¹ בביאורו לפסוק ״כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן״ (בראשית מ יג). וראה גם תרגומנא לפסוק, שפירש בדרך דומה.

² בת״א ״הלכתא״ אינה כלשון ״הלכה״ שבלשון חז״ל אלא משמעה מנהג, דרך כמבואר בפסוק ״כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת״ (שמות כא ט) ״כְּהִלְכַּת בְּנָת יִשְׂרָאֵל״.

³ אור החיים: ״ואולי כי לצד שצוה ה׳ מראש חדש על הפסח כמו שפירשו בפסחים דף ו׳ שמאמר ויעשו בני ישראל את הפסח היה בראש חודש ניסן, ומן הראוי היה להם להשתמר מטומאה, ותבא הסברא להטיל בהם דופי אשר לא שמרו את מצות ה׳ ונטמאו ולא חששו למצות פסח, תלמוד לומר ויהי לשון יחיד לומר כי לא היה אלא ענין טומאה אחת אשר נטמאו האנשים בה, וענין טומאה זה עצמו לא היה בידם להשתמר ממנו ובעל כורחם היו נטמאים כמאמרם ז״ל (סוכה כה ע״ב) בין לר׳ יוסי הגלילי שאמר נושאי ארונו של יוסף היו, בין לרבי עקיבא, בין לר׳ יצחק שאמר טמאי מת מצוה היו – צריכין ליטמא הגם שידעו שטומאתם נמשכת עד ארבעה עשר, והוא מה שרמז מאמר ולא יכלו לעשות הפסח לומר שלא יכלו לשמור עצמן מהטומאה לעשות הפסח״.

⁴ ספרי בהעלותך סח.

⁵ ילקוט שמעוני בהעלותך תשכא.

⁶ ״באורי אונקלוס״.

⁷ סוכה כה ע״א: ״והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהתם נפקא, דתניא: ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו׳ אותם אנשים מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי״.

⁸ כמדרש אגדה פרשת ויחי פרק נ סימן ב: ״ויחנטו. ומהו חנטה? מלמד שאם נפטר מלך היו חותכין את כריסו ומוציאין את בני מעיו כדי שלא יסריח״. שם, מדרש שכל טוב: ״לחנוט את אביו. עיקר מלת חנט אין לה דמיון במקרא, ולבי רחש לדמות לה חנטה האמורה בדברי רבותינו, דאמרו אתרוג שחנטו פירותיו, ואמרו אילן בתר חנטה בין למעשר בין לשביעית, וחנטה זו היינו תחלת בישול הפירות ומעין תחלת בישול חנטה זו הוי חנטה האמורה ביעקב, שהיו הרופאים מבשלים עצי סממנין, ושרף עצי הקטף, דהיינו צרי, וסכין אותו, וזו הוא שריפה ששורפין למלכים, דכתיב ׳בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים ישרפו לך׳ (ירמיה לד ה), אלא שבישול חנטת המתים ע״י אור, ובישול חנטת הפירות על ידי האש: ויחנטו הרופאים את ישראל. כדי שלא ישלוט רימה בבשרו״.

⁹ משנה למלך הלכות אבל פרק ג הלכה א: ״ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא כו׳. נשאלתי על המומיי״א שמוכרין הכהנים אי שפיר למיעבד או לא. והנה לפי מה ששמעתי מומי״א הלזו אין בה בשר כלל אלא עצמות ועור החופה אותם והם יבשים מאד ולא נשאר בהם לחלוחית של בשר כלל ושאלתי אם היו עצמות אלו נפרכים מאליהם או לא ואמרו לי שאינם נפרכים ובקושי הם משתברים. ולפי זה נראה דאין כאן מקום לספק כלל דפשיטא דמטמא במגע ובמשא דהא קי״ל דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא וטומאתו מדין תורה וכמ״ש רבינו בפ״ב מהל׳ טומאת מת ומצד היותו יבש אין לטהרו שהרי כתב בפ״ג בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור משמע מפשט דבריו דכל שלא נעשה כקמח אף במונח שאילו יפרך יעשה כקמח מטמא ואף לפי מ״ש מרן שם שכוונת רבינו היא לומר שיבש כל כך עד שאילו יפרך יעשה קמח ואף שעדיין לא נפרך טהור ומ״מ אף לפי דברי מרן בעינן שאילו יפרך יעשה קמח אבל כל שאינו נעשה קמח עדיין בטומאתו עומד ולפי מה שכתבנו מומי״א זו שאנו דנין עליה מלבד שאינה נעשית קמח לא איפרוכי מיפרך ואדרבה בקושי היא משתברת באופן דאליבא דכ״ע מטמאה היא במגע ובמשא. ואף שיש להסתפק ולומר דמומי״א זו מעכו״ם נינהו ומלבד דכיון דרובא דעלמא עכו״ם נינהו איכא למימר דניזל בתר רובא זאת ועוד כי הגד הוגד לי שבמקומות אלו שנעשית המומי״א מעולם לא עבר שם רגל ישראל ולפי זה היה נראה להקל דהא קי״ל דעכו״ם אינם מטמאים, הא ליתא דלא אימעיטו עכו״ם אלא מטומאת אהל דכתיב אדם כי ימות ואמרינן אתם קרויין אדם ואין העכו״ם קרויים אדם ובטומאת אהל משתעי קרא אבל במגע ובמשא הם מטמאים״.

¹⁰ ראה ר׳ מתתיהו שטראשון, מבחר כתבים, ירושלים תשכ״ט עמ׳ י. על ר׳ מתתיהו שטראשון בן לר׳ שמואל שטראשון מוילנא (הרש״ש) ראה בפסוק ״קשיטה״ (בראשית לד יט).

¹¹ עיין בביאורנו לשמ׳ יט כג הצעה נוספת לביאור שינוי התרגום.

¹² אם כי בהר סיני ובמשכן יתכן שחוסר היכולת לעלות ולהיכנס אכן נבעה מעכבה פיזית כיוון שהקב״ה הזהיר שכל הנוגע בהר מות יומת, ובמשכן הענן מנע ממנו את הכניסה, ולכן תרגם בשורש יכ״ל.

¹³ לכללי תרגום ״גרע״ עיין ״לא תגרעו ממנו״ (שמות ה ח) ״לָא תִמְנְעוּן מִנֵּיהּ״.

¹⁴ ״תרגומנא״ מבאר שהצעתם זו נבעה מזכרונם את פסח מצרים בו רק ערל ובן נכר נאסרו מלהקריב פסח ואילו הטמאים לנפש לא נאסרו מלהקריב, ולכן גדלה בקשתם של האנשים הללו.

¹⁵ ראב״ע: ״עמדו – פתח אהל מועד״.

¹⁶ ומכיוון שתרגם בפועל אר״ך הוצרך להוסיף תיבת ״עד״ שאינה בכתוב, כמבואר בפסוק ״תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה״ (ויקרא יב ד) בכללי הפועל אר״ך. ›״ביאורי אונקלוס״ פירש שתוספת ״עד״ בתרגום, מטרתה להחליף את וו החיבור שנכתבה בפסוק, בכדי שלא ישתמע ששמיעת משה תלויה בהמתנת האנשים כפי שניתן היה להבין מצירוף המילים ״עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה״, לכן ניתק בין הַמְתנתָם לשמיעת משה, לומר שאינם תלויים זה בזה.

¹⁷ ›וכפי שהעיר ״אור התרגום״ בשם ספר ״מקור חיים״ (מאת רבי שמואל צרצה המכונה רבי שמואל אבן סנה, מנטובה שי״ט). הרמב״ם במו״נ (חלק ב פל״ג) עומד על ההבדל בין דרגת נבואת משה במעמד הר סיני לדרגתם של ישראל – אינה דומה שמיעת משה את הדיברות לשמיעת ישראל, ומוכיח כן מן הפסוקים ומהתרגום.
יתבאר לי שבמעמד הר סיני לא היה המגיע למשה מגיע לכל ישראל, אבל הדבור למשה לבדו ע״ה, ולזה בא ספור עשרת הדברות כלו ספור היחיד הנפרד, והוא עליו השלום ירד לתחתית ההר ויגד לבני אדם מה ששמע... כי הדבור היה לו והם ישמעו הקול ההוא העצום לא הבדל הדברים, ועל שמע הקול ההוא העצום אמר כשמעכם את הקול, ואמר קול דברים אתם שומעים... אמנם קול ה׳ ר״ל הקול הנברא אשר ממנו הובן הדבור, לא שמעוהו אלא פעם אחת לבד.. והשיגו בו שתי הדברות הראשונות, ודע שזה הקול גם כן אין מדרגתם בו שוה עם מדרגת מרע״ה, ואנכי אעירך על זה הסוד ואודיעך שהוא ענין מקובל באומה ידוע אצל החכמים, וזה שכל מקום שתמצא ״וידבר ה׳ אל משה לאמר״ יתרגמהו אונקלוס ״ומליל ה׳ עם משה למימר״, וכן אמרו וידבר אלהים את כל הדברים האלה, ומליל ה׳ ית כל פתגמיא האלין, (בפעיל) אמנם מאמר ישראל למשה ואל ידבר עמנו אלהים תרגומו ולא יתמלל עמנא מן קדם ה׳ (בסביל), הנה הבדיל לך ע״ה הכלל אשר הבדלנוהו ואלו הענינים הנפלאים הגדולים כבר ידעת שאונקלוס קבלם מפי רבי אליעזר ורבי יהושע אשר הם החכמים שבישראל..
לאור הנ״ל, בפסוקנו ראוי היה – למעלת משה – לתרגם ״דִּיפַקֵּיד״ בפָּעִיל, בעוד שנוסח ״דְּאֶתְפַּקַּד״ בצורת סביל אינו מתיישב עם דברי הרמב״ם שהפְּנִיה למשה הינה באופן פעיל, ולדברי הר״ש צרצא, היה צריך הרמב״ם להתייחס לחריגה זו. ואולי לפני הרמב״ם אכן מונח היה נוסח ״דִּיפַקֵּיד״.

¹⁸ בכך פירש גם ״אִם חָפֵץ בָּנוּ ה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר יד ח) ״אִם רַעֲוָא בַּנָא קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ (אם רצון בנו לפני ה׳) שגם הוא מאותו הסוג, עיין שם.

¹⁹ ›״לחם ושמלה״ תולה את תרגום ״דְּאֶתְפַּקַּד״ בדרשת חז״ל ״ראויה היתה פרשת טמאים שתאמר על ידי משה אלא שזכו אלו שתיאמר על ידיהם לכך שמגלגלים זכות על ידי זכאי״ (ספרי בהעלותך סח), ולכן תרגם באופן המבהיר שתוכן הפרשה יאמר ע״י משה. והרה״ג אביגדר נבנצל שליט״א הציע לבאר את הנוסח הסביל מפני שהתורה קדמה לבריאה, וא״כ הציווי כבר היה קיים.
רבנו בחיי מצא רמז בתרגום על פיו ביאר את הלשון המיוחדת ״ואשמעה״ במקום המתבקש ״ואשמע״, וז״ל: ״ונראה שהיה ראוי לומר ׳מה ידבר ה׳ אלי׳, ומפני ענותנותו לא אמר כן. ומה שאמר וְאֶשְׁמְעָה בתוספת ה״א, יתכן שירמוז לה״א אחרונה שבשם, הוא הקול הנאמר בו אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךָ (דברים כח א), שתעשה הישר בעיני ה׳, וכן אמר בכאן: כי מן הה״א ישמע מַה יְצַוֶּה ה׳. ואונקלוס ירמוז לזה שאמר: מה דאתפקד מן קדם ה׳, אמר זה כנגד השגתן של ישראל״.

²⁰ ״נתינה לגר״ כתב שהסיבה שהדיבור לא נאמר אל האנשים ישירות היא מפאת היותם טמאים, ולכן הסב אונקלוס את דיבור ה׳ מפְנִיה אל האנשים לפניה אל משה. ״נפש הגר״ שולל הסבר זה, שהרי גם אל עם ישראל הטהורים אין הקב״ה פונה ישירות אלא תמיד ע״י משה – ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם״.

²¹ כדברי רש״י לפסוק: ״כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ״ (בראשית כח טו) פירש: ״דברתי לך – לצרכך ועליך... וכן כל לי ולך ולו ולהם הסמוכים אצל דיבור, משמשים לשון על, וזה יוכיח, שהרי עם יעקב לא דיבר קודם לכן״.

²² אבל הרב ישראל אליצור הי״ו העיר על דבריו: למ״ד קמוצה אינה מסמנת יידוע, שהרי ביידוע צ״ל פתח ודגש בנו״ן כמו ״מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ״ (משלי טז כד). הקמץ מופיע במקום השווא לפני הברה מוטעמת כשהמילה איננה סמוכה לאחריה, כגון: ״מִשַּׁעַר לָשַׁעַר״ (שמות לב כז); ״לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ״ (במדבר כו נג) ועוד.

²³ הלכות ביאת המקדש פרק ד י-יג: ״כל קרבנות הציבור קבוע זמנם, לפיכך כולן דוחין את השבת ואת טומאת המת... כיצד דוחה את הטומאה? הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאין למת... הרי זה יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולן לעזרה. אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון זבין וזבות ונדות [ויולדות] וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהן, לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ואף על פי שנעשה בטומאה... ופסח שבא בטומאה ודחקו טמאי מת ונכנסו להיכל פטורין, אף על פי שלא הותרו אלא לעזרה, הואיל ואין אני קורא בהם אל מחוץ למחנה תשלחום הרי אלו פטורין״.

²⁴ ואף שחז״ל דרשו ״אין לי אלא טמא מת שאר טמאים מנין? ת״ל או בדרך רחוקה״ (ספרי בהעלותך, סט) ואם כן גם שם היה לו לתרגם ״לְנֶפֶשׁ אָדָם״ – ״לִטְמֵי נַפְשָׁא״ [ולא: נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא]? השיב יא״ר: הואיל ובספרי שם כתבו ״איש איש כי יהיה טמא לנפש – זה דבר ששאל. או בדרך רחוקה – זה דבר שלא שאל״, לכן גם אונקלוס תרגם ״נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״, כי רק על כך שאלו.

²⁵ רש״י במ׳ ה ב: ״טמא לנפש – דמסאב לטמי נפשא דאנשא. אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי״.
ולא כ״לחם ושמלה״ שדווקא בקרבן פסח תרגם לִטְמֵי מפני שהקמץ ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ״ רומז לאדם ככתוב ״כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם״ (במדבר יט יג). ומה יענה לתרגום ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה... ״וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״ – ״וְכֹל דִּמְסָאַב לִטְמֵא נַפְשָׁא״?

²⁶ כלשון הרב זונדל קרוזר בחומשו ״אור החמה״ (ירושלים, תשס״ג): ״הטעמים שבתיבות בְדֶרֶךְ רְחֹקָה נמשכים קצת עם לָכֶם. ואוֹ נטעם ביתיר (יתיב) שהוא טעם גדול כלעצמו״. אלא שהרב אביגדר נבנצל שליט״א העיר ע״כ, שהרי לא מצינו במשכן שבמדבר אסקופת עזרה.

²⁷ פסחים קטו ע״א: ״דתניא: אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר על מצות ומררים יאכלהו. אמר רבי יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל. דתניא: יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן? תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו״. .

²⁸ והאברך כמדרשו ר׳ אברהם משה רוט מישיבת מיר יישב בכך קושית ״מנחת חינוך״ (מצוה שפא) על דברי רש״י ״פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם יום טוב, ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו״ (פסוק ז). והקשה במנ״ח: ״ולא ידעתי מהיכן יצא לרבינו זה, דנראה דאין איסור כלל, ולא ראיתי דבר זה בשום מקום, דנראה פשוט דאם יצא (ואכל כזית מצה) בודאי מותר לאכול כל הפסח עם החמץ״. והשיב האברך הנ״ל שמקורו של רש״י הוא בת״א ״עַל פַּטִּיר וּמְרָרִין״, שהוראתו: הפסח יֵאכל אכילת מצה, לא אכילת חמץ וממילא אסור לאכול עמו חמץ. ודפח״ח. ועיין ״משך חכמה״ שיישב באופן אחר.

²⁹ כמו ״וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב... וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן״ (בראשית ל מ) ״וְלָא עָרֵיבִנּוּן עִם עָנָא דְּלָבָן״.

³⁰ יתכן שבארץ ישראל שינו אחר החורבן את נוסח התרגום ל״פטירין עם מרורין״, זכר למקדש כהלל. כך עולה מדברי הירושלמי מגילה פ״ד ה״א [עד ע״ד]: ״ר׳ יונה ור׳ ירמיה: חד מחזר מנא, וחד מחזר פטירין עם ירקונן, ויאמר: פטירין עם מרורין״. היינו: ר׳ יונה היה מחזיר את מי שתרגם: ״ושמת בטנא״ (דברים כו ב) ״ותשוי במנא״ במקום נוסח אונקלוס: ״ותשוי בסלא״; ואילו ר׳ ירמיה היה מחזיר את מי שתרגם: ״ומצות על מררים״ – ״פטירין עם ירקונן״, שמשתמע ממנו לכאורה שכל הירקות כשרים למרור, והיה מחזירו שיתרגם: ״פטירין עם מרורין״ (׳קרבן העדה׳). ואף על פי שבת״א ״על מרורים״ מתורגם ״על מררין״, עולה מן הירושלמי שבנוסחם ״על מרורים״ תורגם ״עם״. שהרי ר׳ ירמיה, המגיה את הנוסח השגוי ״ירקונן״ ודורש לגרוס ״מרורין״, אינו מתנגד לנוסח ״עם מרורין״, שאינו כת״א שבידנו. אבל ת״נ (שמוצאו ארצישראלי) תרגם בשני הפסוקים ״עם״ כירושלמי. הבדלי הנוסח רומזים לכאורה למחלוקת הלל וחכמים: הלל היה כורך יחד מצה ומרור לקיים ״על מצות ומררים יאכלהו״ ולפי פירושו, ״על״ משמעו ״עם״, המשתקף בנוסח הירושלמי: ״עם מררין״. כנגד זאת, נחלקו עליו חכמים, והם סוברים שכל אחד נאכל בפני עצמו ולדבריהם ״על״ בפסוק זה אין משמעה ״עם״, משום שאינו חובה (כרמב״ן). דעת חכמים משתקפת בנוסחי אונקלוס שבידנו, שמתורגם בהם גם כן ״על״. שלא כהלל. ולהשערתנו אפשר שהנוסח המקורי ״על מררין״ כדעת חכמים, הותאם בארץ ישראל אחר החורבן לדעת הלל. וראה הערת הרש״ש לפסחים קטו ע״א וגולדשמידט, הגדה, עמ׳ 60.

³¹ קוגוט, טעמים, עמ׳ 141.

³² אמנם עיין בב״ר פרשה מח (תיאודור-אלבק עמ׳ 494) שהשווה ״חדל להיות לשרה״ עם פסוקנו שכן דרש: ״חדל להיות לשרה וגו׳ – פסק [היך דאת אמר ״וחדל לעשות הפסח״]. וזהו כתיוב״ע.

³³ פסחים צג ע״א.

³⁴ על פי זה תרגם גם בפרשת פרה אדומה ״זאת חֻקַּת התורה״ (במדבר יט ב) ״דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״, כי גם חֻקַּת האמור שם מוסב על הפרטים כגון שלא עלה עליה עול, דיני שריפתה וכל המצוות התלויות במי נדה. וכן בשלש פרשות נוספות העוסקות בפרטי מצוות תרגם גְּזֵירָא: בפרשת נחלות העוסקת בפרטי דיני ירושה ״והיתה לבני ישראל לְחֻקַּת משפט״ (במדבר כז יא) ״וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִגְזֵירַת דִּין״, בפרשת גיעולי מדין הפורטת סוגי כלים תרגם ״זאת חקת התורה״ (במדבר לא כא) ״דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״ ובפרשת ערי מקלט המפרטת את דיני הרוצחים תרגם ״והיו אלה לכם לְחֻקַּת משפט לְדֹרֹתֵיכֶם״ (במדבר לה כט) ״ לִגְזֵירַת דִּין״.

³⁵ ״אוהב גר״.

³⁶ מטעם זה לא נאמר ״חפה״ בחומרים מוצקים אלא דווקא בנוזלים כגון זהב מותך, מים וכדומה (יא״ר).

³⁷ מגדולי רבני תוניס, נפטר בשנת תקי״ב (1752).

³⁸ קליין, מסורה, עמ׳ 153.

³⁹ נתבאר בבר׳ ח כב ״ויום ולילה לא ישבותו״ – ״וימם ולילי לא יבטלון״.

⁴⁰ רש״י: ״ימים מספר – ימים מועטים. או ימים – שנה, כמו יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ״ (ויקרא כה כט)״.