1. כ״ה ברש״י ובמדרש אגדה כאן: בלשון שאמר לו בשעת ירידה לך רד. ר״ל מגדולתך (ראה לעיל פל״ב אות נ״ה), כשנתרצה לישראל אמר לך עלה. וכ״ה במדרש הגדול כאן: לך עלה מזה, עליה היא למשה, שלמעלה הוא אומר לך רד, לשון נזיפה, כמד״א (ישעיה מז א) רדי ושבי על עפר, וכיון שעשה אותן המעשים ניתן לו גדולה למעלה מן הכל שנאמר (להלן לד ל) ויראו מגשת אליו. ובש״ך: לפי שאמר לו לך רד, עתה שהתפלל ושם נפשו עליהם אמר לך עלה. ובאוה״ח כאן שבשביל שנתן נפשו על ישראל נתבטלה גזרת עתה תראה (ראה שמות ו א ובתו״ש שם אות קב). וברש״י כאן עלה מזה ארץ ישראל גבוה מכל הארצות, כ״ה בקדושין סט: וש״נ ודרשוהו מירמיה כג ח אשר העלה וכו׳ ומכל הארצות וכו׳. וי״מ שהביאו מקרא זה משום שכתוב בו ומכל הארצות. וראה אע״ז כאן. – בשכ״ט בראשית נ כה: והעליתם את עצמתי מזה, ממקום זה ודומה לו לך עלה מזה.

2. נראה הכונה לפסוק שלאחריו: הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו. וברש״י שם: כשם שאין הכלי של כסף יוצא למלאכת צורף עד שיוציאו ממנו סיגים של נחושת שבו, כך אין צבור נפטרין מעונש עד שיוציאו מתוכו הרשעים ויעשו בהם דין. וראה לעיל פל״ב ער.

3. ילהמכ״ת פק״ה. ובבמדב״ר ט מח: ונזרעה זרע (במדבר ה כח) אלו ישראל הכשרים שזרעם נכנס לארץ כמ״ד וזרעתיה לי בארץ (הושע ב כה) ועשה להם הקב״ה מה שאמר לאברהם וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם וגו׳ (לעיל לב יג) שכן כתיב לאחר מעשה העגל וידבר ה׳ אל משה לך עלה מזה. (עי״ש שדורש כל פרשת סוטה לענין העגל). – סדר אליהו רבה פי״ז ע׳ 88: וכי מה נשתנה ירבעם (בן יואש) מכל מלכי ישראל כולם שהיו לפניו, והלא ירבעם עובד ע״ז היה אלא מפני שלא קבל לה״ר על עמוס הנביא וכו׳ באותה שעה אמר הקב״ה דור עובד ע״ז וראש דור עע״ז היה, הארץ אשר אמרתי לאברהם ליצחק וליעקב לזרעך אתננה הריני נותנה בידו של זה וכו׳, ועליו הוא אומר הוא השיב את גבול ישראל וגו׳ (מ״ב יד כה). – ויש להעיר מהמדרש תנחומא ראה ז: כיון שיצאו ממצרים שמעו שבע אומות שהן באין לירש, מה עשו, קצצו את האילנות וסתמו את המעינות ונתצו הבתים, שאם נכנסין שם לא ימצאו כלום, אמר הקב״ה אם אכניסם שם מיד הן מוצאין אותה שממה ואני הבטחתים שימצאו אותה מלאה כל טוב, מה עשה עכבם במדבר מ׳ שנה ונתיאשו הכנענים מישראל לומר שאינם באים, עמדו ונטעו את האילנות ותקנו הבורות והעיירות כדי שיבאו ישראל על בנינה, לקיים מה שנאמר (דברים ו יא) ובתים מלאים כל טוב וכו׳, כיון שהתקינו הכל אמר הקב״ה למשה מה אתה עומד, לך עלה מזה אתה והעם, עשה עמהם מלחמה והכריתם. ראה מענין זה בתו״ש בשלח פי״ג אות רמז וש״נ. ובעץ יוסף העיר על התנחומא שהרי פסוק זה נאמר למשה אחרי שעשו העגל בשנה הראשונה. ומה ענינו לדבור השם בסוף ארבעים שנה. ואין זו קושיא שדבר ידוע הוא שכן דרך חז״ל במדרשים לשום בפיהם של הקדמונים, פסוקים שנאמרו על ידי האחרונים, ואותו הדבר משתמשים כאן בסגנון לשון הפסוקים שנאמרו ע״י השם בתקופות שונות כמו לפנינו.

1. ראה תו״ש משפטים פכ״ג אות רצו–צז וצרף לכאן. וע״ע שם אות רצה ובבאור שם מכמה מדרשי חז״ל הסוברים שהפסוק הנה אנכי שולח מלאך וכו׳ (לעיל כג כ) נאמר אחר שעשו את העגל. וראה לעיל אות ג בביאור. במשך חכמה כאן: ושלחתי לפניך מלאך וכו׳ אל ארץ זבת חלב ודבש, יתכן דנתקיים זה שבא מלאך כשעברו הירדן בימי הסגר יריחו, וכמו שאמרו גבי בכורים ארץ זבת חלב ודבש פרט לעבר הירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש (בכורים פ״א מ״י) ולכן אמר הנני שולח מלאך אל ארץ זבת חלב ודבש היינו כשיעברו הירדן, ע״כ וכוון לדברי המדרש הגדול.

2. ראה תו״ש משפטים פכ״ג אות שנד בבאור. – ברש״י כאן: ששה אומות הן והגרגשי עמד ופנה מפניהם מאליו. ומקורו מירושלמי שביעית פ״ו ה״א ויק״ר יז ו: שלש פרוזדיגמאות שלח יהושע בן נון אצלם הרוצה לפנות יפנה ולהשלים ישלים ולעשות מלחמה יעשה, גרגשי פינה לפיכך ניתנה לו ארץ יפה מארצו וכו׳. וראה תו״ש שמות פ״ג אות קלח ומשפטים פכ״ג אות שכה בבאור וצרף לכאן.

1. בתרגום ירושלמי דברים ו, ג. ארעא עבדא פירין טביין נקיין כחלבא וחליין וטעימין כדובשא, וביונתן שם: ארעא דפירהא שמינין כחלב וחליין כדבש. וכ״ה בדברים יא, ט. שם כו. ט. טו. ושם כז ג. ודברי התרגום מקור להספרי עקב פ׳ לז: שמנים כחלב ומתוקים כדבש. הבאתי דבריהם בתו״ש שמות פי״ג אות נג ושם הבאתי לשון המכילתא דרשב״י: ארץ זבת חלב ודבש, ר״א אומר חלב, זה חלב פירות, דבש, זה דבש תמרים. רע״א חלב, זה חלב ודאי כו׳, דבש, זה דבש היערות. וראה מ״ש בתו״ש ויחי פמ״ט אות קעא, שיין לבן נקרא חלב, ובתרגום שלפנינו מבואר ג״כ הפי׳ של המלה חלב, נקי כחלב או שמן כחלב כלשון הספרי ומבואר שלדברי ר״א חלב, זה חלב פירות, יש לומר היינו שיין לבן נקרא חלב, וזהו הפי׳ בקרא ארץ זבת חלב ודבש.

2. ביא״ר: [לא] אסלק שכינתי מבינך והוא נגד פשט הכתוב, ובנל״ג והמפרשים נדחקו מאד בתרגום של פסוק זה ופסוק ה׳ שהוא נגד פשט הכתוב ואפשר שסובר שהיא הבטחה טובה וכן להלן פסוק ה׳ רגע אחד אעלה בקרבך, ת׳ ״שעה חדא אסלק שכינתי מבינך״ כי ״סלק״ בפועל הוא לשון נטילה והפסק ולכן הוסיף המתרגם מ׳ ״מבינך״ (וכן מצינו בכ״מ בית במקום מ״ם כגון: והנותר בבשר ובלחם, שיעורו כמו מהבשר ומהלחם). אבל בכת״י שלי גם בפסוק זה גם בפסוק ה׳ נמצא ״בינך״ בלא מ״ם וזה יותר נכון ע״כ, וכן הביא שד״ל באוהב גר נוסח זה, וכ״ה אצל שפרבר, ובביאורי אונקלוס: שזה הענין להרחיק הרעיון שקרבת השי״ת תהי׳ חלילה רעה לישראל והרחקתו טוב להן לכן פי׳ אעלה כמו, ויעל מעליו אלקים (בראשית לה, יג) ע״כ וראה בשמלת גר, ובתרגום הירושלמי השלם: לא אסלק איקר שכינתי מביניכון ארום עם כו׳, ועל הגליון: ״אדבר״ יקר שכינתי, ובתרגום יונתן מביא שני הפירושים פי׳ האונקלוס וירושלמי: ארום לית אפשר דאיסלק שכינת יקרי מביניכון ברם, לא יהא יקרי שרי במדור משריתכון ארום עם, ובהערות שזה גליון מהאונקלוס שנכנס בפנים, ומסתבר יותר שהוא לקוח מתרגום הירושלמי שמשתמש בלשון ״שכינת יקרי״, וכדרכו של יונתן בהרבה מקומות להביא שני פירושים, וי״ג באונ׳ לא אסיק... בינך.

3. ראה רש״י כאן. ולעיל כג ב. ובאע״ז: כי לא אעלה בקרבך, לא יעשו משכן כי לא אשכון בתוך בני ישראל. וכעי״ז בפי׳ הר״א בן הרמב״ם: שהשראת השכינה שהבטחתי להם ושכנתי בתוכם לשכני בתוכם צריכה לכשרון מצדם וכו׳ ובטל אותו הכשרון בהיותם עם קשה עורף. וכ״נ מרמב״ן ר״פ ויקהל: כיון שנתרצה להם הקב״ה וכו׳ הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולתם ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם וכו׳ ולכן צוה אותם משה עתה ככל מה שנצטוה מתחלה. וזה מתאים לשיטת הראשונים שצווי המשכן היה לפני מעשה העגל, ראה תו״ש תרומה פכ״ה אות עג בבאור.

4. דרש זה הוא כמבואר לעיל אות ו שמ״ש כי לא אעלה בקרבך כלומר שלא להשרות שכינתו.

1. תנחומא שם סי׳ יג ובמדב״ר טז כד. ובדרש זה מבואר כפי׳ האע״ז כאן: וישמע העם את הדבר הרע הזה, ומהו, הוא הכתוב אחריו ויאמר ה׳ אל משה וכו׳. וכ״כ בבראשית ד כג. וכונתו לתרץ קושית המפרשים, שכיון שנאמר ולא שתו איש עדיו עליו מהו שאמר ועתה הורד עדיך מעליך. ואלה ד׳ פסוקים ג ו המה מהפסוקים הקשים בתורה שנאמרו עליהם הרבה פירושים. ובישוב קושיא זו נאמרו כמה ביאורים. א) פי׳ הנ״ל, שולא שתו נאמר אחרי שאמר להם הורד עדיך. ב) בתרגום רס״ג (קפאח) ועתה המשיכו בהורדת עדיכם מעליכם עד שאודיעכם מה אעשה לכם, ויתנצלו, ויתמידו בני ישראל בהורדת עדים מהר חורב. בנוה שלום: תתמידו בהסרת עדיכם. וכ״ה בשפתי כהן כאן: הורד עדיך על התמדת הסרת העדי שהסירו הם שנאמר ולא שתו איש עדיו וגו׳ אמר להם שיתמידו. וכ״ה ברמב״ן: ולא שתו איש עדיו עליו כאבלים והנה ה׳ רחמן מלא רחמים וכאשר ראה שהתאבלו, חזר ואמר בדרך רחמים, אמור אל בני ישראל כי עד עתה הזכיר עמך והעם ועתה יזכירם בשמם החביב וצוה לאמר להם כי לטובתם לא אעלה בקרבם שלא אכלה אותם כרגע, אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם וכן יעשו תמיד ואדעה מה אעשה להם, כלומר אפקוד חטאתם לדעתי כפי התאבלם והנחם על עונם כי אני ה׳ בוחן לב וחוקר כליות. וראה הכוה״ק כאן. וכעי״ז בפי׳ התוס׳ בדע״ז ובהד״ז: כי לא היה בדעתם להניחם כי אם לפי שעה וסבורים היו שיקחום, לכך אמר הורד עדיך שיסלקם לגמרי. וכ״ה במנח״י בשם ר״ת. ובסגנון אחר בחזקוני אע״פ שכבר לא שתו עדים, הזהירם לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים. ובאע״ז לשיטתו: ויאמר ה׳ וגו׳ ועתה הורד וגו׳. הפי׳ ויאמר וכבר אמר ואין צורך לתיקון הגאונים שעשה [שיעשו] ככה תמיד וכ״ה בפיה״ק. ג) בפי׳ התוס׳ בדעת זקנים בשם ר״י קרא: ולא שתו איש עדיו עליו הם בגדים חמודים ונאים שלבשו בשעת מתן תורה כדכתיב (לעיל יט י) ויכבסו שמלותם, אבל הורד עדיך הם הכתרים שנתנו להם בשעה שאמרו נעשה ונשמע ופרקו אותם מלאכי חבלה בשעה שעבדו לעגל (ראה להלן אות טז) וכעי״ז ברב״ח. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז בשם הר״י קרא להיפך, שולא שתו אלו הכתרים והורד עדיך היינו תכשיטים נאים ובגדי חמד וכו׳. ד) בפי׳ הריב״א בשם הר״מ מקוצי, שהעדי הוא דם הברית שהיה על בגדיהם, דומה כמו שקיימו כל המצוות והתורה, והחכמים שבהם הורידוהו כשחטאו בעגל כמ״ש ולא שתו איש עדיו עליו, ועכשיו צוה המקום לכולם שיורידוהו לפי שעברו על אנכי ולא יהיה לך. ומענין זה שהעדי הוא דם הברית, פי׳ כן ר״ח מובא ברב״ח ובתו״ש משפטים פכ״ד אות עה בבאור. ובכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים מבאר יפה פירוש זה וז״ל הורד עדיך וכת׳ ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב. יש לשאול מה טעם זה צווי בהורדת עדים אם לנהוג בעצמם אבילות על שטעו במעשה העגל, אין צורך אבילות כאן, אלא צום ובכי ומספד ותפלה ותחנונים ותשובה וענוי נפש, על מה שעשו ומרו את דברו, אלא הכוונה על דם הברית כמו שכ׳ ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם, והדם שהזה על העם היה נראה עליהם עדות והיה לעד איך נכנסו בבריתו של הקב״ה וקבלו עול התורה כולה ועתה עברו על לא יהיה לך אלהים והשתחוו לעגל, נמצא שהדם שעליהם נעשה קטיגור לקטרג איך הכחישו עדותו במעשה ידיהם, והקב״ה בראותו את הדם היה מתמלא עליהם אף וחמה, כמו אדם שלובש ציצית והולך לעבור עבירה וציציותיו הם המעידים עליו לפיכך אמר הקב״ה למשה להורד עדים מעליהם עם היות שכבר התחילו החכמים שבהם להורד עדים שנ׳ וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו, כלומר לא שתו אותם הבגדים שהוזה עליהם הדם שהיה מבריק ככוכבים על בגדיהם. ה) בפי׳ התוס׳ בהד״ז: לא שתו כמו לא שמו הדבר ללב ולא הקפידו על מה שאמר להם הקב״ה כי לא אעלה בקרבך אלא מה עשו [שתו] איש עדיו עליו ולבשו תכשיטים ולא נתנו הדבר ללבם, ולכך אמר הורד עדיך מעליך וגם הניגון מוכיח שיש תביר בתיבת שתו ואינו דבוק לאיש עדיו עליו, גם בתרגום ירושלמי ולא שויאו על לבהון (לפנינו ליתא על לבהון, לא ביונתן ולא בירושלמי כת״יר) גבר תקון זיניה עלוהי גם זה פירושו ולא שמו הדבר ללב [ואינו נראה. כצ״ל] שהרי כתיב ברישי׳ דקרא וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. בפי׳ הר״י בכור שור בשם י״מ: לא שתו אותו במקום הנראה [היינו איש עדיו עליו] אלא תחת בגדיהם והוא אמר להם שיורידוהו לגמרי. ו) בפי׳ הר״א בן הרמב״ם: שכאשר שמעו את הדבר הרע הזה, קצתם לא התכוננו לנסיעה להזדיין בכלי זין ונשארו במצבם ועליהם נאמר ולא שתו איש עדיו עליו, וקצתם התכוננו והזדיינו והם שנצטוו הורד עדיך וגו׳ ועליהם נאמר ג״כ ויתנצלו וכו׳. ובעיקר פי׳ זה שעדים הוא כלי זין, כ״ה בפי׳ רבעה״ת: ולא שתו לא רצו ליקח כלי זינם כי אמרו לא נלך להלחם אא״כ ילך הקב״ה עמנו והקב״ה אמר הורד עדיך מעליך שלא תקח כלי זין עד שאדע מה אעשה לך אם אלך אני. ז) בפענח רזא בשם י״מ: כי ב׳ כתרים היו להם האחד הורידו והאחד נשאר עליהם עד ויתנצלו וכו׳. וראה רש״י כאן ולהלן אות טז. וביתר באור בצרור המור: כי בני ישראל נתחרטו מעונם וכו׳ ואמרו בעשית העגל כבר אבדנו כתר נעשה ואין ראוי שיהיה על ראשנו כי הוא עד שקר וזהו ולא שתו איש עדיו עליו, וכשראה השי״ת חרטתם חזר ואמר להם ועתה הורד עדיך מעליך כלומר אתם חושבים כי בעשית העגל לא אבדתם אלא כתר של נעשה ושעדין נשאר לכם הכתר של ונשמע וזה טעות בידכם וכו׳ ולכן הורד עדיך השני מעליך וכו׳. ח) ברב״ח: ומה שהזכיר ולא שתו איש עדיו עליו כאלו אמר כל עדיו, כלומר כי מעצמם נמנעו שלא שתו כל אחד ואחד עליו כל עדיו אלא מקצת עדיו אבל עתה כשנצטוו מפי השי״ת הורד עדיך סלקו כל העדי לגמרי והפשיטוהו מהם. וכעי״ז באברבנאל: לא שתו איש עדיו עליו וגם לא הסירו העדים שהיה עליהם קודם לכן מזמן מעמד הר סיני, שאז קשטו עצמם בכל מיני עדי ותכשיטים ומפני זה אמר ית׳ למשה אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף ולמה לא לקחתם האבלות בשלמותו ושלא יהיה שום עדי עליכם וכו׳. ט) בפי׳ ר״ע מברטנורא בשם י״מ: כי מה שאמר ולא שתו איש עדיו עליו ר״ל שפרקו מעליהם עול תורה ועול מלכות שמים בשמעם כי השכינה לא שרתה עמהם ולזה אמר הקב״ה אתם עם קשה עורף ועתה עדיין עשית רעה שנית שהורדת עדיך מעליך, כי הורד הוא מקור ואינו צווי, ע״כ אדעה מה אעשה לך. י) ובפי׳ הטור: וי״מ ולא שתו כמו לא הסירו איש עדיו מעליו עד שנאמר להם הורד עדיך אז ויתנצלו בני ישראל את עדים. וראה להלן אות ט. – בילהמ״כ משלי כה: אמר ר׳ סימון וכו׳ ומנין שלא היו בהם חרשין שנאמר וישמע העם את הדבר. ובהערות המו״ל הגיה: שנאמר נעשה ונשמע. וכן מסתבר. וראה תו״ש משפטים פכ״ד אות נח וש״נ.

2. ראה להלן אות י. ואות נא. מברכות סג. ברב״ח כאן: נ״ל כי ישראל קבלו עליהם מיני צער מדה כנגד מדה, כי היו מתחלה עטרותיהם בראשיהם ושמחת עולם על ראשם ועתה כאשר שמעו בהסתלקות שכינה נסתלקה השמחה ולכך ויתאבלו, ומה שאמר ולא שתו, כי כיון שהופשטו מכבוד השכינה שהיה מחופף עליהם הפשיטו עצמם מן העדי שלהם שכן מצינו הכתוב שהמשיל סלוק השכינה להפשטת הבגד, הוא שאמר הושע (ב ח) פן אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום הולדה, יאמר פן אפשיט מישראל כבוד שכינתי שהיו מתלבשים בה וישארו ערומים ממנה כמו שהיו עד שלא נתנה תורה וכו׳.

3. ראה לעיל אות ט.

4. וכ״ה בכת״י מעין גנים, שהאבל פטור מן התפילין, וראה ברכות יא. וש״נ, ומה שדורש שעדיו זו תפילין כן הוא בזהר ח״א רסב. להלן אות יט* דעדים היינו תפילין של ראש ושל יד. וראה אברבנאל כאן: והעדי הזה שזכר הכתוב אין דעתי לפרשו על התורה, כמו שפרשו הראב״ע ולא לפרשו על התפילין כדרך חז״ל כו׳. ומבואר שהיה לפניו כן באיזה מדרש חז״ל. ולא ידוע לי מקורו כי לא כוון להזהר. והפי׳ עדיו על התורה, שהזכיר אברבנאל בשם הראב״ע ליתא לפנינו אלא ברלב״ג, שהוא הנימוס התוריי שהוא עדי ושלימות למי שיתנהג בו. ובספר ציוני: וזה שאמר הכתוב (דברים לג כט) עם נושע בד׳ מגן עזרך ואשר חרב גאותך, וזה העדי הוא החרב, ולא חרב של מתכת, אלא כעין תפילין, וכתוב עליו שם הנכבד והן אותן שמות הכתובות בחרבא דמשה כדמפורש בספר הישר. וכ״כ בס׳ העקדה שער נג לפרש מאמר רשב״י להלן אות יט: כלי הזין שנתן להם הקב״ה ושם המפורש חקוק עליו, שהכונה על לבישת תפילין שהי׳ עליהם לכבוד ולתפארת, ומקודם מתן תורה נצטוו עליהם שנאמר בפ׳ קדש לי והי׳ לאות על ידכה. ובספר מנחה בלולה: והנה נחלק לב העם וזהו להיות כי העדי הזה הם התפילין זהו שאמרו חז״ל כלי זין שנתן להם הקב״ה שכן התפילין הם כלי זין כמו שדרשו חז״ל על ויראו ממך אלו תפילין שבראש, וקצתם מן העם דנו בעצמם כאבלים דפטורים מן התפילין וקצתם כמנודים לשמים שחייבין בתפילין. ע״כ וראה מ״ש בתו״ש בא חי״ב במילואים סי׳ מד ובהשמטות דף רצה בבירור שאלה זו אם הניחו תפילין במדבר קודם שנאמרו להם בסוף ארבעים שנה שתי הפרשיות שמע והי׳ אם שמוע. וראה במילואים כאן. – בספר חסידים מכת״י סי׳ סה עמ׳ 59: כתיב הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך, הודיענו שבעל תשובה לא ילבש בגדי חמודות. וכ״ה במנורת המאור אלנקוה חלק ג עמוד 74.

5. מקורו נעלם.

1. ראה ברכות ו.: וכמה רגע אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה. ובע״ז ד.: אחת מחמש רבוא ושלשת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמונה בשעה. וראה דק״ס שם. באונקלוס רגע אחד, שעה חדא, ביונתן: שעה חדא קלילא ובירושלמי כתי״ר: [הא] כקליל זעיר. וכן הוא בת״י כתי״ר במדבר טז, כא. ואכלה אותם כרגע. באונ׳ כשעה. ביונתן: כשעה זעירא. ובת״י כתי״ר: כקליל זעיר. ובמתורגמן מביא: ואכלה אותם כרגע קליל. וכן הביא מירושלמי הנדפס: בראשית כו, י, כמעט שכב כו׳ הא קליל זעיר אילו שמש כו׳. ומבואר שהביטוי קליל זעיר הוא לא תרגום מילולי אלא תרגום הענין.

2. שמו״ר מה ג. וראה להלן אות יח–יט ולעיל אות ח וצרף לכאן.

3. מובא במבוא לתנ״י מכת״י שעל גליון התנחומא ונראה מהסגנון שהוא מדרש חז״ל וכן הובא בפי׳ הריב״א בשם י״מ: ולא שתו היינו ישראל שחטאו בעגל אבל משה לא הורידו מעליו לפי שלא חטא ואמר לו הקב״ה גם אתה הורד עדיך מעליך מפני חולשת דעתם של ישראל. וראה בהתוה״מ כאן, ובסגנון אחר בשפתי כהן כאן: כשראו שערב רב הסירו העדי שלהם, שנאמר וישמע העם וכ״מ שנאמר העם הם ערב רב, ונאמר ולא שתו איש עדיו עליו, היה להם לישראל ג״כ להסיר עדים מעליהם כי אם חושבים שלא חטאו הם ג״כ חטאו שלא מחו בידם וכו׳, לז״א הורד עדיך. ויש להעיר מזהר ח״א נב: ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב וכו׳ ישראל תינח, יהושע דלא חטא אעדי מניה ההוא זיינא עלאה דקבל עמהון בטורא דסיני או לא וכו׳ אי תימא דאעדי מניה, אמאי, והא לא חטא דהא איהו עם משה הוה בשעתא דחבו ישראל וכו׳ עי״ש. ונראה מדבריו שמשה לא הוריד עדיו. וצ״ע. וראה לעיל אות ח.

4. בש״ך: ואדעה מלשון וידע אלהים (לעיל ב כה) שהוא מלשון רחמנות כדי שארחם עליך וכן אמרו בתנחומא וכו׳ כי כל עוד שהעדי עליך לא תכנע וסילוק השכינה לא עשתה בהם פעולה. וכעי״ז ברמב״ן: ועל דרך האמת יהיה ואדעה מה אעשה לך כי בדעת הרחמים יעשה בהם כמו ואם לא אדעה (בראשית יח כא).

1. ראה תו״ש יתרו פי״ט אות צד ומשפטים פכ״ד אות סח וצרף לכאן. ובמדרש הגדול כאן: ועתה הורד עדיך מעליך, ר׳ נתן אומר משום ר׳ סימאי אלו עטרות שניטלו מהן שבשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע, ירדו מלאכי שרת והניחו עטרות בראש כל אחד ואחד מישראל שנאמר (תהלים קג ה) המשביע בטוב עדיך, וכשקלקלו מעשיהן, ירדו מלאכי חבלה ונטלום מעל ראשיהן והעמידו אותן כמו אשה פרועה, הה״ד ויתנצלו בני ישראל את עדים. ובתוס׳ שבת שם: ירדו ק״כ ריבוא, מדכתיב ויתנצלו דריש תרי זימני, ויש ספרים שכתוב בהן בהדיא וינצלו לא נאמר אלא ויתנצלו (ראה דק״ס מגליון כתי״מ), ואע״ג דגדולה מדה טובה ממדת פורענות, ה״נ גדולה היא שמלאך טוב היה קושר שני כתרים ומלאך חבלה לא היה בו כח כי אם להסיר אחד, ע״כ. ובכתי״מ בדק״ס הגירסא: וכיון שחטאו ירדו ששים ריבוא וכו׳. וראה להן אות יז. – בחורב טענו וכו׳, במדרש תהלים קו ה: א״ר שמעון בחורב טענו ובחורב פרקו שנאמר ויתנצלו וכו׳. ובילהמכ״ת פק״ו: א״ר שמואל וכו׳.

2. ראה לעיל אות טז ולהלן אות יח. – וינצלו אין כתיב כאן וכו׳ כעי״ז בתנחומא כאן סי׳ כו: ויתנצלו בעל כרחן. וראה אות טז בבאור. וכעי״ז בפרקי ר״א פמ״ז: ר׳ אליעזר בן ערך אומר כשירד הקב״ה ליתן תורתו לישראל ירדו עמו ס׳ ריבוא של מלאכי השרת כנגד ס׳ ריבוא של גיבורי ישראל ובידם זיינות ועטרות ועטרו את ישראל בכתר שם המפורש, כל אותן הימים עד שלא עשו אותו המעשה היו טובים לפני הקב״ה ממלאכי השרת ולא משל בהם מלאך המות ולא יוצאין לנקביהם כבני אדם, כיון שעשו אותו המעשה כעס עליהם הקב״ה ואמר להם סבור הייתי שתחיו לפני כמלאכי השרת שנאמר (תהלים פב ז) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון. ר׳ יהודה אומר כל זמן שאדם לובש בגדי תפארתו הוא יפה במראהו ובכבודו וביקרו, כך היו ישראל כשהיו לובשין אותו השם, היו טובים לפני הקב״ה ממלאכי השרת, כיון שעשו אותו המעשה כעס עליהם הקב״ה ואמר להם הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך, ובאותו הלילה ירדו מלאכי השרת ס׳ ריבוא כנגד ס׳ ריבוא של גבורי ישראל ונטלו מהם כל אחד ואחד מה שנתנו להם ונמצאו ערומים שלא ברצונם שנאמר ויתנצלו בני ישראל וינצלו אין כתיב כאן אלא ויתנצלו, בעל כרחם. ויש אומרים מאליו היה נקלף, וברד״ל שהיה כענין כתנות אור של כבוד דאדה״ר ע״כ. (ראה להלן אות יט). וראה זהר ח״א סג: ויתנצלו, וינצלו מבעי ליה, אלא ויתנצלו על ידא דאחרא בגין דאתיהיב רשו להאי נחש לשלטאה עלייהו. ובמדרש תנאים עמ׳ 223: ואשר חרב גאותך (דברים לג כט) מלמד שנתפלל משה שיחזור להן הזיין שניטל מהם בחורב שנאמר ועתה הורד עדיך מעליך, וינצלו בני ישראל את עדים אין כתיב אלא ויתנצלו, ומנין שנשבע הקב״ה שהוא עתיד להחזירו להם שנאמר (ישעיה מט יח) חי אני נאם ה׳ כי כלם כעדי תלבשי. ומקורו מספרי ברכה סי׳ שנו.

3. כעי״ז בבמדב״ר טז כד ותנחומא שלח סי׳ יג ותנ״י שם בהוספות סי׳ א בכמה שינויים. וכ״ה בכמה מקומות אלא שלא נדרש על הפסוק שלפנינו, ראה תנ״י וארא ט, תצוה ז ובנדפס שם יג, מדרש תהלים קג ח, פס״ר כא ז לד י. וראה לעיל אות יד טז יז ולהלן אות יט. ובשמו״ר מה ב: ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, ר׳ חנין דצפורין אמר עטרה שנתן בראשם שנאמר (יחזקאל טז יב) ועטרת תפארת בראשך ורשב״י אומר זינאות שחגר להם, ור׳ סימי אמר פורפראות שנאמר (שם, יא) ואעדך עדי וכה״א (דברים כו יז) את ה׳ האמרת היום וה׳ האמירך היום. ומ״ש בפי׳ מהרז״ו בשמו״ר להגיה שצ״ל: רשב״י אומר כלי זיין וכו׳. אין צורך לפמ״ש הרמב״ן לפרש שזינאות היינו כלי זיין וז״ל: ואונקלוס שתרגם בעדי תקון זין, דעתו כדברי האומר בב״ר (צ״ל בשמו״ר) זינאות חגר להם, כלומר שחגר להם הקב״ה בשעת מתן תורה כלי זיין להנצל מכל פגע ומלאך המות כמו שדרשו חרות על הלוחות חירות ממה״מ והם שמותיו של הקב״ה. וכ״ה ברב״ח. אמנם מלשון דרש בשמו״ר הנ״ל מבואר דזינאות אינו כלי זיין וצ״ב. וראה זהר ח״א נב:, ח״ב קצד:, רכז. וח״ג קצג.

4. שהש״ר א ג, ד יג, ח ה ושם ה ז הגירסא: ר׳ איבו אמר מלאך היה יורד ומקלפו ורבנן אמרי מאליו היה נקלף. וראה לעיל אות יז מפרקי ר״א: וי״א מאליו היה נקלף. וראה מדרש תהלים לו ח כעי״ז, ומדרש הגדול כאן.

5. ראה לעיל אות יא, בביאור וצרף לכאן.

6. ראה תו״ש שמות פ״ג אות כ וצרף לכאן.

7. בתי מדרשות ח״ב עמ׳ רסה. וי״ג: וכשחטאו היתה חרב עליהם.

8. מדברי התרגום מבואר שהיו כתרים ממש כהפירושים המובאים בביאור לעיל אות יא. ואולי יש מקום לפרש כן לשון ר׳ יוחנן להלן אות כב: זכה משה ונטלן, היינו שנטלן וגנזן וכפירוש הראשון של רש״י, ולפירוש השני של רש״י זה הי׳ ענין רוחני. – ביונתן: ואתרוקנו, בכת״י תרגום ירושלמי על הגליון יש: ואיתרוקנו – ורוקינו. ובפי׳ ר׳ מיוחס: ויתנצלו, כמו ונצלתם את מצרים והוא התפעל. כלומר נתרוקנו ונתערטלו מהן שלא שתו אותן עליהם. באונקלוס: ויתנצלו – ואעדיאו. ויש שתי גרסאות אצל שפרבר: ואעדיו. ואעדו. ובתרגום ירושלמי מכת״י: ופרקו. והרמ״ע מפאנו בספרו אמרות טהורות מאמר חקור דין ח״ב פ״ט מביא תרגום זה ומפרשו וז״ל: והזכיר הכתוב לשבח ויתנצלו בני ישראל את עדים שהוא יותר מהורדה כמו שתרגם יונתן: ואתרוקנו, שנתיאשו המה ממנו שלא יחפצו בו כלל אחרי רואם כי טוב מותם מחייהם כו׳ והיה דעת המתרגם הראשון שזכרנו מפי חגי זכרי׳ ומלאכי (ראה מ״ש במבוא על תרגום ירושלמי על דבר שיטה זו שתרגום יונתן שלפנינו הוא ליב״ע) שעדי ההוא הי׳ עושה חרות ממלאך המות, ואלו הורידוהו בלבד היה מורה קבלת המיתה באהבה אם חפץ בה ה׳ והוא טוב בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך ע״כ, ומענין זה ברקאנטי: ואמר הורד עדיך ליתן רשות למלאך המות לשלוט בהם וזהו ויתנצלו בני ישראל. ותרגום יונתן ב״ע ולא שתו איש עדיו עליו ולא שויאו גבר תקון זייניה כו׳ שמיה רבה וקדושא כו׳ ע״כ.

9. ראה לעיל אות כא* וברבותינו בעלי התוספות דעת זקנים: ומשה יקח את האהל, אלו הכתרים שנטלו מראשי בני ישראל ובכולם זכה משה, והקרא משמע כן שהרי כתוב מיד אחר ויתנצלו, ועוד י״מ דלשון את האהל משמע אורה מגיד שלקח הכתר והאורה שבראשי ישראל ומצינו אהל קרוי אורה כמו בהלו נרו עלי ראשי ומאותם כתרים קרן עור פניו, ע״כ. וראה ח״א מהרש״א שבת שם, דהכונה שמשה זכה לשני כתרים כתר מלכות וכתר כהונה שכל ז׳ ימי המלואים היה משמש בכהונה.

1. תנ״י סי׳ טו בקצת שינויים. ובשמו״ר מה ב: באותה שעה (שאבדו את העדי. מת״כ) כעס עליהם משה ונטל האהל והלך לו שנאמר ומשה יקח את האהל. ומ״ש מנודה לרב וכו׳, בתנ״י שם הוא בסתם, ובתנחומא סי׳ כז: אמר רשב״ל משה דרש ק״ו, אמר, המנודה לרב מנודה לתלמיד, אמר כיון שבלבו של הקב״ה עליהם אף אני פורש מהם. ובמדרש תהלים כה ו ר׳ זעירא בשם ר״ל אמר וכו׳ מה כתיב ומשה יקח את האהל וכן דרש מנודה לרב מנודה לתלמיד. ובמדרש הגדול: ר״ש בן לקיש אומר באותה שעה דן משה ק״ו בעצמו אמר, מנודה לרב מנודה לתלמיד, מה עשה נטל בית מדרשו והוציאו מחוץ למחנה מיד נתגוללו רחמיו של הקב״ה על ישראל. (ראה להלן אות כד). ובקטעי מדרשים מכת״י: תניא מנודה לרב מנודה לתלמיד דכתיב ומשה יקח את האהל ומנין שהיו כמנודין דכתיב ועתה הורד עדיך. וראה רש״י ורשב״ם כאן ולהלן אות כג בבאור מד׳ הרמב״ן. ובפי׳ הר״י בכור שור: לפי שמרדו בו ורצו להעמיד ראש אחר פירש מהם. – משל למלך וכו׳, בפי׳ מהרז״ו: ומשה שברח שהיה ירא שלא ישברוהו ויבזוהו. וכעי״ז מבואר בזהר ח״א נב: א״ר אלעזר מאי האי קרא לגבי האי, אלא כיון דידע משה דאתעברו מנייהו דישראל אינון זינין עלאין, אמר, הא ודאי מכאן ולהלאה חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו ואי יקום מקדשא הכא בינייהו יסתאב, מיד ומשה יקח את האהל וכו׳. ושם ח״ב רלו.: כד עבדו ישראל ית עגלא מה כתיב ומשה יקח את האהל וכו׳ מ״ט בגין דחמא יצה״ר דהוה אזיל בינייהו אמר משה סטרא דקדושה לא תשרי בגוי סטרא דמסאבא וכו׳. ושם ח״ג קיד.: ומשה יקח את האהל אמאי, אלא אמר משה הואיל וישראל קא משקרי בי׳ בקב״ה ואחליפו יקרא דיליה הא משכונא דיליה יהא בידא דמהימנא עד דנחמי במאן ישתאר א״ל ליהושע אנת תהא מהימנא בין קב״ה ובין ישראל וישתאר משכונא בידך וכו׳. וראה להלן אות כד בבאור המשך דברי הזהר ח״א הנ״ל.

2. בדרש זה מבואר שבמ׳ יום האמצעיים היה משה במחנה ולא בהר סיני, וכן מבואר בפרקי ר״א פמ״ו, וזה לא כדעת רש״י להלן פסוק יא, שהדבר הזה נהג משה מיוהכ״פ עד שהוקם המשכן. וכן שיטת האע״ז כאן, שזה היה אחר שהוריד הלוחות השניים והחלו ישראל לעשות המשכן אז נבדל מישראל בעבור הכבוד שידבר עמו וכו׳ ואין מוקדם ומאוחר בתורה. וכ״נ מפי׳ הר״א בן הרמב״ם בשם אביו, וחזקוני כאן. והרמב״ן כאן דחה פירושם, כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה, ודברי רבותינו בכל המדרשים שעשה משה זה בעבור חטא העגל דרש משה, מנודה לרב מנודה לתלמיד (ראה אות הקודם). וכמו שהזכיר רש״י אני בכעס ואתה בכעס א״כ מי יקרבם, ואם היה הוצאת האהל אחרי יוה״כ הנה גם הקב״ה גם משה ברצון היו וכו׳, עי״ש שפי׳ כמו שנראה מפרד״א שזה היה במ׳ יום האמצעיים, וכתב: אבל לא יבא זה כהוגן ממה שאמר הכתוב ואתנפל לפני ה׳ כבראשונה מ׳ יום ומ׳ לילה לחם לא אכלתי וגו׳ (דברים ט יט) וכתיב ואתנפל לפני ה׳ את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה׳ להשמיד אתכם (שם כה) ואי אפשר שיהיה כל זה במ׳ יום האחרונים אחר שנאמר לו פסל לך ועלה אלי ההרה כי היו ברצון וכבר ביטל להשמיד אתכם, ע״כ. והרא״מ תי׳ שמ״ש רש״י שדבר זה הי׳ נוהג מיוה״כ עד שהוקם המשכן אינו אלא בענין הלימוד, לפי שקודם יוה״כ לא הי׳ לו פנאי ללמוד מחמת עמידתו בהר ולאחר הקמת המשכן היה הדבור ממשכן, אבל מנטיית האהל מחוץ למחנה לא מיירי רש״י שזה לא הי׳ אלא אחרי מעשה העגל אבל לא מיוה״כ ואילך שכבר נתרצה להם הקב״ה. וראה לעיל פל״ב-רלט בבאור וצרף לכאן. ובפי׳ רבעה״ת כאן בשם הר׳ יוסף קרא: שכל אותם ארבעים ימים שהתפלל משה על ישראל לא היה יושב כי אם באהל מועד הנזכר כאן ולא הלך ברקיע עד המ׳ ימים אחרונים שהלך לקבל הלוחות, ע״כ. ובפי׳ ברטנורא כ׳ ליישב הסתירה ברש״י כאן שפי׳ מנודה לרב מנודה לתלמיד ולהלן פי׳ שנהג כן מיום הכפורים שלא היו עוד מנודים, שכיון שנטה אהלו מחוץ למחנה כשהיו מנודים לא החזירו עד ששכנה שכינה בתוכם וכו׳ ומ״ש: ודבר זה נהג מיום הכפורים, דמשמע דמיום הכפורים החל, היינו לפי שקודם יוהכ״פ אין לומר והיה כצאת משה האהלה שלא היה שם משה כלל, כי עמד בהר פ׳ יום.

3. ראה תנחומא פקודי ה: ושמו״ר נא ב מה נעשה מן המותר א״ל עשה משכן לעדות. ובתנ״י שם ב הגי׳: משכן לדברות. ומבואר שמלבד המשכן עשה גם אהל מיוחד לבית מדרשו. וכן מבואר במדרש אספה (הובא בילק״ש רמז תשלז): ויעמד אותם סביבות האהל (במדבר יא כד) באהל הדברות שהוא חוץ מן המחנה, שני אהלים עשו אהל לעבודה ואהל לדברות וכמדת הפנימי כך היה החיצון וכו׳ וכן ארכו שלשים אמה על רוחב עשר כפנימי וכו׳. והמקור לדרש זה שהי׳ אהל לעבודה ואהל לדברות או משכן לעבודה ומשכן לדברות. הוא בספרי זוטא במדבר יח, ד. ושמרו את משמרת (ה׳) אהל מועד לכל עבודת האהל, אמר רבי שמעון הא למדנו שהן שני אהלות אהל העבודות ואהל הדברות. וכן מבואר בספרי זוטא שם בהעלתך ט, א. מאהל מועד נאמרו כל המצות, מאהל מועד נאמר לו למשוח את המשכן, מאהל מועד נאמר לו לשרוף את הפרה, מאהל מועד נאמר לו להעמיד את האהל כו׳. ובזית רענן מפרש, שהכוונה מאהל מועד נאמר לו וכו׳ היינו מאהל הדברות של משה כנ״ל, וראה מ״ש הרד״ל בשמו״ר פנ״א ופי׳ מהרז״ו. ולכאורה נראה ששיטה זו של חז״ל בספרי זוטא ס״ל כשיטת הי״א שהביא האע״ז דפסוקים שלפנינו מדברים אחרי עשיית המשכן ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ולפירושם: יקח את האהל היינו המשכן וכן נראה מתרגום ירושלמי להלן אות כט. ולדעת הס״ז מיירי ג״כ אחרי עשיית המשכן אלא שס״ל שהי׳ אהל לדברות ומשה יקח את האהל היינו אהל הדברות. אמנם אין הכרח לפרש כן וי״ל שפיר שזה אתיא כפשטא דקרא דכאן מיירי קודם עשיית המשכן אלא הביאו מקרא שלפנינו, שאהלו של משה שימש בזמן ידוע עד שהוקם המשכן בתור אהל מועד שבו השכינה נתגלתה אליו ומאהל מועד זה נצטווה למשוח את המשכן ואיך להעמיד את האהל, ואח״כ כשעשו את המשכן בנו גם אהלו של משה בתור משכן לדברות. והשיטה שמעשה זה היה אחר שעשו המשכן, מבוארת באע״ז כאן: וי״א כי זה הוא אהל המשכן וספר הכתוב אנה היה המשכן לפני שיקימו הדגלים החמשים יום. (וראה מ״ש הרמב״ן להשיג ומ״ש להלן כט מתרגום ירושלמי). וכ״נ מזהר ח״א נב: ומשה יקח את האהל וכו׳ (תחלתו הובא לעיל אות כב בבאור) ואי יקום מקדשא הכא וכו׳ וקרא לו אהל מועד וכי לא הוה בקדמיתא אהל מועד, אלא בקדמיתא אהל סתם השתא אהל מועד, מאי מועד ר׳ אלעזר אמר לטב ורבי אבא אמר לביש, ר״א אמר לטב מה מועד דאיהו יום חדוה דסיהרא דאתוספא ביה קדושה (מה מועד) לא שלטא ביה פגימותא אוף הכא קרא לה בשמא דא לאחזאה דהא אתרחיק אהל מבינייהו ולא אתפגים וע״ד וקרא לו אהל מועד כתיב, ור׳ אבא אמר לביש דהא בקדמיתא הוה אהל סתם כד״א (ישעיה לג כ) אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח והשתא אהל מועד, בקדמיתא למיהב חיין ארוכין לעלמין דלא ישלוט בהו מותא, מכאן ולהלאה אהל מועד, כד״א (איוב ל כג) ובית מועד לכל חי השתא אתייהב ביה זמנא וחיין קצובין לעלמא, בקדמיתא לא אתפגים והשתא אתפגים, כו׳, ע״כ. וכ״ה שם ח״ב קצד. ומבואר שהמשכן היה נקרא קודם לכן אהל סתם. וכ״נ מסדר אליהו רבה פכ״ח (פ״ל) עמ׳ 148: אהלי שודד (ירמיה י כ) אין אהל אלא מקום שכינה שנאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו וגו׳. וראה צרור המור שהקשה על פי׳ זה שאיך כתוב וקרא לו אהל מועד והלא המשכן שמו היה אהל מועד כדכתיב מאהל מועד וכו׳ עיי״ש.

4. ראה אע״ז כאן: האהל, אהל שלו כמו ויבאו האהלה וכו׳ וקרא לאהלו אהל מועד כי ה׳ נועד לו שם עד שנעשה המשכן וכו׳ וי״א כי זה הוא אהל המשכן וכו׳ ראה אות הקודם בבאור.

5. ראה נדרים לח. שמשה היה גבור ממ״ש ואתפוש בשני הלוחות וכו׳. ומ״ש והוא אהל החכמה, ראה לעיל אות כד, בביאור.

6. ראה תנחומא קרח י, תנ״י שם כה, במדב״ר יח כ, מו״ק יח: ות״י במדבר טז ד. וכעי״ז בב״ק טז ב על ירמיה. ובמהרש״א שם: שמשה וירמיה שניהם שוין היו מוכנים לנבואה לזמן רב כמ״ש מרחם הקדשתיך עליך אמרתי למשה נביא אקים להם כמוך, זה הוכיחם מ׳ שנה וזה הוכיחם מ׳ שנה (ראה פסדר״כ קיב.) והוצרכו לפרוש מנשותיהם כמ״ש במשה ואתה פה עמוד עמדי וגו׳ ומזה היו נחשדים בעיני ליצני הדור שאמרו א״א לילוד אשה לפרוש מן האשה זמן רב כ״כ, ע״כ. וע״ע מהרש״א סנהדרין ומו״ק שם. ובפנים יפות כאן פי׳ עפ״י מ״ש בברכות נז. הבא על א״א בחלום מובטח לו שהוא בן עוה״ב, ופירש״י ונטל חלקו וחלק חברו בג״ע דדמי לא״א, וכיון שאמרו חז״ל וכולן זכה משה ונטלן (ראה לעיל אות כב) שנטל את חלקם וזהו הפי׳ חשדוהו בא״א, היינו שלקח דבר שאינו שלו, ונ״ל ראיה לפירוש זה מסנהדרין פא.: ואת אשת רעהו לא טימא, שלא ירד לאומנות חברו. הרי לשון הקרא ״אשת רעהו״ כולל דבר השייך לחבירו היינו אומנות חבירו, ובמנחה בלולה: אחז״ל חשדוהו באשת איש רצונם שחשבו שנבואתו היתה מהשפעת שכל הפועל הנקרא אשת איש לפי שהמדריגה הראשונה מלמטה למעלה אישים כמו שביאר הרב המורה בפר׳ המדע ולמטה ממנו שכל הפועל אשר הוא אצלו במדרגת אשה לאיש ע״כ. ומה שפירש״י שיצא מחוץ למחנה שלא יחשדוהו עוד, במהרש״א שם פי׳ שדרשו כן כדכתיב ויקנאו למשה במחנה דמשמע שכל זמן שהיה במחנה קנאו לנשותיהם עד שנטה אהלו מחוץ למחנה. וברי״ף בעין יעקב שם מביא פירוש לפ״מ דקייל״ן אין א״א מתייחדת עם איש אחד אלא בזמן שאשתו עמו או אשה אחת עם ב׳ בני אדם כשרים דוקא ובמשה מצינו שפירש מאשתו וכתיב ומשה יקח את האהל ונטה מחוץ למחנה וגו׳ והי׳ כל מבקש ה׳ יצא כו׳ ופעמים רבות תבאנה נשים הצובאות לאהלו ובזה חשדוהו בא״א כיון שאין אשתו עמו כו׳ עיי״ש שמדחה פירוש זה שהרי כתיב ומשרתו יהושע לא ימיש מתוך האהל הרי כאן ב׳ אנשים ויכולה להתייחד. ויש מפרש שבזה שלא רצו הנשים ליתן נזמיהן בעגל ולעשות רצון בעליהן קינא כל אחד את אשתו לומר שהיא שומעת למשה יותר מאשר לבעלה, שהרי בנדבת המשכן מבואר שהנשים הביאו כו׳.

7. ביונתן מבואר טעם על הרחקת תרין אלפין אמין, לא כלהלן אות כח* משום תחום שבת שיהי׳ מותר להם לבוא בשבת וראה להלן אות לד, וכאן מבואר דהטעם משום שהיו מנודין לשמים, ואע״ג שהמנודה אוסר רק ד׳ אמותיו צ״ל שמנודה לשמים כמו כאן, הרחיק משה מחנהו אלפים אמה. ועפ״ד היונתן יש לפרש כן גם לשון שמו״ר לעיל כב ותנחומא להלן כח*.

8. תנ״י סי׳ טו בסתם, ובירושלמי עירובין פ״ה ה״א: ר׳ ברכיה ר׳ ירמיה בשם רבי חייה בר בא כתיב ומשה יקח את האהל וגו׳ כמה הוה רחיק ר׳ יצחק אמר מיל. ובשהש״ר ב ה: נכנס ר׳ יהודה ודרש ומשה יקח וכו׳ נאמר כאן הרחק ונאמר להלן אך רחוק וכו׳ מה רחוק שנאמר כאן אלפים אמה אף הרחק האמור להלן אלפים אמה. וראה רש״י כאן. ובמזרחי כ׳ שהכונה עפ״מ שדרשו רז״ל אמר להם יהושע עתידין אתם לעשות ביריחו את השבת ואל תרחיקו מן הארון יותר מאלפים אמה לכל רוח כדי שתהיו רשאין לבא להתפלל לפני הארון בשבת, אף כאן לא הרחיק משה את אהלו מן המחנה יותר מאלפים אמה כדי שיהיו רשאין כל מבקשי ה׳ לבא אל אהלו בשבת. וכ״ה בגו״א. וברב״ח: הרחק זה כמטחוי קשת ושיעורו מיל כענין שכתוב אך רחוק וכו׳. וראה תו״ש וירא פכ״א אות פז. ולפ״מ שנתבאר לעיל אות כח: שמשה נתרחק אלפים אמה משום שנתנדו לשמים, נראה שגם ר׳ יצחק בתנחומא סובר כיונתן, וזה לשון התנחומא ומשה יקח את האהל ארשב״ל משה דרש קל וחומר אמר המנודה לרב מנודה לתלמיד, אמר, כיון שבלבו של הקב״ה עליהם אף אני פורש מהם, ומשה יקח את האהל וגו׳ הרחק רבי יצחק אמר מיל וכו׳ ונראה מדבריו טעם ההרחקה משום נידוי, ובמדרש אגדה ח״א קפד. איתא דמשה ריחק את משכנו ממחנה ישראל ארבעת מילין, ומכאן ראי׳ למה שכ׳ במראה הפנים בירושלמי עירובין פ״ה ה״א על הא דמבואר שם רבי חייא ברי׳ דר׳ שיבתיי מקשה האיך היו יוצאין לבית מדרשו של משה, מה עשה להן שלשה צריפין ושלשה בורגנין, הרי לר׳ יצחק נעשה במכוון מיל ולא הי׳ צריך לשום תקנה, וצריך לומר דמדרשות חלוקות הן, ולפנינו מפורש שיש שיטה במדרש שהיה משכנו של משה רחוק יותר ממיל. ועי׳ בעה״ש או״ח סי׳ שמה סקכ״א שכתב ראי׳ מקרא שלפנינו לענין דין ר״ה במחנה לויה ודבריו צ״ע שהרי אחרי שהעמידו את המשכן היתה מחנה לויה באמצע.

9. ראה רש״י כאן, ובנתינה לגר שכוונת התרגום להבדיל בין אהל מועד שבמשכן ובין זה שמחוץ למחנה ולא כדעת הי״א שהביא הראב״ע שזהו אהל המשכן, ראה לעיל אות כד בבאור ובהכוה״ק כאן. האונקלוס בכל התורה מתרגם אהל מועד: משכן זימנא, רק בפסוק זה פעמיים מתרגם ״משכן בית אולפנא״ וכן היונתן – ובעכצ״ל שהכוונה כמ״ש בנל״ג להדגיש שאין זה אהל המשכן, אמנם התרגום ירושלמי כתי״ר מתרגם כמו בכ״מ והוי קרי ליה משכן זימנא כו׳ נפק למשכן זימנא. והוא כהשיטה לעיל אות כד. וכן משמע מלשון התנחומא: נטל את המשכן והלך לו, שאהל מועד היינו המשכן. וכן מבואר להלן אות לב: ומה ארון ה׳ וכו׳ וצ״ל שאין מוקדם ומאוחר בתורה. – בחליפות שמלות על האונקלוס הקשה על לשון אונקלוס הרחק – ארחיק, למה לא מתרגם רחיק. יש להעיר שבתרגום ירושלמי כתי״ר הנוסח: רחיק, וכן מביא שפרבר גירסא אחת מאונקלוס כת״י: רחיק.

10. תנחומא כאן כז, מדרש תהלים כה ו בשם ר׳ יהודה, ובשהש״ר ב ה: נכנס ר׳ יהודה ודרש וכו׳ והיה כל מבקש משה אין כתיב כאן אלא מבקש ה׳ מכאן למדנו שכל מי שמקבל פני חברים כאלו מקבל פני שכינה. ובירושלמי עירובין פ״ה ה״א: מיכן שכל המקבל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה. וראה רש״י כאן. וכעי״ז דרשו בכמה מקומות, ראה תו״ש תולדות פכ״ה אות צ, יתרו פי״ח אות פז וצרף לכאן. – ברב״ח: והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה, למדך שלא היתה שכינה שורה בתוך המחנה, והיה הכתוב ראוי לומר כל מבקש משה, אלא מכאן שנקרא משה בשם המיוחד, וכן מצינו שנקרא יעקב בשם אל שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל (בראשית לג כ, ראה תו״ש שם אות ע) וכן מצינו בשם הצדיק שנקרא בשם המיוחד הוא שכתוב ותלך לדרוש את ה׳ וכתיב ויאמר ה׳ לה (שם כה כב–כג) ודרשו חז״ל ע״י שם כי השם המיוחד לא דבר עמה כלל, וכן מצינו במלך המשיח שנקרא בשם המיוחד שנאמר (ירמיה כג ו) וזה שמו אשר יקראו ה׳ צדקנו, וכן ירושלים וכו׳ וטעם הדבר בכלם כי הדבק בדבר נקרא על שם הדבר שידבק בו ונקרא השליח בשם השולח ומזה מצינו שהמלאכים נקראים בשם המיוחד במקומות מן הכתובים וכו׳. וראה ב״ב ע״ה: ג׳ נקראו על שמו של הקב״ה ואלו הן צדיקים ומשיח וירושלים וכו׳. וזהר ח״ב לח.: את פני האדון ה׳ דא רשב״י, ועי״ש בנצוצי זהר.

11. כעי״ז בתנ״י סי׳ טו: כי אפילו המלאכים והשרפים והגדודים היו מבקשים אותו ליטול ממנו רשות לצאת, אומרים אלו לאלו הרי הוא במשכנו של משה, חמה ולבנה מבקשים ליטול רשות לצאת לעולם הולכים אל האהל והיה כל מבקש ה׳ [יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה]. וכ״ה בתנחומא כאן בקיצור וראה רש״י כאן. ובברטנורא: מדכתיב כל מבקש ולא כתיב המבקש משמע דרבויי לרבות אפילו מלאכי השרת. בכת״י ילקוט תימני: אפילו המלאכים והשרפים היו מבקשין ואומרין אלו לאלו הרי הוא במשכנו שנאמר והי׳ כל מבקש וכו׳. ובמדרש הגדול: והיה כל מבקש ה׳, מלמד שאף שכינה יצאת עמו.

12. ראה לעיל פל״ב-לד.

13. ראה שהש״ר ב ה ענין זה בסגנון אחר: בשלפי השמד נתכנסו רבותינו לאושא ואלו הן ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ר״מ ור׳ יוסי ורשב״י ור״א בנו של ר׳ יוסי הגלילי ור״א בן יעקב שלחו אצל זקני הגליל אמרו כל מי שהוא למד יבא וילמד וכל מי שאינו למד יבא וילמוד נתכנסו ולמדו ועשו כל צרכיהון כיון שהגיע זמנם להפטר אמרו מקום שנתקבלנו בתוכו אנו מניחים אותו ריקם, חלקו כבוד לר׳ יהודה שהיה בן עיר ולא שהיה גדול מהם בתורה אלא מקומו של אדם הוא מכבדו, נכנס ר׳ יהודה ודרש ומשה יקח את האהל וכו׳ אף הרחק האמור להלן אלפים אמה (לעיל אות כח* בבאור) והיה כל מבקש משה אין כתיב כאן וכו׳ (לעיל אות ל) ואתם אחינו רבותינו גדולי התורה, מי שנצטער בכם עשרה מיל או עשרים או שלשים או ארבעים כדי לשמוע דברי תורה על אחת כמה וכמה שאין הקב״ה מקפח שכרכם בזה ובבא, ע״כ. – ומה ארון ה׳ וכו׳, בכתי״מ בדק״ס הגי׳: ומה ישראל שלא היו מרוחקין אלא ג׳ פרסאות. ובכתי״פ שם: ומה מחנה ישראל שלא היה מרוחק אלא וכו׳. ובמדרש הגדול: ר׳ יודה ביר׳ אלעאי אומר והלא דברים קל וחומר ומה מרוחק שבישראל שאינו מרוחק אלא ג׳ פרסאות נקרא מבקש ה׳ תלמידי חכמים שמכתתים רגליהן מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה על אחת כמה וכמה. והגי׳ שלפנינו תמוה, ראה מהרש״א שהקשה דבקרא לא הוזכר אלא שנטה משה אהל שלו וכו׳ וכתב: ונראה דזה הארון אינו הארון שהיה במשכן דב׳ ארונות היו כפירש״י בפ׳ עקב גבי ועשית לך ארון עץ וגו׳ ואמר שהיה מרוחק י״ב מיל דהיינו למי שהיה עומד בקצה המחנה מצד שכנגדו היה משה נטה אהלו מחוץ למחנה היה לו לילך ג׳ פרסאות וכו׳. ובחי׳ הרי״ף על ע״י תמה שהרי נתוסף עוד מיל שמשה התרחק מן המחנה. אמנם לגי׳ כת״י ומה״ג הנ״ל ג׳ פרסאות, י״ל שלא דק לחשוב עוד מיל. ויש להעיר שהגי׳ שלפנינו ומה ארון ה׳ היא כשיטת תרגום ירושלמי לעיל אות כט. וכמו הפי׳ שהביא הא״ע לעיל אות כד, שהאהל זה אהל המשכן ואין מוקדם ומאוחר בתורה.

14. לעיל אות ל. בשהש״ר ח-י: הלומד תורה שלא במקומו נוטל שכר אלף ובמקומו נוטל שכר מאתים וכו׳, עי״ש ובאבות פ״ד מ״יד ותפא״י שם.

15. ר׳ עירובין סג. וברש״י סנהדרין שם מבואר שהלימוד הוא מכאן, שבאו אצל משה. ועל מ״ש רש״י אע״ג שהמחנה ג׳ פרסאות וכו׳ כתב בערוך לנר שם: צ״ע שהרי הרחק מן המחנה לא היה רק אלפים אמה שהוא שיעור מיל וא״כ כל מחנה ישראל היה תוך ג׳ פרסאות לאהל משה חוץ מאשר חנו במיל האחרון והיו צריכים לבא למשה ומה קושיא ממשה, ואולי דלרש״י הוקשה מדכתיב והיה כל מבקש ה׳ כל דייקא, דמשמע כל מבקש מכל ישראל וגם הדרים במיל האחרון בכלל, ע״כ. ומ״ש רש״י רבותא דמשה שאני, ראה הגהות מהג״מ בצלאל הכהן סנהדרין שם שפי׳ כוונת רש״י שלמדו מכאן שאל יורה הלכה במקום רבו, משום שהכתוב בא להשמיענו רבותא דמשה, שאע״פ שהיה רחוק ג׳ פרסאות היה אסור להם להורות מכלל שבתוך ג׳ פרסאות לכו״ע אסור. ובדק״ס הביא שברש״י דפוס שונצינו ל״ג רבותא דמשה שאני וכן ליתא ביד רמ״ה וברש״י שברי״ף ובנמוק״י, עי״ש. ולגי׳ זו קשה למה באו אצל משה אלה שהיו רחוקים יותר מג׳ פרסאות, וצ״ל שרש״י יסבור כדעת האומרים שבלא נטל רשות מרבו אפילו רחוק כמה מילין אל יורה (ראה נמוק״י בשם האחרונים), או כדעת האומרים שחוץ לג׳ פרסאות אף דחיוב מיתה ליכא אבל איסורא איכא (ראה רבה״ז בשם שו״ת רשב״ש סי׳ קיא).

1. בתנ״י תשא טו: והיה כצאת משה אל האהל, היו עומדים על הצדדים ומכבדין אותו ואומרים אשרי יולדתו של משה מה הוא ראה בו. ראה להלן אות לח בבאור. – בבעה״ט שמות כא, ז: כצאת, ג׳ במסורה ואידך כצאת משה אל האהל כצאת השמש בגבורתו (שופ׳ ה) ז״ש פני משה כפני חמה.

2. להלן אות לט.

3. בתי מדרשות ורטהיימר ח״ב עמ׳ נג. והובא בתו״ש יתרו פי״ט אות ריט. – בפי׳ הר״א בן הרמב״ם: ונצבו איש פתח אהלו, מפני היראה והפחד מלהרוס ולהתקרב למקום השכינה, כמו שהוזהרו במעמד הר סיני (שמות יט כא) פן יהרסו אל ה׳.

4. בשמו״ר נא ו הגירסא: ומה היו אומרים ר׳ יוחנן (אולי צ״ל: ר׳ יצחק) אמר אשרי יולדתו של זה ומה הוא רואה בו כל ימיו הקב״ה מדבר עמו כל ימיו הוא מושלם להקב״ה זהו והביטו אחרי משה, ר׳ חמא אמר היו אומרים חמי קדל דבריה דעמרם וחבירו אומר לו אדם ששלט וכו׳ וכ״ה בילהמ״כ חבקוק א׳:ז׳. ובתנחומא תשא כז: והביטו אחרי משה, ר׳ אמי דרש לשבח טובא לינוקיא דהא כדין ינקין (אשרי לאשה מינקת שהניקה בן כזה. ע״י) ר׳ יצחק דרש לגנאי, היו מסתכלין מאחוריו ואמרין חמי צואריה חמי שקיה אוכל מדידן שתי מדידן. ובירושלמי שקלים פ״ה ה״ב: כתיב והביטו אחרי משה עד בואו האהלה, תרין אמוראין חד אמר לגנאי וחד אמר לשבח, מ״ד לגנאי, חמון שקון חמון כרעין חמון קופד, אכיל מן דיהודאי ושתי מן דיהודאי כל מדליה מן דיהודאי, ומ״ד לשבח, מחמי צדיקיא ומזכי טוביא דזכת למחמי יתיה. (בפי׳ הר״ש סירליאו גורס: טוביא דאימיה וכו׳ ופי׳ אשרי אמו שזכתה לראותו). וכעי״ז בירושלמי בכורים פ״ג ה״ג. ובשמו״ר מה ד הובא רק דעת הדורש לשבח: והביטו אחרי משה מה היו אומרים א״ר יצחק אשרי יולדתו מה רואה בו. (יולדתו כמה גדולה היא רואה. מת״כ). וראה לעיל אות לה. ולהלן אות לט וצרף לכאן. ויש לבאר הטעם שר׳ חמא חולק על ר׳ יצחק ודורש לגנאי בזמן שאפשר לדרוש לשבח, וכעין זה העירו המחברים מה שדרשו לגנאי על נח ויוסף, ובפרט שלמדו מכאן הלכה דין קימה לכבוד נשיא ואינו יושב עד שיושב במקומו. נראה שר׳ חמא לא בא לחלוק מדעתו על ר״י ולדרוש לגנאי, אלא שבא לפרש שיטה עתיקה כזאת שישנה בתרגום יונתן כאן שדרשו כן: קיימין כל רשעי עמא וכו׳ ומסתכלין בעינא בישא אחורי משה כו׳ ואולי יש לפרש מה שאמרו בגמ׳ קידושין להלן אות לט. מאן דאמר לגנאי כדאיתא, ורש״י פי׳ שהכוונה לתנחומא, וי״ל הכוונה לתרגום יונתן הנ״ל (וידוע שהת״י הובא כבר במשנה) וידוע שרש״י בפי׳ עה״ת לא השתמש בתרגום יונתן עה״ת (ראה מה שכ׳ נכדי מר אסא בסיני כרך נח) וכן לא ציין רש״י לירושלמי, וטעמו של היונתן י״ל שרצה לדרוש בשבחו של משה ושילמדו מזה מנהיגי ישראל. כי אע״פ שידע משה שיש רשעים כאלה שמביטים עליו בעין רעה וחושדים בו, לא עשו הדברים עליו שום רושם והתפלל גם עליהם, ואולי יש לפרש המלים ״כל העם״ היינו ערב רב רשעי עמא. – במו״נ ח״א פ״ד: וכן הביט נופל על הבטה בעין לדבר וכו׳ והושאל אל הבטת השכל והשקפתו, על התבוננות הדבר עד שישיגהו והוא אמר לא הביט און ביעקב (במדבר כג כא) כי האון לא יראה בעין, וכן אמרו והביטו אחרי משה. ובס׳ מלמד התלמידים דף כט.: בהתנהג המנהיג בעניניו כשורה ישמעו אליו אנשים וכן בא הענין בעצמו במשה רבנו ע״ה כמו שכתוב בפרשת כי תשא והביטו אחרי משה עד באו האהלה וכבר בארו ז״ל שהיו מסתכלין ומדקדקין במעשיו ללמוד ממנו לדעת ממנו דרכי השם, ונאמר שם והיה כל מבקש ה׳ וכו׳.

5. ראה אות לח וצרף לכאן. ובירושלמי בכורים פ״ג ה״ג: ר׳ חזקיה ר׳ חנינה בריה דר׳ אבהו בשם רבי אבדימא דמן חיפה, לזקן ד׳ אמות, עבר לפניו ישב לו, כהן גדול משהוא רואהו ועד שהוא נכסה ממנו, מה טעמא והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם וגו׳ ובפנ״מ: ומשה היה נשיא וילפינן כבוד כ״ג גם כן מכאן. ובלק״ט כאן: והביטו אחרי משה עד באו האהלה מיכן אמרו חכמים אסור לאדם לישב כשרבו מובהק עומד או מהלך כמלא עיניו. ומ״ש רש״י שמשה נשיא היה, ובמצפה איתן שם הקשה מהמבואר בכמה מקומות שמשה היה נקרא מלך וא״כ אין ראיה לנשיא בלבד, וכתב שצ״ל כמ״ש במדרשים בפ׳ עקב שלא נקרא מלך עד שקבל הלוחות השניות. וראה לעיל אות לו שנראה שהדרש נסמך על רישא דקרא יקומו כל העם וכו׳ (ראה מ״ש בענין זה במלואים לתו״ש יתרו חט״ו עמ׳ קכד). – מ״ש רש״י כדאיתא במדרש ר׳ תנחומא, ראה במבוא לתנ״י עמ׳ ו, שמכאן ראיה שהתנחומא היה לפני המסדר תלמוד בבלי. ראה לעיל אות לח מ״ש שכוון לתרגום יונתן כאן וראה לעיל אות כז בבאור מ״ש בע״י בסנהדרין קי. שחשדוהו באשת איש שנאמר ומשה יקח את האהל, היינו שזה היה סיבת החשד ולפי״ז י״ל שמ״ש כדאיתא הכונה לסנהדרין שם. – במדרש פטירת משה רבינו (או״מ עמ׳ 363 ועמ׳ 377): אתה אין בריה יכולה להסתכל כנגדך שנאמר ויראו מגשת אליו (שמות לד ל), אני אמרתי וראית את אחורי ופני לא יראו (שם לג כג) ובך כתיב והביטו אחרי משה.