×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) נַחֲמ֥וּ נַחֲמ֖וּ עַמִּ֑י יֹאמַ֖ר אֱלֹהֵיכֶֽם׃
"Comfort you, comfort you, My people", says your God.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג'יקטילהר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
נְבִיַיָא אִתְנַבִּיאוּ תַנְחוּמִין עַל עַמִי אֲמַר אֱלָהָכוֹן.
נחמו נחמו עמי – מה כתיב למעלה מן הענין (רק) [כי] יהיה שלום ואמרת בימי, א״ל הקב״ה צרכך בקשת נחמו נחמו עמי ואין אתם צריכים לתפלתו של חזקיהו כי אני מנחם אתכם מן הגלות.

רמז תמג

כתיב האנוש מאלוה יצדק וכי יש אדם צדיק מבוראו, אלא מעושהו יטהר גבר, (אלא) אמר הקב״ה בעז מנחם ישלם י״י פעלך ומה אם בעז שדבר על לבה של רות דברים טובים דברי נחומים ניחמה שנאמר ותאמר אמצא חן בעיני אדוני כי נחמתני, כשבא הקב״ה לנחם את ישראל עאכ״ו.
נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם – כתיב אהבת צדק ותשנא רשע. רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון פתר קרא בישעיה, אמר ישעיה מטייל הייתי בבית תלמודי ואשמע את קול י״י אומר וגו׳ אמר שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוס, אמר רבי פנחס למה נקרא שמו עמוס שהיה עמוס בלשונו, אמרו הניח הקב״ה את עולמו ולא השרה שכינתו אלא על הדין פסילוסא, על הדין קטיע לישנא. שלחתי את מיכה והיו מכין אותו על הלחי כמד״א בשבט יכו על הלחי, מעתה את מי אשלח ומי ילך לנו, ואומר הנני שלחני, א״ל הקב״ה ישעיהו בני טרחנים הם סרבנים הם מקבל אתה עליך ללקות ולהתבזות מהם, אמר לו על מנת כן גוי נתתי למכים איני כדאי שאלך בשליחותך אצל בניך, א״ל הקב״ה ישעה אהבת צדק אהבת לצדק את בני, ותשנא רשע שנאת מלחייבם, על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך, מהו מחבריך, א״ל הקב״ה חייך שכל הנביאים מתנבאים נביא מפי נביא שנאמר נחה רוח אליהו על אלישע ורוח משה על שבעים זקנים, אבל אתה מתנבא מפי הגבורה, הה״ד רוח י״י אלהים עלי, ולא עוד אלא שכל הנביאים מתנבאים נבואות פשוטות אבל אתה מתנבא נבואות כפולות עורי עורי, התעוררי התעוררי, שוש אשיש, נחמו נחמו עמי.
דבר אחר נחמו נחמו עמי – אמר הקב״ה למי צריך לנחם למי שמתה אשתו לא לבעלה, כך נמשלה ציון במחשכים הושיבני כמתי עולם לא אותי צריכים לנחם נחמוני נחמוני עמי. כיוצא בו משל למה״ד למי שנשבו שני בניו בחייו למי מנחמים לאו לאביהם כך בני יצאוני ואינם. כיוצא בו משל למה״ד למי שנשרף ביתו למי מנחמים לבית או לבעל הבית, כך הקב״ה שרפו את ביתו שנאמר וישרוף את בית י״י. כיוצא בו משל למה״ד למי שנקצץ כרמו לא לבעל הכרם מנחמים כך כי כרם י״י צבאות בית ישראל. ועוד משל למה״ד לרועה שיש לו צאן ונכנס ארי וטרפן למי מנחמים לא לבעל הצאן, כך צאן אובדות היו עמי, אעפ״כ לכו ופייסו את כנסת ישראל, מיד מתכנסין כל הנביאים והולכים אצלה והיא אומרת להם איך תנחמוני הבל ותשובותיכם נשאר מעל, א״ר אבא בר כהנא דבריכם צריכים מירוק, עד עכשיו אזני מלאות מן התוכחות שהוכחתם אותי ועכשיו אתם באים לנחמני, הלך הושע לנחמה א״ל הקב״ה שלחני אצלך לנחמך, אמרה לו מה בידך אמר לה אהיה כטל לישראל, אמרה אתמול אמרת לי הכה אפרים שרשם יבש פרי בל יעשון, ועתה אתה אומר לי כך לאיזה נאמין לראשונה או לשניה. הלך יואל לנחמה, א״ל הקב״ה שלחני אצלך לנחמך, א״ל מה בידך, א״ל והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס, א״ל אתמול אמרת הילילו שכורים ובכו הילילו כל שותי יין על עיס כי נכרת מפיכם ועכשיו אתה אומר כן לאיזה נאמין לראשונה או לשניה. הלך עמוס לנחמה א״ל הקב״ה שלחני אליך לנחמך, א״ל מה בידך א״ל ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת, א״ל אתמול אמרת לי נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל ועכשיו אתה אומר לי כן לאיזה נאמין לראשונה או לשניה. הלך מיכה לנחמה א״ל הקב״ה שלחני לנחמך, א״ל מה בידך, א״ל מי אל כמוך נושא עון ועבר על פשע, א״ל אתמול אמרת לי בפשע יעקב כל זאת ובחטאת בית ישראל ועכשו אתה אומר לי כן לאיזה נאמין לראשונה או לשניה. הלך נחום לנחמה, א״ל הקב״ה שלחני לנחמך, א״ל מה בידך, א״ל כי לא יוסיף לעבור בך בליעל, א״ל אתמול אמרת לי ממך יצא חושב על י״י רעה יועץ בליעל ועכשיו אתה אומר לי כן לאיזה נאמין לראשונה או לשניה. הלך חבקוק לנחמה, אמר לה הקב״ה שלחני לנחמך, א״ל מה בידך, א״ל יצאת לישע עמך לישע את משיחך, א״ל אתמול אמרת י״י שועתי ולא תשמע אזעק אליך חמס ולא תושיע ועכשו אתה אומר לי כן לאיזה נאמין לראשונה או לשניה. הלך צפניה לנחמה, א״ל הקב״ה שלחני לנחמך אמרה לו מה בידך אמר לה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות, א״ל אתמול אמרת לי יום חשך ואפלה ועכשו אתה אומר לי כן לאיזה נאמין כו׳. הלך חגי לנחמה אמר לה הקב״ה שלחני לנחמך, א״ל מה בידך אמר לה עוד הזרע במגורה הגפן התאנה והרמון מן היום הזה אברך, א״ל אתמול אמרת לי זרעתם הרבה והבא מעט ועכשו אתה אומר לי לאיזה נאמין כו׳. הלך זכריה לנחמה אמר לה הקב״ה שלחני לנחמך, א״ל מה בידך, א״ל קצף גדול אני קוצף על כל הגוים, א״ל אתמול אמרת לי קצף י״י על אבותיכם קצף ועכשו אתה אומר לי כן לאיזה נאמין כו׳. הלך מלאכי לנחמה אמר לה הקב״ה שלחני לנחמך, א״ל מה בידך, אמר לה ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו לי אתם ארץ חפץ, א״ל אתמול אמרת אין לי חפץ בכם ועכשיו את אומר לי כן לאיזה נאמין כו׳, א״ל הקב״ה לאברהם לך נחם את ירושלים שמא מקבלת ממך תנחומין, הלך אברהם ואמר לה קבלי ממני תנחומין, אמרה לו היאך אקבל ממך תנחומין שעשיתני כהר שנאמר בהר י״י יראה. הלך יצחק וא״ל קבלי ממני תנחומין א״ל היאך אקבל ממך תנחומין שיצא ממך עשו הרשע שעשאני שדה ובניו שרפוני באש. הלך יעקב וא״ל קבלי ממני תנחומין אמרה לו היאך אקבל ממך תנחומין ששמתני כלא הייתי אין זה כי אם בית אלהים. הלך משה ואמר לה קבלי ממני תנחומין, א״ל היאך אקבל ממך תנחומין שכתבת עלי קללות וגזירות קשות שנאמר מזי רעב ולחומי רשף, מיד הולכים כלם לפני הקב״ה ואומרים רבש״ע אינה מקבלת ממנו תנחומין שנאמר עניה סערה לא נחמה, א״ל הקב״ה אני ואתם נלך וננחמנה הוי נחמו נחמו עמי – נחמוה נחמוה עמי אין ראוי לילך אלא אני בעצמי מפני שעברתי על מה שכתוב בתורתי לא תעבוד בבכור שורך ולישראל קראתי בני בכורי ישראל ואמרתי להם הביאו צואריכם בעול מלך בבל, כתבתי בתורתי לא תשנא את אחיך בלבבך ואנכי שנאתיה ע״כ גם עלי לפייסה, כתבתי בתורתי לא תסגיר עבד אל אדוניו ואני מסרתים לעובדי אלילים שנאמר אם לא כי צורם מכרם וי״י הסגירם. כתבתי בתורתי לא תכלה פאת שדך ואני כליתי בם חמתי שנאמר וכלה י״י את חמתו. כתבתי בתורתי שלם ישלם המבעיר את הבערה ואני הצתיה באש שנאמר ממרום שלח אש וגו׳, ואני עתיד לבנותה שנאמר ואני אהיה לה נאם י״י חומת אש סביב וגו׳, מיד ילך הקב״ה אצלה ויאמר בתי כל כעס זה למה, אומרת לפניו רבש״ע ולא בדין אכעוס שהגליתני בין האומות וקללתני קללות רעות ולקיתי עד שנעשו פני כשולי הקדירה ובכל זאת קדשתי את שמך הגדול. אומר לה הקב״ה כנגד זכיות שעשית חובות עליך שעברת על מה שכתוב בתורה כבד את אביך ואת אמך ואת כתיב בך אב ואם הקלו בך, כתיב שופך דם האדם וגו׳ וכתיב בך אנשי רכיל היו בך למען שפך דם, כתיב לא תרצח ולא תנאף וכתיב בך אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף, אמרה לפניו רבש״ע כיון שהגליתני בין האומות בדין הוא שלא אשמור שבת ואקיים המצות שלך, א״ל בתי הגיע זמנך להגאל, מיד אומרת לפניו רבש״ע איני מתנחמת עד שתראנו באותן הרשעים שצערוני וחרפו את שמך, מיד אמר לה בתי חייך אני מביא אותם ונפרע מהם בפניך עד שאוכלים את בשרם שנאמר והאכלתי את מוניך את בשרם וכעסיס דמם ישכרון וידעו כל בשר כי אני י״י מושיעך וגואלך אביר יעקב, מיד אומרת מי יתנך כאח לי. כאיזה אח כקין להבל והלא הרגו, כישמעאל ליצחק והלא שנאו, כעשו ליעקב ג״כ שנאו, כאחי יוסף ליוסף ג״כ שנאוהו, אלא כיוסף לאחיו, אתה מוצא אחר כל הרעות שעשו לו, כתיב ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם, והלא דברים ק״ו ומה אם יוסף שדבר לאחיו דברים טובים דברי ניחומין. כשבא הקב״ה לנחם את ירושלים עא כ״ו. אתה מוצא כל מה שהכה ירמיה בא ישעיה ורפא, ירמיה אמר אין לה מנחם, בא ישעיה ורפא נחמו נחמו עמי וכו׳ (כתיב באיכה).

רמז תמד

כל מאהביך שכחוך אותך לא ידרושו מכת אויב הכיתיך. מכת איוב הכיתיך באיוב כתיב אש אלהים נפלה מן השמים ובירושלים כתיב ממרום שלח אש וכו׳ (כתוב בירמיה ברמז שי״ב).

רמז תמה

נחמו נחמו עמי – נחמוה עליונים, נחמוה תחתונים, נחמוה חיים, נחמוה מתים, נחמוה בעולם הזה, נחמוה לעולם הבא, נחמוה על עשרת השבטים, נחמוה על שבט יהודה ובנימין. לפי שכתוב שתי בכיות בכה תבכה על בית ראשון ועל בית שני לכך נחמו נחמו עמי. חטאו בראש נתנה ראש ונשובה מצרימה, ולקו בראש כל ראש לחלי, ומתנחמים בראש ויעבור מלכם לפניהם וי״י בראשם. חטאו בעין ומסקרות עינים, ולקו בעין עיני עיני יורדה מים, ומתנחמים בעין כי עין בעין יראו בשוב י״י ציון, חטאו באזן ואזניהם הכבידו, ולקו באזן ואזניהם תחרשנה, ומתנחמים באזן ואזניך תשמענה דבר. חטאו באף והנם שולחים את הזמורה אל אפם, ולקו באף אף אני אעשה זאת לכם, ומתנחמים באף ואף גם זאת בהיותם. חטאו בפה וכל פה דובר נבלה, ולקו בפה ויאכלו את ישראל בכל פה, ומתנחמין בפה אז ימלא שחוק פינו. חטאו בלב ולבם שמו שמיר (ושית) [משמוע], ולקו בלב וכל לבב דוי, ומתנחמין בלב דברו על לב ירושלים. חטאו ביד ידיכם דמים מלאו, ולקו ביד ידי נשים רחמניות, ומתנחמין ביד יוסיף י״י שנית ידו, חטאו ברגל וברגליהן תעכסנה, ולקו ברגל בטרם יתנגפו רגליכם, ומתנחמים ברגל מה נאוו על ההרים רגלי מבשר. חטאו בזה כי זה משה האיש, ולקו בזה על זה היה דוה לבנו, ומתנחמים בזה ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה. חטאו בהוא כחשו בי״י ויאמרו לא הוא, ולקו בהוא והוא נלחם בם, ומתנחמים בהוא אנכי אנכי הוא מנחמכם. חטאו באש והאבות מבערים את האש, ולקו באש ממרום שלח אש, ומתנחמים באש ואנכי אהיה לה נאם י״י חומת אש סביב. חטאו בכפלים חטא חטאה ירושלים, ולקו בכפלים כי לקתה מיד י״י כפלים בכל חטאתיה, ומתנחמים בכפלים נחמו נחמו עמי. רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו כרם. מסרו לאריסו וכד הוה עביד חמר טב הוה אמר מה טב חמרא דכרמי, וכד הוה חמר ביש הוה אמר מה ביש חמרא דאריסי. א״ל האריס אדוני המלך כד הוה טב דידך כד הוה ביש דידי בין טב בין ביש דידך הוא. כך בתחלה אמר הקב״ה למשה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל, וכיון שעשו אותו מעשה מה כתיב תמן לך רד כי שחת עמך, אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע כד אינון חטאין דידי וכד אינון זכאין דידך אלא בין זכאין בין חייבין דידך אינון שנאמר והם עמך ונחלתך וגו׳, למה י״י יחרה אפך בעמך. א״ר סימון לא זז מחבבן עד שקרא אותם עמו שנאמר וינחם י״י על הרעה אשר דבר לעשות לעמו.
יאמר אלהיכם – רבי חנינא בר פפא ורבי סימון, רבי חנינא בר פפא אמר אמרו ישראל לישעיה ישעיה רבינו תאמר שלא באת לנחם אלא לאותו הדור שחרב בית המקדש בימיו, א״ל לכל הדורות באתי לנחם, אמר אלהיכם אין כתיב כאן אלא יאמר אלהיכם.א א״ר חנינא בר אבא בשמונה מקומות כתיב יאמר אלהיכם כנגד שמונה נביאים שנתנבאו אחר חרבן בית המקדש ואלו הם: עמוס,1 יואל, צפניה, חגי, זכריה, מלאכי, יחזקאל, ירמיה.
1. כן בכ״י פרמא 2401 ובדפוסים, ובפסיקתא דרב כהנא ט״ז:י׳, וצ״ע. בכמה כ״י של פסיקתא דרב כהנא כתוב ״נחום״ במקום ״עמוס״.
א. דברי ר׳ סימון חסרים בילק״ש בכ״י פרמא 2401 ובדפוסים ובחלק ממהדורות פסיקתא דרב כהנא, אך הם מופיעים בכ״י של פסיקתא דרב כהנא ט״ז:י׳: ״א״ר סימון אמרו ישר׳ לישעיה, רבינו ישעיה תאמר שכל הדברים הללו מליבך אתה בודאם, א׳ להם, א׳ אלהיכם אין כת׳ כאן אלא יאמר אלהיכם.⁠״
עזו קומי ת׳ם עזוהם יקול רבכם.
... הרבה לתאר מה שהיטיב בו לאומה ואמר חסדי ה׳ אזכיר תהלות ה׳ כעל כל אשר גמלנו ה׳ (ישעיהו ס״ג:ז׳). ואמר בתחילת (?) הפרשה הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו (ישעיהו ס״ה:י״ג). ושארית הפרשה כיוצא בו, עד ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי (ישעיהו ס״ו:כ״ד), והוא סיום הספר.
אבל אומר, כי הבשורות הטובות ואיומי הפורעניות הכתובים בין הפרשיות אמורים על אנשי תקופת מצרים שבהם בפרטות (?), לא לזולתם. יתר על כן, כל בשורה טובה ואיום בפורעניות הכתובים בנבואת עשר הפרשיות, כוונתי: ארבע ראשונות, ארבע שניות ושתיים אחרונות, כל זה מצורף ומוכלל לכלל האומה. אכן נתייחד לכל חבורה מן השש הללו מה שהדין מחייב שהיא ראויה לו. אבל כלל התנחומין והבשורות הטובות אמורות הן לכלל האומה.
ואם כבר הקדמתי פתיחה קצרה זו לנחמות, אומַר: קודם שקרא לחבורות אלו התחיל לרומם ולגדל את הבשורה באמרו: על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון (ישעיהו מ׳:ט׳) והרחיב ברוממות מי שערב להן ומי שהבטיחן, יתברך ויתעלה, מקצת מזער באמרו מי מדד בשעלו מים וגו׳ (ישעיהו מ׳:י״ב) עד סוף הפרשה איש לא נעדר (ישעיהו מ׳:כ״ו).
וקדם לדיבור גם כן: ראו, מי המבטיח והמבשר ומה ערכו. והוא נכון וראוי יותר בפורעניות; וכיצד ראוי להיות מזומנים לשמיעתם, כדרך שמתכוננים לקראת המלך כשהוא יוצא לדרך. מתקנים לו הדרך והגנות. כך – אבל ביתר כבוד ורוממות – ראוי לשומעים להתכונן להשמעת נחמות אלו. הוא שאמר: קול קורא במדבר פנו דרך ה׳ (ישעיהו מ׳:ג׳). ולפני הטלת⁠־אימה ציוה לנביאים בזמנם ולחכמים בהופעתם ושאר האומה ביחסם זה לזה, שיצוו איש לרעהו סבלנות ותנחומין. זאת היא הפתיחה שאמר בנחמו נחמו עמי.
... כפילות נחמו באה לכמה פנים. מהם: שְנִיוּת בלבד, משום שהגלות באה על שני מחנות: עשרת השבטים ויהודה; ועל שתי ממלכות: מלכי ישראל ומלכי יהודה. וגרמה לחורבן שני מקדשות: ראשון ושני. וניחם אותם בדיבור האל ובדיבור הנביא. ובישר אותם בעולם הזה ובעולם הבא.
ומהם על דרך הריבוי. התנחומין סוגים סוגים כיוון שהמנחמים רבים ושונים. מהם המלאכים כאמרו: ויען מלאך ה׳ ויאמר ה׳ צבאות עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים זאת ערי יהודה אשר זעמתה זה שבעים שנה (זכריה א׳:י״ב). ומהם הנביאים [כאמרו]: ודברתי על הנביאים ואנכי חזון הרביתי (הושע י״ב:י״א). ומהם החכמים [כאמרו]: דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות (קהלת י״ב:י״א). ומקצתם אלו לאלו [כאמרו] ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה׳ (ירמיהו ל״א:ל״ג).
וריבוי המנוחמים על פנים שונים. מהם סוגים שבחרו עבודת ה׳ כמו שהקדמנו. ומהם מי שהרמז מספיק לו כגון הכהנים. ומהם מי שנצרך לביאור והרחבה. ומהם אנשים שתוחלתם כפי שהקדמנו. ואז הספר מרסן מי שגוברת עליהם התקווה [לראות] בהופעת הצדק. ומהם מי שתקוותו הנעלה היא לראות את הנביאים. ומהם מי שלבו דבק בתחיית המתים, ושאר מה שסיווגנו במה שנאמר קודם. בגלל אופנים אלה [שפורטו] לעיל כפל נחמו נחמו.
ומה שאמר יאמר אלהיכם צפון בו מוסר השכל. לפי שהאדם, אם הוא חכם, הרי שתנחומיו מתקבלים על לב המנוחם, משַכחים צרותיו ומסלקים ממנו ענן התוגה... כמו שאמר בפרשת יוסף ואחיו: וינחם אותם וידבר על לבם (בראשית נ׳:כ״א); ובפרשת חברי איוב: וינחמו אותו על כל הרעה אשר הביא ה׳ עליו (איוב מ״ב:י״א); ובפרשת בועז ורות: אמצא חן בעיני אדוני כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך (רות ב׳:י״ג) ודומיהם. [והמנחם כאן] הוא ריבון העולמים, אשר אם יאמר דבר יתקיים, ואין מי שישיבנו.
(א-לא) [א-יא, כד-כז, ל-לא]
[א] […] אכתר […] בוצף מא אנעם עליה בה עלי אלאומה פקאל חסדי יי׳ אזכיר תהלות וג׳ וקאל פי דיל (?) אלקצה הנה עבדי יוכילו ואתם תרעבו וג׳ וסאיר אלקצה מא שאכל דילך אלי ויצאו וראו בפגרי האנשים וג׳ והו תמאם אלספר ולכני אקול ען אלבשאראת ואלמואעיד מכתובה פי מא בין אלקצה פהי ללמצריין בהם פי אולהא כאצלא לא לגירהם בל כל בשארה ומואעיד מכתובה פי וחי הדה אלעשרה קצץ אעני אלד׳ אלאולה ואלד׳ אלב׳ ואלאתנתין אלאכירתין פגמיע דלך מצ׳מום מוגמל הו לגמיע אלאומה ואנמא יכוץ כל פריק מן הדה אלו׳ מא כאן אלחכם יוגיב אן יוקאביל הו בה ואמא אלעזא ואלבשרי אגמע פהו לגמיע אלאומה.
פאן קד קדמת הדא אלצדר ללנחמות באכ׳תצאר פאקול וקבל מנאדאה האולי אלפרק אבתדי בתעט׳ים אלבשרי ואגלאלה בקולה על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון ובסט מן אלאגלאל צ׳אמנהא וועדהא תבארך ותעאלי בעצ׳א יסירא בקולה מי מדד בשעלו מים וג׳ אלי אכיר אלקצה איש לא נעדר: וקבל קולה איצ׳א אנט׳רו מן אלואעיד ואלמבשיר ומא קדרה אהב ואגדר עלי אלמואעיד פכיף יגיב אן יתאהב לסמאעהא כמא יתאהב ללמלך אדא כרג פי טריקה פתצלח לה אלטריק ואלריאץ׳ כדלך בל כאעצ׳ם ואגל יגיב אן יתאהב איצ׳א לסאמעין לאסמאע הד׳ה אלנחאמות דאך קולה קול קורא במדבר פנו דרך יי׳: וקבל אלתרהיב אמר אלאנביא פי וקתהם ואלעלמא איד חצ׳רו וסאיר אלאומה בעצ׳הא בעץ׳ אן יתואצו באלצבר ואלעזא ודאך הו אלאפתתאח קאל פיה נחמו נחמו עמי:
לתכרארה נחמו וגוה מנהא אלתתניה פקט כמא כאנת אלגלוה ללפרקתאן עשרת השבטים ויהודה חאלת אלדולתין מלכי ישראל ומלכי יהודה וכראב אלביתין אלאול ואלתאני ועזא עלי קול אללה ועלי קול אלנבי ובשארה פי אלדוניא ופי אלאכרה.
ומנהא עלי אלגמע צאר אלעזא אנואעא לכתרת אלמעזיין אנואעא מנהם אלמלאיכה כמא קאל ויען מלאך יי׳ ויאמר יי׳ צבאות עד מתי אתה לא תרחם את וג׳ ואלאנביא ודברתי על הנביאים ואנכי חזון וג׳ ואלחכמים דברי חכמים כדרבונות וג׳ ובעצ׳הם לבעץ׳ ולא ילמדו עוד איש את רעהו וג׳ ולכתרת אלמועזין עלי גהאת שתי פמנהא אנואע אכתיארהם אלטאעה כמא קדמנא פמנהום מן תכפיה אלאשארה ומן נעה (?) אלאימה ומנהום מן יחתאג אלי שרח ואתסאע ומנהא קום מאמולאתהם כמא כנא קדמנא פיציר אלכתאב אזמנהם מן אלגאליב עלי רגאיה ט׳הור אלחק ומנהם מן אפצ׳ל אמלה משאהדה אלאנביא ומנהם מן קלבה מתעליק באחיא אלמ⁠[ותי] וסאיר מא נוענאה פי מא תקדם פלהדה אלגהאת […] אעלא מנהא ראדף נחמו נחמו:
וקולה יאמר אלהיכם אעתבאר לאן אלאנסאן אדא כאן חכימא פקד יבלג עזאה פי אלמעזא מא יונסיה מצאיבה ויגלי ענה גמאמה [ו]⁠אחזא⁠[נה] כמא קאל פי יוסף לאכותה וינחם אותם וידבר על לבם. ופי אצחאב איוב לה וינחמו אותו על כל הרעה וג׳ ופי בעז לרות אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני וכי דברת על לב וג׳ ומא אשבאההום מן רב אלעאלמין […] אלקאדר אלדי אדא קאל קולא כאן ולא מרד להו […]
דברו על לב מוראדה מתל […] אירה דיבור על לב האכדי אכראגה ומעני דברו וקראו ברפק ומחבה סרא וט׳אהרהא מנאדאה.
[ג] ברפק [כראעי ובקדרתה יגמע אלממתלין באלחמלאן] אלמחמולה [פי אלחגר ויסוק נט׳איר אלשואיל מן אלגנם] יחתמיל […] אן יכון אראד בה אלט⁠[…]$ פי אלמואציע אלעאליה ואן […]
אלאשראף (?) באלקול אלמנקול […] אלגבאל […] ירומו אלי […] אלאומם […] אלכ׳טאראת […]
ימכן אן יכטר עלי באלנא […] ופי אלגלות אן נקול אדא נחן תבשרנא במא ועדנא אללה מן אלמלך אלעאלי ל⁠[…] יכון גמיע אלאומם תחת אידינא או יצנעו בנא כמא צנע פרעון חין קאל הבה ניתחכמה לו וג׳ וסאיר אלקצה פיהלכונא קבל אן נמלוך פלהדא אלסבב קוא קלובנא וקאל הרימי אל תיראי […] נחן בעדהום הודא נצף גמיע אלאומם […] מא וע⁠[דנא] אללה בה וליס נכאפהום וכד׳לך הם לא יקדרון עלינא וקולה מבשרת אומי בה אלי גמיע אלאומה אד כאן בעצ׳נא יבשיר בעצ׳א ויצברה:
ובעד קולה אלהכם קאל יי׳ אלהמם עלי מעני אנה אלה ואנהו רב אלעאלמין פקד אצטפאכם אמתה (?) כ׳אציה ויסתקים יכון קולה הנה שכרו איתו יומי בה אלי נעים ימות המשיח: ופעולתו ישיר בה אלי תואב אלאכרה לאן פעלה איצ׳א אסם אלאגרה כמא קאל פי נבוכדנצר פעולתו אל אשר עבד בה נתתי לא את ארץ מצרים ומא וגד אלחכמה פי אן אבתדי אלניחמות ברפקה באומתה כריפק אלראעי בגנמה מן בין סאיר אלאמם אלעניאת אלפואצ׳יל פנקול אן אלאקרב פי דלך למא כאן אלרסול אלאול משה רבינו וכאן אליה תדביר חיואן גיר נאטיק כק׳ ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו תם ולה אללה תדביר חיואן נאטיק כק׳ נחית כצאן עמיך ביד משה ואהרן אתגה מן דאלך אלוקת אתסמו אלאמה צאן ויסמי מדברהא רועה וקוא דאלך איצ׳א ותאיד חין ולי אלאמר דויד וכאן סבילה איצ׳א [ד] […] למא וצף […] אלקצה וכקול […] יא אסי וקצה רעה [את צאן ההרגה אלי אכ׳רהא] גמיע דלך על רסם [אול רעאיה משה בן עמרם עלי] מא קדמת ומנהא קאל [אללה ההונא אני עלי קדרתי] וסלטאני ועט׳מתי כמא [קאל בחזק יבוא וזרועו] משלה לו: אצרף לטפי ורפקי ותרפיקי אלי קומי כריפק אלראעי בגנמה אלדי יעטפהם עטפא פמן עלא אן יחמלהם כאלחמלאן ואלגידא ואלצגאר ובאלג פי אלקול חין מא קאל יחמלהם כאלראעי פי חגרה כמא קאל ובחיקו ישא ומן צלח אן יצ׳מה צ׳מה כמא קאל בזרועו יקבץ טלאים: והם אלמותוסטין ומן אחתאג אלי אן [יסאק ברי]⁠פק רוסא כאלגנם אלשאילה והי אלתי קד וצ׳עת אולאדהא והי תרצ׳יע כמא קאל: עלות ינהל וכמא שרח יעקב ואני אתנהלה לאטי: וסאיר אלקצה וסאיר אלקום אלממתלין באלאקתא מן אלגנם ואלאשדא ירעאהם רעאיה מורסלה כמא קאל: כרועה עדרו ירעה וג׳ וקד ימכן אן יכון אלנאס מצנפין עלי הד׳ה אלד׳ אצנאף פקט או עלי אכתר מנהא ולכן הדה אלד׳ הי אלאוצול.
ובעד וצפה הדא אלריפק אלכתיר באלאמה אתבעה בקול באלג פיה מן חית נעריף מן תעט׳ים אללה ותעזיזה לאן לא יט׳ן אלט׳אן אן הדא אלוטף אנמא כאן מנה מן קילה קודרה פקאל:
[…] מיד יי׳ כפלים בכל חטאתיה […] אלנאס ללוקוף עלי מענאה אד אנכרת אלעקול אן יכון אלחכם יעאקב צ׳עף אלאסתחקאק פלה תכאריג כתירה אלאול […] [אל]⁠די אתבתתה פי […]
ואנהא […] ל⁠[…] [פי ו]⁠קת אלישועה קסמין […] א$ קום תאבו ט׳הר להם דנבהם מן ג⁠[…] אלמהם רופע פיה אלמטאלבה בעץ׳ [שרהם] ת׳ם אלמהם בעד דלך אלאמאם כתראה ליסתחקון אלתעויץ׳ עלי צברהם עליהא פיציר אלאלם צ׳עף אלכטא אלאול לאנה במקדאר אלדנב ואלתאני ללתעויץ׳ וליס הו גור לאנה יעוצ׳הם עליה וכמא אכרג אלנט׳ר אלעקלי ועלי מא שרחת פי תפסיר איוב פלדלך קאל כפלים בכל חטאתיה: ויסתקים אן נקול כפלים פי אלתסמיה והמא מקדאר אלאסתחקאק גלותין וכראבין ויתגה אן נקול כפלים ד׳ אשיא הי פי אלתסמיה ד׳ והי חסב אסתחקאקהם אעני ארבעת שפטי הרעים […] הרב וימכן אן יכון […] [לקחה] מידי יי׳ אלי אלנעמה אלמסתחדתה פיקול אני אנילהם מן נעמתי צ׳עף מא לקיתם מן עקובה כטאיהם וילאאם דלך מא קאלה תחת בשתכם מש⁠[נה] ועלי מא עלמת ויוסף יי׳ את כל אשר לאיוב למשנה ויגוז אן יכון קולה לקחה כפלים מצרופא אלי אלק⁠[ום] אנפסהם יעני אנהם קבלו עלי אנפסהם צ׳עף אלעקובה פכאנהם יקולון הודא נחן בין ידיך אן וגב עלינא ק׳ עצא אצ׳רבנא מאתין טרב פהם בדלו אלצעף ואלמעאקב לא יזיד עליהם שיא ויגוז איצא אן יכון קד תצמנו אן יעמלו באצעאף מא אכטו פי⁠[כון] תפסיר מיד יי׳ פי טאעאת הדה אלעבארה אלסאבעה טאעה אללה וכמא הו מן שאן אלתאיב אן יפעלה אן כאן יצלי ג׳ צלואת געלהא ו׳ ואן יכרג אלעשר געלה אלכמס חתי יגפר אללה לה פאי ואחד מן הדה אלז׳ תכאריג קיל פי כפלים כאן צואבא:
וגעל איצ׳א תקדמה ללבשאראת קול תאהיב ותעטים שביהא במא יטרק בין ידי אלמלוך ויתאהב לדכולהם קצורהם כדאך קד׳ם קול עזה וגלאלה לוחי אללה אד׳א הוא בדי ליצבר אמתה ויעזיהא פקאל.
הד׳א אלאצלאח אלמוצוף ללטרק ליס הו ליסירו פיהא בני אסראיל ועלי אן סלוכהם פי וקת ג׳מע שמלהם מד׳כור פי מואצ׳ע כת׳ירה פאן הד׳א אלמוצ׳ע ליס מנהא. ואנמא הד׳א אלתעטים ללוחי כמא עלמת אן אלנבוה נזלת ענד דכ׳ול ארון י״י אלי בית אלמקדס פקאל שאו שערים ראשיכם וקיל מי זה מלך הכבוד פאג׳יב מלך הכבוד י״י עזוז וגבור וכרר איצא בקול ת׳אני עלי הד׳ה אלמעאני ולם יען בדלך מכ׳אטבה אלאבואב ולא פי אלאבואב טאקה אן תשיל דרונדאתהא חתי תת׳סע ואנמא חקיקה אלאקואל אעזאז ואג׳לאל לנור אללה כד׳לך נזלת ההונא הדה אלפואסיק קול קורא במדבר וג׳ כל גיא ינשא אג׳לאלא ללה ובתעט׳ימה תג׳ל ללאומה לקולה אכ׳ר אלקצ׳ה ונגלה כבוד וכמא עלמת אן אלמכ׳אטבה אלתי כאנת פי הר סיני כאנת פי אלבריה מוצ׳ע מובאח מכשוף לג׳מיע אלכ׳לק גיר מסתור כד׳לך יקול הה⁠(ו)⁠נא אני ליס אבשרכם בקול מסתור בל ט׳אהר מכשוף לאן אלטריק אד׳א כאנת פי אלבריה פאלסאלך פיה⁠[א] אשהר למן יטלב אן יראה מנהא פי אלעמארה אד׳ ימכן אן […]
קוא קלוב אלאמה למא כאן אלנאס ישאבהון אלנבאת פי אן אלגמיע מחדת פאן כאנת עזומהם ומואעידהם איצ׳א כדאך תפנא בפנאיהם עלי מא הו מעלום אן אלפרוע תבטל בבטלאן אלאצול וכ׳ק׳ הנאך אל תבטחו תם קאל אן אלתכלאן אלצחיח אנמא הו עלי כלאם מן לא יזול ולא יפנא כ׳ק׳ אשרי שאל יעקב בעזרו. כדאך מתל ההנא אלנאס כאלחשיש ומואעדיהם כנוארה אלרי הו פרע ולדלך פסרת חציר וציץ אלאול פי אלנבאת ואלב׳ פי אלנאס פיקול לבני אסר׳ לו כאן אנסאן ועדכם בהדא אלפצ׳ל ואלאחסאן ואלבשאראת לכנתם תקולון כמא יפנא הו פי נפסה כדאך יבטל מא יקול ולא יצח לנא מנה שי ולכן אנטרו מן אלדי ועדכם בהא ותצ׳מנהא לכם אלחי אלבאקי אלאזלי אלדי לם יזל ואעלמו אן כלאמה ומואעידה לא תזול ולא תבטל מתלה כ׳ק׳. ודבר אלי׳נו יקום לעולם.
ויתגה איצ׳א אן יכון אראד בה אזאלה הדה אלאקואל ען אן תכון אלאנביא קאלתהא ולא שי מנהא מן אנפסהא בל כלהא קול רב אלעאלמין כ׳ק׳ ודבר אלי׳נו יקום לעולם יעני בה איאם אלמסיח אנהא מתצלה בתואב אלאכרה ונעימהא אלדי לא ינקטע ולא ינקצ׳י.
[…] [א]⁠ורא אנה […] [יע]⁠רף אנה ליס […] הו כמעני בל נטעו אד⁠[…] כ׳ק׳ פי אצל אלכליקה ואת כל העץ אשר [בו פרי עץ זורע זר]⁠ע וקאל לא תזרע כר׳ כלאים ליכנה למא דכר [רוזני]⁠ם ושופטים קאל פי אלרוזנים בל נטעו וקאל פי אלשופטים בל [זרעו] וקולה אף בל שרש בא׳ גזעם ישיר בה אלי אצולהם אלדי הם חדתו ענהם כאנה דכר פי אלפסוק אלאול אעדאם אלרוזנים ואלשופטים תם דכר אנקטאע נסלהם בקולה אף בל נטעו [חם] דכר קטע אצלהם בקולה אף בל שרש ולדלך קאל אף אף מצאף אליהם תם קאל וגם נשף בהם ויבשו וקולה וגם הו מקול פי פרעהם ואצלהם פערף אנהם יח⁠[…] עליהם תגפפהם ותחמלהם והדה אלריח הי אפאת רב [אלעאלמין] אלתי תתל בהם פתקתלהם כק׳ ויבשו ותקלע דכרהם ודולתהם מן [אלעאלם] כמא קאל וסערה כקש תשאם פגמע פי הדא אלפצל פנא אלאמם ודולהם ונואמיסהם תם פנא מדבריהם וקלע אצולהם ופרעהם.
קד קאל קבל הדא ואל מי תדמיון אלפאעאדה לאחד וג׳הין אמא לאנה למא כאן עבדי אלהים אחרים עלי צ׳רבין בעצ׳הם יעבד אלארצ׳יה ובעצ׳הם יעבד אלעלויה קאל לאלאיך ואל מי תדמיון אל תם קאל להאולי ואל מי תדמיוני ואמא אן יכון קולה ואל מי תדמיוני יריד בה […] אפעאלי נט׳יר קול אלמש⁠[…] אחכאם אלצנ⁠[…] יריד בה אשארה פי אפע⁠[…] למי תדמיוני ותשוו […] קדוש בין צבא השמים אד ליס פי אלסמא […] מתל מא פי אלארץ׳.
שאו מרום עיניכם אמ⁠[…] ישאהדו אלכואכב ויתאמלוהא ליעלמו אנהא מכלוקה מדברה [כמא] קאל אלולי [כי אראה] שמיך מע׳ אצב׳. ידכר פי הדא אלפסוק ד׳ אפעאל ללה אולהא אחדאתה הדה אלכואכב כ׳ק׳ מי ברא אלה ומן קולה מי ברא אלה דל עלי אנהא מכלוקה וגחד אלקאילון באנהא קדימה ואלב׳ אורא אנה מכרגהא באחצא פי אלוקת אלדי געלה להא תשרק ותגיב עלי אכתלאף סירהא ומן [קול המוציא] ידל עלי אנ⁠[הא ליס]⁠ת תכרג באכתיארהא ואנמא אללה [מכרג]⁠הא ואלשאהד ידל עלי דלך אד ליס מנהא שי יכרג אלא פי אל⁠[וקת אלדי] רסמה אללה להא כק׳ פי בעצהא התוציא מזרות בעתו וקולה התוציא יחתמל טריקין אחדהמא ט׳הורהא מן אלשרק כ׳ק׳ פי אלשמס מקצה הש׳ מוצאו פיכון קול יגרי פי אלכואכב כלהא ואלב׳ הו אנה ישיר בה אלי אלכואכב אלסיארה אלמנתקלה.
ואלתאלת קאל פיה לכלם בשם יקרא ואלגרץ׳ פיה הו אן […] אלמכלוקין [אן] יחיטו בעלם אלכואכב כלהא ובאלאחרי אן יערפו אסמאהא קאל אן אללה גל ועלא אנה יקף עלי אחצאהא ואסמאהא כמא קאל פי מוצ׳ע אכ׳ר איצ׳א מונה מספר לכוכבים וג׳ ואורא איצא אלתסאוי פימא [בינהא] אד געל אעט׳ם אלכואכב ואדונהא פי מנזלה ואחדה תם קאל מרוב אונים וא׳ כח פאורא אנה מן קדרה אלכאלק גל ועלי כלק [כל] הדה אלכואכב ורתב להא מראתב ופי קולה מרב אונים תם קאל ואמיץ כח מעני והו למתבת אלצ׳רבין אלדי דכרהמא אנה פעל כל ואחד מנהמא בקדרתה פאלאול הו אחדאתהמא […]
יעקב ג׳ ותדבר ישר׳ וצברהם ועזאהם כמא סאדכרה ואשרחה אלי אכר אלקצה נסגו אחור ג׳ יבשו בשת.
ואלב צדר פיה בקום מותצאמין כופא מן ען מא כאן יגב עליהם אן יפעלוה ותצאממו ען מא כאן ילזמהם אן יסמעוה פק׳ החרשים שמעו.
ואלג׳ צדר פיה בקום מודנבין פעלו מא כאן נהאהם ענה […]⁠לים אלכבאיר ואלעצ׳אים פוובכהם תם צבר ועזא כמא סאשרח ואצפה ואביינה פאבתדא [בקולה] ולא אותי קראת יעקב […] מעהא אלי אכרהא […]
ואלד׳ גאדא פיה […] אל⁠[…] אלדי […] אלדין בקו […] בשם יש׳ [יכנה] […]
הדה אלקצה אלי אכרהא אין שלום אמר יי׳ לרש׳ תם עאד אלנבי עלי מתל הדה אלי אכר אלקצה ובא לציון גואל ואני זאת בריתי וג׳ ובקי פי אלנאס צ׳רבין אכרין אלמומן אלכאמל ואלכאפר אלמארק פתמם אלספר באלכלאם פיהמא פק׳ פי אלצאלחין אלכמל קומי אורי כי בא אורך אלי אכר דלך ואוריד לארץ נצחם ואדכל דכר אלעקאב אלשדיד אלדי יחל באלכופאר אלמוצ׳רין עלי כפרהם פי גומלה אלכלאם אבתדי פיה בוצף [מא אנ]⁠עם אללה בה עלי אלאומה כק׳ חסדי יי׳ אזכ׳ […] אלאכר אלקצה הנה עבדי יאכלו ואתם וג׳ […] [ד]⁠לך אלי ויצאו וראו בפגרי וג׳ […] ולסני אקול אן […] [מ]⁠כתובה פי מא […]⁠ם פי אולהא […]⁠ה מכתובה […] יעני אלד׳ […]
[…] דונהן אשד בכלאם א⁠[…] וקו׳ יונתן בן שאול וילך אר⁠[…] כאלק אלכל ובאלג פי אלקוה ואלצבר אלי אן קאלו ולו אן אלשבאב ואלאחדאת אלדין מן טבעהם אלקוה ואלשגאעה לו צ׳עפת קואהם לם תצ׳עף קוה אמהי […]⁠ית הו קולה ויעפו נע⁠[רים ו]⁠ג׳ קוי יי׳ בל תתגד ל⁠[הם] […] חאל בעד אכרי כמא […] [ירי]⁠ש אלטאיר כ⁠[ל עשר סנין] רישא ג⁠[דידא] […] מתל אלאמר בא […] אלתי […] יעלו אבר כנשרים וקולה [ויעפו נערים ו]⁠ייגעו יחתמל מעאני מנהא פי אלאחואל אל⁠[תי תמר] עליהם פקד תחרכהם חרכה יסירה כמ⁠[א⁠[…] יחר]⁠כהם חרכה עניפה כמן יר⁠[…]⁠ם פגלו אלי מוצ׳ע קריב או בעיד […] קרב זמאן אלישועה או בעד לם יאיסו ופי מדת אלמקאלה איצ׳א קאל.
נחמו נחמו עמי – אלה הנחמות הראשונות מחצי הספר על בית שני.
נחמו נחמו עמי – ציווי של בניין פיעל; אם הוא פועל יוצא ל׳עמי׳, הרי [׳עמי׳] מושא, והפועל מכוון לנביאים; ואם הוא עומד, הרי הפועל מכוון ל׳עמי׳ הנזכר, כלומר: התנחמו שוב ושוב.⁠1
1. לפי שתי האלטרנטיבות, צורת הפועל ׳נחמו׳, לדעת אבן בלעם, היא ציווי בבניין פיעל. גם ריב״ג באצול ערך ׳נחם׳ מביא את שתי האפשרויות, אלא שלפיו במקרה של פועל עומד יש להבין את הפועל כציווי של קל (ריב״ג באללמע עמ׳ 172 – רקמה עמ׳ קצו – מזכיר רק אפשרות זו). ההסבר הראשון עולה מנוסח ת״י, רס״ג, ראב״ע ורד״ק על אתר.
נחמו נחמו – חוזר על נבואותיו העתידות. לפי שמכאן ועד סוף הספר דברי נחמות, הפסיק פרשה זו בינם לבין הפורעניות.
נחמו – אתם נביאיי, נחמו את עמי.
Console, console My people He returns to his future prophecies; since from here to the end of the Book are words of consolations, this section separated them from the prophecies of retribution. Console, you, My prophets, console My people.
יאמר אלוהיכם – פתרונו: אומר אלהיכם. יאמר – לשון הווה הוא ולא לשון להבא, כמו לכו נא ונוכחה יאמר י״י (ישעיהו א׳:י״ח) – שפתרונו אומר י״י.
(א-ב) אומדרש רבותינו (פסיקתא דרב כהנא ט״ז:א׳): האנוש מאלוה יצדק (איוב ד׳:י״ז) – וכי יש אדם שהוא צדיק מבוראו, או שמא מעושהו יטהר גבר (איוב ד׳:י״ז). אמר הקב״ה: בועז מנחם, ואני איני מנחם. שנאמר: ויען בועז ויאמר לה הוגד הוגד לי (רות ב׳:י״א) – למה שני פעמים? אלא הוגד לי בבית והוגד לי בשדה. את אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך (רות ב׳:י״א) – ואין צריך לומר בחיי אישך. ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתךב (רות ב׳:י״א) זו איפרכיא שלך. ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשם (רות ב׳:י״א) – אילו באת אצלינו תמול שלשם לא היינו מקבלים אותיך שעדיין לא נתחדשה הלכה זו עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. ישלם י״י פעלך ותהי משכורתך שלימה (רות ב׳:י״ב) – אמר לה: מי שהוא עתיד לשלם לצדיקים שכרן הוא יתן שכרך. ותהי משכורתך שלימה (רות ב׳:י״ב) – אמר ר׳ יוסי: אמר לה שלמה יעמוד ממך. מעם י״י אלהי ישראל {אשר באת לחסות תחת כנפיו} (רות ב׳:י״ב) – אמר רבין כנפים לשחר, כנפים לארץ, כנפים לשמש, כנפים לכרובים, כנפים לחיות, כנפים לשרפים, כנפים לארץ.⁠ג כנפים לשחר, דכתיב: אשא כנפי שחר (תהלים קל״ט:ט׳). כנפים לארץ, דכתיב: מכנף הארץ זמירות שמענו (ישעיהו כ״ד:ט״ז). כנפים לשמש, דכתיב: שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג׳:כ׳). כנפים לכרובים, דכתיב: וקול כנפי הכרובים (יחזקאל י׳:ה׳). כנפים לחיות, דכתיב: וקול כנפי החיות (יחזקאל ג׳:י״ג). כנפים לשרפים, דכתיב: שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד (ישעיהו ו׳:ב׳). וגדול כוחן של גומלי חסדים שאינן חסין לא בצל כנפי ארץ ולא בצל כנפי שחר ולא בצל כנפי הכרובים ולא בצל כנפי החיות ולא בצל כנפי השרפים. ובצל מי חסים, בצל מי שאמר והיה העולםד שנאמר: מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון (תהלים ל״ו:ח׳), וכן כתוב כאן: מעם י״י אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב׳:י״ב). ותאמר אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני {ואנכי לא אהיה כאחת שפחתיך} (רות ב׳:י״ג) – אמר לה בועז: לא תאמין בדין,⁠ה חס ושלום מן האומות את נמנית? אין את נמנית אלא מן האימהות. והרי דברים קל וחומר ומה בועז דיבר על ליבה של רות דברים טובים ודברי ניחומין, כשיבא הקב״ה לנחם את ירושלם על אחת כמה וכמה, הדא הוא דכתיב: נחמו נחמו עמי וגו׳.
דברתי אני עם לבי לאמר (קהלת א׳:ט״ז)(פסיקתא דרב כהנא ט״ז:ב׳) הלב רואה, הלב מדבר, הלב שומע, הלב יודע, הלב מהלך, הלב עומד, הלב נופל, הלב זועק, הלב שמח, הלב מתנחם. הלב רואה, דכתיב: ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (קהלת א׳:ט״ז). הלב מדבר, דכתיב: דברתי אני עם לבי (קהלת א׳:ט״ז). הלב יודע, דכתיב: לב יודע מרת נפשו (משלי י״ד:י׳). הלב שומע, דכתיב: ונתת לעבדך לב שומע (מלכים א ג׳:ט׳).⁠ו הלב עומד, דכתיב: היעמוד לבך אם תחזקנה ידיך (יחזקאל כ״ב:י״ד). הלב נופל, דכתיב: אל יפול לב אדם (שמואל א י״ז:ל״ב). הלב מהלך, דכתיב: ויאמר לא לבי הלך (מלכים ב ה׳:כ״ו). הלב צועק, דכתיב: צעק לבם אל י״י (איכה ב׳:י״ח). הלב שמח, דכתיב: לכן שמח לבי (תהלים ט״ז:ט׳). הלב מתנחם, דכתיב: דברו על לב ירושלם.
מה אעידך ומה אדמה לך (איכה ב׳:י״ג)(פסיקתא דרב כהנא ט״ז:ב׳) כמה נביאים העידותי בכם. ר׳ ור׳ נתן: ר׳ אומר: נביא אחד בשחרית ונביא אחד במנחה. הדא הוא דכתיב: ויעד י״י בישראל ביד כל נביא⁠{׳} (מלכים ב י״ז:י״ג). ר׳ נתן אומר: שנים בשחרית ושנים בערב שנאמר: השכם ושלוח (ירמיהו ז׳:כ״ה).
דבר אחר: מה אעידך (איכה ב׳:י״ג) – כי הרבה קישוטים קישטתי אתכם.
דבר אחר:⁠ז אמר ר׳ נתן ביום שירד הקב״ה ליתן תורה לישראל, ירדו עמו ששים ריבוא של מלאכי השרת וביד כל אחד ואחד עטרה לעטר כל אחד בישראל. ר׳ אבא בר כהנא בשם ר׳ יוחנן אמר: מאה ועשרים ריבוא אחד להלבישו עטרה ואחד לאסרו.⁠ח ר׳ חנא רבא בציפורי אמר: זיינא כמה דאת אמר: מוסר מלכים פתח ויאסר אזור במתניהם (איוב י״ב:י״ח).
דבר אחר: מה אעידך (איכה ב׳:י״ג) – כמה ביזות נתתי לכם: ביזת מצרים, ביזת הים, ביזת סיחון ועוג, ביזת שלשים ואחד מלכים.
דבר אחר: מה אעידך (איכה ב׳:י״ג) – נועדתי לכם באוהל מועד, גלגל, ושילה, נוב, וגבעון,⁠ט ובית עולמים שנים.
מה אדמה לך (איכה ב׳:י״ג) – לאי זו אומה דימיתי אתכם, ולאי זו אומה גאלתי ביד חזקה, והבאתי על אויביה עשר מכות. לאי זו אומה קרעתי את הים, לאי זו אומה הורדתי את המן, לאי זו אומה הגזתי את השליו, לאיזו זו אומה הקפתי ענני כבוד, לאי זו אומה קירבתי לפני הר סיני ונתתי להם תורתי.⁠י
הבת ירושלם (איכה ב׳:י״ג) – שהיא ראויה ומושלמת לכל.
ומה אשוה לך ואנחמךיא בתולת בת ציון (איכה ב׳:י״ג) – בנים המצויינין לי במילה ובציצית ובתגלחת.
כי גדול כים שברך מי ירפא לך (איכה ב׳:י״ג) – אמר ר׳ אילעיי: מי שעתיד לרפות שבר שלך הוא ירפא לך. אמר ר׳ יהושע ומי שאמרתם לו בים מי כמוך (שמות ט״ו:י״א) הוא ירפא לך.⁠יב
א. המדרש מופיע בכ״י פריס 163, מינכן 5, לוצקי 777. הוא חסר בכ״י לוצקי 778 ושם כתוב: ״ומדרש האגדה דלגתי״.
ב. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י פריס 163 חסר: ״וארץ מולדתך״.
ג. כן בכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י פריס 163 חסר: ״כנפים לארץ״.
ד. כן בכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י פריס 163 חסר: ״לא בצל כנפי ארץ... והיה העולם״, ובמקומו: ״בצל כל אילו הכנפים אלא בצל כנפי הקב״ה״.
ה. כן בכ״י מינכן 5, לוצקי 777, פריס 162. בכ״י פריס 163 חסר: ״לא תאמין בדין״. השוו הנוסח שמופיע כאן לנוסח שמופיע בפסיקתא דרב כהנא ט״ז:א׳: ״לא תאמרון כדין. חס ושלום מן האמהות את נמנית, אין את נמנית אלא מן האימהות״.
ו. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י פריס 163: ״לשמוע״.
ז. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י פריס 163 הושמט: ״דבר אחר... דבר אחר״.
ח. כן בכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י פריס 163 חסר: ״מלאכי השרת... ואחד לאסרו״ ובמקומו: ״מלאכים ובידן כתרין ואחרין לאוסרן״.
ט. כן בכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י פריס 163 חסר: ״וגבעון״.
י. כן בכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י פריס 163 בקיצור: ״לאי זו אומה קרעתי את הים, והורדתי את המן, ונתתי להם את התורה על הר סיני״.
יא. כן בכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י פריס 163 חסר: ״ומה אשוה לך ואנחמך״.
יב. כן בכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י פריס 163 חסר: ״אמר ר׳ יהושע... ירפא לך״.
נחמו נחמו עמי – נדבקה זאת הפרשה בעבור שהזכיר למעלה כי כל אוצרות המלך גם בניו יגלו לבבל, על כן אחרי זאת הנחמות.
ואלה הנחמות הראשונות מחצי הספר על דעת רבי משה הכהן על בית שני, ולפי דעתי הכל על גלותינו, רק יש בתוך הספר דברי גלות בבל לזכר, כי כורש ששלח הגולה, ואולם באחרית הספר דברים הם לעתיד כאשר אפרש, ודע כי מעתיקי המצות ז״ל אמרו כי ספר שמואל כתבו שמואל והוא אמת עד וימת שמואל (שמואל א כ״ה:א׳), והנה דברי הימים יוכיח ששם דור אחר דור לבני זרובבל, והעד מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו (ישעיהו מ״ט:ז׳), ויש להשיב כאשר ישמעו שם הנביא, ואם איננו, והמשכיל יבין.
ומלת נחמו – דברי השם לנביאו או לגדולי העם וטעם פעמים דרך מהירות או רגע אחרי רגע.
This chapter1 has been placed here for the following reason: in the preceding chapter it is predicted that all the treasures of the King, and even his sons, will be carried away to Babylon; this sad prediction is properly followed by the words of comfort.
These first comforting promises, with which the second part of the book of Isaiah begins, refer, as R. Moses Hakkohen believes, to the restoration of the temple by Zerubbabel; according to my opinion to the coming redemption from our present exile; prophecies concerning the Babylonian exile are introduced only as an illustration,⁠2 showing how Cyrus, who allowed the captive Jews to return to Jerusalem,⁠3 …. About the last section of the book there is no doubt, that it refers to a period yet to come, as I shall explain.⁠4—It must be borne in mind, that the opinion of the orthodox, that the book of Samuel was written by Samuel, is correct as regards the first part, till the words And Samuel died (1 Sam. 25:1); this remark is confirmed by the fact that the book of Chronicles contains the names (of the descendants of David) in genealogical order down to Zerubbabel.⁠5—The words Kings shall see6 and arise, princes and shall worship (49:7) support this view,⁠7 though they might also be explained as follows: Kings and princes will arise, etc., when they hear the name of the prophet, even after his death. The reader will adopt the opinion which recommends itself most to his judgment.
Comfort, etc. God addresses His prophet or the chiefs of the people. The repetition of the words Comfort ye is to indicate, that the comfort is to be administered immediately or repeatedly.
1. In this remark Ibn Ezra seems to consider the whole book of Isaiah as one, and to explain only the connection between the thirty-ninth chapter and the fortieth, without anticipating the question concerning the authorship of the second part, or concerning the period to which c. xl. refers. The prediction of the Babylonian exile (c. xxxix.) is, according to the opinion of Ibn Ezra properly followed by prophecies of comfort and happiness, even if those announce the release from some other exile. A similar remark is made by Ibn Ezra on the position of the thirteenth chapter.
2. The word לזכר is here used in the same sense as in the well-known Talmudical phrase אע"פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר although there is no convincing proof for the statement, there is still some support for it. Ibn Ezra is of opinion that the prophecies concerning the redemption from the Babylonian exile are mentioned in this part of the book, not for their own sake, but only to strengthen the faith of Israel in those prophecies which refer to the Messianic period; that the fulfillment of the former may support the hope for the fulfillment of the latter. This remark of Ibn Ezra is based on the assumption that the prophecies contained in the second part of Isaiah were announced either after the redemption from the Babylonian exile, or at least immediately before the fall of Babylon, when the coming events could already be foreseen by every one.
3. The Hebrew text seems to be defective, as may be inferred from the incomplete sentence כי כורש ששלח הנולה. For Cyrus, who set free those in exile; the context demands the complement was appointed for that mission by the Almighty long before.
4. Ibn Ezra nowhere fully explains this point; he only hints at it here and there, e.g., 49:24, 51:1, 52:1, 11.
5. 1 Chr. 3:1—19; ver. 20 is the commencement of a new pedigree, according to Ibn Ezra The Chronicles are supposed to have been written in the time of Zerubbabel; and from the fact that the generations after Zerubbabel, are not mentioned, Ibn Ezra concludes that the historian, even in books which are believed to be written by the dictation of the holy, prophetical spirit, does not anticipate the history of days to come. The latter part of the first book of Samuel, relating what has happened after the death of Samuel, could not have been written by the prophet Samuel himself. In a similar way, the second part of the book of Isaiah, which contains allusions to events that took place long after the death of Isaiah, as to historical facts, is, according to Ibn Ezra, not written by the same prophet.
6. Supply according to Ibn Ezra, the prophet as object to the verb will see; usually the fulfillment of the divine promise is understood.
7. Ibn Ezra is of opinion that in chapter xlix. the prophet speaks of himself, who, ill treated, despised, and mocked at, when proclaiming the word of the Lord, is assured by the Almighty that he will yet be honoured by kings and princes, who will witness the fulfillment of his prophecies, and testify to their truth. The events referred to in these chapters having taken place during the reign of Cyrus, the prophet consequently lived at that time. But Ibn Ezra does not deny the possibility of referring the promised compensation to the honour and acknowledgment given by posterity to the name and memory of the prophet; in that case the verse quoted would contain no proof whatever for the opinion of Ibn Ezra Both views being admissible, it is strange that Ibn Ezra gives such importance to this proof, as to refer to it repeatedly in his commentary.
ואחר כך הגיד לך נחמת ישראל על כלן מכל הגליות.
נחמו נחמו – רק נחמו, לשון זירוז וחיזוק, כמו בדרך בדרך, סובב סובב.
יאמר אלהיכם – אתם נביאי.
Since he stated two prophecies earlier: from Assyria, and from all of the rest of the nations that did evilly to Israel, such as Approach, O nations, and listen (Isaiah 34:1), (and one spoken) about Assyria, in the fourteenth year… (Isaiah 36:1), and he related to you that which happened in the end to Assyria after he had related what had happened to the rest of the nations, therefore he then went on to relate to you the consolation of Israel with regard to all of these, from all of the exiles: Comfort, oh comfort (My people), only comfort1; this is the language of urgency and strengthening, as in on the road, on the road (Deuteronomy 2:27); round and round (Ecclesiastes 1:6),⁠2 Says your God: you, My prophets.⁠3
1. The northern French exegetes are aware that the two most prominent genres of prophetic rhetoric are “rebuke” and “consolation”; see, e.g., Yosef Kara on Isaiah 1:18: “Let it be known to you! This attribute is followed throughout Scripture: In every place that you find rebuke in Scripture, and at the conclusion of the rebuke there is an interruption…, and the context that follows it speaks of consolation, do not let your heart distract you and drive you far from the context that follows the interruption from the context of what had preceded it, (just) because you found an interruption there. For the context of what follows comes for no other reason than to bind up the wound of (the rebuke) that preceded it and to heal the bruise of the wound.” See Harris (2006), 184 and n. 42, there. Thus, here Rabbi Eliezer understands God’s instructions to the prophets to “only” give consolation in the series of exilic prophecies that follow.
2. I have rather literally translated the two biblical verses Rabbi Eliezer cites; cf. the more idiomatic translation of NJPS: I will keep strictly to the highway (Deuteronomy 2:27) and Ever turning (blows the wind) (Ecclesiastes 1:6).
3. Since the words Comfort, oh comfort (My people) and the pronoun your are in the plural form, Rabbi Eliezer understands that God addresses here a group of prophets.
נחמו נחמו – אלה הנחמות עתידות לימות המשיח, והכפל לחזק.
תרגם יונתן: נבייא אתנביאו תנחומין על עמי אמר אלהכון, נחמו, וכן: דברו (ישעיהו מ׳:ב׳) – כמו שפירשנו בפסוק: חזקו ידים רפות (ישעיהו ל״ה:ג׳).
נחמו נחמו עמי – אחר שיעד חרבן בית ראשון, ראוי ונכון שיבשר להם בנין בית שני, וזה הוא המכוון מפה עד סוף הספר, ואין עוד דבר. כלומר התנחמי עמי במה שיעדתי לכם מחרבן בית ראשון, כי אחר שבעים שנה ישוב ויבנה. ואיך ייעד להם בנין בית שלישי, ולא נמצא בשום צד בכל הספר יעיד חרבן בית שני, וראוי חרבן בית שני קודם שנדע תשובתו. ואולם אף על פי שלפנים בספרו יעד נפילת מלכות בבל, ובכלל אבוד החיה הראשונה, וזה באמרו: משא מדבר ים וגו׳ (ישעיהו כ״א:א׳), ויותר מפורש באמרו: משא בבל (ישעיהו י״ג:א׳), עד שבעבור זה עשה שם פרוש, כי אמר: אשר חזה ישעיה בן אמוץ (ישעיהו י״ג:א׳). ושם מפורש כי מלכות בבל ואשור יפלו בסבת החיה השנית שהיא מדי, וגם אז ישובו ישראל לירושלים. הנה נזכר זה לפנים בקצור גדול ולסבות פרטיות כמו שבארנו, ולכן ישוב להאריך בזה, כל שכן כי עד עתה לא יעד ישעיה לישראל כי מלך בבל יחריב ירושלים לגמרי. ומכמה פנים היה ראוי שיאריך ישעיה מכאן עד סוף ספרו ביעוד בנין בית שני, עם שלא היה זה בימיו כמו שהיה בימיו ובין ידיו ענין חזקיה. ואם בענין חזקיה הטיב מאד בדברי גזמות והפלגות, כל שכן שראוי כפל כפלים בענין זרובבל בבנין בית שני, וגם הפליגו בזה חגי וזכריה, והענינים מבוארים בעצמם אצל בעלי השכל, כל שכן כי מי שיודע ספר יוסיפון ימצא מפורש שכל אלו ההגדלות היו בזמן בית שני עד שיתאר אצלו מה שיאמר עוד חגי: גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון (חגי ב׳:ט׳). גם נכון מאד שלא כתב יוסיפון את הכל.
(הקדמה)
הנבואה עשרים וחמשה תחילתה נחמו נחמו עמי וכו׳ עד החרשים שמעו ויש בה ששה עשר פרשיות: הראשונה נחמו נחמו. השנית קול אומר קרא. השלישית על הר גבוה. הרביעית מי מדד בשעלו. החמישית כל הגויים כאין נגדו. הששית ואל מי תדמיוני ואשוה. השביעית למה תאמר יעקב. השמינית החרישו אלי איים. התשיעית ואתה ישראל עבדי. העשירית אל תראי תולעת יעקב. האחד עשר העניים והאביונים. השנים עשר קרבו ריבכם. השלשה עשר העירותי מצפון.
הארבעה עשר הן עבדי אתמך בו. החמשה עשר כה אמר האל ה׳. הששה עשר שירו לה׳ שיר חדש: והנה ראיתי להעיר בנבואה הזאת ששה שאלות:
השאלה הראשונה באמרו כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה כי איך אמר הנביא שישראל קבלו מהשם כפלים מעונותיהם, והנה הש״י חשב ממנו למטה מעונינו ולא כחטאתינו עשה לנו וגבר חסדו על יראיו כמו שלמדונו הנביאים המשוררים ברוח הקדש:
השאלה השנית בקולות שנזכרו בפרשה אם באומרו ראשונה קול קורא במדבר פנו דרך השם ומהו הקול שיקרא זה ולמה יחדו למדבר, וה״ר דוד קמחי כתב כאלו קול קורא במדבר והוא מעוות הכתוב עד שתלמידי יש״ו עשו מן הכתוב הזה ראיה שהוא הלך במדבר ארבעים יום והיה מלמד תורה בישראל, ואם באומרו קול אומר קרא ואמר מה אקרא ולא פירש מי הוא הקול האומר קרא ומי הוא אשר ישיבהו מה אקרא:
השאלה השלישית בהכפל פסוק יבש חציר נבל ציץ כי רוח השם נשבה בו וחזר לומר מיד אחריו פעם שנית יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם, וירא׳ שכח שני המאמרים אחד והוא ייתור מבואר בהם:
השאלה הרביעית במה שהכניס בין פסוקי האומו׳ ענין הלבנון והעולות כי הוא אמר הן גוים כמר מדלי וגומר ואמר ג״כ כל הגוים כאין נגדו וגומר, ובין שני הפסוקים האלה שידברו מענין אחד הכניס ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה ואין זה מענין הגוים:
השאלה החמשית באומרו שני פעמים ואל מי תדמיון אל ואל מי תדמיוני ואשוה, ואם להיותו כפל ואם להיותו מאמר בטל מעצמו כי לא אמר אדם מעולם שהפסל הנעשה בידי אדם הוא דומה ונערך אל הסבה הראשונה יתברך, ולבד מה שאמרו הוא שעושים את הפסילים אם להיותם כלים להורדת השפע מהעליונים ואם שיעשו אותם לזכרונם כדי שיזכרו מעלליהם והם עובדים ומשתחווים לא לפסילים ההם כי אם לאלוקות הרוחניים שהם רמז וסימן להם ולא שיהיו הם בעצמם אלוקות, ויקשה אם כן אומרו ואל מי תדמיון אל הפסל נסך חרש המסוכן תרומ׳ וגו׳, ולמה בזה המאמר הראשון אמר לשון ערך ומה דמות תערכו לו ובמאמר השני לשון שווי באומרו ואל מי תדמיוני ואשוה בהיות הדומה ובלתי דומה ממאמר האיכות והשוה ובלתי שוה ממאמר הכמות והם אם כן בשני דברים מתחלפים:
השאלה הששית באומרו ויחזק חרש את צורף מחליק פטיש את הולם פעם אומר לדבק טוב הוא ויחזקהו במסמרים לא ימוט, כי זה הוא מענין הפסילים, והנה למעלה היה ראוי שיחובר זה עם שאר הפסוקים שהביא מהפסילים. והנני מפרש הכתו׳ באופן יותרו השאלות האלה כולם:
(א) נחמו נחמו עמי וכו׳ עד קול אומר קרא, הנבואה הזאת כוונתה הכוללת היא שאחרי שזכר מפלת סנחריב ותשועת בני ירושלם מידו ומה שקרה עוד לחזקיהו עם שלוחי מלך בבל ומה שיעדו הנביא מהגלות העתיד להיות, נבא אחריו שעוד תבוא גאולה אחרת יותר גדולה מאותה שהיתה בימי חזקיהו ואז יצאו בניו מהגלות הנגזר עליהם, אמנם במדרש שיר השירים (מדרש זוטא על שיר השירים ח, ו) נתנו בו טעם אחר אמרו נחמו נחמו עמי מה כתיב למעלה מן הענין חזקיהו אל ישעיהו טוב דבר ה׳ אשר דברת ויאמר כי שלום ואמת יהיה בימי אמר הקב״ה לחזקיהו צרכך בקשת נחמו נחמו עמי שאין אתם צריכים לתפלתו של חזקיהו שאני מנחם אתכם והנה כפל נחמו נחמו היה אם כנגד שתי הגליות שגלו ישראל בחרבן ראשון וחרבן שני ואם לחזק ענין הנחמה כדברי המפרשים.
(הקדמה)
[דברי נחמה על אורך הגלות ובשורה על הקץ, וקריאה לתשובה בגלות]:
(א) נַחֲמוּ [נַחֲמוּ עַמִּי]1. אף על פי שלא עשה ליחזקיהו משיח2:
1. מה ענין פרשה זו לזו שקדמה לה (עיין רש״י ואבע״ז).
2. בסנהדרין (צד.) דרשו על האמור לעיל (ט ו) ׳לםרבה המשרה ולשלום אין קץ׳: ׳מפני מה כל מ״ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום, ביקש הקב״ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מידת הדין לפני הקב״ה, רבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח, לכך נסתתם׳. ובפרק הקודם ישעיה התנבא שכל אשר לחזקיהו יגלה לבבל, ובהכרח שלא יהיה הוא המשיח, לכן אחרי נבואה זו שבו התברר שלא יבוא משיח בימיהם, ניחם ישעיה את ישראל על אריכות הגלות. [ומדברי רבינו בפרק הקודם (לט א-ו) נראה שחזקיהו חטא כשייחס לעצמו את כבודו, ויתכן שאין זה סותר למה שאמרו חז״ל, שאכן מה שלא נעשה משיח הוא מפני שלא שר שירה, ואילו העונש המתואר בפרק הקודם קיבל על הכבוד שהתכבד משלוחי אויל מרודך. אך מדברי רבינו כאן נראה שמה שלא נעשה חזקיהו משיח, עניין אחד הוא עם הנבואה הקודמת. וראה בתוספת שברש״י לעיל (ט ו) שלא נעשה משיח לפי שקצץ דלתות ההיכל ושגרן למלך אשור. ונראה שהכל עניין אחד, שתפקידו של מלך המשיח הנקרא ׳עין ישראל׳ (ראה זכריה ט א ובפירוש רבינו שם) הוא ללמד לישראל את ׳דרך הקודש׳, ומכלל זה לבטוח בה׳ בלי לעשות שום השתדלות, והוא עניין הביטול הגמור לה׳ השולל את התייחסות הכבוד לעצמו, ואף שחזקיהו היה ראוי לכך, לא השלים את דרך הקודש ולכן לא זכה, וראה מש״כ בס״ד במאמר ׳דרך הקודש׳].
נחמו נחמו – אלהיכם יאמר אל הנביאים נחמו את עמי וכפל המלה יורה על החזוק.
(הקדמה)
פרקים מ׳ – נ״ב:י״ב – נבואות ונחמות על גאולת בבל על ידי כורש.
(א) נחמו נחמו עמי – מכאן עד סוף הספר נבואות אשר נבא ישעיהו לעתים רחוקות, ולא אמר הנבואות האלה בקהל עם, אלא כתבם בספר לדור אחרון.
וראב״ע ורבים מהאחרונים חשבו כי אין הנבואות האלה לישעיה, ושלא נכתבו עד ימי כורש, וכבר סתרתי בנינם בכרם חמד ז׳ מן עמוד 225 עד 242.
נחמו – יונתן ורש״י וראב״ע ורוזנמילר וגיזניוס פירשו הדבור חוזר אל הנבאים, וראב״ע מוסיף: או לגדולי העם: והנכון כדעת רד״ק שיבא הצווי לפעמים לא לאדם מיוחד אלא למי שיהיה, כמו ראה ריח בני (בראשית כ״ז:כ״ז) חזקו ידים רפות (ישעיהו ל״ה:ג׳), וכן כאן ה׳ יקרא לעמים כלם ואל תבל ומלאה לנחם את עמו.
נחמו נחמו – אתם הנביאים נחמו את עמי, ויען שהגאולה תבוא או קודם הזמן מצד הזכות, או אם יקבלו ענשם, או עכ״פ גם אם לא יזכו, יגאלנו בזמן הקבוע לכן אמר נחמה כפולה.
אתם נביאי1, נַחֲמוּ נַחֲמוּ2 את3 עַמִּי בנבואות הנחמה4 העתידות לימות המשיח5, יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם אל הנביאים6:
1. רש״י.
2. כפל המלה יורה על החיזוק (רד״ק, מצודת דוד), או להורות דרך מהירות או רגע אחרי רגע (אבן עזרא). ומלבי״ם מבאר לפי שהגאולה תהיה קודם זמנה אם יזכו או בזמנה אם לא יזכו, לכך אמר נחמה כפולה. ואפשר לומר כי נחמו נחמו בגימטריא יצחק לרמז על כך שיצחק אבינו ע״ה היה תמיד לנו למגן וצינה בגאולת מצרים ובזכותו תהיה גם כן הגאולה העתידה (חומת אנך). ולפי שמכאן ועד סוף הספר דברי נחמות הפסיק פרשה זו בינם לבין הפורענות (רש״י). אבן עזרא מבאר כי מפני שהזכיר בפרק קודם שכל אוצרות המלך וגם בניו יגלו לבבל, על כן אמר אחרי זה את הנחמות. ובמדרש, נחמו נחמו עמי, נחמוה עליונים נחמוה תחתונים, נחמוה חיים נחמוה מתים, נחמוה בעולם הזה נחמוה לעולם הבא, נחמוה על עשרת השבטים נחמוה על שבט יהודה ובנימין. לפי שכתוב שתי בכיות בכה תבכה על בית ראשון ועל בית שני לכך נחמו נחמו עמי... רבי חנינא בר פפא אמר, אמרו ישראל לישעיה, ישעיה רבינו, תאמר שלא באת לנחם אלא לאותו הדור שחרב בית המקדש בימיו, א״ל לכל הדורות באתי לנחם, ״אמר אלהיכם״ אין כתיב כאן אלא ״יאמר אלהיכם״ (ילקוט שמעוני).
3. רש״י, מצודת דוד.
4. תרגום יונתן.
5. רד״ק. ולדעת אבן עזרא נחמות אלו הן על גלותינו.
6. מצודת דוד. ובמדרש, א״ל הקב״ה (לחזקיהו שאמר ״כי יהיה שלום ואמת בימי״) צרכך בקשת?! נחמו נחמו עמי (ילקוט שמעוני), כלומר אם חזקיהו לא אמר כן, אלקיכם יאמר (אלשיך), שאין אתם צריכים לתפילתו של חזקיהו שאני מנחם אתכם (אברבנאל).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג'יקטילהר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ב) דַּבְּר֞וּ עַל⁠־לֵ֤ב יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ וְקִרְא֣וּ אֵלֶ֔יהָ כִּ֤י מָֽלְאָה֙ צְבָאָ֔הּ כִּ֥י נִרְצָ֖ה עֲוֺנָ֑הּ כִּ֤י לָֽקְחָה֙ מִיַּ֣ד יְהֹוָ֔הי״י֔ כִּפְלַ֖יִם בְּכׇל⁠־חַטֹּאתֶֽיהָ׃
"Bid Jerusalem take heart and proclaim to her that her time of service is accomplished, that her guilt is paid off, that she has received of Hashem's hand double for all her sins.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
מַלִילוּ עַל לִבָּא דִירוּשְׁלֵם וְאִתְנַבּוּ עֲלָהּ אֲרֵי עֲתִידָא דְתִתְמְלֵי מֵעַם גַלְוָתָהָא אֲרֵי אִישְׁתְּבִיקוּ לָהּ חוֹבָהָא אֲרֵי קַבִּילַת כָּס תַּנְחוּמִין מִן קֳדָם יְיָ כְּאִלוּ לָקַת עַל חַד תְּרֵין בְּכָל חַטָאתָהָא.
דברו על לב ירושלים – העין רואה הלב חומד וכו׳ (כתוב במלכים ברמז קע״ד ובתרי עשר ברמז תקפ״ז).
ודארו ג׳מאעהֿ מדינהֿ אלסלאם ונאדוהא באנהא קד אמתלאת מן ג׳יושהא וקד גפר ד׳נבהא וקד קבלת מן ענד אללה צ׳עף עקובהֿ כ׳טאיאהא.
דברו על לב (ישעיהו מ׳:ב׳) – כוונתו... דיבור על לב וכך יש לתרגמו, ומשמעות דברו וקראו – בעדינות ואהבה (?) על פי הנסתר. ועל פי הנגלה קריאה...
[כי לקחה מיד] ה׳, כפלים בכל חטאתיה... [מתקשים] בני אדם לעמוד על עניינו, מחמת שהשכלים מכחישים שגזר⁠־דין יעניש כפליים מן המגיע. ויש לזה ביאורים רבים. הראשון... שכבר ביררתיו ... וכי בזמן הישועה ייחלקו [הבריות] לשניים... אנשים שחזרו בתשובה ונגלה להם עוונם [ונתייסרו] בייסורים, ונסתלקה מהם התביעה [להענישם]. עליהם אמר כי נרצה עונה. השני – אנשים שבא עליהם עונש על מקצת [דעותיהם], ואח״כ ייסרם ייסורים רבים כדי שיהיו ראויים לגמול על שנשאו [ייסוריהם] באורך רוח, ואז יהיו הייסורים כפליים מן החטא: הראשון – כשיעור החטא, והשני – לגמול. ואין הוא עול כיוון שהאל גומל אותם עליו, וכפי שמחייב העיון השכלי וכמו שפירשתי בפירוש איוב. על כן אמר כפלים בכל חטאתיה. ויהיה נכון לומר כפלים בעניין הכינוי. ושניהם שיעור ריצוי העונות: שתי גלויות ושני חרבנות...
ואפשר לומר כפלים ארבעה דברים שהם ארבעה בכינויים. והם כפי המגיע להם. כוונתי לארבעת שפטי הרעים (יחזקאל י״ד:כ״א).
ואפשר שיהיה [לקחה] מיד ה׳ כפלים מכוון אל הטובה שתתחדש [והקב״ה] אומר: אני אשפיע עליהם מטובי כפליים מן העונש שקיבלו בגלל חטאיהם. וזה עולה יפה עם מה שאמר תחת בשתכם מש⁠[נה] (סא ז). וכפי מה שידעת ויוסף ה׳ את כל אשר לאיוב למשנה (איוב מ״ב:י׳).
ואפשר שדיבורו לקחה כפלים מוסב על העם עצמם. כלומר, שהם קיבלו על עצמם עונש כפול. כביכול הם אומרים: חננו לפניך! אם נתחייבנו מאה מלקות, הלקה אותנו מאתיים. הרי שהציעו בנדיבות עונש כפול, כדי שיוסיף עליהם משהו.
ואפשר לפרשו גם כן שקיבלו על עצמם לעשות בעבודת ה׳ כפליים ממה שחטאו. ויהיה ביאור מיד ה׳ בפירוש שביעי זה עבודת ה׳, כדרך שכל חוזר בתשובה עושה: אם היה רגיל להתפלל שלוש תפילות עושה אותן שש. ואם היה רגיל לעשֵר עשירית מְעשר חמישית, למען יכפר לו האל [על חטאיו]. וכל אחד משבעת הפירושים שייאמר על כפלים יהיה נכון.
ועשה הקדמה לנחמות – דיבור של הכנה ורוממות, כדרך שמפלסים דרך לפני המלכים ועושים הכנות לכניסתם לארמנותיהם. כך הקדים דיבור של גדולה וכבוד לחזון ה׳ בהתגלותו כדי להרגיע אומתו ולנחמה ואמר...
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כפלים בכל חטאתיה – ׳כפל׳ בערבית עניינו ההכפלה.⁠1
1. כל המפרשים יודעים משמע ׳כפליים׳ מצד העניין, אבל קודמיו של אבן בלעם לא ציינו למקבילה הערבית. אפשר, כי זו דוגמה של השוואת לשונות הפוכה, שכן ׳כפל׳ בערבית במובן האמור כאן נדירה.
כי מלאה צבאה – תרגם יונתן: עתידא דתיתמלי מעם גלוותה, כמו: כי מלאה מצבאה.
ויש פותרין: צבאה – זמנה, כמו: הלא צבא לאנוש (איוב ז׳:א׳).
נרצה – נתפייס.
כי לקחה וגו׳ – ארי קבילת תנחומין מן קדם י״י כאילו לקת על חד תרין בכל חובהא.
[ולפי פשוטו יתכן לפרשה: כי לקחה פורענות כפלים, לכך נחמוה בכפלים. ואם תאמר: היאך מדתו של הקב״ה לשלם לאדם כפלים בחטאו? מצינו מקרא מלא: ושלמתי ראשונה משנה עוונם וחטאתם (ירמיהו ט״ז:י״ח).]⁠א
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י לייפציג 1, פרמא 3260, אוקספורד 34, ברלין 122, וטיקן 94. הוא מצוין כתוספת בכ״י אוקספורד 165, והוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778.
for she has become full [from] her host Jonathan renders: She is destined to become full from the people of the exiles, as though it would say, "She has become full from her host.⁠" Others interpret צְבָאָה like, "Is there not a time (צָבָא) for man on the earth?⁠" (Iyyov 7:1).
has been appeased Heb. נִרְצָה, has been appeased.
for she has taken etc. [Jonathan paraphrases:] For she has received a cup of consolation from before the Lord as though she has been punished doubly for all her sins. According to its simple meaning, it is possible to explain, 'for she received double punishment.' Now if you ask, how is it the standard of the Holy One, blessed be He, to pay back a person double his sin, I will tell you that we find an explicit verse: "And I will pay first the doubling of their iniquity and their sin" (Yirmeyahu 16:18).
כי מלאה – הארץ,⁠א צבאה – עוד היוםב בא שתתמלאו צבאותיה.⁠ג
וכי נרצה עונה – כלומר ועוד דבר זה דברו על לבה וקראו אליה כי נרצה עונה נמצאת אומר שמתנחמת בכפלים.
דברו וקראו כי מלאה כי נרצה – לפיכך דין הוא שתתנחם בכפלים.
דבר אחר: כי מלאה צבאה – ועבר זמנה ולקתה בכל גזירותי ולכן נרצה עונה. ודומה לו: הלא צבא לאנוש עלי ארץ (איוב ז׳:א׳). ויורה סופו על תחילתו שהוא אומר: כי לקחה וגומ׳.⁠ד
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778, מינכן 5 חסרה מלת: ״הארץ״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״יום״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778, וכן תוקן בכ״י פריס 163. בכ״י מינכן 5, לוצקי 777: ״אוצרותיה״.
ד. כן בכ״י פריס 163, מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״דבר אחר... כי לקחה וגומ׳⁠ ⁠⁠״.
דברו – לעולם דבור על לב להסיר העצב והדאגה שעברה, וכן וידבר על לבם (בראשית נ׳:כ״א).
וטעם ירושלם – כנסת ישראל.
כי מלאה צבאה – מלאו ימיה, וכמוהו כל ימי צבאי איחל (איוב י״ד:י״ד) הלא צבא לאנוש (איוב ז׳:א׳) והמפרשים אמרו שהוא כמשמעו, והראשון הוא הנכון.
כי נרצה – נשלם ותם, כמו עד ירצה כשכיר יומו (איוב י״ד:ו׳) אז תרצה הארץ (ויקרא כ״ו:ל״ד) כטעם תם עונך (איכה ד׳:כ״ב).
כפלים – מצרות שלקח כל גוי.
בכל חטאותיה – בעבור כל חטאותיה.
דברו על לב Speak ye comfortably. The expression דבר על לב speak to the heart means always to speak kindly, so as to remove sorrow and regret for things which have already past; comp. Gen. 50:21.
Jerusalem. The congregation of Israel is meant.
צבאה Her time.⁠1 Comp. צבאי my appointed time (Job 14:14); צבא (ib. vii .1). The commentators generally take it in its usual sense; her host;⁠2 but the first explanation is the right one.
נרצה Is accomplished,⁠34 that is, is finished and at an end; comp. עד ירצה till he shall accomplish (Job 14:6); תרצה shall accomplish (Levit. 26:34); נרצה עונה has the same meaning as the phrase תם עונן the punishment of thine iniquity is accomplished (Lam. 4:22).
Double. Twice as much affliction as other nations had to suffer.
בכל For all.
1. A. V., The warfare.
2. מלאה צבאה is to be rendered accordingly: She is full of her host, that is, of the Israelites. Comp. Targ. Jon. ארי עתידא דתתטלי מעם גלותהא Ibn Ezra decides against this explanation, probably from the parallelism which demands that this phrase should be similar in meaning to נרצה עונה the punishment for her iniquity is accomplished. From the mere grammatical point of view this explanation is more commendable, since the masculine צבאה is more likely to be the object than the subject to טלאה, which is feminine.
3. A. V., Is pardoned. Shall enjoy.
4. A. V., Is pardoned. Shall enjoy.
וקראו אליה – לפי שהיא נזופה ממני, קרבוה ואמרו לה: כי מלאה צבאה – שישבה בדד מהם כמה שנים. לפי שנרצה עונה – ונתפיסתי לה כי לקחה מידי כפלים בכל חטאתיה – כדי להכניע בעמל לבה. וכאשר תאמרו לה שאני עצמי מודה שהלקיתיה כפלים, תדע ודאי שנתרציתי לה, ואין בלבי עוד להכותה ותתחזק בלבה.
דברו, צבאה – זמנה, וכן: הלא צבא לאנוש עלי הארץ (איוב ז׳:א׳).
ופירוש: כי מלאה – כי השלימה שם זמנה, רוצה לומר זמן שהיה לה להיות בגלות.
ויונתן תרגם: ארי עתידה דתתמלי מעם גלותהא, תרגם צבאה כמשמעה, מן לצבא צבא (במדבר ד׳:כ״ג).
כי נרצה עונה – נשלם ענשה, כמו: אז תרצה הארץ את שבתותיה (ויקרא כ״ו:ל״ד), וכן: עונה – ענשה, כמו: כי לא שלם עון האמורי וגומר (בראשית ט״ו:ט״ז).
ויונתן תרגם: אשתביקו לה חובאה.
כי לקחה מיד י״י כפלים בכל חטאתיה – הכפל יוכל להיות פעמים שתים או יותר, כמו: ותכפל חרב שלישיתה (יחזקאל כ״א:י״ט) – ר״ל שלש פעמים תכפל. ובאמרו: כפלים – ר״ל שתים. והוא אומר על שתי גליות שגלו ישראל, גלות בבל וזה הגלות, ולמה היה זה? בעבור כל חטאתיה.
והחכם ר׳ אברהם א״ע פי׳ כפלים – מצרות שלקח כל גוי.
ואאז״ל פירש כפלים – עונותיהם ועונות אבותיהם, כמו שאמר ירמיהו הנביא: אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו.
ויונתן תרגם: ארי קבלת כס תנחומין מן קדם י״י כאלו לקח על חד תרין בכל חטאתהא.
דברו על לב ירושלים – כטעם וידבר על לב הנערה (בראשית ל״ד:ג׳).
כי נרצה עונה – הפועל בזה הוא ״עמי״, וירושלים הוא הפעול, כטעם והם ירצו את עונם (ויקרא כ״ו:מ״ג), הנזכר אחר: או אז יכנע לבבם הערל (ויקרא כ״ו:מ״א). ואין בשרש רצה רק ענין אחד והוא ההכנע וההמסר לדבר, וכן תרצה הארץ את שבתותיה (ויקרא כ״ו:ל״ד). וטעם רצוי לעון – אין הכונה הכנע והמסר לעון, אבל מצד העון, כי המתודה מודה שעשה עון.
כפלים בכל חטאתיה – אין כפלים שהוא ממאמר המצטרף לחצי, נאמר בכאן בצרוף אל בכל חטאתיה הדבק עמו, ולכן יש טרחא בשם כפלים. וזה כאלו אמור: כי לקחה מיד י״י בכל חטאותיה כפלים, וכן פי שנים וגו׳ (דברים כ״א:י״ז). ואיך יעניש השם עונש שיהיה בחטאים ומן החטאים, ויהיה עול אף כחוט השערה. אבל צרוף זה לחצי איננו, אבל הטעם כפל לקות ושבר נהוג, כטעם: ומשנה שברון (ירמיהו י״ז:י״ח), והטעם בזה כלו גדול מאד, כי כפל בכאן לאו דוקא. ובפירוש מלכים (ר״י אבן כספי מלכים ב ב׳:ט׳) הארכנו בזה.
אמנם אומרו דברו על לב ירושלם וקראו אליה הסכימו המפרשים שהוא כפל ענין במלות שונות ושמלאה צבאה נאמר על הזמן כמו הלא צבא לאנוש עלי ארץ (איוב ז, א) ושנרצה עונה ענינו שנשלם עונש עונה ע״ד אז תרצה הארץ את שבתותיה (ויקרא כו, לד), ואני אחשוב בפירוש הפסוקים האלה אחד משני דרכים אחרים, האחד הוא שאמר הנביא בשם השם למנהיגי הדורות וחכמיהם ראשיהם שבטיהם שינחמו את העם המשתומם על גליותיו ואורכם ושידברו על לבם דברי פיוס דברים טובים דברים נחומים כדי שלא יתיאשו בגלותם מתוקף הצרות, והוא ע״ד חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו (ישעיה לה, ג), וצוה שמלבד הפיוס עוד יקראו אותם לשוב אל השם וללכת אחריו באופן שלא תתעכב תשועתו מצדם, וזהו אומרו דברו על לב ירושלם וקראו אליה כי אמר דברו על לב ירושלם כנגד הפיוס אשר יזכור וקראו אליה לתשובה ומעשים טובים כמו שיזכור גם כן אחר זה, ואמר בענין הפיוס שלש בשורות טובות לנחמה, הראשונה כי מלאה צבאה ר״ל שירושלם אע״פ שהיא עתה חרבה ושוממה ומבלי בניה היא יושבת הנה בזמן הגאולה תהיה מלא׳ מעמה ומצבא׳ מלשון כל יוצא צבא בישרא׳ (במדבר א, ג), וכן תרגם יונתן ארי עתידה דתתמלי מעם גלוות׳, והשני שיכפר השם ית׳ בעד עונותיה ויסלח לכל חטאתיה׳ וזהו כי נרצה עונה שהוא ענין הכפרה והסליחה כמו שאמר ונרצה לו לכפר עליו (ויקרא א, ד), והשלישי שיאמרו אליה כדי לפייסה כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה רוצה לומר שלא היו רעותיהם מקריות אלא השגחיות מאת השם ושלקו כפלים ממה שפשעו, כי עם היות שלא היה הדבר כן כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו, הנה כדי לפייסה צוה שיאמרו כן לפי שהיושב בצער ינוח לו כשיאמר שבאה לו צרה רבה על לא חמס עשה, ואיוב יוכיח שהיה מצטער לפי שחבריו היו אומרים לו שנענש כפי חטאו, ואולי אמר כפלים בלשון רבים כנגד שתי גליות, והענין כולו שכבר מרקו עונותיהם ונשאר הקדוש ברוך הוא כאלו לוה מהם וחייב להשלים להם טובות על מה שקבלו יותר מהראוי ונאמן הוא לשלם. ואחרים פרשו כפלים לפי שלקו בעונותיהם ובעונות אבותיהם כמו שאמר אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה, ז), כל זה אליהם דרך פיוס דבר על לבם עם היותו בחלוף האמת והיושר, וכאלו אמר שמיד השם שהוא טוב ומטיב לכל לקחו עונש מופלג יותר מהראוי שהיה דבר זר כפי הפועל וכפי המקבל.
ואחרי שזכר דברי הפיוס הזה שידברו על לבה
כִּי מָלְאָה [צְבָאָהּ]. מועד מועדים1: [כִּי] נִרְצָה [עֲוֹנָהּ]. באורך הגלות2, ושמה שלָקְחָה כִּפְלַיִם מהמכוון, היה בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ3:
1. ע״פ לשה״כ בדניאל (יב ז) בתשובה לשאלה ׳עד מתי קץ הפלאות׳: ׳כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה׳, והוא זמן הקץ, ע״ש. ו׳מלאה צבאה׳ פירושו ׳מלאו ימיה׳ (אבן עזרא), שיבוא יום שימלאו ימיה, והוא זמן הקץ שנאמר לדניאל.
2. עוון ירושלים תם ונשלם (אבן עזרא, רד״ק), או נתכפר (ת״י), ע״י אורך הגלות.
3. כלומר, הטעם שלקחה בגלות כפליים בעונשה, הוא מפני שגם בגלות הוסיפה לחטוא, וזהו ׳בכל חטאתיה׳. ורש״י כתב בפירושו השני: ׳ולפי פשוטו יתכן לפרש כי לקחה פורענות כפלים׳, אך תמה ׳היאך מידתו של הקב״ה לשלם לאדם כפליים בחטאו׳, ורבינו בא ליישב זאת, כי מה שלקתה בכפליים הוא על מה שחטאה בגלות. וזו היא שיטתו בכל מקום, כפי שמבאר בפתיחת שיעוריו לספר שמות המספר את גלות מצרים, שם הקדים את יסוד דעתו: ׳אמר הגאון, להוציא מליבן של אומרים שהקב״ה כביכול גזר גלות מצרים ח״ו, כי ׳האל יעוות משפט ואם שדי יעוות צדק׳⁠ ⁠׳. פסוק זה כתוב באיוב (ח ג), ורבינו שם פירש: ׳האומנם ראוי לייחס לאל יתברך עיוות ה׳משפט׳ וה׳צדק׳ - שהוא לפנים משורת הדין המורגל אצלו, ולחשוב שנטה מזה בעניינך׳. כלומר, לא זו בלבד שאין ה׳ מעוות את המשפט, שהוא הדין, אלא אף את ה׳צדק׳, שהוא מידת לפנים משורת הדין שה׳ נוהג בה, אין ה׳ סר ממנו. וכיון שכן, לא ניתן לומר ששעבוד ועינוי מצרים נגזר על ישראל ללא שחטאו. וביאר שם ובפירושו על התורה (בראשית טו ג, שמות פרק א) שמה שנשתעבדו במצרים היה מפני קלקול מעשיהם במצרים, ולא היתה גזרה קודמת רק להיות בגלות בארץ לא להם, ולא ללקות ולהשתעבד שם. והיא שיטתו גם בזכריה (ב ד): ׳[אלה הקרנות אשר זרו את יהודה] כפי איש לא נשא ראשו - כל אחד קיבל צער בגלות כפי מה שלא נשא ראשו להתבונן בדעת עליון׳.
בכל חטאתיה – בבי״ת וכן פי׳ כל המפרשים.
צבאה – ענינו זמן קצוב וכן הלא צבא לאנוש (איוב ז׳:א׳).
נרצה – מלשון רצוי ופיוס.
על לב – דברים המקובלין על הלב.
וקראו אליה – אמרו לה אשר מלאה ונשלמה זמן גלותה.
כי נרצה – נתפייס עונה ר״ל נתכפר עונה.
כי לקחה – כי כבר לקחה תשלומין מיד ה׳.
כפלים – ר״ל שתי גליות גלות בבל וגלות ראמולוס.
בכל חטאתיה – בעבור כל חטאתיה.
דברו על לב – לשון תנחומים והבטחת טובות, כמו וידבר על לב הנערה (בראשית ל״ד:ג׳) וינחם אותם וידבר על לבם (שם נ׳:כ״א) ועתה קום צא ודבר על לב עבדיך (שמואל ב י״ט:ח׳).
וקראו אליה – הגידו לה, והשמיעו אליה את הקריאה הזאת, כטעם לך אל נינוה העיר הגדולה וקראא אליה את הקריאה (יונה ג׳:ב׳), וכן תרגם יונתן: ואתנבו עלה, והקריאה היא כי מלאה צבאה וגו׳.
כי מלאה צבאה – זמן עבדותה כמו הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכימי שכיר ימיו (איוב ז׳:א׳), והמליצה לקוחה מאנשי הצבא שיש להם זמן קצוב שהם משועבדים ללכת למלחמה, ואחר מלאת הזמן ההוא הם פטורים, וכיוצא בזה במשכן מצאנו צבא העבודה, ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה (במדבר ח׳:כ״ה).
כי נרצה עונה – נשלם ענשה כמו ואז ירצו את עונם (ויקרא כ״ו:מ״א), (עיין נתיבות השלום ויקרא כ״ו:ל״ד).
כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה – דברי תנחומין הם, ודרך המנחמים להגדיל הצרה בעיני מי שבאה עליו, למען הראות עצמם מרגישים בצרתו, שאם לא יעשו כן יאטם אזנו לתנחומיהם. וקרובין לזה דברי דון יצחק {אברבנאל}. ומי שלא תנוח דעתו בפירוש הזה הנה לו פירוש אחר, והוא לר׳ שלמה מאריני זצ״ל (רב בפאדובה) בספרו תקון עולם, ולדעתו כפלים בכל חטאתיה הוא כמשמעו, והוא על דרך אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א׳:ט״ו), והנה אחר שכנסת ישראל קבלה עונש חטאתיה וגם יותר, למה תעמוד עוד בגלות?
כפלים בכל – הבי״ת מורה על הכפלת איזה מספר (X), וכן עשרים באמה {שמות כ״ו:ב׳}, עשרים פעמים אמה. ולא יתכן לומר כפלים ככל כי הכף מורה על השווי (=).
א. {כן בפסוק ובכ״י שוקן. בדפוס ראשון בטעות: ״וקרה״.}
מלאה צבאה – נתמלא זמנה, כמו מלא שבוע זאת, וגדר צבא זמן מוגבל וקבוע.
כי נרצה – כמו ונרצה לו לכפר עליו.
כפלים – יש הבדל בין כפלים ובין פי שנים פי שנים נתרבה הכמות משנה. אבל כפלים יתקפל הכמות בחציו על חציו, מענין וכפלת את היריעה, ונקפל בלשון המשנה, ופה ר״ל שנתקפל אורך הזמן על חציו, וסבלו שיעור היסורים הקצובים במדת הזמן בחציו, וע״י נתקפל ונכפל גם ענשם, עד שהיה מדתו בערך כל חטאתיה, וב׳ בכל, ב׳ הערך, כב׳ בכסף מלא יתננה לי, ועמ״ש (בפי׳ איוב יא ו׳).
כי מלאה צבאה – ר״ל או שיגאלו בעת שיתמלא זמנה הקצוב וזה יהיה אם לא יזכו להגאל קודם לכן או יגאלו קודם הזמן,
ע״י כי נרצה עונה – אם ירצו עונם ע״י תשובה וזכות, או ע״י כי לקחה מיד ה׳ כפלים – שיכפיל יסוריהם וענשם עד שיעלה מדת העונש והיסורים לעומת כל חטאתיה כמשל מי שנגזר עליו שישב במאסר עשר שנים וירדוהו בכל יום עשר מלקות, ושר הסוהר רדהו בכל יום מאה מלקות שאז קבל ענשו לעומת חטאתיו בשנה אחת, ויצא לחפשי, וכן היה במצרים שקושי השעבוד השלים מנין ארבע מאות שנה, ברד״ו שנה, (ודלתות הכתוב מגבילים דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה, וקראו אליה כי נרצה עונה – כי מי שנגזר עליו גלות זמן ארוך וסבל ענשו כפי הזמן הנחרץ, א״צ לקראו אח״כ שישוב לביתו, כי בכלות הזמן ישוב מעצמו, אבל צריך לנחמו ולדבר על לבו על שסבל כ״כ ולא עשו לו חסד לוותר לו מאומה, ועז״א דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה אבל אם נעשה לו חסד ומחלו עונו קודם הזמן הנחרץ, אז א״צ לדבר על לבו תנחומים, אבל צריך לקראו כי לא ישוב מעצמו אחר שעוד לא נשלם זמן עניו, ועז״א וקראו אליה כי נרצה עונה וכו׳).
דַּבְּרוּ דברים המקובלים1 עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם2 וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ לשוב לארצה3, וְאִמְרוּ לה4 כִּי מָלְאָה – נתמלא5 צְבָאָהּ – זמנה6 הקצוב7 ונשלם זמן גלותה8 כִּי נִרְצָה – נתפייס9 ונתכפר10 עֲוֹנָהּ ונשלם עונשה11 כִּי לָקְחָה כבר12 מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם פורענות13 בְּכָל – בעבור כל14 חַטֹּאתֶיהָ15:
1. מצודת דוד.
2. כלומר לכנסת ישראל (אבן עזרא).
3. מלבי״ם.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. רד״ק, מצודת דוד.
7. מצודת ציון, מלבי״ם.
8. רד״ק, מצודת דוד.
9. רש״י, מצודת ציון.
10. מצודת דוד.
11. רד״ק.
12. מצודת דוד.
13. רש״י. שקיבלו כפליים מצרות שלקח כל גוי (אבן עזרא), רצונו לומר שקיבלה שתי גלויות, גלות בבל וגלות רומי (רד״ק, מצודת דוד). אבי רד״ק ביאר ״כפלים״ כי לקו בעבור עוונותיהם ועוונות אבותיהם. ואלשיך מבאר כי עקיצת האוהב קשה לאדם ממכת חרב האויב, ובמה שהיא לקתה מיד ה׳ שהוא אביה הרחמן הרגישה שלקתה כפלים. מלבי״ם מבאר כי הגאולה תהיה או ״כי מלאה צבאה״ שיתמלא זמנה הקצוב, או ״כי נרצה עונה״ ע״י תשובה או זכות, או ״כי לקחה מיד ה׳ כפלים״ שיכפיל יסוריהם עד שיעלו למידת העונש, כמשל מי שנגזר עליו שישב במאסר עשר שנים וירדוהו בכל יום עשר מלקות, ושר בית הסוהר רדהו בכל יום מאה מלקות שאז קיבל ענשו בשנה אחת ויצא לחפשי, וכפי שהיה במצרים שקושי השעבוד השלים מנין ארבע מאות שנה, ודלתות הכתוב מגבילים, כלומר דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה, כי מי שנגזר עליו גלות לזמן ארוך וסבל עונשו אין צריך לקוראו אח״כ שישוב לביתו אבל צריך לנחמו ולדבר על ליבו על שסבל כ״כ ולא עשו לו חסד לוותר לו מאומה, אבל אם נעשה לו חסד ונמחל עוונו קודם הזמן הנחרץ, אז אין צריך לנחמו אלא צריך לקוראו כי לא ישוב מעצמו אחר שעוד לא נשלם זמן עונשו, ועל זה אמר וקראו אליה כי נרצה עונה.
14. אבן עזרא, מצודת דוד.
15. ולמרות שישראל לא קיבלו עונש גדול ממה שהיו ראויים לקבל כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו, הנה כדי לפייסם ציוה ה׳ שיאמרו כן לפי שהיושב בצער ינוח לו כשיאמרו שבאה לו צרה רבה על לא חמס בכפיו (אברבנאל).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ג) ק֣וֹל קוֹרֵ֔א בַּמִּדְבָּ֕ר פַּנּ֖וּ דֶּ֣רֶךְ יְהֹוָ֑הי״י֑ יַשְּׁרוּ֙ בָּעֲרָבָ֔ה מְסִלָּ֖ה לֵאלֹהֵֽינוּ׃
"Hark!⁠" one calls. "Clear in the wilderness the way of Hashem. Make a level highway in the desert for our God.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
קַל דְמַכְלֵי בְּמַדְבְּרָא פַּנוּ אוֹרַח מִן קֳדָם עַמָא דַייָ כְּבִישָׁא בְּמֵישְׁרָא כִּבְשִׁין קֳדָם כְּנִשְׁתָּא דֶאֱלָהָנָא.
צות אלמנאדי ינאדי פי אלברארי נג׳לו טריק אללה ואצלחו פי אלבואדי מחג׳הֿ לרבנא
(ג-ח) התקנת הדרכים המסופרת לא נועדה לבני ישראל שילכו בה. אפילו שהליכתם בזמן קיבוץ גלויות נזכרת במקומות רבים, אין מקום זה בכללם. רוממות זו היא לרוח הקודש, כמו שידעת שהנבואה שרתה עם כניסת ארון ה׳ לבית המקדש. ואמר שאו שערים ראשיכם (תהלים כ״ד:ז׳). ונאמר מי זה מלך הכבוד (תהלים כ״ד:ח׳). והיתה התשובה מלך הכבוד, ה׳ עזוז וגבור (תהלים כ״ד:ח׳,י׳). וחזר גם כן בדיבור שני בעניין זה. ולא נתכוון בכך לדבר אל השערים, ואין בשערים כוח להגביה משקופיהם למען יתרחבו. אבל אמיתות הדיבור הוא גדולה ורוממות לשכינה. וכן ניתנו כאן הפסוקים קול קורא במדבר (ישעיהו מ׳:ג׳), כל גיא ינשא (ישעיהו מ׳:ד׳) כדי לרומם את האל. ובגדולתו התגלות לאומה לאמרו בסוף הפרשה ונגלה כבוד ה׳ (ישעיהו מ׳:ח׳). וכפי שידעת היה הדיבור בהר סיני במדבר, מקום הפקר גלוי לכל הבריות ובלתי נסתר. אף כאן הוא אומר: איני מבשרכם בדיבור נסתר אלא גלוי וברור. כי כאשר הדרך היא במדבר, המהלך בה גלוי לעין למי שמבקש לראותו, יותר מזו שביישוב, כי אפשר ש...
...חיזק לב האומה בכך שבני אדם דומים לצמח, לפי שהכול ברואים. ואז החלטותיהם והבטחותיהם יכלו גם כן בכליונם, כפי שידוע שהענפים נשללים בשלילת השורשים, וכמו שאמר שם אל תבטחו (תהלים קמ״ו:ג׳). אח״כ אמר, שהביטחון האמתי הוא רק על דברי מי שלא יחדל ולא יכלה, כאמרו אשרי שאל יעקב בעזרו (שם קמ״ו:ח׳). כך המשיל כאן בני אדם לחציר והבטחותיהם לציץ שהוא ענף. ולפיכך פירשתי חציר וציץ הראשון על הצמחים והשני על בני אדם. ואמר לבני ישראל: לו הבטיחכם בשר ודם חסד, צדקה ובשורות אלו, כי אז הייתם אומרים: כדרך שהוא עצמו כלה, כך יבטל מה שיאמר ולא נשיג ממנו כלום. אבל ראו מי הבטיח לכם דברים אלו ועָרב אותם לכם: הן הוא החי, הקיים, הנצחי שלא יחדל. ודעו שדבריו והבטחותיו לא יחדלו ולא יבטלו, כמותו. כאמרו ודבר אלהינו יקום לעולם (ישעיהו מ׳:ז׳).
ואפשר גם כן שכוונתו להוציא מן הלב שדיבורים אלו אמרום הנביאים, ושיש בהם דבר משלהם, אלא כולם דברי ריבון העולמים כאמרו ודבר אלהינו יקום לעולם, כוונתו לימות המשיח הקשורים בגמול עולם הבא ונעמו, שלא ייפסק ולא יכלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פנו דרך ה׳ – ציווי מלשון ״ואנכי פניתי הבית״ (בראשית כ״ד:ל״א).⁠1
ישרו בערבה – מתייחס ל׳מסלה׳ הנזכרת <להלן>; ומובנו לסדר ולתקן.⁠2
1. משמעו: סילוק עצמים (מהדרך). השווה רס״ג על אתר וריב״ג באצול ערך ׳פנה׳ לפי כ״י רואין.
2. השווה רס״ג על אתר.
קול – רוח הקדש, קורא במדבר – דרך ירושלם, פנו דרך י״י – לשוב גליותיה לתוכה.
A voice The Holy Spirit calls, "In the desert, the way to Jerusalem.⁠"
clear the way of the Lord for her exiles to return to her midst. [The Warsaw edition yields:] Clear the way of the Lord The way of Jerusalem for her exiles to return to her midst.
קול קורא במדבר פנו דרך י״י – בציון שהיא מדבר.
פנו דרך – לשבי גולה.
ישרו בערבה – היא ארץ ישראל, שהיא עכשיו כארץ ערבה ושוחה.
מסילה לאלהינו – ומפרש והולך היאך.
קול קורא – הם המבשרים.
פנו – יאמר לכל גוי.
דרך י״י – הטעם אלה שהיו בגלות שישובו להר הקודש וזהו דרך י״י.
ישרו – הטעם כפול.
The voice of him that crieth, of him, that brings the good tidings.
Prepare ye, etc. These words are addressed to all nations.
The way of the Lord. The way of those that have been in exile and return to the holy mountain.⁠1
Make straight, etc. Repetition of the same idea.
1. The way of the Lord is either the way which the Lord made, or the way made for the Lord; that is, the way which leads to the place where His name is glorified. Ibn Ezra seems to be in favour of the second explanation.
קול קורא – קול יהא קורא ומכריז.
כלומר השמיעו קול נביאי לאמר: פנו דרך י״י במדבר, ישרו מסלה בערבה לאלהינו.
קול קורא – כאלו קול קורא.
וטעם פנו, ישרו – כי ימצאו במדבר ובערבה דרך סלולה, כאלו פנו וישרו אותה להם בני אדם.
וטעם לאלהינו – כי הוא מנהיג זה העם היוצא מהגלות.
קול קורא במדבר – אין טעמו שהקול הקורא היה שוכן במדבר אבל היה בשמים בארץ בישוב, ואולם היה אומר כי במדבר יפנו דרך י״י ובערבה יישרו מסלה, ולכן שמו זקף בשם קורא וגעיא בשם במדבר.
זכר עוד ענין הקריאה שיקראו אליה באומרו קול קורא במדבר פנו דרך ה׳ רוצה לומר הקריאה אשר תקראו אל ירושלם לא תהיה ממצות מחודשות אלא מאותו קול שהיה קורא במדבר סיני משמירת התורה ומצותיה וכמו שאמר (שמות יט, ה) אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי אותו הקול עצמו משמירת התורה קורא עתה אליהם, לאמר פנו דרך ה׳ רוצה לומר הנה אלהיכם בא יבא ולא יאחר ובלבד שאתם לא תשימו לו מונעים בדרך ולא יעכבו עונותיכם את תשועתו, וזהו גם כן ישרו בערבה מסלה לאלהינו כלומ׳ כדי שתבוא תשועתו מבלי עון מונע ומעכב אותה.
[קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה׳]. לפיכך1 פַּנּוּ והסירו הדיעות הרעות2 והודע במופת [דֶּרֶךְ ה׳]3, בַּמִּדְבָּר הגלות4: יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה. בגלות: מְסִלָּה. במעשיות5, ׳והשבות אל לבבך׳ (דברים ל א) – בעיון6 – ׳בכל הגויים׳ (שם)7, ׳ושבת׳ (שם פסוק ב) – במעשיות8:
1. כיון שמה שלקו כפליים היה בגלל החטאים שחטאו בגלות, כפי שהתבאר בפסוק הקודם.
2. זו התשובה על החטא ב׳עיון׳, החלק העיוני של התורה, שהחטא בזה הוא בדיעות הרעות.
3. כמו שמפנים מסילה על ידי שמשליכים ממנה את האבנים והמכשולות שבה, כן יש לפנות את ׳דרך ה׳⁠ ⁠׳, על ידי שיסלקו את הדיעות הרעות, והוא על ידי שיביאו ׳מופתים׳ - הוכחות וראיות שכליות לסתור את אותן הדיעות.
4. כיון שהגלות נמשך מפני העוונות שחוטאים בגלות עצמו, ולא מפני מה שחטאו לפני כן, לכן קול קורא שיעשו תשובה עוד בגלות, כי רק כך יוכלו לצאת ממנו.
5. ׳דרך׳ מוסב על התשובה בדיעות, ו׳מסילה׳ היא התשובה על המעשים. [וכ״כ אברבנאל: ׳פנו דרך ה׳ – על האמונות, ישרו בערבה – על המעשים׳]. ולכן כפל גם ׳במדבר׳ ו׳בערבה׳, להורות על שתי התשובות הדרושות כאשר ישראל עדיין נתונים בגלות.
6. כי העיון הוא בלב, והיא התשובה על הדברים העיוניים.
7. כאשר אתה עדיין בגלות בין הגויים.
8. זו התשובה השנייה הנדרשת, על המעשים המקולקלים. ובדברים שם כתב רבינו: ׳והשבות אל לבבך - התבונן בחלקי הסותר ותשיבם אל לבבך יחדיו להבחין האמת מן השקר [כמו שאמר כאן לפנות דרך ה׳ על ידי מופתים שכליים], ובזה תכיר כמה רחקת מן האל יתעלה בדעות ובמנהגים אשר לא כתורתו, [וזה תעשה] בכל הגוים - בעודך בגלות׳, הרי שנזכרו שם התשובה בדיעות - ׳אל לבבך׳, ובמעשה – ושבתָ׳, ונאמר ששניהם צריכים להיות ׳בכל הגויים׳, כאשר עדיין נמצאים בגלות.
פנו – ענין הסרת המכשול וכן ואנכי פניתי הבית (בראשית כ״ד:ל״א).
ישרו – מלשון ישר ושוה.
בערבה – ענינו כמו מדבר.
מסלה – דרך כבושה.
קול קורא – כאלו קול מכריז ואומר פנו במדבר דרך ה׳ להשיב בו בני הגולה.
ישרו בערבה – עשו בערבה דרך ישר לאלהינו כי הוא ילך לפניהם.
קול קורא – אני שומע קול שקורא, וכן במקומות הרבה במקרא צריך להוסיף מלות אני שומע קודם מלת קול, או מלת קול היא עצמה במקום מלות אני שומע, כמו קול דמי אחיך צועקים אלי {בראשית ד׳:י׳}, אני שומע דמי אחיך שצועקים אלי, וכן קול צופיך נשאו קול (למטה נ״ב:ח׳), קול נגידים נחבאו (איוב כ״ט:י׳), וכן קול ה׳ על המים וחבריו שבמזמור כ״ט {תהלים כ״ט}, בכלם מלת קול ענינה אני שומע, כגון קול ה׳ שובר ארזים טעמו אני שומע את האל שהוא שובר ארזים, והעד: וישבר ה׳ את ארזי הלבנון, לא וישבר קול ה׳, אף כאן הנביא אומר נדמה לי כאלו יש מי שקורא וגו׳.
פנו דרך ה׳ – פנו הדרך אשר בו יבא ה׳ עם עַמו הבאים מן הגלות. הנביא מצייר את ישראל חוזרים מבבל לארץ ישראל וה׳ בראשם, על דרך הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם (שמות י״ב:נ״א) עיין שם פירושי. והכוונה באמרו כאן פנו דרך ה׳ – שלא יהיה דבר שיעכבם ויעמוד לפניהם לבלתי ישובו על אדמתם בשלום, וכמו שמפרש דרך שיר: כל גיא ינשא וגו׳.
במדבר, בערבה – בארתי הבדלם (למעלה ל״ה:א׳).
ודרך ומסלה (שם ח׳) ובין ה׳ ובין אלהינו הבדלתי למעלה (א׳ ד׳) ובכל הספר.
קול קורא מצייר ששומע קול הקורא, כי הנביא יראה הדבר כאילו כבר בא, וצייר לעומתו איך בעת שנשתק הקורא רגע, שמע קול אומר קרא (פסוק וי״ו), כמזרזו לבל ידום רגע, כמו שיבואר שם.
במדבר – המון הנפלאות אשר נעשו לאבותינו בימי צאתם מארץ מצרים במדבר בישימון, ישוטטו עתה לפני הנביא ברוח קדשו, חוזה ברוחו כי הדרך אשר סלל ה׳ אז, שהוא הדרך הנסיי וההשגחיי, הכינו וגם שמרו לבני בניהם לעבור עליו שנית בעת הישועה האחרונה, כמ״ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אבל עוד יוסיף ה׳ לגלות את ידו החזקה ג״כ במסלה חדשה אשר לא דרך בה מעולם, והוא שינוסס נסים ויפליא פלאות אשר לא נבראו מימי קדם והנה יש הבדל בין מדבר ובין ערבה, שכמו שבארץ מושב נמצאו מקומות של גנות ופרדסים, כן במדבר נמצא מקום ערבה ושוחה והם מקומות שגדלים בהם קוצים ודרדרים ומקום זה נקרא ערבה. ויש הבדל בין פנו דרך ובין ישרו מסלה – כי פנו דרך הוא דרך הנמצא מכבר ומפנה מתוכו אבני מכשול, אבל ישרו מסלה הוא שמסולל ומגביה מסלה חדשה לא נמצאה מאז ויש הבדל בין ה׳ ובין אלהינו – כמו שבארתי בכ״מ כי שם ה׳ יקרא בו מצד שהוא בורא העולם ומחדשו ושם אלהינו הכינוי נו מורה על הדיבוק שיש לו עם ישראל וההשגחה הפרטית שמיחד עליהם להפליא פלאות ולעשות נוראות, עז״א, הנה במדבר ששם הלכו בני ישראל בצאתם מארץ מצרים, ושם נמצא כבר דרך ה׳ שדרך בה בנסים הקודמים, פנו את הדרך הזה מאבני מכשול, כי עתה יתחדש הדרך הזה והנסים האלה יתגלו שנית, אמנם בערבה שהוא פראי יותר מן המדבר, ושם לא הלכו בני ישראל, ושם צריך מסלה ע״י הרמה, כי א״א לעשות שם דרך פשוט מפני הקוצים, שם יעשו מסלה חדשה אשר לא היתה מעולם, ומסלה זאת תהיה לאלהינו המיוחד אלינו באהבתו הנפלאה לנו, והוא כי יוסיף נסים ואותות ומופתים לא נתגלו מעולם.
השמיעו קול נביאי לאמר1, קוֹל רוח הקודש2 קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר ואומר3, פַּנּוּ דֶּרֶךְ אשר סלל4 יְהוָה! יַשְּׁרוּ – תיישרו5 בָּעֲרָבָה מְסִלָּה – דרך כבושה6 לֵאלֹהֵינוּ כי הוא ילך לפניהם בצאתם מהגלות7:
1. ר״א מבלגנצי.
2. רש״י.
3. ר״א מבלגנצי. כאילו קול מכריז ואומר פנו במדבר דרך ה׳ להשיב בו בני הגולה (רד״ק, מצודת דוד).
4. מלבי״ם.
5. מצודת ציון.
6. מצודת ציון.
7. רד״ק, מצודת דוד. מלבי״ם מבאר כי ״פנו דרך״ היינו לפנות מכשול מדרך כבושה שכבר קיימת, אבל ״ישרו מסילה״ הוא שסולל מסילה חדשה שלא היתה עד כה, והנה במדבר ששם הלכו בני ישראל בצאתם מארץ מצרים, ושם נמצאת כבר דרך ה׳ שדרך בה בניסים הקודמים, על זה אמר פנו את הדרך הזו מאבני מכשול כי עתה תתחדש והניסים האלה יתגלו שנית, ואילו בערבה שהוא מקום פראי יותר מן המדבר ושם לא הלכו בני ישראל, וא״א לעשות שם דרך מפני הקוצים, אמר ששם יעשו מסילה חדשה, ומסילה זאת תהיה לאלהינו המיוחד אלינו באהבתו הנפלאה לנו, והוא כי יוסיף ניסים ואותות ומופתים שלא נתגלו מעולם.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ד) כׇּל⁠־גֶּיא֙ יִנָּשֵׂ֔א וְכׇל⁠־הַ֥ר וְגִבְעָ֖ה יִשְׁפָּ֑לוּ וְהָיָ֤ה הֶֽעָקֹב֙ לְמִישׁ֔וֹר וְהָרְכָסִ֖יםא לְבִקְעָֽה׃
Every valley shall be lifted up, and every mountain and hill shall be made low. And the rugged shall be made level, and the rough places a plain.
א. וְהָרְכָסִ֖ים א=וְהָרֲכָסִ֖ים (חטף)
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
כָּל חֵילַיָא יְרָאמוּן וְכָל טוּר וְרָמָא יִמְאֲכוּן וִיהֵי כִפְלָא לְמֵישְׁרָא וּבֵית גִדוּדִין לְבִקְעָה.
כל גיא ינשא – עתידה כנסת ישראל לומר לפני הקב״ה רבש״ע הריני רואה מקומות שקלקלתי בהם ובושני מהם שנאמר ראי דרכך בגיא, אומר לה הקב״ה הריני מעבירם שנאמר כל גיא ינשא, אומרת לפניו רבש״ע הרי עדי קיימים שנאמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, א״ל הריני מעבירם שנאמר כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה, אמרו לו הרי שמי קיים, אומר לה הריני מעבירו שנאמר וקרא לך שם חדש, אמרה לו הרי שמות אלילים קיימים, א״ל הריני מעבירם שנאמר והסירותי את שמות הבעלים מפיה, א״ל אעפ״כ בני ביתי מזכירים אותם, א״ל לא יזכרו עוד בשמם.
אן ירתפע כל ואד ויתצ׳ע כל ג׳בל וט׳ריב ותציר כל עקבהֿ סהלא ואלכ׳שנהֿ בקיעא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והרכסים לבקעה – <צורת> רבים שאין כנגדה אצלנו יחיד;⁠1 ומובנה: החלק הקשה והמחוספס של האדמה.⁠2 ומשורש זה נאמר ״מרכסי איש״ (תהלים ל״א:כ״א), כלומר, מן האנשים הקשים.⁠3
1. לדוגמאות אחרות לצורת ריבוי שאין כנגדה צורת יחיד, השווה פירושו לשופטים ט כז.
2. כך רס״ג על אתר ואלפסי ערך ׳רכס׳, וקרוב לזה ת״י, ראב״ע ורד״ק על אתר וריב״ג באצול ערך ׳רכס׳.
3. ריב״ג שם משתמש בלשון ׳שדיד׳ – חזק.
כל גיא ינשא וההר ישפל – הרי הדרך חלקה ושוה ונוחה.
והרכסים – הרים הסמוכים זה לזה, ומתוך סמיכתם מורד שביניהם זקוף ואינו מעוקם, שיהא נוח לירד ולעלות.⁠א
הרכסים – כמו וירכסו את החשן (שמות כ״ח:כ״ח).
לבקעה – קנפניא, ארץ חלקה ושוה.
א. בדפוסים נוסף כאן: ״הרכסים – מתורגם: גדודיו, לשון גובה, כמו גדודי הנהר.⁠״ הביאור אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94.
Every valley shall be raised and the mountain shall be lowered, thus resulting in a smooth, even, and easily traversed road.
and the close mountains Heb. רְכָסִים, mountains close to each other, and because of their proximity, the descent between them is steep and it is not slanted, that it should be easy to descend and ascend. ([The word] רְכָסִים is translated by Jonathan as 'banks,' an expression of height like the banks of a river.)
close mountains Heb. רְכָסִים. Comp. "And they shall fasten (וְיִרְכְּסוּ) the breastplate" (Shemot 28:28).
a champaigne Canpayne in Old French, a smooth and even terrain.
כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו – ויונתן פירש: כל גיא ינשא – ישראל שהם שפלים עכשיו, יהיו נישאים. וכל הר וגבעה ישפלו – אומות שהם נישאות וגבוהות עכשיו, ישפלו.
כל גיא ינשא – שהוא שפל אז ינשא, והנה גיא איננו סמוך כמו גיא המון גוג (יחזקאל ל״ט:י״א) ויתכן שתחסר מלת גיא כך וכך, כמו מה מליל (ישעיהו כ״א:י״א) והטעם שיבאו השבים בלא יגיעה.
העקוב – כמו עקוב הלב (ירמיהו י״ז:ט׳) והוא הפך מישור.
והרכסים – מגזרת מרכסי איש (תהלים ל״א:כ״א), כטעם מקום מעוות.
Every valley shall be exalted. Every valley that is now low, shall then be exalted. The word גֶּיא valley is not in the construct state1 as in 22:1, and Ez. 39:11. It is, however, possible that it is in the construct state and some genitive is to be supplied; comp. מִלֵּיל (21:11).⁠2
העקוב The crooked. It is the opposite of מישור straight; comp. עקוב deceitful3 (Jer. 17:9).
והרכסים And the rough places. Comp. מרכסי from the crookedness of4 (Ps. 39:21)
1. From this remark it appears that Ibn Ezra read גֵּיא, and thought it therefore necessary to explain the difference between this word, used, as it seems, in the absolute state, and the same form 22:1 and Ez. 39:11 used in the construct state. No remark would have been required if Ibn Ezra had before him the reading גֶּיא adopted in the printed editions of the Bible.
2. See c. xv., Note 1.
3. That is crooked in the figurative sense, the opposite of ישר upright or straight.
4. A. V., From the pride.
ומהו פינוי הדרך ויושר המסלה: כל גיא – העמוק, ינשא – שוה לשאר קרקע המדבר.
וכל הר וגבעה – הגבוהים יותר ממנו, ישפלו – שוה לו. הרי פינוי הדרך מן המכשולות.
והיה העקוב – ארחות עקלקלות, למישור – וכיוון הרים ותלוליֹת הקרובים זה לזה ודוחקין הדרך שביניהם, יתרחבו ויתרחקו זה מזה ויסתלקו מן הדרך וייעשו בקעה.
כל גיא – כל זה דרך משל, כי העליה בהרים והירידה תיגע הולכי דרכים, והם לא ייגעו ולא ייעפו.
והעקוב – הוא הדרך המעוות.
והרכסים – גבשושית הדרכים, כי הוא ענין גבהות, וכן מרוכסי איש (תהלים ל״א:כ״א).
כל גיא ינשא – גם זה מדברי הקול.
ואם תעשו כן כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו שהעם השפל בגלות כגיא ינשא בתשועתו והאומות אשר הם כהרים וכגבעות הנשאות יושפלו במפלתם והצרות שסבלו ישראל בגלות יהיו זכיות אליהם וישובו לתועלתם, ועל זה אמר והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה שהוא תואר לדברים המזיקים שישובו מועילים להם.
כָּל גֶּיא [יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ]. עולם הפוך1: וְהָיָה הֶעָקֹב [לְמִישׁוֹר]. ׳ומל את לבבך׳ (דברים שם פסוק ו)⁠2:
1. ע״פ לשון הגמרא בפסחים (נ.) ובבבא בתרא (י:): ׳עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה׳ [עליונים למטה - אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרן, ראיתי שם שהם למטה, ותחתונים למעלה - ראיתי עניים שהם בינינו שפלים, שם ראיתים חשובים (רש״י בב״ב)], וכמו כן לעתיד לבוא ׳כל גיא׳ – ישראל שהם שפלים בגלות – ׳ינשא׳, ויהיו תחתונים למעלה, ׳וכל הר וגבעה׳ – האומות שבגלות הם כהרים וגבעות הנישאות – ׳ישפלו׳, ויהיו עליונים למטה (ע״פ אברבנאל).
2. ׳ומל ה׳ אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה - יגלה עיניך לסור מכל טעות מערבב השכל מידיעת האמת כשתשתדל לדבקה בו, באופן שתכיר טובו ותאהבהו בהכרח, וזה יעשה למען חייך לעולמי עד׳ (לשון רבינו שם). ולעיל (כה ז) כתב שהכוונה לביטול יצר הרע לעתיד, והיינו שבביטול היצר, כל מה שהיה עקוב ועקום לפני כן יהפוך להיות ישר כמישור, כי הדרך תהיה ישרה כאשר יסיר ה׳ כל טעות הגורמת לחטא, וראה גם מש״כ לעיל (ל כו, לה ה). והיינו שע״י שאתם תפנו את הדרך ותיישרו את המסילה בעודכם בגלות, ה׳ יסיר מכם את היצר המטעה ותראו את האמת, ותבואו לאהבת ה׳ וליראתו.
גיא – עמק.
העקוב – ענין עקום ועוות כמו עקוב הלב (ירמיהו י״ז:ט׳).
למישור – מלשון ישר ושוה.
והרכסים – ענין גבהות וכן מרכסי איש (תהלים ל״א:כ״א) ופי׳ מגאות האיש ומגבהותו.
כל גיא – כל עמק ירומם וכל ההרים ישפלו להיות הדרך ישר ושוה.
העקוב – דרך המעוות יהיה מישור.
והרכסים – מקומות הגבוהות יהיו בקעה.
כל גיא ינשא – אינם דברי הקורא הקודם (כדעת גיזניוס) כי הקורא מדבר בלשון צווי, וכאן מדבר דרך הגדת העתיד, כי אמר: והיה העקוב, ולא אמר: וִיהִי, אבל הם דברי הנביא המפרש ומגיד כי כדברי הקורא כן יהיה באמת.
העקב – בודד, והוא מענין מארב ואת עקבו מים לעיר וגדרו הדרך הסבובי שיסבב את חברו בעצה או בפועל ע״י ערמה, וע״כ נקרא המקום שיש בו רכסים, שהם הרים גבנונים מדובקים זל״ז (מענין וירכסו את החשן) עד שצריך לסבב להקיף הדרך, מקום עקוב.
כל גיא – מצייר איך שדרך הנזכר שבו ישובו בני הגולה יהיה דרך ישר לא יעכבם גיא ורכסים, אמנם יאמר כי לא יהיה אז כמנהג העולם שבעת שרוצים לישר הדרך ונמצא הר וגבע וגיא ועמק לפניו, שאז נושאים את אדמת ההר אל הגיא והעמק, עד שישפל ההר והעמק יוגבה, באופן שלפי הטבע מוכרח שתחלה הר וגבע יושפלו ועי״ז הגיא ינשא, אבל אז יהיה זה שלא בדרך הטבע, ותחלה כל גיא ינשא מעצמו ואח״כ הר וגבעה ישפלו והיה העקב – הנה המנהג ברצותם לישר את העקוב, שהוא הדרך ההולך בעקמימות מפני שנמצא שם רכסים גבעות רבות קטנות שצריך לסבבם, הלא תחלה ישימו הרכסים לבקעה, ואז יהיה העקוב למישור מעצמו, אבל אז יהיה זה שלא בדרך הטבע,
ויהיה תחלה העקוב למישור בטרם יסתלקו הרכסים ואח״כ יהיו הרכסים לבקעה.
כָּל גֶּיא – עמק1 יִנָּשֵׂא – יתרומם2, וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ כדי שתהיה הדרך ישרה ושווה3, וְהָיָה – ותהיה4 הֶעָקֹב – הדרך המעוותת והעקומה5 לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים6 יהיו לְבִקְעָה – לארץ חלקה ושווה7:
1. מצודת ציון.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. תרגום יונתן.
5. מצודת דוד.
6. הם מקומות הגבוהים (מצודת דוד). ורש״י מבאר שהם הרים הסמוכים זה לזה ומתוך סמיכותן מורד שביניהם זקוף ואינו באלכסון שיהא נוח לרדת ולעלות.
7. לעז רש״י. וכל זה דרך משל, כי העליה בהרים והירידה תייגע את הולכי הדרכים והם לא ייגעו ולא ייעפו (רד״ק). ומצייר איך שהדרך בה ישובו בני הגולה תהיה דרך ישרה ולא יעכבום גיא ורכסים, ואמר שלא כמנהג העולם שכשרוצים ליישר הדרך מעבירים את אדמת ההר אל הגיא והעמק, עד שישפל ההר והעמק יוגבה, אלא שאז יהיה זה שלא בדרך הטבע, כי תחילה כל גיא ינשא מעצמו ואח״כ ההר והגבעה ישפלו (מלבי״ם). אברבנאל מבאר שהעם השפל בגלות כגיא ינשא בתשועתו, והאומות אשר הם כהרים וכגבעות הנשאות יושפלו במפלתם, והצרות שסבלו ישראל בגלות יהיו להם לזכויות וישובו לתועלתם. ובמדרש, עתידה כנסת ישראל לומר לפני הקב״ה, רבש״ע הריני רואה מקומות שקלקלתי בהם ובושני מהם, שנאמר (ירמיהו ב, כג) ״רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא״, אומר לה הקב״ה הריני מעבירם, שנאמר (כאן) ״כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא״, אומרת לפניו רבש״ע הרי עֵדַי קיימים, שנאמר (דברים ל, יט) ״הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ״, אמר לה הריני מעבירם, שנאמר (לקמן סה, יז) ״כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה״, אמרה לו הרי שמי קיים, אמר לה הריני מעבירו, שנאמר (לקמן סב, ב) ״וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ״, אמרה לו הרי שמות אלילים קיימים, אמר לה הריני מעבירם, שנאמר (הושע ב, יט) ״וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ״, אמרה לו אעפ״כ בני ביתי מזכירים אותם, אמר לה (שם) ״וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם״ (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ה) וְנִגְלָ֖ה כְּב֣וֹד יְהֹוָ֑הי״י֑ וְרָא֤וּ כׇל⁠־בָּשָׂר֙ יַחְדָּ֔ו כִּ֛י פִּ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ דִּבֵּֽר׃
And the glory of Hashem shall be revealed, and all flesh shall see it together. For the mouth of Hashem has spoken it.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וְיִתְגְלֵי יְקָרָא דַייָ וְיֶחֱזוּן כָּל בְּנֵי בִשְׂרָא כַּחֲדָא אֲרֵי בְמֵימְרָא דַייָ גְזַר כֵּן.
ונגלה כבוד י״י וגו׳ – כי פי י״י דבר. והיכן דבר ראו עתה כי אני אני הוא וכו׳ (כתוב בשופטים ברמז מ״ג).
חתי יתג׳לא נור אללה וירי ג׳מיע אלנאס אן אללה אלד׳י יקול הד׳א אלקול.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ונגלה – כאשר יחדש השם זה הפלא אז יראה כבוד השם.
כי פי י״י דבר – אלה הנבואות.
And the glory, etc. When God will perform this miracle, then His glory will be revealed.
כל זה תקראו ותשמיעו שונגלה כבוד י״י – לבא לנהוג גליות עמו, למלאות ירושלם צבאה, כמו שמפורש למטה.
וראו כל בשר יחדיו כי פי י״י דבר – לרחם עמו ולנחמם ולא יכזב ולא יתנחם.
ונגלה – אז כשיצאו מהגלות ביד רמה, וימצאו אפילו במדבר מים וכל צרכם, כמו שאמר: לא ירעבו ולא יצמאו (ישעיהו מ״ט:י׳), אז יגלה כבוד י״י לעיני כל העמים.
וראו כל בשר – ידעו כל בני אדם כי פי י״י דבר – כלומר ידעו אז כי הנחמות האלה שדברו הנביאים, על פי י״י דברו מה שדברו, כשיראו שיתקיימו הנבואות.
וראו – ענין ידיעה והבנה, ר״ל ראית הלב, כמו: ולבי ראה הרבה (קהלת א׳:ט״ז) והדומים לו.
ונגלה כבוד י״י וראו – אין הטעם: וראו כי פי י״י דבר, ולכן שמו זקף ביחדו ותביר במלת כי.
ובזמן ההוא יגלה כבוד השם יתברך שהוא תשועתו ואמתת אמונתו לא לבד לישראל אבל גם לכל האומות והוא אומרו וראו כל בשר יחדו כי פי השם דבר.
ובמדרש איכה רבתי אמרו נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם רבי חנינא בר פפא אמר אמרו ישראל לישעיה ישעיהו רבינו תאמר שלא באת לנחם אלא אותו הדור שנחרב בית המקדש בימיו אמר להם לכל הדורות באתי לנחם, אמר אלהיכם לא נאמר אלא יאמר אלהיכם א״ר חנינא בר פפא בשמונה מקומות כתוב יאמר אלהיכם כנגד שמונה נביאים שנבאו אחרי חרבן בית המקדש ואלו הן עמוס יואל צפניה חגי זכריה ומלאכי יחזקאל וירמיהו ע״כ, ירצו בזה להעיר שהנבואה הזאת היא עתידה לימות המשיח ושעל כן אמר בה בלשון עתיד יאמר אלהיכם, זהו הדרך הראשון מהפירוש בכתובים האלה. והדרך השני בפירוש׳ שאמר נחמו נחמו על שני מיני נחמות שינחמו הנביאים את ישראל בתקות גאולתם וענין זה שהגאולה יש לה שני זמנים כמו שביארתי במאמר ישועו׳ משיחו, הראשון הוא זמן האפשרות שאם ישראל ישובו בתשובה מיד נגאלין וכמו שאמר היום אם בקולו תשמעו (תהלים צה, ז), והזמן השני הוא בהגיע עת הגזור לפניו יתברך שאז תהיה הגאולה מחוייבת והכרחית שנאמר (ישעיה סג, ה) כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה, ועל שני הזמנים ההם דרשו בפרק חלק אני ה׳ בעתה אחישנ׳ (ישעיה ס, כב) זכו אחישנה לא זכו בעתה, ועליה אמר נחמו נחמו עמי רצה לומר בשתי נחמות האחת שיודיעם שיש גבול ותכלית לגלותם בהשלמו יגאלו בהכרח ועל זה אמר בביאור הנחמה הראשונה דברו על לב ירושלים שהם דברים מתישבים על הלב, ועל השניה אמר וקראו אליה שתשוב בתשובה כדי שיהיו נגאלים, וביאור הנחמה הראשונה באומרו כי מלאה צבאה כי נרצה עונה רצה לומר שלא היה גלותם לאין תכלית אבל ימלאו ימיו וזמנו ויהיה צבאה מלשון זמן כדברי המפרשים, ואמר כי נרצה עונה אם לבאר איך מלאה צבאה ואמר שהוא לפי שנרצה עונה רצה לומר שנשלם מירוק עונותיהם כדברי המפרשים, ואם שיהיה נרצה מלשון רצון יאמר שאם יגיעו בגלות לזמן הגזור ולעת הפקידה הנה יהיה זה לפי שכנסת ישראל רצתה בעונה והחזיקה בו ולא עזבתו כי אם היו ישראל עוזבים עונם ושבים אל השם היה ממהר גאולתם, ועל זה עצמו אמר כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה שכפלים הוא רמז אל הרבוי והפצר הצרות אלו על אלו, או כפלי׳ ממה שהיה הרצון האלהי להענישם אבל היה כל זה בכל חטאתיה כי חטאתיהם סבבו הכפל הרעות ורבוים וכמוהו בלשון התורה ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיהם (ויקרא כו, יח), שפיר׳ ויספתי ליסרה אתכם שבע רצה לומר הרבה ייסורין ויהיה כל זה על חטאתיכם, וכלל דברי הנחמה הזאת הוא שאם יגיעו עד קץ הגלות הנה יהיה בסבת הפצר׳ בחטאתיהם.
אחר זה זכר הנחמה השנית שעליה אמר בתחילת הנבואה וקראו אליה שהיא מזמן הגאולה האפשרי התלוי בתשובה ומעשים טובים ועל זה אמר קול קורא במדבר פנו דרך ה׳ כי הנה קרא והמשיל את האומ׳ כמדבר החרב והשמם וכערבה היבשה אין כל יאמר שאף על פי שאתם חרבים ושוממים כמדבר כערבה קול ה׳ קורא אתכם שתטיבו דרכיכם כדי למהר את הקץ אם אתם לא תטרידו דרכו ולא תעכבוהו, ואמר פנו דרך השם על האמונות ישרו בערבה על המעשים ונתן אליהם לתקן מעשיהם ומדותיהם, העצה שנתן הפלוסוף בשני מספר המדות שבהיות האדם נוטה אל אחד מהקצוות ידריך עצמו לקצה המנגד באופן שכאשר יעזב לטבעו ישאר במצוע המדותיי הישר כי יקרה לו כמו שיקרה למישרי המקולות המעוותות שיטו אותם הרבה לצד ההפכיי כדי שישארו על השווי והיושר במצוע, ועל כדומה לזה אמר כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו שהוא משל למעשים ולמדות כולם בהיותם נוטים אל קצה מהקצוות מהתוספת והחסרון שיעתיקו עצמן מן הקצ׳ אל הקצה כמו הנעתק מקצה השפלות אל קצה הגובה או בהפך, וכאשר תעשו זה אז יהיה העקוב למישור והרכסים לבקעה כי ישארו בשוויים מבלי תוספת ולא חסרון, וזכר הנביא שכאשר יפנו דרך ה׳ בזה האופן יזכה מהרה לתשועה והגאולה, ועל זה אמר ונגלה כבוד ה׳ ויראו וידעו כל בשר כי פי ה׳ דבר מה שדברו הנביאים כולם על זה ושמאתו היו דבריהם וקרא לגאולה כבוד ה׳ לפי ששמו בגלות מחולל בגוים, הנה התבארו הכתובים האלה כפי כל אחד מן הדרכים האלה והנה באו בזה הלשונות כולם בלשון עבר בהיותם דברים עתידים כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה וזולתם להורות על אמות הדבר וכאלו הוא כבר יצא לפועל, והותרו במה שפירשתי כפי כל אחד מהדרכים האלה שתי השאלות הראשונות והתבארו שני מיני הנחמות האלה.
ובפסיקתא רבתי אמרו בענין הנחמה הזאת דברים נאים מאד וזה לשונו נחמו נחמו אמר הקדוש ברוך הוא למי צריכין לנחם לי או לה לאשה שמתה לא לבעלה כך נמשלה ציון למתה שנאמר במחשכים הושיבני כמתי עולם לא לי צריכים לנחם נחמוני נחמוני עמי, כיוצא בו למה הדבר דומה למי שנשבו שני בניו בחייו למי מנחמין לאב או לבנים כך בני יצאוני ואינם, כיוצא בו למה הדבר דומה למי שנשרף ביתו למי מנחמין לבעל הבית כך הקב״ה שרפו את ביתו שנאמר וישרוף את בית השם, כיוצא בו למה הדבר דומה לרועה שיש לו צאן ונכנס אריה ואכלן למי מנחמין לבעל הצאן דכתיב צאן אובדו׳ היו עמי אף על פי כן לכו ופייסוה מיד מתכנסין כל הנביאים והולכין אצלה והיא אומרת להם איך תנחמוני הבל ותשובותיכם נשאר מעל, אמר ר׳ אבא בר כהנא דבריכם צריכין מירוק עד אזני מלאות מן התוכחות שהוכחתם אותי ואתם באים לנחמני, הלך הושע לנחמה אמר לה הקב״ה שלחני אליך לנחמך אמרה לו מה בידך אמר לה אהיה כטל לישראל אמרה לו אתמול אמרת לי הוכה אפרים שרשם יבש פרי בל יעשון ועתה אתה אומר לי כן לאיזו נאמין לראשונה או לשנייה, הלך יואל לנחמה אמר לה הקב״ה שלחני אליך לנחמך אמרה לו ומה בידך אמר לה והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס אמרה לו אתמול אמרת לי הקיצו שכורים ובכו והלילו כל שותי יין על עסיס כי נכרת מפיכם ועכשיו אתה אומר לי כן לאיזו נאמין לראשונה או לשנייה, הלך עמוס לנחמה אמר לה הקב״ה שלחני אליך לנחמך אמרה לו מה בידך אמר לה ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת אמרה לו אתמול אמרת לי נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ועכשיו אתה אומר לי כן לאיזו נאמין לראשונה או לשנייה, הלך מיכה לנחמה אמר לה הקב״ה שלחני אליך לנחמך אמרה לו מה בידך אמר לה מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע אמרה לו אתמול אמרת לי בפשע יעקב כל זאת ובחטאת בית ישראל ועכשיו אתה אומר לי כן לאיזו נאמין לראשונה או לשניה, הלך נחום לנחמה אמר לה הקב״ה שלחני אליך לנחמך אמרה לו מה בידך אמר לה לא אוסיף עוד לעבור בך בליעל כולה נכרת אמרה לו אתמול אמרת לי ממך יצא חושב על השם רעה יועץ בליעל ועכשיו אתה אומר לי כן לאיזו נאמין לראשונה או לשנייה, הלך חבקוק לנחמה אמר לה הקב״ה שלחני אליך לנחמך אמרה לו מה בידך אמר לה יצאת לישע עמך לישע את משיחך אמרה לו אתמול אמרת לי שועתי ולא תשמע אצעק אליך חמס ולא תושיע ועכשיו אתה אומר לי כן לאיזו נאמין לראשונה או לשנייה, הלך צפניה לנחמה אמר לה הקב״ה שלחני אליך לנחמך אמרה לו מה בידך אמר לה בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות אמרה לו אתמול אמרת לי יום חושך ואפלה ועכשיו אתה אומר לי כן לאיזו נאמין לראשונה או לשנייה, הלך חגי לנחמה אמר לה הקב״ה שלחני אליך לנחמך אמרה לו מה בידך אמר לה עוד הזרע גפן התאנה והרמון הם היום הזה אברך אמרה לו אתמול אמרת לי זרעתם הרבה והבא מעט ועכשו אתה אומר לי כן לאיזו נאמין לראשונה או לשנייה. הלך זכריה לנחמה אמר לה הקב״ה שלחני אליך לנחמך אמרה לו מה בידך אמר לה וקצף גדול אני קוצף על כל הגוים אמרה לו אתמול אמרת לי קצף ה׳ על אבותיכם קצף ועכשו אתה אומר לי כן לאיזו נאמין לראשונה או לשנייה, הלך מלאכי לנחמה אמר לה הקב״ה שלחני אליך לנחמך אמרה לו מה בידך א״ל ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמרה לו אתמול אמרת לי אין לי חפץ בכם ועכשיו אתה אומר לי כן לאיזו נאמין לראשונ׳ או לשני׳, אמר לו הקב״ה לאברה׳ לך נחם את ירושלם שמא מקבלת תנחומין ממך הלך אברהם ואמר לה קבלי ממני תנחומין אמרה לו האיך אקבל ממך תנחומין שהרי עשיתני כהר שנאמר בהר ה׳ יראה, הלך יצחק אמר לה קבלי ממני תנחומין אמרה לו היאך אקבל ממך תנחומין שיצא ממך עשו הרשע שעשאני שדה ובניו שרפוני באש, הלך יעקב אצלה אמר לה קבלי ממני תנחומין אמרה לו היאך אקבל ממך תנחומין שעשיתני כלא הייתי שנאמר אין זה כי אם בית אלהים, הלך משה אמר לה קבלי ממני תנחומין אמרה לו האיך אקבל ממך תנחומין שכתבת עלי קללות וגזרות קשות שנאמר מזי רעב ולחומי רשף, מיד הלכו כולם לפני הקב״ה ואמרו רבונו של עולם לא קבלה ממנו תנחומין שנאמר עניה סוערה לא נוחמה אמר להם הקב״ה אני ואתם נלך וננחמה הוי נחמו נחמו עמי עד כאן.
ויש לעיין במאמר הנכבד הזה דברים:
ראשונה למה לא זכר מהנביאים שמואל ונתן וגד החוזה ואחיה השילוני ואליהו ואלישע שלא באו לנחם כמו שבאו אברהם יצחק ויעקב ומשה:
ושנית למה לא זכר ישעיהו וירמיהו ויחזקאל שבאו בדבריהם כמה וכמה המנחמות וזכר בלבד משנים עשר נביאים:
ושלישית למה לא זכר מאותם שנים עשר נביאים עובדיה ולא יונה כמו שזכר העשרה הנשארים:
ורביעית למה זכר האבות באחרונה והיה ראוי שיזכור אותם בראשונה:
וחמשית למה לא אמר באבות ובפרט במשה מה זה בידך והנה היו ביד משה נחמות גדולות ולמה לא זכר מהם כמו שזכר בשאר הנביאים שהביא:
וששית מה ענין אומרם באברהם איך אקבל ממך תנחומין שעשיתני הר שנאמר בהר ה׳ יראה והנה כל הנביאים קראו הר בית ה׳:
ושביעית מה ענין אומרם ביעקב איך אקבל ממך תנחומין שעשיתני כלא הייתי שנאמר אין זה כי אם בית אלהים. והנה אין במאמר הזה כי אם מעלה וקדושה שהמקום ההוא אינו אנושי כי אם אלהי עליון מושפע מהשם יתברך:
ושמינית למה בנביאים אמרו הקב״ה שלחני לנחמך ובאבות לא אמרו כן כי אם קבלי ממנו תנחומין לא שיאמרו שהשם שלחם לנחם:
והנראה לי בזה שרבותינו זכרונם לברכה ביופי מליצתם הפליגו ראשונה בתאר האבלות ועצבון אשר השיגהו לש״י כביכול מהחרבן והמשילו הענין כאדם נכבד שהיה לו אשה נאה ובנים נאים ממנה ובית ודירה נאה למושבו וכרם חמר לשעשועו ומרעה צאן הרבה שהאדם אשר כזה הוא מוכתר בכל מיני השלמיות המדומים יתואר באיש כפי האשה ובאב כפי הבנים ובבעל כפי הבית ובאדון כפי הכרם וברועה כפי הצאן, ועם היות במשל הבנים ובכרם והצאן והאשה כולם ענין אחד נאמר על כנסת ישראל הנה הם בבחינות שונות, כי בבחינה שהוציאם ממצרים והביאם להר סיני היו לו לאשה מקודשת ובבחינה שנולדו שאר הדורות בתורת השם ונכנסו בבריתו היו לו לבנים ומאשר הושיבם בארץ ישראל בארצותם לגוייהם והיו כולם זרע אמת היו לו ככרם ומאשר היו מושגחים ממנו תמיד במאכלם ובמשתיהם היו לו כצאן והוא רועה אותם בנאות דשא ירביצם על מי מנוחות ינהלם, הנה אם כן היתה לו האומה בארבע בחינות בבחינת אשה ובבחינת בנים ובבחינת כרם ובבחינת צאן והיה בית המקדש בבחינת בית מושב רוממותו, ולכן אמרו שהקדוש ברוך הוא היה ראוי לנחמו מפאת חמשת הבחינות האלה אשר זכרו ר״ל איש האשה הנרצה ואב הבנים השבויים ובעל הבית הנשרף ואדון הכרם הנקצץ ורועה ישראל שהוא הצאן שנכנס אריה ואכלו שהוא נבוכד נצר שנאמר (ירמיה ד, ז) עלה אריה מסובכו, ולפי הבחינה הזאת יהיה פירוש הכתוב נחמוני עמי שהיה הוא הצריך הנחמה ועם כל זה צוה לנביאים שיפייסו את כנסת ישראל וידברו על לב הגולים דברי תנחומין כדי שלא יתיאשו מתוקף הצרות ומאורך הגלות והנה אומרו שמתכנסים כל הנביאים והולכין אצלה רוצה לומר שהנביאים כולם בנבואותיהם לא יתנו לישראל נחמה שלמה לפי שעם היות שישעיהו וירמיהו ויחזקאל הרבו ייעודי הנחמות גם כן הרבו התוכחות ולכן יאמרו ישראל עליהם איך תנחמוני הבל ותשובותיכם נשאר מעל רוצה לומר תנחומותיכם אינן מספיקין כיון שמיד סמוכין להם דברי הרעות והתוכחות ואח״כ באחרונה נשאר מעל וכמו שפירש רבי אבא בר כהנא עד עכשיו אזני מלאות מן התוכחות, ועם היות שאמרו זה בכלל הנביאים הנה ראוי אחר זה להביא בפרט עשרה נביאים שהם הושע ויואל ועמוס ומיכה ונחום וחבקוק וצפניה וחגי וזכריה ומלאכי ולא זכרו מכל אחד מהם כי אם ייעוד אחד לפי שבאו המאמרים האלה להסיר מלב ישראל י׳ ספקות גדולות שהיו להם בביאת הגאולה והישועה והם עשרה היזקים ואבדות גדולות שאבדו בגלות כאלו יאמרו שאם יש לנחם את הקדוש ברוך הוא על חמשת הבחינות שזכר יש לנחם את ישראל על עשרת האבדות שאבדו, ואולי שעל זה אמר כי לקחה מיד השם כפלים כלומר למה אני מצוה אתכם הנביאים לנחם את ישראל כי הם צריכין לתנחומין כפלים ממה שצריך הקב״ה כביכול בעבור שהקב״ה אינו צריך תנחומין כי אם מה׳ בחינות וישראל מעשר בחינות שמהם יולדו להם עשר ספיקות לשיתיאשו בעבורם מן הגאולה.
הספק האחד מיעוט העם וכלויו שנתמעטו ונתדלדלו בגלות ונשארו מעט מהרבה כאלו אין בהם כדי לגאולה ועל זה בא הושע להשיב כנגד הספק הזה והאבדה הזאת ואמר אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה רוצה לומר שבהשגחת השם ירבו ויפרחו כשושנה שיכרתו אותה מבעוד יום ובלילה תפרח ותצץ ציץ כאלו לא נכרתה, ועל דרך מליצת המשל אמר שישראל ישיבהו אתמול אמרת לי הוכה אפרים שרשם יבש פרי בל יעשון שהוא יעוד על מיעוטם וכלויים והפסדם ועתה שאמרת בהפך לאי זה מהייעודים האלה נאמין.
והספק השני הוא מעניות ישראל ודלותם שמתוקף הצרות היו העם הזה עשוק וגזול כל הימים ונשארו רעבים גם צמאים ואיך יהיו מוכנים לכבוש ממלכות ולספק הזה השיבו יואל והיה ביום ההוא יטפו הרים עסיס רוצה לומר ההרים והגבעות אשר תלכו בהם יטפו עסיס לא תרעבו ולא תצמאו ולא קבלו ממנו לפי שכבר כתב הפך זה.
הספק השלישי שאין להם ראש שוטר ומושל ואיך אם כן יעצרו כח להלחם באויביהם ובא עמוס להשיב לספק הזה באומרו ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת רוצה לומר שיקים להם משיח מבית דוד ללחום את מלחמותיו וגם זה לא קבלו ממנו לפי שהוא אמר נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ואם העם לא יוסיפו קום מה תועלת שתקים סוכת דוד.
והספק הרביעי הוא מפאת חטאתיהם ורוב עונותיהם שבהיותם רעים וחטאים להשם מאד בגלות איך תביא עליהם ישועת ה׳ ובא מיכה והתיר להם הספק הזה באומרו מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע רוצה לומר שיכפר ה׳ חטאתם ויושיעם וגם זה לא קבלו ממנו לפי שהוא אמר בפשע יעקב כל זאת ובחטאת בית ישראל מורה שאין השם יתברך נושא עון ועובר על פשע כיון שהענישם על חטאתם בגלות.
והספק החמישי הוא מפאת הגדולה מהיות ממשלת האויבים עליהם ועל הארץ ובא נחום להתיר הספק הזה באומרו כי לא יוסיף לעבור בך בליעל רוצה לומר שיסיר מעליהם האויב הבליעל וגם זה לא קבלו ממנו לפי שהוא אמר ממך יצא חושב על השם רעה יועץ בליעל ואיך יגבר בליעל על בליעל.
והספק הששי הוא בתשועה והוא חולשת ישראל ורפיונם כי באורך הגלות אבדה גבורתם ואיך אם כן יעצרו כח להלחם באדוניהם ולהוושע מידם ובא חבקוק להתיר הספק הזה באומרו יצאת לישע עמך לישע את משיחך רצה לומר שהשם יתברך יהיה המושיעם ולא בכחם יירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו וגם זה לא קבלו ממנו לפי שהוא עצמו אמר עד אנה ה׳ שועתי ולא תשמע אזעק אליך חמס ולא תושיע והורה בזה שהשם יתברך אינו רוצה להושיעם.
והספק השביעי הוא איך יזכו לגאולה ולתשועה בהיותם בהסתר פנים ממנו יתברך ובא צפניה להתיר הספק ההוא באומרו בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות רוצה לומר שישגיח בהם השגחה נפלאה כאדם שמחפש את ביתו ונרו בידו להטיב הראייה וגם זה לא קבלו ממנו לפי שהוא ייעד ביום חושך ואפלה שהוא המורה על הסתר פנים והעדר האור.
והספק השמיני הוא מפאת ארץ ישראל שנתקללה ובמקום שהיתה זבת חלב ודבש צבי לכל הארצות אחרי חרבנה גפרית ומלח שרפה כל ארצה ונשתנה טבעה לאדמה אשר אררה ה׳ ובא חגי להתיר הספק הזה באומרו עוד הזרע הגפן התאנה והרמון הן היום אברך כלומר שתשוב הארץ לאיתנה כמו שאמר הנביא (יחזקאל לו, ט) ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגם זה לא קבלו ממנו לפי שהוא עצמו קללם זרעתם הרבה והבא מעט.
והספק התשיעי מפאת האומות שבהיותם במעלה כבוד וגדולה אפשר שיזכו ישראל לגדולה כי לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלם ולא תבנה ותכונן עיר ציון כי אם בחרבן האומות ולכן אמרו בפ׳ חלק ששאל רבי יהושע בן לוי לאליהו מתי אתי משיחא והשיבו שישאלהו למשיח עצמו וכאשר שאלו עוד אנה הוא השיבו אליהו אפתחא דרומי כלומר שהמשיח סמוך ומצרן לרומי לפי שכאשר תחרב תהיה ביאתו, וכמו שביארתי ההגדה הזאת בשלמות במאמר ישועות משיחו, ובא זכריהו להתיר הספק הזה באומרו וקצף גדול אני קוצף על כל הגוים כלומר שבזמן הגאולה יהיה חרבנם וגם זה לא קבלו ממנו לפי שהוא עצמו אמר קצף ה׳ על אבותיכם קצף ואם כן הושוו ישראל לאומות בענין הקצף.
והספק העשירי הוא מהיותם למשל ולשנינה בקרב העמים להיותם נבזים ושפלים יותר מכל האומות ובא מלאכי להתיר הספק הזה באומרו ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ וגם זה לא קבלו ממנו לפי שהוא עצמו אמר אין לי חפץ בכם אמר ה׳ והוא הפך מה שאמר כי תהיו אתם ארץ חפץ. הנה בזה נשלמו העשרה ספקות שהיו לישראל בענין גאולתם שהמה עשר אבדות גדולות שאבדו בגלות ולא נתפייסו בייעודי הנחמות שאמרו הנביאים הנזכרים בענינם לפי שכל אחד ואחד מהם אמר סותרו.
וענין כל זה שאנחנו בגלות לא נתפייס בנחמות הנבואות לפי שראינו בדבריהם תוכחות ונאצות גם כן ואין אנו מבינים דברי הנביאים ועניניהם ולכן אמרו במאמר הזה שאמר הקדוש ברוך הוא לאבות לנחם את ירושלם שמא תקבל תנחומין מהם, וענין זה שמא נתנחם אנחנו עם זכות האבות ונאמין שבזכותם נזכה לגאול׳ ולכן בא זכר האבות אחרי הנביאים לפי שהנבואות היו כפי ישראל וזכותם, ואחרי שלא מצאו שהיה די להגאל בזכותם כפי הנבואות ראו אם יספיק להם זכות האבות ולכן לא אמרו באחד מהאבות מה בידך כמו שאמר בנביאים לפי שהיה ענינם הזכות בלבד כמו שזכרתי, אבל היתה תשובת ישראל לאברהם איך אקבל ממך תנחומין שהרי עשיתני כהר רוצה לומר היאך אחשוב שבזכותך אגאל ואנחם בזה שהרי יצא ממך מי שעשאני הר חרב והם האשורים שיצאו מבני קטורה ואתה התפללת עלי בהיותי הר רצה לומר בגלות שהשם יתברך יראה וישגיח בי וישמרני ולא התפללת שיצילני מהגלות ומהחרבן כי אם שישגיח עלי אחרי החרבן והוא אומרו בהר השם יראה כלומר בישראל בהיותו הר ה׳ יראה בהשגחתו, וכן אמרו ליצחק שהיאך יחשבו שבזכותו יהיו נגאלין שהנה יצא ממנו עשו הרשע הוא אבי אדום שהחריב בית שני ושרף אותו באש והוא התפלל עליהם בהיותם בשדה שנאמר (בראשית כד, סג) ויצא יצחק לשוח בשדה כלומר להתפלל על ישראל בהיותם שדה כמאמר הנביא (ירמיה כו, יח) ציון שדה תחרש, והכלל שאולי האשורים שהחריבו בית ראשון והרומיים שהחריבו בית שני הגין עליהם זכות אברהם ויצחק ואיך אם כן יספיק אל גאולת ישראל, ואמנם ליעקב לא קבלו ממנו תנחומין לפי שאמר אין זה כי אם בית אלהים והוא הבית השלישי העתיד ובזה כבר העיר וגלה על החרבן באומרו אין זה, ואחרי שזכרו שלא הספיק זכותם של ישראל בדברי הנביאים בגאולתם ולא זכות אבותם אמרו אולי תגן עליהם זכות התורה ועל זה אמרו הלך משה ואמר לה קבלי ממני תנחומין ולא קבלה ממנו לפי שאמרו ישראל איך תגין התורה וזכותה עלינו והיא היתה בעוכרינו מפאת הקללות והגזרות הקשות אשר בה שנתקיימו בנו, ולכן אמרו שהלכו כולם אצל השם יתברך ואמרו לא קבלה ממנו תנחומין שנאמר עניה סוערה לא נוחמה כלומר שלא הספיק זכות הנביאים והאבות והתורה לגאולתם ולכן אמר הקב״ה אני ואתם נלך לנחמה כלומר שהנחומים האמתיים יהיו מיד השם יתברך ותשועתו וכשתראה בפעל וכמו שאמר ואעש למען שמי עם היות שיצטרפו בדבר גם כן כל שאר הזכיות כי עם היות שלא יספיקו בפני עצמם השם יתברך יספיק בידם, ושזה מאמר הנביא נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם רוצה לומר שהנחמה תהיה מעוטה בזכות הנביאים והאבות והתורה ועיקרה מהשם יתברך שיאמר הנחמות וינחם אותם, הנה התבאר המאמר הזה ולמה לא זכר מהנביאים כי אם י׳ אלה בלבד לפי שבאו להתיר עשר ספקות שהיו אצל ישראל על הגאולה ולמה זכרו האבות באחרונה ולא אמרו בהם מה זה בידך ולא גם כן הקב״ה שלחני לנחמך לפי שהיה ענינם הזכות, והתבאר גם כן מה היתה תרעומתם בשאברהם עשאו הר וגם ויאמר יעקב אין זה כי אם בית אלהים:
וְנִגְלָה [כְּבוֹד ה׳ וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו] כִּי פִּי ה׳ [דִּבֵּר]. ׳כי אשא אל שמים׳ (דברים לב מ), ׳וישבע בחי העולם׳ (דניאל יב ז)1:
1. בדברים שם כתב רבינו: ׳כי אשא אל שמים ידי - להישבע, כענין וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם (דניאל יב ז), ואמרתי חי אנכי לעולם - אשבע שכמו שאני חי לעולם, כענין אמרו (שם) וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם׳. ולפי דבריו כאן מתבארים דבריו שם, שכוונתו לפרש ׳כי אשא אל שמים ידי׳, ׳כי׳ משמש בלשון ׳כאשר׳, שיבוא זמן שבו אשא אל שמים ידי להישבע, והכוונה לאותה השבועה שנשבע ה׳ לדניאל. והיינו שבשירת האזינו בישר ה׳ שיבוא זמן בעתיד שישבע ע״י הרמת ידו, והכוונה שיישבע לדניאל על הגאולה, שכן כתוב שם: ׳ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קודש תכלינה כל אלה׳, ובשבועה זו גילה לו את הקץ. וזהו שמפרש כאן שכולם יראו את התגלות ה׳, כי פי ה׳ דיבר ואמר שכן יהיה, ומתי אמר כן, בשירת האזינו אמר שיהיה זמן שיישבע לעשות כן, וזה היה בימי דניאל, שאז נשבע לו ה׳ ואמר לו מתי תהיה הגאולה. ובחבקוק (ב ג) כתוב: ׳כי עוד חזון למועד׳, ופירש רש״י שעוד עתיד לקום נביא לקץ שנים שיתגלה לו חזון למתי יהיה מועד מפלת בבל וגאולת ישראל. ורבינו שם פירש: ׳כי עוד חזון למועד - שבעים שנה לכלה הפשע וכו׳ (ע״פ דניאל ט כד), ולא יושג זה התכלית אלא באופן זה שישאו ישראל עוונם על ידי האומות מעט מעט ולא יכלו יחד, וכמו כן עוד חזון שיפח לקץ הימים ולא יכזב [כלומר, מלבד החזון הראשון שהוא ׳למועד׳, שהכוונה לסוף שבעים של גלות בבל, יש חזון נוסף, ש׳יפח לקץ ולא יכזב׳, שה׳ ידבר ויאמר מתי הוא זמן קץ הימים בסוף גלות אדום, ולא יכזב בדיבורו, והחזון השני הוא מה שאמר בדניאל] באמרו ׳וישבע בחי העולם׳ וגו׳, לא יאחר - מן ׳מועד מועדים וחצי׳ [שנשבע לדניאל שלא תבוא הגאולה מאוחר יותר מזמן זה]׳.
ונגלה – אז יגלה כבוד ה׳ וכולם יראו כי פי ה׳ דבר הנחמות האלו הואיל ונתקיימו.
ונגלה כבוד ה׳ – ה׳ יתגלה ויוודע על ידי הגאולה שיגאל את עמו.
וראו כל בשר יחדו – כל העמים יראו כבוד ה׳, כלומר מעשי האותות והמופתים, ויאמרו אצבע אלהים היא, כאלו בעיניהם יראו אותו עושה אותם, כטעם ובקר וראיתם את כבוד ה׳ (שמות ט״ז:ז׳), וכן למעלה המה יראו כבוד ה׳ הדר אלהינו (ל״ה:ב׳), וכן למטה לקבץ את כל הגוים והלשונות ובאו וראו את כבודי (ס״ו:י״ח).
כי פי ה׳ דבר – מליצה שגורה בפי הנביאים לקיים מה שאמרו ולומר כן יהיה בלא ספק, מאחר שהאל דבר, וכן למעלה חרב תאכלו כי פי ה׳ דבר (א׳:כ׳), וכן למטה והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה׳ דבר (נ״ח:י״ד), וכן במיכה (ד׳:ד׳) וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כי פי ה׳ צבאות דבר. ובעלי הטעמים הפכו את הענין, שלא תהיה המליצה קשה בעיני ההמון שכל בשר יראו כבוד ה׳ וסמכו וראו כל בשר יחדו אל כי פי ה׳ דבר, כאלו כוונת הנביא שכל בשר יראו שמה שאמרו הנביאים היה באמת דבר ה׳. ואחרי הטעמים הלכו המפרשים וגם רוזנמילר וגיזניוס וגם אני כן תרגמתי בחומש המתורגם איטלקית עם ההפטרות, לבלתי יהיה הדבר זר ותמוה בעיני הקוראים, בהיות החומש ההוא בלי פירוש.
יחדו – מובדל מן יחד, כי יחדו מורה גם שיווי המתיחדים בענין שהתיחדו בו, כמ״ש בכ״מ.
ונגלה מבאר כי ההופעה האלהית תתעלה לעתיד בששה מעלות על זמן העבר:
א. כי עד עתה ההשגה האלהית היתה מעוטפת בכמה לבושים ומסכים ומחיצות ענן וערפל, אבל לעתיד ונגלה יהיה הכבוד מגולה ונראה באספקלריא המאירה.
ב. עד עתה לא השיגו רק כבוד אלהים, שהוא ההנהגה שבו מנהיג ומסדר ומשגיח שהיא מיוחסת לשם אלהים או שדי או צבאות. לא כבוד ה׳ שהוא שם העצם המורה על כבודו מצד עצמו ומהותו כמ״ש וארא אל האבות באל שדי ושמי ה׳ לא נודעתי להם, אבל אז יתראה כבוד ה׳ וידעוהו.
ג. עד עתה לא ראו, רק השיגו וידעו, לא ראו כבוד ה׳ בהשגת העין החושיי, אבל עתה עין בעין יראו.
ד. עד עתה גם הרואים והצופים במחזות אלהים, לא ראו בעין בשר רק בעין הנפש בעין הנבואיי, אבל עתה יראו כל בשר גם הבשר בעינו יראה המראה הנוראה מכבוד ה׳ והתגלות אלהותו.
ה. עד עתה היו הרואים והמשיגים מכבוד ה׳ מועטים, יחידים השרידים אשר ה׳ קורא, ובני עליה מועטים, אבל אז יראו כל בשר כי מלאה הארץ דעה את ה׳.
ו. עד עתה לא ראו כולם במדרגה אחת, כמ״ש ונגש משה לבדו אל ה׳ והם לא יגשו, והעם לא יעלו עמו, שמדרגת משה היתה הגשה ומדרגת הזקנים עליה ומדרגת העם פחותה גם מזה כמ״ש שם, אבל עתה יראו כל בשר יחדו במדרגה אחת בשוה.
כי פי ה׳ דבר והבטיח זאת.
אז כשיצאו מהגלות ביד רמה1 וְנִגְלָה – יתגלה2 כְּבוֹד יְהוָה לעיני כל העמים3, וְרָאוּ – ויבינו4 כָל בָּשָׂר – בני האדם5 יַחְדָּו כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר והבטיח6 את הנחמות האלו בידי נביאיו, שכן הן התקיימו7:
1. רד״ק.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. רד״ק.
4. כלומר ראיית הלב (רד״ק).
5. רד״ק.
6. מלבי״ם.
7. רד״ק, מצודת דוד.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ו) ק֚וֹל אֹמֵ֣ר קְרָ֔א וְאָמַ֖ר מָ֣ה אֶקְרָ֑א כׇּל⁠־הַבָּשָׂ֣ר חָצִ֔יר וְכׇל⁠־חַסְדּ֖וֹ כְּצִ֥יץ הַשָּׂדֶֽה׃
"Hark!⁠" one says, "Proclaim!⁠" And he says, "What shall I proclaim?⁠" "All flesh is grass, and all its goodliness is as the flower of the field.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
קַל דַאֲמַר אִתְנַבֵּי וּמְתֵיב וַאֲמַר מָה אִתְנַבֵּי כָּל רַשִׁיעַיָא כְּעִשְׂבָּא וְכָל תּוּקְפְהוֹן כְּמוֹצָא דְחַקְלָא.
וצות מן יקול נאדי פאד׳א סאלה אלמאמור במאד׳א אנאדי יקול באן ג׳מיע אלנאס כאלחשיש וג׳מיע מערופהם כנואר אלצחרא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ו-ט) קול – מאת הקב״ה אומר אלי קרא.
ואמר – רוחי אליו מה אקרא.
והקול משיבו: זאת קרא: כל הבשר חציר – כל שרי המלכות תהפך גדולתם ותכלה כחציר.
וכל חסדו כציץ השדה – כי חסד לאומים חטאת (משלי י״ד:ל״ד).
[דבר אחר: כל הבשר חציר – סוף כל אדם למות. לפיכך אם אמר לעשות חסד, הרי הוא כציץ השדה אשר ימולל ויבש ואין לסמוך עליה, שאין בידו לקיים שמא ימות, שכשיבש חציר נבל הציץ – כשמת האדם בטלה אבטחתו אבל דבר אלהינו יקום לעולם – כי הוא חי וקיים ובידו לקיים לפיכך על הר גבוה עלי ובשרי מבשרת ציון – כי מפי החי לעולם היא אבטחת הבשורה.]⁠א
נַבֵל – כמֵש.
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. הוא חסר בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1.
(6-9) A voice from the Holy One, blessed be He, says to me, "Call!⁠"
and it says My spirit says to Him, "What shall I call?⁠" And the voice answers him, "Call this, all flesh is grass. All those who are haughty their greatness shall be turned over and become like grass. ([Manuscripts yield:] All the princes of the kingdom their greatness shall be turned over and shall wither away [lit. shall end] like grass.)
and all its kindness is like the blossom of the field For "the kindness of the nations is sin" (Mishlei 14:34). [Ed. note: We have inverted the order of Rashi and followed the order of Keli Paz and Parshandatha, to connect the second part of the verse with the first. Rashi's explanation of the second part follows his first explanation of the first part. In the Lublin edition, the second explanation of the first part of the verse interrupts the sequence.] (Another explanation is: All flesh is grass.) A person's end is to die; therefore, if he says to do kindness, he is like the blossom of the field, that is cut off and dries, and one must not rely on him, for he has no power to fulfill his promise, perhaps he will die, for, just as the grass dries out and the blossom wilts, so is it that when a man dies, his promise is null, but the word of our God shall last for He is living and existing, and He has the power to fulfill. Therefore, "Upon a lofty mountain ascend and herald, O herald of Zion, for the promise of the tidings emanates from the mouth of Him Who lives forever.⁠"
shall wilt Heb. נָבֵל, wilt.
(ו-ח) קול אומר קרא – קול י״י קורא אלי ואומר: קרא נא את הקריאה אשר אני דובר אליך.⁠1
ואמר מה אקרא – וישם דבר בפי2 והודיעני מה אקרא, זוהי הקריאה אשר תקרא: כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה – כל בשר ודם דומה לחציר, וכל חסדו שמבטיח לחבירו דומה לציץ השדה. ומה דרכו של חציר – יבש חציר, ומה דרכו של ציץ – נבל ציץ, ואף בשר ודם – כנוהג שבעולם אדם עובד גדול ממנו והגדול קושר עמו אהבה ומבטיחו ואומר לו: מחר אני עושה אותך עשיר ומחר אני מעלה אותך לגדולה, ישן ולא עמד לוא היכן הוא והיכן הבטחתו. אבל דבר אלהינו יקום לעולם – מה המלאך אומר לשרה: שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה (בראשית י״ח:י׳), מה כתיב בתריה: ותהר ותלד שרה לאברהםב בן לזקוניו למועד אשר דבר אתו אלהים (בראשית כ״א:ב׳). הקב״ה אמר לאברהם: ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית ט״ו:י״ג), כיון שהגיע הקץ, אותה שעה:⁠ג ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו׳ (שמות י״ב:מ״א). בגלות בבל מהו אומר: למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה אפקוד אתכם (דניאל ט׳:ב׳), כיון ששלמו שבעים מהו אומר: בשנת שתים לדריוש היה דבר י״י ביד חגי הנביא וגו׳ (חגי א׳:א׳) עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית הזה (חגי א׳:ח׳). הוי אומר:⁠ד ודבר אלהינו יקום לעולם.
1. השוו ללשון הפסוק ביונה ג׳:ב׳.
2. השוו ללשון הפסוק בבמדבר כ״ג:ט״ז.
א. כן בכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״לו״.
ב. כן בפסוק ובכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״לאברהם״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778 חסר. בכ״י פריס 163, לוצקי 777, מינכן 5 (במקום ״אותה שעה״): ״לא עיכבם אפילו שעה אחת שנאמר״.
ד. כן בכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״אומר״.
קול – דבק בכבוד השם. כי השם דברו יקום לבדו ולא כבן אדם.
וטעם קול אומר קרא – הוא המלאך שיאמר לנביא קרא.
כל הבשר חציר – כחציר כמו כי שמש ומגן י״י (תהלים פ״ד:י״ב).
כציץ השדה – בבקר יציץ וחלף ולערב ימולל ויבש (תהלים צ׳:ו׳).
The voice said, etc. This verse explains the glory of the Lord to consist in the fact that His word alone is fulfilled, not so the word of man.
The voice. The angel.⁠1 Said unto the prophet. כחציר═חציר Like grass. Comp. כשמש═שמש as sun (Ps. 84:12).
As the flower of the field, which flourisheth in the morning and groweth up, but is cut down and withereth in the evening (Ps. 90:6)
1. Ibn Ezra prefers to let the angel speak to Isaiah, to attributing to God a voice in its literal meaning.
(ו-ז) קול אומר קרא – שמעתי מאת המקום ואמר המלאך הדבר בי: מה אקרא.
והשיבו הקול ההוא: כל הבשר חציר – כמו חציר ימולל ויבש מהר, ועזרתו וישועתו בטלה.
וכל חסדו שיבטיח לעשות, כציץ החציר שהוא יפיו, ומגיד לו שיזריע זרע, ולערב ימולל ויבש על ידי רוח י״י קדים שנשבה בה, וכיזב וכיחש במה שהראה לכל שהחציר יזריע זרע.
קול אומר קרא – כאלו קול קורא.
או פירושו: קול נבואה קורא לנביא: קרא, ואמר הנביא: מה אקרא, ויאמר לו הקול: קרא ואמור: כי כל הבשר חציר, ר״ל על הגוים שיבאו עם גוג ומגוג שימותו רובם.
ומה שאמר כל הבשר – הוא דרך הפלגה, כמו: וכל הארץ באו מצרימה (בראשית מ״א:נ״ז) והדומים לו.
ומש״א: וכל חסדו – אפילו עשו חסדים הרבה, לא יזכרו להם כי עונותיהם רבים, ועוד שהרעו לישראל ויקבלו ענשם, והמשילם לחציר ולציץ השדה שהם יבשים במהרה, והציץ נופל גם כן ברוח הנושבת.
ואמר מה אקרא – המצוה מן הקול אל הקול מה אקרא.
והקול השיבו קרא: כל הבשר חציר וגו׳.
וטעם קול – בעל קול, כמו תן לי הנפש (בראשית י״ד:כ״א), ורבים כן.
כל הבשר חציר – נכון זה מטעם הוא הוא, וכן כונת משה באמרו: כי האדם עץ השדה (דברים כ׳:י״ט), וזה היה נעלם מכל המפרשים.
קול אומר קרא וכו׳ עד מי מדד בשעלו מים, פירשו המפרשים קול אומר קרא וגו׳ שידמה לנביא כאילו קול קורא אליו ואומר לו קרא ושהנביא אומר מה אקרא ואז אמר לו הקול שמה שיקרא הוא שכל הבשר חציר וגומר.
[קוֹל אֹמֵר] קְרָא. לתשובה1: [וְאָמַר] מָה אֶקְרָא. ׳את מי יורה דיעה׳ (לעיל כח ט)2 כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים (הושע יג ב) מתבוננים ב⁠[תוהו]⁠3: [כָּל הַבָּשָׂר] חָצִיר. מאכל בהמה4: [וְכָל] חַסְדּוֹ. במעשיות5: כְּצִיץ. [נטיעה] נאה, בלתי פרי תנובה, מצות אנשים6, ואפילו זה יָבֵשׁ בבוא עליהם צרה7:
1. כמבואר בפסוק ג׳, שהקול קורא לשוב בתשובה כאשר עדיין נמצאים בגלות.
2. שם פירש רבינו: ׳אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה עיונית, וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה – קבלה במעשיות׳. והיינו שלעומת הקול הקורא לשוב בתשובה, עונה לו הנביא שאין את מי ואת מה לקרוא, כי אין מי שיורה לעם את הדרך ילכו בה, הן בעיון והן במעשה.
3. שמתבוננים איזו צורה יעשו ל׳עצבים׳ - לעבודה זרה, ולכן אין מי שיורה דיעה, כי המעיינים שבהם משתמשים בשכלם העיוני להתבונן בהבל ובתוהו, לחשוב באיזו צורה לעשות את הפסלים שלהם.
4. החציר הוא הקש שהוא מאכל בהמה, והקול שואל, מה אקרא, מה יש לי לקרוא, הרי אין מי שילמד את העם דעת, כי כל אנשי הדור משולים למאכל בהמה שאין לו כל ערך.
5. מלבד שאין מי שילמד את העם דיעות האמיתיות שהם החלק העיוני שבתורה, גם ׳חסדו׳ של דור זה, שהוא במעשים, אין לו כל ערך, וכמו שיבאר.
6. לשה״כ לעיל (כט יג), ולפי פירוש רבינו שם נראה שכוונתו כאן שמקיימים את מצוות ה׳ רק בגלל שאנשים החשובים בעיניהם אמרו לעשות זאת, ולא בגלל רצון ה׳ שציווה עליהם. ונמצא שחסדם ומצוותיהם המעשיים של אנשי דור זה הם כציץ ופרח שהוא נאה ונחמד למראה החיצוני, אבל אין בו כל מזון, כך גם מעשיהם נאים, שמקיימים את המצוות המעשיות כחסד, אך כל זה עושים ׳מצות אנשים מלומדה׳, ולא לשם שמים. [והשווה לשון רבינו כאן ללשונו לעיל (כז ה-ו) ׳אתם, דורות הבאים, דעו כי שָׁלוֹם שיַעֲשֶׂה לִּי המחזיק במעוזי לעתיד לבוא בקיבוץ גליות, הוא יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב להיות אחרית כל גויים, יָצִיץ וּפָרַח להיות יִשְׂרָאֵל – שורר עם אלהים ועם אנשים, וּמָלְאוּ [פְנֵי תֵבֵל] - ׳כי מלאה הארץ דעה׳, תְּנוּבָה - ׳ינוב חכמה׳⁠ ⁠׳].
7. גם המעשים האלה שהם נאים רק בחיצוניותם, כאשר תבוא עליהם צרה הם עוזבים אותם ומפסיקים מלקיים אותם, כמשל הפרח שנתייבש ואבד יופיו כאשר בא החום.
חציר – כחציר.
כציץ – כפרח.
קול אומר קרא – קול נבואה אומר להנביא קרא והכרז ברבים.
ואמר – כאלו הנביא שואל מה אקרא וקול הנבואה משיבו קרא לאמר כל הבשר חציר ר״ל כל העמים שיבואו עם גוג על ירושלים למלחמה יבולו ויכמשו כחציר.
וכל חסדו – ר״ל ואף אם מי מהם עשה חסד מה לא יחשב למאומה ויהי׳ כציץ השדה הכמוש מהר כי מאד הרעו לישראל והכריע הכף.
קול אמר קרא – אחר שהזכיר למעלה קול קורא, אמר כי שמע קול אומר אל הקורא ההוא: קרא, והקורא משיב: מה אקרא, והאחר משיבו: כל הבשר וגו׳. ואין שום צורך להחליף הנקוד ולקרוא וָאֹמַּר, או לפרש ואמר רוחי.
כל הבשר חציר וגו׳ – זה לא נאמר אלא להגדיל ההתנגדות באמרו אחריו ודבר אלהינו יקום לעולם, שהוא המכוון בקריאה הזאת.
וכל חסדו – אהבתו והשתדלו להועיל לזולתו.
ואמר – חסר הנושא ולדעתי מוסב על קול קורא שבפסוק ב׳.
חציר, ציץ השדה – החציר מתיבש לפני כל הצמחים כחציר גגות שקדמת שלף יבש, ולפני כל חציר יבש (כנ״ל טו ו׳).
וציץ השדה – הוא דבר הבולט בשדה בעודו קטן שאין בו ממש בעצמותו, ושורש ציץ מענין יצא, כמו תנו ציץ למואב, אבר קטן בולט ככנף הזבוב, עז״א אנוש כחציר ימיו, בלתי מתמיד באורך ימים וכציץ השדה כן יציץ שגם בחייו אין בו ממש, ומבאר נגד כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, ונגד כציץ השדה ולא יכירנו עוד מקומו, כי לא ידמה כחציר שגם ביבשו נשאר עצמו קיים, כי נפרך לאבק דק כציץ נובל, ועי׳ בפנים.
ורוח ה׳ – כמו והנה רוח ה׳ עובר (מלכים א יט יא).
קול אמר קרא – צייר כי הקול קורא שהזכיר בפסוק ג׳ נשתק והפסיק מלקרות, ושמע קול אחר אומר אליו קרא עוד למה דממת?
ואמר מה אקרא – הקול קורא הראשון אמר אל השני למה אקרא עוד שנית הלא כל הבשר חציר? וכוונת מליצתו, כאילו קול קרא במדבר פנו דרך ה׳, כי הגאולה מוכנת לבא תיכף, אולם מחטא הדור לא באה אז והדור ההוא מתו תמו נכרתו, והקול נדמה ונשתק, כי עקבות המשיח לא נראו, ואז בא אליו קול אחר ומזרזו שיקרא שנית ולא ידום, והוא משיב מדוע אקרא הלא כל הבשר דומה לחציר, וכל הדור מתו ודורות רבות ספו והגאולה לא באה, ועז״א, הלא
קוֹל נבואה1 מאת הקב״ה2 אֹמֵר אלי3 קְרָא והכרז ברבים4, וְאָמַר רוחי אליו5 מָה אֶקְרָא? אמר לי הקול, קרא ואמור כי6 כָּל הַבָּשָׂר – בשר ודם7 כְּחָצִיר הממהר להתייבש לפני כל הצמחים8, וְאף9 כָל חַסְדּוֹ של מי מהם שעשה לא יחשב למאומה ויהיה10 כְּצִיץ – כפרח11 הַשָּׂדֶה הנכמש מהר12:
1. רד״ק, מצודת דוד. אבן עזרא מבאר כי הוא המלאך שאמר לנביא קרא. מלבי״ם מבאר כי מדובר בלשון מליצה בה שתי קולות מדברים זה אל זה, ומצייר הנביא כי הקול קורא שהזכיר בפסוק ג׳ נשתתק והפסיק מלקרות, ושמע קול אחר אומר אליו קרא עוד למה דממת?! ואמר מה אקרא הלא כל הבשר חציר?! וכוונת מליצתו, כאילו קול קרא במדבר פנו דרך ה׳, כי הגאולה מוכנה לבוא תיכף אולם מחמת חטאי הדור לא באה אז, והדור ההוא מתו תמו נכרתו והקול נדמה ונשתק כי עקבות המשיח לא נראו, ואז בא אליו קול אחר ומזרזו שיקרא שנית ולא ידום, והוא משיב מדוע אקרא הלא כל הבשר דומה לחציר וכל הדור מתו ודורות רבים ספו והגאולה לא באה, ועל זה השיב לו (בפסוק הבא) לא כדברך, אלא אל תתייאש וקרא.
2. רש״י.
3. רש״י.
4. מצודת דוד.
5. רש״י. ומצודת דוד מבאר כאילו הנביא שואל מה אקרא.
6. רד״ק.
7. ר״י קרא. ומה שאמר ״כל הבשר״ הוא דרך הפלגה (רד״ק). ויונתן תרגם הרשעים.
8. מלבי״ם. דהיינו כל שרי המלכות תהפך גדולתם ותכלה כחציר (רש״י). ורד״ק ומצודת דוד ביארו כל העמים שיבואו עם גוג על ירושלים למלחמה יבולו ויכמשו כחציר.
9. מצודת דוד.
10. מצודת דוד.
11. מצודת ציון.
12. שכן (משלי יד, לד) ״חֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת״ (רש״י). כי עוונותיהם רבים, ועוד שהרעו לישראל ויקבלו עונשם, והמשילם לחציר ולציץ השדה שהם מתייבשים במהרה והציץ נופל ברוח הנושבת (רד״ק, מצודת דוד). רש״י מבאר שהיות וסוף כל אדם למות לפיכך אם אמר לעשות חסד הרי הוא כציץ השדה אשר ימולל ויבש ואין לסמוך עליו שיקיים כי אין זה בידו שמא ימות, שכמו שיבש חציר נבל ציץ כן כשמת האדם בטלה הבטחתו, אבל דבר אלהינו יקום כי הוא חי וקיים ובידו לקיים.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ז) יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל⁠־צִ֔יץא כִּ֛י ר֥וּחַ יְהֹוָ֖הי״י֖ נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽםב׃
The grass withers, the flower fades because the breath of Hashem blows upon it. Surely the people are grass.
א. נָ֣בֵֽל⁠־צִ֔יץ =א (מקף בתיבת משרת)
• ל,ק=נָ֣בֵֽל צִ֔יץ (אין מקף) וכן בדפוסים
• ראו ייבין, כתר, כט.3 עמ׳ 235.
ב. אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם =א,ל (מרכא וטפחא וסילוק) וכן הוא במ״ג דפוס ונציה
• בחלק מהדפוסים וקורן=<אָכֵ֖ן חָצִ֥יר הָעָֽם> (טפחא ומרכא וסילוק) ובעקבותיהם גם במהדורת סימנים (נגד הכתר!) בהסתמך על ההפטרה שבחומשים לפי ר׳ וולף היידנהיים.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
יָבֵשׁ עִשְׂבָּא נְתַר נִצֵיהּ אֲרֵי רוּחָא מִן קֳדָם יְיָ נְשָׁבַת בֵּיהּ בְּכֵן כְּעִשְׂבָּא חֲשִׁיבִין רַשִׁיעַיָא בְּעַמָא.
פכמא ייבס אלחשיש ויסקט אלנואר אד׳א ריאח אללה הבת בה כד׳אך אלקום אלממת׳לון בה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

יבש חציר – הוא הצמח הלח, וכן בלשון ישמעאל.
נשבה בו – כמו מרחפת, מגזרת וישב אותם אברם (בראשית ט״ו:י״א) ואם הם שני ענינים.
אכן – כחציר כל העם.
חציר Grass. The fresh grass; the word has the same meaning in Arabic.⁠1
נשבה Bloweth. Comp. וישב and he drove away (Gen. 15:11), though of a different conjugation.⁠2
כחציר═חציר Like grass. העם All people.3
1. خَضِرَ Viruit, خَضِرٌ Viridis. (Freytag, Lex. Arab. Lat.)
2. נשבה is the third person feminine part, of Kal; וישב is the third person masculine future (with ו conversive) of Hiphil.
3. The definite article is sometimes used to indicate the extension of a name to all the individuals of that class; e.g. כל עם = הָעָם all people; all individuals included in the term עם people.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

יבש – עבר במקום עתיד כמנהג, ובדברי הנבואה ברוב.
ושיבש חציר נבל ציץ וגומר, ושאמר זה על העמים שיבוא עם גוג ומגוג על כל ישראל שכולם יבלו כבלות החציר אשר על פני האדמה ושאפילו החסדים שעושים אלו עם אלו לא יועילו להם
נבל ציץ – זה וחבירו שבסמוך בשני טעמים כמו וַיָצֶץ ציץ דפרשת קרח עיין שם.
נשבה בו – הבי״ת של בו דגושה ועוד אדבר בזה בכלל אתי מרחיק בס״ד.
נבל – ענין כמישה כמו ועלהו לא יבול (תהלים א׳:ג׳).
נשבה – ענין הפחה כמו ישב רוחו (תהלים קמ״ז:י״ח).
יבש חציר – לזה יתייבשו כחציר ויבולו כציץ.
כי רוח וכו׳ – ר״ל בהפחת רוח יאבדו.
אכן – באמת העם שעם גוג יהיה כחציר וכפל הדבר להחזיק.
אכן חציר העם – חציר הוא העם של כל בשר הנזכר.
העם – אסיפה וקבוץ, ונאמר לפעמים דרך בזיון.
אכן חציר העם – יש הבדל בין אכן, אבל, אולם אמנם. אכן ואבל יורו סתירת הקודם, וההבדל ביניהם, אבל סותר דברי חברו. ואכן סותר דברי עצמו או ספק שנסתפק תחלה, אבל אדונינו המלך דוד המליך את שלמה (מלכים א א׳ ד׳), אבל בן אין לה ואישה זקן (מלכים ב ד׳ יד). אבל שרה אשתך יולדת לך בן (בראשית יח יט), סתר דברי חברו. אכן יש ה׳ במקום הזה (בראשית כח יב), אכן נודע הדבר (שמות ב׳ ט׳), אכן סר מר המות (שמואל א טז לב) כל אלה נסתפקו תחלה, אם יש ה׳ במקום הזה, אם נודע הדבר, אם יהרגנו, אכן אתה אל מסתתר (לקמן מה), אכן משפטי את ה׳ (מ״ט), אכן חליינו הוא נשא (נ״ג) וכדומה רבים מורים היתר ספק או סתירות מחשבתו הקודמת, (ויש אבל להתחלת הדבור ואין לו ענין לכאן). אולם מניח דעה הקודמת ואינו סותרה רק מוסיף בה דבר חדש, ואולם לוז שם העיר לראשונה (בראשית כ״ח), ידעתי כי הוא יהיה לעם ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו (שם מה), סלחתי כדברך ואולם חי אני (במדבר יד), אולם שלח ידך (איוב א׳), אולם אני אדרוש אל אל (שם ד), מוסיף ענין חדש ואינו מכזיב הראשונות. ואמנם אינו מוסיף דבר ולא סותר דבר, רק מענין אמונה שאומר האמן לי. האמת כן הוא, אמנם ה׳ החריבו מלכי אשור (למעלה ל״ז:י״ח), וגם אמנה אחותי בת אבי היא (בראשית כ׳), ופה מצייר המדבר בעצמו שאומר מה אקרא הלא כל הבשר חציר, סותר דבריו בעצמו, ואומר אכן לא כמו שאמרתי, כי רק חציר העם, אבל דבר אלהינו יקום, כי הגם שציירו כקול קורא וקול משיב, הכל הוא ברוח החוזה ונפשו בחזקת יד החזיון.
יבש חציר – יען שרוח ה׳ נשבה בו – ונתיבש החציר ונבל הציץ על ידי הרוח הנושב, כי כן האנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, ולמה אקרא? משיב לו הקול האחר,
אכן לא כדברך, אל תתיאש בכל זאת כי רק חציר העם – רק העם דומה כחציר ורק.
לזה1 יָבֵשׁ – יתייבשו כמו2 חָצִיר הגוי שיבוא על ישראל עִם גוג ומגוג3, נָבֵל – יִבֹּל כמו4 צִיץ – פרח5, כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ6 ובהפחת רוח יאבדו7, אָכֵן כמו8 חָצִיר יהיה9 הָעָם – הגוי הזה10, שאפילו החסדים שעושים אלו עִם אלו לא יועילו להם11:
1. מצודת דוד.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. אברבנאל.
4. מצודת דוד.
5. מצודת ציון בפס׳ קודם.
6. בעַם שְׁעִם גוג (מצודת דוד).
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. מצודת דוד.
10. וכפל הדבר לחזק (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר שהנביא אמר נתיבש החציר ונבל הציץ על ידי הרוח הנושב, כי כן האנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, ולמה אקרא? ומשיב לו הקול האחר, אכן לא כדברך, אל תתייאש בכל זאת כי רק חציר העם, רק העם דומה כחציר ואילו ״דבר אלהינו יקום לעולם״ (בפס׳ הבא).
11. אברבנאל.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ח) יָבֵ֥שׁ חָצִ֖יר נָ֣בֵֽל צִ֑יץ וּדְבַר⁠־אֱלֹהֵ֖ינוּ יָק֥וּם לְעוֹלָֽם׃
The grass withers, the flower fades; but the word of our God shall stand forever.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
מִית רַשִׁיעַיָא אֲבָדוּ עֶשְׁתּוֹנוֹהִי וּפִּתְגָמָא דְאֶלָהָנָא קַיָם לְעָלְמִין.
יבש חציר נבל ציץ – אבא תנחום אומר למה הצדיקים דומים בעולם הזה לטבלא המקובעת באבנים טובות ומרגליות וקערת ירק בתוכה נטלה הטבלא ונשפך מה שבתוכה נראה מה שבטבלא. כך נבלעו הרשעים מן העולם נראו הצדיקים שנאמר יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם אלו צדיקים שקיימו דבריו של הקב״ה. ד״א יבש חציר של אבימלך, נבל ציצו של אבימלך, ודבר אלהינו יקום לעולם וי״י פקד את שרה. רבי אחא הגדול אומר משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב והתנה עמו וא״ל בוא לך עמי ואתן לך מתנה, הלך עמו ומת אמר המלך לבנו של אוהבו אף על פי שמת אביך איני חוזר בי במתנה שאמרתי ליתן לאביך אלא בוא אתה וטול אותה, כך המלך זה הקב״ה והאוהב זה אברהם שנאמר זרע אברהם אוהבי, א״ל הקב״ה לך לך מארצך, התנה עמו שהוא נותן לו מתנה שנאמר כי לך אתננה, מת אברהם א״ל הקב״ה למשה אף על פי שמתו האבות איני חוזר בי הוי ודבר אלהינו יקום לעולם.
תיבס אג׳סאמהם תסקט מואעידהם וכלאם רבנא ית׳בת אלי אלדהר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

יבש וגו׳ – אחר היותו כחציר, יבש, ואחר היותו כציץ, הנו כנבל, רק דבר השם יקום כמו יעמד, ואין מי ישיבנו.
כי רוח י״י – והטעם הרוח שישלח נושב בחציר וייבש.
The grass withereth, etc. Since he is like grass, he will wither; since he is like the flower, he will fade away; but the word of the Lord shall stand—יעמוד═יקום1—and none will frustrate it.
רוח ה'2 The wind3 of the Lord, that is, the wind, which is sent by Him, נשבה בו Bloweth upon it, that is, upon the grass, and it becomes dry.
1. קום usually signifies to rise, expressing a momentary action; עמד to stand, expresses a lasting state. It must therefore be considered as exceptional to find the verb קום followed by the adverbial phrase for ever, or as Ibn Ezra explains, to find קום used instead of עמד.
2. This remark belongs to ver. 7.
3. A. V., Spirit.
כי כשיבש הציץ בלא עתו אבל זרע החציר, כן דבר האדם ומבטחו מגיד ומראה לרעהו להטיב לו, ויכזב ויתנחם וטובתו בטילה. אבל דבר אלהינו קיים לעולם – כשם שהוא קיים לעולם. ועל כי פי דבר י״י מוסב.
יבש – כפל עוד הענין לחזק הענין.
ודבר אלהינו – שדבר על יד נביאיו.
ודבר אלהינו יקום לעולם – יש לשאול כי כמה דברים ממנו ית׳ חזרו, וכל שכן יעוד מות חזקיה שהיה זה קרוב, ואלו שאלות עצומות והכל אוצר י״י יבוא.
ושכפל שני פעמים יבש חציר נבל ציץ לחזק את הענין. ואני אחשוב שרמז הנביא בזה שיעמוד זמן ארוך שתפסק הנבואה והנביאים לא ימצאו חזון מהשם מפני היותם בחוצה לארץ ובגלות והשכינה נסתלקה מבית המקדש שמשם היה מקור הנבואה, כי הנה כל מי שנבא לא נבא אלא בה או בעבורה כמו שזכר החבר אל הכוזר ולכן אמר כאן שבזמן הגאולה הרוח הנבואיי יחול בנביאים כימי קדם וזהו קול אומר קרא שיקומו הנביאים ויקראו נבואותיהם בקול רם (איוב כט, ד) בסוד אלוה עלי אהלי ושהנביא יאמר מה אקרא כל הבשר חציר רוצה לומר מה אקרא ומה אנבא לישראל כיון שכולם כבר שוללו מכל מעלה וכבוד והם כמו החציר, וכל המצות והמעשים הטובים שהם עושים בגלות לא יועילו להם להביא גאולתם והוא אומרו כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה וביאר אופן הדמיון ההוא באומרו יבש חציר נבל ציץ שהם ומעשיהם כולם יבשים וכלים מאיליהם, כי רוח ה׳ נשבה בו רצה לומר לפי שרוח חרון הקדוש ברוך הוא וגזרתו נשבה בעמו ולכן הם כלים בחציר השדה, ומה להם אם כן לנבואה כי בהיותם כלים ונפסדים לא יראו עוד בטובה והוא אומרו אכן חציר העם והיתה תשובת השם יתברך אליו יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם רוצה לומר אף על פי שיבש חציר נבל ציץ כמו שאמר׳ הנה דבר אלהינו יקום לעולם ולא יבאו לידי כלייה כי עתידים הם להגאל עכ״פ, הנה התבאר מזה שאין ייתור בפסוקים האלה והותרה בזה השאלה השלישית.
[יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ]. וישיב הקול1, אכן אמת הוא שהעם חָצִיר2 ושיָבֵשׁ החָצִיר כדברו3, ואף על פי כן, דְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לשארית נחלתו4:
1. אותו הקול האומר לקרוא לתשובה, בפסוק הקודם.
2. כמאכל בהמה אשר אין לו ערך.
3. שכאשר באה צרה עוזבים גם את המצוות המעשיות.
4. דבר ה׳ שהבטיח לגאול אותנו (כמבואר פסוק ה), יקום ויתקיים לישראל הנקראים ׳שארית נחלתו׳ (מיכה ז יח). וראה להלן (מד ג) שהאריך לבאר איך יזכו גם הנחשבים לחציר לשפע של תורה ונבואה.
יבש חציר – העם הזה יתייבש כחציר ויכמוש כציץ וכולם יאבדו ודבר ה׳ שהבטיח על ידי הנביאים יתקיים לעולם ולא יוכלו לבטל דבריו.
יבש חציר – זה החציר שאליו המשלנו האדם, הוא מתיבש.
יקום לעולם – שרש קום נופל על קיום הדבר וצאתו לפעל.
יבש חציר וציץ יבול – אבל דבר אלהים והבטחתו יקום לעולם, כמ״ש אנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, אבל וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראיו, ואם דורות רבות יעברו ולא יזכו לישועה, דבר ה׳ תקום בהכרח ועת הקצוב לא יאחר, (ויש הבדל בין יבש ובין נבל – כי יבושת העשבים הוא בסוף הקיץ במועדם, ונבילתם הוא פסיקת כח הצומח וחולשתו גם בעודהו באבו ויש הבדל בין חציר ובין ציץ, כי החציר מתיבש בכלות עתו, ולא יבול לפני זמנו, אבל עתו כלה ומתיבש מהר, והציץ הצץ מעצמו נובל ונלאה גם בעודנו באבו. וכבר בארו החוקרים כי הדבר שנבטח עליו צריך שימצאו בו שני תנאים שהם החוזק וההתמדה, ולעומת זה אמר. א הלא כל הבשר חציר ויבש חציר במהרה ולא יארך ימיו וכן אנוש כחציר ימיו מעטים ולא ימשכו, ואין בו תנאי ההתמדה ב גם בעודנו חי הלא כל חסדו כציץ השדה נבל ציץ כי אין בו חוזק וקיום, ואיך נבטח מצדו שיגאל והשיב לו אכן חציר העם, רק יבש חציר נבל ציץ. אבל דבר אלהינו נמצא בו שני התנאים א יקום שנמצא בו הקיום והחוזק ב לעולם שנמצא בו ההתמדה לנצח) ולכן על הר גבוה עלי לך, כי אין לך לירא שלא יתקיים דבר ה׳.
העם הזה1 יָבֵשׁ – יתייבש כמו2 חָצִיר, נָבֵל – יכמוש כמו3 צִיץ4 וכולם יאבדו5, וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ שהבטיח על ידי הנביאים6 יָקוּם – יתקיים7 לְעוֹלָם ולא יוכלו לבטל דבריו8, ולא יבואו ישראל לידי כלייה כי עתידים הם להיגאל על כל פנים9, ואין לך לירא שלא יתקיים דבר ה׳, לכן10:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. וכפל הדבר לחזק הענין (רד״ק, אברבנאל). ויש הבדל בין יבש ובין נבל, כי יבושת העשבים היא בסוף הקיץ במועדם, ונבילתם היא פסיקת כח הצומח וחולשתו גם בעודהו באיבו, ויש הבדל בין חציר ובין ציץ, כי החציר מתייבש בכלות עיתו ולא יבול לפני זמנו, אבל בכלות עיתו מתייבש מהר, והציץ הצץ מעצמו נובל ונלאה גם בעודנו באיבו. והיות שכדי לבטוח בדבר צריך שיהיו בו שני תנאים, חוזק והתמדה, ולעומת זה אמר הלא כל הבשר חציר ויבש חציר במהרה ולא יאריך ימיו, וכן אנוש כחציר ימיו מעטים ולא ימשכו ואין בו תנאי ההתמדה, וגם בעודנו חי הלא כל חסדו כציץ השדה נבל ציץ כי אין בו חוזק וקיום, ואיך נבטח מצידו שיגאל. והשיב לו אכן חציר העם יבש חציר נבל ציץ, אבל דבר אלהינו נמצאים בו שני התנאים, הקיום והחוזק, וההתמדה לנצח (מלבי״ם).
5. מצודת דוד.
6. רד״ק, מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. אברבנאל.
10. מלבי״ם.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ט) עַ֣ל הַר⁠־גָּבֹ֤הַּ עֲלִי⁠־לָךְ֙ מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם הָרִ֙ימִי֙ אַל⁠־תִּירָ֔אִי אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
O you that tell good tidings to Zion, get up into the high mountain. O you that tell good tidings to Jerusalem, lift up your voice with strength. Lift it up, do not be afraid. Say to the cities of Judah, "Behold your God!⁠"
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
עַל טוּר רָם סַקוּ לְכוֹן נְבִיַיָא דִי מְבַשְׂרִין לְצִיוֹן אֲרִימוּ בְחֵילָא קָלְכוֹן דִי מְבַשְׂרִין לִירוּשְׁלֵם אֲרִימוּ לָא תִדְחֲלוּן אֲמָרוּ לְקִרְוַיָא דְבֵית יְהוּדָה אִתְגְלִיאַת מַלְכוּתָא דֶאֱלָהָכוֹן.
אצעדי עלי ג׳בל שאמך׳ יא מבשרהֿ ציון וארפעי צותך בקוהֿ יא מבשרהֿ ירושלם ארפעיה ולא תכ׳אפי וקולי לאהל קרי יהודה הוד׳א רבכם.
... [המנהיג אותם] בנועם [כרועה. ובכוחו יקבץ המשולים בטלאים] הנשואים [בחיק. וינהל הדומים לעלות מן הצאן]. אפשר... שכוונתו בזה... במקומות הרמים וכי... בדבור הנמסר... ההרים... האומות... ההרהורים אפשר שיעלה בדעתנו... ובגלות שנאמר: אם נתבשרנו במה שהבטיחנו האל בדבר המלך הנעלה [והכנעת] כל האומות תחת ידינו [קיים חשש] שיעשו בנו כמו שעשה פרעה, כשאמר הבה נתחכמה לו וגו׳ (שמות א׳:י׳) ושאר הפרשה, וישמידנו קודם שנמלוך. בגלל סיבה זו חיזק לבנו ואמר הרימי אל תיראי... אחריהם.
הנה מחצית מכלל האומות... מה שהבטיח לנו האל, ואין אנו יראים מהם. וכן לא יוכלו לנו. ואמרו מבשרת, רמז לכלל האומה, כי מקצתנו מבשר למקצתנו ומטיף לו לגלות סבלנות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

מבשרת ציון – נבייא דמבסריןא לציון, ובמקום אחר הוא אומר: רגלי מבשר (ישעיהו נ״ב:ז׳). זכו – קל כזכר, לא זכו – תש כנקבה, ומאחר פעמיו עד הקץ.
א. כן בכ״י לוצקי 778, ברלין 122, וכן בתרגום. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, אוקספורד 34, וטיקן 94: ״דמבשרין״.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

O herald of Zion Heb. מְבַשֶּׂרֶת. The prophets who herald Zion. [This is the feminine form.] Elsewhere (infra 52:7), he says, "the feet of the herald (מְבַשֵּׂר).⁠" [This is the masculine form.] This denotes that if they are worthy, he will be as swift as a male. If they are not worthy, he will be as weak as a female and will delay his steps until the end.
וממה שראיתם שקיימתי אבטחותיי לשעבר על גאולה ראשונה, תדעו ותאמינו לי שאקיים אבטחותיי שהבטחתי אתכם לגאול אתכם מגלות אחרון. הדא הוא דכתיב: על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכוח קולך – שישמעו לקולך.
הרימי אל תיראי – שלא אקיים אבטחתי ונמצאו דברייך דברי כזב, שהרי דבריא יקום לעולם (ישעיהו מ׳:ח׳), כי אל אנכי ולא איש (הושע י״א:ט׳) שיאמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה (במדבר כ״ג:י״ט).
א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פריס 163: ״דבר אלהינו״.
עלמבשרת ציון – הטעם על עדה ולא נקבה ממש.
מבשרת That bringeth good tidings. The feminine is used because עדה the congregation1 is to be supplied, but not because it signifies a female person.
1. That is, the congregation of Zion or Israel.—This remark is directed against the Midrash explanation, quoted by Rashi, that sometimes the masculine form מבשר is used, sometimes the feminine מבשרת, to indicate that the good news will come either quickly, with vigour, as a man is used to go, if the Israelites will deserve it by a virtuous life, or slowly, without energy, like a woman, if the Israelites should fail to deserve it.
ולפיכך: על הר גבוה עלי לך – להיות מבשרת ציון – כלומר נביאי ציון וירושלם.
הרימי בכח קולך – ולא כדובר כזב, שבוש הוא להרים קולו, אלא הרימי קולך לבשר.
אל תיראי – שלא יתקיימו דבריי בבשורתך, כי ודאי יתקיימו. לפיכך יהיה לך פתחון פה לך לבשר.
אמרי לערי יהודה – הנהרסות ויושבות בדד מיושביהן הנה אלהיכם – הוא שאמר: למעלה ונגלה כבוד י״י וגו׳ (ישעיהו מ׳:ה׳).
על הר גבוה – דרך משל, כי מי שרוצה להשמיע קולו עולה במקום גבוה, ולפי שירושלם היא עיקר ארץ ישראל וכן ציון כי שתיהן עיר אחת, לפיכך שם אותן בדברי הנבואה כאלו הן מבשרות שאר הערים.
ופירוש: מבשרת ציון – את ציון המבשרת, וכן: מבשרת ירושלם.
אל תראי – אל תפחדי מלבשר ולאמר לערי יהודה הנה אלהיכם כי על כל פנים יבא, ר״ל כבודו, שישוב לירושלם, ומה שזכר יהודה – בעבור ירושלם, ועוד כי המלכות ליהודה.
עלי לך מבשרת – אין הכרח שתהיה אשה, אבל יותר ראוי שיהיה איש וזכר.
ואומרו על הר גבוה עלי לך הוא מה שצוה ראשונה באומרו קול אומר קרא כי הנביא היה ממאן ללכת בשליחותו ונבואתו בראותו ישראל מוכנים אל הכלייה וההפסד הנמרץ והבטיחו הקול שעל כל פנים יקום דבר השם ונבואתו וצוהו שלכן ישמיע נבואתו בפרסום ובקול גדול כמו המבשר העולה על הר גבוה להרים קולו ולהשמיע אותו למרחוק, ואמר עלי לך מבשרת ושאר הדברים כולם בלשון נקבה כנגד הנבואה שהיא תבא לבשר את ציון וירושלם בגאולתם, ועליה אמר הרימי אל תיראי רוצה לומר אל תפחדי שמא תכזב הבטחתך, והמפרשים אמרו שירושלם וציון שהיתה עיקר המלכות תהיה המבשרת לכל ערי יהודה שקרובה ישועתם לבוא, וכל זה דבור המשליי לפרסום התשועה והגאולה וזכר ערי יהודה ולא ערי ישראל לפי שעיקר המלכות יהיה לבית יהודה כי מלך אחד ימלוך עליהם מבית דוד, והבשורה היא אומרו הנה אלהיכם וגומר רצה לומר עם היות שעד עתה אלהיכם הסתיר פנים מכם הנה עתה בא יבא ויושיעכם וזהו הנה אלהיכם כלומר הנה הוא בא לשכון בתוככם.
[עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ] מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן. מביאת המשיח: [הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת] יְרוּשָׁלִָם. המזומנין אליה1: אַל תִּירָאִי. שיגרום החטא2:
1. הוא ע״פ לשון הגמרא בב״ב (עה:): ׳מאי ועל מקראיה, אמר רבה א״ר יוחנן, לא כירושלים של עולם הזה ירושלים של עולם הבא, ירושלים של עולם הזה כל הרוצה לעלות עולה, של עולם הבא אין עולין אלא המזומנין לה׳, וכמו שכתוב ביואל (ג ה) ׳והיה כל אשר יקרא בשם ה׳ ימלט כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה׳ ובשרידים אשר ה׳ קורא׳. אך לעיל (לז כב) מבואר ש׳בת ציון׳ הם הצדיקים, ו׳בת ירושלים׳ - המון העם. [וראה מה שביארנו שם שבתוך ירושלים העיר הגדולה היתה עיר קטנה ושמה ׳ציון׳, שבה ישבו המלך ועבדיו, ולכן ׳ציון׳ רומז לצדיקים, ו׳ירושלים׳ לשאר העם]. ונראה שדווקא ׳בת ירושלים׳ מרמז להמון, ואילו ׳ירושלים׳ לבד הם הצדיקים המזומנים לשבת בירושלים. ואם כן יש לפרש כוונת רבינו כאן ש׳מבשרת ציון׳ – המבשר על המשיח שמושבו בציון שהיא קרית המלוכה, ׳מבשרת ירושלים׳ – שמבשר לצדיקים, ושוב ׳אמרי לערי יהודה׳ – המון העם שאינם זוכים להיות מיושבי ירושלים לעתיד.
2. כאשר יבוא הזמן, אין להתיירא יותר שיגרום החטא לדחותו. ולעיל (לג כד) כתב רבינו: ׳וּבַל יֹאמַר לעתיד לבוא חָלִיתִי, ׳יגרום החטא׳ [כי העם] נְשֻׂא עָוֹן, כי אסלח לאשר אשאיר׳. וראה לעיל (לז ל), ומה שצויין שם.
על הר גבוה – להשמיע הקול למרחוק.
מבשרת ציון – עדת הנביאים המבשרים הגאולה לציון.
אל תיראו – להרים קול בחושבך פן תמצא מכחש ומשקר.
הנה אלהיכם – בא המקום לגאול אתכם.
מבשרת ציון – דרך משל, כי היה המנהג אצל הקדמונים שתהיינה הנשים מביאות הבשורות הטובות, כמו המבשרות צבא רב (תהלים ס״ח:י״ב) (Lowth).
הנה אלהיכם – הנה הוא בא.
מבשרת ציון – מצייר כי ציון עצמה תהיה המבשרת, וכן ירושלים, ואמר את ציון המבשרת עלי על הר גבוה, ואת ירושלים המבשרת הרימי בכח קולך, ואל תיראי פן לא יבא הדבר שאת מבשרת כי בודאי יבא, ולא זאת אף גם אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם כאילו תראה מקומו באצבע על דבר שכבר באה ונהייתה, (וכבר בארתי בכ״מ כי ציון שם היה מושב המלך והסנהדרין ומקום המקדש, וירושלים שם ישבו ההמון, ציון תבשר כי השיב שכינתו לציון והמלכות והכהונה, ולכן המליץ בו על הר גבוה עלי לך, וירושלים תבשר קיבוץ גלויות, ולכן המליץ בה הרימי בכח קולך שישמעו נידחים ויתקבצו מארבע רוחות השמים).
כדי להשמיע את הקול למרחוק1, עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ2 מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן!3, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם! הָרִימִי אַל תִּירָאִי מלהרים קול4 ומלבשר5, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה6 הִנֵּה על כל פנים7 אֱלֹהֵיכֶם8 בא לגאול אתכם9:
1. מצודת דוד.
2. ודרך משל נאמר, כי מי שרוצה להשמיע קולו עולה למקום גבוה (רד״ק).
3. הם עדת הנביאים המבשרים את הגאולה לציון (מצודת דוד). כאן אמר ״מבשרת״ בלשון נקבה ולקמן הוא אומר (נב, ז) ״רַגְלֵי מְבַשֵּׂר״ בלשון זכר, לרמז שאם זכו קל כזכר, ואם לא זכו תש כנקבה ומאחר פעמיו עד הקץ (רש״י). רד״ק מבאר כי ״מבשרת ציון״ ו״מבשרת ירושלים״ פירושן שציון וירושלים היא המבשרת, ולפי שירושלים היא עיקר ארץ ישראל וכן ציון כי שתיהן עיר אחת, לפיכך שם אותן בדברי הנבואה כאילו הן מבשרות לשאר הערים. ומלבי״ם מבאר כי ציון היא מקום מושב המלך והסנהדרין ומקום המקדש, וירושלים שם ישבו ההמון, ציון תבשר כי השיב שכינתו לציון ושבו המלכות והכהונה, ולכן המליץ בו על הר גבוה עלי לך, וירושלים תבשר על קיבוץ גלויות, ולכן המליץ בה הרימי בכח קולך שישמעו נידחים ויתקבצו מארבע רוחות השמים.
4. בחושבך פן תמצא מכחש ומשקר (מצודת דוד).
5. רד״ק.
6. מה שהזכיר את יהודה זה בעבור ירושלים, ועוד כי המלכות ליהודה (רד״ק).
7. רד״ק.
8. רצונו לומר כבודו שישוב לירושלים (רד״ק).
9. מצודת דוד.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(י) הִנֵּ֨ה אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙יֱ⁠־הֹוִה֙ בְּחָזָ֣ק יָב֔וֹא וּזְרֹע֖וֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ הִנֵּ֤ה שְׂכָרוֹ֙ אִתּ֔וֹ וּפְעֻלָּת֖וֹ לְפָנָֽיו׃
Behold, Hashem God will come as a Mighty One, and His arm will rule for Him. Behold, His reward is with Him, and His recompense before Him.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
הָא יְיָ אֱלֹהִים בִּתְקוֹף מִתְגְלֵי וּתְקוֹף דְרַע גְבוּרְתֵּהּ שַׁלְטָא קֳדָמוֹהִי הָא אֲגַר עָבְדֵי מֵימְרֵהּ עִמֵהּ דְכָל עוֹבָדֵיהוֹן גְלַן קֳדָמוֹהִי.
הנה י״י אלהים בחזק יבא – על עובדי אלילים אבל לישראל הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, וכן אמר דוד תסתיר פניך יבהלון אלו הרשעים אבל הצדיקים תשלח רוחך, וכן דור המבול וימח את כל היקום, ובצדיקים ויזכור אליהם את נח, וכן במצרים ימינך י״י נאדרי בכח ימינך י״י תרעץ אויב.
הו אללה רב אלעאלמין יאתיכם בשדהֿ אמר וקדרתה בסלטאן הוד׳א אג׳רכם ענדה ות׳ואבכם בין ידיה.
ואחר שאמר אלהיכם (ישעיהו מ׳:ט׳) אמר ה׳ אלהים במשמעות שהוא אל ושהוא ריבון העולמים ובחר בכם לעם סגולה.
נכון יהיה לפרש דיבורו הנה שכרו אתו כרמז לתענוגות ימות המשיח.
ופעולתו ירמוז בו לגמול בעולם הבא. כי פעולה גם כן שם לשכר, כמו שאמר על נבוכדנצר: פעולתו אשר עבד בה נתתי לו את ארץ מצרים (יחזקאל כ״ט:כ׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בחזק יבא – להפרע מן האומות.
הנה שכרו – מזומן אתו לצדיקים.
ופעולתו – שכר פעֻלה שעליו ליתן להם.
shall come with a strong [hand] to mete out retribution upon the heathens. ([Mss. read:] Upon the nations.)
behold His reward is with Him It is prepared with Him for the righteous.
and His recompense [lit. His deed,] the recompense for the deed, which He is obliged to give them.
ע״א: ופעולתו לפניו – לפני וטרם שיעבור הצדיק, מזומן שכר פעולה זו למעלה ליתן למשעבדה. (כ״י אוקספורד אופ׳ 34 עם החתימה ״יוסף״)
הנה י״י אלהיםא בחזק יבא וזרועו מושלה לו – ולא כבשר ודם שצריך סיוע.
הנה שכרו אתו – לשלם שכר טוב לצדיקים לאשר משפטו פעלו. אינו צריך לומר: אין לי מה לשלם שכר, כבשר ודם שהן קצרי יד.
א. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 הושמט: ״אלהים״.
הנהבחזק יבא – תואר היד כי ימצא על לשון זכר כמו והנה בו מגילת ספר (יחזקאל ב׳:ט׳).
הנה שכרו – שיתן שכר לחוכי לו וככה פעלתו פעולת שכיר, והטעם שכר הפועל, ולפי דעתי שזה הטעם איננו דבק עם הפרשה, רק הוא אומר שאיננו כמבקש שכר, והטעם איננו כרועה שכיר, על כן אחריו
בחזק With strong hand, יד hand is to be supplied; as to the use of יד as a masculine noun, comp. Ez. 2:9.⁠1
שכרו His reward, that is, the reward which He will give to him that hopes for Him.⁠2 ופעלתו And his wages. Comp. פעלת שכיר the wages of him that is hired; פעלה lit. work signifies also the wages for the work.—I think that this explanation is not supported by the context, and that the sense of the sentence is: God does not ask for any wages ; He is not like a hired shepherd, but כרעה עדרו (next verse) like one, that feeds his own flock.
1. חזק is an adjective; the noun, which is to be qualified by this attribute, must be supplied.
2. The phrase his reward admits of two meanings; namely, 1, the reward which he gives; 2, the reward which he receives. The first explanation, though introduced anonymously, is not Ibn Ezra's own opinion; he rejects it and replaces it by another, which is based on the second meaning of his reward.
וחוזר לפרש הנה אלהיכם (ישעיהו מ׳:ט׳)הנה י״י אלהיכם בחזקה יבאחזק – שם דבר, כמו רוח גדולה וחזק.
הנה שכרו – ושבחו שהשביח בצאנו כשזרעם בעמים נוהג אותו מגלות למלא ירושלם צבאה.
ופעולתו – שפעל ונשתכר בם מנהיג לפניו.
הנה י״י בחזק יבא – ביד חזק, כי לא יצטרך ליד אחרת אלא ידו החזקה.
וזרועו משלה לו – ר״ל לעצמו, היא תעמוד לו למשול בעמים. ותואר היד בחזק שהוא לשון זכר, כי ימצא לשון זכר, כמו: והנה בו מגלת ספר (יחזקאל ב׳:ט׳).
שכרו – שיתן לבוטחים בו בגלות.
ופעלתו – שכר פעלה לפעלי אמת, והנה היא פעלתו ופעלתם, וכן: נסכתי מלכי (תהלים ב׳:ו׳), מלכי מקדם (תהלים ע״ד:י״ב), בבית תפלתי (ישעיהו נ״ו:ז׳), שמעתי את תפלתיך (מלכים א ט׳:ג׳), והדומים להם. וחסרון שכר מפעלתו – כמו: לא תלין פעלת שכיר (ויקרא י״ט:י״ג) – ר״ל שכר פעלת שכיר.
בחזק – בכח חזק.
הנה שכרו אתו – דרך לשון בני אדם כי מי שהוא פרוע משכרו, הוא עושה פעולתו בזריזות גדול, אם הוא איש אמונים, לפי שמה שיצא לפעל יותר בטוח ממה שיצא.
ופעלתו – כמו שהיא, כלומר הפעלה שהוא ראוי לעשותה, הנה היא לפניו ובין ידיו, ואינו צריך לחפשה.
ואמנ׳ אומרו עוד הנה ה׳ אלהים בחזק יבא אפשר לפרש בי״ת שני בחזק שהוא בית הכלי כאלו אמר ביד חזקה יבא ולכן סמך אליו וזרועו משלה לו או תהיה בי״ת בחזק במקום ה״א וכבר הביא רבינו יונה השמוש הזה, והביא מהם כשמחה בקציר כי היום יקדש בכלי אם עוד רבות בשנים לראותכם בדרך ויהי בדבר הזה לחטאת ירבעם והוא שמוש אמתי, ויאמר הכתוב בזה הנה ה׳ אלהים בחזק יבא והוא על דרך הוא יבא ויושיעכם (ישעיה לה, ד) ואמר וזרועו משלה לו להגיד שעם היות בגלות וכציץ השדה שאין בהם כח להלחם באויביהם שהנה זרועו של הקב״ה מושלה לו והוא ילחם להם והוא על דרך ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך ותושע לי זרועי וגו׳ (ישעיה סג, ו), וכנגד הנקמה שיעשה באויביו אמר הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו כלומר שהוא יתברך מבלי אמצעי יחרימם כמו שהיה ענין מכת בכורות, אמנם לישראל יקבץ נפוצותם בחמלה רבה ולטוב ההנהגה בקבוץ הגליות מפה ומפה אמר שלא יטרידם בקיבוצם ומהלכם
[הִנֵּה ה׳] בְּחָזָק [יָבוֹא]. ברוח גדול וחזק1 ליפרע מעוברי רצונו: וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ. הוא דיין הוא בעל דין2: שְׂכָרוֹ אִתּוֹ. לקיים דבר הפסק דין לצדיקים [בעיון]⁠3 בלתי א⁠[מצעי]⁠4 באור פניו5: וּפְעֻלָּתוֹ. להמון מקיימי מצוות6: לְפָנָיו. באמצעי, בלי איחור7:
1. שאר המפרשים פירשו ביד חזקה. ואולי כוונת רבינו ללשה״כ במלכים א׳ (יט יא) ׳והנה ה׳ עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים׳.
2. ע״פ אבות (פ״ד מכ״ב) שה׳ ׳הוא הדיין הוא עד הוא בעל דין׳, ובהמשך שם ׳והוא עתיד לדון׳. והמלבי״ם פירש: ׳זרועו מושלה לו - ממשלתו אינה תלויה בדעת אחרים וכח חיילותיו, רק בזרועו הנטוייה וכוחו הגדול בעצמו׳.
3. לעומת שאר מקיימי המצוות המעשיות בלבד.
4. מחוק ומוסתר בשוליים והושלם מהשערה, לעומת מה שכתב לגבי ההמון ששכרם יהיה ׳באמצעי׳, וכמו שמצינו הרבה פעמים בפירושי רבינו ששכר הצדיקים הוא שתהיה עליהם השגחת ה׳ בלתי אמצעי, ובכך ייהפכו להיות נצחיים. וזה פירוש ׳שכרו אתו׳, שהשכר לצדיקים הוא בהיותם אתו באור פניו ללא אמצעי. וראה בהערה הבאה.
5. בבמדבר (ו כו) כתב רבינו: ׳יאר ה׳ פניו אליך - לחיי עולם, כענין כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים וגו׳ (תהלים לו י), וכאמרם (ברכות יז.) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ומתענגים מזיו שכינה׳. ובלשון הכתוב בברכת כהנים בהמשך ׳וישם לך שלום׳, פירש שעל ידי השראת השכינה שמלך השלום יאר פניו אלינו, נשיג חיי נצח שהוא השלום. וזהו ׳שכרו אתו׳, ששכר הצדיקים יהיה להיות ׳אתו׳, באור פני מלך חיים. [ובפרשת בחוקתי פירש רבינו על העתיד לבוא: ׳ובכן יהיה נצחיות מציאותכם ממני בלתי אמצעי וכמו שהוא לשאר הנבדלים הנצחיים בהיותכם אז בצלמי כדמותי, כמו שהיתה הכוונה בבריאת האדם ובמתן תורה׳. ומעלה זו הבטיח ה׳ לאברהם, כמו שכתב רבינו בפירושו לבראשית (יז ז-ט) ׳להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך - לייחד שמי עליכם בלתי אמצעי כמו שהוא מתייחד על כל הנצחיים, כאמרו (קהלת ג יד) כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם, כי אמנם הנפסדים, באשר הם נפסדים, אינם פעולתו בלתי אמצעי, אמר אם כן שבהקמת הברית ושמירתו יהיו הוא וזרעו נצחיים באיש לפניו׳. וראה בכוונות התורה: ׳השמחה הראויה לייחס אל העצם השכלי הנקרא ׳אלהים׳ בהשיגו חיי עולם, אשר הוא אז בלי ספק בלתי צריך להשגת שום תאווה גשמית, היא בהשיגו שלימות באור פני מלך׳].
6. המון העם המקיימים מצוות מעשיות, אך אינם מעיינים ואינם באים לידי אהבה ויראה. [ואולי דייק מלשון ׳פעולתו׳ - שהוא שכר הפעולה, שהוא המעשה, ולא העיון השכלי].
7. למקיימי המצוות המעשיות בלבד יהיה השכר על ידי אמצעי, שלא יזכו להארת פנים כצדיקים, אך שכר זה יהיה ׳לפניו׳ – מוכן ומזומן, ויקבלו אותו תיכף.
משלה לו – למ״ד של לו רפה.
בחזק – בכח ובגבורה.
וזרועו משלה לו – ר״ל לא יהיה צריך לעזרת זולתו.
שכרו אתו – שכר המעשה מזומנת עמו לשלם לכ״א כגמולו.
ופעולתו – שכר הפעולה מזומנת לפניו והוא כפל ענין במ״ש.
בחזק יבא – במדת אל חָזָק, כלומר יתראה כחזק. ודומה למליצה הזאת וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי {שמות ו׳:ג׳}, במדת אל שדי. ודומה לזה שמוש מלת en בלשון צרפת.
משלה לו – מלת לו נראית יתרה, כמו על הר גבוה עלי לך {ישעיהו מ׳:ט׳}, לֵךְ לך {בראשית י״ב:א׳}, ברח לך {בראשית כ״ז:מ״ג}, ויש במשמעה תמיד להנאתו ולטובתו, מושלה לו, מושלה בצריו כחפצו.
הנה שכרו אתו – מצייר את האל כמלך השב מנצחון המלחמה, ומשלם שכר טוב לאנשי חילו אשר עָבדו באמונה ובגבורה (רוזנמילר).
ופעלתו – השכר נקרא פעֻלה, כמו לא תלין פעולת שכיר אתך (ויקרא י״ט:י״ג), וכן למטה (מ״ט:ד׳) אכן משפטי את ה׳ ופעלתי את אלהי, וכן השם פֺעַל כמו ברעהו יעבוד חנם ופעלו לא יתן לו (ירמיהו כ״ב:י״ג).
פעלתו – יבא על השכר או על הפעולה בעצמה, כי לא יבינו אל פעולת ה׳.
הנה – מוסיף להוכיח כי המבשרת אין לה להתירא פן לא יקיים ה׳ את דברו, כי שלא יקים ה׳ את דברו, לא יצוייר רק בשני פנים, והוא או בחסרון היכולת, או בחסרון הרצון וכ״ז לא יצוייר אצל ה׳, ומבאר כי העדר היכולת לא יהיה רק בשני פנים.
א. בשימצא להמבטיח לאות ופסיקת הכח לשלא יוכל לקיים ההבטחה, אבל הנה ה׳ אלהים בחזק יבא
ב. יצויר כי המלך המבטיח אל עם לעזרם לא יוכל לקיים הבטחתו אם לא יסכימו עמו שרי צבאותיו וגדודיו, וזה לא ימצא אצל ה׳ כי זרעו משלה לו ממשלתו אינו תלוי בדעת אחרים וכח חיילותיו רק בזרועו הנטויה וכחו הגדול בעצמו, וכן השתנות הרצון מרוצה ללא רוצה לא יצוייר ג״כ רק באחד משני פנים:
א. אם המבטיח לעזור ולהציל היה מקוה להשיג שכר בעבור זאת, ועתה אינו צריך אל השכר, או מקוה שכר יותר גדול משכנגדו, או אין יד הנעזר משגת לתת שכרו שאז ישתנה רצונו ולא ישמור הבטחתו, אומר הן זה לא יצוייר אצל ה׳ כי הוא לא יקוה שכר משום בריה רק הנה שכרו אתו – לא מזולתו.
ב. אם המבטיח לא קוה אל שכר, אבל הבטיח להציל ולעזור בעבור שהפעולה עצמה מצאה חן בעיניו, או טובה לפניו, ויוכל להיות שבהמשך הזמן ישתנה הענין, ולא ירצה לעשות הפעולה הזאת, משיב כ״ז יצוייר בהכרח אצל בני אדם העוזרים והמבטיחים, אבל ה׳,
פעלתו לפניו מכבר, כי בעת שהבטיח כבר פעל ועשה, כי נפשו אותה ויעש, הוא הבטיח ומאז כבר עמד הדבר לפניו, כאילו כבר נעשה באופן שלא יצוייר השתנות אצלו כלל.
הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק – בכח ובגבורה1 וביד חזקה2 יָבוֹא להפרע מן האומות3, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ – לעצמו4, הִנֵּה שְׂכָרוֹ – שכר המעשה לשלם לכל אחד כגמולו5 אִתּוֹ – מזומן עימו6 לשלם לצדיקים7, וּשכר8 פְעֻלָּתוֹ – שיתן לפועלים פעולת אמת9 מזומן10 לְפָנָיו בלי איחור11:
1. מצודת דוד.
2. אבן עזרא, רד״ק.
3. רש״י.
4. רד״ק. רצונו לומר שלא יהיה צריך לעזרת זולתו (מצודת דוד), והוא הדיין והוא בעל הדין (ר״ע ספורנו).
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. רש״י. אבן עזרא ביאר לשלם למחכים לו. ורד״ק מבאר לבוטחים בו בגלות.
8. רש״י, מצודת דוד.
9. רד״ק.
10. מצודת דוד.
11. ר״ע ספורנו. והוא כפל ענין במה שכתב (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר כי אצל ה׳ אין לירא שמא לא יקיים הבטחתו, כי אצל בן אדם המבטיח לעזור יתכן כי לבסוף ישתנה הענין ולא ירצה לעשות הפעולה, אולם ה׳ פעולתו לפניו, כאילו מה שהבטיח כבר עמד לפניו וכבר נעשה באופן שלא יצוייר השתנות אצלו כלל. ובמדרש, ״הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא״ על עובדי אלילים, אבל לישראל ״הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו״, וכן אמר דוד (תהלים קד, כט) ״תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן״ אלו הרשעים, אבל הצדיקים (שם פס׳ ל) ״תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן״, וכן דור המבול (בראשית ז, כג) ״וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם״, ובצדיקים (בראשית ח, א) ״וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ״, וכן במצרים (שמות טו, ו) ״יְמִינְךָ יְהוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְהוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב״ (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יא) כְּרֹעֶה֙ עֶדְר֣וֹ יִרְעֶ֔ה בִּזְרֹעוֹ֙ יְקַבֵּ֣ץ טְלָאִ֔ים וּבְחֵיק֖וֹ יִשָּׂ֑א עָל֖וֹת יְנַהֵֽל׃
Even as a shepherd that feeds his flock, that gathers the lambs in his arm and carries them in his bosom and gently leads those that give suck.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
כְּרָעַיָא דְעֶדְרֵהּ רָעֵי בְּדַרְעֵהּ מַכְנַשׁ אִמְרִין וּבְחֵינֵהּ מְסוֹבַר רַכִּיכִין מֵינִיקָתָא בְּנִיחַ מְדַבָּר.
וירעא אלשביהי אלקטוע מנכס ברפק כראע ובקדרתה יג׳מע אלממת׳לין באלחמלאן אלמחמולין פי אלחג׳ר ויסוק נט׳איר אלשואיל מן אלגנם.
ומה ראה [האל] בחכמתו שפתח את הנחמות, בנעימותו באומתו – כניהול הרועה לצאנו – מכל שאר האומות החזקות והנכבדות? על כך נאמר שהקרוב ביותר בעניין זה הוא: כיון שהשליח הראשון היה משה רבינו ולו נמסר ניהול בעלי חיים לא⁠־מדברים, כאמרו: ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו (שמות ג׳:א׳). אח״כ מינה אותו אלהים להנהיג בעלי חיים מדברים, כאמרו: נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן (תהלים ע״ז:כ״א). מאותו זמן נתכנתה האומה צאן, ומנהיגה – רועה. ונתחזק דבר זה ונתבסס כשנתמנה דויד לתפקיד. והיה מנהגו גם כן ... כמו שתיאר... הפרשה... וכמאמר... ופרשת רעה [את צאן ההרגה (זכריה י״א:ד׳) עד סופה]. הכל על דרך רעייה ראשונה של משה בן עמרם כפי שהקדמתי.
ועל פיה אמר האל כאן: למרות כוחי ושלטוני וגדלותי, כמאמר הכתוב בחזק יבוא וזרועו מושלה לו (ישעיהו מ׳:י׳) אפעיל רחמיי וחסדי ורכותי כלפי עמי כחמלת הרועה לצאנו המנהל אותן בחיבה רבה. את רמי המעלה [שבעם] הוא נושא כטלאים וגדיים וקטנים. והפליג בדיבור כשאמר שישאם כרועה בחיקו, כאמרו ובחיקו ישא. ואת הראוי לקבצו מקבצו כאמרו בזרועו יקבץ טלאים והם הבינונים. ומי שנצרך שיוליכוהו בחמלה הם הראשים המשולים לצאן עלות, והן אלו שהמליטו ילדיהן והן מניקות, כאמרו עלות ינהל, וכמו שביאר יעקב ואני אתנהלה לאטי (בראשית ל״ג:י״ד) ושאר הפרשה. ויתר העם המשולים לצאן החזקות והחסונות ירעה אותם רעייה רגילה, כאמרו כרועה עדרו ירעה. ואפשר שיתחלקו בני אדם לארבעה סוגים אלה בלבד או ליותר מהם. אבל ארבעת אלה הם העיקרים.
לאחר שתיאר חמלה מרובה זו באומה, המשיך בדיבור שהפליג בו – ער כמה שידוע לנו – בפיאור האל והעצמתו. שלא ידמה המדמה שהמלה זו מצדו באה מקוצר יד. ולפיכך אמר...
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כרועה עדרו ירעה אשר בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו נושאם.⁠א
עלות ינהל – מינקתא מדבר בנייח, הצאן המניקות.
ינהל – כמו מנהל.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778 חסר כל הביאור: ״כרועה עדרו... נושאם״.
Like a shepherd [who] tends his flock Like a shepherd who tends his flock; with his arm he gathers lambs, and he carries them in his bosom.
the nursing ones he leads [Jonathan renders:] The nursing ones he leads gently, the nursing sheep.
he leads Heb. יְנַהֵל, lit. he shall lead, like מְנַהֵל, he leads.
עלות – מניקות, כמו: הצאן והבקר עלות עליא (בראשית ל״ג:י״ג), ושתי פרות עלות (שמואל א ו׳:ז׳).
א. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 163, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 הושמט פסוק זה ובמקומו הובא הפסוק משמואל.
עדרו ירעה – כרועה.
ובחיקו ישא – מי שלא יוכל ללכת.
עלות – הם ההרות שיעלו עליהם הזכרים.
ינהלם – בלט וזה הטעם שהשם יקבץ בני הגולה ויחבוש הנשברים.
And carry them in his bosom. Namely those that cannot walk.
עלות Those that are with young. The word is derived from עלה to go up.⁠1
ינהל He shall gently lead.—God will bring together those that are in exile, and heal those that are suffering.
1. If it were as Ibn Ezra asserts, the word would be עלות עולות is to be derived from עול, as in nearly all commentaries.
ובא כרועה שירעה עדרו – שבזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא – הרכים הנולדים היום ואמותם העלות שילדו היום ינהל – לאט, כן ינהלם מגלותם ויקבצם וישאם עד מלאה ירושלם צבאה.
כרעה עדרו – כמו רועה טוב שירעה עדרו, שיקבץ הטלאים הקטנים שלא יוכלו עדין ללכת כשאר הבהמות, ויקבצם מזה אחד ומזה אחד וישאם בחיקו.
והעלות, שהן אמותיהן, ינהל לאטם, ולא ידפקם, כך הקב״ה ינהל את ישראל מהגלות לאטם, ויסמוך כל חולה וכל נשבר. ונקראו האמות עלות על שם בניהם שהם קטנים, כמו: עול ימים (ישעיהו ס״ה:כ׳) שהם נסמכים לאמותיהם לינק.
וא״א ז״ל דקדק במלת עדרו – שהעדר שהוא שלו חומל עליו יותר מן העדר שישמור בשכירות.
יקבץ טלאים – כל זה מענין הרועה.
ועל זה אמר כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים וגו׳ שהוא על דרך הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי וגו׳ (בראשית לג, יג).
והיותר נכון אצלי בפשט הכתובים האלה שהנה המשיל הקב״ה כרועה שירעה את עדרו לא שירעה צאן של אחרים בעבור שכר שיתנו לו כ״א כרועה שירעה את עדרו ממש שירחם יותר עליו מפני שהוא צאנו, ולכן אמר הנה ה׳ אלהים בחזק יבא וזרועו משלה לו ר״ל שיבא בכוחו הגדול לקבץ נפוצות יהודה וישראל ואינו כרועה שמקבל שכר מאדם אחר על מרעה צאנו, כי הוא הנה שכרו אתו ואין לו לבקש שכר מאחר ולכן פעולתו לפניו כי הוא רועה את אשר לו ולכן יהיו עיניו ולבו שם ובזרועו יקבץ הטלאים ובחיקו ישאם והעלות שהם היולדות ינהלם לאטם כפי חולשתם, וזה רומז גם כן שהכח והחוזק הוא לאל ית׳ ואינו מקבל אותו מזולתו כשאר שרי מעלה והוא המנהיג את עמו המיוחד לו, ומפני חולשת העם בצרות הגלות ובפתיות עונותיו לא המשילו בשור או כשב או עז שיש בהם חוזק מה כי אם בטלאים ועלות לחולשתם ורפיונם:
[כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ] יְקַבֵּץ טְלָאִים. ׳תלוקטו לאחד אחד׳ (לעיל כז יב)1, כְּרֹעֶה שהוא רועה עֶדְרוֹ2, לא של אחרים, שכמו זה3 בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים הפושעים לברוח4: [וּבְחֵיקוֹ] יִשָּׂא. הכושלים: [עָלוֹת יְנַהֵל]. ויחוש לעולל שבמעי אמו5:
[להלן יתאר את גדלות הבורא ויתמה על קטנות האדם, וכן יתאר את בחירת ישראל להשגת תכלית הבריאה לעומת אפסיות הגוים]6:
1. קיבוץ גלויות, וראה מה שצויין שם.
2. השייך לו עצמו.
3. כאשר הרועה הוא בעל העדר בעצמו.
4. כאשר הצאן הוא של הרועה בעצמו, הוא מתאמץ יותר להשיב את הבורחות למרות שהן פושעות בבריחתן, וכן ה׳ ינהיג את ישראל, שהם צאנו, ויקבץ אף את אלה שברחו מרצונם. וכ״כ הרד״ק בשם אביו שדקדק לשון ׳עדרו׳ – ׳שהעדר שהוא שלו חומל עליו יותר מן העדר שישמור בשכירות׳.
5. ׳עלות ינהל׳ - ינהיג את העלות בנחת, והכוונה לבהמות המעוברות שיש בהם ׳עולל׳. אך המפרשים פירש ׳עלות׳ - מיניקות, או קטנות, מלשון ׳עולל ויונק׳. [ובבראשית (מו יז) כתב רבינו: ׳וינהלם בלחם - נהלם לאט, כענין עָלוֹת יְנַהֵל׳, וראה מש״כ בשמות (טו יג), ובשיעורים לשמות שם: ׳נהלת בעזך - כלומר, אתה נהלת אותם לאיטם, כי לשון ׳ניהול׳ יאמר בלאט, כמו ׳ואני אתנהלה לאטי׳ (בראשית לג יד), וכן עלות ינהל, ולכן אמרו שניהלם לאטם בים בעוזו׳].
6. והוא על דרך פירוש רבינו לפרק ח׳ בתהלים, והזכיר כאן את הכתוב שם (פסוק יג) ׳מה אנוש כי תזכרנו׳, שאין לאדם כל ערך אלא מצד שיכול להוציא את כח שכלו אל הפועל ולהשיג תכלית הבריאה כולה, ושם מבואר שאמר כן בבקשה לה׳ שלא תשרה שכינה על הגויים, וכן העניין כאן, שמבאר שעם קטנות האדם ביקש ה׳ להביאו לשלימות, והגויים לא זכו לכך ונבחרו ישראל, ולכן עכשיו בתיקון השלם יש להשאיר רק את ישראל.
יקבץ – יאסף.
עלות – קטנות והוא מלשון עולל ויונק.
ינהל – ענין הנהגה בנחת וכן אתנהלה לאטי (בראשית ל״ג:י״ד).
כרועה – כמו הרועה המרעה עדרו בנחת ומקבץ הטלאים בזרועו לא במקל ונושאם בחיקו הקטנות שבהם מנהל בנחת כן יוליכם המקום בנחת בשובם מהגולה.
כרועה – ה׳ ידמה בהנהיגו גאוליו מן הגלות ובהצילו אותם מכל אויב בדרך, לרועה עם עדרו.
טלאים – הם הקטנים, כמו טלה חלב אחד (שמואל א ז׳:ט׳), ובלשון ארמית טַלְיָא נער.
עלות – הן המיניקות, כמו ושתי פרות עלות (שמואל א ו׳:ז׳).
עלות – המיניקות, ושתי פרות עלות (שמואל א ו׳:ז׳).
כרעה אשר עדרו ירעה – ר״ל הרועה עדר של עצמו וקנין כספו, שחס עליו ביותר מן הרועה עדר של אחרים בעד שכר, כי אז בזרעו יקבץ הטלאים הנולדים שהם רכים ואין יכולים לילך, בזרועו האחת יקבצם וישאם בחיקו והעלות שהם אמותיהם המניקות ינהל אצלם בידו האחרת מרוב חמלתו עליהם, כן יחמול ה׳ על עמו להוציאם ולנהלם בעצמו, מצד שהם קנינו ונחלתו, לא מצד השכר כרועה צאן אחרים.
כְּרֹעֶה – כמו רועה טוב אשר את1 עֶדְרוֹ2 יִרְעֶה ואשר בִּזְרֹעוֹ3 יְקַבֵּץ טְלָאִים קטנים4 וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא אותם5, ואת הֶעָלוֹת – הקטנות שבהן6 יְנַהֵל – ינהיג בנחת7, כן יוליך הקב״ה את עם ישראל בנחת בשובם מהגולה8 ויסמוך כל חולה וכל נשבר9:
1. רד״ק.
2. אבי רד״ק ר׳ יוסף קמחי דקדק במלת ״עדרו״ שהעדר שהוא שלו חומל עליו יותר מן העדר שישמור בשכירות. כי כמו שהרועה עדר שלו חס על הצאן יותר מן הרועה שרועה עדר של אחרים, כך הקב״ה יחמול על עמו להוציאם ולנהלם בעצמו מצד שהם קניינו ונחלתו ולא כרועה צאן אחרים (מלבי״ם).
3. ולא במקל (מצודת דוד).
4. שלא יכולים עדיין ללכת כשאר הבהמות, ויקבצם מזה אחד ומזה אחד (רד״ק).
5. רד״ק.
6. מצודת דוד. מלשון עולל ויונק (מצודת ציון). ויש שביארו שהם אמותיהם המניקות (רש״י, רד״ק, מלבי״ם), ונקראו עלות על שם בניהם שהם קטנים כמו עוּל ימים שהם נסמכים לאמותיהם לינוק (רד״ק). ואבן עזרא מבאר כי הם הצאן ההרות.
7. מצודת ציון.
8. רד״ק, מצודת דוד.
9. רד״ק.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יב) מִי⁠־מָדַ֨ד בְּשׇׁעֳל֜וֹ מַ֗יִם וְשָׁמַ֙יִם֙ בַּזֶּ֣רֶת תִּכֵּ֔ן וְכָ֥ל בַּשָּׁלִ֖שׁ עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ וְשָׁקַ֤ל בַּפֶּ֙לֶס֙ הָרִ֔ים וּגְבָע֖וֹת בְּמֹאזְנָֽיִם׃
Who has measured the waters in the hollow of his hand, meted out heaven with the span, comprehended the dust of the earth in a measure, and weighed the mountains in scales and the hills in a balance?
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
מַן אֲמַר אִלֵין קַיָם אֲמַר וַעֲבֵד דְכָל מֵי עַלְמָא חֲשִׁיבִין קֳדָמוֹהִי כְּטִפָּא בִשְׁעוֹלָא וּמִשְׁחַת שְׁמַיָא כְּאִלוּ בְּזֵירְתָא מְתַקְנִין וְעַפְרָא דְאַרְעָא כְּאִלוּ בִּמְכִילָא אִתְכַּל וְטוּרַיָא כְּאִלוּ מַתְקַל תַּקִילִין וְרָמָתָא כַּד בְּמוֹזְנַיָא.
מי מדד בשעלו מים – א״ל ההוא מינאה לר׳ אבהו אלהיכם כהן הוא שנאמר ויקחו לי תרומה כי קבריה למשה במאי קא טביל וכי תימא במיא והא כתיב מי מדד בשעלו מים, א״ל בנורא קא טביל שנאמר הנה י״י באש יבא, ומי סלקא טבילותא, א״ל אין דכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר. כשנשתברו הלוחות נגזרה גזירה על ישראל שילמדו תורה מתוך צער ומתוך הטלטול ומתוך הטרוף ומתוך הדוחק ומתוך שאין להם מזונות, ובשביל אותו הצער שמצטערין עתיד הקב״ה לשלם להם שכרן לימות המשיח כפול ומכופל שנאמר הנה י״י אלהים בחזק יבא וזרועו מושלה לו הנה שכרו אתו, ואומר מי הקדימני ואשלם לטובתי נשברה רגל פרתי שתהא משכורתי שלמה, וכן באהרן אומר לולא קרח לא עמדה לו אותו הברית שנאמר זכרון לבני ישראל אשר לא יקרב איש זר.
מי מדד בשעלו מים – לפי שנאמר ונסכיהם חצי ההין אל יטעך יצרך לומר שיש לפניו אכילה ושתיה, אמר רבי חייא בר אבא גבור שהוא מהלך בדרך [ואין לו כלי לשאוב מים] כמה ישתה בכפיו עשר פעמים או חמשה או ארבע או שתים, פחות משתים אינו שותה, וכל מי בראשית הם מלא שעלו של הקב״ה שנאמר מי מדד בשעלו מים הא לא אמרתי לך אלא לזכותך שאמרתי ונעשה רצוני.
מן אלמא ענדה כמסאחהֿ ראחהֿ ואלסמא כהיהֿ שבר ותראב אלארץ׳ ככיל מכיול ואלג׳באל כאלמוזונהֿ בקבאן ואלאט׳ראב במיזאן.
...בזוי ומתועב. וכן העצמים הכבדים שאפשר להכניסם למאזנים. והוא קל (?) לגבינו. וכן מה שאפשר להכניסו לאֵיפה מן הדברים היבשים.
וכיון שהעניין כפי שתיארתי, והוא נאה, לא יחול על דבר שהוא גדול מארבעה יסודות הללו: אש, אויר, מים ואדמה. ואם נחפוץ לעמוד על קצה הגבול של ארבעה סקטורים הללו שמקצתם נכנסים למקצתם לא נשיג זאת מצד החוש ואע״פ ששכלינו קובעים שיש להם קץ וגבול, אלא שהראות והשמע שלנו אינם משיגים זאת, הוצרכנו שהבורא, יתברך ויתעלה, ימשיל לנו שיעורן לגביו הוא. ואמר כי השמים עצמם אשר אם נשקיף על גודלם העצום יתהה שכלנו ותאחזנו חרדה, כי המעקב והחישוב מסיקים כי שיעור ההקפה שלהם בכל הרף עין, הוא שטח של שני אלפים וארבע מאות מיל. וסיבוב הגלגל והכוכבים הקבועים העליונים (?) אין לדעת כלל מה שהוא סובב בשעה קלה (?). לא כל שכן ביום תמים, שיעורו אצל הבורא דל ועלוב כשטח טפח אצלנו. והמים והעפר שהחכמים שבבני אדם לא יוכלו לסכם כל אחד מסיבובם (?) לחוד, כמה יהיה ... סך הכל של שניהם. ויצא ששת אלפים מיל (?) בשיעור ארבעה עשר מיל למיל, שהם ארבעת אלפים אמה באמת סורא. ובאלבסוניה שלשים ושנים אלף אמה. שיעורם לגביו [של האל].
שיעור המים לגביו [של האלהים] כדבר שנשקל במאזנים אצלנו. והעפר כדבר שמכניסים אותו אצלנו לתוך מידה. וההרים הרמים [כאילו שקולים במאזנים].
והמיל, הרי הקרוב ביותר שאפשר לראות שטחו ממנה [מן הארץ], ממה שבישוב הריהו שנים עשר אלף (?) אמה במידת סורא. שהם שלושים ושנים אלף אמה בבסמיה. את שיעוריהן ממציא הוא כדק ששוקלים אותו אצלנו במאזנים. אז מה אפשר למתארים לתאר מגדולתו ויכולתו. ולמרות המשלתו לשעל, שליש, פלס ומאזנים לא חלה הכוונה להגבילו לעצמים אדירים אלה בדברים הנמדדים, ואע״פ שהם פעוטים. ואין זה אלא דרך קירוב לשכל, והמשלה מצד האל. אך על פי האמת אין שיעור להם בעיניו, ואינו רואה להם חשיבות. אבל השיעורים הללו הופכים ומאירים את שכלנו שלנו, בגלל חולשתנו וחוסר יכלתנו לגבי הכוח, החוש והמחשבה. והוא, יתגדל ויתעלה, שבראם, הוא מעל לכל עוצמה ויכולת.
וקיצר ולא הזכיר את האויר משום שהוא כלול בדברים הללו, אלא שהוא תיאר את רוּמוֹ (?) בהמשלת השטח, המידה של היבש והמאזנים, כיון שהם כנוּסים באויר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מי מדד בשעלו מים – שטח כף היד,⁠1 ותנועת חולם (=קמץ קטן) נשמטה בפסוק ״לשְעָלים לכל העם״ (מלכים א כ׳:י׳).⁠2
וכל בשליש – ב׳קפז׳,⁠3 כלי מדה המשותף גם ליבש וגם ללח, שכך כתוב ״⁠ ⁠׳ותשקמו בדמעות שליש״ (תהלים פ׳:ו׳).
1. השווה רס״ג על אתר, אלפסי וריב״ג באצול, על פי כ״י רואין, ערך ׳שעל׳. בדומה לכך מנחם ערך ׳שעל׳ ורד״ק על אתר.
2. בשמות במשקל ׳פֹעֶל׳ הפותחים בשי״ן יש צורות ריבוי השומרות על התנועה המקורית, ולא בכולן בא משקל ׳פְעָלִים׳ כמו ברוב המלעיליים. היחס: שְעָלים/שָעֳלו הוא בהחלט רגיל.
3. ׳קפיז׳ הוא מידת יבש גדולה מאד; מונח זה מצוטט על ידי רס״ג בפירושו לתהלים פ ו. קודמיו של אבן בלעם לא ציינו לשימוש ׳שליש׳ כמידת יבש ולח כאחד.
מי מדד וגו׳ – בכל זה היה בו כח לעשות, וכל שכן שיש בו כח לשמור אבטחות הללו.
בשעלו – בהליכתו, שנאמר: דרכת בים סוסיך (חבקוק ג׳:ט״ו).
בשעלו – כמו: במשעול הכרמים (במדבר כ״ב:כ״ד) – שביל הילוך.
[דבר אחר: שעל – שם כלי הוא, וכן בשעלי שעורים (יחזקאל י״ג:י״ט).]⁠א
תכן – הוא לשון מדה ומניין, כמו ותוכן לבנים (שמות ה׳:י״ח), את הכסף המתכן (מלכים ב י״ב:י״ב), כן כל תוכן שבמקרא.
תיכן – אַמוֺלַאד.
וכל בשליש – ומדד בשלישיות: שליש מדבר, שליש יישוב, שליש ימים ונהרות.
לשון אחר: בשליש – מאגדל ועד אמה שלישי לאצבעות.
ומנחם פירש: שהוא שם כלי, וכן ותשקימו בדמעות שָלִיש (תהלים פ׳:ו׳).
ושקל בפלס הרים – הכל לפי הארץ, הרים הכבידים תקע בארץ קשה, והקלים בארץ רכה.
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. הוא חסר בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1.
Who measured etc. He had the power to do all this, and surely He has the power to keep these promises.
with his gait Heb. בְּשָׁעֳלוֹ, with his walking, as it is said: "You trod with Your horses in the sea" (Chavakkuk 3:15). Comp. "In the path (בְּמִשְׁעוֹל) of the vineyards, a path (for walking)" (Bemidbar 22:24). Another explanation is that שַׁעַל is the name of a receptacle. Comp. "For measures (בְּשַׁעֲלוֹ) of barley" (Yechezkel 13:19).
measured An expression of measure and number. Comp. "And the number (וְתֹכֶן) of bricks you shall give" (Shemot 5:18), "They gave the counted money. (Melakhim II 12:12). Such is the meaning of all expressions of (תוכן) in scripture.
measured Amolad in Old French.
and measured by thirds Heb. בַּשָּׁלִשׁ, and measured by thirds, one third wilderness, one third civilization, and one third seas and rivers. Another interpretation: בַּשָּׁלִשׁ, from the thumb to the middle finger, the third of the fingers. Menahem explains it as the name of a vessel. Comp. "And You gave them to drink tears with a vessel (שָׁלִישׁ)" (Tehillim 80:6).
and weighed mountains with a scale Everything according to the earth, a heavy mountain He inserted into hard earth, and the light ones into soft earth.
הסתכלו: מי מדד בשעלו מים – בקומצו, כשהעלם חציים למעלה והשקיע חציים בתהום.
תיכן – הוא לשון מידה ומניין, כמו: ותוכן לבנים תתנו (שמות ה׳:י״ח). וכן: את הכסף המתוכן (מלכים ב י״ב:י״ב), וכן כל תוכן שבמקרא.
תיכן – אמנלד.
וכל בשליש – ומדד בשלישיות: שליש מדבר, שליש יישוב, שליש ימים ונהרות.
לשון אחר: בשליש – מאגודל עד אמה שליש לאצבעות.⁠א
ומנחם פירש: שהוא שם כלי, וכן ותשקמו בדמעות שליש (תהלים פ׳:ו׳).
א. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 163, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 (במקום ״אמה שליש לאצבעות״): ״אצבע שלש אצבעות״.
בשעלו – ש׳ בפתח וע׳ בחטף פתח, ושם דבר שעל. (ערוגת הבושם חלק א׳ עמ׳ 255 בשם ״לשון רשב״ם״)
מי וגו׳ – והתמהים איך יהיה זה, והלא השם ברא הכל וידע כמה מים יש בים, כאילו מדדם.
בשעלו – כמו בשעלי שעורים (יחזקאל י״ג:י״ט).
ושמים – שנטה כיריעה, ידע מדתם כי הוא בראם בגבורתו כפי החכמה, כאילו מדדם בזרת, וכדרך בן אדם דבר הכתוב.
וכל – כמו מדד, ותרגום וימדו בעומר (שמות ט״ז:י״ח) וכלו.
בשליש – כמו משורה, ויתכן להיותו מגזרת שלש, לכן לא נדע היום איך יהיו המדות הקדמונים, וכן ותשקמו בדמעות שליש (תהלים פ׳:ו׳).
ושקל בפלס – הוא הנקרא קריסתון, הוא שיש לו זרוע ארוך, והוא מגזרת פלס מעגל (משלי ד׳:כ״ו).
וגבעות במאזנים – והטעם שישים בכף מאזנים גבעה ובכף האחרי׳ אחרת, וזה דרך משל.
Who hath measured, etc. There are some that ask, How is it possible that such a thing1 shall happen? The answer is that the same Supreme Being will cause it to pass, who has created the whole universe, who knows the quantity of the water in the sea, as if He had measured it with His hand.
בשעלו In the hollow of His hand. Comp. כשעלי for handfuls (Ez. 13:19).
And meted out heaven with the span. He knows the measure of heaven, which He has stretched out like a curtain; He has created it with His omnipotence, according to His wisdom, as if He had measured it with the span. The words of the text are an anthropomorphism.
וכל And measured.2 Comp. וכלו, the Chaldean translation of וימרו and they measured (Ex. 16:18).
בשליש In a measure. שליש is very likely derived from שלש three, but we do not know at present the capacities of ancient measures. Comp. בשליש in great measure (Ps. Ixxx. 6).⁠3
בפלס In a balance.4 It is called in Arabic Kriston5 and consists of one long arm. The word פֶלֶס is of the same root as פַלֵּס weigh (Prov. 4:26).
וגבעות במאזנים And hills in scales.6 He places two hills in the two scales and weighs them against each other.⁠7 All this is said figuratively.
1. The redemption of the Israelites from their exile.
2. A. V., And comprehended.
3. According to Gesenius שליש is the third part of an Epha, which is translated in the LXX. by τρíα μέτρα three measures.
4. A. V., Scales.
5. The Roman balance, the steelyard. As to the word קרסטון mentioned by Ibn Ezra, see Aruch. sub voce כרסם it is called there an Arabian word, but it is more correctly the Persian كَرِسْتُون
6. A. V., Balance.
7. Ibn Ezra seems to lay too much stress on the dual form מאזנים; else the remark is quite superfluous.
מי מדד – בשיטת ראו עתה כי אני הוא ואין אלהים עמדי (דברים ל״ב), שמי בכל הגוים ומי בכל אלהי הארצות שמדד כאילו בשעלו מים – כשנברא הרקיע בתוכם לעכב למעלה לרקיע ולשייר למטה הימנו במדה, כאילו מדדתים בשעלו, ושלמטה היו מכוסים, שכשהקויתים לא הוצרכתי לחסר מהם שתֵראה היבשה, והיו לפי מדת המקוה, והמקוה לפי מדתם.
ומי מהם ששמים תיכן ושיער כאילו בזרת – לפי מה שהעולם צריך להם עתה ואף על פי שהיו מכוסים ומסותרים בתוך המים. תיכן – אמולד בלעז. לשון מולא, קצב מדה.
ומי מהם שֶכָּל ומדד כאילו בשליש עפר הארץ – היא האדמה החלקה, שהיא אחד משלשה עניני בריאות הארץ: מדבר שהוא חול, ומקום גידול אילנות ודשאים שהוא עפר, וההרים שהן צורים וסלעים. וכל זה אמרתי ותיכנתי בעת בריאות הארץ, ואף על פי שהיא מכוסה במים.
ומי מהם ששקל כאילו בפלס אבני הרים, וצוריהם וסלעיהם במקום חוזק נביעת התהום לעכבו, שלא יעלה וישטוף ואף על פי שמים מכסים אותו אז, ולפי מה שמקום הנביעה רחב וצר גדול או קטן חזק או רפה.
פלס – אֶשְטַדִירְא בלשון רומי. הטבעתי עליו הרים וגבעות. ותפס לשון משקל בהרים וגבעות לפי שהן אבנים. כענין אבני צדק, אבן ואבן איפה ואיפה.
מי מדד – אמר לא יתמהו הגוים אם אוציא ישראל מעבדותם שעמדו ברשותם כמה שנים, כי מי שברא העולם מאין יכול לעשות זה, לפיכך אמר: מי מדד בשעלו מים, ופירוש שעלו אגרופו, והוא על דרך משל כי אין לו יד ואגרוף יתברך.
ופירוש מדד – לפי שהמים במקום מקוה, כאדם שמודד מים ונותן בתוך כלי שידע מידתן, כן שם האל המים במקומם וידע מידתן.
והשמים לפי שהם שטוחים אמר בם מדת הזרת, כי דבר השטוח ימדד אותו בזרת ובקנה, ואמר תכן מפני השטח שצריך תקון, כמו שכתוב: וימתחם כאהל לשבת (ישעיהו מ׳:כ״ב).
וכל – פירוש ומדד, תרגם וימדו בעמר (שמות ט״ז:י״ח) – וכלו בעומרא.
בשליש – מדה גדולה, וכן: בדמעות שליש (תהלים פ׳:ו׳).
בפלס – הוא מטה הברזל שהוא מסומן בנקודות לדעת בהם המשקל.
מאזנים – ידוע.
ואמר: וכל בשליש עפר הארץ – הוא כאלו הוא מדוד אצלו, וכן ההרים והגבעות כאלו הן שקולים אצלו, וכולם בראם בשיעור טוב ומדה נכונה, כמו שאמר: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א׳:ל״א). ומי שעשה כל זה בלי עוזר יוכל להוציא ישראל מיד חזקים מהם. וזכר מארבע יסודות השלש, כי שמים זכר במקום יסוד האש, כי הם לדעת רבים מיסוד האש, ואפילו יהיה יסוד חמישי כדברי ארסטו זכרן במקום יסוד האש לפי שהוא סמוך לגלגל הלבנה, ולא זכר יסוד הרוח לפי שאיננו נראה ואע״פ שהוא מורגש. וענין הפסוק לא נאמר אלא כנגד הסכלים שהם לא יאמינו אלא מה שיראו, לפיכך זכר שלש היסודות הנראים, אבל החכמים לא יתמהו בזה אם יוציא האל ישראל מהגלות כי ידעו בחכמתם כי לא קצרה יד השם מהושיע.
ויש מפרשים: כי זכר גם כן הרוח, והוא: מי תכן את רוח י״י (ישעיהו מ׳:י״ג) כי מפרשים מלת י״י תשובה לשאלה, ואינו נסמך רוח אל י״י.
והחכם רבי אברהם אבן עזרא פירש על זה בענין סמוך, כמו: ורוח אלהים מרחפת (בראשית א׳:ב׳).
ולפי דעתי כי שמים שזכר הוא במקום שני היסודות העליונים, כי שמים במקום יסוד האש כמו שפירשנו, וכן במקום יסוד האויר כי נקרא שמים, כמו שכתוב: ויקרא אלהים לרקיע שמים (בראשית א׳:ח׳). וסמך השלש לעצמו שאמר: בשעלו ובזרת לפי שהם עליונים, ואע״פ שהמים תחתונים פעמים יעלו כמו העבים, אבל יסוד העפר שהוא התחתון שבהם והכבד, סמך אותו לדבר חוץ מעצמו בשליש ובפלס ובמאזנים, ואע״פ שזה וזה דרך משל כמו שפירשנו.
(יב-יג) מי מדד בשעלו – אין הכרח שיהיה מדד בשעלו מים, וכן שמים וארץ, ורוח י״י, הם הנזכרים בתחלת בראשית.
מי מדד בשעלו מים וכולי עד ואל מי תדמיון אל: הפסוקים האלה אפשר לפרשם בא׳ מב׳ פנים, האחד הוא שאמר הנביא אל יתמהו האומות אם אוציא את ישראל מעבודתם שהשתעבדו בהם כמה שנים, כי מי שברא את העולם מאין היודע כמה מים יש בים ובנהרות כאילו מדדם, וכן השמים אש ואויר ידע אורכם ורחבם כאלו מדדם במדה לפי שהכל נעשה בחכמתו היפלא ממנו לעשות זה, ולכן זכר בריאת ארבעה היסודות שהם התחלות האדם אשר מהם הורכב והתחיל מיסוד המים באומרו מי מדד בשעלו מים רוצה לומר מי ברא יסוד המים באותו כמות המוגבל שלא יוסיף עוד כי אם יוסיף יכסה את פני האדמה, וזכר מיד אחריו יסוד האש שהוא הפך יסוד המים בשתי האכיות ועליו אמר ושמים בזרת תכן שהאש להיותו סמוך לקערורית הגלגל יקרא כשמו ועל יסוד הארץ אמר וכל בשליש עפר הארץ ושקל בפלס וגומר.
מִי מָדַד [בְּשָׁעֳלוֹ] מַיִם. מספיק לסידור מתמיד, ומהם תיקן שָׁמַיִם - רקיע מבדיל להוריד מטר1: וְכָל בַּשָּׁלִשׁ [עֲפַר הָאָרֶץ]2. חלקי ארץ3, קנה זה לזיתים4: [וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם]. הָרִים לפירות5, וּגְבָעוֹת למגדים6:
1. בבראשית (א ו-ז) פירש רבינו שהרקיע שברא ה׳ ביום השני להבדיל בין המים העליונים למים התחתונים הוא כח שעוצר את אידי המים למעלה ממנו, ורק כאשר המים נעשים כבדים הם יורדים בצורת גשם, ובלי הרקיע לא היו יורדים גשמים. ורקיע זה אינו דבר טבעי, אלא כח העוצר ברצון ה׳, כי בטבע אין המים יכולים לעמוד למעלה מן האוויר. ועל זה נאמר בתהלים (יט ב) ׳ומעשה ידיו מגיד הרקיע׳ (עיין פירוש רבינו שם), ש׳בהיות קצת היסוד המימיי הכבד למעלה מהאוויר הקל אשר אצלינו [קרוב אלינו, כלומר האוויר נמצא למטה בארץ] נגד טבעם, יורה על פעולת פועל רצוני מכוון אל תכלית בלי ספק, כאמרו ׳ומעשה ידיו מגיד הרקיע׳⁠ ⁠׳ (לשונו בבראשית שם). וראה עוד בעניין הרקיע בכוונות התורה, ובתהלים (קד ג) ובשיעורים שם.
2. בשיעורים לתהלים (פ ו) כתב: ׳שליש – מידה, כמו וכל בשליש עפר ארץ׳.
3. ה׳ מדד את חלקי הארץ לעשות בהם כל חלק לצורך אחר.
4. ע״פ שבת (פה.): ׳שהיו בקיאין בישובה של ארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים׳. הרי שכל מלוא קנה של הארץ ראוי ומסוגל ליטע בו מין אחר, וה׳ מדד כל חלק וחלק להתאימו למה שראוי לו בכמות הראויה.
5. במשנה בביכורים (א׳:ג׳): ׳אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינים, לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים׳, שפירות העמק גרועים, וכן כתב רבינו בחיי (דברים לג יב) ׳שפירות ההרים טובים מפירות העמקים׳. והיינו, שכיוונה ההשגחה העליונה שלא תהיה כל הארץ מישור ולא כולה הרים וגבעות, אלא בסדר ידוע כאילו נשקלו במידה מדוייקת (ע״פ אברבנאל).
6. ע״פ לשה״כ בדברים (לג טו) ׳וממגד גבעות עולם׳, שפירות ההרים מתוקים מפני השמש שזורחת תדיר עליהם, דכתיב וממגד תבואות שמש - וממגד גבעות עולם, כי השמש והגבעות גורמים לפירות שיהו מגדים (בכור שור דברים יא יא).
בשעלו – באגרופו וכן בשעלי שעורים (יחזקאל י״ג:י״ט).
בזרת – שם מדה חצי אמה וכן זרת ארכו (שמות כ״ח:ט״ז).
תכן – מלשון הכנה.
וכל – ענין מדידה כי וימודו בעומר (שמות ט״ז:י״ח) ת״א וכלו.
בשליש – שם מדה גדולה וכן ותשקמו בדמעות שליש (תהלים פ׳:ו׳).
בפלס – כן נקרא מטה המשקל המסומן לדעת משקל הדבר הנשקל וכן פלס ומאזני משפט (משלי ט״ז:י״א).
במאזנים – הוא כף המשקל.
מי מדד – ר״ל מי כמוהו היודע עומק המים כאלו מדד באגרופו ויודע רוחב השמים כאלו תכן מדתו בזרת ויודע מדת עפר הארץ כאלו מדדם בשליש ויודע משקל ההרים כאלו שקלם בפלס ומאזנים וכאומר היודע כל אלה יוכל הוא לעשות את זאת.
מי מדד וגו׳ – מי הוא שברא את העולם ויסד כל חלקיו בסדר הגון, כאלו עשה הכל במדה ובמשקל? הלא הוא האל, וכמו שהיה בידו לעשות נפלאות הבריאה, כן יעשה נפלאות הגאולה (רד״ק), וגיזניוס מפרש מי יוכל למדוד מעשה היוצר, כלומר הלא מה שברא אין לו חקר. ואין הפירוש הזה נכון, שאם כן לא היה אומר בשעלו, ובזרת, כי ידוע שלא יִמַד הים באגרוף, אך אפשר שימד במדות גדולות, ובאמרו בשעלו ובזרת, ראיה שהכוונה על האל עצמו, כי עליו יאמר דרך משל שמחזיק מי הים בשעלו.
בשעלו – באגרופו (רד״ק), כמו בְשַעֲלֵי שעורים (יחזקאל י״ג:י״ט).
בזרת – פירשו רז״ל {תוספתא כלים בבא מציעא סוף פרק ו׳} שלשה טפחים, ודעת J. D. Michaëlis שהוא השיעור הנקרא spithama (ובאיטלקי spanna) והוא המרחק שבין האגודל לאצבע קטנה כשאדם מרחיב ראשי אצבעותיו, ואולי השיעור הזה הוא שלשה טפחים. ונראה לי שהמלה נגזרת ממלת זרת שבלשון חכמים שהיא שם האצבע הקטנה {בבלי כתובות ה׳:}, והוא מן זְעֶרֶת, כאשר כתב התשבי בשם אביו.
תכן – ידע מדתם.
שרש תכן מורה ידיעת הדבר בצמצום, יהיה זה במדה, במשקל או במספר או בדרך אחר, כמו ותֹכֶן לבנים תתנו (שמות ה׳:י״ח) הוא במספר, ובמתכנתו לא תעשו (שם ל׳:ל״ב) הוא במספר ובמשקל. את הכסף המתכן (מלכים ב י״ב:י״ב), הוא במספר, ומים תִכֵּן במדה (איוב כ״ח:כ״ה) הוא במדה. ותוכן לבות ה׳ (משלי כ״א:ב׳), ותוכן רוחות ה׳ (שם ט״ז:ב׳), ולו נתכנו עלילות (שמואל א ב׳:ג׳) ענין ידיעה בצמצום, וכן לא יתכן דרך ה׳ (יחזקאל י״ח:כ״ה) הטעם אי אפשר להבינו, כלומר אינו מתישב על הדעת. וכן אנכי תכנתי עמודיה (תהלים ע״ה:ד׳) הם דברי המשורר, וזה ענינם: אני יודע מה הם העמודים שעליהם תכון תבל בל תמוט. ומה הם העמודים? ההשגחה ומשפטי ה׳ העושה דין ברשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים. לפיכך הנני אומר להוללים אל תהלו וכו׳ וכו׳, כי אלהים שופט וכו׳ וכו׳. והנה גם ״תכנתי״ זה אינו יוצא מענין חבריו, כלם ענין ידיעה ברורה ומדוקדקת. ואין שום יַחַס לשרש תִכֵּן עם שרש תִקֵן (תקן משלים הרבה קהלת י״ב:ט׳) הידוע בארמי ובדברי רז״ל, וממנו תִקַנְתָּ שבת {תפילת מוסף לשבת} בספרים כתבי יד בקו״ף, וכן צריך להיות.
וכל – לשון מדה, מענין יכיל שענינו יחזיק, ומזה בארמית מכילא, מכילתא {בתרגום לדברים כ״ה:י״ד, דברי הימים א כ״ג:כ״ט} ענינו מדה.
בשליש – שם מדה או כלי, כמו ותשקמו בדמעות שליש {תהלים פ׳:ו׳}.
בשעלו – שם מדה וכן.
זרת. ותכן – כמו תוכן לבנים.
וכל – הכיל כלכל.
בשלש – מדה, ותשקמו בדמעות שליש.
ופלס – גדול מן.
מאזנים – ובארתיו בפי׳ משלי והרים גדולים מגבעות כנ״ל (ב׳ ב׳).
מי מדד – שב עתה לבאר בפרטות, מ״ש בפסוק יו״ד הנה ה׳ אלהים בחזק יבא, אומר, איך תוכל לאמר שאין לו יכולת למלאות הבטחתו, הלא הוא מדד את יסוד המים במדתו ושמים שהוא יסוד האש בזרת ואצבע תקן, ואת יסוד העפר מדד וכל בשליש ומדה וערך משקל הכדור בערך משוער בל יתמוטט מן המרכז אשר שם לו תחת המון הכדורים הסובבים אותו, עד ששקל ההרים הגדולים בפלס גדול, ולעומת ההרים שקל הגבעות הקטנות זה כנגד זה במאזנים קטנים שישוה המשקל והערך והיחוס ביניהם, וכן
ואל יתמהו הגויים איך יהיה דבר זה, כי1 מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ – באגרופו2 מַיִם?!3 וְיודע רוחב4 השָׁמַיִם5 כאילו6 בַּזֶּרֶת7 תִּכֵּן – הכין!8, וְכָל – ומדד9 בַּשָּׁלִשׁ10 עֲפַר הָאָרֶץ?!11, וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס12 הָרִים13 וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם?!14 מי שעשה את כל זה בלי עוזר יוכל להוציא את ישראל מיד חזקים מהם15:
1. רד״ק.
2. מצודת ציון. והוא על דרך משל כי אין לה׳ יתברך יד ואגרוף (רד״ק). רש״י ביאר בהליכתו. דבר אחר, שַׁעַל הוא שם כלי מידה (רש״י בפי׳ השני, מלבי״ם).
3. רצונו לומר, מי כמוהו היודע את עומק המים כאילו מדד באגרופו (מצודת דוד). ואמר ״מי מדד״ לפי שהמים נקווים במקום אחד, כמו שאדם המודד מים ונותנם בתוך כלי שיודע מידתו, כן שם האל את המים במקומם וידע מידתן (רד״ק). ורש״י מבאר כל זה היה בו כח לעשות וכל שכן שיש בו כח לשמור ההבטחות הללו.
4. מצודת דוד.
5. שהוא יסוד האש (מלבי״ם). ולא הזכיר יסוד הרוח אע״פ שהוא מורגש לפי שאיננו נראה, ועניין הפסוק לא נאמר אלא כנגד הסכלים שהם לא יאמינו אלא במה שיראו, לפיכך הזכיר את שלושת היסודות הנראים, אבל החכמים לא יתמהו בזה אם יוציא האל את ישראל מהגלות כי יודעים בחכמתם כי לא קצרה יד השם מהושיע (רד״ק).
6. מצודת דוד.
7. שם מידה, והיא חצי אמה (מצודת ציון). ולפי שהשמים שטוחים אמר בהם מידת זרת שבה מודדים שטח (רד״ק).
8. מצודת ציון. ואמר ״תִּכֵּן״ מפני השטח שצריך תיקון כמו שכתוב (בפס׳ כב) ״וימתחם כאהל לשבת״ (רד״ק). רש״י מבאר מדד. כלומר השמים שנטה כיריעה, ידע מדתם כי הוא בראם בגבורתו כפי החכמה, כאילו מדדם בזרת (אבן עזרא).
9. רש״י, אבן עזרא, רד״ק.
10. היא מידה גדולה (רש״י, רד״ק, מצודת ציון). דבר אחר, בשליש הוא המרחק שבין האמה שהיא שלישית לאצבעות לאגודל, דבר אחר ומדד בשלישיות את העולם, שליש מדבר שליש ישוב שליש ימים ונהרות (רש״י).
11. שהוא יסוד העפר (מלבי״ם).
12. כן נקרא מטה המשקל המסומן לדעת משקל הדבר הנשקל (מצודת ציון), ורד״ק ביאר כי הוא מטה הברזל שמסומן בנקודות לדעת בהם המשקל.
13. כלומר הר כבד תקע בארץ קשה והקל בארץ רכה (רש״י).
14. כלומר, כאילו ההרים והגבעות הן שקולים אצלו וכולם בראם בשיעור טוב ומידה נכונה (רד״ק). מלבי״ם מבאר שהקב״ה מדד את העפר וערך את משקל כדור הארץ בערך מדויק לבל יתמוטט מן המרכז אשר שם לו תחת המון הכדורים הסובבים אותו, עד ששקל ההרים הגדולים בפלס גדול, ולעומת ההרים שקל את הגבעות הקטנות זה כנגד זה במאזנים קטנים שישוה המשקל והערך והיחוס ביניהם.
15. רד״ק.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יג) מִֽי⁠־תִכֵּ֥ן אֶת⁠־ר֖וּחַ יְהֹוָ֑הי״י֑ וְאִ֖ישׁ עֲצָת֥וֹ יוֹדִיעֶֽנּוּ׃
Who has meted out the spirit of Hashem? Or who was His counselor that he might instruct Him?
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
מַן תַּקִין יַת רוּחַ קוּדְשָׁא בְּפוּם כָּל נְבִיַיָא הֲלָא יְיָ וְצַדִּיקַיָא עָבְדֵי מֵימְרֵהּ פִּתְגָמֵי רְעוּתֵהּ הוֹדְעִינוּן.
ומן היא אלרוח הו אללה ואי אמר ערפה משורתה.
(יג-יד) וכשפתח בדברים עצומים אלה וצירף להם תיאור בריאת הנשמות, שעניינן נכבד ונפלא המיוחדים להן, פעולותיהן וכוחותיהן, בפרט [נפשות כבני אדם] שתבניתן היא בגדר פלאי פלאים וכן הכרתן... והבחנתן. ועל כך אמר ״מי תכן את רוח ה׳⁠ ⁠⁠״.
אמר אחר זה: מי שאלה מקצת תאריו אשרי אדם [שהאל] יודיענו משהו ממשפטם. הוא שאמר ״ואיש עצתו יודיענו״, כי הוא ״את מי נועץ ויבינהו״ (יד). ראו, ממי ביקש עצה והדריכו? וממי ביקש שיורנו והורהו. לפי שהוא רבון העולמים, ומי הוא בעל יכולת כזאת? ״מי מדד בשעלו מים״ וגו׳ (יב). אומר הוא לבני ישראל: כל מה שהורו לכם הנביאים מצוויים ואיסורים והבטחת שכר ואיום בעונש וגלות ובשורת ישועה. ראו, מי הוא האל שיש לו יכולת וגדלות אלו.
ומשום כך מנה ששה דברים: עצה ובינה, לימוד ומשפט, דעת ותבונה. כל זה כדי לחזק את נפשותינו להאמין בנחמות אלו שתיאר ובאמיתותן. כי למי שאינו רואה בשמים שיעור ואות ליכולתו (?) למענו בישרנו בכולן, והרחיב את הדיבור בפירוש ארוך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מי תיכן את רוח – הקדש, בפי הנביאים.
י״י – תיכנו, וכדיי הם להאמין.
ולאיש עצתו יודיענו – רוחו, כן תרגמו יונתן.
[ולפי משמעו: ואיש עצתו יודיענו מוסב לראש המקרא: מי תכן את רוחו ומי איש עצתו אשר יודיענו – להקב״ה עצה.]⁠א
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165 (באמצע פסוק ט״ו), אוקספורד 34 (באמצע פסוק ט״ו), וטיקן 94. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, פרמא 3260, ברלין 122.
Who meted the Holy Spirit in the mouth of the prophets? The Lord prepared it, and they [the prophets] are worthy of belief.
and His adviser who informs Him [and the one with whom He takes counsel He informs] of His spirit. So did Jonathan render it. [Who meted out the spirit? The Lord, and the one with whom He takes counsel He informs him, i.e., the righteous in whom God confides, He informs of His plans for the future.] But, according to its context, וְאִישׁ עֲצָתוֹ refers back to the beginning of the verse. Who meted out His spirit and who is His adviser who informs the Holy One, blessed be He, of counsel?
מי תיכן את רוח י״י – מי מוציא את רוח זה במידה כשהוא יוצא בעולם? י״י.⁠א שאלמלא היה יוצא שלא במידה, היה משבר הרים ומפרק סלעים, כשם שעשה בימי אליהו (מלכים א י״ט:י״א) כשיצא שלא במדה.
ואיש עצתו יודיענו – מי איש יודיע להקב״ה עיצה, שיהא הקב״ה נמלך בו כשמבקש לעשות דבר.
מי שבראש המקרא מוסב על איש עצתו יודיענו, וזה פתרונו: מי תיכן את רוח י״י, או מי עצתו יודיענו.
א. כן בכ״י פריס 163. בכ״י לוצקי 778: ״מי מוציא ברוח זה י״י מידה כשהוא יוצא לעולם״.
מי וגו׳ – אמר הגאון כי לא הזכיר הרוח עם השלשה המוסדים, ואמר כי השם תשובה, כאילו אמר מי תכן הרוח, והתשובה השם, ולפי דעתי שזה איננו נכון, בעבור שהכתוב הוא את רוח, ומה טעם איש עצתו יודיענו, וכן פירושו, מי תכן רוח השם, וסמך הרוח אליו, כמו ורוח אלהים מרחפת (בראשית א׳:ב׳), ומי הראשון מושך אחר, ומי איש שיודיענו השם עצתו, למה ברא כן.
רוח יי The spirit of the Lord. The Gaon says that תוח the wind (air) has not yet been mentioned with the other three elements in the preceding verse, and that יי the Lord is the answer given to the question, and the meaning of the phrase is: Who has directed the wind? The Lord.⁠1 I do not agree with this explanation, because it is said 2את רוח, and besides, the second half of the verse has no sense at all if this explanation be adopted. I explain the verse thus: Who has directed the spirit of the Lord: רוח is in the construct state; comp. אלהים רוח (Gen. 1:2);⁠3 the interrogative pronoun מי who, is to be supplied before the second part of the verse: And who is the man, to whom God communicated His counsel, why He created things in such and such a manner.
1. The Gaon translates it: مَب هَيَّا الْروج هو اللهُ
2. The accusative case in Hebrew is indicated by את only when the noun has the definite article or governs a genitive; if, therefore, רוח were to be separated from the following יי, the particle את before רוח would be very exceptional.
3. A. V., The spirit of the Lord (here as well as Gen. 1:2).
מי הם שתיכן – וקצב את רוח – דעת י״י בכל אלה, ומי איש עצתו שיודיענו – לעשות כל אלה.
מי תכן את רוח י״י – כשעשה כל זה, מי תכן את רוחו, כמו: ונפשו אותה ויעש (איוב כ״ג:י״ג), אין מלאך וכל שכן אדם שיתקן את רוחו ושיודיעהו עצתו כשעשה העולם ואמר לו: כן תעשה. וכן אמר: נוטה שמים לבדו (איוב ט׳:ח׳).
ומי שזכר עומד במקום שנים, כאלו אמר: ומי איש עצתו יודיענו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ואיש עצתו – ומי הוא איש עצתו, שיתן לו עצה ויודיענו – מה לעשות.
ועל יסוד האויר אמר מי תכן את רוח ה׳ ואמר לשון תכן ביסוד האש שתאר בשמים ושמים בזרת תכן וביסוד האויר אמר מי תכן את רוח ה׳ להיות שניהם יסודות קלים, ובמים ובארץ שהם יסודות גסים אמר לשון מדידה ומשקל להורות שעשאם במדה במשקל כדי שלא יגבר האחד על האחר וישיבהו בכללו לטבעו ולכן הטביע בכמות מוגבל חוק עולם לא יעברנו, ושעלו ושליש הם שמות למדות כי שעל הוא יד כמו בשעלי שעורים (יחזקאל יג, יט) ושליש הוא המשורה, ויתכן שהוא מגזרת שלש כמו ותשקמו בדמעות, ופל׳ ומאזנים הם שמות לכלי המשקל ואמר בהרים ובגבעות ושקל להגיד שכיוונה החכמה העליונה שלא תהיה כל הארץ מישור ולא כולה הרים וגבעות, אבל הניחם בסדר ידוע כאלו נשקלו ההרים והגבעות שלא יהיו יותר ממה שהם, והיה גזרת המאמר כולו אמרו ה׳ רוצה לומר מי הוא אשר מדד המים ועפר והאויר הלא אנכי ה׳, ועל כל זה אמר בדרך התול או שאלה ואיש עצתו יודיענו רוצה לומר האם היה שם איש שנתן לו עצה והודיעהו לעשות כל זה, וכנגד ארבעה היסודות שזכר אמר ארבעה לשונות מהלמוד הראשון
מִי תִּכֵּן [אֶת רוּחַ ה׳]. ׳מה אנוש כי תזכרנו׳ (תהלים ח ה)1, והנה אִישׁ יוֹדִיעֶנּוּ עֲצָתוֹ בתורות חדשות2:
1. תחילת המזמור שם מתאר את גדלות הבורא, כמו בנבואה כאן: ׳מה אדיר שמך בכל הארץ וגו׳, כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך׳ וגו׳, ועל זה תמה המשורר ׳מה אנוש כי תזכרנו וגו׳, ותחסרהו מעט מאלהים וגו׳, תמשילהו במעשי ידיך׳, כלומר, מה ערכו של האדם האפסי לעומת חכמת הבריאה, ולמה אם כן ברא ה׳ את כל הבריאה עבורו. וגם כאן תיאר את גודל כח ה׳ הנראית מתוך הבריאה, וכאן אומר שלמרות אפסיותו ה׳ יודיע לאדם את עצתו ומלמדו דעת.
2. כלומר, אף שערך האדם אפסי, ומי הוא שיתקן את רוח ה׳ ורצונו (ראה רד״ק), בכל זאת ה׳ מודיע לכל אחד מהם את עצותיו ותורותיו החדשות, וכפי שמבאר בפסוק הבא.
מי תכן את רוח – בכל הספרים יש טפחא במלת רוח ומלת ה׳ היא תשובה לשאלה ואינו נסמך רוח אל ה׳ וכן דעת יונתן ומפרשים אחרים ויש מי שפי׳ בענין אחר ואינו על דרך הטעמים.
מי תכן – מי הכין רצונו של מקום ר״ל מי הטה רצון המקום אחר דעתו.
ואיש – מוסב על מלת מי לומר מי הוא האיש אשר המקום יודיענו עצתו.
מי תכן את רוח ה׳ – אחר שהוא כל יכול, כל אשר יחפוץ יעשה, ומי יוכל לדעת מה בלבו וברוחו לעשות (הרמב״ם במורה נבוכים חלק א׳ פרק מ׳), וכן דעת רש״י באמרו ולפי משמעו ואיש עצתו מוסב לראש המקרא מי תכן את רוחו. גם הראב״ע פירש רוח דבק עם שם ה׳, והפירוש הזה הוא נגד הטעמים, כי הטפחא היה ראוי לבא תחת מי תכן, ואת רוח היה צריך למונח, וכן מצא מיכיליס בשני כתבי יד ארפורט.
ואיש עצתו יודיענו – ומי הוא האיש אשר יודיעהו ה׳ את עצתו אשר יעץ לעשות (ראב״ע), וגם זה נגד הנגינה. ורש״י, רד״ק רוזנמילר וגיזניוס פירשו מי איש עצתו שיודיע וִילַמֵּד את האל, וזה אמנם ענין הפסוק הסמוך. ועתה (אדר תרכ״א) נראה לי מי הוא איש עצתו ובעל סודו שיודיעהו ה׳ את רוחו.
רוח ה׳ – יסוד הרוח, כמו ורוח אלהים מרחפת.
מי תכן את רוח ה׳ – הוא יסוד הרוח האוירי, ואחר שהוא הכין וברא הארבע יסודות, מים אש. עפר. רוח. כ״ש שכחו רב על המורכב מהם שהוא המציאות הגשמי בכללו, ומי יעכב נגד יכלתו, (ובזה ברר מ״ש ה׳ בחזק יבא), ובל תאמר שיחסר לו החכמה והעצה לעשות כהבטחתו, משיב ומי האיש (אשר) עצתו יודיענו – ממי צריך לקחת עצה ולהועץ.
מִי תִכֵּן – הכין1 אֶת רוּחַ – רצון2 יְהוָה כשעשה את כל אלה?!3 וְמי הוא4 הָאִישׁ אשר ה׳ את5 עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ?!:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד. מלבי״ם ביאר שרוח ה׳ הוא יסוד הרוח האווירי, ואחר שהוא הכין וברא הארבע יסודות, מים אש עפר רוח, כל שכן שכוחו רב על המורכב מהם שהוא המציאות הגשמית בכללותה, ומי יעכב נגד יכולתו?!.
3. רד״ק. רצונו לומר מי היטה את רצון המקום אחר דעתו?! (מצודת דוד). רד״ק מבאר כשעשה כל זה מי תכן את רוחו? אין מלאך וכל שכן אדם שיתקן את רוחו ושיודיעהו עצתו כשעשה העולם ואמר לו כן תעשה. ורש״י מבאר כי רוח ה׳ היא רוח הקודש שה׳ תכנו בפי הנביאים וכדאי הוא להאמן.
4. רד״ק, מצודת דוד.
5. מצודת דוד, מלבי״ם. ואברבנאל מבאר שאמר בדרך התול או שאלה האם היה שם איש שנתן לו עצה והודיעהו לעשות כל זה?!.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יד) אֶת⁠־מִ֤י נוֹעָץ֙ וַיְבִינֵ֔הוּ וַֽיְלַמְּדֵ֖הוּ בְּאֹ֣רַח מִשְׁפָּ֑ט וַיְלַמְּדֵ֣הוּ דַ֔עַת וְדֶ֥רֶךְ תְּבוּנ֖וֹת יוֹדִיעֶֽנּוּ׃
With whom did He take counsel, and who instructed Him and taught Him in the path of right, and taught Him knowledge, and made Him to know the way of discernment?
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
לְהוֹן דִבְעוֹן מִן קֳדָמוֹהִי אֲסַבַּר חוּכְמָא וְאַלְפִינוּן אוֹרַח דְדִין וִיהַב לִבְנֵיהוֹן אוֹרַיְתָא וְאוֹרַח דְסוּכְלְתָנוּ לִבְנֵי בְנֵיהוֹן הוֹדְעִינוּן.
פטובאה מן שאורה פפהמה ואעלמה סבל אלחכם ועלמה אלמערפהֿ וטריק אלפהם ערפה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

את מי – מן האומות, נועץ – כמו שנועץ עם הנביאים, כגון אברהם שנאמר: וי״י אמר המכסה אני מאברהםא וגו׳ (בראשית י״ח:י״ז).
ויבינהו וילמדהו באורח משפט – את מי מן האומות עשה כן שלימדו חכמה, כמה שעשה לאברהם שנתן לו לב להכירו מאליו ולהבין בתורה, שנאמר: וישמר משמרתי (בראשית כ״ו:ה׳), ואומר: למען אשר יצוה וגו׳ (בראשית י״ח:י״ט), וכליותיו היו נובעות לו חכמה, שנאמר: אף לילות יסרוני כליותיי (תהלים ט״ז:ז׳).
[את מי נועץ ויבינהו – האיש להקב״ה: הן כל גוים לפניו כמר מדלי לפניו, ואיך ילמדו לו.]⁠ב
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34. בכ״י לוצקי 778, וטיקן 94 חסר: ״מאברהם״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, פרמא 3260, ברלין 122, וטיקן 94.
With whom did He take counsel and give him to understand With which of the heathens ([mss., Keli Paz:] nations) did He take counsel, as He took counsel with the prophets, as it is said concerning Abraham: "Do I conceal from Abraham...?⁠" (Bereshit 18:17).
and give him to understand, and teach him in the way of justice With which one of the heathens ([mss., Keli Paz:] nations) did He do so, that He taught him wisdom as He did to Abraham, to whom He gave a heart to recognize Him by himself and to understand the Torah, as it is said: "And he kept My charge" (ibid. 26:5), and Scripture states further, "For he commands etc.⁠" (ibid. 18:19). And his kidneys would pour forth wisdom to him, as it is said: "Even at night my kidneys chastised me" (Tehillim 16:7). (With whom did He take counsel and who gave Him to understand [With which man did He take counsel and which] man gave the Holy One, blessed be He, [to understand?] Behold all the nations are like a drop in a bucket, and how could they teach Him?)
את מי נועץ ויבינהו – כשברא את העולם.
וילמדהו דעת באורח משפט – מי הוא שלמדו אורח משפט כשנתן תורה לישראל שכולה אורח משפט ודרך תבונות.
{את –} כמו עם. (ערוגת הבושם חלק א׳ עמ׳ 270 בשם ״ולא כפ׳ רשב״ם אשר פירש״)⁠א
א. ערוגת הבושם מקדים לפירוש ״את מי נועץ ויבינהו, את כמו מן, כמו כצאתי את העיר, ופירוש מן מי נועץ. כי נועץ נפעל, על כן אין נופל עליו רק מן״
את מי נועץ – מבנין נפעל פועל עבר, על כן הוא פתוח עי״ן, עם מי התיעץ.
ויבינהו – ויתן בינה לשם, ולימדו בארח משפט, ששם לכל מוסר ומוסר.
וילמדהו דעת – העתידות.
נועץ It is the past of Niphal; the ע has therefore a Pathah;⁠1 it means, He took counsel.
ויבינהו And gave Him understanding.⁠2 And taught Him the path of judgment, how to fix the punishment for every sin,
and taught Him knowledge (דעת), to know future events.
1. נועַץ is the third person past, נועָץ the participle of Niphal, used also for the present tense. Ibn Ezra refers the verse to the creation, and lays stress on the use of the past.
2. A. V., And who instructed Him.
את מי נועץ – בכל אלה שהיה מבינהו.
את מי הוא שלימדו דעת להבחין הטוב והרע בכל דבר או מי שלימדו ארח משפט – לשפוט צדק.
ודרך תבונות יודיענו – להבין אחרית כל דבר מראשיתו. ועד עכשיו כלל מי עשה זה ומי עשה, ולא פירש על מי אומר זאת.
וכפל הענין עוד ואמר: את מי נועץ ויבינהו, בארח משפט – פירוש: בדרך תכונת העולם מי למדהו, וכן: וארמון על משפטו ישב (ירמיהו ל׳:י״ח) – פירוש על תכונתו, וכן: כמשפט הראשון (בראשית מ׳:י״ג) והדומים להם.
את מי נועץ ויבינהו, השני וילמדהו באורח משפט, השלישי וילמדהו דעת, הרביעי ודרך תבונות יודיענו, ואם הוא יתברך ברא כל זה מבלי דבר בכחו הבב״ת כל שכן שיעשה רצונו באומות.
[אֶת מִי נוֹעָץ] וַיְבִינֵהוּ. בתורת אדם הראשון1: וַיְלַמְּדֵהוּ [בְּאֹרַח מִשְׁפָּט]. בחידוש תורת בני נח2: וַיְלַמְּדֵהוּ. במתן תורה דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת - השגת האמת והדרך להשיגה3:
1. יתכן שהכוונה לציווי של עץ הדעת, ומה שנאמר שם (בראשית ג טו) ׳לעבדה ולשמרה׳, ופירש רבינו ׳לעבוד את נשמת חיים׳, כלומר להשיג שלימות ונצחיות השכל שהיא נשמת חיים. ובספרי (דברים מא) דרשו: ׳לעבדה - זה תלמוד, ולשמרה - אלו מצוות׳, ובזוה״ק (ח״א כז.): ׳לעבדה - בפקודין דעשה, ולשמרה - בפקודין דלא תעשה׳. או שהכוונה למה שנצטווה על חלק ממצוות בני נח, כמבואר בסנהדרין (נו:) שנחלקו אם אדם הראשון נצטווה בשבע מצוות בני נח, או שלא נצטווה אלא על עבודה זרה בלבד, או על עבודה וברכת השם, או על הדינים. [וראה בפירוש רבינו לתהלים (נ א-ב): ׳ה׳ שהוא אלקי האלקים המנהיגים את האומות, כבר דיבר ויקרא ארץ - קרא לעבודתו כל המין האנושי ממזרח שמש עד מבואו, וזה כשציוה לאדם ואשתו שהיו אז כל המין מצוה או מצוות, ולנח ולבניו שהיו אז כל המין וציוה להם שבע מצוות, והיה רצונו שיהיה כל המין האנושי לעבודתו, והמה מרו, ובכן בחר בישראל׳].
2. ׳תנו רבנן, שבע מצוות נצטוו בני נח, דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי׳ (סנהדרין נו.), וראה בסוגיא שם שיטות שונות בזה.
3. לישראל נתן במתן תורה את כל התורה שיש בה ׳דעת׳ – השגת האמת, וגם ׳דרך תבונות׳ – מצוות מעשיות רבות שנועדו להכין את האדם ולתת לו דרך לבוא אל השגת האמת. ואילו שבעת מצוות בני נח נקראו ׳אורח משפט׳ בלבד, שאין בה להביא את האדם להשגת האמת, אלא לחיות חיים הגונים.
את מי – עם מי נתייעץ ומי השכילו בינה ומי למדו ללכת בדרך משפט ומי למדו דעת ומי הודיעו דרך תבונות וכפל הדבר פעמים הרבה לתפארת המליצה.
בארח משפט – הדרך הנכונה שראוי לבחור בכל ענין וענין.
את מי נועץ – האדם ידיעתו והשגתו נתלית מזולתו, משני פנים:
א. מן ה׳ החונן דעת, אשר שם באדם טבע המדע וההשכל, כי כבר הוסכם מן הפילוסופים, כי נמצאו מושכלות ראשונות נטע ה׳ בטבע האדם, אליהם תכלה כל דרישה וחקירה, כמו המושכל שא״א לקבץ שני הפכים בנושא אחד, הוא נטוע בטבע האדם, והוא יסוד לכל מחקר עיוני, קראוהו בעלי ההגיון חק הסתירה (דער זאטץ דאס וידערשפרוכעס), אשר אפשר לבארו ולא לבררו במופת, כי כל ברור מופתי יכלה בהכרח אל החק הזה וזולתו א״א לעשות מופת עיוני על שום דבר, וזה הנקרא דעת הטבעי, נטעו ה׳ בשכל האדם, שלעומת זה אמר בהשם את מי נועץ וילמדהו דעת – זאת שנית ניתן בטבע שכל האדם עשות המשפטים וההיקשים, לקבץ בין שני מוחשים ולשפוט על הנושא לחייב או לשלול ממנו איזה נשוא, ליחס הנשוא אל כלל הנושא או אל חלק או איש ממנו, ליחסו אליו בהכרח או בהחלט או באפשריות, כי דרך עשות המשפטים האלה נמצא נטוע בטבע השכל, כמבואר בארך בחכמת בקור השכל שלעומת זה אמר בה׳ את מי נועץ ודרך תבונות יודיענו. דרכי התבונה ואורחותיה.
ב. ידיעת האדם לא תשתלם מעצמה, וצריך לזולתו מבני אדם, אם שיבינהו את המושכל עד שיבין אותו, ועכ״פ גם אם יבינו מעצמו, צריך שילמדהו בארח משפט דרכי הלימוד וארחות התבונה לא ילמד האדם מעצמו אך מזולתו, לעומת זה אמר אצל ה׳ את מי נועץ ויבינהו – ואף גם שרק שילמדהו בארח משפט ולא לבד שאינו צריך לימוד מזולתו, אף גם לא קבל את השכל וטבעו מזולתו, שעל זה אמר וילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו וכ״ז מבאר מ״ש וזרועו מושלה לו שאין צריך עזר מזולתו, אף עצה וחכמה.
אֶת – עם1 מִי נוֹעָץ – התייעץ2 כשברא את העולם3 וַיְבִינֵהוּ – והשכילו בינה?!⁠4, וַיְלַמְּדֵהוּ – ומי לימד אותו ללכת5 בְּאֹרַח – בדרך6 מִשְׁפָּט לשפוט צדק?!7, וַיְלַמְּדֵהוּ – ומי לימד אותו8 דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ9 להבין אחרית כל דבר מראשיתו?!⁠10, ואם הוא יתברך ברא כל זה בכוחו בלבד, כל שכן שיעשה רצונו באומות11:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. ר״י קרא.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. ר״א מבלגנצי. רש״י מבאר את מי מן העכו״ם נועץ כמו שנועץ עם הנביאים שנאמר באברהם (בראשית יח, יז) ״וַה׳ אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה״, ועם מי מן העכו״ם עשה כן שלמדו חכמה כמו שעשה לאברהם שנתן לו לב להכירו מאליו ולהבין בתורה וכליותיו היו נובעות חכמה.
8. מצודת דוד.
9. וכפל הדבר פעמים הרבה לתפארת המליצה (מצודת דוד). ואברבנאל מבאר שכנגד ארבעת היסודות שהזכיר אמר ארבעה לשונות של לימוד.
10. ר״א מבלגנצי.
11. אברבנאל.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(טו) הֵ֤ן גּוֹיִם֙ כְּמַ֣ר מִדְּלִ֔י וּכְשַׁ֥חַק מֹאזְנַ֖יִם נֶחְשָׁ֑בוּ הֵ֥ן אִיִּ֖ים כַּדַּ֥ק יִטּֽוֹל׃
Behold, the nations are as a drop of a bucket and are counted as the small dust of the balance. Behold he lifts the isles like fine dust.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
הָא עַמְמַיָא כְּטִפָּא מִדוּל וּכְעִיוּל מוֹזְנַיָא חֲשִׁיבִין הָא נַגְוָתָא כְּדוֹקָא דְפָרַח.
והוד׳א אלאמם ענדה כנקטהֿ מן דלו וכעין אלמיזאן מחסובון ואהל אלג׳זאיר כאלדק אלמחמול.
וכן מי שאין אצלו ערך וכבוד לכל האומות, לפי שהמשילם ״כמר מדלי״ והיא הטיפה. ״וכשחק מאזנים״ היא העין שבמאזנים בין כף לחברתה ... הפנה במהירות את דאגתו לנו, בני ישראל, וניחמנו באריכות.
וכן מכל מלכים שלגביו הם כחגבים. כאמרו ״ויושביה כחגבים״ (כב). והשרים - לא כלום, כאמרו ״הנותן רוזנים לאין״ (כג). והשופטים - כתוהו, כאמרו ״שופטי ארץ כתהו עשה״ (שם).
הסב את השגחתו וחכמתו לבשורה שינשא את מצב מלכינו, ראשינו ושופטינו כמו בבשורות אלו, שהתחיל בהן. וכאילו ייחד ב״יושביה״ את המלכים. מסייע לכך מה שהוסיף בהזכרתם ״חוג״, שהוא כמסך להם. ו״דוק״ שהוא כאהל להם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הן גוים כמר מדלי – יש שתרגם1 אותו: כטיפה מן הדלי.
וכשחק מאזנים נחשבו – פסולת נשחקת שבמאזנים,⁠2 והיא האבק אשר עולה על הכפות, ויש אומרים: נטיית המאזנים.⁠3
הן איים כדק יטול – ישליך את העמים והאיים כדבר הדק.⁠4 ו׳יטול׳ כמו ״לא יכון אדם ברשע״ (משלי י״ג:ג׳), והוא, לפי זה, צורת נפעל יוצא. וייתכן שהוא עתיד של שורש פ״נ, כמו ״שלש אנכי נוטל עליך״ (שמואל ב כ״ד:י״ב).⁠5
1. השווה ת״י ורס״ג על אתר, ריב״ג באצול ערך ׳מר׳, ראב״ע ורד״ק על אתר.
2. המסורת הפרשנית התופסת ׳שחק׳ כמשהו ש׳נשחק׳ דק דק (=אבק) מצויה אצל ריב״ג באצול ערך ׳שחק׳, ובדומה לזה אלפסי ערך ׳שחק׳, ראב״ע ורד״ק על אתר.
3. ״עין אלמיזאן״ הינו מונחו של רס״ג, ולא ברור מה יחסו אל המונח הבודד ׳עיול׳ של ת״י. פירוש זה תואם את הפרשנות של תרגום השבעים היווני והפשיטתא הסורית, היינו שכוונת התמונה לאותה נטייה קלה של המאזנים (לעומת נקודת האיפוס), שאין מתחשבים בה. זו מסורת פרשנית עתיקה – ובדרך שמא ניתן לומר, שביסודה מעין דרשה: שׁחק/שׂחק, כאילו יש כאן ׳משׂחק׳ במאזנים.
4. מניסוח דבריו של אבן בלעם נראה, שהתקשה בעניין של ״נפעל יוצא״, ולכן חזר והדגיש: הצורה היא של נפעל. על בניין נפעל יוצא מדבר אבן בלעם גם בפירושו לבמדבר לא ג בעניין ׳החלצו׳, וגם בפירושו ליחזקאל ו ט, בעניין ׳שברתי׳. האפשרות של ניתוח ׳יטול׳ מבניין נפעל קיימת אצל חיוג׳ ערך ׳טיל׳, וריב״ג במחברות עמ׳ 7 ועמ׳ 349 – שם מדבר ריב״ג על מציאת צורות של ׳נפעל יוצא׳, דוגמת ׳נוכחת׳ (בראשית כ׳:ט״ז), ׳נשברתי׳ (יחזקאל ו׳:ט׳), ׳החלצו׳ (במדבר ל״א:ג׳) וכן ׳יטול׳ בפסוקנו. בדבריו שם הוא מתנגד לאלה שניתחו את ׳יטול׳ מבניין קל במשמעות של ׳ירום׳. ראב״ע על אתר מתנגד לראותו כנפעל, ורד״ק נוטה להסכים, אם כי ניתוחו כפועל עומד אינו ברור.
5. ולפי הניתוח משורש ׳נטל׳ בבניין קל אין קושי בהנחת פועל יוצא. דעה זו מובאת על ידי חיוג׳ בערך ׳טיל׳, וריב״ג במחברות עמ׳ 350-349 וכן ראב״ע על אתר. רס״ג על אתר ראה כשורש את ׳נטל׳, אבל כנראה תפס את המלה כמייסדת משפט לוואי: כעפר הנישא. ראוי להדגיש, כי אבן בלעם מדגים בשורש המקראי ׳נטל׳ = שים, ואינו נזקק ללשון ׳נטל׳ של חז״ל.
הן גוים כמר מדליא ואינן חשובין לו להעמיד מהן נביאים לגלות סודו.
כמר מדלי – כטפה מרה המטפטפת משולי הדלי, מרה ממשקע טנופת המים ורקבון העץ, לימונידא בלעז.⁠ב
כשחק מאזנים – שהנחשת מעלה עיפוש ומשתחק.
כדק – אבק דק.
כדק יטול – כאבק הנשא ועולה על ידי רוח, כדק אשר ינטל.
א. בדפוסים נוסף כאן: ״האומות הממאנים להכיר את בוראם״. המלים לא מופיעות בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״לימונידא בלעז״.
Behold the nations are like a drop from a bucket And are not worthy to Him to appoint some of them as prophets to reveal His secret.
like a drop from a bucket Heb. כְּמַר, like a bitter drop that drips from the bottom of the bucket, bitter from the putrid water that is embedded in the bucket and the decay of the wood, limonede in Old French.
and like the dust of a balance for the copper corrodes and wears off.
like fine fine dust.
that blows away [lit. that will be taken.] Like dust that is picked up and goes up through the wind, like fine dust that is carried away.
הן גוים כמר מדלי – והלא כל הגוים חשובים לפניי כטיפה הנוטפת מן הדלי שהיא מרה.
כדק – כאבק דק יטול, הנישא על ידי הרוח.⁠א
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778, פריס 163, מינכן 5 חסר ביאור זה.
הן גוים כמר מדלי – כטיפה הנופלת מהדלי, ואין רע לו.
וכשחק – הוא האבק הדק מגזרת ושחקת ממנה הדק (שמות ל׳:ל״ו), ואחר שכל בני אדם הבל נגדו את מי נועץ (ישעיהו מ׳:י״ד).
יטול – ישליך, כמו ויטילו את הכלים (יונה א׳:ה׳) אך הוא משורש אחר, ורבי יונה המדקדק אמר, כי יטול מבנין נפעל, בדרך רחוקה, או פירוש יטול ישא, כמו נוטל.
כמר מדלי As a drop of a bucket, as a drop that falls from the bucket. מר drop is hap. leg.
וכשחק And as the small dust. Comp. ושחקת and thou shalt beat (Ex. 30:36).—Since all people are vain before Him, with whom could he have taken counsel?
יטול He throweth; comp. ויטילו and cast Him forth (Jon. 1:5), though of a different root. According to R. Jonah ימול is Niphal, but that is very improbable; it can also be explained He taketh up and compared with נוטל carrying (Mishnah Shab. 17:2).⁠1
1. יטּול. can be Niphal of טול as well as Kal of נטל; but the construction of the sentence is not in favour of the former, for we should then have to supply the relative אשר: The isles are like dust that is carried away; but ימול being taken as the Kal of נטל requires no such supplement.
ועכשיו מפרש שלא בגוים ולא באלהיהם אין זאת, שהרי גוים לפני כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבים – דקין וקלין למשפט.
מר מדלי – הוא המחק שמוחקין מן הכלי שדולין בו המים אם הוא כבד מאד, שאין גולת המשקולת שאחריו בראש קנה הגלגל של באר המים יכולה להכריע ולדלות מרוב כובדו להשוותו במשקל שתכריע הגולה וידלה.
מר – וִשְטוּרא, כמו ומורה לא יעלה על ראשו (שופטים י״ג) – הוא התער המסיר את שער הראש.⁠א
וכן שחק מאזנים, אך אם כף המאזנים כבידה מחברתה ומשקלו אינו שוה, שוחק ממנה להשוותה ולישרה במשקל. וכאותו המר והשחק המוסרים לישר המשקל שאינן חשובים, כך אני מסיר גוים לישר המשפט ולא יחשבו לי.
הן אייםכאותו אבק דק יטול – וישליך ויסיר מן העולם על יושר הדין.
א. השוו ציטוט ר״א מבלגנצי בהגהה בגיליון כ״י וטיקן 402 על ספר הגלוי לר״י קמחי (נדפס בסופו, בעמ׳ 164): ״ובלגנצי פרשו: לשון מורה לא יעלה על ראשו (שופטים י״ג:ה׳), וענינו יורה עליו, וכשחק מאזנים נחשבו. המ׳ יבין.⁠״
הן גוים – ואחר שכל זה עשה מאין עוזר ומאין מלמד, איך יוכלו הגוים למונעו מהוציא ישראל מתוכם, והלא כולם הן לפניו כמו הטפה מדלי שהוא דבר מועט כנגד מי הדלי, וזכר הדלי לפי שהטיפה נופלת מהדלי כששואבין.
או כשחק מאזנים – שהוא דבר מועט מן המעט, כי בנפיחה מעוטה יצא העפר הדק ההוא אשר במאזנים.
הן איים כדק יטול – כשירצה, כל האיים ישאם ויטלם ויהפכם כמו הדבר הדק.
ויונתן תרגם: הא נגותא כדוקא דפרח
פירוש יטול – פעל עומד, אם כן הוא מבנין נפעל משרש טול, וכן כתבו רבי יהודה חיו״ג.
כמר – הנה מר הוא שרש בעצמו מונח בעברי על הטפה הקטנה הנופלת מהדלי הגדול.
וכן שחק הוא שם דמיון ראשון, מונח על האבק הדק הנמצא תמיד במאזנים. וכל אלו כלם הפלגת משלים. גם הפליג לומר כי השם נוטל האיים הגדולים מאד והערים וישימם מורמים באמצע הים שטוחים וקיימים כאלו הם דבר דַק, וזה כטעם וינטלם וינשאם (ישעיהו ס״ג:ט׳).
והוא אומרו מיד הן גוים כמר מדלי כלומר כטפת המים הנופלת מתוך הכלי המלא וכשחק מאזנים שהוא האבק הדק שידבק במאזנים שבמעט רוח הנשימה ילך לו וכאבק הדק יטול אותם.
הֵן גּוֹיִם [כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ]. ׳כי עברו תורות׳1, אז ׳ואתם תהיו לי׳ (שמות יט ו)2: הֵן [אִיִּים כַּדַּק] יִטּוֹל. עתה ישליכם3:
1. לשה״כ לעיל (כד ה). כלומר, הסיבה לכך שלגוים לא נתן אלא שבעה מצוות ולא את שאר התורה, היא לפי שעברו גם על על אותם התורות שה׳ נתן להם, שבעה מצוות בני נח. ואולי רמז ׳כי עברו תורות׳ – תורת אדם הראשון ותורת בני נח שהזכיר.
2. כיון שנפסלו בני נח כי עברו על המעט תורות שנתן להם, לכן בחר ה׳ בישראל, שרק הם יהיו לו לעם סגולה. וכן כתב רבינו בהקדמתו לתורה: ׳כי בסור תקוות תשובת המין האנושי בכללו כאשר כונן להשחית כל תיקון אלהי פעמים שלוש, הפלא ה׳ חסיד לו מכל המין, ובחר באברהם וזרעו להשיג בם התכלית המכוון אצלו מני שום אדם עלי ארץ׳. וראה מה שהאריך בשיעורים לתהלים (כט א), ובתוך דבריו כתב: ׳אחרי שלא נשלמה כוונת האל יתברך עם כל המין האנושי בכללו, כי בנו בוחר ה׳ להינחם עליהם להיות לו לעם סגולה, ופנה לעשות ולהשלים מכוונו עם חלק המין, היינו עם ישראל, ונתן לנו את תורתו, וביקש לקדשנו במצוותיו ולעשות אותנו השרידים אשר הוא קורא, כאמרו ׳והייתם לי סגולה׳, וכן אמר ׳וגוי קדוש׳⁠ ⁠׳.
3. לפי שבעבר ׳כמר מדלי וכשחק מאזניים נחשבו׳, שלא הצדיקו את קיומם כי לא קיימו את המצוות המעטות שניתנו להם, לכן לעתיד ׳כדק יטול׳, ה׳ ישליך אותם כאפר דק. ויסוד הפירוש כאן הוא בגמרא (ע״ז ב:), שם נאמר שהגויים יאמרו לעתיד ׳כלום קיבלנוה ולא קיימנוה׳, שאינם צריכים להיענש לפי שלא קיבלו את התורה, וה׳ יאמר להם ׳הראשונות ישמיעונו וכו׳, שבע מצוות שקיבלתם היכן קיימתם׳. ומביא שם מקור שלא קיימו את התורה מן הכתוב בחבקוק (ג ו) ׳עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים - מאי ראה, ראה שבע מצוות שקיבלו עליהן בני נח ולא קיימום׳. וכן איתא בבבא קמא (לח.), ושם מפרש את לשון ׳ויתר׳ שאמר חבקוק ׳עמד והגלה אותם מעל אדמתם, ומאי משמע דהאי ויתר לישנא דאגלויי הוא, כתיב הכא ויתר גוים וכתיב התם לנתר בהן על הארץ, ומתרגם לקפצא בהון על ארעא׳. ולפי זה, זהו האמור כאן שלפי שלא קיימו שבעה מצוות בני נח ׳כדק יטול׳ – שהשליכם, שהוא עניין ׳ויתר גוים׳.
כמר מדלי – הכלי ששואבים בו מים נקרא דלי וכן ותבאנה ותדלנה (שמות ב׳:ט״ז) ור״ל שאיבה עם הדלי והטפה הנופלת מאחורי הדלי היא מרה בעבור עפוש הדלי מאחוריו.
וכשחק – מלשון שחיקה וטחינה כמו ושחקת ממנה הדק (שמות ל׳:ל״ו).
כדק – כאבק דק.
יטול – ישליך וכן ויטילו את הכלים (יונה א׳:ה׳).
הן גוים – גבורת העכו״ם נחשב למולו כטפה המרה הנוטף משולי הדלי שהוא דבר מועט מול מימי הדלי.
וכשחק מאזנים נחשבו – בעיני המקום חשובים הם כאבק הנשחק מעפוש מאזני נחושת אשר יוצאים ממנה בנפיחה קלה.
הן איים – איי הים ישליך כאבק דק וכאומר ואם כן הוא איך יעמדו למולו למחות בידו מלהוציא את ישראל מתוכם.
הן גוים – והלא הגוים הם לפניו כטיפת מים הנופלת מן הדלי ואין הדלי חסר כלום, וכן כאבק שבמאזנים שאינו מוריד הכף כלום.
הן איים כדק יטול – אם ירצה יגביה האיים ממקומם כאלו הם אבק דק.
יטול – משרש נטל שענינו הגבהה, כמו וינטלם וינשאם.
הן גוים – ר״ל הלא אחר שהוא ברא הארבע יסודות ביכולתו הבב״ת, ולו הכח על הנמצא בכללו, ואף כי על הגוים שהם כמר מדלי לערך המציאות הכללי, ואיך יעכבו בידו לשלא יוכל למלא הבטחתו ויש הבדל בין מר מדלי ובין שחק מאזנים, כי הטפה הנוטפת מן הדלי, הגם שכאפס היא בערך מי הדלי, מ״מ היא חלק מהם, ונחשבת ממינם לא כן השחק מאזנים, שהוא העפרורית הנמצא על המאזנים שהם נפרדים מן המאזנים ואינם ממין המתכת כלל, כן אם תחשוב את הנמצא על כדור הארץ מדומם וצומח וחי ואדם, יהיה גוי אחד בערכם כערך מר מדלי, שהגם שאין נחשב למאומה בערך הדלי, וכן גוי אחד בטל בערך כל הנמצא על הכדור, מ״מ הוא חלק ממנו. אבל אם תחשוב את כל הנמצא על פני הכדור בערך הכדור עצמו, הלא כל צאצאי הארץ בערך הכדור, וכ״ש בערך הכדורים והמון צבאות אין מספר הנמצאים, הם כשחק מאזנים עפר נשחק בלתי שייך אל הכדור כלל ואפס נגדו, ומצד זה הגוים נחשבים בין כמר מדלי, לערך צאצאי הארץ, וכשחק מאזנים במה שהם עם צאצאי הארץ בטלים אל המציאות עצמו וטפלים אליו. והן גוים גדולים נחשבים כמר מדלי וכ״ש איים קטנים שהם כדק יטול – כאבק דק פורח בלתי נחשב לכלום.
ואחר שכל זה עשה בלי עוזר ומלמד, איך יוכלו הגויים למונעו מלהוציא את ישראל מתוכם?!⁠1 הֵן – הלא2 גבורת3 הַגּוֹיִם נחשבת לפניו4 כְּמַר – כטיפה מרה הנוטפת5 מִשולי6 הַדְּלִי7 שהיא דבר מועט ביחס למים שבדלי8, וּכְשַׁחַק – וכאבק9 הנשחק מעיפוש10 מֹאזְנַיִם – מאזני נחושת11 שהוא דבר מועט שבמועט12 נֶחְשָׁבוּ, הֵן אִיִּים – איי הים13 כַּדַּק – כאבק דק14 יִטּוֹל – ישליך15, ואם כן איך יעמדו למולו למחות בידו מלהוציא את ישראל מתוכם?!16:
1. רד״ק.
2. ר״י קרא.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. רש״י, מצודת דוד.
6. רש״י, מצודת דוד.
7. הכלי ששואבים בו מים נקרא דלי, והטיפה הנופלת מאחורי הדלי היא מרה מחמת עיפוש הדלי מאחוריו (מצודת ציון).
8. רד״ק, מצודת דוד. ורש״י מבאר הגויים הממאנים להכיר את בוראם אינם חשובים לו להעמיד מהם נביאים לגלות סודו.
9. אבן עזרא, מצודת דוד. והוא מלשון שחיקה וטחינה (מצודת ציון).
10. רש״י, מצודת דוד.
11. מצודת דוד.
12. רד״ק. כי בנפיחה קלה יצא (רד״ק, מצודת דוד).
13. מצודת דוד.
14. רש״י, מצודת ציון.
15. מצודת ציון. כלומר אם ירצה יטול את כל האיים ויהפכם כמו הדבר הדק (רד״ק).
16. מצודת דוד. מלבי״ם מבאר כי הטיפה הנופלת מהדלי הגם שהיא כאפס לעומת מימיו היא חלק מהם ומאותו המין, אבל שחק המאזנים הם נפרדים מן המאזנים ואינם ממין המתכת כלל, כך גם אם תחשב את כל הנמצא על כדור הארץ מדומם וצומח וחי ואדם, יהיה גוי אחד בערכם כערך מר מדלי, כי גוי אחד בטל בערך כל הנמצא על הכדור הגם שהוא חלק ממנו, אבל אם תחשוב את כל הנמצא על פני הכדור בערך הכדור עצמו, הלא כל צאצאי הארץ בערך הכדור, וכל שכן בערך הכדורים הרבים והמון צבאות אין מספר הנמצאים, הם כשחק מאזנים שהוא לא שייך אל הכדור כלל ואפס נגדו, ומאחר שהוא ברא את הארבע יסודות ביכולתו הבלתי בעל תכלית, ולו הכח על הנמצא בכללו, ואף על הגוים שהם כמר מדלי לערך המציאות הכללי, ואיך יעכבו בידו שלא יוכל למלא הבטחתו.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(טז) וּלְבָנ֕וֹן אֵ֥ין דֵּ֖י בָּעֵ֑ר וְחַ֨יָּת֔וֹ אֵ֥ין דֵּ֖י עוֹלָֽה׃
And Lebanon is not sufficient fuel, and its beasts are not sufficient for burnt-offerings.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וְאִילָנֵי לִבְנָן לָא יְסַפְקוּן לְאַדְלָקָא וְחֵיוָתָא דְבָהּ לֵית הִיא כְּמִיסַת לַעֲלָתָא.
ולבנון אין די בער – מאחר שנאמר ולבנון אין די בער מה ת״ל ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, אלא כדי שתקבל שכר. כיוצא בו אתה אומר את הכבש אחד תעשה בבקר למה נאמר והלא כבר נאמר וחיתו אין די עולה, אלא כדי שתקבל שכר.
ושג׳ר אלשערי לא יכפון שעלהֿ לה וחיואנה לא יכפי קרבאן לה.
כל האילנות והצמחים לא יספיקו לבערה אחת לאש הקרבנות, וכל החיות הטהורות אין בהן די לקרבן אחד לו כראוי, כמו שאמר ״ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אין די בער – על מזבחו.
וחיתו – של לבנון, אין די עולה.
[דבר אחר: ולבנון אין די בער וגו׳ – לכפר על עון האומות.]⁠א
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 165, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, פרמא 3260.
there is not enough to burn on His altar.
and its beasts (the beasts] of the Lebanonthere is not enough for burnt offerings. Another explanation is: And the Lebanon etc. to expiate the iniquity of the heathens.
ולבנון אין די בער – כל הלבנון שבעולם אין די לפניו להבערה אחת, וחייתו של לבנון אין די לו לעולה אחת. ועץ אחד שאתם כורתים מן הלבנון היא הדמות שתערכו לו1 ואומר פסל זה שוה לו.
1. השוו לשון הפסוק בישעיהו מ׳:י״ח.
בער – כל עצי היערים שבעולם אין די וסיפוק לבער (ערוגת הבושם חלק א׳ עמ׳ 274-273 בשם ״ורשב״ם פי׳⁠ ⁠⁠״)⁠א
א. ערוגת הבושם מקדים לפירוש: ״ורשב״ם פי׳ כמו לבער, והנה לשונו:״ ולאחריו מוסיף: ״ומשגה הוא, ועד נאמן כי נאמר די ולא די, כמו גי וגי, והמבין יבין.⁠״
ולבנון – ואין לשם צורך לעולות, כי אין די בלבנון לבער.
וטעם לבנון – שיבינו השומעים, כי הטעם כל עצי הארץ וכן טעם חיתו.
And Lebanon is not sufficient, etc. God does not want burnt offerings; Lebanon would not suffice for fuel, if He wanted offerings. Lebanon is mentioned by the prophet simply as an example which his hearers can understand ; in reality, however, he refers to all the woods of the earth. The same remark applies to the words and the beasts thereof.
ולבנון אין די להם לבער – לפני, לערוך מערכה לקרבן.
וחייתו אין די – להם, לעולה – להקטיר על העצים לריח ניחח לכפר עליהם לפני, שלא אסירם ואשליכם מעל פני ביושר המשפט כאשר עשיתי לדור המבול ולסדום ולכיוצא בהן.
ולבנון – לגוים שחושבים עלי ואומרים שאין לי יכולת להוציא ישראל מידם, לא יכופר להם בשום עולה שיקריבו לפני אחר שיראו שאוציאם ויתחרטו במה שאמרו, כל עצי הלבנון להדליק אש, וכל חית הלבנון לשרפה לעולה לפני לא יספיקו להם, ומה שאמר: לבנון – דבר על ההוה לפי שהוא יער בארץ ישראל.
אין די בער – כטעם והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג׳:י׳), וכן כדי גאלתו (ויקרא כ״ה:כ״ו), וזה השם אין ענינו ספוק, רק כספוק. ובכלל זה השם מונח לשני דברים שוים בצמצום, כי הוא ממאמר המצטרף כמו השוה, ולכן יאמר: אין די בער. אבל הלבנון והחיה עודפים מאד מאד.
ואומרו אחר זה ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה ענינו שהאומות לא יתרצו לפניו יתברך ולא יכופר עונם עם כל עצי לבנון לשרוף על המזבח ועם כל חיתו לעולה.
(טז-יז) וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי [בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה]. לישראל אלא בתשובה1, ׳עולה וחטאה לא שאלת׳ (תהלים מ ז), ויבחר אלה בתשובה, ולא השאר2, שכָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן, ואלה3 בגויים לא יתחשבו4, וזה5, כי אמנם הגויים נֶחְשְׁבוּ לוֹ לאַיִן מצד אֶפֶס מחשבות, שכל תכליתם השגת כבוד נפסד וָתֹהוּ – הנאות חמריות6, ובעיון אין להם חלק כלל7:
1. אין די בעצי יער הלבנון להבעיר בהם האש על מזבחו, אלא ע״י תשובה. וראה בסנהדרין (צז:): ׳אמר רב, כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים, ושמואל אמר, דיו לאבל שיעמוד באבלו׳. ואולי לזה רמז שאין די לישראל כדברי שמואל, אלא בתשובה כדברי רב, וכפסקו של הרמב״ם (הל׳ תשובה פ״ה ה״ז). אך לעיל (כה ט) פירש אליבא דשמואל, ע״ש.
2. ׳אלה׳ היינו ישראל, שבוחר בהם אך בתנאי שישובו בתשובה, ולא הגויים, שלא תועיל להם תשובה.
3. ישראל.
4. ע״פ לשה״כ בבמדבר (כג ט) ׳הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב׳, ופירש שם רבינו: ׳הן לבדם ישכנו ארץ בסוף הענין, כאמרו (דברים לב יב) ה׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ׳, והיא כוונת הנבואה כאן, שרק ישראל יזכו לנצחיות.
5. הסיבה שכל הגויים הם כאין בעיני ה׳.
6. ה׳תוהו׳ הוא החומר בפני עצמו, ללא הצורה, שאין לו קיום כלל, והוא הפכו של הנצחיות, שכן בבראשית (א ב) פירש רבינו שנקרא החומר של המורכב הראשון ׳תוהו׳ - ׳להיותו מצד עצמו דבר כוחיי בלבד בלתי נמצא בפועל, כאמרו (שמואל א׳ יב כא) כִּי תֹהוּ הֵמָּה, כלומר בלתי נמצאים בפועל, אבל בדמיון בלבד׳. וראה לעיל (לד יא) ומש״כ שם, ושם מבואר שה׳תוהו׳ הוא דבר חומרי שאין בו מציאות רוחנית אלא בכח, וכל עוד שלא הוציא את הכח אל הפועל הרי שהוא ׳תוהו׳ ונפסד, ולכן הנאות חומריות והמחשבות להשיגן נחשבו ׳לתוהו׳. וראה להלן (פסוק כג).
7. לכן ׳כל הגוים נחשבו לו כאין׳, מסיבה זו ש׳מֵאֶפֶס וָתֹהוּ׳, שכל מגמתם אפסית ואין בה ערך, ואינם עוסקים כלל בעיון שבו הופך האדם את שכלו לנצחי.
ולבנון – שם יער בא״י.
בער – מלשון הבערה ומוקד.
ולבנון – לפי רוב גדלו אין די בעצי יער הלבנון להבעיר בהם האש על מזבחו ואין די בחיות הלבנון להקריבם עולות לפניו.
ולבנון – אחר שאמר הן איים כדק יטול, הזכיר הלבנון שהוא הר גבוה, והשומע סבור שהוא בא לומר ולבנון כאין נגדו, וכיוצא בזה, והנה פתאום הנביא מחליף הענין, כאומר אין צריך לומר כי לבנון כאין נגדו, אך אפילו להבעיר אש לעולות הראויות לכבודו אינו מספיק, וכן חיתו אין די עולה, ואולי לזה נתכוון בעל הטעמים שהגדיל ההפסקות יותר ממה שהיה צריך, כי שם זקף במקום שהיה יכול לשום טפחא, והפריד מלות אין די, שהיה יכול לחבר במקף.
ולבנון – אחר שבאר מ״ש ה׳ בחזק יבא וזרועו מושלה לו, שלא יחזור מהבטחתו מפני חסרון היכולת שב לבאר מ״ש הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו שלא ישתנה רצונו ע״י שכר שיתנו לו הגוים להתרצות אליהם, אומר מה השכר יתנו שבעבורו ישתנה רצונו, הבעולות וזבחים יפתוהו, הלא כל הלבנון אינו די לבער על מזבחו וחייתו כולו אינו די לעלות עליו עולה לשירצה בם וישנה רצונו, כמ״ש לא אקח מביתך פר וכו׳ כי לי כל חיתו יער הירצה ה׳ באלפי אלים וכו׳, (וזה מגביל נגד הנה שכרו אתו), ואם תאמר שאל הגוים עצמם יתרצה כי ימצאו חן בעיניו על זה משיב.
ומתאר הנביא שלא יתרצה הקב״ה לאומות העולם ולא יכופר עוונם בשום עולה שיקריבו לפניו באומרו1, וּלְבָנוֹן2 אֵין בו3 דֵּי – די עצים4 בָּעֵר – להבעיר בהם אש על מזבחו5, וְחַיָּתוֹ – וחיות שבו6 אֵין דֵּי – די בהם להקריב מהן7 על מזבחו8 עוֹלָה – עולות לפניו9:
1. רד״ק, אברבנאל, מלבי״ם.
2. שם יער בארץ ישראל (רד״ק, מצודת ציון).
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. רש״י, מצודת דוד.
6. דהיינו ביער הלבנון (רש״י, רד״ק).
7. מצודת דוד.
8. רש״י.
9. מצודת דוד.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יז) כׇּל⁠־הַגּוֹיִ֖ם כְּאַ֣יִן נֶגְדּ֑וֹ מֵאֶ֥פֶס וָתֹ֖הוּ נֶחְשְׁבוּ⁠־לֽוֹ׃
All the nations are as nothing before Him; they are accounted by Him as things of naught and vanity.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
כָּל עַמְמַיָא כִּלְמָא עוֹבָדֵיהוֹן גְמִירָא וְשֵׁיצָאָה אִינוּן חֲשִׁיבִין קֳדָמוֹהִי.
כל הגוים כאין נגדו – ראו כמה אוכלוסין הוציא פרעה אחרי ישראל ונבהלו מפניהם, אמרו מי יוכל לעמוד נגד אלו, אמר הקב״ה חייכם כלם אינם חשובים בפני רק כסוס אחד שנאמר כי בא סוס פרעה. וכן עתיד גוג ומגוג לבא על ישראל, וכן יעשה משפטו שנאמר ונשפטתי אתו בדבר ובדם, באותה שעה והתגדלתי והתקדשתי.
וג׳מיע אלאמם כלא שי חד׳אה כאלכ׳לו ואלתיה חסבו ענדה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כאין נגדו – כאין הם בעיניו, אינן חשובין לפניו.
All the nations are as naught before Him In His eyes they are as naught, and are not regarded by Him.
כל וגו׳ – והנה הזכיר כל הגוים, והם האדם, ואחר כך הצמחים והחיות, והטעם אחר שכל הגוים הם כאין.
ומ״ם מאפס כמ״ם המה מהבל יחד (תהלים ס״ב:י׳) כאילו אמר פחותים מאפס הם נחשבים, והתמה מהגאון ז״ל שאמר שבני אדם נכבדים ממלאכי השם והלא קרא זאת הפרשה.
All nations, etc. All divisions of nature1 are reviewed by the prophet; viz. first the nations (ver. 15), that is, man, and then (ver. 16) plants and beasts.—The meaning of this verse is: since all2 is as nothing before Him, etc.⁠3
מאפס Less than nothing. The מ denotes here the same as in מהבל lighter than vanity (Ps. Ixii. 10).—It is surprising how the Gaon could place men above angels, he must certainly have read this chapter.⁠4
1. Only those parts of nature are mentioned, that exhibit a certain degree of vitality; the minerals (רומס) are therefore passed over in silence.
2. The phrase כל הגויס which is explained by Ibn Ezra to signify man, plants and animals cannot be taken in its usual and literal sense all people ; it means all divisions or all kingdoms of nature. Although Ibn Ezra might have derived this meaning of כל הגויס from the literal and original meaning of גוי people, he seems here to have indulged in a play of words, and to have used כלּ הגוים in his commentary at least, instead of כל הגויות all bodies or all.
3. Ibn Ezra considers verse 17 as the recapitulation of the two preceding verses, and therefore refers כל הגויס to man, plants and animals mentioned there.
4. This question is discussed by I. E, more fully in his abridged commentary on Exodus 23:20.
שהרי כל הגוים כאין נגדו – בחכמה ותושיה וגבורה להיעזר כנגדו. הרי שבגוים אין כמוהו לעשות כמעשיו וכגבורותיו ובאלה הארצות.
כל הגוים מאפס – פחות מאפס, על דרך: המה מהבל יחד (תהלים ס״ב:י׳).
ולכן כל הגוים לאין נגדו יתברך וכאפס ותהו נחשבו לו זהו הדרך הראשון בפירוש הפסוקים האלה ואליו נטו המפרשים, אבל לא נתישב אצלי לפי שפירשו שמים על יסוד האש וגם לפי שביסוד הארץ זכר שני משלים וכל בשליש עפר הארץ ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים והיה די באחד מהם, וגם אומרו ולבנון אין די בער יהיה ללא ענין באמת.
ולכן היותר נכון אצלי הוא דרך השני בפירוש׳, והוא שלהיות ישראל בגלות שפלים ונבזים אולי יפלא בעיני האומות להאמין ולצייר איך יעצרו כח להלחם עמהם שהם רמים ונשאים, ומי הוא זה ואי זהו שיוכל להוציאם מתחת ידם, ולכן אמר אמת הוא שזה אי אפשר שיהיה בכח ישראל אבל בכח האל יתברך הוא דבר נקל לעשותו שיכלתו שוה בגדולים ובקטנים בעליונים ובשפלים, ולכן אמר מיד מדד בשעלו מים שהוא יסוד שפל ושמים בזרת תכן שהוא הגלגל המקיף כי הנה העליון מדור לפניו יתברך כמו השפל מבלי חלוף, וכן זכר בארץ וכל בשליש עפר הארץ שהוא החלק השפל מהארץ, ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים שהם חלקי הארץ העליונים על העפר, ואחר שזכר עולם השפל ועולם האמצעי זכר העולם הרוחני באומרו מי תכן את רוח ה׳ שתקן אותם השכלים הרוחניים הנבדלים במדרגותיהם, ונתן המשפט בכל זה באומרו ה׳ כלומר הלא הוא ה׳ שנתן במדה וסדר מוגבל העליונים והשפלים יחד, ואם תאמר מי הגיד לנו שה׳ הוא אשר בראם דע שאיש עצתו יודיענו רוצה לומר משה רבינו שהיה איש עצתו של הקב״ה יודיענו בתורה שכתב מפי השם ענין הבריאה כולה, ועליו אמר את מי נועץ ויבינהו רוצה לומר שמשה רבינו שעמד בסוד ה׳ ושמע עצתו הבינהו השם ולמדו באורח משפט זה במצות שלמדו, וילמדהו דעת באמונות ובדעות שהגיד לו מבריאת העולם וסדר השגחתו, ודרך תבונה וכל הדברים מה למעלה ומה למטה הודיע אותו, ואם הדבר כן הנמצאים שפלים ועליונים מאתו יתברך והוא בראם מה יהיו לפניו אם כן הגוים שהם כמר מדלי וכדבר שאין בו ממש שהנה יחריבם וישדדם במעט קט, והנה עשה להם קל וחומר מירושלם שנקראה לבנון כמו שזכרתי למעלה רוצה לומר מענין חרבנה, וזהו ולבנון אין דע בער כלומר התחשבו שהשרפה וההריגה שבאה על הלבנון שהוא רמז לירושלם ועל חיתו שהוא רמז לעמו יהיה להם לבדם באמת לא יהיה די במה שעשיתי בלבנון מההבער והשרפה וההרג והעולה בחיתו ועמו, כי גם על שאר הגוים תעבור הכוס ההוא לפי שכל הגוים כאין נגדו רוצה לומר שבענין העבודה זרה ושאר הפשעים כל הגוים היו כאין נגדו של לבנון, וכאפס ותהו נחשבו לו ברשעתם, ולכן אם נשרף הלבנון כל שכן שאר האומות שהם עצי יער בערכו של לבנון, ודמה העבודה זרה לאין והאמת למציאות, ולכן בהיות כל האומות בענין העבודה זרה יותר מחוייבים מישראל כפלי כפלים אמר כל הגוים כאין נגדו רצה לומר כמו האין אל היש כן הם לנגד ירושלם בענין הזה, והוא על דרך מה שאמר השם יתברך לירמיה בענין כוס התרעלה כשצוהו להשקות לכל האומות, ואמר לו (ירמיה כה, כט) והיה כי ימאנו לקחת הכוס מידך לשתות ואמרת אליהם כה אמר ה׳ צבאות שתו תשתו כי הנה בעיר אשר נקרא שמי עליה אנכי מחל להרע ואתם הנקה תנקו לא תנקו כי חרב אני קורא על וגומר, והותרה בזה השאלה הרביעית:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

מאפס – דבר שאין בו ממש.
ותוהו – ענין ריקות.
כאין – כלא דבר.
נחשבו לו – למולו נחשבים כאלו המה מאפס ותוהו.
מאפס – וכן למטה (ישעיהו מ״א:כ״ד) הן אתם מאין ופעלכם מאפע, וכן המה מהבל יחד (תהלים ס״ב:י׳). הוראת המי״ם קשה ומסופקת.⁠א
א. {במהדורה קמא בכ״י שוקן: ״ראב״ע ורד״ק וראזנמילר מפרשים פחות מאפס, וגעזניוס אומר שהמ״ם יתרה, ולא מצאתי הֶכְרֵעַ.⁠״}
הן כל הגוים כאין נגדו – וכלא נחשבו, והנה יש ערך החלטיי וערך יחוסיי, בערך ההחלטיי, ישקפו על ערך הדבר אם הוא נחשב או בלתי נחשב מצד עצמו, בערך היחוסיי ישקפו על חשיבות הדבר בערך אל זולתו, עפ״ז אומר כל הגוים כאין נגדו אם נשקיף עליהם בערך היחוסיי נגד השם ויותר מזה כי גם בערך ההחלטיי הלא גם מצד עצמם מאפס ותהו נחשבו לו, כי הם עצמם בלתי נחשבים למאומה (וזה מגביל נגד ופעולתו לפניו, שלא ישנה פעולתו בעבור הגוים).
כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן1 נֶגְדּוֹ, פחות2 מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ – למולו3:
1. כמו שום דבר (מצודת דוד), דהיינו אינם חשובין לפניו (רש״י).
2. רד״ק.
3. מצודת דוד. ובמדרש, ראו כמה אוכלוסין הוציא פרעה אחרי ישראל ונבהלו מפניהם, אמרו מי יוכל לעמוד נגד אלו?!, אמר הקב״ה חייכם כולם אינם חשובים בפני רק כסוס אחד שנאמר (שמות טו, יט) ״כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה״ , וכן עתיד גוג ומגוג לבוא על ישראל, וכן יעשה משפטו שנאמר (יחזקאל לח, כב) ״וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם״, באותה שעה (שם פס׳ כג) ״וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי״ (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יח) וְאֶל⁠־מִ֖י תְּדַמְּי֣וּן אֵ֑ל וּמַה⁠־דְּמ֖וּת תַּ֥עַרְכוּ לֽוֹ׃
To whom then will you liken God? Or what likeness will you compare to Him?
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וּלְמַן אַתּוּן מְדַמִין קֳדָם אֵל וּמַה דְמוּת אַתּוּן מְסַדְרִין קֳדָמוֹהִי.
פבמן תשבהון אלטאיק ואי שבה תצאפוה בה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ומאחר שאפילו כל עצי הלבנון אין די לו להבערה אחת וחייתו של לבנון אין די לעולה אחת (ישעיהו מ׳:ט״ז), ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו – איזה דמות אתם יכולין לומר ששוה הוא לו.
ואל מי תדמיון אל – הם בלא ה״א הדעת, כמו אלהים הוא יודע (יהושע כ״ב:כ״ב).
To whom then, etc. They are without knowledge, but God is omniscient (Jos. 22:22).⁠1
1. If the words of the Hebrew text יודע אל הס בלא ה"א הדעת כמו אל' הוא contained a grammatical remark that האל=אל God, or = אלה these, either the word הם or הדעת were superfluous, and the reference to Jos. 22:22 unnecessary. The following emendation has therefore been suggested for the translation: אל הם בלא דעת ואל הוא יודע.
אל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו – שאתם עשים אלהים בדמות ובצלם. איך תעשו פסל בדמות אלהים שאינכם יודעים מה דמות יש לו.
ואל מי – אתם חושבים כי כמו שהאלוהות שלכם אין בהם כח להציל, כך הוא האל. חלילה שתדמו או תערכו אותם לו, כי הפסל שאתם עושים אלוה מעשה ידי אדם הוא.
ואל מי תדמיון אל וכו׳ עד למה תאמר יעקב. המובחר שבדברי המפרשים בפסוקים האלה הוא שהיתה כוונת הנביא להוכיח את האומות ולומר אליהם התחשבו שאיני יכול להושיע את עמי, כמו שאלהיכם אינם יכולים איני דומה לאלהים אשר לכם כי הם מעשה ידי אדם
והעד על זה1 כי איך תְּדַמְּיוּן לו בנצחיות באופן שתחשבו שרצון רוחם יעשה2: [וּמַה דְּמוּת] תַּעַרְכוּ [לוֹ]. ברב ובמעט3: [וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל]4:
1. שלגויים אין חלק בעיון כלל.
2. איך תוכלו להידמות אל ה׳ ולהשיג נצחיות, כתכלית בריאת האדם, ובו בזמן תחשבו שה׳ יעשה ככל העולה על רוחכם ויתן לכם כל הנאה חומרית, שהיא היפך הנצחיות.
3. איך תחשבו שאתם מתדמים אליו הרבה או אפילו מעט, שהרי שלימות האדם ברב או במעט הוא ע״י ההידמות לה׳, והדרך להשיגה הוא ע״י שמקיים את רצון ה׳ ומתרחק מן המותרות ומן התוהו הנזכרים, ואיזו הידמות תמצאו בגויים, שיזכו בה לנצחיות. ואולי מפרש ׳ואל מי תדמיון אל׳ – איך תחשבו להידמות אליו בעניין הנצחיות, ׳ומה דמות תערכו לו׳ - אפילו הידמות מועטת, וזהו שפירש ׳ברב ובמעט׳.
4. בשיעורים לשמות (כב יט) כתב: ׳זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו - אמר הגאון, כך פירושו, ׳זובח לאלהים יחרם׳ אף על פי שישתף הקב״ה עמהם, שיאמר אעבוד לכולם יחד, ׳בלתי לה׳ לבדו׳, שאם ישתפנו [לאל עם אלהי הגויים, הרי כפר שהאל יתברך] הבורא לכולם וכו׳, וכן אמר הנביא ואל מי תדמיון אל, וכן אמר (פסוק כה) ׳ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש׳.
דמות – מלשון דמיון.
תערכו – מלשון ערך ושווי.
ואל מי – אל מי מהדברים תדמו את המקום ומהו הדמיון אשר תשוו לו וכפל הדבר במ״ש.
ואל מי תדמיון אל – אם כן התחשבו בלבבכם שהוא כאחד מאלילי הגוים? אל מי תדמו אותו, ומה הדבר אשר תערכו לפניו לומר שהוא דמותו ודומה לו? ויפה אמר גיזניוס שאין הכוונה שאין לעשות דמות ופסל לכבודו, אלא שאין להמשיל לו אלילי הגוים.
ומה דמות תערכו לו – אין טעם דמות כאן פסל וסמל (וכמו שתרגם גם גיזניוס Gebilde), אלא דבר שיש לו דמיון עם דבר אחר, כמו בדמות אלהים עשה אותו {בראשית ה׳:א׳}, דמיונו כאריה יכסוף לטרוף {תהלים י״ז:י״ב}.
תערכו – תשימו לפניו, כמו בֹקר אערוך לך ואצפה {תהלים ה׳:ד׳} אסדר לפניך תפלתי, וכן ויגידה ויערכה לי (למטה מ״ד:ז׳), ואיננו ענין הערכה ושומה כי אז היה צריך לומר תעריכו בהפעיל, כמו יעריכנו הכהן {ויקרא כ״ז:ח׳} וכשהוא בקל אינו אלא עומד, כמו כי מי בשחק יערוך לה׳ ידמה לה׳ (תהלים פ״ט:ז׳), וכן לא יערכנה פטדת כוש (איוב כ״ח:י״ט) ענינו יערוך לה, ישים עצמו לפניה, לומר ראו שאני דומה לה, אבל בענין שימה וסדור הוא פעל יוצא (ויערך את העצים {בראשית כ״ב:ט׳}), גם בבנין הקל, ולא יאמֵר בהפעיל.
תדמיון, תערכו – הדמיון, הוא על שווי המתדמים באיזה תואר, עצמי או מקרי והערך, יהיה ע״י שווי הנערכים בשויים ומחירם, כי הערך בא תמיד על מחיר הדבר, למשל דינר זהב עם דינר נחשת דומה מצד מתכיותו ואינו נערך מצד מחירו. דינר זהב עם שמן המור כמשקלו, נערך בדמים ואינו דומה במקריו. דינר זהב עם דבש במשקלו, אינו לא דומה ולא נערך. אמר הפסל אינו לא דומה אליו, וגם לדעתיכם שהוא דומה, כי תגשימוהו עד שתוכלו להגביל לו דמות גשמית, אינו נערך בשויו שהוא בתועלת שתוכל להשיג ממנו, כי לא יועיל לעובדיו, ועמש״ש בפי׳ תהלות (פט ז׳).
ואל מי תדמיון אל אתם המסתפקים ביכולת האל למלא הבטחתו ומדברים עליו כעל כח מוגבל בעל חומר, מה יכול ומה בלתי יכול, מה רוצה ואיך רוצה ואם ישנה רצונו, כי תחשבו שיש לו דימוי על אחד הנמצאים ולא יצוייר אצלכם מציאות האל אם לא יהיה בעל חומר וגוף רק שחומרו אצליכם יותר נשא ומעולה מבעלי גופים זולתו, ועפ״ז תעשו לו פסל וכל תמונה, להיות ערוך אליו בה תכוונו נגדו להשתחוות אליו, אומר אתם הפתאים,
אל מי תדמיון אל – הלא האל לא נמצא לו דימוי כלל, כי אינו בעל תואר ותמונה אך כח נשגב שכל עליון בלתי בעל תכלית אבל גם לפי אולתכם שתחשבוהו בעל תמונה ומקבל הדמות והדמיון, הלא עכ״פ היה לכם לצייר הדמות הזה דמות נשגב, כאחד ממשרתיו העליונים ממלאך וגלגל, אבל אתם ראו נא מה הדמות (אשר) תערכו לו – הלא אתם תערכו לו את
וְאֶל מִי מהדברים1 תְּדַמְּיוּן – תדמו את2 הָאֵל אתם הפתאים?!⁠3 הלא האל לא נמצא לו דימוי כלל!⁠4, וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ – תַּשְׁווּ5 לוֹ?! אתם חושבים כי כמו שהאלוהות שלכם אין בהם כח להציל, כך הוא האל?!6 חלילה! כי הפסל שאתם עושים ממנו אלוה מעשה ידי אדם הוא7:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מלבי״ם.
4. מלבי״ם.
5. מלשון ערך ושיווי (מצודת ציון). וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר כי דמיון הוא להשוותו לאיזה דבר, והערך הוא השווי והמחיר שלו, ואמר אתם מסתפקים ביכולת האל למלא הבטחתו ומדברים עליו כעל כח מוגבל בעל חומר, כי תחשבו שיש לו דימוי לאחד הנמצאים ולא יצוייר אצליכם מציאות האל אם לא יהיה בעל חומר וגוף, רק שחומרו אצליכם יותר נישא ומעולה מבעלי גופים זולתו, אולם הלא האל לא נמצא לו דימוי כלל כי אינו בעל תואר ותמונה אלא הוא כח נשגב שכל עליון בלתי בעל תכלית.
6. רד״ק. התחשבו שאיני יכול להושיע את עמי כמו שאלהיכם אינם יכולים?! (אברבנאל).
7. רד״ק.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יט) הַפֶּ֙סֶל֙ נָסַ֣ךְ חָרָ֔שׁ וְצֹרֵ֖ף בַּזָּהָ֣ב יְרַקְּעֶ֑נּוּ וּרְתֻק֥וֹת כֶּ֖סֶף צוֹרֵֽף׃
The image perchance, which the craftsman has melted, and the goldsmith spread over with gold, the silversmith casting silver chains?
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג'יקטילהר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
הָא צַלְמָא נַגְרָא עֲבֵיד וְקֵינָאָה בִּדְהַב מְחַפֵּי לֵיהּ וְשַׁלְשְׁלַן דִכְסַף קֵינָאָה מְאָחֵיד לֵיהּ.
הל אלפסל אלד׳י אנתכ׳בה אלנג׳אר ואלצאיג באלד׳הב רקעה וסלאסל מן פצ׳הֿ צאג לה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הפסל נסך חרש – ה״א המסוכן תרומה (ישעיהו מ׳:כ׳) והא הפסל (ישעיהו מ׳:י״ט) לשאלה, כי זה מיוחס לכתוב ואל מי תדמיון (ישעיהו מ׳:י״ח). (מובא בפירוש אבן בלעם במדבר ט״ו:ט״ו)
ורתוקות כסף – הן הטבעות.⁠1
1. פירוש זה שונה במקצת מן הפירוש המקובל: שרשראות.
נסך – לשון מסכה.
נסך חרש – נפח של ברזל, נוסכו מברזל או מנחשת, ואחר כך הצורף מרקעו בטסי זהב ומצפהו מלמעלה.
ורתוקות – שלשלאות.
melted Heb. נָסַךְ, an expression of melting (מַסֵּכָה).
the craftsman has melted The ironsmith has cast it from iron or from copper, and then the goldsmith plates it with plates of gold and covers it from above.
and chains Heb. וּרְתֻקוֹת, and chains.
וכי דמות זה אתם יכולין לדמות אליו: פסל נסך שנסכו חרש וצורף בזהב ירקענו.
ורתוקות כסף צורףרתוקות הם שרשרות, כמו: ויעבר ברתוקות זהב לפני הדביר (מלכים א ו׳:כ״א).
הפסל – הוא הנכרת מאבן או מעץ.
נסך – כמו עגל מסכה (שמות ל״ב:ד׳).
ירקענו – כמו וירקעו את פחי הזהב (שמות ל״ט:ג׳), ומגזרת רקיע (בראשית א׳:ז׳).
ורתוקו׳ – כמו עשה הרתוק (יחזקאל ז׳:כ״ג) כדמות שלשלאות.
הפסלּ The image,1 which is cut of stone or wood.
נסך Melteth.⁠2 Comp. ענל מסכה a molten calf (Ex, 32:4).
ירקענו Beateth it.⁠3 Comp. וירקעו and they did beat (Ex. 39:3), רקיע expanse4 (Gen. 1:6).
רתקות A kind of chain. Comp. הרתוק the chains (Ez. 7:23)
1. A. V., A graven image.
2. The Hebrew text is here deficient. If נסך means he cast, as appears from the comparison with עגל מסכה the molten calf, Ibn Ezra himself explains it so—הפסל cannot be the image cut from wood or stone. The original was probably to this effect: נסך to cover or to overlay; others: to cast. Comp. the commentary of Kimchi, ad locum.
3. A. V., Spreadeth it over.
4. A. V., A firmament.
הפסל – של עץ שנסך חרש – מתכת לצפותו על יציקה והתכה שמתיך עליו,
וצורף שבזהב ירקענו – לצפותו, ואם הוא עני רתוקות וגדילי כסף צורף, לחושקו ולחובשו סביב לנוי.
הפסל נסך – ענין כסוי, כלומר שעושה הפסל מאבן או מעץ, ואחר כך מכסהו בזהב או בכסף.
או פירוש נסך – ענין התכה, וענינו על הכסף ועל הזהב.
ירקענו – כמו: וירקעו את פחי הזהב (שמות ל״ט:ג׳).
ורתוקות כסף – שלשלאות כסף, כמו עשה הרתוק (יחזקאל ז׳:כ״ג) ואם אינו ממשקלו.
צורף – הצורך נותן בו שלשלאות של כסף.
ויונתן תרגם: שלשלן דכסף קינאה מאחיד ליה.
נסך – מטעם סתר, הנוסך הוא החרש, כלומר חרש עצים ונגר, והטעם שכסהו בכסף ובזהב בלתי מרוקע ומתוקן, ועדין אינו מרוקע כראוי.
שהפסל נסך חרש רוצה לומר שהחרש התיך החמר שעשה ממנו הפסל וכן הצורף שהוא שם נרדף לחרש בזהב ירקענו
[הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף] בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ. להורות על נצחיות1: וּרְתֻקוֹת [כֶּסֶף צוֹרֵף]. לקיום בלתי שינוי מקום2:
1. לאחר שהחרש יצר את הפסל, הצורף בזהב רוקע ומכסה אותו במכסה של זהב, לפי שהזהב הוא דבר המתקיים ואינו בלה ונפסד במשך הזמן, ולכן הוא מרמז לעניין הנצחיות, וציפוי הזהב בפסל רומז לכח נצחי שעושה הפסל רוצה להוריד ולהשפיע על ידי הפסל ועבודתו.
2. הצורף נותן בפסל שלשלאות של כסף כדי לחבר אותו למקומו, כדי לרמוז למציאות נצחית שאין בו שינוי מקום.
הפסל – כן נקרא הצורה הנעבדת.
נסך – ענין התכה וכן אלהי מסכה (שמות ל״ד:י״ז).
חרש – אומן.
ירקענו – ענין שטיחה ורדוד כמו כסף מרוקע (ירמיהו י׳:ט׳).
ורתקות – שלשלאות כמו עשה הרתוק (יחזקאל ז׳:כ״ג).
הפסל – וכי תדמו לו את הפסל אשר האומן התיכו ממתכת והצורף ירדד עליו את הזהב ממעל והצורף יעשה בו שלשלאות כסף למושכו בהם כי ממקומו לא ימיש.
הפסל – נראה לי הֲפסל בה״א התימה, וכי תערכו לפניו לומר שידמה לו פסל שעשה אותו החרש? פסל הוא מעץ ואבן, ונסך נופל על התכת המתכות באש. והוא מורה גם כן כסוי, כמו והמסכה הנסוכה (למעלה כ״ה:ז׳), והנה על כרחנו אין חרש הנאמר כאן חרש עצים שעשה הפסל, אלא כטעם הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם (למטה נ״ד:ט״ז), והוא הצורף, והטעם פסל שצפהו וכסהו החרש, ואחר כך פירש כי החרש הוא הצורף, והצפוי הוא של זהב ורתוקות כסף.
ירקענו – רִקֵע סביבותיו פחי הזהב.
ורתוקות כסף צורף – והצורף עשה לו גם כן רתוקות (שלשלאות) כסף. ורוזנמילר וגיזניוס נדחקו לפרש צורף השני פֹּעַל, הוא צורף ועושה רתוקות כסף.
חרש וצרף – הצורף הוא המתיך המתכות וצורפו ומזקקו מן הסיגים, והחרש הוא האומן שיעשה בו מלאכת חרש וחושב, ומלאכת הצורף קודם למלאכת החרש (ע״ל מ״א ז׳) ופה אומר, כי הפסל גם החרש ינסכנו ויתיכנו (נסך מענין יציקה) אף שזה מלאכת הצורף כי אינו צריך אומן גדול, וגם הצורף ירקענו בזהב אף שזה ממלאכת החרש, וגם הרתוקות כסף יעשה צורף, כי אין מדקדקים במלאכתו.
הפסל – אשר נסך חרש ואיך הסכלתם עשו לערוך אל הנשגב דבר שפל וגרוע כזאת,
נסך חרש – מתלוצץ עליהם לאמר הלא אלילי זהב ופסילי כסף אשר הם יקרים בעיניכם מצד המתכות שלהם, הנה הם גרועים מצד הפועל כי נסך אותו חרש – שא״צ חרש חכם ואומן לנסכו ולהתיכו כי כל חרש יוכל עשוהו,
וכל צרף ירקע אותו בזהב – וכן הוא גרוע מצד הצורה, כי המתכות הוא דומם שהוא גרוע מצד צורתו מן הצומח, וכן הוא גרוע מצד החומר כי בזהב רק ירקענו מלמעלה תחתיו יעשהו מברזל או עופרת ובדיל, וא״כ הלא
וכי תדמו לו את1 הַפֶּסֶל אשר2 נָסַךְ – התיכו3 חָרָשׁ – האומן4 מברזל או נחושת5, וְלאחר מכן6 הַצֹרֵף7 בַּזָּהָב – בטסי זהב8 יְרַקְּעֶנּוּ – ירדד עליו9 ויצפה אותו מלמעלה10, וּרְתֻקוֹת – ושלשלאות11 כֶּסֶף יעשה בו12 הַצוֹרֵף למושכו בהם כי לא יזוז ממקומו13, איך חשבתם בסכלות כזו להעריך את ה׳ הנשגב לדבר שפל וגרוע כזה?!⁠14:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. רד״ק, מצודת ציון. ורש״י ביאר כי הוא לשון מסכה. דהיינו מלשון כיסוי שמכסה את הפסל בזהב או כסף (רד״ק).
4. רש״י.
5. רש״י. ולדעת אבן עזרא ורד״ק הפסל עשוי מאבן או עץ.
6. רש״י.
7. מלבי״ם מבאר כי הצורף הוא המתיך מתכות ומזקקן מן הסיגים, והחרש הוא האומן שיעשה בו מלאכת חרש וחושב, ומלאכת הצורף קודמת למלאכת החרש. ופה אומר, כי הפסל גם החרש ינסכנו ויתיכנו (נסך מעניין יציקה) אף שזו מלאכת הצורף כי אינו צריך אומן גדול, וגם הצורף ירקענו בזהב אף שזו ממלאכת החרש, וגם הרתוקות כסף יעשה הצורף, כי אין מדקדקים במלאכתו, ומתלוצץ עליהם לאמר הלא אלילי זהב ופסילי כסף אשר הם יקרים בעיניכם מצד המתכות שלהם, הנה הם גרועים מצד הפועל כי נסך אותו חרש שאין צורך חכם ואומן לנסכו ולהתיכו כי כל חרש יוכל לעשות אותו וכל צורף ירקע אותו בזהב, וכן הוא גרוע מצד הצורה, כי המתכת היא דומם שהיא גרועה מצד צורתה מן הצומח, וכן היא גרועה מצד החומר כי בזהב רק ירקענו מלמעלה ותחתיו יעשהו מברזל או עופרת ובדיל.
8. רש״י.
9. מצודת דוד.
10. רש״י.
11. רש״י, רד״ק, מצודת ציון.
12. מצודת דוד.
13. מצודת דוד.
14. מלבי״ם.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג'יקטילהר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כ) הַֽמְסֻכָּ֣ןא תְּרוּמָ֔ה עֵ֥ץ לֹא⁠־יִרְקַ֖ב יִבְחָ֑ר חָרָ֤שׁ חָכָם֙ יְבַקֶּשׁ⁠־ל֔וֹ לְהָכִ֥ין פֶּ֖סֶל לֹ֥א יִמּֽוֹט׃
A holm-oak is set apart; He chooses a tree that will not rot. He seeks to him a cunning craftsman to set up an image that shall not be moved.
א. הַֽמְסֻכָּ֣ן א=הַֽמֲסֻכָּ֣ן (חטף)
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אוֹרָן בָּרֵי אָעָא דְלָא אָחִיד בֵּיהּ רִקְבָא בָּחַר נַגַר אוּמַן בְּעֵי לֵיהּ לְאַתְקָנָא צְלַם דְלָא יִצְטְלֵי.
וסנדיאן רפע לה ועוד לא ינכ׳ר אכ׳תאר לה ונג׳אר חכים טלב ליצלח לה פסלא לא ימיל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

המסכן תרומה – יש שתרגם אותו ׳אלסנדיאן׳1 והוא סוג מסוים של עץ האלון, וזה לא מתאים. אלא ׳מסוכן׳ הוא בינוני פעול מלשון ״בוא אל הסוכן הזה״ (ישעיהו כ״ב:ט״ו),⁠2 כלומר, שהיו מייעדים3 את העץ שממנו ייעשה הפסל כדי שיהיה עשוי מן המוצר הטוב ביותר, לבל ירקב, ככתוב עץ לא ירקב יבחר.⁠4
1. כך תרגם רס״ג על אתר, וכוונתו למה שאנו קוראים לו אלון או הקרוב לו. ת״י חשב על עץ האורן. כמובן אין ללמוד על הזיהוי מעץ mussukkanu שבאכדית.
2. ושם הוא מפרש שורש זה במשמעות של ׳אוצר׳; ולפי זה: ׳מסוכן׳ = ששומרים אותו יפה. השווה אלפסי וריב״ג באצול ערך ׳סכן׳ וראב״ע על אתר.
3. המלה אינה ברורה. במה׳ דרנבורג: יכ׳תארוא.
4. בפירושו לבמדבר טו טו מטפל אבן בלעם במשמעויותיה של הה״א התחילית. בדבריו שם הוא מצטט את דעת אבן ג׳יקטילה, לפיה ה״א ׳המסכן׳ וה״א ׳הפסל׳ (בפסוק יט שבפרקנו) הן ה״א השאלה, ומשפטים אלה הם משפטי שאלה, המשך לשאלות שבהן פתח פסוק יח. אבן בלעם דוחה דעה זו ומפרש את הה״אין כה״א הידיעה והמשפטים כמשפטי-חיווי, עם בירור נרחב של העניין.
המסכן תרומה – או אם בא לעשותו של עץ, המסכן תרומה – המלומד להבחין, להבדיל בין עץ המתקיים לשאר עצים, עץ לא ירקב מהר יבחר.
מסכן – מלומד, כמו: ההסכן הסכנתי (במדבר כ״ב:ל׳).
תרומה – הפרשה ברירת העצים.
He who is accustomed to select הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה. Or, if he comes to make it of wood, one who is accustomed to discern between a durable tree and other trees, chooses a tree that does not decay quickly.
He who is accustomed Heb. הַמְסֻכָּן. Comp. "Have I been accustomed (הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי)?⁠" (Bemidbar 22:30).
to select Heb. תְּרוּמָה, separation, selection of the trees.
המסוכן תרומה – המלומד הפרשה זו.
עץ לא ירקב יבחר – עץ אחד מכל עצי הגן. ואף כמה הוא עלולא אלוה זה שצריך לחזר אחר העץ שלא ירקב. ואף משמצאו צריך שחרש חכם יבקש לו להכין פסל שלא ימוט ציפויו מעליו כשיצפנו זהב או כסף. שאם אינו מחזר אחר חרש חכם ימוט ציפויו מעליו.
א. כן הוא בכ״י לוצקי 778, מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777, פריס 162, אך אולי צ״ל: ״עלוב״.
{המסכן תרומה –} המלומד רמייה {ו}⁠חכמה. (ערוגת הבושם חלק א׳ עמ׳ 277 בשם ״פרשב״ם״)⁠א
א. ערוגת הבושם מוסיף: ״ולא דבר נכונה כי לשון תרומה שהוא מגזירת רם לא נמצא במקרא מעיניין רמייה וחכמה, אך רמייה מן רמה כמו כוייה צדייה, ותרומה מן רם. ופירוש אימתי המסוכן תרומה, כמו ויקחו לי תרומה, ופירוש המלומד לעשות הפרשה, כלומר מי שיודע ומכיר עץ חזק אשר לא ירקב, מהרה יבחר להפרישו.⁠״
המסכן – יש אומרים כי המסכן כמו סוכן (ישעיהו כ״ב:ט״ו) הוא המושם על האוצרות, וכן הוא המסכן שהוא מסכן על תרומה, והנכון שהוא תואר {העץ} שהוא אצור באוצר, שהוא תרומה לעשות ממנו פסל.
יבחר – בעל התרומה.
לא ימוט – לחזקנו במסמרים.
המסכן תרומה Some explain מסכן to be identical with סוכן treasurer (22:15), and supply מסכן: the treasurer, namely, the treasurer of the oblation. According to others מסכן is an adjective; That which is stored up, namely the oblation, of which to make an image ;
the third person in יבחר he chooseth is explained by them1 to refer to the owner of the oblation.
To prepare a graven image that shall not be moved. To fasten it with nails.
1. The words by them are added in the translation, because according to the first explanation the treasurer is the subject.
והמלומד לתרום ולברור עצים למלאכה שעץ לא ירקב – לעולם יבחר,
וחרש עצים חכם יבקש לו להכין לו במלאכת נוי פסל מעץ שלא ירקב שלא ימוט – לעולם.
המסכן תרומה – מסכן כמו ילד מסכן (קהלת ד׳:י״ג), כי זכר למעלה זהב וכסף והם העשירים שעושים הפסילים בזהב ובכסף, אבל העני שלא יוכל לעשות בזהב ובכסף יבחר לו עץ טוב שלא ירקב וממנו יעשה פסלו, כל כך הוא בטחונם בפסל.
המסכן תרומה – זה השרש לפי דעתי ענין הרגל ומנהג בכל העברי, ולכן אמר בזה שאין הכל נהוג לעשותו מזהב, כי אין היד משגת, אבל הנהוג והמורגל הוא לעשות תרומה לכבוד האליל ההוא לבחור עץ לא ירקב.
והאיש ההוא המסוכן שהוא מלשון ערי מסכנות תרומתו אשר ירים לאלהיו הוא שיבחר עץ מקשיי שלא ירקב ויבקש לו חרש חכם להכין את הפסל בחזקה כדי שלא ימוט.
[הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה]. ההמון הַמְסֻכָּן ומובא לידי עניות בתרומת ומס המלכים ואיש תרומות1, עֵץ לֹא יִרְקַב [יִבְחָר] - להורות נצחיות2: [חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל] לֹא יִמּוֹט. להורות על בלתי השתנות3:
1. ע״פ לשה״כ במשלי (כט ד) ׳איש תרומות יהרסנה׳, ובכתובות (קה:) דרשו: ׳אם דומה לכהן השואל תרומות על הגרנות - הוא יהרסנה׳. ונראה שרבינו מפרש כן במשלי שם, שאיש תרומות הוא המלך העושק את העם ולוקח מהם תרומות ומיסים רבים. וה׳מסוכן׳ הוא כמו ׳מסכן׳ שהוא עני, ולפי שהזכיר בפסוק הקודם את הפסל העשוי מזהב וכסף, והם פסליהם של העשירים, אמר כאן שהעניים שאין בידם זהב וכסף יבחרו עץ טוב לעשות פסל (רד״ק), ומה שנקרא ׳מסוכן׳ – לשון הופעל, ולא ׳מסכן׳, לרמוז שהגויים שהם עניים על פי רוב הוא מחמת מלכם שהוא ׳איש תרומות׳ העושק אותם ומביאם לידי עניות. ואבן עזרא הביא שיש אומרים ש׳המסוכן׳ הוא כמו ׳סוכן׳ הנזכר לעיל (כב טו), והוא הממונה על האוצרות, וגם לפי דרכו יש לומר שאין להמון אוצרות כסף וזהב לפי שנלקח מהם על ידי הממונה על אוצרות המלך.
2. כמו העשיר שלקח זהב לרמוז לעניין הנצחיות, יבחר העני עץ שאינו נרקב לאורך זמן למטרה זו.
3. כמו שהעשיר קשר את פסלו בשלשלאות של כסף, יבקש העני חרש חכם שיוכל לעצב את פסל העץ באופן שלא ימוט ממקומו, כדי לרמוז על עניין הקיום בלי שינוי.
המסכן – המ״ם רפויה והה״א סמוכה במאריך מכלול.
המסכן – העני והדל כמו טוב ילד מסכן (קהלת ד׳:י״ג).
תרומה – הפרשה.
ימוט – מלשון נטיה וקלקול.
המסכן – העני מלהפריש מכספו על הפסל כמו העשירים הנה יבחר מבין העצים עץ חזק אשר לא ירקב ויבקש לו חרש חכם להכין לו ממנו פסל חזק שלא ימוט ר״ל שלא יתפרדו חלקיו זה מזה וכאומר אם מהצורך לחזקו לבל יתפרדו חלקיו איך ידמה לעליון.
המסכן תרומה – מי שהוא מלומד ובקי בעניני התרומות. המסכן: מן ההסכן הסכנתי (במדבר כ״ב:ל׳) מי שהוא מבחין ומכיר תכונת העצים (רש״י) ורד״ק ורוזנמילר וגיזניוס פירשו מן מִסְכֵּן מי שהוא עני להרים תרומת זהב וכסף.
המסכן – מענין מסכן, וההבדל בין מסכן לדל עני ודומי׳, שהמסכן אינו דל כ״כ רק חסרים לו אוצרות ומסכנות ואינו עשיר, שכן הגביל מסכן נגד מלך (קהלת ד׳ יג, ט׳ טו) ואמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, ר״ל כי יהיה לך אוצרות מלאים תבואה.
המסכן תרומה – תרומת המסכן והדל, שיעשה את הפסל מעץ היא תרומה חשובה מרוממת יותר מן תרומת העשיר:
א. כי עץ יבחר – ובזה יש לו מעלה צוריית כי הצומח צורתו מעולה מן הדומם.
ב. כי עץ לא ירקב יבחר – כי אחר שצריך לבקש עץ לא ירקב, הלא בהכרח יבחר את העץ מבין יתר העצים, באופן שישתדל בעשייתו יותר, לא כן תרומת פסל הזהב שלוקח מתכות מן הבא בידו.
ג. מצד הפועל הלא בהכרח חרש חכם יבקש לו – צריך לבקש ולתור אחרי חרש חכם ואומן למען יכין פסל אשר לא ימוט – כי העץ מחולשת חומרו יתראה בו יותר מעלת האומן וחשיבתו, אם יעשהו שיהיה חזק וקיים.
הרי1 הַמְסֻכָּן – העני והדל2 שלא יוכל לעשות פסל מזהב וכסף3 כמו העשירים4, תְּרוּמָה5 של6 עֵץ אשר7 לֹא יִרְקַב מהר8 יִבְחָר9, ולאחר מכן10 חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ לְהָכִין ממנו11 פֶּסֶל חזק12 שֶׁלֹא יִמּוֹט ויתקלקל13, ואם יש צורך לחזקו לבל יתפרדו חלקיו איך ידמה הפסל לעליון?!⁠14:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד, מלבי״ם. כמו (קהלת ד, יג) ״יֶלֶד מִסְכֵּן״ (רד״ק, מצודת ציון). ורש״י מבאר כי הַמְסֻכָּן הוא המלומד, כלומר המלומד להבחין בין עץ המתקיים לשאר עצים.
3. רד״ק.
4. מצודת דוד.
5. תרומה היא ברירה והפרשה של עצים (רש״י, מצודת ציון).
6. רש״י.
7. מצודת דוד.
8. רש״י.
9. כלומר יבחר לו עץ טוב (רש״י, רד״ק) כדי לעשות ממנו פסל (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר תרומת המסכן והדל שיעשה הפסל מעץ היא תרומה חשובה יותר מתרומת העשיר, א׳ כי עץ יבחר, ובזה יש לו מעלה כי הצומח צורתו מעולה מן הדומם, ב׳ כי מאחר שצריך לבקש עץ שלא ירקב בהכרח יבחר את העץ מבין יתר העצים, ומשתדל יותר בעשייתו מתרומת פסל זהב שלוקח מתכות מן הבא בידו, ג׳ מצד הפועל, כי בהכרח חרש חכם יבקש לו שיכין פסל אשר לא ימוט, כי העץ מחולשת חומרו יראה בו יותר מעלת האומן וחשיבתו אם יעשהו שיהיה חזק וקיים.
10. מצודת דוד.
11. מצודת דוד.
12. מצודת דוד.
13. מצודת ציון.
14. מצודת דוד.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כא) הֲל֤וֹא תֵֽדְעוּ֙ הֲל֣וֹא תִשְׁמָ֔עוּ הֲל֛וֹא הֻגַּ֥ד מֵרֹ֖אשׁ לָכֶ֑ם הֲלוֹא֙ הֲבִ֣ינוֹתֶ֔ם מוֹסְד֖וֹת הָאָֽרֶץ׃
Do you not know? Do you not hear? Has it not been told to you from the beginning? Have you not understood the foundations of the earth?
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
הֲלָא יְדַעְתּוּן הֲלָא שְׁמַעְתּוּן הֲלָא אִיתְחַוָאָה מִן אַוְלָא עוֹבַד סִדְרֵי בְרֵאשִׁית לְכוֹן הֲלָא תִּסְתַּכְּלוּן לְמִדְחַל קֳדָם מִן דִבְרָא יְסוֹדֵי אַרְעָא.
אמא עלמתם ולא סמעתם ולא אכ׳ברתם מן אול ולא תפהמתם אסאסאת אלארץ׳.
הכוונה השניה, אימות לאלו ההבטחות. אומר לנו שאינן כהבטחות הבריות אשר לא [מקיימים ולא] כהבטחות עובדי אלילים שאומרים ולא מתקיים דיבורם, [ולא] כמשפט הכוכבים וענייניהם1, לגבי סעיפי ארבעת היתדות, שהן ארבע נקודות מקבילות: לכל שתים קשרים עם גרמים וקשרים עם ראוּת, ושאר דברים כיוצא באלו אשר כולם [מיוסדים] לפי סברה ודמיון.
ראשון שבהם - מדעי החושים: שמיעה, ראייה, ריח, טעם ומישוש. אמר עליהם ״הלא תשמעו״. אח״כ חכמת הסיבות [מעין] הדיבור באדם והעשן באש אמר עליהם ״הלא תדעו״. אח״כ מדעי ההקדמות של ההוכחות. המעט ביותר שיהיו - שתי הקדמות, למען יוכל להסיק מביניהן תוצאה. ואין שיעור לרוב מה שיהיו בהן. [ועליהן] אמר ״הלא הבינותם״. אחרי זה מדע הידיעות המנופות מן הנפסדות, שבהן שני פנים ואין שלישי להן: כזב שבזדון והעלאתו בדמיון. [ועליו] נאמר ״הלא הוגד מראש לכם״. הודיענו [האל] החכם, שארבעת סוגים אלה כולם מוכיחים על יכולתו וגדולתו. וכך הם כולם, לבד מן החוש.
והסיבה מוכיחה על אמיתות אלו הבשורות ואלו [הנחמות].
1. כוונתו לחוזים בכוכבים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הלא תדעו מוסדות הארץ – מי יסדה, אותו היה לכם לעבוד.
Do you not know...the foundations of the earth Who founded it, and you should have worshipped Him.
ועד שאתם משתחוים לעץ רקבון לפסל ימוט,⁠א הלא תדעו הלא תשמעו – כלומר בבקשה מכם דעו ושמעו את מי ראוי לעובדו.
הלא הוגד מראש לכם – הלא מראש הגדתי לכםב כשנתתי לכם התורה: לא תעשה לך פסל וכל תמונה (שמות כ׳:ג׳).
הלוא הבינותם מוסדות הארץ – עד שאתם משתחוים לפסל ימוט הבינו במי שברא מוסדי ארץ בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו (איוב ל״ח:ל״ח) ומהם נבראו מוסדות הארץ. והרי כמה שנים שהוצקו ודובקו ויסד ארץ על מכונה ולא תמוט לעולם ועד (תהלים ק״ד:ה׳). ואתם מניחים אלוה שאפילו בריותיו אינם מטים ואינם נעתקים זה מזה ומשתחוים לעץ ירקב ולפסל ימוט.
א. כן בכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״רקבון לפסל ימוט״.
ב. בכ״י פריס 163, לוצקי 777 נוסף כאן: ״מדבור ראשון״. המלים חסרות בכ״י לוצקי 778.
הלא תדעו – בשיקול הדעת שהוא העיקר.
הלא תשמעו – שילמדוהו אותם אחרים.
הלא הוגד מראש – וזה למטה מכל הדעות.
מראש – מיום היותכם, ואם אין לכם דעת, הלא הבינותם מוסדות הארץ.
הלא תדעו Have ye not known by your own common sense, which is the most important source of knowledge ;
הלא תשמעו have you not heard; have you not been informed by others;
הלא הגד מראש לכם hath it not been told you from the beginning, this is the lowest degree of knowledge.⁠1
From the beginning. From the first day of your existence; and even if you have no knowledge at all, have you not considered the foundations of the earth? etc.
1. The various degrees of knowledge, with regard to the mode of acquiring it, are, according to Ibn Ezra, respectively expressed in Hebrew by ידע to know from our own reasoning, שמע to know from information and instruction received from others, הֻגַּד to be told, without any effort of our own reason.
מה לכם לכל הטורח הזה, הלא תכירו ותדעו ותבינו – אלהינו שהוא חכם לבב ואמיץ כח, אלהים חיים ומלך עולם שלא ימוט לעולם. ועד שאתם מבקשים חרש חכם לעשות לכם אלוה, דעו והבינו אלהינו שהוא חכם לבב ואמיץ כח לברוא אחרים שברא שמים וארץ וכל צבאם, והוא מכלה הכל והוא קיים לעולם כמו שמפרש והולך. ואתם מניחים אל שבורא הכל ומכלה הכל, ועובדים אל שאחרים בוראים אותו ומכלין אותו.
הלא הגד מראש לכם – מי הוא האלהים.
הלא הבינתם מסדות הארץ – מי בראם. שאילו שאתם עובדים אותן שאחרים בראום, הם לא בראוה ולא יסדוה ולאותו י״י שבראה ויסדה היה לכם לעבוד.
הלא תדעו – אמר כנגד עובדי הפסל: איך תוכלו לטעות בזה ולעבוד הפסל וכי הוא אדון העולם, הלא תדעו מדעתכם מי הוא אדון העולם, ואם לא תדעו זה מדעתכם, הלא תשמעו ממה שקוראים בספרים? ואם לא זה וזה, הלא הגד מראש לכם – והיא הקבלה, לא שמעתם דרך קבלה שהיא מראש, מימים קדמונים. כי באלה השלש ידע האדם: או יבין מעצמו, או ילמד ממי שילמדהו, או ישמע מן המגידים דרך קבלה.
וחזר ואמר: הלא הבינותם מוסדות הארץ, כלומר אם יש לכם דעת להבין, תוכלו להבין ממוסדות הארץ.
ונאריך מעט בזה הענין ונאמר כי העובדי הפסילים אינם חושבים שהאבן ההיא או העץ ההוא או הזהב או הכסף ברא את העולם ושהוא אדון העולם, לא יעלה על הדעת שיש סכל בעולם שיאמין זה. אלא הפסילים נעשו מתחילה לשם כוכב מן הכוכבים או צורה מן הצורות העליונות. דמו העושים מתחילה שהם מורידים כח הכוכב ההוא על הצורה ההיא, ושעובד הצורה כאלו עובד את הכוכב, והכוכבים מנהיגים העולם התחתון, אם כן ראוי לעבדם, עד שנשתקע דבר זה בלבות בני אדם לעבוד את הצורות ולא נתנו לב למה שעשו בתחילה, אלא חושבים שהצורה הזאת הנעשית מאבן או מעץ או משום דבר, כיון שנעשית בצורה הזאת מטיבה ומריעה, ואחרים בצורה אחרת. והנה הראשונים טעו בדעתם והאחרונים טעו מבלי דעת.
ועל זה היו מוכיחים אותם הנביאים, כמו שאמר: ולא ישיב אל לבו וגומר (ישעיהו מ״ד:י״ט), חציו שרפתי במו אש וגו׳ (ישעיהו מ״ד:י״ט), וכן אומר: ממקומו לא ימיש (ישעיהו מ״ו:ז׳), וכן אמר: אף להם ולא יריחון וגו׳ (תהלים קט״ו:ו׳). נראה שהם היו חושבים כי הצורות ההם ייטיבו ויריעו, והיו מקריבים להם ומנסכים ומקטירים להם, ולא נתנו אל לבם שיש לעולם בורא, והוא מנהיג העולם, ומטיב לטובים ומריע לרעים, אלא העולם הוא כמו שהוא היה ויהיה מאין בורא ומאין מנהיג, כמו הדבר שיפול במקרה, והדברים האלה שאנחנו עובדים ומכבדים כן עשו אבותינו, ובעבודה זו היו מצליחים, וכן אנחנו אחריהם. וכן חשבו בדברים רבים ובמעשים שיעשו אותם, ואומר שהדבר ההוא יועיל או יזיק, יחלה או יבריא, ואין הדברים ההם לא מדרך חכמה ולא מדרך רפואה ולא מדרך כח מן הכתות הידועים, אלא כמו שהורגלו דור אחר דור, וחושבים כי הדברים ההם הם עקר ואין לדרוש בורא או מנהיג או מכוין, ואלו הם דרכי האמרי שזכרו רבותינו ז״ל.
ומי שהוא משתדל בדעות להבין העולם בכלל ובפרט יבין כי לעולם מנהיג ואליו ראוי לדרוש, לפיכך אמר הנביא כנגד עובדי הפסל: הלא הבינותם מוסדי הארץ, כלומר אם יש בכם דעת להבין, תוכלו להבין ממוסדי הארץ ומהשמים, כמו שאמר: הנוטה כדוק שמים (ישעיהו מ׳:כ״ב), וכמו שאמר גם כן אחר זה מן הככבים. אמר הנביא: מכל זה תוכלו להבין כי בורא יש לעולם, שמנהיגו ובראו בסדר מסודר לא נפל כך במקרה.
ומוסדות הארץ – הם ארבע יסודות: האש והרוח והמים והעפר. וכל הנבראים אשר בארץ הם מארבע יסודות אלה נמזגים. ובין היסודות האלה מחלוקת, וטבעם משונה זה מזה. והנה האש חם ויבש, והמים בהפך קרים ולחים, ושניהם כדורים זה על זה, והאויר שביניהם לא ימנע האש ולא המים מלעבור בתוכו, אם כן שם גבול לאש שלא ירד ממקומו ולמים שלא יעלו ממקומם עד שיפגשו זה בזה ונמצא מחלוקת ביניהם, וינצח הגובר, כמו שאנו רואים באש ובמים אשר בינינו כשיפגשו זה בזה, אם כן מי יוכל לומר שזה היה במקרה בלא הנהגת מנהיג, ששם טבע באש שלא ירד אלא יעלה, ובעלותו גם כן שם לו גבול ולא יוכל לעלות אלא עד גלגל הלבנה, כי שם גלגל הלבנה חזק בטבעו מגלגל האש שלא יוכל אש לעוברו, אף על פי שטבעו הוא לעלות, וכן שם טבע במים לרדת ולא לעלות, ובירידתן גם כן שם גבול ולא ירדו אלא עד הארץ, כי שם לארץ טבע חזק וקשה לעמוד כנגד המים שהם לחים ורכים, והארץ יבשה ולא יעברוה המים, וכן שם האויר בין האש ובין המים להפריד ביניהם, לפיכך האויר חם ולח, דומה בחומו לאש, ובלחותו למים. ומי יאמר שהיה כל זה אלא במסדר חכם שם כל אחד מהם בסדר שיוכל לעמוד וכל אחד יעמוד בסדרו ולא ישתנה לעולם, ודבר שהוא במקרה לא יהיה על סדר אחד קיים אלא פעם יהיה כך ופעם יהיה כך. ועוד שהארבע יסודות הם נמזגים בגוף אחד חי, וזה כנגד זה וטבעו בהפך חברו, ואיך יעמוד הגוף שהם בו בשלום, אלא שיש מסדר ומנהיג סדרם בדרך שלא יגבר האחד על חברו ויעמידו ארבעתם כאחד בגוף עד עת יבא קצו. וגם בגופות המתים כגון האבנים והמתכות הם נמזגים ארבעתם בכל אחד ואחד כפי משפטו.
והנה העולם בכללו כמו בית בנוי, והשמים כמו התקרה על הבית, והככבים כנרות בבית, וצמחי הארץ כשלחן ערוך בבית, ובעל הבית שבנה הבית הוא האל יתברך בעולם. והאדם בעולמו כמו הפקיד בבית, אשר נתן בידו כל עניני הבית והוא לא ראה בעל הבית בעיניו, אלא שגדל באותו הבית, ואמרו לו שאביו היה פקיד בזה הבית, והוא גם כן יהיה כן אחריו. ואם הפקיד בעל שכל ידרוש לבעל הבית מי הוא כדי שיבא לפניו תמיד וכדי שלא יחטא בפקודתו, כי יודע הוא כי לזמן קרוב או רחוק יבא לחשבון עמו על פקידתו, וחושב בלבו כאלו בעל הבית על ראשו תמיד, ונותן עיניו בו ובמעשיו, ואם עשה מעשיו בשכל ימצא חן בעיני בעל הבית, ואם ימצא בו רעה יעבירנו מפקידתו. והפקיד הסכל לא יעשה זה, אלא כיון שרואה עצמו פקיד יעשה בו כרצונו וכתאות לבו, לא ישגיח אל בעל הבית מי הוא, ואומר בלבו כיון שאינני רואה בעיני כי יש לבית זה בעלים מי יביאני לחשוב זה שיש לו בעלים, אלא אוכל ואשתה מה שאני מוצא בבית הזה ואעשה בו כלבבי, בעוד שאני מוצא אינני חושש אם יש בעל בית אם איננו, וכשיוודע זה לבעל הבית בא ומוציאו מן הבית בדחיפה ובקצף גדול. כן האל יתברך הוא אדון העולם, ושם האדם פקיד בעולם התחתון, ואם נותן אל לבו שיש אדון בעולם, והוא הוא שנתנו פקיד בעולם, יירא ממנו כעבד שירא מאדוניו כי יראה בשכלו כי אי אפשר לזה העולם מבלי אדון המנהיג ומסדר, ימצא חן בעיני האדון. ואם הוא סכל ולא ישיב אל לבו לא דעת ולא תבונה, ואמר בלבו: אינני חושש אם יש אדון אם אין אדון כי בשרירות לבי אלך1 ובכח לבי אעשה כתאות לבי, האל טורדו ועוקרו מן העולם ומונע הכח והיכולת ממנו, לפיכך אמר אחר זה: הנותן רוזנים לאין וגומר (ישעיהו מ׳:כ״ג), יראה להם שהוא אדון בעולם מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם (שמואל א ב׳:ז׳).
1. השוו ללשון הפסוק בדברים כ״ט:י״ח.
מוסדות הארץ – הטעם כי השם ית׳ הוא יסוד הארץ ומוסדותיה כי בו תלוי קיום העולם, כמו שירמוז עליו היושב וגו׳.
ואתם הגוים הסכלים הלא ידעתם מפי חקירה ועיון ישר או הלא שמעתם מפי הספרים או הלא הוגד לכם מקבלה, הנהגת העולם השפל שאינו כי אם ממנו יתברך, וזהו הלא הבינותם מוסדות הארץ רוצה לומר ענין הארבעה יסודות ההפכים בטבעם ומתערבים ומתמזגים מבלי שיגברו זה על זה, וכל הענין הזה הוא בהנהגת מנהיג חכם ומסדר לא במקרה ולא בכח הככבים שעשיתם הפסילים להוריד כחם עליהם.
(כא-כב) ואתם, מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ, שואפים הכבוד וההנאה1, הֲלוֹא תֵדְעוּ – בעיון2, הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ – בקבלה3, ואם כי אמנם הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ קודם שתבואו לידי עיון, הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם אחר כך ענין הַיֹּשֵׁב הנצחי המסדר חוּג הָאָרֶץ4, וְיֹשְׁבֶיהָ בערכה5 כמו החֲגָבִים בערך אל האדם, [וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת] - ועליה6 נטה רקיע בתוך המים אשר אין לו ענין כי אם ליישוב הנפסדים7:
1. ׳מוסדות הארץ׳ – יסודות הארץ, ורומז למלכים ולשרים, ובסוף דבריו הזכיר למי פונים הדברים. וראה דומה לזה בשיעורים לתהלים (יח ח) עה״פ ׳ותגעש ותרעש הארץ ומוסדי הרים ירגזו׳. והם מלכי הגויים השואפים ומבקשים לעצמם כבוד והנאה, ואין להם חלק בעיון כלל, כמו שביאר בפסוקים הקודמים. ושאר המפרשים פירשו ׳הלוא הבינותם מוסדות הארץ׳ – שמתוך התבוננות ביסודות הארץ ניתן להבין זאת.
2. אילו הייתם מעיינים, הייתם יודעים מה שנאמר בפסוק הבא.
3. גם בלי שתעיינו, הרי שמעתם זאת מאבותיכם וקיבלתם ידיעה זו במסורת אבות.
4. הרד״ק פירש ש׳חוג הארץ׳ הכוונה לשמים, ׳כאילו אמר על השמים כי הם חוג הארץ, כמו שיעשה אדם במחוגה העגולה, כי למחוגה יש שתי אצבעות, האחת יעמוד ובשנית יקיף העגולה, והנה הנקודה בתוך העגולה, והארץ כמו הנקודה כי היא התחתון שבעגולה, והשמים סביב הארץ כמו העגולה׳. אלא שכתב שהוא דרך משל, שאין לה׳ מקום, ואינו יושב בשמים. אך רבינו מפרש ׳יושב׳ – על שם נצחיותו וקיומו התמידי, והוא ׳יושב על חוג הארץ׳ – שהוא הנצחי המנהיג את סדר השמים וסיבובה מסביב לארץ. וראה פירוש רבינו לדברים (ד לט) שפירש: ׳וידעת היום והשבות אל לבבך - ואחר ההתבוננות תשיב אל לבבך החלק האמיתי מהם, והוא כי ה׳ הוא האלהים - המסדר הנצחי המפורסם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, כי אמנם על זה יורה סדרם וקשרם והתכלית המושג מהם וכו׳, ומזה יוודע ש׳אין עוד׳⁠ ⁠׳.
5. ביחס אל ׳חוג הארץ׳ - השמים.
6. על השמים – חוג הארץ.
7. שמתח ונטה את הרקיע ׳כאוהל׳ כדי שתהיה הארץ ראויה ׳לשבת׳ – ליישוב הנבראים, לפי שהגשמים אינם יורדים אלא בגלל הרקיע שהוא כח העוצר את המים העליונים מעליו עד שיכבדו וירדו בצורת גשם המשקה את האדמה, וכמבואר (פסוק יב), וראה המצויין שם. [וראה בשיעורים לתהלים (כט א): ׳ומה שאמר (בראשית א יז) שנתן ה׳ את המאורות ׳ברקיע השמים להאיר על הארץ׳, ר״ל שהקב״ה עשה זה להוריד האוויר עלינו במקום גילוי היבשה כדי שניצוצי השמש היורדים יתלהטו בתוך זה האוויר, ויסבבו מאור גדול, כי לסיבת האוויר והאידים יראו על אחד שניים, כמו שיקרה לדינר המושלך במים הנראה פעמיים, וכן יראה השמש בזרחו ובשקעו יותר גדול. נמצא שנתן ה׳ יתברך קווי ניצוצי השמש והמאורות ׳ברקיע השמים׳, ׳להאיר׳ היטב ׳על הארץ׳⁠ ⁠׳. גם כאן הדגיש שפעולת הרקיע הוא עבור יושבי הארץ].
הלא תדעו – משקול הדעת תוכלו לדעת מי הוא אדון העולם.
הלא תשמעו – מן המורה והמלמד אשר חקר מדעתו.
הלא הוגד – מן הקבלה איש מפי איש המקובל אצלו מראש ר״ל מימים קדמונים.
הלא הבינותם וכו׳ – הלא תוכלו להבין יסודות הארץ מה המה וכאומר הלא אין לה יסוד כי השמים מקיף אותה מסביב ועל מה עומדת אם לא בגזירת המקום.
הלוא תשמעו – ראב״ע רד״ק רוזנמילר וגיזניוס פירשו הלא שמעתם, אבל לפי זה שמעתם היה לו לומר, כמו הלא שמעת למרחוק אותה עשיתי (ישעיהו ל״ז:כ״ו), ועוד זה ענין הלא הגד מראש לכם.
והנכון: הלא תשמעו – הלא תבינו בלבבכם, כמו ונתת לעבדך לב שומע (מלכים א ג׳:ט׳).
הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הגד מראש לכם – הרי אלו שלשה מאמרים בלתי נשלמים, והמכוון בהם הלא תדעו כי יש לעולם אדון ובורא? והפסיק הדבור ואמר הלא הבינותם מוסדות הארץ, הלא שמתם לב להתבונן על מה הארץ מיוסדת, על מה אדניה הטבעו, ועל מה היא תלויה, שאם הייתם מתבוננים בזה, הייתם יודעים כי איננה תלויה על שום דבר, ושצריך שיהיה שם בורא אשר בדברו וברצונו היא תלויה.
הלוא תדעו – הידיעה תהיה מצד ארבעה דברים:
א. מצד המושכלות על זה אמר הלוא תדעו.
ב. המפורסמות – עז״א הלא תשמעו – כי הדבר מפורסם.
ג. המקובלות – עז״א הלא הגד מראש לכם.
ד. המוחשות והנסיונות – עז״א הלוא הבינותם מוסדות הארץ – מיסודות הארץ ופשוטיה ומורכביה תראו ותבינו כח האל ויכלתו.
איך תוכלו לטעות בזה ולעבוד את הפסל ולחשוב כי הוא אדון העולם?⁠1, הֲלוֹא מדעתכם2 תֵדְעוּ – תוכלו לדעת מי הוא אדון העולם3, ואם לא תדעו זאת מדעתכם4 הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ מן המורה והמלמד אשר חקר מדעתו5, או שתשמעו זאת מן המורה והמלמד אשר חקר מדעתו6, ואם לא זה ולא זה7, הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ8 לָכֶם מי הוא אדון העולם9, הֲלוֹא הֲבִינוֹתֶם – תוכלו להבין10 מוֹסְדוֹת – יסודות11 הָאָרֶץ מה הם12 ומי יסדה, ואותו היה לכם לעבוד!13:
1. רד״ק.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. רד״ק, מצודת דוד.
4. רד״ק.
5. מצודת דוד, ורד״ק ביאר הלא תשמעו ממה שקוראים בספרים?!.
6. מצודת דוד.
7. רד״ק.
8. כלומר מימים קדמונים מן הקבלה איש מפי איש המקובל אצלו (רד״ק, מצודת דוד).
9. מצודת דוד.
10. מצודת דוד. כי באלה השלוש ידע האדם, או יבין מעצמו, או ילמד ממי שילמדהו, או ישמע מן המגידים דרך קבלה (רד״ק).
11. מצודת דוד.
12. וכאומר הלא אין לה יסוד, כי השמים מקיפים אותה מסביב ועל מה הארץ עומדת אם לא בגזירת המקום?! (מצודת דוד). מלבי״ם מבאר כי הידיעה תהיה מצד ארבעה דברים, א׳ מצד המושכלות ועל זה אמר הלוא תדעו, ב׳ המפורסמות ועל זה אמר הלוא תשמעו כי הדבר מפורסם, ג׳ המקובלות ועל זה אמר הלוא הגד מראש לכם, ד׳ המוחשות והנסיונות ועל זה אמר הלוא הבינותם מוסדות הארץ, מיסודות הארץ ופשוטיה ומורכביה תראו ותבינו כח האל ויכולתו.
13. רש״י. רד״ק מאריך בהבנת העניין ומבאר כי בתחילה עובדי הפסילים לא חשבו שהאבן או העץ או הזהב או הכסף ברא את העולם ושהוא אדון העולם, ולא יעלה על הדעת שיש סכל בעולם שיאמין לזה, אלא הפסילים נעשו מתחילה לשם כוכב מן הכוכבים או צורה מן הצורות העליונות, ודימו העושים מתחילה שהם מורידים כח הכוכב ההוא על הצורה ההיא, ושהעובד לצורה כאילו עובד את הכוכב, והכוכבים מנהיגים את העולם התחתון ולכן ראוי לעובדם, עד שנשתקע דבר זה בלבבות בני אדם לעבוד את הצורות ולא נתנו לב למה שעשו בתחילה, עד חשבו שהצורה הזאת הנעשית מאבן או מכל דבר אחר כיון שנעשית בצורה הזאת מטיבה ומריעה, והנה הראשונים טעו בדעתם והאחרונים טעו מבלי דעת, ומי שהוא משתדל בדעות להבין העולם בכלל ובפרט יבין כי יש לעולם מנהיג ואליו ראוי לדרוש, לפיכך אמר הנביא לעובדי הפסל אם יש בכם דעת להבין תוכלו להבין ממוסדי הארץ ומהשמים כי יש בורא לעולם שמנהיגו ובראו בסדר מסודר ולא נפל כך במקרה, שהרי ישנם ארבעה יסודות לעולם שטבעם שונה זה מזה וכאשר יש מחלוקת ביניהם יש קו מי ינצח, כמו שהמים מכבים את האש, ויש להם חוקים קבועים שלא ישתנו כמו טבע המים לרדת ולא לעלות, ומי יוכל לומר שזה במקרה ללא מנהיג? ובהכרח שיש מי שמסדר אותם בסדר קבוע שלא יהיה פעם כך ופעם כך, ועוד, שארבעת היסודות נמזגים בגוף אחד והאיך יתכן שלא יגבר האחד על חבירו ויכלה את הגוף אם לא שיש מסדר שמנהיג אותם, ומכל זה יראה בשכלו כי אי אפשר לזה העולם מבלי אדון המנהיג ומסדר, וירצה לעבוד אותו ולמצוא חן בעיניו.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כב) הַיֹּשֵׁב֙ עַל⁠־ח֣וּג הָאָ֔רֶץ וְיֹשְׁבֶ֖יהָ כַּחֲגָבִ֑ים הַנּוֹטֶ֤ה כַדֹּק֙ שָׁמַ֔יִם וַיִּמְתָּחֵ֥ם כָּאֹ֖הֶל לָשָֽׁבֶת׃
It is He that sits above the circle of the earth whose inhabitants are like grasshoppers, that stretches out the heavens as a curtain and spreads them out as a tent to dwell in,
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
דְאַשְׁרֵי בִּתְקוֹף רוּמָא שְׁכִינַת יְקָרֵהּ וְכָל יַתְבֵי אַרְעָא חֲשִׁיבִין קֳדָמוֹהִי כְּקַמְצִין דְמָתַח כִּזְעֵיר שְׁמַיָא וּפַרְסִינוּן כְּמַשְׁכַּן יְקָרָא לְבֵית שְׁכִינְתָּא.
הנוטה כדוק שמים – אמר ר״ל שבעה רקיעים הם, וילון, רקיע, שחקים זבול, מעון, מכון, ערבות, וילון אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית שנאמר הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת כו׳.

רמז תמו

אמר רבי יהודה ב״ר בתחלת ברייתו של עולם הוא גלי עמיקתא בראשית ברא ולא פירש והיכן פירש הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת, ואת הארץ ולא פירש והיכן פירש להלן כי לשלג יאמר הוא ארץ, ויאמר אלהים יהי אור ולא פירש והיכן פירש להלן עוטה אור כשלמה.
אנה אלת׳אבת עלי חג׳אב אלארץ׳ וסכאנהא ענדה כאלג׳ראד אלמאד אלסמא כאלפאזהֿ ומתחהא כאלכ׳בא ללת׳באת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

היושב על חוג הארץ – היקף עיגול הרקיע; וכך קוראים למכשיר השרטוט שבו מתארים עיגולים – ׳מחוגה׳: ״ובמחוגה יתארהו״ (ישעיהו מ״ד:י״ג).⁠1
הנוטה כדוק שמים – יש שתרגם אותו ׳פאזה׳,⁠2 והוא סוג של אוהל.
וימתחם כאהל לשבת – בערבית עניינו: פרש ומשך. הם אומרים ״מתח את השמים״, כלומר, פרש אותם כיריעה.⁠3
1. השווה מנחם ואלפסי בערך ׳חג׳; ראב״ע ורד״ק על אתר; ריב״ג באצול ערך ׳חוג׳ מתרגם: הקו המקיף את העולם.
2. מונח זה מתואר כמבנה של כיפה מצלה הנתמכת בעמודים. כך תרגם רס״ג על אתר, וכן ריב״ג באצול ערך ׳דוק׳; ורד״ק מפרש: יריעות האוהל. כל התרגומים נראים על דרך התקבולת.
3. בדומה המפרשים הבאים: ת״י ורס״ג על אתר, מנחם, אלפסי, ריב״ג באצול ערך ׳מתח׳, ראב״ע ורד״ק על אתר.
חוג – לשון מחוגה (ישעיהו מ״ד:י״ג), עוגל קומפש בלעז.
ויושביה – לפניו כחגבים.
כדוק – כיריעה, טיילא.
the circle Heb. חוּג, an expression similar to "And with a compass (וּבַמְּחוּגָה)" (infra 44:13), a circle (compas in Old French).
and whose inhabitants are to Him [lit. before Him] like grasshoppers.
like a curtain Heb. כַדֹּק, a curtain, toile in French.
ולמלך היושב על חוג הארץחוג – מחוגה שקורין בלעז צרקלא, כל דבר שמקיף קורא חוג. אף השמים לפי שמקיפין את הארץ ככסוי הקדירהא נקראו חוג.
ויושביה – של ארץ נחשבים לפניו כחגבים.
הנוטה כדוק שמים – כדוק של עין, וימתחם כאוהל לשבת.
וכל המעשים הללו הנזכרים כאן הראיתם שנתמוטטו מיום הבראם, ראיתם שנתמוטטה גיא מיום הוסדה ועד עתה, או שמא ראיתם הרקיע הזה מתמוטט מיום שנטהו כדוק ומתחו כאהל לשבת.
ר׳ יצחק ור׳ שמעון בן לקיש: ר׳ יצחק אומר: בשר ודם מותח אוהל אננקי על ידי שהוא רפי קימעא, ברם הכא תרקיע עמו לשחקים (איוב ל״ז:י״ח). ואם תאמר: שהם רפים, תלמוד לומר: חזקים. ר׳ שמעון בן לקיש אומר: בשר ודם נוסך כולו אננקי על ידי שהוא מעלה חלודה, ברם הכא חזקים כראי מוצק (איוב ל״ז:י״ח) נראין כבשעת יציקתן.
א. כן בכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״של קערה״.
היושב על חוג – מגזרת ובמחוגה (ישעיהו מ״ד:י״ג), והטעם הכלי העושה החוג, והוא הקו הסובב בעגול, והנה לעד כי הארץ עגולה לא רבועה, ואם אין צורך לפסוק, כי הדבר ידוע בראיות גמורות.
וטעם היושב – שהכל מלא כבודו.
כדק – כשפריר (ירמיהו מ״ג:י׳), והוא קרוב מתבנית האהל, ואלה השמים אינם האופנים.
וימתחם – כמו ויפרשם.
לשבת – תחתיו, והטעם כי השם הוא היושב על חוג הארץ.
חוג Circle. Comp. מחוגה compass (44:13), the instrument, which is used to describe a circle.—Here it is stated that the earth is round and not square, though no verse is required for the support of this statement; for it is known by convincing proofs.⁠1 He who sitteth upon the circle of the earth. He whose glory fills the whole earth.
כדוק As a curtain.⁠2 Resembling the form of a tent.—The heavens mentioned here are not the Ofanim.⁠3
וימתחם And spreadeth them out,
as a tent to dwell under them.—The meaning of the whole passage is: The Lord is He who sitteth, etc.⁠4
1. This remark is probably made, to shew that the expression from the four corners of the earth used by Isaiah (11:12), and Ezekiel (7:2), is not to be taken literally.
2. The Hebrew text has the word כטפריר, which, if correct, seems to be obscurer than the expression it is intended to throw light upon; but שפריר (Jer. 43:10.) is probably meant.
3. The Ofanim or Spheres (גלגלים), the bearers of the Throne, are invisible; but here the visible heaven, the sky, is meant. Comp. Ibn Ezra on Is. 6:1, and Note 5; on Gen. 1:6, and on Ex. 24:10.
4. This verse is the continuation of the question of the preceding verse, and the answer, left to the reader to supply, is It is the Lord.
הלא הבינתם הישב על חוג הארץ – על היקף סביבות הארץ להתבונן בה מסביב, ועיניו משוטטות בכולה ושופט אותה.
וישביה לפניו כחגבים – ומשפילם ושופטם ואין איש מהם יכול להיעזר. מי הוא יש לכם להבין ולדעת כי ודאי יש לה מנהיג ושופט בראותכם ישביה עולים ויורדים בה. ואי איפשר לאלהיכם לעשות זאת שהרי אדם בראם.
הלא הבינתם הנוטה כדק שמים – מקצה הארץ ועד קצה הארץ, והיה להם להיות נמוכים באמצען קרוב לארץ כמו בקצותם, הואיל ונטויין כדוק, והוא מתחם והגביהם באמצען בכיפה בגובה מן הארץ כאהל לשבת – אדם בארץ.
היושב – כאלו אמר על השמים כי הם חוג הארץ, כמו שיעשה אדם במחוגה העגולה, כי למחוגה יש שתי אצבעות, האחת יעמוד ובשנית יקיף העגולה. והנה הנקודה בתוך העגולה, והארץ כמו הנקודה, כי היא התחתון שבעגולה, והשמים סביב הארץ כמו העגולה.
ואמר היושב – דרך משל, כי אין לו מקום יתעלה מכל דמיון, אלא כאדם היושב על מקום גבוה מאד ומביט במקום השפל ידמה לו הדבר הגדול קטן, לפיכך אמר: ויושביה כחגבים, כמו שאמר: ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם (במדבר י״ג:ל״ג).
ויונתן תרגם: דאשרי בתקוף רומא שכינת יקריה. תרגם היושב – כמו: המושיב.
ואלה השמים שהם חוג הארץ, הוא נוטה אותם. וכפל הענין במלות שונות, כי וימתחם כמו הנוטה, וכאהל כמו הדוק, כי פירוש דוק – יריעה שיעשה אדם ממנה אהל, ופי׳ לשבת – תחתיהם, כי לא ישב אדם בבית אם אין עליו תקרה.
ויונתן תרגם הנוטה כדוק – דמתח כזעיר, וענין וימתחם – הנטיה והפרישה, וכן בדברי רז״ל מקום שנמתח עמו, וממנו נקרא השק אמתחת כמו שפירשנו בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו.
כדק – הוא ענין מיוחד זולת דק, ואם הם משרש אחד, וזה כי דוק הוא מונח לבגד הדק וליריעה הנטויה לאהל.
וטעם לשבת – שישב האדם תחתיו.
וזהו היושב על חוג הארץ הוא הגלגל המקיף בארץ והשם יתברך יושב עליו ומניעו, והוא מאמר המשליי כאדם היושב במקום גבוה ומביט משם המקום השפל, ובערך הגלגל העליון יושבי הארץ הם כחגבים כי הם כנקודה בתוך העגולה ומי הוא המניע את הגלגל הזה הלא באמת הוא הבורא אותו, וזהו הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת, וכן תרגם יונתן היושב על חוג הארץ דאשרי בתקוף רומא שכינת יקריה בעבור שהוא מניע את הגלגל העליון ולהיותו יתברך מניע את העולם ובוראו
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

חוג הארץ – כן יקראו השמים והוא מושאל מעגול הנעשה במחוגה שמעמידים אחד מרגלי המחוגה במקום אחד ובהשני מקיף מסביב ומקום מעמד הרגל נקרא נקודה האמצעית והסבוב נקרא חוג וכן השמים מקיפים הארץ והם לה לחוג.
כדוק – ענין קרום כמו או גבן או דק (ויקרא כ״א:כ׳).
וימתחם – ענין משיכה ופרישה ובדרז״ל המותח זמורה מאילן לאילן (משנה כלאים ו׳) ומענין זה אמתחת בנימין (בראשית מ״ד:י״ב) לפי שהוא נמתח בעת שממלאין אותו.
היושב וכו׳ – הלא הוא יושב על השמים המסבבים את הארץ ויושבי הארץ המה בעיניו כחגבים ואחז במשל מדרך האדם היושב ממעל שכל מה שמתחת לו נדמה בעיניו לקטן.
הנוטה – הלא הוא הנוטה את השמים כאדם הנוטה קרום כל שהוא.
וימתחם – פרשם כאוהל להיות מוכן לשבת תחתיו.
הישב – הארץ אין לה מוסדות למטה, אבל יש למעלה ממנה מי שיושב ברומו של עולם, והוא יוסדה ויוצרה.
כאהל לשבת – לשבת תחתיהם (רד״ק).
חוג הארץ – עגולת המחוגה הסובבת את המרכז, וחוג שמים יתהלך (איוב כב יד), כדק קרום דק, כמו או גבן או דק, ומתחם כאהל שאין יכול לשבת עליו רק תחתיו.
הישב – מפני שהמון בני אדם יש מציירים לעצמם את האל יושב בשמים והארץ הדום רגליו, ויש מציירים אותו כמלך היושב וחונה ביניהם והשמים כאהל פרוש עליו למעלה, אומר אם תציירו אותו בדמיונכם, כי הוא יושב על חוג הארץ – ר״ל על השמים שהוא המחוגה של הארץ, שהארץ מרכז המחוגה ועגולת השמים, והשמים הם המחוגה הסובבת את מרכז הארץ, הלא א״כ בהכרח כי ישביה כחגבים בעיניו, כמי שמביט ממרחק רב שהמוחש יקטן בעיניו, וכן יוקטנו בעיניו יושבי הארץ ובלתי נחשבים כלום לערך רום מקומו, ואם תציירוהו בדמיונכם כי הוא נוטה כדק שמים – שהם מתוחים כיריעה דקה לפרוש לאהל ומסך על הארץ וימתחם סביב הארץ כאהל הנמתח לשבת תחתיו, וכן הוא יושב תחת אהל הרקיע על מרכז הארץ, כמלך היושב בין בני המדינה, הלא לפ״ז תציירו בהכרח כי מלך גדול כזה, בודאי הוא
הלא הוא1 הַיֹּשֵׁב2עַל חוּג – מחוגת3 הָאָרֶץ4, וְיֹשְׁבֶיהָ של הארץ המה5 לפניו6 כַּחֲגָבִים7, הלא הוא8 הַנּוֹטֶה כַדֹּק – כיריעה9 את הַשָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם – ופרש אותם10 כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת תחתיו11:
1. מצודת דוד.
2. ואמר ״היושב״ דרך משל, כי אין לו מקום יתעלה מכל דמיון, אלא כאדם היושב על מקום גבוה מאד ומביט במקום השפל שידמה לו הדבר הגדול כקטן (רד״ק).
3. לעז רש״י.
4. השמים נקראים חוג הארץ, כי כמו במחוגה (שהיא כלי בו מציירים עיגול) שמעמידים אחד מרגלי המחוגה במקום אחד ובשני מקיף מסביב ומצייר עיגול, ומקום מעמד הרגל נקרא נקודה האמצעית והסיבוב נקרא חוג, כך השמים מקיפים את הארץ והם לה לחוג (רד״ק, מצודת ציון).
5. מצודת דוד.
6. רש״י.
7. ואחז במשל מדרך האדם היושב ממעל שכל מה שמתחת לו נדמה בעיניו לקטן (רד״ק, מצודת דוד). ונקט חגבים על דרך מה שאמרו המרגלים (במדבר יג, לג) ״וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם״ (רד״ק).
8. מצודת דוד.
9. רש״י, רד״ק.
10. מצודת ציון.
11. מצודת דוד. כי לא ישב אדם בבית אם אין מעליו תקרה (רד״ק). ובמדרש, אמר ר״ל שבעה רקיעים הם, וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות, וילון אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית שנאמר ״הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת״ (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כג) הַנּוֹתֵ֥ן רוֹזְנִ֖ים לְאָ֑יִן שֹׁ֥פְטֵי אֶ֖רֶץ כַּתֹּ֥הוּ עָשָֽׂה׃
that brings princes to nothing; He makes the judges of the earth as a thing of naught.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
דִמְסַר שִׁלְטוֹנִין לְחוּלְשָׁא דַיָנֵי אַרְעָא כִּלְמָא עֲבֵיד.
וצנע אלוזרא כלא שי וקצ׳אהֿ אלארץ׳ כאלתיה צנעהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(כג-כד) הנותן רוזנים לאין ושופטי ארץ כתוהו עשה.
אף בל נטעו – כמו שלא נטעו.
ולא זורעו ובל שורש בארץ גזעם, ואף בנשיפה אחת שנשף בהם ויבשו.⁠א הדא הוא דכתיב: נשפת ברוחך כסמו ים (שמות ט״ו:י׳).
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״ויצאו״.
הנותן רוזנים – סגנים, כמו מחתת רזון (משלי י״ד:כ״ח), כי שמות התואר ישתנו.
רוזנים Princes. Comp. רזון prince (Prov. 14:28) ; the adjective has various forms.⁠1
1. The form of the nouns, whether substantives or adjectives, is not fixed after a certain uniform paradigm, as is the case with the verb; thus of the root רזן two nouns are formed: רָזוֹן and רֹזֵן both meaning the same, namely, prince. Ibn Ezra repeatedly calls our attention to this fact. See c. ix. Note 4.
הנתן רזנים לאין – ממרום גובה האהל ומתיחת כיפתו, כי גבוה מעל גבוה שומר.
ומפרש איך יעשם כתוהו: יש לך אילן שאם ייכרת יקחו ממנו צמרת וענף ליטע, ויתקים מהם בעולם. או מגרעיני פירותיו יקחו ויזרעו, או גזעו ישאר בארץ, ועוד יחליף ויונקתו לא תחדל.
הנותן רוזנים ושופטי ארץ – שמתגאים בגדולתם ובוטחים בכחם ובחילם.
ומה שאמר עשה – כמו שאמר: ונטה עליה קו תהו (ישעיהו ל״ד:י״א) כי ההריסה אינה מעשה על דרך האמת.
ורוזנים – ידוע, כמו: ורוזנים נוסדו יחד (תהלים ב׳:ב׳), כענין שרים וגדולים.
לכן הוא נותן רוזנים לאין ושפטי ארץ כתהו עשה אותם כי יפסידם בפתע פתאום כרצונו.
[הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה]. ועם כל זה1, נּוֹתֵן רוֹזְנִים בעלי הכבוד וההנאות2 לְאָיִן, וזה יורה כי אַיִן ענין השגת הכבוד וההנאות, ולזה יפסידם3, כי אמנם עשאם תֹּהוּ, חומר מוכן אל הצורה והשלמות4, והם לא עשו פרי מוכן5:
כתב-היד חסר כאן וראה במבוא.
1. שברא את השמים ואת הארץ עבור הנפסדים.
2. ׳מוסדות הארץ׳ שהזכיר בפסוק הקודם.
3. כיון שאת בעלי ההנאה והכבוד יהפוך ה׳ לאין ולא יישאר מהם כלום, הרי שלא נבראו לכך, ותכלית השמים והארץ שנבראו עבור הנפסדים שעל הארץ גם הם לא לכך נבראו.
4. לעיל (פסוק טז-יז) התבאר שההנאות החומריות הם ׳תוהו׳ – חומר ללא צורה, וכאן מוסיף שגם האדם עצמו מטבע בריאתו הוא ׳תוהו׳ – חומר לבד, לפי שה׳צלם אלקים׳ שהיא צורתו קיימת רק בכח ולא בפועל, ואם יוציא אותה אל הפועל יהפוך קיומו לקיום רוחני ונצחי, ואילו אם יישאר חומרי – הרי הוא תוהו הכלה ונפסד.
5. ׳אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם׳, שלא הוציאו את כח הצורה אל הפועל. וראה פירושו ושיעוריו של רבינו לתהלים (פרק א) עה״פ ׳והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו׳, שהאריך לבאר שהוא משל לאדם שהוציא אל הפועל את כח שכלו.
רוזנים – שרים כמו ורוזנים נוסדו יחד (תהלים ב׳:ב׳).
הנותן – הוא הנותן רוזנים להיות כאלו אינם.
כתוהו עשה – עושה אותם להיות כדבר תוהו.
הנותן רוזנים לאין – יש בידו לעשות גם זאת.
רוזנים – סמוכים אל מלכים תמיד (שופטים ה׳ ג׳, תהלות ב׳ ב׳, משלי ח׳ טו, לא ד׳, חבקוק א׳ י׳) והם שרי העצה, מלשון רז וסוד, כי עמהם ימתיקו סוד.
הנותן את הרוזנים לאין שהם בטלים במציאותם נגדו, כי הוא בחכמת הבב״ת אינו צריך אל עצת הרוזנים. ויש הבדל בין רוזנים ובין שופטי ארץ, הרוזנים הם שרי העצה, ושופטי ארץ הם הממונים על דבר המשפט. והנה מלך ב״ו מחסרון חכמתו צריך לעצת הרוזנים, ומחסרון יכלתו לשפוט בעצמו כל אישי המדינה צריך אל שופטים, אבל ה׳ בחכמתו הבב״ת יתן רוזנים לאין – וביכלתו הבב״ת לשפוט איש ואיש כדרכיו,
יעשה שפטי ארץ כתהו – יבטל עצת הרוזנים ויפר כח השופטים.
הוא1 הַנּוֹתֵן לְרוֹזְנִים להיות2 לְאָיִן – כאלו אינם3, שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ – להיות כדבר תוהו4 עָשָׂה – עושה אותם5 ויפר כוחם6, כי הם מתגאים בגדולתם ובוטחים בכוחם ובחילם7, ויפסידם הקב״ה בפתע פתאום כרצונו8:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מלבי״ם.
7. רד״ק.
8. אברבנאל. מלבי״ם מבאר כי יש הבדל בין רוזנים ובין שופטי ארץ, הרוזנים הם שרי העצה, ושופטי ארץ הם הממונים על דבר המשפט. והנה מלך בשר ודם מחסרון חכמתו צריך לעצת הרוזנים, ומחסרון יכולתו לשפוט בעצמו את כל אנשי המדינה צריך הוא את השופטים, אבל ה׳ בחכמתו ״יתן רוזנים לאין״ וביכולתו לשפוט איש ואיש כדרכיו.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כד) אַ֣ף בַּל⁠־נִטָּ֗עוּ אַ֚ף בַּל⁠־זֹרָ֔עוּ אַ֛ף בַּל⁠־שֹׁרֵ֥שׁ בָּאָ֖רֶץ גִּזְעָ֑ם וְגַם⁠־נָשַׁ֤ף בָּהֶם֙ וַיִּבָ֔שׁוּ וּסְעָרָ֖ה כַּקַּ֥שׁ תִּשָּׂאֵֽם׃
Scarce are they planted. Scarce are they sown. Scarce has their stock taken root in the earth. When He blows upon them, they wither, and the whirlwind takes them away as stubble.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֲפִילוּ יִפְשׁוּן אֲפִילוּ יִסְגוּן אֲפִילוּ יִתְרַבּוּן בְּאַרְעָא בְנֵיהוֹן וְאַף רוּגְזֵהּ יְשַׁלַח בְּהוֹן וְיִבְהֲתוּן וּמֵימְרֵהּ כְּעַלְעֵילָא לְקַשָׁא יְדַבֵּר יַתְהוֹן.
וגם נשף בהם ויבשו – אלו חיילותיו של סנחריב וכו׳ (כתוב ברמז רמ״א).
וכאנהם לם יגרסו ולם יזרעו ולם יענצר פי אלארץ׳ סנכ׳הם ולו נפך׳ פיהם ליבסו וכאן עאצף יחמלהם כאלקש.
אשיווה למלכי ישראל ערך ומעמד עד שבישר באמרו... והתוספת בה... שיעור השמדת כל הבריות לגביו כדבר שנושפים עליו... ויבש, כמו שאמר ״וגם נשף בהם ויבשו״. כולם אצלו [יעקרם] מן השורש.
הסב את ההשגחה למלחמה באויבינו... כפי שיתאר אחרי זה. יש עם שהאל יגיעם למידה עצומה זאת וירומם אותם לכבוד כזה, כיצד אפשר שתקצר רוחם ויקוץ לבם, ואפילו שמשיגים אותם השפלות הגדולות ביותר והסכל העצום ביותר, כי אז חובתם לפסוח עליהם ולא לקוץ בחייהם, מתוך בטחון בעניינים נכבדים אלה.
בין הפרקים האלה הזכיר אלילים ארציים ושמימיים. הארציים - מה שעושים בני אדם מאבן, עץ ברזל, נחושת, זהב וכסף, וזולתם. אמר עליהם ״הפסל נסך חרש וצורף בזהב ירקענו״ (יט), ״המסכן תרומה עץ לא ירקב יבחר״ (כ). והשמימיים הם הכוכבים והגלגלים. ועליהם אמר ״שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה״ (כו).
ויש לו בדיבור זה של תיאור האלילים שתי כוונות: האחת, להטיל מורא עלינו שלא נחליף עבודתו, יתגדל ויתעלה, בעבודת אלוהיות, גם אם תארך שהייתנו בגלות בקרב עובדיהן. הן תראה, כשתיאר בתורה מצבו של מי שמוכר עצמו לאחת האומות, באמרו ״וכי תשיג יד גר ותושב״ (ויקרא כ״ה:מ״ז) חזר בסוף הפרק על איסור עבודת אלילים ואמר ״לא תעשו לכם אלילים״ (ויקרא כ״ו:א׳). מדגישה לו [התורה] בגלל שכנותו עם האומות. וכך תמצא אותו בבשורות ונחמות אלו, חוזר הוא על איסור עבודת האלילים ומספר על יסודותיה ושפלותה בביאור ארוך. וכן יתאר אחרי זה בדיבורו ״יוצרי פסל כולם תוהו״ (ישעיה מ״ד:ט׳), ״הזלים זהב מכיס, וכסף בקנה ישקולו״ (ישעיה מ״ו:ו׳). ופרקים [אחרים דומים] וכן הכוכבים הנעבדים. אמר על נטישתם... כשהוא... מגנה את בבל ״נלאית ברב עצתיך, יעמדו נא ויושיעוך״ (ישעיה מ״ז:י״ג) ושאר הפרשה.
... הראה כי... יודע שאין... הוא כעניין בל נטעו... כאמרו ביסוד הבריאה ואת כל העץ אשר [בו פרי עץ זורע זר]⁠ע (בראשית א׳:כ״ט), ואמר לא תזרע כרמך כלאים (דברים כ״ב:ט׳).
אבל כשהזכיר [רוזני]⁠ם ושופטים אמר על הרוזנים בל נטעו ואמר על השופטים בל [זרעו].
ומה שאמר אף בל שרש בארץ גזעם רמז בו לייחוסם אשר סיפרו עליהם. כאלו הזכיר בפסוק הראשון הכרתת הרוזנים והשופטים, ואח״כ הזכיר כליית זרעם באמרו אף בל נטעו. [אח״כ] הזכיר כריתת שורשם אף בל שרש ולפיכך אמר אף. אף להוסיף עליהם.
אח״כ אמר וגם נשף בהם ויבשו. וזה שאמר וגם מוסב על ענפם ושורשם והודיע שהם... [וסערה] תייבשם ותישאם. והרוח הזאת היא מכוח ריבון העולמים, שיבואו עליהם ויהרגום, כאמרו ויבשו. ותעקור זכרם ושלטונם מן [העולם] כמו שאמר וסערה כקש תשאם. כלל בפרק הזה כיליון האומות ושלטונן וחוקיהן ואח״כ אבדן מנהיגיהן ועקירת שורשם וענפם.
א. קשה מאוד להכריע היכן יש להכניס קטע זה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אף בל נטעו – בניין נפעל,⁠1 ונו״ן השורש נבלעה בטי״ת, ואולי היה צריך להיות בקיבוץ, והפועל בא כמו ״ופתחו שעריך תמיד״ (ישעיהו ס׳:י״א), שהפ״א היתה מחויבת לקבל קיבוץ.⁠2 ואת זה מחזק ״אף בל זורעו״ אשר הוא סביל.
וגם נשף בהם – כמו ״כי רוח ה׳ נשבה בו״ (פסוק ז), ומובנו נפיחת הרוח; והאותיות בי׳⁠ ⁠⁠״ת ופ״א מתחלפות ביניהן, כי שתיהן אותיות שפתיות, והכתוב אומר ״נשפת ברוחך״ (שמות ט״ו:י׳)3 וייתכן שאלה הן שתי מלים <עצמאיות>, שלא בדרך המרת אותיות.
1. כך סוברים גם ריב״ג באצול ערך ׳נטע׳ וראב״ע על אתר.
2. לפי תפיסה זו ׳נִטָּעו׳ היא צורת פיעל שבאה במקום פֻּעל, והתקבולת באה להוכיח את הניתוח הזה. הנוסח הערבי כאן אינו למעלה מן הספק, אבל הכוונה ברורה.
3. השוואה זו בין ׳נשף׳ ו׳נשב׳ נמצאת גם אצל ריב״ג באצול ערך ׳נשף׳, אף כי הוא אינו מזכיר את עניין חילופי הבי״ת והפ״א בפירוש. עניין חילופי הבי״ת והפ״א, וכן חילופי ׳נשב׳ עם ׳נשף׳ מוזכר אצל אבן בלעם גם בפירושו ליואל א יז.
אף בל נטעו – גם הרי הם כמי שלא נטעו.
אף בל זורעו – ועוד יתר מיכן ישורשו ויעקרו כאלו לא זורעו, זריעה פחותה מנטיעה.
בל שורש בארץ גזעם – לכשיעקרו, לא ישריש הגזע בארץ שיהא מחליף.
כל שורש שבמקרא טעמו באות ראשונה ונקודת הרי״ש פתח, וזה טעמו למטה ונקוד קמץ,⁠1 לפי שהוא לשון פוֺעֵל, בלעז אֵינְרַצִעַץ.
1. בלשון ימינו: צירה. והשוו רש״י בראשית ד׳:כ״ב ובהערה שם.
Even [as though] they were not planted They are even as though they were not planted.
even [as though] they were not sown And still more than this, that they shall be uprooted and plucked out, as if they were not sown. Sowing is less than planting.
their trunk is not rooted in the earth When they will be plucked out, the trunk will not take root in the ground that it will grow up anew. Every שֹׁרֶשׁ, root, in Scripture is accented on the first letter, and the 'reish' is vowelized with a 'pattah' [segol]. This one, however, is accented on the latter syllable and it is vowelized with a 'kamatz katan' [tzeireh] because it is a verb, present tense, [enracinant in French] being rooted.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

אף וגו׳ – הטעם כעצים שאבדו כאלו לא נטעו מבנין נפעל, זורעו מבנין שלא נקרא שם פועלו.
בל שרש – פעל מבנין פועל הקל.
וגם נשף – כמו נשפת ברוחך (שמות ט״ו:י׳).
וטעם וגם – כמו עוד.
Yea, they shall not be planted, etc. They shall be like trees, that perished as completely as if they had never been planted. נטעו is Niphal; זרעו is Pual;
שרש is participle Kal.⁠1
נשף He shall blow. Comp. נשפת thou didst blow (Ex. 15:10). וגם And besides.
1. Comparing שׁׂרֵשׁ with שׁׂרָשוּ (Jer. 12:2), the reader is more inclined to take it as the third person Pual, with Zeré instead of the Pathah.
אבל אילו משנכרתו עוד אף – נטע לא ננטע מהם,
אף – זרע לא נזרע מהם,
אףגזע הנשאר מהם בארץ לא השריש, אלא מת והזקין בעפר בלי תקוה.
ולא עוד אלא אף נשף בהם – רוח קדים וייבשו – ובאה רוח וסערה ונשאתם ואבדו.
אף בל נטעו – כל כך יתנם לאין עד שיאמרו עליהם לא נטעו ולא זורעו ולא נשרש בארץ גזעם, על דרך שאמר עליהם ולא נודע מקומו אים (נחום ג׳:י״ז), ונאמר עוד עליהם על הדרך הזה: אם יבלענו ממקומו וכחש בו לא ראיתיך (איוב ח׳:י״ח).
ואמר אף ג׳ פעם, כל אחד לרבות את חברו, כמו: גם אנחנו גם אתה גם טפנו (בראשית מ״ג:ח׳).
שרש – ענינו כמו: נשרש, והוא מהבנין אשר לא נזכר פעלו על דרך המרובע.
גזעם – שרש האילן, מה שנראה ממנו על הארץ יקרא גזע, והטמון תחת הארץ יקרא שרש, כמו שאמרו רז״ל: העולה מן הגזע שלא מן השרשים של בעל הבית.
וגם נשף – וגם עקירתם היא במהרה כנשיבת הרוח, נשף כמו: נשפת ברוחך (שמות ט״ו:י׳).
וסערה – כמו: רוח סערה (יחזקאל א׳:ד׳).
נשף – כטעם נשפת ברוחך וגו׳ (שמות ט״ו:י׳).
כאלו לא נטעו ולא שורשו כל כך יהיה הפסדם החלטי כאלו לא היה להם מעולם מציאות, והוא על דרך אם יבלענו ממקומו וכחש בו לא ראיתיך (איוב ח, יט) וגם פעמים לא יהיה ההפסד כללי כי אם במצוע וזהו וגם נשף בהם וייבשו או בסערה כקש תשאם והוא רמז לגלות, כי פעמים יגזור עליהם מיתה או דלות והכנעה הנמשלת ביובש או גלות שהמשיל בנשיאת הסערה.
גזעם – שרשם וכן מגזע ישי (ישעיהו י״א:א׳).
נשף – ענין הפחה כמו נשפת ברוחך (שמות ט״ו:י׳).
כקש – תבן.
אף בל נטעו – והרי הם אפי׳ כאלו לא נטעו מעולם ואפילו כאלו לא נזרעו מעולם שהוא פחות מנטיעה.
אף בל שורש וכו׳ – לכשיעקרו לא ישריש אפי׳ הגזע בארץ שיהא מחליף ר״ל לא יחזרו לקדמותם.
וגם נשף – ואפילו בנפיחה בעלמא יבושו יאבדו ורוח סערה תשאם ממקומם כקש הנישא ברוח.
אף בל נטעו – הרוזנים ושופטי ארץ נראה שהם נטועים וזרועים ומושרשים בארץ, כלומר הרואה אותם בהצלחתם חושב שלא ירדו ממעלתם לעולם, כי חסונים הם כאלונים, והנביא אומר כי ביום חרות אף ה׳ בהם פתאום ישברו ויהיו כאלו מעולם לא היו נטועים ומושרשים בארץ.
שרש – בינוני מבנין הקל, ואולי יותר נכון לקרוא שָרַש עבר מן הקל, עיין פירושי לירמיה י״ב:ב׳.
נטעו – באילנות, וזרע, בצמחי השדה, והגזע היא על הקרקע, והשורש תחת הקרקע כנזכר לעיל (יא א׳).
אף בל נטעו – דומים לצמח אשר לא נטע ע״י הברכה והרכבה שלוקחים יחור ונוטעים אותו בארץ,
ואף – גם בל זרעו ע״י זרע שיזרע גרעין בארץ הגם שהנזרע חלוש מן הנטע,
ואף גם גזעם אשר עלה מעצמו בל שרש בארץ – שאין לו שרש כלל, ומצד זה מציאותו חלושה מאד, ומוכן ליבול ולהתייבש מעצמו, ונוסף על חלישת מציאותם גם נשף בהם ברוחו הקשה, ממילא ויבשו – ואח״כ הסערה תשאם כקש ר״ל שהם חלשים בעצמם, ואף כי אם עליהם שוד משדי יבא.
וכל כך יתנם הקב״ה לְאַיִן עד שיאמרו עליהם1 שהם כאילו2 אַף – אפילו3 בַּל – לא4 נִטָּעוּ מעולם, וכאילו5 אַף – אפילו6 בַּל – לא7 זֹרָעוּ – נזרעו מעולם, וכשיעקרו8 אַף אפילו9 בַּל – לא10 שֹׁרֵשׁ – ישריש11 בָּאָרֶץ גִּזְעָם12 כאילו לא היתה להם מעולם מציאות13, וְאפילו14 גַם נָשַׁף בָּהֶם בנפיחה בעלמא15 וַיִּבָשׁוּ, וּסְעָרָה – ורוח סערה16 כַּקַּשׁ – כתבן הנישא ברוח17 תִּשָּׂאֵם ממקומם18:
1. רד״ק.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. רש״י, מצודת דוד.
9. מצודת דוד. ואמר ״אף״ ג׳ פעמים שכל אחד בא לרבות את חברו, כמו (בראשית מג, ח) ״גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ״ (רד״ק).
10. רש״י.
11. רש״י.
12. כלומר לא יחזרו לקדמותם (מצודת דוד). שורש האילן מה שנראה ממנו על הארץ יקרא גזע והטמון תחת הארץ יקרא שורש (רד״ק).
13. אברבנאל.
14. מצודת דוד.
15. מצודת דוד. וגם עקירתם היא במהרה כנשיבת הרוח (רד״ק).
16. רד״ק, מצודת דוד.
17. מצודת דוד.
18. מצודת דוד. מלבי״ם מבאר שהם דומים לצמח אשר לא ניטע ע״י הרכבת יחור שנוטעים אותו בארץ, ואף לא ע״י זרע גרעין בארץ, ואף גם גזעם אשר עלה מעצמו אין לו שורש כלל ומצד זה מציאותו חלושה מאד ומוכן ליבול ולהתייבש מעצמו, ונוסף על חלישת מציאותם גם נשף בהם ברוחו הקשה וממילא ויבשו, ואח״כ הסערה תשאם כקש, כלומר שהם חלשים בעצמם, ואף כי אם עליהם שוד משדי יבא.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כה) וְאֶל⁠־מִ֥י תְדַמְּי֖וּנִי וְאֶשְׁוֶ֑ה יֹאמַ֖ר קָדֽוֹשׁ׃
"To whom then will you liken Me, that I should be equal?⁠" says the Holy One.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וּלְמַן תְּדַמוּן קֳדָמַי וּתְשַׁווֹן יֵימַר קַדִישָׁא.
(כה-כו) ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, שאו מרום עיניכם – אמר הקב״ה אל מי תדמיוני, בשר ודם אם יהיה מהלך בחשכה ובא אדם ומאיר לו אינו צריך להחזיק לו טובה, ואתם ישנים בלילה ואני מאיר לכם את היום אין אתם צריכים להחזיק לי טובה, שאו מרום עיניכם וגו׳ בזכות מה הם עומדים אלה תולדות השמים והארץ, בזכות אלה שמות בני ישראל, ואלה בזכות מי בזכות אלה העדות והחקים והמשפטים, כתוב אחד אומר לכלם בשם יקרא וכתוב אחד אומר לכלם שמות יקרא, אם שמות למה שם ואם שם למה שמות, אלא כשהקב״ה מבקש הוא קורא לכלם כאחד וכשהוא מבקש קורא לכל אחד בשמו גבריאל מיכאל.
ובמן תשבהוני פאסאויה יקול אלקדוס.
אמר לפני זה ואל מי תדמיון אל (ישעיהו מ׳:י״ח). חזר ושנה אותו לאחד משני פנים. או משום שעובדי אלהים אחרים הם שני סוגים: מקצתם עובדים [אלילים] שבארץ ומקצתם עובדים אלו שבשמים. אמר לאלו ואל מי תדמיון אל ולאלו ואל מי תדמיוני.
או שדיבורו ואל מי תדמיוני כוונתו בו. מעשיי, בדומה לדיבור... כונתו בו רמז על... למי תדמיוני [ואשוה יאמר] קדוש בין צבא השמים. אין בשמים... בדומה למה שיש בארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואל מי תדמיוני ואשוה – שאהיה שוה לו שתוכלו לומר שהוא דומה לי.
יאמר קדוש – אומר קדוש.
ואל וגו׳ – הטעם, יאמר לעובדי הפסל, היש בבני אדם בעיניכם נכבדים מהרוזנים והשופטים, הלא תראו שהשם ישמידם כרגע.
ואשוה – אהיה שוה עמו.
וטעם קדוש – כי השם קדוש מהשתוות עם אחד ממעשיו, אף כי עם מעשה ממעשיו.
To whom then will you liken me, etc. The prophet addresses the idolatrous people, saying, Are there men more honoured by you than princes and judges? and yet you see that God destroys them in a moment.
ואשוה That I be equal1 to him.
The holy. God is too holy to be compared with one of His creatures, much less with the products of His creatures.
1. A. V., Or shall I be equal.—Ibn Ezra does not take it as a separate question, but as the explanation of the preceding one.
ומעתה אל מי – מאלהי הארצות תדמיוני בכח ובגבורה שאשוה לו שתאמרו בלבכם מקוצר יד ומבלתי יכולת לא יושיענו י״י מיד לוחצינו כאלהי אותו עם ואלהי אותו לשון.
ואל מי תדמיוני ואשוה – אל מי תוכלו לדמות אותי שאהיה אני נדמה לאותו הדבר ואשוה לו, כי לא תוכלו לדמותי בדבריכם אם לא בשכל, ובעבור דמיונכם לא אשוה אני, אם כן אני יחיד ובורא העולם כולו.
אמר קדוש – כי הוא קדוש ובעל המחשבות.
ואחר שהוא כן אל מי תדמיוני שאין נמצא בעולם שיעשה כמעשי ואם תטעו לדמות אותי האם אשוה כמחשבותיכם כל זה יאמר הקב״ה, והוסיף עוד להם טענה על היות לעולם מסדר ומנהיג ושאינו במקרה מענין הגרמים השמימיים
ואל מי תדמיוני – התי״ו רפה ועיין מ״ש בפרשת כי תצא על לא תתעב בפ׳ וארא על אתה תדבר.
תדמיוני – מלשון דמיון.
ואל מי תדמיוני – ר״ל הואיל וכל אלה בי א״כ אל מי תדמיוני להיות שוה לי באמת.
יאמר קדוש – ר״ל האל הקדוש יאמר אל מי וכו׳.
ואשוה – לומר שאני שוה לו.
ואשוה – שאשוה.
תדמיוני ואשוה – הדימוי הוא רק במקצת הדבר, וההשואה היא בכל תוארי הדבר, פן תשוה לו גם אתה (משלי כו) וע״ל (א׳ י׳) ולק׳ (מו ה׳).
ואל מי – אומר הנה כל מה שהתוכחתי עמכם עד הנה במ״ש ומה דמות תערכו לו הפסל נסך חרש, כאילו יצוייר לתת לו דמות, רק שהדמות אשר תערכו לו, לא ידמה אליו, וכן מה שדמיתיו כנשגב יושב בשמים או על המרכז, כ״ז דברתי לפי קוצר שכלכם, אשר לא יצייר כח מופשט מחומר, ולא יצייר נבדל, רק לפי מה שהורגלו חושיו וכח דמיונו, שלפ״ז ידמה גם האין סוף כיושב ושוכן וחונה ומעתיק במקום וממקום, כאילו לו כלי הגוף ומשיגי התנועה, אבל באמת הקדוש והנבדל מכל גשם ומכל דמיון, הוא מצד עצמו יאמר ״אל מי תדמיוני ואשוה״ – הלא אין לי דמות ודמיון כלל, ויש הבדל בין ההדמות וההשואה, כי ידמו גם הדברים הבלתי שוים, כמו שיאמר דומה דודי לצבי, שר״ל בקלות מהירותו וגם זאת רק בדמיון להמשיל ולהסביר. אבל ההשואה היא בדברים השוים בכמה או באיך. יאמר ה׳, התוכלו לדמות אותי אל דבר ואשוה לו באמת, הלא אומר אני נסו נא.
וְהואיל וכל אלה בי, אם כן1 אֶל מִי מאלהי הארצות2 תְדַמְּיוּנִי – תוכלו לדמות אותי שאני אהיה דומה לו3, וְאֶשְׁוֶה – להיות שווה לי באמת4 יֹאמַר האל5 הַקָדוֹשׁ6:
1. מצודת דוד.
2. ר״א מבלגנצי.
3. רד״ק.
4. מצודת דוד. כי לא תוכלו לדמותי בדבריכם ולא בשכל ואם כן אני יחיד ובורא העולם כולו (רד״ק), שאין נמצא בעולם מי שיעשה כמעשי, (אברבנאל), ואל מי תשוו אותי בכוח וגבורה שתאמרו בלבכם, מקוצר יד ומבלתי יכולת לא יושיענו ה׳ מיד לוחצינו כאלהי אותו עם ואלהי אותו לשון (ר״א מבלגנצי). מלבי״ם מבאר שיש הבדל בין דמיון להשוואה, כי הדמיון יתכן גם בדברים שאינם שווים רק שיש דמיון ביניהם, ואילו ההשוואה היא רק בדברים שווים, ואומר הנה כל מה שהתווכחתי עמכם עד הנה במה שאמר ומה דמות תערכו לו הפסל נסך חרש, כאילו יצוייר לתת לו דמות רק שהדמות אשר תערכו לו לא תדמה אליו, וכן מה שדמיתיו כנשגב יושב בשמים או על המרכז, כל זה לפי קוצר שכלכם שלא מסוגל לצייר כח מופשט מחומר, אבל באמת הקדוש והנבדל מכל גשמיות ומכל דמיון, הוא מצד עצמו יאמר ״אל מי תדמיוני ואשוה״ הלא אין לי דמות ודמיון כלל.
5. מצודת דוד.
6. קראו קדוש כי הוא קדוש ובעל המחשבות (רד״ק). ואבן עזרא מבאר כי ה׳ קדוש מלהשתוות עם אחד ממעשיו. ובמדרש, אמר הקב״ה אל מי תדמיוני?! בשר ודם אם יהיה מהלך בחשיכה ובא אדם ומאיר לו אינו צריך להחזיק לו טובה? ואתם ישנים בלילה ואני מאיר לכם את היום אין אתם צריכים להחזיק לי טובה?! (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כו) שְׂאוּ⁠־מָר֨וֹם עֵינֵיכֶ֤ם וּרְאוּ֙ מִֽי⁠־בָרָ֣א אֵ֔לֶּה הַמּוֹצִ֥יא בְמִסְפָּ֖ר צְבָאָ֑ם לְכֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יִקְרָ֔א מֵרֹ֤ב אוֹנִים֙ וְאַמִּ֣יץ כֹּ֔חַ אִ֖ישׁ לֹ֥א נֶעְדָּֽר׃
Lift up your eyes on high and see. Who has created these? He that brings out their host by number; He calls them all by name. By the greatness of His might and because He is strong in power, not one fails.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
זְקוּפוּ לְרוּמָא עֵינֵיכוֹן וַחֲזוּ לְמִדְחַל קֳדָם מַן דִבְרָא אִלֵין דְאַפֵּיק בְּמִנְיָן חֵילֵי שְׁמַיָא לְכוּלְהוֹן בְּשִׁמְהָן קָרֵי מַסְגֵי גְבוּרָן וּתְקוֹף חֵיל חַד מִסִדְרֵהּ לָא מִתְעַכָּב.
שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם – וכתיב מונה מספר לכוכבים, כשהקב״ה קורא הכל עונים, מה שאי אפשר לו לב״ו לקרוא שני שמות כאחד, וכה״א וידבר אלהים את כל הדברים האלה, ואומר אחת דבר אלהים וגו׳, ואומר הלא כה דברי כאש וגו׳, רבי מאיר אומר משום רבי דוסתאי כתוב אחד אומר מונה מספר לכוכבים, וכתוב אחד אומר המוציא במספר צבאם כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, מגיד שאין שם שנוי לא השם שנקרא עכשו נקרא לאחר זמן, וכה״א ויאמר אליו מלאך י״י למה זה תשאל לשמי והוא פלאי ואיני יודע לאיזה שם אני מתחלף.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

ארפעו אלי אלסמא עיונכם ואנט׳רו מן כ׳לק הד׳ה אלכואכב אלמכ׳רג׳ ג׳יושהא באחצא וידעו ג׳מיעהא באסמא מן כת׳רהֿ אלניל ואיד אלקוהֿ ואחד מנהא לא יעדם.
שאו מרום עיניכם. כלומר: יסתכלו בכוכבים ויתבוננו בהם למען ידעו שהם ברואים מונהגים [כמו ש]⁠אמר החסיד, [כי אראה] שמיך מעשה אצבעותיך (תהלים ח׳:ד׳). הזכיר בפסוק הזה ארבעה מעשים החוזרים לאל. ראשון שבהם – שברא כוכבים הללו, כאמרו מי ברא אלה. ודיבורו מי ברא אלה מעיד שהם ברואים. והכחיש את האומרים שהם קדמונים.
השני – הראה שהוא מוציאם במספר בזמן שקבע להם לזרוח ולשקוע לפי מהלכיהן השונים. לשון [המוציא] אכן מעיד שאינם יוצאים בבחירתם, אבל האל הוא המוציאם. ויש ראיה המעידה על כך, לפי שאינם יוצאים, כי אם בזמן שקבע להם אלהים, כאמרו על מקצתם התוציא מזרות בעתו (איוב ל״ח:ל״ב). ואמרו התוציא סובל שתי דרכים. האחת הופעתם מן המזרח כאמרו על השמש מקצה השמים מוצאו (תהלים י״ט:ז׳), והדיבור חל על הכוכבים כולם. השנית – שהוא רומז בו לכוכבי⁠־הלכת הנעתקים ממקומם.
השלישי אמר עליו לכלם בשם יקרא והמטרה בו... שהברואים לא יקיפו חכמת הכוכבים כולם. לא כל שכן שידעו שמותיהם. אמר שהאל יתגדל ויתעלה עומד על מספרם ושמותיהם, כמו שאמר במקום אחר גם כן מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא (תהלים קמ״ז:ד׳). והראה גם כן על השויון שביניהם, כיוון ששם את הכוכבים הגדולים ביותר ואת הנמוכים ביותר בדרגה אחת.
אח״כ אמר מרוב אונים ואמיץ כח הראה שהבורא יתגדל ויתעלה, ברא בכוחו כוכבים אלה, והסדיר להם דרגות. וזה שאמר מרוב אונים ואח״כ ואמיץ כח בא לבסס שני הסוגים שהזכירם, שעשה כל אחד משניהם בכוחו. הראשון הוא בריאתם...
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מי ברא אלה – כל הצבא אשר תראו במרום.
מרוב אונים – שיש לו, ושהוא אַמִיץ כח, איש מן הצבא לא נעדר – שלא יִקָרא בשם.
who created these All the host that you will see on high.
because of His great might that He has, and that He is strong in power, no one of His host is missing, that He does not call by name.
ד״א: מרוב אוני׳ ואמיץ כח – שיש במשרתיו, שאין בהן יגיעות ועייפות.
לא נעדר – איש מהם, שלא יצא במספר אף למחר, זריז ומוכן לרוץ ממזרח למערב, לא כבשר ודם המשמש, היום ייעף, ינוח למחרתו. (כ״י אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26879 עם החתימה ״יוסף״)
שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלהאתולדות השמים השמש והאור הירח והכוכבים.
המוציא במספר צבאם ולכולם בשם יקרא ואיש לא נעדר – ואחד בהם לא נעדר לימנות. ועד שאתם רואים שכוכבי השמים לרוב לכולם בשם יקרא, לא נשכח אחד מהם אשר לא יקרא בשם ובמניין, ואם הוא קורא לצבא השמים לכולם בשם יקרא.⁠ב
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 נוספה כאן מלת: ״אלא״.
ב. כן בכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 הושמט ע״י הדומות: ״ובמניין אם... בשם יקרא״.
שאומי ברא אלה – הבריאות שהם שם, ומי הוא המוציא בכל יום במספר צבאם, וזה כנגד הרואי׳, גם יתכן להיותו רמז לכוכבי לכת שיש מספר ידוע לכל אחד אצל השם, רק בני קדם וכל חכמי המזלות עד היום לא יוכלו לעמוד על אמונת מספר צאת כל אחד, או ידבר על מספר הכוכבים שהם בגלגל העליון, כי אין יכולת לדעת מספרם.
מרוב אונים – שיש לשם, ושהוא אמיץ כח.
איש לא נעדר – והטעם על המספר, או על עצם כל כוכב, איננו מת לעולם, והנה איש כמו עצם, וכן והאיש גבריאל (דניאל ט׳:כ״א).
Who hath created these, these creatures that are here; and who is it, that bringeth out their host with number every day. This phrase refers to the daily apparent coming and going of the stars. It may also refer to the planets, each of which has its circuit defined by a number, which is known to the Almighty, but unknown hitherto to the wise men of the East and to all astronomers.⁠1 It is, however, possible, that the prophet refers to the number of stars in the highest sphere,⁠2 which no man, however wise, is able to tell.
By the greatness of might, which He possesses; and for that He is strong in power,
not one faileth to be numbered, or to preserve its substance; for no star is ever annihilated. איש signifies here an individual; comp. והאיש גבריאל (Dan. 9:21).⁠3
1. The use of the expression the wise men of the East for men possessing the highest degree of wisdom is derived from the words And Solomon's wisdom exceeded the wisdom of all the children of the East. (1 Kgs. 5:10). —The number referred to in Ibn Ezra's remark (מספר צאת) is the number of the revolutions each planet has completed since its creation. This number, he says, is unknown to all philosophers and astronomers; but if the era of the creation, which is generally adopted by the Jews, and which places the creation in the year 3760 before the commencement of the Christian era, is correct, it cannot be difficult to find the number of the revolutions of each planet. Ibn Ezra seems, therefore, to doubt the correctness of the number 3760. He adds, however, another explanation, referring the number to the fixed stars, which, in fact, no man was ever able to count, nor did any ever profess to be able.
2. Each of the planets is considered to move in and by a certain sphere (גלגל) ; there are seven spheres for the seven (then known) planets; another for the Zodiac, and the ninth for the other fixed stars, which is most distant from or highest above the earth. See c. vi. Note 5.
3. The proof is here taken from איש being used to signify an angel; an angel is not a human being; איש, our author concludes, must therefore have the more general meaning an individual, a being.
שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה – שבמרום חמה ולבנה כוכבים ומזלות בימי בראשית. ועל כרחכם יש לכם לידע שאני הוא.
ומי המוציא – גם היום במספר צבאם – לשרת.
לכלם בשם יקרא – איש על עבודתו ועל שימושו.
מרוב אוניםושהוא אמיץ כח איש מהם לא נעדר – שלא ישרת על פי כבתחילת בריאתכם. הלא אני הוא, ותדעו ותבינו כי כחי אז כחי עתה, ולעולם לנהוג עולמי שבראתי ולכלכלו בעוז ובזרוע.
שאו מרום עיניכם – אמר הסתכלו בככבים לפי שהם גופים עצומים וגדולים בגוף ובמראה מנבראי מטה, וכבר אמר להם שיבינו בארבע יסודות ובארץ ובשמים הנטוים עליהם כאהל. עתה אמר להם שיסתכלו בככבים שהם נבראים עצומים, וראו בדעתכם מי ברא אלה, כי ברואים הם ואינם בוראים, כי יש לאדם להבין בדרכי החכמה כי העולם מחודש, וכיון שיתברר לו שהעולם מחודש, ידוע שיש לו מחדש, כי אין הדבר מחדש עצמו והמחדש לא יתכן להיות אלא אחד, כמו שיתברר במופת בדרכי החכמה, אם כן הכוכבים שהם רבים, ברואים הם, ולא בוראים.
וראו גם כן בדעתכם המוציא במספר צבאם – מה שאין כן יכולת באדם לספור אותם, ומה שאמרו חכמי התכונה והסכימו כי יש מספר לככבים והם אלף וצ״ח זהו לככבים הגדולים המאירים על הארץ, אבל ידוע מדרך החכמה כי יש ככבים רבים אין מספר להם אצל בני אדם, אבל מי שבראם יודע מספרם.
ופירוש המוציא – כי כשבראם הוציאם מן הכח אל הפועל.
או פירוש: כיון שרואה אותם בלילה ואינו רואה אותם ביום, הרי הם בלילה כאלו מוציאם.
ופירוש לכולם בשם יקרא, כמו שאמר דוד עליו השלום: מונה מספר לככבים לכולם שמות יקרא (תהלים קמ״ז:ד׳), ר״ל כי לכל אחד מהם יקרא שם הנאות לו לפי הדבר הנברא בעבורו, לסבת אותו הדבר אחר סבת עצמו, כי כל כוכב וכוכב יש לו כח וממשלה על נבראי מטה, כל אחד על מין ידוע שנותן בו כח לעשות מלאכתו ותולדתו, וכן אמרו רז״ל: אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואמר לו גדל, שנאמר: הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ (איוב ל״ח:ל״ג).
וזהו שאמר הנה גם כן: מרוב אונים – השמות שקורא להם מרוב כחות שיש לכל אחד מהם על יצורי מטה, ולפי הכח שיש לכוכב נקרא שמו לפי אותו ענין, ושכל אחד מהם הוא אמיץ כח כי לא יפסיד כחו ולא ישתנה כמו שהוא בנבראי מטה, שהם נפסדים באישיהם אף על פי שעומד מיניהם, אבל נבראי מעלה איש מהם לא נעדר לעולם בשום העדר, לא בכולו ולא במקצתו. וכמו שהיה ביום הבראו כן יהיה כל ימי עולם, לא יוסיף ולא יגרע כי אין התוספת אלא לבעלי החסרון, והם שלמים בבריאתם. וכל זה חייב אדם ללמוד מספרי החכמות ולהבין בדעתו בנבראים, בין בנבראי מעלה בין בנבראי מטה, ומהם יכיר הבורא. והנה הנביא הזהיר בני אדם בזה, ואמר: הלא תדעו הלא תשמעו הלא הבינותם (ישעיהו מ׳:כ״א).
ואמר שאו מרום עיניכם וראו – ופירוש וראו כמו שפירשנו: ראית הלב.
ואמרו רז״ל כל מי שאינו מחשב בתקופות ומזלות עליו הכתוב אומר: ואת פעל י״י לא הביטו ומעשה ידיו לא ראו (ישעיהו ה׳:י״ב), ואמרו: מנין שמצוה לאדם לחשב בתקופות ומזלות? שנאמר: ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים (דברים ד׳:ו׳) – איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, זהו חשב תקופות ומזלות. ואמרו רז״ל כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב אסור לספר הימנו.
איש – פרט, וכן איש מלחמה (שמות ט״ו:י״ג).
באומרו שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה רוצה לומר הסתכלו בכוכבים כי הם ברואים ואינם בוראים וראו כי הם כל כך רבים שלא יוכל האדם לספור אותם והשם יתברך הוא המוציא במספר צבאם, ואומרו עוד לכולם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח רוצה לומר שנתן כח לכל אחד מהכוכבים על הדברי׳ השפלים והוא ה׳ שקרא להם, וכאמרם ז״ל אין לך כל עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל שנאמר הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ, ועוד תראה בעליונים דבר אחר והוא שאיש מהם לא נעדר רוצה לומר שהם נצחיים באיש ואינם נעדרים באישיהם כנמצאים השפלים, ואילו נמצאו במקרה לא היו להם הכחות המיוחדים להם ולא היו נצחיים בטבעם, זהו דרך המפרשים, והוא בלתי מתישב אצלי לפי שעובדי הפסילים לא יאמרו שהם מנהיגי העולם ולא שאחד מהם הוא הסבה הראשונה בורא העולם, וגם לא יאמרו שהעולם נמצא מפאת המקרה אבל יאמרו שהכוכבים פועלים בכחותיהם בעולם השפל והוא לא עשה טענה לבטל זה, אבל בהפך שהודו לו במה שאמר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח שאמר זה על הכוכבים, ועוד כי הנה כל הדברים האלה אינם מענין הגאולה וממשלת האומות אשר היה בו הדבור ראשונה, גם כי באו הדברים בהודעה הזאת בלתי מסודרים אם באומרו הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם הלא הבינותם מוסדות הארץ והם ארבעה לשונות יורו על ענין אחד, ועם היות שנתנו צורך בשלשה מהם הנה ברביעי לא נתנו בו צורך כלל, גם כי לפי פירושם יאמר היושב על חוג הארץ על הנעת הגלגל ויושביה כחגבים על הנמצאים השפלים, וחזר לדבר בגלגלים באומרו הנוטה כדוק שמים ואחריו דבר מהשפלים הנותן רוזנים לאין, ואח״כ חזר לדבר עוד בגלגלים שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגומר, כל זה ממה שיורה שלא כיוון הנביא למה שפירשו בו.
אבל הנזכר לעיל בזה הוא שאחרי שזכר הנביא שהאומות כולם לא יעצרו כח כנגד השם יתברך כי הם כולם כאפס בחקו, וכנגדו בא לבאר עוד שאלהיהם והם השרים אשר לכל אומה ואומה בשמים כמו שאמר בספר דניאל (י, יג) שר מלכות פרס שר מלכות יון הם גם כן לא יוכלו להציל את האומות מידו ולהושיע׳, כי עם היות בעליוני׳ כחות להשפיע בתחתונים הנה הכח והאלהות ההוא אינו להם מעצמם כי אם מהשם יתברך, ולכן כשירצה ישדד כחם ולא יועילו השפעתם בארצותם לגויהם, ועל זה אמר ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו רוצה לומר האם תוכלו לדמות האל המוחלט העליון לשום דבר ואם תוכלו לעשות צורה נערכת ומתיחסת אליו כמו שתעשו לאלהיכם, באמת זה אי אפשר בו אמנם באלוהות שלכם תעשו דמויים נערכים לענינם והוא שהפסל נסך חרש וצורף בזהב ירקענו וגומר המסוכן תרומה ובחכמת המשל הזה ביאר דברים:
ראשונה שאין כל השרים העליונים שוים במדרגותיהם אבל זה למעלה מזה בקבול השפעה, כמו שבפסילים יש יתרון מעלה לאחד על האחר כי יש ממנו מעץ ויש ממנו מכסף ויש ממנו זהב, ושנית שכולם בין שיהיה מכסף או מזהב או מעץ הם מעשה ידי אומן כמו שהשרים העליונים כולם מהמדרגה העליונה ומהקטנה הם ברואים מעשה ידי יוצר הקב״ה, ושלישית שבכל פסל מאלה תמצא הרכבה ורבוי ענינים מעץ או מאבן מבפנים ומזהב או מכסף מבחוץ, ואף בפסילי העץ ימצא בהם החומר והצורה המלאכותית, וכן השרים העליונים תמצא בהם הרכבת מה כפי עצמם וכפי ציור עלתם ועצמם ואין מהם מי שיאמר בו האחד הפשוט כ״א השי״ת, הנה מכל הבחינות האלה הפסילים דומים ונערכים לשרים העליונים המשפיעים בהם ולא תמצא צורה נערכת ומדומה לאל העליון, לפי שלא ימצא בו דבר מהחסרונות האלה, ועז״א הפסל נסך חרש ר״ל ממנו שיהיה מנחשת או מברזל והוא מין פחות מהדוממים והוא מפעל החרש שהוא יתיך אותו ויעשהו כצורתו, וממנו שיעשהו מזהב לא שיעשו כולו זהב כ״א מעץ או מאבן ויצפו אותו זהב, וזהו וצורף בזהב ירקענו שישים הזהב על הפנימי שהוא עץ או אבן או ברזל, ופעמים שלא יהיה צפויו זהב כי אם כסף, וזהו ורתוקות כסף צורף שהם השרשרות שמצפים בהם, הנה מאיזה מתכת שיהיה יצטרך לו פועל ואף שיהיה מעץ כאשר האיש הדל והרש ירים תרומתו שיבחר עץ לא ירקב עכ״פ יצטרך אל הפועל כי חרש חכם יבקש לו, וכל אחד מאלה בין שיעשה אותו מסכה ממתכת או אבן או שיעשה אותו זהב או כסף או עץ הצד השוה שבהם שכוונתם והשתדלותם להכין פסל לא ימוט כלומר שתהיה מלאכת הפסל קיימת ועומדת שלא תמוט, וגם זה מורה שהשרים העליונים אשר הפסילי׳ מורים עליהם אין הוראתם והשפעתם הכרחית תמיד כי פעמים תמוט ותחדל אם לא ירצה החרש הפועל אותם שהוא השי״ת שנתן בהם הכח ההוא.
ואחרי שביאר שצורות הפסילים נערכות ודומות לצורות העליונים ההם, ביאר ההבדל הגדול שיש ביניהם לש״י, ועשה ביאורו כולל בזוכרו שלשת העולמות שהם העולם השפל והעול׳ האמצעי והעולם העליון הרוחני שהם שלשה מדרגות הנמצאות, והמדרגה הרביעית היא המדרגה הבב״ת מהסבה הראשונה יתברך, ולכן דבר כנגד ארבעה המדרגות האלה מהנמצאות ועל עולם הגלגלים אמר הלא תדעו, לפי שיש בהם ידיעה קיימת בהקדמות הנדסיות הכרחיות, ועל עולם הרוחני העליון אמר הלא שמעת להיות ההשגה האמיתית בהם מדרך השמיעה והקבלה, ועל ההשגה האלהית אמר הלא הוגד מראש לכם רוצה לומר הלא הוגד על פי הנביאים בדרך הגדה מדרך ראש העולם וסבתו שהוא הש״י, ועל עולם השפל אמר הלא הבינותם מוסדות הארץ וזכר העולם השפל באחרונה כדי להמשיך בו הדבור, והוא אומרו היושב על חוג הארץ ולא קרא חוג הארץ הגלגל כי אם יסוד הארץ וסבובה כי על כל דבר כדורי יאמר לשון חוג כמו (איוב כו, י) חק חג על פני מים בחקו חג עד שהדבר המלאכותיי בדמותו בצלמו נקרא כן כמ״ש (ישעיה מד, יג) ובמחוגה יתארהו. ואמר שהשם יתברך הוא היושב על חוג הארץ ומעמידה כי הוא יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים, ועם היות הכוכבים ושרי מעלה משפיעים על הארץ הנה הם כלים ואמצעיים ממנו יתברך, אבל הוא אלהינו ואין עוד אחר יושב על חוג הארץ רצה לומר שאין הטבע נוהג מנהגו תמיד כי הוא יושב על טבע הארץ לשנותו כרצונו בממשלה עליונה בב״ת, ולכן אמר ויושבי׳ כחגבים ר״ל שהם בערכו כחגבי׳, וגם רצה בזה שעם היותם כחגבים לקוטן שפלותן הנה הוא יתברך יושב על הארץ ועיניו משוטטות בה, וזכר גם כן ממשלתו על השמים שהוא העולם האמצעי ואמר הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת ר״ל שהם כלים למעשהו והוא יתברך יושב עליהם כי הוא נטה אותם כאדם הנוטה אהל לעבוד עבודתו, וכמו שהאהל אינו דבר קיים מתמיד כבית כן המערכה השמימיית המתוחה כאהל להסיעה מצד אל צד כרצונו, כי על כן נקרא שדי להיותו משדד המערכות ומסיעם ומשנה אותם, ועל העולם העליון אמר הנותן רוזנים לאין שופטי ארץ כתהו עשה, וכבר ידעת מה שכתב הרב המורה שנקראו שופטים אלהים כמו שאמר (שמות כא, ו) והגישו אדניו אל האלהים, ואמנם השכלים הנבדלי׳ נקראו אלהים להיותם שופטים ומשפיעים בשפלים, ועל דרך זה אמר הנביא כאן עליה׳ רוזנים ושופטים, כי רוזני׳ הוא שם לשרים כמו (תהלים ב, ב) ורוזנים נוסדו יחד. ושופטים יאמר על הנמצאים המסודרים במעשיהם ומנהיגים את אחרים בסדור מוגבל עד שמזה הצד נקרא הש״י שופט, ובשרי מעלה נאמר (במדבר לג, ד) ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים, הנה א״כ על הרוחני׳ שנקראו שרים אמר הנותן רוזנים לאין שופטי ארץ כתהו עשה רוצה לומר אותם השרים העליונים הש״י מסיר ממשלתם כרצונו, וזהו נותן רוזנים לאין שהוא בענין הנהגתם וזה לפי שאותם השרים שהם שופטי ארץ ומנהיגי האומות ברא אותם מהאפס המוחלט, ולכן מי שבראם יכול לשנות סדרם וזהו שופטי ארץ כתוהו עשה כלומר בתחילת הבריאה, ועליהם אמר אף בל נטעו אף בל זורעו ר״ל מחודשים הם כיתר הדברים כי קודם בריאת העולם לא נטעו במציאותם, ובל זורעו ונפרדו להנעת הגרמים השמימיי׳, אף בל שורש בארץ גזעם ר״ל גם לא היתה הנהגתם וממשלתם בארץ כאשר הוא היום, וגם פעמים אחרות כבר שדד הקב״ה מערכותיהם והשפעתם אם בימי המבול ואם ביציאת מצרים ובמעשה הנסים, ועל זה אמר וגם נשף בהם וייבשו בזמן העובר ולכן אינו מהבטל כי גם עתה הסערה תשאם כקש ויהיה נקל בעיני ה׳ לבטל כחותיהם והשפעותיהם.
ולהורות על היותם דברים מחודשים מפעולת פועל המשילם בדבר זורע זרע שיבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם, ולכן היתה התולדה היוצאת מכל זה ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש ר״ל כמו שמצאתם צורה נערכת לאלהותיכם התמצאו דומה אלי, זה באמת בלתי אפשר כי הוא יתברך קדוש ונבדל מכל דבר נברא, ולפי שזכר ענין השכלים הנבדלים במשל הרוזנים ושופטי ארץ ובמשל הדבר הנזרע ביאר אותו הענין כפי הנמשל, ועליו אמר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם שאמר זה על השכלים הנבדלים, ואמר שאו מרום עיניכם על עיני השכל שיביטו בעולם העליון המרומם ויראו שהלא הם כולם ברואים, והם מורים על גודל בוראם כי הוא מוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא ר״ל בפרטיותם כמו שעושה האדון עם עבדיו שיקראם בשמותם לעובדו, ואם ראיתם שהם נצחיים בעתיד הנה אין זה מפאת עצמם כ״א מפאת הבורא ית׳ שמכחו הבב״ת בראם נצחיים, וזהו מרוב אונים ואמיץ כח של השי״ת לא נעדר מהם איש אחד כי הם נצחיים באישיהם, וכבר הבינו חכמים ז״ל בספרי ובתנחומא הפסוק הזה על השכלים הנבדלים, ואפשר לפרש הנותן רוזנים לאין שופטי ארץ כתהו עשה ושאר הפסוקים על הנמצאים השפלים, כי אחרי שזכר שהוא ית׳ יושב על חוג הארץ והוא נוטה כדוק שמים נתן המשפט בכל אחד מהם אם בנמצאים השפלים אמר הנותן רוזנים לאין, ולביאור זה צריך להעירך על מאמר א׳ נמצא לחז״ל במסכת חולין בפרק גיד הנשה אמר רב חננאל אמר רב ג׳ כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום א׳ אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות, כי הנה העיר בזה שהנמצאים השפלים יובדלו מהש״י בשלשה הבדלים, הראשון בשהוא נצחי והם נפסדים, והשני בשהם גשמים והוא בלתי גשם, והשלישי בשהוא ית׳ בורא והם נבראים, והעולם האמצעי נבדל ממנו ית׳ בשני הבדלים מאלה בלבד, והם שהוא ית׳ בלתי גשם והשמים גשמי׳, ושהוא ית׳ בורא והמה ברואים, ולא ימצא ביניהם ההבדל האחר מהנצחיות וההפסד לפי שאין השמים נפסדים, והעולם הרוחני העליון יבדל ממנו ית׳ בהבדל אחד בלבד, והוא בשהוא יתברך בורא והמלאכים נבראים, כי שאר ההבדלים לא ימצאו ביניהם כיון שהם נבדלים מכל גשמיות ואינם נפסדים, ולזה אמר רב חננאל בשם רב שכת אחת אומרת קדוש והיא העולם העליון הרוחני שהשי״ת נבדל מהם בהבדל אחד בלבד כמו שזכרתי, וכת אחת אומרת קדוש קדוש שהוא העולם האמצעי שיבדילו השמים מהסבה הראשונה יתברך בשני הבדלים ולכן יאמרו שני פעמים ק״ק. ואמנם הכת האחרת והיא העולם השפל תאמר קק״ק ג׳ פעמים לרמוז על ההבדלים שביניהם אליו יתברך בשהוא בורא והם נבראים הוא נצחי והם נפסדים הוא בלתי גשם והם גשמיים, ולהיותו ית׳ נבדל מכל הנבראים ולא ישתתף אחד מהם בדבר מה, אמרה חנה (שמואל א ב, ב) אין קדוש כה׳ כי אין בלתך ר״ל אין נבדל כמוהו יתברך שלא ישתתף בדבר נמצא אחר עמו.
והנה הנביא ישעיהו הביא כאן זכר שלשת העולמות, וזכר ראשונה העולם השפל והאמצעי כמו שזכרתי וזכר מיד ההבדלים המיוחדים בכל אחד מהם, וכנגד העולם השפל אמר הנותן רוזנים לאין והוא ההבדל הראשון שהם נפסדים והשם יתברך הוא נצחי, ועל ההבדל השני בשהם נבראים והוא יתברך בורא אמר שופטי ארץ כתהו עשה ר״ל שעשאם מתהו ויחזירם לתהו כרצונו, וביאר ההבדל הג׳ מהיותם גשמיים באומרו אף בל נטעו אף בל זורעו והוא מאמר נאמר בתמיהה כאלו אמר עוד מלבד מה שאמרתי האם לא נטעו ולא נזרעו הדברים השפלים בהוייתם בל שורש בארץ גזעם, באמת אינו כך כי הם נטעו וזורעו ושורש בארץ גזעם והוא האות על גשמיותם וממנו ימשך ההפסד, וזהו וגם נשף בהם ויבשו וסערה כקש תשאם על דרך מה שאמר למעלה יבש חציר נבל ציץ, ואחר שזכר הבדלי השפלים זכר הבדלי השמים והבדלי השכלים המניעים אותם, ולפי שהם נצחיים חשש הנביא אולי יחשוב חושב שיש בהם אלהות, ולהשיב לזה אמר ואל מי תדמיוני ר״ל האם תדמיון אותי לאחד מהגרמים השמימיים, וגם כן האם אשוה לאותו כת האומרת קדוש פעם אחת בלבד שהם השכלים הנבדלים, ולבאר שלא יתדמה הקב״ה לא לגלגלים ולא למניעיהם הרוחניים אמר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה ר״ל העליונים כולם אם השמים המתנועעים ואם הרוחניים המניעים אותם ראו נא בשכלכם שהם כולם נבראים ואני בורא, וזהו הבדל עצמי בינינו שאני מחויב המציאות והם אפשרי המציאה. ועוד זכר ההבדל השני הנמצא בגרמים השמימיי׳ מהיותם גשמיים ועליו אמר המוציא במספר צבאם שהם צבאות השמים שהשם יתברך מוציא אותם במספר ולכולם בשם יקרא, והמספר לא יצדק בהם כי אם במה שהם גשמיים. הנה אם כן יש בשפלים שלשה חסרונות ובשמים שנים ובשכלים אחד, ואמנם לענין נצחיותם השיב שבזה לא יתהלל המתהלל כי הנצחיות אשר בהם מורה על חוזק הפועל ויכולתו הבלתי בעל תכלית שברא אותם באופן כך מהנצחיות, וזהו אומרו מרוב אונים וגו׳ כלומר מרוב אונים וכח אמיץ מהבורא יתברך היה שאיש מהעליונים אשר זכר לא נעדר והם נצחיים. והיוצא מכל זה שהבורא יתברך הוא היכול הבלתי בעל תכלית ואין אחד משרי מעלה שיהיה לו יכולת מוחלט מבלעדיו ואין מי ימחה בידו ויאמר לו מה תעשה. והותרה בזה השאלה החמשית.
ומצאתי לחז״ל בספרי ובתנחומא שני מאמרים קשי ההבנה על הכתוב הזה כי הנה בספרי אומר, ר״מ אומר בשם רבי דוסתאי כתוב אחד אומר מונה מספר לככבים וכתוב אחד אומר המוציא במספר צבאם היאך יתקיימו שני כתובים הללו, מגיד שאין שם לא השם שנקרא עכשו נקרא לאחר זמן, וכה״א ויאמר אליו מלאך ה׳ למה זה תשאל לשמי והוא פלאי איני יודע אי זה שם אני מתחלף ע״כ. ובתנחומא אמרו כתוב א׳ אומר לכולם בשם יקרא וכתוב א׳ אומר לכולם שמות יקרא אם שמות למה שם ואם שם למה שמות, אלא כשהקב״ה מבקש הוא קורא לכולם באחד וכשהוא מבקש קורא לכל א׳ וא׳ בשמו גבריאל מיכאל ע״כ. וראוי שתעויין כוונתם בזה:
שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר. וזה בעצמו ביאר ישעיהו באמרו שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר. כלומר, כי אמנם יתבאר שהאל יתברך ברא הגלגלים ראשונה בהיות ׳צבאם׳, והם הכוכבים, נמצאים בהם על מספר בלתי שומר יחס הגלגלים ומספרם, אבל שומר ענין הכוכבים ופעולתם, וזה כי בגלגל הראשון להם נמצאו כוכבים רבים מאד, ובגלגל אשר מיד תחתיו לא נמצא כי אם כוכב אחד, וכן נמצא בכל אחד מהגלגלים אשר תחתיו, ובזה יבחן שלא היה ההבדל אשר ביניהם בזה מפני הבדל טבעיהם ומעלתם ומקומם, כי בהיות הכוכבים חלקים נכבדים בהם וכו׳, הנה כפי יחס מעלת הגלגלים זה על זה כפי מקומם וגדלם וקרבתם לראשון וכו׳ היה מתחייב שבכל יותר גבוה מהם אשר הוא יותר נכבד מאשר תחתיו יימצא מספר כוכבים יותר מן הנמצא בגלגל אשר תחתיו, והנה החוש יעיד על היות היפך זה במציאות. ומזה יתחייב שאותו ההבדל הנראה בין הגלגלים אינו נמצא בהם בסיבת חילופי טבעם, אבל בפעולת ממציא רצוניי מכוין המציא הכוכבים על מספר מוגבל כפי הצורך או על צד היותר טוב וכו׳1. ובלעדי זאת הביא הנביא מופת שני באמרו לכולם בשם יקרא, רצה בזה שהכוכבים אשר בגלגל אחד בעצמו הם נבדלים זה מזה ב׳שם׳ מורה על צורה ופועל מיוחד לכוכב הנקרא באותו השם המיוחד לו, כי אמנם בהיותם חלקים נכבדים של גלגל אחד בעצמו מסכימים בתמונת כדוריות ובאורה, היה מן הראוי שיסכימו בטבע ובמין הפעולה, והנה על היפך זה יעיד נסיון הוברי שמים החוזים בכוכבים באורך זמן דור ודור וכו׳, ובהיותם נבדלים זה מזה בפעולות, יתחייב מזה שיהיו נבדלים בצורות, אשר בהתחלפותם יתחלפו הפעולות הנמשכות מהם כמבואר לעיל, ובהיות שזה ההתחלפות ביניהם לא יקרה בסיבת התחלפות נושאם, כי הם אמנם חלקי גלגל אחד בעצמו, יתחייב שיהיה זה בכוונת פועל שהמציאם בכוונה עם זה ההתחלפות לצורך או על צד היותר טוב. ומבלי אין נושא קודם להם שנוכל לחשוב שהתחדשו ממנו, הנה התחייב שהיה ממציאם הנזכר מחדש אותם לא מנושא קודם אבל בבריאה, וזה הוא מה שרצה הנביא לבאר. ובלעדי זאת הביא הנביא מופת שלישי באמרו מרוב אונים ואמיץ כח, כי אמנם באמרו ׳מרוב אונים׳ - רצה הגלגל השמיני אשר בו כוכבים רבים מתחלפי הכוחות, ובאמרו ׳אמיץ כח׳ - רצה בזה השמש אשר הוא רב כח מכל אחד משאר הכוכבים, כלומר כי בהביטנו אל מעלת הגלגל השמיני הנכבד מכל שאר הגלגלים ומעלת השמש אשר הוא נכבד מכל שאר הכוכבים, ועם זה הם בלתי מסכימים במקום, התבאר שזה הסדר לא נמצא בהם בסיבת טבעם, אבל ברצון ממציא מכוין בזה הסדר אל תכלית בחכמה כפי הצורך או על צד היותר טוב, ומזה יתחייב גם כן שהיה מציאותם ברצון ממציא מכוין בזה הסדר המציאם בהכרח על ידי בריאה. ובאמרו איש לא נעדר, כלומר שהם בטבעם בלתי נפסדים, הביא ראיה שהיה מציאותם בבריאה, כי אמנם החידוש הנמצא בתנועת ההויה לא יהיה בלתי נושא חומרי אשר הוא בהכרח נפסד. [אור עמים (פרק שמים)]:
הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם. אמר הגאון כי סיבת הנגף במספר העם הוא זה, כי להיות שהמספר ומפקד העם הוא לסיבת ההעדר הקורה לבני האדם, כי לא היינו מונים אותם לולא שרצינו לידע אם חסר מניינם או לאו, וההעדר הזה הקורה בא לרוע בני איש עד שגרמו וקנסו מיתה לעצמם ומתים בעטיו של נחש, נמצא אם כן שמספר העם זוכר2 עוונותיהם ומעורר מידת הדין עליהם ובאה המגיפה. ולכן ציוה שלכפרה להם במניינם יתנו מחצית השקל, ולא יהיה בהם נגף. ואם תאמר, והלוא מצאנו שגם בנצחיים יפול המספר, כדכתיב המוציא במספר צבאם. יש לומר שמספר זה לא היה אלא בעת הבריאה, כדכתיב ברישיה דקרא3 (להלן מב ה) ׳כה אמר ה׳ בורא השמים ונוטיהם׳. אי נמי, יש הפרש בין המספר הנופל על אישים רבים ממין אחד, כגון האנשים, ובין המספר הנופל על הנצחיים באיש, וכולם נבדלים זה מזה במין. כי לכל צבא השמים וכסיליהם יש צורה מיוחדת מבדילה בין אחד לחבירו, ועל מספר כזה לא יפול נגף, כי אינו לסיבת ההעדר הקורה, אבל במספר האחר יקרה נגף בזכרו ההעדר שנגרם לאדם בעבורו4. [שיעורים לשמות (ל יא-טז)]:
1. גם בשיעורים לתהלים (יט א-ב) כתב: ׳באומרו ׳השמים מספרים כבוד אל׳ עשה מופת שני, כי אנו רואים שהכוכב הוא החלק היותר נכבד שבגלגל, ואם כן הגלגל השמימיי, שהוא היותר נכבד, היה לו לשמש שהוא חלק נכבד גדול להיות קבוע בו, ואינו כן. ועוד, היותר נכבד - יותן לו המקום יותר נכבד, ולפי שהשמש הוא היותר נכבד שבכוכבים התועים בהוויות האלו, היה לו להיות למעלה מכולם, סמוך לגלגל הכוכבים הקבועים, ואינו כן. אם כן יש בורא רוצה ומסדר לתכלית כוונתו צבאות מעלה ברצונו, וכן אנו אומרים (תפילת ערבית, ברכת המעריב ערבים) ׳המסדר הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו׳. ואלו המופתים תמצא עשאם ישעיהו באמרו מרוב אונים ואמיץ כח וגו׳, ותמצאם שהביאם בספר ׳אור עמים׳ שלו, בחקירת ׳חידוש השמים׳⁠ ⁠׳.
2. - מזכיר.
3. אין זה תחילת הפסוק הקודם, אך גם הפסוק הקודם תחילתו ׳שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה׳, ונראה שפסוק זה כיוון לצטט.
4. ראה בהערות לנוסח מהדו״ק, וראה שיעורים לתהלים (ל ז-ח), ושם (קמז ד).
מי ברא אלה – טועים העושים אותו מלעיל שהמכלול מנאו בדף ו׳ עם אותם שבאו מלרע שלא כמנהג.
אונים – ענין כח כמו ואונו בשרירי בטנו (איוב מ׳:ט״ז).
ואמיץ – ענין חוזק.
איש – ר״ל אחד מהם.
נעדר – ענין חסרון כמו אחת מהנה לא נעדרה (ישעיהו ל״ד:ט״ז).
מי ברא אלה – הכוכבים והמזלות הנראים במרום ומי הוא המוציא בכל יום צבא מרום במספר אחד.
לכלם – לכל כוכב קרא בשם הנאה והראוי לו וכאומר הלא ה׳ עושה כל אלה.
מרוב אונים – בעבור רוב האון ואמצות הכח שיש לו לכן לא נעדר אחד מהם כל ימי עולם כי מתחלה עשאן שיהיו קיימין לעולם.
מי ברא אלה – השמים.
המוציא – מי הוא המוציא צבאם במספר, וטעם במספר ובשם, מפני שאין הכוכבים מְשַנִים תפקידם, והוא סִדְרַם במשמרותיהם ברקיע כרצונו, דומה כאלו הם ספורים לפניו ברשימה וקורא להם אחד אחד בשמו למען יֵצֵא בערב.
מרב אונים ואמיץ כח – מחמת רוב כחו של יוצר, אחד מן הכוכבים לא נעדר להראות בזמנו ובמקומו.
מרב אונים ואמיץ כח – כח יציין הכח הפנימי השרשי ואון יציין התגלות הכח אל הפועל, כחי וראשית אוני. הכח הפנימי יתעלף וייעף לפעמים, ועז״א (כ״ט) נותן ליעף כח, ואם יתמיד נאמר שמאמץ כחו, (נחום ב׳ ב׳, משלי כ״ד ה׳), ורוב אונים, הוא הכמה המתפשט החיצוני, ורב כח, הוא הכמה המתפשט הפנימי. ואמיץ כח, היא התמדתו בזמן, ור״ל כי הנביאים הקיימים באיש, קבלו כחם מאתו, וגם התמדת כחם וקיומם מקבלים ממנו, כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד, וגדר פעל אמיץ בארתי למעלה (כח ב׳).
ושאו מרום עיניכם – לתת לי דמות ולצייר לי משל מאחד הגופים הנוראים הכדורים הנפלאים המעופפים שמה,
או מן המלאכים המניעים אותם, אבל שובו נא וראו מי ברא אלה ואיך תקחו דמיון מן הנברא אל הבורא, הלא אלה היצורים הנפלאים כולמו, מוגבלים בכחם:
א. מצד שהם נבראים שעז״א מי ברא אלה.
ב. מצד שאין ביכלתם להוליד ולהפרות מיניהם, כי הוא מוציא במספר צבאם – מספרם קצוב נגבל ולא יתוסף מנינם.
ג. מצד הגבלת פעולתם, כי לכולם בשם יקרא – כ״א יש לו שם מיוחד עפ״י פעולתו למשל כוכב שבתאי משבית ומחריב, צדק פועל צדקות, מאדים לשפוך דם, וא״א שישנה פעולתו לפעולה אחרת.
ד. כי אשר נראה בם הקיום וההתמדה שהם קיימים באיש, אינו מצד כח עצמם, רק מרוב אונים של בוראם המקיימם בחפצו, רק עי״כ איש לא נעדר – ולא יתמו אישיהם, לא מצד כח עצמם.
שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הכוכבים והמזלות שבמרום1, הלא בְּרוּאִים הם ואינם בּוֹרְאִים2, ומי הוא3 הַמּוֹצִיא4 בכל יום5 בְמִסְפָּר שרק הקב״ה יודע6 צְבָאָם – צבא מרום?!⁠7, לְכֻלָּם – לכל כוכב8 בְּשֵׁם הנאה והראוי לו9 יִקְרָא, הלא ה׳ עושה כל אלה10, מֵרֹב אוֹנִים11 שיש לו12 וְאַמִּיץ – וחוזק13 הַכֹּחַ שיש לו14 אִישׁ – אחד מהם15 לֹא נֶעְדָּר כל ימי עולם16:
1. מצודת דוד.
2. ולפי שכבר אמר להם שיבינו בארבע יסודות ובארץ ובשמים הנטוים עליהם כאהל, עתה אמר להם שיסתכלו בכוכבים שהם נבראים עצומים וגדולים בגוף ובמראה מנבראי מטה, כי יש לאדם להבין בדרכי החכמה כי העולם מחודש, וכיון שיתברר לו שהעולם מחודש, ידוע שיש לו מחדש, כי אין הדבר מחדש עצמו והמחדש לא יתכן להיות אלא אחד כמו שיתברר במופת בדרכי החכמה, אם כן הכוכבים שהם רבים, ברואים הם ולא בוראים (רד״ק).
3. מצודת דוד.
4. כי כשבראם הוציאם מן הכח אל הפועל, או פירוש, כיון שרואה אותם בלילה ואינו רואה אותם ביום, הרי הם בלילה כאילו מוציאם (רד״ק).
5. מצודת דוד.
6. רד״ק. ויתכן שמרמז לכוכבי לכת שיש מספר ידוע לכל אחד אצל ה׳, רק בני קדם וכל חכמי המזלות עד היום לא יוכלו לעמוד על אמונת מספר צאת כל אחד, או ידבר על מספר הכוכבים שהם בגלגל העליון כי אין יכולת לדעת מספרם (אבן עזרא). ומה שאמרו חכמי התכונה והסכימו כי יש מספר לכוכבים והם אלף וצ״ח וזהו לכוכבים הגדולים המאירים על הארץ, אבל ידוע מדרך החכמה כי יש כוכבים רבים אין מספר להם אצל בני אדם, אבל מי שבראם יודע מספרם (רד״ק).
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. רד״ק, מצודת דוד. לפי הדבר הנברא בעבורו, כי כל כוכב וכוכב יש לו כח וממשלה על נבראי מטה, כל אחד על מין ידוע שנותן בו כח לעשות מלאכתו ותולדתו, וכן אמרו רז״ל (בראשית רבה י׳) אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואמר לו גדל, שנאמר (איוב לח, לג) ״הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ״ (רד״ק).
10. מצודת דוד.
11. הוא ענין כח (מצודת ציון). ומלבי״ם מבאר שכח מציין את הכח הפנימי ואון מציין את התגלות הכח אל הפועל.
12. רש״י.
13. מצודת ציון.
14. מצודת דוד.
15. מצודת ציון. כלומר ממספר הכוכבים, או על עצם כל כוכב שאין אחד מהם מת לעולם (אבן עזרא).
16. כי מתחילה עשאן שיהיו קיימין לעולם (מצודת דוד). ולא כמו בנבראי מטה שהם נפסדים באישיהם, אלא נבראי מעלה איש מהם לא נעדר לעולם בשום העדר לא בכולו ולא במקצתו, וכמו שהיה ביום הבראו כן יהיה כל ימי עולם לא יוסיף ולא יגרע, כי אין התוספת אלא לבעלי החיסרון, והם שלמים בבריאתם, וכל זה חייב אדם ללמוד מספרי החכמות ולהבין בדעתו בנבראים בין בנבראי מעלה בין בנבראי מטה ומהם יכיר הבורא (רד״ק). ורש״י ביאר לא נעדר שלא יִקָּרֵא בשם. מלבי״ם מבאר (בהמשך לביאורו בפס׳ קודם שאמר כי א״א לדמותו ולהשוותו) ושאו מרום עיניכם לתת לי דמות ולצייר לי משל מאחד הגופים הנוראים הכדורים הנפלאים המעופפים בשמים או מהמלאכים המניעים אותם, וראו מי ברא אלה ואיך תקחו דמיון מן הנברא אל הבורא, הלא אלה היצורים הנפלאים מוגבלים בכוחם, א׳ מצד שהם נבראים, ב׳ מצד שאין ביכלתם להוליד ולהפרות מיניהם, כי הוא מוציא במספר צבאם, מספרם קצוב ומוגבל ולא יתווסף מניינם, ג׳ מצד הגבלת פעולתם כי לכולם בשם יקרא, כל אחד יש לו שם מיוחד עפ״י פעולתו, למשל כוכב שבתאי משבית ומחריב, צדק פועל צדקות, מאדים לשפוך דם, וא״א שישנה פעולתו לפעולה אחרת, ד׳ כי הקיום וההתמדה שהם קיימים אינו מצד כח עצמם אלא מרוב אונים של בוראם המקיימם בחפצו. ואמרו רז״ל, כל מי שאינו מחשב בתקופות ומזלות עליו הכתוב אומר (לעיל ה, יב) ״וְאֵת פֹּעַל יְהוָה לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ״, ואמרו, מנין שמצוה לאדם לחשב בתקופות ומזלות? שנאמר (דברים ד, ו) ״וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חׇכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים״, איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? זהו חישוב תקופות ומזלות, ואמרו רז״ל כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב אסור לספר הימנו (רד״ק). ובמדרש, רבי מאיר אומר משום רבי דוסתאי כתוב אחד אומר ״מונה מספר לכוכבים״ וכתוב אחד אומר ״המוציא במספר צבאם״ כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? מגיד שאין שם [אלא] שינוי, לא השם שנקרא עכשו נקרא לאחר זמן, וכן הוא אומר (שופטים יג, יח) ״וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה׳ לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי״ ואיני יודע לאיזה שם אני מתחלף... ״שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה״ (לעיל פס׳ כו) בזכות מה הם עומדים אלה תולדות השמים והארץ, בזכות (שמות א, א) ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״! ואלה בזכות מי? בזכות (דברים ד, מה) ״אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים״! כתוב אחד אומר (לעיל פס׳ כו) ״לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא״ וכתוב אחד אומר (תהלים קמז, ד) ״לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא״, אם ״שמות״ למה ״שם״ ואם ״שם״ למה ״שמות״? אלא כשהקב״ה מבקש הוא קורא לכולם כאחד, וכשהוא מבקש קורא לכל אחד בשמו, גבריאל, מיכאל, (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כז) לָ֤מָּה תֹאמַר֙ יַעֲקֹ֔ב וּתְדַבֵּ֖ר יִשְׂרָאֵ֑ל נִסְתְּרָ֤ה דַרְכִּי֙ מֵיְהֹוָ֔הי״י֔ וּמֵאֱלֹהַ֖י מִשְׁפָּטִ֥י יַעֲבֽוֹר׃
Why do you say, O Jacob, and speak, O Israel, "My way is hidden from Hashem, and my right is passed over from my God?⁠"
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
לְמָה תֵימַר יַעֲקֹב וּתְמַלֵיל יִשְׂרָאֵל מְטַמְרָא אוֹרְחִי מִן קֳדָם יְיָ וּמִן קֳדָם אֱלָהִי דִינִי יְעָדֵי.
לם תקול יא אל יעקוב ותתכלם יא אל אסראיל באן קד אנסתר חאלי מן ענד אללה ומרת סירתי ען רבי.
לאחר מה שהקדים באר את הנחמות בהקדמות אלו... פתח בראשון מארבעת החלקים. הראשון, אשר אנשים והם האנשים באומה הזקוקים לטהרה ולתיקון המעשים שלא התרשלו [בעבודת ה׳] זולתי שדבקה בהם מאיסה [בחיים] וכעס מאורך [הגלות].
סיפר על תוכחתו להם במה שהיו חושבים עליו: פעמים בלבם, ועל כך אמר ״למה תאמר״. ולעתים מבטאים אותו בלשונם, ועל כך אמר ״ותדבר ישראל״. והוא שדימו כי מצבם ויגונותיהם מורחקים מאלהיהם כדבר הנסתר מאתנו או מכוסה ממנו. ועל כך אמר: כיצד אפשר שתדמו זאת⁠(?) כלום אינכם יודעים כי לא יסתר ממנו נסתר?
... [למה תאמר] יעקב ותדבר ישראל. והרגיעם וניחמם כפי שאזכיר ואבאר עד סוף הפרשה נסגו אחור יבשו בשת (ישעיהו מ״ב:י״ז).
[הפרשה] השנית פתח בה באנשים העושים עצמם כחרשים ממה שהיה ראוי להם לעשות, ואטמו אוזניהם ממה שהיו חייבים לשמוע, ועל כן אמר החרשים שמעו (ישעיהו מ״ב:י״ח).
[הפרשה] השלישית פתח בה באנשים חטאים, שעשו פשעים כבדים וחמורים שאסר עליהם והוכיחם. אח״כ הרגיע וניחם כפי שאפרש ואתאר ואבאר.
פתח בדיבור ולא אותי קראת יעקב (ישעיהו מ״ג:כ״ב)... עמה עד סופה...
[הפרשה הרביעית] קרא בה. אשר נותרו... בשם ישראל [יכנה] (ישעיהו מ״ד:ה׳).
פרשה זו עד סופה אין שלום אמר ה׳ לרשעים (ישעיהו נ״ז:כ״א). אחרי כן חזר הנביא בעניין זה עד סוף הפרשה ובא לציון גואל, ואני זאת בריתי אותם (ישעיהו נ״ט:כ׳-כ״א).
ונשתיירו בקרב בני אדם שני סוגים אחרים: המאמין השלם והכופר שנטש את הדת. והשלים הספר בדיבור על שניהם. אמר על הצדיקים השלמים קומי אורי כי בא אורך (ישעיהו ס׳:א׳) עד סופו ואוריד לארץ נצחם (ישעיהו ס״ג:ו׳). וכלל זכר העונש הקשה שיבוא על הכופרים הדבקים בעקשנות בכפירתם.
פתח בתיאור הטובה, שהיטיב האל עם האומה, באמרו חסדי ה׳ אזכיר תהלות ה׳ כעל כל אשר גמלנו ה׳ (ישעיהו ס״ג:ז׳) עד סוף הפרשה הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו (ישעיהו ס״ה:י״ג). ואיני אומר... שהיא כתובה ב... בתחילתה... כתובה... כלומר... בלעדיהן דיבור נמרץ... ודיבור יונתן בן שאול וילך אר...
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

למה תאמר – עם יעקב ותדבר בגלות.
נסתרה דרכי – העלים מנגד עיניו כל מה שעבדנוהו, והמשיל עלינו אותם שלא ידעוהו.
ומאלהי משפטי יעבר – העביר מלפניו משפטי הגמול הטוב שהיה לו לשלם ולאבותינו ולנו.
Why should you say My people ([Keli Paz, mss.:] the people of) Jacob, and speak in exile.
My way has been hidden from the Lord He hid from before His eyes all that we served Him, and gave those who did not know Him, dominion over us.
and from my God, my judgment passes? He ignores the judgment of the good reward He should have paid our forefathers and us.
למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מי״י – אין הקב״ה רואה מעשיי הטובים, שאילו נגלו לפניו לא היה משליט עלינו את המלכיות.
למהנסתרה דרכי – אין השם רואה מה אני עושה, וככה משפטי יעבור, והטעם יעבור ממני משפטי, ולא ישפטני על דרכי.
My way is hid from the Lord, that is, He does not see what I am doing. The same idea is contained in the words which follow: And my judgment passeth away from my God, that is, He will not judge me according to my way.
ומעתה למה תאמר יעקב – בלבבך, נסתרה דרך – זכותי הטובה מי״י – ואינו משגיח בה להושיעני.
ומאלהי – שהיה לו להצילני, משפטי יעבר – ויאבד, שלפי שקצרה ידו מהושיע, אינו רוצה לראות זכותי.
למה תאמר יעקב – אומר כנגד ישראל שהם בגלות: למה תאמר זה, כי בעבור אורך הגלות תאמר: כי נסתרה דרכך מי״י ולא ישגיח עליך ועל צרות הגלות שאתה סובל.
דרכי – ר״ל עניני שאני בו, וכן: מדוע דרך רשעים צלחה (ירמיהו י״ב:א׳), והדומים לו רבים.
משפטי יעבור – משפטי ודיני שהיה לו לריב עם הרשעים העובדים בי יעבור ממנו, ולא יהיה לפניו לזכרון כי איננו חושש בו. ולמה תאמר זה?
נסתרה דרכי מי״י – כמו: עזב י״י את הארץ (יחזקאל ח׳:י״ב).
למה תאמר יעקב וכו׳ עד החרישו אלי איים: דעת המפרשים שישראל מפני תוקף צרות הגלות ואורכו העצום היו מסתפקים בפנת ההשגחה, והיו חושבים שהשם יתברך לא משגיח בענינם כי אלו היה משגיח בהם לא היה עוזב אותם בידי האומות כל הזמן הארוך הזה, ושאומרו נסתרה דרכי מה׳ ומאלהי משפטי יעבור הוא כפל ענין במלות שונות כי משפטי פירוש ריבי כלומר שלא היה משגיח בריבם כיון שלא היה מעניש את האומות על צרותיהם, ושביאר להם פנת ההשגח׳ מפאת בריאת העול׳ ומפאת תנועת הגלגל שהוא מניעו המורה על יכלתו, ושלאומ׳ שיאמ׳ אם היה משגיח בענינם איך נתאר כ״כ הגלות.
(כז-לא) לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה׳ וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר, הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה׳ בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ, נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה, וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ, וְקוֹיֵ ה׳ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ. וזה בעצמו ביאר ישעיה כאשר סיפר דעות הכופרים ידיעת הבורא באישי המין האנושי, כל שכן שלא ישגיח בהם, והביא מופתים על סתירת דעותם, וזה באמרו למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה׳ ומאלהי משפטי יעבור, כלומר שהכופרים ידיעת הבורא והשגחתו באישי המין האנושי נותנים טעם לדבריהם, ראשונה - כי אמנם אישי המין לא נשיגם בשכל אבל נשיגם בחוש, ואם כן הבורא אשר לא ייוחסו אליו חושים אי אפשר שידע אותם, וזה ביארו באמרם נסתרה דרכי מה׳. שנית - כי גם שידעם, ראוי שהוא הנכבד מכל הנמצאות לא יפנה אליהם בהיותם בתכלית הפחיתות וההפסד, וזה ביארו באמרם ומאלהי משפטי יעבור. והנה על שתי אלה הטענות השיב הנביא באמרו הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה׳ בורא קצות הארץ, כלומר הלא ידעת שכל פועל פעולה מוגבלת באיכות וכמות, עם היות הפועל נכבד מאד, יצטרך בהכרח שישגיח על כל חלק ממנה, עם היות אותו החלק מעט ופחות מאד, וזה כי אמנם זולת אותו החלק הפחות לא תהיה פעולת הפועל שלימה על הגבול אשר רצה בו. והוסיף להשיב ואמר לא ייעף ולא ייגע, כלומר, אף על פי שלא יאות לבעל כח אשר לו תכלית אשר בהתפעלותו יקרה לו ליאות להשגיח על הפחותים, וזה כי היה צריך למעט השגחתו על הנכבדים, הנה האל יתברך שלא ייעף ולא ייגע, ובכן לא יגרע עינו מהנכבדים גם שישגיח על הפחותים, היה זה צרות עין בחוקו כמונע טוב מבעליו אם היה מתעלם מהשגיח על הפחותים. והוסיף ואמר אין חקר לתבונתו, ובזה השיב על הטענה אשר אמרו שהאישים לא יושגו זולתי בחושים אשר לא ייוחסו לבורא יתברך, ואמר שאף על פי שהאדם לא ישיג את המושכלות זולתי בחוש, אין זו ראיה שלא ישיגם הבורא יתברך בלתי חוש, כי אמנם אין חקר ודרך חקירה לעשות היקש לראיה מידיעתנו על ידיעתו ומאופן השגתנו אל השגתו, וזה כי אמנם שֵׁם התבונה וההשגה תיאמר על תבונתו ותבונתנו בשיתוף השם בלבד. והוסיף להשיב על הטענה אשר אמרו שאין ראוי לנכבד שישגיח על הפחות, ואמר נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה, כלומר שבהיות באישי האדם כח אשר הוא עצם נבדל, ויורה על זה היותו מרבה עצמה לאין אונים, כלומר לעת זקנה, כמו שאמרו (שבת קנב.) ׳תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים חכמה ניתוספת בהם׳, ומזה יתבאר שזה הכח הוא בלתי מזקין, ומזה יתחייב שהוא בלתי נפסד, אם כן לא יצדק עליו שיהיה דבר פחות בלתי ראוי אל ההשגחה האלקית אשר חשב החולק באמרו ומאלהי משפטי יעבור. והוסיף ראיה על מעלת זה הכח ואמר ויעפו נערים ויגעו ובחורים כשול יכשלו, וקווי ה׳ יחליפו כח וגו׳, כלומר, ויעיד גם כן על היות זה הכח בלתי חמרי ובלתי נפסד, כי אמנם הכוחות החומריות גם בעת הבחרות, כאשר יפעלו, יתפעלו ויקבלו ליאות ועייפות, וזה הכח, כל עוד שיפעל יותר יוסיף אומץ, כמו שאמרו (ברכות מ.) ׳אם שמוע בישן תשמע בחדש׳. [אור עמים פרק השגחה]:
באמרו ׳וכל אשר יעשה יצליח׳, ובזה יורה על היות זה הכח נבדל מכל הכוחות הגשמיות בשתים, ראשונה, שזה הכח כפי מה שיוסיף לפעול פעולת ההשכלה המיוחדת אליו - יוסיף הבנה ויכולת להשיג מושכלות זולת המושגים בהשכלתו הראשונה, כמו שאמרו (ברכות מ.) ׳אם שמוע בישן תשמע בחדש׳, והיפך זה יקרה לכוחות הגשמיות, שכולם כאשר יפעלו, יתפעלו ויקרה להם ליאות ויגיעה, כמו שהתבאר למעלה, ובזה יבחן שזה הכוח הוא בלתי גשמי, ובזה יבחן שהוא נצחי, כמו שהתבאר לעיל. שנית, ביאר באמרו ׳וכל אשר יעשה יצליח׳, שכל פעולות זה הכח ישרות, כאשר התבאר, והיפך זה קרה לכל כוח גשמי, כי רבות מפעולותיו הן בלתי ישרות. וזה בעצמו נראה שביאר ישעיהו באמרו ולאין אונים עצמה ירבה וייעפו נערים וייגעו כו׳, וקווי ה׳ יחליפו כח, וזה כי באמרו ׳ולאין אונים עצמה ירבה׳ ביאר שלעת זקנה אשר ׳אין אונים׳ לגוף, הנה זה הכח ׳עצמה ירבה׳, כמו שאמרו (שבת קנב.) ׳חכמה ניתוספת בהם׳. והוסיף ואמר וייעפו נערים וייגעו גו׳ וקווי ה׳ יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא יגעו, כלומר שהכוחות הגשמיות, עם היותם בתקפם כנערים וכבחורים, לא ימלטו מן הליאות והעיפות, בפרט בהרבותם פעולתם, אמנם זה הכח, גם מן הפעולה החזקה במרוצה לא ישיגהו ליאות ויגיעה, כי אמנם בהרבותו להשכיל ובהשכילו מושכל חזק יוסיף אומץ ויחליף כוח יותר שלם. ושתי אלה יורו שזה הכח הוא בלתי גשמי ובלתי מתפעל, ומזה יתחייב שהוא נצחי בלתי נפסד, וזה הוא מה שרצה הנביא לבאר1. [אור עמים פרק ׳הנפש׳ (בסופו)]:
1. כדבריו באור עמים כתב בשיעורים לתהלים (א ג): ׳זה הכח [׳צלם אלקים׳] נבדל מן הכוחות הגשמיות בשתיים, ראשונה - שזה הכח, מה שיוסיף לפעול פעולתו כל זמן - יוסיף אומץ, היפך הכוחות הגשמיות שכאשר יפעלו - יתפעלו, ועל זה אמר ישעיהו ויעפו נערים וייגעו, שהם הכוחות הגשמיות, וקווי ה׳ יחליפו כח, שהוא כח ההשכלה, ומזה יתבאר שהוא נצחי׳.
נסתרה דרכי – העלים עיניו מכל מה שעבדנוהו והעביר מלפניו משפט הגמול כי לא שלם לנו הטוב כפי הגמול.
למה תאמר יעקב – אחר שהזכיר גדולת האל, הפך דברו נגד בני הגלות והוכיחם על מיעוט בטחונם באל גדול כזה.
נסתרה דרכי מה׳ – הסתיר פניו ממני ואינו רוצה לראות מה יקרה לי.
ומאלהי משפטי יעבור – העבירו מנגד עיניו שלא להסתכל בו, וקרוב לזה חי אל הסיר משפטי (איוב כ״ז:ב׳). ואין התלונה הזאת מצד אפיקורוסות כדעת גיזניוס, ומלת מאלהי ראיה ברורה נגדו, מלבד כי האומר עזב ה׳ את הארץ לא יתכן שיאמר נסתרה דרכי בפרט. אך זאת תלונת נפש נענָה, והנביא משיב כמו שהאל לא ייעף ולא ייגע, כן הוא נותן ליעף כח, ולפיכך אין ראוי לבוטחים בו שייעפו מבטוח בו.
תאמר יעקב ותדבר ישראל – בין ההבדלים שבין אמירה לדבור זה אחד מהם שהאמירה פשוטה, והדבור יהיה בארך מורכב ממשפטים וענינים שונים. וההבדל בין יעקב וישראל בארתי למעלה (ט׳ ז׳), וההבדל בין ה׳ ובין אלהי מבואר בכל הספר ע״ל (א׳ ד׳).
למה תאמר יעקב – כהתימו לדבר תנחומותיו על לב ירושלים, השיב אל עם ישראל פניו העם הזה בראותם אורך גלותם ושלות הרשעים, פג לבם מהאמין בישועה, ואחרי כי נתעו מן רוע הסדר הנשקף בהנהגה, כי הצדיקים גולים ודלים, ובוגדי בגד שלו גם הצליחו, גם שכלם הלך אחורנית לכפור או בידיעה והשגחה או בשכר ועונש. ושפתי זרה נופת תטופנה בטענות פילוסופיות, לאמר כי הידיעה האלהית אשר היא בהכרח ידיעה פשוטה בלתי משתנית, לא תשאיר אחריה אפשריות הבחירה, שא״כ תשתנה ידיעת ה׳, לפי בחירת האדם לעשות או לחדול, ויש הבדל בין יעקב ובין ישראל, שם יעקב יכונו בו ההמון, ושם ישראל הגדולים וראשי העדה, ויש הבדל בין דבור ואמירה, אמירה הוא המאמר הפשוט והדבור הוא הדבור הארוך המחובר מכמה משפטים והקישים וטעמים וראיות, והנה יעקב שהם ההמון יאמר נסתרה דרכי מה׳ שאין ה׳ יודע את האדם, ואינו משגיח על מעשיו כלל, וישראל שהם חכמי לב שבהם, הם יבינו זאת כי א״א ליחס אל ה׳ חסרון הידיעה, שזה חסרון בחק השם, וגדר השלם שלא יתואר לו חסרון, אבל לעמת זה ישראל ידבר דבור ארוך פילוסופי, להוכיח במופת שאין האדם חפשי במעשיו, כי אז תשתנה ידיעת ה׳ לפי אפשריות הבחירה, רק מעשי האדם מוכרחים לפי הידיעה הקדומה האלהית, ומצד זה לא יגיע שכר לצדיק ועונש לרשע אחר ששניהם מוכרחים במעשיהם, ולכן אומרים כי מאלהי משפטי יעבור שאת הצדיק ואת הרשע לא ישפוט האלהים (וכבר בארתי כ״פ כי שם הויה נקרא בו מצד שברא העולם, ושם אלהים ביחוד אם בא בכינוי אל האדם, נקרא בו מצד ההשגחה המיוחדת, לכן הכת הא׳ אומרים נסתרה דרכי מה׳, מצד שהוא הסבה הראשונה לבד לא המשגיח עד סוף העלולים ומעשיהם, וכת השניה אומרים מאלהי המשגיח עלי בידיעה פשוטה מפלשת עד סוף כל הדורות בהכרח משפטי יעבור), משיב להם הנביא אל שני הכתות.
ואומר הנביא כנגד ישראל שהם בגלות1, לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל2 כי בעבור אורך הגלות תאמר3 נִסְתְּרָה דַרְכִּי – ענייני4 מֵיְהוָה ולא ישגיח על סבל צרות הגלות5, וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי ודיני שהיה לו לריב עם הרשעים העובדים בי6יַעֲבוֹר ולא יהיה לפניו לזכרון כי איננו חושש בו, למה תאמרו זאת?!⁠7:
1. רד״ק.
2. מלבי״ם מבאר שלאחר שסיים לומר דברי תנחומים על לב ירושלים פנה לעבר ישראל שבראותם אורך הגלות ושלוות הרשעים פג ליבם מלהאמין בישועה, ויש הבדל בין יעקב שהם המון העם לבין ישראל שהם הגדולים וראשי העדה, ויש הבדל בין אמירה לדיבור שהאמירה פשוטה והדיבור מורכב ממשפטים ועניינים שונים באריכות, והנה יעקב שהם ההמון יאמר נסתרה דרכי מה׳ שאין ה׳ יודע את האדם ואינו משגיח על מעשיו כלל, וישראל שהם חכמי לב שבהם יבינו כי אי אפשר לייחס אל ה׳ חיסרון הידיעה, אבל לעומת זה ישראל ידברו דיבור ארוך פילוסופי להוכיח במופת שאין האדם חופשי במעשיו, כי אז תשתנה ידיעת ה׳ לפי אפשרויות הבחירה, אלא מעשי האדם מוכרחים לפי ידיעת ה׳ שקדמה לו, ומצד זה לא מגיע שכר לצדיק ועונש לרשע מאחר ששניהם מוכרחים במעשיהם, ולכן אומרים כי ״מאלהי משפטי יעבור״ שאת הצדיק ואת הרשע לא ישפוט האלהים, ועל שתי הכיתות הללו משיב הנביא (בפס׳ הבא). ובמדרש, א״ר יצחק נפחא כתיב למעלה ממנו, שאו מרום עיניכם וגו׳... אמר הקב״ה ״שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם״, כמה כוכבים יש ברקיע השמים, שמא טעיתי שמו של אחד מהן? ״לכולם בשם יקרא״! או שמא בטלה אורה של חמה או של לבנה? ״איש לא נעדר״! וכל אלו נבראו למענך, ולא עברתי עליהן את הדין, ועליך שאת בכבודי אני מעביר את הדין, ״למה תאמר יעקב״?! (אגדת בראשית פס״ה).
3. רד״ק.
4. רד״ק. רש״י מבאר העלים מנגד עיניו כל מה שעבדנוהו והמשיל עלינו אותם שלא ידעוהו. ואבן עזרא מבאר אין השם רואה מה אני עושה ולא ישפטני על דרכי.
5. רד״ק.
6. רד״ק. ורש״י ומצודת דוד מבארים שהעביר מלפניו משפטי גמול הטוב שהיה לו לשלם לאבותינו ולנו, ולא שילם לנו הטוב כפי הגמול.
7. רד״ק.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כח) הֲל֨וֹא יָדַ֜עְתָּ אִם⁠־לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ אֱלֹהֵ֨י עוֹלָ֤ם ׀ יְהֹוָה֙י״י֙ בּוֹרֵא֙ קְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִיעַ֖ף וְלֹ֣א יִיגָ֑ע אֵ֥ין חֵ֖קֶר לִתְבוּנָתֽוֹ׃
Have you not known? Have you not heard that the everlasting God, Hashem, the Creator of the ends of the earth, does not faint and is not weary? His discernment is past searching out.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
הֲלָא יְדַעְתָּא אִם לָא שְׁמַעְתָּא אֱלָהָא עַלְמָא יְיָ דִי בְרָא יְסוֹדֵי אַרְעָא לָא בַעֲמַל וְלָא בְלֵיאוּ לֵית סוֹף לְסוּכְלְתָנוּתֵיהּ.

רמז תמז

לא ייעף ולא ייגע – כשברא הקב״ה את עולמו לא היה לפניו יגיעה שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בה״א בראם, כל האותיות אדם מוציא מתוך פיו והוא קומץ את פיו אבל ה״א אדם מוציאה ולא קומץ את פיו.
אמא עלמת או סמעת אן אללה רב אלעאלמין כ׳אלק אקאצי אלארץ׳ לם ילגב ולם יתעב ולא נהאיהֿ לעלמה.
ותיאר עצמו בארבעה תיאורים נכבדים כנגד ארבע סבות המונעות את הידיעה על דבר מה והכרת עניינו מהם, שאותו דבר אינו בבעלות אותו אדם הנזכר. ועל כן אמר ״אלהי עולם ה׳⁠ ⁠⁠״. אכן, הוא רבון העולמים. הכל בבעלותו ובידיעתו.
השני - פעמים רבות יסתר הדבר ולא יבוא בחשבון או שאין להגיע אליו בגלל ריחוקו מצד מקומו. ועל זה אמר ״בורא קצות הארץ״, שלגביו אין הקצוות רחוקים.
[והשלישי] - פעמים שיסתר הדבר הידוע למבקשו, כנגד זה אמר ״לא ייעף ולא ייגע״ [שלא] תשיגנו עייפות.
והרביעי - פעמים שיסתר הדבר בגלל קוצר מחשבתו של החושב עליו... להבחין בו בהבנתו. במקביל לו אמר ״ואין חקר לתבונתו״, לפי שאין שיעור ואין קץ לחכמתו. כי אילו היתה מגיעה לשיעור ביכולתה היתה נעצרת שם. ומי שתאריו כאלה אסור לנו לדמות שמשהו מבדיל בינינו לבין ידיעתו, וכתוצאה מכך אינו רואה מצבנו ואינו מתבונן בחולשתנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בורא קצות הארץ – ומי שיש לו כח כזה וחכמה כזו, הוא יודע את המחשבות למה הוא מאחר טובתכם, אכדי לכלות הפשע ולהתם את החטאת על ידי הייסורין.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, פרמא 3260. בכ״י אוקספורד 34 נוסף כאן: ״אלא״.
the Creator of the ends of the earth...there is no fathoming His understanding And One who has such strength and such wisdom–He knows the thoughts. Why does He delay your benefit, only to terminate the transgression and to expiate the sin through afflictions.
הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם י״י בורא קצות הארץ לא ייעף ולא יגע – בלא עמל ובלא יגיעה.
הלא ידעת – בשקול הדעת, כי בראיות גמורות ידע המשכיל את בוראו.
אם לא שמעת – שיהיה מאמין בדברי המשכילים.
אלהי עולם – אלהי נצח, והטעם כאשר היה כן הוא, ולא ישנה.
בורא קצות הארץ – כבר פרשתי בסדר בראשית (ראב״ע בראשית א׳:א׳) כי בורא קרוב מגזרת גוזר.
וטעם קצות – הוא הקו הסובב, ועל דעת אנשי תושיה, כי הקו איננו גוף.
ואחר שהוא השם עומד לעולם, והנה הארץ לעד שהוא מעמיד אותה תמיד בתוך הגלגלים על בלימה.
לא יעף ולא ייגע ואין חקר לתבונתו – והנה לעולם לא תמוש גבורתו וחכמתו.
ויש אומרים כי נסתרה דרכי רמז על הצרות, שישראל יחשבו כי השם לא ידעם, או אם ידעם לא יוכל להושיעם.
הלא ידעת Hast thou not known by common sense; for he who is thinking can attain a knowledge of his Creator by convincing proofs.
אם לא שמעת Hast thou not heard, and learnt from others, who have studied.⁠1
The everlasting God. As He was, so He will always be, without alteration.
בורא Creator. I have explained already (Gen. 1:1), that ברא literally means to cut.⁠2 The ends of the earth. The horizon, which is, according to the opinion of scientific men, no real line. Since God is eternal,—the earth can testify it, which he keeps continually in the midst of the spheres, although it rests on nothing3
He fainteth not, neither is He weary, and there is no searching of His understanding; consequently, His might and wisdom will never depart from Him.
Some say, that the phrase my way is hid, refers to the troubles which the Israelites have to suffer, and which they imagine to be either unknown to the Almighty, or of such a nature, that even if He knew them, He could not remove them.⁠4
1. See Note 49.
2. Ibn Ezra repeatedly remarks, that ברא means (1) to shape, to produce a thing from a given substance (2) (להוציא יש מיש) to decree, or to decide: both meanings he derives from גזר=ברא to cut. Most of the commentators explain ברא to mean הוציא יש מאין to produce a thing from nothing. According to Ibn Ezra God created first the indefinite substance, and in the six days of creation he shaped it, as described in the first chapter of Genesis. Comp. Philo De mundi opificio.
3. בלימה is a compound, consisting of בלי and מה without anything, and is exclusively used in this connection. Comp. חולה ארץ על בליטה and hangeth the earth upon nothing (Job 26:7).
4. The reply to the first objection, the troubles are unknown to Him is contained in the words and there is no searching of His understanding; to the second objection, He cannot help, the reply is given; He fainteth not, neither is He weary.
הלא ידעת – מצבא המרום.
אם לא שמעת – מן הראשונים,
שאלהי עולם – וקדם י״י, עד שלא נברא העולם.
וכשנברא הוא הבורא קצות הארץ – וככחו אז כחו עתה.
לא יעף ולא ייגע – לעולם לעשות גבורות וגדולות ונפלאות לאין מספר.
ויש בו כח לכלכל ולהושיע ולהציל חוסיו מיד שוסיהם, ואין חקר לתבונתו – ויש בו כח לעשות צדקה ומשפט ולא עבר משפטך מנגדו.
הלא ידעת – מדרך השכל, מדעתך.
אם לא שמעת – ממלמד ומורה.
כי אלהי עולם י״יאלהי – שופט, כמו: עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כ״ב:ח׳), וכן כל אלהים שהוא על האל יתברך, ר״ל שופט העולם ומשגיח בו, ושופט כל א׳ לפי מה שהוא, אלא שאין אנחנו משיגים דעת משפטו בכל מקום. לפיכך אמר איך תחשוב כי לא ישגיח עליך, והוא משגיח על כל העולם כלו כי הוא בראו, וכיון שמעשה ידיו הוא באמת משגיח עליו, ואחר שהוא שופט העולם באמת, יקח משפטך מן העובדים בך.
ומה שאמר בורא קצות הארץ – להודיע שברא הארץ עגולה באמצע הגלגלים המקיפים סביבותיה, והיא כנקודה בתוך העגולה, והקב״ה מעמידה בכחו באמצע בלי שום סמיכה, כמו שנאמר: תולה ארץ על בלימה (איוב כ״ו:ז׳), ואין אחת מקצותיה נוטה לאחת משש הפאות אלא כולה באמצע מכל צד ומכל קצה, זהו שאמר: בורא קצות הארץ.
ואם תאמרו: הנה כי הוא אלהי עולם וברא אותו ומשגיח עליו, אבל לא יוכל בכל עת לשפוט כי ייגע לפעמים וילאה, לפיכך אמר: לא ייעף ולא ייגע, שהרי אתה רואה כי הוא מסבב הגלגלים והם סובבים סבוב שאין לו הפסק, וזה בכח מסבב שאין הפסק לכחו, ולפיכך אין הפסקה לסבוב הגלגלים שהם סובבים בכח שאין לו הפסק. אם כן אתה רואה כי לא ייעף ולא ייגע. אם כן, אינו מצד לאות ויגיעה כאשר אינו עושה משפט ברשעים המעבידים ישראל.
ואם תאמר מאחר שברא העולם ומעמידו בכחו הגדול ומשגיח בו ושופטו והכח בידו לשפוט בכל עת, ואין לכחו הפסק, למה ראה זה הזמן הארוך בצרת ישראל בגלות ולא יושיעם מצרתם ולא יעשה משפט ברשעים? התשובה: אין חקר לתבונתו – אין אנחנו יודעים ויכולים להשיג חכמתו ותבונתו, ולא נוכל לחקור עליה ולדעת אותה, אבל הוא יודע מה יעשה אלא שאין אנחנו מכירים ויודעים, וזהו:
הלא – כמו: אם לא, בכל הלשון.
השיב אין חקר לתבונתו ר״ל אין אנחנו יכולים להשיג תכלית כוונתו וחכמתו באורך הגלות הזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

ייעף – ייגע פתרון אחד להם.
הלא ידעת – הלא תוכל להשכיל מדעתך אם לא שמעת ממלמד ומורה.
אלהי עולם ה׳ – ר״ל ואת זה תשכיל אשר ה׳ הוא אלהים עד עולם והוא ברא כל הארץ מהקצה אל הקצה ובכל ידו משלה ולא ייעף ולא ייגע וכחו שוה בכל זמן א״כ יכול הוא לשלם גמול בכל זמן ובכל מקום.
אין חקר לתבונתו – ר״ל ומה שמאחר לשלם הגמול הוא על כי אין חקר לתבונתו כי באמת בתבונה יעשה את זאת ואנחנו לא נדע.
בורא קצות הארץ – הארצות היותר רחוקות. וזה אמר מפני מחשבות הגוים בימים ההם היות אלוה לכל ארץ וארץ.
אין חקר לתבונתו – שרש ״חקר״ (וכן שרש ״חפשׂ״) הונח תחלה להורות חפירה בקרקע, והושאל אחרי כן להורות דרישה ועיון לדעת הנעלם. והשם חֶקֶר תחלת הוראתו מה שהוא במעמקים, כמו ובחקר תהום התהלכת (איוב ל״ח:ט״ז), והוא קרוב למלת תכלית, כמו החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא (שם י״א:ז׳), ומזה מליצת אין חקר ענינה אין תכלית (תמוז תרכ״ג).
לא ייעף ולא ייגע – העיפות, שרשו בכח החי עצמו שהוא מוגבל, וצריך לדברים מחוץ להעמיד כחו, מאכל משתה אויר וכדומה, לא שתה מים ויעף (לק׳ מד), והיגיעה, הוא ממלאכה, וה׳ כחו בלתי נתלה בדבר זולתו לכן לא ייעף, ולא יגבילהו זולתו ולכן לא ייגע.
הלוא ידעת – מצד השכל והמופת,
אם לא שמעת מצד המפורסמות והמקובל, כי אלהי עולם ה׳ – הוא ברא את העולם, ולא לבד העולם העליון כי גם בורא קצות הארץ – ולא שירה אבן פנתה לבד, וכל אשר עליה נעשה מעצמו, רק שברא גם הקצוות, וכוננה על מתכונתה, וא״כ לא תוכל להכחיש שלא ידע את הנעשה עליה, היפלא מהיוצר דבר מלאכת החומר ומעשהו, ולא תאמר כי אחר הבריאה מאז עזב מלדעת את כל הנעשה בארץ, כי לא ייעף ולא ייגע [הוא ממלאכה ובתנחומא (פ׳ תצא) ואתה עיף ויגע עיף בצמא ויגע בדרך וד׳ כוחו וכו׳] ולפ״ז ידיעת ה׳ את כל הנעשה בעולם השפל מוכרחת, ואם תשאל איך תצדק עם זה הבחירה ושני קצות האפשר, ע״ז משיב, כמ״ש הרמב״ם, שאחר שידיעת האל היא עצמית בו ואיננה דבר מוסף על עצמותו, הנה החקירה על איכות ידיעתו, תשוב אל החקירה על עצמותו, וכמו שעצמותו נעלם תכלית ההעלם, כן ידיעתו, וכמו שאין היקש ודמיון בין מציאותו למציאות זולתו, כן אין להקיש בין ידיעתו לידיעת זולתו, ולכן אם הידיעה הנודעת אצלנו א״א לציירה בשלא יסולק עמה טבע האפשר, אין לדון ממנה על ידיעתו הנעלמת מאתנו תכלית ההעלם, וז״ש אין חקר לתבונתו אין חקירה אנושית משגת את תבונתו, ואין לחקור ולדרוש בה כי נעלמת ממדע בעל חומר ואם תשאל, וא״כ מדוע מאלהי משפטי יעבור ומדוע לא יושיע את עמו, משיב כי הוא.
הֲלוֹא יָדַעְתָּ – תוכל להשכיל מדעתך1 אִם לֹא שָׁמַעְתָּ ממלמד ומורה2, ואת זה תשכיל שה׳ הוא3 אֱלֹהֵי – אלהים עד4 עוֹלָם יְהוָה הוא אשר5 בּוֹרֵא – ברא6 קְצוֹת – מקצה אל הקצה את7 הָאָרֶץ8 ובכל ידו משלה9, לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע10 וכוחו שווה בכל זמן, ולכן יכול הוא לשלם גמול בכל זמן ובכל מקום, ומה שמאחר לשלם הגמול הוא על כי11 אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ כי באמת בתבונה יעשה את זאת ואנחנו לא נדע12:
1. רד״ק, מצודת דוד.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד. רד״ק ביאר הוא שופט העולם.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. ומה שאמר ״בורא קצות הארץ״ להודיע שברא הארץ עגולה באמצע הגלגלים המקיפים סביבותיה, והיא כנקודה בתוך העגולה, והקב״ה מעמידה בכוחו באמצע בלי שום סמיכה (רד״ק).
9. מצודת דוד.
10. שהרי אתה רואה כי הוא מסבב הגלגלים והם מסתובבים סיבוב שאין לו הפסק, וזה מעיד על כח המסובב שאין לו הפסק (רד״ק). מצודת ציון ביאר כי ״ייגע וייעף״ הינן מילים נרדפות. ומלבי״ם מבאר כי עייפות שורשה במגבלה של העייף שהוא זקוק לדברים שיעמידו את כוחו כמו מאכל ומשתה, והיגיעה היא מחמת מלאכה. ובמדרש, כשברא הקב״ה את עולמו לא היה לפניו יגיעה שנאמר (בראשית ב, ד) ״אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם״ בה״א בראם, כל האותיות אדם מוציא מתוך פיו והוא קומץ את פיו אבל ה״א אדם מוציאה ולא קומץ את פיו (ילקוט שמעוני).
11. מצודת דוד.
12. מצודת דוד. רש״י מבאר מאחר שיש לו כזה כח וחכמה והוא יודע את המחשבות, למה הוא מאחר את טובתכם? אין זאת אלא כדי לכלות הפשע ולהתם את החטאת על ידי הייסורים. ורד״ק מבאר אם כן אתה רואה כי לא ייעף ולא ייגע א״כ כאשר אינו עושה משפט ברשעים המעבידים את ישראל אינו מצד לאות ויגיעה, ואם תאמר מאחר שברא את העולם ומעמידו בכוחו הגדול ומשגיח בו ושופטו והכח בידו לשפוט בכל עת, למה הוא רואה בצרת ישראל בגלות ולא יושיעם מצרתם ולא יעשה משפט ברשעים? התשובה, אין חקר לתבונתו ואין אנחנו יודעים ויכולים להשיג חכמתו ותבונתו ולא נוכל לחקור עליה ולדעת אותה, אבל הוא יודע מה יעשה אלא שאין אנחנו מכירים ויודעים. ובזה משיב לטענה כי היות וקדמה ידיעת ה׳ לבחירת האדם א״כ לא מגיע לו שכר ועונש, שבאמת אין זו טענה כי אין חקירה אנושית משגת את תבונתו ואין לחקור ולדרוש בה כי נעלמת ממדע בעל חומר, ובאמת אין ידיעת ה׳ כידיעת האדם, שידיעת האל היא עצמית בו ואיננה דבר מוסף על עצמותו, וכמו שעצמותו נעלם תכלית ההעלם כן ידיעתו, וכמו שאין היקש ודמיון בין מציאותו למציאות זולתו, כן אין להקיש בין ידיעתו לידיעת זולתו כמ״ש הרמב״ם (תשובה פ״ה ה״ה, מלבי״ם).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כט) נֹתֵ֥ן לַיָּעֵ֖ף כֹּ֑חַ וּלְאֵ֥ין אוֹנִ֖ים עׇצְמָ֥ה יַרְבֶּֽה׃
He gives power to the faint; and to him that has no might He increases strength.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
דִיהַב לְצַדִּיקַיָא דִמְשַׁלְהַן לְפִתְגָמֵי אוֹרַיְתָא חוּכְמָא וּדְלֵית לְהוֹן תְּקוֹף נִכְסִין מַסְגֵי.
מעטי אללגב אלקוהֿ ולגיר ד׳י ניל יכת׳ר אלעט׳מהֿ.
ואמר גם כן: מי שמצויין בגדלות זאת הוא שיחון אתכם באורך רוח ויתן לכם כח סבלנות. זהו שאמר ״נותן ליעף כח״. דיבר על כל אדם לפי צרכו: עיף שהוא... החזק אלא שהשיגה אותו עייפות, יגמלנו כשיעור צרכו. ומי שאין לו כח כלל יועילנו במדה מרובה מן הכח, כאמרו ״עצמה ירבה״. הן תראה שאיוב זעק על רעת הפגע היה מחזק את לבו ומטיף לו לשאת בסבלנות, כפי שאמרו לו רעיו ״הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק, כושל יקומון מליך וברכים כורעות תאמץ״ (איוב ד׳:ד׳). לא כל שכן רבון העולמים. וכבר סיפר על יהונתן שהוא עודד את דוד בדברים לסבלנות ואימץ את לבו, כמו שנאמר ״ויקם יהונתן בן שאול וילך אל דוד ויחזק את ידו באלהים״ (שמואל א כ״ג:ט״ז). לא כל שכן בורא הכל.
למחוק פירוש פס׳ ל-לא וליתן במקומו את זה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

נותן ליעף כח – וסופו להחליף כח לעייפותכם.
Who gives the tired strength And who will eventually renew strength for your tiredness.
נותן ליעף כח – מתיש כח של אומה זו ומחזיק את זו שהיתה באין אונים ועצמה, ליתן גאולה לישראל. נותן כח לכורש ודריוש שהיו יגיעי כח וחלשים מתחילה, והחזיקםא לבא על בבלב להשחיתה, כדי שיבנה עירו וישלח גלותו. ונותן רוזני בבל לאין (ישעיהו מ׳:כ״ג) בפני כורש כמו שלא נטעו וכמו שלא נזרעו, וכמו שלא נשרש בארץ גזעם (ישעיהו מ׳:כ״ד), שיבא כורש ויכרית לבבל שם ושאר נין ונכד (ישעיהו י״ד:כ״ב).
א. כן בכ״י פריס 163, מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״והחזיקם״.
ב. כן בכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״תבל״.
נותן וגו׳ – הוא איך ייגע, והוא הנותן ליעף כח ולאשר אין אונים לו ירבה עצמה, על משקל חכמה.
He giveth power, etc. How can He be weary, if He gives power to the faint, and strengthens him that is without strength. עָצְמָה Strength. It is a noun similar in form to חָבְמָה wisdom.
(כט-ל) ועוד נותן ליעף כח – והנערים והבחורים הן איתני עולם מליאי כח וגבורה ייעפו וייגעו וייכשלו.
נותן ליעף כח – והוא יתן כשירצה כח ועצמה לישראל שהם בגלות ויעפים ויגעים מאין אונים.
אונים – זה השרש בכל העברי מסוג כח החזק הנאמר על האבלות והעושר, כי הם דברים חזקים מצדדים.
אבל האמת עכ״פ יהיה שהוא יתן ליעף כח שהוא ישראל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

עצמה ירבה – חטף ע״פ המסורת ר״ל קמץ חטוף וחבירו כוש עצמה דסוף נחום.
עצמה – ענין חוזק כמו ועוצם כחו (דניאל ח׳:כ״ד).
נותן ליעף כח – יבוא הזמן שיתן כח לישראל היעף בגולה.
ולאין אונים וכו׳ – כפל הדבר במ״ש.
ליעף כח – הוא הכח הפנימי השרשי (כנ״ל כו),
ולאין אונים – החסר הכלים שבו יוציא הכח לחוץ כמו מי שאיבריו רכים ורפוים,
עצמה ירבה – העוצם הוא חוזק האיברים והעצמות.
נתן ליעף כח – ישראל שהם עיפים עתה יתן להם כח, אבל
והוא1 הַנֹתֵן לַיָּעֵף – לעייף2 כֹּחַ וסופו להחליף כח לעייפותכם3, וּלְאֵין – ולאשר אין לו4 אוֹנִים עָצְמָה – חוזק5 יַרְבֶּה6, והוא יתן כשירצה כח ועצמה לישראל שהם בגלות עייפים ויגעים מאין אונים7:
1. אבן עזרא.
2. מלבי״ם.
3. רש״י.
4. אבן עזרא.
5. מצודת ציון.
6. כפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר שחוסר אונים הוא חסר כלים להוציא את הכח לחוץ כמו מי שאיבריו רכים ורפוים.
7. רד״ק. ור״י קרא מבאר ״נותן ליעף כח״ מתיש כח של אומה זו ומחזיק את זו שהיתה באין אונים ועצמה ליתן גאולה לישראל. ובדרש, נותן כח לכורש ודריוש שהיו יגיעי כח וחלשים מתחילה והחזיקם לבוא על בבל להשחיתה כדי שיבנה עירו וישלח גלותו, והוא ״הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן״ (פס׳ כג) בפני כורש כמו שלא נטעו וכמו שלא נזרעו, וכמו שלא נשרד ״בָּאָרֶץ גִּזְעָם״ (פס׳ כד) שיבוא כורש ויכרית לבבל ״שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד״ (לעיל יד, כב, ר״י קרא).
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ל) וְיִעֲפ֥וּ נְעָרִ֖ים וְיִגָ֑עוּ וּבַחוּרִ֖ים כָּשׁ֥וֹל יִכָּשֵֽׁלוּ׃
Even the youths shall faint and be weary, and the young men shall utterly fall.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וְיִשְׁתַּלְהוּן עוּלֵימִין חַיָבִין וְיִלְאוּן וּרְוָקֵי רַשִׁיעַיָא אִיתְּקָלָא יִתְקְלוּן.
חתי ילגב אלאחדאת׳ ויתעבון ויעת׳ר אלשבאב ויצ׳עפון.
(ל-לא) והפליג בכח ובסבלנות עד שאמר: ולוּ הבחורים והצעירים - שהכח והגבורה בטבעם - יחלשו כוחותיהם, לא יחלש כח אומתי בגלות. הוא שאמר ״ויעפו נערים וייגעו ובחורים כשול יכשלו וקוי ה׳ יחליפו כח״. יתירה מזו, יתחדש להם כח שנה אחרי שנה, כדרך שמתחדשות נוצות העוף: במדה שנושרת ממנו נוצה אחת צומחת תחתיה אחרת. והמשיל את הדבר בעוף הגדול ביותר, והוא הנשר, כמו שאמר ״יעלו אבר כנשרים״.
(ל) ומה שאמר ״ויעפו נערים וייגעו״ יתפרש לכמה עניינים. אחד מהם יהיה על המצבים [שיעברו] עליהם, שיניעום הנעה קלה כדרך... שיניעום הנעה כבידה... שיגלו למקום קרוב או רחוק... סמוך לזמן הישועה או אחריו, לא נתייאשו, ובמאמר זה אמר גם כן החרישו... (ישעיהו מ״א:א׳).
(ל-לא) בורא הכל וגדול בכוח ובסבלנות עד שאמר: אילו הבחורים והצעירים – שהכוח והגבורה בטבעם – יחלש כוחם, לא יחלש כוחם של [המקווים לה׳]. הוא שאמר ויעפו נערים ויגעו ובחורים כשול יכשלו וקוי ה׳ יחליפו כח. יתר על כן, יתחדשו להם [כוחות] שנה אחר שנה... כמו שהעוף מעלה נוצה... כמו שקורה [לנשרים] אשר נאמר בהם יעלו אבר כנשרים.⁠1
ומה שאמר ויעפו נערים וייגעו יתפרש לכמה עניינים. אחד מהם יהיה על המצבים [שיעברו] עליהם, שיניעום הנעה קלה כדרך... שיניעום הנעה כבידה... שיגלו למקום קרוב או רחוק... סמוך לזמן הישועה או אחריו, לא נתייאשו, ובמאמר זה אמר גם כן החרישו... (ישעיהו מ״א:א׳).
1. הלשון במלואו מובא בשם ר׳ סעדיה בפירוש לנביאים של ר׳ אברהם בן שלמה ובפירוש הרד״ק, על הכתוב יעלו אבר כנשרים. להשלמת החסר אעתיק את לשון הרד״ק: כתב רבינו סעדיה, כי הנשר יעלה לעשר שנים גבוה מאד על פני רקיע השמים, ויקרב לחום האש, ויפיל עצמו לים מרוב חומו, וימרט ויתחדש אחר כן, ויעלה אבר וישוב לימי עלומיו. וכן כל עשר שנים עד מאה. ובשנת המאה יעלה כמנהגו ויפול בים וימות (ר׳ עוד פירוש רד״ק לתהלים קג ה וספר השרשים שלו ע׳ נשר).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויעפו נערים – גבורת אויביכםא המנוערים מן המצות תיעף.
ובחורים כשל יכשלו – אותםב שהם עכשיו גבורים וחזקים יכשלו.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בדפוסים צונזר וכתוב: ״הכשדים״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״אותם״.
Now youths shall become tired Heb. נְעָרִים. The might of your enemies who are devoid (מְנֹעָרִים) of commandments, shall become faint.
and young men shall stumble Those who are now mighty and strong, shall stumble, but you, who put your hope in the Lord shall gain new strength and power.
ויעפו נערים ויגעו ובחורים כשל יכשלו – אילו בחורי בבל שהיו בתוקפם ובכחם שלימים, כבחור שהוא שלם בכוחו.
ויעפו – והנערים שיש להם כח ייעפו, והבחורים יכשלו.
Even the youths who have strength, faint, etc.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

ויעפו נערים ויגעו – ואומות העולם שמוסיפים כח בכל יום כמו הנערים, יעפו כשיהיה רצון האל ייגעו, ויפסיק כחם ולא יהיה להם אפילו כח נערים.
ובחורים – ואומות העולם שהם גם כן כבחורים שהם שלמים בכחם כימי הבחרות, לא יועילם כחם כשירצה האל, אלא כשול יכשלו.
ויעפו נערים וייגעו שהוא משל לאומות זה דרכם. ופשט הכתובים בלתי מתישב כפי פירושם כי בריאת העולם אינה טענה על ההשגחה ומאמר אין חקר לתבונתו אינו אין חקר לאורך הגלות, וראיתי מי שפירש שדבר הנביא מענין הבריאה אלהי ה׳ בורא קצות הארץ רוצה לומר הבריאות הגדולות והקטנות כי הם קצוות הנבראים, ומה שלא קבל הפחות צורת הנכבד לא היה באמת קוצר יד ממנו יתברך כי לא ייעף ולא ייגע, וגם לא היה זה לחסרון ידיעה כי אין חקר לתבונתו, אבל האמת בדבר הזה הוא כי הוא נותן ליעף כח והוא ההיולי והחומר הראשון לכל הנבראים השפלים, שהוא עיף בטבעו לקבל הצורות כי הוא ממוצע בין ההעדר והפעל והקב״ה נתן בו אותו הכוחות הנמצ׳ בו לקבל הצורות זו אחר זו, וכבר חלק במציאות זה בלי ספק עצמה רבה אליו להיותו בטבעו אין אונים, ובזה חכמת הבורא וגדולתו ניכרת לכל יודעי דעת ולא יטעו כי אם הסכלים הנערים, וזהו ויעפו נערים וייגעו וגומר, ואם הוא יתברך עשה כן ונתן כח לקבל המציאות לדבר חסר אשר כזה כל שכן שיתן כח ועצמה לעבדיו
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

ויעפו – ואז העכו״ם שמוסיפים כח כנערים יעפו ויגעו.
ובחורים וכו׳ – כפל הדבר במ״ש.
כשול יכשלו – ענין חולשה. שרש ״כשל״ עקר הוראתו כשרש ״חשל״, כמו כשל בעוני כחי (תהלים ל״א:י״א), ונכשלים אזרו חיל (שמואל א ב׳:ד׳), הכשיל כחי (איכה א, י״ד). והנה חלישות הברכים היא אחת מסבות הנפילה, על כן שרש ״כשל״ מצוי הרבה אצל שרש ״נפל״. ואחר כך הושאל שרש ״כשל״ להורות נגיפת הרגל באבן או בדבר אחר, מפני שגם זה סבה לנפילה, ומזה מכשול וכל ״כשל״ שאחריו בי״ת.
ויעפו ויגעו – ייעפו מעצמם, יגעו ע״י עבודה, וגם הבחורים שכחם רב מן הנערים, והם לא ייעפו מעצמם כשל יכשלו ע״י סבה חיצונית משלחת ה׳ בם.
ויעפו – הנערים החזקים עתה בכחם ייעפו, וזה תלוי אם יתאמצו בתקוה לקוות אליו עד יבא ויושיע, כי,
וְיִעֲפוּ נְעָרִים – הנערים החזקים עתה בכוחם1 וְיִגָעוּ, וּבַחוּרִים שהם עכשיו גבורים וחזקים2 כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ כי משלחת ה׳ תהיה בם3:
1. מלבי״ם. הם הכשדים המנוערים מן המצוות שגבורתם תיעף (רש״י). מצודת דוד מבאר שהם הבבליים שמוסיפים כח כנערים. רד״ק מבאר שהם רשעי העולם שמוסיפים כח בכל יום כמו הנערים, וכשיהיה רצון האל ייגעו ויפסיק כוחם ולא יהיה להם אפילו כח נעורים.
2. רש״י. ר״י קרא ביאר כי אלו בחורי בבל שהיו בתוקפם ובכוחם שלמים כבחור שהוא שלם בכוחו. רד״ק מבאר על אומות העולם שהם כבחורים שהם שלמים בכוחם כימי הבחרות, לא יועילם כוחם כשירצה האל אלא ״כשול יכשלו״.
3. מלבי״ם.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(לא) וְקוֹיֵ֤ יְהֹוָה֙י״י֙ יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֔חַ יַעֲל֥וּ אֵ֖בֶר כַּנְּשָׁרִ֑ים יָר֙וּצוּ֙ וְלֹ֣א יִיגָ֔עוּ יֵלְכ֖וּ וְלֹ֥א יִיעָֽפוּ׃
But those that wait for Hashem shall renew their strength; they shall mount up with wings as eagles. They shall run, and not be weary; they shall walk, and not faint.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וּדְסַבָּרוּ לְפוּרְקָנָא דַייָ יִתְכַּנְשׁוּן מִבֵּינֵי גָלוּתְהוֹן וְיוֹסְפוּן חֵיל וְיִתְחַדְתּוּן לְעוּלֵימַתְהוֹן כְּצִימוּחַ דְסָלֵיק עַל גַדְפֵי נִשְׁרִין יְרַהֲטוּן וְלָא יִלְאוּן יַהֲכוּן וְלָא יִשְׁתַּלְהוּן.
וקוי י״י יחליפו כח – תאני ר׳ נהוראי אומר מניח אני כל אומניות שבעולם ואלמד את בני תורה שכל האומניות שבעולם עומדות לו לאדם בשעת ילדותו ולעת זקנתו מת ומוטל ברעב, אבל תורה עומדת לו לאדם בימי ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה לעת זקנתו. בילדותו מהו אומר וקוי י״י יחליפו כח, ובזקנותו מהו אומר עוד ינובון בשיבה.
וקוי י״י יחליפו כח – זה משה, בנוהג שבעולם משוי שהוא קשה לאחד נוח לשנים קשה לשנים נוח לארבעה, ואלו משה מה שהיה קשה לששים רבוא היה נוח לו שנאמר דבר אתה עמנו ונשמעה וגו׳.
דבר אחר זה יעקב בשעה שעבר את מעבר יבוק נזדווג לו מלאך שהוא שלישו של עולם שנאמר וגויתו כתרשיש, ולא יכול לו ונטלו ורפסו תחתיו שנאמר ויאבק איש עמו. תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב״ה להחיות שוב אינם חוזרים לעפרם שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים, וא״ת אותם אלף שנים שהקב״ה עתיד לחדש את עולמו שנאמר ונשגב י״י לבדו ביום ההוא צדיקים מה הם עושים הקב״ה עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים, והוא שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים, ושמא תאמר יש להם צער ת״ל וקוי י״י יחליפו כח.
וראג׳יו אללה תתבדל להם אלקוהֿ כמא יצעד אלריש עלי אלנסור פיחאצ׳רון ולא יתעבון וימשון ולא ילגבון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

ומה שאמר ״ירוצו ולא ייגעו״ סובל מובנים שונים שעתידים (?) לבוא עליהם. אפשר שיניעו אותם תנועה קלה, ואפשר - תנועה חזקה כמי שנתון במצור, ומהם במקום... קרוב או רחוק... ומהם בזמן [לפני] הישועה או לאחריה, ולא יתייאשו. בדיבור זה אמר גם כן {כאן בא תרגום פרק מא, פסוקים א-ו}
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואתם קויי י״י תחליפו כח – חזק.⁠א
אבר – כנף.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י פרמא 3260, וטיקן 94: ״חדש חזק״. בכ״י ברלין 122: ״חדשה חזק״. בכ״י אוקספורד 34: ״חדש וחזק״.
wings [The Hebrew אבר means] a wing.
וקויי י״י יחליפו כח – וישראל שקיוו לגאולה בגלות בבל שבעים שנה.
יחליפו כח יעלו אבר כנשרים – כלומר ימהרו לצאת מגלות בבל, כשם שאמר ישעיה: צאו מבבל ברחו מכשדים (ישעיהו מ״ח:כ׳). וכן ירמיה הוא אומר: צאו מתוכה עמי ומלטו איש אתא נפשו. ואל ירך לבבכם ותיראו בשמועה הנשמעת בארץ (ירמיהו נ״א:מ״ה-מ״ו).
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 163, מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 הושמט: ״את״.
וקוי י״י יחליפו – קודם תום הכח הראשון, יבא כח אחר מהשם להם, וכמוהו אם יכרת ועוד יחליף (איוב י״ד:ז׳), וזאת הלשון קרובה בלשון קדר.
יעלו אבר – כמו כנף מי יתן לי אבר (תהלים נ״ה:ז׳) ויתכן היות זה הטעם, כי ישראל שקוו, השם הוא יחזיקם וישיבם אל ירושלם, והבבליים שהם גבורים יחלשו.
יחליפו כח Shall renew their strength. Before one power is exhausted, the other is prepared for them by the Almighty. Comp. if it be cut down, (יחליף) it will sprout again (Job. 14:7). In Arabic this word has a similar meaning.⁠1
אבר Wing. Comp. Ps. 55:7.—The sense of the whole verse seems to be this: The Israelites that trusted in the Almighty will be strengthened by Him, and He will bring them back to Jerusalem; the Babylonians, who are now mighty, will be weakened.
1. خَلَفَ Successor alicujus fuit; خَلِيفَةٌ Khalif. (Freytag, Lex. Arab. Lat.)
וקויי י״י – הקווים לישועתו.
יחליפו כח – מעייפותם. כל זה היה לך לידע ולשמוע מימי עולם. ואף אתה קוה אל י״י חזק ואמץ לבך וקוה אל י״י ויושע לך.
וקוי י״י – וקוי כתיב ביו״ד אחת לבד, והיא עי״ן הפעל, ויו״ד הרבים נעלמת מהמכתב, ונשארם במבטא.
אמר: הגוים כשול יכשלו, אבל ישראל שהם קוי י״י בגלות, ואפס כחם, עוד יחליפו כח, כמו: העץ אם יכרת ועוד יחליף (איוב י״ד:ז׳), והוא ענין התחדשות הדבר בתמורת הדבר שחלף ועבר.
יעלו אבר כנשרים – כתב רבינו סעדיה כי הנשר יעלה לעשר שנים גבוה מאד על פני רקיע השמים, ויקרב לחום האש ויפיל עצמו לים מרוב חומו, וימרט ויתחדש אחר כן, ויעלה אבר וישוב לימי עלומיו. וכן כל עשר שנים עד מאה, ובשנת המאה יעלה כמנהגו ויפול בים וימות.
ירוצו – בשובם לארצם, ולא ייגעו, ילכו בדרך ולא ייעפו.
וזהו וקוי ה׳ יחליפו כח וגומר, וכמה רחוק׳ כונת הנביא מזה הפירוש.
אבל הנראה אלי כפי אמתת הפשט הוא שישראל מתוך צרותיהם יאמרו מה זאת עשה אלהים לנו בגלות הארוך הזה ואיך התאפק השם על רשעת הגוים, אין זה כי אם לאחד משני דברים אם להעדר ידיעתו בפרטים שהוא לבד יודע המינים לא הפרטים ולזה לא יעשה משפט בהתגבר האומות הסכלות עלינו, ואם להעדר ההשגחה שאף ע״פ שנאמר שידע וישיג הדברים הוא עוזב אותם למאסו בהם, ולכן אמר למה תאמר יעקב אתה יעקב בן דעת וישראל אשר בך אתפאר, למה תאמר נסתר׳ דרכי מה׳ ר״ל שאינו יודע שהוא בהפך כי יודע ה׳ דרך צדיקים, ולענין העדר ההשגחה שהיו אומרים אמר ומאלהי רוצה לומר מהמנהיג והמשגי׳ משפטי יעבור ר״ל שלא יחוש להשגיח בו ולכן בא להוכיח שתי הפנות רצה לומר פנת הידיעה ופנת ההשגחה, וכדי לאמת פנת הידיעה האלהית אמר הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה׳ בורא קצות הארץ כלומר הלא ידעת מדרך עיון וחקירה אם שמעת מדרך הלמוד והקבלה שהשם יתברך מלבד מה שהוא סבה שומרת לעולם על דרך הצורה, ועליו אמר אלהי עולם ה׳ הנה הוא לו עוד סבה פועלת והוא פועל העולם ובורא אותו על דרך הפועל שזה מורה בהכרח על היותו מחודש בכוונה ורצון, וכמו שבארתי ברחבה במאמר שמים חדשים אשר עשיתי בעיון השני ממנו, ועל זה אמר בורא קצות הארץ ואומרו קצות הארץ הוא להעיר על כדוריותה ועגולה שהיא כנקודה בתוך עגולת הגלגל המקיף, והשם יתברך בראה להיותה מרכז העולם, ואם הוא יתברך בראה איך לא ידע כל עניניה כי הנה הפועל בהכרח הוא שידע פעולתו, וכמאמר המשורר הנוטע אזן הלא ישמע (תהלים צד, ט), ואין לך שתאמר שבתחילת הבריאה היה יודע ועתה אבד ידיעתו כי הוא יתברך לא ייעף ולא ייגע ובכחו אז כחו עתה, וזה ממה שיורה שאין חקר לתבונתו רוצה לומר שידיעתו ותבונתו, והיא הפנה הזאת היא ידיעה בב״ת לא תפול עליה החקירה ולא תושג אמתתה. ואפשר לפרש הקב״ה ברא הארץ רוצה לומר סופה ותכליתה האם לא היתה הארץ יותר גדולה ממה שהיא לא היה להעדר היכולת, כי לא יעף ולא ייגע אלא שכן גזרה חכמתו וזהו אין חקר לתבונתו, ולבאר הפנה השנית שהיא ההשגחה אמר נותן ליעף כח רוצה לומר הלא תראה שהוא נותן בכל יום ויום ליעף כח ולאין אונים שהוא יותר מהעיף לא לבד יתן כח מה אבל גם עצמה ירבה והיא החזוק העצום ירבה לו, ועוד אתה תמצא בעולם שייעפו נערים וייגעו ובחורים כשול יכשלו עם היות היגיעה בלתי נמצאת בהם לחוזק חומם ושמירת לחותם הטבעי, ותראה עם זה שאותם שהם קווי ה׳ יחלי׳ כח יעלו אבר כנשרים עד שירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו, וזה ראיה גמורה על השגחתו כיון שאותם המקוים אליו ומיחלים לחסדו יעשה עמהם להפליא בתתו להם כח חוץ מהמנהג הטבעי, ובהפך לרשעים שבנערותם ובחרותם שהאומץ להם דבר טבעי ייעפו וייגעו, וכבר דרשו זה חז״ל על ישראל ופרעה על הים להורות שלא אמר הנביא כל זה כמיעד מה שיהיה כ״א כמגיד מדותיו של הקב״ה ופעולותיו להיותם טענה מבוארת על השגח׳, ואמנם למה המשיל קווי ה׳ כנשרים כתב רב סעדיה גאון כי הנשר לעשר שנים יעלה מעלה מעלה עד פני רקיע שמים ויקרב לחום יסוד האש ועם השריפה יפיל עצמו לים וימרט ויתחדש אח״כ ויעלה אבר וישוב לימי עלומיו, וכפי הפשט המשילם כנשרים לפי שיעפו יותר משאר העופות ולא ייגעו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

וקוי – היו״ד בצירי והיא עי״ן הפועל ויו״ד הרבים נעלמת והוסרה היו״ד מהמכתב ונשארה במבטא בפגישת שני יודי״ן אבל וקוי ה׳ המה יירשו ארץ תילים ל״ז בהנעת וא״ו עי״ן הפועל כן דעת רד״ק במכלול משקל פועלים ובשרשים ובתהלים וכן מצאתי בספרים מדוייקים ועיין עוד מ״ש בתהלים.
יחליפו – ענין התחדשות ותמורה.
אבר – כנף כמו אבר כיונה (תהלים נ״ה:ז׳).
ירוצו – ענין מהירות ההליכה.
וקוי ה׳ – אבל המקווים לה׳ יחליפו כח חדש בכל עת.
יעלו אבר – יגדלו כנף כנשרים למהר לעוף אל ארצם והוא ענין מליצה.
ירוצו – בשובם לארצם ירוצו ולא ייגעו וילכו בדרך ולא ייעפו.
יחליפו כח – כחם יהיה חדש תמיד, כאלו אחר שבלה החליפוהוא באחר.
יעלו אבר כנשרים – לא ייעפו בהליכתם, כי יעופו, וגם בעופם לא ייעפו, אבל תהיה אברתם חזקה כאברת נשרים. ויש מפרשים יעלו אבר על חדוש הנוצה, אבל אין אבר נוצה, אלא עצם הגף, ועוד למה הזכיר כנשרים, כי חדוש הנוצה מדי שנה בשנה איננו ענין מיוחד לנשרים לבדם.
א. {כן בכ״י שוקן. בדפוס ראשון: ״החליפוה״.}
ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו – הרץ מתיגע לא כן ההולך, אבל העיפות שהיא פסיקת הכח מעצמו, תשיג גם את ההולך אם יתמיד בהליכתו ולא יחזק את גופו במאכל ומשתה, עז״א לא ייגעו מן המרוצה וגם אם ילכו אחרי מרוצתם בתמידות, מבלי לנוח אחרי המרוצה שאז יקרה העיפות, הם לא ייעפו.
וקוי ה׳ יחליפו כח – עד שיעלו אבר לעוף פתאום אל במתי שמים כנשרים, ועיין באור המלות.
וְקוֹיֵ – אבל המקווים אל1 יְהוָה ולישועתו2 יַחֲלִיפוּ – יחדשו3 כֹחַ חדש בכל עת4, יַעֲלוּ – יגדלו5 אֵבֶר – כנף6 כַּנְּשָׁרִים7 למהר לעוף אל ארצם8, יָרוּצוּ בשובם לארצם9 וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ בדרך10 וְלֹא יִיעָפוּ – יתעייפו11:
1. מצודת דוד.
2. ר״א מבלגנצי. ר״י קרא ביאר כי הם ישראל שקיוו לגאולה בגלות בבל שבעים שנה.
3. רד״ק, מצודת ציון. ואבן עזרא מבאר קודם תום הכח הראשון יבוא להם כח אחר מה׳.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. רש״י, מצודת ציון.
7. ולמה המשיל קווי ה׳ כנשרים? כתב רב סעדיה גאון כי הנשר אחת לעשר שנים יעלה מעלה מעלה עד פני רקיע שמים ויתקרב לחום יסוד האש ועם השריפה יפיל עצמו לים וימרט ויתחדש אח״כ ויעלה אבר וישוב לימי עלומיו, ובשנת המאה יעלה כמנהגו ויפול בים וימות (רד״ק). וכפי הפשט המשילם כנשרים לפי שיעפו יותר משאר העופות ולא ייגעו (אברבנאל).
8. והוא ענין מליצה (מצודת דוד).
9. רד״ק, מצודת דוד.
10. רד״ק, מצודת דוד.
11. כי ישראל שקוו, ה׳ יחזיקם וישיבם אל ירושלים, והבבליים שהם גיבורים יחלשו (אבן עזרא). ובמדרש, ״וקוי ה׳ יחליפו כח״ תאני ר׳ נהוראי אומר, מניח אני כל אומניות שבעולם ואלמד את בני תורה! שכל האומניות שבעולם עומדות לו לאדם בשעת ילדותו ולעת זקנתו מת ומוטל ברעב, אבל תורה עומדת לו לאדם בימי ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה לעת זקנתו, בילדותו מהו אומר ״וקוי ה׳ יחליפו כח״, ובזקנותו מהו אומר (תהלים צב, טו) ״עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה״ (קידושין פב:, ילקוט שמעוני). ועוד במדרש, ״וקוי ה׳ יחליפו כח״ זה משה, בנוהג שבעולם משוי שהוא קשה לאחד נוח לשנים קשה לשנים נוח לארבעה, ואלו משה, מה שהיה קשה לששים רבוא היה נוח לו שנאמר (שמות כ, טו) ״דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת״, דבר אחר, זה יעקב בשעה שעבר את מעבר יבוק נזדווג לו מלאך שהוא שלישו של עולם שנאמר (דניאל י, ו) ״וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ״, ולא יכול לו ונטלו ורפסו תחתיו שנאמר (בראשית לב, כה) ״וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ״, תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב״ה להחיות שוב אינם חוזרים לעפרם שנאמר (לעיל ד, ג) ״וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַ͏ִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ״, מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים, ואם תאמר אותם אלף שנים שהקב״ה עתיד לחדש את עולמו שנאמר (לעיל ב, יא) ״וְנִשְׂגַּב יְהוָה לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא״ צדיקים מה הם עושים? הקב״ה עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים, והוא שנאמר (תהלים מו, ג) ״עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים״, ושמא תאמר יש להם צער? תלמוד לומר ״וקוי ה׳ יחליפו כח״ (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ישעיהו מ – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, עולם המקרא ישעיהו מ, תרגום יונתן ישעיהו מ, ילקוט שמעוני ישעיהו מ, רס"ג תפסיר ערבית ישעיהו מ, רס"ג פירוש ישעיהו מ, רס"ג פירוש ערבית ישעיהו מ, ר׳ משה אבן ג'יקטילה ישעיהו מ, ר׳ יהודה אבן בלעם ישעיהו מ – מהדורת פרופ' משה גושן-גוטשטיין, סייע בידו פרופ' מערבי פרץ, באדיבות הוצאת אוניברסיטת בר-אילן (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב., רש"י ישעיהו מ, הגהות ר"י קרא על פירוש רש"י ישעיהו מ, ר"י קרא ישעיהו מ, רשב"ם המשוחזר ישעיהו מ, אבן עזרא ישעיהו מ, ר"א מבלגנצי ישעיהו מ, רד"ק ישעיהו מ, ר"י אבן כספי ישעיהו מ, אברבנאל ישעיהו מ, ר"ע ספורנו ישעיהו מ – מהדורת הרב משה קרביץ, ספר ישעיה עם פירוש ספורנו (בית שמש, תשע"ז), ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), מנחת שי ישעיהו מ, מצודת ציון ישעיהו מ, מצודת דוד ישעיהו מ, שד"ל ישעיהו מ, מלבי"ם ביאור המילות ישעיהו מ, מלבי"ם ביאור הענין ישעיהו מ, מקראות שלובות ישעיהו מ – מקראות שלובות על נביאים וכתובים, באדיבות המהדיר הרב אליהו חדד

Yeshayahu 40, Olam HaMikra Yeshayahu 40, Targum Yonatan Yeshayahu 40, Yalkut Shimoni Yeshayahu 40, R. Saadia Gaon Tafsir Arabic Yeshayahu 40, R. Saadia Gaon Commentary Yeshayahu 40, R. Saadia Gaon Commentary Arabic Yeshayahu 40, R. Moshe ibn Chiquitilla Yeshayahu 40, R. Yehuda ibn Balaam Yeshayahu 40, Rashi Yeshayahu 40 – The Judaica Press complete Tanach with Rashi, translated by Rabbi A.J. Rosenberg (CC BY 3.0), R. Yosef Kara Glosses on Rashi Yeshayahu 40, R. Yosef Kara Yeshayahu 40, Rashbam Reconstructed Yeshayahu 40, Ibn Ezra Yeshayahu 40, R. Eliezer of Beaugency Yeshayahu 40 – Translated and annotated by Professor Robert Harris for the TEAMS Commentary Series, with the gracious permission of Medieval Institute Publications at Western Michigan University (all rights reserved), Radak Yeshayahu 40, R. Yosef ibn Kaspi Yeshayahu 40, Abarbanel Yeshayahu 40, Sforno Yeshayahu 40, Minchat Shai Yeshayahu 40, Metzudat Zion Yeshayahu 40, Metzudat David Yeshayahu 40, Shadal Yeshayahu 40, Malbim Beur HaMilot Yeshayahu 40, Malbim Beur HaInyan Yeshayahu 40, Mikraot Sheluvot Yeshayahu 40

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×