×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיַּ֥עַן אִיּ֗וֹב וַיֹּאמַֽר׃
Then Iyyov answered and said:
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהר״ע ספורנומלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וַאֲתִיב אִיוֹב וַאֲמַר.
פאג׳אב איוב וקאל.
(הקדמה)
העיקר במה שנאמר בפרשה זו שהוא תשובת בלדד הוא אמרו מה עזרת, מה יעצת, את מי הגדת. ואחר כך טען איוב כאן כי ה׳ מכה את הגבורים בפתע פתאום כפי שירצה. ושתק צפר מלענות. ואבאר אחרי זה מה ענהו אליהוא על דבר זה. וכאשר ראה איוב ששתק צפר חזק את שטתו במאמר שני, ואמר.
אלגרץ׳ ממא פי הד׳ה אלקצה ליכון ג׳ואב בלדד הו קולה מה עזרת, מה יעצת, את מי הגדת. ת׳ם אדעי איוב ההנא אן אללה יצ׳רב אלג׳באברה גפלה בגתה כמא שא. פאמסך צפר ען אלג׳ואב. וסאבין בעד הד׳א מא אג׳אבה אליהוא ען הד׳א אלקול. פלמא ראא איוב אן צפר קד אמסך אכד מד׳הבה במקאלה ת׳אניה, אד׳ קאל.
(מענה איוב).
(א-ב) איוב. מה עזרת ללא כח הושעת זרוע ללא עוז.
ויען איוב ויאמר – לעג על מענהו ואמר:
ויען איוב – לעג על תשובותיו. ואמר :
ויען איוב – זה דקדוק מלות המענה.
(הקדמה)
פירוש המענה
ויען איוב ויאמר:
ביאור מלות המענה
ויען איוב ויאמר.
ביאור דברי המענה, ענה איוב ואמר מה עזרת לדעתך בהשגחה לפי מחשבותיך באלו המאמרים אשר אמרת הנה אין להם כח לעזור לדעתך ולהתנצל מהספקות אשר ספקתי על דבריך ומה יעצת עם לבבך להשיב על הספיקות אשר ספקתי לך מאין חכמה ואיפה נימוס השם בנמצאות וסדורו אשר הודעת לרוב ר״ל שמה שהגיד ממנו הוא מעט מזער, את מי הגדת אלו הדברים ומה למדת אותנו בזה הלא אני יודע יותר ויותר מנימוס פעולות השם וגבורותיו ונפלאותיו, הלא המחצבים יברא השם יתברך מתחת המים ותחת הדברים השוכנים בארץ וזה בתכלית הפלא ר״ל שיגיע שם בבטן הארץ בזה האופן מהעומק פעל הגרמים השמימיים השופע מהשם יתברך, הנה המטה במוחלט והוא מרכז הארץ הוא לפני השם כאילו הוא ערום ואין לו כסות עם כסותו אותו הארץ עד שכבר יגיע פועל השם שם עם עומקו, הנה השם מטה הצפון אשר שם היישוב על תוהו כי הוא נשען על מרכז הארץ אשר אינו כי אם נקודה ותולה הארץ על בלמה ר״ל שהיא נשענת ונסמכת על הנקודה שהיא מרכזה לא בדבר חוץ ממנה כמו שהתבאר בטבעיות וזה בתכלית הפלא, הנה הוא צורר מים בענניו ולא נבקע ענן תחתם כאשר יוליכום הרוחות עד הגיעם אל המקום אשר ירד שם המטר, הנה השם יתברך סבה שיאחז האויר אשר על פני השמים ויתעבה מצד הקרירות ואז פירש עליו עננו כי בזה האופן יהיו הויות הענן וספר זה לפי שנעלם מהמון האנשים, גזר חק על פני מים שלא יעבור גבולו בדרך שיראה זה החלק הנגלה מן הארץ בצד הצפוני תמיד ויתהוו בו אלו ההויות עד המקום שיכלה בו היות האור עם החשך בכל יום ר״ל שיהיה קצת כל יום מימי השנה אור וקצתו חשך וזה דבר ימשך עד מרחב ס״ו מעלות וכ״ה דקים ועד שם נמשך הישוב לפי מה שספרו הקודמים ואולם שם יהיה יום אחד בשנה אין בו לילה ויום אחד כנגדו אין בו יום ומשם ואילך יתוסף זה השיעור מעט מעט עד שיגיע אל מה שתחת הקוטב הצפוני ויהיה שם ששה חדשים בשנה אין בהם לילה והם ימות החמה וששה חדשים בשנה אין בהם יום והם ימות הגשמים, עמודי שמים ינועו ויזדעזעו והם חלקי הארץ אשר ירעשו מגערת השם בבא הרעש אשר סבתו הרוח ההווה תחת הארץ בסבת האיד העשני הנעצר שם וקראם עמודי שמים להיות השמים נסמך על הארץ כמו שהתבאר בספר השמע, בכח השם וגבורותיו נח הים ולא ירוץ על הארץ כדי שלא יטבעו ההווים שם ובתבונת השם הכה מה שיגבה מן הים על הארץ ויפסידהו, וזה כי להיות שאר המימות מתערבים במי הים והולכות בים היה ראוי שיגביהו מי הים על החלק הנראה מהארץ ויטבע אלא שהשם סבב בתבונתו שיכלה השמש ושאר הכוכבים בחומ׳ מימי הים בשיעור מה שיבא אליו מהנהרות עד שלא יתוסף בזה הים כלל, ברצון השם וחכמתו היו השמים בזה האופן מן היופי והשלימות אשר הם בו בבריאתם עד שאי אפשר להיותם באופן אחר יותר שלם להגיע לזה המציאות השפל מה שיצטרך אליו הגעתו מהם, בראה ידו ויצרה העגול החלבי אשר בגלגל הכוכבים הקיימים אשר בו מן הפלא וההעלם מה שכבר התבאר בספר האותות והנה אנחנו אמרנו בכל זה קצת מאמר בחמישי מספר מלחמות י״י, הנה אלו הדברים אשר ספרתי הם קצת דרכי השם ומה מעט הדבר שנשמע בו בזה הספור, ואולם תוקף גבורותיו ונפלאותיו לא ימצא מי שיבין אותם. והכלל העולה מהדברים הוא מבואר ולא רצה איוב להשיב על דברי בלדד יותר מזה השיעור לפי מה שזכרנו במענה הקודם ובכלל אם היה משיב אותו עליהם לא יהיה כי אם כפל דברים לפי שכבר השיב על זאת הטענה במה שקדם וסתר אותה מהחוש.
(הקדמה)
[איוב ט]
פתיחה למענה השבעה עשר מענה איוב
מענהו זה האחרון ענה בשלושה מאמרים מופסקים זה מזה.
במאמר הראשון (סימן כ״ו) השיב לסתור שיטת בלדד האחרונה.
תחילה הראה לו, שבשיטתו זו הלא חיזק וביצר שיטת איוב ודעתו, שהמערכה מושלת בעולם, ושעל פיה יוקצב מזל האדם אם לחסד אם לשבט, להצלחה ועונג או לעוני ונגע, שהגם שנפרד משיטת איוב במה שאמר שבכל זאת ישגיח ה׳ על הפרטים, ושאין הכוכבים שולטים להכריח מעשה האדם הבחיריים, ושעל כן יש גמול ועונש לטובים ולרעים, הלא בכל זאת הודה לו שהנהגת ההשגחה לא תשנה הנהגת המערכה, ושיצוייר שיגיע לצדיקים כמעשה הרשעים וכן בהפך, כי לא ישנה ה׳ את המערכה בשביל מעשה הצדיק, ואם כן נשארה השאלה על רעת הצדיקים והצלחת הרשעים בכל תקפה, כי מה שיאמר בלדד שיקבלו שכרם וענשם אחר המוות, זה לא יקובל בעיני איוב אשר כבר שנה ושילש, שאין איתו מופת על החיים שאחר המוות הנעלם מעיני כל בשר (פסוקים ב ד).
ועל גוף שיטת בלדד, שאי אפשר לה׳ לענוש להרשע בעולם הזה נגד סדרי הטבע והמערכה, הראה לו שלפי שיטתו, שאין הכוכבים מושלים בכל דברי העולם, רק על מה שיחוייב מצד תנועותיהם בדברים שיש לאיכיות מבוא בהם לא זולת, וכדעת הפילוסוף שהביא העיקרים שהבאתי בפתיחה למענה איוב הראשונה, אם כן, עוד נשארו עונשים שיוכל ה׳ לענוש את הרשעים, על-ידי דברים שאין תלויים בתנועת הכוכבים.
ותפס משל אחד מטבע האויר והמים, שהחוקים שעל ידם נקוו המים מעל היבשה נתהוו ברצון ה׳, ואינם תלויים בטבע המים עצמם, שתחילה היה טבעם שיכסו את כדור הארץ סביב, כמו שהיה בתחילת הבריאה, ואם כן, מה שנקוו המים בימים הוא נגד טבעם, ואינו תלוי מן המערכה וטבע העולם, ויוכל ה׳ להפיץ את הרשעים במים כמו בדור המבול, וכדומה, שיענישם על-ידי יסודות התחתונים, בעניינים שאין להמערכה מבוא בהם לדעת הפילוסוף, ומזה מבואר כדעתו, שהמערכה תמשול גם על דברים שאין לאיכיות מבוא בהם, וגם על מעשי בני אדם ובחירתם, כדעת החוזה בכוכבים, וכדעת איוב ושיטתו.
במאמר השני (סימנים כ״ז כ״ח), אחרי שראה שריעיו חדלו מלהתווכח ולא מצאו מענה, שב שנית להצטדק במה שלא הסכים לשיטתם לקבל דברים שאין ליבו מסכים עליהם, שזה מגדר החנופה שהיא שנואה בעיני ה׳, וטוב יותר שיאמר בפיו מה שחושב לאמת בלבבו, הגם שהם דברי כפירה והכחשה, משידבר דברי חנופה בפיו הפך מה שבליבו, הגם שירצה מזה להקים חורבת האמונה ושוממותיה יקומם (סימן כ״ז ב-יא).
ועל פי זה יתרעם על ריעיו, שדיברו דברים שיודעים בליבם שהאמת הוא בהיפך, ושמה שאמרו שעונש הרשע הוא שבניו מתים וקנייניו כלים אחרי מותו, זה הבל, כי מה חלקו בביתו אחריו שעל-כל-פנים הוא יבלה ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, והיה ראוי שישיגו הרעות אותו בעצמו (שם יב עד סוף הסימן).
על פי זה יתלונן (בסימן כח) למה העלים ה׳ את החכמה מעיני כל המעיינים, עד שלא ימצא האדם חכמת אלהים והנהגתו בעולמו להבין סודה ותעלומותיה, עד שיצטרכו המעיינים לאמר שחכמת ההנהגה וסדרה ויושרה יימצא אחרי המוות והתפשטות הנפש מן החומר, שהוא עניין הנעלם מבני אדם לובשי גולם וגויה, ותחת שהיה ראוי לפקוח את עיניהם ולהראות להם דרכיו ויושר חכמתו והנהגתו, העלים והסתיר מהם שורש דבר, ויאמר להם שיתנחמו ביראת ה׳ ובאמונת הלב ולא יחקרו אחרי מעשה ה׳, ושם להם הסכלות לחכמה וחסרון ידיעה לתבונה.
במאמר השלישי הוסיף וישא משלו בשלושה דיברות חוצבי להבות אש:
בדיבור אחד סיפר באורך כל הצלחתו וכבודו והדרו בימי קדם (סימן כ״ט).
בדיבור השני ערך כנגד זה רוע מעמדו ועניו ושפלותו ובזיונו ויסוריו עתה את זה לעומת זה (סימן ל׳).
בדיבור השלישי העביר את כל מעשיו תחת שבט הביקורת, ויוכח בראיות כי לא נמצא לו עוון אשר חטא בכל מיני המעשים והפעולות, וכי תמים היה בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, ושהוא נגוע מוכה אלהים ומעונה על לא חמס בכפו ולא עוולה בפיו.
ובזה תמו דברי איוב ודברי ריעיו, וישבתו מהתווכח עוד.
The Seventeenth Oration - Job's Reply to Bildad's Third Speech
This oration, Job's final address, comprises three separate discourses.
In the First Discourse (Chapter 26), Job opens with a rebuff of the philosophical thesis put forward by Bildad in his last speech.
He points out that by taking this approach, he [Bildad] is actually reinforcing Job's own thesis and opinion that it is the Cosmos that rules the world and that it is by its decree that each person's fortune is determined, whether for favor or reproach. for prosperity and joy, or poverty and plague. For though by his insistence that individuals are subject to God's Governance and that the stars do not predestine an individual's acts of volition, so there is reward for the good and punishment the wicked, Bildad had differed from Job's position, he nevertheless recognized that the administration of this Governance does not override the Governance of the Cosmos, and so it is conceivable that what befits a wicked person befalls a righteous one, or vice versa, for God will not alter the Cosmos because of the deeds of the righteous person.⁠1 Thus, the question of the suffering of the righteous and of the prosperity of the wicked remains in all its force. For Bildad's assurance that they will be rewarded or punished after death is totally rejected by Job, seeing, as he has already stated, over and over again, that he has no proof of a life after death; something which is hidden from the sight of all flesh (Job 28:21).
As regards Bildad's main thesis, namely, that God cannot punish the wicked in this world in violation of its natural order or that of the Cosmos, Job points out that according to Bildad's own school of thought,⁠2 the stars do not rule everything in the world, but only those things that are influenced by the stellar motions by virtue of having elemental qualities in common with them, as is the opinion of the Philosopher expressed in the passage from Sefer Ha-Ikarim quoted in The Introduction to Job's First Speech.⁠3 This being so, God could punish the wicked through those things that do not depend on the motions of the stars.
He illustrates this with a metaphor from the nature of air and water. The laws according to which the waters were first gathered together from over the dry land were invoked by God's will. They were not implicit in the original nature of the waters themselves.⁠4 For initially, it had been their nature to blanket the entire earth as they did at the beginning of Creation.⁠5 Thus, their confluence into seas is contrary to their nature and does not ensue from the Cosmos or from the nature of the world. Hence, God could scatter the wicked by means of water, as happened at the time of the Flood. Let Him now, likewise, punish them by means of the nether elements,⁠6 through forces that, in the opinion of the Philosopher, are untouched by the Cosmos. [But since this does not happen] it is clear, as is his [Job's] opinion, that the Cosmos also rules over those things whose elemental qualities have nothing in common with it, including the actions of human beings and their choices, as is the opinion of the astrologers and as is Job's opinion and philosophical method.⁠7
In the Second Discourse (Chapters 27 and 28), seeing that his companions have given up arguing, they having found no solution, Job returns to justifying the position he had previously taken in disagreeing with their theses and in refusing to accept propositions with which his mind cannot agree. To do otherwise would be hypocritical, and hypocrisy is hateful in the eyes of God. Better that he voice what he really thinks is the truth, even though it involves heretical and contrary notions, than he should flatter, spouting the opposite of what he really thinks, even though it might repair the remnants of faith and restore its desolation (Isaiah 61:4). (Ch.27:2-11)
Accordingly, he berates his companions for making statements that they knew in their hearts to be the opposite of the truth. To suggest that a wicked person's punishment is that his children will perish and his possessions waste away after his death is nonsense. For what does a person like that care about what happens to his home afterwards, just so long as he spends his days well and his years pleasantly (Job 36:11)? The calamities should befall him, the person himself (Ch.27:12-23).
And so he goes on to bewail why God has concealed wisdom from the eyes of all the sighted, as a result of which people do not detect Divine Wisdom8 and Governance in His world, wherewith to understand its mystery and enigmas. To such a degree, that these otherwise percipient beings are forced to assert that the Wisdom of Governance, its order and regulation, becomes apparent only after death, when the soul disengages from matter, which is a circumstance shrouded from those clothed in mortal bodies. Instead of opening their eyes and showing them His ways and the morality of His Wisdom and Governance, as would be the proper thing to do, He has hidden and secluded the root of the matter (Job 19:28); telling them to be comforted with fear of God and faithfulness of the heart (2 Chronicles 19:10) and to desist from inquiring about God's deeds; presenting them with foolishness as wisdom and ignorance as understanding (Ch.28).
In the final part of the speech, he continues his discourse (Job 27:1, 29:1) with three formal declarations, bursting forth flames of fire (Psalms 29:7).
In the first of these, he details the success, honor and esteem that had been his in days gone by (Chapter 29).
In the second, he sets his present degradation and poverty against this; his humiliation, disgrace and suffering, comparing the one with the other (Chapter 30).
In the third, he passes all his deeds under the rod of scrutiny (Leviticus 27:32) and brings evidence to prove that no iniquity shall be found in him; no sin (Hosea 12:9), in any of his deeds or acts. For he was blameless in all his ways (Ezekiel 28:15) and righteous in all his deeds (Psalms 145:17), and he is now stricken, smitten of God, and afflicted (Isaiah 53:4), though he is totally innocent (Job 16:17) and has said nothing wrong.
And with this, the utterances of Job and of his companions come to an end and their debate is over.
1. On this view, prayer has no instrumental purpose, for Nature will always decide.
2. The Peripatetic (Aristotelian) school with whom Malbim identifies Bildad.
3. The relevant part of the quotation is:
As for any other signification the stars may have in relation to other things which have no connection with their elemental qualities, as for example in the determination of poverty or wealth, or whether a given person will marry one wife or more than one, or whether he will be virtuous or vicious - this school denies any such power. It is false, they say, and extremely unlikely that the stars should give indications of things which have nothing to do with them, like poverty, wealth love, hate, etc.
4. 'According to the nature of the elements the earth should be covered with the element water...' (Sefer Ha-Ikarrim, Book 4. Chapter 8). Albo is referring to the Aristotelian idea that earth has its natural place at the center of the universe and water, being the next heaviest element, has its natural place immediately above (I. Husik, 1930).
5. In his commentary on Genesis 1 Malbim adopts the view of Nahmanides that creation (ex nihilo) took place only at the first moment: 'In the beginning, God created Heaven and Earth.' Malbim identifies this 'first creation' with the act of creation described by the Kabbalists as involving the 'contraction' (צמצום) of the Divinity.
According to Malbim, the Heaven (שמים) of this 'first creation' is the Cosmos to whose governance Job attributes his misfortunes. No further changes were to be made to this Cosmos by God after its creation; God granted it an autonomy and its governance is therefore independent of Him. During the next six days, only the primeval Earth was affected by God's fiats. Everything it was to comprise had been created at that seminal moment, whether actually or potentially, but was not positioned or expressed until the six days of the creation of the sublunar world. This process required that God make changes in the Earth of the 'first creation'; the Earth was not given autonomy but was subject to God's will, and still is.
For example, Malbim explains the firmament (רקיע) that separates between the waters on the earth and those in the atmosphere, as being associated with the new property of evaporation - the law of the force of expansion - with which, on the second day, God endowed the primeval waters that had enveloped the earth after 'first creation'. Similarly, waters were used by God to punish Noah's wicked contemporaries, proving that God can, when He wants, use the earthly elements to exercise His Governance.
We might add that though this might have been the case before the Flood, afterwards God promised: 'While the earth lasts, seedtime and harvest, cold and heat, summer and winter, day and night, shall never cease (Genesis 8:22).' This covenant restricts the agencies available for His Governance of the sublunar world. No mention of this is made in Job. But as we have noted elsewhere Job stands alone amongst the books of the Tnach, as though its protagonists and narrator had no knowledge of the other books or of their contents.
6. Elements such as Flood and Tempest, that are subject to special natural laws and not to the rule of the Cosmos.
7. In his commentary to Psalms 36, Malbim explains God's Governance as being exercised under two headings. The first is the Natural Governance ordered by the fixed unchanging laws of Nature, such as the cycles of day and night, summer and winter etc.; this Governance, which is designated 'faithfulness' - אמונה in Scripture, is set in Heaven - בשמים - and operates according to fixed laws laid down from its inception. The second is a non-uniform miraculous Governance by which God overrides Nature when required, such as at the crossing of the Red Sea; this Governance is designated 'mercy' - חסד, and is set in the Vault of Heaven - בשחקים.
This gives rise to the mistaken view that man's actions, good or evil, do not directly affect the physical world. That only God Himself can affect the workings of Nature; that only through His intervention is mankind rewarded or punished in this world, Nature itself being indifferent to a person's observance of God's ordinances. On this view, reward and punishment are miracles and when God chooses not to intervene, the wicked may prosper and the good suffer, whichever way Nature prescribes at the time.
However, continues Malbim, the Torah teaches otherwise. There is a resonance between the deeds of man and Nature; good deeds bring good things and evil deeds bring bad ones: 'If you follow My statutes... I will give you rain at the right time...' (Leviticus 26:2ff). The Creator, in his infinite wisdom, linked the microcosm of man with the macrocosm of Nature, such that the laws of the latter follow on from the volitional acts of the former; Nature's strings resonating to the music made by man. [Malbim acknowledges taking this imagery from Akedat Yitzchak by Isaac Arama].
But there is a difference between the two types of requital. Conspicuous miracles, such as the splitting of the Red Sea, are brought about by God's direct intervention: this is designated 'charity' - צדקה. However, the hidden miracles such as rainfall at the right time occur through Nature, as an inherent reaction to man's conduct: this is designated 'law' - משפט. Individual Providence is hidden because were we to receive immediate tangible returns for our deeds we would be no more than trained animals responding to the whip or to lumps of sugar; free-will would be meaningless; man would be just another animal.
That the exercise of our intellect can make us act against the dictates of our natural animal instincts demonstrates how man's deeds can affect the physical world. For all the natural laws scattered throughout Creation are contained in man's body; he has within him the entire macrocosm of Nature. Thus, when his human thinking soul determines the laws of the microcosm and places it under its rule, it also subdues the macrocosm, for the two are but a single concern.
8. 1 Kings 3:28. This is the term used to describe Solomon's wisdom.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהר״ע ספורנומלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ב) מֶה⁠־עָזַ֥רְתָּ לְלֹא⁠־כֹ֑חַ ה֝וֹשַׁ֗עְתָּ זְר֣וֹעַ לֹא⁠־עֹֽז׃
How you have helped those who are without power! How you have saved the arm that has no strength!
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןר״י אבן כספיר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
מָה סִיַעְתָּא מִדְלֵית חֵילָא פְּרַקְתָּא בְאֶדְרַע דְלָא עֲשִׂין.
לעמרי מא אענת מן לא קווה לה, ולא אגת׳ת ד׳ראעא לא עז להא.
מה, באמת שלא עזרת למי שאיו לו כח, ולא הושעת זרוע שאין לה עוז.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מה עזרת ללא כח – בכל דבריך אלה אשר סיפרת שבחו של הקב״ה, מה הנאה ומה עזרה יש בהן, ומה עזרת ומה הושעת ומה יעצת בדבריך.
ללא כח – למי שאין בו כח.
זרוע ללאא עוז – למי שיש לו זרוע בלא עוז.
א. כן בכ״י לוצקי 778, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: לא.
איובמה עזרת ללא כח – התעזורא מי שאין לו כח.
א. כן בכ״י אוקספורד 567, לונדון 24896. בכ״י פרמא 2395: ״התעזר״.
(ב-ד) מה עזרת ללא כח, ונשמת מי יצאה ממך – מי החיית בדבריך.
(ב-ג) מה עזרת ללא כח – וחכמה לרוב הודעת.
מֶה – ומַה דרך אחד לשניהם.
מה עזרת – בדבריך למי שאין לו כח והטעם לחבריך החלשים בדבריהם הושעת זרועם שאין לה עוז.
מה עזרת ללא כח – יאמר כי דבריו לא לעזר ולא להועיל1 לאיוב, ולא לשאר בני אדם הבאים לחקור את הענין הזה, ואין להם כח לבוא בסודו, כי האומר כי משפט האדם מקרה הוא, היה לו מרוב גדולת האל, יאמר כן בעבור כי האדם פחות אצלו מהשית אליו לבו.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו ל׳:ה׳.
ויען איוב. מה עזרת ללא כח וכו׳ – כן ענהו איוב גם הוא דרך בוז.
מֶה עָזַרְתָּ לְלֹא כֹחַ. כשאמרת שיש לאדם ממשלה על יצרו, ׳מה עזרת׳ להתיר ספק מי שהוסר ׳כח׳ בחירתו והוכרח בלי ספק להיכנס בים1, כי אם היה בבחירתו, לא היה נכנס שם: הוֹשַׁעְתָּ זְרוֹעַ לֹא עֹז. ואיך ׳הושעת׳ והיית מליץ בשביל כבוד האל ית׳ הסובל קלקול עולמו על ידי רשעים, ו׳לא׳ יתקומם נגדם ׳זרוע׳ האל ב׳עוז׳ מלכותו:
1. המצרים שה׳ הכביד את ליבם לרדוף אחרי בני ישראל בתוך הים.
מה עזרת – מהו העזר אשר נתת בדבריך למי שאין בו כח מעצמו להבין אמיתת ההשגחה.
הושעת – מלת מה משמשת בשנים כאומר מה הושעת למי שאין בו עוז בזרועו להבין מאליו וכפל הדבר במ״ש.
עזרת, הושעת – העוזר עוזר במקצת, והמושיע יעשה את הכל.
ולא כח – חסר הכח הפנימי וצריך עוזר.
וזרוע לא עז – מציין שחסר גם הזרוע שבו יפעול, ואין די בעזר וצריך מושיע, ומוסיף ששטה שלי שלא לבד שלא היה לה כח פנימי כי גם לא היה לה עז, הושעת אותה.
מה עזרת ללא כח – א״ל הלא בדבריך עתה עזרת עזר גדול ללא כח, דהיינו לשטתי שאני אמרתי שהכל תלוי במערכת הכוכבים ושמאתם תצא רוע ההנהגה אשר תם ורשע הוא מכלה, וכולכם לחמתם נגד שטה זו עד שנשארה בלא כח לפני רודף, ועתה עזרת את הלא כח, ונתת לשטתי כח ועצמה, שגם אתה אומר לפי שטתך שהכל תלוי במערכת הכוכבים ובמזל התולדה, שהצדיק שהשיגוהו רעות נולד במערכה רעה, והרשע המצליח נולד בשעה מצלחת, וגם הושעת זרוע לא עז, שעזרת את השטה הזאת בין בכח פנימי בין בזרוע וגבורה פעליות:
Bildad had argued that though God rules both man and the world, He is prevented from punishing the wicked by the requirement that the constancy of universal Nature be maintained. Job retorts that this argument in fact reinforces his own thesis, namely, that in practice Nature and destiny determine everything
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןר״י אבן כספיר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ג) מַה⁠־יָּ֭עַצְתָּ לְלֹ֣א חׇכְמָ֑ה וְ֝תֻשִׁיָּ֗ה לָרֹ֥ב הוֹדָֽעְתָּ׃
How you have counseled those that have no wisdom, and plentifully declared sound knowledge!
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
מַה מַלֵכְתָּא מִדְלֵית חוּכְמְתָא וְדָמֵי לָךְ דְחוּכְמְתָא לְסוּגְעָא אוֹדַעִתָּא.
מא משורתך למן ליס לה חכמה, ולכת׳יר אלמערפה אלפלספה.
מה, איו עצתך למי שאין לו חכמה ולרב הדעת הפילוסופיא. וכאלו כתוב והתושיה שהוא הפילוסופיא אינה אלא למי שלמד הרבה מדע. כלומר לא לימדת לאדם הפשוט מאומה ולא הסברת את הענין העומד לדיון שהוא צדיק ורע לו רשע וטוב לו, והנחת את הדבר לחכמים הפילוסופים. וכאן היא המקום היחידי לפי נוסח זה שמתרגם רבנו תושיה פילוסופיא, ובכל מקום מתרגם ״פקה״ ולפי כ״י פ, שהוא נוס׳ מה״ק ״לא יעצת למי שאין לו חכמה ולא למדתו תושיה״.
מה יעצת ללא חכמה ותושייה לרוב הודעת – מלעיג עליו על שקיצר מעניהו ואמר לו: הרבה תושייה הודעת לבני אדם במענה פיך.
ללא חכמה – למי שאין בו חכמה, לומר איזה חלש עזרתה והושעתה, ואיזה פתי החכמתה.
ותושיה לרוב הודעתה – ותושיה ועצה לאיזה רוב בני אדם הודעתה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

מה יעצת – לחבריך שאין להם חכמה.
ותושיה לרוב הודעת – כמתלוצץ על בלדד.
ותושיה – הנימוס והסידור האלהי הנמצא בנמצאות.
מַה יָּעַצְתָּ לְלֹא חָכְמָה. שאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, כמו שאמרו רבותינו ז״ל (סוטה ג ע״א), ואז לא תהיה כלל מהנהגת העצם השכלי: וְתוּשִׁיָּה לָרֹב הוֹדָעְתָּ. באופן שההתבונן בה1 יבטל את יצר הרע, כאמרם ז״ל (סוכה נב ע״ב) ׳פגע בך מנוול זה - משכהו לבית המדרש׳:
1. בתורה הנקראת ׳תושיה׳.
ותשיה – במקצת ספרים חסר וא״ו אחר תי״ו וכן דינו מכח מסורת משלי ח׳ וישעיה סוף סימן כ״ח.
ותושיה – כן יקרא החכמה כי ישנה לעולם ולא תשוב לאין כיתר הדברים.
מה יעצת – מהו העצה שנתת למי שאין בו חכמה לדעת משכלו.
ותושיה – וכי הודעת חכמת אלהות בשעור מרובה וכפל הדבר רבות פעמים כדרך המהתל ומלעיג.
יעצת, ותושיה – כבר התבאר שהתושיה היא אחרי העצה, שהוא הוצאת העצה אל היש.
(ג-ד) מה יעצת ללא חכמה – השטה שלי שהיתה אצליכם שטה סכלה חסרה חכמה, הלא אתה יעצת לה עצה, במה שקשרת ההשגחה עם המערכה, ואמרת שהגם שהכל לפי המערכה והמזל בכל זה ה׳ משגיח על מעשי בני אדם, ובזה תושיה לרוב הודעת, הודעת את הדבר הזה באופן שרוב בני אדם יקבלו אותו, אחר שאמרת שעם כ״ז ה׳ משגיח, אבל בעקר הדבר הלא חזקת את שטתי שהכל תלוי במערכה ושה׳ לא ישנה את המערכה מפני מעשי בני אדם, והצדיק שמזלו רע יעונה ביסורין והרשע שמזלו טוב מצליח, שכ״ז מסכים עם שטתי, ועז״א את מי הגדת מלין הלא אתה מדבר עמי ונשמת מי יצאה ממך הלא נשמת שטתך לקוחה ממני שהמערכה שוטלת בעולם וא״כ נשארה השאלה שלי בתקפה שהלא א״כ יש עול בהנהגה ורוע הסדר, ומפני מה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, ומה שאתה אומר שעקר הגמול והעונש הוא אחר המות אני אומר, וכי.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ד) אֶת⁠־מִ֭י הִגַּ֣דְתָּ מִלִּ֑ין וְנִשְׁמַת⁠־מִ֝֗יא יָצְאָ֥ה מִמֶּֽךָּ׃
To whom have you uttered words? And whose spirit has come forth from you?
א. וְנִשְׁמַת⁠־מִ֝֗י א=וְנִשְׁמַת⁠־מִ֝י (השמטת נקודת הרביע)
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
יַת מַן הֲוֵיתָא מִלַיָא וְנִשְׁמְתָא דְמַן נַפְקַת מִנָךְ.
ולא אכ׳ברת אחד בכלאם, ולא חכמהֵ אחדא כ׳רג׳ת מן ענדך.
את מי, ולא הודעת לאף אחד דבר, ולא חכמת שום אדם יצאה מעמך. ופירש נשמה חכמה, וכתב בספרו הנבחר באמו״ד מאמר ו פ״ג מהדורתי עמ׳ רא: ורמזה בשם נשמה לכו שיש אז חכמה כאמרו ונשמת שדי תבינם (לקמן לב ח, וראה תרגומו שם) ונשמת מי יצאה ממך.
ונשמת מי יצאה ממך – מי שם בך הרוח הזה שיצא מפיך מי לא ידע זאת.
Iyyov's Reply
and whose breath emerged from you? Who put into you this breath that emerged from your mouth? Who does not know this?
את מי הגדת מילין – כלומר: את מי תמצא שאין עמו מילין כמו אלה שהודעת.
ונשמת מי יצאה ממך – פתרונו: מי הוא שיוכל להאריך נשימתו ולהרבות דברים כמו שהרבית.
נשמת מי יצאה ממךא – כוס גרנדא אלנידא אשט איישודא טי בלעז,⁠ב וכל זה להלעיג עליו, וכאילו משיבו בנשימה אחת אדם יכול לדבר כל מענה פיך.
א. כן בכ״י פריס 162, אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20. בכ״י פירנצה II.24, דפוס ברסלאו הושמט ע״י הדומות: ״פתרונו מי הוא... יצאה ממך״.
ב. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162, ס״פ I.20 הלעז חסר.
את מי הגדת מלין – ומי לא ידע בכל אלה שהן בידו של הקב״ה.
ונשמת מי – ודברת של איזה חכם.
יצאה ממך – להגיד אלה הדברים שסיפרתה.
ונשמת מי – והענין: ממי קיבלת באלה הדברים שדברת.⁠א
א. כן בכ״י אוקספורד 567, לונדון 24896. בכ״י פרמא 2395 חסר: ״שדברת״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

למי נתת נשמה או מי המתהא בדברים.⁠ב
ונשמת מי יצאה ממך – מי החיית.
א. כן בכ״י אוקספורד . בכ״י פרמא 2958: ״המיתה״.
ב. כן בכ״י פרמא 2958. שולי כ״י אוקספורד 625 נחתכו כאן וחסר חלק מן המלה.
את מי – הטעם אתה הגדת דבריך למי שיבינם.
ונשמת מי – פי׳ הנשמה שיצאה ממך ממי היה וטעם הנשמה רמז לחכמה והענין מפי קבלת והפך זה ויצא לבם והענין אבדה חכמתם והנה היציאה לטוב ולרע.
את מי הגדת מלין – שלא ידעם, כי הכל יודעים שהאלהים נשגב ונעלה מאין חקר לגדולתו.
ונשמת מי יצאה ממך – איזה מבני אדם שנשמתו ורוחו משתוממים על הדבר הזה, השבות להם נשמתם והחייתם בדבריך, כי הודעתם הדרך אשר ילכו בה ויאמינו וישכילו, המשתומם על דבר נהיתה עליו רוחו ונשמתו, כענין ונשמה לא נשארה בי (דניאל י׳:י״ז) וכאשר יבשרהו אדם בשורה טובה החיית אותו, כענין ותחי רוח יעקב (בראשית מ״ה:כ״ז), להחיות רוח שפלים (ישעיהו נ״ז:ט״ו).
ונשמת מי יצאה ממך – ונפש מי יצאה ממך והרצון מה למדת בני האדם במאמריך כי מי שילמד חבירו דבר דומה כאלו עושה נפשו בדבר המגיע לנפש בלמוד ההוא כי הנפש תשלם ותעשה בלמוד המושכלות ותהיה היא והמושכלות אשר תשיגם דבר אחד ולזה אמר ואת הנפש אשר עשו בחרן והם האנשים אשר משכום אברהם ושרה לעבודת השם ולהשגת האמת.
אֶת מִי הִגַּדְתָּ מִלִּין. באמרך שלא תהיה שום פעולה משום נמצא בלתי הנהגת שכל נבדל1, הנה ׳הגדת׳ זה למי שהוא זקן וחכם ממך: וְנִשְׁמַת מִי יָצְאָה מִמֶּךָּ. בקבלת מי תודיע דבר חדש אצלי:
1. דברי בלדד בפרק הקודם.
את מי – אל מי.
ונשמת – מלשון נשימה ונשיבת רוח כמו מנשמת אלוה יאבדו (איוב ד׳:ט׳) וענינו הדבור הבאה בהפחת רוח וכאשר יאמר ויפיח לקץ (חבקוק ב׳:ג׳).
את מי – אל מי הגדת דברים כאלה כאומר וכי ימצא מי שאינו יודעם מעצמו עד שיצטרך לדבריך.
ונשמת מי – נשיבת הרוח של מי יצאה ממך ר״ל ממי שמעת הדברים האלה ובדרך לעג אמר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ה) הָרְפָאִ֥ים יְחוֹלָ֑לוּ מִתַּ֥חַת מַ֝֗יִם וְשֹׁכְנֵיהֶֽם׃
The spirits tremble beneath the waters and its inhabitants.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
אֶפְשַׁר דְגִבָּרַיָא דְמִתְמַזְמְזִין יִתְבַּרְיָן וְאִנוּן מִלְרַע לְמַיָא וּמַשְׁרִיָתֵהוֹן.
הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם – הגבורים שבדור המבול היה אחד מהם נותן רגלו על התהום וסותמה ונותן ידו על החלון וסותמה והיה בא ליכנס לתבה והיו רגליו מערכלות הה״ד הרפאים יחוללו.
והוד׳א אלשג׳עא יצרעון, מן ג׳זאיר אלבחר וסאיר אלעמארה.
הרפאים, והנה הגבורים ימותו מאיי הים ושאר הישוב. בכל מקום מתרגם רבנו רפאים ״שגעא״ גבורי כח אמיצים. ומלת יחוללו נעשים חללים, וכפי שכתב בפירושו. ופירוש מתחת מים, תחת שהיא במים, והכוונה מקום מושב שהוא במים והם איי הים. ושוכניהם, יתר מקום משכנות בני אנוש.
הרפאים – גיהנם המרפה את הבריות.
יחוללו – שבעה חללים שלו.
מתחת מים ושוכניהם – בעמקי עמקים, וגם הוא.
Gehinnom Gehinnom, which weakens the creatures.
is hollow Its seven hollows.
beneath the water and its denizens in the deepest of the depths, but that too...
הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם – פתרונו: עד שאתה מחשב ותמיה על פליאה זו שתחת כל השמים אורהו, תמיה על פליאה זו שאף הרפאים הם המתים, שהארץ מכסה עליהם.
יחוללו – פתרונו: ירגזו מפניו, שאף משהבריות מתים, הם באיםא ליתן דין וחשבון.
יחוללו – כמו: חיל כיולידה (ירמיהו כ״ב:כ״ג, נ׳:מ״ג).
ואף העולם שנתון מתחת מיםב ושוכניהם – אילו הבריות השוכנים תחת הארץ, אף הם ירעדו מפניו.
א. כן בכ״י ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. בכ״י אוקספורד הונט׳ 225: ״הן באין״. בכ״י פריס 162 חסר: ״הם באים״.
ב. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו, וכן בפסוק. בכ״י פריס 162: ״המים״.
הרפאים יחוללו – עתה משיבו על אשר אמר: אף כי אנוש רמה וג׳ (איוב כ״ה:ו׳). אינו צריך לומר בבני אדם בינוניים שהם רמה ותוליעה, כי אף הרפאים ענקים שהם ארוכים וגבורים, גם הם רמה ותוליעה, ומתים ונופלים חללים ונקברים מתחת מים ותחת שוכני הארץ, שהמים יורדין וזבין וניגרין עליהם, ושוכני הארץ דורכים ודורסים עלא קבריהם.
הרפאים יחוללו – דוגמת: וארץ רפאים תפיל (ישעיהו כ״ו:י״ט).
יחוללו – לשון חלל והרוג, כמו: המחצבת רהב מחוללת תנין (ישעיהו נ״א:ט׳).
ויש לפרש: יחוללו – לשון אויר וחלל, כמו: נבוב לוחות (שמות כ״ז:ח׳) – תרגומו: חליל לוחין. ששוכנין בתוך קבריהם אויר וחלל.
א. בכ״י לוצקי 778: ״עליהם״ ואפשר שנמחקו שלוש האותיות האחרונות.
(ה-ו) הרפאים – אפילו הרפאים שהם מתים המקום יחוללם מתחת מים ושוכני האדמה. והענין: על גרגרי הזרע, כי בשאול שהוא מקום סתר יעשה חפצו.
הרפאים יחוללו – המתים יבראו מדבריך שתחת המים באיי הים או מדבר הבורא.
הרפאים יחוללו – שהם מתחת מים באיי הים מתוא אתם הרפאים מדבריך.
א. כן בכ״י פרמא 2958. שולי כ״י אוקספורד 625 נחתכו כאן וחסר חלק מן המלה.
הרפאים – מתים.
יחוללו – מבנין פועל וחברו ותחולל ארץ ותבל (תהלים צ׳:ב׳) והם ענין יצירה.
הרפאים – כנגד המשל ופחד עמו (איוב כ״ה:ב׳) והענין אתה ספרת כח השם מן העליונים אני אספר מן התחתונים ומן העליונים וזהו הרפאים ופי׳ המתים השם יצרם או המתים שהם מתחת המים ומתחת השוכנים עליהם יש בו יכולת לחוללם פעם שנית כטעם תשלח רוחך יבראון (תהלים ק״ד:ל׳).
ויש אומ׳ כי זה רמז לגרגרי הזרע.
הרפאים יחוללו – הה״א לתימה, והוא קשור עם ונשמת מי יצאה ממך (איוב כ״ו:ד׳), האם רפאים יחוללו בדבריך שהם מתחת המים.
ושוכניהם – ושוכני האדמה, אין בחיים ואין במתים מי שהועילו לו דבריך כלל.
הרפאים – הם גרעיני הזרע וקראם רפאים להיותם קודם הזריעה כמתים וימצא להם כח נפשי כשנזרעו וזה פלא גדול ואמר זה בצמחים אשר יצמחו בקרקע הים והנהרות כמו האלמוג והדומה לו ממה שיצמח תחת המים וזה פלא שיגיע פועל השם באמצעות הגרמים השמימיים לכמו אלו המקומות ולא ימנעום המים והארץ אשר עליהם משיגיע שם פועל הכוכבים או ירצה ברפאים הדומימיים והם המחצבים כמו המתכות ושאר הדברים ההוים בבטן הארץ מתחת המים ותחת שוכניהם מצד האידים אשר ימציאו שם הכוכבים כמו שהתבאר בטבעיות וקראם רפאים להיותם כמתים שאין בהם כח נפשי כלל והנה זה הביאור יותר נאות מצד הלשון כי לפי הביאור הראשון היה ראוי שיאמר הרפאים יצמחו.
יחוללו – יבראו.
ושוכניהם – ומתחת שוכניהם.
(ה-ו) הנה הָרְפָאִים - דברים מתים שאין בהם אפילו חיי הצומח בשלימות, יְחוֹלָלוּ מִתַּחַת מַיִם וְשֹׁכְנֵיהֶם, שהם הדגים השוכנים במים, כי אמנם בקרקע הים1 אשר אין שם השתדלות אנושי, יתהוו אלמוגים אשר מזגם הוא אמצעי בין [הצומח והדומם, והעניינים אשר מזגם אמצעי בין]⁠2 הדומם והבעלי חיים3, וזה בכח טבעי פועל לתכלית בהנהגת איזה עצם שכלי בלי ספק אשר עָרוֹם שְׁאוֹל נֶגְדּוֹ, שהוא פועל בקרקע הים4, וְאֵין כְּסוּת [לָאֲבַדּוֹן], אף על פי שהוא מכוסה במים ושוכניהם5:
1. שהוא מתחת לדגים שהם שוכני המים.
2. ק׳.
3. ראה להלן לח טז.
4. שהשאול – עומק הים, הרי הוא ערום וגלוי לעיניו, ויכול לפעול בו פעולתו כרצונו.
5. אף שקרקע הים מכוסה במים ובדגי הים, הוא נחשב לאותו הפועל כערום וללא כיסוי.
הרפאים – כן יקראו המתים ע״ש שנרפו ונחלשו ע״י מלאך המות.
יחוללו – מלשון חלל ונבוב.
הרפאים – כאומר ואם באת לספר מרוממות האל הנה יותר מזה ידעתי ואספר גם אני ואומר הנה הגיהנם מקום המתים אשר יש בה חללים רבים והם שבעה מדורי גיהנם והוא מתחת המים והשוכנים בהם כי פתח אחד יש לגיהנם בים.
הרפאים – יקראו המתים שירדו לקבר ונתרופף הרכבת גופם ע״י הרקבון, גם נקראו כן הענקים, על פי משלי הקדמונים שהנפילים הראשונים שנפלו מן השמים שוכנים בשאול ובתהום רבה.
יחוללו – מענין לידה, כמו ותחולל ארץ ותבל, ולפי׳ הב׳ הוא מענין חללים שוכבי קבר.
הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם – וכי הרפאים שהם המתים אשר ירדו קבר ונקברו במצולה קרוב אל התהום ששם ילכו מי התהום, כי יחוללו שנית לצאת מתחת מים ושוכניהם ולקבל אז את שכרם ועונשם, ומליצה זו מוסדה על פי משלי הקדמונים שספרו שהרפאים והענקים שייחסו להם אלהות בהבליהם, אחרי שמתו וירדו לעמקי תהום רבה יצאו מתחת המים ונולדו שנית ונעשו אלהות ובריאות חדשות כנודע בהבלי (המיטאהלאגיע) והלא השאול ערום נגדו ואיך יוציאם מן השאול להולידם ולהחיותם שנית, במה ילביש את הנפש אחרי שנבלה הגוף ונרקב בשאול, הלא השאול ערום, כי הלבושים שהם הגופים שבם יתלבשו הנפשות הם נרקבים בשאול, והנפשות נשארו ערומים ואין כסות לאבדון שלא נמצא שם כסות אחר לכסות את הצורה שבאה לאבדון, ולא תתלבש עוד בחומר אחר. ויש לפרש עוד שבפסוקים אלה טוען על עקר שטתו, שאומר שלכן לא יעניש את הרשע והוא מצליח מפני שנולד במערכה טובה, וסדרי הטבע והמזל לא יחייבו עליו רעות, וה׳ לא ישנה סדרי המערכה בשביל איש פרטי כי עולם כמנהגו נוהג, וע״ז משיב והלא נמצאו חקי הטבע שאינם מקושרים עם סדרי המערכת, ויכול ה׳ להעניש את הרשעים ע״י דברים שעל ידם לא ישתנו סדרי הטבע הכוללים, ועז״א הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם, הלא יכול ה׳ להוציא את הרפאים מתחת המים ולהעניש את הרשעים, והיינו שיציף את המים על מקום הרשעים כמו שהיה בימי המבול ולמחות בם את הרשעים, כי הלא ערום שאול נגדו שמה שהוא בבטן השאול ומעמקי מים אינו מכוסה מן סדרי המערכת, והאבדון אשר בעמק אין לו כסות, כי הא עומד מגולה לפני ה׳, ואינו נקשר עם סדרי המערכת לדעת הפילוסוף, ובם יוכל ה׳ להעניש את הרשעים:
After the initial act of Creation, God instituted new and special laws of Nature in order to change the properties of the primeval Earth. Job argues that this shows that God, when He so wishes, can exercise His rule over the Earth. And so, if He wished, He could now call upon the nether elements - 'shades' - such as Sheol and Abadon, which are in no way linked to the motions of the Cosmos, in order to punish the wicked, as had happened at the time of the Flood; but He chooses not to. Job maintains that the fact that He does not exercise this power shows that government of the Earth has been ceded to the Governance of the Cosmos.⁠1
Malbim also offers an alternative interpretation of these two verses, according to which the 'shades' are not instruments of divine punishment through which the Cosmos could be side-stepped, but are the dead and buried.. This interpretation gives the translation: Can the buried dead be resurrected from beneath the waters and their abodes? For Sheol is naked before Him and Abadon has no clothing.
Spirits cannot be recast in bodies and so they cannot be brought back to receive reward or punishment; in 'shades', and refers to the Titans of Greek mythology hurled down into the abyss Tartarus by their father Uranus and subsequently released from there by their mother Gaea and brother Chronos. Malbim does not suggest that giants had not lived in ancient times, there are numerous references to them in the Tnach, but that the myth of their resurrection is just that - a myth.
1. Malbim makes repeated reference in all his commentaries to what he calls the 'law of expansion - חוק ההתפשטות', by whose invocation the original nature of the element water to blanket the element earth was altered. As he writes: At the beginning of Creation, planet Earth was completely covered by water, for it is the nature of the element water to envelope the element earth just as the element air envelopes the element water. And God altered this nature and decreed that the water should be gathered to one place. The universal law that God ordained to change the nature of the water is the force of expansion that He established in the air. For initially, the element air was mixed with the element water and it was by virtue of the law of the force of expansion in the air that vapors were separated from the water by the light created on the first day. They rose upwards forming the firmament: the atmosphere, the mists and the clouds... And this law has no link with the Cosmos, for it was invoked after the first Creation.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ו) עָר֣וֹם שְׁא֣וֹל נֶגְדּ֑וֹ וְאֵ֥ין כְּ֝ס֗וּת לָאֲבַדּֽוֹן׃
The nether-world is naked before Him, and Destruction has no covering.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותעודהכל
עַרְטִילָא מְפַרְסֵם שְׁיוֹל לְקוּבְלֵיהּ וְלֵית חוֹפָאָה לְבֵית אַבְדָנָא.
מן ענד אלד׳י אלת׳רי ענדה עריאנא, ולא כסוה ללהלאך.
ערום, מאת מי שהשאול לפניו ערום ואין כפות לאבדון. שהגבורים מתחוללים בגזרת מי שהכל צפוי וגלוי וידוע לפניו. ותרגם שאול ״תרי״ ואבדון ״הלאך״ ובמשלי טו יא תרגם ״אבאדה״. וכתב שם בפירושו: שאול הוא העפר, ואבדון הוא הקבר, והמשיל בשני אלה כי הם העמוקים ביותר במה שידוע לנו, והרי הוא אומר לבני אדם אל תדמו כי הסוד שבלבכם נעלם מה׳, האם הוא [לבכם] עמוק משני אלה, וכעין אמרם ערום שאול נגדו וכו׳.
ערום שאול נגדו – לדעת ולראות את כל מה שבתוכו.
Sheol is naked before Him to know and to see all that is within it.
וערום שאולא נגדו וכאילו אין כסות לאבדון – הכל גלוי לפניו.
אבדון – הוא דבר הנתון בשאול, והארץ מכסה עליו, לפיכך הוא אבוד מן הבריות, כעיניין שנאמר: ותכס עליהם הארץב ויאבדו מתוך הקהל (במדבר ט״ז:ל״ג). ואף על פי שהוא אבוד ומכוסה מן הבריות, ערום הוא כנגדו. וכן הבריות השוכנים מתחת המים, שכשם שיש בריות על הארץ, כך יש בריות למטה מן הארץ, וכולם יראים מפניו.
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״שאל״.
ב. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162 חסר: ״ותכס עליהם הארץ״.
ערום שאול נגדו – ערום הוא שוכן בקבר אשר לנגדו ולפניו, שאין המצע מוּצּע תחתיו.
ואין כסות לאבדון – ואין שם כסות ומכסה בקבר שהוא אבדון, שיהא מכוסה בו. כעיניין שנאמר: תחתיך יוצע רימה ומכסך תוליעה (ישעיהו י״ד:י״א).
עד כאן השיב לו על: כי אנוש רימה וג׳ (איוב כ״ה:ו׳), ומעכשיו ישיב לו על: המשל ופחד עמו וג׳ (איוב כ״ה:ב׳). לומר: על מדותיו ומעשיו של הקב״ה שסיפרת, עדיין כל אלה בידו, ומה הודעתני? כל דבריך ידעתי מאז, וגם עוד אלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ערום שאול נגדו – לא יתכסה דבר כי מבן אדם יתכסה ויתעלם.
כבר ידעתי כי האל ערום שאול נגדו – ולאבדון אין כסות שיתכסהא ממנו.
כי הוא נוטה צפון על תהו – צפונו של עולם חרב, אין בו בריאות.
בלימה – לא דבר.⁠ב
ובספר יצירה פירש אותו מן עדיו לבלום (תהלים ל״ב:ט׳), בלום פיך מדבר.
א. כן בכ״י פרמא 2958. שולי כ״י אוקספורד 625 נחתכו כאן וחסר חלק מן המלה.
ב. כן בכ״י פרמא 2958. שולי כ״י אוקספורד 625 נחתכו כאן וחסר חלק מן המלה.
לאבדון – מן אבד.
ערום – הטעם השאול שהוא נסתר מעין בן אדם גלוי לפניו ושם יעשה רצונו.
ערום שאול נגדו – מפני שדבר ברשעים אשר בשאול, החל הוא לספר בשבח האל מענין השאול, ואמר כי הוא ערום נגדו לדעת מה שבתוכו ולפשוט אותם שם, כי אין חשך ואין צלמות בשאול, ואין כסות באבדון להסתר ולהתכסות שם ממנו.
והחכם ראב״ע ז״ל פירש הרפאים יחוללו – אפילו הרפאים שהם מתים יחוללם האל מתחת מים ושוכני האדמה, והמשל גרגרי הזרע המתים תחת העפר. והענין כי בשאול שהוא בית סתר יעשה חפצו. ואיננו נכון בטעם, כי אין מדרך הספר הזה לקרוא הרפאים בשם הידיעה.
שאול – הוא המטה במוחלט והיא מרכו הארץ ואמר זה על צד ההפלגה וגוזמא רצוני שאפילו במקום ההוא יגיע פועל השם יתברך כאילו היה ערום שלא יהיה למעלה ממנו גשם יכסהו וימנעהו מקבול פועל הגרמים השמימיים וקרא המקום ההוא אבדון ג״כ להיותו יותר רחוק מקבול פועל הגרמים השמימיים מכל מקומות הארץ ולוה היה נעדר השלמות יותר משאר חלקי הארץ כי המות והאבדון ייוחס לנעדר הצורה והשלימות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

שאול – הוא הגיהנם וכן אבדון.
ערום וגו׳ – ועם כי הוא בעומק הארץ מתחת למים עכ״ז יודע המקום כל בה כאלו היתה ערום מבלי מכסה.
שאול, אבדון – השאול מציין את הקבר, ואבדון מציין בליית הגופים שע״י יאבדו מן המציאות, הערום יצוייר שיתכסה.
ואין כסות – מציין שאין כסות במציאות, וזה לאבדון, שאחרי אבדו לא ילבש כסות אחר ולא תחול צורה אחרת בחומר.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותהכל
 
(ז) נֹטֶ֣ה צָפ֣וֹן עַל⁠־תֹּ֑הוּ תֹּ֥לֶה אֶ֝֗רֶץא עַל⁠־בְּלִי⁠־מָֽה׃
He stretches out the north over the empty space, and hangs the earth over nothing.
א. אֶ֝֗רֶץ א=אֶ֝רֶץ (השמטת נקודת הרביע)
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
דְמָתַח צִפּוּנָא עַל לְמָא זָקֵף אַרְעָא עִלַוֵי מַיָא מִדְלֵית מִדַעַם דִסַמִיךְ לָהּ.
נוטה צפון על תהו – ארבעה רוחות נבראו בעולם, רוח פנת המזרח משם יוצא אור לעולם, רוח פנת הדרום משם טללי ברכה יורדים לעולם, רוח פנת המערב משם אוצרות שלג וברד וקור וחום וגשמים יוצאים לעולם, רוח פנת הצפון בראו ולא גמרו לפי שאמר כל מי שאומר אני אלוה יבא ויגמור הפנה הזאת שהנחתי, ושם הוא מדורן של מזיקים ורוחות ושדים, ומשם יוצאין לעולם שנאמר מצפון תפתח הרעה.
תולה ארץ על בלימה – אמר רבא א״ר יוחנן אין העולם מתקיים אלא בזכות משה ואהרן שנאמר ונחנו מה וכתיב תולה ארץ על בלימה, א״ר אלעזר אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם עצמו בשעת מריבה שנאמר תולה ארץ על בלימה, א״ר אבהו אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שמשים עצמו כאילו אינו שנאמר ומתחת זרועות עולם.
אלמאד אלסמא עלי אלתיה, אלמעלק אלארץ׳ לא עלי שי.
נטה, הנוטה את השמים על התהו ותולה הארץ לא על מאומה. וכתב רבנו בפירושי לספר יצירה פ״ד הל׳ ה, שתרגם ״תולה ארץ לא על יש״ ולא ״תולה ארץ על לא יש״ כי אז היה משתמע כי הלא יש הוא יש, שהרי הארץ תלויה עליו, ראה שם מהדורתי. ופירש צפון-השמים, כנגד ארץ שבהקבלה. ונקראים השמים כן מפני שהם צפונים ונסתרים מבני אדם. ותרגם כאן תהו ״תיה״ וראה לעיל ו יח.
על בלימה – אין כלום ביסוד כי הם עומדים באויר על חוזק זרועותיו של הקב״ה.
ודונש פי׳ בלימה – מישור, כמו: במתג ורסן עדיו לבלום (תהלים ל״ב:ט׳). (כך ראיתי).
נוטה צפון על תוהו – בלי מחיצה.
ומצאתי בספר ר׳ שבתי שמפרש בו ברייתא דשמואל: הרקיע הזה עשוי כקובה, דומה לאהל הפרוסה על הארץ, שנאמר: וימתחם כאהל לשבת (ישעיהו מ׳:כ״ב). קצותיו למטה עד הארץ, ותוכו למעלה, ככיפת המרחץ, וכל הארץ תחתיו, וים אוקיינוס מסביב, יש ארץ תהו ובהו, כדכתיב בספר ישעיה: הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם י״י בורא קצות הארץ (ישעיהו מ׳:כ״ח). והיא הארץ איננה נושבת, ובאותה הארץ דבוקים קצות הרקיע סביב, ככתוב בספר חכמי הגוים, כי דבוק הרקיעא לארץ ההיא מכל צד.
ובספר חכמי ישראל ז״ל כתוב: שהרקיע בצד צפון אינן דבוקים קצותיו עם הארץ, ואינו מסוכךב מפינת צפון, מרובעת כאכסדרא, כדכתיב בספר איוב: נוטה צפון על תוהו תולה ארץ על בלימה. ומדרום סתומה פינתו כחדר, עגולה ככבשן על הארץ, ככתוב בספר איוב: עושה עש כסיל וכימה וחדרי תימן (איוב ט׳:ט׳). וממזרח וממערב מיוסד הרקיע כבנין על הארץ, דכתיב בדברי עמוס: הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט׳:ו׳).
תולה ארץ על בלימה – פתרונו: תולה ארץ על איין וכלום.
בלימה – פתרונו: איין.
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162 הושמט ע״י הדומות: ״סביב ככתוב... הרקיע״.
ב. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״מסוכת״.
נוטה צפון על תוהו – לא הזכיר צפון לדקדק מלתו, שהוא הדין לשאר רוחות עולם. ולשון נטייה מוסב בהן, שנאמר: הנוטה כדוק שמים (ישעיהו מ׳:כ״ב).
על בלימה – לשון כפול: על תוהו.
הוא שנטה צפון – שהוא מקום יישובו של עולם על תוהו.
תולה ארץ על בלימה – שתי מלות, והענין: כי הארץ תלויה באמצע הגלגלים.
על בלימהא – ועל לא דבר כי הארץ על המים מה שאין בהולדה והמים על הרוח והרוח לאש והוא סומך הכל.
ויש מפרשים: בלימה – מסגר, מן עדיו לבלום (תהלים ל״ב:ט׳), ובדברי הקדמונים (ספר יצירה א׳:ח׳) ׳סתום בלום פיך׳.
א. כן בכ״י בהמ״ל 985, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״בלי⁠־מה״.
בלימה – יש אומ׳ מסגר וחברו עדיו לבלום או הם שתי מלות בלי כמו לא ומה שאלה על דבר ופי׳ לא דבר.
נוטה צפון – כי שם רוב הישוב.
תהו – כטעם בלי מה ופי׳ אין, כי הארץ והמים על הרוח והוא סובל הכל.
ויש אומ׳ על בלימה מלה אחת והטעם על מסגר (ישעיהו כ״ד:כ״ב) כי הארץ סגורה בתוך הגלגל וגם הוא נכון.
נטה צפון – שהוא מקום היישוב, על תהו.
ותולה ארץ על בלימה – כי היא תלויה באמצע הגלגלים ולא תסמוך על דבר, וכן המים שהם נקווים ונגרים צרורים בעביו, שאם לא יצרר בהם דבר נפלאות כחו אינם נבקעים ואין טיפה יורדת מהם, עד עת בא דברו1 וישלחם על פני חוצות (איוב ה׳:י׳).
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים ק״ה:י״ט.
על בלימה – על מה שאין לו מציאות בעצמותו והוא מרכז הארץ כי עליו נתלית הארץ כמו שהתבאר בטבעיות.
נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ. וכן כשאמרת (לעיל כה ג) ׳ועל מי לא יקום אורהו׳ להגיד שהאל ית׳ מנהיג את הכל בתנועה היומית, הנה בלעדי זאת1 התבארה חכמת השגחתו יותר פרטית, כי הוא אמנם נטה החלק הצפוני מהגלגל אשר בו רב כוכבים על החלק מהארץ אשר בו רב החומר הראשון הנקרא ׳תהו׳, כי יש בו רוב הישוב והבעלי חיים המתהווים ממנו, ולהנהגתו יאות ריבוי הכוכבים2, וכן תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה - שָׂם הארץ עומדת על דבר שאינו ראוי שתעמוד עליו כפי טבעה, והם המים, כאמרו (שמות כ ד) ׳ואשר במים מתחת לארץ׳, וכאמרו (תהלים קלו ו) ׳רוקע הארץ על המים׳, וכבר התבאר זה בחפירת הבארות והיות הנהרות שפלים מן הארץ במקום3:
1. כלומר גם בלי זה.
2. ראה שיעורים לתהלים יט ה-ז.
3. בשיעורי תהלים קלו (ו) לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם. שאין מטבע המים ללכת מתחת לארץ, כמו שאנו רואים נהרות ומעיינות יוצאים בבקעה ובהר מתהום רבה.
תוהו – ענינו דבר שאין בו ממש.
בלימה – היא שתי תיבות בלי מה.
נוטה צפון – ר״ל רקע הארץ על תוהו כי אין שם דבר מחזיקו ועל כי עיקר הישוב הוא בפאת הצפון לז״א נוטה צפון וגו׳.
על בלימה – על דבר שאין בו ממש כי כל העמדת כדור הארצי לבל יתקרב לפאה מן הפאות הוא בעבור כי כל חלקי היסוד משתוקק ליסודו והרי כל כדור הארצי נשען על נקודת המרכז היא אמצעית הכדור נקודה שאינה מתחלקת.
בלימה – מענין עדיו לבלום, חסימת המים בל יצאו לכסות הארץ.
נוטה צפון – עתה בא לברר את שאלתו מה ששאל שה׳ יכול להעניש את הרשעים ע״י מבול מים וע״י יסודות השפלים מים ורוח, שהם אינם מקושרים עם תנועת הגלגלים כי להם חקים טבעיים מיוחדים בפ״ע, שידוע שבראשית הבריאה היתה הארץ מכוסה במים סביב סביב, כי כן טבע יסוד המים שיקיף את יסוד העפר כמו שיסוד האויר מקיף את יסוד המים, וה׳ שינה טבע זאת וגזר שיקוו המים אל מקום אחד, וכבר בארתי בפי׳ מ״ב שהחק הכולל אשר שם ה׳ לשנות את טבע המים הוא כח ההתפשטות אשר שם באויר, שתחלה היה יסוד האויר מעורב עם יסוד המים, וע״י חק כח ההתפשטות אשר באויר יפרדו אדים מן המים ע״י האור שנברא ביום ראשון, ועלו למעלה אל עיגול הנשימה ששם נעשה הרקיע שהם העבים והעננים, ששם נפרדו האויר מן המים, ועי״כ נקוו דרך הנחלים אל הימים ונגלתה היבשה (וכמ״ש עוד בפי׳ תהלות סי׳ ק״ד ובכ״מ), וחק הזה אין לו קשר עם המערכת, כי חק זה נולד אחר הבריאה הראשונה, וכבר התבאר אצלי שלדעת הקדמונים צד צפון אינו מיושב, והיינו שחלק הכדור התחתון המכוסה בים אוקינוס נקרא אצלם בשם צד צפון (כמ״ש בחבורי אה״ח סי׳ א׳), ושם נשארה הארץ תהו ומכוסה במים כמו שהיתה בראשית הבריאה, וז״ש נוטה צפון אל תהו, אבל יתר כדור הארץ יצא מרחם התהו ונעשה יבשה, וז״ש תולה ארץ דהיינו שחלק היבשה נשאה תלויה על המים (כמ״ש לרוקע הארץ על המים) על בלימה, על החק הבולם וסוגר בפני המים ומעכב אותם מלכסות את הארץ, ומאמר זה נמשך עמ״ש בפסוק י׳ חק חג על פני מים, ור״ל החק אשר חג ה׳ על פני מים, שהוא החק והטבע אשר שם ה׳ אל המים שיעלו ע״י אדים ויעמדו במקום העבים בעיגול הנשימה. שחק זה הוסד בכח ההתפשטות אשר שם ה׳ בטבע האויר, החק הזה הוא תולה ארץ על בלימה, החק הזה בולם בעד יסוד המים בכל יכסה את הארץ, ועי״כ תלה את הארץ על המים, ומפרש.
The far north1 stretches out across primeval chaos;
the earth is suspended above upon restraint.2
1. Malbim asserts that the ancients considered the far north to be uninhabited i. e., that 'the lower part of the sphere which is covered by the waters of the Ocean they called 'north', and there the earth remained in chaos (תהו) and covered by water as it was at the beginning of creation.'
2. Malbim regards the word 'בלימה' as being derived from the root בלם - to restrain. He explains that the statute referred to in verse 10 is the natural law by whose injunction God restrained the primeval waters on the second and third days of Creation producing the blue sky and clouds, and making possible the appearance of dry-land, rivers and seas.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ח) צֹרֵֽר⁠־מַ֥יִם בְּעָבָ֑יו וְלֹֽא⁠־נִבְקַ֖ע עָנָ֣ן תַּחְתָּֽם׃
He binds up the waters in His thick clouds; and the cloud does not burst under them.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחיר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
דְצָרֵר מֵי מִטְרָא בַעֲנָנוֹי וְלָא אִתְבְּזַע עֲנָנָא תְּחוֹתוֹי.
אלצאר אלמא פי גיומה, ולם ינשק אלאענאן דונהא.
צרר, הצורר את המים בעביו ולא נבקע הענן תחתם שהם מכילים ומחזיקים את המים ואינם נשברים ונבקעים מכובד המים.
ולא נבקע ענן – מעולם שיפלו מימיו ביחד.
תחתם – תחת המים.
and the cloud does not split It never [split] so that its water [i.e., rain] should fall together.
beneath it Beneath the water.
צורר מים בעביו ולא נבקע ענן תחתםא – כאילו אומר: יש דבר שתאמר: ראה זה סתום הוא, ומחיצה מעולה היא, הם העבים שהקב״ה צורר מים בעביו, ולא נבקע ענן תחתם, ואתהב סבור שהעבים עשויים ככלים שלמים שאינן מנוקבין, אשר יכילו המים. ואינו כן, שממה שאתה רואה שממטירים אותם לעולם, לאחר כן אתהג למד שהיו מנוקבין ככברה, ואף על פי כן עד שלא יצום הקב״ה להמטירם על פני תבל ארצה1 עומדים צרורים, שלא נבקע ענן תחתם, למדת שכל מעשה בראשית תלויים הם בלא מחיצה, ובלא יתד, ובלא סתימה, וכולן עומדין במאמרו.
1. השוו ללשון הפסוק באיוב ל״ז:י״ב.
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״תחתיו״.
ב. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162, ס״פ I.20: ״ואת״.
ג. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162, ס״פ I.20: ״את״.
צורר מים בעביו – הקב״ה עוטף מים בעבים שלו, שאין טיפה יורדת מהן עד שמגיעות למדינת פלונית, שמשולחות בה להוריד עליהן מימיהן ולהפיצן שם.
ולא נבקע ענן תחתם – הענן שהוא עשן קולט ועוצר את המים שהן צלולין, ובכל זאת אינו נבקע הענן מתחת המים, שלא תזוב ו⁠[לא] תרד טיפת מים כי אם ברשות.
צורר – לשון: וצרתה הכסף בידך (דברים י״ד:כ״ה).
צורר – כי העבים כנאדות והפך צורר ורחב מים במוצק (איוב ל״ז:י׳) כי הפך הצרה הוא הרֺחַב.
תחתם – תחת המים.
(ח-ט) ובלעדי זאת, צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו - כשאמר ׳יהי רקיע בתוך המים׳ (בראשית א ו), וזה שעשה מהמים האמצעיים את הרקיע, כאמרם ז״ל (בראשית רבה ד ב) הגליד הטיפה האמצעית1, וְלֹא נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם - ולא נבקע שום חלק מהם שירד, ובזה הרקיע הוא מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה, שהם השמים העליונים הנקראים ׳כסא׳, כאמרו (ישעיה סו א) ׳השמים כסאי׳, ובו יתמזג אור צבא השמים להיותו בזה נאות לשפלים, כאמרו (בראשית א יז-יח) ׳ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ, ולמשול׳: פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ. וכשירצה להמטיר, פורש את ענן האידים העולים מן הארץ על פני רקיע השמים כדי שיקנו עובי מימיי2 וירדו במטר:
1. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא יהי רקיע בתוך המים גלדה טיפה האמצעית ונעשו השמים התחתונים.
2. בד״ר ׳מימיו׳, ובק׳ ניכר שנמחק לתקנו.
צרר מים – מתחלפים הספרים בטעמיהם יש מהם שהטעם בצד״י ומהם ברי״ש ומהם בב׳ טעמים ומשמע דהנך בתראי דייקי טפי וטעמא דמילתא דאשכחנא ליה בשטא חדא מן מלין דכל חד וחד מלעיל ולית דכוותיה דוק ותשכח בשילהי מסרה רבתא דילן בתר פלוגתא דמערבאי ומדנחאי.
צורר – קושר כמו צרור כספו (בראשית מ״ב:ל״ה).
צורר – קושר מי המטר בהעבים להיות אצור בו ולהוריד טפות טפות לבד ומעולם לא נבקע הענן תחת המים עד אשר ישפכם בבת אחת.
בעבים, ענן – העב עב מן הענן (ישעיהו מ״ד כ״ב) ומוסיף שגם הענן הקל שתחת העבים לא נבקע להוציא מימיו.
צורר – שהחק הזה הוא צורר את המים בעבים שאחר שיעלו האדים ע״י כח ההתפשטות אשר לאויר עד עיגול הנשימה, שם הם צרורים בעבים ועננים ותלוים באויר, והענן לא נבקע תחתם:
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחיר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ט) מְאַחֵ֥ז פְּנֵֽי⁠־כִסֵּ֑ה פַּרְשֵׁ֖ז עָלָ֣יו עֲנָנֽוֹ׃
He encloses the face of His throne, and spreads His cloud upon it.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
מְאַחַד בַּאֲמִמְתָא דְמִן כּוּרְסֵיהּ מִן בִּגְלַל דְלָא יַחְמוּנֵיהּ מַלְאָכַיָא פְּרַס הֵיךְ פַּרְגוֹדָא עִלַוֵי עֲנָנָא דִיקָרֵיהּ.
מאחז פני כסא פרשז עליו עננו – א״ר יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום וכו׳ (כתוב בתהלים במזמור ז׳ ובמלכים ברמז רכ״ח).
אלמאסך וג׳ה אלכרסי, ורכם עליה גמאמה.
מאחז, האוחז פני הכסא וצבר עליו עננו. נראה שהוא מפרש כסא משל לאויר שמתחת לענן. ותרגם פרשז ״רכם״ צבר, ערם, גדש, והיא מלה בודדת. וכן פי׳ ר״י אבן ג׳נאח וכתב שהכוונה ענן כבד.
מאחז – במחיצות פני כסא הכבוד כולו, כגון ישת חשך סתרו (תהלים י״ח:י״ב).
ופרשז על – הכסא עננו, כמו: ודמות על ראשי החיות רקיע (יחזקאל א׳:כ״ב).
He closes in with walls the face of His throne of glory, like, "He made darkness His secret place" (Tehillim 18:12).
He spreads over the throne His cloud, "And there was a likeness over the heads of the living creatures, of an expanse" (Yechezkel 1:22).
מאחז פני כסא – שעשה מחיצות כבוד לפני כסאו, כמו: ויאחוז את הבית בעצי ארזים (מלכים א ו׳:י׳).
מאחז – ארפורפריט בלעז.⁠א
פרשז עליו עננו – פתרונו: פירס לפניו עננו, שפירש עננים לפניו סביבות סוכתו, וכעיניין הזה היה מאחז פני הכסא סביבותיו כעננים. וכן דוד הוא אומר: וישתב חושך סביבותיו סכותג חשרתד מים עבי שחקים (שמואל ב כ״ב:י״ב).
עליו – פתרונו: לפניו, כרחוק ממנו, כמו: כל צבא השמים עומדים עליו (מלכים א כ״ב:י״ט, דברי הימים ב י״ח:י״ח), שפתרונו: לפניו,⁠ה וכן: שרפים עומדים ממעל לו (ישעיהו ו׳:ב׳) – לפניו, מרחוק לו, וכן: והוא עומד עליהם (בראשית י״ח:ח׳) – פתרונו: לפניהם. אף כאן: פרשז עליו עננו – פתרונו: פורס עננו לפניו, ברחוק הימנו.
עליו – אינשוש בלעז.⁠ו
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162, ס״פ I.20 הלעז חסר.
ב. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20. בכ״י פריס 162, דפוס ברסלאו: ״ישת״ כמו בפסוק בתהלים י״ח:י״ב.
ג. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225. בכ״י פריס 162, דפוס ברסלאו: ״סוכתו״.
ד. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״חשכת״, וכמו בפסוק בתהלים י״ח:י״ב.
ה. כן בכ״י פריס 162, אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20. בכ״י פירנצה II.24, דפוס ברסלאו הושמט ע״י הדומות: ״כרחוק ממנו... שפתרונו לפניו״.
ו. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162, ס״פ I.20 הלעז חסר.
מאחז פני כסא – שעשה מחיצות כבוד לפני כסאו, כמו: ויאחז את הבית בעצי ארזים (מלכים א ו׳:י׳).
פרשז עליו עננו – פרס ענן למסך הכסא ממעל. כנוהג בעולם אחז לשונו, כ⁠[איש] בונה מחיצות הבית, ואחר כך נותן הגג על המחיצות.
פרשז – פתרונו לפי עניינו, כמו: פרס.
פני כסא – הוא השמים, כענין: י״י בשמים הכין כסאו (תהלים ק״ג:י״ט).
פרשז – אין לו חבר, וענינו: פרס, והיא מלה רביעיה.
פרשז – משתי מלות, פרשא אז עליו עננו, מורכב מן פרש.
א. כן כנראה צ״ל, וכן בפירוש הקצר של ר׳ יוסף קמחי. בכ״י בהמ״ל 985: ״פרשז״.
כסא – השמים ששם כסא הכבוד.
פרשז – מורכב מן שתי מלות – ׳פרש׳ ׳אז׳ עליו עננו. והש׳ כמו ש׳ שריון קשקשים (שמואל א י״ז:ה׳), לבשוא השריונותב (ירמיהו מ״ו:ד׳).⁠1
1. כלומר ש׳ ימנית של ״פרשז״ יכולה להתחלף עם ש׳ שמאלית, כמו במלים ״שריון״ ו״סריון״.
א. כן בכ״י פרמא 2958. שולי כ״י אוקספורד 625 נחתכו כאן, וחסר שם חלק מן המלה.
ב. כן בכ״י אוקספורד 625, פרמא 2958, וכן בכמה כתבי יד של המקרא שם. בנוסח המקרא שלנו: ״הסרינת״.
מאחז – פועל יוצא לשלישי כי הענן הוא הפועֵל; מלת פרשז רק היא יחידה בענינה ופרשז שם הפועל מבנין הכבד ופי׳ כמו פרש או שטח.
פני כסא – כטעם השמים כסאי (ישעיהו ס״ו:א׳).
עליו – על הכסא יפרוש או ישטח עננו וזה פי׳ מאחז.
מאחז פני כסה – השמים יקראו כסא, כדרך השמים כסאי (ישעיהו ס״ו:א׳), יאמר כי האל מקרה פני השמים כקירות לבית, מלשון ויאחז את הבית (מלכים א ו׳:י׳). ותרגום וטלל ית ביתא, וכן לכסא מאחזים (דברי הימים ב ט׳:י״ח).
ויש מפרשים מאחז פני כסא, כי פעמים שאוחז פני הרקיע מהמטיר על הארץ מטר, ופעמים פורש עליו ענן להוריד הגשם בעתו. ודעת כולם כי זי״ן פרשז נוסף.
והתרגום פירש כסא כמשמעו והוא כסא הכבוד, אמר: מאחז באמיטתא דמן כורסיה מן בגלל דלא יחמוניה מלאכיא פרס היך פרגודא עלוהי עננא יקריה. דבר הכתוב בשבח המטר ובשבח ענני הכבוד.
מאחז פני כסא – מאחז ומעבה האויר אשר על פני רקיע השמים אשר נקרא כסא כאמרו השמים כסאו.
פרשז עליו עננו – ובזה האופן פרש עליו עננו ר״ל כי בהתעבות האויר ההוא יתחדש ממנו הענן כמו שהתבאר בספר האותות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

כסה – כמו כסא באל״ף.
פרשז – מלשון פרישה והזי״ן נוספת.
מאחז פני כסה – השמים נקרא כסא כמ״ש השמים כסאי (ישעיהו ס״ו:א׳) ואמר הנה האויר אשר על פני רקיע השמים מעבה עד שיהיה ראוי לאחוז בו ובזה פירש על הרקיע את עננו כי בזה האופן יהיה הוייות הענן כי יתעבה האויר.
מאחז – כמו ויאחוז את הבית (מלכים א ו׳ י׳) מענין ציפוי.
פרשז – מענין פרישה והז׳ נוסף, וחז״ל פי׳ פרש זיו, כמו חדש זיו, או זיו כבודה שהוא מענין זיו לדעת המפרשים, שפרש זיו עננו.
מאחז – והחק הזה הוא מצפה ומכסה את פני כסא, דהיינו פני השמים שהם כסא ה׳, כמ״ש ה׳ בשמים הכין כסאו, שיצייר כאילו ה׳ יושב שם על כסא ההנהגה, והמים אשר ברקיע הם העומדים בין הארץ ובין השמים, שלמעלה מהם אינו ראוי לנשימת נפש כל חי והוא שייך לגבול השמים, והם כתקרה וציפוי להפסיק בין השמים ובין הארץ, פרשז עליו עננו שם פרש את הענן כמסך לפני הכסא שהם השמים:
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(י) חֹֽק⁠־חָ֭ג עַל⁠־פְּנֵי⁠־מָ֑יִם עַד⁠־תַּכְלִ֖ית א֣וֹר עִם⁠־חֹֽשֶׁךְ׃
He traces a circle upon the face of the waters, to the confines of light and darkness.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
גְזַר לְמִשְׁרֵי רְקִיעַ עַל אַנְפֵּי מַיָא עַד סוֹף נְהוֹרָא עִם חֲשׁוֹכָא.
רסם חג׳בה עלי וג׳ה אלמא, אלי פני אלנור מע אלט׳לאם.
חק, וחק מסך על פני המים עד כלות האור עם החשך. בכל מקום מתרגם חק ״רסם״ קביעת חוק ומשטר, וכאלו כתוב ״חק חוג״. ותרגם חג ״חגב״ וכך לעיל כב יד. וכך בישעיה מ כב, ובמשלי ח כז. ופירש עד תכלית עד כלות, ולא כרגיל סוף גבול ותכלה. וכתב בספרו הנבחר באמו״ד מאמר א פ״ג והודיענו כי לאור ולחשך יש תכלית וגבול תשובה על אותם האנשים שנ׳ חק חג על פני מים וכו׳, ראה שם מהדורתי עמ׳ נח והע׳ 48. ונראה כי שם פירש תכלית סוד וגבול.
חוק חג – קומפש בלעז, לשון ובמחוגה יתארהו (ישעיהו מ״ד:י״ג), סיבבו בחול להיות לו (החול) חוק גבול עולם ולא יעבור הים אותו חוג עד שיכלה אור וחשך.
He encircled a boundary (compas in French), an expression of, "and with a compass (ובמחוגה) he rounds it" (Yeshayahu 44:13). [He surrounded it with sand for the sand to be a circle for it. Does not appear in all editions.] The word חֹק denotes a perpetual boundary. The sea will not cross that circle until light and dark come to an end.
חוק חג על פני מים – פתרונו: חוק סיבב על פני מים, הוא החול דכתיב: אשר שמתי חול גבול לים (ירמיהו ה׳:כ״ב). עד תכלית אור עם חשךא – פתרונו: חוק זה חוק עולם הוא. שלא יעבור עד עולם, שיכלו אור עם חושך.
חג – קומפשיר בלעז,⁠ב כמו: ובמחוגה יתארהו.⁠ג (ישעיהו מ״ד:י״ג).
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162 חסר: ״חשך״.
ב. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162, ס״פ I.20 הלעז חסר.
ג. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״יפארהו״.
חוק חג על פני מים – חול ימים וחול ים אוקיינוס הסובב את העולם הוא חוק הנתון לפני המים, למען לא ישטפו המים את העולם, כמה שנאמר: אשר שמתי חול גבול לים חק עולם לא יעברנהו (ירמיהו ה׳:כ״ב).
עד תכלית – עד עולם, שיכלו אור וחשך.
חג – קוּמְפַשַׁד בלעז, כמו: ובמחוגה יתארהו (ישעיהו מ״ד:י״ג).
עד תכלית אור עם חשך – עד מקום שהוא תכלית האור שכל מה שיש למעלה הוא אור ולמטה הוא הפך.
ויש אומרים: עד שיכלה האור והחשך. והראשון הוא הנכון בעיני.
חוק חג על פני מים עד תכלית אור עם חשך – החק ששם לים שלא יעברוהו לעולם.
חג – מן יחגו וינועו כשכור (תהלים ק״ז:כ״ז) ופי׳ חג נע.
על פני מים – ולא אמר על פני ארץ כי המים סביבותיה והיא תלויה עליהם.
ופי׳ חק חג – רמז לגלגל הסובב על פני המים ותנועתו עד תכלית אור עליון עם חשך שהוא למטה.
חוק חי על פני מים – יאמר כי שם גבול לים, חק עולם ולא יעברנהו (ירמיהו ה׳:כ״ב).
עד תכלית אור עם חשך – כל ימי הארץ לעולם.
חג – הגביל וייחסו למחוגה לפי שהמחוגה מגבלת תכליות השטח העגול המתחדש בסבתה.
ובלעדי זאת חֹק חָג - הגביל במחוגה1 [עַל פְּנֵי מָיִם] עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חֹשֶׁךְ, וזה מקוטב הצפוני עד הקוטב הדרומי שהוא החלק הנגלה מן הארץ, ותחת שני הקטבים נמצא ׳תכלית אור עם חושך׳, כי שם בהכרח ששה חדשים לילה שהשמש בהם תחת האופק אבל לא יתרחק הרבה, באופן שיש שם אז כאור בוקר אצלנו2:
1. ק׳: המחוגה.
2. כמו שאצלנו עלות השחר שטרם עלה השמש, אלא נמצא קרוב לזריחתו, וכבר מאיר מעט, כך הלילות בחצי השנה בקוטב, שהשמש שוקעת לזמן מועט וזורחת קרוב למקום שקיעתה, כך שגם הלילה הקצר אין בו חושך מוחלט אלא כאור הבוקר שלנו.
חג – ענין סבוב ועגול וכן וחוג שמים יתהלך (איוב כ״ב:י״ד).
תכלית – מלשון כליון.
חוק חג – עשה חוק הקפת החול על פני מי הים ובל יעברנה עד אשר תכלה האור עם החושך ר״ל לעולם עד שתחרב כל העולם כלו.
חק, חג – חק הטבעי הסובב במחוגה ועיגול במקום שיכלה האור והחשך ויגיעו לתכליתם.
חק – מוסב על כל הנאמר שחק שחג על פני מים הוא תולה ארץ על בלימה וצורר מים בעבים ומאחז פני כסא, כ״ז עושה חק הטבעי שחג ה׳ במחוגה על פני מים, שיעלו המים באדים אל עיגול הנשימה שהוא כמחוגה סביב הארץ, עד תכלית אור עם חשך, שנודע שהרקיע נעשה ע״י נצוצי השמש המכים על כדור הארץ ושבים אחור עד מקום הסגריר והעבים, ומשם ולמעלה מתחיל החשך, כי נצוצי השמש יעברו באויר ״האיתר״ הדק ולא יעמדו שם, וע״כ שם קר ובלתי ראוי לנשימה ונקרא חשך, כי לא נמצאו שמה נצוצי האורה, ובמקום הסגריר ששם חק וטבע המים העולים באדים לעמוד שם, הוא תכלית אור עם חשך, ששם יפגשו האור והחשך ביחד, ולכן עד שם יפעל החק אשר חג על פני מים לעלות באויר, ולא יעלו יותר:
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יא) עַמּוּדֵ֣י שָׁמַ֣יִם יְרוֹפָ֑פוּ וְ֝יִתְמְה֗וּ מִגַּעֲרָתֽוֹ׃
The pillars of heaven tremble and are astonished at His rebuke.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
עַמוּדִין דִשְׁמַיָא מִזְדַעְזְעִין וְרָתְתִין מִן מְזוֹפִיתֵיהּ.
עמודי שמים ירופפו – א״ר יהודה אמר רב בשעה שברא הקב״ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בהם והעמידם שנאמר עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו, והיינו דאמר רשב״ל מ״ד אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די שאלמלא כן עדין מרחיבין והולכים, ואיכא דאמרי ארשב״ל בשעה שברא הקב״ה את הים הגדול היה מרחיב והולך עד שגער בו הקב״ה ויבש שנאמר גוער בים ויבשהו.
ועמד אלסמא תרפרף, ותבהת מן זג׳רתה.
עמודי, ועמודי השמים ינועו ויבהלו מגערתו.
ירופפו – כשבראם והקרישם היו רופפים וגער בהם ועמדו ביובש ובחוזק.
ויתמהו – כאדם תוהה ועומד במקום אחד.
trembled when He created them, and He caused them to congeal. They were trembling, and He rebuked them, and they stood dry and strong.
astonished (wondering and ascending. Other editions: wondering and standing) in one place.
עמודי שמים ירופפו – לשון רפיון. ועל הסדר סידר את דבריו. בתחילת העיניין הוא אומר:⁠א שכל פמיליא של מטה נחפזים ונבהליםב מפניו, דכתיב: הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם ערום שאול נגדו (איוב כ״ו:ה׳-ו׳), וכל העניין. ולא תאמר פמילייא של מטה בלבד מתפחדים ממנו מפניו, אלא אף עמודי שמים הם צבא השמים שקיימים לעולם וחזקים כעמודים,
אף הם נרפים וחרדים מגערתו.
ויתמהו – לשון חרדה הוא, כמו: ראו בגוים והביטו והתמהמהוג תמהו (חבקוק א׳:ה׳), שפתרונו: לבשוד חרדה, וכן: ויתמהו האנשים איש אל רעהו (בראשית מ״ג:ל״ג), שפתרונו: ויחרדו האנשים. וכל חרדת אדם תימה הוא, תדע שכן, שהרי הוא אומר: ויחרד יצחק חרדה (בראשית כ״ז:ל״ג), ומתרגמינן: ותווה יצחק תווהא.
ואף מי שפירש עמודי שמים – עמודים ממש, אף הוא לא יצא מפשר דבר, ומלמדך הכתוב שכל סדרי בראשית התחתונים והעליונים יגורו ממנו ונבהלים מפניו.
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162 חסר: ״אומר״.
ב. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225. בכ״י ס״פ I.20: ״נבהלים ונפחדים״. בדפוס ברסלאו: ״נבהלים ונפחדים״. בכ״י פריס 162: ״נחפדים ונבהלים״.
ג. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו, אולי בהשפעת הפסוק בישעיהו כ״ט:ט׳. בכ״י פריס 162, ס״פ I.20: ״התמהמהו״. בנוסח שלנו: ״והתמהו״.
ד. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״לשון״.
עמודי שמים ירופפו – כשהוא גוער בהם תמיהים ומתרופפים מגערתו, כעיניין שנאמר: המביטא לארץ ותרעד וג׳ (תהלים ק״ד:ל״ב).
א. בכ״י לוצקי 778 בטעות: המביע.
ירופפו – ירפו.
ויש אומרים: יתנענעו, ובלשון רבותינו ז״ל: רפפות.
ירופפו – ישברו מן ועליהו לתרופה (יחזקאל מ״ז:י״ב) שהוא לשבר ומענינם הריפות (משלי כ״ז:כ״ב).
ירופפו – ישברו, כמו ועלהו לתרופה – יועיל לשבר רגל או שבר יד. ומענין זה: ותשטח עליו הריפות – הם החטים הכתושים והשבורים.
ירופפו – הפך מן פור התפוררה (ישעיהו כ״ד:י״ט) כטעם שבר או תנועה מן רפפות כי כן בלשון חכמים ז״ל והוא מבניין פועל שלא נזכר פועלו.
עמודי – רמז לאויר שהוא קדמון לגלגלים שהוא כעמודים להם והם נכונים עליו ומרוצתם בו.
ירופפו – יתנועעו.
ויתמהו – בני אדם מגערתו וזה כדברי בלדד באמרו ופחד עמו.
עמודי שמים ירופפו – יהיו רפות מתנועעות, מלשון חכמינו ז״ל הלכה רופפת, יאמר כי המים שהם מתנועעים בתולדותם, לא יעברו החוק שגזר האל עליהם, ועמודי שמים שהם קיימים יתנועעו ויהיו כאדם התמה ואינו יודע אנה ילך כשיגער בהם, והוא רמז לעת הרעם.
ירופפו – יתנועעו ויזדעזעו.
עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ. ומפלאי מעשיו הוא ש׳עמודי שמים׳ - שהם קטבי כל הגלגלים אשר תחת היומי, אשר משפטם שלא יתנועעו כלל כפי טבע תנועת הגלגל שלהם, מכל מקום ׳ירופפו׳ ויתנועעו בכח התנועה היומית, וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ במצותו נגד טבעם:
ירופפו – ירעדו כי עמודיה יתפלצון (איוב ט׳:ו׳) תרגומו מתרופפין.
עמודי שמים – הארץ תקרא עמודי השמים כי היא מרכז להם וכאילו מעמידה והושאל מדבר גשמי אשר המרכז להם העיקר והיסוד ואמר הנה לפעמים ירעדו מקומות הארץ וינועו ממקומם וכאשר יגער בהם המקום ינוחו במקומם כאדם המתמה מגערת המאיים עליו ועומד על עמדו.
עמודי שמים – וחק הזה של התפשטות האויר ועלית האדים, אין לו שום קשר עם המערכת והכוכבים, כי מכונו בטבע היסודות עצמם, ועת יגער החק הזה ירופפו עמודי שמים מגערתו ההתקשרות שיש לשמים עם הארץ, מה שתנועת הגלגלים והמערכת פועל על הארץ, קורא בשם עמודי שמים, שהם העמודים שהארץ נסמכת עליהם ועומדת ע״י כח המושך שלהם על הארץ, אבל החק הזה אינו נסמך על עמודי שמים כי הוא נפרד בפ״ע בלתי שומע לקולם, והם יתמהו מגערתו שיתן קול כמושל בפ״ע והם אין להם יכולת לעצור בגערתו:
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יב) בְּ֭כֹחוֹ רָגַ֣ע הַיָּ֑ם [וּ֝בִתְבוּנָת֗וֹ] (ובתובנתו) מָ֣חַץ רָֽהַב׃
He stirs the sea with His power, and by His wisdom He smites through Rahab.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
בְּחֵילֵיהּ גְזַר יַמָא וּבְסוּכְלְתָנֵיהּ מְחָא גִבָּרַיָא.
בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב – א״ר יהודה אמר רב בשעה שברא הקב״ה את עולמו א״ל לשר של ים פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם, אמר לפניו רבש״ע די שאבלע מימי שלי, מיד בעט בו הקב״ה והרגו שנאמר בכחו רגע הים וגו׳, א״ר יצחק ש״מ שרה של ים רהב שמו ואלמלא מים מכסין אותו אין כל בריה יכולה לעמוד מפני ריחו שנאמר כמים לים מכסים, אל תקרי לים מכסים אלא לשרו של ים מכסים.
ובקותה זג׳ר אלבחר, ובפהמה אוהן פתנתה.
בכחו, ובכחו גער הים ובתבונתו מחץ את רהבו. והנה רגע כמו גער, וכן תרגם בישעיה נא טו, כמשפט האותיות המתחלפות שמלה – שלמה, מלתעות – מתלעות, להקת – קהלת, וראה מבואי לתהלים מהדורתי עמ׳ יג. ובכל מקום מתרגם מחץ ״והן״ דכוי ורצוץ. ורהב ״פתנה״ וכן תרגם בתהלים פז ד, פט יא, וענינה כאן געשו ואי נוחותו.
רגע הים – כמו עורי רגע (איוב ז׳:ה׳) נקמט קמטים קמטים נעשו (כך כשאמר: יקוו המים נאספו מפשיטתן ונקמטו קמטים קמטים) עד שנקוו למקום אחד המוכן להם.
מחץ רהב – מצריים קרויין רהבים.
the sea wrinkled Like, "my skin wrinkled" (Iyyov 7:5). Many wrinkles were formed. (So, when He said, "Let the waters...gather" (Bereshit 1:9), they were gathered from their straightness and were wrinkled into many wrinkles) until they gathered into one place, which was prepared for them.
He smote Rahab The Egyptians, who are called רהב, haughty.
וכן הים, דכתיב: בכחו רגע הים – בכח גבורתו משבר את הים, כאשר עשה בים סוף שנבקע לפני בניו.
רגע – כמו: עורי רגע (איוב ז׳:ה׳).
ומקרא זה כאילו אומר: בכחו ובתבונתו רגע הים ובכוחו ובתבונתוא מחץ רהב – פתרונו: מחץ כח הים.
רהב – לשון כח וממשל, כמו רהב הם שבת (ישעיהו ל׳:ז׳), וכן: ירהבו הנער בזקן (ישעיהו ג׳:ה׳).
א. כן בכ״י פריס 162, אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, פירנצה II.24. בדפוס ברסלאו הושמט ע״י הדומות: ״רגע הים ובכוחו ובתבונתו״.
בכחו רגע הים – בכחו וגבורתו משבר הים, כאשר עשה בים סוף שנבקע לפני בניו.
ובתבונתו מחץ – וניער פרעה וחילו בים סוף (תהלים קל״ו:ט״ו), כי הם נקראו רהב, שנאמר: המחצבת רהב וג׳ (ישעיהו נ״א:ט׳).
רגע הים – כמו: רגע הים ויהמו גליו (ישעיהו נ״א:ט״ו).
רגע – ענינו בקע.
מחץ רהב – גאות.
ויש מפרשים: מצרים. והה״א בו יתרה.
רגע – בקע.
רהב – תוקף.
רגע הים – בקע אותו בכחו.
ובתבונתו – ימחץ גוף שיש לו רחב והטעם תוקף.
בכחו רגע הים – כמו רוגע הים ויהמו גליו (ישעיהו נ״א:ט״ו, ירמיהו ל״א:ל״ד), והוא ענין בקיעה כלשון עורי רגע וימאס (איוב ז׳:ה׳). יאמר כי הים לא יעבור חוקו, וכשירצה יבקענו וישימנו לחרבה.
ובתבונתו מחץ רהב – הים, והם הדגים אשר בתוכו הגדולים, כדרך אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים (תהלים ע״ד:י״ג).
רגע – נח.
מחץ רהב – הנה מה שיגבה מהים על הארץ ר״ל שסבב שלא יגבה הים על החלק הנגלה מהארץ.
ובלעדי זאת בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם - בקע המים שהיו מכסים על הארץ, והקוום לצדדין מקוטב לקוטב: מָחַץ רָהַב. הכה גובה הים במצותו, שלא ירד לכסות הארץ:
ובתובנתו – ובתבונתו קרי ונראה שכן צ״ל בחילופים למערבא.
רגע – בקע כמו עורי רגע (איוב ז׳:ה׳).
מחץ – הכה והרג כמו מחץ ראש (תהלים ק״י:ו׳).
רהב – מצרים קרואים כן כמ״ש קראתי לזאת רהב (ישעיהו ל׳:ז׳).
בכחו – ברב כחו בקע הים ובתבונתו הכה בו את מצרים כי סכל דעתם ומשכם אל הים להכותם נפש.
רגע – מענין מרגוע ומנוחה, וכן רוגע הים והמו גליו לפי פרושי.
רהב – גאות המים כמו אתה מושל בגאות הים.
בכחו רגע הים – החק הזה שחג על פני מים שעל ידו יעלו המים באדים, הוא מרגיע את הים שלא ישוב לכסות הארץ, כנ״ל פסוק ז׳, ובתבונתו מחץ רהב שבתחלה כסו המים את הארץ, והוא נקרא בשם רהב על גדלו (כמ״ש חז״ל שאמר הקב״ה לשר של ים פתח פיך ובלע כל מימי בראשית שבעולם ולא רצה ומחץ אותו הקב״ה והרגו, שהמליצה שלפי טבע הבריאה הראשונה היה הים מכסה את הארץ, והשר שלו שהוא טבעו לא רצה לבלוע כל מימי בראשית, כי היו המים מתפשטים על כל הכדור, כי היה האויר החמוצי שהוא האויר החי (כי כל בע״ח מתקיימים ע״י האויר החמוצי כנודע) מעורב עם המים, והשם שינה את טבע המים ע״י שהוציא את האויר החמוצי מן המים ע״י עלייתם באדים ששם יתפרדו מן האויר ע״י הגשם, ויצא מהם רוח החיים ונעשו מתים, וכמ״ש בב״ר (פ״ה) כל העולם כולו מים במים ואת אמרת אל מקום אחד? משל לעשר נודות נפוחות מונחות בטרקלין נצרך המלך למקומם מתירן ומוציא רוחן ומסלקם לזויות אחת, כך דרך הקב״ה כל מימי בראשית וסלקן לאוקינוס), וז״ש שהחק הזה מחץ רהב בתבונתו, והוציא את רוח המים:
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יג) בְּ֭רוּחוֹ שָׁמַ֣יִם שִׁפְרָ֑ה חֹלְלָ֥הא יָ֝ד֗וֹ נָחָ֥שׁ בָּרִֽחַ׃
By His breath the heavens are serene; His hand has pierced the slant serpent.
א. חֹלְלָ֥ה א=חֹלֲלָ֥ה (חטף)
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
בְּרוּחַ פּוּמֵיהּ אַפֵּי שְׁמַיָא אִשְׁתַּבְהֲרוּ בְּרָת יָדֵיהּ לִוְיָתָן דִמְתִיל לְחִוְיָא טָרִיק.

רמז תתקיד

ברוחו שמים שפרה – ר׳ יוחנן כשהיה מגיע לפסוק זה היה אומר יפה למדני ר׳ חנינא, יצאת אש מלמעלה ולחכה פני הרקיע.
ובאמרה חסן אלסמאואת, וארדעת קדרתה אלתנין אלמחיט.
ברוחו, ובפקודתו נתיפו השטים והרתיעה יכלתו את התנין המקיף. רוחו כאן פקודה, והוראות רבות למלת רוח. שפרה דומה לארמית תרגום נאה או יפה שפיר. ותרגם חוללה ״רדע״ והיא ההרתעה והעמדת דבר הדוהר או מתפשט על מקומו ומשפטו. והתנין המקיף הוא התלי וכמ״ש הראב״ע וי״א כי הוא התלי ונקרא נחש בעבור שהוא כמו מעוות, ובריח שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה. וכוונתו לדברי רבנו בפירושו לספר יצירה פ״א הל׳ ד שם כתב שהוא הנקרא בפי בעלי התכונה הערביים ״גוזהר״ שהיא מלה פרסית והוראתה ״קשר״ והכוונה לשתי נקודות מפגש שני גלגלים העוברים זה בתוך זה. ונקרא נחש בגלל צורת הפתול והעקמימות הנוצרת בדמיון מן המפגשים הללו, ראה שם מהדורתי. והעמים הקדמונים היו מיחסים צורות דמיוניות שונות לכל נקודות מפגש של גלגלי כל כוכב עם גלגל המזלות, וכמ״ש הרמב״ם בפירושו למשנה עבודה זרה פ״ג מ״ד, ע״ש.
ברוחו שמים שפרה – בדבריו וברוח פיו איהל, כמו: ונטה אהל שפרירו (ירמיהו מ״ב).
חוללה ידו – את פרעה הנקרא נחש בריח (ישעיהו כ״ז:א׳), לשון חיל וצרה, וכן במקום אחר: הלא זאת היא המחצבת רהב מחוללת תנין (ישעיהו נ״א:ט׳).
לשון אחר: יסדה ידו – את לויתן, כמו: גבעות חוללתי (משלי ח׳:כ״ה).
By His breath He made the heavens a tent Heb. שפרה. With His words and with the breath of His mouth, He made a tent, like, "and he shall spread his royal pavilion (שפרירו)" (Yirmeyahu 43:10).
His hand caused pain to Pharaoh, who was called the barlike serpent (Yeshayahu 26:1). חללה is an expression of pain and trouble. Likewise, elsewhere: "are you not the one that hewed Rahab and slew (מחוללת), the sea monster?⁠" (ibid. 51:9). Another explanation: His hand founded the leviathan, as in, "before the hills I was created (חוללתי)" (Mishlei 8:25).
ברוחו שמים שפרה – בדברו, שמים נעשו אהל, כעניין שנאמר: בדבר י״י שמים נעשו (תהלים ל״ג:ו׳).
שפרה – שם דבר של אהל, דוגמת: שנאה, קנאה, והוא לשון ונטה את שפרירו (ירמיהו מ״ג:י׳).
ולא יתכן לפרש שפרה – איהל, בלשון פַעַל, שאם כן מדוע לא כתוב: ׳שיפר׳ או ׳שפר׳?
וראיתי בבראשית רבא (בראשית רבה ד׳:ב׳) אגדה הנשמעת לאוזן: אמר ר׳ חנינא: כשאמר הקב״ה יהי רקיע בתוך המים (בראשית א׳:ו׳), יצתה האש מלמעלה וליחכה את פני הרקיע. ר׳ יוחנן כשהיה מגיע לפסוק הזה: ברוחו שמים שפרה, היה אומר: יפה לימדני ר׳ חנינא שיצאת האש מלמעלה וליחכה את פני הרקיע.
חללה ידו – יצרה ידו,⁠א כמו: ותחולל ארץ (תהלים צ׳:ב׳), וכן: לפני גבעות חוללתי (משלי ח׳:כ״ה).
נחש בריח – הוא מזל תנין, הנקרא בלשון חכמים (פרקי דר׳ אליעזר ו׳, ספר יצירה ה׳:ב׳) מזל תלי,⁠ב לפי שתלויים בו שנים עשר מזלות, ששה מצידו האחד, וששה מצדו השיני. פעמים מבריח את הרקיע מן הקצה אל הקצה,⁠1 ולכך נקרא נחש בריח, ופעמים מתעקם ומכניס זנבו לתוך פיו כנחש עקלתון. ששהג מזלות הפנימים התלויין פוניםד לו הם, הם המשמשין המנהיגין את העולם באותו הזמן, וככלותם לשמש, ישוב ויתעקם אף מצד שיני, כדי להכניס מזלות החיצונים לפנים, שישמשו בעולם. וששה התיכונים ששימשו עד עכשיו לחוץ, ובשעה שמתפשט והולך,⁠ה אז מבריח את הרקיע מן הקצה אל הקצה.
1. השוו ללשון הפסוק בשמות כ״ו:כ״ח.
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162 הושמט ע״י הדומות: ״יצרה ידו״.
ב. כן בכ״י פריס 162, אוקספורד הונט׳ 225. בכ״י ס״פ I.20, דפוס ברסלאו: ״דלי״.
ג. כן בכ״י ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. בכ״י אוקספורד הונט׳ 225: ״ו׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י פריס 162: ״ג׳⁠ ⁠⁠״.
ד. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225. בכ״י ס״פ I.20, דפוס ברסלאו: ״פנים״. בכ״י פריס 162: ״שניים״.
ה. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162, ס״פ I.20 חסר: ״והולך״.
ברוחו שמים שפרה – בדברו נעשו שמים אֹהֶל, כעיניין שנאמר: בדבר י״י שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם וג׳ (תהלים ל״ג:ו׳).
שִפְרָה – שם דבר של אֹהֶל, אדוגמת: שִנְאָה, קִנְאָה, זִרְמַת סוסים (יחזקאל כ״ג:כ׳), שהן שמות דברים במשקל קל. והוא לשון: ונטה את שפרירו (ירמיהו מ״ג:י׳).
ולשון הקונטרס לא יתכן, שאם כן כדבריו אשר פתר שפרה – בלשון פעל: אִיהֵל, מדוע לא כתב: ׳שִפֶר׳ או ׳שָפַר׳.
חוללה – יָצְרָה, כמו: ותחולל ארץ ותבל (תהלים צ׳:ב׳).
נחש בריח – הוא לויתן שנקרא נחש בריח, שנאמר: לויתן נחש בריח (ישעיהו כ״ז:א׳).
א. בכ״י לוצקי נמחקה כאן מלת: ״כמו״.
שפרה – ה״א נוסף, וענינו: תקן, מן שפר (בראשית מ״ט:כ״א), או מן שפרירו (ירמיהו מ״ג:י׳).
או הבי״ת במלת ברוחו נוסף, ויחסר דגש בפ״ה שפרה.
נחש בריח – התנין אשר בים (ישעיהו כ״ז:א׳).
ויש אומרים: כי הוא התלי, ונקרא נחש – בעבור שהוא כמו מעות, ובריח – שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה.⁠1
1. השוו ללשון הפסוק בשמות כ״ו:כ״ח.
שפרה – יש אומ׳ כי הה״א נוסף והקרוב אלי להיות שפרה מבנין פעל הכבד ונפל הדגש כמו בקשה נפשי (קהלת ז׳:כ״ח) והה״א סימן לנקבה כאשר אפרש וחברו אמרי שפר ותרגו׳ טובה שפירה.
חוללה – מן חיל כיולדה.
ברוחו בריח – שם תואר כדמות פועל מן בריחים.
ברוחו שהיא משפרת שמים והסרת העבים מעל פני כסאו הוא השפר בם.
חוללה ידו נחש בריח – והטעם התנין וּקְרָאוֹ נחש בעבור שהוא מעוות והעד על לויתן נחש בריח (ישעיהו כ״ז:א׳) והטעם כנחש בריח מן הקצה אל הקצה.
ברוחו שמים שפרה – שיפר ותיקן להעביר מעליהם הענן הנזכר ולהשקט הים, כי בהיות השמים זכים תשקוט הים, ואז תחולל ידו נחש בריח – אשר בים, והוא רמז לתנין הגדול שהוא כמו בריח בחוזק ובגודל.
חוללה – כמו רב מחולל כל (משלי כ״ו:י׳), הרפאים יחוללו (איוב כ״ו:ה׳), ענין יצירה. וכן אמר התרגום: ברוח פומיה אפי שמיא אשתבהרו ברת ידיה לויתן דמתיל לחויא טריק.
ויתכן לפרש חוללה ידו – ענין חיל וצער, וידו יורה כן, כענין הלא את היא המחצבת (ישעיהו נ״א:ט׳) רחב מחוללת תנין, ושבח האל בהשקיט השמים והחריב הים והכות את כל אשר בתוכו והפכו. אבל בברייתא דשמואל של סוד העבור אמרו נחש בריח, בעבור שהוא כמו מעוות, והוא מבריח מן הקצה אל הקצה.⁠1
1. השוו ללשון הפסוק בשמות כ״ו:כ״ח.
ברוחו שמים שפרה – ברצון השם היו השמים בזה האופן מהיופי והשלימו׳ אשר הם בו.
חוללה – בראה.
נחש בריח – הוא דמות הנחש הנראה סובב בגלגל המזלות והוא העגול החלבי.
בְּרוּחוֹ - באויריות זך ששָׂם בגרם1 הרקיע, שָׁמַיִם שִׁפְרָה - הרקיע הנקרא ׳שמים׳ נעשה בהיר ובלתי מונע ממנו אור השמים העליונים וצבאם: חֹלֲלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ. התנינים הגדולים אשר בים אשר לא תספיק פעולת הטבע הכללית למציאותם, כאמרו (בראשית א כא) ׳ויברא אלהים את התנינים הגדולים׳:
1. ק׳. ובד״ר: נגדו.
שפרה – ענין אוהל כמו ונטה את שפרירו (ירמיהו מ״ג:י׳) ואוהל היפה נקרא כן מלשון אמרי שפר (בראשית מ״ט:כ״א).
חוללה – בראה כמו ותחולל ארץ (תהלים צ׳:ב׳).
בריח – כעין מטה עשוי לשומו לרוחב השער לסגרו.
ברוחו – ברוח פיו איהל את השמים על הארץ וידו בראה את הלויתן הדומה לנחש ומבריח את הים מן הקצה אל הקצה.
שפרה – כמו אף נחלת שפרה, שיטהר השמים מן העננים, וייפה אותם.
חוללה – כמו מחצבת רהב מחוללת תנין וכן אמר פה מחץ רהב חולל נחש בריח.
ברוחו – וגם לפעמים ינקה את השמים מן האדים, וגם זה ע״י חק הזה של התפשטות האויר, שעת שכח החום והאש נעצר באדים, יתפשטו טיפות המים ע״י התפשטות האויר שבתוכם, ויטהרו השמים מן העבים, וכמשי״ת לקמן סי׳ ל״ו ל״ז. וז״ש שהחק הזה שחג על פני מים ישפר ויטהר השמים מן העבים ברוחו, ע״י יסוד הרוח המתפשט בם, ואז חוללה ידו נחש בריח, שיהרוג את הנחש שהוא כינוי אל העבים שיקיפו את השמים כנחש, ומליצה זו לקוחה ממשלי הקדמונים בשיריהם, שהיו אומרים שהנחש יש לו ריב עם השמש, וכשיגבר עליה יכסה אורה ויהיה ליקוי השמש, ושה׳ הרג את הנחש הזה שהוא התנין אשר בים הקראקאדול, שהיה קדוש אצלם ויחסו לו כוכב בשמים שעושה מריבה עם השמש, וה׳ מחולל אותו, כמ״ש הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין, עפ״ז ימליץ שהחק הזה שהוא מטהר את העננים המאפילים את השמש הוא הורג את הנחש בריח:
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יד) הֶן⁠־אֵ֤לֶּה׀ קְצ֬וֹת דְּרָכָ֗ו וּמַה⁠־שֵּׁ֣מֶץ דָּ֭בָר נִשְׁמַע⁠־בּ֑וֹ וְרַ֥עַם גְּ֝בוּרֹתָ֗ו מִ֣י יִתְבּוֹנָֽן׃
Lo, these are but the outskirts of His ways; and how small a whisper is heard of Him! But the thunder of His mighty deeds who can understand?
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״א מבלגנציר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
הָא אִלֵין סְיָפֵי אוֹרְחָתוֹי וּמַה דִי אִתְמְצֵי מִן קְצַת מִלְתֵיהּ נִשְׁמַעְנָא מִנֵיהּ וְרִכְפַּת גְבוּרָתוֹ מַן יִתְבְּיָן.
הן אלה קצות דרכיו – אמר רב הונא כל מה שאתה רואה קצות דרכיו של הקב״ה הן שנאמר הן אלה קצות דרכיו.
ומה שמץ דבר – (נמצא) [נשמע] בו ורעם גבורותיו וגו׳, א״ר הונא הרעם הזה בשעה שהוא יוצא כתקונו אין כל בריה יכולה לעמוד עליו יתבונן אין כתיב כאן אלא מי יתבונן, הפקחין יודעין רמזו של דבר והגיונו. א״ר הונא אם על סדרו של רעם אי אתה יכול לעמוד, על סדרו של עולם על אחת כמה וכמה, אם יאמר לך אדם יכול אני לעמוד על סדרו של עולם, אמור לו אחרי מלך ב״ו אי אתה יכול לעמוד, אחרי מלך מלכי המלכים הקב״ה עאכ״ו, א״ר נחמן משל לחורשת קנים שלא היה אדם יכול ליכנס לתוכה שכל מי שנכנס לתוכה היה טועה, מה עשה פקח אחד כסח ונכנס כסח ונכנס, נכנס דרך הכסוח ויצא דרך הכסוח, התחילו הכל נכנסים ויוצאים דרך הכסוח, רב נחמן אמר חורי משל לפלטין גדולה שהיו בה פתחין הרבה וכל מי שנכנס לתוכה היה טועה, מה עשה פקח אחד נטל פקעת אחת וקשרה נגד הפתח נכנס דרך הפקעת ויצא דרך הפקעת התחילו הכל נכנסים ויוצאין דרך הפקעת. א״ר שמעון בן יוחאי משל למלך בשר ודם שבנה פלטין והבריות נכנסין לתוכה ואומרים אילו היו העמודים גבוהים היתה נאה, אילו היו הכתלים גבוהין היתה נאה, אילו היתה תקרה גבוהה היתה נאה, שמא יבא אדם ויאמר אילו היו לי שלש עינים שלש רגלים היה יפה לי אתמהא, הה״ד אשר כבר עשוהו, עשהו אין כתיב כאן אלא עשוהו, כביכול מלך מלכי המלכים הקב״ה ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר שלך והעמידך על מכונך שנאמר הוא עשך ויכוננך, א״ר לוי בר חמא מלך בשר ודם בנה פלטין ואם בנה ביבא על פתחה אינו נאה, אבל מלך מלכי המלכים הקב״ה ברא את האדם ונתן ביבא על פתחו ואי זה זה חוטמו והוא נויו והוא שבחו.
הוד׳א הד׳ה בעץ׳ אוצאפה, פאי שין מן אלאמור סמע בה, ורעב ג׳ברותה מן יפהמהא.
הן, הנה אלה מקצת תאריו ואיזה שמצה של דכר נשמע בו ורעם גבורתו מי יבין. תרגם שמץ ״שין״ שמצה, וכך תרגם בשמות לב כה. אבל לעיל ד יב תרגם בענין אחר, ראה שם. דרכיו – תאריו, והם הפעילות הנעשות בעולם ברצונו כפי שאנו מבטאים, וכמ״ש הרמב״ם במו״נ ח״א פרק נד. והביא רבנו פסוק זה בספרו הנבחר באמו״ד מאמר ב סוף פ״ד מהדורתי עמ׳ צ. וכוונתו בו שכאשר אנו מפרטים פרטי פעולות ה׳ ומעשיו האמורים כאן בפרק זה אין זה מקנה משהו נוסף במציאותו או במהותו, כלומר שאין לו יתעלה תארים עצמיים, והן הן דברי הרמב״ם כנ״ל.
קצות דרכיו – קלות ומועטות לפי שאר גדולות שבו.
ומה שמץ דבר נשמע בו – מה רמז דבר אדם יכול להבין מפעלותיו.
דבר אחר: שמץ, כמו: לשמצה (שמות ל״ב:כ״ה) – לגנות.
the outskirts of His ways The easiest and the smallest in comparison to His other qualities.
and what implications of any matter can be understood What hint of anything can a man understand from His deeds? Another explanation: שֶמֶץ is like, "to the scandal (לשמצה)" (Shemot 32:25), uncomplimentary.
הן אלה קצות דרכיו – הן כל הדברים האלה מקצת דרכיו של הקב״ה.
ומה שמץ דבר נשמע בו – פתרונו:⁠א ואף על פי שהדברים הללו נטויין על תהו ותלויין על בלי מה (איוב כ״ו:ז׳), ומהב שמץ דברג נשמע בהםד – בנוהג שבעולם: אם בא אדםה לנטות יריעה או כותל,⁠ו אי איפשר לו לנטותן בלא יתידות ובלאז עמודים שלא יפלו, והקב״ה נטה ארבע רוחות השמים על תוהו, ותלה העולם על בלימה. שמא ראית מימיך אדם צועק ואומר: נתמוטטה הארץ מתחתי לפי שתלויה על בלימה,⁠ח או נתמוטטו השמים לפי שאין להם יתידות מתחתם שיסמכו אותם, ואילו עשה הקב״ה סמיכות לשמים ולארץ היו עומדין לעולם. לא הוצרך אדם לומר כך, שאף על פי שכל מעשה בראשית נטויין על תהו ותלויין על בלימה, יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד (תהלים ק״ד:ה׳), ולפיט שהזכיר למעלה דברים התמוהים:⁠י שכל הרוחות נטויין על תהו, והארץ תלוייה על בלימה, ואין העולם מתמוטט.
הוסיף עוד להזכיר אף הרעם שנשמע בשעת ירידת גשמים, שאיןיא בריה יכולה לעמוד על סדרו של רעם, ומה טיבו, ומהיכן הוא יוצא, דכתיב: ורעם גבורותיו מי יתבונן – שאף על זה הבריות משתוממין לומר מה הוא, ואף אליהוא תמיה על דבר זה, דכתיב: ירעם אל בקולו נפלאות עושה גדולות ולא נדע (איוב ל״ז:ה׳). וראיתי בספר המזלות שפירש רבי שבתי זצ״ל: אם תרצה לדעת איך מתגלגלין ב׳ המאורות וה׳ כוכבים וי״ב מזלות, בוא ולמוד: כשברא הקב״ה שני המאורות חמה ולבנה וה׳ כוכבים וי״ב מזלות,⁠יב ברא תלייג מנור המאורות להיות להם כמנור כוכבים ולי״ב מזלות כמנור אורגים, ונטהו ברקיע הזה מקצה אל קצה כבריח כנחש עקלתון, ועשה לו ראש וזנב, כדכתיב בספר איוב: ברוחו שמים שפרה חוללה ידו נחש בריח (איוב כ״ו:י״ג). נחש בריח – זו התלייד ויש לו ראש וזנב, שנאמר בישעיה: ויכרת יי מישראל ראש וזנב כפה ואגמון (ישעיהו ט׳:י״ג). בא זה הפסוק ללמדך: שמתוך גלותם של ישראל אבדה מהם חכמת ראש התלי וזנבו, וחכמת ראש המזלות שבכיפת הרקיע המתנהגין מכח העגלה, היא עש, שהיא עגלה, וכפופה כאגמון. וגם חכמי הגוים הם חכמי בבל והודו וחכמי ישמעאל אומרים: כי יש לתלי ראש וזנב, וקורין שמו: תנין, ואומריםטו שהוא מכוסה בעוביו של רקיע כתנין בתוך המים ואינו נראה לעין, וכח גדול וחוזק גדול יש לו מאד, יותרטז מכל הכוכבים והמזלות, כי הוא כמלך על כולן.
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162 חסר: ״פתרונו״.
ב. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״מה״.
ג. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20. בכ״י פריס: ״דלים״. דפוס ברסלאו 162: ״דלם״.
ד. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״מהם״.
ה. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162, ס״פ I.20 חסר: ״אדם״.
ו. כן בכ״י פריס 162, אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. במקצת עדי נוסח: ״אוהל״.
ז. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״בלא״.
ח. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162 הושמט ע״י הדומות: ״שמא ראית... על בלימה״.
ט. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״לפי״.
י. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״התמיהין״.
יא. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162 נוסף כאן: ״על״.
יב. כן בכ״י פריס 162, אוקספורד הונט׳ 225, פירנצה II.24. בדפוס ברסלאו הושמט ע״י הדומות: ״בוא ולמוד... וי״ב מזלות״.
יג. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״טלי״.
יד. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״תלי״.
טו. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162 חסר: ״ואומרים״.
טז. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162 חסר: ״יותר״.
הן אלה קצות – הן כל הדברים האלה מקצת דרכיו של הקב״ה.
קצות – אַשוֹמַלְיְיא בלעז.
ומה שמץ דבר – איזה נס ואיזה דבר אשר נעדר ונחסר ממנו.
ורעם – טוֹנֹיְירְא בלעז.
שמץ דבר – כמו: לשמצה (שמות ל״ב:כ״ה).
שיטת ר׳ אליעזר מבלגייצי: הן אלה קצות דרכיו – אשר הקצה ויחד להחריד ולהפיל יראתו על פנינו בהמשל ופחד לבלתי נחטא בגאוננו ובגבורתנו. והיה לנו ליראה אותו שאין להסתר מפניו והשמים והארץ גלויין ונטויין באויר והים סגור בחול, ואע״פ שדברים הללו נטויים על תוהו ובלימה.
מה שמץ דבר נשמע בו – בכל אלה לרשעים שייראו מפניו שיאמר אחד מהם נתמוטטה הארץ תחתי או השמים נפלו עלי מרפיפת עמודי שמים ומגערתו שיפחת ממנו בהרעישו עולמו ויכנע לבם. ואפילו רעם גבורתו שמרעים ונותן קולו להחרידנו ולהפיל יראתו על פנינו לשבר לבנו, כמו שיפרש בדברי אליהוא ובתלים, על דרך: וירעם בשמים י״י (תהלים י״ח:י״ד), מי מן הרשעים יתבונן וישים אל לבו. שבכל זה אין יראתו ופחדו עליהם ליכנע בעמל לבם.
שמץ – חסרון.
קצות דרכיו – התחלות כי ראש הדבר וסופו נקראים קצוות.
ומה שמץ דבר – כי מי שיספר מקצת דרכיו הוא שמץ וחסרון במעלתו כי מי ימלל גבורות י״י ישמיע כל תהלתו (תהלים ק״ו:ב׳) ואמרו רז״ל מרגניתא דלית בה טימי אי את משבח לה את פגים בה.
מי יתבונן – כי אין מבין עניין הרעים.
הן אלה קצות דרכיו – מעט מדרכי גדולתו וכחו.
ומה – הוא, שמץ דבר הנשמע בו – כי כל מה שנודע ונשמע ממנו הוא שמץ דבר, כלומר מעט מזער, כנגד הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד (דברי הימים א כ״ט:י״א).
שמץ דבר – כמו ותקח אזני שמץ מנהו (איוב ד׳:י״ב), עניינם קצת הדבר ומיעוטו. ואולי הוא כמו לשמצה בקמיהם (שמות ל״ב:כ״ה), יאמר כי פרעוה אהרן (שמות ל״ב:כ״ה) כשידברו בהם קמיהם אפילו מעט מן החטא הגדול שעשו, או למעט כבודם ולחסר מעלתם בפני קמיהם, רק ענין מיעוט וחסרון הוא.
והתרגום אמר: דאיתמצי, פתר אותו מלשון מיץ חלב (משלי ל׳:ל״ג), והשי״ן במקום אשר, כשי״ן שאתה מדבר עמי (שופטים ו׳:י״ז).
ורעם גבורותיו – כענין רעם שרים ותרועה (איוב ל״ט:כ״ה), יאמר שגבורותיו הנושאות קול לגדלם ולרובם, מי יתבונן בכולם.
שמץ מנהו – מעט.
ורעם גבורותיו – ורבוי גזרותיו.
הֶן אֵלֶּה קְצוֹת דְּרָכָיו אשר כולם לתכלית טוב ולתיקון, וּמַה שֵּׁמֶץ דָּבָר נמצא1 בּוֹ - איזה צד חסרון נמצא בכל אלה, הנה כולם בתכלית שלימות אפשרי להם: וְרַעַם גְּבוּרוֹתָיו מִי יִתְבּוֹנָן. אמנם שיהיה הוא מרעים ומבלבל הבחירה האנושית כמו שקרה למצרים ולזולתם, ׳מי יתבונן׳ ויחשוב שיהיה זה מפעולתו, ולכן יתחייב שיהיה מפעולת האל הרע כמו שאמרתי בלי ספק:
1. לשה״כ: נשמע.
דרכו – דרכיו קרי.
גבורתו – גבורתיו קרי.
דרכיו – מעשיו ופעולותיו.
שמץ – ענין משהו ומעט וכן ותקח אזני שמץ מנהו (איוב ד׳:י״ב).
ורעם – ענין רעש והמיה.
הן אלה – הדברים האלה המה מקצת דרכיו ומה מאד דבר מעט אשר נשמט בו ר״ל הן לא ידענו ולא שמענו כ״א מעט מדרכיו לא כולם אף לא חלק גדול מהם.
ורעם – אף גבורותיו הנשמעים לכל כקול רעם מי יוכל להתבונן לדעת מצפוני הנפלאות אשר בהם ואף כי הנעשים בשמים ממעל ומתחת לארץ אשר לא ידעם אנוש וכאומר הנה השמעתיך יותר מאשר השמעת ועדיין לא הגעתי לחלק גדול מנפלאות ה׳ (העולה מהמענה ההיא כי ילעוג על בלדד שאמר דברים הידועים לכל ומיעט לספר מנפלאות ה׳ וסיפר הוא יותר ממנו ואמר שעכ״ז עדיין לא הגיע אף הוא לחלק גדול מנפלאות ה׳ ולא חש להשיב יותר כי במרבית הלעג כאלו אמר לו מה בכך שלפי רוממות המקום ושפלות האדם יחשב המעט מן המרי לרב הלא כ״ש הוא שמרבית המרי מן הרשע יחשב לרב ומה זה לא ישלם לו גמול).
הן אלה קצות דרכיו – כל מה שאמרתי מחק הזה שחג על פני מים, לא אמרתי רק מקצת דרכיו ומה שמץ דבר נשמע בו, מזה לא שמעת רק שמץ ומעט מן הדברים והשינויים הטבעיים היוצאים ע״י חק הזה, וכ״ש מי יתבונן רעם גבורותיו, שבין הגבורות אשר יתהוו ע״י החק הוא הברק והרעם שבא ג״כ ע״י התפשטות האויר בהעננים כנודע וכמו שית׳ לקמן סי׳ ל״ז, וא״כ אחר שהחק הזה הוא כח מופרד בפ״ע בלתי נתלה מן המערכת וחקות שמים כי חקות שמים יתמהו מגערתו, למה לא יעניש ה׳ את הרשעים ע״י שטף מים או עצרת גשמים, או ברק ורעם או שינוי האויר וכדומה, שבכ״ז לא יבטל את הכוכבים וטבע הכולל, ומזה מבואר שה׳ מסר כלל ההנהגה אל המערכת, וגם הצלחת הרשע ויסורי הצדיק מאתה תצא לא כדברך שהמשל ופחד עמו, ושההשגחה תמשול על הטבע וסדרי ההנהגה:
The statute that the Almighty imposed upon the waters in order to restrict their expansion over the earth is outside the control of the stars or of destiny. This shows that if He so wishes, God can overrule all the laws of Nature
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״א מבלגנציר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

איוב כו – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, תרגום כתובים איוב כו, ילקוט שמעוני איוב כו, רס"ג תפסיר ערבית איוב כו, הערות הרב קאפח על תפסיר רס"ג איוב כו, רס"ג פירוש איוב כו – מהדורת הרב יוסף קאפח, באדיבות מכון מש"ה (כל הזכויות שמורות), רס"ג פירוש ערבית איוב כו – מהדורת הרב יוסף קאפח, באדיבות מכון מש"ה ובסיוע פרויקט פרידברג (כל הזכויות שמורות), רש"י איוב כו, ר"י קרא איוב כו, מיוחס לרשב"ם איוב כו, אבן עזרא איוב כו, ר"י קמחי הפירוש הארוך איוב כו – מהדורת על⁠־התורה המבוססת על כתב יד בהמ"ל 985 (ברשות ספריית בית המדרש ללימודי יהדות) וטיוטה מעזבונו של פרופ' אפרים תלמג', ר"י קמחי הפירוש הקצר איוב כו – מהדורת על⁠־התורה המבוססת על כתבי יד אוקספורד אופ' 625, פרמא 2958, וטיוטה מעזבונו של פרופ' אפרים תלמג', ר"א מבלגנצי איוב כו, ר"מ קמחי – דקדוק מלות המענה איוב כו – מהדורת פרופ' צבי בסר ופרופ' דב ולפיש (אטלנטה, תשנ"ב) על פי כתב יד רומא 72 וכתבי יד נוספים, ברשותם האדיבה של המהדירים (כל הזכויות שמורות למהדירים), ר"מ קמחי איוב כו – מהדורת פרופ' צבי בסר ופרופ' דב ולפיש (אטלנטה, תשנ"ב) על פי כתב יד רומא 72 וכתבי יד נוספים, ברשותם האדיבה של המהדירים (כל הזכויות שמורות למהדירים), רמב"ן איוב כו, ר"י אבן כספי איוב כו, רלב"ג ביאור המילות איוב כו, רלב"ג ביאור הפרשה איוב כו, ר"ע ספורנו איוב כו – מהדורת הרב משה קרביץ (בהכנה), ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), מנחת שי איוב כו, מצודת ציון איוב כו, מצודת דוד איוב כו, מלבי"ם ביאור המילות איוב כו, מלבי"ם ביאור הענין איוב כו

Iyyov 26, Targum Ketuvim Iyyov 26, Yalkut Shimoni Iyyov 26, R. Saadia Gaon Tafsir Arabic Iyyov 26, Rav Kapach Notes on Tafsir Rasag Iyyov 26, R. Saadia Gaon Commentary Iyyov 26, R. Saadia Gaon Commentary Arabic Iyyov 26, Rashi Iyyov 26 – The Judaica Press complete Tanach with Rashi, translated by Rabbi A.J. Rosenberg (CC BY 3.0), R. Yosef Kara Iyyov 26, Attributed to Rashbam Iyyov 26, Ibn Ezra Iyyov 26, R. Yosef Kimchi Long Commentary Iyyov 26, R. Yosef Kimchi Short Commentary Iyyov 26, R. Eliezer of Beaugency Iyyov 26, R. Moshe Kimchi Lexical Commentary Iyyov 26, R. Moshe Kimchi Iyyov 26, Ramban Iyyov 26, R. Yosef ibn Kaspi Iyyov 26, Ralbag Beur HaMilot Iyyov 26, Ralbag Beur HaParashah Iyyov 26, Sforno Iyyov 26, Minchat Shai Iyyov 26, Metzudat Zion Iyyov 26, Metzudat David Iyyov 26, Malbim Beur HaMilot Iyyov 26, Malbim Beur HaInyan Iyyov 26 – Translated by Jeremy I. Pfeffer, Ktav Publishing House (New Jersey, 2003) (CC BY 3.0)

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×