.⁠" I will explain this in due course when discussing that verse in detail.
I have already explained the reason why the Torah refers to the spiritual accomplishments of the Jewish people in terms of "jewelry" in connection with Exodus 24,11 and why this term is spelled out only when the people lost this jewelry and not when they were given it.
הורד עדיך מעליך – ר״מ מקוצי ז״ל פירש שהעדי הוא דם הברית שהיה על בגדיהם דומה כמו שקיימו כל המצות והתורה והחכמים שבהם הורידוהו מעצמם כשחטאו בעגל כמו שנא׳ ולא שתו איש עדיו עליו ועכשיו צוה המקום לכלם שיורידוהו לפי שעברו על אנכי ועל לא יהיה לך. וי״מ ולא שתו היינו ישראל שחטאו בעגל אבל משה לא הורידו מעליו לפי שלא חטא ואמר לו המקום גם אתה הורד עדיך מעליך מפני חלישות דעת של ישראל עכ״ד.
ועתה הורד עדיך מעליך – תימה שהרי כבר נאמר ולא שתו איש עדיו עליו. וי״ל שלא היה דעתם להניחם אלא לפי שעה וסבורין להחזירן לאחר מכן לכך נאמר הורד עדיך לא כשאתם סבורין אלא הורד לגמרי ולא תשובו להחזירם והר׳ יוסף קרא ז״ל פי׳ ולא שתו איש עדיו עליו הם בגדים חמודים ונאים שלבשו בשעת מתן תורה כדכתיב ויכבסו שמלותם אבל הורד עדיך הם הכתרים שניתנו להם בשעה שאמרו נעשה ונשמע ופרקו אותם מלאכי חבלה בשעה שעבדו לעגל כדמסיק במסכת שבת וזה שאמר ויתנצלו בני ישראל שנטלום מלאכי חבלה ולא כתיב וינצלו. ד״א ולא שתו כלי זינין כי אמרו לא נלך להלחם כי אם בלכת הקב״ה עמנו והוא אמר הורד עדיך עד שאדע מה אעשה לך כי אלך עמכם.
ועתה הורד עדיך מעליך, "and now, take off your ornaments!⁠" This command is difficult to understand as the Torah had already reported the people as having no longer put on their jewelry without having been ordered not to put it on. (Compare Exodus 33,4) Presumably, the people did not put their jewelry on for a day as a sign of mourning, but had put it on again on the following day. They had to be told therefore that at least as long as they had not atoned for their sin they were not allowed to wear ornaments. Rabbi Joseph Kara of blessed memory, explained verse four in our chapter, which reported the Israelites as not having put on their jewelry, as referring to the festive garments, the ones they had worn at the time the Ten Commandments had been revealed to them. This was the meaning of Exodus 19,14, where after immersing themselves in a ritual bath in preparation for that that event, they are described as putting on their garments. Had they been the same garments they had worn before immersing themselves in a ritual bath, the Torah certainly did not have to tell us that. They had had their jewelry removed from them by angels sent for that purpose to make them conscious of their great sin, as reported in the Talmud, tractate Shabbat folio 88. This is also the meaning of Exodus 33,6: ויתנצלו בני ישראל, "they stripped themselves; An alternate explanation: the meaning of the words in verse 4: ולא שתו וגו', is that they took off their uniforms, as if saying that unless G–d will march with us we will not agree to fight for possession of the land of Canaan. When G–d heard that He told them that instead of taking off their military uniforms they better take off their jewelry instead for as long as He would tell them what he had in mind for them.
רגע אחד אעלה בקרבך – כמו ארד וכן יעלו בתוהו וכן הבית הזה עליון פי׳ ירוד.
אמור לבני ישראל – כי עד עתה הזכיר עמך והעם ועתה הזכירם בשמם החביב וצוה לאמר להם כי לטובתכם לא אעלה בקרבכם שלא אכלה אותם כרגע אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם וכן יעשו תמיד ואדעה מה אעשה להם כלומר אפקוד חטאתם לדעתי כפי התאבלם והנחמם על עונם:
הורד עדיך מעליך.
אמור לבני ישראל, "say to the Children of Israel, etc.;⁠" God now explains that the absence of His essence in their midst would be to their advantage, not as they had thought that it would be a sign of estrangement. Nonetheless, they had done well in considering themselves as in mourning and not wearing any decorative jewelry. They should always react to their own sins by observing a state of mourning, i.e. demonstrating that they were ashamed of their conduct. God would then take note of their penitence and react in accordance with the sincerity of their remorse.
הורד עדיך מעליך, "remove your jewelry from yourselves!⁠"
הורד – ג׳. הורד עדיך. באף עמים הורד אלהים. הורד אותם אל המים בגדעון. על שאמר לו הורד עדיך היה משה ירא מפני האף והחמה כדכתיב באף עמים הורד וכמו דהכא היה עכו״ם התם נמי הורד אותם אל המים להפריד עובדי ע״ג שכל הכורע על ברכיו לשתות סימן שעבד ע״ג והציגם לבדם.
ואדעה מה אעשה לך – פי׳ הרא״ש אפקוד חטאתם לדעתי כפי התאבלם והנחמם על עונם, פירוש אחר ואדעה פי׳ אנא [אתן] להון יום הכפורים ויכפר עליהם.
ויאמר י״י אל משה אמר אל בני ישראל וג׳ – זה כאלו אמר להם מדוע אתם מתאוננים על מה שאמרתי כי לא אעלה בקרבך (שמות ל״ג:ג׳), ואני אמרתי זה לחמלתי עליכם, כי אתם עם קשה עורף, ורגע מה אם אעלה בקרבך אכלך כי תחטאו ועיני רואות. ואמת כי ראוי לכם להתאבל מזה על אפשרות הנזקים יקרו לכם בהפקדי, אבל מה אוכל לעשות, והדאגה האחרת יותר מסבות ומידכם היתה זאת לכם,⁠1 כי אתה עם קשה עורף. ואמנם אף על זאת חנון ורחום אני, ויען כי הכנעתם והתאבלתם, לא אדע עדיין מה אעשה, לכן עוד תוסיפו ותפליגו בהסרת כל עדי מעליכם, ואדעה מה אעשה לך, כלומר אולי אלך עמכם כפי ראות עיני, וכפי שאראה שעוד כניעתכם, וכל זה דרך מלך עם בניו ועבדיו ועמו, כי אף על פי שהם חוטאים לא יחפוץ במותם, וכן הוא מדת השם ית׳.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו נ׳:י״א.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ולזה נאמר ויאמר י״י אל משה אמור אל בני ישראל אתם עם קשי עורף – [יז] הנה שצוה שיאמר בלשון אמירה המורה על הפיוס אל החשובים מבני ישראל החוששים לנפשם אתם עם קשי עורף והוא החשש הגדול שחששתם עליו ועוד רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך שהוא החשש השני שחששו אליו אחיכם ובדין עשיתם מה שעשיתם שהרע הגדול דוחה את הקטן ועתה כבר נחה דעתי ולא ראיתי להשליך אתכם מעל פני. ולזה אל תוסיפו צער על אחיכם והשתחוו להם להוריד עדיכם כמותם לחוש אל העונש הגופיי שישיג אתכם לבד בעוד שאדע׳ מה אעשה לך והוא הפשרת הדין בכל מקום.
רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך אם אעלה בקרבך ואתם ממרים בי בקשיות ערפכם אזעום עליכם רגע אחד שהוא שעור זעמי שנאמר חכי כמעט רגע עד יעבור זעם. הוסיף מלת אם על מלת אעלה גם חסר הוי״ו ממלת וכליתיך גם הפך המקנא כאילו אמר אתם עם קשה עורף אם אעלה בקרבך כלותיך רגע אח׳ והיא תשוב׳ לישראל על מה שהוקשה בעיניהם מאמר הנה מלאכי ילך לפניך גם ושלחתי לפניך מלאך ולא אני בעצמי ויתאבלו ולכן אמר למש׳ אמור להם שלטובתכ׳ אני עושה זה כי אתם עם קשה עורף ואם אעלה בקרבכ׳ אני בעצמי כשאתם ממרים בי בקשיות ערפכ׳ אכלה אתכם באותו רגע שהוא שעור זעמי:
ועתה הורד עדיך ועתה פורענות זו תלקו מיד שתורידו עדייכם מעליכם. לא שמלת ועתה הוא המתחייב ממה שקדם כמו ועתה הנה אשתך קח ולך ועתה שני בניך הנולדים לך מצרימה לי הם כי א״א לפרש כן במקום הזה מפני שהמאמר הקודם הוא תשובה לישראל שלטובת׳ הוא עושה ששולח המלאך ואינו הולך הוא בעצמו ופסוק ועתה הורד עדיך הוא לפורענות:
ואדעה מה אעשה לך בפקודת שאר העון אני יודע מה שבלבי לעשות. לא שעל ידי הורדת העדים ידע מה לעשות להם כפי המובן מן הכתוב כי אין הורדת העדי סבה שידע מה לעשות להם:
ומפני זה אמר יתברך למשה אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף ולמה לא לקחתם האבלות בשלמותו לשלא יהיה שום עדי עליכם רגע אחד אעלה בקרבך ר״ל אשגיח בענינך על פי המשפט והדין וכליתיך. ולכן הכנע וכבוש לבבך והורד עדיך מעליך ר״ל לא די שלא תשים עליך העדים שלא היו עליך בשעת המעשה. אבל גם שאר העדים שהיו אליך קודם לכן שלא הסירות׳ הורד אותם מעליך ואז בראותי הכנעת לבבך אדעה מה אעשה לך מהכפרה והרחמים כי לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.
רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך – אתם מתאבלים (פסוק ד׳) על מה שאמרתי ״כי לא אעלה בקרבך״ (פסוק ג׳), והוא אמנם טוב לכם, שאם אעלה בקרבך אכלה אותך בהיותך ״עם קשה ערף״ (פסוקנו ופסוק ג׳), בלתי פונה לשמוע קול מורים עם היותך מוכן לשלמות בהכנה רוחנית קנויה במעמד הר סיני.
ועתה הורד עדיך מעליך – אותה ההכנה הרוחנית הנתונה לך באותו המעמד הנכבד הורידה מעליך, כי האל יתברך אחר שנתן המתנה לא יקחנה מן המקבל בלתי רצון המקבל, כאמרם זכרונם לברכה: דגמירי דמיהב יהבי משקל לא שקלי.
ואדעה מה אעשה לך – שלא תהיה ראוי אז לעונש כל כך גדול.
רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך, whereas at this time you are mourning about My not being personally in your midst, (verse 3) you fail to understand that this is intended for your benefit, and may save you from instant extinction. You are, after all, such a stiff-necked people unwilling to respond to admonition, even though at the revelation of Mount Sinai you had become equipped to attain spiritual perfection.
ועתה הורד עדיך מעליך, this spiritual preparedness which you attained at the revelation is something that God does not unilaterally remove from the people as we have a rule that gifts are not revoked without the consent of the recipient. Our sages have phrased it thus in Taanit 25 (where the golden leg miraculously given to Rabbi Chanina was taken back only after he had prayed for it to revert to where it came from.)
ואדעה מה אעשה לך, for once you do this as an admission of your guilt you will not be guilty of the ultimate punishment.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

אם אעלה בקרבך וכו׳. שאין לפרש שיעלה בקרבם, שהרי אמר הקב״ה ״כי לא אעלה בקרבך״ (פסוק ג):
פורענות זו תלקו מיד. דאם לא כן, מאי ״ועתה״ דקאמר, אלא כך פירשו ׳פורענות זו תלקו מיד וכו׳:
ויאמר ה׳ אל משה אמר אל בני ישראל: אין שם פיסקא.
מיד שתורידו עדיכם מעליכם. כלומר זה אעשה לכם מיד כלומר לא שמלת ועתה מתחייב ממה שקדם כמו ועתה הנה אשתך קח ולך ועתה שני בניך וגו׳ כי אי אפשר לפרש כן כי המאמר הקודם הוא לטובתם ששולח המלאך ואינו הולך הוא בעצמו ופסוק ועתה הורד עדיך הוא לפורענות וא״ת הא לעיל כתיב שהם עצמן הורידו עדים מעליהם דכתיב ולא שתו איש עדיו עליו וי״ל דלעיל לא הורידו אלא לפי שעה כדרך האבלים אבל הקב״ה אמר להם שיורידו לעולם:
אני יודע מה שבלבי כו׳. לא שעל ידי הורדת עדים ידע מה לעשות להם כמובן מן הכתוב כי אין הורדת העדי סבה שידע מה לעשות להם:
Immediately, that you will remove your ornaments from yourselves... It means: I will do this to you immediately. The word "now" does not relate to that which preceded, as it does in: "Now here is your wife, take her and go" (Bereishis 12:19), and: "Now your two sons" (ibid. 48:5). [Rashi knows this] because our verse cannot be so explained. This is because the preceding statement is for their good. [To save them from destruction,] God is sending the angel rather than going Himself. Whereas this phrase, "Now remove your ornaments,⁠" is a punishment. You might ask: Is it not written in v. 4 that they took off their ornaments of their own accord, as it is written, "No man wore his ornaments"? The answer is: There, they just removed them temporarily, out of mourning. But here, Hashem told them to remove them permanently.
I know what I have in My heart... I.e., it does not mean that through their removing the ornaments, He will know what to do with them, as the verse seems to imply. [Rashi knows this] because removing the ornaments is not a cause for God to know what to do with them.
אמר אל בני ישראל – השם מלא רחמים, וכאשר ראה שהתאבלו, חזר וקראם בשמם החביב בני ישראל, ואמר שלטובתם לא יעלה בקרבם, כדי שלא לכלותם, ולכך טוב שישלח מלאך לפניהם:
ועתה הורד עדיך – פורענות זו תלקו מיד שתורידו עדיכם מעליכם:
ואדעה מה אעשה לך – בפקודת שאר העון אני יודע מה שבלבי לעשות לך. והנה בלשון זה של ידיעה נרמז כאן גם לשון חבה, כי כפי התאבלם והנחמם על עוונם אפקדם ברחמים ואסלח להם:
רגע אחד וגו׳ – התחיל לדבר עמהם דרך חבה בראותו תשובתם שהתאבלו והסירו עדיים, ואמר להם כי זה שלא יעלה בקרבם אינו אלא לטובתם שלא יכלם אם יוסיפו לחטוא, ושאמנם יפה יעשו, אם יתמידו להוריד עדיים מעליהם, ויבטחו עליו ויניחו לו שיבחר הדרך להנהיגם לטוב להם.
ויאמר – בניגוד ל״וידבר״ שבפסוק א: ה׳ מסר למשה את הדברים בדרך של הסבר וביאור, המשיבים אותם אל הלב.
אתם עם קשה ערף וגו׳ וכליתיך – המשך קיומכם תלוי באם מערכת היחסים שלי עמכם ועם גורלכם תחזור למדרגת בני נח ולדרך הנהגתם בידי ה׳ (עיין פירוש לעיל לב, לד).
שכן ליחסם המיוחד של ה׳ לישראל, ושל ישראל לה׳, ישנו תפקיד כפול: לגלות לכל האנושות איך שה׳ מנהל ומנהיג את גורל האדם, וכן לגלות את ציוויי ה׳ לגבי מעשי אדם. שני תפקידים אלה הולכים בד בבד. אם גורלו של ישראל הוא לגלות לעולם את הנהגת ה׳, הרי שחיי ישראל צריכים להיות באופן שייראו בהם ציוויי ה׳ למעשה אדם.
הנהגה מיוחדת של ה׳ לעם חוטא, תכריז שהחטא הוא רצון ה׳, ותוצאותיה יהיו ההפך הגמור מתכלית בחירת ישראל. העם שיעמוד לפני העולם כ״עם ה׳⁠ ⁠⁠״ חייב להיות דוגמא מעולה לעם השומע למצוות ה׳. כל סטייה מדרך תורת ה׳, נהפכת מחמת השם שהעם נושא עליו, לעוון פלילי של חילול השם, לקידוש ההשחתה המוסרית בשם ה׳.
הצלתו של החוק המוסרי האלקי למען המין האנושי, דורשת שעם ה׳ יגונו ותבוא עליהם פורענות מחמת עבירות, כדי שעמים אחרים לא ייענשו עליהן. זאת היא ההנהגה הלכה למעשה היוצאת מאותו עיקרון שהוא המפתח להבנת תולדות העם היהודי, והבא לידי ביטוי במאמר ״בקרבי אקדש״ (ויקרא י, ג; עיין פירוש שם) לגבי כל מי שנושא את חותם קרבת ה׳ המיוחדת. מפתח זה להבנת תולדות העם היהודי נאמר במפורש בנביא: ״רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל⁠־כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל⁠־עֲוֹנֹתֵיכֶם״ (עמוס ג, ב).
ועתה הורד – עיין פירוש לעיל, פסוק ד.
ויאמר ה׳ אל משה אמור אל בני ישראל שהם זקני העדה והמעולים שבהם, אמור להם שגם אתם עם קשה ערף, גם אתם לא טובים מיתר העם, כי היה לכם להוכיח ולמסור נפשכם על זה. וא״כ אם רגע אחד אעלה בקרבך אף להשרות שכינתי על יחידי סגולה אכלה אותך כי חטא של יחידי סגולה גדול יותר לפי מעלתם, וגם שר״ל אחר שהכלל הם עם קשה עורף א״א להיות שכינתי על יחידים כי לא אוכל לבא כלל בקרב העם שאז אכלה החוטאים, ועתה הורד עדיך מעליך גם אתם. ואל תקוו שישכון ה׳ על היחידים שהם בני ישראל, ועליכם לנהוג אבלות כיתר העם ואדעה מה אעשה לך, שבשלא אהיה ביניכם יארך אפי למועד שמור כמ״ש וביום פקדי:
אמור אל בני ישראל וגו׳1: הוסיף לפייסם2 על זה הצער3, ואמר, כי יש להם לחוש יותר ממה שאמר להם תחילה ״פן אכלך בדרך״ דזה אינו4 משמעות כליון לגמרי אלא ׳אכילה׳ משמעות איזה חלק ובזה לא נתפייסו ישראל כי נוח להם לקבל זה העונש משתסור השכינה מהם ח״ו, על כן ״נתאבלו״. ואמר5 ה׳ כי יש להם לחוש פן יהיו מעשיהם וקשי ערפם גורמים אשר תהיה מדת הדין, כי ברגע אחד יכלם ח״ו6, וא״כ נוח להם שלא תהא השכינה בקרבם.
ועתה הורד עדיך מעליך7: מה שאתה לבוש ממילא, היינו עדי הראשון שיודע כל איש ישראל אשר ה׳ עמו בהשגחה נסתרת8.
ואדעה מה אעשה לך9: באיזה אופן להצילך מכל רע ולהתפרנס ע״י איזה אופן בטוח, אע״ג שאין שכינתי עמך10.
1. קשה, הרי כבר הסביר להם בפסוק ג׳ מדוע שולח לפניהם מלאך ולא יעלה בקרבם.
2. כעין זה ברש״י וברמב״ן.
3. שלא יעלה בקרבם, אלא ישלח מלאך.
4. שהחשש ההוא לא היה במשמעות...
5. על כן אמר להם עתה...
6. א״כ עיקר תוספת ההסבר בפסוקנו היא ב״וכליתיך״, לעומת ״פן אכלך״ דלעיל.
7. הבעיה הגדולה בפסוקנו היא שבפסוק הקודם מוזכר ״ולא שתו איש עדיו עליו״, א״כ מהו ״ועתה הורד עדיך מעליך״, הרי כבר עשו זאת. וזה מה שהכריח את הראב״ע לפרש שפסוקנו נאמר לפני הפסוק הקודם, והכוונה בתחילת פסוקנו ״ויאמר ה׳ אל משה״ – ׳וכבר אמר׳. ולפי״ז הוא מפרש בפסוק הקודם ״וישמע העם את הדבר הרע הזה״ הכוונה לציווי ה׳ בפסוקנו ״הורד עדיך מעליך״. אך הרמב״ן משאיר את הפסוקים כסדרן ומסביר, וז״ל: אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, וכן יעשו תמיד. רבינו מיישב את הענין בצורה שונה לגמרי.
8. כלומר, מה שנזכר בפסוק הקודם ״ולא שתו איש עדיו עליו״ מתייחס ל׳עדי׳ השני שהזכיר רבינו בפסוק הקודם, הוא ה׳עדי׳ של גדולי ישראל שהוא רוח הקודש, עיי״ש. וכאן הקב״ה מצוה את כלל ישראל להוריד גם את ה׳עדי׳ הראשון – ה׳רוח הישראלית׳ הבסיסית של כל יהודי (ואכן בני ישראל מילאו ציווי זה כפי שמוזכר בפסוק הבא ״ויתנצלו בני ישראל״). והסיבה לדרישה להורדת ׳עדי׳ זה, היא, רצון הקב״ה להנהיגם מעתה ואילך באופן שאינו ישיר אלא ע״י מלאך, וא״כ לא יהיה מצב אפילו של השגחה נסתרת.
9. כל הפרשנים מתחבטים במשמעות משפט זה.
10. שהרי תונהגו ע״י מלאך.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלרש״יר״י קראאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ו) וַיִּֽתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת⁠־עֶדְיָ֖ם מֵהַ֥ר חוֹרֵֽב׃
The Children of Israel stripped themselves of their ornaments from Mount Chorev.⁠1
1. Mount Chorev | מֵהַר חוֹרֵב – See Shadal that the connotation is: "from [the time of] Mount Chorev (Sinai) [onwards]". Cf. Rashi and Abarbanel that the verse means: "they stripped their ornaments [with which they had been adorned] at Mount Chorev.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רמב״ןמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[טז] 1ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, דרש ר׳ סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום (כל אחד ואחד נטל כתר) שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אמר ר׳ חמא בר׳ חנינא בחורב טענו ובחורב פרקו, בחורב טענו כדאמרן (והכי משמע את עדים אשר היו להם מהר חורב) בחורב פרקו דכתיב ויתנצלו בני ישראל וגו׳ (דמשמע נמי ויתנצלו את עדים מהר חורב. רש״י). (שבת פח.)
[יז] 2ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, וישח אדם וישפל איש (ישעיהו ב׳:ט׳), מהו וישח אדם אלו ישראל שנקראו אדם שנאמר (יחזקאל ל״ד:ל״א) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אימתי שחו וישפלו בשעה שעשו אותו מעשה השפילם הקב״ה, כשעמדו בסיני ואמרו נעשה ונשמע ניתן להם עטרה בראשם, א״ר אבא בר כהנא בשם ר׳ לוי כיון שקיבלו ישראל עשרת הדברות ירדו ק״כ ריבוא מלאכי השרת וזוניאות (חגורות) ועטרות בידיהם והיו שנים מהן נזקקים לכל אחד ואחד, אחד נותן עטרות ואחד חוגרו בזוניאות וכיון שעשו אותו מעשה ירדו המלאכים והעבירו את העטרות והתירו את הזוניאות. ויתנצלו בני ישראל, וינצלו אין כתיב כאן אלא ויתנצלו בטובתם ושלא בטובתם, מהו עדיים לשון תכשיט ואעדך עדי (יחזקאל ט״ז:י״א), אותה שעה נעשו ישראל שפלים. (פסיקתא רבתי י ו)
[יח] 3ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, שכיון שקבלו התורה הלבישם הקב״ה מזיו הדרו ומה היה הלבוש, ר׳ יוחנן אומר עטרות הלבישן ורבי שמעון בן יוחאי אומר כלי זיין נתן להם והשם הגדול חקוק עליו וכל ימים שהיה בידם לא היה מלאך המות יכול לשלוט בהם, מנין אתה למד ממה שכתוב שם ועתה הורד עדיך מעליך. ור׳ סימא אמר פורפירא הלבישן, ורבי הונא אומר זוניאות (חגורות) הלבישן וכשחטאו העביר הקב״ה מהם כל אותו הטוב שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. (שמות רבה נא ח)
[יט] 4ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, תני רשב״י כלי זיין היה לישראל בסיני והיה שם המפורש חקוק עליו וכשחטאו ניטל מהם, הה״ד ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. כיצד ניטל מהם, ר׳ איבו ורבנן, ר׳ איבו אמר מאליו היה נקלף ורבנן אמרי מלאך היה יורד ומקלפו. (פתיחתא דאיכה רבתי כד)
[יט*] 5ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, ההוא עדי עלאה תפילין דרישא ודרעי דשויין ביד כהה אעדיאו מנהון, ומאן אתר אתייהב להון מהר חורב. (זהר ח״א רסב, בהשמטות)
[כ] 6מהר חורב, אמר ר׳ אבהו הר סיני שמו ולמה נקרא הר חורב שירדה חורבה לעכו״ם עליו. (שבת פט:)
[כא] 7מהר חורב, כל הר חורב חסר ו׳ בר מן אחד, ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב מלא, למה לפי שעד שלא חטאו ישראל במעשה העגל היתה חרב לפניהם ומאבדת אויביהם וכשחטאו בו נעשה חורב בלשון חרב ובלשון חורבה. (מדרש חסרות ויתרות)
[כא*] 8ויתנצלו... את עדים מהר חורב ומשה יקח את האהל, ואתרוקנו בני ישראל מן תיקון זיניהון דשמא רבא מפרש כתיב בהון וגו׳ ומשה נסיבינון וטמירינון במשכן אולפן אורייתא דיליה. (תרגום יונתן)
[כב] 9ויתנצלו... בני ישראל את עדים... ומשה יקח את האהל, אמר ר׳ יוחנן וכולן (הכתרים שפרקו, ראה לעיל אות יז) זכה משה ונטלן דסמיך ליה ומשה יקח את האהל (ומשה יקח, אותו עדי, לשון אחר את האהל לשון בהלו נרו (איוב כ״ט:ג׳) והוא היה קירון עור פניו. רש״י). (שבת פח.)
1. ראה תו״ש יתרו פי״ט אות צד ומשפטים פכ״ד אות סח וצרף לכאן. ובמדרש הגדול כאן: ועתה הורד עדיך מעליך, ר׳ נתן אומר משום ר׳ סימאי אלו עטרות שניטלו מהן שבשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע, ירדו מלאכי שרת והניחו עטרות בראש כל אחד ואחד מישראל שנאמר (תהלים קג ה) המשביע בטוב עדיך, וכשקלקלו מעשיהן, ירדו מלאכי חבלה ונטלום מעל ראשיהן והעמידו אותן כמו אשה פרועה, הה״ד ויתנצלו בני ישראל את עדים. ובתוס׳ שבת שם: ירדו ק״כ ריבוא, מדכתיב ויתנצלו דריש תרי זימני, ויש ספרים שכתוב בהן בהדיא וינצלו לא נאמר אלא ויתנצלו (ראה דק״ס מגליון כתי״מ), ואע״ג דגדולה מדה טובה ממדת פורענות, ה״נ גדולה היא שמלאך טוב היה קושר שני כתרים ומלאך חבלה לא היה בו כח כי אם להסיר אחד, ע״כ. ובכתי״מ בדק״ס הגירסא: וכיון שחטאו ירדו ששים ריבוא וכו׳. וראה להן אות יז. – בחורב טענו וכו׳, במדרש תהלים קו ה: א״ר שמעון בחורב טענו ובחורב פרקו שנאמר ויתנצלו וכו׳. ובילהמכ״ת פק״ו: א״ר שמואל וכו׳.
2. ראה לעיל אות טז ולהלן אות יח. – וינצלו אין כתיב כאן וכו׳ כעי״ז בתנחומא כאן סי׳ כו: ויתנצלו בעל כרחן. וראה אות טז בבאור. וכעי״ז בפרקי ר״א פמ״ז: ר׳ אליעזר בן ערך אומר כשירד הקב״ה ליתן תורתו לישראל ירדו עמו ס׳ ריבוא של מלאכי השרת כנגד ס׳ ריבוא של גיבורי ישראל ובידם זיינות ועטרות ועטרו את ישראל בכתר שם המפורש, כל אותן הימים עד שלא עשו אותו המעשה היו טובים לפני הקב״ה ממלאכי השרת ולא משל בהם מלאך המות ולא יוצאין לנקביהם כבני אדם, כיון שעשו אותו המעשה כעס עליהם הקב״ה ואמר להם סבור הייתי שתחיו לפני כמלאכי השרת שנאמר (תהלים פב ז) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון. ר׳ יהודה אומר כל זמן שאדם לובש בגדי תפארתו הוא יפה במראהו ובכבודו וביקרו, כך היו ישראל כשהיו לובשין אותו השם, היו טובים לפני הקב״ה ממלאכי השרת, כיון שעשו אותו המעשה כעס עליהם הקב״ה ואמר להם הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך, ובאותו הלילה ירדו מלאכי השרת ס׳ ריבוא כנגד ס׳ ריבוא של גבורי ישראל ונטלו מהם כל אחד ואחד מה שנתנו להם ונמצאו ערומים שלא ברצונם שנאמר ויתנצלו בני ישראל וינצלו אין כתיב כאן אלא ויתנצלו, בעל כרחם. ויש אומרים מאליו היה נקלף, וברד״ל שהיה כענין כתנות אור של כבוד דאדה״ר ע״כ. (ראה להלן אות יט). וראה זהר ח״א סג: ויתנצלו, וינצלו מבעי ליה, אלא ויתנצלו על ידא דאחרא בגין דאתיהיב רשו להאי נחש לשלטאה עלייהו. ובמדרש תנאים עמ׳ 223: ואשר חרב גאותך (דברים לג כט) מלמד שנתפלל משה שיחזור להן הזיין שניטל מהם בחורב שנאמר ועתה הורד עדיך מעליך, וינצלו בני ישראל את עדים אין כתיב אלא ויתנצלו, ומנין שנשבע הקב״ה שהוא עתיד להחזירו להם שנאמר (ישעיה מט יח) חי אני נאם ה׳ כי כלם כעדי תלבשי. ומקורו מספרי ברכה סי׳ שנו.
3. כעי״ז בבמדב״ר טז כד ותנחומא שלח סי׳ יג ותנ״י שם בהוספות סי׳ א בכמה שינויים. וכ״ה בכמה מקומות אלא שלא נדרש על הפסוק שלפנינו, ראה תנ״י וארא ט, תצוה ז ובנדפס שם יג, מדרש תהלים קג ח, פס״ר כא ז לד י. וראה לעיל אות יד טז יז ולהלן אות יט. ובשמו״ר מה ב: ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, ר׳ חנין דצפורין אמר עטרה שנתן בראשם שנאמר (יחזקאל טז יב) ועטרת תפארת בראשך ורשב״י אומר זינאות שחגר להם, ור׳ סימי אמר פורפראות שנאמר (שם, יא) ואעדך עדי וכה״א (דברים כו יז) את ה׳ האמרת היום וה׳ האמירך היום. ומ״ש בפי׳ מהרז״ו בשמו״ר להגיה שצ״ל: רשב״י אומר כלי זיין וכו׳. אין צורך לפמ״ש הרמב״ן לפרש שזינאות היינו כלי זיין וז״ל: ואונקלוס שתרגם בעדי תקון זין, דעתו כדברי האומר בב״ר (צ״ל בשמו״ר) זינאות חגר להם, כלומר שחגר להם הקב״ה בשעת מתן תורה כלי זיין להנצל מכל פגע ומלאך המות כמו שדרשו חרות על הלוחות חירות ממה״מ והם שמותיו של הקב״ה. וכ״ה ברב״ח. אמנם מלשון דרש בשמו״ר הנ״ל מבואר דזינאות אינו כלי זיין וצ״ב. וראה זהר ח״א נב:, ח״ב קצד:, רכז. וח״ג קצג.
4. שהש״ר א ג, ד יג, ח ה ושם ה ז הגירסא: ר׳ איבו אמר מלאך היה יורד ומקלפו ורבנן אמרי מאליו היה נקלף. וראה לעיל אות יז מפרקי ר״א: וי״א מאליו היה נקלף. וראה מדרש תהלים לו ח כעי״ז, ומדרש הגדול כאן.
5. ראה לעיל אות יא, בביאור וצרף לכאן.
6. ראה תו״ש שמות פ״ג אות כ וצרף לכאן.
7. בתי מדרשות ח״ב עמ׳ רסה. וי״ג: וכשחטאו היתה חרב עליהם.
8. מדברי התרגום מבואר שהיו כתרים ממש כהפירושים המובאים בביאור לעיל אות יא. ואולי יש מקום לפרש כן לשון ר׳ יוחנן להלן אות כב: זכה משה ונטלן, היינו שנטלן וגנזן וכפירוש הראשון של רש״י, ולפירוש השני של רש״י זה הי׳ ענין רוחני. – ביונתן: ואתרוקנו, בכת״י תרגום ירושלמי על הגליון יש: ואיתרוקנו – ורוקינו. ובפי׳ ר׳ מיוחס: ויתנצלו, כמו ונצלתם את מצרים והוא התפעל. כלומר נתרוקנו ונתערטלו מהן שלא שתו אותן עליהם. באונקלוס: ויתנצלו – ואעדיאו. ויש שתי גרסאות אצל שפרבר: ואעדיו. ואעדו. ובתרגום ירושלמי מכת״י: ופרקו. והרמ״ע מפאנו בספרו אמרות טהורות מאמר חקור דין ח״ב פ״ט מביא תרגום זה ומפרשו וז״ל: והזכיר הכתוב לשבח ויתנצלו בני ישראל את עדים שהוא יותר מהורדה כמו שתרגם יונתן: ואתרוקנו, שנתיאשו המה ממנו שלא יחפצו בו כלל אחרי רואם כי טוב מותם מחייהם כו׳ והיה דעת המתרגם הראשון שזכרנו מפי חגי זכרי׳ ומלאכי (ראה מ״ש במבוא על תרגום ירושלמי על דבר שיטה זו שתרגום יונתן שלפנינו הוא ליב״ע) שעדי ההוא הי׳ עושה חרות ממלאך המות, ואלו הורידוהו בלבד היה מורה קבלת המיתה באהבה אם חפץ בה ה׳ והוא טוב בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך ע״כ, ומענין זה ברקאנטי: ואמר הורד עדיך ליתן רשות למלאך המות לשלוט בהם וזהו ויתנצלו בני ישראל. ותרגום יונתן ב״ע ולא שתו איש עדיו עליו ולא שויאו גבר תקון זייניה כו׳ שמיה רבה וקדושא כו׳ ע״כ.
9. ראה לעיל אות כא* וברבותינו בעלי התוספות דעת זקנים: ומשה יקח את האהל, אלו הכתרים שנטלו מראשי בני ישראל ובכולם זכה משה, והקרא משמע כן שהרי כתוב מיד אחר ויתנצלו, ועוד י״מ דלשון את האהל משמע אורה מגיד שלקח הכתר והאורה שבראשי ישראל ומצינו אהל קרוי אורה כמו בהלו נרו עלי ראשי ומאותם כתרים קרן עור פניו, ע״כ. וראה ח״א מהרש״א שבת שם, דהכונה שמשה זכה לשני כתרים כתר מלכות וכתר כהונה שכל ז׳ ימי המלואים היה משמש בכהונה.
וְאַעְדּוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת תִּקּוּן זֵינְהוֹן מִטּוּרָא דְּחוֹרֵב.
The Children of Israel took off their weapons that they had [worn] at Mount Chorev.

וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב
וְאַעְדִיוּ (ח״נ: וְאַעְדּוֹ) בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת תִּיקוּן זֵינְהוֹן מִטּוּרָא דְחוֹרֵב
לפי ת״א ״וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם״ – ״וְאַעְדִיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת תִּיקוּן זֵינְהוֹן״, בני ישראל פרקו בעצמם את התכשיטים.⁠1 אבל המיוחס ליונתן שתרגם ״וַיִּתְנַצְּלוּ״ – ״וְאִתְרוֹקְנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן תִּיקוּן זֵינֵיהוֹן״ [כמו ״וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם״ (שמות ג כב) ״וּתְרוֹקְנוּן יָת מִצְרָיִם״] רמז לדרשת חז״ל שהמלאכים הם שהסירו.⁠2 לכן תרגם ״אֶת עֶדְיָם״ – ״מִן״ [ולא: יָת].
1. כי קשיי תרגום בניין התפעל מחייבים לעתים את מסירת התוכן בלבד כמבואר בפסוק ״וְהִתְמַכַּרְתֶּם״ (דברים כח סח).. ולפי זה וְאַעְדִיוּ (או: וְאַעְדּוֹ) – והסירו, כמו ״לא יסור שבט מיהודה״ (בראשית מט י) ״לָא יִעְדֵּי״. ועיין לעיל ״וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם״ (שמות יב לו) לתרגומי שורש נצ״ל.
2. שבת פח ע״א: ״וכיון שחטאו, ירדו מאה ועשרים רבוא של מלאכי חבלה ופרקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב״.
ופרקוא בני ישראל מניב זייניהון מעילויהון דהוה שמה מפרשה חקיק עליהון מן טורא דחורב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ופרקו״) גם נוסח חילופי: ״ורוקינו״, וגם נוסח חילופי: ״ואיתרוקנו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מני״) גם נוסח חילופי: ״ית מאייני״.
ואתרוקנו בני ישראל מן תיקון זיניהון דשמא רבא מפרש כתיב בהון דאתיהבו להון למתנה מן טוור חורב.
And the sons of Israel were deprived of their usual adornments, on which was written and set forth the great Name; and which had been given them, a gift from Mount Horeb.
ויתרוקנו בני ישראל מכלי זינם שהשם הגדול מפורש כתוב בהם אשר נתנו להם למתנה מהר חורב.
וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם – אוֹתָן הַכְּתָרִים שֶׁהָיוּ לָהֶם מֵהַר חֹרֵב. וַיִּתְנַצְּלוּ, בְּעַל כָּרְחָן.
And the children of Israel stripped themselves of their ornaments (ibid., v. 6). (The ornaments) were the crowns which they had received at Mount Horeb. And they stripped themselves of them—unwillingly.
(ו-יא) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם – (כָּתוּב בְּרֶמֶז עז).
תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. זַיִן הָיָה לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל בְּסִינַי, וְהָיָה שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ כָּתוּב עָלָיו, וּכְשֶׁחָטְאוּ נִטַּל מֵהֶם. רַבִּי אֵיבוֹ אֲמַר. מֵאֵלָיו הָיָה נִקְלָף. וְרַבָּנָן אַמְרֵי. מַלְאָךְ הָיָה יוֹרֵד וּמְקַלְּפוֹ.
וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל – כְּתִיב, (במדבר ט״ז:ד׳) ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו״. מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע. אֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֲמַר רַבִּי יוֹנָתָן. שָׁמַע שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְקַנְּאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה״, מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד קִנֵּא לְאִשְׁתּוֹ מִמֹּשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל.
וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה׳ – מְלַמֵּד שֶׁכָּל מִי שֶׁרוֹאֶה פְּנֵי זָקֵן, כְּאִלּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל. אָמַר. מְנֻדֶּה לָרַב מְנֻדֶּה לַתַּלְמִיד. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. תַּרְתִּיִן אַפִּין מַרְתְּחִין, חֲזֹר בְּךָ וְהִכָּנֵס לַמַּחֲנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר וְדִבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, אֵינִי יוֹדֵעַ מִקְרָא זֶה מַהוּ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה, מְלַמֵּד שֶׁהִתִּיר לוֹ נִדְרוֹ וְהִכְנִיס אֶת הָאֹהֶל לַמַּחֲנֶה.
וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה – רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי יִצְחָק, חַד אֲמַר, לִגְנַאי, וְחַד אֲמַר, לְשֶׁבַח. אֲמַר רַבִּי אַבְדִּימֵי דְּמִן חֵיפָה. חָכָם עוֹבֵר, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו (מְלֹא עֵינָיו) [אַרְבַּע אַמּוֹת], וְכֵיוַן שֶׁעָבַר, יוֹשֵב. אַב בֵּית דִּין עוֹבֵר, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו, וְכֵיוַן שֶׁעָבַר אַרְבַּע אַמּוֹת, יוֹשֵׁב, נָשִׂיא עוֹבֵר, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו, וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה וְגוֹ׳.
חַד אֲמַר, לִגְנַאי, חֲמוּ שֹׁקֵיהּ, חֲמוּ כְּרָעֵיהּ, אָכוּל הוּא מִיהוּדָאֵי וְשָׁתֵי מִיהוּדָאֵי. וְחַד אֲמַר, לְשֶׁבַח מֵיחֲמֵי צַדִּיקָא מִיזָכֵי.

רמז שצד

וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל – רֵישׁ לָקִישׁ אֲמַר. כְּשֶׁרָאָה מֹשֶׁה שֶׁאִבְּדוּ מַתָּנָה טוֹבָה, אַף הוּא כָּעַס עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל. כַּמָּה הָיָה רָחוֹק, מִיל, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ג׳:ד׳) ״אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינָו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה״. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לִגְיוֹן אֶחָד. מָרְדוּ בַּמֶּלֶךְ. מֶה עָשָׂה שַׂר צָבָא שֶׁלּוֹ, נָטַל סִגְנוֹן שֶׁל מֶלֶךְ וּבָרַח. כָּךְ מֹשֶׁה נָטַל אֶת הַמִּשְׁכָּן, וְהָלַךְ לוֹ. וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה׳. כָּל מְבַקֵּשׁ מֹשֶׁה, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא מְבַקֵּשׁ ה׳, אֲפִלּוּ הַמַּלְאָכִים וְהַשְּׂרָפִים וְהַגְּדוּדִים הָיוּ מְבַקְּשִׁים אוֹתוֹ לִטֹּל מִמֶּנּוּ רְשׁוּת לָצֵאת. אוֹמְרִים אֵלּוּ לְאֵלּוּ, הוּא בְּמִשְׁכָּנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. חַמָּה וּלְבָנָה מְבַקְשִׁים לִטֹּל רְשׁוּת לָצֵאת לָעוֹלָם, הוֹלְכִין לַמִּשְׁכָּן, וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה׳.
וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה (הָאֹהֱלָה) [הָאֹהֶל] – הָיוּ עוֹמְדִים עַל הַצְּדָדִין, וּמְכַבְּדִין אוֹתוֹ, וְאוֹמְרִים, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, מַה הִיא רוֹאָה בּוֹ. וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן. הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהַשְּׁכִינָה נִגְלֵיתָ עַל מֹשֶׁה. וְקָם כָּל הָעָם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מֹשֶׁה, שׁוּב אֶל הַמַּחֲנֶה. אָמַר לוֹ, אֵינִי חוֹזֵר. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁיְּהוֹשֻׁעַ בַּמִּשְׁכָּן. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמַטְרוֹנִיתָא שֶׁקָּצְפָה עַל הַמֶּלֶךְ וְיָצְאָה לָהּ חוּץ מִפְּלָטִין, וְהָיְתָה מְגַדֶּלֶת יְתוֹמָה אַחַת בַּפְּלָטִין. שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחַר הַמַּטְרוֹנִיתָא, אָמַר לָה, שׁוּבִי לַפְּלָטִין, וְלֹא בִּקְּשָׁה לַחֲזֹר. אָמַר לָה. אֲנִי אוֹמֵר לִיךְ שֶׁתָּשׁוּבִי, וְאֵין אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת, הֲוִי יוֹדַעַת שֶׁהַיְּתוֹמָה נְתוּנָה בַּפְּלָטִין. כָּךְ, וְדִבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים.
פאסתדאם בנו אסראייל עלי נזע זיהם מן ג֗בל חריב.
התמידו בני ישראל בהסרת תכשיטיהם מהר חורב.
את עדים מהר חורב – את העדי שהיה בידם מהר חורב.
את עדים מהר חורב means THEIR ORNAMENT which they possessed from (מִ, from – in consequence of what happened at) MOUNT HOREB.
ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב – בחורב טענו ובחורב פרקו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויתנצלואת עדים – מן עדים, והם בגדי תפארת ותכשיטים. כמו: ואעדך עדי (יחזקאל ט״ז:י״א), כי התאבלו על דבר העגל.⁠א
א. ״ואעדך ... העגל״ הושמט בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
AND THE CHILDREN OF ISRAEL STRIPPED THEMSELVES OF THEIR ORNAMENTS. Et edyam means of their ornaments.⁠1 The reference is to their fine garments and ornaments such as rings worn on the ears and fingers. The word edyam is to be interpreted in light of va-edekh edi (I decked thee also with ornaments) (Ezek. 16:11).⁠2 Israel stripped themselves of their ornaments because they mourned over the incident of the calf.
1. Et here has the meaning of min (from). Ibn Ezra comments thus because va-yitnatzelu (stripped themselves) is a reflexive verb. Therefore, if we do not translate et as min, our verse would read, and the children of Israel stripped themselves their ornaments.
2. Ezek. 16:11 tells us that God decked Israel with ornaments. It then goes on to list the ornaments. It mentions earrings, nose rings, beautiful and costly garments, bracelets, and necklaces. See Ezek. 16:11-13.
וטעם ויתנצלו בני ישראל את עדים – כי בשמעם זה התנצלו ויתפרקו מכל עדי יותר ממה שעשו תחלה. ואנקלוס שתרגם בעדי – תיקון זין, דעתו כדברי האומר בבראשית רבה: זינאות חגר להם (שמות רבה מ״ה:ב׳), כלומר שחגר להם הקב״ה בשעת מתן תורה כלי זיין להנצל מכל פגע רע וממלאך המות, כמו שדרשו (שמות רבה ל״ב:א׳): חרות על הלוחות (שמות ל״ב:ט״ז) – חירות ממלאך המות, והם שמותיו של הקב״ה. והנה ישראל קבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל, וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם.
AND THE CHILDREN OF ISRAEL STRIPPED THEMSELVES OF THEIR ORNAMENTS. The meaning of this is that when they heard this declaration, they stripped and divested themselves of all their ornaments, even more so than they had done before. Now Onkelos who translated the word edi (ornament) as "the equipment of armor,⁠" was in agreement with the opinion of the Sage1 in Bereshith Rabbah2 who said "He tied them with belts.⁠" That is to say, at the time of the Giving of the Torah the Holy One, blessed be He, girded them with weapons of armor to save them from all mishaps and the angel of death, just as the Rabbis have interpreted:⁠3 "'charuth' (graven) upon the Tablets (Shemot 32:16)'cheiruth' (freedom) from the angel of death" [was given to the Israelites together with the Tablets of the Law], these [weapons of armor] being the Names of the Holy One, blessed be He.⁠4 Thus Israel now accepted upon themselves death from their own free will as a form of punishment for the incident of the calf. This was indeed an expression of great repentance and regret for their sin.
1. Reference is to Rabbi Shimon ben Yochai.
2. I have not found it in Bereshith Rabbah, but in Shemoth Rabbah 45:1.
3. Erubin 54a.
4. And as long as they were in possession of that knowledge they were above the power of the angel of death. Now, however, that they were divested of this knowledge they became subject to the decree of death as all human beings are (Bachya, Vol. II, p. 340, in my edition).
ויתנצלו בני ישראל – וא״ת והלא כתיב בפ׳ ולא שתו איש עדיו עליו וא״כ מהו ויתנצלו והלא לא היו מזויינים בעדיים. וי״ל דה״ף ולא שתו כלומר לא שתו על לב איש עדיו עליו שלא השגיחו להתאבל על הדבר הרע הזה.
ויתנצלו בני ישראל את עדים – ואע״ג דלעיל כתיב ולא שתו וגו׳ י״מ כמו לא הסירו איש עדיו מעליו עד שנאמר להם הורד עדיך אז ויתנצלו בני ישראל עדים.
וי״מ: לא שתו הדבר אל לבם אלא איש עדיו עליו.
וי״מ: כי שני כתרים נתקשרו לכל אחד והם לא הסירו אלא כל אחד מהם האחד וזהו לא שתו איש עדיו עליו ואחר כך ויתנצלו את עדים מכל עדים שהי׳ להם:
ויתנצלו בני ישראל את עדים, "The Children of Israel divested themselves of their jewelry.⁠" Even though we had already read in verse 4 that the people did not put on their jewelry, some commentators understand the words ולא שתו to mean ולא הסירו, "they did not remove,⁠" i.e. until ordered to do so they did not remove the jewelry they had been in the habit of wearing.
Other commentators claim that every Israelite would normally be adorned with two crown-shaped pieces of jewelry. Removing, or better, not adorning themselves with jewelry as mentioned in verse 4, referred to only one of these two crowns. Now they were commanded to strip both crowns from themselves.
ויתנצלו כלומר מעצמם מדלא כתיב וינצלו דהוי משמע שהם ניצלו, וכן מוכיח במסכת שבת (פ״ט ב׳) ששלח הב״ה (ס׳) [ק״כ] רבוא של מלאכי השרת ונטל כל אחד עטרה, כי ב׳ כתרים היו לכל אחד ואחד מישראל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ולזה נאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים שקבלוהו בחורב שהוא כנגד נעשה ונשמע. תפלה של יד ותפל׳ של ראש ולפי דעתי שאלו הם הכתרים שאמרו ז״ל שנטלו בסיני ושנטלו מידם במעשה העגל (שבת פח.) כי הדברים קרובים עם שכאשר יוקח הענין על תיקון תכשיטיהן יפורש על זה הדרך קצתם הבינו הדבר הרע ונתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו ושאר העם שלא הבינו לא שמו לבם והקב״ה צוה שלא ישיתו עדים גם הם עליהם לעוררם אל ההכנע׳ והתשובה וכן עשו.
את עדים מהר חורב את העדי שהיה בידם מהר חורב. כי מהר חורב דבק עם עדים וחסר שי״ן את עדים שמהר חורב וכמוהו את הדרך ילכו בה שהוא דבק עם ויתנצלו שהרי מאז שאמרו נעשה ונשמע שהורידו שני כתרים לכל אחד ואחד מישראל שהם עדים הכתובים פה לא התנצלו אותם מעליהם רק אחר מעשה העגל שסרחו ואינם ראויים לכך:
וכאשר ישראל שמעו זה עשו כדבר משה. וזה הוא ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב ר״ל אותם העדים שהיו עליהם מיום המעמד הנבחר שלא הסירום אחר כך אותם הסירו עתה בדבר השם והותרה בזה השאלה הי״ב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[א] ויתנצלו בני ישראל את עדים1
[1] שבת פרק תשיעי דף פח ע״א ב (שבת פח.)
[ב] מהר חורב
[1] שבת פרק תשיעי דף פט ע״ב (שבת פט:)2
1. ציטוט זה כתוב בהפניה א,1 (שבת פח ע״א) עם התוספת ׳מהר חורב׳. מדוע רבנו לא השלים את הציטוט הרי לכאורה הדרשה נאמרה על מילים אלו? זה לשון הגמרא שם:
דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה, ופירקום. שנאמר: ׳ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב׳. אמר רבי חמא ברבי חנינא: בחורב טענו, בחורב פרקו. בחורב טענו - כדאמרן, בחורב פרקו - דכתיב ׳ויתנצלו בני ישראל׳ וגו׳. עכ״ל.
ה׳תורת משה׳ (לאלשיך שמות לג, ד) כתב שרבי חמא ברבי חנינה כוונתו לחלוק על רבי סימאי שלא מלאכים קשרו ופירקו את הכתרים אלא בני ישראל עצמם.
ציטוט זה ציין רבנו שהוא כתוב פעמיים והם שתי הדרשות 1) דרש רבי סימאי, ולדבריו המלאכים קשרו והמלאכים פרקו. 2) דרש רבי חמא, ולפי ה׳תורת משה׳ בני ישראל עצמם קשרו ופרקו, הציטוט שהביא רבי חמא מדויק לדברים אלו, כיוון שהוא מתייחס רק לפעולה שעשו בני ישראל
׳ויתנצלו בני ישראל את עדים׳ ועל זה נסוב הציטוט של רבנו ולא על הציטוט של רבי סימאי שהאריך להזכיר גם את הר חורב בציטוט.
2. בהפניה זו שבת פט ע״ב, הציטוט ׳הר חורב׳ נזכר פעמיים, 1. בדברי רבי יוסי בר חנינה מופיע ׳הר חורב׳ כשמו העיקרי של ההר. 2. בדברי רבי אבהו מופיע ׳הר חורב׳ ככינוי להר סיני (שירדה חורבה לעכו״ם עליו) ושמו העיקרי הר סיני. מדוע רבנו לא ציין זאת כדרכו לציין את מספר הפעמים שהציטוט נדרש באותו דף? כיוון שלא צוין פעמיים, א״כ צריך להבין האם כוונתו לשמו העיקרי כדברי רבי יוסי, או לכינויו כדברי רבי אבהו?
ככל הנראה כוונת רבנו לדברי רבי יוסי בר חנינא. הדברים מתבהרים על פי דברי המהרש״א שבת פט ע״א ד״ה מאי: למ״ד שחורב עיקר שמו, שהוא שם ראשון (כלומר שמו הראשון של ההר) שנקרא בו בתורה כמ״ש ׳ומשה היה רועה...ויבא אל הר האלוהים חורבה׳ (שמות ג, א). עכ״ל. דברי המהרש״א מתאימים עם שיטת רבנו, לדרוש דרשה מהפסוק המוקדם יותר בתורה.
ועוד יש לומר, כל אותם חמשה כינויים להר חורב שמנה רבי יוסי, במקומות שהם כתובים במקרא הפנה אותם רבנו אל הגמרא כאן שבת פט ע״א וע״ב. מכאן שסובר רבנו כמו רבי יוסי. ולכן כאשר הוא מפנה בציטוט ב את המילים ׳מהר חורב׳ אל שבת פט ע״ב ומכיוון שברור שכוונתו לפעם אחת כי אין סימון אחר א״כ כוונתו לדברי רבי יוסי ׳הר חורב׳ שהוא שמו העיקרי, ולא לכינוי כדברי רבי אבהו.
את העדי שהיה בידם כו׳. לא שהוסירו עדים בעוד שהיו בהר חורב שהרי לא הוסרו עדים אלא אחר מעשה העגל ויחסר שי״ן וכאלו כתיב שמהר חורב. (קצ״מ) וא״ת הא כבר כתיב ולא שתו איש עדיו עליו ואם כן למה הוצרך הקב״ה לצוות ועתה הורד וכו׳. (בחיי) כי מעצמם נמנעו ולא שתו כל עדים עליהם אלא קצת וכשנצטוו מפי השי״ת סלקו כל העדים לגמרי והפשיטוהו מהם ועיין שם עוד תירוצים אחרים:
Their ornaments which they possessed... I.e., they did not remove their ornaments while still at Mount Chorev. [Rashi knows this] because they removed them only after the incident of the Calf. There is a ש is missing, for it is [as if it says עדים שמחורב .] The Kitzur Mizrachi asks: It already said in v. 4, "No man wore his ornaments.⁠" If so, why did Hashem have to command, "Now remove"? Rabbeinu Bechaye answers: They refrained of their own accord from wearing all their ornaments, and wore only some. When Hashem commanded them, they completely removed and stripped themselves of all their ornaments. See other answers there.
את עדים מהר חורב – את העדי שהיה בידם מיום שעמדו בהר חורב, ורמז בזה שאבדה מהם הסגולה ההיא הנפלאה של לב טהור שזכו אליה בעת מתן תורה, אבל עם כל זה נשאר בהם הכנה לקבל שפע האור הנאצל, וזה בלכתם כפי דרכי החכמה, שאז נקל להם להעתיק נפשם ממדריגה למדריגה עד בואם אל המדריגה העליונה, ואין הכח הזה בגויי הארץ שאינם מכת מקבלי התורה, כי נעתר השם לתפלת משה שהתפלל ונפלינו אני ועמך וגו׳, כאשר נפרש שם:
ויתנצלו בנ״י את עדים – העדי שהיה בידם מהר חרב (רש״י כי מהר חרב דבוק עם עדים, וחסר שי״ן, עדים שמהר חרב, וכמהו את הדרך ילכו בה. ואינו דבוק עם ויתנצלו, שהרי מאז שאמרו נעשה ונשמע שהורידו שני כתרים לכל אחד ואחד, שהם עדים הכתובים פה, לא התנצלו אותם רק כעת כשסרחו במעשה עגל שאינם ראויים לכך (רא״ם) ואין ספק שענין עדי האמור כאן אינו הפשוטו, כי לא יתכן לייחס עדי וכתר חומרי אל הר חרב, אבל קרא כאן את התורה בשם עדי, כי היא בעצמותה בתכלית היופי לתיקון הנפשי ולשלמות התכליתי, שליוקר ערכה ראוי שימשוך האדם אחריו מצד עצמו. ולכוונה זו אמר רשב״י (שמות רבה) מהו עדי, כלי זיין שנתן להם הקב״ה ושם המפורש חקוק עליו (רלב״ג) ולזה נקראו הלוחות בשם לוחות העדות, ע״ש הדברות הכוללות כל התורה, והיו עדי וחלי כתם לגודל ערכם (עמ״ש בתרומה כ״ה ט״ז) ולזה נקראה התורה בשם תפארת, כאמרם (פ׳ הרואה) לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת, התפארת זו מתן תורה. וענין שני הכתרים היא מליצה על התורה והמצוה, ממה שאמר הכתוב (סוף משפטים) ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה, כי בדעת נותן התורה ית׳ הי׳ לתת להם בלוחות שני ענינים כוללים, האחד חלק העיוני שבתורה וההשגה האמתית ונקרא תורה, והשני חלק המעשי, מה שיש לו לאדם לעשות לקנין שלמות הנפשי התכלית. ונקרא מצוה (עמש״ש בשם רע״ס) וזה היה ראוי להם באמרם נעשה ונשמע, נעשה על חלק המצוה התלוי במעשה, ונשמע על חלק העיוני (כמו כי שמוע יוסף, לשון הבנה) ולהיותם אז במעלה נפשית נשגבה מאד, שפסקה זוהמתן עד שהיו מטבעם נוטים יותר אל קנין שלמות הנפשי, וכמעט שבטלה בהם כח תאות היצר, לכן היו ראויים למסור להם לוחות עדות המהודרים בתכלית היופי העדי והקשוט, בשתי מעלות אלה, התורה והמצוה, כלומר חלק העיוני וחלק המעשי, אמנם כעת בחטאם בעגל נפלו ממדרגה הנפלאה שבנפשותם, ולא היו ראויים עוד להנתן להם עדי ותכשיט גדול כזה, לכן שיבר משה את הלוחות, וזהו שאמר הכתוב ויתנצלו בנ״י את עדים מהר חרב, כאשר חטאו בנפשותם ופרקו עול שמים מעליהם וזרקו בידים את העדי הרוחני והתכשיט הנפשי, בין התורה שהוא חלק העיוני, בין המצוה שהוא חלק המעשי. ומה נעמה מליצת רבותינו באמרם במכדרשב״י (זהר בתוספת שבסוף חלק ראשון ד׳ י״ב א׳) ויתנצלו בנ״י את עדים מהר חרב, ההוא עדי עלאה תפלין דרישא ודרועא דשויין ביד כהה אעדיהו מנהון, ומאן אתר אתייהב לון מהר חרב, ע״ש. חלק העיוני של התורה קראו בשם תפלין דרישא, ר״ל עדי ותכשיט הראש אשר במוח שבו משכן כח העיון והשגה. (תפלין הוא בלשון ארמי עדי תפארת ותכשיט, לטטפות בין עיניך תרגומו תפלין, ופארך חבוש עליך תרגומו ותפלין) וחלק המעשי של תורה קראו בשם תפלין דרועא, ר״ל עדי ותכשיט היד שהוא אבר המעשי, והדברים מכוונים עם מה שאמרו על וראית את אחורי הראהו קשר של תפלין, כמו שיתבאר שם.
ויתנצלו... מהר חורב – כלומר מאז והלאה.
ויתנצלו – עיין פירוש לעיל, פסוק ד.
ויתנצלו – ואז גם בני ישראל התנצלו את עדים שהיו לבושים בו מעת עמדם בהר חורב. אולם מה היה העדי הזה נחלקו בו המפרשים, לדעת הכוזרי הנ״ל הוא כפשוטו כנ״ל, וי״מ שהיו לבושים תפלין כי כבר נאמר להם פ׳ קדש והיה כי יביאך שנאמר שם חיוב מצות תפלין, וזה תלוי בפלוגתת ר״י ור״ל בבכורות (דף ד׳) אם נהג בכורות ופטר חמור במדבר וכמ״ש בפרשת בא (סימן קטז), ור׳ חננאל פי׳ שהם הבגדים שנזרק עליהם דם הברית, ודעת חז״ל שהיה ענין רוחני, שנפשם לבשה עדי עדיים ואור אלהי בעמדם על הר סיני, והארה זו סרה מאתם, כענין (שמואל א טז) ורוח ה׳ סרה מעם שאול, שאז דבקה בנפשם רוח שחוריי כמ״ש בפירושי שם עיי״ש, וכבר באר האר״י ז״ל הטעם שאמרו הנביאים לאלישע הידעת כי היום ה׳ לוקח את אדוניך מעל ראשך ויאמר גם אני ידעתי (מלכים ב ב׳:ג׳), כי כמו שבהאסף רוח החיים מן הגויה ירגישו תחלה האברים הרחוקים מן הלב, והאברים הקרובים אל הלב עוד כחם אתם ולא ירגישו עד הרגע האחרונה, כן בהאסף אור האלהי מן הגויה הישראלית ירגישו ההמונים שהם במדרגת האברים הרחוקים מן הלב תחלה, והאצילים והנביאים ירגישו באחרונה, וע״כ בעת שאמר ה׳ למשה כי לא אעלה בקרבך שמאז נסתלקה שכינה מן העם, הרגישו העם שהם ההמון האברים הרחוקים מן הלב תחלה, ובני ישראל הגדולים לא הרגישו עדיין הסתלקות האור והאלהות מנפשם ולכן התנצלו עדים באחרונה:
את עדים מהר חורב1: כבר ביארנו גם לעיל (כט,מו) וגם בספר במדבר בפרשת ציצית, דהנהגה של המון ישראל בהשגחה נסתרת לא באה לישראל אלא משעה שיצאו ממצרים וקבלו את התורה, והנהגה זו תלויה בג׳ עמודים – תורה ועבודה וגמילות חסדים. משא״כ הנהגה אלקית בגלוי היתה גם במצרים באנשי מעלה וחסידים שידעו מג׳ עמודים אלו והתהלכו בהם באורח חיים למעלה מדרך אנושי. ומשום הכי ב׳עדי׳ השני שכתבנו2 לא היה אפשר לומר שקבלוהו מהר חורב, אבל על ה׳עדי׳ הראשון שהוא של כל ישראל3 כתיב ״את עדים מהר חורב״ – מה שקבלו שמה.
והנה הראו ישראל בזה מסירות נפש, שהרי היה להם לומר א״כ שאין השגחתך עלינו איך נלך במדבר הגדול והנורא, וטוב לנו לשוב למצרים, שהרי עיקר יציאת מצרים לא היתה אלא על מנת ״להיות לכם לאלהים״4, ואחר שזה אי אפשר יהיה מאיזה סיבה שיהיה, עכ״פ אי אפשי יציאת מצרים ועבודת האלהים. אבל בזה מסרו עצמן לרצון ה׳ שיעשה עמהם מה שלבו חפץ. ובזה החל משה אח״כ לפייס את הקב״ה שישיב שכינתו בקרבם, ומ״מ תהיה עצה בטוחה לשמרנו מן הכליון ח״ו כאשר יבואר להלן פסוקים י״ג וי״ח, ויסורים בלי כליון כמו שאמר ה׳ בראשונה ״פן אכלך בדרך״ נוח לנו לקבל5, רק שלא יסיר שכינתו מקרבנו.
1. משמעות פסוקנו ע״פ רש״י היא ׳ויתנצלו בני ישראל את עדים שהיה בידם מהר חורב׳. רבינו, ע״פ שיטתו, יברר מדוע דוקא על עדי זה של כלל ישראל (ה׳עדי׳ הראשון) מציינת התורה שהיה בידם מהר חורב, ולא על העדי השני שהוזכר בפסוק ד׳.
2. בפסוק ד׳, שאותה ״לא שתו״ עליהם גדולי ישראל.
3. ׳הרוח הישראלית׳, וכנ״ל.
4. שמשמעותו – מושגחים בהשגחה פרטית.
5. כפי שביאר רבינו בפסוק הקודם ד״ה אמור אל בני ישראל.
מהר חורב – מימי היותם בהר חורב חדלו הגברים לשום עליהם עדים המזכיר חטאתם.
ויתנצלו – דרש ר׳ סמאי, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ירדו מאה ועשרים רבוא של מלאכי חבלה ופרקום, שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב, א״ר יוחנן, וכולן זכה משה ונטלן דסמיך ליה ומשה יקח את האהל.⁠1 (שבת פ״ח.)
מהר חרב – תנא ר׳ אבהו, הוא הר חורב הוא הר סיני, ולמה נקרא שמו חורב, שירדה חורבה לעובדי כוכבים עליו.⁠2 (שם פ״ט:)
1. הוא ע״ד מ״ש חגיגה ט״ו א׳ זכה נוטל חלקו וחלק חבירו, ונראה דדריש כן מדקרא לאהלו אהל מועד, כמבואר בהמשך הפסוק, ש״מ שזכה לסגולת אהל מועד, והיינו זיו השכינה. וכלל ענין אגדה זו בארנו לעיל ס״פ משפטים בפסוק נעשה ונשמע, יעו״ש וצרף לכאן.
2. יתכן דרומז להאגדה דריש ע״ז ב׳ א׳ לעתיד לבא מביא הקב״ה ס״ת ואומר מי שעסק בה יבא ויטול שכרו ונתקבצו עובדי כוכבים ונפטרו בכדי יעו״ש בארוכה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רמב״ןמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(ז) וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת⁠־הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה⁠־ל֣וֹ׀ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן⁠־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כׇּל⁠־מְבַקֵּ֣שׁ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה יֵצֵא֙ אֶל⁠־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃
And Moshe would take the tent1 and pitch it outside of the camp, far from the camp, and he called it the Tent of Meeting, and all who sought Hashem would go to the Tent of Meeting that was outside the camp.
1. would take the tent | וּמֹשֶׁה יִקַּח – See Rashi that the imperfect form of "יִקַּח" here expresses a continuous or habitual action. Cf. Rashbam: "he took", reading it as expressing a past tense.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[כב*] 1ומשה יקח את האהל, מה כתיב למעלה הורד עדיך מעליך וכו׳ כיון שראה משה המתנה טובה שהיתה בידם ואבדוה, אף הוא כעס עליהם, שנאמר ומשה יקח את האהל וכו׳ ולמה כעס עליהם, ר׳ יוחנן ורשב״ל, ר׳ יוחנן אמר כך דרש משה מנודה לרב מנודה לתלמיד, לפיכך ומשה יקח את האהל, רשב״ל אמר משל למלך שהיה לו לגיון אחד ומרד עליו, מה עשה שר צבא שלו נטל סגנום (דגל) של מלך וברח, כך משה בשעה שעשו ישראל אותו מעשה נטל את האהל ויצא לכך נאמר ומשה יקח את האהל. (שמות רבה מה ג)
[כג] 2ומשה יקח את האהל, ארבעים ימים האמצעיין נטל משה את האהל ויצא לו חוץ למחנה, שנאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה וגו׳ והיו ישראל נוהגין אבילות בעצמן כל אותן הימים וגו׳. (סדר אליהו זוטא פ״ד 180)
[כד] 3ומשה יקח את האהל, והמלאכה היתה דים וכו׳ והותר (שמות ל״ו:ז׳), אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע עשינו מלאכת המשכן מה נעשה ביותר, אמר לו לך ועשה אותו מדרש למשכן, היינו דכתיב ומשה יקח את האהל וגו׳ זה בית מדרשו של משה. (מדרש הגדול שמות לו ז)
[כה] 4ומשה יקח את האהל, זה אהל שלו. (לקח טוב)
[כו] 5ומשה יקח את האהל, ראה גבורתו של משה שלקח את האהל לבדו וכו׳ והוא אהל החכמה שבו היה מלמד את בני ישראל. (מאור האפלה)
[כז] 6ונטה לו מחוץ למחנה, וישמע משה ויפול על פניו (במדבר ט״ז:ד׳), מה שמועה שמע, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, שחשדוהו מאשת איש, שנאמר (תהלים ק״ו:ט״ז) ויקנאו למשה במחנה, אמר ר׳ שמואל ב״ר יצחק מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה (אל תסתרי עם משה, קנוי היינו התראה) שנאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה (יצא מחוץ למחנה שלא יחשדוהו עוד). (סנהדרין קי.)
[כח] 7הרחק מן המחנה, ארחיק יתיה מן משירית עמא דאתנדון, תרין אלפין אמין. (תרגום יונתו)
[כח*] 8הרחק מן המחנה, ר׳ יצחק אמר מיל, כענין שנאמר (יהושע ג׳:ד׳) אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה. (תנחומא סי׳ כז)
[כט] 9וקרא לו אהל מועד, והוה קרי ליה משכן בית אולפנא. (תרגום אונקלוס ויב״ע)
[ל] 10והיה כל מבקש ה׳, כל שמבקש משה אין כתיב כאן אלא כל מבקש ה׳, מלמד שכל המקבל פני זקן מלא תורה כאילו מקבל פני שכינה. (תנ״י סי׳ טו)
[לא] 11והיה כל מבקש ה׳, ר׳ יהודה ב״ר אמר ראה כבוד שחלק הקב״ה למשה, שהניח את העליונים ובא אצל משה והיו מלאכי השרת באין לומר הימנון (שבח) לפניו, והוא נתון אצל משה וכן השמש והירח והכוכבים באים להשתחוות לפניו וליטול רשות לצאת להאיר לעולם, שאלולי שהן נוטלין רשות ומשתחוים לא היו יוצאין שנאמר (נחמיה ט׳:ו׳) וצבא השמים לך משתחוים, שאלו לחיות איפוא הוא כסא הכבוד א״ל לכו אצל משה, מנין שכן הוא שנאמר והיה כל מבקש ה׳, מבקש משה אין כתיב כאן אלא מבקש ה׳. (שמות רבה מה ב)
[לא*] 12והיה כל מבקש ה׳, והוה כל מאן דהדר בתתובה [בתשובה] בלב שלים קדם ה׳ הוה נפיק למשכן בית אולפנא דמברא למשריתא מורי על חוביה ומצלי (על חוביה ומצלי) ומשתבק ליה. (תרגום יונתן)
[לב] 13והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד, תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היו שם רבי יהודה ור׳ יוסי ור׳ נחמיה ור׳ אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, פתחו כולם בכבוד אכסניא (מכניסי אורחים בבתים) ודרשו, פתח רבי יהודה ראש המדברים בכל מקום בכבוד תורה ודרש, ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, והלא דברים קל וחומר, ומה (ארון ה׳) [מחנה ישראל] שלא היה מרוחק אלא שנים עשר מיל (שלש פרסאות מחנה ישראל) אמרה תורה והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד, (כלומר קראו הכתוב מבקש ה׳) תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה על אחת כמה וכמה. (ברכות סג:)
[לג] 14והיה כל מבקש ה׳ יצא, מכאן שצריך אדם לטלטל עצמו לילך ללמוד. (תנחומא סי׳ כז)
[לד] 15והיה כל מבקש ה׳ יצא, תניא תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו, אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל (דכל מאן דבעי מילתא אזיל לגבי משה דכתיב והיה כל מבקש ה׳ וגו׳, אע״ג שהמחנה ג׳ פרסאות ואתו לגבי משה, רבותא דמשה שאני. רש״י). (סנהדרין ה:)
1. תנ״י סי׳ טו בקצת שינויים. ובשמו״ר מה ב: באותה שעה (שאבדו את העדי. מת״כ) כעס עליהם משה ונטל האהל והלך לו שנאמר ומשה יקח את האהל. ומ״ש מנודה לרב וכו׳, בתנ״י שם הוא בסתם, ובתנחומא סי׳ כז: אמר רשב״ל משה דרש ק״ו, אמר, המנודה לרב מנודה לתלמיד, אמר כיון שבלבו של הקב״ה עליהם אף אני פורש מהם. ובמדרש תהלים כה ו ר׳ זעירא בשם ר״ל אמר וכו׳ מה כתיב ומשה יקח את האהל וכן דרש מנודה לרב מנודה לתלמיד. ובמדרש הגדול: ר״ש בן לקיש אומר באותה שעה דן משה ק״ו בעצמו אמר, מנודה לרב מנודה לתלמיד, מה עשה נטל בית מדרשו והוציאו מחוץ למחנה מיד נתגוללו רחמיו של הקב״ה על ישראל. (ראה להלן אות כד). ובקטעי מדרשים מכת״י: תניא מנודה לרב מנודה לתלמיד דכתיב ומשה יקח את האהל ומנין שהיו כמנודין דכתיב ועתה הורד עדיך. וראה רש״י ורשב״ם כאן ולהלן אות כג בבאור מד׳ הרמב״ן. ובפי׳ הר״י בכור שור: לפי שמרדו בו ורצו להעמיד ראש אחר פירש מהם. – משל למלך וכו׳, בפי׳ מהרז״ו: ומשה שברח שהיה ירא שלא ישברוהו ויבזוהו. וכעי״ז מבואר בזהר ח״א נב: א״ר אלעזר מאי האי קרא לגבי האי, אלא כיון דידע משה דאתעברו מנייהו דישראל אינון זינין עלאין, אמר, הא ודאי מכאן ולהלאה חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו ואי יקום מקדשא הכא בינייהו יסתאב, מיד ומשה יקח את האהל וכו׳. ושם ח״ב רלו.: כד עבדו ישראל ית עגלא מה כתיב ומשה יקח את האהל וכו׳ מ״ט בגין דחמא יצה״ר דהוה אזיל בינייהו אמר משה סטרא דקדושה לא תשרי בגוי סטרא דמסאבא וכו׳. ושם ח״ג קיד.: ומשה יקח את האהל אמאי, אלא אמר משה הואיל וישראל קא משקרי בי׳ בקב״ה ואחליפו יקרא דיליה הא משכונא דיליה יהא בידא דמהימנא עד דנחמי במאן ישתאר א״ל ליהושע אנת תהא מהימנא בין קב״ה ובין ישראל וישתאר משכונא בידך וכו׳. וראה להלן אות כד בבאור המשך דברי הזהר ח״א הנ״ל.
2. בדרש זה מבואר שבמ׳ יום האמצעיים היה משה במחנה ולא בהר סיני, וכן מבואר בפרקי ר״א פמ״ו, וזה לא כדעת רש״י להלן פסוק יא, שהדבר הזה נהג משה מיוהכ״פ עד שהוקם המשכן. וכן שיטת האע״ז כאן, שזה היה אחר שהוריד הלוחות השניים והחלו ישראל לעשות המשכן אז נבדל מישראל בעבור הכבוד שידבר עמו וכו׳ ואין מוקדם ומאוחר בתורה. וכ״נ מפי׳ הר״א בן הרמב״ם בשם אביו, וחזקוני כאן. והרמב״ן כאן דחה פירושם, כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה, ודברי רבותינו בכל המדרשים שעשה משה זה בעבור חטא העגל דרש משה, מנודה לרב מנודה לתלמיד (ראה אות הקודם). וכמו שהזכיר רש״י אני בכעס ואתה בכעס א״כ מי יקרבם, ואם היה הוצאת האהל אחרי יוה״כ הנה גם הקב״ה גם משה ברצון היו וכו׳, עי״ש שפי׳ כמו שנראה מפרד״א שזה היה במ׳ יום האמצעיים, וכתב: אבל לא יבא זה כהוגן ממה שאמר הכתוב ואתנפל לפני ה׳ כבראשונה מ׳ יום ומ׳ לילה לחם לא אכלתי וגו׳ (דברים ט יט) וכתיב ואתנפל לפני ה׳ את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה׳ להשמיד אתכם (שם כה) ואי אפשר שיהיה כל זה במ׳ יום האחרונים אחר שנאמר לו פסל לך ועלה אלי ההרה כי היו ברצון וכבר ביטל להשמיד אתכם, ע״כ. והרא״מ תי׳ שמ״ש רש״י שדבר זה הי׳ נוהג מיוה״כ עד שהוקם המשכן אינו אלא בענין הלימוד, לפי שקודם יוה״כ לא הי׳ לו פנאי ללמוד מחמת עמידתו בהר ולאחר הקמת המשכן היה הדבור ממשכן, אבל מנטיית האהל מחוץ למחנה לא מיירי רש״י שזה לא הי׳ אלא אחרי מעשה העגל אבל לא מיוה״כ ואילך שכבר נתרצה להם הקב״ה. וראה לעיל פל״ב-רלט בבאור וצרף לכאן. ובפי׳ רבעה״ת כאן בשם הר׳ יוסף קרא: שכל אותם ארבעים ימים שהתפלל משה על ישראל לא היה יושב כי אם באהל מועד הנזכר כאן ולא הלך ברקיע עד המ׳ ימים אחרונים שהלך לקבל הלוחות, ע״כ. ובפי׳ ברטנורא כ׳ ליישב הסתירה ברש״י כאן שפי׳ מנודה לרב מנודה לתלמיד ולהלן פי׳ שנהג כן מיום הכפורים שלא היו עוד מנודים, שכיון שנטה אהלו מחוץ למחנה כשהיו מנודים לא החזירו עד ששכנה שכינה בתוכם וכו׳ ומ״ש: ודבר זה נהג מיום הכפורים, דמשמע דמיום הכפורים החל, היינו לפי שקודם יוהכ״פ אין לומר והיה כצאת משה האהלה שלא היה שם משה כלל, כי עמד בהר פ׳ יום.
3. ראה תנחומא פקודי ה: ושמו״ר נא ב מה נעשה מן המותר א״ל עשה משכן לעדות. ובתנ״י שם ב הגי׳: משכן לדברות. ומבואר שמלבד המשכן עשה גם אהל מיוחד לבית מדרשו. וכן מבואר במדרש אספה (הובא בילק״ש רמז תשלז): ויעמד אותם סביבות האהל (במדבר יא כד) באהל הדברות שהוא חוץ מן המחנה, שני אהלים עשו אהל לעבודה ואהל לדברות וכמדת הפנימי כך היה החיצון וכו׳ וכן ארכו שלשים אמה על רוחב עשר כפנימי וכו׳. והמקור לדרש זה שהי׳ אהל לעבודה ואהל לדברות או משכן לעבודה ומשכן לדברות. הוא בספרי זוטא במדבר יח, ד. ושמרו את משמרת (ה׳) אהל מועד לכל עבודת האהל, אמר רבי שמעון הא למדנו שהן שני אהלות אהל העבודות ואהל הדברות. וכן מבואר בספרי זוטא שם בהעלתך ט, א. מאהל מועד נאמרו כל המצות, מאהל מועד נאמר לו למשוח את המשכן, מאהל מועד נאמר לו לשרוף את הפרה, מאהל מועד נאמר לו להעמיד את האהל כו׳. ובזית רענן מפרש, שהכוונה מאהל מועד נאמר לו וכו׳ היינו מאהל הדברות של משה כנ״ל, וראה מ״ש הרד״ל בשמו״ר פנ״א ופי׳ מהרז״ו. ולכאורה נראה ששיטה זו של חז״ל בספרי זוטא ס״ל כשיטת הי״א שהביא האע״ז דפסוקים שלפנינו מדברים אחרי עשיית המשכן ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ולפירושם: יקח את האהל היינו המשכן וכן נראה מתרגום ירושלמי להלן אות כט. ולדעת הס״ז מיירי ג״כ אחרי עשיית המשכן אלא שס״ל שהי׳ אהל לדברות ומשה יקח את האהל היינו אהל הדברות. אמנם אין הכרח לפרש כן וי״ל שפיר שזה אתיא כפשטא דקרא דכאן מיירי קודם עשיית המשכן אלא הביאו מקרא שלפנינו, שאהלו של משה שימש בזמן ידוע עד שהוקם המשכן בתור אהל מועד שבו השכינה נתגלתה אליו ומאהל מועד זה נצטווה למשוח את המשכן ואיך להעמיד את האהל, ואח״כ כשעשו את המשכן בנו גם אהלו של משה בתור משכן לדברות. והשיטה שמעשה זה היה אחר שעשו המשכן, מבוארת באע״ז כאן: וי״א כי זה הוא אהל המשכן וספר הכתוב אנה היה המשכן לפני שיקימו הדגלים החמשים יום. (וראה מ״ש הרמב״ן להשיג ומ״ש להלן כט מתרגום ירושלמי). וכ״נ מזהר ח״א נב: ומשה יקח את האהל וכו׳ (תחלתו הובא לעיל אות כב בבאור) ואי יקום מקדשא הכא וכו׳ וקרא לו אהל מועד וכי לא הוה בקדמיתא אהל מועד, אלא בקדמיתא אהל סתם השתא אהל מועד, מאי מועד ר׳ אלעזר אמר לטב ורבי אבא אמר לביש, ר״א אמר לטב מה מועד דאיהו יום חדוה דסיהרא דאתוספא ביה קדושה (מה מועד) לא שלטא ביה פגימותא אוף הכא קרא לה בשמא דא לאחזאה דהא אתרחיק אהל מבינייהו ולא אתפגים וע״ד וקרא לו אהל מועד כתיב, ור׳ אבא אמר לביש דהא בקדמיתא הוה אהל סתם כד״א (ישעיה לג כ) אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח והשתא אהל מועד, בקדמיתא למיהב חיין ארוכין לעלמין דלא ישלוט בהו מותא, מכאן ולהלאה אהל מועד, כד״א (איוב ל כג) ובית מועד לכל חי השתא אתייהב ביה זמנא וחיין קצובין לעלמא, בקדמיתא לא אתפגים והשתא אתפגים, כו׳, ע״כ. וכ״ה שם ח״ב קצד. ומבואר שהמשכן היה נקרא קודם לכן אהל סתם. וכ״נ מסדר אליהו רבה פכ״ח (פ״ל) עמ׳ 148: אהלי שודד (ירמיה י כ) אין אהל אלא מקום שכינה שנאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו וגו׳. וראה צרור המור שהקשה על פי׳ זה שאיך כתוב וקרא לו אהל מועד והלא המשכן שמו היה אהל מועד כדכתיב מאהל מועד וכו׳ עיי״ש.
4. ראה אע״ז כאן: האהל, אהל שלו כמו ויבאו האהלה וכו׳ וקרא לאהלו אהל מועד כי ה׳ נועד לו שם עד שנעשה המשכן וכו׳ וי״א כי זה הוא אהל המשכן וכו׳ ראה אות הקודם בבאור.
5. ראה נדרים לח. שמשה היה גבור ממ״ש ואתפוש בשני הלוחות וכו׳. ומ״ש והוא אהל החכמה, ראה לעיל אות כד, בביאור.
6. ראה תנחומא קרח י, תנ״י שם כה, במדב״ר יח כ, מו״ק יח: ות״י במדבר טז ד. וכעי״ז בב״ק טז ב על ירמיה. ובמהרש״א שם: שמשה וירמיה שניהם שוין היו מוכנים לנבואה לזמן רב כמ״ש מרחם הקדשתיך עליך אמרתי למשה נביא אקים להם כמוך, זה הוכיחם מ׳ שנה וזה הוכיחם מ׳ שנה (ראה פסדר״כ קיב.) והוצרכו לפרוש מנשותיהם כמ״ש במשה ואתה פה עמוד עמדי וגו׳ ומזה היו נחשדים בעיני ליצני הדור שאמרו א״א לילוד אשה לפרוש מן האשה זמן רב כ״כ, ע״כ. וע״ע מהרש״א סנהדרין ומו״ק שם. ובפנים יפות כאן פי׳ עפ״י מ״ש בברכות נז. הבא על א״א בחלום מובטח לו שהוא בן עוה״ב, ופירש״י ונטל חלקו וחלק חברו בג״ע דדמי לא״א, וכיון שאמרו חז״ל וכולן זכה משה ונטלן (ראה לעיל אות כב) שנטל את חלקם וזהו הפי׳ חשדוהו בא״א, היינו שלקח דבר שאינו שלו, ונ״ל ראיה לפירוש זה מסנהדרין פא.: ואת אשת רעהו לא טימא, שלא ירד לאומנות חברו. הרי לשון הקרא ״אשת רעהו״ כולל דבר השייך לחבירו היינו אומנות חבירו, ובמנחה בלולה: אחז״ל חשדוהו באשת איש רצונם שחשבו שנבואתו היתה מהשפעת שכל הפועל הנקרא אשת איש לפי שהמדריגה הראשונה מלמטה למעלה אישים כמו שביאר הרב המורה בפר׳ המדע ולמטה ממנו שכל הפועל אשר הוא אצלו במדרגת אשה לאיש ע״כ. ומה שפירש״י שיצא מחוץ למחנה שלא יחשדוהו עוד, במהרש״א שם פי׳ שדרשו כן כדכתיב ויקנאו למשה במחנה דמשמע שכל זמן שהיה במחנה קנאו לנשותיהם עד שנטה אהלו מחוץ למחנה. וברי״ף בעין יעקב שם מביא פירוש לפ״מ דקייל״ן אין א״א מתייחדת עם איש אחד אלא בזמן שאשתו עמו או אשה אחת עם ב׳ בני אדם כשרים דוקא ובמשה מצינו שפירש מאשתו וכתיב ומשה יקח את האהל ונטה מחוץ למחנה וגו׳ והי׳ כל מבקש ה׳ יצא כו׳ ופעמים רבות תבאנה נשים הצובאות לאהלו ובזה חשדוהו בא״א כיון שאין אשתו עמו כו׳ עיי״ש שמדחה פירוש זה שהרי כתיב ומשרתו יהושע לא ימיש מתוך האהל הרי כאן ב׳ אנשים ויכולה להתייחד. ויש מפרש שבזה שלא רצו הנשים ליתן נזמיהן בעגל ולעשות רצון בעליהן קינא כל אחד את אשתו לומר שהיא שומעת למשה יותר מאשר לבעלה, שהרי בנדבת המשכן מבואר שהנשים הביאו כו׳.
7. ביונתן מבואר טעם על הרחקת תרין אלפין אמין, לא כלהלן אות כח* משום תחום שבת שיהי׳ מותר להם לבוא בשבת וראה להלן אות לד, וכאן מבואר דהטעם משום שהיו מנודין לשמים, ואע״ג שהמנודה אוסר רק ד׳ אמותיו צ״ל שמנודה לשמים כמו כאן, הרחיק משה מחנהו אלפים אמה. ועפ״ד היונתן יש לפרש כן גם לשון שמו״ר לעיל כב ותנחומא להלן כח*.
8. תנ״י סי׳ טו בסתם, ובירושלמי עירובין פ״ה ה״א: ר׳ ברכיה ר׳ ירמיה בשם רבי חייה בר בא כתיב ומשה יקח את האהל וגו׳ כמה הוה רחיק ר׳ יצחק אמר מיל. ובשהש״ר ב ה: נכנס ר׳ יהודה ודרש ומשה יקח וכו׳ נאמר כאן הרחק ונאמר להלן אך רחוק וכו׳ מה רחוק שנאמר כאן אלפים אמה אף הרחק האמור להלן אלפים אמה. וראה רש״י כאן. ובמזרחי כ׳ שהכונה עפ״מ שדרשו רז״ל אמר להם יהושע עתידין אתם לעשות ביריחו את השבת ואל תרחיקו מן הארון יותר מאלפים אמה לכל רוח כדי שתהיו רשאין לבא להתפלל לפני הארון בשבת, אף כאן לא הרחיק משה את אהלו מן המחנה יותר מאלפים אמה כדי שיהיו רשאין כל מבקשי ה׳ לבא אל אהלו בשבת. וכ״ה בגו״א. וברב״ח: הרחק זה כמטחוי קשת ושיעורו מיל כענין שכתוב אך רחוק וכו׳. וראה תו״ש וירא פכ״א אות פז. ולפ״מ שנתבאר לעיל אות כח: שמשה נתרחק אלפים אמה משום שנתנדו לשמים, נראה שגם ר׳ יצחק בתנחומא סובר כיונתן, וזה לשון התנחומא ומשה יקח את האהל ארשב״ל משה דרש קל וחומר אמר המנודה לרב מנודה לתלמיד, אמר, כיון שבלבו של הקב״ה עליהם אף אני פורש מהם, ומשה יקח את האהל וגו׳ הרחק רבי יצחק אמר מיל וכו׳ ונראה מדבריו טעם ההרחקה משום נידוי, ובמדרש אגדה ח״א קפד. איתא דמשה ריחק את משכנו ממחנה ישראל ארבעת מילין, ומכאן ראי׳ למה שכ׳ במראה הפנים בירושלמי עירובין פ״ה ה״א על הא דמבואר שם רבי חייא ברי׳ דר׳ שיבתיי מקשה האיך היו יוצאין לבית מדרשו של משה, מה עשה להן שלשה צריפין ושלשה בורגנין, הרי לר׳ יצחק נעשה במכוון מיל ולא הי׳ צריך לשום תקנה, וצריך לומר דמדרשות חלוקות הן, ולפנינו מפורש שיש שיטה במדרש שהיה משכנו של משה רחוק יותר ממיל. ועי׳ בעה״ש או״ח סי׳ שמה סקכ״א שכתב ראי׳ מקרא שלפנינו לענין דין ר״ה במחנה לויה ודבריו צ״ע שהרי אחרי שהעמידו את המשכן היתה מחנה לויה באמצע.
9. ראה רש״י כאן, ובנתינה לגר שכוונת התרגום להבדיל בין אהל מועד שבמשכן ובין זה שמחוץ למחנה ולא כדעת הי״א שהביא הראב״ע שזהו אהל המשכן, ראה לעיל אות כד בבאור ובהכוה״ק כאן. האונקלוס בכל התורה מתרגם אהל מועד: משכן זימנא, רק בפסוק זה פעמיים מתרגם ״משכן בית אולפנא״ וכן היונתן – ובעכצ״ל שהכוונה כמ״ש בנל״ג להדגיש שאין זה אהל המשכן, אמנם התרגום ירושלמי כתי״ר מתרגם כמו בכ״מ והוי קרי ליה משכן זימנא כו׳ נפק למשכן זימנא. והוא כהשיטה לעיל אות כד. וכן משמע מלשון התנחומא: נטל את המשכן והלך לו, שאהל מועד היינו המשכן. וכן מבואר להלן אות לב: ומה ארון ה׳ וכו׳ וצ״ל שאין מוקדם ומאוחר בתורה. – בחליפות שמלות על האונקלוס הקשה על לשון אונקלוס הרחק – ארחיק, למה לא מתרגם רחיק. יש להעיר שבתרגום ירושלמי כתי״ר הנוסח: רחיק, וכן מביא שפרבר גירסא אחת מאונקלוס כת״י: רחיק.
10. תנחומא כאן כז, מדרש תהלים כה ו בשם ר׳ יהודה, ובשהש״ר ב ה: נכנס ר׳ יהודה ודרש וכו׳ והיה כל מבקש משה אין כתיב כאן אלא מבקש ה׳ מכאן למדנו שכל מי שמקבל פני חברים כאלו מקבל פני שכינה. ובירושלמי עירובין פ״ה ה״א: מיכן שכל המקבל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה. וראה רש״י כאן. וכעי״ז דרשו בכמה מקומות, ראה תו״ש תולדות פכ״ה אות צ, יתרו פי״ח אות פז וצרף לכאן. – ברב״ח: והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה, למדך שלא היתה שכינה שורה בתוך המחנה, והיה הכתוב ראוי לומר כל מבקש משה, אלא מכאן שנקרא משה בשם המיוחד, וכן מצינו שנקרא יעקב בשם אל שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל (בראשית לג כ, ראה תו״ש שם אות ע) וכן מצינו בשם הצדיק שנקרא בשם המיוחד הוא שכתוב ותלך לדרוש את ה׳ וכתיב ויאמר ה׳ לה (שם כה כב–כג) ודרשו חז״ל ע״י שם כי השם המיוחד לא דבר עמה כלל, וכן מצינו במלך המשיח שנקרא בשם המיוחד שנאמר (ירמיה כג ו) וזה שמו אשר יקראו ה׳ צדקנו, וכן ירושלים וכו׳ וטעם הדבר בכלם כי הדבק בדבר נקרא על שם הדבר שידבק בו ונקרא השליח בשם השולח ומזה מצינו שהמלאכים נקראים בשם המיוחד במקומות מן הכתובים וכו׳. וראה ב״ב ע״ה: ג׳ נקראו על שמו של הקב״ה ואלו הן צדיקים ומשיח וירושלים וכו׳. וזהר ח״ב לח.: את פני האדון ה׳ דא רשב״י, ועי״ש בנצוצי זהר.
11. כעי״ז בתנ״י סי׳ טו: כי אפילו המלאכים והשרפים והגדודים היו מבקשים אותו ליטול ממנו רשות לצאת, אומרים אלו לאלו הרי הוא במשכנו של משה, חמה ולבנה מבקשים ליטול רשות לצאת לעולם הולכים אל האהל והיה כל מבקש ה׳ [יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה]. וכ״ה בתנחומא כאן בקיצור וראה רש״י כאן. ובברטנורא: מדכתיב כל מבקש ולא כתיב המבקש משמע דרבויי לרבות אפילו מלאכי השרת. בכת״י ילקוט תימני: אפילו המלאכים והשרפים היו מבקשין ואומרין אלו לאלו הרי הוא במשכנו שנאמר והי׳ כל מבקש וכו׳. ובמדרש הגדול: והיה כל מבקש ה׳, מלמד שאף שכינה יצאת עמו.
12. ראה לעיל פל״ב-לד.
13. ראה שהש״ר ב ה ענין זה בסגנון אחר: בשלפי השמד נתכנסו רבותינו לאושא ואלו הן ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ר״מ ור׳ יוסי ורשב״י ור״א בנו של ר׳ יוסי הגלילי ור״א בן יעקב שלחו אצל זקני הגליל אמרו כל מי שהוא למד יבא וילמד וכל מי שאינו למד יבא וילמוד נתכנסו ולמדו ועשו כל צרכיהון כיון שהגיע זמנם להפטר אמרו מקום שנתקבלנו בתוכו אנו מניחים אותו ריקם, חלקו כבוד לר׳ יהודה שהיה בן עיר ולא שהיה גדול מהם בתורה אלא מקומו של אדם הוא מכבדו, נכנס ר׳ יהודה ודרש ומשה יקח את האהל וכו׳ אף הרחק האמור להלן אלפים אמה (לעיל אות כח* בבאור) והיה כל מבקש משה אין כתיב כאן וכו׳ (לעיל אות ל) ואתם אחינו רבותינו גדולי התורה, מי שנצטער בכם עשרה מיל או עשרים או שלשים או ארבעים כדי לשמוע דברי תורה על אחת כמה וכמה שאין הקב״ה מקפח שכרכם בזה ובבא, ע״כ. – ומה ארון ה׳ וכו׳, בכתי״מ בדק״ס הגי׳: ומה ישראל שלא היו מרוחקין אלא ג׳ פרסאות. ובכתי״פ שם: ומה מחנה ישראל שלא היה מרוחק אלא וכו׳. ובמדרש הגדול: ר׳ יודה ביר׳ אלעאי אומר והלא דברים קל וחומר ומה מרוחק שבישראל שאינו מרוחק אלא ג׳ פרסאות נקרא מבקש ה׳ תלמידי חכמים שמכתתים רגליהן מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה על אחת כמה וכמה. והגי׳ שלפנינו תמוה, ראה מהרש״א שהקשה דבקרא לא הוזכר אלא שנטה משה אהל שלו וכו׳ וכתב: ונראה דזה הארון אינו הארון שהיה במשכן דב׳ ארונות היו כפירש״י בפ׳ עקב גבי ועשית לך ארון עץ וגו׳ ואמר שהיה מרוחק י״ב מיל דהיינו למי שהיה עומד בקצה המחנה מצד שכנגדו היה משה נטה אהלו מחוץ למחנה היה לו לילך ג׳ פרסאות וכו׳. ובחי׳ הרי״ף על ע״י תמה שהרי נתוסף עוד מיל שמשה התרחק מן המחנה. אמנם לגי׳ כת״י ומה״ג הנ״ל ג׳ פרסאות, י״ל שלא דק לחשוב עוד מיל. ויש להעיר שהגי׳ שלפנינו ומה ארון ה׳ היא כשיטת תרגום ירושלמי לעיל אות כט. וכמו הפי׳ שהביא הא״ע לעיל אות כד, שהאהל זה אהל המשכן ואין מוקדם ומאוחר בתורה.
14. לעיל אות ל. בשהש״ר ח-י: הלומד תורה שלא במקומו נוטל שכר אלף ובמקומו נוטל שכר מאתים וכו׳, עי״ש ובאבות פ״ד מ״יד ותפא״י שם.
15. ר׳ עירובין סג. וברש״י סנהדרין שם מבואר שהלימוד הוא מכאן, שבאו אצל משה. ועל מ״ש רש״י אע״ג שהמחנה ג׳ פרסאות וכו׳ כתב בערוך לנר שם: צ״ע שהרי הרחק מן המחנה לא היה רק אלפים אמה שהוא שיעור מיל וא״כ כל מחנה ישראל היה תוך ג׳ פרסאות לאהל משה חוץ מאשר חנו במיל האחרון והיו צריכים לבא למשה ומה קושיא ממשה, ואולי דלרש״י הוקשה מדכתיב והיה כל מבקש ה׳ כל דייקא, דמשמע כל מבקש מכל ישראל וגם הדרים במיל האחרון בכלל, ע״כ. ומ״ש רש״י רבותא דמשה שאני, ראה הגהות מהג״מ בצלאל הכהן סנהדרין שם שפי׳ כוונת רש״י שלמדו מכאן שאל יורה הלכה במקום רבו, משום שהכתוב בא להשמיענו רבותא דמשה, שאע״פ שהיה רחוק ג׳ פרסאות היה אסור להם להורות מכלל שבתוך ג׳ פרסאות לכו״ע אסור. ובדק״ס הביא שברש״י דפוס שונצינו ל״ג רבותא דמשה שאני וכן ליתא ביד רמ״ה וברש״י שברי״ף ובנמוק״י, עי״ש. ולגי׳ זו קשה למה באו אצל משה אלה שהיו רחוקים יותר מג׳ פרסאות, וצ״ל שרש״י יסבור כדעת האומרים שבלא נטל רשות מרבו אפילו רחוק כמה מילין אל יורה (ראה נמוק״י בשם האחרונים), או כדעת האומרים שחוץ לג׳ פרסאות אף דחיוב מיתה ליכא אבל איסורא איכא (ראה רבה״ז בשם שו״ת רשב״ש סי׳ קיא).
וּמֹשֶׁה נָסֵיב יָת מַשְׁכְּנָא וּפַרְסֵיהּ לֵיהּ מִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא אַרְחֵיק מִן מַשְׁרִיתָא וְקָרֵי לֵיהּ מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא וְהָוֵי כָּל דְּתָבַע אוּלְפָן מִן קֳדָם יְיָ נָפֵיק לְמַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא דְּמִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא.
Moshe would take the tent and set it up outside the camp, a distance from the camp, and he called it the house of Instruction. Everyone who sought instruction from before Hashem, would go out to the house of Instruction that was outside the camp.

וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה׳ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
וּמֹשֶׁה נָסֵיב יָת מַשְׁכְּנָא וּפַרְסֵיהּ לֵיהּ מִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא אַרְחֵיק (ח״נ: רַחִיק) מִן מַשְׁרִיתָא וְקָרֵי לֵיהּ מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא וְהָוֵי כָּל דְּתָבַע אוּלְפָן מִן קֳדָם ה׳ נָפֵיק לְמַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא דְּמִבָּרָא (ח״נ: לְמִבָּרָא, מִבָּרָא) לְמַשְׁרִיתָא
יִקַּח בעתיד – נָסֵיב בהווה
א. כתב ראב״ע: ״ומשה יִקַּח – עתיד תחת עבר, על דרך יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב (תהלים קו יט)״, נמצא שפירש וּמֹשֶׁה יִקַּח – משה לָקַח את האהל. אבל רש״י פירש יִקַּח כהווה מתמשך ושיעורו: משה היה לוקח. וכן פירש גם צורות העתיד שלהלן.⁠1 דבריו מיוסדים על אונקלוס שתרגם את כל אלה בזמן הווה: ״ומשה יִקַּח״ – ״וּמֹשֶׁה נָסֵיב״ (ולא: נְסֵיב), ״וְקָרָא לו אהל מועד״ – ״וְקָרֵי לֵיהּ״ (ולא: וּקְרָא), ״וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״וְהָוֵי״ (ולא: וַהֲוָה), ״יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ – ״נָפֵיק״ (ולא: יִפּוֹק).⁠2 ואכן בדבריו לפסוק יא נסמך רש״י על התרגום כדי להוכיח את דעתו:
ושב אל המחנה – תרגומו וְתָב לְמַשְׁרִיתָא לפי שהוא לשון הווה. וכן כל הענין: וראה כל העם (שמות לג י) וְחָזַן, ונצבו (שמות לג י) וְקָיְמִין, והביטו (ח) וּמִסְתַּכְּלִין, והשתחוו (י) וְסָגְדִין.⁠3
כפל כינוי הגוף
ב. ״וְנָטָה לוֹ״ – ״וּפַרְסֵיהּ לֵיהּ״. לכאורה די לתרגם ״וּפַרְסֵיהּ״, אבל אונקלוס כָּפל הכינוי ותרגם ״וּפַרְסֵיהּ לֵיהּ״, כי כן מנהג הלשון הארמית. השווה: ״וַיֵּט אָהֳלֹה״ (בראשית יב ח) ״וּפַרְסֵיהּ לְמַשְׁכְּנֵיהּ״ [ולא: וּפְרַס], ״וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ״ (בראשית לט יב) ״וְשַׁבְקֵיהּ לִלְבָשֵׁיהּ״ [ולא: וּשְׁבַק], ״בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ״ (ויקרא יט טו) ״בְּקוּשְׁטָא תְּדִינֵיהּ לְחַבְרָךְ״ [ולא: תְּדִין], ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ״ (ויקרא יט יח) ״וְתִרְחֲמֵיהּ לְחַבְרָךְ״ [ולא: וְתִרְחַם].⁠4
לדייקנות אונקלוס בתרגומי נטייה עיין לעיל ״בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי״ (שמות ז ה) ״כַּד אֲרֵים יָת מַחַת גְּבוּרְתִי״.
הַרְחֵק – רחוק או הרחיק?
ג. בפשוטו ״הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה״ – רחוק מן המחנה, ותרגומו ״רַחִיק מִן מַשְׁרִיתָא״ כבמקצת נוסחים. ואולם רוב הנוסחים תרגמו ״אַרְחֵיק מִן מַשְׁרִיתָא״ כפועל מבניין אַפְעֵל (הפעיל). וכן תרגם בהגר ״וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת״ (בראשית כא טז) ״אַרְחֵיקַת כְּמִיגַד בְּקַשְׁתָּא״, בהפעיל.⁠5
אֹהֶל מוֹעֵד – הבחנת ת״א בין המשכן לאהל משה
ד. ״אהל מועד״ מציין הן את המשכן והן את אהלו של משה רבנו. הראשון נקרא ״מועד״ (משורש יע״ד) כי שם נועד ה׳ עם משה ותרגומו ״מַשְׁכַּן זִמְנָא״, כתרגום ״וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם״ (שמות כה כב) ״וַאֲזָמֵין מֵימְרִי לָךְ״. השני נקרא ״מועד״ כי שם נועד משה עם מבקשי ה׳, כרש״י: ״בית ועד למבקשי תורה״. כדי למנוע טעות ולהבחנה בין השניים, תרגם באהל משה ״מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא״ (אהל בית הלימוד) שלא כמשמעו.⁠6
נמצא שלדעת ת״א ״וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל״ מדבר באהלו של משה; הוא נטה אהלו מחוץ למחנה וקרא לו ״אֹהֶל מוֹעֵד״ – ״מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא״ – ודבר זה התקיים עד להקמת המשכן כשאז חזר משה לדור עם העם ככתוב ״וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה״ (יא) וכן פירש רש״י.⁠7 גם ראב״ע בפירושו הראשון פירש כת״א, אבל בביאורו השני פירש ש״האהל״ הוא המשכן: מעת שהוקם המשכן בראש חודש ניסן ועד מסע הדגלים בעשרים באייר, העמיד משה את ״אהל מועד״ – המשכן – מחוץ למחנה למשך חמישים יום.⁠8
מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא – כפל לשון
ה. מדוע תרגם באהל משה ״מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא״ שהוא כפל לשון, תחת שיתרגם ״מַשְׁכַּן אוּלְפָנָא״ או ״בֵּית אוּלְפָנָא״ כמו ״יֹשֵׁב אֹהָלִים״ (בראשית כה כז) ״מְשַׁמֵּישׁ בֵּית אוּלְפָנָא״? כי המקום שימש לשני עניינים; למשכנו של משה וגם כבית ועד למבקשי תורה, על כן כפל לשונו.⁠9
תרגום קשה לכאורה
ו. המסורה לת״א ציינה: ״אהל מועד דמתרגם משכן בית אולפנא ב׳ ובחד פסוקא״, כלומר זולת פסוקנו ובו שתי היקרויות אין בתורה עוד תרגום כזה.⁠10 ולכאורה לפי הבחנת אונקלוס היה לו לתרגם גם להלן ״בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ (שמות לח ח) ״מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא״, כי שם מדובר טרם הקמת המשכן ואם כן היה זה אהל משה, ומדוע תרגם שם ״מַשְׁכַּן זִמְנָא״? עיין שם ביישוב הקושי.
הבחנות אונקלוס בתרגומי מוֹעֵד
ז. מוֹעֵד מתורגם בקביעות זְמַן או זִמְנָא כגון, ״לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ״ (בראשית יח יד) ״לִזְמַן אֵיתוּב לְוָתָךְ״. זולת חג ה׳ המתורגם ״מועד״ דוגמת ״אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי״ (ויקרא כג ב) ״אִלֵּין אִינּוּן מוֹעֲדָי״. והטעם: במונחי הלכה אונקלוס מתרגם במטבעות לשון חז״ל ואצלם ״מועד״ הוא חג ה׳. השווה: ״לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד״ (משנה פסחים א ג).⁠11
לכאורה גם ״אהל מועד״ הוא מונח הלכי המופיע במשנה, כגון ״כל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו״ (זבחים יד א) ומדוע תרגם ״מַשְׁכַּן זִמְנָא״ ולא ״אֹהֶל מוֹעֵד״? לדעת ״נפש הגר״ התרגום הוא לכבוד ישראל: כביכול הקב״ה מזמן עצמו ללַמד תורה למשה, וכמאמר הגמרא (נדרים ח ע״א) ״האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה, עליו להשכים שנאמר: וַיֹּאמֶר אֵלַי קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ. וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה׳ עֹמֵד (יחזקאל ג כב-כג)״. וכן נרמז גם ברש״י ״ונועדתי, כשאקבע מועד לך לדבר עמך״.
וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה׳ – אונקלוס ו״יונתן״
ח. מן הכתוב לא מובן הקשר בין עון העגל ליציאת משה מן המחנה, לכן פירש ״הכתב והקבלה״: ״והתכוין לעורר את לבב בנ״י על רוע מעלליהם ושמגודל פשעם אין ראוי לאדם לדור בתוכם״, והוכיח דבריו מהמיוחס ליונתן שתרגם ״וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״וַהֲוֵי כָּל מַאן דְּהֲדַר בִּתְתוּבָא בְּלֵב שְׁלִים קֳדָם ה׳ הֲוָה נָפִיק לְמַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא דְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא מוֹדֵי עַל חוֹבֵיהּ וּמַצְלֵי עַל חוֹבֵיהּ וּמַצְלֵי וּמִשְׁתְּבֵק לֵיהּ״ (והיה כל מי שחזר בתשובה בלב שלם לִפני ה׳ היה יוצא לאהל בית התלמוד שׁמִחוץ למחנה, מודה על חטאו ומִתפלל על חטאו, ומִתפלל ונסלח לו). אבל אונקלוס תרגם ״כָּל מְבַקֵּשׁ ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״כָּל דְּתָבַע אוּלְפָן מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״, כמו ״וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית כה כב) ״וַאֲזַלַת לְמִתְבַּע אוּלְפָן מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ ועיין שם טעמו.
1. רש״י לפסוק ז: ״ומשה – מאותו עון והלאה. יקח את האהל – לשון הווה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה. וקרא לו – והיה קורא לו אהל מועד. יצא אל אהל מועד – כמו יוצא״. פסוק ח: ״והיה – לשון הווה. כצאת משה מן המחנה – ללכת אל האהל״. פסוק ט: ״ודבר עם משה – כמו וּמְדַבֵּר עם משה״.
2. וכתב ״אוהב גר״: ״וברוב הספרים יש כאן בלבול זמנים והוא שבוש גמור״.
3. על צורת עתיד המתפרשת לעתים כהווה עמד רש״י לבר׳ כד מה:
״טרם אכלה – טרם שאני מכלה. וכן כל לשון הווה פעמים שהוא מדבר בלשון עבר... ופעמים שמדבר בלשון עתיד״.
רש״י מסתייע מן הפסוק באיוב א ה: ״כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים״. על פי זה כתב רש״י שם:
״כי אמר״ – הרי לשון עבר. ״ככה יעשה איוב״ הרי לשון עתיד. ופירוש שניהם לשון הווה: כי אומר היה איוב אולי חטאו בני וגו׳, והיה עושה כך.
ואמנם רוב ביאורי ״לשון הווה״ שברש״י מיוסדים על ת״א. כגון ״וְגָלֲלוּ את האבן״ (בראשית כט ג): ״וגללו – וגוללין ותרגומו וּמְגַנְדְּרִין. כל לשון הווה משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון עבר לפי שכל דבר ההוה תמיד כבר היה ועתיד להיות״. וכן ״יהיה על המשכן״ (במדבר ט טו) המתורגם ״הָוֵי עַל מַשְׁכְּנָא״ (ולא: יהי) וברש״י: ״יהיה על המשכן – כמו הווה על המשכן וכן לשון כל הפרשה״.
גם כשאונקלוס אינו מתרגם עתיד כלשון הווה, כגון ״אז ישיר משה״ (שמות טו א) ״בְּכֵין שַׁבַּח מֹשֶׁה״ (אז שר), רש״י מסכים עמו :
ואין לומר ולישב הלשון הזה כשאר דברים הנכתבים בלשון עתיד והן מיד כגון ״ככה יעשה איוב״... לפי שהן דבר ההווה תמיד ונופל בו בין לשון עתיד בין לשון עבר. אבל זה שלא היה אלא לשעה אינו יכול לישבו בלשון הזה.
אבל לפעמים רש״י מפרש ״לשון הווה״ כנגד תרגום אונקלוס כגון: ״למען אשר יצוה את בניו״ (בראשית יח יט) ״בְּדִיל דִּיפַקֵּיד יָת בְּנוֹהִי״, אבל ברש״י: ״יצוה – לשון הווה. כמו כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב״. וכן ״אני טרם אֲכַלֶּה לדבר״ (בראשית כד מה) ״אֲנָא עַד לָא שֵׁיצִיתִי לְמַלָּלָא״ (טרם כליתי) בעבר אבל רש״י פירש ״טרם שאני מכלה״ כלשון הווה. על חשיבות התרגום להבנת זמני הפועל ראה בהרחבה בפסוק ״וכאשר יְעַנּוּ אֹתוֹ״ (שמות א יב) ״וּכְמָא דִּמְעַנַּן לְהוֹן״.
4. ״לחם ושמלה״.
5. ״חליפות שמלות״.
6. הבחנה זו קיימת גם אצל המיוחס ליונתן אבל ת״נ תרגם גם באהלו של משה ״מַשְׁכַּן זִמְנָא״.
7. רש״י כאן: ״ומשה – מאותו עון והלאה. יקח את האהל – לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה״. ובברכות סג ע״ב הוסיף: ״והיינו דכתיב ושב אל המחנה – ... ואף על פי שהשיבו לאחר שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל והוקם המשכן, לא יצא דבר לבטלה״.
8. ראב״ע: ״האהל – אהל שלו, והנה משה נבדל מישראל בעבור הכבוד שידבר עמו. וזה היה אחר שהוריד הלוחות השניים כתובים, והחלו ישראל לעשות המשכן וקרא לאהלו אהל מועד כי השם נועד לו שם עד שנעשה המשכן. ויש אומרים כי זה הוא אהל המשכן. וספר הכתוב אנא היה המשכן לפני שיקימו הדגלים החמשים יום״.
ואע״פ שלרוב המפרשים משהוקם המשכן בטל אהל משה מחוץ למחנה, רד״צ הופמן (לדברים לא יד-טו) הראה שלדעת ר׳ שמעון בר יוחאי גם לאחר שהוקם המשכן נשאר אהלו מחוץ למחנה כמפורש בספרי זוטא לפסוק ״ושמרו את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל״ (במדבר יח ד): ״אמר ר׳ שמעון הא למדנו שהן שני אהלות אהל העבודות ואהל הדברות״. וכן בילק״ש בהעלותך רמז תשלז: ״ויעמד אותם סביבות האהל, באהל הדברות שהוא חוץ מן המחנה, שני אהלים עשו אהל לעבודה ואהל לדברות״. לעומת המשכן שהוא ״אהל העבודות״, אהל משה הוא ״אהל הדברות״.וראה גם ״ותעמדנה... פתח אהל מועד״ (במדבר כז ב) וצרף.
9. ״חליפות שמלות״.
10. קליין, מסורה, עמ׳ 138.
11. ראה דוגמאות רבות לעיקרון זה בפסוק ״לא תבערו אש״ (שמות לה ג).
ומשה נסבא ית משכנא ופרסב יתיה לבר מן משרית׳ גרחיק מן משריתא והוי קריד ליה משכן זימנא והוה כל מן דתבע אולפן מן קדם י״י נפק למשכן זימנא די לבר מן משריתא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נסב״) גם נוסח חילופי: ״יסב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ופרס״) גם נוסח חילופי: ״ויפרוס״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״רחיק ... אולפן״) נוסח אחר: ״ויהווי לה משכנה זמנה ויהווי כל דבקר׳ אולפן״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״והוי קרי״) גם נוסח חילופי: ״קרי״.
ומשה נסיבינון וטמירינון במשכן אולפן אורייתא דיליה ברם ית משכנא נסב מתמן ופרסיה ליה מברא למשריתא ארחיק יתיה מן משירית עמא דאתנדון תרין אלפין אמין והוה קרי ליה משכן ביתאולפנא והוי כל מאן דהדר בתתובא בלב שלים קדם י״י הוה נפיק למשכן ביתאולפנא דמברא למשריתא מודי על חוביה ומצלי על חוביה ומצלי ומשתבק ליה.
And Mosheh took and hid them in his tabernacle of instruction. But the tabernacle he took away from thence, and spread it without the camp, and removed it from the camp of the people to the distance of two thousand cubits; and it was called the Tabernacle of the House of Instruction: and it was that when any one turned by repentance with a true heart before the Lord, he went forth to the Tabernacle of the House of Instruction that was without the camp, to confess and pray for the pardon of his sins; and praying, he was forgiven.
ומשה לקחם והחביאם באהל תלמוד תורה אשר לו, אך את האהל לקח משם ונטה אותו לו מחוץ למחנה הרחיק אותו מן המחנה של העם שהיו מנודים, שני אלפים אמות וקרא לו אהל בית התלמוד, והיה כל מי שחזר בתשובה בלב שלם לפני י״י היה יוצא אל אהל בית התלמוד אשר מחוץ למחנה מודה על חטאו ומתפלל על חטאו ומתפלל ונסלח לו.
וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל – כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה הַמַּתָּנָה טוֹבָה שֶׁהָיְתָה בְּיָדָם וְאִבְּדוּהָ, אַף הוּא כָּעַס עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל, כַּמָּה הָיָה רָחוֹק, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִיל, נֶאֱמַר כָּאן הַרְחֵק, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה (יהושע ג׳:ד׳). וְלָמָּה כָּעַס עֲלֵיהֶם, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כָּךְ דָּרַשׁ משֶׁה, מְנֻדֶּה לָרַב מְנֻדֶּה לַתַּלְמִיד, לְפִיכָךְ וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לִגְיוֹן אֶחָד וּמָרַד עָלָיו, מֶה עָשָׂה שַׂר צָבָא שֶׁלּוֹ, נָטַל סִגְנוֹס שֶׁל מֶלֶךְ וּבָרַח, כָּךְ משֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה נָטַל אֶת הָאֹהֶל וְיָצָא, לְכָךְ נֶאֱמַר: וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל.
(ח-י)
[ד] וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם – עוֹמְדִין מִכָּאן וּמִכָּאן וּמְכַבְּדִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה, מָה הָיוּ אוֹמְרִים, אָמַר רַבִּי יִצְחָק אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ מָה רוֹאָה בוֹ: וְהָיָה כְבֹא משֶׁה הָאֹהֱלָה (שמות ל״ג:ט׳), כֵּיוָן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל רוֹאִין עַמּוּד הֶעָנָן הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהַשְּׁכִינָה נִגְלֵית עַל משֶׁה: וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ (שמות ל״ג:י׳), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוּב אֶל הַמַּחֲנֶה, אָמַר לוֹ אֵינִי חוֹזֵר, אָמַר לוֹ אִם אֵין אַתָּה חוֹזֵר הֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא בָּאֹהֶל, מָשָׁל לְמַטְרוֹנָה שֶׁכָּעֲסָה עַל בַּת הַמֶּלֶךְ וְיָצְאָה חוּץ לַפַּלְטֵרִין, וְהָיְתָה יְתוֹמָה אַחַת מִתְגַּדֶּלֶת עִמָּה בַּפָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר לָהּ חִזְרִי לִמְקוֹמֵךְ וְלֹא בִקְשָׁה, אָמַר לָהּ אִם אֵין אַתְּ חוֹזֶרֶת הֱוֵי יוֹדַעַת שֶׁאוֹתָהּ הַיְתוֹמָה נְתוּנָה בַּפָּלָטִין. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, שׁוּב אֶל הַמַּחֲנֶה, אִם לָאו יְהוֹשֻׁעַ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל. מִי גָרַם לְמשֶׁה שֶׁשָּׁב אֶל הַמַּחֲנֶה, (שמות ל״ג:י״א), מְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (שמות ל״ג:י״א). אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם לִכְבוֹדְךָ כָּעַסְתִּי עֲלֵיהֶן.
[כז] וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מֹשֶׁה דָּרַשׁ קַל וָחֹמֶר. אָמַר, הַמְנֻדֶּה לָרַב, מְנֻדֶּה לַתַּלְמִיד. אָמַר: כֵּיוָן שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם, אַף אֲנִי פּוֹרֵשׁ מֵהֶם. וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְגוֹ׳ הַרְחֵק. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: מִיל כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינָו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה (יהושע ג׳:ד׳). וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ י״י יֵצֵא. מִכָּאן שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לְטַלְטֵל עַצְמוֹ לֵילֵךְ לִלְמֹד. וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יָקוּמוּ, מִכָּאן שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לַעֲמֹד לִפְנֵי הַזָּקֵן וּמִלִּפְנֵי חָכָם וְאַב בֵּית דִּין וָמֶלֶךְ, וִיהֵא עוֹמֵד עַד שֶׁיְּכֻסּוּ מִמֶּנּוּ.
וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ י״י יֵצֵא – כָּל מְבַקֵּשׁ מֹשֶׁה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כָּל מְבַקֵּשׁ י״י. מִכָּאן אָמְרוּ: כָּל הַמְקַבֵּל פְּנֵי זָקֵן כְּאִלּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ י״י. אֲפִלּוּ הַמַּלְאָכִים וְהַשְּׂרָפִים וְהַגְּדוּדִים הָיוּ מְבַקְּשִׁים אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים אֵלּוּ לָאֵלּוּ, הֲרֵי הוּא בְּמִשְׁכָּנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.
[Siman 27]
And now Moses used to take the tent and to pitch it without the camp, afar off (Exod. 33:7). R. Simeon the son of Lakish held that Moses made his decision by an inference ad minorem. He said: One who is excommunicated by a teacher must (all the more so) be treated as such by the disciple. Since this was the intention of the Holy One, blessed be He, concerning them, I must withdraw from them. Therefore Moses used to take the tent without the camp.
R. Isaac said afar off is a mil, as it is said: Yet there shall be a space between you and it, about two thousand cubits by measure (Josh. 3:4). And it came to pass, that everyone that sought the Lord went out (Exod. 33:7). From this you learn that a man must go into exile if need be in order to study. And it came to pass, when Moses went out unto the tent, that all the people rose up (ibid., v. 8). You learn from this that a man must stand in the presence of an aged person, a wise man, the head of the court, and a king, and that he must remain standing until they have departed.
And it came to pass that everyone that sought the Lord went out (ibid., v. 7). “Everyone who sought Moses” is not written here but rather everyone that sought the Lord. Because of this they said: One should greet an elderly person as one greets the Shekhinah, as it is said: And it came to pass that everyone that sought the Lord went out. Even the angels, the seraphim, and the bands of angels sought Him out, saying to each other: He is in the dwelling of Moses. And it came to pass:
ומשה יקח את האוהל [וגו׳ הרחק מן המחנה] (שם שם ז), כמה היה רחוק מיל, שנאמר אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה (יהושע ג׳:ד׳), למה כעס עליהם משה, אלא כך אמר משה מנודה לרב מנודה לתלמיד, ריש לקיש אמר משל למלך שהיה לו לגיון אחד, מרדו במלך, מה עשה שר צבא שלהן, נטל סיגנון של מלך וברח, כך משה כשעשו ישראל אותו מעשה נטל את המשכן והלך לו.
והיה כל מבקש ה׳ (שמות שם), כל שמבקש משה אין כתיב כאן, אלא כל מבקש ה׳, מלמד שכל המקבל פני זקן מלא תורה, כאילו מקבל פני שכינה, כי אפילו המלאכים והשרפים והגדודים היו מבקשים אותו ליטול ממנו רשות לצאת, אומרים אלו לאלו הרי הוא במשכנו של משה, חמה ולבנה מבקשים ליטול רשות לצאת לעולם הולכים אל האוהל, והיה כל מבקש ה׳ [יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה].
ומשה יקח את האהל – שכיון שראה משה את ישראל שהם מנודים למקום מיד ריחק עצמו מהם, למה 1שהמנודה לרב מנודה לתלמיד, מיד ריחק משה את משכנו ממחנה ישראל, 2ארבעת מילין ואמר הקב״ה למשה, משה אני פירשתי מהם, ואתה פירשת מהם, עשיתם כיתומים אשר אין להם אב, ועתה אין להם תקומה, אמר משה רבונו של עולם אתה רחום אתה חנון אתה קיים אתה מתנחם על הרעה עשה למען שמך, אמר לו משה חזור משכנך לתוך בני ואני אחזור עמך, הדא הוא דכתיב ודבר ה׳ אל משה פנים בפנים (פסוק יא).
1. שהמנודה לרב. עיין סנהדרין ק״י ע״א, ועיין תנחומ׳ כי תשא אות כ״ז משה דרש ק״ו אמר המנודה לרב מנודה לתלמיד, וכן הוא בתנחומ׳ שלנו אות ט״ו.
2. ארבעת מלין. בתנחומ׳ שם וגם בתנחומא שלנו כמה היה רחוק מיל, וכן מובא ברש״י על התורה וז״ל הרחק אלפים אמה והוא תחום שבת, ועיין רש״י ביהושע ג׳, ולזה כיון יב״ע שם תרין אלים אמין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וכאן סביל מוסי אן יאכ֗ד כ֗באה פיצ֗רבה כ֗ארג֗ אלעסכר בעידא ויסמיה כ֗בא אלמחצ֗ר פכאן כל מן טלב אללה יכ֗רג֗ אלי כ֗בא אלמחצ֗ר אלד֗י כארג֗ אלעסכר.
ודרכו של משה הייתה לקחת את אוהלו ולהקימו מחוץ למחנה הרחק, וקרא לו אוהל ההיוועדות, והיה כל מבקש ה׳ יוצא אל אוהל ההיוועדות אשר מחוץ למחנה.
ומשה – מאותו עון והלאה.
יקח את האהל – לשון הווה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה. אמר: מנודה לרב, מנודה לתלמיד.
הרחק – אלפים אמה, כעניין שנאמר: אך רחוק יהיה ביניכם וביניוא כאלפים אמה במדה (יהושע ג׳:ד׳).
וקרא לו – והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית וועד למבקשי תורה.
כל מבקש י״י – מיכן למבקש פני זקן, כמקבל פני שכינה.⁠ב
יצא אל אהל מועד – כמו: יוצא.
דבר אחר: והיה כל מבקש י״י – אפילו מלאכי השרת כשהיו שואלין מקום שכינה, חביריהם אומרים להם: הרי הוא באהלו של משה.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5 (שם: ״ובינו״), המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״וביניו״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, לונדון 26917, ברלין 514, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1: ״שכנה״.
ומשה AND MOSHE – from the time of the sin and henceforth,
יקח את האהל USED TO TAKE THE TENT – יקח expresses an action continually going on – he used to take his tent and pitch it without the camp. He said, "One who has been placed under an interdict by the Master must be placed under an interdict by His disciple also" (Since God had stated that He would not dwell among the people, Moshe, the disciple, also felt compelled to remove from their midst) (Tanchuma Ki Tisa 27).
הרחק DISTANT [FROM THE CAMP] – two thousand cubits, just as it is stated, (Yehoshua 3:4) Yet there shall be a space between you (the Israelites) and it (the Ark) about 2,000 cubits by measure" (Tanchuma Ki Tisa 27).
וקרא לו AND HE CALLED IT – This does not mean that he so named it once for all but that whenever he spoke of it he used to call it the tent of meeting, i.e. a meeting-place for those who sought instruction in the Torah.
כל מבקש י"י EVERY ONE WHO SOUGHT HASHEM – Hence (from the fact that anyone who visited Moshe is described here as "one who seeks Hashem") we may learn that he who makes a call on (Hebrew: seeks) a scholar (זקן is a Rabbinical term for a wise man; cf. Kiddushin 32b: אין זקן אלא חכם) may be regarded as paying his respects to the Divine Presence (Tanchuma Ki Tisa 27).
יצא אל אהל מועד WENT OUT UNTO THE APPOINTED TENT – יֵצֵא (the imperfect) has here the meaning of יוֹצֵא (the participle: cf. Rashi on יקח וכו'), i.e. he used to go out.
Another explanation of והיה כל מבקש י"י is: The word כל, "every one", implies: even the ministering angels used to go out unto the appointed tent; whenever these inquired where was the place of the Divine Glory their fellow-angels used to answer them: See, He (God) is in the tent of Moshe.
ומשה יקח את האהל1זה אהל שלו שעשאו כמנודין לשמים.
1. זה אהל שלו שעשאו כמנודין לשמים. עי׳ סנהדרין ק״י ע״א אמר מנודה לרב מנודה לתלמיד, ועיין תנחומא כי תשא אות כ״ז משה דרש ק״ו אמר המנודה לרב מנודה לתלמיד.
וקרא לו אהל מועד – שכל אותם מ׳ ימים שנתפלל משה על ישראל לא עלהא ברקיע, ולא היה יושב כי אם באהל מועד הנזכר כאן, ולא הלך ברקיע עד המ׳ ימים אחרונים שהלך לקבל הלוחות. (הדר זקנים בשם פי׳ ה״ר יוסף קרא)⁠1
1. השוו פרקי דר״א מ״ו, תנא דבי אליהו זוטא ב׳:ד׳. נוסח דומה בכ״י פירנצה II.20 בשם ר׳ יוסף קרא, ובחזקוני שמות ל״ב:י״א.
א. כן בכ״י פירנצה II.20. בכ״י של הדר זקנים בטעות (צורפו שתי המלים לאחת והוחלף אות א׳ באות מ׳): ״למעלה״.
יקח – לקח.
הרחיק – שניהג בהן כמנודים, שלא חפץ הקב״ה לדבר עם משה בתוך מחנה ישראל.
יקח: should be understood as if [the past-tense form] לקח ("He took [the Tent]") were written.⁠1
הרחק [TOOK THE TENT AND PITCHED IT OUTSIDE THE CAMP] AT SOME DISTANCE [FROM THE CAMP]: Moses behaved towards the Israelites as if they had been excommunicated.⁠2 [Moses moved the Tent away] because God did not want to speak to Moses if he was inside the camp3 of the Israelites.⁠4
1. Rashbam disputes Rashi, who writes that יִקַּח should be understood as לשון הווה, i.e. a present-tense verb (meaning a verb that represents a habitual action). According to Rashi, from that point in time on Moses always took the Tent to a far-off location. According to Rashbam, though, the text describes something that Moses did once, after the sin of the calf. Like Rashbam, see Ibn Ezra.
2. So also Rashi, following Tanh. Ki tissa' 27.
3. Perhaps Rashbam sees this idea in God's statement in vs. 3, "I will not go in your midst.⁠"
4. It appears that Rashbam has now offered a second, different reason why Moses moved the Tent. However, he may just be expanding and refining the theme of the "excommunication" of the Israelites. He explains that Moses moved the Tent not just as a result of a technicality – because the Israelites were under a ban. He reworks this midrashic idea in a more peshat-like manner. Moses wanted to be able to communicate with God. God was angry with the Israelites. So Moses moved the Tent away from the Israelites.
See Ibn Ezra, longer comm., who explains the idea of this verse in a similar manner without having recourse to the "excommunication" theme. Cf. R. Joseph Bekhor Shor, who suggests that Moses moved away because he felt that the people had rebelled against him.
ומשה יקח את האהל – יתכן שלקחו ברדתו מההר, והוציאו מן המחנה, בעבור מעשה העגל, ואחר כן ספר הכתוב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

יקח – עתיד תחת עבר, על דרך: יעשו עגל בחרב (תהלים ק״ו:י״ט).
האהל – שלו, כמו: ויבאו האהלה (שמות י״ח:ז׳).
והנה משה נבדל מישראל בעבור הכבוד שידבר עמו, וזה היה אחר שהוריד הלוחות השניים כתובים, והחלו ישראל לעשות המשכן, שקרא לאהלו אהל מועד – כי השם נועד לו שם עד שנעשה המשכן. ואין מוקדם ומאוחר בתורה.
ויש אומרים: כי זה הוא אהל המשכן, וספר הכתוב אנא היה המשכן לפני שיקימו הדגלים החמשים יום.
NOW MOSES USED TO TAKE THE TENT. Scripture employs an imperfect1 in place of a perfect.⁠2 We find the same in They made a calf in Horeb (Ps. 106:19).⁠3
THE TENT. His tent.⁠4 It is like and they came into the tent (Ex. 18:7).⁠5
[NOW MOSES USED TO TAKE THE TENT AND PITCH IT WITHOUT THE CAMP, AFAR OFF FROM THE CAMP; AND HE CALLED IT THE TENT OF MEETING.] Look. Moses was separated from Israel because of the Glory that used to speak with him. This took place after he brought down the inscribed second tablets6 and Israel began to construct the tabernacle. Moses called his tent the tent of meeting because God met with him there until the tabernacle was erected. There is no chronological order in the Torah.⁠7 Some say that the tent refers to the tabernacle and that Scripture tells us where the tabernacle was located during the fifty days before the banners were set up.⁠8
1. Yikkach. Yikkach means will take. JPS renders used to take.
2. Lakach (took).
3. Ps. 106:19 employs the future, ya'asu (they will make), in place of the perfect, asu.
4. The tent means Moses' tent. Hence the heh (the) prefaced to ohel (tent).
5. The reference being to Moses' tent.
6. See Ex. 34.
7. For what is recorded in our verse did not occur at this point in time. As Ibn Ezra explains, it occurred later.
8. The tabernacle was set up on the first of Nisan (Ex. 40:17). Israel journeyed according to their banners on the twentieth of Iyyar, 50 days later. Ibn Ezra assumes that Israel took their journey on the very day that the banners were set up.
ומשה יקח את האהל – לפי שמרדו בו ורצו להעמיד ראש אחר,⁠א פירש מהם. וגם שאמר הקב״ה שלא ישרה שכינתו ביניהם, לא היה רוצה לעמוד במקום שאין השכינה שורה. והרוצה לשפוט – לדרוש משפט או שום דבר, יצא לשם.
א. בכ״י מינכן 52 בטעות: אחד.
ומשה יקח את האהל – AND MOSHE WOULD TAKE THE TENT – Since they rebelled against him and wanted to appoint another head, he separated from them. And also since the Blessed Holy One said that He will not rest His Presence between them, he did not want to stand in a place where the Presence did not rest. And one who wants judgment – to seek judgment or some matter, would go out to there.
ומשה יקח את האהל וג׳ – זאת הצורה שנזכרה בנטית אוהל זה ונבואתו בו, היתה בין ירידתו מן ההר1 ובין הקמת המשכן שהיתה באחד לחדש הראשון בשנה השנית (ע״פ שמות מ:יז). ביאר זה אבי אבא ז״ל וזולתו, והוא מבואר.
מאמר יקח את האהל – יובן ממנו שהעתיק אהל שהיה נטוי לו ע״ה לפני זה במחנה ישראל, ואפשר שהוא האוהל שנאמר בו בפגישתו עם יתרו (שמות יח:ז) ויבאו האהלה.
והוא ע״ה עשה כן מן הסתם2 במצוה אלהית. ואמרו שטעמו מפני מעשה העגל כעין הרחקה, והוא לפי הבנתי טעם קלוש רחוק3. ואמר ר׳ סעדיה ז״ל {הטעם}, כדי שיהיה האוהל גלוי לכל מי שבמחנה בהיותו רחוק מן המחנה, ודומה לזה במצב הארון במעשה יריחו שנאמר בו (יהושע ג:ד) אך רחוק יהיה וג׳4, וזה טעם מסתבר וקרוב5.
ויתכן שהיה {עושה כן} כדי שיתבודד ויובדל6 וישתתף יהושע בבדידותו בהרים, וידבק בו, כמו שעלה עמו קצת בהר בזמן ארבעים היום שקיבל בהם מעשה המשכן ולקח לוחות ראשונים. ולא יקשה עליך מאמר והיה כל מבקש יוי וג׳, שהבדידות {היתה} בזמן שלא היה עמו לא מבקש ולא זולתו.
1. קנב. לא נתבאר אם כוונת רבנו שהעתקת האהל היתה מיום רדתו מן ההר בראשונה עת שעשו העגל כסדר הכתובים, וכפירוש רמב״ן, או אם כוונתו לרדתו מן ההר למחרת יוה״כ ולוחות שניות בידו, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, כמו שפירשו רש״י (להלן פסוק יא) וראב״ע. והשוה פירוש רס״ג (מהד׳ רצהבי עמ׳ ריא) שכתב: ׳נכון לומר שהצבתו לפסוקים אלו כאן באה להודיענו כיצד היה דיבור האל עם משה לפני שהוקם המשכן [...] וכשהוקם המשכן נעשו אהלו ואהל אהרן לפני המשכן, כאמרו והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו׳, ומלשונו ׳שהצבתו לפסוקים אלו כאן׳ משמע לכאורה כדעת הראב״ע שמקראות אלו הם שלא כסדרן. ונראה שגם לשון רבנו נוטה כן [והעירני הג״ר שלום שפיץ נר״ו שכן מבואר גם מדברי רבנו מימון במאמר ׳אגרת הנחמה׳ שיוחס אליו (מהד׳ קלאר-פישמן עמ׳ כט) ע״ש], וראה להלן בסמוך.
2. קנג. בכ״י: יושך או בלא שך (מן הסתם או בלא ספק), והמהדיר תיקן מפני הלשון המגומגמת, וע״ש.
3. קנד. באמת כן הוא מדרשם ז״ל שהביא רש״י: ׳מנודה לרב מנודה לתלמיד׳, וראה במקורות נוספות שציין בתורה שלמה כאן (אות כב*). ויתכן שנמנע רבנו לפרש כן מכח קושיית הרמב״ן: ׳ודברי רבותינו בכל המדרשים שעשה משה זה בעבור חטא העגל, דרש משה, מנודה לרב מנודה לתלמיד, וכמו שהזכיר רש״י אני בכעס ואתה בכעס א״כ מי יקרבם. ואם היה הוצאת האהל אחרי יוה״כ, הנה גם הקב״ה גם משה ברצון היו׳. וזה סימוכין למש״כ לפני כן שדעת רבנו כראב״ע שהיה זה אחר שהוריד מרע״ה לוחות שניות.
4. קנה. לשון הכתוב (פסוקים ג-ד): ׳ויצוו את העם לאמר כראותכם את ארון ברית ה׳ וגו׳ והלכתם אחריו. אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה וגו׳ למען אשר תדעו את הדרך אשר תלכו בה וגו׳⁠ ⁠׳. ופירש רלב״ג: ׳יהיו המנהיגים עתה הכהנים הלויים נושאי ארון ברית ה׳ וכו׳, וכדי שיראו כולם היה ראוי שירחקו ממנו׳, ומעין זה ברד״ק. וכבר העיר המהדיר שהפסוק הנזכר ביהושע אינו מדבר במעשה יריחו אלא במעבר הירדן, וצ״ב.
5. קנו. ועי׳ לו שם (מהד׳ רצהבי עמ׳ ריא) שהאריך קצת בזה וביאר: ׳כך הסיבה כאן בהרחקת אהל משה מן המחנה שיפלו עליו מבטי כל העם, ואילו היה קרוב למחנה לא היו רואים אותו אלא הקרובים אליו בלבד׳.
6. קנז. ראה המצויין בענין ההתבודדות לעיל סוף פרשת שמות (ה:כב) וצרף לכאן. ובס׳ המספיק בפרק על ההתבודדות (הוצאת פלדהיים עמ׳ 502) ביאר גם ענין התבודדותו זו של יהושע.
ומשה יקח – לשון עתיד במקום עבר. ומעשה זה היה לאחר שהוריד לוחות שניות.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא פירוש שני.
ומשה יקח, "Moses had taken, etc;⁠" this has been written in the future tense as it relates to what he had done after bringing the second set of Tablets down from the Mountain.
ומשה יקח את האהל. בפ״ר עקיבה (שבת פח.) גמר מכאן דמשה נטל ק״כ [ריבוא]⁠א כתרים שנתפרקו מישר׳. ורש״י פי׳ שם (שבת פח. ד״ה ומשה יקח) דנטל קירון עור פנים. [אהל.] לשון בהילו נרו כו׳ (איוב כט:ג).
א. נוסף לפיענ״ד ע״פ הגמרא, אבל אינו בכל הכת״י.
ומשה יקח את האהל – פי׳ הקירון פנים מלשון בהלו נרו והוא שלמדו מכאן בפ׳ רע״ק שנטל משה ק״כ רבוא כתרים שנתפרקו מהם, מרבי.
ומשה יקח את האהל – כתב רבינו שלמה (רש״י שמות ל״ג:י״א): הדבר הזה היה משה נוהג מיום הכפורים עד שהוקם המשכן, לא יותר, שהרי בי״ז בתמוז נשתברו הלחות, בי״ח שרף העגל ודן החוטאים, בי״ט עלה ועשה שם ארבעים יום, בראש חדש אלול נאמר לו: ועלית בבקר (שמות ל״ד:ב׳) לקבל לוחות שניות, ועשה שם ארבעים יום אחרים, בעשרה בתשרי נתרצה הקב״ה לישראל ומסר לו לוחות האחרונות וירד והתחילא לצוות על מלאכת המשכן. ועשאוהו באחד בניסן, ומשהוקם המשכן לא נדבר עמו אלא משם. וכן דעת ר׳ אברהם שהיה כל זה אחר שהוריד את הלוחות השניות, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ואיננו נכון בעיני, כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה.
ודברי רבותינו בכל המדרשים שעשה משה זה בעבור חטאת העגל. דרש משה: מנודה לרב מנודה לתלמיד, וכמו שהזכיר רבינו שלמה: אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם (רש״י שמות ל״ג:י״א). ואם היה הוצאת האהל אחרי יום הכפורים, הנה גם הקב״ה גם משה ברצון היו.
אבל הנראה כי ביום רדתו בי״ז בתמוז שרף העגל ודן עובדיו, ויהי ממחרת אמר להם שיעלה אל י״י לכפר עליהם, ועלה אל ההר אשר שם הכבוד, וזהו: וישב משה אל י״י (שמות ל״ב:ל״א), והתפלל תפלה קצרה: אנא חטא העם הזה (שמות ל״ב:ל״א), והשם ענה אותו: מי אשר חטא לי, ועתה לך נחה את העם, והחל בהם הנגף (שמות ל״ב:ל״ג-ל״ה), וצוהו: לך עלה מזה אתה והעם (שמות ל״ג:א׳), והוא הגיד זה לישראל, ויתאבלו ויתנצלו את עדים (שמות ל״ג:ו׳), אזב ראה משה כי הדבר ארוך מאד ולא ידע מה יהא בסופו, ולקח האהל ונטה לו מחוץ למחנה – שתהיה שכינה מדברת לו משם, כי איננה שורה בקרב העם, ואם יהיה האהל בקרב המחנה לא יהיה לו הדבור משם ואמר: והיה כל מבקש י״י – טעם, שיהיה כל מבקש י״י יוצא אליו, והכתוב ישלים לספר כל מה שיהיה בעוד האהל שם עד שהוקם המשכן, והוא מיום הכפורים עד אחד בניסן על דעת רבותינו (בבלי שבת פ״ז:).
וראיתי בפירקי רבי אליעזר (פרקי דרבי אליעזר מ״ו): רבי יהושע בן קרחא אומר: ארבעים יום עשה משה בהר, קורא בדת מקרא ביום, ושונה בדת משנה בלילה. ולאחר ארבעים יום לקח את הלחות וירד אל המחנה בשבעה עשר בתמוז ושבר את הלוחות והרג את חוטאי ישראל. ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והכרית עבודה זרה מישראל והתקין כל שבט במקומו. ובראש חדש אלול אמר לו הקב״ה עלה אלי ההרה, והעבירו שופר במחנה שהרי משה עלה להר שלא יתעו עוד אחר עבודה זרה, והקב״ה נתעלה באותו שופר, שנאמר: עלה אלהים בתרועהג (תהלים מ״ז:ו׳). וכן התקינו חכמים שיהו תוקעין בשופר בראש חדש אלול בכל שנה ושנה. עד כאן דברי אגדה זו. ואם כן יהיה, ומשה יקח את האהל, וכל הפרשה מי״ח בתמוז עד סוף ארבעים ומיום הכפורים עד אחד בניסן.
אבל לא יבא זה כהוגן ממה שאמר הכתוב: ואתנפל לפני י״י כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי וגו׳ (דברים ט׳:י״ח), וכתיב: ואתנפל לפני י״י את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר י״י להשמיד אתכם (דברים ט׳:כ״ה), ואי איפשר שיהיה כל זה בארבעים יום האחרונים אחר שנאמר לו: פסל לך ועלה אלי ההרה (שמות ל״ד:א׳, דברים י׳:א׳), כי היו ברצון, וכבר ביטל להשמיד אתכם.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, דפוס רומא. בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, לייפציג 1: ״התחיל״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״אז״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, וכן בחלק מעדי הנוסח של פרקי דר״א. בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״י״י בקול שופר״, וכן בחלק מעדי הנוסח של פרקי דר״א.
NOW MOSES TOOK THE TENT AND WOULD PITCH IT WITHOUT THE CAMP. Rashi wrote: "This was practiced by Moses from the Day of Atonement until the Tabernacle was set up [five and a half months later — on the first day of Nisan], but not afterwards. For on the seventeenth day of Tammuz the Tablets of the Law were broken, on the eighteenth he burnt the calf and brought the sinners to judgment, and on the nineteenth he ascended the mountain and stayed there for forty days. On the first of Ellul it was said to him, and come up in the morning1 to receive the second Tablets. There he spent another forty days [which terminated on the tenth day of Tishri]. On the tenth of Tishri the Holy One, blessed be He, became reconciled with Israel, and He handed over to Moses the second Tablets, whereupon Moses came down the mountain and began to command them concerning the work of the Tabernacle. This occupied them till the first of Nisan, and from that time on, since the Tabernacle was set up, G-d only communicated with him from there.⁠" This also is the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra, that all this [narrated here in Verses 7-11] took place after Moses brought down the second Tablets [the account of which is narrated further on in 34:1-10], there being no strict chronological order in the narrative of the Torah.
But it does not appear to me to be correct, for what reason is there to mention this [practice of Moses] here in the middle of the section? The words of our Rabbis in all Midrashim are also to the effect that Moses did this on account of their sin with the calf. Thus they explained2 [that Moses said], "One who is excommunicated from the master, is also excommunicated from the disciple,⁠" and as Rashi mentioned [that G-d said to Moses], "I am angry and you are angry; if so, who will bring them near to Me?⁠" Now if the removal of the Tent was after the Day of Atonement [as Rashi and Ibn Ezra have it], the Holy One, blessed be He, as well as Moses, was already in [complete] reconciliation with them! Rather, it appears that on the day that he came down from the mountain — on the seventeenth of Tamuz — he burnt the calf and punished the worshippers.⁠3 On the next day, [i.e., on the eighteenth of Tammuz] he told them that he would go up to G-d to seek atonement for them (Shemot 32:30), and so he went up to the mountain where the Glory was. This is the sense of the verse, And Moses returned unto the Eternal,⁠4 and prayed briefly: Oh, this people have sinned a great sin,⁠5 and G-d answered him, Whosoever hath sinned against Me, etc.;⁠6 And now go, lead the people,⁠7 and the plague began.⁠8 Then He commanded him, Depart, go up hence, thou and the people etc.,⁠9 and Moses told this to Israel, and they mourned, and stripped themselves of the ornaments.⁠10 Then Moses realized that the matter was a very long one, and did not know what the end thereof would be, therefore he took the tent and pitched it outside the camp so that the Divine Glory would communicate with him from there, for it was no longer dwelling in the midst of the people, and if the tent were to be in the midst of the camp, He would not communicate with him from there. Scripture continues, and it came to pass, that every one that sought the Eternal…,⁠11 meaning that everyone who sought the Eternal used to go out to him.⁠12 Then Scripture [in (8)-11] completed the narrative of all that happened whilst the tent was there until the Tabernacle was set up, which was, according to the opinion of our Sages, from the Day of Atonement until the first day of Nisan.⁠13
I have seen in Pirkei d'Rabbi Eliezer [the following text]:⁠14 "Rabbi Yehoshua ben Korcha says: "[After the Revelation] Moses spent forty days on the mountain, studying the Written Law at daytime, and the Oral Law at night. After the forty days he took the Tablets and came back to the camp. On the seventeenth of Tammuz he broke the Tablets and killed the sinners of Israel, and then stayed in the camp forty days until he burnt the calf and ground it like dust of the earth. Thus he eliminated idolatry from Israel, and established each tribe in its place. On the first of Ellul the Holy One, blessed be He, said to him, come up unto Me into the mount15 [to be given the second Tablets]. Then the ram's horn was sounded throughout the camp, announcing to the people that Moses was going up the mountain, so that [they might not be alarmed by his absence] and not be misled anymore after idols. [On that day] the Holy One, blessed be He, was exalted by the sound of that ram's horn, as it is said, G-d is gone up amidst shouting, the Eternal amidst the sound of the horn.⁠16 And thus likewise the Sages ordained that we blow the horn every year on the first day of Ellul.⁠"17 Thus far are the words of this Agadah. And if this is so, then the whole section from: Moses took the tent, applied to the time from the eighteenth of Tammuz till the end of the forty days [i.e., up to the first of Ellul], and from the Day of Atonement till the first of Nisan [when the Tabernacle was set up]. But this exposition does not fit in well with what Scripture says, And I fell down before the Eternal, as at the first, forty days and forty nights; I did neither eat bread etc.,⁠18 and it is further written there, So I fell down before the Eternal the forty days and forty nights that I fell down; because the Eternal had said He would destroy you,⁠19 and it is impossible that all this refers to the last forty days [i.e., between the first of Ellul and the Day of Atonement], since He told him, Hew thee two Tablets of stone… and come up unto Me into the mount,⁠20 thus these last forty days were already those of G-d's good-will, after He had already nullified the decree that He would destroy you!21
1. Further, 34:2.
2. Shemoth Rabbah 45:3.
3. And not, as Rashi has it, that the burning of the calf and the punishing of the sinners took place on the eighteenth of Tammuz.
4. Ibid., (31).
5. Ibid., (31).
6. Ibid., (33).
7. Ibid., (34).
8. Ibid., (35).
9. (1) here.
10. Verses 4-6.
11. In (7) here.
12. Ramban interprets the Hebrew yeitzei (the imperfect — "was going out") as yotzei (a participle — taking of the nature of both a verb and an adjective — "used to go out"). Rashi explained it likewise.
13. See Ramban further, 40:2.
14. Chapters of Rabbi Eliezer, Chapter 46.
15. Deuteronomy 10:1.
16. Psalm 47:6. "For by the sound of this horn Israel vowed eternally never again to be deceived by the idols" (R'dal; see my Hebrew commentary, p. 518).
17. The Shofar is now sounded in the synagogue every morning during the whole month of Ellul, except on the Sabbaths and on the day before the New Year.
18. Deuteronomy 9:18.
19. Ibid., (25).
20. Deuteronomy 10:1.
21. From all this it is thus obvious that there was an intervening period of forty days [i.e. from the eighteenth of Tammuz to the twenty-ninth of Ab] when Moses was on the mountain interceeding for Israel. So how could the Pirkei d'Rabbi Eliezer hold that there were only two ascents of forty-day periods of Moses? — In his commentary to that Midrash, Rabbi David Luria answers Ramban's question by suggesting that the phrase He would destroy you does not refer to the beginning of that verse, so I fell down before the Eternal, but reverts to the very beginning of the incident of the calf, when G-d had said He would destroy them. The verse itself can still apply then to the final forty days, which culminated on the Day of Atonement.
ומשה יקח את האהל – זה לשון הווה כי היה נוהג כן תמיד, ואמר הרחק מן המחנה כי היה מתרחק ממחנה ישראל לפי שהיו כמנודין לשמים בעון העגל והיה דורש מנודה לרב מנודה לתלמיד.
והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה – למדך שלא היתה שכינה שורה מתוך המחנה. והיה הכתוב ראוי לומר כל מבקש משה, אלא מכאן שנקרא משה בשם המיוחד, וכן מצינו שנקרא יעקב בשם אל שנאמר (בראשית ל״ג:כ׳) ויקרא לו אלהי ישראל כאשר פירשתי שם, וכן מצינו בשם הצדיק שנקרא בשם המיוחד, הוא שכתוב (שם כ״ה) ותלך לדרוש את ה׳ וכתיב (שם) ויאמר ה׳ לה, ודרשו רז״ל על ידי שם כי השם המיוחד לא דבר עמה כלל, וכן מצינו במלך המשיח שנקרא בשם המיוחד שנאמר (ירמיהו כ״ג:ו׳-ז׳) וזה שמו אשר יקראו ה׳ צדקנו, וכן ירושלים (יחזקאל מ״ח:ל״ה) ושם העיר מיום ה׳ שמה אל תקרי שמה אלא שמה, וטעם הדבר בכלם כי הדבק בדבר נקרא על שם הדבר שידבק בו, ונקרא השליח בשם השולח, ומזה מצינו שהמלאכים נקראים בשם המיוחד במקומות מן הכתובים, וכענין שכתוב (בראשית י״ח:י״ג) ויאמר ה׳ אל אברהם למה זה צחקה שרה שהוא מלאך ונקרא בשם המיוחד וכמו שבארתי שם, וכן (שם י״ט) וה׳ המטיר שהוא גבריאל לדעת רז״ל מאת ה׳ מאת הקב״ה.
ובמדרש ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק וגו׳, הרחק זה כמטחוי קשת ושעורו מיל, כענין שכתוב (יהושע ג׳:ד׳) אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה. והיה כל מבקש ה׳, כל מבקש משה אין כתיב כאן אלא כל מבקש ה׳ מכאן אמרו כל המקבל פני זקן כאלו מקבל פני שכינה שנאמר והיה כל מבקש ה׳ אפי׳ המלאכים והשרפים מבקשים אותו אומרים אלו לאלו הרי הוא נתון באהלו של משה, חמה ולבנה מבקשים אותו אומרים הרי הוא נתון באהלו של משה.
ומשה יקח את האוהל, "and Moses would take the tent, etc.⁠" The word יקח in this instance is the present tense. It means Moses would do this on a regular basis. The words הרחק מן המחנה mean that Moses had to go some distance away from the encampment of the Israelites seeing the Israelites were in a state of disgrace vis-a-vis heaven due to their great sin. Moses applied the ruling we have learned in Rashi that whenever the student is in a state of disgrace so is his teacher. Hence Moses had to leave the environment of people whose sin had caused the Shechinah to withdraw.
והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה, "and whoever sought Hashem would go out to the Tent of Meeting.⁠" This teaches that the Shechinah was no longer resident within the camp of the people. Actually, we would have expected the Torah to write: "whoever wanted to seek out Moses, etc.⁠" The fact that the Torah does not use this syntax indicates that seeking out Moses was equated with seeking out God's presence. Moses was described by the Torah as "Hashem" in this regard. We find that our patriarch Yaakov was also accorded the title "God" in Genesis 33,20 where the Torah wrote: ויקרא לו אל אלו-הי ישראל. I have explained all this in connection with that verse. [seeing that every judge is called אלוהים in the Torah, this is not as mind-boggling as it appears at first. It is simply an extension of the principle that the messenger is equipped with the status of the sender, a well-known principle in the Talmud. Ed.] When Rivkah experienced an unusual pregnancy, the fetuses struggling within her womb, the Torah describes her as inquiring from God what all this meant. The words used by the Torah are ותלך לדרוש את ה'. The meaning there is that she went to a representative of God to ask the meaning of her experience. There too the person whom she inquired from is described as Hashem (Genesis 25,22). There are numerous other examples of the same thing throughout the Bible. We learn from Rivkah's experience that when the Torah wrote ויאמר ה' לה, that she did not experience a revelation or direct message from God, but that she received the word of God by means of a person designated by God to tell her that she would give birth to twins, etc. We find that both the Messiah and the city of Jerusalem have been accorded the title "God" on occasion, such as in Jeremiah 23,6 and Ezekiel 48,34. In the latter instance the word שמה must be read with the vowels קמץ twice instead of a שוא under the letter ש. In all the instances mentioned the rule is simply that the messenger adopts the name of the Sender.
A Midrashic approach: The word הרחק is similar to the same word describing Hagar seating herself a distance away from her son Ishmael whose weeping she did not want to hear (Genesis 18,13). The distance in question was approximately one kilometer. Tanchuma Ki Tissa 27 bases this on Joshua 3,4 where the text describes a distance, i.e. רחוק, as being 2,000 cubits, i.e. approx. 1200 meters. In our verse the Torah continues with והיה כל מבקש ה' instead of והיה כל מבקש משה, "It would be whenever someone sought out the Lord,⁠" instead of "whenever someone sought out Moses.⁠" This teaches that if one welcomes a Torah scholar this is equivalent to welcoming God Himself. Even when the angels seek out the Lord they described Him as being within the tent of Moses. When the sun or the moon seek out the Lord, they too say that He is to be found in the tent of Moses.
ומשה יקח את האהל – אלו הכתרים שנטלו מראשי בני ישראל ובכולם זכה משה. והקרא משמע כן שהרי כתוב מיד אחר ויתנצלו. ועוד י״מ דלשון את האהל. משמע אורה מגיד שלקח הכתר והאורה שבראשי ישראל ומצינו אהל קרוי אורה כמו בהלו נרו עלי ראשי. ומאותם כתרים קרן עור פניו כדמשמע בסוף הפרשה.
וקרא לו אהל מועד – פי׳ ה״ר יוסף קרא. שכל אותם מ׳ ימים שנתפלל משה על ישראל למעלה ברקיע ולא היה יושב כי אם באהל מועד הנזכר כאן ולא הלך ברקיע עד המ׳ ימים אחרונים שהלך לקבל הלוחות.
ומשה יקח את האהל – אלו הכתרים שנטלו מהן וזכה משה ונטלן כדמסיק במס׳ שבת והיינו דכתיב אחר ויתנצלו מאותם כתרים קרן עור פניו. וי״א שהוא מל׳ אהל [שהוא] ל׳ אורה כמו בהלו נרו.
ומשה יקח את האהל, "meanwhile Moses took his own tent far beyond the limits of the camp of the Israelites;⁠" according to our author the word אהל here is a reference to the ornaments-jewelry that had been removed from the male Israelites, and which Moses merited as pointed out in the Talmud tractate Shabbat folio 88, where Rabbi Shimon ben Lakish is quoted as proving from Scripture that at some time in the future this jewelry will be restored to their original owners. He based this on Isaiah 35,10. This is also why we read after Moses' return from the Mountain that his face was shining so brilliantly that the people were blinded until he covered his forehead with a kind of veil. (Exodus 34,9) An alternate interpretation: the word אהל here is closely related to אור, light, where we find the word בהלו נרו עלי ראשי, "when His lamp shone over my head;⁠" (Job 29:3)
ומשה יקח את האהל – כתב רש״י ז״ל שזה הי׳ אחר יום הכפורים ונהג בו עד שהוקם המשכן וכו׳. וכתב הרמב״ן ואינו נכון בעיני כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה ועוד כי כל זה עשה בעבור חטאת העגל כמו שדרשו רבותינו מנודה לרב מנודה לתלמיד ואם היתה הוצאת האהל אחר יום הכפורים כבר הי׳ הקב״ה וגם משה ברצון עם ישראל. אלא נראה כי ביום רדתו בי״ז בתמוז שרף העגל ודן עובדיו וממחרת אמר להם שיעלה אל ה׳ לכפר עליהם ועלה חל ההר והתפלל תפלה קצרה אנא חטא העם הזה והשם ענה אותו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי ועתה לך נחה את העם והחל בהם את הנגף וצוהו לך עלה מזה אתה והעם והגיד לישראל ויתאבלו ויתנצלו את עדים אז ראה משה כי הדבר ארוך מאוד ולא ידע מה יהא בסופו ולקח האהל ונטה לו מחוץ למחנה שתהי׳ שכינה מדברת לו משם כי איננה שורה בקרב העם ואם יהי׳ האהל בקרב המחנה לא יהי לו הדבור משם והכתוב השלים לספר כל מה שפי׳ בעוד האהל שם עד שהוקם המשכן והוא מיום הכפורים עד אחד בניסן. על מה שפירש״י כאן שבי״ח בתמוז שרף העגל ודן החוטאים ועלה בי״ט בו קשה שאם לא נחשוב יום העלייה שלא היה לילו עמו כדאית׳ במסכת שבת על מ׳ ימים הראשונים ורש״י הביאו לעיל אם כן חסר שני ימים שלא ישאר אלא י׳ מתמוז ול׳ מאב שביום ל׳ של אב ירד והרי מ׳ יום האמצעים ולמחרתו שהוא יום ראש חדש אלול עלה ואם אותו יום אינו בכלל בצרי להו תרי יומי שאין כאן אלא כ״ח מאלול שהוא חסר ולא תמנה יום הראשון שהוא יום העלייה וי׳ מתשרי ואף את״ל שבי״ח בתמוז עלה אם לא תמנה כל יום של עלייה חסר יום אחד ולא משכחת לה פ׳ יום מכוונים שכלו בי׳ בתשרי אם לא שנאמר שעלה בי״ט (בי״ח ?) בתמוז ונחשוב כל יום של עלייה:
ומשה יקח את האהל, "and Moses would take the tent, etc.;⁠" Rashi writes that what is described in our verse did not happen until after the Day of Atonement, when Moses had returned from the Mountain for the third and last time. Moses continued pitching his camp outside the people's camp until after the Tabernacle had been assembled and inaugurated. [based on Tanchuma. Ed.]
Nachmanides writes that he cannot agree with the above. He feels that there would have been no point in mentioning this at this juncture, seeing that Moses had not even ascended the Mountain for the second time as yet. Moreover, according to our sages, the only reason why Moses removed his tent from the camp was that the people were in disgrace, and just as God had seen fit to remove His presence from the people, God's pupil, disciple, merely emulated his Master. After the Day of Atonement, when the people's sin had been forgiven, what would be the point in positioning his tent outside the boundaries of the camp at that time?
Following his reasoning, Nachmanides therefore feels that Moses on the 17th of Tammus, the day he had returned from the Mountain for the first time and had smashed the Tablets, he also burned the golden calf, instructed the Levites to execute active idol worshippers. On the following day he told the people that he would ascend the Mountain again and pray there for forgiveness. He did so and offered a short prayer. This was the occasion when God told him that He would not accept his offer to save the people and to die in their stead and to have his name blotted out from the Book of Life. He told the people that he had been told that God would punish the guilty and not be content with their leader assuming their guilt and punishment. He then instructed them to remove their jewelry, telling them that the process of mourning would be drawn out, and that forgiveness, if at all, would not be instant, and he told the people to observe mourning.
Moses moved his own tent to an area that was not spiritually contaminated by the people's sin, and in this manner he hoped to maintain his ability to communicate with the Shechinah on a reciprocal basis. This could not be expected within the camp, as the spiritual contamination caused by the golden calf episode had not yet been cleansed. In fact, the Torah itself testifies that until after the inauguration of the Tabernacle Moses could not communicate with the Shechinah while within the camp. [(compare Exodus 40,34-38 and Leviticus 1,1) (compare also Moses' comments in Leviticus 9,7-24) In all these verses the return of the Shechinah to the camp is illustrated. All of this took place only at the beginning of Nissan of the second year, [some eight and half months after Moses smashed the Tablets. Ed.]
Concerning Rashi's statement that Moses burned the calf on the 18th of Tammuz and that on that same day he executed the people who had been actively engaged in worshipping the calf, and that on the 19th he ascended the Mountain again, this is difficult, for if we do not consider the day of his ascent as a day belonging to the forty days, seeing that this day did not have the preceding night with it, as Moses had still been in camp then, (compare Talmud Shabbat quoted by Rashi) we will be left with two days missing, if according to tradition Moses was supposed to have returned on the 10th day of Tishrey from his last ascent and stay on the mountain. Even if we were to assume that Moses ascended again already on the 18th day of Tammuz, we are still short a day if he spent 40 days on the Mountain and returned on the 10th of Tishrey. Unless the actual daylight hours of Moses' ascending or descending the Mountain are counted as whole days, the calculations do no jive.
והיה כל מבקש ה׳ יצא – מכאן שצריך אדם לגלות כדי שילמוד תורה.
ומשה יקח את האהל ונטה לו – פר״ש ושב אל המחנה לאחר שנדבר עמו וכו׳. (באמת) אומר הר״י באמת כן הוא במדרש תנחומא כמו שפר״ש, אבל תימה א״כ מ׳ יום האמצעיים שהם שלימים יום ולילו עמו כלים בל׳ באב שהוא מלא, וכן ירד שם בהשכמה ובר״ח אלול עלה, והיאך נאמר שבו ביום נאמר ועלית בבקר אל הר סיני, א״כ אין לו, כי אם כ״ח יום של אלול, וי׳ של תשרי, הרי אין כאן מ׳ יום עד י״ב בתשרי, ואפי׳ כשנאמר שיום ר״ח מן המניין של מ׳, והוא עצמו היה הבקר שעלה אל הר סיני, ואע״פ שאין לשון התנחומא משמע כן (עדיין), עדיין לא תמצא אלא כ״ט יום של אלול, וי׳ של תשרי ואין כאן מ׳ יום. אם לא שנאמר שעברוה לאלול, ונמצאים כלים המ׳ יום בי׳ בתשרי, רק שחסרה לילה אחת. ואפילו אם לא נאמר כמו שיש בתנחומא, אלא נאמר שביום שלשים של אב עלה, והוא ממנין המ׳ עם כ״ט של אלול, וי׳ של תשרי מ״מ הן חסרין לילה אחת. ואין נכון לומר שבכ״ט של אב עלה, והוא אינו מן המניין נמצאו יום ל׳ של אב, וכ״ט של אלול וי׳ של תשרי הם מ׳ יום שלמים, אין לומר כן שאם כן נמצאו האמצעיים חסרים לילה. ועוד שבכ״ט באב כלים מ׳ יום ומ׳ לילה אמצעיים שהתחילו מיום י״ח בתמוז, ואי איפשר שעלה וירד בו ביום. כללו של דבר בו׳ בסיון עלה לקבל לוחות הראשונות וירד בי״ז בתמוז הרי מ׳ יום ומ׳ לילה שלמים, כ״ד מסיון וי״ז בתמוז כדי להשלים הלילה. בו ביום שרף העגל ודן החוטאים. בי״ח בתמוז עלה בהשכמה והיה שם מ׳ יום ומ׳ לילה שלמים, ובקש רחמים עליהם בשביל העגל שנ׳ בפרשת והיה עקב (דברים ט׳ כ״ה) ואתנפל לפני ה׳ את המ׳ יום ומ׳ לילה אשר התנפלתי, כי אמר בכ״ט באב נתרצה המקום לישראל שהם סוף מ׳ יום ומ׳ לילה י״ח מתמוז וכ״ט מאב כדי להשלים הלילה, בכ״ט נאמר לו פסל לך שני לוחות אבנים וגו׳, והיה נכון לבקר, עלה בל׳ באב וירד בי׳ בתשרי שהם מ׳ יום ולא מ׳ לילה שלמים וזהו שכתוב (שם י׳ י׳) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים, פי׳ כימים ולא כלילות, שימים הראשונים היו מ׳ יום ומ׳ לילה, ולא נאמר כימים הראשונים אלא לדרוש, מה ראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, אבל אמצעיים היו בכעס. ומה שכתוב בסוף פרשה זו ויהי שם עם ה׳ מ׳ יום ומ׳ לילה, ויכתוב על הלוחות, [מ׳] הראשונים לא מ׳ אחרונים. אלא בא ללמד שעל ידי התפלה שהתנפל לפני השי״ת במ׳ יום אמצעיים על ידי כן כתב הלוחות במ׳ יום אחרונים שהם בלא לילה. אבל קשה למה הוצרך ללמד מדיוק דאמצעיים היו בכעס ללפי׳ מגופי׳ דקרא דכתיב בפרשת והיה עקב במ׳ אחרונים (שם ט׳ י״ט) וישמע ה׳ אלי גם בפעם ההיא ולא אבה כו׳, מכלל דאמצעים לא שמע בלב שלם. ועוד קשה דפר״ש דביום הכפורים נאמר לו סלחתי כדברך, והלא קרא דסלחתי בפרשת מרגלים היא דהוייא בשנה השנית. ועל מה שפר״ש שבי״ח בתמוז שרף את העגל ודן החוטאים ועלה בי״ט בו, קשה שאם לא נחשוב יום העלייה שלא היה לילו עמו כדאיתא במסכת שבת (פ״ז א׳) על מ׳ ימים הראשונים ור״ש הביאו לעיל, א״כ חסר שני ימים שלא ישאר אלא [י׳] מתמוז ול׳ מאב שביום ל׳ של אב ירד, והרי מ׳ יום האמצעיים, ולמחרתו שהוא יום ר״ח אלול עלה ואם אותו יום אינו בכלל בצרי להו תרי יומי שאין כאן אלא כ״ח מאלול שהוא חסר ולא תמנה יום הראשון שהוא יום העלייה. ואף את״ל שבי״ח בתמוז עלה, אם לא תמנה כל יום של עלייה חסר יום אחד ולא משכחת פ׳ יום מכוונים שכלו בי׳ בתשרי, אם לא שנאמר שעלה בי״ט בתמוז ונחשוב כל יום של עלייה.
ומשה יקח את האהל – הכונה כי משה בעבור חטאם בעגל ולחקות תכונת השם ית׳ שאמר לישראל כי לא אעלה בקרבך (שמות ל״ג:ג׳), הרחיק גם הוא אהלו מתוכם ונטהו רחוק ממחנם, וכל זה כדי שיכנעו עוד וישובו אל ה׳.
וכאשר ראה משה היות ישראל נזופים לפני ה׳ יתעלה, נהג עמהם בנזיפה, והרחיק אהלו מהם עד יכנע לבבם וישובו אל ה׳ יתעלה.
[יח] ומשה לקח את האהל כשראה שהם כנזופים לשמים אמר מעתה צריך אני לצאת לקראת האלהים הרחק מן המחנה כדי שתשרה עליו רוח נבואה כמ״ש והיה כל מבקש י״י יצא אל אהל מועד וגו׳ כי איננו שוכן בתוך המחנה.
הרחק אלפים אמה כענין שנא׳ אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה במדה.. שדרז״ל אמר להם יהושע עתידין אתם לעשות ביריחו את השבת ואל תרחיקו מן הארון יותר מאלפים אמה לכל רוח כדי שתהיו רשאין לבא להתפלל לפני הארון בשבת אף כאן לא הרחיק משה את אהלו מן המחנה יותר מאלפים אמה כדי שיהיו רשאין כל מבקשי י״י לבא אל אהלו בשבת:
וכאשר עשו ישראל ההוראה הזאת מאבלותם עשה משה רבינו בעצמו הוראה אחת והיא שלקח את אהלו ונטה לו מחוץ למחנה הרחק ממחנה ישראל מאד וקרא לו אהל מועד להגיד שאותו מקום היה מיוחד ונועד להשגת נבואתו כי נפסקה הנבואה מתוך מחנה ישראל שנתרחק מהם הש״י ולכן שם לו מקום נועד לנבואה הרחק מישראל על דרך (ירמיהו ט׳) מי יתנני במדבר וגו׳ ואעזבה את עמי. והיה כל מבקש ה׳ ללמוד תורה או לבקש דבר נבואה יצא אל אהל מועד אשר שם דבר ה׳. והנה עשה משה זה לשתי סבות. האחת משום אל תתחר במריעים כי כדי להכניע לבם הורה להם שראוי היה לו להתרחק מהם ושהנבואה לא תחול בו בהיותו בתוכם. וכמו שאמרו (מ״ק י״ז) מנודה לרב מנודה לתלמיד. והב׳ היא שמשה כאשר נאמר לו לך עלה מזה ראה להשיב על אותו דבור ולהפציר ולהרבות בתפלה ותחנונים על ענין הליכת המלאך. שעיקר תחנתו תהיה מפני שמצא חן בעיניו יתברך חשש אולי מפני עון העגל ירד מגדולתו ומהחן שבראשונה נשא בעיניו. ולכך כדי להבחין ולנסות לדעת אמתת כל זה שלא היה יכול להשיגו בהיותו בקרב המחנה עם הפושעים כי אולי לא ימצא חן בעיניו ית׳ בהיותו נטפל עמהם ואלו היה נפרד מהם היה מוצא חן בעיני המלך כבראשונה לכן כדי לדעת אם נתמעטה ונשפלה מדרגתו לפני הש״י לקח את אהלו ונטה אותו מחוץ למחנה הרחק מהם לדעת אם היה במציאות חן לפניו כבראשונה אם לא. ואין ספק ששם אהלו במקום גבוה בהר סיני עד שהיו כל העם איש מפתח אהלו רואים כשהיה יורד עמוד הענן לדבר עם משה כמו שיאמר. ואחרי שידע והכיר מרע״ה כי קרבת אלהים לו טוב ושמצא חן בעיני המלך כבראשונה אז השיב על מה שדבר לו הש״י ואמר לו (שמות ל״ג י״ב) ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו׳ הנה התבאר מזה למה בא ספור ומשה יקח את האהל בין פרשת לך עלה מזה ובין פרשת ראה אתה אומר אלי המתיחסת אליה שהיה לפי שבהבדלת האהל בחן וניסה מה שהיה לו לעשות ולבקש על מה שאפשר לו יתברך מענין המלאך.
ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה – לפי שראה שישראל היו מוכנים לקבל איזו הכנה והכנעה בעבור חטאם. לקח את האהל הוא האהל המיוחד לשכינה לדבר אליו. ונטה לו חוץ למחנה. בענין שיכנעו לבם בראותם שאינו רוצה לישב ביניהם בעבור חטאם. אחר שמאסו את ה׳ אשר בקרבם וירד ה׳ על הר סיני לדבר עמהם. ראוי לנטותו חוץ למחנה. בענין שכל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד ולא יחשבו שהשכינה בקרבם כבראשונה. ואולי משה בחכמתו עשה זה. בענין שיתקיים מאמר ה׳ יתברך שאמר כי לא אעלה בקרבך. ולכן נטה האהל מחוץ למחנה להשלים רצון השם. בענין שכשיבא לסדר שאלתו יהיו ישראל מוכנים. וכל דברי השם מקויימים ולא יהיה לו פתחון פה כנגדו. והאומר כי זה לאות שכבר היה המשכן עשוי למשה ומשה הקימו מחוץ למחנה וכל מבקש ה׳ יבא אל אהל מועד. ואחר שזה כן איך אמר וקרא לו אהל מועד. כי אם היה המשכן שמו היה אהל מועד. כדכתיב מאהל מועד. והיאך אמר וקרא לו אהל מועד. ועוד כי הקבלה תכריע שאומרת שהמשכן נצטוו בו לכפרת העגל ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ואם הפרשיות כסדר הרי חזר ואמר אחר העגל ויקהל משה את כל עדת בני ישראל. בענין שלא יכנסו בהם ערב רב כבראשונה. אחר שהם עשו העגל. ואמר והיה בצאת משה האהלה. להורות שהיה עושה רושם בלבם יציאת משה. והיו עומדים לכבוד משה והביטו אחרי משה מרוב חבה. אחר שראו אשר הערה למות נפשו בעבורם. ורמז גם כן אחרי משה. שלא היו יכולין להסתכל בפני משה בסבת חטאתם. אלא והביטו אחרי משה. וזה כעין מה שאמרו על וייראו מגשת אליו. בא וראה כחה של עבירה כי קודם החטא נאמר ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת לעיני בני ישראל. ואחר העבירה אפילו פני הסרסור לא היו יכולין לראות. ואמר וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו. לזכותם במראה השכינה ושיתנו כבוד לשמו. וכן שיראו חסרונם. כי בראשונה היו רואים עמוד האש. ועכשיו בחטאתם לא היו רואים אלא עמוד בעב הענן. ולפי שאולי נאמר שהיה מדבר עם משה בעמוד ענן. אמר שאינו כן אלא ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים. בלי אמצעי ובלי ענן. ולהורות כח משה על שאר הנביאים אמר ושב אל המחנה. כי שאר הנביאים היו פוחדים ורועשים וחרדה נופלת עליהם עד שאינן יודעים היכן עומדים. אבל משה אע״פ שהיתה נבואתו באספקלריא המאירה. מיד ושב אל המחנה בלי ערבוב. ואפי׳ יהושע תלמידו לא ימיש מתוך האהל בעוד שמדבר עם משה ה׳ הגדול. וזאת מעלה גדולה במשה וביהושע תלמידו. ובפרשת שלח לך הארכתי בזה:
וקרא לו אהל מועד – להודיע ששם יועד אליו השם יתברך ולא במחנה ישראל.
וקרא לו אהל מועד, in order for the people to know that there God would communicate with him as opposed to within the boundaries of the encampment of the people.
[א] ומשה יקח את האהל
[1] ברכות פרק התשיעי דף סג ע״ב (ברכות סג:)
[2] שבת פרק תשיעי דף פח ע״א (שבת פח.)
[3] סנהדרין פרק אחד עשר דף קי ע״א (סנהדרין קי.)
הרחק אלפים אמה כענין שנאמר וכו׳. והתם טעמא הוי כדי שיוכלו לבא לפני הארון בשבת להתפלל, הכי נמי לא הרחיק משה רק אלפיים אמה כדי שיוכלו לבא אל משה בשבת כל מבקש ה׳, כדכתיב ״והיה כל מבקש ה׳⁠ ⁠⁠״:
אמר מנודה לרב כו׳. פי׳ ישראל מנודים לרב שהוא הקב״ה גם מנודים לתלמיד כלומר לי שאני תלמיד של הקב״ה:
אלפים אמה כו׳. והטעם כדי שיהיו רשאין כל מבקשי ה׳ לבא אל האהל ביום השבת כמו ביריחו בימי יהושע:
אפילו מלאכי השרת כו׳. מרבוי דכל מרבה ליה:
He thought: one who is ostracized by the master... I.e., B'nei Yisrael are ostracized by the Master, which is Hashem. Then too, [they should be] ostracized by the disciple, who is me; for I am Hashem's disciple.
Two thousand amohs.. The reason [for this distance] was so everyone who sought Hashem could come on Shabbos to the tent, as was the arrangement in Yericho in Yehoshua's time (Midrash Tanchuma ch. 27).
Even the ministering angels... Rashi derives this from כל מבקש ה', which is an inclusive term.
ומשה יקח את האהל כו׳ – זה היה תיכף אחר המעשה וכדברי פרקי דר״א שהיה מ׳ יום אמצעי׳ במחנה וכן בתנא דבי אליהו חלק ב׳ פ״ד מ׳ יום האמצעים נטל משה כו׳ ושם מבואר מ׳ יום האחרונים שעלה משה שנייה להר סיני כו׳. וכן מוכיחין פשטי המקראות. ודלא כרמב״ן והרא״ש שתמהו על פרקי ר״א. ומ״ש בפ׳ עקב ואתנפל לפני ה׳ כראשונים ארבעים יום כו׳ לחם כו׳ זו היתה במ׳ יום האחרונים.
ומשה – מאותו עון והלאה:
יקח את האהל – לשון הוה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמר מנודה לרב מנודה לתלמיד, ויתכן שאם היה האהל בקרב המחנה לא יהיה לו הדבור משם, כי לא רצה השם להשרות שכינתו בתוכם:
וקרא לו אהל מועד – קרא לאהלו אהל מועד, כי השם נועד לו שם עד שנעשה המשכן:
יקח את האהל – זה היה תיכף אחר המעשה, וכדברי פדר״א פמ״ו שהיה מ׳ יום אמצעים במחנה, וכן בתנא דבי אליהו (ח״ב פ״ד) מ׳ יום האמצעים נטל משה וכו׳, ושם מבואר מ׳ יום האחרונים שעלה משה שנית להר סיני וכו׳, וכן מוכיחין פשטי׳ דקרא, ומ״ש בפ׳ עקב ואתנפל לפני ה׳ כראשונים ארבעים יום וגו׳ לחם לא וגו׳, זו היתה במ׳ יום האחרונים, ומ״ש כאן ויאמר משה וגו׳ ראה אתה, הכל היה אחר עלותו להר, וביה״כ נתרצה לו ע״ז נאמר לקמן ל״ד ה׳ ו׳ ויעבור על פניו, והבטיח לו כל הבטחותיו, ומ׳ יום הראשונים למד פי׳ המשכן והבגדים עד וינפש, אבל במ׳ יום האחרונים לא עשה אלא התנפל עליהם, וע״כ ניתקן אלו המ׳ יום לתחתונים, וביה״כ נתרצה הש״י להם. והנה כתיב לקמן ל״ד ג׳ ואיש לא יעלה עמך וגו׳ גם הצאן, מכלל שמקודם היה רשות להם, ע״כ שלא היה השכינה בהר, וכן כתיב וירד ה׳ בענן שלא היה מקודם אלא באהלו של משה, וכמ״ש והיה כבא משה האהלה, וכן כתיב בסוף הפרשה ויהי שם עם וגו׳ על אלו המ׳ יום בלבד, ובאמת בסדר עולם פ״ו, עלה בח״י תמוז וביקש רחמים על ישראל דכתיב ואתנפל וגו׳, ע״כ פי׳ עלה להר להתפלל, ולא להיות שם כל מ׳ יום, אלא כל המ׳ יום האמצעיים היה בתוך המחנה, ובכל יום היה עולה על ההר להתפלל וירד תיכף, וכן היה נוהג כל המ׳ יום, וכדברי פרקי דר״א ותדב״א, שבארבעים יום האמצעיים היה במחנה. ומאי דתני התם בס״ע ירד מן ההר בכ״ח, פי׳ מפני שעלה בכ״ח להתפלל ונתרצה וירד לעשות לוחות שניות, ולא היה צריך להשלים מ׳ יום ומ׳ לילות, ועלה בכ״ט והוא היה ביום ה׳ נמצא היה תשעה בתשרי ביום ב׳ ובאותו יום נתרצה הקב״ה, אלא שלא ירד שעדיין לא שלמו מ׳ יום עם לילות עד למחר, וביהכ״פ בהשכמה ירד, ולפיכך נקבע בו תענית שעת רצון, ולפי שביהכ״פ ירד ובשרם שנתרצה המקום נתקיים יום חק וזכרון. וכ״ז דלא כרמב״ן ורא״ם שתמהו על פרקי דר״א, ודלא כתוס׳ ב״ק פ״ב א׳ ד״ה כדי, שכתבו שבארבעים יום אמצעיים היה ג״כ בהר, והגיהו בפרקי דר״א, אבל אי אפשר לומר כן, דאם כן לא ירד ביהכ״פ שלא שלמו עדיין מ׳ יום, מפני שצריך לומר שעלה בר״ח אלול, אלא כמו שכתבתי. ויותר נראה שיש טעות בסדר עולם, ואין לזוז מדברי פרקי דר״א (מדברי הגר״א בפי׳ כאן ובסדר עולם שם).
ונטה לו מחוץ למחנה – אמר מנודה לרב מנודה לתלמוד (רש״י מרבותינו), ועשה כן לגודל געגועי חביבותו אל ישראל כדי שיכירו פשעם יותר, שאינם ראויים להיותו אתם בחברתם, ובזה יתעוררו היטב לתת אל לבם ולשוב אל ה׳.
וקרא לו אהל מועד – בית וועד למבקשי תורה, רש״י, וכת״א משכן בית אולפנא. ובמכדרשב״י (זהר בראשית נ״ב ב׳) מאי מועד חד אמר לטב וחד אמר לביש, ע״ש. ונ״ל לפרש מועד, מן עד ירח (איוב כ״ה) מועדי רגל (שם י״ב) מעדה בגד, שענינם העברה והסרה, וטעם אהל מועד, אהל המוסר והמרוחק (אבגעלעגטעס צעלט), והתכוין בקריאת שם זה לעורר את לבב בנ״י על רוע מעלליהם ושמגודל פשעם אין ראוי לאדם לדור בתוכם.
כל מבקש ה׳ – תיב״ע והוה כל מאן דהדר בתיובתא בלב שלים קדם ה׳ הוי נפיק ומודי ומצלי על חובוי ומשתביק לי׳.
מחוץ למחנה – כי כדרך שלא רצה ה׳ שיבנו לו משכן ושתשרה שכינתו בתוכם, כן לא היה ראוי שיבא הדבור למשה בקרב המחנה.
ומשה יקח – קשה לפרש את לשון העתיד שבתיבת ״יקח״ כ״עתיד היסטורי״ (כגון ״יקומו״ בפסוק ח, ״ירד״ בפסוק ט וכו׳). ה״עתיד ההיסטורי״ משמש לספר על מעשים שיחזרו על עצמם תדיר, ואילו משה הוציא את האהל מן המחנה רק פעם אחת.
לפיכך, לדעתנו ״יקח״ מביע ציווי, והוא חלק מתוכן דבר ה׳ אל משה בפסוקים א–ג,ה. משה הוציא את האהל מן המחנה לא מדעת עצמו אלא עשה כן על פי ה׳.
הוצאת האהל הייתה מעשה סמלי כלפי העם כדי שיבינו בחוש את הכרזת ה׳ ״כי לא אעלה בקרבך״ (פסוק ג). ועם זאת, נשאר ה׳ קרוב למשה ולכל מבקש ה׳ – הווי אומר לכל מי שביקש לדעת את רצון ה׳. בכך נרמז להם שהקשר בינם לה׳ ימשיך להתקיים, ושיש תקווה בעתיד להחזרת העטרה ליושנה. דבר זה כבר מרומז בתיבות ״ואדעה מה אעשה לך״ (פסוק ה).
ומשה – אחר שראה משה שה׳ סלק שכינתו מקרב העם אף להראוים לנבואה כמו אהרן ובניו והזקנים, ידע שגם עליו לא תשרה שכינה כ״ז שיהיה בקרב המחנה, וכמ״ש חז״ל שכ״ז שהיו ישראל נזופים ממעשה העגל לא שרתה שכינה על משה, על כן לקח את האהל, ששם היה יושב לשפוט את העם וללמד להם חוקי ה׳ [שהיה לו לזה אהל מיוחד נפרד מאהלו ששם ישבו ב״ב], ונטה לו מחוץ למחנה, כדי שיהיה הרחק מן המחנה, כי המחנה והמקום הקרוב אליה לא יבא ה׳ שמה, וקרא לו אהל מועד שהוא יהיה מיועד לשכינת ה׳, שעד עתה לא נקרא בשם זה כי היה ה׳ בקרב כל המחנה וכל המחנה היה מיועד לשכינת ה׳ כמ״ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי וכו׳, ועתה רק שם נתיעד ה׳ אליו, והיה כל מבקש ה׳ להשיג דבור ה׳ ורצון מאתו יצא אל אהל מועד, כי בקרב המחנה לא היה נמצא השראת ה׳:
ומשה יקח את האהל וגו׳: כבר ביארנו1 שכל זה היה במשך מ׳ יום האמצעיים2, שהיה עדיין בהסתר פנים ולא רצה הקב״ה להשרות שכינתו בקרב ישראל, על כן היה מוכרח גם משה להסיר את אהלו מתוכם3, למען יהא נדבר עם ה׳ שמה, כאשר כן היה באמת.
והיה כל מבקש ה׳4: דזה אפשר אפילו לאומות העולם, מכ״ש לישראל אפילו בשעה שעלה על הדעת שלא תהיה שכינתו עמם, מ״מ הלא גם לאומות העולם היה נוח לבא לבית המקדש מקום מסוגל להשראת שכינה, כמבואר בתפלת שלמה, וכן נצרך אז לכל מבקש ה׳ לילך לאהל משה.
{והיה כל מבקש ה׳: להתפלל על איזה דבר הבא במקרה.}
1. לעיל (לב,ל) וכן לעיל פסוק א׳.
2. לא כדעת רש״י להלן פסוק י״א.
3. נראה שכך היא דעת הרמב״ן בפסוקנו, עיי״ש.
4. איך יש ״מבקש ה׳⁠ ⁠⁠״ במצב של ״ושלחתי לפניך מלאך״.
יקח את האהל – לשון התמדה על דרך ככה יעשה איוב; ובסיני עשו את המשכן, ומיום הקמותו דבר ה׳ עם משה באהל מועד, אם כן מוכרחים אנו לומר שגם ביתר חניותם קודם בואם לסיני נטה משה אהל זה, ושם נכנס עם יתרו בבואו, ולפניו בנוי המזבח שעליו הקריבו עולתו ודם זבחיו של יתרו, ושם נתעכב יהושע מ׳ יום להמתין על משה אולי ירד, ועל כן לא ידע ממעשה העגל כלום, ונתעכב שם גם אחר כך עד יום שהקימו המשכן, ועיין מה שכתבתי למעלה ט״ז:י׳.
מחוץ למחנה – א״ר שמואל בר רב יצחק, מאי דכתיב (תהלים ק״ו) ויקנאו למשה במחנה, מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה.⁠1 (סנהדרין ק״י.)
והיה כל מבקש ה׳ – פתח ר׳ יהודה בכבוד אכסניא של תורה2 ודרש, ומה ארון ה׳ שלא היה מרוחק אלא שנים עשר מיל3 אמרה תורה והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד, ת״ח שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה על אחת במה וכמה.⁠4 (ברכות ס״ג:)
כל מבקש ה׳ – כל מבקש משה אין כתיב כאן אלא כל מבקש ה׳, מכאן שכל המקבל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה.⁠5 (ירושלמי עירובין פ״ה ה״א)
1. ר״ל יצא לו מחוץ למחנה שלא יחשדוהו עוד, ועשו כן כדי להכלימו ולצערו. ואפשר עוד לומר דסמיך על סוף הפסוק והיה כל מבקש ה׳ יצא אל האהל, ובודאי הלכו גם הנשים לבקש גם הן דבר ה׳ [וכידוע במדרשים דנשי דור המדבר צדקניות היו], וכדי להרעימו ולצערו קנא כל אחד את אשתו כשהלכה למשה אל האהל, ולכן יצא לו מחוץ למחנה כדי שיפול החשד, ומחוץ למחנה אולי לא הלכו הנשים או לא הלכו לבדנה.
ונראה דבכלל צ״ל בדרשה זו אין מוקדם ומאוחר בתורה, משום דלא יתכן שאחר מעשה העגל וחזרתם בתשובה יעשו מעשה כזו, וגם מבואר כאן שחלקו לו כבוד וקמו מלפניו, ובלתי ספק קרה זה באחד מן הזמנים, והגמרא סמכה זה על לשון פסוק זה, כמבואר. ונראה דמעשה זו אירע בימי קרח, דבגמרא כאן מסמיך דרשה זו לפסוק דפ׳ קרח וישמע משה ויפול אל פניו, מה שמועה שמע שחשדוהו מאשת איש, ושם בפ׳ קרח נבאר עוד אי״ה מענין וטעם חשד זה, יעו״ש.
2. בגודל המעלה ממי שנעשה אכסניא לתלמידי חכמים.
3. ג׳ כרסאות כמבואר בעירובין נ״ה ב׳ והובא לפנינו בפ׳ בשלח בפסוק שבו איש תחתיו, ועיין בירושלמי פ״ה ה״א מעירובין.
4. ר״ל דכאן קראו הכתוב מבקש ה׳ אף דבאמת לפי פשטות הכונה דקאי על משה היל״ל כל מבקש משה, אלא דמפני חשיבות מעלת התורה מעלה עליו הכחוב כאלו מבקש ה׳, א״כ בש״כ הנעשה אכסנאי לת״ח ההולכים ונדים מעיר לעיר.
5. דפשטות הכתוב כל מבקש משה זמעלה הכתוב כאלו מבקש ה׳.
ויש להעיר בסוגיא דר״ה ט״ז ב׳ שאמרו חייב אדם לקבל פני רבו ברגל ויליף שם מדברי קבלה, ולמה לא סמכו על ענין דרשה זו, לפי מה דקיי״ל דבזמן שביהמ״ק היה קיים היו מחויבים לקבל פני שכינה לעלות לרגל שלש פעמים בשנה, ואחרי שקבלת פני רבו דומה לקבלת פני שכינה א״כ ראוי לעשות דוגמא לקבלת פני שכינה בזה״ז ע״י קבלת כני הרב, וכמו שתקנו תפלה במקום קרבן, וי״ל דרוצה להביא ממקור יותר מפורש. –
וע׳ בסנהדרין ה׳ ב׳ תלמיד אל יורה במקום רבו אלא א״כ רחוק ממנו ג׳ פרסאות כנגד מחנה ישראל, ופירש״י דכל מאן דבעי מילתא אזיל לגבי דמשה דכתיב והיה כל מבקש ה׳ וגו׳, אע״ג דהמחנה ג׳ פרסאות ואתו לגבי משה רבותא דמשה שאני, מחנה ישראל ג׳ פרסאות דכתיב ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים וזה הוי תלתא פרסי עירובין נ״ה ב׳, עכ״ל. וזה הוא כמשכ״ל אות ה׳, אך מש״כ רבותא דמשה שאני אין לזה באור כלל, והדברים סותרים ממש למה שכתב לפרש דברי הגמרא דתלמיד אל יורה וכו׳, ויליף מכאן, ואחרי דרבותא דמשה שאני א״כ הלא אין ראיה לדעלמא, וברור בעיני שיש איזה ט״ס או חסרון דברים בדבריו וצ״ע [וע׳ בהגהות הרב ר׳ בצלאל הכהן בש״ס ווילנא].
ובכלל הלמוד מכאן שתלמיד אל יורה במקום רבו י״ל דיליף מדלא באו לפני אהרן שיורה הוא, והוא סביב למשכן, ומצינו שכבר משה סמך על הוראותיו, כמ״ש (ס״פ משפטים) והנה אהרן וחור עמכם.
וע״פ זה יש ליישב קושיית התוס׳ מהא דרב המנונא לא הורה בשני דרב הונא משום דתלמידו היה, והקשו הא מבואר כאן דחוץ לג׳ פרסאות מותר, וליכא למימר דהכא בתלמיד חבר איירי ולכן שרי חוץ לג׳ פרסאות, דהא כיון דממשה גמרינן כדפירש בקונטרס משמע דבתלמיד גמור איירי, עכ״ל, ולפי מש״כ דהראיה היא מדלא הורה אהרן י״ל דבאמת איירי כאן בתלמיד חבר, דאהרן היה לגבי משה תלמיד חבר, שהרי בכמה דברים ייחד הקב״ה הדבור אליהם ביחד, וכ״פ גם לאהרן לבד, ומיושב קושייתם.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(ח) וְהָיָ֗ה כְּצֵ֤את מֹשֶׁה֙ אֶל⁠־הָאֹ֔הֶל יָק֙וּמוּ֙ כׇּל⁠־הָעָ֔ם וְנִ֨צְּב֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֣תַח אׇהֳל֑וֹ וְהִבִּ֙יטוּ֙ אַחֲרֵ֣י מֹשֶׁ֔ה עַד⁠־בֹּא֖וֹ הָאֹֽהֱלָה׃
And when Moshe would go out to the tent, all the people would rise, and each would station himself by the entrance to their tent, and they would look at Moshe until he came to the tent.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונימושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[לה] 1והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם, עומדין מכאן ומכאן ומכבדין אותו שנאמר ונצבו איש פתח אהלו. (שמות רבה מה ד)
[לו] 2יקומו כל העם, מכאן שצריך אדם לעמוד לפני הזקן ומלפני חכם ואב ב״ד ומלך ויהא עומד עד שיכסו ממנו. (תנחומא סי׳ כז)
[לז] 3ונצבו איש פתח אהלו, בשלשה מקומות נתנה תורה ובכולן כתיב יציבה, בסיני באהל מועד ובערבות מואב. בסיני שנאמר (שמות י״ט:י״ז) ויתיצבו בתחתית ההר, באהל מועד שנאמר ונצבו איש פתח אהלו, בערבות מואב שנאמר (דברים כ״ט:ט׳) אתם נצבים היום. (מדרש שלשה וארבעה)
[לח] 4והביטו אחרי משה, ומה היו אומרים, ר׳ יצחק אומר לשבח, היו אומרים אשרי יולדתו של זה, כל ימיו הקב״ה מדבר עמו, כל ימיו הוא משולם להקב״ה, והביטו אחרי משה וגו׳, ור׳ חמא אמר לגנאי, היו אומרים ראה צואר ראה שוקים, אוכל משל יהודים ושותה משל יהודים וכל מה שיש לו מן היהודים, וחבירו משיבו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, כיון ששמע משה כך אמר להן חייכם כשהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר (שמות ל״ח:כ״א) אלה פקודי המשכן. (תנחומא ישן פקודי ד)
[לט] 5והביטו אחרי משה עד באו האהלה, ר׳ אמי ור׳ יצחק נפחא, חד אמר לגנאי וחד אמר לשבח, מאן דאמר לגנאי כדאיתא (משום דדבר מגונה הוא לא רצה לפרסמה והרי הוא מפורש במדרש רבי תנחומא ראו כמה עבים שוקיו כמה צוארו שמן הכל משלנו. רש״י) מאן דאמר לשבח אמר חזקיה אמר לי ר׳ חנינא בריה דר׳ אבהו א״ר אבהו א״ר אבדימי דמן חיפא חכם עובר עומד מלפניו ד׳ אמות וכיון שעבר ד׳ אמות יושב, אב ב״ד עובר עומד מלפניו מלא עיניו וכיון שעבר ד׳ אמות יושב, נשיא עובר עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו, שנאמר והביטו אחרי משה עד בואו האהלה. (ומשה נשיא היה). (קידושין לג:)
1. בתנ״י תשא טו: והיה כצאת משה אל האהל, היו עומדים על הצדדים ומכבדין אותו ואומרים אשרי יולדתו של משה מה הוא ראה בו. ראה להלן אות לח בבאור. – בבעה״ט שמות כא, ז: כצאת, ג׳ במסורה ואידך כצאת משה אל האהל כצאת השמש בגבורתו (שופ׳ ה) ז״ש פני משה כפני חמה.
2. להלן אות לט.
3. בתי מדרשות ורטהיימר ח״ב עמ׳ נג. והובא בתו״ש יתרו פי״ט אות ריט. – בפי׳ הר״א בן הרמב״ם: ונצבו איש פתח אהלו, מפני היראה והפחד מלהרוס ולהתקרב למקום השכינה, כמו שהוזהרו במעמד הר סיני (שמות יט כא) פן יהרסו אל ה׳.
4. בשמו״ר נא ו הגירסא: ומה היו אומרים ר׳ יוחנן (אולי צ״ל: ר׳ יצחק) אמר אשרי יולדתו של זה ומה הוא רואה בו כל ימיו הקב״ה מדבר עמו כל ימיו הוא מושלם להקב״ה זהו והביטו אחרי משה, ר׳ חמא אמר היו אומרים חמי קדל דבריה דעמרם וחבירו אומר לו אדם ששלט וכו׳ וכ״ה בילהמ״כ חבקוק א׳:ז׳. ובתנחומא תשא כז: והביטו אחרי משה, ר׳ אמי דרש לשבח טובא לינוקיא דהא כדין ינקין (אשרי לאשה מינקת שהניקה בן כזה. ע״י) ר׳ יצחק דרש לגנאי, היו מסתכלין מאחוריו ואמרין חמי צואריה חמי שקיה אוכל מדידן שתי מדידן. ובירושלמי שקלים פ״ה ה״ב: כתיב והביטו אחרי משה עד בואו האהלה, תרין אמוראין חד אמר לגנאי וחד אמר לשבח, מ״ד לגנאי, חמון שקון חמון כרעין חמון קופד, אכיל מן דיהודאי ושתי מן דיהודאי כל מדליה מן דיהודאי, ומ״ד לשבח, מחמי צדיקיא ומזכי טוביא דזכת למחמי יתיה. (בפי׳ הר״ש סירליאו גורס: טוביא דאימיה וכו׳ ופי׳ אשרי אמו שזכתה לראותו). וכעי״ז בירושלמי בכורים פ״ג ה״ג. ובשמו״ר מה ד הובא רק דעת הדורש לשבח: והביטו אחרי משה מה היו אומרים א״ר יצחק אשרי יולדתו מה רואה בו. (יולדתו כמה גדולה היא רואה. מת״כ). וראה לעיל אות לה. ולהלן אות לט וצרף לכאן. ויש לבאר הטעם שר׳ חמא חולק על ר׳ יצחק ודורש לגנאי בזמן שאפשר לדרוש לשבח, וכעין זה העירו המחברים מה שדרשו לגנאי על נח ויוסף, ובפרט שלמדו מכאן הלכה דין קימה לכבוד נשיא ואינו יושב עד שיושב במקומו. נראה שר׳ חמא לא בא לחלוק מדעתו על ר״י ולדרוש לגנאי, אלא שבא לפרש שיטה עתיקה כזאת שישנה בתרגום יונתן כאן שדרשו כן: קיימין כל רשעי עמא וכו׳ ומסתכלין בעינא בישא אחורי משה כו׳ ואולי יש לפרש מה שאמרו בגמ׳ קידושין להלן אות לט. מאן דאמר לגנאי כדאיתא, ורש״י פי׳ שהכוונה לתנחומא, וי״ל הכוונה לתרגום יונתן הנ״ל (וידוע שהת״י הובא כבר במשנה) וידוע שרש״י בפי׳ עה״ת לא השתמש בתרגום יונתן עה״ת (ראה מה שכ׳ נכדי מר אסא בסיני כרך נח) וכן לא ציין רש״י לירושלמי, וטעמו של היונתן י״ל שרצה לדרוש בשבחו של משה ושילמדו מזה מנהיגי ישראל. כי אע״פ שידע משה שיש רשעים כאלה שמביטים עליו בעין רעה וחושדים בו, לא עשו הדברים עליו שום רושם והתפלל גם עליהם, ואולי יש לפרש המלים ״כל העם״ היינו ערב רב רשעי עמא. – במו״נ ח״א פ״ד: וכן הביט נופל על הבטה בעין לדבר וכו׳ והושאל אל הבטת השכל והשקפתו, על התבוננות הדבר עד שישיגהו והוא אמר לא הביט און ביעקב (במדבר כג כא) כי האון לא יראה בעין, וכן אמרו והביטו אחרי משה. ובס׳ מלמד התלמידים דף כט.: בהתנהג המנהיג בעניניו כשורה ישמעו אליו אנשים וכן בא הענין בעצמו במשה רבנו ע״ה כמו שכתוב בפרשת כי תשא והביטו אחרי משה עד באו האהלה וכבר בארו ז״ל שהיו מסתכלין ומדקדקין במעשיו ללמוד ממנו לדעת ממנו דרכי השם, ונאמר שם והיה כל מבקש ה׳ וכו׳.
5. ראה אות לח וצרף לכאן. ובירושלמי בכורים פ״ג ה״ג: ר׳ חזקיה ר׳ חנינה בריה דר׳ אבהו בשם רבי אבדימא דמן חיפה, לזקן ד׳ אמות, עבר לפניו ישב לו, כהן גדול משהוא רואהו ועד שהוא נכסה ממנו, מה טעמא והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם וגו׳ ובפנ״מ: ומשה היה נשיא וילפינן כבוד כ״ג גם כן מכאן. ובלק״ט כאן: והביטו אחרי משה עד באו האהלה מיכן אמרו חכמים אסור לאדם לישב כשרבו מובהק עומד או מהלך כמלא עיניו. ומ״ש רש״י שמשה נשיא היה, ובמצפה איתן שם הקשה מהמבואר בכמה מקומות שמשה היה נקרא מלך וא״כ אין ראיה לנשיא בלבד, וכתב שצ״ל כמ״ש במדרשים בפ׳ עקב שלא נקרא מלך עד שקבל הלוחות השניות. וראה לעיל אות לו שנראה שהדרש נסמך על רישא דקרא יקומו כל העם וכו׳ (ראה מ״ש בענין זה במלואים לתו״ש יתרו חט״ו עמ׳ קכד). – מ״ש רש״י כדאיתא במדרש ר׳ תנחומא, ראה במבוא לתנ״י עמ׳ ו, שמכאן ראיה שהתנחומא היה לפני המסדר תלמוד בבלי. ראה לעיל אות לח מ״ש שכוון לתרגום יונתן כאן וראה לעיל אות כז בבאור מ״ש בע״י בסנהדרין קי. שחשדוהו באשת איש שנאמר ומשה יקח את האהל, היינו שזה היה סיבת החשד ולפי״ז י״ל שמ״ש כדאיתא הכונה לסנהדרין שם. – במדרש פטירת משה רבינו (או״מ עמ׳ 363 ועמ׳ 377): אתה אין בריה יכולה להסתכל כנגדך שנאמר ויראו מגשת אליו (שמות לד ל), אני אמרתי וראית את אחורי ופני לא יראו (שם לג כג) ובך כתיב והביטו אחרי משה.
וְהָוֵי כַּד נָפֵיק מֹשֶׁה לְמַשְׁכְּנָא קָיְמִין כָּל עַמָּא וּמִתְעַתְּדִין גְּבַר בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵיהּ וּמִסְתַּכְּלִין אֲחוֹרֵי מֹשֶׁה עַד דְּעָלֵיל לְמַשְׁכְּנָא.
Whenever Moshe went out to the tent, all the people would rise, and each person would stand at the entrance of his tent; and they would gaze after Moshe, until he had gone into the tent.

וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה
וְהָוֵי כַּד נָפֵיק מֹשֶׁה לְמַשְׁכְּנָא קָיְמִין כָּל עַמָּא וּמִתְעַתְּדִין גְּבַר בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵיהּ וּמִסְתַּכְּלִין אֲחוֹרֵי מֹשֶׁה עַד דְּעָלֵיל (ח״נ: מעליה) לְמַשְׁכְּנָא
הַבָּטָה שאינה במטרה מסוימת, מתורגמת בפועל ״סכה״ כמו ״אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ״ (בראשית יט יז) ״לָא תִסְתַּכִי לַאֲחוֹרָךְ״. ואולם כאן תרגם ״וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה״ – ״וּמִסְתַּכְּלִין אֲחוֹרֵי מֹשֶׁה״ כ״השגת השכל״, התבוננות ממוקדת ומושכלת. וכן כתב הרמב״ם (״מורה נבוכים״, א ד):
דע כי ״רָאָה״ ו״הִבִּיט״ ו״חָזָה״, שלשה המלות האלה נופלות על ראות העין. והושאלו שלשתם להשגת השכל ... וכן ״הִבִּיט״ נופל על ההבטה בעין לדבר: ״אל תביט אחריך״, ״ותבט אשתו מאחריו״... והושאל אל הבטת השכל... ומזה אמרו ״והביטו אחרי משה״. אמרו חכמים ז״ל שבו עוד זה הענין, ושהוא הגדה על היותם מדקדקים אחר פעולותיו ומאמריו ומסתכלים בהם.
ונחלקו חז״ל בהסתכלות זו, האם היתה לשבח או לגנאי.⁠1 המיוחס ליונתן שתרגם ״קַיְימִין כָּל רְשִׁיעֵי עַמָּא... וּמִסְתַּכְּלִין בְּעֵינָא בִּישָׁא אֲחוֹרֵי מֹשֶׁה״ (עומדים כל רשעי העם... ומסתכלים בעין רעה אחורי משה), מפרש לגנאי. כנגד זאת ״וּמִסְתַּכְּלִין אֲחוֹרֵי מֹשֶׁה״ שבת״א, מוכיח שהוא לשבח: אילו סבר שהיו מסתכלים בתמונת גופו לומר ״כמה הוא שמן ושוקיו עבים״, היה לו לתרגם ״וּמִסְתַּכְּלִין בַּאֲחוֹרֵי מֹשֶׁה״.⁠2
1. קידושין לג ע״ב: ״והביטו אחרי משה עד בואו האהלה – ר׳ אמי ור׳ יצחק נפחא, חד אמר: לגנאי, וחד אמר: לשבח״. ויותר מפורש במדרש (תנחומא (בובר) פרשת פקודי, ד: ״והביטו אחרי משה – ומה היו אומרים? ר׳ יצחק אומר לשבח היו אומרים: אשרי יולדתו של זה, כל ימיו הקב״ה מדבר עמו, כל ימיו הוא משולם להקב״ה. ור׳ חמא אמר לגנאי היו אומרים: ראה צואר, ראה שוקים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים. וחבירו משיבו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?⁠״.
2. ״באורי אונקלוס״, כשיטתו שנתבארה בהרחבה בפסוק ״אז הוחל״ (בראשית ד כד): מדרכו של ת״א להימנע מהפרזה בתיאורי רשע בניגוד למיוחס ליונתן.
אוהוה כד הוה משה נפקב למשכנה קיימין כל עמא ומתעתדין גבר בתרע משכניה ומסתכליןג בתר משה עד דהוה עליל למשכניהד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״והוה ... ומתעתדין״) נוסח אחר: ״ויהוי כד יפוק משה למשכנה הוון קיימין כל עמא ומעתדין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נפק״) גם נוסח חילופי: ״יפוק״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומסתכלין״) גם נוסח חילופי: ״והוון מס׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עד דהוה עליל למשכניה״) גם נוסח חילופי: ״למעלה למ׳⁠ ⁠⁠״.
והוה כד הוה נפיק משה מן משריתא ואזיל למשכנא קיימין כל רשיעי עמא ומתעתדין גבר בתרע משכניה ומסתכלין בעינא בישא אחורי משה עד זמן מיעליה למשכנא.
And it was when Mosheh passed forth from the camp to go to the tabernacle that all the wicked people arose, and stood, every man at the door of his tent, and looked with the evil eye after Mosheh, when he entered the tabernacle.
והיה כצאת משה מן המחנה והלך אל האהל קמו כל רשעי העם והתיצבו איש בפתח אהלו והביטו בעין רעה אחרי משה עד עת בואו האהלה.
וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה – רַבִּי אָמִי דָּרַשׁ לְשֶׁבַח, טוּבָא לְיַנּוּקְיָא דְּהָא כְּדֵין יַנְקִין. רַבִּי יִצְחָק דָּרַשׁ לִגְנַאי: הָיוּ מִסְתַּכְּלִין מֵאֲחוֹרָיו וְאָמְרִין, חֲמֵי צַוָּארֵהּ, חֲמֵי שָׁקֵהּ, אָכִיל מִדִּידָן, שָׁתֵי מִדִּידָן.
And looked after Moses (ibid.). R. Ammi said: They looked after him to praise him. “Praised be the nurse who nursed one such as this.” R. Isaac maintained: They looked after him in reproach. They would look at his back and say: “Notice his neck, see his cap, he eats their portion, indeed two portions.”
(ח-טו) והיה כצאת משה (האהלה) [אל האהל] (שם שם:ח׳). היו עומדים על הצדדים ומכבדין אותו ואומרים אשרי יולדתו של משה מה הוא רואה בו, והיה כבוא משה [האוהלה] ירד עמוד הענן (שם שם:ט׳), היו יודעין שהשכינה נגלית על משה, וקם כל העם (שם שם:י׳). א״ל הקב״ה משה שוב אל המחנה, א״ל איני חוזר, א״ל הקב״ה הוי יודע כי יהושע במשכן, למה הדבר דומה, למטרונא שקצפה על המלך, ויצאה לה חוץ מפלטין, והיתה מגדלת יתומה אחת בפלטין, שלח המלך אחר המטרונא ואמר לה שובי אל הפלטין, ולא בקשה לחזור, אמר לה אני אומר לך שתשובי, ואין את רוצה הוי יודעת שהיתומה נתונה בפלטין, כך ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים (שם שם:י״א), מה דיבר, שוב אל המחנה, ולא היה מבקש לחזור, א״ל הקב״ה אני אומר לך לחזור, ואין אתה מבקש, חייך יהושע באוהל מועד, א״ל משה רבונו של עולם לא בשבילך כעסתי עליהם, ראה אתה אומר אלי, ראה שאין אתה יכול להניח אותם, א״ל הקב״ה כבר אמרתי לך ושלחתי לפניך מלאך, א״ל משה למלאך אתה מוסרני, אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה (שמות ל״ג:ט״ו), ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך וגו׳ (שם שם:י״ג).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וכאן מוסי ענד כ֗רוג֗ה אלי אלכ֗בא יקום ג֗מיע אלקום וינתצב כל אמר עלי באב כ֗באיה וילתפתון ורא מוסי אלי חין דכ֗ולה אלכ֗בא.
ובצאת משה אל האוהל, היה כל העם קם, והתייצב כל איש בפתח אוהלו והביטו אחרי משה עד כניסתו האוהלה.
והיה – לשון הווה.
כצאת משה – מן המחנה ללכת אל האהל.
יקומו כל העם – עומדים מפניו, ואין יושבין עד שנכסהא מהם.
והביטו אחרי משה – לשבח, שהיו אומרים: אשרי ילוד אשה, שכך מובטח שהשכינה תיכנס אחריו לפתח אהלו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34 (לפני שתוקן). בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917: ״שנתכסה״.
והיה – This expresses an action continually going on ("and it used to be"),
כצאת משה WHEN MOSHE WENT OUT from the camp in order to go אל האהל INTO THE TENT,
יקומו כל העם ALL THE PEOPLE ROSE UP – they used to stand up before him and did not sit down until he vanished from their sight (Hebrew: was hidden from them).
והביטו אחרי משה AND THEY LOOKED AFTER MOSHE – Not sneeringly but out of admiration; they exclaimed: Happy is the human being (Hebrew: one born of woman) who is so sure that the Shechina will enter the door of his tent after him (cf. Kiddushin 33b; Tanchuma Ki Tisa 27, Shemot Rabbah 51:6).
והביטו אחרי משה עד באו האהלה1מיכן אמרו חכמים אסור לאדם לישב כשרבו מובהק עומד, או מהלך כמלא עיניו.
1. מיכן אמרו חכמים. קידושין ל״ג ע״ב ותנחומא שם.
והיה כצאת משה אל האהל – אחר שירד עם הלוחות השניות.
ויש אומרים: כי כן עשה כאשר הסיעם מים סוף. ונכתבה הפרשה במקום הזה בעבור: והנחותי לך, כאשר אפרש (ראב״ע שמות פירוש ראשון ל״ג:י״ד).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ח-ט) והיה – גם זה הוא אות, שהיו רואים כל רגע שיצא משה ממחנה ישראל אל האהל, מיד היה רואה עמוד הענן.
(8-9) AND IT CAME TO PASS. This1 too was a sign.⁠2 Israel saw that as soon as Moses came to the tent from the camp of the Israelites he immediately saw the pillar of cloud.
1. Like the shining of Moses' skin. See Ex. 34:34.
2. Of Moses' closeness to God (Weiser).
והיה כצאת משה – כשהיה משה בא אל המחנה, היה בא לומר להם דבר. ובשובו שהיה יוצא אל האוהל ועמד כל העם.
והיה כצאת משה – AND WHEN MOSHE WOULD GO OUT – When Moshe would come to the camp, he would come to tell them some matter. And with his return, when he would go out to the tent, ALL THE PEOPLE would stand.
ונצבו איש פתח אהלו – מפני היראה והפחד מלהרוס ולהתקרב למקום השכינה, כמו שהוזהרו במעמד הר סיני (שמות יט:כא) פן יהרסו אל יוי וג׳1.
1. קנח. ראה מה שביאר רבנו בפר׳ בשלח (טז:יב) בדבר ראייתם של ישראל האמורה כאן: ׳שראו בצאת משה אל עמוד הענן לקבלת הדיבור ושמיעתו מבלי שישמעו הם, (לא) דיבור ולא קול, אלא יראו את משה יוצא ומתקרב לקבלת הדיבור׳.
והיה כצאת משה – כצאתו מן המחנה לשוב לאהלו.⁠1
יקומו כל העם – ומתרגם: יקומון כל עמא.
ונצבו – מפני כבוד שכינה שיודעים שעתיד לירד פתח האהל.
1. בדומה ברש״י.
והיה כצאת משה, "it would be that whenever Moses came out, etc.;⁠" this describes Moses leaving the camp of the Israelites in order to return to his private residence (tent).'
יקומו כל העם ונצבו, "all the people would rise and remain standing at attention, on account of the Presence of God's shechinah, which they knew would descend to above Moses' tent when he would arrive there.
והיה כצאת משה – מכאן פסק צריך אדם לעמוד לפני זקן וחכם ואב ב״ד עד שיתכסה ממנו.
והיה כצאת משה – מתוך מחנם וילך לו חוצה להכנס בתוך אהלו, היו מביטים תמיד אל משה שהיה בהכרח אחוריו, וכל זה דרך כבוד גדול למשה.
(ח-י) ושם נתפרסם להם אמיתת הגעת הנבואה למשה, כי עמוד הענן היה יורד באהלו לעיניהם, טרם בואו שם. וכבר שבו ישראל בכללם מדרכיהם, ושבו אל ה׳ יתעלה; ולזה סיפר כי כל העם קם בראותם עמוד הענן יורד, והשתחוו איש פתח אהלו. וסיפר גם כן שכל העם היו מכבדים משה נביאו.
והיה כצאת משה האהלה וגו׳ – אמר הכתוב כי נמשך מזה בירור אמיתת נבואתו וגדולתו של משה באותו שיעור שנאמר בראשונ׳ בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות י״ט:ט׳). ולזה אמר כי בצאת משה האהלה היה עובר בתוך המחנה והיה כל העם נצב איש פתח אהלו ומסתכלין אחריו עד בואו האהלה.
בצאת משה מן המחנה ללכת אל האהל. הוצרך להוסיף מן המחנה וללכת בין מלת כצאת ובין אל האהל מפני שאל האהל מורה על מה שאליו וצריך שתקדם לה ללכת ומלת כצאת מורה על מה שממנו וצריך לבוא אחריה מן המחנה וכמוהו סורה אלי סור ממקומך ובא אלי:
והביטו אחרי משה לשבח אשרי ילוד אשה כו׳. ולא כמ״ד לגנאי שהרי פשוטו של כל המקרא הזה בשבחו קמיירי:
ואמנם אמרו והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם. הוא להגיד שבדבר הזה מהבדלת האהל הכירו וידעו מעלת משה אצל העם ומעלתו אצל הקדוש ברוך הוא. אם אצל העם לפי שאצל בני אדם האיש אשר המלך חפץ ביקרו ימצאו בו ארבעה דברים או אמור מעלות וכבודות. הא׳ שיהי׳ מעויין מכל האנשים בכבוד והדור והשתחויה כמו שראוי לעשות לו. והב׳ שבבואו לפני המלך יצא המלך לקבל פניו כאלו הוא אחיו או קרובו. הג׳ שלא התפעל מדבר עם המלך כאיש עם אחיו להיותו רגיל אצלו. הד׳ שילווהו אנשים רבים כשילך מפה אל פה וילכו אחריו לכבדו.
והנה זכר הכתוב שהראשון מהדברים האלה נמצא במשה וזה הוא והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו כי לא היו יושבים לפניו. אבל מפני שיבתו יקומו שראוי לקום מפני המלך. כן אמרו חכמינו זכרונם לברכה אם הוא מלך יקום אדם מלפניו כמלא עיניו והביטו אחרי משה והיה עיונם בו באמרם זה ידיד ה׳ זה העומד מ׳ יום ומ׳ לילה בדבקות שכלי בלי מאכל ומשת׳. ולפי שלא היה רוצה שילווהו וילכו אחריו נצבו איש פתח אהלו בהביטם אחריו. ומאשר לא אמר והביטו בפני משה. מורה שהיו מתביישים להסתכל בפניו והביטו אחריו.
[א] והביטו אחרי משה עד באו האהלה
[1] קידושין פרק ראשון דף לג ע״ב (קידושין לג:)
ללכת אל האהל. דק״ל למה כתיב כצאת משה אל האהל הל״ל כשנכנס משה אל האהל ומתרץ דכצאת קאי איציאה שיצא מן מחנה ישראל ולא קאי אאהל של משה:
To go to the tent. Rashi is answering the question: Why is it written, "Whenever Moshe went out to the tent"? It should say: "Whenever Moshe entered the tent.⁠" Rashi answers that "went out" refers to Moshe's exit from the Israelite camp, not Moshe's tent.
כצאת משה – מן המחנה ללכת אל האהל:
יקומו – כך היו רגילים לעשות:
כצאת משה אל האהל – בפעם ראשונה מן המחנה לשכון בתוך אהלו שמבחוץ למחנה, כי אחרי שיציאתו מהם היתה להראות להם שהם מנודים ונזופים, בודאי לא ישוב עוד להתקרב אל מחנותם, טרם בוא הצווי אליו ממנו ית׳ לחזור ולשוב אליהם.
ונצבו – הרגישו כל העם שהתרחקותו מהם היא להיותם מנודים ונזופים מפניו, לכן לא ערב לבם להתקרב אליו, ואל פתח האהל; אבל כמצטערים ובהשתוקקות גדולה להתקרב אליו לא הזיזו עיניהם ממנו רק הביטו אחריו עד המקום שלא היה אפשר להם עוד לראותו והיינו עד בואו האהלה, ואמר והביטו אחריו, כי היו מתביישים להסתכל בפניו.
והיה – יספר כי העם בהשתוקקם אל נועם ה׳ ולהיות להם איזה דבר קדוש שיקבילו נגדו עבודתם לה׳ [אשר מתוך תשוקה זו באו לטעות העגל כי חשבו שצריך להם אמצעי בין ה׳ ובינם] היה להם משה לקדוש ה׳ מכובד, כי הוא הקדוש והקרוב לאלהים, עד שבצאתו אל האהל התעוררו כל העם ונצבו פתח אהליהם, כדי שעל ידו יחול עליהם רוח קדושה וטהרה כדרך מי שעומד לפני הנביא ואיש הרוח שיחול עליו רוח קדושה, וגם בעברו מפניהם לא שבו לאהלם רק הביטו אחרי משה עד בואו, כענין מ״ש הא דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר״מ מאחוריו, וגם לשון הבטה מציין תמיד העיון בדבר, שעיינו והשכילו בדרכי משה ובמדותיו ללמוד להיות כמוהו, וכמ״ש חז״ל שהיו אומרים אשרי יולדתו וכו׳:
בצאת משה: מן המחנה1 שהיה רגיל אז הרבה במחנה, כדתניא בפרקי דר״א (פרק מ״ו) והובא ברמב״ן (פסוק ז׳) שבתוך ארבעים יום האמצעים הכרית עבודה זרה מישראל והתקין כל שבט במקומו. והדבר מובן שלא מלאכת יום אחד היתה ולא שני ימים, שהרי נהרס בלא ספק שלום כל שבט ע״י העגל וע״י שבירת הלוחות וע״י שנהרגו שלשת אלפי איש, וכל זמן שלא שבו כל ישראל להיות בשלום כמו שהיה לפני מתן תורה דכתיב ״ויחן שם ישראל״2 לא היה אפשר לעלות ולקבל לוחות אחרונות. והיתה למשה רבינו עבודה רבה בכל שבט לפייס ולדבר ולהוכיח עד שישוב השלום, ואחר עבודתו בכל יום יצא מן המחנה אל האהל.
יקומו כל העם: פירש רש״י – עומדים מפניו ואין יושבין עד שנתכסה מהם. והוא גמרא קידושין סוף פ״א (לג,ב) בחיוב לכל נשיא בישראל3, אבל כאן היתה הוספה על החיוב לכל נשיא שיכולים היו לשוב לאהלם, אבל כאן קמו והביטו עד שובו האהלה4, כדי להתענג בראיית עמוד הענן כאשר יבואר.
והביטו אחרי משה: ידועה המחלוקת בקידושין שם5, ואיכא מ״ד לרעה כדאיתא, והוא בירושלמי שקלים פ״ג. ולכאורה הוא פלא, מהיכי תיתי לפרש הכי, והלא כל הפרשה מוכיחה שראו את עמוד הענן והשתחוו6, ולמאי מפרש לגנאי. וגם, אין השעה נותנת לכך שאז היו ישראל באבילות ובצער, והאיך מצאו לבבם להוסיף רשע כזה. אלא ודאי הכל מודים דפירוש ״יקומו כל העם... והביטו אחרי משה״ הוא לשבח, אלא דייקו במה שכתוב ״ונצבו איש פתח אהלו״7, והוא מיותר, דמאי נ״מ אם קמו ברחוב או פתח אהלם. אלא הכי פירושו, שהיו איזה אנשים עזי פנים שנצבו8, ובכמה מקומות דכתיב לשון זה מתפרש לגנאי כמו דכתיב בדתן ואבירם ״יצאו נצבים״ (במדבר טז,כז)9, ועל כן כתיב ״איש פתח אהלו״, שהיו יראים לצאת לרחוב ולדבר אחר משה שלא ירגמון באבנים, על כן ״נצבו איש פתח אהלו״ ודברו מה שדברו. ובאמת, הענין היה נותן לכך באותה שעה שהיה משה מיטפל לתקן הריסות השלום10, ובלא ספק היו נמצאים כמה עקשים שהחרו ריב ומדון וגם קצפו על משה ששבר את הלוחות מדעתו ומי יודע אם יהיו לוחות אחרים. ומשה היה בעל כורחו כועס ומבזה אותם11 עד שלבסוף כשתיקן כל צרכו היה כל העם שמח ומכבד למשה על זה, ואותם עזי פנים דברו מה שדברו. ומודיע זה הכתוב12 שמ״מ משה עשה למחר את שלו, כדכתיב בסמוך ״ושב אל המחנה״, ולא חש לעזי פנים אלה שהביטו אחריו לגנאי.
1. כך ברש״י.
2. ׳כאיש אחד בלב אחד׳.
3. ז״ל הגמרא: חכם עובר... אב ב״ד עובר... נשיא עובר, עומד מלפניו מלא עיניו, ואינו יושב עד שישב במקומו, שנאמר ״והביטו אחרי משה עד בואו האהלה״ (רש״י: ומשה נשיא היה).
4. אולי כוונתו – עד שובו למחנה.
5. ז״ל הגמרא: ״והביטו אחרי משה עד בואו האהלה״, ר׳ אמי ור׳ יצחק נפחא, חד אמר לגנאי וחד אמר לשבח. מאן דאמר לגנאי כדאיתא. רש״י: משום דדבר מגונה הוא לא רצה לפרסמה, והרי הוא מפורש במדרש רבי תנחומא (ירושלמי סוף ביכורים הלכה ג׳, ובשקלים פ״ה הלכה יג) ׳ראו כמה עבים שוקיו, כמה צוארו שמן, הכל משלנו׳. ומ״ד לשבח אמר חזקיה... נשיא עובר, עומד מלפניו מלא עיניו... (עכ״ל הגמרא). ועיין ברש״י בפסוקנו, וז״ל: לשבח, אשרי ילוד אשה שכך מובטח שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו.
6. כדלהלן פסוק י׳ ״וראה כל העם... וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו״, וברור שאדם המשתחוה לא ידבר לרעה.
7. אך מפשטות לשון הגמרא משמע שהמחלוקת מוסבת על ״והביטו״ וכו׳ ולא על ״ונצבו״ וכו׳.
8. צ״ע, שהרי גם כאן כתוב ״כל העם״ – ״יקומו כל העם ונצבו״.
9. עיין רש״י לעיל (ה,כ), וז״ל: ורבותינו דרשו כל ״נצים״ ו״נצבים״ דתן ואבירם היו שנאמר בהם ״יצאו נצבים״.
10. כפי שביאר רבינו בתחילת פסוקנו בד״ה כצאת משה.
11. את אותם עקשים.
12. מדוע הוצרך הכתוב לרמוז שהיו כמה מעטים שביזוהו?
והביטו וגו׳ – תניא, כשהנשיא עובר עומדים מלפניו מלא עין1 ואין יושבין עד שישב הוא במקומו, שנאמר והביטו אחרי משה עד בואו האהלה.⁠2 (קדושין ל״ג:)
והביטו אחרי משה – פליגי תרי אמוראי, חד אמר לשבח וחד אמר לגנאי, מאן דאמר לשבח – מחמי צדיקא ומזכי,⁠3 ומאן דאמר לגנאי – חזי שקיה, חזי כרעיה, אכיל מן יהודאי, כל מדיליה מן יהודאי.⁠4 (ירושלמי בכורים פ״ג ה״ג)
1. ר״ל משרואין אותו מרחוק בשיעור מלא עין, ובסמ״ק כתב דהוא שיעור רס״ו אמה ובלשון חז״ל ריס, [עיין לעיל בפ׳ משפטים בפסוק כי תפגע שור אויבך כ״ג ד׳].
2. פירש״י ומשה נשיא היה, עכ״ל, ואע״פ דהוא היה נקרא גם מלך כמבואר בזבחים ק״ב א׳ [ולפנינו לעיל בפ׳ שמות בפ׳ אל תקרב הלום] וא״כ אין ראיה לנשיא לבד, צ״ל כמש״כ במדרשים פ׳ עקב דלא נקרא מלך עד שקבל הלחות השניות, וענין פסוק זה איירי מקודם. ובעיקר דרשה זו סמיך ארישא דקרא וקמו כל העם ונצבו וגו׳, וזה כבוד מרובה מסתם חכם או אפילו אב ב״ד, דבחכם אינו מחויב לעמוד רק עד שיגיע לתוך ד׳ אמותיו וכיון שעבר מלפניו יושב, ובאב ב״ד עומד משיראנו מלא עיניו עד שיעבור מלפניו ד׳ אמות, זולת ברבו מובהק צריך לנהוג כמו בנשיא לעמוד משיראנו מלא עיניו ולישב רק כשיושב הרב במקומו או עד שיתכסה מעיניו. ובירושלמי בכורים פ״ג ה״ג מבואר דגם כהן גדול דינו כנשיא לענין זה, וצ״ע שהשמיט הרמב״ם דין זה. –
וע׳ בשאלתות פ׳ קדושים שאילתא ק״א שכתב וז״ל, וכופין על מצוה זו דעמידה מפני יקרא דאורייתא, ותמה בעל שאילת שלום מאי קמ״ל בזה, מה גרע מצוה זו ממצות סוכה ולולב דכופין אותו, וע׳ מש״כ הוא ומרן דודי הנצי״ב בס׳ העמק שאלה בזה. ולי נראה ע״פ המבואר בכתובות מ׳ א׳ גבי המצוה ולו תהיה לאשה דכתיב גבי אונס (פ׳ תצא) דעשה זו קלישתא היא משום דאי אמרה לא בעינא אינה לעשה כלל, יעו״ש, הרי דעשה כזו שתלויה בדעת מי ששייכת לו ובידו לבטלה הוי העשה קלישתא, ולפי״ז למה דקיי״ל בקדושין ל״ב א׳ הרב שמחל על כבודו כבודו מחול והו״א דמשום הכי הוי העשה קלישתא ולא כייפינן עלה, קמ״ל דכייפינן. וטעם הדבר פשוט משום כבוד התורה שלא תחולל ברבים, ומדוייק לפי״ז לשון השאלתות דכפינן מפני יקרא דאורייתא ולא כתב משום כבוד החכם, וזה הוא משום דחיישינן ליקרא דאורייתא, וניחא נמי מה שלא כתב השאלתות דין זה בקימה מפני זקן סתם אף שאינו ת״ח, יען דאצלו באמת אין זה כל רבותא דהוי כמו כל מצות עשה שכופין עליה דלא מצינו ענין זקן שמחל על כבודו, ורק בחכם הרבותא משום דיכול למחול, ודו״ק.
3. ר״ל הביטו אחריו כדי לזכות לראותו שזכות גדול הוא.
4. לשתי הדעות הוי הדיוק מן הלשון והביטו אחרי משה, דלשון זה מורה על הבטה חדה בכונה מיוחדת. ובירושלמי שקלים פ״ה ה״ב הובא זה לענין הדין שאין עושין שררה על הצבור בפחות משנים, ויתכן דהביא זה להורות דאפילו היותר גדול ונכבד לא תהיה שררה ביחידי, שהרי אין לך גדול ממשה ובכ״ז חשדוהו כי נהנה ממעות צבור.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונימושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(ט) וְהָיָ֗ה כְּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ הָאֹ֔הֱלָה יֵרֵד֙ עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן וְעָמַ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְדִבֶּ֖ר עִם⁠־מֹשֶֽׁה׃
And when Moshe would come to the tent, the pillar of cloud would descend and stand at the entrance of the tent, and He would speak with Moshe.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשפתי חכמיםרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
מקום דיבור ה׳ עם משה * – שמות כ״ה:כ״ב, ויקרא א׳:א׳, במדבר ז׳:פ״ט
[מ] 1והיה כבא משה האהלה... ודבר עם משה, מגיד הכתוב שמעלתו של משה רבינו למעלה ממעלתן של כל הנביאים, שאר נביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, אבל משה רבינו אינו כן, אלא בכל עת שירצה ירד עמוד הענן ודבר עם משה. (מדרש הגדול)
[מא] 2[ירד עמוד הענן], שלשה היו מתנבאים בעמוד הענן, משה אהרן ושמואל, שנאמר (תהלים צ״ט:ו׳) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו [וכו׳] בעמוד ענן ידבר עליהם, ואמר באהרן (במדבר י״ב:ה׳) וירד ה׳ בעמוד ענן ויעמוד פתח האהל, ואמר בשמואל (שמואל א ט׳:י״ב) יש הנה לפניך ואין יש אלא עמוד הענן שנאמר (במדבר ט׳:כ״א) ויש אשר יהיה הענן. (ילקוט מאור האפלה)
[מא*] 3ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל, והיו רואין שהשכינה נגלה על משה, וקם כל העם והשתחוו. וגו׳ (תנחומא תשא סי׳ כז)
1. במשנת ר״א פ״ו דף 116: אבל להשרות את השכינה, לא היתה השכינה שורה לתפלת כל בריה לשעתה, אלא לתפלתן של משה ושלמה, בירמיה הוא אומר וכו׳ וכן הוא אומר בדניאל כו׳ אבל משה רבינו הוא אומר, קומה ה׳ והארון נסע, שובה ה׳ והארון שורה. מאמר זה בהרחבה הובא במדרש הגדול במדבר ט, ח. עמדו ואשמעה מלמד שהיה מתנבא בכל עת שירצה, ולא היה צריך להתכונן ולהזדמן לנבואה, מפני שהוא מכוין ועומד לא כענין שנאמר להלן בירמיהו, ויהי מקץ עשרת ימים, ויהי דבר ה׳ אל ירמיהו (ירמיה מב ז) אלא עמדו ואשמעה מיד, וכה״א בדניאל, בימים ההם אני דניאל הייתי מתאבל שלשה שבועיים ימים, ואומר וביום עשרים וארבע לחודש הראשון (דניאל יב ד), אבל משה הוא אומר, קומה ה׳ והארון נסע, שובה ה׳ והארון שורה, הא למדת שלא היתה השכינה שורה לתפלת כל בריה לשעתה אלא לתפלתו של משה. וענין זה מבואר גם בספרי בהעלותך פיסקא סח. שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עמו. ובפיהמ״ש בהקדמה לפרק חלק, היסוד השביעי ענין השביעי מביא ג״כ תוכן הדרש הנ״ל ומוסיף מתו״כ (אחרי פ״א ה״ו) ואל יבא בכל עת אל הקודש, אהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא. וראה מ״ש בביאור ענין זה תו״ש תצוה פכ״ט אות רמו. והרמב״ם במשנה תורה יסודי התורה פ״ז ה״ו. כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו, משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לבשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון מזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת, שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם. ומקור דבריו במשנת ר״א הנ״ל, שמדבר במיוחד על מעלת הנביאים וההבדל בין משה רבינו לשאר הנביאים. וראה להלן אות מה.
2. כעי״ז בילק״ש ח״ב רמז תתנג ושם הביא הפסוק דלהלן לד ה: וירד ה׳ בענן. וראה האמונות והדעות לרס״ג מאמר ג (דפוס לייפציג עמ׳ 77).
3. נראה דכוונת התנחומא הוא כמ״ש הרבינו בחיי כאן: לא היו עומדים ומשתחוים מפני עמוד הענן, אלא מפני הכבוד השוכן בתוכו, כענין ספר תורה שאין אנו עומדין מפניו ומשתחוים לו מפני המפה והתיק והתפוחים והקלפים אלא מפני התורה הכתובים בהם, וברא״מ: והשתחוו לשכינה לא לפתח אהלו של משה, כמובן מוהשתחוו איש פתח אהלו שפירושו לפתח אהלו, רק בעבור שעמוד הענן היה עומד בפתח אהלו אמר והשתחוו איש פתח אהלו במקום והשתחוו איש לעמוד הענן שבו השכינה ע״כ. – ברמב״ן דברים לג ב: ה׳ מסיני בא, יאמר כי השם מסיני בא לישראל כי משם השכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם וכו׳ וכאשר נתנו לו הלוחות האחרונות שכן הכבוד באהל מועד כמו שנאמר והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה וכתיב ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כו׳. ובס׳ גאון הגאונים: אשכל הכפר (שה״ש א יד) שנגלתה שכינה לישראל שנאמר וראה כל העם את עמוד הענן וכו׳ וקם כל העם והשתחוו, וראה אוצה״ג נדרים עמ׳ 46.
וְהָוֵי כַּד עָלֵיל מֹשֶׁה לְמַשְׁכְּנָא נָחֵית עַמּוּדָא דַּעֲנָנָא וְקָאֵים בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וּמִתְמַלַּל עִם מֹשֶׁה.
When Moshe had gone into the tent, the Pillar of Cloud would descend and stand at the entrance of the tent, and [a voice] was speaking with Moshe.

וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה
וְהָוֵי כַּד עָלֵיל מֹשֶׁה לְמַשְׁכְּנָא נָחֵית עַמּוּדָא דַעֲנָנָא וְקָאֵים בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וּמִתְמַלַּל (ח״נ: ומליל, וממליל) עִם מֹשֶׁה
א. להלן ״וְדִבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה״ (יא) מתורגם בכל הנוסחים ״וּמְמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה״. אבל ״וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה״ שבפסוקנו מתורגם ברוב הנוסחים ובתאג׳ ״וּמִתְמַלַּל עִם מֹשֶׁה״, מה טעם ההבדל? פירש יא״ר: מכיוון שבפסוקנו הנושא הוא עמוד הענן שאינו מדבר תרגם ״יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן... וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה״ – ״וּמִתְמַלַּל עִם מֹשֶׁה״. אבל להלן ״וְדִבֶּר ה׳ אל משה״ הנושא הוא ה׳ לכן תרגם שם ״וּמְמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה״.
ואולם מדברי רש״י עולה שלדעתו גם בפסוק יא צריך לגרוס וּמִתְמַלַּל ולא וּמְמַלֵּיל. כשם שכתב כאן: ״ודבר עם משה – כמו וּמִדַּבֵּר עם משה. תרגומו וּמִתְמַלַּל עִם מֹשֶׁה״, כתב גם בפסוק יא: ״ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים – וּמִתְמַלַּל ה׳ עם משה״. לדעת מהר״ל ב״גור אריה״, כוונת רש״י היא להציע תיקון נוסח בת״א:
נראה שפירש זה פעם שני, כי בתרגום אונקלוס כתב וּמְמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה ולפיכך פירש רש״י שראוי להיות וּמִתְמַלַּל עִם מֹשֶׁה כמו שתרגם למעלה ״וְדִבֶּר ה׳ – וּמִתְמַלַּל״. ולכך לא אמר ״כתרגומו ומתמלל״, מפני שתרגום אונקלוס לפנינו ״וממליל״ ודעת רש״י דנוסח הנכונה: ״ומתמלל״.
אבל מהר״ל דחה את הצעת רש״י ופירש גם הוא בדומה ליא״ר:
ואני אומר שהדין הוא עם אונקלוס, מפני כי למעלה כתב ״ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה״... וזה החילוק שיש לאונקלוס: במקום שכתב ״את הקול מדבר אליו״ (במדבר ז פט) או שכתב ״ירד עמוד הענן״, תרגם אותו וּמִתְמַלַּל. וכשהוא מצורף אל השם תרגם אותו וּמְמַלֵּיל. והוא דבר ידוע מאד זה החילוק. כי אין לומר על הקול וּמְמַלֵּיל.
לכאורה צדקו מאד דברי יא״ר ומהר״ל וקשה להבין את רש״י שהרי הוא עצמו פירש ההבדל בין ״מְמַלֵיל״ ל״מִתְמַלַּל״ כדבריו כאן:
ודבר עם משה – כמו וּמִדַּבֵּר עם משה. תרגומו וּמִתְמַלַּל עִם מֹשֶׁה שהוא כבוד שכינה, כמו וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו (במדבר ז פט) ואינו קורא מְדַבֵּר אליו. כשהוא קורא מִדַּבֵּר פתרונו מְדַבֵּר בינו לבין עצמו וההדיוט שומע מאליו, וכשהוא קורא מְדַבֵּר משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט.
משמע, דווקא ״ענן״ בדומה ל״קול״ ״מְדַבֵּר בינו לבין עצמו וההדיוט שומע מאליו״ וזהו ״מִתְמַלַּל״ וכמו בפסוק ״וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו״ שתרגומו ״קָלָא דְּמִתְמַלַּל״. אבל להלן שנאמר ״וְדִבֶּר ה׳ אל משה״ ראוי לתרגם ״מְמַלֵיל״ ומדוע כתב רש״י גם שם ״וּמִתְמַלַּל ה׳ עם משה״?
ונראים דברי רוו״ה ב״הבנת המקרא״: כוונת רש״י היא שבמקראות המפארים את משה בכך שהקול [או אפילו ה׳ עצמו] מדבר אליו דוגמת ״וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו״, באלה צריך לפתור וּמִתְמַלַּל ״משום כבוד שכינה״. והואיל ופסוק יא מפליג בשבחו של משה בהדגשה יתרה ״וְדִבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ״ והקורא עלול לפרש כאילו הקב״ה נזקק למשה, פתר רש״י גם שם ״וְדִבֶּר ה׳ אל משה – וּמִתְמַלַּל״ לכבוד השכינה, ורצונו לומר: כך יש להבין את הכתוב, אך אין כוונתו להציע תיקון נוסח בת״א. ואולם מדפיסים שלא ירדו לכוונת רש״י שלחו יד בת״א ו״הגיהו״ ״וּמִתְמַלַּל״ (כבהרבה דפוסים מצויים) בניגוד לכל נוסחי התרגום ושלא ככוונת רש״י. וכעין זה ״וידבר אליו״ (במדבר פז ט) ״וּמִתְמַלַּל עִמֵּיה״ עיין שם בביאורנו.
והוה כד הוה עליל משה לתרע משכנה נחתא עמודא דעננא וקיי⁠[ם]⁠ב בתרע משכנה ומלל עם משה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״והוה כד הוה עליל משה לתרע משכנה נחת״) גם נוסח חילופי: ״ויהווי כמיעליה דמשה למשכנה הוון נחת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקיי⁠[ם]״) גם נוסח חילופי: ״וקאם״.
והוה כד עאיל משה למשכנא נחית עמודא דענן יקרא וקאי בתרע משכנא ומתמלל מימרא די״י עם משה.
And it came to pass when Mosheh had gone into the tabernacle, the column of the glorious Cloud descended and stood at the door of the tabernacle; and the Word of the Lord spoke with Mosheh.
והיה כאשר בא משה האהלה ירד עמוד ענן הכבוד ועמד בפתח האהל ומדבר מימר די״י עם משה.
(ט-י) וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל – וְהָיוּ רוֹאִין שֶׁהַשְּׁכִינָה נִגְלֵית עַל מֹשֶׁה, וְקָם עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהָיוּ רוֹאִין שֶׁהַשְּׁכִינָה נִגְלֵית עַל מֹשֶׁה, וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ.
(9-10) When Moses entered into the tent, the pillar of clouds descended, and stood at the door of the tent (ibid., v. 9). When they observed that the Shekhinah had revealed Himself to Moses, all the people arose and prayed.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וכאן מוסי אד֗א דכ֗ל אלכ֗בא ינזל עמוד אלגמאם ויקום עלי באב אלכ֗בא ויכלם אללה מוסי.
ובכניסת משה אל האוהל, היה יורד עמוד הענן ועומד בפתח האוהל וה׳ היה מדבר עם משה.
ודבר עם משה – כמו: ומדבר עם משה, ותרגומו: ומתמלל עם משה, שהוא כבוד שכינה, כמו: וישמע את הקול מִדבר אליו (במדבר ז׳:פ״ט), ואינו קורא מְדבר. כשהוא קורא ״מִדבר״ – פתרונו: הקול נדברא בינו לבין עצמו, וההדיוט שומע מאליו. וכשהוא קורא ׳מְדבר׳ – משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י ליידן 1: ״מִדבר״. בכ״י מינכן 5: ״נשמע״.
ודבר עם משה – This means the same as ומדבר עם משה AND HE USED TO SPEAK WITH MOSHE (The verb ודבר expresses the idea of an action always going on as Rashi has explained the preceding verbs). The Targum renders it by ומתמלל עם משה (Hithpael) i.e. He used to speak to Himself with (in the presence of) Moshe – which is an expression of respect used with reference to the Shechinah. A similar Hebrew expression is, "Then he heard the voice מִדַּבֵּר to him" (Bemidbar 7:89) (= מתדבר, with assimilated ת), and it does not read there, מְדַבֵּר, "speaking to him". Where the reading is מִדַּבֵּר its interpretation is: The voice was speaking by itself (i.e. it was not directed to any particular person) and the ordinary man naturally heard it (because he was there); but where the reading is מְדַבֵּר, it implies that the King was conversing with the ordinary man.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

ודבר עם משה – הכינוי בודבר עליו יתעלה, אינו חוזר אל העמוד, ביאר זה אונקלוס בתרגומו ומתמלל, והוא מבואר1.
1. קנט. כוונתו שהדיבור היה יוצא מן הענן אבל לא היה הענן מדבר, ולכן נאמר בלשון נתפעל ׳מתמלל׳, וכמו שביאר המהר״ל בס׳ גור אריה להלן (פסוק יא): ׳דעת התרגום כי ׳ודבר אל משה׳ על הכבוד הנראה בעמוד הענן, ולפיכך תרגם ודבר – ׳ומתמלל׳. לכאורה כן היא גם דעת רש״י כאן, וראה בזה בס׳ פרשגן. והנה דקדק הרמב״ם במו״נ (ב:לג) מלשון המתרגם, ש׳יתמלל׳ מורה כי הדיבור הוא במדרגה פחותה מ׳ימלל׳, ולכן אצל ישראל נאמר ׳מתמלל׳ שלא כמשה שנאמר בו ׳ימלל׳. כבר השיב עליו הרמב״ן בפר׳ יתרו (כ:טו) ממקרא זה שגם אצל משה נאמר ׳מתמלל׳, ואמנם לדברי רבנו כאן מיושבת קושיית הרמב״ן, שלא נאמר כאן ׳מתמלל׳ אלא להורות שהדיבור מיוחס אליו יתעלה ולא אל הענן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

והיו רואים בעיניהם כי בעת בואו לשם היה יורד עמוד הענן ועומד פתח האהל וכל העם רואים ומכירים את כבוד י״י ומשתחוים איש ממקומו.
ודבר עם משה כמו ומדבר עם משה. לשון הווה כמו שפירש במלת יקח את האהל ונטה לו וקר׳ לו וכן בכל הנמשכים אחריו שכלם לשון הווה לומר שהיו נמשכות כן תמיד מאותו עון והלאה עד שהוקם המשכן ומה שאמר ותרגומו ומתמלל לא הביאו להורות שהוא לשון הווה שאם כן לא היה צריך להביאו על זה שכבר הביאו במלת ושב אל המחנה שהיא המלה האחרונה מכל המלות המורות על ההווה ואמר ושב כתרגומו ותאי׳ וכן כל העניין וראה כל העם וחזן ונצבו וקיימין ועוד שהרב פירש התרגום של מתמלל לשון כבוד שכינ׳ ומפני זה אמר מתמלל ולא ממלל ואילו היתה כונתו בעד שהוא לשון הוה היה לו לפרש למה תרגמו מתמלל ולא התמלל:
ואמנם הדבר השני היה נמצא במשה גם כן כי בבוא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה.
כמו ומדבר עם משה כו׳. כלומר שהוא לשון הווה:
וישמע את הקול מדבר אליו. בדג״ש ובחיר״ק תחת המ״ם ואינו קרוי מדבר בשו״א תחת המ״ם משום דמדבר משמע המלך מדבר עם ההדיוט. אבל מדבר פתרונו הקול מדבר בינו כו׳:
The same as ומדבר עם משה ... I.e., it is an ongoing action (the present tense).
"He heard the voice מִדַבֵר to him.⁠" It is מִדַבֵר, as opposed to מְדַבֵר. This is because מְדַבֵר denotes that the king is speaking with a commoner, whereas מִדַבֵר means that the Voice is speaking to Itself.
(ט-יא) והיה כבא משה האהלה וגו׳ ומשרתו יהושע בן נון וגו׳ – באוהל לא שכנו לא ה׳ ולא כל דבר אלקי אחר. זה היה האהל שבו דר משה; לפיכך משרתו נשאר תמיד בתוכו. יהושע היה שם בתור ״נער״, אחד שטרם נעשה לאיש. אליו לא ירד עמוד הענן. רק ״כבא משה האהלה״ – ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל.
מספר דברים (פרקים ט–י) למדנו שמשה שהה לפני ה׳ שלוש תקופות של ארבעים יום, פעמיים לקבל את הלוחות (שם ט, ט; י, י), ופעם אחת בין שתי תקופות אלה, להתחנן לה׳ שיסלח לחטא העגל (שם ט, יח). לגבי ארבעים היום האמצעיים, לא נאמר ששהה בהר; אלא נאמר: ״ואתנפל לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ – הוא שהה ארבעים יום בתענית ותפילה.
לפיכך סבורים אנו, שבמשך ארבעים היום האמצעיים שהה משה באהלו מחוץ למחנה. לפי זה נשמר סדר האירועים בסיפור. בי״ז בתמוז נשתברו הלוחות. בי״ח נשרף ונטחן העגל והחייבים הומתו. מי״ט בתמוז עד לא׳ באלול התרחשו כל האירועים המתוארים מ״ויהי ממחרת״ ואילך (לב,ל – לג,כג). אלה היו ארבעים היום שבהם עמל משה להחזיר לעם את חסדי ה׳ במלואם.
פרשת ״פסל לך״ (לד, א והלאה) נאמרה בא׳ באלול. ביום זה שב משה ועלה בהר, ובי׳ בתשרי הביא לעם את מתנת שני לוחות העדות החדשים, כערבון להתחדשות חסדי ה׳.
יש להעיר שהמאמר ״ואתנפל לפני ה׳ כבראשונה ארבעים יום״ וגו׳ (דברים ט, יח) אינו שולל את האפשרות, שבמשך ארבעים היום האלה חזר משה אל המחנה מעת לעת כדי להורות וללמד לעם, ושלזה מתייחסות יציאותיו וביאותיו המתוארות בפסוקים ח–י.
(ט-י) והיה כבא – בעת שבא האהלה שאז נתכסה מאתם, היה מטוב ה׳ שעמוד הענן שבו השכינה לא נכנס לתוך האהל רק עמד פתח האהל, ועי״כ היה להם ענין אלהי שיקבילו נגדו תפלתם וההשתחויה לאלהים, שהשתחוו איש פתח אהלו והיה להם זה תחת מה שקוו שיביא להם דבר שיכוונו נגדו לה׳:
ועמד פתח האהל: כן היה כל ארבעים יום.
ודבר עם1 משה: אם היה צורך לדבר לא נקרא משה אל ההר אלא היה שם הדבור, או לתורה שבע״פ כמשמעות ״עם משה״, כמו שביארנו לעיל (לא,יח) בפירוש ״לדבר אתו״ – שדיברו יחדיו כביכול2, ואז היה הכל באהל משה.
1. ולא ׳אל משה׳.
2. ועיין גם לעיל (כה,כב) ״ודברתי אתך מעל הכפורת״...
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשפתי חכמיםרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(י) וְרָאָ֤ה כׇל⁠־הָעָם֙ אֶת⁠־עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן עֹמֵ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְקָ֤ם כׇּל⁠־הָעָם֙ וְהִֽשְׁתַּחֲו֔וּא אִ֖ישׁ פֶּ֥תַח אׇהֳלֽוֹ׃
All the people would see the pillar of cloud standing by the entrance of the tent, and all the people would rise, and each would bow at the entrance to his tent.
א. וְהִֽשְׁתַּחֲו֔וּ =ל1,ב,ש,ש1,ק3 ובדפוסים
• ל,ו?=וְהִֽשְׁתַּחֲוּ֔וּ (נקודה בוי"ו עיצורית)
• הערות ברויאר והמקליד
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳חזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[מב] 1והשתחוו איש פתח אהלו, ומצליין גבר בתרע משכניה. (תרגום ירושלמי כתי״ר)
[מג] 2[והשתחוו איש פתח אהלו], כשהיו ישראל במדבר סרחו במעשיהן, חזרו ועשו תשובה בסתר, שנאמר והיה כצאת משה וגו׳ והיה כבא משה וגו׳ וראה כל העם את וגו׳, [לימד] בדבר שעשו תשובה ועשו בסתר, לפיכך נתגלגלו רחמיו ונתן להן יום הכיפורים למחילה, להן ולבניהן ולבני בניהן עד סוף כל הדורות. (סדר אליהו רבה פי״ז)
[מד] 3ירד עמוד הענן... ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, אין אנו יודעים אם השפל הגביה עצמו אם הגבוה השפיל, אמר ריב״ל כביכול גבהותו של עולם הרכין עצמו שנאמר וירד ה׳ באהל (צ״ל ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה. עץ יוסף). (תנחומא סי׳ כז)
1. באונקלוס ויונתן: וסגדין, והתרגום ירושלמי לשיטתו אזיל שבבראשית כד כו, ויקד האיש וישתחוו לה׳ באונ׳: וכרע גברא וסגיד קדם ה׳, וביונתן: וגחן גברא וסגיד קדם ה׳, ובירושלמי כתי״ר: ועקד גברא ואודי ושבח לשמא דה׳, הרי מפרש המלה וישתחו: ואודי ושבח, וכן כאן והשתחוו, ומצליין. וכוון לזה בהעמק דבר כאן: והשתחוו בהודי׳ או בתפלה כמש״כ בבראשית שם בשם הירושלמי דסתם השתחואה היא תפלה, שראו אז עת רצון בתפלה, וראה מ״ש לעיל אות לא* מיונתן מודי על חוביה ומצלי, וראה להלן פרק לד אות מו.
2. בתני דבי אלי׳ הנדפס פי״ז הגירסא: שנאמר וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו. ובפי׳ ישועות יעקב שם: שהשתחוו לשכינה כל איש פתח אהלו שלא ידע זה מזה. וראה רש״י ולעיל אות מב. וענין התשובה הנלמד מכאן, פי׳ בהכוה״ק שאחרי שנשברה רוחם בקרבם על המתנה הגדולה שנאבדה מהם ואחרי חרטתם על הרע שעשו, היו מכניעים את לבבם בראותם גלוי שכינתו ית׳ בענן שבפתח האהל והשתחוו מגודל בשתם.
3. ברב״ח הביא דרש זה וגורס: שנאמר וירד ה׳ בענן (להלן לד ה), וכ״ה בחזקוני והוסיף: וזה היה מארבעים יום שלישיים והלאה. – בפי׳ הר״א בהרמב״ם: ודבר עם משה, הכינוי ב״ודבר״ עליו יתעלה, אינו חוזר על העמוד, ביאר זה אונקלוס בתרגומו ומתמלל, והוא מבואר. וראה רש״י כאן וגו״א. ובזהר חדש צו.: באלין אנפין דכרובים אתמר ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים. ושם מד: לקבל שבע דרגין עילאין דרמיזין בקרא דלך ה׳ הגדולה וכו׳ ועד ההוא אתר אסתכל משה הה״ד פנים בפנים וכו׳. ועי״ש לד: ותק״ז רלז:.
וְחָזַן כָּל עַמָּא יָת עַמּוּדָא דַּעֲנָנָא קָאֵים בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וְקָיְמִין כָּל עַמָּא וְסָגְדִין גְּבַר בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵיהּ.
When all the people saw the Pillar of Cloud, standing at the entrance of the tent; all the people rose and prostrated themselves, each man at the entrance of his tent.
וחמון כל עמא ית עמודא דעננא דקייםא בתרע משכנה וקיימיןב כל עמא ומצלייןג גבר בתרע משכניה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקיים״) גם נוסח חילופי: ״קאם״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקיימין״) גם נוסח חילופי: ״וקמו״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומצליין״) גם נוסח חילופי: ״וסגדו״.
וחמן כל עמא ית עמודא דעננא קאי בתרע משכנא ומן יד קיימין כל עמא וסגדין כלקבל משכנא כדקיימין גבר בתרע משכניה.
And all the people beheld the column of the Cloud standing at the door of the tabernacle, and the whole people at once rose up and bowed towards the tabernacle, standing every man at the door of his tent.
וראו כל העם את עמוד הענן עומד בפתח האהל ומיד קמו כל העם והשתחוו כנגד האהל כשעומדים איש בפתח האהל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

פאד֗א ראי ג֗מיע אלקום עמוד אלגמאם ואקפא עלי באב אלכ֗בא קאמו אג֗מעין וסג֗ד כל אמר עלי באב כ֗באיה.
וכאשר היה כל העם רואה את עמוד הענן עומד בפתח האוהל, קמו כולם, והשתחווה כל איש בפתח אוהלו.
והשתחוו – לשכינה.
והשתחוו AND THEY PROSTRATED THEMSELVES – to the Shechinah.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וראה – זה המעשה היה אחר: ראה אתה אומר אלי (שמות ל״ג:י״ב), כי היא היתה בקרב הארבעים יום שהתנפל על דבר העגל, ואחר כן ירד ופסל הלוחות, אז עבר השם על פניו, ויצא לידי מעשה מה שאמר לו: וראית את אחורי (שמות ל״ג:כ״ג).
AND WHEN ALL THE PEOPLE SAW. This took place after what is reported in the section beginning with the words, See, Thou sayest unto me (v. 12), for what is recorded in the latter chapter occurred during the forty days that Moses fell before the Lord concerning the incident of the calf. After this, Moses descended and hewed out the stones. God then passed by Moses, and this led to the fulfillment of God's word, and thou shalt see My back (v. 23).⁠1
1. It was only after this that God spoke to Moses face to face (see Ibn Ezra on verse 21). Hence what is recorded here had to have happened later on.
וקם כל העם והשתחוו – הוא שנאמר למעלה: יקומו כל העם ונצבו (שמות ל״ג:ח׳), אלא מפני אריכות דברים שבנתים חזר וכתבו. דוגמא: ויאמר אברם י״י אלהים – ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע (בראשית ט״ו:ב׳-ג׳), ויאמר אליו לבן – ויאמר נקבה שכרך (בראשית ל׳:כ״ז-כ״ח), ועוד הרבה.⁠1
1. בדומה בר״י בכור שור בראשית ל׳:כ״ח, בליקוט אוקספורד-מינכן וחזקוני בראשית ט״ו:ב׳-ג׳.
וקם כל העם וישתחוו, "and the entire nation would rise and prostrated themselves;⁠" this describes what has been written in verse 8; seeing that these two verses were very long, the Torah decided to make sure the reader would not lose track of the subject. We find that the Torah used a similar method in Genesis 15,2, when it quotes Avraham asking God what possible enduring gift he could give him seeing that he had no biological heir. Avraham comes back to that subject in Genesis 15,3, "reminding" Him that he has no issue. We also find such a "reminder" when Yaakov and Lavan discuss his remuneration for looking after Lavan's flocks in Genesis 30,27. There are numerous more examples of this type in the Bible.
והשתחוו איש פתח אהלו – לא היו עומדים ומשתחוים מפני עמוד הענן אלא מפני הכבוד השוכן בתוכו, כענין ספר תורה שאין אנו עומדים מפניו ומשתחוים לו מפני המפה והתיק והתפוחים והקלפים אלא מפני התורה הכתובה בהם.
והשתחוו איש פתח אהלו, "and they would prostrate themselves, each one at the entrance to his tent.⁠" They did not bow down and prostrate themselves on account of the presence of the pillar of fire or the pillar of cloud, but as a sign of respect for the attribute of כבוד which was present in Moses' tent. The matter is similar to the respect we show to the Torah scroll. When we bow down before it we do not mean to honour the scroll but what the scroll represents, i.e. the word of God which is written on the parchment.
עמד פתח האהל – הוא אהל משה הנקרא אהל מועד כי שם נועד השם עמו, וזה העמוד נצב בפתח הפונה למחנה ישראל כדמות פרכת דרך המלכים.
וקם כל העם – כי הפסק מה היה בין ביאת רגלי משה בכנף האהל, ובין ירידת עמוד הענן, לכן תכף הכנס משה תוך האהל שבו ישראל לשבת, ותכף לנפילת עמוד הענן בפתח, ישובו לקום קימה לשמה, וישתחוו כנגד העמוד לכבוד השם הנועד שם עם משה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

והשתחוו לשכינה. לא לפתח אהלו של משה כמובן מוהשתחוו איש פתח אהלו שפירושו לפתח אהלו רק בעבור שעמוד הענן היה עומד בפתח אהלו אמר והשתחוו איש פתח אהלו במקום והשתחוו איש לעמוד הענן שבו השכינה:
והיה זה לעיני הכל וזה הוא וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו רוצה לומר שהיו רואים השכינה יורדת לדבר עמו והיו משתחוים לעמוד הענן הנראה שמה.
לשכינה. לא לפתח אהלו של משה כמובן מאיש פתח אהלו רק בעבור שעמוד ענן שם אמר איש פתח אהלו:
To the Shechinah. I.e., not to the entrance of Moshe's tent, as איש פתח אהלו seemingly implies. The only reason it says איש פתח אהלו is because the Pillar of Cloud was there [i.e., at the entrance of Moshe's tent].
והשתחוו – לשכינה:
והשתחוו – אחרי שנשברה רוחם בקרבם על המתנה הגדולה שנאבדה מהם, ואחרי חרטתם על הרע שעשו היו מכניעים את לבבם בראותם גלוי שכינתו ית׳ בענן שבפתח האהל והשתחוו מגודל בשתם. וכן איתא בתנא דב״א והשתחוו מלמד שעשו תשובה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

וראה כל1 העם: אותם שקמו ברחוב2 והביטו לטובה הן המה זכו לראות ולהתענג בעמוד הענן, אבל ליצני הדור3 לא ראו4 ולא זכו לכך, על כן הביטו גם למחר לרעה, כי ״ללצים הוא יליץ״.
וקם כל העם והשתחוו: בהודיה או בתפלה, כמו שכתבתי בספר בראשית (כד,כו)5 בשם הירושלמי דסתם ׳השתחואה׳ הוא תפלה. שראו אז6 עת רצון לתפלה.
איש פתח אהלו: כלפי שכינה, זה לצפון וזה לדרום, וכדאיתא בב״ב (כה,א) כגון אתון וכו׳. והא שלא התפללו ברחוב7, הוא כדאיתא בברכות (לד,ב) ׳חציף עלי מאן דמצלי בביקתא׳8.
1. אם ״כל העם״ השתחוו איך יתכן שראו את משה לרעה (ע״פ מ״ד אחד בגמרא קדושין – הערה 44). עיין בפסוק ח׳.
2. ולא נצבו בפתח אהליהם. עיין דברי רבינו לעיל פסוק ח׳.
3. לפי מ״ד אחד בקידושין (לג,ב) ׳לרעה׳. אך למ״ד ׳לטובה׳ לא היו כלל ליצנים שראו את משה לרעה.
4. את עמוד הענן.
5. בהרחב דבר, עה״פ ״ויקד האיש וישתחו לה׳⁠ ⁠⁠״.
6. בעת שעמוד הענן עמד פתח אוהלו של משה.
7. שהרי רבינו הניח (בפסוק ח׳ ובפסוקנו) שרק הליצנים עמדו פתח אהליהם, אך כל העם עמדו גם ברחוב וזכו לראות את עמוד הענן, א״כ מדוע לענין ההשתחואה שהיא תפילה או הודיה חזרו כולם לאהליהם ולא עשו זאת במקומם ברחוב.
8. רש״י שם: בבקעה, שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳חזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(יא) וְדִבֶּ֨ר יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֶל⁠־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל⁠־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל⁠־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל⁠־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹא יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן⁠־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל׃
Hashem would speak to Moshe face to face,⁠1 as a man speaks to his fellow. And he would return to the camp, but his servant Yehoshua, his assistant,⁠2 would not depart from the tent.
1. face to face | פָּנִים אֶל פָּנִים – For discussion of how this verse, which implies that Moshe had direct, "face to face" communication with God, fits with verse 20, which states that no man can see God's face and live, see Seeing Hashem.
2. his assistant | נַעַר – Or: "an assistant". See R. Avraham b. HaRambam and Ramban, and compare this usage in Bereshit 37:2, Shemuel I 20:36 and Melakhim I 18:43. Alternatively: "a young man", as per the more common usage of the word "נַעַר". However, it is not clear how old Yehoshua was at this juncture and whether he could accurately be described as "young". See Ibn Ezra that Yehoshua was 57, leading him to reread the verse as if written: "performed the service of a young man". One might also say that the term is relative; Yehoshua was young compared to Moshe.
א. וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ =א⁠(ק),ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו <חתף פתח? לא כן אלא שוא לבד> (אין חטף)
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[מד*] 1פנים אל פנים, ממלל קבל ממלל, קל דבורא הוה שמע ברם זיו אפין לא הוה חמי. (תרגום יונתן)
[מה] 2ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, פה אל פה אדבר בו (במדבר יב, ח) מלמד שלא היתה נבואתו על ידי מלאך, יכול שהיתה אימת שכינה על משה בשעה שהיה מדבר עמו, ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, מה אוהבו של אדם מדבר ואין אימתו עליו, כך לא היתה אימת שכינה על משה בשעה שהיה מדבר עמו. (ספרי זוטא בהעלתך יב, ח)
[מה*] 3ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, ר׳ יהושע בן קרחה אומר משה היו רגליו עומדות בהר וכלו בתוך השמים כטנדס (אהל) שהיא פרוסה ובני אדם יושבין בתוכה ורגליהם עומדות בארץ וכלם בתוך האהל, כך היה משה רגליו עומדות בהר וכולו בשמים, צופה ומביט כל מה שבשמים והקב״ה מדבר עמו כאדם שהוא מדבר עם חברו, שנאמר ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים [כאשר ידבר איש אל רעהו]. (פרקי ר״א פמ״א)
[מו] 4ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, ללמדך שהקב״ה פעמים נראה ופעמים אינו נראה וכו׳ כיצד נראה למשה שנאמר ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, חזר ונעלם ממנו כשאמר לו הראני נא את כבודך (שמות ל״ג:י״ח). (פסיקתא דר״כ פכ״ד)
[מו*] 5ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, בשכר ויסתר משה פניו (שמות ג׳:ו׳) ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים. (שמות רבה ג א)
[מז] 6ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, ג׳ מדות היה בו ביד משה מה שלא היה ביד בלעם, משה היה מדבר עמו עומד שנאמר (דברים ה׳:כ״ח) ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך וגו׳ ועם בלעם לא היה מדבר עמו אלא נופל שנאמר (במדבר כ״ד:ד׳) נופל וגלוי עינים, משה היה מדבר עמו פה אל פה שנאמר (במדבר י״ב:ח׳) פה אל פה אדבר בו, ובבלעם נאם שומע אמרי אל (במדבר כ״ד:ד׳), שלא היה מדבר עמו פה אל פה, משה היה מדבר עמו פנים אל פנים שנאמר ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, ועם בלעם לא היה מדבר כי [אם] במשלים כמה דתימא (במדבר כ״ג:ז׳) וישא משלו ויאמר. (ספרי זוטא נשא פט)
[מח] 7ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, מתוך הענן היה מדבר עמו פה אל פה. (לקח טוב)
[מט] 8ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, וידבר (ויקרא א׳:א׳) כאשר ידבר איש אל רעהו, שנאמר ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים. כל הנביאים היו רואין מתשע אספקלריות ומשה מתוך אחת, של כל הנביאים [לא] היו צלולות ושל משה היתה צלולה. (לקח טוב ויקרא א א)
[נ] 9ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, אמר ר׳ יצחק אמר לו הקב״ה למשה אני ואתה נסביר פנים בהלכה. (ברכות סג:)
[נא] 10פנים אל פנים... ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון, איכא דאמרי כך אמר לו הקב״ה למשה, כשם שאני הסברתי לך פנים, כך אתה הסבר פנים לישראל (והיינו דכתיב פנים בפנים. רש״י. וצ״ל פנים אל פנים) והחזר האהל למקומו. [ומאי. גי׳ כתי״מ] ושב אל המחנה וגו׳ אמר רבי אבהו אמר לו הקב״ה למשה עכשו יאמרו הרב בכעס (עליהם משום מעשה העגל) ותלמיד בכעס (וגם אתה מראה להם כעס שהרחקת אהלך ממחנה), ישראל מה תהא עליהם, אם אתה מחזיר האהל למקומו מוטב ואם לאו יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך, והיינו דכתיב ושב אל המחנה (השב האהל למחנה ואם לאו משרתך יהושע בן נון נער לא ימיש מתוכה שישמש תחתיך). אמר רבא אף על פי כן (שהשיבו לאחר שנתרצה הקב״ה לישראל והוקם המשכן) לא יצא הדבר לבטלה, שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. (ברכות סג:)
[נב] 11ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים... ושב אל המחנה, חזור אצלן ושב אל המחנה, אל תהי קורא ושב אלא ושוב אל המחנה, ואם לאו ומשרתו יהושע בן נון, הרי יהושע בן נון משרת תחתך. (תנחומא תשא כז)
[נג] 12ושב אל המחנה, ומן בתר דאסתלק קל דבורא, תאיב למשריתא ומתני פתגמא לכנישתון דישראל. (תרגום ירושלמי)
[נד] 13ומשרתו יהושע בן נון, אמרו רז״ל גדולה שמושה יותר מלמודה, שהרי כל ישראל למדו ממשה ולא בחר הקב״ה אלא משרתו. (לקח טוב)
[נה] 14יהושע בן נון, שהיה עתיד להקרא יהושע בשעת שילוח המרגלים, כי הושע היה שמו. (לקח טוב)
[נו] 15יהושע בן נון, עתיד הקב״ה לעשות סעודה לצדיקים וכו׳ אומר לו ליהושע טול וברך, אומר להן איני מברך שלא זכיתי לבן דכתיב נון בנו, יהושע בנו (דברי הימים א ז׳:כ״ז) (נון בנו של אלישמע ויהושע בנו של נון ולא הי׳ לו בנים). (פסחים קיט:)
[נז] 16נער, שלש מדות היו בו (ביוסף) בן תורה ונביא ואת אחיו מכלכל וכו׳ ומנין שהוא נביא, שנאמר (בראשית ל״ז:ב׳) והוא נער את בני בלהה וגו׳ וכתיב ומשרתו יהושע בן נון נער וגו׳ וכתיב (שמואל א ב׳:כ״א) ויגדל הנער שמואל. (תנ״י וישב כ)
[נח] 17נער, זריז ומזורז, כענין שנאמר (שמואל א א׳:כ״ד) והנער נער. (לקח טוב)
[נט] 18ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כ״ז:י״ח), מדבר ביהושע שהוא שימש את משה, כמה דתימא ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, למה נמשלה תורה כתאנה, שרוב האילנות הזית הגפן התמרה נלקטים כאחת והתאנה נלקטת מעט מעט וכך התורה היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתים, עליו נאמר נוצר תאנה, מהו יאכל פריה פרי של תורה מלכות ושרות שנאמר (משלי ח׳:ט״ו) בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו, וכן אירע ליהושע שלא ירשו בניו של משה מקומו, אלא יהושע ירש מקומו כמה דתימא (במדבר כ״ז:י״ח) קח לך את יהושע בן נון וגו׳, ושומר אדוניו יכובד (משלי כ״ז:י״ח) זה יהושע, שהיה משמש את משה ביום ובלילה, כמה דתימא לא ימיש מתוך האהל, ואומר (במדבר י״א:כ״ח) אדוני משה כלאם, לפיכך כבדו הקב״ה, מה כבוד עשה לו הקב״ה לפי שכך אמר ליהושע (במדבר כ״ז:כ״א) ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים וגו׳, ולפי ששמש אדוניו זכה לרוח הקודש שנאמר (יהושע א׳:א׳) ויהי אחרי מות משה וגו׳ שאין ת״ל משרת משה, למה נאמר, לומר לך לפי שהיה משרת משה זכה לנבואה (ולא היה צריך לעמוד לפני אלעזר הכהן. מהרז״ו). (במדבר רבה יב ט)
[ס] 19לא ימיש מתוך האהל, ויסמוך את ידיו עליו (במדבר כ״ז:כ״ג) ככלי מלא וגדוש, וכן הוא אומר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, כיוצא בדבר אתה אומר (יהושע א׳:ח׳) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו׳, והלא דברים קל והומר, מה יהושע שנאמר לו (דברים ל״ד:ט׳) מלא רוח חכמה, נאמר בו לא ימוש, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. (ספרי פנחס קמא)
[סא] 20לא ימיש מתוך האהל, אמר ר׳ שמואל בן נחמני א״ר יונתן פסוק זה (לא ימוש ספר התורה הזה מפיך) אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה, ראה הקב״ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, אמר לו הקדוש ברוך הוא יהושע כל כך חביבין עליך דברי תורה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (הבטיחו שלא תשכח תורתו ממנו. רש״י). (מנחות צט:)
[סב] 21לא ימיש מתוך האהל, אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך, אמר לו רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר, לא כך כתבת בי ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, מיד תשש כחו של (יהושע) [משה] ונשתכחו ממנו (מיהושע, בעון שגרם להחליש דעתו של משה שנצטער משה על יהושע שנשתבח בעצמו שהיה גדול כמותו) שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו (עד שיאמר להם), אמר לו הקב״ה לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר (יהושע א׳:א׳) ויהי אחרי מות משה עבד ה׳ ויאמר ה׳ וגו׳ (תמורה טז.)
[סג] 22לא ימיש מתוך האהל, שהרי משה רבינו היה הולך ושב אל המחנה, אבל יהושע היה יושב ולא ימיש מתוך האהל. (לקח טוב)
1. באונקלוס ממלל עם ממלל. ובתרגום ירושלמי כתי״ר ממלל לקבל ממלל. ועל הגליון: כל קביל. ומצאתי שכן מתרגם הירושלמי כתי״ר והיונתן בבראשית לב, לא. פנים אל פנים: אפין כל קביל אפין, ושם מדבר על מלאכיא דה׳ ופי׳ היונתן הוא לשון הפסוק: קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים. ובכת״י ב״מ לאחד מהראשונים כתב: ודבר ה׳ פנים אל פנים, כתרגומו, לפי שהוא כבוד כלפי שכינה ושבח גדול לאונקלוס הגר ע״ה שגילה לנו בתרגומו אמתת הסודות כחוק בשם ית׳, כדי להרחיק מעליו עניני הגשמיות, שדבר גם השם כלשון בני אדם כמו שביארנו, וכן נאמר וישמע את הקול מדבר אליו וכשהוא אומר מדבר נראה שזה מדבר עם זה, וכבר הודעתיך שהמלאך השליח מדבר בשם שולחו ידעיהו בלי אמצעי שנא׳ כאשר ידבר איש אל רעהו, רמז לכח המדמה שלא הי׳ משה צריך וידבר אלא בנבואה כמו הנביאים, וראה להלן אות מה. ובמו״נ ח״א פל״ז: ולפי זה הענין נאמר, ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, כלומר מציאות במציאות מבלתי אמצעי, כמו שנאמר, לכה נתראה פנים, וכמו שאמר פנים בפנים דבר ה׳ עמכם, ובאר במקום אחר ואמר, קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול, וכזה זה פנים בפנים, כן אמרו: ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, כינוי על אמרו בענין ספור הדברים וישמע את הקול מדבר אליו, הנה כבר התבאר לך כי שמיעת הקול מבלתי אמצעית מלאך, יכנה עליו פנים אל פנים, ומזה הענין ופני לא יראו, אמתת מציאותי כמו שהוא לא תושג ע״כ. ראה במפרשי המורה שהאריכו בביאור הענין.
2. כ״ה במדרש הגדול בהעלתך שם, ובספרי שופטים פי׳ קעו: ונתתי דברי בפיו (דברי בפיו אני נותן איני מדבר עמו פנים בפנים) ד״א ונתתי דברי בפיו מיכן ואילך הוי יודע האיך רוה״ק ניתנת בפי הנביאים. ולשון הספרי זוטא שלא היתה אימת שכינה על משה, מבאר הרמב״ם ביסודי התורה פ״ז ה״ו: ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים, כל הנביאים ע״י מלאך לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא ע״י מלאך, שנאמר פה אל פה אדבר בו ונאמר ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים ונאמר ותמונת ה׳ יביט, כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל כו׳ כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין, ומשה רבינו אינו כן, הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו, כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו, כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עמדו שלם ע״כ. ועי׳ מו״נ ח״א פל״ז. וברב״ח כאן: פנים אל פנים, ע״ד הפשט יתכן שהוא נמשך למטה והוא דבוק עם כאשר ידבר איש אל רעהו, ושעור הכתוב כן ודבר ה׳ אל משה כאשר ידבר איש אל רעהו פנים אל פנים שאין אמצעי ביניהם כן היה דבור האל יתעלה עם משה בלתי אמצעי, ע״כ וכוון אל דברי הספרי זוטא, וראה אוה״ח כאן, ובספר חסידים מכ״י עמ׳ 490. ולעיל אות מד. ולהלן אות מז.
3. בערוך ע׳ טנדס הביא דרש זה וגורס: כטנדס שהיא פרוסה ובני אדם עומדין בתוכה ורגליהן עומדין בחוץ. וגי׳ זו יותר מובנת. ובמנורת המאור אלנקוה ח״ג עמ׳ 349: אמר ר׳ יהושע בן קרחה משה היו רגליו עומדות על ההר וכולו בשמים צופה ומביט כל מה שבשמים והב״ה מדבר עמו כאדם שהוא מדבר עם חבירו שנאמר ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו כו׳. ועפ״י זה השלמתי גם בפרדר״א את סוף הפסוק.
4. תנחומא האזינו ד׳ וכעי״ז בגנזי שכטר עמ׳ 217. וראה תו״ש משפטים פכ״ד אות פו וצרף לכאן.
5. ויק״ר כ י, שמו״ר מה ה עי״ש, וראה תו״ש שמות פ״ג אות קט ובבאור שכן הוא בכמה מקומות במדרשי חז״ל אלא שלא נדרש מהפסוק שלפנינו. – במדרש פטירת משה רבינו באו״מ עמ׳ 382: מהיכן אתה יכול ליטול נשמתו, אם מפניו הפנים שהיו כנגד פני כמו שכתוב ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים היאך אתה יכול להתקרב אליהם.
6. כ״ה במדרש במדב״ר פי״ד כ. מדרש תנאים עמ׳ 228. בספרי בהעלתך קג: או כשם שאני מדבר עם הנביאים בחלום ובחזיון כך אני מדבר עם משה ת״ל לא כן עבדי משה כו׳ אם כשם שאני מדבר עם הנביאים בחידות ובמשלים כך אני מדבר עם משה ת״ל ולא בחידות. וראה לעיל אות מ, מה, לשון הרמב״ם ביסה״ת. ראה מעין זה בתדא״ר פכ״ו (פכ״ח). ובספר המוסר לר׳ יוסף בן יהודה עמ׳ 165: ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים וגו׳ בלא משל ובלא חידה. וראה ספורנו כאן: פנים אל פנים ולא נופל וגלוי עינים אבל בעודו משתמש בחושיו. וראה להלן אות מח ואות מט.
7. שיטה אחרת בענין זה היא בצרור המור: ולפי שאולי נאמר שהיה מדבר עם משה בעמוד ענן אמר שאינו כן אלא ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים. ומדברי הלק״ט משמע שפנים אל פנים היינו פה אל פה. וברב״ח: וע״ד הקבלה דבור ה׳ אל משה פנים אל פנים כמו פה אל פה אדבר בו (במדבר יב ח) ואיננו כמו פנים בפנים דבר ה׳ עמכם (דברים ה ד) כי זה בהשגתם של ישראל שהיתה מראה בתוך מראה וכו׳. ור׳ לעיל אות מז, דורש פנים אל פנים ופה אל פה לשני ענינים.
8. מדרש אגדה ויקרא שם. ומקורו מויק״ר א יד: מה בין משה לכל הנביאים ר׳ יהודה ב״ר אלעאי ורבנן ר״י אומר מתוך תשע אספקלריות היו הנביאים רואים הה״ד (יחזקאל מג) וכמראה המראה אשר ראיתי וגו׳ ומשה ראה מתוך אספקלריא אחת שנאמר (במדבר יב) ומראה ולא בחידות, רבנן אמרין כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא מלוכלכת, הה״ד (הושע יב) ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה, ומשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת, הה״ד (במדבר שם) ותמונת ה׳ יביט. וראה במשנת ר״א פ״ו דף קטו. אמר ר׳ ברכיה, כל הנביאים כולם ראו הכבוד מתוך תשע מראות ומשה רבינו מתוך מראה אחת כו׳ שנאמר פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות. ובמדרש הגדול בהעלתך שם. וביבמות מט: ובאוצר הגאונים שם ובספר שערי אורה דף כח: ובזהר ח״ג רסח: ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים בכמה דרגין עלאין ויקירין אתפרש משה נביאה מהימנא על כל שאר נביאי דעלמא, דהוו כלהו לקבליה כקוף בפני בני אנשא, שאר נביאי הוו מסתכלי באספקלריא דלא נהרא, ועם כל דא לא הוו זקפן אנפין לעילא לאסתכלא, אלא כמה דכתיב (דניאל י) ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה, ולא עוד אלא דמילין לא הוו גבייהו באתגלייא ומשה נביאה מהימנא לאו הכי, דהוא הוה מסתכל באספקלריא דנהרא וקאים בקיומיה, ולא עוד אלא דהוה זקיף רישא לאסתכלא וכו׳ פנים אל פנים זקיף רישא בלא דחילו אנפוי זקפאן ומסתכל בזיו יקרא עלאה וכו׳. ובלק״ט במדבר שם: אע״פ שבחרתי בנביאים הרבה אני מדבר עמהן במראות ובחלומות אבל למשה פה אל פה אדבר בו, ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, ומהו פירושו, שדבר עמו שלא בתרדמה ושלא בחלום. וראה רמב״ם הל׳ יסודי התורה פ״ז ה״ו ומו״נ ח״א פל״ז וח״ב פמ״ה, מובא לעיל אות מ, מה, מז.
9. במהרש״א: דלפי משמעו פנים של משה כנגד פני ה׳ אין לפרש, דהא כתיב ופני לא יראו וגו׳ וע״כ דרשו דזה גופו היה הדבור פנים אל פנים אני ואתה נסביר פנים ע״כ. ובכתי״מ בד״ס ליתא כלל המאמר אני ואתה כו׳ אלא כסבור אתה שאני (הסתרתי) [הסברתי לך] פנים לכבודך, אלא שאני מסביר לך פנים, אף אתה מסביר להם פנים והחזר [אהל מועד], ויש שם עוד נוסחאות עיי״ש. והגירסא שלפנינו יש לפרשה עפ״ד הירושלמי סנהדרין פ״ד ה״ב. אמר (משה) לפניו רבש״ע הודיעני האיך הוא ההלכה, אמר לו אחרי רבים להטות כו׳ ראה מ״ש בענין זה בתו״ש חי״ז סי׳ יג. – בפי׳ רע״ב מברטנורא דברים כ, ב.: ודבר אל העם בלשון הקודש כו׳ בגז״ש דודבר כתיב הכא ודבר אל העם וכתיב התם ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים מה ודבר האמור להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש.
10. כעי״ז בתנחומא תשא כז: ושב אל המחנה, א״ל לא אמרתי לך כשאהיה אני בכעס עליהם, אתה הוי ברצון, וכשאתה בכעס אני ברצון, ועכשיו אני ואתה עליהם בכעס, לא יהו שני פנים עליהם בכעס, כו׳ ההמשך להלן אות נב: וכעי״ז בשמו״ר מה ב. וראה דברים רבה ג טו. ובתנ״י תשא טו: א״ל הקב״ה משה שוב אל המחנה, א״ל איני חוזר, א״ל הקב״ה הוי יודע כי יהושע במשכן, למה הדבר דומה למטרונא שקצפה על המלך ויצאה לה חוץ מפלטין והיתה מגדלת יתומה אחת בפלטין, שלח המלך אחר המטרונא ואמר לה, שובי אל הפלטין ולא בקשה לחזור, אמר לה, אני אומר לך שתשובי, ואין את רוצה הוי יודעת שהיתומה נתונה בפלטין, כך ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, מה דיבר, שוב אל המחנה, ולא היה מבקש לחזור א״ל הקב״ה אני אומר לך לחזור ואין אתה מבקש, חייך יהושע באוהל מועד. ובמדרש תהלים כה ו: א״ל הקב״ה למשה תרי אפין מרגזין רתחין חזור בך נכנס למחנה שנאמר ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, איני יודע מקרא זה מה הוא, כשהוא כתיב ושב אל המחנה מלמד שהתיר לו נדרו והכניס את האהל למחנה. וכ״ה בסדא״ר עמ׳ 180. ובפסיקתא דר״כ פי״ז: ולא יוסיף לרצות עוד (תהלים עז ח) לשעבר היית מרצה אחרים בשבילי, משה כועס ואתה מרצה אותו בשבילי ושב אל המחנה, אליהו כועס ואתה מרצה אותו בשבילי לך שוב לדרכך מדברה דמשק (מ״א יט טו) ועכשיו לא לרצות ולא לירצות וכו׳. וכ״ה בתנ״י תשא יד ואיכ״ר א כג וראה ילהמכ״ת ט: וזהר ח״ג קיד: ורסח. והדרש שלפנינו הובא במדרש הגדול בקצת שינויים: ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים א״ר יצחק א״ל הקב״ה למשה וכו׳ א״ר אבהו אעפ״כ לא יצא דבר לבטלה שנאמר ומשרתו יהושע בן נון. ובב״נ הגירסא שנאמר קח לך את יהושע בן נון (במדבר כז יח).
11. ההתחלה לעיל אות נא בביאור.
12. ברש״י כאן: היה שב משה אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד, וכן בלקח טוב: ושב אל המחנה להזהיר את ישראל.
13. ראה ברכות ז: א״ר יוחנן משום רשב״י, גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, שנאמר (מ״ב ג יא) פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו, למד לא נאמר אלא יצק וכו׳. ואולי היתה לו בגמ׳ הגירסא שלמדו גם מכאן, וכ״ה בחובת הלבבות שער הכניעה פ״ב: כמו שאמרו חז״ל גדולה שמושה יותר מלמודה ואמר ומשרתו יהושע בן נון נער וגו׳. ובפרק צדקות (נדפס בבתי מדרשות ורטהיימר, ח״א עמ׳ רלד): שימוש תורה יתר מלימודה שכן מצינו ביהושע שנאמר (במדבר יא, כח) ויען יהושע בן נון, תלמידו של משה אין כתיב כאן, אלא משרת משה, ומה שירות היה משרתו, היה נוטל את הדלוי ואת הבלגרים (כלים של הבלן. המו״ל) ומוליכן לפניו לבית המרחץ. ע״כ וראה להלן אות נט בבאור. – במדרש בראשית רבתי עמ׳ 183: וישרת אותו (בראשית לט ד) אינו אומר ויעבוד אלא וישרת, נהג בו כבוד כענין שנאמר ומשרתו יהושע וגו׳. וראה תו״ש שם אות לא.
14. ראה תו״ש בשלח פי״ז אות נז ומשפטים פכ״ד אות קכב ובמילואים סי׳ ל״ג פ״ב וצרף לכאן.
15. תחלת המאמר הובא בתו״ש וירא פכ״א אות נא. וראה עירובין סג: ומגילה יד:. וברמב״ן כאן: וטעם בן נון בא בחירק תמורת סגול, וכן דברי אגור בן יקה (משלי ל א) שבן לילה היה ובן לילה אבד (יונה ד י), אם בן הכות הרשע (דברים כה ב), ועם כל זה אני תמה מדוע לא נמלט בשם הצדיק הזה אחד שיבא כמנהג (בסגו״ל), ואני חושב כי נהגו לקרותו כן לכבוד, כי היה הגדול בתלמידי משה רבינו ויקראו לו בינון, כלומר הנבון, כי אין נבון וחכם כמוהו, או יהיה יהושע שהבינה מוליד, יעשו נון מלשון לפני שמש ינון שמו (תהלים עב יז). וילה״ר ראיה לפי׳ הרמב״ן מלשון הסדר עולם סוף פרק ל׳: ומנדעא ליודעי בינה, זה יהושע בן נון שנאמר ויהושע בן נון מלא רוח חכמה. ובס׳ רב פעלים עמ׳ יב הביא בשם מדרש טעם מה שנקרא יהושע בן נון והמרגלים קראו אותו דין ריש קטיעא עי״ש (ראה סוטה לה. וערוך ע׳ רש. פי׳ להכי קרו ליה ריש קטועה לפי שקראו משה יהושע, כלומר ראש שמו קטוע, לפי שהיו״ד אות קטועה היא).
16. ראה תורה שלמה וישב פל״ז אות לב וצרף לכאן. – במו״נ ח״ב פל״ב: כי זה ענין כל נביא אי אפשר לו מבלי הכנה טבעית בעיקר יצירתו, כמו שיתבאר ואמנם אמרו כי נער אנכי (ירמיה א ו) כבר ידעת קריאת העברים יוסף הצדיק נער והוא בן שלשים שנה, וקרא יהושע נער והוא קרוב לששים, והוא אמרו בעת מעשה העגל ומשרתו יהושע בן נון נער וגו׳, ומשה רבינו אז בן אחד ושמונים כלל שניו ק״ך וחיה יהושע אחריו י״ד שנה ושני יהושע ק״י, הנה כבר התבאר שיהושע אז בן נ״ז שנה לפחות וקראו נער. ע״כ. ונראה כונתו כדרש שלפנינו שנביא נקרא נער, היינו שמחזיק עצמו נער מרוב ענותנותו. וכהפי׳ להלן אות נח זריז ומזורז. וכן מבאר הפנים יפות כאן: ומה שאמר ויהושע בן נון נער לא ימיש וגו׳ הוא שבחו של יהושע, דאף בסיני נאמר ונגש משה לבדו והם לא יגשו והיה ראוי שיצא מן האהל בשעה שדיבר ה׳ עם משה, אפ״ה זכה יהושע שלא ימוש מתוך האהל וכו׳, והיינו דכתיב במעלת יהושע שאף שהיה רוח אלהים בקרבו, כדכתיב איש אשר רוח בו, אפ״ה קיבל ממשה מעלת הנבואה והחזיק עצמו כנער, וכן מצינו גבי ירמיה דכתיב נער אנכי לא ידעתי דבר, לכך היה יכול לעמוד באהל משה בשעה שהי׳ השכינה מדברת עם משה. – בספרי בהעלתך פי׳ צה: וירץ הנער ויגד למשה (במדבר יא כז) י״א זה יהושע כענין שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער, ר״ש אומר הרי הוא אומר ויען יהושע בן נון משרת משה הא לא היה ראשון יהושע, ע״כ.
17. ראה רד״ק שמואל שם. והמפרשים נתקשו בפירוש נער, שאי אפשר לפרשו כפשוטו, ובאע״ז: נער, והוא חיה מאה ועשר שנים וחכמים אמרו כי שבע שנים כבש ושבע שנים חלק אם כן היה בן חמשים ושש שנה ואיך קראו הכתוב נער, וככה דקדוקו ומשרתו יהושע בן נון שירות נער. וכ״כ בשמות כ כב. ברמב״ן: ועל דעתי דרך לשון הקודש שיקרא כל משרת נער כי בעל השררה הנכבד הוא האיש והמשרת לו יקרא נער וכו׳ עי״ש כמה דוגמאות. וכ״ה ברב״ח ובפי׳ הר״א בן הרמב״ם. ובמאור האפלה: לפי שהאדם בימי בחרותו במצב הכי שלם ונאה ונכבד, לפיכך נקרא כל אדם שלם נער ואע״פ שהוא כבר בא בימים, הלא תראה יהושע היה באותו הזמן בן נ״ז שנה ונקרא נער. וראה אות הקודם. – באונקלוס: נער עולימא. יונתן וירושלמי כתי״ר: טלי. בירושלמי הנדפס: ושמשיה יהושע בר נון טלי זעיר. ולכאורה תרגום זה תמוה שהרי לכל הפירושים לא הי׳ קטן ואיך מתרגם זעיר. ונ״ל שטלי זעיר המה שני תרגומים כמו ששכיח באונ׳ ויונתן בהרבה מקומות, ומצינו באונקלוס בראשית ח כא. מנעוריו–מזעוריה, שם מו, לד. מנעורנו–מזעורנא. וכן כאן היה לפניו תרגום והוא נער–זעיר, שו״ר על הגליון בתרגום ירושלמי השלם כתי״ר ישנם שני תרגומים על המלה נער–טלי: זעיר לא הווה פסק מגו. והשני: מתרבי, לא עדו מגו משכן בית אולפנה, והתרגום האחרון: מתרבי, מצינו באונקלוס בראשית כא, יז קול הנער קליה דרביא, בנעוריה, במדבר לד, יז. ברביותה. ומבואר בכאן כמו שכתבנו שהמלה זעיר ביונתן, היא הוספה מהנוסח של הגליון כמו שרגיל הרבה ביונתן. ויש לפנינו ג׳ תרגומים על המלה נער – טלי, זעיר, מתרבי. – ועי׳ תורה שלמה בראשית פל״ז אות נו ממדרש משלי פ״א עד כמה שנים נקרא אדם נער, רמ״א עד כ״ה שנה, רע״א עד ל׳ שנה כו׳ עד כ׳ שנה. וברש״י (דהי״א כב, ה): לפי שאפילו בן מ״ב שנה קרוי נער דכתיב ויהושע בן נון נער לא ימיש כו׳ הי׳ בן מ״ב שנה. במדרש אגדה שמות כד, א: ומשרתו יהושע בן נון נער, והוא היה באותו העת קרוב לששים שנה. ובבראשית כב ה. אני והנער, ויצחק הי׳ אז בן ל״ז שנה. ועי׳ תוס׳ חולין ס ד״ה פסוק.
18. ילהמ״כ משלי כז יח. זבבמדב״ר כא טו: אמר לו הקב״ה נוצר תאנה יאכל פריה, בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו. וראה תנחומא פנחס יא וספרי שם קט. ובילק״ש שם רמז תשעו מילמדנו: אתה יודע שהרבה שרתך יהושע והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך לסדר הספסלין ופורס את המחצלאות הוא יטול שררות לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה. ושם ח״ב רמז תתקנט מילמדנו: אוצר נחמד ושמן בנוה חכם (משלי כא כ) זה משה, וכסיל אדם יבלענו (שם) זה יהושע שלא היה בן תורה והיו ישראל קורין אותו כסיל, ובשביל שהיה משרת משה זכה לירושתו שהיה מכבדו ופורס הסדין על הספסל ויושב תחת רגליו לפיכך אמר הקב״ה איני מקפח שכרך ועליו נאמר נוצר תאנה יאכל פריה, ע״כ. ויש להוסיף ביאור על ביטוי המדרש: והיו ישראל קורין אותו כסיל, עפ״מ שמבואר במדרש תנאים סוף דברים לד, ט. וז״ל: [יהושע] עשה את עצמו ככסיל לפני משה והיה מטריח עליו ללמוד בכל שעה, עד שלמד כל התורה כולה ע״כ. וזה כעין דרש חז״ל חולין ה: אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה. ואולי דרשו כן מלשון הקרא ומשרתו יהושע בן נון נער, פירשו המלה נער כמו אצל יוסף והוא נער (ראה לעיל נז) שיש שדרשו, שעשה מעשה נערות, כן יהושע הסתיר א״ע כאילו עושה מעשה נערות. וראה תו״ש משפטים פכ״ד אות קכא בבאור. ויש להוסיף ביאור עפמ״ש בס׳ תוספת ברכה בשם יש מחברים העירו הרי לפי הדין אסור להשתמש בת״ח כמבואר במגילה כח: אסור לשמש במי ששונה הלכות, א״כ איך שמש משה ביהושע כלשון הקרא ומשרתו יהושע בן נון וכו׳ ותי׳ שלפי ההלכה אם מקבל שכר מותר וכבר האריכו המחברים בדין המשתמש בכהן שבשכר מותר עי׳ חולין קלד. ומצינו בכתובות צו. כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד, אמנם יש להעיר מהמבואר במדרש שמואל פי״ד לא חמור אחד מהם נשאתי (במדבר טז, טו), אמר ר׳ לוי אמר משה, בשעה שהיו ישראל מתנדדין ממסע למסע לא אמרתי לאחד מהם, טול כלי זה בידך, טול כלי זה על חמורך, אלא נשאתי אני בעצמי ונטלתי וטענתי כמא דאת אמר ויקח משה את אשתו וירכיבם על החמור, וכו׳ עיי״ש. וצ״ל דאח״כ כשנעשה נשיא ומלך הרי הדין שת״ח אסור לעשות מלאכה בפני ג׳ וא״כ מוכרחין להשתמש באחרים, אמנם בדין להשתמש עם ת״ח יכול להיות שהי׳ משה מחמיר, אפילו בשכר, ועל זה היתה להם קבלה שיהושע עשה את עצמו ככסיל כדי שמשה יחזיקו לע״ה שלכו״ע מותר להשתמש בו. והמאירי בתהילים קיט, ב. כותב: נער, מונחת על קטן השנים, ולפעמים על צד שדרך קטן לשרת את הגדול, נקרא המשרת נער, אע״פ שהוא גדול בשנים, נער עברי, ומשרתו יהושע בן נון נער, והוא נער את בני בלהה, גיחזי נערו, ולפעמים על צד היות קטן חסר בדעתו, נקרא מי שאינו שלם בדעת נער, ואמר רחבעם היה נער ר״ל שהיה לו דעת כנער, אמר דוד המלך: במה יזכה נער, ונראה שדוד השפיל את עצמו וקרא עצמו על זה הצד נער ומרוב תשוקתו להשלים נפשו כו׳ ע״כ ואותו הדבר יש לפרש על יהושע שהשפיל עצמו כו׳. והאברבנאל כתב: כי משרתו בלבד היה יהושע בן נון נער, שר״ל, משרת שירות נער אע״פ שכפי שניו היה אדם שלם, וגם המשרת ההוא לא היה הולך אחריו. כי הוא לא ימוש מתוך האהל ושם היה יושב תמיד ולא היה הולך אחר משה.
19. כעין זה בתוספתא סנהדרין פרק ד׳ הלכה ה׳: ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וגו׳ (דברים לד ט) וכן הוא אומר ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל וכן הוא אומר (יהושע א ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, והרי דברים ק״ו ומה יהושע בן נון שעסק בכיבוש הארץ ועומד לחלקה לישראל נאמר בו לא ימוש וגו׳, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. וראה אות סא. ובסדר אלי׳ זוטא פי״ג: ומה יהושע בן נון שעסק בתורה מקטנותו ועד זקנתו כתיב בו לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א, ח) שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. ובמשנת ר״א פי״ג: אף יהושע לא נתגדל אלא שהיה עוסק בדברי תורה תמיד כו׳. – בפי׳ רבינו יונה אבות פ״א מ״א: משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, כמו שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. וברש״י שם: ולמה נאמר ומסרה ליהושע ולא לאלעזר ולפנחס ולא לשבעים זקנים המתנבאים במחנה, שלא רצה למוסרה אלא למי שהיה ממית עצמו מנעוריו באהלי החכמה וקנה שם טוב בעולם וזהו יהושע שנאמר יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, ע״כ. וראה אדר״נ נו״א פ״א שנלמד ממה שנאמר (במדבר כז כ) ונתת מהודך עליו, ושם בנו״ב נלמד ממה שנאמר (דברים שם) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו. ונראה שמ״ש רבינו יונה ורש״י מהפסוק שלפנינו מקורם מהספרי, שמכאן נלמד על מ״ש ויסמוך את ידיו עליו היינו שקבל תורה ממנו. – באונקלוס לא ימוש: לא עדי, ביונתן: לא הות זייע, בירושלמי כתי״ר: לא יזייע (מתרגם בלשון עתיד לא בלשון עבר) בירושלמי הנדפס: לא פסק, ובהעמק דבר כאן העיר: כתיב לא ימיש ולא מש מיבעי׳, אלא ללמד לדורות שהתלמיד הבא לקבל תורה אין לו להפנות לשום דבר, במצות שאפשר לעשות ע״י אחרים, כדאיתא עירובין סח. טרידנא בגירסאי. וירושלמי (קידושין) פסחים פ״ג ה״ז: המבלי אין קברים בקסרי שלחתיך לטבריא (כלומר שלחתיך לטבריא ללמוד תורה ולא לעסוק במצות קבורת המת), ומדברי חז״ל הנ״ל ראיה לדבריו.
20. ראה אות ס. ותו״ש תרומה פכ״ה אות קפ בבאור. – בבעה״ט שמות יג כב: לא ימיש עמוד הענן וגו׳, לא ימיש ב׳ במסורה, הכא ואידך גבי יהושע לא ימיש מתוך האהל, כמו שהעננים היו משלימים זה לזה כך עשה יהושע משכים בבוקר עד עמוד האש ללמוד ולערב הקדים ולמד עד עמוד הענן, היינו לא ימיש כמו שהעננים לא משו כך יהושע לא מש מתוך האהל ועל כן זכה לילך לפני העם.
21. ילק״ש סוף בחקותי. ושם הגירסא: תשש כחו של משה. וכן הגיה בשטמ״ק וכ״נ מרש״י ד״ה ונשתכחו. וראה בה״ג דפוס ברלין עמ׳ 608.
22. ראה לעיל אות נג. וכ״ה בפי׳ הר״א בן הרמב״ם: ושב אל המחנה וכו׳ לבקר על עניני ישראל ולעסקיו הנחוצים לו ויהושע נשאר דבוק בבדידות באותו האהל מתנהג ביחוד להשיג השגת האל יתעלה אח״ז כלומר השגת הנבואה. וראה התוה״מ כאן. – בזהר ח״ג קיד.: א״ל ליהושע אנת תהא מהימנא בין קב״ה ובין ישראל וישתאר משכונא בידך במהימנותא ונחמי במאן ישתאר, מה כתיב ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, מ״ט ליהושע, בגין דאיהו כסיהרא לגבי שמשא ואיהו אתחזי לנטרא משכונא וע״ד לא ימיש מתוך האהל. וראה זהר ח״ב קסד. ורעח:.
וּמְמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה מַמְלַל עִם מַמְלַל כְּמָא דִּימַלֵּיל גּוּבְרָא עִם חַבְרֵיהּ וְתָאֵיב לְמַשְׁרִיתָא וּמְשׁוּמְשָׁנֵיהּ יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן עוּלֵימָא לָא עָדֵי מִגּוֹ מַשְׁכְּנָא.
Hashem spoke to Moshe word to word, just as a man speaks to his friend, and [Moshe then] would return to the camp, but his youthful attendant, Yehoshua, son of Nun, did not leave the tent.

וְדִבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל
וּמְמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה מַמְלַל עִם מַמְלַל כְּמָא דִּימַלֵּיל גַּבְרָא עִם חַבְרֵיהּ וְתָאֵיב (ח״נ: וְתָב) לְמַשְׁרִיתָא וּמְשׁוּמְשָׁנֵיהּ יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן עוּלֵימָא לָא עָדֵי מִגּוֹ מַשְׁכְּנָא
סילוק אבר גוף
א. לסילוק הגשמת ״פנים״ תרגם ״וְדִבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים״ – ״מַמְלַל עִם מַמְלַל״ (דיבור בדיבור). וכמוהו: ״פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה׳ עִמָּכֶם״ (דברים ה ד) ״מַמְלַל עִם מַמְלַל״.⁠1 בדרך זו, הֲמָרַת אבר גוף בשם מופשט, תרגם גם ״פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ״ (במדבר יב ח) ״מַמְלַל עִם מַמְלַל״. אבל ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה׳ פָּנִים אֶל פָּנִים״ (דברים לד י) ״דְּאִתְגְּלִי לֵיהּ ה׳ אַפִּין בְּאַפִּין״ מן הטעם שיבואר שם.⁠2 אמנם המפרש ליונתן כתב ״ומה ששינו טעמם שלא תרגמו אַפִּין בְּאַפִּין [אלא מַמְלַל עִם מַמְלַל] – לרמז נפלא על דברות אלוקים שאחת דבר ושתים נשמע״.
ב. ״וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה״ מתורגם בזמן הווה ״וְתָאֵיב לְמַשְׁרִיתָא״ וגרסת וְתָב (בעבר) משובשת.⁠3
נַעַר – עוּלֵימָא, זריז ובעל כוח
ג. ״וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר״ – ״עוּלֵימָא״. מלשון נַעַר משתמע שיהושע היה בחור צעיר. ותמה ראב״ע: הרי יהושע היה בפרק זה בן חמישים ושש ואיך קראו נער? ותשובתו, שהיה משרתו כמו נער.⁠4 אבל אין צורך לדבריו כי בפסוקנו נַעַר משמעו משרת כדברי רמב״ן.⁠5 ואין לתמוה על ת״א עוּלֵימָא כי הוא מתרגם כך בכל התורה כמבואר בפסוק ״אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ״ (בראשית כא יב) ״עַל עוּלֵימָא״. ובפסוק ״חֲזַק וֶאֱמָץ״ (דברים לא ז) ״תְּקַף וְעֵילַם״ יתבאר ש״עלם״ בת״א משמעו כוח וזריזות ולאו דווקא גיל צעיר. ועיין גם ״וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו״ (במדבר יא כח) ״מֵעוּלֵימוּתֵיהּ״.
ד. ״לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל״ – ״לָא עָדֵי מִגּוֹ מַשְׁכְּנָא״, כלעיל ״לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן״ (שמות יג כב) ״לָא עָדֵי״, לא סר, ועיין עוד שם.
1. ואף על פי שלהרחקת ההגשמה נדרש סילוק ״פָּנִים״ מהבורא בלבד אך ב״פנים״ של העם אין צורך בכך, ואם כן ראוי היה לתרגם ״פָּנִים אֶל פָּנִים״ – ״מַמְלַל עִם אַפִּין״ ומדוע תרגם ״מַמְלַל עִם מַמְלַל״? הטעם יבואר בפסוק ״פנים בפנים״ (דברים ה ד).
2. אבל אצל מלאכים ת״א אינו חושש להגשמה לכן תרגם ״כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים״ (בראשית לב לא) ״אֲרֵי חֲזֵיתִי מַלְאֲכָא דַּה׳ אַפִּין בְּאַפִּין״ (ולא: מַמְלַל עִם מַמְלַל). ומאותו הטעם תרגם יוב״ע אצל גדעון ״כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ ה׳ פָּנִים אֶל פָּנִים״ (שופטים ו כב) ״אַפִּין בְּאַפִּין״.
3. ״פרשה מפורשה״.
4. ראב״ע: ״ומשרתו יהושע בן נון נער, והוא חיה מאה ועשר שנים, וחכמים אמרו, כי שבע שנים כבש ושבע שנים חלק, א״כ היה בן חמשים ושש שנה [כי חיה אח״כ עוד ארבעים שנות המדבר וי״ד שנות כיבוש וחילוק], ואיך קראו הכתוב נער? וככה דקדוקו: ומשרתו יהושע בן נון שירות נער״. אבל הרה״ג אביגדר נבנצל ציין לסדר עולם ״יהושע פרנס את ישראל עשרים ושמונה שנה״ וא״כ היה יהושע בן ארבעים ושתים באותו הפרק [אמנם אין לכך מקור כדברי רש״י שופטים יא כו: ״שנינו בסדר עולם יהושע פרנס את ישראל עשרים ושמונה שנה ואין לו מקרא ממי ללמוד״]. ומצאנו שגם רחבעם בעת מולכו נקרא נער ככתוב ״וּרְחַבְעָם הָיָה נַעַר וְרַךְ לֵבָב״ (דברי הימים ב יג ז) והיה אז בן ארבעים ואחת. אך מסתבר ששם נקרא נער בהוראת חסר נסיון, כבהערה הבאה.
5. רמב״ן: ״כתב ר״א ... ומשרתו יהושע בן נון שירות נער. ועל דעתי דרך לשון הקדש שיקרא כל משרת נער, כי בעל השררה הנכבד הוא האיש, והמשרת לו יקרא נער״. ואמנם לעומת לשון ימינו שבה נַעַר הוא אדם בגיל שבין הבגרות לילדות, במקרא משמש נַעַר בשלוש הוראות: [א] ילד, צעיר, כגון ״וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה״ (שמות ב ו), ״וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים״ (בראשית כה כז); [ב] חסר נסיון, כגון ״לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו״ (שמואל א יז לג), ״הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי״ (ירמיהו א ו); [ג] משרת, כגון ״וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים עֲלוּ כַרְמֶלָה״ (שמואל א כה ה), ״וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו״ (אסתר ב ב). וכאן הכוונה להוראה השלישית, כרמב״ן.
ומלל י״י עם משה ממלל לקבלא ממלל היך מה דממלל גבר עם חבריה וחזר למשריתה ושמשיה יהושע בן נון בטלי לא יזייע מגו משריתאג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקבל״) גם נוסח חילופי: ״כל וקבל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״טלי ... מגו״) נוסח אחר: ״{טלי} זעיר לא הווה פסק מגו״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לא יזייע מגו משריתא״) גם נוסח חילופי: ״מתרבי לא עדי מגו משכן בית אלפנה״.
ומתמלל י״י עם משה ממליל קבל {ממלל קל דבורא הוה שמע ברם זיו אפין לא הוה חמי היכמא דממלל גבר}⁠א עם חבריה ומן בתר דאיסתלק קל דיבורא תאיב למשריתא ומתני פיתגמיא לכנישתהון דישראל ברם משומשניה יהושע בר נון הוה טלי לא הוה זייע בגו משכניה.
א. חסר בכ״י לונדון.
And the Lord spoke with Mosheh word for word, – the voice of the word was heard, but the Majesty of the Presence was not seen, – in the way that a man converseth with his companion: and after the speaking voice had ascended, he returned to the camp, and delivered the word to the congregation of Israel. But his minister, Jehoshua bar Nun, a young man, removed not from the tabernacle.
ומדבר י״י עם משה דיבור כנגד דיבור, קול דיבור היה שומע אך זיו פנים לא היה רואה כאשר שמדבר איש אל רעהו, ואחרי שנסתלק קול הדיבור שב אל המחנה ומספר הדברים לכנסת ישראל, אך משרתו יהושע בן נון היה נער, לא היה מזיז מתוך האהל.
ושמשיה יהושע בר נון טלי זעיר לא פסק מגו משכנא.
But his minister, Jehoshua bar Nun, a young man, passed not from within the tabernacle.
וְדִבֶּר י״י אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים – אֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם הַשָּׁפָל הִגְבִּיהַּ עַצְמוֹ, אִם הַגָּבוֹהַּ הִשְׁפִּיל. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כִּבְיָכוֹל גַּבְהוּתוֹ שֶׁל עוֹלָם הִרְכִּין עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֶד י״י בָּאֹהֶל.
וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה – אָמַר לוֹ: לֹא אָמַרְתִּי לְךָ כְּשֶׁאֶהְיֶה אֲנִי בְּכַעַס עֲלֵיהֶם, וְאַתָּה הֱוֵי בְּרָצוֹן. וּכְשֶׁאַתָּה בְּכַעַס, אֲנִי בְּרָצוֹן. וְעַכְשָׁו אֲנִי וְאַתָּה עֲלֵיהֶם בְּכַעַס, לֹא יְהוּ שְׁנֵי פָּנִים עֲלֵיהֶם בְכַעַס. לְכָךְ נֶאֱמַר: וְדִבֶּר י״י אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים. חֲזֹר אֶצְלָן.
וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה – אַל תְּהִי קוֹרֵא וְשָׁב, אֶלָּא וְשׁוּב אֶל הַמַּחֲנֶה. וְאִם לָאו, וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן – הֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת תַּחְתּיךָ. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רְאֵה שֶׁאֲפִלּוּ בְּכַעַסְךָ אַתָּה מְפַיְּסֵנִי עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל י״י רְאֵה אַתָּה אוֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה. רְאֵה שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לְהָזִיז אַהֲבָתְךָ מֵהֶם.
And the Holy One spoke unto Moses face to face (ibid., v. 11). We do not know whether the humble one lifted himself or whether the Exalted One lowered Himself. Said R. Joshua the son of Levi: The Great One of the World inclined Himself, so to speak, since it is said: And the Lord went out unto the Tent of Meeting (ibid., v. 7).
And he would return into the camp (ibid., v. 11). He said to Moses: Did I not tell you that when I am angry at them, you must be kindly disposed toward them, and that when you are angry at them I will be conciliatory toward them? But now you and I are angry at them. Both of us must not be angry with them at the same time. That is why it states: And the Lord spoke to Moses face to face (ibid.). His attitude toward them then changed, and he would return into the camp. Do not read the word as veshav (“sat”) but as veshuv (“returned”) to the camp. If he had not done so, the words His minister, Joshua the son of Nun would have been written as “Joshua the son of Nun will minister in your stead.”
He said to Him: Master of the Universe, even when You are angry, You persuade me to be conciliatory toward them, as is said: And Moses said unto the Lord: “See, Thou sayest unto me: Bring up this people” (ibid., v. 12). Apparently You are not able to foreclose Your affection for them.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

אויכ֗אטב אללה מוסי שפאהא כמא יכ֗אטב אלמר צאחבה וירג֗ע אלי אלעסכר וכאן כ֗אדמה יהושע בן נון שאבא לא יברח מן אלכ֗בא.
א. מכאן עד סוף הפסוק נתלש מכ״י סנקט פטרבורג והושלם מכ״י ג.
והיה ה׳ מדבר אל משה פה אל פה1 כפי שמדבר האיש אל רעהו, ושב אל המחנה, והיה משרתו יהושע בן נון נער2 לא מש מהאוהל.
1. מילולית ״בשפתיים״ או ״פה אל פה״, כלומר באופן ישיר, פנים אל פנים, בלי אמצעי – ומכאן יסד הרמב״ם את עניין נבואת משה שהיא בלי ממוצע הכח המדמה.
2. רס״ג תרגם ״נער״ במילה ״שאבא״ ולא במילה ״גלם״ שבה מתורגם בדרך כלל נער, ותיבה זו מכוונת גם לאדם בשיא כוחו ועוצמתו, גם אם מבוגר, וכן לאדם במעמד של משרת ותלמיד. ויתכן שנקט כך כיון שהיה אז יהושע לפחות בן נ״ז, וכמו שכתב במורה נבוכים (ב, לב).
ודבר אל משה פנים אל פנים – ומתמלל עם משה.
ושב אל המחנה – לאחר שנדבר עמו, היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד. והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, שהרי:
• בשבעה עשר בתמוז – נשתברו הלוחות,
• בשמונהא עשר – שרף את העגל ודן את החוטאין,
• בתשעה עשר – עלה, שנאמר: ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו׳ (שמות ל״ב:ל׳),
• עשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנאמר: ואתנפל לפני י״י וגו׳ (דברים ט׳:י״ח),
• בראש חדש אלול – נאמר לו: ועלית בבקר אל הר סיני (שמות ל״ד:ב׳) לקבל לוחות האחרונות,
• ועשה שם ארבעים יום, שנאמר בהם: ואנכי עמדתי בהרב כימים הראשונים וגו׳ (דברים י׳:י׳), מה הראשונים ברצון, אף האחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס,
• בעשרה בתשרי – נתרצה הקב״ה לישראל בשמחה ולב שלם, ואמר לו: סלחתי כדבריך,⁠ג ומסר לו לוחות אחרונות וירד, התחיל לצוותם על מלאכת המשכן, ועשאוהו עד אחד בניסן.
ומשהוקם לא נדבר עמו אלא מאהל מועד.
ושב אל המחנה – תרגומו: ותאיב למשריתא, לפי שהוא לשון הווה. וכן כל העניין: וראה כל העם (שמות ל״ג:י׳) – וחזן, ונצבו (שמות ל״ג:ח׳) – וקימין,⁠ד והביטו (שמות ל״ג:ח׳) – ומסתכלין, והשתחוו (שמות ל״ג:י׳) – וסגדין, זהו פשוטו של מקרא.
ומדרשו: דבר י״י אל משה – שישוב אל המחנה. אמר לו: אני בכעס ואתה בכעס, אם כן, מי יקרבם.
א. כן בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34 (שם: ״בשמנה״), לונדון 26917 (שם: ״בשמנה״). בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165: ״שמונה״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 1 נוסף כאן מהמשך הפסוק: ״ארבעים יום״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34 חסר: ״כדבריך״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1 ובעוד עדי נוסח. אולם באונקלוס שלפנינו ״וקימין״ הינו התרגום של ״וקם״ בשמות ל״ג:י׳, בעוד שהתרגום של ״ונצבו״ בשמות ל״ג:ח׳ הינו ״ומתעתדין״.
ודבר י"י אל משה פנים אל פנים AND HASHEM SPOKE UNTO MOSHE FACE TO FACE – Here too [as in v. 9] in spite of the fact that the text states "face to face" the Targum is: ומתמלל עם משה.
ושב אל המחנה. AND HE RETURNED INTO THE CAMP – After God had conversed with him, Moshe used to return to the camp and teach the elders what he had learned. This Moshe practiced from the day of Atonement until the Tabernacle was set up, but no longer. For:
• on the seventeenth of Tammuz the tablets were broken,
• on the eighteenth he burnt the calf and punished the offenders,
• on the nineteenth he ascended the mountain, as it is said "And it came to pass on the morrow (the day after he had punished the wrongdoers; cf. verses 26–29), that Moshe said unto the people" (Shemot 32:30), [You have sinned a great sin and now I will go up to Hashem]".
• There he spent forty days and sought mercy for the people, as it is said, "And I threw myself down before Hashem [as at the first, forty days and forty nights]" (Devarim 9:18). These terminated on the last day of Ab (there were 11 days from the 19th to the 29th of Tammuz therefore 29 days in Ab complete the forty) and he then returned to the people.
• On the first day of the New Moon of Elul it was said to him, "And be ready in the morning] and go up in the morning unto mount Sinai" (Shemot 34:2) – to receive the second tablets.
• He again spent there the forty days of which it is stated, "[And I stayed in the mountain, according to the first, days, [forty days and forty nights]" (Devarim 10:10). The words כימים הראשונים, "like the first days", cannot refer to the number of days for this is stated immediately afterwards; they are to be joined with עמדתי – I stayed in the same state as on the first days: How were the first forty days passed? In God's good-will (because the Israelites had not yet sinned)! So, too, the last forty days were passed in God's good-will – from which you must admit that the intervening forty days were passed in God's anger.
• On the tenth of Tishrei God became reconciled with Israel in joy and perfect affection and said to Moshe: "I have forgiven!⁠" and handed him over the second tablets, whereupon Moshe went down and began to command them concerning the work of the Tabernacle (cf. Tanchuma Ki Tisa 31; Seder Olam 6; Rashi on Shemot 18:13, Devarim 9:18 and also Taanit 36b). They were occupied in its construction until the first of Nisan.
And from the time when it was set up God did not converse with him any more except from the tent of meeting.
ושב אל המחנה AND HE RETURNED TO THE CAMP – The translation in the Targum is: וְתָיִב למשריתא (a participle) "and he used to return to the camp", because [as explained above] it denotes continuous action. Similarly, he translates all the verbs occurring in this section by participles: וראה כל העם he renders by ונצבו ;וחזן by והביטו ;וקימין by והשתחוו ;ומסתכלין by וסגדין.
The Midrash explains ודבר י"י אל משה thus: And Hashem spoke to Moshe that he should return to the camp. He said to him: I am angry and you are angry; if this is to remain so, who will attract them to Me again? (cf. Tanchuma Ki Tisa 27 and Berakhot 63b).
ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים1מתוך הענן היה מדבר עמו פה אל פה.
ושב אל המחנה – להזהיר את ישראל.
ומשרתו יהושע בן נון2ארז״ל גדולה שמושה יותר מלמודה, שהרי כל ישראל למדו ממשה, ולא בחר הקב״ה אלא משרתו יהושע בן נון, שהיה עתיד להקרא יהושע בשעת שילוח המרגלים, כי הושע היה שמו.
נער – זריז ומזורז, כענין שנאמר והנער נער (שמואל א א׳:כ״ד).
לא ימיש מתוך האהל – שהרי משה רבינו היה הולך ושב אל המחנה, אבל יהושע היה יושב, ולא ימיש מתוך האהל.
1. מתוך הענן. עי׳ תנחומא שם.
2. ארז״ל גדולה שמושה. ברכות ז׳ ע״ב.
ופירוש פנים אל פנים – בפסוק הראני נא את כבודך (ראב״ע שמות פירוש ראשון ל״ג:י״ח).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ודבר – בפרשה הסמוכה אפרש (ראב״ע שמות פירוש שני ל״ג:כ״א).
ומשרתו יהושע – והוא חיה מאה ועשר שנים, וחכמים אמרו: כי שבע שנים כבש, ושבע שנים חלק, אם כן היה בן חמשים ושבע שנה, ואיך קראו הכתוב: נער. וככה דקדוקו: ומשרתו יהושע בן נון שרות נער.
AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES FACE TO FACE. I will explain this in a section that will soon follow.⁠1
BUT HIS MINISTER JOSHUA, THE SON OF NUN, A YOUNG MAN. Joshua lived a hundred and ten years.⁠2 Our sages said that Joshua spent seven years conquering Canaan and seven years dividing it up.⁠3 If this is the case, then Joshua was now fifty-six years old.⁠4 Why then did Scripture call him a young man? This is its grammatical explanation. His minister Joshua, the son of Nun, performed the service of a young man.⁠5
1. See Ibn Ezra's comments on verse 21.
2. Joshua 24:29.
3. Zevachim 118b.
4. Joshua lived 110 years. We deduct from this the 40 years of wandering in the desert, and the 14 years of conquering and dividing Canaan; 110 minus 54 = 56. Hence Joshua was 56 when Israel left Egypt.
5. In other words, the word sherut is to be inserted before the word na'ar.
לא ימיש – שלא היה בא אל המחנה.
לא ימיש – WOULD NOT DEPART – that he would not come to the camp.
ושב אל המחנה – הכינוי בושב על השליח ע״ה, {כלומר} שב אל המחנה לבקר על עניני ישראל ולעסקיו הנחוצים לו, ויהושע נשאר דבוק בבדידות באותו האוהל מתהלך בדרך הייחודית1 בכדי להשיג השגת האל יתעלה אחר זה – כלומר השגת הנבואה.
ומשרתו יהושע בן נון נער – נקרא נער מפני שהיה משרת משה, וקריאת שם זו נופלת על המשרת מפני שהוא נער על פי הרוב2, אע״פ שהוא ע״ה היה בעת ההיא בן שבע וחמשים שנה כמו שביאר אבא מרי ז״ל במורה (ב:לב)3.
גליון מדברי ר׳ מימון ז״ל4:
1. קס. במקור: ׳סלוכא כ׳אצא׳ (בתרגום המהדיר: מתנהג בייחוד), והשוה מש״כ בפר׳ תרומה (כה:ח) בהערה באשר למונח ׳סלוך׳ בדברי רבנו. בתחילת ספר המספיק (מהד׳ רונזבלט עמ׳ 132 ואילך) האריך רבנו לבאר שיש שני דרכים בשמירת המצוות, ההליכה ההמונית וההליכה הייחודית, כשהדרך הייחודית היא המובילה לחסידות והשגת הישגים רוחניים ע״ש, וזה אשר כתב כאן שהלך יהושע ב׳דרך הייחודית׳.
2. קסא. והשוה נמי פירוש הרד״ק ליהושע (ו:כג): ׳כל משרת יקרא נער ואפילו יהיה זקן כמו יהושע בן נון נער׳, ובטעם הדבר כתב כדברי רבנו בספר השרשים (שרש נער): ׳לפי שדרך הקטן לשרת את הגדול נקרא המשרת נער ואף על פי שהוא גדול בשנים׳. וכעין דבריהם כתב הראב״ע כאן ובפירושו לבראשית (לז:כא) ש׳נער׳ כאן פירושו משרתו שירות נער, והשוה נמי לדברי ר׳ תנחום הירושלמי בפירושו לספר יהושע (ו:כג, מהד׳ ברלין תרכ״ב, עמ׳ 11) ע״ש. טעם נוסף ביאר הרמב״ן: ׳ועל דעתי דרך לשון הקדש שיקרא כל משרת נער, כי בעל השררה הנכבד הוא האיש, והמשרת לו יקרא נער׳.
3. קסב. וז״ל שם: ׳כבר ידעת קריאת העברים יוסף הצדיק נער והוא בן שלושים שנה, וקרא יהושע נער והוא קרוב לששים, והוא אמרו בעת מעשה העגל ׳ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש וג׳⁠ ⁠׳ ומשה רבנו אז בן אחת ושמונים, וכלל שניו מאה ועשרים, וחיה יהושע אחריו ארבע עשרה שנה, ושני יהושע מאה ועשר, הנה כבר התבאר שיהושע אז בן שבע וחמשים שנה לפחות וקראו נער׳, וכעי״ז כתב ראב״ע כאן בקיצור. והשוה מש״כ רס״ג בפירושו כאן (מהד׳ רצהבי עמ׳ ריב) שהיה יהושע אז בן מ״ב שנה, וזה לא יתכן לפי החשבון שחישב הרמב״ם, וכנראה שלדעת רס״ג חי יהושע אחרי מות מרע״ה כ״ח שנה ולא רק י״ד שנה, וכן פירש רש״י בדברי הימים (א כב:ה) ע״ש. [ויצויין שלא הביא הרמב״ם מהמקרא שכתוב ביצחק ׳ואני והנער נלכה עד כה׳ בהיותו בן ל״ז שנה. ונראה הטעם, מפני שלא נתפרש בכתוב בן כמה היה יצחק במעשה העקדה, ועוד שהרי דעתו נוטה לדעת הראב״ע שהיה יצחק צעיר יותר, כמו שכ׳ רבנו לעיל פר׳ וירא (כב:א) ע״ש].
4. קסג. נראה שהמעתיק הוא שהוסיף גליון זה לתוך הפירוש [מן הסתם בפקודת מי שהעתיק בשבילו – ר׳ דוד אחרון הנגידים לבית מימון], ולכן כתב בסופו: ׳נחזור לדברי המפרש הראשון׳. הביאור עצמו הוא לשון רבנו מימון ז״ל עצמו כמו שיש להיווכח מביטויים מיוחדים שאינם רגילים על לשון רבנו (לדוגמא: ׳לפי עני דעתי׳ בסמוך, וכינוי ׳אלחק סבח׳⁠ ⁠׳ להי״ת כמה פעמים להלן ועוד כיוצ״ב). יש לציין שמן הביאור המובא לפנינו נראה שפירוש רבנו מימון הזקן נכתב בסגנון פירושו של רס״ג כביאור ארוך על חטיבת פסוקים, ולא כדרך פירוש רבנו שהוא פירוש רצוף פסוק אחר פסוק. אי לזאת העתקנו תחילה חטיבת הפסוקים שעליהם מוסבים דברי הגליון, וכשנשוב לדברי המפרש הראשון נחזור לראש ונעתיק הפסוקים כסדר הפירוש.
פנים אל פנים – איני יודע אם הגבוה השפיל עצמו או השפל הגביה עצמו. אמר ר׳ יהושע: כביכול הגבוה הרכין את עצמו, כדכתיב וירד י״י בענן (שמות ל״ד:ה׳), וזה היה מארבעים יום שלישיים והלאה.
ושב אל המחנה – כאן פר״ש בי״ז בתמוז נשתברו הלוחות ובי״ח שרף את העגל ודן את החוטאים ובי״ט עלה וכו׳. חז״ק: שהרי בפרשת יתרו ובפרשת עקב פי׳ הוא שבי״ח עלה.
לא ימיש מתוך האהל – לבא אל המחנה.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
פנים אל פנים, "literally: "face to face,⁠" an obviously incorrect translation, seeing that God does not possess physical attributes; Our author takes it for granted that the reader is aware of this, and does not spell it out. He does, however, indulge in presenting the reader with another insoluble problem, that of that either God or Moses must have changed position in order to speak to one another as if on the same level. He therefore tells us, his readers, that he does not know if the expression means that God had raised Moses closer to His level, or vice versa, i.e. that God had descended to Moses' level. He had done so in Exodus 34,5, after the third forty days after the revelation at the Mountain had expired, i.e. on the Day of Atonement.
ושב אל המחנה, "and he would return to the camp.⁠" In Exodus 18,13, on the words: ויהי ממחרת, Rashi comments that the first set of Tablets were smashed on the 17th of Tammuz, that on the 18th i.e. the day following he burned the calf and punished those who had worshipped it, and that on the 19th he ascended the Mountain again. The problem is that both in Deut. 9,18 and in Exodus 18,13 he says that Moses ascended again on the eighteenth. Different super commentaries on Rashi attempt, each one in his own way, to resolve this apparent contradiction.
ומשרתו יהושע בן נון נער – כתב ר׳ אברהם: חיה יהושע מאה ועשר שנים, וחכמים אמרו: כי שבע שנים כבש ושבע שנים חלק (בבלי זבחים קי״ח:), אם כן בן חמשים ושש שנה היה, ואיך יקראהו הכתוב נער, וככה פירושו: ומשרתו יהושע בן נון שירות נער.
ועל דעתי: דרך לשון הקדש שיקרא כל משרת נער, כי בעל השררה הנכבד הוא האיש, והמשרת לו יקרא נער. וכן: גחזי נערו (מלכים ב ד׳:י״ב), יקומו נא הנערים וישחקוא לפנינו (שמואל ב ב׳:י״ד), וכן עשרה נערים נושאי כלי יואב (שמואל ב י״ח:ט״ו) – כי יואב לא ימסור כליו רק לאנשים גבורי חיל שיעמדו על ידו. [וכתיב: ולשנים האנשים המרגלים אמר יהושע (יהושע ו׳:כ״ב), וכתיב: ויבאו הנערים המרגלים וגו׳ (יהושע ו׳:כ״ג), מפני שהיו משרתי העדה, מרגלים להם.]⁠ב וכן רבים, וכן: נערי המלך משרתיו (אסתר ב׳:ב׳) – ביאור שהם האנשים העומדים לפני המלך משרתי גופו, לא משרתי החצר. ואם כן, יאמר: ומשרתו יהושע בן נון משרת תמיד שלא ימוש מתוך האהל.
וטעם בן נון – בא בחרק תמורת סגול, וכן: דברי אגור בן יקה (משלי ל׳:א׳), שבן לילה היה ובן לילה אבד (יונה ד׳:י׳), אם בן הכות הרשע (דברים כ״ה:ב׳). ועם כל זה אני תמה מדוע לא נמלט בשם הצדיק הזה אחד שיבא כמנהג. ואני חושב שנהגו לקרותו כן לכבוד, כי היה הגדול שבתלמידי משה רבינו ויקראו לו: בינון, כלומר הנבון, כי אין נבון וחכם כמוהו.⁠1 או יהיה ענינו: יהושע שהבינה מוליד, יעשו נון מלשון: לפני שמש ינון שמו (תהלים ע״ב:י״ז).
1. השוו ללשון הפסוק בבראשית מ״א:ל״ט.
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2: ״ויצחקו״, וכן בתוספתא סוטה ו׳:ו׳.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
AND HIS MINISTER JOSHUA, 'BIN' (THE SON OF) NUN, 'NA'AR' (A LAD). Rabbi Abraham ibn Ezra wrote: "Joshua lived a hundred and ten years,⁠1 and the Sages say2 that it took him seven years to conquer the Land [of Israel] and seven years to apportion it amongst the tribes. If so, he was now fifty-six years old,⁠3 and how does Scripture call him na'ar (lad)? We must therefore say that this is the meaning thereof: and his minister Joshua the son of Nun rendered him such service as can be given only by a youthful attendant.⁠"
In my opinion it is the way of the Sacred Language to call any attendant [regardless of age] na'ar, for the person of high office is called ish (man),⁠4 and [with respect to him] his attendant is called na'ar. Thus: Gehazi 'na'aro' (his attendant);5 Let 'ha'ne'arim' (the attendants), I pray thee, arise and play before us.⁠6 Similarly, and ten 'ne'arim' (attendants) that bore Joab's armor,⁠7 and Joab [David's commander-in-chief] would surely only turn over his armor to valiant men who stood near him! And it is also written, And Joshua said unto the two 'men' that had spied out the land,⁠8 and yet it is written there, and 'ha'ne'arim' the spies went in etc!⁠9 [Thus we must say that the] term [ha'ne'arim] is used because they were servants of the congregation, acting for them as spies. There are many similar instances. So also, the 'na'arei' of the king that ministered unto him,⁠10 [the second half of the phrase being in apposition,] explaining that they were the servants who attended the king personally, and not the attendants of the court. And if so, our verse is stating: and his minister Joshua the son of Nun was always in attendance, and never departed out of the tent.
The reason for the form 'bin' Nun [instead of 'ben' Nun] is that the vowel chirik comes sometimes in place of the segal [which would have made it "ben Nun"]. Similar cases are: The words of Agur 'bin' (the son of) Jakeh;11 'she'bin lailah hayah' (which came up in a night) 'u'bin lailah avad' (and perished in a night);12 'im bin hakoth harasha' (if the wicked man deserve to be beaten).⁠13
Yet despite all this I wonder! Why [of all the times that Joshua the son of Nun is cited in the Scriptures] is the name of this righteous man not once mentioned properly [i.e., 'ben' Nun]? Therefore I think that they used to call him in this way as a mark of honor, since he was the greatest of the disciples of Moses our teacher, and so they called him binun, meaning "the understanding one,⁠" since there was none so discreet and wise as he.⁠14 Or it may be that the meaning of it is: "Joshua, whom understanding begot;⁠" they thus used the term nun as in the expression, may his name 'yinon' (be continued) as long as the sun.⁠15
1. Joshua 24:29.
2. Arakhin 13a.
3. The forty years of the wilderness plus the fourteen years in the Land of Israel, make a total of fifty-four years. Subtract these from a hundred and ten, and you are left with fifty-six. Yet Scripture calls him na'ar (lad)!
4. See Ramban Genesis 9:20, Vol. I, p. 141.
5. II Kings 4:12.
6. II Samuel 2:14.
7. Ibid., 18:15.
8. Joshua 6:22.
9. Ibid., (23).
10. Esther 2:2.
11. Proverbs 30:1. Normally it should have been ben.
12. Jonah 4:10. Here too the words should have been: she'ben, u'ben.
13. Deuteronomy 25:2. Here likewise the sense of the verse is: "ben hakoth — a person deserving to be beaten, because he hit his friend.⁠" So clearly explained in Ibn Ezra ibid.
14. Genesis 41:39.
15. Psalms 72:17.
פנים אל פנים – ע״ד הפשט יתכן לפרש שהוא נמשך למטה והוא דבוק עם כאשר ידבר איש אל רעהו, ושעור הכתוב כן, ודבר ה׳ אל משה כאשר ידבר איש אל רעהו פנים אל פנים שאין אמצעי ביניהם כן היה דבור האל יתעלה עם משה בלתי אמצעי, ובאר הכתוב הזה מעלת נבואתו של משה שהיתה בלא אמצעי מה שאין כן בשאר הנביאים.
וע״ד המדרש פנים אל פנים לשון כעס אמר הקב״ה למשה משה לא אמרתי לך כשאני עליהם בכעס אתה ברצון וכשאתה עליהם בכעס אני ברצון, אבל עכשו אני בכעס ואתה בכעס שוב אל המחנה אל תקרי ושב אל המחנה אלא ושוב אל המחנה אם שנינו בכעס מי יקרב את ישראל. ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, א״ר יהושע בן לוי אין אנו יודעים אם השפל הגביה את עצמו או הגבוה השפיל, אלא כביכול גבהותו של עולם הרכין עצמו שנאמר (שמות ל״ד:ה׳) וירד ה׳ בענן.
ועוד דרשו בברכות בפרק הרואה ושב אל המחנה אמר לו הקב״ה השב האהל אל המחנה ואם לאו הרי יהושע משרתך נער לא ימיש מתוך האהל מתוכם וישמש תחתיך ואע״פ כן לא יצא הדבר לבטלה.
וע״ד הקבלה ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כמו (במדבר י״ב:ח׳) פה אל פה אדבר בו ואיננו כמו (דברים ה׳:ד׳) פנים בפנים דבר ה׳ עמכם כי זה בהשגתם של ישראל שהיתה מראה בתוך מראה כענין שכתוב (במדבר י״ד:י״ד) אשר עין בעין נראה אתה ה׳, וזה מבואר.
ומשרתו יהושע בן נון נער – כל ימותיו של יהושע היו ק״י שנים, מ׳ שנה שהלכו במדבר, וי״ד שנה בארץ ז׳ שנים שכבשו ושבע שחלקו, א״כ בן נ״ו שנה היה ואיך יקראנו הכתוב נער אבל ענין נער משרת כי האדון נקרא איש והמשרת יקרא נער וכן יבאר הכתוב (אסתר ב׳:ב׳) נערי המלך משרתיו כי מלת משרתיו באור לנערים.
פנים אל פנים, "face to face.⁠" According to the plain meaning of the text we may explain this expression as belonging to what follows, i.e. "as a man speaks to his fellow.⁠" The meaning of the entire line then would be: "and God communicated (spoke) with Moses in a similar fashion to people who speak to each other, i.e.⁠"face to face.⁠" It means there is no intermediary between the speaker and the one being addressed. The purpose of the verse is to describe the level of Moses' prophetic powers; he was the only prophet capable of being addressed by God in such a fashion.
A Midrashic approach (Tanchuma Ki Tissa 27). The expression פנים אל פנים denotes anger. God said to Moses: "have I not told you that whenever I am angry with the Jewish people it is your task to defend them and to be well-disposed towards them, whereas whenever you are angry with them I will demonstrate that I am well-disposed towards them? Now we have reached an impossible situation when both I and you are angry at the people.⁠" God therefore instructed Moses to return to the camp of the Israelites forthwith. When the Torah writes in verse 11 concerning Moses that ושב אל המחנה, we have to read it as if it were spelled ושוב אל המחנה, "and return to the camp!⁠" The reason for all this is that if both God and the Jewish people's leader are angry, who will bring them back closer to God?
Rabbi Yoshua ben Levi said that we are not able to judge if in our relationship with God we experience an elevation on our part or a deliberate effort on God's part to "lower" Himself to our level. At the revelation at Mount Sinai the Lord definitely "lowered" Himself as the Torah writes that "God descended in a cloud" (Exodus 34,5).
Another Midrashic comment concerning the words ושב אל המחנה is found in Berachot 63 where the Midrash claims that God said to Moses: "return your tent to the camp, else your disciple Joshua will not move his own tent from amongst them and will take over your functions.⁠" Even though Moses did return to the camp, God's conditional promise to Joshua was not an empty promise. [Joshua who was mentioned only as a potential successor of Moses at that time did indeed become his successor eventually. Ed.]
A Kabbalistic approach: The words ודבר ה' אל משה פנים אל פנים are to be understood in the sense of פה אל פה אדבר בו, "I speak with him mouth to mouth" (Numbers 12,8). The meaning is not the same as if it had said פנים בפנים דבר ה' עמכם which we find in Deut. 5,4. The description of God speaking to the entire Jewish people פנים בפנים implies that they saw a vision within a vision. such as is alluded to by Numbers 14,14 אשר עין בעין נראה אתה ה' "that you have been granted a vision of the Lord eye to eye.⁠"
ומשרתו יהושע בן נון נער, "and his personal disciple, Yehoshua son of Nun, a lad, etc.⁠" Joshua lived a total of 110 years (Joshua 24,29). If you deduct the 40 years the Israelites marched through the desert and the 14 years which Joshua spent in the land of Israel prior to his death (seven years of war and seven years of distributing the country and allocating it to the various tribes) you will note that at this time Joshua was 56 years old. How is it then that the Torah refers to him as a נער, "a lad?⁠" The answer is that the word נער means "personal valet.⁠" The master is known as איש, whereas the valet is known as נער by comparison. This is spelled out in greater detail in Esther 2,2 where the text speaks of נערי המלך משרתיו, "the lads of the king, i.e. his personal valets.⁠" The word משרתיו in that verse is used to define who were the people called נערי המלך.
ושב אל המחנה – פירש״י בי״ז בתמוז נשתברו הלוחות בי״ח שרף העגל ודן החוטאים בי״ט עלה. וקשי׳ לחזקו׳ שהרי פירש״י לעיל בפרשת יתרו גבי ממחרת בי״ז בתמוז ירד ושבר הלוחות ולמחרת עלה בהשכמה ושהא פ׳ יום וירד ביום הכיפורים וכו׳. וכן בפ׳ עקב פי׳ כן שם וז״ל ואתנפל בראשונה מ׳ ימים נמצאו כלים בכ״ט באב שהוא עלה בי״ח בתמוז וכו׳ צ״ע עכ״ד. וגם פירש״י גופיה קשי׳ ליה שפי׳ כאן בכ״ח אב נאמ׳ לו ועלית בבקר אל הר סיני לקבל לוחות אחרונות ועשה שם מ׳ יום שנא׳ ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים בי׳ בתשרי נתרצה ומסר לו לוחות אחרונות וירד וכו׳ עכ״ל הרי לפי זה חסר לך יום אחד שלם ולילה אח׳ מן מ׳ יום ומאותם ל״ט יום עצמם חסר לילה אחת שהרי עלה ביום כ״ח אב לבוקר וירד בי׳ בתשרי כמו שפירש״י כאן ואפי׳ תימ׳ דאלול דההוא שתא מלוייה מליוה מ״מ חסר לנו לילה אחת ממנין מ׳ יום שלמים עם לילותיהם שעד כאן שלמים היו כדכתוב בפרשת עקב אנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה ואפי׳ לרש״י שפי׳ בפרשת עקב שמ׳ יום האמצעים כלים (בצר) בכ״ט באב מ״מ חסר לנו לילה אחת ממנין מ׳ יום שלמים שהרי במ׳ יום אחרונים נאמר ועלית בבקר. עד״י ב״א.
ויהושע בן נון נער – כתב ר׳ אברהם יהושע חי ק״י שנים ואמרו רבותינו שז׳ שנים כיבשו ז׳ שנים חילק אם כן הי׳ בן נ״ו שנה וקורא אותו נער ופירושו ומשרתו יהושע בן נון שירות נער. והרמב״ן כתב כי אין צריך כי כן דרך הלשון לקרוא כל משרת נער כי בעל השררה הוא האיש והמשרת לו נקרא נער. ומה שקרא בן נון בחירק פי׳ הרמב״ן הטעם לכבודו כי הי׳ הגדול בתלמידי משה רבינו וקורא בן נון כלומר הנבון כי אין נבון וחכם כמוהו. או יהי׳ ענינו יהושע שהבינה מוליד נון מלשון לפני שמש ינון שמו:
ויהושוע בן נון נער, "Joshua son of Nun, a lad,⁠" Ibn Ezra writes that seeing that we know that Joshua lived to the age of one hundred and ten, and we have a tradition that he spent seven years conquering the land of Canaan, and seven more years settling the people on their respective portions of that land, he was 96 years of age at the time the Israelites crossed the Jordan. This means that at this time he was already 56 years of age. We must therefore wonder at why the Torah describes him as נער, "a (mere) lad.⁠" He therefore understands the verse to mean that Joshua, who was the personal valet of Moses, was charged with the kind of errands one charges a lad to do for one.
Nachmanides writes that there is no need to resort to this explanation of the word נער in our verse, as there are many instances when a person who performs valet service for others is referred to as נער, and this in no way poses a problem. The person for whom the service is performed is known as איש, which automatically makes the one performing the service a junior to the איש, i.e. a נער.
As to the unusual vowel chirik instead of the usual segol under the letter ב in the word בן נון, Nachmanides explains this as a mark of distinction for the bearer, meaning that there was no one who could match Joshua in wisdom and understanding. [an allusion to בינה understanding. Insight. Ed.] An alternative explanation is that the subject here is that בינה מוליד נון reminiscent of Psalms In that verse ינון is a reference to the Messiah, and future Jews are credited to the Messiah as if they were his biological offspring (including the people being resurrected in due course) all on account of the meritorious deeds performed by the Messiah (Alshich)
ידבר איש אל רעהו – בגימטריא שהוא מסביר לו פנים.
ושב אל המחנה – מחנה ישראל, להגיד להם דבר השם וכל מה שיעלה על רוחו לאמר להם, וכל דבריו דברי השם.
ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש – טעם נער שלא ימיש, כאלו אמר ומשרתו יהושע בן נון היה נער בלתי סר לעולם מתוך האהל, ואם היו לו נערים רבים קצתם היו הולכים עמו בלכתו מאהלו למחנה ישראל, אבל יהושע היה החביב אצלו ונאמן ביתו, ולו לבדו היה מפקיד אהלו בהפרדו משם, א״כ לא בא בזה לספר שהיה נער או שירות נער, אבל בא לספר שלא היה מָש משם. ומה שנבהלו הקודמים על מלת נער אינו כלום, כי נער בלשון העברי מונח תמיד לכל משרת כמו גואלם בערבי, ואם הוא שב גם ישיש,⁠1 וכן תרגמו רבינו סעדיה בתאפצר (צ״ל תפסיר), וכן והוא נער את בני בלהה (בראשית ל״ז:ב׳). ואם עיקר הנחתו לצעירי השנים, וברוב כל משרת הוא צעיר לימים, כי הזקן אינו הגון שיעבוד רק שיֵעָבד.
1. השוו ללשון הפסוק באיוב ט״ו:י׳.
ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו – אחשוב שלחוזק מדרגתו בנבואה היתה מגעת אליו הנבואה בהקיץ, וזהו מה שרצה באומרו ׳פנים אל פנים׳, ולזה היה במדרגה מהנבואה שאמר: ׳עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם׳ (במדבר ט, ח); ולא היתה נבואתו במאמר סתום, אבל היתה מפורשת, כמו שידבר איש אל רעהו בלשון מבואר. וזה כולו לעוצם מדרגתו בנבואה. כבר ביארנו הסיבה בזה בשני ממלחמות ה׳.
ומשרתו יהושע בן נון היה משרת שלא היה סר מתוך האהל, אבל היה מתבונן תמיד במה שלימדהו משה. ואמנם זכר זה בזה המקום, לבאר שלא נתרחק משה מיהושע בהתרחקו מישראל על חטא העגל. והנה שקידת יהושע באהל משה היה סיבה אל שהשיג מהשלמוּת באופן שהיה נביא, והנחיל לישראל את הארץ. והנה פירשנו נער – משרת, כטעם ׳גיחזי נערו׳ (מלכים ב ד, יב; כה), וכמוהו רבים בלשוננו.

חלק ו: ויאמר משה אל ה׳ ראה אתה אומר אלי (לג, יב) עד ויקהל (לה, א)

ביאור המלות

התועלת הששה עשר הוא להודיע עוצם מדרגת משה בנבואה, והוא מה שסיפר שכבר היה מדבר אליו ה׳ יתעלה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו. ולזאת הסיבה היה אפשר שתִּשְׁלַם נתינת התורה על ידו, כי הוא היה מתנבא בכל עת שירצה, ובמה שירצה, ולזה נשלמה על ידו נתינת התורה בנבואה, כמו שיִּשְׁלַם לחכם בדרך המחקר העיוני חידוש חכמה מהחכמות בכללותה בחוקרו על כל חלקיה.

{תועלות חלק ו}

והיו רואים ומכירים בלי שום ספק שהיתה שכינה מדברת עמו פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה לדבר עמהם את אשר יצוה ולא היה צריך התמדה גדולה כי לא נעשה אלא למופת בעלמא ודי שיהיה פעמים שלשה ומה שראוי שיובן בענין דבור י״י אל משה פנים אל פנים הוא מה שכתבתי אצל מאמר חז״ל סוכה (ה׳.) מעולם לא ירדה שכינה למטה מי׳ ולא עלו משה ואליהו למרום עיין עליו בשער מ״ד חלק ראשון.
ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש וגו׳ – [יח] כי בבא משה אל המחנה הוא יושב ומשמר את משמרת בית י״י בדרך קלוס וכבוד כמ״ש והנער שמואל משרת את פני י״י לפני עלי (שמואל א ג׳:א׳) ואפשר שירמוז ג״כ אל מ״ש המורה בתחלת ספר המדע (ה׳ יסה״ת פ״ז ה׳ ו׳) מאחת ממדרגות נבואתו של משה והוא כי מיד שדבר ה׳ אתו פנים אל פנים מיד שב אל המחנה שלא נתבטלו כחותיו הגשמיות שיקרה לשאר הנביאים ויאמר כי יהושע לא הגיע לאותה מעלה כי בשעה ששורה עליו נבואה אין לו כח לזוז מתוך האהל לשוב אל עניני המחנה. ואולי שגם אל זה כוונו חז״ל באומרם פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה (ב״ב ע״ה.). כי גוף החמה מדרכו להיות מאיר וזורח תמיד משני צדדיו וכן היה משה מאיר מהצד האחד אפי׳ בשעה שהיה מאיר וזורח מן הצד השני. אמנם פני הלבנה מדרכה להיות תמיד מאירה מהצד האחד וחשוכ׳ מהצד השני אשר כנגדו וכן היה יהושע כשהי׳ כח שכלו מאיר בהשגת הנבוא׳ היה הכח החמרי משתומם ונבהל ובלתי משמש בו כלל ולזה לא ימיש מתוך האהל להשיג בהרגשיו דבר. וזקנים שבדור אמרו אוי לה לאותה בושה וכו׳ (ב״ב שם) שאם ליהושע כן להם לא כל שכן.
והיותר נכון שיראה לי במאמר זה הוא שרצו לבאר עד היכן מגיע כח שמוש החכמים. וכמו שאמרו (ברכות ז׳:) גדולה שמושה יותר מלמודה שהרי אלישע ע״י שיצק מים על ידי אליהו ז״ל זכה ומלא מקומו וכן אמרו (במדבר רבה פ׳ י״ז) על יהושע נוצר תאנה יאכל פריה וגו׳ (משלי כ״ז:י״ח). שאע״פ שהיו בדור זקנים וחכמים ממנו כמו שהיו בדורו של אלישע זכה לעוצם שמושו התמידי למלאת מקום רבו. ואל הענין הנכבד הזה אמר פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. וזה שהחמה הוא כמלך בגדודי השמים וכל צבאם ושאר הככבים הנבוכים כמשרתים לה. והנה היה דרך המלך לסבוב כל אפודת המזלות שנה בשנה חדש בכל מזל וכה משפטו כל ימי עולם סובב סובב הולך כי שם ביתו וכמ״ש לשמש שם אוהל בהם (תהלים י״ט:ה׳) והנה שאר הככבים אינם הולכים לרגלו ואינם שומרים משמרתו כל אחד הולך גם הוא בדרך ההוא או קרוב לו איש אל עבר פניו ופגעו בו לא יחוש אליו. אמנם הלבנה חגרה בעוז מתנים ותרץ ותתצב לפניו בכל מזל ומזל שני פעמים א׳ בדבוקה ואחד בניגוד׳ כלומר הנני הנני לעמוד לפניך ולא תסור מעשות כן כל ימי עולם. והנה הלבנה נוטלת פרס מהשמש כי היא מקבלת אור ממנו ולא זולתו מהככבים והוא משל מפואר מאד אל הסבה אשר זכה בה יהושע לקבל פרס מרבו למלאת מקומו יותר מכל זקני דורו כמו שאמר ומשרתו יהושע בן נון לא ימיש מתוך האהל. וכבר היה ענינם בתוך הנביאים כענין שני אלו המאורות בין שאר הככבים כי כלם נקראו על שם נבואתם ישעיה הנביא ירמיה הנביא יחזקאל הנביא וזולתם כמו שנקרא ככב שבתאי ככב צדק ככב מאדים וזולתם. אמנם משה ויהושע לא נמצא לעולם שנקראו על שם נבואתם לומר משה הנביא יהושע הנביא אלא משה ויהושע סתם בשמם כמו שאומרים שמש ירח או חמה לבנה כי פני משה כפני חמה וכמו שאמר הקב״ה בעצמו אם יהיה נביאכם וגו׳ לא כן עבדי משה וגו׳ (במדבר י״ב:ו׳-ז׳). וכן פני יהושע כפני לבנה. והנה הזקנים שבאותו הדור כבר זכו לקצת זה היחס שלא נקראו נביאים לגדולתן אבל נקראו זקנים כתוארם הכללי כמו שכתוב בפירוש אספה לי שבעי׳ איש מזקני ישראל וגו׳ וירדתי ודברתי עמך שם וגו׳ (במדבר י״א:ט״ז-י״ז) ונאמר בסוף ויאסוף שבעים איש מזקני ישראל וגו׳ וירד ה׳ בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו וגו׳ ונאמר ויהי כנח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו (במדבר י״א:כ״ד-כ״ה). הנה שאף על פי שהתנבאו לא נקראו מעולם נביאים אלא זקנים לפי שנאצל עליהם מרוחו של משה ונשתתפו עמו במעלה זו כמו שאמרנו וזו היא מדרגת הזקנים אשר נאמר עליהם ויעבדו העם את ה׳ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה ה׳ הגדול אשר עשה לישראל (שופטים ב׳:ז׳). ולסדר מדרגותם במעלתם אמרו במשנה (משנה אבות א׳:א׳) ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ומ״מ לאותה מדרגה שירדו ממדרגת יהושע לעצלתם והתרשלם אמרו אוי לה לאותה בושה כלומר שאם ירגלו בהרגלו ישיגו בהשגתו. ובמדרש (שמות רבה מ״ה) ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים אמר לו הקב״ה לא כך התנתי עמך כשיהיו פני כועסות יהיו פניך מרצין את פני. וכשיהיו פניך כעוסות יהיו פני מרצין את פניך וחזור בך והכנס במחנה. הנה שפירוש שנתרחק מהם לקנאת ה׳ צבאות והיא היתה הסבה ששב אפו מהם עד שצוה אותו שישוב ובענין השבתו אמרו (שם) א״ל הקב״ה משה שוב אל המחנה א״ל איני חוזר אמר ליה אם אין אתה חוזר יהושע בן נון נער הוי יודע שהוא באהל. משל למטרונה שכעסה על בית המלך ויצאה לה חוץ לפלטן והיתה יתומה אחת מתגדלת עמה בפלטין שלח המלך אצלה חזרי למקומך ולא בקשה לחזור אמר לה אם אין את חוזרת הוי יודעת שאותה יתומה נתונה בפלטין כך א״ל הקב״ה למשה שוב אל המחנה ואם לאו יהושע בתוך האהל לפיכך כתוב ושב אל המחנה מי גרם למשה ששב אל המחנה משרתו יהושע בן נון. וכל אלו הם ענינים צחים להם ז״ל להורות על געגועו חביבותו עמהם עד שיאמר לו שאם הוא לא יטפל בהם הוא ית׳ יבקש מי שיטפל ושלא יעזוב אותם בשום פנים והוא מה שראוי לפרש בזה החלק מהספור המועיל מאד לפתוח שערי תשובה לכל עון ולכל חטאת הן יחיד הן צבור כמו שאמרו ז״ל במדרש (ע״ז ד:) שביארנוהו בהקדמה שהיסוד הזה הוא לנו פתח תקוה לכל ישועתנו כמו שכתבו כל הנביאים שזכרנו בשער ג׳ ובכללם אמר ירמיהו: הנני מעלה לה ארוכה ומרפא ורפאתים וגו׳ והשבתי את שבות יהודה וגו׳ וטהרתים מכל עוונם אשר חטאו לי וסלחתי לכל עונותיהם וגו׳ והיתה לי לשם ששון לתהלה ולתפארת לכל גויי הארץ אשר ישמעו את כל הטובה אשר אנכי עושה אותם ופחדו ורגזו על כל הטובה ועל כל השלום אשר אנכי עושה לה (ירמיהו ל״ג:ו׳-ט׳). יורה כי יסוד כל הטובות המקוות הוא התשוב׳ והסליח׳. ואחד מחשובי הדור ונבוניו הסביר לי בזה הכתוב כונת המשורר באומרו כי עמך הסליחה למען תורא (תהלים ק״ל:ד׳) כי ענין הסליחה הוא אשר אמר וסלחתי לכל עונותיהם אשר חטאו לי ואשר פשעו בי (ירמיהו ל״ג:ח׳) ומאמר למען תורא הוא מה שאמר ופחדו ורגזו על כל הטובה. והוא ענין נכון מאד קויתי ה׳ קותה נפשי ולדברו הוחלתי.
ושב אל המחנה לאחר שנדבר עמו היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד. דאל״כ למה היה שב אל המחנה אחר שדבר השם עמו פנים אל פנים והלא במקום שנדבר השם עמו שם היתה דירתו כדכתיב והיה בבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה ומה שכתב רש״י שהדבר הזה היה נוהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר אינו אלא בעניין הלמוד מפני שקודם י״ה לא היה פנוי לא ללמוד ולא ללמד מחמת טרדת העגל ועמידתו בהר להתפלל עליהם פ׳ יום שהחשבון כלה ביום הכפורים בצמצום ואחר שהוקם המשכן לא היה השכינה מדבר באהלו של משה ללמדו ואחר כך שישוב משה אל המחנה ללמד׳ שהרי משהוקם המשכן ואילך לא היה הדבור רק מאהל מועד הלכך עכ״ל שלא היה נוהג הסדר הזה מהלמוד רק מי״ה עד שהוקם המשכן אבל לקיחת האהל מתוך מחנה ישראל לנטותו מחוץ למחנה מי אומר שהיה אחר י״ה והלא רש״י עצמו פי׳ מחוץ למחנה מנודה לרב מנודה לתלמיד שזה לא היה אלא קוד׳ שנתרצ׳ להם לישר׳ שהיו נזופים ומנודים מהמקו׳ ולא ידעתי מי גרם להרמב״ן ז״ל לחשוב שהרב ז״ל סובר שלקיחת האהל מתוך המחנה לנטותה מחוץ למחנה היה אחר י״ה שכבר נתרצה להם עד שטען ואמר ואינו נכון בעיני כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה דברי רז״ל בכל המדרשים הן שעשה משה זה בעבור חטאת העגל שדרש משה מנודה לרב מנודה לתלמיד וכמו שהזכיר רש״י אני בכעס ואת׳ בכעס אם כן מי יקרבם ואם היה הוצאת האהל אח׳ י״ה הנה גם הקב״ה גם משה ברצון היו:
בתשעה עשר עלה. אבל בפ׳ יתרו כתב ומשנתנה תורה עד י״ה לא ישב משה לשפוט את העם שהרי בי״ז בתמוז ירד ושבר את הלוחות ולמח׳ עלה בהשכמה ושהה פ׳ יום וירד בי״ה וכן בפרשת עקב כתב באותה עלייה נתעכבתי מ׳ יום נמצאו כלים בכ״ט באב שהוא עלה בי״ח בתמוז ועוד מהו זה שכתב אחר זה בר״ח אלול נאמר לו ועלית בבקר אל הר סיני לקבל לוחות אחרונות ועשה מ׳ יום כו׳ בי׳ בתשרי נתרצה הקב״ה לישראל בשמחה ובלבב שלם ואמר לו סלחתי כדבריך ומסר לו לוחות האחרונות והלא מר״ח אלול עד י׳ לתשרי שנתרצה הב״ה לישראל אינם כי אם ל״ח יום שלמים עם לילותיהם ואף אם נפרש דבריו שיום שלשים באב קרא ר״ח אלול מפני שר״ח אלול שני ימים יום שלשים של אב ויום אחד של אלול כמנהג כל החדשים שאחר החדשים השלמים עדיין לא יהיו משלשים באב עד בקרו של י״ה רק ל״ט יום שלמים אבל נ״ל שמה שכתב רש״י בי״ח לתמוז עלה ובמקום אחר אמר בי״ט לתמוז הוא מפני שבשלהי תעניות אמרו שבט״ב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ והביאו ראיה מהמקראות ומהברית׳ דתניא בכ״ט בסיון שולחו המרגלים וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום והקשו בגמרא מ׳ יום נכי חד הוו ותרץ אביי חמוז דההיא שתא מלויי מליוה דכתיב קרא עלי מועד לשבור בתורי וכתיב ותשא כל העדה ואמר רבא א״ר יוחנן אותו היום ערב ט״ב היה והיו בוכים בכיה של חנם אמר לו הקב״ה אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות ורש״י ז״ל כשרוצה לפרש החשבון של מ׳ יום ומ׳ לילה לפי מנהג החדשים תמוז חסר לעולם אומר בי״ח בתמוז עלה מפני שלפי חשבין זה כלים המ׳ יום האמצעים עם לילותיהם בבקרו של כ״ט לאב ויכלו המ׳ יום האחרונים בבקרו של י״ה וכשרוצה לפרש החשבון של מ׳ יום ומ׳ לילה לפי מה שאמרו בגמרא תמוז דההיא שתא עבורי עברוה אמר בי״ט בתמוז עלה מפני שלפי חשבין זה כלים המ׳ יום האמצעיים עם לילותיהם בבקרו של כ״ט לאב וכלים המ׳ יום האחרונים בבקרו של י״ה וזה וזה יכשר כי אין לנו הכרח מן הכתוב מתי עלה משה בהר אחר מעשה העגל כי אפשר שנאמר ששרף את העגל ודן את החוטאים והרגן ביום ירידתו מן ההר שהוא י״ז בתמוז ובי״ח בתמוז שהוא יום המחרת עלה כדכתיב ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם כו׳ ועתה אעלה אל י״י או ששרף את העגל ודן את החוטאים בי״ח בתמוז שהוא מחר׳ רדתו מן ההר ולמחרתו שהוא י״ט בתמוז עלה והוא היום שכתוב ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם כו׳ אעלה אל י״י ועל מה שכתוב בר״ח אלול נאמר לו ועלית בבקר אל הר סיני לקבל לוחות אחרונות ועשה מ׳ יום כו׳ ובי׳ בתשרי נתרצה הקב״ה לישראל ומסר לו הלוחות האחרונות דמשמע שמר״ח אלול עד י׳ לתשרי הן מ׳ יום ומ׳ לילה ואינם כי אם ל״ח יום שלמים עם לילותיהם ואף אם נפרש ר״ח אלול שרוצה בו בעבור יום שלשים לאב שהוא ג״כ מר״ח אלול עדיין לא יהיו מיום שעלה בהר עד בקר של י״ה רק ל״ט יום שלמים עם לילותיהם נ״ל שאע״פ שכת׳ רש״י שבר״ח אלול עלה משה בהר וכן שנינו בפרקי דר׳ אליעזר בר״ח אלול אמר הב״ה למשה עלה אלי ההרה לקבל הלוחות האחרונות אין זה לומר שעלייתו בהר היה בר״ח אלול אלא לומר שחשבון המ׳ יום של ישיבתו בהר שהם נמנים מיום עלייתו לא יהיה רק מר״ח אלול דהיינו מל׳ לאב שגם הוא ר״ח אלול אבל עלייתו ממש בכ״ט לאב היה ואעפ״כ מניין המ׳ יום משלשים לאב הם נמנים לא מכ״ט לאב שעלה בו מפני שכ״ט לאב אין לילו עמו והמ׳ יום לילו עמהן הלכך אין המניין של מ׳ יום אלא מל׳ לאב שהוא ר״ח לאב ולילו הוא ליל שלשים באב ולפי הסדר הזה תמצא שהמ׳ יום עם לילותיהן כלין בבקרו של יום הכפורים שבו נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ומסר לו משה הלוחות האחרונות:
ואמנם הדבר השלישי היה נמצא גם כן במשה ועל זה נאמר ודבר ה׳ אל משה פנים בפנים כאשר ידבר איש אל רעהו רוצה לומר שהש״י בעצמו ובכבודו היה מדבר מבלי אמצעי למשה כאשר ידבר איש אל רעהו עם היות שמיד היה שב אל המחנה ומתעסק בעניני העם. כי הנה לא היה הדבוק האלהי נמנע ממנו בעבור זה אבל היה בעודו במחנה שלם במדיניות והנהגת העם ובחזרתו באהל היה מנבא מהב״ה מבלי אמצעי.
ואמנם הדבר הד׳ אם היו אוכלוסים רבים הולכים אחרי משה וחמשים איש רצים לפניו זכר הכתוב שזה לא היה בו. כי הנה להיותו גסות הרוח גאה וגאון ודרך רע לא היה משתמש ממנו אדון הנביאים. כי משרתו בלבד היה יהושע בן נון נער שר״ל משרת שירות נער אע״פ שכפי שניו היה אדם שלם וגם המשרת ההוא לא היה הולך אחריו כי הוא לא ימיש מתוך האהל ושם היה יושב תמיד ולא היה הולך אחר משה. ואפשר לפרש שבא הכתוב לספר מעלת משה בנבואה שהיתה כל כך שבהיות מדבר ה׳ אתו פנים אל פנים מיד היה שב אל המחנה כי לא יתבטלו כחותיו הגשמיות כמו שהיה בשאר הנביאים. אבל יהושע לא הגיע לאותה המדרגה כי בשעה שהיה שורה עליו הרוח לא היה בו כח לזוז מתוך האהל לשוב אל עניני המחנה. וכן אמרו (ב״ב ע״ה) חז״ל פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה כי גוף החמה הוא מאיר וזורח תמיד משני צדדיו וכן היה משה מאיר בנבואתו ובדעתו המדיניות הצריך לאומה והם ב׳ הצדדים. אבל פני הלבנה היא מאירה מהצד האחד וחשוכה מהצד השני אשר כנגדו וכן יהושע כשהיה מאיר שכלו בנבואתו היה הכח החומרי משתומם וחשוך ובלתי משתמש בו כלל. ולכך לא ימיש מתוך האהל וזקנים שבאותו הדור אמרו אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה שאם ליהושע היה כן כ״ש שיהיה להם. ורבותינו למדו מהפסוק הזה שבהיות יהושע משרת משה היתה מעלתו כל כך שבבוא עמוד הענן פתח האהל ודבר עם משה לא ימיש יהושע מתוך האהל כי לא נפרד משם מפני הענן ולא נזדעזע מפני הדבור. אמנם אחרי שמת משה כשראה את המלאך עומד לנגדו נאמר ויפול יהושע על פניו ארצה וישתחו כי לא עצר כח לעמוד בפני המלאך כאשר היה עומד בפני השכינה בהיות משה חי. ונשאר לחקור במקום הזה למה תרגם אנקלוס כאן פנים אל פנים ממלל ותרגם אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים אפין באפין ונראה בזה שהפרש בין דבור לידיעה ששם הדבור יפול על ההשגחה. ואין ראוי לומר שכמו שהי׳ הקב״ה משיג עצמות משה ומהותו כן היה משה משיג עצמות הש״י ומהותו. ולכך תרגם ודבר ה׳ עם משה פנים בפנים ממלל עם ממלל לפי שכתו׳ אחריו כאשר ידבר איש אל רעהו והיה הדבור א״כ שוה מהשם למשה וממשה לשם. ע״כ תרגם הענין שהי׳ משה משיג רצון השם ודברו כמו שהיה השם משיג רצון משה ודברו. אמנם אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים אין הכוונה בו כן אלא הש״י היה משפיע במשה מבלי אמצעי על דרך (ירמיהו א׳) בטרם אצרך בבטן ידעתיך אבל לא נאמר שם שידע משה את השם אלא שידע השם אותו. ולהיות זה ענין ההשפעה תרגם בו אפין באפין שהענין בו שלילת האמצעי:
פנים אל פנים – ולא ״נפל וגלוי עינים״ (במדבר כ״ד:ד׳), אבל בעודו משתמש בחושיו.
כאשר ידבר איש אל רעהו – ולא בחידות.
לא ימיש מתוך האהל – למנוע שלא יכנס שם אדם מישראל, מפני שהיו כולם נזופים אז, והמקום היה מוכן לשרית שכינה, כענין ״אל תקרב הלם״ (שמות ג׳:ה׳) שנאמר למשה, בהיותו אז בלתי מוכן במספיק למקום.
פנים אל פנים, as opposed to נופל וגלוי עינים, (Numbers 24,4) as Bileam described his visions which came to him only when he had lost control over his own senses.
כאשר ידבר איש אל רעהו, as opposed to soliloquizing,⁠a
לא ימיש מתוך האוהל, in order to ensure that none of the Israelites would enter this tent, seeing all of them were in a state of disgrace. This tent was reserved for the presence of the Shechinah out of bounds, as in Exodus 3,5 where Moses was warned not to come close while wearing footwear. The reason that at that time even Moses was not admitted as he was, shows that he was not yet spiritually equipped for that degree of communication from God.
a. as in praying but not receiving an answer.
ודיבר ה׳ וגו׳ ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל. כי כל עוד שמשה היה הולך חוץ לאוהל, יהושע לא היה מש משם לשמור את האוהל שלא יכנס שמה שום אדם, כי טמאים היו בעיניו, ובאמת היו טמאים לנפשם:
[א] ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים
[1] ברכות פרק תשיעי דף סג ע״ב (ברכות סג:)
[ב] ושב אל המחנה
[1] ברכות שם (ברכות סג:)
[ג] ומשרתו יהושע בן נון נער1
[1] ברכות שם (ברכות סג:)
[2] פסחים פרק עשירי דף קיט ע״ב (פסחים קיט:)2
[3] מנחות פרק אחד עשר דף צט ע״ב (מנחות צט:)
[4] תמורה פרק שני דף יו ע״א (תמורה טז.)
1. על ציטוט זה כתב רש״י בהפניה ג,1 ברכות סג, לא גרסינן ׳ומשרתו יהושע וגו׳... והגר״א ב׳ביאורי אגדות׳ כתב שהדין עם רש״י.
רבנו מקיים גרסה זו שהרי ציטט פסוק זה והפנה אותו לברכות שם.
2. מדפיסי תו״א כיום לא ציינו הפניה זו, כנראה בעקבות דברי הדק״ס שגרסה זאת ליתא בכתב״י וכן ליתא בכל הספרים שמובאת מימרא זו. רבנו כן הפנה לפסחים קיט כי הציטוט נמצא בגרסת הגמרא בדפוס וינציאה הראשון שנת רפ, ועל זה הסתמך רבנו.
ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים ומתמלל עם משה וכו׳. נראה שפירש זה פעם שני, כי בתרגום אונקלוס כתב ׳ומליל ה׳ עם משה׳, ולפיכך פירש רש״י שראוי להיות ׳ומתמלל עם משה׳ כמו שתרגם למעלה (ראו פסוק ט) ״ודבר ה׳⁠ ⁠⁠״ ׳ומתמלל׳. ולכך לא אמר (רש״י כאן) ׳כתרגומו ומתמלל׳, מפני שתרגום אונקלוס שלפנינו ׳ומלל׳, ודעת רש״י כי הנוסחא הנכונה ׳ומתמלל׳. ואני אומר שהדין הוא עם אונקלוס, מפני כי למעלה כתב (ראו פסוק ט) ״וירד עמוד הענן ועמד פתח האוהל ודבר אל משה״, ודעת התרגום כי ״ודבר אל משה״ על הכבוד הנראה בעמוד הענן, ולפיכך תרגם ״ודבר״ ׳ומתמלל׳. אבל כשכתב (כאן) ״ודבר ה׳⁠ ⁠⁠״, תרגם אותו ׳ומלל׳. וכן ״את הקול מדבר אליו״ (במדבר ז, פט) תרגם אותו (שם) ׳ומתמלל׳, מפני שכתוב ״את הקול מדבר״. וזה החילוק שיש לאונקלוס; במקום שכתב ״את הקול מדבר אליו״, או שכתב ״וירד עמוד הענן וגומר״, תרגם אותו ׳ומתמלל׳. וכשהוא מצורף אל השם תרגם אותו ׳ומלל׳. והוא דבר ידוע מאוד זה החילוק, כי אין לומר על הקול ׳ומלל׳, וכן כאן (פסוק ט) שלא דבר רק הכבוד, לא תרגם ׳ומלל׳ רק, ומתמלל׳:
והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים כו׳. פירוש, שנהג לכנוס למחנה ללמוד להם התורה. דקודם יום הכפורים לא היה פנאי ללמוד להם תורה, אף על גב דאהלו היה מחוץ למחנה מי״ז בתמוז, שכן פירש למעלה (רש״י פסוק ז) ״ומשה יקח את האהל״ ׳מאותו עון׳, ואם כן מי״ז בתמוז נטע אהלו מחוץ למחנה, אלא מה שהיה שב אל המחנה ללמוד להם – היה אחר יום הכפורים בלבד, דאז היה לו פנאי ללמוד להם תורה. אך קשיא, דלמה היה אהלו חוץ למחנה אחר יום הכיפורים, והא עיקר נטיית אהלו חוץ למחנה בשביל שהמנודה לרב מנודה לתלמיד (רש״י שם), ואילו אחר יום הכיפורים נתרצה להם כבר, ואפשר לומר אף על גב שנתרצה להם הקב״ה, עדיין [היו] כמנודין, שהרי כפרת ישראל היה על החטא פר לחטאת, ועגל בן בקר ופרה אדומה, כל אלה הם קרבנות על החטא, וכל זמן שלא כפר להם יש כאן נידוי לשמים, אף על גב דנתרצה להם ביום הכפורים, לא היה ריצוי אלא שהקב״ה ברצון להם, ומכל מקום עדיין היו כמנודין לו, עד שהוקם המשכן, והיה כפרה להם בקרבנות, כך הוא דעת רש״י. ואין דעת רז״ל (תנחומא כי תשא כז) כך, כמו שהביא רש״י עצמו בפירושו בסמוך (סוף הפסוק) ״ודבר ה׳ אל משה״ ׳שישוב אל המחנה אמר לו אני בכעס ואתה בכעס מי יקרבם׳, ואם כן לא היה אהלו של משה מחוץ למחנה אחר יום הכיפורים, דאחר יום הכפורים לא שייך לומר ׳אני בכעס׳, דהא כבר נתרצה להם. ולפי דעת רז״ל ״ומשה יקח את האהל״ (פסוק ז) רק עד שאמר לו הקב״ה שיחזור למחנה, ומיד אומר לו הקב״ה שישוב אל המחנה:
בי״ט עלה וכו׳. ובפרשת עקב (רש״י דברים ט, יח) פירש שעלה בי״ח, וכן בפרשת יתרו (לעיל יח, יג). והרא״ם פירש כי לסוגיא דגמרא בפרק בתרא דתענית (כט.) דאמרו תמוז דההוא שתא היה מעובר, עלה בי״ט, כמו שנתבאר בדברי הרא״ם. ושגגה היא, דמאי ענין זה לכאן, דהתם אמרו ׳תמוז דההיא שתא׳ דשלוח מרגלים, והוא בשנה השניה, ומעשה העגל היה בשנה הראשונה:
ויראה לומר דעלה בי״ח בתמוז, וכיון דלא היה לילו עמו אמר כאן דעלה בי״ט, דלא היה לילו עמו. ומה שאמר ׳ובי״ח דן החוטאים׳, היינו קודם שעלה. והשתא חשבון מכוין; י״א ימים ולילות מן תמוז, חוץ מיום י״ח שאין לילו עמו, וכ״ח של אב, וליל כ״ט, הינו מ׳ יום ומ׳ לילות. ובראש חודש אלול עלה להר (רש״י כאן), דהינו ל׳ של אב, דהוא יום ראשון של ראש חודש אלול. אף על גב דעלה בכ״ט לחודש אב (רש״י דברים ט, יח), נקרא זה ׳בראש חודש אלול׳ כמו שאמר כאן שעלה בי״ט, כי כ״ט יום לא היה לילו עמו. והשתא יהיה ל׳ יום של אב עם יום ראש חודש ראשון של אלול, ויום כ״ט אב, וט׳ יום של תשרי, ולילה של י׳ תשרי, נשלמו ביום הכפורים מ׳ יום ומ׳ לילות. וכהאי גוונא צריך לתרץ מה שפירש בפרשת נח (רש״י בראשית ז, יב) שפסקו מ׳ יום של מבול בכ״ח בכסליו, והוא עצמו פירש באותו פרשה שפסקו בכ״ז בכסליו, ועיין שם:
אך הלשון שאמר ׳ובראש חודש נאמר ״ועלית״⁠ ⁠׳ אין לפרש כך, דמשמע שתחלת העליה היה בראש חודש אלול, ואפשר לומר כי היה בין מ׳ יום אמצעים ובין מ׳ יום אחרונים הפסק יום, ולפיכך בראש חודש אלול עלה להר, וירד בעשרה בתשרי, והיה אלול מלא. ואפשר לומר דרש״י פירש אליבא דפרקי רבי אליעזר (פמ״ו) דסבירא ליה בראש חודש אלול נאמר למשה (ראו להלן לד, ב) ״ועלית להר״, ולפי זה צריך לומר שעלה בי״ט בתמוז, נשארו עשרה ימים ועשרה לילות ויום אחד בלא לילו, נמצא שכלים מ׳ יום ומ׳ לילות בל׳ אב, שהוא ראש חודש אלול, ועלה באותו יום, וכלים מ׳ יום בעשרה בתשרי, והיה אלול מלא. אבל בפרשת יתרו (לעיל יח, יג) ובפרשת עקב (דברים ט, יח) לא חש שתהיה העליה בראש חודש אלול כמו דסבירא ליה לפרקי רבי אליעזר, כי לפי זה צריך לומר שהיה אלול מלא שלא כסדר החדשים, ולפיכך כתב שעלה בי״ח, והיה הירידה ביום הכפורים עצמו. ואפשר כי רש״י מסופק אם יש לומר שהיה העליה בר״ח אלול ואלול מלא שלא כסדר החדשים, או היו החדשים כסדר והעליה בכ״ט אב, לכך כתב שניהם:
לאחר שנדבר עמו כו׳. דאל״כ למה היה שב אל המחנה אחר שדבר השם יתברך עמו פנים אל פנים והלא במקום שדבר השם עמו שם היתה דירתו כדכתיב והיה כבא משה האהלה וגו׳:
עד שהוקם המשכן ולא יותר כו׳. אבל לא היה נוהג בו קודם לכן משום שלא היה פנאי ללמוד ולא ללמד מפני טרדות העגל ושהתפלל עליהם וקבלת לוחות אחרונות:
ובי״ט עלה שנאמר כו׳. וא״ת והלא בפרשת יתרו כתב שהרי בי״ז ירד ושבר הלוחות ולמחר בהשכמה עלה שהוא י״ח בתמוז ויש לומר משום דבשלהי מסכת תענית תירץ אביי על קושיא שהקשו שם תמוז דההוא שתא מלויי מלויה ורש״י ז״ל כשרוצה לפרש החשבון של מ׳ יום ומ׳ לילה לפי מנהג החדשים אחד חסר וא׳ מלא שחסר תמוז לעולם אומר בי״ח בתמוז עלה וכשרוצה לפרש החשבון לפי מה שאמרו תמוז דהאי שתא מילויי מלויה אמרו בי״ט עלה. (נח״י) ול״נ דבין תמוז לתמוז נתחלף לו דהא אביי אמר על אותו תמוז של שלוח מרגלים וזהו בשנה שנייה ואילו תמוז של העגל הוא בשנה ראשונה ע״ש. א״נ שהעלייה היתה בי״ח אבל חשבון של מ׳ יום לא הי׳ כ״א בי״ט כי יום י״ח לא הי׳ לילו עמו:
After conversing with him... [Rashi knows that it was in order to teach what he had learned] because otherwise, why would Moshe return to the camp after God spoke to him face to face? The place where God spoke to him was where he dwelt, as it is written: "When Moshe had gone into the tent...⁠"
Until the mishkon was erected but not longer... Beforehand he did not act in this way because there was no time to learn or to teach, due to the troubles with the Calf, his praying for the people, and his receiving the second set of Tablets.
And on the nineteenth he went up, as it says... You might ask: In v. 18:13, Rashi wrote: "On the seventeenth of Tammuz he descended and broke the Tablets, and early the next day — which is the eighteenth of Tammuz he ascended.⁠" [Why does Rashi say here that it was the nineteenth?] The answer is: In Taanis 29a, Abaye resolves a difficulty by saying that Tammuz in that year had thirty days [instead of its usual twenty-nine]. Rashi [in 18:13] calculates Moshe's forty days and nights according to the [usual] pattern of a twentynine-day month being followed by a thirty-day month — based on Tammuz being always twenty-nine days — therefore Rashi says that Moshe ascended on the eighteenth of Tammuz. But when he calculates it according to Abaye's statement that Tammuz in that year was thirty days [which adds a day,] he says that Moshe ascended on the nineteenth. (Re"m) Nachalas Yaakov writes: It seems to me that Re"m confused one Tammuz with another. Abaye spoke about the Tammuz when the Spies were sent, which was in the second year [after leaving Egypt]. Whereas the Tammuz of the Calf was in the first year. See there. An alternative answer: Moshe ascended on the [morning of the] eighteenth, but the calculation of forty days started only on the nineteenth. This is because the eighteenth was without the nighttime [i.e., it was not complete so it was not counted].
ודבר ה׳ וגו׳ פנים אל פנים – הכוונה בזה הוא כפי שיעור ההכנה שהיה עושה משה להקבלת פני שכינה לאותו שיעור תהיה ההשגה מפנים העליונים כי כפי אשר יכין אדם עצמו להשפעת הקדושה ישיג.
ואומרו כאשר ידבר איש אל רעהו, יתבאר לדרכנו על דרך אומרו (משלי כ״ז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם פירוש כי הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא כי כפי אשר יכין האדם לבו לאהוב חבירו כמו כן יתבונן לב חברו לאהוב אותו, והוא אומרו כאשר ידבר איש אל רעהו שלא יאהבהו אם לא יכין לבו להיות גם הוא רעהו כמו כן דבר ה׳ פנים אל פנים, ומעתה יבחין אדם מה הוא עם קונו אם לבבו יתאוה ויחשוק בה׳ ובעבודתו הנה זה סימן כי ה׳ אהבו.
ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, "and God spoke with Moses face to face.⁠" The message of this verse is that the intimacy between Moses and God was in direct proportion to the preparation Moses made to welcome God's presence. This teaches each of us that the attainment of sanctity is in direct proportion to the efforts we make to attain it.
כאשר ידבר איש אל רעהו, "as a man speaks to his friend.⁠" We understand this simile as emphasising the word רעהו, "his friend.⁠" We find a similar thought in Proverbs 27,19: "as face to face [is reflected] in water, so man's heart [will be reflected by his counterpart].⁠" Solomon speaks of a mental telepathy between the hearts of people who do not even see each other but perceive whether their counterpart loves them or hates them. The relationship between man and invisible God is based on something deeper than the exterior sense of sight. The heart senses the attitude of its opposite number. If someone prepares to love his fellow man the heart of his fellow man responds to such invisible feelings. Alternatively, the meaning is that just as his "friend" will not love him unless he has reciprocated the feeling of love, so is God's attitude to us. If one wishes to gauge one's standing in the eyes of God one needs only to examine one's own attitude towards God and His service. If one feels the urge to serve the Lord and delights in doing so, this is proof that God relates to such a person with love.
פנים אל פנים – אין זה סותר למה שהוא אומר להלן ופני לא יראו, כי הכוונה פה שבא אליו הדבור בהקיץ ובמראה צח, לא בחלום חזיון לילה, לא במשל ולא בחידות, כי אם כאשר ידבר איש אל רעהו, ומליצת פנים אל פנים, היא כמו שנאמר על משה אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים (דברים ל״ד י׳), שהוא על שפע אור החכמה מן המשפיע למושפע בלי אמצעי, ועל זה נאמר פה אל פה אדבר בו (במדבר י״ב ח׳) וזהו ההבדל שבין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, כמו שנפרש במקומו:
ושב אל המחנה – לאחר שנדבר עמו, היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד:
ומשרתו יהושע בן נון נער – אמר נער כמו משרת משה מנעוריו, וסיפר שלא בא יהושע עם משה במחנה אלא לא ימיש מתוך האהל. והנה כאשר התחיל הכתוב לספר ענין האהל שנטה לו משה הרחק מן המחנה, השלים לספר כל מה שהיה בעוד האהל שם, עד שהוקם המשכן, והתמיד זה עד א׳ בניסן, ומשהוקם לא נדבר עמו עוד מאהלו של משה, כי אם מאהל מועד ובין הכרובים, ועתה שב הכתוב לספר מה שהיה בר״ח אלול, כשעלה משה אל ההר פעם שלישית כמו שביארנו (לעיל ל״ב ל׳):
ודבר ה׳ אל משה – כאשר ראה הבוחן כליות ולב דכאות רוחם והכנעת לבבם אליו, אז ריחם עליהם כרוב חסדיו, ודיבר אל משה, שלא יתנהג עמהם עוד כבמנודים ונזופים להחזיר אחוריו אליהם ולהסתיר פניו מהם בהתרחקות האהל לבלי הביט בם, אבל יתראה להם פנים אל פנים כדרך המקבל את חברו בסבר פנים יפות ולדבר עמהם בפנים צהובות ושוחקות כאשר ידבר איש אל רעהו האהוב אליו, וזה כדעת רבותינו (ברכות ס״ג) אמר הקב״ה למשה הרב בכעס והתלמיד בכעס מה תהא עליהם, הסבר פנים לישראל והחזר האהל למקומו, וכן בתנא דבי אלי׳ (ח״ב פ״ג) אחר שהיו ישראל נוהגין אבלות בעצמם פתח הקב״ה להם פתח של רחמים ואמר למשה, עניים אלו מנודים לי ומנודים לך חזור בך והכנס את האהל לתוך המחנה, שנאמר ודבר ה׳ אל משה פנים א״פ כאשר ידבר וגו׳ מלמד שהקב״ה התיר לו למשה את נדרו ואמר אליו להכניס את האהל לתוך המחנה. והמבין בחכמת המליצה ויודע ההבדל שבין דברי הנפש המשכלת (שפראכע דעם פער- שטאנדעס) ובין דברי הנפש המתאוה (שפראכע דעס אפפעקטס) ויצייר בנפשו את מאמר פנים אל פנים כאשר ידבר וגו׳ בסימן הקריאה בסוף להורות על התעוררות, יבין כי זה הוא מאמר שלם בפני עצמו (אף שהיה מהראוי לומר ״התראה פנים אל פנים״) ואין צורך להוסיף בו תיבה להשלימו, כי המדבר דבר נחוץ בהתעוררות יעזוב תיבות ומלות טפליות המובנות מעצמן.
ושב אל המחנה – יודיענו הכתוב כי משה עבד הנאמן ביטל דעת עצמו מפני דעת המקום ב״ה, וקבע מיד ישיבתו תוך המחנה בהשבת האהל. והכי איתא בילקוט, ושב אל המחנה מלמד שהתיר לו נדרו והכניס את האהל למחנה.
ומשרתו לא ימיש – יודיענו בזה כי יהושע היה עבד נאמן לרבו, עשה כל מה שעשה הוא, בשבת משה חוץ למחנה תוך האהל גם הוא לא מש מן האהל, וגם היתה ממעלת יהושע שבירידת עמוד הענן אל פתח האהל, לא היה צריך להתרחק מן האהל אבל היה נהנה מזיו השכינה בלתי התרחקות. וקרוב לומר שכולל בזה גם כן, שהשאיר משה את יהושע לשבת בתוך האהל ולא היה נכנס אחריו בעלותו שנית אל ההר, סמוך לזמן זה, להתעכב שם מ׳ יום שניים לקבל לוחות שנית, כמו שהיה בעלייתו להר פעם ראשונה לקבל הלוחות, כי אז היה יהושע מלוה אותו עד מקום הגבלת תחומי ההר והמתין עליו שם עד רדתו, כמ״ש (משפטים כ״ד י״ג) ויקם משה ויהושע ויעל משה, וכתיב וישמע יהושע את קול העם. והנה לא נתבאר כמות הזמן ישב משה באהלו חוץ למחנה, וכפי הנראה לא ישב שם כ״א יום או יומים, שבירידת הענן על אהלו היה הדבור אליו להתראות פנים אל פנים במחנה ולהשיב אהלו בתוכם, ומסתמא קיים משה עבד הנאמן עצת ה׳, והשיב מיד אהלו כמצווה עליו. וזה היה אחר חטא עגל בארבעים יום האמצעיים שבהמשך זמן זה היה משה תוך מחנה ישראל. כי בעלייתו בהר שנית בכ״ט אב לקבל לוחות שנית שהתעכב שם מ׳ יום, אין בהשבת אהלו אל תוך המחנה תועלת ולא כלום, כי לא היה משכנו בתוכו רק בהר. ובירידתו ביום הכפורים, כבר נתכפר העון ומה לו להתרחק מהם. ורש״י שכתב ודבר זה נהג משה מיהכ״פ עד שהוקם המשכן, הוא לפירושו מענין פנים אל פנים בדרך המפרשים, וגם דעתו כשיטת המפרשים שבארבעים יום האמצעיים היה משה גם כן רק בהר. ולדעתי דעת רבותינו בענין פנים אל פנים לפי המבואר יותר מסכים לפשוטו של מקרא ובהמשך המקראות והענין. כי להמפרשים ענין פנים אל פנים שיורה על גודל מדרגת משה, שהיה הדבור אליו בלתי אמצעי מלבד שיסרסו לשון המקרא כמ״ש רב״ח ששיעור הכתוב, ודבר ה׳ אל משה, כאשר ידבר איש אל רעהו פנים אל פנים, גם אין לזה ענין לכאן בעת הזעם בשעה שאמר הקב״ה למשה לך רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל. גם ענין ושב אל המחנה קשה לפירושם שענינו לדעתם ששב אל המחנה להודיעם וללמדם מה ששמע מפי ה׳, הנה העיקר חסר, גם אחרי שהחזיקם כמנודים ונזופים איך ישוב להתקרב אליהם.
לא ימיש – יודיענו שבחו של משה שאף על פי שהיה למשה מעלה גדולה כזו יותר מכל הנביאים ודבר ה׳ א״מ פנים אל פנים כאשר ידבר וגו׳ אפ״ה ושב אל המחנה הוא בלבד בלי שום לויה עד שאפי׳. ומשרתו יהושע בן נון נער. שפי׳ שהיה עומד תמיד לפני משה ומשרת גופו ולא משרת החצר, לא ימיש מתוך האהל כלומר ולא הלך אחר משה ללותו כמנהג המלך או שר גדול, מפני שמשה לא ירצה ליקח שררה זו לעצמו שילך אחריו משרתו יהושע מחמת רוב ענוה שבו (צד״ל), לפי״ז שפיר מחובר המקרא עם מה שקדם, ולכן קראו כאן משרתו טפי מבשאר מקומות, לכן כתיב ימיש ביו״ד כפעל יצא ר״ל משה לא הצריכו לסור מתוך האהל, דאילו לפי׳ המפרשים היה ראוי ימוש בוי״ו.
פנים אל פנים – שהיה הדבור מורגש לו בעת היקיצה, וכן פנים בפנים דבר ה׳ עמכם {דברים ה׳:ד׳}, וקרוב לזה עין בעין.
ושב אל המחנה וגו׳ – יהושע לא היה משרת משה מנעוריו (כדעת רמבמ״ן), כי לא היה במדין.
לא ימיש מתוך האהל – השכינה היתה מדברת עם משה בפתח האהל, אבל יהושע היה יושב בתוך האהל מבפנים (מוהר״ר יא״א {יהודה אריה אוסימו}).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ודבר ה׳ – כבר בארנו כי משה היה מוכן בטבע לנבואה ככל הנביאים, רק שבדרך נס היתה נבואתו באספקלריא המאירה שהיא נבואת פנים אל פנים בלא מסך בינותם, וזה לא היה לו רק בעת שהיו ישראל במעלתם, ועתה בחטא העגל שירדו ישראל ממעלתם היה ראוי שגם נבואת משה תהיה באספקלריא שאינה מאירה ושלא ידבר עמו פנים אל פנים, רק ע״י שישראל הראו תשוקתם אל ה׳ ואל משה בין בצאתו אל האהל בין בהשתחויה נגד הענן זה נחשב להם לזכות, וזה היה טענה על מעשה העגל כמ״ש הכוזרי כנ״ל, וע״כ לא נפל משה ממדרגתו בנבואה, א) שה׳ דבר עמו פנים אל פנים בלא אספקלריא ומסך, ב) שהיה הדבור כאשר ידבר איש אל רעהו שהיה עומד על רגליו ולא נתבטלו חושיו כמנהג יתר הנביאים, רק תכף אחר הדבור שב אל המחנה להתעסק בעניני העם, מה שביתר הנביאים אחרי הנבואה הם מתעלפים וסר כחם מלעסוק במדיניות, אבל משרתו יהושע בן נון לא הגיע למדרגה זאת, רק לא יכול למוש מתוך האהל, שאף שלא הגיעתהו הנבואה בעצם, בכ״ז נפלה עליו חרדה מפחד ה׳ כענין (דניאל י) וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם, כן נפלה עליו חרדה בעת שחלה הנבואה על משה עד שלא יכול למוש מתוך האהל ולא יכול לשוב אל המחנה כי נתבטלו כחות גופו ולא יכול לזוז ממקומו:
ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים1: בזכות השתחוואות ותפלות של ישראל שהוסיפו כח בגבורה של מעלה עד שנגדל השפע.
ודבר ה׳ אל2 משה פנים אל פנים: היינו דברות שבכתב3 או לצורך השעה.
ושב אל המחנה: למחר לאותו עסק4, כמו שכתבתי לעיל (פסוק ח׳).
ומשרתו יהושע בן נון נער5: הודיע הכתוב דיהושע אע״ג שכבר היה גדול בשנים לערך חמשים שנה6, וגם גדול בתורה ובחכמה, וא״כ היה מועיל הרבה למשה אם היה הולך עמו למחנה בעושק בני אדם7. אבל הוא היה כ׳נער׳ כמו שלא הגיע ׳לפלגות ראובן׳ בענינים אלו. והטעם ״לא ימיש מתוך האהל״ – שהיו עסקיו לעמוד על תורה שבע״פ8, שהיה כמעין הנובע באהל משה, ולא רצה להפנות משקידת למודו לשום דבר. {וכדאיתא במנחות (צט,ב) על מקרא זה שהיו דברי תורה חביבים עליו ביותר, עד שבשכר זה ברכו ״לא ימוש ספר התורה הזה וגו׳⁠ ⁠⁠״9.}
ובא זה הספור לדורות ללמד כמה ראש הדור מחויב להטריח בעת הריסות העם ליישב דעתם10, ולא יחוש אחר עזי פנים11 שיהיו מפריעים מעשיו ומבזים אותו. וגם למדנו12 שהתלמיד הבא לקבל תורה מאותו גדול הדור, אין לו להפנות לשום דבר במצוה שאפשר ע״י אחרים, וכדאיתא בעירובין (סח,א) ׳מר לאו אורחיה, אנא טרידנא בגרסאי׳. ובירושלמי חגיגה (פרק א׳) איתא דר׳ אבהו שלח בנו לטבריה ללמוד, והיה עוסק בגמילות חסדים, ושלח ליה האם אין קוברים בקסרין שלחתיך לטבריה? ומשום הכי כתיב ״לא ימיש״, ו׳לא מש׳ מיבעי13, אלא ללמד שכך ראוי שלא ימיש מתוך האהל עד שיגיע עתו להנהיג את הדור. [ועיין מה שכתבתי בהעמק שאלה שאילתא ז׳ (סעיף ה׳) שיטת ר״ח, דעיקר הא דקיי״ל תלמוד גדול ממעשה, אינו אלא בתלמיד היושב לפני רבו, שהוא יקר אפילו ממה שמלמד לאחרים. ואנן אע״ג דלא קיי״ל כר״ח14, מ״מ למדנו כמה יקר ענין תלמיד בתחילת השתקע עצמו לתורה שתהא מתקיימת בו].
1. מדוע מודיעה לנו התורה על דרגת דבור הקב״ה עם משה דוקא כאן לאחר תיאור התייחסות בני ישראל להליכתו וחזרתו של משה.
2. לעומת ״ודבר עם משה״ בפסוק ט׳ – תורה שבע״פ (רבינו שם).
3. הקב״ה אומר ומשה כותב, ולא לימוד יחדיו כביכול.
4. לטפל ולתקן הריסות השלום שבעם, כתוצאה מחטא העגל.
5. מדוע חשוב לתורה לציין מי היה המשרת באותו אהל. ועוד, האם ניתן להגדיר אדם כבן חמשים שנה ״נער״? כשאלת הראב״ע.
6. לשון הראב״ע: והוא חי מאה ועשר שנים, וחכמים אמרו כי שבע שנים כבש ושבע שנים חלק, א״כ היה בן חמשים ושש שנה.
7. כלומר, לעזור למשה רבינו להחזיר את עם ישראל למקומם ולתקן הריסות השלום, כפי שכתב רבינו בפסוק ח׳.
8. עיין בראשית (מח,יט) בדברי רבינו.
9. דאמר ר׳ שמואל בר נחמני א״ר יונתן, פסוק זה (״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה״) אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה. ראה הקב״ה את יהושע שדברי תורה חביבין עליו ביותר, שנאמר ״ומשרתו וגו׳⁠ ⁠⁠״, אמר לו הקב״ה, יהושע! כל כך חביבין עליך דברי תורה – ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך״.
10. כפי שביאר רבינו בפסוק ח׳.
11. כנרמז בפסוק ח׳ ״ונצבו איש פתח אהלו״.
12. מפסוקנו.
13. ועיין במלבי״ם וב׳הכתב והקבלה׳ שעמדו על כך.
14. אלא תלמוד גדול אפילו כשלומד בפני עצמו, כדמוכח במו״ק (ט,ב) דמצוה שאפשר לעשות ע״י אחרים תלמוד קודם – לשון רבנו בשאילתות.
פנים אל פנים – [מהו פנים אל פנים],⁠1 א״ר יצחק, אמר לו הקב״ה למשה, אני ואתה נסביר פנים בהלכה, ואיכא דאמרי כך אמר לו, כשם שאני הסברתי לך פנים כך אתה הסבר פנים לישראל והחזיר האהל למקומו.⁠2 (ברכות ס״ג:)
ושב אל המחנה – אמר ר׳ אבהו, אמר לו הקב״ה למשה, עכשיו יאמרו, הרב בכעס והתלמיד בכעס, ישראל מה תהא עליהם,⁠3 אם אתה מחזיר את האהל למקומו מוטב, ואם לאו יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך, והיינו דכתיב ושב אל המחנה, אבר רבא, ואעפ״כ לא יצא הדבר לבטלה, שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל.⁠4 (שם שם)
לא ימיש – א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן, מאי דכתיב (יהושע א׳) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה, ראה הקב״ה שדברי תורה חביבים עליו ביותר שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, א״ל הקב״ה, יהושע, חביבים עליך דברי תורה – לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.⁠5 (מנחות צ״ט:)
לא ימיש – א״ר יהודה אמר רב, בשעה שנפטר משה רבינו, אמר לו ליהושע, שאל ממני כל הספיקות שיש לך, אמר לו, רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר, לא כך כתבת בי ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל.⁠6 (תמורה ט״ז.)
1. נראה דמדייק דא״א לומר פנים אל פנים ממש שהרי כתיב כי לא יראני האדם וחי.
2. מה שאמר כשם שאני הסברתי לך פנים הכונה שנשאתי פנים לבקשתך למחול לישראל על עון העגל. וענין הסבר הפנים לישראל הוא היפך הקפידא וכמ״ש באבות לא הקפדן מלמד, ועיון מש״כ בזה בריש פ׳ משפטים.
3. ר״ל עכשיו שהרחקת אהלך מחוץ למחנה וסימן הוא שאתה כועס עליהם.
4. כנראה סמיך על המבואר בדרשה הבאה דלא היה חסר ליהושע כל דבר שידע משה ולכן גם שרת תחתיו.
5. ועל יסוד דרשה זו כתבו הרבה פוסקים [סמ״ג עשין י״ב והגמי״י פ״א מת״ת ועוד] דיוצא אדם חובת תלמוד תורה בק״ש שחרית וערבית דאע״פ דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה – אך כמבואר אין זה לא חובה ולא מצוה אלא ברכה ליהושע, ומצטרפת הברכה גם לכל ישראל שיהיו יושבים על אדמתם שלוים ושקטים ויעסקו בתורה, וכבר זכרנו מענין זה לעיל בפ׳ תרומה בפ׳ לחם פנים לפני תמיד, ועיין מש״כ שם עוד.
6. ומבואר בגמרא מיד תשש כחו של משה ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ופירש״י דמוסב על יהושע והיינו שנצטער משה על שהיה גדול כמותו ונענש על זה יהושע, עכ״ל, ולדעתי הדבר קשה להאמר, דלא יתכן שיצטער משה על זה, הלא הוא אמר בפירוש מי יתן והיה כל עם ה׳ נביאים, ולכן נראה יותר הגירסא תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו אלה ההלכות, והיינו שנענש על שהתגאה לומר שלא חסר לו דבר לידע.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(יב) {שלישי} אוַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל⁠־יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה רְ֠אֵ֠ה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת⁠־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַתָּה֙ לֹ֣א הֽוֹדַעְתַּ֔נִי אֵ֥ת אֲשֶׁר⁠־תִּשְׁלַ֖ח עִמִּ֑י וְאַתָּ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ יְדַעְתִּ֣יךָֽ בְשֵׁ֔ם וְגַם⁠־מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽי׃
Moshe said to Hashem, "See,⁠1 You say to me, 'bring up this people', but You did not let me know whom You will send with me. And You have said, 'I know you by name,⁠2 and you have also found favor in My eyes.'
1. See | רְאֵה – Here and in the next verse, this word takes the connotation of: "pay attention" or "consider" (Rashi).
2. I know you by name | יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם – See Ramban that here the root "ידע" refers to exaltation, or Ralbag, that it connotes a special providential relationship. Similarly, it might mean: "I chose you by name", and see Bereshit 18:19 and Shadal there. Cf. R"Y Bekhor Shor: "I will let you know by name [whom I will send]".
א. ‹פפ› ל=פרשה סתומה
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[סד] 1ויאמר משה אל ה׳, אתה מוצא וידבר ה׳ אל משה, ויאמר ה׳ אל משה, וכן אתה מוצא ויאמר משה אל ה׳ וידבר משה אל ה׳ (במדבר כ״ז:ט״ו) משל למערה שהיא נתונה על שפת הים עלה הים ומלאה, לא היה הים זז משם אלא מכאן ואילך הים נותן למערה והמערה לים, כך וידבר ה׳ אל משה ויאמר משה אל ה׳ (שמות רבה מה ג)
[סה] 2ראה אתה אומר אלי, אמר רב הונא אמר רב, שבת שחל להיות בחולו של מועד, בין בפסח בין בסוכות מקרא קרינן ראה אתה (שיש שם מצות שבת ורגלים וחולו של מועד דכתיב (שמות ל״ד:י״ח) את חג המצות תשמור וכו׳ רש״י). (מגילה לא.)
[סו] 3ראה אתה אומר אלי, הה״ד (תהילים ע״ז:ז׳-ח׳) חשבתי ימים מקדם שנות עולמים וכו׳ הלעולמים יזנח ה׳ ולא יוסיף לרצות עוד, בראשונה כשהיה משה כועס על ישראל היה הקב״ה מרצה אותו, כשהיה הקב״ה כועס על ישראל היה משה מרצהו שנאמר (שמות ל״ג:י״א) ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, אמר הקב״ה תרתין אפין מזגין רותחים, לא כן אמרתי כשאהיה בכעס אתה מרצה אותי וכשתהיה בכעס אהיה מרצך, אמר לפניו רבון העולם לא אתה הוא שכעסת עליהם תחלה, א״ל לך והתרצה להם שוב אל המחנה (ראה לעיל אות נא) אמר ר׳ אחא אותה שעה מצא משה ידו לדבר לפני הקב״ה אמר לו ראה שאין אתה יכול להזיז אהבתך מהן אפילו שעה אחת, שנאמר ויאמר משה אל ה׳ ראה אתה אומר אלי. (שמות רבה מה ב)
[סז] 4ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה, וכיון שעמד משה ובקש עליהם רחמים מיד וינחם ה׳ (שמות ל״ב:י״ד), אמר לפניו רבש״ע נתמלאת עליהם רחמים הנהיגם אתה שיעלו לארץ ולא על ידי שליח, הה״ד ויאמר משה אל ה׳ ראה אתה אומר אלי וגו׳. (שמות רבה מה א)
[סח] 5ראה אתה אומר אלי, אמר לו משה, מלאך, אתה משלח עמי, כך היו התנאים, לא אמרת וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא (שמות ג׳:ח׳), ועתה אתה אומר הנה אנכי שולח מלאך לפניך (שמות כ״ג:כ׳) אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה (שמות ל״ג:ט״ו), אמר לו כי לא אעלה בקרבך (שמות ל״ג:ג׳), אמר משה הרי אמרת מלאך ואני אומר אם אין פניך הולכים, נראה דברי מי עומדים, הה״ד ויאמר משה אל ה׳ ראה אתה אומר אלי (ראה והביטה אתה אומר כך ואני אומר כך נראה דברי מי יקום. מת״כ), אמר לו הקב״ה חייך פני ילכו והניחוחי לך (שמות ל״ג:י״ד). ורוח הקודש צווחת באשר דבר מלך שלטון וגו׳ שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח׳:ה׳). (שמות רבה לב ח)
[סט] 6ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה, אמר לפניו, רבש״ע, ראה עלבון יצירך, שהרי על כרחו הוא נולד ועל כרחו הוא חי ועל כרחו הוא מת, והעלמת העולם נתון בלבו ואתה אומר אלי העל את העם הזה, שנאמר (שמות ל״ג:א׳) וידבר ה׳ אל משה לך עלה מזה אתה והעם ואתה לא הודעתני וכו׳. (לקח טוב)
[ע] 7ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, אמר לו הקב״ה כבר אמרתי לך ושלחתי לפניך מלאך (שמות ל״ג:ב׳), אמר לפניו רבש״ע למלאך אתה מוסרני אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה (שמות ל״ג:ט״ו). (שמות רבה מה ד)
[עא] 8ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, וכבר נשתברו הלוחות הראשונים, לכך היה אומר משה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, שהרי בימי יהושע כתיב (יהושע ג׳:י״א) הנה ארון הברית אדון כל הארץ עובר לפניכם בירדן. (לקח טוב שמות לד א)
[עב] 9ואתה אמרת ידעתיך בשם, ואת אמרת חמי דמניית אתך בשם דרבו, נוסח שני עה״ג: ואת בממרך אמרת חכמית יתך בשם טב. (תרגום ירושלמי השלם מכתי״ר)
[עב*] 10ראה... ידעתיך בשם, מהו ראה, אמר לפניו רבונו של עולם בתחילה אמרת לי לא נגליתי על אבות העולם אלא באות אחת, שנאמר (שמות ו׳:ג׳) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושם המפורש לא גליתי להם, שנאמר (שמות ו׳:ג׳) ושמי ה׳ לא נודעתי להם, אבל לך גליתי שבעים שמות ושם המפורש שבו בראתי עולמי, שנאמר ידעתיך בשם, ועכשיו אתה אומר הנה מלאכי ילך לפניך (שמות ל״ב:ל״ד) למלאך אתה מוסרני. (מדרש הגדול)
[עג] 11וגם מצאת חן בעיני, מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון (משלי כ״ח:כ״ג), ר׳ פנחס בשם ר׳ חמא בר חנינא אמר, מוכיח זה משה, אדם אלו ישראל שנאמר (יחזקאל ל״ד:ל״א) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, מהו אחרי, אמר הקב״ה בשביל להביאן אחרי, חן יימצא זה משה דכתיב וגם מצאת חן בעיני, ממחליק לשון זה בלעם וכו׳. (דברים רבה א ב)
[עד] 12וגם מצאת חן בעיני, כך אמרת לי מי אשר חטא לי אמחנו מספרי (שמות ל״ב:ל״ג), אבל אתה מצאת חן בעיני. (לקח טוב)
1. בתנ״י תשא יד: ויאמר משה אל ה׳, למה הדבר דומה למערה שהיא נתונה על שפת הים ומילא אותה, מכאן ואילך הים נותנת למערה והמערה חוזרת לים, ויאמר ה׳ אל משה ויאמר (צ״ל וידבר) ה׳ אל משה ויאמר משה אל ה׳. וברש״ש הגיה בשמו״ר: כך ויאמר ה׳ אל משה וכו׳. ובפי׳ מהרז״ו: וענין הנמשל שגם דיבורו ואמירת משה אל ה׳ היה משפע אלהי שנשפע עליו בדיבורו ומאמרו. ובפי׳ עץ יוסף: בא להורות לנו בזה ממעלת נבואת משה על כל שאר הנביאים, שהיה בכחו להאציל עליו שפע נבואתו בכל עת שירצה ואף בלתי קדימת דבור ה׳ אליו, כמו דבר ה׳ אליו בלתי הקדמת דבורו, שגדלה מעלתו ודבקותו להדבק בשפע הנבואי בכל עת שרוצה, וזה משל המערה שאחר שמפני הכנתה לקבל המים נתמלאה מהים והיו לאחדים בדבקותם אחד לאחד שוב לא יפרדו כן אחר שנדבק משה בה׳ שוב לא נפרד מדבקותו והיה תמיד מקבל הדבור מה׳ או שהוא מדבר לפני ה׳ בכל עת שירצה, ע״כ. ראה לעיל אות מ, וצרף לכאן. וראה שמו״ר כא ב: וכשם שהקב״ה קורא למשה ומדבר עמו, כך היה משה קורא להקב״ה ומדבר עמו, שנאמר וידבר ה׳ אל משה וכתיב (במדבר שם) וידבר משה אל ה׳ וכו׳, הובא בתו״ש בשלח פי״ד אות צג. ומשל זה מובא בסגנון אחר בפסיקתא דר״כ פ״א: אמר ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי למה היה אהל מועד דומה למערה שהיא נתונה על שפת הים ועלה הים והציף המערה, נתמלאה מן הים והים לא חסר, כך אהל מועד נתמלא מזיו השכינה. וכ״ה בפסיקתא רבתי פ״ה, במדב״ר יב ד, שהש״ר ג ח, תנחומא ויקהל ז.
2. ראה מימרא דאביי שם: והאידנא נהוג עלמא למיקרי משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא. ובתוס׳ שם שפסל הכונה לראה אתה אומר אלי שבכללה הוי פסל לך. ובתוס׳ תענית כז ב ד״ה רב: דהא בשבת בחוש״מ קורא הוא, מראה אתה אומר אלי, אע״פ שעיקר הפרשה אינה מתחלת כי אם מפסל לך וי״ל דמשום הכי הוא קורא ראה בפרשה של מעלה לפי שכל אותה הפרשה משתעי בחד עניינא וכו׳. ובחזקוני כאן: מה שקורין פרשה זו בשבת חוש״מ לפי שהוזכרה בה שבת באמצע הרגלים.
3. כעי״ז בתנחומא סי׳ כז: ושוב אל המחנה וכו׳ אמר לפניו רבש״ע ראה שאפילו בכעסך אתה מפייסני עליהם שנאמר ויאמר משה אל ה׳ ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה, ראה שאין יכול להזיז אהבתך מהם. ובתנ״י טו: א״ל הקב״ה אני אומר לך לחזור וכו׳ א״ל משה רבונו של עולם לא בשבילך כעסתי עליהם ראה אתה אומר אלי, ראה שאין אתה יכול להניח אותם. וכ״ה בשמו״ר מה ד: אמר משה רבון העולם לכבודך כעסתי עליהם ראה אתה אומר אלי, ראה שאין אתה יכול להניחם. ובמדרש הגדול: ראה אתה אומר אלי, כיון שראה משה שנתגוללו רחמיו של הקב״ה על ישראל מצא נפשו לעמוד בתפלה ופתח בטובתן של ישראל. וראה אות ע בבאור. – ברמב״ן כאן: ראה אתה אומר אלי, היה זה בהר סיני בעלותו שם בי״ט בתמוז ולא הוצרך הכתוב לומר ויעל משה אל ה׳ ויאמר אליו ראה אתה אומר אלי, כי כל עת היות הכבוד שוכן בהר סיני בידוע ששם הדבור וכן אמר ועתה אעלה אל ה׳ ואמר וישב משה אל ה׳ (לעיל לב ל–לא) ששב אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳. וכ״כ גם להלן לד כח: אבל ארבעים יום אחרים עמד שם קודם לזה להתפלל כל ענין הבקשה שאמר ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה. וכ״ה באע״ז שם ולעיל לב יב: והנה התנפל מ׳ יום וה׳ אמר לו כי לא אעלה בקרבך והנה לא ירשו הארץ ואז אמר משה כל פרשת ראה אתה אומר אלי. ובספורנו לעיל כד יב: ובאמצעיים כפי קבלת רבותינו היתה פרשת ראה אתה אומר אלי ופסל לך. ומלשון הדרש שלפנינו אותה שעה וכו׳ מבואר כן, לפי המובא לעיל אות כג שמ״ש ומשה יקח את האהל היה במ׳ יום האמצעיים ופרשה זו נאמרה אחרי שאמר לו ה׳ שוב אל המחנה. אמנם לשיטת רש״י שם שמשה נהג כן מיוהכ״פ, צ״ב. ואולי יפרש שגם פרשה זו נאמרה אחרי יוהכ״פ. וראה להלן אות סז בבאור.
4. בדרש שלפנינו מבואר שפרשה זו נאמרה אחרי וינחם ה׳ על הרעה, ולפי המבואר לעיל לב אות קמה מתנחומא פקודי יא, שוינחם ה׳ נאמר ביום הכפורים, יש מכאן סמך לשיטת הגר״א שפרשה זו נאמרה במ׳ יום אחרונים שעשה בם כל התפלות האלה להשיב שכינתו בתוכנו, כמו שנאמר לו תחלה מעשה המשכן בשביל ושכנתי בתוכם וע״י חטא העגל הפסידו זאת ועתה לא שב משה אחור עד שהשכין השכינה בתוכנו ואמר פרשה זו ראה אתה וגו׳ קודם פסל לך שאין מוקדם ומאוחר ולסמכו לפסוק לא אעלה בקרבך ולומר שחזר ונתרצה כמקדם ואח״כ אמר שירד בענן ויעבור על פניו. וראה אות סו בבאור.
5. הובא בתו״ש משפטים פכ״ג אות רצה. וראה להלן אות פח–פט וצרף לכאן. – באשר דבר מלך וכו׳, בפי׳ מהרז״ו, הכונה לדרש המובא בבמדב״ר יב סו: בעת שהקב״ה רוצה להביא גזרה להראות שלטנותו בעולם, תדע מי שהוא שיכול למחות בידו ומי הוא שיאמר לו מה תעשה, השומר מצוה של הקב״ה וכו׳. ובמדרש פטירת משה (או״מ 363): מרע״ה כל זמן שהיה חי היה הכל ברשותו וכו׳ ולא עוד אלא שהיה אומר קומה ה׳ שובה ה׳ ועוד אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, כיון שהגיע זמנו להפטר היה מחזיר למי שיבקש עליו רחמים.
6. נראה הכונה לההמשך בפסוק יג: הודיעני נא את דרכך וזה שאמר: והעלמת העולם נתון בלבו, ובפי׳ הר״א בן הרמב״ם: כלומר הנה העמסת עלי משא כבד ממני, דומה למאמרו ע״ה במקום אחר (במדבר יא יד) כי כבד ממני. ובאע״ז: ראה, כאומר ראה הצרה שאני עומד בה. ובצרור המור: ואולי כי לשון ראה הוא לשון תחנה כמו ראה עניי, ראה ה׳ והביטה, ראה כי צר לי. ובספורנו: ראה השגח ואל תסתיר פניך ממני בזאת.
7. תנ״י טו. ובלק״ט: ואתה לא הודעתני וכו׳ כי אם אמרת ושלחתי לפניך מלאך. והמדרש שלפנינו הוא מקור דברי רש״י כאן: ואשר אמרת לי הנה אנכי שולח מלאך אין זו הודעה שאני חפץ בה. והרמב״ן כתב עליו: ואיננו נכון בלשון הכתוב ועוד כי למה יאמר עתה כן, ובעת שנאמר לו הדבור ההוא שתק ממנו כי יבקש עתה להרויח בעבור מעשה העגל, אבל הענין כי הקב״ה אמר בכאן למשה ושלחתי לפניך מלאך ומשה אמר לו לא הודעתני מי הוא המלאך שתשלח עמי אם הוא מלאך הראשון ששמך בקרבו וכו׳. וראה אע״ז פסוק כא ופי׳ התוס׳ כאן. ובתו״ש משפטים פכ״ג אות רצז. ומה שהקשה למה שתק בעת שנאמר לו הדבור ההוא, י״ל עפ״י המבואר לעיל אות סו: אותה שעה מצא משה ידו לדבר לפני הקב״ה וכו׳, וכן תירץ הרא״ם עפ״י רש״י להלן פסוק יח שהיה אז עת רצון. ומ״ש להגיה בד׳ רש״י ושלחתי לפניך מלאך, כי הפסוק הנה אנכי שולח מלאך נאמר קודם מעשה העגל, כבר נתבאר בתו״ש שם אות רצה מכמה מדרשים שמביאים הפסוק שבמשפטים ונראה שסוברים שנאמר אחר מעשה העגל. וראה גו״א מש״כ ליישב. וברשב״ם הביא את הפסוק הנה מלאכי ילך לפניך. ובספורנו: שכשאמרת ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי, זה יובן בעת היותנו נכנסים לארץ, אבל בדרך אין עמנו לא שכינתך ולא שום מלאך. וכ״ה באדרת אליהו. ובפי׳ הר״א בהרמב״ם: ומאמרו ואתה לא הודעתני וגו׳ אחר מאמר הנה מלאכי וגו׳, הצעת המלצתו והטעם לא הודעתני עתה אם אותו האיום שאימת אותנו בו כי לא אעלה בקרבך והתמורה במלאך קבועה בגזירתך או עוברת וההשגחה חזרה אל מה שהיתה בסליחתך ורחמיך. – אם אין פניך וכו׳, ראה להלן אות פט בבאור.
8. ראה תורה שלמה משפטים פכ״ג אות רצח וצרף לכאן. וראה להלן פל״ד אות ג.
9. באונקלוס: ואת אמרת רביתך בשם, ביונתן: ואנת במימרך אמרת מנית יתך בשום טב. ורס״ג מפרש: ואתה כבר אמרת לי רוממתי שמך. והאע״ז: אמר הגאון, ידעתיך כמו כבדתיך ואין זה נכון כי הנה אחריו ואדעך כאשר ידעתני, ובסוף הפרשה פי׳ כמו יודע ה׳ דרך צדיקים. ומהתרגומים הנ״ל ראי׳ לרס״ג. ולפי תרגום קאפח: ואתה כבר אמרת לי רוממתי שמך. ולפי ר״מ צוקר, הפי׳ ידעתיך כמו הודעתיך. ולהלן פי״ג מתרגם הרס״ג ואדעך שאודיע אותך לאחרים, ויש להעיר מבראשית כב, ב. כי עתה ידעתי. ובב״ר: עתה יידעתני לכל שאתה אוהבני. ועי׳ בתו״ש שם אות קלה. ויש עוד פירושים ראה רש״י כאן. ובספר השרשים עמ׳ קצד. כלומר גדלתי שמך ופרסמתיך וכמהו מה אדם ותדעהו, וכ״ה בפי׳ ר״י ג׳נאח. וראה ספר חסידים מכ״י עמ׳ 490. ובצרור המור: כי מ״ש: ידעתיך בשם, חוזר לתכלית שליחות מצרים שנאמר שם משה משה כפול, לשון חבה ומציאת חן כמו אברהם אברהם. וזהו ידעתיך בשם כפול יותר משאר נביאים ולכן תמצא כי כמו שאמר במשה ידעתיך בשם, נאמר לאברהם שכפל בו כי ידעתיו. וראה ספורנו שפי׳: אבל חפצת שאהיה אני המלאך ההולך לפני מחנה ישראל. וראה מענין זה בתו״ש משפטים פכ״ג אות רצט בביאור. ועל השאלה איפוא אמר ה׳ למשה, באע״ז בפיה״ק: ואתה אמרת, כאשר היה בהר אמר לו כן ואם אינו מפורש, ראה כעי״ז לעיל בראשית מב, כב, בתו״ש שם. ומ״ש בתרגום ירושלמי עה״ג: בשם טב. כ״ה בתרגום ירושל׳ לעיל פל״א, ב. עיי״ש בתו״ש.
10. מקורו נעלם. וכעי״ז בלק״ט: כלומר ידעתיך בשם הנכבד והנורא כענין שאמר ושמי ה׳ לא נודעתי להם כי אם לך. וכ״ה ברמב״ן פסוק יד. ובספר ציוני ובאוה״ח, וראה לעיל אות עב. ברלב״ג: ידעתיך בשם ר״ל ידיעה פרטית והוא הידיעה אשר בעבורה דבקה ההשגחה הפרטית בו. ובמנחה בלולה: ואתה אמרת ידעתיך בשם לפי שאצל הפילוסופים כמו שהוא נמנע לדעת מהות ה׳ ית׳, כן הוא נמנע אצלם שהוא ית׳ ישגיח וידע זה האיש הרמוז, לזה אמר מאחר שהרסת הקדמתם האחת וידעתני בשם ומצאתי חן בעיניך שהוא סותר הפילוסופים בהנחתם האחת, כן תהרוס יסודם בהשגחתך והודיעני דרכיך. ע״כ.
11. כ״ה בילהמ״כ משלי שם. ובתנ״י דברים בהוספה מכת״י אוקספורד עמ׳ 3 הגירסא: חן ימצא שמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם שנאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ה׳ (להלן לד ט). וברש״י משלי שם גורס: כי מצאת חן בעיני (פסוק יז). וראה לעיל פל״ב אות קז ואות רמ, מדב״ר שם, שדרשו הפסוק במשלי לענין התוכחה שהוכיחם ואמר להם אתם חטאתם חטאה גדולה, ואמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך.
12. באוה״ח כאן פי׳ עפ״י מה שאמרו כשעלה משה למרום מצא ר״ע שהיה דורש וכו׳ אמר משה לפני המקום שלח שליחות זו ביד ר״ע שהוא יותר ממני והשיבו ה׳ כי אינו חפץ אלא במשה (ראה תו״ש שמות פ״ד אות סד) והנה הענין יגיד שאין זה אלא מציאות חן וכו׳. וכעי״ז בפנים יפות.
וַאֲמַר מֹשֶׁה קֳדָם יְיָ חֲזִי דְּאַתְּ אָמַר לִי אַסֵּיק יָת עַמָּא הָדֵין וְאַתְּ לָא אוֹדַעְתַּנִי יָת דְּתִשְׁלַח עִמִּי וְאַתְּ אֲמַרְתְּ רַבִּיתָךְ בְּשׁוֹם וְאַף אַשְׁכַּחְתָּא רַחֲמִין קֳדָמָי.
Moshe said before Hashem, “Behold, You say to me, ‘Lead this people up [to the land of Canaan],’ but You did not let me know whom You would send with me. You [also] said, ‘I have exalted you by name and you have also found favor before Me.’

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה׳ רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי
וַאֲמַר מֹשֶׁה קֳדָם ה׳ חֲזִי דְּאַתְּ (ח״נ: אַתְּ) אָמַר לִי אַסֵּיק יָת עַמָּא הָדֵין וְאַתְּ לָא הוֹדַעְתַּנִי (ח״נ: אוֹדַעְתַּנִי, אודעת לי) יָת דְּתִשְׁלַח עִמִּי וְאַתְּ אֲמַרְתְּ רַבִּיתָךְ בְּשׁוֹם וְאַף אַשְׁכַּחְתָּא רַחֲמִין קֳדָמַי
רְאֵה – חֲזִי, אבל וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ – וּגְלֵי קֳדָמָךְ
א. ״רְאֵה״ – ״חֲזִי״. אין משה מבקש שה׳ יביט בעיניו. גם אין הוא מבקש למשוך תשומת לבו של ה׳ כאילו אין דעתו נתונה לדבר משה. מלה זו היא פתיחה של דברים המדגישה את חשיבותם, כראב״ע לפסוק ״רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה״ (בראשית כז כז) – רְאֵה, דבור עם הלב״, על כן אין ת״א נמנע מלתרגמה כצורתה. אבל בפסוק הבא תרגם ״וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה״ – ״וּגְלֵי קֳדָמָךְ״, לסילוק רְאִיָּה (תפיסה חושית) מהבורא.
סילוק ידיעה מהבורא
ב. ״וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם״ – ״וְאַתְּ אֲמַרְתְּ רַבִּיתָךְ בְּשׁוֹם״, וכן ״כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם״ (יז) ״וְרַבִּיתָךְ בְּשׁוֹם״. התרגום דומה לתרגומו לעיל ״רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל״ (לא, ב) ״חֲזִי דְּרַבִּיתִי בְּשׁוֹם בְּצַלְאֵל״ אבל כאן הוא מטעם שונה: ״ידיעת״ הבורא נתפסת כהגשמה כי היא מייחסת לו פעילות הכרתית. דרכו של אונקלוס לסלקה באמצעות הפועל המופשט ״גְּלֵי קֳדָם״ דוגמת ״כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו״ (שמות ג ז) ״אֲרֵי גְלֵי קֳדָמַי כֵּיבֵיהוֹן״.
ואולם בפסוקנו המדבר במשה לא שייך לתרגם כך, כי מה מעלה היא והרי מעשי כל אדם גלויים לפני הבורא? לכן תרגם גם כאן ״רַבִּיתָךְ בְּשׁוֹם״ שטעמו ״הגדלתיך והבדלתיך משאר בני אדם בהשגחה פרטית עליך״.⁠1 אבל ״אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה׳ פָּנִים אֶל פָּנִים״ (דברים לד י) ״דְּאִתְגְּלִי לֵיהּ ה׳ אַפִּין בְּאַפִּין״; הבניין הפָּעיל המייחס ידיעה לה׳, מתורגם כבניין סביל שנושאו הוא האדם.
סילוק אבר גוף
ג. לסילוק הגשמת עין תרגם ״מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי״ – ״אַשְׁכַּחְתָּא רַחֲמִין קֳדָמַי״. וכן להלן ״כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ״ (טז) ״אֲרֵי אַשְׁכַּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ״. ובהערת מסורה כאן נרשם ״קדם – מטעין ביה״, אבל יא״ר כתב ״ולא הבנתי״; לא ברור מאיזו טעות באה המסורה להזהיר את הקורא.⁠2 והטעם שתרגם חֵן – רַחֲמִים, התבאר בפסוק ״וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית ו ח) ״וְנֹחַ אַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״.
1. ״אוהב גר״, נתיב ו (עמ׳ 6). אבל רש״י פירש ״ידיעה בשם״ כקירבה אינטימית בין הקב״ה למשה, כדבריו כאן ״ואתה אמרת ידעתיך בשם – הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות״. ויותר מכך בפירושו לפסוק ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו״ (בראשית יח יט): ״כי ידעתיו, לשון חבה. כמו מוֹדַע לְאִישָׁהּ (רות ב א) הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ (רות ג ב) וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו״. ואולם על פי תפיסת אונקלוס, רעיון הקירבה שברש״י לא ניתן להאמר, כי רוממותו האין סופית של ה׳ שוללת כל קשר בין ה׳ לאדם.
2. מציאת חן ״בעיני״ ה׳ מופיעה עשר פעמים בתורה ובכולם סולקה ההגשמה בהמרת ״עיני״ ב״קדם״ כמפורט בנספח ״תרגומי ההגשמה״, עמ׳ 933. אבל הצעת ברלינר (מסורה, עמ׳ 4) דחוקה.
ואמר משה קדם י״י חמי די את אמר לי אסק ית עמא האיליין ואתא לא אודעת יתי ית מה דתשלח עמי ואת באמרת חמי דמניית יתך בשם דרבן ולחודג אשכחת חן וחסד קדמיי.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״במימרך״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״אמרת ... ולחוד״) נוסח אחר: ״בממרך אמרת⁠(י){א} חכמית יתך בשם טב ולהוד״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולחוד״) גם נוסח חילופי: ״ולהוד״.
ואמר משה קדם י״י חמי מה דאנת אמר לי סליק ית עמא הדין ואנת לא אודעתני ית מאן דאנת שלח עימי ואנת במימרך אמרת מניית יתך בשום טב ואוף אשכחת רחמין קדמי.
And Mosheh said before the Lord, Lo, what hast You said to me, Take this people up? but You hast not made me to know whom You will send with me. By Thy Word You hast said, I have ordained thee with a goodly name, and you hast found favor before Me.
ויאמר משה לפני י״י ראה מה שאתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את מי שאתה שולח עמי ואתה במאמרך אמרת מניתי אותך בשם טוב וגם מצאת חן לפני.

פרשה מה

[א] וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה׳ רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה, וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה (ירמיהו י״ח:ז׳-ח׳), מָה רֶגַע אֲדַבֵּר, כְּהֶרֶף עַיִן אֲנִי גוֹזֵר עַל הָאָדָם שֶׁיָּמוּת, וְהוּא עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה וַאֲנִי מִתְנַחֵם עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ (ירמיהו י״ח:ח׳), וּמִי הֵם, אֵלּוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה, מַה כְּתִיב בָּהֶם: קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה (יונה א׳:ב׳), לָמָּה: כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי (יונה א׳:ב׳). וְאוֹמֵר: וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד (יונה ג׳:ד׳), מַה כְּתִיב שָׁם: וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים, וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים (יונה ג׳:ה׳) הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה (יונה ג׳:ז׳), אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָם הַבְּהֵמָה אֵינָהּ יוֹדַעַת כְּלוּם וְאַתָּה מְזַכֶּה אוֹתָהּ אַף אָנוּ חֲשֹׁב אוֹתָנוּ כִּבְהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה (יונה ג׳:ז׳). מִיָּד: וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה (יונה ג׳:י׳), וְרַבָּנָן אָמְרֵי רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִי כְעַמְךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (שמואל ב ז׳:כ״ג). וְעַל מַמְלָכָה, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ מַמְלָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים (שמות י״ט:ו׳), לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד (ירמיהו א׳:י׳, ירמיהו י״ח:ז׳), לְפִי שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה וּבִקֵּשׁ לְהַשְׁמִידָם, שֶׁנֶּאֱמַר: הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם (דברים ט׳:י״ד), וְכֵיוָן שֶׁעָמַד משֶׁה וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, מִיָד וַיִּנָּחֶם ה׳, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם נִתְמַלֵּאתָ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, הַנְהִיגֵם אַתָּה שֶׁיַּעֲלוּ לָאָרֶץ וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹאמֶר משֶׁה אֶל ה׳ רְאֵה אַתָּה אוֹמֵר אֵלַי.
[ב] מַה כְּתִיב לְמַעְלָה: וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם (שמות ל״ג:ו׳), רַבִּי חָנִין דְּצִפּוֹרִין אָמַר עֲטָרָה שֶׁנָּתַן בְּרֹאשָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ (יחזקאל ט״ז:י״ב), וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר זִינָאוֹת שֶׁחָגַר לָהֶם. וְרַבִּי סִימֵי אָמַר פּוּרְפְּרָאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי (יחזקאל ט״ז:י״א), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם, וַה׳ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם (דברים כ״ו:י״ז-י״ח), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כָּעַס עֲלֵיהֶם משֶׁה וְנָטַל הָאֹהֶל וְהָלַךְ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל (שמות ל״ג:ז׳). רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי אָמַר רְאֵה כָּבוֹד שֶׁחָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, שֶׁהִנִּיחַ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וּבָא אֵצֶל משֶׁה, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בָּאִין לוֹמַר הִימְנוֹן לְפָנָיו וְהוּא נָתוּן אֵצֶל משֶׁה, וְכֵן הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים בָּאִים לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְפָנָיו וְלִטֹּל רְשׁוּת לָצֵאת לְהָאִיר לָעוֹלָם, שֶׁאִלּוּלֵי שֶׁהֵן נוֹטְלִין רְשׁוּת וּמִשְׁתַּחֲוִים לֹא הָיוּ יוֹצְאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים (נחמיה ט׳:ו׳), שָׁאֲלוּ לַחַיּוֹת אֵיפוֹא הוּא כִּסֵּא הַכָּבוֹד, אָמְרוּ לָהֶם לְכוּ אֵצֶל משֶׁה, מִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה׳ (שמות ל״ג:ז׳), מְבַקֵּשׁ משֶׁה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא מְבַקֵּשׁ ה׳, מַה כְּתִיב שָׁם: וְדִבֶּר ה׳ אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים (שמות ל״ג:י״א), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כָךְ הִתְנֵיתִי עִמְּךָ כְּשֶׁיִּהְיוּ פָנֶיךָ כְּעוּסוֹת יִהְיוּ פָנַי מְרַצִּין אֶת פָּנֶיךָ, וּכְשֶׁיִּהְיוּ פָנַי כְעוּסוֹת יִהְיוּ פָנֶיךָ מְרַצִּין אֶת פָּנַי, חֲזֹר בְּךָ וְהִכָּנֵס לַמַּחֲנֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדִבֶּר ה׳ אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים.
דָּבָר אַחֵר: רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים (תהלים ע״ז:ו׳), אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹשֶׁבֶת אֲנִי וּמְחַשֶּׁבֶת לְכַמָּה שָׁנִים גְּאַלְתָּנוּ מִמִּצְרַיִם, וְחוֹזֶרֶת וְאוֹמֶרֶת לְכַמָּה שָׁנִים גְּאַלְתָּנוּ מִבָּבֶל, וּמְחַשֶּׁבֶת אֲנִי וְאוֹמֶרֶת כַּמָּה שָׁנִים יֵשׁ לִי מִיָּוָן, לְכָךְ נֶאֱמַר: חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם: וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא (תהלים ע״ז:י״א), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אִם חֳלָאִים הֵם, יְכוֹלִין לְהִתְרַפֹּאות, וְאִם אֵינָן חֳלָאִים אֵינִי יוֹדַעַת מַה לַעֲשׂוֹת, לְכָךְ נֶאֱמַר חַלּוֹתִי הִיא.
אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ בָּאוּ עָלֵינוּ עַל יְדֵי שֶׁלֹא חִלִּינוּ מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵין לְשׁוֹן חַלּוֹתִי אֶלָּא תְּפִלָּה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵּנוּ (מלאכי א׳:ט׳), הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל (תהלים ע״ז:י׳), שָׁכַחְתָּ אוֹתָן הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְתָּ: וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן (שמות ל״ג:י״ט), הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ (תהלים ע״ז:ט׳), לָשׁוֹן יְוָנִי אָפֵס, הִנִּיחַ, לְכָךְ נֶאֱמַר: הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ (תהלים ע״ז:ט׳). הַלְּעוֹלָמִים יִזְנַח ה׳ וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד (תהלים ע״ז:ח׳), בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁהָיָה משֶׁה כּוֹעֵס עַל יִשְׂרָאֵל הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַצֶּה אוֹתוֹ, כְּשֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס עַל יִשְׂרָאֵל הָיָה משֶׁה מְרַצֵּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדִבֶּר ה׳ אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תַּרְתֵּין אַפִּין מָזְגִין רוֹתְחִים, לֹא כֵן אָמַרְתִּי כְּשֶׁאֶהְיֶה בְּכַעַס אַתָּה מְרַצֶּה אוֹתִי וּכְשֶׁתִּהְיֶה בְּכַעַס אֶהְיֶה מְרַצֶּךָ. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָם לֹא אַתָּה הוּא שֶׁכָּעַסְתָּ עֲלֵיהֶם תְּחִלָּה. אָמַר לוֹ לֵךְ וְהִתְרַצֵּה לָהֶם, שׁוּב אֶל הַמַּחֲנֶה.
אָמַר רַב אַחָא אוֹתָהּ שָׁעָה מָצָא משֶׁה יָדוֹ לְדַבֵּר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ רְאֵה שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לְהָזִיז אַהֲבָתְךָ מֵהֶן אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה׳ רְאֵה אַתָּה אוֹמֵר אֵלַי.
[ג] אַתָּה מוֹצֵא וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה, וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה׳, וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל ה׳, מָשָׁל לִמְעָרָה שֶׁהִיא נְתוּנָה לִשְׂפַת הַיָּם, עָלָה הַיָּם וּמָלְאָהּ, לֹא הָיָה הַיָּם זָז מִשָּׁם, אֶלָּא מִכָּאן וָאֵילָךְ הַיָּם נוֹתֵן לַמְּעָרָה וְהַמְּעָרָה לַיָּם, כָּךְ, וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה, וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה׳, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה: הוֹרֵד עֶדְיְךָ (שמות ל״ג:ה׳), רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר כְּלֵי הַזַּיִן שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשֵׁם הַמְפֹרָשׁ חָקוּק עָלָיו.
רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי – רְאֵה שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לְהַנִּיחָם: וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ: וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ (שמות ל״ג:ב׳), אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לְמַלְאָךְ אַתָּה מוֹסְרֵנִי: אִם אֵין פָּנֶיךָ הוֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה (שמות ל״ג:ט״ו).
[יד] ויאמר משה אל ה׳ ראה אתה וגו׳ (שמות ל״ג:י״ב). כתיב חשבתי ימים מקדם (תהלים ע״ז:ו׳), אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה רבונו של עולם יושבת אני ומחשבת לכמה שנים גאלתני ממצרים, לכמה שנים גאלתני מיון, חלותי היא שנות ימין עליון (שם שם:י״ב), אמר ריש לקיש אם חולים הם יכולים הם להתרפאות.
ד״א חלותי היא, אמר ר׳ אלכסנדרי כל הדברים האל שבאו עלינו על ידי שלא חלינו להקב״ה, ואין הלשון הזה אלא לשון תפלה, שנאמר ועתה חלו נא פני אל (מלאכי א׳:ט׳), הלעולמים יזנח אדני ולא יוסיף לרצות עוד (תהלים שם:ח׳), לשעבר כשהיה משה כועס עם ישראל, היה הקב״ה מרצה אותו, שנאמר ושב אל המחנה וגו׳ (שמות ל״ג:י״א).
ויאמר משה אל ה׳ למה הדבר דומה למערה שהיא נתונה על שפת הים ומילא אותה, מכאן ואילך הים נותנת למערה, והמערה חוזרת לים, ויאמר ה׳ אל משה, ויאמר ה׳ אל משה, ויאמר משה אל ה׳.
[טו] [ויאמר משה אל ה׳]. מה כתיב למעלה מן הענין, ויאמר ה׳ אל משה אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף [וגו׳] ועתה הורד (נא) עדיך (שמות ל״ג:ה׳), מהו עדיך, אמר ר׳ שמעון כלי זיין שנתן להם הקב״ה, ושם המפורש חקוק עליו, מיד ויתנצלו בני ישראל את עדים (שם שם:ו׳), כשראה משה שאבדו את המתנה טובה, אף הוא כעס עליהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[14] (Exod. 33:12:) AND MOSES SAID UNTO THE LORD: SEE, YOU <SAY UNTO ME: BRING THIS PEOPLE UP>…. it is written (in Ps. 77:6 [5]): I HAVE CONSIDERED THE DAYS OF OLD. The congregation of Israel said to the Holy One: Sovereign of the World, we sit and consider how many years you took to redeem us from Egypt, how many years you took to redeem us from Greece.⁠1 (Ps. 77:11 [10]) THIS IS MY WEAKNESS (rt.: HLH), THAT THE RIGHT HAND OF THE MOST HIGH MIGHT CHANGE. Resh Laqish said: If they are sick (rt.: HLH), they can be healed.⁠2
Another interpretation (of Ps. 77:11 [10]): THIS IS MY ENTREATY (rt.: HLT).⁠3 R. Alexandri said: All these things which came upon us happened because we did not entreat (rt.: HLH) the Holy One, and this word (ENTREATY) can only be a word for prayer. It is so used (in Mal. 1:9): AND NOW ENTREAT (rt.: HLT) THE FAVOR OF GOD! (Ps. 77:8 [7]:) WILL THE LORD FOREVER REJECT AND NEVER AGAIN BE FAVORABLE? In the past, when Moses was angry with Israel, the Holy One would placate him. Thus it is stated (in Exod. 33:11): <THE LORD WOULD SPEAK UNTO MOSES FACE TO FACE AS ONE SPEAKS UNTO HIS FRIEND. > THEN HE WOULD RETURN UNTO THE CAMP….
(Exod. 33:12:) AND MOSES SAID UNTO THE LORD. To what is the matter comparable? To a cavern which was located on the edge of the sea, and <the sea> filled it.⁠4 From then on the sea was flowing into the cave, and the cave making a return to the sea. (Exod. 33:1:) AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES. (Exod. 33:5:) AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES. (Exod. 33:12:) AND MOSES SAID UNTO THE LORD.⁠5
[15] [(Exod. 33:12:) AND MOSES SAID UNTO THE LORD.] What is written above on the matter (in vs. 5)? AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES: SAY UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL: YOU ARE A STIFF-NECKED PEOPLE…. NOW THEN, REMOVE YOUR ORNAMENTS. What is the meaning of YOUR ORNAMENTS? R. Simeon said: The weaponry which the Holy One gave them with the Ineffable Name inscribed upon it.⁠6 Immediately (in vs. 6), SO THE CHILDREN OF ISRAEL STRIPPED THEMSELVES OF ORNAMENTS (i.e., their weapons). When Moses saw that they had lost the good gift, he became angry with them.
(Exod. 33:7:) NOW MOSES WOULD TAKE THE TENT [….FAR AWAY (rt.: RHQ) FROM THE CAMP]. How far was it? A mile.⁠7 It is so stated (in Josh. 3:4): YET THERE SHALL BE A DISTANCE (rt.: RHQ) BETWEEN YOU AND IT (the Ark of the Covenant) OF ABOUT TWO THOUSAND CUBITS BY MEASURE. Resh Laqish said: It is comparable to a king who had one legion.⁠8 When <the legion> revolted against the king, what did the head of that army do? He took the royal standard9 and fled. So Moses, when Israel committed that act, took the Tabernacle and went away.
(Exod. 33:7, cont.:) AND IT CAME TO PASS THAT ANYONE WHO SOUGHT THE LORD <WOULD GO OUT UNTO THE TENT OF MEETING, WHICH WAS OUTSIDE THE CAMP>. "Anyone who sought Moses" is not written here, but ANYONE WHO SOUGHT THE LORD. This < wording > teaches that everyone who welcomes an elder fulfills Torah. <It is> as though he is welcoming the Divine Presence. For even the angels, the seraphim, and the < heavenly> hosts were seeking him to obtain his permission to go forth. They would say to one another: Here he is in the tabernacle of Moses. When sun and moon want to get permission to go forth into the world, they go unto the tent. (Exod. 33:7:) AND IT CAME TO PASS THAT ANYONE WHO SOUGHT THE LORD [WOULD GO OUT UNTO THE TENT OF MEETING WHICH WAS OUTSIDE THE CAMP.]
(Exod. 33:8:) AND IT CAME TO PASS THAT WHEN MOSES WOULD GO OUT {TO} [UNTO] THE TENT, they would stand at the sides and honor him by saying: Blessed is the woman who gave birth to Moses.⁠10 What would he see in it?⁠11 (Exod. 33:9:) AND IT CAME TO PASS THAT WHEN MOSES WOULD GO [TO THE TENT], THE PILLAR OF CLOUD WOULD DESCEND. They knew that the Divine Presence was being revealed to Moses. (Exod. 33:10): ALL THE PEOPLE WOULD RISE <AND BOW DOWN, EACH AT THE ENTRANCE OF HIS TENT>. The Holy One said to him: Moses, return unto the camp. He said to him. I am not going back. The Holy One said to him: Be aware that Joshua is in the Tabernacle. To what is the matter comparable? To a matron,⁠12 who became angry with the king and left the palace.⁠13 Now she had been raising a certain orphan girl in the palace. The king sent after the matron and said to her: Return unto the palace; but she did not want to return. The Holy one said to her: I am telling you to return, but you are unwilling. Be aware that the orphan girl is being installed in the palace. So (in Exod. 33:11): THE LORD WOULD SPEAK UNTO MOSES FACE TO FACE <AS ONE SPEAKS UNTO HIS FRIEND>. What did he speak? Return unto the camp. But he did not wish to return. The Holy One said: I am telling you to return, but you do not wish <to do so>. By your life, Joshua is in the Tent of meeting.⁠14 Moses said to him: Sovereign of the World, was it not for your sake that I was angry with them? (Exod. 33:12:) SEE, YOU SAY UNTO ME: <BRING THIS PEOPLE UP>. See, you cannot forsake them.⁠15 The Holy One said to him: I have already told you (in Exod. 23:20): AND I AM SENDING16 AN ANGEL BEFORE YOU. Moses said to him: Are you delivering me to an angel? (Exod. 33:15:) UNLESS YOUR PRESENCE GOES ALONG, DO NOT MAKE US GO UP FROM HERE. (Exod. 33:13:) AND NOW, IF I HAVE TRULY FOUND FAVOR IN YOUR EYES, < PLEASE MAKE YOUR WAYS KNOWN TO ME>….
[16] (Exod. 33:21:) AND THE LORD SAID: SEE, THERE IS A PLACE WITH ME,…. R. Jose bar Halafta said: "See I am in this place,⁠" is not written here, but SEE, THERE IS A PLACE WITH ME.⁠17 My place is secondary to me; so would I be secondary to my place? Exod. 33:19:) AND HE SAID: I WILL MAKE ALL MY GOODNESS PASS < BEFORE YOU>. Goodness, ALL MY GOODNESS, <also implies > the attribute of punishment.⁠18 (Ibid., cont.:) I WILL BE GRACIOUS TO WHOM I WILL BE GRACIOUS. At that time the Holy One showed him all the treasuries with the rewards which are prepared for the righteous. He said to him: Sovereign of the World, To whom does this treasury belong? He said to him: To those who act with righteousness. To whom does this one belong? To those who support orphans. And it was so for each and every treasury, until he saw a certain huge treasury. He said to him: To whom does this one belong? He said to him: To the one who has < merit >, to him I give what belongs to him out of <this one>; but to the one who has not, for him I do it gratis, <and give it to him from here>.⁠19 Thus it is stated (in Exod. 33:19): I WILL BE GRACIOUS TO WHOM I WILL BE GRACIOUS. {"Who is prepared"} ["To whom we will be gracious"] is not written here, but TO WHOM I WILL BE GRACIOUS.
(Exod. 33:20:) HE ALSO SAID: YOU CANNOT SEE MY FACE. Moses wanted to understand about the reward for < keeping the> commandments and about the prosperity of the wicked. The Holy One said to him: YOU CANNOT [SEE MY FACE] (i.e., understand about the prosperity of the wicked). Now this word (FACE) can only be a word for the prosperity of the wicked. Thus it is stated (in Deut. 7:10): AND <GOD> REPAYS THOSE WHO HATE HIM [TO THEIR FACE….]⁠20 The Holy One said [to him] (in Exod. 33:23): THEN I WILL TAKE AWAY MY HAND. In this world I show you the reward of those who fear <me>, but in the world to come I will show the goodness which is laid up for them. David said (in Ps. 31:20 [19]): HOW ABUNDANT IS THE GOOD WHICH YOU HAVE LAID UP FOR THOSE WHO FEAR YOU.
1. Exod. R. 45:2.
2. PRK 17:2; Lam. R. 1:2:23. Lam. R. has R. Simeon b. Laqish continue: If there is a change of the right hand, there is no hope.
3. So does R. Alexandri understand HLWTI, not as WEAKNESS.
4. Exod. R. 45:3.
5. In other words, conversation between the Holy One and Moses flowed back and forth like tidal waters flowing in and out of a cavern.
6. Above, Exod. 8:7.
7. Lat.: mille (“a thousand <paces>”).
8. Lat.: legio.
9. Lat.: signum.
10. Cf. Luke 11:27.
11. Exod. R.45:4.
12. Lat.: matrona.
13. Lat: (palatium).
14. According to Exod. 33:11, HIS ATTENDANT, JOSHUA BIN NUN, A YOUTH, WOULD NOT MOVE OUT OF THE TENT.
15. By using the words of Exod. 33:12, in which the Holy One tells him to BRING THIS PEOPLE UP, Moses reminds him that any plan to forsake them is contradictory. See Exod. R. 45:4.
16. The wording here is somewhat different from the Masoretic Text, but the translation would be the same.
17. Tanh., Exod. 9:27; Exod. R. 45:6; cf. Gen. R. 68:9.
18. I.e., the one who has power to reward the good must also have the power to punish the wicked.
19. These bracketed words appear in both Tanh., Exod. 9:27, and Exod. R. 45:6.
20. In other words, according to Deut. 7:10, the Holy One PAYS BACK THOSE WHO HATE HIM FOR THEIR PROSPERITY, which they are now enjoying.
(יב-יג) אָמַר לוֹ. שׁוּב אֶל הַמַּחֲנֶה. וְלֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ לַחֲזֹר. חַיֶּיךָ, יְהוֹשֻׁעַ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. אָמַר לוֹ. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא בִּשְׁבִילְךָ כָּעַסְתִּי עֲלֵיהֶם, רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי, רְאֵה, שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לְהַנִּיחַ אוֹתָם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ ״וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ״. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה. לְמַלְאָךְ אַתָּה מוֹסְרֵנִי, אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה.
הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ – מָשָׁל לְרוֹפֵא שֶׁהָיָה לוֹ תַּלְמִיד, וְלִמְּדוֹ כָּל מִינֵי רְפוּאוֹת חוּץ מִמַּכַּת מְלַנְיָא. אָמַר לוֹ. רַבִּי, כָּל רְפוּאוֹת גִּלִּיתָ לִי חוּץ מִמַּכַּת מְלַנְיָא. כָּךְ, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ, וְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה״.
את֗ם קאל מוסי ללה אנת עאלם באנך קלת לי אצעד האולא אלקום ואנת פלא תערפני מן אלד֗י תבעת֗ה מעי ואנת קלת אני קד שרפת אסמך ווג֗דת חט֗א ענדי.
א. מכאן שוב מכ״י סנקט פטרבורג.
אחר כך אמר משה לה׳: אתה יודע כי אמרת לי העלה את העם הזה, ואתה הרי לא הודעת לי את מי שתשלחנו עמי, ואתה אמרת: אני אכן רוממתי את שמך ומצאת חן אצלי.
ידעתיך בשם – וכן: ואדעך בשם (שמות ל״ג:י״ז), כלומר: גידלתי שמך ופרסמתיך, וכמוהו: מה אדם ותדעהו (תהלים קמ״ד:ג׳). (ספר השרשים ״ידע״)
ראה אתה אומר אליראה – תן עיניך ולבך על דבריך.
אתה אומר אלי וגו׳ ואתה לא הודעתני – שאמרתא לי: הנה אנכי שולח מלאך (שמות כ״ג:כ׳), אין זו הודעה, שאיני חפץ בו.
ואתה אמרת:⁠ב הכרתיך משאר בני אדם בשם – חשיבות, שהרי אמרת לי: הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגם בך יאמינו לעולם (שמות י״ט:ט׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה: ״ואשר אמרת״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 נוסף כאן: ״ידעתיך״.
ראה אתה אמר אלי SEE. YOU SAY UNTO ME – Set Your eyes and Your heart to Your own words (Think for a moment of what You, Yourself, have told me)
אתה אמר אלי וגו'‏ ואתה לא הודעתני וגו'‏ YOU SAY UNTO ME [BRING UP THIS PEOPLE] AND NEVERTHELESS YOU HAVE NOT LET ME KNOW [WHOM YOU WILL SEND WITH ME] – for what You have said to me "And I will send an angel before you" (Shemot 33:2) is not "letting me know", for I am not satisfied with it.
ואתה אמרת ידעתיך בשם YET YOU HAVE SAID, I HAVE KNOWN YOU BY NAME – I have distinguished you from all other human beings by a characteristic (שם) which shows my importance in Your eyes, for, see, You have said to me, "Behold, I come unto you in a thick cloud etc.… and also in you they shall believe forever" (Shemot 19:9).
ראה אתה אומר אלי – אמר לפניו רבונו של עולם ראה עלבון יצירך, שהרי על כרחו הוא נולד, ועל כרחו הוא חי, ועל כרחו הוא מת, והעלמת העולם נתון בלבו, ואתה אומר אלי, העל את העם הזה, שנאמר וידבר ה׳ אל משה לך עלה מזה אתה והעם (פסוק א).
ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי – כי אם אמרת ושלחתי לפניך מלאך (פסוק ב).
ואתה אמרת ידעתיך בשם – כלומר ידעתיך בשם הנכבד והנורא, כענין שנא׳ ושמי ה׳ לא נודעתי להם (שמות ו׳:ג׳), כי אם לך.
וגם מצאת חן בעיני – כך אמרת לי מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, אבל אתה מצאת חן בעיני.
ראה אתה אומר אלי העל – כדכתיב לעיל: לך נחה את העם (שמות ל״ב:ל״ד).
ואתה לא הודעתני – אלא הנה מלאכי ילך לפניך (שמות ל״ב:ל״ד), ואיני חפץ כי אם בלכתך עמנו בעצמך.
ראה אתה אומר אלי העל SEE, YOU SAY TO ME "TAKE THIS PEOPLE UP": As it says above (32:34), "Go, now, lead the people where I told you.⁠"1
ואתה לא הודעתני BUT YOU HAVE NOT MADE KNOWN TO ME [WHOM YOU WILL SEND WITH ME]: All you said was (32:34) "See, My angel will go before you.⁠"2 But all that I want3 is "that You,⁠" Yourself, "will go with us.⁠"4
1. Rashbam identifies the words of God to which Moses alludes here ("You say to me...⁠") in a different manner from some midrashim. See LT, who says that Moses is alluding here to what God said to him in 33:1 ("Go up from here, you and the people"), and see also Shemot Rabba (32:8) where Moses is understood as alluding to what God said to him in 23:20 ("I am sending an angel before you...⁠").
2. Again, just as in the previous comment, Rashbam says that Moses here is alluding to God's words in 32:34.
From the continuation of the conversation here between Moses and God, it is clear that they are discussing whether God will lead the Israelites Himself or through an intermediary. Rashbam accordingly points out that already in 32:34 this idea was raised by God.
3. איני חפץ כי אם, using language very similar to that of Rashi here (שאין אני חפץ).
4. בלכתך עמנו, using the language of vs. 16 below.
Rashbam here interprets this phrase basically in the same manner as Rashi (following Tanh. B. Ki tissa' 15). Rashi, however, says that the reference to God's promise to send an angel to lead the Israelites is an allusion to Ex. 23:20; Rashbam connects the thought to the closer verse, 32:34.
מלת ראה אתה אומר אלי – כדברי בן אדם.
את אשר תשלח עמי – מי הוא המלאך, כי איננו מיכאל שאמר עליו: כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א).
ואתה אמרת – כאשר היה בהר אמר לו כן, ואם איננו מפורש. והנה אמר: ואתה אמרת ידעתיך, ואני אפייס – שאדעך (שמות ל״ג:י״ג). ואתה אמרת כי מצאת חן בעיני, ופיוסי – למען אמצא חן בעיניך (שמות ל״ג:י״ג). ועתה שים לבך לדעתי, ודע כי אמונות צבאות מעלה ומטה באמונת מחשבות השם. וכנגד המחשבות, הצורות החקוקות, גם כנגד הצורות הכללים. והיודע מתאחד עם הידוע, על כן אמרו בדעת עליון: שהוא יודע וידוע. ודעת הנבראים איננה כן, כי אין היודע הוא הידוע בעבור העצם.
והנה טעם ידעתיך בשם – שמעלת משה דבקה עם הכל, על כן חדש השם על ידו בעולם אותות ומופתים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויאמר משהראה – כאומר ראה הצרה שאני עומד בה.
ועתה אומר דקדוק הפרשה. אמר הגאון: ידעתיך – כמו: כבדתיך, ואין צריך, כי הוא אחריו: ואדעך בשם (שמות ל״ג:י״ז).
AND MOSES SAID UNTO THE LORD: SEE, THOU SAYEST UNTO ME. See means see the predicament in which I find myself.⁠1 I will now grammatically explain the section.⁠2
[I KNOW THEE.] Rabbi Saadiah Gaon says that yedatikha (I know thee) means I have honored thee. However, this is incorrect, for that I may know Thee (v. 13) just as You know me follows.⁠3
1. In other words, the word see cannot be taken to pertain to the words that follow, for words cannot be seen. Hence Ibn Ezra interprets see to mean see my predicament.
2. Verses 12-23.
3. Ibn Ezra's paraphrase of show me (hodi'eni) thy ways, that I may know Thee (ve-eda'akah) (v. 13). Now ve-eda'akah in verse 13 cannot mean I will respect, for hodi'eni and ve-eda'akah come from the same root. Hence if ve-eda'akah means I will honor Thee, then hodi'eni must mean honor me. If this is the case, then verse 13 reads, honor me with Your ways so that I may honor You. This makes no sense. Hence we must translate ve-eda'akah as: that I will know Thee. Now if ve-eda'akah means that I will know thee, then yedatikha, which precedes it, must be rendered I know Thee.
ואתה לא הודעתני – שבתחילה אמרת ושלחתי לפניך מלאך (שמות ל״ג:ב׳), ולבסוף אמרת הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך (שמות ל״ג:ה׳), ועדיין לא גליתה לי אם תשלח המלאך, אם תלך אתה – מפני שהורידו עדיים כמו שצויתה להם.
ואתה אמרת ידעתיך בשם – שתודיעני בשם את אשר תשלח עמי. ומשה היה ירא לומר להקב״ה עמהםא ולהתפלל לפניו שיבא הקב״ה עמהם, מפני שאמר פן אכלך בדרך (שמות ל״ג:ג׳), וסבר אם אומר לפניו שילך עמנו, אהיה חב לישראל.
א. המלים ״לומר להקב״ה עמהם״ חסרות בספר הג״ן ונראות מיותרות.
ואתה לא הודעתני – BUT YOU DID NOT LET ME KNOW – That in the beginning You said: “and I will send an angel before you” (Shemot 33:2), and in the end You said: “take off your ornaments and I will know what I will do to you” (Shemot 33:5), and You have not yet revealed to me if you will send an angel, or if You will go Yourself – since they removed their ornaments like You commanded them.
ואתה אמרת ידעתיך בשם – AND YOU SAID I KNOW YOU BY NAME – That you will inform me by name את אשר תשלח עמי WHOM YOU WILL SEND WITH ME. And Moshe was afraid to say to the Blessed Holy One with them and to pray before Him that the Blessed Holy One come with them, since He had said: “lest I finish you off on the way” (Shemot 33:3), and he thought: If I say to Him that He should come with us, I will be liable to Israel.
(יב-כג) ויאמר משה אל יוי ראה אתה אומר אלי וג׳ ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך – אמר ז״ל:⁠1 נראה לי לפי עני2 דעתי שטעם פסוקים אלה כמו שאבאר, והוא שכאשר אירע מעשה עגל בעונות3, ואמר האל האמת ישתבח4 לשליח ע״ה (לעיל לב:י) הניחה לי ויחר אפי, ובאותה שעה {עוד} לא קדמה אצל השליח ע״ה ידיעת מידותיו שלהקב״ה כדי להעתיר בעדם5 אצלו יתעלה בהזכרתן ובסידורן לפניו יתעלה6, והוכרח להעתיר על ידי האבות ע״ה, ואמר זכור לעבדיך לאברהם וג׳7.
אז נעתר {להם יתעלה} כמו שאמר (שם פסוק יד) וינחם יוי על הרעה וג׳, אלא שלא הביא הפסוק שהוא יתעלה הגיד לו בנבואה שסלח מהחיש להיפרע מהם כמו שאמר לו יתעלה במעשה המרגלים (במדבר יד:כ) סלחתי כדברך וג׳8, ובכן נשאר {משה ע״ה} ממתין על פורענותם. והראיה על זה שלא ידע {משה} שנסלח להם זה, הוא מאמרו בסוף9 (לעיל לב:ל) ועתה אעלה אל יוי אולי וג׳. אז10 אמר לפני האל האמת ישתבח (לעיל לב:לב) ועתה אם תשא חטאתם, וגיזם ואמר ואם אין מחני נא וג׳11. אז באה תשובתו מאת האל האמת ישתבח (שם פסוק לג) מי אשר חטא לי וג׳ וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם – כלומר לאט לאט, לא שיעשה אותם כלה כמו שהיה נראה ממאמרו יתעלה (לעיל לב:י) ואכלם12. אלא שלא נתברר לשליח ע״ה שכבר נסלח להם זה13, ונדמה לו שלא נעתר, ושהגרם לזה {משום} שלא היה מעתיר ברוממות תואריו של האל האמת ישתבח14{שהיא עתירה} בעצמותו בהשוואה לזו, {דהיינו} להיותו מעתיר על ידי ברואיו15 – כלומר האבות ע״ה16.
שוב הוסיף לו האל האמת ישתבח על זה חרדה יתירה בסילוק השכינה מעליהם כשאמר לו יתעלה (לעיל פסוק ג) כי לא אעלה בקרבך וג׳17.
ובכן, מפני כל זה חשב בודאי שלא נעתר, והשתוקק להשיג ידיעה במדותיו שלהקב״ה להעתיר בה – אולי ימצא חן בעיניו אם יהיה מעתיר בהן לפניו18.
ובכן היה {משה} ע״ה מרצה בהקדמה שהציע לפני האל האמת ישתבח שתגרום למלאות בקשתו, מפני שהיא באמצעות האל האמת ישתבח, לא באמצעות עתירתו על ידי ברואיו19.
ולפני ההקדמה רמז אל תכלית בקשתו – כלומר השראת השכינה20 – ובכן אמר (פסוק יב) ראה אתה וג׳, תמצית לשון זה כאילו אמר ע״ה ׳אמרת לי העל את העם, זו ראיה שתשגיח בהם קצת ההשגחה׳, שוב {אמר משה} ׳הנה לא הודעת אותי גבולה ושיעורה (=של אותה ההשגחה)21, והנראה שהיא קלה מאד לפי מה שאמרת לי (לעיל פסוק ב) ושלחתי לפניך מלאך וג׳ כי לא אעלה בקרבך וג׳׳. וכאשר רמז ברמז זה התאפק ולא ביטא במפורש22 בקשתו את השראת השכינה עד שיקדים את ההקדמה שתגרום למלאות את בקשתו.
וההקדמה {היא} מאמרו ע״ה (פסוק יב) ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני – טעמו ׳הנה אמרת לי דבר זה, ונתפרסם באומה כמו שנתפרסם באומות, שאומתך מצאה חן בעיניך ביציאתם ממצרים, והבטחת אותם להכנס לארץ כנען23, וראוי לקיים דבר זה שהרי לא איש אל ויכזב וג׳ ההוא אמר ולא יעשה וג׳׳ (במדבר כג:יט).
וכאשר הקדים הקדמה זו אשר בהכרח כרוך בה מילוי בקשתו להשיג את תכליתה24, התחיל לבקש תחילה מה שכבר התכוון אליו בתחילה להשיג את הידיעה במדותיו שלהקב״ה. ובכן אמר (פסוק יג) ועתה25 אם נא מצאתי חן בעיניך – כלומר כמו שאמרת לי, הודיעני נא את דרכיך – כלומר מדותיו, שדוגמתן אצל האנשים {יקראו} הרחמנות וקושי הלב והרצון והכעס והמתינות והמהירות והדומה להם26ואדעך למען אמצא חן בעיניך – כלומר למען אדע הגדרותיהן של מדות אלה אצלך, ומה אתה באמת27, כדי שאהיה מעתיר לפניך בהן, כדי שיהיה זה יותר חזק ויותר גורם שאמצא חן בעיניך – שתמלא בקשתי כאשר אני מסדר אותן לפניך. זה מה שנראה במאמר הודיעני נא את דרכיך.
וכאשר כעס יתעלה על ישראל במעשה המרגלים ואמר יתעלה לשליח ע״ה (במדבר יד:יא-יב) עד אנה ינאצוני וג׳ אכנו בַּדֶּבֶר וג׳, לא היה השליח ע״ה מעתיר לפניו באבות28, אלא היה מעתיר במה שידע מן מדותיו ואמר (שם פסוק יז) ועתה יגדל נא כח יוי כאשר דברת לאמר יוי ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע וג׳, ובישרו יתעלה שמילא בקשתו בדיבור ברור – אמר (שם פסוק כ) סלחתי כדברך29.
שוב חזר כאן לבקש את בקשתו השניה30 – והיא השראת השכינה תדיר – ואמר (פסוק יג) וראה כי עמך הגוי הזה31. ומוכרח אני לחשוב שאירע הקדם ואיחור32 לפסוקים אלה, ויהיה סידורם כאן כדי שיתיישב הטעם ויתאים עם הסדר ולא ישאר חילוף בטעם33 אחר – [שהרי] ראוי שיאמר האומר שמאחר שאמר לו יתעלה (פסוק יד) פני ילכו והניחותי לך למה היה לו (=למשה) צורך לומר (פסוק טז) ובמה יודע אפוא וג׳ הלא בלכתך עמנו34{והיינו} שיהיה שיעור הסדר כזה, אחר מאמרו ע״ה וראה כי עמך וג׳ [יבוא מאמרו אם אין פניך וג׳]35 ומאמרו ובמה יודע וג׳. ובכן יהיה סדר הפסוקים: ועתה אם נא מצאתי חן וג׳ {אם אין פניך וג׳} ובמה יודע וג׳ ויאמר פני וג׳ ויאמר יוי אל משה גם את הדבר וג׳ – כלומר שאלתך לי הודיעני נא וג׳ – {אעשה}, מפני שאמרתי לך מצאת חן וג׳ ואדעך בשם, וזו היא תכלית אותה ההקדמה36.
וכאשר הגיעה אליו הבשורה על מלוי כל בקשתו – השראת השכינה והודעתו את מדותיו – בקש עוד מה שנכבד מזה ואמר (פסוק יח) הראני נא את כבודך37. והיה ראוי לו שתהיה תשובתו בתחילה לא תוכל לראות את פני וג׳, אלא שמפני שמצא חן בעיניו לא התחיל עמו תחילה במה שלא הצליח {להשיג} מבקשתו, אלא פייס אותו תחילה במה שהיה מעודד אותו בקצת בקשתו ואמר (פסוק יט) אני אעביר וג׳. וכאשר נענה {משה} ע״ה על ידי הפיוס {להכיר את} המנעות אותו {הענין}, הדריך אותו הקב״ה לאט לאט אל מה שהמנעותו עוד יותר חזקה ואמר (פסוק כ) לא תוכל לראות וג׳38. והודיע לו בשארית המאמר (פסוקים כא-כג) איך יהיה הסדר במצב ראית אחוריו – שניתן לו רשות להשיג – כדי שיהיה ראוי לכך {ויהיה} מהיר לכלכלו.
תמו דברי ר׳ מימון ז״ל – נחזור אל דברי המפרש הראשון:
(יב) ויאמר משה אל יוי וג׳ – מאמרו ע״ה ראה אתה אומר אלי וג׳ {הוא} הקדמה לעתירתו, כלומר ׳הנה העמסת עלי משא כבד ממני׳, דומה למאמרו ע״ה במקום אחר (במדבר יא:יד) כי כבד ממני.
ומאמרו ואתה לא הודעתני וג׳ אחר מאמר הנה מלאכי וג׳ {הוא} הצעת עתירתו, והטעם, ׳לא הודעתני עתה אם אותו האיום שאיימת אותנו בו כי לא אעלה בקרבך, והתמורה במלאך, קבועה בגזירתך, או עוברת – וההשגחה תחזור39 אל מה שהיתה בסליחתך ורחמיך׳40.
1. קסד. המילים ׳אמר ז״ל׳, דהיינו אמר ר׳ מימון ז״ל, הם מדברי מי שהעתיק מפירושי רבנו מימון ז״ל, ומכאן מתחילה העתקה מילולית כמש״כ בהערה הקודמת.
2. קסה. העין בחטף קמץ (כבשמות ג:יז ׳מֵעֳנִי׳), וטעמו ׳עניות׳ כלשון השגורה אצל המחברים. גם יתכן שיש לנסח ׳עני׳⁠ ⁠׳ (בנקודה על היו״ד לסימן שהוא קיצור של ׳עניות׳). [הערות נהור שרגא]
3. קסו. כיוצ״ב מצאנו להרמב״ם בהל׳ מלכים (יא:ג) שמזכיר אירוע של פורענית בתוספת הביטוי ׳בעונות׳: ׳ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות׳.
4. קסז. במקור: ׳וקאל אלחק סבח׳⁠ ⁠׳, והכינוי ׳אלחק׳ להי״ת מצוי בערבית ובערבית-יהודית (בייחוד רגיל בו נין רבנו, רבי דוד הנגיד במדרשיו ופירושיו), ויסודו לשון הכתוב (ירמיה י:י) ׳וה׳ אלהים אמת׳ כמו שהעיר ר״י קאפח בספר חובות הלבבות שבמהדורתו (עמ׳ יג הערה 3), וכן אמר דוד בתהלים (לא:ו): ׳פדית אותי ה׳ אל אמת׳. משמעות הביטוי שהי״ת הוא בעל העצמות האמיתית, וכמש״כ הרמב״ם בהל׳ יסודי התורה (א:ד): ׳הוא שהנביא אומר וה׳ אלהים אמת, הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו׳, ואולי כך ניתן להבין בכוונתו במש״כ בהל׳ תשובה (ג:ד): ׳עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל׳, כלומר ש׳האמת׳ היינו אל האמת – הקב״ה [והעירני ידידי ר״ד פרקש נר״ו שלכאורה כ״ה המכוון הפשוט בדבריהם ז״ל בשבת (נה:): ׳חותמו של הקב״ה אמת׳]. בדברי רבנו בספר המספיק נמצא איזה פעמים בודדים כינוי זה עם הסיומת ׳סבחאנה׳ (ש׳סבח׳⁠ ⁠׳ כאן היא הקיצור שלה) כמו בכאן אבל אין הוא משתמש בו בפירוש התורה (ועמש״כ לעיל פר׳ וארא ט:יב), וכנראה אופייני הוא ללשון ר׳ מימון זקנו מחבר הפירוש המועתק בקטע זה.
כינוי זה נזכר עוד כמה פעמים בהמשך הקטע ובכולם תרגמתי כבפנים, ואע״פ שלפי המשמעות המדוייקת של הכינויי כ׳בעל העצמות האמיתית׳ השם הכי מתאים לשם זה הוא שם הויה כמו שביאר הרמב״ם במו״נ (א:סא,סג), כאשר העירני לנכון ידידי ר״י זייבלד נר״ו, לא רציתי לתרגמו כאן ב׳ה׳⁠ ⁠׳ שכן בספר זה שם ׳ה׳⁠ ⁠׳ בא במקום ׳אללה׳ שבמקור כרגיל, ולכן בחרתי לתרגם באופן המשקף השורש ׳אמת׳ בהתאם למקור, מה גם שככה״נ לא תמיד התכוונו בו להוראה מדוייקת אלא הוא שימש אצלם ככינוי רגיל להי״ת וכדרך שאנו רגילים בקיצור ׳ה׳⁠ ⁠׳ [וכן העירני ידידי הנ״ל שבתרגומו של רבי דוד ברבי יהושע הנגיד להל׳ יסוה״ת (פורסם ע״י דוד בלומנטל ב׳דעת׳ יד, עמ׳ 113–144) הוא מתרגם ב׳אלחק׳ את ״הקב״ה״ (פ״א ה״ט; שם ה״י); את ״יי״ (פ״ב ה״י; פ״ג הי״א); ואת ״האל״ (פ״ד ה״ו)]. בדפו״ר תירגם אותם המהדיר כ׳מדת הדין׳, ונימק תרגומו בהערות נהור שרגא כך: ׳שם ׳אלחק׳ הוא אחד מן הכינויים האלוהיים, וטעמו ׳גם כן כטעם ׳דין׳, ומוכח מהמשך הענין שטעמו כאן ׳מדת הדין׳, בטוי כבר שגור בתלמוד ובמדרשים הגם שלא נמצא שם עוד במובן כינוי אלוהי כמו כאן׳. ובעיני יפלא איך לא נרתע מלעשות כינוי חדש שלא שערוהו הקדמונים על סמך השערה בלתי מפורטת שכך ׳מוכח מהמשך הענין׳, מה גם שהדברים מתפרשים כפשוטם בלא״ה כמש״כ.
5. קסח. במקור: ׳לישפע פיהם׳ (בתרגום המהדיר: שיהיה מליץ יושר עליהם), ושמא יש לתרגם ׳להעתיר באמצעותן׳ כלומר במדות עצמן – דהיינו בהזכרתן וסידורן כמו שממשיך לבאר. גם בהמשך הקטע בא כמה פעמים שורש ׳שפע׳, הן כפועל הן כנפעל (אשר בכולם תירגם המהדיר בלשון ׳מליץ יושר׳ והרבה פעמים תרגומו גרם לו להוסיף לנוחיות הקריאה), ועניינו העתרת דברים בעד השגת חנינה וכדו׳ (supplication), השוה מילונו של בלאו (עמ׳ 342), וראה מש״כ בהערות לפירוש רבנו לבראשית במהדורתי (עמ׳ רא הערה טז). ותרגמתי כולם בשורש ׳עתר׳ כבתרגום רס״ג לשורש ׳ויעתר׳ בפר׳ תולדות (בראשית כה:כא) מה גם שאף הוא משמש כפועל וכנפעל, כלשון הכתוב שם: ׳וַיֶּעְתַּר יצחק לה׳... וַיֵּעָתֶר לו ה׳⁠ ⁠׳.
6. קסט. ר״ל דלא כמו בתפלתו שהתפלל עליהם אחר מעשה המרגלים בפר׳ שלח (במדבר יד:יח), וכמבואר בדבריו להלן. והשוה פירוש הרמב״ן לבמדבר (שם פסוק יז) שביאר טעם אחר להבדל זה: ׳ולא הזכיר נוצר חסד לאלפים, כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו ולא הזכיר בתפילה הזאת לאברהם ליצחק וליעקב כלל, והטעם בעבור שהארץ ניתנה לאבות ומהם ירשוה, והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד, והיאך יאמר ׳אשר נשבעת להם בך וגו׳ וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם׳ והם אומרים אי אפשנו במתנה זו׳.
7. קע. לכאורה כוונתו לפסוק הנזכר לעיל (פסוק ג), אבל שם לא נאמר ׳זכור לעבדיך לאברהם׳ אלא ׳זכור לאברהם׳. וכבר נתעורר בזה המהדיר, וכתב שאולי פליטת הקולמוס היא אשיגרא דלישנא מההיא דדברים (ט:כז). ועוד יתכן שיש כאן רמז לכך ששיטתו כשיטת הראב״ע לעיל (לב:יג) ששתי התפילות אחת הן, ועי׳ להרמב״ן שם שהשיב עליו בזה.
8. קעא. ר״ל שאמנם הפסוק מעיד כי כבר אז ׳וינחם ה׳⁠ ⁠׳, אבל לא נזכר בפסוק שהשי״ת הגיד זאת למשה באותה שעה – כלשון הכתוב במעשה המרגלים שנאמר שם בלשון נוכח למשה ׳סלחתי כדבריך׳. ופירוש זה והראיה עליו כבר ביארו רבנו בפירושיו בסתם לעיל (לב:ל). וראה עוד להלן שמתבאר מלשון רבנו מימון שהטעם שלא גילה הי״ת למשה שניחם וסלח אליבא דאמת הוא מפני שלא העתיר עתירה גמורה מבוססת על מדותיו יתעלה, ולהלן צידדנו לבאר בכוונת רבנו מימון שאע״פ שסלח להם, עדיין לא נתכפר להם כפרה גמורה עד ששוב העתיר מרע״ה בעדם.
9. קעב. בסוף אותה הפרשה, ממחרת יום נקמת הלויים משלשת אלפי איש שנצמדו לעשיית העגל. ומוכח מזה שסבר שהתפילה הראשונה ׳זכור וגו׳⁠ ⁠׳ אינה חלק מהתפילה שהתפלל אח״כ, וכדעת הראב״ע שהבאנו לעיל (לב:ל), דא״כ לא היה קשה מאמרו ׳וינחם ה׳⁠ ⁠׳ שהרי הוא כלל ואח״כ פרט ובאמת לא ניחם השי״ת על הרעה עד אחרי שסיים משה כל תפילותיו.
10. קעג. זה נמשך עם שלפניו, כלומר אחר שאכן עלה משה להתחנן אל הי״ת לכפר על בני ישראל כמו שאמר ועתה אעלה וגו׳.
11. קעד. נראה שרבינו מימון מפרש כפירוש השני שהביא רבנו לעיל (לב:לב), שהכוונה להמחות מחיי העולם הבא, ולכן ביאר שאמר משה כן בדרך גוזמא כדי שלא תקשה עליו קושיית רבנו לעיל שם.
12. קעה. נראה דר״ל שלא יעשה כלה משתי בחינות: א. לא יכלה את כולם אלא רק את מי שחטא. ב. גם את החוטאים יעניש רק לאט לאט ביום פקידה (שכפה״נ משמעות כלייה היא לכלותם מהר).
13. קעו. כלומר שאע״פ שהבין מרע״ה שלא יעשה בהם כלייה, בכל זאת עדיין לא התברר לו שכבר נסלח להם כמו שאמר לפני זה וינחם וגו׳.
14. קעז. היינו מה שהוא קורא ׳מדותיו שלהקב״ה׳, וכמו שמבאר והולך בהמשך.
15. קעח. במקור: ׳אסתקלאלא באלנסבה אלי ד׳לך לשפאעתה במכ׳לוקאתה׳. בדפו״ר תירגם המהדיר: ׳באשר נקל ביחס לזה להיות מליץ יושר על ידי ברואיו׳, ואין בידי לפרש אלא כפי שתרגמתי.
16. קעט. ר״ל שנצרך משה לעורר רחמים על ידי הזכרת זכות, ולא העתיר בהזכרת מידותיו של הקב״ה, למרות שיש לה העדיפות שהיא עתירה ישירה כלפיו יתעלה, וזאת מפני שעתירה כזאת דורשת ידיעה ברורה ונכונה במידותיו יתברך, וידיעה זו עדיין חסרה למשה ע״ה [שהרי בהמשך הכתובים ביקש משה ׳הודיעני נא את דרכך ואדעך׳ (לג:יג)]. והיות שהזכרת זכות אבות אינה פועלת כמו מי שיודע להתחנן בעצמו באופן הראוי ובסדר הנכון, לכן חשב משה שתפילתו הראשונה לא התקבלה.
אמנם יש לציין שלכאורה בדברי חז״ל אנו רואים גישה אחרת מזו של רבנו מימון. השוה מאמרם ז״ל בשבת (ל.): ׳ודקאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו, שכשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה, וכשאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך מיד נענה׳. ומשמע שלפני שתלה מרע״ה בזכות אבות ניסה להתפלל כמה תפילות מעצמו, ומכיון שלא נענה הבין שהתפילה בזכות אבות עדיפה. ואולם יראה שלדרך רבנו מימון איכא למימר ששלוש דרגות יש, והתפילה בזכות אבות אכן גדולה מהתפילה שבכחות עצמו, אבל מי שיודע לכוון ולהתחנן ע״פ מדותיו של הקב״ה מתוך הכרה ברורה מה הן, תפילה כזו עדיפה אף משל התפילה בזכות אבות.
17. קפ. ביאור הדבר שהסיק מרע״ה מזה שה׳ מסלק שכינתו מעליהם, וזה סימן שלא נתכפר להם עדיין עון העגל. להלן צידדנו בכוונת רבנו מימון שיתכן שבאמת אע״פ שניחם הי״ת על הרעה, בכל זאת באמת לא נתכפר להן כפרה גמורה עד ששוב העתיר משה להי״ת, וא״כ צדק מרע״ה בזה שסילוק השכינה הוא סימן לחסרון בכפרתם. וראה מש״כ עוד בסמוך.
18. קפא. ביאורו של רבנו מימון הזקן שונה בהרבה פרטים מביאור הרמב״ם לפרשה זו במו״נ (א:נד), ולהלן נעמוד על אחדים מהם. כאן יודגש ההבדל שכבר עמד עליו המהדיר, שבעוד שבביאור לפנינו מוצגת תכלית ידיעת מדותיו של השי״ת כאמצעי לבקש בקשתו העיקרית שהיא הסליחה והשראת השכינה, הרי שלהרמב״ם שם יש לה תכלית נשגבת לעצמה, והיא להידמות אליו יתעלה על ידי חיקוי מדותיו ע״ש.
19. קפב. במקור: ׳לאנהא מן ג׳הה אלחק סבח׳ לא מן ג׳הה שפאעה במכ׳לוקאתה׳ (בתרגום המהדיר: מפני שהיא ביחס אל מדת הדין לא ביחס אל המלצתו על ידי ברואיו), ותרגמתי המונח ׳מן ג׳הה׳ כפי ההקשר (והשוה מילונו של פרופ׳ בלאו עמ׳ 751) וכמשמעותו בדברי רבנו לעיל פר׳ תולדות (בראשית כה:כא) על הפסוק ׳ותלך לדרוש את ה׳⁠ ⁠׳: ׳אמא מן ג׳הה אברהם ע׳ה׳... או מן ג׳הה עבר... או מן ג׳הה נבי אכ׳ר׳ (=או על ידי אברהם... או על ידי עבר... או על ידי נביא אחר). ר״ל שאף לפני היותו יודע מדותיו שלהקב״ה באופן שיוכל להעתיר על ידיהן, נתן משה עצה בנפשו להקדים תחינה, שאותה קורא רבנו מימון ׳הקדמה׳ והיא מה שאמר משה ׳ואתה אמרת ידעתיך בשם וגו׳⁠ ⁠׳ כמו שממשיך לבאר, ותחינה זו פועלת ישירות אצל הי״ת למלאות בקשתו על הסליחה ועל השראת השכינה, שלבקשה זו יש עדיפות מסויימת מכיון שהיא מכוונת ישירות כלפי הי״ת, ואינה כהעתרה על ידי ברואיו – האבות.
20. קפג. וזאת מפני שהסיק מרע״ה שסילוק השראת השכינה היה מפני שעדיין לא נתכפר להם העון כמש״כ למעלה. והשוה מש״כ רבנו מימון במאמר ׳אגרת הנחמה׳ שלו (מהד׳ קלאר-פישמן עמ׳ ל): ׳בארבעים יום השניים לימד סנגוריה על האומה שלא תבוא עליה כליה, ובארבעים השלישיים המליץ על הנשארים שיכפר להם ה׳ ולא יסיר אור שכינתו מביניהם, וה׳ קיבל את דברי המלצתו׳.
21. קפד. זהו ביאור הכתוב ׳ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי׳, ומש״כ אח״כ ׳והנראה שהיא קלה מאד׳ נראה שהוא חלק מהדו-שיח שלא נתפרש בכתוב להדיא, וראה מש״כ להלן בסמוך בכגון זה.
22. קפה. במקור: ׳ולם יצרח׳ (בתרגום המהדיר: ולא ביאר).
23. קפו. לא ברור לי היאך מפרש רבנו מימון פסוק זה, ואולי סבור היה שהפסוק מעתיק רק תחילת מה שאמר מרע״ה, וההמשך הוא מה שמפרט רבנו מימון [וראה מה שהביא רבנו משם אבי אביו בפר׳ מקץ (מב:יג) שיש שמקצר הכתוב בדו-שיח ואנו למדים על ההמשך רק מתוך כתוב שני המתיחס אליו כדבר המפורש בכתוב].
24. קפז. נראה דהיינו הסליחה הגמורה המביאה להשראת השכינה ובעקבותיה הכניסה לארץ ישראל. ואפשר שבכלל כוונתו דר״ל שבהקדמה זו הזכיר שתי הבטחות – האחת שמשה עצמו ימצא חן בעיני השי״ת, והשניה שישראל יכנסו לארץ ותשרה בהם שכינה, והוא ית׳ מקיים הבטחותיו. וזו הקדמה המחייבת את מילוי שתי הבקשות שמשה עתיד לבקש – האחת להודיע למשה את דרכיו, והשניה שתשרה שכינה בישראל.
25. קפח. בכתה״י: ואתה.
26. קפט. ר״ל שלא יתכן לומר שהי״ת יש לו מדות אלו שאנו מייחסים לבני אדם, ׳כי התארים המיוחסים לו ית׳ הם תארי פעולותיו, לא שהוא ית׳ בעל איכות׳, כלשון הרמב״ם במו״נ (א:נד), אלא יש לו ית׳ דרכים שאנו קוראים דוגמתן אצל האדם בשם מדות אלו. וע״ש עוד מה שהאריך בזה הרמב״ם, וכבר ציין המהדיר לד׳ רס״ג בס׳ אמונות ודעות (ב:יב, מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ קח ואילך) שפתח נידון זה לראשונה.
27. קצ. השוה מו״נ שם: ׳אומרו הודיעני נא את דרכיך ואדעך מורה על היותו יתעלה נודע בתואריו, כי כשידע הדרכים ידעהו׳. וכעין זה בפירוש הקצר לראב״ע כאן: ׳יוצר בראשית אין כח בנברא לדעתו כי אם בדרכיו, ומי שידע דרכו יידענו׳. [הערות נהור שרגא]
28. קצא. כלומר זכות אבות, וכמו שביאר לפני זה, כמו מאמרו בפרשתנו ׳זכור לאברהם וגו׳⁠ ⁠׳.
29. קצב. נראה שסובר שאע״פ שגם בעגל כבר ניחם ה׳ על הרעה [אם כי לא היה מרע״ה מודע לכך], בכל זאת לא היתה במדרגת הסליחה שסלח להם במרגלים ע״י מה שפעל מרע״ה בהזכרת י״ג מדות של רחמים בתפילתו. וא״נ, באמת נסלח להם סליחה גמורה, אבל ממדותיו יתעלה שככל שהעתירה גדולה יותר כך ההודעה על התקבלותה צריכה להיות גדולה יותר.
30. קצג. ר״ל בקשתו העיקרית, שידיעת מדותיו של הקב״ה אינה אלא הכנה לה.
31. קצד. מבואר ש׳וראה כי עמך הגוי הזה׳ הוא בקשה על השראת השכינה בנוסף על בקשת ידיעת מדותיו יתעלה. אך הרמב״ם נטה משיטת אביו, וכתב במו״נ (א:נד): ׳כי סוף המאמר ׳ואדעך למען אמצא חן בעיניך, וראה כי עמך הגוי הזה׳ – כלומר אשר אני צריך להנהיגם בפעולות, אלך בהם בדרך פעולותיך בהנהגתם׳.
32. קצה. במקור: ׳תקדים ותאכ׳יר׳, והכוונה למדה ממדות שהתורה נדרשת בהן האומרת שיבא בכתוב דברים מאוחרים קודם לדברים שצריכים באמת להיות מוקדמים, והיא מדה ל״א מתוך ל״ב מדות של ר״א בנו של ר׳ יוסי הגלילי שלומדים אגדה על ידן, ׳מוקדם שהוא מאוחר בענין׳, וכבר הקדיש רבי יונה ן׳ ג׳נאח פרק שלם לרשימת ׳המוקדם והמאוחר׳ בתורה בספר הרקמה (שער לג, מהד׳ וילנסקי עמ׳ שנט). [ועוד הארכתי בבירור השיטות בזה במאמרי על מקראות מסורסות אשר לי].
33. קצו. במקור: ׳תכ׳לף פי מעני׳, ושמא עדיף לתרגם: קושי/דוחק בענין.
34. קצז. מדבריו מבואר ש׳פני ילכו׳ היא הבטחה מעין זו שבקש מרע״ה ׳הלא בלכתך עמנו׳, וזהו כדעת רש״י ע״פ התרגום והמדרשים שכתב: ׳לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך׳. וכן דעת רס״ג בפירושיו כאן (מהד׳ רצהבי עמ׳ ריג,רטז). ואמנם ראב״ע הביא דעת רס״ג ש׳פני ילכו׳ היא הבטחה על שיכוך כעסו של השי״ת, שכתב ראב״ע: ׳אמר הגאון פני – חמתי, כמו ופניה לא היו לה עוד׳. וכן מצאתי לרס״ג שפירש כן בפירושו לפר׳ חיי שרה (מהד׳ צוקר עמ׳ 404), שמנה שם שש הוראות ל׳פנים׳ כשהראשונה בהן היא ׳כעס׳ ע״ש, ועי׳ לו עוד בספרו ׳אמונות ודעות׳ (ב:י, מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ קא) שכ׳ בתוך ביאורו לתיאורי הגשמה: ׳ורצו בפנים רצון וכעס׳. ועי׳ בזה לר״י קאפח בפי׳ רס״ג שבמהדורתו (עמ׳ צט הערה 5) שכתב שחזר בו רס״ג במהדורא בתרא, והובאו דבריו בתורה שלמה כאן (אות פו,פו*). ומעניין שאף הרמב״ם במו״נ (א:לז) פירש שהכוונה על כעס, ובניגוד לדעת אביו רבנו מימון.
וגם רש״י היה מודע לפירוש זה שכתב בפירושו למגילה (כד:): ׳יש פנים שיתפרשו לשון כעס, כמו ׳פני ילכו׳, ׳את פני׳ ומתרגמינן ית רוגזי׳ [ואמנם מה שהביא מ׳פני ילכו׳ תמוה קצת שהרי כאן תירגם אונקלוס באופן אחר, וגם רש״י עצמו פירש בעקבותיו באופן אחר], וע״ע פירושו לפר׳ וישלח (לב:כב) ע״פ מדרשם ז״ל. ונראה שהוא גם המכוון בפירושו לפר׳ נח (י:ט): ׳לפני ה׳ – מתכוין להקניטו על פניו׳, וכמו שביאר זאת תלמיד המהרי״ק בס׳ ׳חידושי ופירושי מהרי״ק׳ (ירושלים תשל״א עמ׳ 12): ׳כלומר לפניו כמו על פני, לשון כעס, כמו פני ה׳ בעושי רע׳ [וע״ש בהמשך שהביא פירוש אחר מהמהרי״ק, ואמנם בס׳ ׳אוצר מפרשי התורה׳ עמ׳ 295 הערה 100 עירבבו הדברים באין מבין].
ובאמת כפירוש זה בפסוק ׳פני ילכו׳ משמע ממאמרם בברכות (ז.): ׳אמר לו הקב״ה למשה המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך׳. [וראה בס׳ תורה שלמה לפר׳ יתרו (פרק כ אות קכה) שהביא ממכילתא דרשב״י שדרשו ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳ – ׳מלמד שמביאין אף לעולם׳, וע״ש שנדחק בביאורו, ואמנם ברור שכוונת מדרשם ז״ל היא כמש״כ ש׳פנים׳ יש לו מובן של כעס, ודרשו שמי שיהיה לו אלהים אחרים יהיה זה ׳על פני׳ – ר״ל שיביא כעס לעולם ממנו יתעלה]. ועמש״כ בפר׳ תולדות (כז:מא) בהערה.
35. קצח. לפי נוסח המקור התעלם כבר רבנו מימון לחלוטין מהפסוק ׳אם אין פניך הולכים׳, וזה ניכר כבר מקושייתו – שלכאורה פסוק זה הוא סתירה יותר מפורשת לפסוק ׳פני ילכו׳, ומיניה הו״ל לאקשויי ולאוכוחי שיש כאן מוקדם ומאוחר. וכן כאן ובהמשך החסיר פסוק זה מסידור הכתובים לדעתו עד שהוצרך המהדיר להשלים מדיליה. ואולי אישתמיטתיה לרבנו מימון כשעה חדא, אבל יתכן שיש מקום לפרש הפסוק שזה כמין אנחת רווחה על הבטחת ה׳, כלומר, אמר משה לה׳, ׳אכן הבטחתך ש׳פני ילכו׳ היא חשובה מאד, עד שבלעדיה אין טעם שתעלנו מזה׳. וממילא אין ממנו קושיא על ׳פני ילכו׳. ומטעם זה גם התעלם רבנו מימון מפסוק זה ברשימת סדר הכתובים לדעתו, כי מחד גיסא אפשר להותיר הפסוק במקומו, ומאידך אפשר גם להעבירו להלן יחד עם ההבטחה של פני ילכו. כך שפסוק זה אינו משמעותי לנידון של רבנו מימון אודות סדר הפסוקים.
36. קצט. כלומר, ההקדמה שהקדים משה בעתירתו להי״ת ׳ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני׳, שתכליתה היתה להכריח כביכול לעמוד בדיבורו כמו שביאר רבנו מימון לעיל, אכן השיגה את מבוקשה ויעתר לו הי״ת.
37. ר. עי׳ להרמב״ם במו״נ (א:נד) שביאר ההפרש בין בקשת ׳הודיעני׳ שהיא ידיעת תואריו, לבקשת ׳הראני׳ שהיא השגת עצמותו יתעלה, וכנראה זהו המכוון בדברי אביו רבנו מימון. ועי׳ לו עוד בהל׳ יסודי התורה (א:י) שכתב: ׳מה הוא זה שביקש משה רבנו להשיג כשאמר הראני נא את כבודך – ביקש לידע אמיתת הימצאו של הקדוש ברוך הוא, עד שיהיה ידוע בליבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בקרבו שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים, כך ביקש משה רבנו להיות מציאות הקדוש ברוך הוא נפרדת בליבו משאר הנמצאין, עד שיידע אמיתת הימצאו כמה שהיא. והשיבו ברוך הוא שאין כוח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש, להשיג אמיתת דבר זה על בורייו. והודיעו ברוך הוא מה שלא ידע אדם לפניו ולא יידע לאחריו, עד שהשיג מאמיתת הימצאו דבר שנפרד הקדוש ברוך הוא בדעתו משאר הנמצאין, כמו שייפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר האנשים, ועל דבר זה רמז הכתוב ואמר וראית את אחורי ופני לא ייראו׳ (ועוד האריך בזה בפ״ז משמונה פרקיו ע״ש). וכבר פירש רבנו בפירושו לפר׳ בשלח (טז:ד) ש׳כבוד׳ הוא שם תואר לעצמותו יתעלה כמו בפסוקנו ע״ש. (ואולם רס״ג ביאר באופנים אחרים ויבואר להלן).
38. רא. כלומר, ממה שהשי״ת נענה למשה רק בחלק מבקשתו, כבר הבין משה שמן הנמנע שתקובל כל הבקשה, אלא שהוסיף השי״ת והודיעו שזו מניעה מוחלטת ויסודית עד כדי שלא יראני האדם וחי.
39. רב. במקור: ׳עאדת׳, בדפו״ר תורגם בלשון עבר: חזרה, אבל אף אם הגזירה עוברת עדיין לא נעתר הי״ת לעתירתו למחול ולסלוח [או אליבא דאמת או עכ״פ לדעתו של מרע״ה, ראה מש״כ בזה בביאורו של רבנו מימון המובא לעיל בסמוך], ולכן תרגמתי לשון עתיד.
40. רג. ומה שסיים הכתוב: ׳ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני׳ לכאורה זו טענה של ריצוי לבטל את הגזירה ולהשיב המצב כבראשונה.
ראה אתה אמר אלי – מה שקורין פרשה זו בשבת חולו של מועד לפי שהוזכרה בה שבת באמצע הרגלים. ובמגלה פר״ש לפי שיש שם מצות שבת ורגלים. ורמז חולו של מועד דכתיב את חג המצות תשמור שבעת ימים (שמות כ״ג:ט״ו) ולמדו מכאן איסור מלאכה בחולו של מועד במסכת חגיגה.
ואתה לא הודעתני – שהרי אמרת ואדעה מה אעשה לך (שמות ל״ג:ה׳) ולא גלית לי אם תשלח מלאך או אם תלך אתה.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
ראה אתה אומר אלי, "See, You say to me:" the reason why we always read this paragraph on the Sabbath of the intermediate days of the festival of Passover and Sukkot, is because in this section all of the three pilgrimage festivals are mentioned. By mentioning these days as belonging to the festivals we derive the work prohibitions that apply on these days. The main point is the fact that the individual offerings the pilgrims have to present are to be offered on one of those days. (Compare Talmud Chagigah folio 18)
ואתה לא הודעתני, "and You have not informed me, etc.;⁠" in verse 5 God had said: "and I will know what I can do for you.⁠" In the meantime God had not revealed to Moses how He would punish the surviving members of Jewish people for their share in the episode of the golden calf. More specifically, He had not revealed if He was going to send an angel to lead them, or if He were to do this Himself, personally.
(יב-טז) ויאמר משה אל י״י ראה אתה אומר אלי – היה זה בהר סיני בעלותו שם בי״ט בתמוז, ולא הוצרך הכתוב לומר: ויעל משה אל י״י ויאמר אליו ראה אתה אומר אלי, כי כל עת היות הכבוד שכן בהר סיני בידוע ששם הדבור, וכן אמר: ועתה אעלה אל י״י (שמות ל״ב:ל׳), ואמר: וישב משה אל י״י (שמות ל״ב:ל״א), ששב אל המקום אשר עמד שם את פני י״י.⁠1
ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי – שאמרת לי: הנה אנכי שולח מלאך (שמות כ״ג:כ׳), אין זה הודעה, שאין אני חפץ בו. לשון רבינו שלמה.
ואיננו נכון בלשון הכתוב. ועוד, כי למה יאמר עתה כן, ובעת שנאמר לו הדבור ההוא שתק ממנו, וכי יבקש עתה להרויח בעבור מעשה העגל. אבל הענין, כי הקב״ה אמר בכאן למשה: ושלחתי לפניך מלאך (שמות ל״ג:ב׳), ומשה אמר לו: לא הודעתני מי הוא המלאך שתשלח עמי, אם הוא המלאך הראשון אשר שמך בקרבו.
וזה טעם: ואתה אמרת ידעתיך בשם – שידעתני ותרוממני בשמך. וכן כתב ר׳ אברהם (אבן עזרא פירוש שני שמות ל״ג:כ״א). ועל דעתו המלאך אשר יבחרו בו הוא מיכאל. הבין בטוב שכלו בפסוקים כי המלאך הראשון רצוי למשה ולישראל, אבל לא יוכל לדעת האמת כי לא שמע ולא ינבא.
וטעם פני ילכו – על דעת כל המפרשים: אני בעצמי אלך, והביאו לו דומה: ופניך הולכים בקרב (שמואל ב י״ז:י״א).
וטעם אם אין פניך הולכים – על דעת רבינו שלמה, בזה אני חפץ, כי על ידי מלאך לא תעלנו מזה. וחלילה שיאמר: אם אין פניך הולכים אחרי שהבטיחו פני ילכו.
ור׳ אברהם פירש (אבן עזרא פירוש שני שמות ל״ג:כ״א) כי השם אמר אני בעצמי אלך והניחותי לך לבדך, כי עמך לבדך אלך, ומשה השיב: אם אין פניך הולכים עם הגוי הזה כולו אל תעלנו מזה, ולכך אמר: תעלנו, בלשון רבים.
גם זה איננו מתוקן, כי משה אמר תחלה: לא הודעתני את אשר תשלח עמי (שמות ל״ג:י״ב), בלשון יחיד, והנה גם בעת רצון קודם החטא אמר: הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך ולהביאך (שמות כ״ג:כ׳), ואם ידבר עם ישראל גם זה בעבורם יאמר כן. ועוד, אם כן היה משה מבקש שיודיענו מי המלאך שישלח עמו, והנה היה רוצה במלאך שנאמר בו: כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א), והשם ענהו בטובה כפולה ומכופלת יותר ממה ששאל, שילך הוא בעצמו.
אבל הפרשה הזאת אי איפשר להולמה למי שלא שמע בסתרי התורה, וכך הוא הענין על דרך האמת, כי משה אמר: ואתה לא הודעתני מי המלאך אשר תשלח עמי, ובקש שיקיים לו שני דברים שאמר לו, האחד: ידעתיך בשם (שמות ל״ג:י״ב) – כלומר שאודע בשמי, בעבורך. ויתכן שיהיה ואתה אמרת זה ממה שאמר לו: ושמי י״י לא נודעתי להם (שמות ו׳:ג׳), כאשר פרשתיו (רמב״ן שמות ו׳:ב׳-ה׳). והדבר השני, וגם מצאת חן בעיני (שמות ל״ג:י״ב) – שיהיה מוצא חן, והוא דבקות הדעת. ואמר: עתהא אם נא מצאתי חן בעיניך – במדת הדין, הודיעני נא – נתיבות הדרכים כאשר אתה נודע בשמך, ואדעך – ליחדך למען אמצא החן הגדול. וראה כי עמך הגוי הזה – אתה אביהם והם בניך. ולזה יתכון אנקלוס שאמר: אודיעני כען ית אורח טובך ואדע רחמך. אז ענה הקב״ה: פני ילכו – מלאך הברית אשר אתם חפצים2 שבו יראו פני, שעליו נאמר בעת רצון:⁠ב כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א), והניחותי אותו לך – שלא יתנהג עמך במדת הדין עזה, אלא במדה כלולה ממדת הרחמים, מלשון: והיה בהניח י״י אלהיך לך מכל אויביך (דברים כ״ה:י״ט), והוא כענין שנאמר: וכלה אפי והניחותי חמתי בם והנחמתי (יחזקאל ה׳:י״ג). אז ענה משה אם אין פניך – בעצמך ובכבודך הולכים, אל תעלנו מזה – שתהיה עמנו פנים בפנים, כי כן היו התנאין בפרשת וארא (שמות ו׳:ו׳-ח׳) וכך הזכיר למעלה: בכח גדול וביד חזקה (שמות ל״ב:י״א), והנה יבקש שיעלה אותם אל הארץ בכח גדול וביד חזקה כאשר הוציאם בהם ממצרים.
1. השוו ללשון הפסוק בבראשית י״ט:כ״ז.
2. השוו ללשון הפסוק במלאכי ג׳:א׳.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2, דפוס רומא, וכן בפסוק: ״ועתה״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״עניתיך (ישעיהו מ״ט:ח׳)״.
(12-16) AND MOSES SAID UNTO THE ETERNAL: 'SEE, THOU SAYEST UNTO ME: BRING UP THIS PEOPLE.' This happened on Mount Sinai, when Moses went up there on the nineteenth of Tammuz. It was not necessary though for Scripture to say, "and Moses went up to G-d, and he said to him, 'See, Thou sayest unto me, etc.,'" for it is known that as long as the Glory dwelled upon Mount Sinai, all communications [to Moses] took place there. Similarly Moses said, and now I will go up unto the Eternal (Shemot 32:30), and it is also said, And Moses returned unto the Eternal,⁠1 meaning that he returned to the place where he had stood before the Eternal.⁠2
AND THOU HAST NOT LET ME KNOW WHOM THOU WILT SEND WITH ME. "And that which You said to me, Behold, I send an angel before thee (Shemot 23:20), — that is not 'letting me know,' for I am not satisfied with it.⁠" This is Rashi's language. But it is not correct to fit this thought into the language of the verse. Besides, why should Moses have said this only now [that he was not satisfied with the angel], and when the matter was communicated to him he remained quiet? Did Moses think to gain because of the incident of the calf? Instead, the purport thereof is as follows: The Holy One, blessed be He, had told Moses here, and I will send an angel before thee,⁠3 and Moses told Him, Thou has not let me know who is that angel whom Thou wilt send with me, and whether it is that first angel in whom is Thy Name.⁠4 This is the sense of the expression, Yet Thou hast said: I know thee by Name, meaning that You have known me and exalted me by [the knowledge of] Your Name. And so also did Rabbi Abraham ibn Ezra explain the verse here. In his opinion5 the angel he [i.e., Moses] wanted was Michael. With his good sense [Ibn Ezra] understood the verses to imply that the first angel was pleasing to Moses and to Israel. He could not, however, know the truth, since he neither heard it [from others] nor did he prophesy it [on his own].⁠6
PANAI' (MY PRESENCE) SHALL GO. In the opinion of all commentators this means, "I myself will go.⁠" And they brought a parallel expression to this from the verse, 'upanecha' (and thine own person) shalt go to battle.⁠7
AND HE [Moses] SAID UNTO HIM: IF 'PANECHA' (THY PRESENCE) GO NOT WITH ME, CARRY US NOT UP HENCE. The meaning thereof according to Rashi is as follows: "This is what I desired, for if it be by an angel, rather do not carry us up from here.⁠" But G-d forbid! that Moses should say, If Thy presence go not, after he had already been promised, My presence shall go!
And Rabbi Abraham ibn Ezra explained that G-d said to Moses: "I Myself will go, and only you will I give rest, for only with you will I go [but I will not dwell in the midst of the people].⁠" But Moses replied: "If Your presence does not go with the whole nation, carry us not up hence.⁠" This is why Moses used the plural, "carry us up.⁠" But this interpretation too, does not fit the verses properly. For Moses said at first, Thou hast not let me know whom Thou wilt send with me (Shemot 33:12) — in the singular. Now even at the time of G-d's good-will, before the sin [with the golden calf occurred], He also said, Behold, I send an angel before thee, to keep thee by the way, and to bring thee into the place which I have prepared (Shemot 23:20), [and yet this promise too is expressed in the singular — to Moses]! And if you will say that the singular there [before 'thee', to keep 'thee' etc.] refers to Israel [as one unit], then here also it could be explained to refer to all Israel! Besides, if it is so [as Ibn Ezra interpreted], that Moses requested of G-d that He inform him who is the angel He would send with him, then we see that Moses was satisfied with the angel, concerning whom it is said, for My Name is in him,⁠8 and G-d answered him with a double, and redoubled, beneficence, over and above that which he had asked for — that He Himself would go!
But this section of Scripture cannot possibly be grasped by one who has not heard the secrets of the Torah. The following is its meaning by way of the Truth. Moses said, and Thou hast not let me know who is the angel Thou wilt send with me, and he requested that He fulfill two things He had said to him: firstly, that I know thee by Name, meaning [G-d said to Moses] that "I will be known to you by My [Great] Name, for your sake" [and this was now Moses' request, that he be not divested of this highest degree of prophecy on account of the incident of the calf]. It is possible that the phrase, yet Thou hast said, [I know thee by Name], is based upon what He had said to Moses [with reference to the patriarchs], but by My Name the Eternal I made Me not known to them,⁠9 as I have explained [there]. And secondly Moses had been told: and thou hast also found grace in My sight, meaning that he will find grace, which is the cleaving of knowledge.⁠10 And Moses continued, Now therefore, I pray Thee, if I have found grace in Thy sight (Shemot 33:13), in the attribute of justice, show me now the paths of the ways11 even as Thou art known by Thy Name, that I may know Thee to declare Thy Unity, to the end that I may find the great grace; and consider that this nation is Thy people — Thou art their Father, and they are Thy children. It is this that Onkelos intended in translating the verse thus: "make me then know the path of Thy goodness to the end that I may know Thy mercy.⁠" Then the Holy One, blessed be He, answered him, My presence shall go — the messenger of the covenant, whom ye delight in,⁠12 for in him My presence will be seen, since it is with reference to him that it is said, in an acceptable time have I answered thee;13 for My Name is in him.⁠14 'Vahanichothi lach' (and I will give thee rest) through him, that he should not conduct himself towards you with the stringent attribute of justice but with the measure which is inclusive of the attribute of mercy, the usage [of the word vahanichothi] being associated with the expression, Therefore it shall be 'b'haniyach' (when) the Eternal thy G-d (hath given thee rest) from all thine enemies.⁠15 This is similar to that which is said, Thus shall Mine anger spend itself, 'vahanichothi' (and I will satisfy) My fury upon them.⁠16 Then Moses answered, If Thy presence — Thou Thyself and in Thy Glory — go not, carry us not up hence, for Thou art to be with us face to face,⁠17 for such were the conditions [as mentioned] in the section of Va'eira (Shemot 6:6-8). Likewise Moses mentioned above, with great power and with a mighty hand,⁠18 and so now too he asked that He bring them to the Land with great power and with a mighty hand, just as He took them out with them from Egypt.
1. Ibid., (31).
2. Genesis 19:27.
3. Above, (2) (in this chapter).
4. Ibid., 23:21.
5. So explained by Ibn Ezra above 23:20 (towards the end).
6. This is a veiled criticism of Ibn Ezra who neither received the mystic traditions of the Cabala from others, nor studied them by himself. As Ramban will explain in the following verse, this whole subject can be understood only through "the way of Truth.⁠"
7. II Samuel 17:11.
8. Ibid., 23:21.
9. Above, 6:3. But to Moses He did reveal Himself by His Great Name, as explained there.
10. That G-d always be with them in the wilderness face to face (Abusaula).
11. "The paths of goodness with which You conduct Your world, and by which You are known" (Bachya).
12. Malachi 3:1.
13. Isaiah 49:8.
14. Ibid., 23:21.
15. Deuteronomy 25:19.
16. Ezekiel 5:13.
17. Deuteronomy 5:4.
18. Ibid., 32:11.
ואתה לא הודעתני וכו׳ – אתה אמרת אלי כי ילך מלאכי לפניך. לא די שאין דעתך לילך עמי אלא אפי׳ המלאך לא הודעתני מי הוא. ואין לך אדם בעולם שאין לו מלאך עליו. גם לאליעזר עבד אברהם שלחת מלאך ומה תעשה לי על אשר מצאתי חן בעיניך שאמרת ידעתיך בשם.
ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך – שתלך אתה עמנו להודיענו הדרך. ואדעך למען אמצא חן בעיניך.
ואתה לא הודעתני – פי׳ אתה אמרת הנה מלאכי ילך לפניך ולא די שאין דעתך לילך עמנו אלא אפי׳ אותו מלאך שאמרת שילך עמי לא הודעתני אלא סתמא ואין לך אדם בעולם שאין לו מלאך שהולך עמו כד״א כי מלאכיו יצוה לך ואפי׳ לאליעזר עבד אברהם שלח מלאך כדכתיב הוא ישלח מלאכו לפניך ואתה אמרת וגו׳ ומה טובה תעשה לי על כי מצאתי חן בעיניך.
ואתה לא הודעתני, "and You have not informed me;⁠" Moses means that not only did G–d not inform me of details about the angel which He had said that He would send to walk ahead of the Jewish people (Exodus 32, 34) ; it is not only that You Yourself will not walk in front of us, but You did not even name the angel You have assigned for this task. We are now no better off than any human being on earth, each one of whom has an angel walking in front of him. (Compare Psalms 91,11) where David refers to this with the words: כי מלאכיו יצוה לך לשמר לך בכל דרכיך, "for He will order His angels to guard you wherever you go.⁠" Seeing that this is so, how do I benefit from Your having told me that I have found favour in Your eyes? Even Avraham's servant, Eliezer, had been assured of the same kind of angel, without having been told by G–d that he had found favour in His eyes? (Compare Genesis 24,7)
ויאמר משה ראה אתה אומר אלי – אמירה זו היתה בהר סיני כשעלה בי״ז (בי״ט. כצ״ל) בתמוז ולא הוצרך הכתוב לומר ויעל משה ויאמר וגו׳ כי כל עת היות הכבוד בהר סיני בידוע ששם היה הדבור:
ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי – פירש״י שאמרת לי הנה אנכי שולח מלאך לפניך אין זו הודעה שאין אני חפץ בו. וכתב הרמב״ן ואיננו נכון בלשון הפסוק ועוד כי למה יאמר לו זה עתה ובעת שנאמר לו הדבור ההוא שתק ממנו וכי הי׳ מבקש עתה להרויח בעבור מעשה העגל אלא כך הענין הקב״ה אמר למשה ושלחתי לפניך מלאך ומשה אמר לו לא הודעתני מי הוא המלאך אשר תשלח עמי אם הוא המלאך הראשון ששמך בקרבו כאשר נאמר בפרשה של מעלה כי שמי בקרבו וזה פי׳ ואתה אמרת ידעתיך בשם שידעתני ורוממתני בשמך:
ויאמר משה ראה אתה אומר אלי, "Moses said: "See, You say to me: "take up this people, etc.⁠" The instructions which Moses claimed to have received at Mount Sinai occurred on the 19th of Tammuz. The Torah did not have to write at that time that Moses ascended the Mountain, seeing that as long as the glory of God hovered over the Mountain, it was clear that God spoke to Moses from that location.
ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, "yet You have not told me whom You will send to be with me.⁠" Rashi understands Moses as referring to God's having said that He would send an angel along (compare 32,20) as something which he was not even willing to consider as a הודעה, an "official information.⁠" Nachmanides claims that this is not the correct meaning of what we read here at all. It does not jive with the syntax employed by the Torah. Furthermore, if correct, why would Moses say this to God at this juncture instead of in 32,20 when he had been told to get moving with the people? Did he then intend at this point to gain some advantage of what had happened on account of the golden calf? I believe (Nachmanides speaking) that what happened was as follows: God had told Moses that He would send an angel ahead of the people, to which Moses replied that he had not been told the "name" of that angel, i.e. the category of that angel and his terms of reference. He wanted to know if that was the same angel that had traveled with the Jewish people before the unhappy events with the golden calf, an angel who was high up in the celestial hierarchy, so that our sages describe him as an angel אשר שם ה' בקרבו, who clearly represented Hashem, the essence. as God Himself had said at the time כי שמי בקרבו, for My name (essence) is within him.⁠" (Exodus 23,21) This is what Moses meant when he continued in a plaintive voice ואתה אמרת ידעתיך בשם, "and You Yourself have said to me that You had become as intimate with me as is possible, i.e. You expressed Your approval of me.⁠" Moses indicated that he would not settle for anything less at this time.
ויאמר משה – פי׳ הרא״ש אמירה זו היתה בהר סיני כשעלה בי״ט בתמוז ולא הוצרך הכתוב לומר ויעל משה ויאמר וגו׳ כי כל עת שהיה הכבוד בהר סיני בידוע ששם הדבור.
ואתה לא הודעתני את אשר תשלח – הקשה הרי״ח והלא אמר הנה ילך מלאכי לפניך, וכן ושלחתי לפניך מלאך, וכן אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך. ושכחתי. והר׳ ר׳ ישעייה תירץ שכך פשט הפסוקים האלו, ואתה לא הודעתני דבר הנכנס בלב (מפני) מה שהבטחתני להנחם על הרעה ולמצוא חן בעיניך.
ויאמר משה אל י״י ראה אתה אמר אלי – אמר יוסף חי י״י אני בוחר הקצור מאריכותי בספור דעות הקודמים וסתירתם בטענות גלויות האמת, כי מדעתי האמת — בפרושי — עד לעצמו, וכל אדם מלמד תורה ממה שלבו חפץ, ואומר אני שהכונה כי השם אמר לו בפרשת אלה המשפטים גם חזק לו בזאת הפרשה, כי ישלח לפניו מלאך, ויתכן כי היה נעלם ממנו איזה מלאך, ובמה כחו גדול יוכל לבטוח בו בהפקד מהם השם ית׳ העליון, וזה אמרו ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, כלומר לא הודעתני מי הוא ומה משפטו וגבורותיו, לכן בקש מהשם ית׳ שיוסף לו, רצוני למשה, ידיעה וחכמה יהיה בו יותר כח להנהיג זה העם, כאלו אמר לשם, אם היית הולך עמנו לא הייתי שואל מדע נוסף, כי אל בינתך אשען, אבל עתה כי לא תלך עמנו ותפקידנו ביד אחד ממשרתיך, ואני לא אדע מה טיבו, אם כדאי הוא לסמוך עליו, כל שכן שלא יוכל להגיע אל שלמותך, אבקש ממך תוסיף לי חכמה ומדע, תעשה כן למען העם הזה כי עמך הוא, ואתה חייב לחמול עליהם. אז השיבו השם כי נחם גם על מה שאמר כי לא אעלה בקרבך (שמות ל״ג:ג׳), והוא בעצמו ובכבודו ילך עמם, אף על פי שהמלאך ילך גם כן וזה והניחותי לך, ממה שהיה דואג משה בהפקד מקום השם ית׳, ואף על זאת שב משה לחזק לשם ית׳ דברו. כאלו אמר לו אנא אדוני יֵאָמֵן נא דברך1 ואל תשיבהו אחור, וזהו אם אין פניך הולכים וכו׳ (שמות ל״ג:ט״ו), כלומר אל תפקידנו ביד אחד השרים. ואז השיבו השם גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה (שמות ל״ג:י״ז), ורמז במלת הזה, במה שאמר הודיענ⁠[י](ו) נא את דרכיך (שמות ל״ג:י״ג), והוא תוספת המדע שבקש, כי השם לא פייסו במה שקדם רק כי פני ילכו, ועם היות זה תועלת גדול למשה וכל שכן לעם, הנה יחסר משה בזה כי לא יתוסף לו מדע, לכן עתה כי ראה השם שמשה מפקפק על יעוד פני ילכו, שב השם לשמחו, וכדי שיבטח הבטחה גמורה כי אף על פי שהבטיחו שהוא בעצמו ילך עמם, גם עתה יוסיף לו המדע בכל אשר שאל, א״כ מעתה סרו כל דאגות משה בהנהגת העם אם מצד עצמו, לכן בראות משה כי עת רצון הוא מהשם עמו,
1. השוו ללשון הפסוק במלכים א ח׳:כ״ו.
ידעתיך בשם – רוצה לומר ידיעה פרטית, והיא הידיעה אשר בעבורה דבקה ההשגחה הפרטית בו; והם כמו שמות נרדפים בזה הענין, רוצה לומר הידיעה וההשגחה.

ביאור הדברים

(יב) אמר משה אל ה׳ יתעלה: ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה אל הארץ אשר נשבעתי לתת להם, ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי ממלאכיך להנחיל לישראל את הארץ, ולזה לא ידעתי אם יספיק לי זה אם לא. ואמנם אמר זה, כי אם היה זה המלאך השכל הפועל - יספיק לו; וזה מבואר למי שעיין בדברינו ברביעי ובששי ממלחמות ה׳. וגם כן, הנה אתה אמרת שידעת אותי בשם ומצאתי חן בעיניך באופן שתדבק השגחתך בי;
(הקדמה) [שער נד]
א. באומרו ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. כי הנה כבר נאמר לו קודם לכן הנה אנכי שולח מלאך לפניך (שמות כ״ג:כ׳) והודיע לו ענינו עמם באומרו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א) וסבר וקביל למה נתרעם עליו עכשיו וכי עלה על דעתו שיהיו חוטאים נשכרים. ועוד כי יש לדקדק בכפלו מלת אתה כמה פעמים אתה אומר, ואתה לא הודעתני, ואתה אמרת, כי אין צורך למדבר עם הנמצא שיאמר לו על כל דבר אתה ואתה.
ב. כי מה ראה משה לשאול בעת כזאת הודיעני נא את דרכיך ואדעך ומה ענה אותו האל יתעלה פני ילכו שנרא׳ שטענו דבר אחר והודה לו באחר. ויותר קשה מה שחזר וטען אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה. כי למה יבקש על מה שכבר הודה לו בה ולא עוד אלא שהשיבו השם יתברך גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כאלו הוסיף על מה שהוד׳ לו ראשונ׳ ולא די לנו בזה אלא שאחר ההודעות האלו חזר לסוף לבקש אם נא מצאתי חן בעיניך ילך נא י״י בקרבנו וגו׳. וכבר נתעוררו הראשונים על אלו הספקות אבל לא נתחוור ישוב יפה כמו שנרא׳ מפירושיהם. והמחוור שבהם דעת הראב״ע ז״ל שדקדק מאמר והניחותי לך לך ולא להם. והוא השיב אם אין פניך הולכים עם ישראל כלם. אמנם העקר חסר מן הספר והוא מאמר עם ישראל כי מאמר אל תעלינו איננו מספיק כי הוא נשוא במאמר ולא גם כן שאר המאמרים המורים על הרבוי והוא מבואר.
ג. מה שחזר ואמר אחר הודאה זו הראני נא וגו׳. כי כמו שאמרנו היא הית׳ השאלה הראשונ׳ שאמר עליה הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו׳.
ד. אומרו אליו בתחלה אני אעביר כל טובי וגו׳. ועוד מעט השיב אחור דברו ויאמר לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי ומי בקש ממנו שיודיענו מה שאי אפשר להשיגו יודיענו מה שאיפשר והנשאר והנסתר ישתוק ממנו. וכבר הקשו הראשונים על זה שאם השאלה היא נמנעת למה שאלה משה ואם היא אפשרית למה מנעה ממנו.
ה. אומרו הנה מקום אתי ושמתיך בנקרת הצור וגו׳ – כי מה צורך להצפינו בסוכו ביום ההוא כי מה יעשה לו שום בריה. ומה טעם וראית את אחורי ופני לא יראו ואם שכבר פירשנו רוב ענינו.
ו. באומרו פסל לך שני לוחות אבנים וגו׳. ולמה לא פסלם הקב״ה בעצמו כראשונים שנאמר עליהם והלחות מעשה אלהים המה כמו שכתבנו בשער הקודם ולמה אמר בלחות שמות ואיש לא יעלה עמך כי רחוק הוא שינהג קדושה יתירה באלו הלחות ממה שנהג במעמד הר סיני ובראשונות כמ״ש הרמב״ן ז״ל.
ז. בחשבון הי״ג מדות שאם חשבונם היא כמורגל אצלנו בכל קראינו אותם בצבור עד ונקה הנה הוא כנגד פשט הכתוב ופי׳ בעל הטעמים כי באמת נרא׳ כי מאמר ונקה לא ינקה הוא מאמר נקשר על דרך ונקה לא אנקך (ירמיהו מ״ו:כ״ח) ועוד שכבר יהיה לא ינקה מדה י״ד ופוקד עון אבות על בנים מדה ט״ו. ואם אינה מהמדות למה נזכר עמהם ולמה זכרה משה במרגלים (במדבר י״ד:י״ח) וכל שכן למה שירא׳ ממנה היותה מדת הדין והכעס וכן פוקד עון וגו׳.
ח. אומרו אחר כל אלה הדברים אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו למה ישנה הוא ע״ה לזכור שם אדני שלא נזכר עדיין בכל הענין ומה יבקש עוד.
ט. באומרו הנה אנכי כורת ברית וראה כל העם אשר אתה בקרבו וגו׳ אשר אני עושה עמך. כי לא נמצא בכתוב שנעשה עם משה אחרי זאת נפלאות שלא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וגם לא ראו אותם העם שהיא בקרבם על זה האופן מהפרסום שהזכיר.
י. מה צורך כל המצות שזכר משמר לך אשר אנכי מצוך היום עד ראשית בכורי אדמתך וכבר זכרם כלם או רובם בסגנון ההוא עצמו אחר מעמד הר סיני כמוזכר בפרשת משפטים.
יא. למה קרן עור פני משה ברדתו עם לחות שניות ולא נזכר שהיה לו כן כשירד עם הראשונות או במעמד הר סיני.
יב. מה שספר הכתוב שהיה משה מדבר עם ישראל. את כל אשר יצוהו ואחר הדבור הוא נותן על פניו מסוה ובבואו לפני י״י יסיר אותו ולא היה על פניו אלא בשעה שהוא יושב לבדו. נראה שהיה לו לתתו על פניו בשעה שהוא מדבר עמהם כדי שלא יראו מגשת אליו כמו שחשב הרלב״ג ז״ל מזה.
אלו הן הספקות שראיתי לעורר בזה החלק. אמנם קודם שנבא אל הביאור אציע הצעה: 1ואומר האחר שספו תמו כל הדעות הרעות האומרות עזב י״י את הארץ אשר כללם וכתב ענינם הרב המור׳ פי״ז ח״ג ונשארו דעות מכירות בידיעתו יתע׳ והשגחתו בעולם הזה השפל ובפרט אנחנו עם תורת האמת בלבנו שזאת היא פנת כל בנינו הנה עדיין יש לנו להאמין ולקיים שההשגחה אינה על ענין אחד על כתות האנשים אבל שתחלק על כתותם בפחות ויתר כפי רחוקם וקורבתם אליו ית׳ אמנם מה שראוי חלוקו ראשונה הוא לג׳ סוגים ראשיים.
הראשונה ההשגחה שלו ית׳ על כללות העולם. כי אע״פ שמסר אותו ביד ממשלת מערכות השמים המחלקת אותם לע׳ אומות וע׳ ממשלות כמו שהוא מסור בידינו (פר״א פ׳ כ״ד) מ״מ לא הסתיר פניו לגמרי ממנו. וכאשר יראה חמס וריב בו בכלו או בקצתו הבט אל עמל לא יוכל ויפקוד עליהם עונם כמו שנראה מענין המבול וירא י״י כי רבה רעת האדם (בראשית ו׳:ה׳). ובההפלגה וירד י״י לראות את העיר וגו׳ (בראשית י״א:ה׳) ובסדום ארדה נא ואראה וגו׳ (בראשית י״ח:כ״א) ובננוה וירא האלהים את מעשיהם כי שבו (יונה ג׳:י׳). בכלן הזכיר לשון ראיה לבד כאדם שעובר ורואה דבר בלתי מתוקן ונדבה רוחו אותו להשתדל בתקונו ע״ד שאמר במשה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי וגו׳ (שמות ב׳:י״א). כי לא היה שר ושופט עליהם אלא שנפגע והציץ.
השנית והיא אשר נתיחדה אל כללות האומה הישראלית. והיא כאדם המקבל עליו לתת עיניו בדבר ולפנות אליו בסבר פנים להטיבו ולתקנו שעל זה האופן כבר ימסור לבו על תקונו וידרוש על הטבתו ושמירתו לא למה שיראנו לפניו לבד בענין הראשון. ולזה הדבר בעצמו נאמר בהשגחה הכוללת אל האומה הישראלית ופניתי אליכם והרבתי אתכם (ויקרא כ״ו:ט׳). ונאמר ישא י״י פניו אליך (במדבר ו׳:כ״ו). ומלאך פניו הושיעם (ישעיהו ס״ג:ט׳). כי יפנה לבו אליהם כמי שיקבל עליו פקידותם יישמור משמרתם. וכן בשעת הכעס נאמר והסתרתי פני מהם וגו׳ (דברים ל״א:י״ז) ואנכי הסתיר אסתיר פני וגו׳ (דברים ל״א:י״ח). ונתת את פני באיש ההוא (ויקרא כ׳:ו׳). למדנו שההשגחה המיוחדת אל כללות האומה היא המיוחסת אל הפנים.
השלישית היא המיוחדת אל חסידיו ויראיו הקרובים אליו. אשר היא במדרגת האדם אל דברי עצמו כי האנשים ההמה שלמים הם עמו בדמותו בצלמו וכאלו הם עצם מעצמיותו ומעשיהם מוטלים עליו והיא עושה אותם בכבודו ובעצמו כמי שעושה בשלו. כמו שאמר זה החכם בפי״ג מאמר עשירי מספר המדות אלו דבריו אמנם הפועל כפי השכל ואל זה מזמותיו הנה הוא מוכן נבחר ויראה שהוא אהוב מאד לאל יתעלה כי אם אמנם קצת מחשבות האל יתעלה הוא על דברת בני האדם כמו שהוא נראה באמת היה מהראוי שישמחו הם בדבר הנבחר בם ואשר הוא דומה לאל והנה זהו השכל ראוי הוא כי האל ית׳ וגומל טוב לאוהבי השכל ומכבדים אותו כמו לאהביו ולשום השגחתו עליהם ולעשות טוב לאלה העושים טוב ויושר הנה אינו בלתי גלוי כי אלה הדברים הראוים לחכם ולכן הוא אהוב לאל יתעל׳ מאד והוא אמנם כפי האמת היושר היותר מאושר וע״כ כפי זה יהיה החכם מאד מאושר ע״כ.
ראה דבריו אלה טובים ונכוחים מקיימים התיחדות ההשגחה לאוהבי השם ולומדי חכמתו יותר מכלל העם על הדרך שאמרנו. ותמהני מהרב המור׳ שלא זכר זכות זה החכם בפרק הנזכר ונתן אותו ראש הכופרים בהשגחה ואם עשה כן לפי שתלה עקר ההשגחה בחכמה החרשתי אבל כבר נוכל להליץ בעדו מאומרו ולעשות טוב לאלו העושים טוב ויושר ואיך שיהיה מה שאמרנו מזה הענין הוא ברור והוא היות עניני עבדיו ושומרי בריתו מוטלים עליו לעשות אותם כענינם בכבודו ובעצמו. ולזה נאמר בישועה שנעשית בזכות האבות הדבקים אליו ועברתי בארץ מצרים (שמות י״ב:י״ב) ודרשו ז״ל (מכלתא שם) אני ולא מלאך אני ולא שרף וכו׳. וכן וי״י הולך לפניהם (שמות י״ג:כ״א). הנני ממטיר וגו׳ (שמות ט״ז:ד׳). כי כל ענינים אלו נעשו במדרגה זאת בלי ספק. ובמשה נאמר ויקבור אותו בגי (דברים ל״ד:ו׳). וזה מה שפירשו משה עצמו בפיו בשיר של פגעים (שוח״ט תהלים צ׳) באומרו כי בי חשק ואפלטהו וגו׳ יקראני ואענהו וגו׳ (תהלים צ״א:ט״ו). כי למעלה מזה אמר כי אתה י״י מחסי. לא תאונה אליך רעה וגו׳ כי מלאכיו יצוה לך וגו׳. והכונה שיש קורבה אל השם יתעלה שתספיק להשגיח בו ובענינו אבל ע״י מלאך או שליח. אמנם כשתופלג הקורבה ההיא יפלטהו וישגבהו הוא בעצמו. ולא עוד אלא שהוא עמו בצרה כביכול שאינם זזים זה מזה ולזה אמר בסוף ואראהו בישועתי כי ישועה אחת להם והוא ענין נפלא יושלם ביאורו בשער נ״ו הבא בקרוב בע״ה. והנה שלשה חלוקי ההשגחה אלו שאמרנו נמצאם אל המשורר נזכרים ומסודרים על זה האופן עצמו במזמור רננו צדיקים (תהלים ל״ג:א׳) כי אחר שספר סבת הפחד והיראה האלהית המחוייבת על כל יושבי הארץ מהתבוננם בתכונת העולם וטבעו וזה עד אומרו כי הוא אמר ויהי וגו׳ כאשר פירשנו אצל המבול שער י״ד הנה הוא התחיל בענין ההשגחה וחלוקיה ואמר י״י הפיר עצת גוים וגו׳ אשרי הגוי אשר י״י אלהיו. אמר שענין ההשגחה הוא מוכרח מאד לכתות האנשים אלא שאופן ההשגחה אינה על כלם במדרגה אחת. כי על כל העמים שלא ראו אור התורה האלהית ולא שמעו את שמעה עם ההשגחה עליהם ועל עסקיהם אינה בעצם רק להפר עצתם ולבטל מחשבתם הנודעת לו יתעלה כדי להעמיד ולקיים עצת חכמתו ומחשבו׳ לבו לדור ודור בכל מה שיחשבו לעשות דבר ולא ממנו או לעון עצה ולא יעץ כענין דור הפלגה או אשר נועצו על עמו רעה כדבר שנאמר עוצו עצה ותופר וגו׳ (ישעיהו ח׳:י׳). אמנם הגוי אשר י״י אלהיו אשריו כי הם אשר יקבלו שעור רב ועצום מהשגחתו כשעור קרבתם אליו. וביאר ההבדל שבין אלו שני מיני ההשגחה ועל הראשונה אשר על כלל האומות אמר משמים הביט י״י ראה את כל בני האדם וגו׳ ממכון שבתו השגיח וגו׳ (תהלים ל״ג:י״ד). והוא מה שאמרנו שענינו אליהם הוא כרואה אותם ממרום הרים ומסתכל בכללותם ומשם ממכון שבתו שהוא עומד שם משגיח עליהם לתקן עניניהם כפי מה שראתה חכמתו לא ימיש ממקומו להתבונן בהם ואמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם לומר שמצד שיצרם וידע ענין התחלתם יחויב שידע כל מעשיהם שבתם וקימתם עד שכבר ישגיח עליהם באופן ההוא הכולל וזאת היתה כונתם ז״ל בזה הכתוב כשאמרו (ר״ה ל״ז.) בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם וגו׳. שכוונתם לבאר שלא לבד נדונים בו ביום כי אם העולם בכלל וכמו שאמר (שם י״ח.) וכלן נסקרים בסקירה אחת. אמנם מ״ש שהם עוברים אחד לאחד כבני מרון לא כוונו לברר אותו מזה הכתוב. ואחר שאמר זה דרך כלל ביאר מה שאמר ראשונה ה׳ הפיר וגו׳ עצת ה׳ וגו׳. ואמר אין המלך נושע ברוב חיל וגו׳ שקר הסוס וגו׳. וזה שכבר יקרה להם פעמים הרבה שהמלך ברוב חילו לא נושע ויפול ביד עבדיו או החת מי שאינו בן חיל כמוהו ולא עוד אלא שכבר יהיה שקר הסוס ורוע תכונתו תשועה לרוכב בו כגון שהיה מסרב לצאת למערכה או שנטה אל השמאל או הימין שאלו הם תכונות פחותות בו ובעבורם ינצל הרוכב מפגע המות תחת אשר חשב יהיו לו למכשול ולפוקה וברוב חילו אשר חשב להמלט בו לא ימלט. הנה שנתבאר ענין השגחתו עליהם בדרך כללות להפר עצתם ולבטל מחשבתם וזאת היא תכונת ההשגחה הראשונה הכללית.
אמנם על המין השנית מההשגחה אשר לעמו המיוחד אמר הנה עין ה׳ וגו׳ להציל ממות נפשם וגו׳. הנה הבדילה בשני הבדלים גדולים ועצומים. הא׳ במה שלא כללם במה שאמר ראשונה ראה את כל בני האדם אבל ייחדם בשם יראיו המיחלים לחסדו וייחד ההשגחה אל האבר המיוחד אל ההבטה להפליג בה כענין הטה אלהי אזנך ושמע פקח עיניך וראה (דניאל ט׳:י״ח). גדולה מזו דקדק שלא אמר עיני ה׳ כי אם עין ה׳ כי זה מה שיורה על תכלית ההפלגה כדרך המפליג לדקדק בהבטתם שמביטים בו בעין אחד ויורו בזה המורים בחצים.
ומנהג הכתוב לתאר כן ההשגחה העצומה אמר הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו (בראשית מ״ד:כ״א) קחנו ועינך שים עליו (ירמיהו ל״ט:י״ב). ושמתי עיני עליהם לטובה (ירמיהו כ״ד:ו׳). ועל היות ההבטה החשקית על זאת התכונה אמר החושק אל חשוקתו לבבתני אחותי כלה לבבתני באחד מעיניך (שיר השירים ד׳:ט׳). ולזה אמר הנה עין ה׳ אל יראיו וגו׳. ויתכן שיאמר כי אפי׳ באלו ההשגחות הכלליות שזכר ראשונה שהוא משגיח על כל יושבי הארץ לא היתה כונתו אליהם בעצם וראשונה אמנם עין ה׳ והשקפתו אל יראיו המיחלים לחסדו כי במה שמפר עצתם ומבטל מחשבתם הוא מכוין להציל ממות נפש עבדיו ומחיה אותם ברעב כמו שהי׳ הענין במלחמו׳ ד׳ מלכי׳ את החמשה בעבור אברם ולוט בן אחיו (בראשית י״ד:י״ב). או פרעה (בראשית י״ב). ואבימלך (בראשית כ׳) ומצרים עם האבות והבנים כשנצטרכו התגורר עמהם מפני הרעב וכדומה לזה. אמנם אחר שזכר זה המין מהשגחה שיחסנוה ראשונה אל הפנים אמר נפשנו חכתה לה׳ עזרנו ומגיננו הוא כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו והיא מדרג׳ שלישי׳ המיוחסת אליו ית׳ בכבודו ובעצמו לא בעינו לבד ואין צ״ל ולא ממכון שבתו אלא בכבודו ובעצמו כמ״ש עזרנו ומגננו הוא. ואמר כי בו ישמח לבנו כי זאת המדרגה מההשגחה היא תכלית השמחה למי שמושגח בה וכמו שאמר אשגבהו כי ידע שמי (תהלים צ״א:י״ד) כי בשם קדשו בטחנו וחתם יהי חסדך ה׳ עלינו כאשר יחלנו לך שיהיה החסד והישועה באותו שעור מהזמן ורוב תלאותיו שיחלנו כי ודאי המיחלים על זה האופן הם מקוים טוב נפלא ובלתי בעל תכלית. הנה שנתבארו אלו שלשה מיני ההשגחות שזכרנו מזה המין ועל קדימת הידיעה תתבאר שאלת משה רבינו בענין הנהגתו עמהם כמו שיתבאר.
(יב) ויאמר משה אל ה׳ ראה אתה אומר אלי – לפי שהסברת האדון פני החוטא אחר שנודע אליו חטאתו תחייב שלא לבקש עוד ממנו נקמה כמו שאמר לו חפץ ה׳ להמיתנו וגו׳ וכעת לא השמענו כזאת (שופטים י״ג:כ״ג). וכ״ש אם יש לחוטא זה מליץ נאמן בבית המלך ראוי לישא פניו בעבורו כמ״ש הש״י על איוב כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה (איוב מ״ב:ח׳) [א] לזה עמד משה בתפלה זו בשתי טענות אלו ואמר ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה שיראה שכבר נשאת פניהם ונסתלקו פני הזעם. ומצד אחר התחלפת השטה במה שאמרת ושלחתי לפניך מלאך (שמות ל״ג:ב׳) לשמרני וגו׳ בלא ה״א הידיעה שיובן שאינו המלאך הידוע שאמרת לי ראשונה (שמות כ״ג:כ׳) שא״כ היה אומר ושלחתי לפניך המלאך. ועוד שבמלאך הראשון נאמר וה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם וגו׳ (שמות י״ג:כ״א). ויסע מלאך האלהים וגו׳ (שמות י״ד:י״ט) כמו שיבא ועכשו אמרת כי לא אעלה בקרבך וא״כ הרי הכעס במקומו עומד שאתה מפקיד אותם ביד מלאך או שר כשאר האומות שלא ידעתי מה טיבו.
[א] ועוד שאתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני ואי זו מציאות חן מצאתי אחר שעדיין יעשן אפך. והנה אמר אתה אומר ואתה לא הודעתני ואתה אמרת להקשות מדידיה אדידיה לומר שאין כאן חלוף המדברים שהוא הראשונה מסבות הסתירה וההפך כמו שכתב המור׳ בהקדמ׳ כי אתה הוא בעל המאמר הראשון ואתה הוא בעל המאמר השני והשלישי.
1. ואומר כי אחר וכו׳, תוכן דעתו, כי כמו שהשגחת האדם על אשר חוצה לו מכל סביבותיו, היא על שלש מדרגות, כי על רעיו ועמיתיו ישגיח רק לפעמים כאשר תמצא ידו להטיב למו, או להענישם ולהרע למו בראותו אותם עושים עולתה לעשוק עניים ואביונים, ועל קרוביו ואנשי ביתו ומשפחתו ישגיח בהשתדלות והשגחה יתירה, כי מצד אחד יעמול בכל מאמצי כחו להמציא למו מחסורם אשר יחסר למו, ומצד אחר יורם ללכת בדרך הישרה, ובהעותם ללכת ארחות עקלקלות יוכיחם בשבט פשעם, אבל על עניני נפשו, ובמה שמגיע אל עצמו ובשרו ישגיח בהשגחה יותר גדולה מכולן, לקרב כל טוב ומועיל, ולהרחיק כל רע ונזק, כן תהיה גם השגחת הי״ת על יצוריו על שלש מדרגות, כי על שאר כל העמים שהם שבעים אומות לדחז״ל, [לפי מספר ראשי אבותם הראשונים אשר נפרדו מבני נח אחר המבול (בראשית י׳) אשר עליו יורה גם מאמר הכתוב ״יצב גבולות עמים למספר בני ישראל״ ר״ל הבאים מצרימה שהיו שבעים נפש, עיין בחיי על התורה] ישגיח רק בהשגחה כללית. ובראותו חמס וריב בתוכם יענישם על עונם, אף שהנהגתם, הפרטית מסר לדחז״ל לשבעים שרים ומלאכים המשרתים לפניו, ומדרגת השגחתו זאת תקרא בשם ראיה, כמאמר הכתוב ״וירא ה׳ כי רבה רעת האדם״ וירד ה׳ לראות את העיר״ וכו׳, ועל ישראל עם קרובו ובחיריו ישגיח בהשגח׳ פרטית ויותר מעולה לפנות אליהם בכל עת לתקן עיניהם תמיד, או להענישם בעברם על מצותיו, ומדרגת השגחתו זאת תקרא בשם פנים, כמו ״ישא ה׳ פניו אליך״ לטובה, ״ונתתי פני באיש ההוא״ לרעה ולהענישו, או בפועל פנה הנגזר משם פנים כמו ״ופניתי אליכם והרביתי אתכם, ולהורות על הסרת ההשגחה הפרטית הזאת מישראל בעת ילכו עמו קרי והכל סר יחדיו נאלחו, נאמר ״והסתרתי פני מהם״, ועל יראיו וחסידיו הקרובים אליו מאוד הנאהבים והנעימים לו כאילו היו עצם מעצמותו ית׳ ישגיח בהשגחה עוד יותר גדולה, כמו שישגיח ד״מ האדם על עניני עצמו, ומדרגת השגחתו זאת תקרא בשם ״עין ה׳ בלשון יחיד, כמאמר הכתוב ״הנה עין ה׳ אל יריאיו״ וכו׳ על דרך משל הלקוח מבני אדם אשר ברצותם להביט ולהשקיף רק על דבר אחד מיוחד בהסתכלות והתבוננות יתירה יעצימו עין אחת ויראו רק באחרת למען יתאחדו כחות כל עורקי ועצבי חוש הראות, ולא יוחלש ג״כ רושם ראית הדבר המיוחד ההוא ע״י ראית העין השנית הדברים האחרים העומדים לעומתו או מסביב לו, וכן אמר הכתוב גם בבני אדם להורות על השגחה עצומה ומופלגת כזאת ״ואשימה עיני עליו״ בלשון יחיד. וכן ״לבבתני באחד מעיניך״ וברעיון יקר זה הולך הרב ז״ל ומבאר הרבה כתובים.
ואתה לא הודעתני וגו׳ שאמרת לי הנה אנכי שולח מלאך אין זו הודעה שאין אני חפץ בה. לפי דעתי שבוש הוא שנפל בספרים והיה לו לכתוב שאמרת לי ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי כו׳ כי מאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך קודם מעשה העגל נאמר ואע״פ שפרש״י שם כאן נתבשר שעתידין ישראל לחטוא ושכינה אומרת כי לא אעלה בקרבך מ״מ המאמר של ושלחתי לפניך מלאך שהוא אחר מעשה העגל הוא העיקר וכן הוא באלה שמות רבה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי אמר לו הב״ה כבר אמרת. לך ושלחתי לפניך מלאך אמר לפניו רבונו של עולם למלאך אתה מוסרני אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה וזהו מה שכתב רש״י כאן אין זו הודעה שאין אני חפץ בו. והרמב״ן ז״ל טען ואמר ואינו בלשון הכתוב ועוד כי למה יאמר עתה כן ובעת שנאמר לו הדבור ההוא שתק ממנו וכי יבקש עתה להרויח בעבור מעשה העגל. ונראה ממה שאמר וכי יבקש עתה להרויח בעבור מעשה העגל שהנוסחא שבידו מפרש״י היה כתוב בו הנה אנכי שולח מלאך כמו הנוסחא שבידנו וכבר הוכחנו שהנוסחא הזאת הוא שבוש בהכרח. ומה שטען עוד למה יאמר עתה כן ובעת שנאמר לו הדבור ההוא שתק ממנו זאת הטענה אינה אלא לדברי רז״ל שאמרו זה באלה ש״ר וכבר כתב רש״י ז״ל בפסוק ויאמר הראני נא את כבודך שראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקובלים והוסיף לשאול להראות מראית כבודו וא״כ אם בדבר שאינו מענינו הוסיף לשאול איך לא ישיב במה ששתק בעת הדבור מפני שהיה השם אז כעוס מאד אך קשה מאחר שלא היה חפץ שילך שם מלאך עמו איך אמר ואתה לא הודעתני את אש׳ תשלח עמי והלא אין מי שילך עמו חוץ מהשם ומלאכיו ואחר שלא רצה שילך שום מלאך עמו לא נשאר שילך עמו רק השם בעצמו ובכבודו לא שישלח שום אחר עמו.
ושמא יש לומר שמפני שנתבייש משה ע״ה לומר ואתה אינך רוצה לבא אמר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי כדי שיובן ממנו ואתה אינך רוצה לבא ומה שהכריח את רש״י לפרש ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי שהמלאך שאמרת אין אני חפץ בו ולא פירש אותו כמשמעו שלא הודעתני מי היה המלאך מפני שמזה נראה שהסכים במלאך א״כ למה אמר פני ילכו והניחותי לך:
ואתה אמרת ידעתיך בשם הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות שהרי אמרת לי הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו׳ וגם בך יאמינו לעולם. לא שידע זה בפרט ושאר בני אדם אינם ידועים לא בפרט כי אין דבר ממנו נעלם רק פירש בשם חשיבות שידעו בם חשיבות יותר משאר בני אדם והיכן אמר לו זה כשאמר לו הנה אנכי בני אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם שלולא שהכרתני בשם חשיבות יותר משאר בני אדם לא עשית לי כל זה:
(הקדמה) ויאמר משה אל ה׳ ראה אתה אומר אלי וגו׳ עד ויאמר ה׳ אל משה פסל לך וגו׳. ויש בפרשה הזאת שאלות:
השאלה הא׳: במה שאמר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי כי הנה כבר הודיעו למעלה באמרו הנה מלאכי ילך לפניך ושלחתי לפניך מלאך. ואין להשיב שלא היה יודע מי הוא המלאך שילך כי מה לו שיהיה זה או זה גם כי לא אמר ואתה לא הודעתני מי אשר תשלח עמי אלא את אשר תשלח עמי:
השאלה הב׳: במה שאמר שלש פעמים מלת אתה ראה אתה אומר אלי. ואתה לא הודעתני. ואתה אמרת ידעתיך בשם. ואין צורך למדבר לנכח שיחזור לומר על כל דבר אתה אתה:
השאלה הג׳: מה ראה משה לשאול בעת הזאת הודיעני נא דרכיך. והנה אין זה מענין הליכת המלאך ולמה הוצרך כל כך מציאת חן לשאלה הזאת. כי כאשר שאל הראני נא את כבודך לא זכר דבר ממציאת החן שזכר כאן. וידוע ששאלת הכבוד היתה יותר קשה מידיעת הדרכים:
השאלה הד׳: באמרו ואדעך למען אמצא חן בעיניך כי איך ימשך מענין ידיעת הדרכים שידעהו וישיג אמתת והם דברים מתחלפים. גם אמרו למען אמצא חן בעיניך קשה מאד שיהיה מציאת החן מצד אחד סבת לידיעת הדרכים ומצד אחד יהיה מציאת החן מסובב מידיעת הדרכים:
השאלה הה׳: במה שהשיבו השם פני ילכו והניחותי לך. כי אין זו תשובה נכונה למה ששאל מידיעת הדרכים כי הוא לא שאל שילכו פניו לשישיבהו פני ילכו. והיה לו להשיבו על ידיעת הדרכים:
השאלה הו׳: במה שחזר משה לומר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה כי אם כבר הודה לו ית׳ ואמר פני ילכו למה ישיבהו משה אם אין פניך הולכים והשתדל לעשות על זה טענות ובמה יודע איפה שהם כלם דברים שכפי הנראה אין בהם צורך לענין מה ששאל:
השאלה הז׳: במה שהשיבו יתברך גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה וגו׳ כי המאמר הזה מורה שהודה לו עתה על בקשה אחרת זולת מה שקדמה. ואין הענין כן כי הוא יתברך אמר פני ילכו ומשה השיבו אם אין פניך הולכים ואם הודה יתברך לדבריו יהיה ענינו שפניו ילכו על כל פנים. ואיך אם כן אמר עליו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה:
השאלה הח׳: במאמר משה הראני נא את כבודך. כי אם בקש להשיג עצמותו ומהותו של הקדוש ברוך הוא כדברי הרב המור׳ יקשה מאד איך מלאו לבו לאדון הנביאים לשאול דבר נמנע מצד עצמו להשיבו כי מהותו יתברך כפי מה שהוא לא יושג. וכמאמר החכם אלו ידעתיו הייתיו. ויקשה עוד אם עדין לא השיבו יתברך על השאלה הראשונה מידיעת הדרכים איך שאל שנית מהכבוד. ולמה בדרכים אמר הודיעני ובכבוד אמר הראני:
השאלה הט׳: במה שאמר לו יתברך אני אעביר כל טובי על פניך. ועוד מעט אמר לו לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי. ומי בקש ממנו לראות פניו ולא להשיג דבר נמנע השגתו:
השאלה הי׳: באמרו ויאמר השם הנה מקום אתי כי מה צורך להצפינו בסוכו ביום ההוא וממי היה מפחד משה שיעשה לו נזק שמה כי עם היותו עם אלהיו מה יעשה בשר לו. ולדעת הרב המורה שכתב השען ועמוד על צור עולמים שפירש צור על הקדוש ברוך הוא מה יהיה נקראת הצור:
השאלה הי״א: למה זה אחרי ששאל משה ראיית כבוד ה׳ ותשובת השם שהשיבו באו שלשה פסוקים ובכל אחד מהם אמירה אחת בהיות הדבור כולו קשור ומדובק והם ויאמר אני אעביר כל טובי ויאמר לא תוכל לראות את פני ויאמר ה׳ הנה מקום אתי והיה די באמירה אחת על כל הדברים האלה. אמנם בשאר הפסוקים שנזכרו אח״כ. והיה בעבור כבודי וגו׳ והסירותי את כפי וגו׳ לא נאמר עוד ויאמר:
השאלה הי״ב: אם אמר יתברך ושכתי כפי עליך עד עברי שיעשה זה להצילו מפגע ולמלטו מכל רע איך אמר מיד אחריו והסירותי את כפי וראית את אחורי שמורה שהטובה אשר יעדו לעשות לו ולהצילו יחזור ויסירם מעליו והוא יעוד רע והם אם כן דברים סותרים זה אל זה. ומה יהיה ענין אמרו עוד ופני לא יראו אחרי שכבר אמר לו לא תוכל לראות את פני והוא דבור כפול. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
(יב) ויאמר משה אל ה׳ ראה אתה אומר אלי וגו׳ עד ויאמר ה׳ אל משה פסל לך. הנה הרב המורה הגדיל עצה הפליא תושיה בפ׳ הפרשה הזאת בפכ״א ח״א אך אמנם לא בא דעתו מקובץ כלו בפרק ההוא. אלא מפוזר ומפורד בפרקים אחרים מספרו. קצתו בפ״ח ח״א וקצתו בפט״ו שתוף נצב וקצתו בפרק ט״ז בשתוף צור וקצתו בפכ״א בשתוף עבר וקצתו בפרקי ל״א ול״ב ול״ג. וקצתו בפל״ז בשתוף פנים ובפל״ח בשתוף אחור ובספ״ג בשתוף כבוד ה׳ ובפרקים אחרים כלם מהחלק הראשון ההוא ומפני זה היה קשה למצוא ולחבר פי׳ הפרשה הזאת וכל חלקיה לדעת הרב. ואני במה שכתבתי על הספר העמוק ההוא העירותי על הפרק ההוא שיעור רב לפירוש זאת הפרשה שמתחיל דע כי אדון הנביאים משה רבינו וכו׳ י״ח הערות או קושיות בדברי הרב אמור כמו שתרצה. מהן על דבריו ולשונו ומהן מפאת הפסוקים שנראין בלתי מסכימין לדעתו. וביארתי הפרק ההוא עם תשובת הספקות ההמה כיד אלהי הטובה עלי השכיל. ואני לא נקראתי במקום הזה לפרש דברי הרב אלא לפרש הפרשה. וראיתי לפרשה על שלש דרכים וראשונה אפרש אותה על פי דעת הרב המורה ושרשיו. וכפי מה שלקטתי מדבריו אחת הנה ואחת הנה והוא דרך הראשון מהפירוש אשר כללו שמשה רבינו בקש שתי בקשות. ועם היות שהרב לא נתן טעם וקצר בסדר הפרשיות אני אפרשהו להשלים דרך פרושו ואליץ בעדו ליפות פירושו כל מה שאפשר לי אחר כן אפרש אותה בדרך שני כפי הפשט אשר כללותו הוא שמשה רבינו לא בקש בכל פרשיות הפרשה כי אם שאלה אחת בלבד. אחרי כן אפרשה בדרך שלישי אשר כללותו שמשה רבינו בקש כאן שלש בקשות. והמעיין יבחר לעצמו מה שיאות לדעתו:
הדרך הא׳ והוא דרך הרב המורה. אומר בענינו שאחרי שמשה רבינו נטה אהלו מחוץ למחנה לראות אם תבואהו הנבואה מאתו יתברך בפנים מאירות כמוצא חן בעיניו כאשר היה בתחלה וביתר שאת ומעלה כאשר ידבר איש אל רעהו. אז כשראה שעת לעשות לה׳ עמו חן וחסד ורחמים בקש ממנו שתי השגות יקרות. והם ידיעת הדרכים שהם תוארי פעולותיו ודרכי הנהגתו והוא השאלה הראשונה והשגת מהותו ועצמותו כפי מה שהוא והוא השאלה השנית. וז״ש ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ר״ל שאעלה אותם אל הארץ אשר דברת לתת להם. ועל זה אמר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. ונראה לי לפרשו ע״ד הרב ע״י בתמיה ר״ל וכי האם אתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי שהוא עם קשה עורף. באמת כבר הודעתני זה וא״כ צריך אני לדעת דרכי הנהגתך כדי שאנהיג אותם בהם ועוד שאתה אמרת לי ידעתיך בשם ר״ל שהיית משגיח בי בפרטיות לא בכללות כיתר העם אלא בשמי בפרט ושמצאתי חן בעיניך שתודיעני את דרכיך כלומר דרכי הנהגתך. ונקראו דרכים לפי שתוארי הפעולות הם דרכים להשגת מציאות השם כי הוא נודע מפעולותיו.
(יב-כג) האמנם הדרך הזה כפי פשט הפסוקים אינו נכון בעיני לפי שרחוק הוא אצלי מאד שיהיה בשום זמן משה אדוננו מבקש מאתו יתברך שיודיעהו ויראהו עצמותו ומהותו. כי הקטן שבמעיינים ידע שהשכל מתעצם במושגיו. ואם היה שידע המהות האלהי. והיה היודע אותו הוא עצמו. ולכך אמר החכם תכלית מה שנדע בו הוא שלא נדעהו ואיך אם כן יבקש משה הדבר הבטל והנמנע הזה. וגם בדרך שואל ומשיב לא היה צריך להודיעו בהיותו דבר מבואר בעצמו. ושלא היה לו ע״ה צורך בידיעת הדבר הזה וכל שכן כפי הזמן והענין שהיה בו ממעשה העגל השתדל על סליחת העם וכפרתם יבקש מהשם שיראהו עצמו ואמתו זה באמת ממה שלא יוכל לסבול דעתי. וגם הוקשה לי בפירוש הזה שפעמים יפרש הרב לשון פנים על הכעס כמו שביארתי לדעתו פני ילכו ופעם יפרש שם פנים על מהות השם יתברך כמו שפירש לא תוכל לראות את פני ופני לא יראו. וכן עשה במלת צור שפירש ונצבת על הצור על הקדוש ברוך הוא צור העולמים ופירוש בנקרת הצור על מקרי החומר וכן עשה במלת עבר שפירש והיה בעבור כבודי על עברת הגבול וההפלגה ולא פירש כן עד עברי אלא שהוא לשון נבואה כמו אשר עבר בין הגזרים האלה וכמו שכתב בפרק כ״א ח״א הנזכר ומפני זה כלו לא נחה דעתי בדרך הזה מפירוש הרב המורה אשר זכרתי:
הדרך השני הוא שמרע״ה לא שאל בפרשה הזאת כי אם שאלה אחת בלבד והיא ידיעת הדרכים ושאר הדברים כלם נמשכו מהכרח הדבורים בהיות השאלה אחת כמו שאמרתי ושכל המלות שבאו בפרשה הזאת הם מלשון אחד כל אחת לחברת הדומה אליה ומשתוף אחד. והדרך הזה הוא כפי המפרשים בדברים העקריים ממנה ושאר הדברים שהם לא זכרו הלצתי אני אותם בעדם להשלים פירושם. וענינו כי בעבור שאמר יתברך למשה לך עלה מזה ושלחתי לפניך מלאך נסתפק משה מי הוא המלאך אשר ילך עמהם אם יהיה מלאך פניו אשר אמר לו בפרשת משפטים כי שמי בקרבו והוא אשר קבל משה הליכתו עמהם לדעת המפרשים או יהיה מלאך אחד במדרגה למטה ממנו ועל זה אמר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי רוצה לומר אם יהיה אותו שאמרת המלאך הדרוש או יהיה אחר. וכאלו אמר לו ואין ראוי שתעשה בזה שנוי כלל לפי שאם יהיה המלאך פחות המדרגה מהראשון ההוא יהיה לי כדי בזיון וקצף בהיותי מנבא על ידי מלאך ממדרגה שפלה. והוא בהפך מה שאמרת לי ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני.
ואמר ידעתיך בשם להגיד שהוא בפרטיותו היה מוכן לנבואה.
ואמרו עוד וגם מצאת חן בעיני מורה שעם היותו מוכן לא התחייב שינבא אם לא ברצון אלהי שהוא מציאת החן. ואיך ידעתני בשם ובהשגחה פרטית אם תמסרני למלאך מרוחק מאד ממך ואיה החן שמצאתי בעיניך אם כה תעשה לי ולפי שהקשה לו יתברך מדידיה לדידיה לכן אמר מלת אתה שלשה פעמים אתה אומר אלי. ואתה לא הודעתני. ואתה אמרת. והותרו בזה שתי השאלות הראשונות. ומפני זה שאל הודיעני נא את דרכיך רוצה לומר דרכי השגחתך בנמצאות ובהנהגת בני אדם והנהגת האומה הזאת.
ואמר ואדעך למען אמצא חן בעיניך. כאומר איני רוצה להיות סרבן ופוצר לפניך על עניניהם. אבל אדעך רוצה לומר אדע כונתך בהנהגתך באופן שבתפלתי ותחנוני אשמור הדרך הראוי למען אמצא חן בעיניך ושלא תתכעס עלי בהיותו מרבה בתחנונים כנגד רצונך.
ואמר ואדעך למען אמצא חן בעיניך. לפי שאין הקדוש ברוך הוא מושג אלא מפעולותיו.
ואמר וראה כי עמך הגוי הזה להגיד שלתועלתם וכבודם של ישראל היה מבקש זה גם כן. והתבאר מזה שהיתה השאלה הזאת מתיחסת וראויה לענין העגל. ושזכר בה מציאות החן לפי שידיעת הדרכי׳ היתה תכלית כל דבריו. מה שלא היה כן בשאלת הכבוד כמו שיתבאר. ולכן לא נאמר בשאלת הכבוד למען אמצא חן בעיניך והותרו בזה השאלות הג׳ והד׳.
והנה השם יתברך השיבו פני ילכו והניחותי לך רוצה לומר מה לך לדעת דרכי האם לבקש שילך מלאך פני עמכם. הנני מודיעך כי הוא ילך עכ״פ וזה הוא פני ילכו מלאך הפנים ילך והניחותי לך בזה שהמנוחה והחסד הזה אני עושה בעבורך כי ישראל אינם ראוים לכך. אבל כדי לעשות מנוחה וכבוד אליו אשלח אותו עמכם. הנה אם כן היתה התשובה הזאת ראויה לענין דבריו כי לכן לא השיבו לענין בקשת הדרכים לחשבו שלא היה משה שואל ידיעתם. אלא לבקש שילך מלאך הפנים עמהם. ולכך בהודאתו לו בתכלית בקשתו לא היה צריך לידיעת התוארים. והותרה עם זה השאלה הה׳.
ומפני זה השיבו משה אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה רוצה לומר מה החסד אשר אתה עושה להניח לי כי דבר מבואר הוא שאם אין פניך ר״ל מלאך הפנים הולכים עמנו לא תעלנו מכאן. כי נבחר מות מחיים ונשב כאן לפני הר סיני ולא נלך בהנהגת מלאך אחר. כי הנה גם בזה תעשה לנו שלא כהוגן למסור הנהגתנו על ידי מלאך ולא תזכור זכות האבות ולא מעמד הר סיני ולא מציאות החן שאני ועמך מצאנו בעיניך כי אין לדבר הזה מקום אלא בלכתך עמנו גם במדבר הזה שאנחנו בו. לא שתהיה הנהגתנו על ידי מלאך לא מלאך הפנים לא מלאך אחר. אלא בלכתך עמנו כמו שאמרת כשצוית על המשכן. ועל זה בשרו יתברך שגם זה רוצה לומר הליכת כבודו עמהם יעש׳ אחרי כן בעבור זכותו והוא מה שאמר גם את הדבר הזה אשר דברתי אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם רוצה לומר שהשגחתי כך בפרטיות נפלא יותר מכל ילוד אשה. והיעוד הזה שיעדו האל שילך עמהם לא היה לשעתו. אבל הודיעו שבעתיד יעשה כן. ולא ביאר לו מתי יהיה. הנה התבאר שהיתה תשובת משה אם אין פניך הולכים בדרך חכמה וסדר ראוי ושלהיות בה דבר מחודש מהליכתו יתברך עמהם בעצמו השיבו השם גם את הדבר אשר דברת אעשה. והותרו בזה השאלות הו׳ והז׳.
והנה משה רבינו כשראה שהיה עת רצון ושהשם הודה לו בהליכת מלאך הפנים ועוד בשרו שאחרי כן הוא בעצמו ילך עמהם אמר לפניו הראני נא את כבודך וכיון במאמר הזה שתי כוונות האחת שאותו היעוד הטוב אשר יעדו ללכת עמהם בעצמו לא יאחר לשלמו ולהוציאו לפועל. אבל אז מיד יקיים דברו הטוב כי מלת נא בכאן תורה על הזמן כמו רפא נא לה. וכן תרגם אנקלוס כען ולפי שזה היה כבוד אלהים שלא יחלל שמו בהיות ישראל תחת הנהגת המלאך לכן אמר על הליכתו עמהם בעצמו הראני נא את כבודך שיראהו הליכתו עם ישראל שהוא כבודו באמת. והכוונה השנית הוא שיראהו השם את מלאך הפנים אשר אמר לשלוח עמהם לשומרם. לא ששאל על השגת עצמו השי״ת חלילה. אלא שיראהו ע״ד הפלא את המלאך ההוא. ולפי שהיה מבקש זה בראיה נבואיית אמר הראני ולא אמר הודיעני שנאמר על ההשגה השכלית. והשם השיבו על כל אחת משתי הכוונות אם על הראשונה אני אעביר כל טובי על פניך. רוצה לומר שבזה המעמד הנבחר יודיעהו דרכיו הטובים וקראם טובים כי הוא הטוב וכל דרכיו טוב ושלמות. ומלבד זה עוד אעשה לך חסד אחר. והוא שאלמדך השם המפורש ועל זה אמר וקראתי בשם ה׳ לפניך וחנותי אז באותו מעמד את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם רומז שיסלח אל העם לגמרי וילך עמהם בעצמו כי כן נאמר בפרשה שאחרי שלמדו את הי״ג מדות בקש משה ילך נא ה׳ בקרבנו רוצה לומר עתה בעת כזאת. והשם השיבו הנה אנכי כורת ברית וגו׳. הרי לך תשובת הכוונה הראשונה משאלת ראיית הכבוד.
ואמנם כנגד הכוונה השנית השיבו לא תוכל לראות את פני רוצה לומר לא תוכל לראות את המלאכים העומדים לפני כי לא יראני האדם בעוד שהוא חי שבגוף ונפש א״א שידבק האדם עם הנבדל.
ואמר לא יראני בכנוי לפי שמניעת זה אינו מיוחד למלאך זולת מלאך אלא לכל אחד ממלאכי אלהים. כי לא יראה האדם אחד מהשכלים הנבדלים בעוד שהוא חי.
והנה אנקלוס בחכמתו תרגם לא תוכל לראות את פני לא תיכול למחזי ית אפי שכינתי כי עולם השכלים הם שכינת השם ומלאך הפנים הוא שכינתו. אמנם ופני לא יראו תרגם ודקדמי לא יתחזון שהם השכלים אשר לפניו יתברך. והמקובלים פירשו לא תוכל לראות את פני על הספירות הנאצלות מהש״י שהם פניו מתאחדים בו. ולכן קראם פניו ואמר בהם לא יראני. והותרו במה שפרשתי בזה השאלות הח׳ והט׳. ובעבור שיעדו השם אני אעביר כל טובי על פניך הודיעו איך ומתי יהיה זה שיודיעהו דרכיו.
ואמר הנה מקום אתי ונצבת על הצור רוצה לומר עם היות כל המקומות מושגחים ממני הנה יש מקום מיוחד מוכן לקבל השפע ממני והוא על הצור אשר בהר סיני. כי אותו מקום היה אלהי מוכן להורות השפע העליון ועל אותו הצור תעמוד ותתיצב בשעת המראה אשר תראה כמו שעמדתי אני עליו כדכתיב הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. וצוהו עתה שיעלה ויתיצב שמה רוצה לומר התיצבות גדול ימים רבים והם המ׳ ימים אחרונים שעלה לקבל הלוחות השניות. הנה התבאר שבאו בפסוקים האלה שלשה פעמים ויאמר ויאמר ויאמר לפי שהשנים הראשונים מהם היו שתי אמירות תשובות על שתי הכוונות שכיון משה רבינו במאמר הראני נא את כבודך.
ואמנם ויאמר השלישי אמרו יתברך מעצמו לצוותו איך יעשה במעמד הנבחר ההוא. ולכך הוצרך לזכור בו את השם הנכבד ויאמר ה׳ הנה מקום אתי ונצבת על הצור היותר נכוין והגון לראות משם הכבוד האלהי. ולרמוז ששם עמדה שכינה אמר הנה מקום אתי כלומר מקום שעמדתי אני בו.
ואמר והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור להודיעו שכאשר יעבור על פניו יודיעהו דרכיו ומדותיו הטובים ישימהו בנקרת הצור רוצה לומר בחלק העליון ממנו וישב שם בטח בדד ויראה וישמע כרצונו. ועוד יסוכך עליו בענן הכבוד שמשם היה יוצא הדבור למשה בהיותו באהל ועל זה אמר ושכתי כפי עליך עד עברי רוצה לומר שילוה אליו העזר האלהי מענן כבודו לעזרו בהשגת הדרכים והמדות ההמה כי מלת כף יאמר על ענן כמו (איוב ל״ו) על כפים כסה אור. והענן הזה היה מקום השכינה בדבר השם אל משה ולכן אמר כאן שבאותו מעמד יסוכך עליו בענן ההוא עד עוברי ר״ל עד שיעביר לפניו טוב דרכיו אמר והסירותי את כפי וראית את אחורי. להגיד שאחרי שיצא משה מאותו מעמד וראיית הדרכים יהיה שלמותו בהשגה כל כך שעם היות שיפרד מענן הכבוד משה מעצמו יראה כל הדברים הנבראים טבעם וסדרם והוא אמרו וראית את אחורי כלומר הדברים המאוחרים ממני מלבד פני שהם השכלים הנבדלים העומדים לפני כמו שתרגם אנקלוס דקדמי כי אלה לא יראו ולא יושגו לבני אדם. הנה התבאר מכל זה שכוונת משה הראשונה בויכוח הזה כלו היה בלבד לשאול שאלה אחת והיא ידיעת הדרכים לרצות בם את הש״י בעד העם ושאר הדבורים נמשכו מזה והתבאר עם זה למה באו בפסוקים האלה ג״פ ויאמר ולמה אמר דברים סותרים ושכתי כפי והסירותי את כפי לפי שהיו בנושאים וזמנים מתחלפים בשעת המעשה ואחר המעשה. והותרו במה שפירשתי בזה שלשת השאלות האחרונות הי׳ והי״א והי״ב. זה הוא הדרך השני שנוכל לפרש בו הפרשה הזאת והוא כפי הקדמות המפרשים והוא מורכב מדברים מזה אחד ומזה אחד עם מה שהלצתי אני בעדם על פי כוונתם:
הדרך השלישי והוא היותר נכון בעיני ענינו שמשה רבינו בקש כאן שלשה בקשות לא שתים בלבד כדברי הרב המורה ולא אחת בלבד כדברי המפרשים אלא שלשה בכוונה ראשונה. וביאור זה הוא שכמו שפרשתי בפרשת משפטים הי״ת יעד לאבות הקדושים שינהיג זרעם בלי אמצעי אחרי היותם בארץ הקדושה. וכמ״ש לאברהם (בראשית י״ז ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים כלומר אבל לא בהיותם במדבר שהיא ארץ ערבה ושוחה בלתי מוכנת לקבל ניצוצי ההשגחה האלהית. ולכן אחרי שהשלים את האומר בשני השלמיות גופני בהוציאו אותם ממצרים ונפשיי במתן תורה ושניהם בעצמו מבלי אמצעי. אמר למשה הנני שולח מלאך לפניך לשינהגם בדרך במדבר עד שיבואו לארץ הנבחרת. ומשה קבל הדבר בחשבו שבמהרה יבואו שמה וינהגם השם בעצמו. האמנם אחרי שירד משה מן ההר והגיד לעם דברי המצות. והמה עם כל רבויים אמרו בנפש חפצה כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. ומשה כרת הברית בין ה׳ ובין העם ועלה הוא ע״ה להר וישב שם עם ה׳ בדבוק נפלא מופשט מכל חומרי מ׳ יום ומ׳ לילה מבלי מאכל ומשתה כאחד ממלאכי ה׳ הקדושים רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל ואת משה עבדו והוא שעם היותם במדבר הבלתי מוכן ההוא תדבק בהם השגחתו ושכינתו וינהיגם שמה בעצמו לא על ידי מלאך. ושתהיה תמיד במדבר השכינה עליהם כמו שהיתה במעמד הר סיני. והיה החסד הזה לעם כלו מפאת עצמם ולאדוננו משה גם כן שאחרי שעלה למעלה העליונה מהנבואה שמשה ידבר והאלהים יעננו בקול. לא ימסר להנהגת המלאך ולא תשפיל נבואתו בהנבאו ממנו. וצוה מפני זה במלאכת המשכן כדי שיהיו באמצעותו ראוים להדבק בם שמה השכינה האלהיות ונבואת משה תבוא עליו משם מאת ה׳ ולא ע״י מלאך. ובהיות אדון הנביאים שמח ונעלז בחסד האלהי הזה חטא ישראל בעגל. ומפני חטאתם חשב ה׳ להשחית החסד אשר אמר לעשות להם בהליכתו עמהם במדבר. ומפני זה אמר למשה כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה ושישלח לפניהם מלאך באופן שתתקיים הגזרה הראשונה משליחות המלאך לפניהם מפני עון העגל לא יעלה ה׳ בקרבם כמו שאמר לעשות. ולכן לא דבר לו עוד ממלאכת המשכן כלל לפי שכבר לא היו צריכין אליו כיון שלא תרד השכינה שמה. ומפני זה בראה משה לבקש מאתו יתברך רחמים בפרשה הזאת שלא יעלה מהם השגחתו ודבוקו והחסד אשר דבר לעשות עמו. וזה הוא מה שאמר כאן ראה אומר אלי רוצה לומר ראה ה׳ אלהים שאתה אומר אלי דברים שיש בהם כדמות סתירה לפי שאתה אומר אלי העל את העם הזה. ויורה שאני אהיה המנהיג והמעלה אותם. עוד אמרת הנה מלאכי ילך לפניך מורה שהוא יהיה המעלה והמנהיג ובזה אם כן סתירה רבה. וזה הוא שאמר בדרך תמיה לא הודעתני את אשר תשלח עמי רוצה לומר איך תאמר לי העל את העם הזה וכי אתה לא הודעתי את אשר תשלח עמי שהוא המלאך. באמת אתה הודעתני זה. ואיך אם כן תאמר העל את העם הזה. עוד עשה נגדו יתברך קושיא שנית באמרו ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני רומז שהוא יתברך בעבורו חזר מהגזרה הראשונה ההיא. וצוה על מלאכת המשכן לדבר עמו מעל הכפרת מבין שני הכרובים ואם בעבור כבודי חזרת משליחות המלאך איך תשלחהו עתה כי הנה אני לא חטאתי לפניך ולא הייתי בעון העגל. ולמה אהיה נענש עם החוטאים. וז״ש ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך רוצה לומר אם עתה אני מוצא חן בעיניך כמו שמצאתי בהר הודיעני נא את דרכיך שאתה תהיה לי מודיע הדרכים במדבר הזה לא המלאך. וזה יהיה בהליכתך בתוכנו להודיענו את הדרך אשר נלך בה וכאלו אמר אם אמרת ידעתיך מה צורך למלאך ביני וביניך ומה הפרש אם כן ביני ובין שאר הנביאים כי אם תהיה נבואתי על ידי מלאך כמו הם או שיהיה הודיעני נא את דרכיך שיודיעהו דרכיו ומנהגו אם מורגל הוא בכך לעשות חסד ולחזור ממנו ולבטלו ממי שחטא וממי שלא חטא. ולפי שהיה החסד שאמר הקדוש ברוך הוא לעשות כולל לישראל ולמשה והיה שמשה בקש על עצמו הוצרך לומר וראה כי עמך הגוי הזה ולהיותם עמך ונחלתך אין ראוי שתמסרנו ביד המלאך.
והנה השם השיבו פני ילכו והניחותי לך ונראה לי שבזאת הפרשה כל מלת פני שנזכר בה הם מלשון כעס. כי הנה עתה לא רצה יתברך להשיב למ״ש על עיקר שאלתו ובקשתו אבל אמר לו אל תרצני בשעת כעסי פני וחרון אפי ילך ואז אעשה מנוחה ויתרון לך וכמו שפרשתיו לדעת הרב המורה.
ואמר והניחותי לך להודיע שהמנוחה והיתרון אשר בקש משה בזה יהיה לו למשה בלבד ולא לישראל כי לא יהיה כצדיק כרשע וכאשר שמע משה שהיה עדין כעס השם על עמו. השיבו כלשונו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. רוצה לומר אם כעסך ואפך לא ילכו ויתבטלו אחלה אלוהי שאל תעלינו מהמקום הזה כי מוטב שנשב כאן לפני הר סיני משתמסרנו למלאך ויוליכנו במדבר. ולכך אמר במה יודע איפה במדבר הזה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך אם לא בלכתך עמנו. כי גם במדבר גואלינו ה׳ צבאות שמו.
ואמר אני ועמך על צדיקי ישראל שלא חטאו בעגל שלא היו הם ראוים לעונש וזה הוא ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה רוצה לומר יהיה נבדלים מהם שהנהגתנו תהיה על ידך. והשם השיבו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני. ואין זו תשובה להליכתו עמהם כי אם היה הדבר כן לא היה משה מבקש אחר זה ילך נא ה׳ בקרבנו אבל היתה תשובה למה שאמר אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה בעבור ישראל. כיון שאף הצדיקים מהם לא מיחו ביד הרשעים. אבל בעבור שאתה מצאת חן בעיני בזמן שעבר. ואדעך בשם לעתיד לבוא לכן אגדל מעלתך. וי״מ ונפלינו מלשון נפלאות שבהיותו הולך ביניהם יעשה בקרבם נפלאות. וכמ״ש הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות. הנה הותרו במה שפרשתי בדרך הזה שבעת השאלות הראשונות שהעירותי בפרשה.
והנה הוסיף משה לשאול אחר זה הראני נא את כבודך לפי שראה שיעדו יתברך לעתיד ואדעך בשם שיודיעהו דעת עליון ומחזה שדי יותר ממה שהיה עד הנה. ולכן שאל ממנו יתברך ראיית הכבוד לא השגת מהותו ועצמותו אלא שיראהו בנבואתו את כבודו ואת גודלו שהם הנמצאים כלם תחתונים ועליונים. כי להיות כלם מעשה ידי יוצר הם כבודו כמ״ש הנביא (ישעיהו מ״ג ו׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. הנה אם כן ג׳ בקשות בקש מרע״ה כאן. הא׳ הודיעני נא את דרכיך. והב׳ אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. והג׳ הראני נא את כבודך. וכינה הדרכים בשם ידיעה והכבוד בלשון ראיה לפי שהדרכים יודעו לו בהשגת שכלו אבל סדר הנמצאות וטבעם וקשרם לא יוכל להשיגם אלא בנבואה שהיא אצלו כדמות ראיה מוחשת.
והנה הש״י השיב למשה על שלשת שאלותיו כפי סדרן אם על ידיעת הדרכים ותוארי פעולותיו בהנהגת בני אדם. אמר בפסוק הראשון ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך. ר״ל מדותי ותוארי הטובים וקראתי בשם ה׳ לפניך שהם מדות הרחמים שיזכור וחנותי את אשר אחון רוצה לומר אז אחון וארחם את ישראל אם יהיו ראוים לכך.
ואמנם כנגד הבקשה השנית אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה השיבו בפסוק השני. ויאמר לא תוכל לראות את פני. רוצה לומר הטיבות במה שפחדת ויראת מכעסי כי באמת לא תוכל לראות פני וכעסי כשיחרה כי לא יראני האדם בהיותי כעסן ויהיה עוד חי כי יכלהו החרון ההוא וכמו שאמר כי אש קדחה באפי ותוקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה. וזה הוא לא תוכל לראות את פני כי גם שם פנים בפסוק הזה הוא נאמר על הכעס.
ואמנם כנגד השאלה הג׳ מהראני נא את כבודך השיבו בפסוק הג׳ ויאמר הנה מקום אתי ונצבת על הצור רוצה לומר הנה יש לי מקום מוכן ונאות לשתראה בהיותך שמה בנבואתך הכבוד אשר שאלת והוא על הצור אשר בחורב כי שם עמדה השכינה לתת מים לעם שנאמר הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. וכבר ידעו המעיינים שבנבואה נזכרו הדברים הרוחניים במשל הגשמיים ולכך המשיל הכתוב ונצבת על הצור כאומר למשה אני ידעתי שאתה תתיצב על ראש הצור לראות יותר בדבקות הדברים הנראים שמה כי בהשתוקקותך לראותך תתיצב על הצור. ואם הייתי מניחך שמה היה תוקף האור ועוצם הדברים הנראים מכהים עיניך. ולכן אצטרך להגין בעדך והוא שאשים אותך בנקרת הצור כי אשלח רוח אלהי ויסירך מעל הצור ויכניסך בחור ונקב הצור כדי שיגון עליך הצור וגם יסוכך עליך כפי שהוא עמי ובזה האופן לא יזיק כך האור המופלג כי לא תהיה מגולה לאור לשיכהו עיניך בהביטך באור הצהיר והצח. וכבר נזכר דומה לזה באליהו שראה את הכבוד האלהי כאלו היה עובר ממקום למקום. שנאמר והנה ה׳ עובר ואחריו רוח גדולה מפרק הרים ומשבר סלעים ואחר הרוח רעש ואחר הרעש אש ואחר האש קול דממה דקה. וכן ראה יחזקאל הנביא במרכבה העליונה. כן ראה משה בנבואתו סדר הנמצאים וכתותיהם הנבדלים בפני עצמם והשמימיים בפני עצמם והחומרים השפליי׳ יסודות ומורכביהם בפני עצמם ושהבטיחו השם שיגן עליו ולא יעבור גבולו באופן שלא יכהו עיני השגת נבואתו. שהוא הנרמז באור שזכרתי.
ואמר והיה בעבור כבודי להגיד שבהביטו בדברים הנבדלים היושבים ראשונה במלכות לא יוזק בעברת הגבול האנושי כי הוא יתברך יגמור בעדו וישימהו בנקרת הצור ויצילהו מכל הזק.
ואמר עד עברי להגיד שאותו סכך ומניעת עברת הגבול לא יהיה לו מונע על השיגם כי מיד אחרי עובר האור המצוחצח ההוא מהשגת הש״י כל שאר הדברים יראה בשלמות וזה הוא שאמר והסרותי את כפי וראיתי את אחורי שהם הנמצאים כלם המאוחרים ממנו שהוא בראם ועשאם והודיעו שמתוך זה יסלח ויכפר חטאות ישראל וילך בתוכם ולא ישפוך עליהם חרון אפו. וזה הוא אמרו ופני לא יראו שפנים ג״כ בפסוק הזה הוא מלשון כעס שלא יראו עוד על ישראל פניו וחרונו. וכן היה שבאחרית המראה שאל משה ילך נא ה׳ בקרבנו וגו׳ והודה לו בו הקב״ה באמרו הנה אנכי כורת ברית כמו שיתבאר ועל זה הדרך נוכל לפרש גם כן ויעבור ה׳ על פניו שעבר על כעסו וחרונו וכפר בעד חטאתם. הרי לך מבואר ששלש שאלות בקש משה וכלם הודה לו הקב״ה ושכל מלת פנים שנזכרו בפרשה הזאת מיוחסים אל האל יתברך הם כלם לשון כעס. והותרו עם מה שפרשתי בזה חמשת השאלות האחרונות שהעירותי בפרשה. וחכם אחד מאחרונים כתב בזה שבקש משה בהראני נא את כבודך שיראהו השם בראיה חושיית מוגשמת כללות הנמצאים כל אחד כפי מהותו וטעמו ולזה אמר הראני ולא הודיעני ושהי״ת השיבו לא תוכל לראות את פני רוצה לומר הנה השכלים הנבדלים שהם פני ודקדמי כמו שתרגמו אנקלוס לא תוכל לראותם בראיה מוחשת כי אינם בעלי גשמים וא״א שתראה אותם בעיניך הגשמיים כל זמן שאתה חי בגוף ונפש והוא אמרו וחי. אך יעדו וראית את אחורי כלומר שאר הנמצאים שמימיים ושפלים שהם אחורים בערך השכלים הנבדלים המכוונים בשם פנים וגם נכון הוא. הלא כתבתי לך המעיין בפי׳ הפרשה הזאת שלשים במועצות ודעת רוצה לומר שלשת דרכים מהפי׳ כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת וכבר פירשתי אני במקום אחר אני אעביר כל טובי ולא תוכל לראות פני פירוש אחר והוא שאמר השם יתברך למשה שאין תכלית לפניו בהשפעה אבל חסרונה הוא מפאת המקבלים אם לא יקבלה בשלמות. ושזה אומרו אני אעביר כל טובי כאומר משה מה ששאלת מראיית הכבוד אינו נמנע מצדי כי מרצוני אני אעביר כל טובי על פניך וגו׳ אבל מצד המקבל אתה לא תוכל לראות את פני ומהותי כי לא יראני האדם וחי. וע״ד זה אמר חבקוק הנביא (ג׳ ד׳) קרנים מידו לו ושם חביון עוזו. אבל היותר נכון הוא מה שפרשתי בזה הדרך הג׳:
ויאמר משה אל ה׳ ראה אתה אומר אלי – אחר שראה משה שהיה עת רצון. שב אל דברי השי״ת הראשונים שאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך. וכן מ״ש בכאן הנה מלאכי ילך לפניך. והתחיל כמתמיה על דברי השי״ת ואמר ראה אתה אומר אלי. ולכאורה נראה שהדברים זרים מעבד לאדון. כי האדון יאמר לעבד ראה קראתיך בשם ראה נתתיך אלהים לפרעה. אבל העבד לאדון אינו ראוי לומר לו ראה אתה אומר אלי. ועוד מהו שחזר לומר ואתה לא הודעתני. ועוד מהו אתה אומר אלי. כי די שיאמר ראה אתה אומר העל את העם הזה. ואולי כי לשון ראה הוא לשון תחנה כמו ראה עניי. ראה ה׳ והביטה. ראה כי צר לי. ועכ״ז נשארו שאר הלשונות מיותרים. עד שנאמר שמשה אמר זה הלשון כמי שמתוכח עם אחר ומקשה לו מדידיה אדידיה. ואומר לו ראה מה שאתה אומר אלי כי דבריך סותרות אלו לאלו. וזהו ראה אתה אומר אלי. כי מצד אחד אמרת העל את העם הזה שנראה שהדבר תלוי בי. ומצד אחר לא הודעתני את אשר תשלח עמי. שאמרת הנה מלאכי ילך לפניך. בענין שנראה שסתרת דבריך הראשונים. וזהו ואתה לא הודעתני. וכן אמרת העל את העם הזה באומרך לך עלה מזה. שנראה שנתת לי בזה מעלה. ומצד אחד לא הודעתני את אשר תשלח עמי. ובזה אתה משפיל כבודי בענין שאיני מבין דבריך. וזהו ראה אתה אומר אלי כנותן לי מעלה יתירה עלה מזה. ואח״כ תמסרני ביד מלאך. זה אינו דבר ראוי אחר שאמרת ידעתיך בשם. ועכ״ז נשאר לי ספק היכן א״ל ה׳ ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני. ועוד מה מקום מצא משה בכאן לזאת השאלה כי לא היה זמן לזה. אחר שהעם חטאו חטאה גדולה ונאמר לו הנה מלאכי ילך לפניך. ומהו עת רצון שאומרים שמצא עכשיו בזה המקום. ואולי נאמר כי מ״ש ידעתיך בשם חוזר לתכלית שליחות מצרים. שנאמר שם משה משה כפול לשון חבה ומציאת חן כמו אברהם אברהם. וזהו ידעתיך בשם כפול יותר משאר נביאים. ונכן תמצא כי כמו שאמר במשה ידעתיך בשם נאמר לאברהם שכפל בו ה׳ כי ידעתיו למען אשר יצוה. וכן אמר שם ויאמר כי אהיה עמך. ואחר שהשם יתברך עמו הוא יודעו בשם. וכן בשם ה׳ הוא מציאת החן כאומרו ויהי ה׳ את יוסף ויתן חנו. ועל זה אמר ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני. וזה רחוק. ואולי נאמר כי מה שאמר ידעתיך בשם וגו׳. הוא מצד שמו לבד ולא ממקום אחר. וזה כי שמו שהוא משה יורה על מעלתו שהשם יתברך יודעו ומוצא חן בעיניו. לפי שבשם הזה נדבק אל הש״י יותר מכל האדם. לפי ששמו כשם רבו וזהו מש״ה בהפוך אותיות השם. באופן כי שם ה׳ נקרא עליו. וכשאומרים זכרו תורת משה עבדי הוא כמו זכרו תורת השם. וכן תורה צוה לנו משה הוא כמו צוה לנו השם. כי השם הוא המצוה ומשה הוא המצוה בשם השם. וכן משה שמו כשם רבו כמו שאמר במטטרו״ן כי שמי בקרבו שעולה כמו שדי. וכן משה בגימטריא מטטרו״ן שר הגדול. ועליו נאמר ממכו״ן שבת״ו השגי״ח. ואחר שזה השם הוא רומז דבר גדול. יפה אמר ידעתיך בשם כי בשם משה הוא ידוע אצל השם. ואחר שהוא ידוע אצלו הוא מוצא חן בעיניו. וזהו ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני. וזה רחוק וקרוב לפי שהוא עמוק עמוק מי ימצאנו:
והקרוב אלי על דרך הפשט כי מ״ש ידעתיך בשם. וכן מה שאמרנו מה מקום או זמן או עת רצון מצא משה עכשיו. נראה שכל זה הוא סמוך על פסוק ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו. כי זאת מעלה גדולה במשה על שאר הנביאים כמו שכתבנו. ולא כתב כן בכל התורה כולה. אשרי ילוד אשה שכך נאמר עליו שהיה מדבר עמו פנים בפנים כאשר ידבר איש אל רעהו. כי זה מרוב חבה ומציאת חן. וזהו ידעתיך בשם משאר הנביאים לדבר עמך פנים בפנים. וגם מצאת חן בעיני כאומרו כאשר ידבר איש אל רעהו. כי זה מרוב חבה ואהבה וחן וחסד לדמות הצורה ליוצרה. ולכן אחר שמת משה שכתב בכאן ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים. והוא השיג השגה גדולה מה שלא השיג עד כאן. אמר עכשיו הוא עת רצון ואמר ראה אתה אומר אלי. לאיש כמוני שנתת מהודך עליו אתה אומר העל את העם הזה ע״י מלאך. וכל המלאכים שואלים איה מקום כבודך ועמי דברת פנים בפנים. ואיך היה זה אחר שאתה אמרת ידעתיך בשם באומרך ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים. וגם מצאת חן בעיני באומרך כאשר ידבר איש אל רעהו. ואם כן איך ידעתני. אחר שלא הודעתני את אשר תשלח עמי. ואחר שראה שהיה עת רצון לא רצה לשאול על דבר המלאך לפי שהוא נקל בעיניו. ושאל הודיעני נא את דרכיך. ואחר שידע דרכיו הדבר האחר מושג מצד עצמו. וכן אני סבור כי משה השיג מעלה זו של הדיבור פנים בפנים. לפי שישראל בחטאת העגל נפרש הדיבור והשכינה מהם. כי בראשונה היה מראה כבוד ה׳ כאש אוכלת לעיניהם. ועכשיו לא היו רואים אלא עמוד הענן מרחוק. בענין שנחסרה ונחלשה דעתם והשגתם ונכפלה למשה להשיג דיבור השם פנים בפנים כאשר ידבר איש אל רעהו. ואחר שראה עצמו מוכן ומושפע מהכבוד האלהי פנים בפנים. אמר זה עת מוכן ועת רצון. ולזה אמר ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה שנראה שהם ראוים. ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. וא״ת שאין אני ראוי. ואתה אמרת ידעתיך בשם. נראה שאני ראוי. ולו הונח שלא אהיה ראוי מצד עצמי. על דרך מציאת חן אני ראוי. וזהו וגם מצאת חן בעיני. וזהו על דרך ונח מצא חן בעיני ה׳. שר״ל שלא היה ראוי מצד עצמו אלא שמצא חן בעיני ה׳. וזהו שאמר בכאן ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך. כלומר אעפ״י שאיני ראוי. על דרך מציאת חן הודיעני נא את דרכיך. איזה דרך אוכל להתנהג עם בניך בהנהגתם. עד שאני בעצמי בלא מלאך אוכל להנהיגם. ובזה ואדעך כמו שאמר ידעתיך בשם. ואעפ״י שאיני ראוי יהיה על דרך מציאת החן. וזהו למען אמצא חן בעיניך. וראה כי עמך הגוי הזה. ואעפ״י שלא תעשה זה בעבורי יש לך לעשות בעבורם. וכן ראה כי עמך הגוי הזה. ובעבורם אני שואל ולתועלתם ולא בעבורי. וכן ראה כי עמך הגוי הזה. ואעפ״י שחטאו עמך הסליחה. אחר שהם עמך ונחלתך. וי״א ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. אם הוא לצרכי או לצורך העם. אם לצרכי יהיה על אחד מב׳ פנים. אם שאני איני כדאי להנהיג את העם ואצטרך מלאך. או שעון העם יורידני מגדולתי כאמרך לך רד כי שחת עמך. אם תאמר שאני איני ראוי והרי אמרת ידעתיך בשם בלי שתוף מלאך. ואל האופן הב׳ אמרת וגם מצאת חן בעיני. ולכן אם נא מצאתי חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה. ולו ב׳ פירושים וראה בעניים ואתה תנחם בדרכך. לפי שהם עמך ואין להם שר ומזל ולא אמצעי אלא אתה. ולמה זה תמסרם ביד אחר. ב׳ וראה בחסדך כי עמך הגוי הזה והוא עם קשה עורף. וצריך למנהיג רחום וחנון והמלאך לא ישא לפשעם עד כאן:
ראה – השגח ואל תסתיר פניך ממנו בזאת.
אתה אמר אלי העל את העם הזה – כשאמרת לי ״לך עלה מזה אתה והעם״ (פסוק א׳).
ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי – כשאמרת ״ושלחתי לפניך מלאך, וגרשתי״ (פסוק ב׳), זה יובן בעת היותנו נכנסים לארץ, אבל בדרך אין עמנו לא שכינתך ולא שום מלאך.
ואתה אמרת ידעתיך בשם – ומזה יתחייב שכשהטלת עלי לנחותם הדרך לא היה זה על צד עזיבה, כענין ״ואמר לא ארעה אתכם, המתה תמות והנכחדת תכחד״ (זכריה י״א:ט׳), אבל חפצת שאהיה אני המלאך ההולך לפני מחנה ישראל.
ראה, do not turn your face away but take my comment seriously.
אתה אומר אלי העל את העם הזה, when You said to me in verse 1 “lead up this people, etc.,”
ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, the promise that You would send an angel with me (verse 2) was to take effect only once the people would enter the land of Canaan, at which time the promise that with the help of the angel we would dispossess the Canaanites would be fulfilled. But, in the meantime, who is going to be our protective force? How can we be without either an angel or Your personal presence? Moreover,
ואתה אמרת ידעתיך בשם, when You paid me such a compliment, surely this did not mean that You will leave me to my own devices on this journey? Surely, such feelings as expressed in Zeacharyah 11,9 where You are quoted as saying: “I am not going to tend you, let the one that is to die die, and the one that is to get lost get lost, and let the rest devour each other’s flesh.” “Surely, You had intended for me to be the angel who leads the people of Israel.”
אין זה הודעה כו׳. הרא״ם פירש הנוסחא זו משובשת ׳שאמרת לי ״הנה אנוכי שולח מלאך״ (לעיל כג, כ) אין זו הודעה׳, דהא דבר זה היה קודם מעשה העגל, ולמה לא יתלה הדבר במאמר (פסוק ב) ״ושלחתי לפניך מלאך״ דהוא אחר מעשה העגל, לכך אמר שהנוסחא ראוי להיות ׳מה שאמרת ״ושלחתי לפניך מלאך״⁠ ⁠׳. וכן הוא בשמות רבה (מה, ד) ״ואתה לא הודעתני אשר תשלח עמי״, אמר לו הקב״ה כבר אמרתי לך ״ושלחתי לפניך מלאך״, אמר לפניו רבונו של עולם למלאך אתה מסורני כו׳. ואין דבריו נכונים, כי רש״י דווקא נקט ״הנה אנוכי שולח מלאך״ (לעיל כג, כ), כי באותו מאמר [נאמר] שהמלאך יהיה עושה הכל, כדכתיב ״הנה אנכי שולח מלאך לשמרך בדרך ולהביאך וגומר״, אבל כאן (ראו פסוק ב) לא כתיב רק ״ושלחתי מלאך לפניך וגרשתי וגומר״, ולא נזכר כלל שיהיה המלאך הוא המביא והשומר אותם בדרך, ולפיכך אמר ׳מה שאמרת ״הנה אנכי שולח מלאך״⁠ ⁠׳, שבזה נזכר בפירוש שיהיה המלאך המביא והשומר אותם בדרך. ומה שאמר בשמות רבה (מה, ד) שאמר לו הקב״ה כבר הודעתיך ״ושלחתי לפניך מלאך״, זהו גם כן שהקב״ה אמר לו ״ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי הכנעני והפריזי וגומר״, והוא יהיה המביא אותם גם כן וישמור אותם בכל הדרך, כדכתיב (לעיל כג, כ) ״הנה אנוכי שולח מלאך לשמרך בדרך ולהביאך״, וממה שהשיב לו הקב״ה ׳כבר הודעתיך ושלחתי לפניך מלאך׳ ידע משה מתשובה זאת שהמלאך יהיה המביא, שהרי משה בקש שהקב״ה יביא אותם, וכיון שהשיב לו ׳כבר הודעתיך ושלחתי לפניך מלאך׳ אם כן המלאך יהיה המביא והשומר. אבל רש״י מפני שלא אמר כי הקב״ה השיב למשה ״ושלחתי לפניך מלאך״, לכך הוצרך לומר ׳מה שאמרת הנה אנכי שולח מלאך וגומר׳, שבזה כתב בפירוש שיהיה המלאך מביא, ואין כאן טעות:
ומה שהקשה הרמב״ן על פירושו, למה שתק בעת שנאמר לו ״הנה אנוכי שולח מלאך״ ועכשיו לא רצה בו, וכי רצה להרויח במעשה העגל, ומה שתירץ הרא״ם כי מפני שהיה עתה שעת רצון (רש״י פסוק יח) לכך בקש עתה ולא קודם לכן, דבר זה אינו מספיק, דבשביל כך אין סברא שישתוק משה ויהיה סומך שימצא בסוף שעת רצון ויבקש זה. אבל רש״י ז״ל בעצמו תירץ זה, מפני שאמר למעלה (כג, כ) ׳בכאן נתבשר שעתידין לחטוא ושכינה אומרת כי לא אעלה בקרבך׳, והרי עדיין לא חטאו באותו זמן, ואיך יבקש משה רחמים על המלאך, כיון דלא נתבשר אלא שיחטאו ושכינה אומרת וכו׳, ואם לא יחטאו לא היה זה, איך יבקש רחמים עתה, כיון שלא חטאו, ולא חל עדיין שליחות המלאך עד עכשיו:
ועוד הקשה הרמב״ן על פירוש רש״י, דלא יתכן בלשון הכתוב ״ואתה לא הודעתני״ ׳אין זו הודעה שאין אני חפץ בו׳, ויש לתרץ כיון שאינו חפץ במלאך, אם כן אינו הודעה, שהשם יתברך ״רצון יריאיו יעשה״ (תהלים קמה, יט), ולפיכך אינו הודעה לגמרי, ושפיר אמר ״ואתה לא הודעתני״:
והקשה הרא״ם דמה שייך לומר ״ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי״ כאילו רצה שילך עמו חוץ מן השם יתברך, ואין זה קשיא, שכך אמר משה ״ואתה לא הודעתני את אשר תשלח״, כלומר אם השיב הקב״ה שלא ילך עמהם, שעל כל פנים ישלח מלאך, ולא רצה למלאות שאלתו, שודאי היה צריך למשה לקבל המלאך, ואמר משה כיון שלא הייתי חפץ במלאך, ואתה לא השבתני את אשר תשלח עמי לומר שעל כרחך תקבלו המלאך שילך עמכם, ואם כן איך ״אתה אומר אלי העל את העם הזה״, כיון שלא אמרת לי אשר תשלח עמי:
הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות. אבל אינו כמשמעו שידע אותו, דהכל גלוי לפניו בפרט:
ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו׳ – זו פר׳ חמורה שבתורה אשר בה יצאו כל המפרשים ללקוט ולא מצאו ביאור מספיק מה זה היה מבוקשו של משה, מלבד כמה ספקות הנופלים בלשון הויכוח שהיה למשה עם הקב״ה אין אני גוזר ואומר שדעתי הנכונה מכולם חלילה, אלא אומר אני מאחר שאין המפרשים ע״ד אחד וכל אחד סותר דברי חבירו ומרבה עליו חבילות השגות, מ״מ הענינים שהניחו אמיתיים מצד עצמם אף אם אינן שומרים תמונת הלשון, אענה גם אני חלקי ואומר. לפי שמצינו למעלה ענין כפול כי מתחלה אמר הקב״ה למשה ועתה לך נחה את העם, ואח״כ חזר ואמר לך עלה מזה אתה והעם, ומלבד הכפל יש כמה שינוים בלשון, הן מלשון נחה לעלה, הן אומרו אתה והעם, הן מה שהוסיף בשני לומר אשר העלית מאמ״צ, וזולת זה הרבה שינוי לשון, ובענין שליחות המלאך אמר תחילה הנה מלאכי ילך לפניך, ואח״כ אמר ושלחתי לפניך מלאך.
מהכרח כל הדקדוקים הללו קרוב לשמוע, כי במעשה העגל היה הערב רב מקור אל החטא וישראל נמשכו אחריהם, ומשה בתפלתו עשה ב׳ חלוקות והתפלל תחילה על בני ישראל שלא היתה אשמתם כל כך גדולה ואח״כ התפלל גם בעד הערב רב כמבואר למעלה בפר׳ העגל ולעומת זה כשנעתר לו הקב״ה נעתר תחילה על בני ישראל לבלתי השחיתם ועליהם אמר ועתה לך נחה את העם. כי לשון נחה מורה שינחם בנחת ושובה וקראם העם דרך קנס לפי שנתפתו אל הערב רב, ואמר אל אשר דברתי לך. כי רצה הקב״ה לקיים שבועתו במשה ואמר ואעשה אותך לגוי גדול. והיינו ליתן הארץ לזרעו של משה כאילו דבר לקיים הבטחתו לו למשה, ועכשיו חזר ואמר כי אותו יעוד שדברתי לעשות לך הנני מחזירו לישראל וז״ש אל אשר דברתי לך. ולפי שכל מלאכי רחמים של מעלה כבר המה מוכנים מימות האבות לשמור בדרך את זרע אברהם יצחק ויעקב, ע״כ אמר הנה מלאכי ילך לפניך אין צורך לשלוח מלאך אחר כי כבר יש מלאך מוכן לכך, ועל ישראל אמר וביום פקדי ופקדתי עליהם וגו׳ להפרע מהם מעט מעט.
אבל על הערב רב אמר, ויגוף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל כי כבר אמרנו שישראל לא ידע ולא התבונן בתחבולות הערב רב וידע שור קונהו אלו הערב רב כדאיתא במדרש. (עיין ויק״ר כ״ז:ח׳) ואח״כ ניחם ה׳ על הרעה גם על הערב רב ואמר לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים. כי ידוע שמשה לא נמלך בגבורה ומעצמו העלם משה, ולא הזכיר לשון נחה המורה על הנחה ושובה אלא עלה מזה אתה והעם ר״ל אתה עלה והעל גם אותם בעל כרחם יען כי המה בוחרים תמיד לשוב למקורם מצרימה. ואמר אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם וגו׳ לא אמר סתם לאבותם כי הערב רב לא מזרעם המה, ומה שאמר אשר נשבעתי וגו׳ לומר לך אע״פ שנשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. והמה לא מזרעם וא״כ אין אני חייב להביאם אל הארץ מצד השבועה וברית אבות מ״מ אביאם שמה לכבודך מאחר שאתה קבלת אותם כמ״ש אשר העלית וגו׳, ושלחתי מלאך לפניך כי אין להם מלאכים מוכנים מימי אבותם ע״כ אני צריך לצוות עליהם מלאך שישמרם בדרך, או מלאך אחר, או לצוות עליהם לזה המלאך ההולך בעבור ישראל. ומ״ש כי לא אעלה בקרבך וגו׳ היינו בעבור הערב רב כי עם קשה עורף הוא ע״כ אין אני רוצה לילך בקרבם, ובהדי הוצא לקי כרבא (בבא קמא צב.) כי המה סבה שלא אלך בעצמי גם עמך ועם ישראל.
ויאמר משה אל ה׳ ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה – על הערב רב לא כדרך שנאמר בישראל (שמות ג׳:י״ז) ואומר אעלה אתכם מעני מצרים. אלא תלית ההעלאה בי לומר כשם שהעלית אותם מארץ מצרים מדעתך כך תעל אותם מזה כמ״ש לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית וגו׳. לומר כשם שהעליתם ממצרים כך תעלם מזה. ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. דבר זה שתשלח עמי שלוחך לא הודעתני כי מה שאמרת ושלחתי מלאך לפניך. בזה לא נבדלו עדיין משאר האומות כי כל אומה יש לה שר ומלאך למעלה, והיה לך לחוס על כבודי מאחר שיצאו על פי ממצרים ונתדבקו בך היה לך להבדילם מכל העמים ולילך בקרבם, ואף את״ל שיש טעם לדבר מה שאמרת כי לא אעלה בקרבך וגו׳. מ״מ היה לך להודיעני ששלוחך ילך עמי לכל הפחות כי גם אני צריך סעד ועזר אלהי להדריכם בדרך ישרה וזה המלאך השלוח לפניהם אינו כ״א לגרש ז׳ אומות, והעיקר חסר מן הספר כי עדיין אנו צריכין למודעי לידע דרך ה׳ על פי התורה.
ואתה אמרת ידעתיך בשם – י״א שאמר זה על שנאמר ושמי ה׳ לא נודעתי להם (שמות ו׳:ג׳) משמע אבל לך נודעתי בשמי ה׳, ולפי דרכינו יאמר על שם של אהיה כמ״ש (שמות ג׳:י״ב) כי אהיה עמך שם של אהיה יהיה עמך תמיד, ולזה אני צריך עכשיו כי מתחילה אמרת ידעתיך בשם שהשם עצמו יהיה עמי ועכשיו חזרת מיעוד זה ולא זו שאתה בעצמך אינך רוצה להיות עמי כמ״ש כי לא אעלה בקרבך. אלא אפילו שלוחך אינו עמי כ״א לפני שהרי לא הודעתני את אשר תשלח עמי וזה רחוק מאוד מן יעוד ידעתיך בשם, ועל זה לא שאל משה עדיין מאומה רק אמר כמתמיה שלא הודעתני שתשלח עמי, ואח״כ הציע הצעה אל בקשתו ואמר וגם מצאת חן בעיני ואם כבר היה לי לבקש על איזו דבר שתעשה לי מצד מציאת החן מ״מ לא בקשתי מאומה כי לא היתה השעה כל כך צריכה, לזה אמר ועתה הגיעה השעה שאני צריך לבקש דבר והוא, אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך. ואין די בזה שתודיעני ואני בער ולא אבין אלא ואדעך. תן לי לב להבין כדי שאדע דרכך למען ארויח בזה והוא, שאמצא חן בעיניך נוסף על חן הראשון והוא, שע״י ידיעת המושכלות ידבק המושכל במשכיל והיו לאחדים והיה פיו כפיך וארויח בזה שממני יתפשט החן גם לזולתו מה שלא היה מקדמת דנא שלא נתפשט החן כ״א ממך אלי, ובעת שתודיעני דרכיך ותשכילני יתדבק המושכל במשכיל ויתוסף לי מציאת החן ויתפשט ממני גם אל כל הנדבקים אלי והוא הערב רב ועי״ז יקראו עמך ולא עמי לבד וז״ש וראה כי עמך הגוי הזה ואל תאמר לי עוד אשר העלית וגו׳.
יְדַעְתִיךָ בְֿשֵם: הבי״ת רפויה בכל ספרי דוקני שלא כדין אתי מרחיק. [בְשֵׁם].
ראה תן עיניך ולבך כו׳. כתב הרא״ם לפי דעתו שיבוש נפל בספרים והי׳ לו לכתוב שאמרת ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי וכו׳ כי מאמר הנה אנכי שולח וגו׳ קודם מעשה העגל נאמר ואעפ״י שפי׳ רש״י שם כאן נתבשר שעתידין ישראל לחטא ושכינה אומרת כי לא אעלה בקרבך וכו׳ מ״מ מאמר ושלחתי לפניך מלאך שהוא אחר מעשה העגל הוא העיקר. (נח״י) נ״ל שצ״ל הנה מלאכי ילך לפניך שהוא מוקדם לפסוק ושלחתי לפניך וגם שזה הפסוק קרוב יותר לומר שטעות נפל בספרים ונתחלף בין הנה מלאכי ילך ובין הנה אנכי שולח וכו׳:
בשם חשיבות כו׳. דק״ל דמשמע מן הקרא דידיעת השם למשה לבד הוא בפרטות אבל שאר בני אדם אין ידיעת השם והשגחתו בפרטות אלא בכללות וחלילה זה כי השגחות השם בפרטות על כל ברואיו מקרני ראמים עד ביצי כנים ל״פ בשם חיבו׳ חשיבות וכו׳:
ראה means: Set Your "eyes" and Your "heart"... Re"m writes that, in his opinion, the text in our books is corrupt. [Instead of the verse quoted,] it should have written, "And this that You said to me: 'I will send an angel before you and I will drive out...' (33:2).⁠" This is because [the present verse,] "Behold, I am sending an angel" (23:20), was stated before the incident of the Calf. It is true that Rashi explains there, "Here they are foretold that they are destined to sin, and the Shechinah would then say to them: 'For I will not go up among you.'" Nevertheless, the primary verse is, "I will send an angel before you,⁠" which was stated after the incident of the Calf. Nachalas Yaakov [disagrees partially with Re"m] and writes: It seems to me that it should rather say, "Behold, My angel will go before you" (32:34). First of all, this verse precedes, "I will send an angel before you" (33:2). Second of all, it is more likely to have been confused with (23:20), "Behold, I am sending an angel,⁠" [due to their similarity,] thus causing the corruption in the text.
"By name" i.e., to recognize your importance... Rashi is answering the question: Does the verse not imply that God knows only Moshe as an individual, whereas His knowledge and supervision of other people is only in general, not on an individual basis? Heaven forbid we should say this! God supervises all His creatures individually, from biggest to smallest. Therefore Rashi explains that "by name" conveys that Moshe is beloved and important.
ראה אתה אומר וגו׳ – כוונת הענין הוא כי לצד שעשאו שליח להעלות ישראל אל הארץ והוא אומרו אתה אומר אלי העל וגו׳ ושתף עמו עוד שליח א׳ מהעליונים דכתיב ושלחתי לפניך מלאך ומן הראוי היה להודיעו לדעת את מי ילך, לזה אמר ואתה לא הודעתני מי הוא המלאך אשר ילך עמי לדעת אם אסכים על הדבר או לא כי אין אדם משתתף בדבר עם מי שאינו מכירו, ואם תאמר שבעל כרחך אסכים ללכת עם המלאך שתתן לי בין אם יהיה נוח לי או לא הלא אתה אמרת ידעתיך בשם פירוש אמרת לי שאותי גדלת מכל אשר אהבת מאומרו (לעיל ו׳ ג׳) וארא אל אברהם וגו׳ ושמי ה׳ לא נודעתי להם, הא למדת שאלי נודע בשמו יתברך המיוחד, והוא מה שאמר כאן ידעתיך בשם, ושיעור תיבת ידעתיך תאיר למולך כשיעור נודעתי במקומה והבן.
ואמר עוד וגם מצאת חן בעיני, תתבאר על פי דבריהם ז״ל (ילקוט קע״ג) שאמרו כשעלה משה למרום מצא רבי עקיבא שהיה דורש וכו׳ אמר משה לפני המקום שלח שליחות זה ביד ר׳ עקיבא שהוא יותר ממני והשיבו ה׳ כי אינו חפץ אלא במשה, והנה הענין יגיד שאין זה אלא מציאות חן ולא לצד ההשגה במושכלות שהרי הכיר משה בעיני שכלו כי ר׳ עקיבא עצום הוא ממנו ואף על פי כן לא רצה ה׳ אלא במשה וזה סימן לחן, ומעתה איך תתנהג עמי במדה זו אין זה אלא שעדיין לא נודע לי מדותיך, לזה שאל להודיעו מדותיו.
ראה אתה אומר אלי, "See, You are saying to me, etc.⁠" Moses refers to the fact that on the one hand he was the leader (messenger) who was charged with leading the Israelites towards the land of Canaan, whereas on the other hand God had just told him that He would send an additional supernatural messenger, an angel, to lead the Israelites. Moses wanted to know more about the nature of this supernatural messenger that would accompany the Israelites. This is why he said: ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, "You have not told me whom You are going to send with me.⁠" Moses made his consent to the new arrangement dependent on knowing more about the nature of that angel. In the event that God would tell him that his consent was not needed, Moses added: ואתה אמרת ידעתיך בשם, "You have said 'I know you by name,' meaning that you have elevated me beyond the level of the Patriarchs (compare Exodus 6,3). He implied that his status of being familiar with the attribute י⁠־ה⁠־ו⁠־ה was such that he was entitled to be consulted. The word ידעתיך in this verse corresponds to the word נודעתי in Exodus 6,3.
Moses quoted something God had said to him: וגם מצאת חן בעיני "you have also found favour in My eyes,⁠" as additional proof that he expected God to consult him about any new arrangements. We find in Yalkut Shimoni item 173 (on Parshat Shemot) that during the dialogue between God and Moses at the burning bush, God showed Moses part of the future including Rabbi Akiva expounding the Torah and its intricacies such as the meaning of the various "crowns" on top of some of the letters. Moses was so impressed that he suggested to God to send Rabbi Akiva as the redeemer of the Jewish people instead of himself. God had answered him at that time that He specifically wanted Moses to fulfill that role. The Midrash obviously understood this as proof that Moses more than anyone else had found favour in His eyes. The upshot of the allegorical conversation is that Moses realised that although Rabbi Akiva was superior to him intellectually, God preferred him for other reasons. He was correct in interpreting this as proof that he had found favour in the eyes of God. [I believe that the reason the author quotes the story in the Yalkut is because the Torah did not previously report God telling Moses that he had found favour in the eyes of God. Ed.] As a result of all these considerations Moses asked God to reveal more to him about His attributes.
ומ״ש כאן ויאמר משה כו׳ ראה אתה כו׳ – הכל היה אחר עלותו להר וביה״כ נתרצה לו ויעבור על פניו והבטיח לו כל ההבטחות. ומ׳ יום הראשונים למד פי׳ המשכן והבגדים עד וינפש. אבל במ׳ יום האחרונים לא עשה אלא התנפל עליהם וע״כ ניתקן אלו המ׳ יום לתחנונים וביה״כ נתרצה השי״ת להם. והנה כתיב ואיש לא יעלה עמך כו׳ גם הצאן כו׳ – מכלל שהיה רשות להם ע״כ שלא היה שכינה בהר. וכן כתיב וירד ה׳ בענן – שלא היה מקודם אלא באהלו של משה כמ״ש והיה כבא משה האהלה כו׳ וכן כתיב בסוף הפרשה ויהי שם עם כו׳ על אלו המ׳ יום בלבד ויותר נ״ל שטעות בסדר עולם ואין לזוז מדברי פר״א.
ויאמר משה כו׳ לא הודעתני כו׳ – כי אמר ית״ש ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי כו׳ – ר״ל שבא״י יבא המלאך לגרש הכנענים אבל בדרך לא אעלה בקרבך כי עם כו׳ פן אכלך בדרך – אמר מרע״ה איך אעלה ומי ילך עמדי בדרך בוודאי צריך להנהגתך בדרך. ובפ׳ משפטים אמר הנה אנכי שלח כו׳ לשמרך בדרך ולהביאך.
ואתה אמרת ידעתיך בשם – הוא השגחה פרטית עלי בכל עת בלבד וזו היא מדרגה גדולה.
וגם מצאת חן בעיני כו׳ – ע״כ תעשה בגיני שתודיעני וכמו שמפרש והולך
(יב-כ) ראה וגו׳ ואתה לא הודעתני וגו׳ – אמרת שילך מלאך לפנינו, הלא אין זה כי אם שנצליח דרכנו, שזהו משמעות הלוך מלאך לפני אדם, שגם בעבד אברהם נאמר כן, אבל לא הודעתני את אשר תשלח עמי – אתי בקרב מחננו ממלאכי פניך. לא שהקפיד משה על שליחות מלאך וחפץ שהוא בכבודו יתהלך עמהם, כי נפשו יודעת מאוד1 כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו (דברי הימים ב ב׳:ה׳) אף כי המשכן הזה. ודבר זה כבר פירשו ישעיה: מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיהו ס״ג:י״ב), ואומר ומלאך פניו הושיעוא (ישעיהו ס״ג:ט׳), כל זה כנוי לקדושת כבודו ותפארת עוזו. והתאונן משה שאין מלאך פניו וזרוע תפארתו יתהלך אתם בקרב מחניהם שבדבר זה יהיו ישראל מובדלים בדרך פלא מכל העמים, זוהי בקשה אחת.
ובקש שנית לאמר: וגם אתה אמרת שמצאתי חן בעיניך, ואתה מודע ואוהב לי ביחוד, ועתה אם הדבר כן, הודיעני נא ולמדני דרכך – מדותיך שאתה מתנהג בהם עם בריותיך אם לשבט אם לחסד (איוב ל״ז:י״ג), לתת לאיש כדרכיו (ירמיהו ל״ב:י״ט). ואדעך – ואהיה בזה יודעך, למען אמצא במשפט חן בעיניך – בכל המתבוננים ויודעים מדותיך הנקראים יודעיך, האהובים וחביבים לך ביותר, (כמבואר בפרשת וירא).
ועתה חזר על הראשונה ואמר וראה כי עמך – מקורביך, הוא הגוי הזה, והתהלך נא בקרבנו.
ויאמר – ה׳, פני זעמי ילכו להם תחלה, אז אניח לך – אניח רוחך.
ולא ידע משה מתי יהיה זה, אם עתה מהרה או מקץ ימים, ובתוך כך לבדם יסעו, ויאמר אנא ה׳ אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה – גם רגע.
ויאמר ה׳ גם את הדבר הזה וגו׳. ומשה אמרב כי עתה נענה בכל שאלותיו, ומיהר ובקש אחרת: ואמר הראיני נא וגו׳. והקב״ה לא כלה עוד דברו בלמוד דרכיו, וגמרו תחלה: אני אעביר וגו׳ וקראתי בשם וגו׳, וחנותי, ורחמתי – כל זה ראשית דברי המעמד הנכבד כשלמדו מדותיו. וכשגמר השיבו על בקשת ׳הראיני׳, ואמר לא תוכל לראות וגו׳. ועוד לא ענהו מענה ברורה על הראשונה להתהלך בקרבם עד מעמד המדות שחזר ובקש ילך נא ה׳ בקרבנו (שמות ל״ד:ט׳), ואמר לכרות ברית על זאת. כך נראה מחברת הכתובים העמוקים האלה בכללם, ועתה יתבארו פרטיהם:
ידעתיך בשם – אני מודעך ביחוד, (בין דיר בעזאנרערס פריינד,) וכן קראתי בשם בצלאל וגו׳ (שמות ל״א:ב׳) – יחדתיהו לי.
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים קל״ט:י״ד.
א. בפסוק: ״הושיעם״.
ב. אולי צ״ל: ״ראה״.
את אשר תשלח עמי – את מי אשר תשלח עמי אם הוא המלאך הראשון, הכתוב בו כי שמי בקרבו:
ואתה לא הודעתני וגו׳ ואתה אמרת – כפל הוראת הגופים כמעורר על ההפך ודמות סתירה שבדברים הללו:
ידעתיך – חבבתיך משאר בני אדם בשם חשיבות שהרי אמרת לי הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו׳ וגם בך יאמינו לעולם (לעיל י״ט ט׳):
ראה – זה היה במ׳ יום האחרונים שעשה בם כל התפלות האלה להשיב שכינתו בתוכנו כמו שנאמר לו תחלה מעשה המשכן בשביל ושכנתי בתוכם, וע״י חטא העגל הפסידו זאת, ועתה לא שב משה אחור עד שהשכין השכינה בתוכנו, ואמר פרשה זו ראה אתה וגו׳ קודם פסל לך (כי פסל לך שבפרשה ל״ד נאמר לו לסוף ארבעים יום אמצעים שאז נתרצה לו, ערש״י עקב ט׳ בעת ההיא). שאין מוקדם ומאוחר, ולסמכו לפסוק לא אעלה בקרבך, ולומר שחזר ונתרצה כמקדם, ואח״כ אמר (לקמן ה׳) שירד בענן ויעבור על פניו (הגר״א). וטעם ראה, תנה נא השגחתך עלינו ואל תסתר פניך ממנו כעת, אתה אומר אלי העל את העם הזה. כשאמרת לי לך עלה מזה אתה והעם.
ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי – שכשאמרת ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את וגו׳ זה יובן בעת היותינו נכנסים לארץ, אבל בדרך אין עמנו לא שכינתך ולא שום מלך (רע״ס), וכ״כ הגר״א הוא ית׳ אמר ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי, ר״ל שבא״י יבוא המלאך לגרש הכנענים, אבל בדרך לא אעלה בקרבך כי עם גו׳ פן אכלך בדרך. על זה אמר מרע״ה איך אעלה ומי ילך עמדי בדרך, ובודאי צריך אני להנהגתך בדרך, וכמ״ש (בפ׳ משפטים) הנה אנכי שולח וגו׳ לשמרך בדרך ולהביאך.
ואתה אמרת ידעתיך בשם – הוא השגחה פרטית עלי בכל עת.
ואתה לא הודעתני וגו׳ – אם עמוד ענן או מה.
ויאמר משה אל ה׳ וגו׳ – כל הבא לתרגם ולבאר את תוכן פסוקים יב–כג צריך לנהוג בזהירות רבה יותר מבכל פרשה אחרת בתורה. שכן כאן מובלים אנו אל הקצה האחרון של ידיעת האדם אודות ה׳. התחום הנמצא מעבר לגבול זה מרומז לנו, כדי שנדע שאין בכוחנו להשיגו במידת הדעת שהוענקה לנו למען חיינו עלי אדמות. איך, אם כן, איך לא נימלא פחד ורעדה בהשתדלותנו להבין ולפרש פרשיות אלה, פן לא נקלע לנקודת האמת ונסטה מהדרך הישרה? לכן נשתדל לבאר רק את הפירוש הפשוט במקראות, על פי ההקשר.
ראה אתה אמר אלי – על פי השליחות שהוטלה על משה והוסברה לו בפסוק א ואילך, הרי שהוא והעם כולו – כך נראה לנו – הורדו ממדרגתם למצב הבלתי⁠־ישיר והנסתר של הנהגת ה׳, אשר תנהיג אותם מרחוק, כדרך שהנהיגה את האבות וצאצאיהם עד ליציאת מצרים.
ה׳ הבטיח: ״ושלחתי לפניך מלאך״, שיהיה ביכולתם לרשת את הארץ; אך הטיל על משה את כל תפקיד הנהגת העם והדרכתו אל המטרה הזאת – ואל מה שמעבר אליה. בכך הוא השאיר את משה מכל וכל עם כוחותיו ויכולותיו שלו, כוחות הדעת והמעשה הפנימיים שבו. דבר זה מרומז, כך סבורים אנו, במאמר משה: ״ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי״. אתה אכן הודעתני שתשלח לפני מלאך, להתגבר על הכוחות העומדים לנגדנו מבחוץ, אך לא הודעתני מה תשלח עמי, לסייעני להנהיג את העם מכאן והלאה. בכך עזבתני לדאוג לעצמי.
ואתה אמרת ידעתיך בשם – על ידי שהפקדת בידי שליחות כזאת, הודעת שייחדת אותי, אישית, מתוך שאר המין האנושי, לשם מטרותיך המיוחדות. ״וגם מצאת חן בעיני״: ובכך רמזת שבכל חיי עד עתה, הוכחתי שאינני לגמרי בלתי⁠־ראוי למצוא חן לפניך, ולזכות מידך ברוח נכונה והבנה עמוקה (עיין פירוש, בראשית ו, ח). שכן הפקדתני על שליחות כזאת על מנת למלאה בכח אישיותי שלי בלבד, והבאת אותי להאמין שמצאתני ראוי לכך שתהיינה בי כל התכונות הרוחניות הדרושות לי לעשיית שליחות כזאת.
ויאמר משה – הנה התבאר אצלי שנבואת מרע״ה התעלה מנבואת כל הנביאים כי נבואתו היתה באספקלריא המאירה, דהיינו שדבר עמו הא״ס פנים אל פנים שלא באמצעות מלאך כמ״ש ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, משא״כ יתר נביאים שקבלו נבואתם באמצעות מלאך ונבאו באספקלריא שאינה מאירה. וכבר בארתי במראה הסנה שגם משה בתחלת נבואתו נבא באספקלריא שאינה מאירה ובאה לו הנבואה באמצעות מלאך כמ״ש וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתוך הסנה, ושם בארתי שמשה היה מוכן בטבע לנבואה מלידה ומבטן ומהריון, ונבואה זו שהיה מוכן לה בטבע היתה באספקלריא שאינה מאירה ובמדרגה זו נתראה לו במראה הסנה וכמ״ש חז״ל שנגלה אליו בקולו של אביו וא״ל אנכי אלהי אביך, שהוא טבע הנבואה שירש מאבותיו, ואח״כ מצא חן בעיני ה׳ והעלה אותו למדרגה נעלה מטבעו לנבאות באספקלריא המאירה שהוא שיקבל הנבואה מהא״ס בעצמו שלא ע״י אמצעי, שעז״א וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה׳, וכמ״ש בריש פרשת וארא באריכות. עוד התבאר אצלי כי מדרגה זו שינבא באספקלריא המאירה שהוא ענין נסיי ולמעלה מן הטבע לא זכה לזה רק על ידי ישראל, ורק בעת שהיו ישראל במעלת השלמות, ועז״א שכל זמן שהיו ישראל נזופים ממעשה העגל לא שרתה שכינה על משה ר״ל שבעת ההיא לא דבר עמו באספקלריא המאירה ובדבור פנים אל פנים, וכן מבואר פה בענין, שלא דבר ה׳ עם משה פנים אל פנים רק בעת שיצא אל האהל שהיה חוץ מן המחנה לא בעת שהיה נמצא במחנה, כי באשר ירדו ישראל ממעלתם ירד גם משה ממעלתו בעת שהיה בתוכם, ולא שרתה עליו שכינה באופן נעלה נסיי ופלאיי כמו מקודם, עד שיצא חוץ למחנה האהלה, וחז״ל אמרו בספרי כל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר, שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ויקשה ע״ז שמצאנו גם במשה שנתנבא בכה, כה אמר ה׳ בני בכורי ישראל, כה אמר ה׳ עברו ושובו משער לשער במחנה, רק שזה היה בתחלת נבואתו טרם העלהו למדרגה שידבר עמו פנים אל פנים וכן אחר חטא העגל בעודו במחנה שהיתה נבואתו במדרגה נמוכה, ונתנבא בכה, שהנבואה באספקלריא הבלתי מאירה היה לו בטבע בלתי תלויה בזכות ושלמות ישראל, לא כן נבואת זה הדבר וראית פא״פ שינבא בלי אמצעי שהיה תלוי בזכות ישראל ובמעלתם. עפ״ז נבא אל הבאור, כאשר שמע משה שא״ל ה׳ לך עלה מזה אל הארץ שא״ל שלא יתעכבו במקום הזה לעשות את המשכן כי לא ישרה שכינתו ביניהם, וא״ל ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני, שההבאה אל הארץ יהיה ע״י מלאך כי לא ישכון ה׳ בקרבם, הנה נסתפק עתה איך תהיה נבואתו מעתה אם תהיה נבואתו באספקלריא המאירה פא״פ שלא באמצעות מלאך, או שגם נבואתו תהיה באמצעות מלאך ובאספקלריא שאינה מאירה, וז״ש ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ושלא לעשות משכן כי לא תשכון בתוכם רק שאעלה אותם באמצעות מלאך, ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, שלא הודעת את מי תשלח עמי לצרכי לנבואתי, אם גם נבואתי תהיה ע״י מלאך ובאספקלריא שאינה מאירה כיתר הנביאים, או לא, כי לא אמרת רק ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני, ולא בארת שהמלאך ילך גם עמי לצרכי בעניני הנבואה שתהיה נבואתי באמצעותו, ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני, ר״ל שאמרת שיש לי שתי מדרגות בעניני הנבואה: א) הנבואה שאני מוכן לה בטבע מתולדה שזה מצוין שידע אותו בשם מעת לדתו, כמ״ש ממעי אמי הזכיר שמי (ישעיהו מח) שפי׳ על הנבואה שהוא לו בטבע מעת שנקרא בשם, וכן במ״ש לירמיה (א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך, שהוא על הנבואה שהוא לו מתולדה כמ״ש בפירוש בשני המקומות האלה, ב) הנבואה באספקלריא המאירה שאינה נמצאת בטבע רק השגתי אותה מצד מציאת חן וחנינה, כי השגה זו הוא למעלה מטבע האדם ואינה תלויה במעשים ובפעולות כי הוא ענין נסיי ופלאיי שלא זכה לזה שום נביא וחוזה רק משה שמצא חן וחנינה לזה, ומציאת חן הוא דבר הבלתי מתמיד ויוכל עתה להשתנות אחר שאין לי על זה עזר מזכות ישראל וממעלתם:
ויאמר משה וגו׳: כל זה היה במשך מ׳ יום האמצעיים ובהיותו באהל שלו1, והיה מתפלל תפלת שמונה עשרה קבועה תמיד2 באותם מ׳ יום3, ובתוך שמונה עשרה היה מתפלל חידוש דבר כמו שכתבתי בספר דברים (פרק ט׳ פסוקים יח,כו)⁠4, ופעם אחת היה כך נוסח התפלה המיוחדת5.
ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה: הנני מבין שאתה רוצה לשנות את גזרתך, משתי הוכחות, א׳, ממה שאמרת בזה הלשון ״לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית וגו׳⁠ ⁠⁠״, והיה לך לומר ׳לכו עלו מזה׳ וכמו שאמר אח״כ בהליכתם מהר חורב (דברים ט,כג) ״עלו ורשו את הארץ״, וממילא מובן דמשה עמם, אלא מזה שביארת לומר ״אתה והעם״ הראת לדעת כי אני הוא המעלה המצוין יותר מאשר היה אחר מעלה אותם, ועל כרחך אתה רוצה לשנות הענין לטוב בשבילי. וגם ממה שאמרת ״אשר העלית מארץ מצרים״ מוכח דכוונתך להעלות גם עתה למעלה מהטבע6.
עוד הוכחה שניה:
ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי7: דבשלמא בשעה שאמר הקב״ה לפני העגל ״הנה אנכי שולח מלאך לפניך״ (לעיל כג,כ), וביארנו (שם)8 שהקב״ה יהיה מהלך עמו ממש, אז לא היה נצרך להקב״ה לפרש מי הוא המלאך, שידוע מי מהלך תמיד עמו יתברך, וכדאיתא בשמות רבה (ב,ה): ר׳ יוסי הארוך, בכל מקום שהיו רואין אותו היו אומרים שם רבינו הקדוש, כך כל מקום שמיכאל נראה – שם הוא כבוד השכינה9. וגם, כי אין נ״מ בידיעה זו, שהרי בזה האופן שהקב״ה הולך אסור לבקש דבר מן המלאך, כמו שכתבתי לעיל (כג,כא)10. אבל עתה כאשר הוא בתורת שליחות מלפניך היה לך להודיעני מי הוא המלאך למען אשר אדע לבקש ממנו כשארצה, דבזה האופן רשאים לבקש מהמלאך, כמו שכתבתי שם11, וא״כ12 כאשר ׳לא הודעתני׳ מזה יש לי להבין שאתה רוצה לשנות הדבר. וזה כלל13 – שהקב״ה חוזר מהרעה ואינו חוזר מהטובה, ואם היה מפרש מי המלאך לא היה אפשר לחזור מכבוד14 המלאך [וזהו דבר שמואל לשאול בשעה שאמר לו ״קרע ה׳ את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך, וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם״ (שמואל א טו,כט). פירוש, אע״ג שאפשר לבטל הגזירה ע״י תפילה, אבל כאשר כבר ״נתנה לרעך״ אי אפשר ׳לשקר׳ בו ולחזור במתנתו]⁠15.
וכך אמר משה, ממה ש״לא הודעתני״ מי הוא השליח מבין אנכי שאתה רוצה לחזור בדבר.
ואתה אמרת ידעתיך בשם16: עוד אמר שני טעמים שמקוה להפיק רצון מה׳ לשנות הגזירה לטוב ע״י כח תפלתו. ואע״ג שאין לאדם לקוות שהקב״ה מחויב ח״ו להפיק רצונו וכמו שכתבתי בספר בראשית (יח,כז) על הפסוק ״ואנכי עפר ואפר״, אבל משה הראה שני טעמים שמקוה לכך, (א), שהרי ״אמרת ידעתיך בשם״17, היינו במה שאמר ה׳ למשה ״ושמי ה׳ לא נודעתי להם״ (לעיל ו,ג), מבואר דלמשה נודע שם ה׳ איך הוא מהוה העולם בצרופי שמות18, והכי פירש הרמב״ן כאן19. והענין20, דזה כלל שאמר משה רבינו בתפלה שלו הבאה בכתובים בספר תהלים21 ״כי (הוא) ידע שמי, יקראני ואענהו״22, ומבואר במדרש שוחר טוב על זה המקרא23 דמי שיודע שמו המפורש הוא מסוגל שתקובל תפלתו24. אמנם דוקא מי שיודע בסייעתא דשמיא ע״פ מעשיו הטובים ע״פ הכללים דאיתא בחגיגה פ״ב, אבל מי שהודיעו לו שם המפורש והוא אינו ראוי לכך ח״ו, יכול לקלקל יותר ויותר, ואינו מפיק רצון בזה כלל.
וכך אמר משה ״ואתה אמרת ידעתיך בשם״ – נתתי לך כח הידיעה בשמו יתברך, וראוי היה לומר ׳הודעתיך׳25, אלא משום שאע״ג שמגיע בסייעתא דשמיא, מ״מ בא גם בכח היגיעה וההשתדלות עד שעומד עליו בעזרו יתברך לעשות ההשתדלות הנפלאה, ומשום הכי בא הלשון ״ידעתיך״ – אני עשיתי שתרצה לדעת. וכיוצא בזה נתבאר בספר בראשית (יח,יט)26 ובספר דברים (לב,ז)27.
עוד טעם על זה הקווי28 כי אתה אמרת ״וגם מצאת חן בעיני״. אפילו בלא כחי בשם המפורש הלא אמרת29 שמצאתי חן בעיניך, ונשיאות חן היא קבלת התפילה כדתניא בספרי על הפסוק (במדבר ו,כה) ״יאר ה׳ פניו אליך ויחנך״, ובע״ז (ג,ב): הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, שנאמר (תהילים מב,ט) ״יומם יצוה ה׳ חסדו, ובלילה שירה עמי, תפלה לאל חיי״, הרי דחוט של חסד מועיל לתפילה.
1. וכפי שכתב רבינו לעיל פסוק ז׳, עיי״ש.
2. וכפי שכתב רבינו לעיל פסוק ז׳, עיי״ש.
3. כפי שהוכיח רבינו בפרשת ואתחנן (ט,יח).
4. עה״פ ״ואתנפל לפני ה׳ כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה״, ושם פסוק כ״ו ״ואתפלל אל ה׳ ואומר, ה׳ אלהים אל תשחת עמך ונחלתך וגו׳⁠ ⁠⁠״.
5. אך הרמב״ן כתב: היה זה בהר סיני בעלותו שם בי״ט בתמוז.
6. וכפי שכתב רבינו כמה פעמים על משמעות של ׳העלאה ממצרים׳ לעומת ׳הוצאה ממצרים׳.
7. מתקשים כל הפרשנים, מדוע לפני חטא העגל (לעיל כג,כ) כשהקב״ה הודיעו שילך מלאך עמם לא שאל משה מי הוא. ועיין כאן ברש״י שמשה רבינו רצה לבטל גם את ההודעה ההיא על המלאך אפילו ש״שמי בקרבו״. ועיין ברמב״ן שדוחהו בתוקף, ומסכים עם דעת הראב״ע שמשה הסכים שהמלאך שהודיעו לפני חטא העגל ש״שמי בקרבו״ ילך עמם, ועליו לא שאל הואיל והקב״ה אמר לו ״כי שמי בקרבו״ ידע משה מי הוא (הראב״ע כותב שהיה זה המלאך מיכאל, ועיין ברמב״ן שמקלסו לראב״ע אך טוען שאין לראב״ע הוכחה מוחלטת על כך).
8. וכן לעיל פסוק ב׳.
9. זה לשון הרמב״ן בפסוקנו: ועל דעתו (של הראב״ע) המלאך אשר יבחרו בו הוא מיכאל. הבין (הראב״ע) בטוב שכלו בפסוקים כי המלאך הראשון רצוי למשה ולישראל, אבל לא יוכל לדעת האמת, כי (הראב״ע) לא שמע ולא יינבא. אך כאן הביא רבינו מדרש מפורש כדעת הראב״ע.
10. וכן לעיל פסוק ב׳.
11. וכן לעיל פסוק ב׳.
12. סיום הסבר רבינו להוכחתו השניה של משה על כך שהקב״ה רוצה לשנות הגזירה.
13. ומבואר היטב ברמב״ם הלכות יסודי התורה (י,ד).
14. מפני כבוד המלאך.
15. וכן פירש שם המלבי״ם.
16. בפרשנים לא מוסבר מה הקשר בין חלק זה של דברי משה לתחילת דבריו ״לא הודעתני את אשר תשלח עמי״.
17. והיכן אמר לו זאת? (ממשיך רבינו) היינו... (ועיין בראב״ע שכתב ׳כאשר היה בהר אמר לו כן, ואם איננו מפורש׳).
18. רבינו יפרש ״ידעתיך״ כמו ״הודעתיך״, ולא כהבנת הראשונים ״ידעתיך״ ממש ופירשו מלשון ׳הכרתיך בשם חשיבות׳ (רש״י) או ׳כבדתיך׳ (ראב״ע) או ׳רוממתיך׳ (רמב״ן), עיי״ש.
19. כשפירש את כל הענין על דרך האמת, עיי״ש.
20. איך ענין זה נוגע לבקשתו על תפלתו שתתקבל.
21. בסוף מזמור צ״א (״יושב בסתר״), כשמזמור צ׳ מתחיל ב״תפלה למשה איש האלהים״.
22. פסוק י״ד מסיים ״כי ידע שמי״ ופסוק ט״ו מתחיל ״יקראני ואענהו״.
23. זה לשונו (סעיף ח׳): מפני מה מתפללין ישראל בעולם הזה ואינן נענין, ע״י שאינן יודעין בשם המפורש. אבל לעתיד לבוא הקב״ה מודיע להם שמו... באותה שעה הן מתפללין ונענין שנאמר ״יקראני ואענהו״.
24. ולכן חשב משה רבינו שעצם זה שהקב״ה הודיעו את שמו המפורש מאפשר שתקובל תפלתו.
25. רבינו יפרש ״ידעתיך״ כמו ״הודעתיך״, ולא כהבנת הראשונים ״ידעתיך״ ממש ופירשו מלשון ׳הכרתיך בשם חשיבות׳ (רש״י) או ׳כבדתיך׳ (ראב״ע) או ׳רוממתיך׳ (רמב״ן), עיי״ש.
26. עה״פ ״כי ידעתיו, למען אשר יצוה״...
27. לא מצאנו.
28. שתקובל תפלתו לשנות הגזירה לטוב.
29. אף שלא מצאנו היכן אמר זאת.
(יב-יז) ראה אתה וגו׳ – שנינו: אל תרצה את חברך בשעת כעס (משנה אבות ד׳:י״ח), ר״ש בן אלעזר ממשה למד, כשאמר לו האל יתברך שמו ״הרף ממני ואשמידם״ התפלל משה שוב מחרון אפך מלכלותם מעל פני האדמה ולא בקש יותר; וביום השני בקש ממנו שישא חטאתם מכל וכל וישוב אליהם, עד שהשיבו האל ״לך נחה את העם״ כדרך שאמר לו קודם מעשה העגל ״הנה אנכי שלח מלאך לפניך״. והבטחה זו שהיתה די למשה בתחלה, עכשו לא היתה מספקת לו עד שבקש ממנו ״אם אין פניך הולכים״ (על דרך ופניך הולכים בקרב, שמואל ב י״ז:י״א); וכאשר יגדל קשי עורף העם היו צריכים שיגדל חסד האל עמהם ויעשה עמהם נפלאות יותר ויותר, וכן הוא אומר אחר כך ״נגד כל עמך אעשה נפלאות״.
או נוכל לומר שהמלאך האמור שם בפרשת משפטים אינו האמור כאן, ושם מדבר במשה ויהושע ויתר מנהיגי כל דור ודור שהיו שלוחי ה׳ אל עדת ישראל בהיות רוח ה׳ בקרבם, וכאן שכתוב כי לא אעלה בקרבך המלאך הוא מלאך האלהים שילך לפני העם, תחת שעד עתה היה האל בעצמו הולך לפניהם במלאכו עמוד הענן, רוצה לומר השגחת האל ונפלאותיו תיקרנה ממה שהיו עד עתה, ועל כן שאל משה ראה אתה אומר וגו׳ – כלומר איני יודע באיזה מדה תשגיח על ישראל ומה דעתך באמרך לך נחה את העם, ואם מעתה נהיה גם אנחנו כיתר העמים, אם כן הודיעני נא את דרכך – לפי שמדבריך ניכר שעתיד אתה לשנות מצב העם הזה ממה שהיה עד היום, ובכן צריך אתה גם כן לשנות חקיך ומצותיך שהורית לו בהיותו עם סגולתך ממלכת כהנים וגוי קדוש, עתה הודיעני נא מה יהיה בהם ואדע אופן עבודתך מהיום והלאה למען אמצא חן בעיניך; ואיני שואל ממך יותר כי כבר הואלתי לשאל הרבה ויראתי פן תקצוף עלי, אבל אזכירך כי עמך הגוי הגדול הזה, ובכן יהמו רחמיך עליו; והאל השיבו פני ילכו; אז נתאמץ משה ואמר, הלא זה דברי שלא הואלתי להוציא מפי, ואם אין פניך הולכים – כלומר אם לא תשוב לבוא עמנו בעצמך, אם לא תשגיח עלינו באהבה ובחמלה מרובה על יתר העמים במה נִפָּלֵא מהם, הלא גם עליהם אתה משגיח וגם לפניהם ילך מלאכך, וכל שבני אדם עושים אתה הוא העושה; והאל השיבו שנית אם זו דעתך בדבריך הקודמים, תנוח דעתך, כי גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(יג) וְעַתָּ֡ה אִם⁠־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת⁠־דְּרָכֶ֔ךָ וְאֵדָ֣עֲךָ֔ לְמַ֥עַן אֶמְצָא⁠־חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה׃
And now, please, if I have found favor in Your eyes, please let me know Your ways that I may know You, so that I may find favor in Your eyes. And see that1 this nation is Your people.⁠"
1. that | כִּי – Alternatively: "for" or: "indeed". Moshe's point seems to be to remind Hashem that the people are in fact His nation (and not Moshe's) and that He should once again consider them as such.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[עה] 1הודעני נא את דרכך, אודעני כדון ית אורח טובך (ואנדע רחמך) היך אנת מדבר עם בני נשא, זכאין מטי להון הי כחייבין, ולחייבין הי כזכאין, ותוב זכאין מטי להון הי כזכוותהון, וחייבין מטי להון הי כחוביהן [ואנדע רחמך] מן בגלל דאשכח רחמין קדמך. (תרגום יונתן)
[עה*] 2הודעני נא את דרכך, במה יזכה נער את ארחו לשמור כדבריך (תהלים קי״ט:ט׳). אמר שלמה בכל דרכיך דעהו (משלי י״ג:ו׳) אם ידעת להקב״ה, הוא יישר אורחותיך (משלי י״ג:ו׳). וכך הם הצדיקים נוחים בלא רמה (שאין הרימה שולטת בבשרם), למה ששוקדים ושוחרים וחוקרים באיזה דבר [דרך] יבואו לחיי העולם הבא, לכן דוד אומר תודיעני אורח חיים וגו׳ (תהלים ט״ז:י׳) וכן משה אמר להקב״ה ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך. וכה״א הדריכני באמתך ולמדני (תהלים כ״ה:ה׳), וכה״א הורני ה׳ דרכך (תהלים כ״ז:י״א, פ״ו:י״א). (מדרש תהלים קיט ה)
[עו] 3הודעני נא את דרכך, א״ר יוחנן משום ר׳ יוסי שלשה דברים בקש משה מלפני הקב״ה ונתן לו וכו׳ (ראה לקמן אות צט), בקש להודיעו דרכיו של הקב״ה (מנהג מדת משפטיו) ונתן לו שנאמר הודיעני נא את דרכיך, אמר לפניו רבש״ע מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו, אמר לו, משה [בכתי״מ: הקב״ה למשה] צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע, רשע וטוב לו רשע בן צדיק, רשע ורע לו רשע בן רשע. אמר מר צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע, איני והא כתיב (שמות ל״ד:ו׳) פקד עון אבות על בנים, וכתיב (דברים כ״ד:ט״ז) ובנים לא יומתו על אבות, ורמינן קראי אהדדי ומשנינן לא קשיא הא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם הא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, אלא הכי קאמר ליה צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו רשע שאינו גמור, רשע ורע לו רשע גמור. ופליגא דר׳ מאיר דא״ר מאיר שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו שנאמר (שמות ל״ג:י״ט) וחנתי את אשר אחון, אע״פ שאינו הגון, ורחמתי את אשר ארחם אע״פ שאינו הגון (זאת אשר יכמרו רחמי עליו לשעה ואע״פ שאינו כדאי). (ברכות ז.)
[עז] 4הודעני נא את דרכך, דרכיך ה׳ הודיעני (תהלים כ״ה:ד׳), ר׳ ברכיה בשם ר׳ יוחנן אמר משל לרופא שהיה לו תלמיד ולימדו כל מיני רפואות חוץ מרפואת מכה פלונית, אמר ליה, כל מיני רפואות שבעולם גלית לי חוץ מרפואת מכה פלונית, בבקשה ממך גלה אותה לי, כך אמר משה להקב״ה הודיעני נא את דרכיך והודיעו, שנאמר (תהלים ק״ג:ז׳) יודיע דרכיו למשה וכו׳ (ההמשך ראה לעיל אות נא), א״ר אבא, באותה שעה מצא משה רבינו את ידו לאמר לפני הקב״ה, הודיעני באיזה מדה את נוהג עם אומות העולם. (מדרש תהלים כה ו)
[עז*] 5הודעני נא את דרכך, [משה] בהיותו בהר ראה איש אחד ששחה לשתות בנהר, ושכח ארנקי שלו והלך ובא אדם אחר לשתות ומצא הארנקי והלך לו, וחזר בעל הארנקי לנהר ומצא שם אדם אחד שהיה שותה, אמר ליה אתה לקחת הארנקי ששכחתי, אמר ליה, לא ראיתי ארנקי, הוציא חרבו והרגו, כשראה משה כל זה תמה, אמר ליה להקב״ה, הודיעני נא את דרכיך, מפני מה נהרג זה, על לא חמס בכפו וניצל הגנב, אמר ליה בעל הארנק גנב זה הממון מאותו שמצאו בלא דעתו, וזה הנהרג הרג אביו של זה ולא נודע מי הכהו, ואני איניתי [מלשון אנה לידו] כל זה, לכן הם כל דרכי כי לא דרכיכם דרכי. (מדרש)
[עח] 6הודעני, חסר, מלמד שבקש מהקב״ה שיודיעו אימת תהיה (הר של עם עניו) [הוד של עם עני] והוא המלך המשיח. (ילקוט אלוגיז אלמגוני כת״י)
[עט] 7הודעני נא את דרכך, כיון שיצאו ישראל ממצרים עמד משה ומתפלל ואומר איני מכיר את הדרך שנאמר הודיעני נא את דרכך. (מדרש תהלים צ ט)
[פ] 8הודעני נא את דרכך ואדעך, בשעה שעשו ישראל את העגל, עמד לו משה באותה שעה, היה מבקש עליהם, אמר לו בבקשה ממך הודיע אותי באיזה מדה את נוהג בעולמך, שכן הוא אומר הודיעני נא את דרכך ואדעך וגו׳, א״ל הקב״ה במדת רחמים אני נוהג בעולמי, שנאמר (שמות ל״ד:ו׳) ויעבור ה׳ על פניו ויקרא ה׳ ה׳ אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. (תנ״י שלח הוספה יד)
[פא] 9הודעני נא את דרכך ואדעך, בקש לידע אמתת כל הברואים ממלאך וגלגל ואופן, כדי שידע מהן הדרך שבה ידע אמתת מציאותו של הקב״ה שנאמר ואדעך. והנה זה ראיה שמי שידע את הדרכים ידע את ה׳, (מאור האפלה)
[פב] 10הודעני נא את דרכך ואדעך, אודע יתי כען ית אורחתך ואדחיל מן קדמך. (תרגום ירושלמי השלם מכתי״ר)
[פג] 11ואדעך למען אמצא חן בעיניך, מגיד שכל היודעו הוא מוצא חן בעיניו ועל פי הדעה הוא מוצא, וכן דוד אומר לשלמה בנו ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו וגו׳ (דברי הימים א כ״ח:ט׳). (מדרש הגדול)
[פד] 12ואדעך למען אמצא חן בעיניך, בכל קראי אליך תענני. (לקח טוב)
[פה] 13וראה כי עמך הגוי הזה, בקש [משה מהקב״ה] להודיעו מדות של רחמים ומדות של דין, שהעולם מתנהג בהן, כדי שינהג בהן את ישראל, שנאמר וראה כי עמך הגוי הזה. (מדרש הגדול)
1. כפי הנראה המלים ״ואנדע רחמך״ צריכים להיות בסוף, אחרי המלים: כחוביהון ואנדע רחמך מן בגלל וכו׳, כמו שתקנתי בפנים, במבוא לתרגום ירושלמי השלם, נתתי רשימה של דוגמאות כאלה, מקומות שהיונתן מעתיק את לשון האונקלוס אלא שבין המלים הוא מוסיף פירושים ודרשות ולפעמים הוכנס הדרש שלא במקומו מוקדם או מאוחר, כמו כאן, ונראה שמכאן המקור להדרש להלן אות עו, וכמה פירושים שנאמרו בסגנון לשון הגמ׳ צדיק ורע לו כו׳, לא ניתנו להאמר בלשון ארמי על היונתן וראה שם בביאור וצרף לכאן. – במסורה כאן דרכך חסר יו״ד הרבים, האונקלוס ויונתן: ית אורח טובך, ע״ד לשון יחיד כאלו נקוד דרכך וכן בתרגום ירושלמי מכתי״ר, ית אורחתך, בלי יו״ד, (השמרוני אורעיך – אורחיך). ויש לפרש עפ״מ דמבואר להלן אות עח. הטעם שהמלה: הודעני, חסרה יו״ד, מטעם זה י״ל שגם: דרכך, חסרה יו״ד, לרמז שלא בקש כל הדרכים אלא מקצת דרכיו, ולהלן אות קכב מבואר שבקש שני דברים למה רשע וטוב לו צדיק ורע לו, על שאלה אחת, רשע וטוב לו, השיב לו וחנתי את אשר אחון, אבל על השני׳ צדיק ורע לו לא השיבו.
2. ראה אות עט. – ובספר ציוני: מצאתי בספר החיים כי בקשת מרע״ה היתה ע״ד זה שיקחנו בחייו דוגמת חנוך ואליהו וכן היה בקשת המשורר שנאמר דרכיך הודיעני וכו׳. – בסדר אליהו זוטא פ״ו: שהיה משה רבינו דן קל וחומר בעצמו, אמר שמא אין ישראל חפיצים לעמוד בדרכיו של מקום חס ושלום, מתחתם עליהן גזר דין והרי הן לוקין בכל שעה ושעה, משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא את האשה והיה מוליכה ממדינה למדינה, בשעה שסורחת עליו היה מלקה אותה, שיגר לו חמיו של מלך שליח, אמר לו, אמור לי, דבר שהמלך רוצה בו (כלומר שאתה רוצה בו) ואומר לבתי שתעמוד בצורכך, שיגר לו המלך חמשה מיני פירות וכתב כנגדן חמשה איגרות ודבר שהמלך רוצה בו כתבו ושיגרן ביניהן, כיון שהגיעו האיגרות והפירות אצל חמיו של מלך קרא איגרת כתוב בה אילו פירות פלונית, שניה כתוב בה אילו פירות פלונית, שלישית כתוב בה אילו פירות פלונית, כיון שהגיע לדבר שהמלך רוצה בו, קרא לבתו ואמר לה המלך אמת אוהב, שלום אוהב, משפט וצדקה אוהב, לכך נדמה משה באותה שעה, שנאמר ויאמר וגו׳ אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך וגו׳, ע״כ והמשל צריך ביאור.
3. ראה להלן אות קי שדרשו כעי״ז על הראני נא את כבודך. ובמה״ג כאן גורס: ביקש לידע דרכיו והודיעו שנאמר הודיעני נא את דרכיך ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך. עיין אות קכב בבאור). ובדק״ס עמ׳ 382 מכתב יד פאריז: אמר מר צדיק ורע לו וכו׳ ולא יהא צדיק בן רשע כרשע בן צדיק והא כתיב איש בחטאו יומתו ומקשינן ומרמינן קראי אהדדי והא כתיב ואף בעונות אבותם אתם ימקו (ויקרא כו לט) לא (אולי הוא ר״ת לישנא אחרינא) והא כתיב פוקד כו׳. וכן במה״ג נוסף ולא יהא צדיק וכו׳. ובמשנת ר״א פ״ה עמ׳ 93: הודיעני נא את דרכיך, ומה ביקש מלפניו מפני מה יש צדיק וטוב לו יש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו רשע ורע לו, אמר לו צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק, אבותיו זכו לו העוה״ז והוא זיכה לעצמו חיי העולם הבא, ראיה לדבר יצחק בן אברהם שנאמר (בראשית כה יא), (עי״ש בתו״ש אות לט ופכ״ו אות קה) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אברהם זכה לו העולם הזה והוא זכה לעצמו העוה״ב, צדיק ורע לו צדיק בן רשע, אע״פ שהוא זכה לעצמו העוה״ב אבל אבותיו לא זכו לו חיי העוה״ז, ראיה לדבר חזקיה בן אחז וכו׳, רשע ורע לו רשע בן רשע שהוא לא זכה לחיי העוה״ב ואבותיו לא זכו לו חיי העוה״ז ראיה לדבר אמון, שאין לו במה יתלה, וכעי״ז באדר״נ נו״ב פכ״ב עמ׳ 46. – צדיק שאינו גמור, בח״א מהרש״א שם: ועל כן רע לו על מיעוט עונותיו כדי לזכותו בעה״ב וההיפך ברשע שאינו גמור שלום לו בעוה״ז כדי שיקבל שכרו על מיעוט זכיותיו ולטרדו בעולם הבא כמו שאמרנו ומשלם לשונאיו על פניו. ובמדרש הגדול כאן נוסף: דבר אחר תניא צדיק וטוב לו צדיק למקום וטוב לבריות, צדיק ורע לו צדיק למקום ורע לבריות, רשע וטוב לו רשע למקום וטוב לבריות, רשע ורע לו רשע למקום ורע לבריות. וראה כעי״ז קדושין מ. ובאור ענין זה יש בתשובות הגאונים ליק סי׳ קי״ח כ׳ לפרש גמ׳ הנ״ל: הא דאוקימנא שהודיעו דרכיו צדיק וטוב לו צדיק גמור כו׳, היינו בר מהני תלת בני חיי ומזוני, דגרסינן בסוף משקין (מו״ק כח.) אמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא, דהא רבה ורב חסדא תרוויהו צדיקי גמורי נינהו, רבה חי ארבעין ור״ח צ״ב שנין, בי רבה שתין תכלי, בי רב חסדא שתין הלולי, בי רבה נהמא דשערי לאינשי, בי רב חסדא נהמא דסתירא (צ״ל: דסמידא. כמו שהוא לפנינו בגמרא הערה י״א שם) לכלבי, ור׳ מאיר פליג בה ואמר שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו, אלא וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם אעפ״י שאיני הגון, וכוותיה שמעתא סלקא דכתיב מדוע דרך רשעים צלחה מכלל דלא ידעי ע״כ. ומענין זה בחדושי הר״ן מו״ק שם: אמר רבא בני חיי ומזוני לא בזכותא כו׳ פירוש לאו בזכותא בלחוד תליא מילתא אלא אף מזל גורם אע״פ שאינו הגון, דליכא למימר שאין הזכות מועיל לו כלום דא״כ קשיא מאזהרות שבתורה, אלא דלא משמע הכי מעובדא דרב חסדא ורבה דמייתינן עלה, וי״א דה״ק שאין הזכות עוקר מהכל את המזל, אלא מצילו לאדם במקצת לא מהכל, כדאמרינן דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ולהאי פירושא איכא למימר דהיינו דוקא אליבא דמ״ד יש מזל לישראל ורבא ס״ל הכין. אבל הא קיי״ל כמ״ד אין מזל בשלהי מס׳ שבת ע״כ. ובבית הבחירה להמאירי מו״ק שם: ואל יחוש למה שאמרו כאן חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, כי הוא מאמר יחיד, לא יסבלוהו דרכי הדת בשום פנים, ויתבאר לך חולשת המאמר, ממה שגלו בכאן הסבה שהביאתהו לומר כן, והוא מה שראה רבה ורב חסדא שהיו שקולים אצלו, רב חסדא חיה שתין (לפנינו תשעים ושתים) שנין ורבה חיה ארבעין שנין, ברב חסדא שתין הלולי, ברבה שתין תיכלי, ברב חסדא נהינא סמידא לכלבי, בי רבה נהמא דשערי ולא משתכח הוה, שלא הביאו לזה אלא מה שראה מהעדר הסדור, והיא הסיבה שהביאה רבים לפקפק על האמת, כמו שנודע למבינים ע״כ. וראה מ״ש הכותב ושאר המפרשים בעין יעקב שם. ולשון המאירי שכתב על מאמרו של רבא ״לא יסבלוהו דרכי הדת בשום פנים״ תמוה מאד שהרי מצינו מענין זה בכ״מ בגמרא ורבא לשיטתו בוודאי ידע לתרץ ולפרש שאין זה נגד דרכי הדת. וכבר האריכו הראשונים והאחרונים לתרץ הסתירות שיש בענין זה. ראה מ״ש הרמב״ם באגרת תימן – דברים חריפים נגד השיטה שבמזל תליא. והרשב״א בהרבה מקומות בשו״ת עמד על ענין זה ראה ח״א סי׳ י״ט, קמח, ת״ט, ובשו״ת המיוחסות לרמב״ן סי׳ רפז, בכולם הוא אומר שקשה על רבא מהרבה פסוקים בתורה, ותשובתו כי הבטחת הכתובים על הכלל, ואין הכתובים משגיחים על הפרט עייש״ה. ובשו״ת זכרון יהודה בן הרא״ש סי׳ צא, ובשערי זהר במוע״ק שם אסף כל דברי הזהר בענין זה. ובמשנה סוף קדושין הכל לפי זכותו, ובתוס׳ יו״ט שם והסבר יפה בתפא״י שם. וכוונת המאירי, שאם נקבל הדברים כפשוטם אז: לא יסבלוהו דרכי הדת וכמו שביארו המחברים הנ״ל. וראה להלן אות ק.
4. ילק״ש ח״ב רמז תשב. ובמדרש הגדול כאן: הודיעני נא את דרכך, היאך אתה מתנהג עם עולמך, א״ר יוחנן משל לרופא שהיה לו תלמיד לימדו כל הרפואות חוץ מרפואה של מכת מלניא א״ל רבי כל הרפואות גלית לי אבל רפואה של מכת מלניא לא גלית לי, כך אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע אתה אומר אלי ידעתיך בשם ומצאת חן בעיני אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך, באיזו מדה את מנהג את עולמך כו׳. והחידוש שבדרש זה: הודיעני באיזה מידה את נוהג עם או״ה, י״ל שזה נכלל בהשאלה לעיל עה: ולחייבין הי כזכאין, ואות עו: רשע וטוב לו צדיק ורע לו. – בסדא״ז פ״י עמ׳ 191: לא הניח הקב״ה דבר בעולם שלא גילה לו לבלעם בן בעור וכו׳ משה יתיר דבר אחד ובלעם חסר דבר אחד, משה חסר דבר אחד ובלעם יתר דבר אחד, במשה כתיב ויקרא אל משה (ויקרא א א) ובבלעם כתוב ויקר אלהים אל בלעם (במדבר כג ד), במשה כתוב הודיעני נא את דרכיך, ובבלעם כתוב ויודע דעת עליון (שם כד י), לא נמצאתה בו דרך טובה ולא בא לידו צדקה לעולם, אלא בא לידי לשון הרע וביקש להחריב כל העולם כולו, מאותה שעה נשבע הקב״ה לעמו שלא ישנם בעם אחר ולא יחליפם באומה אחרת ולא ישכינם בעיר אחרת שנאמר (הושע יא ט) לא אעשה חרון אפי לא אשוב לשחת אפרים וגו׳. וראה ספרי סוף דברים ורמב״ן במדבר כד א.
5. מובא בדרשת אבן שועיב ריש פרשת דברים, וראה באגדת היהודים ח״ו אות ר״צ: עיי״ש ע״ד מדרש זה – ומכאן מקור למה שמבואר בכלי חמדה לר״ש לנייאדו פ׳ תשא דף קכ״ז. והראשונים ז״ל השיבו תשובה נצחת לקושיא זו (של צדיק ורע לו וכו׳) בסוד הגלגולים שמאמינים הישראלים, ולפי שראיתי קצת אנשים מפקפקים בענין הגלגול, כי לא סבל דעתם כך וקראו תגר על המאמינים בו, ראיתי להכריחו מהסברא כו׳ ומאריך לבאר שצדיק גמור היינו שהיה טוב בגלגולים הקודמים וצדיק שאינו גמור שלא הי׳ טוב בגלגולים הקודמים וכעת יהיה רע לו כדי ליפרע ממנו על חובות ישנים שחייב ממה שהרשיע מאז ורשע וטוב לו היינו רשע שאינו גמור, דהיינו שהיה לו צדקות ומעשים טובים מגלגולו הראשון כו׳ משלמים לו אל פניו להאבידו. עייש״ה, ועיקר שיטה זו מבוארת בספר הבהיר והזהר בכמה מקומות ובפי׳ הרמב״ן לספר איוב, וראה בפחד יצחק ערך גלגול ובס׳ שערי זהר ברכות ז. ציון לכל המקורות בזהר שמדבר על עניני גלגול ועי׳ יבמות סב. נשמות שבגוף, וראה מ״ש בתו״ש משפטים חי״ז דף ז. צא. שלח. מתרגום ירושלמי דברים לג, ו. ואמונות ודעות ו, פ״ז, אמונה רמה פ״א ז. אור ה׳ פ״ד ז עקרים פ״ד כט.
6. יש חומשים שנדפ׳ המלה: הודיעני, מלאה ביו״ד וזו טעות, וצריך תקון, ויש לרמוז שבא חסר משום שמשה ידע כי לא מחשבותי מחשבותיהם, ולא דרכיכם דרכי וגו׳ כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם (ישעי׳ נה ח, ט) ולכן מה שבקש הודעני נא את דרכך, הודעני ודרכך שניהם חסרים שלא בקש ידיעה מלאה וגמורה. וכן כתב הר״ח מובא ברב״ח להלן אות קט. וכן בערוך ע׳ ספקלר ראה להלן פסוק יח.: ומקצת ממנו בקש משה רבינו שנאמר הראני נא את כבודך.
7. ראה המשך המאמר להלן אות פט*. וראה רשב״ם כאן שפי׳ כן: הודיעני נא את דרכיך, אתה בעצמך תהיה מודיעינו את הדרך שתראני דרכך ואני אלך אחריך. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז: שתלך אתה עמנו להודיענו הדרך. ובאדרת אליהו: ר״ל רצוני שתודיעני הלוכך שתלך לארץ עם המלאך כי המלאך שמו ית׳ בקרבו. וכעי״ז בספר חסידים מכ״י עמ׳ 488: וזהו הודיעני נא את דרכך, באיזה ענין להלחם עם האומות שלא יזיקו את ישראל בחיצים, שקודם שיקרבו את ישראל יפלו. ובמושב זקנים כאן: ואתה אמרת ידעתיך בשם. וא״ת יש לו להזכיר שם הממונה על הדרך, הודיעני נא את דרכיך, הודעני אזכרת שמותיך הטובים, להזכיר על הדרך, ואדעך כלומר ואדעה שמותיך הנוראים. למען אמצא חן בעיניך, בזכרי אותם וראה כי עמך הגוי הזה ולא ערב רב כי כבר כלו כולם.
8. בתנ״י שם כד: אני אמרתי לפניך באיזו מדה אתה דן עולמך הודיעני נא את דרכך [ומדת הדין] העברת ממני ויעבור ה׳ על פניו וכו׳. וכ״ה בנדפס שם יג ובבמדב״ר טז כב. ובשמו״ר ב א: אבל מדותיו ועלילותיו של הקב״ה רחמניות הן, שנאמר (תהלים קג, ח) רחום וחנון ה׳ ואותן מדות הודיע למשה בשעה שאמר לו הודיעני נא את דרכך, אמר לו הקב״ה וחנותי את אשר אחון, הוי חנון ורחום ה׳, יודיע דרכיו למשה וכו׳. וכעי״ז בתנ״י שמות ט ומדרש תהלים קג י. ובדרשות הנ״ל מבואר כמ״ש בש״ך כאן: הודיעני נא באיזו מדה אתה מתנהג עם ישראל כדי שאדע אותה מדה כשאתה בכעס ואתפלל עליה ואכוון לאותה מדה להניח רוגזך ואסלק מה״מ מעליהם, זהו ואדעך למען אמצא חן בעיניך כשאתפלל עליהם פעם אחת. וכ״ה בלק״ט: הודיעני נא את דרכך, הוא שאמר דוד (תהלים קיט לג) הורני ה׳ דרך חקיך, כלומר למדני כיצד ובמה אקדם פניך ותענני. וראה להלן אות פה. וכן מבואר בגליון מדברי רבינו מיימון ז״ל שנדפס בפי׳ הר״א בן הרמב״ם: הודיעני נא את דרכך, כלומר מדותיו שדוגמתן אצל האנשים הרחמנות וקושי הלב ורצון והכעס והמתינות והמהירות והדומה לה, ואדעך למען אמצא חן בעיניך, כלומר למען אדע הגדרותיהן של מדות אלה אצלך ומה אתה באמת כדי שאהיה מליץ יושר לפניך בהן כדי שיהיה זה יותר חזק ויותר גורם שאמצא חן בעיניך שתמלא בקשתי כאשר אני מסדר אותן לפניך וכו׳ וכאשר כעס ה׳ יתעלה על ישראל במעשה המרגלים ואמר יתעלה לשליח ע״ה עד אנה ינאצני וגו׳ אכנו בדבר וגו׳ לא המליץ לפניו השליח ע״ה באבות אלא המליץ במה שידע מן מדותיו ואמר ועתה יגדל נא כח ה׳ וכו׳.
9. ראה מו״נ ח״א פנ״ד: אומרו הודיעני נא את דרכך ואדעך מורה על היותו יתעלה נודע בתאריו, כי כשידע הדרכים ידעהו. וכ״ה באע״ז שמות כ, א: ומדרכי ה׳ ידע המשכיל את ה׳ וככה אמר משה הודיעני נא את דרכיך ואדעך, ובפיה״ק: כי יוצר בראשית, אין כח בנברא לדעתו כי אם בדרכיו ומי שידע דרכיו ידענו, וכ״כ הרי״א דרך א׳ כי בידיעת הדרכים ידע מציאותו. וראה ספורנו בראשית יז, א. ושמות כה, כ. וברב״ח כאן: ע״ד הפשט דרכך מדותיך, כי דרכי השי״ת מדותיו וכן באר דוד ע״ה (תהלים קג ו) יודיע דרכיו למשה והזכיר המדות מיד, רחום וחנון ה׳ ארך אפים ורב חסד, והנה משה ביקש הודעת השי״ת מתוך דרכיו ומדותיו כלומר מתוך דרכי פעולותיו וכו׳, וע״ד השכל הודיעני נא את דרכיך, תואריך, כלומר פעולותיך, והם הנמצאות שבבראשית שהוא ית׳ מתואר בהם כי בהם ידענו האדם זה שנאמר ואדעך, ע״כ. וראה להלן אות פג. ממה״ג. ובמושב זקנים כאן: הראני נא את כבודך, רצה שיראה את פני צורה שעל פני כסא וכל מעשה מרכבה.
10. מבאר המלה ואדעך: ואדחל מן קדמך. באונקלוס ויונתן: אודעני כען ית אורח טובך ואדע רחמך. עיין ברמב״ן פסוק י״ד שהאריך בבאור וסיים: ולזה יתכוון אונק׳ שאמר הודעני (לפנינו באונ׳ אודעני רק בכת״י אצל שפרבר הודעני) כען ית ארח טובך ואדע רחמך עייש״ה. האונקלוס הוסיף ביאור על הודיעני נא את דרכך ואדעך, דרכך מפרש: אורח טובך, ואדעך: ואדע רחמך. ומתרגום הירושלמי מבואר שעיקר הידיעה היא, שיגיע למדת יראת השם, וכמבואר בשבת לא: לא ברא הקב״ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, וכן מבאר הרמב״ם ביסודי התורה פ״ב, ה״א: האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה ממנו, שנא׳ ואהבת את ה׳ א׳ ונאמר את ה׳ א׳ תירא כו׳ בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו כו׳ מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד כו׳. ושם פ״ד הי״ב: בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו (מעשה בראשית ומעשה מרכבה) כו׳ מוסיף אהבה למקום כו׳ ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו.
11. ראה מו״נ ח״א פנ״ד ובמאור האפלה: משמע שמי שידע את ה׳ הוא שימצא חן בעיניו. ובספורנו: למען אמצא חן בעיניך, כי בזה אמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים, כאמרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי באלה חפצתי (ירמיה ט, כג). ובחזקוני: אדעך עוד יותר ואדבק בך וע״י כך אהיה אהוב בעיניך ואמצא חן בעיניך. וברלב״ג: והנה ידיעתי אותך תהי׳ סבה שאמצא חן בעיניך כי השגחת השי״ת תדבק יותר באשר ידענו ידיעה יותר שלימה.
12. במדרש תהלים פצ״א ח: אשגבהו כי ידע שמי, יקראני ואענהו: ריב״ל בשם ר׳ פנחס בן יאיר אמר מפני מה מתפללין ישראל בעוה״ז ואינן נענין על ידי שאינן יודעין בשם המפורש, אבל לעתיד לבא הקב״ה מודיע להם שמו, שנאמר (ישעיה נב ו) לכן ידע עמי שמי, באותה שעה הן מתפללין ונענין שנאמר יקראני ואענהו. מובא בהעמק דבר כאן ומביא גם מספרי במדבר פי׳ מ: ויחונך, במשאלותיך, הרי שנשיאת חן הוא קבלת התפילה. ובפי׳ מושב זקנים: ואתה לא הודעתני. שאל משה מלפני הקב״ה כו׳ להודיע דרכי טובו וסדר תפילתו שאם יחטאו בני ישראל היום ולמחר שיבקש עליהם ולא תחזור תפילתו ריקם, וזהו שאמר אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך דרך טובך וסדר תפילתך שלא תחזור ריקנית, ואדעך ואזכיר במדותיך באיזו תפילה אוכל לחבר ישראל לאביהן שבשמים למען אמצא חן כי אז אמצא חן בעיניך, והדין עמי למלאות את שאלתי, ע״כ.
13. ראה לעיל אות פב. ובמושב זקנים: וראה כי עמך הגוי הזה, כי בשביל כבודך אני מבקש שעליך הדבר לעשות כי שלך הם ועמך כו׳ ע״כ. ובלק״ט כאן וראה כי עמך הגוי הזה, ואל תבטיחהו אל מלאך אלא לישעך. והרמב״ן כ׳ למען אמצא החן הגדול, וראה כי עמך הגוי הזה אתה אביהם והם בניך. ובהעמק דבר: גם המה בכל סרבנותם הנם קשורים בך שהרי סבלו גזרה זו והתנצלו עדים, ולא אמרו א״כ נשוב למצרים שהרי אנחנו ככל הגוים, לא אמרו כן אלא מכ״מ המה קשורים בדרך כלל בך. ובתרגום ירושלמי מכתי״ר: ארום עמך הנון אומתא רבתה הדא. ויש לבאר ההוספה אומתא ״רבתה״ הדא, עפמ״ש רש״י כאן לבאר על פי פשוטו: שלא תאמר ואעשה אותך לגוי גדול כו׳, כי עמך הם וכו׳ ואת תשלום השכר שלי בעם הזה תודיעני, וזהו שמוסיף הירו׳ המלה ״רבתה״ לפרש כפל הלשון: עמך הגוי כלשון הקרא דברים ד, ו, הגוי הגדול הזה, גם השבעים והפשיטא מתרגמים כן, ומכאן ראי׳ להשיטה שמתרגמי השבעים כבר השתמשו בתרגומים ארמיים.
וּכְעַן אִם כְּעַן אַשְׁכַּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ אוֹדַעְנִי כְעַן יָת אוֹרַח טוּבָךְ וְאֶדַּע רַחֲמָךְ בְּדִיל דְּאַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָמָךְ וּגְלֵי קֳדָמָךְ אֲרֵי עַמָּךְ עַמָּא הָדֵין.
Now, if I have now found favor before You, now let me know Your the way of Your goodness way, so that I will know Your love, that I may find favor before You; and it will be revealed before You that this nation is [indeed] Your people.”

וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה
וּכְעַן אִם כְּעַן אַשְׁכַּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ הוֹדַעְנִי כְעַן יָת אוֹרַח טוּבָךְ וְאֶדַע רַחֲמָךְ בְּדִיל דְּאַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָמָךְ וּגְלֵי קֳדָמָךְ אֲרֵי עַמָּךְ עַמָּא הָדֵין
דְּרָכֶךָ – דרכי טובך
א. ״הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ״ – ״הוֹדַעְנִי כְעַן יָת אוֹרַח טוּבָךְ״. דברי הכתוב ״כָּל אָרְחוֹת ה׳ חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו״ (תהלים כה י) הם סיכום נאות להשקפת אונקלוס על הנהגת העולם ע״י ה׳, שהיא תמיד לטובת הבריות. על פי זה תרגם כאן ״הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ״ – ״יָת אוֹרַח טוּבָךְ״, ללמד שכל דרכיו הם לטובה.⁠1 רעיון זה מופיע גם בתרגומים נוספים שנתבארו במקומם.⁠2
ביאור הגרי״ז על וְאֵדָעֲךָ – וְאֶדַע רַחֲמָךְ
ב. מדוע תרגם ״וְאֵדָעֲךָ״ – ״וְאֶדַע רַחֲמָךְ״ בתוספת שלכאורה אין בה צורך? ״מרפא לשון״ השיב שתרגום מילולי הוא בלתי אפשרי כמאמר החכם ״אילו ידעתיו – הייתיו״.⁠3 לכן פירש אונקלוס ״וְאֵדָעֲךָ״ – אדע שקיימת לי את שהבטחתני ״מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי״ (פסוק יב) ״אַשְׁכַּחְתָּא רַחֲמִין קֳדָמַי״. ואם כן ״וְאֶדַע רַחֲמָךְ״ שהוא כמו ״וְאֶדַע חִנָּךְ״ משמעו, אדע שמצאתי חן בעיניך. ואילו לדעת רמב״ן, הפסוק וגם תרגומו ״הוֹדַעְנִי כְעַן יָת אוֹרַח טוּבָךְ וְאֶדַע רַחֲמָךְ״ יובנו רק על דרך הקבלה: משה מבקש את מדת הרחמים ולא את מדת הדין.⁠4 ואולם הגרי״ז מבריסק למד מהתוספת ״וְאֶדַע רַחֲמָךְ״ שבקשת משה מכוונת לעתיד:
הקב״ה כרת עם משה אז ברית על כל רחמים שיצטרכו ישראל עד סוף כל הדורות. כי הכל נכלל בי״ג מדות של רחמים שכרת הקב״ה עמו אז ברית עליהם. וזהו שאמר לו וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם, ר״ל כי מי אשר אחון וארחם אותו באיזה זמן מן הזמנים, כבר אחון וארחם אותו מעכשיו...
והיתה זו תשובה על שאלת משה שאמר רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וגו׳ וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ. נראה הביאור בזה כי להעלות את העם מבקש הוא לדעת דרכי טובו ומדות רחמיו של הקב״ה שידע איך למצוא רחמים מלפניו בשעה שיצטרכו. וכן הוא בת״א: הוֹדַעְנִי כְעַן יָת אוֹרַח טוּבָךְ וְאֶדַע רַחֲמָךְ. וע״ז השיב לו אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ, שכל הטוב והרחמים שיצטרכו עד סוף כל הדורות, הנני מעביר אותו כבר על פניך ע״י כריתת ברית... וזהו וְחַנֹּתִי וגו׳ וְרִחַמְתִּי וגו׳ ר״ל מעכשיו, דכיון שנכרתה להם ברית על זה, כבר הם עכשיו כחנונים ומרוחמים.⁠5
1. אבל מה שכתב ״אוהב גר״ (עמ׳ 11) שתרגם צורת הרבים ״הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ״ – ״הוֹדַעְנִי כְעַן יָת אוֹרַח טוּבָךְ״ ביחיד ״שלא יובן שדרכים הרבה יש לו ושהוא מתהפך ממדה למדה״ אינו נכון ומנוגד לדברי רמב״ן שבהמשך.
2. כגון ״כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים״ (בראשית מא לב) ״אֲרֵי תָקֵין פִּתְגָּמָא״ ללמד שגם הפורענות של שנות הרעב היא לטובת הבריות; ״תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ״ (במדבר יח א) ״תְּסַלְּחוּן״; ״וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה״ (שמות לד ז) ״סָלַח לִדְתָיְבִין לְאוֹרַיְתֵיהּ וְלִדְלָא תָיְבִין לָא מְזַכֵּי״, עיין שם (על פי רפל, ת״א, עמ׳ 46).
3. ספר העיקרים, מאמר ב פרק ל.
4. רמב״ן (לפסוקים יד-טו): ״אבל הפרשה הזאת אי אפשר להולמה למי שלא שמע בסתרי התורה. וכך הוא הענין על דרך האמת, כי משה אמר: ״ואתה לא הודעתני״ מי המלאך ״אשר תשלח עמי״ (יב), ובקש שיקיים לו שני דברים שאמר לו: האחד – ״ידעתיך בשם״ (שם) כלומר: שאוָדע בשמי, בעבורך... והדבר השני: ״וגם מצאת חן בעיני״ (שם) – שיהיה מוצא חן, והוא דבקות הדעת; ואמר: ״ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך״ (יג), במדת הדין, ״הודיעני נא״ (שם) נתיבות הדרכים כאשר אתה נודע בשמך, ״ואדעך״ (שם), ליחדך, ״למען אמצא״ החן הגדול, ״וראה כי עמך הגוי הזה״ (שם) – אתה אביהם והם בניך. ולזה יתכון אנקלוס שאמר: ״וכען אודעני כען ית אורח טובך ואדע רחמך״.
5. חדושי מרן רי״ז הלוי, ירושלים תשכ״ג.
אוכען איןב כען אשכחית חן וחסד קדמיך אודע יתי כען ית אורחתך ואדחל מן קדמ⁠(ו){י}⁠ך מן בגלל די אשכחת חן וחסד באפיך וחמיג ארום עמךד אומתא רבתה הדא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״וכען ... אשכחית״) נוסח אחר: ״וכדו אין בבעו אש׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אין״) גם נוסח חילופי: ״אם״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואדחל מן קדמ⁠(ו){י}⁠ך מן בגלל די אשכחת חן וחסד באפיך וחמי״) גם נוסח חילופי: ״ט⁠(ו)⁠בתה ואודע יתך מן בגלל למשכחה חן וחסד קודמיך וחמי״.
ד. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״הנון״.
וכדון אין בבעו אשכחית רחמין קודמך אודעני כדון ית אורח טובך ואנדע רחמך היך אנת מדבר עם בנינשא זכאין מטי להון הי כחייבין ולחייבין הי כזכאין ותוב זכאין מטי להון הי כזכוותהון וחייבין מטי להון הי כחוביהון מן בגלל דאשכח רחמין קדמך וגלי קדמך ארום עמך עמא הדין.
But now I pray, if I have found mercy before Thee, make me to know the way of Thy goodness, to understand Thy mercy when in Thy dealing with just men it falleth to them as it (falleth) to the guilty, and to the guilty as to the just; but, on the contrary, how it (indeed) befalleth the just according to their righteousness, and the guilty according to their guilt; that I may find mercy before Thee, and it be made manifest by Thee that this people is Thy people.
ועתה אם נא מצאתי חן לפניך הודיעני עתה את דרך טובך ואדע רחמיך איך אתה נוהג עם בני אדם, צדיקים מגיע להם כרשעים ולרשעים כצדיקים, ועוד הצדיקים מגיע להם כזכיותיהם והרשעים מגיע להם כחטאיהם למען אמצא חן לפניך וגלוי לפניך כי עמך הגוי הזה.
וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: דְּבָרִים גְּדוֹלִים גָּזַרְתָּ, וְעָשִׂתִי גְּזֵרָתְךָ לִמְחֹל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וְסָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. וְאַף עַכְשָׁו אֲנִי עוֹשֶׂה רְצוֹנְךָ, פָּנַי יֵלֵכוּ.
Now, if I have found grace in Thy sight, show me Thy ways (ibid., v. 13).
The Holy One, blessed be He, said to Moses: I have made decrees, and I have fulfilled your decree to forgive (them) for the entire episode of the calf—I will pardon in accordance with your word, and I will fulfill your desire that My presence shall go with thee (ibid.).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ואלאן אן וג֗דת חט֗אא ענדך ערפני סירך חתי אערף אלקום בך לכי אג֗ד חט֗אא ענדךא ואנט֗ר לקומך הד֗א אלקביל.
א. לכי אג֗ד חט֗אא ענדך] + וקיל ואזדאד וג֗וד חט֗אא ענדך א (כה״י קרוע אך כך נראה להשלים ע״פ השרח).
ועתה אם מצאתי חן בעיניך, הודיעני את דרכך כדי שאכיר אותך לעם, למען אמצא חן בעיניך1, וראה את עמך, הגוי הזה.
1. לנוסח היש אומרים: ואוסיף במציאת חן בעיניך.
ועתה אם נאא מצאתי חן בעיניך הודיעני, דרכך – מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך.
ואדעך למען אמצא חן בעיניך – ואדע בזוב מידת תגמולך, מה היא מציאת חן שמצאתי בעיניך. ופתרון למען אמצא חן – למען אכיר מציאת החן.
וראה כי עמך הגוי הזה – שלא תאמר: ואעשה אותך לגוי גדול (שמות ל״ב:י׳) ואת אלה תעזב, ראה כי עמך הם מקדם. ואם בהם תמאס, איני סומך על היוצאים מחלציי שיתקיימו, ואת תשלום שכר שלי בעם הזה תודיעני. ורבותינו דרשוהו במסכת ברכות (בבלי ברכות ז׳.), ואני ליישב המקראות על אופניהם ועל סדרם בא.⁠ג
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״אמת״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 נוסף כאן: ״באמת״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״כח״. בכ״י לייפציג 1: ״באיזו״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917, דפוס רומא: ״באתי״.
ועתה וגו'‏ NOW THEREFORE etc. – If it is true that I have found favor in Your eyes, הודיעני נא את דרכך LET ME KNOW YOUR WAY – let me know what is the reward which You givest to those who find favor in Your eyes.
ואדעך למען אמצא חן בעיניך means, that I may know by this (by Your letting me know Your way) the nature of the reward You bestow – what is this "finding of grace" which You have granted to me (Hebrew: which I found in Your eyes). The explanation of למען אמצא חן accordingly is: that I may find out (אמצא) how great is the reward attendant on this "finding of grace".
וראה כי עמך הגוי הזה AND CONSIDER THAT THIS NATION IS YOUR PEOPLE – so that You should not say, as You have said, "And I will make you a great nation" (Shemot 32:10), while these (the whole people) You will abandon! Consider that they are Your nation from of old, and if You reject them, surely I cannot rely upon it that those who are born of me will endure – rather let me know through this people the reward that is to be paid me (by sparing them). Our Rabbis have given a Midrashic explanation of this in Treatise Berakhot 7a but I come (my purpose is) to explain the verses in a manner fitting to them and in their context.
ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודעני נא את דרכך – הוא שאמר דוד הורני ה׳ דרך חקיך (תהלים קי״ט:ל״ג), כלומר למדני כיצד ובמה אקדם פניך תענני.
ואדעך למען אמצא חן בעיניך – בכל קראי אליך תענני.
וראה כי עמך הגוי הזה – ואל תבטיחהו אל מלאך אלא לישעך.
הודיעני נא את דרכך – אתה עצמך תהיה מודיע לנו את הדרך, שתראני דרכיך ואני אלך אחריך.
הודיעני נא את דרכיך PRAY, LET ME KNOW YOUR WAYS: You, Yourself, should be the one to tell us the way [to go]; You will show me the way and I will follow You.⁠1
1. Most of the midrashim and the Jewish commentators understand Moses' request here as being that God "let Moses know" some spiritual or metaphysical truths. See e.g. Ber. 7a, where Moses' request is understood as asking God to teach him the secrets of Providence, and why it is that the righteous appear to suffer and the wicked appear to thrive. And see also NJPSC: "... it is clear that Moses here asks to comprehend God's essential personality....⁠" See similarly other medieval exegetes (e.g. R. Joseph Bekhor Shor, LT and Ibn Ezra).
Rashi offers an interpretation that he realizes deviates somewhat from the rabbinic understanding in Berakhot. According to Rashi, Moses' question is more narrow: it relates to God's relationship to Moses. Moses wishes to understand why God had chosen to reward him, and thus understand, more generally, who it is that God rewards and why. Rashi finishes his comment to this verse by explaining (perhaps apologetically, perhaps proudly) that his (slight) deviation from traditional exegesis is a result of his desire to interpret verses contextually ("ורבותינו דרשוהו במסכת ברכות, ואני ליישב המקראות על אופניהם ועל סדרם באתי – our rabbis interpreted [this verse] midrashically in the tractate Berakhot, but my purpose is to interpret Scripture according to the context and the flow of the texts"). N. Leibowitz (`Iyyunim, pp. 507-8) writes that Rashi is willing to sacrifice the grandeur of the rabbinic understanding for the sake of a contextual interpretation. See also the comments of Kamin (Rashi, pp. 91-95) on how and why Rashi strays from the standard talmudic understanding.
Yet Rashi's deviation from the rabbinic reading pales in comparison to that of his grandson, Rashbam. Rashbam sees no attempt on Moses' part here to learn anything, general or specific, about God's Providence. Rashbam explains more simply and (as is often his wont) more prosaically that the discussion surrounds the question of how the Israelites will be led to the land of Israel: will an angel show them the way to travel, or will God Himself? Moses is not asking God to show "His Ways,⁠" in a metaphysical sense, but to show, Himself, the way to get to the land of Israel. Rashbam accordingly expands greatly on Rashi's willingness to deviate from the older rabbinic understandings in order to offer an understanding that he considers contextually grounded.
Rashbam's interpretation is novel but, as Kasher writes (note 79), a similar understanding is found in Midrash Tehillim 90:9: "כיון שיצאו ישראל ממצרים עמד משה מתפלל ואומר איני מכיר את הדרך שנאמר הודיעני נא את דרכיך – after the Jews left Egypt, Moses arose in prayer and said, 'I do not know the way [to go],' as it is written, 'Pray, let me know the way'.⁠"
To be sure, Rashbam's interpretation can find some support in the general context of these verses. However, the word, "ואדעך – that I may know You,⁠" appears out of place if all that is being discussed is the question of travel directions.
וטעם הודיעני נא את דרכיך – כי יוצר בראשית אין כח בנברא לדעתו, כי אם בדרכיו. ומי שידע דרכיו ידענו, כי אז יהיה כמו צורה, על כן אמר: הודיעני, ואחר כן: ואדעך.
וטעם וראה כי עמך הגוי הזה – זאת תפילתו בעדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לפיכך אמר: הודיעני נא את דרכיך – אמר בלבו: אשאל לפניו שיודיעני מדותיו, ולפי המדות אדע אם טוב לנו שילך עמנו, אם לא.
אבל עדיין לא היה יודע לבחור המוטב להם, ולכך אמר: וראה כי עמך הגוי הזה – ובחר להם המוטב כי אני איני יודע לבחר.
Therefore he said: הודיעני נא את דרכיך – PLEASE LET ME KNOW YOUR WAYS – he said in his heart: I will ask Him to let me know His attributes, and according to the attributes I will know if it is good for us for Him to go with us, or not.
But he still did not know how to choose the best for them, and therefore he said: וראה כי עמך הגוי הזה – AND SEE THAT THIS NATION IS YOUR PEOPLE – and choose what is better for them because I do not know how to choose.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

הודעני נא את דרכך – מדותיך. ולפי המדות אדע אם טוב לנו שתלך עמנו אם לאו.⁠1
ואדעך – אדעך עוד יותר ואדבק בך, ועל ידי כך אהיה אהוב בעיניך ואמצא חן בעיניך.
וראה כי עמך הגוי הזה – ובחר להם את הטוב להם.⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
הודיעני נא את דרכיך, "please instruct me in Your ways.⁠" Moses wished God to instruct Him of His attributes. Once he had been instructed in those, he would be able to determine if he wished for the Jewish people to be led by one or more of God' attributes or by is essence. (B'chor Shor)
ואדעך, "so that I will know You more intimately and be able to cleave to You more closely;⁠" As result, I will be able to find favour in Your eyes.
וראה כי עמך הגוי הזה, "and consider that this nation is Your people.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

הודיעני נא את דרכך – ע״ד הפשט דרכיך מדותיך כי דרכי הש״י הם מדותיו, וכן באר דוד ע״ה (תהלים ק״נ) יודיע דרכיו למשה, והזכיר המדות מיד רחום וחנון ה׳ ארך אפים ורב חסד. והנה משה בקש הודעת השי״ת מתוך דרכיו ומדותיו כלומר מתוך דרכי פעולותיו, והשיב לו הש״י על זאת אני אעביר כל טובי על פניך, ומשה בקש שתי שאלות האחד אפשרית והיא הודיעני נא את דרכך והשנית נמנעת והיא הראני נא את כבודך, ועל שאלת הראני נא השיב לו הקב״ה לא תוכל לראות את פני. ועל שתים אלה הזכיר שלמה בחכמתו (משלי כ״ה:ב׳) כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר באר כי ידיעת הש״י על שני חלקים החלק האחד נמנע וזהו שאמר כבוד אלהים הסתר דבר, והחלק השני אפשר ויכול אדם לחקור עליו וזהו וכבוד מלכים חקור דבר, כלומר חקירת מלכותו מצד פעולותיו וכן אמר הנביא ע״ה (ירמיהו ט׳:כ״ג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ, באר כי ידיעת הש״י היא ידיעת מדותיו שיכיר אדם חכמתו איך ינהיג בהם עולמו, זהו שאמר הכתוב כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ וגו׳ שהרי אין תחבולה בעולם להכיר אותו יתעלה מצד עצם כבודו רק מצד פעולותיו לפי שהוא רחוק מכל רחוק מצד עצם כבודו והוא קרוב מכל קרוב מצד דרכיו ופעולותיו. והמשל בזה מהשמש כי אם יבקש להשיגו מצד פעולותיו כלומר זריחתו ואורו המאיר לארץ ולדרים עליה אז יעמוד על מציאותו וישתמש לאורו ויגיע אל הענין המבוקש ממנו ואם יטרח שישיגנו מצד עגולו ושיכוין להביט בעיניו אל עין השמש תכהינה עיניו ולא יהנה מהשמש, כן יקרה בהשגת הש״י מצד פעולותיו כלומר מצד חכמתו ומצד יכלתו בכל ברואיו נשכיל ונבין ענינו ואז יאיר שכלנו, אבל כאשר נטריח בעצם כבודו שנמשיל אותו ונדמהו במחשבתנו הלא אנו מעורים עיני שכלנו מהשיג בו שום דבר ועל זה נאמר כבוד אלהים הסתר דבר.
וע״ד השכל הודיעני נא את דרכך תאריך כלומר פעולותיך והם הנמצאות שבבראשית שהוא יתברך מתואר בהם כי בהם ידענו האדם וזהו שאמר ואדעך והיודע אותו יתעלה הוא המוצא החן זהו שאמר למען אמצא חן בעיניך, ובכלל תאריו שהם פעולותיו הם הפעולות הבאות ממנו יתעלה בעולם והם המדות שהזכיר לו הבורא יתעלה, ולכך אמר וראה כי עמך הגוי הזה – כלומר שאני צריך להנהיגם בפעולות אלו בהם בדרך פעולותיך והשיב לו פני ילכו מלשון כעס כענין (שמואל א א׳:י״ח) ופניה לא היו לה עוד.
והנה משה בקש השגה אפשרית והיא ידיעת התארים, ובקש גם כן השגה נמנעת כשאמר הראני שהיא בקשת עצמו ואמתתו יתברך והשיב לו הבורא יתעלה על שאלת הודיעני נא שהיא ידיעת תאריו שהם פעולותיו אני אעביר כל טובי והטוב הזה הוא שהורה לו שיראהו פעולותיו שהן הנמצאות כלן שכתוב בהם (בראשית א׳:ל״א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כלומר שישיג טבעם והתקשרם קצתם בקצתם וידע הנהגתו להם איך היא בכלל ובפרט. ועל שאלת הראני נא השיב לו לא תוכל לראות פני כלומר אמתת עצמי כי לא יראני האדם וחי אבל הנה מקום אתי כלומר יש מקום עיון שתשיג ממנו תכלית מה שאפשר לאדם להשיגו. ומה שאמר וראית את אחורי הם הנמצאים כלם, ומה שקראם אחורי כמי שמשליך הדבר אחריו, ונשא המשל הזה לומר שמציאותם רחוקה ממציאותו יתעלה, ומזה תרגם אונקלוס ית דבתראי כלומר כל הנמצאות כלם שהם אחרי וטפלים אלי. ומה שאמר ופני לא יראו הוא אמתת עצמותו כמו שהוא לא יושג בשום פנים. ולפי תרגום אונקלוס ודי קדמאי ירמוז שיש נבראות עצומות אי אפשר להשיגם בשום פנים כפי מה שהם והם הדעות הנפרדות (ר״ל המלאכים) ויחס אותם לבורא יתברך לומר שהם לפניו ובין ידיו תדיר לחוזק ההשגחה בהם תמיד.
והנה מנע ממנו השגה זו המכונה בפנים וייעדו בהשגה למטה ממנה והיא המכונה באחור, וכדי לבאר שההשגה הזאת נמנעת אמר ויעבור ה׳ על פניו, ומלת העברה במקום הזה כלשון (שמואל א כ׳:ל״ו) והוא ירה החצי להעבירו שהוא מלשון מושאל למי שיחטיא כוונה אחת ויכוין כוונה אחרת ותכלית אחרת, ומלת על פניו כנוי לבורא יתעלה ענין הכתוב כי הבורא יתעלה העלים ממנו ההשגחה ההיא המכונה בפנים ששאל עליה באמרו הראני נא את כבודך כי מתוך התשובה שהושב ופני לא יראו יתבאר כי השגת הפנים בקש ממנו, ועל כן אמר ויעבור ה׳ על פניו שהעלים ממנו והעביר מדעתו ההשגה ההיא המכונה בפנים והעבירה לענין אחר והוא ידיעת התארים שהודיעו הפעולות הבאות ממנו יתברך והם י״ג מדות שהזכיר והיא השאלה שבקש תחלה הודיעני נא את דרכך. ולפי דעת אונקלוס שתרגם ואעבר ה׳ שכנתיה יהיה הדבר שעבר כבוד נברא בלא ספק והיא השכינה שהוא כבוד נברא, ופסוק והיה בעבור כבודי מחזק דעתו ועל פניו יחזור למשה והוא כמו לפניו כמו (בראשית ל״ב:כ״ב) ותעבור המנחה על פניו. או יהיה ויעבור ה׳ על פניו כאלו אמר ויעבור קול ה׳ על פניו כי מצינו לשון העברה בקול (שמות ל״ו:ו׳) ויעבירו קול במחנה ומלת ויקרא תחזור לקול, וכפל ה׳ ה׳ כמו (בראשית כ״ב:י״א) אברהם אברהם משה משה. זה דעת הרמב״ם במורה ספרו הנכבד, וזה לשונו, עליך לבחור איזו מן האמונות שתרצה אם שהיה המעמד הגדול הזה כלו מראה הנבואה בלא ספק וההשתכלות כלו השגות אשר בקש או אשר נמנע ממנו ואשר השיגה הכל שכלי אין חוש בו כמו שפירש שם או יהיה שם עם השגת חוש ראות, אבל לדבר נברא בראיתו יגיע שלמות ההשגה השכלית כמו שכתב אונקלוס זה אם לא היתה השגת המראה ההיא גם כן במראה הנבואה כמו שבא לאברהם (בראשית ט״ו:י״ז) והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים, או שהיה עם השגת חוש האזן גם כן, ויהיה הקול ההוא אשר עבר על פניו אשר הוא הבורא גם כן בלא ספק. בחר איזו מן הדעות שתרצה כי הכוונה כלה שלא תאמין אמר ויעבור כמו (שמות י״ז:ה׳) עבור לפני העם כי ה׳ יתעלה אינו גוף ולא תכשר עליו התנועה ואי אפשר שיאמר שהוא עבר לפי ההנחה הראשונה בלשון, ע״כ לשונו ז״ל בחלק ראשון מספרו בפרק כ״א.
וענין המדות האלה שהן מיוחסות לאל יתעלה לא שהוא יתעלה יתפעל בהם כרחמי האדם על חברו או רחמי האב על הבן, כי אי אפשר שיבאו אלא אחר ההתפעלות והמיית רחמים והתועלת הזאת במדת הרחמנות תבא מאתו יתברך מבלי התפעלות ושנוי, ולזה נקרא רחום וחנון כי כשהאדם נותן למי שאין לו חוק עליו יקרא על כן חנון כמו (איוב י״ט:כ״א) חנוני חנוני אתם רעי, כן הבורא יתעלה בהיותו ממציא למי שאין לו חוק עליו יקרא חנון והוא הדין לשאר המדות שהם כלם מדות רחמים. הדעת הזה הוא דעת הרמב״ם ז״ל ואורך לשונו.
והגאון רבינו סעדיה פירש כי לא תוכל לראות פני ראשית האור, וראית את אחורי אחרית האור אבל ראשיתו לא תוכל לראות, ואפשר כי על זה אמר (יחזקאל א׳:כ״ז) וארא כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב ממראה מתניו ולמעלה זהו הראשית, וממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש זהו האחרית ועל זה אמר הכתוב לפי דרך זה (חבקוק ג׳:ה׳) לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו, באורו כי לפניו והוא הראשית ילך דבר כלומר כי לא יראני האדם וחי, אבל רגליו והוא האחרית הוא יוצא כמו רשף כמו שאמר יחזקאל ראיתי כמראה אש כי הוא אפשר וכן נאמר למשה וראית את אחורי. וזהו שכתוב (תהלים נ׳:ג׳) אש לפניו תאכל וסביביו נשערה מאד, כלומר לפניו אש תאכל אבל סביביו אפשרי שיקרה לו לאדם סער.
וע״ד הקבלה הודיעני נא את דרכך נתיבות טובה שאתה מנהיג עולמך בו ואשר בו אתה נודע והם הם דרכי הצדיק יסוד עולם שכתוב בו (תהלים קמ״ה:י״ז) צדיק ה׳ בכל דרכיו, והדרכים האלה שבקש משה הם הם שהזכיר שלמה המלך ע״ה שהיו נפלאים ממנו, הוא שאמר (משלי ל׳:י״ח-י״ט) שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים דרך הנשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה, וכוון שלמה כי פעולת צדיק יסוד עולם בעולם הגופני הזה נפלאת ממנו, ועל כן הזכיר האויר והמים והאדם כי זה כלל כל העולם השפל שהעופות מצויים לפרוח באויר ובעלי חיים לדרוך בעפר ויורדי הים לרכוב באניות ומין האדם שהוא זכר ונקבה זהו דרך גבר בעלמה ויגיד כי כל זה דרך העולם ומנהגו, אבל מה שנפלא ממנו ההנהגה באיזה ענין הוא ומהות פעולת הצדיק מה היא, וזה הענין הנפלא משלמה, הוא שבקש משה עתה ואמר ואדעך – ואדע ליחד אותך, למען אמצא חן בעיניך – ולמדך כאן שהיודע ליחד את ה׳ יתברך הוא המוצא חן בעיניו, וראה כי עמך הגוי הזה שאני מנהיג אותם ועל כן אצטרך שתודיעני זה, השיב לו הש״י פני ילכו הוא השליח מטטרון שבו אני נודע בעולם על המעשים הנוראים והנפלאות הגדולות באותות ומופתים שיעשו על ידו שמתוכם ידעו אותי הבריות ויראוני, כענין שכתוב (שמות י״ד:ל״א) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳. והנחותי לך מלשון נחת רוח כלומר אניח אותו לך שלא יתנהג עמך במדת הדין קשה אלא במדת הדין רפה כלולה מן הרחמים, והשליח הזה הוא הכבוד הנקרא שכינה ולכך תרגם אונקלוס שכינתי תהך, ומשה לא נתרצה בו מפני שהוא מדת הדין, ולכך השיב אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, אם אין פניך בעצמך ובכבודך זהו מדת התפארת והכבוד אל תעלנו מזה כי בשתי מדות האלה הוצאת אותם ממצרים שנאמר בכח גדול וביד חזקה לא ביד חזקה בלבד, וכן דרשו רז״ל בגאולת מצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח שהוא מטטרון אלא הקב״ה בעצמו ובכבודו כלומר התפארת והכבוד, והקב״ה הודה לו בכך גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, ומלת גם תורה שהוא כאילו אמר את הדבר אשר דברתי לך פני ילכו גם את הדבר אשר דברת אותו אעשה. כיון שהודה לו בזה ומצא עת רצון בקש למעלה מזה ואמר הראני נא את כבודך והוא הכתר ולא נענה בזה והשיב לו לא תוכל לראות את פני, ותרגם אונקלוס אפי שכינתי כי מפני שהשכינה ברושים ביתה בסוף האצילות לכך קרא תחלת האצילות פנים, כי תחילת כל דבר ועליונו יקרא פניו, ועל כן השיב לו לא תוכל לראות את פני כלומר הפנים העליונים פני האצילות, אבל הנה מקום אתי, וראית את אחורי הוא אחרית האצילות והוא מה שהודה לו כבר אני אעביר כל טובי, ולשון אחורי מלשון אחור שהוא מערב, כלשון (תהלים קל״ט:ה׳) אחור וקדם צרתני וידוע כי השכינה במערב ופני לא יראו ראשית האצילות, ומפני שהשיג משה כבר הכבוד והתפארת יאמר הכתוב, והוא הנכון יותר בקשור הענין, הנה מקום אתי, הריני נותן לך מקום השגה עליונה שתשיג הספירה הנקראת חכמה זהו וראית את אחורי ותהיה האל״ף נוספת, ומלשון חיור שכן החכמה נקראת לבנון, והתוספת לא לחנם אבל להורות שהיא ראשונה לענין השגתנו, ועל זה רמזו חכמי האמת באמרם הראה לו קשר של תפילין כלומר תפלין של ראש שהוא כמין דל״ת, וידוע כי ד׳ יסודה חכמה כי כן נאמר בספר יצירה בענין בג״ד כפר״ת, ועליה רמז שלמה (שיר השירים ז׳:ו׳) ודלת ראשך כארגמן אבל הכתר לא יושג זהו ופני לא יראו, ואז וירד ה׳ בענן ולשון ירידה בכאן השגה כלשון יורדי המרכבה, ובאור הכתוב כי משה השיג השם המיוחד מתוך הכבוד הבא בענן. ויתיצב עמו שם מי נתיצב עמו שם הכבוד שנקרא שם כלשון (בראשית ב׳:י׳) ומשם יפרד כי משם ולמטה עולם הנפרדים, ונקרא גם כן שם (שמואל ב ו׳:ב׳) להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם, וכן הזכיר משה למעלה ואתה אמרת ידעתיך בשם ואמר ויקרא בשם ה׳ באורו ויקרא הכבוד בשם ה׳, ומלת בשם היא סמוכה לשם המיוחד וכן תרגם אונקלוס בשמא דה׳. ויעבור ה׳ הוא הכבוד וכדי לקיים לו אני אעביר כל טובי. ומה שאמר על פניו הכוונה על פניו של משה, ולפי שהכבוד הזה שעבר היא השכינה לכך תרגם אונקלוס ואעביר ה׳ שכינתיה על אפוהי, ומלת ויקרא חוזרת לכבוד כי הוא הקורא י״ג מדות שהן במדת התפארת הוא ה׳ המיוחד מדת הרחמים שכן תמצא כל י״ג מדות רחמניות, ולכך קורין אותם החכמים מכילן דרחמי יחס את כלן למדת התפארת היא הרחמים.
והנה משה רבינו אחר שלמד סדרי תפלה ותחנונים השתחוה אל העובר על פניו ובקש מלפניו שילך תמיד בקרבם, הוא שנאמר אם נא מצאתי חן בעיניך במדת הדין ילך נא אדני הוא השכינה וכן תרגם אונקלוס תהך כען שכינתא דה׳ ביננא, והתפלה הזאת למשה הוא שבקש שיהיה הענין כן תמיד מכאן ואילך שתלך השכינה בקרבם בכל מקום שיהיו, לפי שהם עם קשה עורף ויצטרכו לכך כי טוב להם בשכינה שהיא מדת הדין רפה יותר ממלאך שהזכיר לו למעלה ושלחתי לפניך מלאך שהכוונה בו על מלאך מן הנפרדים, והנה הקב״ה הודה לו בזה והבטיחו בשתי המדות שישכין שכינה בקרב העם ושיהיה תפארתו עם משה, שישכין שכינה בקרב העם הוא שאמר לו הנה אנכי כורת ברית הוא מלאך הברית והוא השכינה, ואמר נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו, ושיהיה תפארתו עם משה הוא שאמר את מעשה ה׳ כי נורא הוא, והיה ראוי שיאמר את מעשי ה׳ כי נוראים הם, אבל הכוונה אל התפארת שהוא הרחמים ולכך אמר את מעשה ה׳. ואמר אשר אני עושה עמך, היא הבטחה שיהיה עמו במדת רחמים, ומעתה משה ובני ישראל מובטחים בפרשה זו במדת התפארת והכבוד כי כן שאל ממנו יתעלה ונפלינו אני ועמך אני במדת התפארת ועמך בשכינה, והנה כל הפרשה כלה מבוארת. וכבר הזכרתי בסדר וישמע יתרו בפסוק וידבר אלהים כי משה ע״ה השיג שבע ספירות והם שבע קולות שנרמזו שם בפרשה ושם בארתי הכל, וכאשר בקש הראני נא את כבודך, למעלה מן השבעה בקש שהוא פני האצילות ולא נתן לו וזהו שכתוב לא תוכל לראות את פני, וכן דעת הרמב״ן ז״ל בקבלתו.
אבל דעת החכם ר׳ אברהם ז״ל פני ילכו המלאך הזה הוא מטטרון פנים של זעם. אם אין פניך פנים של רחמים הוא התפארת שימחול ויסלח לפשעים והודה לו בזה גם את הדבר אשר דברת אעשה, כיון שהודה לו חזר ובקש למעלה מזה הראני נא את כבודך והם הכתרים החסד והתפארת, וכל זה כדי שלא יחזור ריקם בתפלתו שאילו לא יענה על יד האחד שיענה על יד מי שלמעלה ממנו, ואז הושב לא תוכל לראות את פני, ובאור זה תחלת המדות. ולפי דעתו זאת לא השיג משה רבינו ע״ה מן התפארת ולמעלה ולא השיג כי אם חמש ספירות לבד, וזה דעת החכם ז״ל, אבל העקר הוא מה שקבלנו הוא דעת הרב ז״ל וכבר הזכרתיו כמבואר בפסוק וידבר.
הודיעני נא את דרכיך, "make Your ways known to me.⁠" According to the plain meaning of the text the word דרכיך means "Your attributes.⁠" The "ways" of the Lord are His attributes, His virtues. This is the way David used the expression in Psalms 103,7 where he wrote יודיע דרכיו למשה, "He would make Moses conversant with His attributes.⁠" The fact is that in that psalm David immediately proceeds to list these attributes of the Lord, such as רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד, "the Lord is compassionate and gracious, slow to anger abounding in steadfast love.⁠" Moses attempted to gain an understanding of God's essence by means of being told His attributes. God's activities were to be the clue to understanding His essence.
God responded to him in the following way: "I will allow all My goodness to pass before you" (verse 19). Moses' second request, i.e. הראני נא את כבודך, "let me see Your glory" (verse 19), was denied. In response to this second request God told Moses that it is not given to mortal man to have a vision of God's glory while alive.
Solomon elaborates concerning these two requests of Moses in Proverbs 25,2 where he writes: "it is the glory of God to conceal a matter; but it is the glory of kings to search out a matter.⁠" The meaning of that verse is that knowledge of the Lord consists of two aspects, one of which is granted to man whereas the other is denied to man. The knowledge which is granted to man is not something which is self-evident to everyone but requires serious study and investigation. Solomon means that by careful analysis of how God responded to a variety of events we can form a reasonably accurate picture of His essence. This is what Jeremiah 9,23 had in mind when he wrote: "but only in this should one glory; in his earnest devotion to Me. For I the Lord act with kindness, Justice, and equity in the world.⁠" In other words, knowledge of God means familiarity with His attributes; man is to recognize the extreme wisdom with which the Lord acts as a leader in His universe. It is not possible to get to know God in abstract terms by talking about attributes in a theoretical way; the only way to obtain a working knowledge of the Lord is to study His actions to the extent He has revealed them throughout history. God is distant from us by reason of the essence of His glory, whereas on the other hand, He is most close to us by reason of His actions, i.e. His constant involvement in all that goes on in our lives. This can best be illustrated by means of a parable using the sun as our example. On the one hand, the sun and its effect on our lives is visible and is felt on an ongoing basis; on the other hand, it is millions of miles removed from us. In spite of the great distance the sun is separated from us we are unable even to look at it without becoming blinded. If this is true of a visible and tangible body such as the sun, how much more so is it true of the essence of God. This is what Solomon meant in the verse we quoted earlier.
A rational/investigative approach to Moses' request "please me know Your ways.⁠" Moses referred to the way God revealed Himself when He created the universe and man. Just as He knows man, seeing that every creator is thoroughly familiar with his creatures, so Moses asked to be thoroughly familiar with God by means of His various creative acts. He who is familiar with all that God has accomplished will find favour in His eyes. This is the reason Moses added the words: "so that I may find favour in Your eyes.⁠" Moses added a further justification for his request, saying "see, this is Your nation;⁠" he meant: "if I am to be an effective leader for Your nation, I must know how You would proceed to act in the event different scenarios develop.⁠" [This is a free translation of the author's words; a literal translation would not help the reader. Ed.]
God responded to this request by saying: פני ילכו, "My Presence will go (accompany you every step of the way).⁠" The word פנים in this instance (verse 14) is an expression denoting anger just as in Samuel I 1,18 where Chanah is described as being no longer angry when she had been reassured by the High Priest Eli who had become privy to the nature of her prayer. The wording there is ופניה לא היו לה עוד. Obviously this cannot mean that she no longer had a face or a presence, but must mean that her countenance which previously had reflected her anger or anguish no longer reflected such feelings.
What Moses requested when he said: "please show me Your ways,⁠" was something that it is possible for God to grant, i.e. a display of His adjectives, attributes. This is why He said: "I will let all My goodness pass before you, i.e. I will display all these adjectives of Mine to you.⁠" God referred to the description of the מעשה בראשית, the story of creation, as reported in Genesis chapter one which concluded with the words that after God had reviewed it He described it as "very good.⁠" [Perhaps we are justified in understanding the author to mean that this chapter of the Torah was inserted in response to Moses' request at this time. Ed.] When God used the expression: "it was very good,⁠" He meant that having reviewed the universe's response to His creative directives convinced Him that nature would accomplish the task the Creator had set for it. By piecing together the various directives God had employed in creating the universe, Moses was able to obtain a good picture of God's various attributes in action.
Concerning Moses' second request that God reveal to Him His essence, i.e. הראני נא את כבודך, God responded that this was a request which could not be granted to mortal man by reason of the fact that he was only a mortal creature. God "softened" His refusal by adding: "there is a place beside Me,⁠" i.e. I will grant you as much insight into the nature of My being as it is possible for man while a living human being to absorb. When God added; וראית את אחורי, He referred to all the tangible matter He had created. A creator or artist leaves behind him tangible traces of the objects he has formed. God meant that the physical world such as it is is the evidence which reveals something about the nature of the Creator who called it into existence. The word אחורי is similar in meaning to "something which was left behind, thrown away, discarded.⁠" God meant to convey that His discards are a far cry from granting insight into His true essence. This may be the reason why Onkelos translated the words את אורי as ית דבתראי, "that which is behind Me.⁠" He meant all the evidence of My creative activity I have left behind for all to see. All of them are only incidental to me, not related to My essence.
The words ופני לא יראו, "My face is not subject to being seen by man,⁠" mean that the true essence of God cannot be comprehended by man at all.
According to Onkelos who renders the word ופני as ודי קדמאי, the meaning is that there are imposing creations, i.e. supra-terrestrial beings, beings which have no bodies, which can also not be properly understood by man. God relates to these beings as being "in front" of Him rather than the terrestrial beings which He described as being "behind" Him.⁠" This means also that seeing these beings are "in front" of God they are constantly under His active supervision.
In order to make it quite clear to Moses that these latter insights had been denied him, the Torah writes (34,6) that ויעבור ה' על פניו. In this instance the meaning of the word ויעבור is equivalent to Samuel I 20,36 והוא ירה החצי להעבירו, "he shot the arrows past him (compare Moreh Nevuchim 1,21). It means that someone has failed to achieve a certain objective and reached a different objective instead. In other words, God deliberately deflected Moses' request and channeled it into something else.
The words על פניו in 34,6 are a substitute for the name of the Lord. The message of the whole verse is that the Lord, the Creator, withheld from Moses the type (the ability to foresee) of Divine supervision accorded to the beings which are described as על פני. The fact that Moses had requested to be granted these types of insights becomes clear from the response of God rather than from the words הראני נא את כבודך which Moses used in 33,19. Instead of complying with Moses' request, God responded by revealing to Him the thirteen attributes, i.e. God fulfilled his request הודיעני נא את דרכיך, "please make me familiar with Your attributes.⁠"
According to Onkelos who translates the words ויעבור ה' על פניו in 34,6 as ואעבר ה' שכנתיה, God's Shechinah passed in front of Moses, something also known as כבוד נברא. When God spoke of והיה בעבור כבודי in 33,22, this lends strong support to Onkelos' interpretation. In that event the words על פניו in 34,6 refer to Moses. The meaning of על פניו would be the same as לפניו, "in front of him.⁠" We have similar construction of the expression על פניו in Genesis 32,22 ותעבור המנחה על פניו, "the gift passed before him.⁠"
Another way of explaining the words ויעבור ה' על פניו is that the voice of the Lord passed in front of Moses. It is not unusual to find the,עבר or העברה in connection with a voice or with a sound. We find an example of this in Exodus 36,6 ויעבירו קול במחנה, "they made a voice (command) traverse the camp.⁠" The word ויקרא in 34,8 refers to that voice which called out. The repetition of the word השם is similar to the repetition of the word אברהם אברהם in Genesis 22,11 or the word משה משה in Exodus 3,4. This, at any rate, is the opinion of Maimonides in his Moreh Nevuchim 1,21.
[At this point the author copies the relevant pages from the Moreh Nevuchim. I have not included this as the Hebrew in the Moreh Nevuchim is itself a translation from the Arabic. Ed.]
Rabbeinu Saadyah Gaon explains the words כי לא תוכל לראות פני to mean that "you, Moses are incapable of seeing the 'beginning' of the light whereas you will be able וראית את אחורי 'to see the end of the light'" (compare Emunot Vedeyot 2,12). God applied the cover to Moses' eyes while the beginning of the light passed before him whereas He removed this cover when the end of the light passed before him. It is possible that Ezekiel's comment (Ezekiel 1,27) "I saw a gleam of amber from what appeared to be his loins up, and from what appeared to be his loins down, I saw what looked like fire,⁠" relates to this phenomenon. The former refers to the beginning of the light, whereas the latter statement refers to the tail-end of the light mentioned by Rabbi Saadyah Gaon. Concerning this same phenomenon, Chabakuk said (Chabakuk 3,5) "pestilence marches before Him and plague comes at His heels.⁠" In that verse too, the word "before Him" refers to what comes at the beginning, and the word "at His heels,⁠" refers to what comes at the end. Psalms 50,3 speaking of "devouring fire preceded Him, whereas around Him storms swirled fiercely,⁠" suggests that it is impossible to escape the fire that precedes the Lord, whereas the storm swirling around Him may be capable of being survived. When the Torah speaks here about וראית את אחורי, it refers to the aspect of God's "light" man can endure, whereas whatever is described as "in front of Him,⁠" is what man cannot endure if he becomes a witness to it.
A Kabbalistic approach: When Moses asked: "please show me Your ways,⁠" he meant "the paths of goodness by means of which you God guide and govern Your universe. It is the means by which You become known.⁠" These are the paths of righteousness and kindness, the mark of the righteous person who is the foundation of the earth. Of such a righteous person David said in Psalms 145,17: "the Lord is righteous in all His ways.⁠" These ways which Moses requested are the same as the ones described by Solomon as the ones which he considered beyond his ability to understand when he wrote: in Proverbs 30,18-19: "three things are beyond me, and four I do not know. The way an eagle flies in the sky, the way of a serpent over a rock, how a ship makes its way across the seas, and the way of a man with a virgin.⁠" Solomon meant that the activity of the Just in this world which is described as "the foundation of the earth" is beyond his ability to understand. This is why he included in the random examples he chose both activities in the air, on the water, and activities performed by man. These three realms comprise the totality of the terrestrial universe. The birds roam the atmosphere; the free-roaming beasts roam the earth, the dust; the people traveling in ships roam the waters, and the human species comprised of males and females are what are meant by "the way of a man with a virgin.⁠" Whereas Solomon understood these phenomena, what he did not understand was what is meant by the "activity of the righteous, the Just.⁠" Moses sought clarification of the very thing Solomon failed to understand. [If I understand this correctly, both Moses and Solomon failed to understand how the activity of the Just is responsible for the continued existence of the universe so that it is termed "the foundation of the world.⁠" Ed.] Moses said ואדעך, "so that I will know You,⁠" meaning "so that I can properly appreciate Your uniqueness.⁠"
למען אמצא חן בעיניך, "in order that I may find favour in Your eyes.⁠" This teaches us that a person who properly appreciates the unity and uniqueness of the Lord will find favour in His eyes.
וראה כי עמך הגוי הזה, "and see that this nation is truly Your people.⁠" He meant that seeing he was in charge of leading this people, God's people, it was imperative that God should grant him these insights in order for him to discharge his duties optimally.
When God responded by saying פני ילכו, this was a reference to the angel Mattatron who is the instrument by means of which the Lord is known throughout the universe for the marvelous and sometimes dreadful events which He orchestrates. Observing these phenomena set in motion by this angel is what was meant in Exodus 14,31 when the Torah wrote: "Israel saw the great hand which the Lord had employed against Egypt, and the people were afraid and they believed in the Lord.⁠"
The words והניחותי לך, "I will give you rest,⁠" are derived from the word נחת רוח, "peace of mind.⁠" God told Moses that he should not worry that He, God, would apply the yardstick of the attribute of Justice in its full measure when relating to the Jewish people but only what is known as the attribute of Justice in its diminished form. This form of the attribute of Justice co-opts a measure of the attribute of Mercy. The "messenger" (Mattatron) to whom God referred at this time is known as the attribute of כבוד, more popularly known as the Shechinah. This is the reason Onkelos translates the words פני ילכו as שכנתי תהך, "My Shechinah will go.⁠"
Moses was not satisfied with this response, seeing that it represented the attribute of Justice, albeit, the watered down variety. This is why he insisted אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, "if Your Presence does not go along do not bring us forward from here.⁠" Moses meant that he did not want any intermediary to be the agent that would accompany the Jewish people on their journey. After all, when God took the people out of Egypt He had employed two attributes, both the יד החזקה and the כח גדול, "the strong hand (attribute of Justice) as well as the attribute of Mercy (Exodus 14,11). Our sages in the Haggadah shel Pesach used this wording to state that the process of redemption (killing the firstborn of Egypt while saving the firstborn of the Jews) was possible only because God did not entrust this to any of His agents. God personally involved Himself in that redemption. Moses demanded no less at this time. God consented to Moses' request in this regard, saying: "also the thing that you have said I shall do for you have found favour in My eyes" (verse 17).
Seeing that God had responded favourably to his last request, Moses was now encouraged to ask for even more by saying: "please show me Your glory.⁠" In this matter Moses did not elicit a positive response, God explaining that it was impossible to grant this request. Onkelos translates the words לא תוכל לראות פני, as לא תיכול למחזי אפי שכינתי, "you cannot see the face of My Shechinah.⁠" Seeing that in Psalms 104,17 the Shechinah is referred to in terms of חסידה ברושים ביתה, that "the stork makes its home in the lofty cypress,⁠" a simile for the far end of the אצילות, (a region of the celestial world), the near end of that region is understandably described as the "face,⁠" פנים. When God said "there is a place beside Me,⁠" He referred to the tail-end of that celestial region we described as אצילות, meaning that this was a region Moses would be able to see. This was not a new concession on the part of God, but merely a repetition in different words of what He had said previously when He told Moses: "I will make all My goodness pass before you.⁠"
The expression אחורי derived from אחור refers to the "West.⁠" similarly to Psalms 139,5 אחור וקדם צרתני, "You have shaped me at the rear and at the front (to look alike from both sides).⁠" [the reference is to Adam prior to Eve having become a separate body. Ed.] It is well known that the Shechinah's residence is in the West. [Man (Adam) looked both to the west and to the east simultaneously at that stage of his existence. Ed] Though he was able to view the "western" end of the Shechinah he was not able to view its "eastern" end. Seeing that Moses had already attained a level enabling him to comprehend the emanations כבוד ותפארת, God said to Moses that he would enable him to comprehend the higher emanation חכמה also. This is the true meaning of the words וראית את אחורי. The letter א at the beginning of the word אחורי is not part of the word itself, which is derived from חיור a form of light. God told Moses that he would be able to see a reflection of God's "Light.⁠" The emanation חכמה, "wisdom" (its source) is also sometimes called לבנון, [from לבן "white,⁠" i.e. reflecting all the light aimed at it. Ed.] "Seeing" that emanation חכמה was not merely for the sake of seeing it, but as our sages said (Berachot 7), God showed Moses the knot with which the phylacteries of the head are to be tied. The knot is formed in the shape of the letter ד, and it is a well known fact that the letter ד represents the foundation of all wisdom. This is spelled out in the Sefer Yetzirah in connection with the meanings of the letters בג'ד כפר'ת. Solomon has already alluded to this in Song of Songs 7,6 where he wrote ודלת ראשך כארגמן, "and your crowning braid is like purple.⁠" He meant that this was the highest level of insight that could be achieved by man, the emanation כתר, the highest of the emanations, is not subject to man's comprehension. This was meant by ופני לא יראו.
After these introductory remarks by God the Torah proceeds to describe (34,5) that God "descended" in a cloud and "stood" beside Moses proclaiming the holy name of the Lord.⁠" The expression וירד, a word which we normally translate as "He descended" is here an expression of השגה, "achievement,⁠" attainment.⁠" The word is used in Talmudic Hebrew when describing that someone "descends" into the deeper meaning of something and as a result gains full understanding. The meaning of the entire verse is that Moses now attained a comprehension of the meaning of the holy name of God, the attribute כבוד, which is also known as שם with the vowel kametz. The word occurs in that connotation both in Genesis 2,10 and in Samuel II 6,2. In Genesis the meaning of the word is that from that location and upwards the disembodied beings, angels, would ascend to the higher celestial regions. In the book of Samuel where the author speaks of the Holy Ark, the meaning of that word is justified also as the "ark" is also known as shem, i.e. representing the name of God. We find that Moses had already been described as shem in 33,2.
When the Torah writes at this juncture: ויקרא בשם ה', the meaning is that the attribute כבוד proclaimed this name of the Lord. The word בשם in this verse is a possessive clause of the word י-ה-ו-ה. This is also the way Onkelos understood it when he translated the sequence as בשמא דה', "in the name of the tetragram.⁠" When the Torah continues (verse 6) with ויעבור ה' על פניו, the word Hashem here is a reference to the attribute כבוד. Seeing that this attribute is equivalent to the Shechinah, Onkelos translates the words as ואעבר ה' שכינתה "God let His Shechinah pass before him (Moses).⁠" The word ויקרא "He called out,⁠" refers again to the subject, i.e. the attribute כבוד. It was this attribute which proclaimed the thirteen attributes of God and their functions which were revealed to Moses at this stage. These attributes were part of the emanation תפארת, "harmony,⁠" the sixth emanation [commencing with the emanation מלכות at the lower end of the scale. Ed.] This emanation is equated with the attribute of Mercy, and all the 13 מדות, "virtues,⁠" mentioned here are merely different nuances of the attribute of Mercy and how and when it is invoked. The word ויעבור introduces the point when God fulfills His previous promise אני אעביר כל טובי לפניך, "I will let all My goodness pass before you" (33,19). The Zohar (Parshat Vayakhel page 202), when referring to our verse refers to these 13 virtues as מכילין דרחמי, "degrees of mercy.⁠"
After Moses had learned how to employ prayer in order to activate these various forms of Mercy, he asked God to be constantly personally present during the Israelites' trek to the Holy Land. The line אם נא מצאתי חן בעיניך אדו-ני, ילך נא אדו-ני בקרבנו means that "if I have found favor in the eyes of the attribute of Justice, let the Shechinah go in our midst.⁠" Onkelos also understands this verse in the same manner. Moses' prayer focused on the constant presence of the pillar of cloud and the pillar of fire as evidence of the presence of the Shechinah. [Remember that the Tabernacle had not been built yet at this time. Ed.] The people needed the presence of the Shechinah precisely because they were a "stiff-necked people" as the presence of the attribute of Justice in its diminished form on a constant basis was preferable to the sudden manifestation of the attribute of Justice in its most severe form should the people become guilty of another serious sin. What Moses asked for here was a presence of the Shechinah in a more manifest form than what God had spoken of in 33,2 when He had said: "I will send My angel before you.⁠" The kind of angel God had referred to at that time was one of the disembodied spirits. God now consented to Moses' request to upgrade the manifestation of the Divine presence accompanying the Jewish people. He assured him of an upgrading involving two attributes: 1) The Shechinah would remain manifest amongst the people. To this end God said "Here I will make a covenant with the people in the presence of the entire nation, etc.⁠" (34,10). This was a reference to a special angel whose presence symbolized this covenant. 2) He added that this angel (read Shechinah) would perform manifest miracles for the people indicating its presence. The miracles would be of the quality never before performed and witnessed by human beings. In order to prove that Moses had attained close contact with the emanation תפארת, God added the peculiar phrase את מעשה ה' כי נורא הוא, switching from the attribute אדו-ני which had been used so far to the tetragrammaton. Not only this, but the Torah should have continued in the plural after having spoken of a variety of miracles and should have written: את מעשי ה' כי נוראים הם, "the works of Hashem which are awesome.⁠" The reason the Torah employs the singular is that it refers to the emanation תפארת which is equivalent to the attribute of Mercy. When God added the words אשר אני עושה עמך, "which I perform with you,⁠" this was an assurance that God would relate to Moses personally with the attribute of Mercy. After this paragraph both Moses and the people of Israel were assured that God would relate to them primarily by drawing on the attributes of תפארת and כבוד. This had been the intent of Moses when he had asked that God demonstrate the distinction of the Jewish people compared to other nations, begging ונפלינו אני ועמך. When Moses said אני, he meant the attribute תפארת, whereas when he said ועמך he referred to the attribute כבוד, i.e. the Shechinah. [Moses, the most humble individual that ever lived, would certainly not have referred to himself before mentioning his people. This why a translation of these words as "I and your people,⁠" would be totally out of character]. We have now explained the entire paragraph.
I have already explained under the heading "mystical dimension" on Parshat Yitro on chapter 20 verse 1 that Moses attained familiarity with the seven lower emanations. These seven emanations were symbolised in the text by the seven occasions on which the word קול or קולות appears in connection with the revelation at Mount Sinai. I have elaborated on the subject there.
When Moses in our paragraph requested הראני נא את כבודך, he obviously requested a dimension of insight over and beyond the seven emanations with which he had already become familiar. He was not granted this. This is also the opinion of Nachmanides in his discussion of the matter from a Kabbalistic vantage point.
Rabbi Avraham Ibn Ezra (in the abbreviated version of his commentary on verse 14) takes a different view of the meaning of the words פני ילכו, saying that this refers to the angel Mattatron, an angel whose "face" indicates anger. He claims that when Moses said to God אם אין פניך הולכים, he referred to manifestation of God in His attribute of Mercy, the attribute of תפארת, the manifestation of Mercy which is apt to pardon and to forgive. Once God agreed to this request, Moses pressed his advantage asking הראני נא את כבודך, a reference to the כתרים, the attributes of חסד and תפארת. Moses phrased it thus, cautiously, in order not return empty-handed after having offered this prayer. At that point he was told לא תוכל לראות את פני, i.e. "this 'beginning' (highest) of all the attributes, you cannot see.⁠" According to Ibn Ezra's understanding of our paragraph Moses never attained any level beyond תפארת. He only attained the lower levels מלכות, יסוד, נצח, הוד, and תפארת. Nonetheless, we believe that the opinion of Nachmanides is more likely the correct one.
ועתה אם מצאתי חן בעיניך – כלומר שתלך אתה בעצמך ובכבודך להודיעני הדרך אשר אלך בה.
ואדעך – פי׳ למען אדע כי אמצא חן בעיניך.
ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך,⁠"and now, if I indeed have found favour in Your eyes;⁠" Moses is hinting that perhaps plans indeed to go personally in front of the Israelites again, and he wishes to be given details of where and how they are going to continue journeying from now on.
If informed of these details he will be certain that he has found favour in the Lord's eyes.
ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך וכו׳.
ונפלינו אני ועמך – רוצה אני שתהיה עמנו בחבה כבראשונה ותעשה עמנו נפלאות כמו שהיית עושה.
ועתה אשאל ממך, אם מצאתי חן בעיניך, שתשגיח בי להודיעני דרכי השגחתך בנמצאות, ובזה אדע עצמותך, כי הפעולה מורָה על הפועֵל, וממנה יעמוד האדם על אמיתת עצמות ה׳ יתעלה לפי מה שאפשר, כמו שביארנו בחמישי ממלחמות ה׳. והנה ידיעתי אותך תהיה סיבה שאמצא חן בעיניך יותר ממה שאני מוצא עתה, כי השגחת ה׳ יתעלה תִּדְבַּק יותר באשר יֵדָעֵהוּ ידיעה יותר שלמה, כמו שביארנו ברביעי ממלחמות ה׳. ואשאל ממך עוד שתראה כי הגוי הזה לבדו הוא עַמְּךָ, ולזה ראוי שתחמול עליהם ותדבק השגחתך בהם.
(יג-טז) התועלת השבעה עשר הוא במידות, והוא להודיע שראוי לַשָּׁלֵם להתפלל לה׳ יתעלה בעד עמו, ולהשתדל לפי מה שאפשר שיִמָּלְטוּ מן הרע שהוא נכון לבוא עליהם. הלא תראה מה שהתעצם משה עם ה׳ יתעלה, והתנפל לפניו ארבעים יום וארבעים לילה בעד ישראל עד שהשיג מה שרצהו מזה. וכזה תמצא שאמר שמואל לישראל: ׳גם אנכי חלילה לי מחטֹא לה׳ מחדֹל להתפלל בעדכם׳ (שמואל א יב, כג).
(יג) התועלת השמונה עשר הוא בדעות, והוא להודיע כי מי שהשיג יותר מאמיתת ה׳ יתעלה הוא אשר תדבק בו השגחתו יותר. ולזה אמר: ׳ואדעך למען אמצא חן בעיניך׳ (לג, יג).
(יג-יח) התועלת העשרים ואחד הוא במידות, והוא שאין ראוי שיתרשל האדם מקנין המושכלות מפני שכבר קנה מהם חלק גדול, אבל ראוי שלא יקצר בזה וישים כל השתדלותו להוסיף בידיעה תמיד, כי זה כל פרי האדם. הלא תראה כי משה רבינו, עם עוצם חלקו בהשגות העיוניות, היה משתוקק תמיד להוסיף בהם, עד שכבר הביאהו זה לבקש מה שנמנעה השגתו; וזה כולו לעוצם תשוקתו להשגות הנכבדות.
ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך וגו׳ – [ב] ירצ׳ אחר שאתה מסלק המלאך הראשון הידוע ותעזב הנהגתינו אל מלאך סתם כשאר העמי׳ הנה באמת איני כדאי אני לבדי להנהיג אותם כי אם כשתודיע לי את דרכיך אשר אדעך בהם למען אמצא חן בעינך לרעות אותם כראוי.
וראה כי עמך הגוי הזה וראויין לרעות דעה והשכל מאתך. והנה באמת מצא המאושר מקום לשאול שאלה זו הנכספת לו מבראשונה מבלי ספק כי ישרים דרכי ה׳ ונפלאים וצדיקים ישמחו ויעלזו לבקש ולדרוש אותם כי היא ההשגה היותר שלמה שאפשר להם להשיג כמו שבא בדברנו שבשער וכמו שיבא. ואל תשכח מה שאמרנו שכיוון להליץ טענה חזקה לשאלת הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו׳ במ״ש ואתה אמרת ידעתיך בשם כי הוא ענין נכבד מאד על דרך שפתי צדיק ידעון רצון (משלי י׳:ל״ב).
ועתה אם אמת שמצאתי פן בעיניך. הוסיף מלת אמת מפני שמלת אם מורה על הספק והספק לא יפול אלא באמתת המאמר שאמר לו וגם מצאת חן בעיני אם הוא אמת או לא כדרך בני אדם לא במאמר עצמו שהרי כבר אמר לו וגם מצאת חן בעיני:
הודיעני נא את דרכיך מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך. דאל״כ מה עניין לזאת הבקשה כאן:
ואדעך למען אמצא חן בעיניך ואדע בזו מדת תגמולך מה היא מציאת חן שמצאתי בעיניך. פי׳ כאשר תודיעני מה היא השכר שאתה נותן למוצאי חן בעיניך אז אדע מציאות החן שמצאתי בעיניך מה היא:
ופתרון למען אמצא חן למען אכיר מציאת החן. והוא דבק עם הודיעני נא את דרכיך ושעור הכתוב הודיעני נא את דרכיך למען אמצא חן בעיניך ואדעך ופירושו הודיעני נא השכר שאתה נותן למוצאי חן בעיניך מה היא למען אכיר ואדע התועלת של מציאות החן מה היא ובזה אדע מדת תגמולך למציאות החן שמצאתי בעיניך:
וראה כי עמך הגוי הזה שלא תאמר ואעשה אותך לגוי גדול ואת אלה תעזוב ראה כי עמך הגוי הזה מקודם ואם בהם תמאס איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקיימו ואת תשלום השכר שלי בעם הזה תודיעני. פי׳ כמו שאני מבקש שתודיעני מה שכר אתה נותן לי במציאות חן אשר מצאתי בעיניך כך אני מבקש ג״כ שתודיעני מה שכר תתן לי בהנה׳ העם הזה אשר אני מנהיג אותו דאם לא כן מה העניין לכאן ומפני שפחד משה פן יאמר לו השם כבר תמה הנהגת העם הזה במה שאמרתי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול ואין צורך לבקש השכר שתקבל בעדם מעתה הקדים ואמר ואל תשיבני שכבר הסכמת לכלותם ולעשות אותי לגוי גדול כי אני לא אסכים בזה מעולם מפני שהעם הזה הם עמך מקודם מזמן האבות שבזכות׳ הם התקיימים ואם בהם תמאס כ״ש היוצאים מחלצי שהם מתקיימים בזכותי שאני אחרון מהאבות:
ולזה אמר הודיעני נא את דרכיך ואדעך כי בידיעת הדרכים ידע מציאותו. שאמנם הצורך והתועלת בידיעת הדרכים הוא למען אמצא חן בעיניך כי בידיעתו אותם ימצא חן בעיניו יותר ויותר ממה שהיה לו בתחלה ויתוסף שלמותו מאד ולפי שהיה מבקש זה לתועלת האומה וצורך הנהגתה אמר וראה כי עמך הגוי הזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ועתה – ומאחר שהסכמת שאהיה אני המלאך.
הודעני נא את דרכך – הודיעני שני דרכיך הנפלאים: האחד הוא, איך בידיעתך בלבד אתה נותן מציאות הנמצאים, כמבואר במופת. והשני, איך בידיעתך הבלתי כוזבת בעתידות ישאר בהם טבע האפשר והבחירה.
ואדעך – כי אמנם בידיעת הפעולות תהיה ידיעה מה מהצורה אשר ימשכו ממנה אותן הפעולות.
למען אמצא חן בעיניך – כי בזה אמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים, כאמרו ״כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי... כי באלה חפצתי״ (ירמיהו ט׳:כ״ג).
וראה כי עמך הגוי הזה – כי בתוכם נודע שמך ולא בין האומות, כאמרו ״נודע ביהודה אלהים״ וכו׳ (תהלים ע״ו:ב׳). ואם כן אין ראוי שתמנע ממני מה ששאלתי מפני חטאתם, כאמרם זכרונם לברכה: שלשים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבנו (בבא בתרא קל״ד.), אלא שאין הדור ראוי לכך (רשב״ם שם).
ועתה, since You had agreed that I should be the angel,
הודיעני נא את דרכך, acquaint me with Your two miraculous ways, 1) how simply by Your knowledge of something You can make these figments of Your will or imagination become automatically a reality as demonstrated whenever You perform supernatural miracles, and 2) how by Your unfailingly accurate knowledge of future events, such knowledge does not impair the freedom of choice of man to do what he wants.
ואדעך, so that I will know You, as knowledge of Your actions does convey some inkling of the considerations which resulted in such actions.
למען אמצא חן בעיניך, by possessing such knowledge and an appreciation of Your mode of operation I will myself attain favour in Your eyes. A similar thought has been expressed in Jeremiah 9,23 “let the one who wants to boast, boast about the degree of knowledge about Me that he has acquired for I, the Lord, am fond of those who make knowing Me better their principal objective.”
וראה כי עמך הגוי הזה, for Your name will only be recognized among this people and not among the nations of the world. Compare Psalms 76,2 on this subject, i.e. נודע ביהודה אלוהים בישראל גדול שמו, “God is known in Yehudah; His name is great in Israel (exclusively)”. Seeing that this is so it is not appropriate for You to withhold from me the answer to what I have requested on account of their sin. Moses’ argument is in line with what we were told in Sanhedrin 11 and Baba Batra 134 that there were at different times (Hillel’s students) 30 people whose personal stature was such that they deserved that the Presence of God rest on them. If it did not, this was only because their contemporaries did not deserve that God’s presence manifest itself in their lifetime.
[א] הודיעני נא את דרכך
[1] ברכות פרק ראשון דף ז ע״א (ברכות ז.)
ועתה אם אמת וכו׳. פירוש, דהרי כבר אמר לו ״כי מצאת חן בעיני״ (ראו פסוק יב), ואם כן למה אומר ״ועתה אם מצאתי וגו׳⁠ ⁠⁠״ לשון ספק, אלא פירשו ׳ועתה אם אמת׳, שכך הוא כמו שאמרת (כ״ה ברא״ם):
מה שכר אתה נותן וכו׳. דאין לפרש כמשמעו, שיודיעו דרכיו, דאיך יתכן לפרש ״למען אמצא חן בעיניך״ שאחריו, דאין לפרש ״הודיעני נא דרכיך״ למען אדע כמה גדול שכר מציאת החן שלי, דאף על גב שיודיעוהו דרכיו – בשביל זה עדיין לא ידע כמה הוא מציאת החן של משה:
ואת תשלום השכר שלי בעם הזה תודיעני. פירוש, שאמר לו ״וראה כי עמך הגוי הזה״ ׳שלא תאמר ואעשך וכו׳⁠ ⁠׳. ואת תשלום השכר שלי, שיהיה לי שכר לעתיד, בעם הזה הודיעני, שאם לא תמאס בם בשביל שאלתי – בזה אדע שיש לי תשלום שכר, מאחר שעשית בקשתי. והוצרך לזה, כדי לתקן מה ענין ״וראה כי עמך הגוי הזה״ לכאן, שאמר לפני זה ״הודעני נא את דרכיך״, שרוצה לומר הודעני נא מה שכר וכו׳:
את דְרָכֶךָ: דין לחוד חס׳ יו״ד באורייתא, ושארא כולהון מלאי׳. [דרכך].
אם אמת שמצאתי חן בעיניך כו׳. דק״ל דבפסוק משמע שהי׳ ספק למשה אם אמר הקב״ה שמצא חן בעיניו והא אמר משה מתחלה להקב״ה איך שאמר אליו מצאת חן בעיני. ומתרץ שודאי משה ידע באמת שמצא חן בעיני הקב״ה וה״פ אם אמת הוא שמצאתי חן דלמא מה שאמרת מצאת חן בעיני מצחק היית בי כדרך בני אדם:
מה שכר אתה נותן כו׳. דאל״כ מה ענין זאת הבקשה כאן:
מה היא מציאת חן כו׳. פירוש והוא דבק עם הודיעני את דרכיך כלומר הודיעני מה שכר שאתה נותן למוצאי חן בעיניך אז אדע מציאת חן שמצאתי בעיניך מה הוא:
למען אכיר כו׳. כלומר למען אכיר ואדע התועלת של מציאת החן מה הוא ובזה אדע מדת תגמולך למציאת החן שמצאתי בעיניך:
השכר שלי בעם הזה כו׳. פירוש כמו שאני אבקש שתודיעני מה שכר אתה נותן לי במציאת החן אשר מצאתי חן בעיניך כך אני מבקש ג״כ שתודיעני מה שכר תתן לי בהנהגת העם הזה אשר אני מנהיג אותם דאל״כ מה עניין זה לכאן וכו׳. הרא״ם:
If it is so that I have found favor in Your eyes... Rashi is answering the question: Does the verse not imply that Moshe was unsure whether Hashem had said that he finds favor in His eyes? But earlier, Moshe told Hashem that He had said to him: "You have found favor in My eyes"! Rashi answers: Moshe surely knew it was true that [Hashem had said that] he found favor in His eyes. Moshe meant: "Is it really so that I have found favor? Perhaps when You said, "You have found favor in My eyes,⁠" You were jesting as people have a manner of doing.
What reward do You give... [Rashi knows it means this] because otherwise, why did Moshe request this here?
What is this "finding of favor"... Explanation: This [phrase in the verse] is connected to "Please let me know Your way.⁠" The verse conveys: Let me know what reward You give to those who find favor in Your eyes. Then I will understand the meaning of this favor which I have found in Your eyes.
So that I may appreciate... I.e., so I may recognize and understand what benefit this finding of favor provides. And thereby I will know the degree to which You give reward for the favor which I have found in Your eyes.
My reward for this people... Explanation: Just as I requested that You let me know what reward You will give me for the favor I found in Your eyes, so do I request that You let me know what reward You will give me for my leadership of this people. [Rashi knows it means this] because otherwise, why is this phrase here? (Re"m)
ואדעך למען אמצא חן – פירוש לצד שאין מהמוסר לומר עבד לאדונו שרוצה לדעת אותו, לזה גמר אומר למען וגו׳ פירוש כדי שנעשה הנהגה ישרה בתמידות לפניך והוא מציאות חן המושג בעיני ה׳.
וראה כי עמך הגוי הזה – כאן דבר משה בנעלם מעיני אדם והודע אליו והוא טענה הנשמעת לפני הבורא מכל הטענות שאמר, והוא כי נשמות ישראל הם חלק ה׳ כמו שפירשתי בשירת האזינו בפסוק (ל״ב ט׳) כי חלק ה׳ עמו, והוא גם כן מה שרמז ה׳ באומרו (לעיל כ׳ ב׳) אנכי ה׳ אלהיך וכמו שפירשתי שם והוא מה שטען באומרו וראה פירוש ראה בפרט זה כי עמך הגוי הזה פירוש סמוכים ודבוקים עמך ואיך תמאס חלק עליון והבן.
ואדעך למען אמצא חן, "in order that I will know You and continue to find favour in Your eyes.⁠" Seeing that it is not good manners for a servant to tell his master that he wants to get to know him better, Moses added the word למען, "for the sake of, etc.;⁠" he explained that his request was not for his own satisfaction but in order for him to be a more effective leader of his people. This is what he meant when he referred to "finding favour in Your eyes.⁠"
וראה כי עמך הגוי הזה, "and consider that this nation is Your people.⁠" Moses carried on this conversation with God in complete privacy. He therefore reminded God that the souls of the Jewish people were part of God Himself, as I have explained in Deuteronomy 32,9 on the words: כי חלק ה' עמו, "for His people are a part of God.⁠" God Himself also alluded to this in Exodus 20,20 when He said: "I am the Lord your God.⁠" I have explained this more thoroughly in that context. When Moses said: וראה, he referred to this as a known fact, implying that inasmuch as there was something divine about the Jewish people, how could God despise something that was itself divine?
ועתה אם נא מצאתי חן בעינך הודיעני נא את דרכיך – ר״ל רצוני שתודיעני הלוכך שתלך לארץ עם המלאך כי המלאך שמו ית׳ בקרבו וכמ״ש בפ׳ משפטים.
ואדעך – שאכירך בהילוכך וכאן ביקש כל הג׳ שבקש למטה כמו שאפרש
ואמר למען אמצא חן בעיניך – ר״ל למען אשר מצאתי חן בעיניך כי הוא בקשה גדולה ביקש כמו בקשת אסתר אם מצאתי חן בעיניך תעשה בגיני וגם בשביל ישראל וז״ש וראה כי עמך הגוי הזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ועתה – מאחר שמצאתי חן בעיניך:
הודעני נא את דרכך – דרכי טובך ורחמיך, שאתה מתנהג בם עם בריותיך, במה נקדם פניך לרצותך בעת הזעם:
ואדעך – ע״י ידיעת דרכיך ומדת הנהגתיך:
למען אמצא חן בעיניך – באמת ובתמים, לעת הצורך לעורר הרצון בשעת הסתר פנים, וע״י זה תוכל לעלות בקרבנו ולא תכלה אותנו בדרך כמו שאמרת, כי אם תאנף בנו, נדע להשיב אפך:
וראה – זכור כי הגוי הזה, אשר אני מתפלל בעדו, הוא עמך ונחלתך, אשר בחרת מכל העמים, ועתה אל תשליכם מלפניך ואל תעזבם ביד זולתך:
הודיעני נא את דרכיך – אתה בעצמך תהיה מודיע לנו את הדרך, שתראני דרכך ואני אלך אחריך (רשב״ם), וכ״כ הגר״א בקשתי שתודיעני הלוכך שתלך לארץ עם המלאך, כי המלאך שמו ית׳ בקרבו כמ״ש בפ׳ משפטים.
ואדעך – שאכירך בהלוכך, ואמר למען אמצא וגו׳ ר״ל למען אשר מצאתי חן בעיניך, עשה נא למען מצאותי החן בעיניך, וגם בשביל ישראל, וז״ש וראה כי עמך הגוי הזה.
דרָכֶך – בלא יו״ד, הראוי דַרְכֶּך. כלומר הודיעני את כוונתיך ואיך תתנהג בהנהגת העם הזה, אם תבא שכינתך עמנו, אם לא; והכוונה לומר, אם תתן לנו רשות להקים המשכן אם לא. כי אמנם פרש⁠{ו}⁠ת תרומה ותצוה הכוללות מעשה המשכן נאמרו למשה מיד אחר מתן תורה בארבעים יום ראשונים, ומעשה העגל גרם עיכוב לעשיית המשכן. כי היו כנזופים למקום, ולא היה ה׳ רוצה להשרות שכינתו בקרבם, ומשה לא הגיד לעם צווי עשיית המשכן עד שנתפייס להם המקום, עיין רש״י למעלה ל״ג י״א, ומלות {צ״ל: ומלת} לצוותו הכתובה באותו דבור היא משובשת וצריך לומר לצוות או לצוותן, עיין פירושי להפטרת צו. והנה נתרצה ה׳ לשאלת משה והשיב פני ילכו והניחותי לך, כלומר אני בעצמי אלך עמכם ואביא אתכם אל המנוחה ואל הנחלה, כלומר תעשו לי מקדש ואתהלך בקרבכם. וכששמע משה כך הוסיף לשאול אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, כלומר מאחר שכבר נתפייסת לבא בקרבנו, אל תסיענו מכאן אפילו מסע אחד בטרם יוקם המשכן.
ועתה וגו׳ – ועכשיו בכדי שאוכל בעתיד הקרוב להנהיג את העם הזה מתוך תבונתי שלי, זקוקה לי מידת דעת שעדיין חסרה לי. צריך אני לדעת את ״דרכך״ וגו׳.
לא נאמר ״דַרְכְּךָ״ [הדרך שלך] ואף לא ״דְרָכֶיךָ״ [הדרכים שלך] אלא ״דְרָכֶךָ״. צורה זו [המצרפת יחד לשון יחיד ולשון רבים] מורה על ריבוי דרכי ה׳ השונות זו מזו, בבחינת אחדותן.
אומר משה: עדיין חסרה לי ההבנה, כיצד בכל ריבוי הפנים של דרכיך השונות זו מזו, תמיד רק מטרה אחת לפניך. ברור ששינית את הדרך בה אתה מנהיג את העם הזה, ועם זאת לא נטשת את תכניתך הראשונה לעמך, ובוודאי אתה שואף להשיג אותה מטרה עצמה, אם כי בדרך שונה. אך עדיין זקוק אני להבנה זו, כדי להכיר את אחדות דרכיך בתוך ריבוי הפנים שלהן.
ואדעך – כדי שתישאר לי צלילות הדעת לגבי כוונותיך.
למען אמצא וגו׳ – כדי שאמשיך להיות ראוי לחן ולחסד לפניך, שאצדיק את האמון שנתת בי, ושאמלא אחר השליחות שהטלת עלי: להנהיג את העם הזה לפי כוונותיך.
וראה וגו׳ – כעין האמור למעלה: ״ראה אתה״ וגו׳. את הבקשה הזאת, אשר ההתבוננות בשליחות המופקדת בידי נתנה בי עוז להעלותה, אני מבסס גם על ההתבוננות בייעודו של העם הזה.
כי עמך הגוי הזה – אף לפי מצב האומה לעת עתה, הלכודה בפח חטאה, הרי היא ״עמך״ וכך תהיה לנצח. שכן אומה זו היא קהלך, אשר אתה הפכת אותה לאומה ביצירה היסטורית, והכרזת עליהם כעמך: ״ולקחתי אתכם לי לעם״ (עיין פירוש לעיל לב, יא). חסרונותיהם היו ידועים לך בעת שבחרת בהם. ועל אף מומיהם שנגלו עתה לעין כל, בוודאי שלא קיפחו את ייעודם. למרות השינוי של עכשיו ביחסם אליך, הם חייבים להתקדם הלאה לקראת השגת מטרה זו.
ואני, שעלי להנהיגם לקראת מטרה זו, זקוק אני לבינה ודעת בדרך שתוביל לתכלית הזאת, כדי שאוכל להנהיגם אל המטרה על פי הדרך הזאת.
ועתה – לכן אבקש שתעשה לי דבר שעי״כ יהיה מציאת חן הזה מתמיד ולא יפסק והוא הודיעני נא את דרכך ואדעך, שתלמדני דרכי ההנהגה שלך ומדותיך למען אלך בדרכך והנהגתך, וכן תעזור לי שאדעך לידע האמתיות בעניני האלהות, בענין שאשיג כל חכמת האלהות וסודות חכמתו והנהגתו ואלהותו השגחתו וטובו ויכלתו, ועי״ז אמצא חן בעיניך לעתיד, שע״י שלמות המדע וההנהגה יתמיד מציאת החן שתהא נבואתי נבואת פה אל פה, ולא תאמר שחטא ישראל מעכב שא״א שתגלה לי דרכך בהיותי בתוך עם חוטא עובד עבודה זרה, עז״א וראה כי עמך הגוי הזה, הלא ממה שהם משתוקקים אל השראת השכינה, ועומדים איש פתח אהלו בצאת משה אל האהל ומשתחוים נגד עמוד הענן, שכ״ז מאשר חפצים שיהיה ה׳ בקרבם ושיהיה להם דבר קדוש יכוונו נכחו לאלהים בעבודתם, מבואר שלא עשו את העגל ע״י מרי רק ע״י טעות וכנזכר למעלה, ואין ראוי שארד ממדרגה בגלל חטאתם:
ואחר כל זה: ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך1: איני בא בכוחי המועט של ידיעת השם2, אלא בכח החן3 שהוא בלי טעם, וזוהי דרך ענוה יתירה ממשה רבינו. משום הכי הקדים משה בשני הטעמים, תחילה הטעם של ״ידעתיך בשם״ ואח״כ הטעם ״וגם מצאת חן בעיני״, והוא משום שכך דרך המדבר שאומר טעם הקטן תחילה ואח״כ הוספה הטעם העיקרי, וכמו שכתבתי בספר בראשית (כד,ז) בדברי אברהם אבינו לאליעזר, ובכמה מקומות. ועל כן ביקש משה עוד הפעם בעיקר טענת ״ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך״, אם כן הוא ודאי ״הודיעני נא את דרכך״ במה אתה רוצה לשנות לטוב4.
ואמר ״דרכך״ בלשון רבים [בחסרון היו״ד ע״פ המסורה5] ולא ״דרכך״, משום שיש שני דרכי הנהגת ישראל, היינו פרנסה והגנה, ואין שתי הנהגות הללו באופן אחד כמה פעמים, וכמו שכתבתי בפרשת ויחי (בראשית מח,טז)6 אשר בימי יהושע היתה פרנסת ישראל ע״פ ה׳7 כמו בימי משה, וההגנה8 נמסרה למלאך, על כן ביקש משה שיודיעו במה בדעתו יתברך לשנות הענין9.
והוסיף לומר10: ואדעך: אחלי11 רבונו של עולם – אדע אותך ולא זולת, היינו שלא יהיה נמסר למלאך באופן שאם יהיה מה לבקש יהא נצרך לבקש מהמלאך כמו בלוט וכדומה, לא כן אנכי אלא רוצה אני לדעת אותך.
למען אמצא חן בעיניך: כאשר אבקש דבר לא אבקש למצוא חן בעיני המלאך, אלא למצוא חן בעיניך.
והוסיף לבקש בחין ערך תפלתו עוד טעם שמוצא לבבו לבקש כזה אע״ג שהדור אינו ראוי לכך:
וראה כי עמך הגוי הזה: גם המה בכל סרבנותם הנם קשורים בך, שהרי סבלו גזירה זו והתנצלו עדים, ולא אמרו א״כ נשוב למצרים שהרי אנחנו ככל הגוים, לא אמרו כן, אלא מ״מ המה קשורים בדרך כלל בך.
1. מה הקשר בין הפסוקים, ומהו ״הודעיני נא את דרכך״.
2. ידיעת השם המפורש שהזכיר בפסוק הקודם ״ואתה אמרת ידעתיך בשם״ ע״פ הסבר רבינו שם.
3. שהזכיר בפסוק הקודם ״ואתה אמרת... וגם מצאת חן בעיני״.
4. לשנות את הגזירה של שליחת מלאך. ע״פ רבינו ״הודעיני נא את דרכך״ הוא המשך לבקשתו בפסוק הקודם, ואינה בקשה חדשה כפי שמבארים גדולי הפרשנים כל אחד לדרכו.
5. לא מצאנו לפנינו סימון על כך.
6. בהרחב דבר.
7. ולא ע״י מלאך.
8. ורק ההגנה...
9. לשנות את הגזירה של שליחת מלאך. ע״פ רבינו ״הודעיני נא את דרכך״ הוא המשך לבקשתו בפסוק הקודם, ואינה בקשה חדשה כפי שמבארים גדולי הפרשנים כל אחד לדרכו.
10. באותו הקשר של הפסוקים הקודמים, אך כאן ביקש על עצמו (אחר שביקש על כלל ישראל בפסוקים הקודמים).
11. אבקש ואחלה פניך רבש״ע...
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

הודיעני נא את דרכיך – אמר משה לפני הקב״ה, רבש״ע, מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו, רשע וטוב לו רשע ורע לו, אמר לו, צדיק וטוב לו – צדיק גמור, צדיק ורע לו – צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו – רשע שאינו גמור, רשע ורע לו – רשע גמור.⁠1 (ברכות ז׳.)
1. לכאורה הענין נפלא מאד, דלפי זה יתחייב של צדיק שאינו גמור גרוע מלרשע שאינו גמור. וצ״ל דהיינו רק לענין ההטבה בעולם הזה, והיינו שהרשע שאינו גמור מקבל חלקו הטוב בעוה״ז ותו לא, משא״כ הצדיק שאינו גמור אף כי לא יפה חלקו בעוה״ז אבל שמורה וערוכה מנת חלקו לעוה״ב.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(יד) וַיֹּאמַ֑ר פָּנַ֥י יֵלֵ֖כוּ וַהֲנִחֹ֥תִי לָֽךְ׃
He said, "My Presence shall go,⁠1 and I will bring you rest.⁠"2
1. My Presence will go | פָּנַי יֵלֵכוּ – In other words: "I myself (and not the angel) shall go" (Rashi, Rashbam, Ibn Ezra, pointing to similar usage in Shemuel II 17:11). More literally: "My face shall go". Cf. Targum Yerushalmi (Yonatan) and R. Saadia who understand "פנים" to refer to anger, reading the verse to mean "My anger will go (be removed), and I will leave you be (and compare Yechezkel 5:13).
2. bring you rest | וַהֲנִחֹתִי לָךְ – See Rashbam that the connotation is that Hashem will give the people rest from their enemies, citing Devarim 3:20 and 25:19 for similar usage of the term. Alternatively, the verse might refer to giving Moshe "נחת רוח", peace of mind (rejected opinion in Rashbam, R. Avraham b. HaRambam).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןכלי יקרמנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[פו] 1ויאמר פני ילכו והנחתי לך, ואמר שכינתי תהך ואניח לך. (אונקלוס)
[פו*] 2ויאמר פני ילכו והנחתי לך, ואמר אמתן עד דיהבון סבר אפין דרוגזא ומן בתר כדון אניח לך. (תרגום יונתן)
[פז] 3פני ילכו והנחתי לך, א״ר יוחנן משום ר׳ יוסי מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, דכתיב פני ילבו והנחתי לך, אמר לו הקב״ה למשה המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך. (ברכות ז.)
[פח] 4ויאמר פני ילכו והנחתי לך, ואמר הא איקר שכינתי מדברה ביניכון ואתקון לכון בית משרוי. (תרגום ירושלמי השלם כתי״ר)
[פח*] 5ויאמר פני ילכו והנחתי לך, ואמר אפי רעותי ידבר יתך. (גליון בתרגום ירושלמי השלם כתי״ר)
[פט] 6פני ילכו והנחתי לך, אמר לו הקב״ה למשה דברים גדולים (גזרתי) [גזרת] ועשיתי גזירתך למחול על מעשה העגל וסלחתי כדברך, ואף עכשיו אני עושה רצונך, פני ילכו. (תנחומא סי׳ כז)
[פט*] 7פני ילכו... אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, כיון שיצאו ממצרים עמד משה ומתפלל ואומר איני מכיר את הדרך שנאמר הודיעני נא את דרכך (ראה אות עז) אמר לו הקב״ה הנה אנכי שולח מלאך לפניך (שמות כ״ג:כ׳), אמר ליה משה אפילו אם אתה שולח כמה מלאכים, אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, אמר לו הקב״ה הנה אני עושה גזירתך, שנאמר פני ילכו והניחותי לך. (מדרש תהלים צ ט)
1. מבאר המלה פני הכונה לשכינה, וכן הלאה אם אין פניך – שכינתך, ובתרגום ירושלמי מכתי״ר: איקר שכינתי, והרס״ג פי׳ כבודי ילך, והאבן עזרא: פני, אני בעצמי, ולהלן אות פח* הבאתי שבאברבנאל בפי׳ למו״נ ח״א פל״ז מביא גירסא באונקלוס ״רוגזי״ תהך, כמו בתרגום יונתן להלן אות פו* עיי״ש ואצל תרגום שפרבר אין גי׳ כזאת. ובאונקלוס: ואניח לך, וקאפח בפי׳ רס״ג כתב בשם פי׳ מהדורא אחרונה של רס״ג: ענינה הבטיחו להשרות שכינתו ביניהם כשיהי׳ רצוים לפניו, ועל זה ענה משה אם אין פניך הולכים עמנו מעתה אל תעלינו, ועל דרך זו תרגם אונקלוס ע״כ. מ״ש: ועל דרך זו תרגם אונקלוס, לא נכון כי באונקלוס כאן אין פי׳ זה.
2. ראה להלן אות פז מגמ׳ ברכות ובביאור מהראשונים, ומכאן מקור הדברים, וכן הביא האע״ז מרס״ג כאן: פני, חמתי, וכמו פניה לא היו לה עוד, וכן מבואר באמונות ודעות פרק שני, וכן מפרש הרמב״ם במו״נ ח״א פל״ז שפנים יאמר על הכעס. ובפי׳ רס״ג: ויש נוסחא אחרת שענינה רוגזי ילך ואניח לך, וענה משה אם אין רוגזך מסתלק מעתה אל תעלינו. וראה מ״ש ר״מ צוקר בספרו על הרס״ג דף 304.
3. לעיל אות פו* מתרגום יונתן. ובגמ׳ שם ע״ב נכפל מאמר זה: וא״ר יוחנן משום רשב״י מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו שנאמר פני ילכו והנחתי לך. אמנם בכתי״מ ובב״נ הגירסא כאן: מאי דכתיב ויאמר פני ילכו והנחתי לך א״ל הקב״ה למשה וכו׳. וכ״ה במה״ג והביא ב׳ המימרות. כן הגירסא בילק״ש רמז שצה אלא שהוסיף: מכאן שאין מרצין וכו׳. וראה להלן אות צד שדרשו כן גם על אם אין פניך הלכים. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז: פני ילכו כעסי ילך מעלי, כמו ונתתי פני באיש ההוא (עי׳ ויקרא כ ה) ומאחר שילך כעסי מעלי אז והניחותי לך אך לא מיד, ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, פי׳ לא תזוז מפה עד שתלך עמנו. והכונה לתרץ קושית הראשונים שהובאה להלן אות פט בבאור. רש״י מגילה כד: ד״ה מפני, כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס כמו פני ילכו. וראה אבות פ״ד מי״ח ורש״י שם. ולעיל פל״ב אות קנה* (ממדרש ילמדנו). – בספר חסידים מכת״י סי׳ תנז עמ׳ 131: פני ילכו והניחותי לך, פנים של זעם ואין להתפלל בשעת כעסו כו׳ שיש רשעים שמכעיסין אותו כל היום וכל הלילה אם כן מתי עונה של תפלה, אלא אין להתפלל על אותו דבר שכועס בו, היודע כמו נביא, אבל לשאר אדם יש רצון אפילו בשעת הכעס שנאמר ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג ב). ובשבלי הלקט השלם ענין שבת סקכ״ו מט: מנוחה שלמה שאתה רוצה בה כו׳ שבזכות שבת נתרצה הקב״ה על מעשה העגל שהרי בהלכות שבת היו עוסקין וכו׳ וכן בשעה שנתרצה להם וצום על מעשה המשכן הזהירם על השבת תחילה וכו׳ וזהו שאמר פני ילכו והניחותי לך, בזכות שבת שהוא יום מנוחה, ע״כ. ומצאתי מקור לדרש זה בנוסח תפלת מנחה בשבת בסידור רב סעדי׳ גאון דף קיג. יעקב ובניו ינוחו בו, למשה עבדך בסיני אמרת לו פני ילכו והניחותי לך מנוחתך מנוחת אהבה ונדבה מנוחת אמת ואמונה. ע״כ.
4. מתרגם המלה: ילכו, מדברה ביניכון, להרחיק הגשמה, וכן להלן פסוק טו אם אין פניך הולכים מתרגם: אין לית איקר שכינתך בינינן, ולא משתמש בהמלה הולכים כמו האונקלוס ויונתן תהך, מהלכא, וכן בכמה מקומות שכתוב ילך האונ׳ מתרגם: יהך, ויונתן: יטייל, הירושלמי מכתי״ר: ידבר, מלשון הנהגה כו׳. וכ״ה בירושלמי בכמה מקומות, שמות כג כג ילך מלאכי לפניך אונ׳: יהך מלאכי קדמך. יונתן: יטייל מלאכי קדמך. ירושלמי: ידבר מלאכי קדמיכון. שם לב לד מלאכי ילך לפניך אונ׳: מלאכי יהך קדמך. יונתן: יטייל קדמך. ירושלמי: מלאכי ידבר קדמך. שם לד ט ילך נא אד׳ בקרבנו אונ׳: תהך כען שכנתא דה׳ ביננא. יונתן: תהך כדין שכינת יקרך ה׳ ביננא. ירושלמי: ידבר איקרך ה׳ ביננן. ומה שכתוב בראשית ג ח וישמעו את קול ה׳ אלקים מתהלך. אונקלוס וירושלמי: מהלך (בגו) גינתא. יונתן: מטייל בגינתא. י״ל משום שמדבר על קול ה׳ לא הקפיד להרחיק הגשמה. וכבר כתבתי במבוא לתרגום ירושלמי, שתרגום זה הקפיד הרבה יותר מהאונקלוס בענין הרחקת הגשמה מהבורא, ומהפסוקים שלפנינו גם כן ראי׳ לזה – התרגום להמלים: והנחתי לך – ואתקון לכון בית משרוי, הוא פירוש נפלא מפתיע במקוריותו ובישרותו. והדבר פלא איך נעלם פי׳ זה מכל המפרשים הקדמונים, התרגום מפרש שהמלים והנחתי לך, הכוונה לקרא במדבר י לג. וארון ברית ה׳ נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה, ובאונקלוס יונתן וירושלמי מכתי״ר: לאתקנא להון אתר בית מישרי, [וי״ג משרי, מישרא, ביונתן וירושלמי: משרוי] והמלה מן המחנה מתורגמת: מן משריתא, והירושלמי מפרש המלים והנחתי לך, לכוונה זו להבטיחם שילך לפניהם לתור להם מקום מנוחה כדרך שהי׳ נוהג אתם בדרך במדבר, שארון ה׳ הלך לפניהם לתקן להם מקום חנייתם, וכן מבואר בקרא דברים א, לג. אינכם מאמינים בה׳ א׳ ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנותכם, באונ׳ ויונתן לאתקנא לכון אתר בית משרי [משרוי] לאשראתכון, ובירושלמי כתי״ר למתקנא לכון אתר לשרייכון. על זה השיב לו משה, אם אין פניך הולכים ״ביננא״ [שהוסיפו התרגומים] אל תעלנו מזה, שלא הסכים על הנסיעה ״לפניהם״ בלבד אלא רצה שהשכינה תשרה תמיד ״ביניהם״. ועפי״ז מיושבת התמי׳ בפסוק טו: ויאמר אליו אם אין פניך כו׳ הרי כבר הבטיח לו על זה, וכל המפרשים נדחקו מאוד ראה להלן אות פט* עד שיש נדחק לומר, אין מוקדם ומאוחר בתורה, והרמב״ן כותב: אבל הפרשה הזאת אי אפשר להולמה למי שלא שמע בסתרי תורה, ובכת״י לא׳ מהראשונים כותב על פרשה זו, זה הענין נכבד מאוד מכל עניני התורה במדרש ובנסתר.
5. כמה פירושים יש במלת פני, לעיל אות פו במובן שכינה, באות פו* מלשון חמה וכעס. ובפיה״ק באע״ז בשם אחרים: פני ילכו מלאך הפנים אשר אמר לו בפרשת משפטים ושלחתי לפניך מלאך כי שמי בקרבו, ולא מלאך אחר, וראה להלן אות צ. ולפי התרגום שלפנינו יש כאן פי׳ רביעי, פני ילכו, מלשון רעותי, המלים רצון, חשק, חפץ, מתורגמים בשורש רעוה, היינו ברצון אנהיג אותך, כלומר במדת הרחמים ולא במדת הדין, ראה להלן אות פט*. ולכאורה נראה שהמלים: ידבר יתך, המה תרגום על המלים: והנחתי לך. מלשון הנהגה, נחה את העם, אמנם מסתבר יותר לפרש שהמלים: ידבר יתך המה תרגום על המלה, ילכו, וכלשון התרגום ירושלמי: איקר שכינתי מדברה ביניכון ואתקין לכון כו׳, הרי המלים: מדברה ביניכון, באו לפרש המלה ילכו, לא המלים והניחותי לך, וכמו שביארתי לעיל, כדי להרחיק לשון הגשמה, ועוד אם נפרש המלים: ידבר יתה זה תרגום להמלים והנחתי לך. לפי״ז יחסר לגמרי תרגום על המלה ילכו. שו״ר שיש בכת״י אחרי המלים ידבר יתך עוד אותיות אחדות שאפשר לקרותם: ואו׳, והכוונה, להמשך הפסוק אניח לך, כמו יונתן: אניח לך, וזה מוכיח כהפי׳ השני שכתבתי, וכמו שהאונקלוס והירושלמי הוסיפו בפסוק טו: אם אין פניך הולכים, ביננא, כן הוסיף גליון הירושלמי כאן: ילכו ידבר ״יתך״ לפרש שההבטחה היתה כולה רק למשה, וראה ברמב״ן כאן מ״ש בענין זה. אמנם בפסוק טו, אם אין פניך הולכים, אין שום נוסח אחר בגליון. ואפשר שהמלה פניך מתרגם כמו אונ׳ – שכינתא. ומצינו כעין זה באונקלוס, לפי גירסת האברבנאל פני ילכו, מתרגם רוגזי, פניך הולכים, מתרגם שכינתך, ועפי״ז יש לתרץ התמיה הגדולה בפסוק זה מה אמר משה: אם אין פניך וגו׳ הרי כבר הבטיחו, ולפי הנ״ל בפסוק יד מדבר רק על אפי רעותי, או רוגזא, ובפסוק טו מדבר משכינתא.
6. ראה לעיל אות סח ואות פז צרף לכאן. ראה רש״י כאן. בפי׳ רשב״ם: הנחתי לך, אלך עמך לכבוש את הארץ עד שאניח לך מכל אויביך מסביב כדכתיב עד אשר יניח ה׳ לאחיכם ככם (יהושע א טו) והיה בהניח ה׳ אלקיך לך מכל אויבך וגו׳ (דברים כה יט). והמפרש והניחתי לך הנחת רוח אעשה כמו שאעשה בקשתך שטות הוא, וכי כל דברים שהיה הקב״ה מתרצה לבקשת משה יאמר והניחתי לך. אמנם כן פי׳ ר״א בהרמב״ם: והניחתי לך טעמו הנחת רוחך מן העצב שהיה בו, וכ״נ מלשון המדרש שלפנינו. וכן מפרש בהעמק דבר: והנחתי לך אעשה לך נחת רוח, וי״מ מלשון תנוח דעתך שהנחת את דעתי. וכפי׳ הרשב״ם מבואר ברמב״ן כאן, שוהנחתי מלשון והיה בהניח וגו׳ וכ״כ הרע״ס והגר״א לא אלך אלא בא״י להנחיל הארץ וז״ש והנחתי לך. ויסוד לפי׳ זה יש למצוא בהמסורה: שנים הם דידן ואידך והניחתי לך מכל אויבך (ש״ב ז יא). ומבואר לפנינו כמה פירושים במלים והנחתי לך: א. מענין כיבוש הארץ עד שאניח לך מאויביך, ב. עד שיעבור פנים של זעם לעיל אות פו*, ג. מלשון נחת רוח למשה, ד. מענין הנהגה כלשון הקרא נחה את העם, ה. לעיל אות פח מלשון לתור להם מנוחה. כלומר לקבוע מקום חנייתן במדבר וכן יש ד׳ פירושים בהמלה ״פני״ לעיל אות פח*. ומענין הדבר שהגאונים הזכירו שישנם הרבה תרגומים ופירושים על פסוק שלפנינו. בתשובת הגאונים הרכבי זכרון לראשונים ח״א עמ׳ 6: וששאלת מהו המתרגם פסוק כצורתו וכו׳ כך ראינו כי זה מתרגם פסוק מלשון ללשון ואומר כך אמר משה, ולכך נתכוין, כגון כו׳ וכמו פני ילכו והניחותי לך, שכמה טעמים משוקלין בו, יש לומר כך ויש לומר כך, ותרגם כל אחד רחוק מחבירו כו׳ זה אחז דרך זה וזה אחז דרך אחרת וכל אחד אומר כי זה כוונת תורת משה (שם 131) וקורא ואומר כי העתקתי את התורה כו׳ כל אחד מהן לבדו בדוי הוא, אבל בזמן שאדם קורא את הפסוק כאשר אמרו משה מלשון הקודש, ודורש בו בתורת הגדה כו׳ הרי זה נכון לאמר, כי יש לומר כך ויש לומר כך ונאמר לשון זה להדרש בו כל המדרשות הללו כו׳ זולת תרגומא דילן שנשמע מן הנביאים ע״כ. ראה מ״ש בביאור ענין זה בתו״ש משפטים חי״ז מלואים עמוד שיד. ובמבוא לתרגום ירושלמי השלם מכתי״ר.
7. ראה לעיל אות סח ואות ע ולהלן אות צו וצרף לכאן. ובאגדת בראשית פל״ב (הובא בתו״ש משפטים פכ״ג אות שט): מיום שנגלה הקב״ה למשה לא נראה לו אלא ביד מלאך וכו׳, כיון שבאו במדבר ועשו אותו מעשה, פסל משה את המלאך ולא בקשו וכו׳, התחיל אומר ולמה לנו להניח מי שכתוב בו מי אל כמוך נושא עון וגו׳ (מיכה ז יח) וליטול מי שכתוב בו כי לא ישא לפשעכם (שמות כג כ), א״ל אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, אמר לו כך אני עושה פני ילכו והניחותי לך, ע״כ. ובדרשות אלו מבואר שמשה אמר אם אין פניך הולכים, לפני שה׳ אמר לו פני ילכו. וכ״כ בגליון מדברי רבינו מיימון ז״ל שנדפס בפי׳ הר״א בן הרמב״ם כאן: ומוכרח אני לומר שאירע הקדם ואיחור לפסוקים אלה ויהיה סדורם כאן כדי שיתישב הטעם ויתאים עם הסדר ולא ישאר חילוף בטעם אחר שהרי ראוי שיאמר האומר, שמאחר שאמר לו ה׳ פני ילכו והנחתי לך למה היה לו צורך לומר ובמה יודע אפוא וגו׳ הלא בלכתך עמנו וכו׳ ובכן יהיה סדר הפסוקים ועתה אם נא מצאתי חן וגו׳ אם אין פניך וגו׳ ובמה יודע וגו׳ ויאמר פני ילכו וגו׳, ע״כ. ובתירוץ קושיא זו נאמרו בראשונים כמה פירושים. ראה רש״י כאן. וברמב״ן: חלילה שיאמר אם אין פניך הולכים אחרי שהבטיחו פני ילכו וכו׳ אז ענה לו הקב״ה פני ילכו מלאך הברית אשר אתם חפצים שבו יראו פני שעליו נאמר בעת רצון עניתיך, כי שמי בקרבו, והנחתי אותו לך שלא יתנהג עמך במדת הדין עזה אלא במדה כלולה במדת הרחמים מלשון והיה בהניח ה׳ אלהיך לך מכל אויביך וכו׳ אז ענה משה אם אין פניך בעצמך ובכבודך הולכים אל תעלנו מזה, שתהיה עמנו בפנים בפנים וכו׳. וכעי״ז בריקנטי. ובש״ך פי׳ כונתם שא״ל הקב״ה פני ילכו היא השכינה שהיא כלולה מדין ורחמים ומשה לא רצה שמא יפגעם במה״ד שבה אלא אמר שילכו פני הרחמים שהיא מדתו לזה אמר פניך שהיא מדתו של יעקב שנאמר (תהלים כד ו) מבקשי פניך יעקב סלה. וראה זהר ח״א רסו: וח״ג שו: אנפין דיליה אנפוי רחמי בגינה אמינא אם אין פניך הולכים וגו׳. וראה רמב״ן שמות ג ו ואוה״ח כאן. ובאע״ז פסוק כא: וה׳ השיבו אני בעצמי אלך והנחתי לך והנה טעם לך כי עמך לבדך אלך ולא אשכון בתוך בני ישראל, ע״כ השיב משה אם אין פניך הולכים עם הגוי הזה שהזכיר למעלה וכו׳. ופי׳ זה הובא בפי׳ התוס׳ בהד״ז בשם ר׳ יוסף האופסיא״ל ובמנח״י בשם ר׳ נתן אלפנא״ל וכ״ה בפי׳ הרא״ש. ובנתינה לגר פי׳ כן כונת הת״א שתרגם אם לית שכינתך מהלכא ביננא. ובפענח רזא בשם רשב״ם (עי׳ רשב״ם לפנינו) שהקב״ה השיב פני ילכו והנחתי לך כלומר אעשה כן עד לארץ ישראל, ומשה אמר אם אין פניך הולכים תמיד אל תעלנו מזה. וכ״ה בפי׳ ריב״א ובספורנו ואדרת אליהו. ועי׳ בפנים יפות: שהנבואה של כל הנביאים היתה ע״י שליח שמסר לו השי״ת הנבואה ואח״כ אמרו לישראל משא״כ במשה ששכינה מדברת מתוך גרונו והיתה הנבואה פי הש״י לישראל והנה הש״י השיב לו פני ילכו והנחתי לך דהיינו שהש״י יניחהו לבדו והוא ינהיג את ישראל וע״ז אמר משה אם אין פניך הולכים וגו׳ שהנהגת ישראל תהיה ע״י השם יתברך בעצמו והיינו שמשה רבינו עליו השלום יהיה מרכבה לשכינה ולא שליח כשאר הנביאים וזהו שכתוב ונפלינו אני ועמך עד כאן. וראה מה שכתבתי לעיל אות פח בבאור ולהלן אות צ ואות צד בבאור, בישוב קושיא זו.
וַאֲמַר שְׁכִינְתִי תְּהָךְ וַאֲנִיחַ לָךְ.
He [God] said, “My Shechina will go [with you] and I will accede to you[r request].”

וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ
וַאֲמָר שְׁכִינְתִּי תְהָךְ וַאֲנִיחַ לָךְ
פָּנַי יֵלֵכוּ – אונקלוס ו״יונתן״
א. ״פָּנַי יֵלֵכוּ״ – ״שְׁכִינְתִּי תְהָךְ״. חז״ל דרשו ״מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו? דכתיב: פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך״ (ברכות ז ע״א). כלומר, כשביקש משה השראת השכינה בישראל, השיב הקב״ה המתן עד ש״פָּנַי״ של כעס ״יֵלֵכוּ״, ״וַאֲנִיחַ לָךְ״ – ואתן לך מנוחה ומרגוע מחרון אפי.⁠1 על פי דרשה זו תרגם המיוחס ליונתן: ״אַמְתֵּן עַד דִּיהֲכוּן סְבַר אַפִּין דְּרוּגְזָא״ (המתן עד שילכו סבר פנים של רוגז) וכן תרגם בפסוק הבא: ״אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה״ – ״אִין לֵית אַפִּין מְהַלְכָא מִינָנָא לָא תְסַלְקִינָנָא מִיכָּא בִּסְבַר אַפִּין דְּרוּגְזָא״ (אם אין פנים [של רוגז] הולכים מאִתנו, לא תעלנו מִכאן בסבר פנים של רוגז). ואולם לפי ת״א ״פָּנַי יֵלֵכוּ״ – ״שְׁכִינְתִּי תְהָךְ״, הקב״ה התרצה לבקשת משה כמו שפירש רש״י: ״ויאמר פני ילכו – כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך״. ואין זה כדרשת חז״ל, כי אילו פירש ״פָּנַי יֵלֵכוּ״ – פנים של זעם, היה מתרגם ״רוּגְזִי״ כמו ״וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא״ (ויקרא כ ג) וַאֲנָא אִתֵּין יָת רוּגְזִי בֶּאֱנָשָׁא הַהוּא״.
הרחקת ההגשמה
ב. מליצת ״פנים מהלכים״ מיוחסת לבורא רק בפסוקנו ובפסוק הבא. לסילוק הגשמת פָּנִים ת״א ״פָּנַי יֵלֵכוּ״ – ״שְׁכִינְתִּי תְהָךְ״, ״אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים״ – ״אִם לֵית שְׁכִינְתָּךְ מְהַלְּכָא״. ומכיוון שתרגם ״שכינתא״, שוב לא הוצרך לסלק פועל ״הליכה״ ותרגמה כצורתה.
וַהֲנִחֹתִי לָךְ – ואתן לך מנוחה
ג. ״וַהֲנִחֹתִי לָךְ״ – ״וַאֲנִיחַ לָךְ״. וַהֲנִחֹתִי – הִפעיל של הֵנִיחַ (נו״ן רפויה) שמשמעו נָתַן מְנוּחָה – מתורגם ״נח״ כמו ״וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם״ (דברים יב י) ״וִינִיחַ לְכוֹן״. אבל לעיל ״הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם״ (שמות לב י), הוא הִפעיל של הִנִּיחַ (נו״ן דגושה) בהוראת הִרְפָּה, עָזַב, אִפְשֵׁר כמו ״לֹא הִנִּיחַ לְאִישׁ לְעָשְׁקָם״ (דברי הימים א טז כא) וראוי היה לתרגמו בפועל ״שבק״. אבל אונקלוס תרגם גם אותו בפועל ״נח״, עיין שם הטעם.
1. אבל אין לפרש ״וַאֲנִיחַ לָךְ״ – אמלא את בקשתך, כרשב״ם: ״והמפרש והניחותי לך נחת רוח אעשה במה שאעשה בקשתך, שטות הוא. וכי בכל דברים שהיה הקדוש ברוך הוא מתרצה לבקשת משה יאמר לו והניחותי לך? והלא ייתור לשון הוא בלא צורך כלל ואינו לשון חכמה״.
ואמרא איקר שכינתי מדברה ביניכון ואתק⁠(ו){י}⁠ן לכון בית משרויב.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״הא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שכינתי מדברה ביניכון ואתק⁠(ו){י}⁠ן לכון בית משרוי״) גם נוסח חילופי: ״אפי רעותי׳ ידבר יתך ואניי⁠(ך){ח} יתך״.
ואמר אמתן עד דיהכון סבר אפין דרוגזא ומן בתר כדין אנוח לך.
And He said, Await, until the face of My displeasure shall have gone away, and afterward I will give thee rest.
ויאמר המתן עד שילכו סבר פנים של רוגז ואחרי כן אניח לך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(יד-יט)

רמז שצה

הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ – הַרְאֵנִי מִדָּה שֶׁאַתָּה מַנְהִיג בָּהּ הָעוֹלָם. אָמַר לוֹ. אֵין אַתְּ יָכוֹל לַעֲמֹד עַל מִדּוֹתַי.
פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ – אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשֵּׁם רַבִּי יוֹסֵי. מַאי דִּכְתִיב פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה. הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁיַּעַבְרוּ פָּנִים שֶׁל זַעַם וְאָנִיחַ לְךָ. מִכָּאן שֶׁאֵין מְרַצִּין לָאָדָם בִּשְׁעַת כַּעְסוֹ. אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים (כָּתוּב לְעֵיל בְּרֶמֶז ש״מ). וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי. שְׁלֹשָׁה דְבָרִים בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנָתַן לוֹ. בִּקֵּשׁ שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל יִשְׂרָאֵל, וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ. בִּקֵּשׁ שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ. בִּקֵּשׁ לְהוֹדִיעוֹ דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ. אָמַר לְפָנָיו. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי מָה יֵשׁ צַדִּיק וְטוֹב לוֹ וְיֵשׁ צַדִּיק וְרַע לוֹ, יֵשׁ רָשָׁע וְטוֹב לוֹ יֵשׁ רָשָׁע וְרַע לוֹ. אָמַר לוֹ. רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, רָשָׁע בֶּן צַדִּיק, צַדִּיק וְרַע לוֹ, צַדִּיק בֶּן רָשָׁע. וְהָכְתִיב ״פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים״, וּכְתִיב (דברים כ״ד:ט״ז) ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים״. לָא קַשְׁיָא, הָא בְּאוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶן בִּידֵיהֶן, הָא כְּשֶׁאֵין אוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶן בִּידֵיהֶן. אֶלָּא הָכֵי קָאֲמַר. צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, זֶה צַדִּיק גָּמוּר, צַדִּיק וְרַע לוֹ, צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר וְכוּ׳. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי מֵאִיר, דַּאֲמַר רַבִּי מֵאִיר, שְׁתַּיִם נָתְנוּ לוֹ וְאַחַת לֹא נָתְנוּ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, וְרִחַמְתִּי וְגוֹ׳, אֲפִלּוּ אֵינוֹ הָגוּן.
אפקאל לה נורי יסיר מעך אד֗א אקררתך.
א. מכאן עד לקראת סוף שמות ל״ה:כ״ח נתלש מכ״י סנקט פטרבורג והושלם מכ״י ג.
אמר לו: אורי ילך עמך כאשר אניח אותך1.
1. אקררתך – לשון הנחה, הרגעה, יישוב וקביעות.
ויאמר פני ילכו – כתרגומו: לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך, כמו: ופניך הולכים בקרב (שמואל ב י״ז:י״א).
ויאמר פני ילכו AND HE SAID, MY FACE SHALL GO WITH YOU – Understand this as the Targum renders it: My Shechinah will go – I will no more send an angel with you, but I Myself will go. פנים here has the sense of "Self" as in "and that you go in the battle in your own person (פניך)" (Shemuel II 17:11).
ויאמר פני ילכו1אמר לו הקב״ה המתן עד שתעבור פנים של זעם.
1. אמר לו הקב״ה המתן. ברכות ז׳ ע״א.
פני ילכו – כמו ופניך הולכים בקרב (שמואל ב י״ז:י״א).
והניחותי לך – מ⁠[כ]⁠ל א⁠[וי]⁠ביך [כמו ד]⁠כת׳ והיה בהניח י״י אלהיך לך (דברים כ״ה:י״ט). (קונטרס אחרון של ר״י קרא בכ״י בולוניה 509.1)⁠1
1. השוו רשב״ם.
פני ילכו – אני בעצמי אלך כמו שבקשת, כדכתיב: ופניך הולכים בקרב (שמואל ב י״ז:י״א).
והניחותי לך – אלך עמך לכבוש את הארץ עד שאניח לך מכל אויביך מסביב, כדכתיב: עד אשר {יניח} י״י לאחיכם ככם (דברים ג׳:כ׳), והיה בהניח י״י אלהיך {לך} מכל אויביך וגו׳ (דברים כ״ה:י״ט).
והמפרש והניחותי לך – נחת רוח אעשה במה שאעשה בקשתך, שטות הוא. וכי בכל דברים שהיה הקב״ה מתרצה לבקשת משה יאמר לו: והניחותי לך? והלא ייתור לשון {אינו}⁠א חכמה.
א. רוזין הציע להשלים כאן: ״הוא בלא צורך כלל, ואינו לשון״.
פני ילכו: means "I, Myself,⁠1 will go, as you requested,⁠" as in the phrase (II Sam. 17:11), "[I advise that...] you yourself march (ופניך הולכים) into battle.⁠"2
והנחותי לך AND I WILL BRING YOU TO A HAVEN: [God said,] "I will go with you to capture the land [and I will stay with you] until I grant you safety (שאניח לך) from all your enemies around you.⁠" [והנחותי means "I will bring you to safety in the land of Israel,⁠"] as in the phrase (Deut. 3:20), "until the LORD has granted your kinsmen a haven (יניח)... [in the land... beyond the Jordan],⁠" and in the phrase (Deut. 25:19), "when the LORD grants you safety (יניח) from all your enemies [around you in the land that the LORD your God is giving you].⁠"3
He who interprets this phrase as meaning that God is promising to give Moses peace of mind (נחת רוח) by fulfilling Moses' request,⁠4 is offering a foolish interpretation.⁠5 Does God always say והניחותי לך whenever he accedes to some request of Moses? The words [והניחותי לך, if interpreted to mean "I will grant you peace of mind"] would then simply be superfluous language.⁠6
1. "I, Myself,⁠" constitutes Rashbam's explanation of the word, פנים.
On Rashbam's understanding of פנים, see also comm. above, ad 25:30, and notes 54 and 56, there.
2. Rashbam interprets the verse as Rashi does (following Onq.; so also R. Joseph Bekhor Shor), virtually verbatim. The only change that Rashbam makes to Rashi's words is that he adds the words כמו שבקשת – "as you requested.⁠" Following Rashi's understanding, God's answer here appears to be somewhat of a non-sequitur after Moses' request in vs. 13 for insights into God's ways and the reasons why God has rewarded him. (See NJPSC to vs. 14: "God does not yet relate to Moses' last point....⁠") Only Rashbam can write here that God's words here are an appropriate answer to Moses' request, for only Rashbam interpreted Moses' words in the previous verse as a request that God go before the Israelites to show them the way.
3. Consistent with his understanding that the only theme of the discussion here between Moses and God is the manner in which the Israelites will get to the land of Israel, Rashbam offers a novel understanding of the difficult phrase והניחותי לך. He correctly points out that this verb is often used in contexts that relate to the conquest of Canaan. Rashbam's interpretation is later found in Hizq., and is presented by Childs (without attribution) as a reasonable option of interpretation for our verse. ("To give rest in the Old Testament is often connected with the possession of the promised land.⁠")
4. It is difficult to know precisely to whom Rashbam is referring here, i.e. who it was who offered this rejected interpretation. Presumably some exegete before Rashbam used that phrase (נחת רוח) to explain the word והניחותי in our verse. The idea of this interpretation (but not the phrase, itself) can be found in Tanh. Ki tissa' 27, and in R. Joseph Bekhor Shor's comm. (here and ad vss. 16 and 17). The interpretation that Rashbam rejects enjoyed a certain popularity after Rashbam's time. See e.g. R. Abraham the son of Maimonides (cited by Kasher, here, note 89: "טעמו הנחת רוחך– it means 'giving you peace of mind'"), and see also NEB: "I will set your mind at rest.⁠"
5. Such strong language is not unusual for Rashbam. See also comm. below, ad 34:29.
6. While it is clear what the point is that Rashbam is making at the end of this comment, the language of the comm. is problematic. As Rosin writes (note 9), the last words of Rashbam' comment on this verse – והלא ייתור לשון חכמה – are obviously the result of some scribal error. Rosin offers a number of interesting and speculative reconstructions of the text, and even kindly invites future generations of scholars to speculate further on the subject (והמטיב לפרש ולהראות דרך אחרת תבא עליו ברכה" – may a blessing befall anyone who does a better job of explaining [this text] in some other manner"). I would hesitatingly suggest that the text of Rashbam's comm. should read simply: והלא ייתור לשון המה, and that speculative understanding is the one reflected in the translation above. I would also repeat Rosin's invitation to anyone who would like to speculate further and come up with a better reading and/or a better understanding to feel free to do so.
As noted above, ad 19:23, Rashbam often feels that even on the peshat level of reading a narrative text, superfluous language is not acceptable.
וטעם פני ילכו – כבודי ילך עמך.
והנחותי לך – ולא להם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יד-טו) אמר הגאון: פני – חמתי, כמו: ופניה לא היו לה עוד (שמואל א א׳:י״ח). והנה מה יעשה במלת: ילכו, אם אין פניך הולכים (שמות ל״ג:ט״ו).
ולפי דעתי: כי פירוש פני – אני בעצמי, כמו: ופניך הולכים בקרב (שמואל ב י״ז:י״א).
(14-15) [MY PRESENCE.] Saadiah Gaon says that the meaning of the word panai (my presence)⁠1 means my anger, as in u-fanehah lo hayu lah od (and her countenance was no more sad) (I Sam. 1:18).⁠2 Now, what will the Gaon do with the word panekha (thy presence) in If Thy presence go not with me (v. 15)?⁠3 I believe that panai means I, myself. It is similar to the word panekha (thine own person) in and that thou go to battle in thine own person (panekha) (II Sam. 17:11).
1. Literally, My face.
2. Which Saadiah Gaon renders: and she was no longer angry.
3. We cannot render panekha (thy presence) in this verse as anger because then the verse would read, If Thy anger go not with me, carry us not up hence.
ואמר לו הקב״ה: פני ילכו – אני אלך, כמו ופניך הולכים בקרב (שמואל ב י״ז:י״א), כי זה מוטב להם שאלך עמהם.
והניחותי לך – ממה שהיה לבך נוקפך איזה תבחר, הרי בחרתי לך המוטב.
And the Blessed Holy One said to him: פני ילכו – MY PRESENCE SHALL GO – I will go, like: “that you yourself go to battle” (Shemuel II 17:11), because this is better for them that I go with them.
והניחותי לך – AND I WILL BRING YOU REST – from what your heart was hammering you, which will you choose? Behold I chose for you the better.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(יד) והניחותי לך1 – טעמו הנחת רוחך מן העצב שהיה בו2.
1. רד. פיסקא זו מופיעה בכת״י שלא במקומה לפני הגליון מד׳ רבנו מימון לעיל, וכבר תיקן המהדיר בהעתקתו כלפנינו.
2. רה. עי׳ להרשב״ם שדחה פירוש זה בשתי ידים, אולם רבנו יש לו סעד מברכות (ז.): ׳אמר לו הקב״ה למשה המתין לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך׳. [הערות נהור שרגא] אבל לא ברירא לן הראיה, הלא לפי הגמרא ׳והנחותי לך׳ פירושו ואתרצה לך, ולא ׳אעשה לך נחת רוח׳. [ואגב, הנה קושיית הרשב״ם היא: ׳והמפרש והניחותי לך נחת רוח אעשה במה שאעשה בקשתך, שטות הוא. וכי בכל דברים שהיה הקדוש ברוך הוא מתרצה לבקשת משה יאמר לו והניחותי לך? והלא ייתור לשון [הוא בלא צורך כלל ואינו לשון] חכמה׳. וקושייתו היא רק אם ׳פני ילכו׳ עניינו כרש״י שהבטיחו שיושגחו ישירות ע״י השי״ת ולא ע״י מלאך, אך אם ׳פני ילכו׳ עניינו הכעס כרס״ג – לק״מ, שלדבריו ׳והנחתי לך׳ היא תוצאה של ׳פני ילכו׳, שרק כאשר יסתלק הכעס אזי יתרצה לו השי״ת/יניח ה׳ את רוחו, וכלשון הגמ׳ בברכות. ועי׳ רקנאטי שכתב כן: ׳ויאמר פני ילכו והניחותי לך ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה. אמרו רז״ל בפרק קמא דברכות (ז.) מניין שאין שואלין לאדם בשעת כעסו שנאמר פני ילכו והניחותי לך, המתן עד שיעברו פנים של זעם, משמע לפי דבריהם כי הפנים של כעס, וכוונתם כי הבטיח הקדוש ברוך הוא את משה שעדיין יהיה עת וזמן שיתרצה לו, ולא פירש מתי יהיה זה, ועל כן השיבו אם אין פניך הולכים עתה אל תעלנו מזה׳. ואם הדברים כנים, יהיה משמע שרבנו מפרש ׳פני ילכו׳ על ענין הכעס, וכאביו הרמב״ם. אכן בלא״ה אפשר לתרץ באופן אחר, שמאחר שמשה מדגיש בטענותיו שהוא מצפה לראות את מציאת החן שלו בעיני השי״ת, לכן פייסו הקב״ה למשה ועשה לו נחת רוח מן העצב, להורות על מציאת החן].
והנחתי לך – אלך עמך לכבוש את הארץ עד שאניח לך מכל אויביך, דכתיב: והיה בהניח י״י לך מכל אויבך מסביב וגו׳ (דברים כ״ה:י״ט).⁠1
1. שאוב מרשב״ם.
והניחותי לך, "and I will give you rest.⁠" I will go with you until the conquest and give you rest from all your enemies.⁠" Moses had quoted God to this effect when discussing the commandment to wipe out Amalek utterly In Deuteronomy 25,19. (Rash'bam)
(יד-טו) ויאמר פני ילכו והניחותי לך. ותימ׳ מה זה השיב לו משה אם אין פניך הולכי׳. הלא שכינה אמ׳ לו שילכו פניו. וי״ל דה״פ אמ׳ הקב״ה פני ילכו. חרוני ילך. והשיב לו משה אם אין פניך הולכי׳. מיד יעבור. אל תעלינו.
(יד) ויאמר פני ילכו והניחותי לך. פר״ש ב״ם תחילה אמ׳ לו הק׳ הנה מלאכי ילך לפניך (שמות לב:לד). ומשה השיבו הודיעני נא את דרכיך (שמות לג:יג) שתלך אתה עמנו. והק׳ השיבו פני ילכו. אני בעצמי אלך לכבוש את המלכי׳. והניחותי לך. כלומ׳ אניח אותך בארץ ישראל. כמו עד אשר יניח לאחיכ׳ (ע״פ דברים ג:כ).
פני ילכו. כמו ופניך הולכי׳ בקרב (שמואל ב יז:יא) דאבשלום. ומשה אמר אם אין פניך הולכי׳ תמיד אל תעלינו (שמות לג:טו). והק׳ נתרצה לו.
ויאמר פני ילכו – וקשה א״כ מה השיב משה אם אין פניך הולכים הלא כבר אמר ה׳ פני ילכו וי״ל שהקב״ה אמר אדרבא פני ילכו, פי׳ חרון אפי והשיב משה אם אין חרונך הולכים ועוברים אל תעלנו מזה.
ויאמר פני ילכו והנחותי לך – פרשב״ם: תחלה אמ׳ לו הק׳ הנה מלאכי ילך לפניך.
ומשה השיבו: הודיעני נא את דרכיך – שתלך אתה עמנו.
והק׳ השיבו: פני ילכו – אני בעצמי אלך לכבוש את המלכי׳.
והניחותי לך – כלומ׳ אניח אותך בארץ ישראל, כמו עד אשר יניח ה׳ לאחיכ׳.
פני ילכו – כמו ופניך הולכים בקרב דאבשלום.
ומשה אמר: אם אין פניך הולכי׳ תמיד אל תעלינו. והק׳ נתרצה לו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

(יד-טו) ויאמר פני ילכו והניחותי לך. ויאמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה – צ״ע: כי מאחר שנתרצה הקב״ה לילך עמו שאמר פני ילכו. על מה אמר משה אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. והלא כבר נתרצה בדבר. ועוד מה זה שאמר משה אחרי כן ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך וכו׳ הלא כבר נתרצה. וה״ר יוסף האופ״סיאל מישב הכי. הקב״ה אמר למשה פני ילכו והניחותי לך. פי׳ אותך אניח ליהנות מזיו שכינתי ולא להם. ועל זה השיב משה אם אין פניך הולכים וכו׳ כדי שיהיו כולם כמוני. אל תעלנו מזה. ובמה יודע ואיפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך. פי׳ אם תלך עמנו כמו שעשית בראשונה ידעתי כי מצאתי חן בעיניך. ויאמר ה׳ אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה. וי״מ פני ילכו. כעסי ילך מעלי כמו ונתתי פני באיש ההוא. ומאחר שילך כעסי מעלי אז והניחותי לך אך לא מיד. ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. פי׳ לא תזוז מפה עד שתלך עמנו ויאמר ה׳ גם את הדבר אשר דברת אעשה. והג״ן מפרש ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. שבתחלה אמרת ושלחתי לפניך מלאך ולבסוף אמרת הורד עדיך מעליך וכו׳ ועדיין לא גלית דעתך אם אתה תלך או תשלח מלאך לפני מפני שהורידו עדיים מעליהם במצותך ואתה אמרת ידעתיך בשם שתודיעני בשם את אשר תשלח עמי. ומשה היה ירא להתפלל להקב״ה שיבא עמהם לפי שאמר פן אכלך בדרך. ולכך אמר הודיעני נא את דרכיך אמר משה אשאל לו שיודיעני את מדותיו. ולפי המדות אדע אם טוב לנו שילך עמנו אם לא. ולפי שעדיין לא היה יודע לבחור הטוב להם לכך אמר וראה כי עמך הגוי הזה ואתה בחר לנו הטוב כי אני איני יודע לבחור. א״ל פני ילכו כלומר אני אלך כמו ופניך הולכים בקרב וזה טוב להם. והניחותי לך ממה שהיה לבך נוקף אי זה תבחר. ואע״פ שעדיין היה ירא ממ״ש לו פן אכלך בדרך מ״מ הורה לו הקב״ה את כל זה דרך הטוב כי גבור וגדול כהקב״ה שהולך עמם מה שאינו עושה לשום אומה. ועל זה אמר אם אין פניך הולכים וכו׳ ועדיין לא נתיישב דעתו על שאמר פן אכלך בדרך. א״ל הקב״ה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה שאודיעך מדותי ואז תתישב דעתך. כיון שראה משה שהיה עת רצון הוסיף לשאל ואמר הראני נא את כבודך כלומר רוצה אני לשמוע ולראות כבודך.
פני ילכו והנחותי לך. כתב הרמב״ן פירשו בו המפרשים אני בעצמי אלך ודומה לו פניך הולכים בקרב:
פני ילכו והנחותי לך, "My Presence will go and put your mind at rest.⁠" Nachmanides writes that the commentators agree that God agreed that His essence would go with the people. We find similar words with the same meaning in Samuel II 17,11 פניך הולכים בקרב, when Chushai advises Avshalom to personally lead his troops against his father David. [the word פניך, meaning that Avshalom would prove that he was serious in his rebellion, that his innermost self was involved, and knowing this his supporters would not need to fear that he might change his mind at the last moment, leaving them to appear as the rebels and having no longer a cause to fight for. Ed.]
(יד-טו) פני ילכו – רוצה לומר השגחתי. וכן: אם אין פניך הֹלכים. או יהיה הרצון ב׳פני׳ וב׳פניך׳ הנזכרים בזה המקום — השכלים הנפרדים, שהם אצל פני ה׳ יתעלה, לעוצם מעלתם. וכן ׳לא תוכל לראות את פני׳ (פסוק כ); ׳ופני לא יראו׳ (פסוק כג).
ובאה התשובה למשה על הענין הראשון: פני ילכו עמך להשגיח בך, והניחותי לך מכל דבר רע שיהיה נכון לבוא עליך. ונתבאר מזה המאמר כי למשה לבדו תהיה ההשגחה האלהית הפרטית;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ויאמר פני ילכו והניחותי לך – [ב] ירצה אף על פי שבעבור חטאם וקושי ערפם היה לי להשוותם בהשגחה על הנהגתם לכלל האומות במדרגה הראשונה הנזכרת עם כל זה כיון שיצא מפי העל את העם הזה כמו שאמרת אני חוזר בי ומודה שפני ילכו עמך או עמהם והניחותי לך חזור בזה מרגזך ומעצבך. והכוונה שיהי׳ עמהם בהשגחה הכוללת המיוחדת אל האומה הזאת בכלל אשר יחסנוה אל הפנים.
ואמנם תשובת השם פני ילכו והניחותי לך יאמר הרב שאינו תשוב׳ לענין ידיעת הדרכי׳ אשר שאל. וגם שאינו להודיעו שילך עמהם. אבל ששם פנים בפסוק הזה הוא נאמר על הכעס ולכך כתב בפל״ז הנזכר שפנים יאמר על הכעס כמו ופניה לא היו לה עוד ומזה השתוף הגיד שם פני ילכו והניחותי לך. ובזה גלה הרב דעתו בפסוק הזה שהשיבו השם על שאלת הדרכים מה צורך יש לך לדעת דרכי האם כדי לרצות שישוב חרון אפי מישראל הנני מודיעך שפני ילכו והניחותי לך בתתי שאלתך:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ויאמר פני ילכו והניחותי לך – לפי שהוא תלה שאלתו בזכות אחרים באומרו וראה כי עמך הגוי הזה. תלה לו השם יתברך בזכות עצמו. וזהו והניחותי לך בזכותך. וכאן השיבו על שאלתו לפי דרך התלמודי אמר ליה עכשיו אני שרוי בכעס ואין ראוי לך לשאול בשעת הכעס. אבל פני כעסי ילכו ואחר כך נניח לך. והשיב אם אין פניך וכעסך הולכים מיד אל תעלנו מזה. ולפי הפשט יאמר פני ילכו שהם פני הרחמים והניחותי לך. וחזר לומר אם אין פניך המיוחדות לך שהם רחמים גמורים אל תעלנו מזה. וזה אמר לפי שפני ילכו שאמר הוא כולל פנים רבים. לזה אמר ופניך המיוחדות והפרטיות לך. או שרמז אם אין פניך הולכים. לפי שהוא שאל בעדו ובעד העם. השי״ת לא השיבו אלא והניחותי לך ולא לאחרים. לזה אמר אם אין פניך הולכים עמי ועם העם אל תעלנו מזה. ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו. בלי שר ומלאך אמצעי. ובזה ונפלינו מכל שאר העמים. כי לכולם יש שר ומזל וחלק ה׳ עמו. ואז השיבו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה שאלך עמך בלי אמצעי. והטעם כי מצאת חן בעיני אעפ״י שלא תהיה ראוי. ועוד שאתה ראוי בלי מציאת חן. וזהו ואדעך בשם. כי אני ידעתיך וחבבתיך בשם בלי אמצעי. וזה תשובה על מה שאמר הודיעני נא את דרכיך. בענין שבידיעת דרכיך אדעך. ואחר שאדעך אני דבק בלי אמצעי. כי באופן אחר איך אמר ואדעך. כי כבר אמר החכם אלו ידעתיו הייתיו. אבל היה רוצה להשיג מעלת השם מצד ידיעת דרכיו. ואלו הדרכים לא ידענו מה הם וכיצד הם. אבל כמו שאין אנו מכירין את השם יתברך אלא מצד פעולותיו ונפלאותיו. כאומרו יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו וגו׳. כן א״א למשה להשיג את השם אלא מצד דרכיו. וזהו יודיע דרכיו למשה. לפי שהם דברי סתר. ולא דרכנו דרכיו. אבל לבני ישראל עלילותיו. כי מצד פעולותיו הם מכירין אותו. וזהו הודיעני נא את דרכיך. ובזה ואדעך:
ולרבותינו בזה דברים רבים בידיעת דרכיו. כיצד מתנהג בצדיק ורע לו רשע וטוב לו. ודברים כיוצא באלו. אין להאריך בהם כי הם דרכי סתר ושאלתו ובקשתו לידע דרכי ה׳. שכולם תלוים בשם ה׳ הן לרחמים הן לדין. וזה תלוי בסוד י׳ ספירות ובידיעתם. וזהו שאמרו נ׳ שערי בינה היו וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד. שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים. וזהו ואדעך בשם. רוצה לומר תהיה לך ידיעה וחלק בידיעת השם ואין לנו עסק בנסתרות. ואחר שהיה לו חלק בידיעת השם. אמר הראני נא את כבודך. ולא אמר הודיעני. אלא הראני בראיית העין ובאספקלריא המאירה. את כבודך. ולא כבודך אלא את. לרבות מה שמתרבה מן הכבוד. ולא הכבוד. וזה על דרך שהמלאכים שואלים איה מקום כבודו. ולא איה כבודו. וכן בכאן את כבודך הפנים הסמוכים אל כבודך. ולא כבודך. ולכן השיבו הש״י לא תוכל לראות את פני הסמוכים אצל הכבוד. וזהו וראית את אחורי שהם קשר של תפילין. ולא התפילין עצמם. וזה רמז שיש כבוד לפנים מכבוד. והבטיחו שיראה הכבוד שהוא אחר. כבוד אחר. אבל לא כבוד הסמוך לכבוד הפנימי. והם דברים שאין אנו מבינים אותם. ועל דרך הפשט יש לך לידע כי כל שאלת משה לא היתה אלא בשביל ישראל. בענין שיחזרו לקדמותם. ורצה לידע דרכי הש״י. בענין שבהם ידע להתדבק בשם ה׳ ולכוין בתפלתו. ולידע סדר כפרת העון בין לעון העגל בין לעון אחר. לפי שהם עם קשה עורף. וכל זה עשה לפי שראה ישראל ערומים בלי מצוה ובלי תורה לפי שהוא שיבר הלוחות. ולכן רצה לתקן את אשר עוות ולהחזיר עטרה ליושנה. וכל זה תבין ממה שא״ל השם פסל לך שני לוחות. ומה תשובה היא זו לשאלתו ששאל הראני נא את כבודך. אעפ״י שנוכל לומר כי זאת תשובה לשאלתו. כי לידע כבודו כמו שאמר הראני נא את כבודך. השיבו השם יתברך כי זה א״א להשיגו. אלא מצד התורה כאומרם הפוך בה דכולא בה. ולזה אמר פסל לך ואתנה לך את לוחות האבן. והיה נכון לבקר ועלית אל הר סיני. ומצד זה תשיג כל הדברים. אבל האמת כי הכל תשובה לשאלת הראני נא את כבודך. ששאל שיראהו כבודו וגדלו באיזה דרך ישיג כפרת ישראל בענין שיחזרו לקדמותם. ושישוב ליתן להם תורתו ומצותיו. ולזה השיב לו אני אעביר כל טובי על פניך. זו מדת טובו וחסדו כיצד הוא טוב ומטיב לכל. וזה רמז על י״ג מדות שבם מטיב הש״י ומרחם. וזהו וקראתי בשם ה׳ לפניך שהוא רחמים גמורים. ואז וחנותי את אשר אחון. שזה רמז למשה שמצא חן בעיניו שישיג השגה שלימה כזו. וכן דבר כלל כנגד העם שאם יהיו ראויים ומוכנים. השם יחון וירחם עליהם באלו הי״ג מדות שהם רחום וחנון. ובזה תוכל להשיג מדת טובי. אבל שתחשוב שאני מראה לך כבודי לא תוכל לראות את פני. ורמז באומרו אני אעביר כל טובי על פניך כפי ערכך וכפי הכנתך שנולדת בה. כי לפי שכתב בלידתו ותרא אותו כי טוב הוא. לכן אמר אני אעביר כל טובי על פניך. אחר שאתה נולדת במדת טובי ואתה רב טוב לבית ישראל. ובעבורם אתה שואל זה. וקראתי בשם ה׳ לפניך. אחר שאתה מכיר מדת טובי. ובעבורך וחנותי את אשר אחון במדת טובי. אבל מה שקודם מדת הטוב שהוא לפני לפנים לא תוכל לראות את פני. כי לא יראני האדם וחי. רוצה לומר בעוד שהוא חי. ובמדרש הנעלם אמרו אפילו אדם שלמעלה. דכתיב דמות כמראה אדם עליו מלמעלה ולא חיות הקדש. וכן כתוב גם כן בפרקי רבי אליעזר:
פני ילכו – בנסעכם ללכת אל ארץ ישראל ילכו פני לפניכם, לא בתוככם.
והנחתי לך – אניח לך מכל אויביך מסביב (ע״פ דברים י״ב:י׳), באופן שתביאם לארץ בטח.
פני ילכו, when you are moving toward the Holy Land My presence will walk before you. The emphasis here is on the word “before” instead of God saying “among you”a
והניחותי לך; will give you rest from your enemies around you, so that you will bring the people into the land in safety.
a. the author is reading this into the text as God left the definition of where His presence would be wide open.
[א] פני ילכו והנחותי לך
[1] שם ע״א, וע״ב1
1. לשון הגמרא שם ע״א: ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו - דכתיב: ׳פני ילכו והנחתי לך׳; אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך. עכ״ל.
בעמוד ב הגמרא חוזרת על האמירה של רבי יוחנן אבל בשם רשב״י. כתב הצל״ח, צ״ל שרבי יוחנן שמע דבר זה משני רבותיו מרבי יוסי ומרשב״י, בעמוד א סידרו את אמירותיו של רבי יוחנן בשם רבי יוסי, ואילו בעמוד ב סידרו את אמירותיו בשם רשב״י.
ויאמר פני ילכו והניחותי לך – במלת פני נחלקו המפרשים אם הוא פנים של כעס או פנים של רחמים וילכו משמע להבא, ומשה אמר אם אין פניך הולכים בהווה לאלתר אל תעלינו מזה, בין שיהיה פירושו שילך הכעס מהם תיכף, בין שיהיה פירושו שילך עמהם תיכף פני רחמיו יתברך, ולפי דרכנו השיב לו על ב׳ דברים כאחד על מה שהיה מתמיה על שלא הודיעו שישלח עמו שלוחו לסעדו על זה אמר פני ילכו כמו ופניך הולכים בקרב, (שמואל ב י״ז:י״א) לפי שנאמר ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים ומאותן פנים ילך אור פניו ית׳ על פני משה ועל ידי זה יעשה לו הקב״ה הנחה כאילו היה השם הולך עמו ממש, ואע״פ שהשפעה זו לפרקים מ״מ תספיק למשה לשיוכל להעלות את העם ולהדריכם בדרך ה׳ וז״ש והניחותי לך. ויאמר משה זה פשוט ואין אני מבקש על זה כ״א אין אור פניך הולכים ודאי אל תעלנו מזה ובלא מציאת חן, דבר זה מוכרח להיות כי אין לנו עליה כלל זולת זה, וא״כ הדרא בקשתי לדוכתה מה תעשה לי בעבור מציאת החן וז״ש ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך, שיתפשט החן ממני גם אל עמך הלא בלכתך עמנו ממש בכל עת שתדבק בי ע״י שתודיעני דרכך ובזה לבד נפלינו אני ועמך מכל העם וגו׳.
וַיֹאמַ֑ר פני ילכו: כתב בעל מקנה אברם ונמשך אחריו גם בעל ערוגת הבשם, שכאשר האתנח בראש פסוק נקרא סַחְפָא כמו זה, וכן וַיֹאמַ֑ר הראני נא שבסמוך. וקראו לו עבד, או קוץ, שהוא פחות ממשרת. [וַיֹּאמַ֑ר].
ויאמר פני ילכו וגו׳ – הרבה פירושים נאמרו בפסוקים אלו, ונראה לפרש הכתוב על פי דבריהם ז״ל (תיקונים י״ח) כי שכינתו יתברך תקרא פני ה׳ לצד שהיא הנראית לצבא השמים, ואליה רומז אומרו (לעיל כ״ג ט״ו) ולא יראו פני ריקם, וכאן השיב ה׳ למשה על טענותיו והודיעו כי ההולך עמו הוא פני ה׳ שהוא השכינה, ועל חששת שמא לא יהיה נוח למשה מציאות זה אמר והניחותי לך.
ונתכוין עוד לומר לו שינוח אור עליון עליו ולא יפסק ממנו מה שנח עליו עד עתה מן הרוח, אלא שלבחינת ישראל תהיה השכינה הולכת לפניהם, ובחינה זו בחינת דין הוא והשם יגיד עליה אדני, ועל זה השיב משה ואמר אם אין וגו׳.
ויאמר פני ילכו, "He said: 'My presence will go with you.'" Many commentators have addressed themselves to these verses. I believe the correct approach to these verses must be based on a comment in Tikkunim 18 that the Torah refers to the שכינה as פני ה', seeing this is the aspect of God visible to the Celestial Beings. This is also the allusion contained in the words of Exodus 23,15 ולא יראו פני ריקם, "they shall not see My Face (while) empty-handed.⁠" In our verse God is responding to Moses' arguments and informs him that He Himself will go with him as His attribute פני השם, i.e. the שכינה. Concerning the matter of Moses having reservations about such an arrangement, God added: והניחותי לך, "I will give you rest.⁠"
God also meant that He would allow an extra-terrestrial light to rest on Moses, one that would not fade; at the same time whatever degree of spiritual light Moses had enjoyed thus far would continue, although seen from Israel's vantage point the Divine Presence שכינה would be perceived as preceding the people on their journeys. This was an aspect of God's attribute of דין, Justice, as is evident from the name with which God identified Himself here. [I believe that having said that the expression פני השם referred to the way God is manifest in Heaven, the author concludes that this is an aspect of דין, seeing there is no need for the attribute of Mercy in the Celestial Regions. Ed.] Moses responded to this offer by saying: "If Your presence will not go with me,⁠" in verse 15.
ויאמר פני ילכו כו׳ – והשיב ית״ש שאני לא אלך אלא בא״י להנחיל לישראל וז״ש והנחתי לך – אבל בדרך לא אעלה כו׳ רק זאת אעשה שפני ילכו עם המלאך בא״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(יד) פני ילכו – כמו שפירשוהו חז״ל וכן אונקלוס, באבשלום נאמר אנה ילכו שהוא בקרב, אבל כאן הוא כמו כלה ענן וילך (איוב ז׳:ט׳) – נסתלק, רוח הולך (תהלים ע״ח:ל״ט) ודומיהן, וכן ופניה לא היוא לה עוד (שמואל א א׳:י״ח).
והניחותי לך – אניח רוחך, כמו אז ינוח לי (איוב ג׳:י״ג), ולא הונח לנו (איכה ה׳:ה׳). והמפרש אניח לך מאויביך לפי שלא נמצא עוד לשון כזה בתורה, וכי נמצא עוד בתורה סלחתי כדבריך (במדבר י״ד:כ׳), וכיוצא. וכן מה שפירש הודיעני נא דרכך – שתלך בכבודך עמנו על הדרך, דברים שאין להם שחר הם, שאיך יאמר עליו למען אמצא חן בעיניך (שמות ל״ג:י״ג)? ועוד הלא נאמר יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו (תהלים ק״ג:ז׳), ואם ידיעת דרכיו היא שילך עמהם, וכי עם משה הלך ולא עם ישראל, ולמה לא חלק עוד לישראל כי אם עלילותיו ית׳ ולא דרכיו.
א. כן צ״ל. בדפוס ראשון: ״היה״.
ויאמר פני ילכו – פנים יאמר כאן על הכעס, כמו ואני אתן את פני באיש ההוא (ויקרא כ׳ ג׳), והכוונה כאשר יעברו פנים של זעם ואסלח להם חטאתם, אז אניח לך, לעשות בקשתך, שאלך אני בעצמי עמכם:
פני ילכו – אני בעצמי אלך כמו שבקשת, כדכתיב ופני הולכים בקרב.
והניחותי לך – אלך עמך לכבוש את הארץ עד שאנוח לך מכל אויביך מסביב כדכתיב עד אשר יניח ה׳ לאחיכם ככם, והיה בהניח ה״א מכל איביך (רשב״ם). וכ״כ רע״ס פני ילכו, בנסעכם ללכת אל ארץ ישראל ילכו פני לפניכם לא בתוככם. והניחותי לך, אנוח לך מכל אויביך מסביב ותבואו לארץ בטח. וכ״כ הגר״א השיבו ית׳ אני לא אלך אלא בא״י להנחיל הארץ וז״ש והנחותי לך, אבל בדרך לא אעלה, רק זאת אעשה שפני ילכו עם המלאך בארץ ישראל.
פני ילכו וגו׳ – {עיין} רש״י, רשב״ם וראב״ע, וכן אנקלוס. והכוונה לדעתי שתעשו לי משכן, ומשה השיב ובקש שלא יסיעם ממקומם כלל בטרם יעשו המשכן, באופן שלא יסעו שום מסע בלי שתהיה שכינת ה׳ ביניהם.
פני ילכו – כדוגמת ״וּפָנֶיךָ הֹלְכִים בַּקְרָב״ (שמואל ב יז, יא): שכינתי בעצמה שוב תלך עמכם. הווי אומר, לא תצטרך עוד זמן רב למלא את תפקיד הנהגת העם בעצמך, בכח שיקול דעתך. גזירת ״לא אעלה בקרבך״ (פסוק ג) השרתה בלב העם יגון עמוק, ובכך השיגה כבר את מחצית תכליתה: היא כבר רוממה את העם במקצת מהשפלות שלו, אשר הייתה סיבת השינוי שהודעתי עליו בדרך הנהגת ה׳.
שוויון המשמעות של ״פני ילכו״ ל״אעלה בקרבך״, או לכל הפחות ל״אלך עמכם״ שהוא אולי שלב ביניים, מוכח מבקשת ״אם אין פניך הלכים״ וגו׳ (פסוק טו), המוסברת לאחר מכן (בפסוק טז) כך: ״ובמה יודע וגו׳ הלוא בלכתך עמנו״ וגו׳. הרי לנו באופן ברור ש״בלכתך עמנו ונפלינו״ וגו׳ הוא ביאור ל״פניך הלכים״.
לפיכך ״פני ילכו״, ואף על פי כן: ״והנחתי לך״. למרות שהגזירה העומדת ביסוד בקשתך לא תעמוד זמן רב, שהרי אשוב להנהיג את העם בהדרכתי הישירה, אף על פי כן איענה לבקשתך ואתן לך דעת והבנה בדרכי.
ויאמר פני ילכו – השיב לו ה׳ שבמה שנוגע לענין נבואתו לא תהיה נבואתו גם עתה על ידי מלאך ואמצעי רק נבואת פה אל פה, וחלות רוח ה׳ על הנביא נקרא בשם מנוחה ונחה. כמו נחה רוח אליהו על אלישע (מלכים ב ב׳:ט״ו), ומנוחה לא מצאתי (ירמיהו מ״ה:ג׳), ויהי כנוח עליהם הרוח (במדבר י״א:כ״ה) ועז״א פני ילכו והנחתי לך ר״ל לענין שאניח לך היינו שתנח עליך רוח הנבואה שאניחהו עליך, לענין זה פני ילכו בעצמי שלא על ידי מלאך ואמצעי, כי המלאך לא ילך רק לענין ירושת הארץ בלבד:
פני ילכו: כפירוש הגאון1 שהביא הראב״ע ״פני״ הוא חמתי2, והכי פירש בתרגום יונתן3 [והכי איתא בברכות ז,א4], ועיין מה שכתבתי בספר במדבר (ו,כו) בברכת ״ישא ה׳ פניו אליך״. והשיב לו הקב״ה, באשר לעת עתה הנני בחמתי, שהרי באמת לא נתרצה כל אותם מ׳ יום5, אבל כאשר ״פני ילכו״ אז ״והנחותי לך״ – אעשה לך נחת רוח6, והרי נשמעה תפלתו7.
מ״מ הוסיף משה לבקש8, והוא בשביל שלא ידע משה אם גם בהליכות הדרך המסוכנת שהוא הגנה יהא הקב״ה מניח דעתו, או רק בשבתם במנוחה ולצורך פרנסה9, והרי זה ידע משה כי נוח שתהיה הפרנסה ע״י הקב״ה בעצמו10 מענין הגנה, כמו שאמר יעקב אבינו על דורו של יהושע, כמו שביארנו בפרשת ויחי (בראשית מח,טז)11 במקרא ״המלאך הגואל אותי וגו׳⁠ ⁠⁠״, על כן לא ידע עדיין מתשובת ה׳ ״והניחותי לך״ אם הוא בכל דבר12 או רק בפרט אחד13, שהרי בלשון הבקשה ״ואדעך״ יהא די אם ידע את ה׳ בענין פרנסה לחוד.
1. רבינו סעדיה גאון (הרס״ג).
2. ו״ילכו״ הכוונה יסורו, כלומר, יסור רגזי ואז ״והניחותי לך״.
3. ״ואמר, אמתן עד דיהכון סבר אפין דרוגזא, ומן בתר כדון אנוח לך״.
4. א״ר יוחנן משום ר׳ יוסי, מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, דכתיב ״פני ילכו והניחותי לך״, אמר לו הקב״ה למשה המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך.
5. רק מעט, עיין רבינו לעיל פסוק א׳.
6. כלפי כל עם ישראל (לא כהראב״ע שדייק ״והניחותי לך״ ולא להם).
7. זו התוצאה הסופית גם ע״פ רש״י, אך רש״י מפרש אחרת מפירוש הרס״ג את ״פני ילכו״.
8. ״אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה״. והדבר צ״ע שהרי אמר לו ״פני ילכו״ א״כ מדוע הוסיף משה להתנות, ורש״י ענה על כך, וז״ל: ״ויאמר אליו״ – בזו אני חפץ, כי ע״י מלאך אל תעלנו מזה. ודחה אותו הרמב״ן, וז״ל: וחלילה שיאמר ״אם אין פניך הולכים״ אחרי שהבטיחו ״פני ילכו״.
9. כפי שהזכיר רבינו בפסוק הקודם על שני דרכי הנהגת ישראל – פרנסה והגנה.
10. יותר מאשר ההגנה שתהיה ע״י הקב״ה בעצמו.
11. בהרחב דבר.
12. גם פרנסה וגם הגנה.
13. רק פרנסה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

פני ילכו – א״ר יוחנן משום ר׳ יוסי, מניין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, דכתיב פני ילכו והניחותי לך, אמר לו הקב״ה למשה, המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך.⁠1 (ברכות ז׳.)
1. דאי אפשר לפרש כפשוטו שאמר לו פני ילכו ולא מלאך וכפירש״י, דלפי״ז מה אמר לו משה אם אין פניך הולכים הא כבר הבטיחו הקב״ה על זה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןכלי יקרמנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(טו) וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם⁠־אֵ֤ין פָּנֶ֙יךָ֙ הֹלְכִ֔ים אַֽל⁠־תַּעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה׃
He said to Him, "If Your presence does not go, do not bring us up from here.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[צ] 1אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה, א״ל ההוא מינא לרב אידית, כתיב (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה׳, עלה אלי מיבעי ליה, א״ל זה מטטרון ששמו כשם רבו דכתיב (שמות כ״ג:כ״א) כי שמי בקרבו, אי הכי נפלחו ליה, כתיב (שמות כ״ג:כ״א) אל תמר בו, אל תמירני בו, אם כן לא ישא לפשעכם (שמות כ״ג:כ״א) למה לי (לא יכול לסלוח פשעכם ומה יתרון בו) א״ל הימנותא בידן (שאין בו כה לשאת פשעינו ואנו נמי מאסנוהו ומיאנו לקבלו) דאפילו בפרוונקא (שליח מוציא ומביא) נמי לא קבילניה, דכתיב ויאמר אליו אם אין פניך הולכים וגו׳ (סנהדרין לח:)
[צא] 2אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה, ויאמר לא כי אני שר צבא ה׳ עתה באתי (יהושע ה׳:י״ד), עם משה רבך באתי אלא שהיה מתפלל ואומר אם אין פניך הולכים וגו׳, לעלות למעלה לא הייתי יכול שעדיין לא עשיתי שליחותי, ולמטה לא הייתי יכול שעדיין היה מתפלל ואומר אם אין פניך הולכים, אלא הזהר שלא תעשה כשם שעשה לי משה רבך ונדחתי. (בראשית רבה צז ד)
[צב] אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה, אמר משה מלאך אתה משלח, איני צריך לו, אם אין פניך הולכים. אמר הקב״ה בשביל המלאך אתה קורא תגר, חייך אף לא מלאך אלא צרעה אחת אני משלח והיא מכלה אותם, וכן הוא אומר (יהושע כ״ד:י״ב) ואשלח לפניכם את הצרעה. (תנחומא ישן, הוספה לדברים סי׳ ט)
[צג] 3אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה, וכן אמר משה לפני הקב״ה רבון העולמים כשם שהיית נוהג עם אבותיהם מלפניהם, כך תהא נוהג עם בניהם אחריהם, כשם שנאמר באברהם ויאמר ה׳ אל אברם לך לך (בראשית י״ב:א׳), כשם שנאמר ביצחק גור בארץ הזאת ואהיה עמך (בראשית כ״ו:ג׳) כשם שנאמר ביעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה וכו׳ [והנה אנכי עמך] (בראשית כ״ח:י״ג), כך תהא נוהג עם בניהם אחריהם. (מדרש תנאים דברים לג, כט)
[צד] 4אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה, אמר משה רבונו של עולם אם לא יעברו פנים של זעם אל תעלנו מזה. (מדרש הגדול)
[צה] 5אם אין פניך הלכים... ובמה יודע אפוא, וינוסו משנאיך מפניך (במדבר י׳:ל״ה), מפניך הם נסים ואין אנו כלים לפניהם. אלא כשפניך אתנו אין אנו נסים לפניהם וכשאין פניך אתנו אנו כלים לפניהם וכן הוא אומר אם אין פניך הולכים, ואומר ובמה יודע אפוא. (ספרי בהעלתך פד)
[צו] 6פני ילכו... ובמה יודע אפוא, אמר לו [משה להקב״ה], אומות העולם משתמשים בשרים ואנו כך ומה הפרש בינינו לבינם, אמר לו חייך אני עושה רצונך, פני ילכו. (תנחומא סי׳ כז)
1. ראה תו״ש משפטים פכ״ג אות שיא וצרף לכאן. ובמאירי סנהדרין שם: ובמדרש אמרו (עי׳ ירושלמי ברכות פ״ט ה״א) לא תצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, צווח לי ואני עני הה״ד (יואל ג ה) כל אשר יקרא בשם ה׳ ימלט, שאין אנו צריכים למכניסי רחמים ולסרסורין לפני הקב״ה אלא נקרא והוא יענה, בכל קראנו אליו, ע״כ. ובגו״א כאן שעפ״י דרש זה מתורצת קושית הראשונים לעיל אות פט*, שמ״ש פני ילכו לא הבטיח את משה רק במקום שצריך שילך כבודו עמהם אז ילך הוא אבל דבר שאפשר ע״י שליח יהיה נעשה ע״י מלאך, ועל זה השיב משה אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, שלא ירצה כלל במלאך אע״ג דאפשר ע״י שליח אינו חפץ בשליח רק הש״י בעצמו עמהם. – בשמו״ר לב ג (הובא בתו״ש משפטים פכ״ג רצו ולעיל פל״ב אות רסא): ואימתי נמסרו לשליח בשעה שעבדו עכו״ם מנין שכן אמר הקב״ה למשה לך נחה את העם (לעיל לב לד, וסוף פסוק הנה מלאכי ילך לפניך. מהרז״ו) אמר משה אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. ובמדרש הגדול בראשית כד ז (הובא בתו״ש שם אות מה): וכן משה אומר אם אין פניך הולכים, אמר לפניו רבש״ע אין בכל העליונים והתחתונים אלא אתה, רצוני בכבודך לא על ידי מלאך. ובכת״י לא׳ מהראשונים: ומה הפליג אונקלוס הגר ע״ה בתרגו׳ הודיעני נא את דרכיך ואדעך, להרחיק הגשמות כמנהגו, ואז ענהו השם פני ילכו כלומר, מלאך הברית אשר אתם חפצים בו שבו יראו פני. כלומר ישיגו השגחתי ועליו נאמר כי שמי בקרבו. והנחותי לך ולא אתנהג עמך במדת הדין עזה לבדה, אלא כלולה במדת הרחמים מלשון מנוחה, ואז ענה משה כי אם אין פניך בעצמך ובכבודך הולכים עמנו אל תעלנו מזה כדי שתהיה עמנו פנים בפנים. [כן ראיתי שקטע זה נמצא בספר ״מבחר המאמרים״ להרב נתן בר שמואל הרופא, (ליוורנו תק״ץ) פ׳ תשא. וצריך לבקר כל המאמרים שהבאתי מכת״י זה הנמצא בבריטיש מוזעאום]. בספר האמונה והבטחון כותב: והחכם רבי יוסף קמחי ז״ל פי׳ ענין פרשה זאת על דרך הפשט שיש בו קירוב אל האמת. פני ילכו המלאך הנכבד שיש לי אשר אתה מבקש. אם אין פניך הולכים. באשר אני מבקש שילך עמנו זהו ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו ולא לפנינו נראה מדבריו אלו כי התפלה היתה שילך המלאך ההוא ביניהם כי אינו מבקש לפניהם. הראני נא את כבודך. בקש שיראה לו המלאך המעולה שברא שהוא כבודו הנקרא מלאך הכבוד. ענהו אני אעביר כל טובי על פניך. רצ״ל כל טובי הגדול שיש לי המלאך המכובד שבשמים, ע״כ.
2. באגדת בראשית פל״ב: וכל זמן שהיה משה קיים לא היה לו רשות למלאך ליראות, עד שעמד יהושע ביריחו ונגלה שנאמר ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וגו׳ כי אני שר צבא ה׳, אמר לו המלאך בבקשה ממך שלא תפסול אותי כשם שפסל אותי משה, שיש לי כמה שנים חבוש ועכשיו באתי לשמור אתכם וכו׳. וראה תו״ש משפטים פכ״ג את רצו–רצז וצרף לכאן.
3. ראה תו״ש לך לך פי״ב אות יז וצרף לכאן.
4. ראה לעיל אות פז וכ״ה בתרגום יונתן כאן: אין לית אפין מהלכא מיננא לא תסלקיננא מיכא בסבר אפין דרוגזא. ובאע״ז פסוק כא: אמר הגאון כי השם אמר למשה העל את העם הזה מזה המקום שחטאו בו ובמקום אחר אסלח להם ומשה השיב אם לא ישוב אפך עתה במקום הזה אל תעלנו מזה. וברקאנטי (הובא בש״ך כאן): אם אין פניך הולכים, ארז״ל פרקא קמא דברכות מנין שאין מרצין לאדם בשעת כעסו שנאמר פני ילכו והנחתי לך המתן עד שיעברו פנים זעם, משמע לפי דבריהם שהפניו האלו הם פנים של כעס, וכוונתם כי הבטיח הקב״ה את משה שעדיין יהיה עת וזמן שיתרצה להם ולא פירש מתי יהיה זה, על כן השיבו אם אין פניך הולכים עתה אל תעלנו מזה, ויהיה לפירוש הזה הולכים, שילכו, ר״ל שיסתלקו, לא שיבאו עמנו, ע״כ. וכונתו לתרץ קושית הראשונים דלעיל אות פט*. ובפענח רזא: שהקב״ה אמר אדרבה פני ילכו פי׳ חרון אפי והשיב משה אם אין חרונך הולכים ועוברים אל תעלינו מזה.
5. כעי״ז בספרי זוטא שם: בשעה שפניך עמנו הם נסים וכן הוא אומר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. – בכוזרי מאמר ד טו: ושם ה׳ הוא המכונה ממנו בפנים באמרו פני ילכו ואם אין פניך הולכים והוא הענין המבוקש באמרו ילך נא ה׳ בקרבנו (להלן לד ט).
6. בשמו״ר לב ג: ועוד אמר משה רבון העולם מה בינינו לבין עובדי כוכבים, לנו נביאים ולהם נביאים, לנו שר ולהם שר. וכעי״ז במדרש תנאים דברים עמ׳ רכב. ובז״ח כד: אמר משה רבש״ע לית אנן צריכין למלאך ולא לשרף ולא לשר, מאי שינוייא יהא לנא מן האומות, להם שר ולנו שר, אבל ונפלינו אני ועמך וגו׳. ובדרש שלפנינו מבואר ג״כ כבדרש דלעיל אות פט* שמשה אמר דבריו לפני שה׳ אמר לו פני ילכו, עי״ש בבאור. וכ״ה במושב זקנים כאן. פני ילכו והניחותי לך, למשה השיבו, יפה אמרת אם אין פניך הולכים אל תעלנו וגו׳. – בסדא״ר פכ״ב עמ׳ 127: נתקבצו כל ישראל ומשה עמהן אמר לפניו, רבש״ע, אין בינינו לאומות כלום, שנאמר ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך, באותה שעה נשבע הקב״ה בשמו הגדול שתינתן תורה תמימה על ידיהן, הכל סדור ומתוקן לפניהם כגביעים מלאים מים וכוסות ושלחנות שהן מליאים כל מעדני עולם, שנאמר (שה״ש ז ג) שררך אגן הסהר אל יחסר המזג, לפיכך נשבע הקב״ה לעמו שלא יחליפם בעם אחר ולא ישנם ולא ימירם באומה אחרת וכו׳. ובלק״ט: ובמה יודע אפוא, לאומות העולם. וכ״ה במדרש אגדה: ובמה יודע אפוא לכל האומות שנתרצית לנו. ובהכוה״ק כאן פירש שמלת אפוא מורכבת ממלת אין השלילה וממלת פה, וטעמו: אין כאן וכתב שגם כאן פירושו במה יודע לאותם שאינם כאן, כלומר במה יתודע מחילת החטא לעמים שאינם פה עמנו מעלת מציאות החן. – בלק״ט ריש פ׳ שלח קה: שוחר טוב יבקש רצון (משלי יא) בוא וראה משה רבינו היה שוחר טוב על ישראל וכו׳ יבקש רצון שנאמר ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך.
וַאֲמַר קֳדָמוֹהִי אִם לֵית שְׁכִינְתָךְ מְהַלְּכָא בֵּינַנָא לָא תַסְּקִנַּנָא מִכָּא.
And he [Moshe] said before Him, “If Your Shechina does not go with us do not make us leave from this [place].

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה
וַאֲמַר קֳדָמוֹהִי אִם לֵית שְׁכִינְתָּךְ מְהַלְּכָא בֵּינַנָא לָא תַסְּקִינַנָא מִיכָּא
הכיצד אומר משה ״אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים״, והרי בפסוק הקודם ה׳ כבר הבטיחו ״פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ״? לפתרון הקושי תרגם אונקלוס בתוספת ״אִם לֵית שְׁכִינְתָּךְ מְהַלְּכָא בֵּינַנָא״ המבארת כוונת משה: ״במה שתלך עמדי לא אתרצה. אם אין פניך הולכים את העם – אל תעלנו מזה״, וכן אמר משה בפירוש בפסוק הסמוך: ״וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ״.⁠1 ובתרגומו בֵּינַנָא סרו תלונות רמב״ן ומהרש״א על רש״י.⁠2
1. ״נתינה לגר״ ו״באורי אונקלוס״.
2. רמב״ן: ״וטעם אם אין פניך הולכים – על דעת רש״י, בזה אני חפץ, כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה. וחלילה שיאמר אם אין פניך הולכים אחרי שהבטיחו פני ילכו״ . מהרש״א ״חידושי אגדות״ ברכות ז ע״א: ״עד שיעברו פנים של זעם וגו׳. וכן ת״י, דלפי פשוטו כת״א וכפירש״י פני ילכו שלא אשלח עוד מלאך אני כו׳ מה בקש אח״כ משה ויאמר אליו אם אין פניך הולכים וגו׳ כיון שכבר הבטיח אותו הקב״ה על כך פני ילכו וגו׳?⁠״.
ואמר קדמוי אין לית איקרא שכינתך בינינן לא תסק יתן מן הכה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמוי אין לית איקר״) גם נוסח חילופי: ״ליה אין לית יקר״.
ואמר ליה אין לית אפין מהלכא מיננא לא תסליקיננה מיכא בסבר אפין דרוגזא.
And he said to Him, If Thy wrath go not from us, suffer us not to go up from hence under the frown of Thy displeasure.
ויאמר אליו אם אין פנים הולכים מאתנו אל תעלנו מזה בסבר פנים של רוגז.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים וְגוֹ׳ – וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא וְגוֹ׳ אָמַר לוֹ: אֻמּוֹת הָעוֹלָם מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּשָׂרִים, וְאָנוּ כָּךְ. וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּינֵינוּ לְבֵינָם? אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, אֲנִי עוֹשֶׂה רְצוֹנְךָ, פָּנַי יֵלֵכוּ.
He said to him: The nations make use of heavenly representations; if we do likewise (instead of having direct access to God), what difference is there between us? By your life, I will do as you say—My Presence shall go with thee.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

פקאל מוסי אן לם יסיר נורך מענא פלא תצעדנא מן האהנא.
אמר משה: אם לא ילך אורך עמנו, אל תעלנו מכאן.
ויאמר אליו – בזו אני חפץ, כי על ידי מלאך אל תעלינו מזה.
ויאמר אליו AND HE SAID UNTO HIM – This is what I desired: for if it is to be by an angel rather do not bring us up from here.
(טו-טז) אם אין פניך וגו׳ – כלומר: שאם אין אתה בא עמנו, במה {יודע} איפוא וגו׳.
(15-16) אם אין פניך הולכים: I.e. if You do not come with us, (16) HOW SHALL IT BE MADE KNOWN [THAT WE HAVE GAINED YOUR FAVOR].⁠1
1. Rashi and Rashbam have the same understanding of the flow of thoughts in vss. 15 and 16. Both of them feel that the beginning of verse 16 represents a completion of the thought of verse 15. However, they both feel that a new thought begins in the middle of vs. 16, with the words, "your people and I may be distinguished.⁠" Cf. R. Joseph Bekhor Shor, who sees even the end of vs. 16 as completing the same thought begun in vs. 15.
והשיב משה: אם אין פניך הולכים – עם ישראל.
אל תעלנו – בלשון רבים, והפסוק הבא אחריו לעד: אני ועמך (שמות ל״ג:ט״ז).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

(טו-טז) ואף על פי כן שהיה משה ירא עדיין ממה שאמר פן אכלךא בדרך, מכל מקום הודה {כי זהו המוטב},⁠ב כי ודאי כבוד גדול היה לישראל שילך הקב״ה עמהם, כמו שאמר ונפלינו אני ועמך מכל העם – כי כל העם שאתה מצליח אתה שולח לפניהם מלאך להצליחם, ואם תשלח לפנינו מלאך הרי אנו כאחד מהם.
ולפיכך אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. כי במה יודע – אבל אם תלך עמנו, הרי אנו נפלינו מהם, ששכינתך תלך עמנו.
א. בכ״י מינכן 52: אכילך.
ב. ההשלמה מספר הג״ן ואולי הושמטה בכ״י מינכן 52 ע״י הדומות.
(15-16) And even though Moshe was still afraid because He had said: “lest I finish you on the way,” in any case he acknowledged {that this was the better one}, because surely it is a great honor to Israel that the Blessed Holy One go with them, as it said ונפלינו אני ועמך מכל העם – THEN I AND YOUR PEOPLE WILL BE DISTINGUISHED FROM EVERY PEOPLE – because every people that You make successful, You send before them an angel to make them successful, and if You send before us an angel behold we are like one of them.
And therefore אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה – IF YOUR PRESENCE DOES NOT GO, DO NOT BRING US UP FROM HERE because במה יודע FOR HOW WILL IT BE KNOWN – but if You go with us, behold we are distinguished from them, for Your presence will go with us.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ויאמר אם אין פניך הולכים – מילוי דברים הוא למה שעצמו אמר: ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי (שמות ל״ג:י״ב).
ויאמר אם אין פניך הולכים, "he said (Moses to God) unless Your essence will go etc;⁠" This is a completion of verse 12.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ויאמר אליו – תימה מאי קאמר והלא כבר נתרצה לו כדכתיב ויאמר פני ילכו. ועוד מה קאמר משה אחר כן ובמה יודע הלא בלכתך עמנו והלא נתרצה ללכת עמהם י״ל דה״ק הקב״ה והניחותי לך לך אניח ולא להם ליהנות מזיו שכינתי ועל זה אמר משה אם אין פניך הולכים שיהו כלם כמותי אל תעלנו מזה ובמה יודע איפה וכו׳ פי׳ אם תלך עמי ועם עמך כראשונה בזאת ידעתי כי מצאתי חן בעיניך ויאמר ה׳ אל משה וגו׳ פי׳ שאלך עמכם כבתחלה. ד״א פני ילכו כעסי ילך מעלי והוא כמו ונתתי פני ומאחר שילך כעסי מעלי אז והניחותי לך אך לא מיד. ויאמר אליו אם אין פניך הולכים וגו׳ כי לא אזוז מכאן עד שתלך עמנו ויאמר גם את הדבר הזה וגו׳ ואתה לא הודעתני בתחלה אמרת ושלחתי לפניך מלאך ולבסוף אמרת הורד עדיך ועדיין לא גלית דעתך אם לילך עמנו אם לשלוח מלאך מפני שהורידו עדים במצותך ואתה אמרת ידעתיך בשם שתודיע לי בשם את אשר תשלח עמי. ומשה היה ירא להתפלל לשם שילך עמהם לפי שאמר לו פן אכלך בדרך ולכך אמר הודיעני נא את דרכיך אמר אשאל לפניו יודיעני מדותיו ולפי מדותיו אדע אם טוב לנו שילך עמנו אם לאו לפי שלא היה יודע לבחור אי זה טוב להם ואמר לו הקב״ה פני ילכו אני אלך כי זה טוב להם והוא כמו ופניך הולכים בקרב. והניחותי לך ממה שהיה לבך נוקפך אי זה תבחר אע״פ שעדיין היה ירא משה ממה שאמר פן אכלך מ״מ ידע כי הוא הטוב כי כבוד הוא לישראל שילך הקב״ה עמהם מה שאינו עושה לשאר אומות ועל זה אמר אם אין פניך הולכים וגו׳ ונפלינו וגו׳. ועדיין לא נתיישבה דעתו על מה שאמר פן אכלך אמר לו הקב״ה גם את הדבר הזה וגו׳ שאודיעך מדותי שאז תתישב דעתך וכיון שראה שעת רצון היה מוסיף לשאול ואמר הראני נא וגו׳ כלומר רוצה אני לשמוע ולראות ויאמר אני אעביר כל טובי ואודיעך מדת טובתי אעביר לשון ויעבירו קול במחנה. וקראתי בשם ה׳ לפניך לפי שאמר ואדעך בשם וכן אעשה שאקרא לפניך ה׳ ובאותו שם אודיעך שאלך עמך.
ויאמר אליו, "He said to him:" this whole conversation is difficult to understand seeing that G–d had already assured Moses that He, would walk with them personally as He had said: "I will personally go with you" (33,14). Furthermore, why did Moses say afterwards in verse 16: "how can I know that both I and Your people have found favour in Your eyes, except by the fact that You will walk with us and we will be distinguished vis a vis any other nation?⁠" G–d had already agreed to do what Moses had asked of Him! We may have to understand the whole dialogue between G–d and Moses as follows: G–d's words: והניחותי לך, "and I will give you rest,⁠" at the end of verse 14 are addressed to Moses personally, but are not a promise to the people. G–d did not promise that the people can feel at "rest,⁠" i.e. reassured so that they would not have to worry about their future. They will not be able to experience the glory of My presence. When Moses heard this, he continued that unless the people can see that You have agreed to personally lead us as You have done in the past, even I do not know that I have found favour in your eyes. At that point G–d responded that He would walk with the people as before the episode of the golden calf. An alternate interpretation: after the words: פני ילכו, "I will personally go (with you),⁠" Moses understood that G–d's anger had ceased, and that He now related to the people as He had done when He had said: (Leviticus 17,10) ונתתי פני, "I'll set My face against him.⁠" (At that time individual wrongdoing had been the subject.) Once My anger has receded from that level, G–d meant, I will give you rest, but not immediately. Upon hearing this, Moses continued pleading saying that this was not good enough for him until the relationship between G–d and Moses as well as the people had been completely restored. G–d's response to Moses' "ultimatum" which had been accompanied by Moses refusing to move from that place any further, was: "| have decided to go along with your conditions.⁠"
ואתה לא הודעתני, (returning to verse 12) "and You have not informed me, etc.⁠" first G–d had told Moses that henceforth He would send an angel ahead of the people on their journeys who would expel the Canaanites from their country (compare verse 2 in our chapter). A few verses later (verse 5) Moses had been told to divest the people of their jewelry. Even at that stage G–d had not yet revealed if He, personally, would again walk ahead of the people on their journey through the desert, even though they already had taken off their jewelry at His command. When You said to me: ידעתיך בשם, "I know you by name,⁠" (verse 12) I assumed that You would tell me the name of the angel, i.e. his specific attribute, Moses, at that stage had still been afraid to demand from G–d that He walk with him and the people personally, as G–d had warned that if Ed.] He were to do so any infractions would result in the people being consumed by His wrath (פן אכלך בדרך, verse 3 in our chapter). This is also why he phrased verse 13 with the reference to דרכיך, "Your ways.⁠" The reason he referred to "Your ways" in the plural, was that he did not know which of G–d's ways (attributes) would be most advantageous for the Israelites. He therefore resolved to ask G–d to reveal all His attributes to Him so that he would know what the situation that the Jewish people found themselves in needed to be appealed to. Thereupon G–d responded by saying: פני ילכו, "I, personally will go,⁠" as this will be most beneficial for you. This is very similar to what we read in Samuel II 17,11: ופניך הולכים בקרב, "and that you yourself will march into battle. [Chushai advised Absalom that in his revolt against his father David, he should march at the head of his troops. Our author shows that the word פנים described the essence of a person as well as the Essence of the Lord.
והניחותי לך, "I will grant you peace of mind seeing that you are in such an emotional uproar. You will now be able to make an intelligent choice. Nonetheless, Moses was still afraid of the possibility that G–d would suddenly annihilate the people if they would anger Him once more. At any rate, he now knew that the word פני G–d had used was meant in its beneficial sense of the word. He realised beyond any doubt that G–d's personal presence among the Israelites was a great compliment for the people. When Moses realised that this was a time when G–d was very well disposed toward him, he decided to pursue requesting still more details about G–d's attributes and what each stood for. He went as far as requesting a visual revelation of G–d's essence. G–d answered him that while he could an experience aural revelation of this, a visual revelation is impossible as long as his soul inhabited a body.
אם אין פניך הולכים – פירש״י בזה אני חפץ כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה וחלילה שיאמר אם אין פניך הולכים אחרי שהבטיחו פני ילכו.
ור׳ אברהם פירש: כי השם אמר למשה אני בעצמי אלך והנחותי לך לבדך ומשה השיב אם אין פניך הולכים עם הגוי כולו אל תעלנו ולכך אמר אל תעלנו בלשון רבים. גם זה איננו נכון כי משה אמר תחלה לא הודעתני את אשר תשלח עמי בלשון יחיד והנה גם בעת רצון קודם החטא אמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך ולהביאך לשון יחיד ואם תפרש שידבר עמו בשביל ישראל גם זה אמר בעבורם ועוד אם כן הי׳ משה מבקש שיודיענו מי המלאך שישלח עמו והנה הוא הי׳ רוצה במלאך שנאמר בו כי שמי בקרבו והשם ענהו בטובה כפולה ומכופלת יותר ממה ששאל שילך הוא בעצמו אבל הפרשה הזאת אי אפשר להולמה למי שלא שמע סתרי התורה ע״כ. ואני למיעוט שכלי לא באתי עד הלום על כן לא כתבתי אלא מעט מדבריו מהם שאני מבין לפי פשוטם כי לא באה נפשי בסודם:
אם אין פניך הולכים, "If Your essence will not be going…" according to Rashi these were the terms under which Moses was willing to settle for the presence of an angel. He did not mean that his previous words should have been understood as a kind of ultimatum to God, seeing that God had already assured him with the words פני ילכו, that He, personally, would accompany the people [or Moses, as became clearer in Joshua 6,14 when the angel that had first been appointed here, replaces the one whose stature had been approved by Moses who had remained with the people as long as he lived. Ed.]
Ibn Ezra explains that the initial promise by God to personally come with him was addressed only to Moses, but not the people as a whole. Moses, in remonstrating, had in mind the people whom he also wanted to benefit from God's personal Presence, rather than that of only an angel of relatively low standing in the celestial hierarchy. This is why he said to God: אל תעלנו מזה וגו', "do not lead us up from here" (in the plural mode). Nachmanides rejects this interpretation also, seeing that in his opening remarks Moses had spoken in the singular mode: לא הודעתני את אשר תשלח עמי, "You have not informed me whom You would send with me.⁠" Besides, the whole argument of distinguishing between the angel being for the sake of Moses or the people respectively, is not valid, as in better times before the sin of the golden calf, in 32,20 God had said to Moses:הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך, "here I will send an angel ahead of you (sing.) to watch over you (sing.) on the way, etc.⁠" If Ibn Ezra were correct in his distinction between angels for the benefit of Moses and the people, respectively, why did Moses not protest God's promise already in 23,20? This whole paragraph in the Torah is so fraught with mystical aspects which only selected few are privy to, that it is not appropriate to comment on them here in such a public forum. Thus far Nachmanides.
Seeing that I have not attained such insights as are required, I have only touched on the subject ever so slightly, limiting myself to the plain meaning of the text.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ולזה השיב משה: אם אין פניך הולכים עם ישראל אל תעלנו מזה, פן נהיה מטרה למקרה הזמן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

והנה למה שמצא משה עצמו נתפש בדבריו שלא בקש על הליכתו יתעלה עמהם אבל שאל שיודיעוהו דרכיו שיראה שהוא חפץ יותר בידיעת הדרכי׳ ממה שיחפוץ בהליכתו או בהליכת פניו עמהם [ב] לזה נתחכם בתשובתו ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה ובמה יודע איפה. ירצה רבון העולמים וכי היית סבור שאני חפץ בהודעה זו מקום הליכת פניך עמנו חלילה כי אם אין פניך הולכים וגו׳ כי לא נוכל לעלות אפי׳ מן הגדגד ליטבתה וכדומ׳ ואם היית מודה לי לעשות בקשתי זאת להודיעני את דרכיך באופן שאדעך למצא חן בעיניך ולהפיק רצון מלפניך לכל אשר ארצה לתועלת עמך הגוי הזה הנה הדבר הראשון בלבי לבקש ממך בכח הידיעה ההיא היא לכתך עמנו לא לבד הליכת הפנים כמו שאמר שהיא המדרגה השניה כי אם לכתך עמנו אתה בעצמך והיא המדרגה השלישית המיוחדת אל השרידים שאתה עושה מלאכתם בכבודך ועצמך.
ויאמר אליו בזה אני חפץ כי ע״י מלאך אל תעלנו מזה. שאע״פ שלא היה צריך משה לומר לו זה מאחר שכבר הבטיחו שילך השם הוא בעצמו עמהם מ״מ רצה להודיע לו חבתן של ישראל להליכתו עמהם ואמר שאם ח״ו לא היה מתרצה ללכת עמהם לא היו עולים משם עד שימותו הם ונשיהם ובניהם וטפם וכל אשר להם והתמה מהרמב״ן ז״ל שטען ואמר וחלילה שיאמר אם אין פניך הולכים אחר שהבטיחו פני ילכו:
{א״ה נל״ח ויאמר אליו אם אין פניך הולכים וגו׳ יאמר לא עלה בדעתי מעולם שעדין יעשן אפך בצאן מרעיתך כי חפץ חסד אתה ולכן אני בתומי שאלתי ידיעת דרכיך וכדי להנהיג בהם את ישראל שישיגו רצונך ותשגיח להיטיב לא בלבד להשיב חרון אפך. אמנם מאחר שעדין לא הלכו פני זעמך כי אמרת פני ילכו. הנני מעתה שואל שאלה אחרת והיא שלא תעלנו מזה בעוד שימשך הכעס פן נהיה נכונים למועדי רגל בדרכים המסוכנים. ע״כ.}
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

אם אין פניך הלכים – עתה בעודנו חונים, אם אין פניך שסלקת הולכים אלינו לשכון בתוכנו.
אל תעלנו מזה – כי טוב לנו שבת במדבר מהכנס לארץ בזולת שכינתך, כי באופן זה נגלה ממנה מהר בלי ספק.
אם אין פניך הולכים, now already when we are still encamped, seeing that You have withdrawn Your presence, then You better do not bring us any further from here for it would be preferable for us to remain here in the desert than to enter the Holy Land without Your Presence among us. By staying right here, we would at least be exposed to the manifestation of Your continued Presence.
[א] אם אין פניך הולכים
[1] סנהדרין פרק רביעי דף לח ע״ב (סנהדרין לח:)
בזו אני חפץ וכו׳. והקשה הרמב״ן (פסוק יב) על זה, מה היה צריך לומר ״אם אין פניך הולכים״ אחר שאמר לו הקב״ה ״פני ילכו והנחותי לך״ (פסוק יד). ותימה על הרמב״ן, שהרי הוא בעצמו בפרשת משפטים (לעיל כד, א) הביא הגמרא דסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח ע״ב) אפילו בפרונקיה לא קבליניה, דכתיב ״אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה״. משמע דמזה למדו רז״ל דאפילו בפרוונקיה לא קבלניה, דמנא להו דלא קבליה בפרוונקיה, אלא מדהוצרך משה לומר עוד ״אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה״, וכבר הבטיחו הקב״ה ״פני ילכו וגומר״ (פסוק יד), אלא אמר משה דכלל לא יקבל אותו, ואפילו בפרוונקיה. דהשם יתברך לא הבטיח את משה רק במקום שצריך שילך כבודו עמהם אז ילך הוא, אבל דבר שאפשר על ידי שליח יהיה נעשה עלי ידי מלאך. ועל זה משיב משה ״אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה״, שלא ירצה כלל במלאך, אף על גב דאפשר על ידי שליח – אינו חפץ בשליח, רק יהיה השם יתברך בעצמו עמהם, ודבר זה פשוט:
ועוד דבר אחר כו׳. כלומר שהוא מילתא בפני עצמו, ואינו תולה בבקשה ראשונה ״אם אין פניך הולכים וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק טו):
בזו אני חפץ כו׳. אע״ג שכבר נתרצה הקב״ה לו באמרו פני ילכו מ״מ רצה להודיע לו חיבתן של ישראל להליכתו עמהן ואמר שאם ח״ו לא הי׳ מתרצה ללכת עמהם לא היו עולים משם עד שימותו הם ובניהם וכל אשר להם:
That is exactly what I wish... Although Hashem already acquiesced to Moshe and said, "My Presence will go,⁠" nevertheless, Moshe wanted to let Him know how much the people cherished His going with them. Thus he said that if, tragically, Hashem would not acquiesce to go with them, the people would not move from there until they died: they, their children and all that is theirs.
אם אין פניך וגו׳ – לא נתרצה במאמר ה׳ ואמר וכי על דבר זה אני מתפלל אם אין פניך הולכים מעתה אבודים הם ואין צורך בעלייתם, ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן וגו׳ הלא בלכתך עמנו פירוש בחינה העליונה שהיא סוד המאור הגדול המתכנה בשם הוי״ה ב״ה לא פניך לבד שהוא בחינת הכסא, ומה שהבטחתני שבחינה זו תהיה לי לבדי כאומרו והניחותי לך אני שואל שתהיה גם מנהגת כולנו יחד אני ועמך, והוא אומרו ונפלינו אני ועמך במדת הרחמים ומעלה עליונה שאין למעלה ממנה, ונתרצה אל עליון ואמר אליו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה להנהיגם בבחינת שם שלם המיוחד ב״ה כי מצאת וגו׳ פירוש לא לזכות ישראל אלא למציאת חינו.
ואם אין פניך הולכים, "Unless Your face will go, etc.⁠" Moses was not satisfied with God's previous offer and said that unless God's face would go with them as of now the people would be lost, and there was no point in even beginning their ascent towards the Holy Land. His reasoning was that the only way he could be certain that he had indeed found favour in God's eyes was the method employed by God in accompanying the Jewish people. He referred to Israel's distinction of God relating to them as the Attribute represented by His Ineffable Name. Moses was dissatisfied that only he and not the entire people should be the beneficiaries of the "great light" which God had promised to bestow on Moses in verse 14. [The author appears to feel that the fact that God did not tell Moses in verse 14 that His Attribute would walk with the people instead of ahead of the people, made Moses refuse the offer. Ed.] He prayed for God to accompany the people as His attribute of the Ineffable Name, i.e. as the attribute of Mercy. God agreed to this request also when He said: "I will also carry out this matter which you have spoken of for you have found favour in My eyes.⁠" God was careful to let Moses know that His consent was due to His fondness of Moses, not because of His being fond of the people.
ויאמר אליו אם אין פניך כו׳ – ר״ל אם אין אתה הולך עמנו בדרך אל תעלנו מזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

אם אין פניך הלכים – כל עוד שלא יעברו פנים של קצף:
אל תעלנו מזה – וטוב לנו לשבת פה, עד שוב חמתך ממנו, מלעלות על ידי שליח:
אם אין פניך הולכים – עתה בעודנו חונים אם אין פניך שסלקת הולכים אתנו לשכון בתוכינו, אל תעלנו מזה, כי טוב לנו שבת במדבר מהכנס לארץ בזולת שכינתך (רע״ס), וכן כתב הגר״א אם אין אתה הולך עמנו בדרך אל תעלנו מזה.
(טו-טז) ויאמר – משה מפרש כאן את הטעם לבקשתו שלא תיפסק הדרכתו הישירה של ה׳ את העם. רק על ידי הדרכה ישירה כזו, המובדלת ומופרשת מהסדר הטבעי של העולם (שזהו בדיוק פירושו של ״ונפלינו״), ״יִוָּדַע״ לאנושות שמשה נשלח מאת ה׳ ושישראל מונהג על ידי ה׳.
הדבר מראה שהפצת ההכרה במוצאה האלקי של שליחות משה וישראל בקרב האנושות שמחוץ ליהדות, הייתה מטרה מהותית בבחירתם של משה וישראל. אך אם אכן היה זה מעיקר כוונתו של ה׳ לאמת בקרב המין האנושי את שליחות משה וישראל כשליח ה׳ וכעם ה׳, נמצא שהמין האנושי עומד לקבל דבר ממשה וישראל, אשר אלקותה של שליחותם תעיד על מוצאו האלקי. ו״דבר״ זה אינו יכול להיות אלא התורה, אשר מוצאה האלקי יוכח על ידי הופעתם ההיסטורית של משה וישראל; אלקות שליחותם, ללא מתווך, תוכיח ותאשר מוצא אלקי זה בעיני העולם.
דברי משה כאן מבטאים אפוא את חשיבותם ההיסטורית⁠־העולמית שלו עצמו ושל עמו. אם דבר ה׳ יימסר לכל האנושות, יש צורך בשליח ה׳ ובעם ה׳. דברי ימי ישראל, בהם ה׳ מגלה עצמו, הינם הכלי העיקרי וההכרחי לנטיעת התורה, שאותה גילה ה׳ לאדם, בקרב האנושות.
ויאמר אליו – עפ״ז אמר משה שאם אין פניך הולכים עם כלל העם גם לענין ירושת הארץ והנהגת העם אל תעלנו מזה, כי הגם שאנכי מצאתי חן בעיניך בענין הנבואה, אני רוצה שגם העם ימצא חן בעיניך שתנהיג אותם בעצמך בלי אמצעי:
משום הכי הוסיף משה ואמר: ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה: כל זמן שאין מדת הכעס הולכת1 ״אל תעלנו מזה״ כלל2, ואני איני מבקש בשעה שמדת הכעס עמך, אלא לאחר שילך3 אז אני מבקש שתעלנו. ובזה נכלל מבוקשו שהקב״ה בכבודו יתברך ילך עמהם ויעלם מזה, והיינו הגנה ממלחמות ונחשים וכדומה.
1. כפי שביאר רבינו בפסוק הקודם.
2. כלומר, אני מבקש את השגחתך גם על ענין ההגנה.
3. שתלך מדת הכעס.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(טז) וּבַמֶּ֣ה׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי⁠־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלִ֙ינוּ֙א אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכׇּ֨ל⁠־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃
For how, then,⁠1 will it be known that I have found favor in Your eyes, I and Your people?⁠2 Will it not be by Your going with us?⁠3 Then, I and Your people will be distinguished from every people that it is on the face of the earth.⁠"
1. then | אֵפוֹא – See Rashbam Bereshit 27:33 that the word "אֵפוֹא" does not contain any intrinsic meaning and serves a purely rhetorical function. [Compare its usage in Bereshit 27:37 and Bereshit 43:11.] Cf. Rashi: "where [is the finding of favor]", reading "אֵפוֹא" as identical to "אֵיפֹה", where.
2. I and Your people | אֲנִי וְעַמֶּךָ – See Rashbam that these are two distinct requests, that Moshe himself should be distinguished from the rest of the nation so that they recognize his prophetic status, and that Israel should be distinguished from the other nations. [Rashbam asserts that Moshe's request was granted and he was distinguished through the radiance of his face.]
3. with us | עִמָּנוּ – In verse 14, Hashem had said to Moshe that He would bring rest to him, in singular. Here, Moshe continues pleading, telling Hashem that He must be with the entire people, in plural.
א. וְנִפְלִ֙ינוּ֙ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=וְנִפְלֵ֙ינוּ֙ (צירה באות למ"ד)
• ברויאר ודותן ציינו רק ספק צירה, אבל מעיון בכתי"ל רואים ששתי הנקודות בצירה ברורות לגמרי (למרות שהימנית קטנה).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[צז] 1ובמה יודע אפוא, אמר ר׳ לוי בר לחמא איוב בימי משה היה, כתיב הכא (איוב י״ט:כ״ג) מי יתן אפוא ויכתבון מלי וכתיב התם ובמה יודע אפוא. (בבא בתרא טו.)
[צח] 2ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך, ואלו הנביאים שנתנבאו במצרים, ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרע כלם חמשה (דברי הימים א ב׳:ו׳) ומשה ואהרן מן ישראל, בלעם ואביו ואיוב מארץ עוץ ואליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהו בן ברכאל הבוזי, אלו הנביאים שנתנבאו לאומות עד שלא נתנה התורה לישראל, אבל משנתנה תורה לישראל פסקה רוח הקדש מן האומות, וכן במשה הוא אומר ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך וגו׳, מנין שעשה הקב״ה רצונו, שנאמר (שמות ל״ד:י׳) הנה אנכי כורת ברית וגו׳ באותה שעה פסקה רוח הקדש מן האומות. (סדר עולם רבה פכ״א)
[צח*] 3ונפלינו אני ועמך, ויתעבדן לנא פרישן בסלקותך רוח נביאה מעלוי אומיא ותהי מתמלל ברוח קודשא לי ולעמך. (תרגום יונתן)
[צט] 4בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך, גם את הדבר הזה, אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ יוסי, שלשה דברים בקש משה מלפני הקב״ה ונתן לו, בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו, שנאמר הלוא בלכתך עמנו, בקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים, ונתן לו, שנאמר ונפלינו אני ועמך, בקש להודיעו דרכיו של הקב״ה (מנהג מדת משפטיו) ונתן לו, שנאמר (שמות ל״ג:י״ג) הודיעני נא את דרכך וכו׳ (שהרי לסוף שאלתו כתיב גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה. רש״י). (ברכות ז.)
[צט*] 5הלא בלכתך עמנו, הלא במהך שכנתך עמנא [י״ג ביננא]. (אונקלוס)
[ק] 6הלא בלכתך עמנו, ולא תמסרנו ביד מלאך. ונפלינו אני ועמך, שכל האומות במסרים ביד המלאכים אבל ישראל לא כן, שנאמר (דברים ל״ב:ט׳) כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו, ואומר (תהלים ט״ז:ו׳) חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי, לכך נאמר ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה. (לקח טוב)
[קא] 7ונפלינו אני ועמך, ויתעבדן לנא פרישן לי ולעמך משני מכל עמא. (תרגום אונקלוס ויב״ע)
[קב] 8ונפלינו אני ועמך, ויתעבד עמן נסין ופלאין אנה ועמך. (תרגום ירושלמי השלם מכתי״ר)
1. ראה תו״ש תולדות פכ״ז אות קנב וצרף לכאן.
2. ראה ס״ע רטנר כאן. ולהלן אות צט. ובבה״ג דפוס ברלין עמ׳ 632. ובמדרש הגדול כאן: ונפלינו אני ועמך, זו היא שאמרנו בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם, תניא שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם וכו׳ (ראה ב״ב טו:) תנא כולן היו קודם לדיבור זה של ונפלינו.
3. ראה להלן אות צט בבאור.
4. ראה לעיל אות עז. צח. וכ״ה בת״י כאן. וב״ב טו: דאי ס״ד (איוב) מאומות העולם בתר דשכיב משה מי שריא שכינה על עכו״ם והא אמר מר ביקש משה שלא תשרה שכינה על עכו״ם ונתן לו וכו׳. ובכתי״מ בדק״ס ב״ב שם וכן בעוד כת״י הגירסא: וממשה ואילך מי שריא וכו׳, ולפי״ז משמע שנתקיימה תפלתו מיד. ובמאור האפלה: ונפלינו אני ועמך, בקש משה שלא תשרה שכינה על אוה״ע ולא יהיה מהן נביא (בכת״י נוסף: מהיום הזה) והשיבו הקב״ה על הדבר הזה שנאמר אשר דברת אעשה. ובמדרש אגדה כאן הגירסא: וביקש שתסתלק רוח הקדש מן האומות. וכ״ה במנוה״מ אלנקוה ח״ד עמ׳ 577 ופרקי רבינו הקדוש באו״מ עמ׳ 507. ובדפו״י הגי׳ שלא תשרה שכינה רק על ישראל. ובלק״ט להלן לד ט: שלא תשרה שכינה על רשעי אומות העולם. ופירוש חדש יש בספר חסידים מכ״י עמ׳ 488: ונפלינו ביקש משה שלא תשרה רוח הקדש על האומות, והלא היה טוב שהיה מגייר גרים, ועוד והלא בלעם לא היה יותר מבר תלתין ותלת שנין כשנהרג (עי׳ סנהדרין קו: ורש״י שם) ונתנבא, נמצא שקודם שנולד בלעם אמר משה ונפלינו שלא יהיו נביאים מאומות העולם, אלא כך ביקש שלא יהיו נביאים מאוה״ע משיכנסו לארץ, פן יגידו לאומות שיפלו ביד ישראל ויצאו חו״ל, או יהיו בעריהם ויעכבו ישראל מלכבשם וכו׳. וראה רש״י כאן: ואין דבריו של בלעם ע״י שרית שכינה וכו׳. ומקורו מויק״ר א יג וכ״ה בב״ר נב ה שם עד ז תנ״י וישלח כד וראה במדב״ר יד כ ושם כ יב תנחומא בלק ח וספרי דברים שנז. וראה ח״א מהרש״א ב״ב שם בתירוץ קושית רש״י מבלעם, עפ״י ב״ב שם: בתר דשכיב משה, דלא בקש עד אחר מותו. וצ״ל שרש״י גורס שם כגי׳ כת״י הנ״ל, שמשמע שנתקיימה תפלתו מיד. וברשב״ם כאן: ונפלינו אני ועמך, תחלת בקשה אחרת היא, עוד אני מבקש ממך שיופלא ויובדל אני לבדי מכל עם ישראל, לדעת כי אני נאמן לנביא ולמוכיח ויהיו שומעים לדברי, וגם עמך יהיה נפלא במה שתלך עמהם וכו׳. ובגרש כרמל הביא הדרש שלפנינו וכתב שהוכיחו זאת ממה שאמר משה ונפלינו אני ועמך שהוציא את עצמו מן הכלל שהיל״ל ונפלינו אנחנו או ונפלאו עמך והוא בכללם אע״כ שביקש משה על ענין הנבואה והשראת השכינה דבזה משה מחיצה לעצמו וכו׳. ובמשך חכמה: ביקש שלא תשרה שכינה וכו׳ פי׳ אפילו אם יתגיירו כמו הכוזרים לכן אמר זכריה רני ושמחי בת ציון וכו׳ ונלוו גוים רבים וכו׳ בכל זה ושכנתי בתוכך.
5. ביונתן כאן: אלהן במללות [במטלות] שכנתך עמן. ובירו׳ השלם: הלא בדברות איקר שכינתך עמן. כ״כ לעיל שהירושלמי בכוונה להרחיק לשונות של הגשמה לא תרגם השרש הלך כפשוטו אלא בלשון הנהגה, וכן היונתן מלשון נסיעה.
6. ראה לעיל אות צו מתנחומא: ומה הפרש בינינו לבינם וכו׳. וכ״ה בז״ח כד: מאי שינוייא יהא לנו מן האומות להם שר ולנו שר אבל ונפלינו אני ועמך וגו׳ ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך הלא בלכתך עמנו, אתה ולא שר. ובצרור המור: הלא בלכתך עמנו בלי שר ומלאך אמצעי ובזה ונפלינו מכל שאר העמים כי לכולם יש שר ומזל וחלק ה׳ עמו, וכ״ה באע״ז סוף הפרשה: ובעבור זה אמר ה׳ אחר אשר חלק (דברים ד יט) ואתכם לקח ה׳ להיות לו לעם נחלה, ככה לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא (ירמיה נא יט) וזהו ונפלינו אני ועמך, וזהו שאמרו חכמינו ז״ל (שבת קנו. נדרים לב.) אין מזל לישראל, כל זמן שהם שומרי התורה וכו׳. וראה אע״ז שמות כג כו. ובהתוה״מ: שכל העמים מתנהגים ע״י שרים ומלאכים ואנו מופלאים בזה שאין אנו תחת שום שר ומלאך רק כי חלק ה׳ עמו ומתנהגים מהשגחתו לבדו, אבל אם גם עמנו ילך מלאך ושר הלא נדמה ככל העמים ולמה תעלנו לארץ ישראל שהיא ארץ המיוחדת להשגחת ה׳ לבדו ואינה נתונה תחת ממשלת אחד משרי מעלה אשר חלק ה׳ אותם לכל העמים אשר על פני האדמה, ע״כ.
7. פרישן, המובן נפלאות, וכן להלן לד, ו, אעשה נפלאות, אונ׳: אעבד פרישן, וכן מובא להלן אות קב: מתרגום ירושלמי השלם: ונפלינו, ויתעבד עמן נסין ופלאין, עושה פלא: מתורגם עובדן פרישן. ובמדרש תנחומא לעיל אות צו ואות צט מברכות ז. וכן ברש״י ואע״ז כאן מבואר שפירשו ונפלינו מלשון הבדלה והפרשה שיהי׳ שינוי מרומם לעילוי ביניהם לאו״ה, הנתינה לגר כאן כ׳ שהמלה ״משני״ בתרגום הוא ערבוב של ב׳ פירושים ולדעתי יפה כוון, וילה״ר מלשון היונתן: מן בגלל דניהי משניי מכל עממיא, והפי׳ הראשון להמלה: ונפלינו, ויתעבדן לנא פרישן. והפירוש השני הוא ונפלינו, מן בגלל דניהי משני (ויש ג׳ גרסאות בכת״י משניא, משנן, משניין). על זה מביא היונתן דרש מה הוא השינוי: בסלקותך רוח נביאה כו׳, ובאונקלוס נשארה רק המלה: משני, (וידוע שיש בהתרגומים הרבה מקומות שמביאים שני פירושים זה אצל זה) ולעיל אות ק׳ מבואר הביטוי בתנחומא ומה הפרש בינינו, ובביאור מזו״ח: מאי שינוייא, וראה תו״ש וארא פ״ט אות י. והרמב״ן כאן מפרש ג״כ ונפלינו מלשון נפלאות אמנם במובן אחר וז״ל ונפלינו שיהא חלקנו במופלא. ולהלן לד ט: וה׳ ענהו שיעשה כן שיכרות הברית ויעשה בו נפלאות כאשר בקשו ונפלינו אני ועמך וכו׳ ולא יתכן לפרש שיבטיח לעשות עם ישראל עתה נפלאות אשר לא נבראו מקודם בכל הארץ ובכל הגוים, כי לא נעשו להם נפלאות גדולות אחרי זה יותר ממה שנעשה עמהם מתחלה במצרים ועל הים, אבל נבראו ונעשה עמהם מתחלה יותר גדולות, אלא שהענין ירמוז אל שכון השכינה בהם ועל היותו עם משה לכבוד ולתפארת בנעלם ובמופלא כאשר אמר ונפלינו אני ועמך. ובלק״ט ריש פ׳ מסעי קמ״א מפרש כפשוטו: לפי שכל זמן שהיו ישראל במדבר היו ענני כבוד מסובבות אותם ומאכלם ומשתיהם לחם אבירים ומי באר שנאמר (דברים ב) זה ארבעים שנה ה׳ אלהיך עמך לא חסרת דבר, אשר לא עשה כן לכל גוי ולא עתיד לעשות שנאמר ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה. ובמדרש (נדפס מכת״י במבוא לאגדת בראשית והובא בתו״ש בראשית פ״ו אות מז): ומנין שנפילים גדולים ושלטונים הם שנאמר ונפלינו אני ועמך.
8. וכן בשמות ח, יח. והפליתי את ארץ גושן, באונקלוס ואפרש, ביונתן: ואעבד פלאין, ובירושלמי, ואעבד נסין ופלאין. וראה לעיל אות קא. ובת״י השלם עה״ג כתוב תרגום על המלה ונפלינו – ונתכסי, וכן מתרגם האונ׳ וירושלמי השלם בדברים יז, יח. כי יפלא ממך ארום יתכסי מנכון פתגם, ויונתן בקרא שם כח, נט, והפלא ה׳ כו׳ ויכסי מימרא דה׳ מנכון רוח קודשא, וכן בירושלמי על הגליון שם: ויכסי מימרה דה׳ כו׳.
וּבְמָא יִתְיְדַע הָכָא אֲרֵי אַשְׁכַּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ אֲנָא וְעַמָּךְ הֲלָא בִּמְהָךְ שְׁכִינְתָךְ עִמַּנָא וְיִתְעַבְדָן לַנָא פְרִישָׁן לִי וּלְעַמָּךְ מְשׁוּנַּי מִכָּל עַמָּא דְּעַל אַפֵּי אַרְעָא.
And how will it be known here that I have found favor before You – I and Your people – only if Your Shechina go with us, and wonders will be done for us – I and Your people – that they will be distinct from every [other] people on the face of the earth.”

וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
וּבְמָא יִתְיְדַע הָכָא אֲרֵי אַשְׁכַּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ אֲנָא וְעַמָּךְ הֲלָא בִּמְהָךְ שְׁכִינְתָּךְ עִמַּנָא (ח״נ: ביננא) וְיִתְעַבְדַן לַנָא פְרִישָׁן לִי וּלְעַמָּךְ מְשַׁנַּי (ח״נ: מְשׁוּנַי) מִכָּל עַמָּא דְּעַל אַפֵּי אַרְעָא
וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא – במקום הזה
א. בהמשך להדגשת המקום בפסוק הקודם ״אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה״, תרגם ״וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא״ – ״וּבְמָא יִתְיְדַע הָכָא״ כתאור מקום. אבל ״וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי״ (בראשית כז לז) והכוונה לזמן הברכה שכבר עבר, תרגם ״וְלָךְ כְּעַן מָא אַעֲבֵיד״ בהדגשת הזמן (כְּעַן=עתה).⁠1
וְנִפְלִינוּ – משורש פל״ה, פְּרִישָׁן – לשון פֶּלֶא
ב. ״וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ״ (משורש פל״ה בבניין נפעל) מתורגם ״וְיִתְעַבְדַן לַנָא פְרִישָׁן״, וְיֵעָשׂוּ לנו נפלאות לשון פֶּלֶא. וכן להלן ״אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת״ (שמות לד י) ״אַעֲבֵיד פְּרִישָׁן״. וכבר התבאר לעיל ״וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא״ (שמות ח יח) ״וְאַפְרֵישׁ״, שלדעת אונקלוס פל״א ופל״ה הם שורשים מתחלפים.⁠2
הנפלאות תהיינה לנו בלבד
ג. כדי לשלול מהפירוש ״בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ ... מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״ יותר מכל עמי האדמה [שגם עמהם תלך השכינה], תרגם בתוספת ״מְשַׁנַּי מִכָּל עַמָּא דְּעַל אַפֵּי אַרְעָא״; נהיה משונים מכל האומות ורק לנו ייעשו נפלאות. לפי זה הנוסח הוא מְשַׁנַּי או מְשׁוּנַי בלשון זכר, מוסב לעם ישראל שיהיה משונה מיתר האומות. אבל מְשׁוּנַן בנקבה המוסב ל״פְּרִישָׁן״ [לנפלאות] שמשמעו: הנפלאות שלנו תהיינה משונות מנפלאות העמים – הוא הפך הכוונה, כי לעמים לא יהיו כלל נפלאות.⁠3
1. ועיין ״מי אפוא הוא״ (בראשית כז לג) ״מַן הוּא דֵיכִי״ על כללי תרגום ״אפוא״.
2. ולכן אין הבדל בין רש״י שפירש ״ונפלינו אני ועמך – ונהיה מובדלים בדבר הזה מכל העם, כמו וְהִפְלָה ה׳ בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל (שמות ט ד)״, לבין רמב״ן (לפסוק יד) ״ונפלינו – שיהא חלקנו במופלא״.
3. ״באורי אונקלוס״ ו״מרפא לשון״.
ובמה יתודע כדוןא ארום אשכחת חן וחסד קדמיך אנה ועמך הלא בדברות איקרב שכינת⁠[ך] עמן ויתעבד עמן נסין ופלאין אנה ועמך [אמיה] מכל עמיה דעל אפיג ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדון״) גם נוסח חילופי: ״כדו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בדברות איקר״) גם נוסח חילופי: ״במללות יקר״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויתעבד עמן נסין ופלאין אנה ועמך [אמיה] מכל עמיה דעל אפי״) גם נוסח חילופי: ״ונתכסי אנה ועמך מן כל עמה דאית על״.
ובמה יתידע כדון ארום אשכחית רחמין קדמך {אנא ועמך}⁠א אלהין במללות שכינתך עימן ויתעבדן לנא פרישן בסלקותך רוח נבואה מעילוי אומיא ותהי מתמלל ברוח קודשא לי ולעמך מן בגלל דניהי משניי מכל עממייא דעל אנפי ארעא.
א. חסר בכ״י לונדון.
In what will it be known that I have found mercy before Thee but in the converse of Thy Shekinah with us, that distinguishing signs may be wrought for us, in the withholdment of the Spirit of prophecy from the nations, and by Thy speaking by the Holy Spirit to me and to Thy people, that we may be distinguished from all the peoples upon the face of the earth?
ובמה יתוודע עתה כי מצאתי חן לפניך אני ועמך הלוא בדבור שכינתך עמנו, ויעשו לנו נפלאות בהסירך רוח נבואה מעל האומות ותהי מדבר ברוח הקדש אלי ולעמך כדי שנהיה שונים מכל העמים אשר על פני האדמה.
ובמה יודע אפוא – לכל האומות שנתרצית לנו.
הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך1אמר ר׳ שמעון בן לקיש שלשה דברים שאל משה רבינו ע״ה מפי הגבורה, ועשה לו הקב״ה את שאלתו. ביקש שתשרה שכינה על ישראל, וביקש שתסתלק רוח הקדש מן האומות, וביקש שיראה במדת רחמים, ומנין שביקש שתשרה שכינה על ישראל, שנאמר הלוא בלכתך עמנו. ומנין שביקש שתסתלק רוח הקדש מן האומות, שנאמר ונפלינו אני ועמך. ומנין שביקש שיראה במדת רחמים, שנאמר ויאמר הראני נא את כבודך, 2ומנין שעשה הקב״ה לו את כולם, שנאמר גם את הדבר אשר דברת אעשה, הרי שלשה.
1. אמר רשב״ל שלשה דברים. בגמר׳ ברכות ז׳ ע״א ר׳ יוחנן בשם ר׳ יוסי הוא שם האומר, וקצת בסגנון אחר, ובמקום וביקש שיראה במדת רחמים, נאמר שם בקש להודיע דרכיו של הקב״ה וע״ש בפירש י.
2. ומנין שעה לו הקב״ה את כולם שנאמר גם את הדבר. ר שי בגמרא שם ד״ה שלשה דברים כתב שהרי לסוף שאלתו כתיב גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ובמא ד֗א יעלם אלאן אני וג֗דת חט֗אא ענדך אנא וקומך אליס במצ֗י נורך מענא פנבין אנא וקומך מן ג֗מיע אלאמם אלד֗י עלי וג֗ה אלארץ֗.
ובמה זה ייוודע עתה שאני מצאתי חן בעיניך, אני ועמך, הלא בלכת אורך עמנו, ובכך נובחן אני ועמך מכל העמים אשר על פני האדמה.
ובמה יודע – ואיפוא יודעא מציאת החן? הלא בלכתך עמנו.
ועוד דבר אחר אני שואל ממך: שלא תשרה שכינתך עוד על אומות העולם, ונפלינו אני ועמך – ונהיה מובדלים בדבר זה מכל העם, כמו: והפלה י״י בין מקנה מצרים וגו׳ (שמות ט׳:ד׳).
א. כן בכ״י אוקספורד 165, דפוס רומא. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34: ״יוודע״. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״יודע״.
ובמה יודע אפוא FOR WHEREIN SHALL IT BE KNOWN HERE [THAT I AND YOUR PEOPLE HAVE FOUND FAVOR IN YOUR EYES] – i.e. wherein shall the "finding of favor" be known, הלא בלכתך עמנו IF NOT BY YOUR GOING WITH US!? And yet another thing do I ask You: that You should not let Your Shechinah rest upon the other peoples of the world (Berakhot 7a).
ונפלינו אני ועמך SO SHALL WE BE DISTINGUISHED, I AND YOUR PEOPLE – through this very thing we shall become different from all the peoples. נפלינו is of the same root and meaning as in "And Hashem shall make a separation (והפלה) between the cattle of Israel etc.⁠" (Shemot 9:4).
ובמה יודע אפוא – לאומות העולם.
כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו – ולא תמסרנו ביד מלאך.
ונפלינו אני ועמך – שכל האומות נמסרים ביד המלאכים, אבל ישראל לא כן, שנאמר כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו (דברים ל״ב:ט׳), ואומר חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי (תהלים ט״ז:ו׳) לכך נאמר ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(טז) ונפלינו אני ועמך וגו׳ – תחילת בקשה אחרת היא: עוד אני מבקש ממך שאפלא ואבדל אני לבדי מכל עם ישראל, לדעת כי אני נאמן לנביא ולמוכיח ויהיו שומעים לדברי. וגם עמך יהיה נפלא במה ש⁠{ת}⁠לך עמהם מכל העם אשר על פני האדמה.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 15]

(16) ונפלינו אני ועמך YOUR PEOPLE AND I MAY BE DISTINGUISHED: These words represent the beginning of a new request [by Moses]. "I request from You further that I, alone, should be distinguished (שאפלא) and separated1 from the people of Israel, that it will be known that I am a trustworthy prophet and rebuker so that the people will listen to me. And [I request] further [that] Your people – because You will go with them – be distinguished (נפלא) FROM EVERY PEOPLE ON THE FACE OF THE EARTH.⁠2
1. Rashbam understands the word ונפלינו in the same manner as Rashi, as opposed to those (e.g. Onq.) who connect the word to נפלאות – miracles. See also Rashbam's comm. below, ad vs. 17 and ad 34:10, where he explains that even the word נפלאות in 34:10 ought to be understood as relating to the theme of "distinguishing,⁠" not to the idea of "miracles.⁠"
2. At first blush, it appears that Rashbam is just offering an expanded version of Rashi's explanation. (So Rosin: נלוה לפרוש רש"י והרחיבו). Both Rashi and Rashbam make the (somewhat debatable) claim that a new theme begins in the middle of verse 16 with the words ונפלינו אני ועמך. However, the similarity between Rashbam and his grandfather ends there. Rashi says (following Ber. 7a) that Moses' further request from God is related to the Israelite people. Paraphrased, Moses' request, according to Rashi, is as follows: "Just as You have agreed to accompany the Israelite people now, so I ask that You always continue to demonstrate in the future the exclusivity of Your relationship with the Israelites by never establishing a close relationship with any other people on the face of the earth.⁠"
Rashbam sees no new request here relating to the Israelites. The way in which the Israelites are to be "distinguished,⁠" according to this verse, is the same way that has been discussed in the previous verse – by God accompanying them to Canaan. The only new request that begins here according to Rashbam is that Moses is now asking for special treatment for himself – that he be treated differently than the Israelites. That is why the text now talks about "אני ועמך – Your people and I.⁠"
Rashbam's interpretation is novel, and, to my mind, stretched. Presumably he finds it attractive because of verse 17. There God apparently answers Moses by saying "I will also do this thing that you have asked, for you have truly gained my favor.⁠" This answer implies (a) that Moses has made some further request to which God must now respond, and (b) that that request had something to do with Moses himself. Just as above Rashbam offers a novel interpretation of Moses' request in vs. 13 in such a way that God's answer in vs. 14 would make sense, so also Rashbam offers a novel interpretation of Moses' request in vs. 16 in such a way that God's answer in vs. 17 would make sense. See also comm. ad vs. 17, and note 22, there.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ונפלינו – מגזרת: והפלה י״י (שמות ט׳:ד׳), מבעלי הה״א.
SO THAT WE ARE DISTINGUISHED. Ve-niflinu (so that we are distinguished) comes from the same root as ve-hiflah (shall make a division) in And the Lord shall make a division (Ex. 9:4). It belongs to those roots which end in a heh.⁠1
1. Its root is peh, lamed, heh.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 15]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(טז) וטעם ונפלינו אני ועמך – שיהא חלקנו במופלא, ואין כן לכל העם אשר על פני האדמה.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

(16) V'NIPHLINU' (SO THAT WE BE DISTINGUISHED) I AND THY PEOPLE. This means that our portion be that which is unique, something which is not to be found amongst all the people that are upon the face of the earth.
ובמה יִוָּדַע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך? הלא בלכתך עמנו! וזה יהיה ההבדל אשר יהיה בינינו ובין שאר העמים. אך אם לא תלך עמנו - יאמרו כי שוא עבוד אלהים; וזה, כי לא תדבק בישראל השגחה אלהית יותר משאר האומות. ולא באתהו תשובה בזה מה׳ יתעלה, כי היו ישראל בלתי ראויים לכמו זאת ההשגחה, והיא לא תהיה כי אם לראוי לה, כמו שאמר: ׳וחנֹתי את אשר אחֹן׳ (פסוק יט) כמו שיתבאר אחר זה. ואמנם השיג משה זה הענין בסוף, כמו שיתבאר בזה הסיפור; וזה אמנם היה כשהֵישיר ה׳ יתעלה את ישראל שיהיו ראויים לכמו זאת ההשגחה, כמו שאמר: ׳הנה אנכי כֹּרת ברית וגו׳⁠ ⁠׳ (לד, י), לפי מה שנבאר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

והוא אומרו ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו – כלומר במה אבחן ראשונה שמצאתי חן בעיניך לתת את שאלתי כי אם במה שאשאל ואנסה שתלך אתה בעצמך. ועם זה ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו׳ – וזה שאם יהיו מדרגותינו קרובות ורצופות זו לזו הם בראשונה ואנו בשנייה הנה אין כאן ריחוק של הפלאה. אמנם כשנעלה המדרגה השלישית כבר נהיה נבדלים ונפרדים הבדל רב ויש במשמע שעדין הוא צריך בשאלתו לשילך עמם במדרג׳ הזאת השלישי׳ והוא הדבר עצמו שאמר אחר שהודיע לו את דרכיו אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו כלפי מה שאמר בכאן ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך וגו׳ הלא בלכתך עמנו אך יהיה תוכן הענין כמו שיתבאר שם בעזרת האל.
במה יודע איפא כי מצאתי חן בעיניך הלא בלכתך עמנו ועוד דבר אחר אני שואל ממך כו׳. שאין הבקשה הזאת מעין הבקשה הראשונה שהראשונ׳ היתה להודיע השכר של מוצאי חן בעיניו והשכר של מנהיגי העם הזה וזאת הבקש׳ היא שלא ישרה שכינתו בשאר האומות אלא באומה הזאת:
ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו בהשגחתך העליונה ורצון להיטיב כי בזה נפלינו אני ועמך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ובמה יודע אפוא – אף על פי שנהיה נכנסים לארץ, שיגרש המלאך את האומות, במה יודע שיהיה זה דבר אלהי, הלא כן מנהג כל המלחמות התגבר אומה על אומה לפעמים ותגרש אותה.
הלוא בלכתך עמנו ונפלינו – כענין ״נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעזך שמעו עמים ירגזון״ (שמות ט״ו:י״ג-י״ד). כי בראות האומות שאתה עמנו, נהיה בעיניהם נפלאים ונבדלים במעלה מכל שאר העמים, ולא יתאמצו להתקומם נגדנו, כמו שהעידה רחב באמרה ״כי שמענו את אשר הוביש ה׳ את מי ים סוף וכו׳, ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם, כי ה׳ אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת״ (יהושע ב׳:י׳-י״א).
ובמה יודע איפא, even though we may indeed enter the Holy Land and the angel will drive out the Canaanites, how would anyone become aware that what was happening was orchestrated by Divine forces? After all, people get driven out from their land in war all the time! There is nothing supernatural in such a phenomenon.
הלא בלכתך עמנו ונפלינו, Moses refers to statements such as the ones he made in his song after the Egyptians drowned in Exodus 15,13-14 נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך שמעו עמים ירגזון; “In Your love You led the people You redeemed; in Your strength You guide them to Your holy abode.” The people hear and tremble;” the reason the people tremble is because they watch miracles happening, indicating that the Jewish nation is a nation apart. As a result, they will lose their courage to resist the conquest, as Rachav testified even almost 40 years later when she told the spies that everyone is aware of the miracle God had wrought on behalf of His people and that no one has any courage left which would make him fight with a chance of success. (Joshua 2,10-11)
[א] ובמה יודע אפוא
[1] בתרא פרק ראשון דף טו ע״א (בבא בתרא טו.)1
[ב] ונפלינו אני ועמך
[1] ברכות פרק ראשון דף ז ע״א (ברכות ז.)2
[2] בתרא פרק ראשון דף טו ע״ב (בבא בתרא טו:)
1. ז״ל הגמרא בבא בתרא טו ע״א:
משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב. (ברייתא זאת מסייעת לרבי לוי) מסייעא ליה לר׳ לוי בר לחמא, דא״ר לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה, כתיב הכא: ׳מי יתן אפוא ויכתבון מלי׳(איוב יט, כג), וכתיב התם: ׳ובמה יודע אפוא׳ (שמות לג, טז). ואימא: בימי יצחק, דכתיב: ׳מי אפוא הוא הצד ציד׳(בראשית כז)! ואימא: בימי יעקב: דכתיב: ׳אם כן אפוא זאת עשו׳(בראשית מג)! ואימא: בימי יוסף, דכתיב: ׳איפה הם רועים׳(בראשית לז)! לא ס״ד, דכתיב: ׳מי יתן בספר ויוחקו׳ (איוב יט, כג), ומשה הוא דאיקרי מחוקק, דכתיב: ׳וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון׳(דברים לג, כא). עכ״ל.
מסקנת הגמרא לפי המהרש״א: יש ללמוד מכאן לא רק שאיוב היה בימי משה אלא שמשה הוא שכתב את ספר איוב. והלימוד משני הפסוקים אחד הכתוב באיוב ׳מי יתן בספר ויוחקו׳ (יט, כג) והשני בדברים (לג, כא) ׳כי שם חלקת מחוקק ספון׳ שנאמר על משה. לימוד זה דוחה את האפשרות שאיוב היה בימי יצחק יעקב ויוסף האמורים שם.
על פי הציטוטים של רבנו נראה שלמד את מסקנת הגמרא לא כמו המהרש״א. ביאור הדברים:
אם הלימוד למסקנה משני הפסוקים א״כ ציטוט א ׳ובמה יודע אפוא׳ הוא נדחה כי לא ממנו לומדים. ואתו נדחים כל הציטוטים של המילה ׳אפוא׳ שנאמרו ביצחק יעקב ויוסף. במקרה זה שהציטוטים נזכרו בה״א ונדחו אין זה דרכו של רבנו לציינם א״כ מדוע ציינם והפנה אותם אל בבא בתרא טו ע״א?.
אלא שמסקנת הגמרא לפי רבנו כך היא (הדברים התבהרו כך לפי המהר״ל לקמן): הלימוד שמשה כתב את איוב, נלמד אמנם מהפסוק באיוב אבל גם מתחילתו של אותו פסוק, הפסוק (איוב יט, כג) ׳מי יתן אפוא ויכתבון מילי (נתקיימה בקשתו של איוב לכתוב את מילותיו במי שכתוב בו ׳אפוא׳ – משה) מי יתן בספר ויחקו׳ (- משה) על פי דברים לג, כא (׳כי שם חלקת מחוקק׳). כלומר גם הציטוט ׳אפוא׳ הוא חלק מן הלימוד ולכן ציין אותו רבנו. המסקנה שמשה כתב את איוב שרירה וקיימת אבל גם הלימוד מהציטוט ׳אפוא׳ קיים וזה אומר שאין לשלול את האפשרות שאיוב היה יכול להיות בתקופות אחרות (ולכן רבנו ציין את הציטוטים שלכאורה נדחו והפנה לבבא בתרא) וזה לא סותר שמשה כתב את איוב ברוח הקודש ואף שלא היה באותה תקופה.
לחיזוק הדברים עיין איוב יט, כג, רבנו חילק את הפסוק לשני ציטוטים. א) ׳מי יתן אפוא ויכתבון מילי׳. ב) ׳מי יתן בספר ויחקו׳ ואת שניהם הפנה בבא בתרא טו ע״א.
המהר״ל בחידושי אגדות כתב כך את מסקנת הגמרא. שמשה אמנם כתב את איוב כמו שהוכח, אבל לא קשה על הסוברים שאיוב היה יכל להיות בתקופה אחרת, כיוון שיכל משה לכתוב את איוב ברוח הקודש אף שלא היה באותה תקופה.
2. לא ברור מדוע רבנו לא הזכיר את הציטוט ׳הלוא בלכתך עמנו׳ הכתוב באותה הפניה ברכות ז ע״א, בו ביקש משה שתשרה שכינה על ישראל?
ועוד ד״א אני שואל ממך כו׳. דעת רש״י בזה שרצה לפרש הפי׳ על ונפלינו אני ועמך כלומר שאין הבקשה בזו מעניין הבקשה הראשונה שהוא מידיעת השכר מציאת החן ושכר הנהגת העם כי זאת הבקשה היא שלא ישרה שכינתו בשאר אומות אלא בישראל:
I ask one more thing of You... Rashi so explained the phrase of, "So that we will be distinguished — I and Your people,⁠" because this request is not like the first one. The first request was to know the reward of finding favor and of leading the people. But this request is that the Shechinah should not rest on the other nations, only on Israel.
הלוא בלכתך עמנו – ר״ל אתה כנ״ל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(טז) ונפלינו – ונהיה מובדלים בדרך פלא בכך מכל העמים, שאין כבודך שוכן בקרבם.
ובמה – הנה נודע ונתפרסם חטא העם הזה וענשו בפרסום גדול, עתה כאשר ישוב אפך וחמתך מעמך ותרצה אותם, ראוי שיוודע גם הרצון בפרסום וגלוי, ובמה יוודע זה, כי אם כאשר תלך עמנו, שעל ידי היתרון הזה לבד, ידעו כל הגוים כי מצאנו חן בעיניך, כי על ידי זה נהיה נפלאים ומעולים ומובדלים מכל העם אשר על פני האדמה. והנה בתחלה הבטיח הקדוש ברוך הוא את ישראל והייתם לי סגולה מכל העמים (לעיל י״ט ה׳), אבל היה בתנאי אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, כמו שמבואר שם, ועתה כי לא שמרו את דברו וחטאו, היה מן הדין שתתבטל ההבטחה, לולי משה בחיר ה׳ שעמד בפרץ והתפלל ונפלינו אני ועמך וגו׳, ונתרצה לו הקדוש ברוך הוא, וכרת על זה ברית, ככתוב להלן הנה אנכי כורת ברית וגו׳, והברית הזה קיים לנצח, ואף אם יחטא ישראל לעתיד, לא ימאס ה׳ בם ולא יגעל בם לכלותם כי הם עמו והוא אלהיהם ויזכור להם ברית ראשונים וגו׳, כמו שמפורש בפ׳ בחקתי:
ובמה יודע אפוא – לדעת המפרשים מלת אפוא אינו אלא תיקון לשון וכמיותר, ובמה שמבואר (מקץ מ״ג י״א) אם כן איפוא, שהמלה מורכבת ממלת אין השלילה, וממלת פה, וטעמו אין כאן (ניכט דא) יעו״ש, גם כאן פירושו במה יודע לאותן שאינם כאן, (וואראן ווירד פאָן דען אבוועזענדען ערקאננט ווערדען?) כלומר במה יתודע מחילת החטא לעמים שאינם פה עמנו מיתרון מעלת מציאות החן. עמ״ש במי איפוא דיצחק.
הלא בלכתך – אע״פ שנהיה נכנסים לארץ שיגרש המלאך את האומות במה יודע שיהיה זה דבר אלהי, הלא כן מנהג כל המלחמות שתתגבר אומה על אומה לפעמים ותגרש אותה, הלא בלכתך ונפלינו, כי בראות האומות שאתה עמנו נהיה בעיניהם נפלאים ונבדלים במעלה ולא יתאמצו להתקומם נגדינו (רע״ס), ורשב״ם אמר ונפלינו היא בקשה אחרת, כלומר אני מבקש ממך שיופלא ויובדל אני לבדי מכל עם ישראל לדעת כי אני נאמן לנביא ולמוכיח ויהיו שומעין לדברי. וגם עמך יהיה נפלא במה שתלך עמהם, מכל העם אשר על פני האדמה.
{ובמה יודע אפוא – משה נסתפק שמא לא יעבור לפניהם רק לסוף כמה זמן כשיהיו סמוכים לכיבוש הארץ, וקדום לכן יטלטלם כה וכה בלא שכינתו עמהם.}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 672.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך – שנדע שמציאת חן כולל גם העם, לא יודע רק בלכתך עמנו, שעי״ז נפלינו מכל העמים שכל העמים מתנהגים ע״י שרים ומלאכים, ואנו מופלאים בזה שאין אנו תחת שום שר ומלאך, רק כי חלק ה׳ עמו ומתנהגים מהשגחתו לבדו, אבל אם גם עמנו ילך מלאך ושר הלא נדמה ככל העמים, ולמה תעלנו לארץ ישראל שהיא ארץ המיוחדת להשגחת ה׳ לבדו ואינה נתונה תחת ממשלת אחד משרי מעלה אשר חלק ה׳ אותם לכל העמים אשר על פני האדמה:
והוסיף ריצוי: ובמה יודע אפוא וגו׳ הלא בלכתך עמנו: אפילו כשנהיה בדרך ויהיה עת הצורך להגנה, יהיה ניכר שאתה הולך עמנו ולא ע״י שליח.
ונפלינו אני ועמך וגו׳: וזה אי אפשר להתוודע לאומות העולם ג״כ כי ״נפלינו אני ועמך״, אם לא ע״פ שתלך עמנו1 גם בעניני הגנה מהם, כמו שהיה באמת בהריגת סיחון ועוג ובנחלי ארנון.
1. א״כ שיעור הכתוב ״הלא בלכתך עמנו ונפלינו״ – ה״נפלינו״ ייראה כשנהיה בדרך, כשאז תלך עמנו ותגן עלינו. ויסוד הדבר (בכיוון אחר) נמצא בפירוש הרמב״ן, וז״ל: רק טעם ״ונפלינו״ – בשכינה שהיא על הכרובים, וישראל נוסעים וחונים ע״פ ה׳, ולא עשה כן לכל גוי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ונפלינו אני ועמך – בקש שלא תשרה שכינה על האומות כו׳ שנאמר ונפלינו אני ועמך. פירוש אפילו אם יתגיירו כמו הכוזרים. לכן אמר זכריה רני ושמחי ב״צ כו׳ ושכנתי בתוכך כו׳ ונלוו גוים רבים אל ה׳ כו׳ והיו לי לעם, ובכל זה ושכנתי בתוכך לא בשאר אומות העולם, שלא תשרה שכינה רק על ישראל ודו״ק.
ובמה יודע איפוא – א״ר לוי בר לחמא, איוב בימי משה היה, כתיב באיוב (י״ט) מי יתן אפוא ויכתבון מלי וכתיב במשה ובמה יודע איפוא.⁠1 (ב״ב ט״ו.)
הלוא בלכתך עמנו – א״ר יוחנן משום ר׳ יוסי, ביקש משה מלפני הקב״ה שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו, שנאמר הלא בלכתך עמנו.⁠2 (ברכות ז׳.)
ונפלינו אני ועמך – אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ יוסי, ביקש משה מלפני הקב״ה שלא תשרה שכינה אלא על ישראל ונתן לו, שנאמר ונפלינו אני ועמך3 (שם שם)
1. כבר בארנו במק״א בטעם גז״ש זו, משום דמצינו מלים והברות שהיו מקובלות להאמר ולהכתב בדור וזמן ידוע, והלשון אפוא הוא רק עטור ויפוי לשון שאינו מוכרח לגופה, ומדמצינו שנאמר בדורו של משה ואיוב סמכו לדרוש שהיו בזמן אחד, ואולי יש עוד איזה כונה בדרשה זו, ועיין בחא״ג.
2. יתכן דמדייק מדכתיב הלוא בו׳ אחר הלמ״ד ודריש כמו הלואי [בחסרון היו״ד, כי באותיות אהו״י נוהג חסרון, כנודע למדקדקים], ונתקיים רצונו.
3. דריש ונפלינו מלשון הפלאה והבדל וכמו והפלה ה׳ בין מקנה ישראל וגו׳ (פ׳ וארא).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יז) {רביעי} וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת⁠־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי⁠־מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י וָאֵדָעֲךָ֖ בְּשֵֽׁם׃
Hashem said to Moshe, "Also this thing that you have spoken I will do, for you have found favor in My eyes and I have known you by name.⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןמנחת יהודהמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלכלי יקרמנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[קג] 1גם את הדבר הזה, מהו גם, לפי ששני דברים שאל משה, להודיעו דרך בקשת רחמים ולראות את הכבוד, לכך נאמר גם את הדבר הזה. (לקח טוב)
[קד] 2גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, זה הוא שאמר הכתוב (תהלים קמ״ה:י״ט) רצון יראיו יעשה, כנגד מי אמרו דויד למקרא הזה, כנגד משה רבינו, בשעה שבאו ישראל לאותו מעשה עמד משה וביקש עליהם רחמים ונמחל להם. (מדרש הגדול)
[קה] 3גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, ולמעלה הוא אומר ובמה יודע אפוא (שמות ל״ג:ט״ז), משל למלך שהיתה לו ספינה בין גלי הים, אמר לו החובל, אדוני המלך, איני יכול לעמוד בה לעצמי, סייע אתה עמי ואולי אמלט מכאן אנו וספינתך, כך ישראל בשעה שהפילן השטן לתוך גללים קשים, עמד משה ואמר, איני יכול לעמוד בגללים אלו לעצמי, אלא רבון העולמים ראה היאך אתה מסייעני עד שנעלה מירידה זו הקשה, ראה אתה אומר אלי העל (שמות ל״ג:י״ב), וכן דוד אומר (תהלים ל״ח:י״ז) כי אמרתי פן ישמחו לי, צרי יגילו כי אמוט (תהלים י״ג:ה׳), אמר לו הקב״ה למשה, משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה. (מדרש הגדול)
[קו] 4אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני, אמר ר׳ שמואל, לאחת שיצא עליה שם רע הלך השושבין ואמר לה, אמרה לו, אין מזה הדבר כלום. אמר לה, הוא משקה אותך מי המרים, אמרה ישקה, השקה אותה ומצאה טהורה. אמר לו השושבין חזור לביתך שלא תוציא לעז עליה, כך כשעשו ישראל את העגל השקה אותן משה, שנאמר (שמות ל״ב:כ׳) וישק את בני ישראל, כיון שבדקן אמר להקב״ה מחול עונם, אמר לו הקב״ה, כל מה שאמרת אני עושה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה. ואם תמיה אתה ממשה שאמר לו הקב״ה אשר דברת אעשה, הרי אסתר כשנכנסה אצל אחשורוש ונשאה חן בעיניו מה אמר לה מה שאלתך ותנתן לך (אסתר ז׳:ב׳), ואת תמיה על משה שאמר לו הקב״ה כל שאתה מבקש אני עושה, למה כי מצאת חן בעיני. (מדרש הגדול)
[קז] 5כי מצאת חן בעיני, הודיעני נא את דרכך (שמות ל״ג:י״ג), אמר לו במה (פשעתנו) [שפטתנו] וזכיתנו, השיבו הקב״ה ויאמר ה׳ אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, למה, כי מצאת חן בעיני. (פסיקתא רבתי פ״י, לז)
[קח] 6ואדעך בשם, נבחר שם מעושר רב (משלי כ״ב:א׳), נבחר שמו של משה, שנאמר (תהלים ק״ו:כ״ג) לולי משה בחירו, וכן הוא אומר ואדעך בשם. (שמות רבה לג ה)
[קח*] 7ואדעך בשם, אמר רבי שמואל הקב״ה עושה בשביל הצדיקים והצדיקים נותנין כבוד לשמו, וכן דוד אומר (תהלים קל״ה:ג׳) הללו יה כי טוב ה׳ זמרו לשמו כי נעים. (מדרש הגדול)
[קט] 8ואדעך בשם, ומניית יתך בשום דרבו (תרגום ירושלמי השלם כתי״ר)
1. ראה לעיל אות פא מילקוט אור האפלה: שהידיעה נקראה ראיה. ולהלן אות קיב. כן יש לפרש כאן שבדבורו הודיעני נא את דרכך ואדעך, נכללת גם הבקשה השניה הראני את כבודך. וכ״ה באדרת אליהו: ויאמר הראני כו׳, עכשיו ביקש שידע את כבודו כמ״ש בתחלה ואדעך למען ידע בהלוכו עמם את מקום כבודו. ובמדרש אגדה כאן: ארשב״ל ג׳ דברים שאל משה רבינו ע״ה מפי הגבורה ועשה לו הקב״ה את שאלתו. ביקש שתשרה שכינה על ישראל וביקש שתסתלק רוח הקודש מן האומות וכו׳ ומנין שבקש שיראה במדת רחמים שנאמר ויאמר הראני נא את כבודך, ומנין שעשה הקב״ה לו את כולם שנא׳ גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה הרי שלשה. ובחזקוני: גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, שאמרת הודיעני נא את דרכך וכן עשה בקריאת י״ג מדות. ובספר חסידים מכ״י עמ׳ 489: אשר דברת אעשה וכו׳ לעשות רצונך כשתתפלל היאך לקרוא את כל המידות. וברשב״ם כאן: גם את הדבר הזה וכו׳ להיות מופלא ונראה שופט וגדול עליהם, מלבד ההליכה שאלך עמהם אשר נתרציתי לך כבר וזהו קירון פנים שכתוב בו לפנינו, נגד כל עמך אעשה נפלאות. וברב״ח: ומלת גם תורה שהוא כאילו אמר את הדבר אשר דברתי לך פני ילכו גם את הדבר אשר דברת אותו אעשה. ובאברבנאל פי׳ עפ״י הדרש דלעיל אות פז ואות צד, שפני ילכו הינו הכעס וכן אם אין פניך הולכים. והשי״ת הודה לו בזה, ר״ל שלא יעלו משם ולא יסעו מהר סיני בזמן ההוא וכן היה שעמדו שם אח״כ שמונה חדשים ועל זה נאמר גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, ר״ל בעבורך שדברת וששאלת שלא תעלנו מזה עתה, לא בעבורם, ע״כ.
2. מקורו נעלם. ובמה״ג נוסף: אמר ר׳ שמעון בן יוחאי מנוקין היו ישראל מאותו מעשה ומפני מה בא על ידם, כדי שיהיו עדות לכל באי העולם, שיאמרו, ומה אם ישראל שבאו לידי אותו מעשה ולא דבר קטן הוא אלא דבר גדול כיון שעשו תשובה נתקבלו, שאר באי העולם על אחת כמה וכמה. כיוצא בו אתה אומר ויאמר דוד אל נתן חטאתי ויאמר נתן גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות (ש״ב יב לג), מוצל היה דוד מאותו החטא ומפני מה בא על ידו כדי שיהא עד לבאי העולם וכן הוא אומר (ישעיה מג י) אתם עדי נאם ה׳ ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו לי, (ראה ע״ז ד:) א״ר יוסי לא כל העתים שוות לתפלה יש עת שאדם מתפלל ותפלתו נשמעת מיד, וכן הוא אומר (שם סה כד) והיה טרם יקראו ואני אענה, ויש עת שאדם מתפלל ואינו נענה, כענין שנאמר (איכה ג מד) סכתה בענן לך מעבר תפלה, וכן ישעיה אומר בעת רצון עניתיך (ישעיה מט ה) וכן דוד אומר ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון (תהלים סט יד). – ברמב״ן כאן: גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, אולי היה הרצון הזה בסוף ארבעים יום השניים על דעת רבותינו כאשר נתרצה לו הקב״ה ואמר לו פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים. וראה לעיל אות סו בבאור. ולהלן אות קמח בבאור מד׳ האברבנאל.
3. מקורו נעלם.
4. מקורו נעלם. וראה תו״ש לעיל פל״ב אות קצה–קצו.
5. ראה לעיל אות עו. ונראה שמ״ש כי מצאת חן בעיני הוא תשובה על שאלתו. והוא כעין הדרש דלהלן אות קכב: וחנותי את אשר אחון אע״פ שאינו הגון וכו׳. וכעי״ז בצרור המור: כי מצאת חן בעיני, אע״פ שלא תהיה ראוי. – בקה״ר ט ב: וגם לא ליודעים חן (קהלת ט יא) זה משה, אתמול כי מצאת חן בעיני והיום אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (דברים ג כו). ובידי משה שם הגיה שצ״ל הפסוק דלעיל יג: ואדעך למען אמצא חן בעיניך.
6. ראה ת״י להלן קט* ויונתן כאן: ומנית יתיך בשום טב. וראה לעיל אות עב בבאור וצרף לכאן. וברש״י בראשית יח יט: כי ידעתיו לשון חבה וכו׳ ואדעך בשם. וכ״כ רש״י בע״ז ד.: ידעתי, אהבתי וכו׳ וכמו ואדעך בשם. ובצרור המור: ועוד שאתה ראוי בלי מציאת חן וזה ואדעך בשם, כי אני ידעתיך וחבבתיך בשם בלי אמצעי וזה תשובה על מה שאמר הודיעני נא את דרכך בענין שבידיעת דרכך אדעך ואחר שאדעך אני דבק בלי אמצעי וכו׳. וראה אוה״ח כאן בטעם שהקדים לומר כי מצאת חן בעיני ואח״כ ואדעך בשם ומשה הקדים לומר ידעתיך בשם ואח״כ אמר וגם מצאת חן בעיני, עי״ש.
7. מקורו נעלם. פי׳ הדברים עפמ״ש לעיל אות צט מהרשב״ם: ונפלינו אני ועמך, אני מבקש ממך שיופלא ויובדל אני לבדי מכל עם ישראל, לדעת כי אני נאמן לנביא ולמוכיח ויהיו שומעים לדברו, ע״כ. וזה כוונת המאמר הקב״ה עושה בשביל צדיקים, כלומר מפרסם שמם ונותן להם כבוד, והצדיקים משתמשים בהכבוד לרבות כבוד שמים כלשון תדא״ר פי״ג: כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתכבד וכבודו מתרבה. והטעם שכבודו מתרבה משום שימסרו לכבוד שמים. – בז״ח קא. ובגין דשכינתא איהי כלולא מעילאין ותתאין אתקריאת בשמא דעלאין ותתאין הה״ד (ישעיה מ כו) לכולם בשם יקרא, לכלהן עילאין ותתאין בשכינתא איתקריאו, דאיתקריאת שם דבגינה אמר למשה רבינו ע״ה ואדעך בשם. ובתק״ז רכה: עמודא דאמצעיתא כלול תרוייהו וכו׳ בכפל שמיה תרי זמנין ה׳ ה׳ ומשה דאתאחיד ביה כפל שמיה משה משה ובגין דא ואדעך בשם, ב׳ שם בתרין שמהן. ובספר חסידים מכ״י עמ׳ 489: כי מצאת חן בעיני לעשות רצונך כשתתפלל היאך לקרוא את המידות, ואדעך בשם, על כל מידה ומידה שאני נוהג לעשות עם ישראל אני אומר המכסה אני ממשה אשר אני עושה, וזהו ואדעך בשם, טוב שיעמוד משה בסוד כל המידות טובות שידע איך להתחנן והיאך לקרוא אותי עם מדת הטוב על מידת רחמים רחום ועל מידת חנינות חנון, ידעתיך בשם, כל מידה ומידה של מחשבות גזרותיו נקראית כן השם עליה בין לרעה ובין לטובה, ע״כ.
8. באונ׳: ורביתך בשום, ביונתן: ומנית יתך בשום טב. וראה תו״ש לעיל אות עב ופל״א אות ג. דרכו של אונקלוס להשתמש בהמלה: רבי, לתרגם הרבה שרשים בעברית ימשח, גדל, קרא, תפארת, ידעתיך, ויאצל, ויחטא, ועשתה ועוד. והתרגומים הירושלמיים: מניית. ועל המלה בשם, היונתן מוסיף: בשום טב, והירושלמי: בשם דרבו, מלשון גדולה.
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה אַף יָת פִּתְגָמָא הָדֵין דְּמַלֵּילְתָּא אַעֲבֵיד אֲרֵי אַשְׁכַּחְתָּא רַחֲמִין קֳדָמַי וְרַבִּיתָךְ בְּשׁוֹם.
Hashem said to Moshe, “I will also do this thing that you have spoken, for you have found favor before Me, and I exalted you by name.”
ואמר י״י למשה להוד ית פתגמאא הדין די (מ)⁠מללת אעבד ארום אשכחת חן וחסד באפי ומניית יתן בשם דרבןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פתגמא״) גם נוסח חילופי: ״{פת}⁠גם״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באפי ומניית יתן בשם דרבן״) גם נוסח חילופי: ״קודמוי ואודעת יתך בשם טב״.
ואמר י״י למשה אוף ית פיתגמיא הדין דמלילתא אעבד ארום אשכחתא רחמין קדמי ומנית יתך בשום טב.
And the Lord said to Mosheh, This thing also which you hast spoken of, will I do; for you hast found mercy before me, and I have ordained thee with a goodly name,
ויאמר י״י אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן לפני ומניתי אותך בשם טוב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

וקאל לה הד֗א אלאמר אלד֗י סאלת פיה אצנעה איצ֗א לאנך וג֗דת חט֗אא ענדי ושרפת אסמך.
ואמר לו: את הדבר הזה אשר דיברת אעשה גם כן, כיון שמצאת חן בעיני ורוממתי את שמך.
גם את הדבר הזה – שלא תשרה שכינתי עוד על אומות העולם אעשה. ואין דבריו של בלעם על ידי שריית שכינה, אלא: נופל וגלוי עינים (במדבר כ״ד:ד׳,ט״ז), וכגון: ואלי דבר יגונב (איוב ד׳:י״ב), שומעין על ידי שליח.
גם את הדבר הזה THIS THING ALSO – that My Shechinah shall not rest henceforth upon the other nations of the world, אעשה I WILL DO. And thus He did, for the prophetical words of Balaam (the heathen prophet) were not uttered by reason of the Shechinah resting upon him, but, as Scripture describes it, "[he saw the vision of the Almighty] fallen, but with eyes uncovered" (Bemidbar 24:4) (i.e. while fallen into a sleep his mental eyes were open and he saw in a dream what the Almighty was to reveal unto him) in a state of mind similar to that described by Iyyov "a word was by stealth conveyed (יגנב) to me" (Iyyov 4:12) – they (the heathen prophets) used to hear God's message through a medium.
ויאמר ה׳ אל משה גם את הדבר הזה – מהו גם, 1לפי ששני דברים שאל משה, להודיעו דרך בקשת רחמים, ולראות את הכבוד, 2לכך נאמר גם את הדבר הזה.
1. לפי ששני דברים שאל משה. עי׳ ברכות שם, ג׳ דברים בקש משה כו׳.
2. לכך נאמר גם את הדבר הזה. עי׳ רש״י בגמרא שם ד״ה שלשה דברים שכתב שהרי לסוף שאלתו כתיב גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה.
גם את הדבר הזה אשר דברת – אלי, להיות מופלא ונראה שופט וגדול עליהם, מלבד ההליכה שאלך עמהם אשר נתרציתי לך כבר. וזהו קירון פנים שכתוב בו לפנינו: נגד כל עמך אעשה נפלאות (שמות ל״ד:י׳), הכל כמו שאפרש שם (רשב״ם שמות ל״ד:י׳).
גם את הדבר הזה [THE LORD SAID TO MOSES,] "I WILL ALSO DO THIS THING WHICH YOU HAVE SAID: to me, that you should be distinguished1 [from the Israelites], and appear as their judge and leader. This is in addition to what I already2 agreed to – that I will go along with the people.⁠" God fulfilled this promise to Moses by making Moses' face radiant.⁠3 Concerning that promise, God says below (Ex. 34:10), "In the sight of the whole people I shall make you distinguished"; I shall explain all this there.⁠4
1. See previous note. Since Rashbam understands Moses' request in vs. 16 in a unique manner, he also understands God's reaction to that request here in a unique, and consistent, manner. Cf., e.g., Rashi, who says that God is agreeing here to Moses' request that His relationship with the Israelites be an exclusive one, or R. Joseph Bekhor Shor, who says that God is agreeing to teach Moses God's attributes. See also Ber. 7a.
2. See comm. ad vss. 13, 14 and 16.
3. Ex. 34:29-35.
4. See comm. and notes ad 34:10. Rashbam explains the phrase אעשה נפלאות there in a manner different from most other commentators. He sees it as a continuation of the theme of "distinguishing" (הפלאה), a theme which Rashbam first introduces in his comm. above, ad vs. 16.
והשם השיב: גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה – על כן אמר משה: ילך נא י״י בקרבנו (שמות ל״ד:ט׳).⁠א
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

א. כאן מופיע ביאור ראב״ע על כל הפרשה (שמות ל״ג:א׳-י״ז).
ומכל מקום עדיין לא נתיישבה דעתו על מה שאמר פן אכלךא בדרך, ואמר לו הקב״ה: גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה – שאודיעך מדותיי, כי אז תתיישב דעתך.
א. בכ״י מינכן 52: אכילך.
And in any case his mind was still not at ease about what He said: “lest I finish you on the way,” and the Blessed Holy One said to him: גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה – ALSO THIS THING THAT YOU HAVE SPOKEN I WILL DO – That I will inform you of My attributes, because then your mind will be at ease.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה – שאמרת הודיעני נא את דרכיך (שמות ל״ג:י״ג), וכן עשה בקריאה י״ג מדות.
גם את הדבר אשר דברת אעשה, "also the request you have made (now) I will fulfill;⁠" "you have requested to take you into My confidence concerning My attributes, I will reveal them to you.⁠" God did so by revealing the 13 attributes.
גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה – אולי היה הרצון הזה בסוף ארבעים יום השניים על דעת רבותינו (תנחומא כי תשא ל״א), כאשר נתרצה לו הקב״ה, ואמר לו פסל לך שני לחות אבנים כראשונים (שמות ל״ד:א׳).
I WILL DO THIS THING ALSO THAT THOU HAST SPOKEN. Perhaps this manifestation of G-d's good-will was at the end of the second [period of] forty days, in accordance with the opinion of our Rabbis,⁠1 when the Holy One, blessed be He, became completely appeased with him, and He said to him, Hew thee two Tablets of stone like unto the first.⁠2
1. See above in (7) where Ramban quotes the Pirkei d'Rabbi Eliezer, that Moses went up to the mountain for forty days only twice, the second time culminating on the Day of Atonement. This is Ramban's intent in writing here "at the end of the second forty days according to the opinion of our Rabbis.⁠" Rashi, quoted there, holds that there were three such periods.
2. Further, 34:1.
ויאמר גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה – עוד י״ל פני ילכו כשילכו בארץ ישראל ואמר לו משה אם אין פניך הולכים מיד אל תעלנו מזה. ורש״י פי׳ וז״ל לא אשלח עוד מלאך אלא אני בעצמי אלך כמו ופניך הולכים בקרב ויאמר אליו בזה אני חפץ כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה עכ״ל.
גם את הדבר הזה וגו׳ – (לא) אעשה עמכם בחבה ונפלאות אעשה כמו שאמר לו הנה אנכי וגו.
נגד כל עמך אעשה נפלאות – כמו שהייתי רגיל, כי מצאת חן בעיני.
ויאמר הראני נא את כבודך – רצה שיראה את פני צורה שעל פני כסא וכל מעשה מרכבה.
אני אעביר כל טובי – הראהו כל מעשה מרכבה ואחוריה אבל פני צורה, אמר לו הבורא לא תוכל לראות כי לא יראני האדם וחי – מפני זוהר ומראית הצורה שהוא גדול כי אפילו יחזקאל שלא ראה אלא בחלום פרחה נשמתו שנ׳ (יחזקאל ל״ז א׳) היתה עלי יד ה׳ וד״ר שפרחה נשמתו במרכבה והבורא חזר והחייהו. ועי״ל אין מוקדם ומאוחר בתורה, כי זה נאמר במעשה העגל הנה אנכי הולך וגו׳. ובמעשה העגל אמר ליה ושלחתי לפניך מלאך וגרשתיו.⁠א
כי לא אעלה בקרבך – פי׳ לא אעלה לא״י כי אם ע״י מלאך, ומשה לא רצה כי אם שהב״ה בעצמו [יהיה] משכין שכינתו ביניהם בארון.
או כך תירץ ואתה לא הודעתני וגו׳ – פי׳ באי זה מדה מן המדות תתנהג עמנו במדת חנון או במדת ארך אפים. ור״י א״ל שמעולם לא יצא תירוץ אחרון מפיו, כי ראשון עיקר שמשה נצח שהוצרך הב״ה להשרות שכינתו בארון כביכול כאכסנאי בשמים, וגם נצח בזה שראה תמונתו. ועי״ל שאמר משה לפני הב״ה רבונו של עולם הודעתני מי ילך לפנינו, אבל מי שילך עמנו לא הודעתנו.
ואתה לא הודעתני – פי׳ הר״י שני דברים שאל משה מלפני הב״ה, אחת שילך הוא בעצמו לפני ישראל ולא מלאכו, ועוד אחרת להודיע דרכי טובו וסדר תפלתו שאם יחטאו ישראל היום ולמחר שיבקש עליהם ולא תחזור תפלתו ריקם. וזהו שאמר אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני את דרכיך דרך טובך וסדר תפלתך שלא תחזור ריקנית, ואדעך ואכיר במדותיך, באי זו תפלה אוכל לחבר ישראל לאביהן שבשמים למען אמצא חן כי אז אמצא חן בעיניך, והדין עמי למלאת את שאלתי.
וראה כי עמך הגוי הזה – כי בשביל כבודך אני מבקש שעליך הדבר לעשות כי שלך הם ועמך, והב״ה השיבו על שניהם אחד, פני ילכו והניחותי לך למשה השיבו יפה אמרת. אם אין פניך הולכים אל תעלנו וגו׳.
כי במה יודע – והשנייה גם את הדבר אשר דברת להודיעך דרכי טובי אעשה כי מצאת חן בעיני.
ואדעך בשם – וקודם שהודיעו המדות הוסיף לבקש משה עוד שלישית אחרי שראה שעת רצון לפני המקום שאלו הראני נא את כבודך, והב״ה השיבו את דרכי טובי אדעך וגם אלמדך סדר תפלה שאינה חוזרת ריקנית. אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה׳ לפניך, וחנותי את הראוי לחון. ורחמתי את הראוי לרחם, זו לא תשוב ריקם, אבל לראות את פני כבודי לא תוכל כי לא יראני האדם וחי. ומה שגזירה מלפני להראות לשום אדם אראה לך.
וראית את אחורי ופני לא יראו לשום אדם מעולם.
ראה אתה אומר אלי – קורים בשבת של חול המועד לפני שנ׳ בה שבת באמצע המועדות.
ואתה אמרת ידעתיך בשם – וא״ת יש לי להזכיר שם הממונה על הדרך הודיעני נא את דרכך, הודיעני אזכרת שמותיך הטובים להזכיר על הדרך, ואדעך כלומר ואדעה שמותיך הנוראים למען אמצא חן בעיניך בזכרי אותם, וראה כי עמך הגוי הזה ולא ערב רב כי כבר כלו כולם.
א. כן בכ״י ששון, פריס. בפסוק: ״וגרשתי״.
עד שאמר לו: ואדעך בשם – כלומר ידיעה מיוחדת מתוארת בשם מיוחד למשה, בקש משה שיתהפך הדבר והוא, שגם הוא, רצוני משה ידע השם בשם מיוחד לשם ית׳,
ועל הענין השני ששאל משה, והוא שיודיעהו ה׳ יתעלה דרכיו, באה התשובה לו: גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, רוצה לומר להודיעך דרכי, כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם, כמו שזכרת כששאלת ממני זאת השאלה (פסוק יב).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

והנה הוא יתעלה אמר לו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי אנכי אעלה עמך ואנכי אעלך גם עלה באותו המדרגה שהוספת לשאול. אמנם זאת אעשה לך מהטעם שאמרת ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני כי מטעם מה שאמרתי לך העל את העם הזה יספיק מה שאמרתי ראשונה מהליכת הפנים. והוא מה שביאר בסוף ונגד כל עמך אעשה נפלאו׳ כי הוא תשובת ונפלינו אני ועמך והוא מה שאמר כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם. והיה זה חכמה נפלאה מאתו לפי שבא עליו בעלילות השליחות וכדי שלא יראה שהוא נותן את שאלתו ע״י ההכרח אלא על צד הרצון והחנינה המוחלטת.
והש״י הודה לו בזה ר״ל שלא יעלו משם ולא יסעו מהר סיני בזמן ההוא. וכן היה שעמדו שם אח״כ שמונה חדשים. ועל זה נאמר גם את הדבר אשר דברת אעשה ר״ל בעבורך שדברת ושאלת שלא תעלנו מזה עתה לא בעבורם. הנה התבארה כפי זה הדרך השאלה הא׳ וגם הב׳ שאמר מלת ואתה שלשה פעמים להקשות לו מדבריו. וכן השאלה הג׳ והשאלה הד׳ והה׳ והו׳ והז׳ שכלם יותרו כפי הדרך הזה כמו שתראה. ושמפני ילכו אין תשובה לשאלת הודיעני נא את דרכיך וכן גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה שאינו חוזר על פני ילכו כי שני הפסוקים הם דברים שנכנסו בין השאלה הא׳ והב׳ ממחילתם וענין נסיעתם משם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ויאמר ה׳ אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה – אע״פ שכמעט היית מתייאש מן יעוד ידעתיך בשם, מ״מ אני חוזר מן הכעס ומבטיחך גם הדבר הגדול הזה, ואדעך בשם בזכות מציאת החן אע״פ שלא בקשת מצד מציאת החן כי אם הודיעני נא דרכך מ״מ מאחר שיצא מפיך דבר ידעתיך בשם, אעשה גם את הדבר הזה בעבור מציאת החן ואדעך בשם כבראשונה.
גַּם: בדגש. [גַּם].
כי מצאת חן וגו׳ – ומשה הקדים לומר ידעתיך בשם ואחר כך אמר וגם מצאת חן, כאן הודיעו הכתוב כי מעלת הודעה בשם הוא עליונה מבחינת השגת החן כי הלא נח מצא חן בעיני ה׳ ולא ידעו בשם, לזה אמר בתחילה מצאת חן בעיני ולא זו בלבד אלא ואדעך בשם.
עוד נתכוון לומר לו כי מה שהודיעו בשם גם כן היה לצד מה שמצא חן בעיניו, לזה הקדים לומר מצאת חן בעיני ואחר כך ואדעך בשם לומר שזה יצא מזה מה שאין כן נשמע מדברי משה שהקדים ידעתיך בשם קודם מציאות חן שזה יגיד שהשיג הדבר לצד מה שזכה.
כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם. "for you have found favour in My eyes and I have become intimate with you by My revealing to you My attribute י⁠־ה⁠־ו⁠־ה.⁠" When Moses had previously referred to his having found favour in God's eyes he had reversed the relationship of his finding favour and his being granted an insight into the meaning of the Ineffable Name (verse 12). The Torah revealed here that the revelation of the meaning of the attribute of the name י⁠־ה⁠־ו⁠־ה was the mark of the highest degree of finding favour in God's eyes. After all, even Noach had found favour in God's eyes (Genesis 6,8) but God's attribute י⁠־ה⁠־ו⁠־ה had not been revealed to him.
The Torah also wanted to make it abundantly clear that the reason God had revealed this most elusive attribute of His to Moses was because he had found favour in His eyes. There was a causal relationship between these two experiences. This relationship had not been recognizable when Moses referred to this in verse 12. If not for the present verse, we would have assumed that one could become privy to the revelation of God's supreme attribute without first having found favour in His eyes.
ויאמר כו׳ גם את כו׳ – שאלך עמכם כו׳ כמו מקודם החטא ובשבילך כמו שאמרתי כי מצאת כו׳ ואדעך כו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(יז) גם הדבר הזה – שלא תסעו מזה עד שוב אפי, אעשה.
גם את הדבר הזה – שלא תעלו מזה, כי אם אחרי שאתרצה לכם להשרות שכינתי בתוככם:
אעשה – להיותך מופלא ונראה שופט וגדול עליהם (מלבד ההליכה שאלך עמהם) וזהו קירון פני׳ שכתוב בו לפנינו נגד כל עמך אעשה נפלאות (רשב״ם), ולשון הגר״א גם את וגו׳ שאלך עמכם כמו קודם החטא ובשבילך, כי מצאת וגו׳ ואדעך.
{גם את הדבר הזה – הוא ונפלינו אני ועמך, והוא מה שאמר לו אח״כ נגד כל עמך אעשה נפלאות.}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 672.
כי מצאת וגו׳ ואדעך בשם – מאז שבחרתי בך, הוכחת שאתה ראוי להבחר ולמצוא חן גובר והולך בעיני.
ויאמר ה׳ גם את הדבר הזה אעשה – אז הבטיחו שבעתיד יעשה גם את זאת שתהיה שכינה מהלכת עמהם, ולא אעשה זאת בעבור העם רק בעבורך כי מצאת חן בעיני, ואני רוצה שאדעך בשם, ר״ל להעלותך בהשגה מדרגה אחר מדרגה שע״י מציאת חן תשיג יותר באלהות עד שתהיה ראוי מצד שמך ועצמותך שתקשר בך ידיעת ה׳, ועי״כ תוסיף תמיד למצוא חן וכן תלך מחיל אל חיל, ומובן שבזה הבטיח לו לגלות לו ידיעת דרכו וידיעת עניני האלהות שעי״ז ידעהו בשם ויוסיף למצוא חן וחסד:
גם את הדבר הזה: לא פרנסה לחוד שהוא מילוי מבוקש הראשון של ״ואדעך״, אלא גם הגנה בדרך.
כי מצאת חן בעיני: אמר הקב״ה אותם שני טעמים שאמר משה שמשום זה הוא מפיק רצון, א׳, ״כי מצאת חן בעיני״. ב׳, ״ואדעך בשם״. אלא הקב״ה היפך הסדר1 לומר כי הטעם הראשון שלך הוא גדול מהשני באשר כוחך גדול מאד בידיעת השם2, ואם כן סדרי הטעמים להיפך, כמו שכתבתי לעיל.
1. משה אמר (פסוק י״ב) ״ואתה אמרת ידעתיך בשם״, ואח״כ ״וגם מצאת חן בעיני״.
2. רק משה אמר לעיל הפוך עקב ענוותנותו הרבה, וכדלעיל ברבינו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןמנחת יהודהמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלכלי יקרמנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(יח) וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת⁠־כְּבֹדֶֽךָ׃
He said, "Show me, please, Your glory.⁠"1
1. Your glory | כְּבֹדֶךָ – Commentators debate what Moshe is requesting; what does it mean to "see God's glory"? Rambam and others suggest that Moshe wanted to understand God's essence, while R. Saadia and R"Y Bekhor Shor suggest that he wanted to see the light of God's radiance. Cf. Rashbam who appears to suggest that Moshe desired to see some type of physical manifestation of God as part of a covenantal ceremony which would confirm Hashem's agreement to his requests. For elaboration, see Seeing Hashem.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראעודהכל
[קט*] 1הראני נא את כבדך, ויסתר משה פניו (שמות ג׳:ו׳) ר׳ יהושע בן קרחה אמר לא עשה משה יפה שהסתיר פניו, שאלולי שהסתיר פניו היה מגלה לו הקב״ה מה למעלן ומה למטן ומה שהיה ומה עתיד להיות, ובאחרונה בקש לראות, שנאמר הראני נא את כבודך. (שמות רבה מה ה)
[קי] 2ויאמר הראני נא את כבודך, ואמר משה קדם ה׳ חווי לי כען ית זיו איקרך. (תרגום ירושלמי השלם כתי״ר, על הגליון)
[קי*] 3הראני נא את כבדך, נתאוה לעמוד על מתן שכרן של צדיקים ושלותן של רשעים. ומנין שמתן שכרן של צדיקים נקרא כבוד, שנאמר (משלי ג׳:ל״ה) כבוד חכמים ינחלו, וכן הוא אומר (ישעיהו כ״ד:כ״ג) ונגד זקניו כבוד. ומנין ששלותן של רשעים נקרא כבוד, שנאמר (תהלים ע״ג:כ״ד) ואחר כבוד תקחני. (שמות רבה מה ה)
[קיא] 4הראני נא את כבדך... אני אעביר כל טובי על פניך, אמר לו, רבש״ע הראני נא באיזו מדה את מנהיג עולמך, אמר לו הקב״ה אני אראה לך, ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך. (תנחומא ישן ואתחנן ג)
[קיב] 5הראני נא את כבדך, אני אעביר כל טובי על פניך, אמר משה לפני הקב״ה הראני נא את כבדך, אמר לו הקב״ה משה אין אתה יכול לראות את כבודי שלא תמות, שנאמר כי לא יראני האדם וחי, אלא למען השבועה שנשבעתי לך והשם שהודעתי לך אני אעשה רצונך, עמוד בפתח המערה ואני אעביר לפניך את המלאכים המשרתים לפני, שנאמר ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך. (פרקי ר״א פמ״ו)
[קיג] 6הראני נא את כבדך... אני אעביר כל טובי על פניך, עם חסיד תתחסד עם גבר תמים תתמם עם גבר תתבר ועם עקש תתפתל (תהלים י״ח:כ״ו), ר׳ נחמיה פתר קריא במשה רבינו, בשעה שבא בחסידות עם הקב״ה אף הקב״ה בא עמו בחסידות, בשעה שבא בתמימות עם הקב״ה אף הקב״ה בא עמו בתמימות, בשעה שבא בעקמנות עם הקב״ה אף הקב״ה בא עמו בעקמנות ובשעה שנתברר על עסקיו אף הקב״ה ביררו וכו׳. ואימתי נתברר על עסקיו בשעה שאמר לו הראני נא את כבדך, מה כתיב תמן ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך (מדרש תהלים יח כב)
[קיד] 7הראני נא את כבדך, אמר ריב״ז כמה נצטער ההוא גברא דכתיב ביה (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, למחזי חד שמשא דמשמשא קמיה ולא אתיהיבת ליה רשותא, דכתיב הראני נא את כבודך. אריב״ז הוא דכתיב ביה כבוד אל והוא מט״ט שר הפנים. והאיך שאיל משה למחמי דא, אלא משה סבר כיון דחמא גופיה ארבעין יומין וארבעין לילה דלא אכיל ושתי והוא ניזון מאספקלריא דלעילא, סבר דכדאי הוא למשאל דא, ומה אתיב ליה, לא תוכל לראות את פני, הוא מאריה דאפייא ולא יהיב ליה רשותא עד דנפיק נשמתיה לקיים מה שנאמר כי לא יראני האדם וחי. (זהר חדש י)
1. שמות רבה ג ב. וראה תורה שלמה שמות פ״ג אות קי והמשך הדרש להלן אות קכח. ובדרש זה מבואר שמ״ש הראני נא את כבודך היינו מה למעלן ומה למטן ומה שהיה ומה עתיד להיות. וראה להלן אות קיח בבאור. וברב״ח: הראני נא את כבדך, יש כבוד למעלה מכבוד, ומה שהשיג משה במתן תורה שבע ספירות לכך בקש עתה למעלה מהם וכו׳. ובצרור המור: את כבדך ולא כבודך, אלא את לרבות, מה שמתרבה מן הכבוד וכו׳. ובערוגת הבושם עמ׳ 200: ומשה בקש לראות הכבוד הראשון, הראני נא את כבדך, וראה האמצעי, והנביאים ראו יותר כרחוק מן הכבוד. ושם בשם ר״ח (הובא בערוך ע׳ ססקלר): ויש כבוד למעלה מכבוד והכבוד שהוא ההוד הגדול הקרוב לשכינה לא ראהו אדם, ועליו נאמר כי לא יראני האדם וחי ומקצת ממנו בקש משח רבינו שנאמר הראני נא את כבודך. וראה להלן אות קנז. ולעיל אות עח.
2. בנוסח הירושלמי: ואמר חווי כען לי ית איקרך, ובגליון הוסיף: קדם ה׳ – זיו. אונקלוס מתרגם הראני – אחזיני, ויונתן – אחמי. תרגום זה בא לפרש מה שהקשו המפרשים ורבעה״ת מושב זקנים: משה רבן של כל הנביאים האיך שאל לשם דבר הנמנע שאמר הראני כו׳ ולכן מתרגם הראני חווי, שפי׳ המלה הגדה או בירור הדבר בלי דיבור, כמו שכתוב (תהלים יט ג) ולילה ללילה יחוה דעת, וכן כ׳ האע״ז סוף פל״ג, הראני נא אינו במראית העין, והנה על פניך, הפנימיים והם פני הלב, ומכאן מקור לשיטת הרמב״ם הל׳ יסודי התורה פ״א ה״י: מהו זה שביקש משה רבינו להשיג כשאמר הראני נא את כבודך, ביקש לידע אמיתת המצאו של הקב״ה עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים, כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקב״ה נפרדת בלבו משאר הנמצאים עד שידע אמתת המצאו כאשר היא. וראה כ״מ שם בשם הראב״ד. ובשמונה פרקים פ״ז: וכאשר ידע מרע״ה שלא נשארה לו מחיצה שלא הסיר אותה וכי נשלמו בו מעלות המידות כלם והמעלות השכליות כלם ביקש להשיג מהות השי״ת על אמיתת מציאותו אחר שלא נשאר לו מונע ואמר הראני נא את כבודך. ובמו״נ ח״א פ״ד: כל לשון ראיה שבאה בבורא ית׳ באמרו ראיתי את ה׳ וכו׳ הראני נא את כבודך וכו׳ כל זה השגה שכלית לא ראית עין ממש בשום פנים כי לא ישיגו העינים. ושם פס״ד: הראני נא את כבדך ובא המענה כי לא יראני האדם וחי, מורה כי הכבוד הנאמר הנה עצמו ואמר כבודך להגדיל וכו׳. וכ״כ שם ח״ג פי״ג. וראה מדרש הגדול כאן. ויש לתקן הלשון על פי לשון הרמב״ם הנ״ל. ובשו״ת הרדב״ז ללשונות הרמב״ם סי׳ רנב עמד על דברי הרמב״ם וכתב: והקושיא היא קדומה ועמוקה ורבו הפירושים בה ולא נחה דעתי בכל מה שראיתי אלא על דרך הסוד וכו׳ וכבר ידעת כי ראייה זו אינה ראיית עין אלא ראיית הלב דכתיב ולבי ראה כו׳, והענין בקיצור כי משה היה שומע הקול יוצא מפי הכבוד העליון אל פי התורגמן, והתורגמן היה מפרש לו כוונת הקול, והיתה שאלתו, שלא יצטרך לתורגמן וזה לא היה נמנע אצל מדרגת משה, והיתה התשובה לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי, כלומר לא ישיג האדם למדרגה זו וישאר בחיים, כי מיד בהשיגו מדרגה זו תדבק נפשו שם ולא תפרד, כי עזה כמות אהבה זו וישראל היו צריכין למשה ע״כ ויש להעיר בזה מהמבואר בשבועות לד. ידיעה בלי ראיה כיצד כו׳ וזה הפי׳ בתורה או ראה או ידע, ידע אע״פ שלא ראה, ראה מ״ש בתו״ש חי״ג דף סט. – אמנם שיטת רס״ג בספר האמונות והדעות מאמר ב עמ׳ 67: כי יש לבורא אור בראהו והראו לנביאים להיות ראיה להם כל דברי הנבואה אשר ישמעום הם מאת הבורא וכאשר יראה אותו אחד מהם אומר ראיתי כבוד ה׳ ויש שאומר ראיתי את ה׳ על דרך ההסתר וכבר ידעת כי משה אהרן ונדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל אמר עליהם בתחלה ויראו את אלהי ישראל (שמות כד י) ופרשו אח״כ ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר (שם יז) אבל כשהם רואים האור ההוא אינם יכולים להסתכל בו מרוב כוחו ובהירותו ומי שמסתכל תתפרד הרכבתו ויפרח רוחו כמו שאמר (שם יט כא) פן יהרסו אל ה׳ לראות ונפל ממנו רב, ושאל משה רבינו שיחזקהו הבורא להסתכל באור ההוא וכו׳. וכעי״ז בפי׳ ספר יצירה להר״י ברצלוני עמ׳ 17. וראה כוזרי מאמר ד סי׳ ג. ותו״ש משפטים פכ״ד אות פה בבאור. וי״ל שהרס״ג יסבור כשיטת אונ׳ ויונתן.
3. ראה תנ״י סי׳ טז. הובא להלן אות קכט וראה לעיל אות עו. מה שדרשו מקרא: הודיעני נא את דרכך. ובסדר אליהו זוטא פ״ו עמ׳ 185: אמר לפניו רבש״ע הראיתני מידה של עולם, הראני מדה שהעולם מתנהג בה, הרי אני רואה צדיק וטוב לו צדיק ורע לו, רשע וטוב לו רשע ורע לו, עשיר וטוב לו עשיר ורע לו, עני וטוב לו עני ורע לו, אמר הראני נא את כבודך. ואחר כבוד תקחני, מפרש היפ״ת שדרש זה הוא לפי הפירוש ברש״י תהילים שם: לאחר שהשלמת לסנחריב כל הכבוד שפסקת לו תקחני אליך. עוד מביא שבאותו מזמור כתוב: שלום רשעים אראה וציין להמבואר בפסיקתא רבתי סופכ״ג: מי איחר כבודו של יעקב בעולם הזה, כבוד גדול שכיבד עשו את אביו. וכן מצינו בעגלון מלך מואב ראה תנ״י ויחי יד ובמבדב״ר טז כז. וכן בנבוכדנצר, ראה סנהדרין צו.
4. כ״ה בנדפס סי׳ ג. ובמדרש תהלים כה ו: הראני נא את כבודך, הראני נא מדה שאתה מנהיג בה את העולם, א״ל אין אתה יכול לעמוד על מדותי. ובש״ך: הראני מדה שאתה מתנהג בה כדי שאם אצטרך לה אדע כיצד אשאל וכיצד אתפלל. והוא כעין הדרש דלעיל אות פא. וראה ספר חסידים מכת״י עמ׳ 489. ולפי״ז צ״ל שמ״ש אני אעביר כל טובי הכונה לי״ג מדות, ראה להלן אות קטז. וע״ע אות קנא בבאור מפי׳ רבעה״ת.
5. ראה המשך הדרש להלן אות קכא. ובבאור אות קנ, קנה, קנח. ובמדרש אגדה: ביקש לראות ולהסתכל במראה שכינה ולא ניתן לו רשות שנאמר כי לא יראני האדם וחי. ובדרש זה משמע שכבודך היינו כבודו ממש. ראה רש״י ורמב״ן כאן. וכ״כ באע״ז: כבודך כמו עצמך כי כן כתוב בעבור כבודי וכו׳ עד עברי. למען השבועה, בפי׳ רד״ל ציין לפרדר״א פמ״ה: רשב״י אומר כשנגלה הקב״ה למשה מתוך הסנה שלחו למצרים אמר משה לפני הקב״ה השבעה לי שכל מה שאני מבקש לעשות אתה עושה וכו׳. ומ״ש והשם שהודעתי לך הכונה למ״ש לעיל ואדעך בשם, ואתה אמרת ידעתיך בשם (ראה אות עב). – את המלאכים וכו׳ ראה להלן אות קיט.
6. ראה תו״ש לך לך פט״ו אות לד, וירא פי״ח אות נג, שמות פ״ג אות קעג–עה, פ״ד אות סו בבאור וצרף לכאן. ובויק״ר יא ה הגירסא: אימתי בא בחסידות בשעה שאמר הראני נא את כבדך מה כתיב תמן וכו׳. ובהוצאת מרגליות: אימתי בא בתמימות וכו׳. ועי״ש בהערות. והגירסא שלפנינו יש לפרש כמו שדרש שם על אברהם: אימתי נתברר על עסקיו בשעה שאמר במה אדע כי אירשנה (בראשית טו ח) מה כתיב תמן ידוע תדע כי גר יהיה זרעך. ובפי׳ מהרז״ו שם: שבא לברר דבריו שיהיו קיימים שאמר במה אדע שיתקיימו דבריך וביקש אות. ומענין זה בפי׳ הרשב״ם כאן: הראני נא את כבדך, לא נתכוון אלא לכרות לו ברית על שני דברים שנתרצה לו הקב״ה על קירון שלו ונפלינו אני ועמך ועל פני ילכו להניח לך מכל אויביך וכן אמר הראני נא את כבדך בכריתת ברית על מה שהבטחתני, כמו שעשה לאברהם כשאמר במה אדע וכתוב שם והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה (שם טו יז) וסמיך ליה ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי, אף כאן שאל משה להקב״ה קיום ברית ונתרצה לו הקב״ה שיראה לו בכריתות ברית, כדכתיב (להלן לד ו) ויעבור ה׳ על פניו ויקרא וגו׳ וכתיב בתריה הנה אנכי כורת ברית וכו׳. וראה רשב״ם שמות כד יא. וכעי״ז בהשגות הראב״ד על הרמב״ם הל׳ יסודי התורה פ״א ה״י, הובא בכ״מ שם: לפי שהקב״ה אמר לו לא אעלה בקרבך וכו׳ ובקש משה שישוב וא״ל הודיעני נא את דרכך וא״ל פני ילכו וגו׳ ומשה אמר אם אין פניך הולכים וגו׳ אל תאמר כשנכנס לארץ אז תלך עמנו כי לא נזוז מכאן עד שתלך עמנו (ראה לעיל אות פט בבאור) וא״ל הקב״ה גם את הדבר הזה אעשה ויאמר הראני נא את כבדך, כלומר אני רוצה לראות, ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך ואודיעך בעברי והעם אשר הכעיס אותי יהיה מי שאחון עליו ולא על כולם, ע״כ. וכעי״ז באברבנאל בדרך השני: שאותו היעוד הטוב אשר יעדו ללכת עמהם בעצמו לא יאחר לשלמו ולהוציאו לפועל, אבל אז מיד יקיים דברו הטוב כו׳ והכונה השנית שיראהו ה׳ את מלאך הפנים אשר אמר לשלוח עמהם לשומרם. וראה להלן אות קלב בביאור.
7. ברב״ח כאן: הבאתי לעיל אות קט*. ויש לדקדק אם היה זה מן הנמנע שיראה האדם בכבוד בעודו בחומר איך חשב להשיגו, אבל משה הגדול בנבואה מפני שכבר תשש ונתדלדל חומרו בארבעים יום שהתענה, חשב בעצמו שלא יפסיד חומרו השגתו אלא שיהיה כמי שאינו ושישיג עתה מה שישיג אחר הפרדו מן החומר והשיב לו השי״ת לא יראני האדם וחי, אדם שהוא מחובר מגוף ונפש כו׳ אלא אחר ההפרדה וכענין שכתוב ואחר כבוד תקחני. וכעי״ז בשלחן ארבע לרב״ח קח: וראה אות קלב בבאור. – בסדר אליהו רבה פכ״ו עמ׳ 142: לא הניח הקב״ה דבר בעולם שלא גלאו לבלעם, מפני מה מפני שעתידין כל אומות העולם לומר לפניו רבש״ע אילו נתתה לנו נביא כמשה היינו מקבלים תורתך לפיכך נתן להם הקב״ה בלעם בן בעור שהיה מעולה בחכמתו יותר ממשה וכו׳ במשה הוא אומר הראני נא את כבודך בבלעם הוא אומר (במדבר כד טו) ויודע דעת עליון. וכעי״ז בסדא״ז פ״י עמ׳ 191, הובא לעיל אות עח בבאור.
וַאֲמַר אַחְזִינִי כְעַן יָת יְקָרָךְ.
He [Moshe] then said, “Now grant me a vision of Your Glory.”

וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ
וַאֲמַר אַחְזִינִי כְעַן יָת יְקָרָךְ
בקשת משה ״הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ״ – ״אַחְזִינִי כְעַן יָת יְקָרָךְ״ מתמיהה, שהרי כל ישראל ראו את כבוד ה׳ לפני רדת המן ככתוב ״וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד ה׳ נִרְאָה בֶּעָנָן״ (שמות טז י) ״וְהָא יְקָרָא דַּה׳ אִתְגְּלִי בַּעֲנָנָא״. ולפי ת״א גם במעמד הר סיני ראו את הכבוד כתרגומו ״וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות כד י) ״וַחֲזוֹ יָת יְקָר אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל״, ואם כן מהו שביקש משה לראות? לא פחות מתמיהה תשובת ה׳ ״לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי״ (כ) שהיא ברובה אינה ממין השאלה שהרי משה לא ביקש את פני ה׳.
העיון בהוספות של ת״א לתרגום המילולי מסייע להבנת הפרשה על פי שיטתו. כדי להתגבר על הקשיים הפרשניים והאמוניים של הפרשה, מכניס אונקלוס לתוכה לא רק את ה״מימרא״, הכבוד והשכינה, אלא גם מונחים חדשים ״פני השכינה״ ו״הנהגת הכבוד״ שאינם ידועים ממקום אחר. בנוסף הוא מתעלם מהעיקרון של שלילת התנועה מה׳ [״עַד עָבְרִי״ (כב) ״עַד דְּאִיעְבַּר״], מתרגם את כל אחת מהמלים ״פני״ ו״כפי״ בשני אופנים שונים והוא מזהה את הכבוד עם השכינה. מתוך כך מתבהרת השקפתו על הפרשה:
לעיל ״הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ״ (יג) מבקש משה להכיר את דרך ה׳ אבל לפי אונקלוס ״הוֹדַעְנִי כְעַן יָת אוֹרַח טוּבָךְ״, הכוונה לדרך טובו של ה׳. על ידי תוספת זו נעשה הפסוק ״וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם״ (יט) תשובה לפסוק שהרי ה׳ מזכיר שתיים ממידותיו ״רחום״ ו״חנון״ ומלמד שהעולם מתנהג בחנינה וברחמים, אולם אין ה׳ מגלה לפי איזה קריטריון הוא חונן ומרחם. נמצא שחלק משאלתו של משה בדבר ה״דרך״ לא זכה לתשובה.
ואילו הפסוקים ״לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי... וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ״ (כ וכג) הם תשובה לפסוקנו ״הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ״ והקשר ביניהם מתברר על ידי פסוק כב: ה״כבוד״ שמשה מבקש לראות נקרא בלשונו של ת״א ״ראיית פני השכינה״ אבל מילוי בקשה זו אינו אפשרי כלל: ״לָא תִיכּוֹל לְמִחְזֵי יָת אַפֵּי שְׁכִינְתִי״ (כ). אכן משה כנביא, ורק הוא לבדו, יכול לראות את הכבוד וה׳ אמנם מבטיח לו שיעביר על פניו את הכבוד ומיד אחרי זה יעבור ה׳: ״וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי – וִיהֵי בְמִיעְבַּר יְקָרִי – וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי״ (כב). ואולם לפי ת״א לא ה׳ יעבור אלא שכינתו כלהלן ״וַיַּעֲבֹר ה׳ עַל פָּנָיו״ (שמות לד ו) ״וְאַעְבַּר ה׳ שְׁכִינְתֵּיהּ עַל אַפּוֹהִי״. בין מעבר הכבוד שאפשר לראותו ומעבר השכינה שאי אפשר לראותה יושם משה ״בְּנִקְרַת הַצּוּר״, ושם הוא יתקיים על ידי המימרא [״וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ״ – ״וְאַגֵּין בְּמֵימְרִי עֲלָךְ״] וכך יוכל לראות את ״מה שאחורי ה׳⁠ ⁠⁠״.
מאמץ תרגומי-פרשני דומה נחוץ כדי ליישב את הפסוקים יד-טו: לפי הכתוב דברי משה ״אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים״ (טו) אינם מובנים, שהרי ה׳ כבר הבטיחו ״פָּנַי יֵלֵכוּ״ (יד). לדעת רש״י משה אומר בפסוק טו, שבבקשתו בפסוק יב התכוון למה שה׳ הבטיח בפסוק יד. ואלה דבריו:
פסוק יב: ראה אתה אומר אלי – ראה, תן עיניך ולבך על דבריך. אתה אומר אלי וגו׳ ואתה לא הודעתני וגו׳, ואשר אמרת לי הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ (שמות כג כ), אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה.
פסוק יד: ויאמר פני ילכו – כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך.
פסוק טו: ויאמר אליו – בזו אני חפץ, כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה.
אולם לפי אונקלוס, דברי משה ״אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים״ (טו) ״אִם לֵית שְׁכִינְתָּךְ מְהַלְּכָא בֵּינַנָא״ הם בקשה נוספת מעבר למה שה׳ הבטיח ״פָּנַי יֵלֵכוּ״ (יד): לפי הכתוב, ה׳ מבטיח רק את הבקשה ״לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ״ (ג) שנתפרשה בת״א ״לָא אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִבֵּינָךְ״. אבל לפי אונקלוס שהוסיף תיבת ״בֵּינַנָא״, משה מבקש שה׳ יקיים הבטחת ״וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״ (שמות כה ח) ״וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִי בֵּינֵיהוֹן״, כלומר שהשכינה תהלך בקרב ישראל אף על פי שלתוספת ״בֵּינַנָא״ אין כל אסמכתא בכתוב.⁠1
1. על פי רפל, ת״א, עמ׳ 39-38. לעצם האפשרות של ראיית כבוד ה׳ ראה לעיל בפסוק ״וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות טז ז) דברי רמב״ן והכוזרי.
ואמר חווי כען לי ית איקרךא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חווי כען לי ית איקרך״) גם נוסח חילופי: ״משה קדם י״י חווי לי כען ית זיו איקרך״.
ואמר אחמי כדון יתי ית יקרך.
and he said, Show now unto me Thy glory:
ויאמר הראה עכשיו לי את כבודך.
[ה] וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ – רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא פָּתַח: כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה מֵהַשְׁפִּילְךָ (משלי כ״ה:ז׳), הִלֵּל אוֹמֵר הַשְׁפָּלָתִי זוֹ הַגְבָּהָתִי וְהַגְבָּהָתִי הִיא הַשְׁפָּלָתִי, מוּטָב לָאָדָם שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה לְמַעְלָן וְלֹא יֹאמְרוּ לוֹ רֵד לְמַטָּן. אָמַר דָּוִד: הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת (תהלים קי״ג:ה׳), כְּשֶׁאֲנִי מַגְבִּיהַּ אֶת עַצְמִי הֵם מַשְׁפִּילִים יְשִׁיבָתִי, הֱוֵי: הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, וּכְשֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיל אֶת עַצְמִי הֵם מַגְבִּיהִין אוֹתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת (תהלים קי״ג:ו׳), מִי גָרַם לִי לִרְאוֹת כָּל הָאֲרָצוֹת, שֶׁכָּתוּב: וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכָל הָאֲרָצוֹת (דברי הימים א י״ד:י״ז), עַל שֶׁהִשְׁפַּלְתִּי אֶת עַצְמִי.
דָּבָר אַחֵר: כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה, זֶה משֶׁה, כְּשֶׁנִּגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּסְּנֶה, כְּמָה דְתֵימָא: וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה׳ וגו׳ (שמות ג׳:ב׳), אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר נְחֶמְיָה טִירוֹן הָיָה משֶׁה לַנְּבוּאָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם נִגְלָה אֲנִי עָלָיו בְּקוֹל גָּבֹהַּ אֲנִי מְבַעֲתוֹ, וְאִם בְּקוֹל נָמוּךְ בּוֹסֵר הוּא עַל הַנְּבוּאָה, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִגְלָה עָלָיו בְּקוֹלוֹ שֶׁל אָבִיו, אָמַר בָּא אָבִי מִמִּצְרַיִם, אָמַר לוֹ אֵינִי אָבִיךָ אֶלָּא: אֱלֹהֵי אָבִיךָ (שמות ג׳:ו׳), וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו (שמות ג׳:ו׳), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אָמַר לֹא עָשָׂה משֶׁה יָפֶה שֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו, שֶׁאִלּוּלֵי שֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו הָיָה מְגַלֶּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה לְּמַעְלָן וּמַה לְּמַטָּן וּמַה שֶּׁהָיָה וּמֶה עָתִיד לִהְיוֹת, וּבָאַחֲרוֹנָה בִּקֵּשׁ לִרְאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבוֹדֶךָ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי לֹא בִקַּשְׁתָּ, עַכְשָׁו שֶׁבִּקַּשְׁתָּ אֵינִי מְבַקֵּשׁ.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אַף עַל פִּי כֵן הֶרְאָה לוֹ שָׁלשׁ, בִּשְּׂכַר שָׁלשׁ זָכָה לְשָׁלשׁ, בִּשְׂכַר וַיַּסְתֵּר, וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה. בִּשְׂכַר: כִּי יָרֵא (שמות ג׳:ו׳), וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו (שמות ל״ד:ל׳). בִּשְׂכַר מֵהַבִּיט (שמות ג׳:ו׳), וּתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט (במדבר י״ב:ח׳). רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמַר כָּבוֹד גָּדוֹל עָשָׂה משֶׁה שֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו, אֲבָל נָדָב וַאֲבִיהוּא פָּרְעוּ רָאשֵׁיהֶן וְזָנוּ עֵינֵיהֶן מִן הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ (שמות כ״ד:י״א).
דָּבָר אַחֵר: וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ – נִתְאַוָּה לַעֲמֹד עַל מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים וְשַׁלְוָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, וּמִנַּיִן שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים נִקְרָא כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ (משלי ג׳:ל״ה), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד (ישעיהו כ״ד:כ״ג). וּמִנַּיִן שֶׁשַּׁלְוָתָן שֶׁל רְשָׁעִים נִקְרָא כָבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי (תהלים ע״ג:כ״ד). מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשִׁיבוֹ: וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי (שמות ל״ג:כ׳), אֵין לָשׁוֹן פָּנָי הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא שַׁלְוָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, כְּדִכְתִיב: וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ (דברים ז׳:י׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

קאל אריני כרמך.
אמר: הראני את כבודך.
ויאמר הראני נא – רָאָה משה שהיתה עת רצון ודבריו מקובלים, והוסיף לשאול להראותו מראית כבודו.
ויאמר הראני נא את כבדך AND HE SAID I BESEECH YOU, SHOW ME YOUR GLORY – Moshe saw that the hour was propitious and that his petitions were being favorably received, he therefore made a further request – that God should let him behold a reflection of His Glory.
הראני נא את כבודך – תמה על עצמך: היאך מלאו לבו למשה רבינו להנות מזיו שכינה? והלא הכתוב משבחו: ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג׳:ו׳)? חס ושלום!
לא נתכון אלא לכרות לו ברית על שני דברים שנתרצה לו הקב״ה, על קירון של ונפלינו אני ועמך (שמות ל״ג:ט״ז), ועלא פני ילכו להניח לך מכל אויביך. וכן אמר: הראני נא את כבודך – בכריתות ברית על מה שהבטחתני, כמו שעשה לאברהם כשאמר במה אדע (בראשית ט״ו:ח׳), וכת׳ שם: והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים (בראשית ט״ו:י״ז), וסמיך ליה: ביום ההוא כרת י״י את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי (בראשית ט״ו:י״ח). אף כאן שאל משה להקב״ה קיום ברית, ונתרצה לו הקב״ה שיראה לו בכריתות ברית, כדכתיב: ויעבור י״י על פניו ויקרא וגו׳ (שמות ל״ד:ו׳), וכת׳ בתריה: הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות (שמות ל״ד:י׳), כמו שבקשת: ונפלינו אני ועמך וגו׳ (שמות ל״ג:ט״ז), כי נורא הוא (שמות ל״ד:י׳), כדכתיב: וייראו מגשת אליו (שמות ל״ד:ל׳).
א. כך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: ושל.
הראני נא את כבודך LET ME SEE YOUR GLORY: Consider – how did Moses, our rabbi, have the nerve to wish to enjoy the radiance of the Divine Presence? Does not the text (Ex. 3:6) praise him that "Moses hid his face for he was afraid to look at God"?⁠1 God forbid!⁠2
[Rather one should interpret that] Moses' only intention is to ask God to confirm, through a covenant, the two things3 that God had [already] agreed to: (1) that Moses' face would be radiant, thus fulfilling the request (vs. 16), "Your people and I may be distinguished,⁠"4 and (2) that (vs. 14), "'I, Myself, will go,' to grant you safety from all your enemies.⁠"5 Moses accordingly said, "SHOW ME YOUR GLORY by making a covenant with me concerning those things6 that You promised me.⁠"7
God did the same thing in the story of Abraham. After Abraham asked God (Gen. 15:8), "How shall I know [that I am to possess the land]?⁠" Then it is written (ibid., vs. 17) that there was "a smoking oven and a flaming torch which passed between those pieces.⁠" Immediately after that, the verse (18) says "On that day the LORD made a covenant with Abram saying, 'to your offspring I give [this land]'.⁠"8
Here also Moses asked God to make a covenant with him, and God agreed to appear to Moses as part of making a covenant, as it is written (Ex. 34:6), "The LORD passed9 before him.⁠" Right after that (verse 10) it is written, "I hereby make a covenant:⁠10 in the sight of the whole people I shall make you distinguished,⁠" just as you requested (33:16), "Your people and I may be distinguished.⁠"11 [The text there continues with God promising that, "all the people... shall see] how fearful (נורא)...,⁠" which is a reference to [the fact that when Moses' face became radiant] (34:30), "they were afraid (וייראו) to come near him.⁠"12
1. See Rashbam's comm. and notes ad Gen. 48:8. There (pp. 338-339) I discussed the implications of this passage which, to my mind, makes it clear that Rashbam feels that God is, in theory, visible, but that righteous people do not strive to see him. In other words, Rashbam is not dealing here (as many exegetes do) with the question of how Moses could ask for the impossible – to see God. Rashbam rather is dealing with the question of how Moses could do the inappropriate – request to see God. Cf. Rosin's position, cited in notes to Gen. 48:8. See also my "Tradition or Context,⁠" pp. 181-182.
2. I.e. God forbid that we interpret Moses' request here as a request to enjoy the radiance of the Divine Presence.
Rashbam opposes the exegetes, such as Rashi, who say that that is precisely what Moses is requesting here.
3. Cf. Ber. 7a, where the Talmud says that Moses requested three things and God agreed to them all. See also Kamin, pp. 91-93, who shows that Rashi also saw three requests in these verses, but that his three are not identical to the Talmud's three. Rashbam, however, sees only two requests here, followed by Moses' suggestion that a covenant be made to affirm God's agreement to those two requests.
4. See comm. ad vs. 16, where Rashbam explains that phrase to be a request by Moses that God do something to make him distinguished from the Israelites, and comm. ad vs. 17, where Rashbam explains that God agreed to that request, and that Moses' radiant face was the manifestation of the fact that God made Moses distinguished.
5. Using the language of Deut. 25:19. The other request, according to Rashbam, was that God Himself lead the Israelites to Canaan. See comm. and notes above, ad vss. 13 and 14.
6. Rashbam opposes a number of other interpretations of the purpose of that covenant in 34:10. According to Rashi, the covenant there was meant to reinforce the idea that the Israelites would have a closer relationship with God than the other nations would. According to RH 17b, the covenant was meant to reinforce the idea that God's thirteen attributes constitute a guaranteed efficacious prayer.
7. See also comm. and notes above, ad 24:10 and ad 24:11, s.v. ואל אצילי, where Rashbam explains at length that a theophany was a normal part of making a covenant, and that, therefore, there was nothing untoward about wanting to have God "appear" when a covenant was being ratified. Desiring to "see" God outside of the framework of ratifying a covenant is, according to Rashbam, the type of inappropriate behavior that a righteous man would avoid, as in the verse cited above by Rashbam (Ex. 3:6), "Moses hid his face for he was afraid to look at God.⁠" "Seeing" God, though, is a normal part of covenant ratification.
8. Rashbam's proof is that a theophany was part of the making of a covenant. See also comm. above, ad 24:11, s.v. ואל אצילי, where Rashbam offers the same interpretation of the verses in Gen. 15.
9. ויעבור, the same verb used in Gen. 15:17 (אשר עבר).
Rashbam is opposing those midrashim that connect the word ויעבר to the rabbinic Hebrew phrase for someone who leads synagogue prayers (עובר לפני התיבה), and that say that the phrase 'ויעבר ה‏ means that God acted like the leader of prayers. See e.g. Tanh. B. Vayyera' 9, where that midrashic connection is made explicitly, and RH 17b and Rashi here (ad vs. 19, s.v. וקראתי), where the connection is made implicitly.
10. Rashbam is unique in his understanding that the events of 34:6 are part of a covenant ratification ceremony connected with the covenant mentioned in 34:10.
11. Rashbam understands that 34:10 is to be interpreted as God's agreeing to Moses' request that Moses be distinguished from all the other Israelites. See comm. ad 33:17 and 34:10.
12. Again Rashbam has a unique interpretation of כי נורא הוא, in 34:10, as being a specific reference to the fact that God made Moses' face radiant. See comm. and notes there.
(יח-כב) ויאמר הראני נא את כבודך – פירושו כמו: עצמך, וכן: בעבור כבודי (שמות ל״ג:כ״ב). והעד, שאמר: עד עברי (שמות ל״ג:כ״ב), ואמר: ויעבור י״י על פניו (שמות ל״ד:ו׳).
ויאמר הגאון: כי כבודך הוא אור בראו השם לעתו, ופירש: עד עברי (שמות ל״ג:כ״ב) – עד עבור כבודי.
וטעם וראית את אחורי – האחרון מהאור, כמו: אחריתו, כי ראשיתו לא יוכל לראותו.
ולפי דעתי: שהכתוב דבר כמנהגו, כי ידענו דעת ברורה כי אין השם גוף. ואחר שאיננו גוף, לא יתכן שיראה בעין, כי העין איננה רואה כי אם המקרים שהם בגוף. על כן אמרתי: שמלת הראני איננה במראה עין, גם ודבר י״י אל משה (שמות ל״ג:י״א) איננו בפה, רק הוא הדיבור באמת, כי דיבור הפה דמיון הוא. וטעם: כאשר ידבר איש אל רעהו (שמות ל״ג:י״א) – שלא היה על יד שליח שהוא מלאך, וזה דיבור עם יוצר בראשית ידבר, לא עם מלאך.⁠א והטעם: להתאחד בצורות שאין עצם להם, כי הם הסולם לעלות אל הנשגב.
וזה לא יתכן לחי בעבור הגוף. על כן: כי לא יראני האדם וחי.
וטעם על הצור – הוא הגבוה.
וטעם בנקרת – בצלו.
וטעם ושכתי כפי – כעב שתכסה אור השמש, ולא תראינה אותה העינים. והנמשל בו, כי המתאחד לא ירגיש, ובאותה העת יסיר כח הנשמה מעל הגוף. וקרוב מזה הטעם, וגם איש אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר אל ירעו (שמות ל״ד:ג׳). וזה היום היה למשה כיום מעמד הר סיני לישראל, גם קרן בו עור פניו (שמות ל״ד:כ״ט).
ועל דעת הקדמונים: שהיה ביום צום כיפורים.
ודעתי תדענה במשנה תורה (ראב״ע דברים י׳:א׳). כי אמרו: ששלש פעמים עמד בהר ארבעים יום. וכשאתה חושב: שעלה בשביעי לסיון, וירד שתי פעמים: האחד בדבר העגל, ועלה להתפלל, והשניתב לפסול האבנים.
ודע כי כל גוף הוא מורכב, יש לו פנים ואחור. והנה השמש, שאין בנבראים גוף נכבד וגדול ממנו, אין לו פנים ואחור. אף כי הכבודים, ואף כי יוצר בראשית. לכן כל כבוד דבק בשם, והוא לבדו אין לו ראשית ואחרית. והדבק אין לו אחרית מפאת השם, ויש לו ראשית מפאת כבוד אחר. גם אין לו אחרית כנגד הכבוד האחר,⁠ג ויש לו ראשית בעבור הדבקו בשם.
א. כן בכ״י פריס 182. ״וזה דיבור... עם מלאך״ חסר בכ״י וטיקן 283, וטיקן ניאופיטי 2.
ב. כן בכ״י וטיקן 283. בכ״י פריס 182, וטיקן ניאופיטי 2, לונדון 1487, ברסלאו 53 (במקום ״ועלה להתפלל והשנית״): והשנית להתפלל, והשלישית.
ג. כן בכ״י פריס 182, ברסלאו 53. מ״ויש לו ראשית... הכבוד האחר״ הושמט ע״י הדומות בכ״י וטיקן 283, וטיקן ניאופיטי 2, לונדון 1487.
כבודך – כמו: עצמך, כי כן כתוב: בעבור כבודי {וגו׳} עד עברי (שמות ל״ג:כ״ב).
THY GLORY. Your very self, for Scripture explicitly states, And it shall come to pass, while My glory passeth by, that I will put thee in a cleft of the rock, and will cover thee with My hand until I have passed by (v. 22).
כיון שראה משה שהיה שעת רצון, הוסיף לשאול, ואמר: הראיני נא את כבודך – כלומר: רוצה אני לשמוע ולראות.
When Moshe saw that it was a propitious time, he continued to ask, and said: הראיני נא את כבודך – SHOW ME PLEASE YOUR GLORY – Meaning to say: I want to hear and to see.
כתיב: הראני נא את כבודך וכתיב ויסתר משה פניו (שמות ג׳:ו׳). יש לומר אז היה ירא מהביט שלא היה סומך על עצמו אבל כאן כבר נהג עם השכינה וסמך בצדקתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ויאמר הראני נא את כבדך – כמשמעו: ראיית שכינה ממש.⁠1
1. השוו אבן עזרא פירוש שני.
הראני נא את כבודך, "please give me visual access to Your Glory.⁠" Moses asked for a visual appearance of God's essence;
הראיני נא את כבודך. תימה היאך מלאו לבו ליהנות מזיו השכינה. והלא הכתו׳ משבחו כשהסתיר פניו (שמות ג:ו). אלא לא נתכון אלא שיכרות לו ברית על שני דברים. אחד שילכו פניו ושיהו עמו מובדלים ומופלאים משאר אומות. ושאל אות וברית וכו׳ (עי׳ רשב״ם כאן).
ד״א הראיני נא כו׳. אמ׳ בהלכ׳ (ברכות ז.) אמ׳ הק׳ למשה כשרציתי לא רצית כו׳. כשהורצתי לך לראות מה שהיתי מרשה לך לראות לא רצית. ועכשיו שאתה רוצה לראות פני ממש איני רוצה. ותימ׳ למה הענישו על כך. תוס׳ (עי׳ תוספות הרא״ש ברכות ז. ד״ה כשרציתי לא רצית).
הראני נא את כבודך – וקשה הא שבחו הכתוב בויסתר משה את פניו וי״ל דלא בקש כאן לראות רק שנתכוין לברית על שילכו פניו ושיהיו מובדלים משאר אומות.
ויאמר הראני נא את כבודך – בקש שיהא רואה במראה ממש את כבוד השם.
ויתכן שיהיה כבודך בכאן הכבוד הגדול אספקלריא המאירה.
AND HE [Moses] SAID: 'SHOW ME, I PRAY THEE, THY GLORY.' Moses desired that he should actually see in clear sight the Glory of G-d. It is possible that Thy Glory here means the Great Glory — the clear vision.⁠1
1. See Vol. I, p. 229.
הראני נא את כבודך – יש כבוד למעלה מכבוד ומה שהשיג משה במתן תורה שבע ספירות לכך בקש עתה למעלה מהם, והכבוד הנזכר בכאן הוא הכבוד הגדול העליון הנקרא כתר אספקלריא המאירה יהו״ה, ועל כן תמצא המלה חסרה וא״ו כבדך, ובמלת את יתכן לומר כי היא לרבות החכמה כמו שכוונו רבותינו ז״ל במה שדרשו (דברים ו) את ה׳ אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, או יאמר כבודך על כבוד אחרון ואמר הראני כי בקש לראות בחוש העין.
ויש לדקדק אם היה זה מן הנמנע שיראה האדם בכבוד בעודו בחומר איך חשב להשיגו, אבל משה הגדול בנבואה מפני שכבר תשש ונתדלדל חומרו בארבעים יום שהתענה חשב בעצמו שלא יפסיד חומרו השגתו אלא שיהיה כמי שאינו ושישיג עתה מה שישיג אחר הפרדו מן החומר, והשיב לו ה׳ יתברך כי לא יראני האדם וחי כלומר אדם שהוא מחובר מגוף ונפש אי אפשר שישיג זה בעודו בחומר אלא אחר ההפרד וכענין שכתוב (תהלים ע״ג) ואחר כבוד תקחני.
הראני נא את כבודך, "please show me Your glory.⁠" There is an emanation called כבוד beyond what is generally perceived as כבוד, "glory.⁠" Seeing that Moses had already achieved seven emanations at the time of the revelation at Mount Sinai, he now asked for still greater insights into the workings of God, and better understanding of God's essence. The כבוד mentioned in this verse is the emanation כתר, the highest (10th) of the emanations. It is a reference to the tetragram, i.e. the level of י-ה-ו-ה, and this is the reason the word כבדך here is spelled without the letter ו before the ד. Also, the addition of the word את in front of כבדך which is always an allusion to something additional may refer to the emanation חכמה which Moses included in his request. Our sages, when dealing with the word את when applied to what appears to be a reference to God,- a problem seeing that God has no-one beside Him,- have stated that in Deut. 6,13 where the Torah writes את ה' אלוהיך תירא, "fear the Lord your God,⁠" that the word את is meant to include a measure of reverence for the Torah scholars.
Alternatively, the word כבדך does not refer to this highest emanation but to the כבוד אחרון, i.e. that Moses requested the insights into God's workings to be made visible to his physical eye rather than to his mental eye.
We need to examine how Moses could have assumed that the abstract, i.e. any aspect of God's כבוד, could possibly have qualified for perception by the human eye. Moses who was on a level where his physicality had receded into an insignificant aspect of his being, [had he not gone without food and drink for 40 days? Ed.], was not conscious of such limitations as he had not really experienced them. He did not think in terms of his physical attributes losing their effectiveness as he had long since ceased to rely on his physical attributes. He thought in terms of what he would retain of his physical attributes after he would leave an earthly existence. He hoped to attain already at this time what he felt sure he would attain as soon as he would die. God told him that this was not possible. The fact that his soul was housed in a functioning body made the granting of such a request impossible.
ויאמר הראני נא את כבודך – בקש שיראה כבוד השם במראה ממש באספקלריא המאירה וענהו השם אני אעביר כל טובי על פניך שתתבונן ותשיג כל טובי יותר מכל אדם אבל מראה הפנים אשר שאלת לא תוכל לראותו:
ויאמר, הראני נא את כבודך. "I said: please reveal to me Your glory.⁠" Moses requested that God show him His true face in a vision, something our sages are in the habit of referring to as אספקרלריא המאירא, "a clear, unambiguous visual image.⁠" God answered him that what He would do was to parade before him a number of phenomena, each of which represented some of the ways in which He demonstrated His earnest desire to be of benefit to His creatures; as a result of viewing these phenomena one after another, he, more than any other human being, would develop an appreciation of what God's essence was all about; however, it was impossible to do more without terminating Moses' life, as it was not given to mortals to get a still deeper insight into what an Eternal God, the Creator of the universe, was truly like.
הראני נא את כבודך – פי׳ הרא״ש בקש שיראה כבוד השם ית׳ במראה ממש באספקלריא המאירה. וענהו השם אני אעביר כל טובי על פניך שתתבונן ותשיג כל טובי יותר מכל אדם, אבל מראה הפנים אשר שאלת לא תוכל לראותם. הקשה הר׳ ר׳ ישעייה כתוב אחד אומר הראני נא וכו׳, (ואח״כ) [ובמ״א] כתיב ויסתר משה פניו מהביט. ותי׳ אז היה ירא מהביט שלא היה סומך על עצמו, אבל כאן כבר נהג עם השכינה וסמך בצדקו. ועוד הקשה משה רבן של כל הנביאים היאך שאל לשם דבר הנמנע שאמר הראני, שאם היה דבר איפשר למה לא נתנו לו השם ית׳ אחר שהוא נאמן בכל ביתו. ותי׳ שמצד אחד היה מהנמנע, ומצד אחר לא היה מהנמנע, והש׳ החזיר בנמנע לא תוכל לראות את פני, ובאיפשר אמר וראית את אחורי.
וזהו: הראני נא את כבדך – כלומר הראני עצמך, כי דרך העברי גם היום בארץ מצרים כשמדברים עם גדול לומר כבודך תמורת הכנוי לנוכח לו, וזה כי אף על פי שקדם כי משה היה מדבר עם השם פנים עם פנים, דרך דבור איש עם איש, וכן כתוב ותמונת ה׳ יביט, מכל מקום היה וילון ומסוה מה מפסיק בין פני משה ופני השם, היה מנעו מראותו עצמותו ומרותו.
וכאשר ראה משה שהסכים ה׳ יתעלה להודיעו דרכיו, שאל ממנו שיראהו כבודו ומדרגתו בעצמותה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ג] והנה כשראה משה כי השם יתעלה דחה אותו זה פעמים לתלות שאלתו בצורך העם נעתק מהסבה ההיא ועשה אותו שאלה בפני עצמה ואמר הראני נא את כבודך – כלומר בתורת חסד וחנינה בהחלט ולא בשום טענה אחרת רק מה שאמר ראשונה ואתה אמרת ידעתיך בשם כמו שנזכר ואולם אם נאמר שאין הפרש בין מאמר אם אין פניך הולכים למאמר בלכתך עמנו יהיה מאמר גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה תשובה לשאלת הודיעני נא את דרכיך – לומר כיון שכך הטבת להליץ מפני הליכת פני לא אמנע גם כן לתת שאלתך זאת כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם. וראוי שתדע גם אתה בדרכי השיעור שאפשר לך. והוא אמר הראני נא וגו׳ – לומר שכיון שהודה לו על הדבר שיראהו מיד ולא ידחה אותו עוד אל שעה אחרת ויהיה הראני נא כמו דבר נא (שמות י״א:ב׳). רפא נא (במדבר י״ב:י״ג) ודומיהם שפירושם ענין התכיפות.
הראני נא את כבודך ראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקובלים והוסיף לשאול להראותו מראית כבודו. אבל בבקשה דשלא ישרה שכינתו לעובדי כוכבים לא אמר זה מפני שהבקשה שלא ישרה שכינתו אע״פ שאינה ממין הבקשה הראשונות מ״מ היא דומ׳ לה באופן מה שכמו שבקש שילך השם בעצמו ובכבודו עם העם ולא ע״י מלאך כדי שיהא להם תפארת בין האומות כך בקש שישרה שכינתו באומה הזאת כדי שיהא להם תפארת בין האומות אבל בקשת ראייתו הכבוד היא בקשה שאין לה דמיון עם הבקשות הראשונות:
ולכן מיד אחר זה בקש משה בקשה שנית שהיה בדעתו לשאול והוא הראני נא את כבודך. וכתב הרב בפס״ג הנזכר וז״ל וכבוד ה׳ פעמים רוצה בו עצמו יתברך ואמתתו כמו שאמר הראני נא את כבודך ובא המענ׳ כי לא יראני האדם וחי. מורה כי כבודו הנא׳ הנה הוא עצמו וכו׳.
והנה הוכרח הרב לפרש כבודך על המהות האלהי. מפני שהוא עשה בו ג׳ שתופים בפרק הנזכר. הא׳ שיאמר על האור הנברא והב׳ שיאמר על הגדלת האנשים כלם לשם יתברך והג׳ על מהותו ועצמותו. וראה שאי אפשר לפרש הראני נא את כבודך על האור הנברא כי הוא היה נראה לעיני בני ישראל ואיך ימנעהו השם מאדון הנביאים באמרו לא תוכל לראות את פני. גם היה בלתי אפשר לפרשו על ההלול והשבח שישבחוהו כי הוא מותר לכל אדם ולכן התחייב אצלו לפרשו על מהות הי״ת כי הוא אשר נמנע ממנו באמרו כי לא יראני האדם וחי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

את כבדך – איך ישפע מציאות כל נמצא ממציאותך עם רוחק היחס ביניהם, כאמרו ״מלא כל הארץ כבודו״ (ישעיהו ו׳:ב׳).
את כבודך, how every creature, every phenomenon in this universe derives from You, even though these phenomena do not appear to be even faintly related to one another. This is what Isaiah 6,3 meant with the words מלא כל הארץ כבודו, “all the earth is filled with His glory.”
ראה משה שהיה עתה עת רצון וגומר. דאם לא כן, מה ענין בקשה זאת עתה יותר. בשלמא שלא תשרה שכינה על האומות (רש״י פסוק טז), הכי קאמר, שיהיה הקב״ה הולך עמנו תמיד, ועל האומות לא תשרה שכינה כלל, וזהו תכלית הריחוק, אבל ״הראיני נא את כבודך״ מה ענינו לכאן:
ויאמר הראני נא את כבודך – רז״ל אמרו (יל״ש לג שצה) שבקש לראות מתן שכרן של מצות לעה״ב שנקרא כבוד שנאמר (משלי ג׳:ל״ה) כבוד חכמים ינחלו. ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך. הן שכר העה״ז הן רב טוב הצפון לצדיקים אבל מ״מ אין אתה יכול לראות את כולו אפס קצהו תראה שכר העה״ז המכונה באחורי כדבר טפל שהוא משליך אחוריו, אבל פני דהיינו שכר העה״ב שהצדיקים רואין פני השכינה בעוד היות האדם מסובך בחומר לא יוכל לראות זה כמ״ש (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה וגו׳ ועל זה אמר לא תוכל לראות פני כי הפנים עצמם הם שכר הצדיקים שנהנין מאור פניו ית׳, וז״ש וראית את אחורי ופני לא יראו וארז״ל (ברכות ז.) הראה לו קשר של תפילין כי מצינו שם של שדי חקוק בתפילין דהיינו שי״ן יו״ד מלפניו יו״ד בשל יד ושי״ן בשל ראש והיינו יש, רמז לשכר העה״ב שנמצא בו ישות וממשות כמ״ש (משלי ח׳:כ״א) להנחיל אוהבי יש וגו׳ ובאחוריו הדל״ת בקשר של תפילין רמז לשכר העה״ז, הבא מן ד׳ רוחות העולם כמ״ש (בראשית כ״ח:י״ד) ופרצת ימה וקדמה וגו׳ וכן אמר הקב״ה למשה (דברים ג׳:כ״ז) עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וקדמה וגו׳ רמז לו שלא תוכל לראות כ״א ית דבתרי, וכן נאמר (שם ל״ד:א׳) ויראהו ה׳ את כל הארץ עד הים האחרון ודרז״ל (ספרי ל״א:ב׳) עד היום האחרון לתחיית המתים, אבל לא עד בכלל כי השכר של תחיית המתים לא הראה לו ה׳ כי לא יוכל לראותו ולהבין מהותו כלל, לכך נאמר לשון את באחוריו ולא בפניו וכתרגומו ית דבתרי היינו הטפל אליו והוא חוץ ממנו אבל בפני לא נאמר את כי השכר אינו טפל אל פניו ית׳ אלא אור פניו הוא עצמו השכר, כמ״ש (ישעיהו מ׳:י׳) הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו.
וזהו סוד עי״ן דלי״ת גדולה בפסוק שמע ישראל, לומר שעין האדם לא יוכל לראות כ״א ד׳ דהיינו שכר העה״ז וקרוב לזה פרשנו בחבורנו עוללות אפרים על מ״ש רבי האי דמחדדנא מחבירי שראיתי את ר׳ מאיר מאחוריו ואילו ראיתיו מקמיה הוינא מחדדנא טפי, (עירובין יג:) ר״ל שלא השיג ממנו כ״א ההשגות שהיו טפלים אצלו כדבר טפל שהאדם משליך אחוריו ואלו השגתי מאור פניו דהיינו עיקרי השגותיו המכונים בשם פנים ודאי מחדדנא טפי.
ודבריו מקובלים כו׳. דאל״כ אין ענין לבקשה זו כאן:
His words were finding acceptance... [Rashi knows this] because otherwise, this request does not belong here.
הראני נא את כבודך – והגם שאמרו ז״ל (מכילתא פסוק זה אלי) שראוהו ישראל על שפת הים וכתיב (לעיל פסוק י״א) ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, אין זה אלא ראות אש אוכלה, והגם שאמר ה׳ לאהרן ומרים (במדבר י״ב ז׳) לא כן עבדי משה וגו׳ ומראה וגו׳ ותמונת ה׳ יביט, אין זה אלא תמונת אור עליון ומשה רצה שתהיה לו הכרה בו יתברך ידיעה פרטית כדי שיוכל שכלו ישכיל בחינת האלהות כי ראה שעת הכושר והרחיב פיו לשאול.
הראני נא את כבודך. "Please show me Your glory.⁠" While it is true that our sages in the Mechilta on Exodus 15,2 have said that the Israelites became privy to visions not even granted to the prophet Yecheskel when they stood on the beaches of the sea of reeds. We have already heard that God spoke with Moses "face to face,⁠" and these visions were only of "God being a consuming fire.⁠" When God told Aaron and Miriam that He had revealed Himself to Moses far more clearly than to them (Numbers 12,7), this referred to a level below that which Moses aspired to now when he asked to see God's glory in our verse. Moses perceived that the time was opportune for him to ask to be granted still further insights and this is why he now chose to ask.
ויאמר הראני כו׳ – עכשיו ביקש שידע את כבודו כמ״ש בתחלה ואדעך למען ידע בהלוכו עמם את מקום כבודו וכמ״ש אל תמר בו אל תמירני בו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(יח) הראיני נא – כמשמעו. ואין ראיה מהסנה שהסתיר פניו, שכן נאמר בשמואל: והנער שמואלא טרם ידע את ה׳ וטרם יגלה אליו וגו׳ (שמואל א ג׳:ז׳), כן היה במשה. אך עתה שהגיע לרום המעלה לכל היד החזקה וכו׳ (דברים ל״ד:י״ב), נשאו לבו לבקש כזאת.
א. בפסוק רק: ״ושמואל״.
הראני נא את כבדך – ראה משה שהיה עת רצון לפניו, והוסיף לשאול שיראה לו באספקלריא המאירה את כבודו, וע״י זה ידע את דרכי השם ומדות הנהגתו עם בריותיו בכל שעה ושעה, והיה עקר בקשתו לפי עומק פשוטו של מקרא לטובת האומה אשר הוא עוסק בהנהגתה, למען ידע בעת הצורך אם הוא שעת רצון לפניו, אם אין, ובמה לעורר רחמיו וחסדיו ברגע האף ושצף הקצף, כאשר יחטאו בניו לו:
הראני נא את כבודך – אין המכוון בזה ליהנות מזיו השכינה, כי לא מלאו לבו למשה לבקש כזה, והכתוב משבחו ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים אבל לא נתכוון כאן כ״א לכרות לו ברית על הדברים שנתרצה לו הקב״ה, על ונפלינו אני ועמך, על פני ילכו להניח לך מכל אויבך, וזהו הראני את כבודך, בכריתת ברית על מה שהבטחתני כמו שעשה לאברהם כשאמר במה אדע, וכתוב שם והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים, וסמוך לי׳ ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית, אף כאן שאל משה מהקב״ה קיום ברית, ונתרצה לו הקב״ה שיראה לו בכריתות, כדכתיב (לקמן ה׳) ויעבר ה׳ על פניו ויקרא, וכתיב בתרי׳ הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות כמו שבקשת ונפלינו אני ועמך וגו׳ כי נורא הוא וגו׳ וייראו מגשת אליו (רשב״ם), ולשון הגר״א הראני, עכשיו ביקש שידע את כבודו, כמ״ש בתחלה ואדעך, למען ידע בהלוכו עמם את מקום כבודו וכמ״ש אל תמר בו, אל תמירנו בו.
הראני נא את כבודך – לכרות לו ברית כמו שעשה לאברהם {בראשית ט״ו:י״ז} והנה תנור עשן (רשב״ם), וזה כדי שלא יגרום החטא הואיל והם עם קשה עורף. ולא אמר קחה לי {בראשית ט״ו:ט׳} מפני שעל ראש ההר לא היו בהמות ולא היה מותר שיעלו שם.⁠1
הראני נא את כבדך – ״כבוד״ מבטא במובן רוחני ומוסרי את מה ש״כֹבֶד״ מציין במובן חומרי. ה״כבוד״ מציין אפוא את המהות הרוחנית והמוסרית של דבר, ו״כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״ הוא כל רמז המגלה את מהות ה׳. כבר הערנו על כך כמה פעמים (עיין פירוש, לעיל טז, ז; כח, ב).
נאמר בתורה שוב ושוב: ״וַיֵּרָא כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״. לפיכך, אם משה ביקש כאן שה׳ יראהו דבר שעד כה לא זכה לראות; דבר אשר כפי שעולה מהפסוקים הבאים, ה׳ לא הראהו באותה מידה שהוא ביקש לראותו, או באותה הדרך; הרי שבהכרח יש הבדל מהותי בין מה שהעם זכה לראות כאשר נאמר ״וַיֵּרָא כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״, לבין מה שמשה ביקש כאן לראות ולא זכה לראותו במלואו כפי שביקש.
אולי ההבדל טמון בשיעור הראייה. ״הֵרָאֶה אל⁠־״ משמעו רק: להיות נראה אל מישהו, לצאת מתחום הבלתי⁠־נראה ולהעשות גלוי אל מישהו. גם מראה קלוש המרמז על קיומה של הוויה כלשהי ייפול תחת מושג זה של ראייה. ואילו ״ראה את⁠־״ מציין ראייה שלימה. נכון אמנם שלשון ״ראה את⁠־״ נופל גם על האנשים הרואים את כבוד ה׳ – ״ובקר וראיתם את כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל טז, ז), ״הראים את כבדי״ (במדבר יד, כב) – אך נראה שבמקומות הללו ״כבוד״ אינו מורה על גילוי מציאות ומהות ה׳, אלא על מעשה הנהגה המגלה את כוחו והשגחתו של ה׳. בשני מקומות אלה, ״ראה״ לא כל כך מורה על ראייה, כמו שהוא מציין את התחושה באירוע, וזאת גם המשמעות בישעיהו (לה, ב; סו, יח); ובתהילים (צז, ו).
על כל פנים, מפסוקים כ וכג למדנו שבקשה זו של משה הייתה לראות באופן ישיר את הווייתו האישית הנפרדת של ה׳, או לכל הפחות מראה כלשהו קרוב לזה, דומה לדרך בה מכירים אדם בראיית פניו.
בפסוקים יב–יג התחנן משה לה׳ עקב התפקיד החדש שהוטל עליו, שיתן לו הבנה ודעת בדרכיו, על ידי שיגלה לו את האחדות שבריבוי פניהם; כדי שיידע את ה׳ על ידי ידיעת דרכיו, וכך יוכל להנהיג את העם בדרכו, על פי כוונות ה׳: ״הודיעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך״. בפסוק יד נענה ה׳ למבוקשו והבטיח לתת לו את ההבנה שביקש – ללא קשר עם הדרך בה הצדיק משה את בקשתו. בזכות משה עצמו, הבטיח ה׳ להעשיר את ידיעתו הרוחנית, אשר היא משמעותם העיקרית של ״חן״ ו״חנן״ (עיין פירוש, בראשית ו, ח). דבר זה נתן למשה את התקווה שה׳ לא ימאן להעניק לו את הדרגה הגבוהה ביותר של ידיעת אלקים שביד בן אנוש להשיגה.
לפי זה משה מחדש את בקשתו אולם בדרגה גבוהה יותר. בקשתו הראשונה הייתה שתינתן לו בינה ודעת בדרכי ה׳, כדי שישיג הבנת⁠־מה בה׳: ״הודיעני נא את דרכך ואדעך״. בקשתו השנייה היא בדרגה יותר גבוהה. עכשיו הוא מבקש לקבל תפיסה ישירה בה׳ – ״הראני נא את כבדך״ – אשר ממנה תצא ממילא הבנה בדרכיו. התפיסה שהוא מבקש עתה נמצאת בדרגה גבוהה יותר, בדרגה של תפיסה ישירה ובלתי אמצעית: עכשיו מדובר על ״הראני״ ולא על ״הודיעני״. והיחס בין שתי דרגות הדעת האלה הוא כיחס שבין הראייה לידיעה.
ויאמר הראני נא את כבודך – אז בקש שאלה חדשה, שיראהו את כבודו, וכבר כתב הרמב״ם שכבוד ה׳ לו ג׳ שתופים, שלפעמים יבא על האור הנברא, ולפעמים יבא על התהלה והשבח שמהללים את ה׳, ולפעמים יבא על ידיעת עצמותו, והנה הענין שבקש משה לראות, ע״כ הוא שבקש להשיג את עצמותו וכ״כ הרמב״ם, ויקשה מאד שאיך לא ידע מזה שעצמות האלהות הוא דבר נמנע ההשגה, ואני אומר שכבוד ה׳ יש לו עוד הוראה אחרת, שכל הבריאה כולה אשר עשה מראש ועד סוף הוא כבוד ה׳ כמ״ש (ישעיהו מג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, שכל העולמות שנאצלו ושנבראו שנוצרו ושנעשו הם כבוד ה׳ והם המעידים על מציאותו וחכמתו ויכלתו וטובו וגם עצמותו נכלל בזה לפעמים, ומשה רבינו עליו השלום בקש להשיג מכבוד ה׳ כל מה שאפשר בכחו להשיג:
ויאמר הראני וגו׳: כבר תמה הרשב״ם מה ראה משה בשעה זו לבקש כזה1. ועוד קשה תשובת ה׳, שלא השיב מתחילה2 על ראיית הכבוד כלל, רק דבר אחר שלא מעין שאלתו3. [ועיין מה שכתב הרמב״ם הלכות יסודי התורה פרק א׳4 ובכסף משנה בשם הראב״ד5, ועדיין לא נתבאר מה ראה משה לזה].
אלא כך הענין, דאחר שהפיק רצון מה׳ שילך עמם, היה למשה רבינו לחוש לטענת הקב״ה שאמר ״אתם עם קשה עורף, רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך״ (פסוק ה׳), אשר נאמר בלי כעס, כמו שכתבתי לעיל שהיה בפיוס, כמו אם שאומרת לבנה שמוכרחת להפרד ממנו לטובתו, בהיותו סורר בטבע והיא קפדנית עד שאפשר שתהרגנו בכעס, וא״כ אחר שפעל משה שמ״מ ילך הקב״ה עמם, היה לו לחוש מאד שלא תשלוט מדת הדין עד כליון ע״פ קישוי ערפם, ולזה היה ההכרח לפני משה לבקש מהקב״ה שיבטיח להתנהג עם קיום ישראל במדת ׳תפארת׳ שהיא למעלה מהנהגה הראויה לפי טבע כח הדין, אלא יגדל נא כח מדה זו לשדד כל מדה הקבועה מיוצר בראשית יתברך בהנהגת העולם ומלואו, וכאשר יבטיח הקב״ה על זה ממילא ילך עם משה וישראל במדבר בגילוי שכינה כפי מעלת משה שראוי למדה זו, לולי שהיה חשש כליון ישראל. וגם לדורות בשעה שיהיה חשש כליון ח״ו תהיה מדה זו6 של שידוד הטבע נוהגת תמיד. זהו כלל הענין שהיה למשה רבינו הכרח לבקש.
והנה עד כה שהפיק רצון ביאר לו ה׳ שאינו משום שהוא עת רצון אלא משום ש׳מצא משה חן בעיניו וגם ידעו בשם׳, ואם היה אחר מבקש כזה לא פעל מאומה. ועתה כשרצה משה לבקש עוד אינו ממדת דרך ארץ לבוא עוד הפעם בזה הטעם שאמר לו ה׳ שמצא חן בעיניו, כמו שאם היה המלך אומר לשר אחד בקש ממני דבר כי רוצה אני להפיק רצונך וגם יבקש ויתן לו, וכי אפשר שיוסיף ויבקש להתגעגע על המלך בזה הכח? על כן רצה משה רבינו בענוותו לבקש עת רצון שמסוגלת השעה להפיק רצון כל שואל. ובאשר דרך המלך בשעה שיום טובה הוא ולובש כל בגדי מלכותו ולבו שמח מכבודו, להיות בטוב להפיק רצון כל שואל7, על כן ביקש משה מהקב״ה ״הראני נא את כבודך״, ולא שהיה משה רוצה ליהנות מזיו כבוד ה׳, שלא זהו דרכו של משה רבינו בענוותו הנפלאה8, אלא שהיה מוכרח לזה כדי להגיע לשאלתו ובקשתו לטובת ישראל.
1. לא מצאנו שאלה זו ברשב״ם. אך השאלה מונחת בדברי רש״י אשר עונה עליה, וז״ל: ראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקובלים, והוסיף לשאול להראותו מראית כבודו.
2. רק בפסוק כ׳.
3. אך רש״י הסביר זאת כתשובה על שאלתו, וז״ל: ״ויאמר אני אעביר וגו׳⁠ ⁠⁠״ – הגיעה השעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות.
4. הלכה י׳, וזה לשונו: מהו זה שביקש משה רבינו להשיג כשאמר ״הראני נא את כבודך״? ביקש לידע אמיתת המצאו של הקב״ה, עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו, שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר אנשים. כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקב״ה נפרדת בלבו משאר הנמצאים, עד שידע אמיתת המצאו כאשר היא. והשיבו ברוך הוא...
5. זה לשונו: כתב הראב״ד, אמר אברהם, אין דעתי מיושבת על זה, שהרי ראה בסיני בארבעים יום של לוחות מה שלא ראה נביא מעולם, עד שקנאו המלאכים בו ובקשו לדוחפו עד שאחז בכסא, ומה הוצרך עוד.... לכן נראה לי...
6. מידת ׳תפארת׳.
7. והנהגת ה׳ בעולמנו כהנהגת המלכות בעולם הזה – ׳מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא׳.
8. ׳והרי כבר בסנה הסתיר פניו כי ירא מהביט׳ – לשון רבינו בפסוק כ״ג.
הראני נא את כבודך. רשב״ם פירש שאלה זו מעין שאלתו של א״א ע״ה במה אדע וגו׳ והמראה היא כעין כריתת ברית, כבריתו של אברהם אע״ה — ואחריו ימשוך הח׳ שד״ל (משתדל ט״ז) ולדעתי אין זה נכון, ושניהם דחקו עצמם לפרש כזאת כדי לרחק הפירוש שיורה על שאלת חכמה והשגה עליונית הנראית לעין כל כפשוטי אלה המקראות, והעד ששאלתו של משה לעלות בסדר השגתו ית׳, תשובתו יתעלה לא תוכל לראות את פני וגו׳ וכפל אחר סמוך וראית את אחורי וגו׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראהכל
 
(יט) וַיֹּ֗אמֶר אֲנִ֨י אַעֲבִ֤יר כׇּל⁠־טוּבִי֙ עַל⁠־פָּנֶ֔יךָ וְקָרָ֧אתִֽי בְשֵׁ֛ם יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְחַנֹּתִי֙ אֶת⁠־אֲשֶׁ֣ר אָחֹ֔ן וְרִחַמְתִּ֖י אֶת⁠־אֲשֶׁ֥ר אֲרַחֵֽם׃
He said, "I will pass all My goodness before you, and I will proclaim by name, 'Hashem'1 before you, and I will be gracious to whom I will be gracious, and I will have mercy upon whom I will have mercy.⁠"
1. proclaim by name.. | וְקָרָאתִי בְשֵׁם י"י – Or, similarly: "I will proclaim the name of Hashem". See Sforno that elsewhere when someone proclaims or cries out in the name of Hashem they are often bringing awareness of God to others; here then Hashem says that He will reveal knowledge of Himself to Moshe. See Shadal similarly, that if a name is the essence of someone, in calling Himself by name, Hashem will teach Moshe about His attributes. Cf. R"Y Bekhor Shor that this is a response to Moshe's words of verse 12, "אַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם", which R"Y Bekhor Shor understood to mean that Hashem had said He would reveal the name of the one who would go before the people. Now Hashem tells Moshe: I will proclaim My name, for I will lead the people.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימהעודהכל
[קטו] 1אני אעביר כל טובי, טובי וכל טובי, מדת הטוב ומדת פורענות. (תנחומא סי׳ כז)
[קטז] 2אני אעביר כל טובי על פניך, אילו שלש עשרה מידות, ה׳ ה׳ אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמר נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה (שמות ל״ד:ו׳-ז׳). ואילו נאמר טובי ולא נאמר כל טובי הייתי אומר אין כאן ימות המשיח, וכשהוא אומר כל טובי יש כאן ימות המשיח. וקראתי בשם ה׳ לפניך. ואומר (שמות ל״ד:ה׳) וירד ה׳ בענן, ואומר (שמות ל״ד:ו׳) ויעבור ה׳ על פניו ויקרא וגו׳ (סדר אליהו זוטא פ״ו)
[קיז] 3אני אעביר כל טובי על פניך, ביקש לידע דרכיו והודיעו, שנאמר (שמות ל״ג:י״ג) הודיעני נא את דרכך, ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך. (מדרש הגדול פסוק יג)
[קיח] 4אני אעביר כל טובי על פניך, מלמד שהעביר הקב״ה לפניו כל ברואי בראשית, כתיב הכא אני אעביד כל טובי, וכתיב התם (בראשית א׳:ל״א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, והראהו מנהגן והוייתן והפסידן, וכן הוא אומר (במדבר י״ב:ז׳) בכל ביתי נאמן הוא. (מדרש הגדול)
[קיט] 5אני אעביר, אנא אעבר כלו... כיתי מלאכיה דמשמשין קדמי׳ על אפיך. (תרגום ירושלמי השלם מכת״י על הגליון)
[קיט*] 6וקראתי בשם ה׳ לפניך, אלו מדות של רחמים שנתכנה בהם המקום. (מדרש הגדול)
[קכ] 7וקראתי בשם ה׳ לפניך, מלמד שהראה לו כדרך ששליח הציבור יורד לפני התיבה, אמר לו כל זמן שישראל חוטאים והם עושים כסדר הזה מיד הם נענין. (מדרש אגדה ולק״ט)
[קכא] 8וקראתי בשם ה׳ לפניך וחנתי את אשר אחן, וכשאתה שומע את השם שהודעתי לך, שם אני עומד לפניך ועמוד בכחך ואל תפחד, שנאמר וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם. (פרקי ר״א פמ״ו)
[קכב] 9וחנתי את אשר אחן, אף על פי שאינו הגון, ורחמתי את אשר ארחם, אף על פי שאינו הגון (את אשר יכמרו רחמי עליו לשעה ואע״פ שאינו כדאי. רש״י). (ברכות ז.)
[קכב*] 10וחנתי את אשר אחן, חסר, למה לפי שביקש משה מלפני הקב״ה להודיעו היאך הוא נוהג עם הבריות ומפני מה יש צדיק ורע לו, אמר לו הקב״ה וחנותי את אשר אחון אע״פ שאינו הגון, לכך שניהם חסירין לפי שכשהקב״ה נותן עושר לאדם אם הגון הוא הממון מתגלגל עמו ועם בניו, ואם לאו מה נאמר עליו (תהלים מ״ט:י״ז) אל תירא כי יעשיר איש וגו׳ כי לא במותו יקח הכל, וכן הוא אומר (קהלת ד׳:ח׳) יש אחד ואין שני וגו׳. (מדרש חסרות ויתרות)
[קכג] 11וחנתי את אשר אחן, אשר נחון אין כתיב כאן אלא את אשר אחון, למי שמתבקש לו. וחנותי את אשר אחון למי שאני מבקש לחון [וכן] ורחמתי את אשר ארחם (תנחומא)
[קכג*] 12וחנתי אשר אחן, ואיחוס על מאן דחמי ליה למיחוס, ואירחים על מאן דחמי ליה למתרחמא. (תרגום יונתן)
[קכד] 13וחנתי את אשר אחן, באותה שעה הראה לו הקב״ה כל האוצרות של מתן שכר שהם מתוקנים לצדיקים, אמר לפניו, רבונו של עולם, האוצר הזה של מי הוא, אמר לו של עושי צדקה, הזה של מי הוא, אמר לו של מכלכלי יתומים, וכן לכל אוצר ואוצר, עד שראה אוצר אחד גדול אמר לו זה של מי הוא, אמר לו מי שיש לו אני נותן לו משלו ומי שאין לו אני עושה עליו חנם, שנאמר וחנותי את אשר אחון. אשר נחון אין כתיב אלא אשר אחון. (תנחומא ישן טז)
[קכה] 14וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם, ואתחנן אל ה׳ (דברים ג׳:כ״ג) א״ר יוחנן מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראו, שהרי משה רבן של כל הנביאים לא בא אלא בלשון תחנונים, וכו׳, כיצד כך אמר הקב״ה למשה וחנותי את אשר אחון, אמר לו מי שיש לו בידי ורחמתי במדת רחמים אני עושה עמו ומי שאין לו בידי וחנותי במתנת חנם אני עושה עמו. (דברים רבה ב א)
[קכו] 15וחנתי את אשר אחן, ויחונך (במדבר ו׳:כ״ה) במשאלותיך, וכן הוא אומר וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם. (ספרי נשא סי׳ מא)
[קכז] 16וחנתי את אשר אחן, שוחר טוב יבקש רצון (משלי י״א:כ״ז) אם ראית אדם שהוא מדבר טוב על חברו, אף מלאכי השרת מדברין עליו זכות טוב לפני הקב״ה, הה״ד וחנותי את אשר אחון. (מדרש משלי יא)
1. בתנ״י סי׳ טז: הטוב כל טובי מדת הפורענות. וגי׳ זו צ״ב. ובשמו״ר מה ו: אני אעביר כל טובי על פניך מדת הטוב ומדת הפורענות. והיפ״ת מפרש ע״פ הב״ר סוף פ״ט: והנה טוב מאד זו מדת פורעניות. הובא בתו״ש שם פ״א אות תתכג. ובחזקוני: כל טובי כל מדת טובי הן לצדיקים הן לרשעים. וזה מתאים לדרש דלעיל אות קי*, שזו תשובה על מה שאמר הראני נא את כבודך. – בתרגום רס״ג: כל טובי, כל כבודי. ומענין שפירוש זה נכנס גם לתרגום השבעים אעבר כבודי. וכן בפי׳ הרס״ג בהושע ג ה, הובא ברד״ק שם: ופחדו אל ה׳ ואל טובו, אל כבודו, כמו אני אעביר כל טובי. וכ״נ מפי׳ רמב״ן: ויתכן כי יהיה כבודך בכאן בכבוד הגדול אספקלריא המאירה והשם ענה אותו אני אעביר מדת כל טובי על פניך שתשיגנו ותתבונן בכל טובי יותר מכל האדם, כי מראה הפנים ששאלת לא תוכל לראותם. וברב״ח: וע״ד הקבלה אני אעביר כל טובי על פניך, הטוב הזה הוא מה שכתוב וראית את אחורי ובאורו כל שהוא טובי, זהו כי לי כל הארץ (שמות יט) כי כל בשמים בארץ (דהי״א כט) וזהו מבואר. וכעי״ז בריקאנטי. גם באדרת אליהו פי׳ כמו הרס״ג: כל טובי, פי׳ כבודי, וכמ״ש על פסוק וכל טוב אדוניו בידו (בראשית כד י) דא שמי בקרבו. וראה כד הקמח אות חתן לו: והעבד שנתן לה המתנות האלו הנה לה רמז בהם כי כשם שקבלה היא מתנות הללו ע״י העבד כן בניה עתידין לקבל התורה ע״י משה עבד נאמן אשר כל טוב אדוניו בידו ממה שכתוב אני אעביר כל טובי על פניך. – הראב״ע בפיה״ק: אעביר כל טובי הם הפנים. ובי״א מפרש שהכוונה כמו בקרא פני ילכו, אני בעצמי, ושם פני ילכו כבודי ילך.
2. ראה אות קיא בבאור. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז: אני אעביר כל טובי על פניך, שאודיעך מדותי ותתיישב דעתך, אעביר לשון הכרזה כמו ויעבירו קול במחנה. כ״ה בפי׳ הרא״ש. ובצרור המור: אני אעביר כל טובי על פניך זו מדת טובו וחסדו כיצד הוא טוב ומטיב לכל וזה רמז על י״ג מדות שבם מטיב הש״י ומרחם וזהו וקראתי בשם ה׳ לפניך שהוא רחמים גמורים. – וקראתי וכו׳ ראה להלן אות קיט*. ובאע״ז כאן: ויקרא בשם ה׳, כי ה׳ הוא הקורא, וככה וקראתי בשם ה׳ לפניך. וברשב״ם להלן לד ה: ויקרא בשם ה׳ הקב״ת קרא כשהיה עובר בשם כמו שהולך ומפרש, שכן כתוב למעלה וקראתי בשם ה׳ לפניך.
3. הובא לעיל אות עה בבאור. ונראה שבעל מה״ג היתה לו גירסא כזו בברכות ז. ולפי״ז מ״ש אני אעביר כל טובי הוא תשובה על מ״ש לעיל הודיעני נא את דרכך. וכ״נ מסדא״ז פ״ו עמ׳ 183, הובא להלן אות קיח בבאור. וכ״ה במו״נ ח״א פנ״ד: אמנם בקשת ידיעת תאריו הוא אומרו הודיעני נא את דרכך וכו׳ ובקש אח״כ השגת עצמו יתעלה והוא אמר הראני נא את כבודך, נענה על המבוקש הראשון והוא הודיעני נא את דרכך ונאמר לו אני אעביר כל טובי על פניך, ונאמר לו במענה השאלה השנית לא תוכל לראות את פני. וכ״ה בכד הקמח שלחן ארבע קא: שהקב״ה נגלה ונסתר, נגלה מצד דרכיו ופעולותיו ונסתר מצד מהותו ועצמותו וע״כ תמצא כששאל מרע״ה על ידיעתו ית׳ מצד דרכיו, אמר לו הודיעני נא את דרכך, השיב לו אני אעביר כל טובי על פניך, אך כששאל על ידיעתו מצד עצמותו ואמר לו הראני נא את כבודך, השיב לו לא תוכל לראת את פני. ובחזקוני: אני אעביר כל טובי על פניך, גם זה מילוי דברים הוא למה שאמר גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה ועל מה שבקש הראני נא את כבודך אמר לו, לא תוכל לראות את פני. ובאברבנאל הביא ד׳ המו״נ והוסיף שלפי״ז יש לפרש למה באו כאן שתי אמירות ויאמר אני אעביר כל טובי ויאמר לא תוכל לראות את פני, להיותם אמירות מתחלפות, תשובות לשתי השאלות אשר ביקש.
4. בהערות: מקורו נעלם, וציין לספר היובלות, עלית משה, מדרש גדולת משה ומקורו הוא במו״נ ח״א פנ״ד: אמנם אמרו כל טובי הוא רמז להראות אותו הנמצאות כולם הנאמר עליהם וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ר״ל בהראות אותם לו שישיג טבעם והקשרתם קצתם בקצתם וידע הנהגתו להם איך היא בכלל ופרט ואל זה הענין רמז באומרו בכל ביתי נאמן הוא וכו׳. וברלב״ג: אני אעביר כל טובי על פניך, והם הנמצאות המוחשות השופעות ממני שיש בהם מהטוב והשלמות בתכלית מה שאפשר. ובחמדת ימים התימני: אני אעביר כל טובי כיצד מלמד שהעביר לפניו כל ברואי העולם שברא בששת ימי בראשית דכתיב הכא כל טובי וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב, ופירש הרמב״ן ז״ל (צריך לומר הרמב״ם) הראהו כל ברואי בראשית והוייתן והפסדן, רבי עקיבא אומר אף חיות הקודש הראה לו פני אריה פני שור פני נשר פני אדם, בן עזאי אומר אף מלאכי השרת הראה לו. והאמת הראה לו הכל ר״ל השתלשלות כולל, ע״כ. וראה אות קנט בבאור. ויש להעיר מהדרש דלעיל אות קט* בבאור ומסדא״ז פ״ו עמ׳ 183: הודיעני נא את דרכך וגו׳ צפה הקדוש ברוך הוא לסוף דעתו של משה והראהו דור דור וחכמיו, דור דור ונביאיו, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ואנשי מעשה, הראהו מדת העולם הזה ומדת העולם הבא. ונראה שענין זה דורש ממ״ש אני אעביר כל טובי על פניך, עפ״י המבואר לעיל אות קיז, שזוהי תשובה על הודיעני נא את דרכך. וראה התוה״מ שפירש כן מ״ש הראני נא את כבדך, שכל הבריאה כולה אשר עשה מראש ועד סוף הוא כבוד ה׳ כמ״ש (ישעיה מג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ופירש כן גם הפסוק אני אעביר כל טובי. וכ״ה באברבנאל בדרך הג׳. וכעי״ז בספורנו: איך ישפע מציאות כל נמצא ממציאותך עם רוחק היחס ביניהם, כאמרו מלא כל הארץ כבודו. – בספרא דר׳ ייבא סבא בזח״א עט: כתיב הכא ויעבור אברם בארץ (בראשית יב ו) וכתיב התם אני אעביר כל טובי והוא רמז לקדושה דארעא דאתי מאתר עלאה כדקא חזי, ע״כ. הובא בתו״ש שם אות יא. – בספר חסידים מכת״י עמ׳ 403: וכל יקר ראתה עינו (איוב כח י) וזהו שנאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה׳ לפניך, כל מי שעוסק בתלמוד ובמדרשים וברייתות ה׳ לפניו. ושם עמ׳ 369: כ״ל בגימטריא חמשים שערי בינה ועל כל שער ושער ממונה מלך, כ״ל טוב״י בגי׳ מזל, שהראה מזל נפשם למשה רבינו וכו׳.
5. כן מבואר בפרקי דר״א פמ״ו: ואני אעביר לפניך את המלאכים המשרתים לפני שנאמר ויאמר אני אעביר כל טובי, על פניך, מובא לעיל אות קיב. וכן הוא במדרש אגדה כאן: אני אעביר כל טובי, אלו תכסיסי המלך שהם מלאכי השרת. ובלק״ט כאן: אלו תכסיסי מלאכי השרת. ובלק״ט מובא להלן אות קנ: והיה בעבור כבודי אלו טכסיסי המלאכים. ונראה שמקור הדברים בתרגום הנ״ל. ובחמדת ימים התימני מביא מדרש הנ״ל ומיחסו לר״ע ובן עזאי וז״ל אני אעביר כל טובי כיצד מלמד שהעביר לפניו כל ברואי עולם כו׳ (ראה המשך המאמר לעיל אות קיח בביאור) רבי עקיבא אומר אף חיות הקודש הראה לו פני אריה פני שור פני נשר פני אדם. בן עזאי אומר אף מלאכי השרת הראה לו וכו׳. ומקורו נעלם. ודומה ממש לזה מבואר בתו״כ מובא להלן אות קלא. רבי עקיבא אומר כו׳ אף חיות הקודש כו׳ אינן רואות את הכבוד אמר ר׳ שמעון בן עזאי כו׳ אף מלאכים שרואין חיי עולם אינן רואין את הכבוד. וראה להלן אות קכ בביאור מדברי הר״ח על הדרש של חז״ל בענינים אלו שזה היה קבלה בידם, ואותו הדבר צ״ל על הדרשות הנ״ל, ראה תו״ש בראשית ח״א אות רמט מדברי הר״ח חגיגה יב: סוכה מה: דכל אלה הענינים המה קבלה מהנביאים. ובמושב זקנים: הראהו כל מעשה מרכבה ואחוריה, אבל בני צורה אמר לו הבורא לא תוכל לראות, כי לא יראני האדם וחי, מפני זוהר ומראית הצורה שהוא גדול, כי אפילו יחזקאל שלא ראה אלא בחלום פרחה נשמתו שנ׳ היתה עלי יד ה׳ וכו׳, שפרחה נשמתו במרכבה והבורא חזר והחייהו.
6. ראה לעיל אות קטז. ובאוה״ח כאן: וקראתי וגו׳ פי׳ אעביר מדותי ואקראם כל אחת בשמה לפניך ואולי כי כל מדה תקרא בשמה וכולם יקראו בשם הוי״ה ב״ה ואין לך הודעה גדולה מזו שתכיר בשמיעת האוזן כל מדותיו ית׳ כל אחת תקרא באזניו.
7. מקור הדרש בר״ה יז: הובא להלן פל״ד (פסוק ו) וראה רש״י כאן. ואולי היתה להם גירסא בגמ׳ שנדרש גם מהפסוק שלפנינו. וכ״ה באו״ז ח״א סי׳ ח ותג״ל סי׳ קטז בשם ר״ח, הובא באוצה״ג ברכות ז. נספחים מפיר״ח עמ׳ 4: א״ר יוחנן משום ר׳ יוסי מנין שהקב״ה מתפלל וכו׳ פר״ח גם זה פירושו וכו׳ שנראה לו למשה רבינו ע״ה מתוך הכבוד כענין שנאמר הודיעני נא את דרכך ואמרו רבותינו ז״ל בקבלה בידם שזה שנאמר וקראתי בשם ה׳ לפניך נראה לו למשה רבע״ה מתוך כבודו של הקב״ה כדמות שליח צבור מעוטף שיורד לפני התיבה שנאמר ויעבור ה׳ על פניו ויקרא וכו׳. וברשב״א שם בשם רה״ג, הובא בהאשכול ח״ב עמ׳ 81 והמנהיג דפוס ברלין מז. וערוגת הבושם ח״א עמ׳ 198. והובא באוצה״ג התשובות שם עמ׳ 12. וכך פירשו רבנן מלמד שנתעטף קב״ה כש״ץ וכן הוא אומר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם השם לפניך על אותה השעה אמרו מנין שהקב״ה מתפלל. וראה להלן אות קנט.
8. ראה תחלת הדרש לעיל אות קיב. וכאן מבואר בפי׳ הרמב״ן כאן: וקראתי בשם השם לפניך שאקרא לפניך השם הגדול שלא תוכל לראותו וחנותי בו את אשר אחון ורחמתי בו את אשר ארחם. ובפי׳ התוס׳: וקראתי בשם ה׳ לפניך, לפי שאמר ואדעך בשם (לעיל פסוק יז, ובהד״ז: ידעתיך בשם, פסוק יב) וכן אעשה שאקרא לפניך ה׳ ובאותו שם אודיעך שאלך עמך. וכעי״ז בפי׳ הרא״ש. ובאדרת אליהו: וקראתי בשם ה׳ לפניך, בהעברת כבודי על פניך ואקרא את כבוד העובר בשם המיוחד ותדע שזהו כבודי כי בעבור הכבוד עובר תחלה רוח ורעש כו׳ ותשמע שאקרא שם המיוחד ותדע שזהו כבודי וכמ״ש למטה ויעבור וכו׳. ומ״ש ואל תפחד שנאמר וחנותי וכו׳ נראה הכוונה כמ״ש באע״ז סופל״ג: וחנותי את אשר אתון, על משה כי אעביר כל טובי על פניך ולפני עברי ארחמך וזהו שאסוך כפי עליך. וכ״ה בספורנו: ורחמתי את אשר ארחם, ארחם עליך שלא תמות לנגה ברק כבודי כמו שדרכי לרחם על כל הגון וראוי לכך כאמרו ושכתי כפי עליך עד עברי. וכן מבואר בהמשך הדרש בפרקי ר״א להלן אות קנג* בבאור. ועי״ש בפי׳ הרד״ל. ובאברבנאל: שאלמדך שם המפורש ועל זה אמר וקראתי בשם ה׳ לפניך, וחנותי אז באותו מעמד את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, רומז שיסלח על העם לגמרי וילך עמהם בעצמו, כי כן נאמר בפרשה שאחר שלמדו את הי״ג מדות בקש משה ילך נא ה׳ בקרבנו, ר״ל עתה בעת הזאת, וה׳ השיבו הנה אנכי כורת ברית גו׳. ובאע״ז בפיה״ק: וקראתי בשם: כי השם קרא השם בשם. וברבעה״ת מושב זקנים: אני אעביר כל טובי, המדות, וקראתי בשם ה׳ לפניך, כאן מסר לו קריאת השם ד׳ אותיות, וחנותי את אשר אחון כלומר מיד שתזכיר זה השם בקריאתו האמיתית אתמלא עליכם רחמים, וארחם עליכם את אשר אחון, כלומר אם יש לי לחון לעולם עליו בהזכרת שם זה הגדול. עו״ש: וקראתי בשם ה׳ לפניך, פי׳ הרא״ש שאקרא לפניך השם הגדול, שלא תוכל לראותו, וחנותי את אשר אחון וכו׳, שתדע בקריאה ההיא מדת התחינה, ומדת אשר יחוננו וירחמו בשמי ע״כ.
9. ראה לעיל אות עו ואות קז וצרף לכאן. ובסדר אליהו זוטא פ״ו עמ׳ 183: אמר לו הקדוש ברוך הוא משה אי אתה יכול לעמוד על מדותי, כשאני רואה את בני אדם שאין להם תוחלת לא במעשיהן ולא במעשה אבותיהן אלא בשביל שהן עומדין ומברכין ומתחננים ומרבים תפלה לפני אני נזקק להם וכופל להם מזונותיהן, שנאמר (תהלים קב יח) פנה אל תפלת הערער. ובלק״ט כאן: וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, אע״פ שאינו הגון, ואי אתה רשאי להרהר אחר מדותי ולומר מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו, כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם (קהלת ג יז) ללמד לכל באי העולם כי יש דין וחשבון ולא יתייאש אדם מיום הדין. וראה תוס׳ ר״ה יז ב בהגה״ה: וגם יש בלשון חנון מתנת חנם כדאמרינן בברכות וחנותי את אשר אחון אע״פ שאינו הגון. ועי׳ בפי׳ הראב״ד לס׳ יצירה פ״א מ״ט עמ׳ 56, 60.
10. בתי מדרשות ורטהיימר ח״ב עמ׳ רסה. וראה לעיל אות עו וקכב.
11. ראה להלן אות קכד מתנ״י. ומה שמוסיף כאן למי שאני מבקש וכו׳, כ״ה בשמו״ר מה-ו: וחנותי את אשר אחון למי שאני מבקש לחון וכן ורחמתי את אשר ארחם. ובע״י הגיה כן בתנחומא, וכ״ה בילק״ש רמז שצה, בשמו״ר שם כת״י ב״מ גורס: את אשר [נחון] אין כתיב כאן אלא את אשר אחון, למי שאני מבקש לחון, ובובר בתנ״י בהערה קיח כיון מעצמו שיש כאן חסרון לפנינו בשמו״ר. ובזי״ר שם: אשר נחון משמע שהוא כבר נחון ע״י מעשיו הטובים של עצמו, ובובר מוסיף אשר אחון פי׳ את אשר יכמרו רחמי עליו לשעה ואע״פ שאינו כדאי, וראה רש״י כאן: אותן פעמים שארצה לחון. וברא״ם פירש כונתו שאינו ר״ל שאחון לאותו שאחון וארחם לאותו שארחם כפי המובן מהכתוב, כי אותו שחננו אין צריך חנון ואותו שרחם עליו אינו צריך רחמים, רק את אשר אחון ואת אשר ארחם עתים אענה ועתים לא אענה וכו׳. ובגור אריה הוסיף ביאור: דלא הוי צריך למכתב את אשר אחון, דודאי כיון שהוא מחנן אותו בודאי אני יודע שעשה לו חנינה אלא פירושו אותן פעמים שארצה לחון. אמנם בדרשות הנ״ל מבואר שהכוונה: לאותו אדם שארצה לחון.
12. בתרגום ירושלמי השלם, מההוספה: על מאן ״דחמי ליה״, נראה כפי׳ התנחומא למי שאני מבקש לחון. אמנם לשון הירושלמי כת״י על הגליון וכן בהנדפס גורס על ״מה״ דחמי ליה למיחס, יש לפרש כלשון רש״י: אותן פעמים שארצה לחון וכפי׳ הרא״מ לעיל אות קכג. – האונ׳ כאן מתרגם כל הפסוק באופן מילולי, כן השאיר כולו על לשון עברי לבד המלה: לפניך – קדמך. אבל: על פניך – על אפך, היונתן והירושלמי מתרגמים: קדמך, וחנותי האונ׳ על העברי ושני התרגומים מלשון חוס.
13. כן הגירסא בשמות רבה מה ו בקצת שינויים. ובנדפס סי׳ כז: באותה שעה הראה לו כל אוצרות של מתן שכרן של צדיקים של כל אחד ואחד לפי מעשיו והוא שואל האוצר הזה של מי הוא והוא אומר של בעלי תורה והאוצר הזה של מי הוא של מכבדיהם, הוא מראה לו אוצר גדול וכו׳. – אשר נחון וכו׳ ראה לעיל אות קכג.
14. כעי״ז בתנחומא ואתחנן ג: בשעה שעמד משה ואמר לפני הקב״ה הראני נא את כבודך, אמר משה, רבש״ע, הודיעני נא באיזו מדה אתה נוהג עולמך, שנאמר הודיעני נא את דרכך, א״ל הקב״ה אני מראה לך, אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי וגו׳ (ראה אות קיא) א״ל איני חייב לבריה, כל מה שיעשה אדם מצוה, חנם אני נותן לו, לא שאני חייב לכל בריה כלום, אלא חנם אני נותן להם, שנאמר וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, א״ל משה, אם כן עשה עלי מצוה ותן לי חנם לפיכך כתיב ואתחנן. וכ״ה בתנ״י שם בקצת שינויים. ובלק״ט שם: מה ראה משה לפתוח בלשון תחנה לפי שאמר לו הקב״ה וחנותי את אשר אחון, אמר לפניו, רבש״ע, אתה חונן את שאינו ראוי כל שכן את הראוי. וראה רש״י דברים שם. כנראה דורש חן מלשון חנם.
15. ספרי זוטא נשא כה. לק״ט שם. ובמנורת המאור אלנקוה ח״ב 153 בשם מדרש: יאר ה׳ פניו אליך, למעלה, כד״א באור פני מלך חיים (משלי טז טו), ויחונך למטה, כד״א ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה׳ לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם. ונראה שהספרי מביא ראיה מכאן שויחונך היינו במשאלותיך ממ״ש ורחמתי את אשר ארחם שזה מלמד על וחנותי את אשר אחון. – בפסיקתא דר״כ פי״ז: האפס לנצח חסדו גמר אומר לדור ודור (תהלים עז ט) ר׳ חנינא בר פפא אמר נגמר אותו הדבר שאמרת למשה בסיני וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם. וכ״ה באיכ״ר א כג. והובא בילהמכ״ת פע״ז וישעיה מט. ובשמו״ר מה ב: השכח חנות אל (שם עז י) שכחת אותן הדברים שאמרת וחנותי את אשר אחון. ובמדרש תהלים קיט כא: חליתי פניך בכל לב חנני כאמרתך, וחנותי את אשר אחון וגו׳.
16. ילהמכ״ת פ״ז. ונראה שדורש כן גם על ורחמתי את אשר ארחם. וכעי״ז בשבת קנא: ונתן לך רחמים ורחמך והרבך (דברים יג יח) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים. וברש״י שם: ונתן לך רחמים שתרחם על הבריות. וגם כאן הפירוש את אשר אחן, שאתן לו חן שיחון בו את חברו. וכעין זה בבמדבר רבה יא ו: ויחונך, יתן בכם דעת שתהיה חוננים זה את זה ומרחמים זה את זה כענין שנאמר ונתן לך רחמים וגו׳.
וַאֲמַר אֲנָא אַעְבַּר כָּל טוּבִי עַל אַפָּךְ וְאֶקְרֵי בִשְׁמָא דַּייָ קֳדָמָךְ וַאֲחוּן לְמַן דַּאֲחוּן וַאֲרַחֵים עַל מַן דַּאֲרַחֵים.
He [God] said, “I will cause all My goodness to pass before your presence, and will proclaim the Name, Hashem, in your presence. I will be gracious to whom I will be gracious, and I will be compassionate to whom I will be compassionate.

וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה׳ לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם
וַאֲמַר אֲנָא אֶעְבַּר כָּל טוּבִי עַל אַפָּךְ וְאֶקְרֵי בִשְׁמָא דַּה׳ קֳדָמָךְ וְאֵיחוֹן לְמַן דְּאֵיחוֹן וַאֲרַחֵים עַל מַן דַאֲרַחֵים
וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה׳ – ת״א והטעמים
א. פיסוק הטעמים וְקָרָ֧אתִֽי בְשֵׁ֛ם ה֖׳ לְפָנֶ֑יךָ מצרף יחד את ״וְקָרָאתִי בְשֵׁם״ ומעמיד את ה׳ כמושא לנשוא ״קרא בשם״, בין כדיבור ישיר: ״וְקָרָאתִי בְשֵׁם: ה׳⁠ ⁠⁠״ או כמושא רגיל: ״וְקָרָאתִי בְשֵׁם [את] ה׳⁠ ⁠⁠״. אבל אונקלוס פירש ״בְשֵׁם ה׳⁠ ⁠⁠״ כסמיכות, לכן תרגם ״וְאֶקְרֵי בִשְׁמָא דַּה׳ קֳדָמָךְ״ שלא כטעמים. וראה עוד להלן ״וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות לד ה).
ב. פועל ״חנן״ מתורגם בדרך הקבע בפועל ״רחם״ כמבואר בפסוק ״כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים״ (בראשית לג יא) ״אֲרֵי רָחֵים עֲלַי ה׳⁠ ⁠⁠״. אבל בהצטרף ״חנן״ עם לשון ״רחם״ תרגמו בלשון חנינה להפריש ביניהם, כגון ״רַחוּם וְחַנּוּן״ (שמות לד ו) ״רַחְמָנָא וְחַנָּנָא״. וכן כאן: ״וְחַנֹּתִי ... וְרִחַמְתִּי״ – ״וְאֵיחוֹן... וַאֲרַחֵים״.
ואמר הא אנה מעבר ית כל מכלת טובי קדמיךא ואחוס על מןב דחמי למחוס וארחם על מןג דחמי למרחמהד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אנה מעבר ית כל מכלת טובי קדמיך״) גם נוסח חילופי: ״אנה אעבד כל כיתי מלאכיה דמשמשין קדמי על אפי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן״) גם נוסח חילופי: ״מה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן״) גם נוסח חילופי: ״מה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למרחמה״) גם נוסח חילופי: ״לה למתרחמה״.
ואמר האנא מעבר כל מכילת טובי קדמך ואיקרי בשום מימריה די״י קדמך ואיחוס על מאן דחמי ליה למיחוס ואירחים על מאן דחמי ליה למתרחמא.
but He said, Behold, I will make all the measure of My goodness pass before thee, and I will give utterance in the name of the Word of the Lord before thee; and I will have compassion upon whom I see it right to have compassion, and will be merciful to whom I see it right to have mercy.
ויאמר אני מעביר כל מדת טובי לפניך וקראתי בשם מאמר י״י לפניך ואחוס על מי שראוי לו לחוס עליו ורחמתי על מי שראוי לו לרחם.
ואמר הא אנא מעבר כל מכילת טובי קדמך ואיקרי בשם טב יי קדמך ואחוס על מה דחמי ליה למיחס וארחם על מה דחמי ליה למתרחמא.
And He said, Behold, I will make all the measure of My goodness to pass before thee, and I will give utterance in the good Name of the Lord before thee, and I will have compassion upon whom I see it right to have compassion, and will be merciful upon whom I see it right to have mercy.
וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי – טוּבִי וְכָל טוּבִי, מִדַּת הַטּוֹב וּמִדַּת פֻּרְעָנוּת.
וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְגוֹ׳ – בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, הֶרְאָה לוֹ כָּל אוֹצָרוֹת שֶׁל מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַעֲשָׂיו. וְהוּא שׁוֹאֵל הָאוֹצָר הַזֶּה שֶׁל מִי הוּא. וְהוּא אוֹמֵר: שֶׁל עוֹשֶׂה צְדָקוֹת. וְהָאוֹצָר הַזֶּה שֶׁל מִי הוּא, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁל בַּעֲלֵי תּוֹרָה. וְהָאוֹצָר הַזֶּה שֶׁל מִי הוּא, שֶׁל מְכַבְּדֵיהֶם. וְהוּא מַרְאֶה לוֹ אוֹצָר גָּדוֹל מִכֻּלָּם. הוּא אוֹמֵר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָאוֹצָר הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁל מִי. אוֹמֵר לוֹ: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲשִׂים טוֹבִים, אֲנִי נוֹתֵן לוֹ מִשְּׂכָרוֹ. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ, חִנָּם אֲנִי עוֹשֶׂה וְנוֹתֵן לוֹ מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.
דָּבָר אַחֵר: וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן – אֲשֶׁר נָחוֹן אֵין כְּתִיב אֶלָּא אֶת אֲשֶׁר אָחֹן, לְמִי שֶׁמִּתְבַּקֵּשׁ לוֹ, וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן – לְמִי שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לָחֹן.
וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם – וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת. בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה לַעֲמֹד עַל מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים וְעַל שַׁלְוָתָן שֶׁל רְשָׁעִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי. וְאֵין פָּנָי הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא לְשׁוֹן שַׁלְוָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו וְגוֹ׳ (דברים ז׳:י׳). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי, בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵינִי מַרְאֶה לְךָ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל יִרְאֵי שְׁמִי. אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא, וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (ישעיהו ס״ד:ג׳).
And He said: I will make all My goodness pass before thee (ibid., v. 19); that is, I will show you the measure of My goodness and the measure of My retribution. And I will be gracious to whom I will be gracious (ibid.).
He disclosed to him all the treasures that were to be bestowed upon the righteous, each in reward for certain acts. He (Moses) asked: “Whose treasure is this?” “This is the treasure of those who give charity.” “Whose treasure is this?” “This is treasure for the master of the law,” He replied. “And whose treasure is this?” he queried. “It belongs to those who honor them,” He said. Then he pointed to the greatest of the treasures and asked: “Master of the Universe, whose great treasure is this one?” “I shall give it to him who performs meritorious deeds. But even to the one who has no good deeds to his credit, I will give them as a gift for nothing (hinam) from among these,” as it is said: I will be gracious (ahon)1 to whom I will be gracious, and will show mercy on whom I will show mercy.
Another comment on I will be gracious to whom I will be gracious. “I will be gracious to whom we have been gracious” is not written here, but rather, to whom I will be gracious. That is to say, I will be gracious to anyone who desires My graciousness, and I will be gracious unto the one to whom I wish to be gracious. Similarly, I will show mercy on whom I will show mercy. He said: Thou canst not see My face (ibid., v. 20). Moses wanted to learn the rewards that were to be given to the righteous and why the wicked were at ease. The Holy One, blessed be He, answered: Thou canst not see My face. My face is mentioned here only with reference to the ease enjoyed by the wicked, as it is said: And repayeth them that hate him to their face, to destroy them (Deut. 7:10). The Holy One, blessed be He, said: And I will take away My hand (Exod. 33:23). That is to say, in this world I will not show you the rewards awaiting those that fear My name, but I shall in the world-to-come: Whereof from of old men have not heard, nor perceived by the ear, neither hath the eye seen a God beside Thee who worketh for him that waiteth for him (Isa. 64:3).
1. Playing on hinam (for no reason) and hanan (be gracious)
ויאמר אני אעביר1אלו תכסיסי המלך שהם מלאכי השרת.
וקראתי בשם ה׳ לפניך2מלמד שהראה לו כדרך ששליח הציבור יורד לפני התיבה אמר לו כל זמן שישראל חוטאים והם עושים כסדר הזה, מיד הם נענין.
1. אלו תכסיסי המלך. מובא בלק״ט.
2. מלמד שהשראה לו. מובא בלק״ט, ועין ר״ה י״ז ע״ב מלמד שנתעטף הקב״ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר התפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

קאל לה אנא אמר בג֗מיע נורי בין ידיך ואנאדי באסמאי בחצ֗רתך וארוף עלי מן ארוף וארחם מן ארחם.
אמר לו: אני אעבור בכל אורי לפניך ואקרא בשמותיי בנוכחותך, ואחון את מי שאחון וארחם את מי שארחם.
ויאמר אני אעביר וגו׳ – הגיעה שעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני צריך ללמדך סדר תפילה, שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה.
אני אעביר כל מדת טובי לפניך על הצור, ואתה נתון במערה.
וקראתי בשם י״י לפניך – ללמדך סדר בקשת רחמים אף אם תכלה זכות אבות. וכסדר שאתה רואה אותי מעוטף וקורא שלש עשרה מדות, הוי מלמד את ישראל לעשות.⁠א
ועל ידי שיזכירו לפני רחום וחנון,⁠ב כי רחמיי לא כלים, וחנותי את אשר אחון – אותן פעמים שארצה לחון.
ורחמתי – עדג שאחפץ לרחם.
עד כאן לא הבטיחו אלא: עתים אענה עתים לא אענה. אלאד בשעת מעשה אמר לו: הנה אנכי כרת ברית (שמות ל״ד:י׳), הבטיחו שאינן חוזרות ריקם.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״כן״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״יהיו נענין״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13 (לפני שתוקן), ליידן 1 (לפני שתוקן), לונדון 26917, ברלין 514, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34: ״עת״. בכ״י ס״פ 118: ״את״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, ס״פ 118: ״אבל״.
ויאמר אני אעביר וגו'‏ AND HE SAID, I WILL MAKE ALL MY GOODNESS PASS [BEFORE YOU] – The time has arrived when you shall see of My Glory so much as I will allow you to see according as I wish, and therefore I find it necessary to teach you a set form of prayer. Just now when you felt the need to pray for mercy on Israel's behalf you besought Me to remember the merits of the patriarchs and you thought that if the merits of the patriarchs are exhausted there is no more hope.
I will therefore cause all the attribute of My goodness to pass before you on the rock while you are placed in the cave.
וקראתי בשם י"י לפניך AND I WILL CALL ON THE NAME OF HASHEM BEFORE YOU, to teach you the formula when praying for mercy even though the merits of the patriarchs should be exhausted. And according to the manner in which you see Me doing this, cloaked – as it were – in the Tallit and proclaiming the thirteen attributes of mercy, do you teach Israel to do.
And because that they will make mention before Me of the attributes: "Merciful", "Gracious!⁠" thereby proclaiming that My mercies do not fail (even though the merits of the patriarchs are exhausted) (Rosh Hashanah 17b).
וחנתי את אשר אחון I WILL BE GRACIOUS TO WHOM I WILL BE GRACIOUS – i.e. in times when I shall be disposed to be gracious,
ורחמתי AND I WILL SHOW MERCY – those times that I shall desire to show mercy (Tanchuma Ki Tisa 3:9:27). For the time being He only gave him (Moshe) the promise: At times I will answer your prayer, at times I will not answer it. But at the time this was carried out (i.e. when He proclaimed the Attributes) He said to him "Behold, I make a covenant…" (Shemot 34:10) (I make this irrevocable) – thus assuring him that they (the 13 Attributes of Mercy when invoked in time of need) will never prove ineffective (Rosh Hashanah 17b).
ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך – אלו טכסיסי מלאכי השרת.
וקראתי בשם ה׳ לפניך1מלמד שהראה לו הקב״ה כדרך ששליח צבור יורד לפני התבה, אמר לו כל זמן שישראל חוטאין והן עושין כסדר הזה מיד הן נענין.
וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם2אע״פ שאינו הגון, ואי אתה רשאי להרהר אחר מדותי, ולומר 3מפני מה יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו, ויש רשע ורע לו, כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם (קהלת ג׳:י״ז), ללמד לכל באי העולם כי יש דין וחשבון, ולא יתייאש אדם מיום הדין.
1. מלמד שהראה לו הקב״ה. עי׳ ר״ה י״ז ע״ב מלמד שנתעטף הקב״ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.
2. אע״פ שאינו הגון. ברכות ז׳ ע״א.
3. מפני מה יש צדיק. שם.
וחנותי את אשר אחון וגו׳ – שם אפרש לך מידותי.
וחנותי את אשר אחון [I WILL PROCLAIM BEFORE YOU THE NAME, LORD,] AND THE GRACE THAT I GRANT: There I will explain to you My attributes.⁠1
1. Rashbam's reference here to God's attributes (מדות) establishes some connection between his interpretation and standard rabbinic exegesis of this section. According to the traditional rabbinic reading, what God is promising here – and what he reveals to Moses in 34:5-7 – is knowledge of His thirteen attributes. See e.g. RH 17b, and Rashi here, s.v. וקראתי. While Rashbam also mentions God's attributes here, his understanding of the meaning (and the syntax) of this verse is not the standard one.
Rashi explains that the first half of the verse – "I will make all My goodness pass before you, and I will proclaim before you the Name LORD" – represents God's promise to teach Moses about His attribute of mercy. Then the second half of the verse qualifies and restricts the first half. God says that, despite His attributes of mercy, "וחנותי את אשר אחן – nevertheless I will show grace only to some.⁠" Rashbam says that the second half of the verse is not an attempt to qualify what is written in the first half. God is promising in the first half of the verse to reveal His name to Moses (וקראתי בשם ה' לפניך), and then in the second half of the verse Hs promising also to reveal His attribute of mercy to Moses (וחנותי את אשר אחן). So also Nahmanides and NJPS.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(יט) וטעם אעביר כל טובי – הם הפנים, שהם כדמיון ראשית.
וקראתי בשם – נפסק,⁠1 גם: ויקרא בשם2 י״י (שמות ל״ד:ה׳). והטעם: כי השם קרא השם.⁠א
וטעם וחנותי – אף על פי שאומר לך כי אני חנון ורחום, לא אחון רק אשר ארצה שאחון, כאשר גזרתי בחכמתי.
1. כלומר: יש טעם מפסיק (תביר) על מלת ״בשם״.
2. כלומר: יש טעם מפסיק (טפחא) על מלת ״בשם״.
א. כן בכ״י וטיקן 283. בכ״י פריס 182 נוספה כאן מלת: בשם.
באברהם כתוב: ויקרא בשם י״י (בראשית י״ב:ח׳), ובני אדם הם הנקראים לעבוד את השם, על כן מלת בשם דבקה עם השם הנכבד. ואין ככה: ויקרא בשם י״י (שמות ל״ד:ה׳),⁠א כי השם הוא הקורא, וככה: וקראתי בשם י״י לפניך.
א. ״ובני אדם ... בשם י״י״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
AND WILL PROCLAIM THE NAME OF THE LORD. Scripture writes with regard to Abraham, and (he) called upon the name (be-shem) of the Lord (Gen. 12:8).⁠1 People were the ones who were called upon to serve the Lord.⁠2 The word be-shem (upon the name) is therefore connected3 to God's glorious name. However, this is not the case with and proclaimed the name of the Lord (Ex. 34:5),⁠4 for here the Lord is the one who calls.⁠5 It is the same case with and will proclaim the name of the Lord before thee.⁠6
1. Hebrew, va-yikra, be-shem Adonai.
2. Gen. 12:8 should be understood as follows: Abraham called to people in the Lord's name; i.e., Abraham called upon people to worship the Lord.
3. By the cantillical notes.
4. Hebrew, va-yikra ve-shem, Adonai. Here the word ve-shem (the name) is not connected by a cantillical note to Adonai (the Lord). In fact, the cantillical notes connect it to va-yikra.
5. Ex. 34:5 should be understood as, And the Lord proclaimed the name of the Lord.
6. Its meaning is, I the Lord will proclaim the name of the Lord before thee, for here too ve-shem is connected to Adonai.
אני אעביר כל טובי – שאודיעך מידת טיבותי.⁠א
וקראתי בשם י״י – אתה אמרת שאמרתי לך שאודיעך בשם מי ילך עמך, כמו שאמור למעלה: ואתה אמרת ידעתיך בשם (שמות ל״ג:י״ב), ואני אקרא לפניך י״י, כי בשם אודיעך שאני אלך עמך.
וחנותי {את} אשר אחוןבשאודיעך מידותיי כיצד אני חונן ומרחם.
א. בספר הג״ן נוסף כאן: ״אעביר – כמו: אכריז ואודיע, לשון ״ויעבירו קול במתנה״ (שמות ל״ו:ו׳) לשון כרוז.⁠״
ב. בכ״י מינכן 52 נוסף כאן (אולי כהתחלה מוטעית של המלה הבאה): שאות.
אני אעביר כל טובי – I WILL PASS ALL MY GOODNESS – That I will let you know the measure of My goodness.
וקראתי בשם י"י – I WILL PROCLAIM BY NAME 'HASHEM' – You said that I said to you that I will inform you by name who will go with you, as it says above: “You have said I will make known to you by name” (Shemot 33:12), and I call before you “Hashem”, because by name I inform you that I will go with you.
וחנותי {את} אשר אחון – I WILL BE GRACIOUS TO WHOM I WILL BE GRACIOUS – That I will let you know My attributes, how I am gracious and merciful.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך – גם זה מילוי דברים הוא למה שאמר: גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה (שמות ל״ג:י״ז), ועל מה שבקש הראני נא את כבודך (שמות ל״ג:י״ח) אמר לו לא תוכל לראות את פני (שמות ל״ג:כ׳). כששמע משה כך חשב בלבו ואמר שמא אין דעתו צלולה עמי ואינו רוצה להראות לי שום דבר, ויאמר מיד הנה מקום אתי וגו׳ (שמות ל״ג:כ״א) וראית את אחורי (שמות ל״ג:כ״ג).
ויש מפרשים: הראני נא את כבודך (שמות ל״ג:י״ח) אינו רוצה לומר הכבוד ממש שהרי מצינו ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג׳:ו׳), אלא הכי קאמר: הראני נא את כבודך (שמות ל״ג:י״ח) בכריתות ברית על מה שבקשתי ממך ונתרצית לי וכן עשה וכדכתיב ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וגו׳.⁠1
אעביר – אכריז, כמו ויעבירו קול במחנה (שמות ל״ו:ו׳).⁠2
כל טובי – כל מדת טובי, הן לצדיקים הן לרשעים.⁠3
וקראתי בשם י״י לפניך – פר״ש וכסדר שאתה רואה אותי מעוטף וקורא כו׳, הוא שכתוב בתחילת הקריאה וירד י״י בענן (שמות ל״ד:ה׳) שנתעטף בענן כבודו, וכן הוא שמצינו עטוף בענן: בשומו ענן לבושו וערפל חתולתו (איוב ל״ח:ט׳).
וחנתי את אשר אחן – לא נתרצה לכפר מכל וכל, ולעיל קאי, דקאמר: ונפלינו אני ועמך וגו׳ (שמות ל״ג:ט״ז).
1. שאוב מרשב״ם שמות ל״ג:י״ח.
2. שאוב מספר הג״ן.
3. שאוב מספר הג״ן.
ויאמר אני אעביר את כל טובי על פניך, "I will let all My goodness pass before you (your eyes) [and identify each attribute of Mine. Ed.] This also is the completion of a subject God had already touched upon when He had said, (without specifying) in verse 17: ("I will also grant this wish of yours"). Concerning Moses' plea to be granted a visual revelation of God's essence, however, He told him that this wish could not be fulfilled as long as his soul was attached to a body; in other words, he would have to wait until after his death. When Moses first heard God say that He would not be able to make out God's features, he thought that perhaps it is not clear so that he could not identify different features. In order to make clear to Moses that this was not the issue, He immediately told him what He would show him, i.e. from a safe distance when what he would see could not harm him physically; He told him that there was a "place" not far from where His essence was from which he could safely watch if not God's "face" but His "back,⁠" i.e. the result of His having visited that place. God's attributes are recognizable by means of His manifest intervention in His universe and the changes that this intervention will result in. [Some of these words are mine. Editor.] Some scholars interpret this verse differently; they do not understand Moses as having asked to actually "see" God with his physical eyes, and they remind us that this same Moses at the burning bush had reacted to a vision of the Divine by hiding his face in fear. (Exodus 3,6) They therefore understand Moses as asking for a visual symbol that his request had been granted. This would serve as a covenant between God and himself. As a result, these sages understand Moses' request as follows: "please show me Your glory by means of concluding a covenant with me, confirming what I requested and Your willingness to grant that request.⁠" God consented to doing this, as we know from His saying: "I will let all My goodness pass before your eyes;⁠" this was followed by God saying in Exodus 34,10: הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות וגו', "Here I am concluding a covenant with you by displaying miracles in the presence of all of your people, etc. (Rash'bam) אעביר, "I shall proclaim;⁠" We find this root in a similar context in Exodus 36,6, ויעבירו קול במחנה, "they proclaimed loudly throughout the camp, etc.;⁠"
כל טובי, "all My goodness;⁠" God refers to the fact that He will treat not only the righteous with a positive attribute, but even the wicked, [by rewarding them for any good they have done in this life before they die. Ed.] וקראתי בשם ה' לפניך, "I shall proclaim the name of the Tetragram in your presence;⁠" Rashi explains this as follows: I will teach you in which order to formulate your prayers for appealing to My attribute of Mercy even if by that time the merit of the patriarchs may have been exhausted; the order in which you and your people will appeal to Me will be patterned on the order in which I am about to reveal to you, after wrapping Myself in My tallit, [to prevent you from having to endure a visual revelation of My essence Ed.] I will call out to you the 13 attributes which follow in 23,57. This "tallit "of Hashem, is referred to again in 34,5, as well as in Job 38,9: בשומי ענן לבושו וערפל חתלתו, "when I clothed it in clouds, swaddled it in dense clouds.⁠"
וחנותי את אשר אחון, "I shall grant grace to those Whom I deem it fit to do so.⁠" [God does not write a blank cheque for Moses, but reserves for Himself the right, when He deems it appropriate to answer negatively to a prayer, or to answer positively to the prayer of those whom His creatures consider as undeserving of His mercy. Ed.] According to our author, this phrase, sounding almost like a postscript, is to be understood as referring to Moses having said in verse 16: ונפלינו אני ועמך מכל העם, "so that we are distinguished, I and Your people when compared to any other nation.⁠"
והשם ענה אותו: אני אעביר מדת כל טובי על פניך – שתשיגנו ותתבונן בכל טובי יותר מכל האדם, כי מראה הפנים ששאלת לאא תוכל לראותם.
וקראתי בשם י״י לפניך – שאקרא לפניך השם הגדול שלא תוכל לראותו, וחנותי בו את אשר אחון ורחמתי בו את אשר ארחם – שתדע בקריאה ההיא מדת החנינה ומדת הרחמים אשר יחוננו וירוחמו בשמי ובטובי, ועל זה נאמר: בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳), כי טוב האדם ביתו.
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 בטעות: ״ולא״.
And G-d answered him, I will make the measure of all My goodness pass before thee (Shemot 33:19), that you will comprehend and understand all My goodness more than all men, but the vision of the Presence that you have asked for, you will not be able to see.
AND I WILL PROCLAIM THE NAME OF THE ETERNAL BEFORE THEE. I will proclaim before you the Great Name, for you will not be able to see Him. AND I WILL BE GRACIOUS [through it] TO WHOM I WILL BE GRACIOUS, AND WILL SHOW MERCY [through it] TO WHOM I WILL SHOW MERCY. This means that by this proclamation you will know the attributes of graciousness and mercy, by which people are shown grace and mercy through My name and through My goodness. It is with reference to this [knowledge received by Moses] that G-d said of him, he is trusted in all My house,⁠1 for a man's goodness is in his house.
1. Numbers 12:7.
אני אעביר כל טובי על פניך – היה לו לומר לפניך כמו שאמר וקראתי בשם ה׳ לפניך. וע״ד הפשט נראה לי לומר שבא לרמוז מה שדרשו רז״ל שהוקשה לו למשה בי״ג מדות מה שהזכיר ארך אפים ולא הזכיר ארך אף, אמר לו הקב״ה לצדיקים ולרשעים אמר לו משה רבש״ע רשעים יאבדו, אמר לו חייך שתצטרך לדבר זה כשאירע חטא מרגלים התחיל (במדבר י״ד:י״ז-י״ח) ועתה יגדל נא כח ה׳ כאשר דברת לאמר ה׳ ארך אפים, כלומר זכור אותו דבור שאמרת לי בין לצדיקים בין לרשעים ומזה הוצרך לומר על פניך לרמוז על דבור זה שהוא עתיד להשמיע לו שלא ברצונו.
או נוכל לומר עוד שהזכיר על פניך כלומר אני אעביר כל טובי על פניך וממנו תתעלה שיחול האור על פניך והוא מעלת קרון פנים שזכה אליה מנקרת הצור וכמו שדרשו רז״ל.
וע״ד המדרש אני אעביר כל טובי על פניך, טובי וכל טובי מדת הטוב ומדת הפורענות.
וחנותי את אשר אחון – באותה שעה הראה לו הקב״ה למשה כל אוצרות מתן שכרן של צדיקים כל אחד ואחד לפי מעשיו והוא שואל האוצר הזה של מי הוא והוא אומר לו של בעלי התורה, והאוצר זה של מי הוא של מכבדיהם. ואח״כ הראה לו אוצר גדול מזה אמר לו רבש״ע האוצר הגדול הזה של מי הוא א״ל מי שיש לו מעשים טובים אני נותן לו מאוצריו ומי שאין לו בחנם אני עושה ונותן לו מזה שנאמר וחנותי את אשר אחון.
וע״ד הקבלה אני אעביר כל טובי על פניך הטוב הזה הוא מה שכתוב וראית את אחורי ובאורו כל שהוא טובי וזהו (שמות י״ט:ה׳) כי לי כל הארץ (דברי הימים א כ״ט:י״א) כי כל בשמים ובארץ וזהו מבואר.
אני אעביר כל טובי על פניך, "I shall make all My goodness pass before you.⁠" We would have expected the Torah to write לפניך instead of על פניך, just as the Torah wrote וקראתי בשם ה' לפניך in the second half of this verse. According to the plain meaning of the text, I believe that Moses had difficulty with understanding the term ארך אפים as part of the nuances of the attribute of Mercy. He could not understand why God had not said ארך אף, "holding back anger (sing.), but had said "holding back angers" (pl.). God answered him that He practiced this nuance differently when relating to a righteous person who had sinned and when relating to an habitual sinner. When Moses heard this he exclaimed that the wicked should get their just deserts and perish. God responded that Moses would experience in his own lifetime that this nuance of God's attribute of ארך אפים was indeed necessary. When Moses prayed for forgiveness after the sin of the spies (Numbers 14,17-18) we find him asking God to apply this very nuance of the attribute of Mercy when he said ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמור ה' ארך אפים ורב חסד וגו'. In other words: Moses reminded God of what He had told him here that the attribute of Mercy reflecting God's patience with man would be applied differently to the righteous and to the wicked, but it would be applied in some measure to both the righteous and the wicked. Seeing that this was so, God had to use the plural, i.e. על פניך, to allude to the fact that the time would come when Moses himself would invoke this aspect of God's Mercy against his better judgment.
An alternative way of understanding the unusual wording in our verse, i.e. the expression על פניך instead of לפניך, is that it was a reference to the rays of light which Moses would emit from his forehead when he would return from his final visit on Mount Sinai with the second set of Tablets. By allowing all of His goodness to literally pass over Moses' face, enough would be stored there to enable him to radiate it for the rest of his life unless he covered his face with a veil of some sort (compare Shemot Rabbah 16,11 in reference to Exodus 34,29).
A Midrashic approach (Shemot Rabbah 45,6) to our verse, i.e. the words כל טובי. The word כל refers to an additional dimension of this attribute, a dimension which appears to the recipient as if some disaster struck him.
וחנותי את אשר אחון, "and I shall show favor when I choose to show favor, etc.⁠" At this particular time God showed Moses all the kinds of reward in store for the righteous, each one in accordance with the deeds he had performed while alive. Moses would look at the various treasures and ask: "whose treasure is this?⁠" God would answer that it was in store for Torah scholars. Of a different kind of treasure God would say that it was in store for people who had shown honor and respect to Torah scholars. Eventually, God showed him another treasure greater than any of the previous ones. When Moses inquired who this treasure was for, God answered that it was reserved for people who perform good deeds (practical good of immediate benefit to their fellow man). God added that whereas the people who had various merits to their credit would receive part of the treasures Moses had been shown first, the ones who did not have such merits would receive part of that great treasure He had shown Moses last. This is what is meant by the words: "I shall show favor to the ones I choose to show favor to.⁠"
A Kabbalistic approach: The 'goodness' referred to in "I shall make all My goodness pass before you" is the attribute known as כל as in such verses as (Exodus כי לי כל הארץ (19,5, or in כי כל בשמים ובארץ, (Chronicles I 29,11) i.e. the word כל is a reference to an attribute of God.
אני אעביר כל טובי על פניך – שאודיעך מדותי ותתיישב דעתך. אעביר לשון הכרזה כמו ויעבירו קול במחנה.
וקראתי בשם ה׳ לפניך – לפי שאמרתי ידעתיך בשם וכן אעשה שאקרא לפניך ה׳ ובשם אודיעך שאלך עמך. וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם. אודיעך מדותי כיצד אני חונן ומרחם. אבל ממה שאמרת הראני נא את כבודך.
וחנותי את אשר אחון ורחמתי וגו׳ – אודיעך מדותי כיצד אני חונן ומרחם אך ממה שאמרת הראני נא לא תוכל לראות פני באספקלריא המאירה כי לא יראני וגו׳.
וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, "I will be gracious to whom I will be gracious, and I will be merciful to whom I will be merciful.⁠" I will explain to you the guidelines according to which you will choose which of My attributes to use at a particular time or occasion. However, as to your request for a visual revelation of My Essence, this is not something that can be granted to any living human being at any time.
אני אעביר כל טובי לפניך – כמו אכריז כמו ויעבירו קול במחנה אתה אמרת ידעתיך בשם וכן אעשה וקראתי בשם ה׳ לפניך אלך עמך ושאמרת הראני נא את כבודך לא תוכל לראות את פני באספקלרייא המאירה והא דכתיב ותמונת ה׳ יביט בשאינה מאירה.
וקראתי בשם ה׳ לפניך – שאקרא לפניך השם הגדול שלא תוכל לראותו:
וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם – שתדע בקריאה ההיא מדת החנינה ומדת אשר יחוננו וירוחמו בשמי. ואין פי׳ כי לא יראני אדם וחי שיראה אותו וימות אלא פי׳ כי טרם ישיג לראיי׳ תפרד נפשו מעליו כי אפי׳ במראות המלאכים כתיב במראה נהפכו צירי עלי:
וקראתי בשם ה' לפניך, "I will proclaim the name Hashem before you.⁠" I will let you hear My ineffable Name, seeing that it is not given mortal man to view a visual imagine of My essence.
וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, "I will show grace to those to whom I choose to show grace, and I will treat with mercy those whom I deem fit to be treated with mercy.⁠" By means of My proclaiming My Name, you will realize something about the facet of Me known as חנינה and the result of the exercise of this facet of My various characteristics you will know who has been the recipient of חנינה and who has been the recipient of mercy.
The meaning of the line ולא יראני האדם וחי, is not- as many misunderstand- that as a result of man being granted a visual image of the essence of Hashem that he would die; rather, the meaning is that before a living human being would attain the spiritual capacity to view such an image his soul would depart from his body, for we know that even angels cannot experience the kind of visual image Moses requested, to wit: (Daniel 10,16) במראה נהפכו צירי עלי, "in the vision my joints shudder.⁠" [Daniel who was shown the vision of an angel who experienced the overwhelming awe with which that angel related to his own vision. Ed.]
ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה׳ לפניך – בגימטריא שהקדוש ברוך הוא נתעטף כשליח ציבור.
וקראתי בשם ה׳ לפניך – פי׳ הרא״ש שאקרא לפניך השם הגדול שלא תוכל לראותו.
וחנותי את אשר אחון וכו׳ – שתדע בקריאה ההיא מדת החנינה ומדת אשר יחוננו וירוחמו בשמי. ואין פי׳ כי לא יראני האדם וחי שיראה אותו וימות אלא פי׳ כי טרם ישיג לראייה תפרד נפשו מעליו, כי אפי׳ במראות המלאכים במראה נהפכו ציריו (מ)⁠עליו, והר׳ יוסף שנהרג במיורקה תירץ על הקושי׳ הראשונה איך שאל נמנע, ואמר שלא היה נמנע למשה שהיה סבור אחרי שהיה כל כך זמן בהר שלא אכל שהיה כמו מלאך, ועל כן השיב לו השם ית׳ כי לא יראני האדם כמותך, ואפי׳ החי דהיינו המלאכים.
ד״א הראני נא את כבודך – אמר משה לפני הב״ה ידעתי כי אתה ה׳ לא שנית ולא תשתנה מן הויותיך, אלא שאתה רוצה לשלוח הכבוד (כמין) כדמות צורה, ועתה הראני נא את דמות הכבוד שאתה רוצה לשלוח עמנו. ויאמר לא תוכל לראות פני הכבוד, אני אעביר כל טובי המדות, וקראתי בשם ה׳ לפניך, כאן מסר לו קריאת השם ד׳ אותיות.
וחנותי את אשר אחון – כלומר מיד כשתזכיר זה השם בקריאתו האמתית, אתמלא עליכם רחמים, וארחם עליכם את אשר אחון, כלומר אם יש לי לחון לעולם עליו בהזכרת שם זה הגדול.
(יט-כ) ועל זה השיבו השם: אני אעביר כל טובי, ושלא תוכל לראות את פני, כלומר ראיה אמתית כשיוסר הוילון ההוא הדק,
ואמר אליו ה׳ יתעלה: אני אעביר כל טובי על פניך — והם הנמצאות המוחשות השופעות ממני, שיש בהם מהטוב והשלמות בתכלית מה שאפשר. או יהיה הרצון בזה — והוא יותר נכון — אני אעביר כל טוב דרכי השגחתי בנמצאות על פניך במראה הנבואה, בשאודיעך הדרכים אשר אני משגיח בהם בנמצאות, והוא מה שאמר: אל רחום וחנון וגו׳; ואקרא בשם ה׳ לפניך במראה הנבואה בשאודיעך זה הנימוס המסודר ממני, ומזה תעמוד על ענין השגחתי בנמצאות; ותבין מזה כי מה שחנותי כבר אחון במה שעתיד, ומה שרחמתי כבר ארחם במה שעתיד, ואין בעצמותי שינוי לחון עתה ולרחם מה שלא היה מנהגי להיות חונן ומרחם. וזה אמת בלי ספק, כי ה׳ יתעלה לא תדבק השגחתו הפרטית בזה האיש הרמוז הדָּבֵק בו מצד שהוא זה האיש הרמוז, אבל תדבק בכל איש שיהיה במדרגתו מהדבקות בו; כמו שהתבאר ברביעי ממלחמות ה׳ (פרקים ד-ה); ולזה אין ראוי לשאול ממנו שתדבק השגחתו הפרטית במי שהוא בלתי ראוי לה.
התועלת התשעה עשר הוא בדעות, והוא להודיע שלא ישיג האדם מה׳ יתעלה על דרך תפילה אלא מה שדרך ה׳ יתעלה לעשותו, כמו שאמר: ׳וחנֹתי את אשר אחֹן וגו׳⁠ ⁠׳ (לג, יט). וזה, כי ה׳ יתעלה לא ישתנה. ואמנם יִמָּצֵא תועלת בענין התפילה לתקן המקבל שיהיה ראוי לזה הטוב שישאל מה׳ יתעלה, או שלא יגיע לו זה הרע, כשהיה הוא המתפלל, כי מפני ההתבודדות שיהיה לו בה׳ יתעלה בעת התפללוֹ תדבק נפשו בו, ויהיה מפני זה ראוי שתדבק בו ההשגחה הפרטית. או יהיה זה התועלת מפני ההשגחה הדבֵקה במתפלל, שיתחייב ממנה שימלט המקבל מהרע כדי שלא יגיע למתפלל צער וכאב לב. או יהיה זה התועלת מפני שהמתפלל ישתדל לתקן המקבל באופן שיהיה ראוי לזה, כמו שעשה משה שהשתדל להרוג העובדים ולהשחית העגל באופן שיהיו ישראל ראויים למחילת העוון ההוא. ובכלל, הנה השינוי יבוא מצד המקבל, לא מצד ה׳ יתעלה. ולזה לא השיג משה מה׳ יתעלה שילך בקרב ישראל אם לא באמצעות תיקונו אותם אל שיהיו ראויים שתדבק בהם כמו זאת ההשגחה, כמו שנתבאר ממה שאמר במה שביקש משה מה׳ יתעלה שילך בקרבם — ׳הנה אנכי כֹּרת ברית וגו׳⁠ ⁠׳ (לד, י); רוצה לומר שבאמצעות זה יתוקנו אל שיהיו ראויים שתדבק בהם כמו זאת ההשגחה.
ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך – ירצה אעביר על פניך והשגת ידיעתך מדת טובי בכללה והוא ענין קשר הנמצאות ומדרגותם והשתלשלות העולמות כלן ודרך המשך השפע מקצתם לקצתם עד שאדע ידיעה אמיתית שכל הטוב ההוא המושפע על הנמצאים כלן הוא מאתי שאני סבת הסבות ומקור הטובות והמציאיות כלן. ועוד אקרא בשם ה׳ לפניך והוא השם שנכתב ואינו נקרא (פסחים נ׳.) שעליו אמרתי בתחלה זה שמי לעולם וזה זכרי (שמות ג׳:ט״ו) כמו שכתבנו שם ועכשיו אקרא אותו לפניך באותיות ואגלה לך סודו כי היודעו ומכירו בכל מקום שיזכור אותו אשמע קול הקורא (שוח״ט תהלים צ״א) לעשות אותות ומופתים בסדרי אלו הנמצאות אשר אני אעביר טובם על פניך כי יהיו נענין לידיעת זה השם וקריאתו עליהם ועל זה האופן וחנותי את אשר אחון וזה יועיל למה שאמרת ואדעך למען אמצא חן וראה כי עמך הגוי הזה.
ויאמר אני אעביר כל טובי הגיע שעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות לפי שאני צריך ללמדך סדר תפלה כו׳. מה שאמר הגיע שעה שתראה משמע שאף בלא בקשתו כבר הגיעה שעה שיראה דאל״כ והסכים השם במה שבקש ממנו מה שירשה אותו מיבעי ליה וגם אמר זה לפי שאני צריך ללמדך סדר תפלה כו׳ דמשמע שאף בלא בקשתו היה צריך ללמדו סדר תפלה ולא מפני בקשתו נ״ל שאמר זה מפני שאין התשובה של אני אעביר כל טובי תשובה לבקשתו שהרי אני אעביר הוא סדר תפלה שבו יקובל תועלת כל שואל לא ראיית הכבוד לפיכך הוצרך לומר שמפני שגם בזולת בקשת ראיית הכבוד כבר הייתי צריך ללמד אותך סדר תפלה זו מפני שאמרה זכור לאברהם ליצחק ולישראל שנראה שאתה חושב שאלו תכלה זכות אבות אין עוד תקוה לשואל וא״כ כבר הגיע השעה ללמד לך סדר תפלת כל שואל שבו תקובל שאלתו אף אם לא היית שואל ראיית הכבוד הזה ומאותו סדר התפלה שאלמוד לך לעשות תוכל להשיג בקש׳ ראייתו הכבוד במה שארש׳ אותך והיא ראיית האחוריי׳ שהוא הקשר של תפילין ולא ראיית הפנים כי לא יראני האדם וחי:
כי רחמי לא כלים. משא״כ זכות אבות שיש לחוש שמא תכלה:
וחנותי את אשר אחון אותן פעמים שארצה לחון ורחמתי את אשר ארחם עת שאחפוץ לרחם. לא שאחון לאותו שאחון וארחם לאותו שארחם כפי המובן מהכתוב כי אותו שחננו אינו צריך חנון ואותו שרחם עליו אינו צריך רחמים רק את אשר אחון ואת אשר ארחם עתים אענה ועתים לא אענה ועתים ארחם ועתים לא ארחם כאילו אמר וחנותי בעתות שארצה לחון ורחמתי בעתות שארצה לרחם אבל אחר זה אמר לו הנה אנכי כורת ברית הבטיחו שאינן חוזרות ריק׳ שבכל העתים אענה:
ובאו אם כן שתי הבקשות שבקש ושאל משה קודם שתבואהו התשובה על אחת מהן כי הנה אחרי שזכר שתיהן השיבו ית׳. אם לראשונה מידיעת הדרכים אני אעביר כל טובי על פניך רוצה לומר שידיעת תוארי פעולותיו שהיה אפשר לו להשיגם יודיעהו אותם אליו ורמז באמרו כל טובי על כללות הנמצאות שנאמר במעשה בראשית וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כי הטוב והמציאות יאמרו על ענין מאד שזכר הפלוסוף. ונכללה אם בהשגה הזאת טבעי הנמצאת כלם ויחסם והקשרה קצתם בקצתם ולזה אמר וקראתי בשם ה׳ לפניך שהשם הנכבד ההוא מורה על הנבראים אשר ברא וחדש ולכך אמר וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם שהוא כלו תת המציאות והטוב בדברים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

אני אעביר כל טובי על פניך – לא ימנע זה מצד היותי בלתי חונן, כי אמנם ״אעביר כל טובי על פניך״.
וקראתי בשם ה׳ לפניך – הנה קורא בשם ה׳ הוא המודיע ומלמד מציאות האל יתברך ודרכי טובו. אמר אם כן ״אני אעביר כל טובי על פניך״, באופן שאם היו עיני הבנתך מספיקות לזה היית משיג כל רצונך, ועם זה אלמדך להועיל קצת דרכי טובי, שבידיעתם תקנה איזו ידיעה מעצמותי, כאמרו ״ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות ל״ד:ה׳).
וחנתי את אשר אחן – אתן לך אותו החן שדרכי לתת לכל מוצא חן בעיני, שהוא בשפע רב, בלתי שום כליות ובלתי צרות עין.
ורחמתי את אשר ארחם – ארחם עליך שלא תמות לנגה ברק כבודי, כמו שדרכי לרחם על כל הגון וראוי לכך, כאמרו ״ושכתי כפי עליך עד עברי״ (פסוק כ״ב).
אני אעביר כל טובי על פניך, this will not be denied due to My not being unwilling to bestow these insights. As proof,
אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך, God proclaims what He says using the name of Hashem, the “name” which informs people and teaches them about His existence as the God whose ways are those pf goodness. By saying that He will parade all of His goodness before Moses, He implies that if Moses had been capable of understanding all of the hidden aspects of God’s essence He would indeed have fulfilled all of Moses’ requests. Nonetheless, i.e. in spite of Moses’ or better, man’s inherent inability to understand all of this, God will reveal a fragment of His modus operandi; by doing this Moses would acquire a glimpse of God’s essence as portrayed in 34,5.
וחנותי את אשר אחון, I will grant you the degree of insights I grant all those who find favour in My eyes. I am in the habit of being very generous in the application of this principle.
ורחמתי את אשר ארחם, I will use My attribute of Mercy so that you will not die during the experience, just as it is My custom to extend mercy to all those who, in My opinion, qualify for such. In practice this means that I will put My hand over you shielding you, as we read in verse 22.
[א] וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם
[1] ברכות שם (ברכות ז.)
הגיע השעה כו׳. דאם לא כן, מה ענין זה שהשיב לו ״אני אעביר כל טובי״, שהוא סדר בקשת תפילה, אל שאילתו שאמר ״הראיני נא את כבודך״ (פסוק יח), אלא כך אמר; מה ששאלת ״הראיני נא את כבודך״ הגיע השעה להראות לך מה שאפשר לראות, דהא בלאו הכי אני צריך ללמדך סדר תפילה, ובזה תראה מה שאפשר לראות, ולפיכך אמר ״אני אעביר כל טובי לפניך״ (כ״ה ברא״ם):
אותן פעמים וכו׳. אבל אין פירושו וחנותי אותו אדם שארצה לחון, וארחם אותו אדם שארצה לרחם, דלא הוי צריך למכתב ״את אשר אחון״, דודאי כיון שהוא מחנן אותו – בודאי אני יודע שעשה לו חנינה, ולמה הוצרך למכתב ״את אשר אחון״ ו״את אשר ארחם״, אלא פירושו אותן פעמים שארצה לחון ואותן פעמים שארצה לרחם. ובקצת ספרים טעות ׳ורחמתי את אשר ארצה לרחם׳, והוא טעות, דצריך להיות ׳עת אשר ארצה וכו׳:
הגיעה שעה שתראה בכבודי כו׳. (רא״ם) שמכל זה משמע שבלאו בקשתו הי׳ צריך להראותו וללמדו סדר התפילה לפי שאני אעביר כל טובי וגו׳ ואינה תשובה לבקשתו שהיא ראיית הכבוד לכן אמר שבלאו הכי היה צריך ללמדו סדר התפלה מפני שנראה מדברי משה שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה לכל שואל ח״ו מפני שאמר זכור לאברהם וגו׳ לכך צריך אני ללמדך סדר תפלה לכל שואל שבו תקובל שאלתו ומאותו הסדר תוכל נמי להשיג בקשת ראיית הכבוד במה שאראה אותך והיא ראיית אחוריים והן קשר של תפילין ולא ראיית הפנים כי לא יראני האדם וחי:
כי רחמי לא כלים. פירוש משא״כ זכות אבות יש לחוש שמא תכלה:
שארצה לחון. לא כמו שמובן מן הכתוב שאחון לאותן שאחון וארחם לאותן שארחם כי אותו שחננו השם אינו צריך חינון ואותו שמרחם עליו אין צריך רחמים רק עתים אענה ועתים לא אענה וכו׳:
The time has come for you to see of My Glory... [Rashi knows this] because it is evident from the verse as a whole that even without Moshe's request, God needed to show him and teach him the order of prayer. This is because "I will cause all My goodness to pass...⁠" does not answer Moshe's request, which was to see Hashem's Glory. Thus Rashi says that God anyway needed to teach him the order of prayer, for it can be seen from what Moshe had said that [he thought] once the merit of the Patriarchs is exhausted, no longer is there any way for someone to make a request, Heaven forbid. For Moshe said (32:13), "Remember Avraham...⁠" Therefore [said Hashem], I need to teach you the order of prayer, by which someone who makes a request can have it accepted. And when I show you this order, you will receive what you requested: seeing Hashem's glory. This means seeing Hashem's back, which is the tefillin knot [see Rashi on v. 23,] rather than seeing His face. [His face cannot be seen] because it says (v. 20), "For no man can see My Presence and live.⁠" (Re"m)
For My mercies are never exhausted. As opposed to the merit of the Patriarchs, where there is concern that it could possibly become exhausted.
That I will wish to be gracious. This is contrary to the verse's apparent meaning, that God will be gracious to the people He is gracious to, and will be compassionate to the people He is compassionate to. [Rashi knows it does not mean this] because one who has received God's graciousness does not need graciousness, and one who has received God's compassion does not need compassion. Rather, it means: "At times I will respond, and at times I will not respond...⁠"
אני אעביר כל טובי על פניך – פירוש כל מדות טובות שאני מטיב בהם לבריותי, ואומרו על פניך – פירוש טעם השגתך דבר זה ממני הוא על פניך, פירוש פנים אשר אתה מראה בעוצם הפלגת אהבתך וחשקך בי כמו שפירשתי בפסוק פנים אל פנים.
וקראתי וגו׳ – פירוש אעביר מדותי ואקראם כל אחת בשמה לפניך, ואולי כי כל מדה תקרא בשמה וכולם יקראו בשם הוי״ה ב״ה, ואין לך הודעה גדולה מזו שהכיר בשמיעת האוזן כל מדותיו יתברך כל אחת תקרא באזניו.
ואומרו וחנותי וגו׳ הודיעו כי אותו שעה היא שעת רחמים וחנינה לשאול מאוויו.
אני אעביר כל טובי על פניך, "I will make all My goodness pass before you, etc.⁠" God referred to all His "positive" attributes which he employs for the benefit of His creatures. When God added the words על פניך, this is the reason for God doing what He said He was about to allow Moses to perceive. Moses' פניך, is a reference to the manner in which Moses had achieved the intimacy with God thus far, as we explained earlier.
וקראתי בשם השם לפניך, "and I will proclaim the name of God before you.⁠" God announced to Moses that He would "parade" each of His attributes before him identifying them by name; it is possible, that God meant that He would explain to Moses that all these attributes were in fact part of the INEFFABLE name. There is no greater revelation man can experience than to have all this explained to him by means of his sense of hearing.
When God added: וחנותי את אשר אחון, "I will be gracious to whom I choose to be gracious to,⁠" this was a hint that Moses' timing to ask for such revelations was particularly appropriate.
ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך כו׳ – פי׳ כבודי וכמ״ש על פסוק וכל טוב אדניו בידו דא שמי בקרבו.
וקראתי בשם ה׳ לפניך – בהעברת כבודי על פניך. ואקרא את כבוד העובר בשם המיוחד ותדע שזהו כבודי כי בעבור הכבוד עובר תחלה רוח ורעש כו׳ ותשמע שאקרא שם המיוחד ותדע שזהו כבודי וכמ״ש למטה ויעבר כו׳ ויקרא ה׳.
וחנתי את כו׳ ורחמתי כו׳ – גם זה קאי על מה שאמר ית״ש וקראתי שאקר׳ מדת החנינות שאחון בלבדי והרחמים שארחם בלבדי שאין רשות למלאך זה כמ״ש כי לא ישא לפשעכם ותדע שזהו כבודי ממש ובסימנין אלו תדע כבודי. כי אף שהיה רואה את הכבוד היה מבקש לידע בסימנין את הכבוד החונה בצרותם וכמ״ש מן הדרש אותכ׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(יט) וקראתי בשם – מחוברים במרכא טפחא, וכן למטה ויקרא בשם מחוברים, וכל האחרים. מחובר מלת בשם לשם הקדש, לפי שהם לשון תפלה, ותרגומם וצלי, ואלה תרגומם וקרא בשמא דה׳. ואין לעמוד על דעת אונקלוס בזה, וגם רש״י ז״ל כתב סתם: כתרגומו, ולא נתברר מה זה שהוא יתברך קרא בשם ה׳, ועוד שהוא לא כטעמי המקרא. ולפי טעמיו, פירושו: כמו אשר נקרא שם, שם ה׳ צבאות עליו (שמואל ב ו׳:ב׳). הכתוב מפרש מה הוא השם שנקרא עליו ה׳ צבאות. כך ויקרא בשם – מה הוא השם? ה׳. וכן וקראתי בשם.
אני אעביר כל טובי על פניך – מלת פניך על פני הנפש, ומלת אעביר כמו אי זה עבר רוח ה׳ (מלכים א׳ כ״ב כ״ד), והבטיחו שיופיע ויזריח על נפשו רוח חכמה בהפלגה ובמעלה היותר עליונה שאפשר לכח האדם לסבול, וזהו כל טובי, אז יחזה בעין לבבו בטוב ה׳ שיגלה לו, סגולה שלא זכה אליה אדם מלפניו ומלאחריו:
וקראתי בשם ה׳ לפניך – שאקרא לפניך בשם הגדול, ואזכור את מדותי, וע״י הקריאה ההיא וזכר המדות תדע ותשיג דרכי החנינה והרחמים, איך יחונן בשמי מי שארצה לחון, ואיך ירוחם בטובי הגדול את שאחפוץ לרחם:
אעביר כל טובי – פי׳ כבודי, כמ״ש ע״פ וכל טוב אדוניו בידו, דא שמי בקרבו.
וקראתי בשם ה׳ לפניך – בהעברת כבודי על פניך ואקרא את כבוד העובר בשם המיוחד ותדע שזהו כבודי, כי בעבור הכבוד עובר תחלה רוח ורעש וכו׳, ותשמע שאקרא שם המיוחד ותדע שזהו כבודי, וכמ״ש למטה ויעבר וגו׳ ויקרא ה׳.
וחנותי את וגו׳ ורחמתי – גם זה קאי על מה שאמר הוא ית׳ ואקרא, שאקרא מדת החנינות שאחון בלבדי והרחמים שארחם בלבדי שאין רשות למלאך זה כמ״ש כי לא ישא לפשעכם, ותדע שזהו כבודי ממש, ובסימנים אלו תדע כבודי, והיה מבקש גם לראות, ע״ז השיבו ית׳ לא תוכל לראות וגו׳.
הנה מקום אתי – הוא בהר כמ״ש מגלה י״ט.
והיה בעבור כבודי ושמתיך וגו׳ ושכתי – שלא תראני, שלא תמות, כי קודם הראי׳ מתפרק האדם, ואחר עברי והסירותי את כפי, וכן עשה תיכף ויעבר ה׳ על פניו (לקמן ד׳). זהו ביאור מקראות אלה ע״ד היותר פשוט, אמנם למפרשים יש דעת אחרת בזה, ולא מנעתי מלעורר ולהוסיף עליהם דברים מעטים, ואלה הם: (יח) הראני נא את כבדך, מהרי״ע יפרש בקשה זו להתודע תאריו ית׳ ע״ד חיוב ולא ע״ד שלילה לבד; אמנם כבר הכה על קדקד דעה זו הרב חסדאי בספרו אור ה׳, והרב בן-גבאי בספרו עבודת הקדש; והרמב״ם הבין בקשה זו להתודע מהותו ית׳, ומהרי״ע אחר שהשתדל מאד לבאר דעת הרמב״ם בזה, לבסוף התנגד לדבריו ואמר שלא יתכן לומר שישאל משה ידיעת המהות, כי איך ימלא לבו לבקש היותו אלוה, כמאמר החכם אלו ידעתיו הייתיו, וכן השיב מהרי״ע על הרמב״ם; ואנכי הקטן רואה שדעת הרמב״ם היא דעת רז״ל כמו שיתבאר לפנינו, לכן אף אני אענה את חלקי לבאר דעתו. הנה ראיות מופתיות על האמתות שיש אלוה בעולם נמצא, כבר ידעם משה מעצמו ומדעתו או מצד קבלת האבות או שהודיעם לו הוא ית׳ מקודם, וכמ״ש הרמב״ם בס״א לראשון ממורה פסוק אהיה אשר אהיה, שבזה הראהו ית׳ כל הראיות המופתיות אשר יתקיים בהם מציאותו ית׳ אצל החכמים, ע״ש. אמנם כבר הוסכם מכל החכמים, גם פילוסופי הגדולים בעמים יודו לזה, שכל ראיות מופתיות על המציאות הן רעועות וחלושות, כי העצם והמקרה (זובסטאנץ אונד אקצידענץ), הסבה והמסובב, האחדות והרבוי, המציאות בפעל, המחוייב והאפשר, המה כולם ציורים הגיוניים (לאגיקאלישע פאָרמען), ולזה אין מהראוי לייחס אותם לשום דבר נמצא קודם שנשיג ציור הדבר ההוא, שאם לא כן אנחנו מייחסים אותו ללא דבר, ר״ל שאנו מדמים הצורות ההגיוניות כאלו היו בעצמם דברים נמצאים בפועל עם היותם באמת דרכי פעולות השכל לבד, ולא די לנו בזה לבד שיגיע לנו ציור מן הדבר אשר יוחסו אליו, אבל צריך גם כן שיהיה לנו בדבר ההוא סימן מובהק (שעמא), שבו נכיר היות הצורה ההגיונית ראויה שתיוחס אליו. והנה הדברים הנמצאים בפעל בבחינתנו הם המוחשות לבד, ולזה ראוי שנבקש סבת כל מוחש במוחש אחר זולתו, כי בזה אפשר שנשיג הסימן המורה לנו על היות המושג האחד סבת מושג זולתו, אבל לא שנבקש סבת המבוקש בדבר בלתי מוחש ר״ל בדבר מושכל, להיות המושכל איננו נשוא ההשגה (אָביעקט דער פאָרשטעללונג), אבל צורתה לבד (וכמ״ש בעלי הגבעה), הנה לפי ההנחה זאת עם שנודע למשה (לדעת הרמב״ם בביאור שם אהיה) כל ראיות מופתיות הגיונית המורות על אמתת מציאותו ואחדותו ית׳ ושאין זולתו, וגם שמע משה והודיע את כל אלה לישראל, בכל זאת כעת בראותו שנפל מן העם בטעות גדולה לבקש אלהי נכר, ולא הועילו להם כל למודי שכליות שהודיעם עד הנה המורים על אחדותו האמתית, בקש משה ממנו ית׳ כעת הראני נא את כבודך, להבין ולהשיג אמתת המצאו, ר״ל מציאת אלהות, שיש אלוה נמצא בעולם, במופתים שכליים הנפלאים משכל אנושי הפשוט, והיא ההשגה למעלה מן המוחשות, השגה צורית העומדת בעצמותה בלתי מקושרת במוחשות, השגה שהיא למעלה מן השגתינו במופתים הגיונים שכליים, כי אמנם ישיג בצורה העליונה המורה על אמתות המציאות סימן מובהק, אשר תורה לו סבת המסבבים ממנו, זה הנ״ל בבקשת משה בזה כפי המובן בלשון הרמב״ם בס״ד לראשון ובשמנה פרקיו ובפ״א מיסודי התורה עם שאינו מבואר בדבריו כ״כ. ועתה ראה דרז״ל באגדתם שאמרו (שמות רבה פ׳ מ״ה), ויסתר משה פניו ריבק״א לא עשה משה יפה שהסתיר פניו שאלולי שהסתיר פניו היה מגלה לו הקב״ה מה למעלה ומה למטה, ובאחרונה ביקש לראות שנאמר הראני נא את כבודך אמר ליה הקב״ה כשבקשתי לא בקשת עכשיו שבקשת אינני מבקש, ואמרו עוד שם על פסוק זה אלי ואנוהו אר״ב בוא וראה וכו׳ משה כמה נתחבט ונתחנן לפני המקום עד שראה את הדמות שנאמר הראני נא את כבודך א״ל הקב״ה לא תוכל לראות את פני ובסוף הראה לו בסימן כנאמר והיה בעבור כבודי, ע״כ. יעיין הקורא המשכיל על לשונם הראה לו בסימן, מהו למעלה ומהו למטה, והוא ענין ידיעת הסבה, שהיא ההשגה העליונה במדרגתה בערך השגות המסובבים ממנה אשר הנה תחתיה ולמטה במדרגתה, ובחון מאמר חכמי האמת שאמרו בקשת משה הראני נא את כבודך הוא הכתר (ערב״ח), וכולם לדבר אחד התכוונו לפי המבואר: (יט) אעביר כל טובי, פי׳ אגלה כל טובי, כמ״ש בויעבר ה׳ על פניו. על פניך, כלומר בדעתך ובהשגתך, כמו זכין לאדם שלא בפניו (כתובות י״א) כלומר שלא מדעתו, וכן (נדרים ס״ה) אין מתירין לו אלא בפניו, פי׳ הרא״ש בפניו כלומר מדעתו ותרגומו (דיינער איינזיכט), ובזה נמלטנו מהגשמת אותו ית׳ שנתלבטו המפרשים מאד. וקראתי בשם, מחוברים במרכא טפחא, וכן למטה ויקרא בשם מחוברים, אמנם כל האחרים מחובר מלת בשם לשם הקדש, לפי שהם לשון תפלה ותרגומם וצלי, ואלה תרגומם וקרא בשמם דהשם, ואין לעמוד ע״ד אונקלס בזה, וגם רש״י ז״ל כתב סתם כתרגומו ולא באר לנו מה הוא זה שהוא ית׳ קרא בשם ה׳, ועוד שהוא דלא כטעם המקרא, ולפי טעמו פי׳ כמו אשר נקרא שם שם ה׳ צבאות עליו, שהכתוב מפרש מהו השם שנקרא עליו שם ה׳ צבאות, כן ויקרא בשם מה הוא השם ה׳, וכן וקראתי בשם (רל״ש וערמב״ן).
אני אעביר כל טובי וגו׳ – כל טובי כמו וכל טוב אדוניו בידו {בראשית כ״ד:י׳}, טוב כל ארץ מצרים {בראשית מ״ה:י״ח}, ענינו דבר טוב ויקר, וכאן ענינו אעביר לפניך המראָה היותר יקרה שאפשר, ומכל מקום לא תחשוב שאכרות ברית לכסות על כל פשעים, כי אעפ״י שאמרתי לך: גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, דע שלא אחון ולא ארחם אלא הראויים לכך, וזה אודיעך במה שאקרא בשם ה׳, שאפרש לך שמי ותארי, ובכן אחרי כריתת הברית הזאת אחון וארחם כפי מה שתגזורנה מדותי אשר אשמיעך.
וקראתי בשם ה׳ – אודיעך תארי, מדת רחמים ומדת הדין, לפיכך לא אחון כל חוטא אלא קצתם וקצתם אענוש.
בשם – נ״ל סמוך, וכן למטה ל״ד:ה׳, אע״פ שאין כן דעת בעלי הטעמים. קריאה בשם ה׳ האמורה כאן אין ענינה נבדל מכל שאר קריאה בשם. וראב״ע חשב כי באברהם (בראשית י״ב:ח׳) הכוונה שקרא בני אדם לעבודת ה׳, וזה אינו, שא״כ היל״ל לשם, לא בשם. אך האמת כי כל קריאה בשם אין ענינה קריאה (rufen) אלא הרמת קול, וטעם קרא בשם, הרים קולו בהזכרת שם פלוני, וזה לתת לו כבוד ולהגיד שבחו ומעלותיו, כמו הודו לה׳ קראו בשמו {ישעיה י״ב:ד׳}, וכן כאן לספר תאריו; ולפעמים הוא להודיע ולפרסם שאנו בוחרים בפלוני, כמו ראה קראתי בשם בצלאל (למעלה ל״א:ב׳), קראתי בשמך לי אתה (ישעיהו מ״ג:א׳).
(יט-כ) ויאמר אני אעביר וגו׳ – ה׳ משיב לבקשה שנייה זו בשני פסוקים, יט וכ. בפסוק יט הוא מודיע לו איזה חלק מבקשתו יינתן; ובפסוק כ, במה יסרב להיענות לו.
ידיעה על ידי תפיסה ישירה ובלתי אמצעית, אותה דרגה גבוהה יותר של הכרה, תינתן לו: ״אני אעביר וגו׳ על פניך וקראתי״ וגו׳. למשה תהיה תפיסה לא רק במילים אלא גם בתופעות נראות; ובעוד שהוא מתבונן בחזון, הוא יוסבר לו על ידי דבר ה׳. אך כל עצמו של החזון הזה לא יהיה אלא ענינה של בקשתו הראשונה: דרכי ה׳, המתגלות באחדות שבריבוי פניהם. אחדות זו המתממשת בכל בחינה ובחינה מדרכי ה׳ הרבות והשונות – כדרך ששבעת צבעי הקשת מתאחדים ליצור קרן אחת ויחידה של אור – היא הנקראת ״טובי״, טוב ה׳, כמו ב״חַטֹּאות נְעוּרַי וגו׳ לְמַעַן טוּבְךָ ה׳⁠ ⁠⁠״ (תהילים כה, ז).
״טוב״ הוא במהותו מושג יחסי. הוא מה שמביא אל האושר, אך אושר זה תלוי באופיו של האדם שישיג את האושר.
על ידי העברת ״כל טובו״ לפני משה, התכוון ה׳ שמשה יחזה בכל ריבוי הפנים של התופעות, המראים את טובו האחד והבלתי משתנה של ה׳ לכל בריותיו, ובייחוד לאדם. הפנים הרבים שבטבע האנושי, הנובעים מהחירות המוסרית שהוענקה לאדם, הרי הם כנגד ריבוי הפנים שבדרכי ההשגחה העליונה המחנכים את האדם למען רווחתו ואושרו. בכל פעם זהו אותו אושר ואותו טוב. האדם הרגיל רואה ריבוי פנים מלא ניגודים וסתירות. משה יראה את האחדות שבריבוי הפנים, את ההרמוניה הנשגבה שבריבוי הצלילים; ולא רק שיתפוס, יבין ויידע אותה, אלא הוא יחזה בה: ״אעביר כל טובי על פניך״.
באותה העת במקביל, יסביר לו ה׳ במילים את מה שהוא רואה: ״וקראתי בשם ה׳ לפניך״.
לשון זו (״וקראתי בשם ה׳ לפניך״) ניתנת להתפרש באותו מובן שהיא מתפרשת בסיפור האבות: ״קרא בשם ה׳⁠ ⁠⁠״ – הווי אומר, לזמן ולקרוא אנשים בשם ה׳. ה׳ ילמד את משה כיצד לבטא במילים את החזיון שהוא רואה, כדי לאפשר לו להודיע את דבר ה׳ לבני האדם. ואכן במסכת ראש השנה (יז:) מתואר קיומה של הבטחה זו (להלן לד, ו–ז) כך: ״אמר ר׳ יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב״ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה״. ה׳ לימד את משה כיצד על בני אדם לקרוא בשם ה׳, בעת שהם עומדים לפניו בתפילה.
אולם בכל אותם המקומות בהם משמעותו של ״קרא בשם ה׳⁠ ⁠⁠״ היא לזמן אנשים בשם ה׳, מחוברים יחד ״בשם״ ו״ה׳⁠ ⁠⁠״ על ידי טעמי המקרא; ואילו כאן ולהלן (לד, ה), מחובר ״בשם״ ל״קרא״, ויוצר פועל מורכב, שאליו נוסף ״ה׳⁠ ⁠⁠״ כהשלמה. לפי זה, ״וקראתי בשם ה׳ לפניך״ כאן פירושו: אכריז על ה׳ לפניך על ידי שמותיו – היינו שאכריז את שמות ה׳ לפניך. וכך אמר ה׳: אני אעביר לפניך את כל ריבוי הפנים שבטובי הבלתי משתנה, וכל פן ופן שבריבוי הפנים הזה יתברר לך באר היטב על ידי אחד משמותיו של הקב״ה.
וחנתי וגו׳ – אנהיג את עצמי בחנינה ורחמים לנגד עיניך ממש. עיניך תחזינה כיצד מידות החנינה והרחמים של ה׳ תתגלינה בצורות שונות, לפי תכונות הנפש של האדם שאליו תופנינה מידות אלה. אראה לך, לא רק כיצד אחדותו של טובי מתגלה בתוך ריבוי הפנים שבחנינה, רחמים וכו׳, אלא גם כיצד כל אחת ואחת ממידותי מתגלה בצורות שונות, לפי תכונות הנפש השונות של האנשים שאליהם השגחתי פונה. עתיד אתה לדעת את אופיה המייחד והאישי של השגחתי, המותאם לכל אחד ואחד.
אופי מייחד ואישי זה של ההשגחה העליונה – שצורותיו של חן ה׳ משתנות לפי האישיות של ״את אשר יחון״, ושצורות רחמיו מותאמות לאישיות של ״את אשר ירחם״ – הוא בדיוק מה שנשגב משכל בן⁠־התמותה. אדם יכול בדוחק להבין את הענין באופן כללי, אך הבחינה האישית נותרת תעלומה בעיניו. זה הטעם שכל כך עלולים אנו לטעות בבואנו לשפוט את דרכי ה׳. במקום שנראה לנו כמקרה של ״צדיק ורע לו״ או ״רשע וטוב לו״, אנו עלולים לטעות בשיפוטנו מיהו באמת הצדיק ומיהו הרשע, ואיננו יכולים לקבוע בוודאות, במקרה מסוים, אם רע לו או אם טוב לו. שכן רק ההבנה המעמיקה ביותר באישיותו הפרטית של אדם תתן בידינו את היכולת לקבוע מה באמת רע או טוב עבורו.
מתוך נקודה מבט זו, ניתן לקיים את שתי הדעות המובאות במסכת ברכות (ז.). לדעת ר׳ יוסי, הפתרון לבעיה זו [צדיק ורע לו וגו׳] נמסר למשה. ולדעת ר׳ מאיר, הפתרון נותר בגדר תעלומה אף בפני משה. אף אם ה׳ הראה לו את הפתרון לבעיה, על ידי שהציג בפניו את הבחינה המייחדת של השגחתו, כמו שנאמר: ״וחנתי את אשר אחן״ וגו׳, עדיין אפשר לומר שהבינה האנושית – אף של אדם כמשה – אינה מספקת לדון כל גילוי וגילוי של ההשגחה העליונה על פי אמת המידה הזאת.
מתוך כל הבחינות השונות בהן מתגלה ה״טוב״ האחד של ההשגחה העליונה, רק חנינה ורחמים נזכרו כאן. הם המידות הכלליות והמקיפות ביותר.
הפירוש המילולי של ״חנן״ – הקרוב ל״ענן״, ״הנן״ (עיין פירוש, בראשית ו, ח) – הוא להעניק או לחונן ביכולות, כוחות ואמצעים. זוהי מידת הקשר המוקדם ביותר של ה׳ עם כל יצור, מקור החיים לכל חי. ביסודו של דבר, ״חנן״ פירושו: להביא לידי הוויה, להעניק ברכה למען העתיד.
״רחמים״ הם המידה השנייה, שבלעדיה אין כל ברייה יכולה להמשיך ולהתקיים. מידה זו מלווה כל יצור, אשר ניתנו לו חיים מ״חנינת״ ה׳, בכל פרקי קיומו, ואינה עוזבת אותו לעולם. שכן ״רחמים״ הייתה מקור הוויית היצור, ה״רחם״ שממנו יצא לאור עולם, ולפיכך מידה זו נשארת במשך כל חיי היצור ה״רחם״ השומר ומגן. משום כך ״חנון״ תמיד קודם ל״רחום״; ובמקומות ש״רחום״ מוזכר ראשון (כגון להלן לד, ו; תהילים פו, טו; קג, ח), מורה לשון ״רחום וחנון״ רק על הענקה מחודשת של ״חנינה״.
ההבטחה שניתנה כאן, וקיומה (להלן לד, ו–ז), אינם אלא מענה לבקשתו הראשונה של משה – ״הודיעני נא את דרכך״. הדבר מוכח בעליל מתהילים (קג, ז–ח), שם צוין גילויו של ה׳ אל משה (להלן לד, ו) בתיבות ״יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה״ וגו׳.
פסוק כ מפרש את הטעם מדוע הבקשה שביקש משה בפסוק יח נמנעה ממנו; הווי אומר, את הגבולות שנקבעו לכוחות ההכרה של אדם בעודו עלי אדמות.
ויאמר – הנה השיב לו ע״ז שלש אמירות, כמ״ש ג׳ פעמים ויאמר, הודיעו שיש בזה שלשה שערים, שער האחד בדברים שהם אפשרי ההשגה, השער השני בדבר שהוא נמנע ההשגה, השער השלישי במה שהוא בצד אחד נמנע ההשגה ובצד שני אפשרי ההשגה, תחלה הודיעהו השער שהוא אפשרי, ההשגה, היינו שישיג כל הנבראים וצורתם והשתלשלותם וקשורם עם בוראם בכל פרטיהם שכ״ז אפשרי ההשגה, וע״ז הבטיח לו שבזה ימלא שאלתו, ועז״א אני אעביר כל טובי על פניך ר״ל כל הבריאה, שכל המציאות המציא ע״י מדת טובו, שתכלית כל הבריאה היה כדי שיגלה מדת טובו ושימצאו נבראים שייטיב עמהם, שע״ז נאמר בכל מעשה בראשית וירא אלהים כי טוב, אני אעביר על פניך כל המציאות וכל הבריאה שבראתי ע״י מדת טובי, והיא עצמה הוא כל טובי המתגלה ע״י הבריאה, ויותר מזה שאגלה לך סתרי השמות שבהם תלוים חיות העולמות, שכל העולמות נבראו בשמותיו של השי״ת והם נשמה להם ומחיים ומקיימים את כולם ומשפיעים בם שפע וברכה, ועז״א וקראתי בשם ה׳ לפניך, ובזה הבטיחו שיודיעהו שמותיו ופעולתם וי״ג מדותיו שכ״ז ממדת טובו, וחנתי את אשר אחן, ור״ל ובעת ההיא יהיה עת רצון מאתי לחונן את כל אשר אוכל לחון ורחמתי את כל אשר אוכל לרחם, ר״ל שבקריאת השמות וי״ג מדות יפתחו שערי החנינה והרחמים בתכלית הטובה והרצון, וימלאו את כל המציאות חן וחסד ורחמים:
ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך: הודיע לו ה׳ עת רצון לכל אדם באופן שלא יראה את כבודו1, אלא כאשר ישמע ׳העברת טוב ה׳⁠ ⁠׳ היינו י״ג מדות רחמים2, וגם ׳ישמע שם ה׳ לפני י״ג מדות אלו׳3, אזי ידע שבעת ההיא:
וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם: מי שראוי לחנינה יחונן ומי שמבקש4 רחמים ירוחם. וענין שני דברים אלו, הן המה כדרך מלכותא דארעא, בטוב לב המלך אזי נותן אות הכבוד למיודעיו, ולא שמוצאים בזה פרנסה וכדומה, רק שאותו אות הוא בא לחן ולחסד היינו נשיאת כבוד. ועוד עושה באותו יום טובה – שכל מי שבא לבקש רחמים על דבר הנצרך לו, אזי מפיק רצון. וכן דרך ה׳ באותו עת רצון ״וחנתי את אשר אחון״ – למי שראוי להרים קרן כבודו, אע״ג שאינו מבקש כלל מ״מ המקום מרים קרנו. ומי שמבקש רחמים בצר לו, יהיה ראוי או אינו ראוי, מ״מ על פי מבוקשו כי צר לו משיג מדת רחמים. ונמצא משמעות ״וחנותי וגו׳⁠ ⁠⁠״ – למי שאינו מבקש אלא שראוי להשיג מעלת הכבוד, ״ורחמתי וגו׳⁠ ⁠⁠״ – למי שמבקש בתפילה על איזה דבר. כל זה הודיע הקב״ה על שאלתו לדעת מתי עת רצון לאיזה תפלה לכל אדם ולא בשביל שהוא משה.
1. גם ללא צורך לראות את כבוד ה׳.
2. לשון רש״י: וכסדר הזה שאתה רואה אותי מעוטף וקורא י״ג מידות, הוי מלמד את ישראל לעשות כן, וע״י שיזכירו לפני ״רחום וחנון״ יהיו נענין, כי רחמי לא כלים.
3. ״וקראתי בשם ה׳ לפניך״ – לפני הי״ג מידות.
4. חנינה – מי שראוי, רחמים – מי שמבקש, וכפי שמבאר רבינו בהמשך דבריו. ולא כך ברש״י, וז״ל: ״וחנותי את אשר אחון״ – אותן פעמים שארצה לחון. ״ורחמתי את אשר ארחם״ – עת שאחפוץ לרחם.
טובי – משה שאל מאת האל שיכרות לו ברית (כדעת המשתדל), והאל השיבו אני אעביר כל טובי על פניך (על דרך אשר תשים לפניהם, ריש פרשת משפטים, רק זה הוראתו תניח הדבר לפניהם שיבינוהו היטב, וכאן היא העברה בלבד, כלומר הוראת דבר מועט לאות על השאר).
כל טובי – גודל חסדי וטוב מדותי.
וקראתי בשם ה׳ – לפי ששם זה (כדברי שד״ל) כולל שתי המדות, מדת הרחמים באותיות יה ומדת הדין באותיות וה.
וחנתי את אשר אחן – נראה לי שמליצה זו היא על דרך יומת המת (פרשת שופטים), יפל הנופל (פרשת תצא), והיה לו לומר וחנתי הֶחָנוּן בפעול, אבל לא נשתמש בתאר זה המתחלף בְחַנּוּן שהוא מתארי האל יתברך שמו, וכתב במקומו את אשר אחן, ומשרש רחם היה יכול לכתוב הַמְרֻחָם, אבל תפש במליצה הקודמת; ואם כדברי, פרוש המליצה כולה אני אחן וארחם תמיד, כי כל מדותי גם מדת הדין שלי הן לרחמים ולטוב הנדון בעצמו, או לטוב בני עמו, או לטוב מין האדם בכלל.
וקראתי בשם ה׳. בעל הטעמים הפסיק בין בשם לה׳, וכתב הח׳ שד״ל (במשתדל ט״ז) שדעתו נפלאה ממנו, ונראה לי שכפי הפסק הטעמים יהיה המובן, שהקב״ה מיעד למשה שכשיעבור כל טובו לפניו יקרא ה׳ בשמו ובתאריו הראוים, ומלת בשם היא כמו מאמר מוסגר, כאלו כתוב וקראתי ה׳ בשמו, ושמו הם מדותיו ה׳ ה׳ אל רחום וחנון וגו׳, ואל תתמה שלכללות המדות יקרא שם, כי כבר מצאנו כגון זה בפ׳ שמות ה׳ אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב וגו׳ זה שמי, הרי שלאלהותו ביחס האבות קרא שם, וכ״ש וק״ו מדותיו שראוים לשם זה — ובדברי חז״ל ובפי חכמי הקבלה שגור מלת שם להורות על המדות ועל התארים, וכגון זה פירש האר״י על אמרם שמו של משיח נברא קודם שנברא העולם, שהכוונה על נשמתו.
וחנתי ורחמתי – תניא, ר׳ מאיר אומר, וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם, וחנתי – אע״פ שאינו הגון, ורחמתי – אע״פ שאינו הגון.⁠1 (ברכות ז׳.)
1. יתכן דנפקא ליה כן משום דשרשי חנינה ורחמים ינוחו בכלל על דבר הבא למי שאינו זוכה וראוי לכך משום דבמקום שמגיע לו במשפט צדק לא שייך חנינה ורחמים, וע״פ זה יתבאר האגדה דחלק ק״ח א׳ על הפסוק ונח מצא חן בעיני ה׳, אף על נח נחתם גזר דין אלא שמצא חן, ודריש כן מלשון חן דמשמע שלא היה ראוי לכך רק מצא חן. וכן יתבאר מ״ש בספרי על הפ׳ דברכת כהנים ויחנך יתן לך מתנת חנם, וכן יתבאר בזה הנוסח בברכת המזון הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים, ר״ל כי להיות שהוא זן מחמת מדת הטובה שבו יתברך, יתחייב מזה שהוא זן אף לאלה שאינם ראוים מצד גדרי המשפט רק מצד מדות החן והחסד והרחמים, ועיין בתיס׳ ר״ה י״ז ב׳ בהגה״ה ואין להאריך עוד.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימההכל
 
(כ) וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת⁠־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא⁠־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי׃
He said, "You won't be able to see My face, because man cannot see Me and live.⁠"1
1. Man cannot see me and live | לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי – Alternatively: "Neither man nor living being can see me" (opinion in Ibn Ezra, R"Y Bekhor Shor).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[קכח] 1ויאמר לא תוכל לראת את פני, תנא משמיה דר יהושע בן קרחה, כך אמר לו הקב״ה למשה, כשרציתי (בסנה) לא רצית (שנאמר (שמות ג׳:ו׳) ויסתר משה פניו), עכשיו שאתה רוצה איני רוצה. (ברכות ז.)
[קכח*] 2לראת, חסר וא״ו. (העתק הללי)
[קכט] 3ויאמר לא תוכל לראת את פני, ואמר לא תכל [תיכול] למחמי אפי ארום לית אפשר דחמי [לאחמי] יתי בר נש וייחי [וחאי]. (תרגום ירושלמי השלם מכתי״ר)
[קל] 4כי לא יראני האדם וחי, ר׳ דוסה אומר הרי הוא אומר כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינם רואים (אבל) רואים הן בשעת מיתתן וכן הוא אומר (תהלים כ״ב:ל׳) לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. (ספרא, ויקרא דבורא דנדבה פ״ב)
[קלא] 5כי לא יראני האדם וחי, ר׳ עקיבא אומר הרי הוא אומר כי לא יראני האדם וחי, אף חיות [הקודש] הנושאות [את כסא הכבוד] אינן רואות את הכבוד. אמר שמעון בן עזאי איני כמישיב על דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו, כי לא יראני האדם וחי, אף מלאכי שרת שחיים חיי עולם אינן רואים את הכבוד. (ספרא ריש ויקרא פ״ב)
[קלב] 6לא תוכל לראת את פני כי לא יראני האדם וחי, אין אתה יכול לראות את כבודי. שלא תמות. שנאמר כי לא יראני האדם וחי. (פרקי דר״א פמ״ו)
[קלג] 7כי לא יראני האדם וחי, אשבעה בהקיץ תמונתך (תהלים י״ז:ט״ו), והלא כתיב כי לא יראני האדם וחי, אלא בעולם הזה אי אפשר אבל לעתיד לבא בשעת הקצת המתים אני אשבע לראות תמונתך, שנאמר (ישעיהו כ״ה:ט׳) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה, וכתיב (ישעיהו נ״ב:ח׳) כי עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון. (מדרש תהלים יז יג)
[קלד] 8כי לא יראני האדם וחי, תני שמעון בן עזאי אומר מצאתי מגלת יוחסין בירושלים וכו׳ וכתוב בה מנשה הרג את ישעיה. אמר רבא מידן דייניה וקטליה, אמר ליה משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא (ישעיהו ו׳:א׳) וכו׳. מכל מקום קשו קראי אהדדי, ואראה את ה׳ כדתניא כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה (וכסבורים לראות ולא ראו) משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה (וידע שלא ראהו בפניו). (יבמות מט:)
[קלה] 9כי לא יראני האדם וחי, בשתים יכסה פניו (ישעיהו ו׳:ב׳) כדי שלא יביט בשכינה, שנאמר כי לא יראני האדם אפילו המלאכים [שנאמר בהם] ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א׳:י׳). (מדרש שני כתובים)
[קלו] 10כי לא יראני האדם וחי, מעשה באדם אחד ששאל לרבן גמליאל באיזה מקום הקב״ה נתון, אמר לו איני יודע, אמר לו זר היא תפלתכם וחכמתכם שאתם מתפללין לפניו בכל יום ואין אתם יודעין איזה מקומו וכו׳, יפה אנו עושים שמשתחוים למעשה ידינו שאנו מביטים בו בכל שעה, אמר לו מעשה ידיכם אתם רואים והמה אין רואין אתכם, אבל הקב״ה רואה למעשה ידיו ומעשה ידיו אינם רואים אותו, שנאמר כי לא יראני האדם וחי, תדע לך שכן הוא מפורש על ידי יחזקאל כשראה דמותו נשמטה נפשו ממנו, הדא הוא דכתיב (יחזקאל א׳:כ״ח) ואראה ואפל על פני. (מדרש תהלים קג ה)
[קלז] 11כי לא יראני האדם וחי, שאל אנדרינוס קיסר לרבי יהושע א״ל יש אדון לעולם, א״ל וכי עולם של הפקר הוא, א״ל ומי ברא שמים וארץ א״ל הקב״ה שנאמר בראשית ברא וגו׳, א״ל ולמה אינו נגלה ב׳ פעמים בשנה, כדי שיראו הבריות ותהא אימתו עליהן, א״ל לפי שאין העולם יכול לעמוד בזיוו שנאמר כי לא יראני האדם וחי, א״ל אם אינך מראה איני מאמינך, לחצי היום העמידו כנגד השמש אמר לו הסתכל בשמש ואתה רואהו, א״ל ומי יכול להסתכל בשמש, א״ל ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, ומה השמש שהוא אחד מאלף אלפים ורבוא רבון ממשמשין שמשמשין לפניו אין כל בריה יכולה להסתכל בו, הקב״ה שזיוו מלא עולם על אחת במה וכמה, ואימתי הוא מגלה כבודו כשיאבדו אלילים מן העולם שנאמר (ישעיהו ב׳:י״ז-י״ח) והאלילים כליל יחלוף ואחר כך ונשגב ה׳ לבדו, ואומר (ישעיהו מ׳:ה׳) ונגלה כבוד ה׳ וגו׳. (מדרש אבכיר)
[קלח] 12כי לא יראני האדם וחי, אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו (כשעבר הקב״ה לפניו, שנאמר (שמות ל״ג:כ״ב) ושמתיך בנקרת הצור, ואליהו אף הוא עמד באותה מערה ועבר הקב״ה לפניו שנאמר (מלכים א י״ט:ט׳-י״א) ויבא שם אל המערה וגו׳ ויאמר צא ועמדת בהר וגו׳ והנה ה׳ עובר וגו׳) כמלא נקב מחט סדקית (כשעבר עליהם הקב״ה כמו שנאמר (שמות ל״ג:כ״ב) ושכותי כפי עליך עד עברי) לא היו יכולים לעמוד מפני האורה, שנאמר כי לא יראני האדם וחי. (מגילה יט:)
[קלט] 13כי לא יראני האדם וחי, אמר ר׳ יוחנן ווי לנו מיום הדין ווי לנו מיום תוכחה, ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף (בראשית מ״ה:ג׳), פרחה נשמתן, כשעומד הקב״ה לדין דכתיב ביה (מלאכי ג׳:ב׳) ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו, שכתוב בו כי לא יראני האדם וחי, על אחת כמה וכמה. (תנחומא ויגש ה)
[קמ] 14לא תוכל לראת את פני, בקש משה לעמוד על מתן שכרן של מצות ועל שלותן של רשעים, אמר לו הקב״ה לא תוכל לראות את פני, ואין הלשון הזה אלא לשון שלותן של רשעים, שנאמר (דברים ז׳:י׳) ומשלם לשנאיו [אל פניו וגו׳]. (תנחומא ישן טז)
[קמא] 15לא תוכל לראת את פני, במראה אליו אתודע (במדבר י״ב:ו׳), זה מראה דבור, אתה אומר מראה דבור או אינו אלא מראה שכינה, תלמוד לומר ויאמר לא תוכל לראת את פני. (ספרי במדבר פי׳ קג)
[קמב] 16כי לא יראני האדם וחי, אמר רבי חנינא עתיד הקב״ה להראות כבודו לכל באי עולם ולהוריד כסא באמצע הרקיע וחוזר ומניחו במקום שחמה זורחת בתקופת תמוז וחוזר ומניחו במקום שחמה זורחת בתקופת טבת, א״ל רבי חנינא הזקן אפשר להראות כבודו, מי שכתוב בו כי לא יראני האדם וחי ואת אומר שמראה כבודו לכל באי עולם, אמר ליה הרי כתיב (תהלים פ״ד:י״ב) כי שמש ומגן ה׳ אלהים חן וכבוד יתן ה׳ לא ימנע טוב להולכים בתמים, מה המגן מגין על בעליו בשעת מלחמה אף הקב״ה מגין על בניו באותה שעה. (תנחומא שופטים ט)
1. בשמו״ר ג א: ר׳ יהושע בן קרחה ור׳ הושעיא אחד מהם אמר, לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאלולי לא הסתיר פניו, גלה לו הקב״ה למשה, מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות ובסוף בקש לראות, שנאמר הראני נא את כבודך, אמר הקב״ה למשה, אני באתי להראות לך והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך כי לא יראני האדם וחי כשבקשתי לא בקשת. וכ״ה בשמו״ר מה ה. וראה תו״ש שם פ״ג אות קי ולעיל אות קט* וצרף לכאן. ובתוס׳ הרא״ש ברכות שם: כשרציתי לא רצית כלומר כשהרשיתי לראות מה שהייתי מרשה לך לראות לא רצית, ועכשיו שאתה רוצה לראות כבודי איני רוצה, ותימה הוא למה הענישו על כך, ע״כ. ובח״א מהרש״א: נראה לדעת ריב״ק לולא שהסתיר משה פניו היה יכול לראות פני ה׳ ולא תוכל לראות פני היינו מפני שלא רצית, אבל סיפא דקרא כי לא יראני האדם וגו׳ שהוא נתינת טעם לכאורה אינו מובן ויש ליישב דכי לא יראני האדם וחי אינו נתינת טעם, אלא שפירושו שא״ל הקב״ה כך עלתה רצוני שלא יראני האדם וחי לפי שגם אתה שיש לך מעלה יתירה על כל הנביאים כשרציתי לא רצית, וכן יש לפרש דברי שמו״ר (הנ״ל) עי״ש. ויש לה״ר מפירש״י לא תוכל לראות כו׳ איני נותן לך רשות לראות את פני. והיונתן מתרגם: לא תוכל – לית אפשר לך.
2. הובא במנחת שי. וציין למסורה גדולה ר״פ ב׳ וכ״כ הרמ״ה ז״ל לראת ג׳ חסרים וא״ו וסימן ולא יוכל לראת דוכסה את עין הארץ (שמות י ה), וירד ה׳ לראת את העיר ואת המגדל (בראשית יא ה), ויאמר לא תוכל לראת את פני, מכלל דשאר אורייתא מלאים ע״כ.
3. האונקלוס מתרגם: למחזי ית אפי שכינתי וגו׳ ויתקיים. והרמב״ן בפ׳ ויגש מביא ראיה מתרגום זה נגד שיטת הרמב״ם במו״נ שהשכינה היא כבוד הנברא והרמב״ן חולק עליו וסובר שהכוונה בשם שכינה לשם העצם, ומביא ראיה מלשון האונקלוס לא תוכל לראת את פני: למחזי ית אפי שכינתי, ומוכח דאפי שכינתי היינו שם העצם, ובס׳ שער כבוד ה׳ לר״א אלנקוה דף מח, מיישב קושית הרמב״ן מלשון האונקלוס שלא תרגם לא תוכל לראות שכינתי, רק הוסיף אפי שכינתי, משום דהשכינה כבוד נברא אפשרית השגה, אבל אפי שכינתי הכוונה להשגה יותר גדולה ופנימית מהשגת השכינה, ושוב מביא שמצא נוסחאות מדוייקות בתרגום: לא תיכול למחזי ית אפי ארי לא יחזנני אינשא ויתקיים, כלומר שלא גורסים שכינתי (אצל שפרבר לא נמצא נוסח זה) והנה בתרגום ירושלמי השלם הנ״ל מפורש ג״כ הנוסח בלי המלה שכינתי, גם ביונתן: ואמר לית אפשר לך למיחמי ית סבר אפי ארום לא יחמינני אינשא ויתקיים. ואינו גורס שכינתי, רק סבר אפי. וראה להלן אות קלז.
4. נוסח הנ״ל הוא מתו״כ כת״י רומי בדפוס הגי׳: אבל רואים במיתתן. ספרי במדבר פי׳ קג, במדב״ר יד כב, ובספר והזהיר ויק׳ יט:, ובילהמכ״ת עז: ומדרש אגדה ומדרש הגדול כאן. ובלק״ט: הא בשעת מיתה של אדם רואים השכינה שנאמר כי לי תכרע כל ברך (ישעיה מה כג). בספרי דברים פי׳ שנז: לפי שהוא אומר ויאמר הראני נא את כבדך, אמר לו בעולם הזה אי אתה רואה, שנמשל בפנים שנאמר לא תוכל לראות את פני, והמשך הדרש להלן אות קס. ובפרקי ר״א פל״ד: ואין הנשמה יוצאת מן הגוף עד שתראה השכינה שנאמר כי לא יראני האדם וחי. וכעי״ז במס׳ כלה רבתי פ״ב: ואינו מת עד שרואה הב״ה בעצמו שנאמר כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים ונאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר. וראה או״מ עמ׳ 93. וכן מבואר בזהר ח״א צח.: ולא נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה הה״ד כי לא יראני האדם וחי. ושם ריח: בחייהון לא זכאן במיתתהון זכאן. וכ״ה שם רכו. וח״ג קמז. ובז״ח בראשית י.: לא תוכל לראות את פני הוא מאריה דאפייא (ר״ל שר הפנים ראה לעיל אות קיד) ולא יהיב ליה רשותא עד דנפיק נשמתיה לקיים מה שנאמר כי לא יראני האדם וחי וכל נשמתא דצדיקיא אתיהיב ליה רשותא למנדע ולאדבקא מה דלא יכיל בעלמא הדין. ובפי׳ הר״ש משאנץ לתו״כ: אבל רואים הם בשעת מיתתם, קודם שימותו, כי כשפורשת הנשמה מן הגוף יש לה רשות לראות מדור העליון כמו קודם שניתנה בגוף, וכן יש לה שעה אחת קודם שתצא מן הגוף ורוח הקודש שורה עליהם ואומרים העתידות קודם שנפטרים לג״ע. וציין לפרדר״א וספרי דברים הנ״ל ולבמדב״ר פי״א וכתובות קד., שהקב״ה ושלש כתות של מלאכים יוצאים לקראתם (לפנינו שם הגי׳: שלש כיתות של מלה״ש ול״ג הקב״ה וצ״ב) וכן אומר במדרש כי ליחיד בדור מגלין לו את הקץ בשעת מיתה וכן פ׳ עשרה יוחסין כי הוה קא ניחא נפשיה דרבי כו׳ (קדושין עב. עי״ש וברש״י שנזרקה נבואה בפומיה). וברב״ח ציין למה שמצינו בר׳ אבהו שראה מתן שכרו סמוך למיתתו ואמר כל אלין לאבהו (ראה ב״ר סב ב). ובפי׳ ספר יצירה להר״י ברצלוני: וזהו שאמר לעיל כשהוא חי אינו רואה הא רואה בשעת מיתה אע״ג דמשמע דלית הלכתא הכי, וכך פירושו שיראה הרוח בשעת מיתה מה שבריות הרוחות רואות שהן מלאכי השרת שהן רואין יותר ממראה בשר ודם שהם נביאים. ובאוה״ח: ועוד וחי פי׳ בחיים חיתך, כאן רמז שאחר מיתה ישיג מה שלא השיג אדם בעולם, שהרי לא שלל אלא לצד היותו חי והגם שהצדיקים מסתכלים באורו ית׳ אחר מותם, לא ישיגו מה ששאל משה מלפני ה׳, אשרי ילוד אשה. – ובאע״ז כאן: וי״א לא יראני האדם רק יחיה לעולם (פי׳ ואם יראה יחיה לעולם וזה הפך הלשון. כי הלשון משמע אם יראני ימות ולא יחיה, יה״א).
5. וכ״ה בבמדב״ר יד כב. ובספרי במדבר פי׳ קג: ר״ע אומר האדם כשמועו וחי אלו מלאכי השרת, אמר ר״ש התימני איני כמבטל דברי ר״ע אלא כמוסיף על דבריו, אדם כשמועו וחי אלו חיות הקודש מלאכי השרת. ר׳ אליעזר בר׳ יוסי אומר לא שאינן רואים אלא אף שאינן שומעים שנאמר ותשאני רוח ואשמע אחרי קול (יחזקאל ג יב. ובכת״י ג׳: אלא שאינן יודעין היכן שכינה שנאמר ותשאני וגו׳ כבוד ה׳ ממקומו), ומה ת״ל כי לא יראני האדם וחי כשהוא חי אינו רואה וכו׳ (לעיל אות קל). ובפי׳ הר״ש משאנץ לתו״כ: הריני כמוסיף וכו׳ תימה מה תוספתא היא זאת שאני יודע מכ״ש דחיות שהן יותר קדושים ממלאכי השרת כדמוכח פ׳ בתרא דיומא (עז.) בדרשת בא אל בינות לגלגל וכן באיכה רבתי, ונראה כגירסת הספרי דתנא ראשון דרש וחי על מלאכי השרת ותנא אחרון מוסיף אף חיות ומלאכי השרת מיהו גם לגירסא זו יש ליישב דהוה ס״ד כיון שמלאכי השרת עושין שליחותו של מקום יש להם רשות יותר לראות את הכבוד לכך הוסיף אף מלאכי השרת, ע״כ. ובפי׳ רבינו הלל: כי לא יראני האדם וחי, לא יראני אדם ולא חי, היינו חיות הקדש. וכגי׳ התו״כ כ״ה במדרש הגדול כאן ובספר והזהיר ויקרא יט: וילהמכ״ת עז: ובאע״ז כאן: ואחרים אומרים כי מלת לא, ישרת בעבור אחר וכן הוא לא יראני האדם ולא החי והטעם המלאכים וכ״ה בפי׳ התוס׳: כי לא יראני ולא שום דבר חי שאפילו החיות אינן רואות. וכ״ה ברלב״ג ובפי׳ ס׳ יצירה לר״י ברצלוני עמ׳ 17 ובערוגת הבושם 295. ובמד׳ אגדה: כי לא יראני האדם זה הנלקח מארבע היסודות, וחי אלו המלאכים שהם חיים לעולמי עד כי הם אינם יכולים לראות פני השכינה. וראה תו״ש לך לך פט״ז אות נה מפס״ר: המלאך נקרא חי שנאמר כי לא יראני האדם וחי שאפילו המלאכים שנקראים חיים לא יראוני. ובס׳ מוסר לר׳ יוסף בן יהודה פ״ב עמ׳ 72: אפילו חיות הקדש שהן רוחות בלא גולמים אין משיגות מעלתו כל שכן הדלה והנקלה וכו׳. וראה להלן אות קלז. – באוה״ח כאן: כי לא יראני האדם פי׳ בשום אופן ואפילו חי פי׳ אפי׳ יהיה צדיק שיקרא עליו חי ע״ד אומרו בן איש חי.
6. בדרש זה מבואר כפי׳ האע״ז: וחי כמו ויחיה, כי מיד ימות, כי מנוח אמר בעבור שראה המלאך מות נמות כי אלהים ראינו (שופטים יג כב), גם יעקב אמר כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי (בראשית לב לא), ואף כי השם הנכבד. ע״כ. וכ״ה בהקדמת הזהר ז.: ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות כי אלהים ראינו, אע״ג דמנוח לא הוה ידע מאי עבידתיה, אמר, הואיל וכתיב כי לא יראני האדם וחי ואנן ודאי חזינן ובגין כך מות נמות ואנן חמינן וזכינן לנהורא דא דהוה אזיל בהדן ונתקיים בעלמא וכו׳. וכעי״ז בז״ח כה:. וראה חגיגה יד: ארבעה נכנסו בפרדס וכו׳ בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו, וברש״י שם: הוקשה מיתתו לפניו, לפי שמת בחור ואעפ״כ אי אפשר שלא ימות משום שנאמר כי לא יראני האדם וחי. ובבמדב״ר ה ט: א״ר יהודה הלוי ב״ר שלום רוצה אתה ללמוד באיזה ענין מתין בני קהת, צא ולמד מן המקרא הזה ולא יבאו לראות כבלע וגו׳ (במדבר ד כ) מלמד כשהיו באין לטעון את הארון היו מפרקין את הפרכת מפניו והיו זנים עיניהם מן הארון, לפיכך היו מתכלים, שנאמר כי לא יראני האדם וחי. וכעי״ז בתנחומא במדבר יז ותנ״י שם ג. וראה תו״ש תולדות פכ״ז אות ט בבאור מפרדר״א פל״ב: ר״ש אומר בשעה שנעקד יצחק נשא את עיניו למעלה וראה את השכינה וכתוב כי לא יראני האדם וחי, אלא תחת המיתה כהו עיניו לעת זקנתו שנאמר (בראשית כז א) ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות מכאן אתה למד שהסומא חשוב כמת. ועי׳ להלן אות קלח. ובאוה״ח כאן: ואומרו וחי פי׳ וישאר חי ואני חושש לחייך, ע״ד אמרו כי טוב יום בחצרך מאלף (תהלים פד יא) ומבואר ממדרשים הנ״ל כי מיד אחרי הראי׳ ימות. ומלשון האונק׳ ויונתן שתרגמו וחי – ויתקיים וכן בתרגום ירושלמי השלם וייחי לעיל אות קכט. משמע כפי׳ זה שימות אחרי שיראה את השכינה. אמנם בגליון בתרגום ירושלמי מתרגם: וחי – וחאי, במובן מילולי, מלשון זה אין הכרח. אמנם שיטה אחרת יש במדרשים דלהלן וכן פי׳ הרמב״ן כאן: ואין טעם כי לא יראני האדם וחי שיראה אותי וימות, אבל כי טרם שישיג לראיה תפרד נפשו מעליו, כי אפילו במראות המלאכים נאמר במראה נהפכו עליו צירי (דניאל י טז).
7. כעי״ז בתנחומא במדבר יז: ואתה מוצא שכל שבט לוי ממועט וכו׳. אמר הקב״ה בעה״ז על שהיו רואין את כבודי היו כלין שנאמר כי לא יראני האדם וחי, אבל לעתיד לבוא כשאחזיר שכינתי לציון אני נגלה בכבודי על כל ישראל והן רואין אותי וחיים לעולם שנאמר כי עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון, ולא עוד אלא שמראין אותו באצבע שנאמר כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות, ואומר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה׳ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. וכעי״ז בתנ״י שם כ. ומענין זה בתק״ז רח.: ובג״ד כי לא יראני האדם וחי עד דההוא חושך אתעבר מהן ודא איהו רזא כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם (ישעיה נט ב) ובגין ההוא חושך לית מחשבה יכולא לאשגא תמן כ״ש עין עד דאתעבר ההוא חושך. ועי״ש רז. ובשמונה פרקים להרמב״ם פ״ז: וכאשר ידע מרע״ה שלא נשארה לו מחיצה שלא הסיר אותה וכי נשלמו בו מעלות המדות כלם והמעלות השכליות כלם בקש להשיג מהות השי״ת על אמיתת מציאותו אחר שלא נשאר לו מונע ואמר הראני נא את כבדך, והודיעו השי״ת שא״א לו זה בהיותו שכל נמצא בחומר, ר״ל מאשר הוא אדם והוא אומרו כי לא יראני האדם וחי והנה לא נשאר לו בינו ובין השגת השי״ת על אמיתת מציאותו אלא מחיצה אחת בהירה והוא השכל האנושי שאינו נבדל וכו׳. וראה לעיל אות קיד בבאור בשם רב״ח. ובספורנו: לא תוכל לראת, לא יהיה זה נמנע ממך מפני חסרון השפעתי, אבל מפני חסרון קבלתך שלא תוכל לקבל את שפע האור, וראה אור החיים כאן. ובספר אור השכל מכתב יד מובא בהערות למשנת רבי אליעזר דף 62 כתב: לא תוכל לראת את פני, כלומר אין אדם בעודו בחומר יכול להשיג מפני המסך של חומר.
8. בגמ׳ שם: אמר ישעיה ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה. ובפירוש ר״ח (הובא בערוגת הבושם חלק א׳ עמ׳ 200 בשמו) הוה בעי למימר ליה והלא אותם העומדים עם משה נאמר (שמות כד י) ויראו את אלהי ישראל וכתיב (דברים ד טו) כי לא ראיתם כל תמונה, אלא כבודו ראו גם כבודו ראיתי אני. וראה תו״ש משפטים פכ״ד אות קד ואות פה ובבאור וצרף לכאן. – כל הנביאים וכו׳, ראה ויק״ר א יד: מה בין משה לכל הנביאים ר׳ יהודה ב״ר אלעאי ורבנן, ר״י אומר מתוך תשע איספקלריות היו הנביאים רואים הה״ד (יחזקאל מג ג) וכמראה המראה אשר ראיתי וגו׳ ומשה ראה מתוך איספקלריא אחת שנאמר (במדבר יב ח) ומראה ולא בחידות, רבנן אמרין כל הנביאים ראו מתוך איספקלריא מלוכלכת הה״ד (הושע יב יא) ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה, ומשה ראה מתוך איספקלריא מצוחצחת הה״ד (במדבר שם) ותמונת ה׳ יביט. ובאוצה״ג יבמות התשובות עמ׳ 124 הביא תשו׳ לרה״ג שיש גורסים בגמ׳: תנאי היא דתניא וכו׳ וכתב של״ג תנאי היא אלא כמו שלפנינו והוסיף: והפירוק הזה פירוק ברור ונכון ונכוח הוא, כי דבר זה על השכינה נאמר, שהוא אור בוהקת בשר ודם יכול להסתכל בה, וכל המסתכל בה מת לאלתר וזה הוא כי לא יראני האדם וחי (ראה אות קל), ומשה רבינו ראה אחורי השכינה עין בעין מתוך אספקלריא מאירה אבל פני השכינה לא ראה אלא כשאר כל הנביאים, ושאר הנביאים ראו את השכינה מתוך אספקלריא שאינה מאירה, נמצא מראה ההוד כחוש עד שיגיע אל עיניהם כאדם הרואה נר מתוך עששית אחת נקייה שמונח בעששית שאינה נקייה אלא עבה ומלוכלכת שאין מגיע אל עיניו אלא אור כחוש מאד, עי״ש. וכעי״ז בפיר״ח, הובא בערוך ע׳ ספקלר. ובפי׳ ספר יצירה לברצלוני עמ׳ 12: ופי׳ כי לא יראני האדם על הוד השכינה נאמר, שהוא (בהדן, צ״ל בהיר) ואין בריה יכולה להסתכל בו וכל המסתכל בו מיד מת, וכל הנביאים ראו כבוד מתוך אספקלריא שאינה מאירה, באור כחוש, ונדמה להן שראו מראה וזהו כמין אדם זקן שאורו כחוש ורואה כאילו הנמוך גבוה והאחד כשנים וכן כיוצ״ב ואינו כך וזהו שכתוב וביד הנביאים אדמה כלומר המראה שרואין דמיון הוא ולא עיקר ראיה ומשה רבינו נסתכל בכבוד והוד השכינה באספקלריא מאירה מאחורי הוד השכינה ובקש יותר הוד מראה מן ההוד ולא נתן לו. ועי״ש עמ׳ 33 בפי׳ אספקלריא. וע״ע שמונה פרקים להרמב״ם פ״ז ובפירושו לכלים פ״ל מ״ב ובתיו״ט שם. וראה סוכה מה: ורש״י שם. ובפי׳ התוס׳ כאן: לא תוכל לראות את פני באספקלריא המאירה. וכ״ה בפי׳ הרא״ש והוסיף: והא דכתיב ותמונת ה׳ יביט, בשאינה מאירה. וע״ע רמב״ן בראשית יז א ושמות יט יא.
9. בתי מדרשות ורטהיימר ח״א עמ׳ רנה, מדרשים כת״י עמ׳ נ. וראה לעיל אות קלא. וכאן נדרש מהאדם. ובצרור המור הביא בשם מדרש הנעלם: אפילו אדם שלמעלה דכתיב (יחזקאל א כו) דמות כמראה אדם עליו מלמעלה ולא חיות הקודש. וכ״ה בס׳ ציוני בשם מקובלים. וראה כעי״ז בפס״ר מח ג: וכל אדם לא יהיה באהל מועד אלו מלאכי השרת ודמות פניהם פני אדם.
10. ראה סנהדרין לט. וכ״ה בילהכמ״ת ח״ב סה. וגנזי שכטר קטעי מדרש ואגדה עמ׳ 223 בקצת שינויים. ובמדרש בראשית רבתי 99: אבל הקב״ה הוא רואה מעשי ידיו ואין מעשה ידיו רואין אותו שנאמר כי לא יראני האדם וחי לכך אינו נראה לבריות שלא ימותו שכן יחזקאל וכו׳. וראה לעיל אות קלב בבאור מד׳ הרמב״ן.
11. הובא בילק״ש ח״א רמז שצו וברב פעלים עג: ובתו״ש בראשית פ״א אות ריד. – ובענין זה שהמשיל הענין לשמש, יש להעיר ממדרש מעשה בראשית ומעשה מרכבה (או״מ 318): ומאיר השמש וכו׳ והיא נובלת מאור של מעלה ואין עין יכולה לראותה כדכתיב כי לא יראני האדם וחי. – ובמדרש הגדול כאן: לא תוכל לראת את פני, הודיעו שאי אפשר להשיג את הכבוד כמות שהוא. וראה לעיל אות קיב בבאור. ומקורו מד׳ הרמב״ם הל׳ יסודי התורה פ״א ה״י. ובמו״נ ה״א פנ״ד: דע כי אדון החכמים משה רבינו ע״ה בקש שתי בקשות והשיבו השי״ת על השתי בקשות, הבקשה האחת היא שבקש ממנו יתעלה שיודיעהו עצמו ואמתתו, והבקשה השנית בקש שיודיעהו השי״ת תאריו שעל ידיהם ישיג עצמו ית׳, והשיבו השי״ת כי עצמו לא ישיג לפי מה שהוא, כי לא יראני האדם וחי, אלא התחלה מזה תשיג גם בחייך שנאמר הנה מקום אתי ונצבת על הצור והשיג משה רבנו ע״ה ממנו יתעלה מה שלא השיגו אדם לפניו ולא לאחריו, ובעבור זה נאמר עליו אדון החכמים, וכו׳. ובשלחן של ארבע לרב״ח שער א: שהקב״ה נגלה ונסתר נגלה מצד דרכיו ופעולותיו ונסתר מצד מהותו ועצמותו וע״כ תמצא כששאל משה רבינו ע״ה על ידיעתו ית׳ מצד דרכיו אמר לו, הודיעני נא את דרכך השיב לו אני אעביר כל טובי על פניך, אך כששאל על ידיעתו מצד עצמותו ואמר לו הראני נא את כבדך השיב לו לא תוכל לראות את פני וכו׳, וכן בכאן כשאנו אומרים ברוך אתה לנכח יש לכוין בו כי הוא ית׳ נגלה מצד פעולותיו, וכשאנו חוזרים ומדברים בנסתר ואומרים אשר קדשנו במצותיו וצונו, יש לכוין בו כי הוא ית׳ נסתר ונעלם מן ההשגה. וראה מנורת המאור אלנקוה ח״ג עמ׳ 427. ובאברבנאל: לא תוכל לראות את המלאכים העומדים לפני וכו׳ כי לא יראה האדם אחד מהשכלים הנבדלים בעוד שהוא חי, והנה אונקלוס בחכמתו תרגם לא תיכול למחזי ית אפי שכינתי, כי עולם השכלים הם שכינת ה׳ ומלאך הפנים הוא אפי שכינתי, אמנם ופני לא יראו תרגם ודקדמי לא יתחזון שהם השכלים אשר לפניו ית׳ (ראה להלן אות קנח) והמקובלים פירשו לא תוכל לראות את פני על הספירות הנאצלות מהש״י שהם פניו מתאחדים בו. ע״כ. וראה לעיל אות קכט מ״ש מהתרגומים.
12. ראה להלן אות קמה–קנא ואות קנג בבאור.
13. ראה תו״ש ויגש פמ״ה אות יג* וצרף לכאן.
14. תנחומא סי׳ כז, שמו״ר מה ו, ילהמכ״ת פע״ג. וראה לעיל אות קי* וצרף לכאן. וראה המשך הדרש להלן אות קסב. ובלק״ט כאן: לפי ששאל הראני נא את כבדך, לפיכך אמר לו לא תוכל לראות את פני, מלמד שבקש משה לראות מתן שכר הצדיקים ושילום הרשעים ואמר לו לא תוכל לראות את פני, לא תוכל לעמוד על סוף מדת הדין. וכעי״ז במדרש אגדה: לפי ששאל הראני נא את כבודך, א״ל הקב״ה לא תוכל לראות את פני וגו׳ מלמד שבקש משה לראות מפני מה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו א״ל לא תוכל לעמוד על סוף מדת הדין. וראה מדרש תהלים כה ו הובא לעיל אות קיא בבאור.
15. בתנחומא צו סי׳ יג הגירסא: ומראה ולא בחידות (במדבר יב ח) ומראה זו מראה הדבור יכול מראה השכינה ת״ל לא תוכל לראת וגו׳. וכ״ה בלק״ט שם והוסיף: ולא די לנביאים שאינם רואים אלא שאין יודעים אנה הולכים שנאמר (יחזקאל ג יב) ותשאני רוח. וראה רש״י במדבר שם: זה מראה דבור שאני מפרש לו דבורי במראית פנים שבו ואיני סותמו לו בחידות וכו׳.
16. תנ״י שם ח בשינויים, ילהמכ״ת פצ״ז וישעיה ב יח.
וַאֲמַר לָא תִכּוֹל לְמִחְזֵי יָת אַפֵּי שְׁכִינְתִי אֲרֵי לָא יִחְזֵינַנִי אֲנָשָׁא וְיִתְקַיַּים.
And He said, “You cannot see the face of My Shechina, for no man can see Me and live.”

וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי
וַאֲמַר לָא תִיכּוֹל לְמִחְזֵי יָת אַפֵּי שְׁכִינְתִי אֲרֵי לָא יִחְזֵינַנִי אֲנָשָׁא וְיִתְקַיַּים
לֹא תוּכַל לִרְאֹת – כי איני מסכים שתראה
א. ״לֹא תוּכַל לִרְאֹת״. אילו הסכים עם המיוחס ליונתן שפירש ״לֵית אֶפְשַׁר לָךְ לְמֵיחְמֵי״, היה מתרגם ״לֵית אַתְּ יָכֵיל לְמֶחֱזֵי״ כעובדה; אינך מסוגל. ואילו סבר כרש״י שפירש ״איני נותן לך רשות לראות את פני״, היה מתרגם ״לֵית לָךְ רְשׁוּ״. תרגומו ״לָא תִיכּוֹל לְמִחְזֵי״ הוא תרגום מוֹדַלִי המלמד שאינו מסוגל כי הקב״ה אינו מסכים שיראה.⁠1
סילוק הגשמת פנים – קֳדָם, שְׁכִינְתָא
ב. ״לִרְאֹת אֶת פָּנָי״ – ״יָת אַפֵּי שְׁכִינְתִי״. מדוע סילק הגשמת פָּנִים באמצעות שְׁכִינְתָא ולא באמצעות קֳדָם כדרכו בסילוק רְאִיַּת פְּנֵי הבורא כגון ״וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם״ (שמות כג טו) ״יִתַּחְזוֹן קֳדָמַי״, ״יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות כג יז) ״קֳדָם רִבּוֹן עָלְמָא״ וכן בשאר מקומות? כי התעקיף קֳדָם אפשרי רק כאשר רְאִיַּת הפנים באה בבניין סביל (נפעל) דוגמת ״וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי״, ״לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה״ (דברים לא יא). אבל כאן שנאמר ״לִרְאֹת אֶת פָּנָי״ בבניין פָּעיל – והוא היחיד בתורה – לא יכול היה לתרגם קֳדָם כדרכו והוצרך לייחס את ״פָּנִים״ ל״שְׁכִינְתָא״.
1. להבנת מוֹדַלִיוּת בתרגומי ״לא יכול״ ראה ״וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל״ (בראשית יט יט).
ואמר לא תכלא למחמי אפי ארום בלית אפשר דחמיג יתי בר נש וייחי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תכל״) גם נוסח חילופי: ״תיכול״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״לית ... וייחי״) נוסח אחר: ״לא חמי יתי בר נש וחאי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דחמי״) גם נוסח חילופי: ״ד⁠(ן){י} יחמי״.
ואמר לית אפשר לך למיחמי ית סבר אפיי ארום לא יחמינני אינשא ויתקיים.
And He said, You canst not see the visage of My face; for no man can see Me and abide alive.
ויאמר אי אפשר לך לראות את סבר פני כי לא יראני האדם וחי.
ויאמר לא תוכל לראות את פני (שם שם:כ׳), בקש משה לעמוד על מתן שכרן של מצות, ועל שלותן של רשעים, א״ל הקב״ה לא תוכל [לראות את פני], ואין הלשון הזה אלא לשון שלותן של רשעים, שנאמר ומשלם לשנאיו [אל פניו וגו׳] (דברים ז׳:י׳). אמר [לו] הקב״ה והסירותי את כפי (שמות שם:כ״ג), בעולם הזה אני מראה לך מתן שכרן של יראים, ולעולם הבא אני מראה הטוב שהוא צפון להם, אמר דוד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים ל״א:כ׳).
ויאמר לא תוכל לראות פני1לפי ששאל הראני נא [את] כבודך, אמר לו הקב״ה לא תוכל לראות פני וגו׳, מלמד שבקש משה לראות מפני מה צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו, אמר לו לא תוכל לעמוד על סוף מדת הדין.
דבר אחר: ביקש לראות ולהסתכל במראה שכינה, ולא ניתן לו רשות, שנאמר כי לא יראני האדם וחי, 2ומכאן למדנו כי בשעת מיתה יראוהו כל בני האדם, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה (תהלים כ״ב:ל׳).
דבר אחר: כי לא יראני האדם – זה הנלקח מארבע היסודות. וחי אלו המלאכים שהם חיים לעולמי עד, כי הם אינם יכולים לראות פני שכינה.
1. לפי ששאל הראני נא את כבודך מלמד שבקש. עיין ברכות ז׳ ע״א וברש״י שם, ובלק״ט הביא וז״ל מלמד שביקש משה לראות מתן שכר הצדיקים ושילום הרשעים ואמר לא תוכל לראות את פני, לא תוכל לעמוד על סוף מדת הדין.
2. ומכאן למדנו כי בשעת מיתה. וכן מובא בלק״ט, ובילקוט רמז רצ״ו הביא בשם פדר״א אין הנפש יוצא מן הגוף עד שתראה פני השכינה, ועיין ספרא ויקרא פ״ב בחייהם אינן רואים אבל רואים במתתם וכה״א לפניו יכרעו כל יורדי עפר וגו׳, וכ״ה במדרש במ״ר ספי״ד.
(כ-כג) וַיֹּאמֶר הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא. הִנֵּה אֲנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְגוֹ׳, מְקוֹמִי טָפֵל לִי וְאֵינִי טָפֵל לִמְקוֹמִי.
וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי – כָּל טוּבִי. זֶה מִדַּת הַטּוֹב וּמִדַּת פֻּרְעָנוּת. וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הָאוֹצָרוֹת שֶׁל מַתַּן שָׂכָר, שֶׁמְּתֻקָּנוֹת לַצַּדִּיקִים. אָמַר לְפָנָיו. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָאוֹצָר הַזֶּה שֶׁל מִי הוּא. אָמַר לוֹ. שֶׁל עוֹשֵׂי צְדָקָה. וְזֶה שֶׁל מִי. שֶׁל מְכַלְכְּלֵי יְתוֹמִים. וְכֵן כָּל אוֹצָר וְאוֹצָר, עַד שֶׁרָאָה אוֹצָר אֶחָד. אָמַר לוֹ. זֶה שֶׁל מִי הוּא. אָמַר לוֹ. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ, אֲנִי נוֹתֵן לוֹ מִשְּׂכָרוֹ, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ, אֲנִי עוֹשֶׂה עִמּוֹ חִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן. אֲשֶׁר נֵחֹן אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אָחֹן.
וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאוֹת אֶת פָּנָי – בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה לַעֲמֹד עַל מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת, וְעַל שַׁלְוָתָן שֶׁל רְשָׁעִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לֹא תוּכַל וְגוֹ׳. וְאֵין הַלָּשׁוֹן הַזֶּה אֶלָּא לְשׁוֹן שַׁלְוָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז׳:י׳) ״וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו״. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי. בָּעוֹלָם הַזֶּה אֲנִי מַרְאֶה לְךָ מַתַּן שְׂכָרָם שֶׁל יְרֵאִים, וְלָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי מַרְאֶה לַצַּדִּיקִים הַטּוֹב שֶׁהוּא צָפוּן לָהֶם, אָמַר דָּוִד (תהלים ל״א:כ׳) ״מָה רַב טוּבְךָ״ וְגוֹ׳.

רמז שצו

וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי – אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה. כְּשֶׁרָצִיתִי, לֹא רָצִיתָ, וְעַכְשָׁיו אַתָּה רוֹצֶה, אֵין אֲנִי רוֹצֶה. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֲמַר רַבִּי יוֹנָתָן. בִּשְׂכַר שָׁלֹשׁ זָכָה לְשָׁלֹשׁ. בִּשְׂכַר ״וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו״ זָכָה לִקְלַסְתֵּר פָּנִים. בִּשְׂכַר (שם) ״כִּי יָרֵא״ זָכָה ״וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו״. בִּשְׂכַר (לעיל ג׳:ו׳) ״מֵהַבִּיט״, (במדבר י״ב:ח׳) ״וּתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט״. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי. מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין.
כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי – אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן. אִלְמָלֵא נִשְׁתַּיֵּר בַּמְּעָרָה, שֶׁעָמַד בָּהּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ, כִּמְלֹא נֶקֶב מַחַט סִדְקִית, לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לַעֲמֹד בַּמְּעָרָה מִפְּנֵי הָאוֹרָה.
שָׁאַל אַנְדְּרִיָּנוּס קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לוֹ. יֵשׁ אָדוֹן לָעוֹלָם. אֲמַר לֵיהּ. וְכִי עוֹלָם שֶׁל הֶפְקֵר הוּא. אָמַר לוֹ. וּמִי בָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אָמַר לוֹ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא וְגוֹ׳. אָמַר לוֹ, וְלָמָּה אֵינוֹ נִגְלֶה שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַבְּרִיּוֹת וּתְהֵא אֵימָתוֹ עֲלֵיהֶן. אָמַר לוֹ. לְפִי שֶׁאֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד בְּזִיווֹ, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. אָמַר לוֹ. אִם אֵינְךָ מַרְאֶה, אֵינִי מַאֲמִינְךָ. לַחֲצִי הַיּוֹם הֶעֱמִידוֹ כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ. אָמַר לוֹ. הִסְתַּכֵּל בַּשֶּׁמֶשׁ וְאַתָּה רוֹאֵהוּ. אָמַר לוֹ. וּמִי יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בַּשֶּׁמֶשׁ. אָמַר לוֹ. וְלֹא יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶּׁפִּיךָ מְדַבֵּר, וּמַה הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהוּא אֶחָד מֵאֶלֶף אֲלָפִים וְרִבּוֹא רִבְוָן מִמְּשַׁמְּשִׁין שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין לְפָנָיו, אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁזִּיווֹ מָלֵא עוֹלָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וְאֵימָתַי הוּא מְגַלֶּה כְבוֹדוֹ, כְּשֶׁיֹּאבְדוּ אֱלִילִים מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ב׳:י״ח) ״וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף״, וְאַחַר כָּךְ (שם, יא) ״וְנִשְׂגַּב ה׳ לְבַדּוֹ״, וְאוֹמֵר (שם מ׳:ה׳) ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳.
אֵין הַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה מִן הַגּוּף עַד שֶׁתִּרְאֶה פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.
הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי – (כתוב ברמז קי״ז).
וקאל לה איצ֗א לא תסתטיע אן תנט֗ר אול נורי לאנה לא יראה אדמי ויעיש.
ואמר לו עוד: אין ביכולתך לראות את ראשית אורי כי לא יראנו אדם ויחיה.
ויאמר לא תוכל – אף כשאעביר כל טובי על פניך (שמות ל״ג:י״ט), אין אני נותן לך רשות לראות את פניי.
ויאמר לא תוכל וגו'‏ AND HE SAID, YOU CANNOT [SEE MY FACE] – and even when I make all My goodness pass before you I shall not allow you to see My face.
ויאמר לא תוכל לראות את פני – לפי ששאל הראני נא את כבודך, לפיכך אמר לו לא תוכל לראות את פני, 1מלמד שבקש משה לראות מתן שכר הצדיקים ושילום הרשעים, ואמר לו לא תוכל לראות את פני, לא תוכל לעמוד על סוף מדת הדין.
ד״א: לראות פני – בקש לראות פני השכינה להסתכל בכבוד, ולא ניתן לו רשות, שכן כתוב כי לא יראני האדם וחי, כלומר ויחיה, 2הא בשעת מיתה של אדם רואים השכינה, שנאמר כי לי תכרע כל ברך (ישעיה מ״ה:כ״ג).
1. מלמד שבקש משה לראות מתן שכר. תנחומא כי תשא אות כ״ז ומובא בילקוט רמז שצ״ה.
2. הא בשעת מיתה של אדם רואים השכינה. בילקוט רמז רצ״ו הביא בשם פדר״א אין הנפש יוצא מן הגוף עד שתראה פני השכינה. עיין ספרא ויקרא פ״ב בחייהם אינן רואין אבל רואין במיתתם (ובילקוט בשעת מיתתן) וכה״א לפניו יכרעו כל יורדי עפר וגו׳ [וכ״ה במ״ר ס״פ י״ד].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

לא יראני – קמוץ, כמו: ואומר אין רואני (ישעיהו מ״ז:י׳), להוצאנו ממצרים (שמות י״ד:י״א), אם שוב ישיבני י״י (שמואל ב ט״ו:ח׳).
ופירוש וחי – כמו: ויחיה, כי מיד ימות. כי מנוח אמר בעבור שראה המלאך: מות נמות כי אלהים ראינו (שופטים י״ג:כ״ב). גם יעקב אמר: כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי (בראשית ל״ב:ל״א), ואף כי השם הנכבד.
ויש אומרים: כי לא יראני האדם – רק יחיה לעולם. וזה הפך הלשון.
ואחרים אומרים: כי לא – ישרת בעבור אחר. וכן הוא: לא יראני האדם ולא החי, והטעם: המלאכים.
SEE ME. The word yirani (see me)⁠1 is vocalized with a kamatz.⁠2 It is vocalized like ro'ani (seeth me)⁠3 in And sayest4 none seeth me (Is. 47:10), and le-hotzi'anu (to bring us forth)⁠5 in to bring us forth out of Egypt (Ex. 14:11), and yeshivani (bring me back)⁠6 in If the Lord shall indeed bring me back to Jerusalem (II Sam. 15:8).
[AND LIVE.] The meaning of va-chai (and live) is, and will live.⁠7 [FOR MAN SHALL NOT SEE ME AND LIVE.] For he will immediately die. Thus, upon seeing God's messenger, Manoah said, We shall surely die, because we have seen an angel (Jud. 13:22).⁠8 Jacob similarly said, I have seen an angel face to face, and my life is preserved (Gen. 32:31).⁠9 How much more is this true for one who beholds the Lord? Some say for man shall not see Me [and live] means: only he who lives forever10 shall see Me.⁠11 However, this is not in keeping with the text.⁠12 Others say that the word lo (not) is also to be applied to the word va-chai (and live). Our text is to be read as if written, for neither man, nor he who lives, shall see Me.⁠13 The reference is to the angels.⁠14
1. According to the rules of Hebrew grammar, yirani should be vocalized with a tzere beneath the alef.
2. In our editions of the Pentateuch yirani is vocalized with a pattach.
3. Which has a kamatz rather than a tzere beneath the alef. The same goes for ro'ani, le-hotzi'anu, and yeshivani. Hence Ibn Ezra's comment.
4. The Biblical text says, Thou hast said. Ibn Ezra most probably quoted from memory and erred.
5. Le-hotzi'anu is vocalized with a kamatz beneath the alef.
6. In Ibn Ezra's edition of the Bible yeshivani was vocalized with a kamatz beneath the bet. However, our texts of the Bible read yeshiveni (tzere beneath the bet).
7. Ibn Ezra comments thus because he will soon quote a different interpretation of va-chai.
8. Translated according to Ibn Ezra.
9. Translated according to Ibn Ezra.
10. Angels or the soul following the death of the body. This interpretation takes va-chai (and live) to mean, but he that lives, i.e., he that lives forever.
11. According to this interpretation the meaning of ki lo yirani ha-adam va-chai (for no man shall see Me and live) is: for no man shall see Me, but he that lives shall see Me. So Weiser. Filwarg interprets Ibn Ezra as saying, some say, for no man shall see Me (ki lo yirani ha-adam) and if he does he shall live forever (va-chai).
12. For va-chai means, and shall live. Furthermore, the other interpretations require us to read too much into the text.
13. Our text reads, ki lo yirani ha-adam va-chai (for man shall not see Me and live). This interpretation suggests that our verse be interpreted, ki lo yirani ha-adam ve-lo ha-chai, for no man or living being (angel) shall see Me.
14. "He who lives" refers to the angels.
אבל מה שאמרת הראני נא את כבודך (שמות ל״ג:י״ח): לא תוכל לראות {את} פני – באספקלריא המאירה.
לא יראני האדם וחי – ולא שום דבר חי אפילו המלאכים.
ויש מפרשים לא יראני האדם וחי – שאם יראני – וחי לעולם. ומשמעות של מנוח: לא יראני וחי – אחר כך, אלא ימות מיד, כדכתיב: ויאמר מנוח מות נמות כי אלהים ראינו (שופטים י״ג:כ״ב).
But what you said: “Show me, please, Your glory” (Shemot 33:18): you cannot see My face – with the clear mirror.
לא יראני האדם וחי – THE HUMAN AND LIVING CANNOT SEE ME – and not anything alive, even the angels.
And there are those who explain לא יראני האדם וחי – A HUMAN CANNOT SEE ME AND LIVE – that if he will see me he will live forever. And the meaning of Manoach [is:] “shall not see me and live” – afterwards, but rather he will die immediately, as it is written: “And Manoach said {to his wife} We will surely die, for we have seen God” (Shofetim 13:22).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

כי לא יראני האדם וחי – אמר ר׳ שמעון התימני: האדם – כמשמעו, וחי – אלו חיות הקדש ומלאכי השרת. ומה שאמר ישעיהו: ואראה את י״י – היינו באספקלריה שאינה מאירה, אספקלריא מחיצה.
כי לא יראני האדם וחי, "for as long as a human being is alive, he cannot experience My essence visually.⁠" According to Rabbi Shimon the Yemenite,⁠" the definition of a human being is that he is alive. But even celestial creatures named חיות are named thus to remind us that though they "live" forever, they too are not able to have a visual experience of God's essence (Torah Shleymah 131 on our verse.) If you were to counter that Isaiah 6,2 claimed to have experienced such a visual revelation when he said: ואראה את ה' יושב על כסא, "I have seen God seated on a throne,⁠" this did not describe what is known as a clear vision, but as something at best like a reflection from a mirror; he had been screened by a partition at the time.
ואין טעם כי לא יראני האדם וחי – שיראה אותו וימות, אבל כי טרם שישיג לראייה תפרד נפשו מעליו, כי אפילו במראות המלאכים נאמר: במראה נהפכו צירי עלי (דניאל י׳:ט״ז).
FOR MAN SHALL NOT SEE ME AND LIVE. This does not mean that man could see Him, but must immediately die; it means that before he could grasp the sight, his soul would depart from him, for even of the vision of the angels it is said, by reason of the vision my pains are come upon me, [and I retained no strength].⁠1
1. Daniel 10:16.
כי לא יראני האדם וחי – על דרך הפשט שיחיה, וזהו שהזכיר בענין מנוח (שופטים י״ג:כ״ב) מות נמות כי אלהים ראינו, וכי בראית המלאך יאמר הכתוב כן אף כי בראית הש״י שלא יגיע לראיה כי תפרד נפשו ממנו אבל לאחר מיתתו רואה, וזהו שדרשו רז״ל בחייהם אינם רואים אך בשעת מיתתן רואים, וכן הוא אומר (תהלים כ״ב:ל׳) לפניו יכרעו כל יורדי עפר. וכן מצינו ברבי אבהו שראה מתן שכרו סמוך למיתתו ואמר כל אלין לאבהו.
וע״ד הקבלה כי לא יראני האדם לא אמר כי לא יראה אותי מפני שהמניעה הזאת אינה מאת השם שהרי כתוב בישעיה (ישעיהו ו) ואראה את ה׳ וכן (שמות כ״ד:י׳) ויראו את אלהי ישראל כי לא אמר ויראו אלהי ישראל, אבל הוסיף את וכאשר בארתי שם, והוא שאמר יחזקאל (יחזקאל ב׳:ב׳) ואשמע את מדבר אלי וכן (תהלים קמ״ה:כ׳) ואת כל הרשעים ישמיד, כי מדת רחמים שומר כל אוהביו ומדת הדין תשמיד הרשעים. והזכיר האדם בה״א הידיעה כי לפי הפשט היה הכתוב ראוי לומר כי לא יראה אותי אדם וחי, אבל הכתוב מבאר כי המניעה אינה אלא בעצמותו ומהותו של שם המיוחד ואפילו מן האדם המחוקק בחיות המרכבה, זה באור כי לא יראני האדם וחי.
וזהו שאמרו במדרש כי לא יראני האדם וחי ר״ע אומר אף חיות הנושאות אינן רואות את הכבוד, אמר ר״ש בן יוחאי אף מלאכי השרת שחייהם חיי עולם אינם רואים את הכבוד.
כי לא יראני האדם וחי, "for man cannot both have a visual perception of My essence and remain alive at the same time.⁠" According to the plain meaning of the text this line means that man cannot live on physically if he is granted a vision of God's essence. We find something similar in Judges 13,22 where Manoach voices the opinion that he and his wife are going to die forthwith as they believed they had "seen God.⁠" If he thought that even seeing an angel of the Lord was beyond living man's capacity to endure, the same applies all the more so to someone who beheld an even higher celestial being. Of course, the difference is that the essence of God, unlike the appearance of a angel, is never something that can be perceived with the human eye. After death, such essence does become visible to the soul's mental eye; this is what our sages meant when they said (Sifra Vayikra first section chapter 2,12) that whereas during their life on earth they cannot see Him, they are able to do so after they have died.⁠" This concept is confirmed by David in Psalms 22,30 where he writes: "all those at death's door whose spirits flag shall bow down before Him.⁠" [If they could not see Him how would they know before whom and when to bow down? Ed.] We also find a statement in the Jerusalem Talmud Avodah Zarah 3,1 that shortly before his death Rabbi Avuhu was granted a vision of the reward in store for him in heaven. He marveled at the vastness of that reward, exclaiming: "is all this for Avuhu?⁠"
A Kabbalistic approach to the words: "for man cannot see Me and remain alive.⁠" It is noteworthy that God did not say כי לא יראה אותי but כי לא יראני האדם וחי. Had the Torah used the former wording we would have concluded that man's inability to behold God was due to an objective reason, i.e. that God had categorically ruled this out. By using the wording in front of us, the Torah made it plain that our inability to behold Him is rooted in subjective causes, i.e. as long as man is subject to influences originating in his body he cannot qualify for such insights as looking upon the essence of God. Proof that theoretically, man can behold God is found in Isaiah 6,1 who said: "I have seen the Lord.⁠" [In fact King Menashe used this line as the excuse for condemning Isaiah to death as a false prophet citing our verse as proof that seeing God while in a mortal shell is impossible. Ed.] Another verse in which "seeing" God is reported as something a number of people were able to do is Exodus 24,10: ויראו את אלו-הי ישראל, "they saw the God of Israel.⁠" In that verse the word את which does not appear in our verse of כי לא יראני האדם וחי gives food for thought. I have explained in that instance that the word את in the verse in Parshat Mishpatim refers to these people having had a vision of the Shechinah rather than of the essence of God. This is also why Ezekiel used the word את when describing his vision in Ezekiel 2,2 ואשמע את מדבר אלי. Clearly, the word את with the vowel tzeyreh is a reference to a noun, i.e. the Shechinah. We find the word את being used in a similar capacity in Psalms 145,20 ואת כל הרשעים ישמיד, "He will destroy all the wicked people,⁠" where that word also refers to a certain attribute of God (the attribute of Justice) carrying out this retribution, seeing that the attribute of Mercy is the one which ensures that the ones who love the Lord stay alive as mentioned in the first half of that verse.
The word אדם in our verse is preceded by the letter ה meaning that the verse speaks about someone familiar to the reader. Had the verse intended to make an all-encompassing statement including all humans, the Torah should have written כי לא יראה אותי אדם וחי, "for man will not see My essence and live.⁠" This would have proved conclusively that God had initiated this denial of man's insight on a unilateral basis. The failure of the Torah to use the wording we just described makes it clear that the denial of the insight Moses requested was not rooted in the nature of the essence of God Himself. Ezekiel could not have had the visions he described in chapter one of his book (the famous Maaseh Merkavah 1,10), if the inability to see the essence of the Lord had been decreed by Him as something absolute. This then is the true meaning of the words: "for man (such as he is) cannot see Me and live.⁠"
Rabbi Akiva adds (in the Sifra mentioned earlier) that the chayot (high-ranking angels) which Ezekiel depicted as the carriers of God's throne in his vision, cannot see Him either. Rabbi Shimon ben Yochai adds further that even the ministering angels who are equipped with eternal life (not subject to the limiting factor וחי, "while alive") cannot behold the essence of the Lord either.
לא תוכל לראות את פני – באספקלריא המאירה. כי לא יראני האדם וחי ולא שום דבר חי שאפי׳ החיות אינן רואות. והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור. אדרבה קודם שיתרחק היה צריך להיות בנקרת הצור כדי שלא יראה. ואם אפרשהו לשון הכרזה. כלומר בהכרזת מדותי ניחא שפיר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

ועל מה ששאל לראות כבוד ה׳ יתעלה באה התשובה לו: לא תוכל לראות את פני, כי אין כח באדם להשיג אחד מהשכלים הנפרדים, וכל שכן שאי אפשר לו שישיג ה׳ יתעלה, כמו שביארנו בראשון ממלחמות ה׳ (פרק יב), כי לא יתכן שיראני האדם, ולא שום חי — רוצה לומר שאפילו אחד מהשכלים הנפרדים לא ישיג ה׳ יתעלה, כמו שהתבאר למי שעיין באלהיות ובדברינו בחמישי ממלחמות ה׳ (חלק ג פרק ז).
(כ-כג) התועלת העשרים הוא בדעות, והוא להודיע כי דרכי ה׳ יתעלה אפשר שישיגם האדם מצד פעולותיו; ואולם עצמותו לא יושג על השלמות לשום נמצא זולתו. ושאי אפשר שישיג האדם על השלמות אחד מהשכלים הנפרדים; ואולם יושג לאדם עצמות ה׳ יתעלה באופן חסר, כאילו היתה שם מחיצה מבדלת בינינו ובינו; וזה, שכבר נשיג ממנו שהוא נמצא תמיד מעצמותו, ומה שיִדְמֶה לזה מן הענינים שנשיגם מה׳ יתעלה. וכבר ביארנו אמיתת זה כולו בחמישי ממלחמות ה׳.
ויאמר לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי – [ד] לא אמר לו זה בתורת מניעה חלילה רק בתורת הלמוד וההודעה הגדולה שבידיעות. וזה שהוא מבואר שתכלית מה שיש בכח החכמים לדעת בחכמה האלהית הוא שלא ידעוהו. וזהו ההפרש בין חכם לחכם ממנו כי כל מה שיחכם עוד יוסיף דעת סבות בלתי ידיעתו אותו. ולזה אמר לו תדע שההשגה העליונה שבכחך להשיג היא דעתך שלא תוכל לראות פני והיא הידיע׳ בתאריו על דרך החיוב כי הוא הודעת מהותו כמו שאמר הודיעני נא את דרכיך ואדעך ונתן הסבה ואמר כי לא יראני האדם וחי 1ירצה שאין כח בשכל האנושי בהיותו מחובר עם החיות הסוגיי באומרך עליו חי מדבר להשיג מהות עצם נבדל נקי מחומר כ״ש למי שהוא בתכלית הנקיות והפשיטות מכל בחינות שום רבוי וחבור ענינים בעולם. אמנם כשהדבור מתפרד מזה החיות ההיולאני ודאי יראני בשום צד והוא מה שאמרו חכמינו ז״ל (ברכות י״ז.) שבעולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה 2או שיאמר כי לא יראני האדם וחי והוא חי ובריא בשכלו כמו והביט אל נחש הנחשת וחי (במדבר כ״א:ט׳) שכבר יקרה לקצת לשבוש שכלם לחשוב שכבר ראו במראה אותו יתעלה שקרה להם כמו הסומא שלא ראה מאורות מעולם וסובר לשפוט בענין המראות שזה לא די לו שהוא סומא אלא שהוא סכל כמו שכתב זה החכם בסוף המאמר הג׳ לאלהיות. ואולי כי אל החשש הזה היה מצטער ישעיה [ד] כשאמר ואומר אוי לי כי נדמתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב כי את המלך י״י צבאות ראו עיני. אלא שעל דרך האמת הוא כנוי אל הצורה הברואה הנראית אל הנביאים שהיה על דמות הכסא כמו שכתב הרב המורה על מה שאמרו חז״ל (במדבר רבה פ׳ י״ט) גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה בפרק מ״ה חלק א׳ עם שפירוש המאמר ההוא לפי כונת חז״ל אבאר אותו בשער ע״ו בע״ה.
1. ירצה שאין וכו׳ ״החיות הסוגיי׳ יקרא הרב החיים הארציים אשר בהם משותף האדם עם כל סוג בע״ח, עד שברצותו להבדיל האדם מכל החי אשר על פני האדמה צריכים אנו לומר שהוא ״חי מדבר״, אפס החיים הרוחניים והאמיתיים, אשר יהיו למנה רק לאדם לבדו יקרא ״חיות מיניי״ לפי שהוא למנה רק למין האדם לבדו, ר״ל לכל משכיל אמיתי והולך בדרך הישרה אשר בקרבו, הנקרא בעבור זה לפעמים ג״כ בשם ״חי״ סתם כמאמר הכתוב ״והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳)״, (עיון ביאורי למעלה דף קמ״ח) וע״כ אמר הכתוב ״כי לא יראני האדם וחי״, ר״ל האדם בעודנו מתהלך בארץ שהוא ג״כ בגדר החי כשאר בע״ח רק שהוא מדבר, ונקרא בעבור זה אדם וחי״ אבל אחרי הפרדו מגויתו שהוא חמרו ההילאני בעת אשר יקרא רק חי לבדו בבחינה אמיתית יראה תמונת ה׳ בראיה יותר ברורה בעולם הנצחי מאחז״ל מהעולם הבא ששם צדיקים יושבים וכו׳ ונהנין מזיו השכינה״.
2. או שיאמר וכו׳, ר״ל או שנוכל לפרש, כי שם חי הוראתו פה בריא, כמו ״והביט אל נחש הנחושת וחי״ ור״ל כי האדם שהוא בריא בשכלו לא יעלה על דעתו שיוכל לראות הי״ת בעיני בשר אשר לו, ורק איש שוגה ופתי אשר איננו, עוד בריא בשכלו יוכל לחשוב ככה, ובהיותו נדמה בזה לעור אשר לא ראה אור מימיו, ורוצה בכל זאת לשפוט על איכות ומהות האור והמראות השונות הלוא ישחקו לו וילעגו עליו, כי רק דמיון שוא וחזון כזב הטוהו לחשוב ככה, וזה שהצטער עליו ג״כ ישעי׳ באמרו ״אוי לי כי נדמיתי״, ר״ל לא לבד כי טמא שפתים אנכי וכו׳ הסכלתי עוד לחשוב כי את המלך ה׳ צבאות ראו עיני, אף כי באמת אין זה בגדר האפשרות שעיני בשר יראו הי״ת
ואמנם לבקשה הב׳ ששאל הראני נא את כבודך השיבו לא תוכל לראות את פני שהוא רמז להשגת מהותו כפי מה שהוא. כי כבר זכר הרב בשתוף פנים בפל״ז הנזכר שיאמר פנים על המציאות והמהות.
ואמרו כי לא יראני האדם וחי עליך לפרשו לדעת הרב אם על מלאכי השרת כדבריהם ז״ל כי גם הם אינם משיגים מהותו כפי מה שהוא או לפרשו על האדם בעוד שהוא חי כדברי המפרשים.
ואמנם איך שאל אדונינו משה ידיעת המהות האלהי בהיותו דבר נמנע מפאת עצמו כבר כתבו עליו האחרונים מהמחברים שאינו רחוק שבמראה הנבואה יודיע השם לנביא אמתת הדרושים בדרך שואל ומשיב ושהודיע השם בזה למשה מה הם הדברים והידיעות שאפשר לשכל האנושי להשיגם מהש״י. והראה לו זה בנבואתו כאלו הוא ע״ה היה שואל על שני החלקים חלק הפעולות והיא אפשרית וידיעת עצמותו והיא נמנעת. ויתכן לומר עוד בזה שיודע היה משה שהיה בלתי אפשר להשיג מהותו יתברך אבל שאל זה ממנו כדי שישפיע יתברך עליו בהשגה אחרת וכל מה שהיה אפשר בחוק השכל האנושי׳ לקבלו. כי כמה מהפעמים יבקש אדם מאדוניו שני דברים כדי שיודה לו באחת מהן בשלמותה.
והנה יורה על פי׳ הרב מהיות אני אעביר כל טובי ולא תוכל לראות את פני תשובות על שתי הבקשות שבקש משה. שאתה תמצא שבכל אחד מהפסוקים האלה נאמר ויאמר ויאמר בהיות די באמירה אחת לכל הדברים ההם אבל באו שתי אמירות ויאמר אני אעביר כל טובי ויאמר לא תוכל לראות את פני להיותם אמירות מתחלפות תשובות לשתי השאלות אשר בקש והותרה בזה לדעת הרב השאלה הח׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ויאמר לא תוכל לראת – לא יהיה זה נמנע ממך מפני חסרון השפעתי, אבל מפני חסרון קבלתך, שלא תוכל לקבל את שפע האור.
ויאמר לא תוכל לראות, your inability to see what you would like to see is not due to My depriving you, personally, of such an experience, but is rooted in man’s inability to “see” such things unless you had died first, as an eye of flesh and blood cannot “see” such things. You would be fatally blinded before understanding anything you would “see.”
[א] כי לא יראני האדם וחי
[1] מגילה פרק שני דף יט ע״ב (מגילה יט:)
[2] יבמות פרק רביעי דף מט ע״ב (יבמות מט:)
לִרְאֹת את פני: כתו׳ בהעתק הללי שהוא חס׳ וא״ו. ועיין ג״כ במ״ג ריש פ׳ בא. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, לִרְאֹת ג׳ חסרי׳ וא״ו, וסי׳ ולא יוכל לראת דוכסה את עין הארץ, וירד ה׳ לִרְאֹת את העיר ואת המגדל, ויאמר לא תוכל לִרְאֹת את פני, מכלל דשאר אורית׳ מלאי׳, עכ״ל. [לראת].
כי לא יִרְאַנִי: כתב ן׳ עזרא שהוא קמוץ, ובכל הספרי׳ בפתח. [לֹא⁠־יִרְאַנִי].
ויאמר לא תוכל וגו׳ – פירוש לא שאני מונע הדבר ממך, אלא לצד שאין בך יכולת המשיג כי לא יראני האדם, ואומרו וחי פירוש וישאר חי ואני חושש לחייך על דרך אומרו (תהלים פ״ד) כי טוב יום בחצרך מאלף.
או יאמר על זה הדרך כי לא יראני האדם פירוש בשום אופן ואפילו חי פירוש אפילו יהיה צדיק שיקרא עליו חי על דרך אומרו (שמואל ב כ״ג) בן איש חי, ואות וא״ו תשמש וא״ו המוסיף.
עוד ירצה על זה הדרך כי לא יראני האדם אפילו אחר מיתה ואתה מבקש לראות, ועוד וחי פירוש בחיים חייתך, כאן רמז שאחר מיתה ישיג מה שלא השיג אדם בעולם שהרי לא שלל אלא לצד היותו חי, והגם שהצדיקים מסתכלים באורו יתברך אחר מותם לא ישיגו מה ששאל משה מלפני ה׳ אשרי ילוד אשה.
ויאמר לא תוכל לראות, He said: "you are not able to see, etc.⁠" God meant that it was not He who withheld visual insights from Moses, it was simply that being a mortal human being, a composite of flesh and spirit, made such a thing impossible. This is why God added the word וחי, "and remain alive,⁠" to explain to Moses that because God wanted Moses to remain alive He could not grant his wish at this time. This would correspond to the thoughts expressed by the Psalmist when he said: (Psalms 84,11) "better a day in Your courtyard than a thousand (days in Your palace).⁠"
Alternatively, we may understand this verse to mean that even if man were חי, i.e. a perfectly righteous individual, immortal, God cannot be "seen" by man. We would have to understand the word חי in the sense it is used in Samuel II 23,20 where Benayahu son of Yehoyadah is described as בן איש חי, "a perfectly righteous individual.⁠" The letter ו at the beginning of the word וחי in our verse indicates that it adds something to what had already been stated, i.e. the inability to "see.⁠"
Still another way of understanding the words כי לא יראני האדם וחי, is that even after death it is impossible for man to "see" God. God asks: How can you expect to "see" God while still alive? Whatever "light" the righteous will be able to "see" in the hereafter does not come close to what you Moses are asking of Me at this time.
והיה מבקש גם לראות וע״ז השי׳ ית״ש לא תוכל לראות את פני כו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ויאמר לא תוכל – כי ראיית הפנים ששאלת במראה ממש לא תוכל לראותם, בעודך חי, לפי שהאדם בחיים מחובר מגוף ונפש, והגוף העכור מעכבו מראות באור החיים הנצחיים, אבל כשיפרד ממנו הגוף תוכל הנשמה להשיג יותר בדברים האלהיים, וזה אחד מן הרמזים שיש בתורה על עולם הבא:
ויאמר לא תוכל וגו׳ – המראה אשר הבטחתיך להעביר לפניך, תראה אותה בעברה לפניך, אבל לא תוכל להסתכל בפניה, כי זה א״א לטבע בן אדם מבלי שימות; וכל זה כדי שלא ילמדו בני אדם לעשות תמונה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

ויאמר – עתה הודיעו השער שהוא נמנע ההשגה שהיא ידיעת מהות ועצמות הא״ס יתברך שזה נקרא פניו שהוא עצמותו, עז״א לא תוכל לראות את פני שעצמותי הוא נמנע ההשגה, כי לא יראני האדם ולא יראני כל חי, וכמ״ש בספרא ויקרא (פרשה א׳) שאפילו חיות הקדש הנושאות את המרכבה אין משיגים את הכבוד:
ויאמר וגו׳1: באשר משה ביקש כדי לדעת עת רצון ״הראני נא״ והקב״ה השיב לו שלדעת עת רצון יהיה ע״פ השמיעה2, והיה קשה למשה מדוע לא יודיע לו באמת אותה עת רצון ע״פ הראיה, על כן השיב לו עוד ה׳ ״לא תוכל וגו׳⁠ ⁠⁠״, ועל כרחך תדע ע״פ השמיעה.
כי לא יראני האדם: ׳אדם׳ מיבעי. אלא ״האדם״ המיוחד אשר מעצמו נקרא ׳אדם׳3, לא ע״פ שקראו ה׳ אדם, כמו שכתבתי בספר בראשית (א,כו)4.
1. ע״פ רבינו לא מובן המשך דברי ה׳ ״לא תוכל לראות פני״, שהרי כבר השיבו שאין צורך בראיית פניו כדי להשיג רצון ממנו.
2. ׳כאשר ישמע העברת טוב ה׳, היינו י״ג מדות רחמים׳ – לשון רבינו לעיל.
3. כמו אדם הראשון לפני החטא, גם הוא ״לא יוכל לראות פני״.
4. על הפסוק ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״.
לא תוכל לראות את פני – לפי דעתי, פנים יאמר על הקורות העתידות לבוא על האדם והן עודן לפניו, ואחור על המאורעות שכבר עברו עליו; וכן פירשתי גם פסוק ״אחור וקדם צרתני״ וגו׳ (תהלים קל״ט:ה׳), כלומר אתה הכינות וידעת המאורעות שכבר באו עלי וגם העתידים לבוא, ובכולם שמת עלי כפכה, כלומר בכולם הראית כי אתה מחסי ואך טובתי אתה מבקש; וגם כאן נוכל לפרש בדרך זה: אני אומר לך שכל מדותי חסד ורחמים, רק אתה פעמים רבות לא תדע ותבין איך יתכן זה, כי קוצר בינת אדם בימי הבלו לא תתן לו לרדת עד עומק דברים, ובמה שנראה לו עתה כצרה גדולה, לסוף הימים הוא רואה חסד האל ושהכל ברחמיו הגדולים בא עליו; ואם ישיבני משיב: לפי פירושך היה לו לומר פניך ואחוריך! אשיבנו: הוא על דרך אהבתי שרוצה לומר גם כן אהבה לי, כן פני ואחורי (המשמשים כאן כשמות מופשטים) רוצה לומר הבאים מחמתי;
או פני – רוצה לומר ברגע שאני לפניך, כלומר בשעת המאורע, ואחורי – אחר שעברתי מאצלך, כלומר אחר זמן הרבה שאירע; ואם דברי אינם דברי ריק יהיה פסוק לא יראני האדם וחי ראיה עצומה להשארת הנפש ושבעה בהקיץ בדעת אלהים.
לא תוכל – תני משמיה דר׳ יהושע בן קרחה, כך אמר לו הקב״ה למשה, כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה אין אני רוצה.⁠1 (שם שם)
כי לא יראני האדם – א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן, אלמלי נשתייר במערה שעמד בו משה ואליהו כמלא נקב מחט סידקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה, שנאמר כי לא יראני האדם וחי.⁠2 (מגילה י״ט:)
כי לא יראני האדם – כתוב אחד אומר כי לא יראני האדם וחי וכתוב אחד אומר (ישעיהו ו׳) ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא, לא קשיא, כדתניא, כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה ומשה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה.⁠3 (יבמות מ״ט:)
כי לא יראני האדם – תניא, שמעון בן עזאי אומר, מצאתי מגילת סתרים בירושלים וכתוב בה מנשה הרג את ישעיה, אמר רבא, מידן דייניה וקטליה, אמר ליה, משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת (ישעיהו ו׳) ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא.⁠4 (יבמות מ״ט:)
1. רומז לאותו המאורע שנתראה אליו הקב״ה בלבת אש והסתיר משה פניו.
2. הבאור הוא, דכאן כתיב ושמתיך בנקרת הצור דמתרגמינן במערת טינרא, דאע״פ דגם הראיה דרך שם אי אפשר להיות במלואה, בכ״ז כתיב ושכתי כפי עליך כי לא יראני וגו׳, מוכח דאפילו ע״י נקב כל שהוא היה מלא אורה, וכן באליהו כתיב (מלכים א י״ט), ועמדת בהר והנה ה׳ עובר וגו׳ ויעמוד בפתח המערה, ומשמע ג״כ שנתראה אליו רק בראיה רחוקה, ועיין בחא״ג.
3. לא נתבאר יפה ענין אספקלריא מאירה ושאינה מאירה. ונראה לפרש ע״פ מש״כ הרמב״ם בפ״ז ה״ו מיסודי התורה בחילוק ערך הנבואה שבין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, שכל הנביאים נתנבאו בחלום או במראה ומשה היה מתנבא והוא ער ועומד, יעו״ש, ולפי״ז יצוייר היטב המליצה אספקלריא מאירה ושאינה מאירה, כי זה שהוא רואה כשהוא ער ראייתו צלולה וברורה נגד זה שרואה בחלום.
4. ומבואר בגמרא דלא רצה ישעיה להשיבו כמבואר בדרשה הקודמת דכל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה ומשה נסתכל באספקלריא המאירה, משום דידע שלא יקבל ממנו חילוק זה, אך קשה למה לא היה קשה ליה מתורה גופה דכתיב בה (ס״פ משפטים) ויראו את אלהי ישראל ויחזו את האלהים, והרי כתיב כי לא יראני האדם, וצ״ל כמש״כ התוס׳ בקדושין מ״ט א׳ דהכונה ויחזו את האלהים שראו את יקרת וכבוד ה׳, יעו״ש, אבל בהפסוק ואראה את ה׳ אי אפשר לפרש כן, שהרי כתיב ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא, הרי מבואר דקאי על עצמותו ממש כביכול.
ובזה יתבאר מאד מה שהביא כל הפסוק ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא אשר לכאורה היה די אם היה מביא רק המלות ואראה את ה׳, ותו לא, אך הביא כל הפסוק, כדי שלא יהיה באפשר לפרש כהפסוק ויחזו את האלהים, שחזו את יקרא דה׳, כמבואר, ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(כא) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י וְנִצַּבְתָּ֖ עַל⁠־הַצּֽוּר׃
Hashem said,⁠1 "Behold, there is room by Me; you shall station yourself2 on the rock,⁠3
1. Hashem said | וַיֹּאמֶר י"י – This is the third verse in a row which introduces Hashem as the speaker even though no one else has spoken in the interim. For discussion of the phenomenon, see Redunanacy.
2. station yourself | וְנִצַּבְתָּ – Alternatively: "stand". See, though, R. Hirsch on Shemot 14:13 and Malbim on Shemot 18:14, that the root "נצב" refers to a more intense "standing", and might take the connotation of: "stand firmly", or: "wait expectantly".
3. on the rock | עַל הַצּוּר – See Ibn Ezra that the verse refers to the top of the mountain (perhaps a cliff?), noting that in Shemot 34:2, Moshe is told to go to the top of the mountain. Alternatively, the verse refers to literal rock, perhaps that mentioned in Shemot 17:4.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןהדר זקניםדעת זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[קמג] 1הנה מקום אתי, אמר ר׳ יוסי בר חלפתא אין אנו יודעים אם הקב״ה טפילה לעולמו ואם עולמו טפילה לו, עד שבא הקב״ה ופירש הנה מקום אתי שהוא מקום עולמו ואין העולם מקומו, הוי עולמו טפילה לו ואין הוא טפל לעולמו. אמר ר׳ הונא בשם ר׳ אמי למה נקרא שמו של הקב״ה מקום שהוא מקומו של עולם שנאמר הנה מקום אתי, אברהם קרא לו מקום שנאמר (בראשית כ״ב:י״ד) ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ יראה, יעקב קרא לו מקום שנאמר (בראשית כ״ח:י״ז) ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, משה קרא לו מקום שנאמר הנה מקום אתי. (מדרש תהלים צ י)
[קמד] 2הנה מקום אתי, זו מערה שעמד בה אליהו. (לקח טוב)
[קמה] 3הנה מקום אתי, אכן יש ה׳ במקום הזה (בראשית כ״ח:ט״ז), זה מקום לנבואה, כענין שנאמר הנה מקום אתי, (מדרש הגדול בראשית כח טז)
[קמו] 4הנה מקום אתי ונצבת על הצור, ומנין שבקש משה מיתה כמיתתו של אהרן ושמע לחישתו שנאמר (דברים ל״ב:נ״א) ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר וכו׳, עד שאמר לו הקב״ה למשה משה דייך העולם הזה, שהרי העולם הבא שמור לך [שכבר המקום מתוקן לך] מששת ימי בראשית, שנאמר ויאמר ה׳ הנה מקום אתי ונצבת על הצור. (אדר״נ נו״א פי״ב)
[קמז] 5ונצבת על הצור, אלהים נצב בעדת אל (תהלים פ״ב:א׳), אמר ר׳ חגי בשם ר׳ יצחק, עומד אין כתיב כאן אלא נצב, אטימוס (בלשון יוני, מוכן ומזומן טרם בואם) כמה דתימא ונצבת על הצור. (בראשית רבה מח ז)
[קמח] 6ונצבת על הצור, אין יציבה אלא רוח הקודש, כמה דאת אמר (עמוס ט׳:א׳) ראיתי את ה׳ נצב על המזבח, ואין צור אלא שכינה שנאמר (דברים ל״ב:י״ח) צור ילדך תשי. (מדרש הגדול)
1. ב״ר סח ח, פסיקתא רבתי כא י. ובתנ״י כאן סי׳ טז: אמר ר׳ יוסי בר חלפתא הנה אני במקום הזה אין כתיב כאן, אלא הנה מקום אתי, מקומי טפל לי ואין אני טפל למקומי. וכ״ה בנדפס סי׳ כז. ובשמו״ר מה ו. וכ״ה בערוך ע׳ מקום בשם הילמדנו, ילקוט ויצא רמז קיז, תהלים רמז תתמא, חבקוק רמז תקסג, ילהמכ״ת ח״ב מב., חבקוק עמ׳ 41, שכ״ט בראשית ל יג, מדרש אגדה כאן. ובמדרש הגדול: לפי שהוא אומר ברוך כבוד ה׳ ממקומו (יחזקאל ג יב) איני יודע אם הוא מקום עולמו ואם עולמו מקומו, כשהוא אומר הנה מקום אתי, למדנו שהוא מקומו של עולמו ואין עולמו מקומו, שהכל צריכין לו והוא אינו צריך להן ולא לאחד מהן. וראה רש״י כאן ותו״ש וירא פכ״ב אות קסד ושם ויצא פכ״ח אות מז ו״בהגדה שלמה״ עמ׳ יח בבאור הראשונים על נוסח ההגדה: ברוך המקום. ובמפענח צפונות דף רנג ולהלן אות קמו. ובמו״נ ח״א פ״ח. ובספר ציוני: ועל דרך הסוד הוא השכינה שהיא מקומו של עולם העליון ע״כ אנו אומרים ברוך כבוד ה׳ ממקומו וכן ברוך המקום. וכ״ה בתק״ז סז.: ושכינתא בה אתמר הנה מקום אתי וכ״ה שם קכו:.
2. ראה לעיל אות קלח ממגילה יט: ולהלן אות קנא. וכ״ה בכת״י אלגוז אלמגוזי. ובאדרת אליהו: הנה מקום אתי, הוא בהר וכמ״ש רז״ל במגילה הנ״ל ששם מבואר שזו היא המערה שעמד בה אליהו ושם נאמר צא ועמדת בהר. וראה רש״י כאן. וכ״ה ברמב״ן: הנה מקום אתי בהר הזה אשר שכינתי שם, ונצבת על הצור שהוא בהר כמו שנאמר (לעיל יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. ובאע״ז: ונצבת על הצור הוא ראש ההר, כי כן כתוב ונצבת לי שם על ראש ההר (להלן לד ב).
3. הובא בתו״ש ויצא פכ״ח אות קכב. ובספורנו: הנה מקום אתי, מקום מוכן למראות אלהים, כאמרם ז״ל על מערה שעמדו בה משה ואליהו שהיא מי׳ דברים שנבראו בין השמשות, ראה להלן אות קמו, קנב. ויש להעיר שדבר זה שאמרו שמקום זה נברא בע״ש בין השמשות וכן להלן אות קמז שמקום זה מוכן ומזומן לו מששת ימי בראשית, יש לזה רמז בתרגומים כאן באונ׳ ויונתן: מקום אתי, אתר מתקן קדמי, ובתרגום ירושלמי השלם: אתר מזומן לוותי, הוסיפו ביאור: מתקן מזומן, לכלול בזה רעיון הנ״ל. – ובאברבנאל: ר״ל עם היות כל המקומות מושתתים ממנו, הנה יש מקום מיוחד מוכן לקבל השפע ממני והוא על הצור אשר בהר סיני. – בזהר ח״ג רכה: בשעתא דהוה אזיל לחרן מה כתיב ויפגע במקום (בראשית שם יא) צלותא דערבית הוה דצלי בההוא מקום כד״א הנה מקום אתי וצלותא דערבית בההוא אתר אתחזי.
4. ראה הוספות לאדר״נ נו״א עמ׳ 142: א״ל הקב״ה רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, כבר מקומו מוכן לו מששת ימי בראשית שנאמר ויאמר ה׳ הנה מקום אתי ונצבת על הצור, אמר הקב״ה למשה תן לי נשמתך ואשמרנה לך לעולם הבא מיד נטלה בנשיקה שנאמר וימת שם משה עבד ה׳ בארץ מואב על פי ה׳ וכו׳. ובפי׳ בנין יהושע: שנאמר ויאמר הנה מקום אתי מזומן מששת ימי בראשית לדבר אתך פנים אל פנים, א״נ הכוונה בסיפא (צ״ל ברישא) דקרא וחנותי את אשר אחון באותה שעה הראה לו הקב״ה כל אוצרות של מתן שכר וכו׳ (ראה לעיל אות קכד) והכל היה מתוקן מששת ימי בראשית כנ״ל. – בזהר ח״ב רז.: כתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי (שמות טז כט) מהו ממקומו תנינן ממקומו מההא אתר דאתחזי למהך ורזא דמלה דכתיב (יחזקאל ג יב) ברוך כבוד ה׳ ממקומו ודא איהו מקום ודא איהו רזא דכתיב (שמות ג ה) כי המקום אשר אתה עומד עליו, אתר ידיעא איהו לעילא וקרינן ליה מקום דאשתמודע ביה יקרא עלאה דלעילא וכו׳ כתיב הנה מקום אתי, מקום אתי ודאי, דא איהו מקום טמיר וגניז דלא אתיידע כלל, משמע דכתיב אתי, אתר דלא אתגליא וקיימא טמירא ודא איהו אתר עלאה לעילא לעילא היכלא עלאה טמיר וגניז וכו׳. וראה מ״ש בדברי הזהר בתו״ש חי״ד דף רלד, שמט, ובקונטרס מושג הזמן בתלפיות שנה ה׳ חוברת ג ד דף 821. וראה מו״נ ח״א פ״ח: מקום, זה השם עיקר הנחתו למקום המיוחד ולכולל ואח״כ הרחיבו הלשון ושמהו שם למעלת האיש וערכו, ר״ל לשלמותו בענין אחד וכו׳ והמשל נצב עליו מה שבארנוהו הנה מענין מקום באמרו ברוך כבוד ה׳ ממקומו שאתה תדע כי זה הענין בעצמו הוא ענין מקום כאמרו הנה מקום אתי, מדרגת עיון והשקפת שכל וכו׳.
5. מדרש תהלים כב יט, ילהמכ״ת סה: עה:, סדור רש״י הוצ׳ רש״ב עמ׳ 217, והובא בתו״ש וירא פי״ח אות כא בבאור. וראה תו״ש בשלח פי״ז אות סב–סד. וכ״ה בתרגומים כאן: ותתעתד, ותהא מעתד. ובחזקוני: ונצבת לשון עכבה. וראה מו״נ ח״א פט״ו: נצב עליו, מתמיד קיים נשאר וכו׳ ומזה הענין ונצבת על הצור. ובאברבנאל בדרך השני: וצוהו עתה שיעלה ויתיצב שמה, ר״ל התיצבות גדול ימים רבים הם המ׳ ימים אחרונים שעלה לקבל הלוחות השניות.
6. ראה כעי״ז במכילתא בשלח מס׳ דשירה פ״י, על הפסוק ותתצב אחותו מרחוק (לעיל ב, ד), הובא בתו״ש שם אות לו עי״ש בבאור ויש להוסיף מדרש משלי יד א. ובמו״נ ח״א פט״ז: נקרא השם יתעלה צור כי הוא ההתחלה והסבה הפועלת לכל אשר זולתו ונאמר הצור תמים פעלו, צור ילדך תשי, צורם מכרם, ואין צור כאלהינו, צור העולמים, ונצבת על הצור, השען ועמוד על התבוננות היותו יתעלה התחלה שהוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו. ובאברבנאל הביא פי׳ זה והוסיף שלפי״ז מה שאמר אח״כ ושמתיך בנקרת הצור אינו רמז להשי״ת צור עולמים. ופירש לפי שיטת המו״נ שם, שר״ל כשתעבוד חוקך וגבולך לעיין בכבודי שהוא המהות, הנה אשיב אותך בצרה ומצוקה רבה ממקרי הגוף וכו׳. ובצרור המור: ואולי רמז הנה מקום אתי מעלה מיוחדת אצלי שתשיג שאלתך כאלו אתה מופשט מחומר ויושב בסתר אהלי וזהו ונצבת על הצור, וזהו כאומרו לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו (תהלים כז ד).
וַאֲמַר יְיָ הָא אֲתַר מְתוּקַּן קֳדָמָי וְתִתְעַתַּד עַל טִנָּרָא.
And Hashem said, “Behold there is a place prepared before Me, and you shall set yourself on the rock.

וַיֹּאמֶר ה׳ הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר
וַאֲמַר ה׳ הָא אֲתַר מְתֻקָּן קֳדָמַי וְתִתְעַתַּד עַל טִינָּרָא
מָקוֹם אִתִּי – מקום מוכן לי
א. אין הבורא מוגבל במקום שהרי ״הקב״ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו״ (רש״י). לכן תרגם ״הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי״ – ״הָא אֲתַר מְתֻקָּן קֳדָמַי״ ופירש רש״י: ״יש מקום מוכן לי לצרכך... זהו פשוטו״. השווה: ״מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ״ (שמות טו יז) ״אֲתַר מַתְקַן לְבֵית שְׁכִינְתָּךְ״.
אִתִּי – לְפָנַי, לכבוד שמים
ב. לשלילה מהפירוש ״הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי״ – בחֶברתי, תרגם ״הָא אֲתַר מְתֻקָּן קֳדָמַי״ – לפני. וכמוהו פעם נוספת: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף״ (שמות כ יט) ״לָא תַעְבְּדוּן קֳדָמָי״, כהערת המסורה שם.
צּוּר – טִינָּרָא, תַּקִּיפָא
ג. ״וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר״ – ״עַל טִינָּרָא״. צוּר בהוראת סלע גדול, צוּק, מתורגם טִינָּרָא כבפסוקנו, וכן: ״הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר... וְהִכִּיתָ בַצּוּר״ (שמות יז ו) ״הָאֲנָא קָאֵים קֳדָמָךְ תַּמָּן עַל טִינָּרָא... וְתִמְחֵי בְּטִינָּרָא״. וממנו גם ״וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר״ (שמות ד כה) ״וּנְסֵיבַת צִפּוֹרָה טִינָּרָא״, וראה שם ביאורנו.⁠1 והטעם שתרגם ״כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ״ (במדבר כג ט) ״אֲרֵי מֵרֵישׁ טוּרַיָּא חֲזֵיתֵיהּ״ (צוּר=טוּר=הר) יבואר שם. ובהשאלה בא צוּר גם ככינוי לה׳ שהוא מחסה עוז לצדיק כגון ״אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ״ (שמואל ב כב ג). בהוראה זו מתורגם תַּקִּיפָא כגון ״הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ״ (דברים לב ד) ״תַּקִּיפָא דְּשָׁלְמִין עוֹבָדוֹהִי״, זולת ״צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי״ (דברים לב יח) המתורגם בתוספת ״דַּחְלַת תַּקִּיפָא דִּבְרָךְ אִתְנְשִׁיתָא״, מן הטעם שיתבאר שם.
1. ב״ערוך השלם״, טנר, קבע כי טִינָר, טִינָרָא מקורם מן טַרָנָא בלשון הסורית בהיפוך אותיות. על שם הקשיות הושאל טִינָר לצמחים קשים כגון בבבלי ״רבי אמי ורבי אסי הוו חלפי בשוקא דטבריא, חזי הנך דקיימי טינרי טינרי״ (חולין מח רע״ב). וברש״י: ״טינרי – צמחים גדולים מכנדי וכבר הוקשו כסלע״. וכן הושאל לגוף קשה על הריאה או בתוכה כהגהת רמ״א לשו״ע יו״ד דעה הלכות טריפות סימן לז סעיף ג: ״אבל בועה נגד טינרא, כהאי גוונא, טריפה, דהטינרא קשה ומנקבת הבועה שכנגדה״. ובשו״ת הרמ״א סימן ז נחלק על מהרש״ל בהגדרת טִינָרָא: ״מה שהחזיק מעלת כ״ת בסברתו להעמיד שהטינרא אינה קשה כסלע אלא יש בה מוגלא... אני בתומתי אלך ואחזיק ולא ארפה להיות שֵם טינרא קשה כסלע, כמו שתרגום סלע הוא טינרא״.
ואמר י״י הא אתר מזמן לוותי ותתעתד על טנרא.
ואמר י״י הא אתר מתקן קדמי ותהי מעתד על טינרא.
And the Lord said, Behold, a place is prepared before Me, and you shalt stand upon the rock.
ויאמר י״י הנה מקום מתוקן לפני ותהיה עומד על הצור.
[ו] וַיֹּאמֶר ה׳ הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא הִנֵּה אָנֹכִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי, אַתְרִי טְפֵלָה לִי וְאֵין אֲנִי טָפֵל לְאַתְרִי.
וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא, וַיֹּאמֶר י״י הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי – אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲלַפְתָּא: הִנֵּה אֲנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי, מְקוֹמִי טְפֵלָה לִי וְאֵין אֲנִי טָפֵל לִמְקוֹמִי.
Now, therefore, I pray Thee, if I have found grace in Thy sight, show me Thy ways … and the Lord said: Behold, there is a place by Me (ibid. vv. 13, 21). R. Yosé the son of Halafta said: It does not say “Behold, I am in this place,” but rather there is a place by Me; that is to say, My place depends upon Me, I am not dependent upon My place.
[טז] ויאמר ה׳ הנה מקום אתי וגו׳ (שם שם:כ״א). אמר ר׳ יוסי בר חלפתא הנה אני במקום הזה אין כתיב כאן, אלא הנה מקום אתי, מקומי טפל לי, ואני טפל למקומי, ויאמר אני אעביר כל טובי (שם שם יט), הטוב כל טובי מדת הפורענות, וחנותי את אשר אחון (שם), באותה שעה הראה לו הקב״ה כל האוצרות של מתן שכר שהם מתוקנים לצדיקים, אמר לפניו רבונו של עולם האוצר הזה של מי הוא, א״ל של עושי צדקה, הזה של מי הוא, של מכלכלי יתומים, וכן לכל אוצר ואוצר, עד שראה אוצר אחד גדול, א״ל זה של מי הוא, א״ל מי שיש לו אני נותן לו משלו, ומי שאין לו אני עושה עליו חנם, שנאמר וחנותי את אשר אחון (שם), אשר (נכון) [נחון] אין כתיב, אלא אשר אחון.
ויאמר ה׳ הנה מקום אתי וגו׳ – 1מכאן אמרו רבותינו ז״ל כי הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו, ועל זה נאמר הנה מקום אתי, כי ברשותי העולם מתקיים.
1. מכאן אמרו רבותינו כי הוא מקומו של עולם. תנחומא שלנו אות ט״ז ע״ש בהערה קי״ד ושם רשמתי הציונים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

וקאל לה איצ֗א הוד֗א מוצ֗ע ענדי פאנתצב עלי אלצואן.
ואמר לו עוד: הנה מקום אתי והתייצב על הסלע.
הנה מקום אתי – בהר אשר אני מדבר עמך תמיד, יש מקום מוכן לי לצורכך, שאטמינך שם שלא תיזוק, ומשם תראה מה שייתראה,⁠א זהו פשוטו.
ומדרשו: על שהשכינהב מדבר ואומר: מקום אתי, ואינו אומר: ׳במקום׳,⁠ג שהקב״ה מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו.
א. בגיליון כ״י לייפציג 1 כתוב שרבנו שמעיה הגיה את המלה וכתבה בשתי יו״דין.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י ליידן 1: ״על השכינה שם״. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, דפוס רומא: ״על מקום שהשכינה שם״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״במקום שהשכינה שם״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34: ״אני במקום״.
הנה מקום אתי BEHOLD, THERE IS A PLACE BY ME – On the mountain where I am continually speaking with you there is a place prepared by Me for your sake where I will hide you that you may not be hurt by the vision. From there you will see what you will be permitted to see.
A Midrashic explanation is that by the word מקום Scripture is speaking of the place where the Shechinah is and that He therefore said, "The place is by Me" and He did not say, "I am in the place", because the Holy One, blessed be He, is the "place" of the Universe (comprises the Universe) but His Universe is not His place (does not encompass Him) (Bereshit Rabbah 68:9).
ויאמר ה׳ הנה מקום אתי1זו מערה שעמד בה אליהו.
1. זו מערה שעמד בה אליהו. עיין מגילה י״ט ע״ב אילמלי נשתייר במערה שעמד בה משה כו׳ וכתב רש״י כשעבר הקב״ה לפניו שנא׳ ושמתיך בנקרת הצור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(כא-כב) ונצבת על הצורא – הוא ראש ההר, כי כתיב: ונצבת לי שם על ראש ההר (שמות ל״ד:ב׳). ואמר שהוא יתיצב, ובעבור הכבוד הוא בעצמו ישימנו בנקרת הצור. כי כן כתוב: ושמתיך – לא שיכנס הוא שם מעצמו.
ועתה אזכיר כלל טעם הפרשה. אמר הגאון: כי השם אמר למשה: העל את העם הזה1 מזה המקום שחטאו בו (שמות ל״ג:א׳), ובמקום אחר אסלח להם. ומשה השיב, אם לא ישוב אפך עתה במקום הזה אל תעלנו מזה (שמות ל״ג:ט״ו).
והנכון בעיני: בעבור שהשם אמר לו למשה: ושלחתי לפניך מלאך (שמות ל״ג:ב׳), אז השיב משה: ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי (שמות ל״ג:י״ב), הוא הכתוב בו: כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א). והשם השיבו: אני בעצמי אלך והניחותי לך (שמות ל״ג:י״ד). ועתה הטעם לך, כי עמך לבדך אלך, ולא אשכן בתוך בני ישראל. על כן השיב משה, אם אין פניך הולכים (שמות ל״ג:ט״ו) עם הגוי הזה שהזכיר למעלה: וראה כי עמך הגוי הזה (שמות ל״ג:י״ג),⁠ב אל תעלנו (שמות ל״ג:ט״ו) בלשון רבים. והעד הנאמן על זה הפירוש: ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו (שמות ל״ג:ט״ז). והשם השיב: גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאתג חן בעיני (שמות ל״ג:י״ז). ובעבור זה שמח משה ואמר: ילך נא י״י בקרבנו (שמות ל״ד:ט׳), הפך: כי לא אעלה בקרבך (שמות ל״ג:ג׳). ומשה בקש לראות השם, והשם השיבו: כי לא יראני האדם וחי (שמות ל״ג:כ׳). וזהו האמת, כי ההרגשות אינם מרגישות רק המקרים. על כן: ויראו את אלהי ישראל (שמות כ״ד:י׳). גם: ואראה את י״י (ישעיהו ו׳:א׳), וכן נבואת יחזקאל, הכל במראות אלהים, וכן אמר השם: אם יהיה נביאכם (במדבר י״ב:ו׳).
והנה אמר: וראית את אחורי (שמות ל״ג:כ״ג), ובמקום אחר: ותמונת י״י יביט (במדבר י״ב:ח׳). ואלה הדברים צריכים פירוש ארוך. והגאון אמר: כי הפנים פני האור, והמשל פני השמש, והאחורים הנשאר מן האור שהתדבק באחר. ואין צורך לכל זאת.
ולפני שאפרש זה אומר דעתי. דע: כי השם לא דבר עם משה פנים אל פנים רק בארבעים יום השלישים והלאה, ובעברו השם על פניו, אז קרן עור פניו. כי תחלת נבואתו על ידי המלאך הנראה בסנה, ושם כתוב: ויאמר י״י (שמות ג׳:ז׳). וככה: וי״י הולך לפניהם יומם (שמות י״ג:כ״א), כי השליח ידבר על לשון השולח. וזה היום שראה משה מה שבקש, היום לו, כיום מתן תורה לישראל. ולא הגיע אדם לפניו ואחריו אל מעלתו. וחכמינו אמרו: שהראה לו קשר של תפילין. ודברם נכון, רק לא כאשר יפרשוהו חכמי דורינו, שהוא כמשמעו, כי סוד עמוק הוא.
אמר אברהם המחבר: כבר פירשתי (ראב״ע שמות פירוש שני ג׳:ט״ו) כי השם הנכתב ואינו נקרא ככה הוא שם העצם, והעצם הוא הכבוד. וכאשר תחבר מספר כל האותיות יעלה שנים ושבעים, על כן אמרו חכמינו: כי הוא שם המפורש. וכאשר תחבר מרובע הראשון אל מרובע האמצעי, באמת יהיה כמספר השם. ג״כ מחברת חמשה ככבי לכת, גם בחברך האותיות שיבטא האדם בהם חצי השם, יהיה כמספר השם.⁠ד ובחברך מרובע הזוגות שהם במעלה הראשונה, יהיו במספרם המחוברים מחצי השם. וכאשר תכפול חצי השם הראשון על החצי, אז תמצא מרובע הנפרדים. ובחסרך מרובע האות הראשון ממרובע השנים, אז ישאר כחשבון מעוקב האות השני. ואם תחסר מרובע השנים ממרובע השלשה, אז ישאר בחשבון מעוקב האותה השלישי. וזה השם הנכבד הוא האחד שהוא בעצמו עומד, ואין לו צורך לאחר לפניו. ואם תסתכל מפאת החשבון שהוא ראש הכל, וכל חשבון מהאחדים הוא, תמצא האחד שהוא הכל, על כן סוד התפלות והתהלות. וטעם: והתגדלתי והתקדשתי (יחזקאל ל״ח:כ״ג), ועוד: אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳).
והנה האחד אין לו תמונה, והוא כדרך כלל לכל התמונות, כי מאתו יצאו. והנה הגויות העליונות, שהם המאורות והכוכבים, אין להם פנים ואחור, אף כי לנשמת האדם העליונה, אף כי למשרתי עליון, אף כי לעליון העליונים. והנה האורך בין שתי הנקודות, ונקודה הקרובה אל הפועל שר הפנים ושר הכח, והנקודה האחרת סוף הכח. ותנועת האדם לפנים, והגוף העליון אל הימין, והצמח אל העליון. והנה משה יכול לדעת ולראות בעין לבו, איך תדבק בריות ביוצר בראשית, ומדרך הכבוד, אין כח בנברא לדעת, וזהו: כי לא יראני האדם וחי (שמות ל״ג:כ׳), בעבור היות נשמת האדם עם הגוף. והנה אחרי מות המשכיל תגיע נשמתו למעלה גדולה שלא הגיע כן בחיי האדם. והנה משה שב כללי, על כן אמר השם: ידעתיך בשם (שמות ל״ג:י״ב), כי הוא לבדו יודע הפרטים וחלוקיהם בדרך כל. ובעבור כי הנכבד באדמה הוא האדם, על כן צורת הכרובים והנכבד באדם ישראל, על כן דבר קשר שלתפילין. על כן כתוב בשיעור קומה: כי השם בורא כל גוף, וכל נכבד מגוף, והנבזה מן הגוף הוא המקרה. אמר רבי ישמעאל: כל היודע שיעורו של יוצר בראשית מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ואני ועקיבא ערבים בזה הדבר, וזהו: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו (בראשית א׳:כ״ו).
ודע: כי כל הצמחים והחיים בארץ ובעוף ובבהמה והחיה והרמש וכל האדם קשורים בעליונים, כי הכללים קשורים בארבעים ושמונה צורות הגלגל, וזהו: אשר חלק י״י אלהיך אותם לכל העמים (דברים ד׳:י״ט). והמוסיפין להאיר אינו מטעם הענין, אולי ידעו זה ולא רצו לגלות הסוד לתלמידים. והעד הנאמן: ולא חלק להם (דברים כ״ט:כ״ה). וידוע, כי המחברות הם מאה ועשרים מחברות השבעה, והמחברת הגדולה כמספר כולם היא אחת, והמחברת השניה היא אחתו ועשרים, וכנגדה מחברת החמשה ככה, וזה המספר יצא משבעה, מחברת השלשה חמשה ושלשים, שגם זה מספר יוצא משבעה, וככה מחברתז הארבעה. והנה מחברת הששה שבעה, והמחברת שהיא כוללת המשפחות לכל האדמה כפי מזל כל גבול מהשבעה גבולות שהם כל הישוב, ועליהם כתוב: אתה הצבת כל גבולות ארץ קיץ וחורף אתה יצרתם (תהלים ע״ד:י״ז), שהשתנה בכל הגבולות אתם יצרתם. ואין השנוי בא מהשמש, רק בעבור נטותה לפאת צפון ודרום. והנה מחברת השנים העליונים, מזל טלה הוא בכל תשע מאות וששים שנה, ושניהם סובבים ממזל התחברותם אל מזל תשיעי בכל עשרים שנה, ככה יתגלגלו שתים עשרה פעמים עד מאתים וארבעים שנה, ומשם יתגלגלו במספר הזה ובדרך הזה במזלות העפר, גם במזלות הרוח, גם במזלות המים. ואל יעלה על לבך, כי הארבעה תולדות בשמים, ויש בשמש חום וקור, בלבנה ובשבתי, חלילה חלילה. כי הבריות העליונות נכבדות הם, ועליהם כתוב: כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם (תהלים קמ״ח:ה׳-ו׳). רק נקראו ככה בעבור המקבלים, והנה לא יוכלו המשרתים לשנות דרכם, שיעבור אחד מהם החק שנתן לו השם. גם כל צבא השמים והשפלים קבלו מהם כמו מתכנתם, על כן לא ייטיבו ולא ירעו. והנה המשתחוה למלאכת השמים לא יועילו לו, כי מה שגזר עליו כפי מערכת כוכבי מולדתו, כן יקרנו, חוץ אם ישמרהו כח עליון מכח הכוכבים, שהיה דבק בו, אז ינצל מהגזרות.
ואתן לך משל חשוב: שהיתה מערכת הכוכבים, שיגדל נהר על עיר אחת, וישטוף אנשיה או ימותו. ובא נביא והזהירם, שישובו אל השם טרם בא יום רעתם, ושבו אליו בכל לב. ובעבור שדבקו בו, נתן בלבם, שיצאו אנשי העיר לחוץ להתפלל, והנה כן עשו. וביום ההוא גדל הנהר פתאום כמנהגו, כאשר ראינו בעינינו פעמים רבות, ושטף כל העיר. והנה לא סרה גזרת השם והוא הצילם. וחשוב, כי המשרתים כסוסים עוברים במסלה, ולא ירוצו להרע או להטיב, רק ככה דרכם. וחשוב כי במסילה איש עור, לא ידע מנהג הסוסים מתי הולכין לימין או לשמאל, והוא נשען על פקח שידע סורם. והנה הוא ישמרנו, כי ברוצם בצד זה, יוליך העור לצד אחר, ומרוצת הסוס לא תשתנה, והעור ימלט. ובעבור זה אמר השם: אשר חלק (דברים ד׳:י״ט) ואתכם לקח י״י להיות לו לעם נחלה כיום הזה (דברים ד׳:כ׳), וככה: לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא (ירמיהו נ״א:י״ט), וזהו: ונפלינו אני ועמך (שמות ל״ג:ט״ז). וזהו שאמרו חכמינו: אין מזל לישראל (בבלי שבת קנ״ו.) כל זמן שהם שומרי התורה. ואם לא ישמרוה, ישלוט בהם המזל כאשר הוא מנוסה, כי כל מחברת ומזל דלי במערכת רעה, הנה יבא רעה לשנאי ישראל. והיודעים חכמת המזלות יודו כן. והנה היתה במערכת המחברת, שיעמדו במצרים בגלות עוד שנים. ובעבור שצעקו אל השם ושבו אליו – הושיעם השם, כאשר יקרה לכלל יקרה ליחיד. על כן: שומר תורה אשרהו (משלי כ״ט:י״ח). הנה ידעתיך בשם (שמות ל״ג:י״ב), כמו: יודע י״י דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד (תהלים א׳:ו׳).
והנה: הראני נא (שמות ל״ג:י״ח) אינו במראה העין.
והנה: על פניך (שמות ל״ג:י״ט) – על פניך הפנימים, והם פני הלב.
וטעם: כל טובי (שמות ל״ג:י״ט) – שאינו כמו הכל, ולא בכל ולא עם הכל.
וטעם: וחנותי את אשר אחון (שמות ל״ג:י״ט) – על משה, כי יעביר כל טובי על פניך (שמות ל״ג:י״ט), ולפני עברי ארחם אותך.
וזה: שאסוך כפי עליך (שמות ל״ג:כ״ב) – הנה זהו הפירוש, והכף כדמות סתר, כמסתיר עצם השמש בכפו, שלא תפרד נשמתו מעל גויתו.
והנה: וראית את אחורי (שמות ל״ג:כ״ג) – מפאת שהוא הכל, וכבודו מלא הכל, ומאתו הכל, וכל תמונת כל, וזהו: ותמונת י״י יביט (במדבר י״ב:ח׳).
1. השוו ללשון הפסוק בשמות ל״ג:י״ב.
א. ביאור זה מופיע בכ״י פריס 176, 177, ברסלאו 53 לאחר הביאורים לפסוקים כ״ב-כ״ג.
ב. ״שהזכיר ... הזה״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176, 177 והושלם מכ״י ברסלאו 53.
ג. כן בפסוק ובכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: מצאתי.
ד. ״ג״כ מחברות ... השם״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176, 177 והושלם מכ״י ברסלאו 53.
ה. ״השני ... האות״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
ו. ״והמחברת ... אחת״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
ז. ״השלשה ... מחברת״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
(21-22) AND THOU SHALT STAND UPON THE ROCK. The reference is to the top of the mountain,⁠1 for Scripture clearly states, and present thyself there to Me on the top of the mount (Ex. 34:2). God told Moses to stand there and God himself would place him in a cleft of the rock when the Lord's glory passed by (v. 22). For Scripture clearly states, that I will put thee in a cleft of the rock (v. 22). Scripture does not say that Moses should place himself in a cleft of the rock. I will now explain the meaning of the portion. Rabbi Saadiah Gaon says that God told Moses:⁠2 Bring up this people from this place wherein they sinned and I will forgive them3 in another place.⁠4 Moses replied: If your anger is not removed from Israel in this place then carry us not up hence.⁠5 However, the following appears to me to be the correct interpretation of the chapter. God told Moses, and I will send an angel before thee (v. 2).⁠6 Moses then responded, and Thou hast not let me know whom Thou wilt send with me (v. 12), that is, whether this angel is the one concerning whom Scripture writes, for My name is in him (Ex. 23:21). God answered Moses, My presence shall go with thee, and I will give thee rest (v. 14). The meaning of thee is: because I will go only with thee, but I will not rest in the midst of the children of Israel. Moses therefore responded, if Thy presence go not up with this nation, mentioned earlier by Moses in that this nation is Thy people (v. 13), [carry us not up hence].⁠7 Hence Moses employed the plural al ta'alenu (carry us not up).⁠8 For wherein now shall it be known that I have found grace in Thy sight…is it not in that Thou goest with us (v. 16) is positive proof that this explanation9 is correct. God then answered Moses, I will do this thing also that thou hast spoken, for thou hast found grace in My sight (v. 17). Moses was extremely happy to hear this and therefore said, let the Lord, I pray Thee, go in the midst of us (Ex. 34:9). The latter stands in marked contrast to for I will not go up in the midst of thee (v. 3). Moses desired to see the Lord.⁠10 God answered him, for man shall not see Me and live (v. 20). This is the truth. For the senses only feel that which is transient. Therefore and they saw the God of Israel (Ex. 24:10), I saw the Lord sitting upon a throne (Is. 6:1), and the prophecies of Ezekiel11 were all visions of God. Look, Scripture here states, and thou shalt see My back. It states elsewhere, and the similitude of the Lord doth he12 behold (Num. 12:8). These things require a long explanation. Saadiah Gaon says that face13 refers to the face of the light. Let the face of the sun serve as an example.⁠14 The back15 refers to the remaining light that cleaves to a person.⁠16 There is no need for all of this.⁠17 However, before I explain this let me say the following: Know that God only spoke to Moses face to face from the third series of forty days18 onward. Moses' face shone because God passed by his face. Moses' prophecy at first was through the angel who appeared in the bush.⁠19 Scripture there states, And the Lord said (Ex. 3:7).⁠20 The same is true of And the Lord went before them (Ex. 13:21),⁠21 for the messenger speaks in place of the one who sent him.⁠22 The day that Moses saw what he requested was, to him, what the day of the giving of the Torah was to Israel. No human being who lived before or after Moses ever reached Moses' status. Our sages said that God showed Moses the knot of the tefillin.⁠23 There words are correct. However, its meaning is not in accordance with that of the wise men of this generation who interpret the Rabbinical statement literally. On the contrary, it has a deeply hidden secret meaning.
Abraham the author states: I have already explained that the name of God, which is written but not pronounced,⁠24 is a proper name.⁠25 This proper name refers to the Glory.⁠26 If you add up all of the letters of God's proper name you get seventy-two.⁠27 The sages therefore said that it is God's explicit name.⁠28 If you add the square of one, the first number, to the square of five, the true middle number,⁠29 you will get the numerical equivalent of God's name.⁠30 This is also true regarding the five moving stars.⁠31 When you add up the letters that one enunciates in naming half of the letters that make up God's name32 you will also get the numerical equivalent of God's name.⁠33 When you add up the squares of the first four square numbers34 you get the numerical equivalent of half of God's name.⁠35 When you multiply the first half of God's name36 by the second half of God's name37 you get the sum of the square of the odd numbers.⁠38 When you subtract the square of the first letter of God's name39 from the sum of the squares of the first two letters40 of God's name, the remainder will be equivalent to the cube of the second letter of God's name.⁠41 If you subtract the square of the first two letters of God's name42 from the square of the first three letters of God's name,⁠43 the remainder44 will be equivalent to the cube of the third letter of God's name.⁠45 This glorious God is similar to the number one which stands by itself and has no need for any number before it.⁠46 If you consider the role that the number one plays in a sum of numbers, you will discover that one is the first of all the numbers in any sum, and that all sums consist of ones. God similarly is the One who is all.⁠47 This is therefore the secret of the prayers and praises.⁠48 It is the meaning of Thus will I magnify Myself, and sanctify Myself (Ezek. 38:23)⁠49 and of in whom I will he glorified (Is. 49:3).⁠50 Now the One has no image. He encompasses all the images,⁠51 for they all came from Him. Observe, the heavenly bodies, namely, the lights and the stars, have no front or back. This is certainly the case with man's heavenly soul. This is surely the case with those who serve on high.⁠52 This is beyond the shadow of a doubt the case with the Most High.⁠53 Now there is a vertical line between the two points.⁠54 The point closest to the Creator55 is known as "the prince of the face"56 and "the prince of power.⁠"57 The point which lies on the opposite end of the line marks the end of power.⁠58 Man moves frontward.⁠59 The body which is on high moves towards the right.⁠60 Plants grow upward.⁠61 Now Moses was able to know and perceive intellectually how human beings cleave to the Creator of the world62 who is called "the back" (v. 23). It is the nature of the Glory63 that no created being may have the power to know this.⁠64 This is the meaning of for man shall not see Me and live (Ex. 33:20). This is so because man's soul is in a body.⁠65 Now, after an intelligent person dies, his soul reaches a very high stage. It is a state which it could not reach while the individual was alive. Look, Moses66 became all-encompassing.⁠67 God therefore told Moses, I know thee by name (v. 12),⁠68 for only God knows the individuals and their parts in an all-encompassing manner. Man is the most important being upon the earth. Hence the form of the cherubim.⁠69 Israel is the most important type of human being.⁠70 Hence the statement regarding the knot of the tefillin.⁠71 The Shi'ur Komah72 therefore73 writes that God created all corporeal beings and all beings more glorious than corporeal beings.⁠74 The accidents75 are of less significance than the corporeal beings.⁠76 Furthermore, Rabbi Ishmael says,⁠77 "Whoever knows the measure of the Creator of the world78 is assured of a place in the world to come. I and Rabbi Akiba vouch for this.⁠" This is the meaning of Let us make man in our image, after our likeness (Gen. 1:26).⁠79 Note, all plants, all that live on the earth, all fowl, cattle, animal, creeping thing and all human beings80 are tied to the forty-eight forms of the sphere.⁠81 This is the meaning of [and when thou seest the sun and the moon and the stars, even all the host of heaven…] which the Lord thy God hath allotted unto all the peoples under the whole heaven (Deut 4:19).⁠82 Those who added "to give light"83 did so to explain the verse. It is possible that they knew this84 but did not want to reveal this secret to the students. And that He had not allotted unto them (Deut. 29:25)85 is positive proof of this.⁠86 It is known that the seven moving stars87 have 120 possible conjunctions.⁠88 The seven moving stars form the great conjunction in only one way.⁠89 There are twenty-one two-star conjunctions.⁠90 It is the same case with five-star conjunctions.⁠91 This number results from seven.⁠92 The stars can be in a three-star conjunction in thirty-five ways,⁠93 for this number too is a result of the conjunctions of the seven moving stars.⁠94 The same is true of a four-star conjunction.⁠95 Now the stars can be in a six-star conjunction in seven ways.⁠96 The influence of the conjunction which takes in all peoples of the earth97 varies in accordance with the constellation of every one98 of the seven sections99 which constitute the inhabited world.⁠100 Scripture says concerning them, Thou hast set all the borders of the earth; Thou hast made summer and winter (Ps. 74:17), which differ in all of the areas. Change does not come from the sun itself but because of its movement towards the north and south. Now the conjunction of the sun and moon in Aries101 occurs every 960 years. These two turn from the constellation with which they are in conjunction to the ninth constellation102 every twenty years. They make this cycle twelve times for a total of two hundred and forty years.⁠103 From there104 they travel in the same manner and in an identical time period in the constellations of "dust,⁠"105 the constellations of "air,⁠"106 and the constellations of "water.⁠"107 Do not think that the four elements are in heaven108 and that there is heat in the sun and coldness in the moon and Saturn.⁠109 Heaven forbid.⁠110 The creations that are high and above are glorious.⁠111 Scripture says concerning them, For He commanded, and they were created (Ps. 148:5). He hath established them for ever and ever; He hath made a decree which shall not be transgressed (Ps. 148:6).⁠112 They were created in this way113 only because of those whom they affect.⁠114 The seven moving stars115 cannot change their nature. They cannot violate that which God has assigned to them. The same applies to the hosts of heaven. The inhabitants of the lower world are affected by them in accordance with their116 makeup. Hence they cannot benefit or harm. Thus they cannot help one who bows down to them, for what was decreed for him in accordance with the arrangements of the stars at the time of his birth shall befall him. He can only be saved from his fate if he cleaves to and is protected by a power that is higher and more powerful than the stars. I will explain with a worthy parable. The arrangement of the stars had it that a river would overpower a city and kill or flood its inhabitants. A prophet came and warned the people to turn to God before the arrival of the day of their calamity. The people turned to God with all their heart. Because the people cleaved unto God, God put it into their hearts to go out of the city to pray unto the Lord. They did this. On the appointed day the river suddenly overflowed, as is its nature. We have witnessed this many times. The river flooded the entire city. Now God's decree was not altered and He saved them. Imagine the following: The seven moving stars are like horses that run along a path. They do not run with the intention of doing good or bad. They act in accordance with their nature. Now imagine that a blind man is in their path. The blind man does not know how the horses act. He does not know when they go to the right and when they go to the left. The blind man depends on a person with sight who knows the way the horses run. Now the person with sight will guard the blind man. When the horses run to one side he will lead the blind person to the other side. The course of the horse's running does not change but the blind man is saved. It is because of this that Scripture states, [the sun, and the moon and the stars, even all the host of heaven…] which the Lord thy God hath allotted [unto all the peoples under the whole heaven] (Deut. 4:19); But you hath the Lord taken…to be unto Him a people of inheritance (Deut. 4:20). The portion of Jacob is not like these, For He is the former of all things (Jer. 51:19). This is the meaning of so that we are distinguished, I and Thy people (v. 16). This is what the rabbis mean by "Israel has no constellation"117 as long as they keep the Torah.⁠118 If Israel does not keep the Torah, then the star rules over them, as has been proven, for any conjunction combined with Aquarius119 is an evil arrangement. It results in harm befalling Israel. This is admitted by the astrologers. Now the stars were arranged in a conjunction which decreed that Israel should remain in exile in Egypt for many more years.⁠120 God delivered them because they cried out unto the Lord and turned to Him (Ex. 2:23). What is true for the group121 is true for the individual.⁠122 Therefore But he that keepeth the law, happy is he (Prov. 29:18).
Observe, I know thee by name (v. 12) is similar to For the Lord knoweth the way of the righteous123 (Ps. 1:6).⁠124
Note, Show me, I pray Thee, Thy glory (v. 18) does not refer to seeing with the eyes.⁠125
Observe. Al panekha (before thee) (v. 19)⁠126 means: before thy inner face. It refers to the face of the heart.⁠127
Kol tuvi (all my goodness) does not mean all. Neither does it mean in all or with all.⁠128
And I will be gracious to whom I will be gracious (v. 19) refers to Moses, for Scripture tells us, I will make all My goodness pass before thee (Ibid.). However, before I pass before thee I will show mercy to you;⁠129 that is, I will cover you with My hand (v. 22). Look, this is its (v. 22) meaning. The hand served as a type of cover,⁠130 as in the case of a person who uses his hand to ward off the light of the sun so that his soul does not separate from his body.
Observe. Scripture states, and thou shalt see My back (v. 23) because God is all, His glory fills all, from Him is all, and He encompasses all of their images.⁠131 This is the meaning of and the similitude of the Lord doth he behold (Num. 12:8).
1. The rock refers to the top of the mountain.
2. (1).
3. Their sin of making the calf.
4. Saadiah Gaon's paraphrase of verse 1.
5. (15).
6. That is, God told Moses to bring the people to the land of Canaan (v. 1). He then added, and I will send an angel before thee.
7. That is, If Thy presence go not up (v. 15) is to be interpreted: If thy presence go not up with this nation.
8. Because the reference is to Moses and the people.
9. Moses requested that God's presence should accompany Israel.
10. (18).
11. Ezekiel saw God sitting on a throne which was placed on a platform borne by four creatures, each of which had four faces. See chapters 1 and 10 of Ezekiel.
12. Moses.
13. In My face shall not be seen (v. 24).
14. A person cannot look at the face of the sun. Similarly, a person cannot look at the light emanating from God. The aforementioned is referred to as God's face.
15. God's back. See verse 33.
16. That is, to the back of the divine light, which a person is able to behold (Weiser). See Saadiah Gaon's Book Of Beliefs And Opinions, 2:11: "God has a special light which He creates and makes manifest to His prophets in order that they may infer therefrom that it is a prophetic communication emanating from God that they hear. When one of them sees this light, he says: "I have seen the glory of the Lord…" However, when they beheld this light, they were unable to look upon it because of its power and brilliance. Indeed, whoever looked upon it incurred the disintegration of his entire makeup and the flight of his spirit from his body. Moses accordingly asked his Master to give him the strength to look upon this light. The latter, however, answered him that the first rays of this light were so powerful that he would be unable to view them clearly with his naked eyes, lest he perish. He would rather cover him up with a cloud or the like until the first rays of this light had passed, because the greatest strength of every radiant body is contained in its initial approach. All of this was implied in the statement of Scripture: And I…will cover thee with My hand until I have passed by. Then when, the first portion of the light had passed, God removed from Moses the thing that had covered him, so that he might be able to look at the back of the light, as Scripture says: And I will take away My hand, and thou shalt see My back" (Saadiah Gaon, The Book Of Beliefs And Opinion. Translated by Samuel Rosenblatt, Yale University Press, 1948, p. 130).
17. Saadiah's interpretation of God's face and back is wrong.
18. That Moses spent in prayer following Israel's making of the golden calf. See Deut. 10:10.
19. Ex. 3:2.
20. Even though it wasn't actually the Lord.
21. Even though the reference is to the angel of the Lord.
22. The angel represents the Lord and delivers His message. Hence God's angel is referred to as the Lord in Scripture.
23. The knot of God's tefillin. According to the rabbis, My back is to be interpreted as: what is in back of Me. See Berakhot 7a. Also see Rashi. For God wearing tefillin, see Berakhot 6a.
24. That is, YHVH, the tetragrammaton.
25. See Ibn Ezra on Ex. 3:15.
26. It refers to God Himself (Weiser).
27. Yod =10; heh =5; vav = 6. If we arrange God's name as Y(10), YH (15), YHV(21), YHVH (26), we get 72.
28. That is, the sages of the Talmud therefore refer to God's name as the 72-letter name of God.
29. Between one and nine. Ibn Ezra refers to five as the true middle number because some schools of thought taught that there are only nine basic numbers. See chapter 11 of Ibn Ezra's Yesod Mora.
30. 1 squared + 5 squared = 26. YHVH = 26.
31. Saturn, Jupiter, Mercury, Venus, and Mars. The five moving stars can be in conjunction with each other in 26 ways. For these 26 ways, see Krinsky.
32. Yod, heh. Yod is spelled yod (10), vav (6) dalet (4). Heh is spelled heh (5), alef (1).
33. YHVH = 26. Thus yod, heh spelled out = YHVH.
34. 2, 4, 6, 8. Their squares 4 + 16 + 36 + 64 = 120.
35. Yod, heh = 15. Adding 1+ 2+ 3 +4 + 5 +6 + 7 + 8 + 9 + 10 + 11 + 12 + 13 + 14 + 15 = 120.
36. Yod, heh, that is, 15.
37. Vav, heh, that is, 11. Multiplying 15 by 11 = 165.
38. The first five odd numbers, 1, 3, 5, 7, 9. Their squares 1 + 9 + 25 + 49 + 81 = 165.
39. Yod. Yod (10) squared = 100.
40. Yod, heh (15). 15 squared = 225.
41. The heh. Heh (5) cubed = 125. 225 – 100 = 125.
42. Yod, heh (15); 15 squared = 225.
43. Yod, heh, vav. Yod, heh, vav = 21. 21 squared = 441. 441 – 225 = 216.
44. 216.
45. Vav. Vav cubed = 216.
46. All numbers have a number before them; i.e., if a person says I have five books then what he is saying in effect is I have one book, two books, three books, four books, five books. Thus five assumes the numbers that precede it. However, 1 does not depend on any number before it. It stands by itself. This is the case with God. God stands by Himself. He is not dependent on any being that came before Him.
47. So Meijler.
48. The purpose of all prayers is to praise God as One, and the One from whom all existence comes.
49. Ezek. 38:23 reads: Thus will I magnify Myself, and sanctify Myself, and I will make Myself known in the eyes of many nations; and they shall know that I am the Lord.
50. Is. 49:3 reads: Thou art My servant, Israel, in whom I will be glorified. God will be glorified by Israel's proclaiming His oneness.
51. All shapes and forms owe their existence to God (Weiser).
52. The angels.
53. Thus and thou shalt see My back; but My face shall not be seen (v. 23) is not to be taken literally.
54. The upper and lower worlds form two opposite poles. There is, as it were, a line connecting them (Weiser).
55. Hebrew, ha-po'el. Motot interprets this as referring to the active intellect.
56. The prince of the face refers to the angel who sees God's face. It may also refer to the tenth sphere (I. Levin, Yalkut Ibn Ezra, p. 195).
57. The reference might be to the ninth sphere, the sphere which propels the other spheres. See I. Levin, p. 195.
58. The end of God's power, for there is nothing beneath the lowest world. See Weiser.
59. Towards his creator.
60. The spheres in which the fixed and moving stars are embedded appear to move from right to left (west to east) to one facing north. (Motot, quoted by I. Levin, p. 195). Thus the spheres aspire to move towards the "right" of God. See Weiser.
61. Even plants aspire to move towards the source of their being.
62. Moses was able to perceive the manner in which human beings are connected to God.
63. Of God.
64. "This" refers to Moses' request, Show me, I pray Thee, Thy glory.
65. The body and its lusts hinder man's soul from reaching its full potential.
66. After seeing God's back.
67. God knows the individual as part of the whole. See Ibn Ezra on Gen. 18:21 and the notes thereto. By seeing God's back, Moses was able to know the whole. According to Ibn Ezra ultimate knowledge is knowledge of the general category and not of the individual parts. For the individual perishes while the species endures. See chapter 10 of the Yesod Mora.
68. Moses now stood out more than he ever had before.
69. The cherubim in Ezekiel's vision had human forms. See Ezek. 1:5.
70. See Book II of Judah Ha-Levi's Kuzari.
71. See note 89. The Rabbinic statement expresses God's love for Israel. See Berakhot 6a, "Rabbi Nachman bar Yitzchak said to Rabbi Chiyya bar Avin, What is written in the tefillin of the Master of the universe? He answered, who is like Thy people Israel, a nation one in the earth (I Chron. 17:21).⁠"
72. Measurement of Stature, a mystical work giving the dimensions of God. Most scholars believe it to have been composed in the Geonic period. However, Saul Lieberman believes it to be a Tannaitic Midrash on Song of Songs.
73. Because all things have their origin in God.
74. Angels and souls (Weiser).
75. Hebrew, mikrim. An Aristotelian term for that which is incidental, e.g., white. That the house is white is an accident. Accidents are the opposite of substance. They have no independent existence. They exist only in another being. Accidents are in a state of flux, while substance remains the same.
76. In other words, incorporeal beings are superior to corporeal beings. However, the accidents are inferior to the corporeal beings. Man should choose to cleave to that which is above him rather than to that which is below him.
77. In the Shi'ur Komah.
78. A grossly anthropomorphic statement. Ibn Ezra apparently interprets this to mean that whoever knows the manner in which God encompasses all things is assured of a place in the world to come.
79. Man can attain immortality like his creator.
80. With the exception of Israel.
81. The stars of the eighth sphere (the sphere bearing the constellations) are arranged in 48 forms. See Ibn Ezra on Ex. 20:2 and the notes thereto.
82. That is, all people are under the dominion of the stars.
83. That is, the 70 scholars who translated the Torah into Greek. These sages rendered Deut. 4:19 as follows: which the Lord thy God hath allotted to give light to all the peoples under the whole heaven. See Megillah 9b.
84. That "all plants, all that live on the earth; all fowl, cattle, animal, creeping thing and all human beings are tied to the forty-eight forms of the sphere.⁠"
85. According to Ibn Ezra, Deut. 29:25 deals with the worship of the hosts of heaven. Its meaning is that God did not place Israel under the dominion of the stars. Nevertheless, Israel worshipped the stars.
86. For here, had not allotted cannot be interpreted as meaning, had not allotted to give light, for Deut. 29:25 deals with idol worship, that is, the worship of the stars (Meijler).
87. The Sun, Moon, Mercury, Venus, Mars, Jupiter and Saturn. In the notes which follow, the aforementioned will be referred to as follows: Sun/su., Moon/mo, Mercury/me, Venus/v, Mars/ma, Jupiter/j, and Saturn/sa.
88. Ibn Ezra then goes on to list these 120 conjunctions.
89. The seven moving stars can be in simultaneous conjunction in only one way.
90. The seven moving stars can be in a two-star conjunction in 21 ways. They are: sa/j, sa/ma, sa/su, sa/v, sa/me, sa/mo; j/ma, j/s, j/v, j/me, j/mo; ma/su, ma/v, ma/me, ma/mo; su/v, su/v, su/mo, v/me, v/mo, me/mo.
91. The seven moving stars can form 21 five-star conjunctions. They are: sa/j/ma/su/v; sa/j/ma/su/me, sa/j/ma/su/mo, etc.
92. So Weiser. The 21 possible conjunctions result from the seven moving stars.
93. Sa/j/ma, sa/j/su, sa/j/v, sa/j/me, sa/j/mo, etc.
94. So Weiser.
95. The seven moving stars can be in a four-star conjunction in 35 ways, i.e., sa/j/ma/su, sa/j/ma/v, sa/j/ma/me, etc.
96. These are: sa/j/ma/su/v/me, sa/j/ma/su/me/mo, sa/j/ma/su/v/mo, etc.
97. That is, the above-mentioned great conjunction. See note 155.
98. Each one of these seven areas is under the influence of a given constellation.
99. The inhabited world was believed to be divided into seven sections. See Ibn Ezra on Gen. 1:2.
100. Literally, the conjunction which takes in all peoples of the earth in accordance with the constellation of every one of the seven sections that constitute the inhabited world.
101. Which is part of the constellations of "fire.⁠" There are four elements: dust, fire, air, and water. Three of the 12 constellations correspond to each one of these four elements. Aries, Leo, and Sagittarius form the fire constellations.
102. Sagittarius.
103. 20 × 12 = 240.
104. Form the constellation of fire.
105. Taurus, Virgo, and Capricorn.
106. Gemini, Libra, and Aquarius.
107. The sun and the moon travel in each one of the group of constellations for 240 years; 4 × 240 = 960.
108. That is, that the heavenly bodies are made out of the four elements.
109. The sun was believed to be hot and dry, the moon cold and wet, and Saturn cold and dry. See chapter 4 of Ibn Ezra's Reshit Chokhmah.
110. According to medieval science the sun itself was not hot. However, it heated the earth because of the earth's composition. See Book II of Judah Ha-Levi's Kuzari: "We say that the rays of light belong to the sun itself, although in reality this is not so: it is the terrestrial bodies which, being opposite to it, are affected by it, and reflect its light.⁠"
111. They are not made out of the four elements which belong to the lower world. Hence they cannot share its properties; i.e., they cannot be hot, cold, dry, or wet.
112. If the heavenly bodies were made out of the four elements they would eventually come to an end. See Ibn Ezra on Ps. 148:5.
113. To be hot and dry, cold and wet, cold and dry. See note 177.
114. That is, to have this effect on earth. That is, the sun is said to be hot and dry because it has this effect on the earth.
115. Literally, the ministers.
116. The reference is to the inhabitants of the world.
117. Sabbath 156a; Nedarim 32a.
118. "As long as they keep the Torah,⁠" is not part of the Rabbinic statement. It is Ibn Ezra's interpretation of "Israel has no constellation.⁠"
119. Aquarius is Israel's constellation. See Ibn Ezra to Ex. 31:18.
120. Than they actually were.
121. The people of Israel.
122. The individual Israelite. As long as an Israelite clings to God he is not under the dominion of the stars.
123. Translated according to Ibn Ezra.
124. God knows that individual as a part of the whole. See note 135.
125. Moses did not ask to physically see God.
126. Literally, before thy face.
127. That is, it refers to the mind.
128. Kol tuvi is not to be interpreted, I will reveal all My goodness to you. Neither is it to be interpreted, I will reveal My goodness in all things, or I will reveal My goodness with all things. Its meaning is, I will reveal My attributes to you (Weiser).
129. Ibn Ezra's paraphrase of verse 19.
130. God shielded Moses' mind from comprehending more than it could. Otherwise Moses would have died.
131. Moses was shown how all of creation has its origin in God. This is called seeing God's back (Meijler).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ונצבת – לשון עכבה.
על הצור – הוא ראש ההר, שהרי כתיב: ונצבת לי שם על ראש ההר (שמות ל״ד:ב׳).⁠1
1. שאוב מאבן עזרא פירוש שני.
ונצבת, "you shall stand;⁠" the meaning of the word is to remain stationary, not advancing or planning to advance.
על הצור, "on the rock;⁠" another way of sayings: "on the top of the mountain.⁠" This has been spelled out in Exodus 34,2.
הנה מקום אתי – בהר הזה אשר שכינתי שם.
ונצבת על הצור – שיהיה בהר, כמו שנאמר: הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב (שמות י״ז:ו׳).
BEHOLD, THERE IS A PLACE BY ME — on this mountain, where My Glory resides.
AND THOU SHALT STAND UPON THE ROCK — which was upon the mountain, as it is said, Behold, I will stand before thee there upon the rock in Horeb (Shemot 17:6).
הנה מקום אתי – כלומר מקום שהוא טפל לי.
הנה מקום אתי ונצבת על הצור – מצאתי בשוחר טוב אמר רב חנינא למה נקרא שמו של הקב״ה מקום כד״א אל המקום לפי שהוא מקומו של עולם ועדיין איני יודע אי מקומו טפל אלא כשהוא אומר הנה מקום אתי הוי אומר מקום טפל לו.
הנה מקום אתי ונצבת על הצור, "Behold there is a place by Me, and you shall stand upon the rock;⁠" the author refers to an explanation he has found in a Midrash known as Socher tov (chapter 90) in which a Rabbi Chanina queries why, i.e. to what purpose, one of the Lord's names is מקום, "place,⁠" (Genesis 19,27). He answers that essentially far from G–d being in any place, G–d and place are identical, i.e. anything we call "place,⁠" is in reality occupying part of G–d's place as He created space. Our author feels that one could still have been in doubt whether this means that any מקום on earth or in the universe is always to be understood as secondary to Him, or if on occasion it is used as primary to anything surrounding the subject under discussion. By referring to מקום אתי, "a place next to Me,⁠" G–d reminded Moses that any "place" is always secondary to Him.
הנה מקום אתי – רוצה לומר: אף על פי שלא תוכל לראות פני, הנה תוכל להשיג מדרגה⁠־מה ממציאותי.
ויאמר ה׳: הנה מדרגה אתי, תוכל להשיג אותה בזה האופן, והוא, שתתיצב על הצור, שהוא מקום נבחר אל שישפע לך שם השפע האלהי בשלמות;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

ויאמר י״י הנה מקום אתי ונצבת על הצור לפי שאמר תחלה אני אעביר כל טובי על פניך ואח״כ הודיעו שלא יוכל לראות פניו הודיע איך יהיו אלו שני הענינים [ה] ואמר הנה מקום אתי רצוני מדרגה מיוחדת שבה תוכל להתיצב על אדון כל הארץ צור כל העולמים והיה בעבור כבודי כאשר אמרתי אני אעביר כל טובי על פניך ושמתיך בנקרת הצור – כלומר בתקרת הצור והוא המקום היותר גבוה שאפשר לך.
הנה מקום אתי בהר אשר אני מדבר עמך תמיד יש מקום מוכן לי לצרכך שיטמינ׳ שם שלא תוזק ומשם תראה. הודיע לנו בזה שהמקרא הזה מקרא קצר הוא שהי׳ ראוי׳ להיות הנה מקום אתי בהר להודי׳ היכן הוא המקום ההוא ומפני שהחסרון ראוי שיהיה בכח המאמר אשר בהר אשר אני מדבר עמך תמיד כלומר ומסתמ׳ המקו׳ ההוא בהר הוא מכיון ששם הדבו׳ תמיד ומפני שמלת אתי מורה שהמקום הוא עמו ולא בהר אמר יש מקום מוכן לי לצרכך שאטמינם שם שלא תזיק שפירוש אתי לפי זה מוכן לי לצרכך ומדרשו הנה מקום אתי המקום שהשכינה שם ואמר המקו׳ אתי ולא אני במקום מפני שהקב״ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו:
האמנם אמרו עוד ויאמר ה׳ הנה מקום אתי ונצבת על הצור יש לעיין למה נאמר פעם שלישית ויאמר בפסוק הזה. ולמה בשני פסוקים הראשונים אמר ויאמר בלבד ובפסוק הזה אמר ויאמר ה׳ ולדעתי בכוונת דברי הרב ועומקו שכיון הכתוב בזה ענין יקר מאד לא שיערוהו בדבריו אחד ממפרשי ספרו והוא שהרב יסבור שמשה רבינו בקש ב׳ בקשות בלבד. שהם ידיעת הדרכים וראיית הכבוד ושהש״י הודה לו באחת ולא הודה לו באחרת כמו שפרשתי. אבל הוא יתברך מעצמו הודיעו אחרי תשובת שאלותיו כי עוד לאלוה מלין ושהיה אצלו להודיעו עוד מדרגה אחרת מההשגה שהוא לא בקש עליה ולא דבר בה ועל זה אמר הרב באותו פל״ח ח״א. אלא שהוא העירו על מקום עיון שישיג ממנו תכלית מה שאפשר לאדם שישיגהו. ואשר השיגו הוא ע״ה לא השיגו אדם לפניו ולא לאחריו. ע״כ ומי יתן ידעתי מה הוא מקום העיון הזה שזכר הרב כי הנה אין בנמצ׳ זולת האל ומעשיו ואם מקום הענין הזה שזכר הוא ידיע׳ המהות כבר נמנע ממנו כמו שאמר לא תוכל לראות את פני ואם הוא ידיעת הנמצאות ודרכי ההנהגה כבר הודה לו בו כמו שאמר אני אעביר כל טובי ומה תהיה אם כן ההשגה הג׳ ההיא שעליה אמר הנה מקום אתי שהוא י״ת העירו עליה ומשה לא בקש אותה. ע״כ אמרתי שהרב ביאר בפ״ח ח״א בשתוף מקום ששם מקום יאמר על מדרגת העיון וההשגה. והביא שם הנה מקום אתי. ויהיה אם כן פירוש הכתוב לדעתו הנה יש אתי מדרגת עיון והשקפת שכל לתתה לך שאתה לא שאלת עליה. וביאר ענינה באמרו ונצבת על הצור. וכבר ביאר הרב בפי״ו ח״א שונצבת על הצור ענינו השען ועמוד על התבוננות היותו יתברך התחלה שהוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו כמו שביארנו באמרו הנה מקום אתי ע״כ וכל מי שראיתי מהמעיינים בספר המורה ראיתי אותם טועים בהבנת הלשון הזה בחשבם שיזהיר הרב בו למעיין שיעמוד ויתיצב להשיג איך הוא ית׳ צור עולמים. והוא טעות מבואר כי הנה לא תמצ׳ בכל השתופי׳ שעש׳ הרב בשם נצב או יצב שיאמר התיצבות על ההשגה וההתבוננות אבל כוונתו באמת שכאשר יגיע להשגת אותה מדרגה שרמז באמרו הנה מקום אתי והוא בהשגת איך הוא יתברך צור עולמים התחלה ובורא העולם כאשר בראו ואיך התחייב העולם ממנו מבלי חומר ולמה אז ולא קודם לכן שיזכיר משה ולא יעבור משם והלאה לעיין במהות האלהי. אבל יתיצב ויעמוד באותו גבול ולא יעבור מהמקום והמדרגה ההיא ולא יפליג חוקו כי עד אותה המדרגה יהיה אפשר לשכל האנושי לקבל לא יותר מזה והוא ונצבת על הצור רוצה לומר עד פה תבוא ולא תוסיף ופה תשית בגאון גלי שכלך ותתיצב ותעמוד במדרגת השגת צור העולמים ולא תעבור מזה להשגת מהותו. ובעבור שהמדרגה הזאת השלישית העיר הקדוש ברוך הוא מעצמו אל משה עליה. לכן אמר הכתוב בה ויאמר ה׳ הנה מקום אתי וגו׳ כי הוא יתברך אמרה מעצמו ומשה לא שאל ולא בקש אותה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ויאמר השם הנה מקום אתי – ביאר לו כיצד יהיה העברת טובו לפניו וקריאתו בשמו. וזהו הנה מקום אתי ונצבת על הצור. הוא שאמר למעלה הנני עומד לפניך שם על הצור. וזהו ויתיצב עמו שם. ואולי רמז הנה מקום אתי מעלה מיוחדת אצלי. שתשיג שאלתך כאלו אתה מופשט מחומר ויושב בסתר אהלי. וזהו ונצבת על הצור. וזהו כאומרו לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו. כי יצפנני בסוכה ביום רעה מכל מיני מדות הדין יסתירני בסתר אהלו. בצור ירוממני הוא צור של משה שאמר לו ונצבת על הצור. והמקום הוא האהל שהזכיר. זהו כנגד ענייני עולם הבא שקונה מצד אור ה׳ ותורתו. וזהו אורי וישעי. וכן בזאת אני בוטח שהיא זאת התורה. וכנגד טובות העולם הזה ועתה ירום ראשי. כלומר בזה העת שאני בו ירום ראשי על אויבי. וזהו ונצבת על הצור. ולפי שאדם חי בגוף ובנפש א״א להשיג זה. אמר ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך. בענין שלא תקבל נזק. וזה כנגד כי יצפנני בסוכה. ובעמידת אותו המקום הקדוש תזדכך ותתלבן. בענין שכשאסיר כפי מעליך וראית את אחורי. אעפ״י שלא יראני האדם וחי. בהכנת זה המקום וזה הצור. תוכל להשיג דבר מה בחיים. וזהו הנה מקום אתי כמו שפירשתי:
הנה מקום אתי – מקום מוכן למראות אלהים, כאמרם זכרונם לברכה על מערה שעמדו בה משה ואליהו, שהיא מעשרה דברים שנבראו בין השמשות (פסחים נ״ד.).
הנה מקום אתי, there does exist a place from which visions of God can be obtained, the place where both Moses and the prophet Elijah stood in a cave or beside a cave as described in Pesachim 54 as one the 10 items God created at dusk on the sixth day of creation.
הנה מקום אתי בהר אשר אני מדבר עמך כו׳. פירוש, כי מילת ״אתי״ הנאמר בכאן, לא שהיה המקום עם הקב״ה, אלא רוצה לומר ׳הנה מקום מוכן לי לצרכך שאטמינך שם שלא תוזק׳. וכדי שלא יקשה לך, ומה היה צריך לומר ׳הנה מקום אתי מוכן לצורכך׳, וכי אין מקומות הרבה בעולם דאפשר להטמין אותו שם עד שיאמר ׳הנה מקום אתי מוכן לצורכך׳. ועוד, ״הנה מקום״ וכי מקום אחד הוא בלבד בעולם שאפשר להטמינו לשם, לכך אמר ״הנה מקום אתי״ ׳בהר אשר אני מדבר עמך תמיד׳, כלומר באותו הר יש מקום אחד מוכן לצרכך:
בהר אשר אני מדבר עמך תמיד כו׳. הודיע לנו שהמקרא קצר והיה ראוי לכתוב בהר ומפני שהחסרון ראוי שיהיה בכח המאמר אמר בהר אשר אני מדבר עמך תמיד כלומר ומסתמא המקום ההוא בהר מכיון ששם הדיבור תמיד ולפי שמלת אתי מורה עמי שלא בהר אמר יש מקום מוכן לי לצרכך שהוא בכח מלת אתי:
In the mountain, where I constantly speak with you... Rashi is telling us that the verse is elliptic, and Scripture should have written, "In the mountain.⁠" Rashi says, "In the mountain, where I constantly speak with you,⁠" because the missing part should be understood from the verse itself. Rashi means to say that the place is assumedly in the mountain, as that is where God constantly speaks with Moshe. And since אתי seemingly implies [literally] "with Me,⁠" not in the mountain, thus Rashi says: "I have a place prepared for your needs.⁠" For this can be understood from אתי.
הנה מקום אתי כו׳ – הוא בהר וכמ״ש רז״ל במגילה (י״ט ע״ב).
הנה מקום אתי – לפי פשוטו, בצור שאהיה נראה לך בכבודי, כמו שנאמר להלן הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב (שמות י״ז:ו׳), שם אניח לך מקום פנוי להתיצב, אצמצם שכינת כבודי שתעמד עליו.
הנה מקום אתי – בהר אשר אני מדבר עמך תמיד, יש מקום מוכן לי לצרכך, שאטמינך שם שלא תנזק, ומשם תראה מה שתראה:
הנה מקום אתי – טרם נבוא לפרשה סתומה זו נשים לב תחלה על המלות והתיבות אשר בה.
מקום – הוא שם לכל סבה להיותה קיום המסובב, כענין רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ר״ל מסבה אחרת, כי כל דבר שהעצם המדובר ממנו נמצא עליו או בו או בתוכו נקרא מקום (שטאנדפונקט, וואָרין עטוואס ענטהאלטען איזט, וואָרויף עטוואס רוהעט). ולהיותו הוא ית׳ מקור כל הסבות והמסובבים וקיומם נקרא מקום, ר״ל מקיים העולמות (אללערהאלטער).
ונצבת – ההשגה האמתית תכונה בלשון עמידה ונציבה, כי כל זמן שהאדם הוא משתדל לקרב עצמו ממושג אל מושג עד בואו אל תכלית השגתו הוא בגדר התנועה הנפשית, כי נפשו מתנועעת מהשגה זו אל זולתה שהיא למעלה הימנו, ובבואה אל גבול ההשגה אז היא עומדת ונוחה מתנועתה, וזה הלשון רגיל בדרז״ל עומד על דעת רבו ר״ל משיג דעת רבו, ומזה לשון המקרא מי עמד בסוד ה׳ (ירמיהו כ״ג) טעמו מי השיג.
הצור – הוא ית׳ יתואר בשם זה כמו הצור תמים פעלו, והוא לרבי שלמה פאפענהיים מטעם צרירה ואגידה (מן צרורות בשמלותם), להיותו ית׳ מקשר כל פרטי הברואים יחד בכדי שיהיו צרורים ואגודים זה בזה, חלק זה מקושר בחלק אחר ממנו, עד שכולם יחד יהיו עצם אחד שלם בתכלית האחדות והשלמות (דער אללפערבינדענדע), ולהיותו ית׳ המקור והסבה לכל, שכל הנמצאים כלם צרורים ואגודים בו ותלויים ממנו, לזה גם חלקי הבריאה המתקשרים והמתאגדים זה בזה נקראו ג״כ בשם צור (דיא צוזאממענהאֶנגענדע, פערקעטטעטע שאֶפפונג), והוא הנקרא אצל המחברים השתלשלות הבריאה והתקשרותה זה בזה.
אתי – בהר סיני יש מקום מוכשר לכך, כי יש שם נקרת הצור.
ויאמר ה׳ וגו׳ – אולי אפשר לומר שהתשובות שניתנו בשני הפסוקים הקודמים, באו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. בתחילה התשובה החיובית (פסוק יט); ורק לאחר מכן התשובה השלילית (פסוק כ), המלווה בהסבר מדוע יש צורך לדחות את בקשת משה. שתי התשובות ניתנו בנפרד, בשני מאמרים נבדלים (״ויאמר וגו׳ ויאמר״).
עכשיו מוסיף ה׳ ואומר: ״הנה מקום אתי״. אם מבינים אנו תיבות אלה באופן הנכון, הן מבטאות את הפסגה, ובד בבד את הגבול, שאליו יכול השכל האנושי להתרומם. לא לחזות באלקים, אלא להביט על הארץ ועל הענינים הארציים, על האדם ועל מעשי אנוש, מנקודת המבט של ה׳ – זוהי המטרה הנשגבת ביותר שביד אדם כאן למטה להשיגה, ולכן היא המטרה היחידה שיש לו לשאוף אליה. ״הנה מקום אתי״: ישנה רק נקודה אחת שניתן להשקיף ממנה, שנקבעה כמטרה הגבוהה ביותר אף לשכל האנושי הגדול ביותר. גם לאדם כמשה, יש רק נקודה אחת כזו: לא להשקיף מהארץ אל האלקים כדי לחזות בה׳ ובדברים אלקיים; אלא להתרומם על ידי ה׳, לעמוד ״אתו״, לצפות על האדם ועל הענינים האנושיים מנקודת מבטו של ה׳; ולהתבונן ולהבין את האדם ואת כל הדברים האנושיים מהנקודה הנשגבה של ראיית ה׳. נקודת הראייה לצפיותיך אינה לפני או כלפי; היא ״אתי״, היינו לידי. עמוד על הצור, כדי שמנקודת תצפית מרוממת זאת תצפה על הארץ כאשר היא נתונה תחת כח ההשגחה העליונה.
ויאמר ה׳ – עתה הודיעו השער שהוא מצד אחד נמנע ההשגה ומצד השני אפשרי ההשגה שהוא להשיג איך יצא המציאות שהוא בעל תכלית מאת הא״ס שהוא בלתי בעל תכלית, ואיך יצא הרבוי מן האחדות, ואיך נתהוה המקום המכיל בתוכו כל העולמות ממי שנעלה מהמקום ומהזמן ומהגבול וכל שנוייהם, שבעיון הזה קבלו חכמי חרשים סוד הצמצום, וכתב בע״ח בתחלתו, תחלת הכל היה מציאת אור פשוט ונקרא אור א״ס ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי, וכשעלה ברצונו להאציל ולברוא וכו׳ צמצם א״ע באמצע האור שלו בנקודת המרכז ונעשה חלל עגול שהוא המקום לכל העולמות אשר עשה, ופי׳ שלהוציא את העולמות שהם בעלי גבול ותכלית ומתקוממים במקום מאת הבלתי בע״ת והא״ס מוכרח ששער א״ע בדרך מוגבל ושער את כל העולמות שיהיו בעלי גבול ושיתקוממו במקום, כי בהיותו בלתי בע״ת ונמצאו בכחו כל האפשריות עד בלי תכלית ימצא בו ג״כ האפשריות להמציא עולמות שהם בעלי גבול ותכלית. ולהמציא מציאות זה עזב דרכו הבלתי בע״ת שזה ימליץ שצמצם א״ע וסלק אורו ממקום זה היינו שסלק את אורו הבלתי בע״ת ונעשה חלל ומקום שיתקוממו שם ברואים בעלי גבול שצריכים מקום המגביל אותם, ובכ״ז גם צמצום זה נמצא בכחו הבלתי בע״ת שעז״א הנה מקום אתי, שכפי מה שהוא א״ס ובלתי בע״ת בהכרח נמצא בכחו גם אפשריות הצמצום, ומקום הזה היה המרכז שבו יעמדו כל היצור, ועז״א ונצבת על הצור, שבהתגלות הצמצום הזה והחלל הפנוי נמדד ונגבל בתוכו כל היצור שרצה לבראות, וכבר כתב במו״נ ח״א ששם צור מורה על כלל המציאות שיצר שעל ידי זה נקרא צור עולמים, ר״ל שבהשגה זו תתיצב להשיג כל היצור שנעשה במקום הזה:
ויאמר ה׳: חזר הקב״ה באהבתו העזה והנפלאה למשה, ואמר לו הנני להודיעך גם ע״י הראיה.
הנה מקום אתי: להודיעך ע״י הראיה ג״כ, היינו ״ונצבת על הצור״ – שהוא ״בראש ההר״ שאמר לו להלן (לד,ב)1.
1. כך בראב״ע, וז״ל: ״ונצבת על הצור״ – הוא ראש ההר, כי כן כתוב ״ונצבת לי שם על ראש ההר״ (להלן לד,ב).
הנה מקום אתי – תניא, אמר לו הקב״ה למשה, העוה״ב שמור לך מששת ימי בראשית, שנאמר ויאמר ה׳ הנה מקום אתי ונצבת וגו׳.⁠1 (אדר״ן פ׳ י״ב)
1. ענין זה הובא בהמשך ספור האגדה בשעה שבא מלאך המות לקחת נשמתו של משה רבינו גער בו משה עד שרמז לו הקב״ה שעוה״ב שמורה לו, והניח לו. ויתכן דסמיך בדרשה זו על מה דאיתא בתנחומא על פסוק זה שהראה לו הקב״ה למשה באותה שעה כל האוצרות ממתן שכר המוכנות לצדיקים, יעו״ש.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןהדר זקניםדעת זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(כב) וְהָיָה֙ בַּעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד⁠־עׇבְרִֽי׃
and when My glory passes, I will place you in the crevice of the rock, and I will screen you with My palm1 until I pass.
1. My palm | כַפִּי – Alternatively: "My cloud" (Ibn Ezra, R"Y Bekhor Shor, and others, pointing to Yeshayahu 49:16, Iyyov 3:41, and 36:32, for similar usage). This reading might in part be motivated by a discomfort with the otherwise anthropomorphic "palm".
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םדעת זקניםמיוחס לרא״שרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[קמט] 1והיה בעבר כבדי, אמר ר׳ ברכיה בא וראה כמה גדולים יורדי הים, משה נתחבט ונתחנן לפני המקום עד שראה את הדמות, שנאמר הראני נא את כבודך א״ל הקב״ה לא תוכל לראות את פני ולבסוף הראה לו בסימן שנאמר והיה בעבור כבודי וכו׳ ועולי הים כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה אלי ואנוהו (שמות ט״ו:ב׳) (שמות רבה כג טו)
[קנ] 2והיה בעבר כבדי, אלו טכסיסי המלאכים שנאמר באליהו לא ברוח ה׳ ולא ברעש ה׳ ולא באש ה׳ ואחריו קול דממה דקה (מלכים א י״ט:י״א-י״ב), לכך נאמר בעבור כבודי, המלאכים וחשמלים ואראלים. (לקח טוב)
[קנא] 3ושמתיך בנקרת הצור, אתה מוצא שני נביאים עמדו להם לישראל משבטו של לוי משה ראשון ואליהו אחרון וכו׳ ואת מוצא שמשה ואליהו שוין זה לזה בכל דבר וכו׳ משה נטמן במערה ושמתיך בנקרת הצור ואליהו נטמן במערה ולן שם כדכתיב (מלכים א י״ט:ט׳) ויבא אל המערה וילן שם. (פסיקתא רבתי פ״ד)
[קנב] 4ושמתיך בנקרת הצור, תניא עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות אלו הן וכו׳ ומערה שעמד בה משה ואליהו וכו׳ (מערה שעמד בה משה ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי, וכן באליהו וילך עד הר האלהים חורב ויבא שם אל המערה וילן שם (מלכים א י״ט:ט׳)). (פסחים נד.)
[קנג] 5ושכתי כפי עליך עד עברי, ואפרוש כפי עליך עד דיעברון כיתי מלאכיה דיתחמי. (תרגום ירושלמי השלם מכתי״ר)
[קנג*] 6ושכתי כפי עליך עד עברי, כיון שנתקבל בראשונה התחיל תובע אחרת, הראני נא את כבודך, אמר לו אין אתה יכול, ויאמר לא תוכל לראת את פני, דחק משה בתפלה וקיבלו הקב״ה, אמר לו, הואיל ודחקת בזו אני נותנך בנקרת הצור והיאך שאני עובר אני מסכך את ידי עליך מפני מלאכי הזעף שלא יפגעון בך, והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי, מה עשה משה ישב לו בנקרת הצור עד שהקב״ה עובר, באו מלאכים לפגוע במשה, מה עשה הקב״ה הגין ידיו עליו, ומשם נטל משה קרני ההוד, שנאמר (חבקוק ג׳:ד׳) וקרנים, מהיכן, מידו לו. (פסיקתא רבתי פ״י, לז:)
[קנד] 7ושכתי כפי עליך עד עברי, ר׳ יוסי הגלילי אומר הרי הוא אומר (מלכים א ח׳:י״א) ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה׳ את בית ה׳, מלמד שנתנה רשות למלאכים לחבל, וכך הפסוק אומר ושכתי כפי עליך עד עברי מלמד שנתנה רשות למלאכים לחבל, וכך הפסוק אומר (תהלים צ״ה:י״א) אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי, כשישוב אפי יבואון אל מנוחתי. (ברייתא דר׳ ישמעאל)
[קנה] 8ושכתי כפי, אלו ענני כבוד, שנאמר (איוב ל״ו:ל״ב) על כפים כסה אור. (לקח טוב)
1. הובא בתו״ש בשלח פט״ו אות נד. ומ״ש ולבסוף הראה לו בסימן וכו׳, ראה ביפה תאר ביאור ארוך וחשוב למאמר זה וביחוד להמלים ״הראה לו בסימן״ וראה בפרקי ר״א פמ״ו, הובא לעיל אות קיב ואות קכא, שה׳ עשה רצונו ע״י שהעביר את המלאכים המשרתים לפניו ונתן לו סימן שבשעה שישמע את השם ידע שזהו כבודו, עי״ש בבאור מפי׳ אדרת אליהו. וראה אות קנא. ובפי׳ התוס׳ והרא״ש: בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור, וא״ת אדרבא טרם יתרחק היה לו להכניס עצמו שלא יראהו, י״ל בעבור לשון הכרזה. וכ״פ לעיל על אני אעביר כל טובי, ראה אות קטז בבאור.
2. מקור מאמר זה הוא בתרגום ירושלמי להלן אות קנג, קנח עיי״ש. כעי״ז במדרש אגדה כאן ובכת״י אלגוז אלמגוזי, וראה אות קנג בבאור ולעיל אות קיב. ובפי׳ ר״א בהרמב״ם: בעבור כבודי רמז אל מעבר האור הנברא או אל דמיון סקירת העצמות הנשגבה (ראה לעיל אות קיב בבאור ב׳ פירושים במ״ש הראני נא את כבודך). ובפי׳ רבעה״ת: בעבור כבודי, מדותי. (ראה אות קיא). ובש״ך כאן: ולזה הבטיחו הקב״ה למשה שא״ל אני אעביר כל טובי על פניך כאומרו מה רב טובך וגו׳ והבטיחו שמעלתו למעלה מעלה, זהו על פניך, על דייקא, אבל לא בעודו מלובש בגוף, זהו והיה בעבור כבודי שהיא הנשמה שנקראת כבוד שנאמר למען יזמרך כבוד (תהלים ל יג).
3. ראה תו״ש שמות פ״ג אות קמח וש״נ ולעיל פל״ב אות קכז ואות רטו. וראה לעיל אות קלח שהמערה שעמד בה אליהו היא המערה שעמד בה משה. וכ״ה להלן אות קנב. וראה רש״י מלכים שם.
4. ספרי ברכה פי׳ שנה, מכילתא בשלח ויסע פ״ה, וראה אבות פ״ה מ״ו, אדר״נ נו״ב פל״ז, פרקי דר״א פ״ג ופי״ט, ת״י במדבר כב כח, ושם לא נזכר מערה שעמד בה משה ואליהו. וראה תו״ש לעיל פל״ב אות קסז. ובפי׳ ספר יצירה להר״י ברצלוני עמ׳ 140: וכן מערה שעמדו בה משה רבינו ואליהו שהוא בנקרת הצור, כדכתיב ושמתיך בנקרת הצור והוא מקום אור גדול מפני הוד השכינה שנגלה למשה רבינו משעה שנטמן באותו הצור כדכתיב ושכותי כפי עליך עד עברי ואותו מקום נברא בין השמשות מקום מיוחד בעולם וכו׳ שלא תהיה בריה חדשה בעולם אותו העת. – באגדות עתיקות מתימן עמ׳ רל: מנחם ונחוניא ובחיי בר יוסף הוי הליכי במדברא אתא חד ערבאי כו׳ אמר תו ואחזי לכון נקרת הצור, הלכו והראה אותם מקום גבוה ואור יוצא משם על כולן, כו׳, אמר להון אני הייתי רועה צאן קטן ביותר ונשאתני רוח שערה לבי ההוא אתרא ושמעתי שם שתי רוחות מספרות, אלו אדם יושב בזה המקום נשרף מפני שזה הוא נקרת הצור, אזלית בבי רמשא וחוינא לאבא ואמרנא ליה כך עובדא, אמר לי בני שמא חלמת חלום זה בלילה קא אשבעני דלא הוה חלמא ואזל בתראי אשכחיה מלאך מותה וקטליה, ע״כ. – בערוך ע׳ כס ד׳: כסא דמנקרא מלשון בנקרת הצור, כלומר כוס זכוכית חקוקות בו צורות. וראה רש״י כאן.
5. ראה לעיל אות קיב מפרקי דר״א ולהלן אות קנח, ובכת״י הנ״ל מבואר שמפרש גם המלים: עד עברי, על כיתי מלאכיה, ונראה שגם תחלת הפסוק והיה בעבר כבדי כו׳ שמתרגם ויהוי כמעבר [בת״י בדפוס במעבר] איקר [יקר] שכינתי ואשוי יתך בנקרא דטינרא, הכוונה ג״כ לכיתי מלאכיה כמו שמפרש סוף דבריו, לפנינו בדפוס בפסוק כב ירושלמי: ואטל ית ידי, וזה לגמרי לא דמי לנוסח הירושלמי כת״י ומכאן ראי׳ למ״ש במבוא לתרגום ירושלמי שהיו כמה נוסחאות בתרגומי ירושלמי, ונוסח שבדפוס נמצא בגליון ירושלמי כת״י על המלה: ואפרוש, ואטל ית כפי ידי עד (המלה לא ברורה) זמן דיעיבר ע״כ ולפנינו נדפסה רק ההתחלה, והפי׳ ואטל מלשון צל, וסכות על הארון (שמות מ, ג) באונקלוס ותטל, סכות לראשי (תהלים קמ) טללת לרישי, מה שמתרגם: כפי⁠־ידי, ראה (איוב יג, כא) כפך מעלי הרחק, מתרגם, ידך מעילווי ומ״ש רש״י שם. נמצא שיש ג׳ תרגומים להמלה ושכתי, אונ׳ יונתן: ואגן, ירושלמי כת״י: ואפרוש, וירושלמי בדפוס ועה״ג: ואטל. ובמכלל יופי: ושכתי כפי עליך פתרו דונש לשון סכך (וכ״ה להלן קנג*) ומנחם אמר לשון גדר, כלומר הלא אתה סכת בעדו (איוב א י) ורבינו הודה לו, וראה בפי׳ הראב״ד על ספר יצירה פ״ב מ״א עמ׳ עד.
6. בפרקי ר״א פמ״ו: אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה הרי אנו משרתים לפניך ביום ובלילה ואין אנו יכולין לראות את כבודך וזה ילוד אשה רוצה לראות את כבודך, ועמדו בזעף ובהלה להמיתו והגיעה נפשו עד מות, מה עשה הקב״ה נגלה עליו בענן שנאמר (להלן לד ה) וירד ה׳ בענן, וזו ירידה שביעית, וסכך עליו הקב״ה בכף ידו שלא ימות, שנאמר והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכתי כפי. וכעי״ז במכדרשב״י (הופמן עמ׳ 101): מאחז פני כסא פרשז עליו עננו (איוב כו ט) מלמד שאחז בכסא ופרש עליו מזיו עננו וסיככו כדי שלא ילהטוהו המלאכים באשם וכה״א ושכתי כפי עליך עד עברי. וכן מבואר בדרשות דלהלן אות קנד. ובמדרש הגדול: ושכתי כפי עליך מלמד שסיכך עליו הקב״ה מפני המזיקין שלא יכוה מזיו השכינה. ונראה שבעל מה״ג צירף כאן ב׳ דרשות, כי מ״ש שלא יכוה מזיו השכינה מבואר כן במגילה יט: הובא לעיל אות קלח: אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית (כשעבר עליהם הקב״ה כמו שנאמר ושכותי כפי עליך עד עברי) לא היו יכולים לעמוד מפני האורה וכו׳. ובאדרת אליהו: ושכתי כפי עליך עד עברי שלא תראני שלא תמות וכמ״ש הרמב״ן שקודם הראיה מתפרק האדם כמ״ש במראה נהפכו וכו׳ ואחר עברי והסרתי את כפי וכו׳ וכן עשה תיכף. ובספר ציוני: ושכותי כפי עליך עד עברי, מרע״ה היה צריך לשכות כפיו פן יראה בעיניו ויארע לו כעידית אשת לוט כי אלקים וכל קדושיו עמו. – ומשם נטל משה וכו׳, כ״ה בתנ״י כי תשא סי׳ כ, הובא להלן פל״ד פסוק כט.
7. במדב״ר יד יט. וכעי״ז במכילתא בא מס׳ דפסחא פי״א, הובא בתו״ש בא פי״ב אות תמז: משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע וכו׳ ואומר והיה בעבור כבודי. וכ״ה בשכ״ט שמות עמ׳ 135 וילהמכ״ת ח״ב עג:. וראה רש״י ותרגומים כאן וברמב״ן שמות יב כב: וכן והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור להגין עליו משרפים ופמליא של מעלה, וכיון שמצינו בשעה שנתנה רשות וכו׳. וראה אות קנג.
8. כ״ה במדרש אגדה. ומקור הדברים בתרגום רס״ג (קאפח) והיה בעבר, וכאשר יעבור לפניך כבודי אנחך בנקרת הצור ואסוכך בענני עליך עד אשר יעבור ראשיתו. וכ״כ באמונות ודעות מאמר ב׳ סוף פי״ב. ובאע״ז: ומפרשים אמרו כי כפי עב כמו על כפים כסה אור, הן על כפים חקותיך (ישעיה מט מז), ואינו רק כמשמעו. ועי״ש סוף פל״ג: והכף כדמות סתר כמסתיר עצם השמש בכפו שלא תפרד נשמתו מעל גויתו. ובפי׳ רבעה״ת: ושכתי כפי, ענן שלי כמו נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים (איכה ג מא) כלומר אהיה ענן לפניך כדי שלא תראה. וכ״ה בפי׳ הרא״ש: ענני כבוד זה הודי המבהיק. וברלב״ג: כשתכלה השגתך אלי במראה הנבואה תראה אותי באמצעות ענן מבדיל. ובאברבנאל: ועוד יסוכך עליו בענן הכבוד שמשם יהיה יוצא הדבור למשה בהיותו באהל ועל זה אמר ושכתי כפי עליך עד עברי, ר״ל שילוה אליו העזר האלקי מענן כבודו. וכ״ה בצרור המור. ובערוגת הבושם ח״א עמ׳ 198: ולשון הר׳ אלעזר ז״ל והיה בעבור כבודי שלפני אז ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי ואגין עליך בענן שלי, כפי היינו ענני, כמו הנה ענן ככף איש עולה (מ״א יח מד). ובמכלל יופי: ונקרא הענן כף לפי שבתחילה הענן ככף כמו שכתוב עב קטנה ככף איש ולפי שהם כמו כיפה על האדם, או הוא כף ממש והוא דרך משל. ובפי׳ ר״א בהרמב״ם: וכפי נגזר מן כף שהיא היד, השאלה על הענן, אם הכבוד הנרמז כאן הוא אור נברא, או אל מחסה ומסתור אם הרמז בשם הכבוד אל הסקירה השכלית וההשגה העיונית (ראה לעיל אות קיב בבאור, ב׳ פירושים). – בפי׳ רבעה״ת שמות כד יא: ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, לא שלח ידו לשומה לפני פניו כדי שלא יראוהו כמו למשה בנקרת הצור דכתיב ושכתי כפי עליך וגו׳. הובא בתו״ש שם אות קא בבאור. וראה רש״י ויקרא כו א: ואבן משכית, לשון כסוי כמו ושכותי כפי.
וִיהֵי בְמִעְבַּר יְקָרִי וַאֲשַׁוֵּינָךְ בִּמְעָרַת טִנָּרָא וְאַגֵּין בְּמֵימְרִי עֲלָךְ עַד דְּאֶעְבַּר.
When My Glory passes by, I will put you in a cave of the rock, and I will shelter you with My Word until I pass by.

וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי
וִיהֵי בְמִיעְבַּר יְקָרִי וַאֲשַׁוֵּינָךְ בִּמְעָרַת טִינָּרָא וְאַגֵּין בְּמֵימְרִי עֲלָךְ עַד דְּאִיעְבַּר (תאג׳: דְּאַעְבַּר)
נִקְרָה – מערה
א. נִקְרַת הַצּוּר היא חלל שנעשה על ידי שנקרו (=חצבו ועקרו) גושי אבנים והיא כעין מערה.⁠1 מכאן ת״א ״בְּנִקְרַת הַצּוּר״ – ״בִּמְעָרַת טִינָּרָא״, ובעקבותיו פירש גם רש״י: ״נִקְרַת הצור – כריית הצור״. ומסתבר שנקרת הצור של משה היא המערה של אליהו, כרד״ק לפסוק ״וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה (מלכים א יט ט) – מערה היתה בהר סיני ועליה נאמר וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר כמו שתרגם אונקלוס: בִּמְעָרַת טִינָּרָא״.
וְשַׂכֹּתִי כַפִּי – לשון הגנה לסילוק ההגשמה
ב. ״וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ״ – ״וְאַגֵּין בְּמֵימְרִי עֲלָךְ״. לסילוק הגשמת ״כף״ תרגם ״וְשַׂכֹּתִי כַפִּי״ – ״וְאַגֵּין בְּמֵימְרִי״. ומכיוון שהמיר ״כף״ ב״מימרא״, לא יכול היה לתרגם ״וְשַׂכֹּתִי כַפִּי״ בפועל ״טלל״ (לשון צל) כתרגומו הקבוע כגון, ״סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם״ (שמות כה כ) ״מַטְּלִין בְּגַדְפֵּיהוֹן״. על כן התחכם לתרגם ״וְאַגֵּין בְּמֵימְרִי״ משורש גנ״ן, כי סוכה לשון הגנה.⁠2 וכן הטעים רש״י: ״ושכתי כפי – ותרגומו וְאַגֵּין בְּמֵימְרִי כנוי הוא לדרך כבוד של מעלה, שאינו צריך לסוכך עליו בכף ממש״. וכעין זה ״וַיִּסְגֹּר ה׳ בַּעֲדוֹ״ (בר ז טז) ״וְאַגֵּין ה׳ עֲלוֹהִי״, עיין שם.
תרגום קשה: עַד עָבְרִי – עַד דְּאִיעְבַּר
ג. ״עַד עָבְרִי״ – ״עַד דְּאִיעְבַּר״ הוא תרגום קשה, כי ״עבר״ הוא פועל תנועה שאונקלוס נוהג לסלקו, כגון ״וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם״ (שמות יב יב) ״וְאֶתְגְּלֵי בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם״. ובעוד שברישא ״בַּעֲבֹר כְּבֹדִי״ – ״בְמִיעְבַּר יְקָרִי״ אונקלוס מייחס את ההעברה ל״כבוד״, בתרגומו ״עַד עָבְרִי״ – ״עַד דְּאִיעְבַּר״ הפועל מיוחס לבורא ועם זאת הניחו כצורתו. ואמנם מפועל ״עבר״ הרבה רמב״ן להקשות על הרמב״ם ולהוכיח שאין ת״א מסלק ההגשמה.⁠3
1. כראב״ע (הפיה״ק): ״בנקרת הצור – מקום מנוקר בצור״, וכן פירש רש״י: ״בנקרת הצור – כמו הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר (במדבר טז יד), יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל (משלי ל יז), אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מַיִם (מלכים ב יט כד), גזרה אחת להם״.
2. כרש״י לעיל כו לו: ״ועשית מסך, וילון כמו שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ (איוב א י) לשון מגין״. וראה ״אוהב גר״ נתיב יא.
3. ראה בנספח ״תרגומי ההגשמה״, עמ׳ 941. גם נוסח התאג׳ ״עַד דְּאַעְבַּר״ משמעו עד שאעבור ולא עד שאעביר [את כבודי]. השווה: ״אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי״ (יט) ״אֲנָא אֶעְבַּר״.
ויהוי כמעיבר איקרא שכינתי ואשוי יתך בנקרה דטינרא ואפרוש כפיב עליך עד דיעברון כיתי מלאכיה די תחמי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״איקר״) גם נוסח חילופי: ״יקר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואפרוש כפי״) גם נוסח חילופי: ״ואטל ית כף ידי״.
ויהי במעיבר יקר שכינתי ואישוינך באספלידא דטינרא ואגין במימרי עלך עד זמן דאיעיבר.
And it shall be that when the glory of My Shekinah passeth before thee, I will put thee in a cavern of the rock, and will overshadow thee with My Word until the time that I have passed by.
והיה בעבור כבוד שכינתי ושמתיך בנקרת הצור ואגן במימרי עליך עד עברי.
ואטיל ית ידי.
And I will overshadow with My hand.
והיה בעבור כבודי – אלו טכסיסי המלאכים, 1זה שנאמר באליהו לא ברוח ה׳ אחר הרוח רעש לא ברעש ה׳ וגו׳ (מלכים א י״ט:י״א), לכך נאמר והיה בעבור כבודי, אלו המלאכים ואראלים וחשמלים.
ושכותי כפי עליך עד עברי2אלו ענני כבוד.
1. זה שנאמר באליהו מובא בלק״ט.
2. אלו ענני הכבוד. מובא בלק״ט וסיים שנאמר על כפים כסה אור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

פאד֗א גאז נורי פצירתך פי נקיר אלצואן וט֗ללת בסחאב עליך אלא אן יג֗וז אולה.
והיה בעבור אורי אשימך בנקרת הסלע ואסכך בענן עליך עד אשר יעבור ראשיתו.
בעבר כבודי – כשאעבר לפניך.
בנקרת הצור – כמו: העיני האנשים ההםא תנקר (במדבר ט״ז:י״ד), יקרוה ערבי נחל (משלי ל׳:י״ז), אני קרתי ושתיתי מים (מלכים ב י״ט:כ״ד), גזרה אחת להם. נקרת הצור – כריית הצור.
ושכתי כפי – מכאן שנתנה רשות למחבלים לחבל. בואגין במימרי – כינוי הוא לדרך כבוד של מעלה, שאין צריך לסוכך עליו בכף ממש.
א. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1: ״האלה״. בכ״י אוקספורד 165 המלה חסרה.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״ותרגומו״.
בעבר כבדי WHEN MY GLORY PASSES BY – i.e. when I shall pass before you.
בנקרת הצור IN A CLEFT OF THE CRAG – נקרה is similar in meaning to the verbs in "Will you bore out (תנקר) the eyes of these men?⁠" (Bemidbar 16:14); "The ravens of the valley shall pick it out (יקרהו)" (Mishlei 30:17); "I have dug a well (קרתי) and drunk strange waters" (Melakhim II 19:24). All these have the same derivation. נקרת הצור thus means a place dug out of the rock.
ושכתי כפי AND I WILL SHELTER [YOU] WITH MY HAND – Hence it is evident that permission has been given to the destructive agencies to wound. The Targum renders ושכתי כפי by ואגין במימרי "I will protect you with My word" This is merely a circumlocution in a manner more respectful to the Most High God and the Targum did not translate it literally because He (God) does not need to cover a person with the hand actually in order to protect him.
והיה בעבור כבודי – אלו טכסיסי המלאכים, שנאמר באליהו לא ברוח ה׳ ולא ברעש ה׳ ולא באש ה׳ 1ואחריו קול דממה דקה (מלכים א י״ט:י״א-י״ב), לכך נאמר בעבור כבודי, המלאכים וחשמלים ואראלים.
ושכותי כפי – אלו ענני כבוד, שנאמר על כפים כסה אור (איוב ל״ו:ל״ב).
1. ואחריו קול דממה דקה. כ״ה גם בכ״י פלארענץ ובקרא כתיב ואחר האש קול דממה דקה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(כב) בנקרת הצור – מקום מנוקר בצור, והוא הר סיני, וכן כתוב: הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב (שמות י״ז:ו׳).
וטעם כפי – כמו: עב.
ושכתי – בסי״ן או בסמ״ך, שוה בטעם.
ומפרשים אמרו: כפי – כמו: על כפים כסה אור (איוב ל״ו:ל״ב), הן על כפים חקתיך (ישעיהו מ״ט:ט״ז). ואינו רק כמשמעו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

AND I WILL COVER THEE. Ve-sakkoti (and I will cover thee) has the same meaning whether spelled with a sin or a samekh.⁠1 Some commentaries say that kappi (My hand) is to be interpreted My cloud,⁠2 as in al kappayim kissah or (He covereth His hands (or cloud) with the lightning) (Job. 36:32) and hen al kappayim chakkotikh (Behold, I have graven thee upon the palms of My hands) (Is. 49:16).⁠3 However, it is to be translated literally.⁠4
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 21]

1. Ve-sakkoti is spelled with a sin in our verse.
2. In Is. 49:16. Ibn Ezra quotes this opinion in the name of Saadiah Gaon.
3. They render this verse, Behold, I have graven thee upon My clouds.
4. Kappi is to be rendered My hand.
(כב-כג) ושכותי כפי – ענני, כמו נשא לבבינו אל כפים (איכה ג׳:מ״א), ויהיה הענן לפניך שלא תראה.
והסירותי {את} כפי וראית את אחורי – הוי יודע שאין זה כי אם משל, שאין למעלה עורף אפילו במלאכים,⁠1 כדכתיב: וארבעהא פנים לאחתב (יחזקאל א׳:ו׳), לארבע רוחות יש להם פנים. לכך: לא יסבו בלכתן,⁠ג איש אל עבר פניו ילכו (יחזקאל א׳:ט׳). כל שכן נמי שאין לנו רשות לדבר עליו. אלא הכי קאמר: וראית את אחורי, כאדם שרואה את חבירו מאחוריו, ואינו יכול להתבונן בו.
ופני לא יראו – שלא תראה באספקלריא המאירה כאדם שרואה את חבירו בפניו ומתבונן בו יפה.
והיה בעבור כבודיד – שיראה לך שאתרחק מעליך, שיהא נראה כאדם שרואה את חבירו להבדיל מרחוק ומאחריו, וכן אמרו רבותינו (בבלי יבמות מ״ט:) משה אמר לא יראני האדם (שמות ל״ג:כ׳), וישעיה אמר וארא{ה} את י״י (ישעיהו ו׳:א׳). ומשני: כאן באספקלריא המאירה, כאן בשאינה מאירה. אי נמי: אחורי קורא מה שעבר, ואף על פי שאין שם עורף, דומיא דבני אדם שמניחין אחריהם מה שעוברים. הכי נראה לי עיקר. שלא {ראה} משה בשכינה כלל, אלא ראה זהרורי אורו שהוא מזהיר במקום שעבר משם, דומיא דשמש להבדיל כשהוא מעריב ונכנס במערב תחת הארץ, ואין גוף השמש נראה, אבל עדיין הזיהרורים נראים, שמעריבים והולכים, לפי שהשמש מתרחק.
ופני לא יראו – כגון בבוקר. שעדיין לא עלה גוף השמש, והזהרורין כבר באים ומתגברים והולכים, לפי שהשמש מתקרב.
כלומר: זהרורים הנשארים כשעברתי משם תוכל לראות. [ולפירוש זה נוטה התרגום. הג״ה.]
1. השוו ר״י בכור שור בראשית א׳:כ״ו.
א. כן בפסוק ובספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: וארבע.
ב. בכ״י מינכן 52 ובספר הג״ן: לאחד.
ג. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: בלכתם.
ד. ד״ה זה מופיע בכ״י מינכן 52 לפני הביאור השני על ״ופני לא יראו״ פסוק כ״ג.
(22-23) ושכותי כפי – MY PALM WILL SHADE – My cloud, like: “let us lift our heart to clouds” (Eikhah 3:41), and the cloud shall be before you so that you will not see.
והסירותי {את} כפי וראית את אחורי – WHEN I REMOVE MY CLOUD YOU SHALL SEE MY BACK – Know that this is only a parable, for above there is no nape, even in the angels, as it is written: “Each one had four faces” (Yechezkel 1:6), in four directions they had faces. Therefore: “they didn’t turn when they went, each one went straight forward” (Yechezkel 1:9). Even more so we have no permission to speak of Him [having a back]. Rather thus it says: YOU SHALL SEE MY BACK, like a person who sees their friend from behind, and cannot observe him.
ופני לא יראו – MY FACE SHALL NOT BE SEEN – that you shall not see in a clear mirror like a person who sees their friend from the front and observes him well.
והיה בעבור כבודי – AND WHEN MY GLORY PASSES – That it will appear to you that I am distancing Myself from you, that it will appear like a person that sees their friend (how different, though, that may be) from afar and from behind, and thus said our Rabbis (Bavli Yevamot 49b:6): Moshe said “a person cannot see me and live” (Shemot 33:20), and Yeshayahu said “I saw Hashem” (Yeshayahu 6:1). And it answers: here through a clear mirror, here when it was not clear. Alternatively: “MY BACK” is called what has passed, and even though there is no nape there, it is similar to people who leave behind them what they pass. This appears to me to be the main thing. That Moshe did not {see} the Divine Presence at all, but he saw the glow of its light, that it was shining in the place that it passed away from, similar to the sun (despite how different they are) when it sets and enters the west under the land, and the body of the sun is not visible, but the rays are still visible, and go and set as the sun recedes.
ופני לא יראו – MY FACE SHALL NOT BE SEEN – Like in the morning. When the body of the sun has not yet risen, and the rays already come and get stronger since the sun is coming close.
Meaning: the rays that are left when I pass from there you will be able to see [and the Targum leans towards this interpretation. {A glossed annotation.}]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(כב) והיה בעבור כבודי וג׳ – רמז למעבר האור הנברא, או להצצה שכלית1 של העצמות הנשגבה. והראשון קרוב יותר לפי הלשון, והשני קרוב יותר לפי הענין2.
וכפי – נגזר מן כף שהיא היד – השאָלה על הענן, אם הכבוד הנרמז כאן {הוא} אור נברא3, או אל מחסה ומסתור4 אם הרמז {בשם הכבוד} להצצה שכלית והשגה עיונית.
וכל מה שהזכיר אבא מרי ז״ל בענינים אלה5 מתאים יותר עם מעלת המבוקש והשגת המבקש6 עליו השלום, ומה שהזכיר זולתו קרוב יותר אל הלשון7. ולא אוכל להשתמט מלומר דבר בזה, כפי הבנתי אחוה דעי גם אני (ע״פ איוב לב:י, ושם ׳אף אני׳), {ש}לא נמנעה לדעתי הפשרה בזה ובכיוצא בו בין כוונת אבא מרי ז״ל לכוונת המשכילים8 שקדמו לו, והוא שהיתה שם ראיית חוש או {ראיה} כעין {ראיה} חושית לאורו הנברא אשר על ידה יודרך {משה} או יבקש לו עזר להשגה שכלית של גדולת הבורא9.
1. רו. במקור: ׳לכ׳טור למח׳ (בתרגום המהדיר: דמיון סקירת), ותרגמתי כן בהתאם ללשון רבנו להלן בסמוך.
2. רז. ב׳ הפירושים מחולקים באם לפרש כבוד ה׳ שבכאן כאור נברא, שהוא פירוש הקרוב מצד הלשון שמדבר בדבר ממשי העובר ממקום למקום, ועל דרך זה ביאר רס״ג בפירושיו (מהד׳ רצהבי עמ׳ ריג,ריז), או שהוא שם תואר לעצמותו יתעלה, והוא פירוש הקרוב מצד הענין, ועל דרך זה ביאר הרמב״ם כמו שרמז רבנו להלן, וכבר הובאו מקצת דבריו בהערות דלעיל [ומאוד יש להתפלא על המהדיר בהערותיו 92 ו-97, שלמרות שציין בעצמו לדברי הרמב״ם בכל זאת היפך היוצרות וחשב שהרמב״ם דוגל בשיטת ׳כבוד נברא׳ לעומת המפרשים האחרים המבארים ׳עצמותו יתעלה׳, ומפני זה רצה לשבש הגירסא והענין, ונהפוך הוא כמו שתראה, ושגגה היא שיצאה מלפניו במח״כ]. וראה לעיל פר׳ בשלח (טז:ד) שהביא רבנו שתי אפשרויות אלו בביאור ענין ׳כבוד ה׳⁠ ⁠׳ (בעקבות דברי הרמב״ם במו״נ א:סד) אבל שם הביא את המקרא כאן כדוגמא ל׳כבוד ה׳⁠ ⁠׳ המתפרש על עצמותו יתעלה, וז״ל שם: ׳אחד מהם – שם לעצמותו יתעלה כמו הראני נא את כבדך. והשני – שם לאור הנברא כמו והנה כבוד ה׳ נראה בענן׳. וכנראה שנטיית רבנו היא לבכר פירוש הקרוב מצד הענין על פני הפירוש הקרוב מצד הלשון, וכמו שרמזנו לעיל (לב:לב) ע״ש, וראה להלן בסמוך שמציע רבנו פשרה בין שתי השיטות. ויש לציין שכמחלוקת המפרשים בפסוק זה כך מחלוקתם לעיל פר׳ משפטים (כד:י) ע״ש, וראה שם בהערות שהבאנו מד׳ הרמב״ם במו״נ (א:ה,יט) שהודה שהרוצה לפרש ראיות מעין אלו על כבוד נברא הרשות בידו. וכן תמצא שגם שם רבנו מפשר בין השיטות ואומר: ׳ואין ספק שאותן ההשגות הדמיוניות במראה הנבואה רמז למושגים שיושגו בשכל׳ ע״ש.
3. רח. כבר ציין המהדיר לדברי רבנו לעיל בפר׳ בשלח (טז:י) המשלימים ענין זה: ׳ואותו הכבוד נראה בענן והענן יכסנו כמו שיכסו רדידי העבים הקלים את גלגל השמש כיסוי קליל שמבעדו אפשר לעין לראות את הגלגל [...] שבאותו הכבוד יש מן הזוהר והאור מה שאין העינים יכולות להביט אליו אלמלי שהענן מכסה לו ולנוראותו׳.
4. רט. ראה ס׳ המספיק בפרק על ההתבודדות (הוצאת פלדהיים עמ׳ 520) שפירש רבנו פסוק זה בקשר לחסותו של השי״ת על הזוכים בפגיעה נבואית (׳פגיעה׳ = קרבת אלקים ודבקות בו). והמהדיר ציין ללשון הרמב״ם במו״נ (א:כא): ׳כי ה׳ יתעלה העלים ממנו ההשגה ההיא המכונה בראיית פנים [...] כי זאת ההשגה נעלמת נמנעת בטבעה, ושכל אדם שלם עם הדבק שכלו במה שבטבעו שישיג, ויבקש השגה אחרת אחריה, תשתבש השגתו או ימות [...] אלא אם ילוה אליו עזר אלהי, כמה שאמר, ושכותי כפי עליך עד עברי׳.
5. רי. ביאורו בזה כתבו בפיה״מ (פ״ז משמונה פרקיו) ושנוי בהל׳ יסודי התורה (א:י) ומשולש במו״נ (א:נד), וכבר הבאתי מדבריו בהל׳ יסוה״ת למעלה בהערה. ותמצית הדברים שאליהם רומז רבנו כאן, היא מה שהזכיר לפני זה שבקשת מרע״ה היתה השגת שכלית מעצמותו יתעלה, ולא ראייה חושית של האור הנברא.
6. ריא. במקור: ׳לשרף אלמטלוב ותוציל אלטלאב׳ (בתרגום המהדיר: רוממות המחקר והשגת התלמיד/החוקר, וראה בזה להלן), ותרגמתי ע״פ הצעתו של פרופ׳ נחם אילן במאמרו ׳הנחות תאולוגיות ועקרונות פרשניים׳, בתוך ספר ׳דבר דבור על אפניו׳ (ירושלים, תשס״ז, עמ׳ 40). ככל הנראה גם כאן התכוון רבנו להטעים מה שרמז בקצרה בתחילת הפסוק, שפירושו של הרמב״ם מתאים יותר מצד הענין והפירוש האחר מתאים יותר מצד הלשון, ור״ל שתפיסתו הנשגבה של הרמב״ם מתאימה להשגה המבוקשת שהשיג המבקש – מרע״ה.
[נסתפק המהדיר בהערותיו אם לתרגם ׳אלטלאב׳ כ׳התלמיד׳, וא״כ בודאי הכוונה לתלמידו של הרמב״ם שעבורו חיבר ספר המורה – ר׳ יוסף בן יהודה ן׳ שמעון [אשר רבינו כבר הזכירו לשבח בספרו מלחמת השם (מהד׳ ר״ר מרגליות עמ׳ נד), וראה עליו באגרות הרמב״ם מהד׳ ר״י שילת (עמ׳ רמו והלאה), ונמשך המהדיר אחר דעת המחקר בימיו שלא הבחין בין ׳ן׳ עקנין׳ ו׳ן׳ שמעון׳], או כ׳החוקר׳ כשהכוונה להרמב״ם עצמו. אבל א״כ קשה לכאורה סיומת ׳עליו השלום׳, שאת אביו הוא תמיד מזכיר רבנו בתוספת ׳ז״ל׳. ואמנם בהוספות ומילואים שבסוף הספר בדפו״ר (עמ׳ תרלז) הסיק המהדיר שהכוונה למרע״ה מתוך הנימוק ש׳עליו השלום׳ שגור בפי רבנו בדברו על משה רבנו].
7. ריב. חוזר רבנו על מה שכתב בקיצור לפני זה, ומבליט הניגודים שבין ביאורו של אביו שכבוד ה׳ האמור כאן הוא השגה שכלית מעצמותו יתעלה, לבין ביאורו של רס״ג ודעימיה הרואים בכבוד ה׳ רמז לאור נברא הנראה בחוש [ובמח״כ נעלם זה מעיני המהדיר ולכן טרח לבאר באופן רחוק מכוונת רבנו, ונזקק להחליף הגירסא שלא כדין].
8. ריג. במקור: ׳אלמעתברין׳, וכתרגומו של המהדיר כן מצאנו בדברי רס״ג בהקדמת פירושו לאיוב (מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ י, ע״ש הערה 9), ואמנם אפשר נמי לתרגם: הנכבדים, השוה מילונו של פרופ׳ בלאו (עמ׳ 422), וכמדומה שכן הוא שימושו של רבנו כשקרא לחכמי המשנה בתואר זה בספר המספיק (מהד׳ רוזנבלט עמ׳ 220). עוד מצאנו בספר המספיק (מהד׳ דנה עמ׳ 274) שקורא רבנו להראב״ע ׳אחד מ׳אלמתעברין׳ שבחכמי המערב, אבל אין שם הכרע באשר לתרגום הנכון, וראה מש״כ עוד להלן (לד:ו בסופו).
9. ריד. הענין טמיר ונעלם וכנראה שבכוונה כסה רבנו טפחיים במקום שגלה טפח. [הערות נהור שרגא] ועכ״פ נראה לבאר שהפשרה שמציע רבנו היא שאכן היתה זאת בעיקר השגה שכלית, אבל ליותה אותה גם התפעלות החושים המורה על ההשגה השכלית. משמע מלשון רבנו שהוא מסתפק אם היתה זו ראייה חושית ממש או שמא לא היתה אלא במראה נבואית. ויש לציין שמה שחשב המהדיר הצעת רבנו לדבר תימה על שנראה כי מאשר הוא האמונה שאפשר לעיני בשר ודם לראות ראיה חושית של עצמותו יתעלה, לחינם תמה, שברור הדבר שלא כיוון רבנו לזה כלל ועיקר, ואדרבה כל רצונו לומר שאכן היה כאן אור נברא באמת וראה אותו מרע״ה ראיה חושית או כעין ראיה חושית, אלא שלא היה זה סוף הראיה, רק ממנה נפתח למשה פתח לראות ראיה שכלית והשגה עילאית מעצמותו יתעלה, כמש״כ.
והיה בעבור כבודי – מדותי ושמתיך בנקרת הצור כדי שלא תראה כבודי.
ושכותי כפי – ענן שלי כמו נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים כלומר אהיה ענן לפניך כדי שלא תראה.
והיה בעבור כבודי, "it will be when one of My attributes passes;⁠" I am placing you into the cleft in the rock in order that you will not need to look at My essence with your face (to protect you) ושכותי כפי, "I will cover you with the palm of My right hand;⁠" this is a simile for a cloud G–d will place between Himself and Moses. We find a similar expression in Lamentations 3,41:נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים, "let us lift up our hearts with our hands to G–d in heaven.⁠" In other words: "I will act as a protective cloud in front of you to prevent you from seeing 'Me' with your eyes.
בעבור כבודי – ושמתיך בנקרת הצור וא״ת אדרבא טרם יתרחק הי״ל להכניס עצמו שלא יראהו. י״ל בעבור לשון הכרזה.
ושכותי כפי – ענני כבוד זה הודי המבהיק.
(כב-כג) ושׂכֹּתִי כפי – רוצה לומר שאהיה מסכך בענני כדי שלא תראה עצמותי; וכן והסירֹתי את כפי.
וראית את אֲחֹרָי – רוצה לומר הנמצאות, שהם אחורי, העלולות ממני; ובהשיגך אותם תשיג מדרגה⁠־מה ממציאותי; כבר ביארנו אמיתת זה בחמישי ממלחמות ה׳.
והיה כשתכלה השגתך אלי במראה הנבואה תראה אותי באמצעות ענן מבדיל ביני ובינך,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

ושכותי כפי עליך עד עברי – ירצה שרום מעלת המושג יהיה לך סכך מבדיל מהשיג מענין טובי ההשגה המיוחדת אל הפנים שעליה אמרתי לא תוכל לראות פני.
בעבור כבודי כשאעבור לפניך. פי׳ מלת כבודי פה מורה על עצמו והראיה כי אחר זה כתוב עד עברי במקום עד עבור כבודי:
ואמנם אמרו עוד והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור הוא להזהירו שאם לא יעמוד בהשגת הצור ויעבור ממנה להשיג ענין הכבוד שהוא המהות האלהי יתחייבו לו בהכרח מקרי החומר ופגעיו ולזה כתב הרב בפכ״א מאותו ח״א שלשון עברה יאמר פעמים על כל דבר שיפליג חוקו ויעבור גבולו כמו כגבר עברו יין. ולא הביא הרב השתוף ההוא באותו פרק אלא לבאר הפסוק הזה והיה בעבור כבודי שר״ל כשתעבור חוקך וגבולך לעיין בכבודי שהוא המהות. הנה אשים אותך בצרה ומצוקה רבה ממקרי הגוף וכמו שכתב באותו פכ״א וז״ל. ושכל אדם שלם עם הדבק שכלו במה שטבעו שישיג ויבקש השגה אחרת עליה תשתבש השגתו או ימות ע״כ. וזה הוא נקרת הצור. כי נקרת הוא מגזרת מקרה. אבל הצור שנאמר בפסוק הזה אינו רמז לש״י צור עולמים כמו ונצבת על הצור שזכר. כי שם צור הוא משותף ויאמר על התחלה הפועלת ויאמר גם כן על החומר כמו שהביאו הרב בפי״ו ובפי״ז הנזכרים.
והנה אמר ושמתיך שיחס מקרה החומר לש״י לפי שהוא סבה ראשונה לכל הדברים. ולכן יוחסו אליו גם הדברים הטבעיים וכמו שכתב הרב בפמ״ח ח״ב. הנה אם כן באו בפסוקים האלה ג׳ פעמים ויאמר כנגד ג׳ מדרגות מההשגות אחת שהיתה אפשריות למשה מפאת עצמו והיא ידיעת דרכי ההנהגה וטבעי הנמצאות כמו שאמר ויאמר אני אעביר כל טובי. ואחת שהיא נמנעת מפאת עצמה והיא השגת המהות האלהי ויאמר לא תוכל לראות את פני. ואחת שהיא נמנעת מצד אפשרית מצד כי היא נמנעת שתושג מבלי עזר אלהי ואפשרית עם העזר האלהי ולא בלתו כמו שאמר ויאמר ה׳ הנה מקום אתי ולכך בסוף המראה זכר לו יתברך ע״ד כלל ענין שלשת ההשגות ההמה והתחיל מהאחרונה אשר הוא יתברך העיר עליה למשה באמרו ושכתי כפי עליך עד עברי רוצה לומר שיזכה בה בהלוות אליו העזר האלהי. וכן פירשו הרב בפכ״א הנזכר באמרו שם אלא אם ילוה אליו עזר אלהי כמו שאמר ושכתי כפי עליך עד עברי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

והיה בעבור כבודי – ששאלת ושמתיך בנקרת הצור. הוא מקום יותר מיוחד. ושכותי כפי הוא עמוד ענני כמו על כפים כסה אור. ובעברי והסירותי כפי וראית את אחורי שהם אחורי הכבוד. ולא הכבוד שהוא פני. והאחורים הם מדות טובות שאמר לו. והם מדות נמשכות ממנו שהם קצת הכבוד ולא הכבוד. ועל דרך הרמז לפי שהוא שאל ראיית הכבוד. השיבו השם יתברך שא״א לו להשיגו. אבל ישיג אות אחד מהכבוד שהוא הכ״ף. וזהו ושכותי כפי שהיא כמין כתר לראש המלך. ורמז בזה שישיג כבוד מלכותו ועטרת המלך אבל לא הכבוד. או שרמז לו שיסיר הכ״ף מכבודי. כי כבד״י עולה חצי שם המפורש שהם ל״ו. ואפילו זה לא ישיג. אלא והסירותי את כפי וראית את אחורי. מה שנשאר מן השם. ולהשלים שאלותיו אמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים. להורות שהיה רוצה עתה מחדש לתת לו התורה. ואמר פסל לך שהוא יפסלם ויתקנם ויחצבם ממחצב של סנפרינון. אבל הראשונים אמר בהם והלוחות מעשה אלהים המה. כי הוא עשאם והוא אחד מהעשרה דברים שנבראו ע״ש בין השמשות. וכתבתי. אני בעצמי. את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים. זה לאות על מאמרם ז״ל שכשהגיע משה למקום מחנה ישראל פרחו האותיות מהלוחות ונשארו אבן כבראשונה. וז״ש את הדברים בעצמם שהיו על הראשונים. ולא אמר כדברים אלא הדברים. ועלית בבקר לפי שאתה מוכן. וכאן השיג משה מעלה יתירה מבמעמד הראשון לפי שהראה לו הש״י מדת טובו. ולכן אמר ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר. לפי שהראה לו הש״י מדת טובו. ולכן אמר ואיש לא יעלה עמך שאינם ראוים. גם הצאן והבקר אל ירעו. בענין שלא יקבלו נזק מהעברת שכינה:
כשאעבור לפניך. דאם לא כן, למה ישים אותו בנקרת הצור כשהוא עובר, דמה בכך שיעבור, אלא פירושו כשאעבור לפניך, ובאותה שעה בלבד צריך שתהיה בנקרת הצור, שלא תהיה ניזוק:
כשאעבור לפניך. ומלת וכבודי מורה על עצמו והראיה על זה שהרי אחרי זה כתיב עד עברי במקום עד עבור כבודי:
כריית הצור. פירוש חקיקת הצור מלשון כי יכרה:
ותרגומו אגין במימרי כו׳. זה התרגום של ושכותי כפי:
שא״צ לסוכך עליו בכף ממש. אלא במאמרו יכול להציל עליו:
When I pass by you. [Rashi is explaining that] "My Glory" refers to God Himself. The proof is that afterward it is written, "Until I pass by,⁠" rather than, "Until My Glory passes by.⁠"
A place dug out in the rock. כריית means a place carved out in the rock, as in (21:33): כי יכרה איש בור (If a man digs a pit).
Onkelos translates it, "I will protect you with My word"... This is the Targum of ושכותי כפי.
Who does not need to cover him actually, with His Hand. Rather, He can cover him with His word.
(כב-כג) והיה בעבר כבדי ושמתיך כו׳ ושכתי כפי עליך עד עברי – שלא תראני שלא תמות וכמ״ש הרמב״ן שקודם הראי׳ מתפרק האדם כמ״ש במראה נהפכו כו׳ ואחר עברי והסרתי את כפי וכו׳ – וכן עשה תיכף.
בעבר כבדי – כשאעביר כל טובי לפניך:
בנקרת הצור – במערת הצור:
ושכתי כפי – זה נאמר בדרך משל והענין אסתיר בעדך, שלא תהרוס להביט במה שלא הורשית:
עד עברי – עד שתסתלק הנהגת כבודי מכנגד פניך ללכת משם ולהלן:
בעבור כבודי – בהתגלות כבודי, כמ״ש בויעבר ה׳ על פניו, והבי״ת הוא בי״ת השביל או למען, כמו ויעבד ישראל באשה, בשביל אשה.
בנקרת – הוא שם משותף עם שרש קור וענינו מקור (דיא קוועללע), כמו כהקיר ביר מימי׳ (ערש״י ורוי״ה).
ושכתי – להמפרשים ענינו סכיכה והגנה, ומהראוי לפי״ז להיות בסמ״ך (ר״ש ב״מ), ולדעתי הוא משרש שכה המורה על הבטה וההשקפה השכלית, כמו בארמית סכה ברוה״ק, והמצפה אשר אמר תרגומו סכיתא, ומזה הסכת ושמע ישראל שענינו ג״כ על ההסתכלות וההבנה השכלית (שויען, אייפמערקזאם זיין), ומזה עברו משכיות לבב, וכן וכחומה נשגבה במשכיתו, שענינם ציורי והסתכלות הלב, וכן אבן משכית שהוא לרד״ק תאר לאבן מצוייר בצורות שונות המושכות אליהן עיני כל רואיהן (בעטראכטונגספאָלל), וכן כח המעיין והמשקיף נקרא שכוי (פאָרשטעללונסקראפט) מי נתן לשכוי בינה, וכמו שנאמר משרש בלה, בלתי בשמן רענן (ע״ש במבאר) ככה מן שכה שכתי, והוא פעל יוצא (אנשויליך מאכען).
כפי – להמפרשים ענינו יד או ענן, ולדעתי הוא ענין הסתתרות והתעלמות, ממה שמשמשים בו רז״ל על המסתיר והמכסה דבר מה כופין עליו את הכלי, וכן על המעלים ומסתיר עצמו מלראות בטובת חברו יאמרו כפוי טובה, וממנו במקרא מתן בסתר יכפה אף, שר״ל יסתיר ויעלים את האף שיש לו עליו. ומזה (מיכה ז׳) על הרע כפים להיטיב, שלהמפרשים שם הוא קשה המובן, וגם המקרא חסר לדבריהם, ועוד דלפירושם היה ראוי לומר על רע הכפים, כי לעולם לא תבא ה״א הידיעה על שם הנסמך כ״א על הסומך, כמו אנשי העיר לא האנשי עיר; ולדעתי הכונה מבוארת, כי אחר שאמר שם מקודם כולם לדמים יארבו איש את אחיהו יצודו חרם, סיים ואמר על הרע כפים להיטיב, ירצה על רעותיהם אלה יש מעלימים ומסתירים, יש אנשים המייפים את הרעות האלה בעיני הבריות, וזהו כפים להיטיב, ומבאר שם אחר כך מי המה הכפים, מי המה האנשים המשתדלים ליפות את המעשים הרעים והמסתירים אותם לבלי יענש עליהם, ואמר השר שואל והשופט בשלום ר״ל לוקחי שוחד וכדומה; ומזה הענין שם כפי הנאמר כאן, ענין הסתתרות והתעלמות כבודו ית׳. ע״פ ביאור מלות האלה יהיה פתרון הענין כן.
הנה מקום אתי – ירצה מדרגותי עומד בעצמותי ובמהותי הנעלם מכל חי (אין מיר זעלבסט ליגט דער גרונד מיינעס דאזיינס), וזשרז״ל אני הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומי, ותוכן המובן בזה אני הוא הסבה והעלה הראשונה. וענין מקומו של עולם (מבואר בס׳ נפש החיים שער ג׳), כמו שהמקום סובל ומחזיק הדבר והחפץ המונח עליו, ככה בדמיון זה הבורא אדון כל ית״ש, הוא המקום האמתי הסובל ומקיים העולמות והבריאות כולם, שאם ח״ו יסולק כחו מהם אף רגע אחת, אפם מקום וחיות לכל העולמות, וכמ״ש ואתה מחיה את כולם, ולכן קורא במכדרשב״י לאדון כל ית״ש נשמתא דכל נשמתין, כמו שהנשמה מחיה ומקיים את כל הגוף, כן הוא ית״ש לבדו חי העולמים כולם; ובאמת אין ערך ודמיון כלל בין המשל והנמשל רק באיזה דבר פרטי, ואף גם זאת רק בדמיון מה, כי המקום הנושא כל חפץ העומד עליו, עצמות התהוות וקיום הכלי יש לה מציאות בפ״ע, והמקום איננו רק מציל אותו שלא תפול ותשבר, וכן חיות וקיום הגוף על ידי הנשמה, הגוף יש לו מציאות בפ״ע ואינו מתבטל ממציאותו גם בצאת הנשמה ממנו, אבל העולמות כולם כל עיקר התהוות מציאותם כל רגע הוא מאתו ית׳, ואלו היה מסלק רצונו ית׳ מלהוות אותם כל רגע היו לאין ואפס ממש; אמנם לפי שאין בכח שום נברא אף עליון שבעליונים להשיג מהות ענין זה, איך כל העולמות וכל צבאם הם בעצם אין, וכן כל רגע הם מתהווים למציאותם ממנו ית׳, לזאת בחרו בתיבת מקום, להורות שכמו הכלי העומדת על איזה מקום, הגם שהכלי יש לה באמת מציאות בפ״ע, מ״מ אם לא היה להכלי מקום שתעמוד עליו היתה כלא היה, כן אף שהעולם כולה מורגש ונדמה כמציאות בפ״ע, הוא ית׳ הוא מקומו, שאלמלא לא היה ברצונו להתהוות העולמות היו כולם כלא היו. ואף שהמקומות מורגשים לחוש במציאות, אין המקומות עצמיים, אלא הוא ית׳ הוא המקום של כל המקומות שמצדו ית׳ נחשבים כולם כאלו אינם במציאותם כלל גם עתה כקודם הבריאה. וכן דמיון קיום העולמות ע״י כחו ית׳ לקיום הגוף ע״י כחות הנשמה, באמרם. מה נשמה מלאה את כל הגוף, אף הקב״ה מלא את כל העולם. אין מלוי הקב״ה את העולם כענין מלוי הנשמה את כל הגוף, כי גם הגוף יש לו מציאות בפ״ע לחוצץ בפני׳ רק שהיא מתפשטת בפנימית כל פרטי חלקו ומקיימו, שהרי גם בצאת הנשמה מהגוף אין הגוף מתבטל עי״ז ממציאותו, אבל אדון כל ית׳ הוא מלא את כל העולמות הנבראים, ואינם חוצצים נגדו ית׳ כלל באמת, ואין עוד מלבדו ית׳ ממש שום דבר כלל בכל העולמות מהעליון שבעליונים עד התהום התחתון שבתהומות הארץ, עד שאין כאן שום נברא בעולם כלל, רק הכל מלא עצמות אחדותו הפשוט, וזשה״כ (ירמיהו כ׳) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, ונאמר כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ונאמר כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו, והוא כמשמעו שאין עוד מלבדו ית׳ כלל בשום בחינה ונקודה פרטית שבכל העולמות עליונים ותחתונים והבריאות כולם, רק עצמות אחדותו הפשוט לבד, וזשה״כ (דברים רבה פ״ב) מהו אין עוד אפילו בחללו של עולם. וזהו שתקנו לנו קדמונינו לומר קודם התפלה. אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם. ר״ל אף שכבר נבראו העולמות ברצונו הפשוט ית׳, עם כל זה אין שום שנוי והתחדשות ולא שום חציצה מחמתם בעצמות אחדותו הפשוט, והוא הוא גם עתה כקודם הבריאה, שהיה הכל מלא עצמות א״ס ב״ה גם במקום שעומדים העולמות עתה. ובבחינת זו נקרא הוא ית״ש ממלא כל עלמין, והוא ענין גדול נכבד מאד, והוא כבוד אלהים הסתר דבר מצדנו, וכמו שיתבאר עוד.
ונצבת על הצור – ר״ל אתה תעמור על השגת והשתלשלות כל הבריאה (דען צוזאממענ האנג דער שאֶפפונג בעגרייפען), ר״ל אתה תבין איך חלקי הבריאה מתקשרים ומתאגדים זה בזה עד שיתאחדו בתכלית האחדות והשלמות. כי אף שהוא ית׳ ממלא כל עלמין בהשואה גמורה, מ״מ מצאנו שגם בעולמות העליונים, כל עולם חלוק ומשונה מחברו בבחינות שונות, ואנחנו משיגים השגות שונות בחלוק בחינות פרטים דרך השתלשלות, כענין קו אור המאיר השגותינו להשיג התגלות אורו ית׳ בעולמות וכחות חלוקים, שכל עולם וכח היותר עליון התגלות אור אלקי בו יותר, כי כל כח מהתחתון שבתחתונים עד העליון שבעליונים המשכת קיומו וחיותו הוא ע״י הכח שלמעלה הימנו, שהוא נשמתו המתפשטת בפנימיותו, וכן הולך ע״ז הסדר גבוה מעל גבוה, כי כללי כל הברואים וכחות התחתונים הם מהתמזגות ד׳ יסודות, ושרש הד׳ יסודות הם מהד׳ מלאכים שסימנם א׳ר׳ג׳מ׳ן, והד׳ מלאכים שרשם מד׳ חיות המרכבה שהם כללי כל שרשי נפשות כל הברואים התחתונים, שכל מיני חיות שרש נפשותם משתלשל מן פני אריה שבמרכבה, ונפשות כל מיני הבהמות משתלשלות מפני שור, ושל מיני העופות מפני נשר, ונפש האדם הוא מפני האדם ושרשם וחיותם של הד׳ חיות הוא מהעולם שעליהם וכן עד לעילא ולעילא, ושרש כל השרשים דלהון הוא מד׳ אותיות שם הוי׳ ב״ה. וכן פרטי הכחות והמינים כולם בכל אחד יש שרש, ושרש לשרש למעלה מעלה כאמרם אין לך עשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל, כי אותו הכוכב והמזל הוא פנימיית נפשו וחיותו ושרשו של אותו הצמח שממנו מקבל כח הצמיחה שהוא נפשו, ושרש ונפש אותו הכוכב והמזל הוא המלאך הממונה עליו שממנו מקבל הכוכב כח הצמיחה להצמיח ולגדל אותו הצמח, ושרש ונפש המלאך הוא מהכח והעולם שעליו, ואותו השם וכח שעליו הוא מעמידו ומקיימו. וגם השגותינו התגלות אורו ית׳ בזה העולם הוא ג״כ בבחינות ומדרגות שונות במקומות חלוקים, כמו שמנו רז״ל עשר קדושות וכו׳ מחנות מקודשות זו למעלה מזו בערך קדושתם, באופן שמצד השגותינו יצדק לומר שבמקום זה נכר יותר גם אצלנו התגלות אור אלהות ית׳ מבמקום אחר, שהתגלות אורו ית׳ היא בבחינת הסתר מהשגותינו, כי כך גזר רצונו מטעם הכמוס אתו ית׳, להסתיר אור אחדות עצמותו ית׳ בזה המקום שיעור עמידת העולמות והבריאות כולם הסתר עצום, להמציא על ידי זה ענין נפלא הזה שיתראה ויושג מציאות עולמות וכחות אין מספר דרך הדרגה בהשתלשלות, ולהאיר בהן התגלות אורו ית׳ אור דק בשיעור ודקדוק עצום ודרך מסכים אין קץ, עד שיוכלו להמצא דרך השתלשלות ומסכים עצומים גם מקומות אשר יתדמה כאלו הוא ח״ו חלל ופנוי מאור אחדות עצמותו ית׳, ואין אנחנו משיגים רק רשימה דקה, ואור מועט כעין קו, ד״מ עד שבהגיעו דרך סתר ההדרגות והמסכים הרבים אל הכחות תחתוני התחתונים, אין התגלות אורו ית׳ נכר כלל להשגותינו. הנה על כל זה וכדומה מהשתלשלות העולמות והבריאות, אמר ונצבת על הצור.
והיה בעבור כבודי – בעת שתתפשט כבודי להתראות ולהתגלות מעט לעיני השגתך (אינדעם מיינע העררליכקייט ערשיינען ווירד), בזה תעלה למדרגה עליונה מאד והוא, ושמתיך בנקרת הצור – אשיג אותך את מקור הוית השתלשלות הבריאה (דיך אויף דען אורגרונד דער צוזאממענהאֶנגענדען שאפפונג פערזעטצען).
ושכתי כפי – אגלה לעיניך במראה ראי׳ שכלית רוחנית, הסתתרות והתעלמות כבודי הנעלם מכל חי (מיינע היימליכקייט דיר אנשויליך מאכען).
כפי – הסתתרותי והתעלמותי, והוא מהות ענין בחינת מקומו של עולם המדובר לפני זה, דלית אינש על יבשתא אשר ביכלתו להתבונן בינה בזה הענין הנורא לידע איך אדון יחיד ב״ה מלא את הכל וכל המקומות באחדות פשוט ושווי גמור, וכמאמרם במופלא ממך אל תחקור, וע״ז נכרת ברית, שאין כל החכמים יכולים לחשוב בו, וגם צבאי מעלה שואלים אי׳ מקום כבודו, כי אין יכולים להשיג מהות ענין מקומו ש״ע. וזה״ש (חגיגה י״ג) דמדאמר ברוך כבוד ה׳ ממקומו מכלל דמקומו ליכא דידע ליה, והוא בכלל שאלת וחקירת מה לפנים (בר״פ אין דורשין), וזהו באמת גבורותיו ונוראותיו ית׳ שצמצם כביכול כבודו עד שכפי השגתינו נראה מציאות העולמות והבריות, ושהוא ית׳ מסתתר בפנימיות כולם. הנה על התגלות אחדותו ית׳ הממלא כל עלמין בהשוואה גמורה שהוא מצומצם ומוסתר מהשגתינו, אשר על ענין זה נאמר (ישעיהו מ״ה) אכן אתה אל מסתתר, אמר כאן ושכותי כפי. אגלה לך הסתתרותי זאת.
עד עברי – ר״ל עד שאתגלה ואתראה לך כל מה שבכח השגתך. עד עברי, עד אשר אתגלה לך, ובאמת היה מרע״ה הולך וגדל בזאת המדרגה הנוראה עד שעלתה בידו וזכה אליה קודם סילוקו מן העולם בשלימות היותר אפשרי בכח אדם לזכות בעודו בזה העולם. לכן אמר במ״ת (בוהיה אם שמוע) לאהבה את ה׳ אלקיכם, בלשון נסתר, ומיד בפסוק שאחריו אמר בלשון מ״ב, ונתתי מטר ארצכם שהוא הנותן והפועל, כי התבטל בעיני עצמו ממציאותו, ורק השכינה לבד המדברת, לכן אמר ונתתי, וז״ש רז״ל שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, וכמו שאמר הכתוב פה אל פה אדבר בו, ולא כתב אליו אלא בו, בתוכו ממש, וזהו ענין מאמרם (בפ׳ כסוי הדם) גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממ״ש באברהם, דאלו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר, ואלו במשה ואהרן כתיב ואנחנו מה, כי עפר ואפר עכ״פ מתראה עדיין מציאות עפר, אבל מרע״ה אמר ונחנו מה כאלו אין שום מציאות בעולם כלל לגמרי (והרוצה לעמוד על תוכן ענין המדובר במקראות אלה, ישים עין עיונו בס׳ נפש החיים שער ג׳, וימציא עונג לנפשו, כי לא דברתי מענין זה הנכבד מאד כ״א המצטרך לביאור לשון המקרא).
ושכותי כפי עליך – כמו וסכתָ על הארון את הפרכת (למטה מ׳:ג׳), תשים הפרכת למחיצה לפני הארון; וכן כאן אשים כפי כמחיצה לפניך, שלא תוכל לראות את פני. והנה שרש סכך וסוך ושכך ושוך לא היו מתחלתם אלא סך או שך והונחו להורות הגנה אם מלמעלה אם מן הצד, ומזה מסך הוא מחיצה מן הצד, וסוכה שם לדירת עראי המגינה בין מלמעלה בין מן הצד, ומסוכה וסְיָג הם מחיצה מן הצד, והנה הסוכה מתחלתה היתה כלה מעצים ומעשבים ובלא בנין אבנים ואח״כ התירו לעשותה בתוך הבית ולהשתמש בקירות הבית לדפנות הסוכה, ומאז והלאה אמרו סכך להוראת הכסוי בלבד. אבל בלשון מקרא סכך נופל על כל הגנה בין למעלה בין מן הצד, וע׳ רש״י למטה ל״ה י״ב.
והיה – עתה הודיעו כי בבואו להשיג ענין זה איך יצא היצור והמציאות מן הא״ס אל המציאות וההויה. הנה צד אחד שנקרא פני שהוא מהות הא״ס בעצמו הוא נמנע ההשגה, והצד שנקרא אחורי שהיא הבריאה כולה שנעשה בפקודתו זה דבר שיוכל להשיג, אמנם המעבר שעברה הבריאה מן הא״ס והבלתי בע״ת אל הגבול והסוף, שעז״א והיה בעבור כבודי ר״ל אם תרצה לעיין ולהשיג איך עבר הכבוד [שהיא הבריאה שבקש עליה הראני נא את כבודך] מן הבלתי תכלית אל הבריאה שהיא בע״ת, שבזה תעיין בענין הצמצום, איך צמצם א״ע ונעשה חלל פנוי ומקום שבו יעמדו כל העולמות וחלל זה קורא פה נקרת הצור, כי נקר הוא חלל עגול שנעשה באיזה דבר שעז״א (במדבר טז) העיני האנשים ההם תנקר כי העין שוכב בחלל עגול סביב ואמר לבא בנקרות הצורים (ישעיהו ב׳:כ״א) שהוא החלל העגול שנעשה בצורים וסלעים כמ״ש בפי׳ שם, וע״ש זה קרא חלל זה שבו עומד כל היצור נקרת הצור, שצור הוא היצור כמ״ש הרמב״ם, באר לו שלהשיג את הצמצום הזה ונקרת הצור, הנה מצד שרשו שבא מן הא״ס הוא נמנע ההשגה כי הא״ס הוא נמנע ההשגה, ומצדו השני אחר שנעשו בו כל היצור הוא אפשרי ההשגה שכבר הבטיחו שישיג את כל טובו, אבל המעבר עצמו איך עבר מן הא״ס אל הסוף, ומן הבב״ת אל הצמצום וענין הצמצום ונקרת הצור עצמו שהוא החלל והמקום שנעשה לכל המציאות טרם שנתהוה המציאות, המעבר עצמו והנקר שהוא החלל והצמצום איך היה ענינו זה יכוסה בענן והעלם, שגם דבר זה הוא קשה ההשגה ומכוסה בענן וערפל, שעז״א ושכותי כפי עליך עד עברי, שענין ההעברה איך עברתי מן הא״ס אל עולמות בעלי גבול אסוכך עליך את כפי שהוא הענן המכסה ומעלים את הדבר, ובאר שבין נקרת הצור שהוא חלל הצמצום שאמר עליו ושמתיך בנקרת הצור ובין ענין העברה בעצמה עד עברי מקצה הא״ס אל קצה הבריאה שנעשה בנקרת הצור זה סכותי בענן לך ולא תוכל להשיגו עד עברי לגמרי שבאתי לקצה השני שהוא העולמות שנוצרו שאז עברתי את הקצה השני, אז,
ושכותי כפי: באשר יש לי לחוש שלא תסתכל יותר מהאפשר להאדם1, על כן אני אכסה פניך בכפי עד עברי. {והיה ראוי לומר ׳ונתתי כפי׳, אלא הוא גם מלשון הגנה, כפירוש רש״י בשם חז״ל וכתרגום אונקלוס2. אבל אי לפי הדרוש לבד היה ראוי לומר ׳ושכותי בכפי׳, אלא הפשט כמו שכתבתי.}
1. עיין דברי רבינו בפסוק הבא.
2. ״ואגן במימרי״.
בנקרת הצור – דברה תורה כלשון בני אדם; ומאחר שנשתמשה בתיבות פנים ואחור, בחרה גם במליצה זו להורות גדולת משה, שלא חרה אף ה׳ עליו גם כי הואיל לשאול, רק שם עליו כפו וכרת עמו ברית במראה נפלא כזה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םדעת זקניםמיוחס לרא״שרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(כג) וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת⁠־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת⁠־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ׃
When I remove My palm, you shall see my back; but My face1 shall not be seen.
1. back... face | אֲחֹרָי וּפָנַי – It is not clear what the terms "face" and "back" mean with regards to God. It might be a metaphor for full versus partial comprehension of Hashem's essence (Rambam, Sforno) or radiance (R. Saadia, R"Y Bekhor Shor).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)שמות רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןדעת זקניםמיוחס לרא״שר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[קנו] 1והסרתי את כפי וראית את אחרי, וכשעבר, הסיר הקב״ה את כף ידו מעליו וראה אחורי השכינה שנאמר והסרתי את כפי. (פרקי ר״א פמ״ו)
[קנז] 2והסרתי את כפי וראית את אחרי, אחרי העננים תראה מקצת מן הכבוד, ופני לא יראו, עיקר הכבוד לא תוכל לראות. (לקח טוב)
[קנח] 3והסרתי את כפי, ואעבר ית כתי מלאכיא דקיימין ומשמשין קדמי. (ירושלמי בדפוס וכת״י וביונתן)
[קנט] 4וראית את אחרי ותחמי ית קטור דבירא דתפילי איקר שכינתי ואפי איקר שכינתי לית אפשר לך למיחמי. (תרגום יונתן)
[קנט*] 5וראית את אחרי, אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר׳ שמעון חסידא מלמד שהראה הקב״ה למשה קשר של תפילין (מאחוריו הוא ואמרינן לעיל שהקב״ה מניח תפילין). (ברכות ז.)
[קס] 6וראית את אחרי, אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים (דברים ל״ד:י׳), למה נאמר, לפי שהוא אומר ויאמר הראני נא את כבודך, אמר לו בעולם הזה אי אתה רואה שנמשל בפנים, שנאמר לא תוכל לראות את פני, אבל אתה רואה בעולם הבא שנמשל כאחורים, שנאמר והסירותי את כפי וראית את אחורי, אימתי הראהו סמוך למיתה, הא למדת שהמתים רואים. (ספרי ברכה שנז)
[קסא] 7וראית את אחרי ופני לא יראו, ותמונת ה׳ יביט (במדבר י״ב:ח׳), זה מראה אחוריים, אתה אומר זה מראה אחוריים או אינו אלא זה מראה פנים, תלמוד לומר והסירותי את כפי וראית את אחורי [זה מראה אחוריים, ופני לא יראו אילו מראה פנים ואומר] (יחזקאל ב׳:ט׳) ויפרוש אותה לפני והיא כתובה פנים ואחור, והלא אף קלי הדעת וההדיוטות עושים כן (כותבים) ומה ת״ל פנים ואחור, פנים בעוה״ז ואחור לעוה״ב, פנים בשלוותם [של רשעים] ויסורים של צדיקים בעוה״ז, ואחור מתן שכרן של צדיקים ופורענותם של רשעים לעוה״ב (ספרי בהעלתך פי קג)
[קסב] 8[וראית את אחרי ופני לא יראו], אמר לו הקב״ה וראית את בפי, בעולם הזה איני מראה לך מתן שכרן של יראים ולעולם הבא אני מראה הטוב שהוא צפון להם, אמר דוד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים ל״א:כ׳). (תנחומא ישן טז)
[קסג] 9וראית את אחרי ופני לא יראו, מלמד שנתן הקב״ה שתי תורות שבכתב ושבעל פה וכו׳ וכיון שחטאו כתיב בהם וראית את אחורי ופני לא יראו, שאין אדם יכול לראות פני תורה שבכתב אלא מתורה שבעל פה. (זהר חדש פג)
1. ראה תחלת הדרש לעיל אות קנג* בבאור. וראה אע״ז ורמב״ן כאן. וכעי״ז בתק״ז רלד: כל שרטוטין וציורין ועובדין אינון אתחזיין בשכינתא תתאה דאיהו דמות אדם ועלה אתמר וביד הנביאים אדמה (הושע יב) וכו׳ ולית בר נש יכול למנדע ולאסתכלא בשרטוטין וציורין וגוונין דלעילא אלא בה ובגינה איתמר וראית את אחורי אבל לעילא מינה ופני לא יראו דלית בריה דיכולא לאסתכלא תמן וכו׳. וראה או״מ עמ׳ 180 בשם חכם הרזים סי׳ ש, הובא ברב פעלים סד: וראית את אחורי, בגמטריא בדמות יעקב שחקוקה בכסא ויעקב אמר התחת אלקים אנכי בגימ׳ כסא ולכן יעקב מקבל ההוד כשתפלה עולה למעלה.
2. מדרש אגדה כאן. ובתרגום רס״ג: והסירותי, ואסיר את ענני כדי שתראה סוף כבודי וראשיתו לא תראה. וכ״כ באו״ד מ״ב סוף פי״ב. והראב״ע כתב: והגאון אמר כי הפנים פני האור והמשל פני השמש והאחורים הנשאר מהאור. ורבינו בחיי כתב: והגאון רבינו סעדיה פירש: כי לא תוכל לראות פני ראשית האור וראית את אחורי, אחרית האור אבל ראשיתו לא תוכל לראות. וראה אות קנה. וכ״ה בערוגת הבושם ח״א 198: והסרתי את כפי ענני. ומ״ש מקצת מן הכבוד, ראה מ״ש בפי׳ ספר יצירה להר״י ברצלוני עמ׳ 17: כשרוצה הקב״ה להראות לנביא קצת מן האור הנברא ההוא ולהחיותו אחרי ראותו קצת מן האור, הקב״ה מסתיר לאותו נביא בענן סתרו, עד שיעבור תחלת האור ההוד ואח״כ מסיר הבורא עננו מעל הנביא ההוא, ומראהו אחרית האור, כדכתיב והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו. ועי״ש עמ׳ 20–22 בשם רס״ג הובא באוצה״ג ברכות עמ׳ 15: כי המקום הראה למשה אחרית כבודו כי לא הי׳ יכול לראות ראשיתו וכו׳. ובפי׳ הרא״ש: וראית את אחורי משל הוא, דהא אין עורף אפי׳ במלאכים שנאמר וד׳ פנים לאחד וד׳ כנפים ללכת על ד׳ רוחות לכן לא יסבו בלכתן בשום רוח איש אל עבר פניו ילכו (ראה יחזקאל א) וכ״ש כלפי השכינה שאין לנו רשות לדבר, אלא הפי׳ כשעבר מה שעבר והניח וזהו אויר העולם אחריו נקרא אחור ובלע״ז ארדימנ״ו. ע״כ. ובחזקוני: תראה האורה והזהר שמזהיר עוד אחרי עברי אבל אור שלפני המתגבר והולך לא תוכל לראות. ובצרור המור: והאחורים הם מדות טובות שאמר לו והם מדות נמשכות ממנו שהם קצת הכבוד ולא הכבוד. וראה לעיל אות קט בבאור. וברלב״ג: וראית את אחורי, ר״ל הנמצאות שהם אחורי העלולות ממני ובהשיגך אותם תשיג מדרגה מה ממציאותי. וכעי״ז באברבנאל: תראה פעולותי שהם הדברים המאוחרים ופעילים ממני. עי״ש שפירש שה׳ אמר לו דבר זה כנגד מה שביקש הודיעני נא את דרכך. וכ״ה בתוה״מ: והסירותי את כפי, אסיר את הענן והערפל מעליך, שכל מה שנעשה מאז והלאה תראה באור בהיר ובזה וראית את אחורי, תשיג כל המציאות וכל העולמות שנוצרו ממני במקום הצמצום, אבל פני ועצמותי ואיך היה לפני ההעברה והשתלשלות הזה לא יראו כי זה נמנע ההשגה. וראה ספורנו ואוה״ח כאן. – במדרש הגדול כאן: מלמד שהשיג מאמתתו של הקב״ה כמי שהסתכל בצורת חברו מאחוריו שהוא יודעו מכח אותה הראיה ונבדל בדעתו משאר הברואים ושוב אינו מתחלף לו באחרים כלל. ומקורו מרמב״ם הל׳ יסודי התורה פ״א ה״י. וראה מו״נ ח״א פכ״א ופל״ז ושמונה פרקים להרמב״ם פ״ז. וכעי״ז בפי׳ רבעה״ת: והסירתי את כפי וגו׳ כאדם שרואה חברו מאחוריו ואינו יכול להתבונן בו. ובאע״ז כאן: וזה היום היה למשה כיום מעמד הר סיני לישראל, גם קרן בו אור, ועל דעת הקדמונים שהיה ביום הכפורים, עי׳ תנחומא תשא לא, וסדר עולם פ״ו.
3. ראה לעיל אות קיב מפרקי דר״א, ואות קלז וקנג. בביאור מפי׳ אברבנאל, ובערוגת הבושם ח״א 198: וראית את אחורי, המלאכים שלאחרי, כתרגומו ית דבתרי, היינו מלאכים כלומר הדמויות שאחרי, ופני לא יראו, מתרגם ודקדמי, היינו דמויות שלפני. ויש להעיר מתק״ז לה: ותשאני רוח ואשמע אחרי וגו׳ (יחזקאל ג יב) בגין דדרגין אינון מסטרא דשכינתא דאתמר בה וראית את אחורי. לשון האונקלוס בשני הפסוקים כב, כג. קשה להבין: מ״ש: ושכתי כפי – ואגין במימרי, וכ״ה ביונתן, זה תרגום ביאורי ולא תרגום מילולי כלל, ובפסוק כג: והסרתי את כפי – ואעדי ית דברת יקרי, וזה שונה לגמרי מהתרגום של המלה כפי: בפסוק כב. וכן יונתן מביא פי׳ חדש לגמרי על המלה כפי: ואעבר ית מלאכייא דקיימין קדמי. ומבואר ששני התרגומים מפרשים המלה: כפי, בפסוק כג שונה ממה שפירשו בפסוק כב, גם בתרגום ירושלמי השלם מכתי״ר מתרגם פסוק כב, ושכתי כפי עליך עד עברי: ואפרוש כפי עליך עד דיעברון כיתי מלאכיה דיתחמי, ופסוק כג: ואעבור ית כיתי מלאכיה דקיימין ומשמשין קדמי, מפרש המלה ״כפי״ על כיתי המלאכים לא תרגום מילולי.
4. הרקאנטי כאן כותב: ואמרו רז״ל מלמד שהראהו קשר של תפילין והרמז לתפלה של יד שכל הספירות נקשרות בה וכן תרגם יוב״ע ותחמי ית קשר דבידא בתפילי יקר שכינתי ע״כ. ובאה״י העיר מלשון רש״י בגמ׳ ברכות שם וקשר של תפילין מאחוריו וסמכו על הלשון וראית את אחורי ומוכח דמדבר על תפילין של ראש, וכן נראה שהעיקר כגי׳ המפרש קטור דברא ברי״ש ופירושו קשר של חוץ של תפילין של ראש ובאחורי האדם נראה מבחוץ ע״כ. ולדעתי ברור שיש כאן בלבול מלים. במבוא לתרגום ירושלמי השלם מכת״י ביארתי כלל ידוע שיש בתרגומים שני פירושים זה אצל זה, הראשון שהרגיש בזה הוא הרמב״ן שמות טז, יד. וראה בבמדבר כד, א. וערכתי רשימה מהוספות כאלה, ומצאתי נקודה חדשה בענין זה שאלה הוספות היו מתחילה על הגליון כמו בכת״י רומי שלפנינו, הגליונות מלאים מנוסחאות אחרות, והסופרים שהכניסו אלה הנוסחאות פנימה לא הכניסו אותם הוספות במקומם הראוי, וגרמו לבלבול, אותו הדבר בהמאמר הנ״ל, הפירוש המקורי הראשון הוא כהנוסח בירושלמי: ואחמי ית דבירא [דברא] איקר שכינתי, גם האונקלוס גורס: ואעדי ית דברת יקרי, ופירש״י כשתסתלק הנהגת כבודי, וכן בירושלמי הפי׳ וראית הנהגת כבוד השכינה, ואותו הדבר היה כתוב ביונתן: ואחמי ית דבירא איקר שכינתי ועל הגליון נתוסף עוד פי׳ ומסורה: קטור דתפילי, היינו קשר של תפילין, והסופר במקום להכניס אותם אחרי המלים: איקר שכינתי, עוד פי׳: קטור דתפילי, כדרכו בכ״מ, הכניס אותם שלא במקומם ית [קטור] דבירא [דתפילי] איקרי שכינתי, וגרמו לערבוב של פירושים, וזה ברור.
5. ראה במילואים כאן ביאור מאמר זה.
6. מדרש תנאים דברים 228 ובלק״ט שם סח.: בעוה״ז אין אתה רואה שנאמר ופני לא יראו זו עוה״ז המשילו בפנים והעוה״ב המשילו באחורים שנאמר וראית את אחורי, לפי שהעוה״ז לפני העוה״ב הוא נקרא פנים. וראה אות קסא. ומ״ש למדת שהמתים רואים, ראה לעיל אות קל וצרף לכאן.
7. תנחומא צו יג: ותמונת ה׳ יביט זה מראה אחורים כענין שנאמר וראית את אחורי. וכ״ה ברש״י במדבר שם. ובלק״ט שם: ותמונת ה׳ יביט זה מראה אחורים או אינו אלא מראה פנים ת״ל והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו, פירוש סוף אמיתת יום הדין לא יראו, אלא וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (לעיל פסוק יט וראה אות קכב) ודומה לזה מה שנאמר ויפרוש אותה לפני והיא כתובה פנים ואחור וכו׳. ונראה שמפרש כן כונת הספרי, שמ״ש ופני לא יראו היינו שלותם של רשעים ויסורים של צדיקים בעולם הזה. וראית את אחורי היינו מתן שכרן של צדיקים ופורענות של רשעים בעוה״ב. ומ״ש פנים בעוה״ז ואחור לעוה״ב, הוא כדרש דלעיל אות קס, שיראה בעוה״ב היינו לאחר מיתה. וכ״ה באדר״נ נו״א פכ״ה: בשעת פטירתו של ר׳ יוחנן בן זכאי וכו׳ הא איני הולך להקביל אלא פני מלך מלכי המלכים הקב״ה וכו׳ ועליו הכתוב אומר לפניו יכרעו כל יורדי עפר וגו׳ (תהלים כב ל) במשה הוא אומר ויגוע וימת ויאסף אל עמיו ואומר והסירותי את כפי, ואומר ויפרוש אותה לפני והנה כתובה פנים ואחור פנים בעוה״ז ואחור לעוה״ב, ד״א פנים יסורים של צדיקים בעוה״ז וכו׳ כלפנינו. וראה אות קסב.
8. ראה תחלת הדרש לעיל אות קמ וצרף לכאן. וכ״ה בתנחומא הנדפס סי׳ כז: א״ל הקב״ה והסירותי את כפי, בעוה״ז איני מראה לך מתן שכרן של יראי שמי אבל לעולם הבא ומעולם לא שמעו ולא האזינו עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה סד ג). ובשמו״ר מה ו: והסירותי את כפי, א״ל הקב״ה אני מראה לך מתן שכרן של צדיקים שאני עתיד ליתן להם באחרית הימים, א״ר אסי הסעודה של ג״ע ראו נביאים ומתן שכרן לא ראו שנאמר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו וכן דוד אמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ובפי׳ מהרז״ו שם פי׳ שהדרש הוא ממ״ש וראית את אחורי וכו׳. וציין לב״ר ריש פ״ח אחור וקדם, אחור זה העוה״ב. וראה אות קס קסא. ובפנים יפות: וראית את אחורי ופני לא יראו שהראה לו הש״י אחרית רשעים נכרתה, שהקב״ה מראה לרשעים פנים שוחקות להאבידו כדכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וכו׳ וכן בצדיקים כדכתיב אשרי הגבר אשר תיסרנו וגו׳ ואחריו כל ישרי לב.
9. ראה ז״ח מח. קב: ובהכתב והקבלה האריך בזה לבאר כל הפרשה על ענין זה. ומה שדורש כאן אחורי על תושבע״פ ראה מש״כ הגר״א באדרת אליהו ריש משפטים: והן מגדולת תורתנו שבע״פ שהיא הל״מ והיא מתהפכת כחומר חותם וכו׳ ע״כ צריך שידע פשוטו של תורה שידע החותם. וראה תו״ש משפטים חי״ז במלואים עמ׳ שב. – בזהר ח״א קמה.: ב׳ סתים מהאי גיסא ופתיחא מהאי גיסא, סתימא מהאי גיסא כד״א וראית את אחורי, פתיחא מהאי גיסא בגין לאנהרא אנפהא לגבי עילא וכו׳. הובא בתו״ש בראשית ח״א אות תרמט. ועי״ש ח״א כא.: דלא יסתכל בר נש במוצ״ש באצבען לגו בשעתא דאמר בורא מאורי האש וראית את אחורי אלין פנים דלבר דאתרמיזו בטופרי ופני לא יראו אלין אצבען לגו וכו׳ הובא בתו״ש שם וכעי״ז במנורת המאור אלנקוה ח״ב עמ׳ 428 לענין לולב: כשמברך ומעיין בו יהיו פניו כנגד השדרה מפני שהלולב הוא רמז להקב״ה שהוא עליון על הכל כך הלולב גבוה על שלשת המינין ורמז וראית את אחורי ופני לא יראו.
וְאֶעְדֵּי יָת דִּבְרַת יְקָרִי וְתִחְזֵי יָת דְּבָתְרָי וְדִקְדָמַי לָא יִתַּחְזוֹן.
Then I will remove the guidance of Glory, and you will see that which is behind Me, but that which is before Me shall not be seen.

וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ
וְאַעַדֵּי (תאג׳: וְאֶעְדֵי) יָת דִּבְרַת יְקָרִי וְתִחְזֵי יָת דְּבַתְרָי וְדִקְדָמַי לָא יִתְחֲזוֹן
סילוק הגשמת כף, אחור, פנים
א. להרחקת ההגשמה אונקלוס מסלק את שלושת אברי גוף המיוחסים לבורא: ״כף״, אחור״ (גב) ו״פנים״. ובעוד שבפסוק הקודם המיר ״כף״ ב״מימרא״ [״וְשַׂכֹּתִי כַפִּי״ – ״וְאַגֵּין בְּמֵימְרִי״] כאן שינה לתרגם ״וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי״ – ״וְאַעַדֵּי יָת דִּבְרַת יְקָרִי״ (את הנהגת כבודי) משני טעמים: [א] ״שלא ייאות לומר על מימרא דה׳ לשון הסרה״; [ב] לכבוד משה, שלא לומר ״ואעדי ית אגנת מימרי״ המשתמע שה׳ יסיר ממנו שמירתו.⁠1
אֲחֹרָי – ביטוי מושאל
ב. אף על פי שאָחוֹר, הפך מן ״פנים״ משמעו גַּב דוגמת ״אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה׳ וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה״ (יחזקאל ח טז), מכיוון שתרגם ״אֶת אֲחֹרָי״ – ״יָת דְּבַתְרָי״ [ולא: יָת בַּתְרָי] הוכיח הרמב״ם שאין אונקלוס מפרש גַּב כמשמעו, אלא ״אחור״ הוא ביטוי מושאל לדברים הניתנים להשגה.⁠2
פָּנַי – שם מושאל
ג. הגשמת ״פנים״ מסולקת באמצעות ״קדם״: ״וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ״ – ״וְדִקְדָמַי לָא יִתְחֲזוֹן״ לדעת הרמב״ם, אונקלוס מלמד בתרגומו ״קדם״ ש״פנים״ הוא שם מושאל לאמיתת מציאות האל.⁠3
1. הטעם הראשון ב״באורי אונקלוס״, והשני ב״נתינה לגר״ ומרפא לשון״.
2. ״מורה נבוכים״, א לז: ״ואמנם הדבר המושג אצלו ר״ל אצל אונקלוס על האמת, הם עניינים אשר הם למטה מאלו במדרגת המציאות [=למטה מהשכלים הנבדלים שאין אנוש יכול להשיגם], ר״ל עצם החומר והצורה, ועליהם נאמר ותחזה ית דבתראי, כלומר הנמצאות, אשר באלו אני נוטה מהם ומשליכם אחרי, על דרך משל לרחקם ממציאותו יתעלה״.
3. ״מורה נבוכים״, שם: ״פנים שם משתתף... והוא גם כן שם מציאות האיש ומעמדו: ״על פני כל אחיו נפל״, ״ועל פני כל העם אכבד״, עניינו במציאותם... ומזה הענין ״ופני לא יראו״ – אמתת מציאותי כמות שהיא לא תושג... כפירוש אונקלוס, אמר ודקדמי לא יתחזון, רומז שיש נבראות גם כן עצומות אי איפשר לאדם להשיגם כפי מה שהם, והם הדעות הנפרדות [=שכלים נבדלים]״. וראה בנספח ״תרגומי ההגשמה״, עמ׳ 928 (אחור), 932 (כף), 935 (פנים).
ואעבר ית כיתי מלאכיה דקיימין ומשמשין קדמיי ותחמי ית דברא דיקרא שכינתי ואפי איקר שכינתי לית איפשר דתחמיב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותחמי ית דברא דיקר״) גם נוסח חילופי: ״ואחמי ית דבורה דאיקר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דתחמי״) גם נוסח חילופי: ״לך למיחמי״.
ואעבר ית כיתי מלאכיא דקימין ומשמשין קדמי ותחמי ית קטר דבידא דתפילי איקר שכינתי ואפי איקר שכינתי לית אפשר לך למיחמי.
And I will make the host of angels who stand and minister before Me to pass by, and you shalt see the hand-border of the tephilla of My glorious Shekinah; but the face of the glory of My Shekinah you canst not be able to see.
והעברתי את כתות המלאכים העומדים ומשרתים לפני וראית את קשר שביד של תפילין של כבוד שכינתי ופני כבוד שכינתי אי אפשר לך לראות.
ואעבר ית כיתי מלאכיא דקיימין ומשמשין קדמי ואחמי ית דבירא דאיקר שכינתי לית אפשר לך למיחמי.
And I will cause the hosts of angels who stand and minister before Me to pass by, and will make known the oracle; for the glory of My Shekinah thou art not able to behold.
וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי מַרְאֶה לְךָ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁאֲנִי עָתִיד לִתֵּן לָהֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
אָמַר רַבִּי אַסֵּי הַסְּעוּדָה שֶׁל גַּן עֵדֶן רָאוּ נְבִיאִים וּמַתַּן שְׂכָרָן לֹא רָאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (ישעיהו ס״ד:ג׳), וְכֵן דָּוִד אָמַר: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ (תהלים ל״א:כ׳), מַה כְּתִיב לְמַעְלָה: וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ (שמות ל״ג:י״ט), מִדַּת הַטּוּב וּמִדַּת הַפֻּרְעָנוּת, וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן (שמות ל״ג:י״ט), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הָאוֹצָרוֹת שֶׁל מַתַּן שָׂכָר שֶׁהֵן מְתֻקָּנִין לַצַּדִּיקִים וְהוּא אוֹמֵר הָאוֹצָר הַזֶּה שֶׁל מִי הוּא, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁל עוֹשֵׂי מִצְווֹת, וְהָאוֹצָר הַזֶּה שֶׁל מִי הוּא, שֶׁל מְגַדְּלֵי יְתוֹמִים, וְכָל אוֹצָר וְאוֹצָר, וְאַחַר כָּךְ רָאָה אוֹצָר גָּדוֹל אָמַר הָאוֹצָר הַזֶּה שֶׁל מִי הוּא, אָמַר לוֹ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֲנִי נוֹתֵן לוֹ מִשְּׂכָרוֹ, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה לוֹ חִנָּם וְנוֹתֵן לוֹ מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן, וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן, לְמִי שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לָחֹן, וְכֵן: וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם (שמות ל״ג:י״ט).
והסירותי את כפי1אחרי העננים תראה מקצת מן הכבוד.
ופני לא יראו – עיקר הכבוד 2לא תראה.
1. אחרי העננים. מובא בלק״ט.
2. עיקר הכבוד. מובא שם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

ת֗ם אכשף ען ט֗לאלי פתנט֗ר אואכר נורי ואואילה לא תנט֗ר:
אחר כך אסיר את צללי ותראה את אחרית1 אורי ואת ראשיתו לא תראה.
1. רס״ג מעביר את משמעות ה״פני״ ממה שמקדם אל מה שבראשית, כמו ״לפני״, ואת ״אחורי״ ממה שמאחורי אל מה שבאחרית.
אואעדי ית דברת יקרי, כשתסתלקב הנהגת כבודי מכנגד פניך ללכת משם ולהלן.
וראית את אחורי – הראהו קשר של תפילין.
א. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״והסרתי את כפי – ״, אך הוא אינו מופיע בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, ברלין 514, ובדפוסים הראשונים.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34: ״כשתסלק״. בכ״י מינכן 5: ״כשנסתלק״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״כשאסלק״.
והסרתי את כפי AND I WILL REMOVE MY HAND – The Targum renders this by ואעדי ית דברת יקרי "I will remove the guidance of My Glory"; it means: when I shall remove the guidance of My Glory from before your eyes – to go right away from that place,
וראית את אחרי THEN YOU SHALL SEE WHAT IS BEHIND ME – He showed him the Tephillin-knot which is placed behind the head (cf. Berakhot 7a; Menachot 35b).
והסירתי את כפי – אחרי העננים תראה מקצת מן הכבוד.
ופני לא יראו – עיקר הכבוד לא תוכל לראות.
וראית את אחורי – לאחר שאעבור על פניך {ב}⁠כריתות ברית {תוכל}⁠א לראות, כעין העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו (ירמיהו ל״ד:י״ח) – דרך עברה היו כורתים ברית.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) נשאר מקום חלק למלה זו.
וראית את אחורי YOU WILL SEE MY BACK: "After I pass before you1 when I make the covenant, you will be able to see Me.⁠"2 Just like (Jer. 34:18) "the calf which they cut in two, so as to pass between the halves.⁠"3 Covenants were made by passing through [the pieces].⁠4
1. An allusion to the first phrase in this verse, אני אעביר כל טובי על פניך.
2. Rashbam is rehearsing in short form the lengthy explanation that he offered above, ad vs. 18, that seeing God was part of the process of making a covenant.
3. That verse also makes reference to a covenant. Hence Rashbam sees it as a further prooftext to show that the partners to a covenant appear to each other as they pass together through the pieces of the covenant symbol.
4. Like Rashbam, see Rashi ad Gen. 15:10, Ibn Ezra ad Gen. 15:17 and R. Joseph Bekhor Shor ad Gen. 15:9. See also comm. above, ad 24:11, s.v. ואל אצילי.
ופני לא יראו – הם הנראים, ולא כן: ולא יראו פני ריקם (שמות ל״ד:כ׳), כי הזכרים הם הנראים.
BUT MY FACE SHALL NOT BE SEEN. Yera'u (shall be seen) refers to My face. However, this is not the Case with yera'u (shall be seen) in they1 shall not be seen before My face empty (Ex. 34:20),⁠2 for shall be seen here refers to the males.⁠3
1. Translated literally. They refers to the males making the festival pilgrimage.
2. Translated literally. In other words, ve-lo yera'u fani rekam (they shall not be seen before My face empty) should not be translated as My face shall not be seen empty.
3. Making the festival pilgrimage.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 22]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וראית את אחרי – תראה האורה והזוהר שמזהיר עוד אחרי עברי,⁠1 אבל אור שלפני המתגבר והולך לא תוכל לראות.
1. שאוב מר״י בכור שור.
וראית את אחורי, "you will see My back;⁠" you will see an aura of light which will linger after My essence has passed. The light which precedes Me and which is too dazzling, you will not see.
וטעם ופני לא יראו – פנים המאירים, כאשר פרשתי (רמב״ן שמות ל״ג:י״ח).
ויתכן שיהיה מלת אחרי כלשון: אחור וקדם צרתני (תהלים קל״ט:ה׳), על פירוש רבותינו (בבלי עירובין י״ח.).
BUT MY FACE SHALL NOT BE SEEN — meaning the clear countenance, as I have explained.⁠1 It is possible that the word achorai (My back — and thou shalt see 'My back') is of similar usage as in the verse, Thou hast hemmed me in behind and before,⁠2 in accordance with the opinion of our Rabbis.⁠3
1. Above, (18).
2. Psalms 139:5.
3. Based on this verse in Psalms the Rabbis have said (Berachoth 61a) that Adam was originally created with two faces (see Vol. I, p. 76). Ramban's application here of this saying of the Sages is Cabalistic.
והסירותי את כפי וגו׳ – כאדם שרואה חבירו מאחוריו ואינו יכול להתבונן בו.
והסירותי את כפי, "and I will remove My hand;⁠" so that Moses' experience will parallel someone seeing someone's back, being unable to identify that person.
וראית את אחורי – משל הוא דהא אין עורף אפי׳ במלאכים שנא׳ וד׳ פנים לאחד וד׳ כנפים ללכת אל ד׳ רוחות לכן לא יסבו בלכתן בשום רוח איש אל עבר פניו ילכו וכ״ש כלפי השכינה שאין לנו רשות לדבר אלא הפי׳ כשעבר מה שעבר והניח וזהו אויר העולם אחריו נקרא אחור ובלעז ארדימ״ני.
ואחר השלים הדבור וראית את אחורי ופני לא יראו – והטעם שיראה אחוריו בזולת וילון, וכל זה דברה תורה כלשון בני אדם. והנמשל ידוע ליודעים, וכבר דברנו גם בזה בספר הסוד יעויין שמה, ויצורף למה שכתבנו בכאן ודי בזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

ואסיר המסך המבדיל באופן שתראה בשלמות - לפי מה שאפשר - הנמצאות המוחשות השופעות ממני, שהם אחורי, ומהם תעמוד על מדרגה⁠־מה ממציאותי, והוא הנימוס המושכל אשר אצל ה׳ יתעלה אשר ממנו השתלשל מציאות אלו הנמצאות. ואמנם הנמצאות שהם פני — והם השכלים הנפרדים — לא יתכן שיושגו לאדם; וזה דבר כבר ביארנוהו בראשון ממלחמות ה׳ (פרק יב), ושם התבאר שאי אפשר לאדם שישיג השכל הפועל לפי מה שהוא עליו מהמציאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

אמנם מזאת ההשגה ואילך והסירותי את כפי וראית את אחורי וזה שיוסר המסך בצד מה במה שהישיר אותך להשיג מצד השלילות כי הם אחורי הפנים בלי ספק כמו שביארנו ראשונה. והוא מבואר כי הוא עליו השלום השיג בזה האופן מההשגה מכל אשר היו לפניו ולאחריו במה שהגיעה ידיעתו לשלול מהאלהות כל הנמצאים הרבים והנוראים הידועי׳ לו עד שכבר ידע והשכיל כי יה ה׳ צור עולמים הוא עומד עליהם ואינו שום מהם והיא ידיעה קרובה מאד אל המבוקש ואם הוא נעלם ממנו 1כמו שכתב הרב המורה באותו משל נכבד מהספינה שהמליץ לענין זה בפרק נ״ט פרק א׳.
1. כמו שכתב הרב המורה וכו׳ פרק נ״ט, צ״ל פרק ששים, כי שם הביא למשל ששם א׳ ידע שיש דבר נמצא בעולם שהוא ספינה אבל לא ידע מה הוא, ואח״כ נודע זה אחר זה לאחר שאינו בע״ח. ולאחר שאינו מגדר המחצב, ולאחר שאינו צמח, ולאחר שאינו מחובר חבור טבעי כי אם מלאכותי, ולאחר שאינו בעלת צורה שטוחה כ״א יש לה בית קבול ולאחר שאינה כדורית ולא חדודית ולאחר שאינה עגולה ולא בעלת צלעות שוות, שכל עוד יוסיף האחרון לדעת יותר מתארי הספינ׳ השוללים, כן יתקרב יותר אל ידיעת והשגת מושג וציור הספינה כמו שהיא באמת וכן הי׳ הדבר במשה רבינו ע״ה שבעבור שידע מתארי הי״ת השוללים יותר משאר כל אדם השיג גם מהותו ואמתתו יותר מכל זולתו.
וכנגד ההשגה האפשרי׳ בעצמה שהיא ידיעת הדרכים אמר והסירותי את כפי וראית את אחורי רוצה לומר ומלבד עזר אלהי תראה פעולותי שהם הדברים המאושרים ופעולים ממני לפי שידיעת הנמצאות היתה אפשרית בחוק משה כפי גודל שכלו ועומק השגתו עם האור הנבואיי שהיה בו אבל ההשגה השלישית לא תספיק הכנתו עליה אם לא ע״ד נס והוא העזר האלהי שזכר וכנגד ההשגה האחרת שהיתה נמנעת מפאת עצמה אמר ופני לא יראו. רוצה לומר לא עם עזר הכף ולא בלתו כי היא נמנעת מעצמה. ועם היות שכבר אמר זה למעלה הנה חזר לזוכרו כאן בכלל אשר הוציא מכל דברי המראה. הנה התבארו פסוקי הפרשה הזאת כפי דעת הרב המורה ושרשיו כפי מה שקבצתי מדבריו והבנתי מכונותיו. ומה שהוא לא זכר אני הלצתי בעדו. והותרו במה שפרשתי ד׳ שאלות האחרונות שזכרתי בפרשה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וראית את אחרי – תראה איך תהיה פעולת כל מה שלמטה ממני.
ופני לא יראו – אבל לא יהיה נראה אצל זולתי איך ממציאותי ישפע מציאות כל נמצא, כמו ששאלת.
וראית את אחורי, where you will be able to glimpse how all the celestial forces below My level of Divinity carry out their activities; but
ופני לא יראו, but understanding of how My execution of My thoughts translates into something concrete, neither you nor anyone else will be capable of “seeing.”
[א] והסרותי את כפי
[1] ברכות פרק ראשון דף ז ע״א (ברכות ז.)
[2] מנחות פרק שלישי דף לה ע״ב (מנחות לה:)
הראהו קשר של תפילין. דע כי חז״ל דקדקו מאוד בדברי התורה, והם שהבינו דברי תורה, ולא זולתם. ופירוש ענין קשר תפילין, דע כי משה אמר ״הראיני נא את כבודך״ (פסוק יח), הכבוד הזה הוא מדריגתו ומעלתו יתברך, וכבר ידעת כי שם התפילין הם פאר וכבוד ויקר, שכך נקרא בפסוק (יחזקאל כד, יז) ״פארך חבוש עליך״, וכן נקראו ״יקר״, כמו שדרשו ז״ל במסכת מגילה (טז ע״ב) ״ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״ (אסתר ח, טז) זה תפילין, ואין חילוק בין כבוד ויקר, שהכל אחד, ואין חילוק ביניהם. ולכם כאשר אמר לו ״הראיני נא את כבודך״ השיב לו הקב״ה ״לא תוכל לראות את פני״, פירוש ״פנים״ הוא הכרת אמיתת כבודו יתברך, שבו נבדל מזולתו, והוא עצם כבודו. אבל אחורים הוא נקרא ׳קשר תפילין׳, פירוש כבודו יתברך, אבל אין זה אמיתת הכבוד, כמו שהאחור אין בו הכרה אמיתית, רק ההכרה האמיתית הוא בפנים, והכבוד שאין אמיתת הכבוד נקרא ׳קשר תפילין׳, לפי שהקשר הוא אחורי הפנים (מנחות לה ע״ב), והתפילין עצמם הם כנוי לאמיתת הכבוד, לפי שהם בפנים, שהפנים יש בו הכרה אמיתית:
וכאשר תעמיק עוד בדברי חכמים (ברכות ז.) שנקרא הכבוד הזה – שאינה אמיתת הכבוד – בשם (זה ונקרא) ׳קשר תפילין׳, לפי שהכבוד – כל שהוא יתואר שהוא קשור בבעל הכבוד, אין הכבוד כל כך כמו שהכבוד יתואר שאינה קשורה בו, לפי גודל הכבוד מתפשט כבודו בזולתו, כמו שאמר (ישעיהו ו, ג) ״מלא כל הארץ כבודו״, שרוצה לומר התפשטות הכבוד בזולתו בכל הנמצאים. ולפיכך קשר תפילין הוא כבודו יתברך, אבל אין זה אמיתת כבודו. ולפיכך הוא מקושר בו, שהכבוד המקושר אינה אמיתת הכבוד, שכבר אמרנו כי זהו אמיתת הכבוד – התפשטות הכבוד בזולתו. ולפיכך קשר של תפילין הוא אחורי האדם. וזהו שאמרו שהראה למשה קשר תפילין, שרוצה לומר כבודו יתברך הראה לו, אבל אינו אמיתת הכבוד, רק שיתואר בו הוא יתברך, ואין זה התפשטות הכבוד שלו, רק התפילין עצמם הם אמיתת כבודו יתברך, ודברים אלו עמוקים מאד, ומה שאפשר להבין נרמז לך פה:
ואעדי ית דברת יקרי כו׳. זה תרגומו של והסירותי את כפי ורש״י מפרש לי׳ כשתסתלק וכו׳:
ואעדי ית דברת יקרי ... This is the Targum of והסירותי את כפי. Rashi explains that the Targum means: "When the guidance of My Glory is removed.⁠"
וראית את אחורי וגו׳ – הנה באל עליון לא יתיחס אליו פנים ואחור, אלא כוונתו יתברך הוא לצד כי חיות העולמות עומד בחשק הסתכלות אורו יתברך וקיומו הוא האדון חי העולמים, ודבר זה הוא מן הנמנע שיכול שום נברא להביט אל אורו יתברך, לזה הכין ה׳ ועשה מסוה אשר דרך שם יביט והוא שקרא אחוריים כמו שעשה בחכמתו את האדם הגוף אחוריים והנפש פנים לו והרוח פנים לנפש והנשמה פנים לרוח, כמו כן הכין אור ממנו יתברך אשר דרך שם ישקיפו ויחזו את האלהים ולו קרא אחוריים ואור עליון שהוא מושלל מהשגת נפש כל חי יקרא פנים, והוא אומרו וראית את אחורי ופני לא יראו.
ואפשר שרמז לו באומרו סמוך לאחורי תיבת ופני לומר כי גם שם הם פנים אלא שהכין ה׳ אחוריים כדי שיהיו במושג לנביאים כמו שכתבנו.
ואולי שדקדק באומרו אחורי לומר שאין הרבה פרגודים ומסכים מפסיקים כאשר הם בערך הנביאים אשר נוכח ה׳ יביטו אלא אחד דוקא, והוא אומר אחורי ולא אחורי אחורי, והמשכיל על דבר אמת יקוד וישתחוה לאל הגדול וימעיט בעיניו כל עבודתו אשר יעבוד כפי שיעור המושג המקווה לנפש חיה למינה.
וראית את אחורי, "you will see My back, etc.⁠" The essence of God is, of course, not divisible into "front" and "back.⁠" God is aware of the desire of all His creatures to "see" how His light spells the continued existence of His universe. At the same time it is impossible by definition that any creature can behold this light as it would spell its doom. What did God do? He surrrounded His Essence with a kind of "curtain" or screen in order to diffuse the light which would otherwise have proved too blinding. The creation of such a screen created the impression in the beholder that there is something in "front" and something at the "back" of such a screen. When we look at man who is composed of spirit and body, we peceive his body as his "back,⁠" and his spirit as his "front", or "face.⁠" The "light" that God's Essence has made accessible to the spiritually most advanced human being is called "back,⁠" whereas the "light" He has screened out is called "front" as it is beyond the screen. This is what God meant when He said: "you will see "My Back" but you cannot see "My Face.⁠"
It is also possible that the very mention by God of His "face" immediately after mention of His "back,⁠" i.e. אחורי ופני, indicated that even the part of Him that He described as "My Back" contained a "face;⁠" however, God had arranged that only the rear of that two sided spirit or "light" would be visible so as to provide the prophet with some idea of when he faced a Divine presence.
The word אחורי may have been employed to indicate that Moses would be very close to perceiving God's Essence, that He did not "hide" behind multiple screens. If there had remained several "screens" between God's Essence and Moses, God would have spoken of Achorey Achoray, and not simply of Achoray. Any intelligent and sincere servant of God will make only minimum eye contact with his Creator [in other words not look at Heaven beseechingly while engaged in prayer. Ed.] when bowing down during prayer.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

את אחורי – משל הוא, כרואה המלך מאחוריו ונכון לבו בטוח1 כי עינו ראתהו, אבל אינו מכירו, כן תדע נאמנה ולבבך יבין כי אני אני הוא,⁠2 אבל לדעת טיב כבודי לא תוכל.
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים קי״ב:ז׳.
2. השוו ללשון הפסוק בדברים ל״ב:ל״ט.
והסרתי את כפי – אחרי אשר אעבור מכנגד פניך, שלא תוכל עוד לראות ראיית הפנים אז אסיר את כפי מעליך, שלא אסתירך עוד בסתר הכף למען תוכל להביט את אחרי כי פני לא יראו. וענין ראיית האחורים, הוא השגת דרכי השם מצד פעולותיו הנכבדות, כי זה הוא תכלית מה שאפשר לנברא להשיג מעצם כבודו ית׳, והשיג מרע״ה ממנו יותר מכל אדם, לפניו לא קם ואחריו לא יהיה אדם שהגיע אל מעלתו הנכבדת בהשגת השם יתעלה, וידיעת הדרכים והמדות אשר בהם ינהיג את הדברים, וראיית הפנים היא השגת השם וידיעת דרכיו מצד עצמותו, והיא בלתי אפשרית לכל נברא, כי העצם יתעצם ע״י מושגיו, ואין מושג מצד עצמותו נשגב ממשיגו, לכן לא ישיג את עצם השם יתעלה מצד עצמותו כי אם הוא בעצמו:
והסירותי את כפי – במה שאסיר את מחשך התעלמותי מלפניך ר״ל במה שאגלה מעט מהסתתרותי למראית עיניך תזכה לראות את אחורי, וענין מראית פנים ואחוריים יראה לקרב ע״ד הפשט, כי יש לו לאדם שני אופני השגה, אם השגת המתרצף או השגת הצרוף (זינטהעטישער אָדער אנאליטישער בעגריף), השגת המתרצף היא השגה שיגיע אלי׳ האדם ע״י השגת פרטי ענינים, שיצייר לו עד״מ תחלה חלקי הבנין חלונותיו, פתחיו, חדריו, עליותיו, מוצאיו, ומובאיו, במחשבתו אחת אחת, ויעשה לו אא״כ מכל אלה חלקי ציוריים ציור אחד שלם במחשבתו, הנה הציור המוחש הלזה הבא ע״י ליקוט ואסיפת ציורים חלקיים יקרא השגת המתרצף, אמנם השגת הרצוף היא ההשגה הכללית והוא הציור השלם המתהוה בכח המצייר מיד בתחלת ההשקפה מבלי שיקדם לו תחלה הקליטה מציורים חלקיים, כשיראה עד״מ בית ותתרשם בו מיד צורה שלמה ממנו תוארו צביונו וסדור חלקיו הכל בפעם אחת, הרושם הכללי ההוא המתהוה בדמיון המסתכל בשלמותו בתחלת הצטיירות הדבר בלתי מלוקט מתחלה מחלקיים כ״א כמו שהוא בשלמותו מתהוה תיכף במחשבה (אלא שאחר שינותח עכשיו לחלקיו שהוא מורכב מהם ולצייר צורת חלקי הבנין כל אחד ואחד בפ״ע), הוא הנקרא השגת הרצוף (והדברים מבוארים יותר בדברי הרבי שלמה פאפענהיים); ובחנת ותדע כי בבחינת האדם המתבונן, השגת המתרצף היא עלי׳ כי מן הפרטים עולה אל הכללי, ולפי שהמתבונן הוא בעצמו חלק פרטי בסובב כללת הבריאה, א״כ הליכת השגתו מן הפרט אל הכלל, והוא המכונה הליכת פנים, שיוצא מהשגתו א״ע שהוא פרטי אל דבר פרטי שהוא חוץ ממנו ומזה לדבר פרטי אחר, עד הגיע לסוף השגת מבוקשו, אמנם זה אינו אלה בבחינת המבקש המושג, אמנם בבחינת המבוקש רצונו המושג הוא בהפך, שהשגת הרצוף מבחינת האדם היא ירידה והליכת אחוריים, ומבחינת המושג היא הליכת פנים, והנה הוא ית׳ הודיע למשה האופן והדרך אשר בו ישיג כבודו ית׳, וזה א״א מצד השגת הרצוף (כי האופן היותר נאות והמוכשר להשגת מציאותו ואחדותו ית׳ וכדומה צריך שיהי׳ בדרך עלי׳, או הנקרא אצלינו הליכת אחור בבחינת המושג דהיינו התקשרות ציורים חלקיים עד שיצא מהמקובץ ציור השלם בביאור מציאותו ואחדותו ית׳), כ״א מצד השגת המתרצף אשר בבחינת המושג היא הליכת אחוריים (ריקוואֶרטסגאנג), לכן אמר וראית את אחורי, אמנם פני לא יראו כי בלתי אפשר השגת עצמותי ומהותי בבחינת הרצוף שהיא הליכת פנים (פאָרוואֶרטסגאנג) שתהי׳ תחלת ההשגה מיד ממנו ית׳ הוא דבר הנמנע בתכלית המניעות להיותו ית׳ בלתי מושג מצד עצמותו ואינו נכנס כלל בגדר ההשגה. זהו הנ״ל בזה הענין לקרבו מעט אל הפשט: ודע כי מדברי רבותינו נתעוררתי על כוונה אחרת בכתובים אלה נפלאה מאד ויסוד גדול בתורה, וזהו, אמרו במכילתא חדתא דרשב״י (רות ד׳ ס״ה ע״ב) וראית את אחורי ופני לא יראו, אין אדם יכול לראות פני התורה שבכתב אלא מתורה שבע״פ, ע״ש שביארו בפירוש שחטא עגל היה הגורם לזה, והכי איתא בתקונים (ד׳ קל״ד) בתר דאהדרו לאחרוי דקב״ה הדר לון אחרוי ודא איהו וראית את אחורי ופני לא יראו ואלין אינון פנים דנראין ופנים דאינן נראין, ע״ש. ובהקדמת התקונים (די״א א׳) אמר למשה וראית את אחורי וגו׳ דלית נביא וחכם יכול לאעלא לעילא פחות מן דא ובגין דא אתקראת מפתחות החיצוניים אנפין דילה, ואנפין דלגאו מפתחות הפנימיים, כי ממה שאמר הכתוב מזה ומזה הם כתובים משני עבריהם, מכתב אלהים חרות על הלוחות, מבואר שבלוחות הראשונות היה מפורש כל התורה בתרי״ג מצות עם הלכותי׳ ואגדותי׳ (וכמ״ש שם בביאור לשון המקרא) וממה דאמר קרא אחר חטא עגל, ויתנצלו בנ״י את עדים מהר חרב, מבואר שע״י חטא זה נפלו ממדרגת הנפשי ונפגמה צורתם המעליתית ונחלש עיונם השכלי בהשגות אלהיות הגבוהות, וירדנו מטה מטה, עד שאין בידינו רק התורה הכתובה, אמנם הדברים הנעלמים שבתורה, חלק ההלכות והאגדות אינם בידינו רק בקבלה על פה, שאינם מתגלים לנו רק מעט מעט, וגם זה רק אחר יגיעה רבה, ואולי ליחידי סגולה בסיוע אלוה. וזהו שאמר הכתוב כאן וראית את אחורי וגו׳ אין אדם יכול לראות פני התורה שבכתב אלא מתורה שבע״פ. ואחרי שלמדונו רבותינו המובן במאמר וראית את אחורי וגו׳, חל עלינו ההשתדלות להבין כל הפרשה כלה בדרך זה, ונ״ל לדעתם לפרש בקשת משה, הראני נא את כבודך על פינה זו עצמה. וזה: אחרי שהשתדל הרועה הנאמן להשיג כפרה על חטא עגל, לא רפתה ידו מלהתפלל גם על מה שנמשך להם בחטא זה, והוא שבירת הלוחות אשר עי״ז נאבדה מישראל כבוד האמתי, כל התורה כלה עם תרי״ג מצותי׳ עם הלכותי׳ ואגדותי׳, אשר כלם היו מפורשים בלוחות ראשונות, ורצה אדון הנביאים להחזיר העטרה לישנה, ע״ז אמר הראני נא את כבודך: לא בעבור עצמו התפלל הנאמן בבית ה׳ ובבית ישראל, כ״א בשביל כלל ישראל וכלל עצמו עמהם לבקש לראות את כבוד ה׳, ואין כבוד אלא תורה כי היא כבוד העליון ית׳, ועליו אמר (משלי כ״ה) כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. שפירשו הגר״א היטיב, כי התורה שבע״פ כוללת שני ענינים הלכות ואגדות, ובתוך האגדות גנוזות הסודות שהם כבוד אלהים, אשר צריך להסתיר אותם, כמ״ש למכסה עתיק, דברים שכסה עתיק יומין. וכבוד מלכים הם ההלכות שנמסרו לחכמים לדרוש ולחקור אותם. והיתה א״כ תפלת רועה הנאמן לרצות את קונו, שישוב ויחזיר להם לוחות העדות במעלתן הראשונה, שהיתה כבוד העליון חופף עליהם להיות מכתב אלהים חרות על הלוחות, הכל מפורש ומבואר בין ההלכות ובין האגדות. והכי איתא בתנחומא על ויאמר ה׳ אל משה כתב לך את הדברים האלה, כשאמר הקב״ה למשה כתב לך ביקש משה שתהא המשנה בכתב, ע״ש. והכי אמרו בשמות רבה פ׳ מ״ז. אמנם שם הלשון אינו מדוייק כ״כ, ע״ש. ע״ז השיבו ית׳ אעביר כל טובי, וחנותי, ורחמתי: כלומר אגלה לפניך ואודיעך שממדת טובי, מצד מדת החנינה והרחמים, רצוני כעת להעלים את כבוד התורה, ולבלי לפרש ולבאר ההלכות והאגדות כבלוחות ראשונות. (ברע״מ ואתחנן רס״ד א׳ תורה שבכתב דא הוא דכתיב הוי׳). כי זה הענין דומה למלך אשר מסר ליד אחד משרי פרתמיו מכתב פקודה על אנשי ארצו, ולשון מכתב הפקודה סתומה מצד שיש בו כוונות שונות דמשתמע לכמה אנפי, ומחששא פן יטעו אנשי הארץ ויבינו במכתב הפקודה כוונה שאינה מסכמת עם דעת המלך, לכן מסר על פה לאזני השר את המכוון האמתי שבלשון הפקודה ויצו על השר לאמר: אתה תמסור את מכתב הפקודה כאשר הוא בלשונו ממש אל ידי אנשי הארץ, ואתה תפרש ותבאר להם את המכוון האמתי בכדי שלא יטעו בכוונתה, ויהי כשמוע השר את דברי המלך תמה ואמר הודיעני נא טעם דבריך על מה כתבת את הפקודה בלשון סתום עד דמשתמע לכמה אנפי, ולהסיר חשש הטעות במכוונו תצוני להודיע להם על פה את המכוון האמתי שבו, הלא טוב יותר היה לכתוב את הפקודה בלשון מבורר ולבאר באר היטב כוונתך עד שאין מקום לטעות בו. ויען המלך ויאמר, מדת טובי תאלצני להתנהג ככה, כי אם ככה אני עושה כאשר עלה ברעיונך, לבאר להם באר היטב תוכן פקודתי, כמה יגדל העונש על העובר עליו, אם בעיניהם יראו את מכתב פקודתי חתום בשמי, עד שאין להם שום סבה להסתפק על אמתת הפקודה ועל אמיתת המכוון שבה, הלא יגדל עונש האיש אשר לא ישא את פני מכתב המלך החתום בשמו, הלא מן הראוי לאיש בליעל כזה לכלותו חיש מהרה, ואש האבדון תאכלהו מיד לנצח. לא כן אנכי עמדי, לא אפרוש רשת השחתה אל אנשי ארצי להלכד בו ולהשחיתם, לכן כתבתי לשון הפקודה עד דמשתמע לכמה אנפי, והמכוון האמתי שבו לא אמסור להם רק על פה על ידיך, ובזה יש לעוברי הפקודה קצת פתחון פה לאמר: לא על פקודת המלך עברתי רק פקודת השר לא שמרתי, ומי זה יודע אם השיג השר את דעת המלך היטב, ולא דייק בה כל הצורך וכדומה מן ההתנצליות שיחפשו ההמוניים לפי יצר תאות לבם לפרוק עול המצוה מעליהם, ומסבה זו אוכל להתנהג עם כמו אלה במדת הרחמים, שלא ידונו כעוברים פי המלך אשר העונש עליו לבלי שיעור ותכלית, רק כעוברים פי השר אשר לא יחול עליו כ״א עונש קצוב, לפי הענין אם מלקות אם מיתה או כרת. ויש לי עוד כוונה מיוחדת במסירת ביאור פקודתי רק על פה, והיא לטובת שומרי פקודתי להתנהג עמהם במדת חנינה למתן שכרם כי אם היה כוונת פקודתי מבוארת באר היטב, לא היה לשומרי פקודתי יתרון מעלה כ״כ, כי מי זה יחרף נפשו למרוד בצווי המלך אשר אין פקפוק בצוויו, ולא היה א״כ שכרם רק חצוב ומוגבל, אמנם כעת אשר מכתב פקודתי סובל כוונות מתחלפות ומשתמע לכמה אנפי, ויש לאנשי הארץ מקום לבחור בלשון מכתב פקודתי כוונה להקל מעליהם בכמה דברים ואם בכל זאת לא יפנו אל דעת עצמם, ולא יתנו לבם רק אל הנמסר להם על פה בכוונת מכתב פקודתי לשמור אותה, הנה לכמו אלה מן הראוי להתנהג במדת חנינה לתת להם שכרם באין קצבה ולבלי תכלית. ככה הוא ממדת טובו ית׳ להעלים הכוונה הפנימית שבתורה (ההלכות והאגדות) כדי לחונן במדה גדושה את מקיימי התורה שבכתב לפי המבואר להם על פה מפי הקבלה (וז״ש בשמות רבה (פמ״ז) כתב לך את הדברים האלה כי על פי וכו׳, תורה שבכתב ותורה שבע״פ, כרתי אתך ברית ואם המרת אותה ועשית מה שבע״פ בכתב וכו׳ אינך מקבל שכר, ר״ל שכר כזה לבלי תכלית). ולהתנהג במדת הרחמים עם עוזבי תורה לבלי הענישם עונש נצחי. וזהו וחנותי וגו׳ ורחמתי וגו׳. ואחר שהודיע הוא ית׳ את משה סבת העלימו תורה שבע״פ, שהוא מצד טובו וממדת חנינה ורחמים, הוסיף להודיע אליו כי גם מצד המקבלים יש למנוע מהם ענין זה, לכן ייחד אליו אמירה בפ״ע ואמר לא תוכל לראות את פני, אין המכוון בזה אתה משה לא תוכל לראות, כי זה האיש משה למעלתו העליונה, אחר שעמד בהר ארבעים יום לקבלת התורה, אין ספק שהשיג כל התורה עם כל כוונותי׳ הפנימיות, ומה לו אם תעלומות התורה כתובות באר היטב אם לא, והוא הי׳ ביכלתו לראות ראיי׳ שכלית את פנימיות התורה; אמנם בא אליו הדבור בלשון נכח, לא תוכל, וגם הוא דיבר כמדבר בעדו הראני, כמו שהוא הענין במי שהוא מפורסם היותו סרסור בין המוכרים ולוקחים, שלא ידבר עם המוכר בשם שולחו ולא יאמר מכור לפלוני, כי רק בשם עצמו ידבר, מכור לי, וגם המוכר לא ידבר אליו בשם שולחו ולא יאמר לנסתר לא אמכור אליו, כ״א לנכח הסרסור ישיב לא אמכור לך, ומובן מאליו שאין כוונתו אל הסרסור כ״א ללוקח. ככה תשובת לא תוכל לראות פני, מוסב על ישראל, שלא יוכלו כעת לראות באר היטב פנימית התורה (ההלכות והאגדות). פני, ענינו פנימית, כמו לחם פנים (תרומה כ״ה ל׳) כמבואר שם, ועמ״ש (בתזריע י״ג י״ח) מזה, ואמר טעם על התעלמות פנימית התורה, כי לא יראני האדם, כלומר מין האדם הזה, שנפלו ממדרגה העליונה שהי׳ להם, וחטאו בנפשותם בחטא עגל, לא יוכלו להשיג עומק פנימית התורה, ולא יוכלו להביט בזהר העליון אשר יופיע באור התורה. לכן נתלה הה״א האדם, להורות על אלה הנודעים לנפילת מדרגתם, ולזה הוסיף גם מלת וחי מלה זו לדעתי כאן על מין השלישי שבארבעה מינים הכוללים כל הברואים, אשר למעלה מן הצומח ולמטה מן המדבר (טהיררייך) כי גדר האדם להיותו מבחר הברואים הוא כח הדעת והשכל שבו וזוהי צורתו האמתית, ורק בזה הוא מה שראוי להיות נבדל מן הברואים שתחתיו, ובסורו ממנו אינו אותו עצם עוד, ואף שבהעדר השכל מן המדבר לא נעדר ממנו נפש החי עם כל כחותיו, בכל זאת איננו עוד בגדר האדם כי צורתו האמתית נעדרת ממנו לפי מדרגת האדם, ונפש החי שבו אינו אלא צורה לבעל חי אבל בערך האדם אין זה בו רק חומר בערך שכלו. וכן אדם שיש בו כח הדעת והשכל אבל אינו מתנהג על פיהם, הנה הוא אדם חי (טהירמענש) ר״ל יש לו צורת אדם אבל פעולותיו אינו רק כבעל חי נעדר הדעת והשכל, חי בתמונת האדם. וממדרגת אדם שפל ונבזה כזה אמר (איכה ג׳) מה יתאונן אדם חי, ר״ל מה מאד יש לו להתאונן על עצמו זה המלובש בתמונת אדם ומתנהג כבעל חי, ערמב״ם בפירושו לאבות פ״ה במשנה הולך ועושה חסיד. וכן דור מקבלי התורה שנתעלו במדרגת נפשותם גבוה מאד עד שפסקה זוהמתן, וכמעט קט השפילו נפשותם לדיוטא תחתונה בחטא עגל, קראם כאן ״האדם וחי,⁠״ ולאלה שהפשיטו מעצמם צורת אדם הצורה האמתית, והתלבשו בצורת החי, אינם ראויים לגלות לעיניהם הכבוד העליון ולראות את פנימית התורה. ואחרי שגלה הוא ית׳ למשה סבת מונעו מלהראות להם את כבודו העליון והוא פנימית התורה (הלכות ואגדות) חזר שוב להודיעו, שאין דעתו ית׳ להשיב את פני משה ריקם לגמרי, ולבלי מלאות לו את מבוקשו אף במקצת, כי תפלתך עליהם עשה רושם ואקיימנה במקצת, וייחד לזה אמירה מיוחדת לאמר הנה מקום אתי, כלומר מוסכם בדעתי קיום מבוקשך (בעשטאֶטיגונג איזט בייא מיר) - [מקום הוא קיום לדבר השוכן עליו, כי בלעדי מקום לדבר, הנה הוא כאפס ואין, ושפיר ישמש על קיום המבוקש, כענין מקים דבר עבדו (ישעיהו מ״ד)] לגלות להם בדרך אחר את כבוד הפנימי שבתורה, בין שבחלק העיוני (הנקרא במקרא תורה ובלשון חכמים אגדות וסודות), בין שבחלק המעשי (הנקרא במקרא מצוה ובלשון חכמים הלכות). וביאר ואמר ונצבת על הצור וגו׳ ושכתי כפי עליך. ההלכות שהוא חלק המעשי שבתורה שבע״פ קראם כפי, כי לשון המקרא הוא כמכסה המסתיר את המונח תחתי׳, ככה התורה הכתובה תסתיר תחת לשונה הנבחר כל ההלכות שבתורה שבע״פ, והמשתדל בכל כחו להבין היטב את התורה שבכתב, יוכל להשיג ולראות את ההלכות המתעלמים תחת לשונה, כי כבוד מלכים חקור דבר. והאגדות שהם סודות התורה קראם צור, לשון צרירה ואגידה, כי לגודל העלמם הם דומים לדבר המקושר והצרור בקשר חזק ואמיץ. עד שאי אפשר להתיר האגודה בלתי השתדלות בכח בלתי משוער, מענין זה צור תעודה (ישעיהו ח׳) להעלימו ע״י גניזתו בדבר עם הקשירה (ע״ש ר״ש ב״מ). וכן (שם מ״ח) ונצורות ולא ידעתם, טמונות ושמורות מהשיגם, והנחת שם צור ואגדה על הסודות הנעלמות אל יהי זר בעיניך, כי שם סוד עצמו אשר הונח על הנעלם (סוד ה׳ ליראיו, הולך רכיל מגלה סוד) הוא מטעם קשירה וצרירה, כי עיקר שרשו שתי אותיות סד, כמו ותשם בסד רגלי (איוב י״ג) והוא כלי אשר ע״י רגלי אדם קשורים וצרורים יחד בל יוכל ללכת, וממנו מסתעף שם סוד על הדבר שרוצים להעלימו, כאילו הוא קשור וצרור בל יוכל להפתח ולהתגלות, ולזה ישמש שם סוד גם על החברה הנועדים יחד (פעראיין) להועץ על דבר, (סוד ישרים, סוד בחורים) להיותם קשורים ואגודים יחד להתאחד בעצתם. ככה האגדות וסודות התורה אינם מושגים כ״א למי שמשתדל בם בכח נפש טהורה מכל סיג והרהור חטא ועון, כי בלעדי זאת לא יוכל לרדת לעמקן, והם רוצצים את מוחו. הנה אמר ונצבת על הצור: תוכל לעמוד על דעת האגדות והסודות הצרורות מאד, ולהשיגם בדעתך אף שהם קשורות קשר תוך קשר (ווירסט פערשטעהען דאס טיעפסטע געהיימניס), ומבאר ואמר.
בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור – למען השג כבוד תפארתי בסודותי, אתנה לך השגה במקור הדבר המקושר לגודל העלמו. (לשון העברה ישמש על התפשטות דבר המצומצם והתגלות הנעלם, כמ״ש (לקמן צ״ד ו׳) בויעבור ה׳ על פניו, ע״ש. וגם המתבונן להבין בלשון המקרא את הכוונה הפנימית שבו, הוא כמעתיק ומסיר דבר מדבר, כי עובר במחשבתו מן הכוונה החיצונה הפשוטה אל עומק הכוונה הפנימית, ודומה בזה למעביר ומסיר עצם גשמי ממקום למקום (איבערטראגען).
בנקרת – מענין מקבת בור נקרתם (ישעיהו נ״א) שענינו יצאתם מנקרה, שהוא מקור הויית ההולדה, כמבאר שם ואל שרה תחוללכם. ועל העלם ההלכות שבתורה אמר ושכתי כפי עליך. אגלה במראה שכלית לפניך את המכוסה והנעלם מן חלק המעשי שבתורה. (כפי, מבואר למעלה לענין העלם והסתר הדבר, גם יש בלשון כף התקשרות בלתי מותר ומופשט כענין כפות תמרים (ויקרא כ״ג מ׳) כמש״ש. וכלל בזה גם חלק המעשי, הנעשה ע״י כף היד, ולהיות שבהוראת מלת כף גם התעלמות והסתתרות, ובעשרת הדברים שבלוחות טמונות כל התרי״ג מצות, לכן כנה אותם כף, כבמדבר רבה (נשא פי״ג) כף אחת הלוחות, עשרה זהב עשרת הדברות, מלאות קטרת שתרי״ג מצות כלולות בהן. ע״ש.
עד עברי – כלומר עד שאהי׳ מושג לך, ותבין את המכוון ממני בו. והטעם במקראות אלה דרך כלל הוא, אף שאמנע מהם התגלות כבודי הפנימי, שלא יראו לעיני בשר, כי לא יהי׳ מפורש ומבואר באר היטב עד שיהיה הקטן והגדול שוים בו, בכל זאת לא ימנע מהם לגמרי, כי אכתוב להם התורה שבכתב בלשון שתהא נגלית ונעלמת, נגלית תהיה לעיני כל לפי הכוונה החיצונה הפשוטה, ונעלמת לפי כוונתה הפנימית, כי היא אמרת אלוה צרופה בלשון נבחר מאד, אשר אחת תדבר ורבות תשמיע, ובסתר לשונה יהיו כלולים כל חלקי התורה הנצרכים למעשה המצות (הלכות), וכל חלקי העיון וההשגה הנצרכים להשגת סודותי׳ (אגדות), ולזה ישמשו הסימנים המובהקים שנמסרו על פה (י״ג מדות שהתורה נדרשת בהם) ועל ידיהם יוכל האיש המשכיל ע״ד אמת לאמתו, לרדת אל עומק המכוון הפנימי, וממשכיות לשון המקרא ינוצצו ויופיעו לעיניו ענינים הרמים האלה. וע״ז סיים ואמר והסירותי את כפי: כלומר השגתם כל אלה לא תהיה רק השגה שכלית רעיונית, אבל לכתוב כל אלה עד שיראו למראית עין הגשמי, בזה לא אוכל למלאות מבוקשך וזהו והסירותי וגו׳ - (כי יש בלשון הסרה ענין ההעדר והמניעה כמו והסירותי מחלה מקרבך (אבהאלטען, ענטפערנט זיין לאססען) אסיר ואמנע מהם תעלומותי אלה מלגלותם באר היטב רק בדרך זה, שלא יראה להם תעלומות כבודי הפנימי שבתורה רק כאשר יראה הרואה מאחורי הכלי את הדבר המונח בתוכו, אמנם עצם תוכי הפנימי לא יראה, וזהו ופני לא יראו, לא יוכלו לראות פני התורה שבכתב רק מתורה שבע״פ: ומה נמלצו אמרי נועם רבותינו (במנחות ל״ה) וראית את אחורי, שהראהו הקב״ה למשה קשר של תפלין. כוונו במליצה זו התייחסות תורה שבע״פ עם התורה שבכתב, להורות גודל ערך התורה שבע״פ, כי רק על ידה ובאמצעותה יתודע לנו יקר תפארת התורה שבכתב, ומבלעדי התורה שבע״פ תפול גם עטרת תפארת התורה שבכתב. וזה, שתי התורות האלה כנו בשם קשר ותפלין, ויסדו דבריהם על מליצת לשון המקרא (ירמיהו ב׳) התשכח בתולה עדיה כלה קשוריה, ונאמר (ישעיהו מ״ט) כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה, ולשון קשר במקראות אלה תרגם יב״ע קשוטים, וכן יאמרו בעלי לשון קשר הוא מין תכשיט העשוי לקשר בו שאר מיני עדי וקשוט האחוזים בגוף בל יפלו ויאבדו. ושם תפלין בלשון ארמי הוא לשון עדי פאר וקישוט, פארך חבוש עליך. והיו לטטפות תרגומו תפלין. ובמגלה (ט״ז ב׳) קראו את התפלין יקר. וע״פ ויתנצלו בנ״י את עדים מהר חרב, אמרו רבותינו תפלין של ראש ותפלין של יד, ר״ל שבשבירת הלוחות שע״י חטא עגל אבדו ישראל את עדי הנפשי והתכשיט הרוחני של התורה, חלק העיוני (הם סודות התורה שנקראו אגדות, והוא קשוט ותפלין של ראש אבר העיוני) וכן אבדו חלק המעשי של תורה (הם ההלכות והדינים והם קשוט ותפלין של יד אבר המעשי). ועתה בזכות תפלת משה הוחזר להם התורה שבע״פ והיא באמת הקשר והתכשיט לקשר בה את עדי וקשוט של תורה שבכתב, כי מבלעדי קשר ותכשיט של התורה שבע״פ, יפול גם העדי והקשוט של תורה שבכתב. ובתיקונים מבואר שהראהו למשה קשר של תפלין של יד ושל ראש - ואם יתן הקורא המשכיל את לבו על ביאור המלות שבפרשה זו שכתבתי תחלה, ויתבונן על פירוש זה האחרון שהוא לדעת רבותינו, אקוה שייטב בעיניו, להיות ענינו מסכים מאד לפי העת והזמן שנאמרה בו פרשה זו, וכל הפירושים שראיתי לא מצאתים ראוים לפי הענין.
וראית את אחרי – הווי אומר, שלא תראה אותי בשעת מעשה; תוכל לראות, ואכן תראה, רק את העקיבות שלי במעשי השגחתי.
והסירותי את כפי – אסיר את הענן והערפל מעליך, שכל מה שנעשה מאז והלאה תראה באור בהיר, ובזה וראית את אחורי תשיג כל המציאות וכל העולמות שנוצרו ממני במקום הצמצום, אבל פני ועצמותי ואיך היה לפני ההעברה וההשתלשלות הזה, לא יראו כי זה נמנע ההשגה:
וראית את אחורי: ומזה תשיג ג״כ כבוד ה׳ למרבה, לדעת כי אז עת רצון. וכבר ביארנו1 שבאמת לא השתוקק משה מעולם להביט במקום שגבוה מכוחו, והרי כבר בסנה הסתיר פניו כי ירא מהביט2, אלא שהקב״ה אמר שאולי לא יהיה נשמר באותו רגע, אזי יכסה פניו, אבל לבסוף לא נצרך לזה כאשר יבואר.
{וראית את אחורי: הוא סוף השתלשלות המעשים שהגיע לתכלית הבריאה, וכמו שכתבתי לעיל (כד,י) בפירוש ״ותחת רגליו״. אבל ״ופני״, היינו אופני ההשתלשלות איך המה מגיעים לרצונו יתברך, זה אי אפשר לבשר ודם להשכיל.
ובגמרא ברכות (ז,א) בארו בשאלת ״הודיעני נא את דרכך״ שהוא על הנהגתו יתברך ׳צדיק ורע לו רשע וטוב לו׳, ולפי דבריהם יהא הפירוש ״וראית את אחורי״, משל כמו הרואה את האדם מאחוריו שהוא מבין שהוא פלוני, אבל אינו מכירו בבירור, כך הודיעו ה׳ שאי אפשר לעמוד על עומק דעת ה׳ שהיא נשגבה מבינת אנוש להבין ברור הטעם. כי מה שכתוב ״ה׳ צדיק יבחן״3, הרבה פעמים הוא משום נסיון, אבל הרבה פעמים אינו מטעם נסיון, וזה אי אפשר לעמוד על דעת ה׳. ובגמרא (שם) אמרו ׳צדיק ורע לו – צדיק בן רשע׳, והוא נסתר מידיעת אדם. והיינו שכתב משה רבינו ספרא דאיוב (ב״ב יד,ב), דבודאי לא היו יסורי איוב משום נסיון4 אלא טעם נעלם, והוא בכלל מה שכתוב (דברים כט,כח) ״הנסתרות לה׳ אלהינו״, כמו שכתבתי בפירוש מקרא זה, אלא שע״פ רוב הוא לנסיון באחד משלשה אופנים ומשלים, אם כפשתן, אם כקדרה ואם כחמור למשא, ומשום הכי כתוב שם ״והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות״.}
והנה כל משך ארבעים האמצעיים לא הגיעה אותה עת רצון עד תחילת ארבעים יום השלישיים. אז:
1. סוף דברי רבינו בפסוק י״ח.
2. עיין ברכות (ז,א): תנא משמיה דר׳ יהושע בן קרחה, כך א״ל הקב״ה למשה, כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה איני רוצה.
3. ע״פ שלש המשלים שכתב רבינו בפרשת וירא (בראשית כב,א) בשם המדרש – משל הפשתן, הקדירה והחמור.
4. של ג׳ משלים הנ״ל.
וראית את אחרי – א״ר חנא בר ביזנא, מאי דכתיב וראית את אחרי, מלמד שהראה לו הקב״ה למשה קשר של תפלין.⁠1 (ברכות ז׳.)
1. אפשר לפרש הענין ע״ד הפשט בקירוב, דקשה לכאורה כלל הענין איך שייך לצייר בהקב״ה תמונות גשמיים, דמות פנים ואחור, וכמש״כ הרמב״ם בהלכות תשובה דחלילה לחשב כן, ולכן צריך לומר שהכונה היא שנתראה אליו הקב״ה בחלק ממראה קדושתו, אך אחרי שבדבר רוחני אי אפשר לצייר ולחלק לכולו או למקצתו, לכן אין באפשר שמשה ידע אם ראה אותו כולו או מקצתו, והקב״ה רצה להראות לו בחוש שלא ראה המראה של קדושה במלואה, לכן נתנו בגמרא ציור והסבר לזה שהראה לו בערך ויחס קשר של תפלין, והבאור הוא דכמו הרואה קשר של תפלין אף שרואה הקשר לחוד, בכ״ז יודע כי מההכרח שיש אחיזה להקשר גם מצד הפנים, באופן כזה הראה לו הקב״ה מראה קדושתו ית׳ שיראה ויוכח, כי המראה שראה מתפשטת והולכת גם מצד הפנים, ויהיה לפי״ז שיעור המאמר שהראה לו קשר של תפלין כעין קשר של תפלין, ודו״ק. והנה עיקר הדבר דקשר של תפלין הוא הלכה למשה מסיני כמבואר במנחות ל״ה ב׳, וחז״ל סמכו זה אקרא, וע״ל ס״פ תשא.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)שמות רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןדעת זקניםמיוחס לרא״שר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144