×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
במדבר ט׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) {שלישי} וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֣הי״י֣ אֶל⁠־מֹשֶׁ֣ה בְמִדְבַּר⁠־סִ֠ינַ֠י בַּשָּׁנָ֨ה הַשֵּׁנִ֜ית לְצֵאתָ֨ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹֽר׃ (ב) וְיַעֲשׂ֧וּ בְנֵי⁠־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת⁠־הַפָּ֖סַח בְּמוֹעֲדֽוֹ׃ (ג) בְּאַרְבָּעָ֣ה עָשָֽׂר⁠־י֠וֹם בַּחֹ֨דֶשׁ הַזֶּ֜ה בֵּ֧ין הָֽעַרְבַּ֛יִםא תַּעֲשׂ֥וּ אֹת֖וֹ בְּמֹעֲד֑וֹב כְּכׇל⁠־חֻקֹּתָ֥יו וּכְכׇל⁠־מִשְׁפָּטָ֖יו תַּעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃ (ד) וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה אֶל⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַעֲשֹׂ֥ת הַפָּֽסַח׃ (ה) וַיַּעֲשׂ֣וּ אֶת⁠־הַפֶּ֡סַח בָּרִאשׁ֡וֹן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם בְּמִדְבַּ֣ר סִינָ֑י כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙י״י֙ אֶת⁠־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ו) וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹא⁠־יָכְל֥וּ לַעֲשֹׂת⁠־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ (ז) וַ֠יֹּאמְר֠וּ הָאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜יבג אֶת⁠־קׇרְבַּ֤ן יְהֹוָה֙י״י֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ח) וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה⁠־יְצַוֶּ֥הד יְהֹוָ֖הי״י֖ לָכֶֽם׃ (ט) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (י) דַּבֵּ֛ר אֶל⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי⁠־יִהְיֶֽה⁠־טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁה אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜הׄו לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַיהֹוָֽהי״יֽ׃ (יא) בַּחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַעֲשׂ֣וּ אֹת֑וֹ עַל⁠־מַצּ֥וֹת וּמְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃ (יב) לֹֽא⁠־יַשְׁאִ֤ירוּ מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד⁠־בֹּ֔קֶר וְעֶ֖צֶם לֹ֣א יִשְׁבְּרוּ⁠־ב֑וֹ כְּכׇל⁠־חֻקַּ֥ת הַפֶּ֖סַח יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃ (יג) וְהָאִישׁ֩ אֲשֶׁר⁠־ה֨וּא טָה֜וֹר וּבְדֶ֣רֶךְ לֹא⁠־הָיָ֗ה וְחָדַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַפֶּ֔סַח וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּ֑יהָ כִּ֣י׀ קׇרְבַּ֣ן יְהֹוָ֗הי״י֗ לֹ֤א הִקְרִיב֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א הָאִ֥ישׁ הַהֽוּא׃ (יד) וְכִֽי⁠־יָג֨וּר אִתְּכֶ֜ם גֵּ֗ר וְעָ֤שָֽׂה פֶ֙סַח֙ לַֽיהֹוָ֔הי״י֔ כְּחֻקַּ֥ת הַפֶּ֛סַח וּכְמִשְׁפָּט֖וֹ כֵּ֣ן יַעֲשֶׂ֑ה חֻקָּ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְלַגֵּ֖ר וּלְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃ (טו) {רביעי} זוּבְיוֹם֙ הָקִ֣ים אֶת⁠־הַמִּשְׁכָּ֔ן כִּסָּ֤ה הֶֽעָנָן֙ אֶת⁠־הַמִּשְׁכָּ֔ן לְאֹ֖הֶל הָעֵדֻ֑ת וּבָעֶ֜רֶב יִהְיֶ֧ה עַֽל⁠־הַמִּשְׁכָּ֛ן כְּמַרְאֵה⁠־אֵ֖שׁ עַד⁠־בֹּֽקֶר׃ (טז) כֵּ֚ן יִהְיֶ֣ה תָמִ֔יד הֶעָנָ֖ן יְכַסֶּ֑נּוּ וּמַרְאֵה⁠־אֵ֖שׁ לָֽיְלָה׃ (יז) וּלְפִ֞י הֵעָל֤וֹתח הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ןט יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכׇּן⁠־שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (יח) עַל⁠־פִּ֣י יְהֹוָ֗הי״י֗ יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל⁠־פִּ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ יַחֲנ֑וּ כׇּל⁠־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל⁠־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃ (יט) וּבְהַאֲרִ֧יךְ הֶֽעָנָ֛ן עַל⁠־הַמִּשְׁכָּ֖ן יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וְשָׁמְר֧וּ בְנֵי⁠־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת⁠־מִשְׁמֶ֥רֶת יְהֹוָ֖הי״י֖ וְלֹ֥א יִסָּֽעוּ׃ (כ) וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֧ה הֶֽעָנָ֛ן יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר עַל⁠־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַל⁠־פִּ֤י יְהֹוָה֙י״י֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל⁠־פִּ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ יִסָּֽעוּ׃ (כא) וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁר⁠־יִהְיֶ֤הי הֶֽעָנָן֙ מֵעֶ֣רֶב עַד⁠־בֹּ֔קֶר וְנַעֲלָ֧ה הֶֽעָנָ֛ן בַּבֹּ֖קֶר וְנָסָ֑עוּ א֚וֹ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה וְנַעֲלָ֥ה הֶעָנָ֖ן וְנָסָֽעוּ׃ (כב) אֽוֹ⁠־יֹמַ֜יִם אוֹ⁠־חֹ֣דֶשׁ אוֹ⁠־יָמִ֗ים בְּהַאֲרִ֨יךְ הֶעָנָ֤ן עַל⁠־הַמִּשְׁכָּן֙ לִשְׁכֹּ֣ן עָלָ֔יו יַחֲנ֥וּ בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֣א יִסָּ֑עוּ וּבְהֵעָלֹת֖וֹ יִסָּֽעוּ׃ (כג) עַל⁠־פִּ֤י יְהֹוָה֙י״י֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל⁠־פִּ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ יִסָּ֑עוּ אֶת⁠־מִשְׁמֶ֤רֶת יְהֹוָה֙י״י֙ שָׁמָ֔רוּ עַל⁠־פִּ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ בְּיַד⁠־מֹשֶֽׁה׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א הָֽעַרְבַּ֛יִם =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=הָֽעֲרְבַּ֛יִם (חטף פתח באות עי״ן)
• הערות דותן והמקליד וברויאר
ב בְּמֹעֲד֑וֹ =ל1,ב,ש[תיקון],ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ורמ״ה (כתיב חסר וי״ו)
• ל!=בְּמוֹעֲד֑וֹ (כתיב מלא וי״ו)
ג הַקְרִ֜יב =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ורמ״ה (כתיב מלא וי״ו)
• ל=הַקְרִ֜ב (כתיב חסר יו״ד)
ד מַה⁠־יְצַוֶּ֥ה =ל,ל1?,ב,ש,ש1,ק3,ו
• דפוסים וקורן=מַה⁠־יְּצַוֶּ֥ה (יו״ד דגושה)
ה כִּי⁠־יִהְיֶֽה⁠־טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (״כי⁠־יהיה״ מוקפות ל״טמא״)
• דפוסים וקורן=<כִּי⁠־יִֽהְיֶ֥ה טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ> (״כי⁠־יהיה״ בגעיה ובטעם מרכא)
ו לפי המסורה יש נקודה מעל האות ה׳.
ז ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ח הֵעָל֤וֹת =ל1,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל ורמ״ה
• ל!=הֵעָלֹ֤ת (כתיב חסר וי״ו)
ט וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן
• לפי המקליד וברויאר (בספק) ל=וְאַ֣חֲרֵי⁠־כֵ֔ן (מקף בתיבת משרת, וכמו כן במ״ג דפוס ונציה)
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
י אֲשֶׁר⁠־יִהְיֶ֤ה =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו (״אשר״ מוקפת)
• דפוסים וקורן=<אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֤ה> (״אשר״ בטעם קדמא)
E/ע
הערותNotes
(ג)
בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ
בְּאַרְבַּעַת (ח״נ: בְּאַרְבָּעָה) עַסְרָא (ח״נ: עָשָׂר) יוֹמָא בְּיַרְחָא (ח״נ: לְיַרְחָא) הָדֵין בֵּין שִׁמְשַׁיָּא תַּעְבְּדוּן יָתֵיהּ בְּזִמְנֵיהּ כְּכָל גְּזֵירָתֵיהּ וּכְכָל דְּחָזֵי לֵיהּ תַּעְבְּדוּן יָתֵיהּ
חֻקַּת הַפָּסַח – גזירה
א. ״כְּכָל חֻקֹּתָיו״ – ״כְּכָל גְּזֵירָתֵיהּ״ ולא כתרגומו הקבוע, כגון ״שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים״ (דברים ד א) ״שְׁמַע לִקְיָמַיָּא וּלְדִינַיָּא״. לטעם השינוי ראה להלן ״כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ״ (פס׳ יד) ״כִּגְזֵירַת פִּסְחָא וְכִדְחָזֵי לֵיהּ״.
מִשְׁפָּט – דִּינָא, הִלְכְּתָא, כִּדְחָזֵי
ב. אונקלוס מתרגם מִשְׁפָּט בשלושה אופנים: דִּינָא, כגון ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים״ (שמות כא א) ״וְאִלֵּין דִּינַיָּא״ ;הִלְכְּתָא, כגון ״כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ״ (בראשית מ יג) ״כְּהִלְכְּתָא קַדְמֵיתָא״; כִּדְחָזֵי [בתאג׳: כְּדַחְזֵי], כגון ״וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט״ (ויקרא ט טז) ״וְעַבְדַהּ כִּדְחָזֵי״. לכן נבוך בעל ״נתינה לגר״ שכתב: ״השם משפט יתרגם פעם בלשון דינא, פעם בלשון הלכה ופעם בלשון חזי. ולא ידענו מדוע בחר לו פה לתרגם: חזי״. כלומר מכיוון שמשפטי קרבן פסח הם הלכה, היה לדעתו ראוי לתרגם דִּינָא או הִלְכְּתָא.
התשובה היא שדִּינָא נתייחד למִשְׁפָּט בהוראת חוק, יושר, דין צדק – עניין הנדון על ידי שופט, כברוב המקראות, כגון: ״וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״ (בראשית יח יט) ״לְמַעֲבַד צְדַקְתָּא וְדִינָא״, ואינו שייך לקרבן פסח. כנגד זאת, כִּדְחָזֵי או הִלְכְּתָא משמעם מנהג ואת ההבחנה ביניהם מספק ״באורי אונקלוס״.⁠1 מנהג קבוע שנתפרש בתורה אבל אינו מתחום מעשה בית דין מתורגם כִּדְחָזֵי, כלומר בדרך הראויה והקבועה, כגון במעשי הנסכים והקרבנות וכן בפסוקנו. פרט לשלושת הפסוקים שבהם תרגם הִלְכְּתָא: ״כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן״ – ״כְּהִלְכְּתָא קַדְמֵיתָא״, ״כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת״ (שמות כא ט) ״כְּהִלְכַּת בְּנָת יִשְׂרָאֵל״. ״כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר״ (שמות כו ל) ״כְּהִלְכְתֵיהּ״, שבהם אין מקום לתרגם כִּדְחָזֵי אם משום שלא נתבאר משפטם, ואינם אלא מוסכמה מקומית כגון ״כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ״ או מפני שאינם קבועים ומסוימים, כגון ״כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת״, שמשפטן הוא תוצאה של מצבן הכלכלי אשר תלוי בין היתר ביכולת הבעל. גם ״כְּמִשְׁפָּטוֹ״ שבהקמת המשכן, משתנה על פי הנסיבות: יש הפרש בין אדני המשכן לאדני החצר, ולא הרי הקמת הקרשים כהרי העמדת העמודים וכיוצא באלו.⁠2
(ה)
וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וַעֲבַדוּ יָת פִּסְחָא בְּנִיסָן בְּאַרְבַּעַת (ח״נ: בְּאַרְבָּעָה) עַסְרָא (ח״נ: עָשָׂר) יוֹמָא לְיַרְחָא בֵּין שִׁמְשַׁיָּא בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי כְּכָל דְּפַקֵּיד ה׳ יָת מֹשֶׁה כֵּין עֲבַדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
לתרגום התמוה ״בָּרִאשׁוֹן״ – ״בְּנִיסָן״ שלא כדרכו, עיין ״בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב״ (שמות יב יח) ״בְּנִיסָן״. וראה גם ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״ (שמות יב ו) ״בֵּין שִׁמְשַׁיָּא״.
(ו)
וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא
וַהֲווֹ גּוּבְרַיָּא דַּהֲווֹ מְסָאֲבִין לִטְמֵי (ח״נ: לִטְמֵא) נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא וְלָא יְכִילוּ לְמַעֲבַד פִּסְחָא בְּיוֹמָא הַהוּא וּקְרִיבוּ קֳדָם מֹשֶׁה וּקְדָם אַהֲרֹן בְּיוֹמָא הַהוּא
ת״א נוהג ״להשוות הלשון״
א. ״וַיְהִי אֲנָשִׁים״ ביחיד, מתורגם ״וַהֲווֹ גּוּבְרַיָּא״ ברבים, כדרכו לתרגם בהתאם לדקדוק, כמבואר בפסוק ״יְהִי מְאֹרֹת״ (בראשית א יד) ״יְהוֹן נְהוֹרִין״. ועל פי דרכו להשוות הלשון דוגמת ״וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ״ הכתוב פתח בלשון יחיד והמשיך ברבים (שמות טז ד) אבל הוא תרגם ״וְיִפְּקוּן עַמָּא וְיִלְקְטוּן״ שניהם ברבים, גם כאן ״וַיְהִי אֲנָשִׁים... וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת... וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן״ – ״וַהֲווֹ גּוּבְרַיָּא... וְלָא יְכִילוּ ... וּקְרִיבוּ״. אמנם בעל ״אור החיים״ ניסה לתת טעם לכתוב.⁠3
אֲנָשִׁים – ״גּוּבְרַיָּא״ או ״גּוּבְרִין״?
ב. ›״וַיְהִי אֲנָשִׁים״ – ״וַהֲווֹ גּוּבְרַיָּא״. תרגם כאילו כתוב ״האנשים״ בה״א הידיעה, ולא כדרכו לתרגם ״גוברין״ השווה ״כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים״ (דברים כה יא) ״אֲרֵי יִנְצוֹן גֻּבְרִין״ לעומת ״וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי״ (בראשית יד כד) ״וְחוּלָק גֻּבְרַיָּא דַּאֲזַלוּ עִמִּי״, כנראה על סמך הפסוק הבא ״הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה״ בה״א הידיעה, ובהתאם לדרשת חז״ל שזיהו את האנשים הללו בשמותם: ״ר׳ עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהוא... מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצוות״,⁠4 וכן דרשו: ״בעלי שמות היו״.⁠5 לכן ״וַיְהִי אֲנָשִׁים״, ידועים, תרגם ״גּוּבְרַיָּא״.⁠6
מי היו האנשים ובמה נטמאו?
ג. תנאים נחלקו בזיהוי האנשים ובטעם טומאתם, ולאחת הדעות הכוונה לנושאי ארונו של יוסף.⁠7 והנה בסוף חומש בראשית מבואר שיוסף עצמו נחנט, ככתוב ״וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם״ (בראשית נ כו). חניטה, שימור גוויה באמצעים שונים, קיימת עד ימינו והחנוט נקרא מוּמְיָא,⁠8 ומספר הרי״ל מימון ששמע מזקני ווילנא על הערתו המחוכמת של ר׳ מתתיהו שטרשון לפני היותו לבר מצוה על דברי ״משנה למלך״ שהסתפק אם מתים חנוטים מטמאים במגע ופסק לאיסור.⁠9 אבל הנער הוכיח מהכתוב עצמו ״וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם״ – והרי נשאו את ארונו של יוסף שהיה חנוט, מוכח שמטמא.⁠10
›מהמיוחס ליונתן שתרגם ״וַהֲווֹ גוּבְרַיָּא דַּהֲווֹ מְסָאֲבִין לִטְמֵי נְפַשׁ בַּר נַשׁ דְּמִית עֲלֵיהוֹן בִּתְכֵּף דְפוּקְדָנֵיהּ רַמְיָא עֲלֵיהוֹן״ [והיו אנשים שהיו טמאים לעצמות נפש בן אדם שמת עליהם פתאום שמצוותו מוטלת עליהם], נראה שסובר שלא היו אלו נושאי ארונו של יוסף, שהרי כתב שנטמאו בפתאומיות, אלא כמ״ד שנטמאו למת מצוה.
ד. טְמֵא נֶפֶשׁ – טְמֵי או טְמֵא? חילופי נוסחים אלו נתבארו לעיל ״וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״ (במדבר ה ב) ״דִּמְסָאַב לִטְמֵי נַפְשָׁא (ח״נ: לִטְמֵא נַפְשָׁא, לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא)״.
וְלֹא יָכְלוּ – וְלָא יְכִילוּ
ה. ›אונקלוס מבחין בדקויות המשמעים של ״איני יכול״ כמוכח בתרגומים הבאים:
[א] משמעו הרווח של ״אינו יכול״ במקרא הוא: אינו מסוגל מחמת עכבה פיזית, כבפסוק ״וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה״ (בראשית יט יט) ״וַאֲנָא לֵית אֲנָא יָכֵיל״, וכמוהו ״וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ״ (בראשית לב כו). ״וַחֲזָא אֲרֵי לָא יָכֵיל לֵיהּ״ גם מי שאינו מסוגל מחמת עכבה נפשית, כגון תיעוב או פחד, מתואר בלשון זו, כגון: ״כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם״ (בראשית מג לב) ״אֲרֵי לָא יָכְלִין מִצְרָאֵי לְמֵיכַל עִם עִבְרָאֵי לַחְמָא״, ״וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ״ (שמות ב ג) ״וְלָא יְכֵילַת עוֹד לְאַטְמָרוּתֵיהּ״ – כל ׳לא יכול׳ במשמע זה מתורגם באונקלוס בשורש יכ״ל.
[ב] כשהאדם מסוגל לעשות מעשה, אלא שאינו רשאי לעשותו, בא התרגום: ״לֵית לֵיהּ רְשׁוּ״. תרגום זה רווח בחלק המצוות שבתורה, שבו שגור ״לא יכול״ בהוראת ״אינו רשאי״, כגון ״לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה״ (דברים כא טז) ״לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְבַכָּרָא...⁠״, ״לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ... לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ״ (דברים כד ד) ״לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְבַעְלַהּ״, וכדרך שפירשו חז״ל:
לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים יב טז) – רבי יהושע בן קרחה אומר: יכול אני, אבל איני רשיי. כיוצא בו אתה אומר: ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יכלו בני יהודה להורישם (יהושע טו סג) – יכולים היו, אבל אין רשיים (ספרי דברים, עב).

אלא שלפי זה קשה תרגום פסוקנו ״וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח״ – ״וְלָא יְכִילוּ״. לכאורה היה לו לתרגם ״ולא הוה להון רשו״, שהרי עכבה הלכתית היא המונעת מהם להקריב את הפסח? יתכן כי תרגם בלשון ״וְלָא יְכִילוּ״ בכדי לציין כי אמנם יכולים היו להקריב קרבן אלא שתחושת הטומאה היתה כה עמוקה בתודעתם של האנשים עד כי ״לָא יְכִילוּ״ – לא היו מסוגלים להקריב את קרבן ה׳ מחמת עכבה נפשית.
ונראה שכשם שבעכבה נפשית הנובעת מהרגשת המיאוס בעקבות הטומאה תרגם ״לָא יְכִילוּ״, כך גם בהימנעות הנובעת מתחושת רוממות וקדושה תרגם ״לא יכול״, שכן בדברי משה ״לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי״ (שמות יט כג) ״לָא יִכּוֹל עַמָּא״ השתמש בביטוי ״לא יכול״ אף שהמניעה לעלות להר היתה מפאת ציווי ה׳ ולא ממניעה פיזית, כאומר – אינם מסוגלים לעלות מיראת הקדושה החופפת על ההר.⁠11 וכן בחנוכת המשכן ״וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ (שמות מ לה), אף שהמניעה אינה פיזית אלא הלכתית, תרגם ״וְלָא יָכֵיל מֹשֶׁה לְמֵיעַל לְמַשְׁכַּן זִמְנָא״ מסיבה זו.⁠12
אפשר שיש לראות בתרגומו ״וְלָא יְכִילוּ״ רמז לדעת רבי יצחק בספרי לפסוקנו, שאותם אנשים נטמאו למת מצוה והיו עסוקים בקבורתו משך כל זמן שחיטת הפסח ולפיכך ״לא יכלו״, בפועל ממש, להשתתף בהקרבת הקרבן. וכך אף הבין המיוחס ליונתן שהובא לעיל ״וַהֲווֹ גוּבְרַיָּא דַהֲווֹ מְסָאֲבִין לִטְמֵי נְפַשׁ בַּר נַשׁ דְּמִית עֲלֵיהוֹן בִּתְכֵּף דְפוּקְדָנֵיהּ רַמְיָא עֲלֵיהוֹן וְלָא יְכִילוּ לְמֶעֱבַד פִּסְחָא בְּיוֹמָא הַהוּא״ [והיו אנשים שהיו טמאים לעצמות נפש בן אדם שמת עליהם פתאום שמצותו מוטל עליהם] ועדיין צ״ע.
(ז)
וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה׳ בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וַאֲמַרוּ גּוּבְרַיָּא הָאִינּוּן לֵיהּ אֲנַחְנָא מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא לְמָא נִתְמְנַע בְּדִיל דְּלָא לְקָרָבָא יָת קוּרְבָּנָא דַּה׳ בְּזִמְנֵיהּ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
מניעה בארמית משמעה הפחתה
א. ›לכאורה ״למה נִגָּרַע״ – ״לְמָא נִתְמְנַע״ הוא תרגום קשה, כי יש הבדל בין מְנִיעָה שהיא עצירת פעולה לבין גְּרִיעָה שהיא יותר מכך, הַפְחָתָה והַחְסָרָה. לפי זה שאלתם ״לָמָּה נִגָּרַע״ משמעה, למה נהיה אנחנו חסרים מקהל עדת ישראל, וכדרך שהטעימו ״לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב... בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. אבל כוונה זו אינה נשמעת בתרגום ״לְמָא נִתְמְנַע״, כי לשון זה מביע רק את היותם מעוכבים מלהקריב מבלי לציין את חסרונם מן הקהל. אכן כבר התברר שבת״א משמש הפועל מְנַע לשתי ההוראות: חסרון (כבפסוקנו), ומניעה, כדלקמן ״וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח״ (יג) ״וְיִתְמְנַע מִלְּמֶעְבַּד פִּסְחָא״, ואם כן תרגום ״לְמָא נִתְמְנַע״, הוא כמשפט.⁠13
תוספת בְּדִיל
ב. ›״לְבִלְתִּי״ – ״בְּדִיל דְּלָא״ נתבאר בבר׳ ג יא עיין שם. ״לחם ושמלה״ מפרש את תוספת המילה ״בְּדִיל״ על אף שניתן היה לתרגם ״לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב״ – ״לְמָא נִתְמְנַע דְּלָא לְקָרָבָא״ בהשמטת ״בְּדִיל״, ומפרש שתוספת זו בכל מקום מטרתה תוספת אזהרה כגון ״הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל״ (בראשית ג יא) ״הֲמִן אִילָנָא דְפַקֵּידְתָּךְ בְּדִיל דְּלָא לְמֵיכַל״, ״וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ״ (שמות כ טז) ״וּבְדִיל דִּתְהֵי דַּחְלְתֵיהּ עַל אַפֵּיכוֹן בְּדִיל דְּלָא תְחוּבוּן״. גם כאן דברי האנשים הטמאים באים להדגיש את תוספת המניעה – לא זו בלבד שלא נאכל קרבן פסח, אלא אף לא נוכל להקריב באופן שייזרק הדם ע״י כהנים טהורים ויֵאָכֵל הבשר לטהורים14 (כפירוש רש״י).
(ח)
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה׳ לָכֶם
וַאֲמַר לְהוֹן מֹשֶׁה אוֹרִיכוּ עַד דְּאֶשְׁמַע מָא דְּאֶתְפַּקַּד (ח״נ: דיתפקד, דְּאִיתְפַּקַּד, דִּיפַקֵּד) מִן קֳדָם ה׳ (ח״נ: מן מימרא דה׳) עַל דִּילְכוֹן (ח״נ: על מימרא דילכון)
״עִמְדוּ״ – ״אוֹרִיכוּ״ – המתינו
א. ״עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה״ – ״אוֹרִיכוּ עַד דְּאֶשְׁמַע״. ניתן לפרש ״עִמְדוּ״ כמשמעו: עמדו כאן על עמדכם ואל תתקרבו יותר כי אתם טמאי מתים, ולכך נוטה דעת ראב״ע.⁠15 אבל אונקלוס פירש ״עִמְדוּ״ בהוראת המתינו, כבפסוק ״וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין״ (דניאל יב יג). לכן תרגם בפועל אר״ך שמשמעו המתנה, כמו ״וַיָּחֶל עוד שבעת ימים״ (בראשית ח י) ״וְאוֹרֵיךְ״.⁠16
יְצַוֶּה – דְּאֶתְפַּקַּד. שינויי הנוסחים
ב. בתרגום ״מַה יְצַוֶּה ה׳ לָכֶם״ ישנם חילופי נוסחים: לכאורה מתבקש לתרגם ״יְצַוֶּה – יְפַקֵּיד״ כמו ״לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו״ (בראשית יח יט) ״בְּדִיל דִּיפַקֵּיד״. ואולם רק בנוסח אחד מתורגם ״מַה יְצַוֶּה״ – ״מָא דִּיפַקֵּיד״ בפָּעִיל, בעוד שברובם מתורגם ״מָא דְּאֶתְפַּקַּד״ בצורת סביל.⁠17 לדעת ״מרפא לשון״ אף על פי שהכתוב ייחס את הפֹּעַל לה׳⁠ ⁠⁠״אונקלוס היסבו מן הפּוֹעֵל לנִפְעָל, כי השם ית׳ אינו צריך לפֹעַל זה, אלא הנפעל הוא הגורם לו פעולה זו. ואין דרך התרגום לייחס הפעולה לפּוֹעֵל אלא כשהוא מכוון לעשות הפעולה מעצמו״.⁠18 לפי ביאורו מובן מדוע ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה״ (דברים כח ח) מתורגם ״יְפַקֵּיד ה׳ לָךְ יָת בִּרְכָן״ בפָּעִיל, כי ה׳ מכוון לברכה מעצמו. אבל אצלנו, כדי למנוע מהטעות שהבורא ״יְצַוֶּה לָכֶם״ בגלל שאלתכם וכביכול הוא נפעל על ידכם, תרגם ״מָא דְּאֶתְפַּקַּד... עַל דִּילְכוֹן״.⁠19
למי יצוה ה׳?
ג. ›״עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה׳ לָכֶם״ – לדעת ״נפש הגר״, בקריאה ראשונית ניתן להבין שמשה אומר לאנשים הטמאים שהוא – משה, ישמע מה שה׳ יצווה אותם – את הטמאים, היינו שהדיבור יהיה מופנה אל האנשים הטמאים, ומשה – כעומד מן הצד – ישמע את הדיבור שה׳ מדבר עם הטמאים. הבנה זו קשה, שהרי לא מצינו שהקב״ה יפנה אל עם ישראל שלא ע״י משה.⁠20 בכדי לשלול הבנה זו בכתוב, תרגם אונקלוס ״יְצַוֶּה ה׳״ – ״דְּאִיתְפַּקַּד מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ – היינו הציווי יהיה אלַי – אל משה, וכן לא תרגם ״לָכֶם״ – ״לְכוֹן״ כתרגומו בד״כ, אלא ״עַל דִּילְכוֹן״ – ופירושו אני אצטווה על עניינכם. כביכול נכתב ״עמדו ואשמעה מה יצוני ה׳ עליכם״.⁠21
תוספת ״עַל״
ד. ›״מַה יְצַוֶּה ה׳ לָכֶם״ – ״עַל דִּילְכוֹן״. מדוע הוסיף ״עַל״? ״ביאורי אונקלוס״ מפרש שכיון שדברי ה׳ אינם מתייחסים דווקא לאותם אנשים טמאים שהיו במדבר אלא לכל הטמאים שיהיו בעתיד ולא יוכלו להקריב קרבן פסח, א״כ הכתוב בא לומר שתשובת ה׳ שתִּנָּתֵן – היא תשובה לדורות על מקרה כגון זה.
(י)
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה׳
מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יְהֵי מְסָאֵב לִטְמֵי (ח״נ: לִטְמֵא) נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא אוֹ בְאוֹרַח רַחִיקָא לְכוֹן אוֹ לְדָרֵיכוֹן וְיַעֲבֵיד פִּסְחָא קֳדָם ה׳
מדוע הוסיף ״דַּאֲנָשָׁא״?
א. ›לעיל תרגם אונקלוס באופן מילולי: ״וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם״ (פס׳ ו), ״אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם״ (פס׳ ז) – ״נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״. מדוע בפסוקנו בו נעדרה המילה ״אָדָם״, הוסיף בתרגומו ״נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״? ״תרגומנא״ כתב שאם היה כתוב לְנֶפֶשׁ בשווא, היה מתפרש על כל הנפשות כולל נפש בהמה, אך כיון שנקוד לָנֶפֶשׁ, בקמץ, משמע לנפש הידועה כלומר לנפש אדם – ולכן הוסיף התרגום ״נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״.⁠22
יא״ר כתב שתחילה סבור היה שתוספת ״דַּאֲנָשָׁא״ באה בגלל הנאמר בפסוקים ו-ז ולשמירת העקיבות בפרשיה זו, אך מפאת דוחק ביאורו הסביר שת״א רמז להלכה – עפ״י הרמב״ם שתיאר מציאות מסויימת בה טמא מת אכן מקריב קרבן פסח.⁠23 לכן רק בקרבן פסח שבו נשאל משה מה דינו של טמא מת, תרגם את שאלתם ״אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם״ – ״אֲנַחְנָא מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״, וכן את תשובת משה ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ״ – ״גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יְהֵי מְסָאֵב לִטְמֵי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״, כי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא רומז שמדובר בטמא מת דווקא.⁠24 ולכך רומז גם תרגום טְמֵי שנתייחד לעצמות אדם, כרש״י.⁠25
בדרך רחוקה
ב. פירש רש״י: ״או בדרך רחקה – נקוד עליו, לומר לא שרחוקה ודאי, אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה״. ותמה רמב״ן: ״למה תפס לו שיטת רבי אליעזר? והנכון לתפוס בשיטתו של רבי עקיבא מן המודיעים ולחוץ, וכן דעת האמוראים בגמרא... והוא פשוטו של מקרא״.
אבל יתכן שרש״י למד פירושו מפיסוק הטעמים, כיצד? לכאורה ראוי היה לצרף ״אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם – וְעָשָׂה פֶסַח לַה׳⁠ ⁠⁠״ אבל הטעמים שפיסקו בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֝ה לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם, הפרידו בין ״לָכֶם״ דור המדבר ובין ״לְדֹרֹתֵיכֶם״ באי הארץ, ובכך לימדו ש״דרך רחוקה״ שבמדבר שונה מזו שבארץ. מכאן פירש רש״י ״חוץ לאסקופת העזרה״ מוסב לדור המדבר.⁠26 כדרך זו תרגם גם המיוחס ליונתן: ״וַהֲוָה בַּר מִן סְקוּף מַשְׁכְּנָא לְכוֹן גַרְמֵיכוֹן, אוֹ לְדָרֵיכוֹן״ [והיה חוץ מִן אסקופת המִשׁכן לכם עצמכם, או לדורותיכם]. ״לכם עצמכם – חוץ מאסקופת המשכן״ אבל ״לְדֹרֹתֵיכֶם״, הדין שונה. אמנם מת״א המילולי ״אוֹ בְאוֹרַח רַחִיקָא לְכוֹן אוֹ לְדָרֵיכוֹן״ אין להוכיח כיצד פירש.
(יא)
בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ
בְּיַרְחָא תִנְיָנָא בְּאַרְבַּעַת עַסְרָא יוֹמָא בֵּין שִׁמְשַׁיָּא יַעְבְּדוּן יָתֵיהּ עַל פַּטִּיר וּמְרָרִין יֵיכְלוּנֵּיהּ
תרגומי מצה מצות
א. השמות מַצָּה/מַצּוֹת מתורגמים בששה אופנים קרובים: שלוש צורות יחיד – פַּטִּיר, פַּטִּירָא, פַּטִּירְתָּא; ושלוש צורות רבים – פַּטִּירַיָּא, פַּטִּירָן, פַּטִּירִין, ונתבארו בשמות יב ח ״וּמַצּוֹת – וּפַטִּיר״ עיין בבאורנו שם.
אונקלוס תרגם כחכמים ולא כהלל
ב. נוסח ״עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ״ – ״עַל פַּטִּיר וּמְרָרִין יֵיכְלוּנֵּיהּ״ [ולא: עִם פַּטִּירָא], מוכיח שאונקלוס תרגם כחכמים, ולא כהלל שלמד מפסוקנו לכרוך את הפסח עם מצה ומרור.⁠27 כיצד? בפסוק ״וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ״ (שמות יב ח) התבאר שרק מַצָּה כתואר הפועל, כלומר כשהאפייה או האכילה הן ״מצה״ ולא חמץ, נִתרגמה פַּטִּיר. לכן שם תרגם ״וּפַטִּיר עַל מְרָרִין יֵיכְלוּנֵּיהּ״, שתֵאכל אכילת מצה ולא חמץ. אבל מַצָּה כשם עצם מתורגמת פַּטִּירָא כגון, ״שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ״ (שמות יב טו) ״פַּטִּירָא תֵּיכְלוּן״. אילו סבר כהלל שפירש ״מַצּוֹת וּמְרֹרִים״ כשם עצם, היה לו לתרגם ״עַל מַצּוֹת״ – ״עַל פַּטִּירָא״. תרגומו פַּטִּיר מוכיח שפירש כפשוטו של מקרא וכדעת חכמים: הפסח נאכל באכילה שהיא ״פטיר״ דהיינו: אכילת מצה, לא אכילת חמץ.⁠28
יתר על כן, לפי הלל המחייב אכילתן כאחת היה לו לתרגם ״עַל מַצּוֹת״ – ״עִם פַּטִּירָא״ [ולא: עַל].⁠29 על דקדוק זה עמד הרמב״ן לפסוק בשמות ״ומצות על מררים יאכלוהו״ שכתב:
שיעורו: ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש, ובמצות עם מרורים יאכלוהו. וכן: על מצות ומררים יאכלהו (פסוקנו) – כמו: עם. וכמוהו: ראשו על כרעיו ועל קרבו (שמות יב ט), ולא אמר: עם, ללמד שאינו חובה שיהא כורכן בבת אחת ואוכלן.

כלומר מהעובדה שלא נכתב בפסוק ״עם מרורים״ מוכח שלא כהלל. לכן ת״א ״עַל פַּטִּיר״ [ולא: עם].⁠30
מדוע למד הלל ״כורך״ מפסוקנו?
ג. הלל למד דין ״כורך״ מפסוקנו: ״דתניא: אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, משום שנאמר: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ״ (זבחים עט ע״א). מדוע לא למד זאת מן הפסוק הדומה ״צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ״ (שמות יב ח)? כי שם שנאמר ״צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת״, הו״ו מחברת ״מצות״ ל״צלי אש״ ותיבת ״עַל״ מוסבת ל״מרורים״ בלבד. אבל אצלנו ״עַל״ מוסבת ל״מַצּוֹת וּמְרֹרִים״. וכן הבחינו בעלי הטעמים: בפרשת בא – ״וְאָכְל֥וּ אֶת-הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי-אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל-מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ״ – תיבת וּמַצּוֹת מוטעמת בזקף שהוא טעם מפסיק. אבל אצלנו – ״בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַעֲשׂ֣וּ אֹת֑וֹ עַל-מַצּ֥וֹת וּמְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ״ – מַצּוֹת וּמְרֹרִים מחוברים בטעם.⁠31
(יג)
וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ה׳ לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא
וּגְבַר (ח״נ: וְגַבְרָא) דְּהוּא דְּכֵי וּבְאוֹרַח לָא הֲוָה וְיִתְמְנַע מִלְּמֶעְבַּד (ח״נ: למיעבד) פִּסְחָא וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵּיהּ אֲרֵי קוּרְבָּנָא דַּה׳ לָא קָרֵיב בְּזִמְנֵיהּ חוֹבֵיהּ יְקַבֵּיל גַּבְרָא (אנשא) הַהוּא
חָדַל – אִתְמְנַע, פְּסַק
א. ״וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח״ – ״וְיִתְמְנַע מִלְּמֶעְבַּד פִּסְחָא״. כבר נתבאר בפסוק ״וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר״ (בראשית יא ח) שבתרגומי ״חדל״ מבחין ת״א בין השבתת פעולה קבועה לבין השבתה חד פעמית: פעולה או תהליך קבוע החדלים מלהתקיים, באלה מתורגם ״פסק״ כגון, ״חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים״ (בראשית יח יא) ״פְּסַק מִלְּמִהְוֵי לְשָׂרָה אוֹרַח כִּנְשַׁיָּא״. אורח הנשים הוא דבר קבוע ועל כן משחָדַל – ייאות בו לשון ״פסק״. אבל ״וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ״ (שמות כג ה) אין לתרגמו ״ותפסוק״ – שהרי גם קודם לכן, לא סייע לו בפריקת חמורו. זהו אפוא מצב חד-פעמי ולכן תרגם ״וְתִתְמְנַע מִלְּמִשְׁקַל לֵיהּ״. וכן בפסוקנו ״וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח״ – ״וְיִתְמְנַע מִלְּמֶעְבַּד פִּסְחָא״, שנמנע מלעשותו.⁠32 אבל המיוחס ליונתן תרגם ״וּפְסַק מִלְּמֶעְבַּד קוּרְבַּן פִּסְחָא דְנִיסָן״. ומכיוון ש״פסק״ מציין הפסקת פעולה, נמצא שהכתוב מדבר באדם שמנהגו היה לעשות פסח בשנים קודמות ועתה פסק מלעשות. אבל אין זה פשוטו של מקרא: ראשית, כי הכתוב מדבר על פסח זה ולא על הקודמים. ועוד, מצינו פועל ״חדל״ גם בהמנעות מפעולה חד-פעמית כגון ״וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ״ (שמות כג ה).
איזה ביטול פסח מחייב כרת – פסח ראשון או שני?
ב. ›וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה – מת״א שתרגם מילולית ״וְיִתְמְנַע מִלְּמֶעְבַּד פִּסְחָא וְיִשְׁתֵּיצֵי״ אין לדעת כיצד סובר, אך מהמיוחס ליונתן שתרגם ״וּפְסַק מִלְּמֶעְבַּד קוּרְבַּן פִּסְחָא דְנִיסָן״, מוכח שסובר שביטול פסח ראשון הוא המחייב כרת. אכן בגמרא33 מובאות שלוש הדעות:
תנו רבנן: חייב כרת על הראשון, וחייב כרת על השני דברי רבי.
רבי נתן אומר: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני.
רבי חנניא בן עקביא אומר: אף [על] הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני.
(יד)
וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה׳ כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ
וַאֲרֵי יִתְגַּיַּיר עִמְּכוֹן גִּיּוֹרָא וְיַעֲבֵיד פִּסְחָא קֳדָם ה׳ כִּגְזֵירַת פִּסְחָא וְכִדְחָזֵי לֵיהּ כֵּין יַעֲבֵיד קְיָמָא חַד יְהֵי לְכוֹן וּלְגִיּוֹרַיָּא וּלְיַצִּיבַיָּא דְאַרְעָא
וְכִי יָגוּר – לשון גיור
א. ״וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר״ – ״וַאֲרֵי יִתְגַּיַּיר עִמְּכוֹן גִּיּוֹרָא״ הוא תרגום תמוה, כי גָּר (פָּעל משורש גו״ר) אינו לשון גיור, שכן הוא בא במקרא בשלוש הוראות: [א] שָׁכַן; [ב] יָרֵא; [ג] הִתְגָּרָה, זָמַם לְהַתְקִיף. בפסוקנו ״⁠ ⁠⁠״וְכִי יָגוּר״ משמעו וכי ישכון, כבהוראה הראשונה, לשון מגורים – ומשמעות זו עצמה מתורגמת באונקלוס בשלושה אופנים: בלשון ישיבה כגון, ״וַיָּגָר אברהם בארץ פלישתים״ (בראשית כא לד) ״וְאִתּוֹתַב אַבְרָהָם״, בלשון דירה כגון ״וַיָּגָר שם במתי מעט״ (דברים כו ה) ״וְדָר תַמָּן״, אבל גם בלשון גִּיּוּר כבפסוקנו. ואולם התרגום בלשון גיור תמוה, כי מה ענין גיור למגורים? עיין שמות יב מח באורנו ליישוב הענין, ותמצית הדברים: כאן הוכחה לעיקרון תרגומי שנתבאר בפסוק ״תדשא הארץ דשא״ (בראשית א יא) ״תַּדְאֵית אַרְעָא דִּתְאָה״: הקפדת ת״א על צימוד השם והפועל בנאמנות לסגנון הכתוב. כלומר, בצירופים מסוג ״וכי יָגוּר אתכם גֵּר״, ״וְלַגֵּר הַגָּר בתוכם״ המיוסדים על שם+פועל, או פועל+שם, מכיוון שתרגם ״גר״ גִּיּוֹרָא, נדרש לתרגם גם ״יָגוּר״ בפועל גו״ר כלשון גיור, לשמירת הצימוד הלשוני. ואמנם ״יגור״ הומר עם ״גיור״ רק בפסוקים בהם מצורף פועל גו״ר לשם גֵּר וזאת לשמירת הצימוד אף על פי שהוא בניגוד לפשט הלשון.
חילופי תרגום למילה חוזרת
ב. ״כְּחֻקַּת הַפֶּסַח .. חֻקָּה אַחַת״ – ״כִּגְזֵירַת פִּסְחָא.. קְיָמָא חַד״. מאחר שתרגם ״כְּחֻקַּת הַפֶּסַח״, ״כִּגְזֵירַת פִּסְחָא״ – מדוע ״חֻקָּה אַחַת״ תרגם ״קְיָמָא חַד״? מתברר ש״חוק״ או ״חוקה״ מתורגמים בארבע לשונות: קְיָם, גְּזֵירָא, חוּלְקָא ונִמּוֹסָא ובעל ״באורי אונקלוס״ קבע בהם כללים:
[א] ״חוק״ הנאמר על כלל המצוות מתורגם קְיָם, כגון ״שמע אל הַחֻקִּים ואל המשפטים״ (דברים ד א) ״שְׁמַע לִקְיָמַיָּא וּלְדִינַיָּא״. גם לשונות ״חֻקַּת עולם״ או ״חָק עולם״ מתורגמים קְיָם, כגון ״חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ״ (שמות יב יד) ״קְיָם עָלַם תֵּיחַגּוּנֵּיה״, ״חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם״ (ויקרא ו יא) ״קְיָם עָלַם לְדָרֵיכוֹן״. והטעם: כמו שהשמות בְּרִית או שְׁבוּעָה מתורגמים קְיָם [כגון ״וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית״ (בראשית ט יג) ״לְאָת קְיָם״, ״אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה״ (במדבר ל ג) ״יְקַיֵּים קְיָם״] גם ״חוק״ במשמע מצווה מתורגם קְיָם, ״שהוא מושבע עליה מהר סיני״ (משנה שבועות ג ו) והיא הברית שבין הקב״ה לישראל. וכן בפסוקנו ״חֻקָּה אַחַת״ – ״קְיָמָא חַד״.
[ב] ״חוק״ הנאמר על פרטי המצוות מתורגם גְּזֵירָא, כדי להטעים שפרטים הם גזירת מלך וגם אם לא נדע טעמם נתחייבנו לשומרם. ומכיוון שכאן ״כְּחֻקַּת הַפֶּסַח״ עוסק בפרטי המצווה תרגם ״כִּגְזֵירַת פִּסְחָא״. וכן לעיל: ״כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו״ (פס׳ ג) ״כְּכָל גְּזֵירָתֵיהּ וּכְכָל דְּחָזֵי לֵיהּ״, כי גם שם מדובר על פרטים שונים.⁠34
גם ״חוק״ במשמע צו מלכות מתורגם גְּזֵירָא כגון ביוסף ופרעה: ״וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק״ (בראשית מז כו) ״וְשַׁוִּי יָתַהּ יוֹסֵף לִגְזֵירָא״, ״מדוע לא כִלִּיתֶם חָקְכֶם״ (בראשית ה יד) ״מָדֵין לָא אַשְׁלֵימְתּוּן גְּזֵירַתְכוֹן״.
[ג] ״חוק״ במשמע מנה קצובה [כמו: ״וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ״ (משלי לא טו וברש״י: מזון הקצוב להם)] מתורגם חוּלְקָא או חוּלָק כגון, ״כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה״ (בראשית מז כב) ״אֲרֵי חוּלָקָא לְכוּמְרַיָּא״, ״כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא״ (ויקרא י יג) ״חוּלָקָךְ וְחוּלָק בְּנָךְ הִיא״.
[ד] ״חוק״ עכו״ם מתורגם נִמּוֹסָא כגון ״וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ״ (ויקרא יח ג) ״וּבְנִמּוֹסֵיהוֹן לָא תְהָכוּן״, עיין שם בהרחבה.
ג. ״וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ״ – ״וּלְיַצִּיבַיָּא דְּאַרְעָא״, נטוע בארץ – נתבאר בשמות יב יט.
(טו)
וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר
וּבְיוֹמָא דְּאִתָּקַם (ח״נ יָת) מַשְׁכְּנָא חֲפָא עֲנָנָא יָת מַשְׁכְּנָא לְמַשְׁכְּנָא דְּסַהֲדוּתָא וּבְרַמְשָׁא הָוֵי עַל מַשְׁכְּנָא כְּחֵיזוּ אֶישָּׁתָא עַד צַפְרָא
א. ›״הָקִים״ – ״וּבְיוֹמָא דְּאִתָּקַם״. מאחר שבפסוק לא הוזכר מי הקים, וביום הקים משה את המשכן, אונקלוס שינה מפעיל לפוּעל, כאילו נכתב וביום הוקם את המשכן.
השמטה בתרגום
ב. ״הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן״ – ״דְּאִתָּקַם (ח״נ יָת) מַשְׁכְּנָא״, ברוב הנוסחים הושמטה המילה ״יָת״ בתרגום, כיון שתרגם ״הָקִים״ ״דְּאִתָּקַם״, והפך מפעיל לנפעל שוב לא שייך לכתוב ״יָת״.⁠35
כִּסָּה הֶעָנָן – חֲפָא עֲנָנָא
ג. ›על הפס׳ ״וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה.. וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם״ (בראשית ט כג) ״וְכַסִּיאוּ יָת עַרְיְתָא דַאֲבוּהוֹן״ נתבארה הבחנת ״באורי אונקלוס״ לפיה הפועל הארמי ״כסי״ בא בהוראת הִסְתִּיר, הֶעֱלִים, לעומת ״חפה״ המורה ״שהחומר הַמְכַסֶּה מסבב את הדבר המכוסה מכל הצדדים כפי צורתו ותבניתו״, כמוכח מלשון צִיפּוּי שגם הוא מתורגם בפועל ״חפה״ כגון, ״וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ״ (שמות כה יא) ״וְתִחְפֵי יָתֵיהּ דְּהַב דְּכֵי מִגָּיו וּמִבַּרָא תִּחְפֵינֵיהּ״. לכן גם במי ים סוף תרגם ״וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב״ (שמות יד כח) ״וַחֲפוֹ״, כי המשותף לארון המצופה זהב ולרכב והפרשים המכוסים מים מכל צד, שתבניתם ניכרה לעין גם לאחר מכן ובכגון זה מתורגם בלשון חיפוי.⁠36 כנגד זאת בשם ויפת שכיסו את אביהם להסתרת ערוָתו תרגם וְכַסִּיאוּ [ולא: וַחֲפוֹ] כי העיקר היא הַעֲלָמַת גנותו. העולה מהבחנה זו הוא שתרגום פסוקנו ״כִּסָּה הֶעָנָן״ – ״חֲפָא עֲנָנָא״ מלמד שהענן לא שרה באופן סתמי על המשכן אלא חיפה אותו בצורתו, אולי כדי להדגיש שכיסוי המשכן בענן הוא ביטוי להשראת השכינה, על מנת שלא יהיה פתח למלעיזים לטעון שהענן השורה על המשכן – מקרה הוא.
יִהְיֶה – הָוֵי – היפוך עתיד להווה
ד. המקרא מחליף את זמני הפועל לתפארת הסגנון: ״על פי ה׳ יַחֲנוּ ועל פי ה׳ יִסָּעוּ״ (במדבר ט כג) בעתיד, לעומת ״את משמרת ה׳ שָׁמָרוּ״ בעבר. אבל אונקלוס לאורך כל הפרשה מספק את כוונת הכתוב ומתרגם בהתאם לדקדוק, כולם בלשון הווה: יַחֲנוּ – שָׁרַן, יִסָּעוּ – נָטְלִין, שָׁמָרוּ – נָטְרִין. וכן כתב רש״י לעיל: ״יהיה על המשכן – כמו הווה על המשכן, וכן כל לשון הפרשה״.
›״מרפא לשון״ כתב בשם רבי יצחק לומברוזו37 שהמקרא כתב כל לשונות אלו בלשון עתיד ולא בלשון הווה ללמדנו שכן יהיה לעתיד לבוא שנאמר ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״ (מיכה ז טו). ואף ״נתינה לגר״ כתב על אתר, ״ומזה ראיה שמשה כתב ספרו על העתיד״.
(טז)
כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה
כֵּן (ח״נ כֵּין) הָוֵי תְדִירָא עֲנָנָא חָפֵי לֵיהּ וְחֵיזוּ אֶישָּׁתָא בְּלֵילְיָא
מתי הופיעו הענן ומראה האש?
›״לָיְלָה״ – ״בְּלֵילְיָא״. בגמ׳ בשבת (כג ע״ב) נאמר ״תניא לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה (שמות יג כב) מלמד שהעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן״, מכאן למד ב״פנים יפות״ (לבעל ההפלאה):
נראה דנפקא ליה מדלא כתיב ביום ולא כתיב בלילה, משמע שהיה עמוד האש מאיר על היום ועמוד הענן בא בסוף הלילה ועמוד האש בא בסוף היום. לכך כתיב ״ועמוד אש לילה״ שעמוד אש בא ואח״כ היה לילה, וכן הכא.

אך מתוספת ״בְּ״ שהוסיף אונקלוס בפסוקנו, ומהמיוחס ליונתן שתרגם ״כְּדֵין הֲוֵי תְדִירָא עֲנַן יְקָרָא חָפֵי לֵיהּ בִּימָמָא וְחֵיזוּ אֶשָּׁתָא בְּלֵילְיָא״ [כך היה תמיד ענן כבוד יכסה לו ביום ומראה אש בלילה], נראה שאינם סוברים כדיוקו של בעל ההפלאה, אלא סוברים שהענן היה ביום בלבד והאש היתה בלילה בלבד.
(יח)
עַל פִּי ה׳ יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ
עַל מֵימְרָא דַּה׳ נָטְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל מֵימְרָא דַּה׳ שָׁרַן כָּל יוֹמִין דְּשָׁרֵי עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא שָׁרַן
כָּל יְמֵי – כָּל יוֹמִין ולא כָּל יוֹמֵי
א. ״כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן״ – ״כָּל יוֹמִין דְּשָׁרֵי עֲנָנָא״. הסמיכות יְמֵי מתורגמת בדרך כלל יוֹמֵי, כגון ״וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם״ (בראשית ה ה) ״וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי אָדָם״. אבל כאן ״כָּל יְמֵי״ (צורת נסמך לפני מלת הזיקה אֲשֶׁר) משמעה כל זמן ש – ובזה מתורגם יוֹמִין. וכן בעוד חמש היקרויות שנרשמו במסורה:
יְמֵי דמתרגם יוֹמִין ו׳ באוריתא:
בָּדָד יֵשֵׁב [כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ ... בָּדָד יֵשֵׁב (ויקרא יג מו) כָּל יוֹמִין דְּמַכְתָּשָׁא בֵיהּ],
כָּל יְמֵי הִסְגִּיר [אֹתוֹ (ויקרא יד מו) כָּל יוֹמִין דְּיַסְגַּר יָתֵיהּ],
כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה [(ויקרא כו לד) כָּל יוֹמִין דִּצְדִיאַת],
וחבירו [(ויקרא כו לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת – כָּל יוֹמִין דִּצְדִיאַת],
כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ [(במדבר ו ו) כָּל יוֹמִין דִּנְזִיר],
כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן [הֶעָנָן (כאן) כָּל יוֹמִין דְּשָׁרֵי עֲנָנָא].⁠38
(יט)
וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה׳ וְלֹא יִסָּעוּ
וּבְאוֹרָכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא יוֹמִין סַגִּיאִין וְנָטְרִין (ח״נ: וְיִטְּרוּן) בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מַטְּרַת מֵימְרָא דַּה׳ וְלָא נָטְלִין
מִשְׁמֶרֶת ה׳ – מַטְּרַת מֵימְרָא דַּה׳
יא״ר הקשה על ת״א ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ (ויקרא יח ל) ״וְתִטְּרוּן יָת מַטְּרַת מֵימְרִי״, ״צריך לבאר למה לא תרגם מַטְּרָתִי״. וכוונתו: אף על פי שאונקלוס מפרק סמיכויות בהן הסומך הוא ה׳ כגון ״וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת״ (בראשית א ב) ״וְרוּחַ מִן קֳדָם ה׳ מְנַשְּׁבָא״ (ורוח מלפני ה׳), כשסמיכויות מסוג זה כוללות מושגים מופשטים או ענייני קדושה מופשטים הן מתורגמות כלשונן כגון ״בִּרְכַּת ה׳״ (בראשית לט ה) ״בִּרְכְתָא דַּה׳״. על פי זה מתבקש לתרגם בפסוק ״אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ – ״יָת מַטְּרָתִי״, ומדוע תרגם ״יָת מַטְּרַת מֵימְרִי״? וכעין זה יש להקשות גם על תרגומו כאן ״וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה׳״ – ״יָת מַטְּרַת מֵימְרָא דַּה׳״ מדוע לא תרגם ״יָת מַטְּרַת דַּה׳⁠ ⁠⁠״?
ונאמרו בכך שתי תשובות: ״נפש הגר״ על ״וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי״ (בראשית כו ה) ״וּנְטַר מַטְּרַת מֵימְרִי״ (משמרת מאמרי), כתב שלא תרגם מַטְּרָתִי כמתבקש, שלא יישמע כאילו הקב״ה שומר או משמש. ובעל ״לחם ושמלה״ כתב שרמז לדרשת חז״ל ״ושמרתם את משמרתי – עשו משמרת למשמרתי״ (יבמות כא ע״א).
(כ)
וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה׳ יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה׳ יִסָּעוּ
וְאִית דְּהָוֵי עֲנָנָא יוֹמִין דְּמִנְיָן עַל מַשְׁכְּנָא עַל מֵימְרָא דַּה׳ שָׁרַן וְעַל מֵימְרָא דַּה׳ נָטְלִין
״עַל פִּי ה׳.. וְעַל פִּי ה׳״ – ״עַל מֵימְרָא דַּה׳״. נתבאר לעיל ד לז ״על פי ה׳ ביד משה״. ועיין גם בפרק ׳אברי גוף׳ – ׳פה׳ בנספח תרגומי ההגשמה (פרשגן בראשית).
(כא)
וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ
וְאִית דְּהָוֵי עֲנָנָא מֵרַמְשָׁא עַד (ח״נ: וְעַד) צַפְרָא וּמִסְתַּלַּק עֲנָנָא בְּצַפְרָא וְנָטְלִין אוֹ יֵימָם וְלֵילֵי וּמִסְתַּלֵּק עֲנָנָא וְנָטְלִין
יוֹמָם וָלַיְלָה – יֵימָם וְלֵילֵי
״יומם״ היא צורה של תואר הפועל: ״יהיה הענן...יומם״, במשך היום. בכגון זה באה צורת יֵימָם, שאף היא צורה של תואר הפועל. וכן ״ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה״ (ויקרא ח לה) ״תִּתְּבוּן יֵימָם וְלֵילֵי״.⁠39
›כאשר ״לילה״ בא במשמעות רבים כגון ״אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה״ (בראשית ד ז) מתורגם ״אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן״ וכן ״שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת״ (שמואל א ל יב) מתרגם יוב״ע ״תְּלָתָא יְמָמִין וּתְלָתָא לֵילָוָן״. וכאשר מדובר בלילה מסוים וידוע, כגון ״הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה״ (שמות יב ב) מתורגם ״הוּא לֵילְיָא הָדֵין״. בפסוקנו, ״לַיְלָה״ – אף היא צורה של תואר הפועל ולכן תרגומו ״לֵילֵי״.
(כב)
אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ
אוֹ תְּרֵין יוֹמִין אוֹ יַרְחָא אוֹ עִדָּן בְּעִדָּן בְּאוֹרָכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא לְמִשְׁרֵי עֲלוֹהִי שָׁרַן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא נָטְלִין וּבְאִסְתַּלָּקוּתֵיהּ נָטְלִין
לעיל ״וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן ... יָמִים רַבִּים״ (יט) וכן ״יָמִים מִסְפָּר״ (כ) תרגם ״יוֹמִין״. אבל כאן מכיוון שנאמר ״או יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ או יָמִים״ תרגם ״עִדָּן בְּעִדָּן״, כי הכוונה לשנה שלמה כמבואר ברש״י40 (ובמיוחס ליונתן ״אוֹ שַׁתָּא שְׁלֵימְתָּא״). וכן תרגם ״יָמִים אוֹ עָשׂוֹר״ (בראשית כד נה) ״עִדָּן בְּעִדָּן אוֹ עַסְרָה יַרְחִין״, ועיין שם במשמעות התרגום.
(כג)
עַל פִּי ה׳ יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה׳ יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה׳ שָׁמָרוּ עַל פִּי ה׳ בְּיַד מֹשֶׁה
עַל מֵימְרָא דַּה׳ שָׁרַן וְעַל מֵימְרָא דַּה׳ נָטְלִין יָת מַטְּרַת מֵימְרָא דַּה׳ נָטְרִין עַל מֵימְרָא דַּה׳ בִּידָא דְּמֹשֶׁה
חילופי הזמנים מעתיד להווה נתבארו לעיל פס טז.
ביאורים פירושים ומקורות לתרגום אונקלוס, מאת הרב רפאל בנימין פוזן, באדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות)
הערות
1 בביאורו לפסוק ״כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן״ (בראשית מ יג). וראה גם תרגומנא לפסוק, שפירש בדרך דומה.
2 בת״א ״הלכתא״ אינה כלשון ״הלכה״ שבלשון חז״ל אלא משמעה מנהג, דרך כמבואר בפסוק ״כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת״ (שמות כא ט) ״כְּהִלְכַּת בְּנָת יִשְׂרָאֵל״.
3 אור החיים: ״ואולי כי לצד שצוה ה׳ מראש חדש על הפסח כמו שפירשו בפסחים דף ו׳ שמאמר ויעשו בני ישראל את הפסח היה בראש חודש ניסן, ומן הראוי היה להם להשתמר מטומאה, ותבא הסברא להטיל בהם דופי אשר לא שמרו את מצות ה׳ ונטמאו ולא חששו למצות פסח, תלמוד לומר ויהי לשון יחיד לומר כי לא היה אלא ענין טומאה אחת אשר נטמאו האנשים בה, וענין טומאה זה עצמו לא היה בידם להשתמר ממנו ובעל כורחם היו נטמאים כמאמרם ז״ל (סוכה כה ע״ב) בין לר׳ יוסי הגלילי שאמר נושאי ארונו של יוסף היו, בין לרבי עקיבא, בין לר׳ יצחק שאמר טמאי מת מצוה היו – צריכין ליטמא הגם שידעו שטומאתם נמשכת עד ארבעה עשר, והוא מה שרמז מאמר ולא יכלו לעשות הפסח לומר שלא יכלו לשמור עצמן מהטומאה לעשות הפסח״.
4 ספרי בהעלותך סח.
5 ילקוט שמעוני בהעלותך תשכא.
6 ״באורי אונקלוס״.
7 סוכה כה ע״א: ״והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהתם נפקא, דתניא: ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו׳ אותם אנשים מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי״.
8 כמדרש אגדה פרשת ויחי פרק נ סימן ב: ״ויחנטו. ומהו חנטה? מלמד שאם נפטר מלך היו חותכין את כריסו ומוציאין את בני מעיו כדי שלא יסריח״. שם, מדרש שכל טוב: ״לחנוט את אביו. עיקר מלת חנט אין לה דמיון במקרא, ולבי רחש לדמות לה חנטה האמורה בדברי רבותינו, דאמרו אתרוג שחנטו פירותיו, ואמרו אילן בתר חנטה בין למעשר בין לשביעית, וחנטה זו היינו תחלת בישול הפירות ומעין תחלת בישול חנטה זו הוי חנטה האמורה ביעקב, שהיו הרופאים מבשלים עצי סממנין, ושרף עצי הקטף, דהיינו צרי, וסכין אותו, וזו הוא שריפה ששורפין למלכים, דכתיב ׳בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים ישרפו לך׳ (ירמיה לד ה), אלא שבישול חנטת המתים ע״י אור, ובישול חנטת הפירות על ידי האש: ויחנטו הרופאים את ישראל. כדי שלא ישלוט רימה בבשרו״.
9 משנה למלך הלכות אבל פרק ג הלכה א: ״ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא כו׳. נשאלתי על המומיי״א שמוכרין הכהנים אי שפיר למיעבד או לא. והנה לפי מה ששמעתי מומי״א הלזו אין בה בשר כלל אלא עצמות ועור החופה אותם והם יבשים מאד ולא נשאר בהם לחלוחית של בשר כלל ושאלתי אם היו עצמות אלו נפרכים מאליהם או לא ואמרו לי שאינם נפרכים ובקושי הם משתברים. ולפי זה נראה דאין כאן מקום לספק כלל דפשיטא דמטמא במגע ובמשא דהא קי״ל דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא וטומאתו מדין תורה וכמ״ש רבינו בפ״ב מהל׳ טומאת מת ומצד היותו יבש אין לטהרו שהרי כתב בפ״ג בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור משמע מפשט דבריו דכל שלא נעשה כקמח אף במונח שאילו יפרך יעשה כקמח מטמא ואף לפי מ״ש מרן שם שכוונת רבינו היא לומר שיבש כל כך עד שאילו יפרך יעשה קמח ואף שעדיין לא נפרך טהור ומ״מ אף לפי דברי מרן בעינן שאילו יפרך יעשה קמח אבל כל שאינו נעשה קמח עדיין בטומאתו עומד ולפי מה שכתבנו מומי״א זו שאנו דנין עליה מלבד שאינה נעשית קמח לא איפרוכי מיפרך ואדרבה בקושי היא משתברת באופן דאליבא דכ״ע מטמאה היא במגע ובמשא. ואף שיש להסתפק ולומר דמומי״א זו מעכו״ם נינהו ומלבד דכיון דרובא דעלמא עכו״ם נינהו איכא למימר דניזל בתר רובא זאת ועוד כי הגד הוגד לי שבמקומות אלו שנעשית המומי״א מעולם לא עבר שם רגל ישראל ולפי זה היה נראה להקל דהא קי״ל דעכו״ם אינם מטמאים, הא ליתא דלא אימעיטו עכו״ם אלא מטומאת אהל דכתיב אדם כי ימות ואמרינן אתם קרויין אדם ואין העכו״ם קרויים אדם ובטומאת אהל משתעי קרא אבל במגע ובמשא הם מטמאים״.
10 ראה ר׳ מתתיהו שטראשון, מבחר כתבים, ירושלים תשכ״ט עמ׳ י. על ר׳ מתתיהו שטראשון בן לר׳ שמואל שטראשון מוילנא (הרש״ש) ראה בפסוק ״קשיטה״ (בראשית לד יט).
11 עיין בביאורנו לשמ׳ יט כג הצעה נוספת לביאור שינוי התרגום.
12 אם כי בהר סיני ובמשכן יתכן שחוסר היכולת לעלות ולהיכנס אכן נבעה מעכבה פיזית כיוון שהקב״ה הזהיר שכל הנוגע בהר מות יומת, ובמשכן הענן מנע ממנו את הכניסה, ולכן תרגם בשורש יכ״ל.
13 לכללי תרגום ״גרע״ עיין ״לא תגרעו ממנו״ (שמות ה ח) ״לָא תִמְנְעוּן מִנֵּיהּ״.
14 ״תרגומנא״ מבאר שהצעתם זו נבעה מזכרונם את פסח מצרים בו רק ערל ובן נכר נאסרו מלהקריב פסח ואילו הטמאים לנפש לא נאסרו מלהקריב, ולכן גדלה בקשתם של האנשים הללו.
15 ראב״ע: ״עמדו – פתח אהל מועד״.
16 ומכיוון שתרגם בפועל אר״ך הוצרך להוסיף תיבת ״עד״ שאינה בכתוב, כמבואר בפסוק ״תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה״ (ויקרא יב ד) בכללי הפועל אר״ך. ›״ביאורי אונקלוס״ פירש שתוספת ״עד״ בתרגום, מטרתה להחליף את וו החיבור שנכתבה בפסוק, בכדי שלא ישתמע ששמיעת משה תלויה בהמתנת האנשים כפי שניתן היה להבין מצירוף המילים ״עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה״, לכן ניתק בין הַמְתנתָם לשמיעת משה, לומר שאינם תלויים זה בזה.
17 ›וכפי שהעיר ״אור התרגום״ בשם ספר ״מקור חיים״ (מאת רבי שמואל צרצה המכונה רבי שמואל אבן סנה, מנטובה שי״ט). הרמב״ם במו״נ (חלק ב פל״ג) עומד על ההבדל בין דרגת נבואת משה במעמד הר סיני לדרגתם של ישראל – אינה דומה שמיעת משה את הדיברות לשמיעת ישראל, ומוכיח כן מן הפסוקים ומהתרגום.
יתבאר לי שבמעמד הר סיני לא היה המגיע למשה מגיע לכל ישראל, אבל הדבור למשה לבדו ע״ה, ולזה בא ספור עשרת הדברות כלו ספור היחיד הנפרד, והוא עליו השלום ירד לתחתית ההר ויגד לבני אדם מה ששמע... כי הדבור היה לו והם ישמעו הקול ההוא העצום לא הבדל הדברים, ועל שמע הקול ההוא העצום אמר כשמעכם את הקול, ואמר קול דברים אתם שומעים... אמנם קול ה׳ ר״ל הקול הנברא אשר ממנו הובן הדבור, לא שמעוהו אלא פעם אחת לבד.. והשיגו בו שתי הדברות הראשונות, ודע שזה הקול גם כן אין מדרגתם בו שוה עם מדרגת מרע״ה, ואנכי אעירך על זה הסוד ואודיעך שהוא ענין מקובל באומה ידוע אצל החכמים, וזה שכל מקום שתמצא ״וידבר ה׳ אל משה לאמר״ יתרגמהו אונקלוס ״ומליל ה׳ עם משה למימר״, וכן אמרו וידבר אלהים את כל הדברים האלה, ומליל ה׳ ית כל פתגמיא האלין, (בפעיל) אמנם מאמר ישראל למשה ואל ידבר עמנו אלהים תרגומו ולא יתמלל עמנא מן קדם ה׳ (בסביל), הנה הבדיל לך ע״ה הכלל אשר הבדלנוהו ואלו הענינים הנפלאים הגדולים כבר ידעת שאונקלוס קבלם מפי רבי אליעזר ורבי יהושע אשר הם החכמים שבישראל..
לאור הנ״ל, בפסוקנו ראוי היה – למעלת משה – לתרגם ״דִּיפַקֵּיד״ בפָּעִיל, בעוד שנוסח ״דְּאֶתְפַּקַּד״ בצורת סביל אינו מתיישב עם דברי הרמב״ם שהפְּנִיה למשה הינה באופן פעיל, ולדברי הר״ש צרצא, היה צריך הרמב״ם להתייחס לחריגה זו. ואולי לפני הרמב״ם אכן מונח היה נוסח ״דִּיפַקֵּיד״.
18 בכך פירש גם ״אִם חָפֵץ בָּנוּ ה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר יד ח) ״אִם רַעֲוָא בַּנָא קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ (אם רצון בנו לפני ה׳) שגם הוא מאותו הסוג, עיין שם.
19 ›״לחם ושמלה״ תולה את תרגום ״דְּאֶתְפַּקַּד״ בדרשת חז״ל ״ראויה היתה פרשת טמאים שתאמר על ידי משה אלא שזכו אלו שתיאמר על ידיהם לכך שמגלגלים זכות על ידי זכאי״ (ספרי בהעלותך סח), ולכן תרגם באופן המבהיר שתוכן הפרשה יאמר ע״י משה. והרה״ג אביגדר נבנצל שליט״א הציע לבאר את הנוסח הסביל מפני שהתורה קדמה לבריאה, וא״כ הציווי כבר היה קיים.
רבנו בחיי מצא רמז בתרגום על פיו ביאר את הלשון המיוחדת ״ואשמעה״ במקום המתבקש ״ואשמע״, וז״ל: ״ונראה שהיה ראוי לומר ׳מה ידבר ה׳ אלי׳, ומפני ענותנותו לא אמר כן. ומה שאמר וְאֶשְׁמְעָה בתוספת ה״א, יתכן שירמוז לה״א אחרונה שבשם, הוא הקול הנאמר בו אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךָ (דברים כח א), שתעשה הישר בעיני ה׳, וכן אמר בכאן: כי מן הה״א ישמע מַה יְצַוֶּה ה׳. ואונקלוס ירמוז לזה שאמר: מה דאתפקד מן קדם ה׳, אמר זה כנגד השגתן של ישראל״.
20 ״נתינה לגר״ כתב שהסיבה שהדיבור לא נאמר אל האנשים ישירות היא מפאת היותם טמאים, ולכן הסב אונקלוס את דיבור ה׳ מפְנִיה אל האנשים לפניה אל משה. ״נפש הגר״ שולל הסבר זה, שהרי גם אל עם ישראל הטהורים אין הקב״ה פונה ישירות אלא תמיד ע״י משה – ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם״.
21 כדברי רש״י לפסוק: ״כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ״ (בראשית כח טו) פירש: ״דברתי לך – לצרכך ועליך... וכן כל לי ולך ולו ולהם הסמוכים אצל דיבור, משמשים לשון על, וזה יוכיח, שהרי עם יעקב לא דיבר קודם לכן״.
22 אבל הרב ישראל אליצור הי״ו העיר על דבריו: למ״ד קמוצה אינה מסמנת יידוע, שהרי ביידוע צ״ל פתח ודגש בנו״ן כמו ״מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ״ (משלי טז כד). הקמץ מופיע במקום השווא לפני הברה מוטעמת כשהמילה איננה סמוכה לאחריה, כגון: ״מִשַּׁעַר לָשַׁעַר״ (שמות לב כז); ״לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ״ (במדבר כו נג) ועוד.
23 הלכות ביאת המקדש פרק ד י-יג: ״כל קרבנות הציבור קבוע זמנם, לפיכך כולן דוחין את השבת ואת טומאת המת... כיצד דוחה את הטומאה? הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאין למת... הרי זה יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולן לעזרה. אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון זבין וזבות ונדות [ויולדות] וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהן, לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ואף על פי שנעשה בטומאה... ופסח שבא בטומאה ודחקו טמאי מת ונכנסו להיכל פטורין, אף על פי שלא הותרו אלא לעזרה, הואיל ואין אני קורא בהם אל מחוץ למחנה תשלחום הרי אלו פטורין״.
24 ואף שחז״ל דרשו ״אין לי אלא טמא מת שאר טמאים מנין? ת״ל או בדרך רחוקה״ (ספרי בהעלותך, סט) ואם כן גם שם היה לו לתרגם ״לְנֶפֶשׁ אָדָם״ – ״לִטְמֵי נַפְשָׁא״ [ולא: נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא]? השיב יא״ר: הואיל ובספרי שם כתבו ״איש איש כי יהיה טמא לנפש – זה דבר ששאל. או בדרך רחוקה – זה דבר שלא שאל״, לכן גם אונקלוס תרגם ״נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״, כי רק על כך שאלו.
25 רש״י במ׳ ה ב: ״טמא לנפש – דמסאב לטמי נפשא דאנשא. אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי״.
ולא כ״לחם ושמלה״ שדווקא בקרבן פסח תרגם לִטְמֵי מפני שהקמץ ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ״ רומז לאדם ככתוב ״כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם״ (במדבר יט יג). ומה יענה לתרגום ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה... ״וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״ – ״וְכֹל דִּמְסָאַב לִטְמֵא נַפְשָׁא״?
26 כלשון הרב זונדל קרוזר בחומשו ״אור החמה״ (ירושלים, תשס״ג): ״הטעמים שבתיבות בְדֶרֶךְ רְחֹקָה נמשכים קצת עם לָכֶם. ואוֹ נטעם ביתיר (יתיב) שהוא טעם גדול כלעצמו״. אלא שהרב אביגדר נבנצל שליט״א העיר ע״כ, שהרי לא מצינו במשכן שבמדבר אסקופת עזרה.
27 פסחים קטו ע״א: ״דתניא: אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר על מצות ומררים יאכלהו. אמר רבי יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל. דתניא: יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן? תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו״. .
28 והאברך כמדרשו ר׳ אברהם משה רוט מישיבת מיר יישב בכך קושית ״מנחת חינוך״ (מצוה שפא) על דברי רש״י ״פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם יום טוב, ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו״ (פסוק ז). והקשה במנ״ח: ״ולא ידעתי מהיכן יצא לרבינו זה, דנראה דאין איסור כלל, ולא ראיתי דבר זה בשום מקום, דנראה פשוט דאם יצא (ואכל כזית מצה) בודאי מותר לאכול כל הפסח עם החמץ״. והשיב האברך הנ״ל שמקורו של רש״י הוא בת״א ״עַל פַּטִּיר וּמְרָרִין״, שהוראתו: הפסח יֵאכל אכילת מצה, לא אכילת חמץ וממילא אסור לאכול עמו חמץ. ודפח״ח. ועיין ״משך חכמה״ שיישב באופן אחר.
29 כמו ״וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב... וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן״ (בראשית ל מ) ״וְלָא עָרֵיבִנּוּן עִם עָנָא דְּלָבָן״.
30 יתכן שבארץ ישראל שינו אחר החורבן את נוסח התרגום ל״פטירין עם מרורין״, זכר למקדש כהלל. כך עולה מדברי הירושלמי מגילה פ״ד ה״א [עד ע״ד]: ״ר׳ יונה ור׳ ירמיה: חד מחזר מנא, וחד מחזר פטירין עם ירקונן, ויאמר: פטירין עם מרורין״. היינו: ר׳ יונה היה מחזיר את מי שתרגם: ״ושמת בטנא״ (דברים כו ב) ״ותשוי במנא״ במקום נוסח אונקלוס: ״ותשוי בסלא״; ואילו ר׳ ירמיה היה מחזיר את מי שתרגם: ״ומצות על מררים״ – ״פטירין עם ירקונן״, שמשתמע ממנו לכאורה שכל הירקות כשרים למרור, והיה מחזירו שיתרגם: ״פטירין עם מרורין״ (׳קרבן העדה׳). ואף על פי שבת״א ״על מרורים״ מתורגם ״על מררין״, עולה מן הירושלמי שבנוסחם ״על מרורים״ תורגם ״עם״. שהרי ר׳ ירמיה, המגיה את הנוסח השגוי ״ירקונן״ ודורש לגרוס ״מרורין״, אינו מתנגד לנוסח ״עם מרורין״, שאינו כת״א שבידנו. אבל ת״נ (שמוצאו ארצישראלי) תרגם בשני הפסוקים ״עם״ כירושלמי. הבדלי הנוסח רומזים לכאורה למחלוקת הלל וחכמים: הלל היה כורך יחד מצה ומרור לקיים ״על מצות ומררים יאכלהו״ ולפי פירושו, ״על״ משמעו ״עם״, המשתקף בנוסח הירושלמי: ״עם מררין״. כנגד זאת, נחלקו עליו חכמים, והם סוברים שכל אחד נאכל בפני עצמו ולדבריהם ״על״ בפסוק זה אין משמעה ״עם״, משום שאינו חובה (כרמב״ן). דעת חכמים משתקפת בנוסחי אונקלוס שבידנו, שמתורגם בהם גם כן ״על״. שלא כהלל. ולהשערתנו אפשר שהנוסח המקורי ״על מררין״ כדעת חכמים, הותאם בארץ ישראל אחר החורבן לדעת הלל. וראה הערת הרש״ש לפסחים קטו ע״א וגולדשמידט, הגדה, עמ׳ 60.
31 קוגוט, טעמים, עמ׳ 141.
32 אמנם עיין בב״ר פרשה מח (תיאודור-אלבק עמ׳ 494) שהשווה ״חדל להיות לשרה״ עם פסוקנו שכן דרש: ״חדל להיות לשרה וגו׳ – פסק [היך דאת אמר ״וחדל לעשות הפסח״]. וזהו כתיוב״ע.
34 על פי זה תרגם גם בפרשת פרה אדומה ״זאת חֻקַּת התורה״ (במדבר יט ב) ״דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״, כי גם חֻקַּת האמור שם מוסב על הפרטים כגון שלא עלה עליה עול, דיני שריפתה וכל המצוות התלויות במי נדה. וכן בשלש פרשות נוספות העוסקות בפרטי מצוות תרגם גְּזֵירָא: בפרשת נחלות העוסקת בפרטי דיני ירושה ״והיתה לבני ישראל לְחֻקַּת משפט״ (במדבר כז יא) ״וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִגְזֵירַת דִּין״, בפרשת גיעולי מדין הפורטת סוגי כלים תרגם ״זאת חקת התורה״ (במדבר לא כא) ״דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״ ובפרשת ערי מקלט המפרטת את דיני הרוצחים תרגם ״והיו אלה לכם לְחֻקַּת משפט לְדֹרֹתֵיכֶם״ (במדבר לה כט) ״ לִגְזֵירַת דִּין״.
35 ״אוהב גר״.
36 מטעם זה לא נאמר ״חפה״ בחומרים מוצקים אלא דווקא בנוזלים כגון זהב מותך, מים וכדומה (יא״ר).
37 מגדולי רבני תוניס, נפטר בשנת תקי״ב (1752).
38 קליין, מסורה, עמ׳ 153.
39 נתבאר בבר׳ ח כב ״ויום ולילה לא ישבותו״ – ״וימם ולילי לא יבטלון״.
40 רש״י: ״ימים מספר – ימים מועטים. או ימים – שנה, כמו יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ״ (ויקרא כה כט)״.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×