×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {שלישי} וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֣הי״י֣ אֶל⁠־מֹשֶׁ֣ה בְמִדְבַּר⁠־סִ֠ינַ֠י בַּשָּׁנָ֨ה הַשֵּׁנִ֜ית לְצֵאתָ֨ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the first month of the second year after they had come out of the land of Egypt, saying,
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראר״י בכור שוררי״דחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןמנחת יהודהדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פסקא סד]
וידבר י״י אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר – בגנות ישראל הכתוב מדבר שהיה להם אחד עשר חדש שהיו חונים לפני הר סיני. וללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה שבתחלת הספר הוא אומר וידבר י״י אל משה במדבר סיני באהל מועד [בחדש השני], וכאן הוא אומר בחדש הראשון ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
רבי אומר אין צריך שהרי כבר נאמר ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת ועדיין לא אכלו, ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה, וללמדך שמונים מיציאתם ממצרים שנאמר בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. באו לארץ התחילו מונים לביאתם שנאמר כי תבואו אל הארץ. נבנה הבית התחילו מונים לבנינו שנאמר ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה (מלכים א׳ ט׳:י׳). חרב הבית התחילו מונים לחרבנו שנאמר אחרי אשר הוכתה העיר (יחזקאל מ׳:א׳). תקף עליהם עול השעבוד התחילו מונים לשעבודם שנאמר ובשנת שתים לדריוש (חגי א׳:א׳), ובשנת שתים למלכות נ״נ (דניאל ב׳:א׳), וכשם שמונים לשנים כך מונים לחדשים, שנאמר: בחדש השלישי לצאת בני ישראל (שמות י״ט:א׳).

Piska 64

"And the Lord spoke to Moses in the desert of Sinai in the second year after their going out from the land of Egypt, in the first month (Nissan), saying": This verse is in praise of Israel (to indicate) that they were encamped before Mount Sinai for eleven months, and to teach that there is no "before and after" (i.e., chronological order) in the Torah. For in the beginning of this Book it is written (1:1) "And the Lord said to Moses in the desert of Sinai in the tent of meeting on the first day of the second month (Iyyar), and here it is written "in the first month" — to teach that there is no "before and after" in the Torah. Rebbi says: This is not needed (for this teaching), for it is already written (Shemot 16:35) "And the children of Israel ate the manna for forty years until they came to an inhabited land" — and they had not yet done so.
And to teach that we count (the years) from the exodus from Egypt, it being written "in the second year after their going out from the land of Egypt.⁠" When they came to the land, they began to count (shemitah, etc.) from their coming, as it is written (Vayikra 25:2) "When you come to the land, etc.⁠" When the Temple was built, they began to count from its building, viz. (I Kings 9:10) "And it was at the end of twenty years from Solomon's building, etc.⁠" When the Temple was destroyed, they began to count from its destruction, viz. (Ezekiel 40:1) "… in the fourteenth year of the city's being smitten.⁠" When the captivity intensified, they began to count from the captivity, viz. (Daniel 2:1) "And in the second year of the reign of Nevuchadnezzar, etc.⁠", and (Chaggai 1:1) "And in the second year of King Darius, etc.⁠" And just as they counted for years, so they counted for months (e.g., [Shemot 19:1]) "In the third month of the exodus of the children of Israel from the land of Egypt.⁠"
וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני – נאמר כאן במדבר סיני ונאמר בראשו במדבר סיני מה מדבר סיני האמור בראשו באהל מועד אף מדבר סיני האמור כאן באהל מועד. מאהל מועד נאמרו כל המצות מאהל מועד נאמר לו למשוח את המשכן מאהל מועד נאמר לו לשרוף את הפרה מאהל מועד נאמר לו להעמיד את האהל מאהל מועד נאמ׳ לו כל הטמאות והטהרות.
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְּסִינַי בְּשַׁתָּא תִּנְיֵיתָא לְמִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם בְּיַרְחָא קַדְמָאָה לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe, in the wilderderness of Sinai, in the second year of their going forth from the land of Mizraim, in the first month, saying:
ומלל י״י עם משה במדברה דסיני בשתה תנינתא בזמן אפקותהוןא דבני ישראל פריקן מן ארעא דמצ⁠[ר]⁠ים בירחא קדמיא למימר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בזמן אפקותהון״) גם נוסח חילופי: ״באפקו׳⁠ ⁠⁠״.
ומליל י״י עם משה במדברא דסיני בשתא תיניינא לזמן מיפקהון מארעא דמצרים בירחא קדמאה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh in the wilderness of Sinai, in the second year from the time of their going forth from the land of Mizraim, in the first month saying:
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי – נֶאֱמַר כָּאן ״בְמִדְבַּר סִינַי״ וְנֶאֱמַר בָּרִאשׁוֹן (לעיל א׳:א׳) ״בְמִדְבַּר סִינַי״, מַה מִּדְבַּר סִינָי הָאָמוּר בָּרִאשׁוֹן, בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אַף מִדְבַּר סִינַי הָאָמוּר כָּאן, בְּאֹהֶל מוֹעֵד, מֵאֹהֶל מוֹעֵד נֶאֶמְרוּ כָּל הַמִּצְווֹת, מֵאֹהֶל מוֹעֵד נֶאֱמַר לוֹ לִמְשֹׁחַ הַמִּשְׁכָּן מֵאֹהֶל מוֹעֵד נֶאֱמַר לוֹ לִשְׂרֹף אֶת הַפָּרָה, מֵאֹהֶל מוֹעֵד נֶאֱמַר לוֹ לְהַעֲמִיד אֶת הָאֹהֶל, מֵאֹהֶל מוֹעֵד נֶאֶמְרוּ לוֹ כָּל הַטֻּמְאוֹת וְהַטָּהֳרוֹת.
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי – בִּגְנוּת יִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁהֲרֵי לָהֶם אֲחַד עָשָׂר חֳדָשִׁים שֶׁהָיוּ חוֹנִים לִפְנֵי הַר סִינַי, וּלְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, שֶׁבִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר הוּא אוֹמֵר (שם) ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי״ וְכָאן הוּא אוֹמֵר בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה. אָמַר רַבִּי אֵינוֹ צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר (שמות ט״ז:ל״ה) ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה״ וְגוֹ׳ וַעֲדַיִן לֹא אָכְלוּ, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּפָּסוּק, וּלְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיוּ מוֹנִים מִיצִיאָתָן מִמִּצְרָיִם.
וַקַבּלַ דַ׳לִךַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ פִי בַּרִּיַּתִ סַיְנַאאַ פִי אַלסַּנַתִ אלתַּ׳אַנִיַתִ לִכֻ׳רֻוגִהִם מִן בַּלַדִ מִצרַ פִי אַלשַּׁהרִ אלּאַוַּלִ קַאאִלַא
ועוד לפני-זאת, דבר ה׳ אל משה במדבר סיני, בשנה השנית ליציאתם מן ארץ מצרים בחדש הראשון, לאמר.
בחדש הראשון – ופרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדתה שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו? מפני שהִוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד.
בחדש הראשון [AND HASHEM SPOKE UNTO MOSHE] IN THE FIRST MONTH – The section which appears at the commencement of this Book was not spoken before Eyar (the second month; cf. Bemidbar 1:1): you learn, therefore, that there is no "earlier" or "later" (no chronological order) in the Torah. But why, indeed, did not Scripture open the Book with this section? Because it implies something disparaging to Israel (Sifre Bemidbar 9:1) – that during all the forty years they were in the wilderness they offered only this single Passover sacrifice.
[פס׳:] 1בחדש הראשון – וכבר אמר בתחלת הספר באחד לחדש השני. ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה וללמדך ששהו ישראל לפני הר סיני י״א חדש:
1. בחודש הראשון. בכאן מתחיל פיסקא חדשה על פסוק וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני וכו׳ באחד לחודש הראשון:
{ומ״מ מה שלא עשו פסחים במדבר,} מפני כדכתיב: כי מולין היו כל היוצאים וכל העם הילודים במדבר {בדרך צאתם ממצרים לא מלו (יהושע ה׳:ה׳) – פי׳ הנולדים במדבר} בשנה הראשונה שהיו עוסקים במלאכת המשכן נימולו לפי שהיו במקום אחד עד השנה השינית בחדש השיני (במדבר י׳:י״א) בכ׳ לחדש עלה הענן ונסעו, מנסיעתם עד כניסתם לארץ לא מלו מפני חולשת הדרך ולא יכלו לעשות פסחים כמו שמפורש ביבמות שמילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלאכול בפסחים דכתיב המול לכם כל זכר ואז יקרב לעשותו (שמות י״ב:מ״ח). וא״ת מפני מה לא עשו פסח? אי משום מילת זכרים שהיו מעכבים וחשובה להם גנות לפי שהם גרמו להם דבר זה והוא כמו דלא אפשר שהרי לא נשבה רוח צפונית כדאמ׳ בהערל לא הייתה מעכבתו כדאמ׳ התם המול לו אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו (שמות י״ב:מ״ח) וא״ר לא עשו פסח אחר. (כ״י המבורג 52 בשם ״ר׳ יוסף קרא מפרש״)⁠א
א. כן גם בכ״י מינכן 50 בשם ר״י קרא.
במדבר סיני {וגו׳ בחדש הראשון} – בראש חודש ניסן נאמרה פרשה זו, כדאמרינן (בבלי פסחים ו׳:): נביא עומד בראש חודש ומזהיר על הפסח, וילפינן (בבלי פסחים ו׳:): שהיה בראש חודש מדכתיב הכא: במדבר {סיני}, וכתיב בראש הספר: במדבר סיני באחד לחדש השני (במדבר א׳:א׳). מה להלן בראש חדש, דכתיב: באחד לחדש, אף הכא בראש חדש. ונאמרה פרשה זו חדש אחד קודם תחילת הספר, דהתם בראש חדש אייר, והכא בראש חדש ניסן. אבל לפי שתורת כהניםא מדבר בענייני אהל מועד, סמך לו אותה שמדבר במניין הדגלים (במדבר א׳), ובחנייתן סביב למשכן (במדבר ב׳). ואחר הדגלים בלוים (במדבר ג׳-ד׳,ח׳), שאף הם חונים סביב למשכן, ואחר כך זאת הפרשה שהיתה תחילה. ולכך אמרו רבותינו (ספרי במדבר ט׳:א׳): אין מוקדם ומאוחר בתורה, שפעמים שמקדים המאוחר כדהכא, ועל ידי טעם.
וכאן הורה לו הקב״ה שידר⁠{ו}⁠ש בהלכות הפסח קודם לפסח שני שבתות, ולכך נכתבה פרשה זו, וללמדינו דין פסח שיני. ובכל שנה ושנה היה דורש כך, אלא שלא הוצרך לכתוב.
א. כלומר: ספר ויקרא. כך הנוסח בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52 בראשי תבות: ״שת״כ״, וכן במהדורת ניימאן. מהדורות מאוחרות יותר קראו בטעות: ״שת״ב״, פיענחו: ״שתחלת במדבר״, ובכך יצרו קושי בהבנת המשך הדברים.
IN THE WILDERNESS OF SINAI, IN THE FIRST MONTH – on the [first] of Nissan this passage was said, as we say: “The prophet stood on [the first] of the month and warns about Passover” (Pesachim 6b), and we derived that it happened on [the first] of the month from that which is written here, “in the wilderness [of Sinai]”, and it is written at the beginning of [this] book “in the wilderness of Sinai … on the first day of the second month” (Numbers 1:1), just as earlier it was on [the first] of the month, as it is written “on the first day of the month”, so too here it is on [the first] of the month. This passage was said one month prior to the start of the book, as there it is [the first] of the month of Iyyar and here it is [the first] of the month of Nissan. However, since [Leviticus] discussed matters of the Tent of Meeting, [the Torah] juxtaposed the sections that talk about the counting of the companies and their camping around the Tabernacle, and following the companies, [it discussed] the Levites, as they too camped around the Tabernacle, and only after [did it bring] this passage which was [chronologically] first. Therefore, our Rabbis said: “There is no ‘earlier’ or ‘later’ in the Torah” (Sifre Numbers 9:1), as there are times when [the Torah tells] a later story earlier, as it did here, for a [particular] reason.
Here, the Blessed Holy One instructed that one should expound the laws of Passover two weeks [beforehand], and therefore this passage was written, as well as to teach us the law of “Pesach Sheni”, and each year [Moses] would expound this, but it was not necessary to write.
בחדש הראשון – פירש המורה: למה לא פתח בזו מפני גנותן של ישראל ותימה דבפ׳ בא תלה הכתוב עבודה זו מביאתן לארץ ואילך וא״כ מאי גנות איכא. וי״ל מפני חטא העגל לא נשבה רוח צפונית ולא מלו הילודים במדבר כדאמרינן בהערל ולכך לא נתחייבו במדבר דמילת בנו מעכב׳ על האדם והיינו גנות.
בחדש הראשון – כתיב הכא במדבר סיני, וכתיב התם במדבר סיני באחד לחודש. מה להלן ר״ח אף כאן ר״ח.⁠1
כאן פר״ש: פרשה זו שבראש הספר לא נאמרה עד אייר למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו מפני שהיא גנותן וכו׳. ואם תאמר אי זה גנות הוא הרי בפרשת בא תלה הכתוב מצות פסח בביאתן לארץ.
אלא יש לומר גנות הוא להם שאם לא חטאו במתאוננים היו נכנסים לארץ באותו אייר כדכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחודש וגו׳ (במדבר י׳:י״א) ויאמר משה לחובב נוסעים אנחנו אל המקום וגו׳ (במדבר י׳:כ״ט) ופר״ש: מיד עד שלשה ימים אנו נכנסים לארץ וכו׳ והיו עושים פסחיהם בארץ ועכשיו שחטאו עשו שם חדש, כדכתיב לא יום אחד תאכלו⁠{ן} וגו׳ עד חדש ימים (במדבר י״א:י״ט-כ׳) משם באו לחצרות ועשו שם שבעת ימים להסגר מרים ושלחו המרגלים שעל ידם נגזר עליהם להיות במדבר ארבעים שנה וזהו הגנות.⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. בדומה בספר הג״ן.
בחדש הראשון, "in the first month;⁠" The Torah writes here: במדבר סיני, "in the desert of Sinai,⁠" and it did so also in Numbers 1,1, when that date was in the second year of the Israelites' wanderings. This teaches that what was communicated to the Israelites on both occasions was told to them on the first day of the month. Here Rashi comments that the communication recorded there was not communicated to them until the beginning of the second month. This was to teach us that the author of the Torah did not feel obligated to order Moses to write things down in chronological order. Why did the Torah (Moses) not write this chapter at the beginning of the Book of Numbers? He did not want to commence this Book with recording matters which reflected negatively on the Jewish people. If you were to counter: what is so negative, seeing that in the Book of Exodus chapter12,25, the people's coming to the land of Israel and receiving it as their ancestral heritage was made conditional on their observing the laws connected with the Exodus?The fact is that had it not been for the people's complaining as reported in this chapter, they would have come to the land of Israel much sooner and the question of observing the anniversary of the Exodus in the desert would never have arisen. They would have entered the land of Israel during the month in which the event recorded in this chapter occurred. As it is, they moved away from Mount Sinai on the 20th day of the month of Iyar, and Moses told the people that there was only eleven days' march to the land of Canaan from Mount Sinai. In fact, in expectation of this, Moses had invited his father-in-law Yitro to accompany them on that short journey in verse 29 of our chapter, indicating that they would move on forthwith. According to Rashi, the way Moses had formulated this invitation it meant that within a maximum of 3 days the Israelites would break camp and enter the Holy Land. They would have had ample time to prepare for the Passover which was to commence on the evening of the fifteenth of that month. Now, seeing that the Israelites had become guilty of the sin of demanding meat in an unfitting manner, and they had spent a whole month eating the quail, except for the ones who died from overindulging even earlier, the time to observe the Passover in the Holy Land had already passed. (Numbers 11,29) They were delayed again on account of having to wait until Miriam had been healed after she had spoken deprecatingly of her brother Moses. (Numbers 12,116). Subsequently, they were delayed for 40 days while Moses had to send out spies to pacify the doubters. To cap it all, the whole generation of the adults who had left Egypt were condemned to die in the desert for having preferred to return to Egypt rather than to trust the Lord to bring them to the Holy Land. All of this were events which Moses did not wish to record at the beginning of this Book.
בחדש הראשון – פירש״י ולמה לא פתח בזו מפני שהוא גנותן וכו׳, וא״ת מה גנאי יש שלא הקריבו פסחים במדבר הלא תלאו הכתוב בביאתן לארץ וי״ל דודאי גנאי הוא להם דאם זכו היו נכנסין בשנה שניה לארץ ועושין פסחיהם בכל שנה ושנה, ג״ן.
(א-ב) בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון – מכאן אמרו חכמים (ספרי במדבר ט׳:א׳): אין מוקדם ומאוחר בתורה. וטעם האיחור הזה היה כי כאשר בא הספר הזה הרביעי להזכיר המצות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם, רצה להשלים ענין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר, והזכיר תחלה הדגלים ומקום האהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשא ולכל עבודת האהל, והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות שישאו אותו בהן כל עת היותם במדבר, והשלים קרבנותם בחנוכת המזבח שהיו מאחד בניסן או קודם לכן, ואחרי כן שב להזכיר אזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצות הפסח. ועל דעת רבותינו לא נהגה במדבר אלא בשנה זו בלבד לפי שלא מלו במדבר, והיתה מילת זכרים ועבדים מעכבת בהם.
ויתכן שהוצרך למצוה הזו בעבור שלא נצטוו מתחלה בעשיית פסח דורות אלא בארץ, דכתיב: והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן י״י לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת וגו׳ (שמות י״ב:כ״ה). ועוד נאמר שם: והיה כי יביאך י״י אל ארץ הכנעני, ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה (שמות י״ג:ה׳), ועכשיו רצה הקב״ה וצוה שיעשו אותו, כדי שתהיה זכר גאולתם והנסים שנעשו להם ולאבותיהם נעתק להם מן האבות הרואים לבניהם, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחר.⁠1 והנה אמר תחלה: והיה כי תבאו אל הארץ (שמות י״ב:כ״ה) – לומר שאין מצוה זו נוהגת בחוצה לארץ לדורות, ועכשיו צוה שינהגו בה במדבר.
ועל דעת רבותינו לא עשו אותה אלא בשנה זו בלבד, שלא היו יכולים לעשותה לפי שנולדו להם בנים ועבדים ולא יכלו למול אותם, מן הטעם שהזכירו, שהיה להם לסכנה, כמו שמפורש במסכת יבמות (בבלי יבמות ע״א:). אבל בסיפרי (ספרי במדבר ט׳:א׳) אמרו: ויעשו את הפסח בראשון וגו׳ – בגנות ישראל הכתוב מדבר, שלא עשו אלא פסח זה בלבד. כןא הוא אומר: הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה (עמוס ה׳:כ״ה) – דרשו כן מן הכתוב הזה שאמר: ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני וגו׳ (במדבר ט׳:ה׳), כי הוא מקרא יתר, די במה שיאמר: ויעשו את הפסח ככל אשר צוה י״י את משה, אבל הזכיר היום והמדבר לרמוז שלא עשו אותו במדבר רק ביום הזה, והוא גנותן.
ויתכן שהגנות הזה הוא קלקלתם בענין המרגלים, שממנה נתנדו ולא נשבה בהםב רוח הצפונית, ולא מלו, ולפיכך נאסרו בכל הקדשים. או שתהיה הבריתא הזו כדברי האומר (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ב:מ״ח): אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו, והיו רשאין לעשותו ונתעצלו ולא עשו אותו, והוא גנות גדול. אבל הראשון יותר נכון בעיני, כי היה משה מכריחם לעשותו, ולא היה מניחם לחיוב כרת.
אבל חג המצות שבעה, והשבתת חמץ, לא הוצרך לומר שנהגו בו, שהן חובת הגוף הנוהגות בכל מקום. וכבר נאמר בהם: לדורותיכם חוקת עולם (שמות י״ב:י״ז).
1. השוו ללשון הפסוק ביואל א׳:ג׳.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״וכן״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״להם״.
(1-2) IN THE SECOND YEAR AFTER THEIR COMING OUT OF THE LAND OF EGYPT, IN THE FIRST MONTH. From here the Rabbis have deduced the principle:⁠1 "There is no [strict] chronological order in the narrative of the Torah" [for the census mentioned at the beginning of this Book of Numbers was on the first day of 'the second' month in the second year, and the present chapter about the Passover was in the 'first month' of the same year]! Now the reason for this delay [in mentioning the section concerning the Passover] was that since this fourth book [of the Torah] comes to mention the commandments which Israel was given in the wilderness of Sinai for that particular time, He wanted [first] to complete everything related to the Tent of Meeting and its functioning during all the time [that Israel was] in the wilderness. Therefore He mentioned first the [commandments about the four] standards, and the place of the Tent [of Meeting], and the position of its ministers, and the ordinance concerning the divisions [of the Levites] when carrying [the Tabernacle whilst travelling, and] all services of the Tent. Then He mentioned the dedication-offerings of the princes, who brought the wagons in which they would carry it [the Tent] as long as they were to be in the wilderness, and He finished [the account of] their offerings at the dedication of the altar, which began on the first of Nisan or afterwards.⁠2 After all this He returned and mentioned the admonition that He had given them not to forget the commandment of the Passover.
Now in the opinion of our Rabbis3 [the obligation to bring the Passover-offering] only applied in the wilderness in this [second] year, after the exodus because they did not perform circumcision in the wilderness,⁠4 and the [non-performance of] circumcision of the male children and the servants prevented them [from slaughtering the Passover-offering].⁠5 It is possible that this [specific] command [to bring the Passover] was necessary because at first they were only commanded about making the Passover-offering in future generations after [entering] the Land of Israel, as it is written, And it shall come to pass, when ye be come to the Land which the Eternal will give you, according as He hath promised, that ye shall keep this Service.⁠6 And it is further stated there, And it shall be when the Eternal shall bring thee into the land of the Canaanite, etc., that thou shalt keep this Service in this month.⁠7 And now the Holy One, blessed be He, desired and commanded that they should make it [the Passover-offering] in order that the memory of their redemption and of the miracles which were done for them and their fathers should be transmitted from the fathers who saw them to their children, and their children to another generation.⁠8 Thus He had said at first, And it shall come to pass, when ye be come to the Land,⁠9 meaning to say that this commandment [to bring the Passover-offering] does not apply outside the Land in future generations; therefore now He commanded that they should fulfill it in the desert. And in the opinion of our Rabbis10 they only brought the Passover-offering in this [second] year [after the exodus], because they begot sons and servants whom they could not circumcise, for the reason that the Rabbis mentioned, that it was dangerous [to observe circumcision], as is explained in Tractate Yebamoth.⁠11
However, in the Sifre the Rabbis have said:⁠12 "And they brought the Passover-offering in the first month.⁠13 Scripture speaks in a critical manner about Israel, inasmuch as [throughout their forty years in the desert] they brought only this Passover-offering, and likewise He said, Did ye bring unto Me offerings and meal-offerings in the wilderness forty years?⁠"14 The Rabbis arrived at this interpretation [that the verse is rebuking them because they only brought the Passover-offering in the second year after the exodus], on the basis of this verse which states, And they brought the Passover-offering in the first month, on the fourteenth day of the month, at dusk, in the wilderness of Sinai,⁠15 since it is a superfluous verse, for it would have been sufficient to say, and they brought the Passover-offering "according to all that the Eternal commanded Moses.⁠" But Scripture mentioned the [exact] day and [the fact that it was in] the wilderness in order to hint that they only observed it in the wilderness on that day, and this was their "shortcoming" [which is referred to in the text of the Sifre].
It is possible that [the reason why it is considered] their shortcoming is because of their sin in the affair of the spies, on account of which they fell into disesteem16 and the [cooling] northern wind did not blow upon them, [with the result that on account of the great heat in the desert] they could not circumcise themselves, and therefore they were prohibited to eat any sacred offerings, and they were "rebuked" by [G-d]. Or it may be that this Beraitha [of the Sifre which speaks of the "shortcoming" of Israel, as hinted at in this section] is in agreement with the words of the Sage17 who holds that [non-performance of] circumcision of one's male children or servants does not prevent one from eating the Passover-offering, and therefore the people were permitted to bring the Passover-offering, but they did not trouble themselves to do it, and this is indeed a great "shortcoming.⁠" The first interpretation, however, appears more likely to be correct, for [had they been obliged to bring it] Moses would have forced them to observe it and would not have allowed them [by not bringing it] to incur the penalty of excision. But as for the Festival of Unleavened Bread for seven days, and the removal [over that period] of leavened bread, Scripture did not have to say that they observed it [in the wilderness], since these are commandments that are obligatory on everyone's person and apply in all places, and it has already been stated [that they are to be observed] throughout your generations by an ordinance forever.⁠18
1. Sifre Beha'alothcha 64. Pesachim 6b.
2. See above. Seder Naso, Notes 131-132, which mention two opinions, to which Ramban alludes here.
3. Sifre Beha'alothcha 67.
4. The reason for this is that during the years of G-d's displeasure with Israel after the incident of the golden calf (Rashi), or that of the spies (Ramban), the north wind did not blow, and there was nothing to mitigate the effect of the extreme heat, so that it was dangerous to do the circumcision (Yebamoth 72a, and see Rashi and Ramban there). See also further on in the text here.
5. Exodus 12:44.
6. Ibid., (25).
7. Ibid., 13:5.
8. Joel 1:3.
9. Ibid., (25).
10. Sifre Beha'alothcha 67.
11. The reason for this is that during the years of G-d's displeasure with Israel after the incident of the golden calf (Rashi), or that of the spies (Ramban), the north wind did not blow, and there was nothing to mitigate the effect of the extreme heat, so that it was dangerous to do the circumcision (Yebamoth 72a, and see Rashi and Ramban there). See also further on in the text here.
12. Sifre Beha'alothcha 67.
13. (5).
14. Amos 5:25.
15. (5).
16. The Hebrew word is nithnadu, which means literally "banished, isolated, or excommunicated.⁠"
17. Rabbi Eliezer (Mechilta Pis'cha 15).
18. Exodus 12:17.
בחדש הראשון – פירש״י ופרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר וכו׳ ולמה לא פתח בזו מפני שהיא גנותן שלישראל וכו׳. כב פי׳ הענין בפ׳ בא.
בשנה השנית. ויעשו בני ישראל את הפסח וגו׳ – בפ״ק דפסחים בעי תלמודא אמאי קדמיה קרא אותו מעשה דשאו את ראש בני ישראל שבתחילת הספר להך פרשה דהכא שהרי האי מעשה תחלה הוא שהרי בכאן כתיב בחדש הראשון שהוא ניסן והתם כתיב באחד לחדש השני שהוא אייר ומשני אין מוקדם ומאוחר בתורה ומ״מ יש ליתן טעם בדבר שלפי שכל תורת כהנים היה באהל מועד ושם נמי כתיב באהל מועד וסמוך לאותה פרשה מדבר בדגלים ובחנייתם שהיה סביב למשכן הילכך קדמיה קרא. ורש״י פי׳ שלא התחיל הספר בהאי פרשה מפני שראה שמדבר בגנותן של ישראל שלא עשו אלא פסח זה כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ואי קשיא מאי גנות הוא זה והלא בביאת הארץ תלאו הכתוב שנאמר והיה כי יביאך וגו׳ ועבדת את העבודה הזאת וגם פסח זה לא היו מקריבים כי אם על פי הדבור י״ל דהגנות הוא שאם זכו ולא חטאו היו נכנסין לארץ משנה שניה והיו עושין פסח בכל שנה ושנה.
בשנה השנית... ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, "in the second year after the Exodus....let the Children of Israel offer the Passover sacrifice at its appointed time;⁠" in the Talmud, tractate Pesachim chapter one folio 6, the question is asked why the Torah first wrote the chapter about the census of the people in the first chapter of this Book, although it took place a month later than the observance of the first anniversary of the Exodus. The answer given there is that the Torah is not obligated to record events in their chronological order. Granted that this is true, it is nonetheless in order to enquire why the Torah departs from the chronological order when it does so. The reason may be that seeing the Book of Leviticus, containing all the commandments to be performed by the priests in the Tabernacle, and the tasks performed by the Levites were performed either at or near the Tabernacle, it was considered appropriate to continue with a subject closely related to that discussed in the Book of Leviticus. The flags, the order in which the Israelites encamped around the Tabernacle, were a natural continuation of what had been dealt with in the Book of Leviticus. Rashi explains that the reason why this Book does not commence with the observance of the Passover is that it draws attention to the fact that this was the only time in forty years that the Israelites did observe the anniversary of the Exodus in the manner prescribed. It is therefore an implied criticism of the Jewish people. If you were to ask that actually mandatory observance of the Passover was linked to residence in the land of Israel as spelled out in Exodus 13,5: והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני... ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה. שבעת ימים תאכל מצות וגו', "it will be when Hashem will bring you to the land of the Canaanite........then shall you perform this ritual. For seven consecutive days you are to eat unleavened bread, etc.⁠" So where is the implied criticism? Not only this; even this instance of offering the Passover was observed only after the Israelites had received specific instructions in verse one of our chapter. We would have to understand Rashi as implying that if the Israelites, due to their shortcomings, had not been forced to delay conquest of the land of the Canaanites for forty years, they could have fulfilled this commandment consecutively during all these years already.
בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים – אין מוקדם ומאוחר בתורה שזו הפרשה קדמה לפרשה שבראש הספר ולכך לא התחיל בזו הפרשה שבגנותן דיבר הכתוב שלא עשו במדבר אלא זה הפסח בשביל שלא מלו בשביל שלא נשבה להם רוח צפונית וזה היו גנותן שקלקלתם בענין המרגלים גרם להם שנתנדו ולא נשבה להם רוח צפונית וכן נמי נאסרו בכל הקדשים שמילת זכרים מעכבת לאכול בקדשים. והרמב״ן כתב וטעם האיחור כי כאשר בא הספר להזכיר המצות שנצטוו ישראל במדבר לשעתם השלים באהל מועד ותיקונו כל ימי המדבר הזכיר תחלה הדגלים עם מקום האהל ומעמדו ומשרתיו ותיקון המשמרות למשא ולכל עבודת אהל מועד והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות שבהם נושאים האהל כל ימי היותם במדבר והשלים בחנוכת המזבח ואח״כ הזהיר אותם בענין הפסח שלא הי׳ גם כן אלא מצוה לשעתו לדעת רבותינו שלא נהג במדבר אלא אותה שנה בלבד. ויתכן שהוצרך למצוה זו בשביל שמתחילה לא נצטוו בעשיית פסח לדורות אלא בארץ דכתיב והיה כי תבוא אל הארץ וגו׳ ועכשיו רצה הב״ה שיעשו אותו כדי שתהיה זכר גאולתם והנסים שנעשו להם ולאבותיהם נעתק להם מן האבות הרואים לבניהם אבל חג המצות ז׳ ימים והשבתת חמץ לא הוצרך לומר שינהגו בו שהם חובת הגוף ונוהגת בכל מקום וכתוב בהם לדורותם חוקת עולם:
בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, "during the second year, counting from their Exodus from Egypt.⁠" This verse proves conclusively that the Torah has not imposed upon itself the rule of reporting events in historical sequence only, a rule known as אין מוקדם ומאוחר בתורה. It is stated specifically that the Book of Numbers commences with events which took place in the second month of the second year, whereas here the Torah backtracked to the first month of that year. The Israelites observed the Passover only once during all the years they were in the desert, i.e. on the first anniversary of the Exodus. One of the reasons was that the Israelites were not able to perform the rites of circumcision due to the northern wind which blew in the desert, exposure to which presented a health risk to the babies. Had they not sinned by accepting the majority report of the spies, they would not have had to wander in the desert and would have been in the Land of Israel before they would have had to observe a second Passover. Uncircumcised males are forbidden to partake of sacrificial meat, something unavoidable in performing the Passover ritual.
[This editor has never understood this reason, as the natural increase of the Jewish people was about 2.5 percent annually, and it would have taken over 20 years before the majority of the male Israelites would have been uncircumcised. Why would the majority not perform such an important commandment because a minority was unable to? Ed.]
Nachmanides writes that the reason why the Torah did not follow chronological sequence here was that before listing commandments issued to the people in the desert, the Torah wanted to complete the legislation pertaining to the erection of the Tabernacle, its inauguration, and to report on the composition of the encampment as it was to remain throughout the time the Israelites were in the desert. Seeing that the commandment to offer a Passover in the desert, at least according to some of our sages, was a one-time legislation, the record of this legislation and its performance could be deferred until this point.
It is possible that mention had to be made of this commandment once more as in Exodus chapter 12 where we read about this legislation originally, it had never been stated that the commandment would remain in effect throughout the generations. [I do not follow, as in Exodus 12,14 this has been spelled out. Ed.] Now God wanted the people to perform these rites in order to remind them of what had happened exactly one year ago and to recall how many overt miracles God had performed in bringing about the people's redemption from slavery. It was not necessary in the desert to write again the details of the seven day festival of matzot, etc., as being commandments that must be performed by the body they were automatically valid for all posterity.
וידבר ה׳ אל משה – סמך פ׳ פסח לטהרת לוים רמז שהלוים מפשיטים.
בחדש הראשן – פרש״י מגיד גנותן של ישראל שכל מ׳ שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח אחד. והקשה הר״י ומה גנות היה להם והלא כל מ׳ שנה שהיו במדבר לא נשבה להם רוח צפונית ולא היו מלים כדאמרינן (יבמות ע״א ב׳) גבי יהושוע. והיאך היה להם לעשות הפסח, והרי מילת בניהם ועבדיהם מעכבת מלעשות פסח כדאמרינן בפסחים בפרק (אלו דברים) [מי שהיה] (צ״ו א׳) וא״כ אנוסין היו שלא נשבה להם רוח צפונית. וא״כ כיון שהיו אנוסין מה גנות היה להם שלא עשו אלא פסח אחד. ועוד שבפרשת בא אל פרעה (שמות י״ג ה׳) תלה הפסח בביאת הארץ ועדיין לא נכנסו לארץ וא״כ לא היה גנות. ומה שאמר שלא נשבה להם רוח צפונית אינו ר״ל כלל דהא אמרינן ס״פ כל הגט (גטין ל״א ב׳) ד׳ רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית עם כל אחת מהם שאלמלא כן אין העולם מתקיים וכן פרש״י פ״ק דסנהדרין. ותירץ ב״ש שזהו גנותם שעונותיהם גרמו להם ולא זכו ליכנס לארץ עד מ׳ שנה. שאלמלא לא חטאו במרגלים ובמתאוננים ובשאר עונות היו נכנסים מיד לארץ והיו עושים את פסחיהם.
(א-ג) וידבר י״י אל משה במדבר סיני בשנה השנית – הטעם שדבר השם למשה הפסוק שיאמר אחר כן והוא: בארבעה עשר יום לחדשא הזה בין הערביים תעשו אותו במועדו ככל חוקותיו וככל משפטיו תעשו אתו. אמנם הפסיק הסיפור בין שני הפסוקים במה שאמר: ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. וזה לשון נפלא מהסכמת העברי, ר״ל מנהגם לומרב בתחלת הענין התכלית, רצוני לדבוק התחלתו ותכליתו, כמו שפירשנו בתחלת התורה שאמר: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א׳:א׳), ואחר שב לבאר איך היה זה, וכמה ולמה ומתי, ובכלל ספור סבותיו, וכן ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (בראשית כ״ח:י׳). והיותר נפלא מכולם זה שאנו בו, כי שלמות הדבר בדבוק התחלתו ותכליתו. ואמר: ויעשו, ומה טעם ויעשו אחר לאמר, גםג מה טעם תעשו אחר ויעשו, אבל זה הפלגת שלמות מנהג לשון העברי, לספר בתחלת הדברים שלמות הספור, ויהיה זה למשל לכל המקרא.
א. כן בכ״י המבורג, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״בחדש״.
ב. כן תיקן לאסט. בכ״י המבורג: ״כלומ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. כן תיקן לאסט. בכ״י המבורג: ״בם״.
(א-ב) אמנם מה שנאמר בכאן וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני ויעשו בני ישראל את הפסח וגו׳ יתכן שהיה זה לחבב המצו׳ בעיניהם כי הוא פסח ראשון אחר גאולתם. והנה הרמב״ן ז״ל כתב שהיה צורך המצו׳ כדי שלא יחשבו שהיא מצות הארץ לבד כמ״ש והיה כי תבאו אל הארץ וגו׳ ושמרתם את העבוד׳ הזאת והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני ועבדת את העבוד׳ הזאת בחדש הזה (שמות י״ג:ה׳). והנה מעתה יחדלו ממנה עד בואם שם. ולדעתי אחר שעשו המצוה הזאת במצרים היה מחוייב להם להבין המאמרים ההם משעה שיבאו לשם ואילך שנאסרו הקרבנות כלן רק בבית עולמים.
ולמה לא פתח בזו מפני שהיא גנותן של ישר׳ שכל מ׳ שנה שהיו ישר׳ במדבר לא הקריבו אלא פסח זו בלבד. בספרי אבל במכילתא שנינו בפרשת בא אל פרעה בפסוק והיה כי תבאו אל הארץ וגו׳ ושמרתם את העבודה הזאת תלה הכתוב עבודה זו בביאתם לארץ שלא נתחייבו במדבר אלא פסח אחד בלבד שעשו בשנה השני׳ ועל פי הדבור והביאו גם רש״י ז״ל בפירושו שם ומשמע שאין זה מאמ׳ עצלותן אלא מחמת שלא נתחייבו בו אלא אחר ביאתן לארץ ואף זו לא נעש׳ אלא על פי הדבור.
ושמא יש לומר שהבריתו׳ הללו חולקות זו לזו שהבריתא של ספרי סוברת שנתחייבו ישראל במצוה זו אפילו במדבר וקרא דוהיה כי תבאו אל הארץ מפרשי לה כי האי תנא דאמר דביאה הכתובה גבי תפילין הוא לומ׳ עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ הכי נמי עשה מצו׳ זו שבשבילה תכנס לארץ ומה שלא עשו פסח במדבר אלא בשנ׳ השנית בלבד אינו אלא מחמת עצלות ואע״פ שהיו רובן ערלי׳ מפני שלא נשבה להם רוח צפונית כל מ׳ שנה שהיו במדבר כדאיתא ביבמות ובחגיגה וכתיב וכל ערל לא יאכל בו ואם כן לא היו חוטאים במה שלא עשו פסח במדבר שהרי ערל אסור באכילתו מ״מ כיון שעונותיהם הם שגרמו שלא נשבה להם רוח צפונית כל אותן מ׳ שנה שהיו במדבר לפי שהיו נזופים בעון המרגלים ואלמלא עון המרגלים היתה נושבת בהם רוח צפוני׳ והיו נמולים והיו עושים הפסח במדבר היינו גנותן והבריתא של מכילתא סוברת כאידך תנא דתנא דבי ר׳ ישמעאל הואיל ונאמר׳ ביאו׳ בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם לאחר ירושה וישיבה אף כל לאחר ירושה וישיבה ומה שהקריבו פסח במדבר בשנה השנית ופסח בגלגל בימי יהושע קודם שנכבשה ונחלקה הארץ לא עשו אלא על פי הדבור ולפיכך הותר להם לאכול הפסח אף על פי שבשניה׳ שנולדו להם משיצאו ממצרים ערלים היו ומילת זכרם מעכבתם מלאכול בפסח כמו ששנינו במכילתא ומייתי לה ביבמות אי נמי י״ל שהבריתא של ספרי אינ׳ חולקת עם הברית׳ של מכילת׳ ששתיהן סוברות שלא נתחייבו במדבר אלא הפסח של השנה השנית בלבד והפסח שנעשה בגלגל בימי יהושע שהיו על פי הדבור דס״ל כי האי תנא דאמ׳ שכל מקום שנאמ׳ ביאה אינה אלא לאחר ירושה וישיב׳ ודקשיא לך אם כן כיון שמן הדין לא היה להם לעשותו מה גנות היה להם י״ל דהיינו גנותם שנשתהו ליכנס בארץ עד מ׳ שנה מפני עון המרגלים ולפיכך לא נצטוו ואם היו זוכים ליכנס בארץ מיד היו מצווים מיד זהו שטת התוספות בפרק קמא דקדושין:
בחדש הראשון – אחר שפקד אנשי הצבא (במדבר א׳) וסידר הדגלים (במדבר ב׳) ונושאי המשכן (במדבר ד׳) להכניסם לארץ, וטהר מחניהם מן הטמאים (במדבר ה׳) כאמרו ״והיה מחניך קדוש״ (דברים כ״ג:ט״ו) ומן הממזרים בענין סוטה, למען תהיה השכינה ביניהם במחנה צבאותם, ספר הכתוב ארבעה מעשים טובים שעשו ישראל, שבהם זכו ליכנס לארץ מיד בלתי מלחמה לולא המרגלים כמו שהעיד משה רבינו באמרו לחובב ״נוסעים אנחנו אל המקום״ (במדבר י׳:כ״ט).
ראשונה: סיפר חנוכת המזבח.
שנית: זריזותם בענין חינוך הלויים.
שלישית: זריזותם בקרבן הפסח.
רביעית: לכתם אחרי האל יתברך במדבר (על פי ירמיהו ב׳:ב׳), אף על פי שהיה העלות הענן בזמנים בלתי נודעים, פעמים ארוכים ופעמים קצרים, באופן שהיה ראוי שתקשה עליהם מאד החניה והמסע. ולהודיע כל אלה, ספר אותם כפי מדרגת היותם לרצון לפניו, לא לפי הזמן שהיו בו.
ולכן ספר בכאן ענין חנוכת המזבח והלויים והפסח שהיו בחדש הראשון, והיתה תחלת הספר בחדש השני, והיה ענין חנייתם ונסיעתם על פי ה׳ מיום צאתם ממצרים. ועל כמו זה אמרו ׳אין מוקדם ומאוחר בתורה׳, ולזה כאשר תכוין תכלית מה זולתי הזמן בסדר המסופר.
בחודש הראשון, after he had taken a census of the males fit for service in the army according to their ages. Moses was to make all the preparations necessary to arrange for the orderly entrance of the Israelites into the land of Canaan.
This involved first and foremost that the inhabitants of the camps of the Israelites be ritually pure in conformity with the Torah’s imperative that the army of the Jewish people when assembled must be holy (Deuteronomy 23,15). Needless to say that it must not contain people who had not cleansed themselves of their ritual impurity. They also had to be certain that no members of the Israelite camp was the product of an illegal union between people whose incestuous relationship carried the karet penalty. The purpose of all this was that God’s Shechinah would rest on the troops, and that therefore victory would be assured and casualties minimized.
The Talmud in Sotah 11 and 31 relates that the Jewish people had 4 virtues to their credit on account of which they merited entering and conquering the land of Canaan already at that time if the sin of the spies had not intervened. We know that Moses was convinced that the conquest of the land of Canaan was at hand when he asked his father-in-law Yitro to remain with him and to partake in that event. (Numbers 10,29)
These merits were: 1) the altar had been successfully consecrated, the offerings of the Jewish people were being accepted by God. 2) the Levites had been consecrated. 3) The Jewish people had demonstrated eagerness when observing the anniversary of the Exodus by performing the required ceremonies in difficult circumstances. 4) They had followed their God to an inhospitable desert even though they had no idea if and when the cloud would lift and indicate that they were suddenly to break camp. Their entire situation was such that sometimes they would remain in the same spot for months or years, whereas other times they would break camp and re-establish camp after only 24 hours, all of which involved a tremendous upheaval when we consider that we speak about two and a half to three million souls.
In order to describe the various merits the Jewish people had in their favour at the time the Torah told us at this point about these events instead of relating them in chronological order, as we might have expected. Consecration of the altar occurred in the first month of the second year, so did the consecration of the Levites, and so did the celebration of the second Passover. Seeing that the beginning of the Book of Numbers speaks of events in the second month of that year, we could have questioned the Torah’s sequence. However, the Torah had a purpose in delaying the report about the last mentioned events in order to demonstrate that had it not been for the disastrous mission of the spies everything would have been in place for an immediate ascent to the Holy Land. The entire paragraph is another illustration of the principle known as אין מוקדם ומאוחר בתורה, that the Torah is not a record of events in chronological order. The Torah most certainly is very orderly, has been written after careful consideration, but God, the author, had decided that “order” does not necessarily mean “chronological sequence.”
ולמה לא פתח בזו וכו׳. הקשו בתוספות בפרק קמא דקדושין (לז ע״ב ד״ה הואיל), מה גנות יש בזה, והלא לא נתחייבו בפסח עד שבאו לארץ ישראל, כדכתיב (שמות יב, כה) ״והיה כי תבואו אל הארץ ושמרתם את העבודה הזאת״, וכתב רש״י בפרשת בא (שם) תלה מצות פסח בביאתן לארץ ישראל, שלא נתחייבו לעשות את הפסח עד ביאתן לארץ ישראל, חוץ מאותו פסח שעשו בשנה שניה, שנתחייבו בו על פי הדיבור, ואם כן מה גנות יש כאן. ותרצו בתוספות, כיון שבשביל חטאם נשתהו במדבר, אם כן היינו גנות שלהם, שאלמלא חטאם היו באים לארץ מיד, כן תרצו התוספות:
ולפי דעתי אין צריך, שאף אם הוא פטור מן המצוה – או מחמת אונסה או שפטרו – גנאי הוא לו, דסוף סוף לא עשו המצוה כמה שנים שהיו במדבר. שכל מי שהוא פטור מן המצוה מחמת שהוא אונס, גנאי הוא לו שלא עשה המצוה, דלא אמרינן (ב״ק כח ע״ב) ׳אונס רחמנא פטריה׳ רק לענין פטור מן העונש, אבל מכל מקום גנאי הוא לו שלא עשה המצוה, והיה לו זכות, וכאן לא היה להם זכות אותו המצוה. דודאי אם נאנס ולא עשה הפסח, אף על גב דפטור מן העונש, מכל מקום אין לו זכות ושכר אותה המצוה. דסומא פטור מן המצוה (קידושין לא.), וכי אין גנאי לו דבר זה שיהא פטור, שיותר טוב שיהיה חייב. ולא דמי לתרומה וכל המצות התלויות בארץ, דלא חלה המצוה עליהם לגמרי עד שבאו לארץ, אבל פסח שעשו כבר בשנה שניה, רק שהיו פטורין ממנו עד שבאו לארץ, גנאי להם זה, שדבר זה נקרא שהיו חסרים מצוה:
ואם תאמר, ופסח זה איך עשו אותו, והלא בניהם ערלים היו, שלא מלו במדבר (יבמות עב.), ומילת בניו מעכב (יבמות ע ע״ב). ויש לומר, דהיינו כשהמילה נוהג בישראל, והוא לא מל בניו, אז ״לא יאכל בו״ (שמות יב, מח), אבל כאשר ישראל ערלים, אין כאן איסור ערלה, כיון שאין כאן איסור ערלה כלל נוהג בישראל:
בְֿמִדְבַר⁠־סיני: בי״ת ראשונה רפה. [בְמִדְבַּר⁠־סִינַי].
לא נאמרה עד אייר. שנא׳ בה בחדש השני:
שכל מ׳ שנה. מדכתיב בארבעה עשר יום וגו׳ במדבר סיני, ל״ל הא כתיב בתחילת הפרשה במדבר סיני אלא לומר לך שכל מ׳ שנה וכו׳. וא״ת ולמה לא הכריחן משה שיעשו הפסח. וי״ל שהיו הרבה שלא היו נימולים, שבמדבר לא היו מלין את בניהם. וא״ת אם כן מאי זה גנות וכו׳ והא לא היו יכולין לעשות. וי״ל שהם גרמו מכח עונותיהם שאלולי היה החטא היו נכנסין לארץ ישראל בעוד שלשת ימים כדפירש״י בפסוק נוסעים אנחנו וגו׳ (תוספות קידושין דף ל״ח):
Was not said until Iyar. As it is stated (Bamidbar 1:1) "in the second month.⁠"
That throughout the forty years. Since it is written (v. 5) "on the fourteenth day…" why was it necessary to say "in the desert of Sinai"? — At the beginning of the Parshah it writes "in the desert of Sinai"! Rather, it is to teach you that "throughout the forty years…" You might ask: Why did Moshe not compel them to offer the Pesach-offering? The answer is that in the desert there were many Jews who were not circumcised, and who did not circumcise their sons. In which case you might ask: If so, what was the discredit in this — surely they were unable to offer it? The answer is that they brought this about through their sin, because if it has not been for their sin, they would have entered the Land of Israel in another three days, as Rashi explains [below] on the verse "we are traveling…" (10:29) (Tosafos Kiddushin 38).
בשנה השנית וגו׳ – צריך לדעת למה שינה הכתוב סדר הרגיל להקדים זכרון החודש ואחר כך זכרון השנה, שכן תמצא בתחלת הספר שאמר באחד לחדש השני בשנה השנית. גם כי בסדר זה שכתב נתחייב הכתוב להפסיק באמצע זכרון הזמן במאמר לצאתם מארץ מצרים מה שלא היה עושה כן אם היה מקדים זכרון החודש ואחר כך זכרון השנה שאז יאמר לצאתם מארץ מצרים אחרי כן, עוד יש להעיר למה נשתנית פרשה זו שלא נאמר בה דבר אל בני ישראל ככל התורה כולה. אכן יתבאר בהעיר עוד אומרו ויעשו בתוספת ו׳ בתחלת ענין, עוד קשה למה הוצרך ה׳ לצוות בני ישראל על הפסח והלא כבר צוה כאמור בפרשת בא אל פרעה, והיה נראה לומר לזה כי חש הכתוב לומר שאין מצות פסח אלא בארץ מצרים ובבואם אל ארץ נושבת ולא במדבר, לזה בא לומר במדבר ויעשו בני ישראל את הפסח, וזה דבר רחוק.
ונראה כי כוונת הכתוב היא לצד שאמרה תורה (שמות יב) כל בן נכר לא יאכל בו, ותניא במכילתא וזה לשונם כל בן נכר אחד ישראל מומר ואחד גוי במשמע עד כאן לשונם. ולצד שמצינו שישראל עשו העגל וכו׳ ואמרו ז״ל (חולין ה.) כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה ויאמר עליו בן נכר, מעתה יש מקום לדון בישראל שאינם יכולין לעשות הפסח, והגם שנתרצה ה׳ למשה בתפלותיו ובמשפטיו אשר עשה בישראל, עם כל זה עודם לא נתבשרו שנתכפר עון העגל ויש ספק בדבר, לזה בא הקדוש ברוך הוא ונתן רשות ואמר להם ויעשו בני ישראל את הפסח, ודקדק לומר ויעשו לומר מלבד מה שהובטחו שניחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות עוד להם שהוכשרו להיות ראוים לעשות הפסח.
ומעתה באנו להשכיל להטיב שינוי הקדמת זכרון השנה, כי כיון שכל עצמו לא בא המאמר כאן אלא להכשירם לעשות הפסח לזה פתח דבריו הזכיר שנה השנית להשכיל סובב המאמר שהוא לצד שהיה זה אחר מעשה העגל מה שאין הדבר מושכל בהזכרת זמן החודש שאינו מסתיים בזה הערת הדבר, ולזה לא אמר דבר אל בני ישראל שלא בא לצוות לזה אלא לרשיון ודי בהודעת המשפט למשה שכן הוא הדין, ואולי לפי מה שאמרו בפסחים (ו:) שמאמר זה היה בראש חודש נוכל לומר כי זה המאמר היה קודם ירידת שכינה למשכן ביום ר״ח ניסן והקדים ה׳ מאמר זה לבשרם שכשרים הם לעשות פסח ואחר ירדה שכינה, ולזה תמצא שאמר בסמוך אחרי זה וביום הקים את המשכן כסה הענן.
בשנה השנית, in the second year, etc. Why did the Torah change its style in this instance by mentioning first the year and then the month of this event? When you look at the beginning of the Book of Numbers you will find that the Torah first mentions the month before mentioning the year. Not only this, but in our verse here the Torah does not even mention the month at all until after it referred to the Exodus. It would not have been necessary to interrupt mention of the date if the month in which God issued this command had been mentioned first. Another peculiarity in this paragraph is the absence of the customary instruction to Moses to "speak to the children of Israel!⁠" The letter ו in the word ויעשו also needs explaining. To which previous instruction does that letter ו refer? Why was it altogether necessary to issue instructions to the Israelites to observe the Passover when this had already been commanded in Exodus 12,43? Apparently, the Torah was afraid that the Israelites had understood the previous commandment to apply only in Egypt and in the land of Israel so that the Torah had to make plain that it was a commandment which applied also during their stay in the desert.
It appears that the repetition has to do with the prohibition of a בן נכר to eat of the Passover. According to the Mechilta on Exodus 12,43 that expression meant that anyone who was either a Gentile or a Jew who deliberately flouted God's laws was "estranged" and was not allowed to eat of that sacrifice. Seeing that in the interval since the Exodus the Israelites had become guilty of making the golden calf and worshiping it they had reason to believe that the injunction in Exodus 12,43 applied to them. This is especially so seeing that we are taught in Chulin 5 that anyone who acknowledges any deity other than God is considered as if he had denied all of Judaism. While it is true that God had accepted the repentance of the Jewish people after Moses had stayed on Mount Sinai three times for 40 days to beg for forgiveness, the people had not yet been told that that sin had been atoned for and there remained a lingering doubt concerning that forgiveness. The people therefore needed special permission in order to proceed and to offer the Passover on the anniversary of the Exodus. This is also why the Torah proceeds without the customary "speak to the children of Israel" to introduce this command simply as a corollary to the original Passover, and it uses the conjunctive letter ו when writing "and they shall perform the Passover.⁠" The word ויעשו tells the Israelites that not only had God reconsidered His original intent of destroying them but He had even consented to let them bring the Passover.
Now we can also better understand why the Torah began this chapter by first mentioning the year in which this command was issued. Seeing that the whole paragraph only intended to sanction the fact that the Israelites would offer the Passover, the Torah speaks of the second year so that we would appreciate that this was after the episode of the golden calf. Had the Torah commenced by first mentioning the month we would not have been struck by the fact that the command was issued after the episode of the golden calf. God did not tell Moses: "speak to the children of Israel,⁠" as He did not want to command them to do this; rather He wanted to permit them to offer the Passover. Seeing that the Talmud (Pesachim 6) claims that this communication occurred on the first of Nissan, it may have occurred before the שכינה descended onto the Tabernacle on that day, and it was God's way of informing the people that they had been found worthy to offer the Passover. Subsequent to this communication the Presence of God descended and this is why we find the Torah continue in verse 15 with: וביום הקים את המשכן כסה הענן.
בשנה השנית וכו׳ בחדש הראשון – כפי סדר הזמנים היה ראוי שתהיה כתובה זאת הפרשה קודם מנין העם ועניני הלוים שהיה בחדש אייר לשנה השנית, והדיבור הזה היה בי״ד לחדש הראשון, כי בו ביום שאלו הטמאים למה נגרע וכו׳, אלא לפי שעיקר הסיפור הזה הוא להודיע הציווי שנתחדש עתה לעשות פסח שני באייר מי שאינו יכול לעשות בניסן, לכן נכתבה כאן זאת הפרשה בתוך הדברים שקרו בחדש השני:
במדבר סיני – בעוד בני ישראל חונים לנוכח הר מתן תורה, לפני נסיעתם אל הארץ המיועדת לתורה, היה עליהם להקריב את קרבן הפסח, המחדש את הכרתם בייעודם ומעמידה על יסודה הראשון. מול פני הר סיני ועל יסוד הגאולה ממצרים, יכירו כל בית בישראל וכל אדם שבכל בית את הייעוד הנשען על שני עמודים אלה, והכרתם תתבטא במעשה על ידי קרבן הפסח.
מטעמים שונים היה צורך להזכיר כאן במיוחד את מצוות קרבן פסח. לדעת המכילתא (שמות יב, כה) נהג הציווי להקריב את קרבן הפסח כל שנה רק לאחר כניסתם לארץ. ולכן היה כאן צורך בציווי מיוחד, שכן אלמלא נצטוו במיוחד להקריבו, היו פטורים מהבאת קרבן הפסח במשך כל תקופת היותם במדבר. טעמו של דין זה יובן היטב מתוך פירושנו שם בשמות.
אולם נראה, שדעה זו של המכילתא אינה הדעה המקובלת (עיין תוספות קידושין לז: ד״ה הואיל). אך גם ללא דברי המכילתא ניתן לבאר כך:
בפעם הראשונה שחזרו להקריב את קרבן הפסח, החלו לנהוג כל ההלכות שנשתנה בהן פסח דורות מפסח מצרים: מקחו בעשור, אכילה בחיפזון, הזאה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות – כל אלה אינן נוהגות בפסח דורות; ואילו שפיכת דם ליסוד המזבח והקטר חלבים על גבי המזבח נוהגים בפסח דורות בלבד. ובעוד שבפסח מצרים נמשך איסור החמץ רק יום אחד, הרי שבפסח דורות הוא נמשך שבעת ימים (עיין פסחים צו.–:, שמות יב, לד). לפיכך, עם חזרת יום הארבעה עשר בניסן בפעם הראשונה לאחר פסח מצרים, היה צורך להזכיר לעם מן ההלכות שהחלו עכשיו לנהוג. הלכות אלה של פסח דורות, רמוזות כנראה בתיבות ״ככל חקתיו וככל משפטיו״ וגו׳ (פסוק ג).
היה טעם נוסף לציווי המיוחד להקריב את הפסח בשנה ההיא. לפי סדר עולם (שבת פז:), חל א׳ בניסן של השנה השנייה ביום אחד בשבת, ובאותו יום הושלמה הקמת המשכן. והנה אם חל א׳ בניסן באחד בשבת, נמצא שי״ד בניסן, יום הקרבת הפסח, חל בשבת. לפיכך היה צורך ללמד את ההלכה המחודשת ש״פסח דוחה שבת״, היינו שחובת הקרבת קרבן פסח דוחה את איסור המלאכה בשבת. ואכן הלכה זו מרומזת רק כאן בתיבת ״במועדו״ שבפסוק ב.
בחדש הראשון – ראינו כבר לעיל (ז, א), שהכתוב שם חוזר אל החודש הראשון, לאחר שכבר סיפר בתחילת הספר על מאורעות החודש השני, וציינו שם את הטעם לסדר זה. מנהג זה של הכתוב – להתעלם מסדר הזמנים ולסדר את המאורעות לפי משמעותם הפנימית – קרוי בספרי (כאן) ובמסכת פסחים (ו:): ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״.
כלל זה קובע במיוחד את סדר המצוות בתורה: גם הן נכתבו פעמים רבות בסדר שנקבע על פי תוכנן. לפיכך שכיח הדבר שפרק מוקדם יזכיר הלכה שנתבארה בפירוט רק בפרק מאוחר. כגון הזיה במי חטאת, הנזכרת לעיל (ח, ז), אך נידונית בפירוט רק מאוחר יותר (בפרק יט). הן התורה נכתבה בסופו של דבר רק בסוף שנת הארבעים (עיין גיטין ס.), לאחר שכבר נמסרה בעל פה על כל פרטיה. לפיכך בכל מצווה ומצווה שנקבעה בכתב, ניתן להניח שהתורה כולה הייתה כבר ידועה לעם.
בשנה השנית וגו׳ בחדש הראשון – מבואר ששהו שם י״א חדש, וזה גנות להם שאלמלי לא חטאו היה מקדים להכניסם לארץ, וכבר הקדים ענינים שהיו בחדש השני מכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה, וכתב הרמב״ן שטעם האיחור הזה כי כאשר בא הספר הרביעי הזה לזכור המצוה שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם רצה להשלים ענין אהל מועד ותקוניו כל ימי המדבר, והזכיר תחלה הדגלים ומקום האהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשאו לכל עבודת האהל, והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו אותם כל ימי היותם במדבר, והזכיר קרבנותם בחנוכת המזבח, ואח״כ שב להזכיר אזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצות הפסח, ור׳ אומר שמבואר שאין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי בפרשת המן כבר הזכיר זמן המאוחר בסוף הארבעים שנה, ומ״ש וללמדך שמונים מיציאת מצרים כ״ה גם במכלתא יתרו:
בשנה השנית: הוא מיותר, שהרי הוא שנה ראשונה שבמדבר, מהיכי תיתי הייתי חושב שהיה בשנה השלישית. אלא בא ללמדנו דרק בשנה השנית נצטוו ועשו פסח ולא יותר, כפירוש רש״י בשם הספרי. אלא דשם (בספרי) תני הדרש במקרא (פסוק ה׳) ״ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום״ – בגנות ישראל הכתוב מדבר, שלא עשו אלא פסח זה בלבד, וכן הוא אומר (עמוס ה,כה) ״הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה״ (עכ״ד הספרי). והביאו הרמב״ן ונדחק בפירוש ההוכחה מזה המקרא (פסוק ה׳). ונראה שהוא מדכתיב פרטי הזמן ולא נזכרה השנה גם כן, ואילו משום שהוא סומך על הציווי לא היה לכתוב הזמן כלל. ועל כרחך צריך לומר דלהכי לא כתיב השנה משום דמעצמו מובן שהיה בשנה השנית שהוא ראשון שבמדבר, ואם כן למאי כתיב בראש הפרשה, אלא לדרשה זו, כמו שכתבתי. נמצא דממקרא ״ויעשו את הפסח״ למדנו להוכיח ממקרא שאנו עומדים.
ובטעם הדבר שלא הביאו פסח ועל מה נקרא ׳גנותן׳, יש בזה מבוכה. דחלילה לומר שנתעצלו אותו הדור ״כורתי בריתי עלי זבח״ ומשה עמהם. ואין לומר הטעם משום שלא היו נימולים משום שלא נשבה להם רוח צפונית, דזה לא היה אלא דור השני, אבל דור יוצאי מצרים היו מולים. ואין לומר שמילת זכרים היו מעכבין אותם, שהרי אין מעכב אלא כשאפשר למול, כדאיתא בפרק הערל (יבמות עא,א) שאם היה הבן חולה אינו מעכב. ותו, דהספרי הביא על זה את המקרא (בעמוס) ״הזבחים ומנחה וגו׳⁠ ⁠⁠״, ובכל הקרבנות אין מלת הבנים מעכבין, ועיין תוספות יבמות (עב,א).
והעיקר הוא כמו שכתבו התוספות בקידושין (לז,ב ד״ה הואיל), שסבירא להו כתנא דהתם דאמר דבכל מקום שנאמר ״ביאה״ – לאחר ירושה וישיבה במשמע, ובפסח נאמרה ביאה (שמות יב,כה). ובאמת לא הוצרכו רבותינו (התוספות) לזה, דלכולי עלמא ביאה לארץ מיהא בעי, וכדתניא במכילתא פרשת בא פרק י״ב ׳תלה הכתוב מצוה זו בביאתן לארץ׳. והא שנחשב בזה גנותן של ישראל, הוא, דכמו כל קרבנות תמידין ומוספין שעיקר תכליתן בשביל פרנסה לא היה אלא בארץ ישראל, ומ״מ קרבו גם במדבר בשביל יעוד ואהבת ה׳ לישראל, כמו שכתבתי בפרשת תמידים דפרשת תצוה (שמות כט,לח), ומשום הכי משנתנדו ישראל במעשה מרגלים לא הקריבו עוד תמידים כיון שלא היה יעוד. כך הפסח שעיקר תכליתו לזכירת יציאת מצרים, ותכלית הספור אינו אלא בארץ ישראל כמו שביארנו בפרשת ראה בפרשת מועדות (דברים טז,ג), מ״מ גם במדבר צוה ה׳ להביא בזמנו משום יעוד וחביבות, וכאשר יבואר במקרא הסמוך, על כן ממעשה מרגלים ואילך שוב לא הביאו. מעתה היה אפשר לפרש לשון הספרי ׳בגנות ישראל דיבר הכתוב׳, שגרמו לזה שנעשו מנודים.
אבל אי אפשר לומר כן, דא״כ למאי פירש הגנות ביחוד בפסח יותר מכל הקרבנות, ותו, דגנות על ענין מרגלים לא נצרכנו לרמזים כאלה. אלא על כרחך הפירוש ׳גנות׳ על העדר הקירבה ביחוד בפסח.
והענין, דלהלן בספר דברים (פרק ט״ז) בפרשת ״שמור את חודש האביב״ יבואר בס״ד דמשונה פסח מכל הקרבנות שאי אפשר להקריב משחרב בית המקדש אפילו כשהמזבח קיים {משום דבכולם כתיב ״לריח ניחוח״ ומשחרב בית המקדש כתיב (ויקרא כו,לא) ״ולא אריח בריח ניחוחיכם״}, משא״כ פסח, עיי״ש. ואם כן, הוא הדין במדבר משנעשו מנודים לא היו יכולין להקריב שום קרבן – שלא בא לריח ניחוח, משא״כ פסח היו יכולין אע״ג שאינן בחיוב {והכי נראה לפרש הא דאיתא בבכורות (ה,א) ׳ריש לקיש אמר קדשו בכורות במדבר׳, דלפי משמעו אם רצו להקריב ולעשות שלמים הקדישו, ולמאי איצטריך לומר שהקדישו, פשיטא. אלא הכי קאמר, דאע״ג שלא היו מחויבין להקריב בכור, מ״מ היו מקריבין לשם בכור, אלא שהוצרכו להקדיש לזה}, וזהו הגנות שלא נתעוררו על זה, אבל אם היו מחויבין מעיקר הדין ודאי היו מביאין.
וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר ויעשו בנ״י את הפסח במועדו – בפ״ק דפסחים יליף רשב״ג, דשואלין ודורשין שתי שבתות קודם הפסח מכאן, דבריש ירחא קאמר, דיליף גז״ש במדבר במדבר דריש ספרא, דאמר בא׳ לחדש. ולרבנן למה לן הך גז״ש. ונראה לדעתי דבסנהדרין פ״ק פליגי אם מעברין השנה מפני הטומאה, והנה אם נאמר, דאין הפסח דוחה השבת, אז ודאי דמעברין החדש, כדי שיחול פסח, היינו יום י״ד, באחד בשבת, ובשנה השנית באחד בניסן הוקם המשכן, ודרשו ז״ל ראשון למעשה בראשית, וא״כ היה י״ד בשבת, ולפי מה דהוי ס״ד, דאין פסח דוחה שבת, א״כ היו מעברין חדש אדר וקבעו ריש ירחא בשלשים ואחד, כדי שיהיה ארבעה עשר באחד בשבת, לכן אמר לו השם ביום שלשים, שהיום יקבעו ריש ירחא ולא יאיימו על העדים לעברו, כדאמר ריב״ל בר״ה פ״ק דף כ׳, דמאיימין בניסן ותשרי לעברו. ולשיטת רבינו משה סוף פ״ג מקה״ח אפשר דהו״א דמעברין את השנה, לכן אמר הכתוב וידבר ה׳ אל משה כו׳ בחדש הראשון לאמר, שהיום בחדש הראשון לאמר ולא יעברו לא את השנה ולא את החדש, רק שיקבעו היום לחדש ניסן, שיעשו בנ״י את הפסח במועדו, שדוחה שבת עשיית פסח והותרה אצלו שבת, וכדאמר ביומא סוף טרף בקלפי, והוא כש״כ מטומאה למ״ד טומאה הותרה בצבור, דאין מעברין, כדאמר בסנהדרין שם. ודו״ק היטב.
בשנה השנית לצאתם וגו׳ – מגיד שמונים השנים ליציאת מצרים.⁠1 (ירושלמי ר״ה פ״א ה״א)
1. הלשון שמונים לאו דוקא, אלא ר״ל שמנו, דאמנם כך נהגו עד זמן בנין הבית ע״י שלמה כדכתיב (מלכים א ו׳) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ויבן הבית וגו׳, ומשנבנה הבית החלו למנות לבנינו, כמש״כ שם (ט׳) ויהי מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה וכו׳, ולאחר החרבן מנו לחורבנו, כמש״כ ביחזקאל מ׳ בעשרים וחמש שנה לגלותינו, ואח״כ [ע״פ גזירת המלכים] התחילו למנות למלכים, בשנת שתים לדריוש (חגי א׳:א׳) ובשנת שתים למלכות נבוכדנצר (דניאל ב׳), בשנת שלש לכורש מלך פרס (שם י׳) ועכשיו אנו מונין לבריאת עולם.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראר״י בכור שוררי״דחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןמנחת יהודהדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ב) וְיַעֲשׂ֧וּ בְנֵי⁠־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת⁠־הַפָּ֖סַח בְּמוֹעֲדֽוֹ׃
"Let the Children of Israel keep the Passover in its appointed season.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקונירמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פסקא סה]
ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו – למה נאמר לפי שהוא אומר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקים מחלליה מות יומת בשאר כל המלאכות חוץ משחיטת הפסח, או אף בשחיטת הפסח ומה אני מקיים תשחטו אותו בשאר כל הימים חוץ מן השבת, או אף בשבת? תלמוד לומר: ויעשו [במועדו] דברי רבי יאשיה. אמר לו רבי יונתן ממשמע הזה עדיין לא שמענו, נם לו רבי יאשיה מפני שהוא אומר צו את בני ישראל את קרבני לחמי וכו׳ אם ללמד על התמיד שדוחה שבת אינו צריך שהרי כבר נאמר וביום השבת שני כבשים בני שנה. ומה תלמוד לומר: במועדו אלא מופנה להקיש לדון הימנו גזרה שוה. נאמר כאן במועדו ונאמר להלן במועדו מה מועדו האמור כאן דוחה את השבת אף מועדו האמור להלן דוחה את השבת.

Piska 65

"And the children of Israel shall offer the Pesach in its appointed time": Why is this stated? (i.e., Isn't it obvious?) From (Shemot 12:6) "and the whole congregation of Israel shall slaughter it (the Paschal lamb),⁠" I might think, either on a weekday or on Sabbath (as the case may be). And how would I satisfy (Ibid. 31:14) "Its (Sabbath's) desecrators shall be put to death"? With other labors, other than slaughtering the Paschal lamb. __ Or, even with slaughtering the Paschal lamb. And how would I satisfy "and they shall slaughter it"? (If it falls out) on other days, other than Sabbath. It is, therefore, written "And the children of Israel shall offer the Pesach in its appointed time" (— even on the Sabbath). These are the words of R. Yoshiyah. R. Yonathan (to R. Yoshiyah): This is not sufficient (for the derivation [i.e., "in its appointed time" may mean if it does not fall out on a Sabbath.]) R. Yoshiyah (to R. Yonathan): Rather, it is written (Bemidbar 28:2) "Command the children of Israel and say to them … to offer (the tamid) offering to Me in its appointed time.⁠" If (the intent of this is) to teach that the tamid offering overrides Sabbath, this is not needed; for it is already written (Ibid. 9) "And on the Sabbath day, (there are to be sacrificed) two lambs of the first year … (10) the burnt-offering of the Sabbath in its Sabbath in addition to the daily burnt-offering, etc.⁠" What, then, is the intent (of "in its appointed time")? It is "extra,⁠" to signal the formulation of an identity, viz.: it is written here "in its appointed time,⁠" and elsewhere (re the Paschal lamb) "in its appointed time.⁠" Just as "its appointed time" here overrides Sabbath, so, "its appointed time" there overrides Sabbath. "On the fourteenth day of this month, towards evening shall you offer it, in its appointed time.⁠": What is the intent of this? Is it not already written "The children of Israel shall offer it in its appointed time"? Why, again, "in its appointed time"? Scripture hereby comes to teach us that just as the first Pesach (as opposed to Pesach Sheni) overrides the Sabbath, so it overrides (communal) uncleanliness. For (without this verse,) it would follow otherwise, viz.: If (the slaughtering of) the red heifer, which does not override the Sabbath overrides (communal) uncleanliness, the first Pesach, which overrides the Sabbath, how much more so should it override uncleanliness? __ This is refuted by the second Pesach, which even though it overrides the Sabbath, does not override uncleanliness. And this would indicate of the first Pesach that even though it overrides the Sabbath, it does not override uncleanliness. It is, therefore, written "in its appointed time,⁠" to teach concerning the first Pesach that just as it overrides the Sabbath it overrides uncleanliness. (Bemidbar, Ibid.) "According to all of its statutes": These are the mitzvoth (directly) pertaining to its body, viz. (Shemot 12:5) "an unblemished lamb, a male, of the first year.⁠" "its ordinances": These are the mitzvoth attendant upon its body, viz. (Devarim 16:3) "Seven days shall you eat matzoth 'upon' it.⁠" "according to all its ordinances": to include mitzvoth not attendant upon its body — the eating of matzoh for seven days and the burning of chametz.
ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו – מה ת״ל בראשון מלמד שלא קדמו אחר. במועדו דוחה את השבת במועדו דוחה את הטומאה יכול שאין לי שאינו דוחה את הטומאה אלא בחול ומנין אף בשבת ת״ל במועדו. יכול אף השלמים הבאים עמו יהו דוחין את השבת ואת הטומאה ת״ל תעשו אותו אותו דוחה את השבת ואת הטומאה אין השלמים הבאים עמו דוחין לא את השבת ולא את הטומאה אימתי מביאת עמו חגיגה בזמן שהוא בא בחול ובמועט. חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן.
ויעשו בני ישראל – יכול אין לי שהוא דוחה את השבת אלא בשחיטתו אמרת ויעשו ויעשו ריבה קבול דמו וזריקתו ומיחוי קרביו והקטר חלביו. ר׳ אליעזר מוסיף ארבעה דברים חתיכת יבלתו ונותן משכון ולוקח הרכיבו מירושלם להר הבית והבאתו מחוץ לתחום שהיה ר׳ יהושע אומר הבאתו מחוץ לתחום אינה דוחה את השבת. ר׳ אליעזר אומר דוחה היא מקל וחומר אם התרת שחיטה שהיא משום מלאכה לא נתיר הבאה שהיא משום שבות. אמר לו ר׳ יהושע הרי שחיטה שהיא במקראי קודש בגבולין תוכיח שהתיר בה משום מלאכה ואסר בה משום שבות. אמר לו ר׳ אליעזר מה זה יהושע אין דנין רשות מחובה ולא חובה מרשות אלא רשות מרשות לגזרה שוה וחובה מחובה לגזרה שוה. נסתלק ר׳ יהושע וקפץ ר׳ עקיבא אמר לו הרי מי שהוזה הזאה ראשונה ואירע יום שביעי שלו ביום שבת בערב פסח אומר אתה לו שיזה בשביל שיאכל את הפסח. אמר לו ר׳ אליעזר הוא עיקר דיני אם התרתה שחיטה שהיא משום מלאכה לא נתיר הזאה שהיא משום שבות. אמר לו ר״ע אתה כופר בי ואני כופר בך אם אסרת הזאה שהיא משום שבות לא נאסור שחיטה שהיא משום מלאכה. אמר לו ר׳ אליעזר עקיבא אין אתה יכול לכפור בי לעולם מפני שאמרה תורה במועדו, במועדו דוחה את השבת במועדו דוחה את הטומאה אמר לו הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה כלל אמר ר׳ עקיבא כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב שבת אינה דוחה את השבת ושאי אפשר לה ליעשות מערב שבת דוחה את השבת.
וְיַעְבְּדוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת פִּסְחָא בְּזִמְנֵיהּ.
Let the children of Israel perform the Pascha in its time.
ויעבדון בני ישראל יתא פ⁠[י]⁠סחה בזמניה.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״מכס״.
ויעבדון בני ישראל ניכסת פיסחא ביני שימשתא בזימניה.
Let the children of Israel perform the sacrifice of the Pascha between the suns at its time.
(ב-ג) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ – תָּנוּ רַבָּנָן הֲלָכָה זוֹ נִתְעַלְּמָה מִּבְּנֵי בְתֵירָה, שֶׁפַּעַם אַחַת חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַׁבָּת, וְשָׁכְחוּ וְלֹא יָדְעוּ אִם הוּא דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אָמְרוּ כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹרוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אָמְרוּ לָהֶם אָדָם אֶחָד יֵשׁ שֶׁעָלָה מִבָּבֶל וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ, שֶׁשִּׁמֵּשׁ שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, וְיוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. שָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לוֹ, אָמְרוּ לֵיהּ כְּלוּם אַתָּה יוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אָמַר לָהֶם וְכִי פֶסַח אֶחַד יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וַהֲלֹא יוֹתֵר הַרְבֵּה מִמָּאתַיִם פְּסָחִים יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ מִנַּיִן לְךָ. אָמַר לָהֶם אֲמַר קְרָא ״עֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד״, מִכְּלָל דְּתָמִיד קְרֵבָה בַּשַׁבָּת, וְקַל וָחֹמֶר וּמַה תָּמִיד שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת פֶּסַח שֶׁעָנוּשׁ כָּרֵת לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מַה לְּתָמִיד שֶׁכֵּן תָּדִיר וְשֶׁכֵּן כָּלִיל. אָמַר לָהֶם נֶאֱמַר ״בְּמוֹעֲדוֹ״ בְּפֶסַח וְנֶאֱמַר (להלן כ״ח:ב׳) ״בְּמוֹעֲדוֹ״ בְּתָמִיד, מַה תָּמִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אַף פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. מִיָּד הוֹשִׁיבוּהוּ בָּרֹאשׁ וּמִנּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם, וְהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּהִלְכוֹת פֶּסַח כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. הִתְחִיל לְקַנְתְּרָן בִּדְבָרִים מִי גָּרַם לָכֶם שֶׁאֶעֱלֶה מִּבָּבֶל וְאֶהֱיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם, עַצְלוּת שֶׁהָיְתָה בָּכֶם שֶׁלֹּא שִׁמַּשְׁתֶּם שְׁנֵי גְדוֹלֵי הַדּוֹר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמְרוּ לוֹ רַבִּי, שָׁכַח וְלֹא הֵבִיא סַכִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מַהוּ. אָמַר לָהֶם הֲלָכָה זוֹ שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי, אֶלָּא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אִם אֵין נְבִיאִים הֵן בְּנֵי נְבִיאִים הֵן. לְמָחָר מִי שֶׁפִּסְחוֹ טָלֶה תּוֹחֵב לוֹ בְּצַמְרוֹ, מִי שֶׁפִּסְחוֹ גְדִי תּוֹחֵב לוֹ בֵּין קַרְנָיו. רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר [הֲלָכָה], אָמַר כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אַשְׁכְּחַן תָּמִיד וּפֶסַח דְּדָחוּ שַׁבָּת, דְּדָחוּ טֻמְאָה מִנָּלָן. אָמְרֵי, כִּי הֵיכֵי דְּיָלִיף פֶּסַח מִתָּמִיד לְעִנְיַן שַׁבָּת יָלִיף נַמֵּי תָּמִיד מִפֶּסַח לְעִנְיַן טֻמְאָה. וּפֶסַח גּוּפֵיהּ, מִנָּלָן. [אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן] אֲמַר קְרָא אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ, אִישׁ נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי וְאֵין צִבּוּר נִדְחִין לְפֶסַח שֵׁנִי אֶלָּא עוֹשִׂין בְּטֻמְאָה. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן, אֵימָא אִישׁ נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי, צִבּוּר לֵית לְהוּ תַּקָּנָתָא לֹא בְּפֶסַח רִאשׁוֹן וְלֹא בְּפֶסַח שֵׁנִי. אִם כֵּן לִכְתּוּב רַחֲמָנָא אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא, לָנֶפֶשׁ לָמָּה לִי. וְכִי תֵימָא נֶפֶשׁ הוּא דְּנִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי אֲבָל שְׁאָר טְמֵאִים לֹא. וְהָתַנְיָא יָכוֹל לֹא יְהוּ עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי אֶלָּא טְמֵא נֶפֶשׁ וּמִי שֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה, זָבִין וּמְצֹרָעִין וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת מִנָּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא״. לָנֶפֶשׁ דְּכְתַב רַחֲמָנָא לָמָּה לִי, אֶלָּא הָכִי קָאֲמַר אִישׁ נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי וְאֵין צִבּוּר נִדְחִין אֶלָּא עוֹשִׂין בְּטֻמְאָה, וְצִבּוּר נַמֵּי דְּעָבִיד בְּטֻמְאָה, בִּטְמֵא נֶפֶשׁ, אֲבָל בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת לֹא.
וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח – לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (שמות י״ב:ו׳) ״וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין בְּחֹל בֵּין בַּשַׁבָּת וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם (שם ל״א:י״ד) ״מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת״ בִּשְׁאָר כָּל מְלָאכוֹת חוּץ מִשְׁחִיטַת הַפֶּסַח, אוֹ אַף בִּשְׁחִיטַת הַפֶּסַח וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם ״וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ״ בִּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים חוּץ מִן הַשַּׁבָּת, אוֹ אַף בַּשַׁבָּת. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ״ דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. נָם לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן מִמַּשְׁמָע כָּזֶה עֲדַיִן לֹא שָׁמַעְנוּ נָם לוֹ רַבִּי יֹאשִׁיָּה לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי״ אִם לְלַמֵּד עַל הַתָּמִיד שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אֵין צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר (שם, ט) ״וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּמוֹעֲדוֹ״, אֶלָּא מֻפְנֶה לְהַקִּישׁ וְלָדוּן גְּזֵרָה שָׁוָה נֶאֱמַר כָּאן ״בְּמוֹעֲדוֹ״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״בְּמוֹעֲדוֹ״ מַה בְּמוֹעֲדוֹ הָאָמוּר לְהַלָּן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אַף בְּמוֹעֲדוֹ הָאָמוּר כָּאן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה וְגוֹ׳ בְּמוֹעֲדוֹ. לָמָּה נֶאֱמַר, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וְיַעֲשׂוּ״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּמוֹעֲדוֹ״. אֶלָּא בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל פֶּסַח רִאשׁוֹן שֶׁכְּשֵׁם שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת כָּךְ דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה. הָא עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר יֵשׁ לִי בְּדִין, וּמַה פָּרָה שֶׁאֵין דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת דּוֹחָה אֶת הַטֻּמְאָה פֶּסַח רִאשׁוֹן שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אֵינוֹ דִין שֶׁיִּדְחֶה אֶת הַטֻּמְאָה. הֲרֵי פֶּסַח שֵׁנִי יוֹכִיחַ, שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֵין דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה, וְהוּא יוֹכִיחַ לְפֶסַח רִאשׁוֹן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת לֹא יִדְחֶה אֶת הַטֻּמְאָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּמֹעֲדוֹ״, בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל פֶּסַח רִאשׁוֹן שֶׁכְּשֵׁם שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת כָּךְ דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה.
יָכוֹל אַף שְׁלָמִים הַבָּאִים עִמּוֹ יְהוּ דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹתוֹ״, אֹתוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה וְאֵין שְׁלָמִים הַבָּאִים עִמּוֹ דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה. אֵימָתַי מֵבִיא עִמּוֹ חֲגִיגָה. בִּזְמַן שֶׁהוּא בָא בְּחֹל וּבְמֻעָט. חֲגִיגָה הָיְתָה בָאָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן. יָכוֹל אֵין לִי שֶׁהוּא דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אֶלָּא בִּשְׁחִיטָתוֹ. אָמַרְתָּ וְיַעֲשׂוּ, וְיַעֲשׂוּ, רִבָּה קִבּוּל דָּמוֹ וּזְרִיקָתוֹ וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹסִיף אַרְבָּעָה דְּבָרִים, {א} חֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ, {ב} וְנוֹתֵן מַשְׁכּוֹן וְלוֹקֵחַ, {ג} הַרְכָּבָתוֹ מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, {ד} וַהֲבָאָתוֹ לְחוּץ לַתְּחוּם, שֶׁהָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר הֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר דּוֹחֶה הוּא מִקַּל וָחֹמֶר, אִם הִתַּרְתָּ שְׁחִיטָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, לֹא נַתִּיר הֲבָאָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת. (לֹא כָּל שֶׁכֵּן) אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הֲרֵי שְׁחִיטָה שֶׁהִיא בְּמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ בִּגְבוּלִין תּוֹכִיחַ, שֶׁהִתִּיר בָּהּ מִשּׁוּם מְלָאכָה וְאָסַר בָּהּ מִשּׁוּם שְׁבוּת. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַה זֶּה, יְהוֹשֻׁעַ, אֵין דָּנִין רְשׁוּת מחוֹבָה וְלֹא חוֹבָה מֵרְשׁוּת, וְלֹא רְשׁוּת מֵרְשׁוּת לִגְזֵרָה שָׁוָה, וְחוֹבָה מֵחוֹבָה לִגְזֵרָה שָׁוָה. נִסְתַּלֵּק רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְקִפַּח רַבִּי עֲקִיבָא, אֲמַר לֵיהּ הֲרֵי מִי שֶׁהִזָּה הַזָּאָה רִאשׁוֹנָה וְאֵרַע יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ בְּיוֹם שַׁבָּת בְּעֶרֶב פֶּסַח אוֹמֵר אַתָּה לוֹ שֶׁיַּזֶּה שֶׁיֹּאכַל אֶת הַפָּסַח. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הוּא עִיקָר דִּינִי, אִם הִתַּרְתָּ שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה לֹא נַתִּיר הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשׁוּם שְׁבוּת. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא אַתָּה כּוֹפֵר בִּי וְאֲנִי כּוֹפֵר בְּךָ, אִם אָסַרְתָּ הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא נֶאֱסֹר שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עֲקִיבָא, אֵין אַתָּה יָכוֹל לִכְפֹּר בִּי לְעוֹלָם, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה בְּמוֹעֲדוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת בְּמוֹעֲדוֹ דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה. אֲמַר לֵיהּ הָבֵא לִי מוֹעֵד לְאֵלּוּ כְּמוֹעֲדוֹ לִשְׁחִיטָה.
בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם – בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת הוּא אוֹמֵר בֵּין הָעַרְבַּיִם, יָכוֹל בְּעַרְבוֹ שֶׁל עֶרֶב וּבְעַרְבוֹ שֶׁל שַׁחַר וּבַחֲצוֹת הַיּוֹם כָּאן הִיא שְׁחִיטַת הַפָּסַח. תַּלְמוּד לוֹמַר ״בֵּין הָעַרְבַּיִם״, בָּא לְחַלֵּק, בֵּין הָעַרְבַּיִם שְׁנַיִם. אִי בָּעֶרֶב, מִשֶּׁחָשְׁכָה. אָמַר הַכָּתוּב הַשְּׁלִישִׁי בֵּין הָעַרְבַּיִם. אִי בֵּין הָעַרְבַּיִם, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. אָמַרְתָּ בָּרְבִיעִי בֵּין הָעַרְבַּיִם, בָּא לְחַלֵּק בֵּין חֲצוֹת הַיּוֹם וּבֵין לַיְלָה בֵּין שְׁמֹנֶה שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה. כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה הָיָה תָּמִיד נִשְׁחַט בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה, עַרְבֵי פְסָחִים הָיָה נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה, וְהַפֶּסַח אַחֲרָיו. בִּזְמַן שֶׁחָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת רַבִּי יִשְׁמָעאֵל אוֹמֵר כְּסִדּוּרוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כְּסִדּוּרוֹ בְּחֹל.
״חֻקַּת״, (בְּ)⁠חֻקֹּתַ״י״, חֻקֹּתָ״יו״, ״כְּכָל״ חֻקֹּתָיו. מִשְׁפָּט (בְּ)⁠מִשְׁפַּט״י״, מִשְׁפָּטָ״יו״, ״כְּכָל״ מִשְׁפָּטָיו. לִתֵּן בְּפֶסַח דּוֹרוֹת מַה שֶּׁלִּמֵּד בְּפֶסַח מִצְרַיִם (שמות י״ב:ה׳) ״שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה״, אַף שֶׁל דּוֹרוֹת כֵּן. מַה לִּמֵּד בְּפֶסַח מִצְרַיִם, (שם) ״מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים״, אַף שֶׁל דּוֹרוֹת כֵּן.
כְּכָל חֻקֹּתָיו – אֵלּו מִצְווֹת שֶׁבְּגוּפוֹ, שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה. וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו אֵלּוּ מִצְווֹת שֶׁעַל גּוּפוֹ, לִשִׁבְעָה וּלְמַצָּה וּלְבִעוּר חָמֵץ.
וַיַצנַעֻ בַּנֻו יִסרַאאִיל אַלּפַצחַ פִי וַקתִהִ
ויעשו בני ישראל, את⁠־הפסח בזמנו הקבוע.
במועדו – אף בשבת, אף בטומאה.
במועדו AT ITS APPOINTED SEASON – even on Sabbath; במועדו AT ITS APPOINTED SEASON (stated again in v. 3) intimates that it must be offered even in a state of uncleanness (i.e. when the whole congregation, or at least its greater part is unclean as a result of having come in contact with a human corpse) (cf. Sifre Bemidbar 9).
פס׳: ויעשו בני ישראל את הפסח1מה בא ללמדנו על ערב הפסח שחל להיות בשבת ששחיטת הפסח והקטרת אימורים דוחה את השבת שנאמר בהן במועדו. ונאמר בתמיד במועדו מה להלן דוחה את השבת אף כאן דוחה את השבת:
1. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו כצ״ל:
ויעשו בני ישראל – לפי שפסח מצרים לא נהג אלא יום אחד, ולא היה כשאר קרבנות, עתה כשנבנה המשכן, הוצרך לצות שיעשוהו כעיקר מצות⁠{ו} לדורות, ולא כפסח מצרים.
ויעשו בני ישראל LET THE ISRAELITES OFFER [THE PASSOVER SACRIFICE AT ITS SET TIME]: “Passover” in Egypt was only a one-day celebration and its sacrifice was not like other sacrifices. Accordingly now that the Tabernacle was built, He [= God] had to command that it [= Passover] be performed in the proper manner of the commandment, not the way it was performed in Egypt.⁠1
1. Rashbam’s explanation opposes that of Rashi, who says (following Sifre Numbers 57) that this passage appears here to teach that the Israelites (illegitimately) observed Passover only once, during the second of the forty years during which they were wandering through the wilderness. Rashbam, on the other hand, says that this is the appropriate time for instructions about how Passover is to be observed, from this point on, in a manner that differs from the way that the celebration took place in Egypt, on the night before the exodus. These instructions could not be given in the first year of the wandering, since the Tabernacle had not yet been built. Rashbam calls it a “proper” Passover because many of the rules given here apply only when the Tabernacle or the Temple is standing.
ונדבקה פרשת הפסח, כי החנוכה היתה בחדש הראשון, ואז נבדלו הלוים.
ובאה זאת הפרשה, בעבור שהוא כתוב בפסח: והיה כי תבאוא אל הארץ (שמות י״ב:כ״ה), והיה כי יביאך י״י (שמות י״ג:ה׳), צום שהם חייבים גם במדבר.
א. בכ״י פריס 177: תבוא.
The section dealing with the Passover follows the section dealing with the consecration of the Levites because the dedication of the altar took place in the first month.⁠1 The Levites were separated2 at that time.⁠3 The section dealing with Passover4 is written here because, concerning the Passover, it was written, And it shall come to pass, when ye be come to the land (Ex. 12:25); And it shall be when the Lord shall bring thee into the land (Ex. 13:5).⁠5 This chapter6 records that God commanded that they were obligated to offer the Passover sacrifice in the desert also.⁠7
1. See Num. 7:1, Ex. 40:2, and Lev. 9:1.
2. From Israel and consecrated.
3. See Num. 3:1 and Ex. 32:29.
4. Num. 9:1-8.
5. These verses imply that Israel was obligated to offer the Passover sacrifice only in the Land of Israel.
6. Num. 9:1.
7. Sinai.
ויעשו בני ישראל את הפסח – הפ״א בקמץ גדול.
ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, "let the Children of Israel perform the Passover rites at its appointed time in the calendar. The letter פ in the word: הפסח has the vowel kametz gadol under it.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ויעשו בני ישראל את הפסח – שנינו בספרי. ר׳ יוסי אומר לא עשו ישראל אלא אותו פסח בלבד כל מ׳ שנה שהלכו במדבר מפני חלישות הדרך וכתיב כל ערל לא יאכל בו. וסכנה לנמול להניעו ממקומו אבל שנה ראשונה שחנו במקום אחד מפני מלאכת המשכן ובאותה שנה לא עכב ישראל מילת זכרים.
במועדו – מלא וי״ו לאחר ו׳ שעות זמן שחיטה. במועדו בא״ת ב״ש שיפזק״ף בגימטריא בשבת.
ויעשו בני ישראל את הפסח – שאל הרי״ח היאך הספיקו אהרן ובניו להקריב הפסחים לכל ישראל בשנית וגם בחגיגות, כדי שיאכלו פסחיהם לשובע. והשיב לו ה״ר יהודה משפירא, למ״ד לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי במסכת זבחים בפרק טבול יום (ק״א ב׳) לא קשה מידי. דיכול להיות שהיו שם כהנים הרבה מבני בניו של אהרן, ואם בשביל שלא נמנה מספרם, הלא גם בערבות מואב לא (נשנו) [נמנו], אפילו הכי אמרינן בפרק מ״ט מדות כשמת אהרן עמדו על גביו כמה אלפים חלוצי כתף וקרועי בגדים מבני בניו. אבל ר׳ נחמייה סבירא ליה התם (זבחים שם) דלא היו שם דקאמר התם שעיר מפני אנינות נשרף, אמ׳ לו והלא פנחס היה שם ואיהו סבירה ליה (דאיהו) [דפנחס] לא נתכהן עד שהרגו לזמרי, ואם איתא לימא שאר כהנים היו שם, ולדבריו צ״ל זרים שוחטין ומשה אהרן ובניו מקבלין הדם וגומרין העבודה. והכי אמרינן בזבחים דמשה כ״ג היה וחולק בקדשי הקדשים, ומיהו פלוגתא היא דלמ״ד לא נתכהן ימי המלואים, כך השיב לו לר׳ נחמייא משה נתכהן כל מ׳ שנה אין נ״ל דא״כ למה נשרף השעיר, יתנו למשה דלא היה אונן. וראיתי שר״י השיב שיש במדרש שכל כך היה להם לישראל כבשים גדולים שהיו מקרבין לתמידין, כשהיו נושאים אותם במוטות היו רגליהן נגררין בארץ, ולפי זה היו שוחטין מהם מעט לצורך פסחיהם ויגיע לכל אחד ואחד מישראל לכזית באכילה.
במועדו – וק״ק מפני מה צבור הוצרך להזהיר על הפסח, והא אפילו חובות שאין קבוע להם זמן היו קריבין במדבר כ״ש בפסח, וי״ל דאצטריך לפי שנ׳ (שמות י״ג ה׳) והיה כי יביאך ועבדת את העבודה הזאת, הוצרך לומר ויעשו בני ישראל את הפסח וגומר.
במועדו – פרש״י אפילו בשבת, כלומר קרבן פסח דוחה את השבת. במועדו ואפילו בטומאה, ומקשין העולם והלא טומאה דוחה מלהביא קרבן פסח עד ר״ח אייר כמו שנ׳ ויהיו אנשים אשר הם טמאים לנפש וגומר, אלמא טומאה דוחה קרבן פסח ומה שפר״ש במועדו ואפילו בטומאה. ומתרץ אם היו כל הצבור טמאים היו מקריבין את פסחיהם בטומאה, אבל טומאת יחידים דוחה קרבן פסח עד אייר ואין מקריבין בטומאה. וי״א אף בטומאה, כלומר אם יהיו כל הכהנים טמאים יקריבו בטומאה קרבנות פסחיהם, אבל אם יהיו כל הצבור טמאים לא יקריבו פסחיהם בטומאה, (צ״ע).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו – למדנו מזה שהפסח דוחה את השבת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

במועדו אף בשבת אף בטומאה. בספרי אליבא דרבי יאשיה דתניא ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו מה תלמוד לומר לפי שהוא אומר ושחטו אותו וכל קהל עדת ישראל שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר כל מלאכות חוץ משחיטת הפסח או אף בשחיטת הפסח ומה אני מקיים ושחטו אותו בשאר כל הימים חוץ מן השבת ת״ל במועדו דברי ר׳ יאשיה נם לו רבי יונתן ממשמע הזה עדיין לא שמענו נם לו ר׳ יאשיה לפי שהוא אומר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו מה תלמוד לומר במועדו אם ללמד על התמיד שדוחה את השבת הרי כבר נאמר וביום השבת שני כבשים וגו׳ מת״ל במועדו אלא מופנה להקיש לדון ג״ש נאמר כאן במועדו ונאמר להלן במועדו מה להלן דוחה את השבת אף כאן דוחה את השבת ולפי שחזר וכתב עוד פעם שניה בי״ד יום בחדש הזה בין הערבים תעשו אותו במועדו למה נאמר הרי כבר נאמר ויעשו וגו׳ במועדו מת״ל עוד במועדו פעם שנית אלא בא הכתוב ולמד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטומאה עד שלא יאמר יש לי בדין ומה פרה שאינה דוחה את השבת דוחה את הטומא׳ פסח ראשון שדוחה את השבת אינו דין שדוחה את הטומא׳ הרי פסח שני יוכיח שדוחה את השב׳ ואינו׳ דוחה את הטומא׳ ת״ל במועדו תניינא ורש״י ז״ל לאו במועדו קמא הוא דקא מפיק תרוייהו שדוח׳ שבת וטומאה דמנ״ל הא דילמא לחד מנייהו הוא דאתא ותו לא ועוד הא בברית׳ דספרי מתרי במועדו הוא דמפיק להו ולא ממועדו קמא אלא כיון דמתרי במועדו נפקא לן דדחי שבת וטומאה פירש תרוייהו במלת במועדו קמא ולא חש להאריך ודוחה את הטומא׳ דקתני לאו כל טומא׳ קאמר אלא טומאת מת בלבד כדאיתא בפסחי׳ בפרק אלו דברי׳ אבל שאר טומאות לא ואף בטומאת מת נמי לאו בכל טמאי מת קאמ׳ אלא בשנטמא כל הצבור או רובו בלבד אבל ביחידי׳ בהדיא כתיב בהו איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו׳ ועשה פסח לי״י בחדש השני משמע דטומאת יחיד דוחה את הפסח וכן שנינו בפרק כיצד צולין נטמא הקהל או רובו יעשה בטומא׳ שעליהם אמרו במועדו אף בטומאה ובמחצה טהורים ובמחצה טמאי׳ רב אמר מחצה על מחצה כרוב ופרש״י ז״ל הטהורין עושין לעצמן בטהרה והטמאין עושין לעצמן בטומאה ולא מידחו לפסח שני כיחידי׳ ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינן כרוב ונדחין הטמאים לשני:
וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני בשנה השנית עד וביום הקים את המשכן.
אם היו פרשיות של תורה כתובות בסדר זמניהם היה ראוי שתהיה כתובה זאת הפרשה קודם מנין העם ועניני הלוים כיון שהיא היתה בי״ד לחדש הראשון בערב פסח כאשר שאלו הטמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה׳ במועדו ומנין העם וענין הלוים היו בחדש השני ומכאן ארז״ל אין מוקדם ומאוחר בתורה. והרמב״ן נתן טעם בזה האיחור כי כאשר בא ספר הד׳ הזה להזכיר המצוות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם רצה להשלים מנין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר והזכיר תחלה הדגלים ומקום האוהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשא. והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו בהם כל ימי היותם במדבר והשלים קרבנותם בחנוכת המזבח והוא מא׳ מניסן ואחר כך שב להזכיר האזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצוות הפסח וכמו שכתב בפירושו ואין דבריו אלה נכונים בעיני.
אבל אמתת הענין הוא שרצתה התורה לכפר מה שנעשה בהיותם בהר סיני בספרים הקודמים ובספר הד׳ בא לספר מה שנעשה אחר כך בשנה השנית בחדש השני משם והלאה ולכך זכר ראשונה מנין העם שהיה בחדש השני מהשנה השנית. ואחרי ענין הלוים ולקיחתם תחת הבכורות שהיה גם כן באותו חדש שני אחר מנין העם וענין הדגלים ומשמרות הלוים ומשאם שכל זה נתקן וסודר בחדש השני ההוא ואחר כך חנוכת המזבח מהנשיאים שהיה גם כן אחרי מנין העם כמו שביארתי במקומו. והמשיך לזה מדרגת משה רבינו במקום נבואתו ומדרגת אהרן גם כן בחכמתו ובמקומו המיוחד אליו ולזרעו וטהרת הלוים וחנוכם ומקום עבודתם. וזכר אחר כל זה ענין אחר שנעשה באותו חדש השני מהשנה השנית והוא שעשו ישראל את הפסח במועדו שהיה בחדש ניסן ושהיו אנשים שהיו טמאים לנפש אדם וצוה ית׳ שיעשו פסח שני בחדש השני.
הנה א״כ נכתב כאן הספור הזה להודיע שבחדש שני ההוא צוה יתברך לעשות פסח שני לטעמים ההם ולא היה אם כן בזה דבר מוקדם ומאוחר אשר לא כסדר כי עם היות טומאתם אשר סבבה הדבר הזה בחדש הראשון הנה מצות הפסח השני שנתחדשה עתה היה שיעשוהו בחדש השני ולא בא אם כי הכתוב הזה להודיענו שצוה השם שיעשו הפסח במועדו אבל היה זה הקדמת ידיעה שלפי שצוה יתברך בזמן החג שיעשו את הפסח וקרה שהיו שם אנשים טמאים לנפש אדם בא עליו הדבור שיעשו את הפסח בחדש השני וזהו החדוש שנתחדש בחדש השני ההוא אשר בעבורו נכתב אותו ספור במקום הזה.
ועל דעת חכמינו זכרונם לברכה לא עשו ישראל כל ימי היותם במדבר אלא הפסח הזה בשנה השנית לפי שלא מלו בניהם ועבדיהם הנולדים להם בדרך והיתה מילת הזכרים מעכבת. ואמרו ז״ל שבגנות ישראל הכתוב מדבר.
ולשואל שישאל איך עשו ישראל את הפסח בשנה השנית והנה לא מלו בניהם הנולדים להם במדבר כמו שנזכר בספר יהושע ומילת בניהם היתה מעכבת אותם משחיטת הפסח ואי אפשר שלא נולדו רבים בשנה הראשונה. והרלב״ג משיב על זה כי בשנה הראשונה לא נסעו ממדבר סיני כי עמדו שם ימים רבים כמו שנזכר בזאת הפרשה. ובימים רבים שישבו שם יתכן שמלו בניהם הנולדים במדבר ולכך עשו את הפסח. אבל מאז והלאה לא היה אפשר למול כי לא ידעו כמה יתעכבו במקום אחד. ולכך לא מלו עד שמל יהושע. והנראה לי בזה היא שמילת הבנים והעבדים אינה מעכבת כדברי קצת החכמים ז״ל (רש״י במדבר י״ב מ״ד).
והנה ישראל יצאו ממצרים בחדש הראשון ניסן ובחדש השלישי קבלו את התורה ומיד אחר כך עשו את העגל ונתכפר בי״ה שהיה בחדש השביעי ולכך כשבא חדש ניסן הם עשו את הפסח במועדו ככל חקותיו וככל משפטיו אבל בשנה השנית שכבר נתרחקו יותר מזמן יציאתם ממצרים חשש ית׳ אולי יהיו מתעצלים במצות הפסח ולכן בא הדבור ויעשו בני ישראל את הפסח כי בהיותם במדבר סיני קרוב מן הישוב וקרוב למדין אשר שם ימצאו הכבשים גם מצות ומרורים היה אפשר להם לעשות את הפסח במועדו. אמנם אח״כ כל השנים שהיו במדבר ולהיותם רחוקים מן הישוב לא יכלו לעשות את הפסח אחר עד בואם אל ארץ נושבת.
אח״כ צוה ויעשו בני ישראל את הפסח – לפי שלמעלה צוה בתחלת הפרשה על הדלקת המנורה שהיא מצוה ראויה לכהנים. ואח״כ צוה קח את הלוים שהיא מצוה הראויה ללוים. עכשיו בא לצוות ענין הפסח שהיא מצוה ראויה לישראל. וז״ש ויעשו בני ישראל את הפסח. הרי כהן ולוי וישראל. ומכאן למדו בכל מקום לומר כהן ולוי וישראל. וכן אמרו כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. ולפי שי״ב נשיאים הקריבו את קרבנם בי״ב ימים של ניסן והיו קרובים לט״ו מניסן. צוה על מצות הפסח. ולפי שידוע שבאומה גדולה כזאת א״א שלא יהיו בהם טמאים. והיה ראוי שהתורה תפרש מיד דין הטמאים. אמר שקרה מקרה שהיו טמאים אלו האנשים ובאו לשאול על טומאתם. ולכן באה התשובה על הכל ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם:
ויעשו בני ישראל את הפסח – מלבד מה שעשו בשמיני למלואים וחנוכת הנשיאים יעשו גם כן את הפסח, שלא יפטרו ממנו בשביל שמחת המצוות שקיימו, כמו שקרה בבנין בית ראשון שספרו רבותינו ז״ל שבטל שלמה את יום הכפורים בשמחת חנוכת הבית.
ויעשו בני ישראל את הפסח, apart from the procedures reported as having taken place on the eighth day of the consecration of the Tabernacle, and the consecration of the princes between the first and twelfth of the month of Nissan, 2 days later the whole nation observed the Passover. They did not feel that they had become free from doing so seeing that they had just finished a string of rituals as a result of which they were on a spiritual “high,” full of joy. This was in contrast to the consecration of Solomon’s Temple, on the occasion of which, according to our sages in Moed Katan 9, Solomon ordered a dispensation of the Day of Atonement seeing that the people were on such a spiritual “high” on account of that event.
במועדו אף בשבת אף בטומאה. לא מיתורא לחוד מפיק, דמנא ליה למילף תרתי, שמא לא אתא רק לשבת ולא לטומאה (קושית הרא״ם) , אלא דכתיב ״במועדו״ תניינא (פסוק ג), ומפיק ליה ׳אף בטומאה׳ (סיפרי כאן). ומה שכתב רש״י תרווייהו על ״במועדו״ הראשון, דסבירא ליה ד״במועדו״ בתרא אתא לגלויי על ״מועדו״ קמא, דתרווייהו מרבה הכתוב, ואי לאו ״במועדו״ תניינא הוי מוקמינן ליה אחדא, לכך כתב ״במועדו״ תניינא לגלוי א״מועדו״ קמא, דבכל ענין מיירי:
אף בטומאה. פירוש, אם הציבור נטמאו, אבל יחידים שנטמאו נדחים אל פסח שני, כדכתיב בפירוש בקרא (פסוקים י, יא):
אף בטומאה. ר״ל מבמועדו שני דכתיב בקרא דריש ליה, משום דכבר ילפינן מבמועדו הראשון דפסח דוחה את השבת, דילפינן מועדו מקרבן תמיד שכתיב ביה במועדו וקרבן תמיד דוחה את השבת. ואייתר ליה במועדו שני למדרש שדוחה את הטומאה (בספרי). א״נ י״ל מחד קרא נפקא תרווייהו, משום דהי מיניהו מפקת. והא דכתיב בסמוך איש איש כי יהיה טמא וגו׳ ועשה פסח לה׳ בחודש השני, משמע דטמאים נדחין לפסח שני היינו דוקא באיש דאיש נדחה אבל אין צבור נידחין, והכא מיירי בצבור או רוב צבור שטמאים והטהורין יאכלו אותו בטהרה והטמאים עושין לעצמן בטומאה (פסחים דף ע״ז), ודוקא טומאת מת הוא דדחי ולא שאר טומאות (פסחים ס״ז):
Even during ritual uncleanliness. Meaning that we learn this from the second "in its proper time" written in the [next] verse. For we have already learned from the first "in its time" that Pesach-offering overrides Shabbos. We learn the meaning of "in its proper time" from the Tamid-offering where it is written "in its proper time" and the Tamid-offering overrides Shabbos. Thus the second "in its proper time" is "extra" for us to learn that it overrides ritual uncleanliness (Sifri). Alternatively, one may say that that we learn both [laws] from one verse, because either law can be learned. When the Torah writes (vs. 10-11) "any man who becomes unclean … shall make a Pesach-offering to Hashem in the second month" which implies that unclean people are pushed off to the second Pesach-offering, that applies specifically for a "man" — if an [individual] man is pushed off. But the [entire] community is not pushed off [to offer the second Pesach-offering]. Here the Torah is referring to the community or to the majority of the community who are ritually impure. In such a case the pure eat it in a state of purity, while the impure offer the Pesach-offering for themselves in a state of impurity (Pesachim 77). It is specifically [only] impurity caused by a corpse that is pushed aside, but not other impurities (Pesachim 79a).
ויעשו – שיעורו דבר אל בני ישראל ויעשו:
את הפסח – הוצרך למצוה זאת בעבור שלא נצטוו מתחלה בעשיית פסח דורות אלא בארץ, דכתיב והיה כי תבאו אל הארץ וכו׳ ושמרתם את העבודה הזאת (שמות י״ב כ״ה), עוד נאמר שם והיה כי יביאך וכו׳ ועבדת את העבודה הזאת, ועכשיו רצה הקב״ה וצוה שיעשו אותו כדי שתהיה זכר גאולתם והנסים שנעשו להם ולאבותיהם נעתק להם מן האבות הרואים לבניהם ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון. והנה אמר בתחלה והיה כי תבאו אל הארץ לומר שאין מצוה זו נוהגת בחוץ לארץ לדורות, ועכשיו צוה שינהגו בה במדבר, ועל דעת רבותינו לא עשו אותה אלא בשנה זו לבד שלא היו יכולים לעשותה בשאר השנים שהיו במדבר לפי שנולדו להם בנים ועבדים ולא יכלו לימול אותם בדרך כמפורש ביהושע, והיתה מילת הזכרים מעכבת, אולם בשנה השנייה הזאת יכלו לעשות הפסח כי בניהם שנולדו אחר יציאתם ממצרים היו עדיין עוללים ויונקים, ולא באו לכלל החיוב ההוא:
ויעשו בני ישראל את הפסח – מלבד מה שעשו בשמיני למלואים וחנכת הנשיאים, יעשו ג״כ את הפסח, שלא יפטרו ממנו בשביל שמחת המצות שקיימו, כמו שקרה בבית ראשון שספרו רז״ל שביטל שלמה את יה״כ בשביל חנכת הבית (רע״ס), ואין א״כ הוי״ו נוספת.
ויעשו בני ישראל וגו׳ – כדרך שנאמר כאן לגבי קרבן הפסח שיש להקריבו ״במועדו״, כך נאמר גם להלן (כח, ב) לגבי קרבן התמיד: ״תשמרו להקריב לי במועדו״. בשני המקומות דורשים חז״ל מתיבת ״במועדו״: ״⁠ ⁠׳במועדו׳ ואפילו בשבת, ׳במועדו׳ ואפילו בטומאה״ (פסחים עז.). הווי אומר, שכאשר מגיע הזמן שנקבע לקרבן, צריך להקריבו בכל מצב שהוא, אפילו אם הזמן שנקבע לו חל בשבת, ואפילו אם ניתן להקריבו רק בטומאה – כגון שהכהנים או כלי השרת היו טמאים, או במקרה של פסח – אם כל ציבור מקריבי הקרבן או רובם היו טמאים. חז״ל אומרים שם עוד, שהלכה זו נוהגת גם בשאר קרבנות ציבור, שכן על כולם נאמר: ״אלה תעשו לה׳ במועדיכם״ (להלן כט, לט), ״וידבר משה את מעדי ה׳ אל בני ישראל״ (ויקרא כג, מד); מכאן שדין ״במועדו״ נוהג באופן כללי בכל הקרבנות האלה: ״הכתוב קבעו מועד אחד לכולם״.
במסכת פסחים (סו–סז) מביאים חז״ל עוד ראיה מיוחדת מהכתוב, שקרבן התמיד קרב אפילו בשבת, וקרבן פסח אפילו בטומאה. לגבי תמיד בשבת נאמר: ״עלת שבת בשבתו על עלת התמיד״ (להלן כח, י). לגבי פסח בטומאה נאמר: ״איש איש כי יהיה טמא לנפש״ (פסוק י), ומשמעו: רק יחידים שהם טמאים לנפש מביאים פסח שני בחודש אייר, אך ציבור שהוא טמא מקריב את הפסח במועדו, בניסן. נמצא שהפסח בא בטומאה, כמאמר חז״ל שם: ״⁠ ⁠׳איש׳ נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה״. לאחר מכן נלמדות שתי הלכות אלו בגזירה שווה ״במועדו במועדו״, מתמיד לפסח ומפסח לתמיד.
נראה ששתי סוגיות אלה (פסחים סו והלאה, עז.) משלימות זו את זו, ורק על ידי הגזירה שווה מקבל ״במועדו״ את הגדרתו המדויקת. אילולא גזירה שווה זו שעל ידה נלמד דין טומאה מפסח לתמיד, היה הדין המשתמע מ״במועדו״ נוהג בכל טומאות, ואם כן יוקרב הקרבן במועדו אפילו בטומאת זב וכדומה. הגזירה שווה מפסח מגבילה הלכה זו אך ורק לטומאת מת. ואילו הייתה בידינו רק הגזירה שווה, הייתה ההלכה מוגבלת רק לתמיד ולפסח; אך מכיוון שהגזירה שווה רק קובעת מהי משמעותו של ״במועדו״, הרי מוכח שההלכה נוהגת בכל קרבנות ציבור, שכן הכתוב כולל את כולם במושג של ״מועד״. ונראה, שיישוב זה של שתי הסוגיות עומד גם ביסוד דברי התוספות במנחות (עב: ד״ה שנאמר).
ואכן המושג המונח בלשון ״במועדו״ – קרבן שזמנו קבוע – הוא הגורם המכריע לדחיית שבת וטומאה. ואף על פי שהלשון השכיחה ״טומאה הותרה בציבור״ או ״טומאה דחויה בציבור״ (עיין להלן) נראית כמדגישה את עניין הציבור, וכן הסוגיות שהובאו לעיל מדברות כסדר על ״קרבנות ציבור״, מציינים חז״ל במסכת תמורה (יד.) ובמסכת יומא (נ.), שפר יום הכיפורים של כהן גדול וחביתי כהן גדול (ויקרא ו, יג) הם קרבנות יחיד אך דוחים שבת וטומאה, מה שאין כן פר העלם דבר של ציבור (שם ד, יג) ושעירי עבודה זרה (במדבר טו, כד) שהם קרבנות ציבור אך אינם דוחים טומאה. לפיכך אומרים שם חז״ל במסקנה שהכל תלוי ב״זמנו קבוע״ בלבד: ״נקוט האי כללא בידך, כל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה אפילו ביחיד, וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה אפילו בציבור״ (יומא שם).
אולם לאחר העיון אנו רואים שהמושגים ״זמנו קבוע״ ו״ציבור״ שווים זה לזה במידה מסוימת. הגם שאי אפשר לומר על כל קרבנות ציבור שזמנם קבוע, אף על פי כן כל הקרבנות שזמנם קבוע הם קרבנות ציבור במובן היותר רחב של מושג זה. שכן נראה שיש לחלק בין קרבנות שהכהן הגדול מביא במסגרת תפקידו ככהן גדול – חביתין ופר יום הכיפורים, לבין קרבנות שהוא מביא מחמת סיבות אישיות ופרטיות – כגון שהיה מחוסר כפרה לאחר שנטהר מטומאתו. קרבנות מהסוג השני הם קרבנות יחיד ממש. לעומת זאת, חביתין ופר יום הכיפורים הם מיוחדים לכהן גדול, והמביאם ניכר על ידם ככהן גדול, הנציג האידיאלי של האומה במקדש. ייצוג זה אינו תלוי באישיותו הפרטית של כהן גדול מסוים זה; שכן אם נטמא או מת, מחליפה אותו האומה באחר. נמצא, שאף שהגמרא ביומא (שם) אינה מקבלת את הדעה שפר יום הכיפורים הוא קרבן ציבור במובן המצומצם, מכל מקום נראה לנו לומר – מהטעמים שנתבארו לעיל – שניתן לסכם את ההלכה הנ״ל כך: ״כל קרבנות ציבור שזמנן קבוע דוחין את השבת ואת הטומאה״.
ננסה עתה להבין את טעמן של הלכות אלה. נראה שהיסודות הכלולים במושג ״במועדו״ – כפי שהוגדרו לעיל – מבטאים את אותן האמיתות העולות גם מהלכות שבת וטומאה; והם מבטאים אמיתות אלה באופן כה חיובי עד שקיומם המעשי יכול לדחות שבת וטומאה.
שכן ״מועד״ (עיין פירוש, שמות יב, א–ב) הוא זמן שנקבע עבורנו על ידי ה׳ כדי שניוועד עִמו, ואנו נענים להזמנה זו על ידי קרבן לה׳. כל הזמנים האלה מיוסדים על מעשה מיוחד כלשהו של השגחת ה׳, אשר נתן לכל אחד מאותם זמנים את משמעותו המיוחדת לעלייתנו המוסרית. משמעות זו באה בנוסף למשמעותו של כל רגע ורגע במסגרת מהלך הזמן; שכן כל רגע יש לו משמעות על ידי השתלבותו בהתפתחות הטבעית של הזמנים.
נמצא שכל אחד מהמועדים האלה מגלה את ה׳ כאֵל בן⁠־חורין, אישי וכל⁠־יכול, אשר לא רק ברא את העולם, אלא גם מושל בו אחר הבריאה, וצר את צורתו בשלטון חופשי. לפיכך כל מועדי ה׳ – כולל ראש חודש (עיין פירוש, שמות יב, א–ב) – קשורים למעשי ההתגלות של תקופת ייסוד ישראל כעם. כל המועדים האלה מעידים על העובדה היסודית של בריאת העולם והנהגתו על ידי ה׳, והם מעידים עליה על יסוד האירועים ההיסטוריים שעברו עלינו בהתפתחותנו אנו. שבת היא הזיכרון הראשון והכלל⁠־עולמי לאותה אמת יסודית, אלא שעדותה היא מעבר לכל אירוע העובר על האדם באופן אישי. לפי זה, כל מועדי ה׳ אינם אלא עדויות חדשות לשבת.
על פי זה תבואר ההלכה בנוגע לקרבנות המועדים בשבת. קרבנות אלה קרבים ביום הזיכרון למעשי ההתגלות של ה׳; אנחנו מקריבים אותם אל ה׳ שנתגלה אלינו ביום זה. לפיכך מלאכות האסורות בדרך כלל בשבת, מותרות לצורך קרבנות אלה. שכן מלאכה הנעשית למטרה זו אינה מחללת את השבת אלא אדרבה מקדשת אותה.
דברים אלה אמורים לא רק בזמני ההתגלות, המזמנים אותנו להיוועד עם ה׳, אלא גם קרבן התמיד – של שחר ושל בין הערביים – קשור למועדי ה׳ האלה; קרבן התמיד הושווה לקרבן הפסח, מאחר שבשניהם נאמר ״במועדו״. (אלה הם שני המקומות היחידים, שתיבת ״במועדו״ נכתבה בהם בכתיב מלא. נמצא ששורש ״יעד״, שהוא המושג המכריע כאן, מודגש כאן בבהירות מלאה.) מכאן אנו למדים שכל יום צריך להיחשב כמעשה מיוחד של ה׳. הרגיל והיום⁠־יומי מצטרף אל האירוע הייחודי, ושניהם יחד מספרים כבוד אל. השמש הזורחת והשמש השוקעת, כל אחת נעשית ל״מועד״, לזמן המעיד על הימצאות ה׳. בזמנים אלה אנחנו מביאים קרבן לה׳, לבקש את קרבתו בזמן התגלותו. לפי זה, זמן התמיד הוא התגלות ה׳ בהווה, כדרך שהשבת מעידה על התגלותו במעשה בראשית. לפיכך הקרבת התמיד בשבת אינה מחללת את השבת אלא מקדשת אותה.
וכן הוא גם בדחיית הטומאה. שכן טומאת מת – בניגוד למקדש – כופרת באל האישי בן⁠־החורין ובאישיות האדם בעלת החירות המוסרית. אך בחינת ה״מועדו״ של קרבן שזמנו קבוע מעידה על שתי אמיתות אלה, ועדות חיובית זו מבטלת את כפירת הטומאה. שכן רגע מסוים בזמן הופך למועד, לזמן קבוע, רק על ידי מעשה מיוחד של האל בן⁠־החורין. על ידי מעשה זה, מעיד ה׳ על עצמו שהוא אל אישי ובן⁠־חורין – וזהו תנאי מוקדם הכרחי לאישיותו בת⁠־החורין של האדם. בזַמנו אותנו במועד, קובע ה׳ את חירותו האישית כיסוד חירותנו, וכך הוא ערב לנו לחירותנו המוסרית, המוצאת את ביטויה העליון בקרבן לה׳. המעשה החופשי של ה׳, המונח ביסוד כל זמן קבוע, מזמן אותנו למעשה אנושי חופשי, אשר ביטויו המתאים הוא הקרבן.
אך גם למושג הציבור יש כאן חשיבות מיוחדת. שכן נראה לנו שקרבן שזמנו קבוע יכול להיות מוטל רק על ציבור; לפיכך כל הקרבנות שזמנן קבוע הם קרבנות ציבור. רק הציבור יכול להקריב קרבן בזמן המיועד, שנה אחר שנה, משום שרק הציבור תמיד יהיה קיים בזמן זה כל שנה. היחיד מת בסופו של דבר, בעוד ש״אין הציבור מתים״ (תמורה טו:); הציבור בכללותו הוא נצחי, בן אלמוות. אך בכך מהווה הציבור – כפי שהוא מיוצג בקרבנות שזמנן קבוע – ראיה שאין עליה פירכא למעמדו הרוחני הכעין⁠־אלוקי של האדם בעל החירות המוסרית, מעמד שהוא למעלה מטומאת מת ואין למוות שלטון עליו. שכן מה שמאחד את ההמונים והופך אותם לציבור, הוא לא הצד הגופני שנועד להיעלם במוות, אלא היסוד הרוחני האלוקי. על ידי יסוד זה, גם החבר היחיד המתמסר לציבור, חי לנצח דרך הציבור. חייו נמשכים גם לאחר מותו הגופני; שכן הערכים הרוחניים האלוקיים שהוא הנחיל לציבור במהלך חייו הארציים עדיין חיים וקיימים, ודרכם עודנו חי בעולם הזה, ומעשיו הטובים קיימים לעד. לפיכך טומאה דחויה בציבור או הותרה בציבור, ודחייה זו נוהגת בטומאת מת בלבד.
(לפי הדברים האמורים יש חשיבות גם למושג הציבור לצד המושג של זמנו קבוע, וזהו הטעם ששלמי חגיגה ועולות ראייה אינם דוחים שבת וטומאה. שכן, הגם שהם באים רק ברגל [זמנם קבוע לרגל] ואם יעבור הרגל אין להם תקנה, אף על פי כן, מאחר שיש להם תשלומין כל שבעה, אינם דומים לפסח הבא ״בכנופיא״ על ידי כל קהל עדת ישראל בעת ובעונה אחת. לפיכך לא מתקיים בהם מושג הציבור במובנו המדויק. דבר זה יתרץ את קושיות התוספות בפסחים [עו: ד״ה קא]. והשווה לחם משנה להלכות חגיגה [א, ח], שמתרץ את הקושיות באופן שונה במקצת.)
אולם הרעיון המתעורר על ידי טומאת מת, הוא כל כך מנוגד למשמעות ומטרת המקדש, עד שטומאה אינה נדחית בציבור מאליה; אלא שלא כדעת המיעוט ש״טומאה הותרה בציבור״, הדעה המקובלת היא ש״טומאה דחויה בציבור״. לפיכך בכל מקום שטומאה נדחית – כמו בקרבן ציבור שזמנו קבוע – זקוקים אנו להשפעה החיובית של הציץ: ״בעיא ציץ לרצות״ (פסחים עז.). על משמעותו של הציץ בדחיית טומאה, עיין פירושנו לשמות (כח, לח).
ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו – אפי׳ בשבת ומאמר הזה מובא במכלתא (בא סי׳ ל׳) ושם פרשתי עיי״ש.
תעשו אותו במועדו – אמר ב״פ במועדו ללמד שדוחה שבת וטומאה, ומ״ש מה פרה דוחה טומאה, כמ״ש בפרה (ג׳:ז׳) שהיו מטמאים כהן השורף הפרה ופרש״י בחגיגה (כ״ג) שהיו מטמאים בשרץ. וכ״כ הרמב״ם (ה׳ פ״א פ׳ א׳), ואף למ״ש הר״ש והתוס׳ (יומא דף ב׳, חגיגה שם) דלא היו מזלזלים בו כולי האי מודה שאם טמאוהו בשרץ לא פסל:
ככל חקותיו וככל משפטיו – כבר בארתי מאמר זה בפי׳ המכלתא (פ׳ בא) שאתיא כר׳ יאשיה שס״ל שמ״ש זאת חקת הפסח מציין שנוהג בפסח דורות, ומ״ש ככל חקותיו, מפני שמזה לא למדנו רק שהדברים שנאמרו בפ׳ זאת חקת הפסח נוהג לדורות, שהם כל בן נכר לא יאכל בו, לא תוציא מן הבשר חוצה, ועצם לא תשברו בו, ולא ידעינן דברים שנאמרו בפ׳ הקודמות, לכן אמר ככל חקותיו ומרבה דברים שבגופו שנאמרו בפ׳ הקודמות שה תמים זכר בן שנה וצלי אש, ומ״ש וככל משפטיו – ר״ל כל דיני הנהגתו שהם דברים שעל גופו אכילת מצה ומרור, ומן מלת כל מרבה אף דברים שלא על גופו מצה שבעה ובעור חמץ (עי׳ פסחים דף צה), ומה שהגהתי מלות ושלא על גופו כ״ה גי׳ הגר״א משפטיו להביא מצות שעל גופו ככל משפטיו להביא מצות שלא על גופו למצה שבעה ולבעור חמץ, וכן נראה גי׳ הרמב״ן לפי מה שהגיה דברי רש״י שעל גופו צלי אש שחוץ לגופו מצה שבעה ובעור חמץ, ומש״ש וכן בפסח שני נאמר חקותיו ומשפטיו מלת ומשפטיו צריך למחוק והמפרשים נבוכו בכ״ז ועי׳ לקמן (סי׳ כ״ה):
במועדו: פירש רש״י: אף בשבת, ״במועדו״ אף בטומאה. פירוש, שתי פעמים כתיב ״במועדו״ כאן. והכי איתא באמת בספרי. אבל זה אינו אלא לתנא דלא משמע ליה מלשון ״במועדו״ שבת וטומאה אלא מצד יתור וגזירה שוה, אבל לברייתא דתו״כ דמשמע לשון ״במועדו״ שבת וטומאה וכמו שכתבו התוספות פסחים (סו,א), א״כ יש לפרש האי ״במועדו״ כך פירושו, דאע״ג שאין ענין לפסח בהיותם במדבר, מ״מ אחר שהוא ״במועדו״ בארץ ישראל, יש לעשות גם במדבר, וכמו שכתבתי לעיל (פסוק א׳) שהוא משום יעוד וכמו כל הקרבנות.
{וכתיב ״ויעשו״ ובפסוק ג׳ כתיב ״תעשו״. היינו, דבזה המקרא (פסוקנו) מרומז גם לדורות, דאפילו חרב בית המקדש כל זמן שאפשר להקריב שמזבח קיים יעשו}.
ויעשו בני ישראל כו׳ במועדו – מלא. וכן בתמיד. לכן יליף גז״ש לדחות שבת. גם מרמז במועדו מלא, שעד י״ד לא יעשו מאומה, כי אין פסח דורות מקחו מבעשור, רק בארבעה עשר, מועד מלא.
ויעשו בני ישראל כו׳ – הנה היו שש מאות אלף מבן כ׳ גברים, ולמ״ד נשים בראשון חובה, א״כ היו כפלים, וכהנים לא היו רק אהרן ושני בניו, דנדב ואביהוא מתו, ופנחס לא נתכהן עדיין, וכן משה, וא״כ שלשה כהנים היו צריכים לעסוק בעבודת רבבות פסחים בזמן קצר, אם כי מצאנו לאהרן, שהניף כ״ב אלף לוים ביום אחד, יעוין פתיחה לאיכה במה׳, בכ״ז הוא פלא יותר גדול, לכן דייק השי״ת בין הערבים תעשו אותו, שבזמן קצר מחצות היום עד הערב. והכפיל הכתוב ויעשו בין הערבים, כי הוא פלא גדול. ולכן צוה השי״ת בשנה זו שר״ח ניסן היה באחד בשבת, והיה הפסח בשבת, דאז לא הוצרכו אהרן ובניו להקטיר האימורים עד ערב, דחלבי שבת קרבין ביו״ט, אבל בקביעות אחרת היה להם להקטיר בין הערבים, דחלבי חול אין קריבין ביו״ט, וזה אי אפשר כלל. ודו״ק. ולפ״ז א״ש מה שנסתפקו בני בתירה אם פסח דוחה שבת, היינו על הקטרה נסתפקו. ודו״ק.
עזרא ו׳: ויעשו בנ״י את הפסח כו׳ ויאכלו כו׳ וכל הנבדל מטמאת כו׳ – לפלא הלא בנו המזבח והעלו עולות, תמידין ומועדים, וחג, וחדשים ומדוע לא הקריבו פסח עד שנה הששית. ואולי, משום דכעת הטהרו הכהנים והלוים כאשר מוכח, דחגי הנביא הוא גלה להן אפר פרה (לכן למדם הל׳ טומאה בחגי), לכן קודם היו טמאים והקריבו קרבנות צבור בטומאה, אך מדוע לא עשו פסח, אולי, דקרבנות צבור היו מקריבין מתרומת הלשכה, והיו תורמין לשם כל המדינות, כמבואר פ״ג דשקלים, והיה קרבן צבור, אבל פסח לא היו עושין רק הבאים מהגולה, וכל כמה דלא סליק עזרא לא חשיב (ערכין דף י״ג), לכן כיון שלא היה יסוד המעלה עדיין לא היו חשובים כצבור. ואף דאמרו, דלענין טומאה הלוך אחר רוב הנכנסין בעזרה, זה השתא דסלוק כולהו, אבל קודם דלא סלוק בימי עזרא ולא נתקדשה הארץ. דקדושת הארץ לא קדשה לע״ל, ובטלה בכבוש הארץ בימי נבוכדנצר, תו השבים מהגולה נגד כל קהל הגולה היו כיחידים, ולא בא פסח בטומאה. ודו״ק. ולכן לא נזכר בהך דשנה שני׳, שהקריבו חטאת מוסף בר״ח ובמועדים, משום דלא היו נאכלים בטומאה, רק בשנה הששית הקריבו אז לחנוכת הבית צפירי עזים לחטאת שאז היו טהורים, והיו נאכלים לכהנים כשעיר המלואים, ודו״ק. והוא ענין ארוך מאוד.
ויעשו בני ישראל – ת״ר, שואלין ודורשין כהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, שנאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וכתיב (פ׳ ו׳) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם.⁠1 (פסחים ו׳:)
במועדו – במועדו – ואפילו בשבת, במועדו – ואפילו בטומאה.⁠2 (שם ע״ז.)
1. נראה דצ״ל ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחודש, והוא פסוק ה׳, עיין בסוגיא. וכתבו התוס׳ וז״ל, אע״פ שע״י שאילתן הוזקק לומר להם, מ״מ לא היה צריך להאריך אלא לא תעשו פסח, ותו לא, עכ״ל. ולכאורה אינו מבואר דהא לא ידע שהדין כן שלא יעשו אז את הפסח, כמבואר שאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳, וצ״ל דכונתם דאחרי ששמע פרטי הדין מהקב״ה לא היה לו ללמד מיד לישראל בפרטיות אלא רק לומר שהיום אל יעשו את הפסח, ובי״ד באייר לבאר להם בפרטיות, ומדלימד להם כל זה בי״ד בניסן ש״מ דשואלין ודורשין שלשים יום קודם הזמן. ובעיקר הדין דשואלין ודורשין ל׳ יום קודם החג בארנו ס״פ אמור.
2. שאם היו רוב הקהל טמאי מת או שהיו הכהנים או כלי השרת טמאי מת אינם נדחים לפסח שני כמו יחידים אלא עושין הפסח בטומאה, ועיין מש״כ בסמוך בפסוק י׳.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקונירמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ג) בְּאַרְבָּעָ֣ה עָשָֽׂר⁠־י֠וֹם בַּחֹ֨דֶשׁ הַזֶּ֜ה בֵּ֧ין הָֽעַרְבַּ֛יִםא תַּעֲשׂ֥וּ אֹת֖וֹ בְּמֹעֲד֑וֹב כְּכׇל⁠־חֻקֹּתָ֥יו וּכְכׇל⁠־מִשְׁפָּטָ֖יו תַּעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃
On the fourteenth day of this month, at evening, you shall keep it in its appointed season; according to all its statutes, and according to all its ordinances, you shall keep it.⁠"
א. הָֽעַרְבַּ֛יִם =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=הָֽעֲרְבַּ֛יִם (חטף פתח באות עי״ן)
• הערות דותן והמקליד וברויאר
ב. בְּמֹעֲד֑וֹ =ל1,ב,ש[תיקון],ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ורמ״ה (כתיב חסר וי״ו)
• ל!=בְּמוֹעֲד֑וֹ (כתיב מלא וי״ו)
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״במשך חכמהעודהכל
בארבעה עשר יום לחדש הזה [וגו׳ במועדו] – למה נאמר והלא כבר נאמר ויעשו [במועדו] אלא בא הכתוב ולימד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטומאה. הא עד שלא יאמר יש לי בדין, ומה פרה שאינה דוחה את השבת דוחה טומאה, פסח ראשון שדוחה את השבת אינו דין שידחה טומאה. הרי פסח שני יוכיח, שדוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה והוא יוכיח לפסח ראשון שאף על פי שדוחה את השבת לא ידחה את הטומאה? תלמוד לומר: במועדו בא הכתוב ולימד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטומאה.
ככל חקותיו – אלו מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה, וככל משפטיו אלו מצוות שעל גופו [ושלא על גופו] למצה שבעה ולבעור חמץ.
בארבעה עשר יום לחדש הזה בין הערבים יעשו אותו במועדו – בארבעה מקומות הוא אומר בין הערבים יכול בערבו של ערב ובערבו של שחר ובחצות היום כיון היא שחיטת הפסח ת״ל בין הערבים בא לחלוק בין הערבים שנים או בערב משחשכה אמ׳ בשלישי בין הערבים או בין הערבים בין השמשות אמ׳ ברביעי בין הערבים בא לחלוק בין חצות יום ובין לילה לכוין שמונה ומחצה. כל ימות השנה היה התמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה ערב פסחים היה נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה והפסח אחריו בזמן שחל ערב פסחים להיות ערב שבת [היה נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה בזמן שחל להיות בשבת] ר׳ ישמעאל אומר כסדורו בערב שבת ר׳ עקיבא אומר כסדורו בחול.
ככל חקותיו וככל משפטיו – כחקות כחקתי חקתיו וככל חקתיו כמשפט כמשפטי משפטיו וככל משפטיו ליתן בפסח דורות מה שלימד בפסח מצרים [ומה לימד בפסח מצרים אמ׳] שה תמים זכר בן שנה (שמות י״ב:ה׳) אף של דורות כן. מה לימד בפסח מצרים אמ׳ מן הכבשים ומן העזים תקחו (שמות י״ב:ה׳) אף של דורות כן [כללו של דבר כל שלימד בפסח מצרים לימד בפסח דורות].
בְּאַרְבְּעַת עֶשְׂרָא יוֹמָא בְּיַרְחָא הָדֵין בֵּין שִׁמְשַׁיָּא תַּעְבְּדוּן יָתֵיהּ בְּזִמְנֵיהּ כְּכָל גְּזֵירָתֵיהּ וּכְכָל דְּחָזֵי לֵיהּ תַּעְבְּדוּן יָתֵיהּ.
On the fourteenth day of this month, between the suns, they shall perform it in its time according to all the rites of it, and according to all the form of it, shall they do it.
בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ
בְּאַרְבַּעַת (ח״נ: בְּאַרְבָּעָה) עַסְרָא (ח״נ: עָשָׂר) יוֹמָא בְּיַרְחָא (ח״נ: לְיַרְחָא) הָדֵין בֵּין שִׁמְשַׁיָּא תַּעְבְּדוּן יָתֵיהּ בְּזִמְנֵיהּ כְּכָל גְּזֵירָתֵיהּ וּכְכָל דְּחָזֵי לֵיהּ תַּעְבְּדוּן יָתֵיהּ
חֻקַּת הַפָּסַח – גזירה
א. ״כְּכָל חֻקֹּתָיו״ – ״כְּכָל גְּזֵירָתֵיהּ״ ולא כתרגומו הקבוע, כגון ״שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים״ (דברים ד א) ״שְׁמַע לִקְיָמַיָּא וּלְדִינַיָּא״. לטעם השינוי ראה להלן ״כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ״ (פס׳ יד) ״כִּגְזֵירַת פִּסְחָא וְכִדְחָזֵי לֵיהּ״.
מִשְׁפָּט – דִּינָא, הִלְכְּתָא, כִּדְחָזֵי
ב. אונקלוס מתרגם מִשְׁפָּט בשלושה אופנים: דִּינָא, כגון ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים״ (שמות כא א) ״וְאִלֵּין דִּינַיָּא״ ;הִלְכְּתָא, כגון ״כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ״ (בראשית מ יג) ״כְּהִלְכְּתָא קַדְמֵיתָא״; כִּדְחָזֵי [בתאג׳: כְּדַחְזֵי], כגון ״וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט״ (ויקרא ט טז) ״וְעַבְדַהּ כִּדְחָזֵי״. לכן נבוך בעל ״נתינה לגר״ שכתב: ״השם משפט יתרגם פעם בלשון דינא, פעם בלשון הלכה ופעם בלשון חזי. ולא ידענו מדוע בחר לו פה לתרגם: חזי״. כלומר מכיוון שמשפטי קרבן פסח הם הלכה, היה לדעתו ראוי לתרגם דִּינָא או הִלְכְּתָא.
התשובה היא שדִּינָא נתייחד למִשְׁפָּט בהוראת חוק, יושר, דין צדק – עניין הנדון על ידי שופט, כברוב המקראות, כגון: ״וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״ (בראשית יח יט) ״לְמַעֲבַד צְדַקְתָּא וְדִינָא״, ואינו שייך לקרבן פסח. כנגד זאת, כִּדְחָזֵי או הִלְכְּתָא משמעם מנהג ואת ההבחנה ביניהם מספק ״באורי אונקלוס״.⁠1 מנהג קבוע שנתפרש בתורה אבל אינו מתחום מעשה בית דין מתורגם כִּדְחָזֵי, כלומר בדרך הראויה והקבועה, כגון במעשי הנסכים והקרבנות וכן בפסוקנו. פרט לשלושת הפסוקים שבהם תרגם הִלְכְּתָא: ״כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן״ – ״כְּהִלְכְּתָא קַדְמֵיתָא״, ״כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת״ (שמות כא ט) ״כְּהִלְכַּת בְּנָת יִשְׂרָאֵל״. ״כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר״ (שמות כו ל) ״כְּהִלְכְתֵיהּ״, שבהם אין מקום לתרגם כִּדְחָזֵי אם משום שלא נתבאר משפטם, ואינם אלא מוסכמה מקומית כגון ״כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ״ או מפני שאינם קבועים ומסוימים, כגון ״כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת״, שמשפטן הוא תוצאה של מצבן הכלכלי אשר תלוי בין היתר ביכולת הבעל. גם ״כְּמִשְׁפָּטוֹ״ שבהקמת המשכן, משתנה על פי הנסיבות: יש הפרש בין אדני המשכן לאדני החצר, ולא הרי הקמת הקרשים כהרי העמדת העמודים וכיוצא באלו.⁠2
1. בביאורו לפסוק ״כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן״ (בראשית מ יג). וראה גם תרגומנא לפסוק, שפירש בדרך דומה.
2. בת״א ״הלכתא״ אינה כלשון ״הלכה״ שבלשון חז״ל אלא משמעה מנהג, דרך כמבואר בפסוק ״כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת״ (שמות כא ט) ״כְּהִלְכַּת בְּנָת יִשְׂרָאֵל״.
בארבעת עשר יומין לירחה הדין ביניא שמשתה תעבדון יתיה בזמניה ככל קיימוי וככל סידרי דינוי תעבדון יתיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לירחה הדין ביני״) גם נוסח חילופי ״בירחה ניסן ביני״, וגם נוסח חילופי: ״בין״.
בארביסר יומא בירחא הדין בין שימשתא תעבדון יתיה בזימניה ככל קייומוי וככל דינוי תעבדון יתיה.
On the fourteenth day of this month, between the suns, they shall perform it in its time; according to all its rites and all its statutes shall they do it.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

פִי אַליַוְםִ אלרַאבִּעִ עַשַׁרֵ מִן הַדַ׳א אַלשַּׁהרִ בַּיְןַ אלגֻ׳רֻובַּיְןִ תַּצנַעֻונַהֻ פִי וַקתִהִ כַּגַמִיעִ רֻסֻומִהִ וַאַחכַּאמִהִ תַּצנַעֻונַהֻ
ביום הארבעה עשר מן זה החדש, בין שני זמני השקיעות, תעשו אותו בזמנו, ככל חקיו ומשפטיו תעשו אותו.
ככל חקתיו – אילו מצוות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה (שמות י״ב:ה׳).
ככל משפטיו – אילוא מצות שעל גופו ממקום אחר: לשבעת ימים, ולמצהב ולביעור חמץ.
א. בכ״י לייפציג 1: ״איל״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34, וכן בחזקוני. בכ״י ליידן 1, לונדון 26917: ״לשבעת ימים למצה״. בדפוס רומא: ״למצות החג שבעת ימים״.
ככל חקותיו ACCORDING TO ALL RITES OF IT [… SHALL YOU KEEP IT] – This refers to the laws relating to its body itself (i.e. the animal itself) while alive – that it must be "a lamb, without blemish, a male, one year old" (Shemot 12:5) (Sifre Bemidbar 9).
וככל משפטיו AND ACCORDING TO ALL THE REGULATIONS THEREOF – This again refers to commands which have a bearing upon the animal itself but originating from another place (i.e. outside the animal itself), e.g. seven days for eating unleavened bread and during which the leaven must be removed from one's home. [Some editions have (cf. Nachmanides): the laws relating to the animal itself are that it must be "a lamb, without blemish, a male and one year old". Such as have to be practiced upon its body (note the difference in the meaning of this phrase, and the omission of ממקום אחר) are those mentioned in Shemot 12:9: "roasted with fire, its head with its legs and the inward parts thereof"; and finally such as go beyond the sacrifice itself: the eating of unleavened bread and the removal of leaven from the house].
פס׳: בארבעה עשר יום1למה אמר עוד במועדו. מלמד שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטומאה. ככל חוקותיו אלו מצות שבגופו. שה תמים זכר בן שנה. וככל משפטיו אלו מצות שעל גופו למצה ומרורים וביעור חמץ:
1. למה נאמר עוד במועדו. היינו בקרא השני:
וככל משפטיו – פר״ש: כגון שבעת ימים למצה ולביעור חמץ לשבעת הימים כדכתיב שבעת ימים תאכל מצות (שמות י״ג:ו׳), ולמצה כדכתיב על מצות ומרורים יאכלהו (במדבר ט׳:י״א), לביעור חמץ דכתיב לא תזבח על חמץ דם זבחי (שמות כ״ג:י״ח).
וככל משפטיו, "and according to all the ordinances thereof;⁠" according to Rashi, this refers to the festival being observed for the full seven days, the search for chametz and its disposal prior to the beginning of the festival, all in accordance with what has been written in chapter 12 of the Book of Exodus.
כתוב בפירושי רבינו שלמה: ככל חוקותיו – אלו מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה (שמות י״ב:ה׳). ככל משפטיו – אלו מצות שעל גופו, לשבעת ימים, למצה, ולביעור חמץ.
וטעות סופר הוא. אלא, מצות שבגופו – שה תמים זכר בן שנה (שמות י״ב:ה׳), שעל גופו – צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו (שמות י״ב:ט׳), שחוץ לגופו – מצה וביעור חמץ, ולא דבר בהןא הכתוב כאן. וכן בפסח שני נאמר: חקותיו ומשפטיו (במדבר ט׳:י״ד), ומצה וחמץ עמו בבית, ואינו נוהג אלא יום אחד.
וקיצר הכתוב לאמר: בין הערבים תעשו אותו ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו אותו – לרבות דיני האכילה שאינם באותו היום הנזכר בכתוב, כי בלילה שאחריו יאכל, שכבר פירש שם: ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו׳ (שמות י״ב:ח׳). וכן: בחדש השני בארבעה עשר בין הערביים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט׳:י״א) – טעמו: יאכלוהו בעת האכילה הנזכרת שם בצואה של פסח ראשון.
א. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2 חסר: ״בהן״.
ACCORDING TO ALL THE STATUTES OF IT, AND ACCORDING TO ALL THE ORDINANCES THEREOF, SHALL YE BRING IT [i.e., the Passover-offering]. Now it is written in the commentary of Rashi: "According to all the statutes of it — this refers to the laws concerning the animal itself, [that it should be] a lamb without blemish, a male of the first year.⁠1 And according to all the ordinances thereof — this relates to the laws 'upon' the lamb,⁠2 such as eating unleavened bread for seven days, and the removal of leavened bread.⁠" But this is a copyist's error.⁠3 For the laws which concern the animal itself are as stated above], a lamb without blemish, a male of the first year;4 the laws "upon" the animal are that it should be roast with fire; its head with its legs and with the inwards thereof;5 whereas the laws which are "outside" the animal itself are [the duty to eat] unleavened bread [on the first evening of the festival] and the duty of removing leavened bread, concerning which Scripture does not speak here at all. Similarly, it is said of the second Passover that [it should be observed] according to the statute of the Passover, and according to the ordinance thereof,⁠6 and a person may [then] have both unleavened bread and leavened bread with him in his house,⁠7 and it applies for only one day.⁠8
Now Scripture spoke briefly, saying, at dusk, ye shall bring it in its appointed season; according to all the statutes of it, and according to all the ordinances thereof, shall ye bring it,⁠9 thereby including the laws relating to eating it, that it should not be on the day mentioned by the verse [on which the offering is slaughtered], but it is to be eaten on the following night, since He already explained previously, And they shall eat the flesh in that night etc.⁠10 Similarly, In the second month on the fourteenth day at dusk they shall bring it; they shall eat it with unleavened bread and bitter herbs,⁠11 means they shall eat it at the time of eating mentioned in the command concerning the first Passover.
1. Ibid., (5).
2. Our texts of Rashi add here: "from another place.⁠" Ramban interprets this phrase as an independent thought, as explained further on.
3. Ramban's meaning is as follows: Even if we concede that the duty to eat unleavened bread can be called a law "upon the lamb,⁠" because the Passover-offering must be eaten together with unleavened bread, in what way can the duty of destroying leavened bread be one that is "upon the lamb"? Therefore it must be a copyist's mistake in Rashi, which thus requires re-interpretation.
4. Ibid., (5).
5. Exodus 12:9.
6. Further, (14).
7. Pesachim 95a.
8. Hence the duty to eat unleavened bread and to destroy all leavened bread, cannot be included [as implied in our texts of Rashi] in the statutes and ordinances of the second Passover, since we have been taught that on the second Passover one may have both unleavened and leavened bread with one in the house! Furthermore, the second Passover applies only for one day; so how can there be a duty to eat unleavened bread for seven days included in "the ordinances that are upon the animal" [as our texts of Rashi have it]!
9. In (3) before us.
10. Exodus 12:5.
11. Further, (11).
בין הערבים תעשו אותו – אמר זה על עבודותיו ואמר:
ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו אותו – לרבות דיני האכילה שאינם באותו יום הנזכר כי אם בלילה שלאחריו כמו שכבר מפורש ואכלו את הבשר בלילה הזה. וכן בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו ועל מצות ומרורים יאכלוהו פי׳ בעת האכילה הנזכרת בצוואה של פסח ראשון:
בין הערבים תעשו אותו, "you shall prepare it in the afternoon.⁠" The various procedures connected with offering the Passover are all included in the words תעשו אותו, "prepare it.⁠"
ככל חוקותיו וככל משפטיו תעשו אותו, "you shall make it according to all its decrees and its laws.⁠" Here the Torah means to include the laws governing the eating of the Passover, such as that it must not be eaten on the day it was slaughtered but only on the night following it; as had been pointed out in chapter 12 in Exodus already, as well as the fact that similar rules apply to the people offering the substitute Passover known as פסח שני, by people who had been unable to do so on the proper date due to being ritually impure on account of contact with the dead.
ככל משפטיו – פר״ש לשבעת ימים, כלומר שבעת ימים מצות תאכלו, ומקשה העולם אדרבה פסח שני אינו צריך אכילת מצה שבעת ימים, רק עם הפסח לבדו, ומצה וחמץ יחד בבית אחד, וא״כ מהו לשבעת הימים. לכך יש מגיהים בפירוש רש״י ואומ׳ לשבעה ואינם גורסים ימים, וכך הפי׳ לשון שובעה, כלומר הפסח השני נאכל לשובע, כמו שנאכל פסח ראשון (צ״ע).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ככל חֻקֹתיו וככל משפטיו תעשו אֹתו – ׳חוקות׳ הם הדברים שבגוף הפסח, כמו שביארנו בפרשת בא אל פרעה, שאמר: ׳זאת חקת הפסח׳ (שמות יב, מג) ולא זכר אחר זה כי אם הדברים שבגוף הפסח; ואלו הדברים הם שיהיה תמים זכר בן שנה, ושיֵאכל בבית אחד, ושלא ישברו בו עצם, ושלא יאכל ממנו בן נכר, ושאר מה שדומה לזה. ואולם ׳משפטיו׳ הם המצוות הנלוות לו, כמו מצה וביעור חמץ.
ככל חקותיו אלו מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה וככל משפטיו אלו מצות שעל גופו ממקום אחר כגון שבעה ימים למצה ולביעור חמץ. הרמב״ן ז״ל כתב שהוא טעות סופר וצריך להיות מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה שעל גופו צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו שחוץ לגופו מצה וביעור חמץ נראה שכך היה הכתוב בספרי שבידו אבל בספרי שלפנינו אינו כתוב בו אלא כלשון רש״י ז״ל לא פחות ולא יותר אך הסבר׳ נותנת שהנוסחא שבידו הוא הנכונה מפני שלפי הנוסחא שבידנו יקשה מהו זה שאמרו מצות שעל גופו כגון ז׳ הימים למצה ולביעור חמץ בשלמא מצה מצינן למימר שנקראה שעל גופו מפני שהיה נאכלת עמו אלא ביעור חמץ מה ענינו לקרבן פסח עד שיקרא שעל גופו ועוד אם מצה וביעור חמץ בכלל חקיו ומשפטיו היו נוהגים ג״כ בפסח שני שנא׳ בו כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה ואינו כן שהרי פסח שני מצה וחמץ עמו בבית גם אינו נוהג אלא יום אחד:
(ג-ז) ולפי שצוה השם שיעשוהו במועדו ביאר מיד מהו המועד שלו והוא אמרו בי״ד יום וגו׳ ואמר ככל חקותיו על המצוות שהם בגופו של פסח ר״ל שה תמים זכר בן שנה.
ואמר וככל משפטיו על המצות שהן על גופו רוצה לומר צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו ומשה אמר הדבר לישראל והם עשו כמצותו אך קרה שהיו שם אנשים טמאים לנפש אדם ומפני שכבר נתבאר בסדר בא אל פרעה שלא ישחט הפסח על מי שלא יאכל אותו על כן כשראו האנשים האלה שהיו טמאים מזמן קרוב ולא נתחטאו עדין במי נדה כי טרם היום הז׳ לטהרתם חל י״ד בניסן הוצרכו לבא ביום ההוא יום שחיטת הפסח לפני משה ולפני אהרן אך דבורם היה אל משה ואהרן שומע ואמרו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה׳ במועדו בתוך בני ישראל.
והיתה טענתם זאת שהם לא היו מצורעים לשישולחו ממחנה שכינה וממחנה לויה וממחנה ישראל ולא יתחברו בהם ואינם ג״כ זבים וזבות לשישולחו ממחנה שכינה וממחנה לויה. אבל היתה טומאתה יותר קלה מכל אלה הטומאות שהם טמא מת שאינה משולחים אלא ממחנה שכינה בלבד וישבו במחנה לויה וכל שכן במחנה ישראל כמו שיתבאר וכיון שהדבר כן למה ימנעו ויגרעו לבלתי הקריב קרבן ה׳ בתוך בני ישראל כי אע״פ שימנעו מלאכול בקדשים ולא יאכלו את הפסח אין ראוי שימנע לבלתי הקריב את קרבן ה׳ על גבי מזבחו בתוך קרבנות ישראל כי כמו שהם בהיותם טמאים יושבים עמהם בתוך מחניהם כן היה ראוי שיתקרב קרבנם עם קרבנותיהם כי הוא קרבן ה׳ וכבודו הוא שיקובל לפניו וזה ענין אמרם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה׳ במועדו בתוך בני ישראל מהקרבת הקרבן דברו לא מאכילת הפסח לפי שהיה דעתם שיתקרב פסחם על גבי המזבח למען לא יהיה להם גרעין ובושה וכלימה כאלו הם ערלים ובני נכר אע״פ שלא יאכלו ממנו.
ככל חקותיו אלו מצות שבגופו וכו׳. כתב הרמב״ן [ד]⁠טעות סופר הוא, וצריך להיות; מצות שבגופו – ״שה תמים זכר בן שנה״ (שמות יב, ה), שעל גופו – ״צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו״ (שמות יב, ט), ושחוץ לגופו – מצה וביעור חמץ, עד כאן לשונו. והביא ראיה שטעות סופר הוא, דאם שעל גופו הן שבעת ימים למצה וביעור, והם כתובים ב״כל משפטיו״ הנזכר כאן, אם כן בפסח שני שכתוב (ראו פסוק יד) ״ככל חקותיו וככל משפטיו״ יהיה גם כן צריך ביעור חמץ ומצה שבעת ימים, ואין זה כן, שהרי בפסח שני חמץ עמו בבית ואינו זקוק לביעור (פסחים צה.), אלא ״כל חקותיו״ הם מצות שבגופו, כגון תמים זכר בן שנה, והוא כתוב ב״כל חקותיו״, ושעל גופו – צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו, והם כתובים ב״כל משפטיו״. אבל מצות שחוץ לגופו לא נכתבים בקרא. ולפיכך פסח שני שאין כתוב בו רק ״ככל חקותיו וככל משפטיו״, לא שייך אלא מצות שעל גופו ושבגופו, ולא אשר הם חוץ לגופו:
אלו מצות שעל גופו. ה״ג ככל חקותיו אלו מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה. וככל משפטיו אלו מצות שעל גופו צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. ושחוץ לגופו כלומר ממקום אחר כגון שבעת ימים וכו׳, וכ״כ הרמב״ן והרא״ם. אבל מה שבספרים כתוב ככל משפטיו וכו׳ לז׳ ימים למצה ולביעור חמץ טעות סופר הוא, דאם לא כן בפסח שני גם כן כתיב וכמשפטו ואפ״ה פסח שני מצה וחמץ עמו בבית כדפירש״י לקמן. ועיין בקצ״מ וב⁠[נחלת יעקב] שמישבין גרסת רש״י שלפנינו:
These are the commandments pertaining to its body. The text should read "According to all its statutes,⁠" these are the commandments pertaining to its body — a lamb; unblemished; male; a yearling. "And according to all its laws,⁠" these are the commandments that have a bearing on the body of the animal — roasted over fire; its head with its knees and its inner organs. Those laws that pertain to outside its body, meaning originating from elsewhere — for example "seven days…" This is also the version of the Ramban and Re'm. However, those texts that write "according to all its laws…" the seven days of eating matzoh and of eliminating chometz" are a copyist's error. For if this were not an error, regarding the Pesach Sheni, the Torah also writes "according to its laws,⁠" but nonetheless regarding the Pesach Sheni one may have matzoh and chometz together with him in his house, as Rashi explains later. See Kitzur Mizrochi and Nachalas Yaakov who resolve the text of Rashi that we have.
בארבעה עשר – אעפ״י שאמר במועדו חזר וביאר מהו המועד שלו, שהוא בי״ד דוקא, ואם יארע להם איזה עכוב לא יוכלו לאחר לעשותו ביום אחר בחדש ההוא, ולזה באו האנשים הטמאים ואמרו למשה למה נגרע וכו׳:
במעדו – כמו שנפרש לסמוך:
ככל חקתיו – אלו מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה וכו׳:
וככל משפטיו – אלו המצות הנהוגות בו בעשייתו שיהיה צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו ושלא יותירו וכו׳, וא״א לפרש על מצות אכילת מצה וביעור החמץ, שהרי גם בפסח שני כתוב ככל חקת הפסח תעשו אותו, ואחז״ל מצה וחמץ עמו בבית, אלא לא דיבר כאן הכתוב כלל בענין אכילת המצה וביעור החמץ וחג המצות שבעה לפי שהן חובת הגוף הנהוגות בכל מקום, וכבר נאמר בהם לדורותיכם חקת עולם, ואין ספק שנהגו בם כל ימי היותם במדבר, אעפ״י שלא עשו הפסח:
תעשו אתו – חזר וכפל תעשו אותו לרבות דיני האכילה שאינן באותו היום הנזכר בכתוב, כי בלילה שאחריו יאכל כמפורש בפרשת בא, וכן בפסח שני אמר על מצות ומרורים יאכלוהו, טעמו יאכלוהו בעת הראוי לאכילה שהוא בלילה, כי סמך על המפורש במקום אחר:
בין הערבים – כמו בין הערבים תאכלו בשר {שמות ט״ז:י״ב}, ויהי בערב ותעל השלו {שמות ט״ז:י״ג}, וערבים רמז לשני עֲרָבִים, ערב של שקיעת החמה, וערב של ביאת הלילה והככבים.
toward night (bein ha-arbayim, lit. “between the evenings”). Cf. “At night [bein ha-arbayim] you will eat meat” (Exod. 16:12); “Now at night [ba-erev] the quails arose” (Exod. 16:13). The word arbayim [the dual plural of erev, “evening”] implies that there are two “evenings,” the evening when the sun sets, and the evening when night falls and the stars appear.⁠1
1. {Translator's note: As Shadal comments elsewhere (on Exod. 12:6), bein ha-arbayim is the equivalent of bein ha-shemashot (“twilight”).}
בארבעה עשר וגו׳ תעשו אתו – יש כאן מקרה מאוד לא מצוי – ואולי המקרה היחיד – ששני פסוקים סמוכים עוסקים באותה מצווה, אלא שהראשון מצווה את האומה בלשון נסתר (״ויעשו בני ישראל״), ואילו השני מצווה אותה בלשון נוכח ולכן הוא כולל גם את משה.
חז״⁠ ⁠׳ל אומרים בספרי ש״במועדו״ שבפסוק הראשון בא ללמדנו על דחיית שבת, ואילו ״במעדו״ שבפסוקנו מלמד אותנו על דחיית טומאה.
והנה, כבר ביארנו את חשיבותו הגדולה של מושג הציבור לגבי הדין של ״במועדו אפילו בטומאה״. יותר מכל דבר אחר מעידה הכללת משה – ודווקא משה – בציבור הלאומי, על נצחיותו של הציבור הלאומי. מי כמשה, קיים וחי לעד, באומה ועל ידי האומה! מי כמשה משתתף בחיי נצח עלי אדמות דרך נצחיות הציבור! מי הוא זה, שעל אף שמת מבחינה גופנית, אין המיתה שולטת בו, כמשה!
בארבעה עשר וגו׳ בחדש הזה בין הערבים – עיין פירושנו לשמות יב, ו; יג, ג.
ככל חקתיו וככל משפטיו – בפסח שני (פסוק יב) נאמר רק ״ככל חקת הפסח יעשו אותו״, ללא הזכרת ״משפטיו״.
והנה, מהגמרא בפסחים (צה.) למדנו את ההבדלים שבין פסח ראשון לפסח שני. בפסח שני נוהגות מצוות שבגופו: ״אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש״ וגו׳, ״עצם לא תשברו בו״, ״לא ישאירו ממנו עד בקר״; ונוהגות גם מצוות שעל גופו: ״על מצות ומרורים יאכלוהו״; אולם לא נוהגות מצוות שלא על גופו: ״לא יראה לך״, ״תשביתו שאור״, ״לא תשחט על חמץ״, אלא ״פסח שני חמץ ומצה עמו בבית״. (יש ספק אם איסור הוצאה מחבורה נוהג בפסח שני. לדעת הרמב״ם בהלכות קרבן פסח [י, טו] אינו נוהג, עיין כסף משנה שם.)
ברור אפוא, ש״חקתיו״ הם מצוות שבגופו ושעל גופו, הווי אומר כל ההלכות הנוגעות לקרבן הפסח עצמו, כולל הדינים הנוגעים לאכילתו ואין צריך לומר לסדר עבודותיו; מה שאין כן ״משפטיו״ הם מצוות שלא על גופו: הלכות שקרבן הפסח משפיע בהן על עניינים שמעבר לקרבן עצמו, כגון איסור חמץ בשחיטת הפסח. ב״חקתיו״, קרבן הפסח הוא המושא; ב״משפטיו״, קרבן הפסח הוא הסיבה הפועלת.
כאן בפסח ראשון, נוהגות הלכות הפסח באופן מלא, וכבר הערנו (לעיל פסוק א) שבפסח זה, שהוא ״פסח דורות״ הראשון, היה צורך מיוחד להזכיר: ״ככל חקתיו וככל משפטיו תעשו אותו״.
במועדו: היינו אפילו בשבת ובטומאה, כדין כל קרבן שיש לו זמן קבוע שדוחה שבת וטומאה. וכבר ידעו ישראל שבאותו הדור זה הכלל, משום הכי צעקו האנשים ״למה נגרע וגו׳ במועדו״, ועוד יבואר. ובאמת באותה שנה חל ערב פסח בשבת, שהרי ר״ח ניסן, שמיני למילואים, היה ביום ראשון {ולא נצרך לכתוב ״במועדו״ אלא משום טומאה, ויש לדייק, דמשום הכי כתיב ״במעדו״ חסר משום דלא נצרך אלא לטומאה. ותנאי דאיצריכו דרשה דפסח דוחה שבת סבירא להו שיש נ״מ בין קרבן ציבור לקרבן יחיד, כת״ק בתמורה פ״ב (יד,א), משום הכי בעינן דרשה דאפילו פסח יחיד דוחה שבת}.
ככל חקותיו וככל משפטיו: דבפסח מצרים לא נהגו בזריקת הדם כחוקת הפסח לדורות, ועוד איזה שינוים, אבל היום יעשה ״ככל חוקותיו״ – והמה דרשות שלמדין מי״ג מדות שהתורה נדרשת, ״ומשפטיו״ – המה חידושי תורה שבע״פ שהעלה משה ובית דינו עד כה, וכמו שביארנו בספר ויקרא (יח,ה) בס״ד. זהו עיקר הפשט, והדרשה תדרש מלשון ״ככל״.
ואי אפשר לפרש הפשט ״חקותיו״ כמו ״זאת חקת הפסח״ (שמות יב,מג), דשם לא מיירי אלא באכילה, וכאן מיירי בעשיה. ותו, מה הם ׳משפטים׳. אלא כדברינו.
בארבעה עשר יום בחודש הזה בין הערבים תעשו אותו כו׳ – הוא הכוונה דלא יאמרו שהוא בא על הנס שנעשה בין הערבים בפסח מצרים, א״כ הלא במדבר סיני נשתנה השקיעה, והוא אופק אחר, לכן אמר בין הערבים במדבר סיני כו׳ שלא הביטו על בין הערבים מעשיית הפסח הראשון, שהזמן הוא כבמקום המצוה. וזה כלל גדול בתורה. ודו״ק.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״במשך חכמההכל
 
(ד) וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה אֶל⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַעֲשֹׂ֥ת הַפָּֽסַח׃
Moses spoke to the Children of Israel, that they should keep the Passover.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובטור הפירוש הקצרמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםמלבי״םנצי״בעודהכל
[פסקא סו]
וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח – למה נאמר (לפי שהוא אומר) [והרי כבר נאמר] וידבר משה את מועדי י״י (ויקרא כ״ג:מ״ד). ומה תלמוד לומר: וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח. אמר להם שמרו את הפסח בזמנו נמצאו מועדים בזמנם.
דבר אחר מלמד ששמע פרשת מועדות מסיני ואמרה לישראל חזר ושנאה להם בשעת מעשה.
דבר אחר: אמר להם הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג מכאן אמרו משה תקן להם לישראל להיות שואלים בעיניין ודורשים בעיניין.

Piska 66

"And Moses spoke to the children of Israel to offer the Pesach": Why is this stated? It is already written (Vayikra 23:44) "And Moses declared the festivals of the Lord to the children of Israel.⁠" What, then, is the intent of "And Moses spoke to the children of Israel to offer the Pesach"? Keep the Pesach in its appointed time (viz. Devarim 16:1), so that all of the festivals fall out in their proper season. Variantly: We are hereby taught that he heard the sections of the festivals at Sinai, related them to Israel, and repeated them before their performance. Variantly: He told them the halachoth of Pesach before Pesach, the halachoth of Shavuoth before Shavuoth, and the halachoth of Succoth before Succoth — whence they said: Moses instituted for Israel that they ask and expound re the festival (preceding the festival).
וידבר משה לעשות הפסח ויעשו את הפסח בראשון – ר׳ אליעזר בן יעקב אומר אם לימד שהפסח בראשון כבר לימד הא מה אני מקיים וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח אלא מלמד שלא עשו ישראל פסח כל ארבעים שנה שהיו במדבר אלא בפסח הראשון בלבד. כיוצא בו ר׳ אליעזר ביר׳ שמעון אומר וישבתו העם ביום השביעי (שמות ט״ז:ל׳) מלמד שלא עשו ישראל שבת כל ארבעים שנה שהיו במדבר אלא שבת הראשונה בלבד.
וּמַלֵּיל מֹשֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעֲבַד פִּסְחָא.
And Moshe spoke with the sons of Israel to perform the Pascha.
ומליל משה עם בני ישראל למעבד פיסחה.
{ומליל משה עם בני ישראל למעבד ית נכסת פסחא.}⁠א
א. חסר בכ״י לונדון.
And Mosheh spoke with the children of Israel to perform the sacrifice of the Pascha.
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂת הַפָּסַח – לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה׳ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂת הַפָּסַח״. אָמַר לָהֶם שִׁמְרוּ אֶת הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, נִמְצְאוּ מוֹעֲדוֹת כְּתִקּוּנָן. דָּבָר אַחֵר: מְלַמֵּד שֶׁשָּׁמַע פָּרָשָׁה זוֹ מִסִּינַי וַאֲמָרָהּ לָהֶם וְחָזַר וּשְׁנָאָהּ לָהֶם בִּשְׁעַת הַמַּעֲשֶׂה. דָּבָר אַחֵר: אָמַר לָהֶם הִלְכוֹת פֶּסַח בְּפֶסַח, הִלְכוֹת עֲצֶרֶת בַּעֲצֶרֶת, הִלְכוֹת חַג בֶּחָג. מִּכָּאן אָמְרוּ מֹשֶׁה תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת שׁוֹאֲלִין בָּעִנְיָן וְדוֹרְשִׁין בָּעִנְיָן.
פַכַּלַםַ מֻושִׁהֻ בַּנִי יִסרַאאִיל פִי עַמַלִ אלּפַצחִ
ולכן דבר משה אל בני ישראל, אודות עבודת הפסח.
וידבר משה וגו׳ – מה תלמוד,⁠א והלא נאמר: וידבר משה את מועדי י״י (ויקרא כ״ג:מ״ד), אלא כששמע פרשת המועדות מסיני אמרה להם, וחזר והזהִירם בשעת מעשה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא: ״תלמוד לומר״.
וידבר משה וגו' AND MOSHE SPOKE [TO THE CHILDREN OF ISRAEL THAT THEY SHOULD KEEP THE PASSOVER] – Why is this stated at all? Has it not already been said, "And Moshe declared [unto the children of Israel] the appointed festivals of Hashem" (Vayikra 23:44)? But the reason is: when he heard on Sinai the section dealing with the festivals he told it to them then and he used to exhort them again about the festivals at the time when they had to be observed (lit., at the time of action) (Sifre Bemidbar 9).
פס׳: וידבר משה אל בני ישראל – אמר להם שמרו הפסח בזמנו. נמצאו המועדות בזמנן:
לעשת הפסח – לעשת חסר וי״ו לומר לך שלא עשו במדבר אלא אותו פסח בלבד.
וידבר משה וגו׳ מת״ל והלא כבר נאמר וידבר משה את מועדי י״י אלא כששמע פרשת המועדות בסיני אמרה להם וחזר והזהיר בשעת המעשה. אבל בספרי ממאמ׳ השם למשה דכתיב הכ׳ וידב׳ י״י אל משה במדבר סיני וגו׳ ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וכבר נאמר בפרשת המועדות וידבר י״י אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי י״י אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי לא הוקשה לרז״ל למה חזר ושנאה כאן משום דאי לאו שחזר ושנאה לא היו עושין ישראל את הפסח במדבר מכיון שתלה הכתוב המצוה הזאת בביאת הארץ כדכתיב והיה כי תבאו אל הארץ וגו׳ ושמרתם את העבודה הזאת ושנינו במכילתא כי תבואו אל הארץ וגו׳ תלה הכתוב עבודה זו בביאת׳ לארץ שלא נתחייבו במדבר אלא פסח זה שעשו בשנה השנית על פי הדבור ולפיכך חזר ושנאה כאן לצוותם שיעשו פסח אח׳ במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון בי״ד יום בין הערבים אע״פ שלא נתחייבו בו אבל מאמר משה לישראל שאינו כתוב בו לעשות הפסח בחדש הזה אלא לעשות הפסח סתם שמורה שלא צוה להם רק דין הפסח בלבד הוקשה להם לרז״ל מת״ל והלא כבר נאמ׳ וידבר משה את מועדי י״י ואף על פי שיש לומר שהכתוב קצר בזה וסמך על הכתוב לעיל בארבעה עשר יום בחדש הזה מכל מקום מנהגם של רז״ל הוא תמיד לדרוש המקראות כפי מה שהם כתובים בתורה אבל קצת מהמעיינים השיבו דמאמר השם למשה ל״ק דאיכא למימר דאיצטריך לחדש בה במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה וליתא דאם כן אי לאו במועדו לא היה צריך לשנותה ואי אפשר זה שהרי הכרח היה לשנותה מפני שכבר תלה מצותה בביאת הארץ ואלמלא שצוה הכתוב לעשות פסח בשנה זו לא היו עושין אותו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

מה תלמוד לומר כו׳. ותימה, אם לא שאמר להם מנא ידעי לעשות הפסח, שהרי לא נצטוו על ידי הדיבור, שהרי לא נתחייבו בפסח עד שבאו לארץ, ואם לא אמר להם בפירוש לא היו יודעין. ועוד, כיון דלא מקשה מידי אדבור שאמר הקדוש ברוך הוא למשה (פסוקים ב, ג) מצות הפסח שיעשו אותו ישראל, ומשמע משום שהוא חדוש, לכך לא קשה כלל, אם כן גם כן דבור משה לישראל הוא בהכרח גם כן:
ונראה דרז״ל (סיפרי כאן) דרשו כן, דלא הוי למכתב כלל ״וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח״, רק הוי למכתב ׳ויעשו בני ישראל את הפסח׳, כיון שבדבור שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לא כתיב רק ״ויעשו בני ישראל את הפסח״ (פסוק ב), ואין סברא שיכתוב ״וידבר משה אל בני ישראל וגו׳⁠ ⁠⁠״, כיון שבצווי לא כתיב ״דבר״, שאם בצואה הוא סומך על זה שכיון שכתב ״ויעשו את הפסח״ בודאי יהיה משה מדבר להם המצוה, דאם לא כן מנא ידעי, הכי נמי לא הוי צריך למכתב רק ׳ויעשו בני ישראל את הפסח׳, וממילא אמר להם. ואדרבה, בכל מקום נאמר בצואה ״דבר אל בני ישראל״, כמו במצוה שאחר כך נאמר (פסוק י) ״דבר אל בני ישראל״, ולא נאמר שדיבר משה לישראל, שהכתוב סומך על זה בודאי שדיבר, וכאן איפכא, שלא נאמר בצואה כלל ׳דבר אל בני ישראל׳, ויראה לומר, מה שלא נאמר כאן בצואה ׳דבר אל בני ישראל׳, לפי שלא היה כאן דבור רק לעשות הפסח, ובשביל כך לא נאמר בזה ׳דבר אל בני ישראל׳, שכל מקום שנאמר ״דבר״ הוא על ענין חדוש, ללמוד להם המצוה, וללמוד המצוה לא היו צריכים, שהרי יודעים היו המצוה, ולא היה חסר להם רק העשיה לעשות המצוה, לכך כתב ״ויעשו״, ולא נזכר שום דבור. ואם כן למה כתב גבי משה ״וידבר״, ומדכתיב אצל משה ״וידבר״, שמע מינה דעתה הזהיר על עיקר המצוה, לכך כתיב ״וידבר משה לעשות הפסח״, ורצה לומר שהזהיר אותם על עיקר מצות הפסח, והשתא מקשה והלא כבר דבר להם מועדי ה׳, ואהא מתרץ כששמע פרשת המועדות דיבר, והשתא ציוה להם בשעת מעשה גם כן:
את מועדי ה׳. אבל לא הוקשה לרבותינו ז״ל מדוע שינה הקב״ה לצוות כאן על הפסח והלא כבר צוה בפ׳ אמור, מפני שלא תימא שבמדבר היו פטורים משום דבביאת הארץ תלה הכתוב, לפיכך חזר ושנאה כאן אבל מאמר משה לישראל שאינו כתוב בו לעשות את הפסח בחדש הזה אלא לעשות פסח סתם, שמורה שלא צוה להם רק דין הפסח בלבד, הוקשה להם לרבותינו ז״ל מה תלמוד לומר וכו׳. הרא״ם ולי נראה דהוקשה להם ז״ל ל״ל למכתב כלל וידבר משה וגו׳ לא הל״ל אלא ויעשו בני ישראל את הפסח וגו׳, דמסתמא כיון שציוה לו הקב״ה שידבר ודאי הוא שאמר להם ציווי הש״י, דהא בתחלת הסדר כתיב דבר אל אהרן ואמרת אליו וגו׳ וכתיב אחרי כן ויעש כן אהרן וגו׳, ולא מצינו בקרא שדבר משה אל אהרן צווי השם ית״ש, אלא מסתמא הוא שאמר לו ציווי השם מדכתיב אחר זה ויעש כן אהרן וגו׳, וכן מה שכתיב וידבר ה׳ אל משה קח את הלוים וכו׳ ולא מצינו שאמר להם משה לישראל ציווי השם אלא סמך בקרא על מה שכתוב אחר זה ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל וגו׳ וכן בפרשת ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו׳, שמע מינה שדבר לו השם דיני פסח שני ולא מצינו שאמר להם משה אלא מסתמא אמר להם, אם כן למה נאמר וידבר משה וגו׳, הי׳ לו לסמוך אחריו ויעשו את הפסח וגו׳, ואין לומר דקודם לכן לא אמר להם דיני פסח ועכשיו הוא אמר להם משום הכי כתיב וידבר משה, דהא כבר כתיב וידבר משה את מועדי וגו׳ משום הכי דרשו מה שדרשו אלא כששמע וכו׳ כן נראה לי:
Of God's holidays. However, our Rabbis do not ask why Hashem repeated the command of the Pesach-offering here, although He had already commanded it in Parshas Emor (Vayikra 23). In order that one should not say that they were exempt while in the desert, since the Torah linked it with entering the Land, therefore the Torah repeats itself and teaches it here. However, the statement of Moshe to Yisroel does not say to offer the Pesach-offering in this month, only to offer the Pesach-offering. This implies that he only commanded them the law of the Pesach-offering and thus the Rabbis ask "What does the Torah teach?⁠" (Re'm) It appears to me that the Rabbis were answering the following question: Why did the Torah have to write "Moshe spoke…" at all, it should have merely said "the Bnei Yisroel offered the Pesach-offering…"? Logically, since Hashem commanded him to speak to them, Moshe certainly told them Hashem's command. For in the beginning of the passage the Torah writes (8:2) "Speak to Aharon and say to him…,⁠" and afterwards it is written "Aharon did so…" But we do not see in the Torah that Moshe told Aharon Hashem's command. Rather it is logical that he told him the command, given that afterwards it writes "Aharon did so…" Similarly the Torah writes "Hashem spoke to Moshe, take the Levites…" (8:5) but we do not find that Moshe told Yisroel Hashem's command. Rather the Torah relies upon what is written afterwards "Moshe and Aharon and all the congregation of Yisroel did…" (8:20). Similarly, from the passage "There were men who were impure, having had [contact with] a corpse…" (9:6), we infer that Hashem told him [Moshe] the laws of the Pesach Sheni, but we do not find that Moshe told the laws to them [the people]. Rather it is logical that he related the laws to them. If so, why does the Torah state "Moshe spoke…" when it should have relied on the verse [written afterwards] "they offered the Pesach-offering"? One cannot answer that he had not yet told them the laws of the Pesach-offering, and only he was relating the laws to them, and this is why it is written "Moshe said…,⁠" for it is already written "Moshe spoke of God's holidays…" (Vayikra 23:44). Therefore, the Rabbis teach as they do, "Evidently when he heard…" This is what seems to me.
וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח – הנה בסוף פרשת המועדים דפרשת פינחס סיים ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ את משה, ובסוף פרשת המועדים דפ׳ אמור סיים וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל, ופי׳ חז״ל בספרא (אמור סי׳ ר״ח), שמה שכפל זה בפ׳ אמור ובפ׳ פינחס ומה שתפס בפ׳ אמור לשון דבור ובפ׳ פנחס לשון אמירה, מפני שהיו בזה שני ענינים, [א] שה׳ אמר למשה בסיני שתי הפרשיות כאחד וכן אמרן לישראל כאחד, ובו בלשון אשר שמע, וזה משמיע בפ׳ פנחס, שעז״א לשון אמירה שמורה על הלשון שבו שמע כמ״ש בהבדלים שבין דבור ואמירה (ויקרא סי׳ ג׳), ולכן אמר ככל אשר צוה, כי א״ל שני הפרשיות כאחד בלשונם, וז״ש בספרי ששמע פ׳ מועדות בסיני ואמרן לישראל וחזר ושנאה להם בשעת מעשה, היינו שאמרן כולם בלשון ששמע, שע״ז מורה לשון אמירה ולשון ככל אשר צוה, [ב] מה שבכל חג וחג למד להם בארוכה הלכות החג ההוא, ועז״א בסוף אמור וידבר משה, שהדבור מציין הדבור באורך שלמדם כל פרטי ההלכות ורק של החג ההוא, וז״ש דבר אחר א״ל הלכות פסח בפסח וכולי, ובזה לא אמר הלשון ששמע לבד כי הציע הכל באורך כדרך הדורש, שזה מציין במלת וידבר, ועי׳ מ״ש בפירוש התו״ה שם ותבין. ומ״ש כאן וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח הוא ענין שלישי שהזהירם על הזמן, שזה תלוי בחלות ניסן בזמן האביב שבזה תלוי תקוני כל המועדות, וז״ש שמרו את הפסח בזמנו, ולפ״ז שמרו את הפסח הוא טעם לכאן, ומ״ש ד״א מלמד ששמע פ׳ מועדות הוא טעם לפ׳ פינחס, ומ״ש ד״א א״ל הלכות פסח בפסח וכו׳ הוא טעם למ״ש וידבר משה בסוף מועדות דפ׳ אמור:
לעשות הפסח: כל כך לימדם בשעה זו חוקי ומשפטי הפסח, עד שהגיעו לידי מעשה, וכדאיתא במכילתא ריש פרשת משפטים ׳ערכם לפניהם כשולחן ערוך׳, ומכל שכן כאן בשעת מעשה.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובטור הפירוש הקצרמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםמלבי״םנצי״בהכל
 
(ה) וַיַּעֲשׂ֣וּ אֶת⁠־הַפֶּ֡סַח בָּרִאשׁ֡וֹן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם בְּמִדְבַּ֣ר סִינָ֑י כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙י״י֙ אֶת⁠־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
They kept the Passover in the first month, on the fourteenth day of the month, at evening, in the wilderness of Sinai. According to all that Hashem commanded Moses, so the Children of Israel did.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקוניר׳ בחייאברבנאלמלבי״םנצי״בעודהכל
[פסקא סז]
ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש – בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה לבד וכן הוא אומר הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר (עמוס ה׳:כ״ה). רבי שמעון בן יוחי אומר: ישראל לא היו מקריבים ומי היה מקריב שבטו של לוי שנאמר ישימו קטורה באפך [וגו׳] (ואומר ויעמוד משה בשער המחנה וגו׳) ישראל עבדו עבודה זרה ולוים לא עבדו, כי שמרו אמרתך [ואומר ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לי״י אלי, ובריתך ינצורו. (כי מולים היו כל העם היוצאים)] ישראל לא היו מולים, ומי היה [מל] שבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו.
ככל אשר צוה י״י את משה – להודיע שבחן של ישראל שכשם שאמר להם משה כן עשו.

Piska 67

"And they offered the Pesach in the first (month) on the fourteenth day of the month": Scripture speaks in disparagement of Israel, that all the forty years that they were in the desert they offered only this one Paschal sacrifice. And thus is it written (Amos 5:25) "Did you bring sacrifices and meal-offerings to Me for forty years in the desert?⁠" R. Shimon b. Yochai says: Israel did not sacrifice, and who did sacrifice? The tribe of Levi, as it is written (Devarim 33:10) "They shall place incense before You and a burnt-offering upon Your altar.⁠" Israel served idolatry and the Levites did not serve idolatry, as it is written (Ibid. 9) "For they kept Your commandment ("You shall have no other gods"). And it is written (Shemot 32:26) "And Moses stood in the gate of the camp, and he said 'Whoever is for the Lord, (let him come) to me!' And there gathered unto him all the sons of Levi.⁠" Israel did not circumcise themselves (in the desert), as it is written (Joshua 5:5) "and all the people who were born in the desert … were not circumcised,⁠" but the Levites were circumcised, viz. (Devarim 33:10) "and Your covenant (of circumcision) they kept.⁠" (Bemidbar 9:5) "According to all that the Lord had commanded Moses": to declare the praise of Israel. Just as Moses told them, "thus did they do.⁠"
ככל אשר צוה ה׳ את משה כן עשו בני ישר׳ – יכול שלא היו מקריבין אמ׳ ככל אשר צוה ה׳ את משה כן עשו בני ישראל מקריבין היו יכול משל צבור היו מקריבין ודאי אמ׳ הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל (עמוס ה׳:כ״ה) מלמד שלא היו מקריבין אין לי אלא לענין הפסחים מניין את מרבה חטאות ואשמות ושאר כל קרבנות צבור אמרת ככל אשר צוה ה׳ כן עשו מקריבין היו. אי אפשר לומר שהיו מקריבין שהרי כבר נאמר הזבחים ומנחה הגשתם וגו׳ מלמד שלא היו מקריבין ואי אפשר לומר שלא היו מקריבין שהרי כבר נאמר ויעשו ככל אשר צוה ה׳ את משה כן עשו הא מה הדבר מלמד שהיה שבטו של לוי מקריב [משלו כל קרבנות צבור ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וכשרי ישראל סמוכין לו].
וַעֲבַדוּ יָת פִּסְחָא בְּנִיסָן בְּאַרְבְּעַת עֶשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בֵּין שִׁמְשַׁיָּא בְּמַדְבְּרָא דְּסִינָי כְּכֹל דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה כֵּן עֲבַדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
And they performed the Pascha in Nisan, on the fourteenth day of the month, between the suns, in the wilderness of Sinai; according to all that the Lord had commanded Moshe, so did the children of Israel.
וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וַעֲבַדוּ יָת פִּסְחָא בְּנִיסָן בְּאַרְבַּעַת (ח״נ: בְּאַרְבָּעָה) עַסְרָא (ח״נ: עָשָׂר) יוֹמָא לְיַרְחָא בֵּין שִׁמְשַׁיָּא בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי כְּכָל דְּפַקֵּיד ה׳ יָת מֹשֶׁה כֵּין עֲבַדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
לתרגום התמוה ״בָּרִאשׁוֹן״ – ״בְּנִיסָן״ שלא כדרכו, עיין ״בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב״ (שמות יב יח) ״בְּנִיסָן״. וראה גם ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״ (שמות יב ו) ״בֵּין שִׁמְשַׁיָּא״.
ועבדו ית פיסחא בירחה קדמיה בארבעת עשר יומין לירחה ביני שמשתה במדברה דסיני כל מהא די פקד י״י ית משה כדן עבדו בני ישראל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כל מה״) גם נוסח חילופי: ״ככל״.
ועבדו ית פיסחא בארביסר יומין לירחא ביני שימשתא במדברא דסיני ככלמה די פקיד י״י ית משה הכדין עבדו בני ישראל.
They performed the Pascha, therefore, on the fourteenth day of the month, between the suns, in the wilderness of Sinai; after all that the Lord had commanded Mosheh, so did the children of Israel.
(ה-ו) וַיַעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן וְגוֹ׳ – בִּגְנוּת יִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר שֶׁלֹא עָשׂוּ אֶלָּא פֶּסַח זֶה בִּלְבַד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (עמוס ה׳:כ״ב) ״הֲזְבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַּמִדְבָּר״. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ מַקְרִיבִין, וּמִי הָיָה מַקְרִיב, שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁנֶּאֱמַר ״יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ״, וְאוֹמֵר (שמות ל״ב:כ״ו) ״וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה״ וְגוֹ׳. יִשְׂרָאֵל עָבְדוּ אֱלִילִים וְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לֹא עָבְדוּ אֱלִילִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל״ג:ט׳) ״כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ״, וְאוֹמֵר ״כִּי מֻ(וּ)⁠לִים הָיוּ כָּל הָעָם״ וְגוֹ׳. יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ מָלִין, וּמִי הָיָה מָל, שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים שם) ״וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ״. כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לְהוֹדִיעַ שִׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לָהֶן כֵּן עָשׂוּ.
אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר הָיוּ מַקְרִיבִין, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר (עמוס ה׳:כ״ב) ״הֲזְבָחִים וּמִנְחָה״ וְגוֹ׳, מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיוּ מַקְרִיבִין, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיוּ מַקְרִיבִין, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״וַיַּעֲשׂוּ״ וְגוֹ׳ כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳. הָא מַה הַדָּבָר מְלַמֵּד. שֶׁהָיָה שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי מַקְרִיב מִשֶּׁלּוֹ כָּל קָרְבְּנוֹת צִבּוּר אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וּכְשֵׁרֵי יִשְׂרָאֵל סְמוּכִין לוֹ.
שׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח קֹדֶם הַפֶּסַח שְׁלֹשִׁים יוֹם, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עוֹמֵד בְּפֶסַח רִאשׁוֹן וּמַזְהִיר עַל פֶּסַח שֵׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ״, וּכְתִיב ״וַיְהִי אֲנָשִׁים״ וְגוֹ׳. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עוֹמֵד בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וּמַזְהִיר עַל הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל פסוק א) ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית״, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ ״וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח״. כְּתִיב הָכָא ״בְמִדְבַּר סִינַי״ וּכְתִיב הָתָם (לעיל א׳:א׳) ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ״. אָתְיָא מִדְבָּר מִדְבָּר, מַה לְּהַלָּן רֹאשׁ חֹדֶשׁ אַף כָּאן רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְנִכְתּוּב בְּרֵישָׁא דְּחֹדֶשׁ רִאשׁוֹן וְהָדָר נִכְתּוּב דְּחֹדֶשׁ שֵׁנִי. [אֲמַר רַב מְנַשְׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא], זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא בִּתְרֵי עִנְיָנֵי אֲבָל בְּחָד עִנְיָנָא מַאי דְּמֻקְדָּם מֻקְדָּם וּמַאי דִּמְאֻחָר מְאֻחָר, דְּאִי לָא תֵימָא הָכֵי כְּלָל וּפְרָט אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט וְדִלְמָא פְּרָט וּכְלָל הוּא (אֲבָל בִּתְרֵי עִנְיָנֵי אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר) וְכוּ׳, וַאֲפִלּוּ לְמָאן דַּאֲמַר כְּלָל וּפְרָט הַמְרֻחָקִין זֶה מִזֶּה דָּנִין בִּכְלָל וּפְרָט הָנֵי מִלֵּי בְּחַד עִנְיָנָא אֲבָל בִּתְרֵי עִנְיָנֵי אֵין דָּנִין.

רמז תשכא

שְׁלוּחֵי מִצְוָה פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה. מָנָּא הָנֵי מִלֵּי. דְּתָנוּ רַבָּנָן (וּבְלֶכְתְּךָ בַּדֶּרֶךְ) ״[בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ״] פְּרָט לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה וְכוּ׳. הָא מֵהָכָא נָפְקָא, הָא מֵהָתָם נַפְקָא, דְּתָנְיָא וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, נוֹשְׂאֵי אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיוּ דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן הָיוּ, רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר אִם נוֹשְׂאֵי אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיוּ כְּבָר הָיוּ יְכוֹלִין לִטָּהֵר, [אִם מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן הָיוּ הָיוּ יְכוֹלִין לִטָּהֵר], אֶלָּא מִי הָיוּ, טְמֵאֵי מֵת מִצְוָה הָיוּ, וְחָל שְׁבִיעִי שֶׁלָּהֶן בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא״, בַּיּוֹם הַהוּא אֵין יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת הָא לְמָחָר יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת. צְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינָן הָתָם, מִשּׁוּם דְּלָא מָטָא זְמַן חִיּוּבָא דְּפֶסַח, אֲבָל הָכָא דְּמָטָא זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע אֵימָא לָא, צְרִיכָא. וְאִי אַשְׁמְעִינָן הָכָא, מִשּׁוּם דְּלֵיכָא כָּרֵת, אֲבָל הָתָם דְּאִיכָּא כָּרֵת אֵימָא לָא, צְרִיכָא.
וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא – שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִטְמְאוּ. אִסִּי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂת, מְתַקְּנִין הָיוּ עַצְמָן לֶעָתִיד לָבוֹא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יְכוֹלִין הָיוּ לַעֲשׂוֹתוֹ בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו מִפְּנֵי שֶׁהָיָה שְׁלִישִׁי לְהַזָּיָתָן.
וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן – אִם מֹשֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ, אַהֲרֹן הָיָה יוֹדֵעַ, אֶלָּא סָרֵס הַמִּקְרָא וְדָרְשֵׁהוּ דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הָיוּ יוֹשְׁבִין וּבָאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵיהֶן.
פַעַמַלֻוהֻ פִי אַלשַּׁהרִ אלּאַוַּלִ פִי אַליַוְםִ אלרַאבִּעִ עַשַׁרִ מִנהֻ בַּיְןַ אלגֻ׳רֻובַּיְןִ פִי בַּרִּיַּתִ סַיְנַאאַ כַּגַמִיעִ מַא אַמַרַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ כַּדַ׳אךַּ צַנַעַ בַּנֻו יִסרַאאִיל
אזי עשו אותו בחדש הראשון ביום הארבעה עשר ממנו, בין שני זמני השקיעות, במדבר סיני, ככל⁠־מה שצוה ה׳ אל משה, ככה עשו בני ישראל.
פס׳: ויעשו את הפסח בראשון – מלמד שלא עשו במדבר אלא פסח זה בלבד. וכן הוא אומר (עמוס ה׳:כ״ה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל. (יהושע ה׳:ה׳) כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו. וכתוב (שמות יג) כל ערל לא יאכל בו.
ככל אשר צוה ה׳ את משה – לא סרו מדבריו:
ויעשו את הפסח – ר׳ יוסי אומר לא עשו ישראל פסח במדבר אלא אותו בלבד והטעם לפי שבאותה שעה היו חונים במקום אחד ויכולים היו למול הזכרים הילודים להם כדי שלא תעכב להם מילתם מלאכול בפסח. אבל מכאן ואילך שהלכו במדבר ולא מלו הילודים להם משום חולשא דאורחא וסכנת הנימול שיניעוהו בדרך, כדכתיב וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם מארץ מצרים לא מלו (יהושע ה׳:ה׳). ומילת זכריו מעכבתו לאכול בפסח כדכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו (שמות י״ב:מ״ח) לפיכך לא עשו פסח. ורבותינו אמרו לפי שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית ולא היה להם יום צח למול.
ויעשו את הפסח, "they performed the ritual of the Passover;⁠" according to Rabbi Yossi in the Tossephta, this was the only time in all the years that the Israelites wandered in the desert that the Passover was actually observed. The reason for this was that at the time described they were encamped in a location where it was possible to perform circumcisions without endangering the lives of the infants being circumcised. This has been explained at the beginning of the Book of Joshua where a mass circumcision took place of all the people who had been born after the Exodus and who could not have been circumcised on account of the danger to the lives of these infants.
ויעשו את הפסח בראשון – כתב הרמב״ן ז״ל, על דעת רז״ל לא עשו ישראל פסח במדבר אלא בשנה זו בלבד, שלא היו יכולין לעשותו לפי שנולדו להם בנים ועבדים ולא יכלו למול אותם מן הטעם שהזכירו שהיה להם לסכנה כמו שמפורש ביבמות, אבל בספרי אמרו ויעשו את הפסח בראשון בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד וכן הוא אומר (עמוס ה׳:כ״ה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, דרשו כן מן הכתוב הזה שאמר ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר במדבר סיני, כי הוא מקרא יתר, כי די במה שאמר ויעשו את הפסח ככל אשר צוה, אבל הזכיר היום והמדבר לרמז שלא עשו אותו במדבר רק ביום הזה, וזה גנותם, עד כאן. ונכתבה כאן פרשת הפסח לפי שחנוכת המזבח היתה בחדש הראשון ואז נבדלו הלוים, ולפי שכתוב במצות הפסח (שמות י״ב:כ״ה) והיה כי תבאו אל הארץ, (שם י״ג) והיה כי יביאך, צוה עתה שהם חייבין בו גם במדבר.
ויעשו את הפסח בראשון, "They prepared the Passover in the first month, etc.⁠" Nachmanides writes that in accordance with the opinion of the sages this was the only time that the Israelites celebrated the Passover during all the years they were in the desert. The reason was that they had uncircumcised slaves and children whom they could not circumcise due to the hazard of infection in the desert conditions. The matter is discussed in Yevamot 72. However, in Sifri Behaalotcha 67 the word בראשון is understood as a criticism of the Children of Israel for having celebrated the Passover only on that occasion. Similarly, Amos 5,25, where the prophet speaks of "did you offer sacrifice and oblation to Me those forty years in the wilderness?⁠" is also seen as a criticism of the Israelites for not offering all these sacrifices. This criticism is based on the unnecessary words "in the first month, the fourteenth of the month, in the evening in the desert of Sinai.⁠" It would have sufficed for the Torah to write that the Israelites offered the Passover in accordance with the rules laid down by God. The additional details provided are a hint that this was the one and only time the people did observe the Passover. (Thus far Sifri).
The reason that the Torah saw fit to write this passage at this point was that the inauguration of the Tabernacle and the Altar took place in the first month (of the second year); this was the month the Levites were set apart. Seeing that in connection with the Passover observance the Torah wrote (Exodus 12,25) "it will be when you come into the land, etc.,⁠" and in Exodus 13,11 the Torah also appeared to tie the observance of the Passover to the Israelites coming to the Holy Land, the Torah here had to legislate its observance now as otherwise the people would have thought that the desert was not a suitable location for offering the Passover.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ויעשו את הפסח בראשון וכו׳ במדבר סיני – בא להודיע שרק במדבר סיני עשו, אבל משנסעו ממדבר סיני לא עשו פסח, ות״ק ס״ל שלא נתחייבו בפסח עד בואם לארץ, דכתיב ביה כי יביאך, והגנות הוא שנשתהו מלכנס לארץ, ורשב״י ס״ל שנתחייבו במדבר דביאה דכתיב גבי תפלין היינו עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ, ומה שלא עשו רק פסח זה מפני שהיו ערלים כתי׳ שני של התוס׳ קדושין (דף ל״ז ע״ב ד״ה הואיל), ולכן ס״ל דשבט לוי עשו כי הם היו מולים:
ככל אשר צוה וגו׳: היינו הלכות בע״פ, כביאורינו בכל מקום ע״פ הגמרא ברכות (ה,א) ״והמצוה״ – זו משנה. והיינו דיוק לשון ״ככל״ דמשמעו הרבה דברים. ועיין בסמוך פסוק ח׳.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקוניר׳ בחייאברבנאלמלבי״םנצי״בהכל
 
(ו) וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹא⁠־יָכְל֥וּ לַעֲשֹׂת⁠־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃
There were certain men, who were unclean because of the dead body of a man, so that they could not keep the Passover on that day, and they came before Moses and before Aaron on that day.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פסקא סח]
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם – מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבה אומר: מישאל ואליצפן היו ונטמאו לנדב ואביהוא.
רבי יצחק אמר (אין צריך) אם נושאי ארונו של יוסף היו יכולים לטהר, ואם מישאל ואליצפן היו יכולים לטהר, (למי) [מי] היו למת מצוה נטמאו, שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. לא היו יכולים לעשות בו ביום אבל היו יכולים לעשות ביום שלאחריו. נמצינו למדין שחל ז׳ שלהם להיות בערב הפסח.
ויעמדו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא – (שאלו את) [אפשר] משה לא היה יודע אהרן היה יודע. אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה. (דבר אחר: רבי אבא) [אבא חנן] אומר משום רבי אליעזר בבית המדרש באו ועמדו לפניהם.

Piska 68

"And there were men who were unclean by the body of a man, and they could not offer the Pesach on that day": Who were those men? They were the bearers of Joseph's casket. These are the words of R. Yishmael. R. Akiva says: They were Mishael and Eltzafan, who had become tamei by (the bodies of Nadav and Avihu). R. Yitzchak says: If they were the bearers of Joseph's casket, they could have cleansed themselves (in time to eat the Paschal offering), and if they were Mishael and Eltzafan, they could have cleansed themselves. Rather, they were men who had become unclean by contact with a meth-mitzvah (a body with none to bury it, but themselves), their seventh (and final) day of uncleanliness falling out on Pesach eve. "And they drew near before Moses and before Aaron on that day": Is it possible that Moses did not know (the halachah) and Aaron did know? __ Invert the verse (i.e., "they came before Aaron and Moses") and expound it (i.e., they came before Aaron and he did not know and then they came before Moses.) These are the words of R. Yoshiyah. Abba Channan says in the name of R. Eliezer: They (Moses and Aaron) were sitting in the house of study, and they (the men) came and stood before them. We are hereby (by their asking) apprised that they were devout men, solicitous of the mitzvah. (Ibid. 7) "and those men said to him": Is it not already written (Ibid. 6) "the men"? What is the intent of "those men"? We are hereby apprised that only the one affected (by the question) makes the inquiry (and not his representative). "Why should we be held back (not to offer the sacrifice of the Lord in its appointed time")? Moses: Offerings, (in this instance, the Pesach offering), are not offered in a state of tumah. They: This may be true of offerings which have a backup (i.e., which if not offered now may be offered later, but is it true of offerings (i.e., the Pesach offering) which have no backup (and which must be offered on the fourteenth of Nissan)? Moses: Offerings may not be eaten in a state of tumah. They: If so, let the blood (of the Pesach offering) be sprinkled on the unclean ones, and the flesh be eaten by the clean ones. And this would, indeed, follow. If a sin-offering, which is holy of holies — its blood is sprinkled on the unclean ones, and its flesh is eaten by the clean ones (the Cohanim), then the Paschal offering, a lower-order offering — how much more so should its blood be sprinkled on the unclean ones and its flesh be eaten by the clean ones! Moses; I have not heard (the halachah). (Ibid. 8) "Stand, and I will hear (what the Lord will command concerning you") — as one would say: "I will hear the thing from my teacher's mouth.⁠" Happy the woman's son who was so confident that whenever he wished He would speak with him! R. Chidka said: Shimon Hashikmoni was a colleague of mine of the disciples of R. Akiva, and he said: Moses knew that a tamei does not eat the Pesach offering. What was their dispute? As to whether the blood is sprinkled upon them or not. It were fitting that the section on the tamei'im be related (independently) by Moses. Why was it related through them? For merit is conveyed through the meritorious and liability through the liable.
ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא – שבאותו היום נטמאו. איסי בן יהודה אומר ולא יכלו לעשות מתקנין היו עצמן לעתיד לבא, ר׳ אלעזר בר״ש אומר יכולים היו לעשותו ביום שלאחריו מפני שהיה שלישי להזייתן.
וַהֲווֹ גּוּבְרַיָּא דַּהֲווֹ מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא וְלָא יְכִילוּ לְמַעֲבַד פִּסְחָא בְּיוֹמָא הַהוּא וּקְרִיבוּ קֳדָם מֹשֶׁה וּקְדָם אַהֲרֹן בְּיוֹמָא הַהוּא.
But there were men who were unclean by defilement, (having touched) the body of a (dead) man, and they could not make the Pascha on that day; and they came before Moshe and before Aharon that day,
וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא
וַהֲווֹ גּוּבְרַיָּא דַּהֲווֹ מְסָאֲבִין לִטְמֵי (ח״נ: לִטְמֵא) נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא וְלָא יְכִילוּ לְמַעֲבַד פִּסְחָא בְּיוֹמָא הַהוּא וּקְרִיבוּ קֳדָם מֹשֶׁה וּקְדָם אַהֲרֹן בְּיוֹמָא הַהוּא
ת״א נוהג ״להשוות הלשון״
א. ״וַיְהִי אֲנָשִׁים״ ביחיד, מתורגם ״וַהֲווֹ גּוּבְרַיָּא״ ברבים, כדרכו לתרגם בהתאם לדקדוק, כמבואר בפסוק ״יְהִי מְאֹרֹת״ (בראשית א יד) ״יְהוֹן נְהוֹרִין״. ועל פי דרכו להשוות הלשון דוגמת ״וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ״ הכתוב פתח בלשון יחיד והמשיך ברבים (שמות טז ד) אבל הוא תרגם ״וְיִפְּקוּן עַמָּא וְיִלְקְטוּן״ שניהם ברבים, גם כאן ״וַיְהִי אֲנָשִׁים... וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת... וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן״ – ״וַהֲווֹ גּוּבְרַיָּא... וְלָא יְכִילוּ ... וּקְרִיבוּ״. אמנם בעל ״אור החיים״ ניסה לתת טעם לכתוב.⁠1
אֲנָשִׁים – ״גּוּבְרַיָּא״ או ״גּוּבְרִין״?
ב. ›״וַיְהִי אֲנָשִׁים״ – ״וַהֲווֹ גּוּבְרַיָּא״. תרגם כאילו כתוב ״האנשים״ בה״א הידיעה, ולא כדרכו לתרגם ״גוברין״ השווה ״כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים״ (דברים כה יא) ״אֲרֵי יִנְצוֹן גֻּבְרִין״ לעומת ״וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי״ (בראשית יד כד) ״וְחוּלָק גֻּבְרַיָּא דַּאֲזַלוּ עִמִּי״, כנראה על סמך הפסוק הבא ״הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה״ בה״א הידיעה, ובהתאם לדרשת חז״ל שזיהו את האנשים הללו בשמותם: ״ר׳ עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהוא... מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצוות״,⁠2 וכן דרשו: ״בעלי שמות היו״.⁠3 לכן ״וַיְהִי אֲנָשִׁים״, ידועים, תרגם ״גּוּבְרַיָּא״.⁠4
מי היו האנשים ובמה נטמאו?
ג. תנאים נחלקו בזיהוי האנשים ובטעם טומאתם, ולאחת הדעות הכוונה לנושאי ארונו של יוסף.⁠5 והנה בסוף חומש בראשית מבואר שיוסף עצמו נחנט, ככתוב ״וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם״ (בראשית נ כו). חניטה, שימור גוויה באמצעים שונים, קיימת עד ימינו והחנוט נקרא מוּמְיָא,⁠6 ומספר הרי״ל מימון ששמע מזקני ווילנא על הערתו המחוכמת של ר׳ מתתיהו שטרשון לפני היותו לבר מצוה על דברי ״משנה למלך״ שהסתפק אם מתים חנוטים מטמאים במגע ופסק לאיסור.⁠7 אבל הנער הוכיח מהכתוב עצמו ״וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם״ – והרי נשאו את ארונו של יוסף שהיה חנוט, מוכח שמטמא.⁠8
›מהמיוחס ליונתן שתרגם ״וַהֲווֹ גוּבְרַיָּא דַּהֲווֹ מְסָאֲבִין לִטְמֵי נְפַשׁ בַּר נַשׁ דְּמִית עֲלֵיהוֹן בִּתְכֵּף דְפוּקְדָנֵיהּ רַמְיָא עֲלֵיהוֹן״ [והיו אנשים שהיו טמאים לעצמות נפש בן אדם שמת עליהם פתאום שמצוותו מוטלת עליהם], נראה שסובר שלא היו אלו נושאי ארונו של יוסף, שהרי כתב שנטמאו בפתאומיות, אלא כמ״ד שנטמאו למת מצוה.
ד. טְמֵא נֶפֶשׁ – טְמֵי או טְמֵא? חילופי נוסחים אלו נתבארו לעיל ״וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״ (במדבר ה ב) ״דִּמְסָאַב לִטְמֵי נַפְשָׁא (ח״נ: לִטְמֵא נַפְשָׁא, לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא)״.
וְלֹא יָכְלוּ – וְלָא יְכִילוּ
ה. ›אונקלוס מבחין בדקויות המשמעים של ״איני יכול״ כמוכח בתרגומים הבאים:
[א] משמעו הרווח של ״אינו יכול״ במקרא הוא: אינו מסוגל מחמת עכבה פיזית, כבפסוק ״וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה״ (בראשית יט יט) ״וַאֲנָא לֵית אֲנָא יָכֵיל״, וכמוהו ״וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ״ (בראשית לב כו). ״וַחֲזָא אֲרֵי לָא יָכֵיל לֵיהּ״ גם מי שאינו מסוגל מחמת עכבה נפשית, כגון תיעוב או פחד, מתואר בלשון זו, כגון: ״כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם״ (בראשית מג לב) ״אֲרֵי לָא יָכְלִין מִצְרָאֵי לְמֵיכַל עִם עִבְרָאֵי לַחְמָא״, ״וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ״ (שמות ב ג) ״וְלָא יְכֵילַת עוֹד לְאַטְמָרוּתֵיהּ״ – כל ׳לא יכול׳ במשמע זה מתורגם באונקלוס בשורש יכ״ל.
[ב] כשהאדם מסוגל לעשות מעשה, אלא שאינו רשאי לעשותו, בא התרגום: ״לֵית לֵיהּ רְשׁוּ״. תרגום זה רווח בחלק המצוות שבתורה, שבו שגור ״לא יכול״ בהוראת ״אינו רשאי״, כגון ״לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה״ (דברים כא טז) ״לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְבַכָּרָא...⁠״, ״לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ... לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ״ (דברים כד ד) ״לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְבַעְלַהּ״, וכדרך שפירשו חז״ל:
לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים יב טז) – רבי יהושע בן קרחה אומר: יכול אני, אבל איני רשיי. כיוצא בו אתה אומר: ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יכלו בני יהודה להורישם (יהושע טו סג) – יכולים היו, אבל אין רשיים (ספרי דברים, עב).
אלא שלפי זה קשה תרגום פסוקנו ״וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח״ – ״וְלָא יְכִילוּ״. לכאורה היה לו לתרגם ״ולא הוה להון רשו״, שהרי עכבה הלכתית היא המונעת מהם להקריב את הפסח? יתכן כי תרגם בלשון ״וְלָא יְכִילוּ״ בכדי לציין כי אמנם יכולים היו להקריב קרבן אלא שתחושת הטומאה היתה כה עמוקה בתודעתם של האנשים עד כי ״לָא יְכִילוּ״ – לא היו מסוגלים להקריב את קרבן ה׳ מחמת עכבה נפשית.
ונראה שכשם שבעכבה נפשית הנובעת מהרגשת המיאוס בעקבות הטומאה תרגם ״לָא יְכִילוּ״, כך גם בהימנעות הנובעת מתחושת רוממות וקדושה תרגם ״לא יכול״, שכן בדברי משה ״לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי״ (שמות יט כג) ״לָא יִכּוֹל עַמָּא״ השתמש בביטוי ״לא יכול״ אף שהמניעה לעלות להר היתה מפאת ציווי ה׳ ולא ממניעה פיזית, כאומר – אינם מסוגלים לעלות מיראת הקדושה החופפת על ההר.⁠9 וכן בחנוכת המשכן ״וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ (שמות מ לה), אף שהמניעה אינה פיזית אלא הלכתית, תרגם ״וְלָא יָכֵיל מֹשֶׁה לְמֵיעַל לְמַשְׁכַּן זִמְנָא״ מסיבה זו.⁠10
אפשר שיש לראות בתרגומו ״וְלָא יְכִילוּ״ רמז לדעת רבי יצחק בספרי לפסוקנו, שאותם אנשים נטמאו למת מצוה והיו עסוקים בקבורתו משך כל זמן שחיטת הפסח ולפיכך ״לא יכלו״, בפועל ממש, להשתתף בהקרבת הקרבן. וכך אף הבין המיוחס ליונתן שהובא לעיל ״וַהֲווֹ גוּבְרַיָּא דַהֲווֹ מְסָאֲבִין לִטְמֵי נְפַשׁ בַּר נַשׁ דְּמִית עֲלֵיהוֹן בִּתְכֵּף דְפוּקְדָנֵיהּ רַמְיָא עֲלֵיהוֹן וְלָא יְכִילוּ לְמֶעֱבַד פִּסְחָא בְּיוֹמָא הַהוּא״ [והיו אנשים שהיו טמאים לעצמות נפש בן אדם שמת עליהם פתאום שמצותו מוטל עליהם] ועדיין צ״ע.
1. אור החיים: ״ואולי כי לצד שצוה ה׳ מראש חדש על הפסח כמו שפירשו בפסחים דף ו׳ שמאמר ויעשו בני ישראל את הפסח היה בראש חודש ניסן, ומן הראוי היה להם להשתמר מטומאה, ותבא הסברא להטיל בהם דופי אשר לא שמרו את מצות ה׳ ונטמאו ולא חששו למצות פסח, תלמוד לומר ויהי לשון יחיד לומר כי לא היה אלא ענין טומאה אחת אשר נטמאו האנשים בה, וענין טומאה זה עצמו לא היה בידם להשתמר ממנו ובעל כורחם היו נטמאים כמאמרם ז״ל (סוכה כה ע״ב) בין לר׳ יוסי הגלילי שאמר נושאי ארונו של יוסף היו, בין לרבי עקיבא, בין לר׳ יצחק שאמר טמאי מת מצוה היו – צריכין ליטמא הגם שידעו שטומאתם נמשכת עד ארבעה עשר, והוא מה שרמז מאמר ולא יכלו לעשות הפסח לומר שלא יכלו לשמור עצמן מהטומאה לעשות הפסח״.
2. ספרי בהעלותך סח.
3. ילקוט שמעוני בהעלותך תשכא.
4. ״באורי אונקלוס״.
5. סוכה כה ע״א: ״והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהתם נפקא, דתניא: ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו׳ אותם אנשים מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי״.
6. כמדרש אגדה פרשת ויחי פרק נ סימן ב: ״ויחנטו. ומהו חנטה? מלמד שאם נפטר מלך היו חותכין את כריסו ומוציאין את בני מעיו כדי שלא יסריח״. שם, מדרש שכל טוב: ״לחנוט את אביו. עיקר מלת חנט אין לה דמיון במקרא, ולבי רחש לדמות לה חנטה האמורה בדברי רבותינו, דאמרו אתרוג שחנטו פירותיו, ואמרו אילן בתר חנטה בין למעשר בין לשביעית, וחנטה זו היינו תחלת בישול הפירות ומעין תחלת בישול חנטה זו הוי חנטה האמורה ביעקב, שהיו הרופאים מבשלים עצי סממנין, ושרף עצי הקטף, דהיינו צרי, וסכין אותו, וזו הוא שריפה ששורפין למלכים, דכתיב ׳בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים ישרפו לך׳ (ירמיה לד ה), אלא שבישול חנטת המתים ע״י אור, ובישול חנטת הפירות על ידי האש: ויחנטו הרופאים את ישראל. כדי שלא ישלוט רימה בבשרו״.
7. משנה למלך הלכות אבל פרק ג הלכה א: ״ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא כו׳. נשאלתי על המומיי״א שמוכרין הכהנים אי שפיר למיעבד או לא. והנה לפי מה ששמעתי מומי״א הלזו אין בה בשר כלל אלא עצמות ועור החופה אותם והם יבשים מאד ולא נשאר בהם לחלוחית של בשר כלל ושאלתי אם היו עצמות אלו נפרכים מאליהם או לא ואמרו לי שאינם נפרכים ובקושי הם משתברים. ולפי זה נראה דאין כאן מקום לספק כלל דפשיטא דמטמא במגע ובמשא דהא קי״ל דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא וטומאתו מדין תורה וכמ״ש רבינו בפ״ב מהל׳ טומאת מת ומצד היותו יבש אין לטהרו שהרי כתב בפ״ג בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור משמע מפשט דבריו דכל שלא נעשה כקמח אף במונח שאילו יפרך יעשה כקמח מטמא ואף לפי מ״ש מרן שם שכוונת רבינו היא לומר שיבש כל כך עד שאילו יפרך יעשה קמח ואף שעדיין לא נפרך טהור ומ״מ אף לפי דברי מרן בעינן שאילו יפרך יעשה קמח אבל כל שאינו נעשה קמח עדיין בטומאתו עומד ולפי מה שכתבנו מומי״א זו שאנו דנין עליה מלבד שאינה נעשית קמח לא איפרוכי מיפרך ואדרבה בקושי היא משתברת באופן דאליבא דכ״ע מטמאה היא במגע ובמשא. ואף שיש להסתפק ולומר דמומי״א זו מעכו״ם נינהו ומלבד דכיון דרובא דעלמא עכו״ם נינהו איכא למימר דניזל בתר רובא זאת ועוד כי הגד הוגד לי שבמקומות אלו שנעשית המומי״א מעולם לא עבר שם רגל ישראל ולפי זה היה נראה להקל דהא קי״ל דעכו״ם אינם מטמאים, הא ליתא דלא אימעיטו עכו״ם אלא מטומאת אהל דכתיב אדם כי ימות ואמרינן אתם קרויין אדם ואין העכו״ם קרויים אדם ובטומאת אהל משתעי קרא אבל במגע ובמשא הם מטמאים״.
8. ראה ר׳ מתתיהו שטראשון, מבחר כתבים, ירושלים תשכ״ט עמ׳ י. על ר׳ מתתיהו שטראשון בן לר׳ שמואל שטראשון מוילנא (הרש״ש) ראה בפסוק ״קשיטה״ (בראשית לד יט).
9. עיין בביאורנו לשמ׳ יט כג הצעה נוספת לביאור שינוי התרגום.
10. אם כי בהר סיני ובמשכן יתכן שחוסר היכולת לעלות ולהיכנס אכן נבעה מעכבה פיזית כיוון שהקב״ה הזהיר שכל הנוגע בהר מות יומת, ובמשכן הענן מנע ממנו את הכניסה, ולכן תרגם בשורש יכ״ל.
אוהוון גברין דהוון מסאביןב בטמאג נפש דבר נש ולא יכלו למעבד פיסחה ביומא ההוא {....}.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״והוון ... מסאבין״) נוסח אחר: ״והוו גברייה דטעינו בארונה דיוסף ודטעינו בנדב ואביהוא בנוי דאהרן ולית אפשר להון למעבד פסחא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״והוון גברין דהוון מסאבין״) גם נוסח חילופי: ״והוון תמן גוברין די הוון מסא׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בטמא״) גם נוסח חילופי: ״לט׳⁠ ⁠⁠״.
והוו גוברייא דהוו מסאבין לטמא נפש בר נש דמית עליהון בתכוף דפוקדניה רמיא עליהון ולא יכילו למעבד פיסחא ביומא ההוא דהוה יום שביעאה לסואבותהון וקריבו לקדם משה וקדם אהרן ביומא ההוא.
But certain men, who were unclean, having been defiled by the body of a man who had died near them suddenly; as the commandment (of the Pascha) came upon them, could not perform it on that day, which was the seventh of their uncleanness. And they came before Mosheh and Aharon on that day;
ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו׳ – טמא מת מצוה.
1דבר אחר: ויהי אנשים אשר היו טמאים – מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר׳ ישמעאל, ר׳ עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שניטמאו בנדב ואביהוא, ר׳ יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו יכולים ליטהר [ואם מישאל ואלצפן היו יכולים ליטהר], ולמי היו טמאים, למת מצוה, שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. 2ביום ההוא לא יכולים לעשות, ביום של אחריו היו יכולים לעשות, נמצינו למדים שחל יום שבת להיות בערב הפסח, שנאמר ויעשו [בני ישראל] את הפסח במועדו (פסוק ב׳).
ולא יכלו לעשות הפסח וגו׳ – שחל שביעי להם בערב הפסח.
1. דבר אחר: מי היו כו׳ דברי ר׳ ישמעאל. ספרי פיסקא ס״ח.
2. ביום ההוא לא היו יכולים לעשות כו׳. ספרי שם, ופסחים צ׳ ע״ב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

פַכַּאןַ פִיהֻם אֻנַאסֹ תַּנַגַסֻוא בִּמַיִּתֵ מִןַ אלנַּאסִ פַלַם יַגֻז לַהֻם אַן יַעמַלֻוא אַלּפַצחַ פִי דַ׳לִךַּ אַלּיַוְם פַתַּקַדַּמֻוא פִיהִ בַּיְןַ יַדַיִּ מֻושִׁה וַאהַרֻוןַ
והיו בתוכם אנשים, אשר נטמאו במת מן בני⁠־האדם, ולכן לא התר להם כי יעשו את⁠־הפסח באותו היום, ולכך התקדמו בזה, לפני-משה ואהרן.
ויהי אנשים אשר היו טמאים – טענו האנשים כי הטמאים האלה הם מישאל ואלצפן אשר נטמאו בנדב ואביהוא. וזה לא מתאים, כי מות נדב ואבהוא בראש חדש ניסן, אשר הוא יום השמיני אשר הפרשה פותחת בו. ואם כן, מדוע לא נטהרו מישאל ואלצפן בתקופת י״ד ימים, והם היו מסתפקים בהזאה בשלישי ובשביעי בלבד?!
והזכירו בתלמוד סוכה ג״כ כי נושאי ארונו של יוסף היו, והפריכו את זה הראשונים וענו להם כי הם היו טמאים למת מצוה. ואם היה אפשרי שיהיה בעם מי שימות לו קרוב, אשר חייב לטמא לו, ואולם ישמר לפני מותו ויתרחק ממנו, לא נזדקק לדבר אחר בלי צורך, ובמיוחד ויתכן שימות פתע פתאום ויטמא בו בלי מתכוון.
לפני משה ולפני אהרן – כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום. ולא יתכן לומר זה אחר זה, שאם משה לא היה יודע, אהרן מניין לו.
לפני משה ולפני אהרן [AND THERE WERE CERTAIN MEN, WHO … COULD NOT KEEP THE PASSOVER AND THEY CAME] BEFORE MOSHE AND BEFORE AHARON – At a time when both were sitting together in the House of Study they came and put this question to them. It would not be correct to say – as the words ""before Moshe and before Aharon" might suggest – that they came to them one after the other, because if Moshe did not know the reply from where could Aharon know it? (cf. Sifre Bemidbar 9; Bava Batra 119b).
פס׳: ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא – שחל יום שביעי שלהם להיות ערב הפסח של דברי האומרים נושאי ארונו של יוסף היו. ולדברי האומרים מישראל היו. כולן היו יכולין ליטהר. אלא 1נראין הדברים שאמר הכתוב למת מצוה נטמאו.
ויקרבו לפני משה ולפני אהרן – אבא חנן אומר משום רבי אליעזר בבית המדרש היו ובאו ועמדו לפניהן ביום ההוא הצורך היתה השאלה:
1. נראין הדברים וכו׳. דורש ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא דווקא היינו שנטמאו למת מצוה וחל ז׳ שלהם בערב פסח ולא יכלו לעשות ביום ההוא דווקא אבל בלילה היו טהורים:
ויהי אנשים – לא יתכן שיהיה מחנה ישראל גדול שלא ימותו שם מתים בכל יום.
BUT THERE WERE CERTAIN MEN. It is impossible for a camp to be big as that of the Israelites without people dying every day.
ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא – מישאל ואלצפן, או נושאי ארונו של יוסף, או שאר בני אדם שהיו טמיאי מתים שחל שביעי שלהם להיות בערב הפסח (ספרי במדבר ט׳:ו׳). מדכתיב: ביום ההוא – משמע הא למחר היו יכולין. ושאלו אם ישלחו {לשחוט}⁠א פסחיהם, ולערב שיהיה להם הערב שמש יאכלו.
א. ההשלמה ע״פ ההקשר בסמוך.
SO THAT THEY COULD NOT KEEP THE PASSOVER ON THAT DAY – Mishael and Eltzafan, or the carriers of Joseph’s coffin, or any other people who were defiled by a corpse, and for whom the seventh day of purification fell on Passover Eve (Sifre Numbers 9:6), as it is written: “on that day” – implying that the following day, they would have been able to. They asked if they could send [others to slaughter] their Pesach-offerings, and in the evening, when the sun would have set [rendering them pure], eat it [themselves]. This is what they said:
ויהי אנשים – אחד עושה פסח שני ולא צבור וביום שהוקם המשכן נאמרה כמו ששנינו בגיטין.
אשר היו טמאים – ר׳ יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף יכולים ליטהר ואם נושאי ארונו של נדב ואביהוא יכולים להטהר שהרי באחד בניסן הוקם המשכן שני לו שרף אלעזר את הפרה (במדבר י״ט:ה׳) ואמרו בגיטין שמנה פרשיות נאמרו בו ביום שהוקם המשכן ופרשת פרה אחת מהן ובו ביום שהוקם המשכן היה ר״ח ניסן, שהרי בר״ח מתו נדב ואביהוא כדמפורש בפרשת שמיני, הלכך יכולין היו להזות עליהם מימי חטאת שנעשו בשני בניסן לטהר כל טמאי מתים שהיו מר״ח ניסן עד פסח לעשות פסחיהן בטהרה, אלא למי היו טמאים למת מצוה נטמאו.
ולא יכלו לעשת הפסח – לפי שאין אדם טמא רשאי לאכול בקדשים כדכתיב בפרשת צו: והנפש אשר תאכל בשר זבח השלמים אשר לי״י וטומאתו עליו וגו׳ (ויקרא ז׳:כ׳).
ביום ההוא – אין יכולים לעשות הא מחר יכולין לעשות מצינו למדים שחל שביעי שלהן בערב הפסח.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
ויהי אנשים, "There were certain men, etc.⁠" this paragraph teaches that the legislation for a "second Passover", i.e. instead of the original date, is applicable only to individuals but not to the whole congregation, regardless of why they could not observe the original date. This legislation was made public on the day that the Tabernacle had been erected, i.e. two weeks before the date of Passover, (Sifri on verse 13)
אשר היו טמאים לנפש אדם, "who had become ritually impure due to contact with a dead human body;⁠" according to Rabbi Yitzchok, if these people's impurity stemmed from the fact that they had been the carriers of the ark in which the remains of Joseph were being transported, they would have had time enough to purify themselves as the people had been stationary since the first of month at the latest. On the other hand, if these men were the ones who had carried the caskets in which Nadav and Avihu were being carried, they had plenty of time to purify themselves as these two men had died on the eighth day of Nissan; the Tabernacle had been erected on the first day of Nissan; on the second day of Nissan Eleazar had burned the red heifer (Jerusalem Talmud, Megillah, 3,3) and according to the Talmud in tractate Gittin on that day eight different subjects were revealed, one of them being the one containing the legislation about the red heifer. Seeing that the two sons of Aaron died on the first day of Nissan, according to parshat Sh'mini, these men could have completed their purification rites already on the eighth day of that month, in plenty of time before Passover. We are left therefore with the question whose death had caused their ritual impurity? The only answer that is reasonable is that they became ritually impure through burying someone who had no relatives who could bury him, and they fulfilled this commandment, something that if it occurred to a High Priest even he would have been obliged to attend to. (Compare Sifri)
ולא יכלו לעשות הפסח, "so that they had been unable to observe the commandment of offering the Passover.
ביום ההוא, "on that day.⁠" The emphasis on the word ההוא suggests that if Passover had commenced only a single day later, these people would have completed their purification rites in time. In other words, their last day of purification rites occurred on Passover eve. (Sifri)
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם – דהיינו לנדב ואביהוא וי״מ למת מצוה דהיינו אותן שנשאו ארונו של יוסף.
אש״ר הי״ו טמאי״ם – בגימ׳ למת מצוה.
ויהי – ולא כתיב ויהיו לשון רבים כי לא הי׳ רק מישאל לבדו לנדב ואלצפן לבדו לאביהוא, ד״א ויהי יחיד נדחה ואין צבור נדחין.
אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם – בגימטריא אלו שהיו נושאין ארונו של יוסף.
אשר היו טמאים – בגימטריא זה למת מצוה.
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם – הקשה הר״י דפ״ב דסוכה (כ״ה ב׳) אמרינן מישאל ואלצפן היו וחל שביעי שלהן עליהם בערב פסח. מכאן קשה להא דאמרינן בשלהי הניזקין (ס׳ א׳) ח׳ פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן ומני התם פ׳ טמאים ורש״י פי׳ ויהי אנשים אשר היו טמאים והלא הוקם המשכן בר״ח ניסן, ובסוכה אמרינן דבערב פסח היה. ותירץ הר״י דפ׳ טמאים היינו [זב] וזבה ושרץ ונבלה ונדה. ודייק נמי התם בסוכה ביום ההוא דאינם יכולין לעשות, הא למחר יכולין. ותימה הא אמרינן בסדר עולם ובפ״ר עקיבה במסכת שבת (פ״ז ב׳) דר״ח היה ביום ראשון כדאמרינן ראשון למעשה בראשית, א״כ שביעי שלהן חל בשבת והיאך יקבלו הזאה בשבת דהא שבות היא. ומשה שנטמא במצרים בארונו של יוסף, לא היה צריך הזאה כל זמן שלא נשרפה פרה ובטבילה סגי כמו שאר טומאות. אבל קשה למה נדחו (נקבלו) [יקבלו] הזאה, דלכולי עלמא שוחטין וזורקין על טבול יום דשמשא ממילא ערבא, והכי נמי היה להם לטבול וישחטו עליהם. ושמא אונס היה להם שלא היו יכולין להזות עד הערב. ומה שמקשין ממישאל ואלצפן היאך נטמאו מנדב ואביהו והלא גופן נשרף למ״ד בפ״ד מיתות (סנהדרין נ״ד א׳), כבר כתבתי בפרשת ויהי ביום השמיני דשלדן קיים היתה, ואמרינן בהמפלת (נדה כ״ח א׳) מת שנשרף ושלדן קיים טמא.
ד״א ויהי אנשים אשר היו טמאים – פליגי בה תנאי (סוכה כ״ה ב׳) חדש אמר נושאי ארונו של יוסף היו, וחד אמר מישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהו. ופריך עלה אמאי לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא והא נטמאו ביום ראשון של ניסן שנטל י׳ עטרות והיה להם מי חטאת להזות שהרי בשני לו נשרפה פרה, פי׳ לעיל בפרשת ויהי ביום כלות. וכן די״ל דלא שאלו טהרתן אלא כשנצטוו ישראל לעשות הפסח והיה כ״כ סמוך לפסח כששאלו טהרתן אלא (כדי) [בשביל] שלא יוכלו לעשות הפסח ביום ההוא. ואע״ג שנטמאו קודם הרבה לא שאלו טהרתן, שהיו סבורין דאין לעשות הפסח עד ביאת הארץ לפי שנ׳ והיה כי יביאך, ולכך שאלו כשנצטוו על הפסח.
ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא – הא למחר יכולין לעשות כר׳ יצחק דאמר טמאי מתים היו וחל שביעי שלהן להיות ערב פסח, ואמר רחמנא לדחו, שמוכיח מכאן בפרק האשה (פסחים צ׳ א׳) כי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ שהכתוב דחהו לגמרי. ולא מפני שחל י״ד בשבת והזאה אינה דוחה שבת דהא שבות בעלמא הוא, ועוד עדיין לא נגזרה גזירת שבות. ותדע דגמר מהכא [דאין] שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ואין להקשות יטבלו וישחטו ויזרקו עליהן דהוו להו טבול יום ושוחטין וזורקין על טבול יום דשמשא ממילא מערבא, הא ליתא דרחמנא לגמרי דחייה, ואם זרק לא הורצה, כמו מי שהיה בדרך רחוקה לרב ששת כדקאמר טעמא מאן דאית ליה אין שוחטין כו׳ בפרק מי שהיה טמא (שם צ״ד א׳) דכתיב איש איש כי יהיה טמא וגומר מי לא עסקינן שחל שביעי שלו בערב פסח ואפילו הכי אמר רחמנא לידחו. וזה מוצא ממה שפרש״י בפרק אלו דברים (פסחים ס״ט ב׳) דלמ״ד אין שוחטין וזורקין על טמא יש כרת אם לא יתקן.
(ו-ח) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו׳ – כבר ביארנו בפרשת בא אל פרעה שלא יִשָּׁחֵט הפסח על מי שאי אפשר לו לאוכלו; ולזה הוא מבואר שאם לא היה אפשר שיטהרו בערב בעת אכילת הפסח, לא היו צריכים לשאול ׳למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה׳ במֹעדו׳, ולא היה מסופק זה למשה עד שיצטרך לומר ׳עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם׳. ולזה הוא מבואר שכבר חל שביעי שלהם בערב הפסח, והיו ראויים לאכול הפסח בזמן אכילתו, ועם כל זה נדחו לפסח שני לפי שלא היו ראויים בעת שחיטת הפסח. ולפי שאמר ׳אשר היו טמאים לנפש אדם׳, ולא אמר ״טמאים״ במוחלט, למדנו שלא ינהג זה הדין בשאר הטומאות, כמו זבים וזבות ובועלי נידות ושאר הטומאות; וזה, שכיון שיכולין לאכול מן הפסח בערב בשעת אכילתו, הנה יִשָּׁחֵט עליהם הפסח ואף על פי שעדיין לא טהרו. והנה נלמד ממה שאמר ׳ויהי אנשים אשר היו טמאים׳, וממה שאמר אחר זה ׳איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו׳⁠ ⁠׳ (פסוק י), כי לא ינהג זה הדין שידחו הטמאים לנפש לפסח שני אלא כשהיו יחידים; ואולם אם היו רוב הקהל טמאי מת - אינם נדחים לפסח שני, אבל שוחטין את הפסח עליהם בטומאה, ואוכלין אותו אפילו בטומאה, רוצה לומר אף על פי שאי אפשר שיטהרו בערב. והנה לא יֻתַּר לשחוט את הפסח על הטמאים ולאכול אותו בטומאה אלא כשהיו הטמאים טמאים מטומאת מת. והראיה על שנדחית הטומאה בציבור - מה שאמר בספר דברי הימים על הפסח שעשה חזקיה בחודש השני: ׳כי רַבַּת בקהל אשר לא התקדשו, והלוים על שחיטת הפסחים לכל לא טהור... כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבֻלון לא הִטֶּהָרוּ׳ (דברי הימים ב ל, יז-יח), ונאמר שם: ׳כי אכלו את הפסח בלא ככתוב׳, לפי שחזקיה וסיעתו דחו את הפסח לפסח שני, שנאמר: ׳וַיִּוָּעַץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלם לעשות הפסח בחֹדש השני, כי לא יכלו לעשֹׂתו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי׳ (דברי הימים ב ל, ב-ג), למדנו מזה ששגגתם היתה על שדחו את הפסח מפני הטומאה. והראיה שלא תִדָּחֶה הטומאה מפני הפסח כשהיו רוב הציבור טמאים אלא בטומאת מת, לפי שכבר אמר: ׳איש איש כי יהיה טמא לנפש׳ (פסוק י), ולא נצטרך לזה התנאי בזה המקום לבאר ששאר הטמאים אינם נדחים לפסח שני, שכבר נתבאר במה שאחר זה: ׳והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח׳ (פסוק יג), שכל מי שאינו טהור בפסח ראשון יחדל מעשיית הפסח, וכיון שלא עשה הפסח במועדו ידחה לפסח שני, שאפילו הגר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני עושה פסח שני, כמו שיתבאר, כי פסח שני הוא רגל בפני עצמו ואינו תשלומי ראשון, ולזה ינהג בו מי שלא היה מחוייב בפסח ראשון; ואולם נצטרך לזה התנאי שיהיה טמא מת להודיע שמה שיתחייב מזה הוא שאיש נדחה לפסח שני מפני טומאת מת, ואין ציבור נדחים לפסח שני מפני טומאת מת. ולא נלמד מזה שאר הטומאות, כי בטמא מת הקלה התורה לבד בזה; עם שטומאתו יותר קלה, כמו שזכרנו בפרשת ׳וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש׳.
(ו-ז) אמנם יש לדקדק באנשים הטמאים ההמה אם ידעו שהטמאים אסורים לעשות הפסח למה הוקש׳ להם למה נגרע וגו׳. ואם לא ידעו מי מנע אותם. ואם משה לא ידע הם מנין להם. אלא שהנדון בזה הוא שהם ידעו ולכל ישראל הוא ידוע כי הטמאים אינם יכולים לבא אל העזר׳ לעמוד על קרבנם אבל גזרה דעתם שאין ראוי שיהא הטמא נדחה מעשות קרבן ה׳ כזה אשר יש לו זמן מיוחד ואם עבר יומו בטל קרבנו ושהדין נותן שיעשה לו שום תקון אחר שהוא אנוס בדבר והוא אמרם אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה׳ במועדו בתוך בני ישראל – כלומר למה נגרע בתוך בני ישראל לבלתי הקריב את קרבן ה׳ במועדו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואמר ויהי אנשים – והיה ראוי שיאמר ויהיו אנשים. אבל אמר ויהי. להורות על מאמרם ז״ל אין ויהי אלא לשון צער. ולפי שהם היו טמאים על נדב ואביהוא שנשרפו ביום שמיני למילואים. לזה אמר ויהי ולא ויהיו. או שאמר ויהי לפי שאלו האנשים היו מישאל ואלצפן בני עוזיאל דוד אהרן. והם אחים אנשים גדולים עד שלפי אחוותם וייחודם ומעלתם היו כאיש אחד. לזה אמר ויהי. והנה לפי חכמתם נראה שלא שאלו כהוגן. כי אחר שהיו טמאים איך היו אומרים למה נגרע. ועוד למה אמרו אנחנו טמאים לנפש אדם. כי לא היה להם לומר אלא אנחנו טמאים למת בנפש. או בנפש. כמו שאמר למשה איש איש כי יהיה טמא לנפש. ועוד למה הוצרך משה לומר. עמדו ואשמעה. כי הדין היה ברור שאחר שהיו טמאים לא היו יכולים לעשות את הפסח. אבל שאלתם היתה עמוקה. ולכן נסתפק משה בם. וזה כי הם אמרו אנחנו עסקנו במצוה שצויתנו. קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש. וזהו אנחנו טמאים לנפש אדם מיוחד. ואם כן איך אפשר שבעבור שעסקנו במצוה. נגרע מהקריב קרבן ה׳ ולא נעשה מצות הפסח. וזהו למה נגרע. כי אין ראוי שהעוסק במצוה יאבד מצוה אחרת. וכשראה ששאלתם ראויה אמר עמדו ואשמעה. ועוד תמצא כי בשאלתם רמיזה גדולה והיא עמוקה מאד עד שנסתפק משה בה. וזה גלו באומרם אנחנו טמאים לנפש אדם. וזה כי כבר רמזתי למעלה בהרבה מקומות כי מיתת בני אהרן היתה בשביל חטא אדם הראשון וקין. ולא היתה השכינה שנסתלקה בשביל חטא אדם יכולה לירד. עד שנדב ואביהוא יפרעו חוב אביהם. שהם היו דומים לו בחכמתו בענין שבני אהרן לא מתו בשביל חטא ועון. אלא בקרבתם לפני ה׳. ועל שהיו דבקים בה׳ מכל אדם. כאומרו בקרובי אקדש. וא״כ אחר שאין עון אין מיתה ואחר שאין מיתה אין טומאה. וז״ש אנחנו טמאים לנפש אדם. ואין אנחנו טמאים בטומאת מת. אלא לנפש אדם הרמוז וא״כ למה נגרע. וכשראה משה דבריהם והבין עמקם. נסתפק בדבר ואמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם. כי דינכם מחודש ועמוק. ואין ראוי לדונו אלא יחידו של עולם. אחר שאין מיתה בלא חטא. ולכן באתהו התשובה איש איש כי יהיה טמא לנפש. כאן לא אמר לנפש אדם אלא לנפש. יהיה מי שיהיה. או בדרך רחוקה. נקוד על רחוקה לומר בין אם יהיה טמא לנפש עתה מקרוב. או שיהיה בדרך רחוקה אפילו מזמן אדם הראשון. ראוי לו לעשות הפסח בחדש השני ולא בחדש הראשון:
אחר שהשלים דין הפסח חזר להשלים ענין הדגלים וסדר מסעם. וזהו וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן ובערב יהיה על המשכן כמראה אש – כמו שהיה בראשונה קודם עון העגל. ואמר כי סדר מסע הדגל היה כי בהעלות הענן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכון הענן יחנו. בין יהיה זמן רב או מעט. והנה בזאת הפרשה תמצא י״א עננים שהם נקראים ענן ה׳. לפי שהם כנגד שם ה׳ של עשר ספירות. והעליונה על כולם שהוא הי״ה. וזהו על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו. כי הענן עצמו נקרא פי ה׳. ורבותינו אמרו שבעה עננים כתובים למסעיהם והכל דבר אחד. כי העשרה הם שבעה. והשבעה הם עשרה ליודעים. ואולי שנזכרו בכאן אחד עשר עננים. ובאמרו ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר כלל ענן אחר. כי אין אש בלא ענן ועשן. כאומרו וברא ה׳ על מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ולילה אש להבה סביב. באופן שיש בזאת הפרשה שנים עשר עננים למספר שבטי בני ישראל. להורות כי שם ה׳ ועננו היה עם כל שבט ושבט. ועל פיו היה נוסע ועל פיו היה חונה. וזהו על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו. כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו. אעפ״י שהיו מועטים וכן ובהאריך הענן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה׳. כי היו ממתינים זמן רב. ושמרו בני ישראל כמו ואביו שמר את הדבר:
(ו-ח) [פסח שני]:
אמר הגאון, יודעים היו אלו האנשים הטמאים שלדורות אינן עושים הפסח, אבל היה קשה להם באמרם, הואיל וזו אינה אלא הוראת שעה1, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה׳ במועדו [כדבעי]. וגם משה אמר אולי אמת הוא, ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם, ובא הציווי גם לדורות.
וזה הפסח היה המעשה השלישי טוב שעשו:
1. ראה בהקדמה לסדר הפרשה ובמצויין שם.
וַיְהִי אנשים: ד׳ סבירי׳ ויהיו. [ויהי].
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וגו׳ – יש לגמגם על מה שאמר אשר היו טמאים ולא אמר בדברים מעטים ויהיו אנשים טמאים לנפש אדם? וכן מה שאמר ביום ההיא שתי פעמים? ועוד אמרם אנחנו טמאים ולא היינו טמאים כלשון הספור אשר היו טמאים. ועל כל אלה הקושי מפורסם וכי לא ידעו שטמא, אסור באכילת קדשים? אבל אמת הדבר שיודעים היו איסור אכילת קדש לטמא אלא לא ידעו אימתי יש לו תשלומין אם ביום שיזדמן בו תשלום ימי טומאתם או אם ראוי לקבוע חדש אחר ומועד קבוע לכל טמא? ואם יקבעו חדש ויום מועד בעבורם יהיה מעלה לטמאים יקר וגדולה שיעשו פסח קבוע לכתחילה בשבילם. משא״כ אם יעשו פסח לכשיזדמן טהרתם. ולפיכך קרוב הדבר שיבקשו ויחפצו בזה שיקבעו לטמאים פסח לשבח להם וישתבחו בעיר אשר כן עשו להוד והדר הלכך אע״ג שהיו טמאים קידם הפסח עם כל זה התעכבו עד יום ארבעה עשר עצמו לשאול שאלה זו למשה כמו שאמר ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא רצונו אם כי היו טמאים קודם לכן והיה ראוי שיבואו לדרוש הלכה זו טרם בא יום ה׳ יום י״ד בניסן. מ״מ מיראה שלא יראה להם משה דרך ליטהר מטומאתם התעכבו ואת פי ה׳ לא שאלו עד יום י״ד בעצמו ובאו יחדיו כלם וצווחו למה נגרע וגו׳ במועדו רצונם אם תצוינו לעשות הפסח איש איש ביום טהרתו אם כן למה נהיה גרועים בזה לבלתי עשות הפסח במועד קבוע לו תואר לו והדר לנו. והי״ת שעה אל מנחתם וראה כוונתם רצויה על כן נתן להם פסח שני בקביעות למלאות שאלתם. ועוד הודיע למשה שאין להאשימם על זה ועל כי התעכבו להגיד טומאתם ביום הזה כי אדרבא זו היא חבת הקדש ומחבבם את המצות. הלא תראה מה שכתבו חז״ל בנקודות על רחוקה גם שיהיה רחוק לאסקופת העזרה. ומזה ראיה שאין להם פשע בברחם מלהטהר קודם ארבעה עשר:
ויהי אנשים וגו׳ – צריך לדעת למה אמר לשון יחיד על הרבים, ועוד למה הוצרך לומר ולא יכלו לעשות הפסח אחר שהודיע שהיו טמאים, ואולי כי לצד שצוה ה׳ מראש חדש על הפסח כמו שפירשו בפסחים דף ו׳ שמאמר ויעשו בני ישראל את הפסח הי׳ בראש חודש ניסן, ומן הראוי היה להם להשתמר מטומאה, ותבא הסברא להטיל בהם דופי אשר לא שמרו את מצות ה׳ ונטמאו ולא חששו למצות פסח, תלמוד לומר ויהי לשון יחיד לומר כי לא היה אלא ענין טומאה אחת אשר נטמאו האנשים בה, וענין טומאה זה עצמו לא היה בידם להשתמר ממנו ובעל כורחם היו נטמאים כמאמרם ז״ל (סוכה כה:) בין לר׳ יוסי הגלילי שאמר נושאי ארונו של יוסף היו, בין לרבי עקיבא, בין לר׳ יצחק שאמר טמאי מת מצוה היו צריכין ליטמא הגם שידעו שטומאתם נמשכת עד ארבעה עשר, והוא מה שרמז מאמר ולא יכלו לעשות הפסח לומר שלא יכלו לשמור עצמן מהטומאה לעשות הפסח, ואומרו ביום ההוא, כבר דקדקו רז״ל (פסחים צ:) למר כדעתו ולמר כדעתו, עוד ירצה באומרו לשון יחיד לומר כי לצד שהיו יחידים הוא שלא יכלו לעשות הפסח, אבל אם היו צבור היו יכולין לעשות הפסח כי בא בטומאה, שוב ראיתי בספרי מרז״ל שדייקו כן.
לנפש אדם – אומרו לנפש אדם לומר אבל לטמא שרץ יכולין הם, על פי דבריהם ז״ל (שם) שאמרו שוחטין וזורקין על טמא שרץ וטובל ואוכל פסחו לערב, אבל טמא מת הגם שחל שביעי שלו ביום י״ד אין שוחטין עליו, והוא אומרו ביום ההוא ואמר ר׳ יצחק וזה לשונו שחל שביעי שלהם בערב הפסח כתיב ביום ההוא הוא שאינם יכולין אבל ביום שלאחריו היו יכולין, וגם לסברת האומר ביום ההוא נטמאו ישנו לפירושינו במאמר לנפש אדם לומר שאם היה שרץ שוחטין עליו.
ויקרבו לפני משה וגו׳ – טעם קרבתם לפני משה ואהרן, לפי פשט הכתוב כדי שתבא ההוראה ממשה תיכף ומיד לכהן להקריב את קרבניהם אם כן יורה, ורז״ל במסכת בבא בתרא פרק יש נוחלין דף קי״ט אמרו וזה לשונם אפשר עמדו לפני משה ולא אמר וכו׳, אלא סרס המקרא ודרשהו דברי ר׳ יאשיה אבא חנן משום רבי אליעזר אומר בבית המדרש היו יושבים ובאו וכו׳ ע״כ, ואמרו בגמרא וזה לשונם במאי קא מפלגי מר סבר חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ומר סבר אין חולקין, והלכתא חולקין, והלכתא אין חולקין ולא קשיא הא דפליג ליה רביה יקרא, הא דלא פליג ליה רביה יקרא עד כאן לשונם. הנה ממה שאמרו הלכתא חולקין והלכתא אין חולקין והעמידו אומרם הלכתא חולקין בדפליג ליה רביה יקרא והלכתא אין חולקין בדלא פליג ליה רביה יקרא הדברים מוכיחים שחולקין רבי יאשיה ואבא חנן בקצוות מר סבר חולקין אפילו אין רבו חולק לו כבוד ומר סבר אין חולקין אפילו חולק לו רבו כבוד שבזה יוצדק לומר הלכתא וכו׳ והלכתא וכו׳ מכלל דפליגי.
ויש לנו לחקור זאת מנין לו לש״ס להעמיד מחלוקת זו שחולקין בקצוות, ומה גם היות הפך הכלל שאנו אומרים שאין להעמיד מחלוקת רז״ל בקצוות, ואם לצד שלא נודע מחלוקתם אם בשחולק וכו׳ אם בשאין חולק וכו׳ אין הכרע לומר שאין חולקין אלא בשאין חולק לו רבו וכו׳ אבל כשחולק לו רבו וכו׳ מודים שחולקין או נלך לצד זה שאין חולקין התנאים אלא כשחולק לו רבו וכו׳ אבל כשאין רבו חולק מודים שאין חולקים לו כבוד ואשר על כן העמיד הש״ס מחלוקת בקצוות, זה דוחק, שהיה לו להש״ס לעמוד על משמעות דברי התנאים קודם כמנהג הש״ס ויגלה מחלוקתם ואחר כך יאמר הלכתא וכו׳.
והיה נראה לומר כי הש״ס דייק שחולקין בקצוות מתוך מחלקותם ממה שחולקין, כי בשלמא אי אמרינן שחולקין בקצוות שפיר אלא אם אינם חולקין אלא בחלוקה אחת ושוים בחברתה למה פליג תנא על דברי חבירו כיון שיכול להעמיד דבריו בחלוקה שיודה בה הוא, גם זה אינו מספיק, כי זה הטעם צודק בדברי אבא חנן שחולק בקצוות אפילו דלא פליג לו רביה יקרא, אבל רבי יאשיה מי יאמר שסובר אין חולקין אפילו פליג ליה רביה יקרא, ועוד גם על החולק אני דן מי גילה לו שת״ק בכל הקצוות הוא אומר.
אכן הטעם הוא כי ממה שהוצרך רבי יאשיה לסרס המקרא ולדורשו והוא היפך פשט הכתוב הרי זה מגיד כי לא מצא לו דרך להעמידו בלא סירוס, ואם היה סובר רבי יאשיה שחולקין כבוד לתלמיד במקום הרב היה לו להניח הכתוב כפשוטו ולהעמידו כשחולק לו רבו כבוד, ויוצדקו הדברים בהאיש משה רבינו עליו השלום שהיה עניו מאד שהיה חולק כבוד לאהרן אחיו ומה גם שהיה גדול ממנו, עוד מצאנוהו שהיה חולק לו כבוד כאמרם ז״ל (מכילתא פרשת בא יב) שאמרו כשהיו עומדים לפני פרעה משה חולק כבוד לאהרן שיקדים בדיבור ואהרן למשה והיה הדיבור יוצא מבין שניהם, הנה הוא חולק לו כבוד.
וממה שסרס המקרא גילה דעתו שסובר שאין חולקין וכו׳ אפילו חולק לו רבו כבוד, וממה שמצינו שנחלקו גם כן בענין בנות צלפחד דכתיב ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר וגו׳, וזה לשונם אפשר עמדו לפני משה וכו׳ ולפני אלעזר ולא אמר וכו׳ ויעמדו לפני הנשיאים בעדה והעדה וכו׳ אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה אבא חנן אומר משום רבי אליעזר בבית המדרש היו יושבים וכו׳, ומביא הש״ס הענין עצמו שהבאנו למעלה, והנה ממה שראינו שחלק אבא חנן בעמידת בנות צלפחד לפני הנשיאים והעדה מן הסתם לא היו הנשיאים חולקין כבוד לכל העדה ואין צריך לומר משה מלך ישראל ואף על פי כן אמר אבא חנן שחלקו להם כבוד הא למדת שסובר שחולקין כבוד אפילו אין רבו חולק לו כבוד, ומעתה הרווחנו טעם נכון למה נחלקו ב׳ פעמים ר׳ יאשיה ואבא חנן.
ויהי אנשים אשר היו טמאים There were some people who were ritually impure, etc. Why did the Torah write the word ויהי, i.e. a singular, when the subject to which the word refers were many, i.e. אנשים? Why did the Torah have to write: "they could not prepare the Passover?⁠" Once we had heard that the people in question were ritually impure we knew that they were not in a position to prepare the Passover or eat it just as they were not able to participate in any other sacrifice while they were ritually impure! According to Pesachim 6 this instruction was conveyed to the people on the first of Nissan, i.e. two weeks before Passover. As a result of having so much notice these people should have been careful not to become ritually impure. When the Torah speaks about these people having been impure, we could have construed this as a criticism of their carelessness; the Torah used the singular when referring to these people's impurity to tell us that these people became impure through one and the same cause, a cause which was unavoidable. According to Sukkah 25 the people in question carried the coffin in which Joseph's remains were being transported; according to another view they became impure as they had to participate in the funeral of certain people although they knew that they would not be able to complete their purification rites before the date on which they would have to offer their respective Passover. At any rate, their impurity was not due to negligence, but, on the contrary, it was due to their being involved in the peformance of a מצוה, a positive commandment. This is the reason the Torah had to write that they could not prepare the Passover, i.e. they could not have taken precautions which would have enabled them to prepare the Passover. Additional proof that this interpretation is correct is found in verse 6 where these men are reported as approaching Moses ביום ההוא, on that day. The Torah repeats that expression ביום ההוא. Another meaning of the singular ויהי is that had a majority of the people been unable to perform the Passover due to ritual impurity the words: "they could not prepare the Passover" would not apply. In such an event the impurity of the majority of the people is set aside in order for them to observe the Passover on the proper date. This is confirmed by what is written in the Sifri.
לנפש אדם, by the dead body of a man; the reason the Torah defines the nature of these people's ritual impurity is to tell us that if their ritual impurity had been of a less severe nature such as due to contact with certain dead animals such as mice, etc., this would not have prevented them from eating of the Passover as their impurity would have ceased at sundown if they had immersed themselves in a ritual bath at some time during the fourteenth of Nissan (Pesachim 90). If a person had been ritually impure due to contact with a dead body he would not have been able to eat the Passover even if the last day of his purification rites (the seventh day) had occurred on the 14th of Nissan. The reason is that others would not have been allowed to slaughter it on his behalf on the fourteenth (the day it had to be slaughtered). We derive this restriction from the words ביום ההוא, on that day, which are interpreted to mean that he could only have been fit to eat it on the morrow of the fourteenth. Even if we were to understand the word ביום ההוא as referring to the actual impurity having occurred on the fourteenth, i.e. contact with a dead mouse on that day, the additional restrictive words לנפש אדם would still imply that others could slaughter the Passover for a person who had incurred only this minor kind of impurity.
ויקרבו לפני משה, They approached Moses, etc. The reason they wanted Aaron present when they approached Moses was that in the event Moses would give a ruling that they could proceed with their part in the Passover, Aaron would receive immediate instructions to slaughter the lamb on their behalf. Our sages in Baba Batra 119 phrased their amazement as follows: "Is it conceivable that they stood in front of Moses and turned to Aaron when Moses did not know? Whence would Aaron know if Moses did not know?⁠" Rabbi Yoshiah answers that we must view this verse as having been truncated (not presented in the proper sequence) and interpret it in this light. Abba Chanan, quoting Rabbi Eliezer felt that the people in question did indeed stand facing both Moses, Aaron, as well as the elders simultaneously having encountered all of them in the hall of study where they had come to enquire from Moses about their status. Thus far the Talmud. What precisely was the difference of opinion of the scholars quoted there? According to the Talmud the problem that faced the scholars was whether one accords respect to subordinates in the presence of their superiors, i.e. should the enquirers display respect for Aaron and the elders in the presence of Moses, etc.? The decision arrived at by the Talmud is that one does not accord respect to the subordinates when their superiors are present. At the same time, the Talmud says that the decision is that one does accord honour to the subordinates in the presence of their superiors. How do we reconcile these conflicting statements? The Talmud resolves this quandary by saying that whenever the superior is himself perceived as according honour to his subordinates we too must honour the subordinates even when we are in the presence of their superiors. However, when the superiors are not seen according honour to their subordinates we must not do so either whilst their superiors are present. This proves that Rabbi Yoshiah on the one hand and Abba Chanan on the other are wide apart in their views on the subject. The former holds that even in a situation where the superior is seen to accord honour to his subordinates one is not allowed to accord honour to the subordinates in the presence of their superiors, (and this is why the verse has to be understood that after having enquired from the elders and then from Aaron and not having received a ruling, these Levites finally went to Moses himself to get a ruling). Abba Chanan holds that one does accord honour to the subordinates in the presence of their superiors even when their superior is not seen as according honour to them.
We need to examine why the Talmud describes the difference of opinion between Rabbi Yoshiah and Abba Chanan as so wide. This is contrary to an accepted principle in the Talmud to try and present any divergence of opinions by different scholars as minimal rather than as maximal. If we were unaware whether the discussion between these two Rabbis took place in an instance where the superior did accord honour to his subordinate or not, why does the Talmud arrive at the conclusion that these two scholars argued across the board when it would have been easier to present their conflicting views as pertaining to two different situations and thus narrow them? The Talmud should have told us the final decision only after having presented the views of the two scholars without mentioning the context in which they disagreed and explaining that they addressed themselves to different circumstances.
I believe the reason that the Talmud was forced to present the disagreement between these scholars as wide-ranging was because of the examples in whose context their opinions were expressed. If these scholars disagreed about whether to accord honour to the subordinates in the presence of their superiors regardless of how the superiors related to the subordinates the argument quoted in the Talmud makes sense. If, however, they disagreed only in one of the two situations where the subordinates were in the presence of their superiors when a query was addressed to the latter, why did the Talmud not say that in the alternative situation the two scholars do not disagree? It is clear that the reason the Talmud was forced to present the argument covering both situations in which the subordinates are present when their superiors are being asked for a ruling is the fact that Rabbi Yoshiah saw himself compelled to reverse the apparent meaning of our verse. He would not have read it as if the words "in the presence of Moses" had appeared at the end of the verse rather than at the beginning except for the fact that he held that even when the superior accords honour to the subordinate in his presence, others are not allowed to do so.
Surely Rabbi Yoshiah would have preferred not to have done violence to the sequence of the wording in our verse if he had been able to reconcile the wording as it stands with his view regarding whether one accords honour to the subordinates in the presence of their superiors at least when the superior himself is seen to do so! Had Rabbi Yoshiah held that when the superior is seen according honour to his subordinate when in his presence we too must accord such honour to the subordinates, he would not have needed to reverse the position of Moses in our verse, but would have explained simply that Moses was in the habit of according honour to his subordinates when they were in his presence. In view of the fact that Moses was the most humble man that ever lived, it would have sounded perfectly reasonable to argue that he did indeed accord honour to his subordinates in his presence. This would have been even more reasonable in view of the fact that his brother Aaron was his senior! Moreover, we find (Mechilta Parshat Bo 12,1) that when Moses and Aaron both stood in front of Pharaoh that Moses accorded honour to Aaron by letting him speak first.
When Rabbi Yoshiah insisted that our verse does not describe matters in the order in which they occurred, he made it plain that he holds that one does not accord honour to the subordinates in the presence of their superiors regardless of whether the superior accords honour to them or not. We find a similar argument between these scholars in the paragraph dealing with the daughters of Tzelotchod where the Torah describes them as standing in the presence of Moses and Eleazar (Numbers 27,2). The Sifri on that verse asks how it was possible that the daughters of Tzelofchod expected Eleazar to know something that Moses himself did not know? The answer given in the name of Rabbi Yoshiah is that we must read the verse in a reverse order, i.e. that the daughters of Tzelofchod only approached Moses after the High Priest Eleazar had been unable to give them a satisfactory answer. On the other hand, Abba Chanan gives the same answer that he gave in connection with our verse, i.e. that the daughters of Tzelofchod went looking for Moses and they found both Moses and Eleazar as well as the elders and the community at the entrance of the Tabernacle where they were engaged in studying Torah. The fact that Rabbi Yoshiah saw himself forced to rearrange the sequence of the words in Numbers also clearly shows that he held that the princes were not in the habit of showing honour to the people at large while they were in the presence of Moses. It is even less likely that Rabbi Yoshiah could conceive of Moses, the king of Israel, going out of his way to accord honour to the entire congregation. Nonetheless Abba Chanan held that even when the superior, i.e. Moses, did not accord special honour to his subordinates, outsiders must accord honour to their superiors even in the presence of a king who himself had not accorded honour to such people who were at one and the same time superior to the multitude but subordinate to Moses. The reason the argument between Rabbi Yoshiah and Abba Chanan is reported on two different occasions in connection with two separate events is that the two scholars were so far apart in their viewpoints.
ויהי אנשים – חז״ל נחלקו מי היו האנשים ההם, ר׳ יוסי הגלילי אומר נושאי ארונו של יוסף היו, ולדברי ר״ע מישאל ואלצפן היו, שהתעסקו עם נדב ואביהוא:
ולא יכלו לעשת הפסח – בפרשת בא לא נזכר איסור עשיית הפסח בטומאה, אבל למדוהו מן הכתוב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה׳ וטומאתו עליו ונכרתה וכו׳ (ויקרא ז׳ כ׳):
לפני משה ולפני אהרן – לפני שניהם באו, אבל דיבורם היה אל משה לבד ואהרן שומע, כי כן כתוב ויאמרו האנשים ההמה אליו:
ביום ההוא – יום שחיטת הפסח, ולפי שלא נתחטאו עדיין במי נדה, כי טרם היום ז׳ לטהרתם, חל יום י״ד בניסן, לכן באו ביום ההוא לפניו בעודם טמאים לשמוע ממנו מה יעשו:
לעשות הפסח ביום ההוא – לא היה יכולים לעשות בו ביום אבל היה יכולים ביום של אחריו (פסחים צ׳) שחל שביעי שלהן להיות בי״ד וטבלו והוזה עליהם והרי הם ראויים לאכול קדשים לערב, לכן שאלו אם ישחוט עליהם הפסח והם יאכלוהו לערב (עי׳ רמב״ם פ״ו מק״פ ה״ב) וכן מ״ש רש״י ויאכל הבשר לטהורים, כלומר להם עצמם שיהיו טהורים לערב, (עיין משכיל לדוד).
ולא יכלו לעשת הפסח וגו׳ – אף על פי שכבר למדנו מ״במועדו״ (פסוקים ב–ג) שאין לדחות את הפסח מפני הטומאה, עדיין היה ספק שצריך להתירו.
כבר ראינו, שבצד המושג ״שזמנו קבוע״, נודעת חשיבות גם למושג ״קרבן ציבור״. ואף על פי שקרבן יחיד שזמנו קבוע – פר יום הכיפורים וחביתי כהן גדול – לא נדחה מפני הטומאה, הרי שבקרבנות כאלה אין הכהן הגדול נחשב כאדם פרטי, אלא כנציג כלל הציבור. יתירה מכך, אילו קרבנות אלה היו נדחים מפני הטומאה, היה נגרם מכך שהם לא יוקרבו כלל בזמן המיועד.
אולם הפסח הוא קרבן הציבור היחיד שהציבור אינו מופיע בו ככלל אלא כריבוי של אנשים. לכן היה צורך להבהיר את מעמדו של היחיד ביחס לקרבן במסגרת ריבוי זה.
מן הסתם היה ברור, שאם הציבור או רובו נטמא, נדחית הטומאה מפני ״במועדו״; שאם לא כן, לא יוקרב קרבן הציבור במועדו. אולם נותר עדיין ספק, מה יהיה הדין אם נטמאו רק כמה יחידים. שכן במקרה כזה, קרבן הציבור קרב במועדו, ורק היחיד לא יצא ידי חובתו, ולפיכך ניתן לדחות את קרבנו מפני הטומאה. מאידך גיסא, מאחר שחובת היחיד משולבת בחובתו הכללית של כלל הציבור להקריב את הקרבן במועדו, יש צד לומר שחובתו להקריב את הפסח במועדו היא חלק בלתי נפרד של חובת הציבור; ולפיכך ייתכן שהטומאה נדחית גם מפני ״במועדו״ שלו, והוא יקריב את קרבנו בטומאה יחד עם שאר הציבור.
ספק זה נפשט לצד השלילה (פסוק י), ובמקרה כזה היחיד מביא פסח שני.
מתיבות ״ביום ההוא״ – ״ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא״ – לומדים חז״ל (פסחים צ:) שאנשים אלה היו ראויים להקריב את הפסח ביום המחרת: ״טמאי מת מצווה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח, שנאמר ׳ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא׳, ׳ביום ההוא׳ הוא דאינן יכולין לעשות אבל למחר יכולין לעשות״. הם היו ביום השביעי לטומאתם; ביום זה טמא מת יכול לעשות הזיה וטבילה ולהיטהר בהערב שמש. נמצא שהיו יכולים לאכול את הפסח באותו ערב; ואף על פי כן לא היו ראויים להקריבו, משום שבזמן שחיטה עדיין לא טבלו. זאת לפי הכלל (שם) ״אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ״, אפילו אם בידו לטבול ולהיטהר בהערב שמש. לפי דעה זו, אנשים אלה הביאו את פסחם, ואחר כך עשו הזיה וטבילה; ורק לאחר שעבר זמן הקרבת הפסח, ושוב לא היו יכולים עוד להביא פסח אחר באותו היום, עלה בליבם הספק (עיין ראב״ד, הלכות קרבן פסח ו, ב. הרמב״ם נוקט בשיטה אחרת, עיין משנה למלך שם).
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם – כבר בארתי בריש פ׳ במדבר שמבואר מן הכתובים שמן מחרת יוהכ״פ שנמנו בראשונה עד א׳ באייר שנמנו שנית לא מת אחד מבני ישראל, אחר ששני המנינים היו בשנה אחת ולא חסר אחד מן המנוים, וע״כ היטב לשאול בספרי ובסוכה (דף כ״ה) מי היו היינו איך נמצא טמא מת? ואמר ר״י שהיו נושאי ארונו של יוסף, ור״ע לא הונח לו בזה שאז חנו במק״א ולא נגעו בארון והיו יכולים לטהר, ואמר שהיו מישאל ואלצפן, וכבר בארתי בפ׳ שמיני (סי׳ אל״ף) שר״ע ס״ל כדעת האבן עזרא שהמשכן הוקם בא׳ בניסן ובח׳ בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא וערב פסח היה יום השביעי ועז״א שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כי ס״ל שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, אבל למחר היו יכולים לעשותו, ור׳ יצחק ס״ל כדעת הרמב״ם (פ״ו מה׳ ק״פ ה״ב) שמי שנטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו שוחטים עליו בשביעי שלו, וכבר בארתי בפ׳ שמיני (סי׳ כ״ה) שלדעת ר״ע שס״ל שם שגררום והוציאום לחוץ בחנית של ברזל לא נטמאו במשא המת, כי תיכף שהזיזום נתפזר אפרן, רק נטמאו ע״י החנית שחרב הרי הוא כחלל, וטומאת כלים אין הנזיר מגלח עליהם וע״כ משיב שהיו יכולים לטהר, [ור״ע יסבור שגם הנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין שוחטים עליו בשביעי שלו כמו שהשיג עליו הראב״ד לשטתו ואומר שלא מצא שרש לחילוק זה] ואמר ר׳ יצחק למת מצוה נטמאו היינו שמת א׳ מן הגרים, שהוא מת מצוה כי אין לו קרובים שמחויבים לטמא לו, כי מה שלא מת אחד מהם היה רק מישראל, שהם נמנו, לא מן הגרים:
ויקרבו לפני משה ולפני אהרן – כפלוגתא דפה פליגי ג״כ במ״ש בבנות צלפחד ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן. כמ״ש בספרי שם, ובב״ב (דף קי״ט) מפרש שר׳ יאשיה סבר אין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב ור׳ אליעזר סבר חולקים, ר״ל שכבר כללתי שכ״מ שהנושאים שוים במעלה בא אות היחס כפול עם כל שם ושם אבל במקום שהאחד עקר והשני טפל לא יבא אות היחס רק על שם העקרי כמ״ש באורך בפ׳ אחרי (סי׳ י״ז), והשתא לר׳ אליעזר שס״ל חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב מפרש שהיו יושבים בבהמ״ד והגם שמשה הוא העקר כתב אל משה ואל אהרן שחלקו כבוד גם לאהרן, ור׳ יאשי׳ שס״ל אין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב היל״ל אל משה ואהרן אחרי שאהרן טפל אל משה, וע״כ ס״ל שבאו תחלה אל אהרן ואח״כ אל משה:
אשר היו: מיותר, ומה מקרא חסר ׳ויהיו אנשים טמאים׳ וגו׳. והיינו דתניא בספרי והובא בסוכה (כה,א): אותם אנשים מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי. ר״ע אומר, מישאל ואלצפן היו, שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. רבי יצחק אומר, אם נושאי ארונו של יוסף היו, כבר היו יכולין ליטהר, אם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר. אלא עוסקין במת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח, שנאמר ״ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא״, ״ביום ההוא״ אינם יכולים לעשות הא למחר יכולין לעשות (עכ״ל). ולכאורה תמוה, למאי סיים רבי יצחק דרשה ד״ביום ההוא״ לכאן.
אלא מתחילה לא היו שואלים ׳אותם אנשים מי היו׳, דודאי לא יתכן שיהיה מחנה גדול שלא ימותו שם מתים בכל יום, כמו שכתב הראב״ע. אלא שקשה לחז״ל יתור לשון ״אשר היו״, ומשמעו ללמדנו שכבר היו טמאים ומ״מ לא נטהרו, ומשום הכי ודאי יש לחקור מי היו שלא נזהרו ליטהר ואח״כ באו עוד לצעוק.
ויישבו רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא דנתעסקו בעצמות יוסף או בקבורת נדב ואביהוא, באופן שחשבו שמצוה עליהם שלא ליטהר, וכסבורים שמ״מ לא יהיו נדחים מפסח. אבל רבי יצחק חולק, שהרי יכולין היו ליטהר, ולמה לא שאלו מתחילה אי יטהרו בעל כרחם או יעשו בטומאה גם כן, אלא ודאי טמאי מת מצוה היו. והא דקשה למאי כתיב ״אשר היו״, על זה השיב ׳שחל שביעי שלהן בערב פסח, שנאמר ״ביום ההוא״⁠ ⁠׳, והוא גם כן מיותר. והיה אפשר לפרש: ״ביום ההוא״ אינם יכולין לעשות – הא אתמול היו יכולין, והיינו למדים מכאן דרשאי ליטמא לקרובים אפילו בערב פסח עצמו, וכבר הוי בה טובא במסכת זבחים (ק,א). ואפשר לפרש: ״ביום ההוא״ אינם יכולין – הא למחר יכולים, ולמדים מזה שאין שוחטין וזורקין על טמא מת בשביעי שלו. וא״כ אין אנו יודעים איך לפרש דיוק ״ביום ההוא״. משום הכי כתיב ״אשר היו״ דמשמעו מכבר, היינו – זה שבעה ימים, ועל כרחך יש לפרש ״ביום ההוא״ – הא למחר יכולין לעשות.
ויקרבו לפני משה ולפני אהרן: להלן (טו,לג) ביארנו עיקר פשוטו של דבר שהיו שני ראשי סנהדראות, משה למד הלכה חדשה – שלא היתה מקובלת – מתוך הפלפול והחידוש ע״פ חוקי התלמוד, ואהרן היה מורה ובא מתוך הסברא מדמי מילתא למילתא ומכוין אל האמת. וכאן הביאו טענתם לפני שני ראשי סנהדראות משה ואהרן.
ויהי אנשים וגו׳ – הזבים והמצורעים לא התאוננו עם משה על כי נמנע מהם לעשות הפסח כי כבר מחמת חָלְיָם היו חושבים עצמם כנזופים למקום, אבל טמאי מתים שהביאו טומאה עליהם בגלל גמילות חסד שגמלו עם המתים וא״כ נרצים הם לפני המקום, הם קרבו והם הורשו לעשות פסח שני, ולא יתר הטמאים הנ״ל גם אם טהרו קודם י״ד באייר, שכן כתוב איש כי יהיה טמא לנפש, דוקא.
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם – נושאי ארונו של יוסף היו שנאמר אהל שכן באדם (מ״ר פ׳ בשלח). הכוונה דאמרו ביבמות כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר ויקרא שמם אדם, הרי הזכר והנקבה שניהם אדם, ויוסף הצדיק השליט ביצרו, ולא נזדוג רק לאשתו לקיום המין, לא להנאתו הוא נקרא אדם.
ויהי אנשים וגו׳ – אותם אנשים מי היו, עוסקים במת מצוה היו, שחל שביעי שלהם בערב פסח, שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא אין יכולין לעשות, הא למחר יכולין לעשות1. (סוכה כ״ה:)
1. ואע״פ דחזו לאורתא, ופירש״י וז״ל, לאו מת מצוה דוקא קאמר דאפילו מתיהן נמי מת מצוה קרי להו דמצוה להתעסק בהם, כגון האמורים בפרשת כהנים (ר״פ אמור) שהכהן מטמא לו, עכ״ל. ולכאורה כל דבריו אלה אך למותר הם, ומי הכריחו לזה, ומה איכפת לן אם באמת טמאי מת מצוה ממש היו, דהיינו מת שאין לו קוברין.
אך יתבארו בהכרח ע״פ המבואר בסוגיא כאן דרצה הגמרא ללמוד דעוסק במצוה קלה פטור מן המצוה החמורה, ור״ל שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח ואע״פ שטומאה זו תעכב על ידם אכילת הפסח, אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני החמורה העתידה לבא, ולפי״ז אי ס״ד דטמאי מת מצוה שבכאן הוו טמאי מת מצוה ממש, היינו מת שאין לו קוברים, א״כ מאי ראיה מכאן דעוסק במצוה קלה פטור ממצוה חמורה, והרי מת מצוה שאני, שדוחה את כל המצות, ואפילו כהן גדול ונזיר ופסח ומילה, כמבואר לעיל לפנינו בפ׳ נשא (ו׳ ז׳), אלא ע״כ דבטומאת קרובים איירי.
אלא בכלל אינו מבואר טעם שאלת הגמרא אותן אנשים מי היו, מה איכפת לן מי היו, והלא מכיון שנטמאו למתים, יהיו מי שיהיו, דינם שוה לעשות הפסח, ויותר קשה דבר השקלא וטריא בגמרא, חד אמר דנושאי ארונו של יוסף היו וחד אמר מישאל ואלצפן היו שנתעסקו בנדב ואביהוא, וחד אמר טמאי מת מצוה היו, ומה טיבה של חקירה זו.
וי״ל ע״פ מש״כ רש״י ר״פ תשא [הובא בנמוקי רמב״ן שם] דבין שני מניני הפקודים מאחד בתשרי ומאחד באייר לא מת איש, והרמב״ן תמה הרבה על זה, דהכתיב מפורש ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולפי״ז י״ל לדעת רש״י מדוייק שאלת הגמרא אותם אנשים מי היו אחרי שלא היו מתים אז בישראל, ומשני דנושאי ארונו של יוסף היו או אלה שנתעסקו בנדב ואביהוא, כמבואר.
והנה כפי שכתבנו ילפינן מכאן דעוסק במצוה אחת פטור ממצוה אחרת, וכפי הראיה מכאן מוכח דאפילו אם רק עוסק במצוה קלה פטור בכ״ז גם ממצוה חמורה וכמש״כ רש״י כמו שהבאנו, וכתב הר״ן בפ״ק דקדושין דאפילו אפשר להמצוה שעוסק בה להעשות ע״י אחרים ג״כ פטור, ובסוגיא שלפנינו כתב הר״ן דאם אפשר לקיים שניהם לא נפטר, וזה דלא כדעת התוס׳ בב״ק נ״ו ב׳ שכתבו להיפך, והכריחו כן, דאל״ה אטו מי שתפילין בזרועו וציצית בבגדו יפטר מן המצות, עיי״ש.
אבל באמת י״ל דאין זה פירכא, דבודאי מי שיש לו מצוה בגופו ועתו פנויה ממנה, כגון מי שלבוש תפילין, או ציצית, או מי שהוא שומר אבידה, בודאי אז אינו פטור ממצוה אחרת הבאה לידו, ורק אז פטור כשעוסק ממש בהמצוה, כגון בשעה שמניתח תפילין ובאבידה בשעה ששוטחה לצורכה או משקה ומאכיל בהמת אבידה וכדומה, וכן משמע הלשון העוסק במצוה, בשעה שעוסק בה ממש, ודו״ק.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ז) וַ֠יֹּאמְר֠וּ הָאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜יבא אֶת⁠־קׇרְבַּ֤ן יְהֹוָה֙י״י֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
Those men said to him, "We are unclean because of the dead body of a man. Why are we kept back, that we may not offer the offering of Hashem in its appointed season among the Children of Israel?⁠"
א. הַקְרִ֜יב =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ורמ״ה (כתיב מלא וי״ו)
• ל=הַקְרִ֜ב (כתיב חסר יו״ד)
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונידעת זקניםמיוחס לרא״שרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל
ויאמרו האנשים ההמה אליו – מגיד שהיו בני אדם כשרים וחרדים על המצות.
רבי אומר: (אין צריך) הרי הוא אומר ויאמרו האנשים ההמה אליו. שאין תלמוד לומר: ההמה, אלא מגיד שאין נשאלים אלא לבעל המעשה.
למה נגרע – א״ל אין קדשים קרבים בטומאה. אמרו לו (אם כן יזרק הדם על הטומאה והבשר נאכל לטהורים) [אם קדשים שיש להם אחריות קרבים קדשים שאין להם אחריות לא יקרבו. אמר להם אין קדשים נאכלים בטומאה.] אמרו לו אם כן יזרק הדם על הטומאה והבשר נאכל לטהורים. והדין נותן ומה חטאת שהיא קדשי קדשים דמה נזרק על הטומאה ובשרה נאכל לטהורים, פסח שהוא קדשים קלים דין שיזרק הדם על הטמאים והבשר נאכל לטהורים (א״ל אין קדשים קרבים בטומאה. א״ל אם קדשים שיש להם אחריות יהיו קרבים, קדשים שאין להם אחריות לא יהיו קרבים.) אמר להם לא שמעתי עמדו ואשמעה כאדם האומר אשמע דבר מפי רבי. אשרי ילוד אשה שכך היה מובטח שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עמו. אמר רבי חדקא [שמעון] השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבה ואמר יודע היה משה שאין טמא אוכל את הפסח, על מה נחלקו, אם יזרק הדם עליהם אם לאו. ראויה היתה פרשת טמאים שתאמר על (ידיהם) [ידי משה] אלא שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חיב.
ויאמרו האנשים – בעלי שמות היו.
ההמה אליו – הם מעצמן דברו לא הוצרכו לשלוח שליח.
אנחנו – יחידים [מיכן אמרו יחידים לפסח שני אין המרובין נדחין].
טמאים לנפש אדם – אין בתוכנו לא זבין ולא מצורעין.
למה נגרע – למה אנו נגרעין מישראל.
- לבלתי הקריב את קרבן ה׳ במועדו – את שהוא במועדו בהכרת אין שני בהכרת. ד״א במועדו משעבר זמנו אי אפשר לעשות.
בתוך בני ישראל – למה נהיה כמנודים בתוך בני ישראל לא שאנו מבקשים אכילה ושתיה אלא שיזרק עלינו הדם.
וַאֲמַרוּ גּוּבְרַיָּא הָאִנּוּן לֵיהּ אֲנַחְנָא מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא לְמָא נִתְמְנַע בְּדִיל דְּלָא לְקָרָבָא יָת קוּרְבָּנָא דַּייָ בְּזִמְנֵיהּ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
and the men said to him: We are unclean, by the defilement of the life of a man, and are, therefore, restrained from offering the oblation of the Lord in its time among the sons of Israel.
וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה׳ בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וַאֲמַרוּ גּוּבְרַיָּא הָאִינּוּן לֵיהּ אֲנַחְנָא מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא לְמָא נִתְמְנַע בְּדִיל דְּלָא לְקָרָבָא יָת קוּרְבָּנָא דַּה׳ בְּזִמְנֵיהּ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
מניעה בארמית משמעה הפחתה
א. ›לכאורה ״למה נִגָּרַע״ – ״לְמָא נִתְמְנַע״ הוא תרגום קשה, כי יש הבדל בין מְנִיעָה שהיא עצירת פעולה לבין גְּרִיעָה שהיא יותר מכך, הַפְחָתָה והַחְסָרָה. לפי זה שאלתם ״לָמָּה נִגָּרַע״ משמעה, למה נהיה אנחנו חסרים מקהל עדת ישראל, וכדרך שהטעימו ״לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב... בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. אבל כוונה זו אינה נשמעת בתרגום ״לְמָא נִתְמְנַע״, כי לשון זה מביע רק את היותם מעוכבים מלהקריב מבלי לציין את חסרונם מן הקהל. אכן כבר התברר שבת״א משמש הפועל מְנַע לשתי ההוראות: חסרון (כבפסוקנו), ומניעה, כדלקמן ״וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח״ (יג) ״וְיִתְמְנַע מִלְּמֶעְבַּד פִּסְחָא״, ואם כן תרגום ״לְמָא נִתְמְנַע״, הוא כמשפט.⁠1
תוספת בְּדִיל
ב. ›״לְבִלְתִּי״ – ״בְּדִיל דְּלָא״ נתבאר בבר׳ ג יא עיין שם. ״לחם ושמלה״ מפרש את תוספת המילה ״בְּדִיל״ על אף שניתן היה לתרגם ״לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב״ – ״לְמָא נִתְמְנַע דְּלָא לְקָרָבָא״ בהשמטת ״בְּדִיל״, ומפרש שתוספת זו בכל מקום מטרתה תוספת אזהרה כגון ״הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל״ (בראשית ג יא) ״הֲמִן אִילָנָא דְפַקֵּידְתָּךְ בְּדִיל דְּלָא לְמֵיכַל״, ״וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ״ (שמות כ טז) ״וּבְדִיל דִּתְהֵי דַּחְלְתֵיהּ עַל אַפֵּיכוֹן בְּדִיל דְּלָא תְחוּבוּן״. גם כאן דברי האנשים הטמאים באים להדגיש את תוספת המניעה – לא זו בלבד שלא נאכל קרבן פסח, אלא אף לא נוכל להקריב באופן שייזרק הדם ע״י כהנים טהורים ויֵאָכֵל הבשר לטהורים2 (כפירוש רש״י).
1. לכללי תרגום ״גרע״ עיין ״לא תגרעו ממנו״ (שמות ה ח) ״לָא תִמְנְעוּן מִנֵּיהּ״.
2. ״תרגומנא״ מבאר שהצעתם זו נבעה מזכרונם את פסח מצרים בו רק ערל ובן נכר נאסרו מלהקריב פסח ואילו הטמאים לנפש לא נאסרו מלהקריב, ולכן גדלה בקשתם של האנשים הללו.
ואמרין גבריא האינון ליהא אנן מסאבין בטמאב נפש דבר נש למהג נתמנע דלא למקרבה ית קרבנה די״י בזימניה בגו בני ישראל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ליה״) גם נוסח חילופי: ״למשה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בטמא״) גם נוסח חילופי: ״לטמ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״כען״.
ואמרו גוברייא האינון ליה אנחנא אסתאבנא לבר נש דמית עלנא למא כען נתמנע בגין דלא למיכוס פיסחא ולמיזרוק אדמא דקרבנא די״י על מדבחא בזימניה ובישריה ייכלון דכיין בגו בני ישראל.
and these men said to him, We are unclean, on account of a man who died with us: therefore we are hindered from killing the Pascha, and shedding the blood of the Lord's oblation upon the altar at its time, that we may eat its flesh, being clean, among the children of Israel.
למה נגרע לבלתי הקריב וגו׳ – 1ועל זאת היו שואלין שיזרקו את הדם עליהם ויאכלו הפסח בטהרה.
1. ועל זאת היו שואלין. עיין ספרי שם ורש״י על התורה.
(ז-ח) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו – מַגִּיד שֶׁהָיוּ בְּנֵי אָדָם כְּשֵׁרִים וְצַדִּיקִים וַחֲרֵדִים עַל הַמִּצְווֹת. רַבִּי אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָהֵמָּה״, אֶלָּא מַגִּיד שֶׁאֵין נִשְׁאָלִין אֶלָּא לְבַעַל הַמַּעֲשֶׂה. לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב וְגוֹ׳. אָמַר לָהֶם אֵין קָדָשִׁים קְרֵבִין בְּטֻמְאָה. אָמְרוּ לוֹ אִם כֵּן יִזָּרֵק הַדָּם עָלֵינוּ וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל לִטְהוֹרִים, וְהַדִּין נוֹתֵן וּמָה חַטָּאת, שֶׁהִיא קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, דָּמָהּ נִזְרָק עַל הַטְּמֵאִים וּבְשָׂרהּ נֶאֱכָל לִטְהוֹרִין, פֶּסַח, שֶׁהוּא קָדָשִׁים קַלִּים, דִּין הוּא שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם עַל הַטְּמֵאִים וְהַבָּשָׂר נֶאֱכַל לִטְהוֹרִים. אָמַר לָהֶם אֵין קָדָשִׁים קְרֵבִין בְּטֻמְאָה. אָמְרוּ לֵיהּ אִם קָדָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת יְהוּ קְרֵבִין, קָדָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת לֹא יְהוּ קְרֵבִין. אָמַר לָהֶם לֹא שָׁמַעְתִּי, עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְּצַוֶּה ה׳ לָכֶם, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר אֶשְׁמַע דָּבָר מִפִּי רַבִּי. אַשְׁרֵי יְלוּד אִשָּׁה שֶׁכָּךְ הוּא מֻבְטָח שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא רוֹצֶה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ. אָמַר רַבִּי חִדְקָא שִׁמְעוֹן הַשִׁקְמוֹנִי הָיָה לִי חָבֵר מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְאוֹמֵר יוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה שֶׁאֵין טְמֵאִין אוֹכְלִין אֶת הַפֶּסַח. עַל מָה נֶחֶלְקוּ, אִם נִזְרֹק הַדָּם עֲלֵיהֶן אִם לָאו. רְאוּיָה הָיְתָה פָּרָשַׁת טְמֵאִים שֶׁתֵּאָמֵר עַל יְדֵי מֹשֶׁה, אֶלָּא שֶׁזָּכוּ אֵלּוּ שֶׁתֵּאָמֵר עַל יְדֵיהֶן, שֶׁמְּגַלְגְּלִין זְכוּת עַל יְדֵי זַכַּאי וְחוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּב.
וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים – בַּעֲלֵי שֵׁמוֹת הָיוּ. הָהֵמָּה אֵלָיו. הֵם מֵעַצְמָן דִּבְּרוּ, לֹא הֻצְרְכוּ לִשְׁלֹחַ שָׁלִיחַ. אֲנַחְנוּ. יְחִידִים, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם. אֵין בְּתוֹכֵנוּ לֹא זָבִין וְלֹא מְצֹרָעִין. בְּמֹעֲדוֹ. אֶת שֶׁהוּא בְּמוֹעֲדוֹ בְּהִכָּרֵת, וְאֵין שֵׁנִי בְּהִכָּרֵת. דָּבָר אַחֵר: ״בְּמֹעֲדוֹ״. מִשֶּׁעָבַר זְמַנּוֹ אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת. בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לֹא שֶׁיִּהְיוּ כִּמְנֻדִּין. בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לֹא שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, אֶלָּא שֶׁיִּזָּרֵק עָלֵינוּ הַדָּם. עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה. כְּדָאִין אַתֶּם שֶׁיְּדַבֵּר עִמָּכֶם. דָּבָר אַחֵר: כְּדָאִין אַתֶּם שֶׁיְּדַבֵּר עִמִּי עַל יֶדְכֶם.
וַקַאלֻוא נַחןֻ אַנגַּאסֹ מִן מַאאִתֵ מִןַ אלנַּאסִ פַלִםַ נֻמנַעֻ מִן אַן נֻקַרִּבַּ קֻרבַּאןַ אללָּהִ פִי וַקתִהִ פִימַא בַּיְןַ בַּנִי יִסרַאאִיל
ואמרו, אנחנו טמאים מן מת מן האנשים, ובכן למה שימנע מאתנו מכי נקריב קרבן ה׳ בזמנו, בתוככי בני ישראל.
(ז-ח) למה נגרע – אמר להם: אין קדשים קרבים בטומאה. אמרו לו: יזרק הדם עלינו בכהנים טהורִים ויאכל הבשר לטהורים. אמר להם: עמדו ואשמעה – כתלמיד המובטח לשמוע דבר מפי רבו. אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עמו שכינה.
ראויה היתה פרשה זו ליאמר על ידי משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אילו שתיאמר על ידם, שמגלגלין זכות על ידי זכאי.
(7-8) למה נגרע WHY ARE WE KEPT BACK? – He (Moshe) had said to them, "Sacrifices are not permitted to be offered by anyone who is in a state of uncleanness". They retorted, "למה נגרע" – Why should that prevent us? Let the blood be sprinkled on our behalf by clean priests, and let the flesh be eaten by the clean". (i.e. let us partake of the flesh at night when we shall already be clean: see Note). Thereupon he said to them: "Stand still (i.e. wait a short time) and I will hear [what Hashem will command concerning you]" – he said this with confidence, like a pupil who is certain that he will get information from his teacher at any time. Happy, indeed, is a human being (lit., one born of woman) who may so confidently rely that at any time when he wishes to do so he may speak with the Shechinah! – This section, in fact, ought to have been said by Moshe, just as all the other sections of the Torah, only that these men were privileged that it should be promulgated through their intervention, because "meritorious deeds are brought about by worthy men" (Sifre Bemidbar 9; Bava Batra 119b).
פס׳: ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם – מלמד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצות:
פס׳: ויאמרו האנשים ההמה – שלא הודיעוהו על ידי שליח אלא הם בעצמם. מלמד שאין שואלין אלא לבעל המעשה.
אנחנו טמאים – וכי לא היו יודעין שהטמא אסור בפסח. ומה היתה שאלתם. אמר רבי חידקא שמעון השוקמני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא ואמר יודע היה משה שאין טמאין אוכלין את הפסח ועל מה היתה שאלתם אם יזרוק הדם ואם לאו כלומר יזרק הדם בשבילם 1והבשר יאכל לטהורים כדי להוציא ידי חובתן. אמר להם לא שמעתי. כאדם שאומר אשמע מפי רבי אשרי ילוד אשה שכך היה מובטח שכל זמן שהיה רוצה מדבר עם השכינה:
1. והבשר יאכל לטהורים. נ״ל כי שאלתם היה כי הם ימנו על פסח אחד עם טהורים והדם יזרוק בשביל כולם ואכילת הפסח יהיה רק לטהורים ויהיה לטמאים ולטהורים שהפסח כשר ע״כ שאלו אם לכתחילה לעשות כן וכהוגן שאלו:
למה נגרע – מבנין נפעל.
WHEREFORE ARE WE TO BE KEPT BACK. Niggara (kept back) is a nifal.
וכך אמרו: למה נגרע לבלתי הקריב – הלא יכולים לשלח לשחוט ולזרוק ולערב נאכל, שהרי אנו טמאים לנפש אדם, ואין אנו צריכים כפרה לאכול בקדשים, שאם היינו זבים ומצורעים {ש}⁠נטהרו, ולא היינו יכולים לאכול עד למחר לאחר זמן פסח, שכבר עבר זמן אכילת פסח, או שהיה רביעי או חמישי לטהרתינו, שלא נוכל ליטהר עד שיעבור זמן הפסח – לא היינו מדברים.
WHY ARE WE KEPT BACK THAT WE MAY NOT OFFER? Are we not able to send [others] to slaughter and sprinkle [the blood of the offering], and eat it in the evening? For we are “unclean because of the dead body of a man,” and we do not need [further cleansing] to eat offerings! If we were defiled by emissions or lepers who [were in the process of purification], and we would be unable to eat until tomorrow after the time of the Pesach, when the time [that one is permitted] to eat the Pesach[-offering] has passed, or if it were the fourth or fifth day of our purification process (thus that we would be unable to purify [ourselves] until the time to eat the Pesach[-offering] passed, we would not speak. The Blessed Holy One responded:
למה נגרע – למה אין אנו רשאים לאכול קדשים בטומאה הרי אשתקד אכלנו הפסח במצרים אפילו בטומאה והטעם שעדיין לא הוזהרו.
למה נגרע, "what for are we to be denied?⁠" Why are we not allowed to eat holy things while in a state of ritual impurity, seeing that last year when we were in Egypt we also ate it in a state of ritual impurity? The reason is that at that time we had not been warned not to do so.
למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה׳ – ...
?'למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה, "why shall we be disadvantaged not to be able to offer the sacrifice to the Lord,⁠"1 If you were to ask how it could have even occurred to these people that the idea of presenting an offering to the Lord while in a state of ritual impurity would be acceptable? We would have to answer that the error in thinking they committed was that seeing that this sacrifice had to be offered on a certain calendar date, במועדו, they reasoned that just as a baby requires to be circumcised on the eighth day regardless if that day occurs on the Sabbath, the Passover must also be slaughtered on the anniversary of the day it had been slaughtered in Egypt, regardless of the person doing so being in a state of ritual impurity.
1. [by having become ritually impure through no fault of ours. Ed.]
למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה׳ – וא״ת מה ראו לו׳ זה ואיך יעלה על לבם שיקריבו הפסח ויעשוהו בטומאה וי״ל דבזה טעו שהיו סבורים כיון דלעיל גבי הפסח כתיב במועדו דרשינן אפי׳ בטומאה ואינו כן דאפי׳ טומאה דחויה דוקא בצבור אבל ביחיד לא וזה שאמר הכתוב איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם ודרשינן איש נדחה ואין צבור נדחין לפי שטומאה דחויה בצבור ויש אומרי׳ הותרה בצבור לפי וכו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ז-ח) למה נגרע אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה אמרו לו יזרק הדם על הטמאים ויאכל הבשר לטהורי׳ אמר להם עמדו ואשמעה כתלמוד המובטח לשמוע דבר מפי רבו אשרי ילוד אשה שכך מובטח שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר. וכן שנינו בספרי למה נגרע אמר להם אין קדשים קרבין בטומאה אמרו לו אם כן יזרק הדם על הטמאים והבשר יאכל לטהורים והדין נותן ומה חטאת שהיא קדשי קדשים דמה נזרק על הטמאים ובשרה נאכל לטהורים הפסח שהוא קדשים קלים אינו דין שיזרק הדם על הטמאים ובשרו יאכל לטהורים כו׳ אמר להם לא שמעתי עמדו ואשמעה כאדם האומר אשמע הדבר מפי רבי והוצרכו לכל זה כי לולא זה היה קשה למה הוצרך מרע״ה לומר על שאלה פשוטה כזו עמדו ואשמעה וכי לא היה לו להשיב אין קדשי׳ קרבים בטומאה והם עצמם איך שאלו זה וכי עדיין לא שמעו פרש׳ שלוח הטמאי׳ והלא שמנה פרשיות נאמרו בו ביום שהוקם המשכן ואחת מהן פרשת שלוח טמאים כדאיתא בפרק הנזקין לפיכך הוצרכו לומר שכשאמרו לו למה נגרע השיב להם מיד אין קדשים קרבים בטומאה והם חזרו ואמרו לו יזרק הדם על הטמאים ויאכל הבשר לטהורים כלומר שמתחלה לא שאלנו אלא על זה ואז נסתפק משה ואמר עמדו ואשמעה ומפני שעדיין יקשה למה לא השיב להם היכן מצינו שיזרוק הדם על הטמאים ויאכל הבשר לטהורים עד שיהיה גם הפסח כן והם עצמן היכן מצאו זה עד שאמרו לו למשה כן הוצרכו לומר שאמרו לו והדין נותן ומה חטאת שהיא קדשי קדשים דמה נזרק על הטמאים והבשר נאכל לטהורים הפסח שהוא קדשים קלים אינו דין שיזרק הדם על הטמאים והבשר יאכל לטהורים ואז נסתפק מרע״ה ואמר עמדו ואשמעה והה״נ שהיה להם לומר מאי שנא טומאת מת משאר טומאות שבכולן אע״פי שאינו ראוי לאכילת הפסח ליום י״ד כיון שהוא ראוי לערב שוחטין עליו וזורקין עליו את הדם ובערב הוא אוכל את הבשר אם טבל כבר שלא יהא מחוסר אלא הערב שמש ושנתן ג״כ קרבנותיו לב״ד אם היה מחוסר כפורים כדתנן זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי ראה שלש שוחטין עליו בשמיני ואלו בטומאת מת אע״פ שחל שביעי שלו בי״ד כמו שדרשו בפרק הישן על ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא הא למח׳ יכולין לעשות שאנו טהורין בערב אתה מונע אותנו מעשותו אלא דעדיפא להו לאקשויי מק״ו דחטאת שהם קדשי קדשים ואפי׳ הכי דמה נזרק על הטמאים והבשר נאכל לטהורים ק״ו לפסח שהוא קדשים קלים ובאה גזרת הכתוב על זה שהטמא מת שחל שביעי שלו בי״ד אף על פי שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני כדכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש בטמא מת הכתוב מדבר אי נמי הוא גופו מהכא נפקא מרבוי וטמא לנפש טמא מת דוקא הוא נדחה ולא בטומא׳ אחרת. אבל הראב״ד ז״ל דרך בהלכה זו דרך אחרת ואמר שאותם ששאלו למשה כבר שחטו וזרקו עליהם קוד׳ טבילה והזייה כי סברו שיעלה להם ולפיכך מנעם הכתוב ונדחו בפסח שני אבל אם היו טובלי׳ ומזין עליהם קוד׳ ששחטו וזרקו עליה׳ לא היו נדחים ואמר שהכתוב מעיד בזה שאמרו אנחנו טמאי׳ לנפש אדם ואם היה לאחר טבילה והזייה מה טומאה הוא בהו אע״פ שאין מזה ראי׳ גמורה דאיכא למימ׳ כיון שבאותה שעה לא היו יכולי׳ לאכול קדשי׳ היינו טומאתן ושייך בהו לומ׳ אנחנו טמאי׳ לנפש אדם. ויש לתמוה על הר״אבד ז״ל שאם כדבריו למה לא אמר להם שישחטו להם פסח אחר ויזרקו עליה׳ את הדם אחר שיטבלו ויוזו מכיון שיש להם תקנה בזה אבל הכריחם לעשו׳ פסח שני:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע – מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה.
במעדו – שזו מצוה עוברת.
אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע, seeing that the ritual impurity we have incurred was incurred in the process of our fulfilling a positive commandment, why should the result of this be the misdemeanour of not fulfilling such an important commandment as observing the Passover at the appointed time?
במועדו, seeing that this is a commandment which can only be fulfilled at its appointed date?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה אמרו לו יזרק הדם על טמאים ויאכל הבשר לטהורים וכו׳. פירוש, מדאמרו ״למה נגרע״, משמע שמשה אמר להם שהם לא יעשו הפסח, ובודאי טעמא קאמר להו משום טומאה, ואם כן איך אמרו ״למה נגרע״, דודאי טעמא רבה אית ביה שיגרעו, משום דאין קדשים קריבים בטומאה, ומאי ״למה [נגרע]״, אלא הכי פירושו, שאמרו יזרק הדם על טמאים ויאכל הבשר לטהורים, והיינו ״למה נגרע״:
וראויה כו׳. פירוש, אחר שהכתוב מדבר בכבודו של משה, אם כן יקשה למה לא נאמרה הפרשה על ידי משה. בשלמא אם אמרינן שאין הכתוב מדבר בכבודו, יש לנו לומר משום דאמר ״כל הדבר הקשה יביאו אלי״ (ראו דברים א, יז), והיה מתפאר בדבר הקשה, לכך נעלמה ממנו ההלכה הזאת, אבל השתא דבכבודו של משה מדבר, והכתוב בא לספר בכבודו בזאת המצוה, אם כן לא נענש בזאת המצוה, אם כן למה לא נאמר על ידו, ותירץ ׳וראויה וכו׳⁠ ⁠׳:
למה נגרע לבלתי הקריב וגו׳ – יש מקשים וכי נעלם מהם שטמא אסור באכילת קדשים, וזה קשה לפי גרסת התלמוד (פסחים סו:) שלמד מן איש איש שיחיד נדחה לפסח שני ולא ציבור אבל למאי דמסיק בילקוט (ט׳:ב׳) בשם הספרי, (ועיין פסחים עז. וירושלמי פסחים פ״ז ה״ד) שמן יתור של במועדו אנו למידין שפסח ציבור קרב בטומאה לא קשה מידי, כי אחר ששמעו לשון במועדו אמרו למה נגרע מן הציבור ובאה התשובה איש איש כו׳ דווקא איש נדחה ולא ציבור. והבינו האנשים מדקאמר משה אל בני ישראל לעשות הפסח במועדו אפילו בטומאה ולא להם בפרטות ש״מ שהוציא אותם מן הכלל דאל״כ למאי נפקא מינה אמר לבני ישראל לעשות הפסח והלא כבר הם מצווין ועומדים אלא שבא למעט הטמאים היחידים על כן אמרו למה נגרע.
(ז-ח) אמר להם אין קדשים. דק״ל למה אמרו למה נגרע, הרי טמאים היו וטמא אסור להקריב קרבן בימי טומאתו ולמה הי׳ ספק למשה שאמר להם עמדו ואשמעה וגו׳, ואיך שכח משה פרשת שלוח טמאים שנא׳ לו בראש חודש ניסן. ומתרץ אין וכו׳ ועיקר שאלתי הי׳ רק על זריקת הדם עליהם בטומאה כדם חטאת שהיא קדשי קדשים ובשרה נאכל לטהורים, כ״ש פסח הקל:
וראויה היתה פ׳ זו. מקשין העולם איך תולה זה במה שפירש לעיל מיניה. וי״ל דאי לא פירש אשרי ילוד אשה וכו׳ הייתי אומר דמה שלא נאמרה פרשה זו בשם משה הוא לענשו של משה שאמר כל הדבר הקשה וגו׳, אבל עכשיו שפי׳ אשרי ילוד אשה וגו׳ שהקרא מדבר בכבודו של משה, א״כ למה לא נאמרה פרשה זו בשם משה, לכ״פ וראויה וכו׳:
(7-8) He said to them: The sacred offerings cannot. Rashi is answering the question: Why did they say "Why should we be excluded" — surely they were impure, and those who are impure are forbidden to offer an offering during the period of their impurity. If so, why was Moshe in doubt, telling them "Wait while I listen…"? Furthermore, how did Moshe forget the passage of the sending out of the impure (5:2), which was said to him on Rosh Chodesh Nissan? He answers that "[The sacred offerings] cannot…" and that his main question was only regarding the sprinkling of the blood for them in a state of impurity. This would be similar to the blood of a sin-offering which has the status of kodshei kodshim (most sanctified) but whose meat is eaten by those who are pure. Certainly this can be applied to the Pesach-offering which is of lesser [sanctity].
This chapter should have appropriately. A question is widely asked: Why did Rashi link this to his previous comment? The answer is that if he had not explained "Fortunate is the mortal…" I would have said that this chapter was not said in Moshe's name as punishment for him having said "every difficult matter…" (Shemos 18:26). However now that he explained "Fortunate is the mortal…" and the verse speaks in a manner that praises Moshe, why then is this passage not said in his name? Thus he explains "[This chapter should have] appropriately…"
למה נגרע וגו׳ – צריך לדעת טענת האנשים במאמר למה נגרע, הלא טעמם בפיהם יענו אנחנו טמאים, ומה מבקשים ליתן להם תורה חדשה. ואולי כי לצד שנטמאו ברשותו יתברך בין למאן דאמר טמאי מת מצוה בין למאן דאמר נושאי ארונו של יוסף חשבו כי ידין ה׳ אותם כטהורים, וכשם שמצינו (פסחים עז.) שיתרצה ה׳ עשות הפסח בטומאה בציבור, לזה טענו למה נגרע, וכי בשביל שעשו מצוה יהיו נגרעים מקרבן פסח, או ירצה לומר שיעשו לפסח תשלומין כחגיגה שיש לה תשלומין כל ז׳ שאמרו (חגיגה ט.) חוגג והולך כל הרגל, כמו כן יצו ה׳ להם שיעשו פסח למחר, והוא מאמר במועדו שהוא מועד הפסח.
ואולי כי לזה דקדק הכתוב לומר ביום ההוא פירוש לדברי האומר יום ז׳ של טומאתם היה לזה באו ביום ההוא כדי שיאמר להם לעשותו תשלומין למחר.
ולדרך זה אנו מרויחים טעם שה׳ אמר מצוה זו של פסח שני אחר ששאלו האנשים ההמה, לומר שהגם שיהיו טהורים בתוך ימי הפסח כנדון שלפנינו אף על פי כן אין לו תשלומין לעשותו בז׳ ימי הפסח כחגיגה אלא בחודש הב׳.
עוד ירצה אומרו למה נגרע פירוש כיון שהיה יום ז׳ לטומאתם טוענים שיכולין לשחוט עליהם פסחיהם כדרך ששוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון שהם נטהרים לערב ואין להם טומאה אלא ביום ההוא, והוא מאמר ביום ההוא, ורז״ל אמרו עניינים אחרים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.
למה נגדע, Why should we be worse off, etc? We must try and understand what these men meant by feeling that they should be allowed to offer the Passover after they themselves described themselves as unable to do so due to their still being ritually unclean through contact with the dead. Did they expect Moses to revise the Torah on their account? Perhaps their argument was based on their impurity having been sanctioned by God prior to their becoming impure. This argument would be sound regardless of whether the cause of their impurity was burying the sons of Aaron, or whether it was because they carried Joseph's coffin. They merely expected God to treat them as if they were ritually pure. This was nothing revolutionary as we have learned in Pesachim 76 that when a majority of the people find themselves ritually impure through contact with the dead at the time the Passover was to be offered and consumed, such impurity would be set aside and the Passover rites would be observed in the normal fashion. These Levites therefore asked: "why should we not qualify for the same consideration as do other ritually impure people when they constitute a majority of the people?⁠" Should they really be penalised for having performed a מצוה, one of God's commandments? Alternatively, what these Levites had in mind was a grace period during which they could offer their Passover just as certain private offerings חגיגה, which should preferably be offered at the beginning of the pilgrimage festival may be offered during the seven days commencing with the first day of the festival in question (compare Chagigah 4). This is why they mentioned the word במועדו, suggesting that the period be extended for them until the last day of the Passover festival.
Perhaps this is why the Torah stressed the words ביום ההוא, on that day, telling us that their inability to offer the Passover was only on that day (the 14th of Nissan) They would be ritually pure already on the 15th of that month. They would be able to make up for time lost already on the morrow.
This may also account for the fact that God did not legislate the "second Passover" on the 14th of Iyar until after the Levites had approached Moses concerning תשלומים, an alternate date to enable them to offer their Passover. God did not want this to be similar to the legislation of the חגיגה, when one may arbitrarily choose to delay the offering. Inasmuch as the Passover was an offering of a different class it could only be offered on the fourteenth of the second month by those people whose inability to offer it on the 14th of Nissan had not been due to their own negligence.
Another meaning of the words למה נגרע, may be that they argued that seeing their impurity ended that evening, why could not others slaughter the Passover on their behalf and they would be able to eat it on that night at the same time as all the other Israelites. After all, the same is permissible if a person had contracted ritual impurity through contact with a dead mouse, for instance? When the Levites emphasized the words ביום ההוא, this was a reference to such impurities which come to an end on the evening of the day they have been contracted. Some of our sages offer still other explanations for the words למה נגרע. All of these explanations reflect true Torah exegesis.
למה נגרע – למה נהיה גרועים וקלים מערך כל עדת ישראל שלא להקריב קרבן כמוהם:
לבלתי הקריב את קרבן ה׳ – לא אמרו לבלתי אכול, כי יודעים היו שאין טמא רשאי לאכול מן הזבחים, רק עיקר טענתם היה על ההקרבה, כי אעפ״י שטומאתם תמנע אותם מלאכול בקדשים, אין ראוי שימנעו מלהקריבו ע״י איש טהור, למען לא יהיה להם גרעון ובושה כאילו הם ערלים ובני נכר:
במעדו – ולא שאלו ממנו שירשה אותם לעשות הפסח אחר עבור ימי טהרתן, כי כבר שמעו הצווי מפי הגבורה ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, וחשבו שאם עבר יומו בטל קרבנו, לכן שאלו לעשותו באותו היום:
בתוך בני ישראל – כונתם לומר שלא היו כמצורע המשולח מג׳ מחנות, גם לא כזב המשולח משתים, אבל היתה טומאתם יותר קלה מהם, כי היו טמאי מת שאינם משולחים אלא ממחנה שכינה, וכמו שהם בהיותם טמאים מותרים לישב בתוך בני ישראל, כן היה ראוי שיתקרב קרבנם עם שאר קרבנות ישראל:
האנשים ההמה – היה ראוי לקצר ויאמרו אליו, מה הוא האנשים ההמה שהוסיף מגיד שאין נשאלים אלא לבעל המעשה (ספרי) אם הוצרך אדם דבר לשאול, הוא בעצמו ילך לשאול, ואם שולח שלוחו אין משיבין לו, כי השליח אינו יודע לסדר הענין היטב לכן הוסיף האנשים ההמה, בעלי המעשה עצמם סדרו שאלתם (ז״ר).
ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו וגו׳ – בשאלתם הם הוכיחו שהבינו את כל צדדי הבעיה. לפיכך מדגיש הכתוב ש״האנשים ההמה״, אף שהיו רק אנשים מן השורה בקרב העם, הם ששאלו שאלה זו מעצמם. וכך הייתה טענתם:
אנחנו טמאים לנפש אדם – אילו נטמאו בטומאה אחרת, לא היו באים לשאול, שכן כבר לימדום שרק טומאת מת נדחית מפני קרבן פסח.
למה נגרע וגו׳ קרבן ה׳ במעדו – הרי זה קרבן שזמנו קבוע, והוא קרב ״בתוך בני ישראל״: הוא קרבן ציבור, והם חלק מהציבור. וכפי שכבר ראינו (פסוק ו), אלה הם שני היסודות שבכוחם להתיר להם להביא את הפסח.
ויאמרו האנשים ההמה אליו – מ״ש האנשים ההמה מיותר, ופי׳ חז״ל כי הזכיה הזאת שזכו שתאמר פרשה זו על ידיהם כמ״ש לקמן (ס״ס כב) שהיה זה זכות מיוחד היה ע״י שהיו אנשים מיוחדים כשרים וחרדים על המצות וע״י שבאו לישאל בעצמם לא ע״י שליח שזה מציין במלת ההמה ר״ל הם בעצמם, ועז״א שאין נשאלים אלא לבעל המעשה היינו שהזכות הזה שנשאל ה׳ ממשה והשיב לו פ׳ זו, היה צריך שבעל המעשה עצמו ישאל וזכותם עמדה להם:
למה נגרע – [תקנתי גירסת הספרי כפי הגהות הגר״א]. והנה הרמב״ם כתב (פ״ו מה׳ ק״פ) טמא מת שחל שביעי שלו בע״פ אעפ״י שהוזה וטבל והרי הוא ראוי לאכול קדשים בערב אין שוחטים עליו אלא נדחה לפסח שני שנא׳ ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא מפי השמועה למדו ששביעי שלהן היה, וע״ז שאלו אם ישחט עליהם והם יאכלו לערב, ופירש להם שאין שוחטים עליהם. ולפ״ז שהשאלה הראשונה היה אם יוכלו לשחוט ולזרוק קודם טבילה והזיה, כמו דקיי״ל בכל הזבחים ערל וטמא משלחים קרבנותיהם חוץ מפסח, כמ״ש בפסחים (דף סב), והשיב אין קדשים נאכלים בטומאה וכמו שפרש״י שם חוץ מפסח דבעינן ראוי לאכלו שאכילת בעליו מעכבת וא״ל א״כ יזרק הדם על הטומאה, ר״ל על טומאת טבול יום היינו שיזה ויטבול קודם הזריקה, והבשר נאכל לטהורים שבעת האכילה יהיה טהור, וע״ז שאל, ודעת הראב״ד שטבול יום של טמא מת שוחטין וזורקים עליו כמו טבול יום של שרץ, דבגמ׳ (דף צ) מדמי להו להדדי, והם שחטו פסחיהם קודם שהזו וטבלו ועבר זמן שחיטת הפסח והשאלה היה אם הפסח כשר אם יזו ויטבלו עתה ויאכלוהו לערב בטהרה [עי׳ במשנה למלך שם שפי׳ כן דעת הראב״ד] ובאה התשובה שאין שוחטין וזורקין על טמא מת ושרץ כדעת רב (שם), וכבר בארתי (בסי׳ יט) שלדעת ר״ע שמישאל ואלצפן היו, נטמאו רק בטומאת חרב הרי הוא כחלל שגררום בשפודין של ברזל, וכבר באר הרמב״ם שם שאם נטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול, וא״כ לר״ע ע״כ שהיתה השאלה בשלא הוזו וטבלו, ועז״א שלא היתה השאלה על האכילה שזה ידע משה שא״נ בטומאה רק נסתפק אם יזרוק הדם עליהם קודם טבילה ויטבול אח״כ והשיבו לו שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, וי״ל שהיה השאלה סמוך לשקיעת החמה שלא היה פנאי לטבול קודם ולזרוק הדם אח״כ ואם יקדימו הטבילה תשקע החמה ויפסל הדם כי דם נפסל בשקיעת החמה והיה צריך לטבול ולזרוק הדם כאחד וכן תהיה זריקת הדם קודם גמר הטבילה, וע״ז באה התשובה שא״א ונדחו לפסח שני, ולפי מ״ש בחבורי אה״ח בארץ יהודה (סי׳ א׳ סק״ז) שלפמ״ש הרמב״ם (בפ״ז מה׳ נזירות ה״ח) שיש דין מיוחד בנזיר שאם נגע באהל המת או בבגדים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו, והוכחתי שם שה״ה אם נגע בכלים הנוגעים במת ואח״כ נזר פקעה הטומאה ממנו לדעת הרמב״ם כדי שלא יסתור ימי הנזירות, וא״כ היה לאנשים האלה תקנה שידרו בנזירות ותפקע הטומאה מהם ויוכלו לעשות הפסח, וזה עצמו היה ספקו של משה אם מחויבים בפסח שני אחר שיש להם תקנה להפקיע הטומאה ע״י נזירות ולעשות פסח ראשון. והשיבו לו שזה דומה כדרך רחוקה אחר שלפי מה שהוא עתה שאינו נזיר הוא טמא ואינו ראוי להקריב פסח ראשון אין מחייבים אותם לידור בנזירות:
{האנשים ההמה אליו: לכל אחד מהם בפני עצמו}.
לנפש אדם: הרי זו טומאת מגע, ולא טומאת הגוף, שאין דוחה אפילו בצבור, וגם לא טומאת מגע של יום אחד דאפשר לטבול ולהקריב, וא״כ ״למה נגרע וגו׳⁠ ⁠⁠״.
במועדו: א״כ הוא זמן קבוע שדוחה טומאה.
בתוך בני ישראל: לת״ק במשנה דתמורה פרק ב׳ (יד,א) דה׳קרב בטומאה׳ תלוי ב׳קרבן צבור׳, מתפרש כמשמעו שטענו עוד טענה – בשביל שקרב בצבור, אבל לר״מ ור׳ יעקב דסבירא להו שאינו תלוי אלא ׳בזמן קבוע׳, אינו מובן, מה זה דקדקו ״בתוך בני ישראל״. אבל באמת לא מצינו שקרבן דוחה טומאה אלא הקרבה ולא אכילה, ופסח מצוותו העיקרית באכילה, וא״כ אין ראיה מכל קרבן צבור, משום הכי דקדקו ״בתוך בני ישראל״ – ויהיו מנויים עם טהורים ויהיה נאכל מהם. והכי תניא בספרי שאמרו שיהיה הבשר נאכל לטהורים.
[הרחב דבר: מיהו לר׳ יצחק דסבירא ליה שהיה בשביעי שלהם, וא״כ היו יכולים לאכול בעצמם בערב, וא״כ מה נצרכו לומר ״בתוך בני ישראל״, היינו שיאכלו אחרים. ונראה, משום דקרבן יחיד, אע״ג שאין דוחה טומאה, מ״מ משלח קרבנו כשהוא טמא, ואם כן אע״ג דפסח אכילתו מעכבת, אמאי בשביעי של טמא מת אינו מביא פסח. איברא למה שכתב הרמב״ם בהלכות ביאת המקדש (פרק ב׳) דטמא מת שאני שאין יחיד משלח קרבנו עד שיטהר, ופירש מרן הכסף משנה דאפילו כשהוא טבול יום אינו משלח קרבנו, ולפי זה מיושב הא שאינו יכול להביא פסחו. משום הכי טענו טענה שניה ״בתוך בני ישראל״ – שפסח אינו דומה לשאר שלמי יחיד שאינו בא בשיתוף, משא״כ פסח שיהא קרב בשבילם ולערב יאכלו גם המה.]
למה נגרע – פירוש שעיקר ענין יציאת מצרים היה על ידו של יוסף, והשבע השביע פקוד יפקוד והעליתם עצמותי מזה כו׳, היתכן, שעל ידו נגרע להקריב קרבן ה׳ במועדו. והבן. וזה שכתוב ויאמרו כו׳ אליו, שהוא היה הראשון, שהוציא עצמותיו ממצרים.
למה נגרע לבלתי הקריב כו׳ בתוך בני ישראל – יתכן דתנא דבי ר״י כל מקום שנאמר ביאה לאחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, א״כ לא היו מצווים על הפסח, ומשו״ה לא הקריבוהו כל ימי היותם במדבר. והא דהקריבו בשנה ב׳ ובגלגל עפ״י הדיבור היה. תוס׳ ספ״ק דקדושין. והטעם שנצטוו נראה, דמצאנו בכ״מ שהובדלו מע״ז לעבודת השי״ת לשמו המיוחד היה ע״י פסח, כמו שמצאנו בחזקיה אחרי שביערו כל הטומאה והוציאו הנדה, והביאו קרבנות לכפר על שגגת ע״ז עשה פסח לה׳ [ולכן אמרו וכי יגור כו׳ גר ועשה פסח לה׳ יכול מיד שהוא לטהר מעו״ג ת״ל כחקת הפסח וכמשפטו יעשה, וזה נאמר בפסח מדבר הבא לטהר ישראל מחטא של עגל], כי הפסח מורה על ההשגחה הפרטיית, אשר מצוינים בה ישראל מכל העמים, אשר הבדיל בין עמו ב״י למצרים והבדיל בין בכור לאינו בכור, ומורה על היותו בעצמו יתברך הפועל בלי שום אמצעי ומסובב ושלא כהאומרים, אשר מסר השגחתו, לרום מעלתו, לכחות הגלגלים, גרמי השמים הם מנהגים את הטבע, אשר ע״ז נוסדו כל דרכי העו״ג ועבודתם, כמוש״כ רבינו בפ״ג מהלכות עו״ג, ומורה, אשר השי״ת רוצה בקיום הנמצאים, ובהיותם ע״צ היושר והחסד, וחברה האנושית, אשר מטעם זה נאכל לחבורות ואין שוחטין על היחיד, ולא חפץ ה׳ בהשחתת נפש המדבר בהקריבם לפניו, חלילה לאל מזרות כאלה, וכמו שאמרו במדרש ירא ה׳ בני ומלך ואל למולך, פירוש, שהעובדי מולך אומרים כי השי״ת חפץ בקרבנות האדם וזה הוא התכלית לאדם כי ישרף על מוקד האליל או את בנו אשר אהב, לכן אמר, כי השי״ת כמו מלך, אשר חפץ בקיום עמו, כי אין מלך בלא עם, כן השי״ת חפץ בקיום הנמצאים המפרסמים מציאותו ומכירים שמו, לכן אמר אם כי תירא את ה׳ ירא אותו מלך, אבל לא כעובדי המולך. ודו״ק.
אף משריש בלבב ישראל, כי כולם שוין ועם קדוש לה׳ אלהיו, וכל אדם ראוי לבוא לההשגה האלהית, לכן אין חזה ושוק בפסח, ומורה על רצון השי״ת, כי יבטל השעבוד מהאדם להאדם, ועבדי הם ולא עבדים לעבדים, וכולם בני חורין, וכאשר רצונו, שהאדם לא יעבוד זולתו, כן ברא, אשר האדם לא יעמוד תחת נמצא אחר יהיה גלגל או רוחני, או כח טבעי, רק כולם כאחד המה מושפעים ומושגחים בפרטיות מהשי״ת וכולם כאחד רחוקים ממנו בתכלית ובהשויה, כי המלאך הרוחני אינו קרוב להבורא יתברך משלשול קטן שבים, כי כולם הם אפשרי מציאות, וחיותם תלוי בהשי״ת המחויב המציאות האמיתי. כ״ז מורה עשיית הפסח. ולזה מעברין על התקופה של ניסן, כדאמרו רה״ש דף כ״א, דאז האביב וכחות הטבעיים, וגרמי השמים מוציאים פעולתן באופן היותר חזק, אחרי אשר היתה הטבע ישנה כל ימות החורף ועסקה בפנימיותה לבלות כל, חזר תקופתה באביב, והשמש הפועל בטבע היותר גדול אז הוא בעצם זהרו, לכן צוה השי״ת לחוג הפסח, ליחד כל כחות הטבע לשם המיוחד יתברך, ולהזכיר על כל מפעלות מצרים, אשר השי״ת הרס כל סדרי הטבע, ולעורר, כי הם אינם פועלים ברצון כלום, רק כגרזן ביד החוצב וכשבט ביד מניפו, ע״ז אמרה התורה פסח לה׳. ולזה בניסן דרוב אביב מורה הפסח שלא לטעות אחרי המוחש, לכבד את גרמי השמים, הפועלים הטבעיים. ועוד כוונות עמוקות הנעלמים ממנו, אשר הפסח הוא מטהר מעו״ג וכיו״ב. ולכן ביאשי׳, שטהר את יהודה וירושלים מן האשרים כו׳ עשה פסח לה׳. ולכן מבואר מה שכתוב ולא נעשה פסח כמוהו בישראל מימי השופטים כו׳, ובדברי הימים מימי שמואל הנביא, כי להוראה כזו לטהרן מעו״ג, שזה בעצם תקפו של עשיית הפסח במצרים אשר אמר להן משכו מעו״ג וקחו לכם צאן כו׳ לא נעשה מימות השופטים, שלא היה אחרי טעיות כל ישראל בעו״ג, שיבדלו מעו״ג בטהרה גמורה ויעשו פסח כמוהו, ואם כי בחזקיה היה כן זה לא נעשה כטהרת הקדש, וגם לא כל ישראל רק שבט יהודה ובנימין. ולכן אחרי שעשו ישראל העגל צוה השי״ת בשנה השנית לעשות הפסח, להרחיקם ולהבדילם, ולטהרם מגלולי עו״ג והבליהם. וכן בשנת הארבעים שטעו לבעל פעור ויצמד לבעל פעור, אז צוה השי״ת לעשות פסח בגלגל, אף שהיה קודם כבוש וחילוק. והבן.
ולפ״ז הלא בני לוי אשר עליהם אמר כי שמרו אמרתך במצרים (ספרי) ולא עבדו עו״ג בעגל, יתכן לומר, כי המה פטורים מן הפסח במדבר, לכן לא היה להם לשאול מדוע לא יעשו פסח. אולם ז״א, דהא נתבונן מה שייך לשבט לוי הכיבוש וחילוק, שאינם נוטלים חלק בארץ וה׳ הוא נחלתו, הלא המה היו נושאי ארון ה׳ במדבר ועבודתן בכתף, אשר לא היה זה בארץ. אמנם עם כ״ז פטורים בכל מצות שאינם חובת קרקע, שלא נצטוו טרם כבוש וחילוק [כמו פסח לר׳ ישמעאל], משום שלא יתכן להבדילם מקהל עדת ישראל, וכ״ז שלא נתחייבו ישראל לא נתחייבו גם הם. וכיון שישראל נצטוו לעשות פסח, יהיה מאיזה טעם שיהיה, מפני שעבדו העגל, בכ״ז שוב גם המה חייבים בפסח, דהוי כמו אחר כבוש וחילוק לדידהו, שאינם נוטלים חלק בארץ. וזה, שהטמאים היו משאל ואלצפן או נושאי ארוני של יוסף, שהיה בשבט לוי במחנה לויה, אמרו בחכמה למה נגרע לבלי הקריב קרבן ה׳ במועדו בתוך בנ״י, שלולא בנ״י הלא אצלינו כמו אחרי כבוש וחילוק, רק שלא הבדלנו, אולם כי צוה השי״ת לישראל לעשות הפסח למה נגרע לבלי הקריב תוך בנ״י אף שאינו על כוונה אחת. ודו״ק. [ולזה אמר מתחלה ויעשו בנ״י את הפסח בלשון נסתר ואח״ז אמר בי״ד כו׳ תעשו אותו כו׳ בלשון נוכח למשה ולשבטו הלוים].
ויתכן, דאף דגר צריך להביא קרבן עולת העוף, זה דוקא בלא עשה פסח, אבל עשה פסח עם הצבור סגי בלא קרבן והוא כאזרח הארץ, ותו אינו צריך להביא את קרבנו ואוכל אח״כ בקדשים, כמו שישראל אכלו פסח בלא קרבן. ולכן אמר וכי יגור כו׳ ועשה פסח כו׳ המול לו כ״ז כו׳ לעשותו והיה כאזרח הארץ, פירוש, שמעתה יהיה ככל כשרי ישראל לכל הלכותיו בלא קרבן. ואם כי זה חדש, ולא נזכר כלל רק כן משמע ממשנה דסוף כיצד צולין, דערל גוי טובל ואוכל פסחו לערב ולא נזכר קרבן כלל. ועיין מש״כ בספר אור שמח בזה.
ובגמ׳ שהיו טמאים שחל שביעי שלהם בע״פ, וזה ביום ההוא דאין יכולין לעשות, אבל למחר יכולין לעשות. ונתקשו הראב״ד, אמאי לא הזו וטבלו עליהן, ותירץ הסמ״ג עשין רכ״ד, דאז היה ראשון בניסן בראשון למע״ב, וא״כ היה ע״פ בשבת, והזאה דאינה דוחה שבת היה גזרה קדומה בימי משה. ולפ״ז א״ש, דרבינו תם פרק מעשר בהמה דף נ״ו פירש, דאיך היו יכולים זבים לטהר במדבר ולהזות מי חטאת על הטמאים הא אין מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד, ותירץ, דמן הדין קמא קמא בטיל ורק מגזרה יעו״ש. ונראה לומר דהיו אסורים בפסח ובקדשים והם היו אסורים בבשר תאוה לכך לא גזור, ולפיכך אמרו מדוע הגזרה דהזאה גזרת וגזרה דיטהרו בנהרות שנוטפין רבו עליהן לא גזרת משום אכילת קדשים, ותירץ להם, דאיכא תשלומין לפסח שני. ודו״ק.
עוד י״ל דהגמ׳ בפ״ג דזבחים אמר, דצבור טמאי מתים, שנעשו זבים הואיל ודחויה להאי דחוי להאי, יעו״ש, ותוס׳ פירשו בסוף פ״ק דקדושין, דמה שלא עשו פסח במדבר, משום שהיו ערלים, וע״כ לומר, דמילת זכרים הנולדים במדבר עכבה אותן מעשיית פסח, וכיון הואיל והותרה לעשיית פסח בערלות עפ״י הדיבור, תהא מותרת נמי לעשות פסח בטומאה, ורק שהלוים לא היו ערלים, כי הם מלו במדבר כמפורש בספרי כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו זו ברית מילה, וא״כ לא הותרה ערלות אצלם, ולכך שאלו למה נגרע, אטו משום שמולים אנחנו נגרע מהקריב וכו׳. ודו״ק. ואין לומר דהא נטמאו מקודם, והוי כמו ראה קרי בלילה, דלא שייך הואיל והותרה הותרה, ז״א, דהא אם היו מזין עליהן בשבת, הלא לא נשאר אצלם רק ערלות, והיו מותרין לעשות פסח, וכיון דמשכחת היתר שוב אמרינין הואיל והותרה הותרה, ואמר להם, דיעשו פסח שני, ודוקא בצבור, דאינן עושין פסח שני אמרינין הואיל והותרה כו׳. ודו״ק בכ״ז.
למה נגרע לבלתי הקריב כו׳ במועדו – הנה אמרו, דב״ב לא ידעו אם פסח דוחה שבת, ומקשים דהא במדבר, דיום ראשון של נשיאים היה ראשון למע״ב ודחה פסח שבת. והנראה דבירושלמי פ״ג דנדרים אמרו מצות שבת מלא כו׳ והמילה דוחה אותה משל לשני מטרונות כו׳ זו שהיא יורדת מפני חברתה את יודע שחברתה גדולה הימנה, א״כ מילה חמורה ממנה, ונמצא, דפסח בצבור, שהיא נדחית מפני המילה, דאי כולהו צבור ערלים אמרינין להו זילו מוהלו כו׳ (פסחים ס״ט) שוה עם שבת, שגם היא נדחית מפני המילה, לכן כשחל ע״פ בשבת לא ידעו ב״ב מי הוא גדול או פסח, או שבת ואיזו מטרונה יורדת מפני חברתה, לכן לא מצי למפשט ממדבר ששם היו רובן ערלים (תוס׳ קדושין ל״ז ב׳ ד״ה ערלים), ואפילו הכי הוראת שעה הי׳ שתדחה פסח את המילה, ויעשו פסח כשהן ערלים, א״כ אם היא דוחה את המילה, שהיא גדולה מן השבת כ״ש שהיא דוחה את השבת, שהיא נדחית מפני המילה. ודו״ק. והלוים היו נמולים במדבר כמו שבספרי כי שמרו אמרתך כו׳, א״כ על הלוים לחודא לא הי׳ הוראת שעה, ואם כל ישראל היו כמותם היה הפסח קרב בלא הוראת שעה, ואם שפסח שלהם אינו דוחה מילה, אימור דלא דחי שבת, דכמו שפסח נדחה מפני המילה, כן יתכן, שפסח נדחה מפני השבת החמורה, אבל זה נגד המושכל, שכעת שכל ישראל פסח שלהן דוחה מילה ולכן דוחה שבת, אטו מפני שהן נמולים יהיה מצות פסח שלהם חלושה וקטנה ותהא נדחית מפני השבת, הלא תמוה, וזה שבאו בטענה למה נגרע לבלתי הקריב כו׳ בתוך בנ״י, הלא כיון שפסח שלהן שדוחה מילה דוחה השבת, גם פסח שלנו היום, שהותר להן ע״פ הוראת שעה לעשות בערלות גם לנו בני לוי הנמולים ידחה השבת, ומישאל ואלצפן היו לוים והם הם שהיו טמאים לנדב ואביהוא ובאו בטענה, או נושאי ארונו של יוסף, שהיו לוים, אצל משה ואמרו למה נגרע. ודו״ק היטב.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונידעת זקניםמיוחס לרא״שרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמההכל
 
(ח) וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה⁠־יְצַוֶּ֥הא יְהֹוָ֖הי״י֖ לָכֶֽם׃
Moses answered them, "Wait, that I may hear what Hashem will command concerning you.⁠"
א. מַה⁠־יְצַוֶּ֥ה =ל,ל1?,ב,ש,ש1,ק3,ו
• דפוסים וקורן=מַה⁠־יְּצַוֶּ֥ה (יו״ד דגושה)
ספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר׳ בחיימושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״במשך חכמהעודהכל
ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם – כדיים אתם שידבר עמכם ד״א כדיים אתם שידבר עמי על ידכם.
וַאֲמַר לְהוֹן מֹשֶׁה אוֹרִיכוּ עַד דְּאֶשְׁמַע מָא דְּאֶתְפַּקַּד מִן קֳדָם יְיָ עַל דִּילְכוֹן.
And Moshe said to them, Wait, till I shall have heard what will be commanded from before the Lord about your case.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה׳ לָכֶם
וַאֲמַר לְהוֹן מֹשֶׁה אוֹרִיכוּ עַד דְּאֶשְׁמַע מָא דְּאֶתְפַּקַּד (ח״נ: דיתפקד, דְּאִיתְפַּקַּד, דִּיפַקֵּד) מִן קֳדָם ה׳ (ח״נ: מן מימרא דה׳) עַל דִּילְכוֹן (ח״נ: על מימרא דילכון)
״עִמְדוּ״ – ״אוֹרִיכוּ״ – המתינו
א. ״עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה״ – ״אוֹרִיכוּ עַד דְּאֶשְׁמַע״. ניתן לפרש ״עִמְדוּ״ כמשמעו: עמדו כאן על עמדכם ואל תתקרבו יותר כי אתם טמאי מתים, ולכך נוטה דעת ראב״ע.⁠1 אבל אונקלוס פירש ״עִמְדוּ״ בהוראת המתינו, כבפסוק ״וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין״ (דניאל יב יג). לכן תרגם בפועל אר״ך שמשמעו המתנה, כמו ״וַיָּחֶל עוד שבעת ימים״ (בראשית ח י) ״וְאוֹרֵיךְ״.⁠2
יְצַוֶּה – דְּאֶתְפַּקַּד. שינויי הנוסחים
ב. בתרגום ״מַה יְצַוֶּה ה׳ לָכֶם״ ישנם חילופי נוסחים: לכאורה מתבקש לתרגם ״יְצַוֶּה – יְפַקֵּיד״ כמו ״לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו״ (בראשית יח יט) ״בְּדִיל דִּיפַקֵּיד״. ואולם רק בנוסח אחד מתורגם ״מַה יְצַוֶּה״ – ״מָא דִּיפַקֵּיד״ בפָּעִיל, בעוד שברובם מתורגם ״מָא דְּאֶתְפַּקַּד״ בצורת סביל.⁠3 לדעת ״מרפא לשון״ אף על פי שהכתוב ייחס את הפֹּעַל לה׳⁠ ⁠⁠״אונקלוס היסבו מן הפּוֹעֵל לנִפְעָל, כי השם ית׳ אינו צריך לפֹעַל זה, אלא הנפעל הוא הגורם לו פעולה זו. ואין דרך התרגום לייחס הפעולה לפּוֹעֵל אלא כשהוא מכוון לעשות הפעולה מעצמו״.⁠4 לפי ביאורו מובן מדוע ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה״ (דברים כח ח) מתורגם ״יְפַקֵּיד ה׳ לָךְ יָת בִּרְכָן״ בפָּעִיל, כי ה׳ מכוון לברכה מעצמו. אבל אצלנו, כדי למנוע מהטעות שהבורא ״יְצַוֶּה לָכֶם״ בגלל שאלתכם וכביכול הוא נפעל על ידכם, תרגם ״מָא דְּאֶתְפַּקַּד... עַל דִּילְכוֹן״.⁠5
למי יצוה ה׳?
ג. ›״עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה׳ לָכֶם״ – לדעת ״נפש הגר״, בקריאה ראשונית ניתן להבין שמשה אומר לאנשים הטמאים שהוא – משה, ישמע מה שה׳ יצווה אותם – את הטמאים, היינו שהדיבור יהיה מופנה אל האנשים הטמאים, ומשה – כעומד מן הצד – ישמע את הדיבור שה׳ מדבר עם הטמאים. הבנה זו קשה, שהרי לא מצינו שהקב״ה יפנה אל עם ישראל שלא ע״י משה.⁠6 בכדי לשלול הבנה זו בכתוב, תרגם אונקלוס ״יְצַוֶּה ה׳״ – ״דְּאִיתְפַּקַּד מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ – היינו הציווי יהיה אלַי – אל משה, וכן לא תרגם ״לָכֶם״ – ״לְכוֹן״ כתרגומו בד״כ, אלא ״עַל דִּילְכוֹן״ – ופירושו אני אצטווה על עניינכם. כביכול נכתב ״עמדו ואשמעה מה יצוני ה׳ עליכם״.⁠7
תוספת ״עַל״
ד. ›״מַה יְצַוֶּה ה׳ לָכֶם״ – ״עַל דִּילְכוֹן״. מדוע הוסיף ״עַל״? ״ביאורי אונקלוס״ מפרש שכיון שדברי ה׳ אינם מתייחסים דווקא לאותם אנשים טמאים שהיו במדבר אלא לכל הטמאים שיהיו בעתיד ולא יוכלו להקריב קרבן פסח, א״כ הכתוב בא לומר שתשובת ה׳ שתִּנָּתֵן – היא תשובה לדורות על מקרה כגון זה.
1. ראב״ע: ״עמדו – פתח אהל מועד״.
2. ומכיוון שתרגם בפועל אר״ך הוצרך להוסיף תיבת ״עד״ שאינה בכתוב, כמבואר בפסוק ״תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה״ (ויקרא יב ד) בכללי הפועל אר״ך. ›״ביאורי אונקלוס״ פירש שתוספת ״עד״ בתרגום, מטרתה להחליף את וו החיבור שנכתבה בפסוק, בכדי שלא ישתמע ששמיעת משה תלויה בהמתנת האנשים כפי שניתן היה להבין מצירוף המילים ״עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה״, לכן ניתק בין הַמְתנתָם לשמיעת משה, לומר שאינם תלויים זה בזה.
3. ›וכפי שהעיר ״אור התרגום״ בשם ספר ״מקור חיים״ (מאת רבי שמואל צרצה המכונה רבי שמואל אבן סנה, מנטובה שי״ט). הרמב״ם במו״נ (חלק ב פל״ג) עומד על ההבדל בין דרגת נבואת משה במעמד הר סיני לדרגתם של ישראל – אינה דומה שמיעת משה את הדיברות לשמיעת ישראל, ומוכיח כן מן הפסוקים ומהתרגום.
יתבאר לי שבמעמד הר סיני לא היה המגיע למשה מגיע לכל ישראל, אבל הדבור למשה לבדו ע״ה, ולזה בא ספור עשרת הדברות כלו ספור היחיד הנפרד, והוא עליו השלום ירד לתחתית ההר ויגד לבני אדם מה ששמע... כי הדבור היה לו והם ישמעו הקול ההוא העצום לא הבדל הדברים, ועל שמע הקול ההוא העצום אמר כשמעכם את הקול, ואמר קול דברים אתם שומעים... אמנם קול ה׳ ר״ל הקול הנברא אשר ממנו הובן הדבור, לא שמעוהו אלא פעם אחת לבד.. והשיגו בו שתי הדברות הראשונות, ודע שזה הקול גם כן אין מדרגתם בו שוה עם מדרגת מרע״ה, ואנכי אעירך על זה הסוד ואודיעך שהוא ענין מקובל באומה ידוע אצל החכמים, וזה שכל מקום שתמצא ״וידבר ה׳ אל משה לאמר״ יתרגמהו אונקלוס ״ומליל ה׳ עם משה למימר״, וכן אמרו וידבר אלהים את כל הדברים האלה, ומליל ה׳ ית כל פתגמיא האלין, (בפעיל) אמנם מאמר ישראל למשה ואל ידבר עמנו אלהים תרגומו ולא יתמלל עמנא מן קדם ה׳ (בסביל), הנה הבדיל לך ע״ה הכלל אשר הבדלנוהו ואלו הענינים הנפלאים הגדולים כבר ידעת שאונקלוס קבלם מפי רבי אליעזר ורבי יהושע אשר הם החכמים שבישראל..
לאור הנ״ל, בפסוקנו ראוי היה – למעלת משה – לתרגם ״דִּיפַקֵּיד״ בפָּעִיל, בעוד שנוסח ״דְּאֶתְפַּקַּד״ בצורת סביל אינו מתיישב עם דברי הרמב״ם שהפְּנִיה למשה הינה באופן פעיל, ולדברי הר״ש צרצא, היה צריך הרמב״ם להתייחס לחריגה זו. ואולי לפני הרמב״ם אכן מונח היה נוסח ״דִּיפַקֵּיד״.
4. בכך פירש גם ״אִם חָפֵץ בָּנוּ ה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר יד ח) ״אִם רַעֲוָא בַּנָא קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ (אם רצון בנו לפני ה׳) שגם הוא מאותו הסוג, עיין שם.
5. ›״לחם ושמלה״ תולה את תרגום ״דְּאֶתְפַּקַּד״ בדרשת חז״ל ״ראויה היתה פרשת טמאים שתאמר על ידי משה אלא שזכו אלו שתיאמר על ידיהם לכך שמגלגלים זכות על ידי זכאי״ (ספרי בהעלותך סח), ולכן תרגם באופן המבהיר שתוכן הפרשה יאמר ע״י משה. והרה״ג אביגדר נבנצל שליט״א הציע לבאר את הנוסח הסביל מפני שהתורה קדמה לבריאה, וא״כ הציווי כבר היה קיים.
רבנו בחיי מצא רמז בתרגום על פיו ביאר את הלשון המיוחדת ״ואשמעה״ במקום המתבקש ״ואשמע״, וז״ל: ״ונראה שהיה ראוי לומר ׳מה ידבר ה׳ אלי׳, ומפני ענותנותו לא אמר כן. ומה שאמר וְאֶשְׁמְעָה בתוספת ה״א, יתכן שירמוז לה״א אחרונה שבשם, הוא הקול הנאמר בו אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךָ (דברים כח א), שתעשה הישר בעיני ה׳, וכן אמר בכאן: כי מן הה״א ישמע מַה יְצַוֶּה ה׳. ואונקלוס ירמוז לזה שאמר: מה דאתפקד מן קדם ה׳, אמר זה כנגד השגתן של ישראל״.
6. ״נתינה לגר״ כתב שהסיבה שהדיבור לא נאמר אל האנשים ישירות היא מפאת היותם טמאים, ולכן הסב אונקלוס את דיבור ה׳ מפְנִיה אל האנשים לפניה אל משה. ״נפש הגר״ שולל הסבר זה, שהרי גם אל עם ישראל הטהורים אין הקב״ה פונה ישירות אלא תמיד ע״י משה – ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם״.
7. כדברי רש״י לפסוק: ״כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ״ (בראשית כח טו) פירש: ״דברתי לך – לצרכך ועליך... וכן כל לי ולך ולו ולהם הסמוכים אצל דיבור, משמשים לשון על, וזה יוכיח, שהרי עם יעקב לא דיבר קודם לכן״.
אואמר להון דן חד מן ארבעה דינין בדקמו קדם משה בתרין מנהון הוה משה זריז ובתרין מנהון הוה משה ממתיןג במסאבין דלאד יכלו למעבד פסחה בזמנה ובדין בנתיה דצלפחד הוה משה זריז מן בגלל דהווןה דיניהון דיני וממון במקוששה דחלל שבתה בזידנו ובמחרפה דפרש שמה קדישה בגדפין הוה משה ממתיןז מן בגלל דהוהח דהוון דיניהון דיני טנפשין למלפה לדייניה דקי⁠[י]⁠מין בתר משה די הווין זריזין בדיני ממוניה ומתינין בדיני נפשתה דלא יהוון קטלין בפריע ית מן דחמי לה מתקטלה בדינה ולא יהוון יבהתין למימר לא שמענן דמשה רבן אמר לא שמעתהיא ואמר להון משה קומו כען ואשמע יתכון מה דתקן מן קדם י״י מעבד לכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ואמר להון דנ חד״) נוסח אחר: ״{ואמר} משה קומו כען ואשמע יתכון מה דתקן מן קדם י״י מעבד לכון דן חד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״דקמו קדם משה בתרין מנהון״) נוסח אחר: ״די עלו לקדם משה רבן בתריין מנ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ממתין״) גם נוסח חילופי: ״מתין״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דלא״) גם נוסח חילופי: ״די לא״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דהוון״) גם נוסח חילופי: ״דהווה״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ממון ... הוה משה״) נוסח אחר: ״{ממון} ומחרפה דחרף שמה קדישה בגדפין ובמקוששה דחלל שבתה בזידנו הווה {משה}״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ממתין״) גם נוסח חילופי: ״מתין״.
ח. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דהוה״) גם נוסח חילופי: ״דהווה״.
ט. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״נפשין ... ומתינין״) נוסח אחר: ״{נפשין} ובאליין ובאליין אמר לא שמעית למלפה דיינייה דעתיד למקום בתר משה למהוון זריזין בדיני ממונה ומתי׳⁠ ⁠⁠״.
י. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״בהתין ... אמר״) נוסח אחר: ״יבהתון למימר לא שמעינן ברם משה רבן אמ׳⁠ ⁠⁠״.
יא. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמעתה״) גם נוסח חילופי: ״{שמע}⁠תיה״.
דין הוא חד מארבעה דינין דעלו קדם משה נביא ודן יתהון על מימרא דקודשא בקצת מנהון הוה משה מתין מן בגלל דהוו דיני נפשתא וב⁠{ק}⁠צתהון הוה משה זריז מן בגלל דהוו דיני ממונא ובאיליין ובאי⁠(ל)⁠ליין אמר משה לא שמעית מן בגלל למלפא לרישי סנדרייתא דעתידין למקום מן בתריהון דיהון מתינין בדיני נפשתא וזריזין בדיני ממונא ולא יבהתון למשיילא דינא דמתקשי להון ארום משה דהוה רבהון דישראל צרך דיימר לא שמעית בגין כן אמר להון משה אוריכו עד דאשמע מה דאתפקד מן קדם י״י על דילכון.
This is one of four matters of judgment brought before Mosheh the prophet, which he decided according to the Word of the Holy One: in some of which Mosheh was deliberate, because they were judgments about life; but in the others Mosheh was prompt, they being (only) judgments concerning money: but in those (the former) Mosheh said, I have not heard; that he might teach the princes of the Sanhedrin who should arise after him to be deliberate in judgments regarding life, but prompt in judgments about money; and not to be ashamed to ask counsel in things too hard for them, inasmuch as Mosheh himself, the Rabbi of Israel, had need to say, I have not yet heard. Therefore, said Mosheh to them, Wait until I have heard what will be commanded from before the Lord concerning your case.
דין חד מארבע דינין דעלו לקדם משה בתרין מנהון הוה משה מזריז ובתרין מנהון הוה משה מתון במסאבין דלא יכילו למעבד פסחא בזמניהון ובגין בנתא דצלפחד הוה משה מזרז מן בגלל דהוה דיני ממון דיניהון ובמחרפא דחרף שמא קדישא ובמקוששא דחלל שבתא בזדנו הוה משה מתון מן בגלל די הוו דיניהון דיני נפשתא באילן ובאילן אמר לא שמעית למלפא דיניא דעתידין למיקם בתר משה למהוי זריזין בדיני ממונא ומתינין בדיני נפשתא דלא יבהתון למימר לא שמעית ברם משה רבן אמר לא שמעית ואמר להון קומו ושמועו מה די פקיד מימרא דיי לכון.
This is one of four matters of judgment brought before Mosheh, in two of which Mosheh was prompt, and in two was he slower. Concerning the unclean who could not perform the Pascha in its time, and concerning the daughters of Zelophehad, was Mosheh prompt, because the (latter) judgment was about money; but concerning the blasphemer who had reviled the sacred Name, and the gatherer of wood, who wickedly profaned the Sabbath, Mosheh was deliberate, they being decisions involving life; and in them he said, I have not heard; that he might teach the judges who were to come after Mosheh to be prompt in cases of mammon, but deliberate in those of life; and not to be ashamed to say, I have not heard, because Mosheh our Rabbi himself said, I have not heard. Therefore, spoke he, Arise, and listen to what the Word of the Lord will prescribe to you.
ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה – אבל לענין מקושש נאמר לו כי לא פרש (במדבר ט״ו:ל״ד), לפי שהיה משה יודע שהמחלל את השבת חייב מיתה, שכבר נאמר במעשה המשכן, כל העושה בו מלאכה יומת (שמות ל״ה:ב׳), אבל לא היה יודע באיזה מיתה, לכך נאמר כי לא פורש באי זו מיתה ימיתוהו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

פַקַאלַ לַהֻם מֻושִׁהֻ קִפֻוא חַתַּי׳ אַסמַעַ מַא יַאמֻרֻ אַללָּהֻ פִיכֻּם
ואמר להם משה, עמדו עד-שאשמע את⁠־מה שיצוה ה׳ בכם.
ומוכיח הכתוב עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ כי נוסף הסבר בתורה אחרי ירידתה. ומאנשי העיון מי שכופר בכך ואומר, כי השליח ידע מצד הנבואה בשעת ירידתה של מצות הפסח כל מה שהוא צריך בה, ורק נעמד כאן שיהיה המשפט בו מאת השי״ת והוא צריך להיות מוכן לדבר.
ונתמך הראשון בכתוב ״כי פורש מה יעשה לו״ (במדבר ט״ו:ל״ד), וזה מוכיח כי תוספת הסבר אפשרית אחרי ירידת התורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

פס׳: ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה – ראויה היתה פרשת טמאים שתאמר אלא שזכו טמאים שתאמר על ידם מלמד שמגלגלין זכות על ידי זכאי:
עמדו – בפתח האהל.
STAY YE. At the opening of the tent of meeting.
עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם – פירוש רש״י ז״ל המתינו לי פתח אהל מועד ואשיב לכם מענה, אשרי ילוד אשה שכך מובטח לו. ונראה שהיה ראוי לומר מה ידבר ה׳ אלי, ומפני ענותנותו לא אמר כן. ומה שאמר ואשמעה בתוספת ה״א, יתכן שירמוז לה״א אחרונה שבשם, הוא הקול הנאמר בו (שמות ט״ו:כ״ו) אם שמוע תשמע בקול ה׳ אלהיך שתעשה הישר בעיני ה׳, וכן אמר בכאן כי מן הה״א ישמע מה יצוה ה׳. ואונקלוס ירמוז לזה, שאמר מה דאתפקד מן קדם ה׳, אמר זה כנגד השגתן של ישראל.
ומה שנתעלם ממנו דין זה ולא נחשב לו לעונש כשם שנחשב בפרשת בנות צלפחד שכתוב בסדר פנחס (במדבר כ״ז:ה׳-ו׳) ויקרב משה את משפטן לפני ה׳, ואמרו שנתעלם ממנו דין בנות צלפחד בשביל שנטל עטרה לעצמו שנאמר (דברים א׳:י״ז) והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי וגו׳, הענין הוא מפני שירושת הבת במקום שאין בן הוא דבר תלוי בסברא שראוי להקדים אותה לשאר יורשי האב, ואף אותן האומות שאין להם תורה מורין כן בדבר ומוציאים משכלם שיוצאי ירכו של אדם קודמין ליורשו אם בן אם בת, וכיון שנתעלם ענין זה ממנו חשבוהו לעונש, אבל דין הפסח בדחיית הטמאים מניסן לאייר דבר שצריך קבלה הוא ואינו תלוי בסברא שנחליף חדש זה בחדש זה, ולכך לא חשבוהו לעונש. ורז״ל דרשו מגזירה שוה דקריבה קריבה.
עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, "stand still while I will hear what Hashem will command concerning you (your problem).⁠" According to Rashi the word עמדו means that the people concerned were to wait at the entrance of the Tabernacle and Moses would immediately relay to them God's response. He adds that a human being who can give such an assurance that God will respond to him without delay is really one that is blessed.
The fact that Moses said: "what Hashem is going to command to you,⁠" rather than "what Hashem is going to say to me" demonstrates his humility in attempting to deflect attention from himself.
The reason that Moses added the letter ה to the word ואשמעה, instead of saying ואשמע, may have been an allusion to the last letter ה in the tetragrammaton, a phenomenon we have encountered repeatedly. The voice he expected to hear was the one of which God had said in Exodus 15,26 אם שמוע תשמע לקול ה' אלוהיך וגו', "if you will surely hearken to the voice of the Lord your God, and do what is right in His eyes. etc.⁠" From that attribute embodied in the letter ה, God's directives would issue forth. Onkelos hints at that in his translation when he translates עד דאשמע מה אתפקד מן קדם ה' על די לכון, "until I hear what it (this attribute) orders from Hashem concerning you.⁠"
If Moses did not know the answer himself this is not held against him as it was when he did not know the answer to the query of the daughters of Tzelofchod (Numbers 27,1). In that instance the answer did not need divine guidance as even the Gentile nations appreciate that before the brothers of the deceased are entitle to inherit him, daughters as next of kin take precedence. If Moses nonetheless did not know, this was a punishment for his having made a careless remark when he told the chiefs of tens, fifties, hundreds, and thousands that when they encountered a matter too difficult for them they should submit it to him and he would deal with it (Deut. 1,17). Seeing that Moses had not known the answer to a simple question, the sages considered this as a form of punishment for him. The law involving a possible postponement of the Passover celebrations for individuals who through no fault of their own could not participate on the date set aside for it, was something that had to be legislated and could not be arrived at by use of one's intellect. Not knowing the answer could not therefore be considered a failing on the part of Moses and therefore a form of punishment.
ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה – פר״ש ראוייה היתה פרשה זו ליאמר על ידי משה כשאר כל התורה אלא שזכו וכו׳. וא״ת מה זכות היה להם לאלו אנשים טמאים דקרי להו זכאים, וכי זכות הוא שהיו טמאים ולא יכלו לעשות פסח. וי״ל דהני אנשים נטמאו שהיו קוברים מת מצוה והיינו הזכות שלהם שנתעסקו במת מצוה וחל שביעי שלהם בערב הפסח. וא״ת אכת׳ מאי טעמא היו נדחין לפסח שני לעבדו טבילה בע״פ וליכלו בפסח ראשון, וי״ל כיון שלא היו ראויים למנות על הפסח בשעת (טבילה) [שחיטה] שהרי לאו בני אכילה נינהו שהרי היו טמאים עד שיעשו טבילה בלילה, וסבירא לן כמאן דאמר במסכת פסח שני (צ׳ ב׳) אין שוחטין את הפסח על טמא שרץ דהיינו טבול יום, כיון דאין למנות עליו.
עמדו – הנה אלה האנשים עמדו לפני משה שהיה אל פתח אהל מועד, ואולי במחנה ישראל, ונניח שהיה אל פתח אהל מועד, הנה על כל פנים אמר להם משה: עמדו ואשמעה מה יצוה י״י, כי יכנס תוך האהל וידבר השם עמו על ענין זה שקרה להם, וטעם עמדו אינו העדר התנועה לגמרי כאילו הם אבן דומם, אבל שיתמהמהו שם אם שישבו, אם שישכבוא בארץ, אם שיתהלכו אם יסובבו, לא ירחיקו, וכבר קדם בחכמת הטבע, כי על הפעל החלוש יונהג להניח בו העדר הפעל או שלילתו, והקש מזה על כל שם ופעל, ובפרט על שרש עמד.
א. כן תיקן לאסט. בכ״י המבורג: ״אם שיש בו אם שיש נרו״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ומשה ראה בפיהם דברים של טעם ואמר עמדו ואשמעה וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

והנה משה רבינו השיבם עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם. והנה נתקשה משה בדבר הזה לפי שראה כוונתם רצויה לשם שמים ושאין יתברך מקפח שכר כל בריה ובריה ולכן הוא יתן דרך ישרה לשאלתם והותרה בזה השאלה הז׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

עמדו ואשמעה – לשון עכבה והמתנה, המתינו עד שאשמע מפי השם תשובת שאלתכם:
מה יצוה ה׳ לכם – ענינו מה יצוה ה׳ על המקרה כזאת אשר קרה לכם או אשר יקרה לדורות הבאים:
עמדו ואשמעה וגו׳ – הרי כאן ראיה מוחשית, שמצוות התורה ניתנו למשה, לא רק בכלליהן, אלא גם פרטי המצוות ניתנו לו בהתגלות הישירה של ה׳. כאן היה מקרה מסוים שדינו מוטל בספק, ומשה המתין למאמר מיוחד מאת ה׳ לפשוט את הספק.
עמדו: המתינו. או, שיתקו, כלשון המקרא ״עמדו לא ענו עוד״ (איוב לב,טז). אמר להם משה אל תצעקו עד שאשמע.
מה יצוה ה׳ לכם: לא אמר ׳מה ידבר׳. משום שהיה משה סבור שלא יהיה מזה דבור ופרשה חדשה, אלא כעין כל הקבלות אם דוחה כהאי גוונא טומאה או לא. וזהו דיוק לשון ״יצוה״. והיינו דכתיב ״אשמעה״ בה״א יתירה, להקטין הענין, וכמו סימן נקבה שבתורה שבע״פ, כמו שכתבנו להלן (כא,כ בהרחב דבר).
עמדו ואשמעה – דע דבכל דברות, שנדבר עמו הי׳ מאהל מועד ובא משה אל אהמ״ע לדבר אתו, וכל היום היה יושב במחנה לוי׳ סמוך למשכן, כמו שנאמר והחונים לפני המשכן מזרחה משה, לכן בכל מקום לא הי׳ חושש אם השואלים מאתו ילכו לפנים מן הקלעים, מקום עזרת ישראל, אבל כאן שהיו טמאים או טבולי יום, והיה חושש שמא ילכו אחריו לפנים מן הקלעים, ויתחייבו כרת, לכן אמר עמדו אצל הקלעים, ואני אכנס לפנים למשכן לשאול דבר ה׳. ולזה כיון הראב״ע שכ׳ עמדו פתח אהמ״ע.
ספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר׳ בחיימושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״במשך חכמההכל
 
(ט) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses, saying,
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״ג תועלותעודהכל
(ט-י) שימוש בחצוצרות (קישור לעיון)במדבר ל״א:ו׳
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe, saying:
ומליל י״י עם משה למימר.
ומליל י״י עם משה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
(ט-יג) אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא – זֶה דָּבָר שֶׁשָּׁאָל. אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה. זֶה דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁאָל. כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ. אֵין לִי אֶלָּא טְמֵא מֵת, שְׁאָר טְמֵאִים מִנָּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה״ הֲרֵי אַתָּה דָן בִּנְיַן אָב מִבֵּין שְׁנֵיהֶם, לֹא רְאִי טְמֵא מֵת כִּרְאִי דֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא רְאִי דֶרֶךְ רְחוֹקָה כִּרְאִי טְמֵא מֵת, הַצַּד הַשָׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי, כָּךְ כָּל שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי.
בְּדֶרֶךְ רְחֹקָה – אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ רְחוֹקָה, וְשִׁעֲרוּ חֲכָמִים כָּל שֶׁהָיָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטַת הַפֶּסַח מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר נֶאֱמַר ״טְמֵא מֵת״ וְנֶאֱמַר ״דֶרֶךְ רְחֹקָה״, מַה טְּמֵא מֵת רָצָה לַעֲשׂוֹת וְאֵין יָכוֹל, אַף דֶּרֶךְ רְחֹקָה רָצָה לַעֲשׂוֹת וְאֵין יָכוֹל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר נֶאֱמַר רִחוּק מָקוֹם בְּמַעֲשֵׂר וְנֶאֱמַר רִחוּק מָקוֹם בְּפֶסַח, מָה רִחוּק מָקוֹם הָאָמוּר בְּמַעֲשֵׂר חוּץ לִמְקוֹם אֲכִילָתוֹ, אַף רִחוּק מָקוֹם הָאָמוּר בְּפֶסַח חוּץ לִמְקוֹם אֲכִילָתוֹ, אֵיזֶהוּ מְקוֹם אֲכִילָתוֹ, מִפֶּתַח יְרוּשָׁלַיִם וְלִפְנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ נֶאֱמַר רִחוּק מָקוֹם בְּמַעֲשֵׂר וְנֶאֱמַר רְחוּק מָקוֹם בְּפֶסַח, מָה רִחוּק הָאָמוּר בְּמַעֲשֵׂר חוּץ לִמְקוֹם הֶכְשֵׁרוֹ, אַף רִחוּק מָקוֹם הָאָמוּר בְּפֶסַח חוּץ לִמְקוֹם הֶכְשֵׁרוֹ, וְאֵיזֶהוּ מְקוֹם הֶכְשֵׁרוֹ, מִפֶּתַח הָעֲזָרָה וְלִפְנִים.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים פֶּסַח שֵׁנִי, וְאֵין הַגֵּרִים עוֹשִׂין פֶּסַח שֵׁנִי. אִישׁ. אִישׁ עוֹשֶׂה פֶּסַח שֵׁנִי, וְאֵין קָטָן עוֹשֶׂה פֶּסַח שֵׁנִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אִישׁ עוֹשֶׂה פֶּסַח שֵׁנִי, וְאֵין צִבּוּר עוֹשִׂים פֶּסַח שֵׁנִי. אִישׁ. לְרַבּוֹת אֶת כָּל שֶׁלֹּא נִזְרַק עֲלֵיהֶם אֶת הַדָּם שֶׁיְּהוּ עוֹשִׂים פֶּסַח שֵׁנִי.
כִּי יִהְיֶה טָמֵא וְעָשָׂה פֶסַח – יָכוֹל כָּל הַטְּמֵאִים יְהוּ עוֹשִׂים פֶּסַח, הֲרֵי מִי שֶׁהֻזָּה הַזָּאָה אַחַת וְזָב שֶׁרָאָה רְאִיָּה אַחַת וְהַקָּטָן וְהַחוֹלֶה וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּטְבוּל יוֹם וְהָאוֹנֵן וְהַמְפַקֵּחַ אֶת הַגַּל וְכֹל מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִן בֵּית הָאֲסוּרִין. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ״, טְמֵא מֵת עוֹשֶׂה פֶסַח שֵׁנִי וְאֵין כָּל אֵלּוּ עוֹשִׂים פֶּסַח שֵׁנִי. אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם. יָכוֹל יוֹצְאֵי מִצְרַיִם, מִנַּיִן אַף לְדוֹרוֹת. אָמַרְתָּ לְדֹרֹתֵיכֶם, אַף לְדוֹרוֹת. וְעָשָׂה פֶסַח לַה׳. אֶת הַיְחִידִים. וְעָשָׂה. בַּעֲשֵׂה.
מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״טָמֵא אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה״. שֶׁאֵלּוּ פְטוּרִים מֵהִכָּרֵת וְאֵלּוּ חַיָּבִין בְּכָרֵת. וְאֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ רְחוֹקָה וְכוּ׳.
תָּנוּ רַבָּנָן אֵלּוּ שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַשֵּׁנִי, הַזָּבִין וְהַזָּבוֹת, הַמְּצֹרָעִין וְהַמְצֹרָעוֹת, בּוֹעֲלֵי נִדּוֹת וְהַיּוֹלְדוֹת וְהַשּׁוֹגְגִין וְהָאֲנוּסִין וְהַמְּזִידִין וְטָמֵא וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה. אִם כֵּן לָמָּה נָאֱמַר ״טָמֵא״. [לָמָּה נֶאֱמַר], דְּאִי בָּעֵי לְמֶעְבַּד בָּרִאשׁוֹן לָא שָׁבְקִינַן לֵיהּ. אֶלָּא לָמָּה נֶאֱמַר ״בְדֶרֶךְ רְחֹקָה״. לְפָטְרוֹ מִן הַכָּרֵת. וְאִשָּׁה בְּשֵׁנִי מִי מִיחָיְּיבָה, וְהָתַּנְיָא יָכוֹל לֹא יְהוּ עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי אֶלָּא טְמֵא מֵת וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה, זָבִין וּמְצֹרָעִין וּבוֹעֲלִי נִדּוֹת מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״. לָא קָשְׁיָא, הָא רַבִּי יוֹסֵי הָא רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן.
תָּנוּ רַבָּנָן חַיָּב כָּרֵת עַל הָרִאשׁוֹן וְחַיָּב כָּרֵת עַל הַשֵּׁנִי [דִּבְרֵי רַבִּי]. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר חַיָּב כָּרֵת עַל הָרִאשׁוֹן וּפָטוּר עַל הַשֵּׁנִי. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר אַף עַל הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אֶלָּא אִם כֵּן לֹא עָשָׂה אֶת הַשֵּׁנִי. וְאָזְדוּ לִטַעֲמַיְהוּ, דְּתַנְיָא גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר בֵּין שְׁנֵי פְּסָחִים וְכֵן קָטָן שֶׁהִגְדִּיל בֵּין שְׁנֵי פְּסָחִים חַיָּבִים לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי [דִּבְרֵי רַבִּי]. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר כָּל שֶׁזָּקוּק לָרִאשׁוֹן זָקוּק לַשֵּׁנִי, וְכָל שֶׁאֵינוֹ זָקוּק לָרִאשׁוֹן אֵינוֹ זָקוּק לַשֵּׁנִי. בְּמַאי קָמִיפְלְגֵי רַבִּי סְבַר, שֵׁנִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא, וְרַבִּי נָתָן סְבַר שֵׁנִי תַּשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן הוּא, [תִּקּוּנֵי לָרִאשׁוֹן לָא מְתַּקִין לֵיהּ]. וְרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַבְיָא סְבַר שֵׁנִי תַּקָּנָתָא דְּרִאשׁוֹן הוּא. וּשְׁלָשְׁתָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח. רַבִּי סְבַר וְחָדַל לַעֲשׂוֹת וְנִכְרְתָה, דְּלֹא עֲבַד בָּרִאשׁוֹן, אִי נַמֵּי קָרְבַּן ה׳ לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ, בַּשֵּׁנִי, חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא, כָּרֵת הוּא, קָסְבַר מְגַדֵּף הַיְנוּ מְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם וּכְתִיב בֵּיהּ בִּמְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם (ויקרא כ״ד:ט״ו) ״וְנָשָׂא חֶטְאוֹ״ וְגְמַר הַאי חֶטְאוֹ דְּהָכָא מֵ״חֶטְאוֹ״ דְּהָתָם, [מַה לְּהַלָּן כָּרֵת אַף כָּאן כָּרֵת], וְרַבִּי נָתָן (מַה לְּהַלָּן) [סְבַר], לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ, בָּרִאשׁוֹן. הַאי חֶטְאוֹ מַאי עָבִיד לֵיהּ. קָסְבַר מְגַדֵּף לָאו הַיְנוּ מְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם וְגְמַר הַאי ״חֶטְאוֹ״ דְּהָתָם מֵחֶטְאוֹ דְּהָכָא, מַה הָכָא כָּרֵת אַף הָתָם כָּרֵת. וְרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַבְיָא סְבַר וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה, אִם קָרְבַּן ה׳ לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ בְּשֵּׁנִי. וְהַאי חֶטְאוֹ יִשָּׂא מַאי עָבִיד לֵיהּ. כִּדְאָמְרָן. הִילְכָּךְ הֵזִיד בָּזֶה וּבָזֶה דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּב. שָׁגַג בָּזֶה וּבָזֶה דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר. הֵזִיד בָּרִאשׁוֹן וְשָׁגַג בַּשֵּׁנִי, לְרַבִּי וְרַבִּי נָתָן חַיָּב, לְרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַבְיָא פָּטוּר. שָׁגַג בָּרִאשׁוֹן וְהֵזִיד בַּשֵּׁנִי, לְרַבִּי חַיָּב, לְרַבִּי נָתָן וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַבְיָא פָּטוּר.
בָּעֵי רַב יוֹסֵף כֹּהֵן הַמַּרְצֶה בְּתָמִיד הֻתְּרָה לוֹ טֻמְאַת הַתְּהוֹם אוֹ לָא. אֲמַר רָבָא גְּמַר ״מוֹעֲדוֹ״ מֹעֲדוֹ מִפֶּסַח. וְטֻמְאַת הַתְּהוֹם גּוּפָהּ הֵיכָא כְתִיבָא. אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֲמַר קְרָא (לעיל ו׳:ט׳) ״וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו״, בִּמְחֻוֶּרֶת עָלָיו. אַשְׁכְּחָן נָזִיר, עוֹשֶׂה פֶסַח מִנָּלָן. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר קְרָא כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, בִּמְחֻוֶּרֶת לָכֶם. רֵישׁ לָקִישׁ אֲמַר אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה, [כְּדֶרֶךְ], מַה דֶּרֶךְ בְּגָלוּי אַף טֻמְאָה בְּגָלוּי. טֻמְאַת הַתְּהוֹם גְּמָרָא גְמִירֵי לָהּ, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְעָלְמָא. אֵיזֶהוּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם. כָּל שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ אָדָם בְּסוֹף הָעוֹלָם, הִכִּיר בָּהּ אָדָם בְּסוֹף הָעוֹלָם אֵין זֶה טֻמְאַת הַתְּהוֹם.
הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מֶחֱצָה טְהוֹרִים וּמֶחֱצָה טְמֵאִים רַב אֲמַר מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרֹב, וּטְהוֹרִים עוֹשִׂין פֶּסַח רִאשׁוֹן וּטְמֵאִים עוֹשִׂין פֶּסַח שֵׁנִי. וְרַב כַּהֲנָא אֲמַר מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרֹב, הַלָּלוּ עוֹשִׂין לְעַצְמָן וְהַלָּלוּ עוֹשִׂין לְעַצְמָן. מַאי טַעֲמָא דְּרַב. דִּכְתִיב ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא״, אִישׁ נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי, וְאֵין רוֹב צִבּוּר נִדְחִין לְפֶסַח שֵׁנִי אֶלָּא עָבְדֵי בְּטֻמְאָה.

רמז תשכב

אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם – נָקוּד עַל ה״א, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה בְּדֶרֶךְ קְרוֹבָה ״וְהוּא טָמֵא״ לֹא הָיָה עוֹשֶׂה עִמָּהֶן אֶת הַפָּסַח. כַּיּוֹצֵא בוֹ ״יִשְׁפֹּט ה׳ בֵּינִי וּבֵּינֶיךָ״, שֶׁלֹּא אָמְרָה לוֹ אֶלָּא עַל הָגָר בִּלְבַד וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל הַמְּטִילִין אֵיבָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. כַּיּוֹצֵא בוֹ (שם י״ח:ט׳) ״וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ״, שֶׁהָיוּ יוֹדְעִין הֵיכָן הוּא. כַּיּוֹצֵא בוֹ (שם י״ט:ל״ג) ״וְלֹא יָדַע בְּשָׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ״, נָקוּד עַל וי״ו לוֹמַר בְּשָׁכְבָהּ לֹא יָדַע אֲבָל בְּקוּמָהּ יָדָע. כַּיּוֹצֵא בוֹ (שם ל״ג:ד׳) ״וַיִּשָּׁקֵהוּ״, שֶׁלֹּא נְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר וַהֲלֹא בְּיָדוּעַ שֶׁעֵשָׂו שׂוֹנֵא לְיַעֲקֹב, אֶלָּא נֶהֶפְכוּ רַחֲמָיו בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וּנְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ. כַּיּוֹצֵא בוֹ ״וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן״, נָקוּד עַל ״אֶת״, שֶׁלֹּא הָלְכוּ אֶלָּא לִרְעוֹת אֶת עַצְמָם. כַּיּוֹצֵא בוֹ (לעיל ג׳:ל״ט) ״כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן״, נָקוּד עַל ״אַהֲרֹן״, שֶׁלֹּא הָיָה אַהֲרֹן מִן הַמִּנְיָן. כַּיּוֹצֵא בוֹ ״וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר״, נָקוּד עַל ״אֲשֶׁר״, שֶׁאַף מִלְּהַלָּן הָיָה כֵּן. כַּיּוֹצֵא בוֹ (להלן כ״ט:ט״ו) ״וְעִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן״, [נָקוּד עַל ״עִשָּׂרוֹן״ רִאשׁוֹן], עַל שֶׁלֹּא הָיָה אֶלָּא עִשָּׂרוֹן אֶחָד בִּלְבָד. כַּיּוֹצֵא בוֹ (דברים כ״ט:כ״ח) ״הַנִּסְתָּרֹת לַה׳ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם״, נָקוּד עָלָיו, אָמַר לָהֶם עֲשִׂיתֶם, הַגְּלוּיִּים אַף אֲנִי אוֹדִיעַ אֶתְכֶם הַנִּסְתָּרִים. אַף כָּאן אַתָּה אוֹמֵר אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה, נָקוּד עַל ה״א, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה בְּדֶרֶךְ קְרוֹבָה וְהוּא טָמֵא לֹא הָיָה עוֹשֶׂה עִמָּהֶן אֶת הַפָּסַח. אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם שֶׁיִּנְהֹג הַדָּבָר לְדוֹרוֹת.
בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם – הוֹסִיף כָּאן הַכָּתוּב שְׁתֵּי מִצְווֹת חוּץ מִמִּצְוָה הָאֲמוּרָה בוֹ וְאֵיזוֹ זוֹ וְעֶצֶם לֹא (תִּשְׁבְּרוּ) [יִשְׁבְּרוּ] בוֹ. כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח. בַּמִּצְווֹת שֶׁבְּגוּפוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בַּמִּצְווֹת שֶׁעַל גּוּפוֹ. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ״ הָא מִצְווֹת שֶׁעַל גּוּפוֹ אֲמוּרוֹת, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ״, בְּמִצְווֹת שֶׁבְּגוּפוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אוֹ אַף לְשִׁבְעָה וּלְמַצָּה וּלְבִעוּר חָמֵץ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְעֶצֶם לֹא (תִּשְׁבְּרוּ) [יִשְׁבְּרוּ] בוֹ״, עֶצֶם הָיָה בַּכְּלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל, מָה עֶצֶם בַּמִּצְוָה שֶׁבְּגוּפוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר אַף כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ בַּמִּצְווֹת שֶׁבְּגוּפוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אִסִּי בֶּן (יְהוּדָה) [עֲקַבְיָא] אוֹמֵר חֻקָּה הָאֲמוּרָה בְּפֶסַח אֵינָהּ אֶלָּא בְגוּפוֹ.
וְעֶצֶם לֹא (תִּשְׁבְּרוּ) [יִשְׁבְּרוּ] בוֹ – וְעַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (כָּתוּב בְּפֶסַח מִצְרָיִם).
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״ב:כ׳) ״בְּכֹל מוֹשְׁבתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת״ מַצָּה הַנֶּאֱכֶלֶת בְּכָל מוֹשָׁבוֹת אַתָּה יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתְךָ וְאִי אַתָּה יוֹצֵא חוֹבָתְךָ בְּבִכּוּרִים. וְאוֹמֵר (דברים ט״ז:ח׳) ״שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת״, מַצָּה הַנֶּאֱכֶלֶת כָּל שִׁשָּׁה, וְאִי אַתָּה יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתְךָ בְּחַלּוֹת תּוֹדָה וּבִרְקִיקֵי נָזִיר מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד. (תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם וְגוֹ׳ מַצָּה הַנֶּאֱכֶלֶת בְּכָל מוֹשָׁבוֹת״ וְכוּ׳) רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מָה אִם שׁוֹמֵעַ אֲנִי בְּדָבָר קָצָר מִשְׁנֵיהֶן, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּפֶסַח שֵׁנִי ״עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ״ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאָמְרוֹ וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ״ וַהֲלֹא בִּכְלַל חֻקַּת הַפֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר, אֶלָּא הִקִּישׁ מַצָּה לְמָרוֹר, מַה מָּרוֹר אֵינוֹ בִכּוּרִים אַף מַצָּה אֵינָהּ בִּכּוּרִים, מַה מָּרוֹר נֶאֱכָל כָּל שִׁשָּׁה אַף מַצָּה נֶאֱכֶלֶת כָּל שִׁשָּׁה וְאֵין אַתָּה יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתְךָ בְּחַלּוֹת תּוֹדָה וּבִרְקִיקֵי נָזִיר שֶׁאֵין נֶאֱכָלִין אֶלָּא לְיוֹם אֶחָד.
לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ – פְּרָט לְטָמֵא וּפְרָט לְיוֹצֵא וְנוֹתָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר ״בוֹ״, לְמַעֵט שְׁאָר כָּל הַפּוֹסְלִין.
כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ – כָּל שֶׁלִּמֵּד בַּגָּדוֹל לִמֵּד בַּקָּטָן.

רמז תשכג

וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר – שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד צִבּוּר עוֹשִׂין פֶּסַח שֵׁנִי. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם״, הַיָּחִיד עוֹשֶׂה פֶּסַח שֵׁנִי, וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹשִׂין פֶּסַח שֵׁנִי. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר אֵין צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״וְהָאִישׁ״, הַיָּחִיד עוֹשֶׂה פֶּסַח שֵׁנִי וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹשִׂין פֶּסַח שֵׁנִי.
וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח – אֵין וְחָדַל אֶלָּא שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשָׂה, שִׁעֲרוּ חֲכָמִים כָּל שֶׁהָיָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטַת הַפֶּסַח מִן הַמּוֹדִיעִים וְלִפְנִים וְכֵן לְכָל מִדּוֹתָיו. וְנִכְרְתָה. אֵין וְנִכְרְתָה אֶלָּא הַפְסָקָה. הַנֶּפֶשׁ הַהִיא. מְזִידָה דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא מֵעַמֶּיהָ. וְעַמָּהּ בְּשָׁלוֹם.
כִּי קָרְבַּן ה׳ לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ – עַל פֶּסַח רִאשׁוֹן הַכָּתוּב עָנַשׁ כָּרֵת. אוֹ לֹא עָנַשׁ אֶלָּא עַל פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַרְתָּ, אֵיזֶהוּ מוֹעֵד, זֶה רִאשׁוֹן. דָּבָר אַחֵר: ״כִּי קָרְבַּן ה׳ לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ״. בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל פֶּסַח שֵׁנִי שָׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אוֹ יִדְחֶה אֶת הַטֻּמְאָה. אָמַרְתָּ, כָּל עַצְמוֹ אֵינוֹ בָא אֶלָּא מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה.
חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ אִשָּׁה מִנָּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא, לְהָבִיא אֶת הָאִשָּׁה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא, לְהוֹצִיא אֶת הָאִשָּׁה.
וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה – הֵיכָן הָיָה. בְּבֵית הַמִּטְבָּחָיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֶת שֶׁהוּא בְּבֵית הַמִּטְבָּחָיִם חַיָּב בְּהִכָּרֵת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כָּל שֶׁהוּא מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ פָּטוּר מִן הַכָּרֵת.
וְחָדַל לַעֲשׂוֹת – פְּרָט לְשֶׁנִּטְמָא קֹדֶם שְׁחִיטַת הַפָּסַח. יָכוֹל שֶׁהוּא חַיָּב. אָמַרְתָּ וְחָדַל לֹא מִמַּה שֶּׁחָדַל זֶה [וְהָיָה] לְרַבּוֹת שֶׁהָיָה שָׁם וְנִטְמָא, יָצָא לַשּׁוּק וְנִטְמָא, הָלַךְ לוֹ לְבֵיתוֹ טָהוֹר וְנִטְמָא. וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ לֹא הַצִּבּוּר. הַהִיא. כְּשֶׁהִיא יְחִידִית. הַהִיא. לֹא אֲנוּסָה, לֹא שׁוֹגֶגֶת וְלֹא מֻטְעֵ[י]⁠ת. לְפִי שֶׁרִבִּינוּ הָיָה שָׁם וְנִטְמָא יָצָא לַשּׁוּק וְנִטְמָא, הָלַךְ לוֹ לְבֵיתוֹ טָהוֹר וְנִטְמָא לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ בְּכָרֵת, יָכוֹל שֶׁאֵינוֹ בִּנְשִׂיאַת עָווֹן. אָמַר חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא.
אֲמַר עוּלָא אֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ רְחֹקָה. כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכָּנֵס בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה שׁוֹחֵט וְזוֹרֵק עַל טְמֵא שֶׁרֶץ, דֶּרֶךְ רְחוֹקָה לְטָהוֹר וְאֵין דֶּרֶךְ רְחוֹקָה לְטָמֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכָּנֵס בִּשְׁעַת אֲכִילָה. וְאַף עַל גַּב דִּטְמֵא שֶׁרֶץ יָכוֹל לִכָּנֵס בִּשְׁעַת אֲכִילָה וְאֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ. טְמֵא שֶׁרֶץ רַחֲמָנָא דָּחְיֵהּ, דִּכְתִיב ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ״, מִי לָא עַסְקִינַן שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּעֶרֶב הַפֶּסַח דּוּמְיָא דְּשֶׁרֶץ וַאֲפִלּוּ הָכֵי קָאֲמַר רַחֲמָנָא לִדְחֵי.
תָּנוּ רַבָּנָן הָיָה עוֹמֵד חוּץ לְמוֹדִיעִים וְיָכוֹל לִכָּנֵס בְּסוּסִים וּבִפְרָדִים יָכוֹל יְהֵא חַיָּב. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה״, וַהֲרֵי הָיָה בְּדָרֶךְ. הָיָה עוֹמֵד לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִים וְאֵינוֹ יָכוֹל לִכָּנֵס מִפְּנֵי גְמַלִּים וּקְרוֹנוֹת הַמְּעַכְּבוֹת אוֹתוֹ יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּב. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה״ וַהֲרֵי לֹא הָיָה בְּדָרֶךְ.
תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר נֶאֱמַר רִחוּק מָקוֹם בְּמַעֲשֵׂר וְכוּ׳. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר דֶּרֶךְ, שׁוֹמֵעַ אֲנִי [מַהֲלַךְ] שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה (פַּרְסָאוֹת) [יָמִים]. תַּלְמוּד לוֹמַר ״(רְחוֹקָה) [וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה״], אֲפִלּוּ פְּסִיעָה אַחַת.
תָּנוּ רַבָּנָן ״כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ״. בַּמִּצְווֹת שֶׁבְּגוּפוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. מִצְוָה שֶׁעַל גּוּפוֹ, מִנָּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ״. וְהָשַּׁתָּא דַּאֲמַרְתְּ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים אָלְמָא יַעֲשׂוּ אֹתוֹ לָאו דַּוְקָא הִיא. אֵימָא הֲוָה לֵיהּ בִּפְרָט וּכְלָל, וְנַעֲשֶׂה כְּלָל מוּסָף עַל הַפְּרָט וַאֲפִלּוּ כָּל מִלֵּי נַמֵּי. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְעֶצֶם לֹא (תִּשְׁבְּרוּ) [יִשְׁבְּרוּ] בוֹ״.
תָּנוּ רַבָּנָן ״כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ״. יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁבָּרִאשׁוֹן עוֹבֵר בְּבַל יֵרָאֶה וּבְּבַל יִמָּצֵא כָּךְ שֵׁנִי אָסוּר בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא. תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ״. אֵין לִי אֶלָּא מִצְוַת עֲשֵׂה. [מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה מִנָּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״(וְ)⁠לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״. אֵין לִי אֶלָּא] מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה הַנִּתָּק לַעֲשֵׂה, לֹא תַעֲשֶׂה גָמוּר, מִנָּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְעֶצֶם לֹא (תִּשְׁבְּרוּ) [יִשְׁבְּרוּ] בוֹ״, מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ מִצְוַת עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה הַנִּתָּק לַעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה גָמוּר, אַף כָּל [מִצְוַת עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּתָּק לַעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה גָמוּר]. בִּכְלָלֵיהּ דְּמַצּוֹת וּמְרֹרִים מַאי קָא מְרַבֵּי. צְלִי אֵשׁ. בִּפְרָטֵיהּ מַאי קָא מְמַעֵט. הַשְׁבָּתַת שְׂאוֹר. וְאֵיפוּךְ אֲנָא. מִצְוָה דְגוּפֵיהּ עָדִיף. בִּכְלָלֵיהּ דְּ(וְ)⁠לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר מַאי קָא מְרַבֵּי לֵיהּ. ״לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה״. בִּפְרָטֵיהּ מַאי קָא מְמַעֵט לֵיהּ. ״לֹא יֵרָאֶה״ וְ״לֹא יִמָּצֵא״. וְאֵיפוּךְ אֲנָא. מִצְוָה דְגוּפֵיהּ עָדִיף. בִּכְלָלֵיהּ דִּוְעֶצֶם לֹא (תִּשְׁבְּרוּ) [יִשְׁבְּרוּ] בוֹ מַאי קָא מְרַבֵּי. (שמות י״ב:ט׳) ״אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא״. בִּפְרָטֵיהּ מַאי קָא מְמַעֵט. ״לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי״. וְאֵיפוּךְ אֲנָא. מִצְוָה דְגוּפֵיהּ עָדִיף.
חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא – (כָּתוּב בְּרֶמֶז קצ״ג).
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ תַּכּלִימַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה, לאמר הלאה.
(ט-יד) התועלת השני הוא במצוות, והוא מה שלמדנו בזה מענין פסח שני, לאשר נדחו לו מפני טומאה או מפני היותם בדרך רחוקה ביום ארבעה עשר. והנה התועלת בו הוא התועלת בעינו שזכרנו בענין פסח ראשון.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״ג תועלותהכל
 
(י) דַּבֵּ֛ר אֶל⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי⁠־יִהְיֶֽה⁠־טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁא אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜הׄב לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַיהֹוָֽהי״יֽ׃
"Say to the Children of Israel, 'If any man of you or of your generations is unclean by reason of a dead body, or is on a journey far away, he shall still keep the Passover to Hashem.
א. כִּי⁠־יִהְיֶֽה⁠־טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (״כי⁠־יהיה״ מוקפות ל״טמא״)
• דפוסים וקורן=<כִּי⁠־יִֽהְיֶ֥ה טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ> (״כי⁠־יהיה״ בגעיה ובטעם מרכא)
ב. לפי המסורה יש נקודה מעל האות ה׳.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פסקא סט]
וידבר י״י אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש – זה דבר ששאל, או בדרך רחוקה זה דבר שלא שאל. אין לי אלא טמא מת שאר טמאים מנין? תלמוד לומר: או בדרך רחוקה הרי אתה דן בנין אב מבין שניהם לא ראי טמא מת כראי דרך רחוקה ולא ראי דרך רחוקה כראי טמא מת הצד השוה שבהן שלא עשה את הראשון ועשה את השני כך כל שלא טמא שאז הראשון יעשה את השני.
בדרך רחוקה – איני יודע איזה הוא דרך רחוקה ושערו חכמים כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים (ולפנים) [ולחוץ] וכן לכל [רוח] מדתה (רבי עקיבה) [שרבי עקיבה] אומר: נאמר טמא מת ונאמר דרך רחוקה. מה טמא מת רצה לעשות ואין יכול, אף דרך רחוקה רצה לעשות ואין יכול.
רבי אליעזר אומר: נאמר ריחוק מקום במעשר ונאמר ריחוק מקום בפסח, מה ריחוק מקום האמור במעשר חוץ ממקום אכילתו אף ריחוק מקום האמור בפסח חוץ למקום אכילתו. ואיזהו מקום אכילתו מפתח ירושלם ולפנים.
רבי יהודה אומר: [משמו] נאמר ריחוק מקום בפסח ונאמר ריחוק מקום במעשר, מה ריחוק מקום האמור במעשר חוץ למקום הכשרו אף ריחוק מקום האמור בפסח חוץ למקום הכשרו.
או בדרך רחוקה – נקוד על הה״א, אפילו בדרך קרובה והוא (טמא) לא היה עושה עמהם את הפסח. כיוצא בו (בראשית ט״ז) ישפוט י״י ביני וביניך [נקוד על וביניך] שלא אמרה לו אלא על הגר בלבד. ויש אומרים על המטילין מריבה בינו לבינה. כיוצא בו ויאמרו אליו איה שרה אשתך (בראשית י״ח:ט׳), שהיו יודעים היכן היא. כיוצא בו ולא ידע בשכבה ובקומה (בראשית י״ט:ל״ג), נקוד על ובקומה לומר בשכבה לא ידע ובקומה ידע. כיוצא בו וישקהו (בראשית ל״ג) שלא נשקו בכל לבו.
רבי שמעון בן יוחי אומר: והלא בידוע שעשו שונא ליעקב? אלא נהפך רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. כיוצא בו וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם (בראשית ל״ז:י״ב), שלא הלכו אלא לרעות את עצמם. כיוצא בו ונשים עד נפח אשר עד מידבא (במדבר כ״א:ל׳), נקוד עליו שאף מלהלן היה כן. כיוצא בו כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן (במדבר ג׳:ל״ט), נקוד עליו שלא היה אהרן מן המנין. כיוצא בו ועשרון עשרון (במדבר כ״ט:ט״ו), נקוד על ועשרון שלא הי׳ אלא עשרון אחד בלבד. כיוצא בו הנסתרות לי״י אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם (דברים כ״ט:כ״ח), נקוד [עליו] אמר להם עשיתם הגלוים אף אני מודיע אתכם את הנסתרות. אף כאן אתה אומר בדרך רחוקה נקוד עליו שאפילו היה בדרך קרובה (והיה טמא) ולא היה עושה עמהם את הפסח (דבר אחר: בדרך רחוקה) [או לדורותיכם] שינהג הדבר לדורות.

Piska 69

"And the Lord spoke to Moses, saying: Speak to the children of Israel, saying: A man if he be unclean by a dead body, etc.⁠": This is something that he (Moses) asked (of the Lord). "or on a distant way": This is something that he did not ask. "if he be unclean by a dead body.⁠" This tells me only of one who is tamei by a dead body. Whence do I derive (the same [i.e., that Pesach Sheni is observed] for) other types of tumah? From "or if he were on a distant way.⁠" You induce (binyan av) from both, viz.: "tamei by a dead body" is not like "distant way,⁠" and "distant way" is not like "tamei by a dead body.⁠" What is common to both is that one who did not observe the first Pesach observes Pesach Sheni — So, all who could not observe the first Pesach observe Pesach Sheni. "on a distant way": I do not know what constitutes "a distant way.⁠" R. Akiva says: It is written "tamei by a dead body" and "distant way.⁠" Just as in the fist instance, he desired to observe but could not, so, in the second, he desired to observe but could not; and the sages delimited ("distant way" as applying to) anyone who at the time of the slaughtering of the Paschal lamb was at a distance from Modi'im (fifteen miles from Jerusalem) and beyond, along the entire circumference. R. Eliezer says "distant way" is stated in respect to the tithe (viz. Devarim 14:24), and "distant way" is stated in respect to Pesach. Just as "distant way" in respect to the tithe connotes outside the place where it is eaten, so, "distant way" in respect to Pesach. Which is the place where it is eaten? From the entrance of Jerusalem within. R. Yehudah says: "distant way" is stated in respect to Pesach, and "distant way" is stated in respect to the tithe. Just as "distant way" in respect to Pesach connotes outside the place of its (the Paschal lamb's) fitness, (i.e., the azarah [the Temple court]) so, "distant way" in respect to the tithe. And what is the place of its fitness? (All of Jerusalem) from the azarah outwards.
"from a distant (rechokah) way": There is a (diacritical) dot above the heh in "rechokah" (to indicate that he observes Pesach Sheni) even if he were on a non-distant way and did not observe (the first) Pesach with them. Similarly, (Bereshit 16;5) "May the Lord judge between me (Sarah) and between you (Abraham) (uvenecha)": There is a dot above (the yod in) "uvenecha" — She spoke of Hagar alone. Others say: (She spoke of Hagar) who engendered strife between him and her. Similarly, (Ibid. 18:9) "And they said to him (eilav): Where is Sarah, your wife?⁠" There are dots above the aleph, yod and vav (in "eilav") — They knew where she was. Similarly (Ibid. 19:33) "and he did not know in her lying and in her rising (uvekumah).⁠" There is a dot above (the vav in) "uvekumah" — He did not know in her lying and in her rising, but he knew in her rising. Similarly, (Ibid. 33:4) "And he (Esav) kissed (vayishakehu) him (Jacob)": There are dots above (all the letters in) "vayishakehu" — He did not kiss him with all his heart. R. Shimon b. Yochai says: It is a known halachah that Esav hates Jacob, but his mercy gained the ascendancy at that time and he kissed him with all his heart. (Ibid. 37:12) "And his brothers went to graze eth their father's flock in Shchem": There are dots above "eth" — They went only to graze themselves. Similarly, (Bemidbar 21:30) "We have laid it waste until Nofach which (asher) reaches unto Medva": There is a dot (above the resh in "asher") — They did so beyond that (Nofach) too, but here they destroyed the cities, too, whereas beyond that they destroyed only the people. Similarly, (Ibid. 3:39) "All the numbered of the Levites, whom Moses and Aaron numbered": There are dots above "Aaron" — Aaron was not of the numbered (of the Levites). Similarly, (Ibid. 3:29) "And issaron, issaron, for the one lamb,⁠": There is a dot above the second vav in "And issaron" — There was one issaron alone. Similarly, (Devarim 29:28) "The hidden things are for the Lord our G-d and the revealed ones are for us and our children (lanu ulevanenu) forever.⁠": There are dots (above "lanu ulevanenu.⁠") He said to them: If you have done (i.e., violated) what is revealed, I (the Lord), likewise, will apprise you of what is concealed. Here, too, (in our instance,) there is a dot (above the heh in "rechokah" to indicate that he observes Pesach Sheni) even if he were on a non-distant way and did not observe (the first) Pesach with them. (Ibid. 10) "or to your generations": This provision (of Pesach Sheni) obtains for all of the generations.
דבר אל בני ישראל – בני ישראל עושין פסח שני ואין הגרים עושים פ״ש.
איש – האיש עושה פ״ש אין הקטן עושה פ״ש. ר׳ שמעון אומר האיש עושה פ״ש אין הצבור עושין פ״ש.
איש – לרבות את כל שלא נזרק עליהם את הדם שיהו עושים פ״ש.
כי יהיה טמא ועשה פסח – יכול כל הטמאים יהו עושים פסח הרי מי שהוזה הזאה אחת וזב שראה ראיה אחת והקטן והחולה וטבול יום ומחוסר כפורים והאונן והמפקח בהגל וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מן בית האסורין ת״ל כי יהיה טמא לנפש טמא מת עושה פ״ש אין כל אלו עושים פ״ש.
או בדרך רחוקה לכם – יכול ליוצאי מצרים מנין אף לדורות אמרת לדורותיכם אף לדורות.
ועשה פסח לה׳ – את היחידים. ועשה בעשה.
מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יְהֵי מְסָאַב לִטְמֵי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא אוֹ בְאוֹרַח רַחִיקָא לְכוֹן אוֹ לְדָרֵיכוֹן וְיַעֲבֵיד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ.
Speak with the sons of Israel, saying: If any man be unclean by the defilement of the life of a man, or be in the way, afar off from you or from your dwellings, he shall perform the Pascha before the Lord.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה׳
מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יְהֵי מְסָאֵב לִטְמֵי (ח״נ: לִטְמֵא) נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא אוֹ בְאוֹרַח רַחִיקָא לְכוֹן אוֹ לְדָרֵיכוֹן וְיַעֲבֵיד פִּסְחָא קֳדָם ה׳
מדוע הוסיף ״דַּאֲנָשָׁא״?
א. ›לעיל תרגם אונקלוס באופן מילולי: ״וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם״ (פס׳ ו), ״אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם״ (פס׳ ז) – ״נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״. מדוע בפסוקנו בו נעדרה המילה ״אָדָם״, הוסיף בתרגומו ״נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״? ״תרגומנא״ כתב שאם היה כתוב לְנֶפֶשׁ בשווא, היה מתפרש על כל הנפשות כולל נפש בהמה, אך כיון שנקוד לָנֶפֶשׁ, בקמץ, משמע לנפש הידועה כלומר לנפש אדם – ולכן הוסיף התרגום ״נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״.⁠1
יא״ר כתב שתחילה סבור היה שתוספת ״דַּאֲנָשָׁא״ באה בגלל הנאמר בפסוקים ו-ז ולשמירת העקיבות בפרשיה זו, אך מפאת דוחק ביאורו הסביר שת״א רמז להלכה – עפ״י הרמב״ם שתיאר מציאות מסויימת בה טמא מת אכן מקריב קרבן פסח.⁠2 לכן רק בקרבן פסח שבו נשאל משה מה דינו של טמא מת, תרגם את שאלתם ״אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם״ – ״אֲנַחְנָא מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״, וכן את תשובת משה ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ״ – ״גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יְהֵי מְסָאֵב לִטְמֵי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״, כי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא רומז שמדובר בטמא מת דווקא.⁠3 ולכך רומז גם תרגום טְמֵי שנתייחד לעצמות אדם, כרש״י.⁠4
בדרך רחוקה
ב. פירש רש״י: ״או בדרך רחקה – נקוד עליו, לומר לא שרחוקה ודאי, אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה״. ותמה רמב״ן: ״למה תפס לו שיטת רבי אליעזר? והנכון לתפוס בשיטתו של רבי עקיבא מן המודיעים ולחוץ, וכן דעת האמוראים בגמרא... והוא פשוטו של מקרא״.
אבל יתכן שרש״י למד פירושו מפיסוק הטעמים, כיצד? לכאורה ראוי היה לצרף ״אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם – וְעָשָׂה פֶסַח לַה׳⁠ ⁠⁠״ אבל הטעמים שפיסקו בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֝ה לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם, הפרידו בין ״לָכֶם״ דור המדבר ובין ״לְדֹרֹתֵיכֶם״ באי הארץ, ובכך לימדו ש״דרך רחוקה״ שבמדבר שונה מזו שבארץ. מכאן פירש רש״י ״חוץ לאסקופת העזרה״ מוסב לדור המדבר.⁠5 כדרך זו תרגם גם המיוחס ליונתן: ״וַהֲוָה בַּר מִן סְקוּף מַשְׁכְּנָא לְכוֹן גַרְמֵיכוֹן, אוֹ לְדָרֵיכוֹן״ [והיה חוץ מִן אסקופת המִשׁכן לכם עצמכם, או לדורותיכם]. ״לכם עצמכם – חוץ מאסקופת המשכן״ אבל ״לְדֹרֹתֵיכֶם״, הדין שונה. אמנם מת״א המילולי ״אוֹ בְאוֹרַח רַחִיקָא לְכוֹן אוֹ לְדָרֵיכוֹן״ אין להוכיח כיצד פירש.
1. אבל הרב ישראל אליצור הי״ו העיר על דבריו: למ״ד קמוצה אינה מסמנת יידוע, שהרי ביידוע צ״ל פתח ודגש בנו״ן כמו ״מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ״ (משלי טז כד). הקמץ מופיע במקום השווא לפני הברה מוטעמת כשהמילה איננה סמוכה לאחריה, כגון: ״מִשַּׁעַר לָשַׁעַר״ (שמות לב כז); ״לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ״ (במדבר כו נג) ועוד.
2. הלכות ביאת המקדש פרק ד י-יג: ״כל קרבנות הציבור קבוע זמנם, לפיכך כולן דוחין את השבת ואת טומאת המת... כיצד דוחה את הטומאה? הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאין למת... הרי זה יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולן לעזרה. אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון זבין וזבות ונדות [ויולדות] וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהן, לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ואף על פי שנעשה בטומאה... ופסח שבא בטומאה ודחקו טמאי מת ונכנסו להיכל פטורין, אף על פי שלא הותרו אלא לעזרה, הואיל ואין אני קורא בהם אל מחוץ למחנה תשלחום הרי אלו פטורין״.
3. ואף שחז״ל דרשו ״אין לי אלא טמא מת שאר טמאים מנין? ת״ל או בדרך רחוקה״ (ספרי בהעלותך, סט) ואם כן גם שם היה לו לתרגם ״לְנֶפֶשׁ אָדָם״ – ״לִטְמֵי נַפְשָׁא״ [ולא: נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא]? השיב יא״ר: הואיל ובספרי שם כתבו ״איש איש כי יהיה טמא לנפש – זה דבר ששאל. או בדרך רחוקה – זה דבר שלא שאל״, לכן גם אונקלוס תרגם ״נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״, כי רק על כך שאלו.
4. רש״י במ׳ ה ב: ״טמא לנפש – דמסאב לטמי נפשא דאנשא. אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי״.
ולא כ״לחם ושמלה״ שדווקא בקרבן פסח תרגם לִטְמֵי מפני שהקמץ ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ״ רומז לאדם ככתוב ״כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם״ (במדבר יט יג). ומה יענה לתרגום ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה... ״וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״ – ״וְכֹל דִּמְסָאַב לִטְמֵא נַפְשָׁא״?
5. כלשון הרב זונדל קרוזר בחומשו ״אור החמה״ (ירושלים, תשס״ג): ״הטעמים שבתיבות בְדֶרֶךְ רְחֹקָה נמשכים קצת עם לָכֶם. ואוֹ נטעם ביתיר (יתיב) שהוא טעם גדול כלעצמו״. אלא שהרב אביגדר נבנצל שליט״א העיר ע״כ, שהרי לא מצינו במשכן שבמדבר אסקופת עזרה.
מלל עם בני ישראל למימר גבר גבר ארום יה⁠[ו]⁠י מסאב בטמיה נפש דבר נש או בארח רחיקה לכון או לדרכון ויעבד פיסחה קדם י״י.
מליל עם בני ישראל למימר גבר טלי או גבר סיב ארום יהי מסאב לטמי בר נש דמית או דייב או סגיר דמרחק באורח עלמא בקריות לילייא והוא בר מן סקוף משכניה לכון גרמיכון או לדריכון וידחי למעבד פיסחא קדם י״י.
Speak with the sons of Israel, saying: A man, whether young or old, when unclean by defilement from the dead, or an issue, or the leprosy, or who is hindered in the way of the world by the accidents of the night, or who shall be at a distance from the threshold of his house: if such things happen to you, or to your generations, then may he defer to perform the Pascha before the Lord.
איש איש כי יהיה טמא וגו׳ – 1איש נדחה לפסח שני, [ואין ציבור נדחים לפסח שני], שאם היו רובם של קהל טמאים היו עושים את הפסח בטומאה.
או בדרך רחוקה2ולמה נקוד על ה׳ של רחוקה, לפי שאין אומרים על דרך רחוקה ממש, אלא אפלו חוץ לעזרה בשעת שחיטה, שהרי העזרה לא היתה קולטו, זו היא דרך רחוקה, 3כל שהכתב מרובה על הנקוד, כלומר שמיעט מן הכתב נקוד, דרשינן הכתוב, וכל שנקודה מרובה על הכתב, דרשינן הנקוד.
1. איש נדחה לפסח שני. פסחים ס״ו ע״ב, וספרי שם, ומובא בילקוט רמז תשכ״ג בשם הספרי.
2. ולמה נקוד על ה׳ של רחוקה. משנה פסחים צ״ג ע״ב, וספרי פיסקא ס״ט, אדר״נ פל״ד, מס׳ סופרים פ״ו ה״ג, וילקוט רמז תשכ״ב בשם הספרי, ורש״י על התורה, ועיין במדרש במ״ר פ״ג אות י״ג, או בדרך רחוקה נקוד על חי״ת [צ״ל ה״א] של רחוקה מלמד שלא היה דרך רחוקה אלא מן אסקופת העזרה ולחוץ, וי״א שאפילו בדרך קרובה והוא טמא לא היה עושה עמהם את הפסח, ומה שהביא בשם י״א הוא בספרי שם.
3. כל שהכתב מרובה על הנקוד. ירושלמי פסחים פ״ט ה ״ב [ל״ו ע״ד], ורבנן אמרי בשעה שהכתב רבה על הנקודה את דורש את הכתב ומסלק את הנקודה, ובשעה שהנקודה רבה על הכתב את דורש את הנקודה ומסלק את הכתב, א״ר אעפ״י שאין שם אלא נקודה אחת מלמעלה את דורש את הנקודה ומסלק את הכתב, ה״א שברחוקה נקוד איש רחוק ואין דרך רחוקה, ועיין מדרש חזית פ״ז פסוק צוארך כמגדל השן, וב״ר פמ״ח אות ט״ו ופע״ח אות ט׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

מֻר בַּנִי יִסרַאאִיל קַאאִלַא, אִי אִנסַאןֵ כַּאןַ נַגִסַא מִן מַאאִתֵ אַוְ פִי סַפַרֵ מִנכֻּם אַוְ מִן אַגיַאלִכֻּם פַיַצנַעַ פַצחַא לִלָּהִ
צוה את⁠־בני ישראל באמירה, איזה אדם היה טמא מן מת, או במסע רחוק מכם או מן דרתכם, ולכך יעשה קרבן פסח לה׳.
(י-יד) ובין פסח ראשון ופסח שני – הבדלים הזכירום הראשונים, ומהם כי פסח שני חמץ ומצה עמו בבית אחד, וזה בקבלה הנכונה.
(י) והכתוב או בדרך רחוקה – ר״ל כל הצטדקות שהצטדק, ואמרו הראשונים במרחק: ״אפילו מאסקופת העזרה ולחוץ״.
או בדרך רחקה – נקוד עליו לומר: לא שרחוקה ודאי, אלא שהיה חוץ לאיסקופת העזרה כל זמן שחיטה. פסח שני, מצה וחמץ עמו בבית, ואין שם יום טוב, ואין אסור חמץ אלא עמו באכילתו.
או בדרך רחקה [IF ANY MAN … SHALL BE UNCLEAN BY REASON OF A DEAD,] OR BE ON A DISTANT JOURNEY – There is a dot on it (on the ה of the word רחקה which letter is therefore regarded as non-existent; cf. Rashi on Bereshit 18:9 and Note thereon), in order to tell that what Scripture means by בדרך רחקה is that it (the journey) need not really be a distant one, but that his sacrifice is postponed even though he was merely outside the threshold of the forecourt during the whole time that the ceremony of slaughtering the Passover sacrifice tasted. (Pesachim 93b, cf. Sifre Bemidbar 9). – On the "Second Passover" one may have with him unleavened and leavened bread together in his house, and there is no festival in connection with it, and the eating of leaven is forbidden only together with it (the Passover Sacrifice) – i.e. while the sacrifice is being eaten (cf. Pesachim 95a).
פס׳: דבר אל בני ישראל לאמר – לדורות. למה נאמר שתי פעמים מלמד ששאל משה רבינו ללמוד לשעה לדורות.
איש איש – נדחה לפסח שני. 1ואין צבור נדחין לפסח שני. 2ואם תאמר מעשה חזקיהו המלך. לא הודו לו חכמים שנאמר (דברי הימים ב ל׳:י״ח) כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבולון לא הטהרו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כי התפלל יחזקיהו עליהם [לאמר] ה׳ הטוב יכפר בעד.
כי יהיה טמא לנפש – זה דבר ששאל.
או בדרך רחוקה לכם – זה מה שלא שאלו שהרי לא היו אלו האנשים בדרך רחוקה אלא נטמאו לנפש. אבל אגב שאלה אחת הושב על כל שאלות הלכות הנדחים לפסח שני כמו דין בנות צלפחד. שלא היתה השאלה אלא על הבנות אם יטלו במקום שאין בן. ובא משפט כל הנחלות האמורות בפרשה.
ד״א: איש איש כי יהיה טמא לנפש3להביא שאר הטמאות במה הצד מה טמא נפש יש בדרך שלא עשה הראשון יעשה השני.
או בדרך רחוקה – למה נקוד על הה״א כלומר ריחוק מקום. מיכן א״ר אליעזר נאמר ריחוק מקום במעשר שנאמר (דברים י״ב:כ״א) כי ירחק ממך המקום. ונאמר ריחוק מקום בפסח. מה במעשר חוץ למקום אכילתו ואיזה זה זה מפתח ירושלים ולחוץ. רבי יהודה אומר חוץ למקום הכשרו. ואיזהו מקום הכשרו מפתח העזרה ולפנים מלמד שריחוק מקום חוץ לעזרה שהיא נקראת אסקופה.
רחוקה – נקוד על ה׳ אפילו בדרך קרובה 4וזה אחד (מט״ו) נקודות שבתורה. (בראשית ט״ז:ה׳) ישפוט ה׳ ביני וביני״ך. למה נקוד שלא אמרה אלא על הגר בלבד. ויש אומרים על המטילין מריבה בינו לבינה. (שם יח) אי״ה שרה אשתך. למה נקוד יודעין היאך היא. (שם יט) ובקו״מה. למה שבשכבה לא ידע ובקומה ידע. (שם לג) וישק״הו. שלא נשקו בכל לבו. רבי שמעון בן יוחאי אומר באותה שעה נשקו בכל לבו לכך נקוד. (שם לז) א״ת צאן אביהם. שלא הלכו לרעות אלא את עצמן. אשר פקד משה ואה״רן. שלא היה אהרן מן המנין. (שם כא) [אש״ר] 5עד מידבא. שאף מלהלן היה. (במדבר כ״ט:י׳) עשרון עשרו״ן. מלמד שלא היה אלא עשרון אחד בלבד ולא היה במקדש שני כלים למוד בהן את העשרון. (דברים כ״ט:כ״ח) והנגלות לנו ולבני״נו. למה נקוד אמר להם אם עשיתם בגלוי אף אני אודיע לכם הנסתרות.
או לדורותיכם – שנוהג הדבר הזה לדורות:
1. ואין צבור נדחין. היינו רוב הצבור אלא יעשו כולם בטומאה:
2. וא״ת מעשה חזקיהו המלך. (סנהדרין י״ב):
3. להביא שאר הטומאות. היינו זבין וזבות (פסחים צ״ג):
4. וזה אחד מעשרה נקודות שבתורה כצ״ל עיין ספרי:
5. עד מידבא שאף מלהלן היה כן כצ״ל וכ״ה בספרי ופי׳ הגר״א ז״ל אלא שבכאן החריבו גם את הערים ומלהלן לא החריבו אלא העם עכ״ל:
או בדרך רחקה – אין לחפש, כי כבר העתיקו הקדמונים כמה הוא הרחוקה (ספרי במדבר ט׳:י׳).
לכם – בטמא לנפש,
או לדורותיכם – בטמא נפש ודרך רחוקה.
IN A JOURNEY AFAR OFF. We do not have to search for the meaning of this phrase, for our sages have already transmitted to us the meaning of afar off.⁠1
OF YOU. This refers to being unclean by reason of a dead body.
OR OF YOUR GENERATIONS. This refers to both a person who is unclean by reason of a dead body and to one in a journey far off.
1. According to the Mishnah, Pes. 9:2, afar off means outside of the threshold of the temple courtyard. For other opinions see Pes. 9:2.
והשיבם הקב״ה: איש כי יהיה טמא לנפש – הואיל ופעמים שהוא טהור בעת האוכל, כגון שחל שביעי שלו להיות בערב פסח, אפילו חל חמשי או ששי בערב הפסח – יעשה פסח שני.
או שהוא בדרך רחוקה – הואיל שאם היה שם היה ראוי, כמו כן יעשה פסח שני. ואין שום טמא ראוי לדחות לפסח שני כמו טמא מת, אבל שאר טמאים לא. דאי טמא שרץ או בעל קרי, איכא למאן דאמר (בבלי פסחים צ׳:) שוחטין וזורקין עלא טמא שרץ. ואפילו למאן דאמר אין {שוחטין ו}⁠זורקין על טמא שרץ, על טבול יום זורקין דברי הכל, ויטבול וישחוט, ולערב יאכל – למה זה ידחה. ואם לא שלח, איהוב דאפסיד אנפשיה, ובפשיעתו הוא נדחה. זבין, ומצורעין, ויולדת – מחוסרי כפרה נינהו ואינם יכולים להיות ראוים כלל. ובשמיני, אם חל ערב הפסח, מביאין כפרתן ואוכלין. וב⁠{ין} יום השמיני וימים שלפניו אין לטעות כמו בין שביעי וששי וחמשי, שאין ביניהם חילוק, אבל בשמיני כבר טבל מאתמול, וגם העריב שמשו ונעשה טהור לתרומה. ונידה נמי אינה יכולה להיות ראויה, שטבילתה בלילה, ובעיא הערב שמש לאחר טבילתה. זה הכלל: כל הטמאים שיכולים לטהר בלילה, אם לא טהרו ושלחו קרבנם, כגון טמא שרץ ובעל קרי ושומרת יום, פשעו.
ואםג אינם יכולים לטהר בלילה בשום עניין, כגון זב ומצורע ויולדת, שמחוסרים כפרה, ונידה שטבילתה בלילה, כל אילו אינם יכולים להיות טמאים היום וראוים בלילה. אבל טמא מת, פעמים ראוי בלילה, כגון חל שביעי שלו להיות בערב {פסח},⁠ד ופעמים שאינו ראוי בלילה, כגון {שחל} ששי או חמשי להיות בערב הפסח. ואם אמרה תורה הראוי שחל שביעי להיות בערב הפסח יאכל, יבא לאכול אם חל ששי או חמשי {בערב פסח} {ו}⁠יאכלנו בטומאה, לפי שראה {טמא} מת בערב הפסח שאכל. ואם תאמר: יתבטל הראוי, מאיזה טעם יתבטל, הלא ראוי הוא ולא פשע. ולפיכך אמרה תורה שידחה לפסח שיני, ואין לך דוגמתו חוץ מזב בעלי ב׳ ראיות. ומיהו כולם נידחים לפסח שיני, כדאמרינן בפסחים בפרק מי שהיה טמא (בבלי פסחים צ״ג.). ולא הזהיר על פסח שיני רק על מצות ומרורים בשעת אכילה, ושבירת עצם, ונותר, כי כל שאר דברים כבר עשאן בפסח ראשון. ובפסח שיני (משנה פסחים ט׳:ג׳) פירשו רבותינו: מה בין פסח ראשון לפסח שיני.
א. בכ״י מינכן 52: כעל.
ב. בכ״י מינכן 52: ואיהו.
ג. בכ״י מינכן 52 בטעות נתפרדה האות א׳ וכתוב: יום.
ד. ההשלמה על פי ההמשך.
IF ANY MAN OF YOU IS UNCLEAN BY REASON OF A DEAD BODY – since there are times that [such an individual] is pure at the time of eating [of the Pesach-offering], i.e., when the seventh day of purification fell on Passover Eve, even if the fifth or sixth [day of purification fell] on Passover eve, he may [offer it] on Pesach Sheni.
Or if he “is on a journey far away” – since if he was there, he would be fitting, so too he shall [offer it] on Pesach Sheni. There is no other defiled person who may delay [their offering] to Pesach Sheni like one defiled by a corpse, but the other defiled [people] may not. If one defiled by a creeping creature, or one who experienced a seminal emission [would also be included], there is an opinion that we slaughter and sprinkle [blood of an offering] on behalf of one who is defiled by a creeping creature (Pesachim 90b), and even according to the opinion that one may not [slaughter and] sprinkle [blood of an offering] on behalf of one who is defiled by a creeping creature, regarding [one who slaughtered and must wait the remainder of the day to become pure] all agree that we sprinkle, so he may immerse [himself] and slaughter it, and at night – he may eat it; why should this be delayed?! If he did not send [another person] to slaughter it, he caused his own loss; would he be delayed for his negligence?! One who experiences an emission, lepers and birthing women are lacking atonement, and are unable to be fit [to offer/eat the sacrifice] at all [within the seven days of impurity]; but on the eighth day, if it fell on Passover Eve, they bring their atonement and eat. One would not confuse the eighth day and the previous days in the same manner [one would confuse] the seventh, sixth and fifth days, as there is no difference [in action in the latter case], but on the eighth day, [the individual] has already immersed the previous day, and his sun has set and he has become pure regarding “Terumah.”
And a menstruant woman also is not able to become fit [to eat the Pesach sacrifice], since her immersion is at night, and she requires sundown after her immersion [to permit eating]. This is the rule: Anyone who is impure who can purify themselves by nightfall, if they did not purify themselves and did not send [another to slaughter] their sacrifice, like one who is defiled by a creeping creature and one who had a seminal emission, and a woman who keeps watch one day,⁠1 they sinned.
And if they are unable to purify themselves by nightfall in any case, like a man who has a discharge (זב) or one who has tzara'at or a woman who gave birth, who lack atonement,⁠2 and a menstruant woman whose immersion is at night, it is not possible for all these to be unclean during the day and yet fit [to eat the Pesach] at night. But one who is unclean by reason of a dead body, sometimes he will be fit [to eat the Pesach] by nightfall, as when his seventh day [of purification] falls on {Passover} eve, and other times he will not be fit by nightfall, like when day six or day five [of his purification] fall on Passover eve. And if the Torah had said that one whose seventh day falls on Passover eve is fit and shall eat, he may come to eat [even] if day six or day five fall {on Passover eve} and he will [end up] eating it in impurity, since he saw someone who was {defiled} by a dead body on Passover eve that had eaten.⁠3 And if you will say: The one who is suitable shall be nullified, for what reason shall he be nullified? Behold he is suitable and did not transgress. And therefore the Torah said that he shall delay [his sacrifice] to the second Passover. And there is no comparable case to this except for a man who has seen two emissions.⁠4 Nonetheless, all of them are pushed off until the second Passover, like we say in Pesachim in the chapter One Who Is Unclean (Bavli Pesachim 93a:5). And concerning the second Passover, it only warned about matzahs and bitter herbs at the time of the eating [of the sacrifice], and breaking bones, and leftovers, because all the other things they already did on the first Passover. And in the second half of Tractate Pesachim (Mishna Pesachim 9:3) our Rabbis explained what is the difference between the first Passover and the second Passover.
1. This refers to a woman who became ritually impure due to a discharge of blood on a day which is not part of her menstrual cycle. She must keep watch on the following day to ensure that she does not have any additional discharges. That same day she can already immerse herself in a ritual bath, and if she does not see any more blood throughout the day, she is considered ritually pure retroactively from the time she immersed. In such a case, another person should slaughter the Pesach on her behalf (even though there is still a chance that she will see more blood afterwards and might not end up pure).
2. These groups of people are required to bring an atonement offering to complete their purification process before being allowed to partake of sacrificial meat. Thus, even if they had previously immersed, until they bring their sacrifice their purification is still incomplete and they would be prohibited from eating the Pesach sacrifice.
3. R"Y Bekhor Shor explains that since there are certain instances where someone who had been defiled by a dead body might still be in a state of impurity during the day and nonetheless be fit to eat the Pesach at night, but other cases where someone would not be fit at night, people might get confused and come to eat of the Pesach even when they are still prohibited. As such, Torah does not allow even the person who would have been fit to eat of the Pesach on the first Passover to eat, and he instead brings the sacrifice on the second Passover.
4. This, too, is a case where sometimes one might be impure during the day yet be fit to eat at night and other times not. [If one sees only one or two emissions one need not bring a sacrifice after immersion to complete the purification process, and thus might be fit to eat already that night, yet if one sees a third emission one would need a sacrifice.] Thus, here, too, had there been a different law for each scenario one might get confused and come to eat when still impure.
או בדרך רחקה – נקוד על ה״א לדרוש דרחוקה לא קאי אבדרך שהרי נקודה הה״א דכמאן דליתא היא אלא קאי אאיש כלומר אם רחוק הוא. או לדרתיכם – פירוש או בדרך רחקה לכם – עכשיו או – כשאירע דבר זה לכם לדרתיכם.⁠1
1. בדומה באבן עזרא.
או בדרך רחוקה, "or on a journey far off;⁠" there is a dot on the letter ה in the word רחוקה; this dot is not connected to the word בדרך, for if so, the word would be treated as if it had not appeared. Rather, that dot connects to the word איש, "a man or person;⁠" we are to understand the person concerned as being spiritually on a journey that had estranged him to Judaism and its God.
או לדורותיכם, "or someone of your generations;⁠" the verse means that the person described is either at this time far from you spiritually or time wise, in other words, if many years from now there will be someone who due to the time that elapsed since the Exodus feels disconnected to our history, and therefore would not observe the Passover ritual by having his heart in it.
בדרך רחוקה – נקוד על ה״א ע׳ לעיל פ׳ וירא אצל נקוד על אין.
וטעם בדרך רחוקה – כתב רבינו שלמה: שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן השחיטה. והוא נרמז בנקוד כפי הדעת הזו.
ואני תמה עליו למה תפס לו שיטת רבי אליעזר, והנכון לתפוש בשיטתו של רבי עקיבא: מן המודיעיתא ולחוץ. וכן דעת האמוראין בגמרא (בבלי פסחים צ״ג:): דאמר עולא: כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה. והוא פשוטו של מקרא, כי העומד בתחלת בין הערביים במקום שלא יגיע לעזרה בעת השחיטה, דרך רחוקה היא לו ופטור.
ויתכן שטעם הנקודה: שהיא דרך רחוקה לו בעשיית הפסח, לא רחוקה ממש. ולכך חזר ואמר: ובדרך לא היה (במדבר ט׳:י״ג), ולא הזכיר: רחוקה. וצוה הכתוב לטמא ולמי שהיה בדרך רחוקה לעשות השני, והוא הדין. והטעם: לכל מי שלא עשה הראשון, ואפילו במזיד, שחייב לעשות השני, כדברי רבותינו (בבלי פסחים צ״ג:). ולא הזכיר הכתוב אלה אלא לומר שיעשו השני ברשות, ולמנוע הטמא מלעשות הראשון. אבל מי שהיה בדרך, פטור מן הראשון, ועושה השני, ואם רצה לצאת בראשון וצוה ושחטו עליו, הורצה, דקימא לן (בבלי פסחים צ״ב:) מיחס הוא דחס רחמנא עליה, ואי עביד תבא עליו ברכה.
ויתכן שלכך הזכיר הכתוב: רחוקה – כי בדרך הקרובה בידו לעשות השני או הראשון, שישחטו ויזרקו עליו, ויבא ויאכל לערב.
א. כן בכ״י פרמא 3255, דפוס רומא, וכן במשנה כתב יד קאופמן פסחים ט׳:ב׳, ירושלמי פסחים ו׳:ג׳, ט׳:ב׳, והשוו משנה חגיגה ג׳:ה׳ בדפוסים. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״המודעית״. בדפוסים מאוחרים: ״המודיעין״.
B'DERECH R'CHOKAH' Rashi commented [that the meaning of this expression — literally "on a distant way" — is] "that he was outside the threshold of the Sanctuary Court during the whole time prescribed for slaughtering [the Passover-offering].⁠" According to this opinion, this interpretation is hinted at by the dot [on the letter hei in the word r'chokah (distant) in the Torah, thus indicating that the journey does not really have to be a distant one, for even if he is only outside the threshold of the Sanctuary Court during the time of slaughtering of the Passover-offering, it is considered "a distant way", as explained further on].
But I am surprised at him [Rashi]! Why did he adopt the opinion of Rabbi Eliezer,⁠1 when it would have been correct to accept the opinion of Rabbi Akiba [that a distant way means] beyond Modiin [a city fifteen miles from Jerusalem; and the verse would thus be referring to someone who cannot reach the Sanctuary Court in time to bring the Passover-offering].⁠2 And such is the opinion of the Amoraim in the Gemara3 [of Tractate Pesachim],⁠4 where Ula said, [a distant way is if he is at such a distance from Jerusalem that] he cannot come in, in time for the slaughtering [of the Passover-offering].⁠5 This is indeed the plain meaning of Scripture, that a person who is situated at the beginning of the afternoon in a place from which he cannot reach the Sanctuary Court [on foot] by the time of the slaughtering, is considered as being on a distant way, and therefore he is free [from the obligation of bringing the Passover-offering]. It is possible that [according to Rabbi Akiba] the reason for the dot [on the letter hei in the word r'chokah (distant) in the Torah] is to indicate that it is too distant for him to bring the Passover-offering, even though it is not actually distant [since fifteen-miles — walking-distance — is the required distance]; therefore when He repeated it He stated, But the man that is clean, and is not on 'a journey,' [and forbeareth to bring the Passover-lamb],⁠6 and did not mention "distant.⁠"7
Now Scripture commanded that a person who was impure or on a distant way should bring the second [Passover-offering], but the same law, for the same reason, applies to anyone who did not bring the first Passover-offering, even wilfully, namely that he is obliged to bring the second Passover-offering, in accordance with the words of our Rabbis.⁠8 Scripture, however, mentioned only [those who were impure or on a distant way in order] to say that they are allowed to bring the second Passover-offering, and to forbid an impure person to bring the first Passover-offering. However, one who was on a [distant] way is free from bringing the first Passover-offering, and may bring the second one, but if he wants to fulfill his duty on the first Passover and he told someone [in Jerusalem to include him in a group, and] to slaughter the offering for him [as well], it is acceptable [for him]. For we accept [as the correct interpretation of the law]⁠9 that the [meaning of the verse is not that he must bring it only on the second Passover, but that the] Merciful One dealt kindly with him [and allowed him if he prefers to bring the second Passover-offering], but if he did bring [the first one] — he is deserving of a blessing [and he has acted rightly]. It is also possible that the reason why Scripture mentioned "distant" [is because it is referring to a journey which is actually far away, and only then must he bring the second Passover-offering], but if he is on a "near" journey [i.e., within fifteen miles — this distance being considered the beginning of what is technically already "a far way"], he may bring the second Passover-offering, or the first one, by [telling them] to slaughter it and sprinkle it for him as well [in the afternoon of the fourteenth day of Nisan], and then coming [into the city of Jerusalem] and eating the Passover-offering at night.
1. Pesachim 93b. In other words, the interpretation of Rashi follows that of Rabbi Eliezer, whilst the accepted opinion of the Rabbis in the Gemara is that of Rabbi Akiba, as explained further on.
2. But if he were closer to Jerusalem on the afternoon of the fourteenth of Nisan than a distance of fifteen miles, it is not considered a distant way. The difference is important. The punishment of excision for neglecting to bring the Passover-offering is stated primarily with reference to the first Passover-offering. A person who was on a distant way on the fourteenth of Nisan [or in a state of impurity] must bring the second Passover-offering, on the fourteenth of Iyar; but if he did not bring the second Passover-offering, even wilfully, he is not liable to punishment, since at the time of the first Passover-offering, when the main duty arose, he was unable to bring the offering. However, a person who was not on a distant way on the fourteenth of Nisan and did not bring the Passover-offering, may nonetheless bring the second Passover-offering on the fourteenth of Iyar; but if he wilfully did not bring it then on the fourteenth of Iyar he is subject to the punishment of excision. See further in my translation of "The Commandments,⁠" Vol. I, pp. 67-69.
3. Amoraim means literally: the Interpreters. This name is given to the Rabbis of the Gemara, as distinguished from the Tannaim, the Rabbis mentioned in the Mishnah or Beraitha. The Gemara is the text containing the collected discussions of the Amoraim on the Mishnah. The Mishnah and Gemara together are known as the Talmud. See also Vol. II, p. 132, Note 204, and Vol. III, p. 192. Note 44.
4. Pesachim 93b. In other words, the interpretation of Rashi follows that of Rabbi Eliezer, whilst the accepted opinion of the Rabbis in the Gemara is that of Rabbi Akiba, as explained further on.
5. Ramban's thought is as follows: The duty of bringing the Passover-offering commences at the beginning of the afternoon of the fourteenth day of Nisan (Exodus 12:6, see also Ramban there). Now since prior to that time there is no obligation to bring the offering yet, and Ula is of the opinion that a person on a distant way is "one who cannot come into the Sanctuary Court in time for the slaughtering of the Passover-offering,⁠" it follows perforce that the term a distant way cannot mean in reality far away, since prior to the beginning of that afternoon there was no obligation to bring it yet. Hence even if the distance was actually not far but that person for some reason was not in the Sanctuary Court he is also considered as having been on a distant way. The case, however, would be different if he were to hold like Rav Yehudah, who says that a person on a distant way is "one who cannot come in, in time for the eating of the Passover-offering,⁠" which is on the following night. In that case a person on a distant way would be one, who from the beginning of the afternoon cannot reach Jerusalem at night, in time for the eating of the Passover-offering, since he is actually on a far distant way.
6. Further, (13).
7. For had (13) said: "and he was not on a distant journey,⁠" it would have implied that even if he was beyond a distance of fifteen miles and fails to bring the Passover-offering, he is liable to the punishment of excision. But this is not the law, for if he were beyond fifteen miles the punishment does not apply. See Note 83 above.
8. Pesachim 93b. See "The Commandments,⁠" Vol. I, pp. 67-69.
9. Pesachim 92b. This is the opinion of Rav Nachman.
או בדרך רחוקה – נקוד על רחוקה לומר לך שאינו רחוקה ודאי אלא שהיה עומד חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה.
פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם י״ט ואין אסור חמץ אלא עמו באכילתו, כן פירש רש״י ז״ל.
וכבר בארתי אסור חמץ בפסח ע״ד הקבלה כי הוא כדי שלא יטעה האדם ויאמר כי במדת הדין בלבד היתה ההוצאה ולא בשם המיוחד ויהיה זה מקצץ בנטיעות, אבל בפסח שני שהוא חוץ לזמנו אפשר להיות מצה וחמץ עמו בבית ולא היה בזה קצוץ כי בשניהם נגאלו.
והרמב״ן ז״ל כתב יתכן שטעם הנקודה שהיא רחוקה לו בעשית הפסח, לא רחוקה ממש, ולכך חזר ואמר ובדרך לא היה ולא הזכיר רחוקה.
או בדרך רחוקה, "or on a distant road;⁠" The Massoretes placed a dot on the last letter of this word to teach us that the subject is not physical distance but that even if the person in question stood barely outside the threshold to the courtyard of the Temple during the entire period permitted for the slaughtering of the Passover, he is halachically considered just as distant as if he were miles distant from the Temple.
The observance of פסח שני, "an alternate Passover,⁠" involves eating unleavened bread while leavened bread is in the house and does not need to be removed. The date is not considered a Yom Tov, i.e. a festival, with the attendant work prohibitions. The eating of chametz is prohibited only as part of the Passover meal. This is Rashi's comment..
I have already explained the reason that chametz is prohibited on the (regular) Passover in a kabbalistic way (Exodus 13,3). The principal reason is that one should not think that only the attribute of Justice was involved in orchestrating the Exodus and that the attribute of Mercy did not have a part in it. Anyone thinking otherwise is guilty of a severe form of heresy. Seeing that the "second" Passover is on a date which is historically unrelated to the date of the Exodus, there would not be any significance to not eating chametz at that time. Seeing that both the attribute of Mercy (as represented by the matzah, and the attribute of Justice as represented by the chametz) were involved in the Exodus there is no question of heresy involved by keeping the chametz in the house.
Nachmanides sees in the dot by the Massoretes merely a hint that distance is subjective and that what appears distant to one person may be considered nearby to another younger one, someone equipped with transportation, for instance. This is why the Torah repeats that "he was not on the way,⁠" i.e. although the way was not even distant from the Temple.
בדרך רחוקה – נקוד על ה״א למ״ד אפילו חוץ לאסקופת העזרה ניחא ולמ״ד מן המודיעים ולחוץ ניחא אע״פ שהוא דרך רחוקה לו שאינו יכול להגיע בעת השחיטה מ״מ אינו דרך רחוקה ממש. וכתב הרמב״ן אע״פ שלא הזכיר בענין פסח שני אלא טמא ומי שהיה בדרך רחוקה הה״נ כל מי שלא עשה הראשון אפילו במזיד חייב בשני אלא הזכיר טמא שצריך למנוע אותו מלעשות הראשון ומי שהיה בדרך רחוקה פטור מן הראשון אבל אם רצה לעשות בראשון וצוה לשחטו עליו תבוא עליו ברכה דקיי״ל מיחס חס רחמנא עליו ואי עביד תע״ב:
בדרך רחוקה, "on a remote road.⁠" The dot over the letter ה in the word רחוקה alludes to the respective opinions concerning the distance the traveler has to be from the Temple at sunrise of the 14th of Nissan, the day the Passover must be slaughtered. One sage holds that anyone more distant than the threshold of the courtyard of the Temple during the period that the slaughtering was in progress is included here, whereas the other sage holds that a distance of approximately 30000 cubits, equivalent to the distance of the Hasmonean town of Modiin from Jerusalem constitutes "remote" in the sense that if the person was ritually impure he was equated with someone too far distant to be able to reach Jerusalem on that day. (compare Pesachim 69)
Nachmanides writes that although in connection with the substitute Passover known as the "second Passover,⁠" nothing has been written concerning the distance of a potential pilgrim from the Temple on the morning of the day the Passover must be slaughtered, the same rules that apply to someone offering the Passover on the 14th of Nissan also apply to a person who is permitted (commanded) to offer it on the 14th of Iyar. He who omitted offering the first Passover even deliberately, is still commanded to make up for this on the 14th of Iyar, whereas someone who on the morning of the 14th of Nissan was beyond Modiin and thus legally free to wait until the 14th of Iyar, is nonetheless permitted to offer his Passover on the 14th of Nissan if he managed to reach the Temple gates while the slaughtering was still in progress. (by driving or flying instead of walking). In fact, such a person is accorded special praise for having made the effort when legally he need not have exerted himself.
טמא לנפש – יש פסיק בין טמא לנפש לומר לך שיש חילוק בין הטמאים איש נדחה ואין צבור נדחין.
(או בדרך) רחקה – בגימטריא זהו מאסקופה, שעל ה״א נקוד כאילו לא נכתב.
ועשה פסח לה׳ בחודש השני – לפי שכשמעברים השנה אז אייר במקום ניסן ולפי שבחמשה עשר בו ירד המן לכך עושים בו פסח יום א׳.
רחוקה – נקוד, וראיתי בחומשים מדוייקים מאד שכולו נקוד. והקשה הר״י למה ינקד כולו אחרי שאנו אומרים במסכת בבא מציעא (פ״ו ב׳) ובב״ר (בראשית רבה מ״ח) מקום שהכתב רבה על הנקוד אתה דורש את הכתב, נקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה, א״כ בכל מקום שרוצה לדרוש את הנקודה לא ינקד כל התיבה אלא מקצתה. ובירושלמי פר׳ מי שהיה טמא (פסחים פ״ט ה״ב) רבנן אמרין בשעה שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש את הנקודה ומסלק הכתב, ר׳ יוסי אומר אין שם אלא נקודה אחת מלמעלה אתה דורש את הנקודה ומסלק את הכתב, ה׳ שברחוקה נקוד איש רחוק ולא דרך ארוכה.
איש איש כי יהיה טמא לנפש – הוא הדין לשאר הטומאות, שיִדָּחֶה עליהם לפסח שני, כמו שביארנו ממה שאמר בסוף: ׳והאיש אשר הוא טהור׳ (פסוק יג); ואולם אמר: ׳טמא לנפש׳ כי עליו היתה השאלה, ובעבור מה שזכרנו שיתבאר מזה שדחויה טומאת מת בציבור.
או בדרך רחֹקה – לפי שהשאלה היתה למשה ביום ארבעה עשר, כמו שאמר: ׳ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא׳ (פסוק ו), למדנו שדרך רחוקה תוגבל לפי היום ההוא, שהוא בתכלית מה שאפשר מעת הזריחה עד חצות, שנכנס זמן חיוב שחיטת הפסח; ולזה שיערו חכמים שזה השיעור הוא חמישה עשר מיל, כי כן מהלך אדם בינוני מעת הזריחה עד חצות. ואם היה רחוק מירושלים בעת הזריחה ביום ארבעה עשר יותר מחמישה עשר מיל, הנה הוא נדחה לפסח שני.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(י-יד) ולזה באה המצוה איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה׳ בחדש השני בארבע׳ עשר יום בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו לא ישאירו וגו׳ והאיש אשר הוא טהור וגו׳. וכי יגור אתכם גר וגו׳ – הנה שקבע להם זמן ומצות בכל חומרות הפסח הראשון ובכל חוקותיו ובתנאיו ולגרים הגרים בתוכם כדי שתתקרר דעת האנשים ההם והבאים אחריהם כיוצא בהם. וכבר הסכימ׳ דעתם אל דעת עליון כמו שאמרנו ראוי׳ היתה הפרש׳ זו שתאמר על יד משה כשאר כל התורה אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהם שמגלגלין זכות ע״י זכאי (ספרי פ׳ בהעלותך).
ובדברי רש״י ז״ל למה נגרע – אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה אמרו לו יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים ויאכל הפסח לטהורים אמר להם עמדו ואשמעה וגו׳ (ספרי שם) ואשר כתבנו הוא הנכון.
או בדרך רחוקה נקוד עליו לומ׳ לא שרחוק׳ ממש אלא שהי׳ חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיט׳. כדתנן בפ׳ מי שהי׳ טמא איזו היא דרך רחוקה מן המודיעית ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי ר״ע ר״א אומ׳ אפי׳ מאסקופת העזרה ולחוץ א״ר יוסי לפיכך נקוד על ה״א שברחוקה לומ׳ לך לא מפני שהיא רחוק׳ ודאי אלא אפי׳ מאסקופת העזרה ולחוץ. הרמב״ן ז״ל טעין ואמ׳ ואני תמה עליו למה תפש לו שטת ר״א ונכון היה לתפוש בשטתו של ר״ע מן המודיעית ולחוץ וכן דעת האמוראים בגמ׳ דאמר עולא כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה והוא פשוטו של מקרא כי העומד בתחלת בין הערבי׳ במקו׳ שלא יגיע לעזרה בשעת שחיט׳ דרך רחוקה היא לו ופטור ויתכן שטע׳ הנקוד׳ שהיא דרך רחוק׳ לו בעשיית הפסח לא רחוקה ממש עכ״ד. ולא ידעתי מקו׳ התימה מה הוא שאם מפני שהלכה כר״ע מחבירו וכ״ש מר״א דשמותי הוא שאני הכא דר״י דנמוקו עמו קאי כותי׳ ואם מפני שהאמוראי׳ בגמ׳ פסקו כר״ע כבר הוזכרנו פעמי׳ רבות שהרב ז״ל לא ישגיח רק על המדרש הקרוב לפשוטו של מקר׳ ומאחר שדברי ר״א הם קרובי׳ לפשוטו של מקר׳ יותר מדברי ר״ע מפני שהנקוד׳ בכ״מ מוציאה הדבר ממשמעותו ועל כרחנו לומ׳ גם פה שמלת רחוקה אינה כמשמעה תפש שטתו של ר״א והניח שטתו של ר״ע שהרי מזה הטעם עצמו תפש ר״י דעתו של ר״א והניח דעתו של ר״ע ומ״ש הוא ויתכן שטעם הנקודה שהיא דרך רחוקה בעשיית הפסח לא רחוקה ממש אין זה נכון שאילו היה נכון מאי לפיכך דקתני ר״י במתני׳ דילמא ה״ק לא רחוקה ממש אלא רחוקה לו בעשייית הפסח אלא עכ״ל דרחוקה לו בעשיית הפסח נמי רחוקה קרינן ביה שהריחוק בכ״מ אינו אלא לפי מקומו:
(י-יא) ועל זה באתהו התשובה דבר אל בני ישראל איש איש כי יהיה טמא לנפש ובאמרו איש איש שלא ינהג זה הדין הפסח שני אלא בהיות הטמאים יחידים. אבל אם היו רוב הקהל טמאים ישחטוהו בטומאה ויאכלוהו בטומאה כי הטומאה נדחת בצבור. והראיה על זה מה שנאמר בדברי הימים על הפסח שעשה חזקיהו בחדש השני כי מרבית הקהל אשר לא נתקדשו ואומר (דברי הימים ב ל׳ ח׳ י׳) כי מרבית העם מאפרים ומנשה ויששכר וזבולון לא נטהרו ונאמר שם כי אכלו את הפסח ולא ככתוב לפי שחזקיהו וסיעתו דחו את הפסח לחדש השני שנאמר ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות את הפסח בחדש השני כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי. ומה שאמר שבעבור דחיית הפסח בהיות רוב הצבור טמאים אכלו את הפסח ולא ככתוב למדנו שאיש איש כי יהיה טמא לנפש הוא ידחה את הפסח אבל לא רוב הקהל בהיותם טמאים. וביאר עוד שאין הדין הזה מיוחד לטמא מת בלבד כי הוא הדין בשאר הטומאות האמנם זכר כי יהיה טמא לנפש לפי שבזה היתה השאלה.
ואמרו או בדרך רחוקה אפשר לפרשו כפי פשוטו שהוא שהלך בדרך ונתעכב שמה ולא יכול לבא בי״ד בחדש הראשון אבל כפי דעת חז״ל אינו כי כל אדם יודע המועד אשר בו יהיה הפסח והיה לו להקדים כפי המרחק רק אמרו חז״ל שהקרבן ר״ל השה היה רחוק בזמן שחיטת הפסחים כגון שברח חוץ לאסקופת העזרה או נטרף או לא מצא לו שה. ומפני זה מלת רחוקה היא נקודה מלמעלה להגיד שאינו רחוק מהלך בלבד כי אם רחוק מציאות הקרבן שמה.
ועשה פסח רוצה לומר אך יעשה פסח לה׳ בחדש השני בי״ד לחדש והטעם כאלו היתה אותה שנה מעוברת ונדחה ניסן. ואחז״ל יחיד נדחה עד פסח שני ואין צבור נדחים כמעשה חזקיהו שעבר השנים זו אחר זו מפני צורך צבור והוא היה מלך צדיק.
ולפי שהאנשים השואלים היו עושים בטענתם הבדל מהקרבת הקרבן לאכילת הפסח כמו שזכרתי הודיעם יתברך שאין הבדל ביניהם וז״ש על מצות ומרורים יאכלהו כי מי שישחט פסחו הוא יאכל בו עד שלא ישאיר ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו. לפי שככל חקת הפסח יעשה אותו. ולא הוצרך לפרש מצות המצות לפי שכל זה הוא נכלל בכל חקת הפסח אך אינו חייב לבער את החמץ וגם לא למקרא קדש.
אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה. ואם תאמר, איך בא הנקוד לעקור התיבה, דמשמע ״רחוקה״, והנקוד מורה לך אפילו חוץ לאסקופת העזרה, שאינו רחוק. ואין זה קשיא, כיון שהוא חוץ לאסקופת העזרה, שאסור לשחוט שם פסח, הוי דרך רחוקה לו, דכמו שדרך רחוקה אינו יכול לעשות הפסח, כן זה אינו יכול לעשות הפסח במקום שהוא שם. ומה שפסק כרבי אליעזר ולא כרבי עקיבא (פסחים צג ע״ב) ד״דרך רחוקה״ כל שלא יכול להגיע כל זמן שחיטה, דהיינו מחצות היום של ערב פסח, שהוא זמן שחיטה (רש״י שם), ועד שקיעת החמה, שאם בהתחלת זמן שחיטה עומד במקום שלא יכול להגיע לירושלים קודם שקיעת החמה הוי ״דרך רחוקה״ לו, פחות מכאן לא הוי ״דרך רחוקה״, משום דלרבי עקיבא לא יתורץ הנקודה שהיא על ״רחוקה״, דהאי דרך רחוקה ממש, ומאי בא למעוטי יותר, כיון שאי אפשר להגיע לירושלים כל זמן שחיטה, ומפני הנקודה פירש אליבא דרבי אליעזר (כ״ה ברא״ם):
פסח שני וכו׳. בא לתרץ, אחר שפירש הכתוב כל זמן שהוא חוץ לאסקופת העזרה הוא נקרא ״רחוק״, ואם כן מדבר באיש שיכול לקיים כל מצות החג מן מצה ומרור וביעור חמץ, ואם כן כאשר יעשה עוד פסח שני יהיה אוכל שני פעמים מצה ומרור, ומבער חמץ שני פעמים, שהרי בפסח ראשון עשה זה, ובפסח שני יחזור לעשות. בשלמא אי הוי ״דרך רחוקה״ ממש, ומיירי באיש שלא יוכל לקיים, אתא שפיר שהוא נדחה לפסח השני, אבל איש כזה שהוא כבר קיים הכל, איך נדחה לפסח השני, ומתרץ ׳פסח שני וכו׳׳, והשתא לא יעשה רק פסח, ולא ביעור חמץ, ולא שם יום טוב, ואם כן לא יעשה שני פעמים:
רְחֹקָהׄ: <דא איהו חד מעשר' דאינון נקודי' באורית' וכלהו אתיין לאחזאה מלה, עיין בספר הזוהר. ו>במדרש רבה פ׳ במדבר נקוד על חי״ת רחקה <מלמד שלא היה דרך רחוקה אלא מן אסקופת העזרה ולחוץ,> וכן באבות דר׳ נתן פ׳ ל״ג. אבל במשנת פסחי׳ פ׳ מי שהיה טמא א״ר יוסי לפיכך נקוד על ה׳ וכו׳. והכי איתא בירושלמי, ובמסכת סופרי׳ ובספרי. וכן מעידות כל המסרות. גם בעל א״ת כתב שאין נקוד אלא הה״א. <וכת' הרמב"ן ז"ל, ויתכן שטעם הנקודה שהיא דרך רחוקה לו בעשיית הפסח לא רחוקה ממש. ועיין בפי' ר"ע ז"ל.> [רְחֹקָהׄ].
שהיה חוץ. וא״ת למה נאמר רחוקה וכו׳. וי״ל שאם נאמר בדרך ולא רחוקה הייתי אומר דוקא אם הוא רחוק אז יעשה פסח שני אבל אם הוא חוץ לאסקופת העזרה לא, לכך כתיב רחוקה ונקדו, למדרש אתא לא רחוקה ממש כמו שפירשתי לעיל גבי לרעות את צאן. וק״ל:
מצה וחמץ עמו. וא״ת והיאך סמך זה אדלעיל מיניה. וי״ל דק״ל ל״ל הנקודה ללמד שאפילו אינו אלא חוץ לאסקופת העזרה נקרא רחוק ויעשה פסח שני, בלאו נקודה נמי יש ללמוד זה מדסמיך דין רחוקה אל דין מי שהיה טמא נלמוד מהיקשא מהדדי, מה טמא אפילו היה בעיר כיון שהוא חוץ לעזרה עושה פסח שני אף מה דכתיב או שהוא בדרך רחוקה אפילו הוא חוץ לעזרה עושה פסח שני, וא״כ קשה ל״ל הנקודה, ואפילו מלת רחוקה נמי א״צ לפי מה שפירשתי לעיל. ומתרץ דאתא לאשמועינן הנקודה דאף פסח שני אם היה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטת הפסח לא יעשה פסח שני. ואין להקשות פשיטא מהיכא תיתי לחלק. ומתרץ כיון שמצינו דבלאו הכי נמי חלוקים הם דהא פסח שני מצה וחמץ עמו בבית וכו׳, א״כ ה״א בהא נמי יש לחלק, מש״ה באה הנקודה:
But that he was outside. You might ask: Then why did the Torah say "distant…"? The answer is that if it had said "on the road" but not said "distant" I would have said that only someone who is distant offers the Pesach Sheni. However if he is outside the threshold of the courtyard, then he would not. Therefore the Torah wrote "distant" and placed a dot over [the word] to expound that it does not mean literally "distant,⁠" as I explained previously regarding "to pasture the flock" (Bereishis 37:12).
Matzoh and chometz may be with him. You might ask: Why did Rashi append this to the earlier comment? The answer is that he is answering the question: Why is the dot necessary to teach that even if he was only outside the threshold of the courtyard, this is termed "distant" and he offers the Pesach Sheni? Without the dot one could have also learned this, given that the law of being distant was juxtaposed to the law of the one who was impure. One could learn from the following juxtaposition: just as someone who is impure [cannot bring the offering] even if he was in the city because he is outside the Temple courtyard, and thus must offer the Pesach Sheni; Similarly, when it is written "or on a distant road,⁠" even if the person was [only] outside the courtyard he offers the Pesach Sheni. If so this raises a difficulty: Why is the dot needed, for even the word "distant" is not needed, according to this explanation? Rashi answers that the dot comes to teach us that even regarding the Pesach Sheni — if he was outside the threshold of the courtyard for the entire period of the slaughter of the Pesach [Sheni]-offering he may not offer the Pesach Sheni. We need not ask that this is obvious, and why would one differentiate [between the first Pesach and Pesach Sheni], because we could answer that we find other differences in the offerings aside from this — since concerning the Pesach Sheni matzoh and chometz are with him in the house … Thus, one might have said that the laws are also different in this matter. Consequently the dot is necessary [to teach that this law is the same].
דבר אל בני ישראל – לא לבד לשואלים אלה כי אם לכל ישראל, ולדורות עולם בכל עת שיקרה להם כזאת:
איש איש – שלא ינהג דין פסח שני אלא בהיות הטמאים יחידים, אבל אם היו רוב הקהל טמאים ישחטוהו בטומאה ויאכלוהו בטומאה, כי הטומאה נדחית בצבור:
כי יהיה טמא לנפש – והוא הדין לשאר הטומאות, אמנם זכר טמא נפש לפי שבזה היתה השאלה:
או בדרך רחקה – כל מי שעומד בתחלת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בשעת שחיטה, דרך רחוקה היא לו, ויתכן שהניקוד שבמלת רחוקה רומז שאינו רחוקה ממש, אלא דרך רחוקה לו בעשיית הפסח, ולכך חזר ואמר ובדרך לא היה ולא הזכיר רחוקה. והנה צוה הכתוב לטמא ולמי שהיה בדרך רחוקה לעשות השני, והוא הדין לכל מי שלא עשה הראשון ואפילו במזיד שחייב לעשות השני כדברי רבותינו:
לכם או לדרתיכם – כי לא לשואלים לבד בא הצווי:
ועשה פסח לה׳ – וירצה לעשות קרבן ה׳ במועדו:
בדרך רחוקה – כגון שעומד ביום י״ד בתחלת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בשעת שחיטת הפסח, וזה כדעת ר״ע שאמר (פסחים צ״ב) איזוהי דרך רחוקה מן המודעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח והם חמשה עשר מילין וכדאמר עולא התם, דסובר דדרך רחוקה לגבי פסח הוא כל שאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה, כל שעת השחיטה מהלך ואינו מגיע, מחצות ועד שקיעת החמה היא מהלך ט״ו מילין (ע׳ רש״י), וכדעת ר״ע פסק הרמב״ם; אלא שפי׳ שנקרא רחוק כל שאינו יכול ליכנס בתחלת שעת שחיטה, שכתב מי שהיה בינו ובין ירושלים יום ארבע, עשר עם עליית השמש חמש׳ עשר מיל ה״ז דרך רחוקה (ע״ש בכ״מ), ומפירוש הר״ע מברטנורה נראה כדעת רמב״ם, ע״ש. [ולא ראיתי מי שהתעורר על מחלוקת הרמב״ם ושאר מפרשים בזה]. ורש״י שפי׳ כאן רחוקה נקוד עליו לומר לא שרחוקה ממש אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה, היא דעת ר״א שאין הלכה כמותו, וכבר השיג עליו הרמב״ן; והרא״ם רוצה ליישב דעת רש״י שבחר בדעת ר״א שהיא קרובה לפשוטה של מקרא יותר מדעת ר״ע, מפני שהנקודה בכל מקום מוציאה הדבר ממשמעותו, לכן גם מלת רחוקה אינה כמשמעה, יעו״ש. הנה הרחיק את הקרובים לעזרה והניח מלת רחוקה המפורשת ותלה עצמו בהנקודה לפרש דלא כהלכתא, ואין זה נכון, דודאי לשון המקרא יותר מכוון לדעת ר״ע דהלכתא כותיה, ולחשוב את העומד ט״ו מיל מירושלים לרחוק, ואת העומד סמוך לעזרה לקרוב; ורמז הנקודה לר״ע שפיר אמר רמב״ן שבא להורות שאין רחוקה, רחוקה ממש אלא שרחוקה לו בעשיית הפסח. וטענת רא״מ עליו מדלא אמר ר׳ יוסי הכי בטעם רמיזת הנקודה, ע״ש. אין זה טענה כ״כ, ואפשר דמ״ש בירושלמי ה״א שברחוקה נקוד איש רחוק ואין דרך רחוקה עיין תוספת יום טוב, רומז לדברי רמב״ן.
בדרך רחוקה – לא הנך תרתי לחוד, אלא כל שנאנס או ששגג ולא הקריב בראשון חייב בפסח שני, [מתניתן ריש פ״ט דפסחים] ויליף ליה בירושלמי מטמא ודרך רחוקה במה הצד, ע״ש תי״ט. ומזה פסח שנמצא שהיה בעל מום חייב בפסח שני, כדתני׳ [פסחים פ״ח] חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצאת יבלת בעור אחד מהם, אם קודם זריקת דם נתערבו חייב כולן בפסח שני, שאין כאן כשר, שלא נזרק הדם לאכילת בשר, [והרב בחוות דעת סי׳ ק״ב מתקשה אמאי לא הוי חזי לאכילה, הא נתבטל ברוב, ומכח קושי׳ זו הוכיח כשיטת הפוסקים דכבש שלם הוי חתיכה הראויה להתכבד ואינה בטלה, ע״ש. ולדעתי דבריו תמוהים, דחהר״ל שאינה בטלה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא שפיר בטל כמ״ש הפוסקים, וכיון דמדאורייתא חזי לאכילה, איך מחייבי׳ להו בפסח שני מחומרא דרבנן הא מביא חולין לעזרה. עתוס׳ [פסחים דף פ׳ ע״ב ד״ה נזרק] כיון דמדאורייתא פטור הוי חולין לעזרה, וברש״י [פ״א ד״ה מדרבנן] דמדאורייתא לא מטמא הלכך גבי פסח טהורים מעלי׳ הוי. ועוד כמו דחתיכת חטאת טמאה עולה בחתיכות טהורות, דלא הוי חהר״ל כיון שאינה ראויה אלא לכהנים שכולן שוין בה ואין מחזיקין טובה זה לזה, כמ״ש תוס׳ [חולין ק׳ ד״ה שאני] הכי נמי פסח שאינו נאכל אלא למנוייו ואין כאן החזקת טובה לא מקרי חהר״ל; ובעיקר קושיתו נ״ל דאפי׳ לשטת הפוסקים דבאין האיסור ניכר לא הוי קבוע דאורייתא מכל מקום כאן לא שייך בטול כיון דכל אחד מן הפסחים יש לו בעלים מיוחדים, וכל אחד מהם צריך להזהר שלא יתערב פסחו בשל אחר, דאם כן לא יהיה ראוי לאכילה שאין פסח נאכל שלא למנוייו, וכיון שכל אחד מן הפסחים צריך להיות מופרש ומובדל בפני עצמו בל יתערב באחר, אם כן לא שייך למימר שיצטרפו כלם יחד כדי לבטל האיסור, דומה למ״ש הפוסקים [בסי׳ קי״א ס״ז] כל שאין דרכו להתערב אינו מצרף כדי לבטל האיסור, כגון שתי קדרות אחד של חלב ואחד של בשר, או שזו נתבשלה במתיקות וזו בקיוהא וחומץ, שידוע בבירור שאינם עתידים להתערב יחד אינם מצטרפין לבטל האיסור שנפל באחת מהן אע״פ ששניהם בספק איסור. וכן בשני קדרות העומדות להתערב יחד מצד עצמן, אם הם של שני בני אדם, אינם מצטרפים, מכש״כ בחמש פסחים דבין מצד הבעלים בין מצד הפסחים אינם עומדים להתערב יחד לא שייך למימר בהו ההצטרפות לבטל. וראיתי להרב פרי מגדים [סי׳ ק״ט במ״ז סק״ב] שכתב ודע דיבש ביבש דחד בתרי בטל לא בעינן סמוכין ומוקפין אלא כל שיש ג׳ חתיכות ואחד מהן טרפה אזלינן בתר רובא ואפי׳ אחת בבית ואחת בעליה. - ובסי׳ קי״א (בש״ד סקי״ז) כתב וביבש לא שייך לאפלוגי באדם אחד ושני בני אדם כלל. דכל שיש ספק ויש רוב שרי ולא בעינן סמוכים כלל, ע״כ. ואשתומם על מראה זו, דהא עיקר מחלוקת הרשב״א עם הר״ש הוא ביבש, כמבואר בתורת הבית הארוך לרשב״א (בית רביעי שער שני) דלהר״ש שתי קדרות לשני בני אדם אין מצטרפות וראייתו משתי מגורות שאין דרכן להתפנות ולהתערב יחד, והרשב״א חולק עליו דאף בשני בני אדם מצטרפין ומעלין, דאם כן בליטרא קציעות, היה להם לחלק בין אדם אחד לשני בני אדם. ע״ש שסיים דצריכים אנו לחוש לדברי הר״ש כי רב גדול ומובהק הוא. מבואר בדבריו דיסוד מחלוקותם ביבש, ואיך פשיטא ליה לפרמ״ג, דביבש בשני אדם מצטרפין. ומצאתי להרב בעל בינת אדם (בשער הקבוע סי׳ ג׳) שכתב דבתערובת חניות העומדות למכור לא שייך בי׳ בטול, דהא אין הספק על החניות רק על הבשר שבתוכם ואיך יתבטל הבשר שברשות זה על ידי הבשר המונח בחנות אחרת, דהא אין עתידים להתערב, ואף דלא הוי קבוע דאורייתא שאין חנות הטרפה ניכר מ״מ אינו בטל מה״ת - ושם בסי׳ ד׳ הביא דברי הפרמ״ג שבסי׳ ק״ט ותמה עליו, וממרוצת דבריו יראה שלא ראה דברי הפר״מג שבסי׳ קי״א הנ״ל. שוב ראיתי בס׳ בית יצחק בפתח השער שכתב בהא דחמש פסחים כדברי, כיון שכל פסח יש לו חבורה מיוחדת, וגם שהפסח אינו נאכל אלא למנוייו, לא שייך ביה בטול.
ועשה פסח – תיב״ע וידחי למעבד פסחא. פי׳ נדחה מלעשות פסח ראשון ומחוייב לעשות פ״ש, כמבואר אח״ז. תחלה אמר החיוב בדרך כלל, ואח״כ יפרט הזמן. והמפרש ועשה פסח ירצה לעשות פסח טועה כי שחיטת פ״ש הוא מצוה בפ״ע.
איש איש וגו׳ – ההלכה מלמדת (פסחים צג.), שדין פסח שני נוהג, לא רק אם היה טמא או בדרך רחוקה, אלא כל מי שנמנע מהקרבת הפסח מסיבה כלשהי – מביא פסח שני. ולא עוד, אלא אפילו נמנע במזיד מהקרבת קרבן פסח בניסן – חייב בפסח שני. שאר הטומאות והמניעות כלולות ב״דרך רחוקה״, שהובאה כאן רק כדוגמא בעלמא. ״טמא לנפש״ – הווי אומר טומאת מת – נזכרה רק כניגוד לשאר הטומאות, שדינן שונה בציבור. שכן מ״איש איש״ אנו למדים, שרק יחידים שהם מיעוט הציבור מביאים פסח שני. לעומת זאת, אם הציבור היה טמא במועד הפסח, מביא העם את הקרבן בטומאה בחודש ניסן: ״איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה״ (שם סו:). אך כך הוא הדין רק בטומאת מת, בעוד ששאר טומאות דוחות את הקרבן אפילו בציבור: ״וכי עבדי ציבור בטומאה, בטמא מת, אבל שאר טומאות לא עבדי״ (שם סז.). אם הציבור או רובו נטמא בשאר טומאות, אינם מביאים לא פסח ראשון ולא פסח שני.
בדרך רחקה – נקוד על ה״א של ״רחקה״, ללמדנו שהדרך אינה צריכה להיות רחוקה במובן מוחלט, אלא רחוקה רק ביחס להקרבת הפסח. אם בתחילת זמן ההקרבה, בחצות יום ארבעה עשר בניסן, היה אדם בריחוק מן העזרה, עד שאינו יכול להגיע לעזרה במשך בין הערביים, לפני סוף זמן ההקרבה, נחשב הדבר ״בדרך רחוקה״, ואינו יכול להקריב את הפסח; וגם אדם אחר אינו יכול לעשות את השחיטה וכו׳ למענו; אפילו אם יוכל להגיע בערב בזמן האכילה. וכדרך ש״אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ״, כך גם ״היה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו וכו׳ לא הורצה״ (שם צב:). מרחק של חמישה עשר מיל, המרחק שבין מודיעין לירושלים, נחשב ״דרך רחוקה״ לעניין זה (שם צג:).
(לדעת הרמב״ם [הלכות קרבן פסח ה, ט], גדר ״דרך רחוקה״ הוא כך: בזריחת החמה של י״ד בניסן עמד אדם בריחוק מהעזרה, עד שאינו יכול להגיע משם לעזרה בתחילת זמן ההקרבה. רש״י ותוספות [פסחים צג:], וכן לשון הירושלמי [פסחים ט, ב], חולקים על שיטה זו.)
כי יהיה טמא לנפש – אחר שכל הטמאים נדחים לפסח שני היל״ל כי יהיה טמא, ולמה כתב לנפש, וכבר שאלו זאת בפסחים (דף סז) ומ״ש אביי שם ללמוד מזה דאין צבור נדחים לפסח שני לא שייך להספרי שלמד זה מלמוד אחר (ב״מ), ומשיב בספרי מפני שהיה השאלה על טמא לנפש השיב על דבר ששאל. והנה לדעת הרמב״ם הנ״ל בסי׳ הקודם שסובר דטבול יום של טמא מת נדחה לפסח שני והשאלה היה שהם היו טבולי יום מטומאת מת וקראו טמא מפני שלא העריב שמשו הוצרך לומר טמא לנפש כי טבול יום דשרץ שוחטים וזורקים עליו, ואף לדעת הראב״ד שאין הבדל בין טבול יום של מת ובין טבול יום דשרץ והשאלה היה כשלא הזו וטבלו, בכ״ז תפס לשון טמא לנפש מפני שזה היה תשובה על שאלתם שכן שאלו, וז״ש זה דבר ששאל והוסיף דבר שלא שאל דהיינו דרך רחוקה שמזה ידעינן גם יתר הטמאים בבנין אב כי טמא מת יכול ואין רשאי לכנס לעזרה ודרך רחוקה רשאי ואינו יכול לכנס וידעינן שכל שא״א לכנס לעזרה והוא אונס יעשה פסח שני וה״ה שגג או נאנס, כמ״ש בפסחים (דף צג), ואם היה אומר טמא ודרך רחוקה שעל שניהם לא שאל הגם שהיינו יודעים כל הטמאים ודרך רחוקה, היינו אומרים רק אלה שא״י או שאינו רשאי, לא שגג או נאנס או מזיד שהיה יכול ורשאי:
בדרך רחוקה – לדעת ר״ע הוא ט״ו מיל רחוק מירושלים שאינו יכול לכנס לשם בשעת שחיטה כמ״ש עולא אליביה (פסחים דף צד ע״ב) ומ״ש רצה לעשות וא״י, עי׳ (בדף צג) ובתד״ה ה״ג, ומ״ש רא״א וכו׳ ר׳ יהודה אומר [משמו כצ״ל] כ״ה בגמ׳ (דף צד ע״ב) ושם גריס ריב״י אומר משום ר׳ אליעזר וכ״ה בתוספתא פ״ח, ומ״ש נקוד על הה״א כ״ה במשנה (דף צג ע״ב) בשם ר׳ יוסי שהנקודה מציין שצריך למחוק מלת רחוקה, כמ״ש אח״ז ובדרך לא היה ולא אמר ובדרך רחוקה לא היה כמ״ש בגמ׳ (דף צד ע״ב) בשם ריה״ג, וע״ז מביא עשר נקודות בתורה כמ״ש במד׳ רבה (פ״ג) ואבות דר״נ (פל״ג), ביניך – נקוד יו״ד בתראה, ויאמרו אליו איה שרה נקוד על איו שם וב״מ (דף פז), ובקומה נקוד על הוא״ו כמ״ש (נזיר כג הוריות יו״ד ב״ר פ׳ נא), וישקהו – ב״ר ושה״ש רבה על פסוק צוארך כמגדל השן, את – צאן נקוד על את וכ״ה במדרש, אשר – נקוד על הרי״ש כמ״ש במסורה ובמד׳ והגר״א סיים אלא שכאן החריבו גם את הערים ולהלן לא החריבו אלא את העם, ואהרן – נקוד כ״ה בבכורות (דף ד) ובמד׳, ועשרון – נקוד וי״ו בתראה מנחות (פ״ז) וכן יש להגיה במד׳ במדבר ובמס׳ סופרים, וכ״ה במסורה ואדר״נ. אותיות לנו ולבנינו – ועי״ן של עד כולם נקודות (סנהדרין מג), ובספרים כתב אפי׳ בדרך קרובה והוא טמא ולא מצאו בו כל אנשי חיל ידיהם והגר״א הגיה והוא טהור, וכן האמת לכן מחקתי מלת טמא, ומ״ש או לדורותיכם שינהג הדבר לדורות בארתי באורך בהתו״ה אמור (סי׳ סו):
ועשה פסח לה׳: לא כמו שטענו האנשים שזמנו קבוע וא״כ ראוי לדחות טומאה, לא כן, אלא אפילו לא יעשה בראשון אפילו מטעם דרך רחוקה או שארי מניעה מכם, מ״מ ״ועשה פסח לה׳⁠ ⁠⁠״. וא״כ אין זמנו קבוע כל כך, משום הכי אינו דוחה ליחיד את הטומאה. אבל ציבור עבדי בטומאה, שהרי אין צבור עושין פסח שני אפילו היו זבין בראשון. ותו, לדעת ת״ק במשנה דתמורה הנ״ל ציבור דוחה טומאה אפילו משום מצוה לחוד.
לכם או לדורותיכם – כתב הראב״ע ״לכם בטמא נפש, או לדורותיכם בטמא נפש ודרך רחוקה״ ונכון, גם כי המבאר לנתיבות השלום חפש עליו, שלפי הפשט דרך רחוקה היא רחוקה ממש עד שאי אפשר לשוב לארצו קודם הפסח, אבל אם נתעצל לא יקריב עוד, ואם יקריב פסח שני לא ירצה לו וחטאו ישא; וא״כ במדבר שהיו נוסעים כולם יחד, גם אם נתעצל איזה מהם בדרך או נתרחק מעל אחיו, לא יקריב פסח שני, ודברי הראב״ע נכונים.
ועשה פסח לה׳ – כתב שד״ל ״לא שיעשהו אם ירצה, כמו שנראה מתרגום רמבמ״ן, אלא כמו שפירש רש״י״ (ובא לעשות פסח עם חבריו); אבל פסוק וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה׳ (פרשת בא) מוכיח כי נכונים דברי הרמבמ״ן שכתב בביאורו ״וירצה לעשות קרבן ה׳ בזמנו״ וגם החכם יש״ר מגוריציא בביאורו החזיק בפירוש זה; והאנשים הטמאים נצטערו על שנגרעו מעשיית הפסח, וה׳ השיב להם ע״י משה שאם יחפצו לעשותו הם, או לדורות איש שיהיה טמא או בדרך רחוקה, יעשו את השני, ומי שלא ירצה לעשותו, לא יעשה ואין בו חטא; מ״מ יפה עשו חז״ל שחשבוה למצות עשה, מאחר שהאל מלמדם אימתי ואיך יעשוהו מורה שרצונו שֶיֵעָשֶׂה; והרמב״ם (הלכות קרבן פסח ה׳:ב׳) בלכתו בעקבות המשנה (משנה פסחים ט׳:א׳) פוטר מכרת מי שהיה טמא או בדרך רחוקה בראשון והזיד ולא עשה את השני (ובאלה מדבר הכתוב) ומחייב כרת מי שנאנס או שגג בראשון והזיד בשני, והראב״ד משיג עליו ופוטר ארבעתם; מ״מ מהמשנה הנ״ל ומתלמוד בבלי (בבלי פסחים צ״ב-צ״ג) נראה שהדין עם הרמב״ם, והשגת הראב״ד לפי הדין בטלה, ולפי הסברא נכונה לחצאין, שטמא או בדרך רחוקה היינו נאנס, ושגג לא שכיח, ואי שכיח, אם הזיד בשני פושע הוא וראוי לכרת.
איש איש כי יהיה טמא לנפש – הא דלא נאמר פרשה פסח שני במתן תורה בסיני נראה, דלפי מה שנתבאר במדרשות ובגמ׳ ע״ז פ״ק, וביחוד הרבה לדבר בזה הרע״ב ספורנו בספרו, דלפני מתן תורה אם היו שומרים צורתם לא היו צריכים למקום מוגבל מקודש לשמו, אשר בו יתאחדו ויתכללו כל הכנסיה הישראלית, רק בכל מקום אשר אזכיר שמי אבוא אליך כו׳ אם מזבח אבנים תעשה לי כו׳, רק אחרי אשר חטאו בעגל היו תמיד בסכנה, אחרי אשר פסקה זוהמתן חזרו לסורן, ולכן היו צריכים למשכן ומקדש, אשר אליו פונים כל לבבות בני ישראל, כן דריש הגמ׳ פ״ק דברכות מנין אפילו אחד שיושב ועוסק כו׳ שנאמר אבוא אליך כו׳ ביחיד, לכן היו ראוים כל יחיד ויחיד מישראל להשראת שכינה בפהרסיא, כמו ששרתה במשכן ובמקדש בימי שלמה וירא כל העם וירונו, וזה אני אמרתי אלהים אתם, והיה כל יחיד מישראל חשוב כצבור, ובספרי ובמכילתא מקומות אין מספר ונכרתה הנפש ולא הצבור שאין צבור נכרתין, ומה הוא בחיים אף זרעו בחיים, וכיון שקודם העגל אחר מתן תורה היה כל יחיד ראוי למשכן הכבוד, כמו צבור בכל מקום אשר יזכיר שמו, לא היה דין כרת ביחיד, רק אחרי העגל נפסק המעלה מן היחיד וחזר אל הצבור בכללן, ולכן היחיד נכרת מישראל [לבד משבט, דגמירי דלא כלה שבטא (פרק יש נוחלין), שנאמר ואתם בני יעקב לא כליתם, ונאמר ולא ימחה שבט מישראל, ולכן סבר ר׳ יהודה, דאף אם שבט אחד טמא יעשו כולם בטומאה, דהוי כמו צבור טמא, ואינן נדחין לפסח שני, ולכן סבר ר׳ יהודה, דשבט שעשה בהוראת ב״ד שלו אינם מביאים כבשה או שעירה לחטאת, שזה קרבן יחיד, שזדונו אינו בכרת, דאין צבור, והוא שבט, נכרת, רק קרבן שלהן כמו קרבן העלם דבר של צבור פר כו׳ ודו״ק], ולכן אינו עושה בטומאה דהשוכן אתם בתוך טומאותם אעפ״י שטמאין הן, וזה דוקא בטומאת צבור, לכן קודם העגל לא היה דין כרת של יחיד ודין דחיית היחיד לפסח שני, דהיו כמו צבור והיו עושין בטומאה כמו בטהרה. לא כן אחרי העגל חזרו לזוהמתן ונתחדש אצלם דין יחיד ודין כרת. לכן נאמרה זה ע״י זכאי, מישאל ואלצפן, שעסקו במיתת נדב ואביהוא, אשר מיתתן היה כפרה על מעשה העגל, וכמוש״א וגם באהרן התאנף ה׳ מאד ואתפלל גם בעד אהרן, ותפלתו עשה מחצה, ובמיתתן נתחנך המשכן כידוע. וזה שאמרו ראויה היה פרשה של פ״ש להאמר אלא שזכו מישאל ואלצפן שתאמר ע״י (ספרי). ודו״ק.
ובגמ׳ יליף מהכא, דשואלין ודורשין קודם הפסח שלשים יום, ופירש ר״ן דאינו חייב, רק אם שואל התלמיד נזקקין לו, דהוי שואל כענין. ובטו״א הוכיח כן מהא דבמצרים לא הודיען רק מר״ח, כדיליף רשב״ג. ונראה דהב״י פירש, דהא דמשה תיקן שיהיו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח הוא משום יו״ט, והכא משום קרבן, וכן מפורש בעו״ג דף ה׳ אנן דשכיחי ביה מומין דאפילו דוקין שבעין פסלי בעינן תלתין יומין, ובירושלמי פ״ט אית תנא תני אין דקין ותבלולין פוסלין בו. יעו״ש. ולכן לא הוצרך בפסח מצרים שלשים יום לדרוש קודם. ובירושלמי פריך ל״ל למכתב תמים ביה, הא אפילו בבני נח פסול מחוסר אבר, דכתיב מכל החי, ומשני משום דאין מהן למזבח סד״א, דאין מחוסר אבר פוסל בו יעו״ש, לכן כתב תמים, הא דקים ותבלולים אין פוסל. ולפ״ז א״ש הא דבעי ר״ז בדף צ״ה אימורי פסח מצרים היכי אקטרינהו, דאם אקטרינהו הלא היה מהן למזבח, ולמה כתב תמים, וע״כ לפסול בו מומין, ולמה לא הודיען ל׳ יום קודם, וע״כ דליכא חיוב לדרוש רק רשות, דהוי שואל כענין, ולא קשה מאי דהוה הוה ודו״ק.
איש איש וגו׳ – תניא, איש איש כי יהיה טמא לנפש ועשה פסח לה׳ בחודש השני, איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה.⁠1 (פסחים ס״ו:)
איש איש וגו׳ – תניא, הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין נדון כרוב, דאמר קרא איש איש כי יהיה טמא לנפש ועשה פסח לה׳ בחודש השני, איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני.⁠2 (חולין כ״ט.)
כי יהיה טמא לנפש – אמר רב יהודה אמר רב, אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש, מי לא עסקינן שחל שביעי שלו בערב הפסח ואמר רחמנא דלדחי.⁠3 (פסחים צ׳:)
כי יהיה טמא לנפש – תניא, יכול לא יהיו עושין פסח שני אלא טמא לנפש ושהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובועלי נדות מניין, ת״ל איש איש כי יהיה טמא.⁠4 (שם צ״ג.)
טמא לנפש – תניא, הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין ומצורעין נדות ויולדות, מאי טעמא, גלי רחמנא טמא לנפש.⁠5 (בכורות ל״ג.)
טמא לנפש וגו׳ – תניא, הרי ששגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני, א״כ למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה, שאלו פטורין מכרת ואלו חייבין כרת.⁠6 (פסחים צ״ב.)
טמא לנפש וגו׳ – אין לי אלא טמא לנפש, אנוסים או שוגגים מניין, תנא ר׳ ישמעאל, לא טמא לנפש כהרי דרך רחוקה ולא דרך רחוקה כהרי טמא נפש, הצד השוה שבהן, שאם לא עשה את הראשון יעשה את השני, אף אני ארבה אנוסים או שוגגים שלא עשו את הראשון יעשו את השני.⁠7 (ירושלמי פסחים פ״ט ה״א)
או בדרך רחוקה – תניא, אמר רבי עקיבא, נאמר טמא ונאמר דרך רחוקה, מה טמא שסיפק בידו לעשות ואינו עושה אף דרך רחוקה נמי שסיפק בידו לעשות אינו עושה, מכאן למי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו לא הורצה.⁠8 (פסחים צ״ב:)
בדרך רחוקה – איזו היא דרך רחוקה, מן המודיעים ולחוץ וכמידתה לכל רוח9. (שם צ״ג:)
1. ע׳ בתוס׳ בסוגיא כאן ע״א שהעירו ל״ל דרשה זו אחרי דדרשינן מן במועדו אפילו בטומאה, כמש״כ לעיל פ׳ ב׳, ובצל״ח ע״ז א׳ סובב הדרשה במועדו ואפילו בטומאה לכונה אחרת דלא קאי כלל אפסח רק אתמיד, יעו״ש, והדוחק מבואר לכל מעיין, אבל האמת הוא כדאיתא בירושלמי פסחים פ״ז ה״ד דיש חכמים דדייקו לשון במועדו דמרבה אפילו בטומאה, ויש חכמים דלא משמע להו לשון במועדו לענין רבוי זה ולכן ידקדקו אחר דרשות אחרות, יעו״ש. ועיין מש״כ בפ׳ פינחס (במדבר כ״ח:ב׳).
2. ופלגא נהי דרובה לא מיקרי מיהו מכלל יחידין נפקי להו ולא מדחי. ומיהו בהא לא דמי עשית מחצה על מחצה כעשית רוב, דברוב הקהל טמאים אז עושים גם מקצת הטהורים בטומאה, היינו שאוכלים אותו בטומאה, משא״כ במחצה על מחצה עושים מחצה הטהורים בטהרה, וצ״ל לפי״ז דהלשון כרוב לאו דוקא הוא לכל דבר.
3. ר״ל כעין טומאת שרץ דהיינו טמא טומאת ערב כמו טמא מת בשביעי שלו.
4. ובפסחים ס״ז א׳ שקלו וטרו לפי זה למה כתיב לנפש דמשמע רק טומאת מת, יעו״ש. אבל בספרי תרצו בפשיטות דמפני שהיתה השאלה על טמא לנפש השיב על דבר ששאל, אבל באמת כל טומאה במשמע.
5. ר״ל דגלי רחמנא רק בטומאה שאינה יוצאה מגופו, דגבי טמא לנפש כתיב איש, ודרשינן מיניה איש נדחה ואין צבור נדחין כמבואר למעלה, וכיון שבא בטומאה הרי זה נאכל בטומאתו, שמתחילתו לא בא אלא לאכילה, אבל טומאת זבות ודכותיה טומאות היוצאות מן הגוף כדקיימו קיימו בלא מיעוט, וא״כ גם צבור נדחין. ובמשנה פסחים צ״ה ב׳ חסר המלה מצורעין וכאן נעתקה המשנה במלוי ענין זה, ואמנם י״ל שגם הלשון בפסחים מדוייק, יען כי מצורעים בלא״ה אי אפשר להו שיאכלו מן הפסח, שהרי הפסח נאכל בפנים ומצורעים אסורים לכנס לשם.
6. ר״ל דהו״ל לכתוב איש אשר לא יכול לעשות את הפסח ראשון יעשה את השני והיה הכל בכלל, אלא אשמעינן שטמא ושהיה בדרך רחוקה שלא עשו את השני במזיד פטורים מכרת מפני שהכתוב פטרן מראשון, אבל שאר אנוסים חייבין, מפני שלא הקריבו קרבן ה׳ במועדו, ועיין בפיהמ״ש להרמב״ם ובצל״ח כאן.
7. ועיין בדרשה הקודמת ומש״כ שם.
8. נ״ל דר״ל מה טמא שסיפק בידו לעשות ע״י שליח ובכ״ז אינו עושה כפי שיתבאר בפסוק הסמוך, אף דרך רחוקה נמי שהיה אפשר לו לעשות ע״י שליח לשחוט ולזרוק עליו בכ״ז אינו עושה אלא נדחה לפסח שני, ומוכח דמי ששחטו וזרקו עליו לא הורצה.
9. מודיעים היא עיר הרחוקה מירושלים ט״ו מיל, דכך שיעור מהלך אדם בינוני מנץ החמה עד זמן שחיטת הפסח בין הערביים, ודעת חד מ״ד דאפילו אם רחוק רק מאיסקופת העזרה ולחוץ נקרא רחוק, ודריש כן מניקוד הה׳ שבמלת רחוקה לומר לא מפני שרחוקה ודאי, אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ [ובירושלמי פסחים פ״ט ה״ב הלשון ה׳ שברחוקה נקוד, איש רחוק ואין דרך רחוקה], אבל לא קיי״ל כן.
ועיין ברמב״ם פ״ה ה״ט מק״פ וז״ל, מי שהיה בינו ובין ירושלים יום י״ד עם עליית השמש ט״ו מיל או יותר, הרי זה דרך רחוקה, עכ״ל, והטעם הוא מפני שאינו יכול לבא כשיגיע זמן שחיטה. והנה מש״כ עם עליית השמש הוא דבר חדש לכאורה, ולא שמענו כזה מרש״י ותוס׳ ושאר מפרשים, ורגילים אנו לפרש שצריך שיהיה בשעת התחלת זמן שחיטה, שהוא חצות היום חוץ למודיעים, אמנם אם בשעת שחיטה היה לפנים מן המודיעים לא מקרי דרך רחוקה, ולא שכל שהיה בשעת נץ החמה חוץ למודיעים מקרי זה דרך רחוקה כפי׳ הרמב״ם, ולכאורה מי דחקו לפרש כן.
ונראה בדעתו ע״פ מה דאמרינן בפסחים ה׳ א׳ לענין השעות שצריך לבער החמץ בער״פ משום לא תשחט על חמץ דם זבחי שפירושו לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים, פריך הגמרא ואימא כל חד וחד כי שחיט [ר״ל כל אחד יבער סמוך לשחיטתו], ומשני זמן שחיטה אמר רחמנא, ופירש״י לא חלקה התורה לישראל לזה זמנו שלו ולזה זמנו שלו, והואיל וקבע לו זמן ואיסורו שוה בכל, לכולם זמן אחד קבע, עכ״ל. ולפי״ז אי אפשר לפרש בענין שלפנינו כפירש״י ותוס׳, משום דמה בכך שיוכל לבא באמצע זמן שחיטה, אחרי כי זמן שחיטה לאו בדידיה תלוי רק בזמן שקבעה התורה לכל ישראל, ולכן פירש דבעינן שיהיה בינו ובין ירושלים ט״ו מיל עם עליית השמש, ודו״ק.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יא) בַּחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַעֲשׂ֣וּ אֹת֑וֹ עַל⁠־מַצּ֥וֹת וּמְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃
In the second month, on the fourteenth day at evening they shall keep it; they shall eat it with unleavened bread and bitter herbs.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובחזקונירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

אכילת מצה ומרור (קישור לעיון)שמות י״ב:ח׳
(יא-יב) בחדש השני בארבעה עשר יום – הוסיף בו הכתוב שתי מצות חוץ ממצוה האמורה בגופו. ואי זה ועצם לא תשברו בו, במצוה שבגופו הכתוב מדבר. אתה אומר במצות שבגופו הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא במצות שעל גופו. כשהוא אומר ככל חקותיו וככל משפטיו יעשו אותו, הרי מצות שעל גופו אמור. הא מה תלמוד לומר: ככל (חקותיו) [חקת הפסח יעשו אותו] – במצות שבגופו הכתוב מדבר. או אף לשבעה למצה ולבעור חמץ? תלמוד לומר: ועצם לא תשברו בו. עצם היה בכלל יצא מוצא מן הכלל. מה עצם במצוה שבגופו הכתוב מדבר, אף כשהוא אומר ככל (חקותיו) [חקת הפסח] במצוה שבגופו הכתוב מדבר. איסי בן (עקביא) [יהודה] אומר חוקה האמורה בפסח אינה אלא בגופו.
"In the second month, on the fourteenth day, towards evening shall they offer it": These are the mitzvoth (directly) pertaining to its body, viz. (Shemot 12:5) "an unblemished lamb, a male, of the first year.⁠" "with matzoh and bitter herbs shall they eat it": These are mitzvoth attendant upon its body. (Devarim, Ibid. 12) "They shall not leave over of it until the morning, and a bone shall they not break in it": Scripture hereby superadds two mitzvoth concerning its body. This tells me only of these (as obtaining on Pesach Sheni). Whence do I derive (the same for) the other mitzvoth pertaining to its body? From (Ibid.) "According to all the statue of the Pesach shall they offer it.⁠" __ But perhaps this would also include (the eating of) matzoth for seven days and the burning of chametz! It is, therefore, written "and a bone shall they not break in it.⁠" "a bone, etc.⁠" was included in the general category (viz. "According to all the statute of the Pesach"), and it departed from the category (for special mention) — to teach about the category, viz. Just as "a bone, etc.⁠" is a mitzvah (directly) pertaining to its body, so, "according to all the statute of the Pesach" speaks of mitzvoth (directly) pertaining to its body, (and not of the others). Issi b. Akavya says: "shall they offer it": Scripture speaks of mitzvoth pertaining to its body.
ר׳ יוסי הגלילי אומר לפי שנאמר בכל מושבותיכם תאכלו מצות (שמות י״ב:כ׳) מצה הנאכלת בכל מושבות אתה יוצא בה ידי חובתך אי אתה יוצא ידי חובתך בביכורים ואומר ששת ימים תאכל מצות (דברים ט״ז:ח׳) מצה הנאכלת כל ששה אי אתה יוצא ידי חובתך בחלות תודה וברקיקי נזיר מפני שהן נאכלין ליום אחד תלמוד לומר. ר׳ עקיבא אומר מה אם שומע אני בדבר קצר משניהן לפי שנאמר בפסח קטן על מצות ומרורים יאכלוהו שאינו צריך לאמרו והלא כבר נאמר כחקת הפסח וכמשפטו הלא בכלל חקת הפסח מצה ומרור אלא הקיש מצה למרור מה מרור שאינו בכורים אף מצה שאינה בכורים מה מרור נאכל כל ששה אף מצה נאכלת כל ששה אין אתה יוצא ידי חובתך בחלות תודה וברקיקי נזיר שאין נאכלין אלא ליום אחד.
בְּיַרְחָא תִּנְיָנָא בְּאַרְבְּעַת עֶשְׂרָא יוֹמָא בֵּין שִׁמְשַׁיָּא יַעְבְּדוּן יָתֵיהּ עַל פַּטִּיר וּמְרָרִין יֵיכְלֻנֵּיהּ.
In the second month,⁠a on the fourteenth day, between the suns, they shall perform it; with unleavened (bread) and with bitter (herbs) shall they eat it:
a. The regular time was the first month.
בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ
בְּיַרְחָא תִנְיָנָא בְּאַרְבַּעַת עַסְרָא יוֹמָא בֵּין שִׁמְשַׁיָּא יַעְבְּדוּן יָתֵיהּ עַל פַּטִּיר וּמְרָרִין יֵיכְלוּנֵּיהּ
תרגומי מצה מצות
א. השמות מַצָּה/מַצּוֹת מתורגמים בששה אופנים קרובים: שלוש צורות יחיד – פַּטִּיר, פַּטִּירָא, פַּטִּירְתָּא; ושלוש צורות רבים – פַּטִּירַיָּא, פַּטִּירָן, פַּטִּירִין, ונתבארו בשמות יב ח ״וּמַצּוֹת – וּפַטִּיר״ עיין בבאורנו שם.
אונקלוס תרגם כחכמים ולא כהלל
ב. נוסח ״עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ״ – ״עַל פַּטִּיר וּמְרָרִין יֵיכְלוּנֵּיהּ״ [ולא: עִם פַּטִּירָא], מוכיח שאונקלוס תרגם כחכמים, ולא כהלל שלמד מפסוקנו לכרוך את הפסח עם מצה ומרור.⁠1 כיצד? בפסוק ״וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ״ (שמות יב ח) התבאר שרק מַצָּה כתואר הפועל, כלומר כשהאפייה או האכילה הן ״מצה״ ולא חמץ, נִתרגמה פַּטִּיר. לכן שם תרגם ״וּפַטִּיר עַל מְרָרִין יֵיכְלוּנֵּיהּ״, שתֵאכל אכילת מצה ולא חמץ. אבל מַצָּה כשם עצם מתורגמת פַּטִּירָא כגון, ״שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ״ (שמות יב טו) ״פַּטִּירָא תֵּיכְלוּן״. אילו סבר כהלל שפירש ״מַצּוֹת וּמְרֹרִים״ כשם עצם, היה לו לתרגם ״עַל מַצּוֹת״ – ״עַל פַּטִּירָא״. תרגומו פַּטִּיר מוכיח שפירש כפשוטו של מקרא וכדעת חכמים: הפסח נאכל באכילה שהיא ״פטיר״ דהיינו: אכילת מצה, לא אכילת חמץ.⁠2
יתר על כן, לפי הלל המחייב אכילתן כאחת היה לו לתרגם ״עַל מַצּוֹת״ – ״עִם פַּטִּירָא״ [ולא: עַל].⁠3 על דקדוק זה עמד הרמב״ן לפסוק בשמות ״ומצות על מררים יאכלוהו״ שכתב:
שיעורו: ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש, ובמצות עם מרורים יאכלוהו. וכן: על מצות ומררים יאכלהו (פסוקנו) – כמו: עם. וכמוהו: ראשו על כרעיו ועל קרבו (שמות יב ט), ולא אמר: עם, ללמד שאינו חובה שיהא כורכן בבת אחת ואוכלן.
כלומר מהעובדה שלא נכתב בפסוק ״עם מרורים״ מוכח שלא כהלל. לכן ת״א ״עַל פַּטִּיר״ [ולא: עם].⁠4
מדוע למד הלל ״כורך״ מפסוקנו?
ג. הלל למד דין ״כורך״ מפסוקנו: ״דתניא: אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, משום שנאמר: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ״ (זבחים עט ע״א). מדוע לא למד זאת מן הפסוק הדומה ״צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ״ (שמות יב ח)? כי שם שנאמר ״צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת״, הו״ו מחברת ״מצות״ ל״צלי אש״ ותיבת ״עַל״ מוסבת ל״מרורים״ בלבד. אבל אצלנו ״עַל״ מוסבת ל״מַצּוֹת וּמְרֹרִים״. וכן הבחינו בעלי הטעמים: בפרשת בא – ״וְאָכְל֥וּ אֶת-הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי-אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל-מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ״ – תיבת וּמַצּוֹת מוטעמת בזקף שהוא טעם מפסיק. אבל אצלנו – ״בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַעֲשׂ֣וּ אֹת֑וֹ עַל-מַצּ֥וֹת וּמְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ״ – מַצּוֹת וּמְרֹרִים מחוברים בטעם.⁠5
1. פסחים קטו ע״א: ״דתניא: אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר על מצות ומררים יאכלהו. אמר רבי יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל. דתניא: יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן? תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו״. .
2. והאברך כמדרשו ר׳ אברהם משה רוט מישיבת מיר יישב בכך קושית ״מנחת חינוך״ (מצוה שפא) על דברי רש״י ״פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם יום טוב, ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו״ (פסוק ז). והקשה במנ״ח: ״ולא ידעתי מהיכן יצא לרבינו זה, דנראה דאין איסור כלל, ולא ראיתי דבר זה בשום מקום, דנראה פשוט דאם יצא (ואכל כזית מצה) בודאי מותר לאכול כל הפסח עם החמץ״. והשיב האברך הנ״ל שמקורו של רש״י הוא בת״א ״עַל פַּטִּיר וּמְרָרִין״, שהוראתו: הפסח יֵאכל אכילת מצה, לא אכילת חמץ וממילא אסור לאכול עמו חמץ. ודפח״ח. ועיין ״משך חכמה״ שיישב באופן אחר.
3. כמו ״וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב... וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן״ (בראשית ל מ) ״וְלָא עָרֵיבִנּוּן עִם עָנָא דְּלָבָן״.
4. יתכן שבארץ ישראל שינו אחר החורבן את נוסח התרגום ל״פטירין עם מרורין״, זכר למקדש כהלל. כך עולה מדברי הירושלמי מגילה פ״ד ה״א [עד ע״ד]: ״ר׳ יונה ור׳ ירמיה: חד מחזר מנא, וחד מחזר פטירין עם ירקונן, ויאמר: פטירין עם מרורין״. היינו: ר׳ יונה היה מחזיר את מי שתרגם: ״ושמת בטנא״ (דברים כו ב) ״ותשוי במנא״ במקום נוסח אונקלוס: ״ותשוי בסלא״; ואילו ר׳ ירמיה היה מחזיר את מי שתרגם: ״ומצות על מררים״ – ״פטירין עם ירקונן״, שמשתמע ממנו לכאורה שכל הירקות כשרים למרור, והיה מחזירו שיתרגם: ״פטירין עם מרורין״ (׳קרבן העדה׳). ואף על פי שבת״א ״על מרורים״ מתורגם ״על מררין״, עולה מן הירושלמי שבנוסחם ״על מרורים״ תורגם ״עם״. שהרי ר׳ ירמיה, המגיה את הנוסח השגוי ״ירקונן״ ודורש לגרוס ״מרורין״, אינו מתנגד לנוסח ״עם מרורין״, שאינו כת״א שבידנו. אבל ת״נ (שמוצאו ארצישראלי) תרגם בשני הפסוקים ״עם״ כירושלמי. הבדלי הנוסח רומזים לכאורה למחלוקת הלל וחכמים: הלל היה כורך יחד מצה ומרור לקיים ״על מצות ומררים יאכלהו״ ולפי פירושו, ״על״ משמעו ״עם״, המשתקף בנוסח הירושלמי: ״עם מררין״. כנגד זאת, נחלקו עליו חכמים, והם סוברים שכל אחד נאכל בפני עצמו ולדבריהם ״על״ בפסוק זה אין משמעה ״עם״, משום שאינו חובה (כרמב״ן). דעת חכמים משתקפת בנוסחי אונקלוס שבידנו, שמתורגם בהם גם כן ״על״. שלא כהלל. ולהשערתנו אפשר שהנוסח המקורי ״על מררין״ כדעת חכמים, הותאם בארץ ישראל אחר החורבן לדעת הלל. וראה הערת הרש״ש לפסחים קטו ע״א וגולדשמידט, הגדה, עמ׳ 60.
5. קוגוט, טעמים, עמ׳ 141.
בירחה תנינה בארבעת עשר יומין ביניא שמשתה יעבדון יתיה על פטירין ועםב מרורין יאכלון יתיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ביני״) גם נוסח חילופי: ״בן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״על פטירין ועם״) גם נוסח חילופי: ״פטירין ע׳⁠ ⁠⁠״.
בירחא תיניינא הוא ירחא דאייר בארביסר יומא ביני שימשתא יעבדון יתיה על פטיר ומררין ייכלוניה.
But in the second month, which is the month of Ijar, on the fourteenth day of the month, between the suns they shall perform it; with unleavened bread and with bitters they shall eat it.
על מצות ומררים – כשם שנאמר בפסח ראשון (על מצות ומרורים) צלי אש (שמות י״ב:ח׳), [ומצות על מרורים יאכלוהו] כך היה נאכל פסח שני, אבל חג שבעת ימים לא היו עושים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

פִי אַלשַּׁהרִ אלתַּ׳אנִי פִי אלּיַוְםִ אלרַאבִּעִ עַשַׁרֵ מִנהֻ בַּיְןַ אלגֻ׳רֻובַּיְןִ אצנַעֻוהֻ פִי וַקתִהִ מַעַ פַטִירֵ וַמִרַארֵ יַאכֻּלֻונַהֻ
בחדש השני ביום הארבעה עשר ממנו, בין שני זמני השקיעות, בצעו אותו בזמנו, עם מצה ומרור יאכלו אותו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

פס׳: בחדש השני – על מצות ומרורים יאכלוהו. אלו מצות שעל גופו:
בחדש השני – לפי שפסח מצרים לא היה רק יום אחד לא נצטוו עליו, עכשיו כשנבנה המשכן נצטוו שיעשוהו כמשפט עיקר מצותיו.⁠1
1. שאוב מרשב״ם במדבר ט׳:ב׳.
בחודש השני, "in the second month;⁠" seeing that the observance of the original Passover in Egypt was restricted to a single calendar day, they were not commanded concerning this now; but once when the Tabernacle had been built, people who had missed it through no fault of their own would be given a chance to make up for all of its essentials.
(יא-יב) ככל חקת הפסח יעשו אֹתו – אלו מצוות שבגופו, כמו שביארנו, ולא תנהג בו מצוה שאינה בגופו אלא אכילתו על מצות ומרורים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

<עַל מַצוֹת וּמְרֹרִים: זוה׳ פ׳ בא דף מ״א, פקודא דא למיכל האי פסח על מצות ומרורי׳, מצת כתיב, ע״כ. ואולם בכל הספרי׳ מל׳ וי״ו, וכן דינו מכח המסורת, כי אין זה מן ד׳ חסרי׳ שבאו במסורת פ׳ בא. ועיין עו׳ מ״ש שם.> [על⁠־מצות].
יעשו אתו – התחיל בלשון יחיד איש איש וסיים בלשון רבים יעשו אותו, לפי שפועל העשייה מוסב אל ב׳ נושאים, אל טמא לנפש ואל בדרך רחוקה:
(יא-יב) ככל חקת הפסח יעשו אתו – כבר אמרנו (לעיל פסוק ג), שכל המצוות שעל גופו, הנכללות תחת השם ״חקת הפסח״, נוהגות גם בפסח שני; ואילו המצוות שלא על גופו (״לא יראה לך״, ״לא תשחט על חמץ״, ״השבתת שאור״), הכלולות ב״משפטי הפסח״, אינן נוהגות בפסח שני; אלא הדין בפסח שני הוא: ״חמץ ומצה עמו בבית״.
על מצות ומרורים יאכלוהו לא ישאירו וכו׳ ככל חקת הפסח וכו׳ – כבר התבאר למעלה (סי׳ טז) שמ״ש בפסח ראשון ככל חקותיו וככל משפטיו במ״ש חקותיו היינו מצות שבגופו וככל משפטיו היינו מצות שעל גופו, ומלת כל מרבה מצות שלא על גופו, ופה שכתוב רק ככל חקת הפסח היינו מצות שבגופו לבד כמו צלי ושה תמים זכר בן שנה. אולם למה הוסיף מצות לא ישאירו ממנו ועצם לא תשברו שאלו מצות שבגופו ונדע מן ככל חקת הפסח, וזה ששאל הוסיף בו הכתוב שתי מצות ר״ל שהם מיותרים, ומשיב מפני שבמצות שבגופו הכתוב מדבר, וזה מוכח ממ״ש בפר׳ ככל חקותיו וככל משפטיו שמ״ש ככל משפטיו היינו מצות שעל גופו ופה לא אמר רק ככל חקת הפסח ולא אמר ככל משפטיו, מבואר שרק במצות שבגופו הכתוב מדבר, ועז״א או אף למצה שבעה ולבעור חמץ, שהוא מצוה שלא על גופו, וזה מפרש בגמ׳ פסחים (דף צה), וז״ל אמר מר יכול אף מצוה שלא על גופו הא אמרת במצוה שבגופו הכתוב מדבר, הכי קאמר השתא דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו אלמא יעשו אותו [ר״ל ככל חקת הפסח יעשו אותו] לאו דוקא [כי מצה הוא מצוה שעל גופו לא מצוה שבגופו] אימא הוה ליה כפרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואפי׳ כל מילי נמי ת״ל ועצם לא תשברו בו מה עצם מצוה שבגופו וכו׳, ר״ל שמזה ידעינן שמ״ש ככל חקת הפסח הוא דוקא מצוה שבגופו, ואיסי בן יהודה ס״ל שא״צ ללמוד זאת מן ועצם לא תשברו בו, כי מ״ש ככל חקת הפסח מוסב על פרשת זאת חקת הפסח שבפ׳ בא, ושם לא נמצא רק מצות שבגופו, כל בן נכר לא יאכל בו לא תוציא וכו׳ וידעינן מזה כל מצות שבגוף הפסח בעשייתו גם שיהיה זכר בן שנה וצלי שלא נזכר בפרשת זאת חקת הפסח רק בפ׳ הקודמות. כי זה נכלל במ״ש יעשו אותו שזה שייך לעשייתו, וע״כ הוצרך לכתוב שנית על מצות ומרורים וכן לא ישאירו ממנו עד בקר שזה לא כתוב בפרשת זאת חוקת הפסח רק בפרשות הקודמות ואינו נכלל במ״ש ככל חקת הפסח, ומ״ש בפסח שני ועצם לא תשברו בו הגם שזה כתוב בפ׳ זאת חקת הפסח מפרש בגמרא שמבע״ל לאחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח. ובמ״ש מיושב מה שהתפלאו רש״י ותוס׳ שם עמ״ש איסי בן יהודה האי עצם מאי עביד ליה תימא לאיסי לא ישאירו ממנו מאי עביד ליה, ולמ״ש מ״ש איסי במצוה שבגופו מדבר היינו מצוה שנאמר בפרשת זאת חקת הפסח, וכבר העירותי כן בפירוש המכלתא בא (סי׳ פז) עיי״ש:
על מצות ומרורים יאכלוהו – פירוש, שיאכלו אותו רק עם מצה, לא עם חמץ, והוי לאו הבא מכלל עשה. וכן פירש רש״י. ואין איסור חמץ אלא באכילתו. וכן במשנה ונאכלין צלי על מצות כו׳. ובתוספתא פסח ראשון נוהג כל שבעה ופסח שני נוהג יום אחד, וכמו דכל שבעה על איסור חמץ קאי, כן יום אחד הוא שאינו נאכל עם חמץ. ופשוט.
בחדש השני – הטמא אינו משלח את פסחו. דאמר קרא איש איש כי יהיה טמא לנפש ועשה פסח בחודש השני.⁠1 (זבחים כ״ב:)
על מצות וגו׳ – תניא, אמרו עליו על הלל שהיה כורך מצה ומרור בבת אחת ואוכלן ביחד, שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו,⁠2 ואמר ר׳ יוחנן, חלוקים עליו חביריו, דתניא, על מצות ומרורים יאכלהו, אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו.⁠3 (פסחים קט״ו.)
על מצות וגו׳ – תניא. אמר רבא, מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן, דכתיב על מצות ומרורים יאכלהו, בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור, ומצה מיהדר הדר ביה קרא (פ׳ בא) בערב תאכלו מצות.⁠4 (שם ק״כ.)
1. באור הענין, כי שאר קרבנות לבד מפסח אע״פ שהטמא בעצמו אינו יכול להביאם מפני שאין יכול לכנס בעזרה מפני טומאתו, מ״מ אפשר לו לשלחם לעזרה ע״י שליח, אבל הפסח אינו משלח ע״י שליח, משום דמצות הפסח היא אכילתו, ואם אינו יכול לאכול למה יביא, ולמען שלא נימא שהמצוה איש לפי אכלו היא רק למצוה היכי דאפשר ולא לעיכובא היכי דאי אפשר כגון בטמא, מביא עוד ראיה לדין זה מפרשה שלפנינו, דמבואר שהטמא נדחה לפסח שני, ואם היה יכול לשלחו ע״י שליח למה ידחה ולא יעשה בראשון, וע״ל בפ׳ בא בפסוק איש לפי אכלו באה עוד ראיה בענין זה. ואמנם דעת איזו מן החכמים שגם מצוה זו דדחיה לפסח שני היא ג״כ רק למצוה בעלמא ולא לעכובא, אבל לא קיי״ל כמותם, משום דלא משמע כן פשטות הענין, ועיין ברמב״ם פ״ב הי״ב מביאת מקדש.
2. פירש רשב״ם מדלא כתיב יאכלו ואנא ידענא דאפסח קאי דכתיב לעיל ואכלו את הבשר עכ״ל, ולדעתי אין זה מבואר, דהא כך דרך הלשון לכתוב יאכלהו, וגם קשה מ״ש דכתיב לעיל ואכלו את הבשר, דהא פסוק זה לא כתיב כאן רק בפ׳ בא ושם לא כתיב כלל על מצות ומרורים, אלא על מרורים יאכלהו, יעו״ש. אמנם י״ל דמדייק מדלא כתיב עם מצות ומרורים דכן נאות לכתוב לפעל אכילה, ולשון על משמע עליהם ביחד.
3. ומסיק בגמרא דכיון דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן לכן מברכין מקודם על אכילת מצה ואוכלן ואח״כ מברכין על אכילת מרור ואוכלן ואח״כ אוכלין מצה ומרור ביחד בלא ברכה זכר למקדש כהלל.
4. כל ענין דרשה זו נתבאר לפנינו בפ׳ בא.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובחזקונירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יב) לֹֽא⁠־יַשְׁאִ֤ירוּ מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד⁠־בֹּ֔קֶר וְעֶ֖צֶם לֹ֣א יִשְׁבְּרוּ⁠־ב֑וֹ כְּכׇל⁠־חֻקַּ֥ת הַפֶּ֖סַח יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃
They shall leave none of it until the morning, nor break a bone of it. According to all the statute of the Passover they shall keep it.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובר״י בכור שוררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

Piska 70

"shall they offer it": I might think that Pesach Sheni obtains both with an individual and with the congregation; it is, therefore, written (Ibid. 6) "And there were men" (i.e., individuals). Pesach Sheni obtains with individuals and not with the congregation. R. Nathan said: This (derivation) is not needed. It is already written (Ibid. 13) "And the man who is clean, etc.⁠": Pesach Sheni obtains with the individual and not with the congregation. "and who failed to offer the Pesach": "who failed" connotes one who could, but did not. And the sages estimated this (i.e., "one who could") as pertaining to anyone who at the time of the slaughtering of the Paschal lamb was at a distance from Modi'im (fifteen miles from Jerusalem) and within, along the entire circumference "that soul shall be cut off": "cutting off" connotes a cessation. "that soul": (who sinned) deliberately. These are the words of R. Akiva. "from its people": But its people will remain at peace. "shall be cut off": This refers to the first Pesach. "For the sacrifice of the Lord he did not offer in its appointed time. His sin shall he bear": This refers to Pesach Sheni. He incurs the penalty of kareth ("cutting off") for (transgression) of both the first Pesach and of Pesach Sheni. These are the words of Rebbi. R. Nathan says "For the sacrifice of the Lord he did not offer in its appointed time.⁠" This refers to the first Pesach. He is liable for (kareth) for (violation of) the first Pesach, but not for the second. "in its appointed time": What is the intent of this? To teach that Pesach Sheni overrides the Sabbath. __ But perhaps (the intent is that) just as the first Pesach overrides both the Sabbath and (congregational) tumah, so, Pesach Sheni overrides both the Sabbath and (individual) tumah! Would you say that? Its entire reason for being is his being tamei (on the first Pesach). Shall he then come offer it in tumah (on Pesach Sheni)? "His sin shall he bear, that man.⁠": This tells me only of a man. Whence do I derive (the same for) a woman? From (Ibid.) "then that soul shall be cut off from its people" — to include a woman. If so, why is it written "man"? A man, and not a minor.
לא ישאירו ממנו עד בקר – לימד על פ״ש שאף הוא בבל תותירו.
ועצם לא ישברו בו – יכול עצם שאין עמו בשר אבל עצם שיש עמו בשר שבור ואכול את הבשר שיש בו ת״ל ועצם לא תשברו בו.
- לא תשברו בו – פרט לטמא פרט ליוצא ולנותר. ר׳ יהודה אומר בו למעט שאר כל הפסולין.
ככל חקת הפסח יעשו אותו – כל שלימד בגדול לימד בקטן.
לָא יַשְׁאֲרוּן מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא וְגַרְמָא לָא יִתְבְּרוּן בֵּיהּ כְּכָל גְּזֵירַת פִּסְחָא יַעְבְּדוּן יָתֵיהּ.
They shall not leave of it till the morning, and a bone of it shall not be broken; according to all the rites of the Pascha shall they perform it.
לאא ישיירון מניה עד צפרה וגרם לא יתברון ביה ככל קיימוי דפסחהב ג יעבדון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לא״) גם נוסח חילופי: ״ולא״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״דפסחה״) גם נוסח חילופי: ״{דפ}⁠סח״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ככל קיימוי דפסחה״) גם נוסח חילופי: ״ומצוותה לא יבטלון מניה ככל קיימי דפס׳⁠ ⁠⁠״.
לא ישיירון מיניה עד צפרא וגרמא לא יתברון ביה ככל אחויית גזירת פיסחא דניסן יעבדון יתיה ברם בפיסחא דניסן הינון ייכלון פטירי וקורבן פיסחא לא יעבדון מטול דסואבותהון בהון ובפיסחא דאייר יידכון ויקרבון יתיה.
They shall not leave of it till the morning, and a bone in it shall not be broken; according to every instruction in the decree of the Pascha in Nisan, they shall perform it.
ככל חוקת הפסח יעשו – צלי אש ולא בשל מבושל במים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

לַא יֻבַּקֻּוןַ מִנהֻ אִלַי׳ אַלגַ׳דַאתִ וַלַא יַכּסֻרֻוןַ מִנהֻ עַט׳מַא וַכַּסַאאִרִ רֻסֻוםִ אלּפַצחִ יַצנַעֻונַהֻ
לא ישאירו ממנו עד עלות השחר לפני-הנץ החמה, ולא-ישברו ממנו עצם, וכמו שאר חקי הפסח יעשו אותו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

פס׳: לא ישאירו ממנו עד בקר – זו מצות שבגופו.
ועצם לא ישברו בו – בטהור ולא בטמא. מיכן אמרו המותיר בטהור והשובר בטמא אינו לוקה את הארבעים.
ככל חוקת הפסח יעשו אותו – חוקת הפסח הנעשה בניסן. במצות שבגופו הכתוב מדבר 1ולא שיהא צריך וביעור חמץ ואכילת מצה כל שבעה אלא במצות שבגופו בלבד:
1. ולא שהיה צריך חסר וכצ״ל ולא במצות שחוץ לגופו שיהיה צריך ביעור חמץ וכו׳ וכ״ה (פסחים צ״ה) ע״ש:
אוככל חוקת הפסח – בא לרבות שלא יצא מחבורה לחבורה, דומיא דעצם לא ישברו בו, שהוא בגוף הפסח (ספרי במדבר ט׳:י״ב).
א. בכ״י מינכן 52, הביאור לפסוק י״ג קודם לביאור לפסוק י״ב.
וככל חוקת הפסח – and ACCORDING TO THE ENTIRE STATUTE OF THE PASSOVER – This comes to include that one may not leave from one group to another group,⁠1 [a law which is] similar to NOR BREAK A BONE OF IT, which [similarly] pertains to the body of the Passover sacrifice (Sifre Bemidbar 9:12).⁠2
1. The Pesach sacrifice must be eaten as part of a group. One is not allowed to take the meat of the sacrifice from the area that is designated for one group to an area designated to a different group. This is learned from the verse, "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה", where a "house" is understood to refer to the designated area of the group.
2. Our verse explicitly prohibits the breaking of animal bones even though this could have been understood from the general statement that one should perform the rites of the second Passover "according to all the statutes of the Pesach sacrifice". R"Y Bekhor Shor follows the Sifre in learning from this that one is obligated to observe only those statutes which are similar to the prohibition against breaking bones. As this is a law directly pertaining to the body of the Passover sacrifice, only other statues which similarly pertain to the body of the Passover (like the prohibition of leaving from one company to another) apply on the second Passover, but other laws (like refraining from leavened bread for seven days) do not.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

אבל האיש אשר הוא טהור ואין לו עכוב טומאה ובדרך לא היה לא יחשוב בלבו לעשות כזה לדחות את הפסח כי אם כה יעשה מבלי הכרח ומזדונו ורצונו חדל לעשות הפסח והיה ענשו בכרת ונכרתה וגו׳ כי קרבן ה׳ לא הקריב במועדו שהוא החדש הראשון ולכן חטאו ישא מהכרת הנזכר.
והנה לא נתן כאן עונש לטמא או רחוק שחדל לעשות הפסח בחדש השני. לפי שהיה עונש מי שחדל לעשותו שוה בין שיהיה בחדש הראשון לטהורים וקרובים או בחדש השני לטמאים ורחוקים כמו שזכר.
ככל חקת הפסח – כמשפט הפסח הראשון באזהרת שבירת העצם והנותר ואכילת מצה ומרור עמו, אבל אין השבתת חמץ מביתו בפסח שני:
ככל חקות הפסח – שה תמים זכר בן שנה ולצלי, כ״ה בגמרא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

יעשו אותו – ממ״ש בלשון רבים משמע שקאי על הצבור, כמ״ש באילת השחר (כלל קסא), ע״ז משיב שתפס לשון רבים מפני שהשואלים היו רבים כמ״ש ויהי אנשים ובא התשובה ע״מ ששאל (כנ״ל סי׳ כג) ור׳ נתן משיב שנתמעט ממ״ש איש איש שממעט צבור (כמ״ש בפסחים דף סו ע״ב ובחולין דף כח), ותקנתי כנוסח הגר״א:
לא ישאירו ממנו: ולא כתיב ׳ולא יותירו׳ כמו בפסח ראשון. היינו משום דכבר נתבאר בספר שמות (י,טו) ד׳נותר׳ משמעו שניתותר ממילא ולא בכוונת משאיר, אבל ׳השארה׳ משמעו שבכוונה משאיר. משום הכי בפסח ראשון דאפשר להרבות מנויים עליו ונזהרים להרבות מנויים באופן שלא יבא לידי נותר, משום הכי כתיב ״לא תותירו״. משא״כ פסח שני אפשר שלא ימצאו מנויים עליו כל כך, ובעל כרחך יבא לידי נותר, ואין אזהרה אלא שלא ישאירו בכוונה.
[הרחב דבר: והנה רש״י ורמב״ם נחלקו טובא בפירוש משנה בפסחים (צא,א) אפילו חבורה של מאה שאינן יכולין לאכול כזית, אין שוחטין עליהן, ופירש רש״י ׳שאין יכולין לאכול כזית׳ – בין כולם. והכי פירש עוד שם בברייתא ׳עשרה ואין יכולין לאוכלו אין שוחטין עליהן׳, ופירש רש״י ׳ואין יכולין לאכול כזית ממנו׳. מבואר – הא אם יכולין לאכול כזית בין כולם שוחטין, ואפילו יהא נותר הרבה. והא דתנן שם ׳על כולם אין שוחטין עליהם בפני עצמם, שמא יביאו את הפסח לידי פיסול׳, היינו חולה וזקן, שמא לא יוכלו לאכול כזית. אבל אם יש מינוין שאוכלין כזית אפשר למנות אפילו מי שאינו יכול לאכול אלא כל שהוא, שהרי אפילו בין כולם יהא נאכל כזית כשר. והא דאיתא שם (עח,ב) דלמ״ד אכילת פסחים מעכבא בעינן שיהא כזית לכל אחד, כפירוש רש״י בד״ה יוצאין, היינו בבריאים שיכולין לאכול הרבה, משא״כ זקן וחולה. וכיוצא בזה חילק רש״י יומא (לט,א) בין פחות מכזית משביע או לא {דאם הוא משביע מיקרי אכילה אפילו פחות מכזית}. אבל הרמב״ם בהלכות פסח (ב,ג) כתב ׳חבורה של מאה שאין כל אחד מהן יכול לאכול כזית, אין שוחטין עליהן׳. ומפרש עוד הברייתא ׳אחד ויכול לאוכלו היינו כולו׳ כמבואר שם ה״ב, ופירוש ׳עשרה ואין יכולין לאוכלו אין שוחטין עליהן׳ היינו שאין יכולין לאכול את כולו ויהיה נותר. וכן הא דתנן ׳שאין עושין חבורה של חולאים וזקנים׳ היינו אע״ג שכולן כל אחד יכול לאכול כזית, מ״מ שמא ישאירו הפסח ויביאוהו לידי פיסול, פירוש מקצתו יהיה נפסל. אבל מי שאין יכול לאכול כזית הרי זה שלא לאוכליו כמבואר שם הלכה ה׳. ולפי דברינו בדיוק המקרא ״ולא תותירו״ מבואר כדעת הרמב״ם שאסור לשחוט באופן שיהיה נותר ממילא.]
ככל חוקת הפסח: היינו כפרשת ״זאת חקת הפסח״ (שמות יב,מג) דמיירי באכילה.
יעשו אותו: מיותר לדרשה, כדאיתא שם (צה,א) שאין שוחטין את הפסח על היחיד, דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן, ופירש רש״י – בפסח שני, ומהדרינן לטמא אחד בשרץ כדי שלא יהיה יחיד.
[הרחב דבר: והרמב״ם הלכות פסח (ב,ב) מפרש בפסח ראשון, דאפילו לרבי יוסי דסבירא ליה שיכולין לשחוט על יחיד, מ״מ מהדרינן שיהיו יותר.
ונראה שאין מקרא יוצא מידי פשוטו דמיירי בפסח שני, דאע״ג שאין בו אזהרה שלא ׳להותיר׳ אלא שלא ׳להשאיר׳, וא״כ רשאין לשחוט אפילו אין עליו אוכלין את כולו, ויבא לידי נותר בעל כרחו, מ״מ אם יש הרבה עושין פסח שני מצוה לאהדורי על מנויים רבים. ומכ״ש בפסח ראשון, דאפילו יחיד ויכול לאוכלו כולו – מצוה יותר לאהדורי על רבים.]
ככל חקת הפסח – ת״ר, יכול כשם שהראשון אסור בבל יראה ובל ימצא כך השני אסור, ת״ל על מצות ומרורים יאכלהו,⁠1 ואין לי אלא מצות עשה מצות ל״ת מניין, ת״ל לא ישאירו ממנו עד בקר,⁠2 ואין לי אלא מצות ל״ת שניתק לעשה, מצות ל״ת גמורה מניין, ת״ל ועצם לא ישברו בו, מה הפרט מפורש מ״ע ול״ת שניתק לעשה ול״ת גמורה אף כל מ״ע ול״ת שניתק לעשה ול״ת גמורה.⁠3 (שם צ״ה.)
ככל חקת הפסח וגו׳ – ת״ר, ככל חוקת הפסח יעשו אותו, במצות שבגופו הכתוב מדבר, מצות שעל גופו מניין, ת״ל על מצות ומרורים יאכלהו,⁠4 יכול אפילו מצוה שלא על גופו5 ת״ל ועצם לא ישברו בו, מה שבירת העצם מיוחד מצוה שבגופו אף כל מצוה שבגופו.⁠6 (שם שם)
יעשו אותו – מה ת״ל ללמד שאין שוחטין את הפסח על היחיד, דכל כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן7. (שם שם)
1. והדר כתיב כללא עליה ככל, לרבויא דומיא דידיה, וכל מילי לא אמרינן דלרבי, דא״כ כל הני פרטי למה לי, ופרטא ממעט דכותיה כדמפרש לקמן בסוגיא דכללא דככל חקות הפסח מהדרינן אכולהו פרטי לרבויי בכל פרטא דומיא דידיה ולמעוט מפרטא נמי דומיא דידיה, ומחד מפרטא ממעטינן בל יראה ובל ימצא, עיין בסוגיא.
2. ר״ל אין לי שיהא כלל מוסף אלא על הפרט של עשה מצה ומרורים דכותיה צלי אש שהוא מ״ע ופרט נמי ממעט דכותיה השבתת שאור, ומניין שירבה הכלל ל״ת וכן הפרט ימעט ל״ת, ת״ל לא ישאירו ממנו עד בקר וכתיב כללא לאהדוריה עליה לרבויי דכותיה לאו הניתק לעשה ולמעט בפרטי לא יראה ולא ימצא דלא הניתק לעשה נינהו שאם נראה ונמצא צריך להשבותו.
3. ומפרש בגמרא בכללא דמצות ומרורים מאי קא מרבה – צלי אש, בפרטיה מאי קא ממעט – השבתת שאור, דהוי נמי כמצות עשה. וע״ע בסוגיא פלפול בדרשה זו.
4. מצות שבגופו כגון שיהיה שה תמים זכר בן שנה וסדר עבודותיו ואכילת צלי, ומצות שעל גופו כגון מצה ומרור שבאים חובה לו.
5. כגון השבתת שאור, ואע״פ שכבר אמר במצות שבגופו הכתוב מדבר מדכתיב אותו, אך מדחזר ואמר מצות שעל גופו מניין ת״ל על מצות וכו׳, מבואר מזה דאותו לאו דוקא הוא, אחרי דמרבה גם מצות שעל גופו א״כ אפשר דמרבינן כל מילי ואפילו מצות שלא על גופו.
6. אבל אין לומר דההיקש הזה ימנע גם מצוה שעל גופו יען דהכתוב אומר מפורש על מצות ומרורים יאכלהו, וזה הוי מצוה שעל גופו, כמבואר.
7. מדייק מדכתיב אותו בכנוי, והיה אפשר לכתוב יעשוהו כמו דכתיב יאכלהו, ודריש דאע״פ דמדינא קיי״ל דיחיד מותר לשחוט פסח לעצמו אם ראוי הוא לאכלו כולו וכמבואר לפנינו בפ׳ בא בפסוק איש לפי אכלו, אפ״ה משתדלין שלא ישחט לכתחילה ליחיד שנדחה לפסח שני, ומהדרינן למנות אחר עמו כגון לטמא אחד בשרץ וכדומה. וטעם הדבר נראה משום דברוב עם הדרת מלך, וכמ״ש כה״ג בפסחים ס״ד ב׳ בענין קבלת דם הפסח, נותנו לחבירו וחבירו לחבירו וכו׳, וכל כך למה, משום ברוב עם הדרת מלך.
והנה רש״י כאן כתב וז״ל להכי כתיב יעשו לשון רבים דכמה דאפשר לאהדורי וכו׳, ואיידי דכתיב יעשו כתב אותו, דאע״פ דכתיב ברישא (פ׳ ג׳) אי לא כתביה זימנא אחריתא הו״א אורחא דקרא הוא, עכ״ל. ואינו מבואר איך יתיישב הקושיא למה כתיב אותו והלא די היה לכתוב יעשוהו, ואי משום איידי דכתיב יעשו כתיב אותו, הלא כמה פעמים כתיב יעשו ולא כתיב אותו כמו ויעשהו עגל מסכה (פ׳ תשא), ויעשה כמשפט (פ׳ שמיני), ויעשהו כתבנית איש, יעשהו במקצעות (ישעיהו מ״ד) ועוד הרבה, וכן כתיב בפסוק הקודם על מצות ומרורים יאכלהו ולא כתיב יאכלו אותו, וגם קשה מה זה הדיוק שכתב רש״י לכך כתיב יעשו, והלא כל הפסוק והענין כתובים בלשון רבים.
אבל לולא דבריו נראה כמש״כ, דמדייק מדכתיב אותו והיה באפשר להשמיט מלה זו ולכתוב יעשוהו, לכן בא זה לרמז שרבים יעשו פסח אחד, ואי הוי כתיב יעשוהו לבד הו״א דאורחא דלישנא כך הוא, וכהאי גונא פירש״י בפסחים פ״ו א׳ גבי הא דהפסח נאכל בשתי חבורות דכתיב אשר יאכלו אותו בהם, ופירש דלשון יאכלו אותו משמע שני אנשים אוכלין פסח אחד.
ועיין בתוס׳ כאן הקשו תיפק ליה הא דאין שוחטין פסח על היחיד מככל חקת הפסח יעשו אותו, דהיינו כחקת פסח ראשון, וראשון נפקא לן בפסחים צ״א א׳ דאין שוחטין אותו על היחיד מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד, עכ״ל. ולא אבין כלל דבריהם, חדא כי בסוגיא שם פלוגתא דר׳ יוסי ור׳ יהודה בזה וקיי״ל כר׳ יוסי דשוחטין את הפסח על היחיד, ושנית מ״ש כאן שאין שוחטין את הפסח על היחיד אינו מעיקר הדין רק הידור בעלמא וכדמפרש כל כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן, אבל באמת אי לאו משום הידור כשר כששחט על היחיד, וכמש״כ. כך מורין גם דברי הרמב״ם בפ״ב ה״ב מק״פ וז״ל, יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר, ומשתדלין שלא ישחט לכתחילה על יחיד שנאמר יעשו אותו, עכ״ל. וזה כמש״כ.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובר״י בכור שוררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(יג) וְהָאִישׁ֩ אֲשֶׁר⁠־ה֨וּא טָה֜וֹר וּבְדֶ֣רֶךְ לֹא⁠־הָיָ֗ה וְחָדַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַפֶּ֔סַח וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּ֑יהָ כִּ֣י׀ קׇרְבַּ֣ן יְהֹוָ֗הי״י֗ לֹ֤א הִקְרִיב֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א הָאִ֥ישׁ הַהֽוּא׃
But the man who is clean, and is not on a journey, and fails to keep the Passover, that soul shall be cut off from his people. Because he didn't offer the offering of Hashem in its appointed season, that man shall bear his sin.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פסקא ע]
(והאיש אשר הוא טהור) [יעשו אותו] – שומע אני אחד יחיד ואחד צבור עושה פסח שני? תלמוד לומר: ויהי אנשים, היחיד עושה פסח שני ואין הצבור עושים פסח שני.
רבי נתן אומר: אין צריך שהרי כבר נאמר (והאיש) [איש וגו׳] היחיד עושה פסח שני ואין הצבור עושים פסח שני.
וחדל לעשות הפסח – אין וחדל אלא כל שיכול לעשות ולא עשה, ושיערו חכמים כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים ולפנים. וכן [מדתה] לכל [רוח] (מדתה).
ונכרתה – אין ונכרתה אלא הפסקה. הנפש ההיא מזידה, דברי רבי עקיבה. מעמיה ועמה שלם.
כי קרבן י״י לא הקריב במועדו – על פסח ראשון ענש כרת. אתה אומר על פסח ראשון שדוחה את השבת ודוחה את הטומאה, או לא אמא אלא על פסח שני. אמרת, כל עצמו אינו בא אלא מפני הטומאה.
חטאו ישא האיש ההוא – אין לי אלא איש, אשה מנין? תלמוד לומר: ונכרתה הנפש ההיא להביא את האישה.
והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה – היכן היה בבית המטבחים. ר׳ אליעזר אומר את שהוא בבית המטבחים חייב בהכרת ר׳ עקיבא אומר כל שהוא מן המודעים ולחוץ פטור מן ההכרת.
וחדל לעשות הפסח – פרט לשנטמא קודם לשחיטת הפסח יכול שהוא חייב אמרת וחדל לא ממה שחדל זה לרבות שהיה שם ונטמא יצא לשוק ונטמא הלך לו לביתו טהור ונטמא.
ונכרתה הנפש לא הצבור – ההיא כשהיא יחידית.
ההיא – לא אנוסה לא שוגגת לא מוטעת.
כי קרבן ה׳ לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא – לפי שרבינו היה שם ונטמא יצא לשוק ונטמא הלך לו לביתו טהור ונטמא לומר שאינו בהכרת יכול שאינו בנשיאות עון אמרת חטאו ישא האיש ההוא.
וְגוּבְרָא דְּהוּא דְּכֵי וּבְאוֹרַח לָא הֲוָה וְיִתְמְנַע מִלְּמַעֲבַד פִּסְחָא וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵּיהּ אֲרֵי קוּרְבָּנָא דַּייָ לָא קָרֵיב בְּזִמְנֵיהּ חוֹבֵיהּ יְקַבֵּיל גּוּבְרָא הַהוּא.
But the man who is clean, and is not upon a journey, and forbears to perform the Pascha, that man shall be cut off from his people: because he has not offered the Lord's oblation in its time, that man shall bear his guilt.
וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ה׳ לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא
וּגְבַר (ח״נ: וְגַבְרָא) דְּהוּא דְּכֵי וּבְאוֹרַח לָא הֲוָה וְיִתְמְנַע מִלְּמֶעְבַּד (ח״נ: למיעבד) פִּסְחָא וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵּיהּ אֲרֵי קוּרְבָּנָא דַּה׳ לָא קָרֵיב בְּזִמְנֵיהּ חוֹבֵיהּ יְקַבֵּיל גַּבְרָא (אנשא) הַהוּא
חָדַל – אִתְמְנַע, פְּסַק
א. ״וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח״ – ״וְיִתְמְנַע מִלְּמֶעְבַּד פִּסְחָא״. כבר נתבאר בפסוק ״וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר״ (בראשית יא ח) שבתרגומי ״חדל״ מבחין ת״א בין השבתת פעולה קבועה לבין השבתה חד פעמית: פעולה או תהליך קבוע החדלים מלהתקיים, באלה מתורגם ״פסק״ כגון, ״חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים״ (בראשית יח יא) ״פְּסַק מִלְּמִהְוֵי לְשָׂרָה אוֹרַח כִּנְשַׁיָּא״. אורח הנשים הוא דבר קבוע ועל כן משחָדַל – ייאות בו לשון ״פסק״. אבל ״וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ״ (שמות כג ה) אין לתרגמו ״ותפסוק״ – שהרי גם קודם לכן, לא סייע לו בפריקת חמורו. זהו אפוא מצב חד-פעמי ולכן תרגם ״וְתִתְמְנַע מִלְּמִשְׁקַל לֵיהּ״. וכן בפסוקנו ״וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח״ – ״וְיִתְמְנַע מִלְּמֶעְבַּד פִּסְחָא״, שנמנע מלעשותו.⁠1 אבל המיוחס ליונתן תרגם ״וּפְסַק מִלְּמֶעְבַּד קוּרְבַּן פִּסְחָא דְנִיסָן״. ומכיוון ש״פסק״ מציין הפסקת פעולה, נמצא שהכתוב מדבר באדם שמנהגו היה לעשות פסח בשנים קודמות ועתה פסק מלעשות. אבל אין זה פשוטו של מקרא: ראשית, כי הכתוב מדבר על פסח זה ולא על הקודמים. ועוד, מצינו פועל ״חדל״ גם בהמנעות מפעולה חד-פעמית כגון ״וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ״ (שמות כג ה).
איזה ביטול פסח מחייב כרת – פסח ראשון או שני?
ב. ›וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה – מת״א שתרגם מילולית ״וְיִתְמְנַע מִלְּמֶעְבַּד פִּסְחָא וְיִשְׁתֵּיצֵי״ אין לדעת כיצד סובר, אך מהמיוחס ליונתן שתרגם ״וּפְסַק מִלְּמֶעְבַּד קוּרְבַּן פִּסְחָא דְנִיסָן״, מוכח שסובר שביטול פסח ראשון הוא המחייב כרת. אכן בגמרא2 מובאות שלוש הדעות:
תנו רבנן: חייב כרת על הראשון, וחייב כרת על השני דברי רבי.
רבי נתן אומר: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני.
רבי חנניא בן עקביא אומר: אף [על] הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני.
1. אמנם עיין בב״ר פרשה מח (תיאודור-אלבק עמ׳ 494) שהשווה ״חדל להיות לשרה״ עם פסוקנו שכן דרש: ״חדל להיות לשרה וגו׳ – פסק [היך דאת אמר ״וחדל לעשות הפסח״]. וזהו כתיוב״ע.
וגברא די יהוויא דכי ובארח ר⁠[חי]⁠קה ל⁠[א] [י]⁠הווי ויתמנע מלמעבדב פיסחאג וישתיציד נפשה ההוא מן גו עמה ארום קרבנה די״י לא קרב בזימניה חובוי יקבל גברא ההוא.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״יהווי״) גם נוסח חילופי: ״דהווי״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהווי״) גם נוסח חילופי: ״דהוא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויתמנע מלמעבד״) גם נוסח חילופי: ״ופסק למ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פיסחא״) גם נוסח חילופי: ״{פ}⁠סח״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וישתיצי״) גם נוסח חילופי: ״ות׳⁠ ⁠⁠״.
וגברא דהוא דכי ובאורח עלמא לא אסתאב ומברא לסקוף משכניה לא הוה ופסק מלמעבד קורבן פיסחא דניסן וישתיצי בר נשא ההוא מעמיה ארום קורבנא די״י לא קריב בזימניה חוביה יקבל גברא ההוא.
In the Pascha of Nisan (such persons) may eat unleavened bread, but not perform the oblation of the Pascha on account of their defilement; but in the Pascha of Ijar being purified they shall offer it. But the man who, being clean and undented by the way of the world, and not at a distance from the threshold of his home, neglecteth to perform the oblation of the Pascha of Nisan, that man shall be cut off from his people, because he hath not offered the Lord's oblation in its season; that man shall bear his sin.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

וַאִי רַגֻלֵ כַּאןַ טַאהִרַא וַלַם יַכֻּן פִי סַפַרֵ וַאמתַּנַעַ אַן יַעמַלַ אַלּפַצחַ פַיַנקַטִעֻ דַ׳לִךַּ אַלּאִנסַאןֻ מִן בַּיְןִ קַוְמִהִ אִד׳ לַם יֻקַרִּבּ קֻרבַּאןַ אללָּהִ פִי וַקתִהִ פַקַד חַמַלַ דַ׳לִךַּ אַלרַּגֻלֻ וזרַהֻ
ואיזה שהוא איש שהיה טהור תמיד, ולא-היה במסע רחוק, והוא נמנע מכי יעשה את⁠־הפסח, אזי יקטע אותו האדם מבין עמו, כי לא הקרב את⁠־קרבן ה׳ בזמנו הקבוע, אזי נשא אותו האיש את⁠־עונו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

פס׳: והאיש אשר הוא טהור – יחיד עושה פסח שני ואין צבור עושה פסה שני.
וחדל לעשות הפסח – שיכול לעשות ואין עושה. שיערו חכמים כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעית ולפנים וכמדה זו לכל רוח.
ונכרתה הנפש ההיא – במזיד. דברי רבי עקיבא.
מעמיה – ועמה שלום.
כי קרבן ה׳ לא הקריב במועדו – זה בא ללמד על פסח שני שדוחה את השבת אבל אם דוחה את הטומאה 1נחלקו חכמים במסכת (פסחין) שהרי אינו נדחה מפסח ראשון אלא מפני הטומאה והיאך יעשהו בטומאה. ויש אומרין אע״פ שנדחה מפני טומאה אם לא זכה לעשות אותו בטהרה יעשהו בטומאה.
חטאו ישא האיש ההוא – רבי שמעון בן יוחאי אומר חטאו ישא 2להוציא את האשה:
1. נחלקו חכמים (יומא נ״א):
2. להוציא את האשה. כ״ה הגי׳ בילקוט בשם רשב״י והכוונה כי הוא מ״ע שהזמן גרמא ונשים פטורות אולם הגר״א מחק זה בספרי:
ובדרך לא היה – או בדרך, וכן: ומכה אביו ואמו (שמות כ״א:ט״ו).
חטאו ישא – הוא בעצמו.
AND IS NOT ON A JOURNEY. U-ve-derekh (and on a journey) is to be rendered, or is on a journey.⁠1 U-makkeh aviv ve-immo (and he that smiteth his father, or his mother)⁠2 (Ex. 21:15) is similar.⁠3
SHALL BEAR HIS SIN. He alone.⁠4
1. In other words, the vav of u-ve-derekh is to be rendered "or,⁠" not "and.⁠" Ibn Ezra comments thus because he believes that the law of being far off did not apply in the wilderness (Ibn Ezra on verse 10). Hence he reads our verse as follows: But the man that is unclean in the wilderness, and is on a journey in future generations. So Filwarg. For additional interpretations see Krinsky and Avi Ezri.
2. Literally, and he that smiteth his father and his mother.
3. In that its meaning is, and he that smiteth his father, or his mother.
4. Not his descendants.
אואיש כי לא יהיה טמא ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח – שיאמר הרי יש לי תשלומין, ונכרת⁠{ה}.
א. בכ״י מינכן 52, הביאור לפסוק י״ג קודם לביאור לפסוק י״ב.
And THE MAN who is not impure ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח – AND WAS NOT ON A JOURNEY AND FAILS TO KEEP THE PASSOVER – for he will say behold I have a way to make compensation, SHALL BE CUT OFF.
ובדרך לא היה – או בדרך לא היה, דוגמא: מכה אביו ואמו.⁠1
וחדל לעשות הפסח – מעשות הפסח שיאמר הרי יש לו תשלומים,⁠2 דוגמא: ויחדלו לבנות העיר (בראשית י״א:ח׳), אשר ברא אלהים לעשות (בראשית ב׳:ג׳) שפי׳ כי בו שבת מעשות מכל מלאכתו אשר ברא (בראשית ב׳:ג׳).
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מר״י בכור שור.
ובדרך לא היה, "and he did not have the excuse of being too far away from Jerusalem,⁠" or he had never even set out on the journey to Jerusalem; we find a similar construction in Exodus 21,15: מכה אביו ואמו, "if someone strikes his father or his mother. Not "his father and his mother.⁠" The connective letter ו in the word בדרך here, also means "or,⁠" not "and.⁠"
וחדל לעשות הפסח, "and he omits to perform the Passover ritual;⁠" the Torah could have written: מעשות הפסח, thus saving a full word. The choice of words by the Torah teaches that the person the Torah has in mind here is the one who reasons that he can always make up for his failure to observe the Passover in Nissan, by observing it in lyar. We can find the root חדל used in a similar fashion in Genesis11,8, ויחדלו לבנות העיר, when the people of the generation of the Tower gave up that attempt after their languages had become confused. The choice of the word לעשות, instead of מעשות was also used when the Torah described God in Genesis 2,3 as having ceased His creative activities of the first six days. Instead of writing כי בו שבת מעשות כל מלאכתו וחדל לעשות, "for on it He ceased from completing all His work,⁠" the Torah wrote אשר ברא אלוהים לעשות, thereby hinting that He was going to continue being involved in the improvement of His universe. The correct translation of that line would be: "for on it He ceased from completing all His work of creating.⁠"
ובדרך – ד׳ במסורה הכא ואידך וילך בדרך אביו ובדרך אמו ובדרך ירבעם בן נבט ואידך ובדרך חטאים לא עמד וזה הוא ובדרך לא הי׳ וחדל לעשות הפסח שעושה כדרך שעשה ירבעם שהלך בדרך חטאים שבטל הקרבנות והחטיא את ישראל גם זה שאינו בדרך ומבטל מלעשות הפסח.
וחדל – ב׳ במסורה הכא ואידך וחדל לעולם דפסח בכרת וזה הוא וחדל לעולם לעולמו של יובל דהיינו חמשים שנה כדין חייבי כריתות דלא מפקי חמשים.
ונכרתה הנפש ההוא – סופי תיבות: אשה, לומר לך אחד האיש ואחד האשה בכלל עונשין.
והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה – אמר אבן עזרא: או בדרך, כיוֵן בזה ע״ה שיהיה העולה מזה כאילו אמר והאיש אשר הוא טמא או בדרך היה, והביאהו לזה הפירוש שתי סבות, האחת כי מה לו לזכור בזה כרת על מניעת פסח ראשון וכבר קדם זכרו, והשנית כי אנה יהיה עונש מניעת פסח שני, והנה הטיב אבן עזרא מצד הענין, אבל לא מצד הלשון, כי מדוע עקם הכתוב ושנה ואמר לשון סתום קשה ההבנה, לכן יותר נכון אצלי שיהיה כמשמעו ואין מותר בזכרו זה פעם שנית, כי כן רבים בתורה, כי כשהתיר לאלו לעשות פסח תשלומי שם פסח ראשון, אמר אל תחשוב כי כך יהיה למי שאין לו ההתנצלות הנזכר, אבל אזהירך שלא תשכח מה שצויתיך כבר, והנה אם לא נזכר בתורה כרת במניעת פסח לראוים בו, ואולי יש בו מודע בקבלה על פה.
והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה – רוצה לומר בפסח ראשון, וחדל לעשות הפסח – רוצה לומר במוחלט, שלא עשה לא פסח ראשון ולא פסח שני, הנה הוא בכרת אם עשה זה במזיד באי⁠־זה שיהיה מהם, שהרי חדל לעשות הפסח. אבל אם לא היה מזיד באחד מהם - פטור מן הכרת. ואולם בטמא או שהיה בדרך רחוקה בפסח ראשון - לא נזכר כרת אפילו הזיד בשני, וזה מבואר מלשון התורה.
כי קרבן ה׳ לא הקריב במֹעדו – לפי שזה נאמר גם כן בפסח שני, כמו שזכרנו, למדנו שפסח שני דוחה את השבת, כיון שנאמר בו ׳במֹעדו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

והאיש אשר הוא טהור וגו׳ – צריך לדעת למה לא כתב עונש המבטל פסח בזמנו עד עתה ולא כשכתב מצות הפסח, ולפי מה שנחלקו בענין זה (פסחים צג.) וזה לשונם תנו רבנן חייב על הראשון וחייב על הב׳ דברי רבי, רבי נתן אומר חייב על הראשון ופטור על הב׳, רבי חנינא בן עקיבא אומר אף על הראשון אינו חייב אלא אם כן לא עשה הב׳, ואמרו שם בפסחים ושלשתם מקרא א׳ דרשו יעיין שם, מעתה לכל אחת מהסברות הניח הכתוב לומר עד כאן לכל א׳ מהסברות כדרכו, מה שלא היינו שומעין כן אם היה מצוה במקומו.
והאיש אשר הוא טהור, As to the man who is ritually pure, etc. Why did the Torah delay informing us about the penalty for people who deliberately fail to observe the Passover legislation until now? Why has this not been spelled out in Parshat Bo where the legislation was spelled out? We find a debate in Pesachim 93 between Rabbi and Rabbi Natan concerning whether a person who has failed to observe the Passover both on the 14th of Nissan and the 14th of Iyar incurs the prescribed penalty or whether the Karet penalty applies only if one has deliberately failed to observe the Passover on the 14th of Nissan. Rabbi holds that deliberate failure to observe either Passover results in that penalty, whereas Rabbi Natan holds that there is no Karet penalty for failure to observe the second Passover seeing that the Torah does not mention this penalty in that context. Rabbi Chanina son of Akiva holds that one is not even guilty of the karet penalty for failure to observe the Passover on the 14th of Nissan unless one had also failed to observe it on the 14th of Iyar. All three scholars cite the same verse to support their respective opinions. If the Torah had informed us about the penalty for deliberate non-observance in Parshat Bo, it would not have been possible for the three scholars to hold three different views on the subject.
וחדל לעשות הפסח – מבלי הכרח ומזדון לבו. והנה לא צוה הכתוב על עשיית פסח שני אלא למנוע הטמא מלעשות הראשון, כי המניעה היא בעצמו, אבל מי שהיה בדרך וצוה שישחטו ויזרקו עליו ויבא ויאכל לערב, מותר לעשות הראשון, דקיימא לן מיחס הוא דחס רחמנא עילויה ואי עביד תבא עליו ברכה, ויתכן שלכך הזכיר הכתוב רחוקה, כי בדרך הקרובה הרשות בידו לעשות השני או הראשון:
לא הקריב במעדו – בי״ד לניסן, ויתכן שיכלול גם יום י״ד אייר שהוא המועד לטמאים ולרחוקים, ובא ללמד שטמא או רחוק שחדל לעשות הפסח בחדש השני ענשו ג״כ בכרת, שהרי חדל לעשותו במועדו הקבוע לו:
ובדרך לא היה – שלא היה טמא, וגם לא היה בדרך, אז אם לא יעשה פסח, יכרת. וראב״ע אגב שיטפיה לא דק, ופירש ובדרך, או בדרך. והמבאר הבין כי זה שבוש גדול ונדחק ליישב דבריו ואמר שכוונתו ללמדנו קריאת וי״ו שורק בראש תבה (!!), והמעמר ראה והבין כי הבל המה הדברים הללו של המבאר, והתמיה עליו ופירש דברי ראב״ע על אמתתם, ולא ראה השבוש היוצא מהם, ולא הבין מה זה ועל מה זה נדחק המבאר לפרש כך.
and did not find himself on a journey (u-ve-derekh lo hayah). He was not impure and neither was he on a journey; then if he does not make the paschal sacrifice, he will suffer exinction [karet]. Ibn Ezra, in his haste, was not precise, and he interpreted u-ve-derekh (ובדרך) as o ve-derekh (בדרך או) [i.e., “one who was pure or did not find himself on a journey”]. The Biur commentator [Aaron Jaroslav] understood that this was a gross error, and he felt constrained to resolve it by saying that Ibn Ezra meant only to instruct us that an initial vav [before a labial, as in ובדרך] should be read with a shuruk [“u”] sound [as if it were spelled with an alef, בדרךוּא] (!!). The Me’ammer understood that these words of the Biur commentator were nonsense and expressed his astonishment over them, and he took Ibn Ezra’s interpretation at face value. However, he did not recognize the error that resulted from this interpretation, nor did he understand the reason why the commentator felt compelled to take the position that he did.⁠1
1. {Translator's note: Ibn Ezra’s interpretation of u-ve-derekh lo hayah seems erroneous, because it would apparently impose the penalty of karet on any person who failed to bring a timely paschal sacrifice when he was not on a journey, even if he was impure at the time and would thus have had a legitimate excuse. Jaroslav’s attempt to resolve this difficulty is perhaps not as absurd as Shadal maintained, because Ibn Ezra does in fact comment elsewhere (on Exod. 1:3) that an initial vav that appears before a labial (bet/vet, mem, or pe/fe) is to be vocalized with a shuruk and treated as if it were preceded by an alef. Whether or not Ibn Ezra meant to repeat this idea in his comment here, however, may still be questioned.}
והאיש אשר הוא טהור – במסכת פסחים (צג.) הובאו שלוש דעות על היחס בין פסח שני לפסח ראשון. לדעת רבי, פסח שני הוא ״רגל בפני עצמו״, לפיכך אפילו ״שגג בראשון והזיד בשני חייב כרת״. לדעת רבי נתן, השני הוא ״תשלומין דראשון״, לפיכך ״שגג בראשון והזיד בשני פטור״ [אולם רבי נתן מודה לרבי ש״הזיד בראשון ושגג בשני חייב״]. לדעת רבי חנניה בן עקביא, השני הוא ״תקנתא דראשון״; הווי אומר ששני הפסחים קשורים זה לזה, לפיכך רק אם הזיד בשניהם חייב, בעוד שאפילו ״הזיד בראשון ושגג בשני פטור״ (שם צג:).
הרמב״ם (הלכות קרבן פסח ה, ב) פוסק לפי הדעה הראשונה, שכל אחד משני הפסחים הוא רגל בפני עצמו. לפי דעה זו, ״גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני״ (פסחים צג.). היינו, אפילו אדם שלא הייתה מוטלת עליו חובה כלל להקריב פסח ראשון, חייב עדיין להקריב פסח שני.
לפי דעה זו, פסוקנו מזכיר עונש כרת בנפרד לכל אחד משני הפסחים, תחילה לפסח ראשון ואחר כך לפסח שני. לפי זה, ״האיש ההוא״ שבפסוקנו פירושו כך: אם אדם לא הקריב פסח ראשון, מאיזו סיבה שהיא, ולאחר מכן פשע ולא הקריב פסח שני – ״חטאו ישא״. ״חטאו ישא״ הוא כרת, כדוגמת ״ונשא חטאו״ (ויקרא כד, טו) האמור במברך את ה׳ (עיין להלן טו, ל).
נאמר: ״והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה״, התחיל הכתוב בלשון הווה וסיים בלשון עבר. אולי ניתן לבאר זאת על פי האמור במסכת פסחים (צד.). נראה משם שהמושג ״דרך רחוקה״ מוגדר באופן מוחלט: האזור המקיף את עיר המקדש מכל הכיוונים עד למרחק חמישה עשר מיל, הוא התחום שבו חלה החובה להקריב את הפסח. כל מי שהיה חוץ לתחום הזה בתחילת זמן ההקרבה, אינו חייב כרת על שלא הקריב את הפסח, אפילו אם היה יכול להגיע בתוך הזמן על ידי רכיבה או נסיעה.
מבחינה זו, שונה אונס ״דרך רחוקה״ מאונס ״טומאה״. טמא שהיה בידו להיטהר על ידי טבילה ביום ארבעה עשר, אך פשע ולא טבל – ולכן לא היה יכול להקריב את הפסח – חייב כרת (פסחים סט:).
ייתכן אפוא, שאם אדם היה פטור מחיוב הפסח בתחילת זמן ההקרבה משום שהיה ״בדרך רחוקה״, הריהו נשאר פטור בכל המצבים; ואפילו אם הגיע לאחר מכן – על ידי רכיבה או נסיעה – בתוך זמן ההקרבה, אך לא הקריב את הפסח, אינו חייב כרת.
אם אכן כך הוא הדין, אזי השינוי בפסוקנו מלשון הווה ללשון עבר מדויק למדי. אדם שבמשך זמן ההקרבה הוא טהור או יכול להיות טהור, ואדם אשר לא היה בדרך בתחילת זמן ההקרבה. . .
אף על פי שפסח שני, על פי ההלכה המקובלת, הוא ״רגל בפני עצמו״, נשמר אופיו כתשלומין התלויים בפסח ראשון. כבר אמרנו שרק יחידים יכולים להביא פסח שני; הם מצטרפים לאחר זמן אל הקרבן הלאומי שהאומה הקריבה במועדו: ״איש נדחה ואין ציבור נדחין לפסח שני״. והיחידים יכולים להביא פסח שני רק אם הציבור הביא את הפסח הראשון במועדו ובטהרה. לעומת זאת, אם הציבור נמנע מלהקריב את הפסח בניסן בגלל טומאה שאינה נדחית מפני הפסח, או אם הציבור הקריבוהו בטומאת מת, הרי שהיחידים אינם יכולים להקריב פסח שני: ״אין תשלומין לפסח הבא בטומאה״ (שם פ.).
וחדל לעשות הפסח – משמע שהיה ביכלתו לעשות וזה כשלא היה רחוק ט״ו מיל כר״ע (למעלה סי׳ כד) שמ״ש דברי ר״ע מוסב לכאן, לא עמ״ש הנפש ההיא מזידה, וכן במכילתא (בא סי׳ נז) מ״ש מזידה דברי ר״ע מחקו הגר״א ונשתרבב הלשון מכאן, ומ״ש ונכרתה וכו׳ התבאר בפרטות צו (סי׳ קלב):
כי קרבן ה׳ לא הקריב במועדו – ברייתא זו כר״נ בפסחי׳ (בדף צא) שרק על פסח ראשון ענוש כרת שמ״ש כי קרבן ה׳ לא הקריב במועדו מדבר בפסח ראשון, שלכן אמר במועדו כי פ״ר דוחה שבת וטומאה, משא״כ אם ידבר בפסח שני איך אמר במועדו הלא פסח שני אינו דוחה טומאה, ושואל אתה אומר ר״ל אתה מוכיח שמדבר בפ״ר מצד שדוחה טומאה, נאמר שמדבר בפסח שני וגם הוא ידחה טומאה, ע״ז משיב כל עצמו אינו בא אלא מפני הטומאה, כן יש לישב גירסת הספרים. אולם בילקוט גריס על פסח ראשון ענוש כרת א״א על פסח ראשון או לא ענש אלא על פסח שני אמרת איזה מועד זה ראשון, ד״א כי קרבן ה׳ לא הקריב במועדו בא הכתוב ולימד על פסח שני שדוחה את השבת או ידחה את הטומאה וכו׳ וגירסא זו נמצאת בתוס׳ (יומא נא) ונתקשו בה מאד שתחלה סובר כר׳ נתן ואח״כ כרבי שמ״ש כי קרבן וכו׳ קאי על פסח שני, בפרט שהספרי סתם לקמן (סי׳ ל׳) כר׳ נתן עיי״ש, וגם גי׳ הגר״א דחוקה ולכן הנחתי בפנים הגי׳ הישנה:
חטאו ישא האיש ההוא – כבר התבאר באה״ש שכ״מ שכתוב איש י״ל להוציא אשה אבל נפש כולל גם אשה, ובילקוט סיים ר׳שמעון אומר חטאו ישא האיש ההוא להוציא את האשה ועי׳ בפסחים (דף צא ע״ב):
וחדל לעשות הפסח: שלא נימא דא״כ שיש פסח שני אין עונש כרת אלא אם עבר גם על זמן פסח שני, אבל כל זמן שאפשר להביא פסח שני אינו אלא חסרון זריזות, וכמו שלא עשה חגיגה ביום הראשון, משום הכי כתיב ״והאיש וגו׳⁠ ⁠⁠״.
כי קרבן ה׳ וגו׳: בפסחים (צג,א) איתא דרבי סבירא ליה דקאי על פסח שני אם שגג בראשון והזיד בשני, וכתיב ״חטאו ישא״ שהוא כרת. ואיתא שם שלמד מדכתיב במברך את השם (ויקרא כד,טו) ״ונשא חטאו״, והוא בכרת. וכבר ביארנו בספר ויקרא פרשת אמור (שם) שזה אינו אלא לר״מ דסבירא ליה כינויין בכרת, אבל לרבנן לדעת הרמב״ם דכינוין רק באזהרת איסור בעלמא, צריך לומר דרבי יליף ממקומו דכתיב ״חטאו ישא״ אצל כרת בפסח ראשון והוא הדין בשני. וכן הוא בירושלמי פסחים (ט,ג).
והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה – הנה לא אמר ובדרך רחוקה לא הי׳, אשר לפי ההלכה אם הוא קרוב מירושלים שיעור שיכול לבוא לזמן שחיטתו ולא בא חייב כרת, וכאן אמר ובדרך לא היה דוקא אם לא הי׳ כלל בדרך. וכבר פריך לה בירושלמי. ויעוין באור שמח. לכן השכיל הראב״ע לפרש, דה״ק והאיש אשר טהור אף שהיה בדרך לא רחוקה וחדל לעשות הפסח חייב כרת, שהי׳ לו לזרז ולבוא, ואם הוא טמא, רק שהצבור עושין בטומאה, דצבור עושין בטומאה אז כשלא היה כלל בדרך, רק הי׳ בירושלים או בשילה, או בנוב וגבעון, מקום שעושין פסח בטומאה חייב כרת אם חדל לעשות הפסח, אבל כשהוא בדרך חוץ ממקום שחיטת הפסח, אז פטור, דהא אינו יודע, שהצבור טמאין, שאין הולכין רק אחר רוב הנכנסין לעזרה, והוא טמא, אין עליו חיוב לילך ולהודע שמא הצבור רובן טמאים. ופשוט. ולכן אמר, שהוי״ו של ובדרך הוי וי״ו המחלק, כמו ומכה אביו ואמו. וברור בדבריו.
והאיש – תניא, יכול לא יהא ענוש כרת אלא מי שהיה טהור ולא היה בדרך רחוקה, ערל וטמא שרץ ושאר כל הטמאים מניין, ת״ל והאיש.⁠1 (פסחים ס״ט:)
והאיש – תניא, מניין לרבות את המזיד שאם לא עשה בראשון יעשה בשני, אמר ר׳ זעירא, והאיש – לרבות את המזיד.⁠2 (ירושלמי פסחים פ״ט ה״א)
ובדרך לא היה – ת״ר, היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב, ת״ל ובדרך לא היה והלה היה בדרך.⁠3 (פסחים צ״ד.)
ובדרך לא היה – ת״ר, היה עומד לפנים מן המודיעים ואינו יכול ליכנס מפני גמלים וקרנות המעכבות אותו יכול לא יהא חייב, ת״ל ובדרך לא היה והרי לא היה בדרך.⁠4 (שם שם)
ובדרך לא היה – תניא, היה מן המודיעים ולחוץ והסוס בידו יכול יהא חייב, ת״ל ובדרך לא היה, יצא זה שהיה בדרך.⁠5 (ירושלמי פסחים פ״ט ה״ב)
וחדל – תניא, היה עומד מן המודיעים ולפנים ורגליו רעות יכול יהא חייב, ת״ל וחדל, יצא זה שלא חדל.⁠6 (שם שם)
וחדל לעשות – תניא, היה עומד מן המודעים ולפנים קודם לשש שעות ויצא לו קודם לשש שעות יכול יהא חייב, ת״ל וחדל לעשות, החדל בשעת עשיה חייב החדל שלא בשעת עשיה פטור.⁠7 (שם שם)
ונכרתה הנפש – תניא, רבי יוסי אומר, אשה שוחטין עליה בפני עצמה אפילו בפסח שני, דאמר קרא ונכרתה הנפש – נפש, ואפילו אשה.⁠8 (פסחים צ״א:)
ונכרתה הנפש – תניא, רבי אומר, חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני,⁠9 דכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה – דלא עבד בראשון, אי נמי קרבן ה׳ לא הקריב במועדו – בשני, חטאו ישא, וממאי דהאי חטאו ישא כרת הוא, יליף ממברך את השם דכתיב ביה (ס״פ אמור) ונשא חטאו10. (שם צ״ג.)
האיש ההוא – מה ת״ל האיש – למעוטי קטן מכרת.⁠11 (שם צ״א:)
1. ר״ל כל הטמאים הדומין לו, כגון כל שמאי טומאת ערב הראויין להתקן וכגון טמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח. ולא ידעתי האיך משמע ליה זה מלשון והאיש, ונראה דקיצור לשון הוא, וצ״ל ת״ל והאיש אשר הוא טהור, והבאור הוא, משום דלפי הלשון שמתחיל בו איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה הו״ל לסיים דבר והיפוכו, והאיש אשר לא יהיה טמא לנפש וכמו שסיים בענין דרך רחוקה ובדרך לא היה, ומדשינה וכתב והאיש אשר הוא טהור דריש דלאו דוקא שאינו טמא לנפש אלא כל שעכובו מחמת טהרתו נדחה לפסח שני, וע״ע מענין דרשה זו בתוס׳ פסחים צ״ב ב׳ ד״ה אלו פטורין ובצל״ח שם.
2. עיין בסמוך אות ל״ד השייך לדרשה זו.
3. מודיעים היא עיר הרחוקה מירושלים ט״ו מיל, וכך שיעור מהלך אדם בינוני מהנץ החמה עד זמן שחיטת פסח בין הערבים, וכמש״כ לעיל בפסוק י׳.
4. ר״ל ועל הגמלים וקרנות היה מביא בני ביתו עמו חייב, מפני שאין זה אונס, שהיה לו להשמיט ולילך יחידי ולשחוט, כך פירש״י, ועיין ברמב״ם פ״ב ה״ח מק״פ ובכ״מ, וענין מודיעים עיין לעיל אות כ״ז.
5. ר״ל שמוליך את הסוס בידו, ואם היה רוכב עליו היה מגיע לירושלים, ובאור שם מודיעים עיין מש״כ לעיל אות כ״ז.
6. רק אינו יכול, ועיין משכ״ל אות כ״ז בבאור שם מודיעים.
7. באור שם מודיעים עיין משכ״ל אות כ״ז, ועיין בתוס׳ פסחים צ״ג א׳ ד״ה אלא שכתבו בהמשך דבריהם דאין לומר דבכלל בא הכתוב לפטור על שהרחיק עצמו בדרך רחוקה דס״ד דחייב כרת על זה וכו׳, יעו״ש מש״כ בטעם הדבר שא״א לומר כן, ולפי הדרשה שלפנינו ידעינן ממנה ענין זה דאין חייבין על מי שחדל שלא בשעת עשיה.
8. דקיי״ל שוחטין את הפסח על היחיד אם ראוי לאכלו [ע׳ מש״כ בפסוק הקודם אות כ״ד] וע״ל בפ׳ בא.
9. כגון אם שגג או נאנס ולא הקריב בראשון ושוב הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת על השני, וכן אם הזיד בראשון ושגג או נאנס בשני חייב כרת על הראשון, וכן גר שנתגייר בין פסח ראשון לשני, וקטן שנתגדל בין פסח ראשון לשני.
10. וקסבר מגדף דכתיב ביה כרת (פ׳ שלח) היינו מברך את השם, וכיון דיש כרת במברך את השם יליף זה מיניה נשיאות חטא נשיאות חטא לגז״ש, וטעם דיוק הלשון כאן הוא, כי לכאורה די היה לכתוב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ותו לא, ומאי אשמעינן בזה שסיים כי קרבן ה׳ לא הקריב במועדו דפשיטא הוא, ולכן מפרש דהלשון כי קרבן ה׳ אינו טעם לדבר רק ענין בפני עצמו הוא, והלשון כי משמש בד׳ לשונות וגם הכא יהיה הפירוש כמו אם, וכמו כי תקריב, כי יקרא, כי תפגע, וכדומה, ור״ל אם קרבן ה׳ לא הקריב במועדו חטאו ישא דהיינו כרת, כדמפרש, ולפי״ז לכאורה בא הענין בכפל לשון ולאיזה כונה נכפל, לכן דריש דקאי על שני זמנים, תחלת הפסוק קאי על פסח ראשון, וסופו על פסח שני, ובגמרא איתא עוד דעות שונות בכלל ענין זה, והעתקנו דברי רבי כי הלכה כרבי מחבירו, וכ״פ הרמב״ם.
והנה בהזיד בראשון לדעת הרמב״ם בפ״ה ה״ב מק״פ אינו חייב כרת על הראשון רק אם לא עשה את השני, בשוגג או באונס, אבל אם עשה את השני פטור על הראשון, אבל דעת רש״י בסוגיא כאן בד״ה תשלומין דחייב כרת על הראשון אפילו עשה את השני, ותמיהני על פירושו מפשטות לשון הגמרא כאן בסוגיא (ע״ב) הזיד בראשון ושגג בשני לרבי חייב, למה נקט ושגג בשני, והלא לדעת רש״י חייב אפילו עשה את השני, ולשון זה מורה מפורש כפי׳ הרמב״ם, וכן מורה מפורש כמעט בירושלמי שהבאנו למעלה, מניין לרבות את המזיד שאם לא עשה בראשון יעשה בשני ת״ל והאיש, משמע שעשית השני הוא תקון להעדר העשיה בראשון, ולדעתי כמו ברור הוא שממה שכתבנו הם מקורים נאמנים לדברי הרמב״ם. ודברי רש״י יש ליישב דמש״כ דחייב על הראשון אפילו עשה את השני הוא רק לר׳ נתן דס״ל בגמ׳ חייב על הראשון ופטור על השני יעו״ש, וצ״ע.
11. שאם לא עשה פסח ראשון ושני פטור מכרת. ולכאורה דבר פשוט הוא וא״צ לדרשה, דמהיכי תיתא יתחייב הקטן כרת אחרי דאינו בר עונשין, אך אצטריך לקטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני דהו״א כיון דמחויב לעשות פסח שני, כמבואר בפסחים צ״ג א׳ משום דשני רגל בפני עצמו הוא ואינו תשלומין דראשון, לכן אם לא עשה חייב כרת, קמ״ל דלא, ועיין בתוס׳ כאן.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יד) וְכִֽי⁠־יָג֨וּר אִתְּכֶ֜ם גֵּ֗ר וְעָ֤שָֽׂה פֶ֙סַח֙ לַֽיהֹוָ֔הי״י֔ כְּחֻקַּ֥ת הַפֶּ֛סַח וּכְמִשְׁפָּט֖וֹ כֵּ֣ן יַעֲשֶׂ֑ה חֻקָּ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְלַגֵּ֖ר וּלְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃
If a foreigner lives among you, and desires to keep the Passover to Hashem; according to the statute of the Passover, and according to its ordinance, so shall he do. You shall have one statute, both for the foreigner, and for him who is born in the land.'"
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פסקא עא]
וכי יגור אתכם גר – שומע אני כיון שנתגייר יעשה פסח מיד? תלמוד לומר: כאזרח. מה אזרח בארבעה עשר, אף גר בארבעה עשר.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: הרי שנתגייר בין שני פסחים, שומע אני יעשה פסח שני? תלמוד לומר: כאזרח. מה אזרח שלא עשה את הראשון יעשה את השני, כך כל שלא עשה את הראשון יעשה את השני.
כחקת הפסח – אין לי אלא בפסח אין לי אלא בפסח שוה הגר לאזרח בכל מצוות שבתורה מנין? תלמוד לומר: חקה אחת יהיה לכם. בא הכתוב והשוה הגר לאזרח לכל מצות שבתורה.

Piska 71

"And if there live a proselyte among you, and he would offer a Pesach to the Lord, etc.⁠": I might think that as soon as he converts he offers a Pesach; it is, therefore, written (Ibid.) ("One statute shall there be for you, both) for the proselyte (and for the native"). Just as the native (offers) on the fourteenth (of Nissan), so, the proselyte. R. Shimon b. Elazar says: If one became a proselyte between the two Pesachs, I might think he observes Pesach Sheni; it is, therefore, written "for the proselyte and for the native.⁠" Just as the native who (is obligated to observe the first Pesach and) could not do so observes Pesach Sheni, so all, who are thus obligated, (to exclude from Pesach Sheni the proselyte in the above instance.) "according to the statue of the Pesach": This tells me only of the Pesach that the proselyte is equated with the native. Whence do I derive (the same for) all the mitzvoth of the Torah? From "One statute shall there be for you, both for the proselyte and for the native of the land.⁠" Scripture hereby equates the proselyte with the native in respect to all the mitzvoth of the Torah.
כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה – כל שלימד באזרח לימד בגר.
- חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ – מה אזרח לא הוכשר לו לאכול את הפסח עד שיזרק עליו דם הברית אף הגר לא הוכשר לו לאכול את הפסח עד שיזרק עליו דם הברית מה אזרח אם הזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השני אף הגר אם הזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השני לכך נאמר תורה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ.
וַאֲרֵי יִתְגַּיַּיר עִמְּכוֹן גִּיּוֹרָא וְיַעֲבֵיד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ כִּגְזֵירַת פִּסְחָא וּכְדַחְזֵי לֵיהּ כֵּן יַעֲבֵיד קְיָמָא חַד יְהֵי לְכוֹן וּלְגִיּוֹרַיָּא וּלְיַצִּיבַיָּא דְּאַרְעָא.
And if a stranger sojourn with you, and will perform the Pascha before the Lord, according to the rites of the Pascha, and according to the forms thereof, so shall he do: one statute, shall you have, for the stranger, and for the native of the land.
וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה׳ כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ
וַאֲרֵי יִתְגַּיַּיר עִמְּכוֹן גִּיּוֹרָא וְיַעֲבֵיד פִּסְחָא קֳדָם ה׳ כִּגְזֵירַת פִּסְחָא וְכִדְחָזֵי לֵיהּ כֵּין יַעֲבֵיד קְיָמָא חַד יְהֵי לְכוֹן וּלְגִיּוֹרַיָּא וּלְיַצִּיבַיָּא דְאַרְעָא
וְכִי יָגוּר – לשון גיור
א. ״וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר״ – ״וַאֲרֵי יִתְגַּיַּיר עִמְּכוֹן גִּיּוֹרָא״ הוא תרגום תמוה, כי גָּר (פָּעל משורש גו״ר) אינו לשון גיור, שכן הוא בא במקרא בשלוש הוראות: [א] שָׁכַן; [ב] יָרֵא; [ג] הִתְגָּרָה, זָמַם לְהַתְקִיף. בפסוקנו ״⁠ ⁠⁠״וְכִי יָגוּר״ משמעו וכי ישכון, כבהוראה הראשונה, לשון מגורים – ומשמעות זו עצמה מתורגמת באונקלוס בשלושה אופנים: בלשון ישיבה כגון, ״וַיָּגָר אברהם בארץ פלישתים״ (בראשית כא לד) ״וְאִתּוֹתַב אַבְרָהָם״, בלשון דירה כגון ״וַיָּגָר שם במתי מעט״ (דברים כו ה) ״וְדָר תַמָּן״, אבל גם בלשון גִּיּוּר כבפסוקנו. ואולם התרגום בלשון גיור תמוה, כי מה ענין גיור למגורים? עיין שמות יב מח באורנו ליישוב הענין, ותמצית הדברים: כאן הוכחה לעיקרון תרגומי שנתבאר בפסוק ״תדשא הארץ דשא״ (בראשית א יא) ״תַּדְאֵית אַרְעָא דִּתְאָה״: הקפדת ת״א על צימוד השם והפועל בנאמנות לסגנון הכתוב. כלומר, בצירופים מסוג ״וכי יָגוּר אתכם גֵּר״, ״וְלַגֵּר הַגָּר בתוכם״ המיוסדים על שם+פועל, או פועל+שם, מכיוון שתרגם ״גר״ גִּיּוֹרָא, נדרש לתרגם גם ״יָגוּר״ בפועל גו״ר כלשון גיור, לשמירת הצימוד הלשוני. ואמנם ״יגור״ הומר עם ״גיור״ רק בפסוקים בהם מצורף פועל גו״ר לשם גֵּר וזאת לשמירת הצימוד אף על פי שהוא בניגוד לפשט הלשון.
חילופי תרגום למילה חוזרת
ב. ״כְּחֻקַּת הַפֶּסַח .. חֻקָּה אַחַת״ – ״כִּגְזֵירַת פִּסְחָא.. קְיָמָא חַד״. מאחר שתרגם ״כְּחֻקַּת הַפֶּסַח״, ״כִּגְזֵירַת פִּסְחָא״ – מדוע ״חֻקָּה אַחַת״ תרגם ״קְיָמָא חַד״? מתברר ש״חוק״ או ״חוקה״ מתורגמים בארבע לשונות: קְיָם, גְּזֵירָא, חוּלְקָא ונִמּוֹסָא ובעל ״באורי אונקלוס״ קבע בהם כללים:
[א] ״חוק״ הנאמר על כלל המצוות מתורגם קְיָם, כגון ״שמע אל הַחֻקִּים ואל המשפטים״ (דברים ד א) ״שְׁמַע לִקְיָמַיָּא וּלְדִינַיָּא״. גם לשונות ״חֻקַּת עולם״ או ״חָק עולם״ מתורגמים קְיָם, כגון ״חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ״ (שמות יב יד) ״קְיָם עָלַם תֵּיחַגּוּנֵּיה״, ״חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם״ (ויקרא ו יא) ״קְיָם עָלַם לְדָרֵיכוֹן״. והטעם: כמו שהשמות בְּרִית או שְׁבוּעָה מתורגמים קְיָם [כגון ״וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית״ (בראשית ט יג) ״לְאָת קְיָם״, ״אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה״ (במדבר ל ג) ״יְקַיֵּים קְיָם״] גם ״חוק״ במשמע מצווה מתורגם קְיָם, ״שהוא מושבע עליה מהר סיני״ (משנה שבועות ג ו) והיא הברית שבין הקב״ה לישראל. וכן בפסוקנו ״חֻקָּה אַחַת״ – ״קְיָמָא חַד״.
[ב] ״חוק״ הנאמר על פרטי המצוות מתורגם גְּזֵירָא, כדי להטעים שפרטים הם גזירת מלך וגם אם לא נדע טעמם נתחייבנו לשומרם. ומכיוון שכאן ״כְּחֻקַּת הַפֶּסַח״ עוסק בפרטי המצווה תרגם ״כִּגְזֵירַת פִּסְחָא״. וכן לעיל: ״כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו״ (פס׳ ג) ״כְּכָל גְּזֵירָתֵיהּ וּכְכָל דְּחָזֵי לֵיהּ״, כי גם שם מדובר על פרטים שונים.⁠1
גם ״חוק״ במשמע צו מלכות מתורגם גְּזֵירָא כגון ביוסף ופרעה: ״וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק״ (בראשית מז כו) ״וְשַׁוִּי יָתַהּ יוֹסֵף לִגְזֵירָא״, ״מדוע לא כִלִּיתֶם חָקְכֶם״ (בראשית ה יד) ״מָדֵין לָא אַשְׁלֵימְתּוּן גְּזֵירַתְכוֹן״.
[ג] ״חוק״ במשמע מנה קצובה [כמו: ״וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ״ (משלי לא טו וברש״י: מזון הקצוב להם)] מתורגם חוּלְקָא או חוּלָק כגון, ״כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה״ (בראשית מז כב) ״אֲרֵי חוּלָקָא לְכוּמְרַיָּא״, ״כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא״ (ויקרא י יג) ״חוּלָקָךְ וְחוּלָק בְּנָךְ הִיא״.
[ד] ״חוק״ עכו״ם מתורגם נִמּוֹסָא כגון ״וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ״ (ויקרא יח ג) ״וּבְנִמּוֹסֵיהוֹן לָא תְהָכוּן״, עיין שם בהרחבה.
ג. ״וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ״ – ״וּלְיַצִּיבַיָּא דְּאַרְעָא״, נטוע בארץ – נתבאר בשמות יב יט.
1. על פי זה תרגם גם בפרשת פרה אדומה ״זאת חֻקַּת התורה״ (במדבר יט ב) ״דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״, כי גם חֻקַּת האמור שם מוסב על הפרטים כגון שלא עלה עליה עול, דיני שריפתה וכל המצוות התלויות במי נדה. וכן בשלש פרשות נוספות העוסקות בפרטי מצוות תרגם גְּזֵירָא: בפרשת נחלות העוסקת בפרטי דיני ירושה ״והיתה לבני ישראל לְחֻקַּת משפט״ (במדבר כז יא) ״וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִגְזֵירַת דִּין״, בפרשת גיעולי מדין הפורטת סוגי כלים תרגם ״זאת חקת התורה״ (במדבר לא כא) ״דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״ ובפרשת ערי מקלט המפרטת את דיני הרוצחים תרגם ״והיו אלה לכם לְחֻקַּת משפט לְדֹרֹתֵיכֶם״ (במדבר לה כט) ״ לִגְזֵירַת דִּין״.
וארום יתותבא עמכון גי⁠(זל){ור} ויעבד פסחה קדם י״י כקיימויב דפסח וכסדרי דינוי כדןג יעבד גזירת אורייתהד חדה יהיווי לכון ולגיורה וליציבהה דארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתותב״) גם נוסח חילופי: ״יתגייר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כקיימוי״) גם נוסח חילופי: ״כקיימה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדן״) גם נוסח חילופי: ״כן״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גזירת אורייתה״) גם נוסח חילופי: ״אחווייה״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולגיורה וליציבה״) גם נוסח חילופי: ״ולגיורייה וליציביה״.
וארום אין יתגייר עימכון גייורא ויעבד פיסחא קדם י״י כא⁠{ח}⁠וויית גזירת פיסחא וכדחזי ליה הכדין יעבד קיימא חדא יהי לכון ולגיורא וליציבא דארעא.
And if the stranger who is sojourning with you will perform the Pascha before the Lord; he shall do it after the proper manner of the Paschal decree, according to its form so shall he do it. You shall have one statute, both for the sojourner and for the native of the land.
וְכִי יָגוּר אִתְכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח – שׁוֹמֵעַ אֲנִי, כֵּיוָן שֶׁנִּתְגַּיֵּר יַעֲשֶׂה פֶסַח מִיָּד. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּלְאֶזְרַח״, מָה אֶזְרַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר אַף הַגֵּר בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר הֲרֵי שֶׁנִּתְגַּיֵּר בֵּין שְׁנֵי פְסָחִים, שׁוֹמֵעַ אֲנִי יַעֲשֶׂה פֶסַח שֵׁנִי. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּלְאֶזְרַח״, מָה אֶזְרַח, שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי, כָּךְ כֹּל שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה. אֵין לִי אֶלָּא פֶסַח שֶׁהִשְׁוָה אֶת הַגֵּר לָאֶזְרָח, בְּכָל מִצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה מִנָּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר״, בָּא הַכָּתוּב וְהִשְׁוָה אֶת הַגֵּר לָאֶזְרָח בְּכֹל מִצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
הָאֶזְרָח וְהַגֵּר – מָה אֶזְרָח לֹא הֻכְשַׁר לוֹ לֶאֱכֹל אֶת הַפֶּסַח עַד שֶׁיִּזָּרֵק עָלָיו דַּם בְּרִית, אַף הַגֵּר לֹא הֻכְשַׁר לוֹ לֶאֱכֹל אֶת הַפֶּסַח עַד שֶׁיִּזָּרֵק עָלָיו דַּם בְּרִית. מָה אֶזְרָח אִם הֵזִיד וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי, אַף הַגֵּר הֵזִיד וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. ״(תּוֹרָה) [חֻקָּה] אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר ״וְגוֹ׳.
וַאִן דַכַ׳לַ פִיכֻּם דַכִ׳ילֵ פַליַצנַע פַצחַא לִלָּהִ כַּרַסםִ אלּפַצחִ וַחִכּמִהִ כַּדַ׳אךַּ יַצנַעֻ אִד׳ שַׁרִיעַתֹ וַאחִדַתֹ תַּכֻּוןֻ לַכֻּם לִלדַכִ׳ילִ וַצַרִיחִ אלאֻמַתִ
ואם נכנס בכם מי שנכנס, אזי שיעשה קרבן פסח אל ה׳ לפי חקי הפסח ומשפטיו, ככה יעשה, כי הלכה אחידה תהיה לכם ולאדם הנכנס, שהוא בן האמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

וכי יגור ועשה פסח – יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד? תלמוד לומר: חקה אחת וגו׳. אלא כך משמעו: כי יגור גר ועשה פסח, ובא עת לעשות פסח עם חבריו,⁠א כחקה וכמשפט יעשה.
א. כן בכ״י אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1, דפוס רומא: ״חברו״. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, ליידן 1: ״חביריו״. בכ״י לונדון 26917: ״חבירו״.
וכי יגור אתכם גר ועשה פסח AND IF A STRANGER SHALL SOJOURN AMONG YOU, AND WILL KEEP THE PASSOVER [ACCORDING TO THE ORDINANCE OF THE PASSOVER … SO SHALL HE DO] – One might think that this verse implies that anyone who becomes a proselyte (גר) must keep the Passover offering rite immediately after his circumcision (even though it has not taken place just before Passover), therefore Scripture states, "yo shall have one ordinance, [both for the stranger, and for him that was born in the land]" (which implies that just as the native brings the offering on the fourteenth of Nisan, so the proselyte, too, must bring it only on the fourteenth of Nisan; cf. Rashi on Shemot 12:48). What the first part of the verse implies is, therefore, the following: "and if a proselyte will sojourn among you, and comes to celebrate the Passover rite together with his fellows, then according to the ordinance of the Passover and according to the manner thereof shall he do" (i.e. ועשה פסח is not a predicative clause – when he becomes a proselyte then shall he offer the Passover, i.e. offer it immediately – but it is a conditional clause, coordinate to וכי יגור אתכם and the apodosis begins with כחקת הפסח etc.) (Sifre Bemidbar 9).
פס׳: וכי יגור אתכם גר – שמא תאמר יעשה פסח מיד כשיתגייר ת״ל כחוקת הפסח וכמשפטו.
כן יעשה – בזמן שישראל עושין יעשה. וכדין שישראל עושין יעשה.
חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ – אמר רבי שמעון בן אלעזר הרי שנתגייר בין שני פסחין. יכול יעשה פסח שני ת״ל חקה אחת יהיה לכם ולגר מה אתם 1לא עשה את הראשון יעשה את השני בזמן שנדחה מפני הטומאה. יצא זה שנתגייר בין י״ד בניסן לי״ד באייר שלא היה לו רשות לעשות את הראשון הואיל וכן לא יעשה את השני.
ולאזרח הארץ2בא הכתוב והשוה את הגר לאזרח לכל מצות שבתורה:
1. לא עשה את הראשון. כי סבר פסח שני תשלומין דראשון הוא וגר הואיל ולא היה ראוי לעשות את הראשון לא יעשה את השני:
2. בא הכתוב והשווה את הגר. פי׳ מדכתיב חוקה א׳ קאי על שאר המצות וכ״ה בספרי:
וכי יגור אתכם גר – גם הוא יעשה פסח שני כמשפט.
ויש אומרים: כי הטעם: על פסח ראשון.
AND IF A STRANGER SHALL SOJOURN AMONG YOU. He too shall observe the second Passover1 in accordance with the ordinance. Others say that the reference is to the first Passover.⁠2
1. If unclean or far off.
2. The Passover observed in Nisan.
וכי יגור אתכם גר – גם הוא ידחה לפסח שיני, אם הוא טמא מת בראשון או בדרך רחוקה, דפסח כבר נאמר [ב]⁠בא אל פרעה (שמות י״ב:מ״ח-מ״ט) שיעשנו.
וכי יגור אתכם גר – IF A FOREIGNER LIVES AMONG YOU – He too will postpone [his sacrifice] to the second Passover if he is impure from contact with a dead body on the first [Passover] or on a far journey, for it was already said in Bo el Paroh (Shemot 12:48-49) that he shall keep the Passover.⁠1
1. In other words, this verse must be coming to teach that the laws of the second Passover apply also to a sojourner and not that the laws of the first Passover apply to him for that was already taught in Shemot.
וכי יגור אתכם גר – אהדריה קרא לפסח שני.
וכי יגור אתכם גר, "and when a stranger has taken up temporary residence amongst you;⁠" at this point the Torah reverts back to the rules governing the "second,⁠" or "substitute" Passover.
וטעם וכי יגור אתכם גר – לצוות הגרים בפסח זה של מדבר, כאשר יצוה בו לישראל.
ויתכן כי מה שאמר בסדר בא אל פרעה: וכי יגור אתך גר ועשה פסח (שמות י״ב:מ״ח) – הוא על פסח מצרים, כי הפרשה ההיא על פסח מצרים נאמרה, כאשר פרשתי שם (רמב״ן שמות י״ב:מ״ג). והיה במשמע כי הגרים היוצאים ממצרים ערב רב יעשו פסח, שאף הם היו באותו הנס, אבל המתגיירים אחרי כן במדבר או בארץ לא יתחייבו בפסח, שלא היו הם או אבותיהם בכלל: ואותנו הוציא משם (דברים ו׳:כ״ג). לפיכך הוצרך בכאן לחייבם בפסחי דורות במדבר ובארץ.
AND IF A STRANGER SHALL SOJOURN AMONG YOU. The purpose of this is to command the stranger to bring this Passover-offering in the wilderness just as He commanded the Israelites. It is possible that when He said in Seder 'Bo El Par'oh' (Go in unto Pharaoh),⁠1 And when a stranger shall sojourn with thee and will keep the Passover,⁠2 it refers [only] to the [original] Passover kept in Egypt, for that section was said with reference to the Passover of Egypt, as I have explained there. In that case we might have thought that those strangers who joined us in going out from Egypt, the mixed multitude,⁠3 should keep the Passover, because they were also included in that miracle [of the exodus], but those who become proselytes afterwards, in the desert or in the Land of Israel, [we might have thought] do not have to bring the Passover-offering, since neither they nor their ancestors were included among [those of whom it is said], and He brought us out from thence;4 therefore He had to make them liable here to bring the Passover-offering in [subsequent] generations, in the wilderness and in the Land.
1. Exodus 10:1.
2. Ibid., 12:48.
3. Ibid., (38).
4. Deuteronomy 6:23.
וכי יגור אתכם גר – כתב הרמב״ן לכך הוצרך לצוות הגרים בפסח זה כי מה שנאמר בפרשת בא וכי יגור אתך גר ועשה פסח נאמר על פסח מצרים שכל אותה הפרשה אינו מדברת אלא בפסח מצרים והיה במשמע כי הגרים של ערב רב יעשו פסח שגם הם היו בנס אבל במדבר ולדורות לא יתחייבו בפסח שלא היו אבותיהם בכלל ואותנו הוציא משם לפיכך הוצרך בכאן לחייבם בפסח מדבר ולדורות:
וכי יגור אתכם גר, "when a proselyte shall dwell amongst you, etc.⁠" Nachmanides writes that the reason why in connection with proselytes the Torah emphasized how and under what circumstances he may observe the Passover rites, whereas nothing like this is said about his observing most of the other commandments, is because the parallel paragraph in Exodus 12,48 applied only to converts that had converted prior to the Exodus. If the Torah had not repeated the legislation here, we would have thought that these converts were not obligated to observe the Passover in the desert or subsequently, as their fathers had not been redeemed from slavery, never having been slaves in Egypt.
וכי יגור אתכם גר – כולל לדין פסח ראשון ושני.
וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה׳ – רוצה לומר פסח שני, כיון שלא נתחייב בראשון, שהרי לא היה גר בראשון ולא נתחייב בו.
כחקת הפסח וכמשפטו – ׳כחקת הפסח׳ אלו מצוות שבגופו, כמו שזכרנו, ו׳כמשפטו׳ הוא מצוַת ׳על מצות ומרֹרים׳, ולזה לא אמר ״וככל משפטיו״, כי לא היה נוהג בפסח שני ממשפטי הפסח כי אם אכילתו על מצות ומרורים. מכאן למדנו שהקטן שלא נתחייב בראשון והגדיל כשבא השני - חייב בפסח שני. וראוי שתדע שאשר אירע בו פסול אַחַר שנשחט הפסח עליו - פטור מפסח שני, שהרי הקריב קרבן ה׳ במועדו.
יש לשואל שישאל איך עשו בני ישראל הפסח בשנה השנית, והנה לא מלו בניהם הילודים במדבר, כמו שנזכר בספר יהושע (ה, ד-ז), והנה מילת בניהם מעכבת אותם משחיטת הפסח, כמו שביארנו בפרשת בא אל פרעה. ואי אפשר שלא נולדו רבים בשנה הראשונה.
והנה התר זה הספק הוא לפי דעתי כי בשנה הראשונה לא נסעו ממדבר סיני, אך עמדו שם ימים רבים, כמו שזכר בזאת הפרשה, כי בשנה השנית בחודש השני בעשרים לחודש נסעו ממדבר סיני; ולפי שעמדו שם ימים רבים יתכן שמלו שם הילודים במדבר אז, ולזה היה אפשר להם לעשות הפסח. ואמנם מן אז והֵנָּה לא היה אפשר להם למול, כי לא נודע להם שיתעכבו במקום אחד שלושה ימים, ולזה לא מלו עד בוא יהושע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

והנה זכר כאן פסח הגר לפי שהגר שנתגייר במצרים כבר נזכר בסדר בא אל פרעה שיעשה את הפסח מפני שגם הוא זכה בניסי היציאה. אבל אם אולי היה פרסי בחדש הראשון ולא עשה פסח ונתגייר קודם החדש השני. צותה התורה שהגר אשר כזה יעשה פסח שני כי הנה הפסח השני הוא רגל בפני עצמו ואינו תשלומי פסח ראשון. ולכן ינהג בו מי שלא נהג בפסח הראשון ואמר כחוקת הפסח על המצוות שבגופו.
ואמר וככל משפטיו1 על המצות ומרורים ושאר הדברים שעל גופו. ולא היה א״כ המצוה הזאת לגר כפולה ומיותרת במקום הזה. והותרה בו השאלה הח׳:
1. כן בדפוסים. בפסוק: ״וכמשפטו״.
חקה אחת יהיה לכם – פה במדבר.
ולגר ולאזרח הארץ – בארץ ישראל.
חקה אחת יהיה לכם, here while you are in the desert.
ולגר ולאזרח הארץ, once you will have settled in the land of Israel.
וְלַגֵּר: הגימ״ל דגושה. [וְלַגֵּר].
וכי יגור – אמר בתוספת ו׳, נתכוון בזה להטיל על ישראל משפט הגרים לבל יזלזלו במצות, ולזה אמר וכי יגור מוסיף על ענין ראשון, ומה ענין ראשון לבני ישראל גם זה לישראל.
ועשה וגו׳ – צריך לדעת למה כתב ועשה בתוספת ו׳ בתחלת ענין. עוד למה הוצרך לחזור לומר כן יעשה, והיה נראה לומר שבא לשלול גר תושב ולזה אמר וכי יגור אתכם גר ויהיה מאותם שעושים פסח דהיינו גר שמקיים התורה על זה אני מצוך כחקת הפסח וגו׳ כן יעשה, ואין פירוש זה מספיק כי מובן הוא הדבר שאינו מדבר אלא בגר גמור.
ויתבאר על פי דבריהם ז״ל בספרי (כאן) וזה לשונם רשב״א אומר הרי שנתגייר בין ב׳ פסחים שומע אני יעשה ב׳ תלמוד לומר ולאזרח, מה אזרח שלא עשה וכו׳ ע״כ, והוא מאמר הכתוב ועשה בתוספת ו׳ לומר אם היה בן מעשה הראשון אז יתחייב לעשות ב׳ כשלא הוכשר, וכפי זה אומרו ועשה תנאי הוא אז הוא כחקת הפסח וגו׳ יעשה, פירוש חקת הפסח הוא שישנו גם כן בתשלומין, אבל אם אינו בפסח אחד אינו בפסח ב׳.
עוד נראה לפרש בהעיר עוד למה פרט הכתוב הגר במצוה זו מכל המצות, והגם שאמרו ז״ל (ספרי) וזה לשונם אין לי אלא פסח שהשוה הגר לאזרח כל המצות שבתורה מנין תלמוד לומר חקה אחת וגו׳ עד כאן. עם כל זה למה לא בחר לפרט אלא במצות פסח. אכן לצד שיש מקום לומר שאין הגר חייב בפסח לפי שלא היה לא הוא ולא אבותיו במצרים ואין מקום למעשה פסח אצלם כי לא פסח ה׳ על בתיהם במצרים, וזה דומה למאמרם ז״ל שאמרו (ביכורים פ״א) גר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר וכו׳ כמו כן הדבר הזה, לזה חידש הכתוב דין זה כאן ואמר וכי יגור אתכם גר ועשה פסח הוסיף בו תוספת פירוש שהגם שאינו מהיוצאים ממצרים אף על פי כן מלבד שצריך לעשות כל המצות ואף גם זאת ועשה פסח וגו׳.
ודקדק לומר אתכם לומר שהגם שאתם רואים זה חדש מקרוב בא עם כל זה אתכם הוא כאחד ממנו, ויציאתנו ממצרים היתה גאולת עולם גם לנפש הגר, הגם שלא היה בנגלה היה בנסתר, כי שורש הקדושה אחד הוא וכשהיו אבותינו במצרים היתה כללות הקדושה טבועה בטומאת מצרים ואם חס ושלום הי׳ כללות הקדושה נטבע אין תרופה לענפים כי הכל הולך אחר העיקר והצלת העיקר נוגעת גם לענפים.
ואמר כחקת הפסח, חש הכתוב שיאמר האומר הן האמת כי עשה יעשה כל משפטי פסח אבל דברים שהם ממש דברי שקר כמו שתאמר להגיד עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו וגו׳ וכדומה עדיין דן אנכי כי לא ישעו בדברי שקר, תלמוד לומר כחקת הפסח כי יכול יוכל דבר כדברים האלה כי היה היה גם הוא במצרים בבחינת השרשים, ועיין מה שפירשתי בפסוק (שמות כג) ואתם ידעתם את נפש הגר.
ואומרו כן יעשה בא לחובה שלא תאמר שלא בא הכתוב אלא לרשות שיכול לומר כן תלמוד לומר כן יעשה חובה, ומאמר חקה אחת בא להשוות כל התורה כולה.
וכי יגור אתכם גר, And if a proselyte dwells amongst you, etc. The reason that this paragraph commences with the conjunctive letter ו is to warn the Israelites to ensure that these proselytes do not make light of the Torah's commandments. Just as the previous paragraph addressed itself to the Israelites so this paragraph also addresses itself to the Israelites.
ועשה פסח לשם, and he prepares the Passover for the Lord, etc. Why did the Torah uses the conjunctive letter ו at the beginning of the word ועשה? Furthermore, why did the Torah have to write וכן יעשה, "and so he shall do" at the end? One tends to believe that the Torah wanted to make certain that we understand that this legislation does not apply to a resident stranger, i.e. a stranger who has only accepted to observe the seven Noachide laws, but that only a Jew, i.e. a גר צדק, a true convert, is allowed to partake in the Passover observance. This is not a totally satisfactory explanation as we would not have assumed that anyone who is not Jewish would be included in that legislation.
Perhaps we should look at what the Sifri has to say on the subject. Here is the quotation from Sifri. "Rabbi Shimon ben Eleazar says that I could have thought that the legislation applies to someone who converted between the dates of the first Passover and that of the second Passover. By writing ולגר ולאזרח הארץ, the Torah makes clear that the legislation applies equally to the convert and to the natural-born Jew. The Torah makes it plain that just as the second Passover can be observed only by someone who should have observed the first Passover but did not, so the recent convert who did not yet have an obligation to observe the Passover in the month of Nissan cannot observe it in the month of Iyar following his conversion. He has to wait until Nissan in the year following his conversion. This is the reason.⁠" This then accounts for the letter ו at the beginning of the word ועשה, i.e. if the convert in question would have been obliged to observe the first Passover he is now obliged to observe the second Passover if for some reason beyond his control he could not observe the Passover on the 14th of Nissan. The word ועשה represents a condition then. The words כחקת הפסח mean that just as the first Passover could be made up for by a second Passover by natural-born Israelites under certain conditions, the same conditions apply to the recent convert to Judaism.
We need to ask ourselves why the Torah singled out the Passover legislation for detailing the convert's obligation to fulfill the commandments similar to the natural-born Israelite. Why did the Torah not mention this in some other context? I believe the reason is simply that logic dictated that the convert should not observe this commandment at all as it recalls an event which occurred to the forefathers of the natural-born Jews and for which the recent convert has hardly any obligation to observe any remembrance, seeing neither he nor his ancestors had been part of the enslavement and the Exodus. God had not "passed over" the houses of the ancestors of that convert, after all. The matter could have been viewed as similar to the legislation of the bringing of the first ripe fruit to the Temple when the farmer bringing the gift recites his gratitude to God who took him (his ancestors) out of Egypt and gave him the land of Israel as a heritage (Deut. 26,3-10). The Mishnah in Bikkurim chapter 1 states that whereas a convert is obliged to bring this offering he does not read the passage detailed in the chapter we quoted. We could have assumed that similar restrictions would apply to a convert's observance of the Passover rites. This is why the Torah chose to mention the convert's obligation in connection with Passover rather than with any of the other 612 commandments.
The Torah was particular to write the word אתכם, "with you,⁠" to tell us that although we might view the convert as a most recent addition to Judaism, a "Johnny come lately,⁠" God wants us to relate to him as if he had always been Jewish. Our Exodus from Egypt also brought potential freedom to the soul of the person who has now converted to Judaism. This is so despite the fact that he was neither physically nor spiritually present at the time. Everything that is holy emanates from the same root. When our ancestors were in Egypt the whole concept of holiness was on the point of "drowning" with them in the moral abyss called Egypt. Had Israel succumbed to the influence of that center of impurity, God forbid, the person who now converted to Judaism could not have done so as holiness had already "drowned" while our forefathers were slaves in Egypt. Every little spark of holiness strives to merge with the seat of holiness, its base. Once the center of holiness was saved from "drowning,⁠" this enabled the scattered sparks of holiness throughout the universe to search for their roots and to eventually rejoin the mainstream of sanctity, the Jewish people.
When the Torah writes כחקת הפסח, this suggests that there is something lacking rationale in this legislation. The Torah was afraid that whereas we would accept that the convert is to observe the Passover laws in principle, he is nevertheless not to recite words which are outright lies. We refer to such recitals as: "we have been slaves in the land of Egypt when God took us out from there, etc.⁠" The Torah therefore writes כחקת הפסח to teach us that the convert may even recite such paragraphs from the Bible without making a liar of himself. The roots of sanctity which he now embraces had been in Egypt, i.e. he had his roots in Egypt. Please refer to what I have explained on Exodus 23,9 "for you know the soul of the stranger.⁠"
The reason the Torah adds the words כן יעשה, "he shall do so,⁠" is to make clear that the convert is not only allowed to participate fully in the Passover rites but he is commanded to do so. The words חקה אחת teach that the whole Torah is to be viewed as something indivisible.
וכי יגור אתכם גר – זה גר צדק ולא גר שער:
ועשה פסח – וירצה לעשות הפסח עם כל ישראל כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה. והנה מצות הגרים בפסח כבר נאמרה בפרשת בא, אבל שם לא בא הצווי אלא על פסח מצרים, והיה במשמע רק על הגרים שנתגיירו בצאתם ממצרים, שאף הם היו באותו הנס ובכלל ואותנו הוציא משם, וכאן צוה אף על הגרים שנתגיירו במדבר או בארץ לחייבם בפסח דורות, ויתכן עוד שבפסח שני הכתוב מדבר, שהגר שנתגייר קודם הפסח ונאנס ולא עשה את הפסח במועדו, או שנתגייר בין שני פסחים, שגם הוא יעשה פסח שני ככל משפטיו:
ועשה פסח – לא שיעשהו אם ירצה, כמו שנראה מתרגום רמבמ״ן, אלא כמו שפירש רש״י.
ועשה פסח לה׳ – אין ספק שאין פירושו אלא כפירוש רש״י, כשיתגייר גר ואח״כ יבא זמן לעשות פסח ויעשה פסח, צריך שיעשהו ככל חקותיו וככל משפטיו (אע״פ שלא יצא ממצרים לא הוא ולא אבותיו), וזה בין לענין פסח ראשון בין לענין פסח שני. ומלת וירצה שכתב המבאר, ומלת ווילל שכתב המתרגם, אינן נכונות.
and he makes the paschal sacrifice. Not that he makes it “if he wishes,” as it would appear from Mendelssohn’s translation, but the phase is to be understood as Rashi interpreted it: when a foreigner converts and afterwards the time comes to make the paschal sacrifice, he must make it in accordance with all of its statutes and laws (even though neither he nor his ancestors came out of Egypt). This rule applies both to the regular Passover [Pesaḥ Rishon] and to the “second” Passover [Pesaḥ Sheni, which is discussed in this section]. The word ve-yirtseh added by the Biur commentator [Jaroslav, who says ve-yirtseh la’asot ha-pesaḥ (“and he wants to make the paschal sacrifice”)], and the [German] word will written by the translator [Mendelssohn, who says und das Pesaḥ mit machen will (“and he wants to make the Pesaḥ with you”), are incorrect.
וכי יגור וגו׳ – עיין פירוש שמות יב, מח. הכתוב מדגיש כמה פעמים שבנוגע להלכות הפסח, הגר והאזרח הינם שווים, והשוויון הזה יכול להיחשב כבסיס לשוויון הזכויות של הגר באופן כללי. שכן על ידי עשיית קרבן הפסח הוא מצרף עצמו אל כל העבר היהודי, אשר הופך מכאן ולהבא לעברו שלו; ובכך – כפי שכבר ביארנו שם – מתבטלים כל ההבדלים העשויים לנבוע מהבדלי המוצא שלהם. כאן בפסח שני צריך להבליט שוויון זה במיוחד, משום שכאן ייתכן מצב שהגר יקריב את הפסח לבדו [גר שנתגייר בין שני פסחים].
לגבי פסח ראשון נאמר רק שאין להוציאו מכלל הציבור, ואילו כאן נאמר שגר שנתגייר בין שני פסחים חייב להביא פסח שני, אף על פי שהחיוב הלאומי להקריב פסח ראשון לא חל עליו כלל וכלל; וכבר עמדנו על כך לעיל בפסוק יג.
כחקת הפסח וכמשפטו וגו׳ בא ללמדנו שהוא חייב בפסח בכלל, ובפסח ראשון בפרט, ואילו חיובו להקריב פסח שני נכלל במאמר ״חקה אחת״ וגו׳ (עיין פירוש פסוק ג).
וכי יגור אתכם גר – מאמר זה הובא גם במכלתא (סי׳ צז) עמ״ש גבי פסח ראשון וכי יגור אתך גר, ושם בארתי עפ״י הכלל שבידי שיש הבדל בין לשון הגר בתוככם ובין הגר אתכם, שהגר אתכם מורה שנתגייר מקרוב, והלמוד הראשון שלא יעשה פסח ראשון למד מפ׳ בא, והלמוד השני שלא יעשה פסח שני למד מפה, וסתמא זו כר׳ נתן (בפסחים דף צג) שגר שנתגייר בין שני פסחים פטור מפסח שני, ומ״ש אין לי אלא הפסח ששוה גר לאזרח התבאר בארוכה בהתו״ה ויקרא (סי׳ קצא):
וכי יגור אתכם גר וגו׳: בפסחים שם (צג,א) פליגי רבי ורבי נתן בגר שנתגייר בינתים או קטן שנתגדל בינתים, וסבירא ליה לרבי דחייב בפסח שני. וא״כ פירוש המקרא ״וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה׳⁠ ⁠⁠״ היינו פסח שני, והכי פירושו, ״וכי יגור אתכם גר״ בין זמן ראשון לשני, ״ועשה פסח״ שני, ועל זה כתיב ״כחוקת הפסח וכמשפטו״. והיינו שכתב הרמב״ן בפסוק ג׳ דבפסח שני כתיב ״חוקים ומשפטים״, ותמהו על זה הרבה, אבל לדעת רבי ודאי כן הוא.
מיהו לר׳ נתן דסבירא ליה שאין גר שנתגייר בינתים מביא פסח שני, א״כ מיירי בגר שנתגייר לפני פסח ראשון. והכי נדרש בספרי. ופירוש ״חקה אחת יהיה לכם וגו׳⁠ ⁠⁠״ – כמו קטן שנתגדל בינתים אינו עושה פסח שני, כך גר שנתגייר בינתים, ולא נימא דגר שאני שהיה יכול להתגייר לפני ראשון, ודומה לגדול שלא עשה בראשון, משום הכי כתיב ״חוקה אחת וגו׳⁠ ⁠⁠״ דמי שלא הגיע זמנו לעשות פסח ראשון אינו עושה פסח שני.
וכי יגור אתכם גר – פשוט, דכוונתו כרבי, דגר שנתגייר בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני. ולכן אמר חקה אחת כו׳ ולאזרח הארץ, שזה לשון זר, שכבר אמר לכם ולגר, אבל קמ״ל, דבין שכל העושים פסח שני הם טמאים או שאחד מהן טמא או גר, שלא נתחייב בפסח ראשון, א״כ לא שייך טעם הגמ׳ מפני הטומאה דחיתו כו׳ חקה אחת לכם, שאינו דוחה את הטומאה, והיחיד כציבור שוין. ולר׳ יהודה דאמר, דדוחה הטומאה, הפי׳ דסבר בירושלמי, דאם ניתן רשות לבנות בהמ״ק קודם פסח שני עושין הצבור בשני, וזה חקה אחת לכם, היינו לכל הצבור, שלא הי׳ להם בהמ״ק לעשות פסח בראשון, ולגר שנתגייר בין שני פסחים, ולאזרח שלא עשה בראשון יעשה השני. ודו״ק.
חקה אחת כו׳ לגר ולאזרח הארץ – בכל התורה כתוב אזרח לבדו, רק גבי פסח כתוב אזרח הארץ. נראה עפ״י שיטת רבותינו בתוס׳, דכל מי שאין לו קרקע פטור מעשות הפסח. ובזה אמרתי מה דנסתפקו בני בתירא אם פסח דוחה שבת ולא פשטו מפסח מדבר, משום דבפסח מדבר לא היו יכולים להפקיר קרקע שלהם, דחזרה ביובל הבא ואין זה הפקר מפקיע קנין הגוף של המפקיר ועדיין מחויב בראי׳ ובפסח, דלא יחמוד איש ארצך, אבל בבית שני, שלא נהגה יובל מן התורה הואיל ואין כל יושביה עליה, וא״כ יכולים להפקיר קרקעות ויהיו פטורים מפסח, סד״א דלא דחי שבת, כדברי הר״ד דייטש בתשו׳ חתם סופר אורח חיים סימן קכ״ד. יעו״ש.
ואם כן בגר שאין לו קרקע רק שדה מקנה, ואם יפקיר אותה לא תחזור ביובל, והואיל ויכול להפקיר שדהו ולהפקע מחיוב פסח סד״א דלא דחי פסח שלו שבת, אמר חוקה אחת לכם ולגר הגר ולאזרח הארץ כמו שאזרח הארץ אינו יכול להפקע ע״י הפקר ממצות פסח, דתחזור אליו ביובל, ודוחה פסח שלו שבת כן בגר, אעפ״י שאין לו רק מקנה, א״כ יכול להפקיר קרקע שלו ויפטר מחובת פסח, בכ״ז דוחה פסחו שבת. ודו״ק. ובמובן כזה אמר בפ׳ בא ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ, שפסחו דוחה שבת. אך מה דאמר שם שבעת ימים שאור לא ימצא, כי כל אוכל מחמצת ונכרתה כו׳ בגר ובאזרח הארץ גבי חמץ צריך מובן, למה דייק אזרח הארץ. ונראה, דבפסח מצרים לא היה חמוצו נוהג רק יום אחד, ויצאו כל ישראל ידי חובת פסח ומצה בעשיית פסח על מצות ומרורים, ואיסור אכילה לחמץ יום אחד לבד, לכן הוי אמינא, דגם לדורות מי שעשה פסח על מצוומ״ר ויום הראשון לא אכל חמץ, שעושה כמו שעשו אבותינו במצרים אינו נכרת, ומי נכרת האוכל ביום השביעי, זה גר שנתגייר תוך הפסח, שלא עשה פסח בראשון, לכן קא משמע לן, דגם האזרח הארץ, שיש לו קרקע ונתחייב בפסח, ועשה פסח על מצות ביום הראשון, כמו שאכלו אבותינו במצרים, ובכ״ז, אם אכל חמץ ביום השביעי נכרת לדורות, כמו על אכילת חמץ ביום הראשון בלא הבדל. ודו״ק.
וכי יגור וגו׳ – שומע אני ביום שנתגייר יעשה פסח מיד, ת״ל כאזרח, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר1 (ספרי).
1. ואיתא עוד בספרי, רשב״א אומר, הרי שנתגייר בין שני פסחים שומע אני יעשה פסח שני ת״ל כאזרח, מה אזרח שלא עשה את הראשון יעשה את השני, כך כל מי שלא עשה את הראשון יעשה את השני, ע״כ. והנה השמטנו דרשה זו, משום דכבר כתבנו בפסוק הקודם דאנן קיי״ל כרבי בפסחים צ״ד א׳ דגר שנתגייר בין פסח ראשון לשני עושה פסח שני, יעו״ש אות ל״ד.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(טו) {רביעי} אוּבְיוֹם֙ הָקִ֣ים אֶת⁠־הַמִּשְׁכָּ֔ן כִּסָּ֤ה הֶֽעָנָן֙ אֶת⁠־הַמִּשְׁכָּ֔ן לְאֹ֖הֶל הָעֵדֻ֑ת וּבָעֶ֜רֶב יִהְיֶ֧ה עַֽל⁠־הַמִּשְׁכָּ֛ן כְּמַרְאֵה⁠־אֵ֖שׁ עַד⁠־בֹּֽקֶר׃
On the day that the Tabernacle was raised up, the cloud covered the Tabernacle, even the Tent of the Testimony: and at evening it was over the Tabernacle as it were the appearance of fire, until morning.
א. ‹סס› ל=פרשה פתוחה
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
(טו-טז) הענן מכסה וממלא את המשכן והמקדש – שמות מ׳:ל״ד-ל״ה, מלכים א ח׳:י׳-י״א, דברי הימים ב ה׳:י״ג-י״ד
וּבְיוֹמָא דְּאִתָּקַם מַשְׁכְּנָא חֲפָא עֲנָנָא יָת מַשְׁכְּנָא לְמַשְׁכְּנָא דְּסָהֲדוּתָא וּבְרַמְשָׁא הָוֵי עַל מַשְׁכְּנָא כְּחֵיזוּ אִישָׁתָא עַד צַפְרָא.
And on the day that the Tabernacle was erected the Cloud covered the Tabernacle of the Testimony; and at evening there was upon the Tabernacle as the vision of Fire, until the morning.
וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר
וּבְיוֹמָא דְּאִתָּקַם (ח״נ יָת) מַשְׁכְּנָא חֲפָא עֲנָנָא יָת מַשְׁכְּנָא לְמַשְׁכְּנָא דְּסַהֲדוּתָא וּבְרַמְשָׁא הָוֵי עַל מַשְׁכְּנָא כְּחֵיזוּ אֶישָּׁתָא עַד צַפְרָא
א. ›״הָקִים״ – ״וּבְיוֹמָא דְּאִתָּקַם״. מאחר שבפסוק לא הוזכר מי הקים, וביום הקים משה את המשכן, אונקלוס שינה מפעיל לפוּעל, כאילו נכתב וביום הוקם את המשכן.
השמטה בתרגום
ב. ״הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן״ – ״דְּאִתָּקַם (ח״נ יָת) מַשְׁכְּנָא״, ברוב הנוסחים הושמטה המילה ״יָת״ בתרגום, כיון שתרגם ״הָקִים״ ״דְּאִתָּקַם״, והפך מפעיל לנפעל שוב לא שייך לכתוב ״יָת״.⁠1
כִּסָּה הֶעָנָן – חֲפָא עֲנָנָא
ג. ›על הפס׳ ״וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה.. וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם״ (בראשית ט כג) ״וְכַסִּיאוּ יָת עַרְיְתָא דַאֲבוּהוֹן״ נתבארה הבחנת ״באורי אונקלוס״ לפיה הפועל הארמי ״כסי״ בא בהוראת הִסְתִּיר, הֶעֱלִים, לעומת ״חפה״ המורה ״שהחומר הַמְכַסֶּה מסבב את הדבר המכוסה מכל הצדדים כפי צורתו ותבניתו״, כמוכח מלשון צִיפּוּי שגם הוא מתורגם בפועל ״חפה״ כגון, ״וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ״ (שמות כה יא) ״וְתִחְפֵי יָתֵיהּ דְּהַב דְּכֵי מִגָּיו וּמִבַּרָא תִּחְפֵינֵיהּ״. לכן גם במי ים סוף תרגם ״וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב״ (שמות יד כח) ״וַחֲפוֹ״, כי המשותף לארון המצופה זהב ולרכב והפרשים המכוסים מים מכל צד, שתבניתם ניכרה לעין גם לאחר מכן ובכגון זה מתורגם בלשון חיפוי.⁠2 כנגד זאת בשם ויפת שכיסו את אביהם להסתרת ערוָתו תרגם וְכַסִּיאוּ [ולא: וַחֲפוֹ] כי העיקר היא הַעֲלָמַת גנותו. העולה מהבחנה זו הוא שתרגום פסוקנו ״כִּסָּה הֶעָנָן״ – ״חֲפָא עֲנָנָא״ מלמד שהענן לא שרה באופן סתמי על המשכן אלא חיפה אותו בצורתו, אולי כדי להדגיש שכיסוי המשכן בענן הוא ביטוי להשראת השכינה, על מנת שלא יהיה פתח למלעיזים לטעון שהענן השורה על המשכן – מקרה הוא.
יִהְיֶה – הָוֵי – היפוך עתיד להווה
ד. המקרא מחליף את זמני הפועל לתפארת הסגנון: ״על פי ה׳ יַחֲנוּ ועל פי ה׳ יִסָּעוּ״ (במדבר ט כג) בעתיד, לעומת ״את משמרת ה׳ שָׁמָרוּ״ בעבר. אבל אונקלוס לאורך כל הפרשה מספק את כוונת הכתוב ומתרגם בהתאם לדקדוק, כולם בלשון הווה: יַחֲנוּ – שָׁרַן, יִסָּעוּ – נָטְלִין, שָׁמָרוּ – נָטְרִין. וכן כתב רש״י לעיל: ״יהיה על המשכן – כמו הווה על המשכן, וכן כל לשון הפרשה״.
›״מרפא לשון״ כתב בשם רבי יצחק לומברוזו3 שהמקרא כתב כל לשונות אלו בלשון עתיד ולא בלשון הווה ללמדנו שכן יהיה לעתיד לבוא שנאמר ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״ (מיכה ז טו). ואף ״נתינה לגר״ כתב על אתר, ״ומזה ראיה שמשה כתב ספרו על העתיד״.
1. ״אוהב גר״.
2. מטעם זה לא נאמר ״חפה״ בחומרים מוצקים אלא דווקא בנוזלים כגון זהב מותך, מים וכדומה (יא״ר).
3. מגדולי רבני תוניס, נפטר בשנת תקי״ב (1752).
וביומא דאקיםא משה ית משכנה כסי עננה ית משכנא משכנה דסהדותהב וברמשא יהווי על משכנ׳ כחזיוג אשתה עד צפרה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאקים״) גם נוסח חילופי: ״די אק׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משכנה דסהדותה״) גם נוסח חילופי: ״למשכן סהדו׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כחזיו״) גם נוסח חילופי: ״כחיזו״.
וביומא דאתקם ית משכנא חפא ענן יקרא ית משכנא והוה מטלל ביממא למשכנא דסהדותא וברמשא הוי על משכנא הי כחיזו אישא עד צפרא.
And on the day on which the tabernacle was reared the Cloud of Glory covered the Tabernacle; it overspread the Tabernacle of Testimony by day, and at evening it was over the Tabernacle like a vision of Fire until the morning.
וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן – אוֹתוֹ עָנָן שֶׁנִּגְלָה עָלָיו עַל הַר סִינַי. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב, שָׁלַח וְאָמַר לוֹ הַתְקֵן עַצְמְךָ, שֶׁאֲנִי בָּא אֶצְלְךָ יוֹם פְּלוֹנִי. לֹא הֶאֱמִין אוֹתוֹ הָאוֹהֵב, חָזַר וְאָמַר אֲפִלּוּ הוּא בָא אֶצְלִי כִּדְמוּת הֶדְיוֹט אוֹ בַלָּיְלָה. יָדַע הַמֶּלֶךְ מָה אָמַר אוֹהֲבוֹ, שָׁלַח לוֹ חַיֶּיךָ בַּיּוֹם אֲנִי בָּא אֶצְלְךָ בְּפַרְהֶסְיָא, וְהַסּוּס שֶׁרָכַבְתִּי עָלָיו בַּיּוֹם שֶׁנַּעֲשֵׂיתִי מֶלֶךְ אֲנִי רוֹכֵב וּפוּרְפִירָא שֶׁנִּזְרַק עָלַי בַּיּוֹם שֶׁנַּעֲשֵׂיתִי אוֹגוּסְטוּס אֲנִי לוֹבֵשׁ וּבָא אֶצְלְךָ כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל מַהוּ חִבָּתְךָ עָלָי. כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסִינַי, בֶּעָנָן נִגְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״ט:ט׳) ״הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן״, וְאָמְרוּ (שם כ״ד:ז׳) ״נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״ וְנָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְכוּת. לְאַחַר זְמַן אָמַר לָהֶם ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״. הָיוּ יִשְׂרָאֵל תְּמֵהִין הָאָמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ. אָמַר לָהֶם חַיֵּיכֶם בְּפַרְהֶסְיָא אֲנִי בָּא אֲלֵיכֶם, דִּכְתִיב ״וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן״. לְאֹהֶל הָעֵדֻת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אַל תְּהִי קוֹרֵא עֵדוּת, לְשׁוֹן סַהֲדוּת, אֶלָּא לְשׁוֹן תּוֹרָה, (דברים ד׳:מ״ה) ״אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים״. אֲמַר רַבִּי לֵוִי מָה עֵדוּת יֵשׁ כָּאן. שֶׁוִּתֵּר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל.
אֲמַר אַבָּיֵי מִנַּיִן שֶׁאֵין בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בַּלָּיְלָה. שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן״, בַּיּוֹם מְקִימִין, בַּלָּיְלָה אֵין מְקִימִין.
וַפִי יַוְםִ נַצבִּ אלּמַסכַּןִ גַ׳טַאהֻ אַלגַ׳מַאם עַלַי׳ כַ׳בַּאאִ אלשַּׁהַאדַתִ וַבִּ אללַּיְלִ יַכֻּוןֻ עַלַיְהִ כַּרֻאִיא נַארֵ אִלַי׳ אַלגַ׳דַאתִ
ובמהלך יום העמדת המשכן, כסו העננים על אהל הועידה, ובלילה היה עליו כחזיון אש, עד עלות השחר לפני-הנץ החמה.
המשכן לאהל העדות – המשכן העשוי להיות אהל ללוחות העדות.
יהיה על המשכן – כמו: הווֵה על המשכן, וכן לשון כל הפרשה.
המשכן לאהל העדות – means THE TABERNACLE which is made FOR the purpose of being THE TENT for the tablets of THE TESTIMONY.
יהיה על המשכן WAS UPON THE TABERNACLE – This has the sense of: was continuously being upon the Tabernacle. Similar is the usage in the whole section (i.e. the verbs יסעו, יחגו, ישכון etc. are imperfects expressing continuous action).
פס׳: וביום הקים את המשכן – זה אחד בניסן.
כסה הענן את המשכן לאהל העדות – עדות היא לכל באי העולם שהשכינה בישראל:
וביום הקים את המשכן – החל לספר מסעי ישראל, והוצרך להזכיר הענן שחנה במשכן, כי בחנותו יחנו, ובנסעו יסעו.
לאהל העדת – על אהל העדות, ורבים כן.
AND ON THE DAY THAT THE TABERNACLE WAS REARED UP. Scripture begins to count the journeys of Israel. It was thus compelled to make mention of the cloud that rested on the tabernacle, for when it camped they camped and when it journeyed1 they journeyed.
EVEN THE TENT OF THE TESTIMONY. Le-ohel (even the tent) is to be rendered, on the tent.⁠2 There are many such instances in Scripture.
1. So Vat. Ebr. 38. Our texts read, when they journeyed, they journeyed.
2. The lamed usually has the meaning of to. Hence Ibn Ezra's comment. Ibn Ezra renders our verse, the cloud covered the tabernacle, on the tent of the testimony.
וביום הקים את המשכן כסה הענן – לפי שרוצה לדבר במסע הדגלים מגיד לך שכן דרך שענן לעולם על המשכן.
וביום הקים את המשכן כסה הענן – AND ON THE DAY THAT THE TABERNACLE WAS RAISED UP – Since it wants to speak about the journeys of the banners [i.e. the camps] it tells you that this was customary, that the cloud was always on THE TABERNACLE.
וביום הקים את המשכן – לפי שרוצה לדבר במסע הדגלים מגיד לך מנהג הענן שעל המשכן מיום שהוקם.⁠1
כסה הענן את המשכן – על המשכן לבדו היה ענן מיוחד ומעולה יותר מאותן שהיו בשביל ישראל כדאיתא בתנחומא וענן השכינה שהיה מהלך על גבי מחנה הלויים וכו׳.
1. שאוב מר״י בכור שור.
וביום הקים את השמכן, "and on the day when the Tabernacle had been erected;⁠" since the Torah wished to speak about the journeys and the flags, it informs us about the manner in which the cloud that rested above the Tabernacle when the Israelites were stationary, ever since the Tabernacle had been put up.
כסה הענן את המשכן, "the cloud covered the Tabernacle.⁠" This cloud was not the same cloud as the one that enveloped the entire camp of the Jewish people, and which therefore was at a higher elevation, as pointed out by Tanchuma Bamidbar 12. The cloud mentioned as covering the Tabernacle actually covered it as well as the surrounding area where the Levites had their dwellings.
וביום הקים את המשכן – עתה יחזור לספר בעניני הנסיעה והמצות שנצטוו בה, כגון החצוצרות שנצטוה בהן עכשיו, להיותן למקרא העדה ולמסע המחנות (במדבר י׳:ב׳). וטעם: כסה הענן את המשכן לאהל העדות – להגיד שלא היה הענן מכסה אלא לאהל העדות לא חצר המשכן.
AND ON THE DAY THE TABERNACLE WAS RAISED UP. Now He resumes the telling of the journey [through the wilderness] and the commandments which they were commanded about it, such as the trumpets, which Moses was now commanded were to be for the calling of the congregation, and for causing the camps to set forward.⁠1 The sense of the expression [And on the day the Tabernacle was raised up] the cloud covered the Tabernacle, even the Tent of the Testimony is to state that the cloud covered only the Tent of the Testimony, but not the court of the Tabernacle.
1. Further, 10:2.
וביום הקים את המשכן – עתה חזר לספר בענייני הנסיעה והקדים לומר שכיסהו הענן כי על פיו יחנו ועל פיו יסעו ואחר כך הזכיר החצוצרת שעל ידם נסעו גם כן:
כסה הענן את המשכן לאהל העדות – כתב הרמב״ן להגיד שלא היה הענן מכסה אלא לאהל העדות ולא חצר המשכן:
וביום הקים את המשכן, "and on the day the Tabernacle had been erected, etc.⁠" now the Torah resumes the report of the Israelites' journeys in the desert, prefacing it with the reminder that the clouds of God's glory covered the Tent of Meeting by day and that it would be replaced each evening by a fire visible all night. The movements of these clouds or the fiery appearance would signal that the people were to either break up and move, or make camp, as the case might be. Audible signals were heard by means of the trumpets, as we shall be told in chapter 10
כסה הענן את המשכן לאהל העדות, "the cloud covered the Tabernacle that was a Tent of Testimony.⁠" Nachmanides interprets these words as showing that the cloud only covered the actual Tabernacle, not the courtyard surrounding it.
וביום הקים את המשכן – ז׳ פעמים כתיב בפרשה כנגד ז, משכנות.
ובערב – ד׳ במסורה הכא ואידך ובערב תאמר מי יתן בקר ומקטרים לה׳ וגו׳ בבקר ובערב. ובערב חתרתי לי בקיר ביחזקאל שהיה מתנבא על הגלות וזהו ובערב חתרתי לי בקיר כשיצאו בגולה תאמר מי יתן ערב כההיא ערב שנאמר בו מקטירים לה׳ בבקר ובערב וכמראה אש עד בקר.
(טו-כג) וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן וגו׳ – אחשוב שהרצון בזה שתכף שהוקם המשכן בשלמות על יד משה כיסה הענן את המשכן, וזה אמנם היה אחר שבעת ימי המלואים ביום השמיני, כמו שאמר שם: ׳כי היום ה׳ נראה אליכם׳ (ויקרא ט, ד). וזה המופת אמנם הִתמיד אחר⁠־זה בזה האופן שזכר, שהענן יכסנו יומם ומראה אש לילה. וכאשר רצה ה׳ שיסעו נסע הענן מעל המשכן, ובאשר ישכון הענן שם יחנו בני ישראל, ובזה האופן היו נוסעים וחונים על פי ה׳. והנה ביאר שפעם ישכון שם הענן זמן רב ופעם זמן מועט, ולפי הזמן ההוא היו חונים ונוסעים. והנה ביאר בסוף הענין שלא יסעו עם כל זה כי אם על פי ה׳ שהיה שולח ביד משה, וכאשר היה מצוה אותם משה היו נוסעים בסידור מוגבל על האופן הנזכר אחר זה.
(טו-כג) התועלת השלישי הוא לפרסם עוצם נפלאות ה׳ יתעלה על יד משה נביאו, שתכף שהוקם המשכן כיסהו ענן ה׳ יתעלה ביום, ועמוד אש לילה, עד שירצה ה׳ יתעלה שיסעו, ויסע אז הענן עמהם לנחותם הדרך, ובאשר ישכון שם הענן שם יחנו בני ישראל, ובזה האופן היו נוסעים וחונים על פי ה׳. והנה אמר בסוף זה הענין: ׳על פי ה׳ ביד משה׳ (ט, כג), לשתי סיבות: האחת, כי זה המופת עשה ה׳ יתעלה על יד משה נביאו; והשנית, כי עם כל זה לא היו נוסעים כי אם על פי משה מפי הגבורה, כאשר יצוה לתקוע בחצוצרות למסע המחנות.
ואשר סמך לזה פרשת וביום הקים את המשכן כסה הענן וגו׳ ולפי העלות הענן וגו׳ על פי ה׳ יסעו וגו׳ ובהאריך הענן וגו׳ ויש ויש ויש וגו׳ עד סוף כבר נתבארה יפה בפרשת דגלים שער ע״ב.
א...והנה אחר שנזכר סדר הדגלים ומשמרות הלוי׳ הראויים להיות לכל ארבע פאות המשכן על הדרך הזה ראוי הוא שנצרף בכאן מה שכתוב בפרשת בהעלותך מאופני נסיעתם וחנייתם על פי ה׳ ושנשתדל בהתרת הכתובים הרבים שנראה מיותרים כמו שכתבנו בספקות [ה] ונאמר כי הוא מה שיקיים כל מה שכתבנו ראשונה להיות מלאכ׳ המשכן ותבניתו וכל עבודתו להודיע ולפרסם אמתת מציאות ההנהגה האלהית בעולה ברצונו המוחלט על פי כושר מעשי המונהגים או חלופו כי היא יתד שכל התורה האלהית וההצלחה האנושית תלויין עליו ולהעתיק לבות האנשים מעל הדעות הקדומות המקיימות היות העולם נמסר אל ממשלת הטבע מבלי מוחה כי בידיעה הזאת תתקיים הכוונה השלמה בשיהיו כל המעשים לשום שמים כמו שהנחנו בכל דברינו באלו העניני׳. 1וזה כי העם היוצא ממצרים אין ספק שנשתקעו במנהגיהם ונמשכו דעותיהם אשר כלם מיוסדות על חכמת המזלות ותנועו׳ הככבים ומהלכתם וסבובם ומזל עבודתם יוכיח כי הנה הוא ראש לכלם והם אשר יקיימו היות העולם נוהג על פי ממשלתם ומנהגם מבלי שום שנוי וחלוף כלל. וכבר נודע מספרי החכמה הזאת שיש לנמשכים אחר משפטיה כוונות והשקפות וחשובים אל תנועות הככבים דבוקיהם ונגודיהם ושמושיהם וזמני חזרתם חלילה ואל מעמד כל אחד מהם בכל מזל ומזל ואל זמני שקיעתם ועליותם ואשר יבאו אליהם מאלו המצבים המחלפים משפטים רבים בכל עסקיהם ותלאותיהם ועל פיהם יחנו ועל פיהם יסעו בכל מסעיהם ולכן חכמיהם עומדי׳ תמיד על משמרת׳ וכלי מבטם בידיהם לכוין העתים המועילים והמזיקים בכל עניניהם לכל אשר יעשה להם כי נתאמת אצלם כי יש כח נאצל מקצתם מועיל למעשה מה ויפסיד לזולתו וקצתם לענין אחר מבלי שום מונע ומעכב. ולפי שהיתה כוונת התורה האלהית לבטל הדעת הנפסד הזה מן העולם כמו שביררנו הדבר בכמה מקומות ובפרט בפרשת אם בחקתי שער ע׳ היה מהחכמה האלהית לסדר מסעות העם הזה וחנייתם בצאתם אחריו במדבר באופן יתבטל מהם זה הדמוי לגמרי וזה במה שנאמר וי״י הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך וגו׳ (שמות י״ג:כ״א) ואחריו נוסעים ובמקום אשר ישכן שם הענן יחנו וזה בפעמים ופנים יכירו וידעו כי לא כאשר יראו עד הנה בשמירת מסעותיה׳ ותנועותיהם אדרבא היה להם השקפות הפכיות בכל העניני׳ ההם כפי רצון המצוה וכוונתו לשעה ההיא.
[ה] ולזה אמר כי אחר שהוקם המשכן כסה הענן הזה את המשכן לאהל העדות ובערב היה עליו כמראה אש עד בקר.
1. וזה כי העם וכו׳ ר״ל כי בצאת ישראל ממצרים (מקום אשר חכמת המזלות נולדה ונפרצה שמה לרוב, יען כי היא והארצות אשר סביבותיה מקום אשר לא עליהם יהיה הגשם והשמים בהירים שם תמיד כמעט בכל ימי השנה, באופן שיכלו לחזות תמיד היטב בכוכבים) היו נמשכים עוד אחר דעת חכמי המזלות אשר חשבו שכל מעשה בני האדם וכל תנועותיו, הדרכים אשר ילך בהם והמסעות אשר יסע ראוים להיות רק בעת ובעונה הראויה על פי מצב ומהלך הכוכבים הידועים זה לעמת ונגד זה, או זה אצל זה הנקרא בל״ע בשם קאנשטעלאטיאן, דיא צוזאממען אדער ענטגעגענשטעללונג דער פערשיעדענען געשטירנע, וחשבו כי רק באופן זה ישכיל ויצליח האדם בכל דרכיו ובכל מעשיו, ולמען הוציא הדעה הנפסדה הזאת מלב כל ישראל הוזהרו לא לבד שלא לעשות ככה במאמר הכתוב ״לא תעוננו״ שר״ל (לדעת ר״ע בסנהדרין ס״ה) שלא יבחרו עת ועונה ידועה לכל מעשיהם עפ״י מצב ומהלך הכוכבים, כי אם נצטוו פה ג״כ לסדר מסעם וחנייתם רק עפ״י ה׳, אשר הלך לפניהם בעמוד ענן לנחותם מבלי שום לב כלל על מצב או מהלך הכוכבים במסלותם.
א. במקור, פירוש בעל עקדת יצחק לבמדבר ט׳:ט״ו-כ״ג ובמדבר י׳ נכתב בסוף פירושו לבמדבר ד׳, אך במהדורתנו הוא הובא כאן על סדר הפסוקים.
המשכן לאהל העדות המשכן העשוי להיות אהל ללוחות העדות. הוסיף מלת העשוי קודם מלת לאהל מפני שלמ״ד לאהל מורה על הסבה התכליתיית כאילו אמר להיות אהל ובזולת תוספ׳ מלת העשוי היה נראה שהסבה התכליתיית דבקה עם מלת כסה ואמר כסה הענן את המשכן כדי להיות אהל אבל עם תוספת מלת העשוי תהיה הסבה התכליתיית דבקה עם המשכן שהמשכן עשוי כדי להיו׳ אהל שמלת להיו׳ הוא פי׳ הלמ״ד של לאהל כי הלמ״ד המור׳ על הסבה התכליתיית בכ״מ הוא במקום להיות ומה שהוסיף עוד מלת ללוחות קודם מלת העדות הוא מפני שהלוחות הם המתוארות בעדות שהם כתובי׳ עשר הדברי׳ שהם עדות לישראל לא האהל כי האהל איננו עדות לישראל אבל בפסוק אלה פקודי המשכן משכן העדות פי׳ שהמשכן הוא עדות לישראל שויתר להם הב״ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם מפני שמלת משכן מורה על שכינתו השוכן בתוכנו ויצדק עליו לומ׳ ששכינתו בתוכנו הוא עדות לישר׳ על ויתור מעשה העגל אבל האהל לא יצדק עליו עדות והוצרך להוסיף מלת ללוחו׳ שיצדק בהם זה:
יהיה על המשכן כמו הווה על המשכן וכן ל׳ כל הפרשה. מפני שכל הפ׳ מורה על ההווים בכל יום תמיד ככתוב כן יהי׳ תמיד לא על העתיד כפי הוראת המלות הכתובות בפ׳ הזאת:
(טו-טז) וביום הקים את המשכן עד ויהי בשנה השנית.
כשרצה הקב״ה לספר מסע העם ממדבר סיני התחיל להגיד ענין עמוד הענן ועמוד האש שהיו מורים על נסיעתם וחנייתם כמו שיזכר ואמרו וביום הקים את המשכן אין ענינו שעתה נתחדש זה אבל הוא זכרון ממה שהיה אז באותו יום שהוקם המשכן והוא מה שנזכר בסוף סדר פקודי כאלו אמר ביום שהוקם המשכן כבר נכתב במקומו שכסה הענן את המשכן לאהל העדות רוצה לומר בעבור אהל העדות כי לכבוד האהל שהיו שם לוחות העדות כסה הענן האלהי את המשכן כלו.
והרב רבי משה בר נחמן כתב שאמר לאהל העדות להגיד שלא היה הענן מכסה החצר אלא לאהל העדות. וספר שהרי זה ביום ובערב היה על המשכן כמראה אש שהיה מתמיד עד הבקר ואחר שספר הדבר הנפלא ההוא שנתחדש כבר ביום ההו׳ ביאר שבאותו אופן עצמו היה כל ימי המדבר וז״ש כן יהיה תמיד הענן יכסנו ר״ל שתמיד היה כן הענן מכסה את המשכן ומראה אש לילה עליו. ויהיה אמרו כן יהיה תמיד עתיד במקום עבר כמו ככה יעשה איוב כל הימים ר״ל כן היה תמיד כמו שהיה באותו יום שהוקם את המשכן שיום הענן יכסנו ומראה אש לילה.
(טו-יז) אמר הגאון, וביום הקים את המשכן כיסה אז הענן את המשכן לאהל העדות – כיסה כל המשכן בשביל אוהל העדות, ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בוקר.
ולא באותו היום שבו הוקם המשכן לבד היה, אלא כן יהיה תמיד, שהענן יכסנו, ומראה אש לילה ולפי העלות הענן – והמראה אש היה נראה גם כן לפי העלות הענן מעל האוהל, ואחרי כן יסעו בני ישראל, שהעלות הענן עם הראות מראה האש היה סימן אל שיסעו בני ישראל:
העשוי לאוהל ללחות העדות. פירוש, שאין ״אוהל העדות״ מלה אחת עד שיהיה האוהל נקרא ״אוהל העדות״ על שם שהאוהל עצמו הוא עדות, שאין זה כן, שאין האוהל בעצמו הוא עדות, אלא שעשוי להאהיל על לוחות העדות:
כמו הוה על המשכן וכו׳. פירוש, שאין ״יהיה״ לשון עתיד, דלא יתכן לומר ״ביום הקים המשכן כסה הענן את המשכן ובערב יהיה וגומר״, שלא היה נמשך דבר זה ממה שכסה הענן המשכן שיהיה אחר כך בערב המראה אש, והוי למכתב לשון עבר, אלא שהוא לשון הוה. ומה שכתב ״יהיה״ לשון עתיד, לפי שכל דבר הוה ויהיה כתב בלשון עתיד, כמו שכתב רש״י בפרשת בשלח אצל ״אז ישיר״ (שמות טו, א), לפי שההוה תמיד – הוה ועתיד להיות גם כן, לפיכך בא עתיד במקום ההוה תמיד:
המשכן ללוחות העדות. דקשה לרש״י דהא משכן הוא היריעות התחתונות כמו שפירש״י בפרשת במדבר, ואהל הם יריעות עזים אשר עליהם, ואיך נאמר המשכן לאהל שמשמעותו שמשכן הוא צורך אהל. לכן פירש העשוי לאהל וכו׳ וק״ל. והרא״ם פירש הוסיף מלת העשוי קודם מלת לאהל מפני שלמ״ד לאהל מורה על סיבה התכליתית כאלו אמר להיות אהל, ובזולת תוספת מלת העשוי היה נראה שהסיבה התכליתית דבקה עם מלת כסה לומר כסה הענן את המשכן כדי להיות אהל, אבל עם מלת העשוי תהיה הסיבה התכליתית דבקה עם המשכן שהמשכן עשוי כדי להיות אהל, ומלת להיות הוא פי׳ למ״ד דלאהל ומה שהוסיף מלת ללוחות העדות מפני שהלוחות הם עדות לישראל ולא האהל, משא״כ גבי משכן העדות שפירש״י שהוא עדות לישראל וכו׳ מפני שמלת משכן מורה על השכינה ששוכן בתוכנו משא״כ מלת לאהל [נחלת יעקב] כבר ביארתי היטב ריש פר׳ תרומה דלפעמים קורא ללוחות העדות, ולפעמים קורא להתורה העדות, ולפעמים קורא למשכן העדות, ועיין גם ריש פרשת פקודי ובשאר מקומות:
וכן כל לשון הפרשה. [גור אריה] מפני שכל הפרשה מורה על ההוה בכל יום תמיד, ככתוב כן יהיה תמיד, דאין מדרך הלשון לומר כסה הענן את המשכן לשון עבר, ואח״כ ובערב יהיה על המשכן לשון עתיד, שאין זה נמשך מזה, ומ״ש יהיה לשון עתיד עיין לעיל פרשת בשלח בפסוק אז ישיר:
For the tablets of the testimony. Rashi is answering the question: "Mishkon" refers to the lower curtains, as he explains in Parshas Bamidbar (3:25), while the term "אהל" (tent) refers to the goats hair curtains that were above it. If so, how does the Torah say המשכן לאהל (lit. the Mishkon for the tent) which implies that the Mishkon was needed for the tent? Consequently, Rashi explains that it was "made to be a tent…" Re'm explains Rashi's addition of the word "made" before the word לאהל (for a tent). Since the lamed of לאהל implies its purpose, as if it had said "to be a tent,⁠" without its addition one would imply that the purpose [of the Mishkon] was related to the word "covered" — i.e. that the cloud covered the Mishkon to form a tent. However with the word "made" it is understood as being related to the Mishkon — meaning that the Mishkon was made as a tent. Rashi's addition of the word "to be" would thus be in place of the lamed of לאהל. Furthermore, when Rashi adds the words "for the tablets of the testimony" this teaches that the Tablets were a testimony to Yisroel, not the tent. This is to be contrasted with the phrase "Mishkon of Testimony" (Shemos 38:21), which Rashi explains that it is "testimony to Yisroel…" For the word Mishkon (משכן) is related to the word Shechinah (שכינה — Divine Presence) which rests (שוכן) among us, a concept not appropriate for the word אהל. (Nachalas Yaakov). I have already fully explained in Parshas Terumah (Shemos 25:16) that sometimes the Tablets are referred to as "testimony,⁠" sometimes the Torah is referred to as "testimony" and sometimes the Mishkon is referred to as "testimony.⁠" See also the beginning of Parshas Pekudei (Shemos 38:21) etc. and elsewhere.
Similarly, all the usages in the parshah. (Gur Aryeh) For the whole passage refers to what would take place continuously every day, as the Torah writes "so it always was" (v. 16). It would be incorrect to say "The cloud covered the Mishkon" in the past tense and later to say "in the evening it shall be over the Mishkon" in the future, because one does not follow from the other. Concerning the use of the word יהיה (lit. will be) in the future tense, see above in Parshas Beshalach on the verse "Thus sang…" (Shemos 15:1).
(טו-כג) וביום הקים את המשכן וגו׳ עד את משמרת ה׳ שמרו על פי ה׳ ביד משה – בפרשה הזאת תרבינה השאלות והגמגומים ונזכיר קצתם:
א׳ על מה זה ועל מה זה השנות והכפל הדברים פעם אחר פעם על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו כמה פעמים לאין צורך?
ב׳ על אמרו ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה׳ מה רצונו במשמרת הזאת? ובפסוקים אחרים אינו נזכר והיה ראוי שיובא תמיד בכל המסעות או לא יובא גם בזה?
ג׳ בהוסיפו לומר ובהעלותו. יסעו האמור פעמים רבות?
ד׳ על הביאו לבסוף יתרון וכפל בשני הדברים על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו את משמרת ה׳ שמרו בכאן כפל שניהם?
ה׳ בלשון שהביא ויש אשר יהיה בשני מסעות לבדם ולא באחרים?
ו׳ מדוע הביא שלשה תנאים בדבר ובהאריך הענן ימים רבים ויש אשר יהיה הענן ימים מספר ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ובמאמר אחד היה יכול לאסוף שלשתם יחד?
ז׳ שאחר כל הפרטים חזר וכלל שלשתם או יומים או חדש או ימים מה שכבר כתב כלם כל אחד בפני עצמו? יראה אין תבונה בהם ודברי מותר.
ופניתי אני לראות ולמצוא דברי חפץ בקשור ויישוב דברי הפרשה הזאת. לאמר היות מפורסם באנשי הצבא מחנה עם רב ההולכים בדרך בנסעם וחנייתם לא יהיה עליהם לטורח ההילוך בדרך כ״כ כי אם החנייה והנסיעה להיותם מוכרחים לפרוק ולטעון העגלות והסוסים לקשור ולהתיר משאם וכל קניינם וזהו כובד ולחץ נסיעת החיילים כידוע ליוצאי צבא למלחמה. ומבואר גם צורך ג׳ סדרים בהם. אחד שאם יהיה להם קבע לחנייתם ולנסיעתם אז יוכלו לפרוק ולטעון בהמתם ממסע למסע. ד״מ אם תורה אחת ומשפט אחד להם לנוח ביום שביעי זה דרכם למו שיפרקו בעיריהם ביום ו׳ בערב ויניחום בלי משאוי כל יום ז׳ עד יום אחד באשמורת הבקר ואז יכינו להם צידה ויחזרו ויטענום. וכן אם יהיה קביעות חנייתם ביום אחר מימי השבוע. בדבר הזה יהיה להם קלות ולא יגדל עליהם טורח הדרך כל כך באשר ידעו היום המזומן לחנייה ולנסיעה. אולם בסדר השני כאשר לא ידעו קהל יוצאי הצבא מתי יסעו ומתי יחנו יגדל עליהם המשא כי יצטרכו שלא להתיר משאם ושברם מעל חמוריהם ועגלותיהם מעולם ויניחום כאשר המה כי לא ידעו עת נסיעתם שאם יתירו משאם כאשר ינוחו יקרה להם מקרה בלתי טהור שיצטוו פתאום לנסוע בלי היותם מוכנים לצאת ומרכבותיהם פרוקות ותצא מזה מהומה רבה בחפזם לדרך. והסדר השלישי כאשר נסיעתם בכל יום בבקר וחנייתם בכל יום בערב גם שמה קרוב שלא יתירו שללם מכל וכל ולא מטעם שלא ידעו עת נסיעתם אלא כי יהיה להם טורח גדול ותדיר לפרוק בכל ערב ולטעון בכל בקר ותדד שנתם מעיניהם. לכן במדבר ישראל הנוסעים ממקום למקום וכל שללם עמם מקנה כבד מאד הואיל ולא ידעו מעולם זמן החנייה והנסיעה אלא הכל תלוי בהעלות הענן מעל המשכן הנה לא היה אפשר להם להתנהג כמעשה הסדר הא׳ ולפרוק מרכבותיהם בסדר ובקביעות. ספר הכתוב כי גם המה עשו כסדר הב׳. ובזה נמשלו למשה שפירש מן האשה מאחר שנגלה נגלה אליו ה׳ שלא בקביעות כך עשו בני ישראל כי יראו פן יעלה הענן פתאום ולא יוכלו תיכף ומיד לנסוע בנסוע המחנה. תפשו אומנות רבם ותמיד עמדו ומתניהם חגורים ונעליהם ברגליהם מחכים יום הנסיעה כאלו בכל יום היה להם לנסוע ובאופן כי כן היו תמיד המשאות טעונות וכל קניינם מוכן לשום לדרך פעמיהם. והוסיף הכתוב להגיד לנו שבחם שלא חשבו ולא יראו מעמל וטורח הדרך אלא בלב טוב ונפש רחבה ולא נזורו אחור לא לבד בסדר השני והשלישי אלא גם בסדר הראשון אפילו אם קרה להם באיזה זמן שיעמדו בחנייה ימים רבים או שתקרה בזמן אחר הנסיעה כסדר ד״מ משלשה ימים לשלשה ימים וזה יקרה פעמים רבות זו אחר זו עד שישוב הרגל להם בסדר הזה כי אז היו יכולים להתיר משאיהם ולא יקרה להם עון בדבר הזה לידעם יום הנסיעה מ״מ לא סרו ממשמרתם ולא רצו לפרוק מפחד שלא יהיה סדר הזה תמידי ושבאולי פתאום יעלה הענן. גם העיד הכתוב שלא עשו לברוח מן העמל וטורח הפריקה והנסיעה אלא מאהבתם את ה׳ ומשמרם את משמרתו לעשות תיכף ומיד דבר ה׳ ומצותיו. ומשמר׳ ר״ל לשמור דבר בטרם יבוא ולעשות סייג לתורה ולמצוה כמאמרם ז״ל עשו משמרת למשמרתי כן עתה שמרו את משמרת ה׳ משמרים ומחכים ומזרזים עצמם בסייג הזה להיות מזומנים לדרך. ועתה נשתדל אל פירוש הפסוקים בפרט. אמר הכתוב מראה הענן ושישראל היו חונים ונוסעים על פי ה׳ באופן שלא היו יודעים שעת הנסיעה והיה להם הסדר השני בהיותם מוכרחים לחנות ולנסוע בלי סדר אלא על פי ה׳ שנאמר כל ימי אשר ישכון הענן יחנו רצונו בלי סדר ואזהרה מקודם אלא הדבר תלוי בענן. על כן הוצרכו ישראל לעמוד תמיד מזומנים לנסיעה ומרכבותיהם טעונות באשר לא יוכלו לישב בשלוה בלילה הזה פן למחר יוכרחו לנסוע ולא יוכלו לילך על פי ה׳ ירצה במהירות בעת נסיעת הענן. וזה היה סבה שאפילו אירע בזמן מה שישבו במסע אחד ימים רבים עכ״ז לא רצו להתיר כי לא ידעו מה ילד יום. לכן אמר ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה׳ ולא יסעו פירוש הוכרחו מזה כי אפילו יאריך הענן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה׳ ולישב בהכנה ועגלותם טעונות אע״פ שלא יסעו. וכתב כאן את משמרת ה׳ להודיע המראה הגדול הזה ויראת ישראל את ה׳ כי אפילו יאריך הענן ימים רבים בחנייה ושמרו את משמרת ה׳. ואמר עוד ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו הביא בזה המקרה שיארע לאנשי הצבא שהבאנו שברוב הנסיעות יבוא להם הרגל וסדר בנסיעות ד״מ שיעלה הענן בכל יום רביעי ויהיה מספר לימים שיחנה הענן כי אז היו רשאים ביני וביני להתיר ולהציע קניינם. כי זהו לשון ויש כלומר אלו איזה זמן יארע שהענן ישכון על המשכן ימים מספר ויהיה מספר וסדר לימי שכון הענן ולימי העלותו היה אפשר שעל פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו ירצה ברגע כמימריה בלי בלבול ומהומת הטעינה כאשר היה אפשר להם לערוך מאתמול יום קודם נסיעתן. ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו פירש בזה המקרה האחר שאם יארע שידעו יום חנייתם אלא שיהיה בכל יום וגם בזה יצטרכו שלא לפרוק משאם מעולם כדרך הולכי מדברות החונים בלילה ורכושם על העגלות וביום נוסעים שלא לטרוח בבקר בבקר לטעון ולקשור בכל יום. אמנם בסדר הזה ס״ד שהטעם שלא לטרוח ולא לשמור משמרת ה׳ לכן לא הביא הכתוב משמרת ה׳ בשני אלו הסדרים על כי בסדר הזה כבר לא יפרקו אך יוכל להיות כדרך כל הארץ לברוח מהעמל ולא ליראת ה׳ ובפסוק הקודם בקביעות הנסיעה כבר יוכלו לפרוק ולטעון ולא לשמור משמרת ה׳ הלכך לא אמר בשניהם משמרת ה׳. כל זה באנשי צבא כי הגיד הכתוב לנו דרך ומנהג היוצאים. כי יש שידעו הקביעות והיו יכולים לפרוק ולטעון ויש שיסעו בכל יום ולא יוכלו מעמל וטורח המעשה. אבל אין כאלה ישורון ויהיה מה שיהיה לבם תמים למקום יעמוד הענן או יומים או חדש או ימים יהיה סדר קבוע לעליית הענן או יסע בכל יום בכל מקום ובכל זמן שמרו את משמרת ה׳ ועשו הכל לשמה. ופירוש או יומים רצונו ימים אחדים וזהו מערב עד בקר או יומים ולילה. או חדש דהיינו ימים מספר בקביעות או ימים ירצה שנה כפירוש רש״י והוא בהאריך ימים רבים כמו שאומר. בכל אלו המקרים תמיד היו ישראל מוכנים באופן שבהעלותו יסעו תיכף ומיד בלי עיכוב לטעון בעיריהם ולישא את שברם. ולהחזיק עוד הענין חזר ואמר על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו לפי שמשמרת ה׳ שמרו עשו משמרת למשמרתו והניחו רכושם כאשר המה ליראה את ה׳ הנכבד והנורא ולא לברוח מהטורח והעמל ולא בחרו לישב בשלוה אף אם יהיה הענן ימים מספר על הסדר. וזהו יישוב נכון עד שיספיק לכלכל דברי הפרשה הזאת ורוב דברים באין מבין:
וביום הקים את המשכן – עתה יחזור לספר עניני הנסיעה והמצות שנצטוו בה, כגון החצוצרות להיותן למקרא העדה ולמסע את המחנות:
כסה הענן את המשכן – אין ענינו שעתה נתחדש זה, אבל הוא זכרון ממה שהיה אז באותו יום שהוקם המשכן ככתוב בסוף פרשת פקודי, ורק לפי שהתחיל לספר מסעי בני ישראל הוצרך להזכיר הענן שחנה על המשכן, כי בחנותו יחנו ובנסעו יסעו:
לאהל העדת – כמו על אהל העדות:
ובערב יהיה – וכן יכסנו, יסעו, יחנו, כלם בלשון עתיד והם במקום בינונים, כדרך הכתוב לדבר בלשון עתיד בדבר התמידי, או שהוא זמן רב:
את המשכן לאהל העדות – ולא המשכן כלו, אלא אותו חלק מהמשכן ששם אהל העדות, כמו (למטה י״א:י׳) איש לפתח אהלו.
יהיה על המשכן – כתב רש״י כמו הווה על המשכן, כוונתו כי פירוש יהיה erat, ולא fuit, כי לא היה כך פעם אחד בלבד אך הוא ענין שהיה הווה תמיד בכל יום. והמעמר כתב כי הנוסחא הנכונה ״כמו היה״ ואין זו הגהה, אלא שבוש.
the tabernacle... the tent of the Law (et ha-mishkan le-ohel ha-edut). Not the entire tabernacle, but that part of it in which the tent of the Law was located; cf. Num. 11:10, ish le-fetaḥ oholo (“each one at the entrance of his own tent”).
there was (yihyeh, lit. “will be”) above the tabernacle. Rashi wrote kemo hoveh [i.e., that this use of the future or imperfect form yihyeh is the equivalent of the present form hoveh]. He meant that yihyeh is to be understood as erat [the Latin for “was” in the imperfect tense, i.e., describing a continual or habitual action in the past] and not fuit [the Latin for “was” in the perfect tense, i.e., describing an action in the past that is completed]—for this did not happen only once, but it was an event that was always happening, every day. The Me’ammer wrote that that the correct reading [of Rashi’s comment] was kemo hayah [i.e., that this use of yihyeh is the equivalent of the perfect form hayah]; this is not a correction, but a blunder.
וביום – הוא״ו של ״וביום״ מקשרת פרשה זו לקודמתה, ורומזת שפרשה זו היא המשך טבעי של הפרשה הקודמת וקשורה אליה בקשר הדוק. שכן הפסח של הפרשה הקודמת הביא לידי ביטוי את ייעוד ישראל ואת ה״נדר״ שקיבלו על עצמם, ואילו הפרשה הבאה אינה אלא המימוש של הרעיון המסומל בפסח. שהרי הרעיון היסודי של פסח מצרים (עיין פירוש, שמות יב, ג–ו) הוא כך: על ישראל, כצאן מרעיתו של ה׳, ללכת אחר ״רועהו״ ולהעמיד עצמו תחת הנהגת ה׳. רעיון זה חוזר על עצמו כל פסח בכל שנה והוא מתחדש בליבם של כל ישראל. אך מה שכל משפחות ישראל מבטאות, בהתקרבותן אל ה׳ עם שיות פסחיהן, אינו אלא ״על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו״: הם ישכנו במקום שה׳ יציין להם, וילכו אל המקום שה׳ יוליכם. הפסוקים הבאים, יַראו איך הם למדו וקיימו את הייעוד הזה והלכו אחר ה׳ בהתמסרות.
וביום הקים – מיד לאחר הקמת המשכן שכן עליו הענן. על ידי ענן זה, השרה ה׳ את שכינתו בקרב ישראל והנחה אותם בדרכם (שמות יג, כא–כב). הענן העיד שה׳ שוכן במשכן, והעם יחנו סביבו ויראו בו את מרכזם המשותף.
לאהל העדת – הביטוי ״אהל העדות״ (להלן יז, כב–כג) בא ככינוי לקודש הקודשים: המקום שנמצא בתוכו ארון העדות.
הלמ״ד של ״לחוף ימים ישכן״ (בראשית מט, יג) מציינת את הכיוון, ונראה שגם כאן הלמ״ד של ״לאהל העדות״ מורה על הכיוון של ״כסה הענן״: הענן כיסה את המשכן לכיוון מקומה של העדות. בסיס הענן השוכן על המשכן היה על אוהל העדות, בצד המערבי של המשכן. בכך התגלה שהשראת השכינה בישראל תלויה בתורה.
(טו-כג) השאלות [טו-כג]:
בפ׳ זו באו דברים כפולים ומכופלים אשר נלאו כל המפרשים לבארם כאשר יראה כל מעיין בראשית ההשקפה:
(טו) וביום הקים את המשכן – באשר רצה לספר מענין נסיעתם מהר סיני, הקדים לזה ענין הענן והחצוצרות שהיו סימנים ואותות להנסיעה, וספר תחלה מענין הענן, שכבר אמר בסוף פקודי ויכס הענן את אהל מועד וכו׳ ואמר שם שבהעלות הענן יסעו בני ישראל, ובא פה להשלים ענין זה בכל פרטיו. הנה שם אמר שכאשר נגמר הקמת המשכן כסה הענן את אהל מועד וכבוד ה׳ מלא את המשכן ושלא יכול משה לבא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה׳ מלא את המשכן, ופרשתי שם שביום הקמת המשכן היה כבוד ה׳ שהוא האש הנברא המורה על גלוי השכינה ממלא את המשכן מבפנים והענן חופף ומכסה עליו מבחוץ, שזה סימן להגלות השכינה שלפעמים היה הכבוד מכוסה בענן ולפעמים מגולה, וכשהיה הכבוד מכוסה היה משה יכול לבא ובעת גלוי הכבוד וממלא את המשכן לא יכול משה לבא אל אוהל מועד, עד שנסתלק הכבוד מן המשכן אל בין כנפי הכרובים ששם שכן תמיד, וע״ז אמר כאן שביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות שהוא על הכיסוי שכסה אחר שנסתלק הכבוד מכלל הבית אל העדות שהוא ארון העדות והענן חפף על הכבוד מבחוץ ועקרו היה רק לחופף על ארון העדות, שזה נשאר תמיד, ובערב יהיה, ר״ל שהיה הבדל בין ענן זה ובין עמוד הענן ועמוד האש שהלכו לפני בני ישראל בצאתם ממצרים לנחותם הדרך, ששם היה עמוד הענן ועמוד האש שני עמודים וחלוקים זה משמש ביום וזה בלילה, אבל בכאן היה רק ענן אחד משמש ביום ובלילה רק שבערב יהיה כמראה אש, ר״ל זה הענן עצמו נתהוה בלילה כמראה אש, שלמראה עינים נתראה כאש, שעז״א בפ׳ פקודי כי ענן ה׳ על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו, שמלת בו חוזר להענן, שבלילה היה בו בהענן מראה אש, עד שהאש היה בהענן עצמו לא דבר מובדל ממנו כמו שהיה בעת יציאת מצרים שהיו שני עמודים מפורדים, ועז״א:
לאהל העדות: ״משכן״ נקרא כל ההיכל, והוא ״אהל מועד״, אבל ״אהל העדות״ הוא קדש הקדשים שבו היו לוחות העדות. ועליו היה בא הענן ונמשך משם גם על המשכן סמוך ל״אהל העדות״. ובשעה הראשונה של הקמה כתיב סוף ספר שמות (מ,לד) ״ויכס הענן את אהל מועד״, ומשום הכי לא היה משה יכול לבא לשם, אבל משם ואילך לא נמשך על כולו אלא לצד קדש הקדשים.
ובערב יהיה: אותו הענן עצמו היה בלילה מראה אש. ולא כמו הענן שהלך לפני ישראל שהיה עמוד אש אחר בלילה, וכלשון הפסוק (להלן יד,יד) ״ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה״, ולא עוד, אלא שהיה עמוד האש מקדים לבא קודם שהלך עמוד הענן, כמבואר בשבת פרק שני (כג,ב). אבל זה היה הענן שהלך לפני ישראל, משא״כ הענן שעמד על המשכן כתיב (שם) ״ועננך עומד עליהם״, אינו אלא ענן אחד והוא האש בלילה. והכי מתבאר להלן פסוק כ״א ובספר שמות (מ,לח) ושם (יג,כב).
כמראה אש – מכל פרשה זו נראה ברור שלא היה שם כי אם עמוד אחד שהוא עמוד הענן המשמש ביום ובלילה, אבל בלילה היה בו כמראה אש.
וביום הקים – אשר אביי, מניין שאין בנין בית המקדש בלילה, שנאמר וביום הקים את המשכן, ביום מקימו, בלילה אין מקימו1. (שבועות ט״ו:)
1. נראה דהיינו רק הקמה ובנין, אבל פריקה אינה בכלל זה, שהרי מפורש אמרו במנחות צ״ה א׳ שהיו פורקין המשכן בלילה, ועיין בתוס׳ כאן וברש״י בר״ה ל׳ א׳ שהמקדש העתיד שיבנה בידי שמים כדכתיב מקדש ה׳ כוננו ידיך, יבנה גם בלילה, וצ״ל הטעם בזה, משום דעיקר הטעם שאסרה התורה לבנותו בלילה הוא משום דבכלל נוח לאדם ליפות מלאכתו ביום מאשר בלילה, והמקדש צריך להיות מכלל יופי, והנה זה שייך רק במלאכה הנעשית בידי אדם, משא״כ הנעשית בידי שמים.
ועיין באו״ח סי׳ ק״פ ס״ה, נוהגין לכסות הסכין בשעת ברהמ״ז, ונהגו שלא לכסותו בשבת ויו״ט, וכתבו הטעם בזה שהשולחן כמזבח [ע׳ סוף חגיגה כ״ז א׳] ובמזבח כתיב לא תניף עליהם ברזל, ובשבת ויו״ט אין בונין את המזבח, יעו״ש במג״א, ותמה אני, כי לפי טעם זה לא יכסוהו גם בכל לילה, אחרי דאין בונין את המקדש ואת המזבח בלילה, כמבואר לפנינו, וגם בכלל צ״ע בהטעם שהשולחן כמזבח, כי לפי״ז לא יעלו עליו שאור ודבש כדכתיב כל שאור וכל דבש אל המזבח לא יעלו, ואין להאריך בזה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(טז) כֵּ֚ן יִהְיֶ֣ה תָמִ֔יד הֶעָנָ֖ן יְכַסֶּ֑נּוּ וּמַרְאֵה⁠־אֵ֖שׁ לָֽיְלָה׃
So it was continually. The cloud covered it, and the appearance of fire by night.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומלאכת מחשבתרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

כֵּן הָוֵי תְּדִירָא עֲנָנָא חָפֵי לֵיהּ וְחֵיזוּ אִישָׁתָא בְּלֵילְיָא.
So was it continually; the Cloud covered it (by day), and the appearance of the Fire in the night.
כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה
כֵּן (ח״נ כֵּין) הָוֵי תְדִירָא עֲנָנָא חָפֵי לֵיהּ וְחֵיזוּ אֶישָּׁתָא בְּלֵילְיָא
מתי הופיעו הענן ומראה האש?
›״לָיְלָה״ – ״בְּלֵילְיָא״. בגמ׳ בשבת (כג ע״ב) נאמר ״תניא לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה (שמות יג כב) מלמד שהעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן״, מכאן למד ב״פנים יפות״ (לבעל ההפלאה):
נראה דנפקא ליה מדלא כתיב ביום ולא כתיב בלילה, משמע שהיה עמוד האש מאיר על היום ועמוד הענן בא בסוף הלילה ועמוד האש בא בסוף היום. לכך כתיב ״ועמוד אש לילה״ שעמוד אש בא ואח״כ היה לילה, וכן הכא.
אך מתוספת ״בְּ״ שהוסיף אונקלוס בפסוקנו, ומהמיוחס ליונתן שתרגם ״כְּדֵין הֲוֵי תְדִירָא עֲנַן יְקָרָא חָפֵי לֵיהּ בִּימָמָא וְחֵיזוּ אֶשָּׁתָא בְּלֵילְיָא״ [כך היה תמיד ענן כבוד יכסה לו ביום ומראה אש בלילה], נראה שאינם סוברים כדיוקו של בעל ההפלאה, אלא סוברים שהענן היה ביום בלבד והאש היתה בלילה בלבד.
כדיןא יהוי בתדירה עננה יכסיב יתיה וחזיו אשא אכלה אשאג בליליה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדין״) גם נוסח חילופי: ״כן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עננה יכסי״) גם נוסח חילופי: ״{ענן} יקרה חפ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אכלה אשא״) גם נוסח חילופי: ״וכחיזו אשתה בל׳⁠ ⁠⁠״.
כדין הוי תדירא ענן יקרא {חפי ליה ביממא וחיזו אשתא בליליא.
So was it continually, a Cloud of Glory covering it by day, and a vision of Fire by night.
כַּדַ׳אךַּ יַכֻּוןֻ דַאאִמַא אַלגַ׳מַאם יֻגַ׳טִיהִ נַהַארַא וַרֻאִיא אלנַּארִ לַיְלַא
ככה יהיה בתמידות, העננים יכסו אותו יומם, וחזיון האש בלילה.
פס׳: כן יהיה תמיד הענן יכסנו – אפילו בשעת המסעות אלא שהיה נתלה הענן כעין כיפה על נושאי המשכן ועל כל מחנה הלוים.
ומראה אש לילה – מלמד שאם היה מלבין היו יודעין שהאיר המזרח. ואם היה מאדים היו יודעין ששקעה החמה:
כן יהיה תמיד – אין זה ההכרחי אשר לא סר ולא יסור, אבל הוא ענין המשולחת שהתבאר ענינה בספר ההקש, כאמרנו על דרך משל כל הולך מתנועע, שטעמו כל זמן שהוא הולך מתנועע, וכן זה ענינו שכל זמן שיהיה יום הענן יכסנו, וכל זמן שהוא לילה יהיה שם מראה אש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

והיה נוהג הענין הזה תמיד זולתי בשעת הנסיעה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(טז-כב) הענן – הענן היה שבט הרועה, שבאמצעותו גילה ה׳ רועה ישראל לצאנו היכן ומתי לחנות, ואימתי ולאיזה כיוון לנסוע. והוגד לנו כאן שלא היה ניתן לצפות מראש את הרצון והכוונה של הנהגה זו. היו זמנים שעל העם היה להתעכב במקום אחד לתקופה ארוכה; בזמנים אחרים הם הורשו לעמוד במנוחה ימים מועטים בלבד. כמה מתקופות המנוחה שלהם ארכו רק לילה אחד או יום ולילה, ולאחר מכן שוב היו עתים שבהן היה עליהם להישאר במקום חנייתם חודש שלם או אף שנה.
הרמב״ן מבאר, שמאחר שאף פעם לא היה להם סימן מראש כמה זמן תארך תקופת המנוחה, לפיכך כל אימת שהענן נתן להם אות לחנות, היה עליהם לעשות את כל ההכנות והסידורים לחנייה ממושכת, מתוך ידיעה שבעוד כמה שעות אולי יהיה עליהם לפרק את המחנה כדי ללכת אחרי הענן.
זהו הלקח של המסע במדבר, שממנו למדנו לכל הדורות ללכת אחרי הנהגת ה׳ במסירות ובנאמנות, אף אם אולי נראה לנו שהדברים בלתי מובנים. לעתים הוא מורה לנו לעזוב את מה שהתחלנו לאהוב, ולעתים הוא דורש מאתנו לעמוד איתן במצב בלתי רצוי; ואף על פי כן, אנחנו מקבלים ומקיימים בשמחה את כל מה שהוא מצווה עלינו. שכן תחת שבט הרועה של הנהגתו תמיד נהיה מאושרים, ונאמנותנו לה׳ ושמיעתנו בקולו הן המביאות לנו את האושר. תמיד נהיה מוכנים לשים את כל מבטחנו בה׳ וללכת אחריו ליעדים בלתי ידועים, בדרכים נסתרות; לחכות ולייחל לו באורך רוח, או ללכת אחריו בעוז נפש – הכל לפי הכוונת הנהגתו.
אולם עיון מעמיק יותר בניסיונות אלה, בהם ביקש ה׳ להרגיל ולחנך את עמו לכל הדורות, מגלה, שלא המאמץ של המסעות הארוכים, אלא בעיקר ההמתנה הסבלנית בחניות הממושכות, היא המודגשת כאן כמבחן לעם. לא נאמר דבר על אורך הזמן של המסעות, אך ההמתנה הממושכת מוזכרת כמה פעמים. כבר בפסוק יז נאמר: ״ואחרי כן יסעו״ וגו׳; הם נסעו רק אחרי שעלה הענן ולא קודם לכן. ובפסוק יח – לאחר שכבר נאמר ״על פי ה׳ יסעו וגו׳ ועל פי ה׳ יחנו״ – חוזר הכתוב ואומר: ״כל ימי אשר ישכן הענן וגו׳ יחנו״. ולבסוף, בפסוק יט, המצב ש״לא יסעו״ אפילו כאשר ישכון שם הענן ימים רבים, הוא הנקרא ״שמירת משמרת ה׳⁠ ⁠⁠״, והוא הראיה ששמעו בקולו.
ברור אפוא, שהכתוב שם דגש מיוחד על כוח העמידה והסבלנות של ישראל. דבר זה יובן עוד יותר, אם ניקח בחשבון שהמדבר הוא מקום שקשה מאוד לשבת בו, ובייחוד אם נתבונן בכך שהאנשים – אשר טרם נגזר עליהם לנדוד ארבעים שנה במדבר – ידעו היטב שמחוז חפצם אינו במדבר אלא מעבר לו, ושכל עצירה שהם עושים במדבר רק מונעת אותם מלהגיע אל המקום שהובטח להם.
על ידי ניסיונות אלה המרגילים את העם, הם קנו לעצמם את מידת הכניעה השקטה והשלווה, ואת הסבלנות הבוטחת מתוך אמונה, מידה אשר יזדקקו לה בנדודיהם ב״מדבר העמים״ (יחזקאל כ, לה) במשך מאות כה רבות של שנות גלות. על מידה טובה זו אמר הנביא: ״אִם⁠־יִתְמַהְמַהּ חַכֵּה⁠־לוֹ״ (חבקוק ב, ג).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

כן יהיה תמיד – ר״ל שהענן עצמו נתהוה כן תמיד ביום היה ענן ובלילה התראה כמראה אש, וגם באר בזה הבדל שני שבעת יציאת מצרים לא הלכו העמודים לפניהם רק בעת הנסיעה לא בעת החניה כמ״ש וה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ופה היה כן תמיד אף בעת החניה, עוד מודיע שהענן הראשון שכסה את המשכן ביום הקמתו בא על אופן שישאר שם תמיד, והיה קבוע לא כפעם הראשון שבא ונסתלק בכל ערב ובכל עת החניה, ועז״א בלשון עתיד כן יהיה תמיד ר״ל שבא על אופן שיהיה כן תמיד:
כן יהיה תמיד: אחר שהודיע הכתוב מה שהיה באותו יום של הקמה אחר שעה ראשונה, מודיע הכתוב שכן היה תמיד, ״ומראה אש״ שבו ״לילה״.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומלאכת מחשבתרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(יז) וּלְפִ֞י הֵעָל֤וֹתא הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ןב יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכׇּן⁠־שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
Whenever the cloud was taken up from over the Tent, then after that the Children of Israel traveled; and in the place where the cloud remained, there the Children of Israel encamped.
א. הֵעָל֤וֹת =ל1,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל ורמ״ה
• ל!=הֵעָלֹ֤ת (כתיב חסר וי״ו)
ב. וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן
• לפי המקליד וברויאר (בספק) ל=וְאַ֣חֲרֵי⁠־כֵ֔ן (מקף בתיבת משרת, וכמו כן במ״ג דפוס ונציה)
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
(יז-כג) הענן והמסעות – שמות מ׳:ל״ו-ל״ח
וּלְפוֹם אִסְתַּלָּקוּת עֲנָנָא מֵעִלָּוֵי מַשְׁכְּנָא וּבָתַר כֵּן נָטְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבַאֲתַר דְּשָׁרֵי תַּמָּן עֲנָנָא תַּמָּן שָׁרַן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
And according as the Cloud was uplifted above the Tabernacle, the sons of Israel afterward went on; and at the place where the Cloud rested, there did the sons of Israel encamp.
וכאשון אסתלק⁠[ת]⁠א עננה מעילוי משכנה ומן בתר כדן יטלון בני ישראל ובאתרה די ישריב תמן משכנהג תמן ישרון בני ישראל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכאשון אסתלק⁠[ת]״) גם נוסח חילופי: ״ולפם סלקות״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די ישרי״) גם נוסח חילופי: ״דנורא {ישרי}״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משכנה״) גם נוסח חילופי: ״עננא״.
ולפום אישון אסתלקות ענני יקרא}⁠א מעילוי משכנא ובתר כן נטלין בני ישראל {ובאתרי דשרי תמן עננא תמן שרן בני ישראל.
א. הושמט ע״י הדומות בכ״י לונדון.
And what time the Cloud of Glory was uplifted from the Tabernacle, then the children of Israel went forward; and at the place where the Cloud rested, there did the children of Israel rest.
עַלַי׳ קַדרִ ארתִפַאעִ אלגַ׳מַאםִ עַןִ אלכַ׳בַּאאַ פַבַּעדַ דַ׳לִךַּ יַרחַלֻ בַּנֻו יִסרַאאִיל וַפִי מַוְצִ׳עֵ יַסכֻּןֻ פִיהִ אלגַ׳מַאם תַּ׳םַ יַנזִלֻ בַּנֻו יִסרַאאִיל
לפי שיעור התנשאות העננים מעם-האהל, לכך, אחר זאת יסעו בני ישראל, ובתוך מקום אשר ישכנו בו העננים, שמה יתאכסנו בני ישראל.
העלות הענן – כתרגומו: איסתלקות, וכן: ונעלה הענן (במדבר ט׳:כ״א). ולא יתכן לכתוב: ולפי עלות הענן, ועלה הענן, שאין זה לשון סילוק אלא לשון צימוח ועלייה, כמו: והנה עב קטנה ככף איש עולה מים (מלכים א י״ח:מ״ד).
העלות הענן – Understand this as the Targum does: the departure (more lit., the raising itself). Similar is, (v. 21): תעלה הענן which means "when the cloud raised itself" (departed; in both cases the verbs are Niphal). It would not be correct to have written in these passages ולפי עֲלוֹת הענן and וְעָלָה הענן (the verbs in the Kal), because this would not be an expression denoting departure, but "springing forth" and "rising", just as "Behold a little cloud as small as a man's hand rises (עלה) from the sea" (Melakhim I 18:44).
פס׳: ולפי העלות הענן מעל האהל – שהיה נתלה ומסוכך עליהם:
פס׳: על פי ה׳ יסעו בני ישראל – לא עשה כן לכל גוי:
העלות – ב׳. העלות הענן עד העלות הגולה זהו שאמרו ראוין היו שיעשה להם נם בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי משה אלא שגרם החטא.
ובמקום – ב׳ במסורה הכא ואידך ובמקום גדולים אל תעמוד שלא היו נפנין לא לפניהם ולא לצדדיהם אלא לאחוריהם זהו ובמקום אשר ישכון שם הענן דהיינו לפניהם או לצדדיהם אל תעמוד לעשות שם גדולים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(יז-יח) כי לפי העלות הענן מעל האהל יסעו בני ישראל ועל פי ה׳ יחנו לפי שכל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו. ואחר שזכר באלו הכתובים הראשונים אופן המנהג והסדר אשר סדר להם האלהים במסעיהם וחנייתם פרט התועלת הנמרץ הנמשך להם ממנו. ואמר כי התמדת הענין הזה תועיל להם אל שאפילו כשיקרה שיהיו קצת מסעיהם ומחניהם לפעמים מסכימים בעכובם או בתכיפותם אל אותו כיוון או חשוב שישקיפו אליו בעלי החכמה ההיא על פי מספר תנועות הככבים או המזלות לא ישימו אליו לב כי ידעו בבירור שלא היתה הכוונה לזה כלל לפי שתמיד נוסעים וחונים על פי י״י. והנה זכר ופרט קצת חשובים מהכוללים והראשיים אשר אליהם הורגלו לכוין החוזים בככבים.
העלות הענן כתרגומו אסתלקו׳ עננא. ולא מל׳ עלייה דא״כ ולפי עלות הענן מיבעי לי׳ שהוא מבנין הקל לא העלות שהוא מבנין נפעל ומזה הטע׳ עצמו פי׳ גם העלו מסביב ויעלו מעל משכן קרח מל׳ הסתלקות וגם המתורג׳ תרגם כן:
והנה האש היה בלילה להאיר להם באישון לילה ואפלה אבל הענן ביום אם ישאל אדם ולמה הוצרך ית׳ לעשות הנס ההוא לכן כדי להשיב על זה אמר ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ר״ל מיד אחרי עלותו יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו בני ישראל. נמצא שהענן היה לאות ולמופת על הרצון האלהי בנסעם ובחנייתם.
ואחרי כן יסעו – אחרי העלותו היו נוסעים אל אותו הצד שהיה הענן פונה.
ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו – ספר זכותן של ישראל על לכתם אחריו במדבר: ראשונה שהיו חונים במקום אשר ישכן שם הענן, אף על פי שהיה מקום ״תהו ילל ישימון״ (על פי דברים ל״ב:י׳).
ואחרי כן יסעו, after the cloud had lifted off the Tabernacle the people would march, following its direction.
ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו, the Torah records this in order to praise the Israelites for following God in the desert regardless of the site where the cloud stopped being a desolate inhospitable place.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

אסתלקות. ולא מלשון עלייה דא״כ ולפי עלות הענן מבעי ליה שהוא מבניין הקל ולא העלות שהוא מבניין נפעל:
Was lifted. But not in the sense of rising. For if this were so it should have said "whenever the cloud rose" in the active קל construct, rather than "was lifted" in the passive נפעל construct.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ולפי העלות – אמר ו׳ בתחלת ענין, לומר כי ענין הענן אשר על המשכן היה משמש ב׳ דברים, אחד הוא למכסה על האהל לכבוד ולתפארת, והוא מאמר כסה הענן את המשכן לאהל על העדות, והוסיף עוד ואמר ולפי וגו׳ פירוש ועוד היה הענן לצורך זה שלפי העלותו יסעו בני ישראל כדי שידעו זמן הנסיעה וזמן החניה.
ואחרי כן יסעו וגו׳ – צריך לדעת מה הוא אומרו ואחרי כן וגו׳ שהיה צריך לעשות גזירה במאמר על זה הדרך ולפי העלות וגו׳ יסעו כשיעור מאמר הסמוך ובמקום אשר ישכון וגו׳ שם יחנו. ונראה שאם היה אומר אחרי כן יסעו היה נשמע שזה הוא גזרת הכתוב, ולא כן הוא הכוונה, אלא שהגזירה הוא במאמר הבא אחר כך על פי ה׳ וגו׳, וזה הוא שיעור הכתוב ולפי העלות וגו׳ ואחרי כן הוא שיהיו נוסעים וגו׳ וכיון שכן על פי ה׳ וגו׳ הרי הם נוסעים על פי ה׳.
עוד נתכוון לומר בדרך זה שזולת כן אם היה אומר אחרי כן יסעו היתה הגזירה בתיבת אחרי כן והיה המשמעות שלא היו נוסעים קודם אלא אחרי כן ואין בנשמע שהיו על כל פנים נוסעים כשהיה נוסע הענן, לזה אמר ואחרי כן כדי שתהיה נרדפת למעלה ותבא הגזירה במאמר יסעו בני ישראל, כאלו אמר ולפי העלות וגו׳ יסעו, ואם היה אומר בסדר זה ולפי העלות וגו׳ יסעו, אז הי׳ נשמע שבעלותו הוא שמתחייבים ליסע, ואין במובן שאם ירצו ליסע שתמנעם מניעת עליית הענן, לזה אמר ולפי העלות וגו׳ ואחרי כן לומר ולא קודם.
ולפי העלות הענן, and whenever the cloud would lift, etc. The reason this paragraph begins with the conjunctive letter ו is to remind us that the cloud served two different purposes. 1) Its function was to serve as a cover for the Holy Tabernacle and all its furnishings. As such its function was decorative, a compliment for the Jewish people who had become carriers of the שכינה. This is the meaning of the words in verse 15 that כסה הענן את המשכן לאהל העדות, "it covered the Tabernacle the Tent of Testimony.⁠" The Torah adds a second function of the cloud in our verse when it describes the motion of the cloud indicating that the Israelites were to break camp and to start marching on their way to the Holy Land. The cloud signalled both when it was time to move and when it was time to make camp.
ואחרי כן יסעו, following this the Israelites journeyed. The expression ואחרי כן seems somewhat misplaced. We would have expected something parallel to ובמקום אשר ישכון שם יחנו without the words ואחרי כן. Why did the Torah write the words כן ואחרי? Had the Torah simply written ולפי העלות הענן יסעו בני ישראל, I would have concluded that the signal for the Israelites to move was the motion or lack of motion of the cloud. In order to make certain we understand that the Israelites journeyed at the direct command of God the Torah inserts the words ואחרי כן to direct our attention to verse 18 where the Torah spells out that the journeys were על פי השם. Our verse therefore deserves to be understood thus: "And in accordance with the cloud lifting from above the Tabernacle, shortly thereafter God would give the command for the Israelites to start journeying" so that they were actually journeying at the command of God. [The letter ו before the words אחרי כן means that the expression is not one describing a time frame, though it does describe a certain sequence of events. Ed.]
Another meaning of these words could be that the Torah wanted to inform us that the Israelites did not ever journey before the cloud lifted but only after it had already removed itself from above the Tabernacle. This did not imply however, that they automatically journeyed as soon as the cloud lifted, rather they awaited specific instructions from God to do so. Had the Torah used the alternative wording we mentioned earlier the impression would have been created that the lifting of the cloud was equivalent to a command for the Israelites to break camp and to start journeying.
ולפי העלות – לשיעור העלות הענן מעל האהל, כמו איש לפי אכלו לשיעור אכלו:
ואחרי כן יסעו – וי״ו זו יתירה כוי״ו ותשב תמר ושוממה (ש״ב י״ג כ׳), וכן לקמן (י׳ י׳) וי״ו של ותקעתם:
ואחרי כן יסעו – אות וי״ו במלת ואחרי להמפרשים הוא למותר, ול״נ אי הוי כתוב בלא וי״ו היה המובן שהתחילו לנסוע מיד שראו הסתלקות הענן מעל האהל ולא היתה שום שהוי זמן בין ההסתלקות והנסיעה, ובאמת לא היה כן כמשרז״ל שבהסתלקות הענן מעל האהל היה מתכפל ונמשך ע״ג בני יהודה ואז תקעו והריעו ותקעו ולא היו מהלכין עד שמשה אמר קומה ה׳ (וערש״י פסוק ל״ח), חזינן שהוי זמן בין הסתלקות הענן מעל האהל לבין נסיעתם, לכן אמר ואחרי כן בוי״ו, אשר יורה על התוספת הזמני, כאלו אמר ועוד אחרי כן עמ״ש במדבר ד׳ ט״ו ואחרי כן. והרע״ס אמר אחרי העלותו היו נוסעים אל אותו הצד שהיה הענן פונה, ולפי״ז יהיו המובן במאמר ואחרי כן יסעו, כוון המקום, ר״ל שהיו נוסעים אל אותו צד שיהיה הענן פונה.
ובמקום – סיפר זכותן של ישראל בלכתם אחריו במדבר, שהיו חונים במקום אשר ישכן שם הענן אף שהיה במקום יליל ישימון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ולפי – עתה ספר עוד שהענן היה להם אות לנסיעה וחניה, ואמר ולפי, ואחרי כן – ר״ל שהיה משמש לאות אל איזה צד יסעו, שאל הצד שפנה הענן אל צד הזה נסעו שעז״א ולפי העלות – והיה לאות אימתי יתחילו לנסוע שזה אחר שנסתלק הענן לגמרי, ועז״א ואחרי כן יסעו:
ואחרי כן: ביאור זה הלשון יבא על פי מה שביארנו סוף ספר שמות (מ,לו) בשם ברייתא דמלאכת המשכן פרק י״ג: על פי ג׳ דברים נוסעין ישראל, ע״פ הקודש וע״פ משה וע״פ חצוצרות וכו׳. ונתבאר שם ד׳ע״פ משה׳ היינו שהיתה הערה ברוח הקודש למשה מבערב ׳למחר בהשכמה אתם יוצאים׳, והתחילו לקפל הבגדים והמשא ולהניחם על הבהמות לצאת. ו׳ע״פ החצוצרות׳ התחילו להתאסף כל אחד לשבטו ולדגלו. דבשעת חניה אע״ג שהיו אהליהם איש על דגלו, מ״מ המה היו מפוזרים, ובשעת תקיעת החצוצרות החלו להתאסף. ובאותה שעה החל הענן להתקפל, ועומד וממתין עד שנגמר עסק אסיפה איש על מקומו, ואז הורד המשכן וקפלוהו. וכל זה נמשך איזה שעות עד שנגמר הכל, ואז הלך הענן בדבר משה שאמר ״קומה ה׳⁠ ⁠⁠״. וזה נקרא ׳ע״פ הקודש׳.
נמצא פירוש זה המקרא: ״ולפי העלות הענן״ – היינו שנקפל ועמד לצד, ״ואחרי כן״ – שכבר היה מקופל ועומד, ״יסעו בני ישראל״ – היו הולכים ממקום למקום ובאו לדגליהם, ולא מיירי כאן בהליכה ממש, ויבואר עוד להלן בפרשת המסע (פרק י׳), וכאן מיירי רק בענין הענן.
או נכלל בפירוש ״ואחרי כן״ גם הליכת הענן, ״יסעו בני ישראל״ – הלכו ממש, וזוהי נסיעה שלישית. וא״כ שתי הנסיעות נכללו בזה המקום, דשניהם נעשו בפעולת הענן, היינו, ״ולפי העלות הענן מעל האהל״ – היתה נסיעה שניה, ״ואחרי כן״ – היתה נסיעה שלישית.
ואחרי כן – מאמר מוסגר, ובעל הטעמים הרגיש בו והטעימו זקף קטן כמו תיבת האהל שלפניו, ורצונו לפי העלות הענן יסעו בני ישראל, אבל לא תכף ומיד שיעלה, רק אחרי כן, לאחר זמן, ועיין מה שכתבתי למטה י׳:ל״ג.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(יח) עַל⁠־פִּ֣י יְהֹוָ֗הי״י֗ יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל⁠־פִּ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ יַחֲנ֑וּ כׇּל⁠־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל⁠־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃
At the commandment of Hashem, the Children of Israel traveled, and at the commandment of Hashem they encamped. As long as the cloud remained on the Tabernacle they remained encamped.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

עַל מֵימְרָא דַּייָ נָטְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל מֵימְרָא דַּייָ שָׁרַן כָּל יוֹמִין דְּשָׁרֵי עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא שָׁרַן.
By the Word of the Lord the sons of Israel journeyed, and by the Word of the Lord they encamped; all the days that the Cloud rested, they remained.
עַל פִּי ה׳ יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ
עַל מֵימְרָא דַּה׳ נָטְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל מֵימְרָא דַּה׳ שָׁרַן כָּל יוֹמִין דְּשָׁרֵי עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא שָׁרַן
כָּל יְמֵי – כָּל יוֹמִין ולא כָּל יוֹמֵי
א. ״כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן״ – ״כָּל יוֹמִין דְּשָׁרֵי עֲנָנָא״. הסמיכות יְמֵי מתורגמת בדרך כלל יוֹמֵי, כגון ״וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם״ (בראשית ה ה) ״וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי אָדָם״. אבל כאן ״כָּל יְמֵי״ (צורת נסמך לפני מלת הזיקה אֲשֶׁר) משמעה כל זמן ש – ובזה מתורגם יוֹמִין. וכן בעוד חמש היקרויות שנרשמו במסורה:
יְמֵי דמתרגם יוֹמִין ו׳ באוריתא:
בָּדָד יֵשֵׁב [כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ ... בָּדָד יֵשֵׁב (ויקרא יג מו) כָּל יוֹמִין דְּמַכְתָּשָׁא בֵיהּ],
כָּל יְמֵי הִסְגִּיר [אֹתוֹ (ויקרא יד מו) כָּל יוֹמִין דְּיַסְגַּר יָתֵיהּ],
כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה [(ויקרא כו לד) כָּל יוֹמִין דִּצְדִיאַת],
וחבירו [(ויקרא כו לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת – כָּל יוֹמִין דִּצְדִיאַת],
כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ [(במדבר ו ו) כָּל יוֹמִין דִּנְזִיר],
כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן [הֶעָנָן (כאן) כָּל יוֹמִין דְּשָׁרֵי עֲנָנָא].⁠1
1. קליין, מסורה, עמ׳ 153.
על פ⁠((ו))⁠םא גזירת מימריה די״י יטלון בני ישראל ועל פםב גזירת מ⁠[י]⁠מרה די״י ישרון כל יומין די שרי עננה על משכנה ישרון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״על פ⁠((ו))⁠ם״) גם נוסח חילופי: ״{על }⁠פום״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פם״) גם נוסח חילופי: ״פום״.
על פום מימרא דיי נטלין בני ישראל}⁠א ועל פום מימרא די״י שרן כל יומין דשרי ענן יקרא על משכנא ברם הינון שרן.
א. הושמט ע״י הדומות בכ״י לונדון.
By the mouth of the Word of the Lord the children of Israel went forward, and by the Word of the Lord they rested. All the days that the Cloud of Glory abode upon the Tabernacle, (so long) did they abide.
עַלַי׳ קַוְלִ אללָּהִ יַרחַלֻ בַּנֻו יִסרַאאִיל וַעַלַי׳ קַוְלִהִ יַנזִלֻוןַ פַהֻם טֻולַ מֻדַּתִ מַא יַסכֻּןֻ אַלגַ׳מַאם עַלַי׳ אלּמַסכַּןִ מֻקִימֻוןַ
על פי מאמר ה׳ יסעו בני ישראל, ועל-פי מאמרו יתאכסנו, כי הם, לאורך משך-זמן אשר ישכנו העננים על המשכן, דרים.
על פי י״י יסעו – שנינו במלאכת המשכן (ברייתא דמלאכת המשכן י״ג): כיון שהיו ישראל נוסעין, היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה. תקעו והריעו ותקעו.
ולא היה מהלך עד שהיה משה אומר: קומה י״י (במדבר י׳:ל״ה). זו בסיפרי (ספרי במדבר י׳:ל״ה).⁠1 ונסע דגל יהודה (במדבר י׳:י״ד).⁠א
על פי י״י יחנו – כיון שהיו ישראל חונין, עמוד הענן מתמר והולך ונמשך על גבי בני יהודה כמין סוכה. ולא היה נפרשב עד שמשה אומר: שובה י״י רבבות וגו׳ (במדבר י׳:ל״ו), הוי: על פי י״י וביד משה (במדבר ט׳:כ״ג).
1. רש״י משלב בין לשון ברייתא דמלאכת המשכן ולשון ספרי.
א. כן מיקום מלים אלה בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, ליידן 1. ועיינו במפרשי רש״י.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1,: ״נפרשה״. בכ״י ליידן 1: ״נפרשת״.
(על פי ה' יסעו (18 AT THE COMMANDMENT OF HASHEM [THE CHILDREN OF ISRAEL] JOURNEYED – We have learned in the Baraita dealing with "the structure of the Tabernacle" (s. 13), "As soon as the Israelites set forth on a journey the pillar of cloud rolled itself up (contracted itself) and extended itself out above the camp of the sons of Judah, like a beam, whereupon they blew a "Tekiah", a "Teruah", and another "Tekiah". It (the cloud) did not, however, move off until Moshe said: "Rise up, Hashem!⁠" (Bemidbar 10:35) – the latter statement is to be found in the Sifre Bemidbar 10 (on the verse quoted) – and then the banner of the camp of Judah marched forward.
ועל פי ה' יחנו AT THE COMMANDMENT OF HASHEM THEY ENCAMPED – As soon as the Israelites encamped the pillar of cloud rose in a column and extended itself above the camp of the sons of Judah like the roof of a hut, and did not depart until Moshe said, "Return, Hashem, unto the myriads of thousands of Israel!⁠" (Bemidbar 10:36) – You must say (admit; more lit., be saying) that this is the meaning of "at the commandment of Hashem [they encamped and at the commandment of Hashem they journeyed ...]" (Bemidbar 10:23) but also by the agency of Moshe (Sifre Bemidbar 9).
על פי י״י יסעו – הטעם ידוע: כי הענן, השם ינחנו ויסענו.
AT THE COMMANDMENT OF THE LORD THE CHILDREN OF ISRAEL JOURNEYED. Its meaning is clear, for God caused the cloud to rest and God caused it to journey.
{ו}⁠על פי ה׳ יחנו – שכשהיו רואים שהענן נוסע, היו יודעים שרצונו של מקום שיסעו, וכשינוחא יחנו.
א. בכ״י מינכן 52: וכשיניח.
{ו}⁠על פי ה׳ יחנו – {AND} AT THE WORD OF HASHEM THEY ENCAMPED – When they would see that the cloud would travel, they would know that the will of the Omnipresent was that they should travel, and when it would rest, they would camp.
על פי ה׳ יסעו בני ישראל ועל פי ה׳ יחנו – היה הכתוב ראוי לומר על פי ה׳ יסעו בני ישראל ויחנו, לא שיאמר על פי ה׳ יחנו, אבל ממה שידעת בפסוק (שמות י״ג) וה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש, באור הכתוב על פי ה׳ יסעו זו מדת הדין, וזהו לשון יסעו כי הנסיעה למלחמה היתה, ועל פי ה׳ יחנו זו מדת רחמים, וזהו לשון יחנו כי כל חניה היא מנוחה. וכן כתוב ויהי בנסוע הארון, קומה ה׳, שהוא מדת הדין ולכך אמר קומה בה״א ולא אמר קום ה׳. ועוד אמר וינוסו משנאיך מפניך. ובנחה יאמר שובה ה׳, מלשון (ישעיהו ל) בשובה ונחת שכל זמן שישראל נאספים אלפים ורבבות לאגודה אחת מדת רחמים עמהם. ושתי מדות אלו הם כלולות זו בזו, ועליהן אמר הנביא (ירמיהו ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר, ועמהם היו נצולים ואויביהם נגפים, תחלה במצרים הוא שכתוב (הושע י״ג) ואנכי ה׳ אלהיך מארץ מצרים, וכתיב בגאולת מצרים (שמות י״ג) כי ביד חזקה הוציאנו ה׳ ממצרים, ובתפלתו של משה (שם ל״ב) אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, ואח״כ ממצרים לים סוף הוא שכתוב (שם ט״ו) זה אלי ואנוהו, וכן (שם) ימינך ה׳ נאדרי בכח ימינך ה׳ תרעץ אויב, ומים סוף לסיני הוא שכתוב במתן תורה (דברים ה) הן הראנו ה׳ אלהינו את כבודו ואת גדלו, ומסיני למשכן הוא שכתוב (שמות מ) ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה׳ וגו׳, וכתיב (שם) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה׳ וגו׳, ואחר כך לביהמ״ק שנקרא (ישעיהו ס״ד) בית קדשנו ותפארתנו. וכן לעתיד כתיב (שם ס) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳, והבן כל זה. ואל תתמה באמרו פי ה׳ שהוא מדת רחמים בכאן, כי כיון שהמדות כלולות זו בזו הלא כל אחת פי ה׳ זו לזו, והבן זה.
על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו, "they would journey at the command of the Lord and they would make camp a the command of the Lord.⁠" The Torah only had to write the words: "the Children of Israel would journey or make camp at the command of the Lord.⁠" The additional words על פי ה' יחנו appear quite superfluous. Seeing that we know all this from Exodus 13,21 where the Torah wrote that "God walked ahead of them by day in a pillar of cloud etc.,⁠" the meaning of our verse here has to be that the words על פי ה' יסעו are a reference to the attribute of Justice. The very word has a connotation of the attribute of Justice seeing the word is always used in connection with going to war. By contrast then, the words על פי ה' יחנו, is reminiscent of the attribute of Mercy, the very word יחנו, reminding us of מנוחה, rest, calm, quiet, the opposite of war and warfare. We have a parallel situation where both the attribute of Justice and that of Mercy appear side by side. When the Torah speaks of ויהי בנסוע הארון in Numbers 10,35-36 the word נסע refers to he attribute of Justice and Moses' call for God's foes being scattered clearly shows that forces of the attribute of Justice must be at work. When Moses continues speaking about the Ark coming to rest this indicates that now the Torah speaks about the attribute of Mercy. Whenever the Israelites are assembled in their thousands and tens of thousands the attribute of Mercy is nearby. At any rate, we must not perceive of these two attributes as separate and independent entities, rather they are bound up with each other, sometimes one attribute predominating, sometimes the other. Concerning this arrangement the prophet Jeremiah speaks of the kindness demonstrated by Israel in its youth when it followed God into the desert an area full of agents of the attribute of Justice in the form of harmful animals. The fact that the Israelites were always saved in such surroundings testifies to the attribute of Mercy being present although the habitat "desert" is that of agents of the attribute of Justice. Similarly, in Egypt, among all the negative influences Israel was exposed to they did not perish, proof of the presence of the attribute of Mercy (in some degree) even there. This is what Hoseah 13,4 had in mind when he said: "only I, the Lord, have been your God ever since the land of Egypt.⁠" When the Israelites were being redeemed from Egypt, the Torah testifies that this occurred as an intervention by God with a "strong hand.⁠" References to this "strong hand" appear in Moses' prayer after the golden calf episode (Exodus 32,11) at the sea of reeds, (Exodus 15,2), in Exodus 15,6, etc. There is a constant interchange of references to the attribute of Mercy and the attribute of Justice, each appearing at the most unexpected times and places. All this demonstrates that both forces are constantly on the alert and circumstances determine which force asserts itself as dominant. At the very moment when the attribute of Mercy appeared at its most near, when God took up residence in the Tabernacle, Moses could not enter, as if rebuffed by the attribute of Justice. Having appreciated all this, we must not be surprised when the words 'על פי ה' are understood as the attribute of Mercy instead of as the attribute of Justice.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

על פי י״י יסעו שנינו במלאכת המשכן כיון שהיו ישר׳ נוסעי׳ הי׳ עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהוד׳ כמין קור׳ תקעו והריעו ותקעו ולא היה מהלך עד שמשה אומ׳ קומה י״י זו בספרי ונסע דגל מחנה יהוד׳ על פי י״י יחנו כיון שהיו ישר׳ חונים עמוד הענן מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהוד׳ כמין סוכה ולא נפרש עד שמשה אומ׳ שובה י״י רבבות אלפי ישראל הוי אומ׳ על פי י״י וביד משה. כך מצאתיו בכל הספרי׳ ונ״ל שכך פירושו במשנת מלאכת המשכן שנו בפסוק על פי י״י יסעו כיון שהיו ישראל נוסעי׳ היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה תקעו והריעו ותקעו ונסע דגל יהודה ולא הוסיף יותר ונראה שהסימן של נסיעה לא הי׳ כי אם בקפול הענן והמשכן על בני יהודה כמין קור׳ ואחר כך תקעו והריעו ותקעו בזה הי׳ נוסע דגל יהודה אבל בספרי בפסוק קומה י״י ויפוצו אויביך שנו כתוב א׳ אומר קומה י״י וכתוב א׳ אומ׳ שובה י״י כיצד נתקיימו שני הכתובי׳ כשהיו נוסעי׳ הי׳ עמוד הענן מקופל ועומד ולא הי׳ מהלך עד שמרע״ה אומ׳ קומה י״י ויפוצו אויביך וכשהיו חונים הי׳ עמוד הענן מקופל ועומד ולא הי׳ נפרש עד שמרע״ה אומ׳ שובה י״י רבבות אלפי ישראל הוי אומ׳ על פי׳ י״י וביד משה פי׳ לא בקפול הענן לבדו אלא גם במאמרו של מרע״ה ומאמ׳ זו בספרי שב אל מאמר ולא הי׳ מהלך עד שמשה או׳ קומה י״י הסמוך לו ומאמר שנינו במלאכת המשכן דבק עם מאמר כיון שהיו ישראל נוסעי׳ הי׳ עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהוד׳ כמין קורה והריעו ותקעו הבא אחריו ומאמ׳ ונסע דגל מחנה יהוד׳ הוא סיום משנת מלאכ׳ המשכן שכן כתב הרמב״ן ז״ל בפירושו ראיתי בבריית׳ של מלאכ׳ המשכן בל׳ הזה תקעו והריעו ותקעו ונסע דגל יהוד׳ תחלה שנא׳ ויסע דגל מחנה יהוד׳ שפירושו אחר שראו את עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה ותקעו והריעו ותקעו מיד הי׳ נוסע דגל מחנה יהוד׳ ורש״י ז״ל הפסיק בינו ובין תקעו והריעו ותקעו כדי שיאמר שלא הי׳ נוסע יהוד׳ מיד אחר זה כמו שנראה ממשנת מלאכת המשכן אלא שהי׳ מצפה למאמר מרע״ה עד שיאמר קומ׳ י״י כמו שכתוב בספרי ואח״כ חזר לתשלום משנת מלאכת המשכן ואמר ונסע דגל מחנה יהוד׳:
ונמשך מזה שעל פי ה׳ יסעו ועל פי ה׳ יחנו. ר״ל כפי הענן שהוא היה בדבר הזה על פי ה׳ ומרצונו וכמו שביאר כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו ובהעלותו יסעו ומזה נלמוד כי עמודי הענן והאש היו נגררים אחרי ארון העדות.
(יח-כג) [הנסיעה והחנייה ע״פ ה׳ – ׳לכתך אחרי במדבר׳]:
על פי ה׳ יסעו בני ישראל ועל פי ה׳ יחנו. ואיכה על פי ה׳ היו חונים, לפי שבהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה׳ ולא יסעו. ׳שמירה׳ זו, ר״ל המתנה, כמו ׳משומרים לבוקר׳ (תהלים קל ו), ׳ואביו שמר את הדבר׳ (בראשית לז יא), שהיו ממתינים כל שעה ושעה לאמר עתה נקום ונעלה. שלא היו חונים לבד כמו שהחניה היא העדר התנועה, אלא היו חונים בציפייתם זאת על פי ה׳, כלומר מתי נלכה, עתה ירצה ה׳ שנלך.
וזו כולה שכר הוא להם, וכן כל אלו הפרטים והכללים, ׳ויש׳ ׳ויש׳ ׳ויש׳, כולם לעדות לישראל על בטחונם ואהבתם לבוראם, כמו דכתיב (ירמיה ב ב) ׳לכתך אחרי במדבר׳.
וזו היא המעשה הרביעי טוב שעשו:
שנינו במלאכת המשכן וכו׳ עד על פי ה׳ ביד משה. פירוש, שבברייתא דמלאכת המשכן שנינו דכיון שהיו ישראל נוסעים היה הענן מתקפל על גבי בני יהודה, ותקעו והריעו ותקעו, עד כאן שנינו במלאכת המשכן, ולא שנינו במלאכת המשכן יותר. וכתב רש״י ׳ולא היה מהלך עד שמשה אמר ״קומה ה׳⁠ ⁠⁠״ (להלן י, לה) ׳, וזו לא מצאנו בברייתא דמלאכת המשכן, אבל זה בספרי. אם כן כאשר מחברים מה שמצאנו בברייתא דמלאכת המשכן ומה שמצאנו בספרי, יהיה סימן נסיעתן כשהיו נוסעים; היה הענן מתקפל על גבי בני יהודה כקורה, ותקעו והריעו ותקעו, ועדיין לא היה הענן מהלך עד שמשה אמר ״קומה ה׳⁠ ⁠⁠״, כמו ששנינו בספרי, ואז ״ונסע דגל מחנה יהודה״ (ראו להלן י, יא) . וכשבאו לחנות גם כן, דכתיב (פסוק כג) ״על פי ה׳ יחנו״:
זו בספרי. והא דאמר לעיל שנינו במלאכת המשכן, זה הכל במלאכת המשכן עד תקעו והריעו ותקעו, אבל מה שאמר ולא היה מהלך עד שאמר משה קומה ה׳ אינו במלאכת המשכן ועל זה אמר זו בספרי. ומ״ש אח״כ ונסע דגל מחנה יהודה וגם מה שפירש ע״פ ה׳ יחנו כיון שהיו וכו׳ כל זה שנינו הכל במלאכת המשכן:
This is in Sifri. When Rashi said that we learned in [the Beraysa describing] the work of the Mishkon, all this is there until "tekiah, teruah and tekiah.⁠" However when he says "they did not proceed until Moshe intoned: Arise Hashem" this is not in the Beraysa, thus regarding this comment Rashi says "this is in Sifri.⁠" When he writes subsequently "then the banner of the camp of Yehudah departed" and also when he explains that "On the order of Hashem did they camp. When [the Israelites] were…" all this is written in the Beraysa.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

על פי ה׳ יסעו בני ישראל וגו׳ – והענן יגיד אשר פי ה׳ יקבנו.
כל ימי וגו׳ ובהאריך וגו׳ – בא הכתוב לסדר כל בחינות הנהגות הענן, וללמד שבחן של ישראל שהיו חפצים באשר יחפוץ ה׳, והתחיל בענין אריכות זמן החניה ואמר כל ימי אשר ישכון הענן יחנו פירוש יחנו יחפצו לחנות, ולזה לא אמר חנו בני ישראל שיהיה נשמע שעשו לצד ההכרח מהמנהיג, והוסיף לומר ובהאריך וגו׳ לומר שאפילו יאריך כל כך ימים רבים אף על פי כן יחנו, ואומרו ושמרו וגו׳ לומר כי מלבד שהיו חונים כל זמן וכו׳ עוד מודיע כי לא היו עושים הדבר לצד שהיו חפצים בשבת ולא בהילוך אלא לצד שמירת דבר ה׳, והוא אומרו ושמרו וגו׳ הגם שהם ימים רבים, ואומרו ולא יסעו ולא אמר ולא נסעו, לשלול בחינת החושב כאלו אמר ולא יחפצו ליסע.
על פי ה' יסעו בני ישראל, the children of Israel journeyed at the command of God. The cloud was the means by which God made His wishes in the matter known.
כל ימי אשר ישכון, all the days that the cloud would remain stationary, etc. Our verse details the various ways in which the cloud behaved. It also pays a compliment to the Israelites who made their own wishes correspond to God's wishes. The verse first tells about instances when the cloud remained stationary for a long period by stating that whenever the cloud remained in place for a long time the Israelites "were willing to remain encamped in that location during the entire length of time that the cloud showed no sign of moving.⁠" The proof for this is that the Torah speaks of יחנו in the future tense instead of reporting חנו, "they did remain in camp" in the past tense. The Torah continues by saying ובהאריך הענן, "and when the cloud tarried, etc.⁠" (verse 19), to tell us that even if the cloud remained stationary for an inordinately long period of time the Israelites did not demur but were content to stay where they were. The verse goes on to say: ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו, "the children of Israel observed the orders of God and would not journey.⁠" This shows that even though there may have been times when the Israelites- had it been up to their own volition alone-would have liked to move on, they resisted such a temptation and voluntarily abided by God's wishes in the matter. This is why the Torah wrote ולא יסעו, "and they would not journey" instead of writing ולא נסעו, "and they did not journey,⁠" to make certain we would not interpret their remaining in a place for a long time as their first choice.
על פי ה׳ יסעו – כי הענן כסה את המשכן ברצון השם וברצונו נעלה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

על פי ה׳ יסעו – מודיע עוד ענין אחר כמ״ש בעירובין (דף נה ע״ב) יושבי צריפין אין מודדים להם אלא מפתח בתיהם מתיב רב חסדא ויחנו על הירדן מבית הישימות ותניא כשהם נפנים נפנים לאחוריהם, א״ל רבא כיון דכתיב על פי ה׳ יחנו כמאן דקביעי דמי, וכדוגמא הזה נמצא בשבת (דף לא ע״ב) לענין סותר ע״מ לבנות, וז״ש על פי ה׳ יסעו וכו׳ – ומצד זה היו נחשבים כקבועים במק״א, וז״ש שעי״כ כל ימי אשר ישכן הענן על המשכן יחנו – ר״ל היו נחשבים כחונים במקום קבוע:
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םהכל
 
(יט) וּבְהַאֲרִ֧יךְ הֶֽעָנָ֛ן עַל⁠־הַמִּשְׁכָּ֖ן יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וְשָׁמְר֧וּ בְנֵי⁠־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת⁠־מִשְׁמֶ֥רֶת יְהֹוָ֖הי״י֖ וְלֹ֥א יִסָּֽעוּ׃
When the cloud stayed on the Tabernacle many days, then the Children of Israel kept Hashem's command, and didn't travel.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וּבְאוֹרָכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא יוֹמִין סַגִּיאִין וְיִטְּרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מַטְּרַת מֵימְרָא דַּייָ וְלָא נָטְלִין.
However long the time the Cloud was upon the Tabernacle, (however) many the days, the sons of Israel kept the watch of the Word of the Lord, and journeyed not.
וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה׳ וְלֹא יִסָּעוּ
וּבְאוֹרָכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא יוֹמִין סַגִּיאִין וְנָטְרִין (ח״נ: וְיִטְּרוּן) בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מַטְּרַת מֵימְרָא דַּה׳ וְלָא נָטְלִין
מִשְׁמֶרֶת ה׳ – מַטְּרַת מֵימְרָא דַּה׳
יא״ר הקשה על ת״א ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ (ויקרא יח ל) ״וְתִטְּרוּן יָת מַטְּרַת מֵימְרִי״, ״צריך לבאר למה לא תרגם מַטְּרָתִי״. וכוונתו: אף על פי שאונקלוס מפרק סמיכויות בהן הסומך הוא ה׳ כגון ״וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת״ (בראשית א ב) ״וְרוּחַ מִן קֳדָם ה׳ מְנַשְּׁבָא״ (ורוח מלפני ה׳), כשסמיכויות מסוג זה כוללות מושגים מופשטים או ענייני קדושה מופשטים הן מתורגמות כלשונן כגון ״בִּרְכַּת ה׳״ (בראשית לט ה) ״בִּרְכְתָא דַּה׳״. על פי זה מתבקש לתרגם בפסוק ״אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ – ״יָת מַטְּרָתִי״, ומדוע תרגם ״יָת מַטְּרַת מֵימְרִי״? וכעין זה יש להקשות גם על תרגומו כאן ״וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה׳״ – ״יָת מַטְּרַת מֵימְרָא דַּה׳״ מדוע לא תרגם ״יָת מַטְּרַת דַּה׳⁠ ⁠⁠״?
ונאמרו בכך שתי תשובות: ״נפש הגר״ על ״וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי״ (בראשית כו ה) ״וּנְטַר מַטְּרַת מֵימְרִי״ (משמרת מאמרי), כתב שלא תרגם מַטְּרָתִי כמתבקש, שלא יישמע כאילו הקב״ה שומר או משמש. ובעל ״לחם ושמלה״ כתב שרמז לדרשת חז״ל ״ושמרתם את משמרתי – עשו משמרת למשמרתי״ (יבמות כא ע״א).
ובשהיאא עננה [על משכנה יומין סגין ויטרון בני ישראל ית מטרתה די״י ולא]⁠ב יטלון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובשהיא״) גם נוסח חילופי: ״ובסלקות״.
ב. המלים בסוגריים המרובעים הושמטו בכ״י ניאופיטי 1 והושלמו בגיליון שם.
ובאורכות עננא על משכנא יומין סגיאין וינטרון בני ישראל ית מטרת מימרא די״י ולא נטלין.
And if the Cloud tarried over the Tabernacle many days, the children of Israel observed the watch of the Word of the Lord, and did not proceed.
וַאִן טַאלַ אַלגַ׳מַאם אִיאמַא כַּתִ׳ירַתַּ עַלַי׳ אלּמַסכַּןִ פַיַחפַטֻ׳ בַּנֻו יִסרַאאִיל חִפטִ׳ אַללָּהִ וַלַא יַרחַלֻוןַ
ואם התארך זמן שכינת העננים במשך ימים מרבים על המשכן, אזי ישמרו בני ישראל את⁠־השמירה המטלת עליהם מאת ה׳ ולא-יסעו.
פס׳: ובהאריך הענן – ושמרו בני ישראל. נאמר כאן שמירה ונאמר בשבת שמירה מה להלן חייב מיתה 1אף כאן חייב מיתה. וכן הוא אומר (במדבר י״ד:מ״ד) ויעפילו לעלות אל ראש ההר וכתב (שם) וירד הכנעני היושב בהר ההוא לקראתם ויכום ויכתום:
1. אף כאן חייב מיתה. פי׳ אם הלכו מעצמם בלי העלות הענן ובלי רשות משה דיליף לקמן מן ויעפילו:
ובהאריך – ואם היה מאריך. והנה דרך כלל.
AND WHEN THE CLOUD TARRIED. The meaning of u- ve-ha'arikh (and when it tarried) is to be rendered, and if it tarried.⁠1 Scripture first speaks in general terms.⁠2
1. Nahmanides interprets similarly.
2. That Israel travelled and camped in the wilderness.
(יט-כב) וטעם ובהאריך הענן – לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים, והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם, והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום, אעפ״כ לא יעברו על רצון השם. וזה טעם: ושמרו בני ישראל את משמרת י״י ולא יסעו – כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו לא יסעו. וכן, אם יהיה הענן ימים מספר (במדבר ט׳:כ׳) – כשנים ושלשה ימים, והיו העם יגיעים מאד וענה בדרך כחם, יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן. וספר עוד, כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבקר, אף על פי שהוא טורח גדול להם. ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה (במדבר ט׳:כ״א), כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר, וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו, והוא טורח גדול מן הראשון, כי היו העם סבורין שיעמדו שם, ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך, ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך.⁠א או יומיםב (במדבר ט׳:כ״ב), ויסעו בלילה.
ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בענין אחר, כי עמד הענן מערב עד בקר, ויומם ולילה, ויומים וחדש ושנה, ולכך הזכיר הכתוב אלו השיעורים בפרטם. ועמד שנים רביםג כאשר הזכיר תחלה, כגון בקדש שאמר: ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם (דברים א׳:מ״ו).
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון, ובין השיטין בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״יום״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״יומם״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״רבות״.
(19-22) AND WHEN THE CLOUD TARRIED. This means that if the cloud tarried upon the Tabernacle many days, and the place [where they happened to be camped] was not good in their eyes, so that they very much desired and wanted to journey away from there, they were nonetheless not to transgress the will of G-d; this being the meaning of the verse, and the children of Israel kept the charge of the Eternal, and journeyed not,⁠1 namely that [it was only] because of their fear of G-d and because they kept the charge of His command that they did not journey. Similarly, if the cloud was there only a few days,⁠2 for instance two or three days, and the people were very tired because their strength had weakened in the way,⁠3 they would nonetheless fulfill the will of G-d and walk after the cloud. And Scripture further relates that sometimes they tarried for only one night and journeyed in the [next] morning, although it was a great strain for them. And at times the cloud tarried a day and a night,⁠4 when they had journeyed throughout the night and arrived at that place in the morning, and the cloud stayed there all that day and all the night, and was taken up on the second morning and they journeyed.⁠5 This was an even greater trouble for them than the previously-mentioned one, because the people would think that they were to stay there [for a long time], and would unload the wagons and lay down their burdens, as is the custom of those who come from a journey, and when the cloud was taken up6 they began reloading, and could not make any preparations for the journey. Whether it were two days,⁠7 and they journeyed at night.
It is possible that it happened during their journeys that they had to do as is narrated here, and not in another way, namely that the cloud first tarried from evening until morning,⁠8 then a day and night,⁠9 then two days,⁠10 then a month and finally a year.⁠11 This is why Scripture mentioned these periods in detail. It [the cloud] would also tarry for many years, as Scripture mentioned at the beginning [of this section],⁠12 such as in Kadesh of which Scripture states, And ye abode in Kadesh many days, according to the days that ye abode there.⁠13
1. (19).
2. (20).
3. See Psalms 102:24.
4. (21).
5. (21).
6. (21).
7. (21).
8. (21).
9. (21).
10. (22).
11. (22).
12. (19): And when the cloud tarried upon the Tabernacle many 'days', which means "many years.⁠"
13. Deuteronomy 1:46. They stayed in Kadesh for 19 years (Rashi ibid.).
ובהאריך הענן – ובאר לך הכתוב מעלתן של ישראל בהנהגתם על פי הענן, כי היו במדבר מקומות חלוקין נוחין ושאינן נוחין, והעד בזה מרה ואילים, יש מקומות נוחין שירצו לעכב שם ומיד בהעלות הענן היו נוסעים ויש שאינן נוחין וירצו לנסוע משם אבל בהאריך הענן יצטרכו להתעכב ולא יסעו, סוף דבר לא היו הולכין אחר רצון עצמן אלא אחר רצון השם יתעלה וכפי הנהגת הענן. ועוד יבאר לך הכתוב חסד הש״י עמהם שכל נסיעותם וחנייתם במדבר לא היה אלא בבקר, הוא שאמר או יומם ולילה, והיה לו לומר או לילה ויום כי כן סדר בראשית, אבל אלו אמר כן היה במשמע כי תחלת נסיעתם היתה בלילה, ומעולם לא אירע זה שהיה הענן שוכן בלילה ויום אחריו כי תהיה נסיעתם בלילה, ולא רצה הקב״ה להטריחם להיות תחלת נסיעתם וחנייתם לעולם בלילה אלא ביום.
ובהאריך הענן, "and when the cloud remained stationary for a long period,⁠" the Torah describes these matters at length to compliment the Israelites who were guided in their journeys or lack of movement by the behaviour of the cloud. The desert was not uniform; some places where the Israelites camped were more pleasant than others, and it would have been understandable for the people to be restless to get away from the less pleasant sites. Proof that there were distinct differences in the natural habitat are such descriptions as "the bitter waters at Marah" contrasted with the pleasant oasis Eylim which was liberally supplied with date palms (Exodus 15, 23 and 27 respectively). The Torah testifies that as soon as the cloud would move, even if the camp was a very pleasant site, the Israelites would get ready to move. To sum up: the Israelites instead of arranging their journeys in accordance with their own preferences submitted willingly to the decision made on their behalf by God as expressed by the movement of the cloud. The Torah here also describes another act of kindness by God in that all occasions when the people broke camp were in the morning. We derive this from the words או יומם ולילה, "or a day and a night,⁠" instead of או לילה או יום, "or a night and a day" (verse 21). According to the report of the creation (Genesis 1,5 as interpreted by Chulin 83), day followed night, i.e. ויהי ערב ויהי בוקר. However, had the Torah followed that script, we would have concluded that at least on some occasions the Israelites were required to break camp in the evening.
ובהאריך הענן – כתב הרמב״ן בא לומר כי פעמים שיאריך הענן על המשכן ימים רבים ולא היה הדבר טוב בעיניהם כי היו מתאוים לנסוע מן המקום אעפ״כ את משמרת ה׳ שמרו ולא נסעו עד העלותו ולכך אומר ושמרו את משמרת ה׳ וכן אם יהיה הענן ימים מספר שנים או שלשה ימים והיו יגיעים מאד והיו רוצים לנוח אעפ״כ עשו רצון השם ונסעו ואמר עוד כי יש שלא עמדו רק לילה אחת ויסעו לבקר אע״פ שהוא טורח גדול להם ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבוקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה הענן בבקר השני והוא טורח גדול מן הראשון כי היו העם סבורין שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תיקון לדרך או יומים ויסעו בלילה. ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בענין אחר כי עמד הענן מערב עד בקר ויומם ולילה וחדש ושנה ולכך מזכיר הכתוב אלו השיעורים בפרטם ועמד שנים רבים כאשר הזכיר בתחלה כגון בקדש דכתיב ותשבו בקדש ימים רבים:
ובהאריך הענן, "and when the cloud remained stationary for a longer period, etc.⁠" Nachmanides writes that the meaning is that the people were not always content that the cloud remained in the same place for a long period as it delayed their progress toward the Holy Land. Nonetheless, the people observed God's expressed will, and the Torah compliments them for this. This is why the Torah added the otherwise superfluous words that the people honoured God's wish by not breaking camp until told to do so. Similarly, when the motion of the cloud signaled that they were to continue their journey although they had only pitched their tents on the day before, they did not complain but obeyed God's wish without protest. On occasion this meant that after a whole night's journey, and making camp in morning, they had to break camp and move on within literally, a number of hours. Although such uncertainties about their movements must have taken a toll on their nerves, it is recorded to their credit that they did not express discontent about this, ever.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ואמר ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים וכו׳ – 1ואמר זה על מעמד כל אחד משלש הככבים העליונים מהשמש שהם שבתאי צדרך ומאדים שתנועותיה׳ מאוחרות משאר הככבי׳ הנבוכין. כי שבתאי יסוב גלגלו בשלשים שנה ויעמוד בכל מזל שתי שנים ומחצה. וצדק ישלים סבובו בשנים עשר שנים ויעמוד בכל מזל שנה אחת. ומאדים יסוב גלגלו בשמונה עשר חדשים ויעמוד בכל מזל חודש וחצי וכל זה על דרך קרוב. וכבר היה להם מקום לתלות אריכותם שם לשמור ולקוות שעת הכשר מצד משום אחד מאלו או מהשנים היותר מאוחרים עד שישלים סבובו או שיצא ממזלו או שישתנה ממצבו או המזיק בשום פנים. והנה הם לא היו תולין בזה כי אפי׳ בהאריך הענן על המשכן ימים ושמרו בני ישראל את משמרת ה׳ ולא יסעו ולא יחשבו שהם משמרים הבלי שוא.
1. ואמר זה וכו׳ הנה ידוע שתנועת כל כוכבי לכת היא ג״כ כתנועת השמש לדעת הקדמונים רק באזור המזלות ר״ל באותו החלק מרקיע השמים אשר שם יראו י״ב המזלות שור טלה וכו׳ וכמו שתתעכב השמש בתקופתה, תחת כל אחד ואחד מהי״ב המזלות חודש ימים שהוא חלק י״ב מזמן הקפתה שהוא שס״ה יום, כן יתעכב שמה שבתאי סאטורנוס אשר זמן הקפו כ״ט שנה ומחצה ג״כ חלק י״ב ממנו שהוא קרוב לשתי שנים ומחצה, וצדק יופיטער קרוב לשנה אחת, ומאדים מארס נ״ז יום ומחצה, ונוגה ווענוס י״ח יום ומחצה וכוכב מערקור ז׳ ימים ורביע, והלבנה קרוב לב׳ ימים וחצי (עיין מזה גם במבוא לשער ל״א) ועפי״ז תבין דברי הרב ז״ל.
(יט-כ) וספר הכתוב מהכנעת בני ישראל בנסעם ותחנותם ע״פ ה׳ באמרו ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים כמו ותשבו בקדש ימי׳ רבים לא היו ישראל קצים בישיבתם שמה ולא פוצרים במשה מנהיגם להוליכם משם אבל היו שומרים משמרת ה׳ ולא יסעו ולא יקוצו בעכובם ואיחורם וכשהיה הענן ימים מספר אף על פי שהיה להם מי מנוחות ונחלי עדן וענה בדרך כחם לא היו מבקשים ממשה לשבת שם יותר זמן אבל על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו כי כפי מה שיורה הענן היו הם נוסעים וחונים.
ושמרו בני ישראל את משמרת ה׳ – ספר שנית, שהיו ממתינים את המתנתו זמן ארוך, אף על פי שהיה המקום רע מאד.
ולא יסעו – לתור להם מקום לחנותם טוב ממנו.
ושמרו בני ישראל את משמרת ה', the reason why the Torah repeats this fact a second time is to emphasize that even when the location selected by the cloud was not only inhospitable, but the cloud remained there for a long period, the Israelites did not grumble or protest this fact. They did not start journeying on their own, looking for a more suitable place to encamp.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וּֽבְהַאֲרִ֧יך: בספרים כ״י מדוייקים המאריך בוא״ו לא בה״א, וכן הוא לב״א. [וּֽבְהַאֲרִ֧יךְ].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ובהאריך הענן – בפסוק הזה ובפסוק הבא אחריו ויש אשר יהיה הענן ימים מספר וכו׳, על דרך כלל הוא אומר, בין שיהיה הענן על המשכן זמן רב או זמן מועט יסעו ויחנו תמיד על פי ה׳, ובפסוקים הבאים אומר דרך פרט, והחל מזמן המועט שהוא מערב עד בוקר, אח״כ או יומם ולילה או יומים או חדש או ימים שהוא שנה כמו ימים תהיה גאולתו, ואח״ז חזר וכלל בהאריך הענן על המשכן, וטעם שהזכיר הכתוב כל זאת, לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם ויהיו חפצים ומתאוים מאוד לנסוע מן המקום, אעפי״כ לא יעברו על רצון השם, וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה׳ ולא יסעו, כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו לא יסעו, וכן אם יהיה הענן ימים מספר כב׳ או ג׳ ימים והיו העם יגעים מאוד וענה בדרך כחם, יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן, וספר עוד כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבוקר אעפ״י שהוא טורח גדול להם, ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום וכל הלילה ונעלה בבוקר השני ונסעו, והוא טורח גדול מן הראשון כי היו העם סבורים שיעמדו שם זמן רב ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך, ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך יום או יומים ויסעו:
ושמרו – שהיו ממתינים המתנתו זמן ארוך אף שהיה המקום רע מאד, ולא יסעו לתור להם מקום טוב ממנו לחנות בו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(יט-כ) ובהאריך הענן וכו׳ ויש אשר יהיה הענן וכו׳ – עוד מודיע דבר אחד, שע״י שנסיעתם וחנייתם במק״א היה נגבל ע״י צווי ה׳ ופקודתו נחשב להם תמיד כמקיימים מצות ה׳ וקבלו עליהם שכר, והיה בזה הבדל בין עת החניה ובין עת הנסיעה, שבעת החניה קיימו מצות ה׳ בשב וא״ת במה שלא נסעו מן המקום בלא רשות וקיימו מצות ל״ת, וזה נחשב להם לזכות כי ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, וז״ש ובהאריך הענן ימים רבים – שאז לא קיימו מ״ע בקום ועשה, בכ״ז נחשב להם לזכות במה ששמרו את משמרת ה׳ ולא יסעו – שהשמירה הוא תמיד במצות ל״ת והיה להם זכות מה ששמרו מצות ל״ת שלא יסעו, ויש אשר יהיה הענן ימים מספר, אז היה להם זכות אחרי שקיימו שני מ״ע [א] בעת החניה שעל פי ה׳ יחנו בכל פעם, [ב] בעת הנסיעה שעל פי ה׳ יסעו – ומ״ע גדולה ממצות ל״ת כי הוא בקום ועשה:
ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים: כמו – בקדש ישבו י״ט שנה, כמו שכתב בפרשת דברים (א,מו).
ושמרו בני ישראל וגו׳: המתינו, מלשון ״ואביו שמר את הדבר״ (בראשית לז,יא), וכן פירש הספורנו .
{את משמרת ה׳: שאחר שהיתה כל חניה ונסיעה ע״פ ה׳, מסתמא היתה כוונה ודעת עליון יתברך שיהא דוקא כך וכך ימים יתעכבו כאן. רמז לדורות המאוחרים בנדודי ישראל. והיינו ״משמרת ה׳⁠ ⁠⁠״ – שיהא כן, כמו שהיה יום יציאת מצרים משומר לה׳ מכבר, דוקא זה היום, כמו שכתבתי בשמות (יב,מב) ״ליל שמורים הוא לה׳⁠ ⁠⁠״, כך כל ענין המדבר הוא משמרת ה׳ לדורות, וזהו בכלל ״הנסתרות לה׳⁠ ⁠⁠״, כמו כל סתרי הטבע והשתלשלות ענייני ישראל לדור דורים.
וכתיב בפרשה שתי פעמים ״משמרת ה׳⁠ ⁠⁠״, כאן ובפסוק כ״ג, היינו, בזה המקרא מיירי בחניה בזה המשך ולא יסעו – היה משומר לה׳ שבאותו מקום יש להיות כן. ובפסוק כ״ג מיירי בנסיעה, שנסיעה מאותו מקום היתה משומרת בכוונה ודעת עליון לאיזה ענין ידוע אליו יתברך. וישראל שמרו רצון ה׳ בין בחניה בין בנסיעה. ועיין מה שכתבתי להלן תחילת פרשת מסעי (לג,ב)}.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(כ) וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֧ה הֶֽעָנָ֛ן יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר עַל⁠־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַל⁠־פִּ֤י יְהֹוָה֙י״י֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל⁠־פִּ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ יִסָּֽעוּ׃
Sometimes the cloud was a few days on the Tabernacle; then according to the commandment of Hashem they remained encamped, and according to the commandment of Hashem they traveled.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראקיצור פענח רזארמב״ןרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וְאִית דְּהָוֵי עֲנָנָא יוֹמִין דְּמִנְיָן עַל מַשְׁכְּנָא עַל מֵימְרָא דַּייָ שָׁרַן וְעַל מֵימְרָא דַּייָ נָטְלִין.
And if the Cloud was over the Tabernacle a number of days, according to the Word of the Lord they remained, and by the Word of the Lord they went forward.
וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה׳ יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה׳ יִסָּעוּ
וְאִית דְּהָוֵי עֲנָנָא יוֹמִין דְּמִנְיָן עַל מַשְׁכְּנָא עַל מֵימְרָא דַּה׳ שָׁרַן וְעַל מֵימְרָא דַּה׳ נָטְלִין
״עַל פִּי ה׳.. וְעַל פִּי ה׳״ – ״עַל מֵימְרָא דַּה׳״. נתבאר לעיל ד לז ״על פי ה׳ ביד משה״. ועיין גם בפרק ׳אברי גוף׳ – ׳פה׳ בנספח תרגומי ההגשמה (פרשגן בראשית).
ואית זימנין די יהוויא עננה יומין מניין על משכנה על פםב גזירת מימריה ישרון ועל פםג גזירת מימרה די״י יטלון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואית זימנין די יהווי״) גם נוסח חילופי: ״וזימנין די יהווי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פם״) גם נוסח חילופי: ״{על }⁠פום״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פם״) גם נוסח חילופי: ״פום״.
ואית זמן דהוי ענן יקרא יומין דמניין הינון שבעתי יומי שבעתא על משכנא על פום מימרא די״י שרן ועל פום מימרא די״י נטלין.
If for the time of a number of days, suppose the seven days of the week, the Cloud of Glory was upon the Tabernacle, by the mouth of the Word of the Lord they rested, and by the mouth of the Word of the Lord they went forward.
וַרֻבַּמַא כַּאןַ אלגַ׳מַאם אִיאמַא מֻחצַאתַּ עַלַי׳ אלּמַסכַּןִ פַהֻם עַלַי׳ קַוְלִ אללָּהִ יַנזִלֻוןַ וַעַלַי׳ קַוְלִהִ יַרחַלֻוןַ
ואולי היו העננים, במשך ימים הנתנים לספירה, על המשכן, אזי הם, על פי מאמר ה׳ יתאכסנו, ועל-פי מאמרו יסעו.
ויש – כלומר: ופעמים.
ימים מספר – ימים מועטין.
ויש – means as much as AND SOMETIMES; (it is therefore to be translated: and there were times).
ימים מספר – means, A FEW DAYS.
פס׳: ויש אשר יהיה הענן 1ימים מספר – אלו חדשי השנה.
או יומים או חדש או ימים – זו שנה תמימה. שנא׳ (ויקרא כ״ה:כ״ט) ימים תהיה גאולתו.
על פי ה׳ ביד משה – מלמד שלא היו רשאין ליסע עד שהיה משה גוזר עליהם. וכן הוא אומר ביהושע (יהושע א׳:י״א) עברו בקרב המחנה וצוו את העם לאמר הכינו לכם צידה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן הזה לבוא לרשת את הארץ אשר ה׳ אלהיכם נותן לכם לרשתה:
1. ימים מספר אלו חדשי השנה. רש״י פירש בחומש ימים מספר ימים מועטים. ולפי דברי המחבר לא הבנתי הלא כתיב אח״כ או חודש:
ואחר כן אמר: ימים מספריסעו או יחנו על פי השם.
It then goes on to say that sometimes the Israelites would journey for a few days or encamp according to the commandment of the Lord.
ויש אשר יהי׳ הענן ימים מספר וגו׳ – סותם ואח״כ מפרש, דהיינו ויש אשר יהי׳ הענן מערב עד בוקר וגו׳ או יומם ולילה וגו׳ או יומים וגו׳ כל אלה פירושו דקרא קמא הוא, או יומם ולילה וגו׳ פי׳ או יומם או לילה כמו אביו ואמו שפי׳ או אמו, ונ״מ שלפעמים הי׳ ג״כ הענן על האהל יומם לבד ואח״כ נעלה באופן שנסעו אז בלילה, כי ע״כ גם בלילה הי׳ לפעמים מסע כדכתיב ואש תהי׳ לילה בו לעיני כל ישראל בכל מסעיהם ולא כתיב בכל חנייתם מכלל דגם בלילה נסעו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 19]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

1ואמר עוד ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן – והוא כי כאשר יקרה שיוסכם מעמדם שם למעמד שלשת הככבים אשר למטה מהשמש שהם נוגה כוכב לבנה שזמן סבוב כל תנועותיהם הוא פחות משנה ומעמד כל אחד במזלו לא ימנה לא בשנים ולא בחדשים כי אם במספר ימים הנה הם לא עלה על דעתם רק כי על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו.
1. ואמר עוד, הכונה שאם חנו בלילה במקום אחד ונסעו משם ביום, היו יכולים לחשוב שבעבור ממשלת הירח בלילה חנו שם, ואם חנו שם ביום ובלילה היו יכולים לחשוב שצומח היום ר״ל שהכוכב הידוע משבעה כוכבי לכת המושל ביום ההוא (עיין מבוא לשער ל״א וההשערה שם) הוא גרם חנייתם שם, ואם חנו שם ב׳ ימים היו חושבים שמעמד הלבנה במזל ידוע שהוא לפי חשבון הגם רק ב׳ ימים (כי לפי החשבון המצומצם הוא קרוב לב׳ ימים וחצי כמ״ש בהערה הקדומה) גרם זאת, או אם ימים במקום אחד שהוא שנה שלימה היו יכולים לחשוב שכוכב המושל בשנה ההיא, (כי גם ממשלת כל שנה ושנה יחכו לכוכב ידוע) גרם זה, ע״כ להוציאם מכל טעות כזה אמר הכתוב ״על פי ה׳ יחנו״ וכו׳ להורות שרק על פי ה׳ היו כל מסעיהם וחנייתם לא עבור שום סיבה אחרת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

ויש אשר יהיה הענן ימים מספר – ספר שלישית, שלפעמים היתה חנייתם במקום נאות להם ולמקניהם, ושם היה שוכן הענן ״ימים מספר״, מכל מקום.
על פי ה׳ יחנו – לא מאהבת אותו המקום.
ועל פי ה׳ יסעו – אף על פי שהיו נוסעים מאותו המקום הטוב.
ויש אשר יהיה הענן ימים מספר, now the Torah reports the same matter for the third time as sometimes the encampment of the Jewish people was in an area which was pleasant, offered grazing for their animals and in spite of this after a day or two the cloud lifted, something which must have caused the people discontenta Still, and this is why the Torah repeats the basic fact, the Israelites never complained about the movements of the cloud. Whatever the situation,
על פי ה' יחנו, they journeyed in accordance with God’s instructions, regardless if it suited them or not.
ועל פי ה' יסעו, even if the location of their camp had suited them very well.
a. especially after the decree that the generation of the spies would die in the desert and they could not expect even if they moved to enter their ultimate destination.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ויש כמו ולפעמים. ואינו כמו ״היש ה׳ בקרבנו אם אין״ (שמות יז, ז):
ימים מספר ימים מועטים. כלומר, שימים מועטים נקראים ״ימים מספר״, לפי שבקל יכול לספור אותם. אבל אין פירושו ״ויש שיהיה על המשכן ימים מספר״, כלומר ש״ימים״ הוא מספרם, דהיינו מיעוט ״ימים״ שנים (נידה לח ע״ב), דאם כן זהו ״יומיים״ הכתוב אחריו (פסוק כב):
יַחֲנו ועל פי: החי״ת בחטף פתח. [יַחֲנוּ].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויש אשר וגו׳ ימים מספר – גם זה מספר בשבח ישראל שהגם שלא יחנו לפוש אלא ימים מועטים יסעו בהעלות הענן, ואמר על פי ה׳ יחנו, ואין שייכות לזכרון שניהם אלא למסע, נתכוון להשוות הנסיעה לחניה לומר כשם שעל פי ה׳ יחנו ברצון והשלמת דעת לנוח מהדרך כמו כן ברצון השלם היו נוסעים הגם שהיו נוחים זמן מועט.
וראיתי שתרגם יונתן בן עוזיאל ימים מספר שבעת יומין, ולפי דבריו ז״ל אין מקום לדברינו לומר שבא לשבח ישראל כי יש במשך ז׳ ימים לנוח מן הדרך, ולדבריו ז״ל יתבאר הכתוב על זה הדרך שבא לומר שבין בפרק החניה ובין בפרק הנסיעה הגם שהיה להם הרצון לא היו עושים הדבר אלא לצד היות הדבר מאמרו יתברך, והוא אומרו על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו.
ויש אשר יהיה הענן ימים מספר, Sometimes the cloud would remain over the Tabernacle only for a few days, etc. This too reflects credit on the Israelites. It tells us that although the Israelites had only just made camp they did not demur when they had to move again so shortly thereafter. The verse goes on to repeat that they camped at the command of God and that they moved at the command of God. The two statements are not to be understood sequentially. All the Torah wants to tell us is that just as the making of camp occurred at the command of God so the act of breaking camp occurred at the command of God. In either case the Israelites were in full accord with God's wishes in the matter, no matter that they had only had a few days' rest between journeys.
I have noted that Targum Yonatan ben Uzziel translates the words ימים מספר to mean "seven days.⁠" If we accept his words we cannot say, as we did, that our verse meant to compliment the Israelites as they had seven days to recover from the effects of their journey. According to Yonatan ben Uzziel we must explain our verse as follows: the Israelites did not demur during encampment or when the time came to break camp although they would have chosen a different time-table for their journeys had they been consulted. They did what God said without protest. This is why the Torah emphasized the words על פי ה' יחנו ועל פי ה יסעו'.
ימים מספר – אף שהיתה חנייתם במקום נאות להם, ולא היה שוכן שם הענן רק ימים מספר, מכל מקום על פי ה׳ יחנו, לא מאהבת אותו מקום, ועל פי ה׳ יסעו, אע״פ שהיו צריכים לנסוע מאותו מקום הטוב להם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראקיצור פענח רזארמב״ןרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םהכל
 
(כא) וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁר⁠־יִהְיֶ֤הא הֶֽעָנָן֙ מֵעֶ֣רֶב עַד⁠־בֹּ֔קֶר וְנַעֲלָ֧ה הֶֽעָנָ֛ן בַּבֹּ֖קֶר וְנָסָ֑עוּ א֚וֹ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה וְנַעֲלָ֥ה הֶעָנָ֖ן וְנָסָֽעוּ׃
Sometimes the cloud was from evening until morning, and when the cloud was taken up in the morning, they traveled, or by day and by night, when the cloud was taken up, they traveled.
א. אֲשֶׁר⁠־יִהְיֶ֤ה =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו (״אשר״ מוקפת)
• דפוסים וקורן=<אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֤ה> (״אשר״ בטעם קדמא)
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וְאִית דְּהָוֵי עֲנָנָא מֵרַמְשָׁא עַד צַפְרָא וּמִסְתַּלַּק עֲנָנָא בְּצַפְרָא וְנָטְלִין אוֹ יֵימָם וְלֵילֵי וּמִסְתַּלַּק עֲנָנָא וְנָטְלִין.
Or if the Cloud was (over the Tabernacle only) from the evening till the morn, and the Cloud was uplifted in the morning, they went forward; whether (in the) days or nights the Cloud was uplifted, they went forward;
וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ
וְאִית דְּהָוֵי עֲנָנָא מֵרַמְשָׁא עַד (ח״נ: וְעַד) צַפְרָא וּמִסְתַּלַּק עֲנָנָא בְּצַפְרָא וְנָטְלִין אוֹ יֵימָם וְלֵילֵי וּמִסְתַּלֵּק עֲנָנָא וְנָטְלִין
יוֹמָם וָלַיְלָה – יֵימָם וְלֵילֵי
״יומם״ היא צורה של תואר הפועל: ״יהיה הענן...יומם״, במשך היום. בכגון זה באה צורת יֵימָם, שאף היא צורה של תואר הפועל. וכן ״ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה״ (ויקרא ח לה) ״תִּתְּבוּן יֵימָם וְלֵילֵי״.⁠1
›כאשר ״לילה״ בא במשמעות רבים כגון ״אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה״ (בראשית ד ז) מתורגם ״אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן״ וכן ״שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת״ (שמואל א ל יב) מתרגם יוב״ע ״תְּלָתָא יְמָמִין וּתְלָתָא לֵילָוָן״. וכאשר מדובר בלילה מסוים וידוע, כגון ״הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה״ (שמות יב ב) מתורגם ״הוּא לֵילְיָא הָדֵין״. בפסוקנו, ״לַיְלָה״ – אף היא צורה של תואר הפועל ולכן תרגומו ״לֵילֵי״.
1. נתבאר בבר׳ ח כב ״ויום ולילה לא ישבותו״ – ״וימם ולילי לא יבטלון״.
ואית זימניןא די הווי עננה מן רמשא ועד צפרה ויסתלק עננה בצפרא ויטלון או יומם וליליב ויסתלק עננה ויטלון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואית זימנין״) גם נוסח חילופי: ״וזימנין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״או יומם ולילי״) גם נוסח חילופי: ״איממה וליליה״.
ואית זמן דהוי ענן יקרא מן רמשא ועד צפרא ומסתלק ענן יקרא בצפרא ונטלין או יימם ולילי ומסתלק עננא ונטלין.
Or, if the Cloud of Glory (rested only) from evening until morning, and was uplifted in the morning, then went they onward; whether by day or by night, when the Cloud was lifted up they went forward;
וַרֻבַּמַא כַּאןַ אלגַ׳מַאם מִןַ אלמַסַאאִ אִלַי׳ אַלצַּבַּאחִ תֻ׳םַּ יַרתַּפִעֻ בִּאלּגַ׳דַאתִ וַיַרחַלֻוןַ אַוְ נַהַארַא וַלַיְלַא תֻ׳םַּ יַרתַּפִעֻ וַיַרחַלֻוןַ
ואולי היו העננים, מן הערב עד עלות השחר לפני-הנץ החמה, ואחרי זאת יתנשא בבקר ויסעו, או יומם ולילה, ואחרי זאת יתנשא ויסעו.
או יומם ולילה – הנה פעמים יסעו בלילה.
ויש אומרים: כי פירושו יומם ולילה כמשמעו, והוא הנכון בעיני. והעד: או יומים (במדבר ט׳:כ״ב).
OR IF IT CONTINUED BY DAY AND BY NIGHT. They thus occasionally journeyed at night.⁠1 Others say that yomam va-laylah (by day and by night) is to be interpreted literally.⁠2 This interpretation appears correct to me. The term yomayim (two days) (v. 22)⁠3 is proof that this interpretation is correct.⁠4
1. This means that yomam va-laylah (by day and by night) is to be rendered, by day or by night. Our verse reads as follows: or if it (the cloud) continued by day or by night, when the cloud was taken up they journeyed. In other words, sometimes the cloud stayed over the tabernacle during the day and was taken up at the beginning of the night. Thus Israel at times took up their journey at night.
2. In other words, the vav of yomam va-laylah is to be translated literally. Thus yomam va-laylah means by day and by night. Therefore what the verse is telling us is that the cloud continued on the tabernacle a day and a night and was taken up in the morning, and then Israel journeyed. The verse thus teaches that Israel journeyed in the morning, not at night.
3. So Vat. Ebr. 38. See also Filwarg. The printed texts have yomam.
4. The term yomayim follows yomam va-laylah. Yomayim refers to two days and two nights. Hence yomam va-laylah must refer to a day and a night.
ונעלה הענן בבקר ונסעו – ללמדך שלא היה נוסע כי אם בבקר, ולא הטריחן מעולם בערב.
ונעלה הענן בבקר ונסעו – AND WHEN THE CLOUD WAS TAKEN UP IN THE MORNING THEY TRAVELED – To teach you that it would travel only in the morning, and He never burdened them in the evening.
ונעלה הענן בבקר – ללמדך שלא הטריחם הקב״ה ליסע מחצות ואילך.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
ונעלה הענן בבקר, "and when the cloud had ascended in the morning, etc.⁠" This teaches that God did not inconvenience the people by making them break camp at midnight, etc. (B'chor shor)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 19]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ואמר עוד ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו – שיש לחשוב שחנו מפני הוראת המשרת המושל בלילה.
או יומם ולילה ונעלה הענן – ויש לחשוב מפני צומח היום שמושל ביום ובלילה או ב׳ המשרתי׳ המושלי׳ בשעות הראשונו׳ כמו שהוא הענין בשבת המשרת שעה ראשונה של לילה הוא מאדים ושעה ראשונה של יום הוא שבתאי וכיוצא בזה.
ואמרו עוד ויש אשר יהיה הענן מערב ועד בקר וגומר הוא להגיד שכמו שלא היו חוששים לרצונם ככה לא היו חוששים לטרחם ועמלם כי פעמים קרה שהיה הענן שוכן בערב ומתמיד שם עד הבקר ומיד בהשכמה היה נעלה הענן ועל כל זה היו נוסעים והוא טורח גדול כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות ויניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך. ולא היו אומרים הן עתה באנו מן הדרך ולמה נשוב אליו מיד ויותר קשה מזה או יום ולילה ונעלה הענן ונסעו כלומר או הלכו כל היום וחנו בתחלת הלילה ובלילה ההוא עצמו נעלה הענן והיה להם להתרעם ולומר הלא אתה ידעת חנותינו ואיך נלך בלילה אבל הם לרוב הכנעתם היו מיד נוסעים כי בימי הקץ ילכו במדברות בלילה.
ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר – ספר רביעית, שהיתה חנית הענן לפעמים זמן בלתי משוער, באופן שהיה לילה בלבד, שהוא זמן בלתי מוכן ומספיק לצרכי חניה ולצרכי המסע. אמנם עם זה ספר שלא היתה תחלת שום מסע בלילה.
ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר, this is the fourth time that the manner in which the cloud operated is being mentioned, to show that it was impossible to predict with any degree of probability how long they would stay in one location. Sometimes, only overnight. This was not even time enough to pitch their tents, much less to erect the Tabernacle. The principal reason this detail was mentioned is to make clear that the journeys never started at night.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

מערב עַד בקר: בתיקון ס״ת ישן, מערב עַד בקר, במפתח ועד, ע״כ. ובכל ספרינו בלא וי״ו. [עד⁠־בקר].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויש אשר וגו׳ מערב עד בקר וגו׳ – מכאן ואילך בא הכתוב להודיע ההדרגות שהיו בשינוי חנייתם, והתחיל מזמן חניית לילה, והוא אומרו מערב עד בקר, ואמר סמוך לה זמן חניית יום ולילה כאומרו יומם ולילה, ואמר סמוך לה זמן ב׳ ימים כאומרו יומים, וסמוך לה חודש, וסמוך לה ימים שהוא שנה, והודעה בזה אינו כהודעה בפסוקים הקודמין פסוק ובהאריך ופסוק ויש אשר וגו׳ ימים מספר, שאם כן לא היה לו להקדים זכרון ימים מספר לזכרון ערב עד בוקר, ואין לומר כי שני פסוקים ובהאריך ויש וגו׳ ימים מספר הם זכרון דרך כלל מה שפרט אחר כך, שהרי אין בכלל מה שבפרט שהוא מערב עד בוקר ויומם ולילה. אלא ודאי כי ב׳ כתובים הראשונים יגידו ענין אחד כמו שכתבנו, וג׳ כתובים האחרונים יגידו הדרגות שינויי העכבה שהיו משתנים מגדר לילה אחת לגדר שנה אחת, והטעם בזה לפי מאמר אנשי אמת שטעם העברתם במדבר הוא לברר ניצוצי הקדושה השבויות ביד שוכן מדבר ציה, אשר על כן היודע נסתרות היה משער שיעור אשר יספיק לבירור במקום ההוא אם מעט ואם הרבה והיו מתעכבים כפי הצורך, גם לא היו חונים אלא במקום שיש לברר ולא במקום שיספיק בו הבירור במשך זמן הילוכם בו.
ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר, Sometimes the cloud remained stationary only from evening to the following morning, etc. From this point on the Torah tells us only about the different periods the Israelites stayed in one place. It commences with telling us about their making camp in the evening, i.e. מערב עד בקר, from evening till morning. Following this we are told that the cloud remained stationary for a day and a night; this is followed by a description of the cloud remaining in one place for 2 days, i.e. יומים. The next longer period was a month, i.e. חדש, followed by ימים, a period of a whole year when the cloud did not move and the Israelites remained in the same spot. This paragraph cannot be meant to convey something similar to the previous verses as there would have been no logical reason to first describe the cloud as remaining stationary for ימים מספר, "a number of days, etc.⁠" Such a description should have been mentioned after מערב עד בקר and not before. The expression ימים מספר is to be understood like a general heading for the subject matter, the details following in verse 21-22. There can be no doubt that the first two verses were meant to compliment the conduct of the Israelites throughout most of their long journey through the desert, whereas the last 3 verses described the various lengths of time the Israelites stayed in one place during those journeys. According to the Kabbalists the reason why the Israelites did not break camp at regular intervals was that the purpose of traversing these various areas was to locate and rescue stray sparks of sanctity which had been "captured" by forces resident in this unfriendly desert environment. Only God Himself was able to determine which time frame was sufficient for this task to be accomplished in the various locations.
מערב עד בקר – שהוא זמן בלתי מוכן ומספיק לצרכי חניית ולצרכי מסע, שלא היה להם פנאי לסדר ענינם ועניני מקניהם, וכמו רגע היו מסתלקין והורסים כל הכנותיהם (רע״ס).
ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר – אע״פ שבערב היה על המשכן כמראה אש עד בקר,⁠א מכל מקום תמיד היה שם ענן, אלא שבלילה היה בתוכו כמראה אש.
{ונראה כי עמוד א׳ בעצמו היה, וביום היה נראה בענן ובלילה נראה כמראה אש (תלמידי יהודה אריה אוסימו). וכאן לפי שהזכיר כמה פעמים הענן, לא רצה לשנות ולכתוב ויש אשר יהיה עמוד האש מערב עד בקר וכתב הענן ונכלל בו עמוד האש כי שניהם דבר אחד.}ב
א. בכ״י קולומביה X 893 מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״א״כ לא היה הענן משמש בלילה אלא עמוד האש״.
ב. ההוספה היא מכ״י קולומביה X 893.
And sometimes the cloud rested from evening to morning. Even though in the evening it appeared over the tabernacle as a kind of fire until morning, nevertheless there was always a cloud there, except that at night there was an appearance of fire within it.⁠1
1. {Translator's note: An additional comment included in the Columbia X 893 L 9765 manuscript expresses the view that since there are repeated references to “the cloud” in this section, the Torah preferred not to introduce a variation here and say that “sometimes the pillar of fire rested from evening to morning,” given that the cloud and the fire were two aspects of one single phenomenon.}
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויש אשר יהיה – עתה יספר ענין אחר להראות צדקת העם ואמונתם בה׳ ובמשה עבדו כמ״ש זכרתי לך חסד נעוריך וכו׳ לכתך אחרי במדבר, ספר בזה איך עמדו בזה בכמה נסיונות, שיש אשר יהיה הענן מערב ועד בקר – שלא עמדו במק״א רק לילה אחד, ואז בודאי לא הקימו את המשכן שבלילה אין מקימין אותו כמ״ש וביום הקים את המשכן ולא בלילה כמ״ש בשבועות (דף טו), ובזה היה להם להתרעם שלא יתן להם מנוחה אף יום אחד ותמול בואם והיום יניעם ללכת, ובכ״ז כשנעלה הענן בבקר ונסעו, או יומם ולילה – ואז הקימו את המשכן, אבל העם לא גמרו להקים אהליהם ביום אחד, והיה להם להתלונן על טרחם הקצתי הזה שהיה בחנם:
מערב עד בקר: ואם כן לא נחו כל צרכם, מ״מ ״ונעלה הענן וגו׳⁠ ⁠⁠״.
או יומם ולילה: זהו רבותא יותר, דאם לא היו עומדים אלא לילה, ידע משה שילכו למחרת, והודיעם, ולא פשטו את אהליהם, ולא היה טורח כל כך במסעם. אבל אם היה ׳יומם ולילה׳ ולא נודע למשה בשעת חנייתם מזה, והחלו להפשיט את אהליהן, ובמשך מועט חזרו וקפלו.
ונעלה הענן: אע״ג שהיה בלילה ומ״מ לא כתיב ״האש״ אלא ״הענן״, אלא היינו כדברינו (פסוק ט״ו) שהענן עצמו היה כמראה אש בלילה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(כב) אֽוֹ⁠־יֹמַ֜יִם אוֹ⁠־חֹ֣דֶשׁ אוֹ⁠־יָמִ֗ים בְּהַאֲרִ֨יךְ הֶעָנָ֤ן עַל⁠־הַמִּשְׁכָּן֙ לִשְׁכֹּ֣ן עָלָ֔יו יַחֲנ֥וּ בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֣א יִסָּ֑עוּ וּבְהֵעָלֹת֖וֹ יִסָּֽעוּ׃
Whether it was two days, or a month, or a year that the cloud stayed on the Tabernacle, remaining on it, the Children of Israel remained encamped, and didn't travel; but when it was taken up, they traveled.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראחזקונירמב״ןרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

אוֹ תְּרֵין יוֹמִין אוֹ יַרְחָא אוֹ עִדָּן בְּעִדָּן בְּאוֹרָכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא לְמִשְׁרֵי עֲלוֹהִי שָׁרַן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא נָטְלִין וּבְאִסְתַּלָּקוּתֵיהּ נָטְלִין.
whether it was two days, or a month, or a longer season (time by time), the Cloud was in staying upon the Tabernacle to remain thereon, the children of Israel remained, and went not forward; but at the lifting up of it they proceeded.
אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ
אוֹ תְּרֵין יוֹמִין אוֹ יַרְחָא אוֹ עִדָּן בְּעִדָּן בְּאוֹרָכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא לְמִשְׁרֵי עֲלוֹהִי שָׁרַן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא נָטְלִין וּבְאִסְתַּלָּקוּתֵיהּ נָטְלִין
לעיל ״וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן ... יָמִים רַבִּים״ (יט) וכן ״יָמִים מִסְפָּר״ (כ) תרגם ״יוֹמִין״. אבל כאן מכיוון שנאמר ״או יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ או יָמִים״ תרגם ״עִדָּן בְּעִדָּן״, כי הכוונה לשנה שלמה כמבואר ברש״י1 (ובמיוחס ליונתן ״אוֹ שַׁתָּא שְׁלֵימְתָּא״). וכן תרגם ״יָמִים אוֹ עָשׂוֹר״ (בראשית כד נה) ״עִדָּן בְּעִדָּן אוֹ עַסְרָה יַרְחִין״, ועיין שם במשמעות התרגום.
1. רש״י: ״ימים מספר – ימים מועטים. או ימים – שנה, כמו יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ״ (ויקרא כה כט)״.
או תרין יומין או ירח או יומין סגין כד שוהיא עננה על משכנה למשרי עלוי ישרון בני ישראל ולא יטלון ובא⁠[ס]⁠תלקות עננא יטלוןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יומין סגין כד שוהי״) גם נוסח חילופי: ״סגין יומין באריכות״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובא⁠[ס]⁠תלקות עננא יטלון״) גם נוסח חילופי: ״ובסלקותיה יט׳⁠ ⁠⁠״.
או תרין יומין או ירחא או שתא שלמתא באורכות ענן יקרא על משכנא למישרי עלוי שרן בני ישראל ולא נטלין ובזמן אסתלקותיה נטלין.
whether it was two days, or a month, or a year complete, while the Cloud of Glory made stay over the Tabernacle, abiding on it, the children of Israel abode, and journeyed not, and at the time of its uplifting they went forward.
אַוְ יַוְמַיְןַ אַוְ שַׁהרַא אַוְ חַוְלַא אִדַ׳א טַאלַתּ מֻדַּתֻ אַלגַ׳מַאםִ עַלַי׳ אלּמַסכַּןִ לִיַסכֻּןַ עַלַיְהִ בַּנֻו יִסרַאאִיל מֻקִימֻוןַ גַ׳יְרַ רַאחִלִיןַ וַפִי ארתִפַאעִהִ יַרחַלֻוןַ
או שני ימים או חדש אחד או שנה שלמה, באם התארך זמן שהיית העננים על המשכן להיותם שרויים עליו בקביעות, אזי בני ישראל משתהים ולא-נוסעים, ועם התנשאותו יסעו.
או ימים – שנה.⁠א
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, ליידן 1, דפוס רומא, דפוס ריגייו. בדפוס בולוניה (רמ״ב) ושונצינו (רמ״ז) נוסף כאן: ״כמו: ימים תהיה גאולתו (ויקרא כ״ה:כ״ט)״.
או ימים – means, [OR] A FULL YEAR, just as, "A full year (ימים) shall he have the right of redemption" (Vayikra 25:29).
או ימים – שנה תמימה.
OR A YEAR. The word yomam means a full year.⁠1
1. See Lev. 25:29.
או ימים או חדש או ימים – אלו לא נאמר פסוק זה הייתי אומר לא היה הענן מאריך על המשכן פחות משנה אלא הכי קאמר: מערב עד בוקר (במדבר ט׳:כ״א) או ימים או חודש או ימים.
או יומים או חדש ימים, "or two days, or even a month of days.⁠" If the Torah had not written this verse I would have said that the cloud never moved until it had remained in place either for a whole year or only for one night. This is why it had to add the words: "or two days.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 19]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

או יומים – והוא מעמד הלבנה לפי החשבון הנס גם שאחר שני ימים כח המזל ההוא עמד הוא חלוש.
או ימים – והוא מפני צומח השנה שיורה על כלה.
הנה בכלם בהאריך הענן על המשכן לשכון עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו ובהעלותו יסעו.
(כב-כג) והכלל שאין פוצה פה מהם ומצפצף בתרעומות על זה ולכך אחרי שזכר כל הפרטים האלו אמר בדרך כללות או יומים או חדש ימים ופי׳ הימים הראשונים הוא ימים ממש וימים האחרון הוא שנים. כמו ימים תהיה גאולתו יאמר בין שיהיה הדבר הזה תלוי בימים או בחדשים או בשנים הכל היה שוה בעיניהם כי בהאריך הענן על המשכן לשכון עליו יחנו ובהעלותו יסעו לפי שבכל מסעיהם על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו. וחזר לומר זה להגיד שככה עשו כל ארבעים שנה אשר הלכו במדבר. והותרה בזה השאלה הט׳ והי׳.
וזכר הכתוב שמלבד האות הנזכר שהיה בהענן הנה היה שם דבור אלהי מצוה ומודיע למשה מתי יחנו ומתי יסעו ועל זה אמר את משמרת ה׳ שמרו על פי ה׳ ביד משה כי גם על אות הענן לא היו נוסעים מזולת דבור השם ומצותו.
או ימים או חדש או ימים – חמישית ספר שבקצת אלה הזמנים לא היה להם פנאי לסדר עניינם וענייני מקניהם, ובקצתם כבר הכינו וסידרו, וכמו רגע היו מסתלקין תיכף והורסים כל הכנותיהם.
או יומים או חדש או ימים, this is now already the fifth time that the Torah belabours the subject of these journeys, something totally unprecedented. It alerts us to how sometimes the people did not even have time to send their beasts to graze, whereas on other occasions they had to dismantle everything at very short notice, any plans they had made having to be abandoned.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

כמו ימים. דסדר מעלות קא חשיב קרא [נחלת יעקב] ועיין לעיל מ״ש בפרשת חיי שרה בפסוק תשב הנערה אתנו ימים:
As in "a year…" Because the verse is going in ascending order (Nachalas Yaakov). See the comment above in Parshas Chayei Soroh on the verse "the girl shall stay with us for a year (lit. days)" (Bereishis 24:55).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

בהאריך הענן וגו׳ – פירוש יספר כאן בשבח ישראל שאפילו כל כך נתעכב הענן שנה אחת יחנו ברצונם, ובהעלותו אפילו לא יתעכב אלא מערב עד בקר ונעלה הענן נוסעים, והשוה הכתוב שניהם רצון הנסיעה שהיתה להם בשלא היה מתעכב אלא לילה אחת לרצון שהיה להם לנסוע אחר שנה אחת כי ודאי יחפצו ליסע, והשוה הכתוב רצון שהיה להם בנסיעה אחר שנה אחת לנסיעה אחר לילה אחת לחניתם שלא היו קצים בעכבת החנייה לצד הזמן שלא היה כל כך ארוך כמו כן בחנייתם שנה אחת, וגמר אומר הטעם, על פי ה׳ שלא היו חפצים אלא לעשות מאמר ה׳, ואומרו שמרו את משמרת ה׳ פירוש היו ממתינים כשיעור אשר ימתין ה׳ ליסע אם מעט ואם הרבה.
ואם תאמר אם כן למה הוצרך להקדים ב׳ פסוקים ראשונים פסוק ובהאריך ופסוק ויש אשר יהיה וגו׳, אם להגיד שבחן של ישראל הנה הוא ביתר שבח בגמרן של דברים כמו שפירשנו. הנה אם לא קדם מאמר ובהאריך הענן על המשכן וגו׳ ויש וגו׳ לא היינו מפרשים במאמר ובהאריך על המשכן וגו׳ על פי ה׳ וגו׳ כדרך שפירשתי, אלא היינו אומרים שהיו ממתינים בזמן הארוך והיו נוסעים בזמן המועט ולא אחרו ולא קדמו, אבל ידיעת הרצון השלם כדרך שפירשתי לא היינו יודעים, אלא אחר שהקדים שלא קדמו ולא אחרו בפסוקים הראשונים כדרך שפירשנו שאפילו כחושב לא חשבו להקדים ולאחר, בא הכתוב והעירנו בגומרן של דברים להבין מה שפירשנו בהם, ומה שאמר עוד על פי ה׳ ביד משה, רז״ל כבר דרשו (ספרי ח״א פ״ד) שהיה הענן מתעגל ולא היה מזדקף עד שהיה משה אומר קומה ה׳ וגו׳.
בהאריך הענן, when the cloud tarried, etc. The Torah mentions that even when the cloud tarried for a whole year, meaning that during that year the Israelites did not come any nearer to their ultimate goal, they did not demur but were content to remain encamped in that location. ובהעלתו, and when it rose, even when the cloud remained in place only overnight, יסעו they would (willingly) move on. The Torah describes the Israelites' will to make camp as equal to their desire to move on. Moreover, even when their journey commenced after a sojourn in the same location for a whole year and would be followed by a renewed encampment after a journey as brief as a day, they still did not demur but displayed the same willingness to encamp again as they had displayed when bidden to move after not having moved for a whole year. The Torah concludes its report by providing us with the reason why the Israelites displayed such equanimity, namely על פי ה', they had trained themselves to recognize that God acted in their own best interests when He gave the signal to rest or to move on respectively. The words את משמרת ה' שמרו, "they observed God's charges,⁠" mean that the Israelites' patience matched whatever timetable God had worked out for them.
You may well ask that if these last verses were full of compliments for the conduct of the Israelites, as we have demonstrated, why did the Torah have to pay them similar compliments in verse 17 and 18 already? Surely their display of patience and obdedience is more impressive when it is based on recurring experiences, i.e. at the end of the passage than at the very beginning of a trek the length of which no one knew at that time? The reason is that unless we had explained the earlier verses in the manner we did we could not have explained the last verse in this vein. We would then have explained those verses as telling us that the Israelites were anxiously awaiting instructions to move whenever the cloud appeared to make an extended stop and they started moving as soon as they received the signal, whereas they would have anxiously awaited a signal to make camp if only the cloud would stop travelling. As soon as that occurred they would have hurried to make camp. This would not have allowed us to form the impression that they had completely assimilated themselves to what appeared to them to be God's wishes in the matter. It is only after we knew from the earlier verses that the Israelites did not pre-empt God's instructions when it came to making or breaking camp that we were able to see in the later verses proof that the Israelites were totally on the same wavelength as God in all matters pertaining to their journeys. When verse 23 concludes with the statement על פי השם ביד משה, Midrash Hagadol on our verse states that the cloud would not start moving or arresting its motion until Moses had bidden it to either arise or come to rest.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

או יומים – שאז גמרו להקים אהליהם והיה להם להתרעם על טורח ההקמה והפריקה בעבור יום א׳, או חדש או ימים – שאז יצויר תרעומות אחר אם מצא המקום חן בעיניהם והיו רוצים להתעכב שם ימים רבים והיה להם להתרעם על הנסיעה, או ימים שהוא שנה, שאז יצויר שלא היה המקום טוב לפניהם והיה להם להתרעם שמעכבם במקום רע שנה תמימה, בכ״ז לא התרעמו, רק בצד הזה שעכבם שנה במקום אחד יספר צדקתם שבהאריך הענן על המשכן יחנו בני ישראל ולא יסעו – הגם שהמקום היה רע והיו רוצים לנסוע ממנו, ובצד האחר שלא שהו שם רק חדש והמקום היה טוב לפניהם והיו רוצים שישארו שם ימים רבים בכ״ז בהעלותו יסעו – ולא שנו מצות ה׳:
או יומים או חדש או ימים: היינו שנה, כפירוש רש״י. וזה גרם לעשות ענינים הנמשכים הרבה עד שיגמרו. והנה בכלות השנה היו מוכרחים להפסיק הענין וללכת.
או ימים – חסר וא״ו, דבכ״מ כתיב יומים. ומרמז דלפעמים נסעו בלילה וחסר מן השני ימים, וכמו דאמר אביי ש״מ יש סילוק מסעות בלילה מנחות צ״ה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראחזקונירמב״ןרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמההכל
 
(כג) עַל⁠־פִּ֤י יְהֹוָה֙י״י֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל⁠־פִּ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ יִסָּ֑עוּ אֶת⁠־מִשְׁמֶ֤רֶת יְהֹוָה֙י״י֙ שָׁמָ֔רוּ עַל⁠־פִּ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ בְּיַד⁠־מֹשֶֽׁה׃
At the commandment of Hashem they encamped, and at the commandment of Hashem they traveled. They kept Hashem's command, at the commandment of Hashem by Moses.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

עַל מֵימְרָא דַּייָ שָׁרַן וְעַל מֵימְרָא דַּייָ נָטְלִין יָת מַטְּרַת מֵימְרָא דַּייָ נָטְרִין עַל מֵימְרָא דַּייָ בִּידָא דְּמֹשֶׁה.
By the Word of the Lord they abode, and by the Word of the Lord they proceeded; they observed the watch of the Word of the Lord, upon the Word of the Lord through Moshe.
עַל פִּי ה׳ יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה׳ יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה׳ שָׁמָרוּ עַל פִּי ה׳ בְּיַד מֹשֶׁה
עַל מֵימְרָא דַּה׳ שָׁרַן וְעַל מֵימְרָא דַּה׳ נָטְלִין יָת מַטְּרַת מֵימְרָא דַּה׳ נָטְרִין עַל מֵימְרָא דַּה׳ בִּידָא דְּמֹשֶׁה
חילופי הזמנים מעתיד להווה נתבארו לעיל פס טז.
על פםא גזירת מימרה די״י ישרון ועל פםב גזירת מימרה די״י יטלון ית מטרתה די״י נטרו על פם גזירת מימרה די״י על ידוי דמשה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פם״) גם נוסח חילופי: ״{על }⁠פום״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פם״) גם נוסח חילופי: ״{על }⁠פום״.
על פום מימרא די״י שרן ועל פום מימרא די״י נטלין ית מטרת מימרא די״י נטרין על פום מימרא די״י בידא דמשה.
By the mouth of the Word of the Lord they encamped, and by it they journeyed; they kept the observance of the Word of the Lord, by the mouth of the Word of the Lord through Mosheh.
על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו – לא שיאמר להם הקב״ה ליסע ולחנות, אלא שהיו מביטין בענן שעל המשכן, וביום העלות הענן מעל המשכן, היו יודעים רצונו של מקום שיסעו, ועת שישכון הענן היו יודעים שרצונו של מקום שיחנו.
את משמרת ד׳ [שמרו על פי ה׳ ביד משה]. כיצד היו ביד משה, 1שבשעה שהיה רצונו של מקום שיסעו היה הענן נעלה מעל המשכן והיה מקופל ועומד ולא היה הולך עד שהיה משה אומר קומה ה׳ ויפוצו אויביך (במדבר י׳:ל״ה), וכשיבוא לחנות כמו כן היה הענן מקופל ועומד ולא היה מכסה המשכן, עד שהיה משה רבינו אומר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל (במדבר י׳:ל״ו), וזהו שאמר ויהי בנסוע הארון וגו׳, ובנחה יאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל, לכך [נאמר] על פי ה׳ ביד משה.
1. שבשעה שהיה רצונו של מקום כו׳. בריית׳ דמלאכת המשכן פרק י״ג ופרק י״ד, ועיין רש״י על התורה (ט׳ י״ח) שהביא שנינו במלאכת המשכן כו׳ וכוון לבריית׳ דמלאכת המשכן.
כַּדַ׳אךַּ בִּאַמרִ אללָּהִ יַנזִלֻוןַ וַעַלַי׳ קַוְלִהִ יַרחַלֻוןַ וַיַחפַטֻ׳וןַ מַא אִסתַּחפַטַ׳הֻם מִן קַוְלִהִ בִּיַדִמֻושִׁה
ככה, על פי פקדת ה׳ יתאכסנו, ועל-פי מאמרו יסעו, וישמרו את⁠־מה שנתן להם לשמור עליו לפי מאמרו ביד משה.
על פי י״י יחנו – באחרונה, כל ימי שבתם במדבר.
AT THE COMMANDMENT OF THE LORD THEY ENCAMPED. This is stated at the end of the chapter to indicate that this was the procedure as long as Israel lived in the wilderness.
על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו – הזכיר זה פעם אחרת לומר שעשו כן כל ימי שבתם במדבר ולמעלה אמר על פי ה׳ יסעו ועל פי ה׳ יחנו וכאן הקדים חניי׳ לנסיעה לומר בין בנסיעתן ובין בחנייתן כבוד ה׳ עמהם. עוד נ״ל דלמעלה שסיים בפסוק שלפניו ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו בני ישראל על זה אמר על פי ה׳ יסעו ממקום שחנו ועל פי ה׳ יחנו אחר כן וכאן שסיים בפסוק שלפניו ובהעלותו יסעו על זה אמר כשיחנו אחר הנסיעה על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו אחר כן:
על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, "They would encamp according to the word of Hashem, and they would break camp and commence their journey according to the word of Hashem.⁠" This has been repeated once more to tell us that this pattern continued for all the forty years they were in the desert. Previously, the Torah had described the people as journeying followed by their making camp, whereas here the pattern is reversed and their encamping is mentioned ahead of their breaking camp. The Torah wanted to stress that on all occasions the glory of Hashem accompanied them.
It also appears to me that the verse that concludes with ובמקום אשר ישכן שם הענן, שם יחנו בני ישראל is the verse to which the words על פי ה' יסעו apply, to tell us that after having encamped according to the word of Hashem, they also commenced journeying again only at the command of Hashem. On the other hand, when we read על פי ה' יסעו, the Torah follows with the report that the people started to journey at the command of Hashem, by adding that they did not continue but they encamped at the command of Hashem although they might have preferred to keep on journeying toward their ultimate destination.
ביד משה – וסמיך ליה עשה לך שתי חצוצרות כסף שלא היו אלא בידו שבחייו נגנזו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

סוף דבר על פי י״י יחנו ועל פי י״י יסעו – תמיד ובכל מה שיזדמן שיהיה זמן נסיעתם וחנייתם קרובות אל החשובים האלו או אל זולתם שלא זכר לא יחושו אליהם רק את משמרת ה׳ שמרו על פי ה׳ ביד משה – והוא מה שהזכירו משה בביאור בשירת האזינו ימצאהו בארץ מדבר וגו׳. כנשר יעיר קנו וגו׳. ונאמר ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר (דברים ל״ב:י״ב) כי הוא לבדו בהשגחתו האישית נהגם ונהלם והם ידעו והכירו שלא נשתתף בהנהגתם אל נכר ואמר זה על ממשלת הככבים אשר על פיהם יתנהג העולם לפי הטבע הקדום כי הוא עקר כל התורה כלה ושרש כל ענפיה סעיפיה וצאצאיה אשר המשכן בכללו וסדר הקמתו ודגליו ומסעיו מורים על זה כמו שאמרנו. זהו הנראה אלי בכל זה דבר נאות וענין יפה יראה הרואה ויחכם עוד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

על פי ה׳ יחנו – גם בזמן הקצר בלתי השגת סידור ענייניהם.
ועל פי ה׳ יסעו – בהעלות הענן גם אחר הזמן הארוך שכבר סידרו שם כל ענייניהם.
על פי ה' יחנו, even when the encampment was so short-lived and the time for the to arrange their affairs was so short.
ועל פי ה' יסעו, when the dismantling in advance of the next journey would be more time consuming seeing that they had been in the same location for a long time, they still hastened and packed up to follow the cloud.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו את משמרת וגו׳: <זהו א' מן ד' פסוקים שיש בהם ד' פעמים שם קודש וסימנם מסרתי בד"ה א' י"ד.⁠א>
א. [צ״ל: בד״ה ב׳ י״ד.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

על פי ה׳ יחנו – טעם שהיה נסיעתם וחנייתם על פי ה׳ הוא בכלל הנסיונות שנסה השם אותם במדבר לענותם בדרך, להוליכם ממקום למקום כשבקשו לנוח באשר היו, ולהאריך חנייתם כשהיו חפצים ליסע משם, והכל לראות אם יתרעמו עליו, והדבר מפורש במשנה תורה וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך וכו׳ למען ענותך לנסותך לדעת וכו׳ (דברים ח׳ ב׳):
על פי ה׳ ביד משה – הם חנו ונסעו על פי דבר ה׳, כפי שגילה את רצונו באמצעות הענן. אולם משה היה המתווך: הוא זה שדרש מהם לשמוע בקול ה׳, כל אימת שגילה את רצונו באמצעות הענן. דבר זה יבואר מיד בפסוקים הבאים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

על פי ה׳ יחנו – עתה יספר עוד ענין א׳ שחוץ ממה שהיה להם סימן אל החניה והנסיעה ע״י הענן בא בכל פעם דבור מאת ה׳ למשה ע״ז, וממילא בעת שעמדו וחנו וכן בעת שפרקו ונסעו קיימו מ״ע שבא להם ממשה בשליחות מה׳, ועז״א על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו, וכן בעת נתעכבו ימים רבים במק״א בא ג״כ דבור מאת ה׳ למשה ע״ז ובמה שלא נסעו את משמרת ה׳ שמרו וקיימו מצות ל״ת כי בא תמיד דבור מה׳ ע״ז, וז״ש עפ״י ה׳ ביד משה:
על פי ה׳ ביד משה: פירש רש״י בפסוק י״ט: הוי אומר – ״על פי ה׳ וביד משה״, שאמר ״שובה ה׳, קומה ה׳⁠ ⁠⁠״. אבל מלשון הברייתא שהבאנו (בפסוק י״ז) מבואר כמשמעו שהיתה הערה למשה במשך קטן לפני מסעם שיכינו עצמם לדבר. ומשמעות ״ביד משה״ בכל מקום, אינו בדבור ממש, אלא בקבלה, כדאיתא בכריתות (יג,א) ״ביד משה״ – זה גמרא. ועיין מה שכתבתי בסוף ספר זה.
על פי ה׳ יחנו – אמר עולא, קסבר ר׳ יוסי, סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר, סותר על מנת לבנות שלא במקומו לא הוי סותר,⁠1 אמר ליה רבה, מכדי כל מלאכות שבת ממשכן ילפינן, והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא,⁠2 אמר ליה, שאני התם, כיון דכתיב ע״פ ה׳ יחנו – כסותר על מנת לבנות במקומו דמי.⁠3 (שבת ל״א:)
על פי ה׳ יחנו – אמר רב הונא, יושבי צריפין אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם,⁠4 מתיב רב חסדא, ויחנו על הירדן מבית הישימות (פ׳ מסעי) ואמר רבה בר בר חנא, לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי, ותניא, כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהם אלא לאחוריהם,⁠5 אמר ליה רבא, דגלי מדבר קאמרת, שאני דגלי מדבר, כיון דכתיב על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו, כמאן דקביע להר דמי.⁠6 (עירובין נ״ה:)
1. הנה כלל גדול קיי״ל לענין איסורי וחיובי שבת, הסותר כל שהוא חייב, והוא שיסתור על מנת לבנות, אבל אם סתר דרך השחתה פטור, דכל המקלקלין פטורין, ור׳ יוסי מוסיף דאפילו סותר ע״מ לבנות פטור אם הבנין הוא שלא במקום סתירה, ולכן ס״ל דהמכבה את הנר בשבת מפני שהוא חס על נר או על השמן פטור, מפני דאפילו לר׳ יהודה דמלאכה שא״צ לגופה חייב עליה, אך בכאן הוי סותר דהו״ל כמקלקל דפטור משום דאינה מלאכת מחשבת, ואע״פ דסתירה זו הוי על מנת לבנות כדי שיתקיים הנר או השמן, אך כל כבוי שאינו על מנת להדליק אותה פתילה רק פתילה אחרת נקרא סתירה ע״מ לבנות שלא במקומו, ולדינא לא קיי״ל כחלוקו של ר׳ יוסי אלא כל סתירה ע״מ לבנות חייב, ובכ״ז העתקנו דרשה זו לאסברא קרא שלפנינו.
2. שהיו סותרין אותו בחניה זו ונוסעים למקום אחר וחונים וחוזרים ומקימים אותו.
3. כיון דהחניה והנסיעה היא ע״פ ה׳, יתכן שיאמר להם שובו חנו במקום שסתרתם, לכן הוי כסותר ע״מ לבנות במקומו.
4. מדין תורה, היוצא חוץ לתחום העיר בשבת לוקה, שנאמר (פ׳ בשלח) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מקום זה הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה, אבל חכמים קצבו שתחום זה הוא חוץ לי״ב מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה, לא תצאו חוץ למחנה, ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא אלפים אמה, אבל חוץ לאלפים אמה אסור, שאלפיים אמה הוא מגרש העיר, ומבואר ענין זה לפנינו בפ׳ בשלח. והנה כשמודדין מהעיר אלפים אמה מודדין משער העיר ואפילו היתה העיר גדולה מאוד נחשבת כולה כד׳ אמות, ואמר על זה כיון דביושבי צריפין היינו אהלים ועושין מהוצין וערבה אין להם דין עיר להיות כולה כד׳ אמות, מפני שאינן קבע, ולכן מודדין להם אלפים אמה רק מפתח בתיהם של כל אחד אם אין להם כעין היקף מחיצה י׳ או חריץ י׳ סביב בתיהם.
5. ר״ל לא חוץ לענן שמא ילך הענן והארון שם, ולא לצדיהם ג״כ חוץ לענן, שאין יודעין אנה פנה הענן לעבור, אלא לאחוריהם, ושם שרי חוץ לענן, יען כי בודאי לא יחזור הענן לאחוריו, אלמא המהלך בראש והוצרך לנקביו חוזר לאחוריו ג׳ פרסאות, וישראל במדבר יושבי אהלים שאינן קבע, ואפ״ה מהלכין את כל המחנה כד׳ אמות.
6. ר״ל חשובה היא חנייתן להיות נדונת כקבע, וע״ע לפנינו בפ׳ תצא בפסוק ויצאת שמה חוץ (כ״ג י״ג).
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

במדבר ט – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מקבילות במקרא במדבר ט, מוני המצוות במדבר ט, ספרי במדבר במדבר ט, ספרי זוטא במדבר ט, תרגום אונקלוס במדבר ט – מבוסס על מהדורת ויקיטקסט (CC BY-SA 3.0) המבוססת על הדפוס ראשון של התאג', ועם הוספות והערות של על⁠־התורה, פרשגן במדבר ט – ביאורים פירושים ומקורות לתרגום אונקלוס, מאת הרב רפאל בנימין פוזן, באדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), תרגום ירושלמי (ניאופיטי) במדבר ט

This targum, based on a single known manuscript (Neofiti 1) in the Vatican Library copied in 1504, is the only known complete text of the "Targum Yerushalmi" on the Torah. Previously known brief extracts related to this targum had long been known in manuscripts of what is referred to by scholars as the "fragment targums", which are cited in Jastrow's Dictionary under the rubric "YII" and appear in various editions of Miqraot Gedolot interspersed with Targum Pseudo Jonathan under the rubric "Targum Yerushalmi". Extensive manuscript pages of related material were also discovered in the Cairo Geniza in the 20th Century.
This electronic text has been provided by the Comprehensive Aramaic Lexicon (CAL) project of the Hebrew Union College - Jewish Institute of Religion. It was originally entered under the guidance of Prof. M. Sokoloff for the preparation of his A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic based on the multi-volume editio-princeps of Prof. A. Diez-Macho (1968ff.) and a photographic edition of the manuscript by Makor Press. Additional marginal or interlinear variants have been added by CAL staff based on the photographs.
, תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר ט
This edition utilizes the text provided by the Comprehensive Aramaic Lexicon (CAL) project of the Hebrew Union College - Jewish Institute of Religion, which is based on E. Clarke et al., Pseudo-Jonathan to the Pentateuch: Text and Concordance (Ktav, 1984), with variants from the editio princeps as given in the Madrid Polyglot. The Clarke text is not a completely accurate transcription of the British Library manuscript, and it is being gradually corrected by the CAL project. Readers are urged to email corrections when errors are discovered.
, תרגום ירושלמי (קטעים) במדבר ט, מדרש אגדה (בובר) במדבר ט, ילקוט שמעוני במדבר ט – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), רס"ג תפסיר ערבית במדבר ט, רס"ג תפסיר תרגום לעברית במדבר ט, ר׳ יהודה אבן בלעם במדבר ט, רש"י במדבר ט, לקח טוב במדבר ט, ר"י קרא במדבר ט – מהדורת על⁠־התורה המיוסדת בחלקה על מחקר (מס' 2711/19) שנתמך על ידי הקרן הלאומית למדע, רשב"ם במדבר ט, אבן עזרא במדבר ט, ר"י בכור שור במדבר ט, רי"ד במדבר ט, חזקוני במדבר ט, קיצור פענח רזא במדבר ט, רמב"ן במדבר ט, ר׳ בחיי במדבר ט, מנחת יהודה במדבר ט, הדר זקנים במדבר ט, דעת זקנים במדבר ט, מיוחס לרא"ש במדבר ט, טור הפירוש הארוך במדבר ט, טור הפירוש הקצר במדבר ט, מושב זקנים במדבר ט, ר"י אבן כספי במדבר ט, רלב"ג במדבר ט, רלב"ג תועלות במדבר ט, עקדת יצחק פירוש במדבר ט, מזרחי במדבר ט, אברבנאל במדבר ט, צרור המור במדבר ט, ר"ע ספורנו במדבר ט – מהדורת הרב יהודה קופרמן באדיבות המו"ל (כל הזכויות שמורות), שיעורי ספורנו במדבר ט – מהדורת הרב משה קרביץ, ספר אמר הגאון: שיעורי רבינו עובדיה ספורנו מכתב יד תלמידו על חמשה חומשי תורה (בית שמש, תשע"ז), ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), גור אריה במדבר ט – מהדורת הרב יהושע הרטמן, מכון ירושלים, תשמ"ט–תשנ"ה (כל הזכויות שמורות), כלי יקר במדבר ט, מנחת שי במדבר ט – מהדורת ד"ר צבי בצר ז"ל ע"פ כתבי יד אוטוגרפיים של בעל מנחת שי, בעריכת פרופ' יוסף עופר, וברשותם האדיבה של האיגוד העולמי למדעי היהדות וקרן הרב דוד משה ועמליה רוזן (כל הזכויות שמורות). (המהדורה הדיגיטלית עדיין בשלבי הכנה.) כפי שגילה ד"ר בצר, בדיבורי המתחיל של בעל מנחת שי לפעמים טמונים גם הכרעותיו, ועיינו בהרחבה במבוא למהדורתו. המלים בסוגריים המרובעים בצבע אפור הן תוספות של המהדיר., שפתי חכמים במדבר ט – חומש שפתי חכמים, הוצאת מצודה, תשס"ט (CC BY 3.0), מלאכת מחשבת במדבר ט – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית של דיקטה (CC BY-NC 4.0), אור החיים במדבר ט, ר׳ י"ש ריגייו במדבר ט – מהדורת ירושלים (תשפ"ב), באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות); ניתן לרכוש סטים מודפסים בהוצאת שלם, יפו 108, ירושלים, טלפון: 025389176, הכתב והקבלה במדבר ט, שד"ל במדבר ט, רש"ר הירש במדבר ט – מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים), מלבי"ם במדבר ט, נצי"ב במדבר ט – מהדורת הרב מרדכי קופרמן (ירושלים, תשס"ח), ברשותו האדיבה של המהדיר והוצאת המכללה ירושלים (כל הזכויות שמורות למהדיר). {הביאורים בסוגריים המסולסלים הם הוספות מכי"ק של הנצי"ב.}, הואיל משה במדבר ט, משך חכמה במדבר ט, תורה תמימה במדבר ט

Bemidbar 9, Biblical Parallels Bemidbar 9, Mitzvot Links Bemidbar 9, Sifre Bemidbar Bemidbar 9 – Translated by Rabbi Shraga Silverstein (CC BY 3.0), Sifre Zuta Bemidbar 9, Targum Onkelos Bemidbar 9 – Based on J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862) with significant modifications, Parshegen Bemidbar 9, Targum Yerushalmi (Neofiti) Bemidbar 9, Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 9 – Translated by J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862), Targum Yerushalmi (Fragmentary) Bemidbar 9 – Translated by J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862), Midrash Aggadah (Buber) Bemidbar 9, Yalkut Shimoni Bemidbar 9, R. Saadia Gaon Tafsir Arabic Bemidbar 9, R. Saadia Gaon Tafsir Hebrew Translation Bemidbar 9, R. Yehuda ibn Balaam Bemidbar 9, Rashi Bemidbar 9 – Translated by M. Rosenbaum and A.M. Silberman, Pentateuch With Targum Onkelos, Haphtaroth and Rashi's Commentary (London, 1929-1934), Lekach Tov Bemidbar 9, R. Yosef Kara Bemidbar 9, Rashbam Bemidbar 9 – Translated by Prof. Meir (Marty) Lockshin, Rashbam's Commentary on Leviticus and Numbers: An Annotated Translation, Brown Judaic Studies #330 (Providence, 2001), with the gracious permission of Brown University (all rights reserved), Ibn Ezra Bemidbar 9 – Translated and annotated by Rabbi Chaim (H. Norman) Strickman and Arthur M. Silver (Menorah Publications, 1988–2004) (CC-BY-NC 4.0), R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 9 – 1:1 – 9:10 – translated by Ezer Diena for alhatorah.org, 9:10 and ff. – translated by Jessie Fischbein and edited by Neima Novetsky for alhatorah.org (all rights reserved), Rid Bemidbar 9, Chizkuni Bemidbar 9 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Torah Commentary: Chizkuni (New York, 2013) (CC BY 3.0), Kitzur Paneach Raza Bemidbar 9, Ramban Bemidbar 9 – Translated and annotated by Charles B. Chavel, Shilo Publishing House, (New York, 1971-1976) (CC BY 3.0), R. Bachya Bemidbar 9 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Torah Commentary by Rabbi Bachya ben Asher (Jerusalem – New York, 1998) (CC BY 3.0), Minchat Yehuda Bemidbar 9, Hadar Zekeinim Bemidbar 9, Daat Zekeinim Bemidbar 9 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk (Jerusalem – New York, 2015) (CC BY 3.0), Attributed to Rosh Bemidbar 9, Tur Long Commentary Bemidbar 9 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Tur on the Torah (Jerusalem – New York, 2005) (CC BY 3.0), Tur Short Commentary Bemidbar 9, Moshav Zekeinim Bemidbar 9, R. Yosef ibn Kaspi Bemidbar 9, Ralbag Bemidbar 9, Ralbag Toalot Bemidbar 9, Akeidat Yitzchak Peirush Bemidbar 9, R. Eliyahu Mizrachi Bemidbar 9, Abarbanel Bemidbar 9, Tzeror HaMor Bemidbar 9, Sforno Bemidbar 9 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, HaChut HaMeshulash (Jerusalem – New York, 2003) (CC BY 3.0), Shiurei Sforno Bemidbar 9, Gur Aryeh Bemidbar 9, Keli Yekar Bemidbar 9, Minchat Shai Bemidbar 9, Siftei Chakhamim Bemidbar 9 – Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009 (CC BY 3.0), Melekhet Machshevet Bemidbar 9, Or HaChayyim Bemidbar 9 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Or HaChayim: Commentary on the Torah (Jerusalem – New York, 1995) (CC BY 3.0), R. Y.S. Reggio Bemidbar 9, HaKetav VeHaKabbalah Bemidbar 9, Shadal Bemidbar 9 – Translated and annotated by Daniel A. Klein and reproduced here with the generous permission of the publisher, Kodesh Press (all rights reserved). Hard copies can be purchased here. The translation of the Biblical text is an English translation of Shadal's original Italian translation., R. S.R. Hirsch Bemidbar 9, Malbim Bemidbar 9, Netziv Bemidbar 9, Hoil Moshe Bemidbar 9, Meshekh Chokhmah Bemidbar 9, Torah Temimah Bemidbar 9

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×