×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {פרשת וישב} וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃
Yaakov dwelled in the land of his father's sojourning, in the land of Canaan.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[א] 1וישב יעקב, אמר ר׳ אלעזר מה וישב יעקב, מלמד שחשב יעקב בדעתו ואמר, כבר אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם להיות בניו גרים, הרי אני הייתי גר עשרים שנה בבית לבן משועבד בצאנו, וכיון שראה שעשו הלך לעיר אחרת לגור, אמר יעקב בזה יתקיים שעבוד ארבע מאות שנה, ונתישבה דעתו. אמר הקב״ה מחשבתי עמוקה ממחשבתך שנא׳ (ישעיהו נ״ה:ח׳) כי לא מחשבותי מחשבותיכם, מיד הביא עליו עלילה על ידי יוסף כו׳, אימתי הביא עליו עלילה בעת שנתיאש משעבוד מצרים ונתישבה דעתו שנא׳ וישב יעקב. (מדרש מכתב יד)
[ב] 2וישב יעקב, בוא וראה שכל ימים שרשעים בעולם, אין הצדיקים נראין. וכן אתה מוצא שכל הימים שהיה עשו בארץ ישראל לא היה יעקב יכול ליראות, עבר עשו שנאמר ויקח עשו את נשיו (בראשית ל״ו:ו׳) מיד וישב יעקב, לפיכך ויגרש מפניך אויב (דברים ל״ג:כ״ז), באותה שעה (דברים ל״ג:כ״ח) וישכן ישראל בטח (תנחומא ישן וישב א.)
[ג] 3וישב יעקב, מה כתיב למעלה מן הענין ואלה המלכים (בראשית ל״ו:ל״א) וישב יעקב אמר ר׳ חוניא לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת כלבים ונתירא מהם וישב לו ביניהם, כך כיון שראה יעקב עשו ואלופיו נתירא מהם וישב לו ביניהם. (בראשית רבה פ״ד)
[ד] 4וישב יעקב, רשעים ארץ ישראל מקיאתן, צדיקים ארץ ישראל קולטתן, בעשו כתיב וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, כו׳, צדיקים ארץ ישראל קולטתן, דכתיב וישב יעקב בארץ מגורי אביו. (לקח טוב).
[ה] 5וישב יעקב, בטח ושאנן ושלו בארץ אחוזתו ובארץ מולדתו ובארץ מגורי אביו, שנאמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו. (פרקי דר׳ אליעזר פל״ח)
[ו] 6וישב יעקב, א״ר יוחנן כל מקום שנאמר וישב. אינו אלא לשון צער שנאמר (במדבר כ״ה:א׳) וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות, וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. (סנהדרין קו.)
[ז] 7וישב יעקב, בארץ מגורי אביו, מכאן אמרו ישיבת חוצה לארץ אין נקראת ישיבה אלא ישיבת ארץ ישראל. (מדרש הגדול)
[ח] 8וישב יעקב, כך אמרו חכמים לא נהנה יעקב אבינו ממושב עד שגר במגורי אבותיו ואי זו, זו ארץ כנען ששם גר יצחק אביו. (בראשית רבה פ״ד)
[ט] 9וישב יעקב, א״ר אחא בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה השטן בא ומקטרג ואומר לא דיין שהוא מתוקן להם לעתיד לבוא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה״ז, תדע לך שכן אבינו יעקב על שביקש לישב בשלוה בעוה״ז נזדווג לו שטנו של יוסף, וישב יעקב וגו׳. (בראשית רבה פ״ד)
[י] 10וישב יעקב, אמר יעקב אבותי נתאוו לישב בארץ ישראל וישבו בה, אברהם אמר (בראשית ט״ו:ח׳) במה אדע כי אירשנה, ביצחק כתיב (בראשית כ״ו:ג׳) גור בארץ הזאת וגו׳, ואני לא אשב בה, מיד כנס אנשי ביתו ובניו וישב לו בארץ, לכך נאמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו, מכאן אמרו כל היושב בארץ ישראל מקבל עליו עול מלכות שמים, והיושב בחוצה לארץ כעובד ע״ז וכו׳. (מדרש מכתב יד).
[יא] 11מגורי אביו, זש״ה כי גרים אנחנו לפניך (דברי הימים א כ״ט:ט״ו) כן הם הצדיקים, הקב״ה עשה אותן עיקר, והן עושין עצמן טפלין וכו׳, וכן יעקב וישב יעקב בארץ מגורי אביו לכך נאמר כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו. (תנחומא ישן וישב ג.)
[יב] 12מגורי אביו, אברהם היה מגייר האנשים ושרה הנשים, יעקב גייר גיורים כו׳, ביצחק לא שמענו, ואיכן שמענו דתני ר׳ הושעיא בשם ר׳ יודה בר׳ סימון נאמר כאן וישב יעקב בארץ מגורי אביו מגויירי אביו. (בראשית רבה פ״ד)
[יג] 13מגורי אביו, מגורי בגימטריא מאתן וחמשים ותשע, מיום שאמר הקב״ה לאברהם ידוע תדע (בראשית ט״ו:י״ג) עד שעה שנתיישב יעקב אבינו בארץ מגורי אביו. (בראשית רבה פ״ד)
[יד] 14מגורי אביו, מאי מגורי אביו, כד״א (ירמיהו ו׳:כ״ה) מגור מסביב, דכל יומוי הוה דחיל והוה בדחילו. (זהר ח״א קפ.)
[טו] 15מגורי, י׳ דעקים ככף פ״ג באורייתא, מגורי. (ספר התגין)
[טז] 16אביו, היה לו לומר אבותיו ולמה נקראת ארץ מגורי אביו, אלא אמר ר׳ הושעיה אברהם יצא לחוץ לארץ אבל יצחק הועלה בה עולה תמימה הוי בארץ מגורי אביו, ודאי. והיכן בחברון דכתיב היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית ל״ה:כ״ז) (מדרש הגדול)
[יז] 17בארץ כנען, שעדיין לא נכבשה הארץ לפניהם אלא כנענים היו עובדים האדמה ובונים הערים ובונים הבתים ונוטעים הכרמים וחוצבים הבארות שנאמר ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת (דברים ו׳:י״א). (לקח טוב)
[יח] 18וישב יעקב - אלה תלדות יעקב יוסף, מה כתיב למעלה מן הענין (בראשית ל״ו:ט״ו) אלה אלופי בני עשו אלוף מגדיאל כו׳ למה נתעסק הקב״ה מתחילה ביחוסיהן של אומות העולם, משל למלך שהיה לו מרגלית מושלכת בתוך העפר ובתוך הצרורות הוצרך המלך לפשפש בעפר ובצרורות להוציא את המרגלית מתוכן, כשהגיע המלך למרגלית הניח את העפר ואת הצרורות ונתעסק במרגלית, כך נתעסק הקב״ה בדורות לשעבר וכללן ומניחן כו׳ כשהגיע למרגלית אברהם יצחק ויעקב התחיל מתעסק בהן, לכך נסמכה פרשת אלופי בני עשו לפרשה זו. (תנחומא וישב א.)
[יט] 19וישב יעקב - אלה תלדות יעקב יוסף, מה כתיב למעלה מן הענין ואלה המלכים (בראשית ל״ו:ל״א) וישב יעקב כו׳ אמר ר׳ לוי לנפח שהיה פתוח באמצע פלטייה ובנו זהבי פתוח כנגדו, ראה נכנסות למדינה חבילות של קוצים, אמר חבל למדינה מה שנכנס לתוכה, היה שם פקח אחד אמר ליה מאלו אתה מתיירא, גץ אחד משלך וגץ אחד משל בנך ואתם שורפים אותם כך כיון שראה יעקב עשו ואלופיו נתיירא, אמר לו הקב״ה מאלו אתה מתיירא, גץ אחד משלך וגץ אחד משל בנך ואתם שורפים אותם הה״ד והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם (עבדיה א׳:י״ח). (בראשית רבה פ״ד).
1. מאמר זה מובא בילקוט תלמוד תורה כתב יד בספרית ששון בלונדון. וכעין זה יש בפי׳ התוס׳ על התורה ״מושב זקנים״ כתב יד בספריה הנ״ל (בדפוס ישנם שני ספרים מסוג זה דעת זקנים בעלי התוס׳, דפוס ראשון ליוורנו תקמ״ג, והדר זקנים ליוורנו ת״ר) וז״ל: בארץ מגורי אביו במקום שהיה אביו בתורת גר שם רצה יעקב להתישב ורצה לבטל גזירת המקום שנ׳ כי גר יהיה זרעך, א״ל הקב״ה אני מגרה בך את הדב, ודברים אלו ישנם גם בפירוש על התורה לאחד מן הראשונים כתב יד אקספורד. וראיתי בספר צרור המור מביא מדרש חז״ל ההיפך מהנ״ל, וז״ל: ורז״ל דרשו בארץ מגורי אביו בארץ שחשב אביו שהוא תושב בה. לכן אמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו. וא״י מקור הדברים, ראה לקמן אות י. ובסגנון אחר מבואר ענין הנ״ל בדרשת אבן שועיב פ׳ וישב, אמר הכתוב וישב יעקב ולא אמר ויגר יעקב כמו שאמר מגורי אביו, הודיעני הכתוב בזה הלשון שחשב יעקב להתיישב ולהשתקע בארץ אשר אבותיו לא נשתקעו שם, לאביו נאמר גור בארץ הזאת, ובאברהם נאמר ויגר אברהם שהיו יודעים שלא תהיה דירתם קבע כי גר יהיה זרעך קודם לכן בארץ לא להם ודור רביעי ישובו הנה ויעקב חשב כי אולי יתיישב עתה ויקבע דירתו שם ועצת ה׳ וגזירתו היא תקום ובא לו ענין יוסף להתגלגל הירידה למצרים לקיים עצת השם וגזירתו ע״כ, וראה לקמן אות יא. ובענין זה מביא בס׳ ילקוט ראובני מס׳ גליא רזיא וז״ל: נתפרד יעקב מלבן פגע בו סמא״ל ונתפרד ממנו סמא״ל, פגע בו עשו, ונתפרד ממנו בשלום, אח״כ מה כתיב וישב יעקב בארץ מגורי אביו, אמר יעקב בלבו כבר עשיתי שלום עם כל שונאי. עתה אתיישב בארץ מגורי אבותי ואשב לבטח והתחיל לקנות שדות ולבנות בתים, ובא ענין יוסף עליו, וכל דא סיבב הקב״ה עליו בעבור שלא בטח בהבטחת הקב״ה כמה דאתמר מפחד מסטרא מסאבה ובקש לעשות שלום עמהם ע״כ. והדרש שלפנינו הוא נגד כל המדרשים שהבאתי לעיל פט״ו אות קל״ט ופרשה ל״ו אות י״א עיי״ש בבאור וצרף לכאן.
2. בילמדנו מובא בילקוט שמעוני ח״א ראה רמז תתפ״ה, כל הימים שהרשעים בעולם הצדיקים מטולטלין, וכשנעקרו הרשעים מיד ישכנו הצדיקים, וכן אתה מוצא ביעקב, מה כתיב וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, מיד וישב יעקב, אף כשהיו ז׳ אומות יושבות בארץ היו ישראל מטולטלין כיון שנעקרו מתוכה התחילו ישראל יושבין. ומובא מאמר זה בשינוים במדרש הגדול פ׳ וישלח צד תקמ״א ובהערות שם לא ידע מקור הדברים. ומענין דרש זה בב״ר כאן נסו ואין רודף רשע וצדיקים ככפיר יבטח (משלי כח, א) ערק רשיעא ולא רדפין ליה, וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו כו׳, וצדיקים ככפיר יבטח, וישב יעקב. וראה באגדת בראשית פנ״ח (פנ״ז) כל זמן שמ״ה בשלוה אין ישראל בשלוה וכו׳. כך ישראל בעולם הזה נתונין בחוץ לארץ ומ״ה יושבים בארצם כו׳ כל זמן שמ״ה בארצך אין ישראל נראין בעולם והמלות שמ״ה ומ״ה בוודאי תיקון הבקורת והיה כתוב ״שהם״, ״והם״, והכוונה לאומות הרשעים או ר״ת ״מלכי האומות״ ובדפוסים הקודמים כל זמן שע״ז בארצך.
3. בפי׳ התוספות עה״ת הדר זקנים מביא מאמר זה בנוסח אחר: וישב יעקב, מדרש כשראה יעקב כל אותם אלופים של עשו רבים כל כך ורצים אחריו נתירא מאד מהם, א״ל הקב״ה אין אתה צריך אלא לישב ולא תגור כי לא יזיקוך, כלומר לישב ולעשות רצונו של מקום, ולכך נקט לשון וישב, משל לאדם שהלך בדרך וראה כלבים רצים אחריו לנשכו מה עשה הלך וישב לו ביניהם, כך עשה יעקב כיון שראה אלופי עשו לא היה יודע מה טוב לו לעשות הלך וישב ביניהם. ובסגנון אחר במדרש הגדול צד תקנא. אמר ר׳ ברכיה לאחד שבא לו כלב ונשכו על ראשו ועמד כנגדו, כיון שראה כלבים אוחזין אותו אמר מי יוכל לעמוד בכל אלו, מה עשה ישב לפניהם והתיש חמתן כך יעקב אבינו בא אליו לבן בעצמו ועמד בו, המלאך וניצל ממנו, ובא עשו בעצמו וניצל ממנו, כיון שראה כל האוכלוסין הללו אמר מי יכול לעמוד בכל אלו האלופים אלוף מגדיאל אלוף עירם, מה עשה ישב לפניהם ולא הזיקוהו הוי וישב יעקב, ע״כ. וביפ״ת מפרש את המשל לפי שמטבע הכלבים לחרוץ לשונם ולרדוף לאיש הבורח מהם אבל כשישב ביניהם או נופל לפניהם ישתקו, וכן מתחבולות הערום להראות את עצמו כבוטח באהבת הרשע כדי שלא יזיקנו מה שאין כן אם יברח וישמר ממנו שמראה שאינו בוטח בו והוא אויב לו ולכן ישב יעקב בין עשו ואלופיו היינו בארץ כנען סמוך להר שעיר. וראה בפענח רזא כאן מ״ש בביאור המדרש.
4. מאמר זה מובא סתמא בספר חמאת החמדה כתב-יד, ובתורת כהנים ויקרא כ, כב. ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה ארץ ישראל אינה כשאר כל הארץ, אינה מקיימת בעלי עוברי עבירות. ועי׳ רש״י ויקרא יח, כח.
5. מובא בילקוט שמעוני חלק א׳ רמז קל״ח בנוסח הנ״ל. וראה לקמן אות ח. ואות ט. ביקש לישב בשלוה, ולעיל אות א. ובתרגום יוב״ע ״בשלויתא״, ובכת״י מדרש החפץ ושאר מדרשים תימנים וישב יעקב ישב שליו ושקט ושאנן ואינו יודע שכל ישיבה יש עמה צער.
6. במדרש תנחומא דפוס ראשון וישב א. כל מקום שהוא אומר וישב לשון צער, ובדפוסים אחרים הוסיפו כל מקום שהוא ״צער״ אומר וישב לשון צער, ובילמדנו מובא בילקוט שמעוני ח״א רמז תשס״ג כל מקום שנאמר וישב, משם שב מקטרג. ובמדרש אגדה בלק כה, א. ואין ישיבה שאין בה צרה. ובכת״י נד השכלים כל ישיבה יש אחריה צער. ובמדרש תימני כתב יד אקספורד כל ישיבה יש בצדה צער גדול. וכוונת הדורש י״ל עפ״מ דמבואר לעיל אות א׳ דלשון וישב מודה דנתיאש משעבוד ונתישבה דעתו וכמבואר לעיל אות ה. דישב בטח שאנן ושלו, אז מתחיל השטן לקטרג וכמבואר לקמן אות ט. וראה בתורה שלמה לעיל פי״א אות כ״ב (צד תק״ט) כל מקום שאתה מוצא ישיבה השטן קופץ, אר״ח בכל מקום שאתה מוצא נחת רוח השטן מקטרג, עיי״ש בביאור, ועפ״ז יש לבאר מה שהקשה בע״י דמצינו הרבה פעמים וישב שאין שם שום צער ונזק כלל, ותי׳ דאין למדין מן הכללות ועל דרך דרוש דברו, ולפי גירסאות הנ״ל יש לפרש הכוונה דיש קטרוג ועלול להיות צער אבל לא תמיד מתקבלים דברי המקטרג. ועפמ״ש י״ל דאין דרש שלפנינו חולק על דרשות הנ״ל דוישב לשון שלוה כמו שכ׳ בס׳ צדה לדרך דמדרשות חלוקים, עייש״ה, ועי׳ לעיל פ״ד אות קכג. ופי״ט אות קעז.
7. כ״ה בלקח טוב כאן לכך נאמר וישב יעקב מלמד שכל אותן השנים שהיה בחוץ לארץ לא היתה חשובה ישיבה. ובשכל טוב מלמד שכל אותן השנים שהיה בחוץ לארץ לא היתה ״ישיבתו חשובה״ עד שבא לארץ ישראל שנאמר קום עלה בית אל ושב שם וכשבא לחברון נתיישב שם ישיבה קבועה. וראה בתורה שלמה לעיל פט״ז אות טו. (דף תרע״ו) שאין ישיבת חוץ לארץ עולה מן המנין לענין נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, ובביאור שם הבאתי ממדרש הבאור כתב-יד טעם חדש משום דישיבת חוץ לארץ לא נקרא ישיבת קבע רק ישיבת טלטול. ומהמאמר שלפנינו יש להביא ראיה לטעם זה. והמשך המאמר במדרש הגדול: ולא עוד אלא שכל הדר בה אין סוף למתן שכרו שהיא מכפרת עליו בחייו ובמותו, בחייו ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון (ישעיה לג. כד) ובמותו וכפר אדמתו עמו (דברים לב. מג) וכל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור אצל המזבח כתיב הכא וכפר אדמתו עמו, וכתי׳ התם מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ. כד). ובלקח טוב ובשכל טוב כאן הביאו הרבה מאמרים מכתובות ק״י ע״ב מענין מצות ישיבה בארץ ישראל. ובכתב-יד חמאת החמדה לעולם ידור אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה גוים ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל לפיכך וישב יעקב. ודברים אלו לקוחים מלק״ט.
8. בב״ר כת״י לונדון במנח״י ובשאר כת״י מלבד בכת״י מדרש תימני ליתא דרש זה ונתוסף בדפוס ראשון, וראה לעיל אות ה. ולקמן אות יג.
9. ראה לעיל אות א. ה. ח. ומ״ש בבאור. ובב״ר דפוס ראשון הגירסא בשעה שהצדיקים יושבים שלוה ומבקשים כו׳. והמחברים בספריהם האריכו לפרש באופנים שונים, ולפי גי׳ הילקוט שמעוני וכתי״ל ליתא. ובלק״ט וישב יעקב בעולם הזה אין מנוחה לצדיקים שהרי יעקב אבינו לא נח מפני עשו ולא שקט מפני לבן כשבא ליישב ולשקוט נזדווג לו שטנו של יוסף ובמבוא לתנ״י צד סד. וישב יעקב, אמר יעקב ראיתי צרת עשו צרת לבן צרת דינה צרת רחל לא נחתי מימי, מעתה אני אניח ואני יושב, אמר הקב״ה ליעקב בקשת לישב עצמך, לא דיין לצדיקים לעולם הבא, בעולם הזה אינן ראוין לישיבה, מיד קפצה עליו צרת יוסף וכו׳. (וכ״ה בב״ר פפ״ד לא שלותי ולא שקטתי, (איוב ג, כו.) לא שלותי מעשו, ולא שקטתי מלבן, ולא נחתי מדינה, ויבא רוגז מיוסף). ובסגנון אחר במדרש הגדול, כשהצדיקים באים ליטול מסותן (מס, שכר) מהקב״ה השטן מקטרג עליהן ואומר לא דיין טובת עולם הבא אלא שאת משפיע להן שלוה בעולם הזה, תדע לך אחרי כל אותן הצרות שעברו על יעקב אבינו כדכתיב הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, בא לו לישב בא השטן מקטרג ונמכר יוסף ונתגלגל הדבר. ובס׳ אמרי שפר לרבינו יהודה ב״ר משה חלאוה, כתב⁠־יד פריז, אחרי שמביא מאמר ב״ר הנ״ל כותב בא ללמדנו כשהצדיק עושה ורוצה להתיישב ולשקוט, הצרות באות עליו, שהקב״ה רוצה לייסרו כדכתיב אשרי הגבר אשר תייסרנו יה, כדי לצרפו מעונותיו ולהנחילו רב טוב הצפון לו לעולם הבא דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, והצרה טובה אל הצדיקים בעולם הזה משלות הרשעים בו. וכעי״ז ביפ״ת כאן. וראה ברש״י כאן מבואר דהיה לו הגי׳ אומר ״הקב״ה״, ובמדרש הגירסא ״השטן״ בא ומקטרג, ונכון יותר גירסת המדרש שלפנינו כי זה מתאים עם כל המאמרים שהבאתי לעיל אות ו. דמבואר שם שהשטן מקטרג. ובמבוא לתנ״י הנ״ל איתא כגירסת רש״י.
10. מאמר זה מובא בילקוט תלמוד תורה כתב-יד ששון לונדון. וראה לעיל פט״ו אות צח. ופכ״ח אות קנד. בבאור. ולעיל פכ״ה אות קע״ב מתנחומא וסיום המאמר שם ואח״כ פירש מאבותיו ונטמן בבית עבר ללמוד תורה לפיכך זכה לירש ארץ ישראל דכתיב וישב יעקב בארץ מגורי אביו. ובדרש זה דוישב יעקב היינו שירש הארץ יש בב״ר ריש פפ״ד. וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בזעקך יצילוך קיבוציו (ישעיה נז,) תני כינוסו וכינוס בניו הצילוהו מיד עשו, ואת כלם ישא רוח יקח הבל (שם) זה עשו, והחוסה בי ינחל ארץ וירש הר קדשי (שם) זה יעקב, וישב יעקב וגו׳. וכ״ה בתנחומא ישן וישב ב. אגדת בראשית פנ״ח (פנ״ז). מכאן אמרו, בגמ׳ כתובות קי: כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה כו׳ וראה לעיל פכ״ח אות קנד, מתוספתא ע״ז פ״ד. והגירסא שבמדרש מבואר גם בלקח טוב ושכל טוב בקצת שינוי כל הדר בארץ ישראל מעלה עליו הכתוב (בשכ״ט דומה) כאילו קיבל עליו עול שמים. (בשכ״ט מלכות שמים) אר״א כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון כו׳ לכך נאמר וישב יעקב. ולפי הגירסא שלפנינו י״ל הפירוש דזכות מצות ישיבה בארץ ישראל סופה שתביא אותו לקבל עליו עול מלכות שמים. וכעין דמצינו במכות ז. מפני זכותה של ארץ ישראל סותרין את דינו.
11. ראה לעיל פכ״ג אות לג-לו. ובבאור. ופכ״ו אות יג. מג. ובאגדת בראשית פנ״ח (נ״ז) מובא לעיל פל״ב אות ל. בבאור. מביא גבי יעקב מקרא עם לבן גרתי. וכ״ה במדרש הגדול כאן וסיים שישיבת הצדיקים בעולם הזה גירות הוא להם. וראה מ״ש בפי׳ הרמב״ן כאן, ובפי׳ רבינו בחיי וכן מצינו הצדיקים נקראים גרים ולשון גר מלשון גרגיר הנפרד מעיקרו וכן הצדיק רואה את עצמו יחידי אין דירתו בארץ כי אם דירת עראי וכו׳. ובכתב יד ילקוט אור האפלה בארץ מגורי אביו, וכתיב אשר גר שם אברהם ויצחק, וכתיב ימי מגורי שלשים, וכתיב כי גרים ותושבים אתם עמדי, ללמדך שאין הצדיקים בוטחים על עשרם, אלא בוטחים על שמו של הקב״ה. ובכת״י מדרש הבאור בארץ מגורי אביו שהצדיקים עושים עצמן גרים בעולם הזה שנאמר כי גרים ותושבים אתם עמדי. ובס׳ אמרי שפר למר״מ חלאוה כתב יד פריז כותב בענין זה וכן אמר דוד ע״ה גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך, לפי שהצדיק עושה דירתו בארץ דירת עראי דבר שעומד כאן היום ונוסע למחר ואינו יודע עת הנסיעה, וצריך שתהיה מוכנת בידו צידה לדרך, וצידת דרך הצדיק היא המצוות, ולכן אמר דוד גר אנכי בארץ ואיני יודע הנסיעה לכן אל תסתר ממני מצותיך שהם לי צדה לדרך. וכדברים אלו מבואר ברבינו בחיי כאן.
12. ראה לעיל פי״ב אות צה. בבאור וצרף לכאן. ודרש זה בסגנון אחר יש בילקוט תלמוד תורה כתב יד בארץ מגורי אביו, מלמד שישב גר בארץ גרות אביו, בארץ שנתגייר אברהם והגרים עמו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. ובמדרש אגדה מגורי אביו, בארץ שנתגייר אביו גיורים. ולשון זה שנתגייר אינו ברור, ולפי הנ״ל י״ל דכוון ג״כ לזה שנתגייר אברהם, גם גייר גיורים.
13. מאמר זה ליתא במדרשים כת״י כמ״ש במנח״י והוא הוספה מאוחרת, ומפרשי המדרש נתקשו הרבה לפרש את החשבון שאינו מתאים כמ״ש היפ״ת שעולה רק קצ״ח שנה. ובמת״כ מפרש דסבירא ליה דהיה אברהם בשעה שא״ל השם ידוע תדע בן כ״א שנה ולא בן שבעים כמבואר בסדר עולם. ובהג״ה שם מפרש מיום שאמר הקב״ה לאברהם ידוע תדע היינו על אברהם ור״ל משנולד אברהם עד שנתיישב יעקב עולה רנ״ט. ובשו״ת הרדב״ז ב׳ אלפים רנ״א כ׳ לפרש דברי המדרש דבעל המאמר סובר דאברהם היה בן מ״ח בברית בין הבתרים, נשארו נ״ב עד שנולד יצחק וס׳ שנה של יצחק עד שנולד יעקב וחיי יעקב קמ״ז הרי רנ״ט ויעקב לא נתיישב בארץ מגורי אביו עד שנקבר אצל אבותיו במערת המכפלה, וז״ד.
14. בס׳ מנחה בלולה מגורי אביו מלשון מגור מסביב להורות שכל ימיו היה במורא ופחד כמו שנאמר באביו ופחד יצחק, וכ״ה בספר צרור המור וכ״כ האברבנאל באריכות לפרש ד״מגורי״ מלשון פחד ומגור יעקב נתדמה באלו המגורות לאביו יצחק כמו שאביו יצחק בזקנתו סבל עמל עשו ויעקב ומשטמתם כן יעקב סבל קטטות ומשטמת בניו כו׳. ובפי׳ התוס׳ מושב זקנים כתב-יד ד״א בארץ מגורי אביו בארץ שהיה אביו גר שם במצור ובפחד שנאמר ופחד יצחק היה לי שתמיד היה מתפחד ובאותו מקום רצה לשכון בטח. והמשך המאמר בזהר שם רא״א דאתקשר ויתיב בההוא אתר דאתאחיד בחשך, ארץ מגורי אביו דייקא, בארץ כנען אתקשר אתרא באתריה, מגורי אביו דא דינא קשיא, בארץ מגורי אביו כמה דאתמר ההוא דינא רפיא דאיהי ארץ דאתאחיד מן דינא קשיא וביה אתישב יעקב ואתאחיד ביה. ועי׳ זהר ח״א קעד.
15. ראה לעיל פי״ב אות יז. וח״ב דף תקלז. ובכת״י רמזי התורה לר״י מגורי אביו. יו״ד מצויצת שהיה מגייר גרים כמו אברהם, שנתנסה בעשרה נסיונות. וכוונתו דמרומז בהיו״ד של מגורי הדרש המבואר לעיל אות יב. ולפי גרסתו אין זה יו״ד כפופה רק מצויצת. ובקרית ספר להמאירי ב׳ מגורי מלא והיו״ד מוזרקת וראה בפי׳ בעל הטורים כאן מ״ש לרמז ביו״ד כפופה.
16. בלקח טוב בארץ מגורי אביו זה יצחק שאמר לו הקב״ה גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך.
17. ראה לעיל פי״ב אות קז. קח. ופי״ג אות כד. ובשכל טוב כאן מעתיק המאמר וחסרה שם בדפוס שורה שלמה. מן היו עובדים כו׳ עד הכרמים.
18. ראה ב״ר פל״ט א״י. רות רבה פ״ח. ובתורה שלמה לעיל פי״ב אט״ו. וברש״י כאן. וסגנון המשל שמביא רש״י הוא כפי הב״ר ורו״ר הנ״ל. ודבר זה נעלם מבעל זכור לאברהם על פירש״י.
19. שהיה פתוח, שהיה פתחו פתוח באמצע הרחוב ובנו זהבי צורף זהב פתוח כנגדו. (מנח״י) ובתנחומא ישן וישב ד. ואגד״ב פנ״ט (פנ״ח) בשינוי וראה גמלים הרבה שטעונין ״תבן״. ובסגנון אחר בתנחומא וישב א. לגמלים הרבה שהיו טעונים פשתן, היה עומד הנפח ותמה ואמר היכן יכנס כל הפשתן הזה, כו׳. וברש״י כאן כלשון התנחומא, ולפי הגירסא שבב״ר מובן יותר המשל שהיו דואגים שהקוצים יגרמו היזק להמדינה. ובמדרש הגדול הגירסא אמר וי על דין מדינתא מה על בה. ולפי הגי׳ פשתן או תבן לא מובן המשל. ועי׳ ביפ״ת, וברב״ח כאן. וביתר ביאור יש משל זה בפי׳ התוס׳ הדר זקנים, משל לאחד שמנהיג עגלה מלאה קוצים בין שתי בתים של נפחים אמר הא׳ אוי למדינה שגדלים בה אלו, עמד שם חכם אחד ואמר מה אתה מתיירא גץ אחד משלך וגץ אחד משל בנך ישרוף כל המדינה שהם גדלים בה. כך אמר הקב״ה ליעקב אל תירא מן האלופים הללו כי מאש שלך ומלהבה של יוסף בנך יכלו. וראה לעיל פ״ל אות צ. בבאור מגמ׳ ב״ב קכג.
וִיתֵיב יַעֲקֹב בַּאֲרַע תּוֹתָבוּת אֲבוּהִי בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן.
Yaakov settled in the land of his father’s residence, in the land of Canaan.
ושרא יעקב בארעא תותבותיה דאבוי בארעא דכנען.
ויתב יעקב בשליותא בארע תותבות אבוי בארעא דכנען.
And Jacob dwelt in peace in the land of the sojourning of his fathers, in the land of Kenaan.

פרשה פד

סדר וישב

[א] וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב – כְּתִיב: בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ (ישעיהו נ״ז:י״ג), תָּנֵי כִּנּוּסוֹ וְכִנּוּס בָּנָיו הִצִּילוּ מִיַּד עֵשָׂו. וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל (ישעיהו נ״ז:י״ג), זֶה עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו. וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ (ישעיהו נ״ז:י״ג), זֶה יַעֲקֹב, וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב.
[ב] נָסוּ וְאֵין רֹדֵף רָשָׁע וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח (משלי כ״ח:א׳), עָרַק רַשִּׁיעָא וְלָא רְדִיפִין לֵיהּ, דִּכְתִיב: וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ (בראשית ל״ו:ו׳). רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר מִפְּנֵי שְׁטַר חוֹב, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר מִפְנֵי הַבּוּשָׁה, וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח, וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב.
[ג] אִם שׁוֹט יָמִית פִּתְאֹם (איוב ט׳:כ״ג), אַנְטוֹנִינוֹס שָׁאַל אֶת רַבֵּנוּ אָמַר לוֹ מַהוּ דִּכְתִיב: אִם שׁוֹט יָמִית פִּתְאֹם, אָמַר רַבִּי גְּזוֹר דִּיסַב מְאָה מַגְלְבִין וְהוּא יְהִיבִין מְאָה דִּינָרִים, דֵּין סָכוֹם לְדֵין וְדֵין סָכוֹם לְדֵין וְלָא מַפְקִין מִידֵיהּ כְּלוּם, כָּעִנְיָן הַזֶּה מַלְעִיג עַל הַמֻּכֶּה. לְמַסַּת נְקִיִּם יִלְעָג (איוב ט׳:כ״ג), אָמַר רַב אַחָא בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים בְּשַׁלְוָה וּמְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַשָּׂטָן בָּא וּמְקַטְרֵג, אָמַר, לֹא דַיָין שֶׁהוּא מְתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵּן, יַעֲקֹב אָבִינוּ עַל יְדֵי שֶׁבִּקֵּשׁ לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה נִזְדַּוֵּוג לוֹ שִׂטְנוֹ שֶׁל יוֹסֵף. וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב: לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי (איוב ג׳:כ״ו), לֹא שָׁלַוְתִּי מֵעֵשָׂו, וְלֹא שָׁקַטְתִּי מִלָּבָן, וְלֹא נָחְתִּי מִדִּינָה, וַיָּבֹא רֹגֶז, בָּא עָלַי רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף.
[ד] דָּבָר אַחֵר: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב וגו׳ – אַבְרָהָם גִּיֵּר גִּיּוּרִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ (בראשית י״ב:ה׳), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא אִם מִתְכַּנְסִין כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לִבְרֹאת אֲפִלּוּ יַתּוּשׁ אֶחָד אֵינָן יְכוֹלִין, וְאַתְּ אוֹמֵר: וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (בראשית י״ב:ה׳), אֶלָּא אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁגִּיֵּר אוֹתָם אַבְרָהָם, וְלָמָּה אָמַר עָשׂוּ, וְלֹא אָמַר גִּיְּרוּ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְקָרֵב אֶת הַגֵּר כְּאִלּוּ בְּרָאוֹ. תֹּאמַר אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר וְשָׂרָה לֹא הָיְתָה מְגַיֶּרֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, אֲשֶׁר עָשָׂה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אֲשֶׁר עָשׂוּ.
אָמַר רַבִּי חוּנְיָא אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר אֶת הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת אֶת הַנָּשִׁים, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר עָשׂוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מַכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילָן וּמַשְׁקָן וּמְקָרְבָן וּמַכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. יַעֲקֹב גִּיֵּר גִּיּוּרִים, דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וגו׳ (בראשית ל״ה:ב׳) וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב וגו׳ (בראשית ל״ה:ד׳), בְּיִצְחָק לֹא שָׁמַעְנוּ, וְהֵיכָן שָׁמַעְנוּ, רַבִּי יִצְחָק וְתָאנֵי לָהּ מִשּׁוּם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן, כָּאן כְּתִיב: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, מַאי מְגוּרֵי אָבִיו מִגִּיּוּרֵי אָבִיו.
[ה] מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן: וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים וגו׳ (בראשית ל״ו:ל״א), וּכְתִיב הָכָא וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי חוּנְיָא מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה כַּת שֶׁל כְּלָבִים וְנִתְיָרֵא מֵהֶם וְיָשַׁב לוֹ בֵּינֵיהֶם. כָּךְ כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו נִתְיָרֵא מֵהֶם וְיָשַׁב לוֹ בֵּינֵיהֶם.
אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְנַפָּח שֶׁהָיָה פָּתוּחַ בְּאֶמְצַע פְּלַטְיָא, וּפֶתַח בְּנוֹ זֶהָבִי פָּתוּחַ כְּנֶגְדוֹ, וְרָאָה חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת שֶׁל קוֹצִים וְנִכְנְסוּ לַמְּדִינָה, אָמַר, אָנָה יִכָּנְסוּ כָּל הַחֲבִילוֹת הַלָּלוּ, וְהָיָה שָׁם פִּקֵּחַ אֶחָד, אָמַר לוֹ מֵאֵלּוּ אַתָּה מִתְיָרֵא גֵּץ אֶחָד יוֹצֵא מִשֶּׁלְּךָ וְגֵץ אֶחָד מִשֶּׁל בִּנְךָ וְאַתָּה שׂוֹרְפָן. כָּךְ כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו נִתְיָירֵא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאֵלּוּ אַתָּה מִתְיָרֵא גֵּץ אֶחָד מִשֶּׁלְּךָ וְגֵץ אֶחָד מִשֶּׁל בִּנְךָ וְאַתֶּם שׂוֹרְפִים אוֹתָם כֻּלָּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה (עבדיה א׳:י״ח), וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף (בראשית ל״ז:ב׳), הַתּוֹלָדוֹת הַלָּלוּ לֹא בָּאוּ אֶלָּא בִּזְכוּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף וּבִשְׁבִילוֹ, כְּלוּם הָלַךְ יַעֲקֹב אֵצֶל לָבָן אֶלָּא בִּשְׁבִיל רָחֵל, הַתּוֹלָדוֹת הַלָּלוּ הָיוּ מַמְתִּינוֹת עַד שֶׁנּוֹלַד יוֹסֵף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף (בראשית ל׳:כ״ה), כֵּיוָן שֶׁנּוֹלַד שִׂטְנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְחֵנִי וְאֵלְכָה (בראשית ל׳:כ״ה). מִי מוֹרִידָן לְמִצְרַיִם, יוֹסֵף. מִי מְכַלְכְּלָן, יוֹסֵף. הַיָּם לֹא נִקְרַע אֶלָּא בִּזְכוּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: רָאוּךָ מַיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַיִם יָחִילוּ (תהלים ע״ז:י״ז), נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ (חבקוק ג׳:י׳), גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף (תהלים ע״ז:ט״ז), אָמַר רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַף הַיַּרְדֵּן לֹא נִקְרַע אֶלָּא בִּזְכוּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף.
דָּבָר אַחֵר: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב – כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים לֹא נֶהֱנָה יַעֲקֹב אָבִינוּ מִמּוֹשָׁב עַד שֶׁגָּר בִּמְגוּרֵי אֲבוֹתָיו, וְאֵיזוֹ זוֹ, זוֹ אֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁשָּׁם גָּר יִצְחָק אָבִיו.
דָּבָר אַחֵר: מְגוּרֵי בְּגִימַטְרִיָּא מָאתָן וְחַמְשִׁין וְתֵשַׁע, מִיּוֹם שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: יָדֹעַ תֵּדַע (בראשית ט״ו:י״ג) עַד שָׁעָה שֶׁנִּתְיַשֵּׁב יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו.
[פרשת וישב]
[א] כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיֵּשֶׁב, לְשׁוֹן צַעַר הוּא. וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְגוֹ׳, וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת (בראשית מ״ז:כ״ט). וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק וְגוֹ׳, וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא (שמות ל״ב:כ״ח). וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים (בראשית ל״ז:כ״ה). וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח (מלכים א ה׳:ה׳), וַיָּקֶם י״י שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה (מלכים א י״א:י״ד). וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת (במדבר כ״ה:א׳). וְכֵן אַתָּה פּוֹתֵר אֶת כֻּלָּם בָּרָעָה הַזּוֹ. וְאַף כָּאן וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה יַעֲקֹב אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו נִתְיָרֵא, אָמַר מִי יוּכַל לַעֲמֹד כְּנֶגֶד אַלּוּפִים אֵלּוּ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לִגְמַלִּים הַרְבֵּה שֶׁהָיוּ טְעוּנִין פִּשְׁתָּן, הָיָה עוֹמֵד הַנַּפָּח וְתָמֵהּ וְאָמַר הֵיכָן יִכָּנֵס כָּל הַפִּשְׁתָּן הַזֶּה. פִּקֵּחַ אֶחָד הָיָה שָׁם, אָמַר לוֹ מַה לְּךָ לִתְמוֹהַ, נִיצוֹץ אֶחָד יֵצֵא מִמַּפּוּחַ שֶׁלְּךָ וִיכַלֶּה אוֹתוֹ. אַף כָּךְ, כְּשֶׁרָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו, נִתְיָרֵא. אָמַר, מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִי כְּנֶגֶד אֵלּוּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, גֵּץ שֶׁלְּךָ יְכַלֶּה אוֹתָם וְזֶה יוֹסֵף, דִּכְתִיב: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וְגוֹ׳ (עבדיה א׳:י״ח), לְכָךְ כְּתִיב וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב וְגוֹ׳, אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה נִתְעַסֵּק הַכָּתוּב לִכְתֹּב יִחוּסֵיהֶם. וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁיִּכְתֹּב אֶלָּא אַלּוּף תִּמְנָע אַלּוּף לוֹטָן. אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁמִּתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְעַסֵּק וּמִתְיַחֵס בְּיִחוּסֵיהֶן שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם פִּתְחוֹן פֶּה, לְהוֹדִיעַ לַבְּרִיּוֹת עִקָּרֵיהֶן וְנִוּוּלֵיהֶם. כֵּיצַד, כְּשֶׁבָּא לְיַחֵס אֶת בְּנֵי חָם, וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם, וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרוֹד, עָמַד לְהַכְעִיס, שֶׁנֶּאֱמַר: הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבּוֹר (בראשית י׳:ח׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְגוֹ׳ אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם וְגוֹ׳, אֵינוֹ אוֹמֵר אֲשֶׁר הוֹלִידוּ אֶלָּא אֲשֶׁר יָצְאוּ, לְהוֹדִיעַ שֶׁהֵן כֻּלָּן בְּנֵי זִמָּה. וְכֵן נִתְעַסֵּק בְּיִחוּס בְּנֵי עֵשָׂו, וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו, לְהוֹדִיעַ נִוּוּלָן. שֶׁאַתְּ מוֹצֵא שֶׁהֵן בְּנֵי זִמָּה, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן וְאוֹמָר צְפִי וְגַעְתָּם קְנַז וְתִמְנַע וַעֲמָלֵק (דברי הימים א א׳:ל״ו). וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז (בראשית ל״ו:י״ב), מְלַמֵּד שֶׁנָּשָׂא אֶת בִּתּוֹ. כֵּיצַד, הָיָה בָא אֶל אִשְׁתּוֹ שֶׁל שֵׂעִיר וְעִבְּרָהּ וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ תִּמְנָע וּנְשָׂאָהּ כְּנוֹשֵׂא בִתּוֹ שֶׁל שֵׂעִיר, וְהָיְתָה בִתּוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי ישְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְגוֹ׳. וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע, מִן הָאֵם וְלֹא מִן הָאָב, שֶׁהָיְתָה מִן אֱלִיפָז, וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שׁוּב שֶׁאֵין קַלְקָלָה אֶלָּא בְנֵי שֵׂעִיר, דִּכְתִיב: אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי ישְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה (בראשית ל״ו:כ״א). וּלְהַלָּן עוֹשֶׂה עֲנָה בֶּן צִבְעוֹן, הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא וְגוֹ׳ (בראשית ל״ו:כ״ד). מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל אִמּוֹ וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ אֶת עֲנָה, נִמְצָא שֶׁהָיָה אָחִיו וּבְנוֹ. שׁוּב בָּא אֶל כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת עֲנָה וְיָצְתָה אָהֳלִיבָמָה מִבֵּין שְׁנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן אֵשֶׁת עֵשָׂו (בראשית ל״ו:י״ד), וּנְשָׂאָהּ עֵשָׂו לְאִשָּׁה. וּלְפִי שֶׁהָיוּ כֻלָּם בְּנֵי זִמָּה, פֵּרְשָׁם הַכָּתוּב לְהוֹדִיעַ נִוּוּלָם. אֲבָל יִשְׂרָאֵל, קֵרְבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּקְרָאָן חֶבֶל וְנַחֲלָה וָחֵלֶק, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי חֵלֶק י״י עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ (דברים ל״ב:ט׳). וּכְתִיב: וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים (שמות י״ט:ה׳). וּכְתִיב: וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת (ירמיהו ב׳:כ״א). וְלָמָּה נִתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְּחִלָּה בְּיִחוּסֵיהֶן שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ מַרְגָּלִית מֻשְׁלֶכֶת בְּתוֹךְ הֶעָפָר וּבְתוֹךְ הַצְּרוֹרוֹת. הֻצְרַךְ הַמֶּלֶךְ לְפַשְׁפֵּשׁ בְּעָפָר וּבִצְרוֹרוֹת לְהוֹצִיא אֶת הַמַּרְגָּלִית מִתּוֹכָן. כְּשֶׁהִגִּיעַ הַמֶּלֶךְ לַמַּרְגָּלִית, הִנִּיחַ אֶת הֶעָפָר וְאֶת הַצְּרוֹרוֹת וְנִתְעַסֵּק בַּמַּרְגָּלִית. כָּךְ נִתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹרוֹת לְשֶׁעָבַר וּכְלָלָן וּמַנִּיחָן, אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ, קֵינָן מַהֲלַלְאֵל יָרֶד וְגוֹ׳ (דברי הימים א א׳:א׳-ב׳). וְכֵן בַּעֲשָׂרָה דוֹרוֹת הַשְּׁנִיִּים, שֵׁם אַרְפַּכְשַׁד שֶׁלַח וְגוֹ׳. וְהַתִּינוֹק נוֹטֵל אֶת הַסֵּפֶר וְקוֹרֵא עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם עַד נֹחַ בְּבַת אֶחָת. כְּשֶׁהִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה דוֹרוֹת שֶׁמִּנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, כְּמוֹ כֵן קוֹרְאָם בְּבַת אֶחָת. כְּשֶׁהִגִּיעַ לַמַּרְגָּלִיּוֹת, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הִתְחִיל מִתְעַסֵּק בָּהֶן. לְכָךְ נִסְמְכָה פָּרָשַׁת אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו לְפָרָשָׁה זוֹ.
[Parashat Vayeshev]
[Siman 1] And Jacob sat in the land (Gen. 37:1). Whenever Scripture uses the expression and he sat (also translated “and he dwelt”), it connotes misfortune: And Israel sat in the land of Egypt, in the land of Goshen, … and the time drew near that Israel must die (Gen. 47:29); And the people sat down to eat and drink, and rose up to make merry (Exod. 32:37); And there fell of the people on that day three thousand men (Exod. 38:28); And they sat down to eat bread; and they lifted up their eyes and looked, and, behold, a caravan of Ishmaelites (Gen. 37:25); And Judah and Israel sat safely (I Kings 5:5); And the Lord raised up an adversary against Solomon (ibid. 11:14); And Israel sat among the cedars, etc., and the people began to commit harlotry (Num. 25:1). You may explain every other use of “and he sat” with this negative implication. In this instance And Jacob sat is followed by and Joseph brought evil report of them unto his father (Gen. 37:2).
What is written prior to this episode? These are the chiefs of the sons of Esau: … the chief of Lotan, the chief of Magdiel … These are the chiefs of Edom (ibid. 36:15–43). When Jacob saw the chiefs of the sons of Esau, he was terrified. “Who will be able to withstand these chiefs?” he exclaimed. To what may this be compared? It may be compared to many camels laden with flax (in a certain place), and a blacksmith standing nearby asked in amazement: “Where will it be possible to store all this flax?” An observer responded: “Why do you wonder about that? After all, a single spark from your forge can consume it all.” Similarly, when our patriarch Jacob became terrified at the sight of Esau and the chiefs, and cried out: “Who will be able to assist me against them?” The Holy One, blessed be He, answered: A spark from you will consume them. And Joseph was that spark, as it is said: And the house of Jacob shall be a fire, and the house of Joseph a flame, and the house of Esau for stubble, and they shall kindle in them, and devour them (Obad. 1:19). Therefore it is written: And Jacob sat … these are the generations of Jacob. Joseph, etc.
Another explanation. Why did Scripture concern itself with the genealogy of the chiefs? Did the Holy One, blessed be He, have nothing else to write about other than the chief of Timna, the chief of Lotan, etc.? He did so to teach us that from the very beginning of the creation of the world, the Holy One, blessed be He, concerned himself with the genealogies of the idolatrous nations so that it would not be left to them to describe for mankind their sterility and their degeneracy. How did He do that? When He came to the genealogy of the sons of Ham, He said: The sons of Ham: Cush, and Mizraim … and Cush begot Nimrod (Gen. 10:6–8); thus He indicated that they had become defiant, as it is said: He began to be a mighty one in the earth (ibid., v. 8). Similarly, when He said: And Mizraim begot Ludim … whence went forth (ibid., vv. 13–14), He did not say “he bore him” but he went forth, thereby informing us that he was the product of an incestuous relationship.
He concerned Himself also with the genealogy of Esau’s sons in the chapter These are the generations of Esau to disclose their degeneracy. You find that they too were the offspring of incestuous relations. Scripture states in one place: And the children of Elephaz were: Teman, and Omar, Zepho, and Gatam, and Kenaz. And Timna (ibid. 36:11), and elsewhere it states: And Timna was concubine to Elephaz (ibid., v. 12). This clearly informs us that Elephaz had sexual relations with his own daughter. How did that occur? He had sexual relations with Seir’s wife first and made her pregnant and begot Timna. Later he married Timna, as though she were Seir’s daughter, when in fact she was his own. That is why it says: And the children of Seir: Lotan … and Timna was Lotan’s sister (I Chron. 1:38–39). She was Lotan’s sister by her mother, but not by his father; Elephaz was her father, and Timna became the concubine of Elephaz the son of Esau.
You find likewise (that the expression sat also alludes to) the degeneracy of the descendants of Seir, since it is written: These are the sons of Seir the Horite, who sat on the land: Lotan and Shobal and Zibeon and Anah (Gen. 36:20). However, Anah is elsewhere called the son of Zibeon: And these are the children of Zibeon: Aiah and Anah (ibid., v. 24). We learn from this that Zibeon had sexual relations with his own mother, and conceived and begot Anah by her. Consequently, (Anah) was both (Zibeon’s) brother and his son. Later he had intercourse with his daughter-in-law, the wife of Anah, and Oholibamah was their child, as it is said: And these were the sons of Oholibamah the daughter of Anah, the daughter of Zibeon, Esau’s wife (ibid., v. 14), and Esau took her as a wife. Inasmuch as they were all products of incestuous relations, Scripture mentions them only to disclose their degeneracy.
The Holy One, blessed be He, however, befriended Israel and called them his possessions, inheritance, (and) portion, as it is said: For the portion of the Lord is His people Jacob, the lot of His inheritance (Deut. 32:9); and ye shall be Mine own treasure among all the peoples (Exod. 19:5); and I have planted thee a noble vine, wholly a right seed (Jer. 2:21). Why did the Holy One, blessed be He, concern Himself from the very beginning of time with the genealogies of the nations? This may be likened to a king who dropped a pearl into sand and pebbles. The king was compelled to search the sand and the pebbles to recover the pearl. As soon as he recovered the pearl, however, he discarded the sand and the pebbles, for he was only interested in retrieving the pearl.
Similarly, the Holy One, blessed be He, devoted Himself superficially to the earlier generations, and then ignored them. He mentioned Adam, Seth, Enoch, Kenan, Mahalalel, Jared, etc. (I Chron. 1:1–2), and also the second ten generations, Shem, Arpachshad, Shelah, etc. (ibid. 1:24), so that a child could take the Bible and read about the ten generations from Adam to Noah at a single sitting, and also about the ten generations from Noah to Abraham at one time. But when he reached the section dealing with the pearls, Abraham, Isaac, and Jacob, he would have to apply himself diligently in reading about them. That is why the section on Elephaz the son of Esau is included in this chapter.

פרשת וישב

[א] וישב יעקב בארץ מגורי אביו (בראשית ל״ז:א׳). זש״ה מעונה אלהי קדם (דברים ל״ג:כ״ז), אמר ר׳ ירמיה אין אנו יודעים אם מעונה הוא האלהים אם האלהים הוא מעונה, כשהוא אומר תפלה למשה איש האלהים ה׳ מעון אתה (תהלים צ׳:א׳) [הוי הקב״ה מעונו של עולמו ואין עולמו מקומו]. אעפ״י שברא הקב״ה עולמו לא ישב בארץ אלא צדיק, ובזכותן הן מעמידין את העולם, שנאמר ומתחת זרועות עולם (דברים שם), בוא וראה שכל ימים שרשעים בעולם, אין הצדיקים נראין, וכן אתה מוצא שכל הימים שהיה עשו בארץ ישראל, לא היה יעקב יכול ליראות, עבר עשו שנאמר ויקח עשו את נשיו וגו׳ (בראשית ל״ו:ו׳), מיד וישב יעקב, לפיכך ויגרש מפניך אויב (דברים שם), באותה שעה, וישכן ישראל בטח בדד (שם).
[ב] [וישב יעקב]. זש״ה בזעקך יצילוך קבוציך (ישעיהו נ״ז:י״ג), מהו, אלו המלאכים שניתנו לשמרו בשעה שיצא לילך לארם נהרים, שאין המלאכים המשמשין בארץ ישראל, משמשין בחוצה לארץ ולא של חוצה לארץ בארץ ישראל, כך יעקב ראה עולים ויורדים אחרים לילך עמו לחוצה לארץ, וכשבא לחזור קרא הקב״ה לאותן המלאכים שהיו משמשין אותו בארץ, אמר להם הרי יעקב חוזר, צאו ונצא לאנפטי שלו (פי׳ תחום), למה הדבר דומה, למלך שיצא בנו למדינת הים ליקח אשה, אחר ימים בא לחזור לבית אביו, אמר המלך לאפסיקין שלו (פי׳ לחייל) בואו ונצא לאנפטי של בני, כך כשבא יעקב לחזור לבית אביו, קרא הקב״ה למלאכי השרת, אמר להם בואו ונצא לאנפטי של יעקב, כיון שתלה יעקב עיניו ראה אותן, שנאמר ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים וגו׳ (בראשית ל״ב:ב׳), כשראה אותן יעקב מנין שהיו משמשין אותו בארץ ישראל, שנאמר ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה (שם שם:ג׳), לכך נאמר בזעקך יצילוך קבוצך אלו המלאכים, ואת כולם ישא רוח (ישעיהו נ״ז:י״ג), אלו עשו ואלופיו, שנאמר וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית ל״ו:ז׳), והחוסה בי ינחל ארץ (ישעיהו שם) זה יעקב, שנאמר וישב יעקב.
[ג] [וישב יעקב]. זש״ה כי גרים אנחנו לפניך [ותושבים ככל אבותינו], (דברי הימים א כ״ט:ט״ו). כן הן הצדיקים, הקב״ה עשה אותן עיקר, והן עושין עצמן טפלין, אברהם גידלו הקב״ה, שנאמר ואברכך ואגדלה שמך וגו׳ (בראשית י״ב:ב׳), וכן קום התהלך בארץ וגו׳ (שם י״ג:י״ז), הוא אומר לבני חת גר ותושב אנכי עמכם (שם כ״ג:ד׳), וכן יצחק גידלו הקב״ה, שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההוא וגו׳ (שם כ״ו:י״ב), ואומר (ויגר) [וישב] יצחק בגרר (שם כ״ו:ו׳), וכן יעקב וישב יעקב בארץ מגורי אביו, לכך נאמר כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו.
[Parashat Vayeshev]
[1] (Gen. 37:1:) NOW JACOB DWELT IN THE LAND WHERE HIS FATHER HAD SOJOURNED, < IN THE LAND OF CANAAN >. This text is related (to Deut. 33:27): THE ETERNAL GOD IS A DWELLING PLACE. R. Jeremiah said: We do not know (from the Hebrew text of Scripture) whether a DWELLING PLACE is GOD or whether GOD is a DWELLING PLACE. 1 When it says (in Ps. 90:1): A PRAYER OF MOSES, THE MAN OF GOD: O LORD, YOU HAVE BEEN OUR DWELLING PLACE, [here the Holy One is the dwelling place for his world and the world is not his place]. Although the Holy One created his world, he did not dwell in the land but a righteous one;⁠2 and by their merit < such righteous > ones sustain the world, as stated (in Deut. 33:27, cont.): AND UNDERNEATH ARE THE ARMS OF THE WORLD.⁠3 Come and see how, during all the time the wicked are in the world, the righteous never appear. And so you find that, during all the time Esau was in the land of Israel, Jacob was unable to appear. Esau passed on, as stated (in Gen. 36:6): THEN ESAU TOOK HIS WIVES, < AND WENT INTO A LAND AWAY FROM HIS BROTHER JACOB >. Immediately (one reads in Gen. 37:1): NOW JACOB DWELT < IN THE LAND >. Therefore, (according to Deut. 33:27, cont.): SO HE DROVE OUT THE ENEMY FROM BEFORE YOU. At that time (according to vs. 28): THUS ISRAEL DWELT SAFELY ALONE.
[2] [(Gen. 37:1:) NOW JACOB DWELT < IN THE LAND >.] This text is related (to Is. 57:13): WHEN YOU CRY OUT, LET YOUR ASSEMBLED ONES SAVE YOU. What are they? These are the angels who were placed to guard him when he went away to go to Aram-Naharaim, since the angels who minister in the land of Israel do not minister outside the land, nor do those who belong outside the land < minister > in the land of Israel.⁠4 So (in Gen. 28:12) Jacob saw < some > ascending and others descending to go abroad with him. Then, when he came to return, the Holy One summoned those angels who had ministered to him in the land. He said to them: Here is Jacob returning. Come on and let us go out for a meeting5 with him {i.e., to the border}. To what is the matter comparable? To a king whose son went away overseas to take a wife. After some time he came to return to his father's house. The king said to his court6 {i.e., to his army}: Come and let us go out for a meeting with my son. So, when Jacob came to return to the land of his father, the Holy One called the ministering angels. He said to them: Come and let us go out for a meeting with Jacob. As soon as Jacob raised his eyes, he saw the angels, as stated (in Gen. 32:2 [1]): SO JACOB WENT ON HIS WAY, AND THE ANGELS OF GOD MET HIM…. When Jacob saw them, where is it shown that they ministered to him in the land of Israel? Where it is stated (in vs. 3 [2]): WHEN JACOB SAW THEM, HE SAID: THIS IS GOD'S HOST. It is therefore stated (in Is. 57:13): WHEN YOU CRY OUT, LET YOUR ASSEMBLED ONES SAVE YOU. These < ASSEMBLED ONES > are the angels. (Ibid., cont.:) BUT THE WIND SHALL CARRY THEM ALL AWAY.⁠7 These are Esau and his lords, as stated (in Gen. 36:6): < THEN ESAU TOOK HIS WIVES >, AND WENT INTO A LAND AWAY FROM HIS BROTHER JACOB. (Is. 57:13, cont.:) YET THE ONE WHO TAKES REFUGE IN ME SHALL INHERIT THE LAND. This ONE is Jacob, as stated (in Gen. 37:1): NOW JACOB DWELT < IN THE LAND >.
[3] [(Gen. 37:1:) NOW JACOB DWELT < IN THE LAND >.] This text is related (to I Chron. 29:15): FOR WE ARE SOJOURNERS BEFORE YOU [AND TRANSIENTS LIKE ALL OUR ANCESTORS]. So are the righteous. The Holy One had made them the essential thing, but they make themselves subordinate. In the case of Abraham, the Holy One had magnified him, as stated (in Gen. 12:2): I WILL BLESS YOU AND MAGNIFY YOUR NAME. And so (in Gen. 13:17): ARISE, WALK ABOUT THE LAND < THROUGHOUT ITS LENGTH AND BREADTH, FOR I AM GIVING IT TO YOU >. < Yet > he says to the children of Heth (i.e., to the Hittites, in Gen. 23:4): I AM AN ALIEN AND A TRANSIENT AMONG YOU. So also with Isaac, the Holy One magnified him, as stated (in Gen. 26:12): SO ISAAC SOWED ON THAT LAND < AND REAPED IN THAT YEAR A HUNDREDFOLD, FOR THE LORD HAD BLESSED HIM >. It also says (in Gen. 26:6): SO ISAAC {SOJOURNED} [DWELT] IN GERAR. And so with Jacob (according to Gen. 36:6): NOW JACOB DWELT IN THE LAND WHERE HIS FATHER HAD SOJOURNED. It is therefore stated (in I Chron. 29:16): FOR WE ARE SOJOURNERS BEFORE YOU AND TRANSIENTS LIKE ALL OUR ANCESTORS.
[4] (Gen. 37:1-2:) NOW JACOB DWELT < IN THE LAND >…. THESE ARE THE GENERATIONS OF JACOB: JOSEPH. What is written on the matter above (in Gen. 36:15)? THESE ARE THE LORDS OF THE CHILDREN OF ESAU. When Jacob saw them, he became alarmed and said: Who can stand against these?⁠8 To what is the matter comparable? To a goldsmith who would sit and ply his trade. His apprentice raised his eyes and saw a lot of camels who were loaded with straw. He began to say: Who can stand against these? His master said to him: If a spark went out of this furnace, it would burn all of them. So in the case of our father Jacob, when he saw all of Esau's lords, he began to be afraid and said: Who can stand against these? The Holy One said to him: Look at what is written below (in Gen. 37:2): THESE ARE THE GENERATIONS OF JACOB: JOSEPH. By your life, someone shall spring from Joseph, < a person > who shall burn all of them, as stated (in Obad. 18): THE HOUSE OF JACOB SHALL BE A FIRE, AND THE HOUSE OF JOSEPH A FLAME, AND THE HOUSE OF ESAU SHALL BE STRAW; < THEY SHALL BURN IT >…. R.Hanina said: It is written (in Is. 47:14): SEE, THEY HAVE BECOME LIKE STRAW; FIRE CONSUMES THEM. It is therefore written (in Gen. 37:2): THESE ARE THE GENERATIONS OF JACOB: JOSEPH.
[5] Another interpretation (of Gen. 37:2): THESE ARE THE GENERATIONS OF JACOB: JOSEPH. < The interpretation is > that Jacob's face was like Joseph's.⁠9 Where is it shown? Where it says so (in Gen. 37:3): NOW ISRAEL LOVED JOSEPH [MORE THAN ALL HIS SONS BECAUSE HE WAS THE CHILD OF HIS OLD AGE. But look, Benjamin was younger than < Joseph >; yet it says: < Joseph was > THE CHILD OF HIS OLD AGE. It is simply that he had features10 which resembled him. Ergo (in Gen. 37:2): THESE ARE THE GENERATIONS OF JACOB: JOSEPH]. Just as Jacob raised up tribes; so did Joseph raise up tribes. It is so stated (in Gen. 48:5): EPHRAIM AND MANASSEH SHALL BE MINE LIKE REUBEN AND SIMEON. Ergo (in Gen. 37:2): THESE ARE THE GENERATIONS OF JACOB: JOSEPH.
Another interpretation: Just as Jacob hid from his father for twenty-two years, so did Joseph hide from his father for twenty-two years. It is therefore stated (in Gen. 37:2): THESE ARE THE GENERATIONS OF JACOB: JOSEPH.⁠11 R. Levi said: Rabbi Johanan said: Wherever it says, HE WAS, the HE saw three worlds.⁠12 It is written of Noah (in Gen. 6:9): HE WAS PERFECT. He saw the world when it was inhabited before the flood came, he saw it destroyed, and he saw it afterwards in its restoration. It is therefore said of him: HE WAS. In the case of Moses, it is written (in Exod. 3:1): HE WAS TENDING < THE FLOCK OF HIS FATHER-IN-LAW JETHRO, THE PRIEST OF MIDIAN >…. He saw Israel before the bondage tightened its grip, he saw the bondage, and {they} [he] saw them when they had been redeemed. [Of Mordecai it is written] (in Esth. 2:5): THERE WAS (literally: HE WAS) A CERTAIN JEW IN THE CITADEL OF SHUSHAN. He saw them (Israel) before they were enslaved at the hand of Haman, he saw them under the edicts which had been decreed against them, and he saw them in their redemption. Of Job it is written (in Job 1:1): THERE WAS (literally: HE WAS) A MAN IN THE LAND OF < UZ >, and he saw three worlds. He was whole, he suffered afflictions, and he was healed. So also in the case of Joseph, HE WAS is written of him (in Gen. 37:2): THESE ARE THE GENERATIONS OF JACOB: JOSEPH AT THE AGE OF SEVENTEEN WAS (literally: HE WAS) TENDING < THE FLOCK WITH HIS BROTHERS >….
All the things which happened to Jacob happened to Joseph. It is written in connection with Jacob (in Gen. 31:39): SNATCHED BY DAY. Also in the case of Joseph, it is written of him: FOR I WAS SURELY SNATCHED. Jacob had < his brother > Esau persecute him; and Joseph had his brothers persecute him. Jacob was enslaved to Laban, and Joseph was enslaved in Egypt.⁠13 It is therefore written (in Gen. 37:2) THESE ARE THE GENERATIONS OF JACOB: JOSEPH.
[6] (Gen. 37:2:) AND JOSEPH BROUGHT BAD REPORTS OF THEM < UNTO HIS FATHER >. What is the meaning of BAD REPORTS? That he had said something slanderous against his brothers. And what slanderous thing did he say against them? R. Judah said: He said against them that they would cut a limb from a living animal and eat it.⁠14 The Holy One said to him: You have said something slanderous against the tribes. Tomorrow, by your life, you are going down to Egypt. Then you shall invite them to eat with you, but they shall suspect you there in regard to the ritual slaughtering. Thus it is stated (in Gen. 43:32): THEY SERVED HIM BY HIMSELF, < AND THEM BY THEMSELVES >…. R. Me'ir says: He said to him: My brothers have set their eyes on Canaanite women. The Holy One said to him: You have said something slanderous against your brothers. Tomorrow, by your life, you are going down to Egypt. Then that woman (Potiphar's wife) shall say (in Gen. 39:17): THE HEBREW SLAVE < WHOM YOU BROUGHT TO US > CAME UNTO ME < TO FONDLE ME >. Ergo (in Gen. 37:2): AND JOSEPH BROUGHT < BAD REPORTS OF THEM UNTO HIS FATHER >.
[7] (Gen. 37:4:) BUT WHEN HIS BROTHERS SAW THAT THEIR FATHER LOVED HIM MORE THAN ANY OF HIS BROTHERS, < THEY HATED HIM SO THAT THEY COULD NOT SPEAK PEACEABLY (shalom) TO HIM >. When he came to ask how they were (shalom), they would not answer him. Why? Because it was his custom to ask how they were. You have the < kind of > person who, before coming to power, [asks people how they are. But, after coming to power], his spirit hardens over him, and he is no longer careful to ask the people of the city how they are. Joseph, however, was not like that. Although he had come to power (in Egypt), it was < still > his custom to ask his brothers how they were. Thus it is stated (in Gen. 43:27): AND HE ASKED THEM HOW THEY WERE. The Holy One said to him: Joseph, you began asking how your brothers were in this world; and they hated you. In the world to come, however, I am pardoning you, removing hate from between you, making you dwell in safety, and making peace between you. So also has David said (in Ps. 133:1): SEE HOW GOOD AND HOW PLEASANT IT IS FOR BROTHERS TO DWELL TOGETHER.
1. Gen. R. 68:9 states the problem more clearly: “We do not know whether the Holy One is the place for his world or whether the world is his place.” Similarly, M. Pss. 90:10.
2. Cf. MS 1240 from the De Rossi library in Parma: “He did not dwell in the land with < the > righteous.” Perhaps the text should read: “He did not dwell in the land but with the righteous. So Y. Elman in a private communication.
3. English translations generally render ARMS OF THE WORLD as “everlasting arms,” but here the midrash views the merits of the righteous as supporting the world like the arms of the mythological Atlas.
4. So above, 8:3.
5. Gk.: apante, according to the metathesis suggested by Buber and assumed in the Jastrow lexicon. On apante used for apantesis, see Jud. 4:22 (LXX).
6. ’PSYQYN, which probably represents the medieval Latin word for “court,” i.e., obsequium.
7. Gen. R. 84:1.
8. Gen. R. 84:5; Tanh., Gen. 9:1.
9. As Rashi informs us (ad loc.), the midrash needs to explain why Jacob’s generations are being ascribed to Joseph. Cf. Gen. R. 84:6, which argues that one should expect any discussion of Jacob’s children to begin with Reuben.
10. Gk.: eikonion.
11. So Rashi with considerable explanation on Gen. 37:34.
12. Cf. Gen. R. 30:8; Esth. R. 6:3.
13. Gen. R. 84:6 has a longer list of parallels.
14. yPe’ah 1:1 (15d-16a); Gen. R. 84:7.
[פרק לז]
וישב יעקב – כי ישרים ישכנו ארץ (משלי ב׳ כ״א) כל ימים שרשעים בעולם צדיקים מטלטלין, נעקרו הרשעים מן העולם שכנו הצדיקים. וכן את מוצא ביעקב כל ימים שהיה עשו בארץ ההיא יעקב מטלטל שנאמר ויצא יעקב (בראשית כ״ח י׳), שהלך לו אצל לבן והיה מטורף שנאמר הייתי ביום אכלני חרב (בראשית ל״א מ׳), וכיון שנעקר עשו שנאמר וילך (לו) אל ארץ מפני יעקב (בראשית ל״ו ו׳). וישב, מיד ישב לו יעקב שנאמר וישב יעקב. כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, וישב ישראל בארץ מצרים (בראשית מ״ז כ״ז), ויקרבו ימי ישראל למות (שם כ״ט). וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות (במדבר כ״ה א׳), אף כאן וישב יעקב ויבא יוסף גו׳. בארץ כנען, לפי שיצחק גר בארץ פלשתים ואמר הכתוב בארץ מגורי אביו, שומע אני שגר יעקב בארץ פלשתים, ת״ל בארץ כנען, לא ישב יעקב אלא באותו מקום שגר יצחק בארץ כנען, ואיזהו זה חברון.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו1בארץ שנתגייר אביו גיורים.
1. בארץ שנתגייר אביו גיורים. ב״ר פפ״ד אות ד׳ וישב יעקב בארץ מגורי אביו מאיר מגורי אביו מגיורי אביו.

פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב

(א) כְּתִיב (ישעיהו נ״ז:י״ג) ״בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קָדְשִׁי״ תָּנִי, כִּנּוּסוֹ וְכִּנּוּס בָּנָיו הִצִּילוֹ מִיַּד עֵשָׂו״ ״וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל״ זֶה עֵשָׂו ״וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קָדְשִׁי״, זֶה יַעֲקֹב.
״נָסוּ וְאֵין רֹדֵף רָשָׁע וְצַדִּיק⁠[ים] כִּכְפִיר יִבְטָח״ (משלי כ״ח:א׳). עֲרַק רְשִׁיעָא וְלֹא רָדְפִין לֵיהּ זֶה עֵשָׂו, ״וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו״. ״וְצַדִּיק⁠[ים] כִּכְפִיר יִבְטָח״, וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו.
״אִם שׁוֹט יָמִית פִּתְאֹם לְמַסַּת נְקִיִּים יִלְעָג״ (איוב ט׳:כ״ג). אַנְטוֹנִינוֹס שָׁאַל אֶת רַבֵּנוּ, מַהוּ ״אִם שׁוֹט יָמִית פִּתְאֹם״. אָמַר לוֹ, גְּזוֹר דְּיָסִיב מֵאָה מַגְלְבִין, הָווּ יָהֲבִין גַּבֵּהּ מֵאָה דִּינָרִין, דֵּין סְכוּם לְדֵין וְדֵין סְכוּם לְדֵין, וְלָא מַפְקִין מִנֵּיהּ כְּלוּם כָּעִנְיַן הַזֶּה מַלְעִיג עַל הַמֻּכֶּה. ״לְמַסַּת נְקִיִּים יִלְעָג״, בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים מְבַקְשִׁין לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְכֵן יַעֲקֹב אָבִינוּ עַל יְדֵי שֶׁבִּקֵּשׁ לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה נִזְדַּוֵּג לוֹ שְׂטָנוֹ שֶׁל יוֹסֵף.
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב(איוב ג׳:כ״ה) ״לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נַחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז״, ״לֹא שָׁלַוְתִּי״ מֵעֵשָׂו, ״וְלֹא שָׁקַטְתִּי״ מִלָּבָן, וְלֹא נַחְתִּי״ מִדִּינָה, ״וַיָּבֹא רֹגֶז״ בָּא עָלַי רֻגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף.
אָמַר רַב יוֹחָנָן, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּשֶׁב אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן צַעַר, (במדבר כ״ה:א׳) ״וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים״, מַה כְּתִיב , ״וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת״. וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, מָה אֵירַע שָׁם, מְכִירַת יוֹסֵף. (בראשית מ״ז:כ״ז) ״וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״, מַה כְּתִיב , ״וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת״. (שמות ל״ב:ו׳) ״וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק״. (מלכים א ה׳:ה׳) ״וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח״, וּכְתִיב ״וַיָּקֶם ה׳ שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה״.
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו – אַבְרָהָם גִּיֵּר גֵּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י״ב:ה׳) ״וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן״, אִם מִתְכַּנְּסִין כָּל בָּאֵי עוֹלָם לִבְרֹא יַתּוּשׁ אֶחָד וְלִזְרֹק בּוֹ נְשָׁמָה אֵינָן יְכוֹלִין, וְאַתְּ אַמְרֵת ״וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן״, אֶלָּא אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁגִּיְּרוּ וְלָמָּה ״עָשׂוּ״ אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ כָּל הַמְגַיֵּר אֶת הַגֵּר כְּאִלּוּ בְּרָאוֹ. יַעֲקֹב גִּיֵּר גֵּרִים, ״וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר״. בְּיִצְחָק לֹא שָׁמַעְנוּ, אֶלָּא וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, מְגֻיָּרֵי אָבִיו.
מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (בראשית ל״ו:ל״א) ״וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם״ וּכְתִיב וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה כַּת שֶׁל כְּלָבִים וְנִתְיָרֵא מֵהֶן וְיָשַׁב לוֹ בֵּינֵיהֶן כָּךְ כֵּיוָן שֶׁרָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו נִתְיָרֵא מֵהֶן וְיָשַׁב לוֹ בֵּינֵיהֶן.
אָמַר רַב לֵוִי, מָשָׁל לְנַפָּח שֶׁהָיָה פִּתְחוֹ פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּפֶתַח בְּנוֹ זַהֲבִי פָּתוּחַ כְּנֶגְדּוֹ וְרָאָה חֲבִלּוֹת חֲבִלּוֹת שֶׁל קוֹצִים נִכְנֶסֶת לַמְּדִינָה. אָמַר: חֲבָל לַמְּדִינָה מָה נִכְנָס בְּתוֹכָהּ. וְהָיָה שָׁם פִּקֵּחַ אֶחָד, אָמַר לוֹ, מֵאֵלּוּ אַתָּה מִתְיָרֵא, גֵּץ אֶחָד מִשֶּׁלְּךָ וְגֵץ אֶחָד מִשֶּׁל בִּנְךָ שׂוֹרְפִין אוֹתָן, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (עבדיה א׳:י״ח) ״וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ״ וְגוֹ׳.
וסכן יעקוב פי בלד סכנא אביה בלד כנעאן.
ויעקב גר בארץ שבה גר אביו, ארץ כנען.
וישב יעקב
וישב יעקב – אחר שכתב לך יישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה, שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתיישבו וסדר מלחמותיהם איך הורישו את החרים,⁠א פירש לך יישובי יעקב ותולדותיו, ובדרך ארוכה כל גילגולי סיבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם. וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח פלוני הוליד פלוני, ומשבא לנח האריך בו. וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קיצר בהם, ומשהגיע אצל אברהם האריך בו. משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית, ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית.⁠ב
א. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34: ״החורים״. בכ״י לונדון 26917: ״החורי״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בכ״י ברסלאו 102 ובדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״דבר אחר: וישב יעקב – הפשתני הזה, נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה: אנה יכנס כל הפשתן הזה? היה פיקח אחד משיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כלו. כך יעקב ראה את כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר: מי יכל לכבש את כולן, מה כתיב למטה? אלה תולדות יעקב יוסף, דכתיב: והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדיה א׳:י״ח) – ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם.⁠״
וישב יעקב AND YAAKOV ABODE – After it (Scripture) has described to you the settlements of Esau and his descendants in a brief manner – since they were not distinguished and important enough that it should be related in detail how they settled down and that there should be given an account of their wars and how they drove out the Horites (see Devarim 2:12) – it explains clearly and at length the settlements made by Yaakov and his descendants and all the events which brought these about, because these are regarded by the Omnipresent as of sufficient importance to speak of them at length. Thus, too, you will find that in the case of the ten generations from Adam to Noah it states "So-and-so begat so-and-so", but when it reaches Noah it deals with him at length. Similarly, of the ten generations from Noah to Avraham it gives but a brief account, but when it comes to Avraham it speaks of him more fully. It may be compared to the case of a jewel that falls into the sand: a man searches in the sand, sifts it in a sieve until he finds the jewel. When he has found it he throws away the pebbles and keeps the jewel (Tanchuma Vayeshev 1). [Another explanation of וישב יעקב AND YAAKOV ABODE: The camels of a flax dealer once came into a city laden with flax. A blacksmith asked in wonder where all that flax could be stored, and a clever fellow answered him, "A single spark caused by your bellows can burn up all of it.⁠" "So, too, when Yaakov saw (heard of) all these chiefs whose names are written above he said wonderingly, "Who can conquer all these?⁠" What is written after the names of these chieftains? – and in this may be found the reply to Yaakov's question: These are the generations of Yaakov – Yosef. For it is written "And the house of Yaakov shall be a fire and the house of Yosef a flame, and the house of Esau, for stubble" (Ovadyah 1:18): one spark issuing from Yosef will burn up all of these (descendants of Esau) (Bereshit Rabbah 84:5). The passage beginning "Another explanation" is found in an old Rashi text.]
(הקדמה) פרשת וישב.
(א) וישב יעקב בארץ מגורי אביו – כתיב משכיל על דבר ימצא טוב ובוטח בה׳ אשריו (משלי ט״ז:כ׳). משכיל על דבר זה יעקב אבינו. שהיה משכיל לשוב אל אביו. שנא׳ ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה׳ לי לאלהים (בראשית כ״ח:כ״א). ימצא טוב. זה ארץ ישראל שנקרא טובה. שנאמר אל ארץ טובה ורחבה (שמות ג׳:ח׳). ואומר ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג׳:כ״ה). ובוטח בה׳ אשריו. שנאמר ואלהי אבי היה עמדי (בראשית ל״א:ה׳). אשריו. שהרי עשו ברח מפניו שנא׳ וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (שם ל״ו:ו׳). וכה״א נסו ואין רודף רשע (משלי כ״ח:א׳). 1רשעים ארץ ישראל מקיאתן. צדיקים ארץ ישראל קולטתן. בעשו כתיב וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. 2ר׳ אליעזר אומר מפני שטר חוב. 3ר׳ יהושע אומר מפני הבושה. צדיקים ארץ ישראל קולטתן. דכתיב וישב יעקב בארץ מגורי אביו.
4תנן התם הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין. 5תנו רבנן הוא אומר לעלות. והיא אומרת שלא לעלות. כופין אותה. ואם לאו תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות. והוא אומר שלא לעלות. כופין אותו. ואם לאו. יוציא ויתן כתובה. הוא אומר לצאת. והיא אומרת שלא לצאת כופין אותו. ואם לאו יוציא ויתן כתובה. 6נשא אשה בארץ ישראל. וגירשה בארץ ישראל. נותן לה ממעות ארץ ישראל. נשא אשה בקפודקיא. וגירשה בא״י. נותן לה ממעות ארץ ישראל. נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפודקיא. נותן לה ממעות א״י. 7ומסקנא דהלכתא 8א״ר אבא מקולי כתובה שנו כאן. רשב״ג אומר נותן ממעות קפודקיא. קסבר כתובה דאורייתא.
9ת״ר לעולם יחזור אדם וידור בא״י. אפי׳ בעיר שרובו גוים. ואל ידור בחוצה לארץ. אפילו בעיר שרובה ישראל. 10שכל הדר בא״י מעלה עליו הכתוב כאילו קיבל עליו עול שמים. שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים (ויקרא כ״ה:ל״ח). 11א״ר אלעזר כל הדר בא״י שרוי בלא עון. שנאמר העם היושב בה נשוא עון (ישעיהו ל״ג:כ״ד). לכך נאמר וישב יעקב. מלמד שכל אותן השנים שהיה בחוץ לארץ לא היתה חשובה ישיבה.
בארץ מגורי אביו – זה יצחק שאמר לו הקב״ה גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך (בראשית כ״ו:ג׳).
בארץ כנען – שעדיין לא נכבשה הארץ לפניהם אלא כנענים היו עובדים האדמה. ובונים הערים. ובונים הבתים. ונוטעים הכרמים. וחוצבים הבארות. שנאמר ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת וגו׳ (דברים ו׳:י״א).
12ד״א: וישב יעקב – בעוה״ז אין מנוחה לצדיקים. שהרי יעקב אבינו לא נח מפני עשו. ולא שקט בבית לבן. וכשבא לישב ולשקוט נזדווג לו שטנו של יוסף.
ד״א: וישב יעקב13א״ר חנינא משל לאדם אחד שהיה מהלך בדרך. וראה כת של כלבים ונתיירא מהם וישב לו ביניהם. כך כיון שראה יעקב אבינו עשו ואלופיו נתיירא מהם וישב לו ביניהם. לכך נאמר וישב יעקב.
ד״א: וישב יעקב14א״ר לוי 15משל לאדם אחד שהיה הוא ובנו יושב על פתח פלטיא שלהם ראו נכנסות למדינה חבילות חבילות של קוצים. אמרו הכל למדינה מי יכניס לתוכה. אמר לו פקח אחד מאלו אתם מתייראים 16גץ אחד משלך וגץ אחד משל בנך והם נשרפים. 17הה״ד והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו׳ (עבדיה א׳:י״ח).
1. רשעים ארץ ישראל מקיאתן כו׳. עיין כתובות קי״א ע״א.
2. ר׳ אליעזר אומר. ב״ר סוף וישלח פפ״ב.
3. ר׳ יהושע אומר. ב״ר שם. ושם הגי׳ ר׳ יהושע בן לוי. וכן בכ״י פלארענץ הגי׳ ר׳ יהושע בן לוי.
4. תנן הכל מעלין. כתובות ק״י ע״ב במשנה.
5. ת״ר. שם בגמרא ותוספתא פי״ב. ויש כאן חסרון וצריך להמנות ע״פ הברייתא דכתובות.
6. נשא אשה. שם במשנה.
7. ומסקנא דהלכתא. שם בגמרא.
8. א״ר אבא. בגמרא שם אמר רבה.
9. ת״ר לעולם. שם בגמרא.
10. שכל הדר בא״י. עיין גי׳ אחרת בגמרא שם.
11. א״ר אלעזר. כתובות קי״א ע״א.
12. ד״א וישב יעקב בעוה״ז אין מנוחה. עיין ב״ר וישב פפ״ד א״ר אחא בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה. וילקוט וישב רמז ק״מ.
13. א״ר חנינא. ב״ר שם. ובילקוט שם השמיט שם האומר.
14. א״ר לוי. ב״ר שם. תנחומא וישב. וילקוט שם.
15. משל לאדם. בב״ר וילקוט משל לנפת שהיה פתוח באמצע פלטיא. ופתח בנו זהבי (פי׳ צורף הזהב) פתוח כנגדו. ועי׳ רש״י עה״ת. וכאן קצר המחבר ומתוך קיצור המאמר מתוסרת הבנה.
16. גץ. פי׳ ניצוץ.
17. הה״ד והיה בית יעקב. בב״ר שם מסיים הנמשל. כך כיון שראה יעקב אבינו עשו ואלופיו נתיירא א״ל הקדוש ברוך הוא מאלו אתה מתיירא גץ א׳ משלך וגץ א׳ משל בנך ואתם שורפים אותם כולם הה״ד והיה בית יעקב אש וגו׳.
וישב יעקב – מלמד שכל אותן השנים שהיה בחוץ לארץ לא היתה ישיבתו חשובה עד שבא לארץ ישראל, שנאמר קום עלה בית אל ושב שם (בראשית לה א), וכשבא לחברון נתיישב שם ישיבה קבועה:
בארץ מגורי אביו כנען – זש״ה בענין אברהם גר ותושב אנכי עמכם (שם כג ד) ובענין יצחק גור בארץ הזאת (שם כו ג), שעדיין לא נכבשה הארץ לפניהם אלא הכנעניים וחוצבים בורות, שנאמר ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת (דברים ו יא):
(הקדמה)
וישב יעקב
(א) וישב יעקב – עשו הלך אל ארץ אחרת מפני יעקב אחיו (בראשית ל״ו:ו׳), אבל יעקב ישב אצל אביו בארץ מגוריו כי לו משפט הבכורה.⁠1
1. השוו ללשון הפסוק בדברים כ״א:י״ז.
(Introduction)
וישב יעקב
(1) Vayyeshev JACOB SETTLED: Esau "went to" another "land because of his brother Jacob" (Genesis 36:6).⁠1 Jacob, however, settled near his father2 in the same land where he resided, since the birthright was his due.⁠3
1. See also commentary and notes ad 36:6.
Skinner, Dillmann and Driver also all note the connection of this verse to 36:6.
2. Rashbam's statement that Jacob settled near his father clearly implies that Rashbam feels that Isaac was still alive at this point. Although Isaac's death was already mentioned (in 35:29), presumably Rashbam accepts Rashi's interpretation there, that Isaac lived, in fact, until twelve years after Joseph was sold. To be sure it would be difficult for Rashbam to oppose that interpretation of Rashi as it is based simply on arithmetic and on the simple meaning of biblical verses, without any midrashic additions.
The chronology is as follows: Joseph was thirty years old when he appeared before Pharaoh (Gen. 41:46). Nine years later (after seven years of plenty and the first two years of famine; see Gen. 45:6) Jacob came to Egypt. Jacob then announced that he was 130 years old (Gen. 47:9), at the time that Joseph was 39 years old. In other words, Jacob was 91 years older than Joseph. Isaac, who was sixty years older than Jacob (Genesis 25:26), must have been 151 years older than Joseph. Since Joseph was seventeen years old when he was sold (Genesis 37:2), Isaac must have been 168 years old then. Isaac died at age 180 (Genesis 35:28), i.e. twelve years after Joseph was sold.
Ad 37:35, s.v. vayyevk, Rashbam again makes reference to Isaac being alive after Joseph was sold albeit when citing a midrash.
3. Lo mishpat ha-bekhorah – a direct citation of Dt. 21:17.
פרשת וישב יעקב
וישב יעקב בארץא – הזכיר שאלופי עשו ישבו בהר שעיר (בראשית ל״ו:ט׳), ויעקב ישב בארץ הנבחרת.
א. הד״ה מופיע בכ״י לוצקי 827, אך לא בפריס 177, פריס 176.
AND JACOB DWELT. The Bible tells us1 that the chiefs of Esau dwelt on the mountain of Seir but that Jacob dwelt in the chosen land.⁠2
1. In the previous chapter, verse 8.
2. The purpose of our verse is to teach us that Jacob, in contrast to Esau, dwelt in the land of Israel.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו – עשו נתיישב בהר שעיר, ומנינו תולדותיו, אבל יעקב נתיישב בארץ מגורי אביו.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו – YAAKOV DWELLED IN THE LAND OF HIS FATHER'S SOJOURNING – Esav settled in Mount Seir, and we enumerated his descendants, but Yaakov settled in the land of his father’s sojourning.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען – כבר פרשנו זה בפסוק: אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית ל״ה:כ״ז).
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. We have already commented on the meaning of this on 35,27.
וישב יעקב בארץוישב כאן טעמו ׳אלאסתקראר׳ (=שהשתקע)1.
וארץ מגורי אביו {נאמר} על חברון2, והם (=האבות) ע״ה קוראים לישיבה בעולם הזה ישיבת הַגֵּרִים בה לפי שהמות נגד עיניהם3. {כך} אמר יעקב ע״ה (בראשית מז:ט) מעט ורעים וג׳ עד בימי מגוריהם4, ועל פי זה אמר דוד ע״ה (תהלים לט:יג) כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי5. וכבר העירו המפרשים הראשונים על כוונה זו6.
1. א. כך לתרגום המהדיר, ולפי״ז כוונתו ש׳וישב׳ מורה על ישיבה קבועה (וראה מה שנתבאר לעיל פר׳ ויצא לא:כה, ובפר׳ וישלח לה:א בביאור המונח ׳אסתקראר׳), ור״ל שלא גר שם רק באקראי. וזה מתאים עם פירוש רבנו לעיל פר׳ ויצא (כח:יג) שדקדק מכאן שכבר בחיי יעקב נתקיימה בו הבטחת ׳לך אתננה ולזרעך׳, וזה ע״י שהתיישב בארץ באופן קבוע. [ומן הענין לציין ללשון הפירוש לפר׳ ויחי שיוחס לר׳ חננאל ב״ר שמואל הדיין (המזוהה כחמיו של רבנו) המצוי בקטע גניזה (מספרו TSar22.95 ותצלומו ותרגומו באתר פרידברג) בלשון זה: ׳ובאה ישיבה בהוראת התיצבות, כמאמרו אודות הבטחת ירושלים ורמה וישבה תחתיה (זכריה יד:י), וכן מושיבי עקרת הבית (תהלים קיג:ט)׳. וב׳אוצר מפרשי התורה׳ כאן ראיתי שציינו לחידושי הריטב״א בסוכה (כח:) בשם הרמב״ן: ׳דמאי דכתיב תשבו אינה ישיבה כל דהו אלא ישיבה כעין דירה, כענין וישב יעקב בארץ מגורי אביו׳, וכן ציינו לד׳ הרמב״ם במורה נבוכים (א:יא) שלשון ישיבה הושאל לדבר נח שלא ישתנה]. ומאידך, השוה פירוש רש״י כאן ע״פ דברי חז״ל שביקש יעקב לישב בשלוה, ולכן קפץ עליו רוגזו של יוסף ע״ש. ומשמע שמשמעות ישיבה כאן היא ישיבת שלוה ונחת, וגם משמעות זו היא בכלל המובנים של ׳אסתקראר׳ שבלשון רבנו, ראה מה שנתבאר בזה לעיל פר׳ וישלח (לה:א) בהערה, וכתבתי שם שאליבא דאמת שני המובנים חופפים אחד את השני, ומסתבר שגם כאן שני המובנים מכוונים הם בדברי רבנו.
2. ב. כמבואר לעיל (לה:כז), והשוה פי׳ הרד״ק כאן ושם, ולהלן (פסוק יד). [הערות נהור שרגא]. אך רוב המפרשים פרשוהו בכללות על ארץ ישראל, ובהקבלה לישיבת עשו בארץ אדום שנזכרה בסוף הפרשה הקודמת. והשוה דברי רבנו בפר׳ ויצא שהעתקנו בהערה הקודמת.
3. ג. כלומר, תיבת ׳מגורים׳ שרשה גֵר, ומשמעותה לדור כגר בארץ.
4. ד. וכעי״ז ביאר רבנו להלן שם מדברי ר״ש בן חפני, ויתכן שהוא בכלל ׳המפרשים הראשונים׳ שאליהם רומז רבנו בסוף דבריו כאן.
5. ה. והשוה פירוש ראב״ע לשם שכתב ׳ככתוב בתורה׳ וכנראה שכוונתו שכבר בתורה נתבאר מנהג האבות להיות גר ותושב, כמו שאמר אאע״ה על עצמו (לעיל כג:ד, ואמנם רבנו פירש הענין שם באופן אחר), וכמו שמתבאר מן המקראות שמצטט רבנו כאן.
6. ו. לא ברור למי במיוחד מציין רבנו, והשוה לשון בעל ׳מדרש הגדול׳ כאן: ׳שישיבת הצדיקים בעולם הזה גירות היא להם׳, וכעין רעיון זה יש במדרשים, ראה מה שציין בזה בתורה שלמה כאן (אות יא). ועמש״כ לעיל בסמוך שבדומה לזה יש בדברי ר״ש בן חפני שמביא רבנו בעצמו בפר׳ ויגש.
וישב יעקב – מוסב אוישב עשו בהר שעיר (בראשית ל״ו:ח׳). לאחר שסיפר לך איך נתיישב עשו בהר שעיר חזר וכתב שיעקב ישב בארץ מגורי אביו – כי לו משפט הבכורה,⁠1 שהרי לקחה בדמים ודינו לירש נכסי אביו, ועשו הלך לו כאיש נכרי.
בארץ מגורי אביו בארץ כנען – תרווייהו צריכי. אם לא נאמר בארץ מגורי אביו לא ידענו באיזו עיר, ואם לא נאמר בארץ כנען הייתי אומר בארץ מגורי אביו זהו אברהם, והיינו אור כשדים.⁠2
וישב יעקב בארץ מגורי אביו – כתב לך להודיעך כי דבר י״י יקום לעולם, שאמר לאברהם: ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך (בראשית י״ז:ח׳). שגם האבות נתיישבו בה. באברהם הוא אומר: וישב באלוני ממרא אשר בחברון (בראשית י״ג:י״ח), ביצחק הוא אומר: ויזרע יצחק בארץ ההיא (בראשית כ״ו:י״ב), ביעקב הוא אומר: וישב יעקב בארץ מגורי אביו.
1. השוו ללשון הפסוק בדברים כ״א:י״ז. הפירוש שאוב מרשב״ם ובדומה בר״י בכור שור ובאבן עזרא.
2. בדומה בפענח רזא בשם ר׳ יעקב.
וישב יעקב, "Yaakov settled down;⁠" this is recorded as something parallel to Esau' settling down having been reported in Mount Seir in Genesis 36,8. After Esau having settled on what is now ancestral land for him. (ואתן לעשו את הר שעיר, "I have given to Esau Mount Seir.) (Joshua 24,3) Yaakov is now described as having done something similar on the land promised by God to Avraham and his descendants commencing with Yitzchok and Yaakov. God had renewed this promise to Yaakov during his first vision in which he saw a ladder to heaven. Both Avraham and Yitzchok had only lived on that soil as sojourners, מגורי אביו; Yaakov's claim was based on the law of the birthright, something he had purchased from Esau. At this time, when Esau went to the land of Seir, he went as an alien.
בארץ מגורי אביו בארץ כנען, "in the land in which his father sojourned, in the land of Canaan.⁠" The Torah had to write both these details, even though it is common knowledge that Yitzchok never set foot on soil outside the land of Canaan. If the Torah had only mentioned the words מגורי אביו, "where his father had sojourned,⁠" we would not know to which land it referred. In fact I might have thought that the Torah speaks about Ur Casdim where Avraham had sojourned for many years. If the Torah had only written: בארץ כנען, "in the land of Canaan,⁠" I would not have known near which city Yaakov settled.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו. "Yaakov settled in the land his fathers had sojourned in.⁠" The entire line was written in order to show that God had kept his promise to both Avraham and Yitzchok, and that one of their descendants had already not only sojourned in this land but had settled in it, and had acquired land in it through purchase. (33,19) In fact the expression ישיבה, referring to being settled did appear in connection with both Avraham and Yitzchok, as we know from 26,12, and 13,18.
(הקדמה) פרשת וישב יעקב.
(א) וישב יעקב בארץ מגורי – לפי שכת׳ למעלה וישב עשו בהר שעיר (בראשית לו:ח) הוצרך לומ׳ לכתו׳ כאן ישיבת יעקב.
בארץ מגורי – מגורי. בגימ׳ חברן.
ד״א וישב יעקב בארץ [מגורי אביו בארץ] כנען – תימה ממשמע שנ׳ בארץ מגורי אביו איני יודע שבארץ כנען. שהרי אביו לא הלך בחוצה לארץ. וי״ל דאיצטריך. דאי לא כת׳ בארץ כנען אלא בלבד מגורי אביו הייתי אומ׳ במגורי דאברהם דבני בנים הרי הם כבנים (יבמות סב:, ע., קידושין ד.). קמ״ל. ואי כת׳ בארץ כנען לא הייתי יודע באי זה עיר. קמ״ל (בארץ כנעןא) [מגורי אביו]. לכך כת׳ שניהם. ה״ר יעקב.
א. בכתבי יד כתב ״בארץ כנען״ או ״בארץ״. אבל נלפענ״ד שצריך לומר ״בארץ מגורי אביו.⁠״ וכן בקיצור פענח רזא.
וישב יעקב בארץ מגור״י אבי״ו – בגימט׳ הו״א חברו״ן כי הוא חברון דבפ׳ חיי שרה הוא כתיב, בארץ כנען, הא תו ל״ל אחר דכתי׳ בארץ מגורי אביו שידענו שפיר שהוא ארץ כנען שהרי כתוב לעיל שאמר הקב״ה ליצחק אביו שאל יצא לחוץ לארץ, ויש לומר דהו״א בארץ מגורי אביו אאברהם קאי שהיה דר גם בחוץ לארץ ושפיר קרי לי׳ אעפ״כ מגורי אביו כדכתיב לעיל ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם וגו׳, לכן כתב בארץ כנען, ואי כתב בארץ כנען לחודי׳ לא היינו יודעים באיזה מקום לכן כתב מגורי אביו, הר״ר יעקב.
(הקדמה) סדר וישב יעקב
(א) טעם וישב יעקב בארץ מגורי אביו – כי אמר שאלופי עשו ישבו בארץ אחוזתם, כלומר הארץ שלקחו להם לאחוזת עולם; אבל יעקב ישב גר כאביו בארץ לא להם אלא לכנען. והכונה, להגיד כי הם בוחרים לגור בארץ הנבחרת, ושנתקיים בהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית ט״ו:י״ג), ולא בעשו, כי ביעקב לבדו יקרא לוא זרע.
א. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״להם״.
(Introduction) Seder Vayeishev Yaakov
(1) AND JACOB DWELT IN THE LAND OF HIS FATHERS. The meaning of the verse is that since Scripture had said that the chiefs of Esau dwelt in the land of their possessions1 — that is to say, the land which they took to themselves as a possession forever — it now says that Jacob, however, dwelt as his father had, as a stranger in a land which was not their own but which belonged to the Canaanites. The purport is to relate that they2 elected to dwell in the Chosen Land,⁠3 and that G-d's words to Abraham, That thy seed shall be a stranger in a land that is not theirs,⁠4 were fulfilled in them but not in Esau, for Jacob alone shall be called their progeny.⁠5
1. Above, 36:43, the concluding verse in the previous Sedra.
2. Isaac and Jacob.
3. A term denoting the Land of Israel. See Ramban above, 19:5.
4. Above, 15:13.
5. "Their": Abraham and Isaac.
אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער, כי ה׳ יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש (משלי כב, כ״ב)
שלמה המלך עליו השלום הודיענו בשני כתובים הללו (משלי כ״ב) עונש הגוזל את הדל, וידוע כי ד׳ כתות הן שהזהירה התורה על האדם לרחם אותם ושלא להרע להם, ואלו הם עניים יתומים אלמנות גרים. וכן מצינו הכתוב שהזהיר על ארבעתם בפסוק אחד, הוא שכתוב (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה, ודרשו רז״ל ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, ואם אתה משמח את שלי אני אשמח את שלך. והזכיר הלוי כנגד העניים, שהרי לויים עניים הם שלא היה להם חלק בארץ, אבל היו זוכין על שלחן גבוה ונהנין מקדשי שמים והם חיל הקב״ה, כענין שכתוב (דברים ל״ג:י״א) ברך ה׳ חילו. והקב״ה חלקם שנאמר (במדבר י״ח:כ׳) אני חלקך ונחלתך. עניים הם שהזהיר עליהם התורה במצות עשה ובמצות לא תעשה, במצות עשה שנאמר (דברים ט״ו:ח׳) נתון תתן. וכתיב (שם ח) פתוח תפתח את ידך לו. מצות לא תעשה שנאמר (שם י) ולא ירע לבבך בתתך לו, וכתיב (שם ז) ולא תקפוץ את ידך. ואחר שהתורה הזהירה על הגזל בלאו של לא תגזול לכל העולם לכך לא הוצרכה להזהיר על גזל העני, וחייב הוא לתת לו ואיך יגזול ממנו, ועל כן בא שלמה ע״ה והוסיף באור בעונש הגוזל את העני, כי אין דרכו בכל ספר משלי להזכיר מצוה מן המצות הכתובות בתורה אלא אם כן יוסיף באור או יחדש בה דבר, כי מי האדם שיבא אחרי משה אם לא לעשות סייג לדבריו. ועל כן אמר אל תגזול דל כי דל הוא, ואין צריך לומר לדל כי אפילו לעשיר אסור לגזול, ומה שהזכיר דל מפני שהוא מצוי שהכל גוזלין אותו לפי שאין לו עוזרים, ואין מי שידבר בעדו כאיש העשיר, אלא הכל שונאין אותו ומתרחקים ממנו ואפילו קרוביו, כענין שכתוב (משלי י״ט:ז׳) כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו. וע״כ יאמר אל תגזול דל מצד שהוא דל והוא חסר הכח ויודע אתה שאין לו עוזר וסומך כנגדך ואין מי יריב ריבו, אל תדמה בנפשך זאת כי הקב״ה יריב ריבו והוא הטוען שלו והוא יעניש את הגוזלים אותו לא עונש ממון רק עונש הגוף והנפש, זהו וקבע את קובעיהם נפש, שהיא מלה כוללת הגוף והנפש. יתומים ואלמנות הוא שהזהירה עליהן התורה בהרבה מקומות (שמות כ״ב:כ״א) כל אלמנה ויתום לא תענון. ודרשו רז״ל אפילו אלמנתו של מלך ואפילו יתומים של מלך. והטעם לפי שנפשם שפלה ודמעתם מצויה ודבר מצוי הוא שהכל מריעין ומענין אותם. ואמר הכתוב (שם) אם ענה תענה אותו, יחזור לכל אחד מהם ליתום ולאלמנה שהזכיר, וכפל הענוי להתמדת הבריות בענוים, וכשם שכפל הענוי כך כפל הצעקה גם שמיעת ה׳ יתעלה, זהו (שם) כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. ולפי ששאר בני אדם המעונים יטריחו אחרי מושיעים וישימו בטחונם בהם, אבל היתום והאלמנה שאין להם מושיעים אינם בוטחים כי אם בהקב״ה, וע״כ הקב״ה שומע צעקתם ויריב ריבם. וכן דבר שלמה ע״ה על היתומים בפרשה זו בעצמו, הוא שאמר אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבא, כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך. גרים הוא שהזהירה עליהם התורה בהרבה מקומות, והוא שכתוב (שמות כ״ב:כ׳) וגר לא תונה ולא תלחצנו וגו׳. יזהיר שלא יונה אותו באונאת דברים ולא ילחצנו בגזלת ממון כי גרים הייתם בארץ מצרים. והוסיף טעם הכתוב האחר ואתם ידעתם את נפש הגר, לא אמר את הגר אלא את נפש הגר כלומר נפשו שפלה ונכנעת ועיניו תמיד אל ה׳. וכן דרשו רז״ל היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך, בא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות שרצים ורמשים יבא וילמוד תורה שנתנה מפי הגבורה. כי גרים הייתם בארץ מצרים, מום שבך אל תאמר לחברך. וכן מצינו הצדיקים נקראים גרים. ולשון גר מלשון גרגיר הנפרד מעיקרו, וכן הצדיק רואה את עצמו יחידי אין דירתו בארץ כי אם דירת עראי, וזהו שאמר דוד ע״ה (תהלים קי״ט:י״ט) גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך. המשיל עצמו לגר שהוא מזומן לנסיעה ואינו יודע העת, ולפי שאינו יודע העת הוא צריך שיקח צידה לדרך פן יבא עליו העת פתאום, ומה היא הצדה קיום המצות, זהו אל תסתר ממני מצותיך. וכן מצינו האבות כולם שנקראו גרים. אברהם הוא שכתוב (בראשית כ״ג:ד׳) גר ותושב אנכי עמכם. יצחק הוא שכתוב (בראשית כ״ו:ג׳) גור בארץ הזאת. יעקב הוא שכתוב.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען – הזכיר וישב ולא אמר ויגר יעקב, מפני שהזכיר למעלה בעשו וישב עשו בהר שעיר. כי תולדות עשו המלכים והאלופים שיצאו ממנו נתישבו בארץ אחוזתם, הארץ שיצאה להם לאחוזת עולם, לכך הגיד כאן ביעקב כי נתישב הוא בארץ הקדושה בארץ מגורי אביו. ואמר לשון מגורי כי מצינו שקראה הכתוב כן (שמות ו׳:ד׳) לתת להם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, כי לפי שהאבות היה עקרם מעבר הנהר היו עתה גרים בארץ שהיתה לכנען בזמן ההוא.
ובמדרש וישב יעקב כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, (שמות ל״ב:ו׳) וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק. (בראשית ל״ז:כ״ה) וישבו לאכול לחם וישאו עיניהם ויראו וגו׳. (מלכים א ה) וישב יהודה וישראל לבטח ויקם ה׳ שטן לישראל. (במדבר כ״ה:א׳) וישב ישראל בשטים ויחל העם וגו׳. אף כאן וישב בקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, אמר הקב״ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה. מה כתיב למעלה ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, ואלה שמות אלופי עשו, ראה יעקב אלופי עשו נתירא אמר מי יוכל לעמוד כנגד כל המלכים והאלופים הללו. משל למה הדבר דומה לגמלים טעונים קש היה הצורף עומד ותמה היכן יכנס כל אותו הקש, היה שם פקח אחד אמר לו מה תתמה מן הקש ניצוץ אחד יוצא מכירתך ויכלה כל הקש. כך כשראה יעקב לעשו ואלופיו וגבוריו נתירא אמר לו הקב״ה ניצוץ אחד שלך יכלה אותם, הוא שכתוב (עבדיה א׳:י״ח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום. וזה שכתוב אלה תולדות יעקב יוסף, כלומר ניצוץ יוצא מתולדות של יעקב והוא יוסף שיכלה כל תולדותיו של עשו שהיה יעקב מתירא מהם.
אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער, כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש, "Do not rob the poor for he is poor; do not oppress the poor in the gate, for the Lord will fight their battle, He will put in their place those who tried to put them in their place" (Proverbs 22,22-23)
In the two verses quoted above Solomon informed us of the penalty for stealing from the poor. It is well known that there are four categories of people concerning whom the Torah has expressed especial concern, asking people to be merciful towards them and not to inflict any harm upon them. They are: the poor, the orphans, the widows and the proselytes. Indeed we find that the Torah expresses a warning against discrimination against the aforesaid in one and the same verse in Deuteronomy 16,14 where we read: ושמחת בחגיך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. "You are to rejoice on your festival, you, your son, your daughter, your male servant and your maid servant, the proselyte, the orphan and the widow in your cities.⁠"
Our sages as quoted by Rashi comment: "these four are Mine (God speaking). If you will give joy to those who are Mine, I will provide joy for those that are yours.⁠" Mention of the Levites is equivalent to mentioning the poor as the Levites have no source of income other than the generosity of the Jewish farmer. God Himself is their portion as we read in Numbers 18,20 אני חלקך ונחלתך, "I am your share and your inheritance.⁠" When the Torah legislated the treatment of the poor it did so both as a positive as well as a negative commandment. It is written (Deut. 15,10) נתון תתן, "you shall surely give (repeatedly),⁠" (15,8) "and you shall repeatedly open your hand for him (the poor).⁠" The negative counterpart of this commandment is found side by side (15,10), לא ירע לבבך בתתך לו, "your heart must not feel bad when you give him.⁠" We also find another basic aspect of this commandment in Deut. 15,7 לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, "do not harden your heart or close your hand against your destitute brother.⁠"
Seeing that the Torah legislated against stealing altogether already in the Ten Commandments as well as in Leviticus 19, 19,13, there was no need to stress a prohibition against stealing from the poor. The instruction to give to the poor would have been sufficient to make it plain that it is forbidden to steal from the poor instead of giving to the poor. The fact that the Torah nonetheless writes words prohibiting this prompted Solomon to tell us that the penalty for stealing from the poor is far harsher than that for stealing from ordinary people. It was not Solomon's habit to repeat commandments which have been spelled out in the Torah already and to simply repeat them in his volume משלי, Proverbs. Whenever he does so, he does so only in order to reveal an additional dimension to such a commandment. After all, who is so great that he could arrogate to himself to add to the Torah something Moses had not already thought of or been told by God to write down? Solomon, in common with later sages, only added "fences" to the Torah, i.e. warned against conduct which might lead to infringing Biblical commandments. This is why he said: "do not steal from the poor because he is poor,⁠" i.e. stealing from him is so commonplace seeing that the poor is defenseless, that we must be warned not to exploit his weakness. The poor does not have protagonists such as the rich have. Everybody hates the poor and keeps his distance from him, even his relatives. This is why Solomon emphasizes that the temptation to steal from the poor is great precisely "because he is poor.⁠" Solomon therefore warns us not to think that because the poor do not have defenders of flesh and blood that they are without recourse. On the contrary, God Himself is their advocate and will see to it that they do not suffer because they are being exploited due to their poverty. He will go out of His way to administer punishment to anyone who steals from the poor. Contrary to the penalty for thieves who do not steal from the poor specifically, whose penalty the Torah expressed in terms of financial restitution and penal charges, someone who steals from the poor will endure chastisement of body and soul. This is the meaning of the words וקבע את קובעיהם נפש, "he will put in their places those who have tried to put the poor in their place.⁠"
The Torah warns us in many places not to disadvantage orphans and widows, i.e. כל אלמנה ויתום לא תענון, "do not oppress any orphan or widow" (Exodus 22,21). Our sages in the Mechilta comment on this verse: "even the widow of a king (presumably wealthy and influential) is included in this commandment.⁠" The same applies to children of a king left orphaned. The reason is that in spite of their financial resources, the state of mind of such widows and orphans is one of melancholy and they are apt to cry at the slightest provocation. It is unfortunately a fact of life that people do take advantage of orphans and widows. The Torah goes on to say: אם ענה תענה אותם.....והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים, "if indeed you will persecute them..then I will kill you and your wives will become widows and your children orphans.⁠" The Torah conditions this harsh punishment on the assumption that the victim cried out to God for vengeance. Generally speaking, people faced with unfair treatment put their faith in seeking recourse from a human tribunal. The orphan and widow have no other recourse than God Himself. This is why God listens specifically to their outcries and fights their battles for them.
Solomon also addresses the plight of orphans and widows in this chapter, and this is why he said (Proverbs 23,10-11) אל תסג גבול עולם, ובשדי יתומים אל תבא. כי גואלם חזק. הוא יריב את ריבם אתך. "Do not remove ancient boundary marks; do not encroach upon the field of orphans. For they have a powerful redeemer; he will fight their battles against you.⁠"
The Torah also takes up the plight of the proselytes (strangers, immigrants to the land of Israel) on many occasions For instance, we find in Exodus 22,20 וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. "And do not taunt or oppress a stranger (convert) for you were strangers in the land of Egypt.⁠" The Torah cites an additional reason for treating the proselyte fairly when it writes (Exodus 23,9) כי אתם ידעתם את נפש הגר, "for you are familiar with the mentality of the stranger.⁠" Significantly, the Torah did not speak of your "knowing the stranger,⁠" but of your being familiar with נפש הגר, the soul, the mentality of the stranger. You know that the mentality of strangers is one of feeling subdued, humbled, etc., so that his eyes are constantly turned towards God seeing he lacks in self-confidence.
The Talmud (Baba Metzia 58) speaks of the prohibition of reminding a proselyte or even his son of his former deeds or the deeds of his father. When such a proselyte comes to study Torah one is not to say to him: "how can the mouth which used to enjoy all manner of forbidden foods presume to qualify to study the holy Torah.⁠" The reminder of the Torah that when the Jewish people were still enslaved in Egypt their status was not superior to the recent proselyte is an example of the Rabbinic dictum מום שבך אל תאמר לחברך, "do not speak to your fellow man about a blemish as long as you yourself are afflicted with a similar blemish.⁠" (Baba Metzia 59). In fact we find that the righteous themselves are referred to as גרים, strangers, the expression גר being derived from גרגיר, something that has been separated from its origin. The righteous is in the habit of viewing himself as distinctive, a loner, in the sense that he is different from the majority. For instance, he does not view his residence on this earth as something other than temporary. This is what King David had in mind when he said (Psalms 119,19) "I am only a stranger on earth, do not hide Your commandments from me.⁠" He viewed himself as a tourist who has already been invited to commence a journey though he does not know the time of departure. Seeing that he does not know when he will depart, he must accumulate provisions for his journey to guard against a sudden and unprepared departure. What do these "provisions" consist of? The observance of God's commandments. This is what David meant when he asked God not to hide His commandments from him. We also note that all of the patriarchs have been referred to as גרים on different occasions. Avraham said of himself (Genesis 23,4) "I am a stranger or a resident stranger amongst you" when he prepared to buy a burial ground for Sarah. Yitzchak was commanded by God to remain in the land of Canaan during the famine, albeit as a stranger. The wording is גור בארץ הזאת, "sojourn in this land on a temporary basis" (Genesis 26,3). Yaakov is referred to as a stranger in our verse (first verse of our portion וישב) as well as in Genesis 47,4 and when he described his long stay at Lavan's as that of a stranger in Genesis 32,5.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, "Yaakov settled in the land in which his fathers had lived as sojourners, in the land of Canaan.⁠" The Torah uses the term וישב, i.e. permanent residence, instead of ויגר, "he sojourned (as a stranger)" in order to create a parallel with Esau who had been described as securely settled in the mountains of Seir in 36,8. Esau was so described as we were told about the kings, etc., which he established in his country starting at that time. His descendants remained on the same soil never to migrate again. The Torah had to contrast this with the fact that Yaakov took undisputed possession of a part of the (subsequent) land of Israel for the first time. Such possession is here described by the words וישב. His tenure is contrasted with that of either Avraham or Yitzchak, who a) lived there as nomads, b) as individuals, not having produced a clan of 70 people plus their in-laws as had Yaakov. At the same time the Torah also refers to the temporary status of the patriarchs in the land of Canaan by saying ארץ מגוריהם אשר גרו שם, (Exodus 6,4) where all of the patriarchs were referred to as only sojourning in that land. The fact is that whereas Avraham had been a first generation immigrant, both Yitzchak's mother and Yaakov's mother as well as the mothers of all of his children had been born outside the Holy Land thus making also their children "strangers,⁠" at least technically.
According to Midrash Tanchuma 1 on our portion, examination of the occurrence of the word וישב throughout the Torah will reveal that this term is always used when some unhappy event was associated with such "settlement.⁠" The following examples illustrate the point. Exodus 32,6 speaks of וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק, "the people settled down to eat and to drink and they arose to make sport (worship the golden calf).⁠" On that day three thousand of the people were slain on account of this sin). Genesis 37,25 reports that after throwing Joseph into the pit, וישבו לאכול לחם וישאו עיניהם והנה אורחת ישמעלים באה.....וימכרו את יוסף לישמעלים, "when the brothers had settled down to eat their meal they raised their eyes and here a caravan of Ishmaelites arrived......and they sold Joseph to the Ishmaelites.⁠" In Kings I 5,5 we read וישב יהודה וישראל בטח...ויקם ה' שטן לישראל, "when Yehudah and Israel had settled safely... God made an adversary against Solomon" (11,14) [as a punishment for transgressing certain commands in the Torah, Ed.] In Numbers 25,1 we read וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות, "when the Israelites settled down at a place called Shittim, the people started debasing themselves by whoring" (with the Moabite women which resulted in God killing 24,000 of them). In our instance too Yaakov's "settling" in the land of Canaan had in its wake his traumatic experience of the loss of Joseph. God had said (according to the Midrash) "is Yaakov not satisfied with inheriting the world to come that he must now also inherit this terrestrial world. It is not appropriate for the righteous to enjoy the best of both worlds.⁠" According to Tanchuma when Yaakov became aware of the extent of the kings and chiefs listed in the Torah as descendents of from Esau he became worried about not having anything to counter such physical prowess of the Edomites. The matter may be explained in the form of a parable. A caravan of camels was heavily laden with straw. The onlookers could not imagine that there were storage facilities large enough to accommodate all this straw and they were worried that the owners would demand their own (the onlookers') facilities to accommodate all that excess straw. An old man amongst the onlookers told his compatriots not to worry seeing that it would require only a single match to set fire to the entire mass of straw carried by the camels. Similarly, God put Yaakov's mind at rest telling him that Esau would go up in flames just as straw would go up in flames. This is what the prophet Ovadiah 18 described when he compared the fate of the house of Esau and the fate of the house of Joseph in the future. The "match" in our instance would be Joseph, whose descendants would vanquish the descendants of Esau.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו׳ – ממשמע שנ׳ בארץ מגורי אביו איני יודע שהוא ארץ כנען שהרי לא יצא יצחק אביו מארץ כנען. אלא אלו לא נאמ׳ אלא בארץ מגורי אביו הייתי אומר מגורי אביו אברהם שבני בנים הרי הם כבנים. לכך נאמ׳ בארץ כנען. ואלו לא נאמ׳ אלא בארץ כנען לא הייתי יודע באי זה עיר לכך נכתבו שניהם.
וישב יעקב – מדרש. כשראה יעקב כל אותם אלופים של עשו רבים כל כך ורצים אחריו נתירא מאד מהם. א״ל הקב״ה אין אתה צריך אלא לישב ולא תגור כי לא יזיקוך. כלומר לישב ולעשות רצונו של מקום. ולכך נקט לשון וישב. משל לאדם שהלך בדרך וראה כלבים רצים אחריו לנשכו מה עשה הלך וישב לו ביניהם. כך עשה יעקב כיון שראה אלופי עשו לא היה יודע מה טוב לו לעשות הלך וישב בניהם. ד״א וישב יעקב בקש להיות בשלוה ולישב בשביל הטורח שטרח בבית לבן אמר הקב״ה לא די להם לצדיקים מה שמתוקן לעוה״ב חייך אי אתה זוכה לשתי שולחנות מיד טרדו הקב״ה ביוסף. משל לחסיד שיש לו בן השיאו ליתומה ועשה משתה ושמחה גדולה. אמר הקב״ה לא די לו שינחל העוה״ב אלא אם כן יהיה שמח בעולם הזה. מיד בא נחש ונשך את בנו והרגו וציערו לאותו חסיד כך עשה הקב״ה ליעקב. ויש בתנחומא כשהצדיק מבקש שלוה אומר הקב״ה אני לא עכבתי בשמחתי פי׳ בימי המלואים לא נתעכבתי בשמחתי שהרי מתו נדב ואביהו בני אהרן ואתם רוצים להתעכב בשמחתכם להיות בשמחה גדולה ושלימה.
ויש״ב – רמז לסבות שאירעו ליעקב יוסף שמעון בנימין מדלא כתיב ויגר יעקב.
וישב יעקב – לפי שאמר שנתישב עשו בהר שעיר אבל יעקב ישב כגר בארץ מגורי אביו בארץ לא להם ונתקיים בהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם כי על זרע יעקב נאמר. ואע״פ שאמר בארץ מגורי אביו ואביו לא יצא לחוץ לארץ הוצרך לומר בארץ כנען דלא תימא בארץ מגורי אביו בארץ אברהם דבני בנים הרי הם כבנים לכך אמר בארץ כנען ואלו לא אמר אלא בארץ כנען לא היינו יודעים באיזה מקום ועל כן אמר בארץ מגורי אביו:
וישב יעקב, "Yaakov settled, etc.⁠" [the author addresses the strange line "in a land in which his father had been a stranger, the land of Canaan.⁠" Ed.]
Seeing that the Torah previously had reported that Esau had settled in the mountains of Seir, whereas Yaakov and family had dwelled like strangers in a land in which their fathers had dwelled only as strangers, in a land which was not theirs, and the prediction to Avraham their founder that his descendants would remain strangers for 400 years in a land not theirs had been in effect for a long time already, the Torah reminds us that this prediction had been meant for Yaakov's descendants specifically, seeing that Yaakov's father Yitzchok had never left the Holy Land since birth. The Torah had to remind us that the land of Canaan was not yet considered a "homeland" for Yitzchok's or Yaakov's descendants.
וישב – זה שאמר הכתוב הסיר ה׳ משפטיך פנה אויביך. משל לשדה שנקצרה והזורה מפריש התבן והמוץ ומשליכן והתבואה נשארת במקומה כדכתיב בעשו וילך אל ארץ אבל יעקב כתיב ביה וישב יעקב.
מגורי – ב׳ במסורה הכא ואידך מגורי אל חרב. אף על פי שהיה לו מגורי אל חרב ישב לו ביניהם משל לאחד שראה כת של כלבים ורצו לנשכו וישב ביניהם כך ישב לו יעקב בין עשו ואלופיו.
מגורי אביו – בגימטריא זה חברון.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו – בגימטריא וישב לקיים מצות כבוד אמר בשכר הכבוד זכה עשו לכל הכבוד הזה.
מגורי – יו״ד כפופה כמין כ״ף אמר מה שזכה עשו לכל הכבוד הזה בשכר הכיבוד ואע״פ שברכני אבא ביו״ד ברכות הוצרכתי לשלוח יו״ד דברים כדכתיב עזים מאתים וגו׳ אלך ואכוף עצמי ואכבד את אבי בחברון.
(הקדמה)
וישב יעקב
(א) וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען – תימה ממשמע שנא׳ בארץ מגורי אביו, איני יודע שהוא ארץ כנען, דהא אביו היה עולה תמימה, ולא היה רשאי לצאת לחוצה לארץ. וי״ל דאיצטריך תרוייהו, דאילו לא נאמר כי אם בארץ מגורי אביו הייתי אומר (אני) זה אברהם, שהרי בני בנים הרי הם כבנים, קמ״ל בארץ כנען. ואילו לא נאמר בארץ מגורי אביו רק בארץ כנען, לא הייתי יודע באי זו ערי לכך כתב שניהם, הר״י.
וישב יעקב – לפי שאמר למעלה וישב עשו בהר שעיר הוצרך לומר כאן ישיבת יעקב, בארץ מגורי אביו כלומר במקום שהיה אביו בתורת גר, שם רצה יעקב להתישב ורצה לבטל גזירת המקום, שנ׳ (בראשית ט״ו י״ג) כי גר יהיה זרעך, א״ל הקב״ה אני מגרה בך את הדוב.
ד״א בארץ מגורי אביו – בארץ שהיה אביו גר שם במגור ובפחד שנ׳ (שם ל״א מ״ב) ופחד יצחק היה לי שתמיד היה מתפחד ובאותו מקום רצה לשכון בטח.
בארץ כנען – לפי שלקח הבכור⁠[ה] ודינו לירש בנכסי אביו, אבל עשו הלך אל ארץ אחרת, כאיש נכרי.
פרשת וישב יעקב
אמר יוסף אבן כספי, כונתי להאריך בענין יוסף, שהוא מזה עד סוף ספר בראשית,⁠1 כי הוא אבינו הראשון הנקרא ׳צפנת פענח׳ (בראשית מ״א:מ״ה) – שענינו ׳הסודות הצפונות מגלה׳. וזה הנכבד היה חכם גדול, כמו שנבאר, וגם ארסטו זכרו בענין פתרון החלומות,⁠2 והוא היה [מושל]⁠א אשר משל זמן ארוך יותר מכל המושלים עלינו מעמינו, כי עמד בגדולתו שמונים שנה.⁠3 וראה איך זה החלק מחמשה חומשי תורה, ר״ל חלק ספר בראשית, הוא הנכבד, ונחלק זה הספר לשנים עשר סדרים: הראשון – מעשה בראשית הכולל מאדם עד נח. השני כולל מנח עד אברהם. השלישי והרביעי והחמישי בענין אברהם הראש. הששי בענין יצחק שהיה חלוש במדרגתו ממדרגת אביו ובנו, השביעי והשמיני בענין ב יעקב הנכבד. התשיעי והעשירי והאחד עשר והשנים עשר בענין יוסף החכם. ואחר כך צמח משה האדון על הכל,⁠4 ולו יוחד כל ספר ואלה שמות.⁠5 ואלו השנים חומשים, ר״ל בראשית, ואלה שמות, הם היותר נכבדים מן השאר. אמנם חומש ויקרא הוא היותר חלוש מכולם. וחומש במדבר סיני בינוני. וחומש ואלה הדברים הוא בענין דרישה וחתימה להזכרת ענינים רבים ממה שקדם, והרחבת באורים וחדוש ענינים-מה. ובכלל, כי כל התורה קדושה, וכולה אמת ומעולה, והכל לתכלית אחת, והוא ידיעת השם הנכבד ית׳ וית׳.⁠6 ואחר זאת ההצעה7 אתחיל בפרוש כמנהגנו.
1. יוסף הוא הדמות העיקרית מכאן ועד סוף ספר בראשית.
2. אבן רשד, החוש והמוחש, עמ׳ 55. עי׳ לעיל במבוא, בעניין מקורותיו של אריסטו.
3. שהרי בן שלושים היה בעמדו לפני פרעה (בראשית מ״א:מ״ו), וחי מאה ועשר שנים (בראשית נ״ו:כ״ו).
4. הנכבד יותר מכולם.
5. אריכות הסיפור היא פרופורציונלית לחשיבות הדמות העיקרית בו: למשה ספר שלם, ליוסף ארבע פרשות (׳סדרים׳), לאברהם שלוש, ליעקב שתיים, ליצחק אחת, ולאדם ולנח אחת כל אחד.
6. ספר דברים, מהווה ביאור והרחבה ליתר הספרים. ולכן לא רק ספר דברים תכליתו ועיקרו הוא ידיעת השם (כפי שמפורש בחלקים רחבים ממנו), אלא גם תכליתם הסופית של יתר הספרים הוא ידיעת השם.
7. ההקדמה.
א. לא מופיע בכה״י.
ב. בכה״י כאן נמחקה המילה יצחק.

פרשת וישב יעקב

חלק א: וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען וגו׳ (לז, א) עד ויהי בעת ההיא וירד יהודה (לח, א)

ביאור דברי הסיפור

(א) סיפר שכבר ישב יעקב בארץ מגורי אביו, שהיה בארץ כנען. והנה המקום ההוא הוא חברון, כמו שנזכר בפרשה הקודמת (לה, כז) שכבר בא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע, היא חברון. ובעוד שהיה יצחק חי, בא זה המקרה שסיפר מיוסף, כי כבר היו ליוסף עשרים ותשע שנה קודם שמת יצחק. ואולם הקדים לספר מיתת יצחק (לה, כט), לפי שכבר סיפר (שם) שקברו אותו יעקב ועשו; ולפי שרצה להשלים סיפור עשו ותולדותיו והִפָּרְדוֹ מעל אחיו אַחַר סַפְּרוֹ מה היה מֵענין יעקב ועשו בהַשלים יעקב עמו, סיפר מות יצחק, ואחר שב לספר בארוכה המקרים שקרו ליעקב.
(הקדמה) [שער כח]
ואחר שכבר נתבאר זה הענין הנפלא עם כל הדברים הנלוים אליו אשר נמשך הדבור והעיון אליהם. ראוי שנבוא אל ביאור אלו הספורים לפי פשוטן ולהתנהל אט לרגל הילדים האלה כדי שלא להחזיקם בתכלית הסכלות והרשע אשר יראה מהם בתחלה לרדפם בחרב אחיהם הקטון הנאהב מאביהם ומכרם אותו בשצף כסף והוריד שיבת אביהם אל תכלית היגון והדאגה ימים רבים שכבר יעברו בזה ברית ויפרו חק כל דת וכל נימוס כמו שכתבנו אצל לקיחת הבכורה בשער כ״ג.
אבל ראוי למצוא להם שום טעם וסבה ראויה לבני אדם כיוצא בהם אחר שנתברר שבחפצם ורצונם עשו כל מה שעשו. וזה יהיה בעורר כל הספקות הנופלות במעשה מצד עקר כוונתם ותכליתו ואחר כך מצד הדברים החלקיים המביאים אליו עם קצת דקדוקי הכתובים אשר יבואו בספורו וגם בספורים הסמוכים אליו מיהודה ובניו. וירידת יוסף למצרים לפי הסדר שנזכרו בכתוב עד חלומות הסריסים.
הספק א. הוא אשר זכרנוהו כי אין איש בארץ אשר יחטא חטא רע ומגונה כזה מבלי שום תועלת כי מה פשעו ומה חטאתו במה שיאהב אותו אביו כמשפט צעירי הבנים. וגם לא בעולה על דמיונו בתנומות עלי משכב. עם היות עיקר בידנו דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין (גיטין נ״ב.).
ב. שאחר שעלה בלבם לעשות הרע הזה ליראתם מלוך ימלוך עליהם או משול ימשול בם איך סוכלה עצתם והוסג דעתם אחור לתת לו שארית בארץ בהשתאר אפשרות מגורותם במקומה הרי זה באמת רשע כסיל בענין אחד.
ג. למה הוצרכו להמיתו בתחבולות וערמומיות שנאמר ויתנכלו אותו להמיתו ועתה לכו ונהרגהו באחד הבורות. ואמרנו חיה רעה וכו׳. היה להם להמיתו בסתר ולקוברו. ולא עוד אלא שנראים קלי הדעת וקרובים לקבל כל טענה. בתחלה אמרו ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות וכו׳. ותוך כדי דבור קבלו עצת ראובן שאמר אל תשפכו דם השליכו אותו וכו׳. עוד מעט שמעו בקול יהודה שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו ולכו ונמכרנו לישמעאלים וכו׳. ועוד מה בצע יבקשו מזה רק להנצל ממגורתם.
ד. וגדולה היא אלי בכל כיוצא באלו העניינים והיא שלא נמצא בתורה עונש מפורש על חטא זה כמו שחוייב מפרסומו. ולא עוד אלא שכבר אמרו ז״ל (בראשית רבה פ״ד) שהוא יתעלה סייע על ידם ושלח מלאך להכין לו הדרך להגיעו לידם. וגם הפליגו לומר (תנחומא וישב) שכללוהו עמהם בחרם כביכול וכסה עליהם. וכבר נתקיים בהם אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. אשרי אדם לא יחשוב י״י לו עון וכו׳ (תהלים ל״ב.) ולא עוד אלא שנתגלגל להם מזה הרבה ריוח והצלה כמה שאמר וישלחני ה׳ לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה (בראשית מ״ה:ז׳). והנה נמצאו חוטאים נשכרים. וזה ממה שיביא לטעות ולומר שהיו מוכרחים במעשיהם להגיע הכוונה הכוללת כמו שאמרנו אלא שכבר נתבאר שלא יפול שום הכרח בכמו אלו הענינים והוא מבואר שאם יחשב כן יתבטל הבחירה לגמרי בכל פעולות האנשים בהבטל הבחירה יתבטל מהות האדם ואנושותיו שאינו זולתה.
אלו הן הספקות הכוללות הנופלות בעקרו של מעשה. ומעתה נזכור הפרטיות על סדר הכתובים המספר.
ה. אומרו אלה תולדות יעקב וכו׳, והוא ספק מפורסם אשר דברו בו רבים. ועוד איך היה רועה את אחיו בצאן אם הוא בן זקונים לו מצוי אצלו תמיד ולומד לפניו ולזה שלחו לראות את שלום אחיו. גם הכתוב יורה שהיתה זאת הפעם ראשונה ותעייתו בדרך ראיה.
ו. אומרו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. אם את אשר יראה יגיד כפרש״י ז״ל למה אמרו ז״ל (בראשית רבה שם) שנענש על זה. באמת היה לו לקבל שכר כי גלה אזן אביהם שירחיקם מהגנאי ומהעבירה ואם לא חטאו בהנה היה לו לומר ויוצא יוסף את דבתם רעה.
ז. אומרו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום כי הזכיר השנאה זה שלש רגלים. אחת תחת אהבת אביו. ושנים על החלום הראשון ועל שברו. והנה על החלום השני ופתרונו שהוא העקר לא נזכרה השנאה רק ויקנאו בו אחיו. גם אומרם אם מלך תמלוך אם משול תמשול הוא כפל ענין בדברים קרובים.
ח. הנה אחיך רועים בשכם לך וכו׳. מה היום מימים שישלח לבקרם. ולמה יזכיר הכתוב מה שתעה בשדה ומה ששאלו האיש ומה שהשיבו דמאי דהוה הוה.
ט. מה היתה כוונתם במה שחשבו לומר חיה רעה אכלתהו ישליכוהו על פני השדה ויאמרו לסטים הרגוהו ויקברוהו. ומכל מקום לא צוה יעקב אח״כ לחפש אחריו אם ימצא עצם מעצמיו ובשר מבשרו ויזכה לקבורה.
י. מה היתה כונת ראובן אצל אחיו באומרו אל תשפכו דם השליכו אותו וכו׳. כי מ״מ לא יצאו משפיכות דמים. ואיך אמר באזניהם הילד איננו ואני אנה אני בא שכבר גלה בזה שדעתו היה להצילו מידם להשיבו אל אביו ומה היתה כונת רש״י ז״ל באומרו רוח הקדש אומרת כן פשיטא ופשיטא. וגם בעצת יהודה היה להם לדעת שאם יחיוהו הישמעאלים הנה בעל החלומות הלזה יעמד חי ואם ימיתוהו לא יצאו מכלל שופכי דמים. ובלבול השמות פעם יקראם ישמעאלים פעם מדינים.
יא. אומרו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני וכו׳. והלא הסירוב בהתנחמות עון פלילי ויש בו משום קריאת תגר ורז״ל אמרו (מו״ק כ״ז:) אין מתקשין על המת יותר מדאי וחלילה לו כי היה לו לומר ולא יכול להתנחם שנראה המר גדול.
יב. למה הפסיק הסיפור במעשה יהודה ותמר. ומה ענין אומרו וירא שם יהודה בת איש כנעני וכו׳. ולמה נזכר שם אביה. ומה טעם בשמות ער ואונן ושלה. והיותר קשה אומרו והיה בכזיב בלדתה וכו׳.
יג. במה שנראה שבני יהודה נכרתו בעון השחתת הזרע והלא בן נח אינו נזהר בכך ובמקום שאין אזהרה אין מיתה. ומה ידיעה היה יודע אונן כי לא לו יהיה הזרע אשר בעבורה שחת ארצה.
יד. אומרו עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא והלא מטעם זה היה לו לדחותה לגמרי ולמה יתן לה לשלה אף אחר שיגדל.
טו. מה ראתה תמר כי עשתה כן ומנא ידעה שיתבענה יהודה והלא אנשי המקום אמרו לא היתה בזה קדשה. ואחר שכוונה לכך איך נתיקרה אליו כל השיעור ההוא בענין המחיר ובערבון ממנו כי קרוב היה שיקשה בעיניו זדון מאמריה וילך לו ויהיו מעשיה בטלים. טעם היות תאומים בבטנה. וזכרון שנתן האחד יד ראשונה ואחרי כן יצא וכו׳.
טז. מה זה שהפליגו חכמינו ז״ל (סוטה ז׳:) בשבח יהודה במה שהכיר ואמר צדקה ממני שאמרו הודה ולא בוש וגם אונקלוס תרגם (בראשית מ״ט ח׳) את אודיתא ולא בהיתתא. וזה שאם היתה הקדשה מותרת בימים ההם כאשתו של אדם אחר מתן תורה כמו שכתב הרב המורה פרק מ״ט חלק ג׳ או אם הותרה לו מדין יבום כאשת אח אחר מתן תורה מאי רבותיה שיודיע שבא על אשתו וקיים את המצוה ואם היתה לו אסורה כאחר מתן תורה היה לו חרפה גדולה שבא על הקדשה מדעתו או על הערוה שלא מדעתו מיפטר את תמר מן השריפה שחטאה והחטיאה את חמיה אם הוא שגג הנה היא חטאה במזיד הגמור. גם יש לדעת מי עשאו שר ושופט בדבר הזה שצוה מהר הוציאוה ותשרף והרי גם כן אין קרוב נעשה דיין וכל שכן שיעשה דין לעצמו.
יז. במעשה יוסף עם אשת אדוניו כי מי הכריחה לפרסם הדבר ולפגום את עצמה היה לה לשתוק ואם לא מצאה אז עת דודים שמא ליום אחר תשוב תפתנו ולכל אשר תחפוץ תטנו. וטעם הנחת בגדו אצלה ויתר הדברים. ואחר זכרון אלו הספקות נשוב אל הביאור.
(א) וישב יעקב וכו׳ – מה שאמרו חכמינו ז״ל (בראשית רבה פ״ד) בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה, השטן מקטרג ואומר: לא דיין מה שמתוקן להם וכו׳. שהרי יעקב אבינו בקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. תתבאר כוונתם בתחלת שער שלשים בע״ה. אמנם, לפי פשוטו, למה שזכר למעלה שנתישבו עשו ובניו ואלופים בהר שעיר, הוא אדום, אמר הנה דרך כלל כי נתיישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, שאליה נשא את נפשו בכל עמלו כי באה נחלתו אליו מברכת אברהם ויצחק.
(1) Some problems in the text of our story:
1) Since the brothers were all superior people who would neither ruin their father's old age nor heap guilt upon themselves, why did they treat Joseph as they did? This is especially puzzling since we know from Gittin 52, that dreams as a way of foretelling future events may be discounted, disregarded even?
2) Since the brothers appear to have feared that Joseph would rule over them, why did they reverse their intention and allowed Joseph to live? Surely this kept the chance of his dreams coming true alive?
3) Why did the brothers have to resort to subterfuge to get rid of Joseph? Why did they not simply kill him and bury him? Why did they so readily consent to changes in plan, such as Reuben's suggestion to throw him into the pit, and Yehudah's suggestion to sell him to the caravan of Midianites? From their entire behavior, it seems they wanted to avoid bloodshed and were only afraid of what Joseph could do to them if he remained alive and free at the same time.
4) Why did the Torah not report explicitly how the brothers were punished for their treatment of Joseph? In fact, it appears that they had heavenly assistance in carrying out their plan (Bereshit Rabbah 84). They appear to have been beneficiaries of their misdeed, getting the VIP treatment in Egypt during the famine in later years, ensuring their own and their families' survival and well being. We seem to find here a classic case of the chote veniskar, the sinner who is rewarded for his sin. All these arguments lead one to believe that their actions might have been involuntary, pre-ordained and therefore not culpable, if we had not already explained previously that this was not the case.
5) If Joseph's reports to his father about his brothers' wrongdoing had been factual, he should have received a reward for alerting his father to actions which their father would not have been able to correct unless someone had told him about them. Why was he punished for this? If, on the other hand, his reports were not factual, the Torah should have written, "He made up evil reports,⁠" not "He brought home evil reports" (37,2)!
6) Hatred by the brothers is mentioned three times. We hear the word "jealousy" only in connection with the second dream, when there is no mention of the word "hatred.⁠" Why is this? Why are the words "to rule" and "to reign" used separately? What is the difference between them?
7) What prompted Jacob to send out Joseph to check on the welfare of the brothers on this of all days? Why did Joseph get lost? Why did the man whom he encountered tell Joseph about his brothers' plans to relocate?
8) Why did the brothers select a wild beast as their alibi instead of claiming that robbers had killed Joseph and that they had buried his remains? Why did Jacob not send a search party to find Joesph's bones to bury what was left?
9) What had been in Reuben's mind when he said "Do not shed blood?⁠" His plan too would have resulted in Joseph's blood being spilled. Why did he say in his brothers' presence, "What will happen to me since the lad is gone!⁠" Surely, this statement revealed to the brothers that he had intended to rescue Joseph? What is Rashi trying to say when he writes, "The holy spirit spoke here?⁠" Even Yehudah's advice allowed for the chance of Joseph surviving and ultimately revenging himself. Why the confusing statements about the Midianites and the Ishmaelites?
10) Why did Jacob refuse to be comforted (see Moed Katan 27, that one must not grieve for the dead excessively)? The statement should have read, "Jacob was unable to accept comfort.⁠"
11) Why is the sequence of the story interrupted by the affairs of Yehudah and Tamar? Why does the Torah have to tell us the name of Yehudah's first father-in -law? What do the names of his three sons denote, and why are we interested in reading about Yehudah's whereabouts at the time Sheylah was born?
12) Since Yehudah's two older sons seem to have died for sins that gentiles are not culpable for, namely the deliberate wasting of semen, how could they have been guilty of the death penalty not even having been aware that there was a prohibition? What did Onan mean by saying that the issue would not be his?
13) Why did Yehudah delay marrying off Sheylah seeing that the reason he gave, "Maybe he will die too,” would apply for the remainder of his entire life?
14) How did Tamar know that Yehudah would want relations with her even if he did encounter her at a place where harlots customarily stationed themselves? Having encountered him, why did she set such a high price on her favors that she endangered her whole plan? Why did she become pregnant with twins? Why does the Torah give such a detailed report about the strange behavior of the infants during their birth?
15) What do our sages in Sotah 7 mean when they heap praise on Yehudah for his honesty in saying, "She is more righteous than I" i.e. that he publicly confessed without considering that by doing so he degraded himself in public? Either a harlot had been permitted for a man to lie with before the Torah had been given, or he could have married her as a partner in a levirate marriage. In either case, what was the great admission he made? How did he expose himself to public disgrace by admitting to conduct which was perfectly legal? If on the other hand, Tamar was legally as out of bounds to him at that time as she would be after the Torah legislation had been revealed to the Jewish people, he had committed a shameful act by living knowingly with a harlot, or he had engaged unknowingly in a forbidden incestuous relationship with his daughter-in-law, and a continuation of such relations was certainly out of the question? Besides, who had appointed Yehudah both judge and jury in the case of his daughter-in-law, that he had the right to execute her? Since when does a judge preside over a case in which he has a personal interest?
16) It is strange that Potiphar's wife should make a public issue of her involvement with Joseph, a revelation which would reflect discredit upon her regardless of the appearance of her having been wronged. She could have waited for Joseph to weaken at a later date. Why did Joseph leave his clothing behind when he ran out of the house?
Bereshit Rabbah's comment in Section 84, that as soon as the righteous wish to enjoy this world, Satan interferes, claiming it should be enough for them to know that they enjoy eternity in the world to come, will be explained in Chapter 30. The plain meaning of vayeshev Yaakov is that Jacob settled down. Since the Torah had previously reported the settling down of Esau in the mountains of Seir, the Torah now proceeds to describe Jacob as settling in Canaan, the home of his fathers, the land for which he had longed and toiled for so long to return to. The word "these" in this case means "such" or "thus,⁠" describing the character and condition of Jacob's descendants, and the developments which resulted from these conditions. Compare Genesis 27,46, "From the daughters of Chet such as these,⁠" or Numbers 26,53, "To these the land shall be divided,⁠" meaning to "people such as these.⁠"
5) Since Joseph was young and delicate, he had not yet assumed the task of tending sheep with his brothers as a regular duty, but rather did so as a pastime whenever the brothers grazed their flocks near his home. At such times, the sons of Bilhah and Zilpah would watch over his well being. Since he was close to them, he would carry tales of their doings to his father. The surrounding population, observing handsome people like the sons of Jacob, were jealous and accused the brothers of all kinds of misdeeds in order to discourage their respective wives from getting involved with them. The brothers would discuss such matters among themselves, and Joseph, instead of trying to suppress the fact that he had overheard these conversations, repeated them at home. In this way, he created the impression that the subject matters of the conversations he had overheard should be taken at face value, and reflected on the lifestyle of his brothers.
The author wonders why Rashi accepts as facts matters that even the Midrash only voices as a suspicion.
1) "Israel loved Joseph because he was a ben zekunim, son of his old age. When the brothers saw this they hated him.⁠" Here we find that the real reason for their hatred was not related to his tale bearing, something they recognized as being due simply to his immaturity. They believed that Jacob's love for Joseph precluded Jacob from loving them. The letter mem in the words mikol banav, is to be understood like the letter mem in the words ma-asser mikol meaning "a tenth of all.⁠" Here too the meaning would bem "The brothers saw that of all his sons, Jacob loved Joseph.⁠" They all felt relegated to the status of sons of concubines vis a vis Joseph. Being aware of the status of Ishmael in Abraham's household and Jacob's own status in Isaac's household when compared to Esau, his father's favorite, the brothers concluded that they themselves were to be excluded, and that the colored coat was evidence that Joseph had been selected to be the carrier of the tradition. Had they been right, they could have attempted to obtain a blessing by deceit, just like their father Jacob had done. In that case, they would have concealed their feelings towards Joseph. In fact, however, their hatred was confined, at least initially, to their inability to talk to Joseph peaceably.
6) When Joseph started having dreams and revealed the nature of his thinking by prattling on about them, the hatred intensified and brotherly love receded still further, until finally no more is said about hatred, but we hear only about jealousy. Thus a plan was formed to take action against the object of their jealousy. We find something similar in the relationship between Saul and David. Saul's jealousy was stirred into action by the growing success of David (Samuel I 18,14-16). The dream in which Joseph saw his brothers' sheaves of grain bowing down to his own sheaf reflected the fact that when later on the brothers encounter Joseph on their first trip to Egypt, they paid homage to him since they were in need of obtaining grain from him. At that time, they did not bow down to Joseph per se, since they were unaware of Joseph's identity at that time. In the second dream, reference is made to the time when they would pay homage to him as a ruler over them. Perhaps they ridiculed him when they said, "Do you want to be king over us?⁠" meaning that such a thing could never be until their descendants had increased sufficiently to warrant establishing a nation and a monarchy. Or, they asked, "Do you wish to rule amongst us?⁠" As Onkelos suggests, they accused Joseph's dreams as reflecting his fantasies during his waking hours. Once the brothers had convinced themselves that they were permitted to dispose of Joseph, or were even duty-bound to do so, they planned to do it far away from home so as to have a free hand and not be inhibited by the proximity of their father. Nablus is approximately a day's journey from Hebron, and they knew that Joseph would visit from time to time. Midrash Rabbah's suggestion is that from the word et, it is clear that the brothers' primary concern was to "tend to themselves.⁠" A new element into the frequent visits by Joseph of his brothers is introduced. Previously, due to the brothers grazing their sheep in the vicinity of Hebron, Joseph would visit by day and be back home by evening. This was no longer the case. No doubt, Joseph had not planned to stay away longer than necessary and to report back to his father. Since God did not want lo postpone His plan, He assisted Joseph when Joseph left the beaten trail not having found his brothers in Nablus and went to look for them. Joseph imagined that the man whom he encountered who seemed to know who he was, would certainly know where his far more famous brothers were. This is why he said merely, "I seek my brothers,⁠" without bothering to identify the brothers further. Sometimes God uses the very efforts man makes to thwart His plans as instruments to advance His plans. This is what Joseph had in mind when he said at a much later stage, "God intended for the good what you had intended for evil.⁠" The apparently superfluous words of the angel, "They have moved from here,⁠" give rise to the comment of our sages that they had severed brotherly relations with Joseph, and that their very departure from Shechem (Nablus) was proof of this. What the man meant to tell Joseph was that the brothers' departure itself was far more relevant than the place they had moved to.
2) The brothers' attitude towards Joseph was unanimous, though they disagreed on the method of implementation. Each of them considered how to rid themselves of the evil forces that they felt Joseph represented. In Jeremiah 18,18, we find a similar dilemma facing those who wanted to silence the prophet. Their course of action was "let us go and bad-mouth him, then we will no longer have to listen to his rebukes.” They too wanted to avoid laying a hand on him directly.
3) The brothers had intended that disposing of Joseph should not bring any further consequences. Had they given the impression that robbers had attacked him, surely the robbers would have taken the colored coat, but would have left the body. This would have set off a hunt after the robbers. The idea of putting him in a pit and preserving the coat would explain that no remains were found, and would prevent a search being instituted. In this way they would escape retribution by their father. They hoped to escape retribution by God by saying, "Let us see what will happen to his dreams!⁠" What they meant was that if his dreams had indeed been Divine messages, they were anyways powerless to prevent their realization. If Joseph's dreams would be realized, at least they would know that they were meant to be realized. In that event, God Himself would prevent them from actually becoming guilty of bloodshed. If, on the other hand, God would not save Joseph, the brothers would feel at ease for having opposed their father whose love of Joseph they considered misplaced, and it would have proved to Joseph they considered misplaced, and it would have proved to them that Joseph had deserved his fate.
7) Jacob may have chosen that day since he had heard the brothers had decided to graze their flocks so much further from home.
9) Reuben may have hoped to dissuade Joseph from his mode of behavior and to save him in that manner, although in order to get his way with his brothers, he had to use more devious language to conceal his plan. Reuben explained to his brothers that they must make allowance for the possibility of a natural means of Joseph surviving, if they wanted to escape responsibility for having murdered him. Relying on God performing a miracle to save Joseph is not enough to claim that not only the brothers' will but also God’s will had been done, should Joseph die as a result of their actions. Rashi's comment that verse twenty-two had been said by the holy spirit, means that the second part of the verse is a report to us, the readers, not of the conversation that took place between Reuben and his brothers, but that the Torah added this line as evidence that Reuben was not lying when he said to the brothers in 42,22, "I told you not to sin against the lad!⁠" The caravan looked like a typical Ishmaelite caravan from the distance, but on closer inspection turned out to be a group of Midianites. Since the former usually carried merchandise down to Egypt, Yehudah suggested they sell Joseph to the Ishmaelites. Later they recognized the Midianites, a special branch of the tribe of Ishmaelites. Since Yehudah had not been aware of everything Reuben had in mind, namely to bring Joseph back to their father, he advised in keeping with the expressed intention of Reuben, that they refrain from laying a hand on Joseph themselves, and that they merely sell him. Since Joseph was their flesh and blood, they did not want to become guilty of murder, did not even want indirect guilt on their conscience.
8) In order to forestall any search or further inquiries, they then treated Joseph's colored coat in such a way that the impression would be created that he had fallen victim to a ferocious beast. Jacob's mourning was indicative of his despair to ever see Joseph again. The contrast between Jacob's behavior and that of David, when the latter lost his first son by Bat Sheva, is explained in Midrash Tanchuma Parshat Vayigash (compare Samuel II 11,12).
10) Jacob mourned himself, having a tradition that should a son of his die during his lifetime, he, Jacob, would end up in purgatory. This accounts for his reference, "For I will go down to my son to she-ol,⁠" the latter word meaning gehinnom, i.e purgatory. This subject and the need for all of his twelve sons to play their part in the founding of the Jewish nation is discussed in Chapter 31. Jacob hoped that this would be the last and only mourning he would have to observe before his death. In this way, his refusal to be comforted was not a complaint against what fate had decreed against him. Since Jacob was aware that his son must have died because of a sin he had committed, and that this in turn reflected on the manner in which he had raised him, acceptance without further mourning would indicate that he, Jacob, had not been sufficiently chastened by what he had suffered, and that just as in the case of makkat mardut, lashes imposed by Rabbinic tribunal for a person's obstinacy in not submitting to the Rabbis' decision, a further series of lashes is administered until the victim changes his attitude. Jacob was afraid then that if he did not mourn sufficiently he might be in line for further chastisement. This is similar to what Job says (Job 9,27-28), "Should I say I will forget my complaint and comfort myself, I am afraid of all my sorrows, I know that You will not acquit me.⁠" Anyone acting differently would be like someone whose IOU had been paid off, but had not been destroyed by the creditor. The brothers' intention had been fulfilled as soon as Joseph was sold to Egypt, a country from which slaves could not escape. Thus the brothers were no longer worried about Joseph's dreams becoming realized. Even when they came to Egypt during the famine, they never thought of him in that connection. God had to put in motion all these events in order for Israel eventually to become fit to become God’s chosen nation once they would leave Egypt. If the brothers were not punished, it is not because they were not free to do otherwise, but because they acted freely, convinced that their conduct was justified.
4) Midrash Tanchuma, which pictures God as having been involved in the brothers' plan, wishes to direct our attention to the fact that the ultimate benefit which accrued to the brothers from their action, is proof that it enjoyed Divine sanction, and that if the brothers had not done what they did, God would have been forced to seek other means to set in motion a chain of events leading to similar results.
אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו כו׳ פי׳ לך ישובי יעקב ותולדותיו כו׳. הוצרך להודי׳ פה טעם סמיכות הפרשה הזאת עם הקודמת מה שלא עשה כן בשא׳ הפרשיו׳ מפני שכונתו לפר׳ אלה תולדות יעקב אלה של תולדו׳ יעקב שפי׳ אלה הישובים האמור׳ למטה הם של תולדות יעקב כדי להנצל מקושית פתח בתולדות יעקב וסיים ביוסף לבדו כמו שהקשו בב״ר אמר רבי שמעון בר נחמן לא הוה צריך קרא למימר כן אלא אלה תולדות יעקב ראובן שמעון ומפני שיפול בקושי׳ אחר׳ מסמיכו׳ הפרשיו׳ שכיון שהפרשה הקודמת כתוב בה ואלה תולדות עשו ופירושו אלה הם בני עשו יחוייב שיהיה ג״כ פי׳ אלה תולדות יעקב שבפרשה שאחריה אלה הם בני יעקב לא אלה הישובים של בני יעקב לפיכך הוכרח להקדים ולומר שסמיכות הפרשה הזאת עם הקודמת אינה בענין התולדות אלא בענין הישובים שהם ישובי עשו עם ישובי תולדותיו וישובי יעקב עם ישובי תולדותיו כי בפרשה הקודמת כתוב וישב עשו בהר שעיר הרי ישובי עשו ואחר כך אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ שפירושו קודם שבא עשו וכבש את ארצם ובאו בניו וישבו בה כדכתיב בפרשת אלה הדברים ובשעיר ישבו החורים לפנים ובני עשו יירשום וישבו תחתם וכתיב אלה אלופי אדום למושבותם בארץ אחזתם הרי ישובי תולדותיו ואחר שכתב לך ישובי עשו וישובי תולדותיו כ׳ ישובי יעקב וישובי תולדותיו ואמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו הרי ישובי יעקב ואחר כך אלה תולדות יעקב שפירושו אלה ישובי של תולדות יעקב הרי ישובי תולדותיו שפירושו אלה ישובים האמורים למטה כשבאו בערבות מואב על ירדן יריחו ששם כתיב ישוב שני השבטים וחצי ואחר כך כתיב ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם שהוא כאלו באו כלם אל ישוביהם מאחר שכבר צוה את יהושע במקומו ובעבורם אמר פה אלה הם הישובים של תולדות יעקב והתחיל לספר המקרים שקרו להם עד בואם שם ואמר שתחלת המקרי׳ היה יוסף בן שבע עשרה שנה ומסבתו ירדו למצרים ושעבדם פרעה עד ששלח השם את משה והוציאם משם ע״י העשר מכות ואחר זה ספר כל הנסים והנפלאות שנעשו להם במדבר עד שבאו במקום ישובם וכמוהו אלה תולדות יצחק בן אברהם והם יעקב ועשו האמורים למטה באותה הפרשה אלא שספר תחלה המקרים שקרו עד שנולדו והתחיל לומר ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה ואחר כך ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו כי עקרה היא ואחר זה ותהר רבקה אשתו ואחר זה הזכיר הצער שקבלה מן ההריון ההוא ושהלכה במדרשו של שם לשאול מה תהא בסופה ואחר זה אופן לידתם:
ישובי עשו ותולדותיו. פירוש ישובי עשו וישובי תולדותיו וכן פי׳ ישובי יעקב ותולדותיו ישובי יעקב וישובי תולדותיו:
וכברו בכברה. שיעבור כל העפר הדק למטה ואינו חושש לבקר אותו והנמשל הם הדורות העוברות קודם הולד הצדיק שהוא המרגלית הנמצא וכמו שהמרגלית אינו מניחו והולך אלא נוטלו בידו ורוחצו ומקנח אותו ומשים אותו בגנזיו לרוב חבתו בו ככה הצדיק מאריך בפרטי ענייניו לרוב חבתו בו ומשליך את הצרורות דקאמ׳ אין בו ענין על הנמשל אלא הוא תשלום המשל בלבד:
(הקדמה) וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו׳ (בראשית ל״ז:א׳) עד ויהי בעת ההיא וירד יהודה. והנה ראיתי בפרשה הזאת ספקות הרבה אזכור מהם היות עצמיים:
השאלה הא׳: באמרו וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען והוא כי הנה כתב למעלה ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע הוא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק ולא נזכר עוד ויצא או נסע משם ובידוע אם כן שישב שם ומה בא ללמדנו וישב יעקב וגומר. ועוד למה אחרי שאמר בארץ מגורי אביו חזר לומר בארץ כנען. הלא ידענו שיצחק לא יצא מארץ כנען כל ימיו. והרמב״ן כתב לתקן זה כי לפי שזכר למעלה שעשו הלך לו אל ארץ אחרת ולקח לו אחוזת עולם הנה יעקב לא עשה כן אבל ישב גר בארץ מגורי אביו כי רצה שיתקיים בו כי גר יהיה זרעך ולדבריו היה ראוי שיאמר הכתוב ויגר יעקב כי יצחק לא נקרא גר כיון ששם נולד ושם ישב כל ימיו והגר הוא הבא מארץ אחרת כמו גר ותושב אנכי עמכם לגור בארץ באנו.
השאלה הב׳: באמרו אלה תולדות יעקב יוסף כי אם נפרש תולדות על הקורות כדברי הראב״ע כבר הקשה עליו הרמב״ן כי אין האדם מוליד קורותיו רק לימים מיוחסים שיולידו גם כי אין צורך בזה המאמר והיה ראוי שיאמר וישב יעקב וגומר ויהי יוסף בן י״ז שנה. ועוד כי כל מה שנזכר בספור הזה אינם תולדות וקורות יעקב כי אם קורות בניו כספור יהודה ותמר ובניו ועניני אשת פוטיפר והמשקה והאופה ולכן אומר שהם קורות ראוי שייוחסו לבניו לא ליעקב ומה שפרש״י אלה של תולדות יעקב אין ראוי לקבלו כי יחסר הכתוב ואין לפרש תולדות כהרמב״ן על יוסף ואחיו כי כבר נזכרו למעלה תולדות יעקב רוצה לומר בניו בשמותם כלם אחד לאחד ובפרשת ויגש הזכיר פעם אחרת יחוס בניו הבאים מצרימה ולמה יזכרנו עוד פעם אחרת. ועוד שאם בא לבאר היחוס למה אמר אלה תולדות יעקב יוסף והיה לו להתחיל מראובן ולזכרם כלם.
השאלה הג׳: באמרו יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן והוא נער וגומר כי אם בא הכתוב להודיע שניו בעבור שהיה קטן ושהיה עכ״ז רועה את אחיו בצאן הרי יששכר וזבולון היו כמוהו בשנים והיו רועים ועוד שאחרי שזכר שניו בדקדוק למה אמר והוא נער ורש״י פי׳ שהיה עושה מעשה נערות ממשמש בעיניו וגומר ואם היה כן לא היה אוהבו אביו ולא היה מכנהו בבן זקונים והתרגום אומר בר חכים גם של דברי הרב היה ראוי שיאמר והוא נער והוא היה את בני בלהה וגומר. ופירוש אונקלוס אין לו ענין כי לא מצאנו בכתוב לשון נער על הגדול. והרמב״ן פי׳ והוא נער את בני בלהה כי להיותו נער היה עם בני השפחות כי להם צוה אביהם שישרתוהו וישמרוהו וגם זה אינו נכון כי יחסר בכתוב מלת והוא גם כי יהיה מותר אמרו יהוא נער כיון שכבר ביאר שהיה בן י״ז שנה.
השאלה הד׳: איך אמר הכתוב שיוסף היה רועה את אחיו בצאן. והלא הכתוב אמר אחר זה הלא אחיך רועים בשכם לך ואשלחך אליהם ואז שלחו והוא ממה שיורה שאותה הליכה היתה בפעם ראשונה שהלך אל אחיו בצאן ולזה תעה בלכתו כי לא נסה ללכת באלה ואז היה נמכר ואיך היה אם כן רועה את אחיו בצאן.
השאלה הה׳: באמרו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם והיא כי לא ימלט מהיות הדבר והשמועה ההיא שהביא אמתית או בלתי אמתית ואם היתה אמתית כפרש״י למה קראה דבה כי הנה בלשוננו לא נאמר דבה כי אם על הכוזבת ואם אמתית היתה איך ארז״ל שנענש על זה והלא ראוי שיקבל עליו שכר בגלותו אזן אביה׳ שייסרם וירחיקם מהעביר. ואם היתה הדבה כוזבת איך אמר ויבא יוסף היה ראוי שיאמר ויוצא יוסף כי הוא היה מוציא הדבה מעצמו ויקשה גם כן איך יעקב היה אוהב אותו בהיותו מלשין כוזב ומוציא דבה הוא כסיל והיה לו ליסרו עליו גם שהיה יעקב עובר על היותו מקבל לשון הרע.
השאלה הו׳: באמרו וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו. כי למה זה אהבו יעקב מכל בניו האם מפני שנולד לזקנתו וזהו פי׳ בן זקונים כדברי רש״י והראב״ע הנם כל בניו נולדו בזקנתו אחרי שהיה בן ע׳ שנה ויות׳. וגם בנים רבים אחרים נולדו לו בזקנתו קרובים לשנות יוסף כיששכר וזבולון כמו שהקשה הרמב״ן שבנימין נולד אחריו ועוד כי ענין אמרו הוא לו כי הן שיהיה בן זקונים נולד בזקנתו או שיהיה בר חכים כדברי אונקלוס הוא היה בעצמו בן לא ביחס אליו כי אינו תואר צרופיי לאחד כאב או בן אדון או עבד שהוא אם היה בן נולד לזקנתו אצל הכל היה כן לו לבד אצל אביו ואם היה חכם בעצמו היה כן לא אל אביו בלבד כל שכן שהאהבה האמתית והראויה כל שכן לשלם כיעקב אבינו לא תהיה כי אם מפני המעלה והחכמה לא להיותו נולד לעת זקנתו ולכן היה ראוי שיאמר כי בן חכם הוא לו לא בן זקונים כי אין ספק שהיה יוסף בן חכם ולכן הושפעו עליו העתידות בחלום והבין בפתרון החלומות וכן ארז״ל שמסר לו אביו כל חכמתו ולמה לא זכר זה בסבת אהבתו אותו.
השאלה הז׳: באמרו ועשה לו כתונת פסים כי איך יתכן שכל הגדולה שגדלו אביו באהבתו אותו היה שעשה לו מלבוש נאה וזה ממה שיאות לתינוקות לא לבחורים הנחמדים והמשכילים בכל חכמה ואיך קנאו בו אחיו על זה עד שלמדו מזה חז״ל דרך ארץ שלא יטיל אדם קנאה בין האחי׳ ואמנם שבשביל הלבוש הזה נתגלגלו הדברים וירדו למצרים. והנה אחיו היו רועים כל הצאן והמקנה הרב אשר לאביהם וכל מה ששלל להם בשכם והכרח הוא שיהי׳ מהם עושר רב לעשות להם גם רכב גם פרשי׳ כ״ש כתונת פסים אם ירצו.
השאלה הח׳: למה יעקב הטיל קנאה בין הבנים בהיותו אוהב את יוסף מכל בניו ועשה לו כתונת פסים ויעקב חכם היה ורואה את הנולד ואיך לא ראה שיקנאו בו אחיו וימשך מזה ביניהם ריב ומדון ושנאה הלא תראה כמה כחה של שנאת האחים ממה שעבר בינו ובין עשו אחיו ואיך לא ירא מזה.
השאלה הט׳: למה שנאו אחיו את יוסף האם מפני שאותו אהב אביהם מכל בניו ומה לו לעשות עוד ויוסף היה מתפעל ונאהב ויעקב היה האוהב. והיה ראוי שישנאו את אביהם על אהבתו אותו בבחירתו יותר מדאי לא את יוסף הנאהב. ועוד שאי יפול בזה ענין השנאה יותר היה ראוי שיקנאו כי השנאה היא על הנזק שיעשה לחבירו ברצונו אבל הקנאה שיקנא בגדול ממנו באיזה מעלה או כבוד כל שכן שזה דבר טבעי שבהיות לאדם בנים יאהב לאחד מהם יותר מהאחרים אם מפני היותו צעיר לימים או חכמה או מעלה שיראה בו יותר מבאחיו ואיך יהיה אפשר שיהיו לו י״ב בנים ויאהב את כלם בשוה מבלי חלוף זה אי אפשר ולמה אם כן ישנאו את יוסף על זה והיה ראוי שישתדלו להשתלם יותר ממנו לא לשנא אותו ואם מפני חלומותיו הנה לא היו בידיו חלומותיו לחלום כרצונו אף כי העקר בידינו דברי חלומות אינן מעלין ולא מורידין כי שוא ידברו.
השאלה הי׳: למה זכר ששנאוהו אחיו על האהבה שאהבו אביו ועל החלום הראשון שחלם ועל פתרונו וזכר בזה ג׳ פעמים לשון שנאה ולא זכר ששנאוהו תחת היותו מביא דבתם רעה אל אביהם שהיא היתה סבה יותר מספקת לשנאה כי יכלימם אביהם על דבריו כי אין ספק שייסרם אביהם על הדבה ושידעו שיוסף הוא הביא הדבה ההיא וגם על החלום השני לא זכר ששנאוהו אלא ויקנאו בו אחיו ומה ענין ולא יכלו דברו לשלום שדברו אינו דבר עמו.
השאלה הי״א: איך יוסף בהיותו חכם ונבון היה מספר חלומותיו לאחיו לדעתו שהיו שונאים אותו ולא יכלו דברו לשלום האם לא ידע שיוסיפו עוד שנא אותו בשמעם שאפים ארצה ישתחוו לו ואין סכל כאיש אשר בפיו ובשפתיו יקנה אויבים את נפשו כל שכן את אחיו ובעלי בריתו.
השאלה הי״ב: בכפל הדברים שבאו בחלומות כי הנה בחלום הראשון אמר ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו. וכאשר ספרו אליהם נאמר שנית ויוסיפו עוד שנא אותו והוא כפל מבואר. גם בחלום השני נאמר ויחלום עוד חלום אחר ויספר אותו לאחיו וגומר ואחר כך אמר ויספר אל אביו ואל אחיו ולמה זכר אחיו שני פעמים.
השאלה הי״ג: במאמר יעקב הלא אחיך רועים בשכם לכה וגומר כי מה היום מימים ששלח יעקב לבקרם ואיך לא ירא מהם שיזיקו ליוסף כי אין ספק שהיה יודע בשנאתם אותו ויוסף עצמו איך לא ירא ללכת אצלם והוא רואה שלא יכלו דברו לשלום. ומה האות היותר גדול על שנאתם אותו ולמה יזכיר הכתוב מה שהיה תועה בשדה ומה ששאלו האיש מה תבקש ומה שהשיבו ומה התועלת בידיעת הפרטים ההם.
השאלה הי״ד: אחרי שעלה רוח רעה באנשים האלה להרוג את יוסף אחיהם מיראתם שמלוך ימלוך עליהם או לסבה אחרת איך נסכלה עצתם ונבערה חכמתם לבקש תחבולות וערמומיות להמיתו וכמ״ש ויתנכלו אותו להמיתו היה להם להמיתו בסתר ולקברו ואיך שלחוהו למצרים והשאירו לו שם ושארית בזה היה מקום להתקיים חלומותיו כמו שהיה ולא עוד אלא שנראו קלי הדעת שבתחלה אמרו לכו ונהרגהו ונשליכהו באחת הבורות ותוך כדי דבור קבלו טענת ראובן אל תשפכו דם ועוד מעט קבלו טענת יהודה לכו ונמכרנו לישמעאלים.
השאלה הט״ו מה היתה כוונת ראובן אצל אחיו באמרו אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור וגומר כי מ״מ לא היה יוצא בזה משפיכות דמו ומה ההבדל בין שפיכתו בידים או בגרום שישפך כיון שבסוף היו רצחנים ואיך אמר באזני אחיו הילד איננו ואני אנה אני בא שבזה היה מגלה שהיה דעתו בראשונה להצילו ולהביאו אל אביו.
השאלה הט״ז בדברי יעקב ואבלותו כי הוא אמר כתונת בני והוא מאמר קצר שהיה לו לומר כתונת בני זאת כיון שהיה משיב על מה ששאלוהו הכר נא הכתונת בנך היא אם לא. ועוד למה אמר חיה רעה אכלתהו טרוף טורף יוסף ויקשה כפל טרוף טורף אחרי אומרו חיה רעה אכלתהו.
השאלה הי״ז: באמרו ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וגומר ויקשה זה ראשונה לפי שאין דרך המתנחמים שיהיו בנים ובנות כי הם מכלל האבלים והמתנחמים אבל ראוי שיהיו אוהבים ורעים מחוץ. ושנית כי למה קמו כלם לנחמו הקטנים עם הגדולים ויבואו האנשים על הנשים והיה די שיבואו בניו הגדולים לנחמו לא הקטנים ולא הבנות כלותיו ושלישית מה ענין אמרו כי ארד אל בני אבל שאולה ולמה היה צערו של יעקב גדול ועצום כל הימים אשר נדח ממנו נדחו יוסף ולמה היה אבלו גדול ג״כ והוא יותר מדאי מתקשה בו כמ״ש וימאן להתנחם וכי דבר נפלא הוא להפקד אחד מבני אדם וכל שכן להיות אב י״ב בנים למה יפליג הפלגה עצומה כזאת על אחד מהם במותו ומי האיש אשר לא יצדיק עליו מלכות שמים על הרעה בבואה. ולא עוד אלא לסבב יעקב הסתלק ממנו רוח הקדש כל הזמן ההוא עד ששמע שיוסף עודנו חי כדבריהם ז״ל על זה אמר כפי המתרגם ותחי רוח יעקב אביהם. וקשה עוד מזה מה שהסכים בזה דעת עליון ולא דבר ולא הוכיח ליעקב עליו ולא הודיעו אמתת הענין. וגם חז״ל הפליגו לומר שכללו אחי יוסף את הקדוש ברוך הוא עמהם כביכול וכסה עליהם ודעת המדרש שהוא זר מאוד כשיובן כפשוטו שבמות אחד מבניו בחייו לא יהיה מבני העולם הבא. ורביעית מה ענין ויבך אותו אביו כי אחרי שאמר וימאן להתנחם בידוע שבכה ולמה אמר אביו הלא ידענו שהוא היה הבלתי מתנחם.
השאלה הי״ח: אחרי שפרשה התורה האכזריות והפשע הגדול הזה שעשו בני יעקב איך לא פרסמה העונש שקבלו עליו ולא עוד אלא שארז״ל שהוא יתברך סייע על ידם וישלח מלאך להכין לו הדרך ללכת שם כדי שיגיע לידם. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם.
(א-ב) וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגומר עד ויעקב אהב את יוסף. הפסוקים הראשונים האלה נראה לי לפרשם על אחד משני פנים. הראשון ראוי שיקדם לו ביאור שתי מלות שהם בתחלת הפסוק והם וישב ומגורי והנה ביאר הרב המורה שלשון ישיבה יאמר כפי הנחתו הראשונה על ההתמדה והמנוחה בענין מה כמו שהביא וראמה וישבה תחתיה. מושיבי עקרת הבית וזולתם.
ואמנם מגורי מלבד מה שיורה על לשון גרות והוא הביאה מארץ אחרת. הנה יורה גם כן על לשון פחד ומגור. כמו לא תגורו מפני איש. ואשר יגורתי יבא לי. מכל מגורותי הצילני מגור מסביב. ומגורתם אביא להם. ורבים ככה. וג״כ הוא לשון תגר וקטטה. אל תתגר בם, למה תתגרה ברעה, ומתגרת ידיך אני כליתי. ומזה מי גר אתך עליך יפול, כל יום יגורו מלחמות, יגורהו בחרמו. ויהיה לפי זה כי הפסוק הזה שנתישב יעקב ונשתקע בהתמדה בארץ מגורי אביו ר״ל פחד יצחק אביו בין יעקב ועשו וקטטתם וכאלו יעקב נתדמה באלו המגורות לאביו יצחק כי כמו שאביו יצחק בזקנתו סבל עמל עשו ויעקב ומשטמתם. כן יעקב סבל קטטת ומשטמת בניו. וכמו שיצחק היה סבת קטטת בניו באהבתו את האחד יותר מן האחר. ככה יעקב היה סבה במריבת בניו במה שאהב את יוסף. וכמו שיצחק סבל פרידת יעקב ממנו עשרים שנה בבית לבן ושתים שנים בדרכים כמו שביארתי. כן יעקב סבל פרידת יוסף ממנו כ״ב שנה. וכמו שיעקב עם היות שהלך מבית אביו עני ודל וכמ״ש כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועבד שם את לבן הנה במקום שהלך שם בורח ומגורש ועבד נתעשר ונתגדל ככה יוסף במצרים שגורש שם ונמכר לעבד נתגדל ונתעשר. וכמו שיצחק קודם מותו ראה את עשו ואת יעקב באהבה ובהסכמה כן יעקב קודם מותו ראה את יוסף ואת אחיו בהסכמה ובאהבה רבה. וכמו שיצחק מת בשיבה טובה וקברוהו בניו יחד. כן יעקב מת בשיבה טובה וקברוהו בניו יחד. וכבר ארז״ל בבראשית רבה קצת מהדמוים האלה זה נשטם וזה נשטם זה אחיו מבקשים להרגו וזה אחיו מבקש להרגו אבל אין דבריהם דברי כי הם רצו לעשות דמוי מיעקב ליוסף ואני דמיתי יעקב ליצחק אביו גם הוכחתי זה מפסוק וישב יעקב בארץ מגורי אביו ואין זה ענינם. ולכן אומר שבעבור שנתדמה לאביו ליצחק בכל הדברים האלה וזולתם אמר הכתוב וישב יעקב בארץ מגורי אביו כי נתישב ונשתקע בכל הפחד והקטטות שראה יעקב בבניו עם היות בארץ טובה וזהו בארץ כנען.
ועל זה אמר מיד אלה תולדות יעקב יוסף ר״ל המגורות שהיו לאביו שמה אלא עצמם היו תולדות יעקב ר״ל קורותיו הבאות עליו כי נתדמה לאביו בכל המאורעות ההם ואחרי שאמר זה בכלל ספר איך היה כל זה בפרט והוא אמרו יוסף בן שבע עשרה שנה וגו׳. ויצא מזה שלא אמר תולדות יעקב על כל מה שנזכר בפסוק אלא על הקורות אותו שנתדמו למגורות אביו ולכן נתיחסו אל יעקב. ומה שהקשה הרמב״ן שאין האדם מוליד קורותיו אינה קושיא כי הנה הדבר ייוחס אם אל הפועל אותו כאמרנו זה הבית לפלוני ר״ל שהוא פעל אותה או אל מי שהיה לו קנין אע״פ שלא בנאה והנה המקרים נתיחסו אל יעקב לא מפני שהולידם אלא למה שהוא האיש שהשיגוהו וקרו לו. וזהו הפן הראשון מהפירוש לאלו הפסוקי׳. והפן השני הוא שבא הכתוב הזה להגיד שיעקב בהיותו חוצה לארץ ובדרכים עד בא אל בית אביו השתדל תמיד בקנין הטובות הזמניות הגופניות ולהרבות במקנהו כמ״ש הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה אבל מיד שבא אל בית אביו בארץ כנען להיותו מקום מוכן לעבוד את י״י משני צדדים אם מצד ששם גר אביו אברהם ואביו יצחק ואם מצד הארץ עצמה שהיא ארץ כנען הארץ הקדושה אשר בחר י״י בה ולא רצה להשתדל עוד בקניני העולם ולהרבות מקנהו רק להתישב שמה ולהתבודד בחכמתו כמעשה אביו. ובניו שהיו בחורים להוטים אחרי הקנינים לרתיחת טבעם אותם מנה לרעות הצאן כאשר היה הוא עושה קודם לזה ועל זה אמר הכתוב וישב יעקב רצה לומר שנתישב ולא רצה לצאת עוד מעירו לרעות את הצאן כאשר בראשונה ושעשה זה שמה להיותו מגורי אביו כי שם גר ודר דירתו בתוכו. וכן אברהם שבזקנתם נתפרשו מעסק הממונות והקנינים ונבדלו לעבוד את אלהיהם ולהכין עצמם לנבואה ולשפע האלהים וגם כן להיות זה בארץ כנען ארץ אשר י״י דורש אות׳ ושעל זה היה נדרו ושבתי בשלו׳ אל בית אבי והיה י״י לי לאלהים כלומר שכאשר ישוב לבית אביו לא יתעסק עוד בעניני העולם כי אם בעבודת אלהיו ועל זה אמר למעלה ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק כי לא אמר זה להודיע שהיה המקום ההוא חברון כי ידוע היה אלא להודיענו שבא שם לזאת הסבה ר״ל להתבודד שמה ולעזוב עניני העולם כאשר עשו אבותיו בזקנתם ואין ספק שהיה חברון בלתי ראוי לדירתו כפי מה שיאותו למרעה צאנו כי היא ארץ סלעים ואין מרעה לצאן אשר להם ולזה הוכרחו בניו ללכת לרעות את הצאן בשכם הרחק מחברון אבל יעקב בחר המקום ההוא כפי הנאות להתבודדותו וישובו ולא חשש לצאנו ולכן בחר בכלל בארץ כנען לא בחרן ולא בדרכים ובחר בפרט בחברון להיותו ארץ מגורי אביו כמו שביארתי ובא אם כן הכתוב הזה לספר במעלת יעקב שעם היות טבע בני אדם כל עוד יגדל עשרם ילכו אחריו כמ״ש אוהב כסף לא ישבע כסף הנה יעקב לא היה כן כי עזב הנהגת קנינו והבלי העולם והתישב בארץ מגורי אביו בארץ כנען שהם ב׳ הסבות אשר זכרתי לדעת את י״י.
וישב יעקב לפי שלמעלה סיפר כי עשו הלך לו לארץ שעיר ארץ טמאה כמו שהיה טמא. טמא טמא יקרא ארץ טמאה. והלך לעם טמא שפתים ללמוד ממעשיהם הרעים. סיפר שיעקב עליו השלום היה להפך שנתישב בארץ מגורי אביו הקדוש ללמוד ממעשיו. וישב בארץ הקדושה היא ארץ כנען. ורמז באומרו מגורי אביו ולא אמר מושב אביו אלא מגורי כמו מגורי אל חרב וכן מגור מסביב. להורות שכל ימיו היה במורא ובפחד כמו שנאמר באביו ופחד יצחק היה לי. שהוא רמז על מדת הדין. כן היה יעקב בעל ייסורין. כאלו מדת הדין מתוחה כנגדו יומם ולילה. כמו שאמרו על פסוק לא שלותי מלבן ולא שקטתי מעשו ולא נחתי מדינה ויבא רוגז זה רוגזו של יוסף. בענין שלעולם היה לו מגור מסביב. וזהו מגורי אביו. ורז״ל דרשו בארץ מגורי אביו בארץ שחשב אביו שהוא תושב בה. לכן אמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו:
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען – באותו החלק מארץ כנען שדר בו אביו, כענין ״אשר גר שם אברהם ויצחק״ (בראשית ל״ה:כ״ז).
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. In the same region of the land of Canaan in which his father had sojourned. Compare a similar verse in 35,27 אשר גר שם אברהם ויצחק, “where Avraham and Yitzchok had sojourned.”
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אמר הגאון, כי מכל ארץ כנען, לא בחר לישב כי אם ׳בארץ מגורי אביו׳, להיותה יותר קדושה מהאחרות1:
1. השווה נדפס כאן ולעיל (לה כז).
וישב
[א] וישב יעקב בארץ מגורי אביו
[1] סנהדרין פרק אחד עשר דף קו ע״א (סנהדרין קו.)
אחר שכתב לך כו׳. פירוש דהוי למכתב פרשה זאת למעלה אצל ״ויבא יעקב אל יצחק אביו״ (לעיל לה, כז), ואז בודאי נתיישב, ולמה הפסיק בישובי עשו ותולדותיו, ותירץ דהוא ׳משל וכו׳⁠ ⁠׳:
ספונים וחשובים. פירוש ׳ספונים׳ – לפרש איך נתיישבו, ו׳חשובים׳ – לפרש מלחמותיהם:
אדם ממשמש בחול וכוברו וכו׳. ואם תאמר והרי הקדים פרשת ויצא [ו] פרשת וישלח שמדברים בענין יעקב, ולמה לא הקדים את עשו, ואין זה קשיא, דהרי המשל הוא כאשר מתערב המרגלית בחול מביא כברה וכוברו, והכי נמי דווקא כשנתערבו יחד, ואין עירוב ליעקב עם עשו אלא יישוביהם, דדרך אחים שנולדו בארץ להיות יושבים יחד ואוחזים באחוזות אביהם יחד, לפיכך קודם שספר ישוביהם עדיין אין עירוב, ויכול להקדים את יעקב. אבל אחר שבא לספר הישובים של יעקב ותולדותיו, ויש לחשוב כי עשו נתיישב עם יעקב שהרי אחים הם, ומעורב יעקב עם עשו בענין הישוב, ולא עוד אלא אם לא היה ישוב לעשו – כיון שיעקב ועשו אחים אי אפשר שלא יירש הארץ עם יעקב, ולפיכך צריך הכתוב לומר כי היה לעשו ותולדותיו ישובים בפני עצמן. ומפני שכל כוונת הכתוב על יעקב ועל בניו לספר מהם כל אשר הגיע להם, לכך מקדים הכתוב יישובי עשו ותולדותיו, כלומר אלו יישובי עשו ותולדותיו, והיה להם יישוב בפני עצמן, ואחר שסיפר לך בקצרה מהם – מתחיל לספר בישובי יעקב ותולדותיו באריכות. וכך תמצא שאמר הכתוב (יהושע כד, ד) ״ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרימה״, אמר לך הכתוב אחר שעשו גם כן הוא בן יצחק אי אפשר שלא ליתן לעשו ארץ לרשת אותו, שאם לא כן היה יורש הארץ עם יעקב. אף על גב דכתיב (לעיל כא, יב) ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ – ׳ולא כל יצחק׳, זהו אחר שנתן לעשו את הר שעיר כדי שירש יעקב את הארץ, אבל אם לא נתן לו הר שעיר היה יורש גם כן עם יעקב, דהא בן יצחק היה שנתן לו הארץ. ואף בני ישמעאל היו יורשים אם לא שנתן להם אברהם מתנות ושלחם ממנו בעודנו חי (לעיל כה, ו), כמו שאמרו רבותינו ז״ל בב״ר בפרשת חיי שרה (סא, ז), ובפרק חלק. ויצחק לא נתן מתנות לעשו, לפיכך היה צריך להקדים תחילה ישובי עשו ותולדותיהם, ואחר כך אלה ישובי יעקב:
ומשליך הצרורות. פירוש אחר שהתחיל הכתוב לדבר מיעקב – לא דבר עוד מעשו, כי השליך אותו מעליו, מפני שעשו הוא צרורות, ויעקב לא היה לו עירוב עם עשו עצמו, כמו שאין למרגליות עירוב עם צרורות רק עם החול שהמרגלית מעורב בו, ולכך אחר שהוציא את המרגלית נוטל את המרגלית וכל עסק שלו בו, והצרורות שאין צריך לו בהן – משליך. כך הישובים שיעקב היה מעורב בהן – מכביר בכברה, שמדבר ממנו בקצרה ישוביהן, אבל אין מאריך בהם לספר האיך נתיישבו, כי לא ספר את ישובי עשו ותולדותיהם רק למצא את יעקב, וכאשר בא ליעקב הוא מספר מיעקב ישוביו ותולדותיו ומאריך בהן, ואת עשו – הם עניני עשו זולת ישובי עשו – לא הזכיר כלל. והרא״ם פירש כי ׳ומשליך את הצרורות׳ אינו מענין המשל, ואינו נכון, כי בודאי הוא מענין המשל לומר כי לא דבר הכתוב מעשו עצמו, ומשליך אותם לגמרי ואינו מדבר ממנו עוד:
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען – היה לו לומר וישב יעקב בארץ ישיבת אביו, או ויגר יעקב בארץ מגורי אביו, ועוד בארץ כנען למה לי אלא לפי שמאשים את יעקב על שביקש לישב בעולם הזה ישיבה של קבע להיות כתושב בעה״ז במקום מגורי אביו, כי אביו לא כן עשה אלא היה בעה״ז כגר וכאורח נטה ללון, לפי שאמר לו הקב״ה גור בארץ הזאת (בראשית כ״ו:ג׳) הזכיר לשון גור כי רצה ה׳ שלא יבקש ישיבה של קבע בעה״ז כי אין לומר שלכך הזכיר לשון גור לפי שהיה באותו פעם דר בארץ לא לו, והדר בארץ נכריה נקרא גר, ע״ז אמר בארץ כנען. ובאותו ארץ היה יצחק תושב כי שלו היא, שכן אמר אברהם גר ותושב אנכי עמכם (שם כ״ג:ד׳) אם תרצו הריני גר ואם לא אטלנה מן הדין כו׳, א״כ גם יצחק היה תושב בארץ כנען, כי ירושה היא לו ומהו זה שאמר לו הקב״ה גור בארץ, אלא ודאי שעל גרות העה״ז אמר לו כן שלא יבקש לו ישיבה של שלוה אפילו בארץ שלו כמדייר בי דיירא, (ר״ה ט:) ויעקב לא למד ממנו לעשות כן ע״כ קפצה עליו רוגזו של יוסף.
דבר אחר, שכבר נאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך (שם ט״ו:י״ג) וגם יעקב יש לו חלק בפריעת חוב זה והוא בקש ישיבה של שלוה במקום מגורי אביו כי משנולד יצחק התחיל הגירות, ואברהם ויצחק היו מחזיקים את עצמם כגרים והיו נדים ומטולטלים ממסע למסע, ולא היו קונין נחלת שדה וכרם, והכל עשו כדי לשלם מהרה חוב כי גר יהיה זרעך, בשלמא עשו שהלך לו אל ארץ, שפיר קאמר אין לי חלק במתנה של ארץ הזאת, ולא בפריעת החוב, כמו שפירש״י סוף פרשה וישלח על פסוק וילך אל ארץ (ל״ו:ו׳). אבל יעקב היה בארץ כנען, ורצה לקבל חלק במתנת הארץ, ולא רצה לשלם חוב כי גר יהיה זרעך, ע״כ קפצה עליו רוגזו של יוסף לכך נאמר בארץ כנען, ואילו לא בטלה מיעקב ישיבה של מנוחה לא היו ימים אלו עולים לו למספר ת׳ שנה והיה מתאחר הקץ בהכרח.
(הקדמה)
וישב
(א) וישב יעקב: פרשה פתוחה.
אחר שכתב לך ישובי עשו עשו ותולדותיו בדרך קצרה כו׳. פירש רא״ם דקשה לרש״י דהיה לו לכתוב מקודם ואלה תולדות יעקב ואח״כ היה לו לכתוב וישב יעקב כמו שמצינו (לעיל לו) גבי עשו דחשיב מקודם תולדותיו ואח״כ היכן נתיישבו. ומתרץ אחר שכתב וכו׳ כלומר שלא בא הכתוב למנות תולדותיו של יעקב אלא בא לפרש ישובו וישוב תולדותיו היאך נתיישבו שהרי גם בפרשתו של עשו מפרש ישובו וישוב תולדותיו שהרי כתיב (בראשית ל״ו:ח׳) וישב עשו בהר שעיר הרי ישובו ואח״כ מפרש תולדותיו כדכתיב (בראשית ל״ו:ט׳) ואלה תולדות עשו וגו׳ ותולדות נשיו אח״כ מפרש ישוב בניו כדכתיב (בראשית ל״ו:מ׳) ואלה שמות אלופי עשו למשפחותם למקומותם וגו׳ אלה אלופי אדום למושבותם. וזהו שנקט אחר שכתב לך ישובי עשו ר״ל שגם בפרשתו מפרש ישובי תולדותיו א״כ כאן גבי יעקב ג״כ מפרש ישובו וישוב תולדותיו והיינו הא דכתיב וישב יעקב הרי ישובו ואח״כ כתיב ואלה תולדות יעקב ר״ל ואלה ישובי של תולדות יעקב גם הם כמו תולדות עשו והתחיל לספר המקרים שקרו להם עד בואם שם ותחילת המקראות יוסף בן שבע עשרה שנה נמכר למצרים ונשתעבדו שם ויצאו וכך וכך אירע להם עד בואם לארץ נושבת:
After it has written for you concerning the settlements of Eisov and his descendants... Re'm explains that Rashi is answering the question: Why does Scripture not write first ואלה תולדות יעקב..., and then וישב יעקב..., which is the same format that it writes about Eisov. First Eisov's descendants are enumerated (36:1) and then it tells where they had settled. Rashi answers: "After it has written for you concerning the settlements of Eisov and his descendants...⁠" In other words, Scripture's purpose is not to enumerate Yaakov's descendants [as it did with Eisov], but only to explain the settlements of Yaakov and his descendants; and how they settled. [Thus, this section connects to the previous one as regards to settling,] as also the section about Eisov explained his settlement and that of his descendants. For it is written (36:8), "Eisov settled in Mount Seir,⁠" explaining his settlement. Then it describes his descendants, "These are the descendants of Eisov...⁠" and the descendants of his wives. Then it explains the settling of his sons (vs. 40-43), "These are the names of the chiefs of Eisov, each with their families, according to their places... These are the chiefs of Edom according to their places of residence.⁠" Thus for Yaakov, too, Scripture tells about his settlements and that of his descendants, as it is written וישב יעקב..., which means, "Yaakov settled...⁠" Then it is written אלה תולדות יעקב..., meaning: these are the settlements of the descendants of Yaakov, too, like [Scripture explained regarding] the descendants of Eisov. For at this point the Torah begins to recount what happened to them until they came there [to settle the Land]. It begins with "Yoseif at the age of 17,⁠" then his being sold to Egypt and their enslavement there, then the Exodus — this and that happened to them until they came to settle the Land.
וישב יעקב וגו׳ – צריך לדעת למה הוצרך לומר פסוק זה שהלא כבר אמר בפרשה הקודמת (ל״ה כ״ז) ויבא יעקב וגו׳ היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק וכל עוד שלא יודיע הכתוב שיצא יודע אני כי שם קנה ישיבתו. עוד צריך לדעת למה כפל לומר ארץ מגורי אביו בארץ כנען, ואם ליחד המקום היה לו לומר בחברון, ואם להודיע כי הוא ארץ מגורי אביו הלא כבר אמר בפרשה הקודמת אשר גר שם אברהם ויצחק.
אכן להיות שקדם לומר בפרשה הקודמת והודיע כי עשו אחיו ירש את הר שעיר מכח זכות אביו חל על הכתוב להודיע ירושת יעקב. ואמר וישב וגו׳ נתכוין להודיע מדת טובו שלא התנהג בארץ אלא בגרות הגם שראה שעשו ירש ירושתו והאדון דקדק לומר אליו שנתן לו בייחוד את הארץ וכמו שפירשתי בפרשה הקודמת (ל״ה י״ב) בפסוק לך אתננה, אף על פי כן לא עשה בו רושם והיה מתגורר בגרות כמו שהיה אביו, בארץ כנען פירוש שהיה מתנהג בה כארץ לא לו אלא ארץ כנען.
או יאמר הגם שהיא ארץ כנען הנתנת לו מורשה אף על פי כן היה גר בה עד שנתגלגלו הדברים על ידי תולדות יוסף, והוא אומרו אלה תולדות יעקב יוסף וגו׳ ונמכר למצרים וירדו אבותינו מצרים והעלה אותם המבטיח לקיים הבטחתו אל הארץ וירשו נחלתם.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. Jacob settled down in the land where his father sojourned, the land of Canaan. At first glance the entire verse seems superfluous seeing we have read in 35,27 that Jacob returned to Kiryat Arba the town where his father and grandfather had lived. As long as Jacob did not leave that town again, why did the fact that Jacob had settled there have to be repeated? Besides, why did the Torah have to say both: a) in the land his father sojourned, and b) the land of Canaan? If the Torah only wanted to pinpoint the place all that was necessary was the word "in Chevron.⁠" We already know that both Abraham and Isaac had lived there.
However, since the Torah told us in the preceding paragraph that Jacob's brother Esau inherited the land of Se-ir thanks to the merit of his fathers, the Torah also had to tell us what Jacob's heritage was. The entire verse is an acknowledgment of Jacob's goodness. Although he had noted that his brother had inherited the land of Har Se-ir (see my commentary on 35,12), he, Jacob did not do so but was content to continue on the basis of his fathers who had merely considered themselves as sojourning on that land, i.e. he still viewed it as ארץ כנען.
Another possibility is that it is called here the land of Canaan which had been given to Jacob by God as an inheritance although he personally conducted himself there as if he were only an alien until the trouble with Joseph happened. This is one of the meanings of: "These are the developments of Jacob, Joseph.⁠" It means that effectively, the history of the development of the Jews as a people began with the sale of Joseph, the subsequent descent into Egypt, how God redeemed them from there and kept His promise and how they eventually inherited the land of Caanan.
פרשת וישב
(א) וישב יעקב וגו׳ – אחר שספר בקצרה מאורעות שאירעו לעֵשָׂו וזרעו, ושהלך מארץ כנען מקום מגורי אביו בעבור הרכוש והמקנה לבקש לו ארץ רחבת ידים, והלך להר שעיר ונדבק עם הרשעים בני שעיר החורי; אמר שיעקב לא עשה כן אבל ישב בארץ מגורי אביו. שהיה גם הוא גר ותושב בארץ אשר גרו בה אבותיו, לא בארץ פלשתים ומצרים שהתגוררו גם שם אבותיו, אלא בארץ כנען.
פרשת וישב
וישב יעקב בארץ מגורי אביו – אחר שסיפר למעלה שאלופי עשו ישבו בארץ אחוזתם כלומר בארץ שלקחו להם לאחוזת עולם, אמר עתה שיעקב ישב גר כאבותיו בארץ לא להם ובחר להתגורר בארץ הקדושה, כי בו נתקיים כי גר יהיה זרעך וכו׳ האמור לאברהם, ולא בעשו:
וישב יעקב – כנגד מה שאמר כי עשו הלך לו אל ארץ אחרת, אמר עתה כי יעקב נשאר בארץ מגורי אביו.
_
וישב
(א-ב) וישב יעקב בארץ מגורי אביו – ״ישב״ ו״גור״ הם במידה מסויימת הפכים. ״ישב״ קרוב ל״יצב״. ״יצב״ מציין עמידה איתנה בכח המתגבר על מכשולים (כמשתמע מצליל הצד״י [עיין פירוש לעיל י, ט ד״ה צוד; ב, יח ד״ה עזר. ועיין גם פירוש לעיל ד, ה ד״ה המילים]); ו״ישב״ מציין שהייתה שלוה טבעית ורגועה (כמשתמע מצליל השי״ן). בניגוד לכך, ה״גר״ שוהה במקום שאינו שייך אליו, ללא קרקע לעמוד עליה. (ומכאן, בנוגע למצב הנפשי, ״גור״: לאבד אחיזה, לאבד את השליטה העצמית [עיין תהלים קיט, לט], להיות בפחד [דברים א, יז; ט, יט] או בחרדה.)
במקום בו מצאו אבותיו מנוחה עראית בלבד בדרכי נדודיהם, קיווה עתה יעקב להתיישב בשַׁלְוָה, לאחר נדודיו הרבים. הן סוף כל סוף, הייתה זו ארץ כנען, הארץ שהובטחה להתפתחות שְׁלֵוָה. אך לפי תכנית ה׳, טרם הגיע הזמן לזה.
אולם רק עתה באים אנו לתולדות יעקב. עד כה, לפני שהתיישב כראש משפחה עצמאית, היה יעקב בעצם חלק מתולדות יצחק; הוא היה תלוי בהסטוריה המשפחתית של יצחק ולא נטל בה חלק פעיל. רק עתה נפתח שלב חדש בהסטוריה היהודית, המתחיל מיעקב וביתו.
בן שבע עשרה שנה – כולנו ״בנים״ של השנים שעברו מחיינו. בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו, שנותינו הן ה״אמהות״ שלנו, המחנכות אותנו ונותנות צורה לדמותינו.
בצאן אינו המושא של ״רעה״, אלא תיאור של המקום: יוסף היה כרועה מטפל בצאן עם אחיו. המלאכה היומית של משלח ידו היא שהביאה אותו לשהות במחיצת אחיו בני לאה, אך כ״נער״ הוא לא היה איתם. חייו ושאיפותיו במשך שנות גדילתו התפתחו עם בני השפחות, שאינם נקראים כאן ״אחיו״ אלא בני נשות אביו.
כך שאנו רואים לפנינו נער שהתבגר ללא אם או אח. כל האחרים גדלו בחברת אחים, תחת כנפי אם והשפעת אהבתה. לעומת זאת, יוסף היה בודד. אמו נפטרה בשלב מוקדם בחייו, ובנימין היה עדיין ילד ולא יכל להיות לו חבר; עם אחיו בני לאה הוא לא חש בנוח; וממילא נמשך לחברתם של בני השפחות.
ראינו כבר לעיל – בעמידה מול הדוד עשו מטיל המורא – את ההבדל שבין הגבירות והשפחות (עיין פירוש לעיל לג, ו–ז). השערתנו שלמרות שהשפחות התעלו במעמדן להיות לנשי יעקב, אף על פי כן מעולם לא איבדו לחלוטין את תחושת פחיתותן, ויתכן שתחושה זו הועברה אף אל בניהן. ליוסף היו תכונות של מנהיג לעתיד, והייתה לו מעט גאוה ותחושת התנשאות. ממילא הוא התחבר בטבעיות אל בני השפחות, שאולי נכנעו לו מעט, ואולי גם החניפו לו במקצת.
ודאי הוא שאין מקום לניגודים כאלה בבית יהודי. רגש החובה, ההשתעבדות המשותפת למטרה אלקית אחת, והעבודה המשותפת למילוי תפקיד זה, יש בהם כדי להשוות את כל הניגודים.
אך שלמותו הנכספת של הבית היהודי נוצרת אך ורק על ידי החינוך בדרך התורה האלקית, והייעוד היהודי. עם זה, אשר בטבעו הוא ״עז שבאומות״, בשום פנים ואופן אינו עם כנוע, והנטיות הטבעיות כוללות גם נקימה ונטירה. אותו עם אשר בשחר ימיו, ביצע פשע מתוך קנאה ושנאה, התעלה על ידי החינוך שקיבל מתורתו וייעודו, עד שבמשך מאות שנים לא נשמעו בקרבו פשעים גסים כשפיכות דמים וגילוי עריות.
אם עם זה הפך לאומה האנושית ביותר שאהבה ואחווה במשכנותיה; ואם הסכימה ההשגחה העליונה – על אף הסיכון שבכך, כפי שמעידים הזמנים שעברו זה עתה – להפקירו לגזירות המלכויות, אשר במשך מאות שנים השתדלו לזרוע מחלוקת ושנאה וקנאה ממארת בתוך חיי המשפחה היהודיים; כאשר בנים היו צריכים לייחל למות אביהם ואחים צעירים למות אחיהם הגדולים, מאחר שבנים לא יכלו לכונן את חייהם כל עוד אביהם חי, וכן אחים צעירים כל עוד הגדולים מהם היו בחיים, וכך נעשו קשרי משפחה טבעיים למכשול וקללה; אם, למרות זאת, יצאה המשפחה היהודית מתוך להבותיהן של נסיונות כאלה עם אהבה להורים לילדים ולאחים, אהבה טהורה כפנינים ונוצצת כיהלומים, והעזות היהודית שינתה צורתה לנאמנות בלתי ניתנת לערעור ועמידה איתנה בפני כל הנסיונות והפיתויים; כל זה אינו אלא נצחון התורה האלקית אשר לא יצאה מקרבנו, אלא התגלתה אלינו ממרומים, וחגגה את נצחונה הגדול הראשון בזה שכבשה אותנו.
דבתם – ״דבה״, משורש ״דבב״, קרוב ל״טפף״ – צורת ההליכה המדדה והמתנודדת של ילד קטן. מכאן הצורה המוגברת ״תפף״, ההכאות הבודדות והנפרדות על התוף. ובהקשר למילים, ״דבה״ היא היפוכם הגמור של ״דבר״ (״דור״, ״טור״, ״תור״, ״תפר״) ו״אמר״ (״עמר, ״חמר״), ששניהם מציינים דיבור מקושר ובעל תוכן, והיא מציינת פטפוט ושיחה בטלה. ומכאן גם ״דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים״ (שיר השירים ז, י): דיבור לא ברור של אחד שזה עתה התעורר משנתו. במובן מצומצם יותר, מציינת ״דבה״ הוצאת שם רע, אשר אין לה כל קשר פנימי או אפילו חיצוני עם העובדות.
יש מקום להסתפק איך לפרש ״דבתם״ כאן. האם פירושו: סיפורים עליהם; הוא סיפר לאביו מה שהוא ראה אצלם בלי לדון לכף זכות. הווי אומר: ״דבתם רעה״. או שאות הכינוי הסופית מ״ם, מתייחסת לבני בלהה וזלפה הנזכרים קודם לכן: יוסף מסר לאביו באופן בלתי ידידותי, את הסיפורים שהם אמרו על האחים האחרים.
שאלות:
למה אמר וישב יעקב שכבר ידענו זה ממ״ש למעלה ויבא יעקב אל יצחק אביו וגו׳ ולא נזכר שיצא משם. מ״ש אלה תולדות יעקב יוסף נתקשו בבאורו, ומ״ש שהיה רועה את אחיו הלא ממ״ש אח״כ הלוא אחיך רועים משמע שיוסף היה בביתו, ומז״ש והוא נער את בני בלהה, ומה שאמר שהביא דבה יקשה על יוסף המביא, ועל השבטים שעשו דברים לא נכונים שהביאם אל אביו כי אם הוציא דבת שקר היל״ל ויוצא דבתם.
מה היה הקנאה על כתנת פסים אחת, ולמה שנאו אותו, ונזכר ג״פ ששנאו אותו. בחלום הא׳ אמר ויגד לאחיו, ובחלום הב׳ ויספר אותו, ולמה כפל המלך תמלך אם משול תמשל.
וישב יעקב – באשר קוטב ספור הפרשה הזאת וכל ענין מכירת יוסף היתה נסבה מאת ה׳ לתכלית כולל כדי שירדו אבותינו מצרימה להצרף שם בכור הברזל, יקדים לומר שלא היה אפשר שירד יעקב מצרימה באופן אחר ע״י רעב וכדומה, כי יעקב התיישב בקביעות א] מצד שהיא ארץ מגורי אביו והיה אצלו כארצו ומולדתו ובית אביו, ב] מצד שהיא ארץ כנען, המוכנת לקדושה ולהשגחת ה׳, ולכן סבב מסבב הסבות הספור שיבא בפרשה שעי״כ נתגלגל שירדו למצרים.
{Why ‘Yaqov resided’ when we already know this from ‘Yaqov came to Yizhaq his father’ and he had not left?}
YAQOV RESIDED. Inasmuch as the high-points of this part of Scripture, and the whole episode of the sale of Yosef, were divinely wrought as a grand design for having our forefathers go down to Mizraim, there to be refined and purified as one refines iron ore in a crucible, the narrative begins by emphasizing that no other way existed to have Yaqov actually descend to Mizraim — such as famine and the like. And the reason? — Yaqov resided, He was settled there permanently, for on the one hand it was the land of the sojourning of his father — making this his native land and ancestral home-site — and on the other hand it was the land of Canaan, fit for qedushah and special divine supervision. Accordingly, the One who is the cause of all causes, patterned the unfolding of events in a sequence that led necessarily to the descent into Mizraim.
בארץ מגורי אביו1: ביאר המקרא על מה לא התנהג יעקב כדרכו2 לפנות הדרך לפני עשו אחיו3, והרי לברכת הארץ עדיין לא הגיעה השעה עד אחר הגלות בארץ לא להם4. אלא מפני שהיה ״ארץ מגורי אביו״, ונתקדשה בתורה ועבודה מכבר5. ואע״ג דבכל מקום שישב יעקב ובניו היו לעדה קדושה בקביעת הוראת התורה, כמו שהיה אח״כ במצרים כמבואר בב״ר פרשת ויגש (צה,ג)⁠6, מכל מקום אינו דומה למקום מושרש כבר לקדושה. והרי אפילו לענין קבורה איתא בכתובות (קיא,א) כמו דיפה קבורה בארץ ישראל יותר מכל הארצות, כך יפה קבורה בבבל שהוא מקום תורה יותר מכל הארצות, מכל שכן ישיבה בחיים ודאי טוב להיות במקום מושרש לתורה ועבודה.
בארץ כנען7: עוד טעם8, בשביל שהוא ארץ כנען, ויש בזה מצות ישוב ארץ ישראל, ומוכשרת9 יותר לטהרות הקודש יותר מבכל הארצות.
והנה פירש הכתוב שישב בארץ10 מגורי אביו, ולא פירש שישב בחברון עיר מגורי אביו. אלא שהתרחק עצמו11 מישיבת העיר עצמה וישב בפנות העיר סמוך ל״עמק חברון״, והוא כדי להיות בדד כדרכו, כמו שכתבתי לעיל (לה,כז) ובכמה מקומות.
1. מילים מיותרות, אם ישב ״בארץ כנען״ בודאי ישב ״בארץ מגורי אביו״.
2. שהיא דרך אהבת השלום, כפי שביאר רבינו לעיל יב,יז. לב,כו. לד,ל ועוד.
3. ולהניח לעשו לשבת בא״י (ולא בשעיר). ועיין ברבינו לעיל לו,ו.
4. ורק אח״כ ״ודור רביעי ישובו הנה״ (לעיל טו,טז).
5. כפי שכתב רבינו לעיל לה,כז, עיי״ש.
6. ״ואת יהודה שלח לפניו״ (להלן מו,כח)... וחד אמר להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו... ללמדך שבכל מקום שהיה יעקב יושב היה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו.
7. אם הכרח לכתוב ״בארץ מגורי אביו״, א״כ ״בארץ כנען״ מיותר.
8. מדוע ישב בא״י, ולא הניח מקומו לעשו.
9. וגם מוכשרת...
10. ״ארץ״ דייקא.
11. נגד דעת החזקוני והספורנו, עיי״ש.
וישב יעקב וגו׳ – אביו גר כלומר נע ונד ממקום למקום, ויעקב ישב כלומר דר דירת קבע עם ביתו בעמק חברון, ושלח בניו לרעות צאנו אל אשר יהיה שם רוחם ללכת.
(הקדמה) תולדותיו של יעקב (הפרקים ל״ז-נ׳)
אחר שתוארו בקצרה יחסית תולדות עשו והאדומים, חוזר הכתוב אל השושלת הנבחרת, אל יעקב וביתו. ומכיוון שלמעלה סופר על מותו של יצחק, ויעקב הופך לנושאן של תולדות שושלת זו, מקבלים הפרקים הבאים, עד סוף הספר, את הכותרת המתאימה — ״אלה תולדות יעקב״.
ברם, משמעות רבה יש לפסוק שקודם לכותרת זו — ״וישב יעקב״ וגו׳, כאילו רוצה לומר שרק עתה, אחר שהתישב במושב אביו, רק עתה הוא הפך להיות, במקומו של יצחק, לאישיות המרכזית של תולדות העם שכל המאורעות קשורים אליה. כמו שכל המאורעות עד כה תוארו כתולדותיו של יצחק, אף על פי שיעקב היה על פי רוב האישיות הפועלת, כך יהיה מעתה ואילך יעקב נושא התולדות, אף על פי שבעיקר יסופר על קורותיו של יוסף, וזאת משום שבמידה ידועה הללו באו בעקבות יזמתו של יעקב.
תחילה עורר את קנאת האחים על ידי הפלייתו של יוסף לטובה, וגורם על ידי כך שבנו האהוב יימכר כעבד למצרים. ומכיוון שהוא שרוי באבל כבד, הרי הוא נעלם למשך זמן ארוך מזירת המאורעות, ואחר אפיזודה אחת שבה יהודה הוא האישיות המרכזית (פרק ל״ח), מופיע יוסף כאיש המרכזי שקורותיו יביאו לידי מפנה מכריע בתולדות בית יעקב. ״שלח לפניהם איש, לעבד נמכר יוסף״, במלים אלה מצויין יוסף בספר תהלים1 בתור האיש שה׳ שלחו לפני ישראל, כדי להוביל את משפחת ישראל הנבחרת למצרים, מקום שם תגדל ותתפתח לעם גדול. יוסף היה איפוא ראשון ונציג משפחת ישראל במצרים, ותולדותיו הן אל נכון חלק בלתי נפרד מתולדות יעקב.⁠2
תולדות יעקב מתחלקות לארבע פרשיות גדולות, שכל אחת מהן ניתנת להיחלק לקטעים משניים. הפרשיות הגדולות הן:
א) מכירת יוסף למצרים והשפלתו שם; ל״ז:א׳ – מ׳:כ״ג.
ב) מעלית יוסף עד להתפייסותו עם אחיו; מ״א:א׳ – מ״ה:כ״ח.
ג) ירידת יעקב למצרים והשתקעותו בארץ גושן; מ״ו:א׳ – מ״ז:כ״ז.
ד) צוואתו של יעקב וברכותיו את בניו, מותו וקבורתו, שנות חייו האחרונות של יוסף; מ״ז:כ״ח – נ׳:סוף.
היטב מתבלטת העובדה שבכל החלק הזה של ספר בראשית לא מסופר על התגלות השכינה, להוציא הפסוקים ב׳-ד׳ שבפרק מו. עם מכירתו של יוסף פוסקת הנבואה מביתם של האבות. גלות מצרים החלה, ובעקבותיה באה מעין הסתרת פנים כלפי בית יעקב, שאיננה סרה עד שירד ה׳ מן השמים כדי לגאול את עמו.⁠3
רק פעם אחת עוד נראה ה׳ לאבי האומה בחלום הלילה, כדי לעודדו ולנחמו במסעו לגלות. ובוודאי קשור להסתרת פנים זו מפני בחיריו הוא שעד סוף הספר אין עוד מי שיזכיר את שם הוי״ה (להוציא פעם אחת בברכת יעקב). הכל משתמשים בשם אלהים או אל שדי. וגם הכתוב עצמו משתמש בשם הוי״ה רק בפרקים לח-לט, כאילו להמחיש את פעילותו הנראית בין האנשים.
א. מכירת יוסף למצרים והשפלתו שם (בראשית ל״ז:א׳ – מ׳:כ״ג)
כמה סיבות גרמו שיוסף יהיה שנוא על אחיו. א) כיוון שרעה את צאן אביו יחד עם בני בלהה וזלפה, הביא את דיבתם הרעה אל אביהם (פסוק ב׳). ב) אביו אהב אותו יותר משאר בניו ואף הוכיח זאת למעשה על ידי כתונת הפסים, אותה עשה ליוסף (פסוקים ג׳-ד׳). ג) יוסף ספר לאחיו חלום שחלם, חלום שממנו הם חשבו להבין, כי הוא מתהלך במחשבה להשתלט עליהם. על ידי כך עלתה שנאת האחים לדרגה גבוהה ביותר (פסוקים ה׳-ח׳). כאשר ספר חלום נוסף שבו ניכר רעיון זה, גער בו אביו כדי להראות לו את אפסות החלום; ברם, קנאתם של האחים לא הוסרה בזה, ואפילו יעקב עצמו שמר את הדבר כאילו ראה בחלומות משום נבואה לעתיד לבוא (פסוקים ט׳-י״א).
מהר נזדמנה להם הזדמנות לתת ביטוי לשנאתם את יוסף על ידי מעשה נורא. כאשר רעו את צאן אביהם הרחק מאביהם, בשכם, שלח יעקב את יוסף כדי לשאול בשלום אחיו (פסוקים י״ב-י״ד).
אחר תעיה בשדה וחיפוש מה מצאם יוסף בדותן (פסוקים ט״ו-י״ז). האחים החליטו להתנכל לחייו (פסוקים י״ח-כ׳), אך ראובן מתכוון להצילו ולהחזירו אל אביו ועל כן הוא מיעץ שלא לשלוח בו יד אלא לזרוק אותו לאחד הבורות (פסוקים כ״א-כ״ב). וכך עשו האחים; פשטו ממנו את כתונת הפסים וזרקו אותו לבור שמים לא היו בו (פסוקים כ״ג-כ״ד). אחר התישבו כדי לאכול, ובינתים עברה בקרבת מקום שיירה של ישמעאלים שהובילו בשמים למצרים (פסוק כ״ה). אז יעץ יהודה שלא להרוג את יוסף אלא למכור אותו לישמעאלים לעבד (פסוקים כ״ו-כ״ז). בעוד שהאחים מהרהרים בעצתו, עברו סוחרים מדיניים והם העלו את יוסף מן הבור ומכרוהו לישמעאלים. כך קרה שכאשר ראובן שב אל הבור כדי להחזיר את יוסף לאביו, מצא אותו ריק, חזר אל אחיו מלא יאוש ובישר להם על היעלמותו של יוסף (פסוקים כ״ח-ל׳).
כדי שלא להיראות אשמים בעיני האב, שחטו האחים שעיר עזים, טבלו את כתונתו של יוסף בדמו ושלחוה לאב כדי שיכיר, אם הבגד הזה שמצאו, בגדו של בנו הוא (פסוקים ל״א-ל״ב). האב אמנם הכירו והאמין לבטח שבנו נטרף על ידי חיה רעה (פסוק ל״ג). יעקב קרע את בגדיו, התאבל זמן רב על בנו ומאן לקבל נחם (פסוקים ל״ד-ל״ה). בינתים מכרו המדינים את יוסף לפוטיפר, אחד משרי החצר של פרעה.⁠4
(א) כפי שכבר אמרנו למעלה, דומים הפסוקים א׳-ב׳ שלפנינו לפסוקים ח׳-ט׳ שבפרק הקודם. שם נאמר בפסוק ח: ״וישב עשו בהר שעיר״, ובפסוק ט: ״ואלה תולדות עשו״ וגו׳, וכך נאמר גם כאן: ״וישב יעקב... בארץ כנען״, ובפסוק הבא: ״אלה תולדות יעקב״.⁠5 ואפילו השוני שבין שני המקומות, שם ״ואלה״ בו״ו החיבור, ואילו כאן בלי ו״ו — ״אלה תולדות״, איננו יכול למעט את הדמיון הבולט שביניהם, דמיון המראה בעליל בשני המקומות, בחינת בא זה ולימד על זה, ששני הפסוקים שייכים יחד, ומה גם שיש טעם סביר לכך, שכאן נאמר ״אלה״ ולא: ואלה.⁠6
לפי הכלל המדרשי7 הרי ״ואלה״ מוסיף = מתקשר אל הקודם, בעוד ש״אלה״ מראה, שהנאמר עומד בניגוד לאמור לפני כן. למעלה סופר שעשו התיישב בארץ שעיר וכי צאצאיו ישבו שם בשלווה, יסדו מדינה מסודרת שמלכים משלו בה. ואילו כאן — גם יעקב רצה להשתקע לצמיתות בארץ כנען, ״בקש יעקב לישב בשלוה״ (רש״י על פי המדרש),⁠8אלא שהמאורעות, שאירעו לאחר מכן, מנעו זאת בעדו, והוא לא מצא מנוח.
וישב יעקב – אין בזה מן ההוראה המוחלטת של השתקעות קבועה; השווה ״וישב יצחק בגרר״,⁠9 אך על ידי ״מגורי אביו״ משתמע יפה, שאכן בקש לשבת ישיבה של ממש, במקום שאביו רק התגורר בו. ומכיוון שכבר סופר למעלה,⁠10 שיעקב הגיע לחברון, אין עוד כל צורך לחזור ולומר שבחברון התישב, ודי בכך שהכתוב מספר, שיעקב התישב בארץ כנען, לאחר שספר, כי עשו התישב בארץ שעיר.
1. ק״ה:י״ז.
2. והשווה עוד Die wichtigsten Instanzen II. p. 44 על השתלבות תולדות הבנים בתולדות האבות יצחק ויעקב.
3. שמות ג׳:ו׳ ואילך.
4. הרבה טורחים מבקרי המקרא באשר לחלוקת הקטע שבין הפסוקים ל״ז:א׳ ומ׳:כ״ג בין שלושת המקורות J, P ו⁠־E. נולדקה (,Untersuchungen 31 .p) כותב על כך: עתה אנו באים לחלל הריק הכאוב ביותר שבכל מסורת היסוד (P), דהיינו למה שהם מספרים על גורמי ההגירה למצרים... אין אנחנו יודעים כלל, מדוע — לפי מסורת היסוד — ירד יעקב עם ביתו למצרים. ארדמן (Bibelstudien I. p. 53) מסיק מכאן ומתופעות דומות את המסקנה הנכונה — ... שיש לוותר על הדעה, שלפיה נשמרו לנו בספר בראשית חלקים של איזה חיבור היסטורי של הכהנים.
נתבונן איפוא בדברים שבפרשתנו, שאותם מיחסים ל⁠־P. מעטים ביותר הם. לפי דילמן שייכים ל⁠־P מלבד ל״ז:א׳ (שבתחילה היה מקומו אחר ל״ו:ח׳), רק הכותרות ״אלה תולדות יעקב״, וזאת לפי הכלל הנקוט בידי המבקרים שהביטוי תולדות איננו בא אלא ב⁠־P . אל נכון מעיר י. הלוי (93 .p .Recherches bibliques II): אנו מרשים לעצמנו שלא להכיר בכלל זה, לפחות כל זמן שלא יאמרו לנו, באיזה ביטוי השתמשו E או J במקום אלה תולדות שב⁠־P, כאשר הקדימו נוסחת פתיחה לסיפור חדש, כפי שצריך.
נדיבי לב יותר לגבי P הם הולצינגר וגונקל, שמיחסים ל⁠־P את פסוק ב׳ כולו. אלא שגונקל גורס שם והוא נֵעֹר במקום והוא נַעַר וגו׳, כלומר הוא התמרד על בני בלהה וזלפה וכו׳. והוא רוצה להניח את ההנחה כי שינוי מגמתי של P הוא לומר, שלא כל בני {יעקב} אלא דוקא בני בלהה ובני זלפה חטאו לו ליוסף, וזאת כדי לגלגל את הפשע הנתעב על האבות הפחות חשובים, השבטים בני השפחות.
וגם שנאתם של האחים, כאן ניתן לה טעם אחר מאשר במקורות J ו⁠־E; כאן הם שונאים את יוסף על שום שמביא את דיבתם הרעה אל אביהם. כך גונקל. ומשום מה אין הוא רואה שבהנחה זו הוא סותר את עצמו. אילו רצה P לגלגל באופן מגמתי את הפשע דוקא על האבות ״פחותי הערך״, אסור היה לשנות את סיבות שנאתם כך שלא האבות ״פחותי הערך״, כי אם דוקא יוסף, יעמד באור שלילי, כשמציגים אותו כמלשין, שהרי בזה נראית מוצדקת שנאת האחים הלא-חשובים.
ועוד. לא מצינו בשום מקום ב⁠־P עקבות להערכה שונה של בני השפחות לעומת בני הגבירות, והשווה בענין זה את סדר חניית השבטים, בתחילת ספר במדבר.
לפי פשוטם של הדברים אין בפסוק ב׳ אלא משום מתן טעם לשנאה הכללית מצד כל האחים אל יוסף. בניה של לאה לא יכלו להסכים להעדפתו של יוסף על ידי אביהם וגם לא יכלו לשאת בהתנהגותו כמי שעתיד למשול בהם על פי חלומות, שהרי כבניה של לאה שווי ערך הם לו. טעם זה לשנאה לא היה קיים אצל בני השפחות, כי אלה עשויים היו להשלים עם העדפתו של יוסף עליהם ואפילו עם רצונו להשתלט עליהם. על כן אי אפשר היה לנמק את שנאתם אליו אלא בדיבה הרעה שהיה מביא אל אביהם; והשווה י׳ הלוי 93 .Recherches bibliques II. p וב׳ יעקוב Quellenscheidung u. Exegese im Pentateuch, p. 85.
בהמשך הדברים נעיר את הנחוץ לענין הנסיון לחלק את הפרשה ל⁠־J. ול⁠־E.
5. דילמן רוצה לראות את מקומו של פסוק א׳ אחרי ל״ו:ו׳-ח׳; בעוד שעשו היגר לארץ אחרת (בראשית ל״ו:ו׳-ח׳), נשאר יעקב בארץ כנען, וניגוד זה הוא הדבר שהכתוב חפץ להדגיש; השווה למעלה י״ג:י״א-י״ב; כ״ה:ו׳,י״א. במהדורות השבעים ואצל קאוצש וגונקל בא פסוקנו מיד אחר ל״ו:מ״ג, ללא פתוחה ביניהם. קניג (1919 .Die Genesis u.s.w) רואה בפסוקנו תוספת מאוחרת, וזאת בשל הפתיחה ״אלה תולדות״ שבאה ללא ו״ו החיבור. כל אלה לא שמו לב להקבלה שציינו בפנים.
6. וצודק קניג כאשר הוא אומר שגירסת המסורת — ״ואלה״ — היא המקורית, ושלא כגירסתם של השבעים, פשיטתא, וולגאטה וגירסתו של לותר, שגורסים גם כאן: ואלה.
7. השווה מכילתא, ריש פרשת משפטים (המ׳).
8. בראשית רבה פ״ד:א׳ (המ׳).
9. למעלה כ״ו:ו׳.
10. ל״ה:כ״ז.
וישב יעקב – א״ר יוחנן, כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, וישב יעקב בארץ מגורי אביו – כתיב בתרי׳ ויבא יוסף את דבתם רעה.⁠1 (סנהדרין ק״ו.)
1. וכן דריש לקמן ס״פ ויגש על הפ׳ וישב ישראל בארץ גושן, ונראה הבאור, דכל מקום שחושב אדם להתיישב במנוחה ושלוה ולא נגזר עליו כן – הוא נטרד בצער, והוא ע״ד מ״ש באבות אל תתיאש מן הפורעניות, וכ״מ במ״ר כאן, ביקש יעקב אבינו לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, ואפשר לומר דמדייק הלשון וישב, דבכמה מקומות מורה לשון ישיבה על ישיבת קבע, כמו בעבור תשבו בארץ גושן, וירשתה וישבתה בה, יושבי ירושלים, יושבי הארץ וכדומה, ומזה טעם מקור הדרשא בסכות תשבו – כעין תדורו, כלומר שתכנסו לדור בסוכה דירת קבע, ולכן מצינו שאמר הקב״ה ליצחק גור בארץ הזאת ולא אמר שב, להורות על ישיבה ארעית, יען שממדות הצדיקים שאין מנוחתם שלמה בעוה״ז מפני שתעודתם רק לתקן את העולם ולמלא חסרונותיה. והדברים ארוכים ועתיקים. וכאן דכתיב וישב יעקב משמע שחשב להתיישב בקביעות ובמנוחה תמידית, ומזלו לא גרם כן, לפיכך נטרד במעשה יוסף,
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ב) אֵ֣לֶּה׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן⁠־שְׁבַֽע⁠־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת⁠־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת⁠־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת⁠־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת⁠־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל⁠־אֲבִיהֶֽם׃
These are the descendants1 of Yaakov. Yosef was seventeen years old and he would tend the flocks with his brothers; he was an assistant with2 the sons of Bilhah and the sons of Zilpah, his father's wives. Yosef brought a bad report regarding them3 to their father.
1. descendants | תֹּלְדוֹת – The Hebrew word "תּוֹלְדֹת" carries a dual connotation of both descendants and family history. Compare Rashbam and Ibn Ezra here.
2. an assistant with | וְהוּא נַעַר אֶת – See Shadal who notes that "נַעַר" sometimes mean "servant", as in Shemot 33:11 and Shemuel I 20:36. Or, similarly: "an apprentice" (R. D"Z Hoffmann). Cf. Ibn Ezra who explains: "an assistant to" (rather than with). Alternatively, the word "נַעַר" refers to a youth, as per its common usage. The verse might be stating that Yosef acted youthfully (Bereshit Rabbah, Rashi) or highlighting that though Yosef worked with Leah's sons, he spent his free time, his youthful activity, with the sons of the maidservants (Rashbam). Rashbam also raises the possibility that "נער" is a verb meaning "like" pointing to Hoshea 11:1 where the word is paired with the verb "וָאֹהֲבֵהוּ" ("and I loved him").
3. report regarding them | דִּבָּתָם – It is not clear if this refers back to the sons of Leah (Rashi and Rashbam), to the sons of the maidservants (R"Y Kara, Ibn Ezra), or to both (Ramban). The difference impacts how one understands why and which of the brothers had reason to dislike Yosef.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[כ] 1אלה תולדות יעקב, פסל לאלופי עשו. (שמות רבה ל׳).
[כא] 2יעקב, ק׳ ג׳ זיוני ולא דבקין. (ספר התגין).
[כב] 3אלה תלדות יעקב יוסף, ר׳ יונתן כו׳ אמר ראויה היתה בכורה לצאת מרחל דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שקדמתה לאה ברחמים ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב״ה לה. (ב״ב קכג).
[כג] 4אלה תלדות יעקב יוסף, התולדות הללו לא באו אלא בזכותו של יוסף, כלום יעקב הלך אצל לבן אלא בשביל רחל, התולדות הללו היו ממתינות עד שנולד יוסף, שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני (בראשית ל׳:כ״ה), מי מורידן למצרים יוסף, מי מכלכלן במצרים יוסף, הים לא נקרע אלא בזכות יוסף, הה״ד ראוך מים אלהים (תהלים ע״ז:י״ז) גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף (תהלים ע״ז:ט״ז) אמר ר׳ יודן אף הירדן לא נקרע אלא בזכות יוסף. (בראשית רבה פ״ד)
[כד] 5אלה תלדות יעקב יוסף, תניא היה ראוי יוסף לצאת ממנו י״ב שבטים, כדרך שיצאו מיעקב אביו, שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שיצא שכבת זרעו מבין צפורני ידיו, ואעפ״כ יצאו מבנימין אחיו, וכולן נקראו על שמו. (סוטה לו:)
[כה] 6אלה תלדות יעקב יוסף, א״ר שמואל בר נחמן אלה תולדות יעקב יוסף לא היה צריך קרא למימר כן אלא אלה תולדות יעקב ראובן, אלא מה ת״ל יוסף, אלא שכל מה שאירע לזה אירע לזה, מה יעקב נולד מהול אף יוסף נולד מהול, מה זה אמו עקרה אף זה אמו עקרה, מה זה אמו ילדה שנים אף זה אמו ילדה שנים, מה זה בכור אף זה בכור, מה זה נתקשת אמו בלידה אף זה נתקשת אמו בשעת לידה, מה זה אחיו שונאו אף זה אחיו שונאים אותו, מה זה אחיו בקש להרגו אף זה בקשו אחיו להרגו, מה זה רועה אף זה רועה, זה נשטם וזה נשטם, זה נגנב שני פעמים וזה נגנב שני פעמים, זה נתברך בעשר וזה נתברך בעשר, זה יצא לחוצה לארץ וזה יצא לחוצה לארץ, זה נשא אשה מחוצה לארץ וזה נשא אשה מחוצה לארץ, זה הוליד בנים בחוצה לארץ וזה הוליד בנים בחוצה לארץ, זה ליווהו מלאכים וזה ליווהו מלאכים, זה נתגדל על ידי חלום וזה נתגדל על ידי חלום, זה נתברך בית חמיו בשבילו וזה נתברך בית חמיו בשבילו, זה ירד למצרים וזה ירד למצרים, זה כלה את הרעב וזה כלה את הרעב, זה משביע וזה משביע, זה מצוה וזה מצוה, זה מת במצרים וזה מת במצרים, זה נחנט וזה נחנט, זה העלו עצמותיו וזה העלו עצמותיו. (בראשית רבה פ״ד).
[כו] 7בן שבע עשרה שנה, בא לו [יעקב] אל יצחק אביו ארצה כנען ושמשו כ״ב שנה, ויוסף שמשו ט׳ שנים אלה תולדות יעקב יוסף בן י״ז שנה ובו בפרק מתה לאה. (סדר עולם פ״ב)
[כז] 8יוסף בן שבע עשרה שנה, א״ר לוי לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ״ב שנה, מנא לן מיוסף, דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה וגו׳ וכתיב (בראשית מ״א:מ״ו) ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה וגו׳, מן שבסרי עד תלתין כמה הוי תלת סרי, ושב דשבעא ותרתי דכפנא הא כ״ב. (ברכות נה:)
[כח] 9היה רעה, כל מי שנאמר בו היה ראה עולם חדש, כו׳ יוסף היה רועה את אחיו אתמול ענו בכבל רגליו (תהלים ק״ה:י״ח) עכשיו ויוסף הוא השליט (בראשית מ״ב:ו׳). (תנחומא ישן בראשית ה.)
[כט] 10ויוסף היה רעה את אחיו וכי רועה היה והלא בבית המדרש היה שנאמר (בראשית ל״ז:ג׳) כי בן זקונים הוא לו. אלא בשביל שהיה עתיד לפרנס את אחיו קראו רועה עד שהוא אצל אביו. (מדרש שה״ש זוטא א. טו. ד)
[ל] 11היה רעה את אחיו, עם אחיו אינו אומר אלא את אחיו שהיה שומע הלכה מפי אביו והולך ומלמדה לאחיו. (ילמדנו)
[לא] 12והוא נער, שהיו מזלזלין בבני השפחות ויוסף עומד ומשמשן כעבד. (ילמדנו)
[לב] 13והוא נער שלש מדות היו בו, בן תורה, ונביא, ואת אחיו מכלכל וכו׳. ומנין שהוא נביא שנאמר והוא נער את בני בלהה וגו׳, וכתיב ומשרתו יהושע בן נון נער וגו׳ (שמות ל״ג:י״א) וכתיב ויגדל הנער שמואל (שמואל א ב׳:כ״א) כו׳. (תנחומא ישן וישב כ.)
[לג] 14והוא נער יוסף בן שבע עשרה שנה וגו׳ ואת אמר והוא נער, אלא שהיה עושה מעשה נערות ממשמש בעיניו מתלה בעקיבו ומתקן בשערו. (בראשית רבה פ״ד)
[לד] 15נשי אביו שהיו שקולין כאמהות. (מדרה״ג)
[לה] 16ויבא יוסף אמרו קיים [יוסף] זה מה שבתוך זה [י׳ הדברות] כו׳, בזה כתיב (שמות כ׳:י״ב) לא תענה וביוסף כתיב ויבא יוסף את דבתם. ויוציא יוסף אין כתיב אלא ויבא. (מדרש הגדול בשלח יג, יט.)
[לו] 17ויבא יוסף את דבתם רעה וגו׳ מה אמר כו׳ ר׳ מאיר אמר חשודין הן על אבר מן החי, ר׳ יהודה אומר מזלזלין הן בבני השפחות ונוהגין בהן כעבדים, ור׳ שמעון אומר נותנין הן עיניהן בבנות הארץ, אמר ר׳ יהודה בן פזי פלס ומאזני משפט לה׳ מעשהו כל אבני כיס (משלי ט״ז:י״א) מה אמר חשודין על אבר מן החי, אמר הקב״ה כך אני מוכיח עליהן שהן שוחטין ואוכלין (בראשית ל״ז:ל״א) וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם. מה אמר מזלזלין הן בבני השפחות ונוהגין בהן כעבדים לעבד נמכר יוסף (תהלים ק״ה:י״ז) מה אמר נותנין עיניהן בבנות הארץ. הא דובא מתגריא לך, ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף (בראשית ל״ט:ז׳). (ירושלמי פאה ה״א)
[לז] 18ויבא יוסף את דבתם רעה וגו׳ מכאן אמרו חכמים שני צדיקים לקו על לשון הרע אלו הן יעקב ויוסף, יוסף מפני שסיפר לשון הרע נחבש בבית האסורים שנים עשרה שנה, יעקב מפני שקיבל נסתלקה ממנו רוח הקודש כ״ב שנה למדת שכל המספר לשון הרע לוקה אחת והמקבל לוקה שתים. (פרקי דרבינו הקדוש פרקא דארבעה. כד:)
[לח] 19רעה אל אביהם ה׳ דאית להון ארבעה קרני ולא דבקין, רעה אל אביהם תרוייהו. (ספר התגין)
1. ראה לעיל פ״ב אות סה. פכ״ה אות נו. ובחזקוני כאן אלה פסל את הראשונים לומר הראשונים רשעים בני ממזרות ואלו צדיקים מטפה כשרה והם בני יהודה ויוסף האמורין לקמן בענין, ובשכל טוב כ׳ אלה פסל את השאר לומר לך התולדות לא באו אלא בזכות יוסף, כהדרש לקמן אות כג.
2. בקרית ספר להמאירי, יעקב, הקוף מתוייגת שנים. ובכת״י רמזי ר״י עה״ת אלה תולדות יעקב הקוף של יעקב מצויצת, רמז כשהיה יעקב בן מאה כבר נולדו ליעקב כל בניו וזהו יעק״ב. ואולי י״ל דרומז להדרש המבואר לעיל פ״ה אות יא. מבמדב״ר אלו י׳ תולדות נתעסק בהן הקב״ה לבראות העולם ולהעמיד אומות ומונה שם עשרה ותלדות יעקב שלפנינו הוא האחרון.
3. לצאת מרחל שתלד רחל את יוסף קודם שתלד לאה את ראובן דליהוי יוסף ראשית אונו דיעקב (רש״י) ועי׳ לעיל פכ״ט אות נד. עד. ומענין זה בתנחומא וישב א. אלה תולדות יעקב יוסף והלא ראובן הוא הבכור, אלא ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתייחס לבכורה. (דה״א ה, א.) וביתר ביאור בזח״א קעו: יעקב בשעתא דעאל לגבה דלאה כל ההוא ליליא רעותיה ולביה הוה ברחל דחשיב דרחל איהי ומההוא שמושא וטפה קדמאה ומההוא רעותא אתעברת לאה כו׳ דההוא רעותא קדמאה אתעבידת ברחל, ההוא רעותא מתהדרת בה דהא בכורתיה אהדרת ליוסף בוכרא דרחל אתר דרעותא הות ברחל וכלא סליק באתריה בגין דכל עובדוי דקב״ה כלהו קשוט וזכו.
4. ראה לעיל פל״ה אות צח. פכ״ה אות צ.
5. אלה תולדות יעקב יוסף, תולדות שיצאו מיעקב כנגדן ראוי לצאת מיוסף. ואעפ״כ יצאו מבנימן אחיו אותן עשרה שפיחתו מיוסף בעשר אצבעותיו. (רש״י). וראה לקמן אות כה.
6. תנחומא וישב א. מקץ ג. תנ״י וישב ה. ובמדרש במדב״ר פי״ד א״ה יעקב ויוסף שניהם היו צדיקים גמורים ושניהם היו דומים זה לזה כו׳ אלה תולדות יעקב יוסף ללמדך שהיה יוסף דומה לאביו בכל דבר כו׳. יוסף נולד מהול, באבות דר״נ פ״ב אף יוסף יצא מהול, שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף, והלא אינו ראוי לומר אלא אלה תולדות יעקב ראובן, ומה ת״ל יוסף, אלא כשם שיצא יעקב מהול, אף כך יצא יוסף מהול. וכ״ה בתנחומא נח ה. ומדרש תהלים פ״ט א״ז. וראה לעיל פכ״ה אות קסד. וצרף לכאן. זה בכור, יש ספרים דלא גרסי דרש זה, ובתנחומא מקץ שם זה נקרא בני בכורי ישראל וזה הבכורה ליוסף. זה גלה לחרן וזה גלה למצרים. ובמדרש הגדול זה נטל בכורת אחיו דכתיב וימכר את בכורתו ליעקב. ועי׳ לעיל אות כב. זה נתקשת אמו, בבמד״ר שם מה זה נתקשת אמו מצער עיבורה אף זה נתקשת אמו בשעת הלידה. זה נשטם, בבמד״ר שם זה נטמן וזה נטמן. ובמת״כ מגיה נשטם, וביפ״ת העיר דהרי כבר הזכיר שנאת אחיו. ובמדרש הגדול בזה כתיב וישטם עשו את יעקב ובזה כתיב וישטמהו בעלי חצים, וכ״ה בפי׳ ב״ר. זה נגנב שני פעמים, בבמד״ר זה נגנב ב׳ פעמים גנבתי יום וגנבתי לילה וזה נגנב ב׳ פעמים כי גנב גנבתי, וכ״ה במדרש הגדול. ובפי׳ ב״ר כאן, ובלק״ט גנב גנבתי גנבתי מבית אבי וגנבתי מבית הבור. נתברך בעשר, בבמד״ר שם זה נתברך בעשר ברכות וזה נתברך בעשר ברכות. ראה לעיל פכ״ז אות קכב. דיעקב נתברך בעשר ברכות, ועשר ברכות של יוסף הכוונה בברכת משה. וי״ג זה נתברך בעושר ויתן לך וזה נתברך בעושר וממגד ארץ ומלואה. זה משביע ויאמר השבעה לי, וזה משביע וישבע יוסף את בני ישראל. זה מצוה ויכל יעקב לצות את בניו וזה מצוה ויצו יוסף את עבדיו, ובשכ״ט וכן יעקב מצוה על הפקודה. לפי הגירסא שלפנינו בב״ר מונה כ״ד דברים. ובתנ״י וישב ה. מוסיף אלה תולדות יעקב יוסף שהיו פני יוסף דומין ליעקב כו׳ (וכ״ה בזהר ח״א קפ. קפב: ועי״ש כא: פה. קעו: רטז: רנט. זח״ב קמה. רמב.) מה יעקב העמיד שבטים אף יוסף העמיד שבטים, שכ״א אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי הוי אלה תולדות יעקב כו׳. (עי׳ לעיל אות כד.) מה יעקב נתכסה מאביו כ״ב שנה כך יוסף נתכסה מאביו כ״ב שנה כו׳ ביעקב רדף אותו עשו, ואת יוסף רדפו אותו אחיו, יעקב נשתעבד אצל לבן ויוסף נשתעבד במצרים לכך נאמר אלה תולדות יעקב יוסף. וכ״ה בלק״ט כאן. ובמדרש הגדול מוסיף עוד ששה דברים זה נשתעבד על ידי אשה דכתיב ויעבד ישראל באשה וזה נשתעבד ע״י אשה דכתיב ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף, בזה כתיב טרפה לא הבאתי אליך, ובזה כתיב טרף טרף יוסף, בזה כתיב ורבקה אוהבת את יעקב ובזה כתיב וישראל אהב את יוסף, יעקב עבד ללבן וזה עבד לשר הטבחים, זה דר באכסניות וזה דר באכסניות, יעקב זן את יוסף שבע עשרה שנה ויוסף זן את אביו י״ז שנה. והדרש האחרון יעקב זן ראה לקמן פמ״ז פסוק כח. מזהר ח״א קפ. דיעקב בכה על אינון י״ז שנין ויהב ליה הקב״ה י״ז שנין אחרנין בארעא דמצרים. ובכת״י פי׳ הרוקח עה״ת זה פניו בכסא פני אדם התחת אלהים אנכי וזה פניו בכסא שור הפכו לכרוב התחת אלהים אני כו׳ (ראה לעיל פ״ל אות יא.) זה נשתנה שמו וזה נשתנה שמו יהוסף, כו׳ זה העמיד י״ב (שבטים) וזה העמיד ח׳ ממנשה ומאפרים. ובכת״י חמאת החמדה אלה תולדות יעקב יוסף, לפי שעניני יוסף דומין לעניני יעקב, לזאת נאמר תולדות יעקב יוסף, ותולדות הם המאורעות מגזרת כי לא תדע מה ילד יום ותחלת המאמר הוא מלק״ט, וראה ברש״י ובאע״ז וברד״ק ורלב״ג כאן, ובר״י אבן גנאח תולדות יעקב קורותיו ומאורעיו. ופלא דהרשב״ם כאן כותב על פירוש זה ״והנה זה הבל״ ושהוא על דרך דרש ומאריך בענין אין מקרא יוצא מידי פשוטו וזה נגד כל המפרשים הפשטנים ובפרט די״ל כוונתם דתולדות יעקב כולל הכל תולדות בניו וכל המאורעות הקשורים בזה וכ״כ בפי׳ עה״ת לר״י בכור שור. ועי׳ ברמב״ן כאן.
7. בסדר עולם הוצאת אוקספורד מביא גירסא מכת״י שימשו כ״ג שנה. ובהגהות הגר״א דצ״ל כ״א כי קנ״ט שנה היה יצחק כשבא יעקב, וק״פ שנה היה כשמת הרי כ״א. ט׳ שנים, שהיה בן שמנה כשבא מחרן, ובן י״ז נמכר הרי ט׳ שנים (מ״ע). וכן מבואר בשכל טוב בן י״ז שנה היה באותו הפרק תחלת ירידתו למצרים ט׳ שנים אחרי שבא יעקב אל יצחק אביו בחברון. ומענין זה באריכות בספר הישר ויהי לתקופת השנה ויסעו בני יעקב משכם וישובו ויבואו חברונה אל יצחק אביהם וישבו שם, אך צאנם ובקרם וכל אשר להם רועים בשכם יום יום כי מרעה טוב ושמן היה בשכם בימים ההם, וישב יעקב ובניו וכל ביתם בעמק חברון. ויהי בימים ההם בשנה ההיא שנית מאה ושש שנים לחיי יעקב בשנה העשירית לבוא יעקב מפדן ארם, ותמת לאה אשת יעקב בשנה ההיא בת אחת וחמשים שנה במותה בחברון. (ובסדר עולם פ״ב מבואר ולאה לא עברה על מ״ד שנה) ויקברו אותה יעקב ובניה במערת שדה המכפלה אשר בחברון אשר קנה אברהם מאת בני חת לאחוזת קבר, ויוסף בן יעקב ובנימין אחיו בני רחל אשת יעקב עודם קטנים בימים ההם ולא יצאו את אחיהם במלחמותם בכל ערי האמורי, וירא יוסף את גבורת אחיו וגדולתם וישבח אותם ויהללם אך גדל את נפשו עליהם ויתנשא בנפשו עליהם. וראה בזהר חדש (ווארשא תרמ״ה) כט: דדיק דרגא דטו״ב, הה״ד ויוסף בן י״ז שנה. (טוב בגימטריא י״ז).
8. יצפה, שיתקיים. מיוסף, שלא נתקיימו השתחואות הללו עד כ״ב שנה כשירד יעקב למצרים שכבר היה רעב שתי שנים דכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ (רש״י).
9. לפנינו בתנחומא יש ואף יוסף כתיב בו היה, ולא מפרש יותר והשלמתי עפ״מ דמבואר בחזקוני בראשית ו. ט. וראה לעיל פ״ו אות קלה, בבאור וצרף לכאן.
10. באוצר מדרשים כת״י ח״ב (ווערטהיימר) כה. מביא מאמר מכתב יד וחסד לאומים חטאת, חסד שעשה יוסף הוא גרם לו ליטול מלכות במצרים שנ׳ אלה תולדות יעקב יוסף וגו׳ והלוא הוא שמש את יעקב אביו בבית המדרש אלא מלמד שאפילו בחיי אביו הוא היה מפרנס את אחיו. ובהערות שם כותב וזה דרש חדש ולא העיר ממדרש הנ״ל שדורש כן על הפסוק וחסד לאומים חטאת. וראה לקמן אות כט. ובתיב״ע כאן במפקיה מן בית מדרשא. ובלק״ט היה רועה היה שומר בשביל שהיה אהוב ונאמן לאביו. וכ״ה בחזקוני.
11. מאמר זה מובא בקונדרס אחרון לילקוט שמעוני דפוס ראשון, ובמדרש הגדול כאן היה רועה את אחיו מלמד שהיה נותן להם עצות טובות, ד״א שהיה יוסף למד הלכה מאביו בפעם אחת ומלמדה לאחיו ומנהג אותם בדבר הלכה כמו שמנהג הרועה את הצאן לכך נאמר היה רועה את אחיו בצאן. וכ״ה בכת״י ילקוט אור האפלה והוא נער, היה מלמד בני השפחות.
12. מובא בקו״א לילמדנו בילק״ש דפוס ראשון. וראה באבן עזרא ורמב״ן כאן מה שהקשו על פרש״י דאם היו בני השפחות אהובים לו למה לא סייעוהו בני השפחות שהיו ארבעה וראובן עמהם חמשה. ובדרשת אבן שועיב תי׳ דבני השפחות אף שלא היו שונאים אותו מכל מקום לא יוכלו לריב עם בני הגבירה שהיו כמו אדונים להם. ויש להביא ראיה לדבריו מדברי הזהר חדש כט: ויוסף צדיק נמי עביד הכי הה״ד ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויציגם לפני פרעה (בראשית מז, ב) מאן אינון חמשה אינון דלא סני ליה הה״ד והוא נער את בני בלהה וגו׳ אמר כדאי אתון זכאין למקים בהאי פרצה דפרצות אחיכון. ונראה דכוונת הז״ח כנ״ל. וראה לקמן פמ״ז פסוק ב. ובתנחומא וישב ז. אמר (יוסף) לאביו שהן נוהגין בבני בלהה וזלפה מנהג עבדים וקורין אותן עבדים ואני נוהג בהן מנהג אחוה שנא׳ והוא נער. ובילק״ש ח״א רמז קנח. ויאמרו איש אל אחיו, ואם תאמר בני השפחות, הרי כבר נאמר והוא נער את בני בלהה. ועי׳ בתנחומא ויחי ט: ובמדרש החפץ את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו שאינם שונאים אותו כמות בני לאה.
13. ראה לעיל אות כט ל. ולקמן אות מ. ובפס״ר פי״ב למה נזדווג יהושע שהוא בן בנו של יוסף הצדיק לעמלק שהוא בן בנו של עשו, שזה נקרא קטן וזה נקרא קטן, עשו, הנה קטן נתתיך בגוים (עבדיה א׳:ב׳) ויוסף והוא נער. ובסגנון אחר בתנחומא תצא י. תנ״י שם טז, פסקתא דרב כהנא פ״ד. ובס׳ דרשת אבן שועיב כאן מביא מאמר חז״ל כל מעלות מדות השבטים היו בו (ביוסף) בכורתו של ראובן שנאמר (דברי הימים א ה׳:א׳) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף, מלכותו של יהודה שנא׳ ויוסף הוא השליט על הארץ. נבואתו של לוי ויהי כאשר פתר לנו כן היה, (בראשית מא) חכמתו של יששכר שנא׳ אין נבון וחכם כמוך. ומפרש עפ״ז אלה תולדות יעקב יוסף מפני שיוסף כלול מכל מעלות שאר אחיו.
14. מתלה בעקיבו כלומר הולך בנחת ובגיאות העקב נדמית תלוי למעלה בהליכתו (מת״כ) וראה ברש״י כאן. ובלק״ט והוא נער: שהיה מתגעגע, מתקן בשערו מתלה בעקבו והוא מעשה נערות. ד״א והוא נער שהיה ננער עליהם כמו הנער הנצב על הקוצרים ויאמר עשו כך עשו כך ולא על כולם אלא על בני בלהה ועל בני זלפה לפי שהיה סבור שהם בני פלגשים ולא ירשו את בני האמהות, ועי׳ לעיל אות כט. ובמדרש הגדול והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה, שהיו בני השפחות מנשקין אותו ומגפפין אותו. ועי׳ רש״י דברי הימים לד, ג. ולעיל בתורה שלמה פל״ד אות נז. עד כמה שנים אדם נקרא נער. וביפ״ת כאן.
15. ראה לעיל פ״ל אות סז. מלק״ט, ותיב״ע. ובבאור מחזקוני שהיו נשיו בכתובה וקידושין ולא היו השבטים בני הפלגשים. ובפי׳ הר״י מוינה קראן נשי אביו לפי שמתו הגבירות. ובכת״י מושב זקנים עה״ת. פי׳ החסיד כשמתו רחל ולאה שחררם השפחות בתורת גבירות לכך קראן נשי אביו.
16. לפנינו במכלתא בשלח שם הגירסא לא תענה ברעך ויוסף לא הגיד לאביו מה שעשו לו אחיו. ומקור לדברי המדרש הגדול ופירושן מבואר בלק״ט כאן. ויבא יוסף את דבתם ולהלן הוא אומר ויוציא דבת הארץ לפי שהוציאו מלבם, אבל ויבא ממה שהוא מביא, לא נענש אלא לפי שהביא אל אביהם. ולא הביא הדבה להגיד לאחרים, אלא אל אביהם כדי ליסרם ולמנעם. ובכת״י חמאת החמדה המוציא הוא הבודא מלבו, והמביא יספר מה שישמע. ובכת״י מדרש הבאור ויבא יוסף את דבתם ולא נאמר בלשון הוצאה, שלא היה יוסף מוציא לשון הרע לא על אחיו ולא על אחרים שלשון הרע נאמר בלשון יציאה. שנאמר ויוציאו דבת הארץ, וכ״כ האבן עזרא במדבר יג, לב. ויבא היפך ויוציאו. עי׳ ברמב״ן שם וכ״כ בפי׳ משלי לר״י נחמיאש יז: יח.
17. ב״ר פפ״ד תנחומא וישב ב. ז. תנ״י שם ו, פדר״א פל״ח. ובב״ר שם בקצת שינוים מזלזלים בבני השפחות וקורין אותן עבדים כו׳ חייך אפילו בעת הקלקלה שוחטים הם וישחטו וגו׳ אני מגרה בך את הדוב. ובסגנון אחר בתנחומא ישן וישב ו. ויבא יוסף את דבתם רעה, מהו את דבתם רעה, שאמר לשון הרע על אחיו, ומה לשון הרע אמר עליהם, אמר ר׳ יהודה אמר עליהם שחותכין אבר מן החי ואוכלין, א״ל הקב״ה אתה אמרת לשון הרע על השבטים, חייך למחר אתה יורד למצרים ואתה קורא להם שיאכלו עמך, והם חושדים אותך שם על השחיטה, שנאמר וישימו לו לבדו (בראשית מג, לב) ר׳ מאיר אומר א״ל אחיי נותנין עיניהם בכנעניות, א״ל הקב״ה אמרת אתה לשון הרע על אחיך, חייך למחר אתה יורד למצרים והיא אומרת בא אלי העבד העברי (שם לט, יג,) הוי ויבא יוסף. וכעי״ז בתנחומא וישב ב. ובפדר״א פל״ח שראה בני פלגשי אביו אוכלין בשר אליות כבשים כשהן חיים והוציא עליהם דופי לפני אביהם. (ועי׳ בתיב״ע כאן ובפי׳ יונתן) ובלק״ט ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם: שהיה אומר לו כי בני בלהה ובני זלפה משחיתים את הצאן, ר׳ יהודה אומר את דבתם של בני לאה שהיו קורין לבני השפחות עבדים, ר׳ שמעון אומר על כולן הוא אומר ויבא יוסף את דבתם רעה שהיו תולין עיניהם בבנות הארץ לפיכך נתגרה בו אשת פוטיפר שנאמר ותשא אשת אדוניו את עיניה. כל המפרשים נתקשו לבאר הטעם והיסוד של דרשות התנאים לגנאי על יוסף הצדיק דברים שאינם מבוארים בקרא. והנה הדרש שהיו מזלזלין בבני השפחות לפ״מ דמבואר בלק״ט נראה דדרשו קרא ויבא יוסף את דבתם רעה נסמך על הנאמר מקודם והוא נער את בני בלהה וזלפה שהיה נוהג בהן מנהג אחוה כלשון תנחומא לעיל אות לא. והביא את דבתם רעה שאחיו לא היו נוהגים כן אלא מנהג עבדים. אמנם שתי הדרשות שחשדן על אבר מן החי ועל העריות אין להם יסוד בפשטא דקרא. והרא״ם בפי׳ רש״י כותב ״וכלהו מרעה הוא דקא ילפי לה כתיב הכא רעה וכתיב התם חיה רעה אכלתהו מה להלן אבר מן החי כדרכה של חיה אף כאן אבר מן החי, וכן גבי אשת אדוניו כתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה מה להלן עריות אף כאן עריות, וכן גבי אמה העבריה כתיב אם רעה בעיני אדוניה מה להלן בעבדות אף כאן בעבדות, וכל אלו ע״פ קבלתם שקבלו שהמלה הזאת של מלת רעה נדונית בגז״ש עם חיה רעה ועם אעשה הרעה הגדולה ועם רעה בעיני אדוניה ומר אמר חדא ומר אמד חדא ולא פליגי״. ובפי׳ גור אריה כותב ע״ז וגז״ש שלו לא קבלתי ואין אדם דן גז״ש מעצמו, ומשיב ע״ז בס׳ לבוש האורה, לא קבלתי, לא ראיתי אינה ראייה, הוא לא קבלם והרא״מ קבלם בשם התנאים שאמרו שהשבטים עברו אלו הג׳ דברים. והאריכו בזה בפרטים שונים. ולפי דעתי קשה להחליט שהרא״מ כותב זאת בשם קבלת התנאים כיון שאין הדבר מוזכר בשום מקום במדרשי חז״ל ובראשונים שלפנינו, ויותר נראה שזה הוא חידוש דרשא משלו ורשות להגו״א לומר שלא קבל גז״ש זאת, ובפי׳ הרע״ב מבאר דהדרש חשודין על אבר מן החי נרמז בקרא רועה את אחיו בצאן מה צריך לומר בצאן, לומר שהיה מדקדק עמהן בדבר הצאן. וחושדן על העריות מדקאמר נשי אביו צ״ל שהיה מדקדק עמהן שלא יהיו מצוין אצל נשי אביו, (וסיים דטעה בדבר העריות בהא דוישכב את בלהה סבר וישכב ממש ולא היה אלא בלבל יצועיו.) ודבריו תמוהים כי בירושלמי וב״ר ושאר מדרשים לא מוזכר כלל לשון זה שכ׳ רש״י שחשודין ״על העריות״ וכוונת רש״י להמבואר תלו עיניהם בבנות הארץ, נתנו עיניהם בכנעניות, וכ׳ בלשון קצרה על העריות אבל לא שחשדם על נשי אביו. ובכת״י רמזי ר׳ יואל, רעה את אחיו בצאן רעה כתיב רעה אמר על אחיו בצאן חשודים הם על אבר מן החי. ול״נ דיסוד הדרש נבנה עפ״מ שמבואר בתנחומא וישב ז. וכן ביוסף לא הגיעוהו כל אותן הצרות אלא על לשון הרע שספר על אחיו שנא׳ ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. ומה אמר לו כו׳ ומבואר דחז״ל דרשו מהמסובב על הסיבה מהעונש על החטא וכמאמר חז״ל סוטה ח. במדה שאדם מודד מודדין לו. וכיון דמפורש בקרא דהחטא היה בלשון הרע והעונש היה שנחשד בעריות שנא׳ בא אלי העבד העברי בוודאי דגם החטא בלשון הרע שלו היה מענין עריות שאמר עליהם שתלו עיניהם בכנעניות. כן ענין מכירתו והצורך לשחוט שעיר עזים לטבול את הכתונת בדם סובר ר׳ מאיר שבזה אפשר למצוא רמז שחטא לשון הרע שלו היה מענין שחיטה היינו אבר מן החי (ולפי גרסת התנחומא מלשון הפסוק וישימו לו לבדו.) ויש להוסיף עוד טעם שדרשו כן דהרי ע״כ אמר עליהם שעברו על חטא משבע מצות ב״נ שנצטוו, ועל ע״ז ברכת השם רציחה גזל דינים בוודאי לא הגיד כמבואר בתורה שהיו זהירים באלו, ראה לעיל פל״ה אות ט. – כג. מענין ע״ז. פל״ד אות נט. מענין דינין וגזל. ואף דגם מעון עריות מבואר בקרא לד. לא. הכזונה יעשה את אחותנו עיי״ש אות סח. דהיו פרושים מדבר זה, כ״כ לעיל שאינו מבואר שחשדן בעריות רק שתלו עיניהן בבנות הארץ שזה בכלל אביזרייהו דעריות. ולכן דרשי מה שדרשו.
ובזהר ח״א קפב. שואל איך היו אוכלין אבר מן החי והיו עוברים על מצות רבונם שהרי צוה על בני נח מצוה זו כמו שכתוב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו והם היו אוכלים אותו ועוברים על מצות רבונם, אלא שיוסף אמר כך (לפי דעתו) ועל זה נענש. והמפרשים כתבו לבאר מה היה הדבר שהביא את יוסף לחשוד אותם שאוכלין אבמה״ח מה שבאמת לפי שיטתם היה דבר המותר להם לאכול. בפי׳ הריב״א עה״ת וביתר ביאור בספר מושב זקנים עה״ת (כת״י ששון) כ׳ שבזה נחלקו יוסף ואחיו יוסף אמר שהם היו בני נח ודינם כבני נח אחרי שעדיין לא ניתנה תורה, והם היו מחזיקים עצמם בני ישראל, אחר שעתידה תורה לינתן וידעו אותם וכבר קיימוה וכשהיה אחד מבני יעקב מקדש אשה ומכניסה לחופה ולא נבעלה פעמים שאם א׳ מבני כנען בא עליה [אף כי] לא היתה אשת איש לבני נח דאינה בעולת בעל (אעפ״כ) היו הורגים אותו, כי היו דנין דיני נפשות, ופעמים שא׳ מבני יעקב בא על נשותיהם וכו׳ כי היו מחזיקים עצמן בישראל, ופעמים כשהיו שוחטים היו חותכים חתיכה מהשחיטה קודם שיצא נפשם ונשמתם כדאמרי (חולין לג.) הרוצה שיבריא וכו׳ וזה אסור לבני נח דלא הותר להם הבשר בשחיטה ויוסף נחלק עליהם והחזיק עצמו כבני נח. אחרי שעדיין לא נתנה תורה, ואמר לאביו שהיו עוברים עבירות כו׳ ועוד ראה בהם שהיו מתיחדים עם תאומותיהן שכל אחד נשא אחותו, וראה ג״כ שהיו משתמשים בבני השפחות כי מנהגם היה שכל אחד עובד בשבוע שלו ע״כ. ועי׳ ברא״מ ויפ״ת ושאר מפרשים מה שהאריכו בפרטי הדברים. ויש שפירשו עפ״ד התרגום יוב״ע כאן ית אודנייא וית דנבייא פי׳ האזנים והזנב. ותלוי ג״כ בהבדל בין ב״נ לישראל לענין אבר שאין בו עצם. ויש שפירשו דאכלו אמבה״ח מבן פקועה או מעגל שנברא ע״י ספר יצירה כסנהדרין סה. דאסור לב״נ ומותר לישראל. ובספר חמדת ימים התימני כ׳ דלא נזכר יוסף שאנשי מלחמה מותר להן לאכול נבלות וטרפות אם לא מצאו מה לאכול כמבואר ברמב״ם פ״ח מהל׳ מלכים ה״א (ועי׳ ברמב״ן בפיה״ת תמה עליו) ובתוספת טהרה על חמדת ימים כ׳ שמותר לאנשי המלחמה ואינן אלא רועי צאן, ויש להעיר ממ״ש לעיל אות כו. מספר הישר דהיה להם גם באותו זמן מלחמות עם האומות. ובכת״י פי׳ הרוקח כותב כי כל הדברים ראה יוסף אצל עבדי אביו וחשב מסתמא ראו באדוניהם. כד״א מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים.
18. בפרקא דרה״ק שם מובא דרש זה על הפסוק אלה תולדות יעקב יוסף, ובחופת אליהו רבה גורס הפסוק שלפנינו עי״ש שני צדיקים לקו זה מזה יעקב נסתלקה ממנו שכינה וכו׳ וכ״ה במנורת המאור (כת״י ענעלאוו) צד תעג. ובסדר אלי׳ רבה פי״ד (י״ג) בשכר ששמע יעקב אל יוסף נענש עליו כ״ב שנה, ומענין זה שסיפר לשון הרע ראה לעיל אות לה. בביאור מתנחומא וישב ז. ובתנחומא שם ב. ולפי שספר עליהם לשון הרע לפיכך קנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים ונשתעבדו שם ארבע מאות שנה; ובמדרש תהלים פק״א הו״ב. ריד. אמר הקב״ה למשה מנה לי כה״ג, אמר לפניו מאיזה שבט אקח כו׳ אמנה לך משבט יוסף, אמר לו לאו, מלשני בסתר רעהו שאמר לשון הרע על אחיו, שנא׳ ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. ובב״ר פפ״ז אבינה בבנים חסר לב, זה יוסף. שהיה אומר על אחיו לשון הרע היש חסר לב יותר מזה. ושם פפ״ו על לחיהם (הושע יא) בשביל דבר שהוציא מלחייו ויבא יוסף את דבתם רעה. ובספר הפרדס לרש״י בליקוטים אות נג. (הוצאת עהרענרייך צג.) למטה יוסף למטה מנשה, למה מזכיר כאן יוסף עם מנשה ולא עם אפרים אלא לומר לך, זה הוציא דבה על אחיו שנאמר ויבא יוסף את דבתם וכן גדי בן סוסי שהיה משבטו של מנשה הוציא דבה על ארץ ישראל. וכ״ה ברב״ח במדבר יג. יא. ובמנורת המאור ח״ד פי״ח (צד של״ז) גרסי׳ בב״ר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם הה״ד מות וחיים ביד לשון. ולפנינו בב״ר ליתא רק בויק״ר פל״ג, ושם אינו מביא הפסוקים שלפנינו. ועי׳ תק״ז קלז.
19. בקרית ספר להמאירי כותב, רעה, הה״א מתוייגת שלש וכן ה״א של אביהם. ולפי גירסת המאירי יש לפרש דנרמז בזה הדרש המבואר באות לו. דשלשה דברים אמרו עליו היינו שלש רעות ואותם הדברים סיפר לאביהם כהדרש המבואר בלק״ט מובא לעיל אות לה. ולא הביא הדבה להגיד לאחרים אלא אל אביהם כדי לייסרם ולמנעם. וזה הוא הרמז ג׳ תגין על ה״א של אביהם ששלשה דברים אלו סיפר רק לאביהם ולא לאחרים והגירסא שבס׳ התגין יש לפרש עפ״מ דמבואר בלק״ט מובא לעיל אות לו. שאמר שמשחיתים הצאן א״כ הרי ארבע רעות שאמר לאביהם עליהם.
אִלֵּין תּוֹלְדָת יַעֲקֹב יוֹסֵף בַּר שְׁבַע עַסְרֵי שְׁנִין הֲוָה רָעֵי עִם אֲחוֹהִי בְּעָנָא וְהוּא רָבֵי עִם בְּנֵי בִלְהָה וְעִם בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אֲבוּהִי וְאַיְתִי יוֹסֵף יָת טִבְּהוֹן בִּישָׁא לַאֲבוּהוֹן.
This is the history of Yaakov; Yosef at the age of seventeen years, would tend the sheep with his brothers, and was a youth with the sons of Bilhah, and the sons of Zilpah, his father’s wives. Yosef brought back bad reports about them to their father.
פרשת וישב
(ב)
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם
אִלֵּין תּוֹלְדָת יַעֲקֹב יוֹסֵף בַּר שְׁבַע עַסְרֵי שְׁנִין הֲוָה (ח״נ: כַּד הֲוָה) רָעֵי עִם (ח״נ: יָת) אֲחוֹהִי בְּעָנָא וְהוּא רָבֵי (ח״נ: מְרַבֵּי) עִם (ח״נ: יָת) בְּנֵי בִלְהָה וְעִם בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אֲבוּהִי וְאַיְתִי יוֹסֵף יָת טִבְּהוֹן בִּישָׁא לַאֲבוּהוֹן
שני נוסחי תרגום
א. ברוב הנוסחים ״יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה״ מתורגם ״יוֹסֵף בַּר שְׁבַע עַסְרֵי שְׁנִין הֲוָה רָעֵי״. אבל לנוסחי ״כַּד הֲוָה רָעֵי״ (כאשר היה רועה את אחיו) גילו ״בן שבע עשרה״ הוא טפל למשפט הראשי ״היה רועה את אחיו״, ולכך נוטה גם פיסוק הטעמים: יוֹסֵ֞ף בֶּן-שְׁבַֽע-עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת-אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן.
תרגום לכבוד יוסף
ב. הצירוף ״לִרְעוֹת את פלוני״ משמעו לְהַנְהִיג דוגמת ״אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל״ (שמואל ב ה ב), ״הָרֹעִים הָרֹעִים אֶת עַמִּי״ (ירמיהו כג ב). בהתאם לכך ״היה רֹעֶה את אחיו״ משמעו, יוסף הנהיג את אחיו כספורנו: ״היה מנהיג ומורה אותם במלאכת מרעה הצאן״, וכן נקטו כמה מדרשים.⁠1 ואולם לכבוד יוסף ולביטול גנאי ההתנשאות, תרגם אונקלוס לשבחו של יוסף בהבלטת צניעותו. מטעם זה אינו מפרש נַעַר כתואר, ״בעוד שהיה נער היה רועה עם אחיו״ (חזקוני), אלא תרגם ״וְהוּא נַעַר״ כפועל: ״וְהוּא רָבֵי עִם בְּנֵי בִלְהָה״ או ״וְהוּא מְרַבֵּי עִם בְּנֵי בִלְהָה״ (כנוסח שברמב״ן), שנתגדל עמהם. ומאותו הטעם תרגם ״הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו״ – ״עִם אֲחוֹהִי״; ״וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה״ – ״וְהוּא רָבֵי עִם בְּנֵי בִלְהָה וְעִם בְּנֵי זִלְפָּה״ [ולא: יָת כבמקצת נוסחים]. ועיין לעיל ד א על ״את״ המתורגם ״עם״.
ג. מכיוון שבלהה וזלפה נקראו כאן ״נְשֵׁי אָבִיו״, תרגם ״ואת שתי שפחותיו״ (בראשית לב כג) ״וְיָת תַּרְתֵּין לְחֵינָתֵיהּ״ (פלגשיו), עיין שם בהרחבת הדברים.⁠2
דִּבָּה ודִּבָּה רָעָה
ד. לדעת אונקלוס דִּבָּה אינו מונח שלילי אלא מונח נייטרלי במשמע דיבור מגזרת ״דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים״ (שיר השירים ז י), או שהוא כמו טִבָּא הארמי, שמועה, כמו ״מה טיבו של זה״ (משנה כתובות א ח). וזהו שתרגם ״את דִּבָּתָם רעה״ – ״יָת טִבְּהוֹן בִּישָׁא״, שהביא שמועתם רעה.⁠3 ובהרבה ספרים נשתבשו וגרסו ״ית דִּבְּהוֹן״ ופירשו דִּבָּה כשלילה, וכנגדם העירה המסורה ״טבהון – מטעין ביה״.⁠4 אבל ״ויוציאו דִּבַּת הארץ״ (במדבר יג לב) ״וְאַפִּיקוּ שׁוֹם בִּישׁ עַל אַרְעָא״, מן הטעם שנתבאר שם.
ה. אף על פי שמלת-היחס אֶל מתורגמת בדרך כלל לְוָת כמבואר לעיל ״בָּאוּ אֶל נֹחַ״ (בראשית ז ט), כשהיא מצטרפת ללשון הֲבָאָה תרגומה לְ כבפסוקנו ״וַיָּבֵא יוֹסֵף... אֶל אֲבִיהֶם״ – ״לַאֲבוּהוֹן״ וכהערת המסורה.⁠5
1. אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד רכב: ״היה רועה את אחיו״ – ״עם אחיו״ אינו אומר אלא ״את אחיו״, שהיה שומע הלכה מפי אביו והולך ומלמדה לאחיו. ובמקבילות: ״שנתן להם עצות טובות״ (מדרש הגדול), ״היה מלמד את בני השפחות״ (ילקוט אור האפלה כת״י). וראה עוד ״תורה שלמה״ אות ל.
2. אבל רמב״ן כתב ״ויתכן כי בחיי רחל ולאה יקרא אותן שפחות ופילגשים ועתה מתו ולקחן לנשים״.
3. וכן דעת רש״י ולא כרמב״ן שכתב ״כל דבה רעה היא. ועל דעת רש״י יתכן שתהיה דבה טובה״. ולא כ״הכתב והקבלה״ שפירש דִּבָּתָם – שנאתם, ״דבלשון ארמי נקרא השונא בעל דבבא״.
4. קליין, מסורה עמ׳ 79 וכן גרסו יא״ר ״אוהב גר״ ו״מרפא לשון״, ולא כ״נתינה לגר״ ו״פרשה מפורשה״ לרב צוברי שגרסו דִּבְּהוֹן. וראה ״ערוך״ (ערך טב 2): ״דִּבַּת הארץ״ (במדבר יג לב) תרגום ירושלמי ״טִיבָּא בִּישָׁא״. והשווה תיוב״ע ״וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח״ (שמואל א יז יח) ״וְיָת טִיבְּהוֹן תֵּיתֵי״ ופירש ר׳ יוסף קרא: ״ויונתן תרגם וְאֶת עֲרֻבָּתָם – וְיָת טובְהוֹן, כלומר: שאל להם מה הם צריכין״.
5. קליין, מסורה, עמ׳ 79: ״כל הֵיתָיָא לפלניא – בלמ״ד. י״א באוריתא: העין דואבא [וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן (בראשית כד מב) לְעֵינָא], דודאים [וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ (בראשית ל יד) לְלֵאָה אִמֵּיהּ], דבתם רעה [אֶל אֲבִיהֶם – לַאֲבוּהוֹן], אל אביהם [וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם (בראשית לז לב) לַאֲבוּהוֹן], הצרה [עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה (בראשית מב כא) עַל כֵּין אֲתָת לַנָא עָקְתָא], אביאנו, אביאנו [אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ (בראשית מב לז, מד לב) אַיְתֵינֵיהּ לָךְ], כספכם [כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי (בראשית מג כג) אֲתָא לִי], פרקו ודבתריה [פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב... וְהָבִיאוּ אֵלָי (שמות לב ב) וְאֵיתוֹ לִי; וַיִּתְפָּרְקוּ... וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן (שמות לב ג) לְאַהֲרֹן]. ושאר – לות פלניא״. אבל הרשימה אינה מדויקת: יש עוד אֶל שתרגומם לְ כגון לעיל כד נד.
אלין ייחוס תולדותיה דיעקב יוסף בר שבע עשרה שנה הוה רעי עם אחוי בענה והוא הוה טלי מתרבי עם בנוי דבלהה ועם בנוי דזלפה נשוי דאבוי ואייתי יוסף ית טבהון דאחוי ביש לוות אבוהון.
אילין זרעית יעקב יוסף בר שביסרי שנין הוה במיפיקיה מן ביתמדרשא והוא טלה מתרבי עם בני בלהה ועם בני זלפה נשיא דאבוי ואייתי יוסף ית טי⁠(פ){ב}⁠יהון ביש דחמנון אכלין בישרא דתליש מן חיוא חייא ית אודניא וית דנבייא ואתא ותני לות אבוהון.
These are the generations of Jacob. Joseph was a son of seventeen years. He had come forth from the school, and was a youth brought up with the sons of Bilhah and the sons of Zilpha his father's wives. And Joseph brought their evil report; for he had seen them eat the flesh that had been torn by wild beasts, the ears and the tails; and he came and told it to his father.
[ו] אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף – לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר כֵּן אֶלָּא אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב, רְאוּבֵן. אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר יוֹסֵף, אֶלָּא שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֵירַע לָזֶה אֵירַע לָזֶה, מַה זֶּה נוֹלַד מָהוּל, אַף זֶה נוֹלַד מָהוּל. מַה זֶּה אִמּוֹ עֲקָרָה, אַף זֶה אִמּוֹ עֲקָרָה. מַה זֶּה אִמּוֹ יָלְדָה שְׁנַיִם, אַף זֶה אִמּוֹ יָלְדָה שְׁנַיִם. מַה זֶּה בְּכוֹר, אַף זֶה בְּכוֹר. מַה זֶּה נִתְקַשָּׁה אִמּוֹ בַּלֵּדָה, אַף זֶה נִתְקַשָּׁה אִמּוֹ בִּשְׁעַת לֵדָה. מַה זֶּה אָחִיו שׂוֹנֵא אוֹתוֹ, אַף זֶה אֶחָיו שׂוֹנְאִים אוֹתוֹ. מַה זֶּה אָחִיו בִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, אַף זֶה בִּקְּשׁוּ אֶחָיו לְהָרְגוֹ. מַה זֶּה רוֹעֶה, אַף זֶה רוֹעֶה. זֶה נִשְׂטַם, וְזֶה נִשְׂטַם. זֶה נִגְנַב שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְזֶה נִגְנַב שְׁתֵּי פְּעָמִים. זֶה נִתְבָּרֵךְ בְּעשֶׁר, וְזֶה נִתְבָּרֵךְ בְּעשֶׁר. זֶה יָצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ, וְזֶה יָצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ. זֶה נָשָׂא אִשָּׁה מִחוּצָה לָאָרֶץ, וְזֶה נָשָׂא אִשָּׁה מִחוּצָה לָאָרֶץ. זֶה הוֹלִיד בָּנִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְזֶה הוֹלִיד בָּנִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. זֶה לִוּוּהוּ מַלְאָכִים, וְזֶה לִוּוּהוּ מַלְאָכִים. זֶה נִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם, וְזֶה נִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם. זֶה נִתְבָּרֵךְ בֵּית חָמִיו בִּשְׁבִילוֹ, וְזֶה נִתְבָּרֵךְ בֵּית חָמִיו בִּשְׁבִילוֹ. זֶה יָרַד לְמִצְרַיִם, וְזֶה יָרַד לְמִצְרַיִם. זֶה כִּלָּה אֶת הָרָעָב, וְזֶה כִּלָּה אֶת הָרָעָב. זֶה מַשְׁבִּיעַ, וְזֶה מַשְׁבִּיעַ. זֶה מְצַוֶּה, וְזֶה מְצַוֶּה. זֶה מֵת בְּמִצְרַיִם, וְזֶה מֵת בְּמִצְרַיִם. זֶה נֶחְנַט, וְזֶה נֶחְנַט. זֶה הֶעֱלוּ עַצְמוֹתָיו, וְזֶה הֶעֱלוּ עַצְמוֹתָיו.
[ז] יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וגו׳ – וְאַתְּ אָמַר וְהוּא נַעַר, אֶלָּא שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת, מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו, מְתַלֶּה בַּעֲקֵבוֹ, מְתַקֵּן בְּשַׂעֲרוֹ. הָיָה רוֹעֶה, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, מָה אָמַר, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר חֲשׁוּדִים הֵן בָּנֶיךָ עַל אֵבָר מִן הֶחָי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר תּוֹלִין הֵן עֵינֵיהֶן בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת וְקוֹרִין לָהֶם עֲבָדִים. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר עַל תְּלָתֵיהוֹן לָקָה, פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה׳ (משלי ט״ז:י״א), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה אָמַרְתָּ חֲשׁוּדִים בָּנֶיךָ עַל אֵבָר מִן הַחַי, חַיֶּיךָ אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַקַּלְקָלָה אֵינָם אֶלָּא שׁוֹחֲטִים וְאוֹכְלִים, וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים (בראשית ל״ז:ל״א). אַתָּה אָמַרְתָּ מְזַלְזְלִים הֵם בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת וְקוֹרִין עֲבָדִים, לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף (תהלים ק״ה:י״ז). אַתָּה אָמַרְתָּ תּוֹלִין עֵינֵיהֶם בִּבְנוֹת הָאָרֶץ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְגָרֶה בְּךָ אֶת הַדֹּב, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדוֹנָיו וגו׳ (בראשית ל״ט:ז׳).
דָּבָר אַחֵר: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף – וַהֲלֹא רְאוּבֵן הוּא הַבְּכוֹר. אֶלָּא, וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלוֹ לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה (דברי הימים א ה׳:א׳).
דָּבָר אַחֵר: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף – אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהָיָה יוֹסֵף דּוֹמֶה לְאָבִיו בְּכָל דָּבָר, וְכָל מַה שֶּׁעָבַר עַל יַעֲקֹב כָּךְ עָבַר עַל יוֹסֵף. יַעֲקֹב קִנֵּא בוֹ עֵשָׂו אָחִיו, וְיוֹסֵף קִנְּאוּ בוֹ אֶחָיו. יַעֲקֹב גָּלָה לְחָרָן, יוֹסֵף גָּלָה לְמִצְרָיִם. יַעֲקֹב אָמַר, גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה, וְיוֹסֵף אָמַר, כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי.
וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה – אָמַר לְאָבִיו, אַחַי אוֹכְלִין אֵבֶר מִן הֶחָי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, בְּדָבָר שֶׁיָּצָא מִפִּיךָ, בּוֹ אַתָּה נֶחְשָׁד, וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם (בראשית מ״ג:ל״ב). וּלְפִי שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם לָשׁוֹן הָרַע, לְפִיכָךְ קִנְּאוּ בוֹ אֶחָיו וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם וְנִשְׁתַּעְבְּדוּ שָׁם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
Another comment on These are the generations of Jacob. Joseph, etc. (Gen. 37:2). Was not Reuben actually the firstborn? He was, but since he defiled his father’s couch (I Chron. 5:1), his birthright was given to the descendants of Joseph, the descendants of Israel. However, they are not actually accounted as the firstborn in the genealogy of the people. Another explanation. These are the generations of Jacob. Joseph. You find that Joseph resembled his father in every way, and that everything that happened to Jacob also happened to Joseph. Jacob’s brother was envious of him, and Joseph’s brothers were envious of him; Jacob was exiled to Haran, and Joseph was exiled to Egypt; Jacob said: Whether stolen by day or stolen by night (Gen. 31:39), and Joseph said: For indeed, I was stolen away (ibid. 40:15).
And Joseph brought an evil report of them to his father (ibid. 37:2). He told his father: “My brothers eat the limbs of living animals.” The Holy One, blessed be He, declared: Be assured, you will be suspected of committing the very act you accused them of committing: And they set on for him by himself, and for them by themselves, and for the Egyptians that did eat with him (ibid. 43:32). Because he spoke slander against them, his brothers became embittered, and set in motion the chain of events that resulted in the descent of our ancestors to their bondage in Egypt for four hundred years.
[ד] וישב יעקב וגו׳, אלה תולדות יעקב יוסף, מה כתיב למעלה מן הענין אלה אלופי בני עשו (בראשית ל״ו:ט״ו), כיון שראה אותם יעקב נתבהל ואמר מי יוכל לעמוד בפני אלו, למה הדבר דומה, לזהבי שהיה יושב ועוסק במלאכו, תלה תלמידו עיניו וראה גמלים הרבה שטעונין תבן, התחיל לומר מי יוכל לעמוד כנגד אלו, א״ל רבו אם גץ יוצא מן הכור הזה יהא שורף את כולם, כך יעקב אבינו כיון שראה לכל אלופי עשו, התחיל מתיירא ואומר מי יוכל לעמוד כנגד אלו, אמר לו הקב״ה ראה מה כתיב אחריו, אלה תולדות יעקב יוסף, חייך אדם אחד יוצא מיוסף ששורף כולם, שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו׳ (עבדיה א יח), אמר ר׳ חנינא כתיב הנה היו כקש אש שרפתם (ישעיהו מ״ז:י״ד), וכתיב ובית יוסף להבה (עבדיה שם), לכך נאמר אלה תולדות יעקב יוסף.
[ה] ד״א אלה תולדות יעקב יוסף, שהיו פני יוסף דומין ליעקב, מנין, שכך הוא אמר וישראל אהב את יוסף [מכל בניו כי בן זקונים הוא לו (בראשית ל״ז:ג׳), והרי בנימין קטן מנו והוא אומר בן זקונים, אלא שהיה איקונין דומה לו הוי אלה תולדות יעקב יוסף]. מה יעקב העמיד שבטים, אף יוסף העמיד שבטים, שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיה לי (בראשית מ״ח:ה׳), הוי אלה תולדות יעקב.
ד״א מה יעקב נתכסה מאביו כ״ב שנה, כך יוסף נתכסה מאביו כ״ב שנה, לכך נאמר אלה תולדות יעקב יוסף. אמר ר׳ לוי אמר ר׳ יוחנן כל מקום אשר הוא אומר היה, ראה ג׳ עולמות, כתיב בנח תמים היה (שם ו׳:ט׳), ראה את העולם בישובו עד שלא בא המבול, וראה אותו חרב, וראה אותו בתיקונו אחר כך, לכך נאמר בו היה. משה כתיב היה רועה וגו׳ (שמות ג׳:א׳), ראה ישראל עד שלא נתחזק השעבוד, וראה השעבוד, וראו אותן כשנגאלו. [במרדכי כתיב] איש יהודי היה בשושן הבירה (אסתר ב׳:ה׳), ראה אותן עד שלא נשתעבדו ביד המן, וראה אותם בגזירות שנגזרו עליהם, וראה אותם בגאולתם. איוב כתיב איש היה בארץ (איוב א׳:א׳), וראה ג׳ עולמות, היה תם, ונתייסר ביסורין, ואח״כ נתרפא, ואף יוסף כתיב בו היה, אלה תודלות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה (בראשית ל״ז:ב׳).
כל הדברים שאירעו ליעקב אירעו ליוסף, ביעקב כתיב גנבתי יום (שם ל״א:ל״ט), אף יוסף כתיב ביה כי גנב גנבתי (שם מ׳:ט״ו), ביעקב רדף אותו עשו, ואת יוסף רדפו אותו אחיו, יעקב נשתעבד אצל לבן, ויוסף נשתעבד במצרים, לכך כתיב אלה תולדות יעקב יוסף.
[ו] ויבא יוסף את דבתם רעה, מהו את דבתם רעה, שאמר לשון הרע על אחיו, ומה לשון הרע אמר עליהם, אמר ר׳ יהודה אמר עליהם שחותכין אבר מן החי ואוכלין, א״ל הקב״ה אתה אמרת לשון הרע על השבטים, חייך למחר אתה יורד למצרים ואת קורא להם שיאכלו עמך, והם חושדים אותך שם על השחיטה, שנאמר וישימו לו לבדו וגו׳ (בראשית מ״ג:ל״ב), ר׳ מאיר אומר א״ל אחיי נותנין עיניהן בכנעניות, א״ל הקב״ה אמרת אתה לשון הרע על אחיך, חייך למחר אתה יורד למצרים, והיא אומרת בא אלי העבד העברי (שם ל״ט:י״ז), הוי ויבא יוסף וגו׳.
פרשת וישב
(ב) היה רעה את אחיו – נרמז לו שהוא היה עתיד לרעות את אחיו, כד״א ויכלכל יוסף וגו׳ (בראשית מ״ז י״ב). בצאן, שלמדם שיאמרו לפרעה שהם רועי צאן כדי להטיב להם. והוא נער, שהוא מנוער מן החטא, את בני בלהה, לפי שבלהה גדלה ליוסף לכך היה עומד עם בניה.
כשהיה משה מתרעם שעל דבר קל נגזר שלא יכנס לארץ, בא הב״ה לרצותו וא״ל, משה כלום יש לפני משוא פנים, בין ישראל בין גוי בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה, עשה מצוה שכרה בצדה, עשה עבירה שכרה בצדה, שנאמר צדקתך כהררי אל (תהלים ל״ו ז׳). מכאן אמרו רבותינו המרבה כבוד (ל)⁠שמים וממעט כבוד עצמו, כבוד שמים מתרבה וכבוד עצמו מתרבה. וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו, כבוד שמים עומד במקומו וכבוד עצמו מתמעט. מעשה באיש אחד שהיה עומד בבית הכנסת ובנו עומד כנגדו וכל העם עונין אחר העובר לפני התיבה הללויה ובנו עונה דברים של תפלות. א״ל ראה בנך שעונה דברים של תפלות, א״ל מה אעשה תינוק הוא, ויצחק. שוב עושה באותו ענין ועונה דברים של תפלות, א״ל וכו׳, א״ל מה אעשה וכו׳. כל אותם ימי החג ענה דברים של תפלות ולא אמר לו דבר. לא בא עד שלישית השנה עד שמת ומתה אשתו ובנו ובן בנו ויצאו י׳ נפשות מביתו ולא נשתייר להם אלא זוג אחד, אחד חגר (וא׳) [ו]⁠סומא וא׳ שוטה ורשע. שוב מעשה באדם אחר שהיה מתחרט על שלא קרא ולא שנה. פעם א׳ היה עומד בביהכ״נ ולקדושת ה׳ הגביה קולו ואמר קדוש קדוש וגו׳. א״ל מה ראית שהגבהת קולך, א״ל לא זכיתי לא במקרא ולא במשנה ועכשו שנתנה לי רשות לא אגביה קולי ותשוב נפשי עלי. ולא עלתה השנה עד שעלה מבבל לא״י ועשאוהו שר החיל של קיסר ומינהו ראש על בריונות שבא״י ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב בה וקראו לו קלוניא לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. ארז״ל אל ילמד אדם תורה ברבים לשם שמים אלא א״כ קרא תורה נביאים וכתובים ושנה מדרש תלמוד הלכות והגדות שנאמר מי ימלל גבורות ה׳ ישמיע כל תהלתו (תהלים ק״ו ב׳). אלו לא אמר כל הייתי אומר היודע מקצת ילמד, אלא כשהוא אומר כל תהלתו, היודע גופו של דבר ימלל גבורות [ה׳].
ויבא יוסף את דבתם רעה – הה״ד מות וחיים ביד לשון (משלי י״ח כ״א). בר סירא אמר היתה לפניו גחלת נפח בה בערה, רקק בה כבתה. א״ר חייא בר אבא היתה לפניו כלכלה של תאנים, אכלה עד שלא עשרה מות ביד לשון, ככר נתון לפניו אכל ממנו עד שלא ברך מות ביד לשון, ברך ואכל וחיים ביד לשון.
אלה תולדות יעקב יוסף – מה ראה הכתוב להקדים תולדות עשו לתולדות יעקב. ללמדך שחלק לו הב״ה כבוד לפי שהיה בכור. וכן אתה מוצא בבני נח אעפ״י שנטל שם את הגדולה כשבא למנות מנה מן הגדול, וכן בכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור.
תני אליהו אומר ישמור אדם דברים בלבו שלא יבא לידי חטא ואפילו חטא הקל שבתורה, מפני שהקל הרי הוא כחמור, שבשביל דבר קל שדבר אברהם שאמר במה אדע (בראשית ט״ו ח׳) ובשכר אותה תמיהה ירדו בניו למצרים. ובשכר ששמע [יעקב] מיוסף בנו דבתם רעה נענש עליו כל אותם כ״ב שנים.
אלה תולדות יעקב יוסף בן1כל תולדות הללו לא באו אלא בזכותו של יוסף, כלום הלך יעקב אצל לבן, אלא בשביל רחל.
יוסף בן שבע עשרה שנה2ואתה אומר והוא נער, אלא שהיה עושה מעשה נערות, היה מתקן ומסלסל בשערו.
ויבא יוסף את דבתם וגו׳ – 3אמר לו אוכלים בניך אבר מן החי אמר לו הקב״ה חייך אפילו בשעת הקלקלה הם אינם אוכלים אלא בשחיטה, הדא הוא דכתיב וישחטו שעיר עזים (פסוק לא).
1. כל תולדות הללו. ב״ר פפ״ד אות ה׳, ילקוט רמז ק״מ, ורש״י על התורה, ולק״ט.
2. ואתה אומר והוא נער כו׳. ב״ר פפ״ד אות ז׳, וילקוט שם, ורש״י עה״ת ולק״ט.
3. אמר לו אוכלים בניך אבר מן החי. שם שם, ותנחומא וישב אות ו׳, וע״ש הערה י״ד.
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף – הַתּוֹלָדוֹת הַלָּלוּ לֹא בָּאוּ אֶלָּא בִּזְכוּת יוֹסֵף וּבִשְׁבִילוֹ, לֹא הָלַךְ יַעֲקֹב אֵצֶל לָבָן אֶלָּא בִּשְׁבִיל רָחֵל, הַתּוֹלָדוֹת הָיוּ מַמְתִּינִים עַד שֶׁבָּא יוֹסֵף הֲדָא הוּא דִּכְתִיב ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף״ מִי מוֹרִידָן לְמִצְרַיִם, יוֹסֵף. מִי מְכַלְכְּלָן בְּמִצְרַיִם, יוֹסֵף. לֹא נִקְרַע הַיָּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל יוֹסֵף, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים ע״ז:ט״ז-י״ז) ״רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף״. אַף הַיַּרְדֵּן לֹא נִקְרַע אֶלָּא בִּשְׁבִיל יוֹסֵף.
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת וְגוֹ׳ – לֹא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימָר אֶלָּא אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב רְאוּבֵן אֶלָּא מָה יַעֲקֹב נוֹלַד מָהוּל אַף יוֹסֵף נוֹלַד מָהוּל מָה זֶה הָיְתָה אִמּוֹ עֲקָרָה, אַף זֶה הָיְתָה אִמּוֹ עֲקָרָה, מָה זֶה נִתְקַשְּׁתָה אִמּוֹ בִּשְׁעַת לֵידָהּ, אַף זֶה נִתְקַשְּׁתָה אִמּוֹ בִּשְׁעַת לֵידָהּ, מָה זֶה יָלְדָה אִמּוֹ שְׁנַיִם אַף זֶה יָלְדָה אִמּוֹ שְׁנַיִם מָה זֶה אָחִיו שׂוֹנֵא אוֹתוֹ אַף זֶה אֶחָיו שׂוֹנְאִים אוֹתוֹ, מָה זֶה אָחִיו מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ אַף זֶה אֶחָיו מְבַקְשִׁים לְהָרְגוֹ, זֶה רוֹעֶה וְזֶה רוֹעֶה, זֶה נִשְׂטַם וְזֶה נִשְׂטַם, זֶה נִגְנַב וְזֶה נִגְנַב, זֶה נִגְנַב שְׁנֵי פְּעָמִים וְזֶה נִגְנַב שְׁתֵּי פְּעָמִים זֶה נִתְבָּרֵךְ בְּעֶשֶׂר וְזֶה נִתְבָּרֵךְ בְּעֶשֶׂר. זֶה יָצָא חוּצָה לָאָרֶץ, וְזֶה יָצָא חוּצָה לָאָרֶץ, זֶה נָשָׂא אִשָּׁה חוּצָה לָאָרֶץ, וְזֶה נָשָׂא אִשָּׁה חוּצָה לָאָרֶץ, זֶה הוֹלִיד בָּנִים חוּצָה לָאָרֶץ, וְזֶה הוֹלִיד בָּנִים חוּצָה לָאָרֶץ, זֶה לִוּוּהוּ מַלְאָכִים וְזֶה לִוּוּהוּ מַלְאָכִים זֶה נִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם וְזֶה נִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם זֶה נִתְבָּרֵךְ בֵּית חָמִיו בִּשְׁבִילוֹ וְזֶה נִתְבָּרֵךְ בֵּית חָמִיו בִּשְׁבִילוֹ זֶה יָרַד לְמִצְרַיִם וְזֶה יָרַד לְמִצְרַיִם, זֶה כִּלָּה אֶת הָרָעָב וְזֶה כִּלָּה אֶת הָרָעָב זֶה מַשְׁבִּיעַ וְזֶה מַשְׁבִּיעַ זֶה מְצַוֶּה וְזֶה מְצַוֶּה זֶה מֵת בְּמִצְרַיִם וְזֶה מֵת בְּמִצְרַיִם, זֶה נֶחְנַט וְזֶה נֶחְנַט זֶה עָלוּ עַצְמוֹתָיו וְזֶה עָלוּ עַצְמוֹתָיו.
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף – אָמְרוּ, רָאוּי הָיָה יוֹסֵף לָצֵאת מִמֶּנּוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים כְּדֶרֶךְ שֶׁיָּצְאוּ מִיַּעֲקֹב אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר ״אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף״, אֶלָּא שֶׁיָּצָא שִׁכְבַת זֶרַע מִמֶּנּוּ מִבֵּין צִפָּרְנֵי יָדָיו וְאַף עַל פִּי כֵן יָצְאוּ מִבִּנְיָמִין אָחִיו וְכֻלָּן נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ וְכוּ׳ כְּדִכְתִיב בַּפָּסוּק ״וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ״.
רְאוּיָה הָיְתָה בְּכוֹרָה לָצֵאת מֵרָחֵל, דִּכְתִיב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף וְגוֹ׳ (כְּדִכְתִיב בְּרֶמֶז קכה וּבְרֶמֶז מט).
יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה – וְאַתְּ אַמְרְת וְהוּא נַעַר, אֶלָּא שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת, מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו וּמְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ וּמַתְלֶה בַּעֲקֵבוֹ.
וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה – מָה אָמַר: חֲשׁוּדִין הֵן בָּנֶיךָ עַל אֵבֶר מִן הַחַי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מְזַלְזְלִין הֵן בָּנֶיךָ בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תּוֹלִין הֵן עֵינֵיהֶן בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, עַל תְּלָתֵיהוֹן לָקָה, (משלי ט״ז:י״א) ״פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה׳⁠ ⁠⁠״ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אָמַרְתָּ חֲשׁוּדִין הֵן בָּנֶיךָ עַל אֵבֶר מִן הַחַי, חַיֶּיךָ שֶׁאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַקַּלְקָלָה אֵינָן אֶלָּא שׁוֹחֲטִין וְאוֹכְלִין, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל״ז:ל״א) ״וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים״, אַתָּה אוֹמֵר מְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת וְקוֹרִין לָהֶם עֲבָדִים, ״לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף״, אַתָּה אוֹמֵר תּוֹלִין הֵם עֵינֵיהֶם בִּבְנוֹת הָאָרֶץ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְגָרֶה בְּךָ אֶת הַדֹּב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל״ט:ז׳) ״וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו״ וְגוֹ׳.
והד֗א שרח תאליד יעקוב למא כאן יוסף אבן סבע עשר סנה וכאן ירעא מע אכ֗ותה אלגנם וכאן נאשיא מע בני בלהה ומע בני זלפה נסוה אביה אתי יוסף בשנאעה רדיה ענהם אלי אביהם.
וזה סיפור צאצאי יעקב: כאשר היה יוסף בן שבע עשרה שנה והיה רועה עם אחיו את הצאן, והוא גדל עם בני בלהה ועם בני זלפה, נשות אביו, הביא יוסף דברי רכילות מכוערים עליהם אל אביהם.
תֹּלדות יעקב – קורותיו ומאורעיו. (ספר השרשים ״ילד״)
לאחר שראינוהו שאין הוא מבאר אחרי המלים אלה תולדות יעקב דבר על נשיו ולא על בניו, שבנו לחשוב לגבי תולדות יעקב שהיא {במשמעות} אירועים וסיפורים, גזורה מן ׳כי לא תדע מה ילד יום׳ (משלי כ״ז:א׳).⁠1
את דבתם רעה – יש אומרים לגביה,⁠2 שהיא הכתמת שמם, שהם אוכלים ׳אבר מן החי׳.
1. כך פירשו ריב״ג באצול, ערך ׳ילד׳, וראב״ע על אתר. תרגום אונקלוס ורס״ג על אתר תרגמו את המלה ׳תולדות׳ בצורה מילולית, והשוו בראשית רבה פ״ד:ו׳, אלא שרס״ג בתרגומו מוסיף לפניה את המלה ׳שרח׳ – ביאור.
2. זוהי הראשונה משלוש הדעות שהובאו אצל חז״ל: ראה בראשית רבה פ״ד:ו׳ ובמקבילות. שתי הדעות הנוספות הן: תולין עיניהם בבנות הארץ ומזלזלים בבני השפחות. אפשר שאבן בלעם מביא את ענין אבר מן החי בלבד משום שההקשר מדבר על בני יעקב כרועים, והשוו גם ראב״ע, המציין את הדעה הזאת דווקא ומגיב במלים: ״דרך דרש הוא״.
אלה תולדות יעקב – ואלה של תולדות יעקב, אלה יישוביהן וגילגוליהן עד שבאו לכלל יישוב. סיבה ראשונה: יוסף בן שבע עשרה וגו׳ – על ידא זו נתגלגלו וירדו למצרים, זהו אחר יישוב פשוטו של מקרא להיותב דבור על אופניו.
ומדרש הגדה דורש הכתוב: אלהג תולדות יעקב ביוסף, מפני כמה דברים: אחת, שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל, ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו, וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף: זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להורגו וזה אחיו מבקשין להורגו, וכן הרבה בבראשית רבא (בראשית רבה פ״ד:ו׳).
[ועוד נדרש בו (בראשית רבה פ״ד:ב׳): וישב – ביקש יעקב לישב שלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשין לישב שלוה, אמר הקב״ה: לא דייןד שמתוקן להן לעולם הבא, אלא שמבקשין לישב שלוה בעולם הזה.]ה
והוא נער – שהיה עושה מעשה נערות: מתקן בשערו, משמשו בעיניו, כדי שיהא נראה יפה.
את בני בלהה – כלומר ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן, והוא מקרבן.
את דבתם – כל רעה שהיה רואה באחיו, בני לאה, היה מגיד לאביו: שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותם עבדים, וחשודין על העריות. ובשלשתן לקה: וישחטו שעיר עזים (בראשית ל״ז:ל״א) במכירתו ולא אכלוהו חי – כדי שילקה בשחיטה,⁠ז ועל דיבה שסיפר עליהם שקורין לאחיהם עבדים – לעבד נמכר יוסף (תהלים ק״ה:י״ז), ועל העריות שסיפר עליהם – ותשא אשת אדוניו וגו׳ (בראשית ל״ט:ז׳).
דבתם רעהח – כל לשון דבה פרלדיץ בלעז, כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה, היה מספר.
דבה – לשון דובב שפתי ישנים (שיר השירים ז׳:י׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, והשוו רש״י בראשית י״ז:ב׳, מ״ג:ח׳, דברים ט״ו:ט׳. בכ״י אוקספורד 165: ״ידי״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״דבר״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5 (שם: ״אגדה״), אוקספורד 165 (שם: ״אגדה״, ״באלה״). בכ״י ליידן 1: ״ומדרש אגדה: הכתוב תלה״. בכ״י אוקספורד 34: ״ומדרש אגדה דורש הכתוב תלה״. בכ״י המבורג 13: ״ומדרש אגדה דורש הכת׳ תלה״. בכ״י לונדון 26917: ״ומדרש אגדה תלה הכתוב״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י ליידן 1, אוקספורד 34 נוסף כאן: ״מה״. בכ״י לונדון 26917 נוסף כאן: ״לצדיקים״.
ה. קטע זה מסומן בכ״י לייפציג 1 כתוספת של ר׳ שמעיה. הוא מופיע גם בכ״י ליידן 1, אוקספורד 34, המבורג 13 (חלקו חסר שם ונוסף בגיליון), לונדון 26917. הוא חסר בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5: ״ומשמש״. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13: ״ממשמש״. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא: ״וממשמש״.
ז. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״כדי שילקה בשחיטה״. בכ״י אוקספורד 34 המלים מופיעות אך נמחקו.
ח. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, ס״פ 118, דפוס רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה חסר: ״רעה״.
אלה תלדות יעקב THESE ARE THE PROGENY OF YAAKOV – And these are an account of the generations of Yaakov: these are their settlements and the events that happened to them until they formed a permanent settlement. The first cause is found in the narrative, "Yosef being seventeen years old, etc. etc.⁠" – it was through this incident that it came about that they went down to Egypt. This is the real explanation of the text and in it each statement finds its proper setting.
The Midrash, however, explains that by the words, "These are the progeny of Yaakov – Yosef", Scripture regards all Yaakov's sons as secondary to Yosef for several reasons: first, the whole purpose of Yaakov in working for Laban was only for Rachel, Yosef's mother, (and all his children were born only in consequence of this); then, again, Yosef's facial features bore a striking resemblance to those of Yaakov. Further, whatever happened to Yaakov happened to Yosef: the one was hated, the other was hated; in the case of the one his brother wished to kill him so, too, in the case of the other, his brethren wished to kill him. Many such similarities are pointed out in (Bereshit Rabbah 84:5-6; Bereshit Rabbah 84:8).
Another comment on this verse is: וישב AND HE ABODE – Yaakov wished to live at ease, but this trouble in connection with Yosef suddenly came upon him. When the righteous wish to live at ease, the Holy one, blessed be He), says to them: "Are not the righteous satisfied with what is stored up for them in the world to come that they wish to live at ease in this world too! (Bereshit Rabbah 84:3).
והוא נער AND HE, BEING A LAD – His actions were childish: he dressed his hair, he touched up his eyes so that he should appear good-looking (Bereshit Rabbah 84:7).
את בני בלהה WITH THE SONS OF BILHAH – meaning that he made it his custom to associate with the sons of Bilhah because his brothers slighted them as being sons of a hand-maid; therefore he fraternized with them.
את דבתם רעה THEIR EVIL REPORT – Whatever he saw wrong in his brothers, the sons of Leah, he reported to his father: that they used to eat flesh cut off from a living animal, that they treated the sons of the handmaids with contempt, calling them slaves, and that they were suspected of living in an immoral manner. With three such similar matters he was therefore punished. In consequence of his having stated that they used to eat flesh cut off from a living animal Scripture states, "And they slew a he-goat" (Bereshit 37:31) after they had sold him and they did not eat its flesh while the animal was still living.
And because of the slander which he related about them that they called their brothers slaves – "Yosef was sold for a slave" (Tehillim 105:17). And because he charged them with immorality "his master's wife cast her eyes upon him etc.⁠" (Bereshit 39:7) (Bereshit Rabbah 84:7).
דבתם THEIR REPORT – The word דבה always means parleriz in old French;⁠1 whatever he could speak bad about them he told to his father. דבה has the same meaning as the verb of the same root in "(דובב) making speak the lips of those that are asleep" (Shir HaShirim 7:10).
1. English: gossip.
אלה תולדות יעקב יוסף1התולדות הללו לא באו אלא בזכותו של יוסף. כלום יעקב הלך אצל לבן אלא בשביל רחל. התולדות הללו היו ממתינות עד שבא יוסף. שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף (בראשית ל׳:כ״ה). מי מורידן למצרים יוסף. מי מכלכלן במצרים יוסף. הים לא נקרע אלא בזכות יוסף. הה״ד ראוך מים יחילו (תהלים ע״ז:י״ז). 2וכתיב בתריה גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה (שם שם ט״ז). לכך נאמר אלה תולדות יעקב יוסף.
ד״א: אלה תולדות יעקב יוסף3לפי שעניני יוסף אירעו ליעקב אבינו. מה יעקב אבינו אמו עקרה. אף יוסף אמו עקרה. מה יעקב אבינו ילדה אמו שנים. אף יוסף ילדה אמו שנים. מה יעקב אחיו שונא אותו. אף יוסף אחיו שונאין אותו. מה יעקב אחיו מבקש להרגו. אף יוסף אחיו מבקשים להרגו. מה יעקב אבינו רועה. אף יוסף היה רועה. מה יעקב נתברך בעושר. אף יוסף נתברך בעושר. מה יעקב יצא חוץ לארץ. אף יוסף יצא חוץ לארץ. מה יעקב נשא אשה חוץ לארץ. אף יוסף נשא אשה בחוצה לארץ. מה יעקב הוליד בנים בחוצה לארץ. אף יוסף הוליד בנים בחו״ל. 4מה יעקב נתגדל על ידי חלום. אף יוסף נתגדל ע״י חלום. מה יעקב 5נתברך בית אביו בשבילו. אף יוסף נתברך בית אדוניו בשבילו. 6מה יעקב מצוה. אף יוסף מצוה. מה יעקב ירד מצרים. אף יוסף ירד מצרימה. מה יעקב נחנט. אף יוסף נחנט. מה יעקב העלו עצמותיו. אף יוסף העלו עצמותיו. 7מה יעקב נפרד מאביו כ״ב שנה. אף יוסף נפרד מאביו כ״ב שנה. שנאמר ויוסף בן שבע עשרה שנה. וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה (בראשית מ״א:מ״ו). וז׳ שנים של שובע. וב׳ של רעב הרי ל״ט. יצא מהם י״ז נשאר כ״ב.
היה רועה את אחיו בצאן – לא אמר הצאן אלא בצאן. שהיה שוטר עליהם ושומר אותם. מה יעשו בצאן שלא ישחיתו אותם. לכך נאמר בצאן.
היה רועה – היה שומר בשביל שהיה אהוב 8ונאמן לאביו.
9והוא נער – שהיה מתגעגע. מתקן בשערו. מתלה בעקיבו. והוא מעשה נערות.
10ד״א והוא נער – שהיה ננער עליהם. כמו הנער הנצב על הקוצרים (רות ב׳:ו׳) ויאמר עשו כך עשו כך. ולא על כולם. אלא את בני בלהה ואת בני זלפה. לפי שהיה סבור שהם בני פילגשים. ולא ירשו את בני האמהות.
ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם – שהיה אומר לו כי בני בלהה ובני זלפה משחיתים את הצאן. 11ר׳ יהודה אומר את דבתם של בני לאה. שהיו קורין לבני השפחות עבדים. ר׳ שמעון אומר על כולן הוא אומר. ויבא יוסף את דבתם רעה. שהיו תולין עיניהם בבנות הארץ. לפיכך נתגרה בו אשת פוטיפר. שנאמר ותשא אשת אדוניו את עיניה (בראשית ל״ט:ז׳).
ויבא יוסף את דבתם12ולהלן הוא אומר ויוציא דבת הארץ (במדבר י״ג:ל״ב). לפי שהוציאו מלבם. אבל ויבא ממה שהוא מביא. לא נענש אלא לפי שהביא אל אביהם. ולא הביא הדבה להגיד לאחרים. אלא אל אביהם. כדי לייסרם ולמנעם.
1. התולדות. ב״ר פפ״ד וילקוט שם.
2. וכתיב בתריה גאלת. זה מוקדם וצ״ל וכתיב למעלה. ועי׳ ב״ר שם הובא ג״כ ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף.
3. ד״א לפי שעניני יוסף כו׳. ב״ר פפ״ד ובמד״ר פי״ד ותנחומא וישב. וילקוט רמז ק״מ. ועיין רש״י עה״ת.
4. מה יעקב נתגדל על ידי חלום. שבירכו ה׳ בחלום הסולם. וזה נתגדל ע״י חלומותיו וע״י חלום פרעה.
5. נתברך בית אביו בשבילו. במדרש ב״ר שם נתברך בית חמיו. מדכתיב ויברך ה. אותך לרגלי.
6. מה יעקב מצוה. כתב היפ״ת הוא הבטחת הגאולה שיעקב הבטיחן באומר אשר יקרה אתכם באחרית הימים וביוסף כתיב ואלהים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם כו׳.
7. מה יעקב נפרד מאביו. זה ליתא במדרש שם. ועיין בב״ר ובמד״ר ותנחומא. שחשבו עוד איזה ענינים.
8. ונאמן לאביו. עי׳ בחזקוני. ונראה מ״ש שם שהיה שומר עליהם צ״ל שוטר וכמו שהוא לפנינו.
9. והוא נער. שהיה מתגעגע כו׳. עיין ב״ר שם וילקוט שם ורש״י עה״ת. ופי׳ מתגעגע תר׳ ואשעה בחוקיך ואגעגע.
10. ד״א והוא נער שהיה ננער עליהם. ר״ל שיוסף התנשא לשמור על דרכיהם ומעשיהם.
11. ר׳ יהודה כו׳ ר׳ שמעון אומר. ב״ר פע״ד וילקוט רמז ק״מ.
12. ולהלן הוא אומר. הוספת רבינו.
אלה תולדות יעקב יוסף – פסל את השאר לומר לך התולדות לא באו אלא בזכות יוסף, כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשביל רחל, והתולדות הללו לא היו ממתינים אלא עד שנולד יוסף, שנא׳ ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני (בראשית ל כה), וכתיב גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה (תהלים עז טז). יעקב הוליד ויוסף כלכל, לפיכך נקראו על שמו, הניח מעשה כולם ועסוק במעשה יוסף, כדי להתחיל ולסדר ירידת מצרים שנגזרה לזרע אברהם בין הבתרים:
יוסף בן שבע עשרה שנה היה – באותו הפרק תחלת ירידתו למצרים ט׳ שנים אחר שבא יעקב אל יצחק אביו בחברון:
רועה את אחיו – כלומר עם אחיו:
בצאן – הצאן לא נאמר אלא בצאן, שהיה נאמן לאביו ושומר בצאן מה יעשו אחיו בהם שלא ישחיתם:
והוא נער – מתגעגע כנער ועושה מעשה נערות, מתקן שערו, מתלה בעקיבו, ולא שהוא חושד בכל אחיו, אלא:
את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו – עמם היה מתגרה כסבור שבני פילגשים הם:
ויבא יוסף את דבתם – עיקר מלת דבה לשון סתר, ודומה לדבר, דובב שפתי ישנים (שה״ש ז י):
רעה – לשון הרע דרכו ליאמר בסתר, במרגלים כתיב ויוציאו דבת הארץ (במדבר יג לב), שהוציאו מלבם, וביוסף כתיב ויבא, כי מה שהיה מדבר עליהם לא היה אלא לפני אביהם בלבד, ואעפ״כ נענש:
איזה דבה הביא ר׳ מאיר אומר כך אמר חשודין בניך על אבר מן החי, אמר הקב״ה חייך אפי׳ בשעת הקלקלה הן שוחטין, שנ׳ וישחטו שעיר עזים (בראשית לז לא). ר׳ שמעון אומר כך אמר תולין בניך עיניהן בבנות הארץ, אמר הקב״ה חייך שאני מגרה בך את הדוב, שנא׳ ותשא אשת אדוניו וגו׳ (שם לט ז). ר׳ יודא אומר כך אמר מזלזלין בניך בבני השפחות וקורין להם עבדים, א״ל הקב״ה חייך שאתה נמכר לעבד. ר׳ יודא ב״ר סימון אומר על שלשתן הוא אומר פלס ומאזני (משקל) [משפט] לה׳ (משלי טז יא):
והוא נער וגו׳ – אין גנאי לבן הגבירה בעודנו נער להיות רועה עם בני השפחות.
ויבא יוסף את דבתם רעה – כול הפרשה כולה נכתבה כי כולם היו שונאים אותו ומתקנאים בו וכשהתנכלו אותו להמיתו לא היה אחד מהם מוחה אעפ״י שנתגדל ביניהם כי הביא דבת בני השפחות אל אביהם ובני הגבירה על חלומותיו ועל דבריו (בראשית ל״ז:ח׳). (גיליון כ״י וינה 23 בשם ר׳ יוסף)⁠1
1. השוו חזקוני.
אלה תולדות יעקב – ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט וההגדותא וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר׳ ישמעאל. והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא.
ולפי שאמרו חכמים אל תרבו בניכם בהגיון (השוו בבלי ברכות כ״ח:), וגם אמרו העוסק במקרא מדה ואינה מדה, העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו (השוו בבלי בבא מציעא ל״ג.), ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטוב של מקראות. וכדאמרינן במסכת שבת: הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינן כולה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו (בבלי שבת ס״ג.).
וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב״ר מאיר חתנו זצ״ל נתווכחתי עמו ולפניו, והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום.
{שאפילו: וידבר י״י אל משה לאמר לא היו יודעים לפרש, ופתרונו: לאמר למשה עצמו, והוא כפל בכל מקום. וראייה לדבר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם (ויקרא א׳:ב׳), וכן: וידבר י״י אל משה ואל אהרן (ויקרא י״א:א׳), שפתרונו: לאמר למשה ולאהרן. והמפרש: לאמר לישראל, טועה הוא, כי מצינו כתוב: וידבר אלהים אל נח לאמר (בראשית ח׳:ט״ו), שפתרונו: לאמר לנח עצמו, שהרי לנח לא צוה שיאמר אליהם דבר לאחרים.}⁠ג
ועתה יראו המשכילים מה שפירשו הראשונים: אלה תולדות יעקב – אלה מקראות ומאורעות שאירעו ליעקב, והנה זה הבל הוא. כי כל אלה תולדות האמור בתורהד ובכתובים, יש מהם שמפרש⁠{ים}⁠ה בני האדם, ויש מהם רבים שמפרשים בני בנים, כאשר פירשתי באלה תולדות נח (רשב״ם המשוחזר בראשית ו׳:ט׳). למעלה בפרשת בראשית כת׳: ויהיו נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם ואת חם ואת יפת (בראשית ה׳:ל״ב), ואחרי כן מפרש כי העולם חטאו ונח מצא חן (בראשית ו׳:ח׳), ואחרי כן מפרש אלה תולדות נח (בראשית ו׳:ט׳) בני בניו. היאך? כי שלשה בנים היו לו וציוה הקב״ה להכניסם בתיבה י״ב חודש, ובצאתם: ויולדו להם בנים אחרי המבול (בראשית י׳:א׳) עד שעולים לשבעים בנים שהיו שבעים אומות, כדכתיב: מאלה נפרדו וגו׳ (בראשית י׳:ה׳).
וכן בעשו: פרשה ראשונה מפרש בני עשו שנולדו לו במקום אביו, ואחרי כן וילך אל ארץ וגו׳ (בראשית ל״ו:ו׳) וישב לו בהר שעיר וכל {ה}⁠פרשה, וכת׳: אלה תולדות עשו אבי אדום בהר שעיר (בראשית ל״ו:ט׳), וכל פרשה שנייה זאת בבני בניו.⁠ז
וכשם שמצינו בעשו שפירש שבניו נולדו במגורי אביו קודם שהלך אל ארץ מפני יעקב (בראשית ל״ו:ו׳), ובני בניו נולדו בהר שעיר, כן ביעקב למעלה כת׳: ויהיו בני יעקב שנים עשר וגו׳ (בראשית ל״ה:כ״ב), ומפרש לבסוף אלה בני יעקב אשר ילד לו בפדן ארם ויבא {יעקב} אל יצחק אביו וגו׳ (בראשית ל״ה:כ״ו-כ״ז), הרי פירש בניו של יעקב והיכן נולדו כאשר עשה בבני עשו, ועתה כותב: אלה תולדות יעקב – בני בניו שהיו שבעים והיאך נולדו. כיצד? יוסף בן שבע עשרה שנה ונתקנאו בו אחיו, ומתוך כך ירד יהודה מאת אחיו (בראשית ל״ח:א׳) והיו לו בנים בכזיב ובעדולם שלה ופרץ וזרח, ונתגלגל הדבר שיוסף הורד מצרימה, ונולדו לו במצרים מנשה ואפרים, ושלח יוסף בשביל אביו וביתו עד שהיו שבעים. וכל זה היה צריך משה רבנו לכתוב שעל זה הוכיחם: בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו׳ (דברים י׳:כ״ב).
בן שבע עשרה שנה – להודיעך כי עשרים ושתים שנה נעלם מאביו יעקב, שהרי בן שלשים שנה היה בעומדו לפני פרעה (בראשית מ״א:מ״ו), ושבע שני השובע ושני שנים של רעב, ואז בא אביו, כדכתיב: ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר (בראשית מ״ה:ו׳).
היה רועה את אחיו בצאן – בני לאה, לפי דרך ארץ קורא אחיו ולא בני השפחות.
והוא נער את בני בלהה וגו׳ – נערותו ורגילותו ומשתאיו היו עם בני בלהה ובני זלפה, ומתוך כך התחילו אחיו בני לאה לשנוא אותו.
את אחיו – עם אחיו רועה, ובשמחת נערותו היה נבדל מהם ורגיל עם בני השפחות, ולא עמהם כמו נער.
{נער – לשון אוהב,}⁠ח כדכתיב: כי נער ישראל (הושע י״א:א׳), וכת׳: יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שמואל ב ב׳:י״ד). הולך ומונה כל מיני עניינים שגרמו לשנוא אותו.
וגם ויבא יוסף {את} דבתם רעה – את דבתם של אחיו רעה, כמדרש אגדה לפי פרושי, שאמר לאביו כך מבזים הם בני השפחות אבל אני מכבדם ואני רגיל אצלם. פשטנים אחרים לא עמדו על העיקר.
א. רוזין הציע לתקן ל: ההגדות.
ב. כך בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון. רוזין הציע לגרוס: בפשוטן.
ג. ההשלמה היא ע״פ צירוף של ליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52.
ד. ראזין (רשב״ם תורה, ראזין, עמ׳ 49) השלים כאן: ״ובנביאים״, ואכן מלה זו מופיעה במובאה מדברי רשב״ם בליקוט אוקספורד-מינכן וכתב יד המבורג 52. אולם כפי שהעיר לוקשין (רשב״ם תורה, לוקשין, עמ׳ 106, הערה 2), הביטוי ״אלה תולדות״ מופיע רק בתורה ובכתובים, ולא בנביאים, ואפשר שלכן רשב״ם דייק ולא כתב את מלת ״ובנביאים״.
ה. כן בליקוט אוקספורד-מינכן. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון, וכן בכ״י המבורג 52: שמפרש.
ו. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) נוסף כאן בטעות: כן.
ז. בדפוס ראשון ובמהדורת רוזין: ״עשו״. אולם, התיקון ל״בניו״ מתחייב מהמשך דברי רשב״ם, והוא ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52, בהם מופיע: ״ועתה מפרש בני בניו״. ועיין דיון א׳ כסלו במאמרו ״תרומת כתב יד המבורג 52 לבירור נוסח פירוש רשב״ם לתורה״, עלי ספר כ״ו-כ״ז (תשע״ז): 65-64.
ח. ההשלמה היא ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52.
'Elleh THESE ARE THE DESCENDANTS OF JACOB: Let those who love reason know and understand that which our Sages taught us (Shabbat 63a), "A verse never departs from its plain meaning.⁠"1 It is still true that in essence the Torah's purpose is to teach us and relate to us teachings, rules of conduct and laws which we derive from hints [hidden] in the plain meaning of Scripture, through superfluous wording, through the thirty-two principles of R. Eliezer, the son of R. Jose the Galilean, or the thirteen principles of R. Yishmael. Due to their piety, the earliest scholars tended to devote their time to midrashic explanations, which are the essence of Torah; as a result they never became attuned to the profundities of the plain meaning of Scripture.
Furthermore, the Sages said, "Keep your children away from too much higgayon.⁠"2 They also said, "Studying the Bible is but of incomplete merit, but there is nothing more meritorious than studying Talmud" (BM 13a). Accordingly, they never became, entirely attuned to the plain meaning of Scriptural verses. As [Rabbi Kehana] says in Tractate Shabbat (63a), "I was eighteen years old and I had studied the entire Talmud and I had never realized that 'A verse never departs from its plain meaning'.⁠"3
Similarly, Rabbi Solomon,⁠4 my mother’s father, who illumined the eyes of all the diaspora, who wrote commentaries on the Torah, Prophets, and Hagiographa, set out to explain the plain meaning of Scripture. However I, Samuel, son of his son-in-law, Meir – may the memory of the righteous be a blessing – [often] disputed [his interpretations] with him to his face. He admitted to me that, if only he had had the time, he would have written new [revised] commentaries, based on the insights into the plain meaning of Scripture that are newly thought of day by day.⁠5
Now let the wise consider the way earlier scholars6 interpreted the phrase 'elleh toledot ya'aqov to mean, "These are the events and happenings that befell Jacob.⁠" This interpretation is folly.⁠7 Of all the occurrences of the phrase 'elleh toledot X in the Torah or the Hagiographa,⁠8 some elaborate the children of X, while others elaborate X's grand-children, as I explained above in the portion 'Elleh toledot noah.⁠9 Above in the portion Bereshit, it is written, "When Noah had lived five hundred years, Noah begot Shem, Ham and Japheth" (Gen. 5:32). The text then explains how all the world sinned while Noah "found favor" (Gen. 6:8). The text then explains (Gen. 6:9), "These are the toledot of Noah" – i.e. "how did his grandchildren come about?⁠"10 Since he had three sons and God commanded him to take them into the ark for twelve months, when they came out, "sons were born to them after the flood" (Gen. 10:1). [The text then proceeds to explain all their descendants] until they numbered seventy descendants who became the seventy nations,⁠11 as it is written (Gen. 10:32), "From these the nations branched out.⁠"
Similarly, the text concerning Esau explains in the first section the children that he begot when he lived in the area of his father's residence (Genesis 36:1-5). Then the text explains that "he went to another land ... and settled on Mount Seir" (Genesis 36:6,8). After completing that section, the text begins a new section with the words (Genesis 36:9), "These are the toledot of Esau, the ancestor of the Edomites, on Mount Seir" – a section concerning [the descendants of] Esau's children.
Just as one finds that the text relates, concerning Esau, that his children were born in the land of his father's residence, before he went to another land on account of Jacob (Genesis 36:6), while his grandchildren were born on Mount Seir, so one finds similarly concerning Jacob. Above (Gen. 35:22) the text states, "The sons of Jacob were twelve in number.⁠" At the end of that section the text further explains that, "These are the sons who were born to him in Paddan-Aram. And Jacob came to his father, Isaac ...⁠" (Gen. 35:26-7). So the text has [to this point] already explained who Jacob's sons were and where they were born, as it did in the case of Esau. Now [still following the pattern of the narration of Esau's line,] the text writes, "THESE ARE THE toledot OF JACOB" – i.e. his seventy descendants and how they were born. And how [were they in fact born]? JOSEPH WAS SEVENTEEN YEARS OLD and his brothers were jealous of him. As a result, "Judah left his brothers" (Gen. 38:1) and begot children – Shelah, Perez and Zerah – in Chezib and Adulam.⁠12 As the events unfolded,⁠13 "Joseph was taken down to Egypt" (Genesis 39:1) and begot Menasseh and Ephraim there. Joseph then sent for his father and household, which now totaled seventy souls. Moses, our teacher, had to record all this since he would yet chastise them, saying, "Your ancestors went down to Egypt seventy persons in all ...⁠" (Dt. 10:22).⁠14
Ben SEVENTEEN YEARS OLD: This informs the reader that Joseph disappeared from his father for twenty-two years.⁠15 He was thirty years old "when he stood before Pharaoh" (Genesis 41:46). After another seven years of abundance and another two years of famine his father came, as it is written, "There are still five years to come in which there shall be no yield from tilling" (Gen. 45:6).⁠16
Hayah ro'eh TENDED THE FLOCKS WITH HIS BROTHERS I.e. with Leah's sons.⁠17 Common usage dictates that "brothers" refers to them, not to the concubine's children.⁠18
Vehu' na'ar 'et bene bilhah ...: His youthful activities and reveling were commonly with Bilhah and Zilpah's children. As a result, his brothers, Leah's children, began to hate him.⁠19
'Et 'ehav: He tended the flocks with his brothers but, when it came to youthful pleasures, he left them and was commonly with the concubines' children, not with them.
[The word na'ar does not imply immaturity; it simply means that] he was like any youth, as it is written (Hos. 11:1), "When Israel was a youth (na'ar),⁠" and (II Sam. 2:14), "Let the young men (ha-ne'arim) come forward and sport before us.⁠"20
The text now continues to list a number of different factors that led to the brothers' hatred of Joseph.⁠21 JOSEPH also BROUGHT TO HIS FATHER BAD REPORTS OF THEM: i.e. of his brothers [Leah's sons].⁠22 In this way,⁠23 my interpretation is a variation on that of the midrash aggadah (Bereshit Rabbah 84:7). Joseph said to his father as follows: "They scorn the concubines' children? I, however, treat them respectfully and spend time with them.⁠"
Other exegetes24 who attempt to explain the plain meaning of Scripture missed the true sense of this text.
1. While Rashbam cites this talmudic line in an attempt to justify his own interest in peshaṭ, the prooftext is not entirely appropriate. Loewe has shown well that peshaṭ, as referred to in that text, is not synonymous with peshaṭ in medieval exegetical literature, "but rather with the meaning traditionally accepted as authoritative or at any rate familial, however far from the primary sense of the words it might be.⁠" ("The 'Plain' Meaning of Scripture in Early Jewish Exegesis,⁠" p. 167. See pp. 162-167.) Rashbam has then found a talmudic prooftext by, in a circular manner, reading back his own meaning of peshaṭ into that text in order to find a precedent for his enterprise.
2. Berakhot 28b. Rashi, ad loc. in Berakhot, interprets higgayon as meaning Bible study.
3. Here Rashbam enunciates in the clearest fashion his purpose in writing his Torah commentary. He emphasizes that that which is not included in his commentary – midrash – constitutes the primary level of meaning of the Torah. To Rashbam's mind, midrash is a form of exegesis, based on superfluities, redundancies and hints in the text. The fact that peshaṭ had been ignored historically by earlier exegetes is, Rashbam writes, understandable and certainly not blameworthy.
Conversely, Rashbam would also argue that the fact that he is now offering a novel type of exegesis should not be seen as a heterodox or disrespectful activity. His method may be different from that of the rabbis but it is, at least in theory, not in conflict with theirs as each has its own methodology and its own goals.
4. I.e. Rashi.
5. Since peshaṭ, according to Rashbam, is neither a traditional pursuit of Jewish scholarship nor does it represent the most important level of meaning of the text, Rashbam, both here and ad Gen. 1:1, attempts to justify the fact that it is the central focus of his own commentary. He offers two arguments to explain his exegetical goals. First, the Talmud itself says that "a verse never departs from its plain meaning.⁠" In other words, although the rabbis may not have spent time on peshaṭ, they acknowledged its existence and it u (albeit secondary) importance.
Rashbam's second argument is derived from the fact that his grandfather, Rashi, whose orthodoxy could not be doubted, had legitimated the quest for peshaṭ. Rashi’s commentary, then, serves as the justification, the catalyst and the central focus for Rashbam’s commentary. Rashbam, in essence, says: "Since Rashi could do it, so may I. And since Rashi did not do it as well as he should have, I will do it better.⁠"
What is missing in this and other programmatic statements of Rashbam is any frontal discussion of the potential conflicts between peshaṭ and midrash. It is not sufficient to say that Rashbam saw the text as capable of sustaining various levels of interpretation, each independent of the other. Rashbam, let us recall, will often (e.g. ad Ex. 21:6) explain the peshaṭ, which he considers the simplest, most immediate level of meaning of the text, as saying something diametrically opposed to the midrash, which he claims is the most important level of meaning of the verse. How did he understand the motives of an author (in fact, a divine Author!) who often writes the plain meaning of his text in such a way that it contradicts his primary goal? Nowhere does Rashbam deal with this question.
For further discussion of this issue, see the Conclusions chapter of this book.
6. Rashbam's interpretation is opposed to that offered by Rashi, both here and ad 6:9.
7. Vehinneh zeh hevel hu'; a play on the language of Eccl. 2:1 and 2:23.
8. Rosin emends the text to read "in the Torah, in the Prophets and in the Hagiographa.⁠" This emendation is uncalled for. The phrase 'elleh toledot appears only in the Torah and the Hagiographa, never in the Prophets.
9. Probably ad Gen. 6:9, in the lost section of his commentary.
10. See similarly Nahmanides ad Gen. 6:9, s.v. 'elleh.
11. M. Berger notes well (p. 183, p. 191 note 22 and p. 192 note 23) that the idea of "seventy nations" which Rashbam mentions here is not a biblical notion but a rabbinic one that Rashbam is willing to incorporate in his commentary.
12. A careful reading of Rashbam would show that, to his mind, it was jealousy that caused Judah to leave his brothers and that only later was Joseph sold. In other words it was not the sale of Joseph that made Judah leave. Rashbam then opposes Rashi's comment ad 38:1. See similarly to Rashbam, Ibn Ezra ad 38:1, who notes the grave chronological difficulties that ensue if Judah's marriage took place after the sale of Joseph.
13. Venitgalgel ha-davar. Rashbam's wording appears to have been influenced by Rashi's wording, venitgalgelu, in his commentary on this same phrase, s.v. 'elleh. For another example of this phenomenon, see my notes to Gen. 44:19.
14. Rashbam argues that numerous chapters of Genesis should be seen as anticipatory in that they serve to prepare the reader for Moses' statement in Dt. 10:22. See Appendix I.
15. Rashi's peshaṭ interpretation of this phrase is that the fact that Joseph was seventeen years old is the first fact in a series designed to explain how the Israelites ended up in Egypt. Rashbam conversely argues that the text is written simply to allow the reader to calculate the length of Joseph's separation from Jacob.
16. The calculations can be found in Berakhot 55b and Rashi ad 37:34.
17. According to the standard rabbinic interpretation of this verse (PT Peah 1:1 and Bereshit Rabbah 84:7), Joseph's slander was directed only against the children of Leah. Ibn Ezra for one rejects that midrash as dibbatam would then have no clear antecedent. 'Ehav presumably could not be the antecedent, since it appears to refer to both Leah's sons and the sons of the concubines. Accordingly when Rashbam argues that the word 'ehav refers only to the sons of Leah, he is making the midrashic reading possible by providing a reasonable antecedent for dibbatam. That is the meaning of Rashbam's statement below – kemidrash 'aggadah lefi perushi – that his interpretation is a variation upon and provides support for the midrashic reading.
On the other hand, according to R. Joseph Bekhor Shor, Ibn Ezra, Nahmanides and Skinner, vs. 2 describes only those tensions that arose between Joseph and the concubines' children.
18. This claim appears to be contradicted by Gen. 42:3.
19. Again Rashbam explains how the verse demonstrates tensions between Leah's children and Joseph.
20. It is clear that the phrase vehu' na'ar 'et bene bilhah describes some form of criticism of Joseph or some reason that tension arose. While the midrash cited by Rashi (= Bereshit Rabbah 84:7) sees the word na'ar as implying that Joseph behaved in a manner inappropriate for a seventeen year old, Rashbam argues against this position, citing Hosea 11:1 and II Sam. 2:14 to prove that the word na'ar, in and of itself, is not a pejorative term. According to Rashbam, no tension arose from Joseph being a na'ar but only from Joseph spending his time as a na'ar with the concubines’ children.
21. Rashbam sees vs. 2 as beginning with a general statement, hayah ro'eh 'et 'ehav ba-ṣo'n, after which the text enumerates reasons why 'ehav, his brothers, hated him. He emphasizes here that vayyave' yosef 'et dibbatam ra'ah 'el 'avihem is the second element in a list of causes of the hatred. This helps to explain how Rashbam can claim that the antecedent of dibbatam is 'ehav, and not the closer phrase 'et bene bilhah ve'et bene zilpah.
Dillmann and Driver (both ad vs. 3) note likewise that the text presents a number of reasons for the hatred.
22. So also Rashi.
23. I.e. interpreting Joseph's slander as directed only against Leah's sons. See my note above ad 37:2, s.v. hayah.
24. While the phrase pashtanim ׳aherim may refer to Rashi, with whom Rashbam disagrees on some question concerning this verse, the reference is not entirely clear. See Rosin's note here.
וטעם אלה תולדות יעקב – [פירשתיו (ראב״ע בראשית פירוש ראשון ו׳:ט׳), ונח (בראשית ו׳:ט׳) יגיד לך. וטעמו:]⁠א אלה המאורעות שאירעו לו, והקורות שבאו עליו. וכן טעם: מה ילד יוםב (משלי כ״ז:א׳) – [כי כל דבר יתחדש יקרא תולדת, כי טעמו: לא תדע מה יתחדש מחר, או מה יולד היום.⁠1]⁠ג
והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה – בעבור היותו קטן שמוהו בני השפחות שמש להם, כי אם היה משרת אחיו בני הגבירה לא היה דבר רע, וזאת היא דבתם רעה.
וטעם אבר מן החי (בראשית רבה פ״ד:ז׳) דרש הוא, כי הכתוב לא הזכיר מאחיו כי אם בני השפחות.
1. השוו לשון הפסוק במשלי כ״ז:א׳.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ב. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: יום.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
The meaning of These are the generations of Jacob is: these are the events which befell him and the incidents which came upon him. Toledot (generations) comes from the same root as yeled (bring forth) in What a day may bring forth (yeled) (Prov. 27:1).⁠1
BEING STILL A LAD, EVEN WITH THE SONS OF BILHAH, AND WITH THE SONS OF ZILPAH. The sons of the concubines (the sons of Bilhah and Zilpah) made Joseph their attendant (servant) since he was their younger brother. This was the evil report of them which he brought unto their father. Had the children of Leah, the mistress of the house, made Joseph their attendant, then no wrong would have been done.⁠2 The view that evil report pertains to limbs torn from living animals is a Midrashic interpretation.⁠3 That Joseph did not bring an evil report to Jacob concerning Leah's children is clear from the fact that Scripture only mentions the sons of Bilhah and the sons of Zilpah in our verse.⁠4
1. Toledot is not rendered generations but events, as evidenced by the word of the same root, yod, lamed, dalet in Prov. 27:1.
2. Joseph would thus not have had any evil report of his brothers to bring unto their father.
3. According to the Midrash Joseph told his father that his brothers ate limbs torn from living animals. Cf. Bereshit Rabbah 84:7.
4. Our verse mentions only the sons of Zilpah and the sons of Bilhah. Hence the pronominal suffix of dibbtam (report of them) must refer to Zilpah and Bilhah's sons. This comment is either a proof of what Ibn Ezra wrote above, viz., that Joseph spoke only about the sons of Bilhah and Zilpah (Krinsky), or its purpose is to negate a Midrashic statement to the effect that Joseph spoke ill only of Leah's children, viz., that he told Jacob that Leah's children refer to the sons of Bilhah and Zilpah as the children of slave girls (Filwarg).
אלה תולדות יעקב – מכאן ואילך מונה והולך תולדות יעקב, ואיך נולדו בני בניו וגילגולו. כי תולדות גם הוא לשון מאורעות, כמו: כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳).
יוסף בן שבע עשרה שנה וגו׳ – כשאירעו דברים הללו.
והוא נער – שהיה עושה מעשה נערות.
את בני בלהה ואת בני זלפה – כך דרך הגדולים, כשיש להם נער חביב, מפקידים אותו עם בני האמהות שייטיילוהו ויוציאוהו ויביאוהו ועובדים אותו.
את דבתם רעה אל אביהם – כשהיו עושים דבר שלא כהוגן, היה מספר לאביו ומבאישם בעיני אביהם.
דיבה – לשון דיבור, כמו: דובב שפתי ישינים (שיר השירים ז׳:י׳). ודיבה יכול להיות טובה ורעה, לכך אומר: דיבה רעה, וכן מוציאי דיבת הארץ רעה (במדבר י״ד:ל״ז). וברוב מקומות דיבה עניין רע הוא, כמו: שמעתי דיבת רבים (תהלים ל״א:י״ד), ופעמים שהוא מפרש בהדיא. ועל דבר זה שהיה מבאישם בעיני אביהם שנאוהו בני האמהות. כי הם מחמת קנאה לא היו שונאים אותו, כי אין דרך בני אמהות לקנאות בבני הגבירות, אבל על זה שנאוהו.
אלה תולדות יעקב – THESE ARE THE DESCENDANTS OF YAAKOV – From here on it goes and enumerates the history of Yaakov, and how his son’s sons were born and [the events] that unfolded for him. Because תולדות is also a term of occurrences, like: “You don’t know what a day might bring forth” (Mishlei 27:1).
יוסף בן שבע עשרה שנה וגו'‏ – YOSEF WAS SEVENTEEN YEARS OLD etc. – When these things happened.
והוא נער – AND HE WAS A YOUTH – That he would do childish actions.
את בני בלהה ואת בני זלפה – WITH THE SONS OF BILHAH AND THE SONS OF ZILPAH – This is the way of important people, when they have a beloved youth, they entrust him with the sons of the handmaids that they shall take him, and bring him out and bring him in, and serve him.
את דבתם רעה אל אביהם – A BAD REPORT REGARDING THEM TO THEIR FATHER – When they would do something not appropriate, he would tell his father and befoul them in the eyes of their father.
דיבה – BAD REPORT – A term of speech, like: “moving the lips of those who sleep” (Shir HaShirim 7:10). And “report” can be good or bad, therefore it says: “bad report,” and so too: “who brought up an evil report of the land” (Bemidbar 14:17). And in the majority of places “report” is a negative matter, like: “I have heard the whispering of many” (Tehillim 31:14), and sometimes it says it explicitly. And because of this that he befouled them in the eyes of their father, the sons of the maidservants hated him. Because from the standpoint of jealousy they did not hate him, for it is not the way of maidservant’s children to be jealous of mistresses’ children, but for this they hated him.
אלה תלדות יעקב – תלדות זה, פרֻשו קורות, וכן אלה תולדות נח (בראשית ו׳:ט׳), כי הקורות הם תולדות הימים, וכן אמר: כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳).
יוסף בן שבע עשרה שנה היה – כשהיה רועה עםא אחיו בצאן.
ואמר בצאן – ולא אמר הצאן, כי עדין היה נער לרעות הצאן, אלא היה הולך עם אחיו במרעות הצאן, והיה מתלמד עמהם לרעות הצאן.
והוא נער – היה מתגדל עמהם והולך עמהם כשהיו רועים הצאן.
נשי אביו – כמו שכתוב בכל אחת מהן: ׳לאשה׳, ולא היה לו בזה בזיון כי בני נשי אביו היו.⁠ב
ויבֵא יוסף את דבתם רעה – היה אומר לאביו כי אחיו היו שונאים אותו, אלה בני השפחות שהיה גדל עמהם וכן בני הגבירות, לפי שהוא היה מתגאה עליהם לפי שאביו היה אוהבו ביותר מכל אחיו, והוא היה מביא דבתם זאת אל אביהם שהיו מבזים אותו ומדברים עליו רע, ויעקב היה גוער בהם בעבורו.
והנה הולך ומפרש סבת השנאה כמו שאמר: וישראל, ויראו (בראשית ל״ז:ג׳).
ובבראשית רבה (בראשית רבה פ״ד): ר׳ מאיר אומר: אמר לו: חשודין בניך על אבר מן החי. ר׳ יהודה אומר: אמר לו מזלזלים הם בבני השפחות וקוראים להם עבדים. ר׳ שמעון אומר: אמר לו: תולין הם עניהם בבנות הארץ, אמר ר׳ יהודה בר סימון: על תלתיהון פלס ומאזני משפט לי״י (משלי ט״ז:י״א). אמר לו הקב״ה: אתה אמרת: חשודין הם על אבר מן החי – חייך, אפילו בשעת הקלקלה אינם אלא שוחטין ואוכלין, שנאמר: וישחטו שעיר עזים (בראשית ל״ז:ל״א). אתה אמרת: שקורין לבני השפחות עבדים – לעבד נמכר יוסף (תהלים ק״ה:י״ז). אתה אמרת: תולין עיניהם בבנות הארץג – חייך, שאני מגרה בך את הדוב, הדה היא: ותשא אשת אדניו (בראשית ל״ט:ז׳).
א. כן בכ״י מוסקבה 495. בכ״י פריס 193: ״את״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״היה״.
ג. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״בבנות הארץ״.
אלה תולדות יעקב, the meaning of the word תולדות in our context here is “happenings, developments.” It includes all kinds of traumas Yaakov would experience. Genesis 6,9 similarly introduced what happened to Noach with these words. The philological bridge to the word תולדות when it refers to biological progeny is Proverbs 27,1 כי לא תדע מה ילד היום, “for you do not know what the day will give birth to.”
יוסף בן שבע עשרה שנה, when he was still only 17 years old.
רועה את אחיו בצאן, mark the fact that the Torah wrote בצאן “with the flocks,” instead of הצאן, “the flocks,” for being relatively young he was only allowed to work together with his brothers instead of being allowed to tends flocks all by himself. He was still a trainee.
והוא נער, he was always going with them when they were engaged in tending the flocks.
נשי אביו, the term “wives of,” emphasizes that they were full fledged wives, as had been stated when each of these women became married to Yaakov, i.e. “לאשה.” (compare 30,9; 30,4) Joseph’s keeping company with the sons of these women was in no way something disparaging for him, as he was not only their half brother just as he was a half brother to the sons of Leah, but they were his social equals.
ויבא יוסף את דבתם רעה, he told his father that his brothers hated him, i.e. both the sons of the former servant maids with whom he was being raised, as well as the sons of Leah to whom he felt superior because he enjoyed preferential treatment by his father. As a result, the brothers sought pretexts to treat him meanly. Yaakov was angry at the brothers on behalf of Joseph, interpreting the brothers’ hatred of Joseph as jealousy due to his loving Joseph excessively. (verses 3 and 4). In Bereshit Rabbah 84,7 we are told that according to Rabbi Meir Joseph told his fathers that the brothers were suspect of violating the commandment not to eat flesh from a still living animal, whereas Rabbi Yehudah is supposed to have said that Joseph accused them of treating the sons of Bilhah and Zilpah with disdain, referring to them as “slaves.” Rabbi Shimon is reported as saying that Joseph accused the brothers of casting lustful glances at the local Canaanite girls. Rabbi Yehudah bar Seymon claims that God repaid Joseph for all three accusations as we derive from Proverbs 16,11 פלס ומאזני משפט לה', “Honest scales and weights are the Lord’s.” God said to him: “you accused your brothers of violating the law of אבר מן החי, you will be a witness that even when they were engaged in a sinful enterprise such as dipping your cloak in blood before presenting it to your father, they first slaughtered the male goat ritually, as is required when they would eat it. You accused them of calling the sons of Zilpah and Bilhah slaves, that is why you yourself were sold into slavery (Psalms 105, 17) You accused your brothers of looking lecherously at the local girls, I will cause you to be tempted by this very phenomenon.” This is why the Torah described the wife of Potiphar attempting to seduce Joseph (39,7)
אלה תולדות יעקב – רמז אל מאורעות שאירעו לו וגם אל הצאצאים שיצאו ממנו1, שהרי יזכיר עוד נישואי יהודה ובניו (בראשית לח:ב-ל), ו{כן יזכיר} בני שאר בניו בפרשת ויגש (מו:ח-כה). והתחיל בזכרון המאורעות שאירעו כפי סדר סיבותיהן, אשר סופן הביא לשעבוד מצרים, אשר ביאורו היא הכוונה העיקרית2.
ומה שאמר יוסף בן שבע עשרה שנה [וג׳] – אין טעמו שלא היה רועה אלא כאשר הוא בן שבע עשרה שנה, אלא רצונו היה רועה, והיה בן שבע עשרה שנה, {ועדיין היה רועה} כמו שהיה לפני זה3.
ומאמרו והוא נער – בטעם ׳[היה] מתגדל ומתבגר {עם בני בלהה וזלפה}׳, כמו שביאר המפרש שנמשך אחר המתרגם ז״ל4. וזה מורה שהיה מתחבר עם בני השפחות יותר מבני לאה. קרוב {לומר הטעם לזה} לפי שבנפשות בני לאה [אצילות] יותר ממנו5, וגם לפי שבני השפחות היו קרובים יותר לגילו. ואע״פ שהיו יששכר וזבולון יותר קרובים לגילו {מבני השפחות}6, התחברותם לאחיהם מן האם {היתה} מרובה ויותר חזקה {מאשר להתחברותם ליוסף שהיה אחיהם רק מן האב}.
ומאמרו נשי אביו – ביאור כי מדריגתן אחר שלקח אותן {יעקב} ע״ה מדריגת נשים, לא מדריגת שפחות כמו שהיו {מתחילה}7.
את דבתם רעה – אמרו כי טען עליהם שהם אוכלים אבר מן החי8.
1. ז. ראה לעיל פר׳ בראשית (ב:ד) שביאר רבנו שבמלת ׳תולדות׳ מרומזים הן צאצאים והן מאורעות. ואפשר שכוונתו שכאן הכוונה בתולדות היא על שניהם (וכדרך שביאר רבנו ריש פרשת תולדות ע״ש), ואמנם שם הביא רבנו מקרא זו לראיה על הדרך השניה [בדומה לפירוש ראב״ע כאן: ׳והטעם אלה תולדות יעקב – אלו המאורעות שאירעו לו והמקרים שבאו עליו, מגזרת מה ילד יום׳], וכתב שכוונת מקרא זה להקדמה אל מאורעותיו של יוסף. ואולי גם כאן הכוונה לומר ׳רמז אל מאורעות שאירעו לו ואל מאורעות שאירעו לצאצאים היוצאים ממנו ובפרט ליוסף׳, אבל דומני שאי״ז במשמעות דברי רבנו, וצ״ב. ובעיקר כוונת הפסוק כבר נתלבטו המפרשים בשאלה זו, ראה מה שסוכם בזה בס׳ ׳אוצר מפרשי התורה׳.
2. ח. מסתבר שזהו משום שיציאת מצרים ונפלאותיה נחשבות כדעות שהן מיסודות התורה, כלשון הרמב״ם במורה נבוכים (ג:מא).
3. ט. כלומר שלא פסק מלהיות רועה כאשר הגיע לשנת י״ז. והלשון דחוק. ולכאורה נראה לנסח: ׳היה בן י״ז שנה והיה רועה כמא קבל ד׳לך׳ (=היה בן י״ז שנה והיה רועה כמו לפני זה), ויש סמך לזה בתפסיר רס״ג: ׳למא כאן יוסף אבן י״ז סנה וכאן ירעי...׳. [הערות נהור שרגא]. וכן הגיה בהערות ׳למיסבר קראי׳.
4. י. הכוונה לרס״ג שתירגם: ׳נאשיא׳, בעקבות אונקלוס שתירגם: ׳מרבי׳, ובנוסח ברלינר ׳רבי׳, וטעם שניהם שוה. וכעין זה במיוחס ליב״ע: ׳טלה מתרבי׳ (אלא שלפי האגדה שם לא התחיל יוסף לרעות בצאן עד שהיה בן י״ז, בניגוד לפירוש שהביא רבנו). [הערות נהור שרגא]
5. יא. הלשון הערבי מגומגם כאשר העיר המהדיר, והוא הגיה ׳את׳ר׳ במקום ׳את׳רא׳ שנוסף בגליון כתה״י, ותירגם [לבחור], ועדיין נדחק לפרש. ולדידי עדיף להניח המלה המקורית ׳את׳רא׳, ולתרגם המשפט כך: ׳וזאת מפני שבנפשות בני לאה [אצילות] יותר ממנו׳. והכוונה בזה לתת טעם מדוע היה עיקר עיסוקו של יוסף עם בני השפחות ולא עם בני לאה, מפני שבני לאה הביטו על יוסף בגאון, והחזיקו עצמם כיותר אצילים ממנו, ולכן נמנעו מלהתחבר אתו. [מה שהביא אותי לזה הוא, שמלבד התאמתו להקשר הרחב של הדברים, נדמה לי ש׳את׳רא׳ בהקשר זה מתאר אצילות הנפש. אם כי אציין שבחיפושי במילונים ובממצאים שבאתר פרידברג לא מצאתי תיעוד מספיק להשערתי (ואולי יש לזה איזה קשר עם המלה ׳את׳אר׳ המתועדת במילונו של פרופ׳ פרידמן עמ׳ 35 במובן של הצטיינות). אולי כ״ה המובן בציטוט הבא שמצאתי באתר פרידברג מפירוש רז״ה לשה״ש בשתי מקומות (מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ מג וסח): ׳קבל מן צורהֿ אלנפס את׳רא אכת׳ר ממא קבל אלנבאת׳ (במקום הראשון לא תורגמה המלה ובמקום השני תירגם ר״י קאפח ׳רושם׳ כדרכו ביתר המקומות שראיתי). ואמנם עכ״ז עדיין מידי ספיקא לא נפקא, וזה אשר השיב לי בזה אלופי פרופ׳ מ״ע פרידמן: ׳דומה שהדברים אכן משובשים ואיני יודע לתקן. הנימוק שהוספת להצעתך מתקבל אמנם על דעתי אבל איני מסתדר עם הלשון של הטקסט ותרגומו. במקום זה מעדיף אני לקבל שכר על הפרישה׳]. ובהערות לפירוש רבנו שבסוף ספר ׳למיסבר קראי׳ (בראשית) להר״ז רוטברג נאמר: ׳הלשון צריך תיקון אבל הכוונה נראית, דר״ל דבני לאה התחברו אחד עם רעהו מבני אמו, וליוסף לא היה חבר מבני אמו משום דבנימין נער קטן היה, והוכרח להתחבר עם בני השפחות׳. ואמנם פירוש זה כשלעצמו הוא פירוש של טעם אבל איני יודע אם לשון רבנו הולמו.
6. יב. שהרי נולדו אחר בני בלהה וזלפה כמבואר לעיל (ל:ד-יב,יז,יט), אמנם השוה דברי רבנו להלן (מב:ח). [הערות נהור שרגא] ולא הבנתי אל מה ירמזון מיליו בציונו לד׳ רבנו להלן, ששם פירש שהיו כל אחיו של יוסף גדולים ממנו לכל הפחות בשלש שנים, ואי״ז סותר דבריו כאן שיששכר וזבולון המבוגרים ממנו בשלש שנים היו הקרובים ביותר לגילו.
7. יג. וכ״פ הרד״ק ע״פ מה שנאמר בהן (לעיל ל:ד,ט) שלקחן יעקב ׳לאשה׳. ועי׳ להרמב״ן שהוסיף לבאר שמה שקורא הכתוב אותן שפחות גם אחר שנישאו ליעקב אי״ז אלא ביחס לרחל ולאה (וראה מש״כ עוד להלן פסוק י).
8. יד. השוה פירוש רש״י ע״פ מדרשם ז״ל בב״ר (פד:ז).
אלה תלדות יעקב – כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים,⁠1 לומר הראשונים רשעים בני ממזרות ואלו צדיקים מטפה כשרה, והם בני יהודה ויוסף האמורים לקמן בעניין.
אלה תלדות יעקב יוסף – אחר שהפסיק העניין בעניין יוסף (בראשית ל׳:כ״ה) והתחיל בעניין אחר, כשחזר לעניינו הראשון אמר אלה תלדות יעקב יוסף, וכן מצינו בנח (בראשית ה׳:ל״ב, ו׳:ט׳).
היה רעה את אחיו – לפי דרך ארץ: לבני לאה קורא הכתוב אחיו ולא לבני השפחות.⁠2
דבר אחר: והוא נער – כלומר בעוד שהיה נער היה רעה את אחיו, ואין גנאי לבן הגבירה בעודנו נער לרעות צאן אביו עם בני השפחות,⁠3 והמקרא מסורס: והוא נער היה רועה בצאן את אחיו בני בלהה ובני זלפה. ואל תתמה על שהיה מביא דבתם אל אביהם, כי הוא היה נער.
בצאן – הצאן לא נאמר, שהיה שומר עליהם ושומר מה יעשו ובצאןא שלא ישחיתו, שהיה נאמן לאביו.
ויבא יוסף את דבתם רעה – לפיכך שנאוהו כולם, שנאמר וישנאו אותו (בראשית ל״ז:ד׳) – פי׳: כולם בני השפחות מפני הדבה, ובני הגבירה נתקנאו בו על שאותו אהב אביהם מכל אחיו (בראשית ל״ז:ד׳), והיו יראים פן ימליכהו יעקב עליהם כמו שרצה יצחק לומר לעשו: הוה גביר לאחיך (בראשית כ״ז:כ״ט) בשביל שהיה אוהבו.⁠4
1. השוו בראשית רבה י״ב:ג׳ ועוד מדרשים.
2. שאוב מרשב״ם.
3. שאוב מר״י קרא.
4. בדומה בר״י קרא.
א. כן בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224, דפוס ראשון, אך אולי צ״ל: ״בצאן״.
אלה תולדות יעקב, "these are the descendants of Yaakov;⁠" wherever a paragraph commences with the word: אלה, this means that this a paragraph that is not the continuation of the subject which had been discussed immediately before it. In this instance, the word is used to remind the reader that the personalities referred to immediately before this paragraph, were all wicked people, i.e. bastards, born of parents guilty of practicing incest. The personalities who are the subject of our chapter were all born from parents who had formed legitimate unions. They are the descendants of both Yehudah and Joseph.
אלה תולדות יעקב, יוסף, "these were the descendants of Yaakov: Joseph;⁠" the reason why this has been repeated here is because the Torah had interrupted reporting about Yaakov's children who had been sired and born while he was with Lavan, Joseph having been the last of those. We find that the Torah employed a similar manner when describing Noach (Genesis 5,8) as siring three sons, interrupting with a description of the sins which led to the deluge, before returning to the subject in Genesis 6,9 with the words: אלה תולדות נח, although we had already known who his children were.
היה רועה את אחיו בצאן, "who was tending flocks with his brothers;⁠" The Torah calls the sons of Leah Joseph's "brothers,⁠" as they were the sons of their father's principal wives; it did not refer to the sons of Zilpah and Bilhah by the same term. [although both Leah's sons as well as those of the maids were half brothers. Ed.] An alternate exegesis of why the word אחיו was used here:והוא נער, "he was only tending flocks as long as he was still very young;⁠" at that point it was not considered as below the dignity of the sons of Yaakov's secondary wives to be tending flocks with them. The verse is actually truncated, and the complete text should have been: והוא נער היה רועה בצאן את אחיו בני בלהה ובני זלפה, "as long as he was a young boy he had been tending flocks with his brothers, the sons of Bilhah and Zilpah.⁠" It is not surprising that he reported on what he considered misconduct by these "brothers,⁠" seeing that he was still very immature, i.e. merely a נער.
בצאן, we would have expected the Torah to have written either "את צאן, or הצאן.⁠" The reason why the Torah used the prefix ב, is to draw our attention to the fact that his major occupation was to watch if he could find fault with the manner in which these "brothers" fulfilled their tasks. He was concerned that his "brothers": would not do something that would harm his father's property, as he was extremely loyal to his father.
ויבא יוסף את דבתם רעה, "Joseph reported negative reports about them;⁠" (no wonder that they all began to hate him as a tale bearer). The sons of Bilhah and Zilpah hated him as talebearer, and his other brothers hated him because he was a favorite of their father. They were therefore afraid that in due course their father would appoint him as his firstborn. When the Torah writes (in verse four: וישנאו אותו, "they hated him,⁠") it refers to all of the brothers except Binyamin who was only 1011 years old. Each group of brothers had a different reason for hating him. They were afraid that their father would treat Joseph as their grandfather Yitzchok had treated his son Esau, because of emotional attachment, not based on objective considerations.
אלה תולדות יעקב כו׳ – פי׳ רשב״ם (ד״ה אלה תולדות יעקב, עיי״ש באריכות) זקיני רש״י אמ׳ לי אילו היה לו פנאי היה מפרש פשטים מחומש. ואמ׳ כאן על זה אלה תולדות לפי שיש מפרשים אלה המקראות המאורעות ליעקב. והבל הוא כי כל תולדות שבתורה יש מהם מפרש בני אדם. וי״מ בני בניו כמו תולדות נח (בראשית ו:ט). ויולד שם וכו׳ (ע״פ בראשית ו:י). כי העולם חטאו ונח מצא חן. אף כאן.
והוא נער – ואין גנאי לבן גבירה עם בני שפחות בעודינו נער. וזה שאמ׳ והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה. כך דרך גדולים כשיש להם נער ובן חביב מפקידין אותו עם בני השפחות לטיילו ולעבדו. גן.
נשי אביו – פי׳ רי״ח לאחר שמתו לאה ורחל אז שחררם יעקב ונשאם בתורת גבירות. וא״ת והא אחר כך כת׳ בני בלהה שפחת רחל (בראשית לה:כה). וי״ל הפסוק מגיד כל זמן שהיתה שפחת רחל ילדה דן ונפתלי.
דיבתם רעה – וא״ת היאך קיבל יעקב לשון הרע. לכך נאמ׳ וישראל אהב את יוסף (בראשית לז:ג).
את דיבתם רעה – לכך שנאו אותו. אבל בני השפחות לא קנאוהו ולא שנאוהו כמו אחיו. וא״ת אמאי לא שנאוהו. י״ל כשהיה רועה עם אחיו היו מטילין עליו עבדות. אבל בני השפחות מכבדין אותו. ועל פי׳ רש״י (ד״ה את דבתם) קשי׳ דפי׳ מזלזלין בני השפחות וחשודים על אבר מן החי ועל הערוה. קשי׳ אם אמת היה הדבר למה נכשל בשלשתן. ואם לא היה אמת צדיק כיוסף איך הוציא לעז על אחיו ומשקר לאביו. גן.⁠א
ונ״ל דלא קשי׳ אפי׳ אם היה אמת. לכך נכשל שהוציא דיבה. ומוציא דיבה הוא כסיל. וכן מצינו (פסחים קיג:, מכות יא.) דיגוד חטא טוביה מינגד (גירסא שלפנינו: טוביה חטא וזיגוד מינגד) לפי שהיה יחיד ואסהיד ביה כו׳. לוי.
והוא נער – בגי׳ שוטה.
א. בכת״י פרמה 3512 הוסיף כאן: ״וי״ל שהיו אוכלין בשר שחוטה קודם שמתה. וכן ראה שהיו מתייחדים עם העריות שהיה קודם מתן תורה. א״נ היו אוכלין בן פקועה ואינו צריך שחיטה (עי׳ שולחן ערוך יורה דעה סימן יג).⁠״
אלה תולדות יעקב כו׳ – פי׳ רשב״ם: זקיני רש״י אמ׳ לי אילו היה לו פנאי היה מפרש פשטים מחומש. ואמ׳ כאן על זה אלה תולדות – לפי שיש מפרשים אלה המקראות המאורעות ליעקב. והבל הוא, כי כל תולדות שבתורה יש מהם מפרש בני אדם וי״מ בני בניו כמו תולדות נח ויולד שם וכו׳, כי העולם חטאו ונח מצא חן, אף כאן.
והוא נער את בני בלהה – אין גנאי לבן הגבירה היותו עם בני השפחות וכן דרך הגדולים להפקיד בני השפחות על בני הגבירה לעבדם לשמרם ולגדלם, ג״ן.
נשי אביו – פי׳ רי״ח שלאחר שמתו רחל ולאה שיחררן ונשאן בתורת גבירות.
נער – בגימט׳ שוטה כלומר מעשה נערות.
אלה תולדות יעקבא – ואלה של תולדות יעקב, אלה ישוביהם וגלגוליהםב עד שבאו לכלל ישוב. סבה ראשונה יוסף בן שבע עשרה שנה וגו׳, על ידי זה נתגלגלו וירדו, זהו ישוב פשוטו של מקרא להיות דבור על אפניו. לשון רבינו שלמה. ואין לשון ל׳תולדות׳ שיהיה על הישוב.
ור׳ אברהם אמר: אלה המאורעות שאירעוג לו, והקורות שבאו עליו, כטעם מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳). ואין אדם מוליד קורותיו, רק לימים מיוחס שיולידום. ואולי יאמר אלה תולדות הימים של יעקב.
והנכון בעיני: כי אלה תולדות יעקב, יוסף ואחיו אשר יזכור, ואחז הכתוב דרך קצרה בשמותם שכבר הזכירם למעלה. אבל אמר אלה תולדות יעקב, יוסף ואחיו אשר אירע להם ככה. ואיפשר גם כן שירמוז אלה את כל הנזכרים בספר הזה בשבעים נפש, כי כאשר הזכיר באלה תולדות עשו (בראשית ל״ו:א׳) בנים ובני בנים מלכים ואלופים כל אשר היו בהם עד זמן התורה, כן ימנה בתולדות יעקב בניו ובני בניוד וכל זרעו, רק יזכיר בהם הפרטים במולדתם.
והוא נער את בני בלהה – שהיה עושה מעשה נערות, ממשמש בעיניו, ומתקן בשערו. את בני בלהה – כלומר ורגיל את בני בלהה,⁠ה שהיו אחיו מבזין אותם והוא מקרבן. את דבתם רעה – כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה, היה מגיד לאביו. לשון רבינו שלמה.
ואם כן למה לא הצילוהו בני השפחות, והוא אוהב אותן ומקרבן ומגיד לאביו על האחים בבזיונם? ואם נאמר שייראו מן האחים, והנה הם ארבעה וראובן עמהם ויוסף עצמו, ותגבר ידם עליהם ואף כי לא יבאו עמהם במלחמה. ועוד, נראה בכתוב כי כולם הסכימו במכירתו. אבל לדעת רבותינו בבראשית רבה (בראשית רבה פ״ד:ז׳), על כולם היה מוציא הדבה.
והנכון בעיני: כי זה הכתוב שב לבאר מה שהזכיר, ושיעורו, יוסף והוא נער בן שבע עשרה שנה היה רועה בצאן את אחיו את בני בלהה ואת בני זלפהו נשי אביו. ודומה לו בסדר הזה, ויחלמו חלום שניהם איש חלומו בלילה אחד איש כפתרון חלומו המשקה והאופה אשר למלך מצרים אשר אסורים בבית הסהר (בראשית מ׳:ה׳), שב לפרש ׳שניהם׳ אשר הזכיר. ושיעורו: ויחלמו חלום שניהם המשקה והאופה אשר למלך מצרים אשר אסורים בבית הסוהר איש כפתרון חלומו, וכן רבים.
או, שיהיה והוא מושך אחר עמו, ומשפטו, והוא נער והוא את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, יאמר כי הוא נער והוא עם בני בלהה ועם בני זלפה נשי אביוז תמיד, לא יפרד מהם בעבור נערותו כי להם צוה אביהם שישמרוהו וישרתוהו לא לבני הגבירות, והוא מביא מהם דבה רעה אל אביהם, ולכן ישנאוהו אלה הארבעה אחים. ואחר כן אמר, כי אביו אהבו ויראו אחיוח האחרים, כי אותו אהב אביהן יותר מכולם ויקנאו בו וישנאוהו. נמצא שנוי מכולם, כי בני הגבירות יקנאו בו למה יאהב אותו מהם, והם בני גבירה כמוהו, ובני השפחות אשר לא יקנאו בזה למעלתו עליהם, ישנאו אותו בעבור היותו מביא דבתם אל אביהם. וטעם דבתם רעה, להפליג, כיט כל דבה רעה היא. ועל דעת רבינו שלמה (רש״י במדבר י״ד:ל״ו), יתכן שתהיה דבה טובה, ו׳מביא דבה׳ הוא אשר יראה יגיד,⁠1 אבל ׳מוציא דבה׳ הוא כסיל האומר שקר.
ועל דרך הפשט: איננו קשה שיקראנו נער והוא בן שבע עשרה שנה, כי בעבור היותו קטן מכולם יקראנו כן, לומר כי לא היה מתחזק כאחיו, ויצטרך להיותו עם בני בלהה וזלפה בעבור נערותו. וכתיב ברחבעם בן שלמה: ורחבעם היה נער ורך ולא התחזק לפניהם (דברי הימים ב י״ג:ז׳), והוא בן ארבעים ואחת שנה במלכו (מלכים א י״ד:כ״א), וכן השלום לנער לאבשלום (שמואל ב י״ח:ל״ב), ובנימן ברדתו למצרים גדול ממנו, ויקראנו נער פעמים רבים.
ואנקלוס תרגם: והוא נער – והוא מרבי עם בני בלהה, יאמר כי מיום היותו נער הוא עמהם הם גדלוהו כאב והם ישרתוהו, גם נכון הוא ועל דרך שפרשתי, כי הכתוב יספר כי מאלה יביא הדבהי ולבני הגבירות בקנאתם.
וטעם נשי אביו – כי נשיו היו שלקחם לנשים, ולא יקרא אותן הכתוב שפחות רק בהיותן עם רחל ולאה שהן גבירות להן, וכן וישםיא את השפחות ואת ילדיהן (בראשית ל״ג:ב׳), לומר כי בעבור היותן שפחות לרחל וללאה שם אותן לפניהן, וכן וישכב את בלהה פילגש אביו (בראשית ל״ה:כ״ב), שאלו היתה גברת לא יעשה כן. ויתכן כי בחיי רחל ולאה יקרא אותן שפחות ופילגשים, ועתה מתו ולקחן לנשים.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו כ״א:ו׳.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן נוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״יוסף״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״גלגוליהם וישוביהם״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2: ״שארעו״. בכ״י פרמא 3255: ״שיארעו״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ביתו״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115 (וכן בכ״י לייפציג 1 ועוד עדי נוסח) נוסף כאן: ״לפי״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״זלפה ואת בני בלהה״.
ז. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״נשי אביו״.
ח. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״האחים״.
ט. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כי״.
י. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״הדבר״.
יא. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2 בטעות: ״ותשם״.
THESE ARE THE 'TOLDOTH' (GENERATIONS) OF JACOB. And this is an account of the generations of Jacob. These are their settlements and the events which occurred to them until they attained settlement status. The first cause was Joseph, being seventeen years old, etc. It was through this incident that it happened that they descended to Egypt. This is the literal explanation of the text, which permits each detail to fall into its place. These are the words of Rashi. But the word toldoth cannot apply to a settlement.⁠1
And Rabbi Abraham ibn Ezra said [that the verse should be interpreted thus]: "These are the events which happened to him, and the occurrences which befell him. This is similar in meaning to the usage in the verse, For thou knowest not what a day may bring forth.⁠2 But a person is not said to bring forth his events; it is only to days that events can be ascribed.⁠3 Now perhaps the verse, according to Ibn Ezra, is saying, "These are the events which the days of Jacob brought forth.⁠"
The correct interpretation in my opinion is as follows: "These are the generations of Jacob: Joseph and his brothers, whom Scripture will mention further on.⁠" Scripture here adopts a concise approach to their names since it already mentioned them above.⁠4 But the intent of the verse is to say that these are the generations of Joseph and his brothers to whom the following happened. It is also possible that the word Eileh (these are) alludes to all those mentioned in this book: Thy fathers went down into Egypt with threescore and ten persons.⁠5 Just as in the chapter, These are the generations of Esau,⁠6 Scripture mentioned sons and sons' sons, kings and chiefs, including all that there had been among them up to the time the Torah was given,⁠7 so will Scripture count the generations of Jacob, his sons and grandsons, and all his seed, mentioning only the outstanding details in their generations.
AND THE LAD WAS WITH THE SONS OF BILHAH. His actions were those of youth: he would touch up his eyes and dress his hair. With the sons of Bilhah, that is to say, he associated with the sons of Bilhah because his brothers slighted them as being the sons of handmaids, and he therefore befriended them. Their evil report — he told his father about every wrong which he discerned in his brothers, the sons of Leah. This is the language of Rashi.
But if this be so, why did the children of the handmaids not save him later on, inasmuch as he loved and befriended them, and told his father about his brothers' slighting them. And if we say that they feared their brothers, they were four,⁠8 and Reuben was with them,⁠9 and, with Joseph himself, [they made a total of six]. Surely they would have prevailed against them especially when considering that the remaining five sons of Leah would not wage war against them. Moreover, it appears from Scripture that all10 of the brothers concurred in the sale of Joseph. However, according to our Rabbis in Bereshith Rabbah,⁠11 he uttered slander against all of them.⁠12
In my opinion the correct interpretation is that this verse returns to explain that which it mentioned above, and its purport [is as if the phrases in the verse were transposed as follows]: Joseph being a lad of seventeen years, was feeding the flock together with his brothers, the sons of Bilhah and the sons of Zilpah, his father's wives. A similar case requiring transposition of phrases is found in this Seder:13 And they dreamed a dream both of them in one night, each man according to the interpretation of his dream, the butler and the baker of the king of Egypt, who were bound in the prison.⁠14 The verse returns to explain the word shneihem (both of them) which it had mentioned at the outset. Its purport, [after the phrases have been suitably transposed, is as follows]: And both of them dreamed a dream, the butler and the baker of the king of Egypt, who were bound in the prison, each man according to the interpretation of his dream. There are many similar verses. It may be that the word v'hu (and he was) requires another similar word, as if it were written: "and he was a lad, and he was with the sons of Bilhah and with the sons of Zilpah, who were his father's wives.⁠" The verse thus states that because he was a lad he was constantly with the sons of Bilhah and the sons of Zilpah, his father's wives, never being separated from them on account of his youth, for their father had commanded them to watch over him and serve him, not the sons of the mistresses, and he brought an evil report concerning them15 to their father. It was for this reason that these four brothers16 hated Joseph. Following that, the verse says that his father loved him. Now when the other brothers17 saw that their father loved him more than all, they became jealous of him and they hated him. Thus Joseph is found to be hated by all: the sons of the mistresses were jealous of him because Jacob loved him more than them although they were also sons of a mistress as he was, and the sons of the handmaids, who would otherwise not have been jealous of his superior position over them, hated him because he brought their evil report to their father.
The purpose of the redundant expression, dibatham ra'ah (their evil report), is to magnify,⁠18 for dibah itself connotes evil.⁠19 Now according to the opinion of Rashi it is possible for dibah to be a good report. Thus when Scripture uses the expression, "he brings dibah", it means that he tells what he sees,⁠20 but when it uses the term, he bringeth forth 'dibah,' it refers to the fool who speaks falsehood.⁠21
In line with the literal meaning of Scripture, the fact that it calls one a na'ar (lad) when he was seventeen years of age22 presents no difficulty for since he was the youngest among them, it calls him by that name, indicating that he was not as sturdy as his brothers and therefore needed to be with the sons of Bilhah and Zilpah on account of his youth. Now of Rehoboam, Solomon's son, it is written, And Rehoboam was young and faint-hearted and could not withstand them,⁠23 yet he was forty-one years old when he began to reign.⁠24 Similarly the verse: Is it well with the lad Absalom?25 And Benjamin, upon going down to Egypt, was older than Joseph was now,⁠26 and yet Scripture frequently refers to him as na'ar.⁠27
Now Onkelos translated v'hu na'ar as "he grew up with the sons of Bilhah.⁠" Thus the verse states that from the time he was a lad he was in their company. They raised him as a father would, and they served him. This interpretation is also correct according to the literal interpretation of Scripture, which I offered as an explanation, namely that Scripture relates that he brought evil report concerning [the sons of the handmaids, who, according to Onkelos, raised him. This is why they hated him, whereas] the sons of the mistresses hated him because of their jealousy, as explained above.⁠28
The meaning of the expression, His father's wives, is that they were his "wives" for he took them as such. Scripture calls them "handmaids" only when they are mentioned together with Rachel and Leah, who were their mistresses. Similarly, And he put the handmaids and their children foremost,⁠29 as if to say that because they were handmaids of Rachel and Leah, Jacob placed them before them in a more exposed position. Similarly, And he lay with Bilhah, his father's concubine.⁠30 [The word "concubine" is used to indicate] that if she were a mistress it would not have occurred. It is possible that during the lifetime of Rachel and Leah, Scripture calls them "handmaids" and "concubines,⁠" but now that they had died [Jacob] took them as wives.
1. Ramban thus understood the above text of Rashi as interpreting the word toldoth as having reference to Jacob's settlement. Mizrachi, however, points out that Rashi's intent is that the word Eileh (these are) refers to the settlements, while the word toldoth is to be understood in its usual sense as meaning "children.⁠" The sense of the verse thus becomes: "These are the settlements of the children of Jacob.⁠"
2. Proverbs 27:1. The Hebrew is yolad yom (a day may bring forth). Similarly, according to Ibn Ezra, the word toldoth, which has the same roots as yolad, here means the events which evolved.
3. Ramban makes the point that toldoth can mean events when it modifies a period of time. However, when referring to a person, as in the present verse, it cannot have this meaning. Ramban thus takes issue with Ibn Ezra's interpretation.
4. Above, 35:23-26.
5. Deuteronomy 10:22. The listing of the names of sixty-nine of these seventy people is found further on "in this book,⁠" 46:8-27. Jochebed, who was born as they entered Egypt, is the seventieth.
6. Above, Chapter 36.
7. See Ramban above, 36:40.
8. Dan, Naphtali, Gad, and Asher.
9. As expressly stated further on in Verses 21-22.
10. "All,⁠" except Reuben, the eldest, and Benjamin, the youngest, (Rabbeinu Bachya, p. 306, in my edition.)
11. 84:7.
12. And not, as Rashi has it, that the evil report concerned only the sons of Leah.
13. Sedrah or Parsha (section).
14. 40:5.
15. The sons of Bilhah and Zilpah.
16. Dan, Naphtali, Gad, and Asher.
17. The sons of Leah.
18. I.e., to indicate that the report was of an exceedingly evil nature.
19. Otherwise, why does Scripture add the word ra'ah (evil)? It does so in order to magnify the evil nature of the report.
20. He reports the truth.
21. This opinion that dibah connotes evil only when used in conjunction with the word motzi (bring forth) is borne out by Numbers 13:32.
22. Ramban's intent is to disagree with Rashi's interpretation of na'ar, which is that his actions were those of a youth.
23. II Chronicles 13:7.
24. Ibid., 12:13.
25. II Samuel 18:32. Now although Scripture does not state how old Absalom was at the time of his death, it would appear certain that he was about thirty years old since he was born to David in Hebron (ibid., 3:3-5), and David ruled thirty-three years in Jerusalem. The rebellion of Absalom occurred three years before David's death (see Seder Hadoroth, year 2921). Hence Absalom, at his death, was at least thirty years old, yet David calls him na'ar.
26. For Joseph was separated from his father for twenty-two years. Therefore Benjamin must have been at least thirty years old at the time he went down to Egypt.
27. Further, 44:31 and 33.
28. Ramban thus indicates that the authoritative interpretation of Onkelos is here consistent with his own.
29. Above, 33:2.
30. Above, 35:22.
אלה תולדות יעקב יוסף – היה ראוי שיזכיר תולדותיו כולן, אבל דרך הפשט כלל תולדותיו ביוסף להורות שהוא כלול מכל מעלות שאר אחיו. וכן דרשו רז״ל כל מעלות מדות השבטים היו בו. בכורתו של ראובן שנאמר (דברי הימים א ה׳:א׳) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף. מלכותו של יהודה שנאמר (בראשית מ״ב:ו׳) ויוסף הוא השליט על הארץ. נבואתו של לוי (שם מ״א) ויהי כאשר פתר לנו כן היה. חכמתו של יששכר שנאמר (שם) אין נבון וחכם כמוך.
וע״ד המדרש אלה תולדות יעקב יוסף הקיש יוסף ליעקב מפני שהיה דומה לו, שנאמר כי בן זקונים הוא לו, שהיה זיו איקונין שלו דומה לאביו, ועוד שהיה דומה לו בכל עניניו, מה יעקב היה נרדף מפני עשו אחיו שהיה מבקש להורגו כך יוסף נרדף מפני אחיו שהיו מבקשים להורגו. מה יעקב היתה אמו עקרה אף יוסף היתה אמו עקרה. מה יעקב נולד מהול שנאמר (בראשית כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם שאינו נקרא תם אלא מהול, שנאמר (שם י״ז) התהלך לפני והיה תמים, אף יוסף נולד מהול, שנאמר יעקב יוסף, שהיה כמוהו בכל ענין. מה יעקב נתקשית אמו בשעת לידה אף יוסף נתקשית אמו בשעת לידה. מה יעקב ילדה אמו שנים אף יוסף ילדה אמו שנים. מה יעקב היה רועה אף יוסף כן. מה יעקב נשא אשה בחוצה לארץ אף יוסף נשא אשה בחוצה לארץ והוליד שם בנים. מה יעקב לוו אותו המלאכים אף יוסף לוו אותו מלאכים. א״ר ינאי שלשה מלאכים נזדווגו לו שנאמר, וימצאהו איש, וישאלהו האיש, ויאמר האיש. מה יעקב נתעלה על ידי חלום אף יוסף נתעלה על ידי חלום. מה יעקב נתברך בית לבן בגללו אף יוסף נתברך בית פוטיפר בגללו. מה יעקב ירד למצרים וכלה את הרעב אף יוסף ירד למצרים וכלה הרעב. מה יעקב מת במצרים אף יוסף מת במצרים. מה יעקב נחנט אף יוסף נחנט. מה יעקב עלו עצמותיו אף יוסף עלו עצמותיו.
וע״ד הקבלה יעקב יוסף, יעקב הוא הכרוב וכן יוסף, וזהו שאמר אפי רברבי ואפי זוטרי, וכל אחד מהם נקרא נער הוא שכתוב (הושע י״א:א׳) כי נער ישראל ואהבהו. וכתיב ביוסף והוא נער.
ויבא יוסף – כל לשון מביא דבה הוא אומר אמת כי הוא מביא ראיה לדבריו, וכל לשון הוצאת דבה הוא שקר שמוציא דברי שקרים מלבו, כלשון האמור במרגלים (במדבר י״ג:ל״ב) ויוציאו דבת הארץ רעה. וכתיב (משלי י׳:י״ח-י״ט) מוציא דבה הוא כסיל. והם דברי כזב כלשון (איוב ח׳:י׳) ומלבם יוציאו מילים.
את דבתם רעה – ידוע כי כל דבה רעה אבל הזכיר רעה להפליג. את דבתם רעה. פירש רש״י ז״ל כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהם אוכלים אבר מן החי ומזלזלים בבני השפחות לקרותם עבדים וחשודין על העריות, ובשלשתן לקה. וכתב הרמב״ן שאם כן ראוי היה לבני השפחות להציל את יוסף מיד אחיו, מאחר שהיה אוהב אותם וחס על כבודם והיה בא בשבילם כנגד בני לאה להגיד לאביו דבתם. ואם נאמר כי היו בני השפחות מתיראים מהם, אין זאת, כי היו ארבעה דן ונפתלי גד ואשר, וראובן היה עמהם, ויוסף עצמו, הרי ששה כנגד שאר בני לאה, ואנו רואים בודאי כי כל האחים הסכימו במכירתו מלבד ראובן הגדול שבכולם ובנימן הקטן שבכולן. ועל כן פירש הוא ז״ל כי על בני השפחות היה מוציא הדבה והם בני בלהה ובני זלפה כנזכר בכתוב, ויהיה שעור הכתוב כאילו אמר אלה תולדות יעקב יוסף והוא נער בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, שהם בני בלהה ובני זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דבתם רעה של בני השפחות הנזכרים. ויאמר אחר כך ויראו אחיו, אלו בני לאה, כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו, ונמצא יוסף שנאוי מכולם, מבני בלהה ומבני זלפה מפני הדבה שהביא אל אביהם, ומבני לאה מפני שהיה יעקב אוהב אותו יותר מהם והם בני הגבירה כמוהו.
אלה תולדות יעקב יוסף, "These are the descendants of Yaakov, Joseph.⁠" It would have seemed appropriate to list all of Yaakov's sons. and daughters. According to the plain meaning of the text they are all subsumed under the name of Joseph seeing he combined all the good characteristics possessed by his brothers in his own person. He possessed the birthright which normally should have been Reuven's as we know from Chronicles I 5,1 "when he desecrated the couch of his father, his birthright was given to (the tribe of) Joseph.⁠" He possessed the prophetic qualities of Levi as mentioned by the Torah when he interpreted the dreams of the butler and the baker (Genesis 41,13). He also combined within himself the Royal Powers of Yehudah as the Torah testifies in Genesis 42,6 "Joseph was the one who ruled the land (earth?).⁠" He possessed the intelligence for which Issachar is famed, as we know from Genesis 41,40 "there is none as wise and full of insight such as you.⁠"
According to a Midrashic approach as found both in Tanchuma and Bereshit Rabbah, Joseph was selected as Yaakov's prime issue as he was so like his father. This is what the Torah meant when writing כי בן זקונים הוא לו, that his features resembled those of his father. He also resembled his father in that many experiences which Yaakov endured were more or less duplicated in the life of Joseph. Whereas Yaakov had been pursued by his brother Esau, Joseph was persecuted by his brothers. Just as Yaakov's mother had been barren for many years, so Joseph's mother had been barren for many years. Just as Yaakov was born without a foreskin, so Joseph was born without a foreskin. We derive this from the fact that Yaakov was described by the Torah as איש תם, a perfectly formed human being, i.e. one that did not need to be circumcised in order to make him whole. The term תם is only used in connection with circumcised people as God told Avraham that in order to become תמים, perfect, whole, he had to circumcise himself (Genesis 17,1). The reason the sages believe that Joseph too was born without a foreskin is because the Torah equates Yaakov and Joseph in writing יעקב יוסף, as if to say that what applied to Yaakov applied to Joseph also. These similarities also showed up in that just as Yaakov's mother experienced a difficult pregnancy and birth, so did Joseph's mother experience difficulty when giving birth to Binyamin. Just as Yaakov's mother gave birth to only two sons so did Joseph's mother give birth to only two sons. Yaakov and Joseph both married while outside the land of Canaan. The children of both Yaakov and Joseph were born outside the land of Canaan. Both Yaakov and Joseph experienced the company of angels protecting them. Rabbi Yannai (compare Bereshit Rabbah 84,14) claims that Joseph was met by three angels while he searched for his brothers. He bases himself on the word איש, "man,⁠" appearing three separate times in verses 15-16 in our chapter. Just as Yaakov emerged from a dream containing a vision spiritually uplifted, so Joseph emerged similarly uplifted after having certain dreams. Just as the environment of Yaakov (the house of Lavan, and, according to some sources the entire region) experienced God's blessing, as well as the famine coming to an end when he descended to Egypt, so Joseph's presence both in the house of Potiphar and in Egypt generally proved a blessing for all those around him. Just as Yaakov died in Egypt and his remains were embalmed there only to be buried in the land of Israel eventually, so Joseph died in Egypt, was embalmed there and eventually was reburied in the land of Israel.
A kabbalistic approach to the sequence יעקב יוסף in our verse adds that Yaakov was the "cherub" (part of God's entourage on earth) and so was Joseph. This is the mystical meaning of Sukkah 5, אפי רברבי ואפי זוטרי, that Yaakov was "the wing of a larger bird and Joseph the wing of a smaller bird, respectively.⁠" Both Yaakov and Joseph have been referred to as נער, "lad" on different occasions. We read of Israel: כי נער ישראל ואהבו, for Israel was a "lad,⁠" and He (God) loved him (Hoseah 11,1). Of Joseph we read in our verse that he was a נער.
ויבא יוסף, "Joseph conveyed, etc.⁠" Whenever we encounter the expression מביא דבה, "conveying information reflecting negatively on someone,⁠" the Bible speaks about factual information not about slander. It means that he who conveyed the information backed it up with proof. When the Bible uses the expression הוציא דבה, however, this indicates that the information conveyed was slanderous, was untrue. A classic example of this is found when the Torah speaks of the information conveyed by the spies whom Moses had sent to the land of Canaan (Numbers 13,32. The Torah writes ויוציאו דבת הארץ. "They brought forth an (evil) report of the land.⁠" We have a similar example in Proverbs 10,18 מוציא דבה הוא כסיל, "if someone spreads slander he is a fool.⁠" It is clear that Solomon means untruths. We also have a verse in Job 8,10 ומלבם יוציאו מילים, "and they invent words (of a character-assassinating nature) which originate only in their hearts.⁠"
את דבתם רעה, "evil reports of them.⁠" Although we know that the expression דבה by itself refers to something of a negative nature, the Torah added the word רעה, "evil,⁠" to underline the exaggerated nature of such evil. Rashi understands the word to teach that Joseph reported every single misdemeanour which he saw the sons of Leah commit. He reported that they were eating flesh from live animals, that they related to the sons of Zilpah and Bilhah with disdain as inferiors, and suspected them of possibly engaging in illicit sexual relations. As a result, he was punished in three ways. Nachmanides writes that if indeed Joseph had stood up for the rights of his half-brothers the sons of Zilpah and Bilhah we would have expected these four brothers to have tried to rescue Joseph from his attackers. Should you argue that they might have been afraid of the sons of Leah, this is hardly likely considering there were four of them and that Reuven would most likely side with them in any quarrel, and, so of course, would Joseph himself. So there would be six against six. Nachmanides therefore concludes that Joseph badmouthed the sons of Zilpah and Bilhah and that explains why they were hostile towards him. The hostility of the sons of Leah is described in the Torah as the result of the sons of Leah ("the brothers" in verse four) observing that their father loved Joseph the most. As a result of these two factors Joseph was thoroughly hated by all his brothers except Binyamin.
The sequence of the first four verses then is best understood as follows: "These are the descendants of Yaakov; Joseph was seventeen years of age at the time these events occurred and he was engaged in tending the sheep with his half-brothers, the sons of Bilhah and Zilpah, wives of his father. He badmouthed them to their father. When the brothers (sons of Leah) noted that their father loved Joseph best, they hated him and could not speak peacefully about him.⁠" This explains why all the brothers present at the sale of Joseph to the Ishmaelites were in full agreement.
ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם – פרש״י כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו שהיו אוכלין וכו׳. וקשי׳ דמשמע מנא לן שהיו אוכלין אבר מן החי והלא לא נצטוו בני נח על כך לכך נראה אל הר״ר אליקים שכך צ״ל רש״י כל רעה שהיה רואה באחרים על אחיו בני לאה היה מגיד לאביו. ועוד פירש הר״ר אליקי׳ דלא קאי שהיו אוכלין וכו׳. אבל רעה שהיה רואה באחיו. והר״ל ר״ש כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו וגם היה מגיד לו שהיו אחיו אוכלין מן החי. וא״ת היאך היה יוסף מכזב על אחיו לומ׳ שהיו אוכלין אבר מן החי. ושמעתי מפרש מדכתי׳ את דבתם רעה ולא כתו׳ דבה רעה שמ״מ שהיה בהם דבר אמת שלא נזהרין מעשו׳ דבר שממנו היה נראה שהיו עושין עברה כי שמא היו חותכין אבר מן הבהמה לאחר שחיטה בעודה מפרכסת ואוכלין אותו. והיו סבורין שהיו אוכלין אבר מן החי או כיוצא בזה. ומ״מ לקה יוסף על אותה דבה כי לא היה לו לספר שום דבה אפי׳ אמתית וברורה. וכ״ש זו שהיתה שקר. ועל פי פי׳ זה יוכל לפרש פרש״י כמשמעו והכי ר״ל רש״י כל רעה שהיה יוסף סבור לראות באחיו היה מגיד לאביו שהיו אוכלין אבר מן החי.
אלה תולדות יעקב – פי׳ אלה הם קורותיו וסבותיו תחלה. יוסף בן שבע עשרה שנה וכו׳ והולך ומגיד כל הענין שאהב יעקב את יוסף מכל בניו ונתגלגל הדבר וירדו למצרים. תולדות לשון מקרה כמו לא תדע מה ילד יום. ד״א אלה תולדות יעקב יוסף. לפי שראה יעקב עשו ואלופיו נתיירא מהם ואמר היכן יכנסו כל אלה א״ל הקב״ה אל תירא מהם כי יצא ממך אש שישרפם שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וכו׳ משל לאחד שמנהיג עגלה מלאה קוצים בין שתי בתים של נפחים אמר הא׳ אוי למדינה שגדלים בה אלו. עמד שם חכם אחד ואמר מה אתה מתיירא גץ אחד משלך וגץ אחד משל בנך ישרוף כל המדינה שהם גדלים בה. כך אמר הקב״ה ליעקב אל תירא מן האלופים הללו כי מאש שלך ומלהבה של יוסף בנך יכלו.
והוא נער את בני בלהה – הפשט נער ממש ודאי היה שהולך תמיד עם בני השפחות דמתוך כך היו סבורים העולם שמא בן שפחה.
ויבא יוסף את דבתם וכו׳ – שהיה אומר לאביו שהם חשודים על אבר מן החי ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות לפיכך נכשל בהם שירד למצרים והיה חשוד בדבר כדכתיב וישימו לו לבדו ולהם לבדם לפי שחשדוהו.
אלה תולדות יעקב – פירש״י אלה ישוביהן וגלגוליהן עד שבאו לכלל ישוב וכעין זה פי׳ ר׳ אברהם אלה המאורעות לשון מה ילד יום. וכתב הרמב״ן שאין זה הלשון נופל אלא בימים כמו מה יולד יום והנכון בעיני אלה תולדות יעקב יוסף ואחיו שיזכור ואחז הכתוב דרך קצרה בשמם שכבר הזכירם למעלה אלא אמר אלה תולדות יעקב יוסף ואחיו שאירע להם כך וכך ואפשר שרומז לכל הנזכרים בספר הזה שבעים נפש כאשר הזכיר בתולדות עשו בנים ובני בנים ומלכים ואלופים כל אשר היה בהם עד שעת מתן תורה כך מונה בתולדות יעקב בניו ובני בניו וכל זרעו:
והוא נער את בני בלהה – פירש״י שהיה עושה מעשה נערות ואונקלוס תרגם והוא רבי ורוצה לומר כי מיום היותו נער הוא עמם כי הם גדלוהו ושרתוהו. והרמב״ן כתב והוא נער חוזר למעלה והכי פי׳ אלה תולדות יעקב יוסף שהוא נער בן י״ז שנה היה רועה את אחיו בצאן.
ור׳ אברהם פירש: והוא נער את בני בלהה פי׳ בעבור היותו נער שמוהו בני השפחות שמש שלהם כי אם ישמש בני הגבירות לא היה הדבר רע בעיניו וזאת היתה דבתם שמביא עליהם.
אי נמי: בשביל שהיה קטן מכלם קורהו נער אפי׳ יהיה גדול כמו לנער לאבשלום:
את בני בלהה – פירש״י לפי שאחיו מבזין אותם והוא מקרבן:
נשי אביו – פי׳ כי נשיו היו שלקחם לנשים ולא קראם שפחות אלא עם רחל ולאה בעבור כי הם גבירות להם וכן וישם השפחות ואת ילדיהן ראשונה לומר בעבור שהיו שפחות לרחל וללאה שם אותן לפניהם וכן וישכב בלהה פלגש אביו לומר שאלו היתה גבירה לא היה עושה כן ויתכן כי בחיי רחל ולאה קראן שפחות ופלגשים ועתה מתו ולקחן לנשים:
את דבתם רעה – כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה אומר לאביו. והקשה הרמב״ן א״כ בני השפחות היו אוהבין אותו למה לא הצילוהו והרי ד׳ היו וראובן עמהם והיה בהם כח להצילו ועוד נראה מהכתו׳ כי כלם הסכימו במכירתו אבל לדעת רבותינו בבראשית רבה כי על כלם מוציא דבה ופי׳ את בני בלהה שתמיד לא היה נפרד מהם בעבור שהוא נער צוה אביו לבני השפחות שילוו תמיד עמו וישרתוהו אבל לא צוה עליו לבני הגבירות לשרתו והוא מביא דבה מבני השפחות שהיה תמיד עמהם רועה ועל כן שנאוהו ואחר כך אמר כי אביו אהבו ויראו אחיו כי אביו אהבו מכלם וישנאו בו נמצא שנוי מכלם כי בני הגבירה היו מתקנאין בו בשביל אהבת אביהם לו יותר מלהם והם בני הגבירו׳ כמוהו ובני השפחות שנאוהו בשביל דבתם רעה שהיה מוציא ומביא אל אביהם מהם ולא בשביל מעלתו כי ראוי היה שיטול מעלה עליהם:
דבתם רעה – פי׳ הרמב״ן להפליג כי כל דבה רעה הוא. פי׳ רש״י שאמר עליהם שמזלזלין בבני השפחות וחשודים על אבר מן החי ועל הערוה ותימה אם היה אמת למה נכשל בשלשתן ואם לא היה אמת צדיק כמוהו למה יוציא דבה רעה כזאת ומתרצים אפילו אם תמצא לומר שהיה אמת לא היה לו להעיד יחידי כדאיתא התם טובי׳ חטא אתא זינגיד אסהיד נגדיה רבא וכו׳:
אלה תולדות יעקב, "These are the developments of Yaakov;⁠" Rashi interprets these words as introducing the background to the many places Yaakov's descendants lived and emigrated to, before they finally settled in the Land of Israel, previously the land of Canaan. The first cause for these wanderings is to be found in the story of Joseph and his brothers.
Ibn Ezra's commentary follows the same general approach as that of Rashi.
Nachmanides claims that the expression תולדות cannot be applied to successive residences of a person or a people, but only to days, years, etc., i.e. generations, births, etc. A well known example is Proverbs 27,1 מה ילד יום, "what the day will bring" (give birth to). I believe that the correct interpretation of our verse is: "these are developments of Yaakov, Joseph and his brothers and what has been happening to them.⁠" Possibly, just as the Torah listed the developments of Esau down to the giving of the Torah to the Jewish people, it lists what had happened to the descendants of Yaakov and all his descendants until they moved to Egypt, 70 in number.
והוא נער את בני בלהה. "and he was a lad keeping company with the sons of Bilhah.⁠" Rashi interprets this as Joseph's immaturity, acting childishly.
Onkelos interprets this to mean that already from his earliest youth, Joseph preferred the company of the sons of Bilhah who looked up to him and flattered him.
Nachmanides writes that the words והוא נער, refer to what has been written previously, so that we have to understand the sequence of the verse as follows: "these are the developments in the house of Yaakov; Joseph, who was a lad of 17 years used to tend the sheep together with his brothers.⁠"
Ibn Ezra interprets the verse to mean that because Joseph was still immature at 17, the sons of Bilhah made him their personal valet. The Torah suggests that if Joseph had acted as valet to the sons of Yaakov's real wives no problems would have arisen at all. This is the meaning of the דבתם רע, the evil reports Joseph brought to his father concerning the conduct of the sons of Leah. Joseph resented being assigned to being a valet to the sons of the handmaids.
It is also possible that due to his youth, the Torah refers to him as נער, even though physically speaking he was fully grown. We encounter something similar with Avshalom, son of David, who was also referred to as נער, not because he was so young in years at that time, but because he was younger than his brothers. (Samuel II 19,33)
את בני בלהה, "the sons of Bilhah, etc.⁠" According to Rashi Joseph befriended them because the sons of Leah shunned them.
נשי אביו, "his father's wives.⁠" The Torah emphasizes that these ladies were Yaakov's legal wives in the fullest meaning of the term. They were described as maidservants only in their status compared to Rachel and Leah, seeing that the latter were their seniors. This is why when Yaakov presented his wives to his brother Esau, and he first presented Zilpah and Bilhah, these are described as שפחות, maidservants, (33,6) seeing that in the event Esau would molest them, this would be a warning for Leah and Rachel to hide, or something. After all, Zilpah and Bilhah continued as maidservants in the employ of Leah and Rahel also after Yaakov married them. When Reuven was described as "sleeping" with Bilhah, she is also described as פלגש, a concubine, but this is only vis-à-vis her deceased mistress Rachel. It is quite possible that while Rachel and Leah were alive, Yaakov referred to them both as שפחות and as פילגשים, "maidservants and concubines.⁠"
את דבתם רעה, "evil reports about them.⁠" Anything wrong that the sons of Leah did, Joseph reported to his father.
Nachmanides queries that if that were indeed so, the sons of the maidservants should have loved him, and if so, why did they not save him at the time when the sons of Leah were about to kill him and eventually sold him? After all, there were four of them, and if you add Reuven who, as we know, tried to save Joseph, they would have been equal in number to the other five sons of Leah? Furthermore, from the text it appears as if all the brothers, including the sons of the maidservants agreed to sell him!
According to our sages in Bereshit Rabbah, Joseph reported evil deeds both of the sons of Leah and the sons of the maidservants. Accordingly, the meaning of the words את בני בלהה ואת את בני זלפה, is simply that Joseph spent most of his time in the company of these sons of the maidservants as they were so much closer to him in age. In fact, their father had commanded these sons of the maidservants to keep a constant eye on Joseph, to insure that no mishap would befall hum. They were to attend to his needs. He did not instruct the sons of Leah to tend to Joseph's needs. Joseph brought tales of misconduct of the sons of the maidservants to his father, seeing that he had so much opportunity to observe their conduct. This is why they learned to hate him.. We hear only later, that as a result of his dreams and his telling the sons of Leah about them, the sons of Leah grew to be jealous of him and to hate him, especially when they could not help noticing how his father preferred him over them. Everyone of the brothers had his own reason for hating Joseph.
דבתם רעה, "reports of their wrong doing.⁠" According to Nachmanides the word דבה always implies something exaggerated. It is therefore evil by definition.
Rashi explains that Joseph told his father that the sons of Leah were belittling the sons of the maidservants, that they were suspect of eating flesh from animals not yet slaughtered or dead, and that they indulged in incestuous sexual relationships. It is difficult to understand that if Joseph's accusations were true, why he himself in the course of his life, was exposed to precisely these three potential sins. On the other hand, if Joseph's accusations were unjustified, how could a person who is regarded throughout our history as an outstandingly righteous individual, a model of uprightness, have been guilty of defaming his brothers in such a manner?
The answer usually given to this question is that even if his accusations had been true, he was wrong to act as a sole witness whose evidence was not supported by a second disinterested witness. The whole matter is reminiscent of a story in the Talmud Makkot 11A, where someone called Tuviah, had become guilty of a sin, and a single witness named Zigud testified against him and was punished for slandering him by unsupported testimony, whereas the alleged sinner went free.
דבתם רעה – בגימטריא שהם אכלו באבר מן החי. דבתם. בגימטריא מות מלמד שלשון הרע הורג ג׳.
נער – בגימטריא שוטה זה שאמר הכתוב ומוציא דבה הוא כסיל.
אלה תולדות יעקב יוסף – פר״ש אלה מאורעות של יעקב אירע ליוסף זה נשטם וזה נשטם, זה נגנב ב׳ פעמים וזה נגנב ב׳ פעמים שנ׳ כי גנב גנבתי ב׳ פעמים מארץ העברים. וק״ל בשלמא יעקב נגנב [שהי׳ צריך] ללכת בהחבא מבית אביו ושלח אותו פדנה ארם, ולאחר י״ד שנה יצא יעקב בהחבא מבית עבר שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע (עבר) אלא יוסף היכן מצינו שנגנב ב׳ פעמים. וי״ל וישבו לאכול לחם וגו׳ ויאמר יהודה לכו ונמכרנו לישמעאלים והיו עסוקים בקבלת הכסף והקניין. וארץ הישמעאלים במזרח של ארץ מצרים שנ׳ וישכנו מחוילה ועד שור אשר על פני מצרים, והם עם גמליהם באו מגלעד מקרן צפונית מזרחית של ארץ ישראל להוריד מצריימה שהוא קרן דרומית מערבית ובין זה שהיו קונין ויעברו אנשים מדיינים סוחרים עמהם והם מדיני׳ וימשכו המדינים ויעלו את יוסף מן הבור ולמסרו מיד הישמעאלים. וישב ראובן והיה אין יוסף בבור וגו׳ ויחר להם מאד פן יעלילו הישמעאלים ויגידו ליעקב ויעשו גם הם בערמה, ויקחו אביון משומרי הצאן ויאמר למדינים להחליף יוסף החולה באביון הבריא ולהעלות בדמיו רק שתי בתי שוקיים ושלח איש נעלו ונתן לרעהו, ואח״כ גמרו השבטים המקח לישמעאלים שנאמר וימכרו את יוסף לישמעאלים הרי נגנב מן הבור ונגנב מן המדיינים שלא ידעו שמכרו את יוסף לישמעאלים בעבור האביון, זהו שאומר הכתוב על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים ואח״כ קנו המדינים את האביון מן השבטים ונשתתפו הישמעאלים לסוחרים וזהו שאומר הכתוב והמדנים מכרו אותו אל ארץ מצרים הטפילו לו האביון לפוטיפר סריס פרעה ומיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה.
בן י״ז שנה – גילה לך הפסוק ימי אבילותו של יעקב מיום שנמכר יוסף עד שירד למצרים כ״ב שנה וי״ד שהיה בבית עבר לא קא חשיב, דת״ת כנגד כולם, הר״י.
נשי אביו – פי׳ החסיד כשמתו רחל ולאה שחרר⁠(ה) השפחות בתורת גבירות לכך קראן נשי אביו. וא״ת אמאי כתיב בפרשת וישלח (שם ל״ה כ״ה) ובני בלהה שפחת רחל דן ונפתלי. ותי׳ שהפסוק מגיד שכל זמן שהיתה שפחת רחל ילדה דן ונפתלי, אבל יעקב שחררם אח״כ.
ד״א נשי אביו – עד עכשיו קורא אותן שפחות, וכאן קורא אותם נשי אביו, נ״ל בעוד שהיתה רחל מאהבתו אותה היה מזלזל בהם, ולא נהג בהם מנהג אישות כיון שמתה רחל, ולאה היתה שנואה היה מחבב השפחות, ונוהג בהם דרך כבוד. לכן כתב נשי אביו.
את דבתם רעה – ותימה מיעקב שהיה צדיק איך קבל לשון הרע, לכך נאמר וישראל אהב את יוסף.
ד״א את דבתם רעה – לכך שונאים אותו, אבל בני השפחות לא קנאוהו ולא שנאוהו כמו אחיו. וא״ת אמאי לא שנאוהו. וי״ל לפי שהאחרים היו מכבידים את עולו. להיות רועה, שנ׳ היה רועה את אחיו בצאן. אבל בני השפחות היו מרחמים עליו ומייקרין אותו, לפי שהוא נער. ועל פי׳ ר״ש דמזלזלי בני השפחות וחשודים על אבר מן החי, ועל הערוה, קשה אם היה אמת למה נענש על שלשתם, ואם לא היה אמת צדיק כיוסף איך יוציא לעז על אחיו ומשקר לאביו. וי״ל דלא קשה, אפי׳ אם היה אמת לכך נכשל שהוציא דבה, דכתיב (משלי י׳ י״ח) ומוציא דבה הוא כסיל. וכן מצינו (פסחים קי״ג ב׳) טוביה חטא וזיגוד מנגד, לפי שהיה יחיד ואסהיד ביה. ועל מה שהקשה צדיק כיוסף, איך הוציא לעז על אחיו. נ״ל שבזה נחלקו יוסף ואחיו. יוסף אמר שהם היו בני נח ודינם כבני נח, אחרי שעדיין לא נתנה תורה, והם היו מחזיקים עצמם כישראל, אחר שעתידה תורה לינתן וידעו אותה, וכבר קיימוה, וכשהיה אחד מבני יעקב מקדש אשה ומכניסה לחופה ולא נבעלה, פעמים שא׳ מבני כנען בא עליה, לא היתה אשת איש לבני נח, דא׳ בעולת בעל ואז היו הורגים אותו, כי היו דנין דיני נפשות, ופעמים שאחד מבני יעקב בא על נשותיהם, ולא היו מקפידים, כי היו מחזיקים עצמן כישראל, ופעמים כשהיו שוחטין היו חותכים חתיכה מהשחיטה קודם שיצאה נפשה ונשמתה, כדאמרי׳ הרוצה שיביא וכו׳. וזה הי׳ אסור לבני נח דלא הותר להם הבשר בשחיטה. ויוסף נחלק עליהם, והחזיק (עצמן) [אותם] כבני נח, אחרי שעדיין לא נתנה תורה, ואמר לאביו שהיו עוברים עבירות, ואע״פ שהיה לו טעם לדבריו אעפ״כ נענש שלא היה לו לעשות כן, דאטו אם שני חכמים חלוקים בדבר, העושה כאחד מהם אינו נענש בשביל זה. ועוד ראה בהם שהיו מתיחדים עם תאומותיהן, שכל אחד נשא אחותו, וראה ג״כ שהיו משתמשים בבני השפחות כי מנהגם היה שכל אחד עובד בשבוע שלו.
אלה תולדות יעקב – כבר פירש המורה (מורה נבוכים א׳:ז׳) שתוף1 ילד,⁠2 וגם אנחנו דברנו על זה.⁠3
והוא נער – זה שם משותף, ואחד ממיניו: ׳משרת׳. לכן תרגמו רבי סעדיה: ׳גלאם׳4 בערבי, והוא שֵׁם ׳נער׳ למשרת, להיות הענין כן ברוב, ר״ל, כי כל משרת הגון שיהיה בחור בשנים.⁠5 אבל עם זה נכון, אם היה המשרת כבן שבעים, נכון לקראו ׳נער׳. לכן צדק אמרו ״ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש״6. כלומ׳, הוא משרת בלתי מש, כי זה הוא הנשוא בגזירה זו,⁠7 כאמרנו:
ראובן הוא איש עשיר, כי ׳משרת׳8 ו׳איש׳, נשואים מחמת זולתם,⁠9 כמו שהתבאר בהגיון.⁠10 והטעם בכאן, כמו שאמ׳ א״ע, כי א בעבור היותו קטן שמוהו בני השפחות שמש משרת להם.⁠11
ויבא יוסף את דבתם וגו׳ – אם ׳ויבא׳ אם ׳ויוצא׳, אינו מחויב שיהיה בו כזב.⁠12 ועוד אבאר זה על המרגלים.⁠13
1. רב-משמעות.
2. מורה הנבוכים א׳:ז׳: ״ילד – הענין המובן ממילה זו ידוע והיא ההולדה... והושאל גם למאורעות הזמן כאלו הם ענינים שנולדו...⁠״. וכן פירש ראב״ע.
3. משכיות כסף ח״א, פרק ז.
4. גם בפירוש לשמות ל״ג, יא הביא תרגום זה של רס״ג, ושם בכה״י: ׳גואלם׳. בתיקונים והוספות למהדורתו של לאסט תוקן כאן ל׳גאלם׳, אולי על סמך הפסוק משמות. אך הנכון כאן.
5. צעיר.
6. שמות ל״ג, יא. ושם פירש: ״ומה שנבהלו הקודמים על מילת ׳נער׳, אינו כלום, כי ׳נער׳ בלשון העברי מונח תמיד לכל משרת כמו ׳גואלם׳ בערבי, ואם הוא שב גם ישיש, וכן תרגמו רבינו סעדיה בתאפצר (תפסיר – א.ר.). וכן ״והוא נער את בני בלהה״. ואם עיקר הנחתו לצעירי השנים, וברוב כל משרת הוא צעיר לימים, כי הזקן אינו הגון שיעבוד רק שישעבד״. בעת חטא העגל יהושע כבר לא היה צעיר, שכן יהושע בשעת מיתתו היה בן מאה ועשר שנה (יהושע כ״ד:כ״ט), ומחטא העגל עברו ארבעים שנה במדבר (שכן חטא העגל ארע בשנה הראשונה ליציאת מצרים), שבע שנות כיבוש (ראה יהושע י״ד, ו-י, זבחים קיח, ע״ב וברש״י), ושבע שנות חלוקה (ראה חישוב בערכין יב, ע״ב וברש״י), ומתוך הנחה שיהושע לא נפטר זמן רב לאחר גמר ההתנחלות, הרי שיהושע בשעה שתואר כנער היה כבן חמישים שנה. מקור הקושיה בפירוש ראב״ע הארוך לשמות ל״ג, יא. ריא״כ מתרץ כרמב״ן שם.
7. הנושא – ׳ומשרתו יהושע בן נון׳, והנשוא – ׳נער לא ימיש מתוך האהל׳, כלומר, הפסוק אינו בא לומר שהמשרת הוא יהושע אשר לא ימיש, ולא לומר שמשרתו, שהוא יהושע הנער, לא ימיש (כטעמי המקרא), אלא שמשרתו יהושע הוא משרת אשר לא ימיש (כרמב״ן). הפירוש בניגוד לטעמי המקרא מפתיע, שהרי ריא״כ דוגל בפרשנות על פי הטעמים (לעיל על י״ט:ט״ז).
8. כנראה צריך להיות ׳נער׳; או שכוונתו למלה ׳משרת׳ במשפט שנתן הוא עצמו כְשִכתוב של הפסוק, ׳הוא משרת בלתי מש מאהלו׳.
9. הנשוא התחבירי (predicate) נקרא בשם זה (׳נשוא׳) משום שהוא הוא היגד הנאמר על אודות ה׳נושא׳ (subject), כגון מאפיין או פעולה של הנושא, וכך הוא ׳נישא׳ על ידי הנושא: הוא (הנשוא) ׳נשוא מחמת (=על ידי) זולתו (=הנושא)׳.
10. המונחים ׳נושא׳ ו׳נשוא׳ לקוחים מתורת ההגיון האריסטוטלית (לוגיקה), אשר היא תורת הדקדוק המושתפת לכלל השפות, השווה מלות ההגיון, תחילת שער א.
11. המלה ׳נער׳ היא פועל במובן ׳משרת׳, המשמש כנשוא במשפט, והמשך הפסוק הוא מושא ישיר לנשוא זה. ״...והוא נער (=משרת) את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו״. כל זה בניגוד לרש״י שהבין את המילה ׳נער׳ כפועל במובן צעירות, כלומר, יוסף עושה מעשה נערות. את המשך הפסוק פירש רש״י כנשוא נוסף לנושא ׳יוסף׳: ׳ורגיל אצל בני בלהה…׳. וגם בניגוד לרמב״ן, אשר מפרש ׳נער׳ כשֵם במובן צעירות, ועל ידי סירוס המקרא מצרף את המושא ״את בני בלהה...⁠״ להיות מושא עקיף, יחד עם ׳את אחיו׳, לפועל ׳היה רועה׳.
12. בניגוד לפירושו של רד״ק בספר השורשים (שורש דבב) שהבחין בין ׳הבאת׳ דיבה שנאמרה כאן, לבין ׳הוצאת׳ דיבה שנאמרה על המרגלים ״ויציאו דבת הארץ״ (במדבר י״ג:ל״ב), שרק האחרון הוא שקר.
13. בפירושו לפרשת המרגלים (במדבר י״ג:ל״ב) דווקא פירש את המילה ״ויוציאו״ במובן כזב: ״ויוציאו – מלבם הוציאו מילים, כטעם ׳מלבך אתה בודאם׳⁠ ⁠⁠״ (נחמיה ו׳:ח׳).
א. בכה״י: המילה ׳כי׳ נכתבה פעם נוספת ונמחקה.

ביאור המלות

(ב) תֹּלדות יעקב – מקרים שקרוהו. כטעם: ׳מה ילד יום׳ (משלי כז, א).
נער – משרת.
דִּבּתם רעה – מה שהיו מדברים שהיה רע ומגונה, הנה אותם הדברים הביא יוסף אל אביהם, רוצה לומר שסיפרם לו.
ואמר, אלו המקרים שקרו ליעקב: יוסף כשהיה בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, ומקנאתם בו — לראותם כי אותו אהב אביהם מכל בניו — שׂמוהו משרת לבני השפחות; וזה הפועַל היה בתכלית הגנות. והנה הביא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם וסיפרהּ לו.

ואולם התועלות המגיעים ממנו הם תשעה:

(ב-ד) התועלת הראשון הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם שיטיל קנאה בין בניו לרומם אחד מהם על האחרים, כי יגרום לו בזה שפלות. הלא תראה כי יעקב, מפני שעשה כתונת פסים ליוסף לבדו מבין אחיו, ולהראותו שהוא אוהב אותו יותר מכולם — שׂמוהו משרת לבני השפחות, והיה זה גם כן סיבה אל ששנאו אותו אחיו שנאה עצומה.
התועלת השני הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם שיספר לאביו כל מה שישמע מהדברים המגונים מבני הבית, כי בזה תתחדש בבית מריבה וקטטה, ויגרום לעצמו ההפסד. הלא תראה כי יוסף, מפני שהביא דיבת אחיו הרעה אל אביו, שנאו אותו אחיו, עד שכמעט היו ממיתים אותו לולא עזר ה׳ יתעלה.
גם לענין שזכר למעלה תולדות עשו וקצת טבעם, ותכונותיהם, ומעשיהם ואשר מצא להם, אמר עכשו: אלה תולדות יעקב יוסף וכו׳ – [ה] כלומר אלה הם בתכונותיהם וענייניהם, יוסף בן שבע עשרה שנה וגו׳. ותראה מה שנמשך ממעשיהם ומקריהם. ותהיה מלת אלה בכאן מורה על האיכות, לא על המציאות. וכן: מבנות חת כאלה (בראשית כ״ז:מ״ו), לא כאלה חלק יעקב (ירמיהו י׳:ט״ז) וזולת רבים כמו אלה. ומזה הענין דרשו חכמינו ז״ל (ב״ב קי״ז.) לאלה תחלק הארץ.
היה רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו וכו׳ – כמו ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה (במדבר י״ד:ל״ג). יאמר כי מצד שהוא נער ורך לפני אביו, לא הטיל עליו משא משמרת הצאן כאחד מבניו. [ה] אמנם, הוא מעצמו היה רועה עמם במדבר כשהיו קרובים לעיר על דרך הטיול והשעשוע. ושם משמרתו על בני בלהה ועל בני זלפה ישימו עיניהם עליו מידי צאתו ובואו.
ומתוך שהיה רגיל עמהם על זה האופן נאמר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם – [י] מה שיראה לפי פשט הפסוק הוא שאנשי הארץ נתנו עיניהם בכת של בחורים נחמדים אשר כאלו. ויקנאו מהם ויזהרו בהם מנשותיהם. וידברו עליהם כזבים כנוהג שבעולם. ומתוך העתירם דבריהם, יעלילום, ומתוך אומנותם ודקדקו עליהם בהנהגתם עם אחיהם והיו מרננין כך ביניהם ומושכין קול דברו במחנותם. והנה יוסף לא די שלא השתיקם והכחישם, אלא שהיה מביא הדבה ההיא שהיא מתפשטת ביניהם אל אביו כאלו הוא מאמת אותה.
ובמדרש: (בראשית רבה פ״ד) ויבא יוסף את דבתם רעה וכו׳. ר׳ מאיר אומר: חשודין בניך על אבר מן החי. רבי יהודה אומר: מזלזלין בני השפחות וקוראין אותם עבדים. רבי שמעון אומר: תולין עיניהם בבנות הארץ. ולא אחד בהם שיאמר שיוסף העיד עליהם. כך אלא שהיו חשודין על אלו הדברים כמו שאמרנו. ולא ידעתי מאין לו לרש״י ז״ל מה שכתב: כל רעה שהיה רואה וכו׳.
אלה תולדות יעקב ואלה של תולדות יעקב. כלומר ופי׳ אלה תולדות יעקב לפי הסמיכות הזאת אלה של תולדות יעקב כי בכל הנוסחאות המדוייקו׳ כתוב ואלה תולדות עם וי״ו ואין זה אלא לשונו של רש״י ז״ל כאלו אמר ופי׳ אלה תולדות יעקב אלה של תולדות יעקב כלומר זהו המתחייב מזאת הסמיכות ואל תתמה על מלת של שאינה בכח מאמר אלה תולדות שהרי מלת אלה אינ׳ סמוכה למלת תולדות עד שתהיה מלת של בכח הסמיכות כי פי׳ אלה תולדות אלה לתולדות וחסר למ״ד כמו שחסר משני שרי גדודי׳ היו בן שאול לבן שאול דרך המדבר ים סוף לים סוף והלמ״ד הזה מתפרש בלשון של כמו למי אתה של מי אתה ואמר אלה של תולדות יעקב במקום אלה לתולדות יעקב שפירושו אלה הישובי׳ האמורי׳ למטה הם לתולדות יעקב ומה שהוצרך להוסיף מלת וגלגוליהן ולא הספיק לו עם אלה ישוביהן הוא מפני שאין הנזכרים אחר זה מכלל ישוביהם רק מכלל הגלגולים והמקרי׳ שנתגלגלו עליהם עד שבאו לכלל ישוב ואע״פ שמצאנו כיוצא בזה באלה תולדות יצחק שהתחיל הכתוב באלה תולדות יצחק והתחיל במקרים שקרו קודם לידתם ולא הוקשה זה לרש״י שם כמו שהוקשה לו פה והוצרך להוסיף וגלגוליה׳ הוא מפני שאין ישובי כל תולדותיו הנזכרים בתורה רק של שני שבטי׳ וחצי בלבד ואע״פ שכבר צוה את יהושע במקומו לישבם סוף סוף עדיין לא באו לכלל ישוב ואינו דומה ליעקב ועשו האמורים בפרשה מצד שאין הסמיכות הזאת רק מצד הישובים הוצרך לומר אלה ישוביהם ומצד שאינו יכול לישבו עם הישובים לבדם הוצרך לומר ואלה גלגוליהם וחבר שניהם יחד ואמר אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב והרמב״ן ז״ל טען ואמר ואין לשון לתולדות שיהיה על הישוב: ואני שמעתי ולא אבין כי הרב ז״ל לא אמר שמלת תולדות מורה על הישובי׳ אלא שמלת אלה רומזת על היישובים ומלת תולדות על הבנים כמשמעה כאלו אמר אלה ישובי בני יעקב שזהו המובן ממאמ׳ אלה של תולדות יעקב שאלו היה פי׳ אלה של תולדות יעקב אלה הגלגולי׳ של ישובי יעקב לא היה לו לכתוב אלה ישוביהם וגלגוליהם אלא אלה ישוביו וגלגוליו ואם ישיב שישובי בניו הם ישובי יעקב וכשאמר אלה ישוביהם כאלו אמר אלה ישוביו א״כ היה לו לומר אלה גלגולי ישוביהם אחר שפי׳ אלה לפי דעתו מורה על הגלגולי׳ ופי׳ תולדות יעקב מורה על ישובי יעקב שהם ישובי בניו לא אלה גלגוליהם כי גלגולים אינם מתייחסים לא ליעקב ולא לבניו אלא לישובים גם לא היה ראוי לומר וגלגוליהם אחר ישוביהם אלא ההפך אלה הגלגוליהן וישוביהן גם לא היה לו לומר אלה ישוביהן רק אלה של ישוביהן. ואם יאמר אומר שלא היה כתוב בנוסחאת הרמב״ן ז״ל זה הלשון של ואלה של תולדות יעקב ולפיכך היה חושב שהרב ז״ל פירש התולדות ישובים סוף סוף הוה ליה לעיוני במאמר אלה ישוביהם וגלגוליהם שאלו היה פירוש תולדות מורה על הישובים יהיה פירוש אלה תולדות יעקב אלה ישוביו וגלגוליו שאי אפשר לומר שגרסתו כן היא מפני שאחר זה כתוב עד שבאו לכלל ישוב והיה לו לומר עד שבא לכלל ישוב ועוד מאי סבה ראשונה דקאמר והלא אין הסבה הזאת נופלת רק על בניו גם לא יתכן לומר על יעקב עד שבא לכלל ישוב שכבר בא אל מגורי אביו שהוא ישובו וא״כ אין להציל את הרמב״ן ז״ל רק בשנאמר שלא היה כתוב בגרסתו אלה של תולדות יעקב והיה חושב שהרב ז״ל פי׳ תולדות ישובים ופי׳ אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב על ישובי בניו והכתוב קרא ישובי בניו ישובי יעקב מפני שהוא העיקר אבל בכל הנוסחאות שמצאתי כתוב ואלה של תולדות יעקב:
תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף. כמשמעות מלת אלה בכל מקום שהיא דבקה עם המלה שאחריה ויהיה פי׳ אלה תולדות אלה התולדות ותהיה סמיכות הפרשה בישובים ובתולדות אמר וישב יעקב כנגד וישב עשו ואמר ואלה תולדות יעקב כנגד ואלה תולדות עשו:
שכל עצמו של יעקב לא עבד אלא ברחל. ולכן נקראו כל תולדותיו יוסף שאלמלא יוסף לא נולדו לו כל אחי יוסף שהרי מפני חבתו שיוליד בן מרחל עבד השבע שנים הראשונות וכשרמוהו ונתנו לו את לאה במקום רחל הוכרח לעבוד עוד שבע שנים אחרות בעבור רחל וכשראתה רחל שנולדו הד׳ שבטים מלאה והיא לא ילדה נתנה שפחתה ליעקב ונולדו ממנה שני שבטים אחרים וכשראתה לאה שנתנה רחל את שפחתה נתנה גם היא את שפחתה ונולדו ממנה שני שבטים אחרים וכשראתה לאה שרחל לקחה את דודאי בנה לקחה את יעקב תמורתן ונולדו ממנה שני שבטים אחרים ואחר כך נולד יוסף וכשראה שנולד יוסף מיד רצה לחזור אל מקום אבותיו מפני שכבר נשלמה כונתו הרי שכל תולדותיו לא היו אלא בעבור יוסף ומאחר שהוא סבת הכל נקראו כל תולדותיו יוסף ואע״פ שגם בנימין בנה של רחל הוא מ״מ כיון שנולד ממנה הבן הראשון כבר נשלמה כונתו וכך אמרו בב״ר אלה תולדות יעקב יוסף התולדות הללו לא באו אלא בזכותו של יוסף ובשבילו כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשביל רחל כל התולדות הללו היו ממתינות עד שנולד יוסף שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו׳:
ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו. וכאלו אמר התולדות שהכל מעידי׳ עליהם שהן של יעקב הוא יוסף לבדו מפני שהוא לבדו היה קלסתר פניו דומה לאביו או מפני שהוא לבדו ארעו לו מה שאירעו ליעקב ומפני שעל רוב המקרי׳ הקורי׳ לאב קורים לבן להיותם תחת ממשלת מזל אחד ידעו הכל שיוסף הוא בנו של יעקב ולכל א׳ מהפירושים הללו צ״ל שהדבור הראשון הוא עד יוסף ובן שבע עשרה שנה הוא התחלת דבור אחר ושם יוסף משרת לשנים כאלו אמר אלה תולדות יעקב יוסף ויוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה וגו׳:
בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. ולפי זה אין סמיכות הפרשיות מענין ישוביהם וישובי תולדותיהם כדלעיל רק מענין שלות הרשעים ויסורי הצדיקים שתחלה הזכיר שעשו נתיישב הוא וכל זרעו בשלוה והשקט ולא ראה רעה בימיו ואח״כ הזכיר שיעקב בקש לישב בשלוה ולא עלה בידו רק קפץ עליו רוגזו של יוסף ועברו ימיו בצע׳ ובאנחה ופי׳ וישב יעקב ויבקש יעקב להתיישב ולנוח מהצער שעבר בבית לבן ובהליכת הדרך ומפחד לבן ועשו ומדאגת בתו ומפחדו מן העמים אשר סביבות שכם פן ירדפו אחריו והכוהו ופירוש אלה תולדות יעקב והנה אלה תולדות יעקב שנתקנאו השבטים ביוסף אחיהם ומכרוהו ואמרו הנה מצאנו את כתנתו מלאה בדמים ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו וימאן להתנחם:
שהיה עושה מעשה נערות. לא נער ממש שאין הזכר נקרא נער אלא מבן י״ג שנה ויום אחד עד בן שלש עשרה שנה וחצי דומיא דנקבה שאינה נקראת נערה אלא מבת י״ב שנה ויום א׳ עד בת י״ב שנה וחצי ולפיכך במשה רבינו ע״ה דכתיב ביה בהיותו קטן והנה נער בוכה אמרו שהיה קולו כנער וגבי יוסף שהיה בן י״ז שנה אמרו שהי׳ עושה מעשה נערות אבל במדרש משלי בפסוק לנער דעת ומזמה אמרו עד כמה שנים נקרא האדם נער רבי מאיר אומר עד כ״ה רבי עקיבא אומר עד שלשים אמר רבי לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עד כ׳ שנה שנאמר ומבן כ׳ שנה ומעלה כל הבא לצבא ומפני זה הייתי רוצה לפרש שמה שדרשו גבי יוסף אינו אלא מיתורא דקרא שהי׳ די לומר אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן למה ליה למכתב והוא נער אלא שהיה עושה מעשה נערות. אך קשה מההיא דב״ר שאמרו יוסף בן שבע עשרה שנה ואת אמרת והוא נער אלא שהיה עושה מעשה נערות.
ושמא יש לומר דה״ק יוסף בן שבע עשרה שנה ואת צריך לומר והוא נער אלא שהיה עושה מעשה נערות אבל מה שנא׳ עליו נער עברי והוא בן ל׳ כבר פרש״י נער שוט׳ ואין ראוי לגדולה ופירושו כדמות נער ובנימין שנאמר עליו לא יוכל הנער לעזוב את אביו והנער יעל עם אחיו והוא בן ל״א וכן אבשלום שנאמר עליו השלום לנער לאבשלום והוא בן כ״א הוא מפני שהבן אצל האב או אצל האח הגדול ממנו שהוא במקום אביו נקרא נער ואם הוא גדול בשנים מפני שהוא נסמך עליהם בכל ענייניו כנער ורחבעם שנאמר עליו ורחבעם היה נער ורך לבב והוא בן מ״א במלכו וכן ירמיהו שאמר על עצמו כי נער אנכי הוא מפני חולשתם ורכות לבבם כמו הנער גם המשרת נקרא נער ואם הוא גדול בשנים מפני שהוא עושה מעשה נער שדרך המשרת על הרוב להיות נער ויהושע בן נון נער שהיה בן נ״ז שנה והכתוב קורא אותו נער. וא״ת מ״ל לרז״ל לומר שיוסף נקרא נער מפני שהיה עושה מעשה נערות דילמא מפני שהיה קטן מכלם דומיא דבנימין שנקרא נער והוא בן ל״א מפני שהיה קטן מכלם. י״ל ה״מ כשהאחים או האב קוראים אותו נער אבל הכא שהכתוב קורא אותו נער אינו אלא מפני שהיה עושה מעשה נערות:
לפי שהיו אחיו מבזין אותם והוא מקרבן. אבל לא משני שהיו בני הגבירה מבזין אותו והן מקרבין אותו דאין סברא לומר שהיו בני הגבירה מבזין אותו שהיה בן הגבירה היותר חביבה לאביהם והיותר חביב לאביהם ועוד שמהאגדה דלקמן משמע בהדיא שבני הגבירה היו מזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים:
כל רעה שהיה רואה. לא כל רעה שהיה רוצה להוציא עליהם היה מגיד לאביו דא״כ ויוציא את דבתם מיבעי ליה דומיא דויוציאו דבת הארץ:
באחיו בני לאה. אע״פ שלא הוזכרו למעלה בני לאה אלא את אחיו סתם ומשמע כלם ולא בני לאה בלבד וכנוי דבתם אינו נופל אלא על האמורים למעלה מ״מ עכ״ל דפי׳ היה רועה את אחיו אינו אלא בעד בני לאה דאס״ד על כל האחים מאי והוא נער עם בני בלהה ועם בני זלפה דקאמר דמשמע שבענין זה בלבד היה עמהם והלא כבר היה עמהם אף ברעייה והל״ל והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה לבדם לאפוקי מהרעייה שהיתה עמהם ועם שאר האחים:
שהיו אוכלים אבר מן החי. ב״ר כדר׳ מאיר:
ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים. כדר׳ יהודה:
וחשודין על העריות. כדר׳ שמעון דאמר תולין עיניהם בבנות הארץ דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי מדמסיים בה ר׳ יהודה ב״ר סימון אומר על תלתיהון לקה וכולהו מרעה הוא דקא ילפי לה כתיב הכא רעה וכתיב התם חיה רעה אכלתהו מה להלן אבר מן החי כדרכה של חיה אף כאן אבר מן החי וכן גבי אשת אדניו כתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה מה להלן עריות אף כאן עריות וכן גבי אמה העבריה כתיב אם רעה בעיני אדניה מה להלן בעבדו׳ אף כאן בעבדו׳ וכל אלו על פי קבלתם שקבלו שהמלה הזאת של מלת רעה נדונ׳ בג״ש עם חיה רעה ועם אעש׳ הרעה הגדולה ועם רעה בעיני אדניה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
ובשלשתן לקה. ב״ר כדר׳ יהודה ב״ר סימון וא״ת ולמה לקה והלא לא הגיד לאביו אלא מה שרא׳ כדפרש״י לעיל כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו ועוד איך אפשר לומ׳ שהשבטים עשו כן. י״ל שהשבטים כדין היו עושין אלא שיוסף היה טועה בדין והיה דן אותם שעשו שלא כדין והיה מגיד אותן לאביו לפי סברתו שכך משמ׳ ממלת רע׳ דה״ל למכת׳ ויבא יוסף את דבתם מאי רעה שהי׳ מביא את דבתם לרעה שפירושו שאע״פ שדבת׳ היתה אפשרית להיות בלתי רעה הוא היה דן כל מעשיהם לרעה וזהו ויבא יוסף את דבתם רעה ולפיכך לקה בשלשתן דלגבי אבר מן החי השבטי׳ היו חותכים בשר מבית השחיטה בעודה מפרכס׳ ומניחין אותה עד שתמות ואחר כך היו אוכלין אותו כדי שיבריאו כדאיתא בפ׳ השוחט אמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן הרוצה שיברי׳ חותך כזית בשר מבית השחיט׳ ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ומניחו עד שתמות ויוסף היה סבור שכיון שחותכי׳ אותו בעודה מפרכס׳ יש בו משו׳ אבר מן החי ואין הדבר כן דאפי׳ לרב אחא בר יעקב דפליג עליה דרב אידי ה״מ בכנעני משום דכנעני לית להו שחיטה אלא אפי׳ בנחירה בעלמא סגי וכיון דבמיתה תליא מילתא אינה יוצאת מידי אבר מן החי שהם מוזהרין בו עד שתמות אבל בעוד׳ מפרכס׳ לא אבל בישראל דבשחיטה תליא מילתא כיון דשחט לה שחיטה מעליא כבר יצאה מידי אסור אבר מן החי אע״פ שעוד׳ מפרכסת אבל בברייתא שנו הרוצה לאכול בשר מבהמ׳ קודם שתצא נפש׳ חותך כזית בשר כו׳ ואחד ישראל ואחד מצרי מותרין בו אע״ג דכנענים במיתה תליא מילת׳ וכל זמן שהיא מפרכסת יש בה משום אבר מן החי משום דליכ׳ מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ואע״ג דאמרינן בפרק העור והרוטב שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכס׳ חזקיה אמר אינה לאברים שאין בן נח מוזה׳ עליה ור׳ יוחנן אמר ישנ׳ לאברים ואמר רבי אלעזר נקוט דר׳ יוחנן בידך דתני רב הושעיא כותיה ה״מ בבהמה טמא׳ כדתני רב הושעי׳ ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי שחט בה שנים או רוב שני׳ ומפרכסת מטמא׳ טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלה אבר הפור׳ ממנה כפור׳ מן החי ואסור לבני נח ואפי׳ לאח׳ שתצא נפשה אבל בבהמ׳ טהורה אפי׳ רבי יוחנן מודה בה משו׳ דליכ׳ מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וכן הא דאמרינן נמי בפר׳ השוחט שחט בה שני׳ או רוב שני׳ ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה בטמאה קמיירי דליכ׳ למימ׳ בה מי איכ׳ מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור אבל בטהור׳ כ״ע מודו דהוי׳ כמת׳ וכן פרשו התוספו׳ בפר׳ השוחט דהא דקאמר בגמ׳ והתנן שחט בה שני׳ או רוב שנים ועדיין היא מפרכס׳ הרי היא כחיה לכל דברי׳ אין המשנ׳ כן בשום מקום אלא דדייק לה ממתני׳ דהעור והרוטב דתנן השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכס׳ כו׳. וכן מה שהיו קורי׳ אותן עבדי׳ אינו ר״ל עבדי׳ ממש דהא תני בפ״ק דקדושי׳ הקור׳ לחברו עבד יהא בנדוי אלא שהיו קורין אות׳ בני השפחו׳ שאמותיהן היו שפחו׳ לאמותיהן מתחלה אבל לא שכוונו בזה לומ׳ שנולדו לאמותיהן בהיותן שפחות בלא שטר שחרו׳ דא״כ היו מבזין לאביה׳ שבא עליהן באסו׳ ואין הדבר כן שהרי הגר שפחת שרה היתה ולא בא עליה אברה׳ אבינו ע״ה אלא באישות כדדרז״ל בב״ר גבי ותתן אות׳ לאבר׳ אישה לו לאשה לאשה ולא לפלג׳ ויוסף היה סבור שכשהיו קורין אותן בני השפחו׳ כאלו היו קורי׳ אותן עבדי׳ שנולדו בזמן שאמותיהן שפחו׳ ואין הדבר כן. וכן מה שהי׳ אומר עליהם שהם חשודי׳ על העריו׳ הוא מפני שהיה רואה את בנו׳ הארץ שהיו באות אצל השבטי׳ לקנות מהם גדיי׳ וטלאים וחלב וגבינה וכיוצא בהם או כדי למכור להם מפירות הארץ והשבטי׳ היו נושאין ונותנין עמהן ויוסף היה סבו׳ דההי׳ דשלהי קדושין דאמ׳ שמואל אין משתמשין באשה כלל מיירי בכל מילי ואין הדבר כן דהא קי״ל כאידך דשמואל דאמר בשילהי קדושין הכל לשם שמים וכתבו שם התוס׳ ועל זה אנו סומכין השתא שאנו משתמשי׳ בנשי׳ ואינו אסור להשתמ׳ בהן אלא בשמוש שהאש׳ עוש׳ לבעלה כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה לפניו ומזיג׳ הכוס שאין הדברים הללו נעשין לאיש אלא ע״י אשתו שמא יבא לידי הרהור עביר׳ כדאמרינן בפ׳ עשר׳ יוחסין דא״ל רב נחמן לרב יהודה תיתי דונג ותשקינן א״ל הכי אמר שמואל אין משתמשין באש׳ כלל בין גדולה בין קטנה:
ובשלשתן לקה וישחטו שעיר עזים במכירתו. אע״פ שלא לקה באבר מן החי אלא בשחוט סוף סוף כיון שע״י אותו דבר שאמר לאביו שאוכלים אותו חי באה לו קלקלת מכירתו שלולא תחבול׳ אותו השעיר לא היו מוכרי׳ אותו הרי לקה באותו דבר עצמו שהיה אומר שהיו אוכלין אותו חי ומה שאמר אחר זה ולא אכלוהו חי אין זה מעניין לקוייו שלקה בו אלא עניין בפני עצמו הוא שהכתוב מעיד עליהם שלא היו אוכלין אבר מן החי כמו שאמר יוסף לאביו שכך אמרו בב״ר אמר לו הקב״ה את אמרת לאביך חשודי׳ הם בניך על אבר מן החי חייך שאפילו בשעת הקלקלה אינן אוכלין אלא בשחיטה שנאמר וישחטו שעיר עזים פי׳ ולא שאכלוהו חי כאשר אמרת שאוכלים אבר מן החי דאל״כ וישחטו למה לי ה״ל למכתב ויקחו את כתנת יוסף ויטבלו את הכתנת בדם אלא עכ״ל שלא נכתב זה אלא להעיד עליהם שאפי׳ בשעת הקלקלה אינן אוכלין כי אם בשחיטה אבל מלשון הב״ר שאמרו אתה אמרת חשודין הם בניך על אבר מן החי חייך שאפי׳ בשעת הקלקלה אינן אוכלין אלא בשחיטה וישחטו שעיר עזים אתה אמרת מזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים לעבד נמכר יוסף אתה אמרת תולין עיניהם בבנות הארץ חייך שאני מגרה בך את הדובית ותשא אשת אדוניו נראה שגם לשון אתה אמרת חשודין הם בניך על אבר מן החי חייך שאפי׳ בשעת הקלקלה אינן אוכלין אלא בשחיטה כו׳ הוא דומיא דאתה אמרת מזלזלין כו׳ ואתה אמרת תולין עיניהם כו׳ שהם מעניין הלקוי לא מעניין עדות שמעיד הכתוב על השבטים שלא חטאו בהם לפיכך צריך לומר דהכי פירושא אתה אמרת חשודין הן בניך על אבר מן החי חייך שיגיע לך תקלה על ידו ושאפי׳ בשעת הקלקלה מעיד אני עליהם שלא יאכלוהו חי כמו שאמרת לאביך שאוכלי׳ אבר מן החי ולא חששו להאריך כי מאומרם אפי׳ בשעת התקלה הרי הוא כאלו אמרו שאמר לו הקב״ה חייך שתגיע לך תקלה על ידו:
כל מה שהי׳ יכול לדבר בהם. מפני שפי׳ דבה דבור וכאלו אמרו ויבא יוסף את דיבור׳ ובנוי דבור׳ יסבול שיהי׳ מורה על הפעול או על הפועל הוצרך לומר כל מה שהיה יכול לדבר בהם שהוא מורה על הפעול ולפי זה יהיה פי׳ ויבא יוסף את דבתם שהביא העניינים שהיה מדבר לאביו עליהם לא הדבורים שדברו הם כי הם לא דברו מאומה רק הוא היה המדבר בעבורם וכאלו אמר ויבא יוסף את העניינים שהיה דבורו בהם על אחיו רעה אל אביהם. ומה שטען הרמב״ן ז״ל א״כ למה לא הצילוהו בני השפחות והוא אוהב אותם ומקרבן ומגיד לאביו על האחים בבזיונם ואם נאמר שיראו מן האחים והנה הם ארבע וראובן עמהם ויוסף עצמו ותגבר ידם עליהם ואף כי לא יבואו עמהם במלחמה ועוד כי נראה בכתוב כי כולם הסכימו במכירתו אבל לדעת רז״ל בב״ר על כלם היה מוציא הדבה עכ״ד: נראה לי שאין מכל אלה טענה כלל כי מה שטען למה לא הצילוהו בני השפחות והוא אוהב אותן כו׳ אינה טענה כי לא היתה השנאה מפני הדבה בלבד אלא ג״כ מקנאת הכתנת והחלומות שגם בני השפחות משותפין בהן ואף את״ל שהקנאה אינה נופלת רק לבני הגבירה שהם כמוהו במעלה ובכבוד ולא לבני השפחות מכל מקום בענין החלומות כלם שוים הם דמסתמא לא היו רוצים שימלוך עליהם ויהיו משתחוים לו וכתיב ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם וישנאו אותו וכתיב בתריה ויקנאו בו אחיו וסתם אחיו כולל כל האחים ומה שאמר עוד שדעת רבותינו בב״ר היא שעל כלם היה מוציא הדבה אינו מחוור כי אינו מובן זה מדבריהם אלא אדרבה ממה שהוכחנו לעיל שר׳ מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון אינם חולקים בפירוש דבתם אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ורבי יהודה אמר שבני לאה היו מזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים למדנו שפי׳ דבתם שב על בני לאה בלבד ואם כן עכ״ל שדברי כלם אינם אלא על בני לאה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) ולפי שמטבע השלם שישתדל להשלים זולתו כפי האפשר וכ״ש יוצאי חלציו אלא שלא יפעל הפועל אלא בהכנת המתפעל לזה אמר אלה תולדות יעקב יוסף ותולדות נאמר על הגדול והלמוד בדעה ובחכמה וכמו שביאר הרב המורה בשתוף שם ילד שכל מי שלמד אדם והכינו נאמר שילדו ולכן נקראו תלמידי הנביאים בני הנביאים כי אתרי שהבן יקרא תולדות האב להיותו מהוה גופו יותר ראו שיקרא התלמיד בן להיותו מהו׳ גופו ר״ל מוציא׳ מן הכח אל הפועל ועל זה אחז״ל אלה תולדות אהרן ומשה שלא הזכיר רק תולדות אהרן אלא שקראם תולדות משה לפי שלמד׳ תורה ולפי זה יאמר שעם היות ליעקב בנים רבים לבד יוסף היה דומה אליו בשלמות שכלו ודעתו. וזה לבד היה מלמדו ומוליד בו דעות וחכמה ומוסר מבין שאר בניו כי הוא היה עמו תמיד וכמ״ש חז״ל שכל מה שקבל משם ועבר מסר לו ולכן נמצא בו השפע הנבואיי ורוח אלהין קדישין והיה א״כ יוסף בלבד תולדות יעקב כי בו בלבד היו גדוליו ולמודו. כי עם היות בניו כלם שלמים וכן רבים הנה ביוסף נראה עוד גדולו וחכמתו ושלמותו. והותרו בכל מה שפירשתי בכל אחד מהפנים האלה ב׳ השאלות הראשונות הא׳ והב׳.
וספר הכתוב משלמות יוסף בשכלו ומדותיו באמרו יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן ר״ל שהוא היה כ״כ נבון ומשכיל בכל דבר שגם בהנהגת הצאן והצריך אליהם היה הוא הרועה מדריך ומנהיג ומלמד את אחיו כי לא נאמר כאן היה רועה להיותו רועה צאן כי גם שאר אחיו לא היו רועי צאן בעצמם אבל היו מנהיגים את הרועים אשר תחת ידיהם ויוסף עם היותו קטון השני׳ בן י״ז שנה היה מטוב שכלו ובזכות הבנתו שהוא היה רועה כלומר מנהיג ומלמד את אחיו בעניני הצאן כי אע״פ שהוא לא היה הולך עם הצאן היה מבין ויודע בדברים הצריכים אליהם יותר מכל אחיו ויהיה רועה מלשון מנהיג ומלמד ומדריך כמו רועה ישראל האזינה אני ארעה את צאני גם ספר משלמות מדותיו שלא היה מתגאה בשכלו בדעתו כי הוא היה נער ר״ל משרת את בני בלהה ואת בני זלפה שהם הפחותים מכל אחיו כי לא די שהיה משרת את הגדולים בני לאה הגברת אבל גם אצל בני השפחות היה משתדל ומשרת ולא היה מזלזל בכבודם ולא היו בעיניו כבני שפחות אלא כאלו היו נשי אביו כן היה מכבדם ומשרת אותם והיה אם כן בדעתו מנהיג את הגדולים מדריכם ומיעצם במה שיעשו ובהשתדלותו משרת גם את הפחותים שבהם והתבאר אם כן מזה כמה מעלות טובות היו ביוסף התבונה וההשתדלו׳ והענו׳ והשפלות וכלם באמת נמשכות משלמות השכל ולכן היתה הגאוה משיג עצמי לחסרי הדעת כי הנה היודע מהות האדם ותכליתו וערכו במציאו׳ וחסרונו במעשיו לא יתגאה והותרו במה שפירשתי בזה השאלה הג׳ והד׳.
ואמנם אמרו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם בא להגיד גם כן משלמות מדותיו של יוסף שהיה חפץ שיהיו אחיו שלמי׳ במדותיהם ולכן לא היה מספר לאביו הוא מדה מגונה שראה בהם כי זה לא יקרא דבה רעה ולא ג״כ היה משקר בהם חלילה ולזה לא אמר ויוצא יוסף דבה רעה אבל אמר ויבא להגיד כי בעבור שהוא היה עם אביו בעיר כשהיה שומע מפי אנשי העיר בשוקים וברחובות שהיו אומרים גנות ממעשיהם אותה דבה כמו ששמעה היה הוא מביא אל אביו ולא היה מאמת שכן היה אלא שכן שמע מפי אנשי העיר והתבונן אמרו אל אביהם כי אלו היה מספר אותה בשוק היה בכלל מספר לשון הרע אמנם יוסף לא היה מביאה כי אם אל אביהם מהצד שהוא אביהם כדי שייסרם וידריכם וירחיקם מהחטא לזה אמר אל אביהם וימחה הגנות מהם ולא יהיה פוצה פה ומצפצף נגדם בכל הארץ ולא לתכלית אחר להראות עצמו בפני אביו צדיק ואחיו רעים וחטאים אבל חז״ל יחסו בזה ליוסף אשמה לפי שהיה מביא לאביו הדבה ההיא ואולי שלא היתה אמת ולכן אמרו שלקה עליה. וכנוי דבתם חוזר אל כל האחים כי מה שהיה שומע היה מבני לאה או מבני השפחות היה מגיד ויצא מזה שהיתה ליוסף אהבה עם אחיו ולזה היה משתדל בתקנתם ע״י אביו ולא כמנהג הפחותים המקנאי׳ ברשע חבריהם למען ישובחו הם ולמדנו עוד שהיה אוהב השלמות ומואס החסרון מהמעשים. וכבר כתב הרב המורה כמה יש בזה מהמעלה כמו שמצינו במשה שאמר למה תכה רעך. וכן ויקם משה ויושיען כי היה שונא החמס והרשע בטבעו. ולהיות יוסף שלם בשכלו ובמדותיו ובענותנותו בהשתדלותו באהבתו לאחיו בהכנעתו אצל אביו היה תולדו׳ יעקב יוסף כי נתדמה אל אביו בשלמותו ונראו בו גדולי אביו ותולדותיו ולמודו בו והותרה השאלה הה׳.
ואלה תולדות יעקב יוסף – הרצון בזה כי לפי שלמעלה נאמר אלה תולדות עשו וסיפר איך היו כולם רשעים וממזרים. אמר בכאן כי תולדות יעקב בהפך. שכל תולדותיו היו צדיקים. והזכיר יוסף לבדו משום מעשה שהיה בו. כי לפי קורותיו ומכירתו ושעבודו לא היה מן התימא שיחטא ואשם. וכן לפי גדולתו ומעלתו לא היה מן התימא שיחטא ויסור לבבו. ועם כל זה עמד בצדקו במלכותו ובדלותו. זה לאות על צדקתו. ולזה אמר אלה תולדות יעקב יוסף כולם צדיקים וכשרים. והאות על כולם יוסף הצדיק היה רועה את אחיו בצאן וקרה לו כזה וכזה מה שכתוב עד סוף הספר. והרי הוא עומד בצדקו הפך תולדות עשו:
או יאמר אלה תולדות יעקב יוסף – כאלו לא היה לו תולדות אחרים אלא יוסף. כי בו היתה מחשבתו וכוונתו כשהחליפו לו רחל בלאה וחשב שהיתה רחל וראובן שנולד חשב שהוא יוסף. ולכן חזרה הבכורה ליוסף האומרו ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל. ולכן הזכיר בכאן אלה תולדות יעקב יוסף הבכור. והוא עיקר תולדותיו כאלו לא היו לו תולדות אחרות. ועוד כי לפי חכמתו של יוסף לא היה לו בן אחר חכם כמוהו כאומרו כי בן זקונים הוא לו. ולכן אביו אהבו מכל בניו והעמידו לשרת לפניו. וזה תראה ברור מענין חלומותיו שהיו צודקים וישרים כחלומות אביו בענין הסולם. ולכן היה ראוי להיות רועה את אחיו בצאן כאומרו רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף. והאות על חכמתו ושפלותו כי החכם הוא דומה לעץ פרי כל עוד שיש לו יותר פרי הוא משפיל ענפיו. כן החכם ראוי להיות. כאומרו הולך תמים ופועל צדק. לפי שיש שני מיני אנשים. האחד שכל מחשבותיו ופעולותיו טובות. והשני הוא שמחשבותיו אינם טובות אבל כשבא לפעול פועל בצדק. לזה אמר כנגד הא׳ הולך תמים. וכנגד השני ופועל צדק. וכן דובר אמת ולא רגל על לשונו וגומר. ובכל אלו התוארים הוא נבזה בעיניו נמאס ושפל רוח. וכן יוסף היה חכם וצדיק וראוי לרעות אחיו לפי חכמתו. ועם כל זה היה שפל ועניו ומתדבק עם אחיו הקטנים שהם בני בלהה ובני זלפה. וזהו והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה:
ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם – כי לפי חסידותו היה נראה לו דבה לא ח״ו שהיו אוכלים אבר מן החי ומזלזל בני השפחות והיו חשודים על העריות. אבל הרמז בזה כי לפי צדקתו היה נראה לו שהיו אוכלים ושותים ושמחים כאומרם לא הלכו אלא לרעות את עצמן. זה היה נראה לו כאלו אכלו אבר מן החי. וכן לפי שהיו חולקים כבוד לאחיהם היה נראה כאלו מזלזלים בהם. וכן חשודים על העריות לפי שהיו נותנים עיניהם בבנות הארץ. היה נראה לו כאלו הם חשודים על העריות. ואם כן למה נענש אלא כי לפי צדקותו וישרותו היה חשוב לו כהוצאת דבה. כאומרם וסביביו נשערה מאד. או שנענש לפי שהיה דבר עריות ולא היה ראוי שיעיד לבדו כאומרם במסכת מכות טוביה חטא וזיגוד מינגד כו׳. וסבת שנאת אחיו היתה לפי שישראל אהב אר יוסף מכל בניו לפי שהיה חכם ובן זקונים. וזהו כי בן זקונים הוא לו. ולכן עשה לו כתונת פסים ואחיו חשבו שאביו אהבו בעבור הדבה. וזהו ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו מצד אהבת אביו ולא יכלו דברו לשלום מצד הדבה. ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו. בענין שידברו אליו. והם לא יכלו דברו לשלום. בענין שבזה נתוספה השנאה כי אם היו מדברים עמו. אולי היו מתאפקים כאומרם דאגה בלב איש ישחנה. ואמר שמעו נא החלום הזה. לרמוז כי החלומות הולכים אחר הפה וכן הולכין אחר העת. ולכן אמרו שמעו נא בעת הזאת החלום הזה ופתרו אותו לטוב. וכמו שאמרו לעולם לא יספר אדם חלומו אלא לאוהבו. שהרי יוסף לפי שאחיו היו שונאים אותו נתעכב חלומו שנים ועשרים שנה. והתחיל לספר חלומו:
אלה תלדות יעקב – מאורעותיו וילדי יום עליו אחר שישב שם. כי מאז שיצא מבית אביו היו ענייניו כמו קורות אבותינו בגלות ראשון, ומאז שחזר אל ארץ מגורי אביו היו קורותיו כמו שקרה לאבותינו בבית שני וחורבנו וגלותו וגאולתו לקץ הימין.
היה רעה את אחיו בצאן – היה מנהיג ומורה אותם במלאכת מרעה הצאן.
והוא נער – ומפני נערותו חטא להביא דבת אחיו, ״כי לא נסה״ (על פי שמואל א י״ז:ל״ט) ולא התבונן לאחרית דבר, אף על פי שהיה אז משכיל מאד, ושהיה אחר כך מורה לזקני הדור, כאמרו ״וזקניו יחכם״ (תהלים ק״ה:כ״ב), וזה כאמרם זכרונם לברכה: ולא בדרדקי עצה (שבת פ״ט:).
ויבא יוסף את דבתם רעה – באמרו לאביו שאחיו היו טועים ומפסידים בבלי דעת כראוי במלאכת המקנה, שהיתה אז עיקר השתדלותם בקנית עושר ונכסים.
אלה תולדות יעקב, what happened to him, as a result of his “settling,” i.e. “retiring” there. (matters which he had not planned). Things described in Proverbs 27,1 as ילדי יום, brought on by the passage of time.
Ever since Yaakov had left his father’s home what happened to him had the appearance of something not planned by him, not the result of his design. It is similar to the history of the Jewish people during the era of the first Temple. At any rate, the words וישב יעקב, Yaakov setlled down, remind us of the Jewish people in the land of Israel until the first expulsion.
The words בארץ מגורי אביו, in the land where his father had been a stranger, remind us of the era of second Temple. This was followed by the destruction of Jewish statehood, and the loss of even the status of a satellite power, and our entering a long period of exile which will terminate only with the final redemption.
היה רועה את אחיו בצאן, he was giving guidance to them and instructed them in the finer points of being successful shepherds.
והוא נער, if, in spite of this, he badmouthed his brothers, this was due to his being still an adolescent, not as mature as he should have been or as his intellect made him appear to be. He was not experienced enough to realise what the ultimate effect of his badmouthing his brothers would turn out to be. While it is true that as a relative youngster at 30 he became the mentor of the wisest men in Egypt, the foremost political power, at the tender age of 17 he still had a lot to learn. (compare his wisdom as expressed in Psalms 105,22 where aged people are described as wise, whereas in Shabbat 89 we are taught that mature wisdom cannot be expected to be found amongst the physically young.
ויבא יוסף את דבתם רעה, he told his father that his brothers, because of unintentional errors, i.e. lack of professional competence, caused him financial losses in his flocks, seeing that at the time they were preoccupied primarily with increasing their material wealth.
(ב-ד) אלה תולדות יעקב. ר״ל, מאורעות שעברו – מן הראוי לייחסם לחיי יצחק, מכאן ואילך – הם של יעקב1.
יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן. שגם שלא היה כי אם בן שבע עשרה שנה, ׳היה רועה׳ הוא ׳את אחיו׳ בעניין הצאן, שהיה בקי במלאכת המרעה שהיא מלאכה יקרה עד מאוד, שהיה יועץ אחיו ומסדר להם סדרים בעניין הצאן.
והוא נער. מגיד הכתוב שאף על פי שהיה כל כך חכם, מכל מקום עדיין היה ׳נער׳, ולפיכך יצא ממנו הרע, כדברי הפילוסוף שאי אפשר לנער – אף על פי שהוא חכם – שיהיה בעל נסיונות2.
ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם. שהיה אומר לאביו, ראובן עשה זה והיה ראוי לו שיעשהו על אופן אחר, וכן מכולם3.
וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו. דבר חכים הוא לו (ע״פ התרגום), ועשה לו כתונת פסים, שזה הכותונת היה סימן למנהיג הבית, ולפי שראהו אביו שהוא חכם, שמהו למנהיג ועשה לו לבוש, וכן אמר (ישעיה כב כא) ׳והלבשתיו כתנתך ואבנטך׳ וגו׳4.
הרי שיוסף עשה רע להביא דיבה, והזקן גם כן הביאו להיקנא במה ששמהו למנהיג.
ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום. ר״ל, שאף על פי שהיו צריכין אליו במה שהוא מנהיג, אפילו הכי מה שהיו צריכין לדבר ולשאול ממנו לא היו מדברים אתו בלב שלם:
1. ראה הקדמתו לפירוש התורה, ולהלן בסוף ספר בראשית.
2. ראה שיעורים לשמות (ב ה-ז).
3. ראה בכללים להגאון ׳יש הפרש בין ׳מוציא דיבה׳ ו׳מביא דיבה׳⁠ ⁠׳, וראה בעל העקידה בשאלה ו׳.
4. ראה פירושו שם.
[א] אלה תולדות יעקב יוסף
[1] ברכות פרק תשיעי דף נה ע״ב (ברכות נה:)
[2] סוטה פרק שביעי דף לו ע״ב (סוטה לו:)
[3] בתרא פרק שמיני דף קכג ע״א (בבא בתרא קכג.)
[ב] ויבא יוסף את דבתם רעה
[1] סנהדרין פרק אחד עשר דף קו ע״א (סנהדרין קו.)
אלה תולדות יעקב. פירוש כי מה שאמר הכתוב ״אלה תולדות יעקב יוסף״, וכי לא היו לו תולדות אחרים יותר מיוסף, אלא קאי על ישובי תולדות יעקב, כי לפני זה כתיב ״וישב יעקב בארץ וגו׳⁠ ⁠⁠״ אמר אלה הם של תולדות יעקב, כלומר אלה הם היישובים של תולדותיו. אף על גב שבתורה לא נכתב רק יישוב של ב׳ שבטים וחצי שבט, מכל מקום כיון שנזכר בתורה שבאו אל הארץ לרשת הארץ – כאילו כתב בפירוש יישוביהם. ומפני שלא נזכר במקום הזה יישוב של תולדותיו כלל, אמר ׳וגלגולי יישוביהם׳, כלומר שהכתוב מדבר בין ביישוביהם ובין בגלגולי ישוביהם (כ״ה ברא״ם), והכתוב מספר עתה גלגולי סבת ישוביהם, וגלגול סבתם היה יוסף:
ומפני כי לפירוש הזה יקשה ב׳ קושיות; האחת כי הוי למכתב ׳ואלה׳ בוי״ו, וגם הוי למכתב ׳של תולדות יעקב׳ שהרי קאי על ישובי תולדות יעקב, והוי למכתב ׳של תולדות יעקב׳, ובמדרש ראשון (ב״ר פד, ו) שדרשו עיקר תולדות יעקב הוא יוסף מתורץ שלא נכתב ׳אלה של תולדות׳, כי הכתוב בא לומר כי תולדות יעקב הם יוסף. ובמדרש השני (ב״ר פד, ג) יתורץ שלא נכתב וי״ו אצל ״אלה״, שהרי הכתוב אומר ׳בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף׳, וכך פירושו – ״וישב יעקב״ שבקש לישב, מה עשה הקב״ה – ״אלה תולדות יעקב וגו׳⁠ ⁠⁠״, שבא לו סבה מיוסף:
אבל לא ידעתי אחר שעל כל פנים צריך הוא לתרץ ״וישב יעקב״ ׳בקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף׳, או כפי מדרש הראשון כי עיקר תולדות של יעקב הוא יוסף, הוי ליה לפרש הכתוב כמשמעו ״אלה תולדות״ על כל יוצאי ירך יעקב המנויים בפרשת ויגש (להלן מו, ח-כז), ויוסף גם כן אחד מהם, אלא שהתחיל הכתוב ביוסף – או משום דעיקר תולדות של יעקב הוא יוסף, או צדיקים בקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, והמקרא הוא כפשוטו, ואין צריך להוסיף עליו ולגרוע ממנו, והוא הנכון בפירוש הכתוב:
שכל עצמו של יעקב וכו׳. פירוש כי יוסף עיקר תולדותיו, שהרי יעקב לא עבד רק ברחל (לעיל כט, יח), והוא היה בכור רחל (לעיל ל, כג), דאף על גב דבנימין היה גם כן בנה של רחל (קושית הרא״ם), מפני שכל הנושא אשה אין דעתו על מספר בנים ידועים ב׳ או ג׳ – רק להעמיד תולדות, והרי ביוסף נתקיים עמידת תולדות, שהוא עיקר מחשבתו, ובנימין הוא נוסף עליו, ומפני כי יוסף עיקר ובנימין נוסף עליו לכך אמר ״אלה תולדות יעקב [יוסף] ״:
שכל מה שאירע לו. ומפני זה היה עיקר תולדותיו, כי מאחר שכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, מורה כי הוא כרעיה דאבוה. ורמזו לנו רז״ל (ב״ר פד, ו) דברים נפלאים במה שאמרו ׳זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להורגו וזה אחיו מבקשים להרגו׳, כי לא נשטם יעקב ולא היה אחיו מבקש להורגו רק משום עצם מעלתו, והיינו שהיה יעקב נבדל במעלתו מכל בני אדם, ובשביל כך אחיו מבקש להורגו, כי בשביל שהיה ליעקב וליוסף מעלה אלקית – נבדל מהם, ובשביל זה מבקשים להרגו, כי כל נבדל לפי שהוא נבדל במעלתו מבקשים להרגו, ודבר זה דברי חכמה מאד. ולפיכך נתן ליוסף ברכת יעקב, שנאמר (להלן מט, כו) ״ברכת אביך גברו על ברכת הורי עד תאות גבעת עולם תהיינה לראש יוסף וגו׳⁠ ⁠⁠״, הרי מפני שהוא ׳פרישא דאחוהי׳ (אונקלוס שם) זכה לברכת יעקב, כי כמו שיעקב נבדל מעשו – כך יוסף נבדל מאחיו במלכות, ולפיכך קרא אותו ״נזיר אחיו״ (שם) לכשתבין את זה. ולפיכך אמרו ׳זה נשטם וזה נשטם וכו׳⁠ ⁠׳, וכולם הם בעצמם ענין יעקב ומדריגתו:
וכן מה שהיה איקונין דומה לו הוא דבר נפלא מאד, כי יעקב נשתנה מכל שאר הנבראים בזיו איקונין, כדאמרינן בשוכר את הפועלים (ב״מ פד.) ׳שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם [הראשון] ׳, אשר הוא צלם אלקי, ולזה היה זוכה יוסף שהיה דומה לו בשופריה. וכן מה שתרגם אונקלוס (פסוק ג) ׳ארי בר חכים הוא ליה׳, והוא דעת רבי נחמיה בב״ר (פד, ח), הוא גם כן כי החכמה שקבל יעקב מסר החכמה לבנו, כי הוא מקבל ממנו, לפי שהוא עיקר תולדותיו. אף על גב דבב״ר מחלוקת בזה, רבי יהודה סבירא ליה זיו איקונין דומה, ורבי נחמיה סבר כל מה שקבל משם ועבר מסר לו, אין המחלוקת רק בפירוש ״זקונים״ איזה דבר היה גורם האהבה. וכל אלו דברי חכמים הם כשתעמיק בהם תמצא דברים נפלאים, וכל דבר ודבר יש לו טעם מופלא מאוד, כי הדברים האלו אינם מענין הגוף, כי החכמה וכן זיו איקונין שהיה דומה ליעקב מורה כמו שהיה ליעקב מעלה אלקית, שהרי כל אלו דברים אינם דבר של גוף, כך היה ליוסף שהיה מעלתו מעלה אלקית רחוק מן הגוף, וזה ידוע למבין:
שהיה עושה מעשה נערות. דאם לא כן למה כתב לך בקרא כלל ״והוא נער״ הרי כתיב בהדיא ״יוסף בן י״ז״, אלא לדרשה אתא, שהיה עושה מעשה נערות. ובב״ר (פד, ז) משמע שדרשו כן דכיון שהיה בן י״ז שנה לא שייך לומר ״נער״, דאין האדם נער בשנים אלו. והקשה הרא״ם דבמדרש משלי מוכח דלכל הפחות עד כ׳ שנים נקרא האדם ״נער״, ויראה לומר דהכי פירושו – כי למה קרא אותו הכתוב ״נער״ בכאן, דודאי צריך לומר שבא לומר בשביל שהיה נער ולא זכר אחרית דבר – היה מביא דבה רעה אל אביהם, שאם לא היה נער לא היה עושה זה. ומקשה – בן י״ז שנה היה ואת אמרת ״והוא נער״, דמאחר שהיה בן שבעה עשר שנים אין לומר עליו כלל מפני נערותו היה עושה זה, דאף על גב דנקרא האדם ״נער״ עד עשרים שנים, מכל מקום לענין זה אין לומר עליו שהוא נער ולא הבין את הנולד, ולכן מתרץ שהיה עושה מעשה נערות, וכשם שהיה עושה מעשה נערות בזה – כן היה עושה מעשה נערות בזה, שהיה מביא דבתם רעה. ועוד נראה מדכתיב ״והוא נער״ משמע נערות גמור, דאם לא כן לא לכתוב ״והוא״ רק ׳נער את אחיו׳, ופירוש זה נכון:
כל רעה שראה באחיו. ואם תאמר אחר שראה באחיו הדבה אם כן למה לקה (קושית הרא״ם), ומי שראה רעה באדם למה לא יגיד לאביו כדי להפרישם מן העבירה, ואף על גב דאמרינן בערבי פסחים (פסחים קיג ע״ב) ג׳ הקב״ה שונא אותם מי שיודע דבר עבירה באדם והוא מעיד יחידי, הכא שאני כיון שלא הגיד אלא לאביו, ונאמן אצל אביו כבי תרי, למה לא יגיד, דלא אמרינן שלא להעיד אלא כשאין נאמן כבי תרי, אבל אם הוא נאמן כבי תרי למה לא יעיד, דכך איכא התם, ונראה לומר דודאי הם לא עשו זה אלא שכך היה סובר יוסף, כי היו חותכין מבית השחיטה קודם שתצא נפשה, וזה מותר לעשות, דהשחיטה התירה, כדאמרינן בפרק השוחט (חולין לג.) ׳הרוצה לאכול מבהמה קודם שמתה חותך כזית בשר מבית השחיטה קודם שתצא נפשה, אחד גוי ואחד ישראל מותרין בו׳, מטעם דלית מידי דלגוי אסור ולישראל שרי, ויוסף היה סובר כי אסור להם לעשות זה. וכן מה שקראו לבני השפחות ׳עבדים׳ אינו רוצה לומר שהם עבדים ממש, רק שאמותיהם היו מתחלה שפחות לאמותיהם של אלו, ויוסף היה סובר שדעתם שהם עבדים ממש. וכן מה שהיה חושד אותם על העריות, שלפי שהיו נותנין ונושאין עם בנות אנשי הארץ, ויוסף סבור היה דאסור, כדשמואל בשלהי קדושין (פא ע״ב) דאין משתמשין באשה כלל, ואינו כן, אלא קיימא לן כאידך דשמואל (שם פב.) דסבירא ליה הכל לשם שמים מותר. וכתבו התוספות (שם ד״ה הכל) עליה אנו סומכין להשתמש בנשים, עד כאן. ואם תאמר מנא ליה לרז״ל (ב״ר פד, ז) שעל ג׳ דברים אלו היה מביא דבה, ויש לומר דלמדו מגזירה שוה, דכתיב כאן ״ויבא דבתם רעה״, ובעריות נאמר ״רעה״, דכתיב (להלן לט, ט) ״ואיך אעשה הרעה הגדולה״. ובעבדים כתיב גם כן ׳רעה׳, דכתיב (שמות כא, ח) ״אם רעה בעיני אדוניה״. ובאבר מן החי כתיב גם כן ׳רעה׳, דכתיב (פסוק לג) ״חיה רעה אכלתהו״, וילפינן מגזירה שוה, כך הם דברי הרא״ם:
ובמה שכתב דהם עשו כדין דהיו חותכין מבית השחיטה והוא מותר, אין זה נראה לפי ההלכה, דעדיין לא ציוה השחיטה לישראל שהשחיטה תהא מתיר להם – אלא במיתה, וחזר קושין לדוכתיה, ואפילו אם האמת שהאבות היו מקיימים את התורה כולה – לא היו מצווים עליה מפי גבורה אלא שקיימו אותה מעצמם כמו שכתב הרמב״ן, ולפיכך יצחק היה שוחט, כמו שפירש רש״י גבי ״שא נא כליך וכו׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל כז, ג), אבל אינם מצווים עד שנצטוו ישראל מפי הגבורה, והשתא איך נאמר מפני שהיו נוהגים מעצמם במצות שחיטה – תהא השחיטה מתיר להם דבר איסור שאסור להם מן הדין, דהוא אבר מן החי, וגם בבראשית רבה (פד, ז) לא משמע כן, דקאמר התם ׳וחשודין על אבר מן החי׳, ואילו לפי דבריו היה מגיד עליהם שהיו אוכלים אבר מן החי, לא שהיו חשודין על אבר מן החי. ואף על גב שרש״י כתב ׳שהיו אוכלין אבר מן החי׳ – הפריז רש״י על המדה, חס ושלום שהיה אומר ׳אוכלין׳, אלא כוונתו חשודין על אבר מן החי כדקאמר בבראשית רבה:
ולכך נראה ד׳חשודין׳ קאמר, והשתא לא קשה מידי, כי מפני שהיה יוסף צדיק גמור כאשר נקרא ׳יוסף הצדיק׳, מחמיר היה מאד באיסור אבר מן החי, ולא הניח לו אף עבדיו לבשל לו, כי העבדים חשודין על אבר מן החי, כדאמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין סז ע״ב) דלא רצה רב ששת לסעוד אצל ריש גלותא משום דחשידי עבדי אאבר מן החי. וכן מה שקוראים ׳עבדים׳, מפני שהיו הם מרחקים אותם – זהו קריאתן ׳עבדים׳. וכן מה שתולין עיניהן בבנות הארץ – לאדם הצדיק אין להסתכל באשה כלל שמא יהיה יצרו גובר עליו, ואלו לא היו מדקדקים באלו ג׳, כי הצדיק אשר הוא צדיק גמור העבירה היא חמורה עליו מאד, ומפני זה הוא מרחיק עצמו מן העבירה ואפילו בדבר שאינו אסור, וזה עושה בשביל צדקתו, ודומה אליו מי שאינו נזהר כל כך כמו שהוא נזהר – שהוא נחשד בדבר. ולפיכך אתי שפיר ׳כל רעה שהיה רואה׳, כי אצל הצדיק גמור רעה היא, ומכל מקום הם לא חטאו כלל חס ושלום בענין הזה:
ומה שפירש הרא״ם כי רז״ל דרשו ״רעה״ דכתיב בקרא ולמדו גזירה שוה, דגבי אבר מן החי כתיב (פסוק לג) ״חיה רעה אכלתהו״, וגבי עבדים כתיב ״רעה״ גם כן ״אם רעה בעיני אדוניה״ (שמות כא, ח), וגבי ערוה כתיב ״רעה״ – ״ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת״ (להלן לט, ט) כמו שמבואר בדבריו, גזירה שוה שלו לא קבלתי, ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו (פסחים סו.). ולמה לא דרש גם כן דחשודין על הצדקה, דכתיב (דברים טו, ט) ״ורעה עיניך באחיך האביון״. ונראה כיון דכתיב בקרא ״היה רועה את אחיו בצאן את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו״, דלמה למכתב ״בצאן״, הוי למכתב רק ״[יוסף] בן י״ז שנה היה רועה את אחיו״, דעיקר הכתוב בא להודיע שהיה עם אחיו ולפיכך היה מביא את דבתם אל אביהם, אלא דפירושו על עסקי צאן היה מביא דבה, שהיו חשודין על אבר מן החי. ועל עסקי אחיו בני בלהה וזלפה שהיו קורין להם עבדים היה מביא דבה, ועל עסקי נשים הביא דבה, כי חשודין על כל העריות, ויש להזהר בהן שלא יהיו מתיחדים עמהם נשי אביו:
ועוד יש לומר ממלת ״רעה״ דכתיב בקרא דרשו כך, והנה מצאנו כי ג׳ דברים נקראים באדם ׳רע׳ במקרא בפירוש; יצר רע של אדם, דכתיב (לעיל ח, כא) ״כי יצר לב האדם רע מנעריו״. ועוד מצאנו שנקרא העין ׳רע׳, כדכתיב (דברים טו, ט) ״ורעה עיניך באחיך״. ועוד נקרא הלב ׳לב רע׳ בכמה מקומות, אלו דברים נקראים בשם ׳רע׳. ומפני כי היה יוסף צדיק גמור, והרי הוא בייחוד משאר השבטים נקרא ׳יוסף הצדיק׳, והצדיק הוא הטוב שנאמר (ראו ישעיהו ג, י) ״אמרו לצדיק כי טוב״, ומפני כי טוב הוא – היה מרחיק עצמו מן דבר הנקרא ׳רע׳, והאחים שאינם כל כך במדריגת צדקתו – היה חושד אותם בענין ׳רע׳. אבל לשון הרע – לא מצאנו שנקרא ׳רע׳ בכתוב כמו אלו ג׳. והנה היה חושדן על העריות בשביל כי יצר רע באדם לעריות יותר מכל. וקראום לבני השפחות ׳עבדים׳, והוא מפני עין רע שהאדם נותן בחבירו במעלה שיש בו – ולקחה הימנו, ובני השפחות היו גם כן בני יעקב, והאחים לא רצו שיהיו חשובים כמותם – קראו להם ׳עבדים׳, וזה מדריגת עין רעה שבהם, שלא היו רוצים שיהיה לאחר המעלה והמדרגה שיש להם, שאילו היה להם מדריגת עין טוב לא היה קוראים להם ׳עבדים׳ ליקח מעלתם. והשלישי הוא ׳לב רע׳ שהוא אכזר על הבריות – אמר(ו) כי הם חשודים על אבר מן החי, שזהו אכזריות על הבריות אף כי בבהמה לחתוך ממנו ולאכול ממנו, והוא ענין ׳לב רע׳ באדם. ודע כי לפעמים אדם שונא את אחר מפני שאין דעתו נוחה הימנו, ואין נקרא שונא הבריות, אבל מי שהוא נוהג אכזריות עם הבהמה הוא בודאי משום לב רע ואכזריות שבו, ולכך נקט אבר מן החי – לאכול כך מן הבהמה אבר החי:
ועל ג׳ דברים אלו אמרו רז״ל בפרק ב׳ דמסכת אבות (משנה יא) ׳רבי יהושע אומר עין הרע יצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם׳. ורצו בזה כי אלו ג׳ דברים נקראו ׳רע׳, כי שנאת הבריות שהוא שונא את הבריות הוא בלב רע, כי השנאה הוא בלב, וראוי להוציא את האדם מן העולם, כי השם יתברך שברא את העולם בראו בטוב, דאצל כל אחד נאמר ״כי טוב״ (לעיל א, ד, ועוד), וכאשר נוטה אל הרע יוצא מן מציאות עולם. לכך עין רע, יצר רע, שנאת הבריות בלב רע, מוציאין את האדם מן העולם, שהמציאות הוא טוב, וההעדר הוא רע, לכך הנוטה אל הרע נוטה אל ההעדר שהוא רע. והצדיק כמו יוסף היה נוטה אל הטוב, לכך היה חושד את אחיו כאשר היה רואה דבר שלא היו מדקדקים עליו, ואצל הצדיק המדקדק חושבו לעון. ומכל מקום חטא יוסף, שלא היה לו להביא דבה אל אביו, שאין זה ממדת הצדיק לחשוד אותם, והרי הם לא חטאו כלל. ולא מנו עם אלו ג׳ לשון הרע, מפני שלשון הרע אינו דומה לאלו ג׳, כי יצר הרע דבק באדם, וכן עין הרע וכן לב רע, לאפוקי לשון הרע אין דבק דבר רע באדם רק שהוא פעל רע, וכל אלו הג׳ הם מזג רע באדם, ואף עין רעה יש בני אדם שיש להם מזג רע בעין, מזיקים ושורפים בעיניהם, ולא כן לשון הרע שאינו ממזג רע בלשון, רק המפעל הוא רע, לכך לא כלל עמהם לשון הרע. אי נמי כי אלו ג׳ נקראים ״רע״ בכתוב בפירוש:
ועוד תעמיק בזה תבין איך היה חושד יוסף את אחיו שקוראין לבני השפחות ׳עבדים׳, וחשודים על העריות, ועל אבר מן החי, כי אלו הם רחוקים מן יוסף, וארמוז לך דבר זה ותעמיק ותמצא דברים אלו דברי חכמה מאוד; רמזו חכמים בזה כי יוסף היה מקרב את אחיו, כמו שאמרו במדרש רבות (ב״ר פד, ה) כי בזכות יוסף נולדו כל השבטים, הרי הוא ראשון והוא מחזיק כולם, ולפיכך היה מקרב אף בני השפחות, והוא ראש המטה. והוא שרחוק הרבה מן העריות. וידעת מדריגת יוסף כי הוא עיקר התולדות של יעקב, והתולדות שהם מתייחסים ליעקב הם תולדות נבדלים מן העריות, שיעקב נקרא ״קדוש״, דכתיב (ראו ישעיהו כט, כג) ״והקדישו קדוש יעקב״, וכל מקום שתמצא ׳קדושה׳ הוא פרישה מן הערוה, כמו שפירש רש״י בפרשת קדושים (ויקרא יט, ב), ולפיכך היה חושד אותם על העריות מפני רחוקו של יוסף מן הערוה. והיינו דאמרו במסכת עבודה זרה (ג.) תבא אשת פוטיפר ותעיד על יוסף שלא נחשד על העריות, ויש לך להבין דבר זה מאד. וכן מה שאמרו שהיו חשודין על אבר מן החי הוא דבר נפלא, כי יוסף מפני שהוא עיקר התולדות – ושאר השבטים היו חלקים, ולפיכך נחשבים שאר השבטים כמו האברים, שהם חלקים גם כן. אמנם יוסף הוא ראש המטה, והוא כמו הגוף שנמשכים אחריו כל האברים, ולפיכך היה חושד את השבטים שהם נמשכים אחר האברים, שהם דוגמתם. ויש לעיין בזה היטב. ודבר זה עמוק מאד, והוא אמת ברור מאוד אם תבין דברי חכמה:
כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה וכו׳. דאין לומר כל רעה שהיה רואה בכל אחיו (קושית הרא״ם) – שהרי אדרבה הוא היה מקרב את בני בלהה וזלפה, ואיך היה מביא דבה עליהם. ועוד ש׳היו מזלזלים בני השפחות׳ לא תוכל לומר כי אם באחיו בני לאה, והוא הדין שאר עבירות גם כן. והרמב״ן הקשה עליו אם כן למה לא יצילו אותו בני השפחות שעליהן לא הביא דבה רעה, ויש לתרץ כי אין עיקר השנאה בשביל הדבה, שהרי לא אמרו ׳הנה בעל הדבה בא׳, אלא ״בעל החלומות״ (פסוק יט), ולפיכך נשתתפו כולם במכירתו, כי בחלומו היו כולם שוים (כ״ה ברא״ם). אבל מה שקשה לי – שהוצרך רש״י לפרש דקאי על בני לאה דוקא מפני שהוא היה מקרב בני בלהה וזלפה, ולא הוכרח לזה, כי בני לאה היו מרחקין את בני בלהה ואת בני זלפה, ובשביל שיוסף גם כן נער – לא היו האחים הגדולים מתחברים אל יוסף בעבור שהוא נער, לפיכך היה מתדבק הוא אל בני בלהה ובני זלפה שהם דוגמתו, והשתא אתי שפיר ״והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה״, כי לפי פירש״י היה יוסף מקרב את בני בלהה ואת בני זלפה, ולא שייך בזה שהוא היה עם בני בלהה ובני זלפה – רק בני בלהה ובני זלפה היו עם יוסף, והשתא היה הדבה על כולם, וכן נכון:
כל רעה שהיה רואה. כלומר דאין פירושו שהוא היה מביא דבתם לרעה – שלא היה עושין שום רע, רק שהוא הוציא עליהן רעה, דזה אינו, דאם כן הוי למכתב ׳ויוצא דבתם רעה׳, אבל ״ויבא״ משמע שלא עשה רק ההבאה, וכל דבר שהיה רואה בלבד – הביא:
וישחטו שעיר עזים. אף על גב שלא לקה באבר מן החי, מכל מקום לקה על מה שאמר שאכלו אבר מן החי, והראה לו השם יתברך כי אינם אוכלים חי אלא שחוט, ובדבר הזה נלקה, כי בא לו על ידי זה צרה. ומה שלא לקה לגמרי באבר מן החי, כדי שידע יוסף כי חשד אותם שלא כדין, וזה מדותיו של הקב״ה, כי תחלה מראה לו שחטא ומביא עליו המכה, ולפיכך ״וישחטו שעיר עיזים״ (פסוק לא), ובודאי יוסף הצדיק ידע מזה שחטא בכל דבר, ושוב לא היה צריך להראות לו עוד שאינם חשודים בכל שאר עבירות. והוא דומה לדיין שמגיד לו תחלה שחטא ואחר כך מכה אותו, כדי שידע למה הוא מכה אותו ויקבל הדין:
כל לשון דבה וכו׳. פירוש שאין ׳דבה׳ רק לשון דבור, ואינו לשון חרפה או גידוף, דאם לא כן לא הוי צריך למכתב ״דבתם רעה״, דבלשון דבה בעצמו הוא נזכר הרעה, אלא דבה הוא כמו ״דובב״ (שיה״ש ז, י), וצריך לפרש המ״ם של ״דבתם״ כלומר ׳מה שהיה יכול לדבר בהם׳, שבזה יתוקן מ״ם של ״דבתם״:
אלה תולדות יעקב יוסף – דרז״ל (בר״ר פ״ד:ו׳) שהיה יוסף דומה ליעקב בכל קורותיו ודומה כאילו היה יוסף עיקר תולדותיו. מדרש זה סובר שרצה יעקב לתקן מה שלא כבד את אביו כל הימים הללו, ע״כ נתיישב בארץ מגורי אביו וחשב כי בזה יתוקן גם העבר, ובקש לישב בשלוה על כן קפצה עליו רוגזו של יוסף, לקבל עונש גם על הימים שלא היה אביו מכובד מבנו שהוא עיקר זרעו, כמספר הימים ההם יהיה יעקב בלתי מכובד מבנו שהוא עיקר תולדות שלו, לכך נאמר אלה תולדות יעקב יוסף.
ומ״ש קפצה עליו רוגזו של יוסף – מהו לשון קפצה, היה לו לומר בא לידו ענינו של יוסף, ומהו לשון רוגזו, ולמה ייחס הרוגז ליוסף והקרוב אלי לומר בזה שרוגזו של יוסף היינו חטאו של יוסף, אשר בו הרגיז לאלהים במה שהביא דבתם רעה על אחיו, איך שקוראין לאחיהם עבדים, עד שהיה הדין נותן שלעבד נמכר יוסף, וא״כ אף אם לא היה יעקב מבקש לישב בשלוה מ״מ היה עונש זה ראוי לבא על יוסף, זולת שיוסף בן י״ז שנה היה ולא היה בר עונשין עדיין בב״ד שלמעלה, ולפי שנתחברו לרגזו וחטאו של יוסף גם מה שבקש יעקב לישב בשלוה, על כן מיהר ה׳ ועשה ליוסף בר עונשין קודם זמנו, וזהו לשון קפצה עליו, כי כל קפיצה מורה על דבר שראוי לבא על כל פנים וממהר לבא קודם זמנו, כך חפץ ה׳ להביא עונש על יוסף קודם זמנו כדי לבטל ישיבתו של יעקב, והא והא גרמה, כי עונש של יוסף לבד לא יספיק כי לא היה בר עונשין, וישיבתו של יעקב לבד ג״כ לא יספיק להביא בעבור זה עונש על יוסף שלא חטא.
ורש״י מביא משל, למרגלית שנפלה בין החול כו׳ המשיל בית עשו לחול ובית יעקב אל המרגלית, על דרך שמסיק בויקרא רבה (ד׳:ו׳) עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותם נפשות לשון רבים, לפי שעובדים לאלהות הרבה יעקב ע׳ נפשות היו לו והכתוב קורא אותם נפש לפי שעובדים לאל אחד עכ״ל ומצד שהם עובדים לאלהות הרבה ע״כ מצויה בהם תמיד המריבה ואינן בהסכמה אחת מצד רבוי הדתות, ואינן מתאחדים ומתחברים כחול זה שאינו מתחבר זה לזה, אבל ישראל מצד שעובדים לאל אחד, השלום מתווך ביניהם הרי הם כמרגליות החרוזים בחוט שדבוקים זה בזה על ידי החוט שמחברם כי כחוט השני שפתותיך (שיר השירים ד׳:ג׳) שפתי דעת ותורה המרבים שלום בעולם, כחוט זה החורז המרגליות.
ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם – בכל המקרא לא מצינו לשון הבאה אצל הדבה כ״א לשון הוצאה, ואע״פ שאמרו המפרשים שלשון הוצאה שייך בדבה של שקר, כמ״ש (משלי י׳:י״ח) ומוציא דבה הוא כסיל, וכן (במדבר י״ג:ל״ב) ויוציאו את דבת הארץ, ולשון הבאה שייך בדבר שהוא אמת, מ״מ אין הלשון מדוקדק כאן, כי מדקאמר דבתם שמע מינה שהדבה מיוחדת אל האחים כאילו האחים הם הבעלי דבה, ועוד קשה אל אביהם אל אביו מבעי ליה, ועוד קשה להלן נאמר (בראשית ל״ה:כ״ב) וישכב את בלהה פילגש אביו. קראה פילגש, וכאן נאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, קראן הכתוב נשים ממש.
אלא ודאי שכל האחים בני הגבירות, היו מזלזלים בבני השפחות לקרות אמותם פלגשים ושפחות, ואת בניהם קראו עבדים, ויוסף לבד היה מתחבר אל בני בלהה וזלפה כי אמר שהם נשי אביו ממש, ומטעם זה זלזל ראובן בבלהה בחשבו שהיא פילגש ואינה אשתו ע״כ בלבל יצועו, ומכאן ראיה ברורה שכל בני הגבירה הוציאו דבה על בני השפחות לקרותן עבדים, וע״ז נאמר ויבא יוסף את דבתם רעה אותה דבה רעה שהוציאו אחיו על בני השפחות הביא אל אביהם של בני בלהה וזלפה, כי היה להם לחוש לכבוד אביהם שלא לקרות לבניו עבדים, וחשב כי אביהם יתבע עלבונם, וזהו שנאמר ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. כי רצו להמיתו מרחוק על ידי חץ הממית בטרם יקרב אליהם, מדה כנגד מדה כי הוא שלח בהם חץ לשונו הממית אף מרחוק על כן רצו גם הם להמיתו מרחוק ע״י חיצים וז״ש (שם מ״ט:כ״ג) וישטמהו בעלי חיצים. הם אחיו שרצו לשלוח בו חיצים, ואע״פ שגם הוא ספר עליהם לה״ר מ״מ ותשב באיתן קשתו. כי הוא דרך קשתו ויכוננה באיתן בצדק ובמשפט שהרי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת (ירושלמי פאה פ״א ה״א) ואחיו התחילו במחלוקת במה שזלזלו בבני השפחות.
ובמדרש ילקוט שמעוני אמרו, על פסוק ובטרם יקרב אליהם ששיסו בו את הכלבים וטעמו של דבר לפי שחשבוהו למוציא דבה ובעל לשון הרע ואמרו רז״ל (פסחים קיח.) כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר (שמות כ״ג:א׳) לא תשא שמע שוא וסמוך ליה לכלב תשליכון אותו, וטעמו של דבר שכל המספר לשון הרע נדמה ככלב המנבח וחורץ בלשונו, ולפיכך ישראל במצרים שלא היה בהם לשון הרע, כתיב (שמות י״א:ז׳) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. מדה כנגד מדה, וז״ש נלכה דותינה לבקש לו נכלי דתות, על פי התורה אשר יורוך. להשליך לכלבים כל מספר לה״ר. וי״א שלכך שיסו בו הכלבים שיאכל ממנו אבר מן החי לשלם לו מה שאמר עליהם איך שאכלו אבר מן החי. ובסמוך יתבאר פסוק ובטרם יקרב אליהם בדרך אחר.
ורש״י פירש, שיוסף הגיד איך שאכלו אבר מן החי והיו חשודין על העריות, והיו מזלזלין בבני השפחות ונראה ליתן קצת סמך לדבריו לפי שנאמר היה רועה את אחיו בצאן. למה לי, וכי סד״א שהיה רועה עופות או דגים, אלא לפי שמצינו לשון רועה בארבע ענינים, א׳ סתם רעיית צאן, ב׳ בגילוי עריות שנאמר (משלי כ״ט:ג׳) ורועה זונות יאבד הון. ג׳ לשון רועה שייך בבעלי השררה והנהגת העם, כמ״ש (תהלים פ׳:ב׳) רועה ישראל האזינה. ד׳ שייך לשון רועה בהולך לרעות את עצמו ואוכל מן הצאן, כמ״ש (יחזקאל ל״ד:ב׳) הלא הצאן ירעו הרועים, וכמו שפירש״י נקוד על את. ומדקאמר שיוסף היה רועה את אחיו בצאן משמע שאחיו היו רועים בכל ד׳ דברים ששיך בהם לשון רועה, אבל הוא לא היה בהסכמתם כ״א בצאן לבד, דאל״כ לערבינהו וליתנינהו יוסף ואחיו היו רועים בצאן, אלא ודאי שלשון את משמש לשון עם, ולכך הוציא את יוסף מן הכלל לומר לך שהוא לא הסכים עמהם כי אם על רעיית הצאן בלבד, אבל אחיו רעו בכולם כי הי מינייהו מפקת למעט, כי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש.
ומכאן מצא רש״י סמך לשלשתן, כי חשודין על העריות היינו רועה זונות, ואכלו אבר מן החי שהצאן רעו אותם, והמה הלכו לרעות את עצמן מן הצאן לאכול אכילה של איסור, והיינו אבר מן החי שנאסר לבני נח, אבל שאר טרפות לא נאסרו להם עדיין, והנה זה דבר הלמד מענינו מה רעיה של זנות, או של שררה, של איסור, אף רעיה זו מן הצאן היא של איסור וקורין לבני השפחות עבדים כדי להשתרר עליהם להיות עליהם רועים ומנהיגים, לומר אנחנו בני הגבירות ואתם עבדים לנו.
ולכך נאמר אל אביהם, לומר לך שבכולם היה להם לחוש לכבוד אביהם, כי מה שקראו לאחיהם עבדים היה להם לחוש לכבוד אביהם כמבואר למעלה, והעוסק בזנות מחלל ג״כ כבוד אביו, כמ״ש (ויקרא כ״א:כ״ט) את אביה היא מחללת וראיה ממה שארז״ל (בר״ר פ״ז:ז׳) שעל ידי שנראה ליוסף דמות דיוקנו של יעקב היה ניצול מן אשת פוטיפר, ואכילת אבר מן החי מוליד אכזריות בגוף האדם, ובזה פוגם כבוד אביו כי נראה כאילו היה האכזריות קנין דבק בו מצד התולדה, כמו שיתבאר בע״ה פר׳ ראה בפסוק לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך, (י״ב:כ״ה) כי הדם מוליד אכזריות ומתפשט גם לבניו, ע״כ לא נאמר אל אביו וכתיב אל אביהם, לומר לך ששלשתן נוגעים בכבוד אביהם.
ואלה של תולדות יעקב כו׳. זה הפירוש קאי אדלעיל וה״פ דק״ל כיון שפירש לעיל דהפסוק בא לפרש ישובו של יעקב וישובו של תולדותיו א״כ היאך מצינו שפי׳ ישובי תולדותיו והא כתיב אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה וגו׳ ועל זה פי׳ ואלה של תולדות יעקב כלומר ואלה גילגולי וסבת ישובי התולדות של יעקב דהיינו השבטים יוסף בן י״ז שנה וגו׳ וע״י יוסף באו למצרים ואח״כ יצאו משם ובאו לא״י. ואע״פ שמצינו כיוצא בזה באלה תולדות יצחק שהתחיל הכתוב באלה תולדות יצחק (לעיל כ״ה:י״ט) והתחיל במקרים שקרו לו קודם לידתם ולא הוקשה זה לרש״י י״ל דעיקר קושית רש״י הכא דהתחיל בישובי יעקב ואח״כ כתב אלה תולדות יעקב וגו׳ היה לו להפוך:
אלו ישוביהם כו׳. והרא״ם פי׳ מפני שאין ישוב של תולדותיו נזכרים בתורה רק של ב׳ שבטים וחצי לכך נקט רש״י וגילגוליהם:
ומ״א דורש תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף כו׳. ר״ל שלא בא לפרש אלא של תולדות יעקב ולא ישובי תולדותיו ומה שכתוב אלה תולדות יעקב יוסף לומר שכל תולדותיו נקרא על שם יוסף שהרי מפני חבתו של רחל שיולד בן מרחל עבד שבע שנים הראשונים ואח״כ רימה אותו ונתן לו את לאה והוליד ממנה בנים ואח״כ נתנה לו רחל בלהה שפחתה לאשה כיון שראתה שאין לה בנים והוליד גם מבלהה בנים ואח״כ נתנה לו לאה גם זלפה שפחתה לאשה וגם הוליד ממנה בנים ואח״כ ילדה רחל את יוסף ומיד כשנולד יוסף אמר יעקב ללבן לחזור אל מקום אבותיו וא״כ נמצא שכל תולדותיו לא היה אלא בסיבת יוסף הנולד מרחל:
לא עבד אצל לבן אלא ברחל. וא״ת והא בנימין נמי בא מרחל ולמה נקט יוסף. וי״ל מ״מ עיקר עבודתו לא היה אלא בשביל יוסף כמו שנאמר לעיל (בראשית ל׳:כ״ה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב שלחני וגו׳ כדפירשתי לעיל:
ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו כו׳. והא דלא נקט רש״י קלסתר פנים כמו שנקט לעיל (בראשית כ״ה:י״ט) בפ׳ ואלה תולדות גבי יצחק משום דרש״י דייק שהיה דומה לו מדכתיב זקנים כדפי׳ רש״י בסמוך לכך נקט זיו אקונין דזקנים נוטריקו״ן זיו איקונין וק״ל:
וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף כו׳. כאילו אמר התולדות שהכל מעידים עליהן שהן של יעקב הוא יוסף כמו שפי׳ רש״י לעיל (שם) גבי ואלה תולדות יצחק בן אברהם או משום שהוא לבדו ארעו לו מה שאירע ליעקב ומפני מה ידעו הכל שהוא בנו:
ועוד נדרש בו וישב ביקש יעקב לישב בשלוה כו׳. דקשה לו למה לא כתיב ויחי יעקב בארץ וגו׳:
צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקב״ה כו׳. אע״ג דבכל מקום שמפרש הרב כן הוא משום שכתיב חסר כמו והוא ישב פתח האהל (לעיל י״ח:א׳) ולוט ישב וגו׳ (לעיל י״ט:א׳) משא״כ הכא שאין מקום לדרוש ביקש אלא שנתיישב ממש י״ל דמדכתיב אחר כך אלה תולדות יעקב יוסף שאין לו קשר עם וישב יעקב או הל״ל אלה תולדות יעקב ראובן וכו׳ ע״כ לפרש שאלה תולדות יעקב יוסף גרמו שלא נתקיימה המחשבה של וישב יעקב ומ״ש קפץ עליו רגזו פי׳ המחלוקת וריב שלו כמו אל תרגזו שתרגומו אל תתנצון. [נחלת יעקב]:
שהיה עושה מעשה נערות כו׳. דאל״כ והוא נער למה לי:
כלומר ורגיל אצל בני בלהה כו׳. דא״א לפרש שהוא ענין אחד שהיה עושה מעשה נערות אצל בני בלהה וכי חוץ להם לא היה עושה אלא וכו׳. [נחלת יעקב]:
כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה. דייק מדלא כתיב ויוצא יוסף דבתם כמו שכתוב גבי מרגלים (במדבר י״ג:ל״ב) ויוציאו דבת הארץ אלא ודאי אמת היה לכן כתיב כאן ויבא יוסף את דבתם ר״ל שמביא את הדברים בהווייתן בפני אביו כאשר שמע וראה ולא היה אמר דבר מה שלא ראה אבל גבי מרגלים כתיב ויוציאו ר״ל שהיו מוציאין דברים שקרים מלבן:
באחיו בני לאה. אע״פ דבקרא סתם כתיב את אחיו י״ל דכיון שיוסף היה מקרב את בני השפחות ואם היו רשעים בעיניו איך היה מקרבן ועוד שהוא היה אוהב שלהן בודאי לא היה הדבה עליהן:
וחשודים על העריות כו׳. וקשה דהיאך יתכן לומר שבני יעקב יהיו חשודין על זאת ואי היו חשודין למה נענש יוסף על זה. וי״ל דודאי לא היו חשודין ע״ז אלא שיוסף היה טועה בדבר לכך נענש שהיה לו לעיין בדבר על מה שחשדן על אמ״ה שהיה רואה אותן שאכלו מבהמה שנשחטה ועדיין מפרכסת דמותר לאוכלה דכיון שנשחטה שחיטה מתירה. או שהיה רואה אוכלין בן פקוע שמותר בשחיטת אמו ואפי׳ שהוא שור גדול אין צריך שחיטה מן הדין אלא מפני מראית עין והוא היה סבור שאבר מן החי הוא כיון דצריך שחיטה משום מראית עין. ועל מה שזלזלו בבני השפחות ה״פ מפני שהיו קוראין לבני בלהה וזלפה בני השפחות וזה אמת הוא שהיו בני השפחות שהרי גם הפסוק קראם כן אבל הוא היה סובר מדקרו להו בני השפחות א״כ בניהם של שפחות היינו עבדים כנענים והוה טועה בזה שלא היו עבדים כנענים דהא בלהה וזלפה משוחררים היו אלא שהיו משועבדים לרחל ולאה: ומה שהיה חושדן על העריות הכי פירושו דק״ל (קידושין ע.) אין משתמשין באשה ר״ל שאדם אחר אסור להשתמש באשת איש ויוסף היה רואה שהיו משתמשין באשת איש או בעסקי משא ומתן לכך חשדן על העריות אבל טעות היה בידו דהא דאמרינן אין משתמשין באשה היינו דוקא דברים של חיבה כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה אבל שאר דברים שאינן של חיבה או לישא וליתן עמהם מותר: וא״ת מנ״ל לרש״י שהיה חושדן על כל ג׳ דברים. וי״ל דרש״י בעצמו מתרץ קושיא זו כיון שמצינו דבשלשתן לקה. ועוד י״ל דילפינן רעה רעה לג״ש כתיב הכא דבתם רעה וכתיב לקמן (פסוק לג) חיה רעה אכלתהו מה להלן אמ״ה דחי׳ דורסת ואוכלת כשהוא חי אף כאן מן החי. ועבדים ילפינן מדכתיב לקמן בפ׳ אלה המשפטים (שמות כ״א:ח׳) אם רעה בעיני אדוניה מה רעה דלהלן קאי על עבדות אף כאן עבדות. ועריות ילפינן מדכתיב לקמן (בראשית ל״ט:ט׳) גבי יוסף ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת מה רעה דלהלן קאי על העריות אף כאן קאי על עריות:
וישחטו שעיר עזים במכירתו ולא אכלוהו חי. כלומר דלא הוי ליה למכתב כלל וישחטו דהא לא היו אוכלין אותו אלא לומר לך אע״פ שלא היו רוצין לאוכלו אפי׳ הכי שחטו אותו:
This is the history of the children of Yaakov... This comment of Rashi relates to what he said before, that our verse is explaining the settlements of Yaakov and his descendants. Here, Rashi is answering the question: Where does Scripture explain the settlements of Yaakov's descendants? It is written אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה..., [seemingly a different topic]! Thus Rashi explains that אלה תולדות... is about the chain of events leading to the eventual settlement of Yaakov's descendants, who are the Tribes: Yoseif was seventeen, etc, and because of Yoseif they came to Egypt, after which they left and came to Eretz Yisrael. [Question:] אלה תולדות יצחק... (25:19) is similar, in that it begins with אלה תולדות and then tells the events before their births. Why did Rashi not ask the same question there? The answer is: Rashi's question here is mainly because it begins with the settlements of Yaakov and then Scripture writes אלה תולדות יעקב, but the order should have been reversed!
These are their settlements, and occurrences... Re'm explains that Rashi adds, "And occurrences,⁠" because the Torah recounts the actual settlements of only two and a half tribes among Yaakov's descendants.
The Midrash however explains: Scripture identifies Yaakov's children as Yoseif... Rashi is saying that [according to the Midrash,] the Torah is indeed explaining the descendants of Yaakov, not their settlements. It is written אלה תולדות יעקב יוסף to convey that all Yaakov's descendants are called after Yoseif. This is because Yaakov worked the first seven years due to his love for Rochel, to beget a son from her. But then Lavan deceived him and gave him Leah, from whom he begat sons. When Rochel saw that she had no sons, she gave him her maidservant Bilhah as a wife, from whom he begat more sons. Then Leah gave him her maidservant Zilpah as a wife, from whom he begat more sons. And then Rochel gave birth to Yoseif. As soon as Yoseif was born, Yaakov told Lavan that he wished to return to the place of his fathers. Thus we see that all Yaakov's descendants were due to Yoseif who was born from Rochel.
Yaakov's entire purpose in working for Lavan was only for the sake of Rochel. You might ask: Binyomin also came from Rochel, so why is [only] Yoseif mentioned? The answer is as I explained before: Yaakov worked mainly for Yoseif, as it says (30:25), "When Rochel had given birth to Yoseif, Yaakov said to Lavan, 'Send me on my way...'"
Yoseif's זיו איקונין resembled his. Why did Rashi not use the term קלסתר פנים, as he did on 25:19, regarding Yitzchok [who resembled Avraham? The answer is:] Rashi learns Yoseif's resemblance to Yaakov from the word זְקֻנִים, as Rashi explains on 37:3. And זְקֻנִים is an abbreviation for זיו אקונין.
Also, everything that happened to Yaakov happened to Yoseif... [According to the above Midrash,] the verse is saying, so to speak: "These descendants" about which everyone can testify that they are "of Yaakov,⁠" they are [none other than] "Yoseif,⁠" [for only Yoseif's facial features resembled Yaakov's.] This is similar to Rashi's explanation on (25:19) ואלה תולדות יצחק בן אברהם, [where everyone testified that Yitzchok looked like Avraham]. Alternatively, the reason why everyone knew Yoseif was Yaakov's son was that the events which happened to Yaakov happened only to Yoseif, [and a son's fate generally resembles that of his father].
Another Midrashic exposition: "[Yaakov] settled.⁠" Yaakov was seeking to be settled in tranquility... Rashi is answering the question: Why is it not written ויחי יעקב בארץ..., [rather than וישב יעקב בארץ...]?
The righteous seek to be settled in tranquility, God says... In all places where Rashi explains that [ישב implies there was a lacking,] it is because it is written lacking [the vav of יושב]. Such as והוא ישב פתח האהל (18:1), and ולוט ישב (19:1). But here there is no reason to interpret it as, "Seek to be settled in tranquility,⁠" [since וַיֵשֶב is not a lacking form of יוֹשֵב]. Thus, it should literally mean "settled.⁠" [If so, why does Rashi interpret as he does?] The answer is: [This interpretation is needed] because it is written afterwards, אלה תולדות יעקב יוסף, which has no connection with וישב יעקב. Alternatively, because it should have said אלה תולדות יעקב ראובן.... This forced Rashi to explain that אלה תולדות יעקב יוסף is the cause which prevented the fulfillment of Yaakov's intention [to be settled in tranquility]. And קפץ עליו רגזו means the controversy and fighting [surrounding Yoseif]. The meaning of רגזו is similar to אל תרגזו בדרך (45:24), which Onkelos translates as אל תתנצון (do not quarrel). (Nachalas Yaakov)
He did things that were childish... Otherwise, why does it say, "And the lad"?
Meaning that he associated with the sons of Bilhah... "With the sons of Bilhah" cannot be [a continuation of] the same point, that he did childish things with the sons of Bilhah. Would he not act the same way when he was not with them? Perforce, [it means, and in addition, he associated with them]. (Nachalas Yaakov)
Any wrong that he would see in his brothers, the sons of Leah. Rashi deduces this because it is not written ויוצא יוסף דבתם, as it is written about the Spies (Bamidbar 13:32), ויוציאו דבת הארץ. Perforce, the reason it is written here ויבא יוסף את דבתם is because Yoseif said what was true. I.e., he reported the events to his father according to how he saw and heard them, and he did not say things he did not see. However, with regard to the Spies it is written ויוציאו, "they brought out,⁠" meaning they brought out [i.e., fabricated] falsehoods from within themselves.
In his brothers, the sons of Leah. [Question:] In the verse it is written just, "With his brothers.⁠" [How does Rashi know it means the sons of Leah?] The answer is: Yoseif was close with the sons of the handmaidens. If he considered them evil, how could he be close with them? Furthermore, since he was their friend, the evil that he reported surely was not about them.
And that they are suspect in illicit relationships ... Question: How could the sons of Yaakov have been suspect of doing these things? And if they were suspect, why then was Yoseif punished on account of this? The answer is: They surely were not suspect of doing these things; Yoseif erred. And he was punished because he should have looked further into the matter before suspecting them. He thought they ate limbs of living animals because they ate from a properly slaughtered animal that was still convulsing. But the meat was permitted since it was after shechitah. Or, he saw them eating a ben pekoa [an animal found alive in the womb of its mother that had been properly slaughtered]. It is permitted [to eat it,] due to the shechitah of its mother. And even if it [develops into] a big bull it does not require to be ritually slaughtered. [It only needs to be slaughtered] because it appears to be forbidden. Yoseif however, considered it as being the limb of a living animal because it nonetheless requires to be ritually slaughtered, due to appearance. They demeaned the sons of the handmaidens by calling the sons of Bilhah and Zilpah "sons of handmaidens.⁠" Although this was true, and even Scripture refers to them so, Yoseif thought it implied that their sons were non-Jewish slaves. But he erred, because their sons were not non-Jewish slaves, for Bilhah and Zilpah were freed women who assisted Rochel and Leah. Regarding illicit relationships: a man may not use another man's wife to serve him (Kiddushin 70a), and Yoseif saw them using the services or doing business with a married woman, so he suspected them. But he erred, because a man is forbidden to use the services of a married for intimate purpose only, such as washing his face, hands and feet, or making his bed. But, non-intimate matters or doing business with her are permitted. You might ask: How does Rashi know that Yoseif suspected them of all three things? The answer is: Rashi himself answers this by saying, "Yoseif was, in, turn, smitten by these three...⁠" Another answer: There is a connection between דבתם רעה written here, and v. 33 חיה רעה אכלתהו ("A wild beast devoured him"). Just like there it involved a limb from a living creature, since a wild beast devours its prey alive, so too here it involved a limb from a living creature. [The matter regarding non-Jewish] slaves is derived from what it is written about a handmaiden in Shemos 21:8: אם רעה בעיני אדוניה. Just like רעה there involves slavery, so too here it involves slavery. [The matter regarding] illicit relationships is derived from what it is written in 39:9 regarding Yoseif: ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ("How can I do such a great evil"). Just like רעה there refers to illicit relationships, so too here it refers to illicit relationships.
"They slaughtered a goat" when he was sold, and they did not eat it while it was alive. I.e., the Torah had no need to write that they slaughtered it, since they did not eat it. Perforce, it comes to tell us that even though they did not intend to eat it, they nonetheless slaughtered it [because they were meticulous about shechitah].
פרשת וישב
אלה תולדות יעקב יוסף – למדנו הכתוב משפט העולם הנבל הזה {א} אשר כלו יגון וצער. ואחרי כל עמל האדם שיעמול תחת השמש יכלו בעברה וזעם ימיו ואין לו שעת הכושר וקורת רוח. וכשתחפוץ לידע תולדות יעקב אחר שנתיישב בארץ כנען בית אביו. רוגזו של יוסף אלה הם תולדותיו:
ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם – ולא אמר אל אביו להודיע קוצר התבוננות יוסף בעת ההוא שהי׳ הולך רכיל מגלה סוד דבת אחיו אל אביהם. והם בניו גם הם. ולא ידע שלא יענישם:
אלה תולדות – רבותינו ז״ל אמרו (בראשית רבה י״ב) כל מקום שנאמר אלה וגו׳, וכאן פסל תולדות עשו, ואם לזה כיון לא היה צריך כי כבר נפסל עשו והיוצא מהפסול פסול.
עוד צריך לדעת אומרו תולדות יעקב יוסף והיכן הם עשרה שבטים. ורז״ל (בראשית רבה פ״ד) מהם אמרו כי יכוין לומר שהוא העיקר, ומהם אמרו כי כמו שאירע לזה אירע לזה זה נולד מהול וזה נולד מהול וזה מהדרש.
ויראה כוונת הכתוב היא על דרך אומרם ז״ל (שם) בקש יעקב אבינו לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, והוא אומרו אלה תולדותיו של יעקב פירוש מה שעבר עליו מהרוגז, שהכתוב בא להודיע מכירת יוסף וצערו של יעקב הוא יעקב הגורם במה שביקש לישב דכתיב וישב יעקב ובזה תולדותיו הם אלה יוסף בן וגו׳ ונתגלגלו הדברים, כי האדם גורם לעצמו את כל אשר תבאנה עליו. כי אין דבר רע בא מהאדון הטוב לכל ובפרט לידידיו יעקב וכיוצא בו.
עוד ירצה להודיע שהגם שעברו כמה מאורעות רעות על יעקב מיום היותו, נרדף מעשו מלבן עמוס התלאות, יחשבו כלם כאין, בערך מאורע זה של יוסף, והוא אומרו אלה פסל מאורעות שעברו עליו כי כולם כאין יחשבו על יעקב הרגשותיהם.
עוד יתבאר על דרך אומרם ז״ל (סוטה לו:) ראוי היה יוסף להעמיד י״ב שבטים כיעקב אלא על ידי מעשה פוטיפר ויפוזו זרועי ידיו עשרה המה הצדיקים יצאו מעשרה אצבעותיו ולא נשארו לו אלא ב׳ אפרים ומנשה, והוא שרמז כאן באומרו אלה תולדות וגו׳ פסל פרט א׳, מהי״ב שלא היו בעולם מטעם הנזכר.
עוד יתבאר על דרך אומרו בספר תהלים (ע״ז) בני יעקב ויוסף סלה. ואמרו ז״ל (סנהדרין יט:) שטעם שיחס בני יעקב ליעקב וליוסף להיות שיוסף זנם בשני רעב ופרנסם נקראו על שמו ע״כ. והוא עצמו שרמז כאן באומרו תולדות יעקב יוסף פירוש באמצעות יוסף היה קיום לכל תולדותיו. או ירצה על זה הדרך תולדות יעקב וגם יוסף. והרבה מקראות מדברים כן דכתיב (שמות א׳ ב׳) ראובן שמעון וכאלו אמר ושמעון גם כאן כאלו אמר ויוסף, ונתן הכתוב טעם לקריאת שם כולם עליו במה שגמר אומר בן שבע עשרה וגו׳ ונתגלגלו הדברים וירד מצרימה ועלה לגדולה והוצרכו אחיו אליו ופרנסם ואת טפם ולטעם זה יקראו על שמו כי הוא הזן ומפרנס לכלן.
בן שבע עשרה – טעם שהוצרך לספור שני יוסף, נתכוין להודיע אומרם ז״ל במסכת ברכות (נה:) לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ״ב שנה וכו׳, ואם כן אם לא היה מודיע הכתוב בן י״ז שנה לא היינו יודעים זה.
עוד ירצה על דרך אומרם בגמ׳ (קידושין כט:) האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר וכו׳, הרי כי בשיתסר לא יתגבר החומר ויצר הרע על האדם כמו בשיבסר, והוא מה שהוצרך הכתוב להודיע כי יוסף היה בן שבע עשרה שנה כי באמצעות הגעת הזמן היה בו צד תגבורת אנושית להתגרות באחיו ולהביא דבתם רעה וגו׳, ועיין בסמוך.
היה רועה וגו׳ – קשה היה לו לומר היה רועה הצאן את אחיו, כי לא לאחיו היה רועה. עוד צריך לדעת הכוונה באומרו והוא נער וגו׳. ורז״ל (בראשית רבה פ״ד) אמרו היה עושה מעשה נערות ולדבריהם למה את בני בלהה, ופרש״י והיה רגיל את בני בלהה, והוא פי׳ רחוק. עוד צריך לדעת אומרו נשי אביו. מי לא ידע כי הם נשי אביו, עוד צל״ד אומר ויבא יוסף את דבתם וגו׳ מה היא דבתם רעה ועל מי סמך עליו הכתוב להבין את הדברים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש.
אכן כוונת הכתוב הוא על זה הדרך היה רועה את אחיו בענין הצאן פי׳ בדרך אכילת צאן, ואומרו והוא נער פי׳ מזמן היותו נער והוא מתגורר ומתחבר עם בני בלהה. ואומרו נשי אביו פירוש לחושבם בגדר נשי אביו באין הפרש ממנו אליהם, ובזה לא קשה שקורא אותו נער והוא בן י״ז שנה כי חוזר אל זמן הקודם, וממוצא דבר אתה למד מאומרו רועה את אחיו בדין הצאן הא למדת שנחשדו אצלו בפרט זה ומאומרו את בני בלהה וגו׳ נשי אביו הא למדת כי הוא היה חושב כן ולא זולתו, ומעתה כשאמר הכתוב ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם הוא על פרטים הנרמזים בסמוך, והוא שאמרו ז״ל (שם) ברוח קדשם שאמר עליהם שהיו אוכלים אבר מן החי והוא הנרמז בצאן, וגם אומרם שהיו מזלזלים בבני השפחות הוא הנרמז באומרו נשי אביו כי לא מחשבותיו מחשבותם ומזה יצא להם לזלזל בהם. ואולי כי גם מטעם זה יצא חשד עריות כשיהיו נחשבים בעיניהם כשפחות ולא במדרגת נשים וחשב יוסף כי כוונתם של האחים כדעת הרמב״ם (הלכות עבדים פ״ט) בדין הבא על שפחתו סתם שהולד עבד עד שיפרש בפירוש שבא עליה לשם אישות, ומעתה כשאחיו מזלזלים בבני השפחות גילו דעתם כי מן הסתם הולד עבד והשפחות אין להם משפט אשת אב אלא כמפותת אביו ואנוסתו שהיו מותרות להם להזקק להם וחשדם שישכבו האנשים עמהם ואין רע לסברתם, ולסברת יוסף איפסקא הלכה כדעת הרי״ף (פ״ב דיבמות) שהבועל סתם עשאה בת חורין והולד כשר ודין נשי אביו להם, ועל פרט זה גם כן נתכוין באומרו דבתם רעה, ונענש יוסף על הדבר איך יחשוב בצדיקים שיטעו בדבר שהלא גם לדעת הרמב״ם יודה באדם צדיק כיעקב כי מן הסתם לשם אישות בעל. ועוד שבפי׳ אתמר (תרגום יוב״ע ויצא ל ד) כשנתנום רחל ולאה כדי שיהיו בחזקת משוחררים נתנום ומן הסתם ידעו השבטים בדבר.
וטעם שמצינו השבטים שהיו יחד בעצה אחת במכירת יוסף ובכללם היו גם בני השפחות. אולי שגם בהם דבר פרט איסור אבר מן החי. או אפשר שנשאו פנים לששה בני הגבירה והסכימו לעצתם במכירתו הגם שהיה לבם שלם עמו.
אלה תולדות, These are the developments, etc. Our sages in Bereshit Rabbah 12,3 say that wherever a paragraph commences with the word אלה this represents a contrast to and criticism of what has been reported previously. On the other hand, when a paragraph commences with the word ואלה, it suggests a continuation of what preceded it. Here the word אלה is intended to criticise or disqualify what Esau had done. If that was indeed the intent of the Torah it is unnecessary seeing that Esau himself was unfit; anything he did would be improper anyway.
We also need to analyse the meaning of תלדת יעקב יוסף. What happened to the other tribes? Our sages in Bereshit Rabbah 84,6 claim that Joseph was the principal descendant of Jacob. Others say that it reflects the similarities Jacob and Joseph experienced in their respective fates. Both were already born without a foreskin, etc. Of course, this is all homiletics.
I believe that the plain meaning of the verse is what the other sages say, namely that Jacob wanted to enjoy peace and quiet in this world; as a result he suffered the upsetting experience with Joseph, literally, קפץ עליו רוגזו של יוסף. Joseph's sale, etc, is all blamed on Jacob's desire to enjoy peace and serenity on this earth. We therefore must understand the verse thus: "Jacob wanted to settle down; the consequence of Jacob's settling down was Joseph (his sale, etc).⁠" The Torah teaches us the basic lesson that man brings upon himself whatever befalls him. Harm does not originate with God who is the source of all that is good by definition; Jacob was no exception to this rule.
Our verse also wants to inform us that in spite of all the various trials such as the life and death struggle with Esau, his oppression by Laban, etc., which Jacob had experienced up until that point in his life, these were all as nothing compared to what he would still have to endure through the sale of Joseph, etc. This is why the Torah commences the paragraph with the word אלה. This word is meant to put his previous problems into a new perspective.
Another meaning of these words is explained in Sotah 36 where we are told that Joseph was actually meant to become the father of twelve tribes; he lost that opportunity on account of his involvement with the wife of Potiphar, when, according to the Midrash, he was able to resist the lures of that lady only by ejaculating semen through his ten fingertips instead of through the regular channel for such an acitivity. As a result he became the founder of only two tribes, Ephrayim and Menashe. The defective spelling of the word תלדת, minimum plural two, hints at the above mentioned aggadah. The word אלה "cancelled" the previous intention to make Joseph founder of twelve tribes.
Still another meaning that we can find in this verse is based on Psalms 77,16 בני יעקב ויוסף סלה. "The sons of Jacob and Joseph, selah.⁠" Sanhedrin 19 explains that the reason that the sons of Jacob and Joseph are lumped together here is that Joseph provided the brothers and their families with food during the famine. Whenever someone assumes the burden of feeding someone else he is entitled to be called by that someone's name. This is alluded to in the sequence of the words תלדת יעקב יוסף, "the descendants of Jacob were possible only by the grace of Joseph.⁠" These words could also be translated as "the descendants of Jacob and Joseph.⁠" We have several examples of this in the Bible, such as in Exodus 1,2 ראובן שמעון. The meaning is ראובן ושמעון. Here too we must mentally add a conjunctive letter ו before the name יוסף. The Torah provides the rationale why the whole family is included in the name Joseph, i.e. he was the whole family's provider.
בן שבע עשרה שנה. seventeen years old. The reason the Torah had to tell us Joseph's age was because we know from Berachot 55 that if a person had a good dream he should wait up to twenty two years for it to become true. Had we not been informed here that Joseph was seventeen at the time he had these dreams we would not have known that rule.
The Torah also alludes to another lesson mentioned in Kidushin 29. Rabbi Chisdah there describes himself as superior to his friends because he married at sixteen. The evil urge is not as strong in a person who is sixteen as it is in a person who is seventeen years of age. By telling us Joseph's age when the sale occurred we know that his evil urge was very active within him at that time. This may have accounted for his provocative conduct towards his brothers and the fact that he engaged in tale-bearing.
היה דעה את אחיו בצאן, he used to tend the flocks with his brothers. The wording seems unusual. We would have expected: היה רעה הצאן את אחיו. Besides, why did the Torah add the words: "he was a lad,⁠" when we are told his age in the same breath? Bereshit Rabbah 84,7 explains this by saying that Joseph indulged in childish activities. If that were true why would he do so only with the children of Bilhah? Rashi explains that he felt at home in the environment of Bilhah who had been the handmaid of his mother. This is even more far-fetched; why did the Torah mention נשי אביו, "his father's wives? We must also know what precisely the רבתם רעה, the evil reports about the brothers which Joseph brought to his father consisted of? The Torah is not intended to complicate an issue by speaking in riddles but to help us understand it! We believe therefore that the Torah wanted us to know that this is what happened.
The words היה רעה את אחיו בצאן refer to the sheep the brothers were accused of eating. The words והוא נער refer to Joseph's earlier childhood during which he had spent much time with the sons of Bilhah. The reason the Torah mentions נשי אביו is to tell us that Joseph did not discriminate against the sons of the handmaidens but related to their mothers as "his father's wives.⁠" This is especially mentioned as only Joseph treated Bilhah and Zilpah as wives of Jacob in the full sense of the word. According to the Midrash there Joseph suspected his brothers of eating parts of the sheep while the animal was still alive. The Torah disproved this suspicion later when it reported that the brothers even slaughtered an animal, which they were presumably not going to eat, before they dipped Joseph's tunic in its blood. [I suppose the author feels that the word רעה, tending, could also be read as רעה, evil, to account for this allusion to Joseph's suspicions of his brothers. Ed.] Joseph's suspecting his brothers of immoral behaviour may have stemmed from their viewing the handmaidens as merely slaves and their belittling the sons of the handmaidens. When Joseph observed how the brothers belittled their half-brothers this may have caused him to begin to belittle the sons of Leah instead. The author discusses the halachic aspects of the issue of someone who sleeps with a handmaid, concluding that at any rate someone of the stature of Jacob would certainly do so only in order to raise the woman in question to a higher status, and the children would automatically be free men.
The problem with all the above speculations in the Midrash is why, if four of the brothers were treated as inferior, all of them voted against Joseph and agreed to sell him? Perhaps it was because Joseph had included them in the suspicions about their eating habits which he had related to his father. Alternatively, these four brothers exploited that opportunity to gain favour with the sons of Leah although they themselves harboured no ill feelings against Joseph.
אלה תולדות יעקב – פירש רש״י ז״ל ״ואלה של תולדות יעקב, אלה יישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל יישוב. סבה ראשונה: יוסף בן י״ז שנה וגו׳ על ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים. וזהו אחר יישוב פשוטו של מקרא להיות דבר דבור על אפניו. ומדרש אגדה דורש״ וכו׳. וכן פירש ראב״ע ז״ל קרוב לזה ״אלה תולדות יעקב. אלו המאורעות שאירעו לו והמקרים שבאו עליו. מגזרת ׳מה ילד יום׳⁠ ⁠⁠״.⁠1 ודבריהם נכונים שכמו שלדת בנים ובני בנים נקראים ״תולדות״ בעבור שהתחדשו להיות אחר שלא היו, כן כל מקרי האדם ומאורעותיו מתחדשים יום יום אחר שלא היו. וזהו ״כי לא תדע מה ילד יום״. למדנו שהתחדשות תמורות-הימים קרויה בלשות ״תולדה״ כמו התחדשות הבנים הנולדים. ורש״י ז״ל שאמר ״יישוביהם וגלגוליהם״ דעתו על התחדשות המקרים שקרוהו שעל ידי כן התגלגלו הדברים ובאו להתישב במצרים. וחנם טען נגדו רמב״ן ז״ל שאין לשון לתולדות שיהיה על היישוב. וגם על ראב״ע ז״ל טען שאין אדם מוליד קורותיו, ורק לימים מיוחסים שיולידום. ונראה לי שבכלל המקרים לדת הבנים, נשואי יהודה, ולדת בנים ובני בנים, ונשואי יתר הבנים שהולידו כולם טרם באו למצרים, אל הכל אמר ״תולדות יעקב״. מלבד זה ענינו ״אלה תולדות של יעקב״ כלומר אלה הם המקרים שהתחדשו ליעקב [מתוך מה שאמר]⁠2 רש״י ז״ל ואלה של תולדות יעקב, צריך להיות ״ואלה תולדות של יעקב״ כלומר לא תולדות שהוליד הוא או בניו אלא תולדות שארעו ליעקב והן תולדות הימים והפירוש מתוק.
אבל רשב״ם ז״ל התמרמר על פירוש זה ואמר שזה הבל ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. כי כל ״אלה תולדות״ האמור בתורה ובכתובים יש מהם שמפרשים בני האדם, ויש מהם רבים שמפרשים בני בנים. [עד כאן תוכן דברי רשב״ם].
ואיני יודע איך ל⁠[לדעת רשב״ם] פירוש רש״י ז״ל של המקרא יוצא מדי פשוטו. ומלת ״תולדות״ בלשון הקדש גם על המקרים ותולדות הימים, כמו ״מה ילד יום״. ועם כל מה שהתפאר בפשט שלו,⁠3 איננו אלא דוחק גדול ובלתי מתישב בכתובים כלל. וכמו שבארנו בפסוק ״אלה תולדות נח״4 והוכחנו שאין פרושו אלא אלה הם מקרים ומאורעות של נח. וכן כאן, כי איך יתכנו דברי הרב ז״ל שפירש כי עד כאן ספר תולדות בני יעקב שהיו י״ב ודינה אחותם, ועתה כותב תולדות בני בניו שהיו שבעים, ואיך נולדו, כיצד יוסף בן י״ז שנה ונתקנאו בו אחיו, ומתוך כך ירד יהודה מאת אחיו ונולדו לו בנים, ויוסף ירד למצרים ונולדו לו שם בנים, ושלח יוסף אחר אביו וביתו עד שהיו שבעים. ואמר עוד שכל זה היה מצריך משה רבינו לכתוב, שעל זה הוכיחם ״בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה״5 וגו׳. ואין נחת רוח בכל זה, שאם בשביל זה מה צורך בספורים הארוכים האלה? ומה חסר בפרשת ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו״6 וגו׳ כשירדו למצרים ומנויים בה כל שבעים נפש שבאים למצרים. ואם לבאר מאיזו סבה נשאו נשותיהם והולידו, זה לא באר רק ביהודה וביוסף, לא בשאר השבטים. ומה שאמר שכל תולדות האמור בתורה ובכתובים מפרש בני האדם או בני בניו, אמת הוא אבל אין בתורה ובכתובים ״ואלה תולדות״ על זכרון שמות בנים או בני בנים מלבד אלא תמיד מחובר להן קורות האיש ההוא. כי אם יכוון הכותב לבד על הבנים יאמר ״ואלה שמות בני פלוני ובני בניו״ וכמו שהוכחנו היסוד הזה אצל נח. זולת ״ואלה תולדות פרץ״, ואינו אליו ראש [איזה] ספר שנכתב לזכרון קורותיו של פרץ ומשפחתו, והכותב ספר רות העתיק ראשית דברי הספר [ההוא] בשביל יחס דוד.
יוסף בן שבע עשרה שנה – הגיד כי מעשה מכירתו היה בהיותו בן י״ז שנה, לא שבא לומר שמבן שבע עשרה ואילך היה רועה לא קודם לכן, כי שנים רבות שְׁלָחוֹ אביו לרעות צאנו ככל אחיו. ושעור הכתוב מה שאספר לך קרה בהיות יוסף בן י״ז שנה, ויוסף זה היה רועה תמיד את אחיו בצאן. להגיד כי לא השתרר בבית אביו להיותו חפשי מעבודת אביו יותר מכל אחיו, אלא עם אחיו כולל כולם בני לאה ובני בלהה וזלפה.
והוא נער וגו׳ – וכן לא התגדל על אחיו במעשיו ובדבריו, כי לא לבד שכיבד את אחיו בני לאה הגבירה, אלא שהשתעשע גם עם בני בלהה וזלפה, והיו בעיניו נכבדים כמוהו. כי הם מאב אחד, ואמותם נשי אביו כאשר היתה אמו. ועם כל זה שנאוהו כל אחיו בדברו אליו דברי חדודים וכעסוהו תמיד, וכמו שיבואר הטעם.⁠7
וַיָבֵא יוסף וגו׳ – כשהכעיסוהו בדבריהם על לא חמס בכפו, לא רב עמהם ולא ענה להם קשות אבל הביא את דבתם הרעה שדברו עליו אל אביהם, כי ספר לו את כל אשר אחיו עושים לו בדבתם הרעה, ושכולם שונאים אותו מבלי שֶׁהֵרַע עמהם. אולי אמר שאי אפשר לו להיות בחברתם ולסבול טרחם וריבם, וכמו שיתבאר.⁠8 {מלת ״דבה״ הוא הדיבור. ולדעת רמב״ן ז״ל דבתם רעה להפליג כי כל דבה רעה. אבל לרש״י ז״ל יש דבה טובה כמו ״דובב שפתי ישנים״.⁠9 [ומבאר רמב״ן] ״⁠ ⁠׳מביא דבה׳ הוא אשר יראה יגיד,⁠10 אבל ׳מוציא דבה׳ הוא כסיל האומר שקר״ [עכ״ל]. ולדעתי כל דבה הוא דובר בגנות רעהו, אבל כשמטה מעשה חברו הטובה ודבריו הטובים, לרעה, ומספר בגנותו זוהי ״דבה רעה״. וזאת עשו אחי יוסף משנאתם אותו. שעל כל מה שדבר ומה שעשה בתום לב, שהיו מהפכין לחוב ודברו בגנות. וכן ״מוציאי דבת הארץ רעה״11 שדברו בגנות הארץ. וזוהי דבת הארץ, גם טובותיה היו מראים כאילו הם רעות, וזהו ״דבת הארץ רעה״}.
1. משלי כז, א.
2. פיענוח המלים קשה, וכתבנו לפי האומדן.
3. לדעת רשב״ם רצתה התורה להסביר כיצד הגיעו בני יעקב לשבעים נפש כשירדו למצרים.
4. בראשית ו, ט.
5. דברים י, כב.
6. בראשית מו, ח.
7. פסוקים ג-ד.
8. פסוקים יב-יג.
9. שיר השירים ז, י.
10. אף שאומר אמת.
11. במדבר יד, לז.
אלה תולדות וגו׳ – כתוב בבראשית1 שדרך הכתוב להפסיק בין אלה תולדות, ובין הזכרת שמותם2 בדבור אחר, פעם בקצרה פעם בארוכה.⁠3
ויבא יוסף – במפרסם הדבה אמר מוציא דבה (משלי י׳:י״ח), מוציאי דבת הארץ (במדבר י״ד:ל״ז), וזה לא הגיד אלא לאביו, אמר ויבא4.
1. הרכסים לבקעה בראשית ב׳:ד׳, ״ביום עשות״, ומביא כמה דוגמאות, ופסוקינו בכללם, ומסיים ״וטעם אלה ההפסקות לא נתברר״.
2. כמו שכתב הרכסים לבקעה בראשית ב׳:ד׳, ״שאין תולדות בעברי אלא דורות״, וזה בדרך הרשב״ם כאן, ״כי כל אלה תולדות האמור בתורה ובכתובים, יש מהם שמפרש בני האדם, ויש מהם רבים שמפרשים בני בנים, כאשר פירשתי באלה תולדות נח״. וכן הוא ברמב״ן, ״והנכון בעיני, כי אלה תולדות יעקב, יוסף ואחיו אשר יזכור, ואחז הכתוב דרך קצרה בשמותם שכבר הזכירם למעלה. אבל אמר אלה תולדות יעקב, יוסף ואחיו אשר אירע להם ככה. ואיפשר גם כן שירמוז אלה את כל הנזכרים בספר הזה בשבעים נפש, כי כאשר הזכיר באלה תולדות עשו (בראשית ל״ו:א׳) בנים ובני בנים מלכים ואלופים כל אשר היו בהם עד זמן התורה, כן ימנה בתולדות יעקב בניו ובני בניו וכל זרעו, רק יזכיר בהם הפרטים במולדתם״. ולא כרש״י שכתב ״אלה תולדות יעקב – ואלה של תולדות יעקב, אלה יישוביהן וגילגוליהן עד שבאו לכלל יישוב״, וכן האבן עזרא, ״וטעמו, אלה המאורעות שאירעו לו, והקורות שבאו עליו. וכן טעם מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳), כי כל דבר יתחדש יקרא תולדת, כי טעמו, לא תדע מה יתחדש מחר, או מה יולד היום״. והרשב״ם מצטט לשון האבן עזרא, וכתב ״והנה זה הבל הוא״. ר׳ אברהם בן הרמב״ם נראה כאוחז בשני ראשי החבל, ״אלה תלדות יעקב – רמז אל מאורעות שאירעו לו וגם אל הצאצאים שיצאו ממנו״, ואולי זה בדרך שד״ל, ״הנכון כדעת רשב״ם כי תולדות ענינו הבנים ובני הבנים, אמנם כדרך שמליצת הוא עשו (למעלה ל״ו:מ״ג) כולל כל מה ששייך לו ומה שאירע לו, כן אלה תולדות יעקב כולל כל מה שאירע לבני יעקב ואין ספק שאם יאמר אדם כי כוונת כל הספור הזה להודיע הבנים אשר נולדו ליהודה וליוסף אינו אלא טועה״. וראה גם אברבנאל, ורנ״ה וויזל.
וראה המשך דברי הרשב״ם כאן שהאריך לקבוע יסוד פירושו בדרך הפשט.
3. רשב״ם כאן כתב ״כי כל אלה תולדות האמור בתורה ובכתובים, יש מהם שמפרשים בני האדם, ויש מהם רבים שמפרשים בני בנים... כן ביעקב למעלה כתב ויהיו בני יעקב שנים עשר וגו׳ (בראשית ל״ה:כ״ב), ומפרש לבסוף אלה בני יעקב אשר ילד לו בפדן ארם ויבא יעקב אל יצחק אביו וגו׳ (בראשית ל״ה:כ״ו-כ״ז), הרי פירש בניו של יעקב והיכן נולדו כאשר עשה בבני עשו, ועתה כותב, אלה תולדות יעקב – בני בניו שהיו שבעים והיאך נולדו. כיצד? יוסף בן שבע עשרה שנה ונתקנאו בו אחיו, ומתוך כך ירד יהודה מאת אחיו (בראשית ל״ח:א׳) והיו לו בנים בכזיב ובעדולם שלה ופרץ וזרח, ונתגלגל הדבר שיוסף הורד מצרימה, ונולדו לו במצרים מנשה ואפרים, ושלח יוסף בשביל אביו וביתו עד שהיו שבעים״.
4. הרמב״ן מפרש את החילוק בין ״מביא דבה״, למוציא דבה״ באופן אחר, ״ו׳מביא דבה׳ הוא אשר יראה יגיד, אבל ׳מוציא דבה׳ הוא כסיל האומר שקר״. וכן הוא ברמב״ן בפרשת שלח, במדבר י״ג:ל״ב, ״וכאשר ראו כי עדיין היו ישראל נועצים לעלות ויהושע וכלב מחזקים את לבם, הוציאו דבה בשקר כדי לבטל עלייתם על כל פנים. ודע כי מוציא דבה הוא כסיל (משלי י׳:י״ח) אשר יאמר שקר, אבל המגיד אמת הוא נקרא מביא דבה, כמו שאמר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם (בראשית ל״ז:ב׳)״. וראה כאן ר״י אבן כספי, ״אם ׳ויבא׳ אם ׳ויוצא׳, אינו מחויב שיהיה בו כזב. ועוד אבאר זה על המרגלים״.
והרכסים לבקעה מדייק את פירושו מהלשון ״אל אביהם״. וראה אברבנאל שכתב טעם אחר להדגשה זו, ״אמנם יוסף לא היה מביאה כי אם אל אביהם מהצד שהוא אביהם כדי שייסרם וידריכם וירחיקם מהחטא, לזה אמר אל אביהם״, ודומה לזה כתב הכתב והקבלה, ורדצ״ה מדייק כפירוש זה מלשון ״אביהם״, ולא ״אביו״.
ובהמשך כתב האברבנאל ״אבל חז״ל יחסו בזה ליוסף אשמה לפי שהיה מביא לאביו הדבה ההיא ואולי שלא היתה אמת ולכן אמרו שלקה עליה״. ואם כן, מה שכתוב כאן ״ויבא״ ולא ״ויוציא״ יתפרש כהרכסים לבקעה.
ובמדרש לקח טוב, ״ויבא יוסף את דבתם – ולהלן הוא אומר ויוציא דבת הארץ (במדבר י״ג:ל״ב), לפי שהוציאו מלבם, אבל ויבא ממה שהוא מביא. לא נענש אלא לפי שהביא אל אביהם, ולא הביא הדבה להגיד לאחרים, אלא אל אביהם, כדי לייסרם ולמנעם״. הלשון ״לא נענש אלא לפי שהביא אל אביהם״ הוא מגומגם, ויותר ברור במדרש שכל טוב, ״לשון הרע דרכו ליאמר בסתר, במרגלים כתיב ויוציאו דבת הארץ (במדבר י״ג:ל״ב), שהוציאו מלבם, וביוסף כתיב ויבא, כי מה שהיה מדבר עליהם לא היה אלא לפני אביהם בלבד, ואעפ״כ נענש״. ועכ״פ במדרשים האלה יש עירוב הפירושים, ענין סתר ופרסום, וגם ענין שקר ואמת. גם דיוקו של האברבנאל, שדוקא סיפר לאביהם, לייסרם, שורשו במדרש לקח טוב.
אלה תלדות יעקב – כל אלה תולדות האמור בתורה פירושו על בני האדם או בני בניו שהם תולדותיו, וכן פירושו כאן, כי כמו שפירש בעשו בניו שנולדו לו בארץ מגורי אביו ואח״כ בני בניו שנולדו לו בהר שעיר, אף ביעקב כן, למעלה כתוב אלה בני יעקב אשר ילד לו בפדן ארם (לעיל ל״ה כ״ו), ועתה כותב אלה תולדות יעקב, בני בניו שהיו שבעים והאיך נולדו, כיצד יוסף בן שבע עשרה שנה וכו׳, ונתקנאו בו אחיו ומתוך כך ירד יהודה מאת אחיו והיו לו בנים בכזיב ובעדולם, ונתגלגל הדבר שיוסף הורד מצרימה ונולדו לו שם מנשה ואפרים, ושלח יוסף בשביל אביו וביתו עד שהיו שבעים, וכל זה הוצרכה התורה להודיע, לפי שעל זה הוכיחם מרע״ה בשבעים נפש ירדו אבותיך וכו׳ (דברים י׳ כ״ב):
בן שבע עשרה שנה – להודיע כי כ״ב שנה נעלם מיעקב אביו, שהרי בן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, וז׳ שני השבע וב׳ שנים של רעב ואז בא יעקב מצרימה:
היה רעה את אחיו בצאן – עם אחיו, והם בני לאה שהיו אחיו שוים לו במעלה, ולא בני השפחות:
והוא נער את בני בלהה – בהיותו נער היה מצוי תמיד אצל בני השפחות, הם גדלוהו ולהם צוה אביהם שישמרוהו וישרתוהו, לא לבני הגבירות, וספר הכתוב בשבחו של יוסף שהיה שפל רוח בעיניו ולא התנהג בשררה עם בני השפחות, אלא היה תמיד רגיל אצלם ומכבדם, וזה להיותם בעיניו בני נשי אביו ולא בני שפחות, אבל בני לאה לא עשו כן, כי לדעתם היה נגד כבודם ללכת עם בני השפחות והיו מבזים אותם:
ויבא יוסף את דבתם רעה – שם דבה נגזר מלשון דובב שפתי ישנים (ש״ה ז׳ י׳), וענינו דבור, ואינו תמיד לרעה אלא פעמים גם לטובה, והכלל כל הוצאת דבה הוא על דברי שקר והבאת דבה על דברי אמת. והנה פירוש דבתם רעה כמו דיבורם הרע, וכנוי דבתם שב אל כל האחים, לא אל בני השפחות בלבד ולכן בא האתנח תחת מלת אביו, וא״כ פירוש הכתוב שיוסף היה מביא אל אביו (כלומר מספר לפניו, כמו כל הדבר הקשה יביאון אל משה) כל הדברים הרעים שהיו אומרים זה כנגד זה, כדי שיעקב יוכיחם ויחזירם למוטב. ומהמשך הסיפור נבין מה היו אומרים, כי בני לאה היו מזלזלים בבני השפחות ואומרים עליהם דברי גנאי, ובני השפחות היו ג״כ מדברים רעה על בני לאה בראות עצמם נבזים בעיניהם, ויוסף שהיה רועה את הצאן עם בני לאה, וגם היה רגיל להיות אצל בני השפחות, שמע מפה ומפה את דבריהם הרעים וסיפר את דבתם של כלם אל יעקב, ואמר הכתוב אל אביהם ולא אמר אל אביו, כי לכוונה זו היה יוסף מביא את דבתם, כדי שיעקב, להיותו אביהם של כלם וכולן שוין מצד האב, יסיר שנאתם מלבם ויסבב שיאהבו זה את זה:
היה רעה – כמו רועה ישראל האזינה, אני ארעה את צאנו, שענינם הנהגה לימוד והדרכה, וטעמו שיוסף היה המנהיג ומלמד את אחיו בעניני הצאן כי היה מבין ויודע בדברים הנצרפים אל הצאן ואל רעייתם יותר מכל אחיו.
והוא נער – כמו גחזי נערו (מלכים ב ד׳) כלומר משרתו, וטעמו שהיה יוסף מתנהג במדת ענוה ושפלות לשרת את בני בלהה וזלפה אף שהם בני השפחות, כש״כ שלא התגאה על אחיו בני הגבירה (רי״א), ויודיענו בזה כי חלומותיו המורות על התרוממותו לא היה הרהורי דיומי כי אם חלומות נביאיות, ולשכר ענותנותו, כי לפני כבוד ענוה, ועקב ענוה עושר וכבוד.
דבתם – הכנוי אינו ע״ד רוב הכנויים בשמות המורים על התיחסות הפעולה להם במה שהם פועלים אותה כמו ואני תפלתי (תהלים ס״ח) וכן ומשמרתם הארון והשלחן (במדבר ג׳) אבל הוא בכאן ע״ד התיחסות הפעולה להם בשהם פעולים ממנה כמו ושמחתים בבית תפלתי, וטעם דבתם לדבר הרעה שבהם (רמ״א).
דבתם רעה – תיב״ע טיביהון ביש, פירש דרכם ומנהגם הרע (איהרע באֶזע אויפפיהרונג. אייגענשאפטען). כמו בתרגום שיר השירים (פ׳ שובי השולמית) מה טיבכון נביאי שיקרא פי׳ הערוך מנהגכם ודרככם. וכן מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין, כלומר הלכות גטין וקדושין, כי לשון הלכה הוא ג״כ מענין הליכה (כמ״ש בערך הלך) דבר שהולך ובא, שישראל מתהלכין בו, ומזה מה טיבו של עובר זה (פ״ק דכתובות) כלומר עסק (כמ״ש התי״ט בשם התשבי), וכן בלשון ערבי נקרא ההולך, דבה. והנה הכתוב סתם במה היה דרכם ומנהגם רע, ורבותינו פירשוהו שאכלו אבר מה״ח, ושחשודים על עריות, ושקורים לבני השפחות עבדים. ויש לכלול בלשון רעה ענינים אלה, ענין מזונות כמו האלהים הרעה אותי, דתרגומו דזן יתי, וענין זנות כמו ורועה זונות יאבד הון, וענין ממשלה כמו רועיהם התעום. אמנם רש״י פי׳ דבתם לשון דבור, מן דובב שפתי ישנים, ופי׳ ויבא יוסף את דבתם, שהביא הענינים שהיה מדבר לאביו עליהם, לא הדבורים שדברו הם כי הם לא דברו מאומה רק הוא היה מדבר עליהם, וכאילו אמר, ויבא יוסף את הענינים שהיה דבורו בהם על אחיו רעה כמ״ש הרא״ש, ולפי״ז לשון המקרא דחוק מאד, ורלב״ג פי׳ דבתם רעה, דבריהם הרעים שהיו האחים מדברים דברים מגונים, וספרם יוסף לאביו, ורע״ס פי׳ דבתם רעה, באמרו לאביו שאחיו מפסידים בבלי דעת מלאכת המקנה ומרעה הצאן, אמנם לכל הפי׳ מלת רעה מיותר כי כל דבה רעה היא, ולא הזכיר הכתוב רעה רק להפליג, גם היה ראוי לומר הרעה בה״א כמשפט הלשון אחרי שמות הכנויים, כי הכלל במשפט הלשון, שבהתלוות תאר אל מתואר הבא באחד הכנויים בלי גזרת כח השופט כלל, שלא נחייב ולא נשלול עתה דבר מדבר בפועל, כ״א נשקיף במחשבותינו על העצם המתואר כך וכך, אז אין התואר נשוא המאמר כ״א חלק מחלקי הנושא או הנשוא, ד״מ דרכיו הרעים, מעשיו הטובים, בזה אין רעים וטובים נשואי המאמר, אבל אם נאמר דרכיו רעים, מעשים טובים, בזה רעים וטובים הם נשואי מאמר, וטעמו דרכיו הם רעים מעשיו הם טובים, וא״כ כאן לפי׳ המפרשים היה ראוי להיות הרעה בה״א הידיעה, ועמ״ש במקץ (מלכים ב י״ט), אחיכם אחד. גם כמה טרחו המפרשים ליישב מעט איך נכשלו יוסף ויעקב בעון לה״ר שהוא ככופר בעיקר וכע״א וגלוי עריות ושפ״ד, והמקבל לה״ר יותר מן האומרו, כי לא הזכיר הכתוב שגער בו יעקב מלטמא שפתיו בדברים מגונים כאלה, וגם אם האמת כדבריו, היה מן הראוי להזכיר שהוכיח יעקב את בניו ההולכים בדרך לא טובה. ועוד שכפי המבואר מן המקרא לא גרם יוסף שום שנאה בלבב אחיו בהבאת דבתו עליהם, כי מעדות הכתוב היתה תחלת שנאתם בו על שראוהו אהוב לאביו יותר מכל אחיו עד שעשה לו כתונת הפסים (והא דכתיב על חלומותיו ועל דבריו, כבר פי׳ רמב״ן ושאר מפרשים, על דבריו, כלומר על שהוא מספר החלום כמתהלל לפניהם, ודלא כרש״י שפי׳ על דבתם שהיה מביא עליהם); ולולי דמסתפינא הייתי אומר ע״ד הפשט שאין המכוון במקרא מענין דבור לה״ר, כי יש לפרש דבתם כמו שנאתם, דבלשון ארמי נקרא השונא בעל דבבא (ומזה לדעתי, מוציא דבה הוא כסיל (משלי י״ד), כלומר מוציא השנאה ומגלה אותה, הפך מה שאמר ברישי׳ דקרא, מכסה שנאה שפתי שקר, והוא כפל ענין במלות שונות, ומגנה את המכסה שנאתו בלב, והמגלה אותה בפה, כי שניהם רעים ומתנגדים ליישוב החברה, ולדעת התורה המצוה באהבת רעים), כי יוסף מצד התפארו בספורי חלומותיו לאחיו היה מתעורר שנאתם עליו, ומזה התגלגלה מכירתם אותו, ועי״ז גרם צער ואבל גדול לאביו, זהו המכוון לדעתי במ״ש, ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, כלומר רעה ויגון הביא יוסף לאביו על ידי השנאה והדבה שהיה ביניהם. ואחר שאמר מקודם וישב יעקב, שישב בשלוה והשקט אמר אחריו בדרך כלל שקפץ עליו רוגזו של יוסף ומסבת בניו באה עליו רעה ויגון והמקרא שלפנינו הוא הכלל מן הפרט שנאמר אחריו. אמר כאן בדרך כלל, שמצד דבה ושנאה נתגלגלה רעה ליעקב, ואחריו מבאר פרטי השנאה וסבתה, ופרטי הרעה שקרה ליעקב ממנה, (ויש לגמגם קצת ע״ז מנגינת הטעם), ומ״מ תראה דוגמתו (מקץ מ״א י״ב) איש כחלומו פתר, דטעמו למפרשים שם לכל איש פתר כענין חלומו, אף דאיש כחלומו מחוברים במרכא טפחא, וכן כי זה שנתים הרעב (ויגש מ״ה ו׳) אף שהרעב יותר מחובר למה שאחריו, מ״מ מוטעם בטפחא וענין לה״ר שהזכירו קדמונינו הוא מדשני קרא לשון שנאה המוזכר באחיו ואמר כאן לשון דבה שהמובן בו גם ענין לה״ר, והיא ע״ד כוונה שני׳, אמנם ברהיטת לשון הספור דקרא על פשטי׳ נ״ל כמ״ש.
אל אביהם – לא התנהג יוסף ככל מוצאי דבה שכוונתם לבייש את מי שנאמר עליו ולהבאיש ריחו בעיני זרים, אבל הוא לא הביא הדבה כ״א אל אביהם, והוא יחפש בדרכיהם וידריכם בדרך הישרה כאב אל בנים.
אלה תולדות יעקב – הנכון כדעת רשב״ם כי תולדות ענינו הבנים ובני הבנים, אמנם כדרך שמליצת הוא עשו (למעלה ל״ו:מ״ג) כולל כל מה ששייך לו ומה שאירע לו, כן אלה תולדות יעקב כולל כל מה שאירע לבני יעקב, ואין ספק שאם יאמר אדם כי כוונת כל הספור הזה להודיע הבנים אשר נולדו ליהודה וליוסף אינו אלא טועה, ועיין למעלה כ״ה י״ט. ומלות ואלה של תולדות יעקב אינן ברש״י כ״י שלי.
יוסף בן שבע עשרה שנה – אחת עשרה שנים עברו משעה שחזר יעקב לארץ כנען עד שנמכר יוסף, ובמשך השנים ההן ירד יהודה מאת אחיו והוליד ער ואונן, והכתוב לא רצה להתחיל בספור ההוא שהיה ענין פרטי ליהודה, והתחיל בספור יוסף שהוא מאורע הנוגע לכל המשפחה. עיין למטה ל״ח:א׳.
והוא נער – משרת, כמו ומשרתו יהושע בן נון נער (שמות ל״ג:י״א), ויאמר לנערו רוץ מצא נא את החצים (שמואל א כ׳:ל״ו) והנה ציבא נער מפיבושת (שם ב׳ ט״ז:א׳).
את בני בלהה וגו׳ – היה משרת עמם, לא אותם, כדעת ראב״ע.
ויבא יוסף את דבתם – נ״ל כדברי רש״י לא של בני השפחות שהיה משרת עמהם, אלא של בני לאה שהיו מחזיקים בו כמשרת, וכינוי דבתם חוזר לאחיו הנזכרים בראש הפסוק, ולפיכך האתנח תחת אביו כי מלות והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו הוא כעין מאמר מוסגר.
דבה – כמו שמועה, ובארמי טִבָּא, ומשרשו דובב שפתי ישנים (שיר השירים ז׳:י׳), וראזנמילר ואחרים מפרשים דובב מן דַבַּ בערבי leniter incessit, repsit, ומזה דבה rumor, obtrectatio, clanculum serpens {צרות עין זוחלת בנסתר}. התביר שבמלת יוסף ראוי היה להנתן תחת דבתם, ורעה דבק עם ויבא, שאם לא כן היה לו לומר דבתם הרעה.
_
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אלה תולדות יעקב – הנה הטעם מה שהסכימו השבטים שבטי יה למכור את אחיהם, ותחלה רצו לשפוך דמו שבהכרח החזיקו אותו לרשע ואיש משחית, עד שחשבו למצוה לבערו מן העולם, כי לא יתכן שבעבור קנאה קלת הערך על כתנת הפסים שעשה לו אביו נהפכו הצדיקים האלה מצוקי ארץ לחבר רוצחים וחיתו טרף, זאת יבארו לנו הכתובים האלה ללמד זכות על השבטים מצד אחד, כי היה כוונתם לש״ש, וע״כ לא מצאנו שנענשו ע״ז, כי היו בזה כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב, ובכ״ז יגלה גם צדקת יוסף מצד השני, כי ישטמוהו בעלי חצים בלא פשע, וע״כ ותשב באיתן קשתו, וספר אלה תולדות יעקב, ר״ל מאורעות של יעקב או ענינים שקרה לתולדותיו, יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן, שהגם שהיה בן שבע עשרה והוא הצעיר בבית אביו, היה מנהיג את אחיו ומלמדם בעניני רעית הצאן [וכפי׳ הרי״א] כי היה מבין בזה יותר מאחיו, או שר״ל שהיה רועה ומנהיג בעת שהיו אחיו עוסקים ברעית הצאן היה מוכיח אותם ביראת ה׳ ורעה אותם דעה והשכל, והגם שזה יתראה כאלו היה בו מדת הגאוה, ראינוהו שהיה עניו ביותר, עד שהוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה שהיה משרת אותם, הגם שהם היו בני השפחות והפחותים מאחיו, ויבא יוסף את דבתם רעה, שלפי שבני יעקב מן האמהות היו חושבים את בני השפחות כעבדים מצד אמותם, ודברו עליהם דבה לקראם עבדים, ובני השפחות גם הם נדברו רע על בני האמהות, וכמ״ש חז״ל הביא יוסף דבת שני הצדדים מה שדברו רעה זע״ז אל אביהם, כדי שיוכיחם אביהם ויעשה שלום ביניהם ויזהירם מזה. והנה מצד יוסף היה כ״ז עדות על צדקתו ומדותיו הטובות, שכבר נתבאר בחכמת המדות, שאחר שבכל מדה נטע ה׳ בנפש האדם שני קצוות מתנגדים כמו הגאוה והענוה, הפזרנות והכילות, הרחמים והאכזריות. והאדם נוטה לרוב לאחד משני הקצוות, רק כי יש בידו להטות א״ע ע״י כח הבחירה שבו אל הקצה השני, הנה ימצא בזה שלשה אופנים. א] המתנהג תמיד במדה אחת שטבעו נוטה אליה זה לא יחשב למעלה, כמו מי שהוא עניו תמיד או נדיב או רחמן, שאחר שאינו עושה זה מצד שכלו רק מצד טבעו יהיה עניו ונדיב ורחמן גם נגד רשעים, והמעלה תהיה אם נראהו נוהג לפי עצת השכל עניו ונדיב ורחמן נגד צדיקים, (ואכזרי) [וגאה] וכילי ואכזר נגד עוברי עברה, ובזה יתברר הצדיק והרשע, כי גם הרשע מתנהג בשני הקצוות אבל לצד הרע, שהוא שפל בעיניו נגד אנשים פוחזים שישפיל א״ע לפניהם וינדב מממונו למען ימצא בחברתם תאות לבו, ויתגאה ויתאכזר נגד אנשים צדיקים וטובים.
והנה יוסף נהג את מדותיו עפ״י עצת שכלו בארח טובים, שהיה נער ומשרת את אחיו הפחותים במדרגה מצד ענות צדק ושפלות רוחו, ובכ״ז גבה לבו בדרכי ה׳ ולא נפל לבבו להורות חכמה ודעת גם לאחיו הגדולים אשר ראה כי צריכים לעצתו וללמודו, וכן כאשר שמע דבתם זע״ז הגיד זאת לאביו מאהבתו אותם וממדת האמת והשלום אשר מצאו קן בנפשו למען יוכיחם אביהם ויעשה עצת שלום ביניהם, אבל השבטים דנו כ״ז לחובה, שמה שרועה אותם ומנהיגם בעצה הוא מגאותו וזדון לבו, ומה שמשפיל א״ע לפני בני השפחות הוא משפלות מדותיו ורוע תכונתו שהפחות ידבק בפחותים, ומה שמביא דבתם אל אביו הוא מפני שרוצה להשפילם בעיני אביו ושהוא מוציא דבה ומשלח מדנים.
{Significance of ‘These are the descendants of Yaqov: Yosef’?}
THESE ARE THE DESCENDANTS OF YAQOV. Clearly, the reason that the Tribes, these tribes of the Lord,⁠1 colluded in the sale of their brother — initially having even conspired to spill his blood — was that they held him to be so evil and destructive that they considered it a duty to rid the world of him. This was certainly the case, for it is inconceivable that petty envy over some ornamented tunic made for him by his father should have induced these righteous ones, these pillars of the earth,⁠2 to turn into a band of murderers and beasts of prey. This is made clear for us by the verses that follow, establishing meritorious intent behind their deed. Explained thereby is why it is not recorded that they were subsequently punished for it; for in this matter they were like a people who acted justly and had not forsaken the ordinance of their God.⁠3
Conversely, these verses will reveal the righteousness of Yosef, whom the archers hated4 for no crime, yet whose bow remained strong.
{Why ‘pasturing the flock of his brothers’, when ‘Are your brothers not pasturing?’ reveals he was home?}
{Significance of ‘he was a youth, with the sons of Bilhah’.}
The narrative relates that these are the descendants of Yaqov — that is, these are events of Yaqov, or else, these are the things which happened to his progeny. Yosef was seventeen years old, pasturing the flock of his brothers. Although he was only seventeen and the youngest of his father’s household, he would guide his brothers and teach them about sheep herding (this is R. Yitzhak Abarbanel’s interpretation), for his grasp of these matters was better than that of his brothers. Alternately, the verse reveals that Yosef was his brothers’ pastor and leader, admonishing them to fear the Lord, and feeding them with knowledge and insight5 during those times that they were taken up with herding sheep. This did not, however, entail a trait of superiority and arrogance, the narrative pointing out that his humility was such that he was a youth with the sons of Bilhah and the sons of Zilpah. He served them even though they were the sons of the servant-maids and thus inferior to his other brothers.
{Difficulty with the text of ‘Yosef brought their evil words’ resolved.}
YOSEF BROUGHT THEIR EVIL WORDS. Those of Yaqov's sons born of the matriarchs would relate to the sons of the maid-servants as slaves, on account of their mothers; and the latter, on their part, spoke ill against the sons of the matriarchs. As our Sages declare:⁠6 ---Yosef brought their evil words: He reported to their father the words that both sides spoke against each other, in order that his father might admonish them to make peace among themselves and threaten them.--- All this attests to Yosef’s righteousness and good traits. It is well established in character studies that every trait implanted by a God in man’s soul harbors two opposing extremes; for instance, haughtiness and humility, openhandedness and miserliness, compassion and cruelty; and that the human being will most often incline to one or the other of these extremes. Yet, everyone is given the possibility of predisposing himself towards the opposing pole.
Accordingly, there are to be discerned three distinct behavior categories. There are those who live in accordance with the traits that are congenial to them naturally — and this is not to be considered a virtue. For example, a man may always be humble or generous or compassionate; but since it does not stem from intellectual decision but from his nature, he will also be humble or generous or compassionate towards the wicked. It would be a virtue if the man’s conduct were regulated by the mind’s counsel to be humble or compassionate towards zadiqim, but cruel and ungenerous and haughty towards sinners. It is by this criterion, in fact, that the zadiq and the rasha (wicked) are distinguished from each other. For the latter’s conduct, too, will be of the one or the other polarity, but it will function for evil. Thus, he will be self-effacing before reckless people, bowing down to them and even donating money in order to be accepted into their midst and find therein contentment, while at the same time he will be arrogant and cruel towards righteous people.
Yosef guided his natural behavior in accordance with the dictates of his mind, along the path of goodness. He was a youth — of service to his inferior brothers out of a sense of justice and self-effacement — yet his heart was high in the ways of the Lord, daring to teach wisdom and knowledge to his older brothers whenever he perceived that they were in need of his counsel and instruction. And so it was that upon hearing their evil words against one another, he reported it to his father. It was done out of love for them and in the service of truth and peace that nested in his soul; their father should admonish them and bring peace among them. The Tribes, however, judged it all in a negative light. His teaching and counseling they took as stemming from his conceit and willful spirit; his self-abasement before the sons of the maid-servants they mistook as stemming from his base qualities and flawed character, the lowly clinging to the lowly; the reporting of their words to his father was done with the intent to demean them in his father’s eyes — and he was thus guilty of malicious slander and the sowing of strife.⁠7
1. Ps. 122:4
2. 1Sam. 2:8.
3. Isa. 58:2.
4. Gen. 49:23.
5. Jer. 3:15.
6. Gen. R. 84:4.
7. Prov. 16:28.
והוא נער: משמעות ״נער״ – משרת, כמה פעמים, והיינו דכתיב במלכים ב (ט,ד) ״וילך הנער הנער הנביא״, פירוש ״הנער״ הראשון – רך בשנים, ו״הנער״ השני – משרת הנביא1, וכן ״ויהושע בן נון נער״ (שמות לג,יא) משמעו שהיה מתנהג כתלמיד המשמש את רבו2, כמו שיבואר שם. ופירש הכתוב כאן שהיה יוסף משמש3 אותם והם היו משמשים אותו, וזהו לשון ״נער את בני״4 וגו׳ – משמשים זה לזה5. משום הכי:
ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם: שלא התנהגו עמו כראוי6, משום הכי שנאו אותו בני בלהה ובני זלפה, וכך כתב הרמב״ן ז״ל7.
{ויבא8 יוסף: עיין מה שכתבתי בספר במדבר (יג,לב)9 דהמוציא ספור של יחיד לרבים הוא לעולם לרעה10, ועל זה כתיב ״ומוציא דבה הוא כסיל״ (משלי י,יח), וכדאיתא בב״ב (קסד,ב) ׳לעולם אל יספר אדם בטובתו של חברו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו׳. אבל כל זה הוא המוציא לרבים, משא״כ המספר ליחיד מיקרי ׳מביא׳ ואז אינו מוכח שיגיע לרעה. משום הכי פירש הכתוב כאן ״ויבא11 יוסף את דבתם רעה״12.}
1. וברש״י ורד״ק פירשו בשם התרגום יונתן ״הנער״ השני – תלמיד, תלמיד הנביא.
2. קצ״ע, שהרי שם כתוב ״ומשרתו יהושע בן נון נער״, א״כ כבר מוזכר שהיה משרתו. אך ברמב״ן שם כתב, וז״ל: ועל דעתי דרך לשה״ק שיקרא כל משרת ״נער״, כי בעל השררה הנכבד הוא ה״איש״ והמשרת לו יקרא ״נער״ (והביא ראיות רבות), וא״כ יאמר – ומשרתו יהושע בן נון, משרת תמיד שלא ימוש מתוך האהל (ומעניין שהרמב״ן עצמו שפירש כך שם, לא פירש אצלנו ״נער״ – משרת, כפירוש רבינו).
3. כך פירש האברבנאל ובעקבותיו המלבי״ם ״נער״ = משרת. (אך הוא פירש ״את״ כפשוטו שיוסף היה משרת אפילו את בני השפחות ומחשיב אותן ״נשי אביו״ ולא שפחותיו של אביו).
4. ״את״ במשמעות ׳עם׳, היה משרת עמהם, והכוונה, כל אחד שירת את השני.
5. אך עצם קביעה זו של רבינו קשה, כי המושג ׳לשרת׳ הוא שירות של אדם את אדונו, ואילו כל אחד לשני משמעותו עזרה וכו׳ ולא שירות.
6. זו היתה הדיבה, ע״פ הפשט. ודברי חז״ל בענין זה מובאים ברש״י, עיי״ש.
7. בענין זה שהביא את דבתם של בני בלהה וזלפה לאביו, ולא את דבת בני לאה, וזו הסיבה שגם הם שנאוהו. אך הרמב״ן לא פירש כרבינו בענין ״והוא נער״ – משרת וכו׳.
8. רבינו יבאר את ההבדל בין ׳הבאת׳ דיבה לבין ׳הוצאת׳ דיבה. ועיין בזה ברמב״ן בפסוקנו וברמב״ן בפרשת שלח (במדבר יג,לב). ועיין בזה גם בראב״ע לעיל יג,לב, וכן ברד״ק בספר השרשים, שרש ׳דבב׳.
9. בהגהות מכי״ק המחבר.
10. ואפילו אם סיפר בשבחו.
11. שלא פרסם ברבים את הדיבה אלא לאביו בלבד.
12. לכן יש צורך להדגיש ״רעה״, הואיל ו׳הבאת׳ דיבה יכולה להיות גם לטובה.
בצאן – היה רועה עם אחיו בני השפחות מקצת הצאן, וכן בדוד כתוב: בצאן.
ונער – ענינו משרת, כמו: ויהושע בן נון נער (שמות ל״ג:י״א).
דבתם – עיין רש״י, ועל כן הוצרך לכתוב רעה. ובמרגלים כתוב: ויוציאו, לא ויביאו, ר״ל בדו מלבם דברי שקר על הארץ, וכן במשלי (משלי י׳:י״ח) כתוב: מוציא דבה הוא כסיל, שאין פירושו מוציא עלילה שאם כן בן בליעל הוא ולא כסיל, רק כונת הפסוק בודה דברים מלבו ושמח בזה כסיל הוא.
אלה תולדות יעקב. אלה מאורעות יעקב, ואע״פי שהרבה דברים אירעו לו קודם לזה, לפי שצערו על יוסף עלה על כלם, ועל ידו באה גדולה לאביו ולאחיו, ועל ידו נתגלגל שירדו אבותינו למצרים וכו׳ על כן אמר על מה שאירע ליוסף בפרט אלה תולדות יעקב.
דבתם. דבה לשון זיבה בלשון ארמי, והד׳ והז׳ מתחלפים בלשון ערבי ובלשון עברי, וכמו שאמרו תזל כטל אמרתי, כן יכנו הדבור בלשון הטפה, כמו הטף אל דרום, תטוף מלתי, וכן אמרו על הדבור הנוגע לכל אשר יעשה האדם, דבה, ורואה אני שכל הלשונות אלו הלקוחים דרך משל מירידת הגשמים, נשתמשו בהם כשרצו לרמוז אל הדבור כשהוא מכוון לעשות רושם, ולהוציא פירות בלב השומע, כמו שהגשמים יעשו רושם ויפרו וירבו בקרקע, צא וראה ותמצא שברוב המקומות כן הוא בלי ספק ובפירוש אמר הכתוב כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים והרוה את הארץ והולידה והצמיחה וגו׳ כן יהיה דברי אשר יצא מפי וגו׳.
תלדות יעקב – ולא תולדות ישראל, אף על פי שבשם זה נקרא בפסוק הבא, כי זה היה מתפרש כאילו נאמר תולדות עם ישראל.⁠1
יוסף בן⁠־שבע⁠־עשרה – יש אומרים שקביעת גילו של יוסף זו באה כדי לקבוע את זמן מכירתו של יוסף, הווה אומר שהמאורעות שקדמו למכירה, ייתכן שאירעו זמן ניכר לפני כן, אך לא ייתכן שהיה זה זמן רב מאד, ולפחות לא זמן רב אחר שחלם את החלומות, שהרי האחים קשרו את התנכלותם ביוסף בחלומות אלה. מכל מקום צריך להניח2 שלמלים ״יוסף... שנה״ אופי של משפט מסורס (Anacoluthon), וכי האמור כאן ועד פסוק י״א הוא מעין תוספת הערה כדי לסכם את המאורעות שרק על פיהם ניתן להבין את הסיפור העיקרי.
היה רעה... בצאן – כמו שמואל א ט״ז:י״א, י״ז:ל״ד. השימוש בבי״ת הוא בדומה לשימוש בה אצל פעלי השליטה: למשל ב..., לשלוט ב....⁠3
והוא נער – כבר אצל המפרשים הראשונים מתפרש ביטוי זה באופנים שונים. לפי אחדים4 פירושו — עוד צעיר היה, אך מכיוון שהכתוב נוקב בגילו, הרי שזה צריך להיות מוסב על תקופה קודמת, כמו: הוא רעה את הצאן יחד עם אחיו כאשר היה עוד נער.⁠5 לפי רש״י6 פירושו שהתנהג כמו נער, ״מתקן בשערו וממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה״. לנו נראה לפרש ״נער״ במובן של חניך.⁠7 לפי הראב״ע היה משרתם של אחיו, ״בעבור היותו קטן, שמוהו בני השפחות שמש להם״.⁠8
אך קשה להבין, מדוע זה ייהפך יוסף דוקא למשרתם של בני השפחות. לעומת זאת טבעי הוא, כפי שכבר ביאר הרמב״ן, שהאב יטיל על בני השפחות ״שישמרוהו וישרתוהו, לא לבני הגבירות״, כי צעיר היה; והשווה גם תרגום יונתן. וייתכן שתוך כדי כך גם לימדוהו את מלאכת הטיפול בצאן, כך שאמנם חניכם היה, וכפי שאמרנו. וכלשון זו גם מצינו בלשון התלמוד:⁠9 ״ואין מוסרין להם שומר לנער את צאנם״, כלומר לשמור.
נשי אביו – כאשר הן מוזכרות יחד עם רחל ולאה הגבירות, הן גם מכונות ״שפחות״,⁠10 ולמעלה ל״ה:כ״ב בלהה נקראת פילגש, שכן ״אילו היתה גברת, לא יעשה כן״ (רמב״ן).
ויבא יוסף את⁠־דבתם – לפי רש״י הרי מן ״והוא נער״ ועד ״נשי אביו״ הוא מאמר מוסגר, ו״דבתם״ מוסב על כל בני לאה, אבל לא על בני השפחות, שעמהם היה מיודד.⁠11 ברם, לנו נראה שיש להסב ״דבתם״ על בני השפחות, כפי שכבר אמרנו, כי פסוקנו אינו בא אלא להסביר, מדוע גם אלה שנאו את יוסף; וכן הוא ברמב״ן. דבה מלשון דבב = לזחול לאטו, כלומר הדבור על מישהו שנעשה בלחישה, ולפי זה ״דבתם רעה״ פירושו — הדיבור הרע על אודותם.
אל⁠־אביהם – ולא אל אביו. לאביהם הוא ספר רעתם, על מנת שיוכיחם ויביאם לידי תיקון מעשיהם. יש בזה מעין הצדקת מעשה יוסף. כוונתו היתה לטובה.⁠12
1. על הוראת ״תולדות״ השווה בישורון של ר״י וולגמוט 1, ע׳ 117 ואילך, וגם קניג לבראשית ב׳:ד׳.
2. רוזין בספר היובל לצונץ, ע׳ 41.
3. דליצש.
4. למשל ספורנו (המ׳).
5. רוזין.
6. עפ״י בראשית רבה פ״ד:ז׳ (המ׳).
7. השווה קרונר (1887) ב⁠־Magazin, ע׳ 157.
8. השווה גם ב׳ יעקוב Quellenscheidung u. Exegese p. 84, — Gehilfe und Bursche, כלומר עוזר ושוליה.
10. למעלה ל׳:ד׳,ט׳, ל״ב:כ״ג, ל״א:א׳ ועוד.
11. וכן גם אצל חוקרים חדשים, מטעמים שבביקורת המקרא.
12. השווה ר״י הורוביץ בישורון .v, ע׳ 36 ואילך.
אלה תולדות וגו׳ – תניא, ראוי היה יוסף לצאת ממנו י״ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב, שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף,⁠1 אלא שיצא ש״ז מבין צפרני ידיו,⁠2 ואעפ״כ יצאו מבנימין אחיו וכולם נקראו על שמו.⁠3 (סוטה ל״ו:)
אלה תולדות וגו׳ – א״ר יונתן, ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, הכתיב אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שקדמתה לאה ברחמים.⁠4 (ב״ב קכ״ג.)
אלה תולדות וגו׳ – והלא הי׳ ראוי לומר אלה תולדות יעקב ראובן, ומה ת״ל יוסף, אלא כשם שנולד יעקב מהול כך נולד יוסף מהול5 (אדר״נ פ״ב)
בן שבע עשרה שנה – א״ר לוי, לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ״ב שנה, דכתיב יוסף בן שבע עשרה שנה, וכתיב (פ׳ מקץ) ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה, הרי שלש עשרה, ושבע שנות השבע ושתי שנים משנות הרעב – הרי כ״ב.⁠6 (ברכות נ״ה:)
את דבתם רעה – מה היה אומר, ר׳ מאיר אומר, אמר, חשודים הם על אבר מן החי ר׳ יהודה אומר, אמר, מזלזלים הם בבני השפחות ונוהגים בהם כעבדים, ור׳ שמעון אומר, אמר, נותנים עיניהם בבנות הארץ, א״ר יהודה בן פזי, כתיב (משלי ט״ז) פלס ומאזני משפט לה׳, אמר הקב״ה, הוא אמר חשודים הם על אבר מן החי אני מוכיח עליהם, שנאמר וישחטו שעיר עזים,⁠7 הוא אבר מזלזלים הם בבני השפחות – לעבד נמכר יוסף (תהלים ק״ה), הוא אמר נותנים עיניהם בבנות הארץ – הא דובא מתגריא בך, שנאמר ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף.⁠8 (ירושלמי פאה פ״א ה״א)
1. נראה דמדייק משום דאם בא לספר תולדות יעקב כסדרן הו״ל להתחיל מתולדות ראובן, ומדהתחיל ביוסף ש״מ דשייכות יתירה יש ביוסף ליעקב משאר בניו, ומה שאירע לזה הי׳ ראוי להיות בזה, וזה נראה גם טעם הדרשות הבאות.
2. בעת שתבעתו אשת פוטיפרע, (ואצבעות הידים הן עשר ולכן חסרו לו עשרה בנים) משא״כ ביעקב כתיב (פ׳ ויחי), ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני, ודרשינן שלא ראה קרי מימיו [עיי״ש לפנינו]
3. ובני בנימין היו עשרה ועם מנשה ואפרים הרי י״ב ויתבאר לקמן בפ׳ ויגש בשמות בני בנימין.
4. דייק משום דמשמע דעיקר התולדה של יעקב הי׳ יוסף, וא״כ הי׳ ראוי להיות יוסף גם הבכור, ועיין מש״כ לעיל אות ב׳ וצרף לכאן. והענין שקדמתה לאה ברחמים – הוא ע״פ מש״כ בפ׳ ויצא וירא ה׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה.
5. כלומר שהי׳ לו להתחיל תולדות יעקב מראובן וכמש״כ לעיל אות ב׳. והא דיעקב נולד מהול ילפינן מדכתיב בי׳ ויעקב איש תם וכמש״כ הבאור בר״פ תולדות.
6. וכמו שאמר יוסף לאחיו בהתודעו אליהם כי זה שנתים הרעב.
7. ר״ל הרי מוכח שרגילים הם לשחוט.
8. ובמ״ר איתא הלשון ועל תלתיהון לקה, והכונה אחת היא, ונענש מדה כנגד מדה. ובספרי אגדה נתבאר ענין הדבה המבואר בזה, דאמנם ראה בהם יוסף איזו ענינים שונים בענינים אלה וטעה בהם לחשוב שאינם עושין כדין, יעו״ש ובפירש״י בפסוק זה, וי״ל דיצא להם לדרוש כן משום דבעלמא ענין הפקעת שם רע ולעז כתיב בלשון הוצאה ולא בלשון הבאה, ויוציאו דבת הארץ (פ׳ שלח) כי הוציא שם רע על בתולת ישראל (פ׳ תצא) וכדומה, וכאן כתיב ויבא יוסף את דבתם ולא ויוציא, והחילוק בין לשון הוצאה ללשון הבאה בענין זה פשוט, דאם הש״ר הוא שקר מוחלט כתיב בלשון הוצאה, והיינו שהוציא את הדבר כולו מלבו, אבל הבאה משמע שבאמת הי׳ דבר מה ואותו הביא והגיד, ולכן מדכתיב כאן ויבא, ש״מ שבאמת ראה דבר מה, רק לא כיון לתכלית הדבר ונדמה לו שעושים באיסור, ודו״ק, ועיין בנמוקי רמב״ן שנגע ברמז דק בחילוק לשון הוצאה והבאה בענין זה, ובמה שכתבנו יאיר אור על דבריו. –
והנה בכלל דרשא זו לא נתבאר איפה מצאו חז״ל בפסוק זה רמז שהדבה שהוציא יוסף היתה מענינים אלה שחשיב בזה, וי״ל דדייקו ודרשי אריכות הלשון בכלל לך נא ראה וגו׳ והשיבני דבר, וגם הלשון הלא אחיך רועים אינו דבוק כלל, כי הלשון הלא בכ״מ מוסב על ענין ולשון הקודם, וכאן לא נמשך לשון זה כלל אלמעלה, ולפי הפשט הול״ל הנה אחיך רועים, או שלא לומר זה כלל אלא לך נא ראה וכו׳, וגם קשה אם רק את שלום גופם לבד הי׳ רוצה לידע לא הו״ל לשלוח לתכלית זה את יוסף, וכמו שהקשה הספורנו דהו״ל לשלוח את אחד מעבדיו, ויותר קשה לפי מה דאיתא במדרשים שבכל יום הי׳ בא מן השדה אחד מן האחים לשמש את יעקב, וא״כ הי׳ יודע את שלומם.
ולכן דרשו דמוסב על ענין הדבה שהוציא יוסף עליהם, ואמר לו יעקב, אתה הגדת עליהם כך וכך, הלא אחיך רועים בשכם לך נא ראה, כלומר הבין בדרכם והנהגתם, מלשון ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת א׳), ראה את שלומם בינם לבינם [הוא כנגד הדבה שמזלזלין בבני השפחות], ואת שלום הצאן, אם שלמים הם ממש בגופם ואינם מחוסרי אבר [וזה כנגד הדבה שחשודים הם על אבר מה״ח], והשיבני דבר, והוא ע״פ מ״ד בכ״מ אין דבר אלא גלוי עריות כמש״כ (פ׳ תצא) ושם לה עלילות דברים, כי מצא בה ערות דבר, והוא כנגד הדבה שנותנים עיניהם בבנות הארץ.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ג) וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת⁠־יוֹסֵף֙ מִכׇּל⁠־בָּנָ֔יו כִּֽי⁠־בֶן⁠־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃
And Yisrael loved Yosef more than all his sons because he was a son of his old age, and he made him a long sleeved tunic.⁠1
1. long sleeved tunic | כְּתֹנֶת פַּסִּים – As the phrase appears only here and in Shemuel II 13 (where King David's daughter Tamar also wears a "כְּתֹנֶת פַּסִּים"), the meaning of "פַּסִּים" is debated, though from context it appears to be a royal garment. Many relate it to the Aramaic "פס" (Daniel 5:5) which refers to a palm. Thus, Bereshit Rabbah suggests a "long-sleeved tunic" (reaching the palm), while Shadal and R. D"Z Hoffmann suggest "a cloak which reached the ankle", noting that this was a sign of grandeur. Alternatively: "embroidered" (Ibn Ezra) or: "multi-colored" (Septuagint, Radak, and see R. Avraham b. HaRambam who explains that perhaps every span of it was a different color). Alternatively, the word refers to the material of which the cloak was made, fine wool (Rashi, comparing it to the word "כרפס", in Esther 1:6).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
כתנת פסים – שמואל ב י״ג:י״ח
[לט] 1וישראל אהב את יוסף כי עזה כמות אהבה (שיר השירים ח׳:ו׳) אהבה שאהב יעקב ליוסף שנא׳ וישראל אהב את יוסף, קשה כשאול קנאה שקינאו בו אחיו, ומה תעשה אהבה בצד קנאה, ומי גרם ליוסף לבוא לידי שנאה האהבה שאהב אותו אביו יותר מדאי. (תנחומא ישן וישב יט.)
[מ] 2כי בן זקנים הוא לו ר׳ יהודה אומר שהיה זיו איקונין שלו דומה לו, ר׳ נחמיה אומר שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרו לו. (בראשית רבה פ״ד)
[מא] 3כי בן זקנים הוא לו ר׳ ישמעאל אומר כל בן זקן חביב לאביו שנ׳ וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו, וכי בן זקונים היה יוסף, והלא בנימין היה בן זקונים, אלא ע״י שראה בנבואתו שהוא עתיד למלוך, לפיכך היה אוהב אותו מכל בניו. (פרקי דר׳ אליעזר פל״ח.)
[מב] 4כי בן זקנים הוא, שהיה משמש שני מדרשות של יעקב ושל יצחק. (ילמדנו)
[מג] 5ועשה לו כתנת פסים ריש לקיש בש״ר אלעזר בן עזריה אמר צריך אדם שלא לשנות בן מבניו שעל ידי כתונת פסים שעשה יעקב אבינו ליוסף וישנאו אותו. (בראשית רבה פ״ד)
[מד] 6פסים שהיתה מגעת עד פס ידו. (בראשית רבה פ״ד).
[מה] 7פסים שהיתה דקה וקלה ביותר ונטמנת בפס ידו. (בראשית רבה פ״ד).
[מו] 8פסים שהפיסו עליה איזה מהם יוליכה לאביו ועלת ליהודה. (בראשית רבה פ״ד)
[מז] 9פסים שכל פס ופס מין בפני עצמו כמו פסת בר (תהלים ע״ב:ט״ז). (מדרש החפץ כת״י).
[מח] 10פסים על שם צרות שהגיעו פ׳ פוטיפר ס׳ סוחרים י׳ ישמעאלים מ׳ מדינים. (בראשית רבה פ״ד)
[מט] 11פסים על שם שקרע להם הים פסים, פס ים, הה״ד (תהלים קי״ד:ג׳) הים ראה וינוס מה ראה ארונו של יוסף. (בראשית רבה שם).
[נ] 12כתנת פסים, הכתונת שעשה הקב״ה לאדם ולעזרו היא שלקחה עשו מנמרוד, והיא בגדי עשו החמודות שלבש יעקב בשעת הברכה. (מדרש מכת״י)
[נא] 13פסים פ׳ דתלת זיוני. (ספר התגין)
1. שהש״ר פ״ח ו, וראה לעיל פכ״ה אות קעד. ומענין זה בזהר ח״א קפ: תא חזי דקב״ה בגין רחימותא דאיהו רחים (אוהב) לון לישראל וקריב לון לגביה, כל שאר עמין עכו״ם שנאין לון לישראל בגין דאינון מתרחקין וישראל קריבין, ותא חזי בגין רחימותא דרחים יעקב ליוסף יתיר מאחוהי אע״ג דכלהו הוו ליה אחין מה כתיב ויתנכלו אותו להמיתו, כל שכן עמין עכו״ם לישראל. ושם קפב: תא חזי כמה גרים ליה ההוא רחימותא דרחים ליה יתיר דגרם ליה דאתגלי מאבוי ואתגלי אבוה בהדיה וגרם להו גלותא ולשכינתא דאתגליא בינייהו, ואע״ג דאתגזירת גזרה אוקמוה דבגין כתנת פסים דעבד ליה יתיר כו׳. ובזהר חדש (ד״ו) נא. וישראל אהב לאכללא עמיה שכינתא דרחימא ליה ליוסף כו׳. ובב״ר פפ״ו בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה (הושע יא) וישראל אהב את יוסף מכל בניו. ובמדרה״ג כאן, בעבותות אהבה בשביל אותה אהבה שאהב ישראל את יוסף כו׳ נתגלגל הדבר וירדו למצרים. ובתנחומא ויגש ב. ואגדת בראשית פס״ז ומובא בילקוט המכירי תהלים פ״ז. ח״ב כט: לה. בוא וראה כל מה שאירע ליוסף אירע לירושלם, ביוסף כ׳ וישראל אהב את יוסף ובציון כ׳ אוהב ה׳ שערי ציון. ביוסף כ׳ וישנאו אותו ובציון כ׳ נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. ביוסף כ׳ והנה אנחנו מאלמים אלומים ובציון כ׳ נושא אלומותיו. ביוסף כ׳ המלוך תמלוך עלינו, ובציון כ׳ אומר לציון מלך אלהיך. ביוסף ויחלום עוד חלום ובציון כ׳ בשוב ה׳ את שיבת ציון וגו׳ ביוסף כתיב לך נא ראה את שלום אחיך ובציון כתיב שאלו שלום ירושלים. ביוסף כתיב ויראו אותו מרחוק ובציון כתיב כי הנה אויביך יהמיון. ביוסף כתיב ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו, ובציון כתיב על עמך יערימו סוד.
2. בתנחומא וישב, ב. כי בן זקונים בן איקונים שהיה דומה לו, ובתנ״י שם ה. אלה תולדות יעקב יוסף, שהיו פני יוסף דומין ליעקב, מנין, שכך הוא אמר וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו והרי בנימין קטן ממנו והוא אומר בן זקונים, אלא שהיה איקונין דומה לו. ובלקח טוב, כי בן זקונים הוא לו שהיה חביב וזריז כמותו. ועי׳ בלק״ט פכ״א פסוק ב. ובמדרש אגדה שהיה דיוקנו וצורתו ודומתו (ודמותו) דומה לו. וכ״ה בתיב״ע ארום איקוני דיוסף דמין לאיקונא דיליה. ובזהר ח״א קעו: שכינתא מתקטרא באברהם יצחק ויעקב ויוסף כחדא אינון ודיוקנא חדא להו הוא דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף. ונראה לפרש מה שכתב צורה אחת היתה להם הנה אברהם ויצחק מצינו דדורש כן לעיל פכ״א אות כז. מב״ר בן לזקוניו שהיה זיו איקונין שלו דומה לו, ובגמ׳ ב״מ פז. מובא לעיל פכ״א אות מו. מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם. ובגמ׳ סנהדרין קג, מובא לעיל פכ״ד אות ו. כל דחזי ליצחק אמר הא אברהם. ובלק״ט מובא לקמן פמ״ז פסוק ח. לפי שהיה איקונין של יעקב אבינו דומה לאברהם אבינו וכסבור היה שהוא אברהם נמצא לפי זה דאברהם יצחק יעקב יוסף חדא דיוקנא היה להם. והדרש של ר׳ נחמיה שכל הלכות כו׳ הוא כאונקלוס בר חכים, ובכ״י פי׳ הרוקח זקונים זקנים כתיב מה שנתבונן מזקנים מסר לו. וראה לקמן אות מב. ובתנחומא וישב כ. שלש מדות היו בו בן תורה כו׳ בן תורה שכן כתיב כי בן זקונים הוא לו, ראה לעיל אות לב. ובפי׳ הרמב״ן כאן. ובלק״ט שמות יג, טז. מעולם לא פסקה זקנה מאבותינו ואברהם זקן (כד. א) ויהי כי זקן יצחק (כז א) כי בן זקונים הוא לו, ועיני ישראל כבדו מזוקן (מח, י). וראה לעיל פכ״ד אות ה. -ואע״ז דברים כג, יד.
3. מאמר זה בסגנון אחר בתנחומא וישב ב. ר׳ ישמעאל אמר לכך נקרא בן זקונים על שם ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו בן זקנתו של אביו. ומפרש הרד״ל בפדר״א שם שעתיד לכלכל שיבתו ובן זקונים שיכלכלו לזקנתו. ומלשון הפדר״א משמע דטעם חביבתו מפני שראה שעתיד לשלוט. וכן מבואר בפי׳ התוס׳ הדר זקנים שראה יעקב ברוח הקודש שעתיד יוסף להיות מלך. ובמדרש משלי (הו״ב) א, יג (כג.) כל הון יקר נמצא נמלא בתינו שלל, זו מכירתו של יוסף שהיה בן יקיר לאביו שנאמר כי בן זקונים הוא לו, נמצא מחיה לפניהם דכתיב כי למחיה שלחני אלהים לפניכם כו׳.
4. מובא בקונדרס אחרון לילקוט שמעוני ד״ר. ראה לעיל אות כו. מסדר עולם שתשע שנים שימש יוסף את יצחק. ובכת״י ר׳ אפרים עה״ת זקנים כתיב לפי שגדלוהו שני זקנים יצחק ויעקב. ועי׳ לעיל אות מ.
5. בגמ׳ שבת י: ומגלה טז: אמר רבא בר מחסיא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן (בש״ס כת״י וע״י, שהוסיף) יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. (ופרש״י משקל ב׳ סלעים לאו דוקא נקט, בתלמידי רבינו יצחק הלוי מצאתי כתונת פסים סביב פס ידו נתן מילת ולא כל הכתונת. ע״כ (מובא ברש״י זכור לאברהם עי״ש) ראה לקמן אות מד. בבאור ובאגד״ב פס״א (פ״ס) בשביל לשון של ארגמן שהוסיף יעקב על לבושו של יוסף קנאו בו אחיו ומכרו אותו למצרים וירדו אף הם אחריו שנאמר ועשה לו כתונת פסים. ועי׳ תנחומא וישב ד. ובתוס׳ שבת שם הקשו ואע״ג דבלאו הכי נגזר דכתיב ועבדום וענו אותם, שמא לא היה נגזר עליהם ענוי כל כך אלא ע״י זה, שהרי ארבע מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק שלשים שנה. (והמהרש״ל מגיה בדברי התוס׳. וראה מ״ש לפרש דברי התוס׳ לעיל פט״ו אות קמג, בבאור) ובחי׳ הר״ן שבת שם ביתר ביאור דאי לאו מעשה (זאת) לא היו משתעבדים כ״כ אלא גולים ממקום למקום כמו שהיו בימי אברהם, וכ״כ בפי׳ הרא״ש עה״ת. וראה לקמן פל״ט פסוק א, מב״ר ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל כו׳ אלא הריני מושך את בנו לפניו כו׳ ולכאורה זהו נגד דרש הנ״ל וי״ל כמ״ש המהרש״א דלולא כתנת פסים לא היה נתגלגל ירידתם למצרים בעבירה זו במכירת אחיהם אלא בדרך אחר שלא בעבירה. ובכת״י פי׳ הרוקח עה״ת ד״א פסים תרי על שם שתי אצבעות מעיל כמו שאמרו חכמים נתגלגל הדבר וירדו למצרים. נראה מלשונו דגורס במקום שני סלעים מילת שתי אצבעות מעיל (או מילת, וברש״י על הרי״ף שבת שם מביא הגי׳ מעיל) וע״פ גירסא זו שתי אצבעות מובן מה שנתקשה רש״י וכ׳ לאו דוקא, עי׳ מהרש״א שם, וברד״ק כאן מביא הגירסא בגמ׳ ״חמשת״ סלעים מילת. ובפי׳ עה״ת לרבינו מיוחס בר׳ אליהו גורס בגמ׳ שבת י׳ זוז של מלת שעשה יעקב ליוסף. הרמב״ם פ״ו מהל׳ נחלות הי״ג ב׳ צוו חכמים שלא ישנה אדם בן בין הבנים בחייו, אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף. והטור בחו״מ סי׳ רפ״ב מביא מאמר זה לענין נותן נכסים לאחרים ומניח את בניו שאין ראוי לעשות כן שלא להטיל קנאה. והב״ח כ׳ על דברי הטור אין נ״ל כלל ראיה דהתם ״בחייו״ קאמר כמו שדייק הרמב״ם אבל קודם מיתתו רשאי לשנות כדילפינן מביום הנחילו דרשאי לרבות לאחד ולמעט לאחד. ודברים אלו מבוארים בכת״י ילקוט נר השכלים כאן, אסור לאב לשנות בן בין הבנים בדבר, שזה מביא לידי שפיכות דמים, וכל מה שהאב רוצה לעשות לבן מן (הבנים) עושה בנחלה ובלבד שיעשה כחוק ולא יקח חלק בכורה ויפשיטו שנאמר לא יוכל לבכר וגו׳ והתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה מן הבנים. ויעקב עשה כן ליוסף ואברהם עשה כן ליצחק שנאמר ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ומבואר דסובר כחילוק הנ״ל ד״בנחלה״ היינו על אחר מיתתו אין איסור, וראה מ״ש לבאר באריכות פרטי דין זה של עבורי אחסנתא לעיל פכ״ה אות יט, בבאור.
6. וי״ג על פס ידו. ובאגד״ב פס״א שהיה ארגמן שלו מגיע עד פיסת ידו. ובלק״ט ד״א שהיתה מגעת עד פס רגליו, וכן י״ג בב״ר וכ״ה במדרש אגדה פסים שהיה מגיע לפס רגל שלו. ופסים היינו פס יד ופס רגל, ובשכ״ט כ׳ ויש אומרים שנתן מילת בגד פסי ידיו סביב אף בכל הכתונת שמגעת עד פסי ידיו ודומה לדבר פס ידא דדניאל (דניאל ה, ה,) כו׳ שבשביל שני סלעים מילת (לעיל אות מג,) פי׳ שנתן יעקב בכתונת יוסף בפסי ידיו ולא בכתונת אחיו, הכניס קנאה ביניהם, אלמא כתונת זו מצמר נקי היתה והמילת לא היתה אלא כנגד פסי ידיו, ודבריו אינם מבוררין וצ״ע. וראה ברש״י כאן ובמדרש הגדול מהוא פסים, מילת. וכ״ה בתוס׳ עה״ת כתונת פסים סביב פס ידו. ובכתב-יד ילקוט תלמוד תורה פסים מהו פסים שהיתה גדולה מאד והיתה מכסה שתי פסותיו. וכ״ה ברב״ח. ובמאור עינים דף ש״צ מביא הפי׳ ארוכה עד הפסים היינו פסי ידים ורגלים כו׳ אביו עשה לו כתנת ארוכה כמנהג הנתונים אל הלמוד ומיושבי הדעת וכנהוג אצל אנשי המעלה. ובפי׳ הרמב״ן שמות כח, ב. כ׳ כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה כמו שמצינו בכתנת ועשה לו כתונת פסים שפי׳ מרוקמת כדמות פסים והיא כתנת תשבץ כו׳. וכ״כ הרב״ח בגד מעולה היה כענין שכתוב וכתנת תשבץ. ובפי׳ הרשב״ם ובכור שור פסים מעיל, ובפי׳ מיוחס עה״ת פסים כמו פססים, והדגש מודיעו. ויש להעיר מהמבואר במדרש שהש״ר פ״ד כתונת היתה מכפרת על שופכי דמים היך דאת אמר ויטבלו את הכתנת בדם. ויש אומרים על לובשי כלאים היך מה דאת אמר ועשה לו כתנת פסים. וכ״ה בויק״ר פ״י ובילק״ש ח״א רמז תקי״ג מילמדנו וזה תמוה וצ״ב היאך נלמד מקרא זה, והמפרשים בויק״ר מחקו הראיה מקרא שלפנינו והגיהו דצריך לומר כמבואר בירושלמי יומא פ״ז ה״ג. ולדעתי קשה להחליט שנפלה שגיאה בשלשה מקומות מקורות שונים. וראה מ״ש לקמן פסוק לא. וצ״ע.
7. מובא בלק״ט וראה בגיטין נט. שנמתח ונמלל דהוי כאמגוזא שכל כך דק שכורכין אותו ואינו גדול יותר מאגוז (ערוך ע׳ מל י׳), ועי׳ רש״י שם.
8. באגדת בראשית פס״א ד״א פסים שהיו אחיו מפייסין (ענין גורל) בו באיזה מיתה יהרגו אותו זה אומר של שריפה, וזה אומר של הריגה, שנא׳ ויתנכלו אותו להמיתו. ומובא בס׳ תולדות יצחק למרי״ק בשם מדרש שהטילו פייס ביניהם באיזה מד׳ מיתות ב״ד ימיתהו. וכ״ה ברב״ח. ובחזקוני פסים לשון פיוס כמו שטר פיוסים כתונת נאה כדי לפייסו. וכ״ה בפי׳ מהר״י בכור שור עה״ת.
9. כ״ה במדרש הביאור ואור האפלה. וראה בתיב״ע פרגוד מצוייר. וביפ״ת מעיל מצוייר בציורי משי. וראה באע״ז וברד״ק, פסים מענין פס ידא והיתה הכתנת עשויה פס אחד מצבע זה ופס אחד מצבע אחר כמו כלי מילת שעשוים פסים פסים. ובס׳ אמרי שפר כת״י כתונת מרוקמת פסים בצורת ידים כמו פס ידא האמור בדניאל. ובתרגום הסורי כותינא דפדיתא. אולי מלשון פדת הבדל והפרש (שמות ח, יט.) ולפי המפרשים לעיל אות מד. וביתר באור בס׳ מדרשי התורה לאשתרוק ובאברבנאל דלבוש זה היה להבדילו ולציינו משאר אחיו. וראה בערוך ע׳ ״פס״ י״ב מלשון הבדלה והפרשה.
10. באגדת בראשית פס״א ובמדרש אגדה כאן הגי׳ במקום ס׳ סוחרים סריס פרעה, ובהערת מהרש״ב דצריך לתקן כמו לפנינו ובאגד״ב שם פסים ד׳ אוניאות (פי׳ שטרות) שכתבו עליו כו׳. ובמדרש אגדה נוטריקון על הצרות שהגיע לו וי״ג בב״ר מדנים ולא מדינים עי׳ רש״ש. ובלק״ט אחרי שמביא דרש זה כ׳ ויש אומרים פסים פזים, כמו נתעלסה נתעלזה וצ״ע.
11. נוסחא זאת הוא בילקוט תלמוד תורה כת״י בשם הב״ר. וכ״ה במדרש הגדול. ולפנינו בב״ר הגי׳ למה וישנאו אותו בשביל שקרע (י״ג שיקרע) הים לפניהם, פסים פס ים, וזה צריך באור. והרש״ש מפרש דר״ל שסבב הקב״ה שישנאו אותו ועי״ז יבוא למצרים וסופיה וינס החוצה ובזכות זה הים ראה וינס. ובמת״כ פי׳ כפשוטו דנתקנאו בו ודורש פסים לשון חלוקה שנחלק הים לגזרים פס-ים. ובערוך ערך פס ז׳ מביא דברי הב״ר אלו וכמ״ש בעה״ש, נראה דמפרש פסים מלשון חלוק היינו קריעה וחתיכה.
12. מובא בילקוטים תימנים כת״י. מדרש הבאור נר השכלים אור האפלה. וראה לעיל פכ״ז אות סו, בבאור. וברב״ח מביא בשם מדרש כתונת פסים שמסר לו סוד כ״ב אותיות ומפרש דהכוונה בזה שהלבישו ידיעות החכמה בשם כ״ב אותיות כמו שלמד מפי שם ועבר. ראה לעיל אות מ.
13. בכ״י רמזי עה״ת פסים, פ׳ מצויצת שלמד יהושע (ועש״ה אותיות הושע שמיוסף יצא יהושע שקבל תורה ממשה) תורה מפי משה וחי ק״י שנים כמו יוסף כמנין ס׳י׳ם׳. ול״נ דבא לרמוז להדרש באות מח. שדרשו נוטריקין של מלת פסים.
וְיִשְׂרָאֵל רְחֵים יָת יוֹסֵף מִכָּל בְּנוֹהִי אֲרֵי בַר חַכִּים הוּא לֵיהּ וַעֲבַד לֵיהּ כִּתּוּנָא דְּפַסֵּי.
Yisrael loved Yosef more than any of his sons, for he was a wise son to him, and he made him a striped tunic.

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים
וְיִשְׂרָאֵל רָחֵים יָת יוֹסֵף מִכָּל בְּנוֹהִי אֲרֵי בַר חַכִּים הוּא לֵיהּ וַעֲבַד לֵיהּ כִּתּוּנָא דְפַסֵּי
אָהַב – רָחֵים או רְחֵים?
א. ברוב נוסחי התאג׳ ״אָהַב אֶת יוֹסֵף״ – ״רָחֵים יָת יוֹסֵף״ ברי״ש קמוצה. אבל בתאג׳ ״פרשה מפורשה״ של הרב צובירי כתב שיש לתרגם רְחֵים בשוא, שמשמעו: אהב בעבר ונשאר אוהב עד עתה. וכן הגיה בפסוק הבא: ״כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם״ – ״אֲרֵי יָתֵיהּ רְחֵים אֲבוּהוֹן״. והוכיח כדבריו מהפסוק ״וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ״ (דברים ד לז) המתורגם ״וּחְלָף אֲרֵי רְחֵים יָת אֲבָהָתָךְ״, כי אהבת העבר נמשכת גם עתה. אבל ״וְאֹהֵב גֵּר״ (דברים י יח) ״וְרָחֵים גִּיּוֹרָא״, לשון הווה.⁠1
ב. בכל הנוסחים ״וישראל אָהַב אֶת יוסף״ מתורגם ״וְיִשְׂרָאֵל רָחֵים יָת יוֹסֵף״, אבל בהערת מסורה נכתב: ״רָחֵים יוֹסֵף דוקא בלא יָת״.⁠2 יא״ר תמך בנוסח זה ״כי אין צריך בכאן אֶת להורות כי יוסף היה האהוב וישראל האוהב, אחרי אשר אמר מִכָּל בָּנָיו״.
בן זְקֻנִים – בַּר חַכִּים, ילד זְקֻנִים – בַּר סִיבְתִין
ג. רש״י הבין זְקֻנִים כביטוי לגיל מופלג על כן פירש ״בֶּן זְקֻנִים – שנולד לו לעת זקנתו״. אבל אונקלוס תפס זְקֻנִים בהוראת ״זקן – שקנה חכמה״ (קידושין לב ע״ב), לכן תרגם ״בן זְקֻנִים״ – ״בַּר חַכִּים״, ״כל מה שלמד משֵם ועבר מסר לו״ (רש״י), או: ״שטעמו כטעם זקנים״ (רמב״ן).
מדוע פירש כך? והרי אצל בנימין תרגם ״יש לנו אב זקן וילד זְקֻנִים קטן״ (בראשית מד כ) ״וּבַר סִיבְתִין זְעֵיר״ ומדוע שינה כאן? ואין להשיב, טוען רמב״ן, שרק בנימין שנולד אחרון הוא ״בֶּן זְקֻנִים״ כמשמעו, ולכן אצלו תרגם ״בַּר סִיבְתִין״. גם יוסף, שנולד ליעקב בהיותו בן תשעים ואחת, ראוי להקרא ״בַּר סִיבְתִין״. לכן פירש רמב״ן טעם שונה:
ואונקלוס שאמר ״בר חכים״ ירצה לומר שהיה בן דעת וחכם בעיני אביו, וטעמו כטעם זקנים. ותרגם בילד זקונים ״בר סבתין״, כי לא אמר הכתוב בכאן ״כי בן זקונים היה״, אבל אמר ״הוא לו״, שהיה כן בעיניו.
פירוש: בפי יהודה נאמר תיאור אובייקטיבי: האב – זקן והילד – ילד זקונים, לכן תרגם ״בַּר סִיבְתִין״. אבל אצלנו מוטעם ״כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ״ [ולא: כי בן זקונים היה], ללמד שאין כאן תיאור עובדה אלא ביטוי להערכתו היתרה את יוסף [״שהיה כן בעיניו״] לכן תרגם ״בַּר חַכִּים״.⁠3
וְעָשָׂה – וַעֲבַד ולא וְיַעֲבֵיד
ד. פסוקנו הוא אחד משני פסוקים בהם וְעָשָׂה מתורגם וַעֲבַד בעבר ולא וְיַעֲבֵיד כמקובל, כהערת המסורה: ״וְעָשָׂה דמתרגם וַעֲבַד ב׳ באוריתא, וסימנך: וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים, וְעָשָׂה בְצַלְאֵל (שמות לו א)״.⁠4
פַּסִּים – התרגומים ורש״י
ה. המיוחס ליונתן וירושלמי תרגמו ״כְּתֹנֶת פַּסִּים״ – ״פַּרְגוֹד מְצוּיָיר״, וזהו כרד״ק (״שרשים״, פס) שפירש: ״כְּתֹנֶת פַּסִּים – רוצה לומר היה מצבעים רבים שכל פס ממנו היה מצבע בפני עצמו״. לכך נוטה גם ת״א ״כִּתּוּנָא דְפַסֵּי״ ולא כרש״י שפירש פַּסִּים כצמר משובח.⁠5
1. וכן ״אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי״ (שמות כא ה) ״רְחֵימְנָא״ בהווה (רְחֵים אֲנָא, אוהב אני) כי אהבתו שבעבר נמשכת גם עתה.
2. קליין, מסורה, עמ׳ 79.
3. ובדומה ב״אוהב גר״ (נתיב יג): ״שלא ידמה כי בלא טעם הגון היה אביו אוהבו מכל בניו״. וראה גם יא״ר.
4. כגון ״נפש כי תחטא... ועשה מאחת מהנה״ (ויקרא ד ב) – ״וְיַעֲבֵיד מִן חַד מִנְּהוֹן״, קליין, מסורה, עמ׳ 79.
5. רש״י: ״פסים – לשון כלי מלת, כמו כרפס ותכלת (אסתר א ו) וכמו כתונת הפסים דתמר ואמנון (שמואל ב יג יח)״.
וישראל הוה רחים ית יוסף מן כל בנוי ארום בר סיבו הוה ליה ועביד לי פרגוד מצייר.
וישראל רחים ית יוסף מכל בנוי ארום איקונין דיוסף דמיין לאיקונין דיליה ועבד ליה פרגוד מצוייר.
And Israel loved Joseph more than all his sons, because the likeness of Joseph resembled his own, and he made him a figured robe.
פרגוד מצוייר.
A figured robe.
[ח] וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לוֹ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר שֶׁכָּל הֲלָכוֹת שֶׁמָּסְרוּ שֵׁם וְעֵבֶר לְיַעֲקֹב מְסָרָן לוֹ.
וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים – רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר, צָרִיךְ אָדָם שֶׁלֹא לְשַׁנּוֹת בֵּן מִבָּנָיו, שֶׁעַל יְדֵי כְּתֹנֶת פַּסִּים שֶׁעָשָׂה אָבִינוּ יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וגו׳ (בראשית ל״ז:ד׳).
פַּסִּים – שֶׁהָיְתָה מַגַּעַת עַד פַּס יָדוֹ.
דָּבָר אַחֵר: פַּסִים – שֶׁהָיְתָה דַקָּה וְקַלָּה בְּיוֹתֵר וְנִטְמֶנֶת בְּפַס יַד. פַּסִּים, שֶׁהֵפִיסוּ עָלֶיהָ אֵיזֶה מֵהֶם יוֹלִיכָהּ לְאָבִיו, וְעָלַת לִיהוּדָה. פַּסִּים, עַל שֵׁם צָרוֹת שֶׁהִגִּיעוּהוּ, פֵּ״א פּוֹטִיפַר, סמ״ך סוֹחֲרִים, יו״ד יִשְׁמְעֵאלִים, מ״ם מִדְיָנִים.
דָּבָר אַחֵר: פַּסִּים – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים (תהלים ס״ו:ה׳), וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה (תהלים ס״ו:ו׳), לָמָּה וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּקָרַע הַיָּם לִפְנֵיהֶם, פַּסִּים, פַּסיָם.
[ב] וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים – בֶּן אִיקוֹנִים, שֶׁהָיָה דוֹמֶה לוֹ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר, לְכָךְ נִקְרָא בֶן זְקֻנִים, עַל שֵׁם וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו (בראשית מ״ז:י״ב), בֶּן זִקְנָתוֹ שֶׁל אָבִיו. וּלְפִי שֶׁרָאָה בַחֲלוֹמוֹ שֶׁעָתִיד לִמְלֹךְ וְהִגִּיד לְאָבִיו, קִנְּאוּ בוֹ אֶחָיו.
[Siman 2] Now Israel loved Joseph more than all his children, because he was the son of his old age (Gen. 37:3). The “son of his features” (ikunim, playing on zikunim, “old age”), for he resembled his father very closely. R. Ishmael said: He was called the son of his old age because Joseph sustained his father and his brethren (ibid. 47:12). That is, he fulfilled a son’s obligation to his aged father. Because Joseph foresaw in his dream that he was destined to rule, and related this fact to his father, his brothers were incensed at him.
וישראל אהב את יוסף1שהיה דיוקנו וצורתו ודומתו דומה לו.
2דבר אחר: שכל הלכות שנמסרו ליעקב מסרן לו.
כתונת פסים3לעולם אל ישנה אדם [בנו] בין בניו, שבשביל כתונת פסים שעשה יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
פסים4שהיה מגיע לפס רגל שלו.
5דבר אחר: פסים שהפיסו עליה איזה מהם יוליכה לאביהם.
6דבר אחר: פׄסׄיׄםׄ נוטריקון על הצרות שהגיע לו. פׄ פוטיפר. סׄ סריס פרעה. יׄ ישמעאלים. מׄ מדינים.
1. שהיה דיוקנו. ב״ר שם אות ח׳, ותנחומא וישב אות ה׳ ורש״י, שהיה זיו איקונין שלו דומה לו.
2. דבר אחר: שכל הלכות. ב״ר שם ר׳ נחמיה אמר שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרו לו, ורש״י עה״ת הביא כל מה שלמד משם ועבר מסר לו.
3. לעולם. שבת י׳ ע״ב, עיין ב״ר פפ״ד אות ח׳.
4. שהיה מגיע לפס רגל שלו. בב״ר שם שהיתה מגעת עד פס ידו.
5. דבר אחר: שהפיסו. ב״ר שם, וילקוט שם, והוא מלשון גורל, ובב״ר שם סיים ועלת ליהודה.
6. דבר אחר: נוטריקון. שם שם, ותנחומא הנדפס מכבר וישב אות ד׳, ובמקום סריס פרעה הגירסא שם סוחרים.
(ג-ד) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף וְגוֹ׳ – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁהָיָה זִיו אִיקוּנִין שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לוֹ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: שֶׁכָּל הַהֲלָכוֹת שֶׁמָּסְרוּ שֵׁם וְעֵבֶר לְיַעֲקֹב מְסָרָן לוֹ.
וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים – צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁלֹּא לְשַׁנּוֹת בְּנוֹ בֵּין בָּנָיו שֶׁעַל יְדֵי כְּתֹנֶת פַּסִּים שֶׁעָשָׂה יַעֲקֹב לְיוֹסֵף לֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.
פַּסִּים – שֶׁהָיְתָה מַגַּעַת עַד פַּס יָדוֹ, פַּסִּים, שֶׁהֵפִיסוּ עָלֶיהָ אֵיזֶה מֵהֶם יוֹלִיכָהּ לְאָבִיו, פַּסִּים, עַל שֵׁם צָרוֹת שֶׁהִגִּיעוּהוּ, ״פּוֹטִיפַר ״סֹחֲרִים ״יִּשְׁמְעֵאלִים ״מִדְיָנִים.

רמז קמא

״לְכוּ (חֲזוּ) [וּרְאוּ] מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים״ וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם) ״הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה״, לָמָּה וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, שֶׁקָּרַע לִפְנֵיהֶם אֶת הַיָּם פַּסִּים פַּסִּים.
אָמַר רַב, לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָּם בְּנוֹ בֵּין הַבָּנִים, שֶׁבִּשְׁבִיל מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים מִילַת שֶׁהוֹסִיף יַעֲקֹב לְיוֹסֵף מִשְּׁאָר בָּנָיו נִתְקַנְּאוּ בּוֹ אֶחָיו וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם.
וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ וְגוֹ׳ – שֶׁהָיָה בָּא וְשׁוֹאֵל בְּשָׁלוֹם וְלֹא הָיוּ מֵשִׁיבִים אוֹתוֹ. וְכֵן מִשֶּׁנִּכְנַס לַשְּׂרָרָה הָיָה שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם אֶחָיו (בראשית מ״ג:כ״ז) ״וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם״.
מִתּוֹךְ גְּנוּתָם שֶׁל שְׁבָטִים אַתָּה יוֹדֵעַ שִׁבְחָם, לְהַלָּן ״[וְ]⁠לֹא דִּבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵּרָע וְעַד טוֹב״ דִּבְלִבָּא בְּלִבָּא בְּרַם הָכָא לֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם, דִּבְלִבָּא בְּפוּמָא.
וכאן אסראיל יחב יוסף מן ג֗מיע בניה לאנה לה אבן שיכ֗וכה לה פצנע לה תוניה דיבאג֗.
וישראל היה אוהב את יוסף מכל בניו כי הוא בן זקנתו, ועשה לו בגד משי.
כתנת פסים – יש שתרגם אותה1: רקומה, ויש אומרים,⁠2 שהיא היתה צבועה: כל מקום ממנה בגודל כף {היד} בצבע שאינו [צבע] זולתו, גזורה מ׳פס ידא׳ (דניאל ה׳:ה׳), וזה סביר⁠[...].
1. במקורות שלפנינו אפשר לראות שהשימוש במונח הערבי ׳ושי׳ (=רקמה) למלתנו מקורו אצל אלפסי, ערך ׳פס׳.
2. זוהי ההגדרה הניתנת על ידי ריב״ג באצול, ערך ׳פס׳, ובכך הוא מגדיר את המונח הערבי ׳דיבאג״ שבו משתמש רס״ג על אתר לתרגום מלתנו, והשוו ראב״ע על אתר.
בן זקונים – שנולד לו לעת זקנתו.
ואונקלוס תרגם: בר חכים הוא ליה – כל מה שלמד משם ועבר מסר לו.
דבר אחר: שהיה זיו איקונין שלו דומה לו.
פסים – לשון כלי מילת, כמו: כרפס ותכלת (אסתר א׳:ו׳), וכמו: וכתנת הפסים (שמואל ב י״ג:י״ח) דתמר ואמנון.
ומדרש אגדה (בראשית רבה פ״ד:ח׳): על שם צרותיו, שנמכר לפוטיפר ולסחרים ולישמעאלים ולמדנים.⁠א
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34: ״ולמדיינים״. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא: ״מ׳ מדינים״.
בן זקנים A SON OF HIS OLD AGE – for he was born in his old age.
However, Onkelos translated: "he was a wise son to him" – all that he had learned from Shem and Eber he taught him (Bereshit Rabbah 84:8).
Another explanation of בן זקנים – his (Yosef's) facial features were similar to his (Yaakov's) (Bereshit Rabbah 84:8).
פסים – is a term for raiment of fine wool (Shabbat 10b). Similar is (Esther 1:6) כרפס "Fine linen and blue". The same garment כתנת הפסים is mentioned (Shemuel II 13:18) in the story of Amnon and Tamar and we may therefore gather that it was made of very fine material.
There is a Midrashic statement that in the word פסים we may find an allusion to all his misfortunes: he was sold to Potiphar (פוטיפר), to the merchants (סוחרים), to the Ishmaelites (ישמעאלים), and to the Midianites (מדינים) (Bereshit Rabbah 84:8).
וישראל אהב את יוסף – על כי הזכיר למעלה את דבתם. שלא היו הולכים ביושר כאביהם אמר וישראל.
כי בן זקונים הוא לו – שהיה חביב וזריז כמותו.
ועשה לו כתונת פסים1שהיתה מגעת על פס ידו.
ד״א שהיתה מגעת עד פס רגליו.
ע״א: פסים2שהיתה דקה ביותר ונטמנת בפס יד.
ד״א: פסים3שהפיסו עליה איזה מהם יוליכה לאביו ועלה ליהודה.
4ד״א: פסים – על שם עצמן שנמסר להם פ׳ פוטיפר. ס׳ סוחרים. י׳ ישמעאלים. מ׳ מדינים. 5מיכן ארז״ל אל ישנה אדם את בנו משאר בניו. ויש אומרים פסים פזים. כמו נתעלסה נתעלזה.
1. שהיתה מגעת. הוספתי עפ״י כ״י פלארענץ. וכן הוא בב״ר שם.
2. שהיתה דקה. ב״ר וילקוט שם.
3. שהפיסו עליה. ב״ר וילקוט שם. ופי׳ שהטילו גורל.
4. ד״א פסים על שם עצמן. ב״ר וילקוט ותנחומא ורש״י עה״ת.
5. מיכן ארז״ל. שבת י׳ ע״ב. וב״ר שם.
וישראל – פעמים קראו הכתוב יעקב, ופעמים ישראל, כדדרשינן:
אהב את יוסף מכל בניו – ולמה:
כי בן זקונים הוא לו – ר׳ יודא אומר שהי׳ זיו דיוקנו דומה לו. ור׳ נחמיה אומר שהיה זריז וחכם כמותו, שכל הלכות שמסרו לו שם ועבר מסרן ליוסף:
ועשה לו כתונת פסים – שהיתה [מגעת עד פס ידו], ויש אומרים שנתן מילת בגד פסי ידיו סביב אף בכל הכתונת שמגעת עד פסי ידיו. ודומה לדבר פס (ידיו) [ידא] דדניאל (דניאל ה ה), אר״ל צריך אדם שלא לשנות בנו בין בניו שבשביל שני סלעים מילת, פי׳ שנתן יעקב בכתונת יוסף בפסי ידיו ולא בכתונת אחיו, הכניס קנאה ביניהם, אלמא כתונת זו מצמר נקי היתה, והמילת לא היתה אלא כנגד פסי ידיו:
וישראל אהב וגו׳ – כל זה גרם הקנאה.
בן זקונים – כי אחרון היה לי״א בנים, אבל בנימין לא נולד אחרי כן עד זמן מרובה. והרבה קודם שנולד בנימין היה לו בן זקונים והתחיל לאוהבו.
פסים – מעיל.
Veyisra'el ISRAEL LOVED JOSEPH BEST ...: All this contributed to their jealousy.⁠1
Ben THE CHILD OF HIS OLD AGE: He was the last child born of the eleven [born in Paddan-aram]. [Although it is true that Benjamin was younger,] Benjamin was not born until much later. So for many years until Benjamin's birth Joseph was the "child of old age" and it was then that Jacob began to favor him.⁠2
Passim: A jacket.⁠3
1. See commentary ad 37:2, s.v. ׳et.
Again Rashbam reiterates that the text is providing a list of the causes of hatred and jealousy.
2. The basic exegetical problem is that Joseph was not the youngest son. Rashi's second and third explanations are meant to deal with this problem. (His first explanation avoids the issue.) Yet another midrashic solution can be found in PDRE 38 (= Tanh Vayyeshev 2). Rashbam offers a new answer.
Von Rad claims that the author of this verse could not have believed that Joseph was born in such close proximity to his immediately older siblings, as implied in 30:23, and still have called him a ben zequnim. Rashbam's explanation would solve von Rad's problem: according to Rashbam, the youngest of children born in a group becomes extremely attached to his father, so much so that even the birth of yet another son could not destroy that special relationship.
3. So also R. Joseph Bekhor Shor, in his first interpretation, as opposed to the midrashic explanations offered by Rashi and Bereshit Rabbah 84:8. Rashbam, in using the word me'il, may be emphasizing that the garment was longer than the normally sleeveless ketonet (= Dillmann, Skinner and one opinion in Bereshit Rabbah 84:8). Rashbam's interpretation appears to be based on II Sam. 13:8 (Rosin, note 6).
Note that today's standard understanding of passim as stripes is very rare in classical Jewish exegesis.
כי בן זקונים הוא – כמשמעו, כי הולידו והוא זקן בן תשעים ואחת שנה. גם כן אחיו בנימין קראו הכתוב: וילד זקונים קטן (בראשית מ״ד:כ׳), ואחרי אלה שניהם לא נולד בן.
פסים – כתונת מרוקמת.
פסים – פס ידא (דניאל ה׳:ה׳) בלשון ארמית.
BECAUSE HE WAS THE SON OF HIS OLD AGE. This is to be taken literally since Joseph was born to Jacob when the latter was ninety-one years old.⁠1 Also, Benjamin, his brother, is referred to by Scripture as a child of his2 old age (Gen. 44:20). After Joseph and Benjamin no other children were born to Jacob.⁠3
A COAT OF MANY COLORS. Ketonet passim means an embroidered coat.⁠4
[MANY COLORS.] The word passim (many colors) is similar to the Aramaic word pas (part) in part of (pas) a hand (Dan. 5:5).
1. Joseph was 30 when Pharaoh appointed him vizier over Egypt. Jacob came to Egypt nine years later, after the seven years of plenty and two of famine (Gen. 45:11). At that time Jacob was 130 years old (Ibid., 47:9) and Joseph 39. Thus Jacob was 91 years older than Joseph (Cherez). Ibn Ezra notes that ben zekunim is to be taken literally, viz., son of old age, because the Midrash and Onkelos interpret it to mean a wise son. Cf. Bereshit Rabbah 84:8 and Rashi.
2. That is, Jacob's.
3. Hence these two are referred to as children of his old age (Krinsky).
4. Vat. Ebr. 38 reads: a coat made of embroidered parts. Some texts omit embroidered coat. According to Ibn Ezra passim means parts. The coat was made up of embroidered parts (strips) each of which was of a different color (Filwarg). For an alternate interpretation see Cherez.
וישראל אהב את יוסף – עתה מפרש והולך למה שנאוהו בני לאה.
כי בן זקונים הוא לו – לא היה לו בן מרחל עד שעת זקנתו, ועל ידי תאוה נולד לו. ולכך היה חביב עליו.
ועשה לו כתנת פסים – לשון מעיל. וכן פירשו רבותינו: כרפס (אסתר א׳:ו׳), וכן: כתונת הפסים אשר עליה קרעה (שמואל ב י״ג:י״ט) דתמר.
ויש לפרש: פסים לשון פיוסים, וכתונת נאה כדי לפייסו, כמו: שטר פסים דתלמוד (בבלי כתובות ע״ט.).
וישראל אהב את יוסף – AND YISRAEL LOVED YOSEF – Now it goes and explains why Leah’s sons hated him.
כי בן זקונים הוא לו – BECAUSE HE WAS A SON OF HIS OLD AGE – He did not have a son from Rachel until the time of his old age, and he was born to him through desire. And therefore he was beloved to him.
ועשה לו כתנת פסים – HE MADE HIM A FINE TUNIC – language referring to a cloak. And thus our Rabbis explain: “fine cotton” (Esther 1:6), and so too: “She tore the fine tunic that was on her” (Shemuel I 13:19) by Tamar.
And it is possible to explain: פסים is a term of appeasement, and a fine garment in order to appease him, like: A document of agreement (שטר פסים) of the Talmud (Bavli Ketubot 79a).
וישראֵלכי בן זקֻנים הוא לוא – והלא בשבע שנים נולדו כל בני יעקב, ואף על פי שיוסף נולד אחרון, מה זקנה היתה ליעקב בהולד יוסף משאר בניו? אלא פרושו כי כבן זקונים היה לו – כי היה מוצאו חכם בכל דבריו כמו אם היה זקן. וכן תרגם אותו אנקלוס: ארי בר חכים הוא ליה. ולאהבתו אותו יותר מכל בניו היה מלבישו בבגדים נאים.
ועשה לו כתנת פסים – מענין פס ידא. והיתה הכתנת עשויה פסים – פס אחד מצבע אחדב ופס אחד מצבע אחר, כמו כלי מילת שעשויין פסים פסים. והיתה הכתונת נאה וזה היה גורם לו שישנאו אותו מלבד שהיה מדבר עליהם רע אל אביהם. ואמרו רבותינו ז״ל (שבת י׳) לעולם אל יטיל אדם קנאה בין הבנים שבשביל חמשת סלעים מילת שהוסיף יעקב אבינו ליוסף על בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״הוא לו״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״אחד״.
כי בן זקונים, what was so special about Joseph’s age, seeing all the eleven brothers had been born in the space of 7 years? How much older was Yaakov at the time Joseph was born than, say, at the time Yehudah was born? We conclude therefore, that the meaning of the word זקונים has nothing to do with physical age, but that Joseph appeared to him as especially intelligent, wise, wise well beyond his years. The words of wisdom spoken by Joseph would normally be expected only from the mouth of men who had acquired such wisdom through having lived for many years. This is also the way Onkelos understood the term when he translates it as בר חכים, “a wise son.” Seeing that he considered him so wise he dressed him in especially attractive garments. In this way he gave tangible expression to his special love for him.
ועשה לו כתונת פסים, the word פס is related to the same word in Daniel 5,5 פס ידא, palm of a hand. The cloth was made of differently coloured surfaces similar to garments made of soft wool which are made in a number of differently coloured stripes or sections. The garment looked very impressive, arousing the hatred of the brothers in addition to the fact that they hated him for spreading tales about them to their father. Our sages in Shabbat 10 seize upon this detail to teach us that a father must ever be careful not to arouse inter-fraternal jealousies, seeing that the fortunes of the Jewish people have been so negatively affected on account of five silver coins worth of angora wool which Yaakov spent more on Joseph’s attire than he did on the garments worn by his other sons. The enslavement of the Jewish people in Egypt was brought about as a direct consequence of this jealousy.
וישראל אהב וג׳ – {הוא מפני} הענין הנודע הטבעי שהאב אוהב את הבן הקטן האחרון – כלומר הנולד לעת זקנה – יותר מאחיו1. והסיבה לזה גודל דביקותו בו, או רחמיו עליו, מפני הרגשו או פחדו שהוא יפרוש ממנו מהר על ידי המות2. וזו היא כוונת הכתוב במאמרו כי בן זקנים הוא. ומאמר המתרגם ארי בר חכים הוא ליה, עם שאר מה שאמרו בדרש3, {הוא} ׳תאויל׳ (=פירוש אלגורי), לא פשט4.
פסים – פירשוהו מרוקמת גוונים הרבה5. ויש אומרים כי כל {מדת} מקום כף {היד}6 ממנה היתה מגוונת בצבע {מיוחד}7.
1. טו. ראוי לתשומת לב מיוחדת מה שרבנו מדגיש בפירושו עניני רגשות רגילים המצויים אצל כל אדם, ואינו נרתע מלייחסם לאבות, ראה לדוגמא לעיל פר׳ וירא (כא:יא) ומש״כ שם, ופר׳ ויצא (כט:יא) ומש״כ שם. כידוע, רבותינו האחרונים לא ראו בעין יפה פירושים מסוג זה (ראה לדוגמא מה שהובא משמם של הגר״ח ובנו הגרי״ז מבריסק בס׳ ׳תורת חיים׳ עה״ת, מהד׳ תשס״ה, עמ׳ ע), בחשבם שעי״ז ימנע מאיתנו ללמוד לקח ממעשיהם וממידותיהם הנשגבים מבינתנו (יצויין שפרשנות אחרת הונמקה לשיטה זו ע״י רבי שמשון דוד פינקוס בספרו ׳תפארת תורה׳ פר׳ ויגש עמ׳ עח ע״ש, וראה מש״כ חכ״א בעקבותיו בספרו ׳יסודות ועקרונות – פרשנות התלמוד׳, בני ברק תשע״ו, עמ׳ 83 הערה 61). ואמנם רבנו רוח אחרת היתה עמו, ודוקא ע״י שהוא מפרש תכונותיהם של אבות האומה באופן הקרוב לשכלנו, הוא רואה בהם דוגמה מצויינת וסמל מעולה שמהם יש ללמוד מוסר לתופסי התורה, כמו שמדגיש רבנו פעם אחר פעם. ראה לדוגמא לעיל פר׳ וירא (כא:ח) שכתב: ׳ויעש אברהם משתה גדול – כתבה התורה כך וטרחה להזכיר כדי שנלמד זריזות אברהם אבינו ע״ה במנהגי הנדיבות למען נלך בעקבותיו בזה׳ (ועמש״כ שם בהערות באורך), וכן ראה פר׳ ויצא (ל:לג) שכתב: ׳ומזה יש ללמד מוסר שאם איש דוגמת יעקב היה מנקה את עצמו מן הספיקות והחשדים, כמה ראוי לזולתו להזהר מזה׳, וכן ראה להלן פר׳ יתרו (יח:כד) שכתב: ׳ונלמד מסיפור זה דרך הענוה {והיא} קבלת בעל התורה האמת גם ממי שהוא פחות ממנו׳, וכהנה רבות.
[באמת שענין זה בכללותו ראוי לדיון רחב בפני עצמו, ואף שאכמ״ל, לכל הפחות יש לציין לדברי רש״ר הירש המפורסמים בביאורו לפר׳ תולדות עה״פ ׳ויגדלו הנערים׳, ששם האריך לבאר גישתו אשר לפיה מן הנכון לבקר את מעשיהם של האבות ע״פ מבט שכלנו אנו ע״ש (ועי׳ להחת״ס בפירושו עה״פ ׳ויאהב יצחק את עשו ורבקה אוהבת את יעקב׳ (כה:כח)שבביאורו ׳ע״פ טבע הענין׳ דרך בדרך זו). ואציין עוד שמהרב אביגדור מיללער זצ״ל שמעתי, שמצינו שכבר בימי חז״ל קמו פילון האלכסנדרוני וחבריו המתיוונים וטענו שהאבות אינם אלא דמויות מיתולוגיות המסמלות רעיונות נעלים, וכנגדם קמו חכמים וטענו שהאבות הם בני תמותה אנושיים ככל האנשים [ואציין שגלגל החוזר הוא בעולם שכן גם בימי הרשב״א דגלו אנשים מסוימים בשיטה האלגורית וגרמו סערה רבה כמבואר מעל דפי ספר ׳מנחת קנאות׳ לר׳ אבא מרי הירחי]. ואמנם האמת היא בדרך הממוצעת, והיינו שהאבות אכן היו בני תמותה בעלי תכונות אנושיות, אבל לרום מעלתם היוו גם דמויות סמליות למדות ודעות נשגבות ונעלות (וקצת מזה תמצא בספרו על ספר שמות ׳אתם עדי׳ עמ׳ 64 בענין פרעה כסמל ליצר הרע ע״ש, וחזר ע״ז כמה פעמים בהרצאותיו, כמו לדוגמא מספר 214. ונראה שמקורו בפרט זה הוא אגרת המוסר (או הצוואה) המפוקפקת של הרמב״ם שכ׳ שם כדברים האלה). דומה שבכך יש להבין גישת רבנו בזה].
2. טז. השוה דברי רבנו לעיל (כא:י) לגבי שרה ויצחק: ׳שהיא ואברהם כבר היו באים בימים ולכך היתה יראה שמא ימותו שניהם, ויהיה יצחק נשאר רך בשנים׳, וראה להלן (מב:לח) ובהערה שם. [הערות נהור שרגא] וכן ראה מש״כ לעיל פר׳ וישלח (לה:יח) בביאור דברי רבנו שהביא מאבי אביו ז״ל לפרש שֵם בנימין על זה הדרך.
3. יז. ככל הנראה הכוונה למה שדרשו בב״ר (פד:ח), והובא ברש״י כאן: ׳שהיה זיו איקונין שלו דומה לו׳, ואולי גם למה שנמצא בפרקי דר״א (פרק לח): ׳על ידי שראה בנבואתו שעתיד למלוך, לפיכך היה אוהב אותו מכל בניו׳.
4. יח. מד׳ הרמב״ן נראה שסובר שגם פירוש המתרגם הוא על דרך הפשט, ושהוא בנוי על דקדוקי המקראות, שהרי כתב: ׳ואונקלוס שאמר בר חכים ירצה לומר שהיה בן דעת וחכם בעיני אביו, וטעמו כטעם זקנים – ותרגם בילד זקונים, בר סבתין, כי לא אמר הכתוב בכאן כי בן זקונים היה אבל אמר הוא לו שהיה כן בעיניו׳. וכמו״כ עי׳ להרד״ק שכתב לדייק בפשוטו של מקרא כדברי אונקלוס, שא״א לפרש שנקרא בן זקונים על שם שנולד לעת זקנתו, שהרי כולם נולדו בתוך שבע שנים ואין ביניהם אלא מעט.
5. יט. ציין המהדיר לדברי ר״י ן׳ ג׳נאח שכ״כ בשרשיו (שרש פס, עמ׳ 405), אבל אינו נראה שאליו התכוון רבנו שהרי לדבריו שם ׳פסים׳ נגזר מ׳פס היד׳ – דהיינו כף היד – והכוונה כפירושו השני של רבנו, שכל מדת פס היד היתה מצבע אחר [וכן הוא ברד״ק בפירושו ובשרשיו (שרש פס), וכן פירש רלב״ג בפירושו לשמואל (ב׳ יג:יח)], ומשמע בדברי רבנו שלפירושו הראשון אין ׳פסים׳ ענין לפס היד. ועי׳ להראב״ע שכ׳ שהיא מרוקמת, ואולי הבין רבנו בכוונתו שהריקום היה מגוונים הרבה. אמנם ראב״ע משייך לשון ׳פסים׳ לפס היד, שהרי הביא מהפסוק בדניאל (ה:ה) ׳פס ידא׳, ושם פירש הראב״ע: ׳חתיכת יד וככה יהי פסת בר גם כתונת פסים׳. ועי׳ להרמב״ן (שמות כח:ב) שכתב: ׳שפירושו מרוקמת כדמות פסים, והיא כתונת תשבץ׳, כלומר שצורת הריקמה היתה כדמות פסים ולא שהיו בה גוונים שונים. ואולי במקורות אחרים מצא רבנו שהיה מרוקם מגוונים הרבה, וכבר ציין המהדיר שכך הוא בתרגום השבעים.
6. כ. העירני רי״א גרינבוים מלשון המשנה בנגעים (יא:ז): ׳קייטא שיש בה פספסים צבועים ולבנים׳, וראה מש״כ הרמב״ם בפיה״מ שם: ׳ושם החתיכה האחת מאלו החתיכות נקרא פספס, נגזר מן פס ידא בעבור שהיא קטנה שיעור כף, וקבוץ [-וברבים] פספסים׳.
7. כא. יש לציין שבס׳ המספיק בפרק המאבק (הוצאת פלדהיים עמ׳ 424) דיבר רבנו אודות פרישותו של יעקב למרות עשרו הגדול, וכתב בין השאר: ׳היתה כתונת פסים בעיני בניו דבר זר ומוזר עד שהחלו שוטמים את יוסף בעבורה׳. ור״ל שהכתונת היתה חשובה ויקרה וכותנות כאלו ודומיהן היו אמורות להיות רגילות ומצויות בביתו, ורק הודות לפרישותו לא הורגלו בית יעקב בבגדי כבוד ויקר, וכאשר עשה כתונת פסים יקרה היה זה זר בעיני השבטים וקינאו ביוסף בעבורה. ואמנם מאידך, השוה מאמר רז״ל בשבת (י:): ׳בשביל משקל שני סלעים מילת וכו׳⁠ ⁠׳.
כי בן זקנים הוא לו – ואם תאמר: הרי בנימן בן זקונים יותר, אלא אין אהבתו של בנימין קשורה בלבו של יעקב כאהבתו של יוסף, לפי שכשילדתו אמו מתה.
פסים – על שם מכירותיו, למפרע.⁠1
דבר אחר: לשון פיוסין, כמו שטר פיוסים, כתונת נאה כדי לפייסו.⁠2
1. כן בבראשית רבה פ״ד:ח׳.
2. שאוב מר״י בכור שור.
כי בן זקונים הוא לו, "for he had been born to him in his old age. If you were to argue that Binyamin had been born when he was still older, Binyamin caused his father to be reminded of the fact that his very existence brought about his beloved wife Rachel's death, something which prevented him from loving him as much.
פסים, a name that was to be given to this garment retroactively after Joseph had been sold. [Each letter of the word refers to a different master to whom Joseph had been sold, commencing with מ for the Midianites and ending with פ for Potiphar.] A different explanation sees in the word פסים as a "compensation,⁠" for being a half orphan, not having a mother anymore. Yaakov tried to compensate him by having a costly garment made for him.
פסים – בגימ׳ ק״ץ.
ד״א פ׳וטיפר ס׳וחרים י׳שמעאלים מ׳דינים (בראשית רבה פד:ח).
כי בן זקונים הוא לו – שנולד לו לעת זקנתו. ואנקלוס תרגם:⁠א בר חכים הוא ליה,⁠ב שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו. דבר אחר: שהיהג זיו איקונין שלו דומה לו. לשון רבינו שלמה.
וכן אמר ר׳ אברהם: כי בן זקונים שהולידו לזקוניו והוא בן תשעים ואחת שנה, וגם אחיו בנימין קראו ילד זקונים קטן (בראשית מ״ד:כ׳). ואיננו נכון בעיני, כי הכתוב אמר שאהב את יוסף מכל בניוד בעבור שהוא בן זקונים, וגם כל בניו נולדו לו לזקוניו, והנה יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק כשנה או שנתים.
והנראה בעיני: כי מנהג הזקנים שיקח אחד מבניוה הקטנים להיות עמו לשרתו, והוא נשען על ידו1 תמיד לא יפרד ממנו, והוא נקרא לו בן זקוניו בעבור שישרת לזקוניו. והנה לקחו יעקב את יוסף לדבר הזה והיה עמו תמיד, ועל כן לא ילך עם הצאן ברעותם במקום רחוק. ואנקלוס שאמר ׳בר חכים׳, ירצה לומר שהיה בן דעת וחכם בעיני אביו, וטעמו כטעם זקנים. ותרגם בילד זקונים בר סבתין, כי לא אמר הכתוב בכאן ׳כי בן זקונים היה׳, אבל אמר הוא לו שהיה כן בעיניו. [וזאת כונתם באמרם כל מה שלמד משם ועבר מסר לו (בראשית רבה פ״ד:ח׳), לומר שמסר לו חכמות וסתרי תורה ומצאו משכיל ובעל סוד בהם, כאלו היה זקן ורב ימים.]⁠ז
1. השוו ללשון הפסוק במלכים ב ה׳:י״ח.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, וכן בנוסח בפירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״ארי״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הוא ליה״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שהיו״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אחיו״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, דפוס רומא. בדפוסים מאוחרים: ״מבניהם״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 רק: ״ולקח״.
ז. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
BECAUSE HE WAS THE SON OF HIS OLD AGE. That is, he was born to him during his old age. Onkelos translated: "he was a wise son to him,⁠" for all that he had learned from Shem and Eber1 he transmitted to him. Another interpretation is that the facial features of Joseph were similar to those of Jacob. This is Rashi's language. Rabbi Abraham ibn Ezra also explains it in this way: "Because he was the son of old age — for he begot him in his old age when he was ninety-one2 years old. They likewise called his brother Benjamin a little child of his old age. "3
But in my opinion this is not correct for the verse states that Jacob loved Joseph more than all his children because he was the son of his old age, whereas all his children were born to him during his old age! Issachar and Zebulun were not more than a year or two4 older than Joseph.
The correct interpretation appears to me to be that it was the custom of the elders to take one of their younger sons to be with them to attend them. He would constantly lean on his arm, never being separated from him, and he would be called ben z'kunav because he attended him in his old age. Now Jacob took Joseph for this purpose, and he was with him constantly. He therefore did not accompany the flock when they went to pasture in distant places. And Onkelos who translated, "he was a wise son,⁠" intended to say that in his father's eyes, Joseph was a knowledgeable and wise son, and his understanding was as that of elders.⁠5 However in the case of Benjamin, who is called yeled z'kunim (a little child of his old age), Onkelos translated: bar savtin6 (a son of old age). [The explanation of Onkelos in the case of Joseph becomes clear] because the verse here does not state, "Joseph hayah (was) a son of old age;⁠" instead, it says, hu lo (he was unto him), meaning that in his eyes he appeared to be [a ben z'kunim, and consequently it must mean bar chakim, a wise son].⁠7 This is the intent of the Sages when they said:⁠8 "Whatever Jacob had learned from Shem and Eber9 he transmitted to him,⁠" meaning that he passed on to him wisdoms and the secrets of the Torah, and that the father found the son to be intelligent and profound in these areas as if he were an elder and a man of many years.
1. The traditional masters who taught Torah to Jacob during the fourteen years he hid from Esau (Megillah 17a). This source, however, mentions only Eber. See Bereshith Rabbah 84:8, where Shem is also mentioned.
2. For when Jacob stood before Pharaoh at the end of two of the lean years he was one hundred and thirty years old (47:9). Now when Joseph stood before Pharaoh he was thirty years old. Therefore after the seven years of plenty, and the two lean years he was thirty-nine. Subtract his age from Jacob's age and there remain ninety-one years. This was Jacob's age when Joseph was born. (Ohel Yoseph.)
3. Further, 44:20.
4. See Seder Olam Rabbah, 2.
5. See the interpretation of Ramban on Leviticus 19:32.
6. Rather than bar chakim, as in the case of Joseph.
7. For if the sense of the verse is to be understood literally as meaning that "he was a son of his old age,⁠" why specify "to Jacob?⁠" Hence Onkelos correctly translated it as bar chakim, which means that Joseph was a wise son in his father's estimate.
8. In the Rashi quoted above. The original source is Bereshith Rabbah 84:8.
9. The traditional masters who taught Torah to Jacob during the fourteen years he hid from Esau (Megillah 17a). This source, however, mentions only Eber. See Bereshith Rabbah 84:8, where Shem is also mentioned.
וישראל אהב את יוסף – מעת שקרא הקב״ה את שמו ישראל ינהגו הכתובים המנהג הזה לקרותו פעם יעקב ופעם ישראל, להורות כי מה שקראו ישראל מוסף על יעקב. וכן בסמוך ויאמר ישראל אל יוסף, ובתחלת הפרשה וישב יעקב, וכן בסוף הפרשה ויקרע יעקב שמלותיו.
ועשה לו כתנת פסים – בגד מעולה היה, כענין שכתוב (שמות כ״ח:ד׳) וכתונת תשבץ, ועליו נתקנאו אחיו. ומזה דרשו רז״ל לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים. והכתונת הזה היה תחלת הסבות, ועליו נתגלגלו הדברים בשעבוד גופותם במצרים, וכן לאחר זמן עשרה הרוגי מלכות, כי כן הגוף כתונת הנפש. ולשון פסים אמרו במדרש על שם שהיתה גדולה ומכסה שתי פסות ידיו. ד״א פסים על שהטילו פייס ביניהם באיזו מיתה ימיתוהו בארבע מיתות ב״ד, שנאמר ויתנכלו אותו להמיתו. כיון שמכרוהו הטילו פייס ביניהם מי יוליך הכתונת לאביהם נפל הפייס על יהודה, זהו שאמר לו הכר נא, ולכך נאמר לו (בראשית ל״ח:כ״ה) הכר נא למי החותמת. וכשאמר לו הכתונת בנך פסקו חייו של יעקב, לכך פסקו חיי בניו מן העולם, זה ער ואונן שנאמר (ירמיהו ל״ב:י״ח) ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם. ד״א פסים כנגד ד׳ צרות שאירעו לו. פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים, מדינים. דבר אחר כתונת פסים, שמסר לו סוד כ״ב אותיות ע״כ. והכוונה בזה שהלבישו ידיעת החכמה בשם כ״ב אותיות כמו שלמד מפי שם ועבר, והבן זה.
וישראל אהב את יוסף, "and Israel loved Joseph, etc.⁠" You will observe that the Torah uses the names Yaakov and Israel interchangeably. In the first verse it calls him Yaakov; in the verse at the end of this passage where Yaakov rends his garments having concluded that Joseph had become the victim of a ferocious beast, it again calls him Yaakov, whereas in our verse here he is called Israel. This proves that the name Israel which God had bestowed upon him was not meant to supplant the name he had been given at birth but was to serve as an alternate name for him.
ועשה לו כתונת פסים, "he made for him a striped coat.⁠" This was a superior garment.. It may have resembled the כתונת תשבץ worn by the High Priest (Exodus 28,4). The brothers were envious of Joseph on account of this garment. This envy aroused by Yaakov making this garment for Joseph caused our sages (Shabbat 10) to go on record that a father should be careful not to discriminate between his children.
This coat was the first of the various causes which produced the tragedy described by the Torah and whose ramifications ultimately resulted in the enslavement of the bodies of the Jewish people in Egypt. It had still later ramifications in the time of the Romans after the destruction of the second Temple when ten of the most illustrious scholars of that time died a martyr's death at the hands of the Romans whose Emperor justified himself quoting the penalty of kidnapping provided in the Torah. He argued that the brothers had never been punished for selling their brother. The body is perceived as the outer garment of the soul. The kind of garment one wears is somehow related to the body underneath it just as the body is related to the soul within it.
According to Bereshit Rabbah 84,6 the expression פסים (plural) is used because these stripes were as wide as two פסות ידיו, two handbreadths. Another interpretation of the word פסים: the word is derived from פייס, lot; the brothers drew lots amongst themselves to decide which of the four methods of death the Torah provides to administer to Joseph. This is based on the wording of ויתנכלו להמיתו, "they planned (how) to kill him" (verse 37,18). Alternately, they drew lots who was to bring the news about the torn coat to their father Yaakov. The lot fell on Yehudah and this is why Yehudah said to Yaakov הכר נא "please identify if this is the coat of your son.⁠" The expression הכר נא is found again with Tamar, Yehudah's daughter-in-law, who said to Yehudah concerning the pawn he had given her הכר נא למי החותמת וגו', "please identify to whom this signet ring belongs, etc.⁠" (38,25) When Yehudah said to Yaakov: "identify if this is the coat of your son,⁠" Yaakov's life ended suddenly, and the lives of Yehudah's sons Er and Onan came to an end at that same moment. [I believe that this Midrash considers the "revival" of Yaakov as having taken place when he heard that Joseph was alive, 45,24, and that the lives of Er and Onan were vicariously revived in the twin sons which Tamar bore for Yehudah 38,28. Ed.] This is the mystical dimension of Jeremiah 32,18 ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם, "but You visit the guilt of the fathers to their children after them.⁠"
Still another possible meaning of the word פסים. The word is reminiscent of the four kinds of troubles which befell Joseph as a result of this coat. The letters in the word are an acrostic for the words פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים, מדינים.. All the above owned Joseph at one time or another from the moment the brothers sold him. A more mystical meaning of the word פסים: Yaakov revealed the mystical connections between the 22 letters in the Hebrew alphabet to Joseph. In other words, Yaakov "enrobed" his son Joseph with the wisdom contained in the twenty-two letters of the alphabet which he himself had learned at the time he had studied in the academies of Shem and Ever.
כי בן זקונים הוא לו – וא״ת והלא בנימין היה קטן ממנו. י״ל דאינו אוהבו כ״כ מפני שמתה אמו ממנו. א״נ בנימין היה קטן יותר מדאי ואין אדם אוהב בנו כשהוא קטן כ״כ. עוד י״ל שראה יעקב ברוח הקדש שעתיד יוסף להיות מלך בזקנותו של יעקב. ואנקלוס תרגם בר חכימא כי כל מה שלמד יעקב בבית שם ועבר למד ליוסף ולפיכך אהבו. ויש מפרשים זקונים נוטריקון זיו דיוקנו שהיה דומה יוסף ליעקב.
כתנת פסים – סביב פס ידו. פסי״ם פוטיפר סוחרים ישמעאלים מדנים. כך היה נמכר אלא דחשיב פסים איפכא.
כתנת פסים – סביבות פס ידו.
כתונת פסים, "an embroidered garment;⁠" extending down to the palms of his hands.
כתונת פסים – ובנימין היה בן ימים כמו זקן ושבע ימים וכן לקץ הימין שפירושו לקץ הימים וכן לא יאמין בחיין כמו בחיים לפי שהיה זקן כשהולידו וזקן בא בימים יותר מזקן גרידא. וא״ת היה לו לעשות כתונת פסים לבנימין יותר מיוסף. וי״ל שהיה קטן כ״כ שלא היה יודע בטיב קישוט לשמור עצמו מטינוף ולכך לא עשה לו כתונת פסים. וא״ת מאי שנא בחלומות פרעה אמר על השנות החלום פעמים כי נכון הדבר מעם ה׳ ועל חלומות יוסף חלם פעמים ולא באו עד כ״ב שנים. י״ל דחלומות יוסף היו בשני לילות אבל חלומות פרעה היו בלילה אחת. אמרו בגמ׳ במגילה על פסוק לכולם נתן חליפות שמלות ולבנימין נתן. אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו דאמר רב לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים שבשביל משקל שתי סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף ירדו אבותינו מצרימה. וא״ת ומאי מדמה וכי לא היה ליוסף לכבד אחיו מאב ואם יותר משאר אחים ואין שם קנאה אבל יעקב היה מטיל בהם קנאה שהיו בניו כולם זה כמו זה. ויש לומר דה״ק מכל מקום היה לו ליוסף לכבד את בנימין יותר מריבוי כסף ולא מבגדים שהיו נראים לעינים שהרי נכשל בו אותו הצדיק במה שעשה ליוסף כתונת פסים תדע שכך הוא שהרי לא תירץ התם אלא מבגדים שניבא שיצא ממנו מרדכי שעתיד לצאת בחמשה מלבושים תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן ולא תירץ מג׳ מאות כסף שהוסיף לו. וא״ת וכי בשביל פסים ירדו למצרים והלא כבר נגזר בברית בין הבתרים. וי״ל אלמלא פסים היו נעין ונדין מארץ אל ארץ ולא מיושבים כדאשכחן ויגר אברהם ויגר יצחק וכתיב כי גר יהיה זרעך וכו׳.
כי בן זקונים הוא לו – פירש״י שנולד לו בעת זקנותו. והקשה הרמב״ן כך נולדו לו כלם לעת זקנותו והנה יששכר וזבולון אינם גדולים ממנו רק שנה אחת וגם בנימין קטן והנראה בעיני כי מנהג הזקנים שיקח אחד מבניו הקטנים להיות עמו לשרתו והוא נשען על ידו תמיד ונקרא בן זקונים בעבור היותו משרת זקוניו והנה לקח יעקב ליוסף לדבר הזה על כן לא הלך עם הצאן ברעותם במקום רחוק וכן יש לפרש דעת אונקלוס ארי בר חכים רוצה לומר שהי׳ בן דעת וחכם בעיני אביו על כן לקחו לו להשען שהרי בילד זקונים היה לו לומר ארי בר סבתון וכן מוכח לשון הפסוק שלא אמר בן זקונים אלא בן זקונים הוא לו שהיה כן בעיניו:
ועשה לו כתונת פסים – מכאן למדו שלא ישנה אדם לבן בין הבנים שהרי בשביל משקל ב׳ סלעים מילת נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים ואע״פ שכבר נגזרה גזרה בין הבתרים מ״מ ע״י זה נתגלגל ועוד שהיה איפשר שישתעבדו לאומה אחרת שלא יכבידו עולם כל כך ועל ידי זה ירדו למצרים:
כי בן זקונים הוא לו, "for he was born to him when he was advanced in years;⁠" according to Rashi. Nachmanides questions Rashi's interpretation of the term בן זקונים, reminding us that all of Yaakov's children were born to him when he was advanced in years, seeing that he only married when he was already 84 years old. Issachar and Zevulun were no more than a year or two older than Joseph. Moreover, Binyamin was much younger (seven years), than Joseph, and the term בן זקונים should have been applied to him, instead. Nachmanides therefore concludes that the Torah refers to an ancient custom of fathers who were already aged selecting one of their sons to attend to their needs on a regular basis. That son then becomes known as בן זקונים. Seeing that Joseph had been selected to perform these filial duties, he no longer went with his brothers to tend the flocks when they went far away from Chevron. We may also understand Onkelos in this sense, when he translates בן זקונים as ארי בר חכים, as extraordinarily intelligent. It is interesting that the Torah applies the term בן זקונים for Joseph only in his relationship to his father, i.e. בן זקונים הוא לו, for him,⁠" not when compared to the world around him.
ועשה לו כתונת פסים, "and he made for him a striped coat of many colours.⁠" This verse teaches us how important it is for a parent not to have favourites among his children, [not to display such favoritism. Ed.] The extra cost of Joseph's tunic, a measly 2 shekel, triggered a history of tragic jealousy, strife, near fratricide, etc. It even ultimately was directly responsible for Jews going to Egypt for a second time in history to seek relief from a famine in the land of Canaan.
בן זקנים – זקנים כתיב שמסר לו כל מה שקבל מזקנים שהם שם ועבר.
בן זקנים הוא לו – סופי תיבות: אמון, שמסר לו סתרי תורה שנאמר בה ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים.
זקנים – בגימטריא עולה ר״ז שמסר לו רזי תורה ובגימטריא זר על שם עטרת זקנים בני בנים.
זקנים – נוטריקון זרעים קדשים נשים ישועות מועד.
פסים – נוטריקון פוטיפר סוחרים ישמעאלים מדינים.
פסים – עולה כגימטריא קץ רמז לו שעל ידו ירדו למצרים וישתעבדו בניו והקב״ה יחסר מנין קץ מן השיעבוד ורמז לו שימסור לו הקץ ורמז שימלוך פ׳ שנים ממנין סי״ם שהוא מנין שנותיו. ד״א פסים לשון פסו תמו שעל ידו מת קודם לאחיו. פסים שגרם פיוסים בינו לבין אחיו. פסים בגימטריא פס יד לו.
ועשה לו כתונת פסים – בגימטריא משקל שני סלעים מילת. זהו שאמרו בפרק קמא דשבת בשביל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף יותר משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
[בן זקנים וכו׳] כתנת פסים – ובנימין היה בן ימים, כמו (לעיל ל״ה כ״ט) זקן ושבע ימים וכן (דניאל י״ב י״ג) לקץ הימין שפי׳ הימים וכן לא יאמין בחייו, כמו בחיים. ולפי שהיה זקן ביותר כשהולידו, וזקן בא בימים, יותר בזקן גרידא. וא״ת א״כ היה לו לעשות לבנימין כתונת פסים יותר מיוסף. וי״ל שהיה קטן כל כך שלא היה יודע בטיב קשוט לשמור מטינוף, ולכך לא עשה כתנת פסים. אמרי׳ בפ״ק דמגלה (ט״ז א׳) לכולם נתן חליפות שמלות, ולבנימין נתן שנים כו׳, איפשר דבר שנצטער אותו צדיק יכשל בו זרעו, דאמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שתי סלעים (שמוסיף) [שהוסיף] יעקב ליוסף ירדו אבותינו מצרימה. וא״ת והיכי מדמה זה לזה, וכי לא היה לו ליוסף לכבד בנימין שהיה אחיו מאב ומאם יותר משאר אחיו שלא היו אלא מאב. ואין בזה קנאה, אבל יעקב היה מטיל קנאה בהם שהיו כולם בניו זה כמו זה. וי״ל דה״ק מ״מ היה לו ליוסף לכבד לבנימין יותר מרבוי כסף ולא מבגדים שהיו נראים לעינים, שהרי נכשל בו הצדיק במה שעשה ליוסף כתונת פסים. ותדע שכך הוא שהרי לא תירץ התם אלא מבגדי׳ שנבא שיצא ממנו מדרכי שעתיד לצאת בחמשה מלבושים תכלת וחור ועטרת ותכריך בוץ וארגמן, ולא תירץ משום כסף שהוסיף לו. וא״ת וכי בשביל פסים שהוסיף לו ירדו אבותינו למצרים, והלא כבר נגזר בברית בין הבתרים, וי״ל אלמלא פסים היו נעים ונדים מארץ לארץ, ולא היו מיושבים כדאשכחן (לעיל כ״א ל״ד) ויגר אברהם, ויגר יצחק וכתיב (שם ט״ו י״ג) כי גר יהיה זרעך.
בן זקֻנים – כמו: ׳ילד זְקֻנִים׳ (מד, כ) לפי הפשט; וזה, כי כבר היה יעקב זקן כאשר הוליד אותו, כי אז היה בן תשעים ואחת שנה. אלא שכאשר יפורש הענין כן, הנה יסופק על זה, וזה שכבר היה זקן גם כן כשנולדו בניו הנשארים, כי כבר היה ליעקב כמו שבעים ושמונה שנה כשנולד ראובן שהיה גדול. ואם אמרנו שהרצון בזה שהוא היה יותר זקן כשהוליד יוסף ממה שהיה כשהוליד שאר בניו, הנה זה בלתי צודק, כי כבר היה יותר זקן כשנולד בנימין. ואחשוב שזה הספק יוּתַר, כשנאמר שיוסף היה ליעקב במדרגת בן זקונים שבא אחר היאוש, ולזה תיקשר יותר אהבת האב בו. וכן היה ענין יוסף, כי הוא היה ליעקב מרחל — שהיתה היותר חשובה ואהובה אצלו — אחר היאוש, ולזה היתה נקשרת אהבתו בו. וראוי שתדע שלא יתכן לפי הפשט שיפורש ׳זקונים׳ מענין חכמה, כטעם: ׳זקנים משער שָׁבָתוּ׳ (איכה ה, יד), שאם היה הענין כן, לא היה אומר אלא: ׳כי בן זקֻנים הוא׳, ולא יאמר: ׳כי בן זקֻנים הוא לו׳. וזה מבואר בנפשו, כי יֵרָאֶה מזה המאמר שאיננו בן זקונים במוחלט, אך הוא בן זקונים לו; ואם היה חכם — הנה יקרא חכם במוחלט, לא בסמיכות ליעקב. וזה ממה שיורה על אמיתת מה שפירשנו בזה. אלא שעל כל פנים, כבר נמשך מיתרון אהבת יעקב לו, שהשגיח בו השגחה נוספת להבינו ולהשכילו מסודות הנמצאות, עד שהיה בזאת המדרגה מהחכמה והתבונה שאמר פרעה עליו: ׳אין נבון וחכם כמוך׳ (מא, לט).
(ג-ד) וישראל אהב את יוסף מכל בניו — שכבר היה לו במדרגת בן זקונים, שהוא אהוב מאד מפני היותו נולד אחר היאוש, לפי שכבר נולד לו מרחל אחר היאוש — ולזאת הסיבה עשה לו כתונת פסים, מה שלא עשה כן לשאר בניו, ולזה היו אחיו שונאים אותו עד שלא יכלו לדבר עמו דבר של שלום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ג-ד) וישראל אהב את יוסף וכו׳ ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם וכו׳ – הכתובים האלו מגלים טפח ועוד בטעם השנאה וסבת כל המעשה ההוא אשר עשו. וזה כי יעידו שאף על פי שהיו נוהג עמהם במדת נערות ומביא דבתם אל אביהם, לא על זה שנאוהו, כי ידעו שהיא מדת של נערות, וכי יזקין יסור ממנה. אבל כאשר ראו כי אותו אהב אביהם לבדו מכל בניו, [א] שהכוונה שלדעתם אינו אוהב מכלן אלא אותו לבד, כי מ״ם מכל בניו כמ״ם מעשר מכל (בראשית י״ד:כ׳). הנה עלה על לבם כי הוא היה העקר אצלו ולו משפט הבכורה והברכה, כי הוא הבן הבכור לאהובה. ושאחיו כלם אצלו כבני הפלגשים. וכבר חשבו שיקרה להם כמו שקרה לישמעאל ובני קטורה עם יצחק ולעשו עם יעקב. וכל הימים אשר הוא חי על האדמה, לא יהיה להם חלק באלהי ישראל, ולא להם יהיה הזרע אשר נאמר עליו ברכת אברהם ויצחק: להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך וכו׳ (בראשית י״ז:ז׳). ונתאמתה להם מחשבה זאת כי ראו עד עתה לא זכה בברכה זו כי אם אחד מבני האבות לבד. וגזרו כי זאת היא סבת האהבה אשר אהבו והכבוד אשר כבדו במה שעשה לו כתונת פסים וכו׳. ועם מה שאמרו ז״ל: (שם) שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו. והנה באמת אם היה הדבר כפי אשר חשבוהו, היתה שנאתם וקנאתם אותו מצוה או זכות מחוייבים על זה. והיה להם להתנכל בכל יכלתם עמו ועם אביהם לתת עליהם ברכה, כמו שהשתדל יעקב ורבקה עם עשו ויצחק. כי הענין היתה להם אחד כמה שאמרו ז״ל: (שם) זה נשטם וזה נשטם זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו וכו׳. כי הסבה אחת בעינה כפי מה שחשבוהו.
והנה עם זה נתן הטעם למה שהותר ביניהם קשר אהבת האחים וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום וכו׳. והנה עם זה יהיה מאמר: ולא יכלו דברו לשלום, פירוש: וישנאו אותו. כלומר שהשנאה ההיא הראשונה לא היתה שנאה גמורה, אלא שלא יכלו דברו באותו שלום המחוייב לאחוותם. אבל עדין לא הופרה ביניהם אהבת עולם אשר עליה, נאמר: ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח).
שנולד לו לעת זקנתו. פי׳ האחרון שבבנים נקרא בן זקונים מפני שנולד לו בזמן היותו יותר זקן מהזמן שנולדו לו שאר בניו אף על פי שעדיין אינו זמן הזקנה ומלת לו לעדה ואף על פי שנולד לו בנימין אחריו מ״מ מאחר שלא נולד אחר שנה ושנתים כמנהג שאר הבנים אלא אחר עבור יותר מח׳ שנה ובכל אותו הזמן היה נחשב לאחרון ונפלה חבת האב עליו יותר מכל שאר בניו נשארה אהבתו בו אף על פי שנולד בנימין אח״כ ומעתה מה שטען הרמב״ן ז״ל ואמר ואיננו נכון בעיני כי הכתוב אומר שאהב את יוסף מכל בניו בעבור שהוא בן זקונים וגם כל בניו נולדו לזקוניו והנה יששכר וזבולון אינן גדולים מיוסף רק בשנה או שנתים אינה טענה: ואנקלוס תרגם ארי בר חכים הוא ליה. אליבא דרבי נחמיה דאמר כל מה שקבל משם ועבר מסרן ליוסף בב״ר ולפיכך נקרא בן זקונים כדר׳ יוסי הגלילי בפ״ק דקדושין גבי והדרת פני זקן ומלת לו שמסרם לו:
כלי מלת. בפ״ק דשבת בשביל שני סלעים של מלת שהוסיף יעקב ליוסף נתקנאו בו אחיו כו׳ ובשבת פרק במה מדליקין וכן בשילהי כתובות אמרו עתידה הארץ שתוציא כלי מלת ומפיק לה מפיס׳ בר ופרש״י מלשון כתונת פסים ובפרק אלו טרפות גבי כרס אמרו מקו׳ שאין בו מלת ופרש״י שכשמרתיחין את הכרס יש בה כמין צמר אבל בשב׳ פרק קמא גבי מלתא אלבישייהו יקירא פרש״י המעיל על הלובש אותו הוא יקר ובמ״ק גבי קרע עליה תליסר איצטלי דמלתא פרש״י סרבלים של מעיל.
ושמא יש הפרש בין מלת למלת:
כמו כר פס. שאמרו בפרק קמא דמגילה כרפס אמר רבי יוסי בר חנינא כרים של פסים הוו ופירו׳ כר כסת שמשים תחת מראשותיו ששוכב עליו כדאיתא בגיטין פרק השולח גבי כרסי כרי שפירש רש״י בטני ושומן שבמעי הוא לי כר וכסת שדרכו היה לשכב על בטנו כדאמרינן בזבחים ריש לקיש רמי אמעוהי ומקשה ופיר׳ כרים של פסים כסתות של צמר נקי שכל אותן בגדים של חור כרפס ותכלת של צמר היו דתכלת בכל מקום עמרא הוא וכן אמרו שם תור מלת לבנה:
וכמו כתונת הפסים דתמר ואמנון. דמסתמא כתונת של משי או של צמר נקי היתה כמנהג בנות המלך:
לסוחרים. זאת האגדה סוברת שפירו׳ ויעברו אנשים מדינים סוחרים מדינים וסוחרים וחסר וי״ו כמו שמש ירח וכמו שהעלי׳ הכתוב מכירת יוסף למדינים אע״פ שנמכר להם כמו שכתוב והמדנים מכרו אותו כן העלים מכירתו לסוחרי׳ והכי משמע טפי דאם לא כן סוחרי׳ למה לי:
וישראל אהב את יוסף מכל בניו וגו׳ עד וילכו אחיו לרעות. בא הכתוב הזה להודיע שהיתה אהבת יעקב ליוסף מפני חכמתו ושלמותו לא מפני שהוא בנו. לפי שאהבה אשר היא מהאב לבנים היא מפאת הדמיון ולכן תמצא בב״ח שאין להם שכל. ואם היתה אהבת יעקב אל יוסף מהצד שהוא בנו היה ראוי שיאהב את שאר בניו יותר ממנו כי האהבה היא כפי הדבר האהוב׳ ולכן בהכרח לאהוב י״א בני׳ מלאהוב בן אחד לבדו. אבל הוא ע״ה אהב את יוסף מכל בניו וזה מורה שהית׳ אהבתו אותו אהבה אמתית אהבה שהיא תלויה בדבר שלמו׳ חכמה והשכל והיא אהבת הטוב במה שהוא טוב.
ואמרו כי בן זקונים הוא לו ענינו שבעבור שלמעלה שבח הכתוב את יוסף שהיה משתדל זריז ומהיר במלאכתו משרת את בני בלהה ואת בני זלפה כדרך הנערי׳ והיה אפשר שיחשב לו זה בטבע יצירתו ומזגו ולא מפאת שכלו לבחירת המעלה אשר היא כפי הבחירה והשכל לכן העיד הכתוב שלא היה כן כי לא היה יוסף בכל המקומו׳ ובכל הזמנים נער מהיר וזריז במעשיו כי הוא היה פועל ההפכים כפי המקומות ר״ל בהיותו עם אחיו הבחורים היה נער ובהיותו אצל אביו הזקן היה בן זקונים הוא לו בשובה ונחת ומתינות כמנהג הזקנים וזה טעם כי בן זקונים הוא לו ר״ל עם בני בלהה ובני זלפה היה נער ובערכו וישיבתו אצל אביו היה בן זקונים ולפי שהיו פעולותיו משוערות כפי הזמן והמקומות נראה שהיה חכם בכל מעשיו ולכן אהב אותו אביו מכל בניו. ואם לזה כיון אונקלוס במה שתרגם ארי בר חכים הוא ליה שמצא בו אביו טעם זקנים לא טעם נערים שבנינם סתירה לרתיחת טבעם ומעוט התבוננותם בדרכי השכל היטיב לראות בפי׳ הפסוק הזה באמת. והכלל שלא היה יוסף לבניי עצל כבד הפעלות גם לא היה אדומיי מהיר המעשים בלתי מיושב כי השקט לא יוכל אבל היה שלם השכל פועל בבחירה כפי התבונ׳ פעם המהירות ופעם ההתישבות וכן בשאר המדות ולכן אהבו אביו אהבת המעלה והטוב ועשה לו כתונת פסים כי למה שהכיר בו היותו גדול הערך מאחיו רצה שיהיה כן מלבושו בערך אל מלבושי אחיו בגדי קדש לכבוד ולתפארת וכבר הזהירו חז״ל על מלבושי החכמים שיהיו נקיים וטובים. ואמרו תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה. ואמרו אסור לתלמיד חכם לילך במנעלים מטולאים וזולת זה הרבה. ולזה רצה יעקב אבינו שיהיה לסימן ואות לבוש מעלתו בגדי משי לא זולתו מהאחים כי היו המלבושים בימים ההם נערכים כפי מעלת האיש וכמו שהיה במצרים שאין עבד לובש בגדי שרים ולכן הלביש פרעה ליוסף בגדי שש והנה א״כ כתונת פסים היא לאות שלמותו והותרו בזה השאלה הו׳ והז׳ והח׳.
ועשה לו כתנת פסים – לאות שיהיה הוא המנהיג בבית ובשדה, כענין ״והלבשתיו כתנתך״ (ישעיהו כ״ב:כ״א), וכאמרם זכרונם לברכה: בגדול אחי כי היכי דלשתמען מיליה (בבא בתרא י״א:).
ועשה לו כתונת פסים, as a visible sign that Joseph was intended by him to become the leader of all the brothers both at home and in the field. The use of such distinctive clothing to symbolise someone’s elevated stature is found also in Isaiah 22,21 והלבשתיו כתנתך, “I will dress him (Chilkiyah) in your tunic,” where it signals that authority is transferred to the one wearing the appropriate garments. (uniform). The Talmud Baba Kama 11 also confirms that authority is signalled by the attire worn by people possessing it.⁠a
a. there the brothers who had paid extra for their leader to represent them and to appear well dressed are quite content seeing that their representative while attired in costly garments will indirectly confer benefits upon them through their brother being listened to in the councils of the city.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

שנולד לעת זקנותו וכו׳. והקשה הרמב״ן והלא יששכר וזבולן אינם גדולים ממנו רק בשנה או בשנתים, ויראה דאין זה קשיא, דכל ילד שנולד לו אחרון נקרא ״זקונים״ בעבור שהוא פוסק עמו מלהוליד, יהיה זקן או אינו זקן – נקרא ילד זה ״בן זקונים״, כי ׳לעת זקנותו׳ דקאמר רש״י רוצה לומר שנולד שנראה זקן, וסבר יעקב שהוא פוסק מלהוליד. ואף על גב דבנימין נולד אחריו, בעבור שהיה כמו ז׳ שנים בין לידת יוסף ובין לידת בנימין – כבר נקשרה האהבה ביוסף להיות ילד זקונים, וכך הוא נשאר אף אחר לידת בנימן, ואהב אותו מכל אחיו (כ״ה ברא״ם). אי נמי אף על גב דבנימן נולד אחריו היה קטן לגמרי, ולא היה בר דעת כמו האחרים, שלא היה לו רק כמו עשרה שנים והיה קטן, ויוסף כבר היה בר דעת, ובבנים שהם בני דעה וחכמה היה יוסף ״בן זקונים״ יותר מכולם. אבל אונקלוס מפני שהוקשה לו כי אם בשביל שנולד לו לעת זקנותו היה אוהב אותו – לא היו מקנאים בו, דכן הדרך הוא, שדרך לאהוב את הילד שנולד לעת זקנותו, ולפיכך על כרחך צריך לומר דהיה אוהב אותו לא כדרך שאוהבים את הילד זקונים – אלא אהבה ממש, ולפיכך הוכרח לפרש ״בן זקונים״ – ׳בר חכים׳. ומפני שגם על פירוש אונקלוס יש לדקדק מפני מה היה מוסר ליוסף כל מה שקבל משם ועבר, ולכך פירש ׳דבר אחר שהיה זיו כו׳⁠ ⁠׳:
על שם צרותיו. דאם לא כן למה הוצרך למכתב מה שעשה לו, ולא הוי למכתב רק ״וישראל אהב את יוסף מכל אחיו״, אלא בא לומר לך בשביל שהיה מוסיף לו את כתונת הפסים – ולא היה לו לעשות זה, שלא ישנה אדם בנו בין הבנים – הביא לו צרות אלו, ולמדך התורה שלא ישנה את בנו בין הבנים (שבת י ע״ב). אי נמי דהוי למכתב ׳וילביש אותו כתונת פסים׳, מאי ״ועשה״, אלא לומר לך שעל ידי זה עשה לו צרותיו:
לפוטיפר סוחרים. אף על גב דבקרא לא כתיב אלא ״מדינים סוחרים״ (פסוק כח) ולא משמע דהוי טפי רק שיירא אחת, מכל מקום לא הוצרך למכתב ״סוחרים״, אלא דרך סוחרים לקנות זה מזה, ולמדך שאחד היה מוכר אותו לחבירו. ובמלת ״פסים״ הוזכר פוטיפר ראשונה, מפני כי סוף המעשה הוא תחלת המחשבה, והשם יתברך רצה שירד למצרים והוא העיקר, לכך הקדימו הכתוב:
וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו – אע״פ שנאמר והוא נער את בני בלהה, שהיה עושה מעשה נערות כמותם מ״מ אהבו יעקב לפי שבהיותו אצלו היה מתנהג את עצמו כזקן ורגיל ופרקו נאה, ולא ידע הנהגתו שעם אחיו, ע״כ אמר כי בן זקנים הוא לו, במלת לו הורה שדווקא לו היה בן זקונים ולא לאחיו, לפי שבהיותו אצלם עשה מעשה נערות כמותם, ובהיותו אצל אביו הזקן היה עושה מעשה זקנה, ואולי לא רצה לשנות מן המנהג וידע להתנהג עם הנערים ועם הזקנים, לכך נאמר הוא לו.
יש אומרים, שכל מה שלמד מן שם ועבר מסר לו ולמה לא מסר לכל בניו מה שלמד, אלא ודאי לפי שכל בניו מאסו בחכמות ולא נתחברו אל יעקב לשמוע ממנו, אבל יוסף בן זקונים הוא לו שתמיד הוא פנה לו ליעקב ונכסף לשמוע מפיו מה שלמד משם ועבר ע״כ אהבו ותרגומו בר חכים הוא לו, כי בישישים חכמה ז״ש (בר״ר פ״ד:ח׳) שהיה זיו איקונין דומה לו, כי חכמת אדם תאיר פניו, ויש רמז כאן למה שארז״ל (קידושין מ:) נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, כך הזכיר כאן שלימות של יוסף בפסוק היה רועה את אחיו בצאן, למעט כל מיני רעיה האסורים, ואעפ״כ לא אהבו כי אם מצד כי בן זקונים הוא לו, בר חכים, כי גדול התלמוד כאמור.
ועשה לו כתונת פסים – נראין הדברים אחר שכבר בלבל ראובן יצועי אביו נטלה ממנו הבכורה, ועכשיו מסרה ליוסף, ועל שם זה עשה לו כתונת פסים לפי שהעבודה בבכורות והיה הבכור כהן לאל עליון ע״כ עשה לכבוד ולתפארת כתונת זה דומה לבגדי כהונה שהיה בהם כתונת תשבץ, ואולי שעל זה נאמר כי בן זקנים הוא לו כאילו היה הוא הזקן והבכור שבכל בניו, לכך נאמר לו, כי באמת לא היה הזקן שבכולם, ויורה על זה הכפל שאמרו המלוך תמלוך עלינו אם משל תמשול בנו, כי הבכור נוטל פי שנים בכל אשר ימצא ואך לו המלוכה, כמ״ש (בראשית מ״ט:ג׳) ראובן בכורי אתה יתר שאת ויתר עז היינו מלכות, ויתבאר זה בסמוך בפסוק מה בצע.
שנולד לו לעת זקנתו כו׳. וא״ת והא בנימין נולד לו יותר לעת זקנתו מיוסף. וי״ל משום דכל בניו של יעקב נולדו לו מיד זה אחר זה דהא בששה שנים נולדו כולם חוץ מבנימין שהפסיק בו זמן ארוך והיו העולם סבורין שלא יוליד ממנה עוד בן והיו קורין ליוסף בן זקונים ואפי׳ אחר שנולד בנימין קראו אותו בן זקונים מתוך שהורגלו בו:
ואונקלוס תרגם בר חכים הוא ליה כו׳. דלפי׳ ראשון קשה מאי נ״מ אם נולד לעת זקנותו או בימי ילדותו לכן אמר ואונקלוס תרגם וכו׳. ועדיין קשה הל״ל בן זקנותו מאי זקונים אלא בא לומר שהיה זיו איקונים וכו׳. [מהרש״ל]:
ומ״א על שם צרותיו כו׳. דלפי׳ ראשון קשה למנ״מ אמר קרא שעשה לו כתונת פסים אי משום להורות שאל ישנה אדם לבן בין הבנים שהרי בשביל שני סלעים שהיה כתונת של יוסף יותר שוה היו מתקנאים בו אחיו דאין זה משמעות הקרא דהא לא כתיב ויראו אחיו כי עשה לו כתונת פסים אלא ודאי בשביל חלומותיו ודבריו היו מתקנאים בו לכן מביא מדרש אגדה וכו׳. [מהרש״ל]:
שנמכר לפוטיפר ולסוחרים כו׳. ר״ל פסים נוטריקון ׳פוטיפרע ׳סוחרים ׳ישמעאלים ׳מדינים. וצ״ל לפי זאת האגדה שחסר וי״ו ממלת סוחרים בפסוק ויעברו אנשים מדינים סוחרים שצריך להיות וסוחרים ואף שנעלם בקרא מכירת יוסף לסוחרים דהא נעלם נמי מכירתו למדינים דאל״כ סוחרים למה לי:
Because he was born to him in his old age... You might ask: Was not Binyamin born in an older age than Yoseif? The answer is: all of Yaakov's sons were born one right after another, as they were all born within six years — except for Binyamin, whose birth was separated [from Yoseif's birth] by a long period of time. People had thought that Yaakov would not beget another son from Rochel, so they called Yoseif "son of old age.⁠" And out of habit they continued to do so even after Binyamin was born.
Onkelos translates it: "He was a wise son to him.⁠" [Rashi cites Onkelos] because there is a question on the first explanation: What difference does it make [to us] whether Yoseif was born to Yaakov in his old age or his youth? Thus Rashi says, "Onkelos translates it...⁠" But a question still remains: It should have said בן זקנותו. Why does it say בן זקונים? Perforce, it comes to say: "His facial features (זיו איקונים)...⁠" (Maharshal)
A Midrashic explanation is for his misfortunes ... [Rashi cites this] because there is a question on the first explanation: For what purpose does Scripture say that Yaakov made him a כתונת פסים? Perhaps to teach, [as it says in Shabbos 10b,] that a person should not treat one son differently than the others, since Yoseif's brothers were jealous of him because his coat was worth two sela'im more. But this is not the simple meaning of the verse, as it is not written, "His brothers saw that he made him a כתונת פסים.⁠" Rather, they were jealous of him due to his dreams and words (v. 8). Therefore Rashi cites the Midrashic explanation. (Maharshal)
That he was sold to Potiphar, traders... I.e., פסים is the abbreviation for פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים, מדינים. According to this explanation, the [prefix] ו is lacking from the word סוחרים in (37:28): וַיַּrַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים. It should be understood as וסוחרים (and merchants), [for otherwise it would mean, "Midianite merchants,⁠" and one group would be missing]. Although Scripture omits Yoseif's sale to the merchants, it also omits his sale to the Midianites, [which surely took place, as they sold him to Potiphar — see v. 36. This understanding of סוחרים fits the verse well,] because otherwise, why is the word סוחרים even needed?
וישראל אהב וגו׳ – הקדים לתת טעם למשטמתם של אחים לאח קטן ואמר וישראל וגו׳ פי׳ כי הגם שיוסף הוציא דבת אחיו אף על פי כן לא היה דבר רע יוצא כי היו האחים מתווכחים עמו ומוכיחים אותו וסרה קנאתם אלא לצד כי נוסף דבר זה שאהב ישראל וגו׳ מכל אחיו פי׳ יותר מכלן יחד, גם פרסם האהבה והודיעה להם במה שעשה לו כתונת פסים והרי זה מגיד שידעו וידע אביהן שידעו, והוא אומרו ויראו אחיו כי וגו׳, ומעתה בבוא השנאה לא היה לה תקוה לתקן ולשום שלום, והוא אומרו וישנאו אותו פי׳ ממה שקדם מעשיו שהביא דבתם רעה ולא יכלו וגו׳ לצד רואם כי הוא אהוב מכולן לאביו אין מציאות להתווכח עמו כי דבריו יצדקו ולא דבריהם וכיון שאינם יכולין להעמידו בתוכחת מגולה שיכלם על אשר עשהו ולא ישוב עוד בדבר הזה אין מציאות לחזור בו. והוא אומרו ולא יכלו דברו בקושי לשלום פירוש לעשות באמצעות זה שלום.
וישראל אהב את יוסף, Israel loved Joseph, etc. The Torah reported this here in order to provide the rationale for the brothers' hatred of their younger, i.e. their "little" brother Joseph. The reason the verse begins with the conjunctive letter ו in front of ישראל is to inform us that if the tale-bearing would have been the only problem, the brothers could have coped with that; they would have argued with Joseph and convinced him that his suspicions were unfounded. It was the additional element of their father displaying distinct favoritism which poisoned the atmosphere between Joseph and his brothers. Not only did Jacob love Joseph better than all his other sons combined, but he even made a public display of this. Once this hatred of Joseph had become a factor in their mutual relations nothing could correct the situation. There was no longer any point in the brothers speaking peacefully, i.e. trying to make peace with the tale-bearer, seeing he was so clearly their father's favorite.
וישראל אהב את יוסף וגו׳ – בא ללמדנו טעם שנאת האחים את יוסף, בהיותו איש טוב ומכבד את כל אחיו ואינו מתגאה עליהם כנזכר למעלה, ולכן אמר ״וישראל אהב״ וגו׳. ואומר אני ש⁠[אות] וי״ו ״וישראל״ משמש במקום מלת ״כי״, וכאילו כתוב ״כי ישראל אהב את יוסף מכל בניו וגו׳ ולכן שנאוהו אחיו״ כמפורש בכתוב הסמוך. וכן דרך הכתובים להשתמש בוי״ו לנתינת טעם כמו ״בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא״ ואמר הטעם ״וי״י אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה״1 כי על כן לא יֵצֵא ויבוא עוד לפניהם כי י״י מְצַוֶה שלא יעבור את הירדן. וכמו שפירש שם רש״י ז״ל. וכן ״ויכל אלהים ביום השביעי כל מלאכתו״ ופירש ״ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו״.⁠2 כלומר כי ברך וקדש היום הזה, והוא כלה בו המלאכה, וכמו שפירשנו שם. וכן כאן ״וישראל אהב״, כי ישראל אהב. כך נראה לי בפשטי הכתובים הללו.
אבל רש״י ז״ל פירש ״והוא נער, שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו, ממשמש בעיניו, כדי שיהא נראה יפה. את בני בלהה. כלומר ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותם והוא מקרבן. את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו״ [עכ״ל רש״י]. ואיני יכול לכוון פירושו בלשון הכתוב מה ענין דבתם לרעה שהיו עושים. ורש״י ז״ל שהרגיש זה פירש עוד ״דבתם כל לשון דבה, פרלריץ בלע״ז, כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר״ [עכ״ל]. אבל בהיות יוסף המוציא דבה לא יתכן דבתם ששב על ספור האחים? גם רמב״ן ז״ל השיב על פירש זה אבל לא תקן פשט הכתובים. ורשב״ם ז״ל פירש ״רועה את אחיו בצאן, בני לאה לפי דרך ארץ קורא ׳אחיו׳ לא בני השפחות. והוא נער וגו׳ נערותו ורגילותו ומשתאיו היו עם בני בלהה ובני זלפה, ומתוך כך התחילו אחיו בני לאה לשנוא אותו... הולך ומונה כל מיני ענינים שגרמו לשנוא אותו. וגם ויבא יוסף את דבתם רעה. את דבתם של אחיו רעה. במדרש אגדה שאמר לאביו כך מבזים את בני השפחות, ואני מכבדם ואני רגיל אצלם״. והוסיף הרשב״ם ז״ל ״פשטנים אחרים לא עמדו על העיקר״ [עכ״ל]. ופשטותו לא ערב לחכי. כי לפי הפשט לא בא לספר בגנותו של יוסף אלא בצדקתו ובתמימותו שלא שטמוהו אחיו אלא בעבור אביהם, כי אֲהֵבוֹ. וחלילה ליעקב שישמע לשון הרע מפי יוסף על אחיו ולא יוכיחהו. אבל ספר לאביו שאחיו שונאיו הם, וידע יעקב שכן הוא ושכזה וכזה תגרום הקנאה. אבל לא עלה על דעתו שתצא מזה תקלה. וכל זה ללמדנו שמאת י״י היתה זאת שהשיב חכמת יעקב אחור, שעשה קנאה בין הבנים למען הביא עליו ועל זרעו גלות מצרים.
כי בן זקונים הוא לו – נער וזקן הם שני הפכים כמו ״מנער ועד זקן״,⁠3 ״זקנים עם נערים״.⁠4 לכן לפי שאמר ״והוא נער את בני בלהה״ שהיה מחשיב עצמו לנער משרת ועושה מעשיו בעצת אחיו, ואמר עתה שבעיני יעקב נחשב לבן זקונים כאילו הוא הזקן שבבניו מרוב חכמה ושכל טוב שראה בו. וגם אחיו [הכירו]⁠5 את יפיו וטוב טעמו, כי בני יעקב כולם אנשים חכמים ומבינים, לולי כן לא היו שונאים אותו שנאת מות, אבל קנאתם בו גרמה כל אלה. ומלת ״זקן״ תמיד על ענין זה, פעמים על הילד החכם, ופעמים על בא בימים. זהו פשוטו של מקרא. ולכונה זו תרגם אונקלוס ז״ל ״ארי בר חכים הוא ליה״ וכמו ״והדרת פני זקן״6 שאמרו אפילו יניק וחכים,⁠7 לא כדברי ראב״ע ״שהולידו לזקוניו, והוא בן תשעים ואחת שנה וגם אחיו בנימין קראו וילד זקונים קטן״.⁠8 ולא כדברי רשב״ם ז״ל שאמר ״כי אחרון היה לי״א בנים, אבל בנימין לא נולד אחרי כן עד זמן מרובה, והרבה קודם שנולד בנימין היה לו [יוסף] בן זקונים והתחיל לאהבו״ [עכ״ל רשב״ם]. שהרי כל בניו היו בני זקונים וכמו שאמר רמב״ן ז״ל יששכר וזבולון לא היו גדולים מיוסף רק בשנה או שנתים. גם היה לו לומר ״כי בן זקונים הוא״ או ״כי בן זקוניו הוא״. עכשיו שאמר ״הוא לו״, אין פרושו אלא כמו שאמרנו שנדמה לו כבן זקן בעבור חכמתו. וכן דרך הכותבים להבדיל במלת ״לי, ולו, ולך״ המדובר עליו מאחרים, כמו ״הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים״.⁠9
ועשה לו כתונת פסים – מלבד לאהבו כל בניו, והאהבה היא בלב, עוד הראה אהבתו לו ושמכבדהו יותר מכולם בעשותו לו כתונת פסים, מלבוש של מעלה וכבוד להבדילו במעלתו מכל אחיו.
פסים – [כתב רש״י] ״לשון כלי מילת,⁠10 כמו ׳כרפס ותכלת׳11 וכמו ׳כתונת הפסים׳12 דתמר ואמנון״. מפירוש רש״י ז״ל.
1. דברים לא, ב.
2. בראשית ב, ב-ג.
3. שם יט, ד.
4. תהלים קמח, יב.
5. המלה מטושטשת, וכתבנו לפי אומדן.
6. ויקרא יט, לב.
8. בראשית מד, כ.
9. שמו״א א, ח.
11. אסתר א, ו.
12. שמו״ב יג, יח.
וישראל אהב את יוסף – אעפ״י שהיה מביא אליו את דבתם רעה, חשב יעקב שלטובתם הוא מתכוין, ולכן לא נמנע מלאהוב אותו:
כי בן זקנים הוא לו – נראה שמנהג הזקנים שיקחו אחד מבניהם הקטנים להיות עמו לשרתו, והוא נשען על ידו תמיד לא יפרד ממנו והוא נקרא לו בן זקוניו, והנה לקח יעקב את יוסף לדבר הזה והיה עמו תמיד, ועל כן לא ילך עם הצאן ברעותם במקום רחוק. ומכוון בזה לשון הכתוב שלא אמר כי בן זקונים היה, לפי שבאמת בנימין היה קטן ממנו, גם יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק כשנה או שנתים, אבל אמר כי בן זקונים הוא לו, שהיה כן בעיניו כי בו בחר מכל בניו לתכלית זה:
כתנת פסים – היה מצבעים רבים שכל פס ממנו היה מצבע בפני עצמו, ותרגום ככף איש (מ״א י״ח מ״ד) כפסת ידא, ועשה כן יעקב כדי שיובדל במלבושו משאר האחים, וידעו כולם שהוא הבן האהוב לאביו וייראו משלוח יד בו:
וישראל אהב – הודיע לנו שלא נאשים את יעקב למקבל דבה, ומסבה זו אהבו על כל בניו והחזיקו לכשר מכולם, כי אמנם ביושר לבב היתה אהבתו אליו להיותו לו בן זקונים, והעדיפו אותו על אחיו לא היה רק בעשותו לו כתונת פסים, כי כתונת הוא המלבוש התחתון שבכל המלבושים בלתי נגלה כמעט, כאמרם ז״ל (בב״ר פפ״ד) כתונת הפסים הוא התחתון (הנ״ל).
בן זקנים – ת״א בר חכים, ר״ל שמצא בו אביו טעם זקנים לא טעם נערים שבנינם סתירה לרתיחת טבעם ומיעוט התבוננותם בדרכי השכל. והודיענו בזה מעלת יוסף שבהיותו עם אחיו הבחורים היה נער, ובהיותו אצל אביו הזקן היה לו בן זקונים בשובה ונחת ומתינות כמנהג הזקנים (רי״א).
כתנת פסים – לאות שהוא יהיה המנהיג בבית ובשדה, כענין והלבשתיו כתנתך, וכאמרם בב״ק בגדול אחי כי היכי דלשתמעון מלי׳ (רע״ס), כי אחר שהכירו אביו היותו גדל הערך מאחיו, רצה שיהיה מלבושו בערך עליהם לכבוד ולתפארת, כי בימים ההם היו המלבושים נערכים כפי מעלת האיש, ולכן פרעה הלבישו ליוסף בגדי שש למעלתו (רי״א).
כי בן זקונים הוא לו – אעפ״י שבנימין נולד אחריו, כבר היה יוסף חביב לו ביותר כשנולד בנימין (רשב״ם) כי נולד לזקוניו, ואחר שנולד יוסף לא נולדו עוד בנים ליעקב במשך שש שנים, ובמשך הזמן ההוא היה יוסף בן זקונים ונתחזקה אהבתו בלב אביו, ולא רפתה אפילו בהולד לו בנימין. ואמנם דברי רמב״ן (שמנהג הזקנים לקחת אחד מבניהם הקטנים להיות עמהם לשרתם תמיד) אין להם ענין לכאן, כי הנה ראינו יוסף רועה את אחיו בצאן, א״כ לא היה תמיד אצל אביו.
כתנת פסים – שהיתה מגעת עד פס ידו (בראשית רבא {פ״ד:ה׳}) ועד פס רגלו, וכן תרגם עקילס, ואורך הבגדים הוא סימן שחרור וגדולה, שאינו צריך לעשות מלאכה. ומלת פס יד ורגל לדעת געזעניוס הוא מענין קצה וסוף, כמו כי פסו אמונים {תהלים י״ב:ב׳}, ולדעת תלמידי דח״ו משרש פשה ופסיון, להיותה מקום מתיחת היד והרגל.
_
וישראל אהב את יוסף מכל בניו – למרות חולשותיו הנזכרות, היו ליוסף תכונות של אישיות לא רגילה. וישראל – לא יעקב – ראה ביוסף את בחיר בניו; ״כי בן זקנים הוא לו״, משום שראה את עצמו ״ממשיך את חייו״ ביוסף. ביוסף הוא ראה את היורש לכל קנייניו הרוחניים (עיין פירוש לעיל כא, ז).
פסים – משורש ״פסס״: לחדול, להסתיים [עיין תהלים יב, ב], מציין כנראה את העיטור שבקצוות הבגד, עיטור הנעשה בכל בגד שבא להבליט את חשיבות האישיות. (כיוצא בזה הוא אולי ״עדה״ – הכינוי הכללי לקישוט [עיין שמות לג, ו] – אשר הוראתו האחרת, כמו של ״פסס״, היא ״לחדול״; ומכאן ״עד״, דהיינו ״עד נקודה מסוימת״). מכל מקום, כתונת הפסים הייתה אות הצטיינות, שבא לייחד את יוסף כמי שנבחר לשליחות מיוחדת.
התוצאות המרות שבאו בהמשך הסיפור הוכיחו בעליל שכל זה נעשה שלא בחכמה; שהיה על יעקב לדחות את הדיבה הרעה; ושבאופן כללי, יחס מיוחד שמראים לאחד מהילדים גורר אחריו אך ורק השפעות מזיקות, הן בדברי ימי אבותינו הראשונים והן בכל בית. אלו הן חולשות שבנקל יכולות להופיע שוב ושוב בחיי כל אחד, ואף על פי כן אינן אלא חולשות.
וישראל אהב את יוסף מכל בניו – והיה טעם האהבה מצד שבן זקנים הוא, אם הבן שנולד לעת זקנתו, אם שדרך הזקנים שיקח הבן הצעיר שיעמוד לפניו לשמשו, והוא נקרא בן זקונים שעומד לשרתו בזקנתו, ולכן עשה לו כתנת פסים, כי יתר הבנים שהיו תמיד בשדה עם הצאן לבשו כדרך הרועים, אבל הוא שעמד בבית לפני אביו היה צריך ללבוש בגדי כבוד לכבוד אביו, וכמ״ש במד׳ בעשו כשעמד לשמש לפני אביו לבש בגדים יקרים לכבוד אביו, שזה מחביבת מצות כבוד, ולכוונה זו עשה לו הכתנת הזאת.
{Why all this jealousy over the one ornamented tunic?}
YISRAEL, HOWEVER, LOVED YOSEF MORE THAN ALL HIS SONS. The reason for this love was that he was the son of his old age; because he was the son born to him in his old age, or else because it is natural for an old man to have a young son attend him in his old age. Consequently, he made him an ornamented tunic. Since the other sons were always in the pastures with the sheep, they dressed like shepherds; but he remained at home with his father and had to be respectably attired in his honor. As the Midrash also writes1 in connection with Esav: When he came to serve his father, he would put on costly garments in his honor, out of love for the mizvah of honoring one’s father. It was with this in mind that Yaqov made for Yosef the ornamented tunic.
1. Gen. R. 65:16.
וישראל אהב: לא כתיב ׳ויעקב1 אהב׳, ללמדנו שלא היתה האהבה משום דברים גופניים ושמוש טוב, אלא שראה בו ענינים רוחניים2 שראוי לאהבה. וכתיב ״מכל בניו״ ולא ׳מכל אחיו׳ כמו במקרא הסמוך3, מלמדנו דמכל מקום לא מצד המעלה לחוד אהבו ביותר, אלא מצד שמעלה יתירה של יוסף יותר משאר בניו היתה בטבע יעקב4, אשר מטבע הבנים להשתוות לטבע אביהם כמו שאמרו ז״ל ׳האב זוכה לבנו׳ וכו׳, וכמליצת חז״ל ׳ברא כרעא דאבוה׳ (כמו שכתבתי להלן מח,יד בביאור מליצה זו), בזה היה יוסף מצוין, אבל בשאר מעלות אפשר שידע יעקב שיש אנשי מעלה בבניו יותר ממנו.
והיינו דמבאר הכתוב ״כי בן זקנים הוא לו״ שאוהב היה להשתמש ביוסף5, כמו זקן הבוחר באחד מבניו לשמשו ובוחר במי שטבעו דומה לו ביותר, אע״ג שיש אנשי מעלה ממנו בבניו. והיינו משום מדת החסד ואהבת השלום שהיא מדתו של יעקב בהליכות עולמו6, ובמדה זו היה יוסף מצוין7 מכל אחיו כמו שכתבתי לעיל (לג,ז)8 ולהלן (מט,כד)9.
כתנת פסים: שהגיעה עד פס10 ידו. או מצוין11 באריגה כמו פסים, וכך כתב הרמב״ן בפרשת תצוה (שמות כח,ב) על הפסוק ״לכבוד ולתפארת״ שהוא כמו כתונת תשבץ12, והכי משמע בשבת (י,ב), עיי״ש בפירוש רש״י13. ולהלן בפסוק כ״ג יבואר עוד דכל אנשי מעלה לבשו כתנות14, אלא של יוסף היה מצוין15.
1. כפי שכתוב לפני כן ״וישב יעקב״, ״אלה תולדות יעקב״. אמנם בהמשך (פסוק י״ג) כתוב פעם נוספת ״ויאמר ישראל אל יוסף״. יש לציין שברוב המקומות בתורה שמו של אבינו הוא יעקב, אף לאחר שהקב״ה קראו ישראל (לעיל לה,ו), ואכן במקומות שנקרא שמו ׳ישראל׳ יש צורך להסביר זאת, כפי שהתעכב רבינו לעיל לה,כא ולהלן בכמה מקומות.
2. כפי שמסמל שם ״ישראל״. עיין לעיל לה,כא-כב.
3. ניתן אמנם לחלק ביניהם, כי פסוקנו עוסק ביעקב וביחסו ליוסף, ובזה מתאים ״מכל בניו״, ואילו בפסוק הבא העוסק באחים ויחסם אליו שם ניתן לכתוב ״מכל אחיו״.
4. כפי שממשיך רבינו – מעלת החסד ואהבת השלום. ועיין להלן פסוק י״ג בהרח״ד.
5. ולפי״ז אין הכוונה ב״בן זקונים״ שנולד לו לעת זקנתו כדעת רש״י (כי ע״ז קשה כפי שהקשו כל המפרשים שהרי בנימין נולד אחריו), אלא שאהב אותו כמו ״בן זקונים״, כמו זקן האוהב להשתמש בבן הדומה לו ביותר וכו׳. וכעין זה פירש ברמב״ן, וז״ל: והנראה בעיני, כי מנהג הזקנים שיקחו אחד מבניהם הקטנים להיות עמו לשרתו, והוא נשען על ידו תמיד לא יפרד ממנו... וכך פירש במלבי״ם.
6. כפי שביאר רבינו לעיל יב,יז. טו,א בהרח״ד. ל,כט. לא,מו. לב,כו. לד,ל.
7. מיוחד.
8. עה״פ ״נגש יוסף ורחל״.
9. עה״פ ״מידי אביר יעקב״. וכן להלן בהרח״ד על פסוק י״ג.
10. כך הוא בב״ר פד,ח באחת מן הדעות שם, ועיין בהערה 35.
11. מיוחד.
12. ז״ל הרמב״ן שם: כי אלה הבגדים (בגדי כהונה) לבושי מלכות הן, בדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתונת ״ועשה לו כתנת פסים״ – פירוש, מרוקמת כדמות פסים והיא כתונת תשבץ כמו שפירש הראב״ע, והלבישו (את יוסף) כבן מלכי קדם, וכן הדרך במעיל וכתונת...
13. רש״י ד״ה משקל ב׳ סלעים (על הגמרא ׳לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים׳):. .. בתלמידי רבינו יצחק הלוי מצאתי – ״כתונת פסים״ – סביב פס ידו נתן מילת, ולא כל הכתונת (מרש״י זה משמע לכאורה כפירוש הראשון שהביא רבינו ולא כהרמב״ן).
14. מעל בגדיהם לכבוד.
15. מיוחד.
וישראל – לא בכדי משתמש הכתוב כאן ולהלן בפסוק י״ג בשם ישראל, כי אכן המסופר כאן הוא בעל חשיבות רבתי לתולדות האומה כולה, שהרי בעקבות זה באה עבדות ישראל במצרים, וכפי שכבר אמרו בתלמוד:⁠1 ״לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת, שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירד אבותינו למצרים״. לעומת זאת בא השם יעקב להלן פסוק ל״ד — ״ויקרע יעקב שמלתיו״ וגו׳, כי מעשהו זה הוא ענין אישי שלו בלבד ואין בו שום תוצאות לצאצאיו.
בן⁠־זקנים – לפי רוב מפרשים, כרש״י: ״שנולד לו לעת זקנתו״. והראב״ע אף מדייק: ״כי הולידו והוא בן תשעים ואחת שנה״.⁠2 הרמב״ן טוען כנגד זה ״כי הכתוב אמר שאהב את יוסף מכל בניו בעבור שהוא בן זקונים, וגם כל בניו נולדו לו בזקוניו, והנה יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק בשנה או שנתיים״. אמנם נכונה טענתו האחרונה של הרמב״ן על פי הכרונולגיה הרגילה, אך כנגדה אפשר לטעון כל מיני טענות. אלא שמכל מקום מסתבר פירושו של הרמב״ן ״כי מנהג הזקנים שיקחו אחד מבניהם הקטנים להיות עמו לשרתו, והוא נשען על יד תמיד, לא יפרד ממנו, והוא נקרא לו בן זקוניו בעבור שישרתו לזקוניו״, וכזה היה יוסף ליעקב.
כתנת פסים – לפי השבעים, תרגום יונתן ומפרשים רבים פירושו מעיל מצוייר, צבעוני. אך לדעתנו מוטב לקבל את הדעות המובאות במדרש רבה:⁠3 ״שהיתה מגעת עד פס ידו״.⁠4 ואולי בא ״פסים״ ללמדנו שכתונת זו הגיעה עד לכרסלים, בעוד שכתונת רגילה הגיעה רק עד לברך, והיתה בלא שרוולים. במשנה5 בא ״פיסת הרגל״ לציון כף הרגל, ו״פיסת היד״ לציון כף היד. לפי זה יהא פירושו של ״כתנת פסים״ שהגיעה עד לפס היד ועד לפס הרגל. בשמואל ב י״ג:י״ח בא ביטוי כזה כשם לבגדי בנות המלכים, והוא גם נקרא שם ״מעיל״.
2. שהרי יוסף בן שלושים ותשע היה, כאשר יעקב היה בן מאה ושלושים.
3. פרשה ס״ד:ח׳ (המ׳).
4. השווה דניאל ה׳:ה׳ וכד.
5. אהלות א׳:ח׳.
כתונת פסים – א״ר חמא בר גוריא אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שהרי בשביל משקל שני סלעים מילת1 לכתונת פסים שעשה יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.⁠2 (שבת י׳:)
1. צמר נקי וצח.
2. ר״ל שע״י הכתונת נתעוררה הקנאה ונתגלגלה סבת מכירת יוסף ויתר המאורעות עד בואם למצרים. ובתוס׳ הקשו, דהא שעבוד מצרים נגזר מכבר בברית בין הבתרים (פ׳ לך), וי״ל הכונה שבשביל הכתונת נתגלגל הדבר ע״י יעקב ולא בדרך אחרת, או דבברית בין הבתרים לא נפרטה שם המדינה שאליה ישתעבדו, וכאן נתגלגלו למצרים. – וע׳ ברמב״ם פ״ו הי״ג מנחלות כתב ע״פ דרשא זו, וז״ל, צוו חכמים שלא ישנה אדם בנו בין הבנים בחייו אפילו דבר מועט שלא יבאו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף, עכ״ל, ומה שהוסיף שלא ישנה בחייו, נראה פשוט משום דבמותו נתנה תורה רשות להרבות לאחד מבניו ולהמעיט לזולתו, והא דלא חיישינן בזה משום קנאה, י״ל הטעם דכיון דמצוה לקיים דברי המת, ואם יתקנאו ויתחרו עבור זה, אין זה קיום אמתי. כך צריך בהכרח ליישב דעת הרמב״ם.
אבל הטור חו״מ סי׳ רפ״ב לא הוסיף התנאי בחייו, ונראה מדבריו שם דאפילו לפני מותו אסור לעשות כן, ולפלא על בעלי השו״ע שהשמיטו כל דין דרשא זו, וצ״ע.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ד) וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי⁠־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכׇּל⁠־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃
His brothers saw that their father loved him more than all his brothers, and they hated him and could not speak peaceably to him.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[נב] 1וישנאו אתו וקנאו אותו קנאה גדולה שנ׳ ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם וגו׳. (פרקי דר״א פל״ח)
[נג] 2וישנאו אתו, את מוצא מתחלת ברייתו של עולם ועד עכשיו האחין שונאין זה את זה כו׳ השבטים שונאין ליוסף שנא׳ וישנאו אותו. (תנחומא ישן שמות כד.)
[נד] 3וישנאו אתו, למה בניו של יוסף פורעים מן עשו. אלא יוסף היו אחיו שונאים אותו שנאמר וישנאו אותו והפך השנאה לאהבה. ועשו הפך אהבתו של יעקב לשנאה אמר הקב״ה יבא יוסף ויפרע ממנו. (פסיקתא רבתי פי״ג).
[נה] 4ולא יכלו דברו לשלם, אמר ר׳ אחוה ב״ר זעירא מתוך גנותן של שבטים אתה למד שבחן להלן כתיב ולא דבר אבשלום עם אמנון מטוב עד רע (שמואל ב י״ג:כ״ב) דבליבא בליבא, ברם הכא ולא יכלו דברו לשלום דבליבא בפומא. (בראשית רבה פ״ד)
[נו] 5ולא יכלו דברו לשלם שהיה בא ושואל בשלומם ולא היו משיבים אותו, למה שהיה כך מנהגו שהיה שואל בשלומם כו׳ א״ל הקב״ה, יוסף אתה היית מתחיל לשאול בשלום אחיך בעולם הזה, והם היו שונאים אותך, אבל לעוה״ב אני מרצה אתכם ומעביר שנאה מביניכם ומושיב אתכם בשלוה ועושה שלום ביניכם וכך אמר דוד הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (תהלים קל״ג:א׳). (תנ״י וישב ז.)
[נז] 6ולא יכלו דברו לשלם שראה בני פלגשי אביו אוכלין בשר אליית כבשים כשהן חיים והוציא עליהן דופי לפני אביהם שנא׳ ולא יכלו דברו לשלום. (פרקי דר״א פל״ח)
[נח] 7לשלם חסר י׳ שהיה בדעתם לשלם לו רעה שנא׳ ואתם חשבתם עלי רעה (בראשית נ׳:כ׳). (לק״ט)
1. בפי׳ הרד״ל דגם השנאה הראשונה היתה ג״כ קנאה ומה דכתיב להלן פסוק יא, ויקנאו אותו אשר מזה נלמד שעיקר השנאה סבתה היתה הקנאה היינו שהוסיפו קנאה על קנאתו כהדרש לקמן אות סא. ראה שם בבאור, וראה בז״ח כט. וזח״א רנט. ובכת״י ילקוט אור האפלה וישנאו אותו כיון שלבש את הכתנת קינאו בו אחיו ולא יכלו לראות את פניו שנאמר ולא יכלו דברו לשלום.
2. ראה לעיל פ״ד אות עט. בבאור וצרף לכאן. ובילקוט המכירי תהלים ח״ב קכו: מוסיף וישנאו אתו והשליכוהו הבורה כו׳ מכרוהו כו׳. ובכת״י מדרש החפץ וישנאו אותו, וכן דוד אומר כי יחיד ועני אני והלא אחיו שבעה אלא שאף הם שנאו אותו, עליהם הכתוב אומר אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.
3. לעיל אות לב. בבאור.
4. מדרש תהלים פכ״ח ס״ד. דבליבא בליבא, מה שבלב בלב, רע לא דבר לו שלא רצה לגלות לו מה שבלבו עליו, טוב לא דבר עמו שהיה שונאו, אבל הם שלום לא דברו עמו אבל דברי ריבות דברו עמו, מה שבלב היו אומרים בפה. (פי׳ ב״ר) וכ״ה בשכ״ט ולא יכלו דברו לשלם, לכך לא נאמר דבר עמו, אלא דברו, כלומר להזכירו ולדבר בשמו לשלום, אלא לאיבה כו׳ מה שבלבם היה בפיהם. ובכת״י חמאת החמדה מיכאן שהיו השבטים צדיקים תוכן כברן. ובמדרש אגדה קדושים יט, טז. לא תשנא את אחיך בלבבך אלא למוד משבטים שמתוך גנותן למדנו שבחם שנאמר ולא יכלו דברו לשלום רצה לומר כי שונאים את יוסף היו ולא היו יכולים לדבר עמו בפה לשלום מאחר שהלב שונא. והזהירך התורה שלא תשמור השנאה בלבבך, ואתה מדבר בפה רכות אלא העבר השנאה והוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום. ובכת״י ילקוט תלמוד תורה גורס במקום גנותן של שבטים ״גסותם״ של שבטים.
5. ראה לקמן פמ״ג פסוק כז. ובפי׳ הרי״א. ובכת״י פי׳ עה״ת לר״ש ברושיאה ולא יכלו דברו לשלום תרג׳ ולא צבן, פי׳ לא רצו, כשהיו רואים אותו היו מחזירין פניהם כאילו לא היו יכולין ליתן לו שלום, ועי׳ בס׳ הכתב והקבלה מ״ש בענין זה. ורש״י ישעי׳ טז. ט. ואע״ז במדבר כו, ג. ולעיל אות נב. בבאור.
6. ראה לעיל אות לו. בבאור וצרף לכאן ובפי׳ הרד״ל מפרש עפ״ד הרמב״ן שבני הפלגשים לא היו מתקנאים בו כ״כ על אהבת אביו לו יותר מהם והיו שונאים לו על הדבה ולה״ר שהיה מספר עליהם.
7. בכת״י רמזי ר״י עה״ת ולא יכלו דברו לשלם, לשלם חסר ו״ו היה חסר לשלם לו גמול, ועי׳ בבעה״ט.
וַחֲזוֹ אֲחוֹהִי אֲרֵי יָתֵיהּ רָחֵים אֲבוּהוֹן מִכָּל אֲחוֹהִי וּסְנוֹ יָתֵיהּ וְלָא צָבַן לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ שְׁלָם.
His brothers saw that their father loved him more than all his brothers, and they hated him. They did not want to speak to him peaceably.

וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם
וַחֲזוֹ אֲחוֹהִי אֲרֵי יָתֵיהּ רָחֵים אֲבוּהוֹן מִכָּל אֲחוֹהִי וּסְנוֹ יָתֵיהּ וְלָא צָבַן לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ שְׁלָם
וְלֹא יָכְלוּ – לא רצו, לכבוד האחים
א. התבאר לעיל ״וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה״ (בראשית יט יט) שת״א מבחין בשלושה משמעים של ״לא יכול״: [א] כשהאדם אינו מסוגל לעשות מעשה מחמת עכבה פיזית או רגשית מתורגם יכ״ל כגון ״וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק״ (בראשית מה א) ״וְלָא יְכֵיל״; [ב] כשהאדם מסוגל אלא שאינו רשאי לעשותו, בא התרגום: ״לית ליה רשו״, כגון ״לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ״ (דברים יב יז) ״לֵית לָךְ רְשׁוּ לְמֵיכַל״; [ג] ״לא יכול״ המתורגם ״לא רוצה״ בא פעם אחת, בפסוקנו: ״וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם״ – ״וְלָא צָבַן לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ שְׁלָם״. תרגום זה הוא לכבוד האחים, להדגיש שאמנם יכולים היו להעמיד פנים, אך כשרים היו ולא עשו כן (יא״ר). וכן פירש רש״י: ״מתוך גנותם למדנו שבחם שלא דברו אחת בפה ואחת בלב״.⁠1 ודברי ״הכתב והקבלה״ שכתב ״נראה שפירש יָכְלוּ מעניין החפץ והרצון כמו וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם (שמואל ב יג לט)״, רחוקים.
ב. ״וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם״ – ״לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ שְׁלָם״, וכן ברש״י: ״דברו – לדבר עמו״, וכמוהו ברד״ק ובראב״ע. ולא כמפרשים ״וְלֹא יָכְלוּ [שאת את] דַּבְּרוֹ [= דיבורו] לְשָׁלֹם״.⁠2
1. מסוג זה, לכבוד האחים, גם תרגומו להלן ״ויתנכלו״ (פסוק יח) ״וחשיבו״, עיין שם. גם המיוחס ליונתן תרגם ״ולא צבן״ אבל בת״נ: ״ולא יכלין״.
2. אברבנאל, וראה ״דעת מקרא״.
וחמון אחוי ארום יתיה הוה רחים אבוהון מן כל אחוי וסנין יתיה ולא יכלין לממללה עמיה מלין דשלם.
וחמון אחוי ארום יתיה רחים אבוהון מכל אחוי ונטרו ליה בבו ולא צבן למללא עימיה שלם.
And his brothers saw that their father loved him more than all his brethren, and they cherished enmity against him, and were unwilling to speak peacefully with him.
[ט] וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו – אָמַר רַבִּי אַהֲבָה בַּר זְעֵירָא מִתּוֹךְ גְּנוּתָן שֶׁל שְׁבָטִים אַתָּה יוֹדֵעַ שִׁבְחָן, לְהַלָּן: וְלֹא דִּבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב (שמואל ב י״ג:כ״ב), דִּי בְּלִיבֵּיהּ בְּלִיבֵּיהּ, בְּרַם הָכָא וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלוֹם, דִּי בְּלִבְּהוֹן בְּפוּמְהוֹן.
[ז] ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו [וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום], שהיה בא ושואל בשלומם ולא היו משיבים אותו, למה שהיה כך מנהגו שיה שואל בשלומם, יש לך אדם עד שלא נכנס לשררה [הוא שואל בשלום בני אדם, אבל משנכנס לשררה] רוחו גסה עליו ואינו משגיח לשאול לשלום בני העיר, אבל יוסף לא היה כן, אע״פ שנכנס לשררה הוא היה מנהגו לשאול בשלום אחיו, שנאמר וישאל להם לשלום (בראשית מ״ג:כ״ז), א״ל הקב״ה יוסף אתה היית מתחיל לשאול בשלום אחיך בעולם הזה, והם היו שונאים אותך, אבל לעולם הא אני מרצה אתכם ומעביר שנאה מביניכם ומושיב אתכם בשלוה ועושה שלום ביניכם, וכך אמר דוד, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (תהלים קל״ג:א׳).
כי אותו אהב אביהם – מה ראה יעקב שאהב את יוסף מכל בניו, היה ר׳ ישמעאל אומר לפי שצפה ברוח הקדש שהוא עתיד לכלכלו בסוף ימיו כד״א ויכלכל יוסף את אביו גו׳ (בראשית מ״ז י״ב), לכך נאמר כי בן זקונים הוא לו שעתיד לכלכלו בזקנותו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ולמא ראי אכ֗ותה אן אבאה יחבה אכת֗ר מן ג֗מיעהם שנוה ולם יטיקו אן יסלמו עליה.
וכאשר ראו אחיו שאביהם אוהב אותו יותר מכולם, שנאו אותו ולא יכלו לומר לו שלום.
ולא יכלו דברו לשלום – מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב.
דברו – לדבר עמו.
ולא יכלו דברו לשלום AND THEY COULD NOT SPEAK PEACEABLY TO HIM – from what is stated to their discredit we may infer something to their credit: they did not speak one thing with their mouth having another thing quite different in their hearts (Bereshit Rabbah 84:9).
דברו – means TO SPEAK TO HIM.
ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו – וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום. 1א״ר אחוה בר זעירא מתוך גנותם של שבטים אתה יודע שבחן. שהרי באבשלום כתיב ולא דבר אבשלום עם אמנון 2מטוב ועד רע (שמואל ב י״ג:כ״ב). שהיה הדבר טמון בלבו. אבל כאן ולא יכלו דברו לשלום. מה שבלב היה בפה. 3לשלם חסר ו׳. שהיה בדעתם לשלם לו רעה. שנאמר ואתם חשבתם עלי רעה (בראשית נ׳:כ׳).
1. א״ר אחוה בר זעירא. וכ״ה בכ״י פלארענץ. ובב״ר הגי׳ א״ר אהבה בר זעירא ובמדרש שו״ט מזמור כ״ח הגי׳ רבי אבא בר זעירא. ובילקוט שמואל רמז קמ״ט בשם ב״ר הגי׳ ר׳ אחא בר זעירא. ובילקוט וישב רמז קמ״א חסר שם האומר.
2. מטוב ועד רע. וכ״ה בכ״י פלארענץ. ובמקרא כתוב למרע ועד טוב.
3. לשלם חסר וי״ו. מובא במנחת שי וז״ל בריש וישב לשלם חסר וי״ו עפ״י המסורת והעתק הללי. וספרים מדוייקים. ובמדרש לקח טוב לשלם חסר וי״ו שהיה בדעתם לשלם לו רעה. כדכתיב ואתם חשבתם עלי רעה וכן כתב בעל הטורים עכ״ל. והוא המאמר שלפנינו.
ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו – ואפילו מראובן ושמעון ויהודה:
וישנאו אותו – בלב גם בני הגבירות:
ולא יכלו דברו לשלום – לכך לא נאמר דבר עמו, אלא דברו, כלומר ולהזכירו ולדבר בשמו לשלום, אלא לאיבה, דא״ר אחא בר זעירא מגנותן של שבטים אתה למד שבחן, שהרי באבשלום כתיב ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב (שמואל ב יג כב), שהיה הדבר טמון בלבו אבל כאן לא יכלו דברו לשלום מה שבלבם היה בפיהם, מכאן שנו רבותינו הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, לכך לשלם חסר ו׳, [שהיה בדעתם לשלם לו רעה שנאמר ואתם חשבתם עלי רעה (בראשית נ כ)], כל שנאה כתיב בשי״ן שהיא משנה את הלב ממדה למדה:
דברו – כטעם: דבר לו, [והוא שם הפועל, וטעמו:]⁠א אפילו לשלום.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. היא חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ס״פ I.24, פרנקפורט 150.
SPEAK UNTO HIM. Dabbero is to be rendered speak unto him.⁠1
[PEACEABLY.] Even peaceably.⁠2
1. Dabbero is the verb dabber (speak) plus the pronoun oto (him). However, they cannot be combined since one cannot say speak him. Hence Ibn Ezra's comment that dabbero should be interpreted dabber lo (speak to him) (Filwarg). Cherez suggests that what Ibn Ezra means is that dabbero is not a combination of dabber oto but dabber immo (speak with him). See notes to Gen. 34:14.
2. They did not speak to him concerning things about which they agreed (Weiser) or they did not even say how are you, to him (Filwarg).
ויראו אחיו – בני לאה.
כי אותו אהב אביהם – נתקנאו בו ושנאוהו, כי אף הם בני גבירה, והיה לו לאהוב אותם כמותו.
וישנאו אותו – כולם: אילו מפני הדיבה, ואילו מפני הקנאה.
דברו – לדבר עמו, ולא ממנו. כל שעה שהיו מדברים ממנו או עמו, לא היו יכולין לדבר בדברי שלום, כי לא היו אחד בפה ואחד בלב.
דברו – דְפַרְלֵיר לְוֵי.⁠1
1. בלעז: de parler lui.
ויראו אחיו – HIS BROTHERS SAW – Leah’s sons.
כי אותו אהב אביהם – THAT THEIR FATHER LOVED HIM – They were jealous of him and hated him, because they too were the sons of a mistress, and he should have loved them like him.
וישנאו אותו – AND THEY HATED HIM – All of them: those because of the report and those because of the jealousy.
דברו – SPEAK TO HIM – They [could not] speak with him, and not about him. Any time they spoke about him or with him, they were not able to speak with words of PEACE, because they were not one way with their mouth and another in their heart.
דברו – TO SPEAK TO HIM – de parler lui.
ויִרְאוּולא יכלו דברו לשלום – לדברא עמו בדברי שלום אלא בדברי מריבה.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״דבר״.
ולא יכלו דברו לשלום, any conversation with Joseph did not revolve around peacefully discussed matters of common interest, but concerned only matters of dispute between them.
ולא יכלו דברו לשלום – יש אומרים כי מפני השנאה היתירה לא יכלו להראות לו חיבה ואפילו באמירת שלום1, וזה קרוב יותר אל הלשון. ויש אומרים כי לפי שלא היתה בהם צביעות לא הראו לו חיבה באמירת שלום, וזה מתאים לתכונתם2, והיא כוונת המתרגם3, והוא ביאור החכמים ז״ל בזה (ב״ר פד:ט) מתוך גנותן שלשבטים אתה למד שבחן, שנאמר וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום.
ודע כי דברו אינו חוזר על אחי יוסף, ואין טעמו ולא יכלו אחיו דברו לשלום – כלומר שידברו עמו, שהרי דבר אינו {פועל} יוצא לאדם4. אין אומרים דברתיהו ולא דברתיך, אלא דברתי לו ו{דברתי} אליו5, ולכן אין דברו חוזר על האחים אלא על יוסף – כלומר דברי יוסף6. ובכן פירושו לא היו סובלים לו7 אפילו את דיבורו בשאילת שלום, אלא כל פעם שהיה שואל בשלומם לא היו משיבים לו8, ורחקה נפשם ממנו, כמו שאמר דוד ע״ה (תהלים קכ:ז) אני שלום וכי אדבר המה למלחמה.
1. כב. כ״ה דעת הראב״ע שכתב: ׳לשלום – אפילו לשלום׳, ומש״כ רבנו שהוא קרוב מצד הלשון היינו מפני שע״פ פשוטו המשפט ׳ולא יכלו׳ הוא סיומו של המשפט ׳וישנאו אותו׳, שהשנאה גרמה שלא יכלו דברו לשלום, ולא דבר אחר גרם לכך.
2. כג. במקור: ׳והדא אשבה בצפתהם׳ (בתרגום המהדיר: וזה דומה יותר למדתם).
3. כד. שתירגם אונקלוס: ׳ולא צבן למללא עמיה שלם׳ – ׳ולא רצו לדבר אתו {דברי} שלום׳, ונראה שרבנו מדייק מאומרו ׳ולא רצו׳ במקום לתרגם ׳ולא יכלו׳, שכוונתו לפרש שבכוונה עשו כן שלא להיות אחד בפה ואחד בלב, וראה בזה בס׳ פרשגן. והשוה פירושו לעיל פר׳ תולדות (כז:לה) שהדגיש רבנו שתירגם אונקלוס במרמה – בחוכמא ׳לפי שהיא ראויה יותר ליעקב׳. ועי׳ מש״כ שם בדבר השיטה להגן על כבוד האבות בתרגום אונקלוס.
4. כה. כלומר הפועל לדבּר שייך להטילו רק על דיבורים, דוגמת ׳דברתי דברי׳ (לעיל כד:לג) ועוד ועוד, ולא שייך להטילו על האדם ולומר ׳דיברתי אותו׳ [אמנם אפשר לדבר אל האדם או עמו, אך לא אותו]. ואמנם העיר המהדיר, שמצינו: ׳וידבר משה ואלעזר הכהן אֹתָם׳ בבמדבר (כו:ג), ולראב״ע שם הוא דוגמת דברו לשלום כאן, וכן ׳ואדבר אֹתָך׳ ביחזקאל (ב:א), אבל ׳למועד אשר דבר אתו׳ (לעיל כא:ב) אין בכלל הזה כמבואר ברש״י שם. וכתב שיתכן שסבר רבנו שאין שם דמיון שהרי אֹתָם ואֹתָך וכיוצא בהם משמשים גם כן במובן אִתָּם ואִתָּך (השוה ירמיה א:טו ועוד ועוד).
ובאמת לפי פירוש רש״י ׳דברו׳ כאן הוא כמו ׳דבר עמו׳ [וכעי״ז בראב״ע, והשוה גם לשונו לעיל לד:ג ׳וטעם וידברו אשר טמא – וידברו את שכם אשר טמא אחותם כי מצאנו דברו לשלום כמו דבר לו׳, וכ״פ הרד״ק כאן ובשרשיו שרש דבר], והשוה פירושו לירמיה (כ:י) שכתב: ׳דברים רבים במקרא אשר לא יכין פתרונו כי אם עד אשר יחלקון לשתי תיבות או לשלש, כמו ולא יכלו דברו לשלום׳. ואמנם לא אבה רבנו לקבל פירושו, וכעין דברי רבנו כ״כ האברבנאל שכתב: ׳והיה משנאתם אותו כל כך, עד שכאשר היה יוסף נותן להם שלום, לא יכלו לשמוע דברו ולהשיב על שלומו, וזהו ולא יכלו דברו לשלום׳, ונמשכו אחריו החת״ס והמלבי״ם ובעל ׳הכתב והקבלה׳ ע״ש.
5. כו. ויש לציין שהפועל ׳דבר׳ משמש עוד גם עם ׳עם׳, ׳ב...׳, ׳על׳, ו׳את׳ (במשמעות ׳עם׳; והשוה דברי רבנו להלן מט:א). [הערות נהור שרגא] ואיני יכול לכוון ציונו לד׳ רבנו להלן, ואולי משגה הוא, ובמקומו יש לציין לד׳ ראב״ע בפירושו לשמות (א:א): ׳את יעקב – עם יעקב כמו כרת ה׳ את אברם׳.
6. כז. ונמצא פירוש ׳דברו׳ – הדיבור שלו, כלומר לא יכלו לשאת את הדיבור שדיבר להם לשלום.
7. כח. יכלו במובן זה יש לו דוגמא בישעיה (א:יג) ׳לא אוכל און ועצרה׳. [הערות נהור שרגא] והיינו כפירוש רש״י שם ׳לא אוכל לסבול און שבלבבכם וכו׳⁠ ⁠׳, וכבר קדמו בזה בעל ספר ׳הכתב והקבלה׳: ׳לא יכלו כמו לא אוכל און ועצרה, גבה עינים וגו׳ אותו לא אוכל, שענינם מניעת היכולת לסבול ולנשוא׳.
8. כט. וכן יש כעין זה במדרשם ז״ל בתנחומא (ישן סי׳ ז, ובתורה שלמה כאן אות נו ע״ש): ׳שהיה בא ושואל בשלומם ולא היו משיבין לו׳.
כי אותו אהב אביהם מכל אחיו – בגימ׳ שגילה לו סוד בלבד ולא להם.
ולא יכלו דברו לשלום – זו מדה טובה בהם שהיו מראין השנאה שבלבם ולא היו מחניפין. וכן אמר שלמה ע״ה (משלי כ״ט:ה׳) גבר מחליק על רעהו רשת פורש על פעמיו. והנה הכתוב משבח לאבשלום, שנאמר (שמואל א י״ג) ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון.
ולא יכלו דברו לשלום, "and they could not speak about him peacefully.⁠" This was actually a positive aspect of their characters. Instead of hiding their hostility and flattering Joseph, they were straightforward in revealing their feelings toward him (Bereshit Rabbah. 84,9). We find this characteristic praised by Solomon in Proverbs 29,5 where he said: גבר מחליק על רעהו רשת פורש על פעמיו, "a man who flatters his neighbor actually spreads a net for his feet.⁠" The prophet actually compliments Avshalom when he said (Samuel II 13,22) ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון. "and Avshalom did not speak to Amnon either friendly or unfriendly words for Avshalom hated Amnon (who had raped his sister).⁠"
ולא יכלו דברו לשלום – אינו אומר דבר עמו אלא דברו משמע אפילו עם אחרים לא יכלו לדבר בשלומו:
ולא יכלו דברו לשלום, "and they were unable to converse with him or about him, peacefully.⁠" You will note that the Torah did not write that the brothers did not speak to him, but whenever they spoke, even to strangers, and Joseph became part of their conversation, they referred to him negatively.
אותו אהב אביהם מכל אחיו – בגימטריא שגלה סוד לו בלבד ולא להם.
לשלם – חסר ו׳ עולה ת׳ שגרם לת׳ של שיעבוד. ד״א קרי כאן לשלם ששלמו לו גמולו.
ולא יכלו דברו לשלום – הטעם שלא מצאו את לבם לדבר לו לשלום רק רע כל היום (על פי ו׳:ה׳).⁠1
1. פירוש דברי ׳שלום׳ הוא דברים טובים, ודווקא לטוב לא יכלו אלא רק לרע. בניגוד לפירוש ראב״ע, שפירש ׳לשלום׳ במובן אמירת שלום בעלמא, ולרבותא, ׳אפילו לשלום׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

דברו לדבר עמו. פירוש כנוי דברו במקום עמו ולא במקום אותו כמשפט הכנויי׳ ברוב מפני שאין פעול המדבר השומע רק הדברים כי כן כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר גם לא במקום לו כי כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור מפורשים אלי אליו אליהם ותרגו׳ שלהם עמי עמיה עמהון כמו שפירש״י בפרש׳ חיי שרה גם הוסיף למ״ד על מלת דברו מפני שמשפט המקור לעיל׳ שיב׳ עליו אחד מאותיו׳ בכל״ם:
(ד-ו) ואמנם אמרו ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם וגו׳ ראוי לתת טעם בשנאתם את יוסף בעבור שאהבו אביהם. והנראה לי בו הוא אחד מב׳ טעמים הא׳ הוא שהם בראותם שהיה אביהם אוהב ליוסף מלי״א בנים אחרים שהיו לו נתנו לב לחשוב למה מצא יוסף חן בעיני אביו יותר מכלם והם לא היו משערים מעלתו וחשיבותו כי לא ישער הפחות מעלת החשוב לעולם ולכן חשבו שהיה מכבד את יוסף בעבור שהיה מלשין אותם ומביא דבתם רעה אליו אין ספק שהיה יעקב מיסר לבניו על דבתם רעה ושלא יאמר אליהם מי המגיד אותו כל זה כי לא נכון לאב להטיל שנאה בין האחים אבל הם בראותם שאותו אהב אביהם מכל בניו חשבו מחשבות שבעבור היותו מגיד לאביו את כל מעשיהם בבית ובשדה היה עושה לו את כל הכבוד הזה וזה ממנהג הזקנים הכלואים בבית ואינם רואים מה נעשה בעיר יאהבו מאד לשמוע חדשות ויכבדו מאד את המגידים אותם אליהם כ״ש בהגיד לו עניני ביתו ובניו כי לזה בעצמו היו המלשינים תמיד אהובים לשרים ולגדולים. וכן בני יעקב לזה בעצמו שחשבו על יוסף שנאוהו לא שהיתה שנאת׳ אותו בעבור שאהבו אביו אלא בעבור הסבה אשר בגללה אהבו אביו. והנה הכתוב גלה אמתת הדבר באמרו ויעקב אהב את יוסף כי בן זקונים הוא לו אמנם אחיו שלא שערו בשלמותו והיותו בן זקונים כאשר ראו כי אותו אהב אביהם חשבו שהיה מפני המלשינות ולכן וישנאו אותו והיה משנאתם אותו כ״כ עד שכאשר היה יוסף נותן להם שלום לא יכלו לשמוע דברו ולהשיב על שלומו וזהו ולא יכלו דברו לשלום כאלו אמר להשיב לו על שלומו שהיה מקדים להם תמיד זהו הטעם הא׳. אמנם הטעם הב׳ בזה הוא שבני יעקב חשבו בראותם שאת יוסף אהב אביהם מכל בניו עלה בלבם כי הוא היה עקר הבית ויורש עצר ולו משפט הבכורה כי הוא הבן הבכור לאהובה. ושהיו כלם בערכו כבני הפלגשים וחשבו כי כמו שאברהם עשה עקר כל בניו מיצחק ויצחק עשה יעקב עקר הבית ויורש הברכות ונחלת הארץ ועשו נדחה אל הר שעיר. ככה בבית יעקב אביהם אחד יהיה היורש הברכות ונחלת הארץ הקדושה והוא יהיה יוסף והמה ידחו מעליו ושלזה אהבו אביהם מכל בניו וגם לזה עשה לו כתונת פסים כשר וגדול הבית ומסר לו כל מה שלמד משם ועבר ולכן וישנאו אותו וישטמוהו בעלי חצים כמו שהשטים עשו ליעקב על כדומה לזה והותרה בזה השאלה הט׳.
האמנם יגיד הכתוב שלא היתה השנאה כלה פעם הראשונה כי הנה בתחלה שנאו אותו בלבד שלא יכלו דברו לשלום כמו שפירשתי אבל כאשר ספר להם החלומות המורים על הממשלה והמלכות עליהם אז נתחזק אצלם המחשבה ההיא ויוסיפו עוד שנא אותו. ולזה ספר שיוסף עם היותו רואה שהיו אחיו שונאים אותו לא היה שונא אותם והיה מקדים לתת להם שלום ואף על פי שהם לא היו משיבים לו על שלומו הוא היה מתחבר אליהם ומספר להם חלומותיו וזהו אמרו ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו. ואין פירושו שהגיד אמתת החלום להם אלא שהגיד שחלם חלום והיה רוצה שיפתרוהו לו וזה כמנהג האוהבים שיספרו חלומותיהם לאוהביהם.
ולכן אמר להם אח״ז ויאמר להם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי כי בתחלה הגיד להם שחלם ועתה יספר להם ענין החלום שראה. ובעבור שהם היו שונאים אותו ולא יכלו דברו לשלום וראו שעכ״פ היה פוצר לדבר עמהם ורוצה להגיד להם חלומו לכן היו שונאים אותו עוד על השנאה שהיו שונאים אותו וזהו אמרו קודם ספור החלום ויוסיפו עוד שנא אותו כי כאשר אמר להם שחלם נראה להם שהוא היה פוצר לדבר עמהם בדרך חנופה ושקרו׳ ולכן הוסיפו בשנאתו כי היה הדרך הנאות לחנפי׳ המשקרים להתרחק מהם מדב׳ קטנה או גדולה וכמ״ש שלמה בפה חנף ישחי׳ רעהו ובדעת צדיקים יחלצו האמנם יוסף שהיה נקי המחשבו׳ וטהור ממה שחשבו עליו לא היה חושש לדבר מזה ולכן חלה פניהם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי.
ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם – ובזה טעה יעקב לשנות לבן בין הבנים, בענין שיכירו אחיו את האהבה אשר בלבו.
ולא יכלו דברו לשלם – אף על פי שהיו צריכים לדבר עמו בענין הנהגת הבית ומרעה הצאן, בהיותו מנהיג במצות אביו, לא יכלו לדבר עמו לשלום וריעות כמנהג האחים.
ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם, here Yaakov had committed an error, allowing the love in his heart for Joseph to be now become visible through preferential treatment of him.
ולא יכלו דברו לשלום, even though the brothers had to speak to Joseph pertaining to their business dealings both concerning household problems and problems with the herds and flocks, something imposed upon them by their father’s command to see in him their manager, they did not speak to him concerning any private matters, brotherly concerns.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

דבר עמו. שלא יתכן כינוי ״דברו״ רק על הדבור שהוא נדבר מן האדם, ועליו שייך לומר ״דברו״, אבל על האדם לא יתכן ״דברו״, וצריך לומר ׳דבר עמו׳:
ולא יכלו דברו לשלום – יכולין היו אבל אינן רשאים כדי שלא יתאמתו כל דברי דבה שהביא עליהם, ויאמר אביו כי מתוך שנאה דבר כל זה ע״כ לא היו רשאים לדבר בפני אביהם בדברים המביאים לידי שלום, לכך נאמר לשלום.
לְשָלֹם: חס׳ וא״ו ע״פ 1המסורת, והעתק הללי, וספרי׳ מדוייקי׳. <ובמדרש 2לקח טוב לשלם חסר וי״ו שהיה בדעתם לשלם לו רעה כדכתי׳ 3ואתם חשבתם עלי רעה, וכ״כ 4בעל הטורים.> וזהו לשון 5הרמ״ה ז״ל, כל לישנ׳ דשלום, בשלום, לשלום, באורית׳ מלאי׳ וי״ו כתי׳, בר מן א׳ לחוד חס׳ וי״ו, וסי׳ 6ולא יכלו דברו לְשָלֹם, וחד מנהון קטיעא, וסי׳ 7את בריתי שלום, וי״ו דשלום קטיעא היא כמאן דקטעוה בפלגיה. וילפינן מינה 8בקידושי׳ דבעל מום שעבד אפי׳ בשוגג עבודתו פסולה, ולהכי כתי׳ קטיעא דליהוי משמע נמי כמאן דלא כתי׳ ביה וי״ו דמשמע לא נתתי לו ברית כהונה לרצות חולין שבו אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. [לשלם].
1. המסורת: מ״ג-ד על אתר.
2. לקח טוב: בראשית, צד ע״א.
3. ואתם חשבתם: בר׳ נ כ.
4. בעל הטורים: על אתר.
5. הרמ״ה: של״ם.
6. ולא יכלו: פסוקנו.
7. את בריתי שלום: במ׳ כה יב.
8. בקידושי׳: סו ע״ב.
ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום – על שלא אמר ולא יכלו לדבר עמו יראה לפרש שכאשר יוסף היה אהוב ונחמד לאביו הנה הוא ראוי ומקובל להיות אמצעי שלם בינם ובין אביהם להקביל פניו ולכפר להם על דבתם רעה ועל פשעם וחטאתם. אולם הואיל שגדלה שנאתם עליו לא יכלו דברו לשלום ולבקש מלפניו שיעשה שלום בין אביהם ובינותם:
ויראו אחיו – ממעשה יעקב ששנה בגדיו מבגדי כל האחים, ושאר חבה שהראה לו.
וישנאו אותו – זה פירוש ״ויבא יוסף את דבתם רעה״ שמתוך שנאתם הוציאו עליו דבה לרעה וכמו שאמרנו.
ולא יכלו דברו לשלום – פירש ראב״ע ז״ל ״דברו, כמו דבר לו״. אבל לא מצאנו כנוי1 בלשון ״דבור״. וכפי הנהוג הכנוי על המדבר. ובעיני אפשר לומר שהמקרא תאר מלה המובנת מן הענין, ושעורו ולא יכלו שְׂאֵת דברו לשלום, ללמדנו כי יוסף פניו היה לשלום, ודבר אליהם דברי אחוה ורֵיעות, ומרוב שנאתם אותו היו דברי שלומו עליהם למשא, ולא יכלו שְׂאֵתָם כדרך ״אני לשלום, וכי אדבר המה למלחמה״.⁠2 כלומר כי אדבר להם לשלום, המה למלחמה. ואם כדברי המפרשים ז״ל מה הוא טעם להגדיל השנאה ע״י שלא יכלו לדבר אתו לשלום, והשנאה הגמורה היא שלא ידברו עמו כלל כמו ״ולא דבר אבשלום את אמנון למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון״.⁠3
1. לזה שמדובר בו.
2. תהלים קכ, ז.
3. שמו״ב יג, כב.
ויראו אחיו וכו׳ וישנאו אתו – לא היו שונאים אותו בעבור היותו מביא דבתם רעה אל אביהם, כי הם לא ידעו דבר מזה, גם לא בעבור כתונת הפסים אשר עליו, כי אין זו סבה לשנוא אותו ומי יעצור אותם לעשות גם הם לעצמם כתונות פסים, אלא סבת שנאתם היתה בעבור כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וחשבו שיתרון אהבתו זאת יורה שיוסף לבדו יירש את ברכת אברהם ונחלת הארץ ושאר היעודים הטובים, כי בהיותו הבן הבכור לאהובה ועיקר תולדותיו של יעקב, ירצה אביו לעשותו היורש, ושלכן אוהב אותו יותר מכלם, כמו שיצחק היה אוהב את עשו לכוונה זו, ובראותם כי בזרע אברהם נדחה ישמעאל ובזרע יצחק נדחה עשו, ייראו פן יגורשו כלם מהסתפח בנחלת ה׳ ויהיה יוסף לבדו הנבחר, ולכן שנאו אותו, ויותר שהיו מכירים גדולתו בחלומותיו, יותר היו שונאים אותו, עד שלבסוף בקשו להמיתו כדי שלא יהיה היורש, והכתובים מוכיחים על אמתת הפירוש הזה כמו שנזכור להלן:
מכל אחיו – היה ראוי לומר מכל בניו כי שב אל אביהם שהוא נושא המאמר, אבל זאת היה קשה בעיניהם כי לא די שאהב אותו יותר משאר בניו בני השפחות, אלא גם אהב אותו יותר מכל אחיו בני הגבירות, עם שהיו אחיו שוין לו במעלה, וחשבו שאין זה אלא בעבור הירושה:
דברו – לדבר עמו:
ולא יכלו – יש נמנע מן הדבור מסבת חסרון היכולת והכח, כמו ולא יכול יוסף להתאפק, ולא יכלו אחיו לענות אותו, ויש נמנע מסבת המוסר והמצוה, לא יוכלון המצרים לאכול את העברים, ולא יכלו לעשות את הפסח (בהעלותך), וכאן יש לפרשו באחד משני פנים האלו, אם מסבת מניעת היכולת שמגודל שנאתם אותו היה להם בלתי אפשרי לדבר עמו דבורי שלום, אם מסבת המוסר והמצוה שלא היו רוצים להיות מן הכת הדוברים בפיהם שלום עם רעיהם ורעה בלבבם, וזה דעת רז״ל שהודיענו בזה שבחם שלא דברו אחת בפה ואחת בלב. ולכונה זו שינו המתרגמים אונקלס ויב״ע לתרגם ולא צבון, להקטין שנאתם, שלא נמנעו מדברי שלום מסבת גודל השנאה רק מסבת רצון נפשם לבל יעברו על חוק המוסר לבלי התקרב אליו בפיהם ובלבם ירחקו ממנו. ויראה שפי׳ המתרגמים מלת יכלו ענין החפץ ורצון, מן ותכל דוד המלך (שמואל ב י״ג), וכמו שתרגם הירושלמי ויכל א׳ ביום השביעי וחמד, אשר ממנו אמרו המסדרים האלקיים חמדת ימים אותו קראת; ואף שמסתבר יותר לפרש ולא יכלו לגנותם, מעדות הכתוב עליהם לכו ונהרגהו, מ״מ ניחא להו לרבותינו לפרשו לשבחם, ונ״ל שיצא להן כן ממלת דברו בהתחברות הכנוי אל הפעל, ולא אמר דבר עמו במלת הכנוי בפ״ע, כי הבדל בין זה לזה הוא שבמלת הכנוי יורה על הפרט דוקא, ובהתחברות הכנוי אל הפעל כולל הכל, כמו ואכלתם אותו בחפזון, ממעטין ממלת אותו אותו נאכל בחפזון וגו׳ (כמבואר בשלח לך בבואכם אל הארץ), ואם היתה כוונת המקרא להודיענו שמסבת גודל השנאה נמנעו מדברי שלום היה ראוי לומר דבר עמו, להורות על הפרטי, ומדאמר דברו יורה ע״כ לכלול שבכל עניניהם היו מתנהגים במדה טובה זו להיות פיהם ולבם שוים תמיד, ומזה סמך גדול למ״ש בויתנכלו אותו להמיתו. ורי״א פי׳ דברו לשלום, כאשר היה יוסף נותן להם שלום לא יכלו האחים לסבול ולשמוע דבריו, כי אף שהיה מרגיש בשנאתם הוא היה רודף אחר השלום, והיה מקדים להם תמיד שלום, לא יכלו כמו לא אוכל און ועצרה, גבה עינים וגו׳ אותו לא אוכל, שענינם מניעת היכולת לסבול ולנשוא, וכמו נלאתי כלכל (ירמיהו כ׳) וחסרי פ״י עם נחי ע״ו משתתפים לרוב בהוראותיהם.
ולא יכלו דברו לשלום – המפרשים פירשו לא יכלו לדבר עמו לשלום, אך לא מצאנו בשום מקום דברו במקום דבר עמו; ול״נ ולא יכלו שאת דברו לשלום, כשהיה מדבר עמהם אפילו דברי שלום לא היו יכולים שאתו. מצאנו לשון שאת נשמט אחר לא יכול, כמו גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים ק״א:ה׳), לא אוכל און ועצרה (ישעיהו א׳:י״ג), עיין שם פירושי.
_
כי אתו אהב אביהם – מבנה הפסוק מדגיש את ״אתו״. דווקא יוסף, שלא היה שייך אליהם, שלא היה איתם ביחסים ידידותיים, ואף הביא עליהם תוכחות מרובות – דווקא הוא היה הבן שאותו העדיף אביהם.
אהב – ״הב⁠(ה)״ עם אל״ף מייחדת: לתת את עצמו לגמרי לאחר ולבקש את קרבתו המופלגת. הפכו של ״אהב״ הוא ״שנא״ (״סנה״): להיות כקוץ, היינו: להדוף את האחר ולהרחיקו מעליו ככל האפשר. הניגודים הקיצוניים יצרו אחד את השני: אהבת האב הולידה את שנאת האחים.
ולא יכלו וגו׳ – הם לא יכלו לדבר איתו ״לשלום״, היינו בדרך המביאה לידי שלום. ובאופן אחר: הם לא יכלו לשאת את דיבורו הידידותי איתם. במקום שיש ידידות, הכל מתנהל כשורה; אך כשהיחסים מתוחים, מקפידים על הכל, ובמיוחד כשהצד השני מנסה לדבר באופן ידידותי.
ויראו אחיו – אבל אחיו דנו בזה כוונה אחרת כמו שיתבאר, וחשבו כי אתו אהב אביהם, שבאמת אהבת אב לאחד מבניו בדרך געגועים אינה אהבה עצמית רק אהבה גשמיית, אבל הם חשבו שאוהבו אהבה עצמיית, שעז״א כי אותו אהב, וכן באשר ראו כי אהב אותו מכלם וא״א שלא ימצא גם בהם ילד שעשועים, ולכן וישנאו אותו, והוא כי עד עתה רק אחד מן הבנים היה הלב והסגולה ויתר הבנים היו כקליפות, וישמעאל נדחה מפני יצחק ועשו מפני יעקב, ויצחק ויעקב ירשו ברכת אברהם הבכורה והברכה וירושת הארץ והדבוק האלהיי, ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם, ועשו בבכי ירש ברכת חרב והר שעיר ונדחה מנחלת ה׳, ובאשר לא ידעו השבטים שעתה יתנוצץ הענין האלהי על מטה שלמה ושכל שבטי יה יהיו לב וסגולה, וראו שיעקב אהב רק את יוסף, חשבו שזה מפני שחושב שהוא הלב והסגולה ויתר בניו כקליפות, ובפרט שעשה לו כתנת פסים שמורה שרוצה ליחדו לעבודת ה׳ ולתת לו מעלת הבכורה. וע״כ יציינהו בבגדי כהונה וכתנת בד קודש, ובאשר נדמה להם שהוא איש גאה ואיש זדון משתרר עליהם ומוציא דבה להבאיש ריחם בעיני אביהם, בפרט מה שראו בענין החלומות כי חושב למלוך עליהם, ואם ירצה הבכורה ומתנות האלהיות איך ירצה במלוכה ומשרה, ועפ״ז חשבו שהוא אם יצליח להטות לב אביו לכל זה יהיה סילון ממאיר לבית יעקב. לכן חשבו לכלות קוץ מכאיב מן הכרם לתועלת כללי, לא מקנאת איש מרעהו רק למען לא יחלל שרי קדש ויתן לחרם יעקב וישראל לגדופים, ולא יכלו (לסבול) דברו לשלום, ר״ל מה שהוא היה מדבר אליהם לשלום, כי השנאה הרגילה תתקרר עת ידבר האויב דברי שלום ורצוי כמ״ש מענה רך ישיב חמה, אבל השנאה שהיא ע״י קנאה וכ״ש ע״י שחושב כי הוא אורב לנפשו וכבודו ושהוא רשע למות, תגדל עוד ע״י דבורו לשלום כאלו בפה חנף ישחית רעהו ובפיו שלום ידבר ובקרבו ישים ארבו.
{Why did they hate him — the text mentioning three times that they hated him?}
HIS BROTHERS SAW. His brothers saw it in a different light, as will become clear, thinking that their father loved him. In actual fact, the clinging love of a father for a particular son is not for the son himself as a person, but rather is an emotional-physical need. However, since they thought that it was a selective love personally directed — hence loved him: they perceived Yaqov as loving him more than the others, and that it was not possible for them as well to be his child of playfulness1 — they despised him.
It had always been the pattern thus far that only one of the children would be the internal treasure, with the others as if the external bark. Yishmael was displaced by Yizhaq and Esav was displaced by Yaqov; Yizhaq and Yaqov inherited the blessing of Avraham, and [Yaqov received] the birthright and the blessing and the inheritance of the land — and also cleaving to godly matters — while the sons of Avraham’s concubines had been given presents and sent away, and Esav, amidst great wailing, had inherited the blessing of the sword and the Mountain of Seir, and was deprived of the heritage of the Lord.2 The Tribes did not know, however, that this time the godly aspect had illumined a totally perfect couch [of Yaqov], and all the tribes of the Lord were to be the treasured internal essence (‘heart and unique property’). And therefore, when they saw that Yaqov loved only Yosef, they thought that it was because he regarded him alone as the essence, with the other sons as bark and husk in relation to him. This became particularly obvious to them when Yaqov made tor him the ornamented tunic; it indicated that he wished to reserve Yosef for the service of God — tantamount to conferring upon him the birthright — for which purpose he set him apart by priestly robes and a sacred cotton tunic.
Inasmuch as they also saw Yosef as a vain person, willfully domineering and a bearer of tales designed to demean them in their father’s eyes; and add to this his dreams, which they perceived as a desire on his part to rule over them — that just as he desired the birthright and the godly gifts, so would he desire kingship and dominion — they concluded that should he succeed in influencing his father in all this, it shall be a pricking brier to the house of Yaqov.3 They therefore plotted to exterminate this pain inflicting thorn4 from the vineyard for the general good — not out of personal envy, but to prevent the princes of the sanctuary from being profaned and destruction given to Yaqov, and Yisrael to reviling.⁠5
AND WERE UNABLE (to bear) HIS SPEAKING PEACEFULLY.⁠6 They could not tolerate his addressing them amicably. For while commonplace animosity will dissipate if an enemy speaks words of peace and conciliation, as it is written,⁠7 a soft answer removes rage, hatred that stems from envy — and even more so if one thinks that the other lurks in ambush against one’s very life and honor and is dangerously evil — will grow more intense in the face of such amiable talk. For a hypocrite destroys his neighbor with his mouth;⁠8 he speaks peaceably to his neighbor with his mouth, but in fact he lies in wait for him.⁠9
1. Jer. 31:19.
2. 2Sam. 21:3 — the land of Israel.
3. Ezek. 28:24.
4. Ezek. 28:24.
5. Isa. 43:28.
6. Alternative rendition is: they could not speak to him. But since it already states that they hated him, the following stress is superfluous (pshita); hence it must be that these following words provide a reason for intensification of their hatred, namely, his addressing them amicably despite (they thought) his malice towards them (see below in the text).
7. Prov. 15:1.
8. Prov. 11:9.
9. Jer. 9:7.
ויראו אחיו: המה בני לאה, שלא הביא דבתם רעה1, אבל המה שנאוהו מפני הקנאה. שראו בדעתם:
כי אותו אהב אביהם מכל אחיו: שטעו בדמיונם וחשבו שלא משום אותה מעלה ביחוד שהיא שייכת לבנים2, אלא3 אהבו ביותר ״מכל אחיו״ – אפילו לא היו בניו כלל חושב אביהם שהוא גדול מהם, משום הכי באה הקנאה בלבם.
ולא יכלו דברו לשלום4: לא סבלו דברו עמם לשלום5, דכסבורים היו שהוא שונא אותם גם כן אלא שמסתיר שנאתו, וזה לא יכלו לסבול. ומשמעות ״יכול״6 הוא מדת סבלנות, דפירוש ״כל״ הוא מדה המחזקת7, כמו ״אלפים בת יכיל״ (מלכים א ז,כו), והמה לא היתה מדתם בסבלנות8 גדולה כל כך.
1. אלא רק על בני השפחות, כפי שהביא רבינו בפסוק ב׳ בשם הרמב״ן.
2. כפי שביאר רבינו בפסוק הקודם, שהיא מעלת מדת החסד ואהבת השלום שהצטיין בה יוסף, שהיא מדתו של יעקב, ודבר זה בא לידי ביטוי לעיל בלשון ״מכל בניו״, לעומת ״מכל אחיו״ כאן.
3. חשבו שהוא אהבו ביותר...
4. לפי רש״י ״דברו״ = ׳לדבר עמו׳, וא״כ ״דברו״ מוסב על דבור האחים.
5. ״לא יכלו״ = לא סבלו (או לא יכלו לסבול) ״דברו״ – הדיבור שלו, לא סבלו את הדבור שלו עמהם לשלום. וכך מצאנו באברבנאל (ובעקבותיו המלבי״ם), והביאו בעל ׳הכתב והקבלה׳, עיי״ש.
6. לא במשמעות של אפשרות ויכולת.
7. ׳מדה המכילה כך וכך׳, ומזה ׳מיכל סולר׳ וכדומה.
8. הסבלן יכול להכיל בקרבו את כעסו ולא להוציאו החוצה.
דברו לשלום. נראה לי לפרש דברו כמו עשותו, הקימו, אוכלו, שתה, ר״ל שפעלת הדבור חוזרת אל יוסף, וכוונת הכתוב לומר שלא היו יכולים לסבול דבריו גם אם היו לשלום, כדרך כל שונא שיקוץ בדברי השנאוי אצלו, אף אם ידבר רכות, ולא יכלו כמו לא אוכל און ועצרה, וכן אותו לא אוכל, כי לפרש דברו כמו דבר לו קשה בעיני, כי הוא מוזר אצלי ויש לו כדמות ראיה בפ׳ ח׳ שאמר ויוסיפו עד שנא אותו על חלומותיו ועל דבריו, שאם דבריו הם הם החלומות הכפל למה לי? רק הנכון על חלומותיו וגם על שאר דבריו.
ויראו אחיו – על ידי כתונת הפסים נהיה לאחים ניכר לעין מה שקודם רק חששו.
מכל⁠־אחיו – בפסוק הקודם נאמר ״מכל בניו״; כולם היו לו בנים ליעקב ואת כולם אהב, אלא שאת יוסף אהב יותר מן השאר. ואלו האחים חשבו שאין הם ליעקב אלא אחיו של יוסף, ושאין הוא אוהב אותם כבנים.⁠1
ולא יכלו דברו לשלום – בדרך כלל מפרשים ״דברו״ כמו לדבר עמו, אתו — דבר עם יחסת⁠־את, כמו במדבר כ״ו:ג׳, תהלים קל״ט:כ׳. אך שד״ל מפרש ״ולא יכלו שאת דברו לשלום, כשהיה מדבר עמהם אפלו דברי שלום, לא היו יכלים שאתו״. ״ולא יכלו״ יהיה איפוא כמו לא יכלו שאת; השווה ישעיהו א׳:י״ג, תהלים ק״א:ה׳. אך ראינו שהפועל דבר יכול לבוא גם ביחסת⁠־את. ועוד. הסיומת יכלה לבוא במקום מלות היחס עם, ל... או אל,⁠2 ועל כן נחזיק בפירוש המקובל.
1. השבעים והשומרוני גורסים גם כאן: מכל בניו, אך לכאורה אין זה אלא תיקון כדי להשוות הפסוקים ג׳ וד׳.
2. קניג, 22 §, Syntax.
וישב
(ד) ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו – הענין דבלא זה היו סבורים מפני שהוא בן רחל אהובתו לכן אוהב גם בניה יותר מכולם. אבל כאשר ראו כי אותו אהב מכל אחיו היינו אף מבנימין לכן הוא ודאי מפני הדבה שמביא עליהם ומתכבד ומתיקר אצל אביהם בקלונם, לכן וישנאו אותו ופשוט.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ה) וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ׃
Yosef dreamed a dream and he told his brothers, and they hated him even more.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונימנחת יהודהמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[נט] 1ויחלם יוסף חלום וגו׳ יוסף ירד על ידי חלום ונתגדל על ידי חלום. ירד על ידי חלום דכתיב ויוסיפו עוד שנא אותו. ונתגדל על ידי חלום, זה חלומו של פרעה. (מדרש הגדול)
[ס] 2ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו, מהכא דלא מבעי ליה לבד נש למימר חלמיה בר לההוא בר נש דרחים ליה ואי לאו איהו גרים ליה דאי ההוא חלמא מתהפך לגוונא אחרא איהו גרים לסלקא, תא חזי דיוסף איהו אמר חלמא לאחוה, ועל דא גרמו ליה לסלקא חלמיה תרין ועשרין שנין דאתעכב כו׳ מאי שנא אותו דגרמו ליה קטרוגין בדא: (זח״א קפג.)
[סא] 3ויוספו עוד שנא אתו, ראה (אותו) בחלומו שעתיד למלוך והגיד לאביו והוסיפו לו קנאה על קנאה שנ׳ ויוסיפו עוד שנא אותו. (פרקי דר״א פל״ח)
[סב] 4ויוספו פ׳ דלא מזייני ופומיהו לגאיו ויוסיפו עוד קדמאה. (ספר התגין)
1. במדרש הגדול מקץ מא, א. בסגנון אחר הקב״ה בדבר שהוא מכה את האדם בו מרפא אותו בחלום לקה יוסף ובחלום נתרפא, ומנין שבחלום לקה כו׳ ויקנאו בו אחיו, הא למדת שלא נמכר יוסף אלא בשביל חלום שחלם ולא נתרפא אלא בחלום שחלם פרעה ופירשו לו. ובפי׳ התוס׳ הדר זקנים מאלמים אלומים ובענין שחלם עלה לגדולה על ידי תבואה שנאמר ויצבור יוסף בר. וכ״כ הרמב״ן.
2. ראה לקמן אות סה. עה. ובפ׳ הרא״ש והטור עה״ת כאן. ורבינו בחיי ופענח רזא בענין זה.
3. ראה לעיל אות נב. בבאור, ובספר חסידים (מק״נ) דף תלז.
4. ראה לעיל ח״ב דף תקל״ז. ובכת״י רמזי ר״י ויוסיפו עוד שנא אותו. ויוספו כת׳, חסר יו״ד, רמז שעל ידיהם נהרגו עשרה הרוגי מלכות, לכך חסר יו״ד. וראה מ״ש בשאלתות כאן, שאילתא דאסור להו לדבית ישראל למישנא חד חבריה דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך, ואשכחן נמי דבדיל שנותא דשניוה אחוהי ליוסף דכתיב וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום, נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
וַחֲלַם יוֹסֵף חֶלְמָא וְחַוִּי לַאֲחוֹהִי וְאוֹסִיפוּ עוֹד סְנוֹ יָתֵיהּ.
Yosef had a dream and he told his brothers, and they hated him even more.

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ
וַחֲלַם יוֹסֵף חַלְמָא וְחַוִּי לַאֲחוֹהִי וְאוֹסִיפוּ עוֹד סְנוֹ יָתֵיהּ (ח״נ: לְמִסְנֵיה יָתֵיהּ)
וַיַּגֵּד לְאֶחָיו – פעם אחת או הרבה פעמים?
א. בפסוק ״מִי הִגִּיד לְךָ״ (בראשית ג יא) התבאר שלשון הגדה מתורגם בקביעות בפועל ״חוי״ ולשון סיפור בפועל ״שעי״. על פי זה ת״א גם כאן: ״וַיַּגֵּד לְאֶחָיו״ – ״וְחַוִּי לַאֲחוֹהִי״, ״וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו״ (פסוק ט) ״וְאִשְׁתַּעִי יָתֵיהּ לַאֲחוֹהִי״. ואולם המיוחס ליונתן תרגם ״וַיַּגֵּד לְאֶחָיו״ – ״וְתַנִי לְאָחוֹהִי״ (תני = שנה, לשון משנה ושינון), יוסף היה חוזר ושׁוֹנֶה את סיפורו כמדרש ״לקח טוב״: ״מלמד שהיה רואה שעה שהיו כולם מקובצים ומספר להם חלומותיו״. וכן תרגם בחלום השני: ״וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו״ (ט) ״וְתַנִי יָתֵיהּ לְאָחוֹהִי״, שהיה שונה את סיפורו באוזני האחים.⁠1 אבל ״וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו״ תרגם גם הוא ״וְאִשְׁתַּעִי לְאָבוֹי וּלְאָחוֹי״, כי באוזני אביו ספר פעם אחת בלבד.
ב. יא״ר קיים נוסח הספרים ״שְׂנֹא אֹתוֹ״ – ״סְנוֹ יָתֵיהּ״ כי אולי כך משפטו כשלא יבוא באותיות בכל״ם. אבל ״אוהב גר״ דחה: ״סְנוֹ יָתֵיהּ הוא טעות כי זה לשון עבר ולא מקור כהעברי״ ולכן גרס כאן ולהלן (פסוק ח) ״לְמִסְנֵיה יָתֵיהּ״ כבמקצת נוסחים.
1. רוב לשון הגדה מתורגם במיוחס ליונתן ״תני״, ומסתבר שבכולם רמז לאמירה החוזרת ונשנית כגון ״והגדת לבנך״ (שמות יג ה) ״וּתְתַנֵי לִבְנָך״. אבל ״מי הגיד לך״ (בראשית ג יא) ״מַן חַוִּי לָךְ״, כת״א.
וחלם יוסף חלם ותני לאחוי ואוסיפו תוב למ⁠[י]⁠סני.
וחלם יוסף חילמא ותני לאחוהי ואוסיפו תוב למינטר ליה בבו.
And Joseph dreamed a dream, and declared it to his brethren, and they added yet to keep enmity against him.
[י] וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא – אָמַר כָּךְ יִהְיוּ הַנְּבִיאִים מוֹכִיחִין אֶתְכֶם, שִׁמְעוּ נָא אֶת אֲשֶׁר ה׳ אֹמֵר (מיכה ו׳:א׳).
ויגד לאחיו – מלמד שאמר להם דברים קשים כגידים לכך ויוסיפו עוד שנא אתו.
(ה-ו) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה – אָמַר לָהֶם כַּךְ יִהְיוּ נְבִיאִים מוֹכִיחִים אֶתְכֶם, ״שִׁמְעוּ נָא אֶת אֲשֶׁר ה׳ אֹמֵר״.
ת֗ם אן יוסף ראי רויא פאכ֗בר אכ֗ותה בהא פאזדאדו שנאה לה.
ואחר כך כשראה יוסף חלום וסיפר אותו לאחיו, והם הוסיפו לשנוא אותו.
ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו1היינו דתנן הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.
1. היינו דתנן. אבות פ״ד.
ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו – כמו לשנוא, והוא דבור קל:
ויחלםויאמר – והנה היה חולם והיה מספר להם להכאיב לבם לפי שהיו מקנאים בו לאהבת אביו אותו, והיו שונאים אותו. והיה החלום הזה מענין מה שקרה לו ומה שקרה להם עמו, כי על ידי התבואה עלה הוא לגדולה. וזה הוא שחלם קמה אלומתי, ועל ידי התבואה השתחוו לו אחיו, וזהו שחלם תסבינה אלומתיכם ותשתחוין לאלומתי (בראשית ל״ז:ז׳).
ויחלום....ויאמר, he dreamed, and wanted to make them feel bad seeing that they had displayed jealousy of his father’s love for him, and had allowed that jealousy to deteriorate into hatred of him. Seeing that eventually, Joseph’s rise to power was due to his handling of the harvest in Egypt, the details of the dream were: והנה קמה אלומתי, the symbol of my success, i.e. my sheaf of grain remained erect, whereas your sheaves bowed down to me. It was a fact that in due course the grain harvest was the cause of the brothers prostrating themselves before Joseph.
ויחלום יוסף וג׳ – חלום זה שחיזק את השנאה הוא מה שיפרש אחרי כן1.
1. ל. עמש״כ להלן (פסוק ח) משם הרד״ק והרוקח שלדבריהם יתכן שמדובר בחלום אחר מלבד החלום המוזכר אחר כך.
ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו – חלום זה לא נתקיים לפיכך לא נכתב.
ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו, "Joseph dreamt a dream and he told his brothers its content.⁠" This was a dream that never came true. This is why the Torah does not reveal its content.
ויחלום יוסף חלום וגו׳. ויוסיפו עוד וגו׳ – אומ׳ הר״ר אליקים שלכך לא פי׳ הכתוב החלום לפי שלא נתקיים כמו האחרים וזהו שנאמר ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו חלום זה שלא נתפרש וחלום האלומות הרי כאן ב׳ חלומות. וי״מ שחלום הזה שלא נתפרש הוא שפרש״י בפר׳ ויחי י׳ נרות לא יכלו לכבו׳ נר אחד וכו׳. וקצת תימ׳ למה לא נתפרש כאן כמו האחרים וצ״ע.
ויוסיפו עוד שנא אותו – וא״ת איש כמוהו כיוסף נבון וחכם איך היה מספר חלומותיו לעיני אחיו אחר שהיה יודע שהיו שונאין אותו על חלומותיו ועל דבריו ובכל יום היה מוסיף קנאה בינו וביניהם. ויש לומר דיוסף היה בר חכים ורואה באספקלרייא המאירה ואמרי׳ הכובש נבואתו במיתה פירוש המעלים ומכסה את הנבואה שהראו לו מן השמים חייב מיתה בידי שמים אמר מוטב שאפול בידי אדם ומספק אנצל בידי שמים משאפול בידי שמים חלילה נפלה נא ביד ה׳ כי רבים רחמיו.
המלוך תמלוך עלינו – פי׳ רבינו אברהם וכי אנחנו נשימך מלך או אם משול אתה מושל בנו בחזקה. ופשטי׳ וכי תמלוך עלינו או אפילו תמשול בנו ממשלה בעלמא שנשתחוה לך. וקשה למה האשימוהו שהוא סבור שימלוך עליהם בשביל החלומות וכי חלומותיו ברשותו הם ומה ראיה על שחלם כך שהוא חושב למלוך עליהן.
וי״מ: שכך האשימוהו שמפני שאתה רואה שאבינו אוהבך מכלנו אתה חושב שימליכך עלינו והראי׳ בזה חלומותיך שוין על זה הדרך ומפני שאתה חושב בזה ביום אתה חולם אותו בלילה כדכתיב על רעיוני לבך על משכבך סליקו:
על חלומותיו – שהיה חולם עליהם:
ועל דבריו – שהיה מספר אותם כמתפאר עליהם כמו שאמר שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי אע״ג דאכתי לא חלם אלא חלום אחד ומהו על חלומותיו י״מ שכבר חלם חלום אחד זולתי זה וסיפר אותו להם ולא היו חוששין עליו ואח״כ חלם זה החלום שהיה נראה בו יותר ממשלת וסיפר אותו להם וזה שכתוב ויחלום יוסף חלום ויגד ואח״כ שמעו נא החלום הזה:
מלוך תמלוך?, "are you planning to rule over us?⁠" According to Ibn Ezra the expression מלוך refers to rule by a king with the consent of his subjects, so that the brothers asked: "do you expect us to crown you as king over us?⁠" The expression משול refers to imposition of authority without or against the wish of those that are subject to such authority. The brothers wanted to know if Joseph perhaps thought that he could impose his will upon them. It is somewhat difficult to understand why the brothers accused Joseph of such plans, based simply on the fact that he had had a dream or two. Are then dreams something over which the dreamer has control? What proof did the brothers have that Joseph's dreams reflected his innermost hopes? Some commentators attribute Joseph's aspirations to the fact that it had become plain that their father had preferred him to all of them, something that had gone to his head and given him ideas of grandeur. The proof that Joseph indeed harboured such thoughts, lay in the fact that even his dreams reflected what he had been thinking about by day.
ועל דבריו, "and on account of his talk.⁠" Joseph's real error lay in his telling his brothers of his dreams, as if boasting of the grand future that he considered in store for himself. Had he not been telling his brothers the details of his dreams, i.e. שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי, "listen please to this dream that I dreamt, etc.,⁠" the entire tragic sequence of events that follow might have been avoided. He had only dreamt one dream, and already he uses it as something inflammatory, something that is bound to arouse further jealousy among his brothers. Why does the Torah refer to חלומותיו, "his dreams,⁠" (pl;) when only the content of a single dream has been reported? (verse 8) Some commentators believe that he had had a previous dream, a dream which the brothers did not pay much attention to, seeing it was an isolated event. Once he told them the content of his second dream they became alerted to the trend displayed in this dream and revised their opinion about the first dream he had told them about, also.
ויוסיפו עוד שנוא אותו – וא״ת איש כמהו כיוסף נבון וחכם איך היה מספר בפני אחיו אחר אשר היה יודע ורואה שהיו שונאים אותו על חלומותיו, ובכל יום היה מוסיף קנאה בינו וביניהם. וי״ל דיוסף היה בר חכים ורואה באספקלריאה, ואמרו רבותי׳ (סנהדרין פ״ט א׳) הכובש נבואתו במיתה, פי׳ נביא המעלים ומכסה הנבואה שמראים לו מן השמים חייב מיתה בידי שמים, אומ׳ מוטב שאפול בידי אדם, ומספק אנצל ברחמי שמים, משאפול בידי עון שמים חלילה (שמואל ב כ״ד י״ד) נפלה נא ביד א׳ כי רבים רחמיו.
ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו – זה הפסוק עם הפסוק הבא אחריו והנמשך עד שסיים ״אם משול תמשול בנו״ (ח) הוא כענין פסוק ״בראשית״ (בראשית א׳:א׳) עם הבא אחריו והנמשך לו א עד שסיים ״ויקרא אלהים ליבשה ארץ״1 (בראשית א׳:י׳),⁠2 כמו שפירשנו3. ובעבור שארכו הדברים שב לומר בכאן ״ויוסיפו עוד שנוא אתו על חלומותיו ועל דבריו״ (בראשית ל״ז:ח׳).⁠4 ואין הכרח שיעשה כן בכל מקום. וראה חכמת נותן התורה ית׳, ואיך כל עצמו להורותינו דרך הגיון וטבעי הדברים האפשריים, כי בחלום השני עשה דרך אחרת, כי לא זכר שנאת אחיו וקנאתם לו עד שכתב סיפור החלום. ושני הדרכים נכונים בעברי ובהיגיון, ואין איש יכול לתת טעם וסיבה למה היה ראשון בדרך אחת והשני בדרך אחרת, אין זה רק מטבע האפשרי בשוה. ומי שיחשוב לתת בזה טעם, הוא כמו שאמ׳ המורה (מורה נבוכים ג׳:כ״ו)⁠5 – מכוין כונות לא כון בם אומרם. וזכור זה והקש על זה.
1. כלומר, עד סוף הפסוק הפותח ״ויקרא אלהים ליבשה ארץ״.
2. היגד כללי ופירוטו, כאשר בין הכלל לבין הפרט יש שלב נוסף בסיפור. ״ויגד לאחיו״ הוא הכלל, ופסוקים ו-ח1 (עד ״תמשול בנו״) הם הפירוט של דו-השיח בין יוסף לבין האחים. ביניהם מתוארת תגובת האחים, ׳ויוספו עוד שנא אתו״. על פי זה יש לשער שריא״כ פירש את בראשית כך: בראשית א׳:א׳ הוא היגד כללי של בריאת השמים והארץ, ופירוטו בא בבראשית א׳:ג׳-י׳. בפסוק ב, בין הכלל לבין הפרט מתואר שלאחר בריאת השמים והארץ, שהתרחשה עד אמצע היום השלישי, מתואר מצב הארץ והמים בעקבות בריאה זו.
3. פירוש זה לבראשית שאליו מתייחס ריא״כ אינו מופיע לא בטירת כסף ולא בחלק שנשתמר מכה״י של המצרף לכסף. ייתכן כי זה נמצא בחלק של כתב היד שלא נשתמר בידינו.
4. ריא״כ מתייחס כאן לעובדה שלאחר פירוט סיפור החלום על ידי יוסף, ישנה חזרה על תגובת השנאה ״ויוסיפו עוד שנוא אותו״, שכבר תוארה בפסוק ה. זאת, על מנת לקשר חזרה לסדר המאורעות, לאחר הסטייה של פירוט דו-השיח של יוסף והאחים.
5. בעניין טעמי פרטי המצוות: ״וכל מי שמעסיק עצמו לדעתי בהמצאת טעמים לאחד מן הפרטים הללו הרי הוא הוזה הזיה גדולה״.
א. בכה״י: קפיצת עין של המעתיק שתוקנה על ידו. המשפט ״אם משול תמשול בנו״ –נכתבה פעם נוספת.
והנה חלם יוסף חלום מהחלומות הצודקים, והגיד אותו לאחיו, ויוסיפו עוד לשנוא אותו.
(ה-יא) התועלת השלישי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם לספר בפני זולתו מה שיורה על הצלחתו ושפלותם, כי מזה יִפָּעֲלוּ הִפָּעֲלוּת רב, ותתחדש ביניהם מריבה וקטטה. הלא תראה מה שקרה ליוסף בסיפור חלומותיו לאחיו שהיה בהם הוראה על הצלחתו ושפלותם.
ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו – [א] כשהוסיפו להתחזק במחשבתם זאת מזריזות שכלו ואופן מחשבותיו בחלומותיו, אלו הוסיפו עוד השנאה ובטלו מדרגה שנייה מהאהבה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ויגד לאחיו – גם זה עשה מחסרון העצה כנער.
ויגד לאחיו, this too was an ill advised move. Had he been more mature he would have kept the contents of such a dream to himself.
(ה-ח) ויחלום יוסף חלום [ויגד לאחיו] ויוסיפו עוד שנוא אותו. שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו (ברכות נה:), ולפיכך חשבו שזה תמיד חושב להשתרר עליהם.
ויאמר אליהם שמעו וגו׳, והנה אנחנו מאלמים וגו׳ והנה קמה אלומתי וגם ניצבה. שאחר שקמה – ניצבה גם כן, שהיתה קיימת. וכן האמת, כי משל שמונים שנה, אשר לא תמצא באיש בכתוב זולתו.
ויאמרו לו אחיו וגו׳ על חלומותיו ועל דבריו. ראשונה – על החלומות לסיבה שאמרנו, ׳ועל דבריו׳, שלא די החלומות, אלא שהיה אומרם אליהם בעזות מצח1 ומכאיבם כאילו היה יודע בעצמו בודאי כי תקום עצתו:
1. ׳שמעו נא׳.
(ה-יא) ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו וגו׳. עד ואביו שמר את הדבר – יש בדברי הספור הלזה ממה שיקשה אל יפלא על מה שהוסיפו לשנוא אותו בעבור החלום אם כבר שנאוהו עד מות ולא יכלו דברו לשלום מה יכול להוסיף שנאה ספור חלום אחד?
ב׳ מה שכפל שינה ושלש ויוסיפו עוד שנוא אותו ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו וגו׳ והיה די לנו באחת?
ב׳ ההפרש שבין החלום הראשון לשני שבראשון הוסיפו עוד שנוא אותו ובשני לא הוסיפו לשנאו אלא קנאו בו לבד. והי׳ מן הראוי שישנאוהו יותר על השני שהשלטון מבואר בו יותר מן הראשון?
ד׳ למה לא קנאו בו גם בחלום הראשון?
ה׳ מה שאמר בחלום הראשון שהוסיפו עוד שנוא אותו והיה טרם שיספר להם חלומו. ולמה זה אם עדיין לא שמעו דבריו אולי יספר חלום לתועלתם. והנה בחלום השני לא קנאוהו אלא לאחר ספור החלום?
ו׳ למה בחלום הראשון נאמר ששנאוהו שתי פעמים אחת קודם ואחת אחר הספור מה שלא עשו בשני שלא קנאוהו אלא פעם אחת?
ז׳ מה שאמר על חלומותיו ועל דבריו כפל הדברים תרתי למה לי?
ח׳ המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו. מלכות וממשלה והיינו הך מלבד שאם הביאו מלכות שהוא שררה גדולה מה יתרון להביא הממשלה שהוא שררה מועטת? ואם רצונם לא זו אף זו איפכא הוה להו למימר המשול תמשול עלינו אם מלוך תמלוך בנו?
ט׳ שלא אמר המשול תמשול כדרך שאמר המלוך או גם שם יאמר אם מלוך?
י׳ למה בחלום השני לא ענו כלל לדבריו אלא שמרו קנאה בלבם ולא השיבו דבר במענה לשונם?
י״א למה בחלום הראשון נאמר בכפל הלשון ויגד לאחיו ואח״כ חזר ויאמר אליהם?
י״ב לשון הספור שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי וכבר ידענו ששמעוהו כשספר ולמה לא כתב כבשני שלא אמר שמעו נא?
ונאמר ליישוב הספקות בהמשך הפסוקים. כי יש הבדל רב בין {ב} איש יספר גדולות לעצמו ויספר ספור מה ומכתלי דבריו ניכר שרוצה ומתכבד להם לאיש יספרם לפי תומו ואין בדבריו שלטנות. הואיל והראשון ימשוך שנאת השומעים לפי שנראה מדבריו שרודף אחר הכבוד ומבקש שררה לעצמו. אמנם המספר דבר כבוד מבלי שיערער על זה כאלו יחפוץ הדבר וחוכך להתרומם ולהתנשא בו ראויה הקנאה לטובתו ולהצלחתו ולא השנאה כי לא מחכמה שאל על זה. גם אם יקום איש למשול בזולתו בגאון לבו ישנאהו האיש שנאה גדולה על כי מבקש למשול עליו {ג} והוא בן גילו ומדוע יתגאה עליו ואין טעם לקנאה בו אחר שאין בו ממה שראוי לקנאו אלא רעיון רוח. מה שאין כן באיש שכבר הוחזק בנשיאות ונתרומם תתחלף בו השנאה אל קנאה ותאוה למשול כמוהו ולהתגדל כדמותו וצלמו.
{ד} כי השנאה תפול בדומים והקנאה בבלתי דומים כידוע.
{ה} גם אין ספק כי השונא לזולתו מזרה בעיניו כל רע ולא יראה בעיניו בו דבר טוב ואף אם שונאו יפעול פועל משובח הוא יחשבנו לו לרעה לשנאתו הפועל. ובהפך האוהב גם מעשה הרע ידמה לו לפועל טוב ונאמנים פצעי אוהב. הנה כי כן אחי יוסף שהיו שונאים אותו כל דבריו היו להם לרעה. ואם היו אוהבים היו חושבים חלומותיו לדברי חן ולפחות אל געגועים. עתה חלומותיו ודבריו המה בעיניהם לשון רמיה גאה וגאון אין טוב אף אם חלומותיו לא ידברו לסבב קנאה. כ״ש עתה יהיו רעים בעיניהם ביותר שיצא דבר מלכות מלפניהם יוסיפו קנאה ותחרות. והנה שנאוהו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו באופן שלא יכלו דברו לשלום וכי ידבר המה למלחמה גם במעלליו יתנכר הנער בעיניהם ולא ימצאו בו צד זכות. על כן בחלום יוסף חלומות כמנהג כל אדם כל מה שהיה חולם מידי יום ביומו היה מספר לאחיו כדרך הנערים כי זה כוונת הכתוב באמרו ויחלום יוסף חלום ויספר לאחיו כלומר שבכל עת שהיה חולם חלום כדרך כל הארץ היה תמיד מגידו להם. וזה שבאיש אוהב היה נחשב לגעגועים ולשיחת ילדים ובנפש אחיו השונאים אותו היה מסבב עוד שנאה ורוע לב על כי כל דבריו יחשבום לרעה והואיל שיוסף בתום לבבו היה מגיד כל חלומותיו לאחיו וכל דבריו אירע ביום אחד שאמר להם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי והוא חלום האלומים. אמנם לא חש הכתוב להזכיר חלומות הקודמים להיותם דברים בטלים ודברי הבאי אין צורך בהם אל הענין. ומה מאד חרה אפם בשמעם החלום הזה המורה באצבע כי הוא ימלוך עליהם. ואם היה מספרו יוסף בדברים רכים לא יורו שהוא נהנה וחפץ בדבר לא היה מעורר כל כך השנאה. אבל אמר להם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי שהוא כמורה שראוי לשמור ולחשוב בחלום. ובאמרו והנה קמה אלומתי וגם נצבה בלשון גאות ורום לב כלומר אני הייתי קם ומצפה שתשתחוו לו ובדברים האלה נכתב בפירוש המלכות אל עצמו. וכל זה לא עשה בחלום השני אלא סיפר החלום בלי רום לבב וגם לא פירש בביאור שאחיו ישתחוו לו אלא אמר דרך חידה אחד עשר כוכבים. לכן אחיו בחלום הראשון כי היו חושבים כל פעולותיו ומחשבותיו לרעה האמינו שיוסף ירבה לדבר גבוהה גבוהה ומהרהורי לבו לחשוב מחשבות להשתרר עליהם גם השתרר ראה בחלומו האלומים הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא. ואף מלשון הספור נראה להם גאות לבו על כן הוסיפו שנוא אותו על חלומותיו וגם על דבריו שכל מה שהיה דובר יחשבוהו לרעה כאשר אמרנו. ולכן ענו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו רצונם הואיל וכבר אתה מושל עלינו מעט שאותך אהב אבינו וישימך עלינו לאדון התאמין שבשביל זה מלוך תמלוך עלינו? אין זה אמת ופירוש הכתוב כך המלוך תמלוך עלינו אפשר שתמלוך עלינו אם אתה הגעת למשול בנו. ותאמין בחלומות שנולדו מהרהורי לבך שתגיע למלוך עלינו. עד כאן אינה ראויה הקנאה ביוסף על דבר שאין בו ולא נחשב לחלום אמתי אלא לרעות רוח יוסף אשר נכנסה בו רוח שלטנות לפי מחשבתם על פי המשך דבריו אשר לא כדת. אולם בחלום השני על השנות הדבר ועל שמעם יוסף המדבר בלי גאוה ושספר אותו גם לאביו כאיש מגיד האמת ביושר לבב ובנקיון כפים שם פחדו פחד רעדה אחזתם באמת וחשבו בחלום רוב ענין ואפשר שימלוך על כן נשתנית בהם השנאה לקנאה כי האמינוהו במחשבותם כבר למלך עליהם ולשלטון וראויה הקנאה כמו שאמרנו ויספר אל אביו. כי כל החלומות הולכים אחר הפה והיה יוסף מספר חלומו למי שיפתרנו לטובה כאשר עשה בחלום הראשון שאחיו עם כל שנאתם פתרוהו לטוב המלוך תמלוך עלינו. ועתה אחר ראותו שלא יכלו אחיו לענות אותו ולא אמרו לו דבר רק קול דממה דקה הוצרך לספרו אל אביו שיפתור לו חלומו לטוב כאשר עשה:
ויחלום יוסף וגו׳ – צריך לדעת למה היה יוסף מגדיל השנאה במה שהיה מספר חלומות גדולתו מגידות, ומה גם אחר יודעו כי הוא שנאוי בעיניהם כאומרם ז״ל (בראשית רבה פ״ד) בפסוק ויאמר לו הנני שמסר עצמו למיתה. ואולי כי נתכוון להודיע אותם כי מן השמים העלוהו למעלה ומעשה יעקב היא בהסכמת עליונים ומזה יחדלו משנוא אותו.
או יכוון להודיעם כי עדיין יצטרכו אליו ויבואו וישתחוו לו, ואולי כי ביודעם כן ירחיקו השנאה לבל ינקום מהם לעת יפלו לפניו, כי השבטים יכופו ראשם לגזירת אל עליון ולמצבייא.
או יכוין לקרב הלבבות יחד, והוא על דרך אומרם בפרק הרואה (נה:) כי כל החלומות הולכים אחר הפה. ואמרו עוד שילך אצל מרחמי ליה (רא״ש שם) ויפתרנו לו ויוסף חשב שבספרו חלומותיו להם ידונו בעצמן כי לבו שלם עמהם כמשפט האחים האהובים. ולצד שקדמה שנאה וקנאה ננעלו שערי האהבה בלבם והיו דנים הכל להשתוררות עליהם וכו׳.
ויחלום יוסף וגו׳ – הכתוב יעיד עליו כי חלם לשלול חשד שהיה בודה מלבו שחלם להשתרר עליהם, גם בחלום ב׳ הודיע הכתוב (פסוק ט׳) ויחלום להצדיק דברי יוסף.
ויגד לאחיו – פי׳ שחלם חלום טוב שבזה היו בעיניהם קשים כגידים, ולא הזכיר הכתוב החלום כי הוא שאמר בסמוך שמעו נא, ואין לומר שהיה חלום אחר שאם כן למה לא הודיעו הכתוב, ואם לצד שלא נתקיים למה יספר הכתוב חלום שוא ידבר. ואם להודיע סיבת השנאה הנה יספיק הקודם וב׳ החלומות, אלא ודאי שהוא החלום שאמר בסמוך ומתחלה אמר להם סתם חלום מעלה חלמתי ולצד שלא היו רוצים לשמוע לו חלומו לצד שנאתם הפסיק בסיפור והיה מחלה פניהם לשמוע לו ואמר שמעו נא וגו׳.
ויחלום יוסף חלום. Joseph had a dream. Why did Joseph add to his brothers' hatred of him by telling them of his grandiose dreams? Furthermore, knowing as he did that the brothers hated him fiercely, why did he accept his father's mission (verse 14) and venture "into the lion's den?⁠" (According to Bereshit Rabbah 84,11 even Jacob could not understand Joseph's preparedness to accept his mission) Perhaps Joseph went to tell his brothers that they were wrong in ascribing his dreams to his ambitions, but that for some resaon God planned to elevate him to a high position and that Jacob's agreeing to send him on this mission was a sign that all of this had been approved by God. He may have hoped to assuage their hatred of him by accepting the misssion.
On the other hand, he may have warned them that the time would come when they would have need of him, and that they might do better to suppress their hatred of him pending further developments; otherwise they would expose themselves to retaliation on his part when the time came. He was convinced that the brothers would accept what seemed to them a heavenly decree.
There is yet another possibility. Joseph actually hoped to draw his brothers' hearts nearer to him. We have a saying Berachot 55 that כל החלומות הולכים אחר הפה, that "all dreams follow the mouth.⁠" [What the interpreter sees in the dream determines its true meaning. The reader is referred to an excellent analysis of this statement by Rabbi Yitzchak Arama in chapter 29 of his Akeydat Yitzchak, see my translation page 247, second edition. Ed.] The rabbis also say that one should enquire from someone who is well disposed towards him when searching for the meaning of one's dream (Rosh on that paragraph). Joseph hoped that by telling the brothers of his dreams they would themselves find an acceptable and plausible explanation which would put their minds at ease. At least they would realise that Joseph had no ambition to become king over them. Why else would he be silly enough to provoke their hatred by telling them about his dreams? All of this might have worked if the existing hatred had not already closed the brothers' minds to any conciliatory gestures.
ויחלום יוסף Joseph dreamed. The Torah reports that Joseph only dreamed so that we should not think that he hallucinated making himself believe he had dreamed when in fact he entertained thoughts of lording it over his brothers. The reason that in verse 9 the Torah repeats again that Joseph dreamed is also to emphasize that it was a nocturnal vision, that he had not made up the story he told his brothers.
ויגד לאחיו. He told his brothers. It was a good dream. The brothers were tough as nails and did not even want to know what he had dreamed; this is why he had to say: "please listen to the dream I have dreamed.⁠" I am sure that the Torah does not here refer to a dream the content of which has not been mentioned, nor to a dream which did not come true. If the latter, why mention the existence of such a dream? If to tell us that the brothers hated him even more, this too has already been adequately explained. We must therefore assume that these words refer to the dream Joseph revealed only after having insisted that the brothers listen to his dream.
ויחלום יוסף חלום – לדעתי יוסיף הכתוב מלת ״חלום״, ולא אמר ״ויחלום יוסף״ להורות שלא חלם כדרך החולמים, אלא חלום נפלא, חלום צודק המגיע משפע אלהי שירגיש החולם בחלומו שאינו ענין טבעי, בְּחֶזְוֵי ראשו1 אלא בארח נבואה. וכן ״ויקץ שלמה והנה חלום״,⁠2 ״חלום חלמתי ופותר אין אותו״,⁠3 ״ונחלמה חלום״,⁠4 וכדומה להן, נזכר תמיד מלת ״חלום״ להורות על חלום ממש.
ויגד לאחיו – היה לו לומר ״ויגד אותו לאחיו״. ויותר יש להתבונן שבכתוב הסמוך חזר ואמר ״ויאמר אליהם, שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי״. ומה צורך במקרא הראשון? ועוד שאמר ״ויוסיפו עוד שנוא אותו״5 ובסוף הענין אמר [שוב] ״ויוסיפו עוד שנוא אותו״6 והיא היא. ואחשוב כי ״ויגד לאחיו״ איננו על החלום, אבל טרם ספר להם חלומו הגיד ביאר להם הפלא שנראה לו בזה, שהגיעוֹ השפע האלהי בכל הפרטים שראה בחלום ההוא. כי מלבד הדברים הקצרים שזכרה תורה בענין החלום הזה, נלוו עמו עוד דברים שראה בחלומו. ועל זה אמר ״ויגד לאחיו״, שהגיד להם דברים טרם אמר להם החלום. שכל לשון ״הגדה״ נופל על הביאור ופירוש כמו ״ויגד לכם את בריתו״,⁠7 וכמו שפירשנו בפירוש ״ויגד לאברם העברי״8 ועל כן לא נאמר [מלת] ״אותו״, שאינו שב על החלום עצמו.
ויוסיפו עוד שנוא אותו – בעבור שהתפאר שהגיע למעלת אנשי קדש שנגלה עליו הענין האלהי. ואפילו האמינו שקרהו זאת, התקנאו בו על מעלתו הגדולה שמצא חן בעיני השם יותר מכולם, וכנזכר בסוף הענין.
1. מליצה על פי דניאל ד, י.
2. מל״א ג, טו.
3. בראשית מא, טו.
4. שם מא, יא.
5. פסוק ה.
6. פסוק ח.
7. דברים ד, יג.
8. בראשית יד, יג.
ויחלם יוסף חלום – אין ספק שזה היה חלום של נבואה כמו שיורו כל עניניו ותנאיו שנתקיימו בו, ויוסף הרגיש בעצמו שאין זה כשאר החלומות בדרך טבע, אלא נצנצה בו רוה״ק וידע שהחלומות ירמזו על גדולתו, ולכן רצה לספרם לאחיו כדי שיכירו אמתת יתרונו עליהם ויחדלו משנוא אותו:
ויגד לאחיו – יתכן שלא הגיד להם תחלה אלא שחלם חלום, והיה מתפאר בו שהוא חלום יורה על גדולתו, והם לא היו רוצים לשמוע סיפורו משנאתם אותו, אלא הוסיפו עוד לשנוא אותו על שהיה מתפאר בו אף שלא שמעו עדיין סיפור החלום, וכשהפציר בהם ואמר שמעו נא וכו׳ וסיפר להם חלומו, אז הוסיפו לשנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו, שהם שני דברים, וזה טעם שאמר שני פעמים ויוסיפו עוד שנוא אותו:
ויגד לאחיו – גם בזה הודיע מעלת יוסף, אף שהרגיש שהם שונאיו ואין דרך להודיע חלום לשונא, מ״מ היה מתחבר אליהם לרדיפתו אחר השלום, ולספר להם חלומותיו להורות נטיית אהבתו אליהם, גם להסיר שנאתם עליו מלבבם כי מן החלום שהוא אחד מס׳ בנבואה, יראו כי גם מן השמים יבדילוהו למעלה וכבוד, ומתת אלהי הוא אליו, ואינו מקרה בלבד מה שאביו ירוממהו ויאהבהו יותר משאר אחיו רי״א.
ויחלום יוסף חלום וגו׳ – היה נ״ל שאין זה חלום האלומות אלא חלום אחר אשר לא נכתב, וזה טעם ויוסיפו עוד שנא אותו שנכתב שתי פעמים, וזה טעם חלומותיו האמור למטה (פסוק ח׳) בלשון רבים, אעפ״י שעדיין לא נכתב אלא חלום אחד, ואחר זמן מצאתי כי גם רד״ק (למטה פסוק ח׳) כתב – אולי חלם ג״כ פעם אחרת קודם זה החלום וכו׳; אך גם הוא לא אמר שהחלום האמור כאן איננו האמור בפסוק שאחר זה, ותלמידי שבתי אנקונא אומר שאין ספק כי הפסוק הזה ושלאחריו על חלום אחד נאמרו, ומה שכתוב למטה על חלומותיו ועל דבריו הכוונה על שם העתיד, כלומר על החלום ההוא ועל השני הנכתב אח״כ.
_
(ה-ו) ויחלם יוסף חלום וגו׳ – היה לו חלום והוא סיפר עליו לאחיו. והנה כשהתחיל לגלות להם את חלומו, הם לא רצו לשמוע על כך דבר. אך הוא התעקש (פסוק ו): ״אתם פשוט חייבים לשמוע את החלום הזה אשר חלמתי!⁠״ (על מקור המילה ״חלום״, עיין פירוש לעיל כ, ג.)
חז״ל דנו אם יש חשיבות כלשהיא לחלומות (עיין ברכות נה.). אך את העובדה שההשגחה משתמשת במצב הזה של נים ולא נים, כדי לנטוע מחשבות בלב האדם, ובכך להמציא שורה שלמה של מאורעות; ושה׳ מנצל את אמונת הבריות בחלומות; זאת אנו רואים שוב ושוב בתולדות יעקב ויוסף.
ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו – יוסף בצדקתו ובטהר נפשו החזיק את אחיו לאוהבים וחשב שהם יפתרו חלומותיו לטובה, כי כל החלומות הולכים אחר הפה, ובאשר החלום נוגע לאחיו כתב לשון ויגד, שזה ההבדל בין הגדה לספור, שהגדה היא בדבר הנוגע אליו וצריך לו לדעתו, אבל האחים שלא יכלו לסבול דברו לשלום, כ״ש שחרה להם על דברו דברי אהבה כמחזיק אותם לידידים. וע״ז בעצמו הוסיפו עוד שנא אותו, גם בטרם ששמעו את החלום, כי חשבוהו לעז פנים שלא יבוש מלכסות שנאה במשאון בדברי אהבה ולא רצו לשמוע החלום כלל.
YOSEF THEN DREAMT A DREAM WHICH HE RETOLD (VAYAGED) TO HIS BROTHERS. In his righteousness and innocent purity of soul, Yosef thought that his brothers loved him, and that they would interpret his dreams favorably, since realization of any dream depends on the interpretation it is given. As the dream concerned his brothers, the term vayaged appears, hagadah (telling) differing from sipur (recounting) in that its contents concern the listener and is something he ought to know.
But as the brothers could not tolerate his amicable talk,they were merely provoked further by his expressions of love, for it conveyed that he held them to be his friends. In itself, this alone was further increasing their hatred of him, even before they heard the dream. He appeared to them brazen for unashamedly covering up hatred by a decoy of love protestations — and they refused to listen to the dream at all,
ויגד לאחיו ויוסיפו עוד1: עוד לא הגיע המקרא לספור החלום ופתרונו2, אלא על הגדת החלום שלו3 הוסיפו שנאה, ויהיה איזה חלום שיהיה, באשר ידוע שאין להגיד חלום אלא לאוהב כדאיתא בפרק הרואה, והוא בא להגיד להם חלומו, ומראה בזה שחושב אותם לאוהביו, וזו אינו אלא צביעות וחנופה4 שאינה מתקבלת על דעת נקיה.
1. מדוע שנאוהו כשעדיין לא שמעו כלל את החלום, ומלבד זה לשון זה ״ויוסיפו עוד שנא אותו״ מוזכר גם לאחר הגדת החלום ופתרונו.
2. המוזכר בפסוקים ו׳,ז׳,ח׳, ושם מוזכר ״ויוסיפו עוד שנא אותו על חלומותיו״ (ועל דבריו).
3. על עצם רצונו להגיד להם את חלומו.
4. כך באברבנאל ובעקבותיו המלבי״ם.
מחציתו השנייה של פסוק ב׳ מקדימה ומספרת הענין באופן כללי, ואילו בפסוקים הבאים מסופרים פרטיו.⁠1
דרך מיוחדת זו מוזכרת גם באחד מל״ב הכללים של רבי אליעזר ברבי יוסי הגלילי2 (מכלל שאחריו מעשה וכו׳), וכבר היו לנו הזדמנויות3 להצביע עליה.⁠4
ויגד וגו׳ – מספר באופן כללי שהאחים הוסיפו לשנוא את יוסף, כאשר נודע להם מפיו על החלום, ופרטי הענין נמסרים רק בפסוק ז. בפסוק ט׳ לעומת זאת, שאין בו סיפור בדרך כלל ופרט זו, בא מיד ״ויספר״.
1. השווה שטראק לכ״ד:כ״ט, אשר מוכיח דרך מיוחדת זו של התיאור העברי בדוגמות מרובות ומנסה לפרשה.
2. כלל יג שם. הכללים מובאים בש״ס ווילנא, במסכת ברכות, אחר מבוא התלמוד לרבי שמואל הנגיד (המ׳).
3. ישורון של ר״י וולגמוט (המ׳).
4. מכאן, שאם תרגום השבעים משמיט מחציתו השניה של פסוק ה, ואם מבקרי המקרא מייחסים אותה ואת מחציתו השניה של פסוק ח׳ ל״עורך״, אשר כביכול צירף הפסוקים ב׳-ד׳ (המשוייכים ל⁠־J או ל⁠־P ול⁠־J.) והפסוקים ה׳-י״א (המשוייכים ל⁠־E), הרי שהללו מתעלמים מיחודיות זו של דרך הסיפור המקראית.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונימנחת יהודהמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ו) וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ⁠־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי׃
He said to them, "Listen, now,⁠1 to this dream that I dreamed.
1. Listen, now | שִׁמְעוּ נָא – Alternatively: "Listen, please".
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובחזקונירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל
[סג] 1ויאמר אליהם שמעו נא, אליהם מלא מלמד שהיה רואה שעה שהיו כולם מקובצים ומספר להם חלומותיו. (לקח טוב)
[סד] 2ויאמר אליהם שמעו נא, אמר כך יהיו הנביאים מוכיחין אתכם (מיכה ו׳:א׳) שמעו נא את אשר ה׳ אומר. (בראשית רבה פ״ד)
[סה] 3שמעו נא, בבקשה. מפני מה היה מפייס להם לשמוע חלומותיו שהרי אמרו חכמים דלמא דלא מישפרא כאגרת דלא מיקריא. (לקח טוב)
[סו] 4שמעו נא, כיון שנאמר ויגד לאחיו מה תלמוד לומר ויאמר אליהם שמעו נא, אלא מלמד שאף על פי שהיה יודע בהם שמוסיפין לו שנאה לא היה נמנע מלספר להם חלומותיו. (לקח טוב)
[סז] 5שמעו נא, מלמד שהיה מספר להם ולא היו מקשיבים, לכך נאמר ויאמר אליהם שמעו נא החלום. (לקח טוב)
1. ראה במנחת שי כאן.
2. במדרש אגדה שמעו נא, אמר להם הנביאים כך יהיו מוכיחים אתכם כדכתיב שמעו נא המורים. (במדבר כ׳:י׳) שמעו נא בית דוד (ישעיה ז. יג) שמעו נא את אשר ה׳ אומר (מיכה ו, א.) ובמדרש הגדול אמר להם בבקשה שמעו ורמז להם שהנביאים מוכיחין אותן ואומרין שמעו נא את אשר ה׳ אומר. ובשכ״ט אמר להם בלשון זה יהיה נביאכם מוכיח אתכם.
3. אמרו חכמים, בברכות נה: חלום שלא פתרוהו כאגרת שלא קראוה ולא טוב ולא רע הוא שכל החלומות הולכין אחר הפתרון, (רש״י). ובזח״א קפג. שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי, דבעא מנייהו דישמעון ליה, ואיהו אודע להו ההוא חלמא דאלמלא אינון דאהפכו ליה לגוונא אחרא הכי אתקיים. ראה לעיל אות ס. ולקמן עד.
4. ראה לקמן אות קמד. בבאור טעמו של דבר.
5. עי׳ לעיל אות נב. נו. בבאור.
וַאֲמַר לְהוֹן שְׁמַעוּ כְעַן חֶלְמָא הָדֵין דַּחֲלַמִית.
He said to them, "Now, Listen to this dream that I dreamed.
ואמר להון שמעו כען חלמא הדין די חלמית.
ואמר להון שמעו כדון חילמא הדין די חלימית.
And he said to them, Hear now this dream which I have dreamed.
שמעו נא – אמר להם, הנביאים כך יהיו מוכיחים אתכם, כדכתיב שמעו נא המורים (במדבר כ׳:י׳), שמעו נא בית דוד (ישעיהו ז׳:י״ג), שמעו נא [את] אשר ה׳ אומר (מיכה ו׳:א׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

אד֗ קאל להם אסמעו הד֗ה אלרויא אלתי ראיתהא.
כאשר אמר להם: שמעו את החלום הזה אשר ראיתיו.
1ויאמר אליהם שמעו נא – מלא מלמד שהיה רואה שעה שהיו כולם מקובצים ומספר להם חלומותיו.
שמעו נא – בבקשה מפני מה היה מפייס להם לשמוע חלומותיו. 2שהרי אמרו חכמים חלמא דלא מיפשרא כאגרת דלא מיקריא כיון שנאמר ויגד לאחיו. מה ת״ל ויאמר אליהם שמעו נא. אלא מלמד שאע״פ שהיה יודע בהם שמוסיפין לו שנאה. לא היה נמנע מלספר להם חלומותיו.
1. ויאמר אליהם מלא מלמד. ז״ל בעל מנחת שי ויאמר אליהם בהעתק הללי אליהם. ירושלמי אלהם ובכל הספרים מלא והוא חד מן י״ז מלאים בתורה עפ״י המסורת וסימן נמכר במסרה רבתי עכ״ל. והתי׳ שלא הביא דרשת רבינו.
2. שהרי אמרו חכמים. ברכות נ״ב ע״א.
ויאמר אליהם – לאחר שנאמר ויגד לאחיו, מה ת״ל ויאמר אליהם, אלא אע״פ שהיה יודע שמוסיפין שנאה לא היה נמנע מלשנות ומלספר להם חלומו. אליהם מלא י׳, מלמד שהיה רואה בשעה שהן כולן מקובצים ומספר להם:
שמעו נא – לשון בקשה, מלמד שהיה אומר להן ולא היו מקשיבין, והוא מפייסן שישמעו חלומותיו:
ויאמר אליהם שמעו – ספר להם חלומו להוציא מלבם אם יעלה לגדולה לא מאת אביו הוא, אלא מסייעתא דשמיא.
ויאמר אליהם: שמעו נא, he said to them: "please listen (to my dream).⁠" His reason for telling them of his dream was to explain to them that his being destined for greatness was not due to the way his father preferred him, but seemed to be a destiny decreed by heaven.
(ו-ז) ויאמר להם: שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי. הנה נראה לי בחלומי, שאנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי. והנה זה החלום היה מורה שישתחוו לו אחיו, ויהיה זה בסיבת תבוּאה, וכן היה העניין בסוף.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וכאשר אמר: שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי והנה אנחנו וכו׳, בראותם אומן לבו וחוזק דבריו אלה לא נשאר אצלה שום ספק על מה שחשבוהו ממנו. ואז הוסיפו לשנא אותו תכלית השנאה ומעתה לא נזכרה עוד שנאה בספור, אבל נאמר: ויקנאו בו אחיו וכו׳.
[י] והוא שנתנו את לבם להרע עמו בכל אשר יכלו להדיח מעליהם הרעה. כי כל לשון קנאה הוא כאדם המתחרה לנקום נקמת דבר. וכבר קרה להם בזה מה שקרה לשאול עם דוד בראותו אותו מצליח בהריגת הפלשתי, שנתיירא ממנו שימלוך תחתיו (שמואל א י״ח).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

שמעו נא החלום הזה – לא די שספר החלום כי גם אמר להם ״שמעו נא״, כלומר הבינו את הוראת החלום ! ובזה הוסיף להטיל איבת אחיו עליו, כמו שאמרו ״המלך תמלך עלינו״ (פסוק ח׳).
שמעו נא החלום הזה, not only did he tell them his dream, as something by the way, but he invited them to listen to him tell it by saying שמעו נא “please pay attention!” This could not fail to intensify the hostility of his brothers, as we see immediately by their reaction: “do you plan to rule over us?!”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ויאמר אֲלֵיהֶם: בהעתק הללי, אליהם, ירוש׳ אלהם, עכ״ל. ובכל הספרי׳ מל׳, והוא חד מן י״ז מלאי׳ בתורה ע״פ המסורת, וסי׳ נמס׳ 1במס׳ רבת׳. [אליהם].
1. במס׳ רבת׳: מ״ס-ד אל 124.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

שמעו נא החלום – טעם אומרו נא. למה שפירשתי שלא היו רוצים לשמוע אמר להם נא לשון בקשה.
או ירצה על דרך אומרם ז״ל (ברכות נו.) כי עיקר פתרון החלום הוא דוקא ביומו ולא ביום אחר, ולזה מתענין תענית חלום אפילו בשבת ואינו נדחה ליום אחר, לזה אמר נא פי׳ עתה ולא תאחרו לזמן אחר כדי שיתקיים. גם יכוין לומר להם לבל יחשבו אותו כי כבר הלך לרחמיו וידידיו וספר להם החלום ופתרונו לטובה הגידו וכפי זה בטלה מחשבתו הטובה שחשב לקרב לבבות אחיו כמו שפירשתי בפסוק שלפני זה, כי אין הוכחה שבחזקת אוהבים הם כי כבר קדם עיקר הפתרון ופתרוהו לטובה אות לזה לא חש לבוא אצלם שהגם שיפתרוהו לרעה כבר נתקיים כפתרון הראשון, לזה אמר נא. ואם תאמר והלא אמרו בהרואה (שם) אמר רבי בנאה פעם אחת חלמתי חלום אחד והלכתי אצל כ״ד פותרי חלום שהיו בירושלים ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה וכולם נתקיימו בי ע״כ. אולי דוקא שאין הפתרונים סותרים אבל אם הם סותרים אין פותר שני מוציא מפתרון ראשון, וחש יוסף שידונו אותו בזה ואמר שמעו נא פי׳ עתה הוא מספר הדבר ולא קודם ספרו לזולת.
החלום הזה – אומרו ה״א הידיעה, להיות שכבר הגיד להם שחלום חלם ולא פירש החלום וחזר לומר שמעו נא החלום הזה שהגדתי לכם שחלמתי.
שמעו נא החלום, please listen to the dream, etc. He had to add the word נא, please, because at first they had refused to listen.
Alternatively, in accordance with Berachot 56, dreams should preferably be interpreted on the day following (the same day) the night they have been dreamt. This is the reason that one may fast even on the Sabbath if one has had a bad dream. Joseph therefore insisted that the brothers hear him out at once. Any delay might result in the dream not being fulfilled. He may also have wanted to prove to them that he had not told any of his friends about this dream expecting them to give him a positive interpretation, but had instead come to his brothers first. Had he first told his friends of his dream the brothers would not have believed that he wanted to convince them that he wanted to be on good terms with them. According to Berachot 55 Rabbi Banah once told his dream to 24 different interpreters and received 24 different interpretations, each one of which proved correct. It is possible that this was so because none contradicted any of the other interpretations. When contradictory interpretations are received the more recent interpretation cannot cancel out a previous one. Joseph may have wanted to convince the brothers of his תמימות, his sincerity, by offering them a chance to come up with a negative interpretation of his dream which his friends could not later on nullify. He did this by urging them to listen to his dream immediately.
החלום הזה, "this dream.⁠" The use of the definitive article ה in front of the word חלום indicates that he had already told them that he had had a dream without revealing any details about it. Now he repeated: "please listen to the dream which I have dreamed.⁠"
ויאמר אליהם – אחר שהגדיל להגיד כל זה, וראה בפני אחיו שהם מואסים בדבריו ושהם בעיניהם דברים שאין חפץ בהם, חזר לומר להם ״אל נא אחי תרחיקו הדברים שאמרתי אליכם, כי אמת הדבר שלא חלמתי כדרך החולמים אלא בדרך נפלא. על כן בבקשה מכם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי, מה נפלא הוא ותבינו שהיא מסודר בסדר נפלא ונכון היטב, עם הדברים שהגדתי לכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ויאמר – אמר להם שהחלום נוגע להם, ועז״א שמעו נא החלום הזה, כי הוא גזרת ה׳ והודעה נבואיית עליכם, ובמד׳ כן יהיו הנביאים מוכיחים אתכם שמעו נא את אשר ה׳ אומר.
Whereupon he said to them that the dream touched them directly — “Listen to this dream," for it is a divine decree and a prophetic revelation about you. Upon this the Midrash comments:⁠1 It is thus that the prophets will be admonishing you: “Listen to what the Lord says.”
1. Gen. R. 84:10.
אבל מכל מקום נענו לו עד שהגיע: ויאמר אליהם שמעו נא וגו׳: פייסם והפציר בם שישמעו חלומו, ולא עלה בדעתם שיהיה דבר שנוגע להם, ושמעו.
שמעו נא החלום כו׳ והנה אנחנו מאלמים אלומים כו׳ – לדעתי אמר להם ע״ד תוכחה למה תשנאו אותי הלא נחרץ עליכם על זה משפט, שובו ולא תשנאו אותי כי אז ינחם ה׳ עליכם וכן הבינו רז״ל במדרש. אמר כך יהיו הנביאים מוכיחין אתכם כו׳ ובחלום השני סיפר להם למען יסירו שנאתם כי אין זה העדר כבוד ומעלה להם רק ראה כי אביו ג״כ ישתחוה לו ולכן כתיב ויקנאו כו׳ ואביו שמר כי בכל אדם מתקנא חוץ מבנו. ומסולק מה שהאשמו בזה הספורני והבן.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובחזקונירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמההכל
 
(ז) וְ֠הִנֵּ֠ה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם⁠־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃
Behold, we were binding sheaves in the field and my sheaf rose and even stood erect, and, behold, your sheaves surrounded and bowed down to my sheaf.⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טובר״י קראאבן עזרא א׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[סח] 1והנה אנחנו מאלמים אלמים אתם כונסין פירות ואני כונס פירות שלכם רקבים ושלי עומד והנה קמה אלומתי. (בראשית רבה פ״ד)
[סט] 2מאלמים אלמים, ר׳ אחא אמר עתידים אתם לעשות אלילים אילמים לפני עגלים של ירבעם לאמר אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳). (בראשית רבה פ״ד)
[ע] 3והנה קמה אלמתי, ר׳ לוי אמר עתידין אתם להעלים עלי דברים לפני אבא לאמר חיה רעה אכלתהו (בראשית ל״ז:כ׳), ומאן קאים לי, משתיקיתה דאימה. (בראשית רבה פ״ד)
[עא] 4והנה קמה אלמתי וגם נצבה קמה, והנה קמה. נצבה, וגם נצבה. והנה תסובנה אלומותיכם וגו׳ כנגד ה׳ פעמים שעתידין להשתחות לו. (בראשית רבה פ״ד)
[עב] 5מאלמים אלמים, ילמדנו רבינו מה בין חלומות הצדיקים לחלומות הרשעים וכו׳ חלומות הרשעים לא בשמים ולא בארץ, חלומות הצדיקים בשמים ובארץ, שכן אתה מוצא, שאמר יוסף לאחיו הנה אנחנו מאלמים אלומים הרי בארץ, ובשמים מנין שנאמר הנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. (תנחומא ישן ויצא ו.)
[עג] 6תסבינה, ס׳ דארבעה זיוני ולא דבקין. (ספר התגין)
1. בלק״ט ד״א אלומים, ערומים ע׳ מתחלף בא׳ כמו מגועל מגואל ל׳ תחת ר׳ כמו אלמנותיו ארמנותיו (מפרש אלומים כמו ערומים ענינו צבור כמו ערמת חטים, הערות מהרש״ב) אמר להן עתידין אתם לכנוס פירות ואני כונס, שכשם שראה פרעה חלום הרעב כך ראהו יעקב אבינו, והשבטים כנסו פירות ולא הצליחו שנאמר והנה קמה אלומתי וגם נצבה. שלכם מתרקבים ושלי עומדים לפי שהכניס התבואה בשיבולת ולא מירחן לפיכך עמדו. וביתר ביאור בשכ״ט מה ראה שר החלום להראות לו בחלום אלומות אלא מלמד כשם שראה פרעה חלום של רעב כך ראו יעקב ויוסף אלא יעקב שמר בלבו ויוסף ספרו וכו׳ אמר להם כינסו פירות מפני הרעב העתיד לבא וגם אני כונס פירות בפני עצמן, שלכם (מתרקבים, הגהת הר״ח אלבעק בפי׳ מנחת יהודה) ושלי עומדים ואתם צריכים לשלי, אפס כי לא נודע להם ולו הדבר בפירוש, כי היה חלום הדיוט ולא בחזיון נבואה. ובחמדת ימים התימני כתיב ביעקב והנה סלם וכתיב ביוסף והנה אנחנו, מה כאן נבואה אף כאן נבואה. ובס׳ תולדות יצחק לרי״ק מפרש והנה תסובינה אלומותיכם פירוש נתרקבה מלשון סובין ואחר שנעשית סובין בהכרח תשתחוין שנפלו לארץ בפני אלומתי, ובענין זה למה הראו לו בחלום אלומות יש בכ״י פי׳ הרוקח לפי שישראל נקראו ראשית תבואתך לפיכך הראה לו אלומים. וראיתי להעיר כאן מהמבואר ברש״י ב״מ כא. כריכות עומרים קטנים כמו מאלמים אלומים ומתרגמינן בירושלמי מכרכן כריכן. וכ״ה בערוך ערך כרך, ולפנינו בתיב״ע ות״י מפרכין פירוכין ובהוצאת גינזבורגר הגירסא כמו בערוך ורש״י. ובשכל טוב מביא ת״א מאסרין אסרין ואנשי עיר הקודש מתרגמין (כן הוא מכנה את תרגום ירושלמי) מפרכין פרוכין. ובירושלמי חגיגה פ״ב ה״א וב״ר פ״א דורש לשון הפסוק תאלמנה שפתי שקר, יתפרכן כמה דאת אמר והנה אנחנו מאלמים אלומים. ובס׳ אור זרוע הגדול ח״א באלפא ביתא מא. מפרש הדברים איתפרכן כמה דאת אמר והנה אנחנו מאלמים אלמים כעושין אלמים בקבוץ כך יתקבצו שפתים הדוברות על צדיק עתק שקר שלא יוציאו דבר מפיהם, ובב״ר פצ״ג ונגש חורש בקוצר וכו׳ בקוצר זה יוסף שנאמר והנה אנחנו מאלמים אלומים. וראה בלק״ט מקץ מב, ט. ויגש מה, ה. ובזח״א קצ״ט: זח״ב קכ. זח״ג רמב:
2. דורש אלמים לשון אלם עושים אילמים עצבים מעשי ידי אדם ולא ידברו וזהו והנה קמה אלומתי שירבעם משבטו של יוסף. (מפרשים) ובנזה״ק ויד״מ מפרשים לפני עגלים קודם בזמן לפני העגלים של ירבעם יעשו את העגל. ובמדרש הגדול אמר להן עתידין אתם להעמיד אלילים אלמים, פה להם ולא ידברו וסופן ליגלות עד שיבא משיח בן יוסף ותשתחוין לאלמתי. וכעי״ז בכת״י חמאת החמדה מאלמים אלמים בתוך השדה, עתידין אתם להעמיד אלילים אלמים ותסור המלוכה מכם עד בוא משיח בן יוסף.
3. משתיקיתה דאימה שתיקתה של אמי ששתקה בשעה שלקח לבן את לאה והביא אותה אל יעקב. ראה לעיל פ״ל אות עג. ובשכל טוב כך אמר יוסף עתידין לעשות אילמין להעלים עלי דברים לפני אבא וגם אני מעלים כמו כן. ובמדרש הגדול אמר להן עתידין אתם להעלות עלי דברים וי״ג במנח״י ״להעליל״ ובכת״י חמאת החמדה ״לאלם״ עלי דברים.
4. קמה והנה קמה, היה לו לומר קמה ואמר והנה קמה, וכן היה לו לומר נצבה ואמר וגם נצבה, הרי ד׳ לריבוי והנה תסובינה הרי ה׳ כנגד כולן. (פי׳ ב״ר). ובלקח טוב מבואר בסגנון אחר מאלמים אלומים תרי, קמה אלומתי חד, תסבינה אלומותיכם חד, ותשתחוינה לאלומתי חד, כנגד ה׳ פעמים שהם עתידין להשתחוות לו. וכ״ה בדרשת אבן שועיב ובכת״י רמזי ר״י. וראה לקמן אות פד.
5. ראה לעיל פכ״ח אות סח. בבאור וצרף לכאן. ולקמן מא. פסוק א.
6. בקרית ספר להמאירי תסובינה הסמ״ך מתוייגת שנים ומוזרקת בשוליה, ראה צורת הסמ״ך לעיל ח״ב דף תקלז. ושם מתוייגת שלשה תגין.
וְהָא אֲנַחְנָא מְאַסְּרִין אֲסָרַן בְּגוֹ חַקְלָא וְהָא קַמַת אֲסָרְתִי וְאַף אִזְדְּקֵיפַת וְהָא מִסְתַּחְרָן אֲסָרָתְכוֹן וְסָגְדָן לַאֲסָרְתִי.
Behold, we were binding sheaves in the middle of the field. Behold my sheaf rose and stood up straight; and behold your sheaves surrounded it and prostrated themselves to my sheaf.”

וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ
לַאֲלֻמָּתִי
וְהָא אֲנַחְנָא מְאַסְּרִין אֵיסָרָן בְּגוֹ חַקְלָא וְהָא קַמַת אֵיסַרְתִּי וְאַף אִזְדְּקֵיפַת וְהָא מִסְתַּחֲרָן אֵיסָרָתְכוֹן וְסָגְדָן לְאֵיסָרְתִּי
לנוסח רש״י בביאור הש״ס
א. ״מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים״ – ״מְאַסְּרִין אֵיסָרָן״, אבל במיוחס ליונתן ״מְפַרְכִין פִּירוּכִין״, נוסח שהובא גם במדרש שכל טוב.⁠1 ובדפוסים מצויים השתבשו לגרוס ״מְפַרְכִין פִירוּכִין״ גם בתרגום ירושלמי, שלא כרש״י בביאור הש״ס ״כריכות – עומרים קטנים, כמו מאלמים אלומים ומתרגמינן בירושלמי: מְכַּרְכַן כְּרִיכַן״ (בבא מציעא כא ע״א). ואולם מקורו של רש״י אינו ברור, כי הוא לא הכיר את ״תרגום ירושלמי״ לתורה. ואפשר שהסתמך על גרסת ה״ערוך״.⁠2
ב. ״וגם נִצָּבָה״ – ״וְאַף אִזְדְּקֵיפַת״. בדרך כלל ״נצב״ מתורגם ״קם״ כגון, ״יצאו נצבים״ (במדבר טז כז) ״נְפַקוּ קָיְמִין״, ״נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד״ (שמות טו ח) ״קָמוּ כְשׁוּר״. אבל כאן שכבר נאמר ״קָמָה אֲלֻמָּתִי״ פירש אונקלוס התוספת ״וגם נִצָּבָה״ – נזדקפה. ועל פי ת״א כתב גם רש״י: ״וגם נצבה, לעמוד על עמדה בזקיפה״.
תְסֻבֶּינָה – סבבו על עומדן או הקיפו אלומת יוסף?
ג. ״והנה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם״ – ״וְהָא מִסְתַּחֲרָן אֵיסָרָתְכוֹן״. משמעות תְסֻבֶּינָה אינה בהירה: האם כל אלומה הסתובבה על עמדה אך האלומות עצמן נשארו מפוזרות בשדה או שמא הסתדרו האלומות במעגל וסבבו את אלומתו של יוסף? רמב״ן וריב״ג מפרשים כדרך השנייה.⁠3 אבל מתרגום מִסְתַּחֲרָן עולה שת״א מפרש כמשמע הראשון, שאם לא כן היה מתרגם מַקְּפָן כמו ״הוא הַסֹּבֵב את כל ארץ החוילה״ (בראשית ב יא) ״הוּא מַקֵּיף״ ועיין שם.
וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ – פעם אחת או הרבה פעמים?
ד. השתחוויית האלומות מתוארת בכתוב כמעשה חד-פעמי: ״וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי״, שניהם בעבר. אבל ת״א ״וְהָא מִסְתַּחֲרָן אֵיסָרָתְכוֹן וְסָגְדָן לְאֵיסָרְתִּי״ מחריף את התיאור; מתרגומו בלשון הווה נשמע שהן משתחוות לאלומת יוסף בדרך הקבע. לכן תרגם וְסָגְדָן ולא כתרגומו כלעיל ״וַתִּגַּשְׁןָ השפחות... וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ״ (בראשית לג ו) ״וּסְגִידָא״, בעבר.
1. שכל טוב : ״והנה אנחנו מאלמים אלומים. אלו אגודות של שבלים, וכן תרגום אונקלוס מאסרין אסרין, ואנשי עיר הקודש מתרגמין מפרכין פרוכין״.
2. ״ערוך״ (ערך כרך 2): ״מאלמים אלומים תרגום ירושלמי: מכרכין כרכון״. וראה תמיהת מהר״ץ חיות (״אמרי בינה״ ד): שהובאה במבוא ל״פרשגן״ (בפרק ו ״⁠ ⁠⁠״תרגומי ארץ ישראל״): מאחר שרש״י לא הכיר את ״תרגום ירושלמי״ לתורה, כיצד הסתייע ממנו בביאורו לש״ס? לדעת חיד״א ב״שם הגדולים״ (מערכת גדולים, רבינו נתן בעל הערוך) רש״י הכיר את רבינו נתן, וייתכן אפוא שציטט את ת״י מה״ערוך״. אבל לדעת הסוברים שרש״י לא הכיר כלל את ה״ערוך״ (ראה גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, עמ׳ 242-241), התמיהה בעינה עומדת. וראה ״אהבת יהונתן״ ו״הפלאה שבערכין״ (על ה״ערוך״, ערך כרך) שסברו להגיה גם במיוחס ליונתן ובת״י ״מְכַּרְכַן כְּרִיכַן״, וכך הנוסח בתרגום ירושלמי מהדורת גינזבורגר, שלא כבדפוסים מצויים. בחקירת העניין האריך ר׳ שמואל וואלדבערג, ב״לשון חכמים – דברי שמואל״. וראה גם ״תורה שלמה״ כאן אות סח.
3. רמב״ן: ״ועניין תסבינה – כי יקיפו אותו כמלך עתיד לכידור אשר עבדיו יחנו סביב לו״. ריב״ג, ״שרשים״, ערך סבב: ״והנה תסבינה... עניין כל אלה והדומה להם הקפת הדבר וסבב אותו״.
והא אנחנא מכרכין כורכוון בגו חקלא והא קמת כורכותי ולחוד אזדקפת והא מתכנשין כורכותכון ושאלו בשלמה דכורכוותי.
והא אנחנא מפרכין פירוכין בגו חקלא והא קמת פורכתי ואוף איזדקפת והא (מתחורן) {מתחזרן} פורכתיהון וגחנן לפורכתי.
Behold, we were binding sheaves in the midst of the field, and, lo, my sheaf arose, and stood upright; and, behold, your sheaves surrounded and bowed to my sheaf.
מפרכין פירוכין.
Were binding sheaves.
וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים – אַתֶּם כּוֹנְסִין פֵּרוֹת, וַאֲנִי כּוֹנֵס פֵּרוֹת, שֶׁלָּכֶם רְקֵיבִים וְשֶׁלִּי עוֹמְדִין.
וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה – רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי אַחָא, רַבִּי לֵוִי אָמַר עֲתִידִין אַתֶּם לַעֲשׂוֹת אֱלִילִים אִלְמִים לִפְנֵי עֲגָלָיו שֶׁל יָרָבְעָם וְלֵאמֹר: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות ל״ב:ד׳).
אָמַר רַב אַחָא עֲתִידִים אַתֶּם לְהַעֲלִים עָלַי דְבָרִים לִפְנֵי אַבָּא לוֹמַר: חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ (בראשית ל״ז:ל״ג), וּמַאן קָאֵים לֵיהּ מִשְׁתִּיקוּתָא דְּאִמָּא. קָמָה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, כְּנֶגֶד חָמֵשׁ פְּעָמִים שֶׁהֵן עֲתִידִין לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ.
וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים – אַתֶּם כּוֹנְסִין פֵּירוֹת וַאֲנִי כּוֹנֵס פֵּירוֹת, שֶׁלָּכֶם מַרְקִיבִים וְשֶׁלִּי עוֹמְדִין.
וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי – רַבִּי לֵוִי אָמַר: עֲתִידִין אַתֶּם לַעֲשֹׂת אֱלִילִים אִלְּמִים לִפְנֵי עֲגָלָיו שֶׁל יָרָבְעָם וְלֵאמֹר (שמות ל״ב:ד׳) ״אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״ רַבִּי אָחָא אָמַר: עֲתִידִים אַתֶּם לְהַעֲלִים עָלַי דְּבָרִים לִפְנֵי אַבָּא לוֹמַר ״חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ״ וּמַה קָאִים לִי מַשְׁתִּיקוּתָא דְּאִמָּא.
קָמָה,[וְהִנֵּה קָמָה] אֲלֻמָּתִי, וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי – כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה פְּעָמִים שֶׁהֵן עֲתִידִין לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ.
כאננא נג֗רז ג֗ראזא פי אלצחרא וכאן ג֗רזתי וקפת ת֗ם אנתצבת וכאן ג֗רזכם תחיט בהא ותסג֗ד להא.
היינו אוספים אלומות בשדה והנה האלומה שלי קמה ואז התייצבה, והנה האלומות שלכם מקיפות אותה ומשתחוות לה.
מאלמים אלמים – פעל גזור מ⁠[שם העצ]⁠ם,⁠1 ורוצה לומר: אוסְפים אוסָפים,⁠2 והיה ראוי להיות ׳אלמות׳, אך בא ריבויו בדרך הזכר, כמו ׳פנים׳ (זכריה י״ד:ב׳) מ׳פנה׳ ו׳מלים׳ (איוב ו׳:כ״ו) מ⁠[׳מלה׳]⁠3; ואולם בעל ׳אגרות החברים׳ הרי הוא טוען שהיחיד מ⁠[...] ולא⁠[...].⁠4
1. כך אומר אבן בלעם בספר הפעלים, ערך ׳אלם׳, והשוו ריב״ג באללמע עמי 147 (רקמה עמ׳ קעא) ובאצול, ערך ׳אלם׳, וראב״ע על אתר.
2. בדרך דומה פירשו תרגום אונקלוס על אתר, אלפסי, מנחם וריב״ג באצול, ערך ׳אלם׳, ואבן ברון, ערך ׳אלם׳, המשווה לשורש דומה בערבית. רס״ג על אתר משתמש בשורש הערבי ״ג׳רז״, שפירושו: חתך וכרת.
3. דברים דומים אומר אבן בלעם באותיות העניינים, ערן ׳כי׳. השוו ריב״ג באללמע עמ׳ 212 ועמ׳ 371 (רקמה עמ׳ רלא ועמ׳ שפה), משה אבן ג׳יקטילה, בכתאב אלתד׳כיר ואלתאנית׳, ערך ׳אלמה׳, עמ׳ 61, וראב״ע על אתר.
4. כיון שהדברים לוקים בחסר, אפשר רק לשער שבעל ׳אגרות החברים׳, הלא הוא ר׳ שמואל הנגיד, סבר שצורת היחיד של מלים כגון אלה (׳אלומים׳, ׳פנים׳ ו׳מלים׳) היא ללא ה״א. הדים למחלוקת הזאת שבין הנגיד לבין ריב״ג בנושא הזה, שלצערנו לא שרדה בינתיים בכתובים, אנו שומעים בדברי ריב״ג במחברות, ערך ׳און׳ (עמ׳ 63-62), ובדברי אבן בלעם בפירושו להושע י״ג:ב׳.
מאלמים אלמים – כתרגומו: מאסרין אסרין – עמרין, וכן: נושא אלומותיו (תהלים קכ״ו:ו׳). וכמוהו בלשון משנה: והאלומות נוטל ומכריז (בבלי בבא מציעא כ״ב:).
קמה אלומתי – נזקפה.
וגם נצבה – לעמוד על עמדה בזקיפה.
מאלמים אלמים – Understand it as the Targum renders it: were binding bundles i.e. sheaves. Similar is "bearing (אלומותיו) its sheaves" (Tehillim 126:6). Similarly in Mishnaic Hebrew we have "and he takes (האלומות) the sheaves and makes public proclamation" (Bava Metzia 22b).
קמה אלמתי – means it raised itself erect.
וגם נצבה – means remaining erect in its place.
והנה אנחנו מאלמים אלומים – אלומים הם העומרים. כמו שנא׳ נושא אלומותיו (תהלים קכ״ו:ו׳).
1ד״א: אלומים – ערומים. עי״ן מתחלף באל״ף. כמו מגועל מגואל. ל׳ תחת ר׳ כמו אלמנותיו ארמנותיו. אמר להם עתידין אתם לכנוס פירות ואני כונס. שכשם שראה פרעה חלום הרעב. כך ראהו יעקב אבינו. והשבטים כינסו פירות ולא הצליחו. שנאמר והנה קמה אלומתי וגם נצבה. שלכם מתרקבים ושלי עומדים. לפי שהכניס התבואה בשיבולת ולא מירחן לו לפיכך עמדו. 2מאלמים אלומים תרי. קמה אלומתי חד. תסבינה אלומותיכם חד. ותשתחוינה לאלומתי חד. כנגד ה׳ פעמים שהיו עתידין להשתחוות לו.
ד״א: ויגד לאחיו – מאחר שאמר ויגד לאחיו. מה ת״ל ויאמר שמעו נא. אלא מלמד שהיה מספר להם ולא היו מקשיבים. לכך נאמר ויאמר אליהם שמעו נא החלום.
1. ד״א אלומים כמו ערומים כו׳. מפרש אלומים שהוא כמו ערמים ענינו צבור כמו ערמת חטים. וזה שסיים עתידים אתם לכנוס פירות. והוא מב״ר שם.
2. מאלמים אלומים תרי. דורש ה׳ פעמים נאמר לשון אלומה. כנגד חמש השתחוואות. עיין ב״ר שם ויש לתקן שם עפ״י דברי רבינו.
והנה אנחנו מאלמים אלומים – אלו אגודות של שבלים, וכן תרגום אונקלוס מאסרין אסרין, ואנשי עיר הקודש מתרגמין מפרכין פרוכין, וכן דרשנו תאלמנה שפתי שקר (תהלים לא יט), יתפרכו, ודומה להן בדברי רבותינו התיה והחלתית והאלום, תייה קורא בלע״ז דירא, והוא מין עץ, חלתית בלע״ז לזרו פולאנטו. אלום ויש שונין והאלים, הוא בושם דם ונכתש עם המלח לתבלין, ולדבריהם עיקר מלת אלימה שבתחלה קוצרין המלח ועושין אותו כרי וערימה מסויימת וכשעושה את הקמה אלומות הוא שמחלקין אותה לחלקים דקים, בדבר שהיה שלם ועכשיו נפרד:
והנה קמה אלומתי – מתוך חברותיה:
וגם נצבה – על עצמה השבלין דרך גדולין:
והנה תסובנה אלומותיכם – שהיו באות ומקיפות לשלי:
(ותשתחוינה) [ותשתחוין] לאלומתי – מה ראה שר החלום להראות לו החלום אלומות, אלא מלמד כשם שראה פרעה חלום של רעב, כך ראו יעקב ויוסף, אלא יעקב שמר בלבו, ויוסף סופרו, וזה שדרשינן וגם לא לחכמים לחם (קהלת ט יא). בתחלת הפרשה. אמר להם כינסו פירות מפני הרעב העתיד לבא, וגם אני כונס פירות בפני עצמו, שלכם ושלי עומדין, ואתם צריכים לשלי אפס כי לא נודע להם ולו הדבר בפירוש, כי היה חלום הדיוט ולא בחזיון נבואה, וזה שדרשינן בויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב ז). ה׳ פעמים כתיב והנה בענין, כנגד ה׳ פעמים שנשתחוו לו:
והנה קמה אלומתי וגם נצבה {והנה תסבינה אלמתיכם} – כל דבר הנוטה מדרכו וממנהגו נקרא מ⁠{ס}⁠ב,⁠א ואין דרך אלומות להשתחוות כי אין (דרך) [בהם]⁠ב רוח ודעת, אבל אלומותיכם היו נוטות ממנהגם והיו משתחוים לאלומתי. ולפי המדרשג יש ללעוזד תסובינה רייטורניינ״ט בלע׳, כמו הנני מיסב את כלי המלחמה (ירמיהו כ״א:ד׳) וכמו סוב דמה לך דודי (שיר השירים ב׳:י״ז). (כ״י אוקספורד מארש 225 ומינכן 252ה בשם כך פירש ה״ר יוסף קרא)
א. בכל כתבי היד כתוב ״מצב״, אך מן ההקשר צ״ל ״מסב״.
ב. ב״י אוקספורד מארש 225 ומינכן 252 כתוב ״דרך״ (ובכ״י המבורג 52 יש השמטה), אך מן ההקשר צ״ל ״בהם״.
ג. כך בכ״י המבורג 52. בכ״י אוקספורד מארש 225 ומינכן 252: ״מדרש״.
ד. כך בכ״י המבורג 52. בכ״י אוקספורד מארש 225: ״לעוז״, ובכ״י מינכן 252 יש טעות וחסר כל הלעז.
ה. עם תיקונים ע״פ כ״י המבורג 52
מאלמים – מגזרת: אלומים, ונמצא לשון נקבה: נושא אלומותיו (תהלים קכ״ו:ו׳).
תסובינה – מפעלי הכפל, ודגשות הבי״ת תחת אחיו.⁠1
1. כלומר: הדגש בב׳ במקום אות ב׳ השנייה של שורש ״סבב״.
BINDING. Me'allemim (binding) comes from the same root as alummim (sheaves). The noun sheave is also found in the feminine,⁠1 compare, bearing his sheaves (alummotav) (Ps. 126:6).⁠2
CAME ROUND ABOUT. Tesubbenah (came round about) comes from a root whose second and third letters are identical.⁠3 The bet receives a dagesh to compensate for a missing bet.⁠4
1. Alummim (sheaves) is masculine.
2. Alummotav (his sheaves) is feminine.
3. Its root is samekh, bet, bet.
4. Tesubbenah is spelled with one bet. Thus a root letter is missing. The dagesh doubles the letter and thus compensates for the missing letter.
ותשתחוין לאלומתי – שהיתה שלי זקופה על ראשה והיאא באמצע, ושלכם סביבותיה בעוגל עומדות כמו כן על ראשיהן, אבל כפופות לצד אותה שלי, ונראות כמשתחות. פתרון, שיהו צריכין לעומריו ולתבואתו.
א. בכ״י מינכן 52: ראשם והוא.
ותשתחוין לאלומתי – BOWED DOWN TO MY SHEAF – For mine was upright on its head and in the middle, and yours were around it in a circle, standing likewise on their heads, but bowed to the side towards mine, and appearing like bowing. The interpretation: that they would need his sheaves and his grain.
1מאלמים אלמים – נגזר מן הפועל2, כלומר היו אוגדים אגודות.
קמהוגם נצבה – אמר בן חפני ז״ל אין זה לשון כפול, אלא נתכוין בקמה שעמדה, ובנצבה שהיתה עמידתה שלימה תקיפה שאין בה כפיפה, וזה פירוש אמיתי3.
1. לא. בכתה״י בא דיבור זה אחר הדיבור הבא. [הערות נהור שרגא]
2. לב. נראה שר״ל ששם העצם ׳אלומים׳ נגזר משם הפעולה לאלם/לאגד. וכ״נ דעת הרד״ק בשרשיו (שרש אלם) שכתב בעקבות הר״י ן׳ ג׳נאח: ׳ענינו אוגדים אגודות׳, וזה היפך דעת הראב״ע שהבין שהפעולה נגזרה משם העצם וכתב: ׳מאלמים – מגזרת אלומים׳. ודברי המתרגם ׳מאסרין אסרן׳ הם כעין דברי רבנו.
3. לג. ויתכן שכן היא דעת רש״י שכתב: ׳קמה אלומתי – נזקפה, וגם נצבה – לעמוד על עמדה בזקיפה׳, ואמנם אחרים פירשו בדעתו (השוה שפתי חכמים וספר באר יצחק על פירש״י) ש׳קמה׳ היא פעולת העמידה ו׳ניצבה׳ היא תיאור המצב שבה נשארה אח״כ.
מאלמים אלמים – כעניין שחלם עלה לגדולה ונעשה מושל, כדכתיב: ויצבור יוסף בר וגומ׳ (בראשית מ״א:מ״ט).
ותשתחוין לאלמתי – אות הוא כי העולם יצפו לתבואתו כי הוא משביר לכל עם הארץ (בראשית מ״ב:ו׳).⁠1
1. בדומה בר״י בכור שור.
מאלמים אלימים, "binding sheaves;⁠" this paralleled the manner in which Joseph later on rose to greatness, by piling up corn in anticipation of a famine from which his foresight and providence would save the Egyptian nation and surrounding countries. Compare 41,49: ויצבור יוסף בר, "Joseph heaped up and stored grain;⁠"
ותשתחוין לאלומתי, "and you were all prostrating yourselves before my sheaf;⁠" this was a sign that the world would look expectantly to Joseph's harvest, seeing that he was the sole distributor of grain in all of Egypt to all the people.
ותשתחוין לאלומתי – ותימ׳ מאי שנא דלקמן בחלום תניין גבי כוכבים משתחוים לי (בראשית לז:ט) ולא אמ׳ לכוכבי⁠(ם) כדהכא דאמ׳ לאלומתי. וי״ל דאם היה אומ׳ כן היו משיבין לו מנא ידעת דכוכב שלך היה. דבשלמ׳ גבי אלומים לא קשי׳ דאם היו אומ׳ לא היה אלומה שלך. זה אינו דהיה משיב תפסתי בידי אלומתי וברי לי. אבל גבי כוכבי׳ אין לברר. לכך אמ׳ משתחוים לי.
קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובינה אלומותיכם – ענין החלום באלומות כי הראוהו שעל ידי אלומות ותבואה ישתחוו לו, וענין תסובינה כי יקיפו אותו כמלך עתיד לכידור1 אשר עבדיו יחנו סביב לו.
1. השוו ללשון הפסוק באיוב ט״ו:כ״ד.
MY SHEAF AROSE, AND ALSO PLACED ITSELF UPRIGHT, AND, BEHOLD, YOUR SHEAVES SURROUNDED. The purport of the dream concerning the sheaves is that Joseph was shown that through the sheaves and the produce they will prostrate themselves to him. The matter of "surrounding" — [your sheaves surrounded] — is to indicate that they will surround him as they do a king arrayed for battle, around whom his subjects encamp.
והנה אנחנו מאלמים אלומים וגו׳ – היו רואים בחכמתם כי הפתרון בחלום האלומות שהיו משתחוים לאלומתו היא מעלת המלכות, וזהו שאמר וגם נצבה, שהוא מלשון מלכות, כלשון הכתוב (מלכים א כ״ב:מ״ח) נצב מלך. ומפני שידעו זה בחכמת הפתרון אמרו לו כמלעיגים, המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו, אבל נעלם מהם שע״י תבואה עתיד לבא אליו המלכות. ומן הידוע שכיון שהיו שונאים אותו היה ראוי להם לפתור לרעה, אבל הכל היה מאת הש״י כי זימן בפיהם הפתרון הזה למלכות. והנה זה כענין האמור בגדעון (שופטים ז׳:י״ד) אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל, לפי שאמר השי״ת רד אל מחנה מדין ואם ירא אתה לרדת רד אתה ופורה נערך אל המחנה, וכאשר ירד אל מחנה מדין שמע לאיש אחד ממחנה מדין שהיה מספר לרעהו חלום, וא״ל חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין, וחברו השיבו אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל, זימן הקב״ה הפתרון בפי חברו כדי שישמע גדעון החלום והפתרון ויתחזק בדבר וכן עשה. גם בכאן בענין יוסף זימן הקב״ה הפתרון בפי אחיו להוציאו למלכות, והוא שאמרו המלוך תמלוך עלינו.
ותמצא בכתוב ג׳ פעמים והנה כנגד ג׳ פעמים שהוצרכו לרדת למצרים להשתחוות לאלומתי, והיה להם הכנעה לפניו, פעם ראשונה כשהיה רעב בארץ כנען, ופעם שניה כשאמר להם יעקב (בראשית מ״ג:ב׳) שובו שברו לנו מעט אוכל שבו נתגלה יוסף, ופעם שלישית כשחזרו אליו עם יעקב אביהם ואז נתקיימו כל החלומות.
ותשתחוין לאלומתי – גם השמש והירח ואחד עשר כוכבים שהשתחוו לו, והם יעקב ובלהה ואחד עשר אחיו, כענין שכתוב באחיו וישתחוו לו אפים ארצה, וכתיב ביעקב (בראשית מ״ז:ל״א) וישתחו ישראל על ראש המטה.
'והנה אנחנו מאלמים אלומים וגו, "and here we were binding sheaves, etc.⁠" They realised in their wisdom that the meaning of the dream was that the sheaves bowing to Joseph's sheaf meant that he viewed himself as enjoying Royal authority. over them. This feeling of theirs was reinforced by his use of the words נצבה, an expression which is associated with Royalty such as in Kings I 22,48 נצב המלך, "he acted as king.⁠" It was because they were aware of this interpretation of his dream that they said to Joseph sarcastically: "are you planning to rule over us as a king?⁠" What the brothers were not aware of was the fact that Joseph's eventual appointment as king would be triggered by the subject of corn harvests (i.e. his prediction of abundance of such harvests and subsequent failure of such harvests).
Seeing that they hated Joseph already it is quite understandable that they interpreted his nocturnal dreams as boding no good for them instead of seeing the positive element that might be presaged by such dreams. Actually, even their interpretation of Joseph's dreams was inspired by God who caused them to verbalise such thoughts. This is reminiscent of something we read in connection with Gideon (Judges 7,10) to whom God had said that in preparation for his battle against the Midianites and in order to reassure him, he should go down amongst the camp of the Midianites and listen to what they had to say. Gideon did so and overheard a Midianite soldier tell his companion that he had dreamt that there was a commotion; a loaf of barley bread was whirling through the Midianite camp. It came to a tent, struck it, and the tent collapsed and turned upside down and collapsed. To this his companion responded: "this can only mean the sword of the Israelite Gideon son of Yoash. God is delivering Midian and the entire camp into his hands.⁠" When Gideon heard the dream told and interpreted, he bowed low. (to God in gratitude) This was another instance when God inspired someone to interpret and verbalise a dream which subsequently came true. This may be the source of the Talmud saying in Berachot 58 that "all dreams are influenced by the interpretation which is being "given by the mouth,⁠" [i.e. which has been verbalised. Ed.] Here too God placed the words in the mouths of the brothers so that eventually Joseph's dreams would become true.
You will note that the expression והנה occurs three times in this paragraph. This is reminiscent of the three journeys the brothers were to make to Egypt on account of Joseph's sheaf of corn. Each time the journey meant that they would humble themselves before Joseph. The first time they went to Egypt because of the famine which prevailed in the land of Canaan. The second time they went to Egypt at the insistence of their father, ostensibly in order to buy some grain (43,2) but perhaps even more so in order to secure the release of their brother Shimon. On that occasion Joseph revealed himself to them. The third time they traveled to Egypt with their father as immigrants; by that time all three dreams of Joseph had been fulfilled.
ותשתחוין לאלומתי, "and they bowed down to my sheaf.⁠" The sun, moon and stars which bowed down to Joseph in his next dream were Yaakov, Bilhah, and his brothers. The expression וישתחו ישראל על ראש המטה, "Israel bowed down (to Joseph) at the head of the bed,⁠" in Genesis 47,31 is the fulfillment of this part of Joseph's dream. The brothers are reported as prostrating themselves before Joseph already in Genesis 42,6.
מאלמים אלומים – וכענין שחלם עלה לגדולה ע״י תבואה שנאמר ויצבור יוסף בר. והנה תסבנה. לשון סובין שאינן יכולים לעמוד.
והנה אנחנו מאלמים אלומים – ובענין שחלם עלה לגדולה כדכתיב ויצבור יוסף בר.
והנה אנחנו מאלמים אלומים, "and here we were busy binding sheaves;⁠" when Joseph rose to greatness, the Torah uses a similar expression when describing him as ויצבר יוסף בר, "Joseph bundled together (piled up) corn.⁠" (Genesis 41,49.)
ותשתחוין לאלומתי – אינו אומר משתחוים לי כמו בחלום השני לפי דלקמן לא היה יכול לומר משתחוים לכוכבי כי מנא היה ידע שהוא שלו אבל כאן אמר לאלומתי שלאלמתי שלי הייתם משתחוי׳ וענין פתרון החלום כי על ידי תבואה היו משתחוים לו לכך הראהו אלומות ופי׳ תסובנה אלומותיכם כי יקיפוהו סביב כמלך אשר עבדיו חונים סביב לו:
ותשתחוין לאלומתי, "they prostrated themselves before my sheaf.⁠" Joseph did not say that these other sheaves prostrated themselves before him, but before his sheaf. (as opposed to his second dream). In that dream he could not have phrased it differently, saying that sun and moon bowed to "my" star, as how would he know that a particular star was his. The interpretation of this first dream is that seeing Joseph provided the grain to the brothers and all other travelers to Egypt during those years, it was as if they prostrated themselves before him. The fact that in his dream the sheaves arranged themselves around his sheaf, conveyed to the brothers that Joseph saw himself as the central figure in all this.
נצבה – ב׳ במסורה הכא ואידך בית נתיבות נצבה. לומר שעי״ז החלום הציב ביתן של ישראל שכלכלם בשנת רעבון.
ותשתחוין – ב׳ במסורה הכא ואידך ותגשן השפחות ותשתחוין. לומר שאף על פי שלא ראה בחלום הראשון אלא רמז להשתחויות י״א אחיו אף על פי כן כל בית אביו השתחוו לו כדכתיב ותגשן השפחות הנה וילדיהן.
והנה אנחנו מאלמים אלומים – הקשה החסיד למה ראה בחלום אלומות תחלה לפני חלום הכוכבים, ופי׳ מ״א בעבור החלומות שנפלו לרעב, שעל ידי הרעב ישתחוו לו, והקשה למה אין לומר ועל השנות החלום אל יוסף פעמים כי נכון הדבר וממהר וכו׳. ולמה עיכב חלומו של יוסף כל כך כ״ב שנים, והלא גם הוא נשנה. ותי׳ חלומות פרעה נשנו בלילה אחד אבל חלומו של יוסף היו בינתיים ימים הרבה חדש או שנה. ותימה סוף סוף צריך טעם למה נשנה ליוסף ונ״ל לפי שפעמיים השתחוו לו בתחלה על עסקי תבואה, כדכתיב (בראשית מ״ב ו׳) ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו, וזהו החלום, הנה אנחנו מאלמים אלומים וכו׳, כלומר על עסקי תבואה השתחוו לו, ולשם לא היה אביו כלן לא ראה אביו בחלום זה אבל והנה השמש כו׳ זה המעשה נתקיים כשמת יעקב כדכתיב (בראשית מ״ז ל״ח) וישתחו ישראל על ראש המיתה.
לאלומתי – תימה מ״ש דלקמן גבי חלום תניין גבי אחד [עשר כוכבים] משתחוים לי ולא אמר כוכבי, כמו אלומתי, וי״ל דאם היה אומר גבי כוכבים כוכבי. היה משיבים לו מנא ידעת כוכב שלך היה, דבשלמא גב אלומות לא קשה, דאם היו אומ׳ לו לא היה זה האלומה שלך היה משיב תפסתי אלומתי בידי וברור לי, אבל גבי כוכבים אין לברר לכך אמר משתחוים לי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

והנה אנחנו מאלמים וכו׳ – ראה בחלומו כי על ידי תבואה ישתחוו לו.
ואולם, באומרו והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי – נרמז מה שהיה. כי בפעם הראשונה גם בשנית, הם לא השתחוו לו כי לא הכירוהו אבל השתחוו לאלומתו ולצורך התבואה אשר הביאם שמה. אבל אחר שהכירוהו, כבר השתחוו לו כמו שנרמז בחלום השני שאמר: משתחוים לי.
והנה אנחנו מאלמים אלומים וגו׳ הראהו בחלומו שע״י אלומות תבואה ישתעבדו לו ויבואו להשתחוות לו. וכמה מהענינים כלל זה החלום. ראשונה באמרו והנה אנחנו מאלמים אלומים וגו׳ שתהיה מעלתו ע״י אלומות. ושנית שלא תהיה מעלתו מאתם בשיקימוהו עליהם שוטר ומושל אלא שהוא מעצמו מבלתי מעלה יעלה לגדולה כמ״ש והנה קמה אלומתי. ושלישית שיתמיד במלכותו זמן רב כי שמונים שנה מלך במצרים מה שלא נשמע באדם שתתמיד בו הממשלה כ״כ מהימים. ועל זה אמר וגם נצבה שקמה מעצמה ולא נפלה אבל נצבה בעמדה זמן רב. ורביעית שהם ישתדלו ויסבבו סבות ודרכי׳ רבות להסיר ממנו מעלתו או לסבב שלא יעלה אליה ולא יעלה בידיהם וזהו והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי ר״ל אתם תעשו סבובי׳ והשתדליו׳ למנוע מעלתי כדי שלא תשתחוו אלי ולא תצליחו בהם כי לסוף סוף ותשתחוינה. והה׳ גלה בזה שהם בפעם הראשונים וגם בשנית לא השתחוו לו כי לא הכירוהו אבל השתחוו לאלומתו ר״ל לצורך התבואה שהיתה בידו כי בעבורה באו לפניו והשתחוו לא במה שהוא יוסף אלא בבחינת שלמותו וזהו ותשתחוינה לאלומתי. כי החלום הא׳ הזה נתיחד בלבד למה שקרה לו עם אחיו קודם ההכרה.
ואמר והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה – הנה זה החלום מורה על חכמתו של יוסף ועל קשורו בחכמת אביו. ואף על פי שהיה נער ורך בחכמתו חלם חלום צודק מעין חלומו של יעקב. עד שבסבת זה היה אוהב אותו כי שני דברים הם סבת אהבה. הא׳ הדברים הקטנים הם נאהבים לעולם. וכן הקטנים כמאמרם ז״ל גם את העולם נתן בלבם. אהבת עוללים נתן בלבם שאם יש לאדם שני בנים הגדול יפה והקטן מכוער מלא רירין. אוהב את הקטן. וזהו תועבה יבחר בכם. והשני כי האדם אוהב את החכמה. ואלו השנים היו ביוסף היה קטן מאחיו בן י״ז שנה והיה חכם מאחיו כדכתיב בן זקונים בן חכם הוא לו דומה לו. ולכן וישראל אהב את יוסף. ולכן ראה חלומו מעין חלום אביו. מה ראה יעקב סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שזהו קשור כל הדברים. כן ראה יוסף והנה אנחנו מאלמים אלומים מאסרין אסרין מקשרין האלומות וכל הדברים אלו באלו. כי כמו שיעקב מקשר כל הדברים באחדות שלימה. כן בניו פתחו כלם ואמרו שמע ישראל וגומר כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. וזה הקישור מצד שבטי ישראל. וזהו שבטי יה עדות לישראל מצד שהם קשורים בו והוא בהם. וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה לקשר הדברים כולם. וזהו מאלמים אלומים. והנה קמה אלומתי שהיתה נפולה בארץ. וגם נצבה בזקיפה עד לשמים. וזהו סולם מוצב ארצה מצרים זה יוסף. וראשו מגיע השמימה. ויוסף הוא השליט. וזהו וגם נצבה. והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי. זהו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו להשתחוות לי. ומלאכי אלהים הם השבטים דכתיב ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו. ופתרון חלום יעקב היה והיה זרעך כעפר הארץ רמוס בין הרגלים שזהו מוצב ארצה כמו יוסף. ואח״כ ופרצת ימה וקדמה שזהו ראשו מגיע השמימה. וזהו קמה אלומתי וגם נצבה. וכן הראה לו בוראו בזה שהיה לו אדנות וקימה וממשלה עליהם בסבת השבלים שהוא בר ולחם. ויאמרו לו אחיו דרך לעג ופתרו לו האמת המלוך תמלוך עלינו לרצוננו. כפי חלומך שאמרת שאלומתך קמה וגם נצבה. ואלומתינו תסובינה אליה ברצונם. המשול תמשול עלינו על כרחינו כאמרך שהשתחוו לאלומתך:
וגם נצבה – הורה שתהיה ממשלתו קיימת זמן ארוך, וכן היה, כי אמנם מלך שמונים שנה, לא נעשה כן לכל הממלכות הנזכרות בכתבי הקדש.
וגם נצבה, this conveyed to him the impression that his authority would extend over a considerable length of time. In fact, it proved to be so as he ruled for 80 years. There is no record of any ruler mentioned in the Bible as having ruled equally long or longer than Joseph.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

והנה קמה אלומתי וגם נצבה – רמז שמתחלה ימשול עליהם ואח״כ ימלוך, לפי שאין מלך בלא רבוי עם ועכשיו היו מתי מספר ועל מי ימלוך, אבל לשון ממשלה שייך גם על מתי מספר לכך אמר והנה קמה אלומתי רמז לזמן קימה כי יקום למשול כי לשון קימה מדבר בהתחלת הענין כאשר יקום איש על רעהו למשול בו, וגם נצבה רמז למלכות כי אז יהיה לו מצב וישוב ואך לו המלוכה, ואמר בדרך לא זו אף זו לומר שלא זו, ממשלה שיהיה לי, אלא אפילו מלכות יהיה לי, והם הפכו הענין ואמרו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו. כי לא זו מלכות שלא יהיה לך, כי אפילו ממשלה בעלמא לא יהיה לך בנו.
תְֿסֻבֶינָה: התי״ו רפה. [תְסֻבֶּינָה].
לעמוד על עמדה בזקיפה. כוונתו לפרש חילוק בין קמה לנצבה שלכאורה הוא כפול שהוא ענין אחד ל״פ קמה ר״ל נזקפה משכיבתה לפי שעה וגם נצבה לעמוד תמיד כן על עמדה בזקיפה וק״ל. [ממ״ש]:
To stand steadfastly straight. Rashi is explaining the difference between קמה and נצבה, which seem repetitive because they mean the same. Therefore he explains that קמה means momentarily arising from a lying position, and וגם נצבה means staying that way, remaining steadfastly straight. (R. Meir Stern)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

והנה אנחנו וגו׳ – אמר ג׳ פעמים והנה – דע כי החלום אשר יהיה מראה הנבואה והודעה מהמודיעים שלפני ה׳ האות והמופת הוא אם יהיה החלום לחולם בהיר וצהיר כיום יאיר שיהיה הדבר בעיניו כאלו הוא בהקיץ ממש בא האות והמופת להודיע כי מחזה שדי יחזה כי החלומות אשר צעירים ישחקו בו יהיה בלבול הרעיון והגזמת הנדמה, על כן ספר יוסף ואמר והנה בכל פרט שכל דבר שהראוהו היה ברור בעיני שכלו כאילו היה רואהו עתה שהוא בהקיץ בהשלמת דעתו ואין זה אלא חלום צודק.
והנה אנחנו וגו׳ – הראוהו בחלום האלומות הם חבילות חבילות של מצות שעושים כולם יחד והראוהו שחבילתו יותר מתקוממת מכולן במעשה שעבר עליו עם אשת פוטיפר, וגם נצבה שהיה שליט וניצב על כל ארץ מצרים, ועוד שכל האלומות של האחים מוכנעים ומושפלים לפני זכותו של יוסף כי הוא דבר המעמיד לכולן, וזן ופרנס אותם, ונתכוון להודיעם זה אולי יסירו שנאתם ביודעם הדברים.
והנה אנחנו מאלמים אלומים, "Here we were tying sheaves, etc.⁠" Why is the word והנה repeated three times in this verse? You should appreciate that if a dream is to be perceived as a prophetic vision, it is essential that it be as clear and distinct as bright daylight. The person dreaming it should have the feeling that he actually experiences what he sees in the dream as if it were reality. When these conditions are met, he may consider the dream as a prophetic revelation. Dreams that young people dream are often blurred or contain unlikely and exaggerated occurrences. When Joseph told his dream to the brothers he repeated the word והנה three times to demonstrate that each part of the dream had been crystal clear, and that at the time he had thought that the events shown him in the dream were actually happening. This is why he thought that the dream foretold the future in some way.
In the dream God showed him the bundles. These bundles represented bundles of מצות which all of the brothers would perform jointly; his own bundle stood more upright than the others as an allusion to his experience with the wife of Potiphar whose advances he had to resist. The fact that his bundle remained standing upright indicated that he would become a ruler in Egypt. All the bundles of the brothers would be relatively downgraded before the merit of Joseph because in the final analysis he provided for all of them and kept them alive during the famine. Joseph hoped that by foretelling them about this their attitude towards him would change for the better.
והנה אנחנו – [אות] וי״ו ״והנה״ מורה על מה שאמרנו, שקדמו דברים אחרים בחלומו שלא נזכרו בתורה ושעליהן אמר ״ויגד לאחיו״. וכשחזר לומר להם החלום עצמו, יפה אמר ״והנה אנחנו״ כי אם זה ראשית דבריו, מה טעם לומר ״והנה״?
מאלמים אלומים בתוך השדה – כשנתבונן בדברי החלום הזה נמצא שכולל ארבעה דברים שנתקיימו אחרי כן, בו ובאחיו:
הראשון: ״והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה״. מורה שיהיה לו ולהם זרע וחריש וקציר עד שיאלמו אלומים בתוך השדה, ונתקיים זה בשבע שני הַשָּׂבָע.
השני: ״והנה קמה אלומתי וגם נצבה״. יורה שהאלומות שנעשו מִקְצִירוֹ יתעלו על כל האלומות שאלמו הם, כי קמה אלומתו מעצמה וגם התיצבה במקומה, לא זזה ממקומה. ונתקיים זה בו שֶׁהַקָּצִיר שנקצר על פיו קם לבדו בארץ מצרים, והתיצב בכחותיו ולא חסר ממנו כל שבע שני הרעב.
השלישי: ״והנה תסובינה אלומותיכם״, ואיננו כדברי רמב״ן ז״ל שיקיפו אותו כמלך אשר עבדיו יחנו מסביב לו, שהרי לא נזכר למי יסובו, אבל יורה שאלומותיהם לא ישארו במקומם, אבל תסובינה מסביב להם במקומות אשר יסבבו. וזה משל שתפסק תבואתם בשנות הרעב, ויסובו לבקש אוכל. ונתקיים גם זה כנזכר.⁠1
הרביעי: ״ותשתחוין לאלומתי״ יורה כשתסובינה לבקש אוכל ולא ימצאו, תשתחוין לאלומתי, וכמו שנתקיימו זה כאמרו ״וירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר במצרים״.⁠2 ונאמר ״ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה״.⁠3 ולבד זה יורה על דרך כלל שעל ידי אלומות שהן תבואת הארץ תהיה גדולת יוסף, ושעל ידי אלומות ישתחוו לו אחיו.
אלומים – [כתב ראב״ע] ״כתרגומו ׳מאסרין אסרין׳. אוגדים אגודות ועומרי התבואה. ונמצא השם הזה גם בקבוץ הנקבות, אלומותיכם אלומותיו״. מפירוש ראב״ע ז״ל.
תסבינה – הולכים סביב סביב בשדות, והטעם לבקש אוכל.
1. שירדו למצרים לקנות אוכל.
2. בראשית מב, ג.
3. שם מב, ו.
והנה – כן דרך הכתוב להקדים מלת והנה בסיפור החלומות, כלומר הנה נראה לי כאילו הדבר כך באמת:
מאלמים אלמים – אוגדים אגודות ועומרי התבואה, וזה רמז שתהיה מעלתו על ידי התבואה:
קמה אלמתי – נזקפה מעצמה, רמז שיעלה לגדולה מעצמו ולא על פי סיוע אחיו:
וגם נצבה – לעמוד על עמדה בזקיפה, וזה אות שיתמיד במלכותו זמן רב כי שמונים שנה מלך על מצרים:
והנה תסבינה אלמתיכם – רמז שיקיפו אותו מכל צד ויתנכלו עליו למנוע ממנו מעלתו:
ותשתחוין לאלמתי – שלא תועיל השתדלותם, ולבסוף ישתחוו. ואמר לאלומתי ולא אמר לי, כי החלום הראשון הזה יורה למה שקרה לו עם אחיו קודם ההכרה, ואז לא השתחוו אלא לאלומתו כלומר לצורך התבואה שהיתה בידו, לא בעבור היותו יוסף, אבל בחלום השני אמר משתחוים לי, כי הוא ירמוז לפעם השנית שהשתחוו לו אחרי שנודע להם שהוא יוסף:
והנה תסבינה אלמותיכם וגו׳ – פועל סבב בבנין הקל אינו אלא פועל יוצא, ושיעור הכתוב תסבינה את אלומתי ותשתחוינה לה.
_
(ז-ח) והנה – תיבת ״והנה״ נמצאת שלוש פעמים בפסוק ז, והיא באה להדגיש שלוש נקודות נפרדות בחלום.
בתוך השדה אין פירושו ״בשדה״, כמשמעותו הפשוטה בלשון העברית. ישנו גם הבדל בין ״אלמים״ ל״אלמות״. המשנה בפאה (ו, י) מבדילה בין ״אגודים״ ל״אגודות״, ולפי אחד הפירושים שם, ״אלומה״ מציינת אגודה קטנה: ״כריכות קטנות ועושין בג׳ או ד׳ עומר אחד״ (עיין בפירוש הרא״ש שם). נראה שבחלום יוסף, בתחילה קצרו את כל השדה ואגדו את החיטה באגודות קטנות – ״אלומות״; ולאחר מכן נערמו האלומות לעשות מהן ערימות גדולות – ״אלומים״, באמצע השדה הקצור (״בתוך השדה״).
לפי זה, כך סיפר יוסף לאחיו: ״בחלומי לא היינו כה מפולגים. היינו מאוחדים בעבודתנו, ועבדנו בצוותא בהערמת האלומות הקטנות לאלומים גדולים באמצע השדה. גם אני הייתי מוכן להוסיף את האלומה הקטנה שלי לערימה הגדולה המשותפת, אך לא היה ניתן להזיז את אלומתי. היא נעמדה ונותרה זקופה, וסירבה להיות מובלת לערימה המשותפת במרכז. ויתירה מכך, אלומותיכם יצרו מעגל מסביב לאלומתי והשתחוו לפניה!⁠״
הרי לפנינו תיאור מושלם של יחיד מבודד, גבוה משכמו ומעלה מאחיו, הנאספים מסביבו בהבעת רצון טוב של השתחוויה. דבר זה קרה נגד רצונו; הוא היה מוכן לתת את חלקו הקטן לכלל, ובכך להתאחד עם כל האחרים.
ועוד, הדברים שהופיעו בחלום יוסף היו אלומות חיטה. אחיו הרי לא עסקו בעבודת האדמה, הם היו רועים; וייעודם להפוך לאומה עובדת אדמה היה טמון עדיין בעתיד הרחוק. אם עבודת האדמה תפסה מקום כה גדול במחשבותיו של יוסף, עד שאף חלם עליה; יתכן הדבר אך ורק בגלל שאביו ישראל לימד אותו על העתיד הלאומי שנועד למשפחתו.
והנה דווקא מטעם זה חשו האחים צודקים בתשובתם: ״האם ברצונך למלוך עלינו ביום מן הימים? או שמא רצונך למשול בנו אף עתה? אין מקום לרעיונות שכאלה אפילו בחלום!⁠״ וכך הם הוסיפו עוד שנוא אותו, לא רק בשל תוכנו של החלום, אלא גם מחמת עזות המצח שלו – לסברתם – לספר להם עליו.
והנה אנחנו – בא בחלום הזה ג׳ הודעות, שעז״א ג״פ והנה שמורה דבר חדש. א] ששררת יוסף תבוא ע״י התבואה, שעז״א והנה אנחנו מאלמים אלמים – ב] שתחלה יעמדו השבטים כנגד יוסף והוא יתחזק עליהם בכח, ועז״א והנה קמה אלמתי, שיקום מעצמו, וגם נצבה שישאר עומד במעלתו. ויש הבדל בין עמד ובין נצבה, שההתיצבות הוא בכח ובהתחזקות כמ״ש בכ״מ, שזה מורה שיתחזק נגד המתקוממים עליו ורוצים להפילו. ג] שאח״כ יסכימו לשררתו ברצון טוב ונפש חפצה, שעז״א והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי ברצון טוב, וכן היה שתחלה עמדו נגדו ואח״כ באו מעצמם והשתחוו לו.
WE WERE. The dream conveyed three things — which explains the triple repetition of the word hine, as it always signals something novel. It augured that Yosef’s ascent to power will come through wheat — hence, (‘hine’) we were out... binding sheaves; that at first the brothers will oppose Yosef and he would detain them by force — hence, (‘vehine’) my sheaf arose (‘qamah’): will rise on his own, and stood erect (‘nizavah’): he will remain standing in his high office. (There is a difference between the verbs amod and natzov, the latter signifying strength and power, as I have often explained — which means that he will prevail over those who rise against him with the intent to overthrow him.) The third prediction was that later they would accede to his dominion over them, willingly and with gladness of heart — hence, (hine’) your sheaves gathering around and bowing low to my sheaf: out of your own good will. And thus it actually came to be: first they stood up against him, but then they came on their own and bowed down to him.
בתוך השדה: ׳בשדה׳ מיבעי, אבל ״בתוך״ משמע באמצע, כמו לעיל (ב,ט) ״ועץ החיים בתוך הגן״ תרגם אונקלוס1 ״במציעות גינתא״2. והפתרון על זה3, שכל העולם נמשל לשדה, ומרכז הישוב הוא קוטב האמצעי, ועיקר הישוב שהכל פונים לשם – היה בימים ההם במצרים.
והנה תסבינה אלמתיכם: ״והנה״ בפני עצמו, כמראה שלא ברגע אחד ראה זה אחר זה, אלא אחר שראה אלומתו קמה ונצבה איזה משך, ראה עוד אשר ״תסבינה״ וגו׳4. וענין ״תסבינה״ ולא השתחואה לחוד, מראה שמשתדלים בעצמם למצוא חן בעיניו5 להשתחוות לו6. ועיין מה שכתבתי להלן (מג,כו)7 שנתקיים הפתרון גם בזה.
1. והביאו רש״י.
2. וכן לעיל יח,כד, עיי״ש.
3. בהקשר לחלומו של יוסף.
4. ופתרונו, שהוא יהיה מלך במצרים זמן מסויים לפני שהאחים יגיעו אליו להשתחוות לו.
5. וכן פירש במלבי״ם.
6. ועיין בפסוק הבא בדברי רבינו.
7. עה״פ ״ויביאו לו את המנחה אשר בידם״.
מאלמים אלמים – מכאן שיעקב עסק גם בחקלאות, בעבודת האדמה, כמו יצחק אביו, אף כי עיסוקו העיקרי היה בגידול בהמות, וכפי שבניו מעידים מאוחר יותר על האבות ועל עצמם ״רעי צאן עבדיך״ וגו׳.⁠1 אך אל נכון מעיר הרמב״ן ״כי הראוהו שעל ידי אלומות ותבואה ישתחוו לו״.
תסבינה – האלומות הקיפוהו כמו משרתים אלה שעומדים מוכנים לשרת את המלך.
ותשתחוין – ביטוי זה עוד מחזק את הכנעתם של המשרתים.
1. להלן מ״ז:ג׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טובר״י קראאבן עזרא א׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ח) וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם⁠־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל⁠־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל⁠־דְּבָרָֽיו׃
His brothers said to him, "Will you indeed reign over us? Will you1 indeed rule over us?⁠" And they hated him even more for his dreams2 and for his words.⁠3
1. Will you... | אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל – Literally: "if you will indeed rule over us".
2. dreams | חֲלֹמֹתָיו – The plural language is somewhat difficult as only one dream has of yet been recounted. See Radak and R. Avraham b. HaRambam that the narrator refers also to the dream of verse 9. Alternatively, Yosef shared other dreams not mentioned in the verses (Radak here and Shadal on verse 5).
3. for his words | וְעַל דְּבָרָיו – This could refer either to the "evil report" of verse 2 (Rashi, Rashbam), or to Yosef's boasting of his dreams (Ramban).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[עד] 1המלך תמלך עלינו, ר׳ לוי אמר לפי שענו אותו בעין רעה לפיכך הוא מעמיד רשעים, ור׳ סימון אמר לפי שענו אותו בלשון כפול לפיכך הוא מעמיד מלכים. (בראשית רבה פ״ד)
[עה] 2ויוספו עוד שנא אתו, ג׳ שנאות כתוב וג׳ אומות מכרוהו ישמעאלים מדינים סוחרים. (לקח טוב)
[עו] 3על חלמתיו, אלו חלומות, ועל דבריו. אלו דבות. (מדרש הבאור כת״י)
1. בלק״ט ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו לפי שענו לו בלשון כפול יצאו ממנו מלכים, מיכן אמרו (ברכות נה:) כל החלומות הולכין אחר הפה. ובשכ״ט מוסיף חלום ראשון פתר על הפירות כדדרשינן והשני בישר על הממשלה. עו״ש לפי שענו אותו בשתי לשונות כפולות לפיכך עמדו ממנו שני זוגי מושלים יהושע וגדעון מושלים, ירבעם ויהוא מלכים, וכ״ה במדרש הגדול. ובכת״י ילקוט הביאור המלך תמלוך עלינו, רמז הכ׳ שיצא ממנו שני מלכים ירבעם ויהוא אם משול תמשל בנו שיצא ממנו שני שופטים יהושע וגדעון. ובכת״י רמזי ר״י המלך תמלך עלינו. רמז על מלכים שיצאו מיוסף כגון ירבעם ואחאב. אם משול תמשל בנו. רמז על שופטים שיצאו ממנו כגון יהושע וגדעון וכיוצא בהן. המלכים לא היו צדיקים לכך המלך תמלך כתיב חסר ו״ו. אבל השופטים צדיקים לכך משול מלא כתיב. ובכת״י חמאת החמדה המלך תמלך עלינו, פיהם ענה בהם וכן היה, וראה לעיל אות ס. ופכ״ח אות ע. בבאור וצרף לכאן. ובכת״י מדרש החפץ המלך שהוא יושב על כסא, המושל מתחת ידי המלך, ושאר כל העם מתחת ידיו.
2. לעיל אות מח.
3. כ״ה בפרש״י כאן. ובריב״א עה״ת כ׳ אומר ה״ר אליקום שלכך לא פי׳ הכתוב החלום לפי שלא נתקיימו כמו האחרים וזהו שנאמר ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלמתיו ועל דבריו, חלום זה שלא נתפרש וחלום האלומות הרי כאן ב׳ חלומות. וי״מ החלום הזה שלא נתפרש הוא שפרש״י בס׳ ויחי י׳ נרות לא יכלו לכבות נר אחד. וקצת תימא למה לא נתפרש כאן כמו האחרים, ובכת״י פי׳ ר׳ אפרים עה״ת תי׳ כי משה רבינו ע״ה כתב התורה על שם העתיד לפי שהיה עתיד לספר להם חלום אחר, וראה בספר חסידים (מק״נ) צד תעט. תפז.
וַאֲמַרוּ לֵיהּ אֲחוֹהִי הֲמַלְכוּ אַתְּ מְדַמֵּי לְמִמְלַךְ עֲלַנָא אוֹ שׁוּלְטָן אַתְּ סְבִיר לְמִשְׁלַט בַּנָא וְאוֹסִיפוּ עוֹד סְנוֹ יָתֵיהּ עַל חֶלְמוֹהִי וְעַל פִּתְגָמוֹהִי.
His brothers said to him, “Do you imagine that you will reign over us? Or do you think that you will rule over us?” They hated him even more because of his dreams and his words.

וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו
וַאֲמַרוּ לֵיהּ אֲחוֹהִי הֲמַלְכוּ אַתְּ מְדַמֵּי לְמִמְלַךְ עֲלַנָא אוֹ שׁוּלְטַנוּ (ח״נ: שׁוּלְטַן) אַתְּ סְבִיר לְמִשְׁלַט בַּנָא וְאוֹסִיפוּ עוֹד סְנוֹ יָתֵיהּ עַל חַלְמוֹהִי וְעַל פִּתְגָמוֹהִי
פתרון הכפל הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל
א. ניתן היה לפרש את כפל השאלה ״הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ״ כביטוי התנגדות זהה המוטעם במילים שונות. אבל לפי אונקלוס ההתנגדות מכוונת לשני עניינים כדרך שפירש רמב״ן המביא את דברי ראב״ע וחולק עליו:
המלוך תמלוך – פירש רבי אברהם: ״אנחנו נשימך מלך, או אתה תמשול בנו בחזקה?!⁠״ ויותר נכון לפרש דעת אונקלוס: ״התהיה מלך עלינו, או שלטון מושל בנו?!⁠״ – כי לשניהם אדם משתחוה – לא תהיה עלינו לא מלך ולא מושל!
לפי ראב״ע ההתנגדות היא לכל דרך שבה תחשוב להגיע למלוכה: לא בהסכמתנו ולא נגד הסכמתנו. אבל רמב״ן מפרש כת״א שההתנגדות היא לכל דרגה של שלטון: לא מלך ולא שליט בדרגה פחותה.
והטעם שלא תרגם את פסוקנו בעתיד רגיל, כי אם נגזרה גזרה שיוסף ימלוך אין לאחים סיבה להתרעם, אלא שחשדוהו שהוא מהרהר בכך.⁠1 לכן הוסיף את הפעלים ״מְדַמֵּי״, ו״סְבִיר״ המציינים את כוונתו של יוסף.⁠2 תוספת זו מחייבת לפרק את כפל הפעלים ״הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ״ ו״מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל״ ולתרגם את הראשון כשם עצם והשני כפועל בצורת מקור: ״הֲמַלְכוּ אַתְּ מְדַמֵּי לְמִמְלַךְ עֲלַנָא אוֹ שׁוּלְטַנוּ אַתְּ סְבִיר לְמִשְׁלַט בַּנָא?!⁠״ (המלכות אתה מדמה למלוך עלינו, או שלטון אתה חושב לשלוט בנו?!).⁠3
מְדַמֵּי, סְבִיר
ב. מדוע אצל ״הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ״ תרגם ״הֲמַלְכוּ אַתְּ מְדַמֵּי לְמִמְלַךְ״ ואצל ״אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל״ תרגם ״שׁוּלְטַנוּ אַתְּ סְבִיר לְמִשְׁלַט״? השיב בעל ״אור החיים״: ״והנה המלכות היא בגדר ספק בפתרון אבל הממשלה בגדר מוחלט. לזה השיבוהו על ספק מלכות ועל החלט ממשלה: כנגד מלכות אמרו הֲמָלֹךְ – המסתפק אתה למלוך אפילו בגדר ספק? וכנגד החלט ממשלה אמרו אִם מָשׁוֹל. ולזה תרגם אונקלוס במלכות אַתְּ מְדַמֵּי ובממשלה אַתְּ סְבִיר״.
1. כפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויהי מקץ (בראשית מא א): ״אמרו רבותינו ז״ל אין חלום בא אלא מתוך הרהור האדם״. ברכות נה ע״ב: ״אין מראין לו לאדם (בחלום) אלא מהרהורי לבו״.
2. נמצא שאונקלוס תרגם את הפסוק כמשפט אִינְטֶנְצְיוֹנָלִי (משפט הרומז לכוונתו ולרצונו של הפועֵל). כמוהו גם התרגומים הבאים: ״וטחנו... ודכו״ (במדבר יא ח) ״דצבי טחין... דצבי דאיך״. כלומר, לא היה הכרח לא בטחינה או בדיכה, ואפשר היה לאכול את המן כמות שהוא. כדרך זו תרגם גם ״ארמי אבד אבי״ (דברים כו ה) ״לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא״, עיין שם.
3. יותר מסתבר נוסח ״אוֹ שׁוּלְטַנוּ״ שהוא תרגום מלכות ולא כנוסחי ״אוֹ שׁוּלְטַן״ שהוא שרביט המושל [על שלטון בת״א עיין ״ומלכים״ (בראשית יז ו) ״ומלכין דשלטין״].
ואמרין ליה אחוי הא ממלך תמלך עלנא אן משלט תשלט בן ואוספו תוב משנא יתיה על חלמוי ועל מלוי.
ואמרו ליה אחוהי הלממלך אנת מדמי עלנא אין למישלט את סביר עלנא ואוסיפו תוב למנטר ליה בבו על חלמוי ועל פיתגמוי.
And his brothers said to him, Art you thinking to reign over us, or dost you expect to have rule over us? And they added yet to keep enmity against him, for his dream and for his words.
וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ – רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי סִימוֹן, חַד אָמַר מִפְּנֵי שֶׁעָנוּ אוֹתוֹ בְּעַיִן רָעָה לְפִיכָךְ מַעֲמִיד רְשָׁעִים, וְחַד אָמַר מִפְּנֵי שֶׁעָנוּ אוֹתוֹ בְּלָשׁוֹן כָּפוּל, לְפִיכָךְ הוּא מַעֲמִיד מְלָכִים.
המלוך תמלוך עלינו – ר׳ לוי אמר לפי שענש אותו בעין רעה לפיכך העמיד רשעים, ירבעם ונדב בנו שהיו מלכים משבט אפרים והיו רשעים. גדעון ואבימלך בנו שהיו מושלים, כמ״ש משל בנו גם אתה וגו׳ (שופטים ח׳ כ״ב), והם היו משבט מנשה שנאמר ויבא מלאך ה׳ וגו׳ אשר ליואש אבי העזרי וגו׳ (שם ו׳ י״א) וכתיב אלה בני גלעד איעזר וגו׳ (במדבר כ״ו ל׳), והם היו רשעים, גדעון עשה ע״ז שנאמר ויעש אותו גדעון לאפוד וגו׳ (שופטים ח׳ כ״ז), ואבימלך בנו היה רשע כד״א וישב אלהים את רעת אבימלך וגו׳ (שם ט׳ נ״ו). ר׳ סימון אומר לפי שענו אותו בלשון כפול לפיכך העמיד כפולים, במלכים ירבעם ונדב בנו ופסקה מלכות עוד מהם, במושלים גדעון ואבימלך בנו ופסקה עוד ממשלה מהם.
וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ – רַבִּי לֵוִי אָמַר: לְפִי שֶׁעָנוּ אוֹתוֹ בְּעַיִן הָרָע לְפִיכָךְ הוּא מַעֲמִיד רְשָׁעִים. רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁעָנוּ אוֹתוֹ בְּלָשׁוֹן כָּפוּל הוּא מַעֲמִיד מְלָכִים.
וקאלו לה אמלכא תמלך עלינא או סלטאנא תתסלט עלינא ואזדאדו איצ֗א שנאה לה עלי אחלאמה וכלאמה.
ואמרו לו: האם מלוך תמלוך עלינו או שלטון תשלוט עלינו? והוסיפו עוד לשנוא אותו על חלומותיו ודבריו.
ועל דבריו – על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם.
ועל דבריו AND FOR HIS WORDS – for the evil report about them which he used to bring to their father.
ויאמרו לו אחיו המלך תמלוך עלינו1לפי שענו לו בלשון כפול. יצאו ממנו מלכים. 2מיכן אמרו כל החלומות הלכו אחר הפה.
ויוסיפו עוד שנא אותו3ג׳ שנאות כתוב. ולג׳ אומות מכרוהו. ישמעאלים. מדינים. סוחרים.
1. לפי שענו לו בלשון כפול. ב״ר פפ״ד וילקוט רמז קמ״א בשם ר׳ סימון.
2. מיכן אמרו. ברכות נ״ב ע״א.
3. ג׳ שנאות כתוב. בפסוק ד׳ וה׳ וח׳.
ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו – לשון תימה:
(ואם) אם משל תמשול בנו – לשון תימה, א״ר סימון לפי שענו אותו בשתי לשונות כפולות, לפיכך עמדו ממנו שני זוגי מושלים, יהושע וגדעון מושלים, ירבעם ויהוא מלכים, מכאן אמרו רבותינו כל החלומות הולכין אחר הפה, וכן הוא אומר ויהי כאשר פתר לנו כן היה (בראשית מא יג), ולא שכך היה פתרונו אלא חלום הראשון פתר על הפירות כדדרשינן, והשני בישר על הממשלה:
ועל דבריו – ויבא יוסף את דבתם רעה (בראשית ל״ז:ב׳).
Ve'al AND FOR HIS TALK: [This refers to the fact that he] "brought bad reports of them" (vs. 2).⁠1
1. So also Rashi. Cf. however Nahmanides, Seforno, Skinner and NJPS: "for his talk about his dreams.⁠"
המלך תמלך עלינוא אם משל תמשול – אנחנו נשימך מלך, או אתה תמשול בנו בחזקה.
א. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 177, 176, ס״פ I.24, פרנקפורט 150 חסרה מלת: עלינו.
SHALT THOU INDEED REIGN OVER US? OR SHALT THOU INDEED HAVE DOMINION OVER US? Shall we set thee up as a king over us?⁠1 Or shalt thou rule over us by force.⁠2
1. A king is chosen by the people. Hence Ibn Ezra's comment (Krinsky).
2. A ruler is not chosen, he seizes power. Hence Ibn Ezra's comment (Krinsky).
ויוסיפו עוד שנא אותו – כי אמרו: רעיונך על משכבך סליקו,⁠1 כך אתה מחשב להיות מושל עלינו בשביל שאבינו אוהב אותך, ומה שאתה חושב ביום אתה חולם בלילה.
ויוסיפו עוד שנא אותו – THEY HATED HIM EVEN MORE – Because they said: Your thoughts came upon your bed, thus you are planning to rule over us since our father loves you, and what you think about in the day you dream about at night.
ויאמרוהתחשב למלך עלינו, כי אתה אומר כי חלמת כזה וכזה, אין זה כי אם רע לב.⁠1
על חלמתיו – אולי חלם גם כן פעם אחרת קודם זה החלום ולא זכר הכתוב אלא אלה שני החלומות שהיו מבוארים בקנאה. או אמר חלומותיו – על זה ועל הבא אחריו, וחלומותיו שאמר הוא ספור הכתוב.
ועל דבריו – שהיה מתגאה עליהם ומביא דבתם אל אביהם.
1. השוו ללשון הפסוק בנחמיה ב׳:ב׳.
ויאמרו לו אחיו, are you planning to lord it over us? If you have dreams of this kind, this only reflects dreams of power you entertain during the day.
על חלומותיו, the plural “dreams,” seeing that only one dream had been reported in detail, suggests there had been at least one more dream of which the Torah did not tell us its content. The other dream may not have directly aroused an intensification of the brothers’ hatred, or, the plural includes already the dream to come that has not been spelled out as yet. The Torah spelled out only two dreams as they were the ones fuelling the brothers’ jealousy of Joseph.
ועל דבריו, and on account of his overbearing manner, and the fact that he spread slanderous remarks about them.
ויאמרו לו אחיו וג׳ – {טעמו} ׳לא ראית חלום זה אלא לפי שמחשבתך מסובבת בהקיצך במנהיגות והשתררות1 עלינו׳. אין אדם רואה חלום אלא מהרהורי לבו (ע״פ ברכות נה:).
ולאבי אבא ז״ל בזה שהם התרגזו לפי ששנה להם את החלום. וטעם מה שאמרו לו {הוא} ׳כי ממה ששנית לנו חלום זה, ואתה מיטפל בו, ראיה שאתה מחכה לעניינו ומצפה לפתרונו׳2. וזה פירוש נכון ומתקבל, והוא המובן מביאור המתרגם במאמרו המלכו את מדמה לממלך עלנא3.
וגם מה שאמר ויוסיפו עוד וג׳ מחזק לפירוש זה, {כלומר שנאו אותו} על חלומותיו אשר מורה [שחשדו בו] ממחשבה מוקדמת אשר הביאה לידי ראית חלום זה, ועל דבריו – על שהיה שונה אותו ומספר בו אשר מורה שהוא מחכה לפתרונו4. זה הוא פשט המקרא, והמאמר בועל דבריו שהוא על שהביא דבתם [אל אביהם] איננו הפשט5. ואילו היו אומרים בועל דבריו [שהוא] על מצבו – כלומר על אהבת אביו לו ובחירתו בו – היה קרוב יותר, אבל קרוב משניהם שהוא על ששנה את החלום.
ומאמר חלומותיו אע״פ שלא נזכר עד כאן אלא חלום אחד, {הוא} סיפור הכתוב שהם שנאו אותו על שני החלומות – זה ושאחריו6, {ואמר כאן} וישנאו אתו כדי שלא יצטרך להזכיר את השנאה עוד הפעם בחלום השני, שהזכיר בו (פסוק יא) ויקנאו בו אחיו ולא חזר להזכיר את שנאתם7.
1. לד. במקור: ׳פי אלתקדם ואלתראס׳ (בתרגום המהדיר: להתקדם ולהשתרר), והשוה מילונו של פרופ׳ פרידמן (עמ׳ 777).
2. לה. כלומר, מצפה שפתרון החלום יתקיים במציאות. במקור: ׳שרחה׳, וכן להלן בעוד איזו שורות, ותרגומו המילולי של המהדיר (׳פירושו׳) אינו מדוקדק מצד התוכן לענ״ד.
3. לו. פירוש: ׳הסובר אתה למלוך עלינו׳, ומובן מדבריו שטענתם עליו היה בגלל שהוא חושב מחשבות כזה, וראייתם על זה או מפני שאין אדם רואה חלום אלא מהרהורי לבו כפירוש הראשון, ואי נמי מפני ששנה יוסף החלום לאחיו וטיפל בו כפירוש שהוסיף רבנו בשם זקנו.
4. לז. במקור ׳שרחה׳, וכנ״ל בהערה למעלה בסמוך. כעין רעיון זה פירש הספורנו אלא שדרש הכתובים בענין אחר: ׳על חלומותיו – על פרטי החלום שספר כמיחל שיתקיימו בו, על דבריו – שאמר להם שמעו נא להעירם שיתנו לב להבין הוראת החלום׳.
5. לח. כנראה לאפוקי מפירוש רש״י שפירש ע״פ מדרשם ז״ל: ׳ועל דבריו – על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם׳, ועי׳ במפרשי רש״י שטרחו לבאר למה נאמר תחילה ׳על חלומותיו׳ ושוב ׳על דבריו׳ היפך הסדר, ואולי קושי זו הניע לרבנו לומר שפירוש זה אינו כפי הפשט. ועוד יתכן בטעמו של רבנו, שאין לפרש ׳ויוסיפו עוד שנוא אותו׳ על שהוציא את דיבתם רעה, שהרי כבר מתחילה שנאוהו על כך ומה נוסף עתה. ויש לציין שנראה מפי׳ הרשב״ם והרד״ק שסברו שפירוש רש״י הוא כפי פשוטו של מקרא.
6. לט. השוה פירוש הרד״ק שנסתפק אם כבר חלם חלום אחר לפני זה, וכן בפירוש הרוקח (פסוק ו) כתב ׳ויחלום – חלומות של שררה שאביו היה מגעגעו הרבה, שמעו נא החלום הזה – הרבה חלומות חלמתי של שררה ואינו עליכם אבל זה עליכם׳, ולדבריו יש לומר שחלומותיו קאי אחלומות הרבים שקדמו, אמנם רבנו אזיל בזה לשיטתו שכבר פירש לעיל (פסוק ה) ש׳ויחלום׳ קאי אחלום שפירט יוסף אח״כ.
7. מ. וראה בפירושו שם שביאר שעל החלום הראשון שנאו אותו בלי קנאה, ועל השנות החלום נוספה קנאה על שנאתם. ומאידך, עי׳ להאברבנאל שהאריך לבאר לשון הכתוב, וסבר שבחלום הראשון שנאו אותו ולא נתקנאו בו, ובחלום השני נתקנאו בו אבל לא שנאו אותו ע״ש.
המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנוא – פירש ר׳ אברהם: אנחנו נשימך מלךב עלינו, או אתה תמשול בנו בחזקה. ויותר נכון דעת אנקלוס, התהיה מלך עלינו או שלטון מושל בנו, כי לשניהם אדם משתחוה, לא יהיה לך עלינו לעולם לא מלכות ולא ממשלת.
וטעם על חלומותיו ועל דבריו – שהיו שונאים אותו על החלומות, וגם על הספור שהואג מספר אותו להם כמתהלל, כמו שאמר שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי (בראשית ל״ז:ו׳).
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״אם משול תמשול בנו״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״מלך״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שהיה״.
SHALT THOU INDEED REIGN OVER US? OR SHALT THOU INDEED HAVE DOMINION OVER US? Rabbi Abraham ibn Ezra explained: "Shall we voluntarily make you king over us, or will you rule over us by force?⁠" The opinion of Onkelos appears to be more correct.⁠1 He rendered it: "Shall you be king over us or some authority ruling us?⁠" For people prostrate themselves before both. The verse thus means, "You will never be king or any kind of authority over us.⁠"
The meaning of the expression, And they continued to hate him still more for his dreams, and for his words, is that they hated him for the dreams and for relating the dreams to them in a boastful manner, even as it says, Hear, I pray you, this dream which I have dreamed.⁠2
1. Since the authority of a king is essentially the same whether he rules by consent or force, Scripture should not change the expression from malach (reign) to mashal (dominion) if the explanation of Ibn Ezra is correct. Hence Ramban prefers Onkelos' explanation which follows.
2. (6) here.
ויוסיפו עוד שנוא אתו על חלמותיו ועל דבריו – באר כי השנאה ששנאוהו היתה על שני דברים, האחד על חלום שחלם, והשני על ספור שהיה מספר אותו להם והיה מתהלל בו, כגוי אשר צדקה עשה, ואומר להם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי.
ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. "They continued to hate him still more on account of his words and his dreams.⁠" The verse explains that their hatred was fanned by two separate causes. First they hated him for having dreamt the kind of dream that he did dream. In addition they hated him for telling them of his dream and bragging about it. It was like a sinful nation who is reprimanded but believes itself righteous expecting favours from God instead (Isaiah 58,2).
על חלומותיו – וא״ת והלא לא ספר עדיין אלא אחד. ונראה להר״מ שהמקרא נכתב על שם העתיד. א״נ בעבור שמספרו תמיד להם כתיב חלומותיו. עוד י״ל שחלם חלום אחד שלא נכתב בקרא אלא ספר להם. והיינו דכתיב ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו. ואח״כ חלם חלום זה ולפי שהיה ממשות בחלום כתב אותו בקרא.
על חלומותיו – וא״ת והלא עדיין לא סיפר להם כי אם חלום אחד. י״ל שנכתב המקרא על שם העתיד לספר להם חלום אחר. אי נמי בשביל שספרו להם תמיד כתב חלומותיו.
על חלומותיו, "on account of his dreams.⁠" If you were to ask that thus far Joseph has been reported as telling his brothers the content of only a single dream, so why does the Torah speak of "dreams" in the plural mode? We must answer that the Torah already referred also to events in the future. Alternately, Joseph had been in the habit of telling his brothers about his dreams, but it was only the ones in which he appeared as placing himself above his brothers that they hated him for.
המלוך תמלוך כו׳ – קשה למה האשימוהו שהוא סבור שימלוך עליהם בשביל החלומות, וכי חלומותיו ברשותו הם, ומה ראייה בשביל שחלם כך שמחשבת יוסף למלוך עליהם, וי״מ שלכך האשימוהו מפני שאמרו לו אתה רואה שאבינו אוהב אותך מכולנו. ואתה חושב שימליכך עלינו, והראייה בזה חלומותיך שבים על זה הדרך, ומפני שאתה חושב בזה ביום אתה חולם אותו בלילה כדכתיב (דניאל ב׳ כ״ט) ורעיוניך על משכבך סליקו.
המלוך תמלוך כו׳ – תימה למה פתרו לו החלומות בכפל. נ״ל לפי שהחלום בו כפול היה מאלמים וכו׳ והנה קמה אלומתי כו׳.
על חלומותיו – תימה והרי עדיין לא ספר רק חלום אחד. וי״ל דכתיב לעיל ויחלום יוסף חלום. ויגד לאחיו כו׳, למדנו מן המקרא שני חלומות חלם יוסף חלום הראשון לא פתר הכתוב כ״א ברמז.
המלוך כו׳ – מכאן שכל החלומות הולכין אחר הפה לפי שפתחו לו בלשון המלוך לכך מלך עליהם.
משול – פחות ממלכות.⁠1
ואמרו חלומתיו לשון רבים נכון מאד2 כמו שקדם לנו3, כמו שנכון מה שאמ׳ ״החלום הזה״ (י).
1. כרמב״ן על פי אונקלוס, ובניגוד לראב״ע, שפירש: ׳המלוך תמלוך או משל תמשול – אנחנו נשימך מלך או אתה תמשול בנו בחזקה?׳.
2. למרות שעד כה היה חלום אחד בלבד.
3. לעיל על ב׳:כ״ג: ״...ולאיש יחיד נכון לומר לשון יחיד כי הוא אחד מצד מה, וגם נכון לומר עליו לשון רבים, כי הוא גשם, וכל גשם הוא בעל חלקים. ולא די זה, כי אף בשכל הנפרד נאמר לשון רבים מצד, ובכלל בכל נמצא זולת השי״ת לבדו״.
ויאמרו לו אחיו, האם נמליך אותך מלך עלינו, או תמשול עלינו בחזקה?! ויוסיפו עוד שנוא אותו, על חלומותיו ועל דבריו שהיה מספר לאביו מדיבתם הרעה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

המלוך תמלוך עלינו וכו׳ – למה שהתחזק עליהם, באומרו: שמעו נא החלום הזה וכו׳, כאלו הכריחם לשמוע בחוזק. [ז] אמרו לו: המלוך תמלוך עלינו. כמו שאתה חושב מענין חלומך הנה זה יהיה לעתים רחוקים, כי לא יתכן הכרת מלכות עד אשר נרבה ותמלוך ברוב עם. אבל בין כך, אם משול תמשול בנו בעצמנו, שתכריחנו לשמוע הבלי חלומותך על כרחנו. וזה טעם: ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. ואיפשר שישאלו ממנו בדרך לעג אם יהיה פתרון החלום שמלך ימלוך עליהם ממש, או אם יהיה המשל והדמיון בהם לרמוז על ממשלת אחרים. ותהיה תשובתו להם דבר המוסיף רעה, ולתרגום אנקלוס שאמר: המלכו את מדמי לממלך עלנא כו׳. יראה שיאשימוהו על דמיונותיו המשובשות והגסות שמביאות אותו לחלום כך, כמו שאמרו: (ברכות נ״ו.) הרהר וחזא.
והנה אחיו הבינו בכללות פתרון החלום ולכן השיבוהו המלוך תמלוך עלינו ר״ל במה שחלמת והנה קמה אלומתי וגם נצבה מורה שמלוך תמלוך עלינו כי לשון קומה יאמר על המלכות כמו ויקם מלך חדש על מצרים הקים בני עבדו. ובמה שאמרת והנה תסובנה וגו׳ מורה שמשול תמשול בנו בחזקה התחשוב שיהי׳ זה אמת אם משול תמשול בנו. אחרי שאמרת והנה תסובינה אלומותיכם יורה שבחזקה ובעל כרחינו תמשול בנו וכן כתב רש״י המשול תמשול בנו בחזקה. והמפרשים פירשו שמלוך תמלוך עלינו ברצוננו שנמליך אותך עלינו. אם משול תמשול בנו על כרחנו. האמנם ראוי שהחלום יהיה מורה על גדולה ונתחזק׳ אז מחשבתם שהיה רצון אביו להחזיקו בביתו ובירושת הארץ ולכן שנאו אותו על חלומותיו כמו שישנא האדם למלאך המות לפי שייראו מלפניו שימיתוהו. ועל דבריו שהם הדב׳ שהית׳ סבה בהתחל׳ השנא׳ ואפשר לומר שחשדוהו שהוא מעצמו היה ממציא החלום ההוא כדי להכעיסם ולזה אמר ועל דבריו. או שהיה מוסיף בו דברים ומפני זה היו קוראין לו בעל החלומות שהוא היה עושה אותם כרצונו והוא היותר נכון בעיני.
על חלמתיו – על פרטי החלום שספר כמיחל שיתקיימו בו.
ועל דבריו – שאמר להם ״שמעו נא״ (פסוק ו׳), להעירם שיתנו לב להבין הוראת החלום.
חלומותיו, because of his dreams. The details he told them proved to the brothers that Joseph was hoping that his dreams would be realised.
ועל דבריו, and on account of his having insisted that they listen to the details of what he had dreamt.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

את דבתם רעה וכו׳. אף על גב שזה היה לפני כל החלומות, בא לומר כי מכח החלום הוסיפו שנאה על הראשונה עוד יותר ממה שהיה, כי כן דרך השונא שאם אינו שונא בתכלית – אם יחדש עוד דבר שנאה – מוסיף לשנוא אותו על הראשון. אבל הרמב״ן מפרש ״על חלומותיו״ כמשמעו, שהיו שונאים אותו והיו מקנאין בו על חלומות, ״ועל דבריו״ שהיה כמתפאר עליהם, וזה יותר שנאה לבד הקנאה מן החלומות:
ויוסיפו עוד שנוא אותו – נזכרו ג׳ שנאות כאן, כי מתחלה שנאוהו על הבאת הדבה ומאז והלאה לא רצו לדבר עמו, כמ״ש ולא יכלו דברו לשלום ואח״כ ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו. לא הגיד להם עדיין נוסח החלום, שהרי לא נאמר ויגד אותו לאחיו אלא שהתחיל לדבר עמהם ואמר להם שמעו כי חלום חלמתי, מיד ויוסיפו עוד שנוא אותו, כי התחיל לדבר עמהם במקום שהם לא רצו לדבר עמו, ולפי ששנאה זו היתה בלב ולא הרגיש בה יוסף ע״כ אמר דרך בקשה שמעו נא החלום הזה וגו׳, אז פתחו פיהם בעל כרחם ואמרו המלוך תמלוך עלינו, לפיכך ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו, לא זו ששנאוהו על חלומותיו, אלא אפילו על דבריו שנאוהו כי רצה לדבר עמהם בעל כרחם.
וי״א על דבריו – כי כל החלומות הולכים אחר הפה (ברכות נה:) ר״ל ממה שהאדם מדבר קודם שישן מזה המין בא לו החלום, כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים (קהלת ה׳:ב׳) כי ההבלים שהכסיל משמיע בהם קולו, המה גורמים לו רוב חלומות של הבלים, ע״כ חשבו שמסתמא קודם השינה היה יוסף מדבר או מהרהר בלבו כי הוא ראוי למלוכה ע״כ בא לו זה החלום לכך שנאוהו על דבריו שבפה או על דברים שבלב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ויאמרו לו אחיו וגו׳ – טעם כפל המלוך אם משול – להיות כי יש בפירוש החלום ב׳ דרכים, הא׳ מלכות ממש, והב׳ ממשלה, והנה המלכות היא בגדר ספק בפתרון אבל הממשלה בגדר מוחלט, לזה השיבוהו על ספק מלכות ועל החלט ממשלה, כנגד מלכות אמרו המלוך המסתפק אתה למלוך אפילו בגדר ספק. וכנגד החלט ממשלה אמרו אם משול. ולזה תרגם אונקלוס במלכות את מדמי ובממשלה את סביר, וטעם כפל המלוך תמלוך ולא הספיק לומר התמלוך עלינו התמשול בנו, נתכוונו לומר ב׳ תמיהות, האחת על המלכות מצד עצמה אפי׳ לא יהיה מלך אלא על פינת העמים דבר גדול הוא, ולא די זה אלא תמלוך עלינו. שכבר באה להם הקבלה כי יהודה מלך על כולם ואיך יבא החזיון להפך קבלה אמיתית. וגם אומרו המשול יתכוונו אל הדרך עצמו.
עוד יכוונו לומר בכפל הדברים על זה הדרך להיות שאתה חושב למלוך לזה בא החלום שתמלוך וגו׳ וכמו כן המשול וגו׳, והכונה בזה רעיונך על משכבך סליקו.
ויוסיפו עוד וגו׳ – לפי מה שפירשתי שלא היה אלא חלום אחד טעם אומרו על חלומותיו לשון רבים. להיות שהיו בחלומו הרבה פרטים, קמה אלומתי א׳, וגם נצבה ב׳, והנה תסובינה וגו׳, לזה אמר ל׳ רבים.
ועל דבריו – פי׳ שדבר אליהם החלום, לו יהיה שחלם כן לא היה מוציא מפיו כדברים האלה.
עוד ירצה על דרך אומרם בפרק הרואה (נו.) אמר ליה קיסר לר׳ יהושע וגו׳ הרהר כוליה יומא לאורתא וכו׳ רעיונך על משכבך וכו׳, ולזה חשדו ליוסף כי להיותו חושב מחשבות השתוררות עליהם רעיוניו וכו׳, והוא אומרו על דבריו פי׳ על דרך אומרו (קהלת ג) על דברת בני האדם וגו׳, כי על ידי מעשיו ומחשבותיו אשר התעסק בהשתררות על האחים הוא הסובב לחלום כל מן דין.
או יאמר על דרך אומרם בפרק הרואה (נה:) כל חלמא דלא וכו׳ כאגרתא דלא מקריא, והוא אומרו על חלומותיו ועל דבריו שאינו מעלימו והוא מבקש לקיימו במה שמספרו ומבקש פתרונו הרי זה מגיד כי חפץ הוא למשול באחיו, ודבר זה יכפיל השנאה בהפלגה.
או יאמר על דבריו שמדבר עמהם כריע כאח ולבבו חורש און להם ולזה תגדל השנאה בסיבה זו. עוד על דבריו שאינו מתבייש לדבר לאחיו הגדולים ממנו פנים בפנים שימלוך עליהם, וזה יגיד גובה לבו בפשיטות מדבר גדולות וחושב כי הדבר פשוט עד גדר שלא יקפידו על הדבר ולזה גדלה שנאתם והיה מה שהיה.
ויאמרו לו אחיו, His brothers said to him, etc. We need to understand why both the word מלך and the word משל are repeated here. This dream could have been interpreted in two ways. 1) It could presage that Joseph would become an actual physical ruler i.e. מלך; 2) it could presage merely ממשלה. The interpretation that Joseph would become an actual ruler was an interpretation that allowed for some doubt, whereas the interpretation that he would become a משל, a highly placed administrator, seemed absolutely certain. This is why they answered him in accordance with either of these possibilities. Concerning the possibility of his becoming an actual ruler they asked: המלך תמלך עלינו? "Are you really considering the possibility of becoming king over us?⁠" Concerning the definite prediction that he would become a highly placed administrator, they asked אם משל תמשל בנו, "are you going to be administrator over us? Onkelos has referred to this distinction when he rendered the first המלך as את מדמי "do you imagine, etc?⁠" whereas he renders the word אם משל as את סביר, do you think, etc?⁠" The brothers repeated the words because they were amazed at two aspects of the interpretation. 1) Do you think you will become king at all? 2) Do you think your authority as king will also extend over us? The reason for their incredulity was the fact that they had a tradition that Yehudah would become king over all of them. How could Joseph's vision uproot such a tradition?
Another reason these words are repeated is that they accused Joseph of dreaming at night what he had been day-dreaming about by day. They said: "It is only because you have a desire to rule over us that you are able to have such dreams even at night!⁠" This would correspond to Daniel 2,29: רעיוניך על משכבך סלקו "your thoughts (of the day) returned to you while you were on your bed (at night).⁠"
ויוסיפו עוד שנוא אוחו, They hated him even more, etc. Since we explained that the dream under discussion is only one, we need to understand why the Torah mentions that the reason the brothers hated Joseph even more was because of "his dreams" (pl). This is accounted for by the various details in the dream. Each time Joseph had said והנה, the brothers understood this as a separate dream.
ועל דבריו. and because of his talk. Because he told them the contents of his dream. It was bad enough that he had such dreams; talking about them made it even worse.
Another reason maybe the one we already mentioned. The brothers felt that Joseph's dreams reflected his aspirations during daytime.
It is also possible that the meaning of the expression ועל דבריו is that whereas he spoke to them as if he were soliciting their friendship and brotherliness, in his heart he strove all the time to become a ruler over them.
המלוך תמלוך עלינו? – יש הבדל בין מלך למושל.⁠1 שם ״מלך״ על העליון במדינה שאין אחר עליו. וה״מושל״ יוכל להיות תחת יד מלך ששמהו למשול בעבדיו. והעד פרעה ויוסף, פרעה מלך מצרים, ויוסף מושל בארץ על פיו. כאמרו ״וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים״.⁠2 וכן נבדלים עוד, המלך אפשר שלא יעשה בידיו ובכחו דבר, רק בידו לצוות. אבל מושל הוא הפועל בעצמו, המכריח במעשיו כל עניני המדינה, כמו ״ויצא יוסף על כל ארץ מצרים ויקבוץ את כל אוכל וגו׳ ויצבור יוסף בר״.⁠3 ולכן נבדלו במליצה, שאצל לשון מלוכה סמוכה תמיד מלת ״על״, כאמור ״המלוך תמלוך עלינו״. ולשון ממשלה תמיד אחריה אות בי״ת וכאמרו ״אם משול תמשול בנו״4 לפי שהמלך עליון על כל, והמושל פועל בכל דבר. ולפי שהשם ב״ה עליון על כל, גם פועל הכל ומשגיח על הכל, מתואר במלוכה ובממשלה כאמרו ״לך י״י הממלכה וגו׳ ואתה מושל בכל״,⁠5 ״ומלכותו בכל משלה״,⁠6 לא כמלך הפונה מעסקי המדינה ונותן הכל תחת יד המושל. ועל זה אמרו אחי יוסף ״המלוך תמלוך״ וגו׳ כי מדברי החלום סתומים יקום על, וישתחוו לו כעבדים למלך, ואז גם לאביהם אין רשות על יוסף? או ״משול תמשול בנו״ ותהיה תחת יד אבינו כי יתן הכל בידך, ואנחנו צריכין להשתחוות לך בעבור שאתה המושל בנו.
ויוסיפו עוד שנוא אותו – יותר מן השנאה ששנאוהו תחלה כשהגיד להם שהרוח אלהים הודיע לו בחלום הלילה וזהו ״על חלומותיו ועל דבריו״, כלומר על חלום שחלם להם שיהיה הוא הנשיא, והם ישתחוו לו כעבדים; ועל דבריו שדבר להם מפני החלום הזה, ושהיה משפע אלהי הנשפע עליו שאפילו חלם ענין שאינו נוגע להם היו שונאים אותו על התפארו בכבוד שכבדו אלהים, להודיעו הודו בחלום. ועכשיו נגדלה השנאה כשמעם החלום עצמו המיעד שפלותם לפניו. והנה פירש הכתוב גם זכרון [השליטה] שבכתוב הקודם. זהו לדעתי דיוק פשט הכתוב, ומפרשי המקרא ז״ל לא פירשו כן.
1. הרחיב בזה רבינו בדבריו על בראשית (מה, ח) ״ומושל בכל ארץ מצרים״.
2. שם מה, כו.
3. שם מא, מה-מט.
4. שם לז, ח.
5. דהי״א כט, יא-יב.
6. תהלים קג, יט.
המלך תמלך עלינו – מכללות החלום הבינו שזה יורה על גדולת יוסף, ולכן השיבוהו התחשוב שאנחנו נשימך מלך עלינו או אתה תמשול בנו בחזקה, ובעבור כן אתה מתפאר בסיפור חלומך:
ויוספו עוד שנא אתו – כי נתחזקה אז מחשבתם שהוא לבדו יירש את הארץ ויעלה לגדולה, והם יהיו כעבדים לו:
על חלמתיו ועל דבריו – על תוכן החלום עצמו, וגם על שהיה מספר אותו כמתהלל והפציר בם לשמעו, כמו שאמר למעלה:
המלוך וגו׳ – היה נראה להם שזהו פתרון החלום, וגם האמינו שאפשר שיתאמת הדבר באיזה צד, כי בהיות אביו אוהב אותו מכל בניו אולי ישימהו נגיד עליהם (וקרובים לזה דברי דון יצחק); אמנם מפני קנאתם אמרו דרך תימה, היתכן שיהיה זה?
_
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ויאמרו לו אחיו – אמרו לו הלא יש סתירה בדברי החלום, שממ״ש והנה קמה אלומתי, מורה שתשתרר עלינו ביד חזקה ובמלחמת תנופה תלחם בנו, וממ״ש והנה תסבינה מורה שנמליך אותך מחפץ לבבנו. ויש הבדל בין מלך ובין מושל, שהמלך הוא הנבחר בבחירת העם וברצונם, והמושל הוא ביד חזקה, והאיש המושל ביד חזקה אי אפשר שיהיה מלך, שמורה על רצון העם ובחירתם, וא״כ איך אפשר שמלוך תמלוך עלינו אחר שמשול תמשול בנו, אם תמשול עלינו ביד חזקה לא תמלוך בבחירתנו, כי אז מושל תקרא לא מלך, וא״כ דברי החלום סותרים זה את זה, ומעתה ויוספו עוד שנא אתו – א] על חלמתיו שזה מורה שמהרהר כל היום למלוך ולהשתרר עליהם, שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, ועל דבריו, שלא לבד שמהרהר בלבו, ידבר להם זאת בפיו כאלו רוצה שיסכימו תיכף להמליכו עליהם.
{Significance of the iteration: ‘Do you expect to rule over us, do you expect to dominate us’?}
HIS BROTHERS REPLIED TO HIM. They challenged him with: “Is there not a contradiction in the words of the dream? It follows from suddenly my sheaf arose that you will dominate us with a mighty hand and in a rumbling battle wage war upon us,⁠1 yet your sheaves gathering around means that we shall be very happy to make you reign over us.
Now the words melekh and moshel differ. The first refers to one chosen by the people freely, while a moshel denotes one ruling by force. Whoever is moshel (rules) cannot therefore be a melekh reflecting the people’s acquiescence and choice; so how is it possible that you will rule (timlokh — the same root as melekh) over us, if you expect to dominate (timshol — same root as moshel) us? If you dominate us by force of arms, you will not be ruling us by our consent, as you would then be called moshel and not melekh. The contents of your dream thus contradict each other.
As of this time, they further increased their hatred of him — (1) because of his dreams, which reveal that all day long he would think of ruling and dominating them, since one is shown in a dream only of the ponderings of one’s heart; and (2) because of his words. For not only did he think it, but he spoke to them of it, as if trying to convince them to appoint him immediately as their ruler.
1. Isa. 30:32.
המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו1: ידוע2 ש׳מלוכה׳ הוא ברצון ובכבוד, ו׳ממשלה׳ הוא בעל כרחם3, כמו שכתב הראב״ע (בפסוקנו). והנה יוכל להיות שלבסוף יגבר עליהם וימשול בם, אבל לא ציירו היאך יגיע שיקבלו מלכות שלו ברצון וכי הוא חכם מהם, וזהו מאמרם ״המלך וגו׳ אם משול״4 – אם יגיע שתמשול בנו אבל ״המלך תמלוך עלינו״5. וזהו מפני שראו במאמר ״והנה תסבינה אלמתיכם״ ענין מלוכה6 שיכירו בכבודו כי ראוי הוא לכך7.
על חלמתיו8: שחשדוהו שמהרהר ביום שהוא נכבד וחכם מהם, והרהורו עולה על משכבו9, על כן שנאוהו על החלום.
ועל דבריו10: על שמצא לב להגיד להם החלום11. אמנם12 לא קנאו בו עתה, אחרי שהאמינו שאינו חלום צודק ורק הרהור שלו הוא13.
1. כפל הענין במילים שונות.
2. בשם הגר״א, וכן במלבי״ם כאן.
3. ״כי לה׳ המלוכה ומושל בגויים״ (תהילים כב,כט).
4. ולכאורה הול״ל הפוך ׳המשול... אם מלך׳, על כך מסביר רבינו...
5. ברצוננו – בתמיהה. וקצ״ע מבנה המשפט ע״פ רבינו.
6. מלבד ענין הממשלה ״ותשתחון לאלומתי״.
7. כפי שביאר רבינו בפסוק הקודם ש״תסבנה״ מראה שמשתדלים בעצמם למצוא חן בעיניו.
8. איך יתכן לשנוא אדם על מה שחלם, כשהחלום אינו בשליטת האדם, והיה להם לשונאו רק על הגדת חלומותיו.
9. כפי שידוע מחז״ל במסכת ברכות (נה,א), וכן פירש במלבי״ם.
10. רש״י פירש ״על דבריו״ – על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם, ולפי״ז ״על חלומותיו״ הכוונה על שסיפר את חלומותיו. אך לרבינו ״דבריו״ = דברי החלום, ולפי״ז ״חלומותיו״ = עצם חלימת החלום, וכדלעיל.
11. חלום כזה שיש בו התנשאות וכו׳ (כך פירש ברמב״ן וכן במלבי״ם), וזה מלבד שנאתם אליו לפני כן על עצם רצונו לשתף אותם בחלום שחלם.
12. כאן לא מוזכר ״ויקנאו בו אחיו״ כדלהלן אחר החלום השני.
13. שחלם לאחר הרהוריו בענינים אלו במשך היום.
המלך תמלך עלינו – אחי יוסף קנאו בו כי יראו פן יחשבהו יעקב בכור, ואחרי מות אביהם יצטרכו ללכת אל ארץ אחרת (מה שלא היו רוצים לעשות בודאי כדי שתתקיים גם בהם ברכת אבותיהם, וגם צאצאיהם יהיו מעם סגולת ה׳, או כדי שלא תתקיים בהם גזרת כי גר יהיה זרעך), או לסור אל משמעתו ולהשתחוות לפניו כשר ושופט (עע״ש ראש פרשת תולדות על פסוק הנה אנכי הלך למות); וזאת היתה גם כן מחשבת יוסף שהוא ימשול על אחיו בזקנות אביו, וימלוך עליהם אחרי מותו (יוסף היה מושל על ארץ מצרים ופרעה היה מולך עליה), ורעיונוהי על משכביה סליקו וחלם חלומותיו, הראשון שאחיו ישתעבדו לו אחרי מות אביהם, והשני שגם אביו בזקנותו ישתעבד לו; והאל קיים חלומותיו באופן אחר שבודאי לא עלתה דוגמתו על דעת אחיו, שאם היו חושבים שהשתחויתם ליוסף תהיה אחר היותו לשליט על אחת מן הערים או מן הארצות, לא היו מתקנאים בו, אבל היו שמחים כי בגדולתו ייטב להם ולבני משפחתם.
המלך תמלך וגו׳ – לפי הראב״ע יש להבין את שאלתם כך: ״האנחנו נשימך מלך, או אתה תמשול בנו בחזקה?⁠״ אך אולי יותר טוב יהיה לומר, כי השאלה ״המלך תמלך״ חוזרת אל ״תסבינה״, ואילו ״המשל תמשל״ — אל ״תשתחוין״; כי הכל רוצים לשרת את המלך, בעוד שכלפי המושל ישנו יחס של הכנעה.
ויספו עוד שנא אתו – שלוש פעמים מוזכרת שנאתם של האחים, בפסוקים ד׳:ה׳,ח׳, להראות שעתה הגיעה שנאה זו לשיאה.
על⁠־חלמתיו – לשון רבים, והוא כולל גם את החלום השני1 ולפי זה צריך להבין פסוק ט׳ כאילו נאמר: שהרי חלם עוד חלום וכו׳. ברם, אפשר להסב לשון הרבים גם על החלום הראשון בלבד, שהרי כמה וכמה ענינים מודגשים בו: ״והנה קמה אלמתי״ — העלאתו של יוסף לכס המלכות; ״וגם נצבה״ פירושו ״שיתמיד במלכותו זמן רב, כי שמונים שנה מלך במצרים״;⁠2 ״והנה תסבינה״, בשל עסקי אלומות ותבואה באה לו המלכות, כאמור.
ועל⁠־דבריו – לפי רש״י ורשב״ם הכוונה לדיבתם הרעה שהביא לאביהם. אך מוטב להסב ביטוי זה, עם פרשנים אחרים, על סיפור החלום, כאילו התגאה בפניהם שהוא עתיד למשול בהם.⁠3
1. לפי דליצש ושטראק. (וכבר קדמו להם בזה בעלי התוספות (דעת זקנים): ״ואם תאמר והלא עדיין לא ספר להם כי אם חלום אחד, יש לומר שנכתב המקרא על שם העתיד לספר להם חלום אחר״ — המ׳).
2. ר״י אברבנאל.
3. השווה ספורנו: ״שאמר להם, שמעו נא, להעירם שיתנו לב להבין הוראת החלום״. ובדומה לכך גם אצל ר״י אברבנאל (המ׳).
ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו – הוא עפ״י מה דאיתא בספרי פ׳ קרח סימן קי״ז הנה בשמחה כו׳ וכאן אמר והנה אנחנו והנה קמה כו׳ והנה תסובינה. ולשמחה מה זו עושה. שעל כל פרט שמח בשמחה במדה גדושה. וזה שאמר הכתוב ועל דבריו שדבר שלשה פעמים בלשון והנה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ט) וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי׃
He dreamed yet another dream and recounted it to his brothers, and he said, "Behold, I dreamed another dream, and, behold, the sun, the moon, and eleven stars were bowing down to me.⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קפענח רזאקיצור פענח רזאדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[עז] 1ויחלם עוד חלום אחר, זה חלום שנשנה לכך נתקיים. (מדרש החפץ כת״י)
[עח] 2והנה השמש, זה יעקב דכתיב ביה כי בא השמש (בראשית כ״ח:י״א) והירח כנגד אמו, ואחד עשר כוכבים כנגד אחיו. שהצדיקים משולים בכוכבים. דכתיב ומצדיקי הרבים ככוכבים (דניאל י״ב:י״ג), ואומר ברן יחד כוכבי בקר (איוב ל״ח:ז׳). (מדרש הגדול).
[עט] 3והנה השמש, בשעה שאמר יוסף והנה השמש והירח וגו׳ אמר יעקב מי גילה לו ששמי שמש. (בראשית רבה פ״ד).
[פ] 4והנה השמש והירח א״ר ברכיה חלום אעפ״י שמקצתו מתקיים, כולו אינו מתקיים, מנלן מיוסף, דכתיב והנה השמש והירח וגו׳, (הבוא נבוא אני ואמך וגו׳) וההיא שעתא אמיה לא הות. (ברכות נה:)
[פא] 5והנה השמש והירח וגו׳ שמש בגבעון דום (יהושע י׳:י״ב) בקש יהושע לשתק את החמה כו׳ אמר השמש ליהושע וכי יש קטן אומר לגדול דום, אני נבראתי ברביעי, ובני אדם נבראו בששי, ואתה אומר לי דום. א״ל יהושע בן חורין שהוא קטן ויש לו עבד זקן אינו אומר לו שתוק כו׳ ולא עוד אלא שהשתחוית ליוסף שנאמר הנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי ואת מדבר כנגדי הוי שמש בגבעון דום. (תנחומא ישן אחרי יד.)
[פב] 6השמש והירח וגו׳ הצדיקים השוו עצמם לעליונים שנאמר והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. (מדרש)
[פג] 7והנה השמש והירח, האומר לחרס ולא יזרח (איוב ט׳:ז׳) הרי כל חכמתו של איוב, ומי אינו יודע שאם אמר הקב״ה לשמש או לכוכבים שלא יזרחו, שאינן זורחין כו׳, אלא על יעקב ובניו היא אומר שנמשלו בהן שנאמר הנה השמש והירח וגו׳ כ״ב שנה שעשה יוסף במצרים חוץ מאביו נגנז רוח הקדש מיעקב ומבניו, ולא היה רחוק מהם אלא מהלך ד׳ ימים או ה׳ ימים, ולא היה יודעים שבמצרים היה וכו׳ הוי האומר לחרס ולא יזרח. (תנחומא ישן מקץ ו.)
[פד] 8והנה השמש, חמשה והנה כתיב. והנה אנחנו, והנה קמה, והנה תסובינה, הנה חלמתי, והנה השמש. כנגד ה׳ פעמים שהשתחוו לו. (לקח טוב)
1. ראה לעיל אות עו.
2. לקמן אות עט. בבאור. ובמדרש תהלים מזמור קמח. (רסט:) הללוהו שמש וירח, ומי הן שמש וירח, האבות והאמהות, שהן משולות בשמש ובירח, שנא׳ והנה השמש והירח וגו׳. ובזהר ויקרא יב. מובא במנורת המאור אלנקוה, ח״ג פ״ה (דף רח.) אביך זה השמש ואמך זה הירח דכתיב והנה השמש והירח. ודרש זה הוא בלקח טוב ואתחנן (ט:) האב והאם נמשלו לו לאדם כמאורות דכתיב והנה השמש והירח ואומר הבא נבוא אני ואמך ואחיך. ובכת״י הרוקח ואחד עשר כוכבים לפי שנמשלו ישראל לכוכבים שנאמר כה יהיה זרעך. וראה לעיל פט״ו אות נז. ובכת״י חמאת החמדה והיכן השתחוה יעקב על המטה. ובפי׳ בכור שור כ׳ ונראה עיקר הפרושין לפי שכל העולם צריכין לשמש וירח ראה שמש וירח משתחווים לו לומר שכל העולם צריכין לו וכפופין לו כמו לשמש וירח. ראה לקמן אות פ.
3. ראה לעיל פכ״ח אות נב. בבאור וצרף לכאן.
4. וההיא שעתא, דחלם אמיה לא הות. (רש״י) ומקודם למאמר זה איתא אר״י משום רשב״י כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. ובש״ס כת״י מינכען מביא גם הפסוק הבוא נבוא אני וגו׳ ואלו אמיה לא הות, ועפ״ז הוספתי בפנים. ובדק״ס שם מביא ג׳ גרסאות א) מש״ס כת״י בבית נתן חלום אע״פ שכולו אינו מתקיים מקצתו מתקיים וכו׳. וכ״ה בילק״ש ובשאלתות ולגי׳ זו קשה הראי׳ שמביא דלא נתקיים כולו ולא שנתקיים מקצתו. ב) באגדת התלמוד חלום אע״פ שמתקיים כולו מקצתו אינו מתקיים ובה״ג מכת״י רומי פ״ח דברכות (עד:) חלום אע״פ שכולו מתקיים מקצתו אין מתקיים). ג) גירסת העין יעקב חלום אע״פ שרובו מתקיים כולו אינו מתקיים וזו היא המעולה שבגירסאות דומיא דיוסף שנתקיים רובו ולא כולו. וזה מתאים עם המאמר הקודם אין חלום בלא דברים בטלים, ורש״י בחומש כאן כ׳ ורבותינו למדו מכאן שאין חלום כו׳ והמפרשים הקשו הרי מצינו כמה חלומות שנתקיימו כולן בשלימותן, וצ״ל דרק על הרוב דברו ובצדיקים או במלכים שמראים להם חלומות מן השמים מתקיימים כולן. וי״ל דאף באלו יש איזה דבר שלא נתקיים כולו. ובשאילתות דר״א גאון פ׳ מקץ אחרי שמביא דרש הנ״ל מגמ׳ ברכות כתב ברם צריך אילו היכא דאמר ליה בחילמיה זוזי דשבק אביך בדוכתא פלניא מחתין וכך ובך הוו וכך וכך מינייהו צדקה וכך וכך מינייהו דהקדש או דמעשר או דפלוני הם (ברמב״ם פ״י מזכיה ומתנה ה״ז ושל פלוני הן כו׳ ובטור חו״מ סי׳ רנ״ה ס״ט כ׳ היה פקדון ביד אביהם ואינן יודעין אנה הניחו ואמר להם בחלומו כך וכך הוא (ושל פלוני הוא, ש״ע שם) ובמקום פלוני הוא והלכו ומצאו כו׳ ובפרישה שם כתב דמשמע מדברי המרדכי דדווקא במעשר ומעות צדקה דינא הכי ולא בפקדון דאית ביה גזל אחרים. (ועי׳ באור זרוע הגדול סנהדרין ל.) ונראה דמקור דברי הטור מהשאלתות ובה״ג דמבואר בדבריהם להדיא דאפילו אמר דפלוני הם היינו פקדון נמי דינא הכי. והמפרשים לא העירו בזה.) הכי נמי מיבעי ליה למיסמך על חילמא או לא, מי אמרינן מדאשכח כולה מילתא קושטא הכי נמי קושטא היא, או דילמא האי לצעורי בעי ואפוקיה ממונא בהכי לא מפקינן ת״ש דתניא (סנהדרין ל.) הרי שהיה מצטער על מעות מעשר שני שהניח לו אביו ובא בעל חלום ואומר לו כך וכך הם ובמקום פלוני הם ושל פלוני הם מעשר שני הם זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ע״כ. וכל הקטע הזה מובא גם בהלכות גדולות מכת״י רומי פ״ח דברכות אחרי שמביא כל הסוגיא דברכות נה: ויש שם שינוים אחדים כמו שאבאר, ומוכח מדבריהם. דמה שאמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין נסמך על דרש הנ״ל שאמרו מקצתו אינו מתקיים משום דאין חלום בלא דברים בטלים, וכ״כ בחי׳ המאירי לסנהדרין שם משום שפעולת המדמה אע״פ שצודקת במקצת הרבה פסולת מתערב עמו ואין חוששין לו עד שיתברר והיינו דאין חלום בלא דברים בטלים. וצריך לבאר לשון השאלתות ״האי לצעורי בעי״ מה רצונו בזה (ומפרשי השאלתות לא עמדו כלל ע״ז) הרי היה לו לומר או דלמא אמרינן אין חלום בלא דברים בטלים וכדברי המאירי הנ״ל. ועוד לפ״מ דמסקינן דברי חלומות ל״מ ול״מ והמעות הן שלו א״כ אין לו צער כלל. והנה בהלכות גדולות שם יש קצת שינוי או דילמא האי ״מצעריה היא״ דבעי ואפוקי בהכי לא מפקינן. ולכאורה אפשר לפרש דיש כאן כוונה אחרת לפ״מ דמבואר בירושלמי פ״ד דמעשר שני ה״ו הרי שהיה מצטער על מעותיו של אביו נראה לו בחלום (הפרישה בחו״מ ס׳ רנ״ה כ׳ דבעל החלום דאמרי בגמ׳ מוכח מלשון הטור חו״מ סי׳ רנ״ה מובא לעיל דהכוונה לאביהן שבא ואמר להם בחלום. ובחסדי דוד לתוספתא במעשר שני פ״ב דחה דבריו מפרש״י בסנהדרין ל. שפי׳ בעל החלום שר המראה חלומות בלילה, ויש להעיר מלשון הירושלמי שלפנינו ״נראה״ לו בחלום. משמע כפי׳ הפרישה וכ״כ הפנ״מ. ובתוספתא מע״ש הגי׳ ״איש החלום״ וראה לקמן (בראשית לז, יט) בעל החלומות.) כך וכך הם ובמקום פלוני הם אתא עובדא קומי רבנן אמרין דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, רבי יונה בעי מצטער וחמי ואת אמרת הכין, (בתמיה, הלא נראין הדברים שכך הוא שלפי שהיה מצטער עליהן בא אביו ונראה לו בחלום לומר לו א״כ האמת הוא כן. פנ״מ) א״ר יוסי לא מסתברא דלא בההוא דלא מצטער וחמי, ברם הכי כמה דבר נש הוי הוא חלום. (בההוא דלא היה מצטער ולא היה חושב מזה כלום והיה נראה לו בחלום כך וכך אפשר שהוא אמת, אבל הכא שהיה מצטער וחושב על כך אורחא הוא כמו שהאדם הוא במחשבה כך נראה לו בחלום ולפיכך אין זה כלום. פנ״מ) א״ר אבין מאן דעבד דיאות עבד כר׳ יוסי. ע״כ ומבואר מדברי הירושלמי דבמצטער ומהרהר עליהם אין חוששין לחלום ולפ״ז אולי י״ל דלזה כוון הבה״ג או דלמא האי ״מצעריה הוא״ כלומר ע״י הצער וההרהור בא לו החלום ולכן לא מפקינן מיניה ממונא. (וכלשון הגמ׳ ברכות נה: אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר רעיונך על משכבך סליקו.) ואפשר לפרש תחלת לשון השאלתות אילו היכא דאמר ליה בחלמיה וכו׳ מיירי ג״כ שיודע היה שאביו הניח מעות ולא ידע היכן הוא ומצטער ומהרהר אולי המעות של צדקה או של אחרים ומשום זה נראה לו בחלום דברים אלו. וע״ז מביא לפשוט מלשון הברייתא הרי שהיה ״מצטער״, ושיטת הבה״ג ושאילתות הוא כירושלמי דמחלק בין מצטער ולא מצטער. אמנם צריך להגיה לפ״ז המלה ״בעי״ ולשון השאלתות לצעוריה בעי לא מוכח כן. לכן נראה לפרש דהכוונה שהחלום בא לצעוריה כדמצינן כעי״ז בגמ׳ חולין מא. לענין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו אמר שאסר, לא מאמינים לו ואומרים לצעוריה קא מיכוין ה״נ בעל החלום אינו נאמן לאסור ממונו ואמרינן לצעוריה בעי. היינו שהראו לו בחלום מעות של אביו היכן מונחים והוסיפו לו דהם של אחרים ולא שלו לגרום לו בזה צער כמו איזה חלום רע שיש לו ממנו צער בעת החלום כן בנידון זה. ובשו״ת התשב״ץ ח״ב סי׳ קכח. עמד על הסתירה שיש במאמרי חז״ל בענין זה. דבסנהדרין שם אמרו דברי חלומות ל״מ ול״מ ובברכות שם דאין חלום בלא דברים בטלים. וההיפך מזה אמרו בברכות נז: חלום א׳ מששים לנבואה והאריכו הרבה בפתרון חלומות ופסקו להלכה בנדרים ח. בנדוהו בחלום צריך התרה. ובשבת יא, אמרו יפה התענית לחלום אפילו בשבת. ובגמ׳ ברכות נה: הקשו כעין זה רבא רמי כתיב בחלום אדבר בו וכתיב והחלומות השוא ידברו לא קשיא כאן ע״י מלאך כאן ע״י שד. ומבאר שם דכוונת הגמ׳ ע״י שד היינו חלומות שבאים ע״י רוח רעה מזקת ושודדת את האדם אין לחוש להם כלל, ואם כח המדמה בריא ביצירתו בהרכבתו ובמזגו ולא יעקיהו מזג רע ממזונות מולידים לחה עבה ושחורה ואידים עבים מערבבים אותו, כשהוא על אופן זה רואה חלומות צודקים. ולפ״ז היכי דאנו מסופקים אם הוא צודק או בלתי צודק כגון בההיא דסנהדרין ל. יונח הממון בחזקתו כי כל דבר שבממון מעמידין אותו בחזקתו משא״כ במנודה בחלום כיון שזה ספק איסור מן הספק צריך היתר ככל ספק איסורא. א״ד. אמנם בחי׳ הר״ן סנהדרין שם כ׳ דמי שנודר בחלום לא צריך היתר ורק נידוהו בחלום משום דמן השמים נדוהו אבל נדר הוי איסורא והחלומות לא מהני לאסור דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ובשו״ת הרשב״א סי׳ תרס״ח בשם הגאונים מובא בר״נ נדרים שם דמי שנדר בחלום צריך התרה. ובתשובת הרא״ש כלל ח׳ אות י״א כ׳ דלא צריך התרה ולא דמי לנדוהו בחלום דסימן קללה הוא בעלמא שהרחיקוהו מן השמים וצריך קירוב. וסברת הר״ן יש לבאר דלגבי איסורא לא חיישינן כלל לחלום משום דזה הוי כעין דאמרו בגמ׳ שבת קח. אם יבא אליהו ויאמר ופרש״י היתר ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים הוא, וכ״כ ברש״י עירובין מה. דמידי דאיסור והיתר לא שייך רק לב״ד ולא לאורים ותומים. א״כ ה״נ אין לנו לחשוש לבעל החלום במידי דאיסורא ורק בנדוהו בחלום דמצטער מזה ואפשר לו להתיר צריך התרה, אבל בדבר שנוגע לאיסור ולממון לא חיישינן. וכן בהא שאמרו יפה תענית לחלום אפילו בשבת כבר כתבו בתשובות הגאונים קהלת שלמה סי׳ טז. כיון שנפשו עגומה עליו ואין לו עונג שבת וכשהוא מתענה ״סובר״ שתעניתו מועיל לו. ובפי׳ רה״ג לברכות באוצה״ג פירושים ברכות דף ל. וכשיושב תענית ומשים על לבו שנקרע גזר דינו (שראה בחלום) אין לו עונג גדול מזה. וראה בפירקוי בן באבוי בגנזי שכטר ח״ב דף 566, אמנם צ״ע לפ״ז הוה לי׳ להבה״ג לחלק מי שאין אצלו הדבר לצער כשהודיעו לו על אלה הדברים ולהיפך הוא שמח בזה מפני שרוצה לעשות בהכסף כדינו בכה״ג הרי יש לו לחוש להחלום כי לא שייך לומר דהחלום היה לצעורי. ולא מיבעי לדברי הגהות מרדכי לב״ב סי׳ תרנ״ח שכ׳ הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ״כי לא היה יודע למי הם״ ומבואר דס״ל דהמעות היה ידועים לו היכן הם רק לא ידע למי הם. ומזה הצטער והפתרון של בעל החלום לא ציער אותו כלל, ואפילו לרש״י שפי׳ שהניח להם אביהם ולא אמר להו היכן הם וכ״כ בפי׳ הרמ״ה וכן משמע מלשון השאילתות ואזל ואשכח, דמקודם לא ידע מהם. וכ״כ בחו״ח סנהדרין שם בשם כללי סנהדרין להמאירי. משכחת שפיר דאין להם צער כלל מהחלום, וצ״ל לשיטת השאלתות דבכה״ג באמת הדין כמבואר בירושלמי שם דחוששים להחלום, ובנודר בחלום מבואר ברא״ש שם משום דבעינן פיו ולבו שוין ובחלום לא שייך זאת. ועי׳ שו״ת נוב״י מה״ת חיו״ד סי׳ ל׳ ושו״ת שיבת ציון סי׳ נ״ב מה שהאריך בזה ובש״ך חו״מ סי׳ של״ג ס״ק כ״ה. ולא הביאו ממקורות הנ״ל. וראה במו״נ ח״ב פ״ה ובס׳ האמונה הרמה להראב״ד הראשון פ״ה ט״ז. ואכמ״ל.
5. ב״ר פ״ו ט. וראה לעיל פי״ד אות קיח. בבאור וצרף לכאן, ובב״ר פפ״ד א״ר יצחק אמר יהושע לשמש עבדא בישא לא זבינת כספא דאבא את, לא כך ראה אבא אותך בחלום והנה השמש והירח אף את דום מלפני מיד וידום השמש וירח עמד. ובכת״י ילקוט תלמוד תורה מביא לשון הב״ר בתוספת דברים אמר ר׳ יצחק בשעה שבא יהושע להעמיד השמש והירח אמר לגלגל כו׳ וכ״ה ברבותינו בעלי התוס׳ ומפרשים ולא כסף זביניה דאבא את פי׳ וכי אינך עבדו של יוסף כו׳ ויהושע מזרע יוסף דכתיב למטה אפרים הושע בן נון. וראה במבוא לתנ״י סד: עז: ובילק״ש ח״ב רמז כב. ולא זו בלבד אלא שנשתחוית כעבד לפני יוסף שנאמר והנה השמש וגו׳, וראה לעיל פ״א אות תסד. מאגדת בראשית פנ״ב, וז״ח קטז: קעו, ותק״ז לז. ובתנ״י מקץ יג. ויפלו לפניו ארצה (בראשית מד, יג.) לקיים מה שנאמר הנה השמש וגו׳ משתחוים לי. ובכת״י חמאת החמדה והיכן השתחוה יעקב על המטה.
6. מובא בכת״י נר השכלים ומתחיל אמרו חכמים ז״ל הצדיקים כו׳.
7. המשך המאמר לקמן אות פח. וכ״ה באגדת בראשית פכ״ט ב. ובשינוים בילק״ש ח״ב רמז תתקד. וראה ב״ר ריש פצ״א. ובאגד״ב הגי׳ מהלך שלשת ימים.
8. ברב״ח כ ג׳ פעמים והנה כנגד ג׳ פעמים שהצריכו לרדת למצרים. ראה לעיל אות עא.
וַחֲלַם עוֹד חֶלְמָא אֻחְרָנָא וְאִשְׁתַּעִי יָתֵיהּ לַאֲחוֹהִי וַאֲמַר הָא חֲלַמִית חֶלְמָא עוֹד וְהָא שִׁמְשָׁא וְסֵיהֲרָא וְחַד עֲסַר כּוֹכְבַיָּא סָגְדִין לִי.
He had another dream and told it to his brothers. He said, “Behold! I dreamed another dream. The sun, the moon, and eleven stars were prostrating themselves to me.”

וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי
וַחֲלַם עוֹד חַלְמָא אוּחְרָנָא וְאִשְׁתַּעִי יָתֵיהּ לַאֲחוֹהִי וַאֲמַר הָא חֲלַמִית חַלְמָא עוֹד וְהָא שִׁמְשָׁא וְסֵיהֲרָא וְחַד עֲסַר כּוֹכְבַיָּא סָגְדִין לִי
הערה תמוהה ביא״ר
מדוע תרגם ״חֲלוֹם אַחֵר״ – ״חַלְמָא אוּחְרָנָא״ ולא כדרכו לתרגם אַחֵר על ידי אָחֳרָן או אוֹחְרָן? השווה: ״זֶרַע אַחֵר״ (בראשית ד כה) ״בַּר אָחֳרָן״, ״מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר״ (בראשית ל כד) ״לִגְבַר אָחֳרָן״, ״וְעָפָר אַחֵר יִקַּח״ (ויקרא יד מב) ״וַעֲפָר אָחֳרָן״. כתב יא״ר: ״מפני העמדת הטעם״. ולא הבנתי דבריו שהרי גם ״יֹסֵף ה׳ לִי בֵּן אַחֵר״ (בראשית ל כד) שהוא סוף פסוק מתורגם ״בָּר אָחֳרָן״ [ולא: אוּחְרָנָא]. וצ״ע.⁠1
1. דוק: אַחֵר בזכר, אָחֳרָן. אַחֶרֶת בנקבה, אוּחְרִי: ״אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת״ (דברים כט כז) ״לַאֲרַע אוּחְרִי״. אֲחֵרִים, אוֹחְרָנִין: ״שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים״ (בראשית ח י) ״יוֹמִין אוֹחְרָנִין״. אֲחֵרוֹת, אָחֳרָנְיָן: ״פָּרוֹת אֲחֵרוֹת״ (בראשית מא ג) ״תּוֹרָן אָחֳרָנְיָן״. אבל ״שָׁנִים אֲחֵרוֹת״ (בראשית כט כז) ״שְׁנִין אָחֳרָנִין״, עיין שם הטעם.
וחלם תוב זמן תניינות ותני יתיה לאחוי ואמר הא חלמת חלם תוב והא שמשא וזהרא וחד עשר כוכבין שאלין בשלמיי.
וחלם תוב חילמא חורנא ותני יתיה לאחוהי ואמר הא חלימית חילמא תוב והא שימשא וסיהרא וחדסר כוכבייא גחנן לי.
And he dreamed again another dream, and told it to his brothers, and said, Behold, I have dreamed yet a dream, and, lo, the sun, and the moon, and eleven stars, bowed to me.
[יא] וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וגו׳ – בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יוֹסֵף: וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ (בראשית ל״ז:ט׳), אָמַר יַעֲקֹב, מִי גִּלָּה לוֹ שֶׁשְּׁמִי שָׁמֶשׁ.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר יְהוֹשֻׁעַ לַשֶּׁמֶשׁ, עַבְדָא בִישָׁא לָאו זְבִינַת יָתֵךְ בְּכַסְפֵּיהּ דְּאַבָּא אַתְּ, לֹא כָךְ רָאָה אַבָּא אוֹתְךָ בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וגו׳ מִשְׁתַּחֲוִים לִי, אַף אַתְּ דֹּם מִלְּפָנַי, מִיָּד: וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ עָמָד (יהושע י׳:י״ג).
ואחד עשר כוכבים וגו׳ – כיון ששמע ראובן כך אמר סבור הייתי שאני נטרד (ל) [מ]⁠פני מעשה בלהה וזה אמר ואחד עשר כוכבים וכלל אותי בכלל, אמר מובטח אני שימחול [לי] הב״ה על אותו עון, לפיכך משך ראובן חבה ליוסף והצילו מיד אחיו על שבשרו בשורה טובה.
ויחלום עוד וגו׳ ויספר [אותו] לאחיו – אמר להם עתיד בן לצאת ממני שיושיע אתכם ויפרע משונאיכם ע״י ספור חלום, זה היה גדעון שנאמר ויבא גדעון והנה איש מספר [לרעהו] חלום גו׳ (שופטים ז׳ י״ג).
כָּתוּב בְּרֶמֶז קיח.
וראי איצ֗א רויא אכ֗רי פקצהא עלי אכ֗ותה וקאל הא קד ראית רויא איצ֗א כאן אלשמס ואלקמר ואחד עשר כוכבא סאג֗דון לי.
וראה עוד חלום אחר וסיפר אותו לאחיו ואמר: הנה ראיתי חלום עוד פעם, והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי.
ויחלם עוד חלום אחר ויספר אותו לאחיו.
ויחלום עוד חלום אחר – מהו אחר דבר אחר זו על הממשלה:
ויספר אותו לאחיו – מכאן אמרו חלמא דלא משתעי, כאיגרתא דלא מיקרי:
והנה השמש – כנגד יעקב אביו, שכך אמרו רבותינו וילן שם כי בא השמש (שם כח יא), ר׳ פנחס בשם ר׳ חביב אמר שמע יעקב כל מלאכי השרת אומרים בא השמש בא השמש, ובשעה שאמר יוסף והנה השמש והירח וגו׳, אמר יעקב מי גילה לזה ששמי שמש, לכך פתר לו הבוא נבוא אני:
והירח – כנגד בלהה אומנתו, כשם שהירח פעמים חסירה ופעמים נדחית כך האשה פעמים מלאה עצמה בבטנה, פעמים פשוטה, פעמים נדחית בדווה וליבונה:
ואחד עשר כוכבים – כנגד אחד עשר אחין וכן בכל מקום נזכרין שבטי ישורון כנגד משטרן של מזלות:
משתחוים לי – כך ראה שמשתחוים י״א מזלות למזלו שהוא י״ב:
ויספר אותו לאחיו – זהו מעשה נערות, שראה שקנאו וכעסו על הראשון, וסיפר להם השיני. והיה מקניט כל אחיו בני אמהות – בהוצאות הדיבה, ואילו – בחלומותיו, וזהו על חלומותיו, ועל דבריו (בראשית ל״ז:ח׳) – הוצאת הדיבה.
ויספר אותו לאחיו – AND HE RECOUNTED IT TO HIS BROTHERS – This was a childish action, for he saw that they were jealous and angry about the first, and he told them the second. And he provoked all his brothers: the maidservant’s sons – by bringing the bad report, and these – with his dreams, and this is: FOR HIS DREAMS. AND FOR HIS WORDS (Bereshit 37:8) – [refers to] the bringing of the evil report.
ויחלום – החלום הזה מבואר הפתרון, כי השמש והירח – הם אביו ואמו, ואחד עשר כוכבים – אחיו שהיו אחד עשר. והחלומות הנכתבים שבאו דרך משל וחידה כמו: חלומות יוסף, וחלום המשקה והאופה, וחלום פרעה, וחלום נבוכדנאצר,⁠א שהתאמתו לפי הפתרון היה בהם חלק גדול מהנבואה והיו מאת האל לצרך עבדיו.
א. כן בכ״י מוסקבה 495, פריס 193. בגיליון כ״י פריס 193 נוסף כאן: ״וחלום גדעון בן יואש״.
ויחלום, in this dream the meaning is crystal clear. Sun and moon refer to Joseph’s parents, whereas the stars refer to his brothers, seeing there were 11 stars in the dream and Joseph had eleven brothers. All the dreams the content of which the Torah described are to be understood as posing a riddle, a challenge to translate the symbols described in the respective dreams into the matching reality in the “real” world. This is true not only of Joseph’s dreams, but equally of the dreams of the cup-bearer and of the Chief of the bakers whom Joseph met in jail. Also Pharaoh’s dream as related in the Torah, and the dream of Nevuchadnezzar as described in the Book of Daniel follow the same pattern. All of them became reality in accordance with the manner in which they had been interpreted.
הק׳ רי״ח למה אינו אומ׳ ועל השנות החלום כמו גבי פרעה (בראשית מא:לב). וי״ל חלומות פרעה נשנו בלילה אחד. אבל חלומות יוסף בנתים היה חדש או שנה.
ואחד עשר כוכבים משתחוים לי – תימ׳ האלומות כנגד מי. תינח כוכבים כנגד ישר׳ שנמשלו לכוכבי׳ (בראשית כב:יז, מגילה טז.). אלא אלומות כנגד מה. וי״ל לכך חלם מאלומות לפי כשבאו לשבור בר השתחוו לו (עי׳ בראשית מב:ו, מג:כו). ה״ר יעקב.
משתחוים לי – ולא אמר לכוכב שלי כמו באלומות שאמר ותשתחוין לאלומתי, מפני שהאלומה של כ״א היתה תפוסה בידיו בהיותו עוסק בה כדכתיב והנה אנחנו מאלמים וגו׳ א״כ ניכר ומוחש איזהו שלו עד שיפול על נכון ותשתחוין לאלומתי, משא״כ בכוכבים שהי׳ מקום להכחיש ולומר מנא ידעת שאשר לו השתחוו הוא כוכב שלך לכן בא החלום בהחלט הענין הבלתי מוכחש, והקשה ר׳ יהודה חסיד למה לא נרמז כאן דבר בהשנות החלום כבפרעה, וי״ל דלפרעה נשנה בו בלילה אבל ביוסף שבאו החלומות בלילות מוחלקים ומופלגים בזמן אין תימה כי דרך החלומות להשנות בזמנים מחולפים ודמיון הכוכבים על שנמשלו לכוכבים, והאלומות בעבור שע״י לשבור בר השתחוו לו, מהר״ר יעקב.
והנה השמש והירח וגו׳ – ב״ר כשאמר לו יהושע לשמש שמש בגבעון דום לא רצה לעמוד עד דאמר ליה ולאו כסף זביניה דאבא את פי׳ וכי אינך עבדו של יוסף דכתיב והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. ויהושע מזרע יוסף דכתיב למטה אפרים הושע בן נון מיד ויעמוד השמש.
'והנה השמש והירח וגו, "and behold, the sun and the moon, etc.⁠" we read in B'reshit Rabbah 84,11, that when Joshua commanded the sun to stand still in Joshua 10,12, the sun refused to accept his command until he added: "did you not bow down to my forefather already?⁠" (Joshua was descended from Ephrayim, son of Joseph) Upon hearing this, the sun complied with Joshua's command.
ויחלום עוד חלום אחר – מה שלא מיהר השם זה הדבר לעשותו להשנות החלום לפי שחלום פרעה נשנה בלילה אחד מה שאין כן בכאן:
ויחלום עוד חלום אחר, "He dreamt yet another dream.⁠" The reason why God did not fulfill the events foreshadowed in the dream promptly, as He did with the events foreshadowed in Pharaoh's dream in chapter 41, may have been that Pharaoh had dreamt both dreams in a single night, whereas Joseph had his dreams on different nights.
ואחד עשר כוכבים כו׳ – תימה האלומות כנגד מי, תינח הכוכבים כנגד ישראל שנמשלו לכוכבים, אלא אלומות כנגד מי. וי״ל לכך חלם אלומות לפי שכשבאו לשבור בר השתחוו לו.
השמש והירח ואחד עשר כוכבים – רמז ליעקב ואשתו ואחד עשר בניו.
וחלם עוד חלום אחר צודק, ויספר אותו לאחיו. ויאמר: הנה חלמתי חלום עוד, והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. והנה היה מורה זה החלום שישתחוו לו יעקב ואשתו ואחד עשר בניו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(ט-יא) ויחלום עוד וכו׳ – בהשנות החלום, נתבאר עקר הגדולה כמו שאמרנו: [ו] ומשם ואילך ויקנאו בו אחיו.
וספר הכתוב שחלם יוסף חלום אחר שהשמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לו והנה זה היה רומז השמש ליעקב והירח לביתו והכוכבים לאחיו.
ואמר משתחוים לי לפי שהחלום הראשון הורה שילכו אחיו קודם שיכירוהו להשתעבד אליו על ענין התבואה וכמ״ש ותשתחוין לאלימתי. והחלום השני הנה גלה שעוד ילכו אחרי שיכירו אותו להשתחוות לו לא לאלומתו כי אם לו במה שהוא יוסף אחיהם והיה זה כשהלכו עם אביו וביתו וזכר הכתוב שראשונה ספר זה החלום השני לאחיו בלבד והם לא ענוהו דבר אולי שלא הבינו ענינו או שחששו שהחלומות הולכי׳ אחר הפה ונתחרטו ממה שפתרו לו החלום הראשון אם מלוך תמלוך עלינו אם משול תמשו׳ בנו ולכן לא רצו לפתור החלום השני הזה.
ויחלום עוד חלום אחר צודק כראשון אשר פתרו לו אחיו דרך לעג. וזה פתר לו אביו בהעלם והנה השמש והירח וגומר. הנה זה החלום קשור גם כן בחלום יעקב כאומרו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. השמים בו נמצאים השמש והירח והכוכבים. וזהו וראשו מגיע השמימה שהם השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. זהו כנגד סולם מוצב ארצה להשתחוות. כי צדיק מושל ביראת אלהים באופן שחלום יעקב ויוסף שניהם שוים. והנה הראה הש״י ליוסף בחלום זה שני דברים. האחד קיום מה שראה בחלום הראשון. והשני הזמן ומספר השנים שישלם לו האדנות והממשלה. ופתרון החלום ההוא כי בחלום הראשון הראו לו הממשלה ועל איזו סבה. ובחלום הזה הראו לו הזמן שהוא נמשך מהשמש והירח. ע״כ אמר והנה השמש והירח בפרטם. ואחד עשר כוכבים בכללם. ובא להודיע שיהי׳ תשלום הממשלה והפתרון אחר י״ג שנים כמספר שני המאורות וי״א כוכבים:
(ט-יא) ויחלום עוד וגו׳, ויספר אל אביו ואל אחיו ויגער בו אביו. כדי שלא ישנאוהו אחיו1, ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת הבוא נבוא אני ואמך וגו׳, בדרך גערה פתר לו אביו החלום בעניין טוב, כי כל החלומות הולכים אחר הפה (ברכות נה:).
ואביו שמר את הדבר. וכן אמרו ז״ל (סנהדרין קה:) בכל מקנא אדם – חוץ מבנו ותלמידו.
ויקנאו בו אחיו. כי עתה כמעט נתברר להם לגמרי דעתו, בראותם כי העיז פניו להגיד להם חלום כזה לפני אביו, באמרם, בודאי אביו מחזיק ידו, דאי לאו הכי, היאך לא היה ירא להגיד אליהם לפני אביו.
ולכן פה אמר לשון ׳קנאה׳ ולא ׳שנאה׳, בראותם כי הדבר כן הוא אשר על זה קנאו בו2:
1. כ״כ רש״י.
2. ע״פ עקידת יצחק.
[א] והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים
[1] ברכות פרק תשיעי דף נה ע״א (ברכות נה.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ויחלום עוד חלום אחר – מלת ״אחר״ נראה לְמוֹתָר, ומובן מן ויחלום עוד חלום. ולא אמר ״ויחלום חלום שנית״ כמו ״ויישן ויחלום שנית״.⁠1 ענינו שהיה חלום אחר, אינו דומה לחלום הראשון ולא תוספות ביאור עליו, אלא מורה על ענין אחר וכמו שיתבאר. ולכן בחלומות של פרעה שהיו שניהן על ענין אחד כמו שאומר ״חלום פרעה אחד הוא״2 לא נאמר עליו ״ויחלום חלום אחר״.
ויספר אותו לאחיו – לא היה צריך עוד להגיד להם טיב החלום ומה פעל בלבו, שכבר ביאר להם זה בפעם הראשון. ולא הוצרך לומר עכשיו רק ״הנה חלמתי חלום עוד״ שענינו שחלמתי עוד חלום מפליא ומושפע מכח עליון, כאותו החלום שחלמתי בראשונה. ואל תתמה על יוסף שראה כי דבתם רעה עליו וששנאוהו אחיו, איך הגיד להם החלום הראשון? וחכם כמוהו היה לו לדעת שתגדל שנאתם עליו בשמעם שישתחוו לו, ואם עשה כן בפעם הראשון וראה כי דברו אליו קשות, ושהוסיפו לשנוא אותו, איך חזר לספר להם גם החלום השני? ואין לך לומר לפי שלא יכלו דברו לשלום ותחת אהבתו ישטנוהו רצה להכניע לבבם, ולהתפאר בגדולה שיתנו לו עליהם מן השמים. כי לא יתכן לך לומר כן בספור החלום השני שבו הראוהו שגם אביו ואמו ישתחוו לו, ואיך חלילה תהא הגדולה על אביו, ואשר אהבת נפשו אֲהֵבוֹ? והיה לו להסתיר הדבר לכבודו, ואנו רואים שלא בוש לספר אותו גם לאביו. והאמת בכל זה כי יוסף בצדקתו היה מבקש שלומם, וחלילה לו לחפוץ להתגדל ולהשתרר עליהם. אבל קרה לו הענין שקרה לכל אנשי הרוח שֶׁבְּהִוָדַע להם דבר י״י היה להם לששון ולשמחת לב, ולא היה בכחם להסתיר הדברים בלבם, והוצרכו לגלותם לאנשי סודם. כמו שאמר ״נמצאו דבריך לי ואוכלם, ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי״.⁠3 ואמר ״ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת, עָצוּר בעצמותי, ונלאיתי כלכל ולא אוּכָל״.⁠4 וכן יוסף שמח לבו במראות אלהים שראה בחלומותיו, ושמחתו גברה למעלה מכחו, והוצרך לספר הכל לאחיו ולאביו. ומאת י״י היתה זאת לכמה טעמים.
האחד: להגדיל שנאת אחיו וקנאתם עליו שיתגלגל מזה כל המעשה אשר גזר השם בחכמתו לעשות ליעקב ולבניו.
השנית: שבאחרית דבר יראו ויבינו גם יעקב גם בניו שרדת יוסף למצרים והיותו מושל ואדון הכל מסודר בעצת י״י, כאשר הודיע בחלומות ליוסף מראש. וליוסף הוצרך להודיע שני החלומות הללו שיהיו לו למשיב נפש בצרותיו שקרוהו, ויזכור תמיד את דבר י״י, ושאחריתו יִשְׂגֶה.⁠5 ושיבין מהם איך יתנהג כאשר יקראנו פרעה וכאשר יבואו אליו אחיו לשבור בר, ושלא יגלה לאביו דבר ממכירתו ושעלה לגדולה, וכמו שיתבאר בסמוך בעז״ה.
והנה השמש והירח – גם בזה קדמו דברים שראה בחלומו שספר אותם לאחיו, ואין צורך שיכתבם הכתוב וזהו [אות] וי״ו ״והנה״.
משתחוים לי – כאשר נתבונן בשני החלומות שחלם יוסף ונבין אל אחרית דבר מה שקרה לו עם אחיו ובית אביו אחר שעלה לגדולה, יתברר שהוצרכו שני החלומות, ושמהם הבין יוסף ברוח חכמתו לעשות מה שעשה. כי בחלום הראשון נאמר שהשתחוו לאלומתו, לא לכבוד יוסף עצמו. ובשני נאמר ״משתחוים לי״, לכבוד יוסף. בראשון נאמר שאלומות אחיו משתחוות לאלומתו, ובשני נאמר שגם אביו ואמו השתחוו לו. מחלום הראשון נראה שאלומתו היא הקמה והנצבה, לפי שגדולתו באה מחלום פרעה שפתר, מענין שני רעב שתבאנה, ועצתו שנתן למלט את הארץ מֵהֶשְׁחֵת ברעב. מן הראשון נראה שלולי שסבבו אלומות אחיו, לא היו משתחוים לאלומתו וכמו שפירשנו.⁠6 ובהיות שידע יוסף כי מאת י״י יצאו [הדברים], וברוח חכמתו העמיד לעמוד על תוכן הכוונה העליונה בחלומו, לא היה יכול להתיר לעצמו לעשות קטנה או גדולה מדעתו לעבור את פי י״י אלהיו. וכשהפליא השם להוציאו מעבדות ולהעמידו לפני פרעה לפתור לו חלומו, ראה שנתקיים ראשית החלום הראשון שקמה אלומתו. ולא היה רשאי לשלוח מלאכים אל אביו להודיעו גדולתו, כי אחיו שידעו בעצמם שהרעו לעשות עמו, היו יראים לבוא אליו; גם אביו בעוד פת בסלו לא יעזוב מגורי אביו והארץ הקדושה לרדת מצרימה. ואם יאמינו בו אחיו ובית אביו ויבואו גם הם, גם אביהם, אליו יחלקו לו כבוד בעבור גדולתו ויבוטלו דברי החלום משלש פנים. האחד, שכפי דברי החלום לא ישתחוו אליו ולכבודו כי אם לאלומתו. והשני, שכפי חלומו לא ישתחוו בתחלה כי אם האחים בלבד, ועתה יבואו כולם להשתחוות לו. והשלישי, שעל פיו יבואו, לא מתוך הדחק וכפי כוונת החלום יבואו בעבור כי תסובינה אלומותיהם וכמו שפירשנו. ולכן לבלתי עבור את מצות אלהיו הוצרך להתאפק עד בוא שנות הרעב, לראות איך יתגלגל הדבר. ונתקיים החלום כולו. כי מתוך הדחק שכלו לאכול תבואותיה באו אחיו והשתחוו לו, לא לכבודו ולגדולתו שהרי לא הכירוהו עדיין, אלא השתחוו לאלומתו, לקנות ממנו בר. ואילו היה [יוסף] מִתְוַדֵעַ להם מיד והשיבם לאביו שיעלוהו עם ביתו, ג״כ היה חסר קצת מקיום דברי החלום הראשון. כי ראה שהוא וכל אחיו מאלמים אלומים ותשתחוין כל אלומותיהם לאלומתו, ובתחלה לא הביאו עמהם את בנימין. ואף כי יביאוהו בפעם השניה עם אביהם וביתו לא ישתחוה עוד לאלומתו כי אם לכבוד גדולתו. ולכן הוצרך לעשות כל התחבולות להכריחם שיביאו גם את בנימין לפניו שישתחוה לאלומתו, טרם ידעו מי הוא. ואז נתקיים הכל וְהִתְוַדֵעַ אליהם ושלחם לאביהם. וכשבאו פעם שנית עם אביהם וכל ביתם והשתחוו לו נתקיים החלום השני, שבו נאמר שישתחוו גם אביו גם אמו גם כל אחיו לכבודו ולגדולתו. ועוד אפרש בעז״ה.
1. בראשית מא, ה.
2. שם מא, כה.
3. ירמיה טו, טז.
4. שם כ, ט. קרוב לזה כתב רמב״ם לענין ההשגות האלוהיות ״אלא שטבע השכל הזה כך הוא שהוא שופע תמיד ומתפשט מצד מקבל אותו השפע למקבל אחר אחריו... וטבע הדבר הזה מחייב למי שהגיע לו כמות עודפת זו מהשפע, שיקרא לבני אדם בהכרח, יקבלו ממנו או לא יקבלו, ואפילו ינזק בגופו. ואף מצאנו נביאים שקראו לבני אדם עד שנהרגו, ואותו השפע האלוהי מעוררם ואינו מניחם לנוח ולא לשקוט כלל, ואפילו יארעו להם צרות...⁠״ [והביא שם מקרא זה שהזכיר רנה״ו ״⁠ ⁠⁠״כי היה דבר ה׳ לי לחרפה ולקלס כל היום, ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו, והיה בלבי כאש בוערת בעצמותי, ונלאתי כלכל ולא אוכל״].
5. יגדל, ישגשג. ״צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון יִשְׂגֶה״ (תהלים צב, יג).
6. פסוק ז.
ויחלם עוד – החלום הזה ירמוז שעוד יבאו להשתחות לו לאחר שיכירוהו, והשמש רומז לאביו, והירח לביתו או לבלהה שגדלתו כאמו, והככבים לאחיו. והנה סיפר אותו תחלה אל אחיו בלבד, והם לא ענו אותו דבר, אולי חששו שהחלומות הולכים אחר הפה, ונתחרטו על שפתרו לו החלום הראשון לטוב לו, לכן לא רצו לפתור החלום השני:
ויספר אתו – אף שראה יוסף כי נתוספה שנאתם עליו מחמת החלום הראשון, בכל זאת לא נמנע מלהודיעם חלום שני, כי חשב שבחלום הראשון לא הועיל להם להכיר ההסכמה השמימית לרוממו עליהם ולהסיר שנאתם, כי כן דמו בנפשם, שהחלום אינו חלום נבואיי כ״א מהרהורו דיומו, או שמעצמו המציא החלום ההוא כדי להכעיסם, אמנם החלום השני שיש בו דברים הנוגעים גם לאביו, שאין בו חשש שישקר בו ושיתגדל על אביו ויקניטנו, לכן הודיעו אותו להם לעורר דעתם שהנבואה השמימית גזרה גדולתו, ותתקרר דעתם להסיר שנאתם. והודיע הכתוב שבאמת הגיע יוסף בזה אל תכלית מבוקשו, כי הכירו שהיא נבואה אמתית ומן השמים הסכימו לרוממו עליהם, ופסקה שנאתם, רק ויקנאו אותו קנאת הכבוד והרוממות.
השמש והירח – לרש״י הירח הוא על בלהה שגדלתו כאמו, והרמב״ן טען כי בעת שירד יעקב למצרים כבר מתה בלהה גם זלפה, כי הכתוב אמר בספור שבעים נפש מלבד נשי בני יעקב ולא הזכיר מלבד נשיו ונשי בניו וגו׳ אבל ענין החלום השמש רמז ליעקב, והירח רמז לבני ביתו כל נשיו שבהן היו תולדותיו וכו׳, ע״ש. והנה למה שכתב הרמב״ן בפרשה ויגש, אחרי שהזכיר שם יוצאי ירך יעקב, ונשי בניו היו ג״כ יוצאי ירכו (למ״ד לאחיותיהם נשאו השבטים) לכן אמר שם מלבד נשי בני יעקב, ע״ש. א״כ טענתו כאן אינה טענה, והנה ראיתי לרבותינו (במדהנ״ע ר״פ ויצא) שאמרו, אל תראוני שאני שחרחרת ששזפתני השמש, הא אתחזר על יעקב, דשלטנא דיעקב בקדמיתא הוה שמשא, ואתחזר ההוא שלטנא לעשו ואתעבר מניה דיעקב, אמר אל תראוני שאני שחרחרת, דהא אתיהיבת לי שלטנא דסיהרא דהיא אוכמא לעידנין וזמנין ששזפתני השמש כד אתעבר מני שלטנא דשמשא. ע״ש (ובעקדה פ׳ בא מבואר הענין ברחבה) לפי״ז השמש והירח שניהם מוסבים על יעקב.
ויספר אותו לאחיו – והם לא אמרו לו דבר, אלא הוסיפו לשנוא אותו.
_
ויחלום עוד חלום אחר – שהחלום השני מורה ענין אחר מוסיף על הראשון, שאחר שישתחוו לו אחיו ברצון בעת שיבאו לקנות תבואה במצרים, יבא אביו וכל בית אביו למצרים בגדולה וכבוד, ואז ישתחוו לו אביו ונשיו וכל בית אביו, אולם יוסף שראה שע״י ספור חלומו הראשון שהגיד להם בדרך הגדה כדבר נוגע להם נעשו אויבים לו, ורצה להוציא השנאה מלבם ולומר להם שהחלום היה דבר בטל והראיה שחלם עוד חלום שהשמש ישתחוה לו עם הירח ואחד עשר כוכבים, שזה דבר בטל בודאי ודמיון כוזב, וכן החלום הראשון היה דבר בטל, ועז״א ויספר אתו לאחיו, שהספור מורה על דבר שאינו נוגע להם רק ספורי מעשיות. ויאמר הנה חלמתי חלום עוד, שמבואר שהוא דבר בטל, וכן גם הראשון אין בו ממש, ואם היה מספר זה רק להאחים, היה פועל בזה להסיר קנאתם, אבל,
{Why of the first dream it says: ‘he retold to his brothers’, and of the second: ‘he related to his brothers’? }
AND HE DREAMT ANOTHER DREAM. This second dream pointed to another thing additional to that of the first dream. After the brothers will have bowed down to him of their own free will, upon arriving to purchase wheat in Mizraim, there will come to Mizraim in a great pageant, his father and all of his father’s household — whereupon his father and his father’s wives and that whole household will bow down to him. Having realized, however, that after telling them his first dream — telling them (in the directed manner of hagadah), whereby he conveyed that it pertained to them — they became his enemies on account of it, Yosef now wanted to remove this hatred from their hearts by informing them that the first dream was null and void. His proof was that very dream wherein he dreamt of the sun bowing down to him together with the moon and the eleven stars. Just as that is empty of sense, a ridiculous and false delusion, so too for his dream. Accordingly, the verse has which he related (‘vayi-saper’) to his brothers; the form sipur stressed that it did not concern them at all, being but a narration of fairy-tales. And he said, "I have dreamt another dream” — one clearly devoid of meaning. Therefore, also the first dream is unrelated to reality.
ויאמר1: לא ביקש שישמעו כי לא היו מתרצים, אבל בהיותם עומדים קרוב לאביהם אמר2 ״הנה וגו׳״, והם לא השיבוהו מאומה ד׳כל חלמא דלא מיפתר כאיגרתא דלא מיקריא׳3, כדאיתא בפרק הרואה (ברכות נה,א),
1. כאן לא מוזכר שביקשם ״שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי״, אלא מיד אמר.
2. בשלב ראשון רק להם (וכן ברש״י).
3. כי החלום הולך אחר הפתרון, ולכן לא רצו לתת משמעות לחלום. וכך איתא באברבנאל.
והנה השמש וגו׳. לא אוכל להתעלם על מעלת המשל הזה ודמיונו בכל פרטיו לאחד ממשלי המקובלים, מהקדמונים והנכבדים שאצלם, כי אצלם יעקב והוא הת״ת, נמשל לשמש, ורחל היא המ׳ נמשלת לירח, וי״ב שבטים הם י״ב מזלות או י״ב גבולי אלכסון, וכל היודע טעם התארים האלו והתיחס ת״ת למ׳ כהתיחס השמש אל הירח בכל בחינותיהם, לא יעלה בלבו ספק, שמא המקובלים לקחו משלם מהכתוב הזה, רק יתאמת אצלו אמות גמור, כי המשל הזה הוא מתיחס בעצם וראשונה לרעיונות המקובלים, ואם מצאנוהו פה מיוחס אל יעקב ורחל הגשמיים, כמו שהוא מיוחס אצלם ליעקב ורחל הרוחניים, בא האות והמופת, כי גם לדעת נותן התורה האבות מלבד היותם אנשים גשמיים על פני האדמה, הם רומזים כל אחד לבחינות עליונות, דוגמת אומרם מפורש חכמי התלמוד האבות הן הן המרכבה, ועיין כל מה שכתבתי בארוכה על פ׳ ואלה תולדות יצחק, ואיך רק על פי אמונות הקבלה ברמזי האבות נוכל לרדוף ולהשיג מתפקרי זמנינו האומרים כי ספורים דומים זה לזה הרכיב משה בתורתו בלא דעת ובלא תבונה, וקרה בזה כמו שיקרה בכמו האלה החקירות לאין מספר, כי בין המתפקרים מצד, והמקובלים מצד אחר, אין דרך לנטות ימין ושמאל, והרוצה להמלט מבין שני הכופרים, אין לו רק לברח בסתר אהלי המקובלים.
יפה מבאר ר״י אברבנאל ששני החלומות רומזים לתקופות שונות. בחלום הראשון האחים לבדם משתחווים לו ליוסף. והוא רומז לזמן שהם באו לבדם למצרים והשתחוו שם בפני מושל הארץ, שלא היה ידוע להם.⁠1 השתחויה זו היתה מופנית אל בעל אוצרות התבואה הכל⁠־יכול, והוא האמור כאן ״ותשחוין לאלמתי״. לעומת זו רומז החלום השני לזמן שכבר הכירוהו והתפייסו עמו, כשכל בית יעקב מכיר ומודה בגדולת יוסף כמוכתר שבין האחים2 ומשתחווה לו.⁠3 הישנות החלום כאן איננה משמשת איפוא לחיזוקו. אילו היתה זו הסיבה, הרי שהחלום היה צריך להתגשם במהרה; השווה להלן מ״א:ל״ב, ולמעשה החל להתגשם רק אחרי שלוש עשרה שנה.
ויספר אתו לאחיו – השבעים גורסים כאן: ויספר אתו לאביו לאחיו, והם משמיטים במקום זה את תחלתו של פסוק י׳ עד ״ויגער⁠־בו אביו״. ברי שאין זה אלא תיקון הטקסט המקורי, שתיקנוהו משום שהסיפור הכפול לאחים שבפסוקים ט׳ וי׳ לא נראה להם. והנה אין כל קושי בהבנת המאורע כפי שהוא מסופר. אך טבעי הוא שבראשונה יספר יוסף חלום זה לאחיו לבדם, שהרי אין זה נאה לרמוז לאב, שגם הוא ישתחוה בפני בנו. ברם, האחים לא הגיבו, כמו בסיפור החלום הראשון, או משום שלא ידעו את פתרון החלום, או משום שלא רצו להאמין שעל אב ואם להשתחוות בפני בנם, ועל כן התיחסו אל החלום כאל הזיה ריקה, משוללת כל חשיבות. כיוון שהבחין יוסף בכך, בקש לשמוע את דעת אביו על חלום זה, לכן הציע אותו בפני יעקב בנוכחות האחים. וייתכן שמשום כך לא נאמר בפסוק י׳ לאביו, במקביל לנאמר בפסוק ט׳ — ״לאחיו״, כי אם ״אל⁠־אביו ואל⁠־אחיו״; השווה ״תקריבון אלי״.⁠4
והנה השמש וגו׳ – הפתרון הפשוט והסביר ביותר הוא זה שכלול בדברי יעקב שבפסוק י: השמש הרי זה האב, הירח — האם, ואחד עשר הכוכבים — האחים. אלא, מכיוון שלמעלה ל״ה:י״ט מסופר על מותה של רחל, נשאלת השאלה לזהותה של אם זו. לפי מדרש רבה5 הרי זו בלהה שפחת רחל ״שגדלתו כאמו״. לפי דעת הרמב״ן ״והירח רמז לבני ביתו וכל נשיו שבהן היו תולדותיו״ וכו.׳6 מכל מקום, ברור שיעקב לא היה יכול להתכוון אלא לרחל, וכוונת דבריו היתה לבטל את החלום בעיני האחים כדי שלא יקנאו בו ביוסף, ״כשם שאי אפשר באמך, כך השאר הוא בטל״.⁠7
ויקנאו⁠־בו אחיו – ואף על פי כן קנאו בו האחים ביוסף, שכן עתה חשו, כי אמנם עתידים החלומות להתגשם.
ואביו שמר וגו׳ – וגם יעקב הבין שחלומות אלה מה׳ יצאו והם מבשרים את העתיד להיות. על כן שמר⁠־זכר את הדבר וקווה שאמנם יעלה בנו זה לגדולה, שהחלומות רומזים עליה.
1. להלן מ״ג:כ״ו.
2. להלן מ״ט:כ״ו.
3. להלן מ״ז:ל״א, נ׳:י״ח.
4. דברים א׳:י״ז. ברם, שם אין המחבר מעיר דבר לצורה זו (המ׳).
5. פרשה ס״ד:י׳ (המ׳).
6. לפי דליצש הכוונה לרחל, הנפטרת הבלתי נשכחת. לפי קניג הרי זו לאה.
7. רש״י (המ׳).
והנה השמש והירח – א״ר ברכיה, חלום אע״פ שמקצתו מתקיים, כולו אינו מתקיים, מנ״ל – מיוסף, דכתיב והנה השמש והירח משתחוים לי, וההיא שעתא אמי׳ לא הוית.⁠1 (ברכות נ״ה.)
1. סמך על מ״ש במ״ר דשמש – רמז לאביו וירח לאמו וי״א כוכבים לאחיו, ועיין בפירש״י בפסוק זה, ולפי מ״ש במ״ר לחד מ״ד דירח קאי על בלהה שהיתה מגדלתו כאם, צ״ל דעיקר הראי׳ מפסוק הבוא נבוא אני ואמך, וא״כ כוון יעקב על אמו ממש, ולכן תמה, ובאמת בנוסחא ש״ס כת״י נסמכה דרשא זו על הפסוק הבוא נבוא אני ואמך, וכ״ה במדרשים ובילקוט, וגם לפנינו צריך לגרום כן. –
וע׳ בריש פרשת ויחי בפסוק וישתחו ישראל על ראש המטה, בתנחומא ופסיקתא זוטרתא שני פירושים, אם השתחוה לשכינה או ליוסף, יעו״ש, ומדרשא שלפנינו מבואר דהשתחוה ליוסף, משום דאל״ה למה אינו מביא הגמרא כאן ראי׳ דכולו אינו מתקיים מדלא מצינו שיעקב השתחוה לפניו אע״פ שאמר והנה השמש וגו׳ משתחוים לי דרומז על יעקב, כמש״כ, ודו״ק. –
ודע דצ״ע בכלל המאמר כולו אינו מתקיים דמשמע דכלל הוא בכל חלום, ובאמת הלא מצינו הרבה חלומות שנתקיימו כולם במלואם, כמו חלומות שר המשקים והאופים וחלום פרעה ונבוכדנצר ועוד, ואין לומר דכונת הגמרא דאפשר שלא יתקיים כולו, אבל גם אפשר שיתקיים כולו, דהא אמרינן בגמרא כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים, ומשמע דדבר שאי אפשר הוא כלל שיהי׳ כולו אמת ומתקיים, וא״כ קשה כמש״כ.
וצ״ל דהחלומות שבאו מהקב״ה בכונה לידע אותם בשעתם כמו החלומות שזכרנו שבאו במכוון מהקב״ה כדי שיסתבבו מהם תוצאות שונות, כנודע, אלה בודאי מתקיימים כולם, אבל בחלומות סתם בהכרח שיהיו בהם גם דברים בטלים כתבן בבר. –
וע׳ בסנהדרין ל׳ א׳, הרי שהי׳ מצטער על ממון שהניח לו אביו ואינו יודע היכן הניחם, ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם, במקום פלוני הם, של מעשר שני הם, והלך ומצאן מכוון במקום ובמנין, זה הי׳ מעשה ואמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, ר״ל לענין לחשב המעות כדין מעשר שני, ואע״פ שכוון בעל החלום במקום ובמנין, י״ל דעיקר הסברא של החכמים בעי על מה דאמרינן כאן כולו אינו מתקיים, וא״כ י״ל דמה שאמר של מעשר שני הם אינו אמת, ודו״ק.
והר״ן בנדרים ח׳ ב׳ לענין נדר בחלום כתב בשם הרשב״א דצריך התרה, והאחרונים הקשו עליו מגמרא דסנהדרין הנ״ל, שאמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, אבל לדעתי לא קשה כלל, דהא בסנהדרין שם אמרו הרי שהי׳ מצטער על הממון, וא״כ הי׳ חושב אדותם, וקיי״ל אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו (ברכות נ״ה.), ולפי״ז אין סומכין על חלום כזה, ועיין ביו״ד סי׳ ר״י, ואין להאריך כאן עוד בזה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קפענח רזאקיצור פענח רזאדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(י) וַיְסַפֵּ֣ר אֶל⁠־אָבִיו֮ וְאֶל⁠־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר⁠־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃
He recounted it to his father and his brothers. His father berated him and said to him, "What is this dream you dreamed? Will we really come, I and your mother and your brothers, to bow down to you to the ground?⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[פה] 1ויספר אל אביו ואל אחיו, תחלה סיפר לאחיו ואחר כך סיפר לאביו לפני אחיו. (לקח טוב)
[פו] 2ויגער בו אביו, אמר הקב״ה, כך תהיו גוערים בנביאכם שנאמר (ירמיהו כ״ט:כ״ז) ועתה למה לא גערת בירמיה הענתותי. (בראשית רבה פ״ד)
[פז] 3הבוא נבוא אני ואמך, ר׳ לוי בשר״ח בר חנינא כך היה יעקב אבינו סבור שתחיית המתים מגעת בימיו שנאמר הבוא נבוא אני ואחיך ניחא, שמא. אני ואמך, והלא אמך כבר מתה ואתה אומר אני ואמך. ולא היה יעקב אבינו יודע שהדברים מגיעים לבלהה שפחת רחל שגדלתו כאמו. (בראשית רבה פ״ד)
[פח] 4הבוא נבוא אני ואמך, נביאים גדולים היו יעקב ובניו, רצונך לידע, כיון שאמר להם יוסף את החלום, מהו אומר, הבא נבא אני ואמך ואחיך, וכשנמכר לא היו יודעין היכן הוא. כו׳ למה כך. שלא יהו הנביאים מתגאים, לכך הודע להם הקב״ה כחו והראה להם שאינן כלום. (תנחומא ישן מקץ ו.)
[פט] 5להשתחות לך ארצה, ת״ר קידה על אפים, כריעה על ברכים, השתחואה זו פשוט ידים ורגלים, שנאמר הבא נבא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה. (ברכות לד: מגילה כב: שבועות טז:)
1. ראה ברש״י.
2. ראה לעיל אות סד. ובפי׳ ב״ר אמר הקב״ה כך תהיו גוערין בנביאכם שהרי יוסף דברי נבואה שאמר להם וכו׳ וגער בו אביו.
3. ראה ברש״י ורמב״ן ורא״מ. ובס׳ מדרשי התורה ועוד מחברים מפרשים מ״ש והוא לא היה יודע שב אל יוסף ושיוסף לא היה יודע להשיב לאבא כי כבר יתאמת החלום עם בלהה. והדברים תמוהים כי מקור דברי רש״י הוא מב״ר שלפנינו דמפורש הלשון ולא היה יעקב אבינו יודע. ולשון הב״ר, יעקב אבינו סבור שתחיית המתים מגעת בימיו, מפרש במת״כ דהכונה לפי שכתוב ויעקב שמר את הדבר משום שחשב שתחית המתים תהיה בימיו, אבל לפ״ז צריך היה להביא תחלת הדרש על הפסוק ואביו שמר את הדבר ולא על הפסוק שלפנינו. שוב מצאתי במבוא לתנ״י ח״א סד: מאמר מכת״י. ואביו שמר את הדבר, סבור היה אותו צדיק שיבוא בימיו משיח שתחיה רחל והדבר הגיע לבלהה שאומנתו ליוסף. ומבואר דדורש כן מקרא ואביו שמר וגו׳. ובמנח״י פי׳ דכוונת הב״ר כפשוטו דיעקב בעיקר תמה על ״להשתחות לך ארצה״ אבל ע״ז שאמר ״אני ואמך״ לא תמה משום שחשב שתחיית המתים מגעת בימיו. וזה דוחק קצת בלשון הב״ר. ול״נ דיש לפנינו שתי דרשות הדרשא הראשונה: סבור הי׳ יעקב אבינו שתחיית המתים מגעת בימיו. והכונה להפסוק ואביו שמר הדבר כנ״ל, והדרשא השני׳ ״שמא אני ואמך״ בלשון תמיה. והסיום לא היה אבינו יעקב יודע קאי על שתיהם. - וראה ברש״י ע״ז ז.
4. אגדת בראשית פכ״ט א״ב, וראה לעיל אות פג. התחלת המאמר.
5. ארצה, משמע כולו שטוח ארצה (רש״י) ובתוספות הרא״ש הוריות ד. כ׳ לבאר דקידה הוי על אפים שמשתחוה בראשו ומרכין פניו כלפי קרקע. והיכא דכתיב וישתחוו לאפיו ארצה הוא יותר מקידה שמשפיל פניו עד הקרקע והיכא דכתיב השתחואה סתם היא פישוט ידים ורגלים כדכתיב להשתחוות לך ארצה. ותמה על פרש״י שם בהוריות שמביא הפסוק (בראשית מב, ו.) וישתחו לו אפים ארצה. לענין שהשתחואה הוא בפישוט ידים ורגלים דהרי מקרא דכתיב אפים ליכא למשמע משום דקידה על אפים. וכן הקשה בבאר שבע. (ראה מ״ש לעיל פי״ט אות יד. בבאור דברש״י לפנינו בהוריות שם מביא מקרא דלוט בראשית יט, א. ולפני הרא״ש היתה הגירסא בראשית מב, ו. ולפ״ד הרא״ש צ״ל דגבי אברהם דכתיב (יח, ב.) וישתחו ארצה היינו פישוט ידים ורגלים וגבי לוט דכתיב (יט, א.) וישתחו אפים ארצה רק השפיל פניו עד הקרקע ולא פיו״ר והבאתי שם מדרשת אבן שועיב שכ׳ ההיפך. וצ״ע.) וברש״י בחומש לקמן מב. ו. בקרא וישתחו לו אפים ארצה כ׳ נשתטחו לו על פניהם וכן כל השתחואה פישוט ידים ורגלים. ומבואר דהולך לשיטתו בהוריות. ובס׳ שער יוסף לאזולאי כ׳ יפה לתרץ דבגמ׳ הביאו מקרא שלפנינו להשתחות לך ארצה משום דיעקב אבינו פירש דבורו של יוסף שאמר משתחוים לי דזה להשתחות ארצה ומזה נלמד דכל השתחואה סתם הוא בפישוט ידים ורגלים. ולפ״ז באחי יוסף דכתיב וישתחו לו אפים ארצה, ולפ״מ דמבואר במדרשים שאז נתקיים החלום וסובר רש״י דמכאן למדים דכל מקום שאתה מוצא השתחואה בין בסתם בין דכתיב בה אפים הוא בפישוט ידים ורגלים. ובזה מתורץ מה שהקשו למה לא מביאים בגמ׳ מקראות הקודמים וישתחו ארצה בראשית יח, ב. כד, נב. לג, ג. ויש להעיר דבכה״ג מצינו גבי אליעזר בקרא כד, כו. וישתחו לה׳ ובשעת הספור כד, נב. כתיב וישתחו ארצה לה׳ א״כ יש מזה להוכיח ג״כ דסתם השתחואה הוא בפישוט יו״ר אע״ג דלא כתיב ארצה א״כ למה לא הביאו מקרא הנ״ל, ול״נ לבאר ענין זה עפמ״ש התוס׳ בשבועות טז: וש״מ דהכי גמיר ליה קידה על אפים ומייתי דאשכחן נמי בקרא הכי. אבל מצינו הרבה פסוקים דגם השתחואה הוי על פנים. וכה״ג י״ל גם לענין השתחואה דאין הכוונה דהשתחואה בכל מקום בתורה הוא בפישוט ידים ורגלים, דגבי אברהם כתיב וישתחו לעם הארץ בראשית כג, ז. כג, יב. וכן לקראת הג׳ אנשים יח, ב. דוחק לפרש דהיתה השתחואה בפישוט ידים ורגלים וכמ״ש בתו״ש לעיל פי״ח אות יד. דאברהם לא נשתחוה להמלאכים אפים, כי מעלתו גדולה. ואותו הדבר י״ל לגבי בני חת וכן גבי יעקב (בראשית מז, לא.) וצ״ל דרק בעבודת השם או לפני מלך היה הדרך להשתחות בפישוט ידים ורגלים ושפיר הביאה הגמ׳ רק מקרא שלפנינו שמבואר בתורה דיעקב הביע ליוסף גודל תמהונו על חלומו שיבואו אביו ואמו להשתחות לו ארצה בדרך הכנעה כ״כ כמו למלך ושליט ומוכח מזה דהשתחואה היינו פישוט ידים ורגלים שזה הוא סימן להכנעה גמורה משא״כ קידה והשתחויה בלי פישוט ידים ורגלים דבר הרגיל הוא בין אנשים א״כ שפיר הביאו בגמ׳ בכל מקומות הנ״ל רק מקרא שלפנינו שיעקב דיבר ליוסף מערך השתחואה כמו לפני מלך דהמכוון להשתחואה בפישוט ידים ורגלים. ומה שהביא רש״י ראיה מקרא דלקמן מב, ו. משום דשם הוא המקום הראשון בתורה שמובא השתחויה לפני מלך ושליט דהיה הדרך בפישוט ידים ורגלים ובזה נתקיים החלום של יוסף, שאחיו ישתחוו לו. עוד נ״ל הטעם שהביאו בגמ׳ מקרא שלפנינו משום דעיקר הדרשא נ״מ להלכה כמבואר בגמ׳ מגלה כב: אמר עולא לא אסרה תורה (לענין אבן משכית) אלא פישוט ידים ורגלים. וע״ז מביא מאמר הנ״ל. והנה גבי אבן משכית כתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה. והמלה ״להשתחות״ לא מצינו בתורה במקום אחר רק בקרא שלפנינו להשתחות לך ארצה וכיון דלהשתחות זה מיירי בפישוט ידים ורגלים כלשון ארצה וכמש״ל כן להשתחות גבי אבן משכית שאסרה תורה מיירי בפישוט ידים ורגלים. והוא כעין גז״ש.
וְאִשְׁתַּעִי לַאֲבוּהִי וּלְאֲחוֹהִי וּנְזַף בֵּיהּ אֲבוּהִי וַאֲמַר לֵיהּ מָא חֶלְמָא הָדֵין דַּחֲלַמְתָּא הֲמֵיתָא נֵיתֵי אֲנָא וְאִמָּךְ וַאֲחָךְ לְמִסְגַּד לָךְ עַל אַרְעָא.
He told it to his father and to his brothers. His father rebuked him, and said to him, “What is this dream that you dreamed? Shall I, your mother, and your brothers come and prostrate ourselves on the ground to you?”

וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה
וְאִשְׁתַּעִי לַאֲבוּהִי וּלְאֲחוֹהִי וּנְזַף בֵּיהּ אֲבוּהִי וַאֲמַר לֵיהּ מָא חֶלְמָא הָדֵין דַּחֲלַמְתָּא הֲמֵיתָא נֵיתֵי אֲנָא וְאִמָּךְ וַאֲחָךְ לְמִסְגַּד לָךְ עַל אַרְעָא
וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו – וּנְזַף, בהוראת נידוי?
א. אין ללמוד מתרגום ״וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו״ – ״וּנְזַף בֵּיהּ אֲבוּהִי״ שיעקב נידה את יוסף; רק בלשון חז״ל נתייחדה נְזִיפָה להוראת נידוי.⁠1 אבל בארמית נָזַף הוא התרגום הקבוע ל״גָּעַר״ כגון תיוב״ע ״הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם״ (ישעיהו נ ב) ״הָא בִמְזוֹפִיתִי אַחֲרִיב יַמָא״ וכן בתרגום כתובים ״טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם״ (קהלת ז ה) ״לְמִשְׁמַע נְזוּף גְבַר חַכִּימָא״. ואולם בביאור המיוחס לרש״י למסכת אבות פירש גם כאן ״נזף״ כנידוי ולא כגערה בלבד שכך פירש ״שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף״ (אבות ו ב): ״נזוף – מנודה. כמו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו מתרגמינן וּנְזַף בֵּיהּ אֲבוּהִי. נ״א: נזיפת חכמים, מנודה״ אבל לא נמצא מקור לדברים. כנגד זאת, הרמב״ם בביאור המשנה ״כבני אדם הנזופין למקום״ (תענית א ז) כתב: ״נזופים – געורים, תרגום ויגער בו אביו – וּנְזַף בֵּיהּ אֲבוּהִי״, ואין זה לשון נידוי.
בין שאלה רטורית אחת לשאלות רבות
ב. ״הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ״ – ״הֲמֵיתָא נֵיתֵי אֲנָא וְאִמָּךְ וַאֲחָךְ״. אף על פי שדרכו של אונקלוס להרחיק שאלות רטוריות כמבואר בפסוק ״הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?⁠״ (בראשית יח כה) ״דַּיָּין כָּל אַרְעָא בְּרַם יַעֲבֵיד דִּינָא!⁠״ (שופט כל הארץ אמנם יעשה משפט!), אינו נמנע מלתרגם כצורתן רצף שאלות רטוריות. ומכיוון שבפסוקנו נכפלה השאלה (מה החלום הזה אשר חלמת? הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה?), תרגם את שתי התמיהות כלשונן. בטעם הדבר עיין ״הלבן מאה שנה יולד?⁠״ (בראשית יז יז).
1. כמועד קטן טז ע״א: ״אין נידוי פחות משלשים יום, ואין נזיפה פחות משבעה ימים. ואף על פי שאין ראיה לדבר – זכר לדבר שנאמר ״ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים״. לכן ת״א אצל מרים ״ואביה ירק ירק בפניה״ (במדבר יב יד) ״וְאִילוּ אֲבוּהָא מִיזָף נְזַף בַּהּ״ כרמז לנידויה.
ותני לאבוי ולאחוי ו⁠(ט){נז}⁠ף בה אבוי ואמר ליה מה חלמא הדין די חלמת הא מייתי ניתי אנא ואמך ואחך למשאל בשלמך בנימוס ארעא.
ואישתעי לאבוי ולאחהא ונזף ביה אבוי ואמר ליה מה חילמא הדין דחלמתא המיתי ניתי אנא ואימך ואחך למגחן לך על ארעא.
And he related it to his father and to his brethren: but his father rebuked him, and said to him, What dream is this that you hast dreamed? Shall I, and thy mother, and thy brethren, really come and bow before thee to the ground?
וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ תִּהְיוּ גוֹעֲרִים בִּנְבִיאֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה לָמָּה לֹא גָעַרְתָּ בְּיִרְמְיָהוּ הָעַנְּתֹתִי (ירמיהו כ״ט:כ״ז).
וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ – רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא כָּךְ הָיָה אָבִינוּ יַעֲקֹב סָבוּר שֶׁתְּחִיַּת הַמֵּתִים מַגַּעַת בְּיָמָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲבוֹא נָבוֹא, הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאַחֶיךָ, נִיחָא, שֶׁמָּא אֲנִי וְאִמְּךָ, וַהֲלוֹא אִמְּךָ כְּבָר מֵתָה וְאַתְּ אוֹמֵר: אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, וְלֹא הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ יוֹדֵעַ שֶׁהַדְּבָרִים מַגִּיעִים לְבִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל שֶׁגִּדְּלַתּוּ כְּאִמּוֹ.
ויגער בו אביו1אמר לו כך תהיו גוערים בנביאים, כדכתיב למה [לא] גערת בירמיה הענתותי (ירמיהו כ״ט:כ״ז), ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת. כך היה יעקב סבור שתחיית המתים יהיה בימיו.
הבוא נבוא אני ואמך ואחיך2והלא מתה רחל אמך, ואתה תאמר השמש והירח, ולא היה יודע יעקב אבינו כי הדברים מגיעים לבלהה שפחת רחל שגדלתו כאמו.
1. אמר לו כך תהיו גוערים. ב״ר פפ״ד אות י״א, וילקוט רמז קמ״א.
2. והלא מתה רחל. ב״ר, וילקוט שם, ורש״י עה״ת, ולק״ט, ועיין ברכות נ״ה ע״א.
וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו – כָּךְ תִּהְיוּ גּוֹעֲרִים בִּנְבִיאֲכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו כ״ט:כ״ז) ״לָמָּה לֹא גָעַרְתָּ בְּיִרְמְיָה⁠[וּ] הָעַנְתֹתִי״.
וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ – כָּךְ הָיָה אָבִינוּ יַעֲקֹב סָבוּר שֶׁתְּחִיַּת הַמֵּתִים מַגַּעַת בְּיָמָיו שֶׁנֶּאֱמַר ״הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ״ רָחֵל מֵתָה וְאַתְּ אַמְרֵת אֲנִי וְאִמְּךָ וְלֹא הָיָה אָבִינוּ יַעֲקֹב יוֹדֵעַ שֶׁהַדְּבָרִים מַגִּיעִים לְבִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל שֶׁגִּדְּלָה אוֹתוֹ כְּאִמּוֹ.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, חֲלוֹם אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלּוֹ אֵין מִתְקַיֵּם מִקְצָתוֹ מִתְקַיֵּם, מִנָּלָן, מִיּוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ״, וְהַאי יוֹמָא אִמֵּהּ לָא הֲוָאי? אָמַר רַבִּי לֵוִי, לְעוֹלָם יְצַפֶּה אָדָם לַחֲלוֹם טוֹב עַד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, מִנָּלָן מִיּוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל פסוק ב) ״יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה״ וְגוֹ׳ וּכְתִיב ״וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה״ וְגוֹ׳. מִשְּׁבַע עֶשְׂרֵה עַד שְׁלֹשִׁים הָווּ תְּלֵיסָר וְשֶׁבַע דְשִׂבְעָא וְתַרְתֵּין דְּכַפְנָא הַוְיָן עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין.
תָּנוּ רַבָּנָן, קִידָה עַל אַפַּיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים א א׳:ל״א) ״וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם״. כְּרִיעָה עַל בִּרְכַּיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שם ח׳:נ״ד) ״מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו״. הִשְׁתַּחֲוָיָה זוֹ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה״.
ואד֗ קצהא עלי אביה ואכ֗ותה זג֗רה אבוה וקאל לה מא הד֗ה אלרויא אלתי ראיתהא הל נג֗י אנא ואמך ואכ֗ותך פנסג֗ד לך עלי אלארץ֗.
וכאשר סיפר אותו לאביו ולאחיו, גער בו אביו ואמר לו: מה החלום הזה אשר ראית אותו, האם נבוא אני ואמך ואחיך ונשתחווה לך על הארץ.
ויספר אל אביו ואל אחיו – לאחר שסיפר אותו לאחיו, חזר וסיפרו לאביו בפניהם.
ויגער בו – לפי שהיה מטיל שנאה עליו.
הבוא נבוא – והלא אמך כבר מתה. והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה שגדלתו כאמו.
ורבותינו למדו מכאן: שאין חלום בלא דברים בטלים.
ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו, לכך אמר לו: הבוא נבוא וגו׳ – כשם שאי אפשר באמך, כך השאר הוא בטל.
ויספר אל אביו ואל אחיו AND HE TOLD IT TO HIS FATHER AND TO HIS BRETHREN – After he had related it to his brothers (see 5:9) he again related it to his father in their presence.
ויגער בו AND HIS FATHER REBUKED HIM – because he was arousing hatred against himself by relating the dream.
הבוא נבוא SHALL WE INDEED COME – "Is not your mother long since dead?⁠" He did not, however, understand that the statement really alluded to Bilhah who had brought him up as though she were his own mother (Bereshit Rabbah 84:11).
Our Rabbis inferred from here that there is no dream but has some absurd incidents (Berakhot 55).
Yaakov's intention in pointing out the absurdity of Yosef's mother, who was dead, bowing down to him was to make his sons forget the whole matter so that they should not envy him, and on this account he said to him, "Shall we indeed come etc.⁠" – meaning, just as it (the fulfillment of the dream) is impossible in the case of your mother so the remainder of the dream is absurd.
ויספר אל אביו ואל אחיו – תחלה סיפר לאחיו. ואח״כ סיפר לאביו לפני אחיו ויאמר הנה חלמתי חלום עוד והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. חמשה והנה כתיב. והנה אנחנו. והנה קמה. והנה תסובינה. הנה חלמתי. והנה השמש. כנגד ה׳ פעמים שהשתחוו לו.
הבוא נבוא אני ואמך ואחיך1זו בלהה שפחת רחל. שגידלה אותו כאמו.
1. זו בלהה. ב״ר שם וילקוט רמז קמ״א.
ויספר אל אביו ואל אחיו – בא הפסוק הזה לומר כי תחלה סיפר לאביו ואח״כ לאחיו:
ויגער בו אביו – הגערה נחלקה לשני ענינים, האחת שגוער אדם בקטנו ובבנו ובתלמידו, והוא נזיפות של תוכחת מגולה, כגון ויגער בו אביו, טוב לשמוע גערת חכם (קהלת ז ה), למה לא גערת בירמיהו (ירמיה כט כז), וכל דומיהן. השני, גערת מאמר השמר, כמו (גערת) [גער] חית קנה (תהלים סח לא), גערת גוים אבדת רשע (שם ט ו), מגערת פניך יאבדו (שם פ יז), וכל דומיהן:
ויאמרו לו מה החלום הזה אשר חלמת – מכלל שעל הראשון לא גער בו, שהיה בשורת אצירת הפירות:
הבוא נבוא – ה׳ חטופה להתמיה המלה:
אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה – א״ר חמא בר חנינא אם כך אמר היה סבור יעקב שתחיית המתים יגיע בימיו, שנאמר אני ואמך, ניחא אני אלא אמך רחל כבר מתה ואתה אומר והירח, ולא היה אבינו יודע שהדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאמו:
מה החלום הזה וגו׳ – אפילו היתה אמו קיימת היה אומר להוכיחו.
Mah WHAT IS THIS DREAM?: Even if Joseph's mother had been alive Jacob would have chastised Joseph the same way.⁠1
1. Rashbam's interpretation is directed against Rashi (= Bereshit Rabbah 84:11) who sees Jacob's anger as centered around the fact that there is an allusion in Joseph's dream to his (already dead) mother bowing down to him.
גערה עם בי״ת – כדרך: קלון. ובלא בי״ת – השחתה, כמו: הנני גוער לכם את הזרע (מלאכי ב׳:ג׳), או טעמו: על דרך משל: שיגער בזרע ויפחד ולא יעלה.
אני ואמך – על בלהה שפחת אמו שגדלה אותו.
[ויש אומרים: נבוא – עתה כולנו ונשתחוה לך, ויסור פתרון החלום. וטעמו כטעם: כל החלומות הולכים אחר הפה (בבלי ברכות נ״ה:). גם זה הבל וחסרון דעת,⁠1 כי אם אפרש לך שתשלוט על כל העולם, יהיה כן לפי דברי, או שתהיה בוז אנשים, יהיה כן. והם יש להם דעת אחרת סובלת כל, ולא תשוב מפני כל.]⁠א
1. בדומה כתב ראב״ע בראשית מ׳:ח׳, ובהוספה שם ציין לכאן.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח. ועיינו בהוספה לבראשית מ׳:ח׳ שמפנה להוספה זו.
AND HIS FATHER REBUKED HIM. When the word ga'ar (rebuked) is followed by a bet it means to rebuke.⁠1 When it is not followed by a bet it means to destroy. Compare, Behold, I will destroy (go'er) the seed for your hurt (Mal. 2:3). On the other hand, it is possible that the word go'er is used metaphorically in the aforementioned verse, its meaning being God will rebuke the seed and it will become frightened and not arise out of the ground.⁠2
I AND THY MOTHER. Thy mother refers to Bilhah his mother's handmaiden who raised him.⁠3
1. Our verse reads va-yigar bo aviv (and his father rebuked him). In our verse ga'ar thus precedes a bet and henceforth is to be translated as rebuked.
2. In other words the term ga'ar always means to rebuke.
3. Rachel was dead by then.
ויספר אל אביו ואל אחיו – כלומר: כשסיפרו, סיפרו לאביו. ומה שהקדים לספר אותו (בראשית ל״ז:ט׳), בשביל הנערות שעשה לספר בפניהם, והיה מקנאם. וכך אומר הפסוק: ועשה {מעשה} נערות שסיפרו לאחיו, וכיצד סיפרו לאחיו, שסיפר לאביו בפני אחיו. ולכך לא ענוהו אחיו, אבל אביו גער בו להוציא הקנאה מלב אחיו.
השמש והירח ואחדא – שהייתי עומד לצד מזרח העולם אל קצה המזרח, וכל הכוכבים הולכים לצד המערב כדרכם, והשמש והירח וי״א כוכבים חזרו לאחוריהם צד המזרח, וירדו כנגדי בשיפולי הרקיע, והיה נראה שלהשתחות לי שינו המהלך כנגדי.
[כי האי גוונא פירשו רבותינו (בבלי ב״ב כ״ה.): וכל צבא השמים לך משתחוים (נחמיה ט׳:ו׳), שיורדים בערב לצד המערב ושכינה במערב. הגה״ה.]⁠1
כלומר: מזלכם כפוף למזלי. וכן היה, שכולם נפלו לפניו ונצטרכו לו.
הבא נבא אני ואמך – הלא אמך אינה בעולם, ואין אילו אלא דברים בטלים.
ושמא על דרך אשת יעקב ראה הירח.
ונראה עיקר הפתרון: לפי שכל העולם צריכין לשמש וירח, ראה שמש וירח משתחוים לו, לומר שכל העולם צריכין לו וכפופין לו כמו לשמש וירח.
1. המיקום של ההגהה בכ״י מינכן 52 קוטע את הרצף של הרובד המקורי של הפירוש.
א. בכ״י מינכן 52: ואחת.
ויספר אל אביו ואל אחיו – HE RECOUNTED IT TO HIS FATHER AND TO HIS BROTHERS – Meaning to say: when he told it, he told it to his father. And the reason Scripture mentions this first [i.e. already in v. 9 it states that he told his brothers], was because of his childishness, that he recounted it in front of them and made them jealous. And thus the verse says: He did a childish act that he told it to his brothers. And how did he tell it to his brothers? By telling it to his father in front of his brothers. Therefore his brothers didn’t respond to him, but his father berated him to remove the jealousy from his brothers’ hearts.
השמש והירח ואחד – THE SUN AND THE MOON AND ONE – For I was standing on the eastern side of the world towards the eastern edge, and all of the stars were going to the western side as is their way, and the sun and the moon and eleven stars went backwards to the eastern side, and descended in front of me in the lower part of the sky, and it appeared that they changed their path towards me so as to bow to me.
[In this manner our Rabbis explain (Bavli Bava Batra 25a): “the whole army of heaven bows down to You” (Nechemiah 9:6) – they descend in the evening on the western side, and the Divine Presence is in the west. {A glossed annotation.}]
Meaning to say: Your constellation was bowed to my constellation. And so it was, that they all fell before him and needed him.
הבא נבא אני ואמך – WILL WE REALLY COME I AND YOUR MOTHER – Is not your mother not in this world? So these are nothing but empty words.
And perhaps it was in reference to Yaakov's [other] wife, that he saw the moon.
And it appears the main interpretation is: Since the entire world needs the sun and the moon, he saw the sun and the moon bowing to him, to say that the entire world needs him and is subordinate to him like to the sun and the moon.
ויספר אל אביו – לפי שהיה לאביו זכר בזה החלום ולא כן באחר.
אני ואמך – כשם שאי אפשר לאמך שכבר מתה, כלומרא כשם שבטל החלום בזה כך בטל כלו.
ורבותינו ז״ל למדו מזה: כי אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים, וכן הוא אומר מה לתבן את הבר (ירמיהו כ״ג:כ״ח) – כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״כלומר״.
ויספר אל אביו, the reason why he told only this dream to his father was because his father appeared in that dream, whereas neither his father nor his mother had been featured in his other dreams.
אני ואמך, I and your mother? Just as the dream could not possibly relate to your mother who has died already, so it cannot very well relate to me either. Therefore, you would do well to dismiss this dream entirely. Our sages, on the other hand, learn from this dream that every dream no matter how accurately it foreshadows an event in the future, contains some element which is not going to come true. (Berachot 55)
ויגער בו אביו – אמרו שהוא מפני הטעם שקדם ביאורו, {והיינו או} שחלומו בזה מורה שמחשבתו בהקיצו עסוקה בענין שררה ומנהיגות1, ו{אי נמי מפני ש}מה ששנה אותו [מורה שהוא] דבוק ומצפה לקיום פתרונו בענין ההשתחויה, ופירוש שני זה נכון יותר לדעתי2.
ומאמר יעקב ע״ה הבוא נבוא וג׳ – הרחקה לקיום פתרונו של אותו החלום3.
והחכמים ז״ל רואים {קיום} פתרון הענין בהשתחוית יעקב ע״ה שנאמר בה (בראשית מז:לא) וישתחו ישראל כאשר צוה לו {ליוסף} לשאת את גופו הנכבד אל הקבורה הנכבדה4. ובן חפני ז״ל סובר שהוא מן הנמנע שהיה יעקב משתחוה ליוסף מפני הנגוד בזה {ל}כבוד האב על הבן5. ו{אמנם} ההשתחויה לפעמים לשון מושאל להערצה ונתינת כבוד אע״פ שאינה השתחויה ממש6, ובכגון זה יש לפרש השתחוית יעקב ליוסף. והוא פירוש שאינו נמנע7.
1. מא. במקור ׳ריאסה ותקדם׳ (בתרגום המהדיר: ראשות והתקדמות), והשוה מילונו של פרופ׳ פרידמן (עמ׳ 777). וכפירוש זה כן פירש הרמב״ן (והספורנו בעקבותיו) בפירושו השני: ׳או טעם הגערה לומר איך נשאך לבך לחלום החלום הזה, אין זה כי אם גובה לב ונערות שיעלו דברים כאלו על לבבך׳.
2. מב. העיר המהדיר שלא נזכר פירוש אחר בכאן ולכן נראה לו שיש כאן חסרון, אבל ברור שהכוונה לשני הפירושים הקודמים שביאר למעלה (פסוק ח) בטענתם של האחים באמרם ׳המלך תמלוך עלינו׳, וגם שם כתב רבנו שהוא מבכר טעם אבי אביו ז״ל על טעם הראשון. וכדי להבליט כוונה זו הוספתי הוספות אחדות לנוחיות הקריאה, ומחזיקנא טיבותא לידידי הרה״ש שימאנאוויטש נר״ו שהעירני על זה. ונראה שלמרות שכבר כתב רבנו לעיל שהטעם השני נכון יותר, חזר והזכיר זאת כאן, משום שיעקב גער ביוסף ׳הבא נבא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך׳, ורחוק לומר שיעקב יחשוד ביוסף שמהרהר בהקיץ להשתרר גם על אביו ואמו.
3. מג. כוונתו כעין שפי׳ רש״י ע״פ מדרשם ז״ל: ׳ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו לכך אמר לו הבוא נבוא וגו׳ כשם שאי אפשר באמך כך השאר הוא בטל׳. אלא שלדעת רש״י יעקב התכוין רק להוציא השנאה מלב בניו, ואילו מלשון רבנו משמע שהתכוין יעקב להרחיק מלב יוסף עצמו את ציפייתו לקיום החלום.
4. מד. נראה שהכוונה למה שאמרו ז״ל במגילה (טז:): ׳וישתחו ישראל על ראש המטה – תעלא בעידניה סגיד ליה׳.
5. מה. הכוונה לחיוב כבוד האב המוטל על הבן, וכלשון המשנה בקידושין (א:ז): ׳כל מצות האב על הבן׳, ועיקר מצות האב על הבן היינו כבוד ומורא וכפי שביאר הרמב״ם בפירושו שם (ע״פ מהד׳ הר״י קאפח שהעתיק מגוף כתה״י): ׳ומצות האב על הבן רבים מלספור והדבור עליהם יארך מאד, אלא ששני יסודות כוללים אותם מורא וכבוד׳ [ומה שתמה המהדיר שנראה שהרמב״ם גרס ׳מצות הבן על האב׳, הוא לפי מה שראה בנוסח המודפס בש״ס וילנא, ונמשך אחר הכתוב במדור שינויי נוסחאות שם, ואמנם בהוצאות החדשות שנדפסו ע״פ גוף כתה״י הגירסא כמו שהעתקתי. ולפלא על מהדירי מהדורת מכון המאו״ר שהעתיקו כמו שהעתקתי, ובכל זאת כתבו בהערותיהם כדברי מהדירי דפוס וילנא היפך הנוסח שהעתיקו]. ועי׳ להמהדיר שהעיר שכפי מסקנת הסוגיא בקידושין (לב.) אב שמחל על כבודו כבודו מחול. ונראה שכוונת רבנו כאן שהיה נמנע מצד הנימוס ולאו דוקא מצד ההלכה.
6. מו. לא ברור לי צורת השתחויה זאת, ואמנם השתחויה גמורה היא כריעת כל הגוף עד שהפנים הם על הארץ, בין שהיא מלווה בפישוט ידים ורגלים בין כשהיא בלי פישוט ידים ורגלים, כאשר ביאר רבנו בזה באורך בתוך פרק מיוחד על ההשתחויה בספר המספיק (מהד׳ דנה עמ׳ 126 ואילך). ואמנם לא נזכר בדבריו שם שיתכן לקרות השתחויה בהשאלה אף לצורה אחרת, ואולי דבר זה נתחדש לו אח״כ, שכן בדבריו שם (עמ׳ 139–140) מתבאר שהוא הולך עם דברי המפרשים שהיתה זו השתחויה גמורה להי״ת, וראה מש״כ להלן פר׳ ויחי (מז:לא). ומסתבר לי שמדובר כאן בהטיית כל הגוף כעין שאנו עושים בתפלותינו.
7. מז. פירושי ר״ש בן חפני לענין זה חסרים כאן ולהלן פר׳ ויחי, ובפי׳ רשב״ח מהד׳ ר״א גרינבוים (עמ׳ עז) ניסה למלאת החסרון בהעתקת דברי רבנו משם רשב״ח לתוך פירושו. ואמנם ע״ש שהעתיק כל פיסקא זו, וכנראה סבר שכולה מדברי רשב״ח היא, אבל ראה פירוש רבנו להלן פר׳ ויחי (מז:לא) ומה שנתבאר שם בהערה, שלכאורה דעת רשב״ח ודעימיה היא שהשתחוה יעקב להודות להי״ת ולא ליוסף, ודעת חז״ל היא שהשתחוה ליוסף, וביאר שם רבנו שפירוש דברי חז״ל הוא שהשתחוה דרך אדיבות. ומתוך ההשוואה נראה ברור שסיום דברי רבנו כאן אינם מדברי רשב״ח, אלא רבנו מגיב כאן על מה שנמנע רשב״ח לפרש שהשתחוה יעקב ליוסף (וכנראה שהוי״ו המתחילה פיסקא זו הוא וי״ו ההיפוך ולכן הוספתי אחריו ׳אמנם׳), ואומר שאם ניקח השתחויה זו שלא כפשוטה [שהיא השתחויה גמורה המראה הכנעה למי שיש לו שררה], אפשר לפרש שאכן מדובר באות הפגנת כבוד והערצה מצד יעקב ליוסף דרך אדיבות, באופן שאי״ז מנוגד למושג כבוד האב על הבן. וראה מש״כ עוד בזה בהערות לפר׳ ויחי שם.
(י-יא) ויגער בו אביו – ואף על פי כן שמר הוא את הדבר, יודע היה שעתידין הדברים ליגע אליהם, אבל כדי להשקיט השנאה שביניהם גער בו.⁠1
1. בדומה בר״י בכור שור.
(10-11) ויגער בו אביו, "his father rebuked him;⁠" in spite of his father's obvious displeasure, he carefully retained this dream in his memory, awaiting future developments if any. He displayed anger only in order to minimize the jealousy of Joseph by his brothers [and because of his arrogance in telling about such dreams. Ed.]
הבא נבא אני ואמך כו׳ – פר״ש (ד״ה הבוא נבוא) בתמי׳. ותימ׳ והלא כל החלומות הולכין אחר הפה (ברכות נה:, נו.). וי״ל שמתחילה הגיד לאביו החלום ופתר לו לפי האמת ולכך נתקיים. וחזר וסיפר לפניהם חלומות ואז גער בו שלא להטיל שנאה ביניהם.
הבוא נבוא וגו׳ – פירש״י בתמי׳, ותימה איך א״כ נתקיים הלא כל החלומות הולכין אחר הפה.
ויספר אל אביו – ספר החלום הזה לאביו ולא הראשון, כי הוא עצמו המכיר בפתרונו, כי השמש ירמוז לאביו והוא גער בו.
וטעם ואל אחיו – פעם שנית, כי ספר אותו לאביו בפני אחיו והוא גער בו לשכך חמתם מעליו.
[וטעם] (ואמר) מה החלום הזה אשר חלמת – [כמו מה אדם ותדעהו (תהלים קמ״ד:ג׳)],⁠א כלומר מה החלום הזה איננו כלום שתגידנו, כי אינם אלא דברים בטלים. או טעם הגערה לומר, איך נשאך לבך לחלום החלום הזה, אין זה כי אם גובה לב ונערות שיעלו דברים כאלה על לבבך, כענין שנאמר בחלומות: רעיונך על משכבך סליקו (דניאל ב׳:כ״ט), וכתיב: והרהורין על משכבי (דניאל ד׳:ב׳).
הבא נבא אני ואמך – והלא אמך כברב מתה, והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה שגדלתו כאמו. ורבותינו (בבלי ברכות נ״ה.) למדו מכאן: שאין חלום בלא דברים בטלים. ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו, בכך אמר לו כשם שאי איפשר באמך כך בשארג בטל. לשון רבינו שלמה.
ולפי דעתי: כי בעת שירד יעקב למצרים כבר מתה בלהה גם זלפה, כי הכתוב אמר בספור שבעים נפש מלבד נשי בני יעקב (בראשית מ״ו:כ״ו), ולא הזכיר ׳מלבד נשיו ונשי בניו׳. ואם תאמר כי בעבור היותן פילגשים לא רצה לומר ׳לבד מנשי בני יעקב ופילגשיו׳, הנה כתוב: נשי אביו (בראשית ל״ז:ב׳). ורחוק הוא שיהיה הירח רמז לפילגשו, אבל ענין החלום כי השמש רמז ליעקב והירח רמז לנות ביתו וכל נשיו שבהן היו תולדותיו. ירמוז כי כל תולדותיהן ישתחוו לו, והם כל שבעים נפש יוצאי ירכו כי כולם השתחוו בבואם אליו, ואחד עשר כוכבים – אחיו אשר השתחוו לו בפני עצמן טרם בא אביהם, כדכתיב ויבא יוסף הביתה {וגו׳} וישתחוו לו אפיםד ארצה (בראשית מ״ג:כ״ו).
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כבר״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, וכן בנוסח רש״י שבכ״י פרמא 3115.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק בבראשית מ״ב:ו׳. בפסוק בבראשית מ״ג:כ״ו לא כתוב: ״אפים״.
AND HE RELATED IT TO HIS FATHER. He told his father of this dream concerning the sun, moon and stars, but not of the first one concerning the sheaves because he himself recognized its interpretation and knew that the sun alluded to his father, and his father rebuked him.⁠1
The meaning of the expression, And he related it to his father and to his brothers, is that he related it to them a second time,⁠2 as he told it to his father in their presence, and his father rebuked him in order to dissipate their anger towards him.
The meaning of the expression, What is this dream that thou hast dreamed? is the same as, What is man that Thou shouldst take cognizance of him?3 That is to say, "What is this dream? It is nothing that you should relate for it is nothing but idle talk.⁠" Alternatively, the meaning of the rebuke may be: "How dare you dream such a dream? It is but your conceit and youth that bring up such matters in your heart,⁠" just as it says concerning dreams, Thy thoughts came upon thy bed;4 And imaginings upon my bed.⁠5
SHALL I AND THY MOTHER AND THY BRETHREN INDEED COME TO PROSTRATE OURSELVES TO THEE TO THE EARTH? "Is not your mother long since dead?⁠" Jacob, however, was not aware that the matter alluded to Bilhah who had raised him as if she were his mother. From here, our Rabbis derived the principle that there is no dream that does not contain invalid matters. Jacob's intention in pointing out the invalidity of the dream was to cause his sons to forget the matter so that they should not be envious of him because of it. Jacob said to Joseph: "Just as it is impossible for the dream to be fulfilled with respect to your mother, so is the remainder invalid.⁠" Thus the language of Rashi.
In my opinion, at the time when Jacob went down to Egypt, Bilhah and Zilpah had already died6 since, in enumerating the seventy souls that went down to Egypt, Scripture states, Besides Jacob's sons' wives,⁠7 and it does not say "besides Jacob's wives and his sons' wives.⁠"8 And if you say that because they were concubines Scripture does not want to say "besides Jacob's sons' wives and his concubines,⁠" yet we find that they are referred to as his father's wives.⁠9 Besides, it is unlikely that "the moon" in the dream alludes to his concubine. Instead, my opinion concerning the matter of the dream is that the sun is an allusion to Jacob, and the moon alludes to the children of his household and all his wives, which comprised Jacob's seed. Thus, the moon alludes to the fact that all his seed will prostrate themselves to Joseph, these being all the seventy souls that issued from his loins, since they all prostrated themselves when they came before him. The eleven stars represent the brothers who bowed down before him separately,⁠10 before their father arrived, as it is written, And when Joseph came into the house, they brought him the present which was in their hand into the house, and prostrated themselves to him to the earth.⁠11
1. Ramban's intent is to say that the father's rebuke is proof that he knew that Joseph understood the meaning of the dream.
2. Since it is already stated in (9) that he related this dream concerning the sun, moon and stars to his brothers, it must mean here in (10) that he related it to them a second time.
3. Psalms 144:3.
4. Daniel 2:29. Here understood literally: "The thoughts you entertained during the day came with you to bed, and you dreamed about them.⁠"
5. Ibid., 4:2. Understood in the same sense as above.
6. See Ramban 46:15.
7. Further, 46:26.
8. Thus, there is proof that Bilhah had already died at the time Jacob went down to Egypt. So how then could Rashi say that the mother in the dream, symbolized by the moon, who was to bow before Joseph in Egypt, referred to Bilhah?
9. Above, (2). Why then does Scripture not say "besides Jacob's wives and his sons' wives?⁠" Thus it is clear that they had already died.
10. This explains why the brothers are singled out from all of Jacob's seed, alluded to by the moon.
11. Further, 43:26.
ויגער בו אביו – רצה לבטל החלום בפני אחיו, וע״כ גער בו לשכך חמתם מעליו.
ואמר הבוא נבוא אני ואמך ואחיך – והלא אמך כבר מתה כשם שאי אפשר באמך כך השאר בטל, ואעפ״כ ואביו שמר את הדבר, כי היה יודע גודל החלום וממתין שיתקיים, כענין שכתוב (דניאל ז׳:כ״ח) ומלתא בלבי נטרית. ובבראשית רבה ואביו שמר את הדבר, רוח הקדש אומרת שמור את הדבר.
ויגער בו אביו, "his father rebuked him;⁠" Yaakov wanted to nullify the meaning of the dream in the presence of Joseph's brothers; this is why he demonstrated anger in order to divert their anger from him and said:
הבא נבא אני ואמך ואחיך, "do you really expect me and your brothers to come and bow down before you?⁠" Seeing that Joseph's mother was already dead, Yaakov wanted to demonstrate that the other parts of the dream could also not be taken seriously. Nonetheless, Yaakov took the dream far more seriously than he let on and that is why the Torah added: "his father kept careful track of the matter.⁠" He knew that the dream was very significant and awaited its realisation at a future date. According to Bereshit Rabbah 84,12 the Holy Spirit told Yaakov to remember the matter, i.e. as if the Torah had written שמור את הדבר, "remember the matter well!⁠"
ויספר אל אביו – וא״ת מה ראה לספר לאביו חלום זה יותר מכל שאר חלומות. י״ל לפי שהאחרים היה יודע שאינם על אביו אבל החלום הזה שחלם מן השמש ומן הירח הבין שהיה על אביו נופל הדבר.
ויספר אל אביו – והראשון לא ספר אל אביו לפי שהוא בעצמו הבין פתרון זה שהדבר מגיע אל אביו ועל כן סיפר לו.
ואל אחיו – פי׳ אחר שסיפר אותו לאחיו חזר וסיפר אותו להם לפני אביו והוא גער בו לשכך חמתן מעליו. יש מקשים כיון שכל החלומות הולכים אחר הפה אם כן למה נתקיים החלו׳ והלא גער בו אביו ודוחקי׳ לומר שכבר סיפר אותו לאביו תחל׳ ופתר לו כפי החלום אלא שגער בו לפני אחיו לשכך חמתם. ונראה לי דלא קשה ואדרבא בהכי מיתרצא קושי׳ הראשונה דלמא לא מיהר השם את הדבר לפי שהשנות החלום לא נתקיים לפי שגער בו אביו ועל כן נתאחר הדבר:
הבא נבא אני ואמך – והלא אמך מתה והוא אינו יודע שהדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאם כך פירש״י. וכתב הרמב״ן לפי דעתי כשירד יעקב למצרים כבר מתו בלהה וזלפה כי הכתוב אומר בספור שבעים נפש מלבד נשי בני יעקב ולא אמר מלבד נשיו ונשי בניו ואם מפני שהיו פילגשיו לא רצה לומר נשי יעקב הנה כתוב נשי אביו ורחוק הוא שיהיה רומז לפילגשו אלא השמש רמז ליעקב והירח רמז לבני ביתו וכל נשיו שבהם היו תולדותיו רמז כי כל תולדותיו ישתחוו לו והם כל ע׳ נפש כי כלם השתחוו לו ואחד עשר כוכבי׳ משתחוים לי הם אחיו שהשתחוו לו טרם בא אביו אליו:
ויספר אל אביו, "he told his father, etc.⁠" He had not told his father about his first dream, seeing that he was certain that he understood the meaning of his dream. Seeing that the subject of his second dream concerned his father, he told him about it.
ואל אחיו, "and to his brothers.⁠" After he had told this dream to his father, he told it to his brothers in the presence of his father. His father rebuked him [not because of its content, Ed.] but in order to deflect his brothers' fury from him.
Some commentators ask that seeing all dreams supposedly are influenced by the interpretation given to them, (Berachot 58) why was this dream fulfilled altogether, seeing that Yaakov had rejected the original interpretation as soon as he heard the dream in front of the brothers? They give a very forced answer, saying that seeing Joseph had already told the dream to his father previously, and at that time his father had not disagreed with the apparent interpretation, it was now too late to do anything about it.
Personally, I do not think that the question has any merit at all. Rather, on the contrary, the reason that fulfillment was so long delayed was because Yaakov had protested the obvious interpretation. This is further proof that the sages were correct in saying that the results of the dreams are greatly influenced by who interprets them and how. [The Talmud, on the folio quoted, illustrates the point with numerous examples. Ed.] His father's objection to the obvious interpretation of his dream resulted in it coming true so many years later.
הבא נבא אני ואמך, "are indeed I, your mother etc., going to come and bow down, etc.?⁠" How could this be seeing that your mother has died already? Yaakov was not aware that the moon in Joseph's dream portrayed Bilhah who had raised Joseph as his foster mother. This is Rashi's interpretation of our verse.
Nachmanides writes that in his opinion Bilhah had died before Yaakov moved to Egypt so that she had no opportunity to prostrate herself before her stepson. The Torah, when listing the names of who went down to Egypt, speaks of 70 souls, not including the wives of Yaakov's sons. We are therefore forced to conclude that had Zilpah and Bilhah been alive still at that time, they would have been mentioned by name. If the Torah at that juncture (46,26) did not want to refer to them as "the wives of Yaakov,⁠" seeing they were his concubines, this is no argument at all, seeing that we read the words נשי אביו, (37,2) and those words clearly refer to Bilhah and Zilpah. We must assume that the sun in the dream refers indeed to Yaakov, and the moon to the members of his household, including all his wives and their children, a total of 70. The eleven stars refer to Joseph's eleven brothers bowing down to Joseph on their second trip to Egypt, before they had decided to immigrate to Egypt.
ויגער – ב׳ במסורה הכא ואידך ויגער בים סוף ויחרב. לומר לך מה ויגער דהכא יעקב אף ויגער דהתם איירי ביעקב שבזכותו חרב וזהו שדרשו וירא ישראל ישראל סבא.
הבא נבא כו׳ – פר״ש בתמיה, ותימה והא אמרינן (ברכות נ״ה ב׳) דכל החלומות הולכין אחר הפה. וי״ל דמתחלה הגיד לאביו החלום ופתר לו ואז גער בו שלא להטיל שנאה ביניהם.
ואמך – הנה ׳אב׳ ו׳אם׳ ו׳אח׳ וכן כל אחד – שם משותף לפי העברי ולפי ההיגיון.⁠1
1. ׳אב׳, ׳אם׳, ׳אח׳ וכל קרבה משפחתית אחרת אינם הקרובים הביולוגיים ממש דווקא, אלא גם קירבה אחרת, כגון החורגים. כך אין פירוש ׳אמך׳ רחל, אלא אמו ה׳חורגת׳, שגדלתו, דהיינו בלהה. וכן פירש ראב״ע. בחז״ל (בראשית רבה פ״ד:י״א), ומשם ברש״י, מצויינת בלהה כהסבר לחלום עצמו, בעוד שיעקב, לדעת חז״ל ורש״י, לא הבין זאת. ריא״כ עצמו סובר כי יעקב אכן ידע כי אין החלום מתייחס לרחל, ושלפיכך החלום אכן יכול להתקיים, כפי שמפרש בהמשך על ״ואביו שמר את הדבר״ (יא). ועיין גם בטירת כסף עמ׳ 126: ״ואם תטעון עלי איך נתקיים ענין הירח, אשיבך כי הטיב מאד רבינו שלמה ז״ל במה שאמר שבלהה תחת אמו. וכן נראה לי שכאשר זכר יעקב ׳ואמך׳, היה לרמוז על בלהה, כי היה אפשר רחוק אצלו, שיבואו הוא ובלהה ובניו להשתחוות לו ארצה, אבל לא גזר במוחלט בשזה נמנע, לכן שמר את הדבר...⁠״.
והנה גער בו אביו, להוציא מלב אחיו; והראה לו שזה דבר בלתי אפשר, כי אמו מתה, ולא יתכן שישתחוו לו יעקב ואמו ואחיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(י-יא) התועלת הרביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיראה שיאמר אהובו או יעשה דבר כנגד אחרים, שימהר לגעור בו ולהוכיחו על הדברים והמעשים, וראוי שיהיה בדבריו מה שיהיה בו פיוס האנשים ההם, כי בזה מפיוס לב האנשים ההם מה שלא יֵעָלֵם, ובזה האופן אולי יִשְׁלַם לו שישקוט הריב הראוי שיתחדש ביניהם. הלא תראה שיעקב גער ביוסף לפייס אחיו, ואמר גם כן מה שיורה שאין להם לירא שיתאמת החלום אשר סיפר, שהיה מורה על הצלחתו ושפלותם, עם היותו משער שהחלום ההוא יתקיים בלי ספק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

לאחר שספר אותו לאחיו חזר וספר אותו לאביו בפניהם. כי קודם זה ויספר אותו לאחיו ואמר וחזר וספר אותו לאביו בפניהם ולא וחזר וסיפר אותו לאביו ולאחיו מפני שלא תפול מלת ספור רק על הפעם הראשונה שהוא ספור חדש לא על השנית לכן פירש שמלת ויספר אינה דבק׳ רק עם אל אביו ופי׳ ואל אחיו שהיה זה הספור בפניהם:
ויגער בו לפי שהיה מטיל שנאה עליו. לא לפי שהיה קשה בעיניו זה:
והלא אמך כבר מתה. בב״ר פירש ה״א התימה של הבא נבא המורה על הנמנע דבק עם אמך שכבר מתה לא עם להשתחוו׳ לך שזה אינו נמנע ויעקב כל עצמו לא היה רק להכזיב חלומו שלא יתקנאו בו אחיו ואם היתה התמיהה בעד ההשתחווי׳ אין בזה הכזבה מאחר שהוא אפשר ואם הוא אפשר רחוק:
והוא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה. ב״ר וא״ת מ״ל לרז״ל לומר כן דילמא יודע היה זה אלא שאמר זה כדי שלא יטיל קנאה עליו כדפרש״י גבי ויגער בו אביו. יש לומר דאי הוה ידע זה היה די בגערה לבדה להסיר הקנאה ולא היה אומר הבא נבא אני ואמך והלא אמך כבר מתה פן ירגישו גם בניו שהדברי׳ מגיעים לבלהה והשתא תו ליכא לאקשויי הא דפרש״י גבי ויגער בו לפי שהי׳ מטיל שנאה עליו וגבי הבא נבא אני ואמך פי׳ והוא לא היה יודע שהדברי׳ מגיעי׳ לבלה׳ דמשמע שאם הי׳ יודע זה לא הי׳ אומר כן ולא הי׳ גוער בו אע״פ שהיה מטיל שנא׳ עליו דגער׳ לחוד ותמיהה לחוד:
ורבותינו למדו מכאן כו׳ שהם סוברי׳ שפי׳ אמך אינו נופל אלא על אמו ממש אלא שאין חלו׳ בלא דברי׳ בטלי׳:
ויעקב נתכון להוצי׳ כו׳. דא״א לומ׳ כן שלא היה יודע שאין חלום בלא דברים בטלים ולפיכך הכזיב את החלום כלו עם הכזב׳ אמו שלא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה ולא שנתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו מפני שכיון שרבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים אי אפשר שיהיה יעקב אבינו טועה בזה אבל בענין בלהה שתקר׳ אמו שהוא דבר שנופל בסבר׳ אינו מחויי׳ שידע אותו יעק׳ אלא שיש לתמו׳ למה לגבי הדברי׳ מגיעי׳ לבלה׳ אמרו שיעק׳ אבינו לא היה יודע זה שאילו הי׳ יודע זה לא היה אומר והלא אמך כבר מתה כי היה לו לחוש שמא ידעו גם בניו דאמרו שאין זה אלא דרך תחבולה ואלו לגבי אין חלום בלא דברים בטלים אמר והלא אמך כבר מתה ולא פחד שמא ידעו גם בניו שאין חלום בלא דברים בטלים ויאמרו שאינו אומר זה אלא דרך תחבולה בעלמא:
אמנם החלום השני ספר אותו לאביו מה שלא עשה בראשון לפי שראה בו דברים נוגעים לאביו כמו שכתב והנה השמש והירח וגו׳ שהיה השמש רומז לאביו ולזה ספר אותו לו ואביו הבין לענינו וגער בו פן ישנאוהו אחיו באמרו הבא נבא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה כלומר והלא דמיון כוזב והחלומות שוא ידברו ואם לא איפה איה אמך שכבר מתה. וא״כ מה החלום הזה שתגידנו אין זה אלא גובה לב ונערות שהיית חושב בגאות בהקיץ ולכך רעיונך על משכבך סליקו בשינה. ואפשר עוד לפרש הבא נבא וגו׳ שעשה יעקב ג׳ מונעים במה שיורה חלומו. הא׳ מצדו שאיך יכנע הוא לבנו וזה אמר הבא נבא אני. והמניעה השנית מצד אמו שאיך תבא להשתחוות לו והיא כבר מתה. והג׳ מא׳ אחיו שהם שונאים אותו ואיך יבואו להשתחוו׳ לו וזהו אני אמך ואחיך להשתחות לך ארצה.
ויגער בו אביו בגערה פתר לו חלומו. כי כן היה ראוי. והגערה היתה לפייס לאחיו. אח״כ סיפר ששלחו לראות את שלום אחיו. ולא היה לו עבד או נער אחר. אלא בנו יחידו רצתה נפשו. ושלחו בדרכים במקום סכנה יחידי שלא כדין. אלא שהיה רצון הבורא שיושלמו חלומותיו וגזרתו. והוא הלך לשכם כמאמר אביו ולא מצאם שכבר נסעו משם. ויראו אותו מרחוק בלב רחוק שהיו רחוקים מאחוותו. ויתנכלו אותו ויאמרו הנה בעל החלומות הלזה בא בדרך לעג. והיו אומרים אמת כי הוא אדון כל החלומות הצודקים. ופותר אותם כיד אלהים הטובה עליו. ואולי היה בלבם כאש קנאה בוערת והיו יראים מחלומו שפתר לו אביו. ולכן אמרו לכו ונהרגהו בענין שלא יתקיימו חלומותיו. וכששמע ראובן דבריהם רצה להצילו מידם בדברים טובים שלא יהיו שופכי דמים. ואמר השליכו אותו אל הבור הזה והוא ימות מעצמו. ולפי הקבלה שאומרת שהיה מלא נחשים ועקרבים. איך אמר להצילו מידם להשיבו אל אביו. וכתבו בספרי כי ראובן ראה כוונת שמעון ולוי שהיתה להמיתו. ואיש לא יצילהו מידם לפי ערמתם וגבורתם. ולכן אמר ראובן אני רוצה שימות בבור על ידי נחשים ועקרבים ולא יכנס ביד אלו. שאם יכנס בידם לא ישאר ממנו עצם. וזהו למען הציל אותו מידם. לא למען הציל אותו. אלא מידם להשיבו אל אביו בין חי בין מת. אבל בידם לא ישאר ממנו מאומה. ולכן אמרו שם נוח לו לאדם להפיל עצמו בגוב של אריות. כי אולי ימצא לו זכות. ולא יפול ביד שונאיו שלא ירחמו עליו. ואח״כ אמר וישבו לאכול לחם וישאו עיניהם ויראו. לרמוז שישבו והסיבו בשמחה לאכול לחם עני כאומרו אוכלי עמי אכלו לחם. והענין בא לומר שמזמן החלומות ועד כאן. לרוב שנאתם אותו לא אכלו לחם ערב לנפשם כמו זה הלחם. אחר שהשלימו תאותם. ובהיותם אוכלים נשאו את עיניהם ויראו ארחת ישמעאלים. אולי הוא כמו וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים. כן בכאן נשאו עיניהם ויראו למרחוק מה די להוי בתר דנא. כי מה׳ היתה זאת בענין שיורידוהו מצרימה. וכשראה יהודה תאותם להורגו ולאוכלו כלחם. אמר להצילו מידם מה בצע כי נהרוג את אחינו. כי הרוצח הוא מצד חמדה. ובכאן מה תועלת נמשך לנו להורגו. ולא די שנהרוג אותו אלא שנשקר וכסינו את דמו. או יאמר וכסינו את דמו. האם נאמר שלא שלחנו בו יד. ושלא שפכנו דמו אם ימות בבור. וא״כ לכו ונמכרנו לישמעאלים ויהיה לנו בצע ממנו. והנמכר אין לו יד ושם. כ״ש ממשלה ומלכות כאשר ראה בחלומו. ובזה ישלים רצוננו שלא ימלוך עלינו. וידנו אל תהי בו להמיתו כי מי שלח ידו בו ונקה:
מה החלום הזה – אין זה כי אם רוע לב, שתחשוב למלוך עלינו, ו׳רעיונך על משכבך סליקו׳.
מה החלום הזה?, this is only a reflection of unworthy thoughts. It shows us that you plan to rule over us. Your nocturnal dreams reflect your thinking when you are awake.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[א] הבוא נבוא אני ואמך ואחיך1
[1] ברכות פרק חמישי דף לד ע״ב (ברכות לד:)
[2] מגילה פרק שלישי דף כב ע״ב (מגילה כב:)
[3] שבועות פרק שני דף יו ע״ב (שבועות טז:)
1. בכל שלושת ההפניות לקמן, עיקר הדרשה נלמדת בגמ׳ מן התיבות ׳להשתחוות לך ארצה׳ שבסוף הפסוק [ומכאן למדו שהשתחוואה היא בפישוט ידיים ורגליים], צריך ביאור מדוע רבנו לא ציטט גם תיבות אלו?
לאחר שספר וכו׳. שהרי כבר נאמר ״ויספר אותו לאחיו״ (פסוק ט), אלא שני פעמים ספר לאחיו. ואם תאמר למה הוצרך לספר לאחיו אחר שכבר סיפר להם תחילה, ויש לומר שכל כוונת יוסף שיהיו האחים פותרים לו החלום דרך תימה כמו שעשו בראשונה ״המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו וכו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ח), ובפעם הראשון היו חושבים כי אין ממש בחלום, והוא כדרך כל חלומות שקר, והיו פותרים אותו ״המלוך תמלוך וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכאשר חלם שנית היו חושבים כי זה החלום אמת אחר שנראה ב׳ פעמים, לכך לא היו רוצים לפתור אותו, והיו שותקים ולא ענו לו דבר. לכך בחלום הראשון נאמר ״וישנאו אותו״ (ראו פסוק ח), ובפעם שני נאמר (פסוק יא) ״ויקנאו בו אחיו״, שהיו מקנאים אותו על הגדולה ועל השררה שהחלום מורה. וכאשר ראה יוסף שלא רצו לפתור אותו אז ספר אותו לאביו בפני אחיו, והכוונה בזה שיהיה יעקב פותר אותו החלום ויכלול האחים עמו, שיאמר ״הבא נבא״ דרך גערה, וכן עשה יעקב שאמר ״הבא נבא אני ואמך וגו׳⁠ ⁠⁠״, והיה דעת יעקב לפתור החלום שיקויים בעד כולם, וכאילו היה יעקב שליח לדבר בעד כולם, כי אין הבנים מדברים בפני אביהם. ולכך בזה החלום הוסיף ״ועל דבריו״ מפני כי היו מקנאים בו מפני החלומות וגם על דבריו שהיה מתפאר עליהם למלוך, כמו שפירש הרמב״ן (פסוק ח). אבל לעיל לא היה השנאה רק מפני דבריו שהיה מתפאר עליהם למלוך, ולכך אמרו (פסוק ח) ״המלוך תמלוך וגו׳⁠ ⁠⁠״. ולפירוש רש״י קשה הפירוש ״על דבריו״ – ׳על הדבה׳ (פסוק ח), למה לא נזכר בפעם ראשון רק ״ויוסיפו עוד שנוא אותו״, ויש לתרץ לדברי רש״י דפעם ראשון כתיב ״ויוסיפו עוד שנוא אותו״, ואם כן מדכתיב (פסוק ה) ״עוד שנוא אותו״ הרי נזכר בהדיא על הדבה, שכן משמע לשון ״עוד שנוא״, אבל כאן היה משמע ״עוד שנוא אותו״ יותר על חלום הראשון, ולא בשביל הדבה, לכך כתב ״על דבריו״ שרוצה לומר על הדבה שהוציא:
לפי שהיה מטיל שנאה. לא שלא היה מחזיק החלום אמת, שהרי כתיב (פסוק יא) ״ואביו שמר את הדבר״:
והלא אמך וכו׳. דאם לא כן מה היה התימה שאמר ״הבא נבא וכו׳⁠ ⁠⁠״. אבל מה שאמרו האחים ״המלוך תמלוך וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ח) תרגם אונקלוס ׳המלכו אתה מדמה וגו׳⁠ ⁠׳, פירוש מאחר שאתה מספר החלום הזה אתה חושב למלוך, וזה היה התמיה שלהם, אבל יעקב שאמר ״הבא נבא וגו׳⁠ ⁠⁠״ – מה תמיה יש בזה:
והוא לא היה יודע וכו׳. ואין לומר דשפיר ידע שהדברים מגיעים לבלהה, והא דקאמר ״הבא נבא אני ואמך להשתחות״ מפני שרצה להוציא מלבן של בניו, דאם לא כן היה לו לחוש שמא גם כן הם יהיו יודעים שהדברים יהיו מגיעים לבלהה, אם כן תהיה השנאה יותר, שיהיו מעכשיו מחזיקים החלום יותר אמת, דמשמע מדברי יעקב שאם היה לו אם – מחזיק החלום אמת, ושמא יהיו יודעים שהדברים מגיעים לבלהה – והשתא יהיו מחזיקים החלום אמת, אלא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה. אבל ׳אין חלום בלא דברים בטלים׳ לא היה מתיירא יעקב שיהיו יודעים בניו גם כן, ותהיה השנאה עליו יותר, שדבר זה ׳אין חלום בלא דברים בטלים׳ הוא ענין למוד בקבלה, וצריך לזה למוד, ויעקב לא ידע – רק שלמד משם ועבר, ואיך ידעו אותו בניו אם לא למדום, וידע יעקב שלא למדו דבר זה, כי ליוסף למד עיקר חכמתו (רש״י פסוק ג):
ויעקב נתכוין וכו׳. ואין לומר דיעקב לא ידע ש׳אין חלום בלא דברים בטלים׳, דמלתא דהוא למוד אין ספק שיעקב היה יודע. אף על גב דלעיל ׳שהדברים מגיעים לבלהה׳ לא היה יודע, אין זה ענין למוד, אלא פתרון חלום הוא זה, ולא נצטרך לומר שהיה יעקב פותר חלומות, רק חכם ונביא היה:
לאחר שספר אותו לאחיו חזר וספרו לאביו בפניהם. וקשה למה בחלום הראשון לא ספר אותו לאביו וי״ל שיוסף היה יודע כי רוב החלומות הולכים אחר הפה וכיון שאחיו פתרו אותו לטובה מ״ה לא רצה לספר אותו לאביו אבל בחלום השני שלא פתרו לו אחיו כלום שלא רצו לפטור אותו לטובה כי גם הם הרגישו הדבר דמ״ה אומר להם חלומותיו כדי שיפתרו לו לטובה הוצרך לספר אותו לאביו כדי לפתור לו וכן עשה וגער בו כדי שלא יטילו אחיו שנאה עליו. [מהרש״ל]:
לפי שהיה מטיל שנאה עליו. ר״ל יוסף היה מטיל שנאה על עצמו לכך גער בו ולא משום שהוקשה בעיניו אם החלום יהיה אמת שהרי אחריו כתיב ואביו שמר את הדבר:
והוא לא הי׳ יודע שהדברים מגיעין לבלהה שגדלתו כאמו. וא״ת מנ״ל דלמא לעולם היה יודע והא דקא מתמה היינו טעמא כדפירש רש״י לעיל כבר שלא יטילו קנאה עליו: והרא״ם כתב אבל יש לתמוה למה גבי הדברים מגיעים לבלהה אמרו שיעקב לא היה יודע זה שאילו היה יודע זה לא היה אומר והלא אמך מתה כי היה לו לחוש שמא ירגישו בניו ואילו לגבי אין חלום בלא דברים בטלים לא פחד שמא ידעו גם בניו שאין חלום בלא דברים בטלים ויאמרו שאין דבר יעקב אלא דרך תחבולה בעלמא ודו״ק. ומהרש״ל תירץ דא״כ דהיה יעקב יודע שהדברים מגיעים אצל בלהה בודאי גם בניו היו יודעים מפני שזה תלוי בסברא וא״כ מה הוציא מלבם שאמר הבא נבוא וגו׳ ומה שאמר אח״כ ואביו שמר את הדבר רוצה לומר שהיה הקבלה בידו שאין חלום בלא דברים בטלים וזה היה קבלה בידו ובניו לא ידעו הקבלה:
ורבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים כו׳. רצונו לפרש למה קא מתמה יעקב ואמר הבא נבוא וגו׳ וכי לא ידע זה שאין חלום בלא דברים בטלים אלא להוציא וכו׳:
ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו כו׳. שהם סוברים שפי׳ אמך אינו נופל אלא על אמו ממש אלא שאין חלום וכו׳:
After he had told it to his brothers he retold it to his father in their presence. You might ask: Why did Yoseif not tell the first dream to his father? The answer is: Yoseif knew that most dreams follow their verbal interpretation, and his brothers interpreted it for the good, so he did not want to tell it to his father. But his brothers did not interpret his second dream for him, as they realized he was telling them his dreams so they will make a good interpretation. Thus he had to tell it to his father so he will interpret it for him. His father did so, and rebuked him so that his brothers would not hate him. (Maharshal)
Because he was bringing hatred upon himself. I.e., Yoseif was bringing hatred upon himself. That is why Yaakov rebuked him — not because Yaakov did not want the dream to come true. For it is written in the next verse, "His father kept the matter in mind.⁠" [See Rashi there.]
But he did not know that these things were referring to Bilhah who had raised him like his mother. You might ask: How does Rashi know that Yaakov did not know this? Perhaps Yaakov knew, but he questioned [the dream] for the reason Rashi had given before: that Yoseif should not bring hatred onto himself. Re'm asks [the question this way]: Regarding the explanation of "These things were referring to Bilhah,⁠" Rashi says that Yaakov did not know. But had he known, he would not have said, "Has your mother not already died?⁠" lest his sons realize [that his comment was just a trick]. Yet, regarding the explanation of "No dream is without meaningless things,⁠" why did Yaakov not fear that his sons, too, might know this rule and thus say that his comment was just a trick? Maharshal answers: [In the first explanation,] had Yaakov known that these things were referring to Bilhah, his sons surely would have known too, because this is a matter grasped through reasoning. Saying, "Shall I, your mother and your brothers come...⁠" would not make them ignore the matter. But [in the second explanation,] it then says, "His father kept the matter in mind,⁠" because Yaakov had an oral tradition that no dream is without meaningless things. His sons however, did not know this tradition.
However, our Sages learned from here that no dream is without meaningless things... Rashi is explaining why Yaakov questioned [the dream] and said, "Shall I, your mother and your brothers come...⁠" Did he not know that no dream is without meaningless things? Perforce, [he said it] "To make his sons ignore...⁠"
But Yaakov intended to make his sons ignore... I.e., our Sages hold that "your mother" must mean Yoseif's true mother. However, "No dream is without meaningless things.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ויגער בו וגו׳ – להסיר קנאת האחים. וסתר החלום בקושית אני ואמך. כי מהמניעה המוחלטת היא, והטעם כי לא יעלה על הדעת כי בני יעקב תשיגם הגדולה מהאומות אלא דוקא מאביהם ומעתה אין מציאות שישתחוה לו אביו, וממילא סתר החלום בפני האחים, ולבבו לא כן יחשוב.
ויגער בו אביו, His father rebuked him, etc. He did so in order to remove the brothers' hatred towards him. He contradicted the interpretation of the dream by questioning how his father and mother could possibly bow down to Joseph? He implied that the sons of Jacob would not attain greatness through the Gentiles rather than through their father. Since the idea that his father would bow down to him was ludicrous, the brothers had no cause to worry. Jacob personally did not discount the dream, however.
ויספר אל אביו ואל אחיו – כבר נאמר1 שספר החלום לאחיו ולמה יזכיר זה שנית? ולמה לא זכר מיד2 שספר אותו לאביו ולאחיו? ולמה לא נאמר בחלום האלומות שספר אותו גם לאביו? ואם תאמר שהיה בוש להגיד חלום של גדולה כזו לאביו, אם כן כל שכן שיבוש להגיד לו החלום השני שבו נאמר שישתחוו לו גם אביו ואמו? ואומר אני שגם החלום הראשון ספר לאביו, ומטעם שבארנו בפסוק הקודם, אלא שלא נזכר רק ספורו לאחיו להגיד השנאה שגרמה לו, ומה ענו אותו אחיו.
וכשספר חלום האלומות לאחיו בשנאתם אותו חשבו עליו רעה, שבדה מלבו להקניטם ולהתפאר עליהם. ואם לא בדאו מלבו מכל מקום אינו חלום אלוהי כמו שהתפאר הוא, אלא מן החלומות אשר ״שוא ידברו״3 שבדה לו לבבו, שחושב כל היום שהוא גדול מאחיו, ושיָאות לו למלוך עליהם. ולכן ״על חלומותיו ועל דבריו״. ולכן אמרו לו ״המלוך תמלוך עלינו?⁠״ ולא האמינו לדבריו שהוא חלום אלוהי, מי יפר עצתו העליונה? אם הוא אמר ויהי, ומה אשם יוסף שישנאוהו בעבור זה? אלא שלא האמינו לו. אבל כשספר החלום השני שישתחוו לו גם אביו ואמו נבהלו מדבריו כי לא יבזם, שישתחוה לו אביו נביא י״י? ואשר אהבת נפשו אהבו? וגם איננו חלום מהרהורי לבו, כי כזאת לא יהרהר. ולולי שיודע בעצמו שהוא חלום אלוהי לא יגידנו {ועוד שָׂמוּ על לבם שבחלום השני הזה כבודם וכבוד אבותם עד שמים הגיע כי דמה אבותיו לשמש ולירח, וי״א אחיו לי״א כוכבים. ואין זה מדרך שנאה להשפילם עד עפר אלא דרך גדולה} ואם יחשדוהו כי להם יגיד כן, וחושב שלא יגיעו הדברים לאזני אביו, ואם [לפני] אחיו יתנצל שהוא דבה רעה שהוציאו עליו, ושמעולם לא דבר כזאת, אולי לא ענו על חלום זה דבר. אבל מדרך הסברא [אפשר כי] אמרו לו ״אם מאת י״י היא לך, כן צריך שתעיז פניך לספר חלומך לאבינו במעמד כולנו שנשמע באזנינו שאתה עושה כן״. והשיב יוסף ״אנכי אעשה כדבריכם למען תדעו ודאי כי מאת י״י נהיה הדבר״. ועל הספור השני הזה אמר הכתוב ״ויספר אל אביו ואל אחיו״, שבמעמד כולם ספר חלומו. וזה ברור מאד.
ויגער בו אביו – כמו ״טוב לשמוע גערת חכם״,⁠4 ״ולץ לא שמע גערה״,⁠5 ״תֵּחַת גערה במבין״,⁠6 שהן כולם על הרמת קול לתוכחה ולמוסר, להטילו על העושה רע או על הדובר שלא כהוגן. וכן כאן כשראה אביו שבא יוסף ואחיו אליו ושבמעמד כולם מספר החלום לאביו, והאחים שומעים בפניהם, [פן] ירבה קנאה, דאג אם יגיד בפיו את אשר בלבו כי יוסף הבין ברוח קדשו כי נכון החלום מאת האלהים, מרה תהיה ופירוד בין האחים. על כן למען השלום גער בו כאילו דבר סרה על אביו ועל אחיו.
ויאמר לו – לא הסתפק בגערה לבדה, פן יאמרו האחים שגער בו בעבור עזותו שספר חלום כזה בפניו ולא הסתירו בלבו לכבוד אביו, וסוף סוף יאמין אביהם שהוא חלום צודק ותרב קנאתם בו, על כן הוסיף לאמר לו ״מה החלום הזה אשר חלמת?⁠״ כלומר מה צחוק יש בו, וכמו שפירש רש״י ז״ל. שהוא כמו ״מה אדם ותדעהו?⁠״,⁠7 שאינו כלום שתגידנו, כי דברים בטלים הם.
הבוא נבוא? – פירש רש״י ז״ל ״והלא אמך כבר מתה. והוא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאמו״ [עכ״ל]. ואני תמה כי יוסף לא אמר שאביו ואמו ישתחוו לו, אלא שמש וירח והנמשל על הבעל והאשה, תהיה או לא. גם רשב״ם ז״ל פירש ״אפילו היתה אמו קיימת היה אומר לו כן להוכיחו״. נראה, לפי שלא אמר ״האני ואמך ואחיך ישתחוו לך ארצה״ והוסיף ״הבוא״ יראה לכן שאמר לו אילו איש פריץ אתה ותהיה גבור בארץ אפשר שתטיל פחד גם על אביך ואמך ואחיך שישתחוו לך ארצה. אבל מחלומך נראה שהם יבואו מדעת עצמן להשתחוות לך? שהרי המשילן לשמש וירח וכוכבים שאין אימת אדם עליהן. ואם כן היהיה כדבר הזה? ולמה ספרת לנו חלום בטל. וזהו ״הבוא נבוא״. והזכיר גם ״אחיך״ להראותם {אעפ״י שאותו אהב מכל בניו} שאין בלבו מחשבה שימשול בהן כלל. וכל זה להוציא הקנאה מלבם, כי ידע יעקב שחלומותיו אמת ושאפשר שכולם ישתחוו לו השתחויה של גדולה מבלי שיטיל מוראו ופחדו עליהן, אלא מאהבה. עד שבאותו עת שישתחוו לו ידע יוסף שהמשתחוים גדולים ממנו במעלה כאילו ישתחוו שמש וירח לאדם בארץ. וכן קרה שאעפ״י שהשתחוה לו יעקב וחלק כבוד למלכות, השתחוה ויכנע גם יוסף מפני אביו, שהיה נביא ו⁠[קדוש]. וידע שאביו ואמו בערכו כערך השמש והירח לשאר הכוכבים, ואחיו כמוהו כוכבים מזהירים, אנשי שם. ומה שאמר יעקב ״להשתחוות לך ארצה״8 שהוא כדרך השתחויַת העבדים למלכם, להוציא מלבן של אחיו אמר כן, ולהראות שחלומותיו הם דברים בטלים. ויוסף לא ענה דבר על דברי אביו מפני הכבוד, כי ידעה נפשו שחלומותיו מן השמים. ולכן לא התנצל בחלום הראשון נגד אחיו, ולא בחלום השני נגד אביו ואחיו, כי חלילה לו להודות להם על שקר.
1. פסוק ט.
2. בפסוק ט׳.
3. מליצה על פי זכריה י, ב.
4. קהלת ז, ה.
5. משלי יג, א.
6. משלי יז, י.
7. תהלים קמד, ג.
8. בתוספת המלה ״ארצה״.
ויספר אל אביו ואל אחיו – כשראה שלא השגיחו לדבריו חזר וספרו לאביו בפניהם, כי ראה בו דברים נוגעים לאביו, כמו שאמרנו שהיה השמש רומז לו, וחשב שאביו להיותו נביא יקיים אמתת חלומותיו בפני אחיו עד שיאמינו בם:
ויגער בו אביו – גערה המחוברת עם בי״ת הוא גערה ממש דרך קלון, ובלא בי״ת הוא לשון השחתה כמו הנני גוער לכם את הזרע (מלאכי ב׳ ג׳). והנה יעקב הבין שאין החלומות האלה דברי הבל, אך בעבור שראה בפני בניו שהיו שונאים אותו על זה, גער בו לשכך חמתם מעליו:
מה החלום הזה אשר חלמת – כמו מה אדם ותדעהו (תהלים קמ״ד ג׳), כלומר מה החלום הזה אינו כלום שתגידנו, כי אינם אלא דברים בטלים. או טעם הגערה לומר איך נשאך לבך לחלום החלום הזה, אין זה כי אם גובה לב ונערות שיעלו דברים כאלו על לבבך בהקיץ, ולכן רעיונך על משכבך סליקו בשינה:
הבוא נבוא אני ואמך ואחיך – הנה יעקב הבין פתרון החלום, אבל רצה להוכיח שהחלום בטל מכל צדדיו כדי להסיר ממנו שנאת אחיו, ואמר היתכן שאבוא אני להשתחוות לך והלא אנכי אביך, או שתבא אמך והלא כבר מתה, או שיבואו אחיך והלא הם שונאים אותך:
ויספר אל אביו ואל אחיו – לאחר שסיפר אותו לאחיו, חזר וסיפרו לאביו בפניהם (רש״י) כי הבין שהחלום רומז גם לאביו (רמב״ן ודון יצחק).
ויגער בו אביו – הבין יעקב שיוסף הבין פתרון החלום, וכעס עליו על גאותו שמלאו לבו להגיד חלום כזה; אמנם הבין ג״כ שאם היה גוער בו על שספר אותו היה זה מחזק האמונה בחלום ההוא והיה יוסף מוסיף להתגאות ואחיו היו מוסיפים לשנוא אותו, ולפיכך אמר לו מה החלום הזה וגו׳, כלומר הלא חלום שוא ושקר הוא זה.
_
ויספר אל אביו ואל אחיו – בתחילה לא פתרו אחיו את החלום באופן שהכוונה אליהם. אך כאשר שמעו את אביהם פותר אותו בדרך זו, התחילו גם הם להאמין בחלום, וקנאו ביוסף על העתיד הגדול הצפוי לו.
ויספר – באשר ספר גם לאביו ואל אחיו, ואביו רצה בצד אחד לפתור חלומו לטובה, ובצד אחר רצה שלא יקנאו בו אחיו, לכן ויגער בו אביו, כאומר הנה חלמת דבר שא״א להיות מג׳ צדדים א] הבוא נבוא אני – האפשר שאב ישתחוה לבנו. ב] ואמך, שכבר מתה. ג]ואחיך, שהם רבים ועצומים ממך.
Had he, indeed, related it in this manner only to his brothers, it would have been effective in removing their envy. But he related it also to his father and his brothers. And inasmuch as his father wanted, on the one hand, to interpret the dream to Yosef’s advantage, and also wanted that his brothers should not envy him — his father rebuked him. As if to say: this time you have dreamt what is impossible of coming true — for three reasons. Can we then come, me — Is it not inconceivable that a father bow down to his son? — and your mother, who no longer lives — and your brothers, who are many and stronger than you!
אבל: ויספר אל אביו: חזר וסיפר במעמד כולם, ואביו פתר לו1.
1. ונתן לחלום את משמעותו ופתרונו.
להשתחות לך ארצה – ת״ר, השתחואה – זו פשוט ידים ורגלים, שנאמר וגו׳ להשתחות לך ארצה.⁠1 (ברכות ל״ד:)
1. דייק מלשון ארצה דמשמע השתטחות, ויש להעיר שלא הביאו הפסוקים הקודמים בתורה מענין זה, כמו בלוט וישתחו אפים ארצה, ובאליעזר עבד אברהם וישתחו ארצה לה׳, וי״ל דרוצה להביא ראי׳ דסתם לשון השתחואה בלא תוספת שם ארץ כולל ג״כ פשוט ידים ורגלים, וכאן נאמר מקודם והנה השמש והירח משתחוים לי, ויעקב שינה דבריו והוסיף להשתחות לך ארצה, ש״מ דסתם לשון השתחואה הוא ארצה, ולפי״ז תכונן הראי׳ רק מהכא, משא״כ מפסוקים הקודמים י״ל דרק היכא דכתיב ארצה הוי בפשוט ידים ורגלים.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(יא) וַיְקַנְאוּ⁠־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת⁠־הַדָּבָֽר׃
His brothers were jealous of him, but his father kept the matter in mind.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחיימושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[צ] 1ויקנאו בו אחיו, ידעו כי כאשר פתר להם אביהם כך עתיד להיות. (לקח טוב)
[צא] 2ויקנאו בו אחיו, תמן תנינן הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. (מדרש הגדול)
[צב] 3ואביו שמר את הדבר, נטל קולמוס וכתב באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום. (בראשית רבה פ״ד)
[צג] 4שמר את הדבר, אמר רחב״א רוח הקדש אומרת שמור את הדבר עתידין הדברים ליגע, ר׳ לוי אמר כך היה יעקב אבינו רואה דברים ממשמשין ובאין אמר אם נתבקרה פנקסי מה אני יכול לעשות. (בראשית רבה פ״ד)
1. ראה לעיל אות פח.
2. בלקח טוב ויוסיפו עוד שנא אותו, היינו דתנן הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ובאבות דר׳ נתן נו״ב פמ״ה (סג:) ר׳ יוסי אומר כשם שנתנו ד׳ מדות בנשים כך נתנו באנשים האנשים קונאניים מנין שנאמר ויקנאו בו אחיו. ועי׳ בשיר השירים רבה פ״ז ולעיל אות נב. ובס׳ חמדת ימים התימני ויקנאו בו אחיו שהיה גדול מהן בחכמה דאמרו חז״ל אין אדם מקנא אלא במי שהוא גדול ממנו דכתיב ויקנאו למשה במחנה. וכעי״ז בפי׳ רבב״ח ויקנאו בו לא אותו כמו ויקנאו אותו פלשתים אלא בו במעלה שהיו רואים בו. וראה לקמן אות צב.
3. בכת״י רמזי ר״י, שמר את הדבר, נטל את הקולמוס וכתב איזו יום ואיזו שעה, וזהו ש׳מ׳ר׳ ר׳ש׳ם׳. וראה בפי׳ הרז״ו במדרש, ובספורנו כתב חשב שיהיה חלום אמתי והיה מתאוה ומצפה שיתקיים כאמרם סנהדרין קה: בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, ראה לעיל אות צא. ובספר הישר ויבוא עוד ויגד הדבר ליעקב אביו וינשק יעקב את יוסף כשמעו את הדברים מפיו ויברך יעקב את יוסף.
4. ביפ״ת מפרש טעם הדרש ואביו היינו אביו שבשמים אמר לו שמור את הדבר. וי״ל נמי כפשוטו דיעקב שמר את הדבר ברוה״ק וכלעיל אות פח. ובשכל טוב רוה״ק אומרת ליעקב שמור את הדבר אם נתבקרה פנקסי שאני ואחיו נשתחוה לו מה שרע בעיני מה אני יכול לעשות. ובכת״י חמאת החמדה ואביו שמר את הדבר ומיכאן אמרו רבותינו ז״ל לעולם יצפה אדם לחלום הטוב כ״ב שנה (וכ״ה בכת״י מדרש הבאור. וראה לעיל אות כז.) שהחלום הרע נפתר במהרה לרוב הפעמים כדי שיסור פחד רואהו וראותו כי היה לו מטמון רע, והחלום הטוב יתאחר לרואהו שמח בו ואומר אם לא יבואו היום יבוא למחר. ובמבוא לתנ״י ח״א סד: ולמה האמין לחלום שני יותר מן הראשון שבשני כתיב ואביו שמר את הדבר ובראשון אין כתיב, אלא אמר יעקב (הראשון) ודאי אין זה חלום אלא חזיון דאם לא כן מי הגיד ליוסף ששמי שמש כי כשבא יעקב לבית אל אתו מלאכיא ואמרו אתא שמשא אתא שמשא, וכ״כ בכת״י פי׳ התוס׳ מושב זקנים. וראה ברש״י כאן דשמר לשון המתנה. וכ״ה ברש״י ברכות ג. סוטה יח: קדושין כז: ופרש״י שמואל א׳ א, יב. ואע״ז קהלת ה, ז. ורשב״ם שמות יב, מב. ורבב״ח ויקרא יט, ב. ומעין גנים איוב יד, טז. ועי׳ זח״ב פט. זח״ג פב. ותק״ז ק״ה:
וְקַנִּיאוּ בֵיהּ אֲחוֹהִי וַאֲבוּהִי נְטַר יָת פִּתְגָמָא.
His brothers were jealous of him but his father kept the matter in mind.

וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר
וְקַנִּיוּ (תאג׳: וְקַנִּיאוּ) בֵיהּ אֲחוֹהִי וַאֲבוּהִי נְטַר יָת פִּתְגָמָא
וְאָבִיו שָׁמַר – האם רש״י מפרש כת״א?
רוב המפרשים פירשו ״שָׁמַר אֶת הַדָּבָר״ בהוראה המקובלת; נָצר, שם לב, דוגמת ״שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו״ (תהלים צט ז).⁠1 אבל רש״י פירש ״שמר״ בהוראת המתין, צִפָּה: ״היה ממתין ומצפה מתי יבא, וכן שֹׁמֵר אֱמֻנִים (ישעיהו כו ב) וכן לֹא תִשְׁמוֹר עַל חַטָּאתִי (איוב יד טז), לא תמתין״, ואפשר שנשען על לשון חז״ל.⁠2 לכאורה ת״א ״נְטַר יָת פִּתְגָמָא״ אינו כרש״י, שא״כ היה לו לתרגם בפועל ״אוריך״, המתין, כתיוב״ע לפסוק ״וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל... וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ״ (שמואל א א יב) ״וְעֵלִי מוֹרֵיך לַה עַד דְתִפסוּק״ וברש״י: ״שומר את פיה – מצפה מתי שתפסוק; כן תירגמו יונתן: ״ועלי מוריך לה עד דתפסוק״. שומר – לשון המתנה, כמו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר, לֹא תִשְׁמוֹר עַל חַטָּאתִי״.⁠3
1. רס״ג: ״שמר בזכרונו את דבריו״. ראב״ע: ״שמר את הדבר בלבו וכן שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו״. רד״ק: ״חשש לחלום ושמרו בלבו״.
2. שוֹמֵר בהוראת מצפה וממתין שגור בלשון חז״ל כגון ״שומרת יבם״, מצפה ליבם. ״שמור לי על הפתח״, המתן לי. גם רש״י בפירושו לש״ס מסתייע מפסוקנו להבהרת משמעות זו כגון בברכות ג ע״א: ״ושמר, והמתין, כמו: ׳לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודה זרה פלוני׳ (סנהדרין סג ע״ב)... וכן: ואביו שמר את הדבר״. קידושין כז ע״ב ד״ה כנוסה: ״שומרת יבם, ממתנת ומצפה ליבום. כמו שמר את הדבר״.
3. ועדיין אין הדבר ברור, כי בפסוק ״תשב בדמי טהרה״ (ויקרא יב ד) יתבאר שפועל ״אוריך״ משמש בת״א רק כשהכתוב מציין את משך תקופת ההמתנה כגון בפסוק ״שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם״ (שמות כד יד) ״אוֹרִיכוּּ״. ומכיוון שכאן נאמר ״ואביו שמר את הדבר״ ולא נאמר עד מתי ״שמר״ אותו, לא יכול היה לתרגם כאן ״ואוריך״. ייתכן אפוא שגם ״נְטַר יָת פִּתְגָמָא״ הוא כרש״י; ״שמר״ – ממתין ומצפה. וראה גם לעיל ״הִשָּׁמֶר״ (בראשית כד ו) על תרגומי ״שמר״.
וקנון ביה אחוי ואבוי הוי מנטר ית פתגמא.
וקניאו ביה אחוהי ואבוי נטר בליביה ית פיתגמא.
And his brothers envied him; yet his father kept the saying in his heart.
[יב] וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר – אָמַר רַבִּי לֵוִי נָטַל קוּלְמוּס וְכָתַב בְּאֵיזֶה יוֹם וּבְאֵיזֶה שָׁעָה בְּאֵיזֶה מָקוֹם.
אָמַר רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת שְׁמֹר אֶת הַדְּבָרִים שֶׁעֲתִידִין הַדְּבָרִים לִגַּע. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר כָּךְ אָבִינוּ יַעֲקֹב סָבַר וְרָאָה דְּבָרִים מְמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, אָמַר אִם נִתְבַּקְרָה פִּנְקָסוֹ מַה יָּכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת.
ויקנאו בו אחיו וגו׳ – 1נטל קלמוס וכתב באיזה יום באיזה שעה באיזה מקום.
1. נטל קולמוס. ב״ר שם אות י״ב, וילקוט, ולק״ט.
וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר – נָטַל קוּלְמוּס וְכָתַב בְּאֵיזֶה יוֹם בְּאֵיזוֹ שָׁעָה בְּאֵיזֶה מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר״, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת שְׁמוֹר אֶת הַדָּבָר, עֲתִידִים הַדְּבָרִים לִגַּע בְּךָ אָבִינוּ יַעֲקֹב רוֹאֶה אֶת הַדְּבָרִים מְמַשְׁמְשִׁין וּבָאִים אָמַר⁠(ה), אִם נִתְבַּקְּרָה פִּנְקָסִי מָה אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת.
וחסדה על ד֗לך אכ֗ותה ואבוה חפט֗ כלאמה.
וקינאו בו אחיו על כך, ואביו שמר את דבריו בזכרונו.
שמר את הדבר – היה ממתין מצפה מתי יבא, וכן: שומרא אמונים (ישעיהו כ״ו:ב׳), וכן: לא תשמור על חטאתי (איוב י״ד:ט״ז) – לא תמתין.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא, וכן ברש״י קהלת ה׳:ז׳. בכ״י לייפציג 1, ליידן 1: ״שומרי״.
שמר את הדבר OBSERVED THE MATTER – He awaited and looked forward to the time when this would come to pass. In the same sense we have "that watch (שומר) for faithfulness" (Yeshayahu 26:2) (i.e., for the performance of a promise) and (Iyyov 14:16) – "לא תשמור for my sin" – which means "you do not wait for my sin".
ויקנאו בו אחיו – ידעו כי כאשר פתר להם אביהם כך עתיד להיות.
ואביו שמר את הדבר1א״ר לוי נטל קולמוס וכתב באיזה יום ובאיזה שעה. 2מיכן אמרו חכמים לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ״ב שנים.
1. א״ר לוי. ב״ר וילקוט שם.
2. מיכן אמרו חכמים. ברכות נ״ה ע״ב.
ויקנאו בו אחיו – כל קנאה הסמוכה ללמ״ד לשון חיבה, כגון אשר קינא לאלהיו (במדבר כה יג), קנא קנאתי לה׳ צבאות (מלכים א יט י), וכל דומיהן, ואם יאמר לך אדם, ויקנאו למשה במחנה (תהלים קו טז), יש להשיב כי גם אותה קנאה של חיבה שהיו מחבבין את הכהונה, שנא׳ ובקשתם גם כהונה (במדבר טז י), וכל קנאה הסמוכה לבי״ת הרי היא לשון תחרות כגון כי קנאתי בהוללים (תהלים עג ג), אל תקנא בעושי עולה (שם לז א), ויקנאו בו אחיו, וכל דומיהן:
ואביו שמר את הדבר – א״ר לוי היה יעקב רואה את הדברים ממשמשין ובאין, אמר אם נתבקרה פנקסו מה אני יכול לעשות, נטל קולמוס וכתב באיזה יום ובאיזה שעה ואיזה מקום, א״ר חייא ראה רוח הקודש אומרת ליעקב, שמור את הדבר, עתידין הדברים להיות:
ואביו שמר את הדבר – מה צורך לכתוב זה? אלא כשבאה לוא הבשורה ולא האמין לבניו שהוא חי: וירא ישראל את העגלות אשר שלח (בראשית מ״ה:כ״ז) פרעה, כי לא נשלחו כי אם על פי המלך כמו שכתוב שם: עגלות על פי פרעה (בראשית מ״ה:כ״א), אז האמין על ידי החלומות שמוכיחין שסופו להיות מושל, ועגלות הללו על ידי מלכות וממשלה באים, ומתוך כך אמר: רב עוד יוסף בני חי (בראשית מ״ה:כ״ח). כי תימה גדולה היה היאך האמין אחרי שראה כתנתו מלאה דם, כמו שנחרד יצחק על יעקב בשביל שמצא שיער בחלקת צואריו.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון נוסף כאן: את.
Ve'aviv HIS FATHER KEPT THE MATTER IN MIND: Why did the text have to write this? When he first heard the report1 and refused to believe his sons who claimed that Joseph was still alive (Genesis 45:26), then "He saw the calves2 that Joseph had sent" (Genesis 45:27). He knew that these calves could be sent only by a royal decree, as it is written there (Genesis 45:21), "Calves as Pharaoh had commanded.⁠" Then, remembering Joseph’s dream that he would be a ruler, and seeing that these calves had been sent by some royal official, he believed and accordingly said (Genesis 45:28), "Enough! My son Joseph is still alive.⁠"3 For it is amazing that, after seeing Joseph's tunic covered with blood, Jacob could believe.⁠4 Isaac similarly trembled (Gen. 27:33) after having [previously] found hair on the smooth part of Jacob's neck.⁠5
1. In other words, it was written in order to explain why Jacob, twenty-five years later, eventually did believe his sons who claimed then that Joseph was still alive.
2. The word 'agalot in Rashbam here and throughout this paragraph could be rendered either as "calves" or as "wagons.⁠" See Rashbam ad 45:19 and my notes there.
3. Rashbam explains that 37:11b anticipates the problem that the reader might have in dealing with 45:28 and prepares the reader psychologically for Jacob's acceptance of the report that Joseph yet lived. It was the combination of seeing the 'agalot that Joseph had sent, together with the fact that Jacob had never forgotten the dreams, that made Jacob believe.
4. That Joseph was yet alive. In other words, it would be hard to imagine Jacob believing the report if he had not always kept Joseph's dreams in mind.
5. See commentary ad 27:33, s.v. vayyeherad. Rashbam explains here that Jacob experienced cognitive dissonance when confronted with evidence that Joseph was still alive after he had already accepted evidence that he was dead. So too Isaac experienced cognitive dissonance when Esau came to see him after Isaac had already accepted evidence that the previous visitor had been Esau. (See similarly Rosin, fn. 12.)
Further connections between the story of Jacob fooling his father with goat skins and being fooled by his sons with goat blood can be found in midrashim cited by Kasher (p. 1434, no. 186). See also Buber, Darko shel miqra', pp. 291-2.
שמר את הדבר – בלבו, וכן: שמרו עדתיו וחק נתן למו (תהלים צ״ט:ז׳) על הפירוש הנכון.
KEPT THE SAYING. In his mind. This is also the correct meaning of kept in They kept His testimonies (Ps. 99:7).⁠1
1. The meaning of Ps. 22:7 is that they kept the testimonies in mind so that they would at the appropriate time teach them to the children of Israel.
ויקנאו בו אחיו – אף על פי שגער בו אביו, נתקנאו בו.
ואביו – עצמו שגער בו, שמר {את} הדבר – ושם הדברים על לבו, כי החלום דבר גדול הוא היה.
ויקנאו בו אחיו – HIS BROTHERS WERE JEALOUS OF HIM – Even though his father berated him, they were jealous of him.
ואביו – AND HIS FATHER – himself who berated him, שמר {את} הדבר – KEPT THE MATTER IN MIND – and placed the words on his heart, because the dream was a great thing.
ויקנאושמר את הדבר – אף על פי שגער בו חשש לחלום ושמרו בלבו.
הדבר, even though Yaakov had been angry at Joseph he was worried about what the dream might forecast and he remembered it.
ויקנאו בו אחיו – הקנאה שונה מן השנאה, שהרי לפעמים ישנא האדם למי שפחות ממנו ולא יתקנא בו, אמנם על פי הרוב לא תבוא הקנאה אלא למי שישנא. ובכן בחלום הראשון באה שנאתם לו בלבד, לפי שלא חשב לבם שיתקיים פתרונו. ובחלום השני נוספה על השנאה {גם} קנאה, לפי שהיו ממתינים שיתקיים ענין החלומות במציאות לפי שנשנו לו {פעמיים}, שהרי הם אחיו ולא רחוקים מידיעתו וחכמתו ופתרונו לחלומות1, והוא האומר אל פרעה ועל השנות החלום (בראשית מא:לב)2.
1. מח. מתבאר מדברי רבנו שכשרון יוסף לפתור חלומות יש בו מן החכמה והתבונה לבד מההשפעה הנבואית. ועמש״כ בזה להלן פרשת מקץ (מא:לט).
2. מט. רצונו בזה שכלל זה שהזכיר יוסף ׳ועל השנות החלום׳ שעניינו שחלום שנשנה עתיד להתרחש במציאות (וכעין שאמרו ז״ל בברכות נה:) היה ידוע גם לאחים, ולכן עכשיו שנשנה החלום פעמים, גם הם המתינו להגשמתו. ויש לשאול לפי זה, היאך חשבו שיועילו תחבולותיהם למנוע התגשמות החלומות כאמרם להלן (פסוק כ) ׳ונראה מה יהיו חלומותיו׳. ויתכן שעדיין לא האמינו בכל לבם שהחלום אמת הוא, דאע״פ שנשנה פעמיים, בכל זאת אפשר עדיין לתלות הדבר במה שיוסף חשב כל היום בענין זה כמו שחשבו בפעם ראשונה. עוד אפשר לומר שהשנות החלום אינה ודאית אלא כשהיא בלילה אחד, אבל בשני לילות לא. ועי׳ להרשב״ם ריש פרשת מקץ (שם) שפירש שהשנות החלום בלילה אחד היא סימן למהירות, כאומרו שם ׳ונכון הדבר מעם האלהים׳, ובזה שונים היו חלומותיו של פרעה מחלומותיו של יוסף. ועי׳ מש״כ להלן (פסוק ל).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

ויקנאו בו אחיו – בידוע כי השנאה ברוב תבא מצד הקנאה, והשנאה שהזכיר למעלה וישנאו אותו, היתה מפני קנאת האהבה, כמו שכתוב ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו, וא״כ למה חזר בכאן ויקנאו בו אחיו. ויתכן לפרש כי מתחלה לא היו מקנאים בו מפני יתרון מעלה שהיה לו עליהם רק מפני קנאת אהבת האב שהיה אוהב אותו יותר מהם, ולמה יקנאו בו והם גדולים ממנו, והוא נער בן י״ז שנה, ואין אדם מקנא בחברו אלא בכיוצא בו ושוה לו, אבל עתה אחרי שספר חלומותיו והם חכמים מחוכמים בפתרונים ראו כי הוא מעותד למלוך והתלבשו קנאה בזה, זהו לשון ויקנאו בו לא אמר ויקנאו אותו כמו (בראשית כ״ו:י״ד) ויקנאו אותו פלשתים, אלא בו במעלה שהיו רואים בו.
ויקנאו בו אחיו, "his brothers were jealous of him.⁠" It is well known that in most instances hatred is the result of jealousy; the hatred which the Torah had spoken of earlier in verse four had been due to the brothers' awareness that their father Yaakov loved Joseph more than he loved them, as the Torah has spelled out there. Why then did the Torah have to repeat here that the brothers were jealous of Joseph? It is possible that the correct explanation of the original hatred of the brothers towards Joseph was not due to the preferred status Joseph enjoyed in the eyes of their father due to his excelling in virtues, but was due merely to their father showing him more love. There was actually no reason to be envious of a young boy of seventeen years of age who had not demonstrated any qualities superior to those of his brothers. One usually envies one's peers or one's superiors. One is not given to envy inferiors. Now, after having heard repeatedly the kind of dreams their brother had experienced, his older brothers realised that there might be more to Joseph than they had thought before. Therefore they now envied him his dreams and hated him because of them. The Torah therefore told us of this additional dimension of the brothers' jealousy of Joseph. This idea is best illustrated by the change of preposition the Torah chose to describe their new jealousy. In our verse the Torah chose the preposition בו as distinct from the preposition את or אותו which was used to describe their hatred of him, or the verse in Genesis 26,14 where the Philistines' jealousy of Yitzchak is described as ויקנאו אותו פלשתים.
ואביו שמר את הדבר – תימה למה בחלום שני נתן לב ושמר את הדבר, אבל בחלום ראשון לא נתן לב. וי״א לפי שאמר יעקב מי הגיד לו ששמי שמש כשלן בהר המוריה שמע שאמרו מלאכי השרת כי בא השמש ומזה הבין יוסף.
ויקנאו בו – נכון כמו ״וישנאו״ (ד),⁠1 והקנאה רעה מהשנאה.
ואביו שמר את הדבר – כי אמר בלבו שזה אינו נמנע. ואין קושיא ממה שאמ׳ ״הבא נבא״ (י), כי זה אמ׳ בפרסום לפני האחים.⁠2 מצורף לזה, כי יש מאלו התמיהות שיבאו על האפשרי,⁠3 כמו ״היוקח מגבור מלקוח״ (ישעיהו מ״ט:כ״ד), 4 וזולת זה רבים, וזכור זה.
1. אין טעם לשימוש במונח קנאה כאן לעומת שנאה בפסוקים הקודמים. השווה לפירוש לעיל על פסוק ה.
2. סיבת הגערה לא הייתה חוסר האמון של יעקב בחלום, אלא רק כדי לשכך את קנאת האחים. עיין בפירושו השני של רש״י לפסוק י.
3. תמיהה על מציאות מסויימת יכולה לבטא את אי-הסתברותה, ועדיין להותירה אפשרית.
4. לשון הפסוק עם המשכו: ״היֻקח מגבור מלקוח, ואם שבי צדיק ימלט?! כי כה אמר ה׳: גם שבי גבור יֻקח ומלקוח עריץ ימלט!…״. כלומר, הדבר התמוה אכן יתרחש.
שמר את הדבר – המתין. וכמוהו: ׳השומרים את דברי׳.
והנה אחיו הוסיפו בו קנאה על חלומותיו, ואביו היה מקוה שיגיע זה החלום ויתקיים, כי הוא היה משער שהוא צודק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ועכ״ז אביו שמר את הדבר בלבו כי חשב בלבו כי האלהים הרא׳ לו את אשר הוא עושה אבל אחיו בהשנות החלום פעמים כבר יצאו מגדר השנא׳ שלא חשדוהו בהיותו חוטא בדב׳ ולא בדבר אחר ונפל חשש בלבם שאולי מאת האלהים היא ולכן ויקנאו בו אחיו כי הקנא׳ זולת השנאה כמו שביארתי. והנה כיון יוסף בספרי החלומות ההם לאחיו אם להורות להם אהבתו שהיה מדבר עמהם כל אשר בלבו. וגם להודיע שאם היה אביו מכבדו לא היה להיותו מלשין ומוסר ומוציא דבה אלא שמתת אלהים היא מן השמים הבדילוהו למעלה וכבוד וחשב שבזה יכבדוהו הם גם כן ויאהבוהו ולא היה הדבר כן אלא בהפך שמאותו חשש נכלו אותו להמיתו וכמו שיתבאר. הנה הותרו עם מה שפירשתי השאלה הי׳ הי״א והי״ב.
ויקנאו בו אחיו – בחשבם שבשביל מעלתו אצל אביו רם לבבו לספר כאלה על פני אביו.
ואביו שמר – שחשב שיהיה החלום אמתי, והיה מתאוה ומצפה שיתקיים, כאמרם זכרונם לברכה: בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו (סנהדרין ק״ה:).
ויקנאו בו אחיו, they attributed such aspirations by Joseph to the fact that their father had appointed him as senior to them, otherwise he would not have dared tell such dreams even in his father’s presence.
ואביו שמר, he remembered it because he thought that the dream reflected what would in fact occur. In fact, his father was looking forward to the fulfillment of Joseph’s dream. This reflects the statement in the Talmud Sanhedrin 105 that a person may be jealous of everyone except his students and his children.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(יא) ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר – עוד יש לפרש בזה שקנאו בפתרון עצמו ויהי לרע בעיניהם את שפתר יעקב על דבר המלוכה הואיל וכל החלומות הולכים אחר הפה. אמנם אביו שמר את הדבר ראה והבין מחשבותם וקנאתם על זה ובקש לעשות שלום ביניהם ולכן שלחו לבקש את שלום אחיו:
ויקנאו בו אחיו – בחלום זה הסירו הספק שהיה להם בחלום ראשון שבא החלום לסיבת מחשבותיו כי ודאי שלא חשב ולא עלה על דעתו להשתרר על אביו ואין זה אלא הודעת דבר מהשמים ולזה נכנסה בהם קנאה.
ויקנאו בו אחיו, His brothers were jealous of him. When the brothers had heard this second dream they backtracked from accusing Joseph of wanting to be a ruler over all of them; they agreed that Joseph could not have aspired to rule over his own father. The very fact that he had such a dream, however, indicated that he had received a message from heaven. They were jealous of Joseph having received that communication.
ויקנאו בו אחיו – אצל החלום הראשון דבר ששנאוהו, לא שקנאו בו. ועתה אמר שקנאו בו לראיה על פירושנו1 שעל חלומו הראשון לא שתו לב כי לא האמינו שדבר י״י הוא. אבל בחלום השני התחילו לחשוב שיש בו ענין אלוהי ולכן קנאו בו כדרך המקנאים בגדולת זולתם ובטובתם, כמו ״ותקנא רחל באחותה״.⁠2 ואעפ״י שאביהם עשה כמהתל בחלומות, בני יעקב היו חכמים ונבונים ודנו מלבם על אמונת החלומות, ושמעשה אביהם לפנים הוא, ולכן קנאו בו. ואין צורך לכתוב לומר שגם שנאוהו, כי ידוע שהקנאה תסבב שנאה, ואין שנאה כשנאה הבאה מחמת קנאה, וכמו שיעיד הספור הסמוך.
ואביו שמר את הדבר – אביו לא קנא במעלתו, כי ״בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו״3 וביותר כי אהבת נפשו אֲהֵבוֹ, ושמח בלבו כי ביוסף בחר י״י להעלותו לגדולה. על כן היה ספור החלום הזה חביב בעיניו, ושמר את הדבר בלבו. כי השמירה היא בלב, וזכר בו תמיד ומצפה מתי יצא הדבר לפועל? {ולמדנו מזה כי הגערה שגער בו, ותשובתו ״מה החלום הזה אשר חלמת?⁠״ הכל לפָנים, להסיר ממנו קנאת אחיו. ולולי נאמר ״כי אביו שמר את הדבר״ מי הגיד לנו אם לא באמת חרה בו אף יעקב ושהיו חלומותיו בעיניו דבר בטל} וכן תרגם אונקלס ״נטר״, ויונתן בן עוזיאל תרגם ״נטר בלביה״. גם ראב״ע ז״ל אמר ״שמר את הדבר בלבו, וכן ׳שמרו עדותיו׳4 על הפירוש הנכון״. וכבר פירשנו לשון ״שמירה״ ואין צורך לפירוש רשב״ם ז״ל שפירש שלא הוצרך להכתב זאת ולא נכתב רק ללמדנו למה האמין יעקב לדברי בניו כשספרו לו ״עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים״5 בעבור שראה העגלות ששלח פרעה. לפי שהאמין ע״י החלומות שמוכיחין שסופו להיות מושל. ואין דבריו נראים. ועוד נדבר על זה במקומו.⁠6
1. פסוק י.
2. בראשית ל, א.
4. תהלים צט, ז. ״הפירוש הנכון״ של מלה זו בפסוק זה בתהלים.
5. בראשית מה, כו.
6. פרק מה פסוק כז.
ויקנאו בו אחיו – כבר אמרנו (לעיל כ״ו י״ד) שלשון קנאה עם בי״ת יורה שהמקנא מבין שבעל הכבוד נקי ואינו רוצה להרע לו אלא חפץ להיות כמוהו. וכן כאן, כשראו אחי יוסף שנכפל החלום ושגם אביהם היה פותר אותו לטובת יוסף עם כי גער בו להרחיק הענין, נפל ספק בלבם שאולי מאת האלהים היא להגדיל את יוסף עליהם, כי הוא יהיה היורש את ברכת אביו, ושלכן אף אחר הגערה היה מתמיד אביו באהבתו אותו, לפיכך התחילו לקנאות בו, כלומר להשתדל גם הם להיות כמוהו אהובים לאביהם ויורשי הטובות ההמה, בלי שחשבו עתה לעשות עמו רעה. אלא שעם כל זה קרה לאחר זמן שנהפך לבבם, כמו שקרוב כל אדם ליפול שנית במחשבות הרעות שעלו פעם אחת על לבו אם לא ישתמר מאד מהן, ולכן כשבא לידם והיו אז רחוקים מאביהן, עברה עליהם שנית רוח שנאה ועשו מה שעשו. וראיה למה שאמרתי שעתה שבו משנאתם, כי הלא ראובן ביקש אח״כ להצילו, אף כי מתחלה היה גם הוא בכלל השונאים אותו, ורחוק להאמין שנשתנה אז לבבו פתאום ובלי סבה לאהוב את יוסף תחת כי עד הנה שנאו, אלא כולם חדלו עתה משנוא אותו ורק קנאו בו, אבל שאר האחים חזרו אח״כ לשנאתם הראשונה, ורק ראובן עמד במחשבתו ולא שב שנית לשנוא אותו:
ואביו שמר את הדבר – בלבו, כי הבין שלא מקרה הוא:
שמר את הדבר – המתין (פרחון), וכמהו ועין נואף שמרה נשף (איוב כ״ד:ט״ו).
_
(יא-יב) ויקנאו בו אחיו וגו׳ – בעקבות דברי הספורנו, אחד מגדולי המפרשים בעלי המחשבה; אנו רואים כחובתנו לחפש, אם לא הצדקה, הרי לפחות ביאור, להתפתחויות הבאות עתה לפנינו. איננו עוסקים כאן בכנופיית שודדים ורוצחים שנקל להם לשפוך דם בעבור כתונת. הספורנו מזכיר שמאוחר יותר, כאשר חשו האחים נקיפות מצפון בשעת צרתם הגדולה, גם אז (להלן מב, כא) לא טענו על עצמם שביצעו פשע נגד יוסף, אלא על קשיות לבם שאטמו אזנם משמוע לתחנוניו. את המעשה עצמו הם ראו לא כפשע אלא כקשיות לב. על כן מוטל עלינו לתת דעתנו גם לרמזים הקלים ביותר, היכולים להסביר את התנהגות האחים מצד פעולות כחות הנפש.
האיבה שלהם התחילה בקנאה, שנוספה עליה אחר כך גם שנאה. הם שנאו אותו משום שהעלו בדמיונם שביכולתם להבחין במחשבותיו ותכניותיו, מתוך חלומותיו. אך הם עדיין לא פחדו ממנו משום שלא האמינו שחלומותיו יוכלו אי פעם להתקיים. אולם כאשר שמעו את חלומו השני, אשר הבטיח לו, לא רק מעמד גבוה בתוך משפחתו שלו אלא כח שלטון מוחלט על כל הארץ; וכאשר ראו שאביהם לא התייחס לכך כחלום בעלמא, אלא שמר את הדבר בלבו, ונראה כסובר שבכחו לצאת לפועל, חזרו והתעוררו רגשי הקנאה שלהם. (״קנא ב⁠־״ פירושו: אדם רואה את האחר כמעמיד בסכנה את טענותיו הצודקות.)
ומיד אחר⁠־כך – ״וילכו אחיו״. יש לתת את הדעת על כך שתיבות אלו מופרדות משאר הפסוק על ידי אתנחתא. ״הם הסתלקו משם״! נכנס עמוק בלבם הרושם, שיוסף מעמיד בסכנה את זכויותיהם; ומשום כך עזבו והלכו הרחק לדרכם, והרחק מאד, שכן שכם רחוקה כ⁠־85 קילומטר מחברון. לפי בראשית רבה (פד, יג), יש נקודות על ה״את״ ב״לרעות את הצאן״, לרמוז שהם העמידו פנים בלבד כהולכים לרעות את הצאן, אך באמת הלכו לרעות את עצמם; הם בקשו לשמור על עצמאותם, אשר חשו שהיא נתונה בסכנה מחמת דעתו של יעקב על מעמדו העתידי של יוסף.
תמוה הוא שמתוך כל המקומות, בחרו האחים ללכת לשכם. האם שכם לא הייתה המקום בו הראו לראשונה את רגש האחווה המשפחתית שפעם בלבם? זה היה המקום בו העמידו שמעון ולוי את השאלה הנוקבת (לעיל לד, לא): ״הכזונה יעשה את אחתנו?!⁠״
ובכן, אם משפחה שלמה עומדת מאוחדת כאיש אחד, כשנשקפת לאחד מבניה סכנה מאויב מבחוץ; על אחת כמה וכמה שתאחד כחותיה כשאחד מבניה קם מבפנים להעמיד בסכנה את כבודם ועצמאותם של כל השאר! זה היה אולי אופן מחשבתם. ובשל כך הלכו לשכם – מקום מעשה האחווה המשפחתית שלהם, שם קיוו לשאוב תעצומות לב למען ההחלטה ששוב נראתה להם נצרכת.
ואכן נכון הוא שעתידם היה נתון בסכנה, אילו נועד מעמדו העתידי של יוסף להיות כפי שראו אותו בעיני רוחם. סוף כל סוף, לא עבר זמן רב מאז העמיד נמרוד את מוסד המלכות, ובני דודיהם בשעיר⁠־אדום היו כבר משועבדים לאלופים ולמלכים. בניגוד לסוג זה של מלכות, המחלל את הכבוד האנושי, ומשפיל את היחיד לדרגת לבנת בניין גרידא בהיכל שאיפת שלטונו של אדם אחד; הרי שמשפחת אברהם נועדה לייסד חברה המבוססת על חירות ושוויון, שבה תינתן הכרה לכבוד ולאצילות הטמונים ביחיד, ובה ימשול לבדו התפקיד המשותף ״לשמור דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ (עיין לעיל יח, יט), במידה שווה על הכל. מה יהיה על עתידם ועל עתיד כל המין האנושי, אם גם הם ישתעבדו לשאפתנותו של איש אחד?
ראוי לציין שמאות שנים מאוחר יותר, לאחר מות שלמה, כשהעם בקש לכפות תנאים על רחבעם, ולשמור על עצמאותם על ידי מרידה; שוב התאספו בשכם, מתוך תחושת אחווה ושוויון, להתאחד שם לפני ה׳, ולהתנגד למלוכה המשתמשת בכחה לרעה. מה שקרה כאן, מראה בקנה⁠־מידה קטן יותר את אותו אירוע עתידי (עיין מלכים א׳ פרק יב).
ויקנאו בו – אמנם מה שחשב יעקב ע״י גערתו לשכך חמת אחיו היה בהפך כי קנאו בו אחיו, כי ראו שיש איזה ממש בחלומות אלה, וחשבו שאביו רוצה להמליכו על אחיו בשימסור לו הבכורה והברכה, אמנם אביו שמר את הדבר,כי הבין שהוא חלום נבואיי מגיד עתידות.
ENVIED HIM. Instead of achieving Yaqov’s aim, by that rebuke to dispel the hatred of his brothers, the opposite happened: His brothers envied him. They realized that there was something to these dreams — conjecturing that their father wanted to make Yosef dominate them by passing on to him the birthright and the blessing. And indeed, his father retained the matter; he understood that it was a prophetic dream, presaging the future.
ויקנאו בו1: הבינו שזה לא אפשר שהרהר ביום2 שאביו יראה בטוב להמליכו עליו3 מפני חכמתו4, ועל כרחך חלום צודק הוא5, וגם כי הגיע החלום לפתרון כזה.
ואביו שמר את הדבר: לא היה רע בעיניו כל כך, דבכל אדם מתקנא חוץ מבנו6. ועוד עיין מה שכתבתי להלן (מו,כט).
1. רק כאן לאחר החלום השני ופתרונו.
2. כפי שחשבו בחלום הראשון, כפי שהסביר רבינו בפסוק ח׳.
3. על עצמו (אביו) – ״השמש״.
4. לא חשדו בו שאינו מכבד את אביו.
5. וכך פירש ב׳הכתב והקבלה׳.
6. כך בספורנו.
ויקנאו בו אחיו – קנא נקשר עם בי״ת ענינו ראות בצרות עין הצלחת רעהו (אל תקנא בעושי עולה כי כחציר מהרה ימלו תהלים ל״ז:א׳-ב׳); קנא נקשר עם למ״ד ענינו חרדה לכבוד מי שיהיה (אשר קנא לאלהיו (במדבר כ״ה:י״ג); המקנא אתה לי (במדבר י״א:כ״ט)); קנא נקשר עם את ענינו יראה פן יטול אדם אחר את שלנו (ויקנאו אותו פלשתים (בראשית כ״ו:י״ד); וקנא את אשתו (במדבר ה׳:י״ד)).
ואביו שמר את הדבר – מסמיכות הפסוקים נ״ל כי כונתו היא שיעקב הכיר בבניו שקנאו ביוסף מיראתם פן יתקיימו חלומותיו (על דרך ועלי שמר את פיה (שמואל א א׳:י״ב)), ועל כן אחרי ימים אחדים כשהלכו לרעות את צאן אביהם בשכם, שלח אליהם יוסף לראות שלומם כעבד ההולך לראות בשלום רבו, כדי להוציא מלבם שיוסף מבקש גדולה עליהם, ושיש בלב יעקב לבכרו על פני ראובן אחיו הבכור, ובזה תשקוט דעתם ולא יקנאו בו עוד; וכן עשה גם ישי עם דוד בראותו שאליאב גדול בניו, ואולי גם האחרים קנאו בו בהמשח הוא למלך ולא הם (כמו שראינו שחרה אף אליאב בדוד על לא דבר) ושלחו אליהם כעבד להביא להם צידה ולשאול בשלומם.
ומהח״ר יצ״ק פירש: ואביו שמר את הדבר – על האמור למעלה הבוא נבוא וגו׳, כלומר דברי אחיו באמרם המלוך תמלך היו מקנאתם בו, אבל דברי אביו באמרו הבוא נבוא וגו׳ לא היו מקנאתו, רק הערה גרידא העיר את אוזן יוסף להראותו שדבר זר ובלתי אפשר הוא שיבאו אביו וכל בני משפחתו להשתחות לו ארצה, ותיבת שמר על דרך ראות רבות ולא תשמר (ישעיהו מ״ב:כ׳); רק לפרש שמר שהוא היה מאמין וממתין שיהיה הדבר ויבא לא נ״ל, שגם אחיו היו מאמינים שיהיה ויבא, שאל״כ למה קנאו בו? ושהיה מצפה מתי יבא, זה היה ראוי אחר שנים לא תכף ומיד אחר חלומותיו בעודנו נער.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחיימושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(יב) {שני} וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ⁠־צֹ֥אןא אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃
His brothers went to tend their father's flocks in Shekhem.
א. לפי המסורה יש נקודות מעל המלה ״את״.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[צג*] 1לרעות את צאן אביהם, נקוד על את מלמד שלא לרעות הצאן הלכו אלא לאכול ולשתות ולהתפתות. (אבות דר״נ פל״ד)
[צד] 2לרעות את צאן אביהם, את נקוד עליו מלמד שלא הלכו לרעות אלא לאכול ולשתות, והרי דברים ק״ו מה אם בשעה שהלכו לאכול ולשתות יצא מהם מחיה לעולם, אם הלכו לתלמוד תורה על אחת כמה וכמה. (מדרש משלי פכ״ו)
[צה] 3רעים בשכם, מקום מזומן לפורעניות (לק״ט)
1. ספרי בהעלתך פי׳ סט. ב״ר פפ״ד, אדר״נ נו״ב פל״ז, במדב״ר פ״ג אי״ג, מדרש משלי פכ״ו לקמן אות צד. מס׳ סופרים פ״ו, פרקי דרבינו הקדוש פרק עשרות אי״ד (לקוטים ח״ג פו:) אוצר מדרשים כת״י ח״ב לב. הגר״א מוחק המלה ״ולהתפתות״. אמנם במדרש במדב״ר שם יש ג״כ גירסא זאת. ובפי׳ זרע אברהם בספרי שם מפרש ״ולהתפתות״, ר״ל על ידי אכילה ושתיה, יתפתו זה לזה להתייעץ יחדיו עד שיסכימו כולם מה לעשות ליוסף אחיהם. וכלשון רש״י חולין ד. אבל אדם עיקר הסתה דידיה באכילה ושתיה. ראה לקמן אות קנ. ולפמ״ש בפי׳ זית רענן על הילקוט לפרש שהלכו לפרנס עצמן לראות לישא נשים לפי שאמר יוסף עליהם תולים עיניהם בבנות הארץ הלכו למרחוק שם, עכ״ל. ולפ״ד אולי י״ל דלזה נתכוון האדר״נ במ״ש ״ולהתפתות״. ומהרח״ש האראוויטץ בספרי שם כותב אולי צ״ל ״ולהתפנג״. ובהערות לאבדר״נ הוצאת שכטר מביא גי׳ מכת״י למה נקוד על עי״ן, וזהו נגד המדרשים הנ״ל, ולא העיר דבמדרש במדב״ר שם בדפ״ר וד״ו ג״כ יש גירסא זאת למה נקוד עי״ן, ובדפוסים אחרים תקנו כמו בב״ר וש״מ, ולגי׳ זאת צ״ל דהיה נקוד ע׳ דלרעות ולמעט בא שלא הלכו לרעות הצאן אלא את עצמם. ובספרי שם לרעות את צאן אביהם בשכם נקוד עליו שלא הלכו אלא לרעות את עצמם. ולא כ׳ מפורש דניקוד על את. אמנם בב״ר ושאר מדרשים הנ״ל הגי׳ א׳ת׳ נקוד עליו מלמד שלא הלכו אלא לרעות את עצמן. ובלק״ט מלמד שלא הלכו אלא לרעות עצמן ולאכל צאן אביהם (וראה בלק״ט בהעלתך הו״ב צג:) ובשכ״ט שלא הלכו לרעות אלא את עצמן בגדיים וטלאים שבצאן אביהם שהרי כמה עבדים רועים היה ליעקב ולא היה להם ללכת לרעות. ומקור לדבריו הוא באבדר״נ נו״ב שם יכול את צאן אביהם היו מרעים באמת, גדי רך ושוחטים אותו, ובכת״י ילקוט תלמוד תורה ״רואים״ גדי רך. ובמדרש הגדול לרעות את עצמן באכילה ושתיה. ובן בפרקי דרה״ק שם. וראה לקמן אות צד. ובפי׳ הרא״ש עה״ת בהדר זקנים כותב פי׳ תמוה על דברי הב״ר נגד פשטות כל המקורות הנ״ל וז״ל; לרעות את צאן. נקוד על את שלא הלכו אלא לרעות את עצמן כדפרש״י והוא לשון בראשית רבא פי׳ לפי׳ כלומר באותו מהלך נתגלגל הדבר ונתפרנסו כולם כדכתיב ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו והאי דכתיב צאן אביהם ר״ל בני אביהם כמו נוהג כצאן יוסף ואתנה צאני צאן מרעיתי וה״פ לא הלכו לרעות הצאן ממש אלא לרעות נפשם כדפי׳ רש״י. וכעי״ז בפי׳ הריב״א עה״ת לרעות את עצמם פי׳ ר׳ אליקום שע״י אותה הליכה נתגלגל הדבר וירדו למצרים ״ונדונו״ ברעב. (ונראה דט״ס כאן וצ״ל ״ונזונו״ ברעב). כן תמוה מ״ש הרא״מ בפירושו על רש״י אין פי׳ לרעות א״ע לאכול ולשתות דא״כ מה בא ללמדנו אלא שהלכו להתייעץ היאך יתנהגו עם יוסף שההנהגה נקראת רעייה כמו משם רועה אבן ישראל. ובמדרשים הנ״ל מפורש לאכול ולשתות. וראה בפי׳ ז״א על הספרי שם מ״ש לתרץ דבריו. ובכ״י רמזי ר״י לרעות את צאן אביהם בשכם. צאן אלו ישראל, לרעות את צאן אביהן שבשמים. למנות עליהם מלך זה ירבעם, וזה נעשה בשכם. כמפורש בספר מלכים. ששם המליכו את ירבעם.
2. לעיל אות צג. ומאמר זה מובא באוצר מדרשים כת״י ורטהימר ח״ב לב. וגורס אילו הלכו לדברי תורה. וכן הגירסא בילקוט המכירי משלי כו, כד.
3. וכ״ה במדרש הגדול כאן וראה לקמן אות קח. ובב״ר פפ״ה אמר להם יוסף למקום שגנבתוני שם תחזירוני הלא אחיך רועים בשכם כן עשו בני ישראל. ועי׳ רש״י סנהדרין קב. בשכם מכרו כדכתיב הלוא אחיך רועים בשכם.
וַאֲזַלוּ אֲחוֹהִי לְמִרְעֵי יָת עָנָא דַּאֲבוּהוֹן בִּשְׁכֶם.
His brothers went off to pasture their father’s sheep in Shechem.

וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם
וַאֲזַלוּ אֲחוֹהִי לְמִרְעֵי יָת עָנָא דַאֲבוּהוֹן בִּשְׁכֶם
לדרשת חז״ל ״נקוד על את, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן״ (רש״י בשם ב״ר) ולטעם שלא תרגם כמותה, ראה לעיל ״אֶת מִקְנֵהוּ״ (בראשית לו ה) ״עִם גֵּיתוֹהִי״ בהערות.
ואזלון אחוי למרע ית ענא דאבוהון בשכם.
ואזלו אחהי למרעי ית ענא דאבוהון בשכם.
And his brothers went to feed their father's flock in Shekem.
[יג] וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת וגו׳ – נָקוּד עַל אֶת, לוֹמַר שֶׁלֹא הָלְכוּ אֶלָּא לִרְעוֹת אֶת עַצְמָן.
וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם1למה את נקוד, שלא הלכו אלא לרעות את עצמם.
1. למה את נקוד. ב״ר פפ״ד אות י״ג, וילקוט שם, ולק״ט, ספרי בהעלותך פיסקא ס״ט, אבדר״נ פל״ד ורש״י על התורה.
וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶ(ן)[ם] בִּשְׁכֶם – אֶת, נָקוּד עָלָיו, מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָלְכוּ אֶלָּא לִרְעוֹת אֶת עַצְמָן.
ת֗ם מצ֗א אכ֗ותה לירעו גנם אביהם פי נאבלס.
אחר כך הלכו אחיו לרעות את צאן אביהם בנאבלס.
לרעות את צאן – נקוד על את, לא הלכו לרעות אלא את עצמן.
לרעות את צאן TO FEED THE FLOCK – The word את has dots above it, to denote that they went only to feed themselves (Bereshit Rabbah 84:13).
וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם1את נקוד עליו. מלמד שלא הלכו אלא לרעות עצמן ולאכול צאן אביהם.
בשכם2מקום מזומן לפורעניות.
1. את נקוד עליו. ב״ר פפ״ד וילקוט שם. ספרי בהעלותך. אדר״נ פל״ד. במד״ר פ״ג. ורש״י עה״ת.
2. מקום מוכן לפורענות. עי׳ סנהדרין ק״ב ע״א. ותנחומא וישב. ורש״י עה״ת פסוק י״ד.
וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם – את נקוד עליו, מלמד שלא הלכו לרעות אלא את עצמן בגדיים וטלאים שבצאן אביהם, שהרי כמה עבדים רועים היו ליעקב ולא היה להם ללכת לרעות, וזה שדרשינן רועה את אחיו בצאן (בראשית לז ב):
בשכם – כבר דרשנו שמו:
וילכו – נקוד על את. בבראשית רבה: למה נקוד? שלא הלכו אלא לרעות את עצמן, ר״ל הרחיקו מאביהם להנאת עצמםא לאכול ולשתות ולעשות כרצונם.
בשכם – ולא היו יראים מאנשי שכם שהרגו אנשיה ושללו העיר כיב בוטחים באל ואנשי הארץ היו יראים מהם, כי בעוד שעשו המעשה היה חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם (בראשית ל״ה:ה׳) אף כי ארכו הימים והיה הדבר כאלו היהג נשכח.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 הושמט ע״י הדומות: ״ר״ל הרחיקו מאביהם להנאת עצמם״.
ב. כן בכ״י מוסקבה. בכ״י פריס 193: ״והיו״.
ג. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״היה״.
וילכו אחיו לרעות צאן, there are dots above the letters of the word את. The sages in Bereshit Rabbah 84,13 suggest that the Torah meant that the brothers were tending themselves, i.e. they distanced themselves from their father in order to escape supervision and to follow their personal inclinations in matters of food and drink and to do in Shechem whatever they felt like doing. They were not afraid at all of the inhabitants of that city whose male population they had killed only a year or two earlier. They had complete confidence in God‘s protection. The Canaanite population in the region lived in awe of the sons of Yaakov. They had been afraid of them already at the time when they executed the male population of Schechem for being accessories to the rape of Dinah.
וילכו אחיו וג׳ – הליכתם לשכם לרעות שם, לראיה על גבורתם ובטחונם מיושבי הארץ1. העיר על כוונה זו בן חפני ז״ל.
ומה שהפריד {יעקב} ע״ה את יוסף מהם אחר שהיה רועה עמהם כמו שאמר בתחילה (פסוק ב), {היה זה} או בכוונה לפי שהוא שמר את הדבר2 (ע״פ לעיל פסוק לא), ולפי שנתבררה לו קנאתם ושנאתם3. או שהיה עוד רועה עמהם קרוב לחברון4, וכאשר הלכו לשכם והתרחקו לא שלח אותו {יעקב} עמהם לפי שהיה שמח בחבורתו וחס עליו5.
1. נ. כלומר, למרות ששמעון ולוי הרגו את אנשי שכם, לא נתייראו עתה בני יעקב לילך לשכם לרעות את הצאן, ולא חששו מנקמת אנשי המקום. ועי׳ בפירוש רבנו לעיל פר׳ וישלח (לה:ה) שפי׳ שמה שלא רדפו אנשי הערים אשר מסביבות שכם אחר יעקב היה בזה השגחה מיוחדת שלא כדרך הטבע, ומה שלא יראו האחים מהם כאן היה משום גבורתם ובטחונם. ומאידך, עי׳ להרד״ק שביאר שלא נתיראו מפני שכבר עבר זמן ארוך מאז, וכבר נשתכח הדבר, ולא מפני גבורתם ובטחונם. ועי׳ להרשב״ם בפסוק הבא שפירש: ׳הלא אחיך רועים בשכם – במקום סכנה שהרגו אנשי המקום. זה שמעתי מר׳ יוסף קרא חברינו והנאה לי׳.
2. נא. יתכן שלדעת רבנו כוונת הפסוק היא ששמר בלבו את קנאת האחים ונזהר מפניה, ואין הכוונה שציפה שיתקיים החלום כפירוש רש״י ושאר המפרשים.
3. נב. ר״ל שהוא תמיד חשב על החלומות שגרמו את השנאה והקנאה לאחים, ודאג לשלומו של יוסף שלא יוסיף להקניט אחיו ויבואו להשיב גמולו בראשו. ונראה שלא חשש יעקב אלא להתחברות ממושכת של יוסף עם אחיו, שאז לא ימלט מלהוסיף אש על המדורה, אבל לא חשש לשלוח אותו אצלם לראות בשלומם לפי שעה כמו שיבוא לפנינו.
4. נג. ר״ל שאפשר גם לפרש שלא הפריש יעקב את יוסף מחברתם של האחים, ובאמת היה עדיין רועה עמהם בהיותם קרוב לחברון, ורק בהפרדם מעליו לרעות במרחקים השאיר יעקב את יוסף אצלו להיות אתו מן הטעם שיבאר.
5. נד. כעי״ז כתב הרמב״ן לעיל (פסוק ג) בתו״ד: ׳והנראה בעיני כי מנהג הזקנים שיקחו אחד מבניהם הקטנים להיות עמו לשרתו, והוא נשען על ידו תמיד לא יפרד ממנו, והוא נקרא לו בן זקוניו בעבור שישרתו לזקוניו, והנה לקח יעקב את יוסף לדבר הזה והיה עמו תמיד, ועל כן לא ילך עם הצאן ברעותם במקום רחוק׳.
לרעות את צאן – פר״ש: נקוד על את, לא הלכו אלא לרעות את עצמן. משמע כאלו את מחוק, כלומר לאכול הצאן, דוגמ׳ ירעו בשן וגלעד (מיכה ז׳:י״ד) ולא כתיב ירעו את בשן ואת גלעד.⁠1 אבל אם אתה דורש תיבת את – משמע שהלכו לנהוג את הצאן במקום מרעה.
אי נמי: לרעות את עצמן עם צאן אביהם, שהרי בכל לשון רעיית בהמה תמצא את.
1. השוו פירוש ר״י החסיד.
לרעות את אחיו את צאן אביהם, "to assist his brothers in tending the flocks of their father.⁠" The reason that there are two dots over the word את in this verse is that the brothers had not gone to the neighborhood of Sh'chem in order to look after their father's flocks, but only to look after their own, and to put more mileage between themselves and Joseph. In other words, that word may be considered as if erased. They had not gone to also tend their father's flocks. We find a similar construction in Michah 7,14: ירעו בשן וגלעד, "the ones which graze in Bashan and Gilead,⁠" where we would have expected the prophet to say: ירעו את בשן ואת גלעד, "They will graze both in Bashan and in Gilead,⁠" [the prophet continues with the words: "as in the olden days,⁠" (when things were better). If you were to interpret the word את in our verse to mean that the brothers had gone to let the flocks graze in a place where there was ample virgin (not privately owned grazing land), or that it means to let their own as well as their fathers' flocks graze there, there is no possible reason to omit the word את, as we always find it in connection with sheep or cattle grazing.
לרעות את צאן אביהם – י״מ הטעם שכתוב את בכל רעיית בהמה היינו לפי שמלת את היא אחת מן הדברים המעידים על שרשי המקרא שהם יוצאים באחרים כאשר כתוב בספר ידידות. והר״ר אליקים פי׳ שכך ר״ל רש״י נקוד על את וכל נקוד על תיבה בא לדרוש ואף זה בא לדרוש שלא הלכו לרעות אלא עצמם. כלומ׳ שעל ידי אותה הליכה נתגלגל הדבר וירדו למצרים ונדונו ברעב.
את צאן אביהם – נקוד את לדרשא לרעות אותם. שלא הלכו אלא לרעות עצמם לאכול ולשתות.
לרעות את צאן – נקוד על את שלא הלכו אלא לרעות את עצמן כדפרש״י והוא לשון בראשית רבא פי׳ לפי׳ כלומר באותו מהלך נתגלגל הדבר ונתפרנסו כולם כדכתיב ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו והאי דכתיב צאן אביהם ר״ל בני אביהם כמו נוהג כצאן יוסף ואתנה צאני צאן מרעיתי וה״פ לא הלכו לרעות הצאן ממש אלא לרעות נפשם כדפי׳ רש״י: אכן עדיין מגומגם הלשון איך מוכיח מניקוד את. לכן הוספתי על שמועתי אלו היה את צאן בלא נקודה הייתי דורשו את הצאן המיוחדת תמיד לרעות כמו שאחז״ל בפרק קמא דביצה ניחא למ״ד שדרכו לימנות וכן פי׳ את המיוחד לימנות אבל עתה שנקוד את הרי הוא כמו שאינו ונדרוש כמו שדורש בב״ר.
לרעות את צאן אביהם – נקוד על א״ת שלא הלכו לרעות אלא עצמן כדפרש״י והוא בברא׳ רבה (פ׳ פ״ד), פי׳ לפירושו כלומר באותו מהלך נתגלגל הדבר (ונתפרסמו) [ונתפרנסו] כולם כדכתיב (בראשית מ״ז י״ב) ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. והא דכתיב צאן אביהם ר״ל בני אביהם כמו (תהלים פ׳ ב׳) (רועה) [נוהג כ]⁠צאן יוסף וכן (יחזקאל ל״ד ל״א) ואתנ⁠(ה) צאני צאן (מרעיתם) [מרעיתי] וה״פ לא הלכו לרעות הצאן ממש אלא לרעות נפשותם כדפרש״י, אכן מגומגם עדיין הלשון, איך מוכח הנקודה של א״ת, לכן הוספתי על שמועתי אלו היה את בלתי נקודה הייתי דורשו את הצאן המיוחדת תמיד לרעות כמו שדרשו רבותי׳ בפ״ק דביצה (ג׳ ב׳) הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו וכך פי׳ את שמיוחד לימנות, אבל עתה שנקוד על את הרי הוא כמו שנדרש בבראשית רבה.
וילכו אחיו – מכאן עד ״ויראו אותו מרחוק״ (יח) הוא פרק אחד להצעה1 וסדור סבות זו אחר זו, מהם בעצם ומהם במקרה2, והכל פעל י״י.⁠3
1. יחידה ספרותית המקדימה את עיקר הנושא.
2. ׳בעצם׳ – יזום על ידי העושה. ׳במקרה׳ – פעולה שאינה יזומה ואינה בכוונה תחילה.
3. ביחידה הספרותית הנ״ל (ראה הערה קודמת), המהווה הקדמה לסיפור מכירת יוסף, מסודרות בזו אחר זו ״וסידור זו אחר זו״, אירועים שונים, ״מהם בעצם״, כלומר, מעשים יזומים על ידי עושיהם בכוונה תחילה, כגון ״וישלחהו מעמק חברון״ (פס׳ יד), וישנם אירועים שהיו מקרה, כמו ״וימצאהו איש״ אבל כולם מכוונים מאת הקב״ה.
וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, להיות המקום ההוא נאות להמצא שם להם ממזונם מה שיצטרך להם, ויהיה גם כן נאות לרעיית הצאן. והנה נקוד על תיבת ׳את׳, להורות שעיקר כוונתם היתה לרעות הצאן, אלא שעם כל זה כבר כִּוְּנוּ באופן⁠־מה להנאת עצמם. ולזה היתה המלה ממוצעת בין הנכתב ובין הנמחק.
התועלת החמישי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם לבקש ההנאה, כי זה ממה שיביאהו למסור עצמו לסכנה. הלא תראה שבני יעקב, כשביקשו לרעות צאן אביהם, ונראה להם בתחילת המחשבה שבשכם יִמָּצֵא להם מרעה טוב, ויִמָּצֵא בו עם זה להם המצטרך למזונותיהם בקלות — התעוררו ללכת שם, ולא הרגישו ששם יהיו בסכנה עצומה מפני מה שעשו שם לאנשי העיר ההיא, עד שעמדו שם זמן⁠־מה והסכימו מפני זה לסור משם. ונתגלגל הדבר ששולח אליהם יוסף, והיה זה סיבה אל שירדו אבותינו למצרים, ועבדו בהם המצרים בפרך זמן ארוך אורך נפלא.
(יב-יג) וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם וכו׳ – כיון שהותר להם להרע עמו או שחוייבו בכך כמו שאמרנו, חשבו מחשבה בהמסר בידם במקום רחוק מאביו ויעשו בו כרצונם. והיא מה שהלכו לרעות את צאן אביהם בשכם, כדרך יום ביניהם, כי ידעו שילך שם יוסף כמנהגו שהיה רועה את אחיו. והוא מה שדקדקו חכמינו ז״ל (בראשית רבה פ״ד) מנקודות מלת את, ואמרו: לרעות את עצמן. כי זאת עיקר כוונתם. והוא מה שאמר הזקן: הלא אחיך רועים בשכם לך ואשלחך אליהם וכו׳.
שלא הלכו אלא לרעות עצמן. ב״ר ונ״ל שכך פירושו דכיון דאמר ר׳ שמעון בן אלעזר כל מקום שאתה מוצא הכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב כלומר והאותיות הנקודות כאילו אינם וכשהנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה כלומר והאותיות הבלתי נקודות כאילו אינם והכא נקוד כלו עכ״ל דלא ננקד אלא לעקור התיבה כאילו אינה ללמד שאין הצאן פעול של מלת לרעות רק הוא מלת׳ באנפי נפשה כאילו אמר שאחיו הלכו לרעות וצאן אביהם היה בשכם ויחוייב מזה שיהיה פירוש לרעות לרעות את עצמן לא לרעות את הצאן. ואם תאמר אי הכי למה ליה למכתב את והדר לנקדיה לומר כאילו אינו לא לכתביה כלל. יש לומר דאילו לא נכתב כלל ה״א שמלת לרעות היא דבקה עם הצאן וחסר את כמו ורב יעבוד צעיר השתא דכתביה והדר נקדיה תו ליכא למימר שחסר את אבל ממה שפרש״י בפר׳ השוכר את הפועלים גבי למה נקוד על איו כל נקודה עוקרת התיבה לומר שאינה צריכה אלא לדרשא לומר שלא היה צריכים לשאול לו אלא ללמדנו דרך ארץ צ״ל דהכא נמי לא בא ללמדנו שהלכו לרעות הצאן כפי המובן מן הכתוב אלא לדרוש בו שהלכו לרעות את עצמן ולא ממשמעות דקרא קא דרשי לה ואיך שיהיה צ״ל שאין פירוש לרעות עצמן לאכול דאם כן מה בא ללמדנו אלא שהלכו להתייעץ היאך יתנהגו עם יוסף שההנהג׳ נקראת רעיה משם רועה אבן ישראל רועה ישראל האזינה על משכנות הרועים וזהו שכתב אחר זה גבי שמעתי אומרים נלכה דותינה לבקש לך נכלי דתות:
וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם וגו׳. עד ויקרע יעקב שמלותיו. ספר הכתוב שאחי יוסף בשנאתם אותו הלכו לרעות את צאן אביהם בשכם בחשבם שבהתרחקם לא ילך רכיל בינותם להביא לאביהם דבתם ולא יראו במה שיעשו אביהם אליו מהיתרון והכבוד גם שאולי הוא ילך שמה יום אחד ואז ישיבו לו עמלו בראשו וכמה שעשו. ואולי שמפני זה הלכו לרעות בשכם עיר הדמים כדי שיחשוב אביו אם יוסף ילך שם ויהרגוהו שמאויביהם אשר היו סביבותיהם הרגוהו.
(יב-יד) וילכו אחיו וגו׳, ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם. שהוא מהלך קרוב, לכה ואשלחך וגו׳.
ויאמר לו וגו׳ והשיבני דבר. שזירזו שישוב תיכף, ולא ציווהו שיעבור שכם אם לא ימצאם, כמו שעשה הוא.
וישלחהו מעמק חברון. שמרוב אהבתו ליווהו עד חברון:
נקוד על את. פירוש כי לעולם ״את״ הוא פועל יוצא לאחר – שהיו רועים אחרים, ונקוד על ״את״ שלא היו רועים זולתם רק עצמם, כי כל נקודה עוקרת התיבה, וכאן הנקודה עוקרת התיבה לומר שלא היו רועים אחרים. ואם תאמר אם לא היו רועים אחרים לא לכתוב כלל מלת ״את״ (קושית הרא״ם), ואין זה קשיא, כי הכתוב מגיד לך כי הם היו אומרים בודאי לאביהם שילכו לרעות צאן אביהם, אבל האמת הוא שהיו רועים את עצמן. אי נמי שודאי דאם לא כתב ״את״ הייתי מפרש ׳וילכו לרעות צאן אביהם׳ לא עצמן, אף על גב דלא כתב ״את״ – כאילו כתב ״את״, והשתא דכתיב ״את״ ונקוד עליו לעקור את המלה – דרשינן (ב״ר פד, יג) שהלכו לרעות את עצמן. והא דכתיב ״צאן אביהם״ – פירושו שגם צאן אביהם הלכו לרעות. ואם תאמר מה בא הכתוב ללמדנו בזה שהיו רועים את עצמם, ומאי נפקא מיניה, יש לומר דבא ללמדינו שלא באו לחטוא אלא מתוך אכילה ושתיה, כי האדם כאשר הוא נוטה אל דברים אלו היצר מגרה וסופו לחטוא, ודבר ידוע הוא זה:
אֶׄתׄ צאן: נקוד על את, והכי איתא 1במדרש רבה <פ' פ"ד סי' י"ב> ובדוכתי אחריני, 2כמ״ש בפ׳ לך לך סי׳ ט״ז. [אֶׄתׄ⁠־צֹאן].
1. במדרש רבה: בראשית רבה, פרשה פד יג.
2. כמ״ש: בר׳ טז ה (׳וביניך׳).
נקוד על את שלא הלכו אלא לרעות את עצמן. פי׳ דאי לא היה נקוד על את היה את דבוק לצאן והוי פירושו לרעות את הצאן. אבל עכשיו דנקוד על את א״כ הוי כאילו אינו נכתב לגמרי את וא״כ לא הוי לרעות דבוק לתיבה שלאחריו והוי פירושו הכי הלכו לרעות היינו את עצמן וצאן אביהם בשכם מלתא באפיה נפשיה הוא ואי לא הוי נכתב לגמרי מלת את לא הוה מוכיח מיניה מידי דודאי יכולין למימר לרעות את עצמן אבל מ״מ יותר סברא הוא לומר דדבוק הוא להדדי דכולה חדא מילתא הוא אע״פ שלא כתיב את הוה אמרינן דמקרא קצר הוא אבל השתא דכתיב את ונקוד עליו כאילו הוא נמחק לומר לך דלא דביקות הוא אלא שני דברים הם דאל״כ למה נקוד עליו:
There are dots on the word את indicating that they went only to "pasture" themselves. Rashi means that if there were no dots on את, it would be connected to צאן, and mean "to pasture the sheep.⁠" But now that it has dots, it is as if the את was not written at all. Consequently, לרעות is not connected to the next word, and means: "They went to pasture.⁠" I.e., to pasture themselves. And צאן אביהם בשכם is a separate statement. But if את was completely omitted from the verse, it would not prove the point. Surely we could still say it means "to pasture themselves,⁠" but it would be more logical to say that the words are connected, and form one statement. Thus, although the את would be omitted, we would say it is an abbreviated verse. But now that את is written, and it has dots, it is considered as erased. This indicates that the words are not connected; they are rather two statements. Otherwise, why does it have dots?
וילכו אחיו – אפשר בקרב ימים שחלם, או אחרי כן, וספר הכתוב שהלכו לרעות את צאן אביהם בשכם. ואם כן כשהלכו עם הצאן מחברון שָׂמוּ פניהם ללכת שכמה לרעותם שם. שהרי יעקב אומר ״הלא אחיך רועים בשכם״ ומורה שהגידו לו שהולכים לשם. וזה מתמיה, כי שכם בהר אפרים, ובין שכם לחברון כל רחב נחלת בנימין, ומקצת נחלת יהודה שהוא יותר מי״ב פרסאות. ואיך ינהגו הצאן מרחק רב כזה? האין מרעה להם בחברון או באחד המקומות הסמוכים לחברון? ויראה בעיני שהיה מנהג הגדולים בימים ההם שיש להם מקנה רב שלא להכביד הכל במחוז אחד, נתנו חלק מן המקנה ביד עבדיהם ושלחום למחוז אחר. וככה היה ליעקב מקנה רב ונתן קצתן ביד עבדיו שינהיגום לשכם, ואיננו עיר שכם כי לא ירעו הצאן בעיירות, אבל הוא סביבות שכם. כי כמה פרסאות שסביב העיר נקראות כן, גם טרם שנבנתה העיר וכמו שפירשנו.⁠1 והלכו אחי יוסף גם המה לרעות בשכם צאן אביהם על זמן-מה לראות2 מעשה הרועים ואיך נוהגם עם המקנה. ולשון המקרא מוכיח כן, שאם הוליכו מקנה אביהם לשכם לרעותם שמה היה לו לומר ״וילכו אחיו עם הצאן שכמה לרעות שמה״. עכשיו שאמר ״וילכו אחיו״ והפסיק הענין ״לרעות את צאן אביהם בשכם״, שמענו שהלכו לבדם מחברון לרעות את צאן אביהם אשר בשכם.
1. בראשית (יב, ו) (לה, יט).
2. לפקח על מעשי עבדיהם הרועים.
בשכם – בחלקת השדה1 שקנה בתחום שכם2. כל תחומי העיר על שמה נקראין בכתוב, ויתנו לכלב את חברון (שופטים א׳:כ׳) ולא נטל אלא תחומיה.
1. שהרי אין תוך העיר מקום מרעה, ועוד, הרי האחים היו בדותן, וראה פסוק י״ז.
2. ראה הרכסים לבקעה בראשית מ״ח:כ״ב, ובהערות שם.
וילכו אחיו – לא היה הדבר סמוך אל החלומות, רק הכתוב מספר סוף השנאה ומה שגרמה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

וילכו אחיו – עתה יספר כי זרע השנאה הזאת הצמיח ראש ולענה, למען התרחק ממנו ומנכליו ודבתו התרחקו לרעות צאן אביהם בשכם רחוק מבית אביו, ובטחו שאביו לא ישלחנו לשם שהוא מקום סכנה, וגם שאם יהרגוהו שמה יתלה אביהם שהעמים יושבי הערים הרגוהו משנאתם את יעקב.
HIS BROTHERS WENT. Now it is related that the seeds of this hatred sprouted gall and wormwood.⁠1 To escape from him and his conspiracies and his talk, they moved a great distance away to pasture their father’s sheep — all the way to Shekhem, which was far from his father’s house. They were certain that their father would not dispatch him to where there was danger, and also that if they killed him there, their father would blame the peoples who dwelled in those cities as having committed it out of hatred of Yaqov.
1. Deut. 29:17.
את צאן אביהם: מה היה מקרא חסר אילו היה כתוב ׳את הצאן׳, כמו לעיל (פסוק ב׳) ״את אחיו בצאן״. אלא בא ללמדנו דעבירה גוררת עבירה, שרעו את עצמם1 בצאן אביהם2, ולא היה להם רשות על זה, והגיעו3 לגדולה מזו.
[הרחב דבר: ״את צאן״, נקוד על ״את״, מלמד שהלכו לרעות את עצמן, רש״י בשם מדרש (ב״ר פד,יג). והוא תמוה, מה השמיענו הכתוב בזה הרמז, והלא לפי הנראה אין בזה ענין שבח ולא גנאי כל כך אפילו הלכו ׳לרעות את עצמן בצאן׳ היינו לאכול מהם.
אבל באמת יש בזה ענין. ונקדים הא דאיתא בחולין (ד,ב) ׳אין הסתה אלא באכילה ושתיה׳. ומקשה והכתיב ״ותסיתני בו לבלעו חנם״ (איוב ב,ג), ומשני ׳למעלה שאני׳, ופירש רש״י ׳דאין אכילה לפניו׳. וקשה לי, הרי גם המקשן ידע מזה ומשום הכי הקשה על הכלל, ומה זה משני. אלא הכי פירושו, דעיקר זה הכלל ׳אין הסתה אלא באכילה ושתיה׳ הוא משום דהסתה לא נאמר אלא על פתוי לדבר שאינו הגון, ואין דעת המתפתה נותן לזה עד שמסיתו ע״י אכילה ושתיה, שמשכר ומבלבל דעתו הצלולה ומתפתה ביינו לעשות מעשהו זר. ומקשה ׳והכתיב ״ותסיתני בו״⁠ ⁠׳4, ומשני ׳למעלה שאני׳, שלא היה נענש איוב חנם, והקב״ה אל אמונה ואין עול, וכל דבר ההסתה לא היה אלא לפנים כמלכותא דארעא. והנה למדנו מזה דלעשות ענין שאינו ראוי לאדם גדול נדרש לאכילה ושתיה, ועוד עיין מה שכתבתי בספר במדבר (כב,מ)5 שכך היה בבלעם ובלק.
מעתה שבטי יה שדנו משפט יוסף למיתה היה בלי ספק ע״פ חקירה ומשפט צדק בעיניהם, וכאשר יבואר לפנינו בפסוק י״ח, אבל מ״מ לא מצאו בצדקתם לב לעשות דבר רצח בידם אם לא6 באכילה ושתיה שילכו לרעות את עצמם. והקב״ה בהשגחתו להסב הדבר התעה אותם לילך באותו יום לרעות את עצמם, ומשום הכי בבוא יוסף לידם עשו דבר זר לפי כבודם וצדקתם. והרי זה דומה לאיזה חבורת אנשים שהוחלט בדעתם להרוג איש, אם משיגים איזה אדם פשוט ורע מעללים מצווים אותו לעשות הרצח ואינם צריכים ליעצהו איך לעשות. משא״כ אם אין משיגים איש כזה בעל כרחם מצווים על אדם כשר לעשות כך, ונדרשים לעצה להאכילו ולשכרו עד שימצא לב לעשות רע. ומזה למדנו כח שבטי יה בצדקתם, שבכל קנאתם וכעסם לא הגיעו לידי מעשה זה שעשו ליוסף, אם לא שאינה ה׳ לידם מקרה שעלה בדעתם לרעות את עצמם, וע״י זה ניסותו ותעו ונתפתו, וע״ז נאמר ״למה תתענו ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״ (ישעיהו סג,יז) וכמו שכתבתי לעיל לד,כה בהרחב דבר.]
1. לאכול ולשתות (ע״פ רש״י כאן בשם חז״ל – נקוד על ״את״, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן).
2. כלומר, לאכול מצאן אביהם, לשחוט ולאכול מצאנו.
3. ע״י עבירה גוררת עבירה.
4. האם ניתן לומר שהשטן הצליח להסית את הקב״ה, כשההגדרה של הסתה היא ׳פתוי לדבר שאינו הגון׳, בתמיהה.
5. עה״פ ״ויזבח בלק בקר וצאן וישלח לבלעם״...
6. רק במצב של ירידה רוחנית יהיו מסוגלים לרצחו, והקב״ה סיבב שכך יהיה.
אף על פי שבפסוק ב׳ נאמר, כי יוסף היה רועה עם אחיו בצאן, אין לתמוה שלא הלך עמהם לשכם, שהרי כבר ביאר הרמב״ן שם, כי יוסף שרת את אביו, בתור בן זקוניו, ומכאן שלא יכול היה ללכת עם האחים כאשר אלה רעו את הצאן במקומות מרעה מרוחקים. וגם אין לתמוה על הצורך לרעות את צאן יעקב במקומות מרוחקים, כי דוקא גודל עדריו הוא אשר הצריך זאת.
את⁠־צאן – נקוד על ״את״. ניקודם זה של בעלי המסורה מתפרש במדרש1 ״שלא הלכו אלא לרעות את עצמן״. ובמדרש במדבר רבה2 באים הדברים ביתר פירוט — ״מלמד שלא הלכו לרעות אלא לאכול ולשתות ולהתפתות״.⁠3 לפי זה לכאורה כוונת הניקוד לרמוז, שיש לפרש ״את״ כמו יחד עם, כלומר הם הלכו לרעות (= את עצמם) יחד עם צאן אביהם.
ברם, נראה לי שכוונת בראשית רבה היא אחרת (ואילו במדבר רבה הוא מדרש מאוחר הרבה יותר ואין גירסתו קובעת). להלן מ״ט:כ״ד נקרא יוסף ״רעה אבן ישראל״, כשהתרגומים מפרשים רעה — זן, פרנסא, כלומר מפרנס. ואונקלוס אפילו מפרש ״אבן״ — אבהן ובנין. ההשגחה האלהית סבבה הדברים שיוסף יקדים את אחיו בדרך למצרים, כדי שיוכל לפרנסם שם לאחר מכן (בראשית מ״ז:י״ב). ומכיוון שהליכתם זו של האחים לשכם גררה אחריה את מכירת יוסף למצרים, מכירה שבעקבותיה מצא מאוחר יותר כל בית יעקב את מפרנסו, הרי יכול המדרש לאמור בצדק שהם הלכו לרעות את עצמן, כלומר הליכה זו נועדה לפי תוכנית ההשגחה לקיים להם מי שיפרנסם בעתיד.
1. בראשית רבה פ״ד:י״ב (המ׳).
2. פרשה ג׳:י״ג (המ׳).
3. והשווה גירסת ר״א ברלינר ברש״י, והשווה גם יחזקאל ל״ד:ב׳.
לרעות את צאן – נקוד על את, ללמד שלא לרעות את הצאן הלכו, אלא לאכול ולשתות ולהתפתות1 (אדר״נ פ׳ ל״ד)
1. לא נתבאר איפה מרומז דרש זה, ואפשר לומר ע״פ מ״ש במ״ר בסמוך בפ׳ שמעתי אומרים נלכה דתינה – לבקש לך נכלים להמיתך, וקרוב לומר דהי׳ קשה לכולם לבא לכלל דעה אחת לעשות מעשה מוזרה כזאת, ולא היו יכולים להתפתות ביחד ולהסכים למעשה זו רק ע״י רבוי אכילה וכמ״ש בסנהדרין ק״ג א׳ גדולה לגימא וכו׳, וזהו שאמר שהלכו לאכול ולשתות וע״י זה להתפתות. וכונת הלשון שלא לרעות את הצאן הלכו וכו׳ יתכן דמכוין ללשון הפסוק ביחזקאל ל״ד וירעו הרועים אותם ואת צאני לא רעו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יג) וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל⁠־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי׃
Yisrael said to Yosef, "Are not your brothers tending the flock1 in Shekhem? Come,⁠2 let me send you to them.⁠" He said to him, "Here I am.⁠"
1. tending the flock | רֹעִים – Literally: "tending"; the words "the flock" are assumed by the text.
2. come | לְכָה – Though the root "הלך" usually takes the meaning "go", it can also mean "come" (see, for example Shemuel I 17:44 and the phrase "לְכָה אֵלַי", "come to me"). Often when it precedes another verb, as in our verse, it acts merely as an introductory call to action, "come, let us...⁠" (Rashbam on verse 20). For similar usage, see Bereshit 19:32, 31:44 and verses 20 and 27 below.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניהדר זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[צו] 1לכה ואשלחך אליהם, ר׳ תנחום בש״ר ברכיה נהג בו בכבוד כמורא האב על הבן. (בראשית רבה פ״ד)
[צז] 2ויאמר לו הנני, אמר ר׳ חמא בר׳ חנינא הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכין, יודע אני שאחיך שונאים אותך והיית אומר לי הנני. (בראשית רבה פ״ד)
[צח] 3ויאמר לו הנני, היה מהלך ארונו של יוסף עם ארון חי העולמים וכו׳ מונח בארון זה קיים מה שכתוב במונח בארון זה, במונח בארון זה כתיב כו׳ כבד את אביך (שמות כ׳:י״א) וביוסף כתיב ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני, יודע היה שאחיו שונאין אותו ולא רצה לעבור על דברי אביו. (מכלתא בשלח. פרשה א.)
[צט] 4אליהם, ה׳ דאית לה ארבעה קרני ולא דבקין, ואשלחך אליהם. (ספר התגין)
1. בלק״ט ושכ״ט ומדרש אגדה מביאים דרשת ר׳ תנחום על סוף הפסוק הנני ובהמשך אחד עם מאמר שלפנינו אות צז. וכן בפי׳ ב״ר מפרשים דזה ענין אחד שכיבד את אביו בזה שאמר הנני ולא חשש למה שאחיו שונאים אותו. והרד״ל מגיה דצ״ל נהג בו בכבוד ולא כמורא האב על הבן ופי׳ שיעקב א״ל בלשון כבוד ובקשה לך נא, ולא דרך גזרה כמורא האב על הבן, ובכ״ז מרוב צדקתו וזהירתו בכבוד אביו מיהר לקיים רצונו, וכעי״ז הביא ביפ״ת בשם י״מ בלי הגהה רק דנהג בו כבוד יעקב ביוסף כדרך האב שמוראו על הבן וכאן היה בהפך כו׳ במה שלא גזר עליו מיד ללכת, וכותב דאין טעם בזה. ובלק״ט הגי׳ נהג בו כבוד כראוי, ובשכ״ט נהג בו כבוד כראוי במורא האב על הבן.
2. לקמן אות צח. בשכ״ט גורס בני היית יודע שאחיך שונאין, וי״ג בב״ר יודע אתה, יודע היית. ובמדרש אגדה ויאמר לו הנני. נוהג באביו כבוד ומורא, כו׳. א״ל (יוסף ליעקב) אבא יודע אני כי שונאים אותי, ואפילו יהרגוני איני חוזר דבורך ריקם, לך נא ראה, כענין וירא אהרן, (שמות לב, ה) ומה ראה ראה את חור נהרג, מנין שנאמר ויבן מזבח (שם) מן הזבוח לפניו, וזה הבין בדעתו ולא נמנע מללכת. ובכת״י חמאת החמדה: ודבר זה היה יעקב זוכר ודואג ומתאונן על יוסף ששלחו אל השונאים אותו ונהג בו כבוד ולא נמנע. ובס׳ חסידים מק״נ סי׳ תתקמ״ז דף רלג. כותב ומעשו למד יוסף כשאמר לו יעקב לכה ואשלחך אליהם היה יודע ששונאים לו אלא אמר עשו הולך תדיר למקום סכנה כדי לצוד ציד להביא לאביו, ואבי שלחני לראות את שלום אחי ואת שלום הצאן שהוא חיות של אבי ובני ביתו כל זה נכתב כדי להודיע לישראל איך לטרוח כדי לפרנס לאביהם ואיך שיהיו זהירים לעשות מצות אביהם.
3. לעיל אות צו. לה. ובסדר אליהו רבה (פכ״ו) פכ״ד כבד את אביך יוסף קיימו שנאמר ויאמר ישראל וגו׳ הנני.
4. בקרית ספר להמאירי, אליהם, הה״א מתוייגת שנים.
וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף הֲלָא אֲחָךְ רָעַן בִּשְׁכֶם אֵיתַא וְאַשְׁלְחִנָּךְ לְוָתְהוֹן וַאֲמַר לֵיהּ הָאֲנָא.
Yisrael said to Yosef, “Aren’t your brothers pasturing in Shechem? Come, I will send you to them.” He said to him, “Here I am.”

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי
וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף הֲלָא אֲחָךְ רָעַן בִּשְׁכֶם אֵיתַא וְאַשְׁלְחִינָּךְ לְוָתְהוֹן וַאֲמַר לֵיהּ הָאֲנָא
רש״י ורשב״ם לא הכירו את ״יונתן״ לתורה
א. כתב רשב״ם: ״הלא אחיך רועים בשכם – במקום סכנה שהרגו אנשי המקום. זה שמעתי מר׳ יוסף קרא חבירנו, והִנְאָה לי״. מכאן מוכח שגם רשב״ם, כרש״י זקנו, לא הכיר את ״תרגום יונתן״ לתורה כי הוא מזכיר פירוש זה בשם רבי יוסף קרא אף על פי שכך מתורגם גם בתרגום המיוחס ליהונתן.⁠1
לֵךְ – אִיזֵיל, לְכָה – אֵיתַא
ב. ״לְכָה״ – ״אֵיתַא״. לְכָה היא צורה מאורכת של לֵךְ והתרגום המתבקש הוא אִיזֵיל כבפסוק הבא: ״לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ״ – ״אִיזֵיל כְּעַן״. אבל אונקלוס שתרגם ״אֵיתַא וְאַשְׁלְחִינָּךְ״ בפועל ״אתא״, מפרש לְכָה בהוראת בֹּא, ומדוע? כי סדר הפעלים ״לכה ואשלחך״ אינו הגיוני, שהרי אם ילך – שוב לא ניתן לשלוח אותו. על כן הוא מפרש מִלַּת ״לְכָה״ שלאחריה פועל כקריאת זירוז וזהו ״לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ״ – ״אֵיתַא וְאַשְׁלְחִינָּךְ״, בֹּא ואשלחך.⁠2 וכן כל מלות לְכָה שלפני פועל מתורגמות אֵיתַא, כקריאת זירוז בהוראת בֹּא, השווה:
לכה נשקה את אבינו (בראשית יט לב) אֵיתַא נַשְׁקֵי יָת אֲבוּנָא
לכה ונכרתה ברית (בראשית לא מד) אֵיתַא נִגְזַר קְיָים
לכה ואשלחך אל פרעה״ (שמות ג י) אֵיתַא וְאַשְׁלְחִינָּךְ לְוָת פַּרְעֹה
לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל (במדבר כג ז) אֵיתַא לוּט לִי יַעֲקֹב וְאֵיתַא תָּרֵיךְ לִי יִשְׂרָאֵל
וכן תרגם ״לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ״ (כ) ״אֵיתוֹ וְנִקְטְלִינֵּיהּ״, בואו ונהרגהו, ״דאם לא כן, מאי וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו... לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ. מי ומי ההולכים?⁠״.⁠3 ומה שתרגם ״לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ״ (במדבר י כט) ״אֵיתַא עִימַּנָא״ [ולא: אִיזֵיל עִימַּנָא] אף על פי שאין לאחריו פועל נתבאר שם.
1. שתרגם: ״הֲלָא אֲחָךְ רָעַן בִּשְׁכֶם וּדְחֵיל דִּלְמָא יֵיתוּן חִיוָאֵי וְיִמְחוּנוּן עַל עֵיסַק דִּי מְחוֹ יָת חֲמוּר וְיָת שְׁכֶם וְיָת יַתְבֵי קַרְתָּא״. וראה עוד במבוא ל״פרשגן״.
2. ומצינו ״הלך״ כפועל עזר לפני פעלים או אחריהם בהוראת התחלת פעולה או רציפותה כגון ״וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה״ (בראשית יב ט), ״וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל״ (שמואל ב ה ט). ה״א של ״לכה״ קרויה ה׳ המשאלה, כמו גם ״גשה״ (גש) ״⁠ ⁠׳שבה״ (שב), וכדומה.
3. ״נפש הגר״. ועיין עוד ״ולכה אפוא״ (בראשית כז לז) ״וּלְךָ כְּעַן״, ״וּלְכוּ בֹאוּ״ (בראשית מה יז) ״וְאֵיזִילוּ אוֹבִילוּ״.
ואמר ישראל ליוסף הלא אחיך רעין בשכם אתא ואשלח יתך לוותהון ואמר ליה הא אנא.
והוה לזמן יומין ואמר ישראל ליוסף הלא אחך רע⁠(ו){ן} בשכם ודחיל אנא דילמא ייתון חיואי וימחונון על עיסק די מחו ית חמור וית שכם וית יתבי קרתא איתא כדון ואשלחינך לותהון ואמר ליה האנא.
And it was at the time of days that Israel said to Joseph, Do not thy brethren feed in Shekem? But I am afraid lest the Hivaee come and smite them, because they smote Hamor and Shekem and the inhabitants of the city. Come now, and I will send thee to them. And he said, Behold me.
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם – רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי בֶּרֶכְיָה נָהַג בּוֹ בְּכָבוֹד כְּמוֹרָא הָאָב עַל הַבֵּן.
וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי – אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא הַדְּבָרִים הַלָּלוּ הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ נִזְכָּר וּמֵעָיו מִתְחַתְּכִין, יוֹדֵעַ הָיִיתָ שֶׁאַחֶיךָ שׂוֹנְאִים אוֹתְךָ וְהָיִיתָ אוֹמֵר לִי הִנֵּנִי.
ויאמר ישראל אל יוסף וגו׳ ויאמר לו הנני1נוהג באביו כיבוד ומורא, אמר לו יעקב יוסף אתה יודע כי אחיך שונאים אותך ואתה אומר הנני, אמר לו אבא יודע אני כי שונאים אותי, ואפילו יהרגוני איני חוזר דיבורך ריקם.
1. נוהג באביו כיבוד ומורא. ב״ר וילקוט שם, ועיין לק״ט ורש״י.
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף – נָהַג בּוֹ כָּבוֹד כְּמוֹרָא הָאָב עַל הַבֵּן.
וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי – הַדְּבָרִים הָיָה אָבִינוּ יַעֲקֹב נִזְכָּר וּמֵעָיו מִתְחַתְּכִין יוֹדֵעַ הָיִיתָ שֶׁאָחִיךָ שׁוֹנְאִין אוֹתְךָ וְהָיִיתָ אוֹמֵר הִנֵּנִי.
פקאל אסראיל ליוסף הא אכ֗ותך ירעון פי נאבלס תעאל אבעת֗ בך אליהם קאל לה נעם.
ואמר ישראל ליוסף: הנה אחיך רועים בנאבלס. בוא, אשלח אותך אליהם. אמר לו: כן.
הנני – לשון ענוה וזריזות. נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאים אותו.
הנני HERE AM I – An expression denoting humility and readiness: he was zealous to perform his father's bidding, although he was aware that his brothers hated him (Bereshit Rabbah 84:13).
ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך וגו׳ ויאמר לו הנני1נהג כבוד כראוי. ודבר זה היה יעקב אבינו זוכר ומעיו מתחתכים עליו. יודע שאחיו שונאים אותו. והוא אומר הנני.
1. נהג כבוד. ב״ר וילקוט שם.
ויאמר ישראל אל יוסף – שנשאר בבית אצלו ועוסק בתורה עמו, ואותו שעה היו עוסקין בענין עגלה ערופה, וכן אנו עתידין לדרוש בוירא את העגלות אשר שלח יוסף (בראשית מה כז):
הלוא – מלא ו׳, כבר דרשנו:
הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני – ר׳ תנחומא אומר נהג בו כבוד כראוי במורא האב על הבן, א״ר חמא הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומתחתך עליו, אמר בני היית יודע שאחיך שונאין אותך ואמרת הנני, ולא עכבת ללכת אצלם. כל לכה שהיא לשון הליכה, כתיב בה׳, כגון [לכה] ואשלחך, לכה נא אקחך (במדבר כג כז), וכל דומיהן, והיה לו לומר לך, אלא לפי שהן לשון ענוה נכתבין מלאין ה׳, וכל שהוא במקום אליך חסירין ה׳, כגון לך לך (בראשית יב א), לך ה׳ הצדקה (דניאל ט ז), וכל דומיהן חוץ מארבעתן שהן מלאין ה׳, ולכה איפוא מה אעשה בני (בראשית כז לז), ולכה אין בשורה (שמואל ב יח כב), זכיני בוראי להגיע למקומו לכבדו כהנה:
הלא אחיך רועים בשכם – לפי שנתיירא יעקב מבניו שהוליכו הצאן במרעה שם שכם אשר הרגו זכורם, אמר ליוסף הלא אחיך רועים בשכם, ולשם הרגו כל אנשי העיר ומתיירא אני מן יושבי הארץ, לך נא ואשלחך אליהם – ותראה את שלומם ואת שלום הצאן (בראשית ל״ז:י״ד). (כ״י ברסלאו 103 שאבדא בשם ומשמו של ר׳ יוסף ב״ר קרא שמעתי אני המעתיק בענין)⁠ב
א. מובא ב MGWJ 1865 p.384 ובפליטת סופרים.
ב. נוסח קצר יותר מופיע ברשב״ם עה״ת: ״הלא אחיך רועים בשכם – במקום סכנה שהרגו אנשי המקום. בשם זה שמעתי מר׳ יוסף קרא חבירנו והנאה לי.⁠״
הלא אחיך רועים בשכם – במקום סכנה שהרגו אנשי המקום. זה שמעתי מר׳ יוסף קרא חבירנו והנאה לי.
Halo' YOUR BROTHERS ARE PASTURING AT SHECHEM: A dangerous place for them, since they killed the townspeople there (Genesis 34:25). I heard this interpretation from our friend, R. Joseph Qara, and it delighted me.⁠1
1. Rosin here cites Dubno who pointed out that this interpretation can be found already in Ps.Jon., ad loc.
Rashbam's interpretation may be directed against the explanation of Tanh. Vayyeshev 2 (found also in LT and cited by Rashi ad vs. 14; see also Sanh. 102a) that Shechem was simply an unlucky town for Israelites – bishekhem 'innu 'et dinah, bishekhem makheru 'et yosef, bishekhem nehleqah malkhut beit david. Rashbam, however, sees Shechem not as unlucky but as dangerous, and for good reason. R. Joseph Bekhor Shor concurs with Rashbam and Skinner mentions the possibility of interpreting the verse the way Rashbam did.
ויאמר לו הנני – אעשה כדבריך.
HERE AM I. I will do as you say.⁠1
1. If Jacob called Joseph then the proper response would be here am I, as in Here am I, for thou didst call me (I Sam. 3:6). However, in our verse it comes as a response to Jacob's command. Hence Ibn Ezra's point that in our verse it has the meaning of: I am at your service (Filwarg).
הלא אחיך רועים בשכם – במקום סכנה, שהם שנואים בארץ ההיא על שהרגו בני העיר.⁠1
1. השוו רשב״ם בשם ר״י קרא.
הלא אחיך רועים בשכם – ARE NOT YOUR BROTHERS SHEPHERDING IN SHEKHEM? – In a dangerous place, for they are hated in that land because they killed the people of the city.
ויאמרהלא אחיך – כלומר הלא ידעת כי אחיך רעים בשכם.
הנֵּנִי – לא פחד מאחיו ואף על פי שהיו שונאים אותו כי חשב כי ליראת אביו עליהם לא יעשו לו דבר רע. וגם אביו לא חשב זה שאלו היה לבו נוקפו בזה לא היה שולחו, וכל המעשה הזה סבה מאת האל נורא עלילות על בני אדם כדי שירדו בסבה זו אבותינו למצרים כאשר נגזר בין הבתרים.
ויאמר...הלא אחיך, don’t you know that your brothers are in Shechem, tending flocks?
הנני; he was not afraid of his brothers even though they hated him, for he thought that their awe of their father was greater than their desire to harm him. His father also did not think that the brothers posed a threat to his favourite son. Surely, if he had even entertained the slightest concern about the brothers harming Joseph, he would never have sent him on this mission. This entire matter was engineered by God Who knows the evil machinations of man in order that this would become the external cause of the patriarchs, i.e. their descendants to descend to Egypt and to fulfill the prophecy God had already told Avraham about in chapter 15.
ויאמר ישראל אל יוסף וג׳ – מאמרו כאן ויאמר ישראל אע״פ שאמר בתחילה (לעיל פסוק א) וישב יעקב, אלה תלדות יעקב, ו{כן} לבסוף (להלן פסוק לד) ויקרע יעקב, {הוא} לתועלת לפי הנראה לי. והיא הערת הכתוב לבני ישראל, המיושרים אל כל שלימות על ידי התורה, שאע״פ שהיה {יעקב} במדריגת הנבואה הגדולה, והקריבות {לה׳} יתעלה, והשררה האלוהית אשר בשבילה נקרא שמו ישראל, {בכל זאת} נעלמה ממנו ידיעת הנסתר בזה, כמו שאמר אלישע (מלכים ב ד:כז) ויוי העלים ממני ולא הגיד לי1, ונתרשל מן הזהירות ביציאת יוסף, ועשה את הפכה בשלחו לו לבדו אל {אחיו} אשר היתה בלבם שנאה2. {והיה זה} כדי להוציא אל הפועל את רצונו יתעלה בירידת מצרים {שירדו} יעקב ובניו3.
וכך אמר יוסף ע״ה לאחיו (בראשית מה:ח) לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וג׳4, ואמר דוד ע״ה (תהלים קה:יז) שלח לפניהם איש לעבד נמכר יוסף5. וכבר ביארו החכמים ז״ל את זה – כלומר ששלח יעקב את יוסף, ונעלמה ממנו בזה ידיעת הנסתר – באשר קרב זמן גרות זרע אברהם אשר הראה במעמד בין הבתרים6.
1. נה. השוה לשון הראב״ע להלן (פסוק לה): ׳ויש אומרים כי הנבואה נסתלקה משניהם (=מיצחק ומיעקב) בעבור אבלם. ועדותם דבר אלישע׳.
2. נו. רבנו ממשיך בזה עם מש״כ לעיל שגם יעקב ידע משנאת האחים וקנאתם ליוסף, ואף צידד שם שדוקא בשל כך לא שלח את יוסף לרעות עם אחיו בראשונה. ומדגיש כאן רבנו, שכאן נראה בעליל שיד ההשגחה העליונה מסבבת הסיבות לבצע התכנית שייסד מראש, ולכן גרם ליעקב שיתרשל מהזהירות הטבעית שלו. והשוה מה שכ׳ רבנו בסוף הפרשה בשם ר״ש בן חפני, וקילס ביאורו כפירוש אמיתי, בדבר שכחת שר המשקים את יוסף, שהוא ג״כ ללא התרשלות מצדו אלא מפעולת תמים דעים – הי״ת.
3. נז. כוונת רבנו שיעקב נקרא כאן ישראל ע״ש מעלתו האלקית, שכוונת הכתוב להדגיש שלמרות מעלתו זאת נסתתמה ממנו הנבואה בחפץ ה׳ ית׳, שלא תאמר שאילו היה יעקב ראוי לכך לא היה מעשה זה בא לידו. ונראה שיש להטעים עוד נופך ע״פ ביאור רבנו לעיל פר׳ וישלח (לה:י) שמה שאמר ׳ולא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך׳ מרמז על זרעו וצאצאיו המכונים בשם ׳ישראל׳ ע״ש, והיינו שנקרא יעקב כאן בשם ישראל לרמז שהיה בזה צעד שהכין המכין מצעדי גבר לתועלת הנוגעת לכלל ישראל, ואי״ז מעשה פרטי של יעקב הפרטי, אלא תכנית כללית עבור ישראל הכללי.
4. נח. השוה ביאורו של רבנו שם ומש״כ בהערות להעיר בדבריו.
5. נט. הרי שמכירת יוסף היא ביצוע שליחות הי״ת ששלח לפניהם איש.
6. ס. אולי כוונתו למדרשם שהביא רש״י (פסוק יד) על ׳וישלחהו מעמק חברון׳ שפי׳ ׳מעמק חברון – והלא חברון בהר שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון, אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך׳.
הלא אחיך רעים בשכם – במקום סכנה שהרגו אנשי המקום.⁠1
1. שאוב מרשב״ם בשם ר״י קרא ובדומה בר״י בכור שור.
?הלא אחיך רועים בשכם, "are your brothers not tending flocks in Sh'chem (a dangerous place?) Seeing that they had killed all the males of that town and looted it (Genesis 34,2529). [It occurs to this editor that the reason they had chosen to do so was to show their father that they were less worried about the local population than about Joseph lording it over them. Ed.]
הלא אחיך וכו׳ לכה ואשלחך וכו׳ – וא״ת מה ראה יעקב לשלחו לאחיו הלא יודע ששונאים אותו. ואומר אבן עזרא לפי שהלכו במקום סכנה לרעות כי הרגו אנשי שכם. אמר יעקב שמא יענישו לך ספק הוא ושיהרגום אנשי שכם אם ימצאום ודאי הוא ומוטב ליקח הספק מן הודאי לך אמור להם שישובו פן יכום אנשי שכם מכת חרב.
(יג-יד) ויאמר ישראל אל יוסף: הלא אחיך רועים בשכם, לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן, והשיבני דבר. ואמנם אמר זה, לפי שהוא ירא שיזיקום אנשי הארץ, בזוכרם מה שעשו שם לאנשי שכם. וישלחהו יעקב מעמק חברון — כי בחברון היה יושב — ויבוא יוסף לשכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

הנני לשון ענוה וזריזות. לא לשון ענייה דומיא דמשה משה ויאמר הנני אברהם אברהם ויאמר הנני מפני שכבר היה מדבר עמו לך ואשלחך אליהם ולא תפול אחר זה לשון ענייה וכך אמרו בב״ר אמר רבי אבא בר חנינא הדברים הללו היה יעקב נזכר והיו מעיו מתחתכין יודע היית בני שאחיך שונאים אותך והיית אומר לי הנני:
ולכן ספר שישראל באהבתו את יוסף אמר לו בדרך שמחה והתול הלא אחיך רועים בשכם ואתה יושב בבית ארזים איני רוצה בזה לך ואשלחך אליהם ותרעה שם את הצאן כמוהם כי כלכם בני ולמה יהיה לך זה היתרון עליהם. והוא בענותנותו השיבו הנני ר״ל אנכי אעשה כדבריך.
הלוא אחיך רעים בשכם – ואין דרך רחוקה עד שם.
הלא אחיך רועים בשכם?, Yaakov implied that it was not very far from their home to Shechem.⁠a
a. this seems a bit strange as it is about 100km by air, surely quite a distance for an unaccompanied young man of 17 to travel all by himself.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

הנני לשון עניה וזריזות. דאין לפרש שהוא לשון עניה כמו ״ויאמר משה משה ויאמר הנני״ (שמות ג, ד), דהכא כבר כתיב ״הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם״, ואם כן היה מדבר עמו,ולא שייך אחריו ענייה:
לשון ענוה וזריזות כו׳. וא״ת ולמה לא פי׳ כן גבי אברהם אברהם ויאמר הנני (לעיל כ״ב:י״א) משה משה ויאמר הנני (שמות ג׳:ד׳). וי״ל דכאן אין שייך לומר הנני בל׳ עניה דהא כבר דבר עמו כדכתיב ויאמר ישראל אל יוסף הלא וגו׳:
A term indicating humility and readiness. You might ask: Why did Rashi not give this explanation on (22:11) אברהם אברהם ויאמר הנני, and on (Shemos 3:4) משה משה ויאמר הנני? The answer is: Here, הנני cannot be a way of answering [when called], as Yaakov was already speaking with him. For it is written, "Yisrael said to Yoseif, 'Are your brothers not pasturing...'"
לכה ואשלחך וגו׳ – פירוש לכה אצל אחיך, ואם אתה חושש לשנאתם הריני מלווך ושולחך בדבר מצוה שתלך בשליחותי ושלוחי מצוה אינם ניזוקים (פסחים ח.).
לכה ואשלחך אליהם, "come let me send you to them;⁠" The word לכה implied that Joseph should go visit his brothers. In the event he had qualms, however, Jacob added that he would make him a שליח של מצוה, a messenger on a divine mission, i..e fulfilling the commandment of obeying his father. This would protect him against harm (compare Pesachim 8).
הלא אחיך רועים בשכם – [כתב רשב״ם] ״במקום סכנה שהרגו אנשי המקום. זה שמעתי מר׳ יוסף קרא חבירנו, והנאה לי״, מפירוש רשב״ם ז״ל. ולא ישר בעיני, שאם הוא מקום סכנה למה ילכו לשם? ועוד שאם כן למה שלח גם את יוסף אצלם? אלא כבר פירשנו1 שאינו עיר שכם אלא לגליל הנקרא שכם. וטעם [אומרו] ״הלא אחיך רועים בשכם״ יראה בעיני כי אחי יוסף בקנאתם נפרדו זמן-מה מבית אביהם, ואולי הניחם הזמן להרחיק שישכחו שנאתם וקנאתם, ויוסף היה אוהב טהר-לב לאחיו דאג עליהם ובקש להתחבר עמהם, והתאונן אצל אביו ״איפה אחי? נא שלחני אליהם״. והשיב האב ״למה תצעק? והלא אחיך רועים בשכם, ואם נכספה נפשך אליהם {ולא תחוש לדברי שנאתם שידברו אליך} לכה ואשלחך אליהם״. והשיב יוסף ״הנני מוכן אני לעשות כאשר תצוני״.
לכה – הַתְקֵן עצמך2 למסע זו.
1. פסוק יא.
2. הרב מסביר מדוע המלה עם אות ה״א, ולא ״לך״.
הלוא אחיך רעים בשכם – במקום סכנה שהרגו אנשי המקום, וכפי המסופר בספר הישר התמהמהו ביום ההוא ועבר עת האסף המקנה ולא באו, ויעקב נתיירא פן יקומו עליהם אנשי שכם להלחם בם, ולזה שלח אליהם את יוסף:
הנני – אעשה כדבריך ונזדרז למצות אביו אעפ״י שהיה יודע שאחיו שונאים אותו:
רועים בשכם – בשדה אשר בסביבות שכם, כמו שכתוב ובניו היו את מקנהו בשדה (למעלה ל״ד:ה׳).
לכה ואשלחך אליהם – אולי נתן לו מתנות להביא להם, כדרך שעשה ישי שנתן לדוד מיני מאכל להביא לאחיו (שמואל א י״ז:י״ז) וזה טעם לך ואשלחך, בוא וקח מה שאתן לך.
_
ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך וגו׳ – יעקב חש בפירוד שישנו בין יוסף לאחיו, ואינו רוצה שהפירוד יעמיק, ויחד עם זה הוא רוצה להעמיד במבחן את רגשותיו של יוסף כלפי אחיו. לכן בתחילה אינו מטיל על יוסף כל תפקיד מיוחד אלא רק אומר לו: ״מוטב שאשלחך אל צאנם, כדי שתוכל להיות עם אחיך״. יוסף מוכן ללכת מיד. הרי סוף כל סוף מצפונו נקי, אין לו כל שאיפות להיות לנשיא או למושל.
ויאמר ישראל וגו׳ הלוא אחיך רעים בשכם – שהוא מקום סכנה וצריך לדעת שלומם, לכה ואשלחך, אם תרצה ללכת אשלחך, שזה מורה הפעל שבא בה״א בסוף שמורה על הפעולה הבלתי מוחלטת כמ״ש כ״פ, ויאמר הנני, ועי״ז חשב יעקב שיוסף יודע שאין להאחים שנאה עליו.
YISRAEL SAID... “Are your brothers not pasturing in a Shekhem?” — a place of danger — and we must know what is with them. “Come (‘lekha‘) and I will send you to them”: that is, if you want to go, I will send you — revealed by the appearance of the suffix he at the end of the word lekha (lekhha), which, as I have often indicated, signifies a conditional rather than an absolute action. And he replied, “I am ready,” making Yaqov think that Yosef held that his brothers bore him no hatred.
ויאמר ישראל: לא כתיב ׳יעקב׳1. להגיד כי ברעיון נשגב2 הגיע לידי כך לשלוח את בנו למקום סכנה, וכאשר יבואר.
הלוא3 אחיך: תיבת ״הלוא״ מיותרת. ללמד שסיבת השילוח היא משום ששמע שרועים בשכם4, ששם מקום סכנה רבוצה ממעשה שכם, על כן פחד ורגז לבבו לדעת מהם, וכ״כ רשב״ם5.
לכה6 ואשלחך אליהם: תיבת ״לכה״ אינו מדויק, ׳לך׳ מיבעי7. וכבר נמצא עוד בתורה (שמות ג,ו) ״לכה ואשלחך אל פרעה״ ודרשו במדרש רבה (ויקרא א,ה) ׳אם אין אתה הולך לא ילך אחר׳8, ובירושלמי סוכה (פ״ד ה״ג)9, ועיין ספר במדבר (י,כט)10. וכזה יש לנו לפרש כאן, דיעקב אבינו אם רצה לדעת שלום בניו וכי לא היה לו עבד לשלוח, אלא ירא מפני הסכנה גם על העבד, אבל על יוסף היה בטוח על צדקתו שלא יפגע בו אדם רע.
[הרחב דבר: ולהסביר יותר יש להקדים הא דאיתא בזוהר הקדוש בפרשה זו (ח״א קפ״ה), דראובן אמר להשליך את יוסף בבור מלא נחשים ועקרבים ולא ירא שיהרגוהו, שהיה בטוח על זכותו. והא שהיה ירא מן האחים היינו משום דבחירה שבאדם הוא למעלה מהשגחה העליונה. ויש לי ראיה מפורשת לזה, מדכתיב בדניאל (ו,יח) בשעה שהשליכו דריוש בגוב אריות ״וחתמא מלכא בעזקתיה... די לא תשנא צבו בדניאל״11, פירוש, היה בטוח שלא יגעו בו אריות שאינם בעלי בחירה, אבל ירא דלא תשני רצון בדניאל. ואמנם חלילה לומר שאין ביד ההשגחה העליונה לשמור גם מבחירת האדם. אלא כך יש לנו לומר, דלזה בעינן זכות יותר, והיינו שיהא טוב גם בין אדם לחבירו ויהיה צדיק וטוב לו בשביל שהוא צדיק גמור, כמו שכתבתי לעיל ריש פרשת נח (ו,ט) בהרחב דבר. (ועל פי זה הטעם נשמר יעקב מבחירה רעה של לבן, וכמו שכתבתי בפרשת ויצא לא,כא בהרח״ד). והנה יעקב ידע בכל בניו שהמה צדיקים, אבל ירא שהמה אינם בעלי גמילות חסדים כל כך, בזה שהוציא יוסף דבה רעה, ובזה שראה ששונאים את יוסף מקנאה, וכל זה חסרון במדת גמילות חסדים הוא, על כן ירא שלא יפגעו בהם רעת בני האדם12. משא״כ יוסף שהיה באמת בעל גמילות חסדים להפליא כמבואר להלן מדת יוסף13, וגם ראה יעקב זאת שהוא אוהב את אחיו, אע״ג שהמה שונאים אותו, על כן חשב למשפט שאין לו לירא עליו. כך עלה על דעתו הגדולה של ישראל. ועיין להלן פסוק ל״ג.]
ויאמר לו הנני: כבר ביארנו בפרשת העקידה (לעיל כב,א) שזה הלשון מורה על דבר גדול14, והתבונן גם הוא שדרך מסוכן הוא לפניו, אבל הוא בצדקתו ובתומו הלך ואמר ״הנני״, וכפירוש רש״י.
1. עיין לעיל לה,כא-כב.
2. שהרי שם ׳ישראל׳ רומז על דרגתו הגבוהה של יעקב, עיין לעיל שם.
3. משמעות מלה זו ברוב המקומות – ׳הרי׳.
4. כלומר, סיבת השילוח היא ״רועים בשכם״ ולא ״רועים״ לבד, וציון המקום נאמר בהקשר ל-״הלוא״ – הרי הם במקום זה וזה, שהוא סיבת שילוח.
5. וסיים הרשב״ם: זה שמעתי מר׳ יוסף קרא חבירנו, והנאה לי (עכ״ל). וכן פירש בתרגום יונתן בן עוזיאל, וכן איתא בחזקוני.
6. כתב הרד״ק לעיל יט,לב (עה״פ ״לכה נשקה את אבינו יין״): כבר פירשנו כי מלת ״לכה״ ״לכו״ ״הבה״ הוא ענין ההסכמה והעזר איש מחבירו, לפיכך לא ישמרו בהן יחיד ורבים זכר ונקבה, כי הם כענין שם (עכ״ל). ועיין גם לעיל לא,מד ״ועתה לכה נכרתה ברית״ בדברי רבינו.
7. בניקוד זהה, רק בלא ה״א (אך ודאי אין זו משמעות של הליכה, הואיל וההליכה מוזכרת בפסוק הבא ״לך נא״. ועיין היטב לעיל לא,מד ברבינו).
8. ׳אם אין אתה גואלם, אין אחר גואלם׳, וכן בשמו״ר ג,ג. ועיין לעיל לא,מד הערה 138.
9. ״ולכה לישועתה לנו״ – ׳לך יודייה׳. עיין לעיל טו,ט. כז,ז. כז,לז. לא,מד.
10. עה״פ ״לכה אתנו והטבנו לך״ (שם הוא מלשון הליכה).
11. רש״י: שלא ישתנה רצוני, כלומר, שלא יעשו לו היזק שלא כרצוני.
12. כשירדו למצרים לקנות תבואה וכדו׳.
13. להלן מו,ד. מח,טז. מט,כג. מט,כה. וכן לעיל פסוק ג׳.
14. וכן לעיל כז,א, עיי״ש.
הלוא אחיך וגו׳ – ״במקום סכנה, שהרגו אנשי המקום״,⁠1 כלומר הם עלולים להימצא בסכנה מצד אנשי הסביבה, שהרי בשעתו הרגו את אנשי שכם. ומכאן גם לשון הבקשה ״לכה ואשלחך״ וכן ״לך⁠־נא״. וגם תשובתו של יוסף — ״הנני״ — באה לומר שהוא נכון גם למסע מסוכן זה.
1. הרשב״ם בשם רבי יוסף קרא.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניהדר זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יד) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ⁠־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת⁠־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת⁠־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃
He said to him, "Go, please, and see if it is well with your brothers and well with the flocks and bring word back to me.⁠" He sent him from the valley of Chevron and he came to Shekhem.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ק] 1לך נא ראה, אמר ר׳ יצחק כו׳ תלמיד חכם לא יצא יחידי בלילה וכו׳, רבנן אמרי מהכא לך נא ראה את שלום אחיך. (חולין צא:)
[קא] 2לך נא ראה, אמר יעקב ליוסף, יוסף בני, הרי יש לי כמה ימים שלא שמעתי שלום אחיך ושלום הצאן שנ׳ ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן. (פרקי דר״א פל״ח)
[קב] 3לך נא ראה את שלום אחיך, ואת שלום הצאן, וכי מה היה יעקב אבינו (מתירא) על בניו, היה מתירא שמא יעמדו עליהם גואלי שכם (לפי) שהרגום בני יעקב. (מדרש מכת״י)
[קג] 4ואת שלום הצאן, וכי הצאן יודעות מהו שלום שאמר לו את שלום הצאן, אמר ר׳ אייבו צריך אדם שיהא מתפלל על מי שהוא משביר אותו, לפי שהיה יעקב משתכר מצאנו ואוכל החלב ולובש הגז, לפיכך נצרך לשאול בשלומן. (תנחומא ישן וישב יג).
[קד] 5ואת שלום הצאן, אשריהם הצדיקים שחביבה עליהן בהמתן כגופן, וכן מצינו ביעקב שנאמר לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן, לקיים מה שנאמר יודע צדיק נפש בהמתו (משלי י״ב:י׳). (ילמדנו)
[קה] 6והשבני דבר, יצא מפיו דבר של של נבואה. ולא ידע מהוא, כלומר לא ישוב אליו אלא דבר. (מדרש הגדול)
[קו] 7וישלחהו, ליווהו על מנת לחזור. (שכ״ט)
[קז] 8וישלחהו מעמק חברון, א״ר חנינא בר פפא בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון, דכתיב ידע תדע כי גר יהיה זרעך (בראשית ט״ו:י״ג). (סוטה יא.)
[קח] 9ויבא שכמה, מקום מזומן לפורעניות בשכם ענו את דינה, בשכם מכרו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד, ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים (מלכים א י״ב:כ״ה). (תנחומא וישב ב.)
1. לך נא ראה בעת שאדם יכול לראות, (רש״י) וראה לעיל פל״ב אות קיט. בבאור וצרף לכאן.
2. ראה לקמן אות קב.
3. מאמר זה הוא בכת״י ילקוט מעין גנים. ומקור הדבר בתרגום יוב״ע כאן ובאריכות בספר הישר ויהי בהיות בני יעקב רועים בשכמה ביום ההוא ויתמהמהו ויעבור עת האסף כל המקנה ולא באו, וירא יעקב כי התמהמהו בניו בשכם ויאמר יעקב בלבו פן יקומו עליהם אנשי שכם להלחם בם, על כן התאחר בואם היום הזה, ויקרא יעקב אל יוסף בנו ויצוהו לאמר, הלא אחיך רועים בשכם. ובפי׳ התוס׳ הדר זקנים וא״ת מה ראה יעקב לשלחו לאחיו הלא יודע ששונאים אותו ואומר אבן עזרא לפי שהלכו במקום סכנה לרעות כי הרגו אנשי שכם, אמר יעקב שמא יענישו לך ספק הוא, ושיהרגום אנשי שכם אם ימצאום ודאי הוא ומוטב ליקח הספק מן הודאי, לך אמור להם שישובו פן יכום אנשי שכם מכת חרב. ולפנינו בפי׳ אע״ז ליתא דבר זה, רק ברשב״ם כ׳ ״זה שמעתי מר׳ יוסף קרא חבירנו והנאה לי״ וכ״ה בכת״י ווארמס בשם ר״י קרא מובא בפליטת סופרים טז. ובפענח רזא בשם מה״ר משה, ותימה שלא הזכירו שהדבר מבואר בתרגום יוב״ע כאן. ובזהר ח״א קפד. לכה ואשלחך אליהם, וכי יעקב שלימא דהוה רחים ליה ליוסף מכל בניו והוה ידע דכל אחוי הוו סנאין ליה אמאי שדר ליה לגבייהו, אלא איהו לא חשיד עלייהו דהוה ידע דכלהו הוו זכאין ולא חשיד לון אלא גרים קב״ה כל דא בגין לקיימא גזרה דגזר בין הבתרים. [ויש להעיר בדברי רבעה״ת שכ׳ ומוטב ליקח הספק מן הודאי, דס״ל דצריך אדם להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל אחרים מסכנה ודאית כמבואר בירושלמי תרומות פ״ח ה״ד הביאו הגה״מ ובכס״מ פ״א מה׳ רוצח כתב בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה (כדי להציל חבירו מסכנה) חייב. ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי הוא ספק. ע״כ. והביאו גם הב״י בחו״מ סי׳ תכ״ו אמנם בשו״ת הרדב״ז ח״ג סי׳ תרכ״ז חולק על דין זה וכתב ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. ולא הביא דברי הירושלמי. ונ״ל משום דסובר שאין מהירושלמי ראיה דעובדא דשם דרשב״ל הלך להציל את רבי אימי שתפסוהו גזלנים ואמר או אני אהרוג או אני נהרג. מכאן אין ראיה שאדם חייב לעשות כן, אלא שאדם רשאי להכניס א״ע בספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה ודאית. ומי שמונע א״ע בשוא״ת משום ספק סכנה אינו עובר דהרי וחי בהם ולא שימות בהם אפילו בספק סכנה נאמר שאינו חייב לסכן עצמו. אמנם מ״ש הרדב״ז דהוי בכלל חסיד שוטה לכאורה צ״ע מירושלמי ואולי יפרש דרשב״ל אמר זאת בדרך הגזמה דהרי מבואר שם בירושלמי דהלך ופייס את הגזלנים והניחוהו ולא הרגם כלל א״כ מבואר דלא היה בזה סכנה ורשב״ל נפיש חיליה והבין שבכחו לפייסם. עוד נראה דיש לחלק טובא בין נידון הרדב״ז לנידון הירושלמי ואכמ״ל, וראה ברמב״ם פ״ז מהל׳ רוצח ה״ח ובאו״ש שם, ולקמן מג, ח. מב״ר מוטב תהא נפש אחת בספק ולא כולם בודאי. וי״ל דכאן לא חשב יעקב שיהרגוהו רק שמא יענישוהו, ומוטב ספק עונש מוודאי הריגה].
4. בהערות מהרש״ב מביא דבכת״י רומי הגרסא שיהא מתפלל על מי שהוא משתכר ממנו. ובב״ר פפ״ד את שלום אחיך ניחא, אלא מאי ואת שלום הצאן הדא אמר שאדם צריך לשאול בשלום דבר שיש לו הנאה ממנו. ובמדרש הגדול הדא דאמרי שאדם חייב לשאול בשלום דבר שיש לו ממנו הנאה. אמר שמואל האיי מאן דסר נכסיה בכל יומא מרוח אסתירא. (חולין קה.)
5. מובא בילקוט שמעוני ח״א רמז תשס״ג. ועי׳ סוטה יב. ויש להעיר מהמבואר במכלתא בשלח מסכתא דויסע פרשה ז׳ אותי ואת בני ואת מקני בצמא השוו בהמתן לגופן (מכאן אמרו) אמרין בהמתו של אדם היא חייו אדם המהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא. ועי׳ מג״א או״ח סי׳ רמ״ח סקט״ז. ובפי׳ משלי לר״י נחמיאש וכן מצינו אבותינו הראשונים השוו שמירת הצאן לשמירת הבנים, יעקב אבינו בפסוק וראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן.
6. ובבעל הטורים מביא והשיבני דבר נצנצה בו רוה״ק שסופו לחזור אליו, ובמנחה בלולה והשבני דבר ניבא שעתיד לשוב אליו כמו שאמר אברהם ונשובה אליכם.
7. בפי׳ הריב״א עה״ת פ׳ ויגש ובהדר זקנים שם שאביו ליוהו כששלחו לאחיו כמו שנאמר וישלחהו מעמק חברון ומתרגמינן ואלויהו אמר לו יוסף אבי חזור בך אמר בני גדולה לויה שעתידה פרשת עגלה ערופה שנתוספה בתורה וכתוב בה ידינו לא שפכו את הדם כו׳. וכעי״ז בבעל הטורים כאן ברד״ק וחזקוני (ראה לעיל יב, ב. יח, טז. באונקלוס ובתורה שלמה, ולפנינו בתרגום כאן ליתא) ובכת״י מובא במבוא לתנ״י סו: וישלחהו בעמק חברון והלא חברון בהר היא כו׳ אלא י״ל שעשה יעקב לו לויה מהר עד העמק, וז״ש וישלחהו לשון לויה, ושאל לו יוסף מצות לויה אז הגיד לו ענין עגלה ערופה שיאמרו על החלל שלא פטרנהו בלא לויה. ויש מפרשים וישלחהו מעמק חברון כלומר שהיה מתלוה עמו כמו שנהג הצדיק הקבור בחברון הוא אברהם דכתיב ביה ואברם הולך עמם לשלחם.
8. ב״ד פפ״ד, במדב״ר פ״ט. אכ״ד. תנחומא ישן וישב יג. תנחומא שם א״ג. ובתרגום יוב״ע כאן. ובב״ר שם והלא אין חברון נתונה אלא בהר וכתיב וישלחהו מעמק חברון א״ר אחא הלך להשלים אותה העצה העמוקה שנתן הקב״ה בינו ובין חבר הנאה שהיה קבור בחברון ועבדום וענו אותם. ובתנ״י שם אמר ר׳ יוחנן מעצה עמוקה שנטל הקב״ה בינו ובין עצמו בין הבתרים עם אברהם. ובתנחומא שם מחשבה עמוקה נטלת עם אברהם בין הבתרים כשאמרת לו ידוע תדע. ובכת״י מדרש החפץ לא גזר על אבותינו להשתעבד במצרים אלא שיכנעו לקבל התורה והמצוות, שאמר על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת ליחדיני והודיעו הקב״ה סוד השעבוד וכמה הוא וזו העצה העמוקה. וכ״ה בילקוט אור האפלה.
9. לעיל אות צה. ובלק״ט לקמן מה, כב. ולמה נתן ליוסף את שכם לפי שמשכם מכרוהו, שנאמר וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, וכתיב וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה. לפיכך נתנה שכם לבני יוסף לנחלה. ובפי׳ מנחה בלולה שכמה מדלא כתיב ויבוא שמה דהרי לעיל כתיב הנה אחיך רועים בשכם מכאן דרשו חז״ל מקום מוכן לפורעניות. וראה לקמן אות קכא. בבאור מ״ש שם מרש״י ודותן היה כפר הסמוך לשכם כו׳ אע״פ דכתיב בקרא מלכים ב׳ ו׳ יג. יד. ויוגד לו לאמר הנה בדתן. ויקופו על העיר, הרי מפורש דעיר היא ולא כפר, י״ל לעומת שכם קראה כפר, ושכם היתה עיר המחוזית ומה שאמרו בגמ׳ בשכם מכרו את יוסף היינו במחוז שכם.
וַאֲמַר לֵיהּ אִיזֵיל כְּעַן חֲזִי יָת שְׁלָם אֲחָךְ וְיָת שְׁלָם עָנָא וַאֲתֵיבְנִי פִּתְגָמָא וְשַׁלְחֵיהּ מִמֵּישַׁר חֶבְרוֹן וַאֲתָא לִשְׁכֶם.
He said to him, “Go, now, see after the welfare of your brothers, and the welfare of the sheep, and bring word back to me.” He sent him from the plain of Chevron, and he came to Shechem.

וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה
וַאֲמַר לֵיהּ אִיזֵיל כְּעַן חֲזִי יָת שְׁלָם אֲחָךְ וְיָת שְׁלָם עָנָא וַאֲתֵיבְנִי (ח״נ: ואתיב לי) פִּתְגָּמָא וְשַׁלְחֵיהּ מִמֵּישַׁר חֶבְרוֹן וַאֲתָא לִשְׁכֶם
וַיִּשְׁלָחֵהוּ – וְשַׁלְחֵיהּ או וְאַלְּוִיאֵיהּ?
א. פועל ״שלח״ מבניין פָּעַל מתורגם בקביעות ״שלח״ כבעברית, דוגמת ״וישלח יעקב מלאכים״ (בראשית לב ד) ״וּשְׁלַח יַעֲקֹב״. מטעם זה מתורגם בכל הנוסחים ובתאג׳ ״וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן״ – ״וְשַׁלְחֵיהּ מִמֵּישַׁר חֶבְרוֹן״. ואולם רבינו חיים פלטיאל גרס ״וְאַלְּוִיאֵיהּ מִמֵּישַׁר חֶבְרוֹן״ כלשון ליווי ובכך פירש דברי רש״י לפסוק ״וירא את העגלות אשר שלח יוסף״ (בראשית מה כז) ״סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה״. כלומר הואיל ויעקב ליוה את בנו כתרגום ״וְאַלְּוִיאֵיהּ מִמֵּישַׁר חֶבְרוֹן״, נמצא שלא נהג בו כזקני העיר המתוודים על עגלה ערופה ״יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה [קרי: שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם״ (דברים כא ז) ״לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה״ (רש״י).⁠1 ואולם אין ספק שנוסח ״וְאַלְּוִיאֵיהּ״ הוא שיבוש.⁠2
תרגום מדרשי תמוה
ב. ״מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן״ – ״מִמֵּישַׁר חֶבְרוֹן״ הוא תרגום מילולי כמבואר לעיל ״עַד אֵיל פָּארָן״ (בראשית יד ו) ״עַד מֵישַׁר פָּארָן״. אבל המיוחס ליונתן תרגם ״וְשַׁדְרֵיהּ עַל עֵיטָא עֲמִיקְתָּא דְאִתְמַלֵל עִם אַבְרָהָם בְּחֶבְרוֹן״ כמדרש שברש״י: ״מעמק חברון – והלא חברון בהר? אלא מעצה עמוקה של [אותו] צדיק הקבור בחברון״. אלא שהוסיף: ״וּבְהַהוּא יוֹמָא הֲוָה שָׁרוּי גָלוּתָא דְמִצְרַיִם״ (ובההוא היום היה תחילת גלות מצרים). וחזר על כך בתרגום ״וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה״ (פסוק יז): ״נַטְלַן מִיכַּן אֲרוּם שְׁמָעִית מִבָּתַר פַּרְגוֹדָא דְהָא אִישְׁתְּרֵי מִן יוֹמָא דֵין שִׁעֲבּוּד מִצְרָאֵי״ (כי שמעתי מאחרי הפרגוד שהנה מתחיל מהיום הזה שיעבוד מצרים), ולכאורה הוא נגד מדרשי חז״ל.⁠3
1. כך בפירוש רבינו חיים פלטיאל (תלמיד חבר למהר״ם מרוטנבורג) לפסוק ״וירא את העגלות״: ״ויש לומר דסימן מסר לו פרשת עגלה... דכתיב ביה ״ידינו לא שָׁפְכֻה״ דלא פטרנוהו בלא ה׳ דברים ובפרשת תצא מפורשים ואחד מהם לויה. כלומר שעל ידי שליוהו יעקב לא היה ניזוק דכתיב וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן ומתרגמינן וְאַלְּוִיאֵיהּ״.
2. כי רק לשון שילוח (מבניין פִּעֵל) מתורגם לעתים בלשון ליווי כמבואר בפסוק ״וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ״ (בראשית יב כ) ״וְאַלְּוִיאוּ יָתֵיהּ״. ואכן ב״מושב זקנים״ הובא ביאור זה מבלי להסתמך על ת״א: ״על כן יש לומר כשפירש יוסף מאביו עשה לו לוייה. אמר לו יוסף: אבא חזור בך שלא אענוש, אל תטרח. אמר לו יעקב: בני, אל תהי מצוה זאת קלה בעיניך שבשביל לוייה נתוספת פרשה אחת בתורה דכתיב ״ידינו לא שָׁפְכֻה״ וגו׳, וכי תעלה על דעתך שבית דין שופכין דמים הם, אלא [שלא] (ש)⁠פטרנוהו בלי לוייה. וכיון שלא לוהו מעלה עליו הכתוב כאלו שפכו דמו. והיינו פרשת עגלה ערופה שהיה עסוק בה״.
3. גזירת ״בארץ לא להם״ כבר החלה מברית בין הבתרים [כרש״י בר׳ טו יג: ״בארץ לא להם – לא נאמר בארץ מצרים אלא בארץ לא להם, ומשנולד יצחק ויגר אברהם וגו׳ (בראשית כא לד), וביצחק גור בארץ הזאת (בראשית כו ג), ויעקב גר בארץ חם (תהלים קה כג), לגור בארץ באנו״]. ו״אהבת יהונתן״ סבר להתאים תרגומו עם דברי רש״י בסוטה יא ע״א: ״וישלחהו מעמק חברון – ביוסף משתעי קרא כששלחו יעקב אצל אחיו והוא תחילת סיבת ירידת ישראל למצרים״, אבל לשון ״יונתן״ על תחילת השיעבוד אינו הולם ביאור זה.
ואמר לו אזל כען וחמי ית שלמיהון דאחיך וית שלמא דענא ואתיב יתי פתגם ושלח יתיה מן מישרא דחברון ואתא לשכם.
ואמר ליה איזל כדון חמי ית שלם אחך וית שלם ענא ואתיבני פיתגמא ושדריה על עיסק עיטא עמיקתא ד⁠{א}⁠יתמלל עם אברהם בחברון ובההוא יומא הוה שרוי גלותא דמצרים וקם ואתא יוסף לשכם.
And he said, Go, see the welfare of your brethren, and the welfare of the flock, and return me word. But he sent him according to the deep counsel which was spoken to Abraham in Hebron; for on that day began the captivity of Mizraim. And Joseph arose, and came to Shekem.
וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן – אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ נִיחָא, אֶלָּא מַאי וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן, הֲדָא אָמַר שֶׁאָדָם צָרִיךְ לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹם דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הֲנָיָה מִמֶּנּוּ.
וַהֲשִׁיבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן – וַהֲלוֹא אֵין חֶבְרוֹן נְתוּנָה אֶלָּא בָּהָר וּכְתִיב: וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן, אָמַר רַב אַחָא הָלַךְ לְהַשְּׁלִים אוֹתָהּ הָעֵצָה הָעֲמֻקָּה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּינוֹ וּבֵין חָבֵר הַנָּאֶה שֶׁהָיָה קָבוּר בְּחֶבְרוֹן: וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם (בראשית ט״ו:י״ג).
אָמַר יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְגוֹ׳ וַיָּבֹא שְׁכֶמָה – מָקוֹם מְזֻמָּן לַפֻּרְעָנוּת. בִּשְׁכֶם עִנּוּ אֶת דִּינָה, בִּשְׁכֶם מָכְרוּ אֶת יוֹסֵף, בִּשְׁכֶם נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם (מלכים א י״ב:כ״ה).
And Jacob said to him: “Go now, see whether it is well with thy brethren … and he came to Shechem (ibid. 37:14).⁠1 This place had previously been designated for punishment. Dinah was dishonored in Shechem, Joseph was sold in Shechem,⁠2 and David’s kingdom was divided at Shechem: Jeroboam built Shechem in the hill country of Ephraim (I Kings 12:25).
1. B. Sanhedrin 10:29.
2. Dothan, the place where Joseph was sold, was in the vicinity of Shechem; in addition, tradition maintains that he was buried in Shechem.
(יד-כח) {עיינו תנחומא (בובר) בראשית ל״ח:א׳}
לך נא ראה – כענין וירא אהרן (שמות ל״ב:ה׳), 1ומה ראה, ראה את חור נהרג, מנין, שנאמר ויבן מזבח (שם), 2מן הזבוח לפניו, וזה הבין בדעתו ולא נמנע מללכת.
ואת שלום הצאן3מכאן שצריך אדם לשאול בדבר שיש לו הנאה ממנו.
וישלחהו מעמק חברון4והלא חברון בהר היא נתונה, ואתה אומר מעמק חברון, אלא הלך להשלים העצה העמוקה שנתן הקב״ה בינו ובין אבותיו, שהוא אברהם אבינו הקבור בחברון.
1. ומה ראה ראה את חור נהרג. ויק״ר פ״י אות ג׳, פדר״א פמ״ה, ורש״י שמות ל״ב ה׳ הביא המאמר בשם ויק״ר.
2. מן הזבוח לפניו. דורש ויבן מזבח כמו, ויָבן מִזָבוּחַ לפניו, ובתנחומא הנדפס מכבר תצוה אות י׳ וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, הוי קורא בו ויירא אהרן, ועיין שמ״ר פמ״א.
3. מכאן שצריך אדם לשאול. ב״ר פפ״ד אות י״ג.
4. והלא חברון בהר היא נתונה. ב״ר שם, ותנחומא וישב אות י״ג וע״ש, בהערה ל״ט.
לֶךְ נָא רְאֵה – מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁלֹּא יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה וְכוּ׳ כְּדִכְתִיב (בראשית ל״ב:כ״ה) (בַּ)⁠וַּיִּוָּתֵר יַעֲקֹב {לְבַדּוֹ}.
וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן – וַהֲלֹא אֵין חֶבְרוֹן נְתוּנָה אֶלָּא בְּהַר, וְאַתְּ אַמְרְת וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן, אֶלָּא הָלַךְ לְהַשְׁלִים עֵצָה עֲמוּקָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּינוֹ לְבֵין חָבֵר הֲנָאָה שֶׁקָּבוּר שָׁם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר ״אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ״ בְּעֵצָה עֲמוּקָה שֶׁל מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם ״הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ״.
קאל אמץ֗ אעלם סלאמה אכ֗ותך וסלאמה אלגנם ורד אלג֗ואב פבעת֗ בה מן עמק חברא פאתי נאבלס.
אמר: לך דע את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשב תשובה. ושלח אותו מעמק חברון והגיע לנאבלס.
מעמק חברון – והלא חברון בהר, שנאמר: ויעלו בנגב וגו׳א (במדבר י״ג:כ״ב)? אלא מעצה עמוקה של צדיקב הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים: כי גר יהיה זרעך (בראשית ט״ו:י״ג).
ויבא שכמה – מקום מוכן לפורענות: שם קילקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד,⁠ג וילך רחבעם שכמה וגו׳ (דברי הימים ב י׳:א׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, ס״פ 118. בכ״י מינכן 5 חסר: ״וגו׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917 (במקום ״וגו׳⁠ ⁠⁠״): ״ויבא עד חברון״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה: ״אותו צדיק״. בכ״י ליידן 1: ״אברהם״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד 34, ס״פ 118. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13 נוסף: ״שנ׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י לונדון 26917 נוסף: ״דכת׳⁠ ⁠⁠״.
מעמק חברון FROM THE VALE OF HEBRON – But was not Hebron situated on a hill, as it is said "And they went up into the South and they came unto Hebron" (Bemidbar 13:22) why then does it state that Yaakov sent him from the עמק, (the vale, the deep part) of Hebron? But the meaning is that Yaakov sent him in consequence of the necessity of bringing into operation the profound (עמוקה) thought of the righteous man who was buried in Hebron (Tanchuma Vayera 22) – in order that there might be fulfilled that which was spoken to Avraham when the Covenant was made 'between the parts" (cf. 15:13), "your seed shall be a stranger etc.⁠"
ויבא שכמה AND HE CAME TO SHECHEM – A spot foredestined to be the scene of misfortunes: there the sons of Yaakov sinned (by selling Yosef), there Dinah was maltreated, there the kingdom of the House of David was divided, as it said "And Rehoboam went to Shechem etc.⁠" (Melakhim I 12:1) (Sanhedrin 102a).
ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן1מכאן שצריך אדם לשאול בשלום דבר שיש לו הנאה ממנו.
וישלחהו מעמק חברון2א״ר אחא להשלים העצה העמוקה שנתן הקב״ה בינו 3ובין חבר נאה שהוא קבור בחברון. ועבדום וענו אותם וגו׳ (בראשית ט״ו:י״ג). שהרי חברון נתונה בהר. אלא כדפרשי רבנן.
ויבא שכמה4מקום מוכן לפורעניות.
1. מכאן שצריך אדם לשאול. ב״ר שם.
2. א״ר אחא. סוטה י״א ע״ב. וב״ר שם. וילקוט רמז קמ״א. ורש״י עה״ת.
3. ובין חבר נאה. דרש חברון נוטריקון והכוונה בין אברהם הקבור בחברון. וז״ל רש״י מעמק חברון והלא חברון בהר. שנא׳ ויעלו בנגב ויבא עד חברון (במדבר י״ג) אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון. לקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים כי גר יהיה זרעך עכ״ל. וכך היתה לפניו הגי׳ בגמרא. ועיין בילקוט רמז קמ״א.
4. מקום מוכן לפורעניות. עיין לעיל הערה מ״ז.
ויאמר לו – בתחלה אמר לו לכה לשון ענוה, אמר שמא לא ילך אצלם שהרי שונאין אותו, כיון שקיבל עליו לילך, א״ל בציווי לך נא, לשון בקשה פייסו לומר שתהא רואה שלום אחיך האיך שרויין:
ואת שלום הצאן – שמא ניזוקו. כל מלה שהיא חטופה פ״ה הפועל, כגון שלום דיבר, הרי היא ניתלית על חברתה, ואם היתה נפתחת ונקמצת, כגון שלום רב (תהלים קיט קסה), את בריתי שלום (במדבר כה יב), וכל דומיהן, הלא דבר הוא:
והשיבני דבר – הרי עומדת על עצמה, ועוד יש ללשונות הללו דרכים מוחלקין ואין להאריך בהם:
וישלחהו מעמק חברון – ליווהו על מנת לחזור:
ויבא שכמה – מקום מזומן לפורענות, וזכר לדבר, דרך ירחצו שכמה (הושע ו ט):
ויבא שכמה – ולא מצאם.
Vayyavo' HE REACHED SHECHEM: and did not find them.⁠1
1. Rashbam simply provides the connective phrase that is implicit in the narrative.
ויאמרואת שלום הצאן – בראשית רבה (בראשית רבה פ״ד): הדה אמרה צריך אדם לשאול בשלום מה שיש לו הנאה ממנו.
מעמק חברון – לִוה אותו מן העיר עד אותו העמק שסמוך לחברון ומשם שלחהו.
ובבראשית רבה: מעמק חברון – והלא חברון הר היה, אלא מעצה עמוקה שבין הקב״ה ובין אברהם אבינו הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לו בין הבתרים: כי גר יהיה זרעך (בראשית ט״ו:י״ג).
ויאמר...ואת שלום הצאן, in Bereshit Rabbah 84,13 the instruction by Yaakov to Joseph that he was to enquire not only about their personal well being, but also about the well being of their property, their flocks, teaches us that one must always display concern not only for the health, etc., of people one meets but also about their economic well being.
מעמק חברון, since when is Chevron in a valley? We always associate it with being located on a mountain! The Torah alludes to a profound understanding between God and Avraham who had been interred in Chevron. The Torah now alludes to the prediction by God to Avraham, that his descendants would for a long time be strangers in a land not theirs (Genesis 15,13)
לך נא ראה את שלום אחיך – ואין נא אלא לשון בקשה. אף על פי שבכל יום אני שומע בשורות מהם, דרך ארץ הוא שתלך שם אתה, שהרי אחיך הם.
ואת שלום הצאן – הדא אמר: צריך אדם לשאול בשלום דבר שיש לו הנאה ממנו (בראשית רבה פ״ד:י״ג).
וישלחהו מעמק חברון – העיר יושבת בהר ויעקב ליווהו עד העמק.⁠1 וכן אמרו רבותינו (בראשית רבה צ״ה:ג׳): שליוה יעקב ליוסף והיו עסוקים בפרשת עגלה ערופה ומשם שלחו.
1. כן בפירוש ר״י החסיד.
לך נא ראה את שלום אחיך, "please go and check whether everything is all right with your brothers!⁠" Whenever the word נא appears in the Torah, it must be understood as a request rather than as an order. Yaakov told Joseph that although he hears reports about what the brothers were doing and where, it was no more than good manners that he, Joseph, should go and look them up, seeing that after all he was their brother.
ואת שלום הצאן, "and check that everything is all right with the flocks.⁠" From this we learn that it is in order or even preferable, to enquire if a person's business is flourishing.
וישלחהו מעמק חברון, "he took leave of him in the valley below Chevron.⁠" Seeing that Chevron is situated at the top of a mountain, we learn from here that Yaakov accompanied Joseph on the beginning of his journey, and that this is considered no more than good manners for anyone to copy. Our sages consider it as more than good manners, i.e. as a requirement. The subject of their conversation is supposed to have been the laws about how to deal with an anonymous corpse who had clearly been murdered, so that the people nearest to that location need not feel indirectly responsible (Deuteronomy chapter 21).
לך נא ראה את שלום אחיך – תימ׳ וכי לא היה יודע שהיו נוהגין בטוב. אמרינן (בראשית רבה פד:טו) שכל יום ויום שימש לו אחד מהן. וי״ל שכך היה יום אחד שמש בנימן. ויום אחד יוסף. ויום אחד ראובן. ובאותו יום שלשי שלא שמע מהם שלח יוסף.
ד״א לפי שהוא שמע שהיו מרעין בין שונאיהן לשכם. א״ל לך נא ראה כו׳ ואמור להם שילכו משם. מה״ר משה.
וישלחהו מעמק חברון – כלומ׳ גבי אברהם עשה לויה שנ׳ ואברהם הולך עמם לשלחם (בראשית יח:טז). כך עשה לו לויה כו׳. רי״ח.
מעמק – תימ׳ והלא היה חברון בהר (בראשית רבה פד:יג). אלא עשה לו לויה עד למטה בעמק אז שלחו. בפ׳ נגמר הדין הארכתי (???). וצ״ע.
לך נא ראה את שלום אחיך – מפני שהיו רועים בשכם בין שונאיהם במקום מוכן לפורעניות שלחו לשיתרחקו משם, זהו ראה כלומר ראה ועשה שיהיו הם והצאן בשלום, מהר״ר משה.
וישלחהו מעמק חברון – כלומר שהי׳ מתלוה עמו כמו שנהג הצדיק הקבור בחברון הוא אברהם כדכתיב בי׳ ואברהם הולך עמם לשלחם.
מעמק חברון – והלא חברון בהר הי׳ אלא שעשה לו לוי׳ עד העמק שתחת ההר ואז פטרו לשלום.
וישלחהו מעמק חברון – יזכיר הכתוב המקום אשר שלחו משם, לומר כי היה מרחק רב ביניהם, ולכן עשו עמו רעה כי רחוקים היו מאביהם, ולהגיד כי יוסף לכבוד אביו נתאמץ ללכת אליהם אל מקום רחוק, ולא אמר: איך אלך והם שונאין אותי.
ולרבותינו בזה עוד מדרש: להשלים עצה עמוקה של חבר הנאה הקבור בחברון (בראשית רבה פ״ד:י״ג).
AND HE SENT HIM OUT OF THE VALLEY OF HEBRON. Scripture mentions the place from which Joseph was sent, in order to indicate that there was a great distance between father and son, and that this was the reason why the brothers did him evil: they were distant far from their father. It also serves to relate that Joseph, out of respect for his father, strengthened himself to go after them to a distant place, and he did not say, "How shall I go when they hate me?⁠". Our Rabbis yet have a Midrash concerning this matter, in which they say, "It was to fulfill the profound thought of the 'seemly companion'1 who was buried in Hebron.⁠"2
1. Abraham. The Midrash thus explains the word Chevron (Hebron) as if it consisted of the two words: chever na'eh (seemly companion). Thus it refers to Abraham who walked before G-d (above 17:1). The Midrash is in Bereshith Rabbah 84:13.
2. Reference is to the covenant — which G-d made with Abraham — that his seed will be a stranger in a land that is not their own (above, 15:13). The idea expressed is that Jacob's act of sending Joseph to his brethren was thus the beginning of a cycle of events which would fulfill the covenant made with Abraham.
ויבא שכמה – מקום הפורענות, בשכם ענו את דינה, בשכם מכרו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד מישראל והמליכו לירבעם, שנאמר (מלכים א י״ב:א׳) וילך רחבעם שכם כי שכם באו כל ישראל להמליך אותו. כיון שנתחלקו השבטים המליכו שם לירבעם והיה שם בית מלכותו שנאמר (שם) ויבן ירבעם את שכם.
ויבא שכמה, "he came to Shechem.⁠" a place destined for a variety of unhappy events (Tanchuma Vayeshev 2). In Shechem Dinah had been raped; In Shechem they sold Joseph. In Shechem the kingdom of David was divided and the ten tribes elected Jerobam as their king. (Kings I 12,1). After Jerobam had been elected king he built up that city (Kings I 12,25).
וישלחהו מעמק חברון – אע״פ שחברון הוא בהר כדכתיב ויעלו בהר ויבואו עד חברון ליווהו עד העמק ומשם שלחו וכתב המקום ששלחו משם כדי להודיע שמהלך רב היה ביניהם ועל כן עשו עמו רעה כי רחוקים היו מאביו ולהודיע כי יוסף לכבוד אביו נתאמץ לילך למקום רחוק ולא אמר איך אלך והם שונאים אותי:
וישלחהו מעמק חברון, "he sent him on his way after having accompanied him to the valley of Chevron.⁠" Although, according to all our records, Chevron is situated on a mountain, as we know also from the route taken by the spies (Deuteronomy 1,24), his father accompanied him all the way down to the valley. Only after reaching the lowlands did Yaakov send Joseph alone on his fateful journey. The Torah makes a point of letting us know from where Joseph was sent on this mission (presumably on foot), so that we realize how far he had to travel, i.e. how much distance the brothers had put between themselves and their father. They had done so precisely to discourage their father from sending Joseph, assuming also that if their father would want to send him, he might demur, citing both the distance and the fact that the brothers hated him.
לך נא ראה – לומר שלא יצא אלא בכי טוב בשעה שיוכל לראות.
והשיבני דבר – נצנצה בו רוח הקודש שסופו לחזור אליו.
עמק – בגימטריא רד״ו שעל ידי זה נשתעבדו רד״ו שנים. וליוהו עד חברון אמר לו אבא חזור בך. אמר לו כתיב ידינו לא שפכה את הדם הזה שלא פטרנוהו בלא לויה ובזה נפטר ממנו ומתוך כך זכרו והיינו דכתיב וירא את העגלות אשר שלח יוסף. וזהו שאמרו אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דברי תורה שמתוך כך זוכרהו.
לך נא ראה את שלום אחיך – תימה וכי לא ידע שהם נוהגים בטוב, והלא אמרינן שכל יום שימש אחד מהם את אביו, וממה נפשך היה שואלו. וי״ל שכך היה יום אחד ששמש וביום אחר יוסף, וביום אחר ראובן, ובאותו שלישי שלא שמע מהם שלח להם יוסף.
ד״א לפי שהיו מרעין בין שונאיהם בשכם, אמר לו יעקב לך ראה כו׳ ואמור להם שילכו משם.
וישלחהו מעמק חברון – והלא חברון בהר אלא שעשה לו לויה עד למטה בעמק ואז שלחו אמר יוסף אבא חזור בך, א״ל כתיב (דברים כ״א ז׳) ידינו לא שפכו את הדם הזה, וכי תעלה על דעתך שב״ד שופכי דמים הם, אלא שלא פטרנוהו בלא לויה. ובזה נפטר ממנו ומתוך כך זוכרו. והיינו דכתיב (בראשית מ״ה מ״ז) וירא את העגלות וגומר, וסימן מסר לו שלכך היו רוחצים ידים בעגלה ערופה, והיו אומרים ידינו לא שפכו וכו׳ וזהו שאמרו רבותי׳ (ברכות ל״א ב׳) לא יפטור אדם מחבירו אלא מתוך דברי תורה שמתוך כך זוכרו.
תימה גדול חכם כמו יעקב אבינו ששלח יוסף בנו החביב עליו בין אחיו אשר היה מכירם ששונאים אותו שנאת מות. וי״ל שיעקב לא לחנם שלחו כי אמר הלא אחיך רועים בשכם, אמר שכם מקום מוכן לפורענות הוא ואי איפשר שיהיו לשם זמן מרובה שלא יכשלו, את מי אשלח, ומי ילך שיאמינו בי ללכת ולברוח מן המקום הרע ההוא, אם לא ילך בני החביב עלי ועל הספק אשלחנו, כי ודאי יכשלו אם יעמדו שעה או רגע והודאי מוציא מידי ספק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

התועלת הששי הוא במידות, והוא שראוי לאדם שישמור קניניו שהוא מתפרנס מהם, ולא יתרשל מזה מפני שום סיבה שתהיה. הלא תראה כי יעקב אבינו, עם פחדו מבניו שיהרגום אנשי הארץ מפני מה שעשו לשכם, אמר ליוסף שיחקור בשלום הצאן.
[ח] שנרא׳ שנתחדש אז הענין ההוא שלא הורגל ביניהם. אמנם, לרצונו, שלא יתעכב לשם, רק שישוב ליומו או מחרתו להיות עמו. זרזו שישיבהו דבר גם לוה אותו עד עמק חברון ושלחו בשלום.
והלא חברון בהר שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון. נ״ל שאין זו ראיה שחברון היתה בהר שאם מפני שכתוב בה לשון עליה ויעלו בנגב ויבא עד חברון דילמא הא דכתב בה לשון עליה מפני שא״י גבוהה מכל הארצות כדפרש״י בפסוק מהרו ועלו אל אבי שא״י גבוהה מכל הארצות אבל בב״ר אמרו והלא אין חברון נתונה אלא בהר ואת אמר׳ מעמק חברון ולא הביאו ראיה מהיכן למדו לומר כן. ויש לומר שראית׳ היא ממה שהיתה מקום קבורה למתים שאין מקצין לקבורה אלא מקום טרשים כמו שאמרו בשילהי כתובות אין לך טרשים בכל ארץ ישראל יותר מחברון דהוו קברי בה שכבי ומקום הטרשים אינו אלא בהר:
ויבא שכמה מקום מוכן לפורעניות כו׳. תנחומא דאם לא כן ויבא שמה מיבעי ליה שהרי כבר כתוב לעיל מיניה הנה אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם מאי שכמה אלא שכם הידוע המוכן לפורענות:
ואז כשראה אביו את תשובתו בענוה ומוסר אמר איני חפץ שאתה בני תשב שמה עם הצאן אלא שעתה תלך שמה לראות את שלום אחיך ואת שלום הצאן אולי שמפני היותם בשכם יבואו מהסביבות עליהם ויזיקום אבל מיד השיבני דבר ותשוב לעמוד לפני ולא תשאר עמהם וגם לאהבתו אותו לווהו מחברון עד עמק העיר וישלחהו מעמק חברון ללכת לשכם.
לך נא ראה – ראה בשכלך ותקן כל מעוות אם יצטרך, כי אמנם להגיד האמת היה מספיק אחד מעבדיו.
וישלחהו מעמק חברון – לוהו עד העמק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[א] לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום
[1] חולין פרק שביעי דף צא ע״ב (חולין צא:)
[ב] וישלחהו מעמק חברון
[1] סוטה פרק ראשון דף יא ע״א (סוטה יא.)
ויעלו בנגב ויבאו עד חברון. והקשה הרא״ם דשמא מפני שארץ ישראל גבוה מכל הארצות כדפירש רש״י אצל ״מהרו ועלו אל אבי״ (להלן מה, ט), ואפשר כי דעת רש״י מאחר דכתיב (במדבר יג, כב) ״ויבא עד חברון״ משמע דהכל עלייה עד חברון, דאם לא כן הוי למכתב ׳ויבא לחברון׳, ואם חברון יושב בעמק כדכתיב ״מעמק חברון״ לא היה הכל עלייה, ומדכתיב ״ויעלו בנגב ויבאו עד חברון״ משמע דהכל עלייה עד חברון, כי לשון ״עד״ משמש על עלייה ממקום שהלך למקום שבא, ולפיכך משמע שהיה הכל עלייה עד חברון. אבל באמת לא היה צריך להביא ראיה זאת, רק כי חברון מקום טרשים דלכך הוקצה לקבורה, כדפירש רש״י בפרשת שלח לך (במדבר יג, כב), ומזה יש ללמוד כי חברון יושב בהר. ועוד דכתיב (יהושע יד, יב) ״ועתה תנה לי את ההר״, וכתיב אחריו (ראו שם שם יג) ״ויתן לכלב את חברון״:
מקום מוכן לפורענות. דאם לא כן למה כתב ״ויבא שכמה״ ולא כתיב ׳ויבא שמה׳, דהא לפני זה כתיב (פסוק יג) ״הלא אחיך רועים בשכם וגו׳⁠ ⁠⁠״ (כ״ה ברא״ם):
וישלחהו מעמק חברון – פירש״י מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לשון עצה ולשון עמוקה צריכין ביאור כי מי יעץ זאת העצה ומה עומק יש בה והקרוב אלי לומר בזה לפי שאמרו רז״ל (בר״ר מ״ד:כ״א) אמר הקב״ה לאברהם במה תרצה וידונו בניך בגיהנם או בגליות, ואברהם בירר לו הגליות א״כ זאת העצה היעוצה אשר יעץ אברהם לברר הגליות במקום הגיהנם הנקרא שאול עמוקה, כי בזה מתורץ כשישראל חוטאים למה אין הקב״ה דן אותם על ארצם ולמה יגלם לארצות העמים, אלא לפי שהגליות במקום הגיהנם העמוק ע״כ הדין להגלותם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כי א״י גבוה מכל הארצות ובערכו כל הארצות עמוקים, ז״ש (בראשית מ״ה:ט׳) רדה אלי אל תעמוד, כי בלכתם למצרים הלכו דרך ירידה כיורד לשאול עמוק, וזה עומד להם במקום שאול עמוקה זה״ש מעצה עמוקה של אותו צדיק, כי הוא יעץ לבחור בעמק ארצות העמים כאמור.
והלא חברון בהר כו׳. כתב רא״ם נ״ל שאין זו ראייה שחברון היתה בהר שאם מפני שכתב בה ל׳ עלייה דלמא הא דכתב בה לשון עלייה מפני שא״י גבוה מכל הארצות כדפירש רש״י בפסוק מהרו ועלו אל אבי (להלן מ״ה:ט׳) שארץ ישראל גבוה מכל הארצות וכו׳. ויש לומר דראייתם הוא כיון שהקצוהו לבית הקברות ואין מקצין לבית הקברות אלא מקום טרשין כמו שאמרו בשלהי כתובות (קיב.) ומקום טרשין אינו אלא בהר. עכ״ל: א״נ מדכתיב (במדבר י״ג:כ״א) ויעלו ויתורו את הארץ וגו׳ וכתיב בתריה ויעלו בנגב ויבא עד חברון למה כפל הקרא וכתב ויעלו תרי זמני היה לו לכתוב ויעלו בנגב ויתרו את הארץ ממדבר צין עד לבא חמת ויבא עד חברון וגו׳ אלא להכי כתיב עוד ויעלו בנגב ויבא עד חברון דהאי ויעלו קאי על חברון שהיתה יושבת בהר ודו״ק. נ״ל:
מקום מוכן לפורעניות כו׳. דאל״כ ויבא שמה מבעיא ליה שהרי כבר כתיב רועים בשכם אלא שכם הידוע: דלא הל״ל אלא וישלחהו מעמק חברון וימצאהו אלא וכו׳. [מהרש״ל]:
But, is not Chevron on a mountain... Re'm writes: It seems that this verse was not [Chazal's] proof that Chevron was on a mountain. Although it is written, "Went up,⁠" this could be because Eretz Yisrael is higher than all the lands, as Rashi explains on, "Hurry, go up to my father" (45:9). Rather, Re'm explains, the proof is that Chevron was designated as a burial place. People designate only rocky areas for burial, as it says in Kesubos 112a, and rocky areas are on mountains. An alternate explanation: It is written, "They went up and scouted the land...⁠" (Bamidbar 13:21), and then is written (v. 22), "They went up into the southern part, and came to Chevron.⁠" Why is it written "they went up" twice? Scripture should simply have written, "They went up into the southern part, and scouted the land... and came to Chevron.⁠" Perforce, "they went up" is repeated because it refers to Chevron, which is on a mountain. So it seems to me.
A place with a predisposition to misfortunes... [Rashi knows this] because otherwise it should simply say, "And he came there,⁠" since it is already written, "Pasturing in Shechem.⁠" Perforce, [the name is repeated to imply,] "the notorious Shechem". [Alternatively, Rashi knows this because] it should simply say, "He sent him from the depths of Chevron, and a man found him...⁠" Perforce, [Shechem is mentioned to imply, "the notorious Shechem"]. (Maharshal)
לך נא ראה וגו׳ – עתה הוא מפרש שליחות המצוה שעושה, ואמר והשיבני דבר עשאו שליח להחזיר לו תשובה שבזה אפי׳ למאן דאמר (שם ח:) שלוחי מצוה אינם ניזוקים דוקא בהליכתן אבל לא בחזרתן, במציאות זה עשאו שליח גם בחזרתו, ומעתה הרי הוא בטוח שישוב בשלום אצל אביו.
והגם שהיו אחיו שונאים אותו ושכיח היזיקא, סובר יעקב כדעת רבנן שחולקים עם פלימו בפסחים דף ח׳ וז״ל תניא חור שבין ישראל לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת פלימו אומר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה ופריך והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינם ניזוקים ומשני היכי דשכיח היזיקא שאני וכו׳ ע״כ, וחכמים שחולקים עם פלימו סוברים שיש לחלק בין מציאות שלפנינו למציאות שמואל כי שם שכיח ודאי היזיקא כי ישמע שאול שמושח את דוד למלך במקומו ואין לך שכיח היזיקא כזו מה שאין כן חשש שמא הגוי יעליל עליו אינו קרוי שכיח היזיקא. וממנה נשמע למה שלפנינו שאחיו לא היו ודאי שכיח היזיקא כי לא יעלה על דעת יעקב שכל כך ישנאוהו בגדר שלא יציל מידם שליחות מצוה. וגם ההוא דסולם רעוע שאמרו בקידושין (לט.) שכיח הזיקא הוא יותר מבדיקת חור שבין יהודי לגוי וממציאות האחים שאינם חשודים כל כך להרע לאחיהם. ואולי גם לסברת פלימו יש לומר שאינו חשוב שכיח הזיקא במציאות זה של בני יעקב ושליחות מצוה מצלת מן הנזק.
ואם תאמר אם כן למה היה מה שהיה לעבד נמכר יוסף. י״ל שנזק שתכליתו הטבה ומעלה גדולה אינו חשוב נזק.
ועוד טעם יש בדבר, והוא כי יעקב ע״ה דקדק בדבריו בשליחות הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם. הרי גילה דעתו בפי׳ כי שליחותו הוא לשכם וכשהלך יוסף ולא מצאם בשכם והלך לחזר אחריהם במקום אחר הרי הוא שליח עצמו כי אביו לא שלחו ללכת למקום אחר ואין כאן שליחות מצוה אשר על כן היה מה שהיה, ויעקב נתכוון במה שיחד לו המקום שצפה ברוח הקודש כי למקום אחר יקראנו אסון כאשר קרהו ובדרך שכם לא תמצאהו רעה, ויוסף ע״ה חשב כי מה שאמר לו אביו שכם היה מורה מקום לו ואין הדברים בדיוק, וה׳ גילגל גלגולים לעשות אשר זמם לעשות.
ויבא שכמה – מקום אשר שלחו אביו שמה ולא מצאם והיה מחזר אחריהם ולא הוצרך לומר הדבר כי הדבר מובן מאומרו וימצאהו איש והנה תועה אחר שבא שכמה.
לך נא ראה, "Please go and have a look, etc.⁠" Now Jacob spelled out the details of the commandment Joseph was to fulfill including bringing back a report to his father. This would make him his father's messenger both on the outward journey and on the return journey. If the bringing back of the report became a separate commandment this would act as protection for Joseph even according to the view in the Talmud that such messengers are enjoying divine protection only until they reach their destination. Jacob made sure that Joseph had two destinations. Joseph could now rest assured that he would return safely.
Jacob believed that despite the fact that the brothers hated Joseph and it was therefore not unlikely that he would be in danger, the מצוה he performed by obeying his father would protect him. He based himself on the following discussion in Pesachim 8. We are taught in a Baraita: When there is a hole in a wall dividing the property of a Jew from that of a Gentile, one needs to search for possible chametz as far as one's arm can reach. Plymo says that one does not have to endanger oneself in order to locate such chametz. The Talmud counters that Rabbi Eleazar has said that when one is engaged in the performance of a מצוה one is not liable to suffer harm. So why should considerations of danger prevent someone from searching for chametz? The Talmud answers that the rule of Rabbi Eleazar holds true only where danger is not likely to be encountered. The other rabbis who disagree with Plymo hold that the two situations are not alike. When danger is apparent, such as certain hornets having their lairs inside the holes of a wall, one endangers one's life frivolously by putting in one's arm searching for chametz. When the danger consists of the Gentile possibly accusing the Jew of engaging in sorcery because he performs an act such as looking for chametz, something that seems non-sensical to the Gentile this is no reason to desist and to rely on miracles instead. The Talmud cites the incident of Samuel enquiring of God how he could endanger himself carying out his command to anoint David when there was a price on David's head? God told him to pretend to go to Hebron to slaughter an animal for God (Samuel I 16,2). Samuel was in very real danger, as the chances that king Saul would hear about his trip to Hebron were close to 100% and he would be very suspect. Such danger could not be compared with that of searching for chametz in a wall and the Gentile neighbor jumping to the wrong conclusion. Joseph's brothers had never been suspected of planning to actually harm him physically. Plymo might also not have considered Joseph's danger at the hands of his brothers as real enough for him not to rely on Rabbi Eleazar's dictum that the performance of the מצוה would act as his shield.
In view of the above you may well ask how it was that Joseph wound up being sold as a slave, etc.? The answer is that when Rabbi Eleazar said that שלוחי מצוה אינן ניזקין, people on a מצוה mission would not come to harm, he meant permanent harm. Joseph wound up as the ruler of Egypt as a result of having been sent to his brothers. The fact that he experienced degradation on the way was merely a preparation for his eventual elevation.
There is another aspect to all this. When Jacob despatched Joseph he was very careful to refer to the location where the brothers were supposed to be tending the sheep. He asked: "are not your brothers tending the flocks at Shechem?⁠" He had therefore made it plain that Joseph was supposed to go to Shechem. When Joseph went to Shechem and failed to find the brothers his mission was completed. If he decided nonetheless to go to Dothan to locate them there he was no longer his father's messenger. This is why he was no longer protected by performing a commandment of his father. Jacob was convinced that no harm would befall Joseph at Shechem. Joseph thought that his father had mentioned Shechem only as a likely place where he would find his brothers but that his mission was not restricted to Shechem.
ויבא שכמה, He arrived at Shechem. The place to which his father had sent him; however, he did not find his brothers. He searched for them, something the Torah did not need to spell out as otherwise the first words in the next verse, i.e. "A man found him,⁠" would not make sense. By now Joseph was lost.
לֵךְ נא – הואיל שלבך חפץ באחיך, לֵךְ אליהם וּרְאֵה את שלום אחיך שהם חיים ובריאים, וראה שלום הצאן והרועים על מי מנוחות. אבל לא תשאר שם עמהם לרעות את הצאן להתעסק בעיניני המרעה, אלא השיבני דבר מה ששמעת ומה שראית.
מעמק חברון – [כתב רמב״ן] ״יזכיר הכתוב המקום אשר שְׁלָחוֹ משם, לומר כי היה מרחק רב ביניהם, ולכן עשו עמו רעה, כי רחוקים הם מאביהם״, מפירוש רמב״ן ז״ל. ולהגיד תומת לב יוסף שבקש להלוך כל המרחק הזה בשביל לראות שלום אחיו, כל כך היה קשור באהבתם ולא חשש לדברי קנטורין שלהם. כי אין הסבה נותנת שיעקב צוה עליו לעשותו, ושיוסף הלך בפחי נפש רק לעשות רצון אביו. כי איך יעשה כן יעקב? ויודע כי אחיו שונאים אותו ויצערוהו בדבריהם. ואם בעבור שיודיעהו שלום בניו ושלום הצאן? הכי אין בכל ביתו לעשות השליחות זאת כי אם יוסף? ועמק חברון הוא עמק שהוא לרגלי ההר שהעיר יושבת עליה. ולפי שלא הוצרך הכתוב לדקדק אם שלחו מן העיר או מן העמק שבתחתית ההר, דרשו רבותינו1 ז״ל ששלחו מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים2 ״כי גר יהיה זרעך״.
ויבא שכמה – ״ולא מצאם״ כן פירש רשב״ם ז״ל. ואני אומר שאין המקרא חסר שאין ״שכם״ עיר שכם, כי אין מרעה בעיר, אלא גליל שְׁכֵנוֹ, ויש בו שדות רבות. וכשבא לגליל זה הלך משדה לשדה למצוא מקום חניית אחיו, ובלכתו מְצָאוֹ איש ושאל אותו ״מה תבקש?⁠״ וכמו שיתבאר.
1. בראשית רבה פד, יג; סוטה יא, א.
2. בראשית טו, יג.
והשבני דבר – והשיב לי, ולא תתעכב אצלם לרעות עמהם אלא תחזור מיד:
מעמק חברון – והלא חברון בהר שנאמר ויעלו בנגב ויבוא עד חברון (במדבר י״ג כ״ב), אלא עמק היה אצל חברון לרגלי ההר, ויעקב היה שוכן בעמק ומשם שלח את יוסף:
ויבא שכמה – ולא מצאם, וילך יוסף בשדה אשר אצל שכם לראות אנה פנו אחיו ויתעה בדרך במדבר ולא ידע אנה ילך, כך הוא בספר הישר, והכתוב קיצר בספור:
לך נא ראה וגו׳ והשבני דבר – עשאו שליח גם על החזרה, שיהיה שליח מצוה גם בחזרתו, וישלחהו מעמק חברון שהלך ללוותו וחז״ל אמרו מעצה עמוקה אשר בחברון, ר״ל שמדרך הטבע לא היה ראוי שיעקב ישלח ילד שעשועים למקום סכנה, ואם התירא וחשש על כל האחים שהיו גבורים ועבדיהם עמהם ונכונים למלחמה, איך לא התירא משלוח את יוסף ההולך לבדו במקום אויבים ואורבים, רק שהיה סבה מאת ה׳, ופשטות מאמר זה ומה שאמרו חז״ל בכיוצא בזה מורה שלא כמ״ש העקדה להחליט, שאף שאין לאדם יכולת על גזירות האלהים הכוללים שא״א אדם לבטלם, מ״מ הענינים החלקיים כלם נשארים לבחירת האדם, כי הענין הכולל יוכל להתקיים ע״י אמצעיים רבים, ומזה הוציא שאף שהמסובב שע״י ירדו אבותינו מצרימה היה ענין כולל אלהי השגחיי מוכרח, מ״מ האמצעיים שהובילו לזה שהוא מכירת יוסף ועניניו היה כלו בחירי. ואני אומר שאף שההקדמה בעצמה אמיתית והוא ענין תוריי יסודתו בהררי קודש, כי לכן נענשו המצריים על שנשתעבדו בישראל, מ״מ פה גם האמצעיים לא היו בחיריים והיה כלו מאת ה׳, כי אף שידוע שיש הבדל בין הפעולות הטובות שילוה אל עושיהם עזר אלהי לעזרו לבצע מעשהו אשר התחיל בבחירתו, ובין הפעולות הרעות שנעזבים כלם לבחירת האדם מבלי ילוהו שום עזר על עשיתם, כמ״ש הבא לטהר מסייעין אותו הבא לטמא פותחין לו, וא״כ לא יצויר שהתחבר בפעולה הרעה הזאת של מכירת יוסף שום עזר אלהי וכ״ש הכרח אלהי על עשיתה שא״כ תבטל הבחירה האנושית, מ״מ אחר ששבטי יה טעו בדמיונם וחשבו שהוא מעשה טובה ומצוה תחשב לבער קוצים מן הכרם וכוונתם היה לשמים, הלא בכאלה הענינים שיחשבו על עבירה שהיא זכות וכשרון היה ראוי שיורה ה׳ חטאים בדרך ויצילם מחטא זה, שאף לאבימלך אמר גם אני ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשך גם אנכי אותך מחטוא לי, וכ״ש לזרע קדש, שזה נכלל במ״ש הבא לטהר מסייעין אותו, וזאת שנית, שהגם שהמעשה של המכירה היתה בחיריית מ״מ השנאה ששנאו אותו ומה שעשה לו אביו כתונת פסים וספורי החלומות שהיו אמצעיים אל המכירה היה מאת ה׳, כמ״ש במד׳ למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם, וכן השליחות ששלחו יעקב היה נגד דרך הטבע רק מעמק חברון, והגם שהמכירה היתה בחיריית היו כמוכרחים מצד השנאה שהקבע בלבם ומצד שהקבע בדעתם כי הוא רשע למות וכי הוא רודף את הכלל, וה׳ סגר לפניהם הדרך ולא האיר עיניהם לדעת האמת כי יוסף צדיק הוא בדרכיו ותמים במעשיו, ושיכיר יעקב שנאת האחים ולא ישלחהו למקום סכנה, וע״כ אמרו שהיה יעקב ראוי לירד בשלשלאות של ברזל למצרים, ואמרו משל לפרה שמושכים בנה לבית השחיטה והיא הולכת אחריו, ר״ל שהיה מוכרח שיעקב ירד מצרים, ולא היה אפשר שיהיה זה רק ע״י שיוקח בשביה ע״י שובים ויוליכוהו בשלשלאות וכמ״ש בפסוק וישב יעקב, וסבב ה׳ שיהיה בכבוד כי עין ה׳ על יראיו, שהגם שאם היה נמשך בשלשלאות היה נעשה התכלית הכללי שירד יעקב מצרים, אבל השגיח ה׳ שיהיה זה בכבוד ע״י יוסף ולא ע״י שבי ומאסר, שזה מחסדי ה׳ על יראיו.
PLEASE GO...AND BRING ME BACK A REPORT. Thereby he made him into a return messenger as well, so that on the way back, too, he should be fulfilling a mizvah.⁠1 Moreover, he sent him off from the valley of Hevron, which means that Yaqov went along with him part of the way. Our Sages declare2 here: ---He sent him off from the valley of Hevron — because of deep matters associated with Hevron.--- They mean to say that sending Yosef involved a design of the Lord, since on natural considerations alone it was not well-advised for Yaqov to have dispatched this child of playfulness to a place of danger. Indeed, if he was apprehensive about the brothers who were powerful physically and had their servants with them, so that they were ready for giving battle, how was he not afraid to send Yosef all alone to a place where inhospitable elements lurked?
The straightforward and correct grasp of this passage, and also of what our Sages have said in matters of this kind, is not in agreement with what the author of the Aqeda concluded, namely, that even though man has no influence upon the general decrees of God — in that he cannot nullify them — the particular details remain within the domain of man’s freedom of action, since an overall effect can be realized in many ways. From this he deduced that despite it having been an irrevocable general decree of Providence that our ancestors should go down to Mizraim, the ways and means whereby this would be achieved — the sale of Yosef and all that happened to him — was entirely undetermined. I say, however, that while this introductory statement of the Aqeda is certainly true — it is a Torah principle whose firm foundation is in the holy mountains,⁠3 the Mizrians, for example, having been punished for enslaving the Israelites — here the means too were all predetermined from the Lord.
It is well known that there is this difference between doing good deeds and doing evil. For the former, whatever action a man undertakes by his own free decision, he is aided from On-high to accomplish it. On the other hand, evil deeds are left entirely within man’s freedom of action; there is no interference with the perpetrators in what they do. For as it is written,⁠4 “One who comes to be purified, is helped; and one who comes to be defiled, the possibility is left open for him.” It cannot be, then, that any divine help whatsoever should have been associated with this act of the sale of Yosef — or, even less so, that it should all have been predetermined, with the consequent suspension of man’s freedom of choice. Yet, when the Tribes erred in imagining that their deed was praiseworthy, indeed a mizvah, for they were burning off the thorns from the vineyard, their intention being for the sake of Heaven — in a case such as this where a sin was seen as a meritorious and excellent deed, it was proper for the Lord to instruct the sinful in the path5 and save them from this sin. God had done so for Avimelekh — when He said to him, “I indeed know that you did this with a blameless heart and therefore I also restrained you from sinning to Me” — and therefore most assuredly He should have done so also for the holy seed, since this enters under the principle of “one who comes to be purified is helped.”
Furthermore, although the sale of Yosef itself was not a predetermined act, the hatred they had for him, and the ornamented tunic his father made for him, and his recounting of the dreams — all these circumstances, that led to the sale of a Yosef, were from the Lord. As the Midrash writes:⁠6 What was the reason that they despised him? — that the sea should be split for them. And the mission upon which Yaqov had sent him was likewise against natural routine, and only took place on account of having been from the valley of Hevron.
Thus, notwithstanding that the sale itself was a free act, they were nevertheless irrevocably compelled by the hatred that He had fixed in their hearts, and by His having established in their minds the conviction that Yosef was so wicked as to deserve death, and by the fact that they thought him to be a danger to society. The Lord sealed the way for them, not enlightening them to knowledge of the truth.
Yosef was a zadiq in his ways and upright in his deeds, but Yaqov should have been aware of the hatred of the brothers and not have sent him to a place of danger. Accordingly, our Sages declare:⁠7 ---Yaqov was meant to descend to Mizraim in iron chains; but [what actually happened] can be likened to a cow whose calf was dragged to the slaughterhouse and she followed him.--- They mean to say that Yaqov was irrevocably predetermined to go down to Mizraim, but as is made clear by the emphasis of the verse, Yaqov resided, this could only have happened by his being captured by kidnappers who would then send him down to Mizraim in chains. However, God's eye is upon those faithful to him,⁠8 and He patterned circumstances so as to have Yaqov go there with honor. Had he been dragged there in chains, the overall end purpose of Yaqov going down to Mizraim would have been achieved. But the Lord providentially provided for it to take place honorably — through Yosef rather than through captivity and imprisonment — that being God's grace to His faithful ones.
1. And emissaries on an errand of mizvah come to no harm (Pesahim 8b).
2. Gen. R. 84:13.
3. Ps. 87:1.
4. E.g. Shabbath 104a.
5. Ps. 25:8.
6. Gen. R. 84:8.
7. Gen. R. 86:2.
8. Ps. 33:18.
{מעמק חברון: שדר שמה, כמו שכתבתי לעיל (לה,כז). והא דפירש כאן הכתוב שהיה ב״עמק חברון״ הוא לדרשה1, כדפירש רש״י. וכיוצא בזה ביארנו לעיל (כג,ב).}
1. קצ״ע, כי לעיל משמע מרבינו ש״עמק חברון״ בא לציין מקום סמוך לעיר ולא בתוך העיר. אך כוונת רבינו ברורה, שכתב ׳והא דפריש כאן הכתוב׳, כלומר, מדוע דוקא כאן ציינה התורה את המיקום המדוייק ״עמק חברון״.
ראה את⁠־שלום – פירוש אין אתה חייב לדבר עם האחים,⁠1 ואינך מתבקש אלא לראותם ולהודיעני על שלומם ושלום העדרים.
והשבני דבר – השב ביחסת⁠־את כפולה, כמו במדבר י״ג:כ״ו, כ״ב:ח׳.
וישלחהו מעמק חברון – ״לווהו עד העמק״,⁠2 כלומר יעקב שהיה גר בחברון, לווה את בנו עד לעמק, ומשם שלחהו. וגם חכמינו ז״ל3 חייבו ליתן הלוויה לכל הלך; והשווה פירושנו לדברים כ״א:ז׳.⁠4
1. כי בלאו הכי הם אינם יכולים לדבר עמו לשלום, כאמור בפסוק ד.
2. ספורנו.
3. סוטה מ״ה: (המ׳).
4. מבקרי המקרא שמיחסים את פסוקנו ל⁠־E, מקור שלפיו לא היה גר יעקב בחברון, מתקשים כאן. וכך כותב קינן (-Einleitung in Pentateuch p. 220): הימצאותו של יעקב בחברון (בראשית ל״ז:י״דE) היא תמוהה. מולדתו האמיתית היא שכם ובית⁠־אל, כאמור לג, יח⁠־נ; ל״ה:א׳ ואילך; מ״ח:כ״ב, ובקרבתן של אלה גם צריך לחפש את קברו... אבל בחברון אין אנו מצפים לו, לא לפי E ולא לפי J אלא רק לפי P... על כן קרובה ההשערה שבלז, יד בא השם חברון במקום שם מקום אחר בהתחשב ב⁠־P. ועוד יותר בטוחים הם שטייערנגל (36 .Israelit. Stamme, p) וגונקל (Commentar) בפרשם ״מעמק חברון״ כתוספת ״העורך האחרון״.
והנה, אם לפחות כגישה מפוקפקת יש לראות דרך זו, ליחס מלים שסותרות איזה שהוא משפט קדום ל״עורך״ כלשהו כדי לבטלן, הרי יש כאן להביא בחשבון גם את הדברים הבאים. אילו באמת ״העורך״ היה זה שהוסיף כאן תוספת, ודאי שהיה מוסיף: חברון, ולא ״מעמק חברון״. P אינו כותב עמק ליד חברון. יתרה מזו. זהו המקום היחיד במקרא שבו מדובר בעמק חברון, וכבר המדרש הקדום (בראשית רבה פ״ד:י״ג) תמה על ביטוי זה ושואל: ״והלא אין חברון נחנה אלא בהר?⁠״ השווה יהושע י״א:כ״א, י״ד:י״ב ואילך.
אכן, חברון שוכנת בחלקיו העליונים של עמק (השווה גוטה, Bibelwoertorbuch), ואפשר איפוא לדבר גם בעמק חברון. מכל מקום, ״עורך״ אשר צמוד לדפוסים קבועים (כפי שמיחסים אותם ל״עורך״ של ספרנו), ודאי שלא היה מוסיף ביטוי בלתי שגרתי כזה. לפרש ביטוי זה ״כתוספת העורך״ נראה איפוא כהנחה בלתי סבירה.
לך נא ראה – ת״ר, לך נא ראה את שלום אחיך, מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה.⁠1 (חולין צ״א:)
וישלחהו מעמק חברון – א״ר חנינא בר פפא, בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון דכתיב בי׳ (פ׳ לך) ידע תדע כי גר יהיה זרעך.⁠2 (סוטה י״א.)
ויבא שכמה – תני משום רבי יוסי. מקום מזומן לפורעניות, בשכם ענו את דינה, בשכם מכרו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד.⁠3 (סנהדרין ק״ב.)
1. פירש״י בשעה שאדם יכול לראות והיינו ביום, עכ״ל, והוא רמז בעלמא, ואפשר לומר דמדייק משום דיותר הי׳ נאות לומר לך נא שאל או דרוש לשלום, דכן הוא לשון הרגיל בעלמא בשאילת שלום.
2. רומז בזה דהשליחות הזאת היתה ראשית הסבה לירידת ישראל למצרים, כמ״ש הקב״ה לאברהם. וטעם דרשא זו פירש״י בפסוק זה, משום דחברון הי׳ בהר כדכתיב (פ׳ שלח) ויעלו בנגב ויבא עד חברון, עכ״ל. ולא ידעתי למה לא הביא מקרא יותר מפורש דחברון עומדת בהר, והוא הפסוק דיהושע י״ד ועתה תנה לי את ההר הזה וגו׳ ויברכהו יהושע ויתן את חברון לכלב בן יפונה.
3. נראה טעם הדרשא בכלל שבא ליישב מה שקשה לכאורה האיך נכשל יוסף בהליכתו זאת אחרי שיעקב שלח אותו ואמר לו והשיבני דבר, א״כ הלך בשליחות מצות כבוד אב, וקיי״ל שלוחי מצוה אינן נזוקין, על זה אמר דשכם הוא מקום מזומן לפורעניות והוי כמו שכיחא הזיקא, ובשכיח הזיקא לא אמרינן שלוחי מצוה אינן נזוקין כנודע בסוף מס׳ חולין קמ״ב א׳ ובכ״מ. –
והנה רש״י פירש וז״ל, ודתן דכתיב בקרא [ר״ל דכתיב נלכה דתינה וימצאם בדתן] היינו כפר קרוב לשכם ונקרא על שם שכם, אי נמי כמדרשו, שהיו דנין עליו להרגו [ומלשון דת ודין], עכ״ל, ונראה עיקרו כפירושו השני, משום דקשה לומר כפי׳ הראשון דכפר הוא, שהרי מצינו מפורש במלכים ב׳ (ו׳ י״ג, י״ד) ויוגד לו לאמר הנה בדתן ויבאו ויקיפו על העיר, הרי מפורש דעיר היא ולא כפר, וצ״ע.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(טו) וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה⁠־תְּבַקֵּֽשׁ׃
A man found him, and, behold, he was wandering in the field. The man questioned him, saying, "What do you seek?⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[קט] 1וימצאהו איש, והנער היה הולך ותועה בדרך ופגע בו גבריאל המלאך שנ׳ וימצאהו איש והנה תועה בשדה, ואיש זה גבריאל שנ׳ והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון (דניאל ט׳:כ״א). (פרקי דר״א פל״ח)
[קי] 2וימצאהו איש, אין איש אלא גבריאל כו׳ איכא דאמרי אין איש אלא רפאל, לפי שמנין איש ורפאל שוין. (מדרש מכת״י)
[קיא] 3וימצאהו איש וגו׳, א״ר ינאי שלשה מלאכים נזדווגו לו וימצאהו איש. וישאלהו האיש. ויאמר האיש. (בראשית רבה פ״ד)
[קיב] 4והנה תעה, א״ל המלאך ואין אתה יודע שאתה הולך לתעות. (תנחומא ישן וישב יג.)
[קיג] 5והנה תעה, אין תועה בכל מקום אלא חוץ לתחום אע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר וימצאהו איש והנה תועה בשדה. (מכלתא משפטים. פרשה כ. מסכתא דכספא.)
[קיד] 6והנה תעה בשדה, רמז לו ד׳ [ג׳] גליות ת׳ ארבע מאות של מצרים, ע׳ של בבל, ה׳ ה׳ אלפים של כלם. (מדרש)
1. תנחומא ישן וישב יג. וימצאהו איש מלאך. ובתנחומא שם ב. וימצאהו איש אין איש האמור כאן אלא גבריאל וכו׳. וכ״ה בתרגום יוב״ע כאן, ובזח״א קפד. ומובא במורה נבוכים חלק ב׳ פמ״ב. ובאגדת בראשית (פע״ב) פע״ג בשעה ששלחו אביו אצל אחיו כיון שהלך טעה ומצאו המלאך שנמסר מן הקב״ה לשמרו שנא׳ וימצאהו איש כו׳ ומובא לעיל אות כה. זה ליווהו מלאכים וזה ליווהו מלאכים. ובתנחומא ישן וישלח ג. ואל תתמה (על המלאכים של יעקב) שהרי קטן ביתו דיבר עם המלאך, מי הוא זה יוסף שכיון שאמר לו לך נא ראה וגו׳ מה כתיב וימצאהו איש. והרמב״ן פ׳ וירא יח, ב. כתב וימצאהו איש על דעת רבותינו הוא כבוד נברא במלאכים יקרא אצל היודעים מלבוש יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים, ולא אוכל לפרש. ובמדרש תהלים פכ״ה מי זה האיש ירא ה׳ זה יוסף שנאמר וימצאהו איש והדרש אינו מובן. אמנם במדרש תהלים הו״ב שם הגירסא זה יוסף שנאמר את אלהים אני ירא. ועי׳ לקמן פמ״ב פסוק ח.
2. מובא בכת״י ילקוט מעין גנים. ומובא גם בפירוש מנחה בלולה.
3. ראה לעיל פל״ב אות יד. בבאור וצרף לכאן. ובמשנת רבי אליעזר (ענעלאו) פט״י רצב. ובכת״י מדרש החפץ כתיב איש שלש פעמים שלשה אנשים שנראו לאברהם אבינו ע״ה. ובדרשת אבן שועיב נזדמנו לו שלשה מלאכים רמז לשלשה גאולות ראה לקמן אות קיד. בבאור.
4. בזהר ח״א קפד. והנה תועה. בכלא תועה דאבטח על אחוי דהוה מתבע אחוה דלהון ולא אשכח ותבע להו ולא אשכח. ועל דא תועה בכלא ועל דא וישאלהו האיש לאמר מה תבקש: ועי׳ ברשב״ם ורמב״ן כאן.
5. במדרש תנאים דברים כב. א. מביא דרש זה על הפסוק שור אחיך או שיו נדחים אין נדחים אלא שיצאו חוץ לתחום כענין שנ׳ וימצאהו איש והנה תעה.
6. מובא מכת״י במבוא לתנ״י סד. וסוף המאמר ״של כלם״ אינו מבורר ואולי יש לתקן עפ״מ דמובא ברבעה״ת דעת זקנים ה׳ של גלות (ארם) [אדום] לסוף ה׳ אלפים יכלה במהרה בימינו מפי מורי אבי ז״ל. וראה לעיל פל״ב אות ל״ג. ובדרשת אבן שועיב ואמרינן במדרש כי מלת תועה בשדה רמז לשלש גלויות, הת׳ גלות מצרים, הע׳ גלות בבל, והה׳ חמשה אלפים גלות שהיא באלף החמישי וכן דרשו בואחר עד עתה.
וְאַשְׁכְּחֵיהּ גּוּבְרָא וְהָא טָעֵי בְּחַקְלָא וְשַׁאֲלֵיהּ גּוּבְרָא לְמֵימַר מָא אַתְּ בָּעֵי.
A man found him going astray in the field. The man asked him, “What are you seeking?”

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ
וְאַשְׁכְּחֵיהּ גֻּבְרָא וְהָא טָעֵי בְּחַקְלָא וּשְׁאֵילֵיהּ גֻּבְרָא לְמֵימַר מָא אַתְּ בָּעֵי
וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ – מלאך?
א. ״וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ״ – ״וְאַשְׁכְּחֵיהּ גֻּבְרָא״. ״נתינה לגר״ כתב שתרגם כפשט הכתוב ולא כרש״י שכתב ״זה גבריאל״ והוסיף: ״ויצא זה לחז״ל משינוי הלשון שהוא שאלו מַה תְּבַקֵּשׁ בלשון עתיד, והוא השיב לו אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ בלשון הווה. ות״א לא חילק ותרגם בָּעֵי בשניהם״. וב״נפש הגר״ תמה על דבריו, אך גם הצעתו לביאור דרשת חז״ל קשה. והנכון הוא כדברי רמב״ן: אילו היה זה איש רגיל, מה טעם לכתוב זאת בתורה? לכן פירשו חז״ל שהיה זה מלאך.⁠1 אכן אונקלוס הנוטה לפשט פירש כראב״ע: ״וימצאהו איש – דרך הפשט אחד מעוברי דרך״. אבל המיוחס ליונתן שתרגומו מדרשי כתב: ״וְאַשְׁכְּחֵיהּ גַבְרִיאֵל בִּדְמוּת גַבְרָא״.
ב. לטעם ״וְהִנֵּה תֹעֶה״ – ״וְהָא טָעֵי״ לשון טעות, ראה ״ותלך ותתע״ (בראשית כא יד) ״וַאֲזַלַת וּטְעַת״.
1. רמב״ן: ״ויאריך הכתוב בזה, להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו. ולהודיענו עוד, כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זמן לו הקדוש ברוך הוא מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם. ולזה נתכוונו רבותינו באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה׳ היא תקום״.
וארע יתיה מלאך בדמות גבר והא הוא טעי בחקלא ושאל יתיה גברא למימר מה את בעי.
ואשכחיה גבריאל בדמות גברא והא טעי בחקלא ושאיליה גברא למימר מה אנת בעי.
And Gabriel, in the likeness of a man, found him wandering in the field. And the man asked him, saying, What seekest you?
[יד] וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה – אָמַר רַבִּי יַנַּאי שְׁלשָׁה מַלְאָכִים נִזְדַּוְּגוּ לוֹ, וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ, וַיֹּאמֶר הָאִישׁ.
וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ – אֵין אִישׁ הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא גַּבְרִיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל (דניאל ט׳:כ״א).
And a certain man found him (Gen. 37:15). The man referred to is none other than (the angel) Gabriel, as it is said: The man Gabriel (Dan. 9:21).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

וימצאהו איש1שלשה מלכים נזדווגו לו. וימצאהו איש, הרי א׳, וישאלהו [האיש], הרי ב׳, ויאמר האיש הרי ג׳.
וימצאהו איש2זה גבריאל שנאמר והאיש גבריאל (דניאל ט׳:כ״א).
1. שלשה מלאכים. ב״ר שם אות י״ד, וילקוט.
2. זה גבריאל, תנחומא הנדפס מכבר וישב אות ב׳ פדר״א פל״ח, ורש״י עה״ת, ועיין בתנחומא שלנו וישב הערה מ׳, ונעלם אז ממני שנמצא גם בתנחומא הנדפס מכבר.
(טו-יז) וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ – שְׁלֹשָׁה מַלְאָכִים נִזְדַּמְּנוּ לוֹ ״וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ״, ״וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ״, ״וַיֹּאמֶר הָאִישׁ״.
דֹּתָיְנָה – שֶׁהֵן מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ – זֶה גַּבְרִיאֵל הַמַּלְאָךְ, שֶׁנֶאֱמַר (דניאל ט׳:כ״א) ״וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר [וְגוֹ׳] מֻעָף בִּיעָף״.
פוג֗דה רג֗ל צ֗אלא פי צ֗יאעהא פסאלה מא תטלב.
ומצא אותו איש תועה בשדותיה, ושאל אותו: מה אתה מחפש.
וימצאהו איש – זה גבריאל.⁠א
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5 נוסף: ״שנ׳ וימצאהו, והאיש גבריאל אשר וגו׳⁠ ⁠⁠״. בדפוס רומא נוסף: ״שהוא קרוי איש, שנ׳ והאיש גבריאל״.
וימצאהו איש AND A MAN FOUND HIM – This was the angel Gabriel (Bereshit Rabbah 84:14) as it is said, (Daniel 9:21) and the man (והאיש) Gabriel" (Tanchuma Vayeshev 2:3).
וימצאהו איש והנה תועה בשדה וישאלהו האיש.
וימצאהו איש – זה גבריאל, שנאמר והאיש גבריאל אשר ראיתי (בחזיון תחילה) [בחזון בתחלה] מועף ביעף (דניאל ט כא):
והנה תועה בשדה – יוסף היה תועה בשדה שאינו יודע לכוין הדרך, ודומה לדבר תעיתי כשה אובד (תהלים קיט קעו), או חמורו תועה (שמות כג ד):
וישאלהו האיש לאמר – לו בקול גדול שיכול לשמוע מה תבקש:
וימצאהו איש והנה תועה וגו׳ – להגיד חשיבותו של יוסף נכתב זה, שלא רצה לחזור לאביו כשלא מצאם בשכם, אלא בקשם עד שמצאם, ואף על פי שהיה יודע שמתקנאים בו הלך ובקשם, כמו שאמר לו אביו: והשיבני דבר (בראשית ל״ז:י״ד).
Vayyimṣa'ehu A MAN CAME UPON HIM WANDERING IN THE FIELDS: The text is written in order to relate Joseph's assiduousness.⁠1 He did not want to return to his father when he had not found them in Shechem; he looked further until he did find them. Even though he knew that they felt jealous of him he kept looking for them, for his father had instructed him (vs. 14), "Bring me back word.⁠"2
1. Hashivuto. On Rashbam’s use of this word, see my notes to 18:7.
2. According to Rashbam, the purpose of this vignette is not to show that supernatural intervention led to Joseph's descent to Egypt (cf. e.g. Rashi), but is simply, to quote Skinner, "a vivid description ... of Joseph’s persistent search for his brethren.⁠"
וימצאהו איש – דרך הפשט: אחד מעוברי דרכים. [כי התורה תפארת יש לה אם תדבר על המלאכים. כי יותר טוב היה נכתב בגלוי ולא נעלה בדרך חשכים.]⁠א
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
AND A CERTAIN MAN FOUND HIM. According to the plain meaning of the text a passer by found him.⁠1
1. According to the Midrash it was an angel. Some Midrashim identify the angel as Gabriel. Cf. Pirke de-Rabbi Eliezer, Chap. 38; Targum Jonathan, and Rashi.
תועה בשדה – שהיה מחפש בשדות על משכנות הרועים1 למצא אחיו.
מה תבקש – לפי שלא היה הולך באם הדרך, הבין כי מחפש היה.
1. השוו ללשון הפסוק בשיר השירים א׳:ח׳.
תועה בשדה – WANDERING IN THE FIELD – for he was searching the fields by the shepherds’ dwellings to find his brothers.
מה תבקש – WHAT DO YOU SEEK – Since he was not walking on the crossroads, he understood that he was searching.
וימצאהו איש – אחר שהגיע לשכם ולא מצאם במקום המרעה היה הולך הנה והנה אם ימצאם והיה תועה בשדה.
וימצאהו איש, after arriving in Shechem and not finding any trace of his brothers, Joseph went in all directions to see if he could find them, and in the process he lost his way.
וימצאהו איש וג׳ – הפירוש {במה שאמרו ז״ל} שהאיש מלאך (פרקי דר״א פרק לח, תנחומא פרק ב) בטעם שהיה כעין מלאך באשר שלח אותו שם יתעלה כדי שישאל אותו ויורה לו את מקומם, {הוא פירוש} נכון1, אבל {הפירוש} שהוא מלאך ממש, ו{זו} נבואה2, {הוא} דרש.
1. סא. השוה פירוש רמב״ן שכתב: ׳כי זימן לו הקב״ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם, ולזה נתכוונו רבותינו באמרם כי האישים האלה הם מלאכים׳. ואמנם היה נראה שבפיסקא זו – שהיא הוספה מאוחרת שהוסיף בפירושו כמו שהעיר רמ״צ איינזשטט בפירוש הרמב״ן שבמהדורתו – יש חזרה ממה שפירש בפיסקא שאחריה, שבה אמר: ׳אבל הכונה להם כי האיש גבריאל אשר הגיד לו הגיד אמת, ואמר לשון משמש לשני פנים, ושניהם אמת, והוא לא הבין הנסתר בו, והלך אחר הנגלה ממנו, וילך אחר אחיו וימצאם בדותן כאשר אמר לו, ודרשו זה מפני שהאיש הזה הוא מלאך ואם כן יודע הוא אנה הם׳. וראיתי בספר ׳תוספות הרמב״ן לפירושו לתורה שנכתבו בארץ ישראל׳ (ירושלים תשע״ג, עמ׳ 243) שדייקו שבשתי הפסקאות מתייחס הרמב״ן לשני מדרשים שונים, שבפיסקא ראשונה מתייחס למאמרם בב״ר (פד:יד): ׳שלשה מלאכים נזדווגו לו – וימצאהו איש, וישאלהו האיש, ויאמר האיש׳, ולכך כתב רמב״ן בלשון רבים ׳כי האישים האלה הם מלאכים׳, ובפיסקא שניה כוונתו למדרשם בתנחומא שהביא רש״י. ואף שניכרים דברי אמת, בכל זאת לא אדע מה הניעו להרמב״ן להסב מדרשם ז״ל בב״ר מפשוטו שהיו מלאכים ממש, כמו שהוא עצמו ביאר את דעתם ז״ל בתנחומא, ובמקום זה לפרש כמו שפירש. ולכן נראה לי שביאורו הראשון אינו מקשה אחת עם ביאורו השני, וצ״ע בזה. אציין שלשון רבנו כאן מורה שמצא כן באחד המפרשים שהיה לפניו, ולא שהוא הציע פירוש זה [מה גם שאין דרכו של רבנו לטרוח לקרב מדרשים כאלו לדרכו העיונית, ונקל היה לו לפרש את המדרש כדרש, ולבכר במקומו דרך הראב״ע האומר שהיה איש ממש ולא מלאך ע״ש].
2. סב. דברי רבנו בזה הם בשיטת הרמב״ם שכתב במורה נבוכים (ב:מב) שראיית מלאך לא תיתכן כי אם במראה או בחלום, ועי׳ מה שהארכנו בזה לעיל ריש פר׳ וירא וסוף פר׳ ויצא. באמת כבר נתייחס לזה הרמב״ם עצמו שכתב שם בסוף דבריו: ׳וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה, וממה שזכרנו בשתוף שם מלאך, תדע שהגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, כי זה הדיבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם, הוא כדמות ׳בת קול׳ אשר יזכרוה החכמים תמיד, והוא ענין אחד ילוה לאיש שאינו מזומן, ואמנם יטעה בזה שיתוף השם. והוא העיקר הדוחה רוב הספקות אשר בתורה. והתבונן אמרו וימצאה מלאך ה׳ על עין המים וגו׳ כמו שנאמר ביוסף ׳וימצאהו איש והנה תועה בשדה׳, ולשון המדרשות כולם שהוא מלאך׳.
ומקופיא היה נראה שמשווה הרמב״ם ׳וימצאה מלאך׳ ל׳וימצאהו איש׳, ושכנראה קיבל דעת המדרשים כולם האומרים שהוא מלאך כפשוטו, ובכל זאת אינו מייחס ראייה זו לנבואה אלא למשהו כעין בת קול וכדו׳. ואמנם כוונתו שם סתומה, וצ״ב. ויש מקום לפרש דבריו, שמאחר שבמקום אחד קרוי מלאך ובמקום שני איש, עולה מזה שאין מדובר במלאך כפשוטו אלא במדרגה אמצעית של בת-קול, היכולה להקרא ׳מלאך׳ ויכולה להקרא ׳איש׳. אמנם יתכן שבאמת גם הוא רומז לביאורו של רבנו כאן שהכוונה לאדם ולא למלאך וקראוהו רז״ל מלאך על שם שזימנו הקב״ה לצורך ידוע, והרמב״ם ר״ל שהלשונות הדומות ׳וימצאה מלאך׳ – ׳וימצאהו איש׳ מראות שהשם מלאך מתחלף עם השם איש, ובכן אין להסיק מאיזכור המלאך אצל הגר שהיתה במדרגה שהיתה יכולה לראות מלאכים, אלא איזה מראה פחותה היתה לה כעין מדרגת בת קול, ובה ראתה דמות איש שהתורה קראתו מלאך, כדרך שהמדרשות קראו לאיש שמצאו יוסף מלאך. ויש לעיין בזה.
וימצאה״ו אי״ש – גימט׳ גבריא״ל מלא״ך מצ״א, וישאלה״ו האי״ש גימ׳ מלא״ך גבריא״ל שאל״ו.
[וימצאהו איש והנה תועה בשדה – יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך, ונכנס בשדה כי במקום המרעה היה מבקש אותם. ויאריך הכתוב בזה, להגיד כי סבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו. ולהודיענו עוד כי הגזרה אמת, החריצותא שקר, כי זמן לו הקב״ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו לידם. ולזה נתכוונו רבותינו (בראשית רבה פ״ד:י״ד) באמרם כי האישים האלה מלאכים, שלא על חנם היה כל הספור הזה, אלא להודיענו כי עצת י״י היא תקום.]⁠ב
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בדפוס ליסבון: ״והחריצות״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
AND A MAN FOUND HIM, AND BEHOLD, HE WAS STRAYING IN THE FIELD. The verse is stating that Joseph was straying from the road, not knowing where to go, and he entered a field since he was looking for them in a place of pasture. Scripture mentions this at length in order to relate that many events befell him which could properly have caused him to return, but he endured everything patiently for the honor of his father. It also informs us that the Divine decree is true and man's industry is worthless. The Holy One, blessed be He, sent him a guide without his knowledge in order to bring him into their hands. It is this that our Rabbis intended when they said1 that these men2 were angels, for these events did not occur without purpose, but rather to inform us that It is the counsel of the Eternal that shall stand.⁠3
1. Bereshith Rabbah 84:13.
2. And 'a man' found him … and 'the man' asked himAnd 'the man' said … (Verses 15, 17).
3. Proverbs 19:21.
וימצאהו אי״ש – זה רפ״אל בגימ׳.
והנה תע״ה – רמז לו כאן לג׳ גליות.
נסעו מז״ה – מאחוה של י״ב שבטים מכאן ואילך.
נלכה דותינה – מבקשים דתות להרגו על עלילות.
בעל החלומות הלזה – כלומר הנה בא זה העתיד להעמיד בעלים בישראל וזהו ירבעם שיצא ממנו.
וימצאהו איש והנה תועה בשדה – כאן רמז לו גבריאל השלשה גליות ת׳ של גלות מצרים. ע׳ של גלות בבל. ה׳ של גלות אדום לסוף ה׳ אלפים יכלה במהרה בימינו. מפי מורי אבי ז״ל. וכיוצא בדבר שמעתי מר׳ בנימין גוז״ל מפרש על ואחר עד עתה דכתיב גבי יעקב דהיינו איחור הג׳ גליות שפירשתי.
וימצאהו איש והנה תעה בשדה, "a man found him while he was lost in the field;⁠" this (the three letters in the word תעה) is where the Angel Gavriel gave Joseph a hint of three exiles the Jewish people would endure. ת=400 years of exile in Egypt; ע=70 years of exile in Babylon; ה=5, till the end of the exile commonly known as the Roman exile, till the coming of the Messiah.⁠1 He adds that he had heard something along the same lines in the name of Rabbi Binyamin Gozel, but from Genesis 32,5, using the letters of word עתה as the hint.
1. [The author attributes this to his father of blessed memory. Ed.]
וימצאהו איש – פרש״י שהוא גבריאל שמעתי שהוא רפ״אל בגימ׳ אי״ש. תימה גדולה יש איש חכם ונבון כמו יעקב אבינו שלח יוסף החביב עליו כנפשו בין אחיו אשר מכירם שהיו שונאים אותו שנאת מות. וי״ל כי יעקב לא לחנם שלחו וכי אמר הלא אחיך רועים בשכם אמר שכם מקום מוכן לפורענות הוא ואי אפשר שום זמן שלא יכשלו את מי אשלח ומי ילך לנו שיאמינו בו ללכת ולברוח מן המקום הרע ההוא אם לא לילך בן החביב עלי על הספק אשלחנו כי ודאי יכשלו אם יעמדו שם שעה אחת והודאי מוציא מספק.
והנה תועה בשדה – שנכנס בשדה למקום מרעה לבקשם כי ידע שהיו רועים במובחר:
והנה תועה בשדה, "and here he was lost in the field.⁠" He had departed from the road and entered a field, knowing that his brothers would choose the best looking pasture available.
תועה – ג׳ במסורה הכא ואידך חמורו תועה. ואידך אדם תועה מדרך השכל. לומר לך שתעה ויצא מאת הדרך ונכנס בשדות לבקש. או חמורו תועה ואמרינן כל שכן אבידת גופו שאם ראה חבירו שתעה בדרך שצריך להשיבו ואחיו לא חשו לאבידת גופו על כן תעו מדרך השכל.
וישאלהו האיש – בגימטריא מלאך גבריאל שאלו.
וכאשר הגיע שם היה תועה בשדה, והיה מהפך פניו הנה והנה לראות באיזה מקום מהעיר ההיא היו רועים. וימצאהו שם איש, ויאמר לו: מה תבקש?
וימצאהו איש והנה תועה וכו׳ – [ד] לא רצה האל יתעל׳ לדחות זה המעשה ולהרחיק תקלתו מעליהם. אדרבא הזמינו לפניהם. אם זה האיש, כמדרשו, (שם) או נתנו לעשות אם הוא כפשוטו, להודיע לבני האדם גבורותיו יתברך, בכל מה שכתבנו בעניינם אשר בשער. והוא כי הענינים הכוללים אשר חשבם חכמת האל יתברך לא יסבו בשום פנים. ואף כי ישתדלו האנשים לנגדם ולדחותם בכל יכולתם, לא יוכלו. שאפי׳ המעשים המנגדים יסייעו הגעתם. וכמה שאמר: ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה (בראשית נ׳:כ׳), כאשר פירשנו. ולפי שהיה ענין התעיה שהיה יוצא מהדרך הסלולה לבקש אותם אחר ההרים כמשפט הרועים, שאלו האיש: מה תבקש, כי דרך מבקש לו.
וימצאהו איש זה גבריאל. ובתנחומא אין איש האמור כאן אלא גבריאל דכתיב והאיש גבריאל אשר ראיתי כו׳ ואינו ר״ל שמפני שכתוב כאן איש כמו שכתוב בגבריאל ראוי לפרשו על המלאך שא״כ בכל מקום שכתוב בו איש נפרשהו על המלאך אלא הכי פירושא שמפני שכתוב כאן איש כמו שכתוב בגבריאל למדנו שהמלאך שפגש ביוסף היה גבריאל ולא מלאך אחר אבל מה שאמרו שהאיש שפגשו היה מלאך הוא מפני שא״ל יוסף הגידה נא לי ולא אמר לו מתחלה הידעת את אחי איפה הם רועים ש״מ שהיה מלאך שדרכו לדעת זה. אבל החכם ן׳ עזרא נדחק בזה ופירש הגידה נא לי אם תדע:
ובעבור שהיה יוסף נבון וחכם מבין דבר מתוך דבר וסימנא מילתא היא זכר הכתו׳ מה שקר׳ לו בדרך שמצא אותו איש אחד ויוסף היה תועה בשדה כמבקש אותם וישאלהו האיש לאמר מה תבקש כי נראה לו כמבקש דבר מה האמנם הנה תחת שאלתו עומק כי הוא שאל ממנו מה תבקש ר״ל התדע שתבקש טובה לעצמך או אולי תבקש רעה.
תעה בשדה – הולך אנה ואנה למצוא מקום מרעיתם.
מה תבקש – שאינך הולך על דרך אחת ביושר.
תועה בשדה, walking in every direction to find where they were tending the flocks.
מה תבקש, what are you looking for seeing that you do not keep to the known paths?
(טו-יז) וימצאהו איש והנה תועה. ר״ל הולך דרך עקלתון, לא דרך ישרה, אנה ואנה כמבקש, וכן אמר (תהלים קיט קעו) ׳תעיתי כשה אובד׳, ולכן נתעורר זה האיש לשאול מה תבקש, כי אילו היה רואהו הולך בקו ישר – לא היה לו לשאול ׳מה תבקש׳.
ויאמר את אחי אנכי מבקש. שחשב יוסף, הואיל ושאל לו מה מבקש, ששאלוהו לפי שהיה לו בו או באחיו היכר מה, ולכן אמר סתם את אחי אנכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רועים.
[׳איפוא׳ – ׳איפה׳]:
אמר הגאון, כל ׳איפה׳ בה״א – ר״ל איה פה1, ועם אל״ף – היא מילה רומזת כמו ׳עתה׳, כפשוטו של ׳איפוא׳, כמו ׳דעו איפוא כי אלוה עוותני׳ (איוב יט ו)2.
נסעו מזה. לא שאני מכירם כמו שאתה תחשוב, אבל אני סובר שהם הם כי שמעתי אומרים נלכה דותינה.
וילך יוסף וגו׳. מעיד הכתוב זריזותו לדעת שלום אחיו ולקיים מצות אביו, שאף על פי שאמר לו שילך עד שכם ולא עוד, כמו שאמר (פסוק יד) ׳והשיבני דבר׳, הוא הלך עד דותן:
1. וזה מש״כ בנדפס ׳באיזה חלק מזה המקום׳, ודו״ק.
2. לפנינו שם ׳אפו׳, וראה מנחת שי שם. וראה פירוש רבינו שם.
זה גבריאל. דעל כרחך מלאך היה, דאם לא כן למה צריך כל הסיפור שמצאו איש ושאל אותו ״איפה הם רועים״, ואמר לו בדותן הם והלך אליהם, מאי נפקא מיניה אם מתחלה הלך אליהם בלי טעות או על ידי טעות, ולמה הוצרך הכתוב לכל זה לומר ״וימצאהו איש״, אלא שהשם יתברך שלח מלאך להגיעו אל אחיו, ואם לא כן לא הלך אל אחיו אלא היה חוזר משכם לביתו כיון שלא מצא את אחיו, כי לא ידע איפה הם, ולכך שלח אליו המלאך, ומאחר שהיה מלאך – זה גבריאל שנקרא ״איש״, שנאמר (דניאל ט, כא) ״והאיש גבריאל״, כי נקרא גבריאל ״איש״ שהרי נקרא גבריאל מלשון גבר, וגבר הוא איש. ועוד, דלא הוי למכתב עוד ״וישאלהו האיש״ רק ׳וימצאהו איש וישאלהו׳, מאי עוד ״וישאלהו האיש״, אלא לומר לך מי שנקרא ״האיש״ במקום אחר, וזה גבריאל שנקרא ״והאיש גבריאל״. והרא״ם פירש דמפני שאמר לו יוסף ״הגידה נא לי איפה הם רועים״ (פסוק טז), ולא שאל אותו תחלה אם ידע איפה הם, אלא בודאי מלאך היה שדרכו לדעת:
וימצאהו איש והנה תועה בשדה – זה גבריאל, מדקאמר וימצאהו איש שמע מינה שזה האיש היה מבקש את יוסף ומחזר אחריו והוא מצא, אבל יוסף לא מצא, והיה בדעתו להזהירו שיהיה נשמר מן אחיו, כי ראה אותו שהלך בשדה תועה בדעתו כי הלך לשלום ואין שלום לאחיו עמו, וא״כ ודאי זה מלאך, שידע מה שבלבו דאם לא כן מאין ידע איזו אדם אחר שהוא הולך בתועה, שמא זהו דרכו כי בלי ספק שהלך באיזו דרך או שביל.
ומדרשו שטעה בענין השדה, הנאמר בקין והבל כי יוסף היה לו לשום אל לבו מה שקרה להבל עם קין שמצד הקנאה הרג איש את אחיו, ויוסף סבר בשלמא קין שהרג את אחיו היינו לפי שנאמר ויהי בהיותם בשדה. על עסקי שדה, כי אמר שדה דאת קאים עליה דידי הוא, א״כ היה סבה לדבר אבל אחי למה יהרגוני חנם, כי קנאת כתונת פסים אינה דומה לקנאת שדה, זה״ש והנה תועה בשדה כי שדה זה הנאמר אצל קין הטעהו ולא ידע שטבע הקנאה מחייבת שעל דבר מועט יקום איש על רעהו ורצחו נפש.
זה גבריאל כו׳. מדלא אמר יוסף לאיש הידעת את אחי איפה הם רועים רק אמר הגידה נא לי ש״מ שהיה מלאך ומדכתיב איש ש״מ שהוא גבריאל ולא אחר. דאל״כ שהיה מלאך ל״ל כל הסיפור שהיה תועה בדרך מה לי אם הלך בתחילה אליהם בלא תעות הדרך או לא אלא שהיה מלאך והקב״ה שלחו להגיעו אל אחיו כדי לקיים גזירתו דאל״כ היה חוזר משכם כיון שלא מצא אותם. [גור אריה]:
This refers to Gavriel... Yoseif did not say to the man, "Do you know my brothers, and where they are pasturing?⁠" Rather, he said [straight away], "Tell me please, where are they pasturing?⁠" This shows it was an angel, [who assumedly knows]. And since Scripture refers to him as איש, this shows it was specifically Gavriel. [Furthermore,] if it was not an angel, why did the Torah recount the whole story of Yoseif going astray? What does it matter if he went straight there, or strayed? Perforce, it was an angel sent by Hashem to bring him to his brothers, in order to fulfill His decree. For Yoseif otherwise would have turned back from Shechem, as he could not find them. (Gur Aryeh)
וימצאהו איש והנה תועה בשדה – לא שתעה בל ידע איפה הוא, ובאיזה דרך ישוב לביתו. אלא כל הולך ומבקש דבר ואינו יודע איפה ימצאנו נקרא ״תועה״. כמו ״ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי״1 לפי שהוצרך אברהם ללכת ממקום למקום ולא ידע איפה ימצא הארץ עד שֶׁיֵרָאֶה לו אלהים. וכן יוסף הלך משדה לשדה לבקש את אחיו, יקראוהו ״תועה״. והאיש אשר מְצָאוֹ התבונן על מהלכיו, שהולך פעם לצד זה פעם לצד אחר, והתברר שהוא תועה לבקש דבר. וזהו ״והנה תועה בשדה״, שכל לשון ״והנה״ על בירור דבר אחר שהיה בספק כמו שבארנו.⁠2 כך נראה בעיני. והוצרך הכתוב לכתוב זאת בעבור שאלת האיש ״מה תבקש?⁠״ שאינו דרך ארץ לשאול להולך בדרך ״מה תבקש?⁠״ אם לא שמרגיש בו שהוא תועה. ואילו נאמר ״ויהי תועה בשדה וימצאהו איש״ איך ישאלנו כאשר מְצָאוֹ, מאין ידע כי תועה הוא. עכשיו שהקדים ״וימצאהו איש״, ואחריו אמר ״והנה תועה בשדה״, ידענו כי כאשר מְצָאוֹ נתן לב על מהלכיו והתברר לו שהוא תועה. ורשב״ם ז״ל פירש ״להגיד חשיבותו של יוסף נכתב זה, שלא רצה לחזור לאביו כשלא מצאם בשכם, אלא בקשם עד שמצאם. ואעפ״י שהיה יודע שמתקנאים בו הלך ובקשם כמו שאמר לו אביו ׳והשיבני דבר׳⁠ ⁠⁠״.⁠3 ואין כן דעתי כי לא אמר לו אביו שהם בעיר שכם, אלא בגליל שכם, באחת השדות וכמו שפירשנו. גם לא גזר עליו אביו שילך אליהם, אלא הוא בקש מאביו שיתחבר אליהם. ונכתב הסיפור כולו להראות כי שנאת אחיו וקנאתם ותאות לב יוסף להתחבר עמהם, וכשתעה מצאו איש ששאל לו ״איפה הם?⁠״ הכל מאת השם, מסודר בעצתו העליונה. וכן אמר רמב״ן ז״ל שבא הכתוב ״להודיע כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זימן לו הקב״ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם״. ואמר עוד ש״אל זה נתכוונו רז״ל4 שאמרו כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הספור הזה אלא להודיענו כי עצת י״י היא תקום״. ויפה דבר.
מה תבקש? – לא ידע אם מבקש אדם, על כן לא אמר ״את מי אתה מבקש?⁠״ אלא ״מה תבקש״. וחשב שנאבד ממנו דבר באחד השדות הללו, ומלת ״מי״ תמיד על אדם.
1. שם כ, יג.
2. שם כב, יג.
3. שם לז, יד.
4. בראשית רבה פד, יג.
וימצאהו איש – אמרו חכמינו ז״ל שזה היה מלאך גבריאל שנדמה אליו כאיש אחד מעוברי דרך:
והנה תעה – להגיד חשיבותו של יוסף נכתב זה, שלא רצה לחזור אל אביו כשלא מצאם בשכם, אלא בקשם עד שמצאם כדי להשיב דבר לאביו:
והנה תועה בשדה – שרש תעה נאמר על מי שהולך אנה ואנה וזה לפעמים להיות המקומות ההם בלתי ידועים לו והוא משוטט כשה אובד, ולפעמים הוא מכיר המקומות, אך איננו יודע איזה מהם הוא הראוי לו ובאיזה מהם ימצא מבוקשו, וכאן מכיר היה יוסף את השדה שהיו אחיו רגילים לרעות בו, והיה המקום רחב ידים והיה משוטט בו ומבקש אותם והאיש שמצאו היה מכיר אותו ויודע שלא היה תועה ואובד ממש, אלא שהיה מבקש דבר מה ואמר לו מה תבקש, וראוי לתרגם mentre vagava (י״ב תמוז תרכ״ב).
_
והנה תעה בשדה – יוסף הלך לבקשם בחלקת השדה שקנה יעקב מאת בני חמור, כי חשב ששם ימצאם, וכשלא מצאם חשב שהלכו ממקום למקום כדרך הרועים.
LOST IN THE FIELD. Yosef went to look for them in those fields that Yaqov had acquired from the sons of Hamor, thinking to find them there. And when he did not find them, he reasoned that they must have wandered from place in the characteristic manner of shepherds.
וימצאהו איש: אם נחשוב שהיה איש מוזר1 ליוסף אינו מובן מה שאמר אליו ״את אחי״, ומאין לו לדעת מי הוא ומי המה אחיו, וגם מה השאלה ״הגידה נא לי איפה הם רועים״, מאין לו לדעת2 . אלא אחת משתי אלה, או שהיה איש ידוע להם3 בחשיבות4, או הכיר בו שהוא מלאך או נביא שידע כל מה שעם אחיו. ובאמת היה ראוי לכתוב ׳וימצא איש׳5, שהרי יוסף היה ההולך בדד ומחפש למצוא ולא האיש ההולך לדרכו, אלא בא ללמד שהיה שליח מן השמים לפגוע ביוסף ולהביאו לידי כך, והלך האיש ״וימצאהו״ באותו מקום.
1. זר.
2. וכך ביאר הרא״ם את הכרחם של חז״ל ובעקבותיהם רש״י לפרש שהיה זה מלאך. ולא כפירוש הראב״ע שכתב ״איפה הם רועים״ – אם תדע.
3. מוכר למשפחת יעקב אבינו, ולכן הכירו יוסף ושאלו מיד ובפשטות על אחיו.
4. ולפי״ז ״איש״ לשון חשיבות, כמו ״אנשים״ לשון חשיבות (״כולם אנשים״ – במדבר יג,ג).
5. יוסף מצא איש, לא האיש מצא את יוסף – ״וימצאהו״. וכן פירש בנחלת יעקב על רש״י להסביר את הכרחם של חז״ל לומר שהיה זה מלאך.
וימצאהו איש וגו׳ – כבר המפרשים הראשונים מחפשים טעם לפירוט הרב שבסיפור זה. לדברי הרשב״ם ״להגיד חשיבותו של יוסף נכתב זה, שלא רצה לחזור לאביו כשלא מצאם בשכם, אלא בקשם עד שמצאם; ואף על פי שהיה יודע שמתקנאים בו, הלך ובקשם״ וכו׳. יותר מזה נראה לנו פירושו של הרמב״ן: ״ויאריך הכתוב בזה להגיד, כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו, ולהודיענו עוד כי הגזירה אמת והחריצות שקר, כי זימן לו הקב״ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם״. וגם חכמינו ז״ל אומרים1 שהיה זה מלאך — המלאך גבריאל.
1. השווה תרגום יונתן ובראשית רבה פ״ד:י״ג (המ׳).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(טז) וַיֹּ֕אמֶר אֶת⁠־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה⁠־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃
He said, "I seek my brothers. Please, tell me where they are tending the flock.⁠"1
1. tending the flock | רֹעִים – Literally: "tending"; the words "the flock" are assumed by the text.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳רד״קטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שיאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םעודהכל
[קטו] 1הגידה נא, הגידה לשון ענוה, נא לשון בקשה. (שכל טוב)
[קטז] 2איפה הם רעים, יצחק אמר מי איפה (בראשית כ״ז:ל״ג), באיפה אתענש יעקב דכתיב איפה הם רועים, ותמן יוסף אתאביד ואתעניש יעקב, ואע״ג דקב״ה אסתכם על ידו, באינין ברכאן איהו אתענש באיפה דכתיב איפה הם רועים, ומתמן אתאביד מניה ואתענש כל ההוא עונשא: (זח״א קמד:)
1. וכן כתב בשכ״ט לעיל פסוק יג. לכה ואשלחך היה לומר לך אלא לפי שהן לשון ענוה נכתבין מלאין ה׳.
2. בפירוש דרך אמת העיר לפנינו גבי יצחק כתיב ״אפוא״ וביוסף ״איפה״ כתיב. ובנצוצי אורות כ׳ דאין זה קושיא כי פירושם שוה, אמנם בשכל טוב לעיל כו, לג. מבאר דאין פירושם שוה וכתב ההבדל בין איפוא לאיפה, כל איפוא הנכתב בסופו באלף משמש כמו עכשיו מי איפוא כלומר מי עכשיו, וכל איפה שנכתב סופו בה״א משמש כמו אנה. וראה בביאורי אונקלוס שם. ולעיל בתורה שלמה פכ״ז אות קנב. מובא הדרש מגמ׳ ב״ב טו, עיי״ש בבאור וצרף לכאן.
וַאֲמַר יָת אַחַי אֲנָא בָּעֵי חַו כְּעַן לִי אֵיכָא אִנּוּן רָעַן.
He said, “I am looking for my brothers, now, tell me, where are they pasturing?”

וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים
וַאֲמַר יָת אֲחַי אֲנָא בָּעֵי חַו כְּעַן לִי אֵיכָא (ח״נ: הֵיכָא) אִינּוּן רָעַן
א. לא נאמר ״את אחי אנכי מחפש״ (משתדל למצוא) אלא ״אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ״ (רוצה למצוא) הנשמע היטב בלשון התרגום ״יָת אֲחַי אֲנָא בָּעֵי״, כי ״בעי״ מיוחד לרצון הלב כמבואר להלן ״מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ״ (בראשית מג ט) ״מִן יְדִי תִּבְעֵינֵּיהּ״.
ב. ״אֵיפֹה הֵם רֹעִים״ – ״אֵיכָא אִינּוּן רָעַן״. אֵיכָא משמעו אֵי כָּא, כמו אֵיפֹה – אַיֵּה פֹּה, כי ידע שרועים כאן במקום הזה, אבל לא באיזה צד.⁠1
1. ״באורי אונקלוס״. ומכיוון שבתלמוד תחת אֵיכָא שגור הֵיכָא, השתבשו כמה נוסחים לגרוס כך גם בת״א. ולעיל ״אַיֶּכָּה״ (בראשית ג ט) ״אָן אָתְּ״ התבארו תרגומי מלות שאלה לתאור מקום: אֵי, אַיֵּה, אָנָה ואֵיפֹה.
ואמר ית אחי אנא בעי תני לי כען אן אנון רען.
ואמר ית אחיי אנא בעי חוי כדון לי איכן אינון רען.
And he said, I seek my brothers; show me, I pray, where they feed.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

קאל אנא אטלב אכ֗ותי אכ֗ברני אין ירעון.
אמר: אני מחפש את אחיי, הודע לי איפה הם רועים.
ויאמר את אחי אנכי מבקש – כדי לראותם:
הגידה – לשון ענוה:
נא – לשון בקשה:
לי – בפירוש:
איפה הם רועים – כבר דרשנו איפא באל״ף, ואיפה בה״א, מה ביניהם:
איפה הם רעים – אם תדע.
WHERE THEY ARE FEEDING THE FLOCK. If you know.⁠1
1. If you know either is implied or was actually said by Joseph and is left out of the text, our verse being abridged. The above has to be the case because otherwise why did Joseph asssume the man knew where his brothers were keeping the sheep?
הגידה נא לי – אם תדע איפה הם רועים.
הגידה נא לי, if you know where they are tending their flocks.
איפה הם רעים – כתיב חסר רמז פה התחילו ברעה בימי ירבעם שהמליכוהו בשכם.
ויאמר: את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים מזה המקום.
ומשם חשב יוסף שהאיש ההוא היה מכירו, והשיב: את אחי אנכי מבקש. שמק״ו היה מכיר את אחיו הגדולים ממנו והמפורסמים במלאכתם.
ואמר הגידה נא לי איפה הם רועים – כי לרוב מקניה׳ והתפשטות העדרים, חשב שאי איפשר שלא יראם בבואו אצל שום הר או גבעה.
ויוסף לקח הדברים כפשוטים כדי שלא ימנע ממה שצוהו אביו ואמר את אחי אנכי מבקש כי חשב בו מתוך שאלתו שהיה מכיר בו ומק״ו יכיר את אחיו הגידה נא לי איפה הם רועים כי א״א שלא ראית את עדריהם בדרך אשר באת בו.
איפה הם רעים – באיזה חלק מזה המקום.
איפה הם רועים, in which section of this region.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[א] איפה הם רועים
[1] בתרא פרק ראשון דף טו ע״א (בבא בתרא טו.)
אֵיפֹה הֵם רֹעִים: מסורת 1הרמ״ה באוריית׳ א׳ לחוד כתי׳ מל׳ יו״ד ועם ה״א בסוף תיבותא, וסי׳ 2הגידה נא לי איפה, ושארא אפוא בוי״ו וחס׳ יו״ד, ואל״ף בסוף כתי׳. [איפה].
1. הרמ״ה: אי״ף.
2. הגידה נא: פסוקנו.
הגידה נא וגו׳ – צריך לדעת במה ידע כי שואלו יודע איה מקום כבודם לומר אליו בפשיטות הגידה נא. ואולי דייק דברי השואל באומרו לאמר מה תבקש כי תיבת לאמר מיותרת, נתכוון לומר כששאל אותו כי הוא יאמר אליו מבוקשו כי זולת זה אין מקום לשאלת איש נכרי אשר לא אחיו הוא לבקש לדעת מה הוא מבקש, אלא שנתכוון לומר כי שואלו להגיד לו דבר נעלם ממנו, ולזה השיבו את אחי אנכי מבקש ויבאו דבריך עתה להגיד לי איפה הם רועים.
הגידה נא לי, "PLease tell me!⁠" How did Joseph know that the stranger knew where his brothers were to be found? He did not ask the man if he knew; he only asked him to reveal his knowledge! Perhaps Joseph concluded from the word לאמור which the stranger used that he had some information that was useful for Joseph. Since there was no one else around, why would the stranger have used the word לאמור, to say, before asking "what do you seek?⁠"
הגידה נא לי איפה הם רועים? – אולי קצר הכתוב והאיש אמר לו, לפי שמלפנים הייתם רבים ועתה שלחוך לבדך, אין זה אלא שנאבד דבר מאחיך הרועים ונשלחת לבקש אותו הדבר. הגד לי ״מה תבקש?⁠״ והשיב יוסף ״איני מבקש דבר אבדה, אבל האנשים שאתה מזכיר אותן אני מבקש. ולפי שידועים לך הגידה נא לי איפה הם רועים עתה״. ואם איננו כן צריכין אנו לפרשו כדברי ראב״ע ז״ל ״איפה הם רועים, אם תדע״. ומלת איפה בה״א ענינו אנה, לא כן איפוא באל״ף, ובארנוהו.⁠1
1. בראשית כז, לג.
את אחי אנכי מבקש – כי היו בני יעקב ניכרים בכל המקומות ההמה, ועוברי דרכים היו מכירים בם לפי שהיו רגילים לרעות שם, גם היו מכירים את יוסף שהוא אחיהם, לפיכך אמר לו סתם את אחי:
איפה הם רעים – אם תדע, כי אולי ראית אותם הולכים בשדה אחר:
(טז-יז) איפה הם רעים – כי אין דרך ליסע עם המרעה למקום רחוק, והשיב לו כי נסעו לגמרי משכם והלכו לדותן, ומזה היה ליוסף להבין כי מרמה אתם, שמי ילך עם המרעה למקום רחוק משכם לדותן, ולא תאמר שהלכו ממרעה למרעה עד הגיעו אל דותן. עז״א כי שמעתי אמרים נלכה דתינה, שהלכו לדותן בלא עכוב בדרך, וע״כ אמרו חז״ל נסעו מזה, נסעו מן האחוה, שבזה חשבו שידמה אביו שנהרג בדרך שמשכם לדותן, ובכ״ז וילך יוסף אחר אחיו, שחשבם כאחיו.
(16-17) “WHERE ARE THEY PASTURING.” He asked him this since it is not usual to move far away with the flock. The man replied that they had traveled far, away from Shekhem completely, having gone to Dotan. This should have made him suspicious, for who would go with the flock directly to a place which was as far away as the distance from Shekhem to Dotan. Moreover, lest it be said that they simply passed from pasture to pasture until they reached Dotan, the verse relates that the man said to him: “I heard them say, “Let us travel to Dotan.” They went straight to Dotan, without any detouring. Accordingly, our Sages declare:⁠1 ---They have departed from here — they departed from brotherliness--- Thereby they planned to mislead his father into thinking that Yosef was killed on the road from Shekhem to Dotan.
Notwithstanding all this, Yosef went after his brothers.
1. Gen. R. 84:14.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳רד״קטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שיאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םהכל
 
(יז) וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃
The man said, "They have traveled from here, for I heard them say, 'Let us go to Dotan.'" Yosef went after his brothers and found them in Dotan.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קרי״דחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[קיז] 1נסעו מזה, הסיעו עצמן מן האחוה, זה בגימטריא תריסר כנגד י״ב שבטים. (בראשית רבה פ״ד)
[קיח] 2נסעו מזה, מהו דתינה, אמרו רבותינו אותך הן נעשין אכזרים. (תנחומא ישן וישב יג).
[קיט] 3נסעו מזה, ממידותיו של מקום. (בראשית רבה פ״ד)
[קכ] 4נלכה דתינה, מהו דתינה, אמרו רבותינו שהיה המלאך משמר דת יה. (תנחומא ישן וישב יג.)
[קכא] 5נלכה דתינה, שהיה דנין עליו להרגו. (מדרש)
[קכב] 6נלכה דתינה, שהרי נאמר ומושב בני ישראל (שמות י״ב:מ׳), אמר לו המלאך אין אתם חוזרין למקום זה אלא אחר ארבע מאות ושבעים שנה מנין דותינה [דותין] שהרי נאמר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה, וארבעים שנה במדבר. (מדרש)
1. בב״ר כת״י במנח״י ליתא דרש זה וכן בשאר כת״י. רק בכת״י תימני ובכת״י מובא במבוא לתנ״י סד. נסעו מזה ממנין זה, ועי׳ פרש״י. וברבעה״ת דעת זקנים ובפי׳ הרא״ש עה״ת נסעו מזה שאמרו שאינם חפצים להיות שנים עשר שבטים מכאן ואילך, (זה) בגמ׳ י״ב. ובכת״י נימוקי רבינו ישעיה הראשון זצ״ל מביא על דרש זה כך שמעתי מפי מהר״ר צדקיה שיחי׳ (הרב שבלי הלקט).
2. ראה לעיל אות נו. בבאור.
3. במת״כ מפרש מידותיו של הקב״ה שנקרא זה כד״א זה אלי ואנוהו, ומידותיו של הקב״ה הם דרכי חסד וחמלה.
4. כ״ה בתנ״י וישלח ג. ונראה פירושו שהמלאך רמז לו שילך בדת יה. ובב״ר במנח״י מביא גרסאות מכת״י שהדרש דלעיל אות קיט. לא נסמך על המלים נסעו מזה רק על המלים נלכה דותינה שהן מידותיו של הקב״ה. וי״ג (זקוקים) לקיים מדותיו של הקב״ה, ובפי׳ ב״ר מפרש שהיתה גזרה מלפניו שעל ידי גלגול זה ירדו למצרים. ובמנח״י מבאר דברי הב״ר ע״פ התנחומא שלפנינו.
5. מאמר זה מובא ברש״י סנהדרין קב. בשכם מכרו אחיו את יוסף (ראה לעיל אות קח.) כדכתיב הלא אחיך רועים בשכם ודותן דכתיב בקרא היינו כפר הסמוך לשכם ונקרא על שם שכם אי נמי כמדרשו שהיו דנין עליו להרגו. וברש״י סוטה יג: משכם גנבוהו כדכתיב ויבא שכמה ושם היו רועין ודותן אינו מקום והאי דכתיב נסעו כו׳ דותינה כך אמר לו אתה אומר את אחי אנכי מבקש נסעו מן האחוה הזאת ואין מחזיקין עצמן כאחין לך כי שמעתי אומרים נלכה ונבקש דתות ודינין היאך להמיתו אם יבא אצלנו. וראה ברש״י כאן. וברבינו בחיי כ׳ נלכה דתינה עשאוהו רז״ל במדרשים כלשון נכלי דתות כו׳ היו מחשבין תחבולות היאך יסבבו לו מיתה ושלא יצטרכו להמיתו הם עצמן בידיהם ומזה דרשו רז״ל שאמרו נשסה בו את הכלבים. ולפ״מ שהבאתי לעיל אות קכ. גירסא בב״ר דותינה, לקיים מדותיו של הקב״ה, אולי י״ל דכוונו לדרש זה שמביא רש״י שלפי דעתם הלכו לבקש היאך להמיתו ע״פ דת ודין. וראה לקמן אות קל. ובפי׳ התוס׳ הדר זקנים נלכה דותינה מבקשים דתות להרגו על עלילות. ועי׳ רא״מ כאן מ״ש על האבן עזרא. ובכת״י ילקוט נר השכלים וימצאם בדתן, דתן חסר, לפי שאין לשון דותן אלא לשון רשעות כמו דתן ואבירם (תרגום מערבית) ובכת״י רמזי ר״י וימצאם בדתן. בדת שלהן שעשו דת חדשה שהיפך להן ירבעם המועדים והטען לע״ז.
6. מאמר זה מובא בכת״י ילקוט נר השכלים. והוספתי בפנים מלת דותין להתאים את החשבון.
וַאֲמַר גּוּבְרָא נְטַלוּ מִכָּא אֲרֵי שְׁמַעִית דְּאָמְרִין נֵיזֵיל לְדוֹתָן וַאֲזַל יוֹסֵף בָּתַר אֲחוֹהִי וְאַשְׁכְּחִנּוּן בְּדוֹתָן.
The man said, “They have traveled from here, for I heard them say, ‘Let us go to Doson.’” Yosef went after his brothers and found them in Doson.

וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן
וַאֲמַר גֻּבְרָא נְטַלוּ מִיכָּא אֲרֵי שְׁמַעִית דְּאָמְרִין נֵיזֵיל לְדוֹתָן וַאֲזַל יוֹסֵף בָּתַר אֲחוֹהִי וְאַשְׁכְּחִינּוּן בְּדוֹתָן
האם דּוֹתָן היא דֹּתָיִם?
א. ״נָסְעוּ מִזֶּה״ – ״נְטַלוּ מִיכָּא״ נתבאר לעיל ״אֵי מִזֶּה בָאת״ (בראשית טז ח) ״מְנַן אַתְּ אַתְיָא״.
ב. לא נתברר הטעם ליו״ד דֹּתָיְנָה [ולא: דֹּתָנָה]. לכן שיער ״נתינה לגר״ שאולי זוהי דֹּתָיִם המוזכרת בספר יהודית שבספרים החיצונים ״אבל מת״א שתרגם נֵיזֵיל לְדוֹתָן מוכח שלא כך״. ולא הבנתי מדוע הוצרך להוכיח מהתרגום, והרי גם מלשון הכתוב ״וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן״ מוכח שכך שמה, וכן מהפסוק ״וַיֻּגַּד לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה בְדֹתָן״ (מלכים ב ו יג).
ואמר גברא נטלו מן הכא ארום שמעת יתהון אמרין ניזיל לדותינה ואזל יוסף בתר אחוי וארע יתהון בדתן.
ואמר גברא נטלו מיכן ארום שמעית מבתר פרגודא דהא אישתרי מן יומא דין שיעבוד מצראי ואיתאמר להום בנבואה דחיואי בען למסדרא עמהון סדרי קרבא בגין כן הוו אמרין נזיל לדותן ואזל יוסף בתר אחהי ואשכחינון בדותן.
And the man said, They have journeyed hence: for I heard beyond the Veil, that, behold, from to-day would begin the servitude to the Mizraee; and it was said to them in prophecy, that the Hivaee would seek to set battle in array against them. Therefore, said they, we will go unto Dothan.
נָסְעוּ מִזֶּה – מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל מָקוֹם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

נלכה דותינה – מהו דותינה, שהיה אותו מלאך משמר דת יה, הדת שנתן הב״ה שיהיו בני אברהם משתעבדין, ואין דת אלא גזרה כד״א והדת נתנה בשושן הבירה (אסתר ג׳ ט״ו) וע״י אותו המלאך קיים הב״ה גזרתו. ד״א דותינה, רמז לו המלאך שאחר ד׳ מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית ט״ו י״ד) לכך נאמר דותינה, ת׳ ת׳ שנה, י׳ אלו י׳ מכות שלקו המצריים במצרים, נ׳ אלו נ׳ מכות שלקו על הים. ד״א דותינה, רמז לו נ׳ יום אחר יציאת מצרים נתן להם הב״ה את התורה בב׳ לוחות אבנים שכתוב בהן י׳ הדברות וספר תורה שכתוב בו ה׳ ספרים לכך נאמר דותינה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

קאל אלרג֗ל קד רחלו מן האהנא וסמעתהם יקולון נמצ֗י דתינה פמצ֗י יוסף ורא אכ֗ותה פוג֗דהם פי דתן.
אמר האיש: כבר נסעו מכאן, ושמעתי אותם אומרים נלך דותינה. והלך יוסף אחרי אחיו ומצא אותם בדותן.
נסעו מזה – הסיעו עצמן מן האחוה.⁠א
נלכה דותינה – לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם.
ולפי פשוטו של מקרא: מקום הוא. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ס״פ 118. בדפוס רומא נוסף כאן: ״ד״א: נסעו מזה – הסיעו עצמן מהיות י״ב, זה בגימטריא י״ב הוו.⁠״
נסעו מזה THEY HAVE JOURNEYED HENCE – they have departed from all feeling of brotherhood.
נלכה דתינה LET US GO TO DOTHAN – "let us go to seek some legal (דתות) pretexts" to put you to death.
According to the literal sense, however, it is the name of place, and Scripture never really loses its literal sense (Shabbat 63a).
1ויאמר האיש.
1. ויאמר האיש. חסר פה הדרשה ואולי צ״ל זה גבריאל שנאמר והאיש גבריאל. כמו שהביא רש״י והוא מתנחומא. ובכ״י פלארענץ וכן בב״ר איתא א״ר ינאי ג׳ מלאכים נזדווגו בו וימצאהו איש. וישאלהו האיש. ויאמר האיש ע״כ וחסר זה לפנינו.
ויאמר האיש נסעו מזה – כלומר שמעתי בני אדם אומרים, ושמא הם אחיך שאתה אומר:
נלכה דותינה – כמו לדותן:
וילך יוסף אחר אחיו – מהו אחר אחיו, וכי היה רואה אותן שילך אחריהם, אלא שהלך בשביל אחר חיקור שרשי רגליהם, ודומה לדבר, ותשמור כל (אורחותי) [ארחותי] על שרשי רגלי תתחקה (איוב יג כז):
וימצאם בדותן:
בדתן – לפי הפשט שם העיר, וגם בשופטים1 היא נזכרת.
1. כנראה, כוונתו לפסוק במלכים ב ו׳:י״ג.
Bedotan: According to the plain meaning of Scripture, Dotan is the name of a city.⁠1 It is also mentioned in Judges.⁠2
1. Rashbam agrees with Rashi's second interpretation but opposes his first explanation that attempts to find some allusion to the brothers' evil intentions in the apparently innocent words, nelekhah dotaynah. This latter explanation can be found also in Rashi ad Sotah 13b, s.v. mishshekhem.
2. Sic. Actually it is mentioned only here and in II Kings 6:13.
דתינה – ביו״ד גם בלי יו״ד,⁠1 והמקום אחד. [וטעם הה״א תחת אל, כאשר הראיתיך רבים (ראב״ע בראשית פירוש ראשון ב׳:י״ד) – אל דותן.]⁠א
1. כלומר: בהמשך הפסוק ״דותן״ הוא בלי י׳.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
TO DOTHAN. Dothan is spelled both with and without a yod in our verse. In either case it refers to one and the same place.
מזה – מהמקום הזה, וכן: לא היתה בזה (בראשית ל״ח:כ״א) – במקום הזה.
כי שמעתי אומרים – שהיו אומרים.
מזה, from this area. We find the expression used in a similar meaning in 38,21 לא היתה בזה, “there was no (prostitute) in this location.”
כי שמעתי אומרים, “that they were saying, etc.”
[הגהה: ויאמר האיש נסעו מזה – הסיעו עצמן מן האחוה להיות במנין שנים עשר. ז״ה בגימ׳ י״ב.
כך שמעתי מפי מהר״ר צדקיה שיחיה במוהר״ר אברהם הרופא זצוק״ל.]
נסעו מזה – כאן היו רועים אלא שנסעו מזה.
נסעו מזה 'they have moved on from here.⁠" They had been grazing their flocks there until recently.
נסעו מזה – נתיעצו לנסוע מן זה שהם י״ב שבטים.
נסעו מזה – הסיעו עצמן מן האחוה. נלכה דותינה לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו: מקום הוא ואין מקראא יוצא מידי פשוטו. לשון ר׳ שלמה.
ואין הכונה לרבותינו שיפרש לו האיש: נסעו מן האחוה והלכו לעורר עליך דינים ותרעומות, שאם כן היה נמנע מלכת ולא היה מסכן בעצמו. אבל הכונה להם כי האיש גבריאל אשר דבר לו הגיד אמת, ואמר לשון משמש לשני פנים ושניהם אמת. והוא לא הבין הנסתר בו והלך אחר הנגלה ממנו, וילך אחר אחיו וימצאם בדותן כאשר אמר לו. ודרשו זה מפני שהאיש הזה הוא מלאך ואם כן יודע הוא אנה הם, ולמה לא אמר: הנם בדותן, ואמר כמסתפק ששמע מהם שילכו שם ואינו יודע אנה הם עתה, ולכן יעשו מדרש במאמרו.
כי שמעתי אומריםשמעתי אותם שהיו אומרים נלכה דותינה, וכן רבקה שומעת (בראשית כ״ז:ה׳) היתה שומעת.
ויתכן שיאמר נסעו הרועים מזה כי שמעתי אנשים אומרים נלכה דתינה אולי הם אחיך, דבר עמו כמסתר פנים מן הענין.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״מקום״.
THEY HAVE JOURNEYED HENCE. "They have departed from any feeling of brotherhood. 'Let us go to Dothan, that is, let us go to seek pretexts of dathoth (laws) with which to put you to death.' According to the literal sense, however, Dothan is the name of a place, and Scripture never sheds its literal sense.⁠" This is Rabbi Shlomo's [Rashi's] language.
Now it was not the intent of our Rabbis to say that the man expressly told him, "They have departed hence from any feeling of brotherhood, and they have gone to stir up charges and pretexts against you,⁠" for if so, he would have avoided going there and would not have endangered himself. Instead, their intent is to say that "the man" — Gabriel1 — who told it to him told the truth, but he spoke words having a double meaning, both of them true. Joseph, however, did not grasp the hidden meaning therein, and he followed the obvious. He thus followed his brothers and found them in Dothan, as he had told him. The Rabbis expounded this on the basis of the fact that the "man" referred to was an angel, and if so, he knew where the brothers were. Why then did he not say, "They are in Dothan,⁠" instead of speaking as if he was in doubt, i.e., that he heard from them that they were going to Dothan but he does not know where they are at present. It is for this reason that they expounded the above Midrash concerning his words.
FOR I HEARD THEY ARE SAYING. "I heard that they were saying.⁠"2 Similarly the expression, Rebekah hears,⁠3 means that she heard. It is possible that he is saying: "The shepherds have gone from here for I heard people saying,⁠4 'Let us go to Dothan.' Perhaps they were your brothers.⁠" The man thus spoke with him as if he were avoiding the subject.
1. So identified in Rashi ((15)), and the source thereof is Pirkei d'Rabbi Eliezer, Chapter 38.
2. Ramban's intent is to explain that the Hebrew shamati omrim, literally, "I heard they are saying,⁠" is as if it were written, shamati shehayu omrim, "I heard that they were saying,⁠" thus referring to a past event.
3. Above, 27:5.
4. According to this interpretation, Gabriel spoke concerning people in general as if he did not recognize that these shepherds were his brothers.
כי שמעתי אומרים – יחסר מלת אותם, כי שמעתי אותם אומרים. נלכה דותינה – עשאוהו רז״ל במדרשם מלשון נכלי דתות, כי המלאך רצה לגלות ליוסף מחשבתם הרעה. והנה יוסף לא הבין הנסתר שבתוך הלשון, שהוא נכלי דתות, והלך אחר הנגלה ורדף אחריהם וימצאם בדותן. והוא שאמרו במדרש נסעו מזה הסיעו עצמם מן האחוה והלכו לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. וזהו שאמר ויתנכלו אותו להמיתו, היו מחשבין תחבולות היאך יסבבו לו מיתה ושלא יצטרכו להמיתו הם עצמם בידיהם. ומזה דרשו רז״ל שאמרו נשסה בו את הכלבים. ואולי כי כן עשו בטרם יקרב אליהם ולא עלתה בידם, וע״כ כשנתקרב אליהם אמרו להרגו בידים והוא שכתוב הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו.
כי שמעתי אומרים, "for I have heard (them) say, etc.⁠" The word אותם is missing in the text.
נלכה דותינה, "let us go to Dotan.⁠" Our sages (Rashi) suggested that this wording was meant to alert Joseph to danger. The words: "they moved away from here" were something that Joseph did not need to be told because he already had found out. These words were the clue to the angel's warning. In other words, when Joseph indicated that he sought a brotherly relationship with them, the angel cautioned him that they were no longer open to such advances. [Joseph did not understand this oblique warning. Ed.] The sages speak of נכלי דתות, "contriving legislation,⁠" instead of נלכה דותינה. If we take this at face value Dotan was not the name of a location. At any rate, Joseph did not "read between the lines" and understood the meaning of his words to be simply that they had moved to a place called Dotan and went in search of that location. He found the brothers in Dotan, something which the Midrash Bereshit Rabbah 84,14 describes as the natural conclusion of the angel's piece of warning "they have moved from here,⁠" i.e. they have changed their attitude. When the Torah continues that the brothers plotted to kill him by using the word ויתנכלו, this is confirmation of the expression found in the Midrash that they contrived to find a legal opening for disposing of Joseph.
Some of our sages claim that as soon as Joseph approached close enough to be identified, his brother set dogs upon him. [In this fashion they would not have become guilty of laying a hand on him. Ed.] The dogs, however did not harm Joseph (Nachmanides). As a last resort, when Joseph insisted on going to them instead of realising that the brothers themselves had set the dogs on him, they decided that they had to kill him directly, with their own hands. This is the meaning of verses 19-20, "let us go and kill him.⁠"
נסעו מזה – שאמרו שאינם חפצים להיות שנים עשר שבטים מכאן ואילך. זה בגימ׳ י״ב.
נסעו מזה, "they have moved away from here; they have said that they are no longer interested as being 12 tribes". The numerical value of the letters in the word זה is 12.
ויאמר האיש נסעו מזה – פירש״י נסעו מן האחוה מנא ליה לרש״י הא אלא י״ל זה גימטרייא י״ב כמנין בני יעקב ועל זה נדחק רש״י לפרש שפירושו מן האחוה נסעו.
נסעו מזה – פירש״י הסיעו עצמם מן האחוה ולא שפירש לו כן שאם כן לא היה הולך אלא זה האיש היה גבריאל ואמר לו לשון שמשמש בב׳ ענינים ושניהם אמת והוא לא הבין הנסת׳ והלך אחרי הנגלה ועיק׳ הדרש בא מייתור הלשון שלא היה לו לומר אלא הם בדותן ואמר נסעו מזה לדרשה:
נסעו מזה, "they have moved away from here quite some time ago.⁠" Rashi interprets the expression as not referring to physical distance, but as referring to the bonds of brotherliness. The man (angel Gavriel) did not tell him this in so many words, for had he done so Joseph certainly would not have continued on his way. The angel used a double entendre, which could be interpreted in one of two ways. Both interpretations would correspond to the truth. The principal reason our sages interpret this is that all the angel had to say was: "they went to Dotan.⁠" The introductory words: "they have moved away from here,⁠" were quite irrelevant, and therefore must be intended to teach us something additional.
וימצאם בדותן – שם לימד יהודה עליו זכות ועל כן זכה שמלכו מזרעו שנים כמנין דתן מדוד עד צדקיהו.
שמעתי אומרים – כמו ׳שמעתים אומרים׳.
והשיב לו: נסעו מזה, ושמעתי מהם שהיו אומרים שילכו לדותן. וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן.
נסעו מזה וכו׳ – אמר לו: אחשוב שאותם שאתה מבקש כבר נסעו מזה הגבול, כי שמעתי רועים אומרים: נלכה דותינה. ודאי הם אחיך אשר אתה מבקש. ולדעתי, למה שתלה הנסיעה משם בהליכתן לשום מקום, וכן לא יעשה, וכל שכן בייחוד מקום מצויין, והוא ידוע שכל מקום שיתנועעו אליו זולתו יהיה סבת הנסיעה מאשר הם שם. לזה אמרו חכמינו ז״ל: (רש״י וכ׳ רא״מ מב״ר ולפנינו ליתא) הסיעו עצמן מן האחוה.
כי שמעתי אומרים נלכה דותינה וכו׳ – כי הנה בזה נתלה המסובב בסבתו העצמית ומזה שהיה מלאך שאם לא כן מי הגיד לו סודותיהם. והרמב״ן ז״ל נתן טעם לדבריהם ואמר שכיון שהוא מלאך למה ידבר כמסתפק ואין טעם לדבריו כי ידבר דרך גבר בעלמא כי כן נראה לו וכמו ששאלו מה תבקש.
נסעו מזה הסיעו את עצמן מן האחווה. ב״ר דאל״כ מאי נסעו מזה דקאמר ליה הרי הוא עצמו רואה שנסעו משם מכיון שלא היו שם ולפיכך היה שואל איפה הם רועים ועוד מאי האי דקא מהדר ליה איהו קבעי מיניה איפה הם רועים ואיהו קא מהדר ליה נסעו מזה לא הוה ליה למימר אלא שמעתי אומרים נלכה דותינה:
לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. דאל״כ מה ראיה מביא על שהסיעו עצמן מן האחוה ממה ששמע שהיו אומרים כו׳ לא כאשר חשב החכם ן׳ עזרא שמה שדרשו רז״ל על נלכה דותינה לבקש לך נכלי דתות הוא ממלת דותינה ביו״ד ולכן טען ואמר דותינה ביו״ד גם בלא יו״ד והמקום אחד.
ושמא לא כיון לטעון רק לפרש:
ולפי פשוטו שם מקום הוא. ויהיה פירוש מזה מהמחוז הזה ויהיה מקום דותינה במחוז אחר:
אבל האיש השיבו נסעו מזה כי אני שמעתי רועים אומרים נלכה דותיינה ודאי הם אחיך אשר תבקש וגם במאמר הזה רמז לו האיש בעבור שהוא אמר את אחי אנכי מבקש שנסעו מהיותם אחיו והיה לבבם למרעה ומה הוא אם כן מבקש ולפי שהיה כ״כ מהסימן בדבריו ארז״ל שהיה גבריאל שאמר לו מה שהיה עתיד לבא עליו ברמיזות ויוסף חכם היה ואין ספק שראה את הרמוז בדבריו אבל עכ״ז לא שב אחור דרכו פן יעבור על מצות אביו גם שהקב״ה היה מדריך אותו להגיע לתכלית הגזרה מחכמתו ולכן לא חשש מן הסימנים ההם. הנה א״כ שלח יעקב את יוסף לראות את שלום הצאן ומפני שהלכו לשכם ויצא משכם שמה ולא נתן אל לבו שיעשו רעה ליוסף כי ידע שהוא לא הרע עמהם לעולם ולמה יזיקוהו ויוסף לא נמנע מלהלוך כדי לקיים מצות אביו והותרה השאלה הי״ג.
נסעו מזה – אין ספק שנסעו מזה המרעה ואין לבקשם באחד מחלקיו.
כי שמעתי אמרים – והטעם שאמרתי שבודאי נסעו, הוא ״כי שמעתי אמרים נלכה״ לא שראיתים נוסעים.
אחר אחיו – אף על פי שלא מצאם בשכם כדבר אביו טרח יותר ממה שצוה, להשיג רצון אביו.
נסעו מזה, there is no question that they have departed from this grazing area, there is no point in searching any part of this region.
כי שמעתי אומרים, the reason why I said that they certainly no longer are in this region is because I myself overheard them saying “lets move on.”
אחר אחיו, even though he had not been able to locate them in Shechem as his father had asked him to do, he went to more trouble than he was required to, in order to fulfill the wishes of his father.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

הסיעו עצמן מן האחוה. דאם לא כן כיון דלא שאל אותו רק איפה הם רועים הוי ליה להשיב ״שמעתי אומרים נלכה דותינה״, ולא הוי צריך לומר ״נסעו מזה״, אלא לכך אמר ״נסעו מזה״ שאמר ׳הסיעו עצמן מן האחוה׳ (כ״ה ברא״ם):
לבקש נכלי דתות. כי אחר שצריכין למדרש ״נסעו מזה״ ׳הסיעו עצמן מן האחוה׳, דאם לא כן למה הוצרך להשיב ״נסעו מזה״ – ואם כן מה טעם דקאמר ״כי שמעתי אומרים נלכה דותינה״, אלא כך פירושו – כי שמעתי אומרים שרוצים לבקש לך נכלי דתות, ולפיכך הסיעו עצמן מן האחוה:
ולפי פשוטו שם מקום. ויהיה ״דותינה״ מקום אחר זולת שכם. ואף על גב דעכשיו לא היה הקלקול בשכם אלא בדותן, ולעיל פירש (רש״י פסוק יד) כי בשכם קלקלו והוא מקום מוכן לפורענות, ואין זה קשיא, דשכם הוא עיקר מפני שהוא כרך, ודותינה הוא טפל, ואמרינן לענין מגילה (מגילה ב ע״ב) דכרך וכל הסמוך לה וכל הנראה עמה נדון ככרך, וקוראים את המגילה בט״ו אם היא מוקפת חומה (שו״ע אור״ח סי׳ תרפח ס״ב), ולפיכך דותינה הסמוכה לשכם נדון כמו שכם, ונקרא כי בשכם קלקלו:
הסיעו עצמן מן האחוה. דקשה לרש״י מה ענין תשובה זו על שאלתו דהא יוסף לא בקש אלא שיגיד לו איפה הם והמלאך השיב לו נסעו מזה ועוד הא יוסף נמי היה יודע שנסעו מזה כיון שלא מצאן שם לכך פירש הסיעו עצמן מן האחוה פירוש רוצין להרגך ואל תלך לשם ומנ״ל לרש״י לפרש כן י״ל זה בגימ׳ י״ב והכי פירושו נסעו מי״ב ר״ל אינם רוצין שיהיו י״ב ורוצין להרגך ולא יהיו אלא י״א דהיינו נסעו מזה. א״נ הוכחת רש״י ממלת מזה כלומר נסעו מזה שאתה אומר את אחי אנכי מבקש אבל הם נסעו מן האחוה:
לבקש לך נכלי דתות כו׳. דק״ל כיון שאמר לו המלאך נסעו מזה כלומר נסעו מן האחוה מאי כי שמעתי אומרים וגו׳ והא כל כי נתינת טעם היא והכא מאי נתינת טעם איכא ולפיכך פי׳ נכלי דתות איך יהרגוך:
They have removed themselves from brotherhood. Rashi is answering the question: How does the angel's reply pertain to Yoseif's inquiry? Yoseif only requested to be told where they were, while the angel replied, "They have traveled from here.⁠" Furthermore, Yoseif already knew they traveled from there, since he did not find them there. Thus Rashi explains, "They have removed themselves from brotherhood.⁠" I.e., they want to kill you — do not go there. [You might ask:] how does Rashi know it means [specifically] this? The answer is: זה in gematria is twelve. Thus, it means they have moved away from twelve. I.e., they do not want there to be twelve [brothers], rather they want to kill you, and there will be only eleven. Alternatively, Rashi's proof is that it says, "From this.⁠" In other words, they have moved away "from this" which you say, "I am looking for my brothers.⁠" They, however, have removed themselves from brotherhood.
To seek lawful pretexts concerning you... Rashi is answering the question: The angel said to him נסעו מזה, meaning: "They have removed themselves from brotherhood.⁠" If so, what is the meaning of, "Because (כי) I heard them say, 'Let us go to Doson'"? The word כי always comes to give a reason. What reason is given here? Thus Rashi explains: lawful pretexts concerning how to kill you.
נסעו מזה כי שמעתי וגו׳ – צריך לדעת לאיזה ענין הוצרך לומר נסעו מזה ולא הספיק אומרו שמעתי אומרים נלכה וגו׳. ורז״ל (בראשית רבה פ״ד) דרשו כי הגיד לו שנסעו מהאחוה והלכו לבקש נכלי דתות שימיתוהו בהם. ולדבריהם קשה למה לא נרתע יוסף לחזור לאחוריו, שאין לך שכיח היזיקא כזה, וח״ו היה כמתחייב בנפשו להסתכן בעצמו.
ואולי כי יוסף לא הבין דברי האיש כמו שפירשו ז״ל. ורז״ל פירשו כן אחר שנתגלה מה שעשו האחים מה שאין כן יוסף הבין הדברים כפשוטן על זה הדרך נסעו מזה פי׳ מכל המחוז ההוא ואין לו לבקש עוד באותו מחוז, והטעם כי שמעתי אומרים נלכה. ומזה ידע כי עקרו דירתם מכל המקום ההוא, ולא היה יכול לומר הלכו דותינה שלא ידע בבירור שהלכו לדותן אלא מדבריהם וספר סדרן של דברים, ולצד שהי׳ בדעתו של יוסף כי זה האיש הוא מעוברי דרך ולא מלאך ה׳ הבין הדברים כפשוטן. וכפי זה יבא על נכון מה שאמר הכתוב וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן שהיה לו לומר וילך יוסף אחר אחיו לדותן וימצאם ולפי מה שפירשתי יבא על נכון שלא החליט לו המלאך שהלכו לדותן אלא שנסעו מהמקום ההוא לזה היה מבקש לדרכו במקומות אחרים וימצאם בדותן והבן, ודרשת רבותינו במקומה עומדת כי התורה הודיעה שדבר אליו המלאך ורמז סוד דבר.
עוד ירצה אומרו אחר אחיו פי׳ כי יוסף דרש דברי המגיד כדרשת רז״ל והבין גם כן הדברים כפשטן והכריע הפי׳ שאין כוונתו לומר אליו שנסעו מן האחוה אלא כי עודם אחיו וריעיו, והוא אומרו אחר אחיו פי׳ אחר העמדתם במצב אחיו ופי׳ דברי המגיד כפשטן כמו שפירשתי למעלה.
ואם תאמר אם כן מה הועיל המלאך בהודעה זו כיון שלא נשמר יוסף. ואולי כי נתכוון להרבות שכרו כשילך אחר האחוה כאשר כן עשה. ובזה גם כן לא יקשה איך המלאך יגרום לבטל את אשר ה׳ חשב לעשות להוריד יוסף למצרים לסיבות ידועות גדולות ונפלאות. אלא שידע שאין דבריו מבטלין הענין אלא יש בהם הרווחת זכות של יוסף. ואולי כי באמצעות דבר זה השלים ה׳ גדישת סאה גדולה וכבוד אשר השיג אחר כך במצרים.
נסעו מזה, כי שמעתי אומרים, "They have moved away from here, for I have heard them say, etc.⁠" Why did the stranger have to preface his information by saying: "they have moved away from here?⁠" It would have sufficed for him to say: "I have heard them say: 'let us go to Dothan!'" Rashi explains that the words mean that the brothers had abandoned the path of brotherliness (and devised legal schemes to kill him). If so, why was Joseph not worried enough to turn around and to return to his father's home? What greater degree of danger could there be? In fact, was Joseph not guilty of almost committing suicide by continuing to search for his brothers?
Perhaps Joseph did not understand the warning properly. Our sages who had the benefit of hindsight were able to interpret the words of the "man" as a warning. Joseph who was not blessed with such hindsight had no reason to see a dire warning in these harmless sounding words. He merely understood that his brothers had not only left Shechem but the whole district. The reason the "man" added "I have heard the brothers say: 'let us go to Dothan,' was to explain what he meant by "they have moved from here.'" He could not say with certainty that the brothers had actually arrived at Dothan. He only had knowledge of their intention. It did not occur to Joseph that the man with whom he talked was an angel; therefore he did not try to read any more into the man's words than appeared obvious. When the Torah writes: "Joseph went after his brothers and he found them in Dothan,⁠" this is in order then. Had Joseph understood the veiled warning of the "man,⁠" the Torah should have written: "Joseph followed his brothers to Dothan and found them.⁠" Joseph searched for his brothers seeing that the man had not been precise about their present location. As a result of his search, Joseph found his brothers in Dothan. Our sages' interpretation of what occurred is perfectly in order, i.e. that the Torah reveals that the angel who spoke to Joseph had given him a veiled warning.
Proof that Joseph had not understood this is that the Torah reports Joseph as searching for his brothers. He was under the impression that they still considered him their brother.
The question we must all ask is that if the angel remained deliberately so vague that Joseph did not understand his warning, why did he direct him to a location which was so fraught with danger for Joseph? Perhaps, after having become aware that Joseph's intention was to find brotherliness, i.e. את אחי אנכי מבקש, the angel wanted to increase the merit Joseph would accumulate by persisting in such a worthwhile endeavour. For all we know this is how Joseph acquired the merit necessary to qualify ultimately as the ruler of Egypt and the provider for his family.
נסעו מזה – מגלילות שכם, וחנם אתה מבקש אחריהן בשדות הללו.
כי שמעתי אומרים נלכה דותינה – שמעתי אותם שהיו אומרים ״נלכה דותינה״ והנה ראיתים נוסעים מזה. ואם לא התנחמו מעצתם, הלכו לדותן ושם תמצאם. ורמב״ן ז״ל אמר שיתכן שאמר נסעו הרועים מזה כי שמעתי אותם שהיו אומרים נלכה דותינה... אולי הם אחיך? דבר עמו כמסתיר פנים מן הענין״ [עכ״ל]. וכפרושנו נראה, וכן תרגם אונקלוס ז״ל.
וילך יוסף אחר אחיו – על פי דבורו של האיש ״וימצאם בדותן״.
בדותן – שכם ושומרון ודותן קרובות זו לזו בהר אפרים1. ואלישע שהכה הארמים בסנורים בדותן, הוליך אותם לשומרון הקרובה לדותן (מלכים ב׳:ו׳:י״ג-י״ט).
1. רדצ״ה, ״דותן שכנה ארבע שעות הליכה צפונית לשכם, והיא כיום תל⁠־דותן, תל גדול שבו שתי בארות ומעין. דרך עמק דותן מוליכה גם כיום דרך השיירות הסורית⁠־המצרית העתיקה מאד. היא יוצאת מדמשק וגל⁠־עד, עוברת את עמק דותן לעמק השרון, ומשם הלאה דרך רמלה למצרים״. וראה העמק דבר.
נסעו מזה – מהמקום הזה, ואין לך לבקשם כאן, אבל לא ידעתי בבירור היכן הם עתה רק ממה ששמעתי מפי עצמן, כי היו אומרים זה לזה נלכה דותינה, מזה אשפוט שהלכו לשם:
דתינה – לדותן, והוא שם מקום:
דתינה – יתכן שדותן הזכירה להם ענין שיותר התאים למצב רוחם וכוונתם מאשר שכם. אולי שכם עוררה בהם יתר על המידה את רגש האחווה שבלבם; בעוד שדותן נקשרה לזכרון שעורר את תחושת הצדק שלהם, כמרומז גם בשם ״דת״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 16]

נסעו מזה כי שמעתי: תיבת ״כי״ מוזרה כאן, ׳ושמעתי אומרים׳ מיבעי לכתוב, כי אין זה טעם על הנסיעה1. אלא בעל כרחנו הראה לו בדברו כוונה שניה מזה, וכפי הדרש2 ״נסעו מזה״ – ממה שאתה אומר ״את אחי״, לא כן בדעתם, ״כי שמעתי אומרים״3 וגו׳ כפירוש רש״י. והנה היה לו ליוסף מקודם להתבונן4, אבל כך גזרה ההשגחה שלא התבונן כלל, כדי להביא לענין הנרצה.
והנה יש להתבונן, דלפי הפשט מבואר שנמכר יוסף בדותן ולא בשכם, והלא במדרש רבה (פה,ג) מבואר5 דמשום הכי קברו את עצמות יוסף בשכם (יהושע כד,לב) משום שגנבו אותו בשכם6. וצריך לומר דהבור שהטילוהו לשם היה בין שכם ובין דותן, והוא קרוב לשכם ובתחומה7. אבל לפי הכוונה הנעלמת8 במשמעות ״דתינה״9 מבואר דהלכו סביבות שכם10 ושם נמכר יוסף.
1. ועיין בספורנו שיישב זאת ע״פ פשוטו, וכעין זה ברמב״ן.
2. עיין בספר ׳רש״י השלם׳ שנראה שאין מקור מובהק בחז״ל לדברי רש״י אלו (בשם חז״ל).
3. ״נלכה דתינה״ – לבקש לך נכלי דתות...
4. רבינו כתב ׳הראה לו בדברו כוונה שניה׳, כלומר, רמז לו בדבריו (״כי״) שיש בדבריו כוונה נסתרת (׳לבקש לך נכלי דתות׳), ואם יוסף המשיך בדרכו נראה שלא הבין את הרמז (עיין הערה 108). כאן רבינו מתייחס למושג ׳כוונה שניה׳ (שהיא למעשה ׳דרשת חז״ל׳) בדיבור בין בני אדם. והדברים טעונים עיון מעמיק.
5. ז״ל:. .. כך אמר הקב״ה לשבטים, מכרתם את יוסף, החזירו עצמותיו למקומן. ד״א, אמר להם יוסף, למקום שגנבתוני שם תחזירוני.
6. גם בגמרא סוטה יג,ב איתא: מאי שנא בשכם, אמר ר׳ חמא בר׳ חנינא, משכם גנבוהו ולשכם נחזיר אבידתו. רש״י: משכם גנבוהו – כדכתיב ״וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה״, ושם היו רועין, ודותן אינה מקום, והאי דכתיב ״ויאמר האיש נסעו מזה וגו׳⁠ ⁠⁠״, כך אמר לו, אתה אומר ״את אחי אנכי מבקש״, נסעו מן האחוה הזאת ואין מחזיקין עצמן כאחין לך, ״כי שמעתי אומרים נלכה״ ונבקש דתות ודינין היאך להמיתו אם יבא אצלנו. אך רבינו שואל ע״פ הפשט ש״דותן״ שם מקום איך ניתן להבין את המאמר של חז״ל ׳משכם גנבוהו׳ (יש לעיין, ע״פ חז״ל לא ברור המשך הפסוק ״וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן״).
7. ועיין ברש״י סנהדרין קב,א ד״ה בשכם מכרו אחיו את יוסף, וז״ל: כדכתיב ״הלא אחיך רועים בשכם״, ו״דותן״ דכתיב בקרא (וע״פ פשוטו הוא שם מקום) היינו כפר הסמוך לשכם, ונקראת על שם שכם. אי נמי כמדרשו, שהיו דנים עליו להרגו.
8. הדרש – ׳נכלי דתות׳.
9. ואין כלל מקום כזה הנקרא ׳דותן׳.
10. ואין כלל מקום כזה הנקרא ׳דותן׳.
כי שמעתי אמרים – אל תלאה לעלות על הר וגבעה להביט אם תראם, כי התרחקו מראות עיניך, כי שמעתי אומרים נלכה דותינה.
שמעתי – במקום שמעתים, כי הרי המושא ידוע ומובן מאליו.
אמרים – השווה למעלה כ״ז:ו׳.
דתינה – פירוש לְדֹתַיִן. ליד צורה זו של שם המקום באה לאחר מכן וגם במלכים ב ו׳:י״ג הצורה המקוצרת יותר — דֹתָן. ובדומה לכך יש לערים רבות שמות כפולים, ליד הסיומת יִם גם הצורה המקוצרת. לפי זה היתה זו סיומת עתיקה — ן או ם — שנתארכה מאוחר יותר והפכה ל יִן או יִם.⁠1 דותן שכנה ארבע שעות הליכה צפונית לשכם, והיא כיום תל⁠־דותן, תל גדול שבו שתי בארות ומעין. דרך עמק דותן מוליכה גם כיום דרך השיירות הסורית⁠־המצרית העתיקה מאד. היא יוצאת מדמשק וגל⁠־עד, עוברת את עמק דותן לעמק השרון, ומשם הלאה דרך רמלה למצרים.⁠2
1. השווה בארט, p. 319, Nominalbildung ולעמותו קניג, §257 a.
2. השווה Riehm, Woerterbuch.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קרי״דחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(יח) וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃
They saw him from afar, and before he approached them, they conspired1 against him to kill him.
1. conspired | וַיִּתְנַכְּלוּ – The word carries the connotation of plotting accompanied by deceit and craftiness. In the Hebrew, the verb is reflexive and might more literally be translated as: "they were filled with cunning plots".
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[קכג] 1ויראו אתו מרחק, עד שהוא רחוק מיל. (תנחומא ישן וישב יג).
[קכד] 2ויתנכלו אתו להמיתו, אמרו בואו ונשסה בו את הכלבים. (בראשית רבה פ״ד)
[קכה] 3ויתנכלו אתו להמיתו, בקש שמעון לירות אותו בקשת שנאמר וימררהו ורובו וישטמוהו בעלי חצים (בראשית מ״ט:כ״ג). (מדרש)
1. בכת״י ילקוט אור האפלה ובטרם יקרב אליהם אמרו מרחוק מיל. ראה לעיל פכ״א אות פז. בבאור כתיב הכא הרחק כו׳ מה להלן מיל אף כאן מיל. ובשכ״ט וזה היה ברחוק מלא עיניהם. ובטרם יקרב אליהם, בתוך ד׳ אמות.
2. בב״ר מכת״י במנח״י אמרו נהרגנו נשסה בו את הכלבים, וכ״ה במדרה״ג, ובמדרש אגדה נהרגנו ונשליכנו לכלבים. ובלק״ט ויתנכלו אותו להמיתו מיד שיסו בו את הכלבים. וברמב״ן כ׳ ויתנכלו להמיתו כו׳ בטרם יקרב אליהם ולא יצטרכו לשפוך דמו בידיהם וכך אמרו בב״ר נשסה בו את הכלבים ואולי עשו כן ולא עלתה בידם, ובפי׳ הטור מעתיק ״ששלחו״ בו הכלבים, ובכת״י פי׳ הרוקח עה״ת מבאר הטעם ששיסו בו הכלבים וז״ל: מי שמוציא דבה כתיב לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה לא תשא שמע שוא. (כן הוא בפסחים קיח. כל המספר לשון הרע וכו׳ ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וכתיב בתריה לא תשא וגו׳) לכן יוסף שהוציא דבה אמרו נשסה בו הכלבים. והמפרשים כתבו לפרש כן דברי הב״ר וקדמם הרוקח. ובשכ״ט היה לו לומר ויתנכלו בו או ויתנכלו לו ומה ת״ל אותו מלמד שלא הערימו להמיתו אותו בידים אלא להמיתו אותו ע״י כלבי הצאן, לשסות בו הכלבים.
3. מובא בכת״י מדרש הביאור, ובלק״ט בראשית מט, כג. וימררוהו ורובו, אלו אחיו וישטמוהו בעלי חצים, אלו שמעון ולוי דכתיב ויתנכלו אותו להמיתו, ובפרקי דר״א פל״ח וראו אותו ובקשו להרגו שנא׳ ויראו אותו מרחוק וגו׳ ובכת״י חמאת החמדה ויתנכלו אותו להמיתו. עשו לו תחבולות רע מלשון בנכליהם אשר נכלו לכם, וראה אע״ז כאן ובמדבר כה, יח. בנכליהם במחשבתם הרעה מגזרת ויתנכלו אותו. וראה לקמן אות קל. וראה ברש״י כאן אותו כמו אתו עמו כלומר אליו, וברא״מ הביא גרסאות שונות בזה, וי״ג בזכור לאברהם אותו כמו אליו (ותו לא) ובפי׳ הריב״א עה״ת אומר ר״מ שכך פתרונו כמו שאתו ר״ל עמו, כך אותו ר״ל אליו וסרס פרש״י ודרשהו. ובשו״ת איתן האזרחי (אוסטרהא תקנ״ו) בקונטרס אחרון מביא מכת״י ישן נושן פירוש ארוך על דברי רש״י אלה ע״פ קבלה, מתחיל אני נחמן בר שמואל הולך רכיל מגלה סוד על רש״י ע״ה כו׳ הלכתי על קברו של אותו צדיק רש״י ע״ה כו׳ מיד ראיתי כו׳ ניצוצות של אש יוצאים מקברו של רש״י ע״ה ונפק כרוז ואומר תשמע דברי רש״י ז״ל בעצמו פא״פ וכו׳ ומאריך שם. ונדפסו דברים אלו גם בספר צרור המור (ורשה תר״ג) סוף ספר בראשית ומביא שם פי׳ על דברים אלו מספר עבודת ישראל להמגיד מקאזניץ זצ״ל.
וַחֲזוֹ יָתֵיהּ מֵרַחִיק וְעַד לָא קְרֵיב לְוָתְהוֹן וְחַשִּׁיבוּ עֲלוֹהִי לְמִקְטְלֵיהּ.
They saw him from a distance, and before he approached them they were thinking about killing him.

וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ
וַחֲזוֹ יָתֵיהּ מֵרָחִיק וְעַד לָא קְרֵיב לְוָתְהוֹן וְחַשִּׁיבוּ עֲלוֹהִי לְמִקְטְלֵיהּ
המתקת וַיִּתְנַכְּלוּ לכבוד האחים
א. ״וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ״ – ״וְחַשִּׁיבוּ עֲלוֹהִי״, ולא כתרגומו ״בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם״ (במדבר כה יח) ״בְּנִכְלֵיהוֹן דְּנַכִּילוּ לְכוֹן״. והטעם: ״נכל״ משמעו עשה בערמה (רד״ק ״שרשים״, נכל). ויש שפירשו שהוא ״עָרְמָה של מיתה״ כתרגום ״לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה״ (שמות כא יד) ״לְמִקְטְלֵיהּ בִּנְכִילוּ״.⁠1 אבל אונקלוס שתרגם בפועל נייטרלי ״וְחַשִּׁיבוּ עֲלוֹהִי לְמִקְטְלֵיהּ״ (וחשבו עליו להורגו) המתיק את הביטוי לכבוד האחים: לא היו אלה נְכָלִים, מחשבה ערמומית הצפונה בלבם, אלא רק עתה משראוהו חשבו להורגו. וכן תרגם המיוחס ליונתן: ״וְאִתְיַיעֲטוּ עֲלוֹי לְמִקְטְלֵיהּ״ (והתיעצו עליו להורגו).⁠2
לַהֲמִיתוֹ – בידים ולא שימות מאליו
ב. לעומת הֲרִיגָה – בין בידי אדם ובין בידי שמים – המתורגמת בקביעות ״קטל״, בלשונות הֲמָתָה מבחין ת״א: הֲמָתָה בידי אדם מתורגמת ״קטל״ אבל בידי שמים – ״מות״, כמבואר בפסוק ״בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״ (בראשית ב יז) ״מְמָת תְּמוּת״. תרגומו ״וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ״ – ״לְמִקְטְלֵיהּ״ מלמד שכוונתם היתה להמיתו בידים, כמו שאמרו ״וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ״ (כ) ״וְנִקְטְלִינֵּיהּ״. ואף על פי שמדרש שכל טוב כתב: ״מה ת״ל וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ, מלמד שלא הערימו להמיתו אותו בידים אלא להמיתו אותו על יד כלבי הצאן, לשסות בו הכלבים״ גם הֲמָתָה באמצעות חיות רעות מתורגמת ״קטל״, השווה: ״וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם״ (מלכים ב יז כו) ״מְקַטְּלִין יָתְהוֹן״. לכן גם לאחר שהושלך יוסף לבור, הואיל והיו בו נחשים ועקרבים אמר יהודה ״מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ״ (כו) ״אֲרֵי נִקְטוֹל יָת אֲחוּנָא״.
1. מדרש ״שכל טוב״: ״ויתנכלו אותו להמיתו. אין בכל המקרא אלא במקום ערמות מות, וכה״א (להורגו) [להרגו] בערמה (שמות כא יד), תרגום אונקלוס למיקם בנכילה״ [בנוסחנו: לְמִקְטְלֵיהּ בִּנְכִילוּ]
2. ואין זה כרש״י שפירש ״ויתנכלו – נתמלאו נכלים וערמומיות״. וכן תרגם לעיל ״וְלֹא יָכְלוּ״ (ג) ״וְלָא צָבַן״ לכבוד האחים כמבואר שם אבל ״קרני אור״ (על ראב״ע) פירש ּ״וַיִּתְנַכְּלוּ״ – ״וְחַשִּׁיבוּ״, כי בניין התפעל מציין לפעמים העמדת פנים (כמו התחכם, התמם). ותמך דעתו מתרגום ״וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם״ (בראשית מב ז) ״וְחַשֵּׁיב מָא דִּימַלֵּיל עִמְּהוֹן״ שגם הוא בהתפעל. ואולי הוא כביאורנו ל״וְהִתְמַכַּרְתֶּם״ (דברים כח סח) בהתפעל המתורגם ״וְתִזְדַּבְנוּן״ בנפעל: קשיי תרגום בניין התפעל מחייבים לעתים את מסירת התוכן בלבד כדוגמאות שם. וראה גם ״עוטה אור״, עמ 33.
וחמון יתיה מרחיק וקדם עד לא קרב לוותהון ואתחשבו עלוי למקטליה.
וחמון יתיה מרחיק ועדלא קריב לותהום ואיתיעטו עלוי למיקטליה.
And Joseph went after his brothers, and found them in Dothan. And they saw him from afar, before he had come nigh to them, and plotted against him to kill him.
וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק – אָמְרוּ בּוֹאוּ וּנְשַׁסֶּה בּוֹ אֶת הַכְּלָבִים.
וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וְגוֹ׳ – וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְגוֹ׳, מַיִם אֵין בּוֹ, נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים הָיוּ בוֹ. מֶה עָשָׂה רְאוּבֵן, הָלַךְ וְיָשַׁב בְּאֶחָד מִן הֶהָרִים לֵירֵד בַּלַּיְלָה לְהַעֲלוֹת אֶת יוֹסֵף, וְתִשְׁעָה אֶחָיו יוֹשְׁבִין בְּמָקוֹם אֶחָד כְּאִישׁ אֶחָד בְּעֵצָה אַחַת לַהֲמִיתוֹ. עָבְרוּ עֲלֵיהֶם יִשְׁמְעֵאלִים.
And they saw him from afar … and they took him, and cast him into the pit (Gen. 37:18, 24). The pit was empty of water, but it contained snakes and scorpions. What did Reuben do? He remained upon one of the hills nearby in order to rescue Joseph during the night. However, the nine other brothers stayed together in another place, all in agreement that he should die.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ויראו אותו מרחוק1אמרו נהרגנו ונשליכנו לכלבים.
1. אמרו נהרגנו ונשליכנו לכלבים. בב״ר שם אמרו בואו ונשסה בו את הכלבים, ועיין בלק״ט הערה נ״ד, ומה שכתבתי הוא עפ״י מאמרם יש לציין פסחים קי״ח ע״א.
וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם (וְגוֹ׳) – אָמְרוּ, נְשַׁסֶּה בּוֹ אֶת הַכְּלָבִים.
פראוה מן בעיד וקבל אן יקרב מנהם אגתאלוה ליקתלוה.
וראו אותו מרחוק, ולפני שהתקרב אליהם התנכלו לו כדי להרגו.
ויתנכלו – נתמלאו נכלים וערמומיות.
אותו – כמו: אִתוֹ, עמו, כלומר אליו.
ויתנכלו AND THEY CONSPIRED – The Hithpael form denotes that they became filled with plots and craft.
אֹתוֹ is here the same as אִתּוֹ which means "with him" – meaning אליו: they became filled with plots and craft directed towards him (אליו).
ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו1מיד שיסו בו את הכלבים.
1. מיד שיסו בו את הכלבים. בב״ר וילקוט שם. אמרו בואו ונשסה בו את הכלבים. והוא ע״פ מאמרם כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים. ופי׳ שיסו גירו. וכן במשנה סנהדרין ע״ו ע״ב שיסה בן את הכלב. פירש״י שיסה גירה.
ויראו אותו מרחוק – חסר ו׳, והן שבעה חסר ו׳ במקרא, וכולם למדרש, וזה היה ברחוק מלא עיניהם:
ובטרם יקרב אליהם – בתוך ד׳ אמות:
ויתנכלו אותו להמיתו – אין בכל המקרא אלא במקום ערמות מות, וכה״א (להורגו) [להרגו] בערמה (שמות כא יד), תרגום אונקלוס למיקם בנכילה. והיה לו לומר ויתנכלו בו, כענין שנ׳ והפך לבם לשנוא (אותו) [עמו] להתנכל בעבדיו (תהלים קה כה), או לומר ויתנכלו לו, כלומר הערימו להמיתו אותו, כענין שנאמר בנכליהם אשר נכלו (להם) [לכם], ומה ת״ל אותו, מלמד שלא הערימו להמיתו אותו בידים, אלא להמיתו אותו על יד כלבי הצאן, לשסות בו הכלבים:
ויתנכלו אותו – נתמלאו נכליות וערמומיות עליו, כמו: וארור נוכל (מלאכי א׳:י״ד), בנכליהם אשר נכלו (במדבר כ״ה:י״ח).
Vayyitnakkelu 'oto: They became filled with trickery and cunning directed against him. [The root n-k-l means to trick,] as it is written (Mai. 1:14), "A curse on the cheat (nokhel)" and (Num. 25:18), "benikh-lehem 'asher nikkelu — the trickery they practiced.⁠"1
1. So also Rashi, without the examples.
ויתנכלו – חשבו מחשבה רעה, וכן: בנכליהם (במדבר כ״ה:י״ח), וארור נוכל (מלאכי א׳:י״ד).
THEY CONSPIRED. Va-yitnakkelu (they conspired) means they had evil designs. Nokhel (dealeth craftily) in But cursed be he that dealeth craftily (nokhel) (Mal. 1:14) is similar.
ויתנכלו – חשבו והערימו סוד להרגו. כמו: בנכליהם אשר נכלו לכם (במדבר כ״ה:י״ח) – שהערימו עליכם.
ויתנכלו – AND THEY CONSPIRED – They thought and conspired with cunning to kill him. Like: “with their wiles with which they have deceived you” (Bemidbar 25:18) – that they were cunning with you.
ויראוויתנכלו אתו – כמו לו או בו, כי מצאנו קשר הלשון הזהא עם בי״ת להתנכל בעבדיו (תהלים ק״ה:כ״ה), ועם למ״ד אשר נכלו לכם (במדבר כ״ה:י״ח) וענינם המחשבה הרעה הצפונה בלב.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״הזה״.
ויתנכלו אותו, the word אותו here means the same as the preposition בו, “against him.” We find other instances where this preposition is used in connection with this root, as in Psalms 105,25 להתנכל בעבדיו, “to plot against His servants.” The root also occurs in connection with the preposition ל, as in Numbers 25,18 אשר נכלו לכם, “which they conspired against you.” The word basically refers to scheming against someone in one’s heart.
ויתנכלו אותו להמיתו – היו חושבים להמית אותו בנכליהם אשר יתנכלו בטרם יקרב אליהם ולא יצטרכו הם לשפוך דמו בידיהם, וכך אמרו בבראשית רבה: נשסה בו את הכלבים (בראשית רבה פ״ד:י״ד). ואולי עשו כן ולא עלתה בידם, וכאשר ראו כי קרב אליהם ולא יכלו להמיתו בנכליהם, אמרו איש אל אחיו הנה בא אלינו ועתה נהרגהו אנחנו.
AND THEY CONSPIRED AGAINST HIM TO SLAY HIM. They thought to kill him with their subtle intrigues by which they had conspired against him before he drew near to them1 so that they would not have to spill his blood with their own hands. Thus did the Rabbis say in Bereshith Rabbah:⁠2 "Let us set the dogs against him.⁠" And perhaps they did so but did not succeed. Now, when they saw that he was approaching them and they could not kill him with their intrigues, they said to each other, "Behold, he has come to us, so let us kill him ourselves.⁠"
1. According to Tur this refers to attempting to kill him with arrows.
2. 84:13.
ויתנכלו אותו להמיתו – פרש״י אותו כמו אתו עמו כלומר אליו אומר ר״מ שכך פתרונו כמו שאתו ר״ל עמו כך אותו ר״ל אליו וסרס פריש׳ רש״י ודרשהו והר״ר אליקים אומ׳ בשם הר״ר חיים שכך פתרונו אותו ור״ל לשון ימין כמו אתו כלו׳ הימינו עצמ׳ עליו להרגו אבל עמו ר״ל לשון שמאל כמו אליו והוא החלוק שיש בין אתו לעמו ולפי׳ גרסי׳ בפרש״י אותו כמו אתו עמו אליו ולא גרסי׳ כלומ׳ אליו.
ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו – פי׳ שחשבו מחשבות האיך יהרגו אותו טרם יקרב אליהם בחצים וכיוצא בזה שלא יצטרכו לשלוח בו יד ובבראשית רבה ששלחו בו הכלבים וכאשר קרב אליהם ולא יכלו להרגו בנכליהם אמרו איש אל אחיו באו עתה ונהרגהו:
ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להרגו, "and before he could come close to them, they made plans how to kill him.⁠" The meaning of this phrase is that the plans they made were how to kill him before he could come close to them so that they would not have to lay a hand on him. In Bereshit Rabbah 84,14 on that verse, we are told that they released ferocious dogs in his direction. When they realized that the dogs had not attacked him, they said: "let us kill him (with our own hands).⁠"
ובטרם – ג׳ במסורה הכא ואידך ובטרם יתנגפו רגליכם. ובטרם תצא מרחם. שבעון זה נתגלגלו הגליות ונתנגפו רגליהם. ובטרם תצא מדחם כדאיתא במדרש שנולד יוסף מהול.
ויתנכלו אותו להמיתו כו׳ – פי׳ ר״ש אותו כמו אתו עמו כלומר אליו, פי׳ היה לו לכתוב ויתנכלו אליו, לכך פי׳ אותו בכמה מקומות מצינו שהוא כמו אתו, ואתו פשיטא שהוא כמו עמו, ומשמעות של עמו הוא כמו אליו. וא״ת למה לא פי׳ בהדיא שאותו כמו אליו. וי״ל לפי שאין זה נשמע לאוזן, כי אם ע״י הגלגול, שמ⁠(ה)⁠גלגל ואומר אותו כמו אתו. ותימה מאחר שהיו צדיקים למה היו רוצים להרוג ליוסף. וי״ל לפי שעשה עצמו כע״ז שאמר שהירח והכוכבים משתחוים לי.
ויתנכלו אותו להמיתו – נוסף וי״ו של להמיתו שהיה די לומר להמית, ונוספת כמו וי״ו של (לעיל א׳ כ״ד) וחייתו ארץ.
ויתנכלו אותו להמיתו – ולהוציא חלומותיו מכל צד האפשרות, כמו שאמרו עוד ״ונראה מה יהיו חלומותיו״ (כ).⁠1
1. כפירוש הראשון ברמב״ן: ״מליצה דרך לעג, נראה אחרי מותו אם נשתווה לו״.
ויתנכלו – חשבו עליו מחשבות רעות.
(יח-כ) ויראו אותו אחיו מרחוק, ובטרם יקרב אליהם חשבו עליו מחשבות להמיתו. והסכימו ביניהם, שיהרגוהו וישליכוהו באחד הבורות, ויאמרו ליעקב שחיה רעה אכלתהו, ואז יראו מה יהיו חלומותיו — רוצה לומר שאז יתברר להם שלא יתקיימו חלומותיו.
ויראו אותו מרחוק וכו׳ ויתנכלו אותו וכו׳ – הנה כל האחים היו מסכימים לדעת אחד להשתדל בכל עוז לדחות מעליהם הרעה ההיא אשר חשבוה. אמנם, בענין ההשתדלות, היה ביניהם חלוק דעות [ג] מהם. היה דבר קשה בעיניהם להרגו מפני אביהם, כי ישמע ויעש׳ רעה גדולה ומרה, ולא ישקוט כל הימים מרדוף אחר בקשת ההורגים לקחת נקמתו מהם, ויכריח אותם לזה קל וחומר ממה שעשו במעשה דינה. וקצתם היו מפקפקים ויראים לנפשם. אולי הית׳ דעת עליון מסכמת עם דעת אביהם במה שחשבו ממנו, ויתחייבו לשמים. [ב] והיה רובם חושבים מחשבות ונכלים להמיתו באופן שיצאו מזה ומזה. ודוגמת זה נאמר בירמיהו לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות כי לא תאבד תורה מכהן, ועצה מחכם, ודבר מנביא (ירמיהו י״ח:י״ח). לכו ונכהו בלשון, ואל נקשיבה אל כל דבריו (ירמיהו י״ח:י״ח). ירצה נחשוב מחשבות איך נוכל אליו מבלי שיבוקש דמו מידנו, מפני היותו כהן ותורה יבקשו מפיהו, ומבלי שיאבד עצה מחכם ודבר מנביא אם נצטרך אל שום דבר מאלו ממנו. ועתה הנכון בזה הוא שנלך ונכנו בלשון ירצה נשים עליו דופי מצד לשונו. ונאמר שהוא איש טמא שפתים, מוציא דבה על האנשים, ומדבר עליהם רעה. ועם זה, יתבזה בעיני ההמון, ולא ישמעו אליו. ואנחנו חשבנוהו להקשיב ממנו מה שיישר בעינינו, ומה שלא נרצה בו גם בעיניהם לא יאמן. והוא מה שאמר: הקשיבה ה׳ אלי ושמע לקול יריבי (ירמיהו י״ח:י״ט), הישולם תחת טובה רעה (ירמיהו י״ח:כ׳). כי כרו שוחה לנפשי (ירמיהו י״ח:כ׳). זכר עמדי לפניך לדבר עליהם טובה (ירמיהו י״ח:כ׳). ירצה כחסדך זכר לי אתה (תהלים כ״ה:ז׳), שאין מדרכי לומר לך רע מהרשעים כמותם כ״ש מזולתם.
אותו כמו אתו עמו כלומר אליו. ויש נוסחאות שכתוב בהן אותו וכמו אתו עמו כמו אליו ויש שכ׳ בהן אותו כמו אתו כלו׳ אליו ויש שכ׳ בהן אותו כמו עמו כלו׳ אליו ואיך שיהי׳ כונת הרב בזה הוא שיהיה פירו׳ ויתנכלו אותו ויתנכלו אליו כי לא יפול כנוי אותו רק על הפועל היוצא לא על מלת ויתנכלו שהוא מבנין התפעל שאע״פ שמצאנו והתנחלתם אותם הוא על המעט ומפני שא״א לו לפרש אותו כמו אליו רק על ידי ההעתקה ממדרגה למדרגה אמר אותו כמו אתו עמו כלומר אליו כי פי׳ אשר דבר אותו אשר דבר אתו ופי׳ אתו עמו כלומר אליו פי׳ כאלו אמר אליו כי תרגום אליו עמיה ויחוייב מזה שיהיה ויתנכלו אותו ויתנכלו אליו אחר שאותו כמו אתו ואתו כמו עמו ועמו תרגומו של אליו:
וזכר הכתוב שכאשר ראו אחי יוסף אותו מרחוק ויתנכלו אותו להמיתו רוצה לומר שבקשו ביניהם נכלים וערמומיות להסירו מן העולם ולסלק דעתו מעליהם כי כלם הסכימו להסיר מעליהם אדנות וממשלת הנער ההוא.
ויתנכלו אתו להמיתו – הנה לשון נכ״ל יורה על המצאה להרע, כמו ״אשר נכלו לכם״ (במדבר כ״ה:י״ח). אמר שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית, ושבא אליהם לא לדרוש שלומם, אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם, כדי שיקללם אביהם או יענישם האל יתברך, וישאר הוא לבדו ׳ברוך מבנים׳ (על פי דברים ל״ג:כ״ד). ולשון התפעל יורה על ציור הדבר בנפש, כמו ״אתה מתנקש בנפשי״ (שמואל א כ״ח:ט׳), מצייר בלבבך מוקש על נפשי. ולשון ״להמיתו״, שימית הוא את אחיו, כמו ״לעשתכם אתם״ (דברים ד׳:י״ד), ״לעברך בברית״ (שם כ״ט:י״א). ובזה הודיע מה היה למו בהיות כולם צדיקים גמורים עד שהיו שמותם לפני ה׳ לזכרון, איך נועדו לב יחדיו להרוג את אחיהם או למוכרו, ולא נחמו על הרעה, כי גם כשאמרו ״אבל אשמים אנחנו על אחינו״ (בראשית מ״ב:כ״א), לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו אלא על אכזריותם ״בהתחננו״. והנה הגיד הכתוב כי ציירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה, או בעולם הבא או בשניהם, ׳והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו׳ (בבלי סנהדרין ע״ב.).
ויתנכלו אותו להמיתו, the root נכל always means to plan to do something evil. One example of the use of this word in this sense is found in Numbers 25,18 אשר נכלו אתכם, “who plotted against you.” The brothers had entertained the thought of causing Joseph’s death while they saw him from a distance. They did not think that he had come to make peace with them but that he was spying on them to either cause them to commit a sin which would bring their father’s curses on them or which would cause God to punish them. As a result of this, Joseph imagined he alone would survive as blessed of all of Yaakov’s sons. The expression ויתנכל in the reflexive conjugation described what a person fantasizes about in his mind, what imaginary scenarios he entertains in his head. You find the expression in Samuel I 28,9 אתה מתנקש בנפשי, “(the witch of Endor speaking to King Shaul who had disguised himself) “you are trying to trap me into forfeiting my life, trying to get me killed! The word להמיתו in our verse refers to Joseph causing the death of his brothers.⁠a We find the expression used in a similar sense in Deuteronomy 4,14 לעשותכם אותם, “so that you will fulfill them.”b If we understand the thoughts described in our verse in this vein, we can solve the riddle of how the stones on the breastplate of the High Priest could have been inscribed with the names of all these brothers, if instead of being as righteous as such models ought to have been in order to serve as inspiration for us, they had indeed harboured such murderous thoughts without justification. Even if the brothers’ intention to sell Joseph had been based on mere hatred, how could such brothers qualify as inspiration for the Jewish people of the breastplate of the High Priest? We must therefore endeavour to understand the collective feelings of the brothers as being that they actually felt themselves threatened by Joseph’s aspirations and they were convinced that when one feels threatened one is entitled or even obliged to take measures to neutralise the source of the danger. This is even a halachic principle clearly spelled out in Sanhedrin 72. If we needed any proof for the truth of the brothers’ feelings, it is best provided by their conversation among themselves while in jail (42,21) when they felt that God had repaid them for their misdeeds. They did not regret selling Joseph, nor even having planned to kill him; the only thing they regretted and considered themselves guilty of was that they had not responded to Joseph’s pleas for mercy. In other words, even over 20 years after the event they were still convinced that Joseph had posed the sort of threat to their existence which entitled them to take extreme defensive action against him.
a. While it is true that the word is separated from the word אותו preceding it by the tone sign tipcha which refers to what came before, in the opinion of this Editor it should then have read להמיתם to cause their death,” instead of “to cause his death.”
b. the author describes the function of the transitive conjugation of the root נכל and עשה respectively, not any similarity of the subject matter under discussion in the two verses mentioned.
(יח-כ) [׳ויתנכלו אותו׳ – דנוהו לרודף]:
ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. ר״ל, ציירו וחשבו בעצמם אותו לנוכל, [שחשבו] שעשה עמהם נכלים כדי לטורדן מן העולם ולהיות הוא האדון. וכך תאר ההתפעל, שהוא חושב או עושה בעצמו פעל מה על אחר, וכן ׳מתעשר׳ (משלי יג ז) – חושב עצמו לעשיר1. וכאן נמי ׳ויתנכלו׳ – חשבוהו אותו לנוכל. ואיזה נוכל, ׳להמיתו׳ – ר״ל כדי להמית הוא, חוזר על יוסף, שיוסף היה נוכל להמית. והוי״ו הוא כינוי ליוסף, וכן נמי ׳לעברך בברית׳ (דברים כט יא), וכן ׳ושמרתם אתם׳ (ויקרא יח כו)2, ו⁠[רבים].
סוף דברים, חשבו ביניהם שיוסף הוא נוכל עליהם להמיתם בחלומותיו ודבריו ומנהגיו, ואם כן דין היה להם להורגו, דהאי רודף הוא, והתורה אמרה הבא להרגך וכו׳ (סנהדרין עב.)3.
ולפי שהרודף אינו חייב מיתה מחבירו אחר הפעל ואין חבירו יכול אחר כך להורגו, ואם כן מדין זה לא היו יכולים אחי יוסף להורגו עבור הניכולים שנהג עמהם לשעבר, לפיכך אמר הכתוב ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא, ובוודאי אינו בא כי אם להביא דיבה רעה לאבינו, כי אינו בשלום אתנו שנאמר שבא לשלום לנו, אלא ודאי רוצה לעשות איזה נכל איך שיהיה, והאי רודף הוא, לכן לכו ונהרגהו וגו׳.
והם לא היו יודעים כי אביו שלחו אליהם:
1. ׳יש מתעשר ואין כל׳, ופירש רש״י שמראה עצמו עשיר.
2. בנדפס הביא ׳לעשותכם אותם׳ (דברים ד יד).
3. ׳אמר רבא, מאי טעמא דמחתרת [ש׳אין לו דמים׳ (רש״י ד״ה חזקה)] וכו׳, והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו׳.
אותו כמו אתו עמו כלומר אליו. פירוש אל יקשה לך דכתיב ״ויתנכלו״ דהוא לשון התפעל, ולא שייך לומר אחריו לשון ״אותו״ דהוא מורה על פעול, ואין שייך לומר ״ויתנכלו אותו״ כי אין לשון התפעל פועל יוצא, לכך פירש דהאי ״אותו״ כמו ׳אליו׳, וכאילו כתיב ׳ויתנכלו אליו להמיתו׳, והשתא הוי שפיר, דבלשון התפעל שייך לשון ׳אליו׳. וכדי שלא יקשה לך דמאי שייך לפרש ״אותו״ במקום ׳אליו׳ – קאמר דהאי ״אותו״ כמו ׳אתו׳, דאין הפרש בין ״אותו״ ובין ׳אתו׳, דהרבה פעמים נמצא ״אותו״ במקום ׳אתו׳, כמו ״למועד אשר דבר אותו אלקים״ (לעיל כא, ב), ופירושו למועד אשר דבר אתו, ו׳אתו׳ הוא לשון ׳עמו׳, והוי כאילו כתוב לשון ׳עמיה׳, ופירושו ׳אליו׳, דהא תרגום של ״אליו״ – ׳עמיה׳ (לעיל יב, ד), והשתא הוי ״אותו״ כמו ׳אליו׳ (כ״ה ברא״ם):
כמו אתו עמו כלומר אליו. דק״ל דאין הלשון של אותו בחולם נופל על ויתנכלו שהוא ל׳ מתפעל שעניינו נתמלאו נכלים ואינו דבק למלת אתו בשלמא אי הוה כתוב וינכלו הוה שפיר ל׳ אתו אבל על הל׳ של ויתנכלו אין נופל הלשון של אתו אלא אליו. ועל זה פירש אותו כמו אתו בחיר״ק ר״ל אם הולכין אחר מסורת אם כן אז הוה קרינן אתו בחיר״ק דהא כתיב חסר וי״ו. אי נמי כיון שמצינו אותנו שהיא כמו אתנו א״כ אותו נמי כמו אתו ואתו היינו עמו ועמו כלומר אליו פי׳ התרגום של אליו עמו כדפירש״י בפרשת חיי שרה (לעיל כ״ד:ז׳) א״כ הוי כאילו נאמר אליו. [ר׳ אליהו מזרחי]: ומהרש״ל פירש לפי שקשה ליה למה אמר ויתנכלו אתו להמיתו ולא הוה ליה לומר אלא ויתנכלו להמיתו אלא רצה לומר כמו אתו פירוש עמו שגם יוסף היה בדעתו שיהרגוהו ועדיין בא לך להורות דל״ת שהוא והם היו דעתם להרוג את אדם אחר לכך אמר אליו כלומר ליוסף שהוא והם היו דעתם להרוג את יוסף. עכ״ל: ויש עוד גירסא אחרת:
Similar to אתו, with him, meaning toward him. Rashi is answering the question: How does אוֹתוֹ fit with ויתנכלו? The verb ויתנכלו is reflexive, and means: "They became filled with conspiracies,⁠" thus it does not connect with אוֹתוֹ. If Scripture had written וַיְנַכְלו, [a transitive verb,] אוֹתוֹ would fit. But with ויתנכלו, the fitting word is אליו. Thus Rashi explains that אוֹתוֹ is similar to אִתּוֹ. Rashi is saying that if we follow how it is written [rather than how it is pronounced,] we would read it אִתּוֹ, since it is written missing a ו. Alternatively, [Rashi knows this] because אוֹתָנו sometimes means אִתָנו. Thus, אוֹתוֹ can mean אִתּוֹ. And אִתּוֹ means עמו. And Rashi says, "עמו, meaning אליו,⁠" because Onkelos translates אליו as עמו; see Rashi on 24:7. Consequently, it is as if the verse said אליו. (Re'm) The Maharshal explains that Rashi is answering the question: Why does it say ויתנכלו אתו להמיתו, rather than simply ויתנכלו להמיתו? Perforce, אוֹתוֹ is like אִתּוֹ, "with him.⁠" Thus it means, "They were plotting with him,⁠" i.e., also Yoseif had in mind that they should kill him. And lest we think it means that he and they had in mind to kill someone else, Rashi says that אותו also implies אליו, "toward him" — toward Yoseif. He and they had in mind to kill Yoseif. There is also a varying text of Rashi.
ויראו אותו וגו׳ – צריך לדעת אומרו ובטרם וגו׳ אם הוא גזירה למה שלפניו על זה הדרך ויראו אותו מרחוק בטרם יקרב אליהם או הוא התחלת הודעה למה שלאחריו על זה הדרך בטרם יקרב וגו׳ התנכלו אליו וגו׳. ולכל צד קשה אם נמשך למה שלפניו היה לו לומר בטרם יקרב, ואם הוא נמשך למה שלאחריו היל״ל ובטרם וגו׳ התנכלו. ואולי כי נתכוון בתוספת וא״ו להוסיף הרחקה פי׳ שלא תאמר שהריחוק הוא שעדין לא קרב אליהם, אלא ובטרם יקרב ראוהו מופלג בריחוק.
עוד ירצה עז״ה ויראו אותו מרחוק פירוש מריחוק הלבבות שלא ראוהו כראיית אחים לאחיהם אלא כאיש מרוחק מהם ובטרם יקרב וגו׳ פירוש וראיה זו היתה גם כן טרם וגו׳, ואם לא היה אומר ובטרם בתוס׳ וא״ו היה נשמע כי הוא זה פירוש מרחוק שאמר, לזה אמר בתוס׳ וא״ו לומר כי הוא דבר אחר. ויש עוד ליישב הכתוב באופן אחר אלא שנראה כי זה צודק יותר.
ויראו אותו מרחוק, They saw him from a distance, etc. The word ובטרם "and before,⁠" needs analysis. Is it merely a grammatical form referring to what had occurred earlier, i.e. "they saw him already before he could approach,⁠" or is it the introduction of what was going to occur now, i. e. "they planned to kill him before he could approach? In either event the word presents a difficulty. If it refers to the brothers seeing Joseph already before he could come near them the correct form would have been בטרם יקרב; if the meaning is that they planned to kill him before he could approach then the correct form would have been ובטרם יקרב התנכלו. Perhaps the letter ו is indicative of a greater than normal distance; the meaning then would be: "the brothers who saw and recognized him from a long way off had time enough to plan his assassination.⁠"
It is also possible that the words "they saw him from a distance" refer to the brothers' state of mind. They did not look upon him as a brother but as a person who was far removed from them in his outlook. They planned to kill Joseph "before he had a chance to establish closer personal ties with them.⁠" Had the Torah not added the letter ו to the word טרם we would have understood the whole verse only in terms of physical distance.
ויראו אותי מרחוק – הודיע שהיה עדיין רחוק מהם הרבה והכירוהו. ובזמן ההוא טרם יקרב אליהם נפלו הדברים האמורים לפנינו בין האחים, ולא היה צריך לומר ״ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו״ וגו׳ אלא ״ויראו אותו מרחוק ויתנכלו אותו להמיתו״. ובפירוש רמב״ן ז״ל ״ויתנכלו אליו להמיתו. היו חושבים להמית אותו בנכליהם אשר יתנכלו בטרם יקרב אליהם, ולא יצטרכו לשפוך דמו בידיהם. וכן אמרו בבראשית רבה1 ׳נשסה בו את הכלבים׳. ואולי עשו כן ולא עלתה בידם. וכאשר ראו כי קרב אליהם ולא יכלו להמיתו בנכליהם, אמרו איש אל אחיו הנה בא אלינו ועתה נהרגהו אנחנו״ [עכ״ל]. וזה פירוש מתוקן ליישב המקרא על אפניו {ולי יראה שהכתוב מודיע שבהיותו עדיין רחוק מהן מרחק רב התנכלו במחשבתם וחשבו מחשבות להמיתו. ועל זה אמר ״בטרם יקרב אליהם״, ולא הוציאו מחשבתם על שפתם עד שקרב ובא, ואז אמרו איש אל אחיו ״הנה בעל החלומות״ וגו׳. וכל זה נכתב לכבוד ראובן שלא נאמר אם באמת רצה להציל את אחיו מדוע אֵחַר עד בואו לידם? כששמע אחיו מתנכלים היה לו לרוץ לקראתו לגלות אזנו שימהר לנוס באשר ינוס, להמלט מאחיו האורבים על דמו. ועתה ידענו כי ראובן לא ידע את נכליהם עד שהיה יוסף קרוב אליהם, שהחלו האחים לדבר איש אל אחיו ולא היה עוד פנאי להזהירו, לומר לו שימלט על נפשו. וגם זה פירוש טוב, ויתבאר עוד בפסוק כ״א}.
ויתנכלו – שרש ״נכל״ כמו ״וארור נוכל״2 וכמו ״בנכליהם אשר נכלו לכם״,⁠3 ואיננו דומה למלת ״ערמה״ כמו שתבין מדברנו4 כי הנכליות הם המצאות רעות שעל ידיהן ינקש זולתו ולא יבין, וההתפעל על ההשתדלות בנפשם למצוא דברי נכליות.
אותו – פירש רש״י ז״ל כמו אליו.
1. פד, יג.
2. מלאכי א, יד.
3. במדבר כה, יח.
4. בראשית ג, א.
ויתנכלו – מזמת מות קרויה נכלה1, אשר נכלו לכם על דבר פעור (במדבר כ״ה:י״ח), וארור נוכל וגו׳ (מלאכי א׳:י״ד) – קורא הנביא זובח משחת נוכל, לרוע לבבו.
אבל מה שאמרו קצת כי ׳כילי׳ הוא מענין זה, רע לב וצר עין2, אינו נכון, כי מענינו למד שאינו כי אם דל ונבזה. שאמר שם, לא יקרא עוד לנבל נדיב, ולכילי לא יאמר שוע (ישעיהו ל״ב:ה׳), נבל ידוע שהוא רע לב ובעל נפש רעה3, היפך הנדיב שהוא טהור לב ובעל רוח נדיבה, וכן שוע וכילי דבר והפוכו4, שוע הוא שר וגדול ונכבד5, כמו שאמר ולא נכר שוע לפני דל (איוב ל״ד:י״ט), פקוד שוע וקוע, והפוכו הוא כילי, דל ונבזה. ובסוף בא לומר לשון נופל על לשון, אמר וְכֵלַי כֵּלָיו רעים6 (ישעיהו ל״ב:ז׳), כל כלי הדל ומטלטליו רעים.
1. רשב״ם, ״ויתנכלו אותו – נתמלאו נכליות וערמומיות עליו, כמו, וארור נוכל (מלאכי א׳:י״ד), בנכליהם אשר נכלו (במדבר כ״ה:י״ח), הרשב״ם מביא את הדוגמאות שהרכסים לבקעה מביא, אלא שמפרש נכילות כערמומיות – ומקורו ברש״י. פירוש הרכסים לבקעה קרוב יותר לאבן עזרא, ״ויתנכלו – חשבו מחשבה רעה, וכן, בנכליהם (במדבר כ״ה:י״ח), וארור נוכל (מלאכי א׳:י״ד). ולפירושים אלו, ״ויתנכלו״ היא עצם המחשבה הרעה, או הערמומיות, ולא מחשבת הפעולה הרעה שחושבים לפעול.
אבל ברמב״ן יש דרך שלישי, שכתב ״היו חושבים להמית אותו בנכליהם אשר יתנכלו בטרם יקרב אליהם ולא יצטרכו הם לשפוך דמו בידיהם, וכך אמרו בבראשית רבה, נשסה בו את הכלבים (בראשית רבה פ״ד:י״ד). ואולי עשו כן ולא עלתה בידם, וכאשר ראו כי קרב אליהם ולא יכלו להמיתו בנכליהם, אמרו איש אל אחיו הנה בא אלינו ועתה נהרגהו אנחנו״. ודבריו מפורשים אצל רנ״ה וויזל, ״שרש ״נכל״ כמו ״וארור נוכל״ וכמו ״בנכליהם אשר נכלו לכם (במדבר כ״ה:י״ח)״, ואיננו דומה למלת ״ערמה״ כמו שתבין מדברנו (״ערום״ על מי שעֵר במחשבותיו ועושה מעשיו בכונה כפי חפץ לבו, אם טוב ואם רע – רנ״ה וויזל, בראשית ג׳:א׳) כי הנכליות הם המצאות רעות שעל ידיהן ינקש זולתו ולא יבין, וההתפעל על ההשתדלות בנפשם למצוא דברי נכליות.
2. ישעיהו ל״ב:ה׳ ברש״י, ״כילי – רמאי נוכל חורש רע״, ובאבן עזרא, ״כילי – הפך שוע ושוע, כמו נדיב, שידיו רפות לתת ולא סגורות... ויש על דרך דרש שמלת כילי שתים מלות, כי יאמר שלי שלי (משנה אבות ה׳:י׳)״. – כלומר ״הכל לי״.
3. ראה הרכסים לבקעה בראשית ל״ד:ז׳.
4. תוקן ע״פ דפוס וילנא, ובדפוס ראשון ״והפיכו״.
5. כן הוא ברש״י בישעיהו שם,⁠״שוע – לשון אדון, שהכל שועים ופונים אליו״. אבל ברד״ק, ״ושוע – הוא ותרן בממונו מאד שמח במתנותיו והוא יותר במעלה מהנדיב״. ולפירוש הרד״ק הדבר והפוכו עולה יפה כדרך המפרשים שם.
6. בפירוש ״הרשב״ם המשוחזר״, מהדורת ״על-התורה״ מביא, ״לא שמעתי למה ננקד הראשון כִלי והשני כֵלי, אם לא מפני רפיון כליו של אחרון (ערוגת הבושם חלק ב׳ עמ׳ 240 בשם ״ורשב״ם כתב״ ובעמ׳ 247 בשם ״כתב רשב״ם״).
ויראו אותו מרחוק – והכירוהו מאופן הליכתו או מכתונת הפסים אשר עליו:
ויתנכלו אתו – נתמלאו נכליות עליו, שלא רצו להמיתו בגלוי אלא בקשו נכלים להמיתו באופן שלא יודע כי הם הרוצחים, וזהו ההבדל שבין שורש נכל לשורש ערם, כי הערמה היא תחבולה נסתרת שלא ירגיש אותה אפילו האיש הנרמה, וההתנכלות היא תחבולה להסתיר מעשה הרע מעיני אחרים זולת המעוול, ולזה בא ויתנכלו בהתפעל:
אתו – כמו עליו או אליו:
ויתנכלו אתו להמיתו – דעת המפרשים ויתנכלו נתמלאו נכלים וערמומית כי תרגום להרגו בערמה (שמות כ״א) למקטלי׳ בנכילו, וענינו המחשבה הרעה הצפונה בלב, ויהיה המעשה ממנו בערמה, ומלת אותו לא פרשו ככל אותו שבמקרא המורה על הפעול, כי פועל התנכלות עומד הוא, ובפרט ההתפעל לא יהיה לעולם יוצא, לכן אמרו כי מלת אותו פה הוא בעקום אליו, ערש״י ובשאר מפרשים, והדוחק מבואר, מלבד זה לפירושם המאמר למותר, למה לו למקרא להודיענו מחשבותם הרעה, הלא הודיענו דבר שפתותיהם שהוציאו בפה מלא, לכו ונהרגהו, ומחשבתם נכרת מתוך מוצא פיהם והוא יותר גרוע ממחשבה; לכן נ״ל שיודיענו מאמר זה אמתות כוונת האחים בדבורם ובמעשיהם עם יוסף אחיהם, שלא היו כ״א דבורים ופעלים מדומיים לעיני יוסף שרצונם להמיתו ולהעבירו מן העולם, ושלא היתה כוונתם כ״א לאיימו ולהפחידו, כי ענין אחד להתנכלות ולערמה, הערמה היא הסתתרות והתעלמות המחשבה והפעולה מזולתו, וכן הוא ההתנכלות שהוא משותף במובנו עם שם כלי שהוא הקף חיצוני המסתיר והמכסה בחללו ובפנמיותו דבר מה, ויש שלשה מיני ערמה ונכילות, הא׳ הוא גנאי באמת כשיהיה תכלית בקשת הערמה להרע אל הזולת כמו להרגו בערמה, הב׳ ערמה לשבח והוא כשיהיה תכלית הערמה להסתיר הענין כדי שלא יתנזק מאחרים, כמו לתת לפתאים ערמה, אני חכמה שכנתי ערמה, הג׳ ערמה משותפת בשבח וגנאי, והוא כשהנגלה מן המעשה נראה גנות והנסתר במחשבת העושה היא לשבח, עד״מ מערים אדם ואוכל, הנה האכילה בלתי מעושר היא פעולה הנגלית והנראית גנות בעברו על מצות ה׳, אמנם הנסתר בפעולה זו והוא ההכנסה דרך גגין וחצרות הוא שבחו, כי בד״ז אין בפעולת האכילה שום איסור, ומזה המין אמרו הוי ערום ביראה, שמסתתר במעשיו ובענינים הנוגעים בעבודת ה׳, באופן שהנגלה ממעשיו איננו משובח בערך הסתתרו במחשבתו הרצוי, ומזה המין ג״כ בא אחיך במרמה, שהנגלה נראה פעל מגונה ובסתר פעולתו היתה משובחת כמבואר שם בענין הבכורה, וממין הערמה הזאת דבר הכתוב כאן, והמובן במלת ויתנכלו פעל ערמה המשותפת בגנאי ושבח, חצניותו גנות, ותוכן פנמיותו שבח, וכבר ידענו שבנין התפעל יורה ג״כ על פעל מדומה, והוא המתאר עצמו בתואר שאין בו באמת, שילביש סתרו המשובח בבגד פעל מגונה, כמו מתרושש והון רב, שכב על מטתך והתחל (שמואל ב י״ג), והנה תראה שבהתפעל כזה יש פעולה עומדת עם פעולה יוצאת, כי יפעול בפעולתו המדומית על זולתו, שיתפעל האחר מפעל המדומה לחשבה לפעולה אמתית, (ויש רבות במקרא הוראת התפעל לפעל יוצא, כמו והתגר בו מלחמה, ויתעללו בה, הנה חרחור הריב הזלזול והבזיון הם פעלים יוצאים, וכן והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אשר ת״א ותחסנון, וכן כלי עץ תתחטאו הכלים הם הנפעלים, וכן עודך מסתולל בעמי הוא יוצא לאונקלס ורש״י ורשב״ם), והמכוון לפי״ז במאמר ויתנכלו אותו להמיתו, באו עליו בערמה לרמות אותו בדעתו, בכדי שידמה בנפשו מדבוריהם וממעשיהם שכוונתם להמיתו (זיא שטעללטען זיך איהם אלס ווארען זיא ארגליסטיג איהן צו טאֶדטען, זיא פערזעצטען איהן אין טיישענדער מיינונג טאֶדטען צו וואָללען), ובא הכתוב הזה בתחלת הספור להודיענו, שכל מה שיסופר אח״כ מדבוריהם וממעשיהם בענין זה, לא היה באמת בלב שלם ובנפש רע כ״א דבור ופעול מדומה לעיני יוסף, וגם אם בשפתותיהם הוציאו בקול לאזני יוסף לשפוך דמו ארצה, לבם לא כן דמה באמת, רק כוונתם היתה להפחידו ולהפיל עליו אימת מות, ולזה לא אמר הכתוב ויתנכלו עליו, שא״כ היה משמעותו מין הערמה הראשונה תוכו כברו והוא להרגו באמת ע״י שסוי כלבים וכדומה להתראות בנגלה לנקיים, אבל אמר מלת אותו אשר יורה בכ״מ על הפעול, כי יוסף היה הפעול מן הערמה, כמבואר, וכאשר יבאו לפנינו בביאור הכתובים הבאים בזה.
ויתנכלו אותו – אין פעול {מושא ישיר} אחר בנין התפעל, לפיכך אין מלת אותו מורה כאן על הפעול, אלא דרך מלת את ועם לשמש אצל הפעלים המורים מריבה ומלחמה, כמו ריבה ה׳ את יריבי לחם את לוחמי {תהלים ל״ה:א׳}, וילחם עם ישראל {שמות י״ז:ח׳} הרוב רב עם ישראל {שופטים י״א:כ״ה} (כל זה בכח דברי רש״י).
_
ויתנכלו אתו להמיתו – הספורנו אומר בצדק, שהזומם רעה נגד חברו אינו ״מתנכל אותו״ אלא ״מתנכל בו״. כל התפעל שבאה אחריו צורה של ״את״ – כגון ״והתנחלתם אותם״ (ויקרא כה, מו) – הופך את המושא הישיר המרומז של ההתפעל [ב״התנחלתם״: ״הנחלתם את עצמכם״, המושא הישיר המרומז של הפועל הוא ״עצמכם״] למושא עקיף, והמושא הישיר הוא צורת ה״את״ הבאה אחריו. כך, ״והתנחלתם אותם״: הניחו אותם (מושא ישיר) כנחלה עבור, או אל, עצמכם (מושא עקיף). כיוצא בזה, ״וכל בגד וכל כלי עור וגו׳ תתחטאו״ [= תתחטאו אותם] (במדבר לא, כ): טהרו אותם עבור, או אל, עצמכם. נמצא ש״ויתנכלו אתו״ שווה במשמעותו ל״וינכלו אותו להם״.
והנה צורת הפיעל ״גַדֵּל״, ״צַדֵּק״, יכולה לקבל גם משמעות של ״לראות מישהו כגדול או צדיק״, בנוסף על משמעות ״לעשות מישהו גדול או צדיק״. לפי זה, ״וינכלו אותו להם״ יכול להתפרש: הם ראו אותו כנוכל, הם תיארוהו לעצמם נוכל.
בביטוי ״בנכליהם אשר נכלו לכם״ (במדבר כה, יח), מציין ״נכל״ מעשה שבו הובאו חייו המוסריים של עמנו למצב של השחתה גדולה. כך גם ״אָרוּר נוֹכֵל [וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת וגו׳]״ (מלאכי א, יד): אוי למי שבמסווה של עבודת הקודש, לועג ובז בסתר דווקא לקדושה הזאת; יש בידו בהמות ראויות תמימות, אך הוא מקריב בכוונה בעל מום לה׳. נמצא ש״נכל״ פירושו: להעמיד בסכנה את ענייני הזולת בצורה נסתרת.
כשיוסף התקרב אל האחים, הם ראוהו בעיני רוחם כאדם שהוא סכנה לענייניהם החשובים ביותר – עד כדי כך שצריך ״להמיתו״. הם סברו שלהם הזכות להורגו כדי להגן על עצמם.
ובטרם יקרב – פי׳ חז״ל ששסו בו את הכלבים, ר״ל שהתנכלו להמיתו טרם יקרב, וזה ע״י הכלבים. ויתנכלו אתו, פי׳ שמלאו ממנו מזמות, שחשבו שרודף אותם ורוצה לאבד אותם בעוה״ז ובעוה״ב, ועי״כ שפטו להמיתו.
HE HAD NOT YET APPROACHED. Our Sages declare1 that they set the dogs on him; in other words, before he had approached, they conspired to kill him by means of the dogs. They conspired — they were full of dark intrigue about him, in that they thought him a menace whose purpose was to destroy both this world and the world-to-come for them. They therefore condemned him to death.
1. Ibid.
ויתנכלו אותו1 להמיתו: יפה פירש הספורנו2 שנתמלאו נכלים באשר חשבו כי גם הוא מלא נכלים עליהם3. אבל בפירוש ״להמיתו״ נדחק מאד4. והנראה שהכי פירושו5, שכל כך חשדו את יוסף בנכלים עד שראו בצדק כי ראוי הוא להמיתו6.
1. הול״ל ׳ויתנכלו לו או אליו׳, שהרי כללי הלשון הם שאין מושא ישיר אחרי בנין התפעל. וברש״י כתב: כמו ״אתו״ – ״עמו״, כלומר, אליו.
2. זה לשונו: ... אמר, שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית, ושבא אליהם לא לדרוש שלומם, אלא למצוא עליהם עלילה...
3. בספורנו לא כתב בפירוש שגם הם נתמלאו נכלים, אלא שהם ייחסו לו התנכלות אליהם, א״כ ״ויתנכלו אותו״ – ׳חשבו אותו נוכל׳.
4. ז״ל: ולשון ״להמיתו״ שימית הוא את אחיו (הכינוי בסוף המלה אינו על הנשוא כי אם הנושא), כמו (דברים ד,יד) ״לעשותכם אותם״ (שפירושו – שאתם תעשו, ואין פירושו – לעשות אתכם), (שם כט,יא) ״לעברך בברית״ (שפירושו שאתה תעבור, ואין פירושו להעביר אותך – ביאור אאמו״ר על הספורנו).
5. ע״פ שיטת הספורנו.
6. א״כ ״להמיתו״ כפשוטו, כשיש לתת הפסקה בין ״אותו״ לבין ״להמיתו״.
ויתנכלו – מלשון נכל, כלומר לפעול בערמה; להתנכל — לעשות עצמו נכל, דהיינו ליזום מזימה שיש בה משום ערמה.
אתו – בתהלים ק״ה:כ״ה באה הצורה להתנכל עם אות השימוש בי״ת ומכאן גם דברי רש״י, ״כמו אתו, עמו, כלומר אליו״,⁠1
1. השווה איוולד § 264 b.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יט) וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל⁠־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃
They said one to another, "Here comes that1 master of dreams.
1. that | הַלָּזֶה – See Rashbam that "הזה" refers to that which is close by (this), while "הַלָּזֶה" refers to that which is at a distance (that).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שורחזקונירלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
(יט-כ) רצון להרוג אח – בראשית כ״ז:מ״א
[קכו] 1ויאמרו איש אל אחיו, מי הם, שמעון ולוי. (תנחומא ישן וישב יג.)
[קכז] 2הנה בעל החלמות הלזה בא, רבנן אמרי היידי ליה אתי וטעין חלמוי. אמר ר׳ לוי זה עתיד להשיאם לבעלים. (בראשית רבה פ״ד)
[קכח] 3הלזה בא, שתי הלזה כתובים, האיש הלזה ההולך (בראשית כ״ד:ס״ה), והלזה בא. (לקח טוב)
[קכט] 4הלזה בא, ה׳ דאית לה ארבעה קרני ולא דבקין, הלזה בא תרוייהו. (ספר התגין)
1. בב״ר פצ״ט ולא אחים ליוסף שמכרתם אותו כו׳ תדע לך כו׳ ובכת״י מדרש החפץ ואור האפלה זה שמעון ולוי שנאמר שמעון ולוי אחים. ובשיטה חדשה לברכת יעקב אבינו ויאמרו איש אל אחיו וגו׳ לכו ונהרגהו, ומי הם. אם תאמר ראובן הרי ראובן בקש להצילו שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם. אם תאמר יהודה, הרי כבר נאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וגו׳, ואם תאמר בני השפחות, והלא כבר נאמר והוא נער את בני בלהה וגו׳, אלא מי הם ויאמרו איש אל אחיו. זה שמעון ולוי, דכתיב בהו שמעון ולוי אחים כלי חמס מכירותיהם. וכ״ה במדרש אגדה בראשית מט, ח. וילק״ש ח״א רמז קנח. ובלקח טוב בראשית מט, ו. ד״א עקרו שור זה יוסף שנאמר ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות וגו׳ אלו שמעון ולוי שנקראו אחים. וראיה לדבר שהרי במצרים לא לקח יוסף לאסור אותו אלא שמעון שנאמר ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם. וכ״ה בב״ר שם. ובזהר ח״א קפ״ד. ר:
2. היידי ליה, הנה הן בא ונושא חלומותיו. ובלק״ט הנה בעל החלומות שעתיד להשיאם לבעלים ולהורידם לשיעבוד על ידי חלומות. וכן הביא בש״נ במנח״י גי׳ מכת״י להשיאם תחת בעלים. ופי׳ אחר ברבותינו בעה״ת הדר זקנים בעל החלומות הלזה כלומר הנה בא זה העתיד להעמיד בעלים בישראל וזהו ירבעם שיצא ממנו. ועי׳ יפ״ת. ובמת״כ כ׳ שרמז לירבעם ואחאב שבאו מיוסף. ומ״ש הרד״ל שלא מצא מפורש שאחאב בא מיוסף יפה העיר מהר״ח אלבעק בהערותיו למנח״י דמבואר כן בתנחומא ויחי ו. וראה לעיל אות עד.
3. ראה לעיל פכ״ד אות רלח. בבאור מה שהבאתי מתנחומא וצרף לכאן, ובשכ״ט הלזה כלומר מתהדר לפנינו כלוז ומראה גדולה לפנינו. וראה ברש״י ב״ק מט. מרי דיכי, בעל שמועה זו, הלזה מתרגמינן דיכי. וראה לקמן אות קלט.
4. בקרית ספר להמאירי הלזה הה״א שבראש ובסוף מתוייגות שנים. אולי מרמז להדרש באות קכח. ראה מה שציינתי שם בבאור.
וַאֲמַרוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי הָא מָרֵי חֶלְמַיָּא דֵּיכִי אָתֵי.
One man said to another, “Here comes the master of dreams.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא
וַאֲמַרוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי הָא מָרֵי חַלְמַיָּא (ח״נ: מָרֵי חַלְמָא) דֵּיכִי אָתֵי
בַּעַל הַחֲלֹמוֹת – התרגום כטעמים?
א. ״בַּעַל הַחֲלֹמוֹת״ – ״מָרֵי חַלְמַיָּא״. פיסוק הטעמים הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא תמוה: במקום לחבר את התיבות ״בעל החלומות״, מופיע תחת ״בעל״ טעם מפסיק (תביר), ולפי הטעמים הקריאה היא ״הנה, בעל, החלומות הלזה, בא״. יתכן שהכוונה בכך פרשנית: הלגלוג והשנאה באים לידי ביטוי בקריאה ״הנה, בעל!⁠״, הנה האדון, השליט החושב עצמו לבעלים עלינו.⁠1
ואולי זוהי גם כוונת אונקלוס המתרגם כאן שלא כדרכו: בכל פסוקי התורה בהם מופיע ״בעל״ כנסמך בהוראת אדון, מי שיש לו קניין – מתורגמת הסמיכות בצורה מחוברת, השווה: ״וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ (שמות כא כח) ״וּמָרֵיהּ דְּתוֹרָא״, ״בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם״ (שמות כא לד) ״מָרֵיהּ דְּגוּבָּא״, ״וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת״ (שמות כב ז) ״מָרֵיהּ דְּבֵיתָא״. אבל אצלנו הסמיכות מפורקת; לא תרגם ״מָרֵיהּ דְּחַלְמַיָּא״ אלא ״מָרֵי חַלְמַיָּא״. לפירוש זה מסייעת גם צורת הנפרד ״מָרֵי״ (ולא מָרֵיהּ כביתר הפסוקים), לפיה אמרו האחים ״הָא מָרֵי״, הנה אדון! השווה ״ה׳ איש מלחמה״ (שמות טו ג) ״ה׳ מָרֵי נִצְחָן קְרָבַיָּא״ (ה׳ אדון נצחונות המלחמות).⁠2
בַּעַל הַחֲלֹמוֹת – מָרֵי חַלְמַיָּא או מָרֵי חַלְמָא?
ב. ״בַּעַל הַחֲלֹמוֹת״ – ״מָרֵי חַלְמַיָּא״. אבל בפני יא״ר עמד נוסח ״מָרֵי חַלְמָא״ ביחיד שפירשו בשתי דרכים: [א] לאחים היה ברור שחלומותיו הן מעניין אחד על דרך ״וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם״ (בראשית מא לב) ודרך התרגום לפרש כמו ״אֶת חֲטָאַי״ (בראשית מא ט) ״יָת סוּרְחַנִי״ ביחיד; [ב] על דרך המדרש ״הנה בעל החלומות, רבנן אמרי היידי ליה אתא וטעין חלמיה״ (ב״ר פד יד, הנה אותו בא ונושא חלומו) ״כלומר, הנה הוא בא עתה לספר לנו חלום כמו שהוא רגיל״.
הַזֶּה – כשהוא קרוב, הַלָּזֶה – כשהוא רחוק
ג. ״הַלָּזֶה״ – ״דֵּיכִי״. תוספת הלמ״ד לתיבת הַזֶּה מוסיפה לה משמעות של מרחק כהבחנת רש״י: ״כל הַלָּז וְלָזֶּה במקרא אינו לשון הַזֶּה, אלא לשון דבר שכנגדו״ (שמואל א יד א). ויותר מפורש ברשב״ם כאן: ״כל הַלָּזֶה כשרואים אותו מרחוק. וכן מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה (בראשית כד סה). אבל הַזֶּה כמו הָמָן הָרָע הַזֶּה (אסתר ז ו) – כשהוא קרוב״.
הבחנה זו נשמרת גם בת״א. כשהוא קרוב תרגומו דֵּין, כגון ״זה ינחמנו״ (בראשית ה כט) ״דֵּין יְנַחְמִינַנָא״; ״מה נורא המקום הזה״ (בראשית כח יז) ״אַתְרָא הָדֵין״; ״הנמצא כזה״ (בראשית מא לח) ״הֲנַשְׁכַּח כְּדֵין״. אבל כשהוא רחוק מתורגם דֵּיכִי כבפסוקנו ״בעל החלמות הלזה״ – ״מָרֵי חַלְמַיָּא דֵּיכִי״. ומופיע כמוהו עוד שתי פעמים: ״מי האיש הלזה״ (בראשית כד סה) ״מַן גֻּבְרָא דֵּיכִי״, וכן ״מי אפוא הוא״ (בראשית כז לג) ״מַן הוּא דֵּיכִי״, לרמוז שכבר התרחק. בדומה לכינוי הרומז ״דֵּיכִי״ מצינו בארמית המקראית ״דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא״ (אשר אם העיר הזאת תבנה, עזרא ד יג) ובראב״ע: ״דך – כתרגום הַלָּזֶה, דֵּיכִי״ וכן בתלמוד: ״אמר רב חסדא: מרי דיכי״ (בבא קמא מט) וברש״י: ״בעל שמועה זו. הַלָּזֶה מתרגמינן דֵּיכִי״3
1. ר״מ ברויאר (ז״ל) העירני כי פיסוק טעמים תמוה כעין זה, מצוי גם ביחזקאל ח ה: סֵ֛מֶל הַקִּנְאָ֥ה הַזֶּ֖ה (ולא ״סמל הקנאה, הזה״). אכן לא נתן טעם לדבר. דיון בפיסוק הטעמים לפסוקנו ראה אצל קוגוט, טעמים, עמ׳ 77 ועמ׳ 246.
2. ייתכן שאונקלוס מבחין בין ״בעל״ המציין תכונה דוגמת ״בעל החלומות״ [בדומה ל״איש בעל שער״ (מלכים ב א ח), ״אם בעל נפש אתה״ (משלי כג ב)], לבין ״בעל הבית״, ״בעל הבור״, המציינים קניין. שונה הוא ״בעל״ שבפסוק ״מי בעל דברים״ (שמות כד יד), שאינו מציין תכונה וגם לא קניין ובהתאם לכך תורגם על פי העניין ״מן דאית ליה דינא״. כיוצא בזה שונה הוא גם תרגום ״לא יטמא בעל בעמיו״ (ויקרא כא ד), ״לא יסתאב ברבא בעמיה״ משום שהצרוף ״בעל ב-״ אינו מביע קניין (דוגמת ״בעל הבית״, שמשמעו בעלים של הבית), ועיין שם בבאור כוונתו. אבל ״בעל״ בהוראת אדם נשוי מתורגם מילולית, כגון ״אם בעל אשה הוא״ (שמות כא ג) ״אם בעיל איתתא״. וראה גם להלן בחילופי הנוסחים בַּעֲלֵי פַלְגוּתֵיהּ או מָרֵי פַלְגוּתֵיהּ (אונקלוס בראשית מט כג).
3. ונראה שתרגום זה היה מורגל בפי רב חסדא כמופיע שלוש פעמים בתלמוד. ב״ק שם: ״א״ר חסדא: מרי דיכי! אטו ולדות צררי נינהו?⁠״, זבחים מג ע״ב: ״אמר רב חסדא: מרי דיכי, מזבח מקוה טהרה?⁠״, חולין צ ע״ב: ״אמר רב חסדא: מרי דיכי! מי כתיב על כן לא יאכל המזבח?⁠״.
ואמרין גבר לאחוי הא מרי חלמיא האלין אתי.
ואמרו שמעון ולוי דהוו אחין בעיטתא גבר לאחוי הא מרי חילמייא דיכי אתי.
And Shimeon and Levi, who were brothers in counsel, said each man to his brother, Behold, this master of dreams cometh.
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת – רַבָּנָן אָמְרֵי הַיְדֵי לֵיהּ אָתָא וְטָעֵין חֶלְמֵיהּ. אָמַר רַבִּי לֵוִי זֶה עָתִיד לְהַשִּׁיאָם לַבְּעָלִים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

וַיֹּאמְר⁠[וּ] הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת – דִּילֵיהּ אַתְיָא וְטָעַן חַלְמוֹי. אָמַר רַבִּי לֵוִי זֶהוּ עָתִיד לְהַשִׂיאֵנוּ לַבְּעָלִים.
פקאל בעצ֗הם לבעץ֗ הא צאחב תלך אלאחלאם ג֗איי.
ואמרו זה לזה: הנה בעל החלומות ההם בא.
א
א. בכ״י לייפציג 1 אין ביאור על פסוק זה. בכ״י מינכן 5, ובדומה בדפוס רומא מופיע כאן: ״ויאמרו איש אל אחיו – שמעון ולוי היו״.
{See Hebrew note.}
ויאמרו איש אל אחיו1אלו שמעון ולוי.
הנה בעל החלומות2שעתיד להשיאם לבעלים. ולהורידם לשיעבוד על ידי חלומות.
הלזה בא – שתי הלזה כתובים. האיש הלזה ההולך (בראשית כ״ד:ס״ה). והלזה בא.
1. אלו שמעון ולוי. בב״ר פפ״ד איתא ויקחוהו. ויקחהו כתיב. מי היה זה שמעון. ואימתי פרע לו להלן (בראשית מ״ב) ויקח מאתם את שמעון. ובפצ״א לקח את שמעון ואסר אותו לעיניהם מפני שהוא דחפו לבור. ופירש אותו מלוי שלא יטלו עליו עצה וכן בתנחומא ויגש (אות ד׳) ויאסור אותו מפני שהוא דחפו לבור ועוד פירש אותו מלוי שלא יטלו עליו עצה להרגו. ועוד איתא בב״ר פצ״ט שמעון ולוי אחים אחים הייתם בדינה כו׳ ולא אחים ליוסף שמכרתם אותו. ובשטה חדשה לבראשית רבה (בית המדרש ח״ב צד ע״ח) שמעון ולוי אחים. אחים הם בעצה הם נטלו עצה על שכם והרגום. והם נטלו עצה על יוסף ובקשו להרגו שנא׳ ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא. ומי הם זה שמעון ולוי כו׳. ולזה כוון רבינו שכתב אלו שמעון ולוי. ובמדרש משלי פ״א מפורש ג״כ כי שמעון ולוי הורידו לבור.
2. שעתיד להשיאם לבעלים. ב״ר פפ״ד דרש בעל לשון בעלים. ופי׳ שנבאו על ירבעם שהוא מזרע יוסף שישיא אותם לעבוד את הבעלים.
ויאמרו איש אל אחיו – שמעון אומר ללוי תחילה שהיו אחים כלי חמס, וכולם הסכימו להם, לכך כתיב ויאמרו:
הנה בעל החלומות בא – ודומה לו מי בעל דברים (שמות כד יד):
הלזה בא – כלומר מתהדר לפנינו כלוז ומראה גדולה לפנינו, ודומה לו מי האיש הלזה (בראשית כד סה), ודרשינן כבר הדור ונאה כלוז, וכן אתה דורש רץ דבר אל הנער הלז (זכריה ב ח):
הלזה – כל הלזה כשרואים אותו מרחוק, וכן: מי האיש הלזה (בראשית כ״ד:ס״ה), ציל בלעז. אבל ״הזה״ – צישט בלעז, כמו: המן הרע הזה (אסתר ז׳:ו׳), כשהוא בקרוב.
Ha-lazeh: is always used to describe someone seen from afar. Similarly (Genesis 24:65), "Who is that man there (ha-lazeh)"; cil in the vernacular.⁠1 Ha-zeh is like cist in the vernacular,⁠2 used to describe someone close by, as in the phrase (Est. 7:6), "This (ha-zeh) wicked Haman.⁠"3
1. Cela in modern French.
2. Ceci in Modern French.
3. See commentary ad 24:65, s.v. ha-lazeh, and my notes there.
בעל החלומות הלזה – דברי קנטורים.
בעל החלומות הלזה – THAT MASTER OF DREAMS – Mocking words.
הלזה בא – מתקרב אלינו, אבל והלאה (שמואל א י׳:ג׳) – פירו׳: מתרחק ממנו, אנאלה בלעז.⁠1
1. כנראה שאוב מפירוש ר״י קרא. השוו ר״י קרא בראשית י״ט:ט׳.
הלזה בא, "has not this one arrived?! (come closer)" (they were surprised that Joseph had dared to follow them all this distance). On the other hand, the word: והלאה is used to describe something that becomes more and more distant.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(יט-כ) אמנם היו מחולפים באיזה אופן יסירוהו מעליהם כי מהם אמרו שיהרגוהו בהחלט ועל זה אמר ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא רוצה לומר העושה החלומות מעצמו כחפצו הנה הוא בא ועתה לכו ונהרגהו וגומר ואז נראה איך יתקיימו חלומותיו כי היה דעתם של אלו שהחלומות שהיה מספר יוסף לא חלם אותם מעולם אבל שהוא מזדונו וגובה לבבו ממציא אותם החלומות ואז״ל שהיו אלו האומרים ועתה לכו ונהרגהו שמעון ולוי ויש להם טענה כי הנה ראובן ויהודה לא היתה שנאתם שלימה ובני השפחות היו קטנים ופחותים אצלם והוא היה שגור אצלם לא יעצרו כח לומר דבר כזה. נשאר אם כן שהיו שמעון ולוי כי מפני שבאותו שכם הרגו החללים רצו להרוג שם גם את זה.
ואמנם לענין אביהם אמרו שישליכוהו באחת הבורות ויאמרו חיה רעה אכלתהו ואביו יאמין לזה ובפרט בראותו את כתונת הפסים כי יאמר אלו הרגוהו לסטים היו נוטלים הכתונת ועוזבים את נבלת גופו אבל מאחר שנמצאה הכתונת ולא הגוף חיה רעה אכלתהו.
הנה בעל החלמות – שספר לנו את החלומות להקציפנו, כדי שנתקומם עליו ונחטא לאל יתברך או לאבינו או לשניהם ונאבד.
הנה בעל החלומות, they meant “the one who told us about his dreams in order to make us angry.” They meant that Joseph had wanted them to commit a sin as a result of their anger so that they would bring down upon themselves the wrath of their father or of God. causing our destruction in either event.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ויאמרו איש אל אחיו – כמו שפירשנו שאמרו הנה זה בא קרוב לנו, ואין לנו עוד פנאי לחשוב נכליות.
הלזה – פירש רשב״ם ז״ל ״כל הלזה כשרואים אותו מרחוק, וכן ׳מי האיש הלזה׳.⁠1 אבל ׳הזה׳ כמו ׳המן הרע הזה׳2 כשהוא בקרוב״ [עכ״ל]. וכבר בארנו דעתנו שכל ״הלזה״ ו״הלז״ על גדולה, וכן כאן בדרך לצון אמרו שבעל החלומות המתפאר בחלומות של גדולה, הלזה האיש הגדול הזה בא? ועתה כי רחוקים אנחנו מאבינו ואין איש נכרי אתנו, יש ספוק בידנו להנקם ממנו.
1. שם כד, סה.
2. אסתר ז, ו.
ויאמרו איש אל אחיו – יב״ע תרגם ויאמר שמעון אל לוי, ויתכן שאמר כן לפי שהיו מחולפים בדעתם מה יעשו בו, קצתם אמרו להרגו מיד, וקצתם להשליכו באחת הבורות, ראובן חשב להצילו, ויהודה למכור אותו:
בעל החלומות – קראהו בעל החלומות שהוא בעל והשליט בם, החלומות לא באו לו מעצמם לולא היה רעיוניו תמיד למשול בנו, לכן על משכבי׳ סליקו, דומה לזה נוקם ה׳ ובעל חמה, ואמרו בב״ר שאינו כבשר ודם שהחמה מושלת עליו לעשות יותר מטבעו אבל הוא ית׳ הוא בעל החמה ואדון עלי׳ לקצר ולהאריך ולמנעה כרצונו (הנ״ל).
החלומות הלזה – לרש״ד מלת הלזה הוא לזכר העומד מרחוק, הזה לזכר הקרוב, ולנקבה הזאת, אבל הלז בלי ה״א באורו כמו ההוא, ויאמר על הרחוק לזכר ונקבה, ע״כ. ומה יענה על ההר הטוב הזה, ועל לשונמית הזה (מלכים ב ד׳), אמנם לשון רש״י יותר מדוייק שכ׳ (שמואל א י״ד), כל הלז והלזה שבמקרא אינו לשון הזה (דיעזער), אלא מדבר שכנגדו (יענער), והוא מראהו באצבע, ע״כ. ומקרא דדניאל (ח׳ ט״ז) ויקרא ויאמר גבריאל הבן להלז יראה בעליל שאינו מרוחק כ״כ עד שאין השמיעה תשלוט בו (ע״ש רש״י), וא״כ היה יוסף יכול לשמוע הדברים אשר יצאו מפי אחיו לכו ונהרגהו, וזאת היתה כוונת האחים כאשר יבואר.
הלזה – כל הלזה כשרואים אותו מרחוק, וכן מי האיש הלזה (למעלה כ״ד:ס״ה) (רשב״ם), ונ״ל שנפל⁠{ה} טעות סופר בטעמים, וראוי להטעים בעל החלומות בדרגא תביר, ונ״ל ג״כ כי הלזה שהוא מורכב מן הלאה זה, איננו חוזר כאן אל האדם, כי אם אל המקום, הנה הלזה (שָם באותו מקום) בעל החלומות שהוא בא, ולפי זה הלזה דבק עם הנה, לא עם בעל החלומות, ולפי זה היה ראוי להיות בטעם פחות מן התביר, והוא גרש, הנ֞ה ב֧על החלומ֛ות הלז֖ה בֽא: – כלומר הנה באותו מקום בעל החלומות, שהוא בא, וכן הנה השונמית הלז (מלכים ב ד׳:כ״ה), הנה השונמית שם באותו מקום.
_
בעל החלמות – כדרך ש״בעל כנפים״ [קהלת י, כ] הוא זה שעומדות לרשותו כנפיים לתנועה, ו״בעל מזימות״ [משלי כד, ח] – זה שיש לו תכניות המוכנות עבור מטרותיו, כך ״בעל החלומות״ הוא זה שחלומותיו כלי לכוונותיו – הבעלים של החלומות.
ויאמרו וגו׳ הנה בעל החלמות הלזה בא – הוא פי׳ על ויתנכלו אותו, אמרו לא בא לראות שלום אחיו רק מצד שהוא בעל החלומות שחלם שישתרר עלינו בשדה, לכן בא אל השדה למלאות חלומו.
THEY SAID...“HERE COMES THAT DREAMER.” These words are an elaboration on they conspired. He does not come, they said, to inquire after his brothers’ welfare, but because he is that dreamer who dreamt that he would dominate us in the field, and now ventures into the field to have this dream realized.
{ויאמר1: בטרם קרב אליהם התנכלו וחשבו עצות איך להמיתו בלי שפיכות דמים, אבל לא מצאו עד שקרב, אז ״ויאמרו״.}
החלמות הלזה: משמעות ״הלזה״2 הוא – מאוים ומצוין, כמו שכתבתי לעיל (כד,סה)3 בשם בראשית רבה, ופירושו – האיש החולם חלומות נוראים4 כאלה.
1. כבר מוזכרת התייעצותם או החלטתם – ״ויתנכלו אותו להמיתו״.
2. עיין בענין זה ב׳הכתב והקבלה׳ באריכות.
3. עה״פ ״מי האיש הלזה״. ועיי״ש דעת רש״י ורשב״ם שהבאנו בענין זה.
4. קצ״ע, כי ״הלזה״ מתייחס לאיש ״בעל החלומות״, ולא לחלומות שלו.
הלזה – רומז לחפץ מרוחק,⁠1 וכפי שכבר קבע הרשב״ם: ״כל הלזה כשרואים אותו מרחוק..., אבל הזה... כשהוא בקרוב״.
1. השווה איוולד § 264 d.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שורחזקונירלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כ) וְעַתָּ֣ה׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה⁠־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃
And now, come, let us kill him and we will throw him into one of the pits and say, 'a savage beast has devoured him', and let us see what becomes of his dreams.⁠"
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קרמב״ןרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[קל] 1ועתה לכו ונהרגהו, מכאן אמרו חכמים לשון הרע הורגת שלשה האומרו, והמקבלו, וזה שאומרין עליו (מדרש).
[קלא] 2ונראה מה יהיו חלמתיו, א״ר יצחק המקרא אומר לך דרשוני, מי אמר ונראה, אלא הם אמרו לכו ונהרגהו, ורוח הקודש אומרת ונראה אותם, הם אמרו לכו ונהרגהו, והוא אמר והנה תסובינה אלומותיכם ונראה של מי עומד שלכם או שלי. (תנחומא ישן וישב יג.)
[קלב] 3חיה, ח׳ דפתיין כרעיה חיה רעה. (ספר התגין.)
1. מובא בכת״י מדרש הבאור ואור האפלה. אמרו חכמים. ערכין טו: וראה לעיל אות לז. והמפרשים כ׳ לבאר הטעם שרצו להרוג אותו משום מסור ורודף שחשבוהו לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעוה״ז או בעוה״ב או בשניהם והתורה אמרה הבא להרגך וכו׳ (ספורנו). או משום עד זומם שהביא דבתם רעה שעברו על ג׳ עבירות שחייבים מיתה ודנו אותו כדין עד זומם וב״נ נהרג ע״פ עד אחד כו׳, (אוה״ח). ובס׳ רביד הזהב העיר דמ״ש בשו״ת הרא״ש כלל יז, א. בשם הר״ח שאין הורגין למוסרים בידים אלא מורידין אותן לבור וימותו מעצמן. וכמבואר בע״ז כו: המוסרים מורידין ולא מעלין מכאן למדו שהשליכוהו הבורה. ובכת״י רבעה״ת מושב זקנים כ׳ דרצו להרגו לפי שעשה עצמו כע״ז שאמר הירח והכוכבים משתחוים לי. ובס׳ הנצחון שופטים קסב. כ׳ דרצו להרגו מדין מורד במלכות מפני שהמליכו עליהם את יהודה, ויוסף מרד בו בספור חלומותיו. וראה במדב״ר פי״ג ובפס״ר פ״י.
2. מובא בפרש״י כאן ובב״ר פפ״ד אמר להם הקב״ה אתם אומרים ונראה ואני אומר נראה, עתה נראה דברי מי עומדים. ובפי׳ ב״ר אתם אומרים נראה ואני אומר נראה שגליתי לו ע״י חלום שאני עתיד לעשותו מלך ואתם משתחוים לו נראה דברי מי עומדין. ובשכ״ט אתם אומרים נראה ואני אומר אראה עכשיו נראה דברי מי יקום מני או מכם. ולפ״ד התנחומא הנ״ל משמע דרק רוה״ק אומרת ונראה. ובלק״ט בראשית מה, ג. הם אמרו ונראה מה יהיה חלומותיו ורוה״ק אומר ונראה מחשבות מ יעמודו וכן הוא אומר כי לא מחשבותי מחשבותיכם. ובאגדת בראשית (פע״ה) פע״ו. ד״א משחקת בתבל ארצו אלו השבטים שבקשו לבטל דבר מן התורה אימתי כשראה יוסף החלום ואמר והנה השמש והירח וגו׳ אמרו לו הבוא נבוא וגו׳ כיון שיצא אמרו זל״ז ועתה לכו ונהרגהו וגו׳ אמר להן הקב״ה אתם מבקשין לבטל דבר מן התורה ואמרתם לכו ונהרגהו וגו׳ מי מקיים דבריו כו׳ אמר להן הקב״ה מה יכולתם לבטל דבר אחד שאמרתם לכו ונהרגהו הרי אתם מבקשים שיטול אתכם לעבדים והוא אינו רוצה. וראה שם (פס״ו) פס״ז.
3. ובכת״י רמזי ר״י ונשלכהו באחד הברת, ונשלכהו חסר יו״ד רמז על זה נהרגו י׳ הרוגי מלכות. הברת כתיב רמז שהבורות היו בבר כלומר בחוץ בשדה וזהו הברת.
וּכְעַן אֵיתוֹ וְנִקְטְלִנֵּיהּ וְנִרְמֵינֵיהּ בְּחַד מִן גּוּבַּיָּא וְנֵימַר חַיְתָא בִּשְׁתָּא אֲכַלְתֵּיהּ וְנִחְזֵי מָא יְהֵי בְסוֹף חֶלְמוֹהִי.
Now, come, let us kill him and throw him into one of the pits; and we will say ‘A wild beast devoured him.’ Then we will see what will be the end of his dreams.”

וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו
וּכְעַן אֵיתוֹ וְנִקְטְלִינֵּיהּ וְנִרְמֵינֵּיהּ בְּחַד מִן גּוּבַּיָּא וְנֵימַר חַיְתָא בִּשְׁתָּא אֲכַלְתֵּיהּ וְנִחְזֵי מָא יְהֵי בְּסוֹף חֶלְמוֹהִי
תוספת בְּסוֹף
יא״ר תמה: למה תרגם ״מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו״ – ״מָא יְהֵי בְּסוֹף חֶלְמוֹהִי״ ולא ״מָא יְהוֹן חֶלְמוֹהִי״ כמתבקש? מסתבר שבא לשלול מהמפרשים ״ונראה מה יהיו חלומותיו – מליצה דרך לעג״ בפי האחים (רמב״ן), אלא כמדרש ב״ר המובא ברש״י: ״רוח הקודש אומרת כן: נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי. ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו מכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו״.⁠1
1. ״נתינה לגר״ ו״נפש הגר״. ו״באורי אונקלוס״ הוסיף שאי אפשר לתרגם ״מָא יְהוֹן חֶלְמוֹהִי״ כי החלומות לא יהיו מאומה.
וכדון אתו ונקטול יתיה ונטלק יתיה בחד מן גוביא ונימר חיוותא בשתא אכלת יתיה ונחמי מה יהווי בסופהון דחלמוי.
וכדון אתו וניקטליניה ונירמיניה בחד מן גובייא ונימר חיתא בישתא אכלתיה וניחמי מה יהי פשר חלמוי.
And now, come, let us kill him, and throw him into one of the pits, and say that an evil beast hath devoured him; and we shall see what will be the interpretation of his dreams.
וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵּהוּ – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם אוֹמְרִים וְנִרְאֶה, וַאֲנִי אוֹמֵר נִרְאֶה, עַתָּה נִרְאֶה: דְּבַר מִי יָקוּם (ירמיהו מ״ד:כ״ח), אוֹ שֶׁלִּי אוֹ שֶׁלָּכֶם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ונראה מה יהיו חלומותיו1אמר להם הקב״ה אתם אומרים (ונראה) [ונהרגהו], ואני אומר ונראה, נראה דברי מי הם עומדים.
1. אמר להם הקב״ה אתם אומרים ונראה ואני אומר ונראה. תקנתי אתם אומרים ונהרגנו, עיין תנחומא שלנו וישב בהערה מ״א וברש״י עה״ת ובלק״ט ובהערה נ״ז, ולא נודע לי אז כי דברי רש״י לקוחים מן התנחומא, יען כי לא היה עוד לפני.
אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם אוֹמְרִים וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו, עַתָּה נִרְאֶה דְּבַר מִי יָקוּם שֶׁלִּי אוֹ שֶׁלָּכֶם.
וַיֹּאמְר⁠[וּ] אִישׁ אֶל אָחִיו – (כָּתוּב בְּרֶמֶז קנ״ח).
פתעאלו אלאן נקתלה ונטרחה פי בעץ֗ אלאבאר ונקול וחשיא רדיא אכלה ונוריה מא יכון מן אחלאמה.
ובכן בואו עכשיו נהרוג אותו ונשליך אותו באחד הבורות, ונאמר חיה רעה אכלה אותו, ונראה מה יהיה מחלומותיו.
ונראה מה יהיו חלומותיו – אמר ר׳ יצחק: מקרא זה אומר דרשני, רוח הקדש אומרת כן, הם אמרו: נהרגהו, והכתוב מסיים:⁠א ונראה דבר מי יקום, או שלכם או שלו.⁠ב ואי איפשר שיאמרו הם: ונראה מה יהיו,⁠ג מכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, ס״פ 118 נוסף: ״ונראה מה יהיו חלומותיו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13 (שם נוסף ניקוד חיריק כדי לתקן). בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, ס״פ 118: ״שלי״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917, ס״פ 118 נוסף: ״חלומותיו״.
ונראה מה יהיו חלמתיו AND WE SHALL SEE WHAT WILL BECOME OF HIS DREAMS – R. Yitzchak said, this verse calls for a homiletic explanation. The Holy Spirit said this latter part of the text. They say "let us slay him", and Scripture (i.e. the Holy Spirit) breaks in upon their words concluding them by saying, "and we shall see what will become of his dreams": we shall see whose words will be fulfilled – yours or mine. For it is impossible that they should have said, "and we shall see what will become of his dreams", for as soon as they would kill him his dreams would be of no effect (Tanchuma Yashan 1:9:13).
ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו1והקב״ה אמר נראה דברי מי עומדים.
1. והקדוש ברוך הוא אמר נראה דברי מי עומדים. ב״ר שם. וז״ל רש״י אמר רבי יצחק מקרא זה אומר דרשני רוח הקודש אומרת כן הם אומרים נהרגהו והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו נראה דברי מי יקום או שלכם או שלי. ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו עכ״ל. ועיין ברמב״ן עה״ת. ויש לתקן בב״ר ובילקוט אמר הקדוש ברוך הוא אתם אומרים ונהרגהו. ואני אומר ונראה עתה נראה דברי מי יקום או שלי או שלכם. וכן צ״ל בדברי רבינו והקדוש ברוך הוא אמר ונראה מה יהיו חלומותיו. נראה דברי מי עומדים.
ועתה לכו ונהרגהו – בידים:
ונשליכהו באחד הבורות – מפני שצריך קבורה ושלא ירגיש אדם:
ואמרנו – לאבינו:
חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו – והאיך הן מתקיים, אמר הקב״ה אתם אומרים נראה, ואני אומר אראה, עכשיו נראה דבר מי יקום, מני או מכם:
לכו ונהרגהו – לשון הזמנת בני אדם. וכן: לכו ונמכרנו לישמעאלים (בראשית ל״ז:כ״ז). וכן: הבה נא (בראשית ל״ח:ט״ז), הבה נתחכמה (שמות א׳:י׳), וכן: ראה אנכי נותן לפניכם היום (דברים י״א:כ״ו).
Lekhu venahargehu: Lekhu here is used as an exhortation.⁠1 Similarly (vs. 27), "Let us (lekhu) sell him.⁠"2 And similarly, havah as in (Gen. 38:16) "Let (havah) me sleep with you,⁠"3 and (Ex. 1:10), "Let (havah) us deal shrewdly.⁠"4 And similarly, re'eh,⁠5 as in (Deut. 11:26), "See (re'eh) this day that I have set before you (lifnekhem).⁠"6
1. Rashbam's problem is that lekhu is in the second person while nahargehu is in the first person. (Presumably, nelekhah would have been the more appropriate word.) Rashbam explains that an exhortative word like lekhu need not agree in number, nor for that matter in gender, with the next verb or noun.
2. Again in that verse, lekhu appears not to be in agreement with the following verb nimkerenu.
3. While the word havah is a masculine imperative form, the sentence is addressed to a woman. Again Rashbam argues that an exhortative word like havah has a fixed form that need not vary according to the gender or number in the immediate context.
4. Here the perceived problem is that havah is in the singular, although it is a group of people that is being addressed.
5. Again re'eh is a masculine singular imperative form and in the verse cited it is being used when speaking to a group, not an individual.
6. Rashi ad Gen. 11:3 explains havah in this way but Rashbam expands the explanation to include also lekhu and re'eh. G.-K. 105b, fn. 1, makes precisely the same point as Rashbam about the same three words – re'eh, havah and lekhu.
ונשליכהו באחד הבורות – שלא ימצא ולא יהא ניכר שנהרג, פן יחשדונו עליו, כי הכל יודעים שאנו שונאים אותו.
ואמרנו חיה רעה אכלתהו – שנאמר כולנו בשוה דבר אחד. שאם לא נבא כלנו לדבר אחד, זה יאמר כה וזה יאמר כה, יראה שאנו בדאים ויחשדונו. ולפיכך השוו דבריהם קודם שיהרגוהו.
ונשליכהו באחד הבורות – WE WILL THROW HIM INTO ONE OF THE PITS – So he will not be found and it will not be apparent that he was killed, lest they suspect us about it, because everyone knows that we hate him.
ואמרנו חיה רעה אכלתהו – WE WILL SAY A SAVAGE BEAST HAS DEVOURED HIM – That we will all equally say one thing. For if we do not all agree on one statement, one will say this and another will say that, [and] it will appear that we are liars and they will suspect us. And therefore they coordinated their words before they killed him.
ויאמרוועתה לכו – ענין זרוז כמו שפרשנו.
ועתה לכו, the word לכו in this context is an exhortation to act without delay, as we explained on 28,2.⁠1
1. there it referred to the word קום,
ונראה מה יהיו חלומותיו – מליצה דרך לעג, נראה אחרי מותו אם נשתחוה לו.
והנכון בעיני: כיא אמרו עתה נראה מה יהיו חלומותיו, כי אם יצילוהו מידינו מלוך ימלוך עלינו.
אבל רבותינו אמרו רוח הקדש אומרת נראה מה יהיו חלומותיו – כלומר דבר מי יקום ממני ומהם1 (בראשית רבה פ״ד:י״ד).
1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו מ״ד:כ״ח.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״מה״.
AND WE SHALL SEE WHAT WILL BECOME OF HIS DREAMS. This is a derisive metaphor: "We shall see after his death if we shall prostrate ourselves before him.⁠"
The correct interpretation appears to me to be that they said, "Now we shall see what will become of his dreams, for if he shall be rescued from our hands he will surely reign over us.⁠" But our Rabbis said:⁠1 "It is the Ruach Hakodesh2 that says, We shall see what will become of his dreams,⁠3 as if to say; 'We shall see whose words shall stand, Mine or theirs.'"4
1. 84:13.
2. See Seder Toldoth, Note 90.
3. The intent is to say that it is the Ruach Hakodesh which completes the sentence, and not Joseph's brothers.
4. Jeremiah 44:28.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וכן, בכאן אחר התיעצם והתנכלם אליו מאלו הצדדים, אמרו: ועתה לכו ונהרגהו וכו׳. אמר שיצאו מעצתם זו שלשה עניינים, כל אחד מכוין אל השקפת תכליתו מאלו השלשה דברים שזכרנו. וזה כי למלט נפשם מאשר יזמו הסכימו בהריגתו ולצאת מידי אביהם, אמרו ונשליכהו באחד הבורות וכו׳.
כי זה מה שיכריחהו להתנחם ממנו ולהתייאש מהנקמה. כי אחר שלא נמצא ממנו דבר רק הכתנת, בידוע שלא הרגוהו לסטים, שא״כ היו נוטלים הכתונת הפסים אשר עליו ועוזבים את הנבלה. [ט] אלא, חיה רעה באה ובלעתהו כמות, שהוא רק הכתונת שנפלה מעליו בטרפה אותו. ומעתה, אין דורש ואין מבקש. והנה בזה כוונו היטב, כי כך עלה בלבו של אביו, שנאמר: ואומר אך טרף טורף ולא ראיתיו עד הנה.
והנה לצאת מידי שמים, אמרו: ונראה מה יהיו חלומותיו וכו׳ – ירצה וגם לפי דרכנו, [י] נראה אם יש ממשות בחלומותיו אם לא. כי אם מאת אלהים המה, הנה אין מעצור לו להושיעו מידנו ומיד חזקים ממנו, על ידי סבות וגלגולים, מדעתנו ושלא מדעתנו. וכדבר שנאמר: גול אל ה׳ יפלטהו וכו׳ (תהלים כ״ב:ט׳). והלא יתכן לו יתברך לעשות כן למנוע אותנו מבוא בדמים, אחר שאין אנו מכוונין להכעיסו. ואם אינו מושיע, הנה אין בחלומותיו ממש, ואהבת אבינו אתו ורצותו בו על השיעור ההוא הנה הוא חמס אלינו. והוא גם הוא סבב על עצמו הרעה ודמו בראשו, ואנחנו נקיים. והנה בזה גם כן לא נטו מאד ממה שהיה. וכבר דחה הרמב״ן ז״ל זה הפירוש מפני מאמר חכמינו ז״ל: (בראשית רבה פ״ד) רוח הקדש אומרת וכו׳. אמנם לדעתי, זה היה העקר. ועל דא סלקי ונחתי ככל אשר יתיעצו מכאן ואילך למען אשר לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

ועתה לכו – הזדרזו והסכימו להרגו.
ואמרנו חיה רעה אכלתהו – פן יקצוף ויקלל אותנו.
ונראה מה יהיו חלמתיו – החלומות שספר שהיו מורים שיעלה לגדולה וימלוך עלינו, הנה אז נראה שיהיו חלומות שקר, כי יעלו בתוהו ויאבדו בלי קיום.
ועתה לכו, make up your minds quickly to kill him.
אמרנו חיה רעה אכלתהו, so that Joseph will not have a chance of becoming angry at us and first be cursing us.
ונראה מה יהיו חלומותיו, the dreams of which he told us that they foreshadow his rise to greatness and that he would rule over us. Then we will be witness to the fact that all these dreams will dissolve into nothingness and that they are nothing but lies.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

הַבֹרוֹת: במקרא גדולה יש גמגומי׳ 1במסרות, ונ״ל עיקר שזה חס׳ וא״ו קדמא׳ ומל׳ וא״ו בתרא׳, ודפ׳ ואתחנן 2וּבֹרֹת חצובים חס׳ דחס׳. וכך הם בהעתק הללי ובספרי׳ מדוייקי׳. וכן כתב 3הרמ״ה ז״ל, בֹרֹת, א׳ לחוד חס׳ דחס׳ באורית׳, וסי׳ ובתים מלאי׳ וכו׳, ובֹרֹת חצובים, וכל שאר בֹרוֹת כתי׳ בוא״ו בתראה וחס׳ וא״ו קדמא׳, וכן הַבֹרוֹת דכותי׳. [הברות].
1. במסרות: מ״ג-ד על אתר.
2. וּבֹרֹת חצובים: דב׳ ו יא.
3. הרמ״ה: בו״ר.
ועתה לכו וגו׳ – פי׳ לכו שקודם שיגיע הוא אצלם הם ילכו לקראתו, ולזה דקדק לומר ועתה באותו עת עצמו לכו. וטעמם לצד הזריזות והמהירות אשר לא יכלו לסבול עד שיגיע אליהם. ולזה תמצא שלא עכבו בהגיעו אצלם אלא תיכף ומיד כאשר בא עשו מה שעשו, ואומרם ונהרגהו על דרך אומרם ז״ל (ב״ק כו.) עשרה בני אדם שהרגו אדם אחד אם כולם יחד פטורים. לזה נתחכמו ואמרו ונהרגהו יחד שבזה יהיו פטורים מדיני אדם.
ואומרו ונשליכהו וגו׳ ואמרנו פירוש שכשנשליכהו בבורות מן הסתם חולדה וברדלס המצויים בבורות יאכלוהו ובזה נוכל לומר חיה רעה אכלתהו לא שיאמרו חיה רעה הרגתהו ובזה אין מוציאין מפיהם דבר שקר.
ואם תאמר על מי סמכו שבטי יה להרוג את הנפש ומה גם נפש צדיק אחיהם, והגם שיעצו להרוג אותו בדרך שאינם חייבין כמו שכתבנו אף על פי כן אינן פטורים מדיני שמים וה׳ יבוא במשפט.
אולי שהאחים דנו בו דין עד זומם כי מצינו שהוא הביא דבתם רעה אל אביהם ואמר דברים שיתחייבו מיתה על עדותו, ההוא אמר שאכלו אבר מן החי, ההוא אמר שהם בעלי עריות, ועל כל אחת מהם בני נח מתחייבים מיתה, ובן נח נהרג על פי עד אחד בלא עדים ובלא התראה ועל עדות הקרובים ג״כ (רמב״ם הל׳ מלכים פ״ט) אשר על כן דנו בו משפט עד זומם ופטורים הם מדיני שמים. אלא דלצד דיני אדם אינם פטורים כי אין להם הזמה לזה נתחכמו להמיתו כולן יחד שבזה אין חיוב לכולן כמו שכתבנו, אבל לדין השמים הם פטורים מטעם שידעו נאמנה כי הוא ביקש להורגם, וכל זה הוא סיבת הסיבות לעשות ה׳ אשר זמם, ואולי שרמזו בדבריהם שיעשו תשובה לבסוף ואין לך דבר שעומד בפני התשובה, והוא אומרו ועתה ואמרו ז״ל (בראשית רבה כ״א) ואין ועתה אלא תשובה וזה דרך דרש.
ונראה מה יהיו וגו׳ – נתכוונו להוכיח כי דבר שקר בחלומותיו. או לצד כי רעיוניו על משכבו סליקו והראיה כשיהרגוהו זה לך האות כי היה בודה מלבו או רעיוניו וכו׳.
ועתה לכו ונהרגהו, "Come now let us kill him!⁠" They planned to kill him before he had a chance to actually reach them; they went towards him. This is why the Torah emphasizes the word ועתה. They were so upset emotionally that they could not even contain their anger until he would reach them. What the brothers did is best described in Baba Kama 26 where the Talmud rules that when ten people kill one person simultaneously they cannot be held responsible by a human court. The brothers' main concern was to escape a trial by a human court.
ונשליכהו באחד הבורות, "and let us throw him into one of the pits.⁠" When the brothers mentioned how they would explain Joseph's disappearance, i.e. ואמרנו, they meant that as a rule anyone found in one of these pits would be consumed by a variety of rodents which abound in them. They would then be telling the truth when they described him as having fallen victim to wild beasts. By not saying the rodents had killed him they would refrain from uttering an outright lie.
Naturally, we must explore by whose authority the brothers imagined that they were entitled to kill a human being, and such a righteous human being at that? Even allowing for the fact that the manner in which they planned to kill Joseph would not have made them liable to a human tribunal, how did they expect to escape retribution at the hands of God?
Perhaps the brothers applied to Joseph the laws pertaining to עד זומם, someone who testifies to a crime he did not really see and who thereby intended to have the accused convicted of the death penalty. In such a situation the Torah demands that the עד זומם himself will be executed by the same death penalty he intended for his victim. Joseph had accused his brothers of eating אבר מן החי, tissue from a living animal. A fitting penalty would be for Joseph himself to be consumed by wild animals before he was dead. Joseph had also claimed that the brothers engaged in sex with partners forbidden to them. All these accusations, if true, carry the death penalty when committed by Gentiles. Moreover, a Gentile may be convicted by the testimony of a single witness without corroboration and without the victim having been warned of the consequences of his behaviour. Even next of kin may testify against the accused (Maimonides Hilchot Melachim chapter 9). Accordingly, the brothers applied to Joseph the law of an עד זומם thus exonerating themselves in the eyes of heaven. However, if so, they would not be considered innocent before a human tribunal because they had no הזמה, evidence of an alibi placing the witness Joseph in a different location at the time that he claimed that the brothers had committed the crimes he had accused them of. This is why they had to resort to the ruse of ganging up on him simultaneously. No human court could then prove that either one of them had administered a lethal blow. They felt quite at ease vis-a-vis heaven, being convinced that Joseph wanted to kill them. All of these considerations helped God carry out what He had planned without interfering with the freedom of will of the brothers or of Joseph. Perhaps the brothers even alluded to the fact that they would eventually repent what they were about to do and this is why they said ועתה, i.e. "for now this is what we are going to do.⁠" Bereshit Rabbah 21,6 claims that whenever the expression ועתה is used it refers to repentance.
ונראה מה יהיו חלומותיו, "and we shall see what becomes of his dreams.⁠" They were at pains to prove that his dreams contained false information, or that the dreams were merely reflections of what he had been thinking by day. If they would kill him now this would prove that the dreams only reflected Joseph's own aspirations.
לכו ונהרגהו – [כתב רשב״ם] ״לשון הזמנת בני אדם. וכן ׳לכו ונמכרנו לישמעאלים׳⁠ ⁠⁠״1 [עכ״ל]. מפירוש רשב״ם ז״ל. וכן ״לכה ואשלחך אליהם״.⁠2
ונשליכהו באחד הבורות – איזו בור שתהיה להסתירו מעיני בני אדם, שלא יצא שם במדינה שנמצא חלל בארץ, ויתגלגל הדבר לאומרו לאבינו, או שעל דרך בזיון אמרו כן שאפילו קבורה לא יתנו לו.
ואמרנו חיה רעה אכלתהו – לאבינו נאמר שחיה רעה אכלתהו. שגם אם המיתוהו הם, בדעתם להפשיט מאתו את כתנת ולשלחו בדמו להביאו אל אביהם שיאמר להם [כך], וכמו שעשו.
ונראה מה יהיו חלומותיו – מדבריהם נראה שכל קנאתם בו ושהיו מתירים לעצמם להמיתו היה בעבור חלומותיו, וכמו שאמרו ״הנה בעל החלומות הלזה בא״. לפי שנכנס הספק בלבם אם חלומותיו ממין חלומות של נבואה או לא. כי אילו האמינו בלב שלם כי דבר י״י הוא, לא יעשו חמס כזה להתקומם על י״י ועל משיחו. אלא כשבא לנגדם לבדו בשדה וחרה אפם בו דנו כי כִּחֵשׁ {ועל כן אמרו איש אל אחיו כמתמיהים ״הנה בעל החלומות הלזה בא״ ומי ממנו האמין בזאת?} לפי שידעו בנפשם שהם אורבים לדמו, ושאי אפשר לו שינצל עתה מידם אמרו ״ואם מי״י יצאו חלומותיו איך אפשר שישלחנו י״י לידם בארץ מדבר, אין רואה, שֶׁיֵהָרֵג שם? על כן לכו ונהרגהו ואז נראה בעינינו מה יהיו חלומותיו״. כלומר מה הם סוף חלומותיו ונצא מידי הספק. וזה באמת טענה קשה. והם לא ידעו שעצת י״י היא תקום ושיושע [יוסף] בעצת ראובן, ובעצת יהודה, ושמועצותיהם שנראו לעיניהם בתכלית הרעה ליוסף, היו סבה שיתקיימו חלומותיו, וכמו שיבא בענין. {וכמו ״האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה״3}.
ורמב״ן ז״ל כתב ״ונראה מה יהיו חלומותיו. מליצה דרך לעג. נראה אחרי מותו אם נשתחוה לו. והנכון בעיני כי אמרו עתה נראה מה יהיו חלומותיו, כי אם יצילהו מידינו מלוך ימלוך עלינו. אבל רבותינו אמרו4 רוח הקדש אומרת ׳נראה מה יהיו חלומותיו׳ כלומר דבר מי יקום, ממני או מהם׳ [עכ״ל].
1. פסוק כז.
2. פסוק יג.
3. ישעיה ה, יט.
4. בראשית רבה פד, יג.
ונשלכהו – אפשר שהוא כמו או נשליכהו, כמו שאמרנו למעלה כי קצתם אמרו נהרגהו וקצתם נשליכהו:
ואמרנו חיה רעה אכלתהו – אבל במעשה לא אמרו בפירוש אל אביהם שחיה רעה אכלתהו, והטעם כי עתה נועצו יחד לומר כן, אבל אח״כ שינו את עצתם בחשבם שאולי לא יאמין להם אביהם, ועשו תחבולת הכתונת מגוללה בדם, כדי שיעקב מעצמו יאמר חיה רעה אכלתהו:
ונראה מה יהיו חלמתיו – דרך לעג, נראה אחרי מותו אם יתגדל עלינו כמו שרצה להוכיח בחלומותיו:
לכו ונהרגהו – אחרי שהודיעתנו התורה במאמר ויתנכלו, שלא היתה כוונת האחים להרגו באמת, כ״א לרמותו בדעתו ולדמות שנמסר בידים למיתה, ובלבם לא חשבו עליו רק להחרידו ולהפחידו אימת מות, ולנסות את מאמר חלומותיו אם הם הרהורי ורעיוני לבו לבד או הן צודקות נבואיות (כמבואר במה שקדם), עתה חל עלינו להבין באמרם זה לכו ונהרגהו וגו׳ מילי דמשתמעי לתרי אפי, ובאמת הוא מאמר הסובל שתי כוונות מתחלפות משותפות בגנות ושבח, והוא זה: אופן הגנות הוא, נהרגהו ממש בידים לשלוח בו יד רצח, וכדי להסתיר ולהעלים מעשה הרצח נשליכהו באחת הבורות, ונאמר אסון קרהו בדרך וחיה רעה אכלתהו, וסיימו דבריהם במליצת הקטנה ובדרך לעג, עתה אחרי נפלו בבאר שחת, על מי ימלוך, מי זה ישתחוה אליו ומה תהיינה חלומותיו. הנה התכוונו האחים האלה להראות כדרך שופכי דמים באמת, לפרסם בקול זדון לבם עד שישמעם יוסף וידמה בדעתו כי יפול בידיהם באמת למות, אמנם כמו שיובן אופן הגנות ממאמרם זה, ככה יובן בו אופן השבח, לפי המסתתר והמתעלם במחשבות לבבם שאינם רוצים רק לנסות דברי חלומותיו, והוא זה ״ונהרגהו״ נסבב עליו אופן שיוכל למות בו, והוא כי נשליך אותו אל אחת הבורות מקום הסכנה אשר מדרך הטבע נוכל לומר עליו חיתו יער תאכלנו, ובזה נראה בנסיון מה הנה חלומותיו, אם נבואיות או הרהורים בעלמא, כי אם הן רק מדומיות הנה גם אם ימות בבאר שחת אין חמס בכפינו, כי לא שלחנו בו יד רצח ולא הכינו אותו מכת מות, כ״א גרמא בעלמא עשינו להביאו למקום הסכנה, להזכר לו שם עון רשעו בהבאת דבה, וגירא דלי׳ הרגתהו ומידו זאת תהיה לו, כי מצד לישנא בישא גברא קטילא הוא, בן מות הוא מצד הבאת הדבה, ולא יגרע גרמא דילי׳, ואם חלומותיו הן צודקת נבואיות הנה עצת ה׳ תקום, ואין מעצר להושיע נביאו המיועד להיות מלך ומושל, ועתה אם ינצל מפח זה הטמון לרגליו, אז נדע כי יד ה׳ עשתה זאת, ופועל ידי יוצר, נרצה לקבלו עלינו למשול ולמלוך עלינו, הנה בדרך השבח במאמר זה נבאר מלת ״ונהרגהו״ הגרם והסבה אל ההריגה והמיתה, כי כן מצאנו הרבה פעלים שאין הוראתם פעולה ממשית רק שימת סבה וגרם אלי׳, כמו מעלתם בי (דברים ל״ב) פירש״י גרמתם למעול בי, וכן על אשר לא קדשתם אותי פירש״י גרמתם שלא אתקדש, וכן אל תכריתו את שבט (במדבר ד׳) פירש״י אל תגרמו להם שימותו, וכן אתם המתם את עם ה׳ (שם י״ז) דת״א אתון גרמתון דמית עם ד׳ ועל דוד שסבב סבובים להציג את אורי׳ מול פני המלחמה נאמר (שמואל ב י״ב) ואותו הרגת בחרב בני עמון, ויש פעלים דומים הרבה שהם פעלים מסבבים, והנה במאמר יהודה בזה הענין ״מה בצע כי נהרוג את אחינו״, מלת נהרוג שם הוא לכל המפרשים ענין הגרם והסבה, ולזה אני אומר גם כאן מלת ונהרגהו פי׳ ע״י הגרם והסבה, ובדרך זה הוי״ו של ונשליכהו הוא וי״ו מבארת משפט הקודם, המתורגם (נאֶמליך), כמו וי״ו של ועשה כרוב אחד מקצה מזה (שמות כ״ה), וכן וכל פטר חמור, וכל פטר שגר בהמה, וכל בכור האדם, כל הווי״ן האלה הם וי״ו הביאור אל הקודם לו והעברת כל פטר רחם, ודומין לזה הרבה במקרא, זהו הנ״ל בכוונת דברי האחים, אחת דברו ושתים זה שמענו מהם, המדומה והנגלה מדבריהם לפי השקפה ראשונה, והמסתתר במחשבותיהם לפי המכוון באמת, וכמו שהודיעתנו התורה תחלה במאמר ויתנכלו וגו׳, שהתיעצו כך ביניהם לדבר לפניו ולעשות עמו ענינים לרמותו ולהערימו, וכדמות רמז מצאתי לדברי אלה במכדרשב״י, כי אמר שם על פ׳ זה משמעון ולוי דאינון מסיטרא דדינא קשי׳ נפקה רוגזא לתרין סטרין חד דאתברך וחד דאתלטי, ע״ש קרוב לדברינו להבין במאמר האחים כונה משותפת בגנות ושבח.
ועתה – הוא פי׳ על להמיתו, ר״ל א״כ לא נמתין עד שיצליח להשתרר עלינו רק עתה נהרגהו, ונגד מה שיראו שאביו ידרוש אחריו ויודע לו, אמרו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו, ונגד החשש מחלומותיו אמרו ונראה מה יהיו חלמתיו, שאם חלומותיו אמתיים, בהכרח יצילהו ה׳.
Therefore, come now — let us not wait until he succeeds in gaining mastery over us, but now let us kill him. And in order to protect themselves against his father searching for him and discovering what they had done, they said, and toss him into one of the pits; we will say an abominable beast devoured him. As for his dreams, they added, and we shall see what will become of his dreams. If they are genuine, the Lord will assuredly save him.
ונראה מה יהיו חלומותיו: עיין פירוש רש״י בשם המדרש1. ואין הכוונה שלא אמרו האחים דברים אלו כלל אלא רוח הקודש הופיעה, דאי אפשר לומר כן, דממה נפשך אם שמעו האחים הבת קול, וכי שוטים היו להלוך נגד דעת עליון, ואם לא שמעו מה זה מודיענו המקרא והרי כבר ידענו שהחלומות היו צודקים וכעין נבואה. אלא אין המקרא יוצא מידי פשוטו2, שיצאו הדברים מן האחים3, אבל לא מדעתם, והרי זה כדאיתא בבראשית רבה4 פרשת תולדות: שלשה דברים המה ברשותו של אדם ושלשה אינן ברשותו של אדם, הפה וידים ורגלים ברשותו של אדם וכו׳, וכשאין אדם זוכה ניטלין ממנו ונעשין שלא ברשותו, (עכ״ל), כך, יצא מפיהם דברים שמראין להם לראות מה יהיו חלומותיו, והרי זה כמו בת קול, אבל המה לא שמו לב לדבר. וכך גזרה ההשגחה להשיב חכמתם אחור5 מבלי הבין מה שמדברים. אמנם בא הכתוב ללמדנו דעת, שיש לאדם לשים לב על מוצא שפתיו שלא ברצונו ודעתו.
1. ׳רוח הקודש אומרת כן׳ וכו׳, עיי״ש. וז״ל המדרש (תנחומא ישן וישב י״ג): אמר ר׳ יצחק, המקרא אומר לך דרשני, מי אמר ״ונראה״, אלא הם אמרו ״לכו ונהרגהו״, ורוה״ק אומרת ״ונראה״ אותם. הם אמרו ״לכו ונהרגהו״, והוא אמר ״והנה תסובינה אלמותיכם״, ״ונראה״ של מי עומד, שלכם או שלו.
2. אך יש להעיר על מהלך זה של רבינו כאן, כי רש״י הדגיש בפסוקנו (אחת משתי פעמים בלבד בחומש בראשית) ש׳מקרא זה אומר דרשני׳, כלומר, כאן אין אפשרות להסביר ע״פ פשוטו. ורש״י הסביר את דבריו וכתב: ואי אפשר שיאמרו הם ״ונראה וגו׳⁠ ⁠⁠״, שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו.
3. אך מלשון המדרש שהבאנו בהערה 120 לא משמע כרבינו. אמנם מלשון הב״ר (פד,יד) משמע שאכן כן אמרו, וז״ל: אמר הקב״ה, אתם אומרים ״ונראה״ ואני אומר נראה, עתה נראה דבר מי יקום, או שלי או שלכם. (אמנם רבינו נטה לתפיסה אחרת במדרש, אך מ״מ יש מקור בחז״ל שהאחים הם שאמרו זאת).
4. לפנינו מופיע בתנחומא תולדות (י״ב).
5. סגנון הדברים שנאמרו ע״י ר״ע על רבי יוחנן בן זכאי שביקש מאספסיאנוס ׳תן לי יבנה וחכמיה׳, ולא ביקש את מניעת חורבן ביהמ״ק וירושלים (גיטין נו,ב).
לכו – זוהי הזמנה לעשייה, כמו הבה, וכמו להלן פסוק כז.
ונראה וגו׳ – מכאן שהיה זה רק החשש, שהאח הצעיר ישלוט בהם, במבוגרים ממנו, אשר הביאם ליזום את הריגת האח, כדי למנוע הגשמת החלומות.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קרמב״ןרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כא) וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃
Reuven heard and saved him from their hand. He said, "Let us not take his life".⁠1
1. Let us not take his life | לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ – See Rashi and Ibn Ezra that the verse should be understood as if written: "לֹא נַכֶּנּוּ מכת נָפֶשׁ", "let us not smite him, (with a smiting of the) soul", i.e. with a death blow.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניר׳ בחיירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
(כא-כב) ראובן ויוסף – בראשית מ״ב:כ״ב
[קלג] 1וישמע ראובן ויצלהו, והיכן היה ר׳ יהודה אמר כל אחד ואחד מהן היה משמש את אביו יומו, ואותו היום של ראובן היה. ר׳ נחמיה אמר, אמר ראובן אני בכור ואין הסרחון תלוי אלא בי, רבנן אמרו אמר ראובן הוא מונה אותי עם אחי ואיני מצילו. אני הייתי סבור שנדחתי מכח אותו המעשה והוא מונה אותי עם אחי שנאמר ואחד עשר כוכבים משתחוים לי (בראשית ל״ז:ט׳) ואיני מצילו. (בראשית רבה פ״ד)
[קלד] 2ויצלהו מידם, א״ר תנחום בר חנילאי מפני מה זכה ראובן למנות בהצלה תחלה, מפני שהוא פתח בהצלה תחלה. שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם. (מכות י.)
[קלה] 3ויצלהו מידם, א״ר יצחק למדתך תורה דרך ארץ שכשיהא אדם עושה מצוה. יהא עושה אותה בלב שמח [שלם] שאילו היה ראובן יודע שהקב״ה מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם, [בכתפו] היה טוענו ומוליכו, אצל אביו. (ויק״ר פל״ד ט)
[קלו] 4וישמע ראובן ויצלהו מידם, ד״א אמר לו בוחן לבות איך שהתחלתה להשיב ילד לאביו, מבניך אעמוד משובב ישראל למוטב ואיזה זה זה הושע בן בארי שכתוב בו שובה ישראל (הושע י״ד:ב׳). (מדרש הגדול)
1. והיכן היה. מדכתיב וישמע ראובן משמע שלא היה עם אחיו בשעה שאמרו לכו ונהרגהו ע״ז שואל איפה היה. ומדברי רש״י בחומש וכן ממדרש הגדול מבואר דהלשון והיכן היה גרסי רק לקמן פסוק כט. וישב ראובן ולא בפסוק שלפנינו ראה לקמן אות קעא. אמנם בלק״ט ומדרש אגדה מבואר כגירסתנו. ובשכ״ט מסיים מאמר הנ״ל שנאמר ואחד עשר כוכבים דין עלי להצילו, אמרו לו אחיו ואם אינך מסכים עמנו הרי אנו הורגין אותו בלעדיך. וביפ״ת הקשה על דרשת ר״י כל אחד מהם משמש את אביו יום אחד א״כ למה שלח את יוסף לראות את שלום אחיו ותי׳ ושמא יומו לאו דווקא אלא ימים או עשור היה משמש כל אחד וראובן היה בשמושו ימים מספר עד שחפץ יעקב לדעת את שלום בניו. אני בכור, בחזקוני לפי שנתנה בכורתו ליוסף היה ירא שמא יחשדהו אביו אותו יותר משאר אחיו משום דסני ליה על בכורתו.
2. בב״ר פפ״ד אט״ו אמר לו הקב״ה אתה פתחת בהצלת נפשות תחלה, חייך אין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך, הה״ד את בצר במדבר בארץ המישור לראובני. וכ״ה במדרש במדב״ר פי״ג מדרש שמואל פ״ט. וראה בלק״ט מו, ח. מט, ד. ולעיל פכ״ט אות לב. מאמר מגמ׳ ברכות ז: וצרף לכאן.
3. רות רבה פ״ה, ומובא בילקוט שמעוני ח״ב רמז תר״צ. תנחומא ישן וישב יג. לק״ט פסוק כב. ושם ליתא המלות דרך ארץ, אלא ללמדך, בא הכתוב לומר. ובכת״י רמזי ר״י וישמע ראובן ויצלהו מידם, ויצלהו כתי׳ חסר לא הצילו ממש, הרי יעץ להשליכו בבור, הרי לא היתה הצלה גמורה אע״פ שנתכוון לטובה. וסוף המאמר במדרש שם ר׳ כהן ור׳ יהושע בר׳ סימון בשם ר׳ לוי אמרו לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו אדם עושה מצוה מי כותבה, אליהו ומלך המשיח, (גדולי הדור, יפ״ת) והקב״ה חותם על ידיהם כההוא דכתיב (מלאכי ג) אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתב וגו׳. ועי׳ במדרש במדב״ר פי״ב. ובשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תקפא. מביא מאמר הנ״ל וכותב כי מדת התורה שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצוה. ואם התורה עשתה כן צריכין אנו להלך אחר מדותיה של תורה שהן דרכי נועם. ומביא גמ׳ ב״ב קלג: שכתבו יוסי בן יועזר הקדיש אחת ובנו הקדיש שש, מכאן אתה למד שהיו נוהגין כן לכתוב שמות המקדישין לשמים להיות להם לזכרון טוב על מצות ולפתוח דלת לעושי מצוה. ומובא להלכה בש״ע יו״ד סי׳ רמ״ט סקי״ג דמי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון וראוי לעשות כן. ובעיקר דברי המדרש שאלו היה ראובן יודע כו׳ תמה ביפ״ת חלילה לנו לחשוב על ראובן (וכן אהרן ובועז שמביא שם) כי רדפו אחר הכבוד ובשביל הכבוד אשר התורה הנחילה להם היו מתאמצים לעשות הטוב והצדק יותר בזריזות. אלא הפשט אם היה ראובן יודע שהצלתו תכתב בתורה וילמדו ממעשיו היה מתאמץ לעשות יותר בזריזות למען שילמדו גם הדורות הבאים ממנו. ונ״ל להוסיף על דבריו כי ראובן מרוב ענותנותו לא ידע שכל פעולותיו ומעשיו להצלת יוסף חשובים כל כך שיכתבו בספר תורה לדורות עולם. אבל אם ידע זאת היה עושה הדברים יותר במסירת נפש. ובעל הדרש בא לזרז את האדם העושה מצוה שיעשנה בלב שלם כי גם עכשיו המצוה נכתבת וכו׳.
4. בפסקתא רבתי רמא״ש (הוספה פ״ג קצט.) בא והציץ בבור והנה אין יוסף בבור אמר לו הקב״ה ראובן אתה בקשת להשיב את יוסף בן חביב לאביך חייך שכן בן בנך ישיב את ישראל בתשובה שלימה לאביהם שבשמים ואיזה זה הושע בן בארי הה״ד תחלת דבר ה׳ בהושע. ומובא בילק״ש ריש הושע. ובכת״י רמזי ר״י למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, זכה ראובן שיצא ממנו הושע בן בארי שהכריז תשובה לישראל שנאמר שובה ישראל עד ה׳ אלהיך וזהו להשיבו אל אביו שבשמים. ובכת״י ר׳ אפרים עה״ת וישמע ראובן ויצילהו מידם אמר להם עתיד לצאת ממנו יהושע שהוא צדיק גמור לפיכך וישמעו אחיו. ועי׳ בפי׳ הרמב״ן כאן. ויש להעיר מדברי הזהר ח״א קפה: מ״ש בפסוק זה תא חזי מאי דעבד (ראובן) דאיהו בחכמתא הוה שתיף גרמיה בהדייהו דכתיב לא נכנו נפש ולא כתיב לא תכוהו ואיהו לא הוה תמן כד אזדבן יוסף כו׳ וע״ד בעא דבההוא יומא דהוה שמושא דיליה לא יתאביד יוסף.
וּשְׁמַע רְאוּבֵן וְשֵׁיזְבֵיהּ מִיַּדְהוֹן וַאֲמַר לָא נִקְטְלִנֵּיהּ נְפַשׁ.
Reuvein heard and rescued him from their hands. He said, “Let us not kill him.”

וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ
וּשְׁמַע רְאוּבֵן וְשֵׁיזְבֵיהּ מִיַדְהוֹן וַאֲמַר לָא נִקְטְלִנֵּיהּ נְפַשׁ
הַכָּאָה – מחא, הַכָּאַת נפש – קטל
הַכָּאָה ואפילו הַכָּאָת מיתה מתורגמת ״מחא״ (מכה) כגון ״מכה איש ומת״ (שמות כא יב) ״דְּיִמְחֵי לָאֱנָשׁ וְיִקְטְלִנֵּיהּ״.⁠1 זולת הצירוף ״הכה נפש״ המתורגם בפועל ״קטל״ (הרג) כגון ״פן יִרְדֹּף גֹּאֵל הדם... והכהו נפש״ (דברים יט ו) ״וְיִקְטְלִינֵּיהּ נְפַשׁ״, ״לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי״ (דברים כז כה) ״לְמִקְטַל נְפַשׁ דַם זַכַּאי״. וכן כאן: ״לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ״ – ״לָא נִקְטְלִנֵּיהּ נְפַשׁ״.⁠2 ועיין גם לעיל ״וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ״ (יח) ״לְמִקְטְלֵיהּ״.
1. פרט למכת בכורות שתרגומה הקבוע ״קטל״ כגון ״וְהִכֵּיתִי כל בכור״ (שמות יב יב) ״וְאֶקְטוֹל כָּל בּוּכְרָא״, עיין שם הטעם.
2. על הַכָּאָה המתורגמת כהַלְקָאָה ראה ״וַיֻּכּוּ שטרי בני ישראל״ (שמות ה יד) ״וּלְקוֹ״.
ושמע ראובן ושזיב יתיה מן ידיהון ואמר לא נקטול יתיה ונתחייב בנפשיה.
ושמע ראובן ושיזביה מן אידיהון ואמר לא נקטליניה דלא נתחייב באדמיה.
And Reuben heard, and delivered him from their hands, and said, We will not kill him, nor become guilty of his blood.
[טו] וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ – וְהֵיכָן הָיָה, רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יוֹסֵי אָמַר כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם הָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו יוֹמוֹ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל רְאוּבֵן הָיָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר, אָמַר רְאוּבֵן אֲנִי בְּכוֹר וְאֵין הַסִּרְחוֹן תָּלוּי אֶלָּא בִּי, רַבָּנָן אָמְרֵי אָמַר רְאוּבֵן הוּא מוֹנֶה אוֹתִי עִם אֶחָי וְאֵינִי מַצִּילוֹ, אֲנִי הָיִיתִי סָבוּר שֶׁנִּדַּחְתִּי מִכֹּחַ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, וְהוּא מוֹנֶה אוֹתִי עִם אֶחָי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי (בראשית ל״ז:ט׳), וְאֵינִי מַצִּילוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה פָּתַחְתָּ תְּחִלָּה בְּהַצָּלַת נְפָשׁוֹת, חַיֶּיךָ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין עָרֵי מִקְלָט תְּחִלָּה אֶלָּא בִּתְחוּמֶךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר (דברים ד׳:מ״ג).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

וישמע ראובן וגו׳ – 1ואנה היה ראובן עד ששמע היה משמש בבית אביו, כי כל אחד היה משמש בבית אביו יום אחד, ואותו יום היה יומו של ראובן, 2אמר אני בכור ואין הסרחון נתלה אלא בי, 3אמר לו הקב״ה אתה פתחת בהצלת נפשות תחלה, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא ממך, שנאמר את בצר במדבר [בארץ המישור] לראובני וגו׳ (דברים ד׳:מ״ג).
1. ואנה היה. ב״ר פפ״ד אות ט״ו, וילקוט, ולקט, בשם ר׳ יהודה.
2. אמר אני בכור. הוא דברי ר׳ נחמיה.
3. אמר לו הקב״ה את פתחת. ב״ר שם, ועיין מכות י׳ ע״ב, ובמהרש״א בח״א.
וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם – וְהֵיכָן הָיָה? רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו יוֹמוֹ וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל רְאוּבֵן הָיָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אָמַר: בְּכוֹר אֲנִי וְכָל הַסִּרָחוֹן אֵין נִתְלָה אֶלָּא בִּי רַבָּנָן אַמְרֵי, הוּא מוֹנֶה אוֹתִי עִם אֶחָי, דִּכְתִיב ״וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים״ וְגוֹ׳ וְאֵינִי מַצִּילוֹ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה פָּתַחְתָּ בַּהַצָּלָה תְּחִלָּה, חַיֶּיךָ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין עָרֵי מִקְלָט תְּחִלָּה אֶלָּא בִּתְחוּמָךְ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (דברים ד׳:מ״ג) ״אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי״.
לִמְּדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה יְהֵא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּלֵב שָׂמֵחַ. שֶׁאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ רְאוּבֵן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹתֵב אַחֲרָיו וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם, בִּכְתֵפָיו הָיָה טֹעֲנוֹ וּמוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָבִיו, אִלּוּ הָיָה אַהֲרֹן יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹתֵב עָלָיו (שמות ד׳:י״ד) ״וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ״ וְגוֹ׳ בְּתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת הָיָה יוֹצֵא לִקְרָאתוֹ, אִלּוּ הָיָה בֹּעַז יוֹדֵעַ שֶׁכּוֹתֵב עָלָיו ״וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי״ עֶגְלוֹת פְּטוּמוֹת הָיָה מֵבִיא וּמַאֲכִילָה. לְשֶׁעָבַר הָיָה אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה וְהַנְּבִיאִים כּוֹתְבִין אוֹתָהּ, וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין נְבִיאִים מִי כּוֹתֵב אוֹתָהּ, אֵלִיָּהוּ וּמָשִׁיחַ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (מלאכי ג׳:ט״ז) ״אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳.
פסמעהם ראובן וכ֗לצה מן אידיהם וקאל לא נקתל נפסא.
שמע אותם ראובן והציל אותו מידיהם ואמר: לא נהרוג נפש.
לא נכנו נפש – מכת נפש זו היא מיתה.
לא נכנו נפש – supply the word מכת so that the meaning will be "Let us not smite him with a smiting of his life" – it means killing.
וישמע ראובן ויצילהו מידם – והיכן היה. 1ר׳ יהודה ור׳ נחמיה. ר׳ יהודה אומר כל אחד ואחד היה משמש את אביו יומו. ואותו היום היה של ראובן. ר׳ נחמיה אומר. אמר ראובן בכור אני ואין הסרחון נתלה אלא בי. לפיכך ויצילהו מידם. 2רבנן אמרי הוא מונה אותי עם אחי. שנא׳ והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים. ואיני מצילו. מיד ויצילהו מידם. 3לפיכך זכה ראובן להימנות בהצלה תחלה. שנאמר את בצר במדבר בארץ המישור לראובני (דברים ד׳:מ״ג).
1. ר׳ יהודה ור׳ נחמיה. ב״ר פפ״ד וילקוט שם. ויש לתקן שם ר׳ יהודה במקום ר׳ יוסי.
2. רבנן אמרי. ב״ר וילקוט שם.
3. לפיכך זכה ראובן. עיין ב״ר שם א״ל הקדוש ברוך הוא אתה פתחת תחלה. ועיין מכות י׳ ע״ב ובמהרש״א בת״א.
וישמע ראובן – שהיה עוסק בשקו ותעניתו על מעשה בלהה בא וכלל עצמו עמהם עבור להצילו:
ויאמר לא נכנו נפש – כלומר הכאה של מיתה, ומה ראה ראובן להקדים בהצלתו, א״ר נחמיא כך אמר בכור אני ואין הסירחון תלוי אלא בי. ורבנן אמרי כך אמר הוא מונה אותי עם אחי, שנאמר ואחד עשר כוכבים (בראשית לז ט), דין עלי הוא להצילו, אמרו לו אחיו ואם אינך מסכים עמנו הרי אנו הורגין אותו בלעדיך:
ויצילהו מידם – שלא נהרג.
Vayyaṣṣilehu HE SAVED HIM: from being killed.⁠1
1. R. Joseph Bekhor Shor sees a possible contradiction between saying that Reuben saved Joseph and saying that he was the one to suggest throwing him into a pit. R. Joseph Bekhor Shor therefore posits that vayyaṣṣilehu in vs. 21 is really unconnected with vs. 22. There were, according to R. Joseph Bekhor Shor, two separate stages in Reubens's plan. First, vayyaṣṣilehu – he tried to save Joseph entirely. (R. Joseph Bekhor Shor cites 42:2 to prove this contention). When that failed he decided (in vs. 22) to suggest throwing Joseph into a pit.
Rashbam disputes this interpretation. For Rashbam there is no contradiction between saying that Reuben saved Joseph and saying that he was the one who suggested throwing Joseph into a pit. Be that as it may, argues Rashbam, he still saved Joseph's life. So also Dillmann.
See, somewhat similarly to R. Joseph Bekhor Shor, NJPS.
לא נכנו מכת נפש – כמו: ומשרתו יהושע בן נון נער (שמות ל״ג:י״א), שטעמו: שירות נער,⁠1 כי לא היה בימים ההם נער.
וטעם נכנו נפש – להוציא נפשו, [וזה יורה שחשבו להרגו.]⁠א
1. כלומר: יש מלה החסרה ומובנת מאליה ופירוש הפסוק הוא: ״ומשרתו יהושע בן נון שירות נער״. עיינו ראב״ע שמות פירוש שני ל״ג:י״א.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
LET US NOT TAKE HIS LIFE. Our verse is similar to1 but his minister Joshua, the son of Nun, a young man (Ex. 33:11), the meaning of which is: but his minister Joshua, the son of Nun, did the ministry2 of a young man. The aforementioned verse must be so understood because Joshua was not at that time a young man.⁠3 Similarly our verse should be read as if written: let us not strike him a mortal blow thus taking his life.
1. Our verse literally reads: lo nakkennu nefesh (let us not take his life) which literally means, let us not strike him life. Ibn Ezra holds that this is short for, let us not strike him (lo nakkennu) a mortal blow (makkat nefesh).
2. This has to be added to the text.
3. Thus a young man is short for: did the service of a young man.
וישמע ראובן ויצילהו מידם – בתחילה אמר להם ראובן: אל תעשו הרעה הזאת לחטוא בילד, ולא שמעו אליו, כמו שמוכיח כשבאו למצרים שאמר להם ראובן: הלא אמרתי אליכם {לאמר} אל תחטאו בילד ולא שמעתם (בראשית מ״ב:כ״ב). וגם יוסף היה מ⁠{ת}⁠חנן על ידי עצמו, כמו שאומר שם: בהתחננו אלינו ולא שמענו (בראשית מ״ב:כ״א). וחשב ראובן: ״אם אומר להם: ׳אני אגלה אתכם׳, שמא יהרגו אותי ואותו״.
לא נכנו נפש – כיון שראה שלא שמעו לו, שיתף עצמו עמהם, ולא אמר: לא תכוהו, אלא: לא נכנו. כלומר: גם אני חפץ בדבר, ולא ישימו לב שהוא רוצה להצילו ולא ישמעו לו. ולפי שהיה ראובן גדול מכולם, שהעון תלוי בצוארו, היה מחזר להצילו. ולכך דיבר להם בערמה, ואמר להם: מאחר שאין אתם רוצים להניחו, מה שתוכלו למעט את החטא מוטב, מוטב שימות מיתת עצמו ולא תשפכו את דמו בידים. והיה כוונתו להצילו.
וישמע ראובן ויצילהו מידם – REUVEN HEARD AND SAVED HIM FROM THEIR HAND – In the beginning Reuven said to them: Do not do this evil to sin against the lad, and they did not listen to him, as it proves when they came to Egypt when Reuven said to them: “Did I not say to you do not sin against the child and you did not listen” (Bereshit 42:22). And also Yosef pleaded for himself, as it says there: “When he begged us for mercy and we did not listen” (Bereshit 42:21). And Reuven thought: “If I say to them: ‘I will reveal you,’ they may kill me and him.”
לא נכנו נפש – LET US NOT TAKE A LIFE – Since he saw that they would not listen to him, he grouped himself with them, and did not say: Do not kill him, but rather: Let us not kill him. Meaning to say: I too want it. And [thus] they would not notice that he wanted to save him and then not listen to him. And since Reuven was the oldest of them, and the sin was hanging on his neck [i.e. he would be held responsible], he sought to save him. And therefore he spoke to them with cunning, and said to them: Since you do not want to leave him alone, whatever you can do to reduce the sin, the better; better that he should die by himself and you do not spill his blood with [your] hands. And his intention was to rescue him.
וישמעלא נכנו נפש – מכת נפש.
וישמע...לא נכנו נפש, killing.
וישמע ראובן ויצלהו מידם – אמר הקב״ה: הוא פתח בהצלת נפשות תחילה, חייו שאין מפרישין ערי הצלה מתחילה אלא מתחומו. הדא הוא דכתיב: את בצר במדבר בארץ המישור לראובני (דברים ד׳:מ״ג).⁠1
1. שאוב מבראשית רבה.
וישמע ראובן ויצילהו מידם, "when Reuven heard this he saved him from them. God decided at that moment that because it was Reuven who had made the first move to save Joseph, the cities of refuge in Israel later on would begin with those in the territory allocated to the tribe of Reuven. (B'reshit Rabbah 84,15) This is also hinted at in Deuteronomy 4,43: את בצר במישור לראובני, "Bezer in the tableland to the members of the tribe of Reuven.⁠"
לא נכנו נפש – קשה היה לראובן עצת האחים והיתה כוונתו להצילו, ואילו אמר לא נכנו סתם, היה מראה עצמו בדבריו כי מניעתו זאת לחמלה עליו, וע״כ הוסיף להזכיר נפש כלומר שאינו מקפיד עליו רק עליהם, שלא יכו נפש שום אדם. וכן מה שאמר אל תשפכו דם ולא אמר דמו, כלומר גם אנכי ככם שנאתיו ואין אני מקפיד על דמו כלל כי אם עליכם שלא תהיו שופכי דם.
לא נכנו נפש, "let us not commit murder. Reuven found it impossible to agree with the advice, i.e. the solution proposed by his brothers. He intended to save Joseph. Had he said immediately: "we will not kill him,⁠" he would have given away his intention to save Joseph and the fact that he had pity on him. He therefore added the word נפש to convince his brothers that his strategy was not aimed at saving Joseph's fate but at saving his brothers from committing an unpardonable sin The prohibition of murdering someone in cold blood is absolute and knows of no exceptions. This is why he added אל תשפכו דם, "do not spill blood.⁠" Had he been concerned only with Joseph's blood not being spilled he would have said אל תשפכו דמו, "do not spill his blood.⁠" He implied that he shared the brothers' evaluation of Joseph's guilt and hated him just as they hated him, but that he was concerned with the basic prohibition of shedding the blood of a human being, נפש.
לא נכנו נפש – לא נכנו מכת נפש.
(כא-כב) והנה השתדל ראובן להצילו מידם, ונתן להם עצה שישליכו אותו אל הבור אשר במדבר, ולא ישלחו בו יד לשפוך דמו, וימות שם ברעב מזולת שפיכות דמים.
(כא-כז) התועלת השביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם כשיראה רצון איש או אישים לעשות פועַל מגונה, שיעתיקם מהרצון ההוא מעט מעט. שאם רצה להעתיקם יחד מהרצון ההוא, יהיה זה סיבה אל שלא ישמעו אליו, וישלימו רצונם הרע. ולזה תראה כי כשראה ראובן רצון אחיו להרוג יוסף, וראה שאם יאמר להם שיעזבוהו לא ישמעו לו, לרוב שנאתם אותו — הנה העתיקם מהרצון ההוא מעט, ואמר להם שלא ישפכו דם אך ישליכו אותו בבור וימות מעצמו. והנה חשב שכבר יעתיקם מרצונם בזה האופן מדרגה אחר מדרגה, עד שלא יגיע ליוסף היזק מהם; או יוליכהו הוא בעצמו אל אביו בזולת ידיעתם. וזה גם כן היה סיבה אל שנעתקו מזה הרצון השני, ושמעו לדבר יהודה כשאמר להם שימכרוהו לישמעאלים.
וישמע ראובן ויצילהו וכו׳ – כבר ביאר הכתוב כונת ראובן שהית׳ להצילו ולהשיבו אל אביו. [י] ואולי היה בדעתו לדבר עמו על הענין ההוא כי הוא יסיר המשטמה והשנאה מביניהם. אמנם הוכרח לדבר עמהם לפי דרכם. ואמר: אחר שרצונכם לראות מה יהיו חלומותיו (בראשית ל״ז:כ׳), אין לכם להכותו נפש בידים. כי אם אתם בוחרים לשפוך דם נקי ליתנו עליכם, מי ימנע אתכם מבוא בדמים? הנה הוא באסונו ימות, ואת דמו מידכם יבקש, כהורגים במקדש כהן ונביא. ולאו בכל שעתא מתרחיש ניסא ליתן כעפר חרב ההורג או לעשות שיש צואר הנהרג.
מכת נפש. כמו וברך ולא אשיבנה כי השמות בכח הפעלים והוצרך לזה מפני שכנוי נכנו שב אל גופו הנזכר לעיל באומרו הנה בעל החלומו׳ הלזה בא לכו ונהרגהו וענה ראובן לא נכנו אבל לא מפני שכנוי נכנו נוסף שהיה לו לכתוב נכה נפש כי כמוהו יביאה את תרומת ה׳:
זו היא מיתה. לא מכת נפש ממש כי לא תפול הכאה בנפש:
אמנם ראובן היה מדעת אחר כי הוא אמר אליהם אולי שהחלומות מאת האלהים ואיך תבטלו רצונו וגזרתי למה אתם עוברים את פי י״י והיא לא תצלח ולכן לא נכנו נפש.
ויצלהו מידם – במניעת הפועל הפתאומי המוליד ״מעות לא יוכל לתקן״ (קהלת א׳:ט״ו), שיפול בכמוהו גם הצדיק לפעמים, כענין ראובן עם בלהה, כאמרו ״פחז כמים״ (בראשית מ״ט:ד׳).
ויצילהו מידם, by first of all preventing immediate action by the brothers, committing an act which would prove to be irrevocable. This would have been the kind of thing Solomon had in mind when he said in Kohelet 1,15 that מעוות לא יוכל לתקן, “there are things so twisted that they are beyond repair.” He referred to matters from which sometimes the righteous person can also not be saved. One such example was the irreversible act of Reuven of having slept with Bilhah. Yaakov himself characterized it as פחז כמים, “hasty like water” (flowing downstream, something beyond recall).
(כא-כב) וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש. אל נמית נפש בידיים, אלא שמעו אופן אחר להמיתו, וכדי להצילו ברגע ההוא, ויאמר – שהתכוון באמרו אל תשפכו דם בידיים, אבל השליכו אותו אל הבור הזה, ואפילו שנהיה גרמא בנזיקין, מכח שני קאתי ואינו כל כך עוון אשר חטא1.
ורוח הקודש מעיד עליו כי עשה זה למען הציל אותו מידם, שאילו היה אומר שלא להורגו כלל – לא היו שומעין לו, אבל בהראות עצמו שגם הוא חפץ במותו אבל באופן אחר יותר נקי – שמעו לו, והוא נתכוון לכוונה טובה להביאו אל אביו.
והוצרך הכתוב לכך, כי אם לא – היה נראה הוא היותר אכזרי שבהם, כי ׳טובים היו חללי חרב מחללי רעב׳ (איכה ד ט) וצִחֵה צָמָא2:
1. ראה חולין (טז.) ׳אמר רב פפא, האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא ומית – חייב, מ״ט, גירי דידיה הוא דאהני ביה, וה״מ בכח ראשון, אבל בכח שני – גרמא בעלמא הוא׳.
2. לשה״כ בישעיה (ה יג), ׳צחה – ענין יובש וצמאון׳ (מצודות).
[א] וישמע ראובן ויצילהו מידם
[1] ברכות פרק ראשון דף ז ע״ב (ברכות ז:)1
1. צריך ביאור מדוע לא הפנה רבנו גם למס׳ מכות דף י ע״א הרי גם שם הוזכר ציטוט זה?
מכת נפש זו היא מיתה. דאל״כ קשה מלת נכנו דמוסב על יוסף אין לו חיבור כלל למלת נפש שאחריו ל״פ דה״ל כאילו נכתב מכת נפש וק״ל. [מהרמ״ש]:
A blow to the soul, which refers to killing. Otherwise, how does נכנו — the object of which is Yoseif — connect to the following word נפש? Thus Rashi explains that the verse is as if it said מכת נפש, [which is an adverbial phrase modifying נכנו]. (R. Meir Stern)
ויצילהו מידם – פי׳ לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה משא״כ חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים, והוא אומרו ויצילהו מידם פי׳ מיד הבחירי ובזה סתר אומרו ונראה מה יהיו חלומותיו וגו׳ כי הבחירה תבטל הדבר ואין ראיה אם יהרגוהו כי שקר דבר.
לא נכנו נפש – פירוש להדיא אלא נהיה גורמים לו מיתה, והוא אומרו אחר כך אל תשפכו דם השליכו וגו׳, זו היתה טענתו להם, והוא טעמו כמוס עמו שהוא להצילו להשיבו אל אביו כי ידע נאמנה כי חית השדה השלמה לו ולא ירעו ולא ישחיתו הנחשים והעקרבים בזרע יעקב, גם לא יעכבנו שם למות ברעב וכמו שכן תמצא שתכף וישב ראובן אל הבור שחזר אליו להוציאו מהבור.
ויצילהו מידם. "He saved him from harm at their hands. This action was applauded by the Torah as man is a free creature possessing freedom of choice and able to kill people who are not guilty or have not been convicted, as distinct from wild beasts which do not kill humans unless the latter are guilty of death in the eyes of God. The words ויצילהו מידם mean that he saved them from the evil consequences of carrying out their freedom of choice to kill. By doing what he did Reuben nullified the brothers' statement: "we shall see what happens to his dreams.⁠"
לא נכנו נפש. "Let us not kill him.⁠" What Reuben meant was "let us not kill him outright ourselves but only cause his death indirectly.⁠" When he said later: "do not shed blood, throw him into the pit,⁠" this was his argument to his brothers. He only pretended to agree that Joseph's death should be caused because he could think of no other way of saving Joseph's life and restoring him to his father. He was quite certain in his own mind that no wild beast would harm Joseph, or any other of Jacob's sons for that matter. He himself would also not allow Joseph to remain in the pit long enough to die of hunger. Proof of Reubens' intention is that the Torah reports that he returned to the pit shortly after the brothers had sold Joseph in his absence. He had planned to take Joseph out of the pit.
וישמע ראובן – לא היה לו לומר אלא ״ויצילהו ראובן מידם״ אבל יאמר שעתה שמע ראובן ונודע לו מה בלבם על יוסף. אבל טרם שָׁמְעוֹ הדברים שדבר איש אל אחיו לא שמע ראובן מפיהם כאלה, ולא ידע שיש בלבם כזאת. ולכן לא הצילוֹ מתחלה להזהירו שימהר להימלט על נפשו, וכמו שבארנו.⁠1
ויצילהו מידם – אעפ״י שלא הצילוֹ הצלה גמורה, כי הושלך לבור ונמכר לעבד, הצילהו מידם שלא ישלחו בו יד להמיתו כאשר יזמו לעשות. וזהו שפירש הכתוב ״ויאמר לא נכנו נפש״, כלומר לא כמו שאתם סבורים לעשות להרגו בחרב או בחוזק ידכם שהיא מכת נפש שהנפש יוצאת בו, לא נעשה לו כן. וכן ״ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת״.⁠2 ופירשנו שם3 שמדבר ברציחה גמורה, כגון שתקע החרב בלבו, ועליו אמר ״מות יומת״ שבית דין ימיתוהו, וכן כאן הזהירם על הרציחה הגמורה שהיו מועדים לעשות. כי ראה אותם מלאים חימה על יוסף והתראה לפניהם כאילו גם לבו עליו לרעה, וצרף עצמו בעצתם ובשנאתם ואמר ״לא נכנו נפש״. ואי אפשר שיכלול המאמר הזה שלא יעשו לו שום רעה אלא שישיבוהו בשלום אל אביו, וכמו שהיה בדעתו של ראובן כעדות הכתוב הסמוך. שאם כן היה לו לומר ״אל אחי תָרֵעוּ עמו״, אלא כלכל דבריו במשפט שאילו אמר להם שלא ירעו עמו כלל, לא היו שומעין לו וכרגע היו רצין אליו בחמת כחם והרגוהו. לכן אמר ״אמת דברתם, שראוי לנו ליסרו ולהענישו, אבל לא נכנו נפש״.
1. פסוק יט.
2. ויקרא כד, יז.
3. על ויקרא כד, כא.
ויצלהו מידם – שלא נהרג, והוא כלל, ואח״כ פרט ופירש היאך עשה להצילו, ויאמר לא נכנו וכו׳:
לא נכנו נפש – לא נכנו מכת נפש להוציא נפשו, וירצה בו לא נכנו כלל לא בידים ולא ע״י גרמא, כמו שאמר אליהם אח״כ הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד (לקמן מ״ב כ״ב), כי בתחלה בקש לדבר על לבם שיתרצו כלם להצילו ולא יגעו בו, וכשראה שלא שמעו לו אז אמר להם השליכו אותו וכו׳, ולכן חלקם הכתוב לשני מאמרים:
וישמע ראובן ויצלהו – ראובן לא היה עם אחיו בהתיעצם על יוסף מקדם להתנהג עמו בדרך ערמה לבד, ולא ידע כלום מהתנכלותם אותו קודם מאמרם לכו ונהרגהו, לכן חשב לאמת הכונה הראשונה הנראה מדבריהם שרוצים לשלוח בו יד רצח, לכן השתדל להצילו מידם, ויעץ להם להשליכו הבורה ולא ימיתהו בידים, תדע שכן הוא מלשון המקרא שאמר וישמע ראובן שהוא מיותר, כי מי לא ידע שדבורו אליהם היה אחר שמעו דבריהם, אבל בא להורות שלילת שמיעה אחרת זאת שמע, ר״ל אמרם לכו ונהרגהו בא לאזניו, אבל מענין אחר לא שמע, ר״ל התיעצותם מקודם להתנכל מזה לא ידע. פקח עיניך אתה הקורא המשכיל וראה כי רבותינו הרגישו בזה, אמרו ברבה וישמע ראובן והיכן היה, רי״א כל אחד ואחד מהם היה משמש את אביו יומו ואותו היום של ראובן היה ע״כ והדברים נאמנים. (וברש״י הועתק מאמר זה ע״פ וישב ראובן אל הבור, והוא משגגת המדפיסים, כי הורכבו שם ברש״י שני מאמרים הנאמרים ברבה ע״כ שונים), ויש עוד ראיה לזה שמאמר ראובן אליהם לא היה היפך כוונתם האמתית באמרם לכו ונהרגהו, שאם היתה המכוון האמתי במאמר האחים להרגו באמת, אך מעצת ראובן חזרו האחים ממחשבתם הרעה והודו לדבריו, ה״ל לקרא לומר גם כאן ״וישמעו אחיו״, כאמרו (בפ׳ כ״ז) אחר דברי יהודה מה בצע, וזה יורה לנו בביאור שלא נתחדש לאחים כלום מדברי ראובן, כי כדבריו גם הם חשבו לעשות לבלתי המיתו, כ״א להשליכה לבד הבורה, ומניעת שליחות יד רצח בו, גם מעצת נפשם היתה לא מעצת ראובן לבד, ולא נתחלפו אלא בתכלית השלכתו הבורה, כוונת האחים היתה להניחו שמה במקום הסכנה ולעזבו אל המקריים אם ינצל או לא כדי לאמת חלומותיו, וכונת ראובן היתה להצילו ולהשיבו אל אביו.
ויצילהו מידם – מליצה היא, והכוונה התחכם להצילו שלא יהרגוהו כשיבוא לידם, כי אמנם לא היה עדיין בידם, אבל היה מרחוק.
לא נכנו נפש – מכת נפש זו היא מיתה (רש״י). ואמנם מה שנתעורר ראובן לבדו להציל את יוסף לא שהיה רחמני יותר משאר אחיו כי כשראה שהילד איננו לא דאג אלא לעצמו באמרו ואני אנה אני בא {בראשית ל״ז:ל׳} ואולי (כדעת אח״מ {=אברהם חי מיינסטער}) ראובן לא היה שונא כל כך את יוסף, כי הוא הבכור, והיה סבור שגם אם ירצה אביו לרומם את יוסף, לא ינשאהו למעלה מבנו הבכור; או שהיה ראובן ירא שמא יעקב יתלה הסרחון בו לבדו, כי יאמר הנה ראובן להיותו הבן הבכור לשנואה ובראותו שאני מחבב את יוסף, דאג שמא אבכר את בן האהובה על פני בן השנואה, על כן הרג אותו (הנ״ל); או (כדעת דון יצחק) מאשר חטא לאביו בחללו יצועי אביו, חשב שבזה יתקן את אשר עותו. ועל כל פנים היה ירא להוסיף על חטאתו פשע אם היה מניח לאחיו שיוציאו מחשבתם הרעה אל הפועל (יא״א {=יהודה אריה אוסימו}).
_
(כא-כב) וישמע ראובן וגו׳ – יחסיו של ראובן עם יתר האחים כאן אינם ברורים. נראה שהוא שהה איתם רק במקרה, שכן מיד אחר⁠־כך עזב שוב, ולא היה נוכח בזמן ההתפתחויות המכריעות. איננו יודעים מה הייתה הסיבה לכך: אם מפני שכבכור, לא נטל חלק בעבודות הבית היומיומיות; או שבאופן כללי הייתה דעתו על יוסף שונה משלהם, ולכן לא רצה להשתתף בתכנונים ובהתיעצויות שהביאו אותם לשכם – כל זה נשאר בספק. נחזור לכך שוב בפסוק ל.
לא נכנו נפש היא החלטה ברורה וחותכת. לא נוציא לפועל את הרעיון שזה עתה העליתם. אני, כאח הגדול, לא אסבול זאת.
ויאמר אלהם ראובן – כאן פונה ראובן בפעם השנייה אל האחים. כפי הנראה התפתח ויכוח, וכדי להניח את דעתם הוא העלה הצעה חדשה.
שאלות:
מ״ש ויצילהו משמע שהצילו: ואמר ויאמר, ויאמר אליהם, ולמה ב״פ ויאמר.
וישמע ראובן ויצלהו מידם – מבואר שתחלה רצה להצילו לגמרי שלא יעשו לו מאומה, וזה ויצילהו פי׳ שהשתדל להצילו לגמרי, וכאשר לא שמעו לו ויאמר לא נכנו נפש, עכ״פ אל תהרגו אותו, שדי בעונש אחר.
{Why after ‘and rescued him’ — after saving him — Reuven proceeded to ‘say’ twice (‘saying...said’)?}
REUVEN HEARD THIS AND RESCUED HIM FROM THEIR HANDS. It is made clear that from the very start he wanted to save him from all harm at their hands; hence and rescued him — that he attempted to spare him every injury. When, however, they refused to listen to him, he urged them: “Let us not strike down his soul.” At the very least do not kill him, some other punishment sufficing.
ויאמר לא נכנו נפש: לא כתיב ׳ויאמר אליהם׳ כמו במקרא הסמוך, אלא מתחילה בא ראובן בקול רעש גדול ומדבר אל עצמו ׳היו לא תהיה לא נכנו נפש׳, ואחר שהבינו שלא יוכלו להלוך נגד רוחו ודעתו של ראובן הוסיף לדבר אליהם בנחת1 והסביר להם מדוע בא בחזקה נגדם.
1. ועפי״ז מובנת גם כפילות הדיבורים – ״ויאמר לא נכנו נפש״ ואח״כ ״ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם״.
לא נכנו נפש וגו׳. לברוח מן הכפל אומר אני שויאמר לא נכנו נפש ר״ל שכן גמר בלבו, ואמר אינו ראוי להכותו נפש ולהוציא מחשבתו לפעל ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם וגו׳.
(כא-כב) ויאמר... ויאמר – בדומה לכך1 מצינו בפרק כד, פסוקים כד-כה. תחילה אומרת שם רבקה לעבד אברהם שבת בתואל היא, ואילו באמירתה השניה היא מודיעתו, כי תבן ומספוא בביתה וגם מקום ללון. ויש להניח שהפסקה כלשהי היתה בין התשובה הראשונה — ״בת⁠־מי את?⁠״ ובין התשובה לשאלה השניה — ״היש בית⁠־אביך מקום לנו ללין?⁠״ פירושו של ״ותאמר״ השני שם הוא איפוא — ועוד אמרה. תופעה דומה גם למעלה כ״ז:ל״ו, אצל עשו. האמירה הראשונה שם — ״הכי קרא שמו יעקב״ וגו׳ — היא מעין שיחה עם עצמו, בעוד שהאמירה השניה — ״הלא⁠־אצלת לי ברכה״ — היא פניה אל יצחק. ויש עוד מקרים דומים לא מעטים.
כאן פירושו של ״ויאמר״ הכפול עוד פשוט יותר. באמירה הקצרה הראשונה כאילו מצביע ראובן, אומר דעתו בוויכוח. בעוד ששאר האחים אינם מתנגדים לגזירת המות שבמלים ״לכו ונהרגהו״, הרי ראובן מטיל את הוויטו שלו. האחים עמדו לשלוח יד ביוסף. היה צורך בהתערבות מידית כדי למנוע את המעשה הנורא. היה איפוא על ראובן כאילו להכריז בשם כל האחים — ״לא נכנו נפש״. ולפיכך לא נאמר באמירה הראשונה ויאמר אליהם, אלא רק ״ויאמר״. לא אל האחים הוא אמר זאת, אלא זו היתה הדעה שהביע בוויכוח, כאמור, המנוגדת לדעת האחרים.
אך כדי שיקבלו את דעתו, היה עליו לדבר אליהם, לשכנע אותם בדברים, ועל כן בא בפסוק כ״ב ״ויאמר אליהם״ — אין אתם צריכים לרצוח. אתם יכולים להשיג את מטרתכם גם בלי להעמיס על נפשכם מעשה רציחה. הטילוהו לתוך הבור, ושם ימות בלי שתגעו בו יד. מעשה כזה לא ייחשב לרציחה כי אם לגרמא בלבד, ואין דין גורם מסור לבית דין אלא לשמים.⁠2 והכתוב מעיד עליו על ראובן שכוונתו האמיתית היתה להציל את יוסף מידי אחיו, כדי להחזיר אותו מאוחר יותר לידי אביו.
והראיה שהפסקה היתה בין שתי אמירותיו של ראובן, היא במ״ב:כ״ב. שם מזכיר ראובן: ״הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד״. ראובן הזהיר איפוא את האחים שלא לחטוא ביוסף, אך דבריו לא נשאו פרי — ״ולא שמעתם״ (כך מפרש כבר הרמב״ן). רק אחר כל זה אמר להם ראובן שלפחות לא יהרגוהו בידים אלא יגרמו את מותו על ידי השלכתו לבור.
לא נכנו נפש – לא נכנו בחייו, כלומר לא נהרגהו; והשווה דברים י״ט:ו׳,י״א; כ״ב:כ״ו.
ויד אל⁠־תשלחו⁠־בו – למעלה כ״ב:י״ב בא הביטוי לשלוח יד אל.
1. המבקרים מסיקים מכפילות הביטוי ״ויאמר״, ששני מקורות יש כאן. פסוק כ״ב הוא מ⁠־E (בהתאם לפסוק כ״ט ואילו), ולפיכך צריך פסוק כ״א לבוא מ⁠־J, אלא, כך הם מתימרים לדעת, לפי J לא ראובן כי אם יהודה בקש להציל את יוסף. ומכאן שתחילה היה כתוב כאן, אצל J לא ״ויאמר ראובן״ כי אם: ויאמר יהודה, ורק ״העורך״ תקן כפי שלפנינו. בפירושנו הפרכנו את בסיסה של הנחת המבקרים שמבקשים לקטוע את הפסוקים למקורות שונים ללא כל הוכחה. והשווה עוד ר״י הורוביץ בישורון iv. ע׳ 673—678.
2. השווה סנהדרין ע״ז..
ויצילהו מידם – בזוה״ק האריך מה זה הצלה אם יוטל בבור מלא נחשים ועקרבים ונראה לפענ״ד כי חשבו כי הוא מחויב מיתה בידי אדם, ובידי אדם דנין מבן י״ג ובידי שמים אין דנין עד בן כ׳ והוא לא הגיע לכ׳ ודו״ק.
וישמע ראובן – א״ר תנחום בר חנילאי, מפני מה זכה ראובן להמנות בהצלה [בערי מקלט] תחלה, מפני שהוא פתח בהצלה תחלה, שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם.⁠1 (מכות י׳.)
1. מנוי ראובן בהצלה תחלה הוא בקביעות ערי מקלט שתכליתם להציל את ההורג בשגגה מיד גואל הדם, כנודע ומבואר כ״פ בתורה, והנה בקביעות הערים בפ׳ ואתחנן סדר תחלה את בצר לראובני ואת ראמות לגדי ואת גולן בבשן למנשי, ועל זה דריש שנשתלם לו מדה כנגד מדה, שהוא פתח תחלה בהצלת יוסף לפיכך קבעו את עירו בהקדם לעיירות ההצלה.
וע׳ מהרש״א שהקשה על עיקר קושית הגמרא מפני מה זכה ראובן להמנות בערי מקלט תחלה, מאי קושיא היא, והא בכור הוא, ודין הוא שימנה תחלה, וזה באמת הערה נמרצה לכאורה, ויעו״ש מש״כ בזה בארוכה, אבל לי נראה בפשיטות, דכיון דחזינן דבעת שנשא ונתן משה רבינו ע״ד הנחלת עבר הירדן לבני ראובן וגד וחצי שבט המנשה, ששם היו קבועים ערי מקלט, סדר מקודם בני גד ואחריהם בגי ראובן, כפי שיראה המעיין בפ׳ מטות, והנה אע״פ שלא נודע לנו טעמו של משה רבינו בקדימה זו, אבל עכ״פ כן הוא, ובודאי הי׳ לו בזה טעמו ונמוקו, וא״כ לפי״ז הי׳ צריך בהבדלת הערים וקביעותם לסדר ג״כ באופן סדר הנחלתם, ובכ״ז שינה וסדר של ראובן תחלה, ע״כ הוא לאיזו כונה, ועל זה דריש כאן, ודו״ק.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניר׳ בחיירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כב) וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל⁠־תִּשְׁפְּכוּ⁠־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל⁠־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל⁠־תִּשְׁלְחוּ⁠־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל⁠־אָבִֽיו׃
Reuven said to them, "Do not spill blood; cast him into this pit which is in the wilderness, but do not lift your hand against him"1 – so as to save him from their hand and return him to his father.
1. do not lift your hand against him | וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ – More literally: "do not send forth your hand...⁠"
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םרד״קרי״דחזקונירמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[קלז] 1אל תשפכו דם, למה, שרוח הקדש אומרת למען הציל אותו מידם. (תנ״י וישב יג)
[קלח] 2אל תשפכו דם, ג׳ חשבו מחשבה טובה, וגלה המקום מחשבותם לכל באי עולם, ואלו הן, ראובן ותמר ורות. ראובן חשב להציל את יוסף שנאמר ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם, ומנין שגלה המקום מחשבתו לכל באי עולם שנאמר יחי ראובן ואל ימות (דברים ל״ג:ו׳), יחי ראובן בזכות יוסף, ואל ימות במעשה בלהה. (אבות דר׳ נתן נו״ב פמ״ה.)
1. ראה לעיל אות קלא. קלו.
2. מענין זה במדרש במדב״ר פי״ג אי״ז מזרק אחד כסף העצה שנתן להם שיזרקו אותו אל הבור כמה דתימא ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור וגו׳ כסף כמד״ת כסף נבחר לשון צדיק, שבעים שקל בשקל הקדש כנגד הסוד שהיה בלבו להצילו וסוד חשבונו ע׳, שניהם מלאים סלת וגו׳ שמה שאמר להם לא נכנו נפש ומה שאמר להם השליכו אותו לא נתכוין אלא להצילו שבשני הדברים כתובה שם הצלה בתחלה כתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם ולבסוף כתיב למען הציל אותו מידם, כף אחת עשרה זהב וגו׳ כף כנגד מה שאמר לאחיו ויד אל תשלחו בו. עשרה זהב שהציל עצמו שמיחה בהם והציל ט׳ אחיו משפיכת דמים, ולכך כתיב זהב שיש מין אחד בזהב הדומה לאדם וזהו זהב פרוים. מלאה קטורת אע״פ שאירע לשבטים שבא לידיהם מכירת יוסף, את סבור שלא היה בא לידם אותו המעשה אלא אם כן היו רשעים במעשה אחרים, לאו, אלא צדיקים גמורים היו ולא בא לידם חטא מעולם אלא הוא וכו׳ ולפי שמכירת יוסף זכות היתה לו שהיא גרמה לו למלוך וזכות היתה לאחיו ולכל בית אביו שכלכלם בלחם בשני רעבון, לכך נמכר על ידם שמגלגלין זכות ע״י זכאי. ובמדרש משלי פ״א נצפנה לנקי חנם, אלו אחיו של יוסף, כו׳ ומכולם לא רצה להצילו אלא ראובן שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם, אמר להם בואו ואתן לכם עצה, אמרו לו מה עצה אתה נותן לנו אמר להם נשליך אותו לבור כשהוא חי וידינו אל תהי בו, מנין שנאמר נבלעם בשאול חיים. ותמימים כיורדי בור שירד לבור לפי תומו ולא היה יודע מה היו עושין לו כו׳ אבל ראובן היה בדעתו להצילו ולהחזירו אל אביו שנאמר למען הציל אותו מידם. ובילק״ש רמז קנז. ממדרש אבכיר ר׳ נתן דורש לשבח, בכורי אתה, לך נאה הבכורה כו׳ שאר בכורות שונאין זה את זה, קין להבל, ישמעאל ליצחק, עשו ליעקב, אבל אתה ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם. בשכ״ט ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם אפילו בלעדי, שכבר אמר הקב״ה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, ואם רוצים אתם לסלקו מאתכם השליכו אותו אל הבור הזה. וראה לעיל קלג. ובס׳ חסידים (מק״נ) סי׳ טו. וסי׳ קע.
וַאֲמַר לְהוֹן רְאוּבֵן לָא תֵישְׁדוּן דַּם רְמוֹ יָתֵיהּ לְגוּבָּא הָדֵין דִּבְמַדְבְּרָא וְיָד לָא תֵישְׁטוּן בֵּיהּ בְּדִיל לְשֵׁיזָבָא יָתֵיהּ מִיַּדְהוֹן לְאָתָבוּתֵיהּ לְוָת אֲבוּהִי.
Reuvein said to them, “Do not commit bloodshed. Throw him into this pit which is in the wilderness, but stretch out no hand against him.” His purpose was to rescue him from their hands, to bring him back to his father.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו
וַאֲמַר לְהוֹן רְאוּבֵן לָא תֵישְׁדוּן דָּם רְמוֹ יָתֵיהּ לְגוּבָּא הָדֵין דִּבְמַדְבְּרָא וְיַד לָא תֵישְׁטוּן בֵּיהּ בְּדִיל לְשֵׁיזָבָא יָתֵיהּ מִיַדְהוֹן לְאָתָבוּתֵיהּ לְוָת אֲבוּהִי
״אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם״ – ״לָא תֵישְׁדוּן דָּם״, בפועל ״שדא״. וכמוהו: ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם... דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ״ (בראשית ט ו) ״דְּיֵישׁוֹד דְּמָא דֶאֱנָשָׁא... דְּמֵיהּ יִתְאֲשָׁד״. אבל ״וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי״ (דברים יט י) ״וְלָא יִשְׁתְּפֵיךְ״, עיין שם הטעם.
ואמר להון ראובן לא תשפכון אדם זכיי טלקו יתיה לגובא הדין די במדברא וידא דקטולין לא תפש⁠{ט}⁠ון ביה מן בגלל למשיזבא יתיה מן ידיהון למחזרה יתיה לוות אבוי.
ואמר להום ראובן לא תשדון אדם זכאיי טלוקו יתיה לגובא הדין דבמדברא ויד דקטול⁠(ו){י}⁠ן לא תושטון ביה בגין לשיזבא יתיה מידהון לאתבותיה לות אבוי.
And Reuben said, Let us not shed innocent blood. Throw him into this pit in the wilderness, but the hand of the slayer stretch not forth against him; because he would deliver him from their hand, to restore him to his father.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ת֗ם קאל להם לא תספכו דמא אטרחוה פי הד֗א אלביר אלד֗י פי אלבר ולא תמדו ידכם אליה לקבל אן יכ֗לצה מן ידיהם וירדה אלי אביה.
ואז אמר להם: אל תשפכו דם, השליכו אותו בבור הזה שבמדבר ואל תשלחו אליו ידכם, כדי שיציל אותו מידיהם וישיב אותו אל אביו.
למען הציל אותו – רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבא הוא ויעלנו משם. אמר: אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי.
למען הציל אתו THAT HE MIGHT DELIVER HIM [OUT OF THEIR HAND] – The Holy Spirit (Scripture) bears witness for Reuben that he said this only for the purpose of saving his brother – that he would come afterwards and draw him up from there. He thought, "I am the first-born and the chief among them, and blame will attach to no one but myself" (Bereshit Rabbah 84:15).
ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם1כוונתו לשמים. שנאמר למען הציל אותו מידם. 2אלולי היה יודע ראובן שעתיד הכתוב להעיד עליו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. לא היה נפרד ממנו כלל.
1. כוונתו לשמים שנא׳ למען הציל. עיין רש״י עה״ת שכתב וז״ל למען הציל רוח הקודש מעיד על ראובן שלא אמר זאת רק להציל אותו שיבוא הוא ויעלנו משם. ועיין מדרש משלי פ״א.
2. אלולי היה יודע ראובן. כוון בזה למאמרם ויק״ר פל״ד. רות רבה פ״ה. א״ר יצחק למדתך תורה דרך ארץ כשיהא אדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח שאילו היה ראובן יודע שהקדוש ברוך הוא מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם היה טוענו ומושיבו אצל אביו.
ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם – אפילו בלעדי, שכבר אמר הקב״ה שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט ו), ואם רוצים אתם לסלקו מאתכם השליכו אותו אל הבור הזה, ואם תאמרו הרי בני אדם באים ומעלים אותו, הרי הוא במדבר מקום שאין בני אדם מצויין לעבור שם, ולמה עצם כל כך:
למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו – אולי יסבור לו פנים, אמר הקב״ה אתה פתחת בהצלת נפשות תחלה, חייך אין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך, שנאמר את בצר במדבר בארץ המישור לראובני (דברים ד מג):
השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר – מקום שאין בני אדם מצויין שם, וימות מאליו.
למען הציל – הפסוק מעיד על ראובן כי להצילו נתכוון, כמו שמוכיח סופו.
Hashlikhu CAST HIM INTO THAT PIT OUT IN THE WILDERNESS: where no people are around and he will die by himself.⁠1
Lema'an INTENDING TO SAVE HIM: The text attests to Reuben’s good intentions to save Joseph, as is proven by his reaction later.⁠2
1. So also Sekhel Tov (almost verbatim) and R. Joseph Bekhor Shor.
2. So also Rashi. Rashi's language is somewhat more theological as he writes that it is ruah ha-qodesh that tells us of Reuben’s intentions. Rashbam more simply attributes it to ha-pasuq.
ויאמראל תשפכו דם – כי דם נקי הוא כי אין לו משפט מות, אבל השליכו אותו אל הבור הזה – כי אם הכאיב לבכם בחלומותיו ובדבריו הכאיבו אתם לבו, אבל יד אל תשלחו בו להמיתו.
ומה שאמר השליכו אותו – לא אמר אלא למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, וזאת היתה כוונתו, כי לא היתה כוונתו להרע לו שום רעה.
אל תשפכו דם, his blood is innocent, i.e. he is not guilty of a capital crime. But throw him into this pit if you are so angry about his dreams and the way he presents them. You may repay him by making him feel pain such as yours, but do not touch him in a way that will lead to his death. When Reuven said: “throw him into this pit,” he did so in order to know where to find him later and to bring him back safely to his father after rescuing him from the pit. He did not mean for Joseph to be harmed in any way.
[הגהה: השליכו אותו אל הבור הזה – האיך היה אומר ראובן להשליך אותו בבור מלא נחשי׳ ועקרבי׳ והלא אנו רואים כי רצה להצילו מצא ר׳ צדקיה בר׳ אברהם תירוץ זה שכך א״ל ראובן השליכו אותו אל הבור הזה בור זה שהוא נקי ולא היה בו שום דבר והם לא השליכוהו באותו הבור.]
אל הבור הזהאל במקום בי״ת, פי׳ בבור הזה, דוגמא: והשליך אל תוך שריפת הפרה (במדבר י״ט:ו׳).
להשיבו אל אביו – פר״ש: נתכוון לטובה והלא היו נחשים ועקרבים בבור.
אלא יש לומר: שבאותו בור שהושלך תחילה לא היו נחשים, אלא כשהלך ראובן משם הלכו אחיו והשליכוהו בבור אחר שהיו בו נחשים ועקרבים. ומה שכתוב: וישב ראובן (בראשית ל״ז:כ״ט) – זה בבור שאמר ראובן להשליכו בו.⁠1
1. בדומה בפענח רזא בשם עצמו ״ונ״ל... לוי״, בליקוט אוקספורד-מינכן, ובהגהה בכ״י פריס 660 בשם ״מצא ר׳ צדקיה בר׳ אברהם תירוץ זה״.
אל הבור הזה, "to this pit;⁠" the word אל has been used here instead of the prefix ב. In other words: "into this pit.⁠" We have a similar construction in Numbers 19,6: והשליך אל תוך שרפת הפרה, "and he will throw it into the fire consuming the cow.⁠"
להשיבו אל אביו, "intending to bring him back to his father.⁠" His intentions were good; if you were to ask that even though the pit may have been dry, it most likely served as a lair for all kinds of poisonous snakes etc.? The fact that the Torah writes the unnecessary word: רק, "empty,⁠" informs us that the brothers had made sure there were no harmful creatures hiding in it either. After Reuven had left, the brothers threw Joseph into another pit which was infested with snakes and scorpions. When the Torah describes Reuven's shock when he returned to the first pit later and found it empty, that was the pit which he had told his brothers to throw him, into.
אל תשפכו דם – אמר להם הנה הייתי סובל לכם כאשר חשבתם להמית אותו בנכליכם,⁠א כי גם אני שנאתיו ורציתי שיומת על ידי אחרים, אבל אתם אל תהיו שופכים דם בידיכםב חלילה לכם. והכונה לראובן בכל זה היתה להצילו להשיבו אל אביו, והכתוב סיפר מה שאמר להם ראובן ושמעו אליו, אבל דברים אחרים אמר להם מתחלה שלא קבלו ממנו, כמו שאמר: הלא דברתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם (בראשית מ״ב:כ״ב). וכאשר ראה שלא שמעו לעזבו, אמר להם אם כן אל תשפכו דם בידיכם, ולא אמר ׳דמו׳ כי הראה עצמו שלא יאמר כן לאהבתו רק שלא יהיו כשופכי דמים, לימד אותם שאין עונש הגורם כענש השופך דם בידיו.
[וטעם אל הבור הזה אשר במדבר – לאמר הנה הבור הזה עמוק ולא יוכל לצאת ממנו, והוא במדבר ואם יצעק אין מושיע לו כי אין עובר עליו. וסיפר הכתוב כי היה רק ואין בו מים, שאם היה בו מים לא יטביעו אותו, שכבר נמנעו משפוך דמו.]⁠ג
(והבור רק אין בו מים –) [כתב רבינו שלמה:]⁠ד ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. (לשון רבינו שלמה מדברי רבותינו (בבלי שבת כ״ב.).) ואם כן היו הנחשים והעקרבים בחורי הבור, או שהיה עמוק ולא ידעו כן,⁠ה שאלו היו רואים אותם ולא יזיקו ליוסף היה הדברו ברור להם שנעשה לו נס גדול ושהוא צדיק גמור, וידעו כי זכותו תצילנו מכל רע ואיך יגעו במשיח השם אשר הוא חפץ בו ומצילו, וכענין שנאמר אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלני כל קביל די קדמוהי זכו השתכחת לי (דניאל ו׳:כ״ג), אבל הם לא ידעו בדבר.
ועל דרך הפשט: יאמר והבור רק אין בו מים (בראשית ל״ז:כ״ד) כלל, שגם אם היו בו מים מעט יקרא כן,⁠ז וכן כי מת אתה ולא תחיה (מלכים ב כ׳:א׳) כלל בשום פנים, והכל באור וחזוק.
א. כן בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״בנכליהם״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בידים״.
ג. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ד. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים: ״בהם״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״הדבור״.
ז. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון: ״רק״.
SHED NO BLOOD. Reuben said to them: "I would have been tolerant of you when you thought to kill him by your subtle intrigues, for I too hated him and desired that he be killed by others. But do not spill blood with your hands. Far it be from you!⁠" And Reuben's intent in all this was to rescue him and restore him to his father. Now Scripture relates that which Reuben told them when they paid heed to him. However, originally he told them other things which they did not accept, as he said to them afterwards, Spoke I not unto you, saying: Do not sin against the child and you would not hear?1 Now when he saw that they would not listen to the extent of releasing him, he said to them, "If so, shed no blood with your own hands.⁠"
Now Reuben did not say, "Shed not his blood,⁠" [but instead, he said, "Shed no blood,⁠"] in order to make it appear that he is not saying it because he loves him, but in order that they should not spill blood. Thus he taught them that the punishment of he who indirectly causes death is not as great as that of he who personally spills blood.
The meaning of the expression, This pit that is in the wilderness, is that this pit is deep and he will not be able to get out of it, and it is in the desert, and if he cries for help there is no one to rescue him as no one passes by there.
Now Scripture relates that the pit was empty and did not contain water.⁠2 Had there been water in it they would not have drowned him as they had already avoided spilling his blood. Now Rashi writes: "Since it states that the pit was empty, do I not know that there was no water in it? Why then does it say that there was no water in it? It means to state that water indeed was not in it, however it did contain serpents and scorpions.⁠" This is Rashi's language quoting from the words of our Rabbis.⁠3 If so, the serpents and scorpions must have been in the cracks of the pit, or it was deep and they did not know about them. Had they seen them and known that they did not harm Joseph, it would have become clear to them that a great miracle had been done to him, and that he was indeed a perfectly righteous man. They would then have known that his merits would save him from all evil, and how would they touch the anointed one of G-d in whom He delights and whom He saves, even as it says, My G-d hath sent His angel, and hath shut the lions' mouths, and they have not hurt me; for as much as before Him innocency was found in me.⁠4 But, we must therefore conclude, they did not know anything about it.
In line with the simple meaning of the verse, it states that the pit was empty and completely devoid of water, for even if there were a little water in it, it would still be called "empty.⁠"5 Similarly, For thou shalt die and not live,⁠6 which means "not live at all, under any circumstances.⁠" Such redundancies are all for the purpose of clarification and emphasis.
1. Further, 42:22.
2. (24) here.
3. Shabbath 27a.
4. Daniel 6:23.
5. Therefore, the verse specifies that there was no water in it to indicate that there was no water at all in it.
6. II Kings 20:1.
למען הציל אותו מידם – פרש״י רוח הקדש מעידה על ראובן שלא אמ׳ זה אלא להצילו ויבא הוא ויעלנו משם וכו׳. וק׳ שהרי היה בבור נחשי׳ ועקרבים והיינו כפרש״י והבור רק. וי״ל שראובן אמ׳ להשליכו בבור שלא היו בו נחשים ועקרבים והיינו דקאמ׳ השליכו אותו אל הבור הזה כלו׳ שאין בו נחשים והם לא עשו כן שהשליכוהו בבור אחר שהיו בו נחשים. וזהו וישב ראובן אל הבור זהו הבור שאמר ראובן להשליכו בו כפ״ח. וק׳ על זה שהרי כתו׳ וישליכוהו אותו הבורה דמשמע לאותו בור הידוע והמבורר כבר כדפרש״י בפר׳ לך לך חלוק הרה וההרה. לכך י״ל שמא לא ידע ראובן שהיו בו נחשים ועקרבים ולכך מעיד עליו הכתו׳ שלטובה נתכוון כ״ש. וי״מ דודאי לטובה נתכוון כדאמרי׳ בפ׳ ב׳ דיבמות ראוהו שנפל לחפירה של נחשים ועקרבים אין מעידין עליו שמת דחיישינן שמא חבר הוא. כלומר ויכול להנצל מהם ע״י לחש.
השליכו אותו אל הבור הזה – הוא אומר אל בור שלא הי׳ בו דבר והם לא שמעו לו והשליכוהו לבור שהי׳ בו נחשים כמאמר רבותינו וזהו הנאמר וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור שהוא בקש עליו בבור שאמר להם ולא מצאו שם. וכתב הרמב״ן לפי מדרש רבותינו שהי׳ נחשים ועקרבים בבור צריך לומר שהם לא ראו אותם שהיו בנקיקי הסלעים שאם היו רואים אותם ושאינם מזיקים ליוסף הי׳ הדבר ברור שנעשה בו נס והוא צדיק גמור והשם חפץ להצילו ואיך יגעו בו. ואיני מבין למה צריך לומר כן כי אף אם לא יחשבוהו צדיק מ״מ רשע לא היה ולא הי׳ חייב מיתה ואפ״ה בקשו להרגו כי השנאה מקלקלת השורה. ועל דרך הפשט והבור רק אין בו מים שאף אם הי׳ בו מעט מים נקרא רק:
השליחו אותו אל הבור הזה, "throw him into this pit, etc.⁠" He said: "into this pit,⁠" because he had ascertained that that pit did not contain any harmful substances. The brothers did not heed him and threw him into a pit containing harmful substances such as snakes and scorpions, according to our sages. This is the meaning of verse 29 that when Reuven returned to the pit there was no Joseph in it.
Nachmanides writes that according the Midrash that there were snakes and scorpions in the pit, we must assume that the brothers had not seen those. They must have been hiding in nooks and cracks within the pit. The fact that they did not ham Joseph before he was lifted out and sold was due to a miracle. This proves that Joseph was quite innocent, else why would God have extended this kind of help to him?
I do not understand why anyone needs to resort to an explanation of this kind, for even if we do not consider Joseph as a totally innocent victim but as at least partially guilty, he was certainly not an evil person and did not deserve to die. In spite of his not being guilty of death the brothers set about killing him. The reason was that hatred distorts one's ability to judge fairly and to apply one's reason objectively. According to the plain meaning of the text, the words "the pit was empty,⁠" mean that there was no accumulation of water inside the pit, for if there had been water in it, it could not be described as "empty.⁠"
השליכו אותו אל הבור – הוא עשה זה להשיבו אל אביו.⁠1 ואחיו נתרצו בזה, כי אמרו ימות תחתיו ולא נכה נפש בכוונה תחילה ובעצם.⁠2
1. ראובן יעץ להשליכו לבור על מנת להשיבו אל אביו.
2. האחים הסכימו לעצת ראובן, כי אמנם רצו במותו אך לא רצו להיות רוצחים במדרגה ראשונה, והעדיפו כי ימות מבלי שיצטרכו לפגוע בו וזה פירוש המשך הפסוק : ״ויד אל תשלחו בו…״ וכך פירש הרמב״ן לפסוק זה: ״…לימד אותם שאין עונש הגורם כעונש השופך דם בידיו…״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

אמנם הראוי לכם לעשות כדי שתתנו מקום לשום הצלה אם תזדמן מאת השם יתברך. שתשליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר אשר אין בו מים. לא אל הבורות ההמה אשר אמרתם, שהם עמוקים מרפש וטיט הרבה מאד, ויד אל תשלחו בו. כי בזה תהי׳ ההצלה אע״פ שהיא רחוקה אינה נמנעת מצדו ומצדיכם.
למען הציל אותו וכו׳ – [י] כתב רש״י ז״ל רוח הקדש אומר כן. והכונה לו שדברי רוח הקדש נמשכין מתחלת הפסוק לסופו. אמר להם ראובן: אל תשפכו דם השליכו אותו וכו׳. למען הציל אותו, כי אין בכתוב רק הדבר וסבתו. שאם הי׳ הדברים הראשונים ספור המעש׳ היה לו לומר ואחרי כן למען הציל אותו וכו׳. והוא מבואר אם יושם אליו לב. ואולי שרצה לדידי אידי ואידי שפיכות דמים הוא אבל אם על כל פנים לא תרצו להסתלק מוטב שתשליכו אותו אל הבור וכו׳. והוא אשר אמר אחרי כן: הלא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם (בראשית מ״ב:כ״ב).
רוח הקדש מעידה על ראובן. לא שמעתי למה הוצרך לומר זה כי ידוע הוא מעצמו שאין זה מדברי ראובן אם מלשון מידם ולא מידכם ואם מפני שלא יתכן שיאמר ראובן לאחיו שמכוין לזה להצילו מידם אבל ממה שאמר והבור רק אין בו מים דמשמע אבל נחשים ועקרבים יש בו כדלקמן ותניא בפרק בתרא דיבמות נפל לבור אריות אין מעידין עליו שמת לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת ואף רבי יהודה בן בתירא דפליג ואמר אין מעידין אינו אלא משום דחייש שמא חבר הוא אבל הכא דלא שייך ביה כי האי גונא מעידים דאם כן לא כוון ראובן להצילו. לא קשיא דאיכא למימר שלא ידעו שיש בו נחשים לא ראובן ולא אחיו שאילו ידעו שאר האחים זה לא היו מוכרין אותו מאחר שנעשה לו נס גדול כזה ונוצל מן הנחשים שהרי נבוכדנאצר הרשע עם כל רשעתו כשראה את דניאל שנוצל מבור אריו׳ מיד הרהר תשובה ואמר והיתיו גובריא אילך די אכלו קרצוהי די דניאל ולגוב אריות׳ רמו אינון בניהון ונשיהון כ״ש בני יעקב אבינו זרע הקדש. וליכא לאקשויי ממה שאמר יהודה לאחיו אחר שהשליכו את יוסף אל הבור מה בצע כי נהרוג את אחינו לכו ונמכרנו דמשמע שהיו יודעים שהיו באותו בור נחשים ועקרבים דאיכא למימר שלא מפני הנחשים ועקרבים אמר זה רק מפני שלא היה לו שם לא מים ולא מזון וסופו למות:
אמר אני בכור. ב״ר ולא מפני שהיה אהובו שהרי ראובן מבני לאה היה שהיה מביא את דבתה רעה אל אביהם וכתיב וישנאו אותו ויוסיפו עוד שנא אותו על חלומותיו ועל דבריו:
ולפי שאחיו לא היו מקבלים עצתו לשיפטר בלא כלום הוצרך לדבר אליהם שנית והוא אמרו ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם רוצה לומר אל תשפכו אותו בידים כי דבר רע הוא לשפוך דם נקי. ואם הוא נקי מזה אשר חשבתם עליו מהחלומות אבל השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו רצה לומר שלא תשליכו עליו אבנים להרגו והיה דעתו אצלם בזה שבזה תראה אמתת הדבר כי אם בדרך נס היו חלמותיו הוא יסירהו משם בדרך נס בכחו הגדול ואם לא שם ימות בנפש מרה והיה אם כן כפי זה הדרך נסיון גדול בזה האמנם העידה התורה עליו שהיתה כונתו להצילו מידם להשיבו אל אביו כי מאשר חטא לאביו בחללו את יצועי אביו חשב שבזה יתקן את אשר עוותו.
ויד אל תשלחו בו – להתאכזר, כאמרו ״מרשעים יצא רשע, וידי לא תהיה בך״ (שמואל א כ״ד:י״ג).
למען הציל – להעלותו אחר כך.
ויד אל תשלחו בו, according to your judgment that he deserves killing as a רודף, someone threatening you with death or perdition. (compare Samuel I 24,13 מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך, “although from wicked people come wicked deeds, my hand will never touch you.⁠a
למען הציל אותו, in order to raise him from the pit afterwards.
a. David telling God that he will personally not harm his persecutor King Shaul, but he leaves it to God to deal with him.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

רוח הקודש מעידה וכו׳. פירוש שאין הכתוב רוצה לומר שהשם יתברך עשה זה שיאמר ראובן כן כדי להציל אותו, אבל הוא לא כוון לדבר הזה רק היה כוונתו שלא יהיו שופכים דם בידם, רק שהוא יתברך היה מסבב הדבר הזה מאתו כדי שיהיה ניצל, וזה לא יתכן, שאם כן לא היה אומר אחריו ״להשיבו אל אביו״, דהא השם יתברך הביא אביו אל יוסף (להלן מה, כח), לא שהשיבו אל אביו, אלא זה היה כוונת ראובן, שהיה כוונתו להשיבו אל אביו:
ואם תאמר איך היה כוונתו של ראובן להצילו, והרי היה בו נחשים ועקרבים (רש״י פסוק כד), ובמסכת יבמות (קכא.) (תנן) [תניא] נפל לבור מלאה נחשים ועקרבים – מעידין עליו להשיא את אשתו, וכאן היו נחשים ועקרבים (קושית הרא״ם), אין זה קשיא, דהתם קאמר ׳לבור מליאה נחשים ועקרבים׳ דודאי ימיתוהו, אבל כאן לא היה הבור מליאה, אלא היה נחשים ועקרבים שם. וכך משמע התם דקאמר ׳לבור מליאה נחשים ועקרבים׳, משמע דווקא מליאה, אבל אינה מליאה – לא, שאם יש שם מעטים יכול הוא להמית אותם, אבל בור מליאה אי אפשר. והא דקאמר יהודה ״מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו״ (פסוק כו), לא בשביל נחשים ועקרבים, דאפשר שלא ימיתהו, אלא בשביל דודאי סופו למות, דהרי אין לו מים ומזון (כ״ה ברא״ם). אמנם ראובן אמר להם שאל ישפכו דם בידם, אבל גרמת מיתה – לא, ודבר זה שישליכוהו אל בור אין זה רק גרמת מיתה, ואין חייב מיתה על זה, דמשסה כלבו של חבירו בחבירו פטור, דאם לא כן כשאמר להם ראובן ״השליכו אותו אל הבור״ ובודאי דעת ראובן היה להצילו ולהעלותו מן הבור, אבל הם מאי סלקא דעתך, הרי ימות ברעב שם, אלא היה אומר להם אל ישפכו דם בידם, אבל לא הקפידו על גרמת מיתה:
תִשְלְחוּ בֿוֹ: הבי״ת רפה. [אַל⁠־תִּשְׁלְחוּ⁠־בוֹ].
רוח הקודש מעידה על ראובן. דקשה לרש״י היאך יתכן לומר שראובן עצמו אמר שישליכו אותו לבור כדי שהוא ישיב אותו אל אביו דאם היו יודעין לא היו מניחין את ראובן להצילו ועוד דאי קאי על ראובן היה לו לכתוב למען אציל למה כתב למען הציל. כתב הרא״ם לא שמעתי למה הוצרך לכתוב זה כי ידוע הוא מעצמו שאין זה מדברי ראובן וכו׳:
אמר אני בכור וגדול שבכולן כו׳. וקשה מנא ליה לרש״י שבשביל כך היה רוצה להציל אותו דילמא חסיד גדול היה ולא היה רוצה להכות נפש. ויש לומר דכתיב לקמן בפרשת ויחי בברכות שבירך יעקב את בניו בירך את יהודה שאמר מה בצע ולמה לא בירך את ראובן שהיה רוצה להצילו מכל וכל והיה בדעתו להשיבו אצל אביו ואדרבה יהודה היה נותן עצה למכור אותו. אלא ודאי ראובן לא היה כוונתו לשם שמים כי אם שלא יתלו הסרחון בו כלומר אתה בכור וכו׳. [מהרש״ל]:
The Divine Spirit testifies concerning Reuvein. Rashi is answering the question: How could Reuvein himself have said they should throw Yoseif in the pit so he may bring him back to his father? If they knew this, they would not let Reuvein rescue him! Furthermore, if these were Reuvein's words, it should say, "My purpose is to rescue.⁠" Why does it say, "His purpose was to rescue"? Re'm comments: I do not understand why Rashi needed to write this. It is selfevident that these are not Reuvein's words.
He thought: "I am the firstborn and the oldest of them all... You might ask: How does Rashi know this is why Reuvein wanted to save him? Perhaps he was very pious and did not want to kill? The answer is: In Parshas Vayechi, among the blessings with which Yaakov blessed his sons, it is written that he blessed Yehudah, who said: "What will we gain if we kill our brother... come let us sell him...⁠" Yet, why did Yaakov not bless Reuvein, who wanted to totally rescue Yoseif and bring him back to his father? Whereas Yehudah suggested to sell him! Perforce, Reuven's intent was not for the sake of Heaven, but so people should not put the blame on him, saying: "You are the firstborn...⁠" (Maharshal)
ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר וגו׳ – יש לדקדק מאי קסבר ראובן ומה טעם קאמר אל תשפכו דם אם כל מגמתם להמיתו שלא יתקיימו בו החלומות שחלם כמו שאמרו ונראה מה יהיו חלומותיו ואם לא יהרגוהו אף אם ישליכוהו בבור אפשר שיצא משם וימלוך עליהם וא״כ איך לקחם בדברים ונשמעו לו שלא להרגו? ועוד מה זה מאמר יהודה אליהם אח״כ מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו אם כבר נמנו וגמרו שלא להמיתו? וכשר הדבר בעיני לומר שאמנם יש הורג בחרב ובחנית ושפך את דמו ויש הורג בשב ואל תעשה להמית ברעב ובצמא ויד לא ישלח בו. ובשגם בשניהם מר המות מ״מ אכזרי יותר הממית ושופך דם האדם בידיו מאשר יניחנו למות מאליו. והדבר ברור ומבואר. ולפי שראובן חשב להצילו מידם ולהשיבו לאביו התחכם לומר להם שאל ישפכו דם אחיהם בידים אבל גם הוא בעצה להניחו למות מאליו ואינו מעשה כ״כ אכזרי על אחיהם שאר בשרם. ולפיכך יעצם להשליכו בבור במדבר אין עובר ושב. ובהכרח ימות מאליו ברעב ובחוסר כל לדבר הזה נשמעו אחיו. ואחר אכלם קם יהודה כי נכמרו רחמיו על אחיו והורע בעיניו גם הדבר הזה להניחו למות מאליו על כן אמר מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו כלומר מה איכפת לן שימות מאליו ונמצא שנהרגנו ודמו מכוסה ולא נשפך לשנהרגנו בידים בשפיכת דמו הלא אל מקום אחד הכל הולך? לכן נמכרנו לישמעאלים ואם ימיתוהו ומת מידם ידנו אל תהי בו לא במעשה ולא בשב ואל תעשה:
ויאמר אליהם ראובן – בין אמירה לאמירה1 נפלו ביניהם טענות ודברים, לא הזכירם הכתוב. כי אחר ששכך חמתם במאמר ״לא נכנו נפש״ חזר ודבר על לבם שלא יעשו חטאה גדולה כזאת להצר את אחיהם, רך וילד, ושלא יעשו עמו שום רע. כי אם ירעו עמו וישמע אביהם לא ישאו פניהם כל ימיהם לפני האב. ולא שמעו לדברי ראובן שעל כל פנים הסכימו להעבירו מן העולם, לראות מה יהיו חלומותיו. ולדעתי רק לדבר הזה שמעו לו, שלא יכוהו נפש. וכשראה ראובן שאי אפשר לו להצילו מן המות המציא תחבולה שימיתוהו על דרך שנאמר בכתוב זה, ועל זה אמר ״אל תשפכו דם״, כלומר על כל פנים לא תעשו עמו בידיכם דבר שישפך דמו. ולפי שרצה לכלול כל מיני מעשה ממית, לא הזכיר עוד ״הכאה״ כמו במאמרו הראשון, כי לא אמר כן רק בעבור שרצו להכותו נפש. ועכשיו הזהירם גם משאר המעשים הממיתים, כמו לדחפו מראש ההר או להחניקו במים וכיוצא.
השליכו אותו – ואם תאמרו מה נעשו לו שלא ישוב עוד לביתו, ולא יקניטנו יותר מבראשונה? זאת עצתי: ״השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר״ ושם יאבד שמו. וכמו שאמר רמב״ן ז״ל שאמר ״הבור הזה עמוק2 ולא יוכל לצאת ממנו. והוא במדבר, ואם יצעק אין מושיע לו כי אין עובר עליו״ [עכ״ל] וימות מאליו.
הבור הזה – לא כמו שאמרתם באחד הבורות, כי אם הוא בור מלאה מים יטבע ויחנק, והרי אתם שופכים דם. אלא אל ״הבור הזה״, רמז על בור ידוע לו ולהם שהיה ריק בלי מים. ובהיותו שם יוכל [ראובן] להצילו אחרי כן, ולא יתעה לבקש איפה הוא.
ויד אל תשלחו בו – חזר לומר כן להזהירם שיותר מזה אל יעשו לו. הן בהשליכם אותו אל הבור יורידוהו שם בנחת שלא ימות מן הדחיפה, וכשיהיה בתחתית הבור לא ישליכו עליו עפר או אבנים. שכל זה וכיוצא בזה הוא שליחות יד. שכל ״שליחות יד״ במקרא הוא על המתגבר בכחו, והרי זה שפיכת דם ממש. והתבונן כי תחלה כָּלַל עצמו עמהם, ואמר ״לא נכנו״. אבל במאמר השני הוציא את עצמו מן הכלל באמרו ״אל תשפכו, השליכו, אל תשלחו״. לפי שכשקבלו אזהרתו הראשונה וחזר ראובן לשכך חמתם שלא יעשו עמו רעה כלל, ולא שמעו לו כמפורש במקום אחר ״ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר: אל תחטאו בילד ולא שמעתם״.⁠3 ואין מכל זה דבר בפרשה.⁠4 ודבריו אלו היו בין מאמר למאמר שבענין, אז אמר להם ״אני אין דעתי להרע עמו כלל. ואולם אתם המתאכזרים עמו, זאת אצוה עליכם: אל תשפכו דם, דבר שהודיתם עליו אתם בעצמיכם, כשאמרתי ׳לא נכנו נפש׳. אבל השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר, בתנאי שאל תשלחו בו יד. וכל זה תעשו אתם, לא אני. כי אני אלך לי מכאן ולא תראינה עיני ברעה אשר תעשו עם אחינו״. ובלי ספק נשבעו לו אחיו שלא יעשו עמו נְבָלָה לשלוח בו יד. ואז הלך ראובן מאתם והניחם לעשות מה שעשו. וזה שאמר ״אל תשפכו דם״ ולא אמר ״דמו״. אין זה שלא להראות עצמו שלא יעשה כן לאהבתו רק שלא יהיו שופכים דם, כמו שאמר רמב״ן ז״ל. אלא לפי מחשבתם דִּבֵּר אעפ״י שאתם מפירים ברית האחוה חייבין אתם להזהר משפיכת דם.
למען הציל אותו מידם – אל תאמר מה הועיל ראובן בעצתו? אם יושלך אל הבור וימות שם ברעב ובצמא. לכן אמר שכל מה שכרכר היה להציל אותו מידם שאל ישלחו בו יד המה, ואין אחרי שליחת יד כלום. לא כן, יוּרָד אל הבור בלי שליחות ידם. ידע ראובן שאל ימות שם כי היה בדעתו ללכת אל הבור ולהעלותו ולהשיבו בשלום אל אביו. ולמלאות עצתו הניח את אחיו והתרחק מהם שאילו ישאר עמהם לא יתנוהו ללכת אל הבור, ובהיותו במקום אחר5 ילך מבלי שֶׁיִוָּדַע הדבר לאחיו. והתורה רמזה על זה לפנינו.⁠6 כך נראה בעיני.
1. כי הוזכרה אמירה ב׳ פעמים, בפסוק כא ובפסוק כב.
2. וצריכים לומר שקירות הבור רחוקים זה מזה, כי הבור רחב. ולכן לא יוכל יוסף לטפס ולעלות, ולהאחז בקירות הסמוכים זה לזה.
3. בראשית מב, כב.
4. כאן.
5. אחרי שהם ילכו ויעזבו המקום ההוא.
6. פסוק כט.
אל תשפכו דם – הראה עצמו כאילו מסכים עמהם לקחת נקמתם ממנו, וזה כדי שישמעו לעצתו, אבל אמר להם, אין ראוי לכם לשפוך דם בידכם, כי הדבר אסור, אלא עשו באופן שימות מעצמו. ולא אמר אל תשפכו דמו, כדי שלא יבינו שמאהבתו את יוסף ידבר ככה, אלא בדרך כלל אמר, דבר רע הוא לשפוך דם בידים:
השליכו אתו – ובזה תעשה נסיון אם יש ממש בחלומותיו, כי אם השם בחר בו מכלנו, יעשה עמו נס ויצילהו משם, ואם לאו ימות מעצמו שם:
אל הבור הזה אשר במדבר – לפי שהיו שם בורות הרבה כמו שכתוב למעלה ונשליכהו באחד הבורות ואפשר שבקצתם היה מים, לכן דקדק ראובן לומר אל הבור הזה שהוא ריק ואין בו מים, והיתה כוונתו כדי שלא ימות מיד, וטעמו לאמור הנה הבור הזה עמוק ולא יוכל לצאת ממנו, והוא במדבר ואם יצעק אין מושיע לו כי אין עובר עליו, וימות מאליו:
ויד אל תשלחו בו – כלומר בדרך הזה תשיגו מבוקשכם שימות בלי שתשלחו יד בו שהוא פועל מגונה מאד:
למען הציל אתו מידם – הכתוב מעיד על ראובן כי להצילו נתכוון כמו שמוכיח סופו, והיתה כוונתו לבא אח״כ מצד אחר ולהעלותו משם להביאו אל אביו, אמר אני הבכור וגדול שבכולם, לא יתלה הסרחון אלא בי. ותיבת למען שב על ויאמר שבראש הפסוק, ושעורו ויאמר אליהם ראובן (למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו) אל תשפכו וכו׳:
השליכו אותו אל הבור הזה – אחר שראה שלא הועילו דבריו הראשונים שאמר להם לא נכנו נפש, כי קמו עליו ולא אבו לשמוע לו, כמו שנראה ברור מדברי ראובן למטה מ״ב כ״ב הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, אז התחכם לומר להם השליכו אותו אל הבור והיה בדעתו לשוב לקחתו ולהשיבו אל אביו (רמב״ן).
_
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

וכאשר לא שמעו גם לזה, ויאמר אליהם עכ״פ אל תשפכו דם, כי תוכלו להרוג אותו ע״י גרמא במה שתשליכו אותו אל הבור הזה העמוק שלא יוכל לצאת ממנו, אשר במדבר שאין איש עובר להוציאו משם וימות ברעב, והתורה העידה שהיה כוונתו למען הציל אתו מידם.
Yet this too went unheeded, whereupon Reuven said to them, “Do not spill blood at least, since you can cause his death indirectly, as well, if instead you throw him into this pit — a pit so deep that he will not be able to get out — which is in the desert, where no man passes who might pull him out; and he will thus die of hunger.
Then the narrative proceeds to bear witness that his aim indeed was to rescue him from their hands.
אל תשפכו דם1: אזהרת ה׳ שבאה בפירוש2 ״שופך דם האדם וגו׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל ט,ו) קשה3 לעבור מאזהרה הנלמדת מן הדין4. ומשום הכי קיימא לן במו״ק פ״ג (יז,א) ׳באושא התקינו אב בית דין שסרח אין מנדין אותו׳5, היינו משום דכתיב בפירוש6 ״ונשיא בעמך לא תאור״ (כב,כז), וכן הרבה. ועיין מה שכתבתי בספר ויקרא (יג,מה)7 ובכמה מקומות שהעונש בידי שמים גם כן חמור יותר8 {על המפורש, ממה שנלמד באיזה כלל ומדות שהתורה נדרשת בהם.} על כן אמר ״אל תשפכו דם״ אפילו אם הוא חייב, אלא ״השליכו אותו אל הבור״9 וימות תחתיו ברעב ובחוסר כל10.
הזה אשר במדבר11: שלא ישמע קולו בעיר וימשכו אותו. אמנם הוא כיוון בזה להרחיק המקום ממקום מושבם12 ויוכל אח״כ להשיבו אל אביו בלי ידיעתם.
ויד אל תשלחו בו13: אחר שתשליכוהו הבורה שוב אל תשלחו בו יד להכותו וכדומה, ולא לעשות בו תרי דיני.
למען וגו׳: כדי להבין פסוק כ״ט14 הקדים הכתוב שלא כיוון ראובן שימות תחתיו, אלא מתחילה השכיל להרחיקו מהם15. והיינו ״להציל אותו מידם״. ואח״כ:
להשיבו אל אביו: דבאמת היה בדעת ראובן שלא להאשים את יוסף על חלומותיו ועל דבריו שנראה שאינם מהוגנים, וכמו שאמר ראובן להאחים אח״כ (להלן מב,כב) ״הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד״, ופירושו, שכל זה אינו אלא מעשה ילדות, וכן קרא אותו בזה הלשון ״הילד איננו״, אבל לא היה יכול ראובן להוציא מלבבם האשם, על כן הפיס דעתם בדברים הללו16.
1. מדוע נקט לשון זו ולא אמר פשוט ׳אל תמיתוהו׳.
2. ׳בפירוש׳ דייקא, אזהרה המפורשת בתורה (לאפוקי אזהרה הנלמדת באחת מ י״ג מדות).
3. חמור יותר לעבור עליה.
4. שאינה כתובה בתורה, אלא נלמדת באחת מ-י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן. ולכן הזכיר ראובן את המילים ״אל תשפכו דם״ להזכיר להם שאיסור רציחה נלמד מפסוק מפורש (״שופך דם האדם״ – לעיל ט,ו) ולא ממדות של תורה, וכשהדברים מפורשים יותר חמור לעבור עליהם גם אם הם חושבים שיש הצדקה כל שהיא. כאן קובע רבינו יסוד גדול וחשוב בהבדל שבין אזהרות הכתובות בפירוש בתורה, לבין הנלמדות באמצעות י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן. (ועיין בספר ׳פשוטו של מקרא׳ (כרך א׳ עמודים 142–143, 262–282) לאאמו״ר, שהרחיב בענין זה.
5. המשך: אלא אומר לו ״הכבד ושב בביתך״...
6. ׳בפירוש׳ דייקא, אזהרה המפורשת בתורה (לאפוקי אזהרה הנלמדת באחת מ י״ג מדות).
7. ומפורש יותר ברבינו שם יט,כז.
8. כלומר, אמנם העונש בידי אדם על אזהרות התורה שוה בין אזהרה הכתובה בפירוש ללא כתובה בפירוש, אך העונש בידי שמים חמור יותר על אזהרה הכתובה בפירוש.
9. וכפי שיסביר רבינו מיד שדבר זה אמר רק לפנים כלפי אחיו, כדי שיסכימו לזה, אך הוא התכוון להחזירו לאביו, כפי שמפורש בתורה. (ועיין להלן פסוק כ״ו ברבינו).
10. וזוהי הריגה בגרמא ולא בידים.
11. האם ״דותן״ היה מקום באמצע המדבר, כי על פניו נראה שהיה מקום מרעה ליד שכם. ועוד, במדבר אין מקומות מרעה.
12. א״כ ״הזה״ אין משמעותו ׳כאן לידינו׳, אלא הסבר על מיקום הבור, והוא רחוק מהם באיזור המדבר ליד דותן.
13. הרי כבר אמר ״אל תשפכו דם״?
14. ״וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור״.
15. להובילו לבור הזה שהיה רחוק ממקום מושבם.
16. עיין גם להלן פסוק ל׳ ברבינו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

למען הציל אותו – מכאן שראוי לכתוב ולפרסם את העושה מצוה שהרי התורה פרסמת מצות ראובן שחשב להציל את יוסף ולהשיבו אל אביו1 (תשובת הרשב״א סי׳ תתקפ״א)
1. ומסיים הרשב״א, ואם התורה עשתה כן צריכין אנו להלך אחר מדותיה שדרכיה נועם ושלום. ומקור הדברים הוא במ״ר רות פ״ה בזה״ל, אלו הי׳ יודע ראובן שהקב״ה כותב וישמע ראובן ויצילהו מידם הי׳ מוליכו על כתפיו אל אביו, ר׳ לוי אמר, לשעבר הי׳ אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה אליהו כותבה וכו׳, וע״פ אגדה זו פסק הרמ״א ביו״ד סי׳ רמ״ט סי״ג דמי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו לכתוב שמו עליו ואין הצבור יכול למחות בידו.
ויש להעיר שלא הביאו סמוכין לענין זה בכלל ממ״ש בבמדב״ר פ׳ י״ב בזה״ל, כל מקום שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר אין הקב״ה מקפח שכרו, שלמה בנה ביהמ״ק ובשביל שנתן דוד את נפשו על דבר זה קראו הקב״ה על שמו, הדא הוא דכתיב מזמור שיר חנכת הבית לדוד, לשלמה לא נאמר אלא לדוד, הוי נוצר תאנה יאכל פריה, ע״כ, וזה מכוון לעניננו, ואולי י״ל דלא הביאו אגדה זו לכאן, די״ל דכיון דאיירי ביגע ונותן נפשו על הדבר אין ראי׳ לעושה מצוה סתם בלא יגיעה ומסירת נפש, ודו״ק.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םרד״קרי״דחזקונירמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כג) {שלישי} וַיְהִ֕יא כַּֽאֲשֶׁר⁠־בָּ֥אב יוֹסֵ֖ף אֶל⁠־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת⁠־יוֹסֵף֙ אֶת⁠־כֻּתׇּנְתּ֔וֹ אֶת⁠־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃
When1 Yosef came to his brothers, they stripped Yosef of his tunic, the long sleeved tunic that was upon him.
1. When | וַיְהִי כַּאֲשֶׁר – Literally: "It was when".
א. וַיְהִ֕י =ל-מ,ל1,ש,ק3,ו (אין געיה) וברויאר תיקן על פי ל-מ
• ל=וַֽיְהִ֕י בגעיה ימנית
ב. כַּֽאֲשֶׁר⁠־בָּ֥א ל=כַּֽאֲשֶׁר⁠־בָּ֥א בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[קלט] 1ויהי כאשר בא יוסף, ר׳ אלעזר אמר בקילוס היה בא. (בראשית רבה פ״ד)
[קמ] 2ויפשיטו את יוסף זה הפינס, את כתנתו זה חלוק, את כתונת הפסים זה הפרגוד, אשר עליו זו פמלניא שלו. (בראשית רבה פ״ד)
[קמא] 3הפסים, פי׳ דלא מזייני ופומיה לגאיו. הפסים אשר עליו (ספר התגין).
1. בקילוס בשבח והידור מו״ע ע׳ קלס ו׳ ובפי׳ ב״ר מפרש בקילוס היה בא שמח. ובפי׳ ב״ר במנח״י בקילוס היה נותן קולות לבוראו על שהשיג אחיו, וביפ״ת פי׳ שבא בקילוס בשבח והדר שהיה מתגאה כדרכו כו׳ א״נ שבא בשבח והלול שהיה משבח אחיו וברכה בפיו כדרכו עם אחיו, ובמת״כ בקילוס וכו׳ בשבח ושמחה מלובש בבגדים נאים כמקבל פני אוהבו בשמחה ובמרובה בגדים. ויש להעיר מהמדרש שהבאתי לעיל אות קכח. בבאור מוכח כפי׳ הראשון של היפ״ת.
2. דורש יתורא דקרא שאכ״כ ויפשיטו את יוסף את כתונת הפסים אלא ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתנת הפסים אשר עליו. לומר שהיה לבוש ארבעה בגדים, ויפשיטו את יוסף זה הפינס האדרת, את כתנתו זה חלוק, את כתנת הפסים זה הפרגוד מעיל המצויר באימרה. אשר עליו כלומר על בשרו זה פמלניא מכנסים. (מפרשים במנח״י) ומביא שם גרסאות שונות בזה עיי״ש ועי׳ בתרגומים כאן וברש״י, ובשכ״ט אשר עליו לרבות בגד אחר פשוט שלובשים בדרכים שלבש על הכתונת ביציאתו לדרך. ובלק״ט את כתנת הפסים זה פרגוד בגד פשוט הוא שלובשים בדרכים. ובפי׳ ידי משה בב״ר כ׳ דאיתא בזהר דבגדים אלו הם ע״ד ד׳ בגדים שכהן הדיוט משמש בהם. וא״י מקורו. ובס׳ ילקוט דוד משם הכלי יקר כ׳ ועשה לו כתונת פסים במדרש זה בגדי כהונה על שם שנטל הבכורה והעבודה מראובן כו׳. ודבר זה ליתא במדרש והכלי יקר כותב זאת מדעת עצמו לפי שהעבודה בבכורות עשה לכבוד ותפארת כתונת זה דומה לבגדי כהונה. וראה לעיל אות מד. ובכת״י נר השכלים ויקח מאתם את שמעון וגו׳ אומרים אילו היתה הכתונת על יוסף לא יכלו לו, ובשביל שלש מלות שהן, ויפשיטו ויקחהו, וישלכו אותו, איחרם יוסף שלשת ימים במשמר.
3. ראה לעיל אות נא.
וַהֲוָה כַּד אֲתָא יוֹסֵף לְוָת אֲחוֹהִי וְאַשְׁלַחוּ יָת יוֹסֵף יָת כִּתּוּנֵיהּ יָת כִּתּוּנָא דְּפַסֵּי דַּעֲלוֹהִי.
When Yosef came to his brothers, they stripped him of his tunic, the striped tunic that was upon him.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו
וַהֲוָה כַּד אֲתָא יוֹסֵף לְוָת אֲחוֹהִי וְאַשְׁלַחוּ יָת יוֹסֵף יָת כִּיתּוּנֵיהּ (ח״נ: כִּתּוּנְתֵּיהּ) יַת כִּתּוּנָא דְפַסֵּי דַּעֲלוֹהִי
הֶפשט עור או בגדים – אַשְׁלַח
הואיל והֶפשט עור בהמה מתורגם בפועל אַשְׁלַח על שם שפושטים עורה בשֶׁלַּח (סכין) כמבואר בפסוק ״וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה״ (ויקרא א ו) ״וְיַשְׁלַח יָת עֲלָתָא״, משמש אַשְׁלַח גם להפשטת בגדי אדם הנעשית בידים כגון ״וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו״ (ויקרא ו ד) ״וְיַשְׁלַח יָת לְבוּשׁוֹהִי״. וכן כאן: ״וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ״ – ״וְאַשְׁלַחוּ יָת יוֹסֵף יָת כִּיתּוּנֵיהּ״. ואולם רד״ק (״שרשים״, שלח) כתב: ״בְּשֶׁלַח יַעֲבֹרוּ (איוב לו יב), וְאִישׁ שִׁלְחוֹ בְיָדוֹ (דברי הימים ב כג י) ענינם חרב. ויש מפרשים מזה וַיַּפְשִׁיטוּ... אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, כלומר קרעו אותה כדי שיאמין שהחיות טרפוהו״.
והוה כד אתא יוסף לוות אחוי ואשלחו ית פרגודא מציירה די עלוי.
והוה כד אתא יוסף לות אחהי ואשלחו ית יוסף ית פרגודיה ית פרגוד מצייר דעלוי.
And when Joseph came to his brothers, they stripped him of his garment, the figured garment that was on him,
[טז] וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ – רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בְּקִלּוּס הָיָה בָּא, וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף, זֶה הַפִּינָס. אֶת כֻּתָּנְתּוֹ, זֶה חָלוּק. אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, זֶה הַפַּרְגּוֹד. אֲשֶׁר עָלָיו, זוֹ פֶּמִלַּנְיָא שֶׁלּוֹ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

רמז קמב

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בְּקִלּוּס הָיָה בָּא וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף, זֶה הַפִּינֵס אֶת כֻּתָּנְתּוֹ, זֶה חָלוּק אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, זֶה הַפַּרְגּוֹד אֲשֶׁר עָלָיו זֶה פַּלְמַנְיָא.
פלמא ג֗א יוסף אלי אכ֗ותה סלכ֗וה תוניתה תוניה אלדיבאג֗ אלתיא עליה.
א. אלתי] אלי א
וכאשר בא יוסף אל אחיו הפשיטו את בגדו, בגד המשי אשר עליו.
את כתנתו – זה חלוק,
ואתא כתונת הפסים – הוא שהוסיף לו אביו יתר על אחיו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בדפוס רומא: ״את״. בכ״י אוקספורד 34: ״וכתנת״.
את כתנתו HIS GARMENT – this means his shirt.
את כתנת הפסים THE LONG SLEEVED GARMENT – this was the garment that his father had given him additional to those of his brothers (Bereshit Rabbah 84:16).
ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כתנתו1זה חלוק.
את כתנת הפסים2זה פרגוד. בגד פשוט הוא שלובשים בדרכים.
1. זה חלוק. ב״ר שם. וינקוט רמז קמ״ב ורש״י עה״ת.
2. זה פרגוד. ב״ר וילקוט שם ויב״ע. ומובא בערוך ערך פרגד והמלה רומית paragauda ופי׳ מלבוש מרוקם. ומה שהוסיף רבינו וכתב ״בגד פשוט הוא שלובשים בדרכים״ לא כוון יפה.
ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתונת הפסים – כלומר כתנתו המיוחד לו, ואת כתונת הפסים אשר עשה לו אביו, זה פרגוד מצוייר של מילת:
אשר עליו – לרבות בגד אחר פשוט שלובשין בדרכים שלבש על הכתונת ביציאתו לדרך:
את כתונת הפסים – {יש מפרשים} לא הזכירה אלא לרמוז לך שהיא גרמה תחילה השנאה, וזה אינו. אלא לפי שהוא אומר לפנינו: וישלחו את כתונת הפסים (בראשית ל״ז:ל״ב) להטעותו שיחשוב בלבו כי חיה רעה אכלתהו, כמו שאמר: ויכירה ויאמר כתונת בני (בראשית ל״ז:ל״ג), לכך הוא מזכירה כאן.
'Et HIS LONG JACKET: There are those who explain that that garment is mentioned here only to allude to its being the original cause of the hatred.⁠1 This is incorrect. Rather, since the text says below that "they sent the long jacket" (vs. 32) to their father to fool him so that he would imagine that "a wild beast devoured him" (vs. 33), as it is written (vs. 33), "He recognized it, and said, 'My son's jacket!'" accordingly the text mentions that same garment here.⁠2
1. See R. Joseph Bekhor Shor.
2. In order to prepare the reader for the events of vss. 32 and 33.
While as noted above, Rashbam's explanation is frontally directed against that of R. Joseph Bekhor Shor, Rashbam also implicitly rejects Rashi's interpretation, according to which the phrase 'et kuttonto 'et ketonet ha-passim refers to two separate garments. According to Rashbam, ׳et ketonet ha-passim is an appositional explanation which serves to anticipate vs. 32. On anticipation, see Appendix I.
(כג-כד) ויפשיטו – פועל יוצא לב׳ פעולים, [וכן: וישליכו איש מטהו (שמות ז׳:י״ב). וטעם:]⁠א שאמרו לו שיפשוט אותה בעצמו.
והכתונת בלשון הקודש – החלוק הדבוק לעור.
והנה הערימוהו והשליכוהו ערום1 אלב הבור.
1. לשון נופל על לשון: ״הערימוהו״ ו״ערום״.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ב. ״ערום אל״ הושמטה בכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176, לוצקי 827.
(23-24) THAT THEY STRIPPED. Va-yafshitu (that they stripped)⁠1 is a causative. They told him to take the coat off by himself.⁠2 Ketonet (coat) in Hebrew refers to a garment worn next to the skin. The brothers thus stripped Joseph of his garments and threw him naked into the pit.⁠3
1. Va-yafshitu is a hifil. Hifil is the causative form. Hence Ibn Ezra renders it: and they caused him to strip (Krinsky, Weiser and Cherez). For an alternate interpretation see Filwarg.
2. Hence they caused him to strip.
3. According to Cherez, Ibn Ezra interprets the verse as follows: that they stripped Joseph of his coat (ketonet), i.e., of the garment worn next to the skin, and also of the coat of many colors. Joseph was thus left standing naked (Cherez). Cf. Rashi. However, Cherez's interpretation seems forced. It appears that Ibn Ezra identified the ketonet passim with the garment worn next to the skin.
כתונת הפסים – שהיו מקנאים בה. ועוד כדי ללכלכה בדם,⁠א כדי להעמיד דבריהם.
א. בכ״י מינכן 52: לדם.
כתונת הפסים – FINE TUNIC – For they were jealous of it. And also: so as to dirty it with blood, to support their words.
ויהי – אמר את כתנת הפסים אחר שאמר את כתנתו – לפי שעליה קנאו בו.
ויהי..את כתנת הפסים, the letter ה at the beginning of the word הפסים, referring to a specific garment, is justified seeing that we had previously been told את כתנתו, “his tunic,” i.e. the same tunic.
ויפשיטו את יוסף וג׳ – לא הפשיטו מעליו בגדים {הסמוכים} לבשרו והשאירו אותו ערום, כמו שיש אומרים1, אלא הסירו את כתונת הפסים – שהוא בגדו המיוחד לו – כדי שישלחו אותה אל אביו, וכמו שיבאר אחר זה (להלן פסוק לב).
1. סג. הכוונה להראב״ע שכתב: ׳והכתנת בלשון הקדש החלוק הדבק לעור, והנה הערימוהו והשליכוהו ערום אל הבור׳. ועי׳ להלן פר׳ תצוה (כח:ד) שביאר רבנו ש׳כתונת׳ יש לה מובן כללי ופרטי, ולפי מובנה הכללי אינו דוקא הבגד הצמוד לבשר, וכנראה שלדעתו כתונת הפסים נקראה כן לפי מובנה הכללי. ועוד נראה שסבר הראב״ע כי ׳כותנתו׳ ו׳כתונת הפסים אשר עליו׳ הן ב׳ דברים, וכן נראה מפירוש רש״י (וכדברי מדרשם ז״ל בב״ר פד:טז). אמנם דעת רבנו היא שהכתוב תנא והדר מפרש, וכמו שכתב הטור בפירושו: ׳ונראה לי שהכל אחד, ויפשיטו את כתנתו, איזה כתנתו, כתונת הפסים אשר עליו, והזכירה לומר לך שעל ידה היתה לו כל זאת, כי היא סיבה לשונאו׳.
והנה הביא כאן רשב״ם שיש אומרים שמה שהזכיר הכתוב כתונת הפסים הוא משום שהיא גרמה להם שנאתם, אבל טוען הרשב״ם שאי״ז נכון, רק הזכירה הכתוב מפני שרצה לבאר כוונתם להשתמש בה לצורך עלילתם בה. ומדקדוק לשון הטור נראה, שאלו הסוברים דתנא והדר מפרש בע״כ הוצרכו לפרש שמה שחזר הכתוב וביאר שהכתונת היא כתונת הפסים היינו להדגיש שהיא גרמה לו כל זה, דאם כדברי הרשב״ם שהוא הקדמה למה שיבא אח״כ שטבלו את הכתונת בדם, לא היה צורך להזכיר איזה כתונת היתה, וכן נראה כוונת הרד״ק שפירש: ׳אמר את כתונת הפסים אחר שאמר את כתנתו, לפי שעליה קנאו בו׳. וכנראה שהרשב״ם סבר כמש״כ בדעת הראב״ע שהפשיטוהו לגמרי גם מהכתונת שעל בשרו, והוקשה לו לפי זה לאיזה צורך נזכר שהפשיטו גם את כתונת הפסים העליונה, ולכן כתב שכיון שנאמר לאחר מכאן שהטבילוה בדם, הוצרך הכתוב לבאר תחילה שהפשיטו אותה מעליו.
את כתנת הפסים – לפי שהיא גרמה תחילה השנאה.⁠1
1. כן מובא ברשב״ם, אך רשב״ם דוחה פירוש זה.
את כתונת הפסים, "the striped coat;⁠" because it had been the garment which had caused all the hatred and jealousy.
ויפשיטו את יוסף את כתנתו – ופר״ש (ד״ה את כתנתו) זה חלוק. ותימ׳ וכי הוציאו לו חלוק קודם הכתונת. וי״ל דכך העניין הלוקח מחבירו בגדים והופכו מלמטה למעלה נמצא חלוק למעלה.
(דא״כ) [ד״א] שכן דרך ההולכים בדרכי׳ נותנין חלוק למעלה מבגדיהם לכסותם. מה״ר משה.
את כתנתו את כתונת הפסי׳ – תימה היה לו לומ׳ כתונת הפסים תחילה. ותירץ ה״ר יעקב שהפשיטו לו כל בגדיו ולאחריו נמצא פסים למטה.
ויפשיטו את יוסף את כתנתו – פירש״י זה החלוק, וקשה איך א״כ אמר אח״כ את כתונת הפסים וכי הפשיטו חלוקו קודם הפסים העליון הנוסף, וי״ל דהמפשיט בגדי חבירו הופכן ממטה למעלה ונמצא התחתון קודם לעליון, ד״א בדרך נוהגין כן שנותנין השפל והתחתון למעלה לכסות הטוב, מהר״ר משה.
ויפשיטו את יוסף וגו׳ – צ״ל שהפשיטו אותו מלמטה למעלה דאם לא כן היה להם להפשיטו כתנת הפסים שהוא מלבוש עליו קודם כתנתו שהוא חלוקו.
ויפשיטו את יוסף וכו׳ את כתונת הפסים – תימא היה לו לכתוב כתונת פסים קודם שהרי קורא לחלוקו כתנתו והיא תחת כל בגדיו. י״ל שהפשיטו מלמטה למעלה והשליכוהו ערום בבור. יש במדרש שהיה לו קמיע בצוארו בא רפאל ועשה ממנו חלוק והלבישו וכשהעלוהו מן הבור למוכרו לישמעאלים ראו שהיה לו חלוק התחילו אחיו להתקוטט ואמרו לא מכרנוהו כי אם ערום נתנו להם הישמעאלים מנעלים תחת חלוקו והוליכוהו בחלוקו וזהו שיסד הפייט באלה אזכרה ובעד מנעלים מכרוהו.
ויפשיטו את יוסף את כתנתו – פירש״י חלוק וקשה האיך יפשיטו את החלוק שהוא תחתון קודם לכתונת הפסים ומתרצים שכן דרך הגוזל לחבירו בגדיו מפשיטו כלו כאחד והופכו והופשט מלמטה למעלה א״נ כן דרך הולכי דרכים ליתן חלוק למעלה על בגדיהם. ול״נ שהכל אחד ויפשיטו את כתנתו איזה זה כתונת הפסים אשר עליו והזכירה לומר שעל ידה היתה לו כל זאת כי היא סבה לשנאה:
ויפשיטו את יוסף את כותנתו, "They stripped Joseph of his tunic.⁠" Rashi explains the word כתונת as "shirt,⁠" an undergarment. This is a difficult explanation, as the question is how they could remove an undergarment before removing his outer garment first, the famous striped coat. The answer usually given to this question is that it is normal for someone robbing someone else of his clothing to pull all his garments off him in one motion, and to then turn these garments inside out, beginning to separate them, so that the undergarment is separated first. Alternately, travelers have a habit of covering their outer garments with their undergarments as a form of protection for them while they are on the journey encountering obstacles that might damage the costly outer garments.
Personally, I believe that the Torah speaks of only one garment, describing his fancy outer garment as also his undergarment, and the fact that he wore it visibly when planning to visit his brothers inflamed their hatred even more.
כתנתו – ב׳ במסורה הכא ואידך קרוע את כתנתו. גבי שאול לומר שגם בכאן קרעו כתנתו מעליו למהר הדבר.
ויפשיטו את יוסף את כתנתו – פר״ש זה חלוקו. ותימה והיה לו לכתוב מתחלה, ויפשיטו את כתנת הפסים אשר עליו, ואח״כ כתנתו. וי״ל שהפשיטוהו מלמטה, לפיכך [לא] הפשיטוהו כתנת הפסים תחלה.
ד״א שכן דרך ההולכים בדרכים נותנים חלוק למעלה מבגדיהם לכסותם, מה״ר משה.
ויפשיטו את יוסף – סיבבו שיפשוט יוסף כתנתו בתחבולה ובמרמה. וזה שאמרו לו שיפשוט אותה לסיבה⁠־מה, והוא האמינם.
והנה עשה זה, למען הציל אותו מידם, להשיבו אל אביו. ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו, השתדלו עמו שיפשוט את כתנתו, ואחר כן השליכו אותו אל הבור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

את כתנתו זה חלוק. וראיה מכתנות הכהנים. אבל מכתונת תמר דכתיב בה ועליה כתונת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים דמשמע שהכתונת הוא המעיל. לא קשיא דשמא מנהג בנות המלך הבתולות ללבוש כדמות החלוק מלמעלה במקום מעיל:
את כתונת הפסים הוא שהוסיף לו אביו. כלומר לקחו נקמתם והפשיטוה ממנו דאם לא כן לא היה צריך לכתוב אלא ויפשיטו את יוסף את כתנתו מת״ל את כתונת הפסים אבל לא ידעתי מה יעשו במלת אשר עליו שהיה די לומר את כתונת הפסים להורות על נטילת נקמתם ממנו הא ליכא למימר ששני כתנות היו לו אחת לחלוק ואחת למעיל ולפיכך כתב את כתונת הפסים אשר עליו להבדילה מהאחר׳ שהיא החלוק שהרי הכתונת בכל מקום הוא החלוק הדבק בבשרו כדלעיל לא המעיל אשר עליו ועוד שהיה די לומר את כתנת הפסים מאחר שלא היה לו כתונת של פסים רק אחת כדכתיב ועשה לו כתונת פסים דמשמע אחת בלבד:
והנה אחיו קבלו ממנה העצה היעוצה הזאת להיותה כפי הנסיון ולכן בבא יוסף אליהם הפשיטו ממנו את כתנתו והוא כתונת הפסים שהיה עליו.
והמפרשים פירשו את כתנתו את החלוק הסמוך לעור. ושכתונת הפסים היא אשר עליו והשליכו אותו בבור ערום. ואינו נכון שאם כן היה ראוי שיאמר ויפשיטו את יוסף את כתונת הפסים אשר עליו ואת כתנתו כי אין ספק שראשונה יפשיטוהו כתונת הפסים שהיה למעלה קודם שיפשיטו ממנו החלוק אלא שלא הפשיטוהו לבד כתנתו המיוחדת למעלה והיא כתונת הפסים אשר עליו.
(כג-כז) ויהי וגו׳, ויקחוהו וגו׳, וישבו וגו׳, ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וגו׳. יהודה אמר ׳מה בצע׳, לפי שהנקמה תיעשה על שתי בחינות, אם כדי ליתן מורא לאחרים, או כדי להיטיב ליבו שאויבו גם הוא ענוש ייענש. ולכן אמר יהודה, אם נניחנו למות כך בבור, אין כאן שום אחת מאלו הבחינות, ולכן אמר ׳מה בצע׳, כלומר מה נשביע תאות נפשנו להרוג את אחינו. ואם תאמר כדי שהאחרים ייראו לעשות רע לנו, הלוא אין כאן מורא לאחרים כי צריכין אנו לכסות דמו. ואם תאמר כדי שהוא יגיע לו רע תמורת נכליו עלינו, לכו ונמכרנו לישמעאלים, ותהיה מידה כנגד מידה, שהוא חשב להיות אדון לנו – והוא יהיה לעבד, וידינו אל תהי בו, שסוף סוף אחינו בשרנו הוא, ואין ראוי שאם ידו עושה רעה לו לאדם – שיזיק ליד, כי באופן זה יכאיב עצמו:
את כתונת הפסים הוא שהוסיף לו אביו. פירוש מה שכתיב ״את כתנתו את כתונת הפסים״ דמשמע שני כתונת היו לו, ואין דרך לאדם להיות לו שני כתונת, לכך אמר ׳הוא שהוסיף לו אביו׳, כי הוסיף לו אחת לחשיבותו, ועשה אותה של פסים, ולא היתה זאת על בשרו – כדי שלא תתמלא זיעה. וכן בתמר כתיב (ראו ש״ב יג, יח) ״ועליה כתונת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך מעילים״, משמע כי היה עליה כתונת פסים במקום מעיל – על החלוק, כך היה ליוסף כתונת פסים על החלוק, ולפיכך כתיב ״אשר עליו״, מפני שהיתה למעלה על גבי החלוק:
את כתנתו את כתונת הפסים אשר עליו – פי׳ רש״י כתנתו זה חלוק, ולמה זה הפשיטו כתנתו, ואולי יוסף בלכתו אל אחיו היה מתירא פן יגזלו אחיו ממנו את כתונת הפסים, ע״כ עשה מעשה נערות והלך ותפר וחיבר את כתונת הפסים אל סתם חלוקו כי אמר מסתמא לא יציגוהו ערום וכולי האי לא חשדם, ע״כ הפשיטו המה גם את חלוקו אגב כתונת הפסים, ויהיה את, פירושו כמו עם וי״א שיוסף החליף כתנותיו והלביש כתונת הפסים על גופו ממש וסתם חלוקו הלביש למעלה כדי להעלים מן אחיו הכתונת פסים, לכך נאמר את כתנתו כי מתחלה הפשיטו סתם כתונת של מעלה ואח״כ את כתונת הפסים אשר עליו על גופו ממש ולא מעל דמעל.
כֻתָנְתוֹ: התי״ו בקמץ לבד. [כֻּתָּנְתּוֹ].
היא שהוסיף לו אביו יותר על אחיו. פירש הרא״ם שהכל אחד הוא שלא היה עליו אלא כתונת אחד של פסים וכך אמר הכתוב את כתנתו ואיזה זה כתונת הפסים שעליו דאין לומר שהיה לו שני כתונות זה על גב זה דאין נקרא כתונת אלא זה שעל גבי בשרו. אבל לא נראה לי אלא שהיו לו שני כתונות זה על גב זה אחד על גבי בשרו משום הזיעה שלא יקלקל את כתונת הפסים. והם הפשיטו שניהם כאחד שהיו אוחזין בתחתונה והיו מפשיטים כאחד ולכך אמר אשר עליו רוצה לומר הכתונת הפסים אשר על האחר והטעם שהיו אוחזין בתחתונה כדי להראות לו שלא על מה שהוסיף לו אביו הכתונת פסים עשה זאת אלא בשביל דבתו רעה ובשביל חלומותיו. [מהרש״ל]:
This is an additional one that his father gave him in excess of what was given to the brothers. Re'm explains that it is all one garment. He was wearing only one כתונת, which was of פסים, and the verse reads as follows: "They stripped him of his כתונת.⁠" Which כתונת? "The פסים כתונת that he had on.⁠" It cannot mean that he wore two כתונות, one top of the other, because only the garment touching the skin is called כתונת. But Maharshal writes: It seems to me not so. Rather, he had on two כתונות, one on top of the other. The first was on his skin, so that sweat should not ruin the כתונת of פסים. They stripped off both garments at once by grasping the bottom one and removing both. That is why it says אשר עליו ("that was on it"), referring to the other garment on which the פסים כתונת was on top of. The reason they grasped the bottom one was to show him that they were not doing this because his father gave him an additional כתונת of פסים. Rather, it was because of his bad reports and his dreams [that he told his father].
ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתנת הפסים וגו׳ – צריך יישוב שפעם יקראנה כתונת יוסף ופעם כתונת פסים ופעם כתונת סתם ופעם שניהם כשאמר ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתונת הפסים אשר עליו והוא כפל לאין צורך גם מה שאמר אשר עליו שאי אפשר שהפשיטוהו מה שלא היה עליו? ובאמרו וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם. שאם שלחוה ביד שליח איך אמר ויביאו בעצמם? וגם בזה יתרון וכפל לאין צורך וקרוב הדבר שהיו ליוסף שתי כתנות כתונת הנהוגה שגם כל אחיו שוים בה ירצה החלוק שמנהג להשים על הבשר וכתונת הפסים שעשה לו אביו ביתר שאת על אחיו והיה נושאה על החלוק מבחוץ לנוי ולתפארת. ובבוא יוסף אל אחיו שם כתונת הפסים היפה על בשרו מתחת לכתנתו שרצה להסתיר מעיניהם סבת שנאתם. ולבש כתונת הפסים על בשרו מבית ושם כתנתו הישנה עליה. והם הפשיטוהו שתי הכתנות כתנתו העליונה והיא הנהוגה ואח״כ כתונת הפסים אשר עליו ירצה על בשרו. אבל כי גדלה שנאתם הפשיטוהו משתיהם. ולא רצו להטביל כתונת הפסים היפה והנאוה בדם להביאה אל אביהם פן יכיר יעקב בשלמי הרעה הזאת בידעו שנאת אחיו על יוסף בשבילה. אלא שלחו כתונת הפסים מעליהם למרחוק והצניעוה. כמו שאמר וישלחו את כתונת הפסים פי׳ שלחוה והצניעוה. וכתונת יוסף הישנה טבלו בדם השעיר והביאו אותה בידם אל אביהם. כל זה הגיד הכתוב להודיע ערמת אחי יוסף כי כאשר ראה יעקב הכתונת הישנה ולא החדשה הכירה וחשב באמת שתיה רעה אכלתהו ולא שלחו בו אחיו את ידם:
ויפשיטו את יוסף וגו׳ – לפי פשט הכתוב אומרו כתנתו הוא החלוק, כתונת הפסים הוא לבוש העליון שעשה לו אביו ולפי זה היה להקדים הפשטת לבוש העליון שהוא כתונת הפסים, ולהבין כוונת הכתוב יש לדקדק עוד למה לא אמר ואת כתונת הפסים.
אכן כוונת הכתוב היא שהאחים לעולם לא רצו להפשיטו לחלוטין ולהניחו ערום אלא להסיר מעליו כתונת הפסים שבה היתה הקנאה בו, ומודיע הכתוב כי כשהסירו כתונת הפסים ברוב הכעס והשנאה לא דקדקו להסיר אותה במתון ובנחת רוח אלא בשנאה גדולה ובכל כך אכזריות עד שהסירו עמה גם הכתונת שהוא החלוק. וזה הוא שיעור הכתוב ויפשיטו את יוסף פירוש לא נשאר כי אם גופו של יוסף ערום כי הסירו את כתנתו שהוא החלוק עם כתונת הפסים כשהסירו מעליו בלא כוונה.
ואומרו אשר עליו נתכוון להגדיל הדבר כי כתונת הפסים היא היתה מלבוש העליון והסירו כל הבגדים וגם החלוק כולם יחד עמה מרוב הכעס והשנאה.
ויפשיטו את יוסף את כתנתו, They stripped Joseph of his tunic, etc. According to the plain meaning of the verse the word כתנתו refers to his shirt, whereas the additional words את כתנת הפסים refer to his outer garment, the one his father had made for him. In order to understand the verse thoroughly we have to know why the Torah did not write ואת כתנת הפסים, "and the striped coat.⁠"
The Torah wanted us to understand that the brothers did not want to strip Joseph naked. Their main concern was to remove the striped coat which had aroused their jealousy. The Torah tells us that when they began to strip the striped coat off him they were so angry at him that they inadvertently also removed his shirt at the same time. The Torah describes that Joseph was left naked by writing ויפשיטו את יוסף את כתנתו, "they stripped him naked by unintentionally removing his shirt with his striped coat.⁠"
The Torah adds אשר עליו, "which he wore on top,⁠" to further underline that the striped coat was an outer garment. In spite of this, in their frenzy they removed all his garments.
ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו – לפי שלמעלה נאמר ״הנה בעל החלומות הלזה בא״ אמר כאן ״אל אחיו״. אבל ביאה שלמעלה שבא קרוב להם, וביאה זו שבא סמוך לאחיו.
ויפשיטו את יוסף – ומה הפשיטו? את כתנתו. ואיזו? כתנת הפסים אשר עליו.⁠1 ויאמר רשב״ם ז״ל יש מפרשים ש״לא הזכירה אלא לרמוז שהיא גרמה מתחלה את השנאה. וזו אינו אלא לפי שהוא אומר לפנינו ׳וישלחו את כתונת הפסים׳ להטעותו שיחשוב בלבו כי חיה רעה אכלתהו כמו שאמר ׳ויכירה ויאמר כתונת בני׳ לכך הוא מזכירה כאן״ [עכ״ל רשב״ם]. וכן נראה שלא שללו [כל] בגדיו, שכל עצמן לא עשו אלא מפני קנאה, לא לשלול שלל ולבוז בז, וכדרך ״הרצחת וגם ירשת?⁠״2 ועל כן לא הפשיטו רק כתונת הפסים מטעם האמור. אבל ראב״ע ז״ל אמר ״הכתונת, בלשון הקודש הוא הדבק לעור, והנה הערימוהו והשליכוהו ערום אל הבור״. ואין זה נכון בעיני, שיחשב זה להם לשליחות יד, שכבר הבטיחו שלא לעשות, כי יתקרר וימות. ומי הגיד לו אם לא כתונת פסים היה דבק לעור,⁠3 ואותו [כתונת פסים]⁠4 הפשיטו לבדה מטעם האמור. וחזרו5 והלבישו אותו שאר בגדיו. שאילו השליכוהו אל הבור ערום היה לו לומר ״ויפשטו את יוסף את בגדיו״ והכל בכלל. עכשיו שאמר שלא הפשיטו מעליו רק כתונתו, ושהיה אז לבוש בכתונת פסים שעשה לו אביו, ואותו הפשיטו, לא יתר בגדיו.
1. פנינה יקרה אמסור כאן. בספרו של הרב משה חפץ ״מלאכת מחשבת״ (נדפס לראשונה בשנת ת״ע) ביאר כי יוסף לא רצה להרגיז את אחיו כשיראוהו בכתונת פסים אשר עליו. אבל גם לכבוד אביו לא רצה להסיר ממנו בגד מתנה שנתן לו. לכן עטף את עצמו בשתי כותנות. על בשרו כתונת פסים, ועליה כתונת פשוטה הנהוגה גם אצל אחיו, כתונת פשוטה בלי שום תפארת. ולכן כאשר הגיע לאחיו, הפשיטו אותו תחילה את כותנתו, ואחר כך ״את כתונת הפסים אשר עליו״, עליו ממש, על בשרו. ובזה מוסברת כפילות המלים שבמקרא.
2. מל״א כא, יט.
3. אלא כתונת אחרת דבקה לעורו.
4. כך נראה לי להוסיף כאן.
5. אחר כך.
כאשר בא יוסף – כי לא הגיע אצלם עד אחר שכלו לדבר זה עם זה את האמור למעלה:
את כתנתו את כתנת הפסים – כתונת סתם הוא החלוק שעל העור לקבל הזיעה ונעשה מפשתן, והמלבוש שלובשין עליו לכבוד ונעשה מצבעים שונים גם לפעמים ממשי הוא הנקרא כתונת פסים. והנה היו ליוסף ב׳ כתנות, א׳ דבק לעור ואחת העליונה החשובה, וזאת הפשיטוהו ולא האחרת, והוצרך הכתוב לפרש שהיתה עליו אותה כתונת הפסים שעשה לו אביו, בעבור שהוא אומר לפנינו וישלחו את כתונת הפסים:
(כג-כד) ויקחהו כתוב רק לאחר הפשטת הכתונת. יוסף לא גילה כנראה כל התנגדות. הוא ניסה לרכך את לבם אך ורק על ידי בקשות ותחנונים, כפי שנראה אחר⁠־כך (מב, כא).
(כג-כד) ויהי כאשר בא – נח רגזם קצת, ורק הפשיטו את כתנתו, לא על הכוונה לשלחה אל אביהם רק מצד שהיא כתונת הפסים אשר עליו לבדו, שע״ז נפלה המשטמה ביניהם, וישלכו אתו הברה לא ע״ד שיטבע שם, כי הבור רק אין בו מים.
(23-24) WHEN YOSEF CAME TO HIS BROTHERS. Their rage had subsided somewhat, and they only stripped Yosef of his tunic — not in order to send it to their father, but because it was the ornamented tunic which was upon him alone, that having been the root of the hatred between them. And they... threw him into the pit; not, however, in order to drown him, for the pit was empty and had no water in it.
את כתנתו את כתנת הפסים: פירש רש״י ״את כתנתו״ – זה חלוק1, והוא ממדרש רבה (פד,טז)⁠2. וצריך לומר שהיה לבוש על בשרו שתי כתנות3, דזה ודאי אי אפשר לומר שהציגוהו ערום וכך נמכר אח״כ, אלא כמו שכתבתי.
אבל לפי פשוטו4 היינו ״כתנתו״ היינו ״כתונת הפסים״5, והכי מוכח מלשון המקרא בפסוקים ל״א ול״ב6. והא דכתיב פעמים, הוא משום שהיה בזה שהפשיטוהו החלוק שני טעמים, דבאמת היה הנוהג לכל אנשי המעלה ללבוש כותנות על בגדיהם, כמו שהיו אח״כ כהני ה׳ אפילו שלא בשעת עבודה לובשים מעיל, ובשמואל (שמואל א ב,יט) כתיב ״ומעיל קטן תעשה לו אמו״, וכל האחים לבשו כך, אך של יוסף היה כתונת פסים – חשוב ומצויר באריגתו, כמו שכתב הרמב״ן סוף פרשת תצוה7. והנה הנוהג היה כשהיה איש המעלה אשם והגיע לעונש גופו, אזי מסירים תחילה ממנו את אות המעלה שלו, וכענין דאיתא בירושלמי הוריות פ״ג ׳נשיא שחטא מעבירין אותו, ואח״כ מלקין אותו׳. על כן כשבאו להעניש את יוסף הסירו מעליו ״את כתנתו״ אפילו אם לא היתה של פסים8, ועוד טעם אחר ״את כתונת הפסים״ – טעם מיוחד שהיה כתונת הפסים, ורעה עינם לראות הכתונת עליו, וגם כי נדרש היה להביאה לאביהם כמו שיבואר בפסוק ל״ב.
1. ו״את כתנת הפסים״ – היא שהוסיף לו אביו יותר על אחיו.
2. ולפי״ז התורה מציינת שהפשיטו אותו שתי כתנות, גם את החלוק וגם את כתנת הפסים. ועיין ברוו״ה (בספרו ׳תורת אלהים׳) להלן פסוקים לא-לב שמוכיח זאת מלשון הפסוקים שם, שבפסוק ל״א כתוב ״ויקחו את כתנת יוסף״ ובפסוק ל״ב כתוב ״וישלחו את כתנת הפסים״.
3. מלבד כתנת הפסים.
4. וכך דעת רוב המפרשים.
5. ולפי״ז היו לו שתי כתנות (ולא שלש), אחת שעל גופו שכלל לא הפשיטוהו ואחת כתנת הפסים שהפשיטוהו.
6. שבפסוק ל״א מוזכר ״ויקחו את כתנת יוסף״ משמע שהיתה רק אחת, ובפסוק ל״ב מבארת התורה שהיא מדברת על כתנת הפסים ״וישלחו את כתנת הפסים״.
7. הבאנו בהערה 34.
8. הסבר רבינו צריך עיון, שהרי התורה מספרת את סיפור המעשה ולא סיפור של מחשבה וכו׳.
האחים קבלו את הצעתו השניה של ראובן שלא להרוג את יוסף בידים. אך תחילה הפשיטו אותו את כתונת הפסים, לפי הרשב״ם — כדי להטעות בה לאחר מכן את אביהם, וכמתואר בפסוק ל״א ואילך.
ויפשיטו – ״שאמרו שיפשיט אותה בעצמו״.⁠1 ומשום כך מלת ״את״ הכפולה.
את⁠־כתנתו את⁠־כתנת הפסים – כתונת זו היתה מיוחדת במינה, ועל כן הכירה יעקב מיד כשראה אותה.⁠2
1. הראב״ע.
2. פסוק לג.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כד) וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃
They took him and threw him into the pit. And the pit was empty; there was no water in it.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרי״דחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
השלכה לבור – ירמיהו ל״ח:ו׳
[קמב] 1ויקחהו, ויקחהו כתיב מי היה זה שמעון ואימתי פרע לו להלן (בראשית מ״ב:כ״ד), ויקח מאתם את שמעון. (בראשית רבה פ״ד)
[קמג] 2הברה והבור, שני בורות היו אחד מלא צרורות ואחד מלא נחשים ועקרבים. (בראשית רבה פ״ד)
[קמד] 3והבור רק אין בו מים, א״ר כהנא דרש ר׳ נתן בר מניומי משמיה דר׳ תנחום, מאי דכתיב והבור רק אין בו מים, ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים, אלא מה ת״ל אין בו מים, מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו (שבת כב. חגיגה ג.)
[קמה] 4והבור רק אין בו מים, אמר רבי אחא והבור רק. נתרוקן בורו של יעקב, אין בו מים. אין בו דברי תורה שנמשלה למים, היך מה דאת אמר הוי כל צמא לנו למים (ישעיהו נ״ה:א׳). כתיב כי ימצא איש גונב נפש מאחיו וגו׳ (דברים כ״ד:ז׳) ואתם מוכרים את אחיכם, חייכם אני אפרע מבני בניכם מן החשובין שבהן מיושבי לשכת הגזית עשרה להריגה כדכתיב ונמצא בידו מות יומת (שמות כ״א:ט״ז), ומה אתם מכרתם אותו לישמעאלים, חייכם עתיד ישמעאל בנכם לגבות [לבכות] בשבילו שעל דבר זה נגזר על ר׳ ישמעאל ועל עשרה חביריו הרוגי לופיאנוס קיסר (בראשית רבה פ״ד)
1. בשכ״ט ויקחהו חסר ו׳ וישלכו חסר י׳ מלמד ששמעון לבדו לקחו והוא השליכו. וכ״ה בתנ״י במבוא ע. ובמדרש משלי פ״א מי הורידו לבור מכל אחיו הוי אומר שמעון ולוי שנאמר בסדם על תבוא נפשי, וראה ברבינו בחיי במדבר א, כ. ובתנחומא ישן וישב יג. מה עשה שמעון כיון שנתנו אותו לתוך הבור היה שמעון מצווה ומשליכים עליו אבנים גדולות כדי להורגו, אבל כשנפל הוא ביד יוסף הי׳ יוסף זורק עליו (עופות) פטומות. ומענין זה באריכות בס׳ הישר (ונראה דכל הדברים נדרשו בלשון הכתוב לקמן מב, כא. אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו.) והבור רק אין בו מים, כי אם נחשים ועקרבים, ויירא יוסף מפני הנחשים והעקרבים אשר בבור, ויצעק יוסף בקול גדול ויסתר ה׳ את הנחשים ואת העקרבים בקירות הבור ולא הרעו ליוסף, ויקרא יוסף מתוך הבור אל אחיו ויאמר אליהם מה עשיתי לכם ומה חטאתי למה לא תיראו מפני ה׳ בעדי, הלא אנכי עצמכם ובשרכם ויעקב אביכם אבי הוא ולמה תעשו לי הדבר הזה היום ואיך תשאו פניכם לפני יעקב אבינו, ויהי צועק וקורא אל אחיו מתוך הבור ויאמר יהודה ראובן שמעון ולוי אחי שאוני ממחשכים אשר שמתם אותי בו, וראו היום את פני ואת פני יעקב אבי, ואם אני חטאתי לכם הלא בני אברהם יצחק ויעקב אתם אשר אם ראו יתום עליו ירחמו ואם רעב יאכילוהו לחם ואם צמא ישקוהו מים ואם ערום יכסוהו, ואיך אתם לא תרחמו על אחיכם כי עצמכם ובשרכם אני ואם חטאתי אליכם הלא תעשו בעבור אבי, ויוסף מדבר את כל הדברים האלה מתוך הבור ולא שמעו אחיו אליו ולא הטו את אזניהם לכל דברי יוסף ויהי צועק ובוכה בתוך הבור, ויאמר יוסף מי יתן וידע אבי היום את המעשה אשר עשו לי אחי ואת הדברים אשר דברו אלי היום, וישמעו כל אחיו את צעקתו ואת בכייתו בתוך הבור וילכו אחיו ויתרחקו מן הבור למען לא ישמעו את צעקת יוסף ואת בכייתו בבור, וילכו וישבו מנגד הרחק כמטחוי קשת וישבו שם לאכל לחם.
2. דורש כן לשון הברה, והבור (פי׳ ב״ר). וכ״ה בכת״י רמזי ר״י, וי״מ מלשון הכתוב פ״כ באחד הברות. ובשכ״ט והבור רק יכול היה לומר והוא ריק מה ת״ל והבור מלמד ששני בורות היו.
3. ב״ר פפ״ד, תנ״י וישב יג, תנחומא וישב ב. ובתרגומים כאן. נחשים ועקרבים יש בו, לא היה ריק אלא ממים. (רש״י). וברבעה״ת דעת זקנים ובריב״א וש״ר פי׳ משום דרק, ואין, הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, לומר שהיה בו שום דבר. וא״ת ומנא ליה דנחשים הוי אימא אבנים יש בו ותי׳ הריב״א משום דנחשים ועקרבים יש בהם חיות ולפעמים הבור מתרוקן מהם משא״כ מאבנים שאין בהם חיות ובפי׳ הר״י מוינה כ׳ ד״א גז״ש כתיב הכא אין בו מים וכתיב התם נחש שרף עקרב וצמאון אשר אין מים. ובנימוקי רבינו ישעיה מטראני הראשון כ׳ דנרמז בקרא אין בו מים וישבו לאכול, אל תקרי וישבו לאכול אלא ויש בו לאכול פי׳ נחשים ועקרבים שאוכלים, ובפי׳ מנחה בלולה כ׳ אי״ן ר״ת אבל יש נחשים. והראשונים הקשו לפי דרש זה איך מעיד הכתוב על ראובן שרצה להציל את יוסף, והדבר מבואר באריכות בזהר ח״א קפה. ר׳ יצחק אמר אי נחשין ועקרבין הוו ביה אמאי כתיב בראובן למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו וכי לא חייש ראובן להאי דהא אינן נחשין ועקרבין ינזקון ליה, ואיך אמר להשיבו אל אביו וכתיב למען הציל אותו, אלא חמא ראובן דנזקא אשתכח בידייהו דאחוי בגין דידע כמה שנאין ליה ורעותא דלהון לקטלא ליה אמר ראובן טב למנפל ליה לגו גובא דנחשין ועקרבין ולא יתמסר בידא דשנאוי דלא מרחמי עליה, מכאן אמרו יפיל בר נש גרמיה לאשא או לגובא (בור) דנחשין ועקרבין ולא יתמסר בידא דשנאוי כו׳, בגין דהכא אתר דנחשין ועקרבים אי איהו צדיקא קב״ה ירחוש ליה ניסא ולזמנין דזכו דאבהן מסייעין ליה לבר נש וישתזיב מינייהו אבל כיון דיתמסר בידא דשנאוי זעירין אינון דיכלין לאשתזבא ובגין כך אמר למען הציל אותו מידם, מידם דיקא ולא כתיב למען הציל אותו ותו לא אלא אמר ראובן ישתזיב מן ידייהו, ואי ימות בגובא ימות, ובגין כך כתיב וישמע ראובן ויצלהו מידם. (ובספר צדה לדרך מביא י״מ בשם מדרש שאמר ראובן מוטב שיפול יוסף ביד נחשים ועקרבים ישתיירו בו העצמות לכל הפחות ויוכל להשיב אל אביו העצמות משא״כ אם יפול ביד אחיו. והוא בזהר שם באריכות.) ועי׳ זהר חדש לג: ותק״ז תיקון מח. סד. ויש להעיר מדברי הזהר למ״ש בפי׳ הרא״ש בהדר זקנים לעיל פסוק ח׳ וא״ת איש כמוהו כיוסף נבון וחכם איך היה מספר חלומותיו לעיני אחיו, אחר שהיה יודע שהיו שונאין אותו על חלומותיו ועל דבריו ובכל יום היה מוסיף קנאה בינו וביניהם, ויש לומר דיוסף היה בר חכים ורואה באספקלריה המאירה, ואמרו הכובש נבואתו במיתה, פירוש המעלים ומכסה את הנבואה שהראו לו מן השמים חייב מיתה בידי שמים, אמר מוטב שאפול בידי אדם ומספק אנצל בידי שמים, משאפול בידי שמים חלילה, נפלה נא ביד ה׳ כי רבים רחמיו. ומה שהביא מהפסוק נפלה וגו׳ לכאורה זו ראיה לסתור וגם עיקר דבריו צ״ע וא״ל. ובפענח רזא כ׳ אבל נחשים ועקרבים יש בו הקשה הר״ר דוד ממינצבערג איך א״כ יעיד הכתוב על ראובן לאמר למען הציל אותו כו׳ אמרינן ביבמות קכא. נפל לבור של נחשים מעידין עליו שהוא מת ומשיאין את אשתו, ותי׳ חתנו של הר״י מביהם (וכן הוא בפי׳ הר״י מוינה) דהתם מיירי בבור קצר ונופל עליהם, ובוודאי אגב איצצא מזיקי ליה פירוש מדוחק שאין מקום פנוי ליפול אצלם כי אם עליהם, אבל בור של יוסף רחב היה. ועוי״ל דשני בורים קרובים זה לזה היו לפניהם ובאחד היו בו נחשים ועקרבים ולא בשני ועל השני רמז ראובן, ובריב״א עה״ת תי׳ ויש מפרשים דודאי לטובה נתכון כדאמרינן בפ׳ בתרא דיבמות ראוהו שנפל לחפירה של נחשים ועקרבים אין מעידין עליו שמת דחיישינן שמא חבר הוא כלומר ויכול להנצל מהם ע״י לחש. והרמב״ן כ׳ דנחשים ועקרבים היו בחורי הבור או שהיה עמוק ולא ידעו בהם שאלו היו רואים אותם ולא יזיקו ליוסף היה הדבר ברור להם שנעשה לו נס גדול ושהוא צדיק גמור וידעו כי זכותו תצילנו מכל רע ואיך יגעו במשיח השם. (ובפי׳ הטור עה״ת הקשה ע״ז ודבריו צ״ע). וראה ברשב״ם כאן וע״פ הדרש הנ״ל אולי אפשר לפרש הגירסא שלפנינו בירושלמי יבמות פט״ז ה״ג נפל לבור אריות אין מעידין עליו (שמת) אומר אני נעשה לו נסים כדניאל, נפל לכבשן אש אין מעידין עליו אומר אני נעשה לו נסים כחנניה מישאל ועזריה נפל לבור מלא נחשים ועקרבים אין מעידין עליו ריבב״א אומר אני חבר היה, ובגמ׳ לפנינו ביבמות קכא. ובתוספתא פי״ד הגי׳ לחפורה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו (שמת) ריבב״א כו׳ אין מעידין עליו חיישינן שמא חבר הוא. (ויודע ללחוש, רש״י). ות״ק אגב איצצא מזקי ליה. ועפ״ז כ׳ הק״ע ופנ״מ להגיה בירושלמי כמו בבבלי. ולפי דרש הנ״ל שיוסף ניצל מבור של נחשים ועקרבים ע״פ נס כמ״ש הרמב״ן ומבואר בתנחומא ויחי אי״ז דהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה. ולפ״ז י״ל דס״ל להמ״ד בירושלמי דלכן אין מעידין עליו אומר אני נעשה לו נס כיוסף, ולא הזכיר מפורש משום דאינו מבואר בקרא אבל כיון דמיהוי הוי חיישינן לזה. אמנם מתוס׳ יבמות קנא: שהביאו הירושלמי עיי״ש במהרש״א מוכח דס״ל שבזה לא פליגי הבבלי והירושלמי ובע״כ צריך לתקן כמ״ש הפנ״מ וק״ע, וצריך לחלק כמש״ל מדברי הפענח רזא. (ויש להעיר דבגמ׳ אמרו ״חפורה״ ובירושלמי איתא ״בור״ אמנם בתוספתא איתא ג״כ בור) עוד יש לחלק עפ״מ דמביא בכת״י רבינו אפרים עה״ת ובנימוקי רבינו ישעיה עה״ת נפל לחפורה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת י״ל דווקא מלאה דאגב אציצא מזקי ליה והכא בחורין הוו דליכא אציצא ומה״ט לא שייך לומר שמא נעשה לו נס כיוסף, דגבי יוסף לא אמרו דהיה הבור מלא נחשים ועקרבים. אבל נס י״ל דהוי אפילו אינו מלא וכמ״ש הרמב״ן, שו״ר בס׳ רביד הזהב מבאר דברי הירושלמי יבמות הנ״ל ע״פ הגמ׳ דשבת, ולא העיר מכל מ״ש לחלק. [בכת״י פי׳ רבעה״ת מושב זקנים כ׳ וישליכו אותו הבורה, פרש״י בב״ק (נ:) כל בור האמור בתורה סתם אינו אלא י׳ טפחים, והקשה הרב ר׳ ישעיה משם ר״ת כי אי אפשר כפרש״י שא״כ האיך לא עלה יוסף מן הבור וגם ירמיה וישמעאל בן נתניה והרי האדם הוא ג׳ אמות שהם י״ח טפחים וצ״ע. ודברים אלו מפורשין בתוס׳ סנהדרין מה. ד״ה מה בשם ר״ת והביאו פרש״י שם בסנהדרין שכ׳ דסתם בור ״אינו פחות מעשרה״ ולפ״ז מתורצת הקושיא מבור הכתוב גבי יוסף].
4. פי׳ ב״ר בניו שיצאו מחלציו נתרוקנו מדברי תורה שלא היו יודעין ענשו של דבר, ובמדרש אגדה מבואר דמפרש זאת על יוסף ואין מים אלא תורה וכו׳ מלמד שמרוב הצרה שכח תלמודו. וסוף המאמר חייכם אני אפרע כו׳. כל הקטע הזה ליתא במדרשים הנדפסים, ובמנח״י מביא מאמר זה משני כתבי יד וקורא זאת בשם הוספה פליאה ולא ראה שגם בילקוט שמעוני כאן במקומו גורס כן בב״ר ובקצת שינוים. וראה לקמן אות קפו. ובזח״ג רעט. והבור רק דבורא רק בלא תורה, אבל נחשים ועקרבים יש בו. ודא גלותא רביעאה דור דרשעים מלא נחשים ועקרבים רמאים כנחשים ועקרבים דעקרין מלי דרבנן.
וְנַסְבּוּהִי וּרְמוֹ יָתֵיהּ לְגוּבָּא וְגוּבָּא רֵיקָן לֵית בֵּיהּ מַיָּא.
They took him and threw him into the pit. The pit was empty; there was no water in it.

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם
וְנַסְבּוּהִי וּרְמוֹ יָתֵיהּ לְגוּבָּא וְגוּבָּא רֵיקָן (ח״נ: רֵיקָנוּ, רֵיקָא) לֵית בֵּיהּ מַיָּא
וַיִּקָּחֻהוּ – וְנַסְבּוּהִי, בזרוע
א. ״וַיִּקָּחֻהוּ״ – ״וְנַסְבּוּהִי״. רש״י (לבראשית מג טו) הבחין בין לקיחת אנשים ללקיחת חפצים: ״בדבר הנקח ביד מתרגמינן וּנְסֵיב ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן וּדְבַר״. בהתאם לכך ראוי היה לתרגם ״וַיִּקָּחֻהוּ״ – ״וְדַבְּרוּהִי״, כי כאן מדובר בלקיחת אדם. ואולם מכיוון שיוסף הושלך לבור בניגוד לרצונו, דקדק לתרגם ״וְנַסְבּוּהִי״ כי לא לקחוהו בדיבור אלא בכוח הזרוע. כנגד זאת השלכת יוסף לבית הסוהר מתורגמת ״דבר״: ״וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר״ (בראשית לט כ) ״וּדְבַר רִבּוֹנֵיהּ דְיוֹסֵף יָתֵיהּ״; גם אם נתבצעה הלקיחה בזרוע ברור שלא פוטיפר ״אדוני יוסף״ בצע אותה בידיו (נְסֵיב) אלא פקח עליה בלבד (דבר). וכן תרגם ״וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד״ (שמות ב ט) ״וּנְסֵיבַת אִיתְּתָא רַבְיָא״, כי היה תינוק ולקיחתו היא בידים דווקא ולא בדיבור. וראה עוד נוסח התאג׳ ״וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי״ (בראשית מד כט) ״וְתִסְּבוּן״ וביאורנו שם.
וְהַבּוֹר רֵק – רֵיקָן או רֵיקָנוּ?
ב. ״וְהַבּוֹר רֵק״ – ״וְגוּבָּא רֵיקָן״ אבל בחילופי נוסחים: רֵיקָנוּ או רֵיקָא. ייתכן שהנוסחים הסתפקו בתרגום רֵיק כתואר השם: הואיל ותואר הפועל רֵיקָם מתורגם רֵיקָן כגון ״כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי״ (בראשית לא מב) ״רֵיקָן שַׁלַּחְתָּנִי״, ״לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם״ (שמות ג כא) ״לָא תְהָכוּן רֵיקָן״, היו שתרגמו כך גם בתואר השם ״וְהַבּוֹר רֵק״ – ״רֵיקָן״, אבל נוסחי רֵיקָנוּ או רֵיקָא הבחינו ביניהם.⁠1
1. וראה גם ״והארץ היתה תהו ובהו״ (בראשית א ב) ״צָדְיָא וְרוֹקַנְיָא״ ובח״נ: וְרֵיקַנְיָא, ״וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם״ (ויקרא כו כ) ״וִיסוּף לְרֵיקָנוּ״.
ונסבו יתיה וטלקו לגובא וגובא הווה ריק⁠[ן] לית ביה מיין.
ונסבוהי וטלקו יתיה לגובא וגובא סריק לית ביה מוי ברם חיוין ועקרבין הוו ביה.
and took and threw him into the pit; but the pit was empty, no water was therein, but serpents and scorpions were in it.
וַיִּקָּחֻהוּ – וַיִּקָּחֵהוּ כְּתִיב, מִי הָיָה זֶה שִׁמְעוֹן, וְאֵימָתַי פָּרַע לוֹ, לְהַלָּן: וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן (בראשית מ״ב:כ״ד).
וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם – מַיִם אֵין בּוֹ אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ. שְׁנֵי בּוֹרוֹת הָיוּ, אֶחָד מָלֵא צְרוֹרוֹת וְאֶחָד מָלֵא שְׂרָפִים וְעַקְרַבִּים.
אָמַר רַב אֲחָא בּוֹר רֵק, נִתְרוֹקֵן בּוֹרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. אֵין בּוֹ מָיִם, אֵין בּוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְמַיִם, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמֵר: הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם (ישעיהו נ״ה:א׳), כְּתִיב: כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו (דברים כ״ד:ז׳), וְאַתֶּם מוֹכְרִים אֶת אֲחִיכֶם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

וישליכו אותו הבורה – הה״ד וידו אבן בי (איכה ג׳ נ״ג) זה היה דניאל וירמיה ויוסף. דניאל דכתיב (ואתיו) [והיתיו] לדניאל ורמו (לגו) לגבא [די] אריותא (דניאל ׳ ו׳ י״ז). צפו מים על ראשי (איכה ג׳ נ״ד) אלו הרשעים שנמשלו למים ששלטו עליו להשליכו לבור. אמרתי נגזרתי (שם) נתירא שמא יגרום החטא. קראתי שמך (שם נ״ה) זה דניאל שהתפלל מן הבור ושמע הב״ה תפלתו שנאמר קולי שמעת (שם נ״ו). ולא די שהצילו אלא שנקמו מאויביו הה״ד רבת ה׳ ריבי נפשי וגו׳ (שם נ״ח). הרי מצינו שנצל דניאל מן הבור [מן המקרא]. ורבותינו אמרו מסורת היא בידינו שפעם אחרת ניצל דניאל מגוב אריות בימי כורש הפרסי, על שכפר בע״ז ובערה והיה בבור האריות ז׳ ימים ואתא מלכא ליומא דשבעה למיבכי על דניאל ואתא לות גובא וחזיה לדניאל כד יתיב, ויהב קלא רמא ואמר רב הוא אלההון דדניאל, ואסקוהו לדניאל מן גובא ובעלי דבביה דדניאל דאכלו קרצוהי ובען למקטיליה, אישדי איהון בגובא ובה שעתא אכלין אינון [אריותא] קדמוי דמלכא וקדם דניאל. לכך נאמר צמתו בבור חיי (איכה ג׳ נ״ג). ד״א צמתו בבור חיי מדבר בירמיה בשעה שעלו חיל כשדים מעל ירושלים מפני חיל פרעה יצא ירמיה מירושלים לילך לענתות לחלוק עם אחיו הכהנים והוא היה יוצא משער בנימין והיה שם אדם ממונה עליה וכו׳ וכן כתוב במדרש. ד״א צוד צדוני כצפור (שם נ״ב) זה יוסף, צמתו בבור חיי, וישליכו אותו הבורה, קולי שמעת, שהעלוהו משם ומכרוהו ונעשה מלך.
וישליכו אותו הבורה1מי השליכו שמעון, ואימתי פרע לו, במה שנאמר ויקח מאתם את שמעון וגו׳ (בראשית מ״ב:כ״ד).
והבור רק אין בו מים2מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו.
3דבר אחר: והבור רק אין בו מים [אין בו דברי תורה]. ואין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נ״ה:א׳), מלמד שמרוב הצרה שכח תלמודו.
1. מי השליכו שמעון. ב״ר פפ״ד אות ט״ז, ומדרש משלי פ״א, ועיין לק״ט ובהערה נ״ה.
2. מים אין בו. שבת כ״ב ע״א. ב״ר שם, ילקוט רמז קמ״ב, תנחומא וישב אות י״ג, ותנחומא הנדפס מכבר וישב אות ב׳, תרגום יב״ע ורש״י ולק״ט, ועיין בפי׳ הרמב״ן וברבינו בחיי וביפ״ת.
3. דבר אחר: אין בו דברי תורה. ב״ר שם.
וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה – מִי הָיָה זֶה, שִׁמְעוֹן אֵימָתַי פָּרַע לוֹ (בראשית מ״ב:כ״ד) ״וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן״.
כֵּיוָן שֶׁנְּתָנוּהוּ בְּתוֹךְ הַבּוֹר הָיָה שִׁמְעוֹן מְצַוֶּה וְהָיוּ מַשְׁלִיכִים אֲבָנִים כְּדֵי לְהָרְגוֹ, אֲבָל כְּשֶׁנָּפַל הוּא בְּיַד יוֹסֵף הָיָה מַשְׁלִיךְ עָלָיו פְּטוּמוֹת כְּדֵי לְהַאֲכִילוֹ.
וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם – דָּרַשׁ רַב נָתָן בַּר מַנְיוּמֵי מִשְׁמֵיהּ דְּרָבָא, מַיִם אֵין בּוֹ אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ.
אָמַר רַב אַחָא נִתְרוֹקֵן בּוֹרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אֵין בּוֹ מָיִם, אֵין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְמַיִם, דִּכְתִיב (ישעיהו נ״ה:א׳) ״הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״. כְּתִיב ״כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו״ וְאַתֶּם מְכַרְתֶּם אֶת אֲחִיכֶם (וְכוּ׳).
ואכ֗ד֗וה וטרחוה פי אלג֗ב וכאן אלג֗ב פארגא ליס פיה מא.
ולקחו אותו והשליכו אותו בבור, והבור היה ריק, אין בו מים.
ממשמע שנאמר: והבור רק יודע אניא שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים? מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו.
א. כן בכ״י לייפציג 1 (עם סימן מחיקה על המלה ״איני״ שמופיעה לפני המלה ״יודע״), אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165 ובדפוסים ראשונים: ״איני יודע״.
והבור רק אין בו מים AND THE PIT WAS EMPTY, THERE WAS NO WATER IN IT – Since it states, "the pit was empty", do I not know that "there was no water in it"? What then is the force of "there was no water in it"? Water, indeed it did not contain, but there were serpents and scorpions in it (Shabbat 22a).
ויקחהו וישליכו וגו׳ והבור רק אין בו מים1מים אין בו. אבל נחשים ועקרבים היה בו.
1. מים אין בו. שבת כ״ב ע״א. ב״ר פפ״ד. ילקוט רמז קמ״ב. תנחומא וישב ויב״ע ורש״י עה״ת
ויקחהו – חסר ו׳:
וישלכו – חסר י׳, מלמד ששמעון לבדו לקחו והוא השליכו, וגם נדרש אם למקרא, שלקחו והשליכו בעצתם. והשליח הזה הוא כשולחיו, ואע״ג דאמרו רבנן אין שליח לדבר עבירה, הני מילי לדיני אדם, אבל בדיני שמים איכא, והיכן פרע לשמעון במצרים, דכתיב ויקח את שמעון ויאסור אותו לעיניהם (בראשית מב כד), לכך אמר יעקב ארור אפם כי עז (שם מט ז), ולכך לא בירכו מחוקק עם אחיו, אלא רמזו בברכת יהודה שהציל את יוסף, כענין שנאמר שמע ה׳ קול יהודה (דברים לג ז):
הבורה – כלומר לאותו הבור שאמר ראובן:
והבור רק – יכול היה לומר והוא ריק, מה תלמוד לומר והבור, מלמד ששני בורות היו, אחד מלא צרורות, והשני מלא נחשים ועקרבים, וכן דרך המקרא, שנאמר נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים (דברים ח טו):
אין בו מים – שאם היה בו מים לא היו משליכין אותו שם, שאם כן היו מטבעין אותו וממיתין אותו בידים, והם אמרו: ויד אל תשלחו בו (בראשית ל״ז:כ״ב), וידינו אל תהיא בו (בראשית ל״ז:כ״ז) – לגרום לו מיתה.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): תהיה.
'En THERE WAS NO WATER IN IT: If there had been water in it, they would not have cast him in, for then they would have drowned him and they would have killed him directly.⁠1 They, however, said (vs. 22) "Do not touch him yourselves (veyad 'al tishlehu vo)"2 and veyadenu 'al tehi vo, i.e. to cause his death indirectly.⁠3
1. So also R. Joseph Bekhor Shor, as opposed to the explanation of Rashi (= Shabbat 22a, Hagigah 3a and Bereshit Rabbah 84:16), according to which the pit was filled with snakes and scorpions and still the brothers threw him in.
M. Berger (p. 158) suggests that Rashbam's interpretation that the pit had neither water nor snakes in it may have been motivated by a desire to "mitigate somewhat the guilt of the brothers.⁠" To my mind Rashbam rejects Rashi's view of the pit as being filled with snakes because he rejects all such midrashic explanations that are not grounded in the text.
2. In other words, the phrase veyad 'al tishlehu vo proves that the brothers did not want to do anything that would directly lead to Joseph’s death.
3. Rosin and all previous printers saw the words veyadenu 'al tehi vo ligrom lo mitah as the closing words of Rashbam's commentary to vs. 24. To my mind these words are an independent comment on vs. 27.
Rashbam takes pains here to distinguish between veyad 'al tishlehu vo (vs. 22) and veyadenu 'al tehi vo (vs. 27). The first phrase is said to mean, "Let us not kill him directly,⁠" and was used by Reuben to persuade his brothers not to murder Joseph on the spot (see vs. 20) but rather to kill him indirectly by throwing him into a pit. Then Judah says veyadenu 'al tehi vo, meaning, "Let us not kill him (even) indirectly,⁠" by leaving him in the pit; let us rather sell him to the Ishmaelites.
Rashbam attempts to make this distinction explicit by explaining the first phrase as memitin 'oto bayadayim and the second as ligrom lo mitah. The words ba-yadayim and ligrom represent common rabbinic usage to distinguish between direct and indirect action. See e.g. Pes. 20b: gerama' 'in ba-yadayim la'.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 23]

אין בו מים – שלא רצו להשליכו בבור שיש בו מים, דאם כן היו ממיתים אותו בידים.
אין בו מים – THERE WAS NO WATER IN IT – For they did not want to throw him into a pit where there was water, for if so they would be killing him with [their] hands.
ויקחהו – חסר הוא.⁠א
ובבראשית רבה (בראשית רבה פ״ד): מי היה שלקחו, זה שמעון, הה״ד ויקח מאתם את שמעון (בראשית מ״ב:כ״ד).
אין בו מים – כי אם היו בו מים היה טובע במים והרי הוא כאלו הרגוהו בידם.
ואמר אין בו מים אחר שאמר והבור רק – אולי היה בו טיט כמו בור ירמיהו שנאמר ויטבע ירמיהו בטיט (ירמיהו ל״ח:ו׳) ולא מת בעבור זה, והדרש ידוע (שבת כ״ב.) שאמר מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. ואם כן הוא, הרי הוא כאלו הרגוהו, כי לא ידעו שיעשה לו האלב נס ולא ישכוהו.
א. כן נראה שכתוב בכ״י מוסקבה 495. בכ״י פריס 193: ״וי״ו״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״האל״.
ויקחהו, there is a letter ו missing in this word, making it appear as if only one brother took him. According to Bereshit Rabbah 84,16 this is an allusion to who the brother was who seized Joseph and threw him into the pit. It was Shimon, which was the reason why later on Joseph locked up Shimon as a hostage (42,24 ויקח מאתם את שמעון, he took Shimon from them.)
אין בו מים. If there had been water in the pit, Joseph would have drowned and throwing him into the pit would have been outright murder. The reason why the Torah mentions that there was no water in the pit, having already said that the pit was empty, והבור ריק, could be that there was sticky mud inside it, as for instance in Jeremiah 38,6 where the King’s servants threw the prophet into טיט, meaning a slime pit. That pit is also described as devoid of water, although Jeremiah is described as sinking into the mud. However, it did not cause his death. The allegorical explanation of the sequence of the words in our verse is well known, i.e. though water, one lethal ingredient, was not present in that pit, other potentially worse dangers such as scorpions, etc., were. If this explanation corresponds to the facts, throwing Joseph into such a pit was no better than killing him. The brothers had no way of knowing that God would save him by a miracle, i.e. that the scorpions and snakes would not attack him.
[הגהה: והבור רק אין בו מים – פירש המורה: מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. וכי מדוקיא פירש דמים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו ואני אומר מים אין בו אבל עצים ואבנים יש בו. אלא מוישבו לאכול נמצא אל תקרי וישבו לאכול אלא ויש בו לאכול פי׳ נחשים ועקרבים שאוכלים.]
אין בו מים – פירש המורה: מים אין בו וכו׳ אי קשיא והתניא פ׳ בתרא דיבמו׳ נפל לחפירה מלא נחשי׳ ועקרבים מעידין עליו שמת. י״ל דוקא מלאה דאגב אציצה מזקי ליה והכא בחורין הוו דליכא אציצה.
אין בו מים – שאם היו בו מים לא היו משליכים אותו שם להמיתו בידים, שהרי אמרו: וידינו אל תהי בו (בראשית ל״ז:כ״ז) – להמיתו בידים.⁠1
1. בדומה ברשב״ם ובר״י בכור שור.
אין בו מים, "there was no water in it;⁠" the Torah mentions this to tell the reader that if the pit had been filled with water the brothers would not have thrown him into it, as it would have been equivalent to drowning him with their own hands. They had already ruled out doing something like that, (verse 27).
והבור רק אין בו מים – הוי מיעוט אחר מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות (יומא מג., מגילה כג:, בבא קמא פו:, בבא בתרא יד., סנהדרין טו., ועוד הרבה). ומרבה אני נחשים ועקרבים (שבת כב., חגיגה ג.). וא״ת מה ראית. מדסמך ליה וישבו לאכול לחם (בראשית לז:כה). כלומ׳ ויש בו שהיה אוכל.
ד״א לכך אמ׳ אין בו מים – דאם היה בו מים א״כ הרגו אותו בידים. גן.
ד״א לכך אמר אבל נחשים ועקרבי׳ כו׳. שכן א׳י׳ן׳ בו מים. בר״ת א׳בל י׳ש נ׳חשי׳. וכל מאכל של עקרב אינו אלא לחם (???).
ד״א לכך אמ׳ אבל נחשים ועקרבי׳. נאמ׳ כאן אין בו מים. ונאמ׳ להלן המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים (דברים ח:טו). מה להלן אין מים אבל נחש ועקרב יש. אף כאן נמי כן.
ד״א והבור רק אין בו מים – פר״ש (ד״ה והבור רק אין בו מים) וכן בהלכה (???) אבל נחשי׳ ועקרבי׳ יש בו. והקש׳ ה״ר דוד ממינצנברך ז״ל אם היו בו נחשים ועקרבי׳ א״כ מה שנ׳ על ראובן למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו (בראשית לז:כב). והאמ׳ בפ׳ בתרא דיבמות (קכא., ברכות לג.) נפל לבור נחשים מעידין עליו שמת ומשיאי⁠[ן] אשתו כו׳. וא״ת שמא לא היה יודע ראובן שהיה בבור. והלא אמ׳ בעצמו השליכו אותו אל הבור הזה כו׳ (בראשית לז:כב). ותירץ חתנו של ה״ר יצחק מבהם דודאי התם אגב איצצא מזקי ליה. פי׳ אגב דוחק דהיינו כשהבור צר ונופל׳ עליה׳ כו׳. אבל זה הבור של יוסף היה רחב וזה ראה ראובן. ונ״ל דלא קשי׳ מידי דאמ׳ ראובן השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר שלא היה בו שום דבר וזה ראה בטוב. והם השליכו לבור הנחשים כו׳. וזה שאמ׳ וישב ראובן אל הבור כו׳ (בראשית לז:כט) ואמ׳ ודאי השליכוהו לבור נחשים מאשר שאיני מוצאו. לכך נצטער. לוי.
אין בו מים – פירש״י אבל נחשים ועקרבים יש בו, הקשה הר״ר דוד ממינצבערק איך א״כ יעיד הכתוב על ראובן לאמר למען הציל אותו וגו׳, הלא גם ראובן ע״כ ידע שי״ב נחשים ועקרבים שהרי כרומז באצבע אמר השליכו אותו אל הבור הזה ואמרינן פ״ב דכתובות נפל לבור של נחשים מעידין עליו שהוא מת ומשיאין את אשתו, ותירץ חתנו של הר״י מביה״ם דהתם מיירי בבור קצר ונופל עליהם ובודאי אגב איצצא מזקי לי׳, פי׳ מדוחק שאין מקום פנוי ליפול אצלם כ״א עליהם אבל בור של יוסף רחב הי׳, ועי״ל דב׳ בורות קרובים זל״ז היו לפניהם, ובא׳ הי׳ בו נחשים ועקרבים ולא בשני ועל הב׳ רמז ראובן לכן אמר בכפל וביתור אל הבור הזה אשר במדבר, דמכיון שרמז עליו לומר הבור הזה, אשר במדבר ל״ל, אלא כדי לשלול את הבור האחד כאלו אמר אל הבור שא״ב ריעותא רק מה שהוא במדבר מקום ציה וצמאון, לאפוקי האחר שנוסף בו ריעותא של נחשים, והם לא עשו כן והכתוב מעיד עליו, ואולי אשר במדבר גם הוא מעדות ולשון הכתוב ולא מדברי ראובן שהוא לא אמר רק אל הבור הזה, שהי׳ רומז באצבע על הבור שהי׳ ריק לגמרי, והכתוב יפרש לנו באמרו אשר במדבר שבאמת בבור ההוא לא הי׳ ריעותא כ״א שהוא במדבר, וכ״ז למען הציל וגו׳, ולכן נצטער ראובן כ״כ בשלא מצאו בבור דכיון שראה שהשליכוהו באותו של נחשים ואיננו שם חשב ודאי אכלוהו, לוי.
ד״א אין בו מים – לומר דאלולי כן הוי כהורגים אותו בידים, והרי הם רצו לציית לשאמר ראובן ויד אל תשלחו בו, ג״ן.
ומה שאמרו אייתורא דאין בו מים דוקא אבל נחשים ועקרבים יש בו הוא במה מצינו ממ״ש להלן המוליכך במדבר הגדול מקום נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין בו מים, מה להלן אבל נחשים ועקרבים יש בו אף כאן כן.
ויקחוהו דרשו רז״ל שמעון לקחו, ולכך כתיב (בראשית מ״ב:כ״ד) ויקח מאתם את שמעון.
והבור רק אין בו מים – אפילו היה בו מעט מים יקרא רק. וע״כ כשאמר אין בו מים הכונה שלא היה בו מים כלל.
ודרשו רז״ל מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. והוצרכו החכמים לומר כן מפני שיש בכתוב שני מעוטין, והבור רק מעוט אחד, אין בו מים מעוט שני, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות, ובא לרבות דבר המזיקו והוא נחשים ועקרבים.
ורבינו תם ז״ל פירש כי בא להם לרז״ל זה מדיוק הכתוב אין בו מים ממה שכתוב במדבר (דברים ח׳:ט״ו) וצמאון אשר אין מים, והיו שם נחשים כענין שכתוב נחש שרף ועקרב. וכתב הרמב״ן ז״ל היו בחורי הבור נחשים ולא ראו אותם כלל, כי אילו ראו אותם ולא יזיקוהו היה מתברר אצלם שיעשה לו נס וזכותו תצילנו מידם, ואיך יגעו במשיח ה׳ אשר חפץ בו ומצילו כענין שכתוב (דניאל ו׳:כ״ג) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני.
ובמדרש והבור רק, נתרוקן בורו של יעקב, אל בניו ולא ידעו התורה, שנאמר אין בו מים, אין בהם דברי תורה שנמשלה למים שנאמר (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא לכו למים. ואינם יודעים מה שכתוב בתורה (דברים כ״ד:ז׳) כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא, והם מכרו את אחיהם.
ויקחהו, "they took, etc.⁠" Our sages in Bereshit Rabbah 84,15 use the absence of the letter ו behind the letter ח in ויקחהו, i.e. only one person actually seized Joseph to surmise that the person in question was Shimon. This is why later on (Genesis 42,24) Joseph chose to imprison only Shimon.
והבור ריק, אין בו מים, "and the pit was empty, it did not contain any water.⁠" Even if it did contain some water it would still qualify for the description "empty;⁠" this is why the additional words "there was no water in it,⁠" mean that there was absolutely no water in it.
Our sages in Shabbat 22, however, use these words to deduce that whereas here was no water in the pit, i.e. that Joseph could not drown in it, to mean that there were other dangerous inhabitants in that pit such as vipers, etc. The reason the sages in the Talmud interpreted the verse in this way is that the verse actually contains two limitations. The first such limitation are the words "and the pit was empty; the second limitation are the words: "there was no water in it.⁠" Whenever we find two limitations the rule is that there was something compensating for these limitations, i.e. deadly dangers other than water.
Rabbeinu Tam, one of the Tossaphists, explained that the reason the sages picked examples such as deadly snakes as the inhabitants of that pit Joseph was thrown in may have been derived from the Torah saying in Deut. 8,15 במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים בו, "through the great and awesome wilderness of snakes, fiery serpent, and scorpion; and thirst where there was no water.⁠" The absence of water in the desert is contrasted there with the presence of deadly snakes.
Nachmanides writes: the snakes in the pit were concealed in holes which were not visible to people looking into it. Had the brothers noted these snakes and observed that they did not harm Joseph they would have realized that Joseph enjoyed the special protection of God and that He had performed a miracle on his account. They would not have dared lay a hand on the person whom God had so obviously selected for a special role. We observe the presence of such considerations elsewhere in the Bible, such as in Daniel 6,23 where the miraculous escape of Daniel from the den of lions told the king that "God had sent an angel and shut the lions' mouth so that they did not even wound him because merit was found for me before Him.⁠"
Bereshit Rabbah 84,16 understands the wording as allegorical. The word "empty" was a simile for Yaakov's reservoir of spiritual powers being drained through his favorite son being dumped into the pit, whereas the words "there was no water in it,⁠" refer to the absence of the words of Torah which have often been compared to the life-giving properties of water. They base themselves on Isaiah 58,4 "come O thirsty one, go to the source of water!⁠" The brothers were unaware of what would later on be written in the Torah (Deut. 24,7) "If someone be discovered who has sold (kidnapped) a member of his brethren the Children of Israel, and he enslaves him...that kidnapper shall die.⁠" The brothers had thus made themselves guilty of a potentially capital offence.
והבור רק אין בו מים – פרש״י מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. ואם תאמר מנלן לומר כן. וי״ל דהוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. וק׳ דלמא לרבות אבנים או דבר אחר אבל נחשים ועקרבים לא. וי״ל מדכתיב המוליכך במדבר הגדול וגו׳. נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים. נמצא שמקום שאין בו מים י״ל שיש בו נחש שרף ועקרב. ושמעתי מתרצין דכתי׳ והבור רק א״כ קרא דאין בו מים לא בא אלא לרבות דבר שפעמים הבור רק ממנו. וזהו נחש ועקרב שיש בהם חיות ולא אבנים שאין בהם חיות.
למען הציל אותו מידם – וא״ת להא דאמרי׳ שהיה סבור נחשים ועקרבים איך אמר המקרא שסבור להצילו י״ל דקאמ׳ הבור הזה בדוק היה שלא היה בו נחשים ועקרבים והם לא עשו כן.
וישליכו אותו הבורה – כשהיה בבור היה שמעון משליך אבנים להרגו וכשנמסר ביד יוסף נתן לו פטומים לאכול.
והבור רק אין בו מים – פ״ה מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. דרק הוי מיעוט ואין בו מים מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות לומר שהיה בו דבר. ומנא לן דנחשים ועקרבים היו בו דילמא אבנים היו בו. י״ל מדכתיב וישבו לאכול לחם. משמע ויש בו לאכל לחם עוד י״ל ממשמעות דרק שהיה בו דבר שלפעמים הוי רק ולפעמים הוי מלא והיינו נחשים ועקרבים שנכנסין לחורין ולסדקין. עוד י״ל דנרמז בפסוק קח אל״ף של אין ואל״ף מתחלף בעי״ן ואותיות של ר״ק ובי״ת של ב״ו ויהיה עקר״ב.
והבור רק אין בו מים – פירש״י מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. פי׳ דרק ואין הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מא״מ אלא לרבות לומר שהיה בו שום דבר. וא״ת ומנא ליה דנחשים הוי אימא אבנים יש בו. י״ל מדכתיב רק משמע דבר שלפעמים היה מתרוקן ממנו.
והבור רק אי בו מים, "the pit was empty, not containing any water.⁠" Rashi comments that this is to tell us that while there was no water in the pit in which he could have drowned, there were other hazardous inhabitants in that pit such as snakes and scorpions. (based on B'reshit Rabbah 84,16.) This interpretation is based on the principle that when two negatives follow one another this indicates that we are being told something positive, even if not beneficial. It would have sufficed to describe the pit as simply: "empty.⁠" If you were to ask why did it have to refer to the presence of scorpions? What hint is there of that? Maybe there were merely stones inside the pit? The expression רק for empty, instead of ריק means that it was empty on occasion but filled with water at other times. Scorpions take refuge there when it has been emptied from water.
והבור רק אין בו מים – פירש״י מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. וא״ת מנא ליה הא י״ל דהוי מיעוט אחר מיעוט רק אין בו מים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ונמי מוכח מתיבת וישבו לאכול לחם נוטריקון ויש בו לאכול לחם כלומר דבר שהוא למאכל לאפוקי עצים ואבנים.
ויקחהו – כתיב חסר וי״ו שלא לקחו אלא אחד והוא שמעון ועל כן ויקח מאתם את שמעון.
רק – ב׳ במסורה הכא ואידך כי לא דבר רק הוא. שלא היה הבור ריקן שהרי היו בו נחשים ועקרבים מים אין בו אבל יש בו נחשים ועקרבים ועוד גמרינן אין בו מים דהכא ממאי דכתיב נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים.
וישליכו אותו הבורה – פר״ש בבבא קמא בפרק (החופר) [הפרה] (ב״ק נ׳ ב׳) כל בור האמור בתורה סתם אינו אלא י׳ טפחים. והקשה הר׳ ר׳ ישעייה משם ר״ת כי אי איפשר כפר״ש שא״כ היאך לא עלה יוסף מן הבור. וגם ירמיהו וישמעאל בן נתנייה והרי האדם הוא ג׳ אמות שהם י״ח טפחים, וצ״ע.
והבור רק אין בו מים – הוי מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות ומרבה אבל נחשים ועקרבים יש בו. וא״ת מ״ל לר״ש למדרש הכי אימא אבל אבנים יש בו או דבר אחר, אלא ילפינן גזירה שוה מים ממים, כתיב הכא מים, וכתיב התם מים במשנה תורה (דברים ח׳ ט״ו) המוליכך במדבר (מ׳ שנה בארץ צמאון) [הגדול והנורא] נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין (בו) מים. מה מים להלן נחשים ועקרבים, אף מים שנ׳ כאן נחשים ועקרבים.
א״נ שמעתי מניין לנו זה הפירוש של נחשים, מדסמיך ליה וישבו לאכול אל תיקרי וישבו אלא ויש בו לאכול כלומר דבר האוכל אחרים.
ד״א א׳י׳ן׳, אבל יש נחשים (בגימט׳ כו׳) [נוטריקון]. ותימה לר׳ דוד ז״ל שאם היו בו נחשים בבור, א״כ למה אמר הכתוב למען הציל וגו׳. מה הצלה איכא והלא נחשים יהרגוהו, דהא אמרינן בפרק בתרא דיבמות (קכ״א א׳) נפל לבור נחשים מעידין עליו שמת ומשיאין את אשתו, וא״ת שמא לא ידע ראובן שהיה בבור נחשים והלך הוא בעצמו והשליכו לבור. וי״ל דהתם אגב איציצא מזקי לה, פי׳ אגב דוחקא, דהיינו כשהבור צר ונופל עליהם, אבל זה הבור של יוסף רחב היה וזה היה ידוע ראובן. ועי״ל דהרבה בורות היו באותן השדה, וראובן אמר השליכוהו אל הבור הזה, ובאותו הבור לא היו נחשים והם לא עשו כן.
והנה הבור היה ריק ממים; ואולי היה שם טיט עב, או נחשים ועקרבים כמו שאמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה פד, טז), כי לא היה ריק כי אם ממים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

אבל נחשים ועקרבים יש בו. בב״ר ובשבת בפרק במה מדליקין אבל ליכא לדיוקי מדוקיא דאין בו מים אבל עצים ואבנים יש בו דאם כן קשיא רישא אסיפא כתיב והבור רק דמשמע שאין בו שום מילוי וכתיב אין בו מים דמשמע מים אין בו אבל שאר דברים יש בו הא כיצד והבור רק מכל דבר שיש בו מלוי כגון עצים ואבנים וכיוצא בהם ואין בו מים אבל שאר דברי׳ שאין בהם מילוי כגון נחשים ועקרבים יש בו וליכא למימר שאין בו מים הוא פירושו של והבור רק כאילו אמר והבור רק ממים אבל דברים אחרים אף על פי שיש בהם מילוי יש בו דאם כן רק למה לי היה לו לומר והבור אין בו מים. וא״ת אי הכי לשתוק קרא מאין בו מים ולכתוב והבור רק ומיניה משמע דנחשים ועקרבים מאחר שאין בהם מילוי יש בו. י״ל דאי לאו קרא דאין בו מים לא הוה ידעינן אם היו בו נחשים ועקרבים אם לא דנהי דממלת רק לא מימעטי נחשים ועקרבים כיון דלית בהו מילוי מ״מ לא קא מיתרבו מיניה ואיכא למימר שלא היו בו נחשים השתא דכתיב מים אין בו יתירא על כרחין לומר דלדיוקי הוא דאתא לדיוקי מיניה מים הוא דאין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. אי נמי אי לאו קרא דאין בו מים הוה אמינא מאי והבור רק ממה שדרכו שימצא בו והוא המים דסתם בור יש בו מים אבל דברים אחרים אף על פי שיש בהם מילוי היו בו כתב קרא אין בו מים לדיוקי מיניה מים אין בו אבל דברים אחרים שהן בכלל רק היו בו ואי זה זה נחשים ועקרבים א״כ אצטריך רק למעוטי דברים שיש בהן מילוי ואיצטריך אין בו מים לרבויי דברים שאין בהם מילוי כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם:
וישליכו אותו הבורה שהיה רק ואין בו מים כי אם היו שם מים היה נטבע ומת ומה הנסיון אשר ישאר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

[א] והבור ריק אין בו מים
[1] חגיגה פרק ראשון דף ג ע״א (חגיגה ג.)
[2] שבת פרק שני דף כב ע״א (שבת כב.)
אבל נחשים ועקרבים יש בו. בפרק במה מדליקין (שבת כב.). אבל אין לומר מים אין בו – אבל עצים ואבנים יש בו, דאם כן לא היה הבור ריק, והתורה אמרה ״והבור ריק״, אבל אם נחשים ועקרבים היה בו נקרא זה ״והבור ריק״, כי אין נחשים ועקרבים הם מלוי לבור, מפני שעכשיו הם בכאן ואחר כך הולכים, והם לשעה, ואין זה נקרא מילוי לבור, ושפיר מקרי ״והבור ריק״ (כ״ה ברא״ם). ואם תאמר אם כן – דאין נחשים ועקרבים הם מילוי לבור, אם כן נאמר אילו כתיב ״והבור ריק״ הווא אמינא ריק הוא ממים, אבל נחשים ועקרבים יש בו, לכך כתב ״אין בו מים״ ללמוד ד״הבור ריק״ (בא ללמד שהבור ריק) אפילו מנחשים ועקרבים, ונראה דזה לא יתכן, שאף אם כתב רק ״והבור ריק״ הוי משמע דאף נחשים ועקרבים אין בו, דכיון דהכתוב בא לומר דלא היה בו דבר – ובודאי הכתוב רוצה לומר שלא היו בו מים שהיו מזיקים אותו, ואם כן היינו מפרשים דלגמרי לא היה בו דבר המזיק אותו, ולא הוי צריך למכתב כלל ״אין בו מים״ ללמוד דהוי ריק לגמרי:
והבור רק אין בו מים – אבל נחשים ועקרבים יש בו, מצאו להם היתר בזה כי חשבו את מביא דבתם לבעל לשון הרע, ומצינו שבעלי הלשון נדונים בנחשים כמ״ש (במדבר כ״א:ה׳) וידבר העם באלהים ובמשה, וכתיב (במדבר כ״א:ו׳) וישלח ה׳ בהם את הנחשים, יבא הנחש שחטא בלשונו וסיפר לשון הרע על בוראו (שמו״ר ג׳:י״ב) ויפרע מבעלי הלשון כפירוש רש״י שמה, שהלשון נופל על הלשון, וכתיב (קהלת י׳:י״א) אם ישוך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון. וכתיב (קהלת י׳:ח׳) ופורץ גדר ישכנו נחש. זה הלשון הפורץ שני גדרים אחת של בשר ואחת של עצם ויצא לחוץ ידבר, על כן הגיד לנו הכתוב שהיו בבור נחשים, לומר יבא הנחש שחטא בלשונו על עסקי עריות, כי בעבור שראה את אדם וחוה עסוקים בתשמיש על כן נתאוה לה ויפרע מן יוסף שספר על אחיו איך שהם חשודים על עריות.
<וַיִקָחֻהוּ: חס׳ וי״ו. 1ובב״ר פ׳ פ״ד סי׳ י״ו ויקחהו כתי׳, מי היה זה שמעון, ואימתי פרעה לו, להלן 2ויקח מאתם את שמעון. ופי׳ 3היפה תואר ויקחהו כתי׳, ויש אם למסורת, וטעם המקרא לפי שבעצת כלם היה והרי כאילו לקחוהו כלם, ע״כ. ומדרש זה נראה כחולק 4למדרש משלי פסו׳ 5נבלעם כשאול חיים ותמימי׳ כיורדי בור, א״ר זבדאי א״ר לוי מי הורידו לבור מכל אחיו, הוי אומ׳ שמעון ולוי, שנא׳ 6בסודם אל תבא נפשי וגו׳, כי באפם 7הרגו איש וגו׳, וי״ל דשמעון לקחו בתחלה, ואח״כ סייעו לוי.>א [וַיִּקָּחֻהוּ].
וַיַשְלִכוּ אתו הברה: 8במסרה גדולה י״ג חסרי׳ יו״ד בלישנ׳, ומני כולהו, ואית בהון ז׳ באורית׳ ולית דין בהדייהו, דאלמא מל׳ הוא. אבל 9הרמ״ה ז״ל כת׳ בהדיא 10וַיַשְלִכוּ אתו הברה, חס׳ יו״ד בין למ״ד לכ״ף, ומני ח׳ חסרי׳ בלשון השלכה באורית׳. וכן בעל 11מנחת כהן מס׳ בפ׳ וישב ו׳ מל׳ בליש׳ באורית׳ ואין זה מהם, מכלל שהוא חס׳, וכן הוא בכל ספרי׳ מדוייקי׳. [וישלכו].
1. ובב״ר: פרשה פד טז.
2. ויקח מאתם: בר׳ מב כד.
3. היפה תואר: על ב״ר פרשה פד טז, תסו ע״א, ד״ה ויקחהו.
4. למדרש משלי: פרשה א יב.
5. נבלעם כשאול: מש׳ א יב.
6. בסודם: בר׳ מט ו.
7. הרגו איש וגו׳: עכ״ל מדרש משלי.
8. במסרה גדולה: מ״ס-ד של 25.
9. הרמ״ה: של״ך.
10. וַיַשְלִכוּ אתו: פסוקנו.
11. מנחת כהן: בר׳ לז כב.
א. בכ״י א נכתב כאן בטעות ׳שמעון׳ במקום ׳לוי׳.
מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. רש״י דייק מדכתיב הבור רק ואי הוה בו דבר כגון עצים ואבנים אין זה נקרא רק בשלמא אי היו בו נחשים ועקרבים אתי שפיר דכתיב רק דנחשים ועקרבים דרכן ליכנס בחורין ובסדקין והוה כאילו רק אבל מ״מ היו בו. וילפינן ג״ש כתיב הכא אין בו מים ולהלן בפרשת עקב (דברים ח׳:ט״ו) נמי כתיב נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין בו מים מה אין בו מים דנאמר להלן מיירי שיש בו נחשים ועקרבים אף דאין בו מים אף הכא מיירי שיש בו נחשים ועקרבים. ולי נראה דליכא למימר דאין בו מים לדיוקא דעצים ואבנים היו בו דמנ״מ לזה אלא בא להורות הא שאר דברי מזיקים היו בו ואפ״ה השליכוהו בו וק״ל. [ממ״ש]: ואין להקשות כיון דנחשים ועקרבים יש בו א״כ הצלת ראובן אינה הצלה שימיתוהו הנחשים והעקרבים. יש לומר שהם לא ידעו מזה אלא שהיו סבורים שאין בה אפילו נחשים ועקרבים דאם לא כן איך רצו למכור אותו כיון שראו הנס שעשה לו הקב״ה שלא הזיקו ולא המיתו אותו. [ר׳ אליהו מזרחי]:
No water in it but there were snakes and scorpions in it. Rashi deduces [that it had snakes and scorpions] because it is written, "The pit was empty.⁠" If sticks and stones or the like were in it, this would not be called empty. But with snakes and scorpions, the pit could well be called empty, as they crawl into the holes and cracks, so the pit looks like it is empty although they are there. [Alternatively], it is derived from a gezeirah shavah. In Devarim 8:15 it is written: "Snake, serpent, and scorpion... there was no water.⁠" Just as there, "there was no water" describes a pit with snakes and scorpions, so too here, "there was no water" describes a pit with snakes and scorpions. But it seems to me that "there was no water" cannot teach us that sticks and stones were there, because what difference would that make? Perforce, it comes to tell us that other dangers were there, and they threw him in nevertheless. (R. Meir Stern) We need not ask: If there were snakes and scorpions in the pit, how was Reuven going to rescue him? The snakes and scorpions would kill him! For the answer is: The brothers did not know about this. They thought the pit did not contain even snakes and scorpions. Otherwise, how could they want to sell him after seeing the miracle Hashem performed for him, that he was not harmed or killed? (Re'm)
ויקחוהו – שהוליכו אותו מן המקום שעמדו שם אל מקום הבור אשר במדבר,
וישליכו אותו הבורה – הידוע1 שסימן אותו ראובן. והגיד הכתוב שהקפיד ראובן שישליכוהו אל הבור הזה,
ואמר והבור ריק אין בו מים – לפי שאילו שָׂמוּ אותו בבור מים היה מת בטביעה. ומלת וישליכו אינו בכל מקום על משליך פתאום בחזקה, שאילו דחפוהו למטה פתאום היה מת מן הנפילה, כי מסתמא היה בור עמוק שלא יוכל לעלות ממנה מאליו. אבל ״השלכה״ נופל גם על דבר המושם בנחת כשמסירו מעל פניו דרך בזיון, כמו ״וישליכם אל ארץ אחרת״.⁠2
אין בו מים – [כתב רש״י] ״ממשמע שנאמר ׳והבור ריק׳ איני יודע שאין בו מים? ומה תלמוד לומר ׳אין בו מים׳? מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו״. לשון רש״י ז״ל ממדרש3 רז״ל. כלומר הכתוב רומז שנעשה ליוסף נס כי היו בבור נחשים ועקרבים ולא הזיקוהו, אבל אחיו לא ידעו זאת. שאילו ידעוהו איך השליכוהו בו? שהוא כהורג בידים, והם קבלו על עצמן שלא ישלחו בו יד, ושלא ישפכו דם. ועוד איך יאמר ראובן שישליכוהו בבור הזה? והוא חפץ להצילו. גם רמב״ן ז״ל אמר ״שאם ידעו אחיו זאת היה ברור להם שנעשה לו נס גדול, וכמו הנס שנראה לדניאל בגוב האריות ואיך יגעו במשיח ה׳ אשר הוא ב״ה חפץ להצילו? אלא שלא ידעוהו. ולפי פשוטו יאמר ׳והבור ריק׳ שלא היה בו מים במדה שיוכל לטבוע בהם״ [עד כאן תוכן דבריו]. והייתי אומר שהיו בו מים מעטים לשתיה ולהשיב נפשו? לזה הוסיף ״אין בו מים״ כלל ואילו נשאר שם היה מת ברעב ובצמא.
1. כי יש כאן תוספת אות ה״א הידיעה.
2. דברים כט, כז.
וישלכו אתו הברה – באותו בור שרמז להם ראובן. והנה אין ספק שיוסף בכה וצעק הרבה בעת ההיא ובצר לו התחנן אליהם שיחמלו עליו ויפדו את נפשו מרדת שחת, וכן כתוב להלן בפירוש, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו (לקמן מ״ב כ״א), אלא שהכתוב יקצר כאן:
והבור רק אין בו מים – לתוספת ביאור, כמו כי מת אתה ולא תחיה (מ״ב כ׳ א׳), והודיענו הכתוב שהיה ריק, שאם היו בו מים לא היו משליכים אותו שם, כי היו ממיתין אותו בידים, וכבר שמעו לעצת ראובן שאמר להם ויד אל תשלחו בו:
אין בו מים – אבל נחשים ועקרבים יש בו (רש״י) לפי מדרש רבותינו שהיו נחשים ועקרבים בבור צריך לומר שהם לא ראו אותם שהיו בנקיקי הסלעים, שאם היו רואים אותם ושאינם מזיקים ליוסף היה הדבר ברור שנעשה לו נס והוא צדיק גמור והשם חפץ להצילו ואיך יגעו בו (רמב״ן). והטור טען עליו כי אף אם לא יחשבוהו לצדיק מ״מ רשע לא היה ולא היה חייב מיתה ואפ״ה בקשו להרגו כי השנאה מקלקלת השורה. ע״כ, ואין זו טענה לפי המבואר במאמר ויתנכלו אותו להמיתו שלא היתה אמתת כוונתם להמיתו רק לאיימו ולהפחידו אימת מות, וכונתם הראשונה לא היתה רק להפילו הבורה כדי למנעו מלבוא אל בית אביו, וכמאמר יעקב ברצונם עקרו שור, שלא רצו לעשות לו רק כמו שעושים בשור שמעקרים אותו ר״ל שמנשרים פרסות המונעו מהליכה, כמבואר שם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 23]

{ויקחהו1: הרימו אותו והשליכוהו, ולא כשהיו סמוך לבור דחפו אותו, שבזה היה קרוב לשבור רגלו, אלא הרימו את גופו מן הארץ.}
והבור ריק: בלי אבנים, שלא יוטל ויהא נפצע ראשו.
אין בו מים: השגיחו שלא יהיה נטבע במים2, שיהא כאילו הרגוהו בידים3.
1. מיותר.
2. כך ברד״ק וברמב״ן.
3. אך בחז״ל (הובא ברש״י) דייקו מהפסוק ׳אבל נחשים ועקרבים יש בו׳, א״כ מדוע השליכוהו לבור ולא חששו שייהרג ע״י הנחשים וייחשב כהרגוהו בידים, על כך כתב הרא״ם במקום.
והבור רק – ״שאם היה בו מים, לא יטביעו אותו, שכבר נמנעו משפוך דמו״,⁠1 כלומר הכתוב רוצה להזכיר עובדה זו כדי להראות שאכן קבלו האחים דבריו האחרונים של ראובן.
1. הרמב״ן.
והבור רק אין בו מים – הרואה מקום שנעשה לו נס מברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה. הפירוש כדברי אבודרהם דוקא שיצא מדרך הטבע. והא דמברך על נר חנוכה משום שנעשה נס בפך השמן שזה נגד הטבע. והנה עיקר הנס היה לנצחון מלכות אנטונינוס וישראל קבלו מלוכה מאתים שנה ולזכרון צריך להאיר נרות. ולזה סגי בחזותא בעלמא. אך להורות על נס פך השמן צריך דוקא דיהא שלטא ביה עינא תוך עשרים אמה ורמז לזה שהיה מאיר מתוך ההיכל ופתחו של היכל גבוה כ׳ אמה.
והנה ביוסף אמר ר׳ תנחומא במדרש שבשעה ששב יוסף מקבורת אביו שהציף בבור ולשם שמים נתכוין לברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה. ועיקר הנס הוא מה שהעלוהו מהבור ובסבות השגחה נעשה לשר על כל מצרים, אך הברכה צריך לברך על דבר יוצא חוץ מהטבע, וזה שאמר ר׳ תנחום שבת כ״ב אבל נחשים ועקרבים יש בו והיה נס יוצא מטבע העולם. ולזה בירך ברוך שעשה לי נס, לכן נסמכו שני מאמרי ר׳ תנחום הוא ר׳ תנחומא דבמדרש כידוע להורות שבחנוכה וביוסף הנס היה הסבות מההשגחה נצחון ומלוכה רק שהברכה היה כאן על הבור שלא הזיקוהו נחשים וכאן על פך השמן. ויעוין ילקוט שמואל כ״ג סלע המחלקות שכשהיו באים דוד ואנשיו אותן ששה מאות ודוד היו מסתכלים ומברכים ברוך שעשה לי נס כו׳ צ״ל דסבר כמו דאמר קודם שמלאך בא מן השמים לכן היה חוץ מהטבע והיו מברכים. ומה שלא היו מברכים השאר על נס של דוד כמו שצריך לברך על אדם מסויים משום שרודפו היה שאול והוא ג״כ אדם מסויים ודו״ק בכ״ז.
והבור רק וגו׳ – דרש רב נתן בר מניומי משמי׳ דר׳ תנחום, והבור רק אין בו מים, ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים, ומה ת״ל אין בו מים, לומר לך, מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו.⁠1 (שבת כ״ב.)
1. וצ״ל שראובן ואחיו לא ידעו שבבור יש נחשים ועקרבים, שהרי חשב ע״פ עצה זו להשיבו אל אביו, וגם אחיו אלו היו יודעים וראו אח״כ שנצל ממקום סכנה ודאית, א״כ זכותו גדול מאד, ואז הלא בודאי לא היו הולכים עמו אח״כ בקרי, במכירה למדינים, כי הלא אפילו נבוכדנצר שהי׳ רשע מוחלט, בכ״ז אחרי שראה לחנניה מישאל ועזריה שנצולו מכבשן האש, הרהר תשובה בלבו, וכש״כ בני יעקב.
ולא יפלא אם לא ראו מה שבתוך הבור, כי לפי מה שכתב המפרש למס׳ תמיד ספ״ק דאין השלכה פחות מעשרים אמה, וכאן דכתיב וישליכו, א״כ הי׳ הבור עמוק עשרים אמה ויותר, וקיי״ל דלמעלה מעשרים אין עינו של אדם שולטת כמו דקיי״ל לענין נר חנוכה וסוכה [ויש לכוין לפי״ז סמיכות ושייכות דרשא זו בגמרא עם הדין נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה משום דלא שלטא בה עינא, ולבד הסמיכות שנאמרו שני הענינים מחד אמורא, י״ל עוד משום דטעם שניהם שוה, להורות דלמעלה מעשרים אמה אין העין שולטת, ודו״ק]. –
ודע דע״כ צ״ל דהא דניצל יוסף מן הבור הי׳ בנס, שהרי קיי״ל בסוף יבמות קכ״א א׳ נפל לבור מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת ומתירים את אשתו, משום דאמרינן ודאי מת שם, יעו״ש, וא״כ בדרך הטבע לא הי׳ יכול להנצל משם.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרי״דחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כה) וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכׇל⁠־לֶ֒חֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃
They sat to eat bread and lifted their eyes and saw, and, behold, a caravan of Yishmaelites was coming from Gilad and their camels were carrying spices, balsam, and ladanum,⁠1 going to bring them down to Egypt.
1. spices, balsam, and ladanum | נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט – The identity of these items is disputed. The Septuagint and Rashi suggest that "נְכֹאת" is a general name for spices, while Targum Onkelos renders it: "wax", perhaps referring to an aromatic tree gum. "לֹט" is apparently a type of resin, often identified as ladanum (Shadal), though Bereshit Rabbah identifies it as mastic.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[קמו] 1וישבו, כל מקום שאתה מוצא ישיבה, אתה מוצא שם תקלה כו׳ וישבו לאכל לחם, וכתיב וימכרו את יוסף. (שמות רבה מ״א)
[קמז] 2וישבו לאכל לחם, עמדו והחרימו על מי שיגיד ליעקב. (מדרש החפץ כת״י)
[קמח] 3וישבו לאכל לחם, וכי אפשר שישבו לאכול ואין אחיהם הגדול עמהם, ר׳ חנינה אומר אלא ללמדך שהיה ראובן מתענה כל ימיו עד שבא משה וקבלו בתשובה שנאמר יחי ראובן ואל ימות (דברים ל״ג:ו׳), והוא מעשה בלהה. (מדרש הביאור כת״י)
[קמט] 4וישבו לאכל לחם, א״ר יהודה הלוי בן רבי שלום הסיבה אחת שישבו השבטים ונטלו עצה על יוסף למוכרו זיכה את כל העולם כולו, שנמכר למצרים וכלכל את כל העולם בשני הרעב, וישבו לאכל לחם להאכיל לחם לכל העולם ואם עבירתם שלהם גרמה לכל העולם שיחיו, זכותם על אחת כמה וכמה (פס״ר פ״י תשא)
[קנ] 5וישבו לאכל לחם וגו׳ יתפשו במזימות זו חשבו (תהלים י׳:ג׳) אלו השבטים א״ר יודן מאן דאמר רחמנא וותרן הוא ליוותרון מעוהי אלא מאריך אפיה וגבי דיליה, אמר הקב״ה לשבטים אתם מכרתם אחיכם מתוך מאכל ומשתה שנא׳ וישבו לאכל לחם הרי בניכם נמכרים בשושן מתוך אכילה ושתיה שנא׳ והמלך והמן ישבו לשתות (אסתר ג׳:ט״ו), אמר ר׳ יששכר מה יוסף שמחל לאחיו, דכתיב לא אתם שלחתם אותי הנה (בראשית מ״ה:ח׳), ראה עד היכן היא מתוקנת להם, מי שאינו מוחל על אחת כמה וכמה. (מדרש תהלים מזמור י.)
[קנא] 6וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט, כבר היה רבי טרפון וזקנים יושבין בצלו של שובך של יבנה, ונשאלה שאלה זו לפניהם וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט. להודיע זכותן של צדיקים כמה מסייעתן, שאלו ירד ידיד האהוב הזה עם הערביים לא היו ממיתים אותו מריח גמלים ועטרן, אלא זמן לו הקב״ה שקים מלאים בשמים, וכל ריחנין טובים, שלא ימות מריח הגמלים ומריח העטרן. (מכילתא בשלח מס׳ דויהי פ״ה)
[קנב] 7נכאת, אלו החרובין שמחריבין השינים. וצרי, כמשמעו. ולוט, מיני בשמים. (לק״ט)
1. ספרי במדבר קלא. וראה לעיל אות ו. וש״נ וצרף לכאן. ובכת״י ילקוט אור האפלה ישבו להחרים כל מי שיגיד ליעקב, מכאן אתה למד שכל מקום שיש בו ישיבה יש בו צער.
2. בפרקי דר׳ אליעזר פל״ח אמרו נחרים בינינו שאין אחד ממנו מגיד הדבר ליעקב אבינו עד שיהיה הדבר ברשות כלנו, אמר להם יהודה ראובן אין כאן ואין החרם מתקיים אלא בעשרה, מה עשו שתפו למקום עמהם וחרמו. וראה לקמן אות קעז. המשך המאמר ובשו״ת מהרי״ק שורש לז. ובפי׳ הרב אליהו מזרחי כאן מבארים ענין החרם הזה.
3. כן דורש בתרגום יוב״ע לקמן פסוק כט. וראה שם אות קעא. ומובא דרש זה במדרש תנאים דברים ו, ד. וישבו לאכל לחם וכי עלת על לב שהיו אחין יושבין ואוכלין לחם ואחיהם הגדול אינו עמהם אלא ללמדך שהיה ראובן מתענה כל ימיו.
4. בב״ר פפ״ד וישבו לאכל לחם אמר ר׳ אחוה בר זעירא עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם (תקוה היא לעולם) וישבו לאכל לחם מאכיל לחם לכל באי העולם ובכת״י ילקוט תלמוד תורה גורס בב״ר ״זכותה״ מאכיל לחם לכל באי עולם. ובא״א כתב רש״י ז״ל גריס ״זכות״. ובמנחת יהודה מביא מכת״י גי׳ זכות לעולם. ובשכ״ט אכילת עבירתן של שבטים רווחה היא לעולם. שאע״פ שאכלו על דם של יוסף שדומה כאלו הרגוהו נתיישבו להאכיל לעוברים ושבים. ובתנחומא תשא ב׳ בא וראה חבתן של ישראל שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות אם עבירותיהן כך זכיותיהן על אחת כמה וכמה כו׳, אר״י בר״ש ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם זכיותיהן עאכ״ו. ובהדר זקנים פ׳ כי תשא מביא פסקתא הנ״ל. ובס׳ הישר ויהי המה אוכלים ויתיעצו יחד מה לעשות לו אם להמיתו ואם להשיבו אל אביו, המה מתיעצים וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים. ויש להעיר בלשון הפס״ר ״הסיבה״ אחת, ממ״ש הרשב״א בברכות מב: פירש רב האיי גאון ז״ל במשנה שם ישבו, כגון שלא ישבו סביב הלחם, הסבו, שישבו סביב הלחם וכדמתרגמינן וישבו לאכול ואסחרו למיכל לחמא, וישבו לפניו (שם מג, לג.) ואסחרו קדמוהי. והרא״ש שם מביא כן בשם י״מ היו יושבים זה כאן וזה כאן שלא כסדר אכילה. הסיבו שישבו סביבות השלחן כמו וישבו לאכול לחם דמתרגמינן ואיסתחרו למיכל לחמא. ורש״י במשנה פי׳ יושבים בלא הסבה מטות שמוטים על צדיהן. ואין להביא מדברי האונקלוס ראיה נגד פרש״י כי רש״י בבראשית כז, יט. כ׳ שבה לשון מיסב על השלחן לכך מתורגם אסתחר ומפרש דאסתחר היינו הסיבה וכ״כ בבאורי אונקלוס שם והרמב״ן שמות י, י. מביא דברי התרגום וישבו לאכל לחם ואסתחרו עיי״ש בנל״ג. וברבינו בחיי וישבו לאכול לחם לשון עכוב וקביעות קבעו עצמם בסעודה ועי׳ ברה״ז כאן.
5. אסת״ר פ״ז, ויש שם הוספה ראה עד היכן היא מתוקנת, שהרי עד ימי מרדכי אותו עונש של מכירת יוסף קיים. ויש להעיר מהמבואר במדרש משלי פ״א אריב״ל לא נמשכו עשרה הרוגי מלכות אלא בחטא מכירתו של יוסף, אמר ר׳ אבין הוי אומר נפרעו עשרה מכל דור ודור ועדיין אותו החטא קיים. וראה לקמן אות קסו. ולעיל אות צג. צד. קמה. ובכת״י ילקוט נר השכלים וישבו לאכל לחם, אמר הקב״ה אתם השלכתם הצדיק וישבתם לאכול לחם חייכם שיהיו בניכם בקלקלה ואויביהם אוכלים ושותים הה״ד והמלך והמן ישבו לשתות וגו׳. ובמדרש תנאים דברים לב, טו. (קצד) וכן אמר להן משה כשאתם נכנסין לארץ אין אתם עתידין למרוד אלא מתוך שלוה כו׳ וכה״א בשבטים וישבו לאכל לחם, וישב ראובן אל הבור.
6. במכלתא שם אחרי מאמר הנ״ל איתא, אמרו לו למדתנו רבינו שעל זכות יוסף היה, אמרו לו רבינו (למדנו) השותה מים לצמאו כיצד הוא מברך, אמר להם בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת חי העולמים. אמרו לו למדתנו רבינו השותה מים לצמאו כיצד מברך, למדנו רבינו באיזה זכות זכה יהודה למלכות כו׳, והמחברים בספריהם האריכו לבאר באופנים שונים את מדרש פליאה זה איזה סמיכות יש לזכות יוסף עם ברכת בורא נפשות וכן ברכת בורא נפשות עם זה שעלה יהודה לגדולה. והנה בילקוט שמעוני בשלח שם אינו גורס כלל הקישור שבין הדרשות למדתנו רבינו שעל זכות יוסף היה כו׳ ונ״ל דיש לבאר המכלתא ע״פ הסגנון של מאמר זה בתוספתא כתי״ע פ״ד דברכות, מעשה ברבי טרפון שהיה יושב בצלו של שובך בשבת במנחה, הביאו לפניו דלי של צונן, אמר להם ר״ט לתלמידיו השותה מים לצמאון כיצד הוא מברך, אמרו לו למדינו רבינו, אמר להם בורא נפשות וחיסרונן אמר להם אשאל, אמרו לו למדנו, אמר להן הרי הוא אומר וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים וגו׳ והלא אין דרכם של ערביים להיות נושאין אלא עורות ריח רע ועיטרן, אלא שנתנו את הצדיק ההוא בין דברים החביבין והרי דברים קל וחומר ומה בשעת כעסן של צדיקים מרחמים עליהן בשעת הרחמים על אחת כמה וכמה. עיי״ש בש״נ. [ובכת״י ילקוט תלמוד תורה גורס אלא עורות ועיטרן וריח רע. ונ״ל דצריך לתקן שריחן רע, וכן הוא ברש״י כאן אלא נפט ועיטרן שריחן רע. ובשכל טוב אלא עורות ועיטרן שריחו רע. והגרסא שלפנינו יש לפרש עפ״מ דמבואר בכת״י מדרש החפץ אלא עורות ״באושין״ או עיטרן כו׳, ובמדרש אגדה אלא עורות ונפט וכל דבר שריחו רע] ומלשון התוספתא נראה דיש איזה סמיכות בין המאמר של בורא נפשות וחסרונן להמאמר שלאחריו. ומצאתי בכתב יד ילקוט מעין גנים ובעוד ילקוט כת״י תימני מאמר בזה״ל, אמרו השותה מים לצמאונו מברך בורא נפשות וחסרונן שנאמר והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד כו׳. אמרו לפי שדרכם של ישמעאלים לישא עורות באשים כיון שגלוי לפני הקב״ה שעתיד יוסף לבוא זימן לו שישאו נכאת וצרי ולוט זה הוא חסרונן. וזהו לכאורה כעין מדרש פליאה עם פירוש בצדו, אבל ברור שפרשו כן לשון התוספתא שרבי טרפון בא לבאר המלה וחסרונן דהכוונה שהקב״ה מזמין לאדם בהשגחה פרטית כל חסרונותיו, וע״ז מביא הדרש גבי יוסף שהזמין לו ריח טוב שלא ימות ע״י הריח הרע. ומדויק לפי זה שבתוספתא לא הביא כל הנוסח של הברכה רק הפסיק במלת וחיסרונן, מפני שהדרש על יוסף בא לבאר המובן בהמלה וחיסרונן. ובחסדי דוד על התוספתא כותב לפרש ג״כ הסמיכות בין הדרשות בסגנון אחר, ולפי הנ״ל הדברים מבוארים כפשוטן. ובמכלתא דרשב״י בשלח שם דף נא, גורס המימרא של בורא נפשות, קודם הדרש מיוסף, וזה מתאים עם הסגנון של התוספתא. ובע״כ צריך לפרש גם המכלתא שלפנינו בדרך זו. וכנראה חסר במכלתא השאלה המבוארת בתוספתא וב״ר והלא אין דרכן של ערביים. ובב״ר פפ״ד וישאו עיניהם ויראו אמר ר״א ב״כ והלא אין דרכן של ישמעאלים להיות טעונים אלא עורות ועיטרן אלא ראה מה זימן הקב״ה לאותו צדיק באותה שעה שקים מלאים בשמים כדי שתהא הרוח מנשבת בהם מפני ריחן של ערביים. ובתנחומא ישן וישב יד. והלא אין דרכן של גמלים לטעון אלא עיטרן וכאן כ׳ נכאת וצרי ולוט, אלא אמר הקב״ה יהיה צדיק זה נתון בין ריח רע, אלא אזמין לו ריח טוב, הרי לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו. ומובא בילקוט המכירי תהלים לז, (קטז.). הערביים, באונקלוס מתרגם ישמעאלים ערבאי. ובכת״י אלוגיז אלמגזי וכן בשאר כת״י מדרשי תימן כתבו ארחת ישמעאלים מבני קטורה. (וע׳ פה״מ להרמב״ם טבול יום פ״ד מ״ה).
7. ברש״י מביא מאונקלוס נכאת שעוה. וכ״ה בב״ר לק׳ פצ״א. ולפנינו באונקלוס שעף. ועי׳ במפרשים כאן וברמב״ן שמות ל, לד. ובפי׳ אבן עזרא כאן ולקמן מג, פסוק יא.
וְאַסְחַרוּ לְמֵיכַל לַחְמָא וּזְקַפוּ עֵינֵיהוֹן וַחֲזוֹ וְהָא שְׁיָרַת עַרְבָּאֵי אָתְיָא מִגִּלְעָד וְגַמְלֵיהוֹן טְעִינִין שְׁעַף וּקְטַף וּלְטוֹם אָזְלִין לְאַחָתָא לְמִצְרָיִם.
They reclined to eat bread. They raised their eyes and saw, behold, an Arabian caravan was coming from Gilad. Their camels were carrying wax, balsam, and lotus, bringing them down to Egypt.

וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה
וְאַסְחַרוּ לְמֵיכַל לַחְמָא וּזְקַפוּ עֵינֵיהוֹן וַחֲזוֹ וְהָא שְׁיָרַת עַרְבָּאֵי אָתְיָא מִגִּלְעָד וְגַמְלֵיהוֹן טְעִינִין שְׁעַף וּקְטַף וּלְטוֹם אָזְלִין לְאַחָתָא לְמִצְרָיִם
וַיֵּשְׁבוּ – וְאַסְחַרוּ, כי מושב סעודה קרוי הֲסָבָה
א. ישיבה לאכילה, הֲסָבָה בלשון חז״ל, מתורגמת בפועל ״סחר״ כדברי רש״י (בראשית כז יט): ״שְׁבָה, לשון מיסב הוא לכך מתורגם אִסְתְּחַר״. מה פשר התרגום? בפָּעֳלֵי סב״ב אונקלוס מבחין בין תנועה סיבובית החוזרת אל מבצע הסיבוב (פעולה רפלקסיבית), שתרגומה בשורש סח״ר כגון ״וַיִּסֹּב מעליהם ויבך״ (בראשית מב כד) ״וְאִסְתְּחַר מִלְּוָתְהוֹן״, לבין הקפת עצם חיצוני המתורגמת בשורש נק״ף דוגמת ״הוא הַסֹּבֵב את כל ארץ החוילה״ (בראשית ב יא) ״הוּא מַקֵּיף״. הואיל והֲסָבָה לאכילה אינה הקפת השולחן אלא הטיית הגוף על צדו, מתורגמת גם זו בפועל סח״ר כגון, ״שְׁבָה וְאָכְלָה״ (בראשית כז יט) ״אִסְתְּחַר וַאֲכוּל״, וכן כאן: ״וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכֹל לחם״ – ״וְאַסְחַרוּ לְמֵיכַל לַחְמָא״.⁠1
האם הֲסָבָה היא ישיבה סביב שולחן או הטיית הגוף?
ב. הרא״ש הסתייע מתרגום ״וַיֵּשְׁבוּ – וְאַסְחַרוּ״ לביאור המשנה ״היו יושבין [לאכול] כל אחד מברך לעצמו. הסבו, אחד מברך לכולן״. וברש״י: ״הסבו – שמוטין על צדיהן, שמאלית על המטה, ואוכלין ושותים בהסבה״ (ברכות מב ע״א). נמצא שרש״י פירש הֲסָבָה כהטיה סיבובית של הגוף. ואולם הרא״ש מוסיף: ״ויש מפרשים... הסבו – שישבו סביבות השולחן כמו: וישבו לאכל לחם, דמתרגמינן: ואסתחרו למיכל לחמא... ופירוש רש״י עיקר״. מדוע דחה הרא״ש את דעת ה״יש מפרשים״? כי הם הסתייעו מתרגום ״ואסתחרו״ (בנוסחנו: וְאַסְחַרוּ) לבאר ש״הסבו״ פירושו ״ישבו סביב שולחן״. וזה אינו, שאם כך היה לו לתרגם: ״ואקיפו״, שהיא הקפת השולחן. מאחר שתרגם: ״ואסחרו״ ברור שהטו עצמן על צדן, כרש״י.⁠2
גם רד״ק (״שרשים״, סבב) מוכיח מתרגום פסוקנו שהסבה היא הטיית הגוף:
ההסיבה בלשון רבותינו הוא לשון סיבוב והקפה. כי לפי שהיתה ישיבתם ואכילתם ושתייתם במסיבה, שהיתה דרכם לישב על המאכל סביב סביב, ובעת אכילתם היו נסמכים על צד שמאלם דרך חשיבות – קראו גם לסמיכה הסבה. ותדע שלא קרא לשום סמיכה בעולם הסיבה כי אם בעת האכילה והשתיה שדרכם לשבת סביב. וכן אמר התרגום ״וישבו לאכול לחם – ואסתחרו למיכל לחמא״.
אֹרַח – דֶּרֶךְ, אוֹרְחָה – שַׁיָּרָה
ג. ״אֹרְחַת ישמעאלים״ – ״שְׁיָרַת עַרְבָּאֵי״. משמעו הקבוע של אֹרַח הוא דֶּרֶךְ. אבל אוֹרְחָה משמשת לעתים במשמע שַׁיָּרָה כגון ״בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת״ (שופטים ה ו), הראשון הוא שיירות והשני דרכים. מכאן מבחין ת״א ומתרגם ״אֹרַח כנשים״ (בראשית יח יא) ״אוֹרַח כִּנְשַׁיָּא״, ״שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח״ (בראשית מט יז) ״עַל אוֹרְחָא״, אבל ״אֹרְחַת ישמעאלים״ – ״שְׁיָרַת עַרְבָּאֵי״. ופירש רד״ק ״אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים הוא כמו שאמר המתרגם שְׁיָירַת עַרְבָּאֵי, לפי שהשיירות הולכות תמיד הארחות והדרכים נקראו הם עצמם על שם הארחות״ (״שרשים״, ארח).⁠3 והוסיף רמב״ן שתרגום ״שְׁיָרַת עַרְבָּאֵי״ הוא מלשון ״בַּאֲשֻׁרוֹ אָחֲזָה רַגְלִי״ (איוב כג יא), ״לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו״ (תהלים לז לא) עניין נתיב ודרך. ובכך נתבאר לו תרגום ״ובני דדן היו אַשּׁוּרִם״ (בראשית כה ג) ״וּבְנֵי דְדָן הֲווֹ לְמַשְׁרִין״, עיין שם.
ד. ״יִשְׁמְעֵאלִים״ – ״עַרְבָּאֵי״. זיהוי הישמעאלים עם שבטי ערב יסודו במקרא: מהכתוב ״עֲרַב וְכָל נְשִׂיאֵי קֵדָר״ (יחזקאל כז כא) עולה שקֵדָר הם בני ערב, ומכיוון ש״בְּכֹר ישמעאל נְבָיֹת וְקֵדָר״ (בראשית כה יג) נמצא שבני ישמעאל מכונים כבר במקרא ערבים.
מחלוקת רש״י ורמב״ן בביאור נְכֹאת – שְׁעַף
ה. ״נְכֹאת״ – ״שְׁעַף״. רש״י ורמב״ן נסתייעו מת״א לזיהוי נְכֹאת אבל נחלקו בכוונתו. מלשון רש״י ״נכאת – כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת וכן וַיַּרְאֵם אֶת כָּל בֵּית נְכֹתֹה (מלכים ב כ יג), מרקחת בשמיו, ואונקלוס תרגמו לשון שעוה״ עולה שפירש שְׁעַף כשעוה.⁠4 וכן פירש להלן ״נְכֹאת וָלֹט״ (בראשית מג יא): ״נכאת – שעוה״. אבל רמב״ן בביאורו לסממני הקטורת (שמות ל לד) חולק: נְכֹאת הוא שמן משובח המופק משרף אילן הקטף, והשרף עצמו המכונה במקרא צֳרִי מתורגם שְׁעַף על שם ששפים אותו וסכים בו:
והנכאת אצלם הוא שם לכל שמן חשוב ומבושם, ולכך אמר וַיַּרְאֵם אֶת כָּל בֵּית נְכֹתֹה (מ״ב כ יג), שהאוצר אשר בו השמן הטוב יקרא על שמו שהוא מבחר הסגולה, ושם כתוב ואת שמן הטוב, ולכך אמר אונקלוס במנחת יוסף שהביאו לו שעף [״וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ... נְכֹאת וָלֹט״ (בראשית מג יא) ״שְׁעַף וּלְטוֹם״], שהוא שם משיחת השמן החשוב הזה, והביאו מענפי העץ שהוא הצרי הנקרא קטף.
ה. ״וּצְרִי״ – ״וּקְטַף״. וברש״י: ״וצרי – שרף הנוטף מעצי הקטף, והוא נטף, הנמנה עם סמני הקטורת״. ומה שלא תרגם נָטוֹפָא, עיין ״קח לך סמים נָטָף״ (שמות ל לד) בשם רמב״ן.
ו. ״וָלֹט״ – ״וּלְטוֹם״, ולא וּלְטוֹס כבדפוסים מצויים בהשפעת השיבוש בנוסחי רש״י: ״ולט – לוטס שמו בלשון משנה״. אבל הנוסח הנכון ברש״י: ״לוטם שמו בלשון משנה (שביעית ז ו: והקטף והלוטם)״.
1. לכן נפסק בגמרא ״אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה״ (תענית ה ע״ב) טעם הסכנה הוא עקב ההסבה על הצד כמפורש בהלכות ליל הסדר: ״כשהוא מיסב לא יטה על גבו ולא על פניו ולא על ימינו, אלא על שמאלו״ (שו״ע אורח חיים תעב ג) ובמגן אברהם שם: ״ולא על ימינו – שמא יקדים קנה לושט״.
2. בדרך דומה נכשל גם בעל ״מוסף הערוך״. ב״ערוך״, ערך סבב, נכתב: ״סביב – סחור סחור״. לכך הוסיף בעל ״מוסף הערוך״: ״וקרוב לזה וְאַסְחַרוּ, כי המסובים יושבים סביב״. ואינו נכון: ישיבת מסובים סביב (שולחן) ראויה להתרגם ״ואקיפו״. כנגד זאת, לשון ״ואסחרו״ מציין את הטיית הגוף. ודקדק בכך רש״י: ״לא נסב – לא נשב לאכל. כל מושב סעודה קרויה הסבה״ (שמואל א טז יא). הרי שהסבה היא מושב הסעודה ולא הישיבה סביב שולחן!
3. וכן ברש״י: ״ארחת – כתרגומו שיירת. על שם הולכי אורח״. וכמוהו ראב״ע ״הוא כמו שאמר המתרגם״. והוסיף רד״ק (״שרשים״, שור): ״ומזה העניין נקראת המנחה תְּשׁוּרָה לפי שמוליך אותה, וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא (שמואל א ט י), כמו שנקראת גם כן אֲרוּחָה״. היינו תְּשׁוּרָה נגזרה משַׁיָּרָה ואֲרוּחָה מאוֹרַח. וכן פירש שם ״אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ שָׁרוֹתַיִךְ מַעֲרָבֵךְ״ (יחזקאל כז כה) כלשון שיירה ועל פי הארמית.
4. על פי הדמיון הצלילי שבין שְׁעַף לשעוה. ולא כדברי ״נתינה לגר״: רש״י גרס בת״א שְׁעַו.
ויתבו למיכל לחם ונטלו עייניה⁠[ו]⁠ן וחמון והא סיעא דסרקין דסרקע⁠[ין] אתיא מן גלעדה וגמלהון טעונין שעווה וקטף ולטום אזלין לנחתה למצרים.
וחזרו למיכול לחמא וזקפו עיניהון וחמון והא סיעא דערבאין אתיא מגלעד וגמליהון טעינין שעוה ושרף קטף ולטום מטיילין לאחתא למצרים.
And they sat around to eat bread. And they lifted up their eyes, and looked, and behold a band of Arabians were coming from Gilead with their camels, carrying wax, resin, balsam and stacte, proceeding to go into Mizraim.
סיעה דסרקיין.
A band of Saracens
[יז] וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם – אָמַר רַבִּי אַחְוָה בַּר זְעֵירָא עֲבֵרָתָן שֶׁל שְׁבָטִים זְכוּרָה הִיא לְעוֹלָם, תִּקְוָה הִיא לָעוֹלָם. וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם, מַאֲכִיל לֶחֶם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם.
וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ – אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וַהֲלֹא אֵין דַּרְכָּן שֶׁל יִשְׁמְעֵאלִים לִהְיוֹת טְעוּנִים אֶלָּא עוֹרוֹת וְעִטְּרָן, אֶלָּא רְאֵה מַה זִּמֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאוֹתוֹ צַדִּיק בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שַׂקִּים מְלֵאִים בְּשָׂמִים כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶם מִפְּנֵי רֵיחָן שֶׁל עַרְבִיִּים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

וישבו לאכול לחם1להאכיל לכל באי העולם.
נכאת וצרי ולט2והלא אין דרכן של ישמעאלים לטעון אלא עורות ונפט וכל דבר שריחו רע, ובזכות הצדיק זימן הקב״ה שטענו כל מיני בשמים, בעבור שלא יריח הצדיק ריח רע.
1. להאכיל לכל באי עולם. ב״ר שם אות י״ז.
2. והלא אין דרכן. ב״ר שם, תוספתא ברכות פ״ד, ועיין רש״י עה״ת.
וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם – עֲבֵירָתָן שֶׁל שְׁבָטִים זְכוּרָהּ לְעוֹלָם תִּקְוָה הִיא לָהֶם לְעוֹלָם מַאֲכִיל לֶחֶם לְכָל בָּאֵי עוֹלָם.
וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ – וַהֲלֹא אֵין דַּרְכָּן שֶׁל יִשְׁמְעֵאלִים לִהְיוֹת טוֹעֲנִין אֶלָּא עוֹרוֹת וְעִטְרָן אֶלָּא בּוֹא וּרְאֵה מַה זִמֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאוֹתוֹ צַדִּיק בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שַׂקִּים מְלֵאִים בְּשָׂמִים שֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן מִפְּנֵי רֵיחָן שֶׁל עַרְבִיִּים.
ת֗ם ג֗לסו יאכלון טעאמא פרפעו עיונהם פנט֗רו פאד֗א בקאפלה אעראב ג֗איה מן ג֗רש וג֗מאלהם מחמלה כ֗רנוב ותריאק ושאהבלוט מארין ליחדרו ד֗לך אלי מצר.
אחר כך ישבו לאכול אוכל, והרימו עיניהם וראו והנה שיירת ערבים באה מגרש, וגמליהם נושאים חרובים ותריאק1 וערמונים, הולכים להוריד את זה למצרים.
1. המונח ״תריאק״ (ترياق) שייך לתחום הרפואה העתיקה והימי ביניימית, מקורו ביוונית (θηριακή - תריאקה), והוא נכנס לערבית דרך הסורית, והוא כולל תרופות-נגד שונות המורכבות מסממנים שונים.
נכאת – דבר נחמד, וכן ויראם את בית נכֺתה (ישעיהו ל״ט:ב׳), כי הוי״ו והאל״ף יתחלפו שהם אותיות הנח. (מובא בראב״ע פירוש ראשון)
ארחת – כתרגומו: שיירא,⁠א על שם הולכי אורח.
וגמליהם נושאים וגו׳ – למה פירסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרו של צדיקב שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן,⁠ג ולזה נזדמנו בשמים שלא יזוק מריח רע.
נכאת – כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת, וכן: ויראם כל בית נכתה (מלכים ב כ׳:י״ג) – מרקחת בשמיו.
ואונקלוס תרגמו: לשון שעוה.
צרי – שרף הנוטף מעצי הקטף, והוא נטף (שמות ל׳:ל״ד) הנמנה עם סמני הקטרת.
ולט – לוטםד שמו בלשון משנה (משנה שביעית ז׳:ו׳).
ורבותיי פירשוהו לי:⁠ה שורש עשב ושמו אישטוריזיאה, במסכת נידה (בבלי נדה ח׳.).⁠1
1. בבבלי נדה שם מצוטטת המשנה בשביעית, אך צ״ע בכוונת ההפנייה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא: ״שיירת״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165 (שם: ״שכרם״), מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917, ס״פ 118: ״שכרן של צדיקים״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״שריחן רע״.
ד. כן בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165: ״לוטן״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 34: ״ורבותיי פירשוהו״. בכ״י אוקספורד 165: ״ורבותי׳ פרשוהו לי״, והועבר קולמוס על מלת ״לי״. בכ״י מינכן 5: ״ורבותינו פירשו לוט״, ובדומה בכ״י ס״פ 118: ״ורבות׳ פיר׳ לוט״. בכ״י המבורג 13: ״ורבותינו פירשו לשון״. בכ״י ליידן 1: ״ורבות׳ פירשוהו״.
ארחת means what the Targum says – A CARAVAN; this is called ארחת with reference to the travelers on the road (ארח) who compose it.
וגמליהם נשאים AND THEIR CAMELS WERE BEARING etc. – Why does Scripture specially announce what they were laden with? It is to tell you how great is the reward of the righteous: it is not usual for Arabs to carry anything but naphta and itran (tar) which are evil-smelling, but for this one (Yosef, the righteous) it was specially arranged that they should be carrying fragrant spices so that he should not suffer from a bad odor (Bereshit Rabbah 84:17).
נכאת SPICERY – Every collection of many kinds of spices is called נכאת. So, too, "and he showed them all the house of his נכתה" (Melakhim II 20:13) which means the house where his spices were mixed.
Onkelos translates it as meaning wax (perhaps an aromatic gum).
צרי AND BALM – a resin that exudes from the wood of the balsam-tree: it is the נטף that is enumerated among the ingredients of the incense used in the Tabernacle (Shemot 30:34; cf. Keritot 6a).
ולט AND LADANUM – This is called Lotos in the language of the Mishna.
Our Rabbis have in treatise Niddah 8a explained that it is a vegetable root; it bears the name aristolochia (birthwort).
וישבו 1לאכול לחם וגו׳ וגמליהם נושאים נכאת. 2אלו חרובין שמחריבין השינים.
וצרי – כמשמעו.
ולוט – מיני בשמים.
3בטנים – מיני פירי.
1. לאכל לחם. בכ״י כתוב לאכול ובכ״י פלארענץ נאמר לנכון לאכל.
2. אלו חרובין שמחריבין השינים. גם הרד״ק בשרשים שרש נכת הביא וז״ל יש מפרשים נכאת פרי החרוב.
3. בטנים מיני פרי. מקומו להלן מ״ג י״א מעט צרי נכאת ולוט בטנים ושקדים כי פה לא נאמר בקרא בטנים.
וישבו לאכול לחם – א״ר אחא בר זעירא אכילת עבירתן של שבטים רווחה היא לעולם, שאע״פ שאכלו על דם של יוסף, שדומה כאילו הרגוהו, נתיישבו להאכיל לחם לעוברים ושבים:
וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים – עיקר מלת ארחת שיירא המהלכת בדרכים ממקום למקום, ודומה לדבר, דלתי לארח אפתח (איוב לא לב), ארח ברגליו לא יבא (ישעיה מא ג), לארח הבא (שמואל ב יב ד), שכן דרך מתרגם ארח, לכך קורין לעובר דרך ארח:
באה מגלעד – שמשם לקחו סחורתם זו:
וגמליהם נושאים נכאת – זו שעוה:
וצרי – זה שרף של עצי הקטף, והוא מובחר שבבשמים למרפא ולמיני אירס, וכה״א הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם (ירמיה ח כב):
ולוט – זו מסטיני הנעשים בול כבול מלח, א״ר כהנא והלא אין דרכן של ערביים לטעון אלא עורות ועיטרן שריחו רע, אלא זימן להם הקב״ה סחורה זו בשביל צדיק זה שקים מליאי בשמים שתהא הרוח מנשבת בהם ולא ינזק מריחן של ערביים:
הולכים להוריד מצרימה – סחורה זו ששם היא משובחת, וכה״א קחו (לכם) מזמרת הארץ בכליכם וגו׳ (בראשית מג יא), בכל מקום נאמר ירידה למצרים, ועליה ממצרים, שהיא ארץ שפלה, ועליה לארץ ישראל, וירידה מארץ ישראל, שהיא ארץ הרים ובקעות:
וישבו לאכל לחם – התשעה האחים.
ארחת ישמעאלים – כאשר אמר המתרגם (אונקלוס בראשית ל״ז:כ״ה), בעבור שהיא הולכת ארחות.
נכאת – אמר ר׳ משה הכהן הספרדי ז״ל: כי פירוש נכאת – דבר נחמד. וכן: את {כל}⁠א בית נכתה (מלכים ב כ׳:י״ג), כי הו״ו והאל״ף יתחלפו, [כי אותיות יהו״א]⁠ב הם אותיות הנוח [ומתחלפין בכל המקרא].⁠ג
וצרי – מצאנוהו במקרא בשוא נח תחת הצד״י, ובחטף קמץ, גם בחלם (יחזקאל כ״ז:י״ז). וכתוב: הצרי אין בגלעד (ירמיהו ח׳:כ״ב).⁠ד
הגאון פירש אותו: כי הוא הנעשה משבעים וחמשה עיקרים.
ואחרים אמרו: שהוא פרי או שמן האילן, שהוא בא מן יריחו אל מצרים, על דעת יוסף בן גוריון.
ור׳ ישמעאלה אמר: שהוא שרף (בבלי שבת כ״ו.), ואנחנו נסמוך על דעתו.
ולט – אמר הגאון: שהוא הפרי הנקרא כן בלשון ישמעאל בתוספת בי״ת, אולי כן הוא.
א. כן בפסוק. מלת ״כל״ חסרה בכ״י פריס 177, לוצקי 827, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 176 היא הושלמה בין השיטין.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 (״שהם״), לוצקי 827 (״בעבור שהם״), ועוד עדי נוסח.
ג. ההוספה מופיעה בכ״י פריס 177. היא חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ד. בדפוס ורשא נוסף כאן: ודבש שמן וצרי (יחזקאל כ״ז:י״ז). ההוספה חסרה בכ״י פריס 177, פריס 176, פרנקנפורט 150, לוצקי 827, וינה 39, ועוד עדי נוסח.
ה. כן בכ״י פריס 177, 176, לוצקי 827, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בנוסח שלנו בבבלי: ר׳ שמעון.
AND THEY SAT DOWN TO EAT BREAD. The nine brothers.⁠1
A CARAVAN OF ISHMAELITES. Orechat is to be rendered caravan as Onkelos does. A caravan is so called because it travels on the roads (orechot).
SPICERY. Rabbi Moses Ha-Kohen the Spaniard2 explains nekhot (spicery) to mean a precious thing. Bet nekhoto (his treasure house) in and showed them all his treasure-house (bet nekhoto) (II Kings 20:13) is similar. Nekhot3 and nekhoto4 are similar because the vav and the alef are interchangeable since they are quiescent letters.⁠5
AND BALM. The word for balm is encountered in Scripture vocalized with a quiescent sheva beneath the tzadi (utzri).⁠6 We also find it vocalized with a chataf kamatz beneath the tzadi, viz., Is there no balm (ha-tzori) in Gilead? (Jer. 8:22). It also appears with the tzadi vocalized with a cholem, viz., and honey, and oil, and balm (ve-tzori) (Ezek. 27:17). Saadiah Gaon explained that tzeri (balm)⁠7 is a mixture of 75 roots. Others say that tzeri is a type of fruit. Still others say that it is either a fruit or the oil of a tree8 that, according to Joseph ben Gurion,⁠9 was brought from Jericho to Egypt. However, Rabbi Ishmael10 says that it means resin. We will rely on the latter opinion.
AND LADANUM. Saadiah Gaon says that lot (ladanum) is the same fruit that in Arabic is similarly called with the addition of a bet.⁠11 Perhaps it is so.
1. Neither Reuben nor Benjamin was there.
2. See notes to Ibn Ezra's comments on Gen. 1:26.
3. Spelled nun, caf, alef, tav.
4. Spelled nun, caf, vav, tav. The problem is that the word is not so spelled in II Kings 20:13. Krinsky and Cherez suggest that since the word is pronounced nekhoto, it is as if a vav is placed after the caf.
5. The alef and vav in nekhot are not pronounced. Hence they are quiescent. Ibn Ezra refers to the alef, vav, heh, yod as quiescent letters (otiyot ha-nach) because they are not always enunciated.
6. It is so found in our verse but not so found elsewhere in Scripture. Ibn Ezra's basic point is that balm is spelled with a sheva in our verse, tzeri. However, there is an important grammatical aside in this note. Ibn Ezra calls our sheva a quiescent sheva, a sheva nach. However, according to standard grammatical usage a sheva following a long vowel is vocal. Thus our sheva should be a vocal sheva, a sheva na, and not a quiescent one. Therefore our word should be read u-tzeri and not utzri. William Chomsky points out that the vocal pronunciation of the sheva following a long vowel was introduced by the Kimchis and that the pre-Kimchi grammarians had no such concept. Ibn Ezra's note seems to bear this out. Cf. W. Chomsky, "The pronunciation of the Sheva,⁠" The Jewish Quarterly Review, Vol. LXII, October, 1971. For an alternate interpretation see Cherez.
7. He said that it is identical to an Arabic medicine called triak (Weiser).
8. Balsam (Weiser).
9. Jossipon. A medieval work based on Josephus.
10. Cf. Kritot 6a; Shabbat 26a. However, in the Talmud this opinion is quoted in the name of Rabbi Simeon. Either there is a scribal error in our text or Ibn Ezra was quoting from memory.
11. Belut (Weiser).
וישבו לאכול לחם – דרך הרועים שמקצתם אוכלים ומקצתן עומדים על הבהמות, ואחר שאכלו מקצתם, הולכים אותם שאכלו אל הבהמות והאחרים אוכלים, ואין דרכם לאכול כולם ביחד. והיה אוכל יהודהא ומקצת אחיו, וראובן ומקצת אחיו היו שומרים הצאן, ולפיכך לא ידע ראובן במכירתו.
ויש אומרים:⁠1 כי ראובן היה מתענה על ששכב את בלהה, ויש אומרים:⁠2 שהיה כל אחד משמש את אביהם יומו והגיע יומו של ראובן. אבל תימה על שהיו רחוקין מאביהם, וראובן שב אל הבור.
והנה אורחת ישמעאלים – מדנים, ומדיינים, וישמעאלים, אחים היו מבני פלגשי אברהם: ישמעאל בן הגר, ומדן ומדין מבני קטורה. ובאותה חבורה היה שם מבני ישמעאל, ומבני מדן, ומבני מדיין, ולכך פעמים קורא אותן ישמעאלים, ופעמים מדנים, ופעמים מדיינים.
1. עיין ב״ר פ״ד:י״ט.
2. עיין ב״ר פ״ד:ט״ו.
א. בכ״י מינכן 52: יהודא.
וישבו לאכול לחם – THEY SAT TO EAT BREAD – It is the custom of shepherds that some of them eat and some of them stand over the animals, and after some eat, the ones that ate go to the animals and then the others eat, and it is not their way to eat everyone together. So Yehuda was eating with some of his brothers, and Reuven and some of his brothers were guarding the sheep, and therefore Reuven did not know about his being sold.
And there are those who say: That Reuven was afflicting himself about having lain with Bilhah. And there are those who say: That each one would serve their father on his day and the day of Reuven arrived. But it is surprising because they were far from their father, and Reuven returned to the pit.
והנה אורחת ישמעאלים – BEHOLD A CARAVAN OF YISHMAELITES – Medanites, Midianites, and Yishmaelites, they were brothers from the sons of Avraham’s concubines: Yishmael son of Hagar, and Medan and Midian from Ketura’s sons. And in that group there were from Yishmael’s sons, and from Medan’s sons, and from Midian’s sons, and therefore sometimes it calls them Yishmaelites, and sometimes Medanites, and sometimes Midianities.
וַיֵשבונכאת – פרשו בבראשית רבה שהוא שעוה.
וצרי – בדברי רבותינו ז״ל (שבת ל״ג): רשב״ג אומר הצרי אינו אלא שרף שנוטף מעצי הקטף ונקרא בלעז בַלְסֲמִי.
פירשו בבראשית רבה (בראשית רבה צ״א): לט – מַצְטְכִּי.
נכאת, according to Bereshit Rabbah 91,11, wax.
צרי, according to the view of Rabbi Shimon ben Gamliel the word refers to resin, sap found in the trunk of the balsam tree. The word לוט according to Bereshit Rabbah 91,11 is מצטכי, Lotus?.
ומאמרו וישבו לאכול לחם מורה שלא נתחרטו על מה שעשו, ועל חוזק החלטיותם1 ועל שטיפת כעסם2 עליו, ו{זה} ממה שמדגיש את חטאם במעשה3.
1. סד. במקור: ׳עזמהם׳ (=their resolve, בתרגום המהדיר: חריצתם).
2. סה. במקור: ׳פרט וג׳דהם׳ (והמהדיר תיקן ׳וגרהם׳, אבל אין כל צורך בכך ששני השרשים יכולים להתפרש במובן של כעס ורוגז וכדו׳ כאשר העירני פרופ׳ מ״ע פרידמן ע״פ כמה מילונים), והכוונה בכאן ריבוי של מורת רוח שהפגינו האחים כלפי יוסף.
3. סו. האחרונים – כמו הספורנו, המלבי״ם והנצי״ב – רואים מקרא זה כמעיד על צדקתם של האחים, שהיו כה בטוחים בחריצת משפטו של יוסף שלא נרתעו אחור לרגע, וישבו בשלות הנפש לאכל לחם. ואמנם רבנו רואה בזה כעדות על חטאם של האחים. על דעת רבנו היה מקום לומר, שעל מעשם זה נאמר בפר׳ מקץ (מב:כא) ׳ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת׳. ואמנם עי׳ להלן שרבנו פירש שם שהוא תיאור מעשה המכירה במה שקיצר בו הכתוב בתחילה.
יצויין שלפי מדרשם ז״ל (ב״ר פד:יז) אכן אכילתם זו נתפסת כגנאי ולא כשבח, וז״ל שם: ׳וישבו לאכל לחם – א״ר אחוה בר זעירא עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם׳, והשוה לשון מדרש תהלים (פרק י, הובא בפי׳ רבנו בחיי כאן): ׳אמר הקב״ה לשבטים, אתם מכרתם אחיכם מתוך מאכל ומשתה, שנאמר וישבו לאכל לחם, הרי בניכם נמכרים בשושן מתוך אכילה ושתיה, שנאמר והמלך והמן ישבו לשתות׳.
וישבו – מרחוק לאכול לחם פן ישמעו משם קול צעקתו.⁠1
1. בדומה ברשב״ם בראשית ל״ז:כ״ח.
וישבו, they sat down; some distance away from the pit, in order to eat their midday meal and not to have to listen to his pitiful pleas.
וישבו (לאכול) [לאכל] לחם – בפ״ק דסנהדרין (ו:) לא נאמ׳ בוצע אלא כנגד יהודה שנ׳ מה בצע כו׳ (בראשית לז:כו). ואמ׳ במדרש (בראשית רבתי כאן) אמרו ליהודה שהיה מלך לבצוע ולברך. אמ׳ להם מה מקום לבציעה זו שאנו שופכי׳ דמים. אמ׳ (סנהדרין ו:) כל המברך הרי זה מנאץ ועל זה נאמ׳ ובוצע ברך נאץ (תהלים י:ג). ול״ג וכל המברך יהודה אלא וכל המברך הרי זה מנאץ. והקדוש רבי׳ מנחם פי׳ כל האומ׳ שלכך זכה יהודה למלכות שאמ׳ בה בצע הרי זה מנאץ. דאדרבא הוא עשה שלא כהוגן שהיה בידו למחות. ור׳ מאיר דאמ׳ התם (סנהדרין ו:) הכי לטעמי׳ דאמ׳ בתוספתא (ברכות ד:יח) א״ר יהודה למה זכה יהודה למלכות שהציל אחיו ממיתה. א״ל ר׳ מאיר דייה לבציעה שתכפר על המיתה. חידושי ר׳ יצחק הבחור.
וישאו עיניהם ויראו – פר״ש ב״ם (בראשית לז:כח ד״ה ויעברו אנשים מדינים) שהמתינו עד שבאו ובתוך כך ויעברו אנשים מדינים (בראשית לז:כח). עברו דרך אותו הבור ושמעו קולו (וישמשכו) [וימשכו] כו׳ (בראשית לז:כח). ובלא דעת אחיו מכרוהו לישמעאלי׳. ואע״פ שאמ׳ אשר מכרת׳ אותי הנה (בראשית מה:ד-ה). כלומ׳ גרמתם לימכר. ואם באתם לומ׳ אחיו מכרוהו א״כ צריך לומ׳ שצוו למדינים כו׳.
וישאו עיניהם ויראו – פרשב״ם שהמתינו עד שבאו ובתוך כך ויעברו אנשים מדינים, עברו דרך אותו בור ושמעו קולו וימשכו אותו ובלא דעת אחיו מכרוהו לישמעאלים. ואע״פ שאמ׳ אשר מכרתם אותי הנה – כלומ׳ גרמתם לימכר. ואם באתם לומר אחיו מכרוהו א״כ צריך לומר שצוו למדינים כן.
וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים וגו׳ – נמצאים בזה פסוקים שונים הרבה, לפעמים משמע שמכרוהו לישמעאלים ולפעמים משמע לזולתם, וכן לענין מה שהורידוהו למצרים ומכרו לפוטיפר הכתובים מכחישים זא״ז, ופירשב״ם שהענין הוא כך כי ראו מרחוק ישמעאלים באים כלשון וישאו עיניהם ורצו להמתין עד בואם אליהם ולילך עמם להמשיכו מן הבור ולמכרו אליהם, ולא הספיקו עד שבתוך כך ויעברו אנשים מדינים וגו׳ אצל הבור ושמעו קולו והם משכוהו ומכרוהו לישמעאלים, ומה שנאמר לבסוף שאמר יוסף לאחיו אשר מכרתם אותי, ר״ל גרמתם להמכר, והי׳ זה שלא מדעת אחיו, או שהם ציוו למדינים למשכו ולמכרו, ויהי׳ יותר נכון אשר מכרתם אותי, או שבאמת האחים מכרוהו לישמעאלים באופן שהלוקחים עצמם ימשכוהו להם מן הבור והישמעאלים היו יראים למשכו מפחד הנחשים והמתינו עד שבאו המדינים שהם בעלי כשפים וחוברי חבר כדכתיב וקסמים בידם, והם משכוהו, ורפאוהו הישמעאלים כי נשתנה זיו פניו מאימת הנחשים והשרצים, שבזה מתיישב התימה איך יפה תואר כמוהו יהא נמכר בזול גדול כזה דהיינו בעשרים כסף, כי הישמעאלים בקיאים ברפואות היו כדכתיב נושאים נכאת וצרי וגו׳ והם מכרוהו לפוטיפר כדכתיב ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים ואעפ״כ חשוב כאלו המדינים מכרוהו לו כיון שהם משכוהו, ואתי א״כ נמי שפיר מ״ש והמדינים מכרו אותו למצרים וגו׳ וכן נחשב מפני זה כאלו האחים מכרוהו למדינים עצמם, או שכשמכרוהו הישמעאלים לפוטיפר הוצרכו המדינים ליכנס בערבות בעד המוכרים האלו שלא יהא גנוב בידם כי פוטיפר חושדם בזה מטעם גרמוני מוכר כושי, ואין כושי מוכר גרמוני שאין דרך שהכושי ימכור אדם לבן ויפה אם לא שהוא גנוב ושבוי בידו, לכן כתיב והמדנים מכרו וגו׳ שהם קיימו המכר בערבותם, הר״ר יעקב, ג״ן.
אוהנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד – כאשר נשאו עיניהם וראו מרחוק אנשים באים מדרך גלעד. הכירו כי ארחת ישמעאלים היא בגמלים, וידעו כי למצרים ילכו כי מגלעד יובאו הצרי והנכאת ולמצרים היה דרכם להוליך אותו. ולכן אמר להם יהודה הנה האנשים האלה מארץ מרחק והולכים אל ארץ רחוקה נמכרנו להם כי לא יודע הדבר, וכאשר קרבו להם מצאו כי היו בעלי הסחורה אשר להם הנכאת והצרי, אנשים מדינים סוחרים ששכרו הגמלים מן הישמעאלים, ומכרו את יוסף למדינים שקנו אותו לסחור בו, כי אורחת הישמעאלים משכירי הגמלים לא יקנו הם סחורה לעצמם. ואמר וימכרו את יוסף לישמעאלים (בראשית ל״ז:כ״ח), כי להם מכרוב אותו שהם מוליכים הסחורה למצרים, וזה טעם מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה (בראשית ל״ט:א׳) כי היה בידם, אבל המדינים היו בעליו והם סחרו בו, והוא שאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים (בראשית ל״ז:ל״ו). וכל מעשה בכתוב פעם יספר אותו במושל המצוה בו ופעם בשליח שיעשנו בידיו, כענין: את כל מעשה י״י הגדול אשר עשה (דברים י״א:ז׳), וכתוב אחר: אשר עשה משה לעיני כל ישראל (דברים ל״ד:י״ב), וכן אמר: ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה (מלכים א ז׳:נ״א), וחירם עשאה כדכתיב: ויבא אל המלך שלמה ויעש אתג כל מלאכתו (מלכים א ז׳:י״ד), וביוסף עצמו אמר ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה (בראשית ל״ט:כ״ב), נותן המעשה לשנים: למצוה בו ולעושה אותו.
ור׳ אברהם אמר (אבן עזרא פירוש ראשון בראשית ל״ז:כ״ח): כי המדיניםד יקראו ישמעאליםה כאשר אמר הכתוב על מלכי מדין כי ישמעאלים הם (שופטים ח׳:כ״ד). ואיננו כאשרו חשב, כי הכתוב שאמר: כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם (שופטים ח׳:כ״ד), ירמוז על בני קדם שהמלחמה ההיא להם היתה, דכתיב וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדו (שופטים ו׳:ל״ג), ובני קדם הם ישמעאלים כי על כל בני הפילגשים אשר לאברהם אמר וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם (בראשית כ״ה:ו׳). גם יתכן שהיו המלכים ישמעאלים והמלכו על מדין, [כי למה יקראו מדין על שם ישמעאל אחיהם]⁠ז.
והנכון בפשט הכתוב ביוסף מה שאמרנו בו, אבל רבותינו אמרו שנמכר פעמים רבות (בראשית רבה פ״ד:כ׳).
א. הביאור על פסוק כ״ה מופיע בכ״י ובדפוסים הראשונים לאחר הביאור על פסוק כ״ו.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון: ״מסרו״.
ג. כן בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138 חסר: ״את״.
ד. כן בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״המדנים״.
ה. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״הישמעאלים״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כי״.
ז. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
AND, BEHOLD, A CARAVAN OF ISHMAELITES CAME FROM GILEAD. When they looked up and saw at a distance men approaching from the direction of Gilead,⁠1 they recognized them as a camel caravan of Ishmaelites on their way to Egypt, for it was from Gilead that balms and spices came, and it was their custom to bring it to Egypt. This was why Judah said to them, "Behold these men come from afar and are travelling to a distant country. Let us sell him to them so that the matter should not become known.⁠" And when they came near they discovered them to be merchants of spices and balms — Midianites, merchantmen2 — who had hired the camels from the Ishmaelites. They sold Joseph to the Midianites who purchased him for profit, but the company of Ishmaelites, the lessors of the camels, would not purchase him for their own investment purposes. The verse which states, And they sold Joseph to the Ishmaelites,⁠3 means that it was to them that the Midianites who bought him turned him over, for they were the ones who transported the merchandise to Egypt. This is also the meaning of the verse, From the hand of the Ishmaelites, that had brought him down thither,⁠4 for he was in their care. But the Midianites were his masters, and they made trade with him. This is the sense of the verse, And the Midianites sold him to Egypt.⁠5
All stories in Scripture are written in this manner: sometimes it is told in the name of the authority who commands that it be done, and other times in the name of the agent who performs the act. Such a case is the verse, All the great work of the Eternal which He did,⁠6 while elsewhere it states, Which Moses did in the sight of all Israel.⁠7 Similarly it says, Thus all the work that king Solomon did in the house of the Eternal was finished,⁠8 but it was Hiram that did it, as it is written, And he came to king Solomon, and wrought all his work.⁠9 In the case of Joseph himself, the verse says, And whatsoever they did there, he was the doer of it,⁠10 thus ascribing the action both to he who commanded it and the one who did it.
Rabbi Abraham ibn Ezra says that the Midianites are called Ishmaelites, just as Scripture, in speaking of Midianite kings, says, Because they were Ishmaelites.⁠11 But the matter is not as Ibn Ezra considered it to be since the verse which states, For they had golden ear-rings, because they were Ishmaelites,⁠12 alludes to "the children of the east" whose war it was, as it is written, Now all the Midianites and Amalekites and the children of the east assembled themselves together,⁠13 and "the children of the east" are Ishmaelites, for concerning all the sons of the concubines that Abraham had, it is said, And he sent them away from Isaac his son, while he yet lived, eastward, unto the east country.⁠14 It is also possible that the kings were Ishmaelites who ruled over Midian. Otherwise, why should "kings of Midian"15 be called by the name of Ishmael their brother?
In line with the literal sense of Scripture the correct interpretation concerning the sale of Joseph is as we have said. But our Rabbis have said16 that he was sold several times [and have thereby explained why his captors are alternately referred to as Midianites and Ishmaelites].
1. Ramban's intent is to explain why Scripture refers to these men first as Ishmaelites, then as Midianites ((28)), and again as Ishmaelites (ibid.), and finally as Midianites ((36)).
2. (28) here.
3. (28) here.
4. 39:1.
5. (36) here.
6. Deuteronomy 11:7.
7. Ibid., 34:12.
8. I Kings 7:51.
9. Ibid., (14).
10. Further, 39:22.
11. Judges 8:24.
12. Judges 8:24.
13. Ibid., 6:33.
14. Above, 25:6.
15. Judges 8:26.
16. Bereshith Rabbah 84:2.
וישבו לאכל לחם – לשון עכוב וקביעות, קבעו עצמם בסעודה.
ובמדרש תהלים וישבו לאכול לחם, אמר הקב״ה אתם מכרתם אחיכם מתוך מאכל ומשתה שנאמר וישבו לאכל לחם, הרי בניכם נמכרים בשושן מתוך מאכל ומשתה שנאמר (אסתר א׳:ג׳) בשנת שלוש למלכו וגו׳, והמן בא ולוקח אתכם מתוך מאכל ומשתה שנאמר (שם ג) והמלך והמן ישבו לשתות וגו׳.
וישבו לאכול לחם, "they sat down to eat their meal.⁠" These words are a reflection of some degree of stoppage, permanence. They arrested their previous activities and emotional turmoil by sitting down to eat.
Midrash Tehillim chapter 10 states that God's reaction to the brothers "calmly" sitting down to eat as if nothing had happened was: "Your children will be sold as a result of a meal to be consumed at Shushan,⁠" as we know from Esther 1,3: "in the third year of the king's reign, etc.⁠" Haman came and took the Israelites who had felt emancipated away from the feast the king had prepared and at which the Jews had participated. The decree to wipe out the Jews was followed by the King and Haman sitting down to drink. (Esther 3,15)
וישאו עיניהם וגו׳. ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וגו׳. לכו ונמכרנו לישמעאלים וגו׳ – ובטרם באו הישמעאלים אליהם ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימכרוהו בני יעקב לאותם מדינים סוחרים וימשכו ויעלו המדינים סוחרי׳ את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים והישמעאלים ומדינים מכרוהו למצרים אל פוטיפר על ידי עדות הישמעאלים כמו שפי׳. ומצאתי כתוב בפי׳ אחד מחומש הם מדינים הם ישמעאלים מדינים היו ויושבין בארץ ישמעאלים ולאותו פי׳ יתישבו המקראות.
והנה אורחת ישמעאלים – פירש הרמב״ן כשנשאו עיניהם מרחוק וראו אנשים באים מגלעד הכירו כי ישמעאלים הם הגמלים וידעו כי למצרים ילכו כי כן דרך להביא הצרי והנכאת למצרים על כן אמר יהודה הנה האנשים האלה מארץ רחוקה באו ולארץ רחוקה ילכו ונמכרנו להם ולא יודע הדבר וכאשר קרבו להם מצאו כי בעלי הסחורה אשר להם הצרי והנכאת אנשים מדינים ששכרו הגמלים מהישמעאלים ומכרו את יוסף למדינים שקנוהו לסחורה כי אורחת הישמעאלים משכירי הגמלי׳ לא יקנו הם סחורה לעצמם וזהו מיד הישמעאלי׳ אשר הורידוהו שמה כי הי׳ בידם אבל המדינים היו בעליו והם סחרו בו וזהו והמדנים מכרו אותו וכל מעשה בפסוק פעמים תולהו במושל המצוה לעשותו ופעמים בשליח העושהו כענין שנ׳ את כל מעשה י״י הגדול אשר עשה וכתוב אחר אומר אשר עשה משה לעיני כל ישראל. ור׳ אברהם אמר כי המדינים יקראו ישמעאלים וכן אמר על מלכי מדין כי ישמעאלים הם. וכתב הרשב״ם כי לא מכרוהו אחיו אלא ישבו לאכול לחם וראו אורחת ישמעאלים ואמרו לכו ונמכרנו להם ובתוך כך שישבו לאכול עברו אנשים מדינים ושמעו את קול יוסף בבור וימשכו אותו הם מן הבור ומכרוהו לישמעאלים ומה שכתוב אשר מכרתם אותי מצרימה פי׳ שגרמתם לי לימכר וכן משמע שנגנב כדכתיב כי גנוב גנבתי מארץ העברים ומה שכתב והמדנים מכרו אותו למצרים לפוטיפר צריך לפרש שגרמו לו לימכר לפוטיפר.
וי״מ: והמדנים כמו ריב ומדון פי׳ מריבה שהי׳ לו עם אחיו גרמה לו לימכר לפוטיפר.
וי״מ: שאחיו מכרוהו לישמעאלים והיו יראים להעלותו מפני הנחשים והמתינו עד שבאו המדינים והעלוהו כי בעלי כשפים הם כדכתיב וילכו זקני מדין וקסמים בידם והיו של שניהם שהיו שותפין בו.
וי״מ: שישמעאלים מכרוהו לפוטיפר והעליל עליהם לומר שגנבוהו והמדינים ערבו אותו לכך אמר אהמדינים מכרו אותו והישמעאלי׳ גם הם מכרוהו שהי׳ מוחזקי׳ בו בעשרים כסף ולפי שנשתנו פניו מפני פחד הבור נפחתו דמיו:
מה בצע – איתא במדרש אמרו לו לבצוע את המוציא אמר להן ומה לנו לבצוע ונהרוג את אחינו:
והנה אורחת ישמעאלים, "and here there was a caravan of Ishmaelites, etc.⁠" Nachmanides explains that when the brothers looked around they saw a group of people and camels in the distance whom they immediately identified as Ishmaelites, though they were still quite distant. They knew that these Ishmaelites were headed for Egypt as it was their custom to bring these various spices named in our verse to Egypt. This is why Yehudah said that seeing these people come from a distant land and are headed for a distant land, they could sell Joseph to them and this matter would never become known. When these people drew near, they realized that they were not the people whom they had thought them to be, but that they were merchants who traveled these regions all the time. These merchants had bought the spices from the Ishmaelites and had rented camels from them. They sold Joseph to these merchants, who bought him to trade him off, just as they traded their other merchandise. The caravan of Ishmaelites they had espied earlier were in the business of renting out camels, never buying merchandise for their own consumption. This is the meaning of the words: מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה, "from the Ishmaelites who had brought him down to Egypt.⁠" (39,1) Joseph was under the control of the Ishmaelites, although he was owned by the Midianites, prior to his sale to Potiphar.
The style of the whole paragraph i.e. the repetition of the events related therein, must be understood as once described from the Ishmaelties' perspective, and once from the Midianites' perspective. We encounter something of a similar nature at the very end of the Torah (Deuteronomy 34,12) ולכל היד החזקה וכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, where all the miracles performed by Moses are attributed to him, whereas previously in Deuteronomy 11,3 all of these miracles are attributed to God Himself.⁠"
Ibn Ezra (on verse 28) says that the Midianites are called here Ishmaelites, as they are in Judges 8,24, [although Gideon had been fighting the 5 Kings of the Midianites. Ed] seeing that their founding mother was Hagar. [if she was identical with Keturah. Ed.]
Rash'bam writes that the brothers did not sell Joseph at all, but they sat down to eat, and while they were eating they saw a caravan of Ishmaelites in the distance. They then decided that after they would have completed their meal they would sell Joseph to these Ishmaelites. Before being able to do so, the Midianites arrived on the scene (the brothers not being within earshot of Joseph's cries for mercy) and pulled Joseph out of the pit. They proceeded to sell him to the Ishmaelites. As to Joseph saying to his brothers in Genesis 45,4: "I am your brother whom you have sold to Egypt,⁠" Joseph simply blamed what the brothers had done to him for his having been sold to Egypt.
Some commentators interpret the word ומדנים as not referring to Midianites, but as being a derivative of the word מדון, strife as in ריב ומדון, Chabakuk, 1,3 where it describes strife and contention. The Torah meant that the strife and contention between the brothers ultimately resulted in Joseph being sold to Egypt.
Yet another view expressed by some commentators is that the brothers sold Joseph to the Ishmaelites, but they were afraid of raising him from the pit as they themselves might be bitten by the snakes; they therefore waited until the Midianites had raised him from the pit, as the Midianites were snake charmers and could safely venture into the pit. We know about all this from the Midianites who brought their charms with them when they visited Bileam as part of the delegation from Balak. (Numbers chapter 22) Joseph wound up being owned jointly by the Midianites and the Ishmaelites
Some commentators say that the Ishmaelites sold Joseph to Potiphar who had accused them of having kidnapped him. The Midianites guaranteed to Potiphar that Joseph was theirs to sell, and had not been kidnapped. This is why the Torah attributes the actual sale to the Midianites who acted as guarantors for the validity of the sale. The Ishmaelites are also described as selling him, as 1) they had physical possession of him, and 2) they had paid 20 silver pieces for him to the brothers. The reason why so little money changed hands was that Joseph, because of his traumatic experience in the pit, no longer looked nearly as handsome as he had before his trauma.
מה בצע, "what financial advantage?⁠" There is a view expressed in the Midrash (Pessikta Rabbati Parshat Ki Tissa) according to which the brothers asked Yehudah to break the bread and to pronounce the blessing to God, לבצוע, at the meal, and he replied to them that it was most inappropriate to do so while they planned to commit murder.
והנה ארחת ישמעאלים באה – פר״ש שנמכר יוסף כמה פעמים מתחלה קודם שהגיעו הישמעאלים אצל אחי יוסף ויעברו אנשים מדינים סוחרים ומכרוהו אחיו למדיינים, ועדיין היה בבור וכשהגיעו אצלם, אז ימשכו המדיינים ויעלו את יוסף מן הבור, וימכרו לישמעאלים, והישמעאלים הוליכוהו להורידו מצרים, ובדרך פגעום מדיינים שם אומה אחרת, והמדנים קנוהו מישמעאלים והוציאוהו למצרים ומכרוהו שמה לפוטיפר, וזהו שאמר הכתוב והמדנים מכרו וגו׳. וא״ת והלא כתיב מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה, משמע שהישמעאלים הורידו למצרים, וי״ל ודאי המדינים לא מכרוהו למצרים, אלא על ידי ישמעאלים וע״י המצרים נתקיים המכירה לפי שאין דרכן של מדיינים להיות סוחרים מבני אדם כי אם ישמעאלים וכשהביאוהו המדיינים למצרים חשדום שגנבוהו, עד שבאו הישמעאלים והעידו עליהם, שקנאוהו ולא גנבוהו ואז קנאו פוטיפר, נמצא שעל ידי הישמעאלים נמכר במצרים, וזהו שנ׳ מיד הישמעאלים. וי״א מדיינים היינו ישמעאלים, ולפי שגרו בארץ ישמעאל קורא אותם ישמעאלים, א״נ שהמדיינים היו סרסורים בדבר כי היו יודעים יותר ענייני הארץ, וכלן חשבן הכתוב כאלו מכרוהו.
אֹרחת ישמעאלים – שיירה, היתה הולכת באורח. ולזה נקראת ׳אֹרחת׳, שהוא בינוני מפועַל קל.
נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט – הם דברים יקרים נכבדים. והנה סיבב ה׳ יתעלה שיימכר יוסף לסוחרים נכבדים שהיו נושאין סחורות חמודות, מפני מעלת יוסף.
וישבו לאכול לחם, וישאו עיניהם ויראו והנה שיירת ישמעאלים באה מגלעד, וגמליהם נושאים סחורות נכבדות, נכֹאת וצרי ולוט, הולכים להוריד מצרימה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

(כה) התועלת השמיני הוא בדעות, והוא להודיע עוצם השגחת ה׳ יתעלה בטובים, עד שכבר סיבב — כשהביא ההכרח שימכר יוסף להצילו מהמות — סיבב לו שיהיה נמכר לנכבדים נושאי סחורות נכבדות; וסיבב גם כן שימכרוהו לשר נכבד בארץ מצרים, כי העבודה לנכבדים אין בה מהקושי והצער כמו שיש מזה בעבודה לפחותים, וזה מבואר בנפשו.
וישאו עיניהם וכו׳ – [י] יאמר שמצד משאם הכירו מרחוק שהיו ישמעאלים דרך כללי, שכן היה דרכם להוריד הסחור׳ ההיא למצרים.
וספר מאכזריותם שישבו לאכול לחם התשעה אחים לא ראובן כי הוא לא היה שם במכירתו ובהיותם אוכלים ראו ארחת ישמעאלים באה מגלעד כי מצד משאם הכירו שהם ישמעאלים ומצד הדרך שבאים בו ידעו שבאים מגלעד כי כן היה מנהגם להביא באותו דרך נכאת וצרי ולוט משם למצרים. וכן חשבו יהודה ואחיו שאמרו לכו ונמכרנו לישמעאלים אבל כאשר נתקרבו אצלם הוסיפו עוד ידיעה והכרה בהם כי מלבד שהיו כבר יודעים שהם בכלל ישמעאלים הכירו בבואם שהיו בפרט מדנים שהם מכלל הישמעאלים ומחוז מדין ולכן נקראו כאן ישמעאלים ונקראו גם כן מדינים כי שני שמות היו להם בכלל ישמעאלים ובפרט מדינים וכן כתב הראב״ע שהמדנים נקראים ישמעאלים וזה יותר נכון ממה שפירש הרמב״ן שהיו הסוחרים מדינים והגמלים היו של ישמעאלים.
וישבו לאכל לחם – שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול שימנעם מלקבוע סעודתם, כמו שהיה ראוי לצדיקים כמותם כשאירעה תקלה על ידם, כמו שעשו ישראל אחר שהרגו את שבט בנימין, כאמרו ״וישבו עד הערב לפני האלהים, וישאו קולם ויבכו בכי גדול, ויאמרו: למה ה׳ אלהי ישראל היתה זאת בישראל״ כו׳ (שופטים כ״א:ב׳-ג׳). וכן דריוש כשהשליך את דניאל בגוב אריות, דכתיב ״ובת טות ודחון לא הנעל קדמוהי״ (דניאל ו׳:י״ט). וזה קרה להם מפני שחשבו את יוסף לרודף, שכל הקודם להרגו זכה, כשאין דרך להציל הנרדף בזולת זה.
הולכים להוריד מצרימה – שהיו בעלי הגמלים, ולא היו הם בעלי הסחורה, ולכן הורדת הסחורה שם היתה גמר מלאכתם.
וישבו לאכול לחם, to demonstrate that what they had done was no crime in their eyes, or that the incident was not something that should interfere with their regular meal. When righteous people become aware of having inadvertently committed a sin, they not only do not celebrate it by eating, but they impose a fast day or more upon themselves. A prominent example of people imposing a fast day upon themselves, although they did not feel guilty for having done something wrong, were the Jewish tribes after having practically wiped out the tribe of Binyamin. We read about this in Judges 21,2-3 as well as about the fact that they imposed a fast upon themselves in spite of being convinced that they had done the right thing in going to war against that tribe. We also find something parallel when the King Darius threw Daniel into a pit full of starving lions. (Daniel 6,19).⁠a If the brothers sat down to eat immediately after throwing Joseph into the pit, this is clear evidence that in their minds they had certainly not committed any wrong. WE, who were not part of Yaakov’s household, and who know that these brothers were unanimously elevated to become the founding fathers of the Jewish nation, must therefore accept the premise underlying their actions as being that they had truly felt themselves personally threatened by Joseph, someone who was considered so mature that his own father had appointed him as manager over his senior brothers. The brothers had made strenuous efforts to put physical distance between themselves and Joseph in order to avoid any altercation. When he had sought them out in spite of their having signaled clearly that they wanted to avoid him, they felt understandably very threatened.
הולכים להוריד מצרימה, these Ishmaelites were camel owners, they did not own the merchandise described which was carried by their camels. As soon as they would deliver the merchandise to the appropriate address in Egypt their mission was completed.
a. The King had acted in accordance with the constitution of his country which demanded that a “heretic” such as Daniel be thrown to the lions, and the king’s efforts to have the law changed were rejected by his advisers. In spite of being legally correct, the king felt so badly that he went to bed hungry as a kind of penance for doing what was legally correct.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

לֶֽאֱכָל⁠־לחם: האל״ף בחטף סגול בספרי׳ מדוייקי׳ כ״י וספרי הדפוס ראשונים. [לֶֽאֱכָל⁠־לֶחֶם֒].
הוֹלְכִים: דין לחוד מל׳ וי״ו ויו״ד באורית׳ בלישנ׳ דהולכים, וכל שאר אורית׳ חס׳ וי״ו ומל׳ יו״ד. [הולכים].
וישבו לאכל לחם – זכרה התורה זה ללמדנו שאחרי עשותם כל אלה לא התנחמו ממעשיהם, ולא הכה לבבם אותם לאמר, מה עשינו? כי בדרך אנשים צדיקים שכעבור עליהם רוח רעה לפי שעה ויעשו עָוֶל, אחרי עשותם יתחרטו ממעשיהם. וכל שכן אחי יוסף שראו צרת אחיהם ושמעו תחנוניו אליהם, שאעפ״י שהתורה קצרה בדבריה ולא זכרה הפרטים, ידענו שכזה וכזה קרה, שהרי מפורש שאמרו ״אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו״,⁠1 והם הקשו לבבם ולא נגעו אל לבם, אבל ישבו לאכול לחם כאדם שהיה בדאגה וניצל מדאגתו, לבו שקט ואוכל לחמו בשמחה. ומאת י״י היתה זאת וכמו שיתבאר בעז״ה.⁠2 שאילו התחרטו ממה שעשו היו ממהרים להעלותו מן הבור טרם יגע בו רע, והשם רצה שיתגלגל על ידיהם מה שנאמר בענין.
והנה ארחת ישמעאלים – תרגם אונקלוס ״שיירת ערבאי״ כמו שפירש רד״ק3 לפי שהשיירות עוברות תמיד ארחות ודרכים, נקראו הן עצמן על לשון הארחות. ו״ישמעאלים״ תרגם בכל מקום ״ערבאי״ לפי שהם שוכנים בערב והוא עַרֲבִּיָ״א. וראיה [לזאת] נבואת ״משא בערב, ביער בערב תלינו, ארחות דדנים״.⁠4 ועד היום הערביים השוכנים במקומות הללו מלאכתן להשכיר גמלים לעובר ולשיירות, והם אדונים לשיירא, ומנהיגי הגמלים וסוחרים מכל הארצות הולכים עמהן בשכר.
באה מגלעד – גם פה קצרה תורה בפרטים, שלא זכרה שבאה השיירא אצלם ושדברו אחי יוסף עמהם בעבור המכירה. ומובן מאליו שאמר ״וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף״.⁠5 וכפי הסברא כשבאה השיירה דברו עם אדוני השימעאלים ושאלו מאין הם באים, ולאן ילכו עמהם הסחורות שהם נושאים? והגידו להם שבאים מגלעד ושגמליהם נושאים הסחורות המפורשים בכתוב, ושהולכים עם שוכריהם למצרים. ובשמעם זאת מכרו האחים להם את אחיהם. ולולי כן איך מכרוהו להם? ואולי הולכים לחברון או לאחת מערי כנען, וְיִוָּדַע הדבר ליעקב? אבל למצרים ידעו שלא יִגָלֶה הדבר. ועל זה התנו עמהם שלא ימכרוהו בדרך כי אם במצרים, וזהו שאמר להם יוסף ״אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה״.⁠6
הולכים להוריד מצרימה – שמעו מפיהם שהסחורות כולם שהם נושאים שולחו כולן להמכר במצרים, שלפעמים יטענו מקצת סחורות לעיר זו, ומקצת לעיר אחרת, ואולי יש בין הסחורות קצתן שיביאו לחברון וכיוצא בערי כנען? על כן אמר הולכים כל המסע להוריד משאם לבד למצרים.
1. בראשית מב, כא.
2. על בראשית נ, כ.
3. בספר השרשים, ערך: ארח.
4. ישעיה כא, יג.
5. פסוק כח.
6. בראשית מה, ד.
וישבו לאכל לחם – התשעה אחים, כי ראובן לא היה עמהם במכירתו. ולא היה זה סמוך אל הבור אלא התרחקו קצת מן המקום ההוא כדי לפנות מחשבותם מן המעשה הרע שעשו, ושלא לשמוע צעקתו:
ארחת ישמעאלים – שיירת ערביים, ולפי שהשיירות אינם הולכים תמיד בדרך המלך במקום יישוב, רק במדברות אין שם דרך אלא ארחות לעבור מקצה המדבר ועד קצהו, נקראו הן עצמן על לשון הארחות:
נכאת – כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת, וכן ויראם את כל בית נכתה (מלכים ב׳ כ׳ י״ג), מרקחת בשמיו. והנה נכאת הוא שם כלל לכל מיני בשמים, ואח״ז פרט איזה מיני בשמים הוליכו, דהיינו צרי ולוט:
וצרי – הוא שרף הנוטף מעצי הקטף, ונקרא בלסם:
ולט – מין נטע וריחו ערב ונקרא לוטוס:
ארחת – חברת בני אדם עוברי ארח, שְיָירָה, ובלשון ערבי קַיְרואָן וממנו carovana.
נכאת – המתרגם האלכסנדרי תרגם מיני בשמים (thymiamata), וכן היירונימוס aromata, אנקלוס שעוה, בושארט storax, ולודוביקו de Dieu אומר כי המילה משרש נכת שענינו נשך, והוא (כמו נכית בערבי) כל מה שנותנים בפיהם לנשוך, לטהר הַשִנַּיִם ולהטיב ריח הפה.
צרי – הוא opobalsamum.
לוט – תרגם אנקלוס לְטום, והוא ladanum, ובאיטלקי ladano, o laudano, והוא umore grasso e viscoso che trasuda da un frutice detto volgarmente imbrentano o rimbrentano, del quale pascendosi le capre, riman loro attaccato ai peli della barba.
_
וישאו עיניהם – ״נשא עינים״ אינו מציין לעולם מבט מקרי גרידא, אלא תמיד מבט מחפש. כאשר ישבו האחים לאכול, לא נתן להם מצפונם מנוח, הם הוסיפו להסתכל לכיוון הבור.
ארחת ישמעאלים – הישמעאלים היו קרובי משפחה, ומכיון שהם לא היו מאלה שסוחרים ללא אבחנה בכל דבר, ואפילו בבני אדם, היה לאחים מקום לצפות שיוסף יישאר עם הישמעאלים לאחר שיקנו אותו, ושישוב איתם לארץ מולדתם ״ערביה״, לאחר שימכרו את בשמיהם במצרים. כך נוכל להבין מדוע לא עלה על דעת האחים לאחר מכן שיוסף נמצא אולי במצרים.
שיטה זאת מתחזקת אם נאמר כדעת חלק מהמפרשים שהאחים מכרו את יוסף לישמעאלים, אשר מהם ניתן היה לצפות שיקחו אותו בחזרה לארץ מולדתם, כפי שאמרנו; והישמעאלים היו אכן עושים כן, אילולא נזדמנו להם בינתיים סוחרים מדינים, שקנו אותו מיד הישמעאלים בדרך ספסרות, ולאחר מכן מכרו אותו במצרים. כך גם משמע לפום ריהטא מהנאמר בפסוק לו, שה״מדנים״ – שכפי הנראה הם ה״מדינים״ – מכרו את יוסף במצרים.
ועל אף שהכתוב אומר להלן (לט, א) שפוטיפר קנה את יוסף ״מיד הישמעאלים אשר הורידהו שמה״, נוכל לפרש שהדבר נעשה באופן בלתי ישיר, היינו שפוטיפר קנה את יוסף באמצעות המדינים שהישמעאלים מכרוהו להם. ובכל זאת מזכיר שם הכתוב גם את הישמעאלים, שאליהם נמסר יוסף לראשונה; לתת טעם על טעותם של האחים, אשר סברו שיוסף לא יימצא במצרים, וזוהי סברא שיש לה חשיבות מרובה להבנת המשך הסיפור.
אולם לדרך זו, בין כך ובין כך יש צורך לפרש אחד משני הפסוקים (לז, לו או לט, א) שלא כפשוטו. אם כן, הרבה יותר מתקבל על הדעת לומר שהביטוי ״מיד הישמעאלים״ מורה על קניה ישירה, מאשר לומר זאת על ״מכרו אותו אל מצרים״, אשר שם המילים ״אל מצרים״ (״אל עבר של מצרים״), הבאות במקום ״במצרים״, מורות על עיסקה בלתי ישירה. ועוד, המשמעות הברורה מפסוק כח היא שהמדינים ולא האחים העלו את יוסף מן הבור, והם אלה שמכרו אותו לישמעאלים. משום כך מסתבר יותר הפירוש דלהלן:
האחים רצו למכור את יוסף לישמעאלים (פסוק כז); אך הסוחרים המדינים הקדימו אותם, העלו אותו מן הבור, ומכרוהו לישמעאלים (פסוק כח). והנה האחים על כל פנים סברו שיוסף נמצא בידי הישמעאלים, ושישוב איתם לארץ מולדתם; אך שלא מדעתם, נמכר יוסף במצרים בהשגחה אלקית מיוחדת. למרות זאת, הוטל עוון מכירת יוסף על האחים משום שהיא נעשתה בהתאם לרצונם ובהסכמתם האילמת. הם יכלו למנוע אותה, אך לא עשו כן.
שאלות:
מה ראו שבטי יה למכור את אחיהם ולצער את אביהם הזקן, ותחלה אמר שעברו ישמעאלים ואח״כ אמר שעברו מדינים, ואמר וימכרו לישמעאלים ואח״כ אמר והמדנים מכרו, ואח״כ ויקנו פוטיפר מאת הישמעאלים.
וישבו לאכל לחם – מספר זה לאות שהיו צדיקים בעיניהם בדבר הזה, כי חשבו את יוסף כסילון ממאיר ומשחית בבית יעקב כנ״ל. וישאו עיניהם, מסבב הסבות זמן ארחת ישמעאלים הבאים מגלעד ששם הצרי ונושאים נכאת וצרי, מינים אלה שלח אח״כ יעקב ליוסף מנחה, מבואר שמינים אלה היו יקרים במצרים, ואחר שנשאו מינים אלה ולא מעט שימכרו בדרך רק שהיו ארחות ושיירות גדולות, וגמליהם נושאים, כמות רב משאות גמלים, מבואר שהולכים רק להוריד מצרימה, ובזה היה השגחה פרטית שיגיע יוסף למצרים, משא״כ אם היו נושאים תבואה או מינים אלה מעט.
THEY SAT DOWN TO EAT BREAD. The narrative stresses this in order to indicate how righteous they felt in this matter, having held him to a pricking and destructive brier to the house of Yaqov — as was explained earlier. Lifting up their eyes — the One who patterns all causes had arranged for a Yishmaelite caravan to be approaching from Gilad, where balm is found, carrying gun, balm. These very spices Yaqov was later to send as a gift to Yosef, which means that in Mizraim they were very expensive. Since the Yishmaelites were bearing these spices, and not small quantities for sale on the way, but great caravans and convoys of them — hence their camels carrying: massive quantities that camels are usually laden with — it was clear that their traveling had but one purpose, namely, these spices were to be taken down to Mizraim. It pointed to divine providence arranging for Yosef to reach Mizraim, which would not have happened if they had been carrying grain or small amounts of these spices.
וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו: מספר הכתוב בשבחם של שבטי יה1, שגם בכל חמתם ופעולתם לרעה ליוסף, מכל מקום לא יכלו לישב במנוחה מרוב התפעלות על המקרה שבא לידם ועל החמלה, שהרי בכה והתחנן להם כמבואר להלן (מב,כא)2. על כן גם בשעה שישבו לאכול, וידוע שישיבתם היתה על הארץ כמנהג המדינה, וא״כ אי אפשר לראות מרחוק, אבל המה נשאו עיניהם וראו מרחוק3, והיינו משום שעמדו בתוך האכילה כמשתאים לראות דבר מה יסכן להם לאותו מעשה.
אורחת ישמעאלים באה מגלעד: צפונית מזרחית של א״י4.
להוריד מצרימה: הוא מערבית דרומית לא״י.
נכאת וצרי ולט: משאות קטנות, כדרך נושאי סמני רפואות, והיה אפשר להרכיב את האדם על הגמלים. והיה זה טובה ליוסף5 שמעדו רגליו מרוב צער ולא יכול לילך.
1. לא כדעת האברבנאל שכתב: וסיפר מאכזריותם שישבו לאכול לחם... ועיין בספורנו היטב.
2. ״אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו״.
3. ׳נשיאת עין׳ משמעותה ראיה למרחוק.
4. לעיל לא,כא ״וישם את פניו הר הגלעד״.
5. רש״י פירש בעקבות חז״ל טובה אחרת שהיתה כאן, אך רבינו מוצא את הטובה ע״פ הפשט.
האחים התישבו מן הסתם במרחק מסויים מן הבור, כדי לאכול וכדי לטכס עצה — בשעת אכילתם — מה לעשות. כי גם אם נהגו לפי שעה על פי עצתו של ראובן, הרי עוד לא הסכימו כולם להמית את אחיהם בעקיפין, בדרך גרמא. ייתכן שהיו ביניהם אשר ירדו לדעתו של ראובן ונחשו את כוונתו לחזור ולהוציאו מן הבור, ומה גם שראובן הסתלק בינתים מן המקום, כפי שנראה מפסוק כט. ודאי איפוא ששוב עלתה לדיון ההצעה הראשונה — ״לכו ונהרגהו״. וכאן התנגד יהודה, כאשר הזדמן מוצא אחר מן המצב.
ארחת ישמעאלים – משופטים ח׳:כ״ד אפשר לראות שהמדינים נקראו גם ישמעאלים, אף על פי שנמנו על בני קטורה; השווה למעלה כ״ה:ב׳. אפשר איפוא, כי המלה ישמעאלים משמשת ציון לעיסוק או למקצוע — בעלי גמלים או גמלים.⁠1 שיירת גמלים זו נסעה כנראה בדרך המוזכרת בפסוק י״ז כדי להביא נכאת וצרי ולט2 למצרים. פירוטם של דברים יקרים אלה מראה שקונים עשירים היו להם לאנשי השיירה, וכך קרה שמכרו את יוסף לאחד משרי החצר של מלך מצרים.
1. ב׳ יעקוב, ע׳ 17.
2. מיני שרף מעצים שונים (Tragakanth, Balsam, Ladanum).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כו) וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל⁠־אֶחָ֑יו מַה⁠־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת⁠־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת⁠־דָּמֽוֹ׃
Yehuda said to his brothers, "What gain is there if we kill our brother and cover his blood?
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קראאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזארמב״ןהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קנג] 1ויאמר יהודה אל אחיו, וגו׳ אמר ר׳ יהודה בר׳ אלעאי בשבח יהודה הכתוב מדבר. בשלשה מקומות דיבר יהודה בפני אחיו ועשו אותו מלך עליהם, ויאמר יהודה אל אחיו, ויבא יהודה ואחיו (בראשית מ״ד:י״ד), ויגש אליו יהודה (בראשית מ״ה:י״ח). (בראשית רבה פ״ד)
[קנד] 2מה בצע כי נהרג את אחינו, למדנו רבינו באיזה זכות זכה יהודה למלכות. אמר להם רבי טרפון אמרו אתם. אמרו בזכות שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו שהצילו ממיתה אמר להם דייה להצלה שתעמוד ותכפר על המכירה. שנתן עצה למכרו ולא להשיבו אל אביו. (מכילתא בשלח - מסכתא דויהי פ״ה)
[קנה] 3מה בצע כי נהרג את אחינו, ר״מ אומר מה ת״ל ובוצע ברך נאץ ה׳ (תהלים י׳:ג׳) אילו אחי יוסף שנאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו׳, (ירושלמי סנהדרין פ״א ה״א)
[קנו] 4מה בצע כי נהרג את אחינו, הם עומדים ומשליכין אותו לבור ואומרים נאכל ונשתה ואחר כך אנו מושכים אותו ומעלים והורגים אותו, אכלו ושתו באו לברך, אמר להם יהודה באים להרוג ומברכים להקב״ה, אין אנו אלא מנאצים, מהו מה בצע כי נהרוג את אחינו אמר להם יהודה בוצע בירך נאץ ה׳ (תהלים י׳:י״ג), אלא לכו ונמכרנו לישמעאלים. (פסיקתא רבתי פ״י כי תשא)
[קנז] 5מה בצע כי נהרג את אחינו, לא תרצח (שמות כ׳:י״ב) קיימו יהודה מה בצע כי נהרג את אחינו. (אליהו רבה (פכ״ו) פכ״ד)
[קנח] 6מה בצע כי נהרג, ובוצע ברך נאץ ה׳ (תהלים י׳:י״ג), אין בוצע אלא הנייה כד״א מה בצע כי נהרוג, אמרו ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע, בית אחד שהיה לדך הנאה ממנו עמדו שונאים והחריבוהו וניאצו שמך עליו והם קיימים והוא חרב, והצדיקים שהיה לך הנייה מהם עמדו רשעים והרגום וניאצו שמך והם קיימים. (מדרש)
1. בשבח יהודה, פי׳ ביפ״ת לאפוקי ממ״ד (לקמן אות קנה. בבאור) כל המברך (משבח) את יהודה הרי זה מנאץ, וכן להדרש לקמן לח, א. שהורידוהו מגדולתו שעשה שלא כהוגן. ור׳ יהודה סובר שכהוגן עשה שאלו היה אומר להשיבו לא היו שומעין לו. ובכי״ל במנח״י הגירסא ביהודה שבו הכתוב מדבר בשלשה מקומות דיבר כו׳ וכן בילק״ש בלק״ט ושכ״ט לא הביאו לשון הנ״ל והדרש של ר׳ יהודה מתחיל בג׳ מקומות כו׳. ובמדרש הגדול בשלשה מקומות דבר יהודה לפני אחיו ועשו אותו מלך עליהם ונשמעו דבריו, ואלו הן ויאמר יהודה מה בצע, ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף, ויגש אליו יהודה. ובפי׳ ב״ר ועשוהו מלך ששמעו עצתו ודבריו. ומה שהביא מקרא ויבא יהודה ואחיו מד, יד. הכוונה לפסוק טז. ויאמר יהודה מה נאמר וגו׳ ועפ״ז נ״ל לפרש פי׳ חדש בירושלמי סנהדרין פ״ד ה״ז מאן דמר אין דינינו כדיניהן מה מקיים ויאמר יהודה, ויאמר ממוכן, (אסתר א) ראו דברי יהודה, ראו דברי ממוכן. והפנ״מ מפרש דהכונה ל״ויאמר יהודה״ הכתוב לפנינו, אבל פי׳ זה תמוה דהרי לא כתיב בתורה ששפטו אותו, ושדיבר זאת בשעת המשפט. והק״ע ומפרשי המדרש באסת״ר פ״א מבארים דקאי על ויאמר יהודה הוציאה ותשרף (לקמן לח, כד.) אבל גם פי׳ זה דחוק מאוד שלא מבואר בתורה שהיו עוד שופטים ושזה היה בשעת המשפט, ושהוא דיבר הראשון, לכן נ״ל דהכוונה לפסוק מד, טז. ויאמר יהודה מה נאמר גו׳ הננו עבדים לאדוני וגו׳ פה מפורש בכתוב שדיבר יהודה הראשון לבדו בנוכחת כל אחיו והוציא פסק דין על כולם והסכימו לו אע״פ שהוא לא היה הגדול שבהם, וכדרש הנ״ל שעשוהו למלך ושמעו עצתו.
2. מדרש תהלים מזמור עו. ב. ומדרש הלל בבית המדרש חדר ה דף צה. ומכלתא דרשב״י בשלח שם דף נא.
3. מקודם למאמר זה איתא שם תני ר׳ ליעזר בן יעקב אומר מה ת״ל [תהלים י] ובוצע ברך נאץ ה׳, משלו משל למה״ד, לאחד שגנב סאה חיטין והוליכה לנחתום, והפריש חלתה, והאכילה לבניו הרי זה מברך ואינו אלא מנאץ, ר״מ אומר כו׳ ואינו מבואר בלשון הירושלמי מה הכוונה בדרשת ובוצע ברך על אחי יוסף ומפרשי הירושלמי פירשו ע״פ הגמ׳ סנהדרין, ול״נ דיש לפרש דברי הירושלמי ע״פ המאמר שלפנינו אות קנו. מפסיקתא דדורש הפסוק כעין דרשת ראב״י לאחד שגנב סאה כו׳ בסגנון זה דורש ר״מ על אחי יוסף שאמר להם מה בצע מה יתרון כי ברכנו את ה׳ אם אנחנו הורגים את אחינו, או בצע מלשון בציעת הפת אחרי שישבו לאכול ולברך אמר להם אנו הורגין את אחינו ומברכין וביצע ברך נאץ ה׳. כמו שהבאתי לקמן בבאור אות קנו. והנה בגמ׳ סנהדרין ו: מובא מאמר ר״מ בסגנון אחר ר׳ מאיר אומר לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו. וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה׳. והלשון וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ (ופרש״י המברך משבח. והרמ״ה כ׳ לפרש שיהודה עשה פשרה עם אחיו על יוסף למכרו כדי שלא יהרגוהו והיה לו לומר מ״מ נחזירנו לאבינו) תמוה דלא מצינו בדברי חז״ל סגנון כזה, אלא ההיפך מצינו בשבת נה: כל האומר ראובן חטא כו׳ דוד חטא כו׳ אינו אלא טועה, ובתוס׳ סנהדרין שם הקשו מקרא מטרף בני עלית ובמהרש״א שם האריך בזה וכתב לפרש דהכונה להיפך מי שמברך היינו שמגדפו ליהודה על זאת שאמר מה בצע ומכרו בממון ולא החזירו לאביו אין זה אלא מנאץ שיהודה כוונתו היתה לש״ש. ומה שאמרו מנאץ ה׳ משום שיהודה נקרא על שמו של הקב״ה, וז״ד וגם דלשון זה כל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ מבואר שם בגמ׳ מקודם לזה לענין ביצוע ושם הדבר כפשוטו שמשבח וזה מוכיח דגם כאן הכוונה למברך ולא למגדף. ולפ״מ שכ׳ לפרש דברי ר״מ בירושלמי יש לפרש גם בבבלי. ואולי י״ל פי׳ חדש בגמ׳ דלשון וכל המברך וכו׳ זהו הפי׳ על הפסוק מה בצע וכדרשת הפסקתא שיהודה אמר מי שמברך את ה׳ ובאותה שעה רוצה להרוג הרי זה מנאץ ומפני כבוד של מעלה לא אמר ה׳ אלא יהודה. ותמוה הדבר שבילקוט שמעוני ח״ב רמז תרמח. מביא הגמ׳ דסנהדרין ומשמיט כל הפסקא הזאת וכל המברך וכו׳ ואולי לא היה בגרסתו בגמ׳, רק כמו בירושלמי הנ״ל [ובעל ת״ת כאן סרס וסדר לשונו של רבי מאיר בלשונו הוא, כדרכו בהרבה מקומות בספרו במח״כ שלא שמר על דבר יסודי כזה להביא מאמרי חז״ל בדיוק בלשונם].
4. בתנחומא כי תשא ב. השליכהו לבור אמרו נאכל ונשתה ואח״כ נעלהו ונהרגהו אכלו ושתו באו לברך אמר להן יהודה אנו מבקשין להרוג נפש ונברך לאלהינו אין אנו מברכין אלא מנאצין ע״ז נאמר ובוצע ברך נאץ ה׳ (תהלים י) לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו. ובפי׳ התוס׳ בהדר זקנים מה בצע כלומר מה יתרון כי ברכנו אלהים ואנחנו חוטאים לו להרוג את אחינו. [הלא טוב לנו לשים המעות בכיסינו וזהו וכיסינו את דמו. וכשמכרוהו השביעוהו שלא יגלה לאביו, ולא ישוב אליו עוד. ולכך היה נעלם כ״ב שנים, וכ״כ בפי׳ הר״י בכור שור ומובא גם בפליטת סופרים דף טז. וראה בספר חסידים מק״נ דף שעו.] ובסגנון אחר ברבעה״ת פ׳ עקב דברים ח. א. מה בצע כי נהרוג את אחינו ישבו לפרוס על הפת ולברך ברכת המוציא אמר להם אנו הורגין את אחינו ומברכין ובוצע ברך נאץ ה׳. ומבואר במפרשים דבצע מלשון בציעת הפת. וכן בפי׳ הטור עה״ת כ׳ איתא באגדה אמרו לו לבצוע את הפת אמר להן ומה לנו לבצוע ונהרג את אחינו. והמחברים מביאים מדרש פליאה מה בצע כי נהרוג את אחינו ונברך ברכת המוציא, ומפרשים באופנים שונים. אבל המעיין במקור הדברים בתנחומא ופסיקתא יראה שהדברים פשוטים כמשמעם ואין כאן שום פליאה. - ועי׳ בפי׳ הריב״א במנח״י פ׳ ויחי. ולעיל אות קנה. בבאור. ובילקוט המכירי תהלים י, לא. ומעין דרש הנ״ל מובא במבוא לתנ״י ע. מכת״י מה בצע ר״ת בוקר צהרים ערבית כלומר אם נהרגהו מה מועיל לנו תפילתנו שנא׳ גם כי תרבו תפלה אינני שומע כי ידיכם דמים מלאו (ישעיהו א, טו.) וכ״ה בכת״י רבינו אפרים עה״ת ד״א מה בצע אותיות שניות מאברהם יצחק ויעקב כלומר אם נהרוג את אחינו מה בצע אין לנו זכות אבות.
5. בילק״ש רמז רעו, בשם מדרש אבכיר. ובית המדרש ח״ו דף לו. מפסקתא חדתא. ובלק״ט לקמן מט, ח. יהודה הציל את יוסף מן הבור שנאמר ויאמר יהודה וגו׳ לפיכך הציל הקב״ה את דניאל מגוב האריות תחת יוסף שהציל מן הבור. וכ״ה בילק״ש ח״ב רמז תתקמט. וראה לקמן ב״ר פפ״ה כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומרה כו׳ ויאמר יהודה מה בצע וגו׳ היה לו להוליכו על כתפו אצל אביו. מובא לקמן פל״ח פסוק א. ובתנחומא ישן וישב ח. מובא שם, אמר להם אני אמרתי לכם מה בצע וגו׳ אמרו לו כו׳ אתה אמרת לכו נמכרנו וגו׳ ושמענו לך אילו אמרת לכו ונחזירו לאביו לא היינו שומעים לך. ובאלפא בית דבן סירא (שטיינשניידר) טוב בן צדיק כגון יהודה בן יעקב, והלא יהודה בן יעקב צדיק גמור היה, אלא מפני שמכר ליוסף אחיו וגרם לאביו שחטף ממנו הנבואה. שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו לכו ונמכרנו לישמעאלים וגו׳ ולא עוד ששכב עם תמר כלתו לפיכך לא נקרא צדיק גמור אלא טוב בן צדיק; ועי׳ ב״ר פצ״ט, ומדרש הגדול מקץ דף תרמ. ואגדת בראשית פ״ס. וגנזי שכטר ח״א דף קס. ולקמן מז, יב.
6. מובא בילק״ש ח״ב רמז תרמח. ונראה דהדרש נסמך על שני הפסוקים מה בצע, ובוצע ברך. וראה באונקלוס כאן ובפי׳ משלי לר״י נחמיאש דף ד. גורס ניתהנא. ובמעין גנים איוב ו, ט. ובכת״י מדרש החפץ מה בצע ענינו מה הנייה לנו. וברשב״ם שמות יח, כא. מה בצע מה שכר. וראה בתרגום יוב״ע כאן. ור״י גנאח פי׳ בצע אהבת קבוץ הממון בחמס ובעושק. וכן פי׳ הרד״ק.
וַאֲמַר יְהוּדָה לַאֲחוֹהִי מָא מָמוֹן נִתְהֲנֵי לַנָא אֲרֵי נִקְטוֹל יָת אֲחוּנָא וּנְכַסֵּי עַל דְּמֵיהּ.
Yehudah said to his brothers, “What monetary benefit will we have if we kill our brother and cover up [the truth] about his blood.

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ
וַאֲמַר יְהוּדָה לַאֲחוֹהִי מָא מָמוֹן נִתְהֲנֵי לַנָא אֲרֵי נִקְטוֹל יָת אֲחוּנָא וּנְכַסֵּי עַל דְּמֵיהּ
א. ״מַה בֶּצַע״ – ״מָא מָמוֹן נִתְהֲנֵי לַנָא״. ״נִתְהֲנֵי לַנָא״ היא תוספת למקרא הקצר החסר נשוא.⁠1 אבל ״נתינה לגר״ כתב שאולי יש כאן ערבוב שני פירושים: האחד ״מה ממון״ והשני ״נתהני לנא״.⁠2 וראה גם ״שֹׂנְאֵי בָצַע״ (שמות יח כא) ״דְּסָנַן לְקַבָּלָא מָמוֹן״.
דָּמוֹ – דם ממש או שם מושאל חיים?
ב. מדוע תרגם ״וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ״ – ״וּנְכַסֵּי עַל דְּמֵיהּ״ [ולא: וּנְכַסֵּי יָת דְּמֵיה]? כי לאונקלוס [וגם לרש״י] הוקשה לשון ״דמו״: הרי עמדו להרגו בהשלכתו לבור שבו היה מת ברעב ובצמא, ואם כן אין שם דם ומהו ״וכסינו את דמו״? פתרונו של רש״י הוא בהוצאת ״דמו״ ממשמעה: לא מדובר בקילוחי דם אלא ״דמו״ בא בהשאלה ל״חייו״ או לנטילת חייו. כתוצאה מכך, גם תיבת ״וכסינו״ אינה כמשמעה שהרי אין כאן כיסוי דם. לכן פירש רש״י את המשפט כולו כמליצה במשמע העלמה: ״וכסינו את דמו, ונעלים את מיתתו״.⁠3 וכן פתר אונקלוס שתרגם ״וּנְכַסֵּי עַל דְּמֵיהּ״, וזהו טשטוש והעלמה כלשון ״וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו״ (דברים יג ט). על כוונת רש״י ות״א עמד רמב״ן שכתב: ״וכסינו את דמו – ונעלים את מיתתו, לשון רש״י. וכן אמר אונקלוס ונכסי על דמיה״. כלומר, רמב״ן מלמדנו שדברי רש״י מיוסדים על ת״א, ולדעת שניהם ״כסינו את דמו״ הוא ביטוי מושאל לטשטוש והעלמה.⁠4
1. ולא כפירושו הרחוק של ״נפש הגר״: הרי לא נוכל לרשת את אחינו כי נצטרך להעלים את מיתתו, ואם כן מָא מָמוֹן נִתְהֲנֵי לַנָא?
2. השווה תרגום ״מַה בֶּצַע בְּדָמִי״ (תהלים ל י) ״מה ממון אית בדמי״ עם מדרש תהלים לפסוק ״וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ״ (תהלים י ג): ״אין בוצע אלא הנייה, כמה דאת אמר מה בצע בדמי״.
3. על פי רא״ם. בדרך זו פתר רש״י גם ״קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה״ (בראשית ד י): מדוע נאמר ״דמי אחיך״ ברבים ולא ״דם אחיך״? בפירושו הראשון ״דמו ודם זרעיותיו״, פתר רש״י כפתרונו כאן: דם הוא ציור מטאפורי לצאצאים. אבל בביאורו השני ״שעשה בו פצעים הרבה שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה״, פירש דם כמשמעו – קילוחי דם.
4. אבל רמב״ן עצמו מפרש ״דם״ כמשמעו כי גם אם לא עמדו לשפוך את דמו בידים ולקברו, הרי שאם ימות – יחשב להם הדבר כמעשה הרוצחים ממש: ״והנכון שהוא כפשוטו, כי המנהג ברוצחי מסתרים להרוג הנרצח ולקברו ולכסות דמו בעפר כעניין שנאמר ״ויטמנהו בחול״ (שמות ב יב). ולכך אמר להם: הנה אנחנו הורגים את אחינו ומכסים את דמו בעפר, כי כן יחשב לנו״.
ואמר יהודה לאחוי מה ממון אנן מתהניין ארום נקטול ית אחונן ונכסי ית אדמיה.
ואמר יהודא לאחהי מה הניית ממון יהי לן ארום ניקטול ית אחונא ונכסי על דמיה.
And Jehuda said to his brethren, What profit of mammon should we have if we killed our brother, and covered his blood?
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו וגו׳ – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילָעי בִּשְׁבַח יְהוּדָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת דִּבֵּר יְהוּדָה בִּפְנֵי אֶחָיו וְעָשׂוּ אוֹתוֹ מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו, וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו (בראשית מ״ד:י״ד), וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה (בראשית מ״ד:י״ח).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

מה בצע – כשישבו לאכול ובאו לבצוע את הפת בקשו לברך, א״ל יהודה אחינו אנו הורגים ועל הפת אנו מברכים, [אין אנו מברכים] אלא מנאצין שנאמר ובוצע ברך נאץ ה׳ (תהלים י׳ ג׳). א״ר אבהו כל צדיק וצדיק שאומות העולם הורגין מישראל, כביכול הב״ה כותבו בפורפורין שלו שנאמר ידין בגוים מלא גויות (שם ק״י ו׳), והב״ה אומר לאו״ה למה הרגתם את רשב״ג ור׳ ישמעאל ור׳ עקיבא וכל הצדיקים, והם כופרים ואומרים לא הרגנו. מה עושה הב״ה מוציא פורפורא שלו ונותן להם מיד איפופסים, הוי לא שכח צעקת ענוים (שם ט׳ י״ג). מכאן אתה למד עברתן של שבטים שמכרו ליוסף אחיהם, כמה רעות עשו בעולם. וא״ת למה נענשו השבטים, שעדיין לא נתנה תורה ולא קבלו וגונב איש ומכרו (שמות כ״א ט״ז), לא תברא, שהרי ז׳ מצות נצטוו בני נח וגזל א׳ מהן והם גזלו בן אהוב לאביו, וגזל בכלל גנבה היא, אלא שחמורה גנבה מן הגזל על שמתירא מן העבד יותר מן האדון, ובני נח חייבין מיתה על אותן המצות אם עברו על אחת מהן ואפילו בלא התראה. תדע מן אבימלך שעל שלקח את שרה בלא התראה נאמר לו הנך מת (בראשית כ׳ ג׳). וכן בדור המבול שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל שנאמר קץ כל בשר וגו׳ כי מלאה הארץ חמס (בראשית ו׳ י״ג). ואם על חמס ממון נתחייבו מיתה, עאכו״כ לחמוס נפש מאביהם שהיו השבטים חייבים מיתה. ד״א למה נתחייבו השבטים, מפני שאברהם שמר כל התורה עד שלא נתנה שנאמר וישמור משמרתי וגו׳ (בראשית כ״ו ה׳) ואברהם למד כל התורה ליצחק, וקיים כל התורה כמוהו שנאמר אברהם הוליד את יצחק (בראשית כ״ה י״ט), שהיה צדיק כמוהו, וכן יעקב למד כל התורה כולה וקיימה שנאמר ויעקב איש תם (בראשית כ״ה כ״ז) שקיים התורה שנאמר בה תורת ה׳ תמימה (תהלים י״ט ח׳). יושב אהלים (בראשית כ״ה כ״ז), שלמד ב׳ תורות, תורה שבכתב ותורה שבע״פ, ויעקב למד כל התורה לבניו וקיימוה. ומנין אתה למד שקיימוה, מיהודה שנאמר הוציאוה ותשרף (בראשית ל״ח כ״ד), על שהיתה תמר בתו של שם. וכה״א בא אל אשת אחיך ויבם אותה (שם ח׳), ואם לא היו לומדין התורה מנין היה להם לידע דין בת כהן ומצות יבום. לכן כרת הב״ה ברית שבועה עם השבטים על שלמדו את התורה וקיימוה, שנאמר שבועות מטות אמר סלה (חבקוק ג׳ ט׳), ולפי שהיתה התורה מסורה בידם מאברהם ללמוד ולקיים לכך כשעברו על מצות וגונב איש ומכרו נחשב להם לעון גדול. וכן את מוצא בכלם על שעברו על ד״ת נענשו. את מוצא אברהם נענש על לא תנסו את ה׳ אלהיכם (דברים ו׳ ט״ז) ונסה להב״ה שנאמר במה אדע כי אירשנה (בראשית ט״ו ח׳) ונענש ידע תדע כי גר יהיה זרעך (שם י״ג). יצחק אהב לעשו ועבר על מה שכתוב יראת ה׳ שנאת רע (משלי ח׳ י״ג) ונענש שנאמר ותכהין עיניו מראות (בראשית כ״ז א׳). יעקב עבר על מצות כבוד האב ונענש שעמד יוסף חוץ ממנו כ״ב שנה כאותן כ״ב שנה שעמד יעקב חוץ (ממנו) [מאביו]. וכן בני יעקב אחר שהיו יודעים התורה כולה וקבלוה עליהם (לקבלה) [לקיימה] לכך נחשב להם לחטא גדול. וראוי היה לפרוע מהן כמו מן האבות, אלא לפי שהיתה חטאתם עונש מיתה והיו יסודו של עולם והיו בארץ אויביהם לא רצה הב״ה לשלוח יד בהם וגלגל עמהם כל אותם דורות ונפרע מבניהם שהיו שקולים כמותם. וא״ת והרי אמרה תורה ובנים לא יומתו על אבות (דברים כ״ד ט״ז) ואלו למה מתו בעון אביהם. לא תברא, אמרו זאת המריבה שהיתה מדת הדין מריבה עם מיכאל שרן של ישראל. מדת הדין אומרת כתוב בתורה כי לא דבר רק הוא מכם (שם ל״ב מ״ז), והשבטים מכרו ליוסף ועברו על וגונב איש ומכרו נתחייבו מיתה ועדיין לא גבה מהם מדת דינו של יוסף ולא מבניהם. משיב מיכאל כבר כתוב בתורה ובנים לא יומתו על אבות(ם) ואין לבנים דין מות בעון אבותיהם. אמרה מדת הדין לפני הב״ה כלום משוא פנים יש לפניך, אם אתה משלם שכר טוב לבנים בזכות אבות לא תפרע מן הבנים בעון אבותם. משיב מיכאל ואומר כבר כתוב בתורה ועושה חסד לאלפים (שמות כ׳ ו׳) שהוא משלם זכות אבות לבנים לאלפים דורות שאין להם מספר, וכתוב פוקד עון אבות על בנים וגו׳ על שלשים וגו׳ (שם ה׳) ואין פורע עון אבות מן הבנים אלא עד ד׳ דורות, וכבר יש מאותו זמן עד הנה ד׳ דורות. אמרה מדת הדין רבש״ע יש לפניך משוא פנים בדין אחר שלא נפרעת מן השבטים דין מיתה שנתחייבו ומבניהם אי אתה רוצה ליפרע, א״כ שבועה שנשבעת לשבטים תהא בטלה לפי שעון מיתה חקוק על עצמותם, או פרע מבניהם או בטל השבועה. ובדבר הזה נצחה מדת הדין למיכאל ולא היה לו מה להשיב וקבל עליו מיכאל שיפרע מבניהם ודינן שימותו י׳ צדיקים ולא שיבטל הב״ה שבועת זכותם. בא וראה כמה הוא כח העבירה, שהרי ראובן לא היה שם וכן זבולון לא חפץ במכירה ולפי שחנו עליהם ולא הגידו לאביהם נענשו כאלו מכרוהו, ונהרגו י׳ כנגד י׳ בני יעקב שידעו במכירה.
(כו-כז) בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הִמְלִיכוּ יְהוּדָה עֲלֵיהֶן {א} וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע. {ב} (בראשית מ״ד:י״ד) ״וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף״ {ג} ״וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה״.
לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים – אָמְרוּ נֵלֵךְ וְנִתְפֹּס דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּנַעַן שֶׁחָטָא לֹא לְעֶבֶד נִתְקַלֵּל, אַף זֶה לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים.
קאל יהודה לאכ֗ותה מא אלטמע פי אן נקתל אכ֗אנא ונגטי דמה.
אמר יהודה לאחיו: מה התועלת בכך שנהרוג את אחינו ונכסה את דמו.
מה בצע – מה ממון, כתרגומו.
וכסינו את דמו – ונעלים את מיתתו.
מה בצע means WHAT PROFIT – just as the Targum renders it.
וכסינו את דמו AND CONCEAL HIS BLOOD – this signifies and we hide the fact of his death (for they had not shed his blood, but had cast him into a pit to die).
ויאמר יהודה אל אחיו1בג׳ מקומות דבר יהודה לפני אחיו. ויאמר יהודה אל אחיו. ויבא יהודה ואחיו (בראשית מ״ד:י״ד). ויגש אליו יהודה (שם יח). היינו דכתיב 2כי יהודה גבר באחיו (דברי הימים א ה׳:ב׳).
1. בג׳ מקומות. ב״ר פפ״ד. וילקוט רמז קמ״ב. ובמדרש שם הוא בשם ר׳ יהודה בר אלעאי בשלשה מקומות דבר יהודה בפני אחיו ועשו אותו מלך עליהם. ושם ליתא הסיום היינו דכתיב כי יהודה גבר באחיו.
2. כי יהודה גבר באחיו. בכ״י כתוב כי גבר יהודה באחיו. ותקנתי כמו שהוא בקרא ומובא לנכון בכ״י פלארענץ.
ויאמר יהודה אל אחיו – בג׳ מקומות דיבר יהודה לפני אחיו ועשאוהו מלך עליהם, [ויאמר יהודה אל אחיו] ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף והוא עודנו שם (שם מד יד), ויגש אליו יהודה ויאמר (שם שם יח), היינו דכתיב כי יהודה גבר באחיו (דברי הימים א ה ב):
מה בצע כי נהרוג את אחינו – כלומר מה ממון אנו מרויחין בכך, שאנו עוברים על מה שהזהיר הקב״ה שופך דם האדם (בראשית ט ו), ואם בשביל חלומותיו שלא ימשול בנו, הרי כבר נאמר באדם דמו ישפך (שם ט ו), ואם תאמרו וכסינו את דמו, הרי כבר נאמר קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה (שם ד י):
מה בצע כי נהרוג אחינו וכיסינו את דמו – כלומ׳ מה נשתכר בו אם נהרוג אותו מוטב למכור אותו ונמלא את כיסנו מדמי ממכרו. וכיסינו – לשון כיס, דמו – לשון דמים. (כ״י מינכן 252 בשם כך פי׳ הר״ר יוסף קרא)
מה בצע – מה תולדת,⁠א וקרוב מטעם חפץ, וכן: מה בצע בדמי (תהלים ל׳:י׳).
א. בכ״י פריס 177 בגליון: נ״א תועלת.
WHAT PROFIT. Mah betza means what profit. Betza (profit) is close in meaning to chefetz (desire). What profit (betza) is there in my blood (Ps. 30:10) is similar.⁠1
1. Ps. 30:10 continues, Shall the dust praise Thee? Shall it declare Thy truth? Hence what desire (mah betza) is there in my death? Similarly the meaning of mah betza in our verse is: what desire is there in slaying our brother.
מה בצע – אמר יהודה:⁠א למה נעשה עון זה להמיתו, ולא נהנה כלום במיתתו. מוטב שנמכרנו ולא יהיה העון כל כך, ונהנה, וגם לא נראה אותו עוד, ולא יקניט אותנו. ונראים הדברים, שכשמכרוהו השביעוהו שלא יבא עוד אל בית אביו, ולא יגלה עצמו לאביו, ולא יודיע לאביו שהוא חי ושהוא נמכר, ולא יאמר לשם שהוא מבני יעקב בשום סימן, ולא בשום רמיזה.⁠ב וכן עשה, שמוטב היה לו לעשות כן ולא שימות בידם. דאי לא היה כן, כשהיה גדול בבית אדוניו, וגם תשע שנים שהיה מלך במצרים, שבע שני השבע ושתים מן הרעב, למה לא שלח לאביו לאמר: הנני כאן במצרים, הלא היה יודע כי אביו מצטער עליו. אלא ודאי נשבע להם.⁠1
1. עיין גם בפירוש ר״י בכור שור בראשית ל״ז:כ״ח, מ״ב:ז׳, מ״ה:א׳,ד׳,ט״ז.
א. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: יהודא.
ב. בכ״י מינכן 52: רמייה.
מה בצע – WHAT GAIN – Yehuda said: Why should we do this sin to kill him, and we will not benefit anything from his death. Better that we sell him and the sin will not be so great, and we will benefit, and also we will not see him anymore, and he will not provoke us. And it appears that when they sold him, they made him swear that he will no longer come to his father’s house, and not reveal himself to his father, and not inform his father that he is alive and that he was sold, and not say there that he is from the sons of Yaakov by any sign, or by any hint. And thus he did, for it was better for him to do that than that he die by their hands. For if this was not the case, when he was important in his master’s house, and also in the nine years that he was the king of Egypt, the seven years of plenty and two of famine, why did he not send to his father saying: Here I am here in Egypt. Did he not know that his father was pained about him? But surely he swore to them.
ויאמר מה בֶצַע – כתרגומו.
כי נהרג את אחינו – והלא כבר מנעםא ראובן מלהרגו? אלא אמר להם מה נעשה לו אם נניחנו בבור ימות שם והרי הוא כאלו הרגנוהו.
וכסינו את דמו – כתרגומו: ונכסה על דמיה שנעלים מיתתו מאבינו.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״מנע״.
?מה בצע, “what financial advantage,” as per Onkelos.
כי נהרוג את אחינו, what does this mean seeing Reuven had already prevented them from killing their brother outright? We must therefore understand Yehudah’s words as meaning: “what are we going to do with him? If we leave him in the pit this is just as bad as having killed him.”
וכסינו את דמו, and cover his blood. He meant they had to conceal his death from their father.
מה בצע כי נהרג את אחינו – שהרי אין זו נקמה, כי כל המתים משתכחים, וכן אמר דוד: אל תהרגם פן ישכחו עמי (תהלים נ״ט:י״ב).
מה בצע – כל המברך יהודה הרי זה מנאץ לפי שהציל יוסף בלשון מה בצע, דמשמע הא אם יש בצע נהרגנו, ועל זה נאמר: ובוצע ברך נאץ י״י (תהלים י׳:ג׳).⁠1
וכסינו את דמו – פר״ש: ונעלים את מיתתו, כמו ונעלם (ויקרא ד׳:י״ג) דמתרגמינן: ויהא מכסה, שנצטרך לכסות ולהעלים מיתתו ולא נוכל להתפאר בה בשביל צערו של אבא. ונוהג שבעולם כשאדם מתנקם משונאו אין הנקמה נחשבת אם אינו מתפאר בה.
מה בצע כי נהרוג את אחינו, "what will it profit us to kill our brother?⁠" They did not consider killing Joseph a worthwhile act of revenge, as all dead people become forgotten in short order, as David has stated explicitly when he said to God in Psalms 59,12: "Do not kill them lest my people will forget them, bring them low, instead;⁠"
מה בצע, the Talmud in Sanhedrin 6, states that anyone who blesses Yehudah for having said this (i.e. saving Joseph's life) is guilty of insulting him instead, because the reason he gave for saving Joseph's life was not in order to do him a favour but the reverse. He had implied that if killing him would be profitable they would certainly kill him. The only reason why they did not was because they could not see any advantage in it for themselves in doing so. The Torah spells this out in the next phrase:
וכסינו את דמו, "first we would have to cover up his blood,⁠" (so that we could not even take credit for our deed.) When one has fought a war and killed one's enemy, one can boast of being victorious. How could the brothers boast about the absence of Joseph and their part in having accomplished this? Revenge is only sweet when the victor can boast about it.
וכסינו את דמו – כלומ׳ בכיסינו דמיו. מעותיו.
וכסינו את דמו – ונעלים את מיתתו. לשון רבינו שלמה. וכן אמר אנקלוס: ונכסי על דמיה.
והנכון שהוא כפשוטו, כי מנהג רוצחי מסתרים להרוג הנרצח ולקברו ולכסות דמו בעפר, וכענין שנאמר:⁠א ויטמנהו בחול (שמות ב׳:י״ב), ולכך אמר להם הנה אנחנו הורגים את אחינו ומכסים דמו בעפר, כי כן יחשב לנו. והנה ראובן לימד להם שלא ישפכו דם בידם, אבל ישליכוהו בבור וימות שם שאין עונש הגורם כעונש שפך הדם, ובאב יהודה עתה ואמר גםג זה יחשב לנו לרציחה כאלו אנחנו הרגנוהו, וכן הדבר באמת, וכענין שאמר הכתוב ואותו הרגת בחרב בני עמון (שמואל ב י״ב:ט׳), ודינא רבא ודינא זוטא איכא ביניהו, ושניהם אמרו אמת.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״שנאמר״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ואתה״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כי״.
AND WE SHALL CONCEAL HIS BLOOD. "We shall hide the fact of his death.⁠" This is Rashi's language. And Onkelos similarly says, "and we shall cover up his blood.⁠"
The correct interpretation is as its literal sense indicates. It is the custom of those who kill in secret to slay the victim, bury him, and conceal his blood in the earth, even as it says, And he hid him in the sand.⁠1 This was why Judah said to them, "By casting him into the pit we shall kill our brother and cover his blood with dust, for it will so be accounted to us.⁠"2
Now Reuben had instructed them not to spill blood with their hands. Rather, they should throw him into the pit and let him perish there, since the punishment of he who causes bloodshed is not the same as the punishment of one who actually commits the murder. Judah now came and said, "This too will be accounted to us as murder, as if we had killed him.⁠" Such indeed is the truth, as the verse says, And him [Uriah] thou hast slain with the sword of the children of Ammon.⁠3 The difference between actual murder and causing death is that there is a greater punishment for a murderer and a lesser punishment for the one who indirectly causes death. Thus, the two of them [Reuben and Judah] spoke the truth.
1. Exodus 2:12.
2. Judah was arguing against throwing him into the pit, for this act would also be accounted to them as murder. This explanation is developed further on in the text.
3. II Samuel 12:9.
מה בצע כי נהרג את אחינו – כיון שאנחנו צריכים לכסות מיתתו אין זה נקמה כיון שלא נהרגהו בגלוי. טוב לנו שנמכרנו לישמעאלים. ד״א מה בצע להרוג וכסינו את דמו שנעשו כיסוי לדמו כמו לעוף. שהרי יוסף עולה בגימ׳ עו״ף. שטוב לנו שנשים שיוויו בכיס חליפי דמו. ד״א דקאי אקרא דלעיל דכתיב וישבו לאכל לחם. ומה בכך אם אכלו. אלא בצעו וברכו על הלחם ועל זה אמר יהודה מה בצע כלומר מה יתרון כי ברכנו אלהים ואנחנו חוטאין לו להרג את אחינו הלא טוב לנו לשים המעות בכיסינו וזהו וכסינו את דמו. וכשמכרוהו השביעוהו שלא יגלה לאביו ולא ישוב אליו עוד. ולכך היה נעלם כ״ב שנים. והילך הכ״ב שנים בן י״ז שנים היה כשנמכר ובן ל׳ שנה היה בעומדו לפני פרעה. וז׳ שני השבע ושנתים הרעב הרי כ״ב שנים. והם היו כנגד כ״ב שנים שלא כיבד יעקב לאביו. כ׳ שנה דלבן וסוכות ובית וסוכות כלו׳ קיץ וחורף וקיץ הרי שנה וחצי. וששה חדשים שהיה בדרך והיינו דאמר יעקב זה לי עשרים שנה בביתך שלקה יעקב כנגדן כשנמכר יוסף.
מה בצע כי נהרוג אחינו וכסינו את דמו – לשון דמים כלומר מן בני אדם אין זו נקמה. אי נמי פשט וכסינו את דמו לשון כיס דמו לשון משנה דמים מעות כלומר טוב לנו שנמכרנו ונשים את דמו בכיס לכו ונמכרנו לישמעאלים וכו׳ ולא אמרו אבל נמכרנו דמשמע דקאי להריגה.
וכסינו את דמו – פירש״י ונעלים את מיתתו. וכתב הרמב״ן כפשוטו כי כן דרך הרוצחים במסתר שקוברים את הנרצח ומכסין הדם כענין שנאמר ויטמנהו בחול:
וכסינו את דמו, "and we will conceal his blood.⁠" According to Rashi these words are a euphemism for "let's conceal his death.⁠"
According to Nachmanides the words may be taken at face value, as it was the custom of murderers ever since the first one, Kayin, to bury the victim under a heap of earth and thus to conceal his blood.
מה בצע – ב׳ במסורה הכא ואידך מה בצע בדמי. וזהו מה בצע בדמי אם אהרוג את אחי.
(כו-כז) כי נהורג את אחינו – אף בכונה שנית1, ומצד מה שבמקרה, א שאין תכליתנו להמיתו כי לא גמלָנו זה, רק כל תכליתנו הוא לבטל כל צד אפשרות מקום סברתו.⁠2 לכו ונמכרנו וגו׳, ודי בזה לפי כוונתנו. ובזה נתרצו כולם.⁠3
וטעם מה בצע, שענינו בצע כסף, כלומ׳, ועם כל זה הנה יש עוד תועלת אחר לנו, כי אם ימות תחתיו בבור – לא נרויח, ואם נמכרנו – נרויח.⁠4 והנה אחיו עם הטענה הקודמת5 נתנו עיניהם בממון ונתרצו.⁠6 וראה חכמות מפוארות מן ההגיון והטבע, ויותר במה שיבוא עוד בכל ספור יוסף.⁠7 ואמנם יתבאר זה יותר בספר טירת כסף.⁠8
1. לא באופן ישיר אלא בגרמא.
2. תכליתנו היא לבטל את האפשרות שהחלומות יתקיימו.
3. כיוון שכל רצונם הוא למנוע התגשמות החלומות, הרי שלשם כך, מספיק למכרו לעבד ואין צורך להורגו.
4. כרש״י וכראב״ע.
5. הטענה, שאין תכליתם להמיתו אלא רק לבטל את אפשרות התקיימות החלומות, ושלזה די במכירתו.
6. התועלת של רווח הכסף, אשר רמז לה יהודה בהשתמשו במלה ׳בצע׳, הצטרפה לטענה הקודמת (המפורשת בדברי יהודה), והמשיכה הטבעית לממון (׳נתנו עיניהם בממון׳) גרמה להסכמתם לטענה ההגיונית.
7. יהודה ניצל בחכמה את ההגיון (בטענה הראשונה הנ״ל) וגם את טבע בצע הכסף של האחים. אף בהמשך סיפור יוסף, יוסף מנצל את ההגיון (ראה לקמן על מ״ב, ט,יב,טו ועוד) ואת הטבע (ראה לקמן על מ״ד:י״ז).
8. טירת כסף עמ׳ 134-125.
א. בכה״י: המילה ׳ואין׳ נמחקה ע״י המעתיק.
מה בצע – מה תועלת.
והנה לא היה שם ראובן, ויאמר יהודה אל אחיו: איזה תועלת יגיע לנו כי נהרוג את אחינו ונכסה את דמו. רוצה לומר שאין לנו התנצלות כשלא נשלח בו יד לשפוך את דמו וימות מעצמו בבור, שהרי הוא כאילו הרגנוהו בידים אחר שהשלכנו אותו שם, אין הבדל בזה, אלא שבזאת ההריגה נכסה את דמו, כי ימות ברעב ולא ישפך לו דם, ואם הרגנוהו בחרב נשפוך דמו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

(כו-כז) ומצד זה, הית׳ עצת יהוד׳ לכו ונמכרנו לישמעאלים. אמנם, כשהגיעו אליהם הוסיפו בם ידיע׳ מיוחדת שהיו מדינים, שהית׳ משפחה מיוחדת או במקום מיוחד מהם. והם ישמעאלים ומדינים. ולזה יצדקו הכתובים כלם, ולא נצטרך לפשרת הרמב״ן ז״ל שהיו הסחורות מהמדינים והגמלים מהישמעאלים, כי הוא דבר זר וגם שלא נתן ליכתב בספור.
מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו – [ג] אחר שהסיע אותם ראובן מההריגה בידים, ויהודה לא ידע שכונתו להשיבו אל אביו, יעצם לפי דרכם ואמר: כיון שהשלכנו אותו במקום שימות בלי ספק, מה בצע במה שנהרוג אותו על זה האופן וכסינו את דמו – כלומר שנכסה את דמו שלא ישפך לעינינו. סוף סוף, אנו הורגים אותו בידים, ולא יצאתם מידי שמים. אמנם אשר אראהו אני לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו כלל כי אחינו בשרנו הוא. ואין לגלגל עליו המיתה בשום פנים. ומעתה, אם מאת ה׳ היו חלומותיו, הרבה ריוח והצלה לפניו והטוב בעיניו יעשה. ואם רוע יצרו הסיתו בנו כבר יתהפך דמיון ממשלתו ומלכותו לשפלות ועבדות עולם אשר הוא תכלית ההרחקה.
וישמעו אחיו – כי היתה עצה הגונה.
וכסינו את דמו ונעלים את מיתתו. לא כסוי דמו ממש כי לא היתה מיתתו בהריגה עד שיהיה שם דם אלא השלכתו לבור קרא בשם הריגה:
(כו-כז) והיו דברי יהודה לאחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו. רצה לומר הנה אחרי שהשלכנו את יוסף בבור הרי הוא כמת כי הנה י״י עושה ארובות בשמים איך יוציאוהו משם ואין שם הכנה להתברר הנסיון כדברי ראובן וידוע שהאדם ההורג את האדם לא יהיה כי אם לאחד מג׳ סבות אם לקחת ממנו כסף או זהב או דבר שבידו. ואם לשנאתו אותו אם הוא אויבו. או להתפאר עליו שגבר עליו והרגו. והנה בהריגת יוסף אין לנו אחד משלש אלה. אם לממון מה בצע מה ממון כפרש״י נרויח בהריגתו ואם לאיבה ונקמה ממנו הוא אחינו כי אחינו בשרינו הוא והרי הוא כאלו נקח הנקמה מעצמינו ומבשרנו. ואם להתפאר בהריגתו גם זה לא יחול כאן כי אנחנו בהכרח נכסה את דמו רוצה לומר מפני אבינו וא״כ מה תועלת בהריגה הזאת מוטב שנמכרנו לישמעאלים ולא להרגו בידינו ולא בבור אשר השלכנוהו כי אחינו בשרנו הוא והיתה כוונת מאמרו שאם מי״י יצא הדבר כאשר חלם שם ינוח לו ריוח והצלה יעמוד לו באשר ילך ואם החלומות השוא ידברו תתהפך ממשלתו ומלכותי לשפלות ועבדות עולם שהוא תכלית ההרחקה כאלו אמר וי״י הטוב בעיניו יעשה ואנחנו לא נעבור על דברו ולא נחטא לאבינו בהריגת בנו.
וישמעו אחיו וקבלו עצתו.
מה בצע – מה תועלת. כי אמנם הנקמה תכוין לאחד משתים: אם לשלם לעושי הרע, והנה בזה כי נהרג את אחינו נשלם רעה גם לעצמנו, כי יכאב לבנו על מיתתו ועל אכזריותנו נגדו. ואם להפחיד את הנשארים שישמעו וייראו מלהזיק אותנו, הנה גם זה המין מהתועלת לא נשיג כי נעלים את מיתתו.
וכסינו את דמו – בשביל כבודנו ובשביל יראת אבינו.
מה בצע, “what good, what purpose,” revenge has one of two purposes; 1) either it is intended to pay back the offending party, in which case killing Joseph does not teach him a lesson, but we would be punishing ourselves. Sooner or later our hearts and our conscience would start bothering us and we would be unable to assuage our conscience. 2) revenge could be designed to act as a deterrent to other people, warning them not to become guilty of the crime for which this offender had been punished. This purpose could not be fulfilled in this case, as the very fact that we have killed Joseph will have to be concealed, so that his fate could not serve as a deterrent to anyone.
וכסינו את דמו, both on account of our need to preserve our good image, as well as because of our fear of our father.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

[א] ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו
[1] סנהדרין פרק ראשון דף ו ע״ב (סנהדרין ו:)
מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו – בכל מקום שנזכר במקרא לשון בצע מדבר בהנאת ממון, וכאן מהיכא תיתי שיהיה להם הנאת ממון בדבר ההריגה על כן נ״ל שכל עיקר הקנאה היתה על הבכורה כי הרגישו האחים בכתונת הפסים שיתן לו הבכורה כמבואר למעלה, ולפי שמשפט הבכור ליקח פי שנים על כן הלכו לרעות צאן אביהם לשכם, מקום מוכן לפורעניות וסכנה מפני האומות אשר סביבות שכם, פן יגזלו צאנם ובקרם מחמת שבני יעקב לקחו צאנם ובקרם כשבאו על שכם, ולא הקפידו האחים אף אם יקומו עליהם אויבים ויקחו כל המרעה, באמרם אם הקטן שבנו יקח פי שנים גם לנו גם לו לא יהיה, והיו מתיאשים שיפסיד כל אחד חלקו כדי שיפסיד יוסף שני חלקים, כמעשה של הקנאי והחמדן שבאו לפני שלמה, וכאשר הלכו לשכם הרגיש יעקב בתחבולתם ושלח את יוסף לאמר לך ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן מן האויבים אשר סביבותם, ויוסף אמר את אחי אני מבקש ואין אני חושש אל הצאן, וע״כ אמר הלא אחיך רועים בשכם, ולשון הלא כך משמע הלא מקום זה מסוכן ומוכן לפורעניות, ולא אמר רועים בצאן, נוכל לומר שהם רועים א״ע ואינם חוששין אל הצאן מן הטעם שנתבאר למעלה.
ומה שאמרו לכו ונהרגהו – נראה לפרש שחשבוהו להולך רכיל וכל הולך רכיל גורם ש״ד כמ״ש (יחזקאל כ״ב:ט׳) אנשי רכיל היו בך למען שפך דם, ועוד אמרו רז״ל (דב״ר ה׳:י׳) לשון הרע תלתא קטיל כו׳, על כן נאמר ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו, לפי שהבא להרגך השכם להרגו ז״ש ובטרם יקרב הוא אליהם להרגם התנכלו להמיתו קודם ובטרם יקרב הוא אליהם, זה״ש ועתה לכו ונהרגהו, מהו ועתה אלא עתה תיכף ומיד בטרם יקרב הוא אלינו וזה פירוש יקר. ולמעלה בארנו פסוק זה בדרך אחר בפסוק ויבא יוסף את דבתם. וישמע ראובן ויצילהו מידם לפי שהיה מתירא פן יתלו כל הסרחון בו כדי שתשוב אליו הבכורה שניטלה ממנו ונתנה ליוסף.
ויאמר יהודה מה בצע, של ממון יהיה לנו כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו בשלמא אם היה לנו רשות לפרסם הדבר היה כאן בצע ממון, כי מאחר שנלקחה הבכורה מן ראובן א״כ ראובן הבכור נסתלק, ויוסף מת, א״כ יחזור חלק של הבכור לכל האחים בשוה, אבל עכשיו שמחמת צערו של אבא אין לנו רשות לפרסם הדבר וכל הימים יהיה בספק שמא יוסף חי ונאבד, או לארץ רחוקה נמכר, א״כ אפילו אחרי מות אביהם יהיה חלקו מונח בב״ד, עד שיודע מה היה לו, ועלינו להביא ראיה שנהרג מפני שכבר אמרנו בפני אבינו שלא נהרג, וא״כ אין כאן בצע ממון. לכו ונמכרנו לישמעאלים ואז יהיה לנו בצע ממון כי שם יהיה עבד עולם, וא״כ מה שקנה עבד קנה רבו ובודאי אבינו יעבור נחלתו מכל וכל, כי מה הנאה יהיה לו אם ינחילנו ויבא רבו ויקח כל אשר לו.
ובענין המכירה לישמעאלים ולמדינים, נראה שכך פירושו כי האחים לא רצו למוכרו כ״א לישמעאלים לבד, כי אמרו שישמעאל הוא אחי יצחק ומצד הקורבה ירחם עליו, ואולי שעל ישמעאל אמרו כי אחינו בשרנו הוא מלשון כי אנשים אחים אנחנו, אך שישמעאלים אלו לא רצו לקנותו כי לא היו סוחרים, וכל זמן שלא היה להם סוחר שיחזור ויקנה מהם תכף מיד ליד לא רצו לקנותו, וכאשר אח״כ עברו אנשים מדינים סוחרים אז ראו הישמעאלים כי יש להם סוחרים שיחזרו ויקנו מהם אז נתרצו לקנות, זה״ש וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים, וממילא שמעינן שהישמעאלים מכרוהו למדינים בלא רצון האחים, או בלא ידיעתם, והמדינים חזרו ומכרוהו לפוטיפר כו׳, וכאשר שב ראובן אל הבור והילד איננו אמר ואני אנה אני בא, כי אם מחמת חלק הבכורה הרגתם את יוסף, א״כ שמא גם לי תעשו כן שלא תחזור לי הבכורה, ואני אנה אני בא כי אנה מפניכם אברח, ויכול להיות שמחמת יראה זו רצה ראובן להצילו מעיקרא.
מה ממון כתרגומו. אבל לא תפרשהו לשון גזילה:
ונעלים את מיתתו. רצונו לתרץ הא לאו חיה ועוף היה ועוד הא השליכוהו אל הבור ואין כאן דם שצריך לכסותו:
What profit? as Onkelos translates it. I.e., we should not explain בצע as "theft.⁠"
And we will conceal his death. Rashi is answering the questions: He was not a wild animal or a bird, [whose blood there is a mitzvah to cover. Why does it say, "Cover up his blood"?] Furthermore, they threw him into a pit. What blood was there to be covered?
ויאמר יהודה אל אחיו – כפי הנראה כשישבו לאכול לחם עלו מחשבות על לב יהודה ״אנו יושבים פה למלאות רעבון נפשנו, ואחינו מושלך בבור בצרת נפשו, ואחריתו למות ברעב ובצמא. והיה לבו דוי אלא שלא ידע מה לעשות, כי אחיו לא ירצו להצילו. וביותר שהיה עד הנה בעצתם וכשהקרה י״י השיירא הזאת לפניהם, לבש רוח עצה ויעץ על המכירה, והכל מאת י״י.
מה בצע כי נהרוג את אחינו – תרגם אונקלוס ז״ל ״מה ממון נתהני לנא, ארי נקטול ית אחונא״. וכן פירשו רש״י וראב״ע ז״ל. ואני תמה, מה ענין ממון לכאן? והם בקשו להרגו מחמת קנאה ושנאה. ועל ״וכסינו את דמו״ תרגם ״ונכסי על דמיה״, וכן פירש רש״י ז״ל ״ונעלים את מיתתו״. אבל לי יראה שיהודה אמר כמו ששמעתם לעצת ראובן שאמר ״אל תשפכו דם״, כן שִׁמְעוּ לעצתי. כי מה שיעץ אתכם ראובן להשליכו אל הבור הזה לא טובה עצתו, שסוף סוף אתם הורגים אותו. כי ימות בבור ברעב ובצמא, ומה לי הורג בידיו או הורג ע״י גרמא? אין ביניהן אלא שזה מיתתו בבית דין וזה בידי שמים. ואיך ייטיב לבבכם עליכם? ותשבו לאכול לחם, ותאמרו ״שלום לנו, כי לא שלחנו יד באחינו״, ואתם הורגים אותו. ״מה בצע״ כמו ״מה בצע בדמי ברדתי אל שחת״1 שפירושו מה יתרון ותועלת בדמי, אם ארד שחת? והרי דמי כאילו איננו. ואין בין זה לזה כלום. אף כאן ״מה בצע״ בין אם הרגנוהו בידנו לבין השליכנו אותו לבור, ויהרג על ידנו. ונאמר לכסות את דמו ששפכנו ״ידינו לא היתה בו״. ומלת ״וכסינו״ לחפש זכות לנו על שפיכת דמו, כמו ״ולא תחמול ולא תכסה עליו״.⁠2 ופירוש המקרא ״מה בצע ויתרון יש כי נהרוג את אחינו בבור וכסינו את דמו לאמר לא שלחנו בו יד ולא הרגנוהו בידינו״. ולא לפני י״י אלהינו חנף יבוא.⁠3
1. תהלים ל, י.
2. דברים יג, ט.
3. מליצה על פי איוב יג, טז.
בצע – עיקר בצע הוא ממון של אסור1, ורובו שנפש תלויה בו. ואמר: כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו (משלי א׳:י״ט) – של אותו בצע – יקח. ואומר מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוה נפשו (איוב כ״ז:ח׳), מדה כנגד מדה. ומה בצע בדמי (תהלים ל׳:י׳), הוא בדרך דמיון. והאב״ע כתב שכל ממון קרוי בצע2, ואינו נכון, שיתרו אמר לבחור שונאי בצע (שמות י״ח:כ״א), ולא אסרה התורה ממון של היתר. אבל יש בצע שהוא חמוד ממון, כגון איש לבצעו מקצהו (ישעיהו נ״ו:י״א), כי אם על בצעך (ירמיהו כ״ב:י״ז) (אייגען נוטץ, גייטץ).
1. רלב״ג על איוב כ״ז:ח׳, בפירוש המלות, ״יבצע – יגזול״.
2. אבן עזרא שמות י״ח:כ״א, ״שונאי בצע – ממון, כמו, איש לבצעו (ישעיהו נ״ו:י״א), עד שלא יקבלו שוחד״. ולהרכסים לבקעה לא נראה לפרש שיתרו אמר לבחור במי ששונא כל ממון כדי שלא ילכדו בשוחד, כי זה הרחקה יתרה. ואונקלוס תרגם כאן ״מא ממון נתהני לנא״, וכן פירש רש״י על פיו, ויתכן שהפירוש ממון של איסור.
ובאבן עזרא כאן, ״מה תולדת (תועלת), וקרוב מטעם חפץ, וכן, מה בצע בדמי (תהלים ל׳:י׳)״, ובשד״ל, ״מה תועלת לנו ומה הנאה יש לנו אם נהרוג אותו? הנה על כרחנו צריכים אנו להסתיר הריגתו, ולא נוכל להתפאר במה שעשינו, פן נביא עלינו קללת אבינו, והנה אין לנו הנאת הנקמה כשלא נוכל להתפאר בה ולפרסמה (וקרובים לזה דברי דון יצחק)״ ודומה לזה בחזקוני. נראים דברי שד״ל כפירוש על האבן עזרא, אמנם רנ״ה וויזל מונה את האבן עזרא עם תרגום אונקלוס ורש״י שבצע – ממון. וראה הכתב והקבלה שהסתייג בחריפות מפירוש חזקוני ושד״ל, ופירש באופן אחר, וראה גם פירוש אחר אצל רנ״ה וויזל.
מה בצע – מה תועלת יש לנו בהריגתו, כי אם נניחהו בבור בודאי ימות והרי כאילו אנחנו הרגנוהו בידינו, וזו אכזריות גדולה להיותו אחינו:
וכסינו את דמו – כי אין זה דומה להריגת אחד מאויבנו במלחמה, שנוכל להתפאר אח״כ במה שעשינו, אלא צריכים אנו להעלים את מיתתו מפני צער אבינו:
מה בצע כי נהרג – לכל המפרשים המכוון במאמר זה, מה ממון נתהנה אם נהרגהו, וגם צריכים אנו לכסות ולהעלים את מיתתו, כי לא נוכל להתפאר בה בשביל צערו של אבינו, והנוהג שבעולם כשאדם מתנקם משונאו, אין הנקמה חשיבה בעיניו אם לא יוכל להתפאר בה (כמ״ש הרב בחזקוני). הנה דברים כאלה כמדקרות חרב בלב כל איש משכיל, להעלות בדעתו מחשבה בזויה ונמאסת כזו, למנוע עצמם מרציחת האח מחמת שלא יוכלו להתפאר בעולת ידיהם, ולבחור תחתיו למכרו כדי להרויח ממון על ידו, ומה המה עשרים כסף לתשעה אחים בני יעקב, אשר העיד עליו הכתוב מרוב עושר ונכסים אשר לו ככתוב ויפרוץ האיש מאד. לא כן אנכי עמדי, ולדעתי דברי יהודה אלה הם תוכחות מוסר אל אחיו לגנות מעשה השלכתם אותו אל הבור, אשר בנקל יוכל לבוא בה לידי סכנה ע״י פריץ חיות וכדומה מהמזיקים, והגדיל יהודה בעיני אחיו גרם מיתתו כאלו המיתוהו בידים ממש, כמו שהוא האמת שאין בין ההורג את חברו בידים ובין המסבב עליו המיתה כ״א דינא רבה ודינא זוטא. ועתה שמע תחלה פתרון המלות הבאים בדברי יהודה, והוא זה, ״בצע״ כטעם בצע אמרתו, וכמו יבצע מעשהו, והוא לשון הבאת דבר אל גמר תכליתו ותרגום מה בצע (וועלכע אויספיהרונג!). וכסינו, אין פי׳ העלם כדי שלא יתראה, אבל הוא לשון מכסה ומלבוש (כי לשון כסוי נאמר פעם על המכסה על הדבר כמו וכסהו בעפר, ופעם על המתכסה כמו ותכס בצעיף), ופי׳ וכסינו, נכסה אותנו כלומר נעשה לנו מכסה ומלבוש (וויר ווערדען אונס איינהיללען מיט זיינעם בלוטע), ויש א״כ בדברי יהודה מליצה נפלאה, והוא, ידענו כי כל הנהגה שיתנהג האדם בה נקראת בדרך מליצה מלבוש או בגד, כמ״ש בכל עת יהיו בגדיך לבנים, כי כמו שהמלבוש המכסה את הגוף בו יתראה לעיני אדם, כן תתראה מדת הנפש מפעולה והנהגה חיצונית, כשיתנהג האדם למשל בפעולותיו במדת הכעס נאמר עליו לבש מדת הכעס, כי יתראה לעיני אדם בלבוש זה, כשיתנהג במדת הנדיבות נאמר שלבש לבוש נדיבות, וכן לבוש קנאה, ה׳ מלך גאות לבש וכדומה הרבה במקרא, הנה על הרשעים הגמורים אשר לא ידעו בושת על החמס שבכפיהם אמר המשורר בדרך מליצה, יעטוף שית חמס למו (תהלים ע״ג) כלומר יעשו להם מן החמס עטיפת קשוט להתפאר, ואמר הנביא (ישעיהו נ״ט) ולא יתכסו במעשיהם מעשי און, ר״ל אין ראוי להם לעשות מכסה ומלבוש מן החמס שבידיהם ולהתראות בה, ומליצה זו עצמה אמר יהודה פה, מה בצע כי נהרג את אחינו, כלומר הביטו נא אחי וראו התכלית שיולד לנו מהסבת והגרמת מיתה לאחינו ״וכסינו את דמו״, תכלית זו יהיה לנו לעשות לנו מכסה ולבוש מדמו, כלומר רשמי כתמי דם אחינו בכנפי בגדינו ימצאו תמיד, ולעולם נגד עינינו יסובבנו והחמס לא יתעלם ולא יסתתר ממראה עינינו ולבנו, כאלו תמיד דמיו יהיו צועקים נגדינו אתם הוא ששפכתם הדם הנקי, ובזה תמיד לא נמצא מרגוע לנפשותינו. ועל המליצה הנפלאה הזאת הכוללת מוסר גדול כזה אמר ריב״א (ברבה על פסוק זה) בשבח יהודה הכתוב מדבר, כי אין לך שבח גדול מזה, (ודברי מת״כ על מאמר זה דחוקים), להוכיח את פני האחים בדברי תוכחה ומוסר היורדים תוך חדרי לבם. וכמדומה כי על המבין בדברי יהודה כוונת הרוחת ממון אמר ר״ש (סנהדרין ו׳) כל המברך (מגדף כמו ברך נבות) את יהודה ה״ז מנאץ (ע״ש מהרש״א ח״א). והטור בפירושו מביא בשם המדרש, אמרו לו לבצוע את המוציא אמר להם למה לנו לבצוע ונהרוג את אחינו. ובמ״כ פירש בעת שישבו לאכול לחם ורצו לבצוע אמר יהודה מה יתרון לנו לברך על הבציעה כי נהרוג את אחינו, וע״ז נאמר ובוצע ברך נאץ ה׳. ע״כ, ועל כוונה זו יש לפרש גם סיפא דקרא, וכסינו את דמו, וכסינו לשון אכילה, מלשון הכוסס את החטה, ויש דומה לזה בעברי, כמבואר אצל מכסת נפשות, תכוסו על השה, וטעמו כל אכילתנו יהיה מעורב עם דם אחינו, והכונה איך ינעם אוכל לנפשותינו בשעה שאחינו משוקע בצער ונטוי למות.
מה בצע וגו׳ – מה תועלת לנו ומה הנאה יש לנו אם נהרוג אותו? הנה על כרחנו צריכים אנו להסתיר הריגתו, ולא נוכל להתפאר במה שעשינו, פן נביא עלינו קללת אבינו, והנה אין לנו הנאת הנקמה כשלא נוכל להתפאר בה ולפרסמה (וקרובים לזה דברי דון יצחק) וטעם כי נהרוג את אחינו כי אם היו מניחים אותו בבור היה מת ברעב, והוא כאלו יהרגוהו, ויהודה דיבר בחכמה, פתח בבחינת הנאת עצמם, וסיים בבחינת החמלה והחנינה.
_
מה בצע – מטרתנו תושג גם בשילוח אחינו הרחק מאיתנו. מה נרוויח בהריגתו?
ויאמר יהודה – פי׳ רי״א שא״ל ההורג נפש יהיה, או לקחת ממונו, ועז״א מה בצע, מה נרויח מזה, או להנקם, עז״א כי נהרג את אחינו, או להטיל מוראו על הארץ, עז״א הלא וכסינו את דמו ולא יודע לאיש.
YEHUDA THEN SAID. R. Yitzhak Abarbanel explains it thus. Yehuda said to them: When one kills, it may be for money — whereas here what do we gain? What shall it benefit us? Or it may be to seek satisfaction — but here we kill our brother. Or it may be to instill fear — whereas here assuredly shall we not cover his blood and no one will know of it?
מה בצע1: בסנהדרין (ו,ב) איתא דמה שכתוב ״ובוצע ברך נאץ ה׳⁠ ⁠⁠״ (תהילים י,ג) זה יהודה שאמר ״מה בצע״2. מבואר דפירשו חז״ל ״מה בצע״ – מה פשרה3 היא זו שאמר ראובן, ו״בצע״ הוא לשון ביצוע הדין, וכמו ״בצע אמרתו״ (איכה ב,יז)4. ואמר, שאין זו פשרה שלא לשפוך דם בידים אלא להשליכו אל הבור וימות תחתיו5, סוף סוף אנו הורגים אותו6, אלא ״וכסינו את דמו״, שאם היינו הורגים אותו בידים היה דמו נשפך לארץ7 ועתה ״כסינו את דמו״8, אין זו פשרה.
1. רש״י פירש בשם אונקלוס ״מה ממון״ (ניתהני לנא).
2. רבי מאיר אומר, לא נאמר ״בוצע״ (״ובוצע ברך נאץ ה׳⁠ ⁠⁠״ – תהילים י,ג) אלא כנגד יהודה, שנאמר ״ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו״. וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר ״ובוצע ברך נאץ ה׳⁠ ⁠⁠״. רש״י: כנגד יהודה – שהיה לו לומר נחזירנו לאבינו, אחרי שהיו דבריו נשמעין לאחיו.
3. שם מוזכרת חשיבות הפשרה (בדין תורה) בין בני אדם בלשון ׳ביצוע׳, עיי״ש. אך מעיון שם בסוגיא נראה שאין הכרח להבנת רבינו זו. ועיין במשך חכמה.
4. רש״י שם: כילה גזירתו, כמו ״יתר ידו ויבצעני״.
5. כהצעת ראובן (פסוק כ״ב), עיי״ש ברבינו.
6. כך פירשו הרד״ק והרמב״ן. א״כ ״כי נהרוג את אחינו״ מוסב על ההצעה לזרקו לבור, שלא כדעת מפרשים אחרים הסוברים שהכוונה על הריגה בידים, ועל כך הם תמהים הרי האחים כבר ויתרו על הריגתו בידים, א״כ מה חידש יהודה בהצעתו.
7. והיה קשה להעלים את מיתתו.
8. ׳ונעלים את מיתתו׳ – רש״י.
מה⁠־בצע – כלומר איזה יתרון יהיה לנו מזה.
כי נהרג – אפשר שיהודה לא ידע כלום על הצעתו של ראובן והתנגד רק להצעת ״לכו ונהרגהו״, ואפשר שהוא מציין בשם הריגה גם את ההמתה שבגרמא, דהיינו השארת יוסף בבור.
וכסינו את⁠־דמו – פירוש ונעלים את מותו (רש״י).
מה בצע כי נהרג את וכו׳ – ר״מ אומר ובוצע ברך כל המברך את יהודה כו׳ (סנהדרין ו׳) הכוונה שהמעשה היה תכלית הטובה שירד יוסף למחיה לפניהם ולהקים שבועת בין הבתרים. אך הם חשבוה לרעה כאשר אמר להם יוסף. ולכן נכשל במעשה דתמר שעבירה גוררת עבירה דוגמתה שראויה היתה תמר ליהודה. וכמוש״א ממני יצאו כבושים הדברים. רק המחשבה היה שהיא זונה כי כסתה פניה וכו׳ ונולד מזה מלכי ישראל וגם המברך זה נאץ ה׳. ור׳ תנחום ב״ח מוקי לה במעשה העגל שאמר אהרן השתא עבדו כו׳ ולא הוו להו תקנתא לעולם מוטב כו׳ א״כ המעשה היה רעה והמחשבה טובה גם המברך זה נאץ ה׳ כי שניהם צריכין כפרה וכמוש״א סוף קידושין נתכוון לאכול חזיר ואכל טלה כו׳ נתכוון לאכול טלה ואכל חזיר וזה מצוה שלא לשמה. עבירה לשמה וזה כוונת הגמרא בהכר בישרוהו בהכר בישר שעבירה גוררת עבירה דוגמתה ודו״ק היטב.
ובוצע ברך נאץ זה המברך את הבוצע זה יהודה כו׳ פ״ק דסנהדרין נראה דסבר ר״מ דכיון דהוא היה נער את בני בלהה ובני זלפה אם כן היו ארבעה בנים שלא רצו להרגו ולא התנגדו אל יהודה אם רצה להשיבו אל אביו ובני לאה היו חמשה בלא ראובן ואם יהודה אמר להשיבו לאביו הלא היה להצילו ורק יהודה בצירופו היה רוב חמשה נגד ארבעה והי׳ משיבים אותו לאביו.
מה בצע – תניא, רבי מאיר אומר, כל המברך את יהודה שאמר מה בצע כי נהרג את אחינו, הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר (תהלים י׳) ובוצע ברך נאץ ה׳.⁠1 (סנהדרין ו׳:)
1. לפי פשטות הענין דריש כאן בחובתו של יהודה, שמכיון שהיו אחיו שומעין לו הי׳ לו לייעץ אותם שישיבו אותו אל אביו, אבל מהרש״א פירש דהלשון כל המברך הוא מלשון ברך נבות אלהים (מלכים א כ״א), ור״ל כל המגגה את יהודה בשביל שלא יעץ את אחיו להשיבו אל אביו, הרי זה מנאץ, משום דיהודה היתה כונתו לשם שמים, מפני שידע בטח שאם ייעץ להשיבו לא ישמעו לו, עכ״ל, ויש להביא ראי׳ לפירוש זה ממה שאמר יעקב בברכותיו קודם פטירתו ליהודה מטרף בני עלית, ופירשו שם במ״ר דרמז למה שאמר יהודה מה בצע כי נהרג את אחינו, יעו״ש, ואי ס״ד דמאמר זה הוא לגנאי ליהודה, לא הי׳ אז יעקב מזכיר לו זה, כי כנודע באותה שעה רצה יעקב לקרבו ולפייסו בדברי רצוי וחבה כמש״כ רש״י שם בפסוק יהודה אתה יודוך אחיך, יעו״ש.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קראאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזארמב״ןהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כז) לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל⁠־תְּהִי⁠־ב֔וֹ כִּֽי⁠־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃
Come, let us sell him to the Yishmaelites, and let our hands not be upon him, for he is our brother, our flesh"; and his brothers listened.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[קנט] 1לכו ונמכרנו לישמעאלים, אמרו נלך ונתפוש דרכו של עולם, כנען חטא לא לעבד נתקלל אף זה לכו ונמכרנו לישמעאלים וגו׳ וישמעו אחיו. (בראשית רבה פ״ד)
[קס] 2אחינו בשרנו הוא, ויאכל חצי בשרו (במדבר י״ב:י״ב), חצי בשרנו היה צריך לומר כענין שנאמר כי אחינו בשרנו הוא אלא שכינה הכתוב. (ספרי במדבר פיסקא ק״ה).
[קסא] 3וישמעו אחיו, קבלו ממנו, אבל מראובן לא קבלו, לכך החזיק לו אביו טובה, שנאמר מטרף בני עלית (בראשית מ״ט:ט׳). (שכ״ט)
1. בפי׳ ב״ר אף זה שהוציא עלינו דבה נמכרנו לעבד. וכ״ה בשכ״ט אמר נלך ונתפש דרכו של עולם כנען שחטא לא לעבד נתקלל אף זה שחטא והוציא דבה רעה לפני אבינו נמכרנו לעבד ונתהנה מדמיו. ובמדרש אגדה גורס כנען שחטא לא לעבד ״נמכר״. ובכת״י רבינו אפרים עה״ת מביא טעם על המכירה. אמר להם ודאי כי בעת שנהרגוהו יגיע לנו תועלת גדולה במיתתו כי נפטר מהיות לו לעבדים אמנם ניפל ביותר רע מזה והוא כי ישאר עלינו לפרוע שטר חוב של כי גר יהיה זרעך ונתחייב להיות עבדים ארבע מאות שנה אמנם איעצכם נא עצה נכונה להפטר משניהם לכו ונמכרנו לישמעאלים ויהיה הוא עבד חלף שרצה להיותנו לו לעבדים והמערכת בראותו אותו עבד תחול עליו גם גזירת בין הבתרים עניותא בתר עניותא אזלא. והוא מזרע אברהם וישתעבד הוא וזרעו ארבע מאות שנה ובזה נפטרו אנו מן גזירת אברהם ומחלומו וזאת היתה עצה נכונה מיד הודו הכל לדבריו והוא שאמר הכתוב וישמעו אחיו. כך שמעתי בשם מורי הרב ר׳ יוחנן ז״ל ותמצית הדברים גם בחזקוני כאן. וענין אחר מביא בזהר ח״א קפד. אשכחנא בספרי קדמאי דבעיין אלין בני יעקב לשלטאה עלוי עד לא יחות למצרים דאילו הוא יחות למצרים ואינון לא שלטי ביה בקדמיתא יכלי מצראי לשלטאה לעלמין עלייהו דישראל ואתקיימא ביה ביוסף דאזדבן לעבדא ואינון שלטו עלוי, ואע״ג דיוסף הוה מלכא לבתר ומצראי היו עבדין ליה אשתכחו ישראל דשלטו על כלהו. ובס׳ לבנת הספיר סד: מפרש כיון דשלטו על אדון ומלך שלהם כ״ש עליהם וכו׳ וזה הכנה טבעית וסבה אלהית היתה. ובמדרש הגדול ויחי צד תשלד. ד״א מכרתיהם זו מכירתו של יוסף שכן יהודה אומר לכו ונמכרנו לישמעאלים.
2. כ״ה בלק״ט אלא שכינה הכתוב ועפ״ז הוספתי בפנים. ובספרי הורויטץ מביא כן ממדרש חכמים. ובשכ״ט כלומר שאר בשרנו בני אב אחד, שעל כך נקנסו קין וזרעו למחות מן העולם.
3. ראה לעיל אות קנט. בבאור. ולקמן מט, פסוק ט.
אֵיתוֹ וּנְזַבְּנִנֵּיהּ לְעַרְבָּאֵי וִידַנָא לָא תְּהֵי בֵיהּ אֲרֵי אֲחוּנָא בִסְרַנָא הוּא וְקַבִּילוּ מִנֵּיהּ אֲחוֹהִי.
Come let us sell him to the Arabians, and let our hands not be upon him; for he is our brother, our flesh.” His brothers accepted from him.

לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו
אֵיתוֹ וּנְזַבְּנִינֵּיהּ לַעֲרָבָאֵי וִידָנָא לָא תְהֵי בֵיהּ אֲרֵי אֲחוּנָא בִסְרָנָא הוּא וְקַבִּילוּ מִנֵּיהּ אֲחוֹהִי (ח״נ: וְקַבִּילוּ אֲחוֹהִי)
הבחנת רש״י בתרגומי שמיעה
אונקלוס מבחין בלשונות שְׁמִיעָה: שמיעה חיצונית [״שמיעת האוזן״] מתורגמת ״שמע״. אבל הסכמה וקבלת הדברים – ״קבל״. על הבחנה זו עמד רש״י כאן:
וְקַבִּילוּ מִנֵּיהּ. וכל שמיעה שהיא קבלת דברים כגון זה וכגון וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו (בראשית כח ז), נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כד ז) מתרגם נְקַבֵּל. וכל שהיא שמיעת האוזן כגון וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה׳ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן (בראשית ג ח), וְרִבְקָה שֹׁמַעַת (בראשית כז ה), וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל (בראשית לה כב), שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת (שמות טז יב), כולן מתרגם וּשְׁמַעוּ, וּשְׁמַעַת, וּשְׁמַע, שְׁמִיעַ קֳדָמַי.⁠1
רש״י עצמו מציין שלפועל ״שמע״ משמעות נוספת; הֲבָנָה, כדבריו לפסוק ״וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף (בראשית מב כג) – מבין לשונם״. אבל בת״א גם שָׁמַע בהוראת הֵבִין מתורגם בפועל ״שמע״: ״וְאִינּוּן לָא יָדְעִין אֲרֵי שָׁמַע יוֹסֵף״. בכך מיושב תרגום ״שמע ישראל״ (דברים ו ד) עיין שם.⁠2
1. על ביאור זה שאלה נחמה ליבוביץ (״גליונות״, תשי״ט): ״דרכו של רש״י לפרש מלה באמצעות ת״א או ״חבר״ מן המקרא תמיד בהופעתה הראשונה בתורה. למה לא פירש רש״י את ההוראה הזו של ״שמע״ [=קבל] בפסוק ״וישמע יעקב אל אביו״ והלוא בדבריו כאן הוא מסתמך על הפסוק ההוא ולמה עבר עליו שם בשתיקה ופירשו במקומנו ולא להפך?⁠״. ושתי תשובות בדבר: שם נאמר ״וישמע יעקב אל אביו״ וזו תמיד לשון קבלה (כמבואר להלן מט ב ״הקבצו ושמעו״) אבל כאן שנאמר ״וישמעו״ [ולא: וישמעו אליו] אין תרגום ״וקבילו״ מובן מאליו, לכן פירשו רש״י כאן. אפשרות נוספת עולה מדברי רמב״ן לפסוק כב : ״והכתוב סיפר מה שאמר להם ראובן ושמעו אליו. אבל דברים אחרים אמר להם מתחילה שלא קבלו ממנו, כמו שאמר להם (בראשית מב כב) ״הלא דברתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם״. כלומר באמצעות ביאורו ״וישמעו אחיו – וקבילו מיניה״, רומז רש״י לדברים אחרים שאותם לא קיבלו האחים. וראה גם תשובת ״שפתי חכמים״. וראוי לציין שביאור זה של רש״י מעיד על מעלת התרגום בעיניו: אע״פ שהפסוק עצמו מובן [ולכן רש״י כפרשן החומש יכול היה לוותר על הערתו], בעיניו גם ת״א נתפס כטקסט מקודש המחייב ביאור. גם הערותיו לפסוקים ״ואת בנימין״ (בראשית מג טו), ״וַתְּחַיֶּיןָ את הילדים״ (שמות א יז) הן ממין זה כמבואר במקומם.
2. בארבעה מקומות בתורה מבאר רש״י ״שמיעה״ כהבנה: ״הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ״ (בראשית יא ז), וברש״י: ״לא ישמעו – זה שואל לבנה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו״; ״וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ״ (בראשית מא טו) וברש״י: ״תשמע חלום לפתור אותו – תאזין ותבין חלום לפתור אותו. תשמע – לשון הבנה והאזנה, כמו שֹׁמֵעַ יוֹסֵף, אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ, אינטינדר״א בלע״ז [להבין]״; ״וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף״ (בראשית מב כג) וברש״י: ״מבין לשונם״; ״גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ״ (דברים כח מט) וברש״י: ״לא תשמע לשונו – לא תכיר לשונו, וכן תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ. וכן כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף, אינטינדר״י בלע״ז [להבין]״. וכן כתב ריב״ג (׳שרשים׳, שמע): ״ועניין אחר דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ (מלכים ב יח כו) ר״ל שאנו מבינים אותה. וממנו תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ״.
אתו ונזבן יתיה לסרקעין וידינן לא נפשט ביה ארום אחונן קרב בשרן הוא ושמען ליה אחוי.
איתו ונזבניניה לערבאין וידנא לא תהי ביה למיקטליה ארום אחונא בישרנא הוא וקבילו אחוהי.
Come, let us sell him to the Arabians, and our hands shall not be upon him to kill him; for our brother is our own flesh. And his brethren agreed.
לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים – אָמְרוּ נֵלֵךְ וְנִתְפֹּס דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּנַעַן שֶׁחָטָא לֹא לְעֶבֶד נִתְקַלֵּל, אַף זֶה לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו.
אָמְרוּ, לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים – הֵן מוֹלִיכִין אוֹתוֹ לִקְצוֹת הַמִּדְבָּר. עָמְדוּ מְכָרוּהוּ בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף, לְכָל אֶחָד מֵהֶם שְׁנֵי כֶסֶף לִקְנוֹת מִנְעָלִים לְרַגְלֵיהֶם. וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁנַּעַר יָפֶה כְמוֹתוֹ נִמְכָּר בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף. אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהֻשְׁלַךְ לַבּוֹר, מִתּוֹךְ פַּחַד נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים שֶׁבּוֹ, נִשְׁתַּנָּה זִיו פָּנָיו וּבָרַח מִמֶּנּוּ דָמוֹ וְנַעֲשׂוּ פָנָיו יְרֻקּוֹת. לְפִיכָךְ מְכָרוּהוּ בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. אָמְרוּ, נַחֲרִים בֵּינֵינוּ שֶׁלֹּא יַגִּיד אֶחָד מִמֶּנּוּ לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. אָמַר לָהֶם יְהוּדָה, רְאוּבֵן אֵינוֹ כָאן וְאֵין הַחֵרֶם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בַעֲשָׂרָה. מֶה עָשׂוּ, שִׁתְּפוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתוֹ הַחֵרֶם, שֶׁלֹּא יַגִּיד לַאֲבִיהֶם. כֵּיוָן שֶׁיָּרַד רְאוּבֵן בַּלַּיְלָה לְאוֹתוֹ הַבּוֹר לְהַעֲלוֹתוֹ וְלֹא מְצָאוֹ, קָרַע אֶת בְּגָדָיו וּבָכָה. חָזַר לְאֶחָיו אָמַר לָהֶם: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא. הִגִּידוּ לוֹ אֶת הַמַּעֲשֶׂה וְאֶת הַחֵרֶם וְשָׁתַק. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב (תהלים קמ״ז:י״ט), דָּבָר זֶה לֹא הִגִּיד, מִפְּנֵי הַחֵרֶם. לְפִיכָךְ אָמַר יַעֲקֹב, טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף. רַבִּי מָנָא אוֹמֵר, בִּמְכִירַת יוֹסֵף לָקוּ הַשְּׁבָטִים וְלֹא הִתְכַּפֵּר לָהֶם עֲוֹנָם עַד שֶׁמֵּתוּ. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר, אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן (ישעיהו כ״ב:י״ד). וּלְפִיכָךְ בָּא רָעָב בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁבַע שָׁנִים, וְיָרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם וּמָצְאוּ יוֹסֵף חַי וְהִתִּירוּ אֶת הַחֵרֶם, וְשָׁמַע יַעֲקֹב שֶׁהוּא חָי, וּכְתִיב בּוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וְכִי מֵתָה הָיְתָה, אֶלָּא שֶׁחָיְתָה מִן הַחֵרֶם וְשָׁרְתָה בוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּסְתַּלְּקָה הֵימֶנּוּ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, הַחֵרֶם הִיא הַשְּׁבוּעָה, וְהַשְּׁבוּעָה הִיא הַחֵרֶם. צֵא וּלְמַד מִיהוֹשֻׁעַ שֶׁהֶחֱרִים אֶת יְרִיחוֹ, וְנִשְׂרַף עָכָן עַל שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ בַּחֵרֶם וְלָקַח אֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב שֶׁהָיָה בְּאוֹתָן תְּרָפִים שֶׁל יְרִיחוֹ וְשֵׁם טֻמְאָה חָקוּק עָלָיו, וְהָלַךְ וְהִטְמִינָם בְּתוֹךְ אָהֳלוֹ. וְעַל שֶׁמָּעַל בַּחֵרֶם, נָפַל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ, וְקָרַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת בְּגָדָיו וְנָפַל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי הָאָרוֹן. וַיֹּאמֶר י״י אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ וְגוֹ׳, חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם (יהושע ז׳:י׳-י״א). לָמָּה כְּתִיב כָּאן גַּם חָמֵשׁ פְּעָמִים. לַלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הָעוֹבֵר עַל הַחֵרֶם, כְּעוֹבֵר עַל חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה. וְכָל עֲבֵרוֹת נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ, וְחֵרֶם נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אָלֹה וְכַחֵשׁ וְגוֹ׳, עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ בְּחַיַּת הַשָּׂדֶה וְגוֹ׳ (הושע ד׳:ב׳-ג׳). וְאוֹמֵר: עַל כֵּן אָלָה אָכְלָה אֶרֶץ וַיֶּאְשְׁמוּ ישְׁבֵי בָהּ עַל כֵּן וְגוֹ׳ (ישעיהו כ״ד:ו׳). וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, בְּעָכָן נֶאֱמַר, הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ (יהושע כ״ב:כ׳). כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ, חָטָא יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ, מִי חָטָא. אָמַר לוֹ: וְכִי דֵּלָטוֹר אָנִי, הַטֵּל גּוֹרָלוֹת וְתֵדַע. הָלַךְ וְהִטִּיל גּוֹרָלוֹת, נָפַל הַגּוֹרָל עַל עָכָן. אָמַר לוֹ עָכָן, בַּגּוֹרָל אַתָּה בָא עָלַי, הַטֵּל הַגּוֹרָל בֵּינְךָ וּבֵין אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְיִפֹּל עַל אַחַד מִכֶּם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, נִסְתַּכֵּל יְהוֹשֻׁעַ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים שֶׁבְּאַבְנֵי אֵפוֹד שֶׁהָיוּ עַל לִבּוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל וְרָאָה אֶבֶן שֵׁבֶט יְהוּדָה שֶׁכָּהָה אוֹרָהּ. שֶׁכָּךְ הָיָה מִשְׁפַּט הַחֹשֶׁן, כָּל שֵׁבֶט שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוָה, מַגִּיהַּ אַבְנוֹ וּמַבְהִיק אוֹרָהּ. וְכָל שֵׁבֶט שֶׁעוֹבֵר עֲבֵרָה, אַבְנוֹ כֵהָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה יְהוֹשֻׁעַ כָּךְ, אָמַר לוֹ בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַי״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (יהושע ז׳:י״ט). מִיָּד אָמַר עָכָן, אָנֹכִי חָטָאתִי. אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ, מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֶּרְךָ י״י בַּיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה אַתָּה עָכוּר וְיֶשׁ לְךָ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. תֵּדַע לְךָ כֹּחַ הַחֵרֶם, שֶׁהֲרֵי הַשְּׁבָטִים שֶׁקִּנְּאוּ עַל פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה וְלֹא קִנְּאוּ עַל פֶּסֶל מִיכָה, הָרְגוּ בָהֶן בְּנֵי בִנְיָמִין פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית כַּמָּה אֲלָפִים, וּלְבַסּוֹף עָשׂוּ תְשׁוּבָה וְנָפְלוּ לִפְנֵי הָאָרוֹן וְנִתְרַצָּה לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהֶחֱרִימוּ שֶׁיָּבֹאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה לַאֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל י״י הַמִּצְפָּה לֵאמֹר מוֹת יוּמָת (שופטים כ״א:ה׳). וְכִי שְׁבוּעָה הָיְתָה שָׁם, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַחֵרֶם הִיא הַשְּׁבוּעָה. אַנְשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד לֹא עָלוּ וְנִתְחַיְּבוּ מִיתָה. וְעוֹד לָמוּד הוּא מִשָּׁאוּל בֶּן קִישׁ שֶׁאָמַר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם, וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וְגוֹ׳ (שמואל א י״ד:כ״ד-כ״ז). רָאָה שָׁאוּל פְּלִשְׁתִּים מִתְגַּבְּרִין עַל יִשְׂרָאֵל וְיָדַע שֶׁמָּעֲלוּ בַחֵרֶם. הִגִּישׁ הָאֵפוֹד וְרָאָה שֶׁאֶבֶן שֵׁבֶט בִּנְיָמִין מַכְהָה אוֹרָהּ. הִפִּיל גּוֹרָל בֵּינוֹ וּבֵין יוֹנָתָן בְּנוֹ וְנִלְכַּד יוֹנָתָן. נָטַל עָלָיו חֶרֶב לְהָרְגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן. וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳. הַכּוּתִיִּים לֹא נֶחְשְׁבוּ מִשִּׁבְעִים לָשׁוֹן אֶלָּא מִיֶּתֶר חֲמִשָּׁה גוֹיִם שֶׁשָּׁבָה מֶלֶךְ אַשּׁוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּמִסְּפַרְוַיִם וַיּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן (מלכים ב י״ז:כ״ד). רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, הוֹסִיף עֲלֵיהֶן אַרְבָּעָה וְנַעֲשׂוּ תִשְׁעָה, דִּינָיֵא וַאֲפַרְסַתְכָיֵא טַרְפְּלָיֵא אֲפָרְסָיֵא אַרְכְּוָיֵי בַבְלָיֵא שׁוּשַׁנְכָיֵא דֶּהָוֵא עֵלְמָיֵא (עזרא ד). כְּשֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מִשֹּׁמְרוֹן, שָׁלַח סַנְחֵרִיב אֶת עֲבָדָיו וְהוֹשִׁיבָן בְּשֹׁמְרוֹן לְהַעֲלוֹת מַס לַמַּלְכוּת. שִׁלַּח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּהֶן אֶת הָאֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת י״י וַיְשַׁלַּח י״י בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת. שָׁלְחוּ וְאָמְרוּ לוֹ: הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וְגוֹ׳ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם וְגוֹ׳ (מלכים ב י״ז:כ״ה-כ״ו). שָׁלַח וְקָרָא לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם כָּל הַשָּׁנִים שֶׁהֱיִיתֶם בְּאַרְצְכֶם לֹא שִׁכְּלָה אֶתְכֶם חַיַּת הַשָּׂדֶה וּמָה עֶסְקָהּ עַכְשָׁו. אָמְרוּ נֹאמַר לוֹ דָבָר אֶחָד, אוּלַי יָשִׁיב אוֹתָנוּ לְאַרְצֵנוּ. אָמְרוּ לוֹ: הָאָרֶץ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת גּוֹי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְלֹא נִמּוֹל. אָמַר לָהֶן, תְּנוּ לִי שְׁנַיִם מִכֶּם שֶׁיֵּלְכוּ לְשָׁם וִילַמְּדוּ אוֹתָם, וּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב. מִיָּד שָׁלְחוּ לְשָׁם אֶת רַבִּי דוֹסְתַּאי בַּר יַנַּאי וְאֶת רַבִּי סָבַיָּא, וְלִמְּדוּ אוֹתָם בִּכְתַב סֵפֶר תּוֹרָה נוֹטָרִיקוֹן וּבוֹכִין. וְאַף עַל פִּי כֵן, אֶת י״י הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים. עַד שֶׁעָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל וּזְרֻבָּבֶל וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק וְהִתְחִילוּ בוֹנִין בַּהֵיכָל, שֶׁנֶּאֱמַר: בֵּאדַיִן קָמוּ זְרֻבָּבֶל בַּר שַׁלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בַּר יוֹצָדָק וְשָׁרִיו לְמִבְנֵא בֵּית אֱלָהָא וְגוֹ׳ (עזרא ה׳:ב׳). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאוּ עֲלֵיהֶן הַשֹּׁמְרוֹנִים לַמִּלְחָמָה מֵאָה וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף. וְכִי שֹׁמְרוֹנִים הָיוּ, וַהֲלֹא כּוּתִיִּים הָיוּ. אֶלָּא עַל שֵׁם הָעִיר שֹׁמְרוֹן נִקְרְאוּ שֹׁמְרוֹנִים. וְעוֹד בִּקְשׁוּ לַהֲרֹג אֶת נְחֶמְיָה בְּמִרְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְכָה וְנִוָּעֵדָה יַחְדָּו בַּכְּפִרִים בְּבִקְעַת אוֹנוֹ וְגוֹ׳ (נחמיה ו׳:ב׳). וּבִטְּלוּ מְלֶאכֶת בֵּית י״י שְׁתֵּי שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בֵּאדַיִן בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית אֱלָהָא דִי בִּירוּשְׁלֵם וַהֲוָת בָּטְלָא עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס (עזרא ד׳:כ״ד). מֶה עָשָׂה עֶזְרָא וּזְרֻבָּבֶל וִיהוֹשֻׁעַ. קִבְּצוּ אֶת כָּל הַקָּהָל אֶל הֵיכַל י״י, וְהֵבִיאוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוֹפָרוֹת וּשְׁלֹש מֵאוֹת סִפְרֵי תוֹרָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת תִּינוֹקוֹת, וְהָיוּ תוֹקְעִין וְהַלְוִיִּם הָיוּ מְשׁוֹרְרִין וּמְזַמְּרִין וּמַחֲרִימִין וּמְשַׁמְּתִין וּמְנַדִּין אֶת הַכּוּתִיִּים בְּסוֹד שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ וּבִכְתָב הַנִּכְתָּב עַל הַלּוּחוֹת, וּבְחֵרֶם בֵּית דִּין הָעֶלְיוֹן וּבְחֵרֶם בֵּית דִּין הַתַּחְתּוֹן, שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל פַּת כּוּתִי. מִכָּאן אָמְרוּ, הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִי, כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר. וְאַל יִתְגַּיֵּר כּוּתִי בְּיִשְׂרָאֵל, וְאַל יְהֵא לָהֶם חֵלֶק בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ (עזרא ד׳:ג׳). וּכְתִיב: וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלָיִם (נחמיה ב׳:כ׳). וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ וְשָׁלְחוּ אֶת הַחֵרֶם לְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּבָבֶל, וְהֵם הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶם חֵרֶם עַל חֵרֶם. וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ קָבַע עֲלֵיהֶם חֵרֶם עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וֵאלָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה יְמַגַּר כָּל מֶלֶךְ וְעַם דִּי יִשְׁלַח יְדֵהּ לְהַשְׁנָיָא וְגוֹ׳ (עזרא ו׳:י״ב).
When a group of Ishmaelites passed by, they said to each other: Come, and let us sell him to the Ishmaelites (ibid., v. 27). They took him to the edge of the desert, where they sold him for twenty pieces of silver. Each one obtained, thereby, two pieces of silver with which to purchase a pair of shoes. If you are surprised that a youth as handsome as he was sold for merely twenty pieces of silver, remember that when he was hurled into the pit, he was so fearful of the snakes and scorpions within it that his features were altered. The blood rushed from him, and his countenance turned pale. Therefore, they were forced to sell him for twenty pieces of silver, the value of a pair of shoes for each of them.
Then they decided: “Let us make a vow of excommunication among ourselves, lest one of us be tempted to tell our father, Jacob.” Whereupon Judah said: “Reuben is not here, and a vow of excommunication cannot be executed unless ten witnesses are present.” What did they do? They included the Holy One, blessed be He, in their pact of excommunication (by which they agreed) not to tell their father what had transpired.
When Reuben descended to the pit during the night to rescue his brother, and found that Joseph was no longer there, he tore his clothing and wept. He returned to his brothers and told them: The child is not; and as for me, whither shall I go? (ibid., v. 30). They related to him what had transpired and told him about the pact they had entered into. And he remained silent. Though it is written about the Holy One, blessed be He: He declareth His word to Jacob (Ps. 147:19), He did not disclose this matter to him because of the pact of excommunication. That is why Jacob said: Joseph is without doubt torn in pieces (Gen. 37:33). R. Mana maintained: The tribes were punished because they sold Joseph, and their sin was not forgiven until they died. Hence Scripture says of them: Surely, this iniquity shall not be expiated by you until you die (Isa. 22:17).
It was because of this episode that a famine befell Canaan, compelling Joseph’s ten brothers to descend to Egypt to buy grain, where they discovered that Joseph was still alive. (Only then) did they abrogate the pact of excommunication and Jacob learned that Joseph was alive. It is written about him: The spirit of Jacob their father revived (Gen. 45:27). Had his spirit actually died? No! His spirit was revived from the despair that resulted from the vow of excommunication they had entered into, and the Holy Spirit had departed from him because of it, but now it hovered over him once again.
R. Akiba declared: A pact of excommunication and an oath are actually one and the same. You learn this from Joshua, who placed Jericho under a ban. Achan was burned to death when he violated the ban by taking things from Jericho and hiding them in his tents. These (things) were the cloaks and the golden tongues from inside the mouths of the idols at Jericho, upon which an unclean (i.e., idolatrous) name had been engraved. Because he violated the pact of excommunication, thirty-six Israelites perished,⁠1 and Joshua rent his clothes and prostrated himself upon the ground before the ark. And the Lord said unto Joshua: “Get thee up; wherefore, now, art thou fallen upon thy face? Israel hath sinned; yea, they have even transgressed My covenant which I commanded them; yea, they have even taken of the devoted thing; and have also stolen, etc. (Josh. 7:10). Why is the word gam (variously translated “yea” and “also” in the preceding passage) repeated five times in this verse? To teach us that whosoever violates a vow of excommunication is considered to be transgressing against the Five Books of Moses. For all other sins, the guilty one is punished, but for the violation of an oath of excommunication the transgressor and all mankind are punished, as it is said: Therefore doth the land mourn, and everyone that dwelleth therein doth languish (Hos. 4:3), and elsewhere it states: Therefore, hath a curse devoured the land, and they that dwell therein are found guilty (Isa. 24:6). Similarly, you find that it is said about Achan: Did not Achan the son of Zerah commit a trespass against the banned things, and wrath fell upon all the congregation of Israel? And that man perished not alone in his iniquity (Josh. 22:20).
When the Holy One, blessed be He, told Joshua that Israel had sinned, he asked: “Who is the culprit? Am I an informer? He replied. Draw lots to discover the guilty one. Whereupon he drew lots and the lot fell up Achan. Achan cried out: “You decided that I was guilty simply by drawing lots, but if you had drawn lots between yourself and Elazar the priest, then one of you would have been proven guilty.” Then Joshua glanced at the twelve stones on the ephod that was suspended over the heart of the high priest, and observed that the stone of the tribe of Judah had grown dim. The stones always rendered their verdict in this way. When a tribe performed a meritorious deed, its stone would sparkle and glow brightly, but if a tribe transgressed, its stone grew dim. When Joshua saw this, he said to Achan: My son, give, I pray thee, glory to the Lord, the God of Israel, and make confession unto him (Josh. 7:19). Immediately Achan answered and said: “Of a truth I have sinned.” And Joshua said: “Why hast thou troubled us? The Lord shall trouble thee this day” (Josh. 7:25); that is to say, on this day you will be troubled, but you will have a share in the world-to-come.⁠2
A proof of the power of excommunication is indicated by what occurred to the tribes that became incensed over what had happened to a single concubine at Gibeah but were not aroused by the idols made by Micah.⁠3 Many thousands of the tribe of Benjamin were slain on three different occasions but after they repented and prostrated themselves before the Ark, the Holy One, blessed be He, become reconciled with them? Thereupon they made a pact of excommunication, that every Israelite from the youngest to the oldest should come to the Lord (by doing good deeds), as it is said: For they made a great oath concerning him that came not unto the Lord to do good deeds, saying: He shall surely be put to death (Judg. 21:5). Though an oath was taken there, it was called a pact of excommunication to teach us that an oath and a ban of excommunication are identical. Because the men of Jabesh-Gilead did not come unto the Lord, they were sentenced to death.
Furthermore, you may learn this as well from Saul the son of Kish, who said: Cursed be the man that eateth any food until it be evening, and I be avenged on my enemies (I Sam. 14:24). No one was to taste any food, but Jonathan heard not when his father charged the people with the oath; and he put forth the end of the rod that was in his hand, and dipped it into the honeycomb (ibid., v. 27). When Saul realized that the Philistines were overpowering the Israelites, he understood that someone had violated the oath. He examined the ephod and discovered that the stone of the tribe of Benjamin had grown dim. He cast lots between himself and his son Jonathan, and the lot indicated that Jonathan was responsible. He grasped his sword to slay him, as it is said: (Saul said:) “God do so and more also; thou shalt surely die, Jonathan.” And the people said unto Saul: “Shall Jonathan die, who hath wrought this great salvation in Israel?” (ibid., vv. 44–45).
The Cuthites are not counted among the seventy nations of the world, for they are considered to be a remnant of one of the five nations that the king of Asshur had settled upon the land, as it is said: And the king of Assyria brought men from Babylon, and from Cuthah, and from Avva, and from Hamath and Sepharvaim, and placed them in the cities of Samaria (II Kings 17:24). R. Yosé stated: He added four additional peoples to them, thus making nine nations in all: The Dinites, and the Apharsattechites, the Tarpelites, the Apharesites, the Archevites, the Babylonians, the Shushanchites … who were brought over (Ezra 4:9).
After the Israelites were expelled from Samaria, Sennacherib stationed his officers there to collect taxes for his government from those he had settled there. The Holy One, blessed be He, sent lions among them, as it is said: Therefore the Lord hath sent lions among them, which killed some of them (II Kings 17:25). The tax collectors sent a message to him, saying: The nations which thou hast carried away and placed in the cities of Samaria, know not the manner of the God of the land; therefore He hath sent lions among them, and behold, they slay them (ibid., vv. 26–27). Whereupon he summoned all the elders of Israel and said to them: “During the years in which you dwelt in your land, wild beasts never devoured you; why is this happening now?” They whispered to each other: “Let us all give the same answer and perhaps he will permit us to return.” They told him: “That land welcomes no one who does not occupy himself with the Torah and is uncircumcised.” “Then select two men from among you,” he replied, “to go there and instruct them.” Since a king’s command may not be rescinded, they sent R. Dostai the son of Yannai and R. Sabaya there. They taught them the written Torah in abbreviated form.
Even though the inhabitants of Samaria feared God, they also worshipped their own gods. They did so until Ezra returned from Babylon with Zerubbabel and Jeshua the son of Jozadak and his officers to build the Temple, as it is said: Then rose up Zerubbabel the son of Sheatiel, and Jeshua the son of Jozadak, and began to build (Ezra 5:2). Soon thereafter, one hundred and eighty thousand Samaritans attacked them. Were they actually Samaritans? Indeed not. They were, in fact, Cuthites, who were called Samaritans only because they lived in Samaria. Furthermore, they conspired to kill Nehemiah, as it is said: Come, let us meet together in one of the villages in the plain of One (Neh. 6:2). They halted the work of rebuilding the Temple of the Holy One, blessed be He, for two years, as is said: Then ceased the work of the House of God that was in Jerusalem; and it ceased until the second year of the reign of Darius, king of Persia (Ezra 4:24).
What did Ezra, Zerubbabel, and Jeshua do? First, they summoned the entire community to the House of the Lord. They brought there three hundred priests, three hundred books of the law, three hundred shofars, and three hundred children. The children blew the shofars, and the Levites chanted and sang. After that, they proclaimed the ban, the curse, and the excommunication against the Samaritans with the secret of the ineffable Name and the writing used on the tablets (of the Decalogue), and the excommunication of the heavenly and earthly courts, so that no Israelite would henceforth eat the bread of a Cuthite. As a result of this episode, our sages said that anyone who ate the bread of a Cuthite would be considered as eating the meat of a pig, and that no Cuthite could be admitted into the ranks of Israel, nor could they participate in the resurrection of the dead, as it is said: It is not for you, but for us, to build the house of God (Ezra 4:3), And ye have no portion, no right, no memorial in Jerusalem (Neh. 2:20). They wrote out the ban, sealed it, and sent it to the Israelites who were in Babylon, and these added other decrees against them. King Cyrus also established an everlasting ban against them, as it is said: May the God who has caused His name to dwell there overthrow all kings and peoples that shall put forth their hand to alter the same (Ezra 6:12).
1. The members of Achan’s family. See B. Sanhedrin 44a.
2. All who confess their sins have a share in the world-to-come.
3. See Judg. 18–20.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

לכו ונמכרנו לישמעאלים – אמר לכו ונמכרנו להם. 1כי כן דרכו של עולם כנען שחטא לא לעבד נמכר.
1. כי כן דרכו של עולם כנען שחטא לא לעבד נמכר. בב״ר פפ״ד סוף אות י״ז אמרו נלך ונתפוס דרכו של עולם כנען שחטא לא לעבד נתקלל, ובלק״ט הביא וז״ל: מה ראה יהודה שפתח להם דרך מכירה אמר כנען שחטא נתקלל לעבד אף זה שחטא לכו ונמכרנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

תעאלו נביעה ללאעראב וידנא לא תבטש בה לאנה אכ֗ונא כלחמנא פקבל מנה אכ֗ותה.
בואו נמכור אותו לערבים וידינו לא תפגע בו כי הוא אחינו כבשרנו. קיבלו ממנו אחיו.
וישמעו – וקבילו מיניה. וכל שמיעה שהיא קבלה דברים, כגון זו, וכגון: וישמע יעקב אל אביו (בראשית כ״ח:ז׳), נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳), מתרגמת: וקביל.⁠א וכל שהיא שמיעת האזן, כגון: וישמעו את קול מתהלךב בגן (בראשית ג׳:ח׳), ורבקה שמעת (בראשית כ״ז:ה׳), וישמע ישראל (בראשית ל״ה:כ״ב), שמעתי את תלנות (שמות ט״ז:י״ב), כולן מתרגמין: ושמע, שמעִית, שמיעג קדמיי.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13. בכ״י אוקספורד 34: ״ונקביל״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13: ״י״י מתהלך״. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917: ״י״י אלהים מתהלך״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13. בכ״י לונדון 26917: ״שמעית, ושמע, שמיע״. בכ״י אוקספורד 165: ״ושמעו, שמעתי, שמיע״. בכ״י מינכן 5: ״ושמע שמיעת״.
וישמעו AND THEY HEARKENED – The Targum renders this by "and they accepted it from him" (i.e., they agreed with him). Wherever the verb שמע means agreeing with a person's statement – obeying – as here, and as "and Yaakov had hearkened (וישמע) to his father" (Bereshit 28:7), and "We will do and we will obey (ונשמע)" (Shemot 24:7) it is translated in the Targum by קבל "accepting", but wherever it merely means hearing with the ear, as e.g. "And they heard (וישמעו) the voice of Hashem God walking in the garden" (Bereshit 3:8), and "and Rebecca heard (שומעת)" (Bereshit 27:5); and "And Israel heard (וישמע)" (Bereshit 35:22), and "I have heard (שמעתי) the murmurings of the children of Israel" (Shemot 16:12), – all such cases are rendered by various forms of ושמעו: שמע "and they heard", ושמעת "and she heard", ושמע "and he heard", שמיע קדמי "there is heard before Me" (I have heard).
לכו ונמכרנו לישמעאלים1מה ראה יהודה שפתח להם דרך מכירה. אמר כנען שחטא נתקלל לעבד. אף זה שחטא לכו ונמכרנו לישמעאלים.
1. מה ראה יהודה. ב״ר וילקוט שם.
לכו ונמכרנו לישמעאלים – אמר נלך ונתפוש דרכו של עולם, כנען שחטא לא לעבד נתקלל, אף זה שחטא והוציא דבה רעה לפני אבינו נמכרנו לעבד ונתהנה מדמיו:
וידנו – חסר י׳, דמשמע יד אחד ממנו אל תהי בו בלשון יחידה:
כי אחינו בשרנו – כלומר שאר בשרינו בני אב אחד, שעל כך נקנסו קין וזרעו למחות מן העולם:
וישמעו אחיו – כלומר קבלו ממנו, אבל מראובן לא קבלו, לכך החזיק לו אביו טובה, שנאמר מטרף בני עלית (שם מט ט):
כי אחינו כמו: בשרנו הוא, כי מבשרא אחד היינו.
א. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: אם בשר.
HE IS OUR BROTHER OUR FLESH. He is as our flesh1 since we all came from one flesh.⁠2
1. They obviously were not all one flesh. Hence what Judah meant was: he is as our flesh, even though he did not use the word as (Weiser).
2. We all come from the same parents who became one flesh, as in Ibn Ezra's comment on Gen. 2:22 (Weiser). However, they did not all have the same mother. Therefore the interpretation must be as follows: we all came from the same father.
וישמעו אחיו – האזינו דבריו ויטיבו בעיניהם, ויעשו כן.
וישמעו אחיו – HIS BROTHERS LISTENED – They heard his words and they were good in their eyes, and they did so.
לכו – פרשנוהו.
אל תהי בו – לסבב מיתתו ואם נמכרנו לא ימות.
לכו, we already explained this expression on verse 20.
אל תהי בו, to be the indirect cause of his death. If we are going to sell him he will not die.
וישמעו אחיו – אמרו: כבר בברית בין הבתרים נגזרו גזירות על זרעו של אברהם זקנינו ואנחנו מזרעו, מוטב שנמכרנו לזה, ושמא עליו לבדו תתקיים הגזירה.
וישמעו אחיו, "his brothers listened to him,⁠" i.e. they accepted his logic;⁠" they said that already at the covenant between the pieces between Avraham and God in Genesis chapter 15, certain harsh decrees had been revealed as becoming the fate of Avraham's descendants before they would conquer the land of Canaan and settle in it. Seeing that they were all part of Avraham's seed, it would be better for them to be sold together with him else the decree would be suffered only by Joseph. (Torah Shleymah by Rabbi Menachem Kasher item 159)
לכו ונמכרינו לישמעאלי׳ – ותימה והלא כתי׳ ויעברו אנשים מדינים (בראשית לז:כח). והכא משמע שמכרוהו לישמעאלי׳. ותו הכתי׳ והמדנים מכרו אותו אל מצרים (בראשית לז:לו). והיכן מצינו שקנאוהו. ותו הא כתי׳ ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלי׳ (בראשית לט:א). לכך נראה לפרש שמכרוהו לישמעאלים והיו יריאים למושכו שמא ינשכוהו נחשים והמתינו עד שבאו המדנים ושכרו אותם הישמעאלי׳ למושכו לפי שהם בעלי כשפי׳ שנ׳ וילכו זקני מדין וקסמי׳ בידם (במדבר כב:ז). וישמעאלי׳ מכרו אותו לפוטיפר וחשיב להו כמו שהמדינים מכרוהו לפוטיפר לפי שריפאוהו.
ויש מפרשי׳ (בראשית רבה פו:ג) דה״פ דודאי הישמעאלים מכרוהו. והמדנים ערבו הישמעאלי׳ כי סבור היה פוטיפר שהישמעאלי׳ גנבוהו כי אמ׳ דרך העולם גרומני מוכר כושי ואין כושי מוכר גרומני. כלומ׳ הגרומני לבן ונראה כבן חורין. והכושי שחור ונראה כעבד. והמדנים ערבו הדבר. לכך הוא אומ׳ והמדנים מכרו (בראשית לז:לו). ומה שכתו׳ מיד הישמעאלי׳ לפי שהיו מוחזקים בו. ה״ר יעקב. גן.
שמעתי מה״ר מאיר מפ׳א שלא היו חייבי׳ במכירת יוסף. ומה שכתו׳ אשר מכרתם אותי הנה (ע״פ בראשית מה:ד-ה) י״ל שגרמתם לימכר.
א. ס״א: מפריש.
לכו ונמכרנו לישמעאלים – הוא סבור בחלומותיו שימלוך עלינו ושנהיה לו לעבדים, לכו ונמכרנו לעבד.
לכו ונמכרנו לישמעאלים, "come, let us sell him to the Ishmaelites.⁠" He thought in his dreams that he would rule over us and that we would become his slaves; let us sell him into slavery instead.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

לכו ונמכרנו לישמעאלים, ולא תהי בו ידנו לסבב מיתתו, כי אחינו בשרנו הוא. והנה נסירהו מעלינו, ונימלט מחלומותיו ודבריו, ולא נהיה חטאים במיתתו. וזה, שעם היותו עבד לא יתכן שתהיה לו ממשלה; וכל שכן שאי אפשר לו שימשול בנו, למרחקו ממנו. וישמעו לו אחיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

וישמעו אחיו שטענתו מספקת ונכונה. וכוונתו היתה להצילו מידם כי יש לחי תקוה. ולכן ארז״ל בזכות שהציל יהודה ליוסף מן הבור הציל הקב״ה לדניאל שהיה מבני יהודה מן הבור. וסיפר איך מכרוהו לישמעאלים הם אותם שראו בשיירא. והם המדינים לפי הפשט שהיו תחת יד ישמעאלים. כי ישמעאל היה ראש למדינים. ואולי בני יעקב לא רצו לסלקו מן הבור משום אכזריות. או משום שלא ידע יוסף שמכרוהו. והיא הבין הדבר. כי מי הגיד לישמעאלים שהיה יוסף בבור. אם אחיו לא מכרוהו לישמעאלים. והישמעאלים צוו למדינים שיעלוהו מן הבור כי הם עבדים להם. ואולי על זה אמר יוסף כי גונב גנבתי מארץ העברים. וז״ש ויעברו אנשים מדינים וימשכו ויעלו את יוסף הם עצמם. וא״כ וימכרו הוא מוקדם. ולפי דעת רז״ל שנמכר פעמים רבות יצא כהוגן:
לכו ונמכרנו – ונשלם לו מדה כנגד מדה, שיהיה עבד תמורת מה שחשב להשתרר עלינו.
לכו ונמכרנו, and this will be an appropriate measure for measure punishment for him; he wanted to make slaves out of us; now he himself will become a slave.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

אחינו בְֿשָרֵנוּ: הבי״ת רפה. [בְשָׂרֵנוּ].
לכו ונמכרנו לישמעאלים – הללו שהולכים למצרים, והסוחרים ההולכים בשיירא זו ימכרוהו שמה. ואז יסתר הדבר מאבינו, וגם נקמנו נקמתנו ממנו, ואין לנו לירוא עוד מגדולתו שיתגדל עלינו. ותחת גדולתו ישתפל להיות עבד בארץ נכריה.
וידנו אל תהי בו – מלבד שלא נשלח בו יד להמיתו, גם לא נגרום לו המות בידנו כמו שעשינו עתה שבידינו השלכנוהו אל הבור שימות שם. וזהו ההבדל שבין ״ויד אל תשלחו בו״ הנאמר למעלה, ובין ״וידינו אל תהי בו״ שאמר יהודה.
כי אחינו בשרנו הוא – אפילו תאמרו שהתחייב בנפשו, לא יתכן שאנחנו נהרגנו, בהיותו אחינו בשרנו ואין אכזריות גדולה מזאת, כדרך ״על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו״.⁠1
וישמעו אחיו – קבלו עצתו. וענין ״שמיעה״ כוללת קבלת הדבר, ושטוב הדבר בעיניו. כמו ״וישמע ישראל״.⁠2 ולשון רש״י ז״ל ״וישמעו, וקבילו מיניה. וכל שמיעה קבלת דברים כגון זה וכגון ׳וישמע יעקב אל אביו׳,⁠3 ׳נעשה ונשמע׳4 מתרגם נקבל״ [עכ״ל רש״י].
1. עמוס א, יא.
2. בראשית לה, כב.
3. שם כח, ז.
4. שמות כד, ז.
לכו ונמכרנו לישמעאלים – כי תחת שכל חפצו היה להתגדל עלינו כאדון, עתה נתנהג בו כאשר ינהג האדם עם עבדו, ואם מה׳ יצא הדבר שיצלח הנער לגדולה, רוח והצלה יעמוד לו באשר ילך, ואנחנו לא נחטא בהריגתו, כי סוף סוף הוא אחינו בשרנו. והנה בימים ההם לא היה דבר זר כ״כ למכור נער אחד לעבד, כי כך היה המנהג בין הסוחרים:
וישמעו אחיו – קבלו ממנו:
לכו ונמכרנו – אין טעם נמכרנו מקח וממכר לקבל כסף מחירו, כי מה להם לתשעה אחים בני האדם הגדול במעט ממון זה, אבל ענינו מסירה ונתינה לרשות אחר הוא (פרייזגעבען), כמו וימכר ה׳ את ישראל ביד יבין, וכמש״ל בפסוק מכרה כיום, והתכוין יהודה בזה למסור את יוסף לרשות אחרים להיותו עבד למו, ובזה יכנע לבבו בקרבו, ולא תהיה דעתו רמה עליו עוד למתרומם על אחיו ולהתגאות בממשלת מלך עליהם. זהו הנ״ל בענין האחים האלה בני יעקב עם יוסף אחיהם ולא היתה כונתם רעה כ״כ כאשר נראה מכל המפרשים, ואח״ז בא הכתוב להודיענו, כי גם עצת יהודה לא עלתה בידיהם, ומהש״י היתה נסבה למנוע מהם גם את זאת, המה לא מכרוהו כלומר לא מסרוהו בידי אחרים להיות עבד למו, כי בתוך כך עברו אנשים מדינים ושמעו קול יוסף בבור, הם המה אשר משכוהו ממנו והם המה מכרוהו מיד לישמעאלים, וכ״כ הרב״ח ושאר המפרשים, דלפי הפשט האנשים העוברים משכוהו מן הבור ומכרוהו לא האחים, כפשוט לשון המקרא ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו וגו׳ וימכרו, דמשיכה ומכירה מוסבות על אנשים מדינים דקרא, ומה לנו להוסיף על המקרא ולומר כי וימשכו וימכרו חוזר על בני יעקב שאינם נזכרים במקרא זה, ומה שאמר להם יוסף, אשר מכרתם אותי מצרימה פי׳ הסבותם אל המכירה, כי ע״י השלכתם הבורה מרוחק מבני אדם במקום הפקר, הוסבה המכירה, וכמש״ש רב״ח. הנה עפ״י המכוון בענין האחים כמבואר בזה, נמדדו במדה אשר מדדו לו׳ המה הפילוה באימה ופחד, ונמדדו ממנו ג״כ עד שנחרדו ממנו ויצא לבם. הם התיעצו והסכימו בעת אכילתם למסרו תחת יד אחרים להכניעו כעבד, ונמדדו שבעת אכילתם הוסב עליהם בדבר הגביע לאמר ליוסף הננו עבדים לאדוני וגם יהודה אמר ישב נא עבדך עבד, ודי בזה.
וידנו אל תהי בו – כי אחר שהשלכנוהו אל הבור, אם ימות שם ידנו המיתה אותו.
וישמעו אחיו – וראובן שתק, עיין בפסוק שאחר זה.
_
לכו – ובאשר עקר מגמתנו שיתרחק מבית אביו ולא ישתרר עלינו, ונשיג התכלית הזה במה שנמכרנו לישמעאלים. אולם בענין המכירה נראים דברי המפרשים שהישמעאלים הוציאוהו בעצמם מן הבור, ולא אחיו מכרוהו, כמ״ש ה״ר בחיי ומהרע״פ שיש פעלים רבים שמשמשים על גרם הפעולה, והיה עצת יהודה באופן זה שהם ילכו ויתרחקו מכאן, שעז״א ועתה לכו, וכאשר יעברו הישמעאלים ויראו איש מושלך בבור, יחשבו שהוא איש מחויב מיתה ויוציאוהו ויקחוהו לעבד כמו שהיה המנהג אז, ובזה יהיה עבד בלא פעולתנו, ועז״א לכו מפה ועי״כ ונמכרנו [פי׳ נגרום המכירה או נמסרנו] לישמעאלים, ובכ״ז ידנו אל תהי בו, פי׳ במכירה הזאת כי יעשה מעצמו, [וכן מ״ש אשר מכרתם אותי מצרימה פי׳ שגרמתם המכירה], וישמעו אחיו שקבלו דברי יהודה והלכו ממקום הזה.
Therefore, come, let us sell him to these Yishmaelites, since our principal aim is to remove him from his father’s house so as to prevent him from dominating us. By selling him to the Yishmaelites we will have achieved this.
Concerning the sale proper, however, it appears from the commentaries that it was the Yishmaelites who drew him out of the pit, and not that his brothers had directly sold him. As Rabbenu Behaye and Maharap have written, many factors can contribute indirectly to the attainment of one result. And it was Yehuda’s advice that if they but left this location, the Yishmaelites upon passing by and seeing a man thrown into the pit, would reason that he had been condemned to die, whereupon they would draw him out and make him their slave, as was customary in those days. He would then become a slave without any direct action on our part; hence come from here and let us sell him [i.e., we shall be a cause of his being sold, of passing him] to these Yishmaelites, without however having our hands touch him. The sale proper will take place independently of us. (Hence the meaning, as well, of whom you sold to Mizraim,⁠1 namely, whom you had caused to be sold.)
His brothers listened — they accepted the words of Yehuda and left the place.
1. Gen. 45:4.
אלא כך יש לעשות הפשרה: ונמכרנו לישמעאלים: והמה אם יכוהו כדרך אדון המכה ורודה בעבדו ״וידנו אל תהי בו״1 – לא אנחנו המכים אותו.
כי אחינו בשרנו הוא2: אח מן האב נקרא סתם ׳אח׳, ואח מן האם נקרא ׳בשר׳3, משום דבשר הולד מכח האם בא, כדאיתא סוף פ״ג דנדה (לא,א)4. ומשום הכי אהבה לאח מן האם רבה מן אח מן האב, כדכתיב בתהלים (נ,כ) ״תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי״, ופירשו במדרש רבה פרשת תצא5 ׳אם תדבר באח מן האב סופך שגם בבן אמך תתן דופי׳ אע״ג שהוא נגד הטבע ותכונת בני אדם. ואמר יהודה אשר יוסף גם ״אחינו״ מן האב גם ״בשרנו״ מן האם, שהרי רחל ולאה אחיות הן, וא״כ הוא בשרם גם מן האם6, על כן אין לנו לצערו בידים.
[הרחב דבר: והנה בגמרא (סנהדרין ו,ב) אמרו שגם זה הפשר שאמר יהודה7 מיקרי ׳מנאץ ה׳⁠ ⁠׳8. ויש להבין איך הוא מכונה ׳מנאץ ה׳⁠ ⁠׳, והלא אינו אלא דבר עוולה וגניבת נפש ומכרו. והנראה, דבאמת אין זו פשרה כלל, וכדאיתא בב״ב (ח,ב) דשבי קשה מחרב ומרעב, דכולהו איתנהו ביה, והוכיחו מלשון המקרא בירמיה (טו,ב) דכתיב בשבי ישראל ״אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי״, וכל המאוחר בפסוק קשה מחבירו, וא״כ לא הועיל יהודה כלום9.
אבל זה אינו אלא בישראל שנשבה ביד גויים, משא״כ בגוי שנשבה10, שנוהג מנהג שוביו, ומשום הכי כתיב בירמיה (מג,יא) בשבי מצרים ביד נבוכדנצר ״אשר למות למות ואשר לשבי לשבי ואשר לחרב לחרב״.
וא״כ שראה11 יהודה דשבי נוח ליוסף12 מחרב הרי זה כמייעצו לנהוג מנהג שוביו ולעבוד עבודה זרה, והרי זה ׳מנאץ ה׳⁠ ⁠׳, ולכן גם המברך את יהודה הוא ׳מנאץ ה׳⁠ ⁠׳.]
וישמעו אחיו: התבוננו כי כן13 דיבר יהודה. וכך כתב רש״י ותרגום אונקלוס14.
1. לכאורה כפילות על ״מה בצע כי נהרוג את אחינו״.
2. מה הוסיף במלת ״בשרנו״. יש לציין כי זו פעם יחידה בתורה לשון זו של ״אחינו בשרנו״.
3. כמו ״אך עצמי ובשרי אתה״ (לעיל כט,יד), ״ומבשרך לא תתעלם״ (ישעיה נח,ז).
4. ת״ר, שלשה שותפים יש באדם... אביו... אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר...
5. לפנינו מצאנו במדרש תנחומא פקודי (ז׳).
6. ואף שרבינו חילק בין אח מן האב לאח מן האם, וכאן זו דוגמא ברורה של אח מן האב, מ״מ כאן השינוי הוא שהאמהות הינן אחיות.
7. עיין היטב בפסוק הקודם בדברי רבינו.
8. רבי מאיר אומר, לא נאמר ״בוצע״ (״ובוצע ברך נאץ ה׳⁠ ⁠⁠״ – תהילים י,ג) אלא כנגד יהודה, שנאמר ״ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו״. וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר ״ובוצע ברך נאץ ה׳⁠ ⁠⁠״. רש״י: כנגד יהודה – שהיה לו לומר נחזירנו לאבינו, אחרי שהיו דבריו נשמעין לאחיו.
9. אך עדיין אין בזה כדי להגדירו ׳מנאץ ה׳⁠ ⁠׳. ממשיך רבינו...
10. ביד גויים.
11. סבר.
12. עבור יוסף.
13. נכון.
14. ״וקבילו מיניה״.
וידנו אל⁠־תהי⁠־בו – בזה אומר יהודה מה שכבר אמר ראובן קודם לכן — ״ויד אל⁠־תשלחו⁠־בו״. אבל הוא מרחיק לכת ורואה גם בהשלכה לבור דבר שלא ייעשה, ועל כן הוא אומר ״וידנו אל⁠־תהי⁠־בו״.
וישמעו אחיו – במלים אלה רגילים לראות משום הבעת הסכמה מצד האחים. ברם, אילו נתכוון הכתוב לומר זאת, היה צריך להוסיף משלים כלשהו, כגון בקולו, בדבריו וכדומה. על כן רוצים לפרש — האחים נמלכו בדבר.⁠1 אולם לנו נראה שיש לשים לב, שלמעלה אצל ראובן לא בא ביטוי מעין זה, משום שמיד עשו לקיים עצתו של ראובן. או אז שמיעת העצה היא דבר מובן מאליו. ואילו כאן לא קיימו האחים את עצת יהודה. לפיכך צריך הכתוב לספר שאמנם שמעו עצתו, כלומר עמדו לקבלה ולקיימה, אלא שהקדימו אותם אחרים.
1. ב׳ יעקוב, ע׳ 14 ואילך.
וידנו אל תהי בו כו׳ אחינו בשרנו הוא – העניין כי תנן בהמפלת שלשה שותפים באדם כו׳ אביו נותן עצמות כו׳ ואמו אודם שממנו עור ובשר והמהרש״א שם כתב דנחלפו העוברים ויוסף היה בבטן לאה וניתן בבטן רחל לכן קאמר שפיר יהודה אחינו מצד האב בשרנו מצד אמנו שהיא הזריעה אודם שממנו הבשר ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(כח) וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת⁠־יוֹסֵף֙ מִן⁠־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת⁠־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת⁠־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃
Midianite1 men, merchants, passed by, and they pulled and raised Yosef from the pit, and they sold2 Yosef to the Yishmaelites for twenty pieces of silver, and they brought Yosef to Egypt.
1. Midianite | מִדְיָנִים – On the relationship between the Midianites mentioned here and both the Yishmaelites of verses 25-27 and the Medanites of verse 36, see Who Sold Yosef.
2. they sold | וַיִּמְכְּרוּ – It is not clear whether the various verbs of the sentence (pulled, raised, and sold) refer to the brothers (most commentators) or to the Midianites (Rashbam). For the ramifications of each possibility, see Who Sold Yosef.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קסב] 1ויעברו אנשים מדינים, והם מכרו אותו למצרים לפוטיפר וגו׳ נעשו עליו שלשה אוניות, כיון שנמכר התחילו הכל צווחין ווי, שנאמר ויהי בעת ההיא. (תנחומא ישן וישב יגג).
[קסג] 2ויעברו אנשים מדינים, עברו אותן הדינים. (בראשית רבה פ״ד).
[קסד] 3ויעברו אנשים מדינים סחרים, ולא מעבר לים היא (דברים ל׳:י״ג), לא תמצא בסחרנין ולא בתגרין וספנין, הנהו, תורה לא משתכחא בהו, ערמה ודאי משתכחא, ומאי משמע דהאי מעבר לים בסחרנים הוא, דכתיב ויעברו אנשים מדינים סוחרים. (מסכת כלה רבתי ח.)
[קסה] 4וימשכו, בחבלי אדם אמשכם (הושע י״א:ד׳) זה יוסף, וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור. (בראשית רבה פ״ו)
[קסו] 5וימכרו את יוסף לישמעאלים, כשברא הקדוש ברוך הוא את האילנות גברו וגבהו וגדלו עד למאוד, ושמחו שמחה גדולה. כיון שברא הקב״ה את הברזל נעצבו ואמרו אוי לנו שברא הקב״ה ברזל הקוצץ אותנו, (חזרו ואמרו אם לא ניתן לברזל עץ לבית יד לא יוכל לקצץ בנו) וכן ישראל אלמלא שלמדו לקיסר תורה לא היו באים לידי כך פעם אחת היה יושב ועוסק בתורה ומצא כתוב וגונב איש ומכרו וגו׳ והלך וטח הבית כלו בנעלים ודבקם בכתלים ושלח אחר רבן שמעון בן גמליאל וחבריו ואמר להם מי שגנב איש מבני ישראל והלך ומכרו מה דינו? אמרו לו חייב מיתה, אמר להם אם כן אתם חייבים מיתה קבלו על עצמכם דין שמים. אמרו לו למה, אמר להם בשביל אחי יוסף שמכרו את יוסף דכתיב וימכרו את יוסף וכתיב על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים, ולכן טח אותו רשע את הבית במנעלים כדי שיכירו באיזה דבר מכרו את יוסף שנאמר בעבור נעלים, בדמי נעלים. וכי אדם יפה כיוסף היו מוכרים אותו בעשרים כסף? אלא בשעה שהכניסוהו לבור הפשיטוהו והשליכוהו לבור ערום ויפשיטו את יוסף וגו׳, וכתיב והבור ריק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. כיון שראה יוסף את נפשו בין אותן החיות נעצב ואמר אוי לי שאיני ניצול מן החיות האלו. ומרוב יראה ופחד אבד תוארו ויופיו ממנו, אך סגר הקב״ה פי החיות ולא הזיקו לו. וכשראו אחי יוסף ארחת ישמעאלים הוציאוהו מו הבור ערום ומכרוהו כן, אמר הקב״ה צדיק כזה יעמוד ערום לפני הבריות? אמרו קמיע אחד היה תלויה בצוארו ושלח הקב״ה את גבריאל והוציא מאותו קמיע בגד ולבשו. כיון שראו אחי יוסף אמרו לאותן הישמעאלים החזירו לנו הבגד הזה שלא מכרנוהו לכם אלא ערום, ואמרו הישמעאלים לא נחזיר לכם, עד שהוסיפו להם עוד ארבעה זוגות מנעלים. ובאותו בגד הביאוהו למצרים ובו מכרוהו ובו אסרוהו ובו הביאוהו לפני פרעה ובו מלך על מצרים. ואותו קיסר הרשע היה יודע שמכרוהו בנעלים ואמר להם קבלו עליכם דין שמים. אמרו לו אם אחי יוסף מכרו אחיהם אנו מה פשענו ולמה תהרג אותנו. אמר להם אם היו אחי יוסף היום בחיים הייתי תופשם ועושה בהם דין, עכשיו שאינם בחיים אעשה בכם דין שאתם שקולים כאחי יוסף במכירתו. אמרו לו תן לנו זמן שלשה ימים עד שנדע אם גזרה זו באה מן השמים נקבל עלינו דין שמים. נתן להם זמן שלשה ימים ונתקבצו הללו הרוגי מלכות ואלה הן: רבן שמעון בן גמליאל ור׳ ישמעאל בן אלישע כהן גדול, ר׳ עקיבא בן יוסף ור׳ יהודה בן בבא, ר׳ חנינא בן תרדיון ור׳ ישבב הסופר, ר׳ אלעזר בן דמא ור׳ חנינא בן חכינאי, ר׳ חוצפית המתורגמן ור׳ אלעזר בן שמוע אלו הן עשרה הרוגי מלכית שנהרגו על שמכרו את יוסף. וקטן שבכולם היה ר׳ ישמעאל כ״ג. אמר להם אם דעתכם שתחלקו עמי בעון שאזכיר השם עכשיו אעלה לרקיע ונדע, אם נגזרה גזרה זו מן השמים אנו מקבלין עלינו ואם אינה מן השמים אני יכול לבטלה בשם. אמרו לו עונך מופלג בינינו. וכו׳ ובזמן שהיה רוצה לעלות לרקיע היה מזכיר את השם ורוח נושאו ופורח באויר ועלה לרקיע, ובא גבריאל לקראתו והיה מספר לו כל דבר שהיה רוצה. ובאותה שעה שהזכיר את השם קבלתו רוח סערה והעלתה אותו לשמים, כיון שעלה פגע בו מטטרון שם הפנים אמר לו מי אתה? אמר לו אני ישמעאל בן אלישע כהן גדול. אמר לו אתה ישמעאל שקונך משתבח בך כל היום ואמר יש לי עבד בארץ כמותך זיוו כזיוך ומראהו כמראך? אמר לו אני הוא ישמעאל. אמר לו מה טיבך במקום הזה, אמר לו גזרה גזרה עלינו המלכות להרוג עשרה מחכמי ישראל, ועליתי לידע אם גזרה זו מן השמים נקבלנה עלינו ואם לאו שאינה מן השמים יכולים אנו לבטלה. אמר לו במה אתם יכולים לבטלה, אמר לו בשם, אמר לו מטטרון שם הפנים אשריך ישראל שגלה לכם הקב״ה סוד השם שלא גלה אותו למלאכי השרת, שאתם יכולים לבטל את הגזרות בשם המפורש. אך אי ישמעאל בני כך שמעתי מאחורי הפרגוד בת קול צווחת ואמרת עשרה מחכמי ישראל מסורין למלכות. א״ל ר׳ ישמעאל למה, אמר לו מפני שהיתה מריבה לפני הקב״ה סמאל עם מיכאל ואמר לפניו רבש״ע כלום כתבת בכל התורה אות אחת לבטלה, והלא כתיב לא נפל דבר אחד וגו׳. והנה כתיב וגונב איש ומכרו וגו׳. ובני יעקב שמכרו את יוסף עדיין לא גבית מהם דינם. מיד גזר הקב״ה על עשרה מחכמי ישראל שיהרגו. השיב ר״י ואמר ולא מצא הקדוש ברוך הוא עשרה שיפרע מהם דינו של יוסף אלא ממנו? א״ל מטטרון אי ישמעאל חייך לא מצא הקב״ה עשרה ששקולין כבני יעקב כ״א אתם, א״ל ומה זה לפניך? א״ל מזבח, א״ל וכי קרבן ומזבח יש למעלה, א״ל כל מה שיש למטה יש למעלה, דהא כתיב בנה בניתי בית זבול לך. אמר לו ומה אתם מקריבים עליו, וכי יש לכם פרים אילים וכבשים? אלא נשמותיהם של צדיקים אנו מקריבים עליו לפני הקב״ה. כיון ששמע ר״י כך אמר הא למדתי מה שלא שמעתי מעולם, וכיון ששמע את דברי מטטרון ירד לארץ ומצא את חביריו בתענית ובתפלה, אמרו לו מה בידך, אמר להם לכו ורחצו והטהרו ולבשו תכריכין שלכם שגזרה זו מלפני הקב״ה. א״ר ישמעאל כשבאתי והעדתי עדות זו מלפני כסא הכבוד, שמחו כל חבירי וישבו לפני ר׳ נחוניא בן הקנה ועשו משתה ושמחה. וישב ר׳ ישמעאל ורשב״ג בן זוגו והיו שמחין ומתאבלין, מתאבלין משמאל שנקנסה עליהם מיתה משונה, ושמחין ומרקדין מימין על שהבטיחם הקב״ה שהם שקולין כבני יעקב, ולא עוד אלא שאמר להם הנשיא בשמחתם: אלהי ישראל יקבל נפשותינו קרבן לעשות מהן נקם ברומי הרשעה, נגילה ונשמחה בשמחת כנור ועוגב. והיו יושבים ועוסקין בהלכות פסח ושונין אלי עוברין בפסח כותח הבבלי זה אומר מחמיץ וזה אומר אינו מחמיץ, ולא הספיקו לגמור את ההלכה עד שבא הגמון של מלך וחרבו שליפה בידו, אמר להם עדיין לבבכם פנוי בתורה והרי אתם יודעים קצכם שנקנסה עליכם דין מיתה. (מעשה עשרה הרוגי מלכות)
[קסז] 6וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף, עברו עליהם ישמעאלים, אמרו לכו ונמכרנו לישמעאלים הן מוליכין אותו לקצות המדבר. עמדו מכרוהו בעשרים כסף, לכל אחד מהם שני כסף, לקנות מנעלים לרגליהם. וכי תעלה על דעתך שנער יפה כמותו נמכר בעשרים כסף. אלא כיון שהושלך לבור מתוך פחד נחשים ועקרבים שבו נשתנה זיו פניו וברח ממנו דמו. ונעשו פניו ירוקות. לפיכך מכרוהו בעשרים כסף בעבור נעלים. אמרו נחרים ביננו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו, אמר להם יהודה ראובן אינו כאן ואין החרם מתקיים אלא בעשרה. מה עשו שתפו להקב״ה באותו החרם שלא יגיד לאביהם. (תנחומא וישב ב.)
[קסח] 7בעשרים כסף, ר׳ ברכיה ר׳ לוי בשם ר׳ שמעון בן לקיש לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף יהיה כל אחד ואחד פודה את בנו בכורו בעשרים כסף, ר׳ פנחס בשם ר׳ לוי לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף ונפל לכל א׳ וא׳ מהם טבעה. לפיכך יהיה כל אחד ואחד ניתן שקלו טבעה. (ירושלמי שקלים פ״ב ה״ג)
[קסט] 8ישמעאלים, ל׳ מ״ד באורייתא דאריך קדליהון ותאגיהון נחית מן קדליהון ובהדי קדליהון מחתו לתחת כרישיה דיו״ד, לישמעאלים בתרא. (ספר התגין)
[קע] 9וימכרו את יוסף, ויהי הם מדברים, ובטרם באה נגדם ארחת הישמעאלים ויעברו מאצלם שבעה אנשים מדינים סוחרים ויהי בעברם ויצמאו למים וישאו עיניהם ויראו את הבור אשר יוסף שם ויראו והנה עליו כל עוף למינהו, וירוצו האנשים המדינים ההם אל הבור לשתות מים כי חשבו כי מים בו, ויבואו לפני הבור וישמעו את קול יוסף צועק ובוכה בבור, וישקיפו אל הבור ויראו והנה נער יפה תואר ויפה מראה מאד, וכו׳ ויתנו כלם את ידם וישאו את יוסף וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור ויקחוהו וילכו להם לדרכם, ויעברי מאצל אחיו ויראו אחיו את יוסף ביד המדינים. ויאמרו אליהם למה תעשו את הדבר הזה לקחת את עבדנו מאתנו ותלכו לכם, הלא אנחנו אשר שמנו את הנער הזה בבור כי מרד בנו ותבואו אתם ותעלו אותו ותוליכו אותו ועתה תנו לנו את עבדנו. ויענו המדינים ויאמרו אל בני יעקב הזה הוא עבדכם או הזה ישרת אתכם אולי אתם כלכם עבדים לו כי הוא יפה תואר ויפה מראה וטוב רואי הוא מכלכם ולמה תדברו כלכם אלינו כזבים, וכו׳. ויגשו אליהם כל בני יעקב ויקומו עליהם ויאמרו להם תנו לנו את עבדנו ולמה תמותו כלכם לפי חרב, ויצעקו עליהם המדינים וישלפו כלם את חרבותיהם ויגשו להלחם בבני יעקב, והנה שמעון קם ממושבו עליהם וידלג בארץ וישלוף את חרבו ויגש אל המדינים, ויצעק צעקה גדולה לפניהם ותשמע צעקתו למרחוק. ותרעש הארץ מצעקת שמעון. ויראו המדינים מפני שמעון ומקול צעקתו ויפלו על פניהם ויבהלו מאד, ויאמר אליהם שמעון הלא אנכי שמעון בן יעקב העברי אשר החרבתי את עיר שכם וכו׳ ועתה תנו את הנער אשר לקחתם פן אתן את בשרכם לעוף השמים ולבהמת הארץ. וייראו עוד המדינים מפני שמעון ויגשו אל בני יעקב בפחד ואימה ובדברי רכה לאמר, הלא כי אמרתם עבדכם הוא הנער הזה וימרוד בכם, על כן שמתם אותו בבור ומה תעשו לכם בעבד אשר ימרוד באדוניו עתה מכרו אותו לנו ונתנה לכם כל אשר תחפצו בו, וכו׳. וישמעו בני יעקב אל המדינים וימכרו אליהם את יוסף אחיהם בעשרים כסף, וראובן אחיהם אין אתם, ויקחו המדינים את יוסף וילכו להם לדרכם גלעדה. המה הולכים בדרך וינחמו המדינים על אשר עשו אשר קנו את הנער, ויאמרו איש אל אחיו כו׳, אולי כי גנוב גונב זה מארץ העברים ולמה עשינו את הדבר הזה והיה אם יבוקש ונמצא בידינו ומתנו בו, וכו׳ אולי כי בכחם ובזרועם הקשה גנבוהו מארצו על כן מכרו אותו במחיר מעט אשר נתתם להם, ויהי בדברם הדבר הזה ויראו והנה ארחת הישמעאלים כו׳ ויאמרו המדינים איש אל רעהו לכו ונמכור את הנער הזה לארחת הישמעאלים הבאים לקראתנו ונקח בו אף את המחיר המעט אשר נתננו בו וננצל מרעתו ויעשו כן. כו׳ וימכרו המדינים את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף, וכו׳ ויבך יוסף מאד כו׳ ויקם עליו אחד מן הישמעאלים ההם ויכה את יוסף על הלחי ויוסף עוד לבכות, וכו׳ וירא ה׳ את עוני יוסף ואת עמלו ויורד השם על האנשים ההם חשך ובהלה ותיבש יד כל מכהו, וכו׳. ויעברו בדרך אפרת אשר שם קבורת רחל ויגיע יוסף עד קבר אמו וימהר וירץ יוסף אל קבר אמו ויפול על הקבר ויבכה. ויצעק יוסף על קבר אמו ויאמר אמי אמי, כו׳ קומי אמי קומי והקיצי משנתיך וראי את אבי איכה לנפשו ולבו עלי, וכו׳ ויכל לדבר וידום כאבן, על הקבר ממר לבו, וישמע יוסף את קול מדבר אליו מתחת הארץ ויענהו בלב מר ובקול בכי ותחינה, כדברים האלה, בני בני יוסף בני שמעתי את קול בכייתך כו׳ ועתה בני יוסף בני חכה אל ה׳ והתפלל לו ואל תירא כי ה׳ עמך הוא יציל אותך מכל צרה. כו׳ וישלח ה׳ עליהם רוח חזק מאד ותחשך עליהם הארץ ויברקו ברקים וירעמו רעמים ותרעש הארץ וכו׳ ויתחננו אל יוסף ויפצרו בו למחול להם, ויאמרו חטאנו לה׳ ולך. וכו׳ ויסר ה׳ מעל האנשים ההם את המכה אשר הכה אותם בעבור יוסף. (ספר הישר.)
1. אוניות, שטרי מכירה. ראה ברש״י כאן, ולעיל אות מח. ולקמן אות קסו. ובתנ״י במבוא סד: המדינים לקחוהו וימשכהו מן הבור ומכרוהו לסוחרים ישמעאלים, והם מכרוהו לפוטיפר דכתיב ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים. ובשכ״ט ויעברו, כלומר קדמו אנשי מדינים סוחרים והגיעו אצל אחי יוסף קודם שיגיעו הישמעאלים וכו׳ ולפי שאלו מדינים מבני אברהם הם וקדמו לבוא לפני הישמעאלים מכרוהו להם, והם עצמם המדינים, כתיב וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור, כיון שהעלוהו נתחרטו עליו, אז הגיעה ארחת ישמעאלים ומכרוהו המדינים ההם לפני אחיו לישמעאלים בעשרים כסף כמה שניתנו בו, כי זה בעשרים כסף משמע למדינים, ומשמע לישמעלים כו׳. ואין לומר מדינים הן הן מדנים שכבר נאמר את מדן ואת מדין. וראה לקמן אות רי. בבאור וצרף לכאן.
2. הדינים, המחלוקת שביניהם ליוסף. (פי׳ ב״ר), והמשך הדרש ר׳ יהושע בן ביתוס בשם ר׳ יהודה בר׳ סימון כתיב למה תתענו ה׳ מדרכיך תקשיח לבנו וגו׳ (ישעיה סג, יז.) כשרצית נתתה בלבם לאהוב, וכשרציתה נתתה בלבם לשנוא. ומפרש הרד״ל שכשהסכימו למכור כבר עברה ונתקיימה הגזרה וכו׳ ולזה הקשיח המקום לבב האחים, ועתה שעברה כבר חזרו רחמיהם ואהבתם על אחיהם ושמעו לדברי יהודה שנאמר כי אחנו בשרנו הוא וז״ש למה תתענו כו׳ כשרצית כו׳ שבהשגחה פרטית היה הדבר.
3. ראה מסכת כלה הוצאת היגער דף רצב.
4. בב״ר פצ״ג א״ה הזרע זה יוסף שמשך זרעו של אביו והורידו למצרים כדכתיב בחבלי אדם אמשכם, ובאגדת בראשית (פ״ס) פס״א א״ג, וראה לקמן לח, א. בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ראוין היו ישראל לירד למצרים בשלשלאות וכו׳. ד״א מפני שירידת אבותינו למצרים היתה ע״י משיכה שנאמר וימשכו ויעלו את יוסף ועליהם נאמר הוי מושכי העון בחבלי השוא ובלשון הזה נכתב עליהם עונש כו׳. שנאמר ותמשוך עליהם שנים רבות וישראל נקרא עם ממושך וממורט, וכשחוזרין בתשובה נאמר עליהם משוך חסדך וכתיב משכני אחריך נרוצה וכתיב בחבלי אדם אמשכם. וראיתי להעיר כאן על מ״ש בחומש תורה תמימה מאמר בזה״ל וימשכו ויעלו, מכאן דהא דקונים במשיכה אינו אלא עד שיוציא את החפץ ממקומו. [שערים דרב האי גאון שער ט״ז] ובמחכ״ת של ידידי המחבר נכשל כאן להביא בשם הרב האי גאון דבר שאינו בספרו, והטעות נגרמה לו שלא ראה הדברים במקורן אלא לקחם מס׳ רביד הזהב על התורה וחשב שזה דברי רה״ג. וז״ל בעל רבה״ז כ׳ רב האי גאון בס׳ מקח וממכר שער י״ג המשיכה שקונין בה שיוציא החפץ ממקומו כמ״ש וימשכו את יוסף וגו׳ ונראה ביאור דבריו ע״ד שכ׳ התוס׳ סנהדרין מה. דסתם בור הוא עשרה טפחים ומייתי מהאי קרא וכוונתן דאלו אין בה עשרה דליהוי רשות אחרת אין זו משיכה והוי סגי שיאמר הכתוב ויעלו וכ״ה בח״מ סי׳ קצ״ח ע״כ. והנה בספר מקח וממכר לרה״ג שם ליתא כלל הלימוד מהפסוק לא בדפוס ראשון ויניציא שס״ב ולא בדפוס השני ווין תק״ס, וז״ל שם בשער י״ג ל: ולשון משיכה הוא חפץ שמושך אדם ממקום למקום, דלא מתוקמא משיכה אלא עד שימשוך ממקום למקום וימשיך את החפץ ממקומו כדכתיב התמשוך לויתן בחכה, משכני אחריך נרוצה כו׳ אבל הגבהה הוא המגביה חפץ מן המקום שמעלהו בידיו מהקרקע כדכתיב גבהו שמים מארץ, ויש להגבהה יתרון על משיכה ומסירה, שיש בכלל ההגבהה משיכה ומסירה כו׳ דאלו משיכה ומסירת החפץ מכל מקום נוגע הוא בקרקע משא״כ בהגבהה כו׳. וכנראה כיון בעל רה״ז לספר אחר והוא ליקוטים מדיני מקח וממכר לרה״ג זהו קיצור מס׳ הנ״ל נדפס בס׳ משפטי שבועות לרה״ג ויניציא שס״ב ושם בצד כט. כותב ״ואינה נקראת משיכה אלא אם זזה ממקומה כדכתיב תמשוך לויתן בחכה וכתיב וימשכו ויעלו את יוסף וכתיב משכני אחריך נרוצה״. קשה להכריע אם זה היה בכת״י שלפני בעל המלקט או שזה הוספה משלו. בכל אופן ברור הדבר שהפסוקים שמביא המה רק לגילוי מילתא בעלמא המובן של המלה משיכה ולא בא ללמוד מאלה הפסוקים הלכות בעניני משיכה. ואם באנו ללמוד מפסוק שלפנינו הרי כאן היתה הגבהה שיש לה דין אחר לגמרי ממשיכה ולא צריך כלל רשות אחרת, ואפילו במשיכה אינו צריך להוציא לרשות אחרת כמ״ש הרה״ז שם אלא למשוך ולהזיז אותה ממקום למקום. ולדברי הרה״ג (אי נימא דהיה כן בהכת״י) יש לפרש משום דבכלל הגבהה יש גם משיכה והעיקר בא רק לבאר המלה משיכה. אבל אין שום מקום כלל ללמוד מכאן דיני משיכה. וכל דבריו בזה תמוהים, וראה בהגהות בס׳ פענח רזא כאן במ״ש דג׳ מיני קנייה היה עיי״ש.
5. מאמר זה נדפס בבית המדרש ילינק חדר ו. צד יט. ובסגנונים שונים בהרבה שינוים, במדרש אלה אזכרה שם ח״ב צד סד. – עב. שם ח״ו צד לא. ובסוף ספר רב פעלים צד עט. מכת״י אופנהיים. ובשם הוספה למדרש עשרה הרוגי מלכות בסוף מסכת אצילות ובס׳ יחוס הצדיקים מז: (מנטובה שכ״א) מועתק ממנו בס׳ ילקוט הרועים צד ה. וחלק ממדרש זה, בנוגע לעשרה הרוגי מלכות יש גם בהיכלות רבתי בבית המדרש חדר ג׳ פ״ד אות ה׳ ומתחיל א״ר ישמעאל אותו היום חמישי בשבת היה כו׳. ומובא ברבינו בחיי סוף פ׳ מקץ בשם פרקי היכלות ושם יש הוספה שורה אחת לך והכחד ״מאדירי ישראל כל נתח טוב ירך וכתף״ להשלים גזרה וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת ושמורה לו להנקם ממנו כו׳ וכן מובא בפי׳ הרקאנטי פ׳ וישב. (ומביא שם מצאתי בליקוטי הרב ר׳ אליעזר ז״ל בזה הלשון כל מה שאירע ליוסף, בו לקו עשרה הרוגי מלכות ושמות עשרה שבטים שמכרו את יוסף עולין כשמות עשרה הרוגי מלוכה עכ״ל ז״ל ומבאר שם הדברים) ובספר ציוני פ׳ וישב, ובבית המדרש ח״ה צד קסז. – קסט. בשם הוספות להיכלות רבתי פרק ד׳ וה׳ ובענין עשרה הרוגי מלכות בדרך כלל ראה מה שכ׳ במבוא למס׳ שמחות-היגער צד לז. ומקור לדבר זה שעשרה הרוגי מלכות היו בשביל חטא מכירת יוסף יש גם בב״ר מובא לעיל אות קנ. ובבאור מ״ש ממדרש משלי פ״א. ובזהר חדש רות כט: וזהר חדש איכה עב: ובפרקי דר״א פל״ח ותנחומא וישב ב. ר׳ מנא אומר במכירת יוסף לקו השבטים, ולא נתכפר להם עונם עד שמתו ועליהם הכתוב אומר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, (ישעיה כב) כו׳. ומובא ברקאנטי שם ומביא גם לשון התרגום יוב״ע שם עד תמותון מותא תניינא, ומפרש שזה רומז שבאו השבטים בגלגול בעשרה הרוגי מלכות. וראה שם בבאור הלבוש על הרקאנטי. והדרש שקנו בהכסף נעלים לרגליהם, מוזכר גם בתרגום יוב״ע כאן ופדר״א פל״ח ותנחומא וישב ב. מובא לקמן אות קסז. כן מובא שם כל הקטע וכי תעלה על דעתך שנער יפה כו׳. והענין של הקמיע מובא ברבותינו בעה״ת הדר זקנים פ׳ וישב. ומדברי המדרש שהזכירו לשון הכתוב כי ימצא איש גנב נפש כו׳ והתעמר בו. אולי יש להביא ראיה לדברי הרמב״ם פ״ט מהל׳ גניבה ה״ה הגונב את בנו או את אחיו הקטן כו׳ פטור שנאמר ונמצא בידו פרט לאלו שהן מצויין בידם. ותמהו על הרמב״ם מ״ש לחלק לענין מצוי בידו דווקא בקטן ולא בגדול דבגמ׳ סנהדרין פו. משמע דאין חלוק בזה בין גדול וקטן. ולפי דברי המדרש י״ל כיון דיוסף היה מצוי אצל אחיו כלשון הכתוב היה רעה את אחיו בצאן א״כ היה מצוי אצלם ולא שייך עליו דין גניבה כנ״ל ובעכצ״ל משום דיוסף היה כבר גדול בן שבע עשרה ובגדול לא שייך דין זה ולכן חייבים עליו משום גניבה אע״פ שהיה מצוי. וראה בשו״ת מהרי״ט צהלון סי׳ קס״ה מ״ש בשם הרב שמואל עטיאה ז״ל בענין זה ובדברי הרמב״ם הנ״ל ולא העירו מדברי המדרש הנ״ל. אמנם עיקר הדבר יש לדחות דהרי בלא״ה לא היו מחויבין מיתה ע״פ דיני ישראל מטעם גניבה ומכירה דהרי כי ימצא כתיב ודרשינן בספרי מובא ברש״י שם בעדים והתראה. כן צריך להשתמש בו אחרי שמכניסו הגנב לרשותו. אך י״ל דמצד דיני ב״נ לא צריך כ״ז וחייבים מטעם גניבה. וראה לעיל אות לו. דהשבטים סברו דיש להם דין ישראל.
6. פדר״א פל״ח ושם בענין החרם מביא ר״ע אומר החרם הוא השבועה ושבועה הוא החרם וכל מי שהוא מפר את החרם כאלו מפר את השבועה כו׳. ועי׳ לקמן אות קעב. קעז. ובס׳ חמדת ימים התימני מבאר הדבר שלקחו נעלים ר״ל לקחו בהן דברים שפלים לזלזל בכבודו שחלם שימלוך עליהם. והענין ששתפו את השם בהחרם ח״ו אין הקב״ה משתתף עם עוברי עבירה אלא שרצה שלא להגיד ליעקב שלא ישאיר קללה לדורות ומה אם בכייתו גרמה לעשרה הרוגי מלכות ק״ו קללתו. ובס׳ שפתי כהן למר״ם די קוריאל מוסיף על הנ״ל כדי שירד יעקב בכבוד למצרים לזה נשתתפה עמהם ולא נתגלה הדבר ליעקב.
7. ב״ר פפ״ד, תנחומא ישן תשא ז. תנחומא שם י. במדב״ר פ״ד י. פסיקתא דר״כ פ״ב (יט:) ובב״ר שם אמר הקב״ה אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף מעות שהן חמש סלעים לפיכך יהיה כל אחד ואחד מפריש ערך בנו חמש סלעים במנה צורי אמר ר״י ב״ר סימון אמר הקב״ה לשבטים אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף לפיכך יהיה כל אחד ואחד מגיעו בקע לגולגולת הה״ד (שמות לח, כו) בקע לגלגלת. ובמדרשים שם יש שנוים שונים. בעשרים כסף, היינו דינרין דסלע ד׳ דינרין ופדיון בכור חמש סלעים. טבעה הן שני דינרין חצי הסלע דבנימין לא היה עמהן. (ק״ע) ושבט ראובן ובנימין אף שלא היו בעצת המכירה מ״מ העולם נדון אחרי רובו. ולטעם של ר״ל צ״ל דראובן בע״כ היה צריך ליטול חלקו. (מה״פ) ובפי׳ הר״י מווינה ובפער״ז כתבו קנס של עבד ל׳ כסף שקלים, והם מכרוהו בחשאי ובגנבה פחתו מדמיו השליש ומכרוהו בכ׳. (עי׳ ערכין יד: וגיטין מג.) ד״א כדין ערך מבן חדש עד בן עשרים שנה כ׳ שקלים.
8. בקרית ספר להמאירי שני הלמדי״ן מוזרקות. וראה לעיל בתורה שלמה ח״ב צד תקלז. צורת הלמ״ד.
9. בספר הישר שם יש אריכות דברים והבאתי רק קיצור מהם.
וַעֲבַרוּ גּוּבְרֵי מִדְיַנָאֵי תַּגָּרֵי וּנְגַדוּ וַאֲסִיקוּ יָת יוֹסֵף מִן גּוּבָּא וְזַבִּינוּ יָת יוֹסֵף לְעַרְבָּאֵי בְּעֶסְרִין כְּסַף וְאֵיתִיאוּ יָת יוֹסֵף לְמִצְרָיִם.
Midianite merchants passed by. They pulled Yosef up from the pit and sold Yosef to the Arabians for twenty pieces of silver. They brought Yosef to Egypt.

וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה
וַעֲבַרוּ גַּבְרֵי מִדְיַנָאֵי תַּגָּרֵי וּנְגַדוּ וְאַסִּיקוּ יָת יוֹסֵף מִן גּוּבָּא וְזַבִּינוּ יָת יוֹסֵף לְעַרְבָּאֵי בְּעַסְרִין כְּסַף וְאֵיתִיאוּ יָת יוֹסֵף לְמִצְרָיִם
וַיִּמְשְׁכוּ – וּנְגַדוּ, מלים הגזורות משורש נגד
א. ״וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ את יוסף״ – ״וּנְגַדוּ״. ״נגד״ במשמע מָשַׁךְ מופיע בארמית המקראית כגון, ״נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק״ (דניאל ז י) וברש״י: ״מושך ויוצא״. ומכאן גם בת״א כגון, ״מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם״ (שמות יב כא) ״אִתְנְגִידוּ וְסַבוּ לְכוֹן״, ״בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל״ (שמות יט יג) ״בְּמִיגַּד שׁוֹפָרָא״, ״אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל״ (דברים כא ג) ״דְּלָא נְגַדַת בְּנִיר״. וממנו גם ״כִּמְטַחֲוֵי קשת״ (בראשית כא טו) ״כְּמִיגַד בְּקַשְׁתָּא״, כמשיכת הקשת, כמבואר שם. על פי זה פירש המיוחס לרש״י: ״וַיַּמְלִיכוּ שֵׁנִית לִשְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד וַיִּמְשְׁחוּ לַה׳ לְנָגִיד (דברי הימים א כט כב) – מלשון נְגִידוּ תרגום של מִשְׁכוּ. ועל שם אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם (במדבר כז יז)״.
וכן במשנה ״כל ימי מִיגַּד אלמנותיך״ (כתובות ד יב; נב ע״ב) וברש״י: ״משך אלמנותיך״, ובתוי״ט: ״והוא לשון ארמית. תרגום וימשכו ויעלו את יוסף – וּנְגַדוּ״.⁠1 ובלשון חז״ל מצינו ״נגד״ גם בהוראה מושאלת: ״נגד שמא אבד שמיה – מי שנמשך שמו למרחוק מתוך שררה ורבנות מהרה יאבד שמו״ (אבות א יד ורע״ב). וראה גם ״ויגוע וימת אברהם״ (בראשית כה ח) ״וְאִתְנְגִיד״. ועל פי הכתוב ״מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ״ (תהלים לו יא) תרגם גם ״וַיֵּט אליו חָסֶד״ בלשון הַמְשָׁכָה: ״וּנְגַד לֵיהּ חִסְדָּא״.⁠2 ולדעת הערוך, גם ״גוד או אגוד״ שבש״ס הוא מעניין משיכה.⁠3
מדוע לא תרגם בְּעַסְרִין סִלְעִין דִּכְסָף?
ב. יא״ר תמה על תרגום ״בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף״ – ״בְּעַסְרִין כְּסַף״: ״וצ״ע כי לא מצאנו תרגום אחר בתורה סך כסף שלא יהא מתורגם סלעין״. כלומר, לעומת כֶּסֶף כשם מתכת המתורגם כַּסְפָּא כגון ״זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת״ (שמות כה ב) ״דַּהְבָּא וְכַסְפָּא וּנְחָשָׁא״, אצל כֶּסֶף כשם מטבע אונקלוס מוסיף ״סַלְעִין״ כגון ״הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ״ (בראשית כ טז) ״אֶלֶף סִלְעִין דִּכְסַף״; ״וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף״ (בראשית מה כב) ״תְּלַת מְאָה סִלְעִין דִּכְסָף״. וכן ״וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף״ (דברים כב יט), ״וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ... חֲמִשִּׁים כָּסֶף״ (דברים כב כט) ״סִלְעִין דִּכְסָף״. ואם כן מדוע לא תרגם גם כאן ״בְּעַסְרִין סִלְעִין דִּכְסָף״?⁠4 אבל רבנו בחיי השיב יפה:
נצטוינו בתורה בפדיון הבן שיהיה חמש סלעים, הוא שכתוב: ״ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים״ (במדבר יח טז). והסלע ד׳ דינרים, וא״כ ה׳ סלעים ד׳ פעמים הם עשרים כסף, וזהו שתרגם אונקלוס: בעשרים כסף, ולא תרגם בעשרין סלעין דכסף, והא למדת למצות פדיון הבן שהוא חמשה סלעים שהם עשרים כסף, לפי שבא לכפר על מכירת יוסף, בכורו של רחל שנתנה לו הבכורה, שנמכר בכ׳ כסף.⁠5
כלומר, יוסף לא נמכר בעשרים סלעים של כסף אלא בחמישה סלעים בלבד, שהם ״עשרים כסף״, עשרים דינרים.
1. לכן הגיה נוסח ״כל ימי מיגר ארמלותיך״ שבדפוסי הש״ס וכתב שצ״ל ״מיגד״ על פי הירושלמי ורש״י.
2. אבל בתיוב״ע ״משיכה בדברים״ מתורגמת בחוסר עקיבות. ולמשל ״וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד״ (ירמיהו לא ב) מתורגם ״עַל כֵּין דַבָּרִית יָתְכוֹן בְּטַבְוָן״, אבל ״בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם״ (הושע יא ד) ״בִּמְגָדַת בְּנִין רְחִימִין נְגַדְתִּינוּן״ (במשיכת בנים אהובים משכתים). חוסר העקיבות ניכר בשני פסוקים סמוכים: ״לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר״ (שופטים ד ו) ״אִיזֵיל וְתִתְנְגֵיד״ אבל ״וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ... אֶת סִיסְרָא״ (שופטים ד ז) ״וַאֲתָבֵיב עַל יְדָךְ... יָת סִיסְרָא״ (ואשובב על ידך את סיסרא) או כנוסח רד״ק שם ״וְאִתְבַּר... ית סיסרא״.
3. בית יוסף, חושן משפט סימן קעא: ״ופירש רש״י גוד או אגוד. זה שרוצה לחלוק אומר לזה שאינו רוצה לחלוק או קוץ לי בדמים וקנה לך חלקי או אני אקוץ בדמים ואתן לך בחלקך שאי אפשי בשותפותך (בבא בתרא יג ע״א). ולפי זה גוד הוא מלשון גֹּדּוּ אִילָנָא (דניאל ד יא) כלומר, קוץ דמים וקנה או אקוץ דמים ואקנה. ובעל הערוך (ערך גד, ב) פירש גוד מלשון משיכה כי תרגום וַיִּמְשְׁכוּ – וּנְגִידוּ. דהיינו משוך או אמשוך, כלומר אומר לו או קנה או מכור״.
4. ואמנם באחד מכתבי היד מתורגם ״בעשרין סלעין דכסף״, אבל הוא כנראה שיבוש המעתיקים.
5. ו״מרפא לשון״ ציין לירושלמי שקלים פ״ב ה״ג: ״לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף יהיה כל אחד ואחד פודה את עצמו בעשרים כסף״, ולב״ר פד יז: ״אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף מעות שהן חמש סלעים״. והוסיף שתרגומו כאן נקשר לתרגומו לעיל ״מה בצע כי נהרג את אחינו״ (פסוק כו) ״מה ממון נתהני לנא״ המוכיח ״שמכרו אותו בזול לפי שלא מכרו אותו בשביל ממון״. ועיין שם ביאורנו.
ועברו גברין מדיינין תגרין ודלון ואפקון ית יוסף מן גובא וזבנא ית יוסף לסרקעין בעשרין סלעין דכסף ואובילו ית יוסף מצרימה.
ועברו גברי מדינאי מרי פרקמטיא ונגידו ואסיקו ית יוסף מן גובא וזבינו ית יוסף לערבאין בעשרין מעין דכסף וזבנו מנהון סנדלין ואייתיו ית יוסף למצרים.
And the Midianite men, masters of business, passed by; and they drew and brought up Joseph out of the pit, and sold Joseph to the Arabians for twenty mahin of silver; and they bought sandals of them. And they brought Joseph to Mizraim.
[יח] וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים – עָבְרוּ אוֹתָן הַדַּיָּנִים, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בַּיְיתוּס בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן כְּתִיב: לָמָּה תַתְעֵנוּ ה׳ מִדְּרָכֶיךָ (ישעיהו ס״ג:י״ז), כְּשֶׁרָצִיתָ נָתַתָּ בְּלִבָּם לֶאֱהֹב וּכְשֶׁרָצִיתָ נָתַתָּ בְּלִבָּם לִשְׂנֹא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם מְכַרְתֶּם בְּנָהּ שֶׁל רָחֵל בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף מָעוֹת שֶׁהֵן חָמֵשׁ סְלָעִים, לְפִיכָךְ יִהְיֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַפְרִישׁ עֵרֶךְ בְּנוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים בְּמָנֶה צוֹרִי.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשְּׁבָטִים אַתֶּם מְכַרְתֶּם בְּנָהּ שֶׁל רָחֵל בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף, לְפִיכָךְ יִהְיֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַגִּיעוֹ בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל (שמות ל״ח:כ״ו).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

בעשרים כסף1אמר הקב״ה אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף, לפיכך כל אחד ואחד פודה את בנו בחמשה סלעים דהיינו כספים.
1. אמר הקב״ה אתם מכרתם. ב״ר פפ״ד אות י״ח, ירושלמי שקלים פ״ב ה״ד, פסיקתא פסקא שקלים (דף י״ט ע״ב), ועיין בלק״ט הערה ע״א.
וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים – עָבְרוּ אוֹתָן הַדִּינִין כְּתִיב (ישעיהו ס״ג:י״ז) ״לָמָּה תַתְעֵנוּ ה׳ מִדְּרָכֶיךָ״ כְּשֶׁרָצִית נָתַתָּ בְּלִבָּם לֶאֱהֹב כְּשֶׁרָצִית נָתַתָּ בְּלִבָּם לִשְׂנֹא.
אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם מְכַרְתֶּם בְּנָהּ שֶׁל רָחֵל בַּחֲמִשָּׁה סְלָעִים לְפִיכָךְ יְהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים בְּמָנֶה צוֹרִי, אַתֶּם מְכַרְתֶּם בְּנָהּ שֶׁל רָחֵל בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף לְפִיכָךְ יְהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם מַפְרִישׁ בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת.
וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף – כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם נָטַל שְׁנֵי כְּסָפִים לִקְנוֹת מִנְעָלִים לְרַגְלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ב׳:ו׳) ״עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם״. אָמְרוּ, נַחְרִים בֵּינֵינוּ שֶׁאֵין אֶחָד מִמֶּנּוּ מַגִּיד אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְיַעֲקֹב. אָמַר לָהֶם יְהוּדָה, רְאוּבֵן אֵינוֹ כָּאן, אֵין הַחֵרֶם מִתְקַיֵּם בְּתִשְׁעָה, מֶה עָשׂוּ, שִׁתְּפוּ לַמָּקוֹם עִמָּהֶם וְחָרְמוּ. הִגִּידוּ לִרְאוּבֵן שֶׁעָשׂוּ אֶת הַחֵרֶם וְשָׁמַע הַחֵרֶם וְשָׁתַק. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּתִיב ״מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב״ דָּבָר זֶה לֹא הִגִּיד מִפְּנֵי הַחֵרֶם, וּכְשֶׁבָּאוּ לְמִצְרַיִם וּמָצְאוּ אָז הִתִּירוּ הַחֵרֶם וְשָׁמַע יַעֲקֹב (בראשית מ״ה:כ״ז) ״וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב״ וְגוֹ׳ וְכִי מֵתָה הָיְתָה רוּחוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, אֶלָּא מִפְּנֵי הַחֵרֶם נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵעָלָיו, וְכֵיוָן שֶׁהִתִּירוּ הַחֵרֶם שָׁרְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עָלָיו כְּבַתְּחִלָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַחֵרֶם הוּא הַשְּׁבוּעָה וְהַשְּׁבוּעָה (הוּא) [הִיא] הַחֵרֶם, וְכָל מִי שֶׁהוּא מֵפֵר אֶת הַחֵרֶם כְּאִלּוּ מֵפֵר אֶת הַשְּׁבוּעָה.
פלמא מר בהם אלרג֗אל אלמדיניון אלתג֗אר ג֗ד֗בו יוסף ואצעדוה מן אלג֗ב ובאעוה להם בעשרין דרהמא ואתו בה מצרא.
וכאשר עברו שם האנשים המדיינים הסוחרים, משכו את יוסף והעלו אותו מהבור ומכרו אותו להם בעשרים דרהם, והביאו אותו למצרים.
ויעברו אנשים מדינים – זו היא שיירא אחרת, והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה.
וימשכו – בני יעקב את יוסף מן הבור, וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדנים, והמדניםא מכרו אותו אל מצרים (בראשית ל״ז:ל״ו).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34 (לפני שתוקן). בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״למדיינים, והמדנים״. בכ״י מינכן 5: ״למדיינים, והמדינים״. בכ״י ליידן 1: ״למדנים, מדנים הם ישמעאלים, מדינים היו ויבואו בארץ ישמעאלים, והמדנים״.
ויעברו אנשים מדינים AND THERE PASSED BY MIDIANITES – This was another caravan. Scripture indicates that he was sold several times.
וימשכו AND THEY DREW UP – the sons of Yaakov drew up את יוסף מן הבור YOSEF FROM THE PIT, and they sold him to the Ishmaelites, and the Ishmaelites to the Midianites and the Midianites into Egypt (Tanchuma Vayeshev 4).
ויעברו אנשים מדינים סוחרים וגו׳ בעשרים כסף1כנגדן נתחייבו בכורי ישראל לתת ה׳ סלעים. שהן כ׳ דינר. תחת בכורה של רחל.
1. כנגדן נתחייבו בכורי ישראל. עיין פסיקתא פסקא שקלים (דף י״ט ע״ב) לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף לפיכך יהא כל אחד ואחד פודה את בנו הבכור בעשרים כסף. והעירותי שם בהערה קנ״ה. בכורה של רחל הוא תואר מליצה על יוסף וכן הוא במדרש במ״ר פ״ד ולקחת חמשה שקלים וגו׳ אמר הקדוש ברוך הוא אתם מכרתם בכורה של רחל. זה יוסף. בעשרים כסף שהם חמשה שקלים לפיכך יהא כל אחד ואחד מכם פודה בנו הבכור חמשה סלעים במנה צורי ע״כ. וכן הוא במדרש ב״ר פפ״ד וחסר שם התחלה וכצ״ל [וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף] אמר הקדוש ברוך הוא אתם מכרתם בנה [צ״ל בכורה] של רחל בעשרים כסף מעות שהן חמש סלעים. לפיכך יהא כל אחד ואחד מפריש ערך בנו חמש סלעים במנה צורי ע״כ. ועיין בכורות מ״ט ע״ב. ובגמרא שם א״ר אסי מנה של צורי וע״ש בתוס׳ ד״ה אמר.
ויעברו – כלומר קדמו אנשי מדינים סוחרים והגיעו אצל אחי יוסף קודם שהגיעו הישמעאלים, ומאי משמע דהאי ויעברו לישנא דאקדומי הוא, דכתיב וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי (שמואל ב יח כג), ואיבעית אימא מהכא, ויעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשם (מיכה ב יג), ולפי שאלו מדינים מבני אברהם הם וקדמו לבא לפני הישמעאלים מכרוהו להם והם עצמם המדינים כתיב וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור. כיון שהעלוהו נתחרטו עליו, אז הגיעו ארחת ישמעאלים ומכרוהו המדינים ההם לפני אחיו לישמעאלים בעשרים כסף במה שנתנו בו, כי זה בעשרים כסף, משמע למדינים, ומשמע לישמעאלים, דא״ר יודן אנאת ארבע נכתבו עליו אחיו לסוחרים, סוחרים לישמעאלים, ישמעאלים למדינים, מדינים לפוטיפר, ר׳ הונא אמר חמש, שנאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים (פסוק לו), לדימוסיא של מדינים, ובא פוטיפר ולקחו מן דימוסיא של מדינים, ואין לומר מדינים הם הן מדנים שכבר נאמר את מדן ואת מדין. עשרים כסף. הם חמש סלעים, כי סלע ד׳ דינרין, וזה כסף דינר של כסף הוא, אמר הקב״ה אתם מכרתם בכורה של רחל בחמש סלעים, לפיכך צריכים אתם לפדות פטר רחם שנולד להם בה׳ סלעים:
ויעברו אנשים מדיינים – בתוך שהיו יושבים לאכול לחם, ורחוקים היו קצת מן הבור לבלתי אכול על הדם, וממתינים היו לישמעאלים שראו, וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדיינים אחרים דרך שם, וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדיינים לישמעאלים. ויש לומר שהאחים לא ידעו, ואף על פי אשר כתב: אשר מכרתם אותי מצרימה (בראשית מ״ה:ד׳), יש לומר: שהגרמת מעשיהם סייעה במכירתו. זה נראה לי לפי עומק דרך פשוטו של מקרא. כי ויעברו אנשים מדיינים – משמע על ידי מקרה,⁠א והם מכרוהו לישמעאלים.
ואף אם באתה לומר: וימכרו {את} יוסף לישמעאלים – כי אחיו מכרוהו, אם כן צריך לומר שהם ציוו למדיינים סוחרים למושכו מן הבור ואחר כן מכרוהו לישמעאלים.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): מקרא.
Vayya'avru MIDIANITE TRADERS PASSED BY: The brothers were at their meal, sitting some distance from the pit1 so as to refrain from "eating on the blood"2 (Lev. 19:26), waiting for the Ishmaelites whom they had seen (vs. 25). However, before those Ishmaelites arrived, different people – Midianites – passed by there, saw Joseph in the pit and pulled him out. These Midianites sold Joseph to the Ishmaelites. It is to be understood that the brothers did not know [of the sale]. Although it is written [that Joseph later said to his brothers] (Gen. 45:4), "[I am ... he] whom you sold unto Egypt,⁠" that phrase is to be understood to mean that their actions indirectly led to his sale.⁠3 To me, this represents the profound interpretation, following the plain meaning of Scripture. For the phrase, MIDIANITE TRADERS PASSED BY, implies that it happened by coincidence, and they sold Joseph to the Ishmaelites.
Even if one were to insist on saying that THEY SOLD JOSEPH TO THE ISHMAELITES means that Joseph brothers sold him, one would still have to say4 that Joseph's brothers first commanded the Midianites to pull Joseph out of the pit, and then sold Joseph to the Ishmaelites.⁠5
1. In order for Rashbam to claim that Joseph was sold unbeknown to his brothers, he must first claim that they were eating some distance from the pit.
2. Levilti 'ekhol 'al ha-dam. The phrase appears to be directed against a midrash, cited by Sekhel Tov here, that claims she-'akhelu 'al dam yosef.
3. Rashbam's original interpretation of the sale of Joseph is opposed to the standard understanding that Joseph’s brothers sold him into slavery (e.g. Rashi, vs. 28, s.v. vayyimshekhu). While he admits that 45:4 is difficult, his interpretation does have three points to recommend it: first, the syntactical problem of seeing the brothers as the subjects of the verbs vayyimshekhu, vayya'alu and vayyimkeru; secondly, the difficulty, "Where was Reuben?⁠" (cf. Rashi ad vs. 29); thirdly, Joseph's statement in 40:15, "I was kidnapped from the land of the Hebrews.⁠"
Many later Jewish exegetes accepted Rashbam's interpretation (e.g. Bahya, Mendelssohn, Malbim and Benno Jacob) as did most moderns.
It is interesting to note that Rashbam's contemporary, R. Joseph Bekhor Shor, labels this interpretation bada'ut, the same word that he uses to denigrate Rashbam’s other famous novel interpretation, concerning the purchase of the birthright in 25:33-4.
4. Since, according to Rashbam, it is certain that the subject of the verb vayyimshekhu is the Midianites.
5. This alternative explanation – that even if the brothers sold Joseph, it had to have been the Midianites who took him out of the pit – can be found in Sekhel Tov and Hizquni. This comment is apparently directed against Rashi, who claims explicitly that bene ya'aqov is the (understood) subject of vayyimshekhu.
ויעברו – וכאשר עברו אלה הישמעאלים הסוחרים, כי המדיניםא יקראו ישמעאלים, וכן אמר על מלכי מדין: כי ישמעאלים הם (שופטים ח׳:כ״ד).
א. בכ״י פריס 177: המדנים.
AND THERE PASSED BY. When the Ishmaelite merchantmen passed by them.⁠1 Scripture refers to the Ishmaelites as Midianites because the Midianites are called Ishmaelites. The Book of Judges similarly says concerning the kings of Midian, because they were Ishmaelites (Jud. 8:24).
1. The vav of va-ya'avru (and there passed by) is to be rendered when rather than and. The meaning of the verse is: when the Midianite (Ishmaelite) merchantmen passed by, they drew and lifted Joseph out of the pit (Krinsky). Ibn Ezra's point is that the Midianites in our verse refers to the caravan of Ishmaelites of verse 25. Thus va-ya'avru does not introduce new material. Hence Ibn Ezra's paraphrase: when, etc. (Filwarg).
ויעברו אנשים מדינים – יש מפרשים:⁠1 שהמדינים שמעוהו צועק בבור, והעלוהו וגנבוהו, ומכרוהו לישמעאלים בעשרים כסף ועשו ממנו סחורה גדולה מפני שלא הוציאו עליו כלום, וישמעאלים הורידוהו למצרים. ומה שאומר בסוף הפרשה: והמדנים מכרו אותו אל מצרים (בראשית ל״ז:ל״ו), כלומר: כדי להורידו למצרים. ואינו רק דברי בדאות, שהרי כתוב שם: לפוטיפר. ועוד דאכתי קשה: למה לא גילה עצמו.
וגם יש מי שאומר: מדנים ומדיינים על שם המשאות שהיו נושאים, כמו: התקשר מעדנות כימה (איוב ל״ח:ל״א), וילך אליו אגג מעדנות (שמואל א ט״ו:ל״ב). ופעמים שמבליע הע׳ כי דרך להבליע אותיות אחה״ע, כמו: וירב בנחל (שמואל א ט״ו:ה׳), שהוא כמו: ויארב. וכן מפרש: יושבי על מדין (שופטים ה׳:י׳), כמו על המשאות המקושרות.
וכל זה איננו שוה לי.⁠2 אלא אומה אחת היו כמו שפירשתיה (ר״י בכור שור בראשית ל״ז:כ״ה), כמו שקוראים אותנו פעמים יהודים, פעמים עברים, פעמים ישראל, פעמים ישורון.
והאמת: כי אחיו מכרוהו, כמו שאמר להם: אשר מכרתם אותי... הנה (בראשית מ״ה:ד׳-ה׳), והשביעוהו, כמו שפירשתי (ר״י בכור שור בראשית ל״ז:כ״ו).⁠3 ועשו ממנו סחורה גדולה כאדם המוכר שדהו מפני רעתה, כי היו נותנים משל⁠{ה}⁠ם שירחיקוהו מהם, כי תכלית שנאה שנאוהו.
1. השוו רשב״ם.
2. השוו ללשון הפסוק באסתר ה׳:י״ג.
3. עיין גם להלן בפירושי ר״י בכור שור בראשית מ״ב:ז׳, מ״ה:א׳,ד׳,ט״ז.
ויעברו אנשים מדינים – MIDIANITE MEN PASSED BY – There are those who explain: That the Midianites heard him scream in the pit, and took him out and kidnapped him and sold him TO THE YISHMAELITES FOR TWENTY PIECES OF SILVER and made from him a great business deal because they did not pay anything for him, and the Yishmaelites brought him down to Egypt. And what it says at the end of the parashah: “And the Medanites sold him to Egypt” (Bereshit 37:36), meaning: in order to bring him down to Egypt. And this is nothing but incorrect words, as it is written there: “To Potiphar.” And also it is still difficult: Why did he not reveal himself?
And also there are those who say: Medanites and Midianites are so called because of the loads that they were carrying, like: “Can you bind the chains (מעדנות) of the Pleiades” (Iyyov 38:31), “Agag came to him in chains (מעדנות)” (Shemuel I 15:32). And sometimes the ayin is swallowed because it is normal to swallow the letters אחה״ע, like “lay in wait (וירב) in the valley” which is like: ויארב (and he lay in wait). And thus is explained: “You sit on rich carpets (מדין)” (Shofetim 5:10), like: on tied up bundles.
And all this is worthless to me. Rather they were one nation as I explained it (R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 37:25), like we are called sometimes Jews, sometimes Hebrews, sometimes Israel, sometimes Yeshurun.
And the truth: that his brothers sold him, like he said to them: “that you sold me… here” (Bereshit 45:4-5), and they made him swear, as I explained (R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 37:26). And they made of him a great business deal like a person who sells his field because it is bad, because they gave from what was theirs so that they could get him far away from them, because of the hatred with which they hated him.
ויעברו אנׇשִים מִדְיַנִים – הם הישמעאלים שזכר, כי המדנים והמדינים בני קטורה. ואם קטורה זו הגר, הנה בני ישמעאל ובני קטורה אחים, ואם אינה הגר כלם היו בני אברהם, והתחתנו המשפחות אלה עם אלה כי קרובים היו. וכן במלחמת גדעון עם מדין אמר, כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם (שופטים ח׳:כ״ד) וקראם הנה מדנים ומדינים וישמעאלים, כי מדן ומדין היוא בני קטורה. ואמר: והמדנים מכרו אותו אל מצרים וגו׳ (בראשית ל״ז:ל״ו), ואמר אחר כן: מיד הישמעאלים אשר הרידוהו שמה (בראשית ל״ט:א׳).
וימשכו – בחבלים. אחי יוסף משכו את יוסף והעלוהו מן הבור ומכרוהו לישמעאלים, וראובן לא היה עמהם, אוליב הלך אל אביו, או היה רועה צאנו לבד במקום אחר.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״היו״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 (בכתיב חסר): ״אלי״.
ויעברו אנשים מדינים, these were the Ishmaelites mentioned previously, seeing that both Midianites and Medanites are descendants of Keturah.⁠1 Even assuming that Keturah and Hagar were not identical, the three were at least sons of Avraham and therefore half brothers. Their respective families had intermarried so that they could be considered as brothers in the real sense of the word. The close relationship between their respective descendants comes to the fore in Judges 8,24 where after Gideon’s campaign against the Midianites they are described as Ishmaelites, the kind of jewelry they wore identifying them as members of that tribe.
וימשכו, Joseph’s brothers pulled him out of the pit prior to the sale to the Ishmaelites. All this occurred when Reuven was not present. Perhaps, in the interval he had returned to his father.⁠2 It is more likely that Reuven had a flock of his own to look after in that general region.
1. Keturah is understood to be Hagar who had her name changed after Sarah’s death when Avraham took her as a wife. Seeing that she gave birth to both Medan and to Midian, (25,2) this made both these sons full brothers to her earlier son Ishmael by the same father.
2. a distance of 120 km, hardly likely, as Reuven would have had to come back another 120 km. to retrieve Joseph who would have died from thirst in the interval if not from other causes.
ויעברו אנשים וג׳ – אמר אבי אבא ז״ל שנקראו בני מדין ישמעאלים לפי שהם מעורבים בהם1, וכן כל מי שדמותו כדמותם או מצבו כמצבם נקראו גם כן ישמעאלים. והעדות – מאמרו בבני מדין אשר הרג גדעון ולקח שללם (שופטים ח:כד) כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם. ומדנים2 מיוחסים למדן, ומדינים למדין, והכל בני קטורה3.
והתירוץ לחילוף שנמצא במקרא בשמות אלה {הוא} שהיתה השיירה מכונסת מן מדנים ומדינים, ואפשר שהיו בהם גם כן מבני ישמעאל, והיו כולם משתתפים בקנייתו ומכירתו. והמטפלים לקנות {את יוסף} מהם (=מן האחים) {הם} המדינים [שנאמר בהם] ויעברו אנשים מדינים סוחרים וג׳, והם הנקראים עם שאר השיירה ישמעאלים מפני דמותם ומצבם כמו שקדם, ולפיכך אמר {הכתוב} וימכרו את יוסף לישמעאלים. והמטפלים במכירה גם כן הם המדנים, ולפיכך אמר (להלן פסוק לו) והמדנים מכרו וג׳. זה הוא הפירוש אשר ראוי לפרש בפשטיה דקרא, ומה שחוץ לזה ׳תאויל׳ (=פירוש אלגורי) ודרש4.
הכינוי בוימשכו ויעלו {הוא} על אחי יוסף, דוגמת הכינוי [ב]וימכרו5. ביאר זה ר׳ שמואל בן חפני ז״ל.
והזול במחירו, אע״פ שהיו דמיו עולים בכפלים מזה, כפי הנראה {היה} בשביל אחת משלש סיבות, או {בשביל} כולן יחד. אחת מהן – שלא היו להוטים לבקש את המחיר וליקח את הדמים, שהרי לא היתה הכוונה אלא להיפטר ממנו6.
והשניה – שנשתנה מצבו {של יוסף} כאשר הושלך אל הבור, וקרוב שהיה נוטה למות מן הרעב וזולתו, והקונה אותו באותה השעה היה מניח מעותיו על קרן הצבי במה שהיה מוציא עליו, שמא ימות ויאבד לו7.
והשלישית – שלא היה נעלם מן הקונים המשך הענין והמצב שהוא גנוב, שהרי אילו היה עבד באמת לא היו משליכים אותו אל הבור ולא היה אופן מכירתו כמו שראו, והגניבה אינה נקנית אלא במחיר נמוך.
1. סז. השוה פירוש ראב״ע לעיל (טז:יב) ׳ועל פני כל אחיו – שהם בני קטורה, וכן כתוב על פני כל אחיו נפל, וכן בני מדינים מבני קטורה ונקראו ישמעאלים בתורה ובספר שופטים׳.
2. סח. להלן (פסוק לו): ׳והמדנים מכרו אותו אל מצרים׳.
3. סט. לכאורה הכוונה למדן ומדין, אבל לא לישמעאל, שהרי נראה מדברי רבנו שאינו מזהה את קטורה עם הגר אֵם ישמעאל, שא״כ לא היה צורך לומר שנקראו ישמעאלים משום היותם מעורב בהם והיותם דומים להם, אלא היה לו לומר שנקראו על שם הגדול והגבור שבכולם ועל שם אחיהם יקראו בנחלתם. ועמש״כ לעיל פר׳ חיי שרה (כד:סב) בהערה בדעת רבנו בזיהוי קטורה והגר. ואמנם עי׳ להרד״ק בשופטים (שם) שפירש: ׳מדינים הם ישמעאלים כי בני קטורה הם וקטורה היא הגר, וכן במכירת יוסף וימכרו את יוסף לישמעאלים, ואחר כן אמר והמדינים מכרו אותו אל מצרים׳.
4. ע. הכוונה למדרשם ז״ל שהביא רש״י כאן: ׳ויעברו אנשים מדינים – זו היא שיירא אחרת, והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה. וימשכו – בני יעקב את יוסף מן הבור, וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדינים, והמדינים למצרים׳. נראה שהגורם העיקרי לביאורו של רבנו על דרך הפשט הוא מה שכאן נאמר שהמדנים מכרו אותו לפוטיפר ולהלן (לט:א) נאמר שקנה אותו פוטיפר מאת הישמעאלים שהורידוהו למצרים. והשוה פי׳ הראב״ע כאן שכתב: ׳כי המדינים יקראו ישמעאלים, וכן אמר על מלכי מדין כי ישמעאלים הם׳, ונראה שדעתו כמו שביאר רבנו שגם המדנים נקראו ישמעאלים.
ואמנם רשב״ם (פסוק לו) פי׳ ׳מדן ומדין וישמעאלים אחים היו, ומדן וישמעאלים אחד הם לפי הפשט, לכך הוא אומר כי מדנים מכרוהו וישמעאלים הורידוהו שמה, כי שניהם אחד הם לפי הפשט׳. ודעתו היא שרק המדנים נקראו ישמעאלים, וזה הוא כשיטתו שיבואר להלן שהמדינים מכרוהו לישמעאלים-מדנים, והם מכרוהו למצרים.
5. עא. מאידך, ראה להרשב״ם שפירש על דרך הפשט (וכעי״ז פי׳ החזקוני בעקבותיו) שבין ב׳וימשכו׳ ובין ב׳וימכרו׳ הכינוי הוא על המדינים, שהקדימו את האחים, ומשכו את יוסף מן הבור בלא ידיעתם, והם מכרוהו לישמעאלים. בהמשך מבאר רבנו לפי ביאורו של ר״ש בן חפני גאון, שהוא ג״כ כקבלת חז״ל, שהאחים הם שמכרוהו, ולפיכך הוצרך רבנו לפרש בפסוק הבא שרק ראובן לא ידע ממכירתו משום ששב לשקו ולתעניתו. וכמו״כ לפי״ז נצרך לפרש בפר׳ מקץ (מב:ח) שמה שנאמר ׳והם לא הכירוהו׳ הוא משום חתימת הזקן, ואילו לדרך הרשב״ם אתיא כפשטיה, שהרי הם בכללם – כמו יעקב עצמו – חששו שמא חיה רעה אכלתהו. ועי׳ מש״כ להלן פר׳ מקץ (מב:כב).
6. עב. וכן תירץ האברבנאל מדעתו.
7. עג. כלשון הזה נמצא בתנחומא (פרק ב): ׳וכי תעלה על דעתך שנער יפה כמותו נמכר בעשרים כסף, אלא כיון שהושלך לבור מתוך פחד נחשים ועקרבים שבו נשתנה זיו פניו וברח ממנו דמו ונעשו פניו ירוקות׳.
ויעברו אנשים מדינים סחרים – אצל הבור שהיה יוסף מושלך בו, ושמעו שהיה צועק ובוכה.⁠1
וימשכו – המדינים את יוסף ויעלו אותו מן הבור וימכרוהו לישמעאלים, וישמעאלים מסרוהו לפקדון ליד המדינים, ונמכר לפוטיפר מיד שניהן. ונתקיימו שלשה מקראות: והמדינים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר (בראשית ל״ז:ל״ו), ומקרא אחר: ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים (בראשית ל״ט:א׳), ומקרא אחר: אשר מכרתם אותי מצרימה (בראשית מ״ה:ד׳) – כלומר על ידי גרמתכם.⁠2
מן הבור – ואחיו לא ידעו מאומה מכל זאת3 וכשהלך ראובן אל הבור ולא מצאו חשבו כולם חיה רעה אכלתהו (בראשית ל״ז:ל״ג), ולא שקרו לאביהם. שאם מכרוהו לשום אדם, לא היה גוי וממלכה בד׳ פנות העולם שלא יבקשוהו עד שידעו בירור דבר אם הוא חי או מת. ועוד אם היו מסופקים ממנו אם הוא חי או מת, מדוע לא הכירהו במראה או בדיבור, ובבנימין שאמר לו אלהים יחנך בני (בראשית מ״ג:כ״ט), ובמשאות חמש ידות שלו, ובמה שהושיבם לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו (בראשית מ״ג:ל״ג). אלא כן הוא כמו שפי׳.
דבר אחר: בעוד שהיו מדברים ביניהם: לכו ונמכרנו לישמעאלים (בראשית ל״ז:כ״ז) הבאים עלינו ובטרם הגיעו הישמעאלים אליהם, ויעברו אנשים מדינים סחרים ומכרוהו להם בעודו בבור פן יבכה לפניהם ויתביישו ממנו. וימשכו – המדינים ויעלו את יוסף מן הבור – שהרי קנוהו מיד אחיו, ובעודם מושכין אותו מן הבור באו הישמעאלים עליהם וימכרו המדינים את יוסף לישמעאלים, והישמעאלים מכרוהו למדינים, ומדינים לפוטיפר, הרי כאן ד׳ מכירות. והא דכתיב לקמן: ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים (בראשית ל״ט:א׳), כך היה המעשה השבטים מכרוהו למדינים ומכירה זו לא נכתבה הואיל ולא הייתה רק לפי שעה, ומדינים מכרוהו לישמעאלים, וישמעאלים למדינים ומכירה זו שלישית לא נכתבה לפי שהשלישית הישמעאלים מכרוהו בחפזון ובהצנע כי אמרו שמא יחזרו בהם המדינים מלקנותו, ומדינים מכרוהו לפוטיפר. כשראה פוטיפר את יוסף שהיה יפה מראה ביד המדינים שהיו המדינים סוחרים שהרי אחים הם לישמעאלים, תמה בעצמו ואמר גרומני מוכר את הכושי ואין כושי מוכר את הגרומני פי׳ אדם יפה. אמר פוטיפר: ודאי זה אינו עבד תנו לי ערב שלא גנבתם אותו. הלכו המדינים והביאו הישמעאלים וערבו שלא גנבוהו, והיינו דכתיב: ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים (בראשית ל״ט:א׳) – פי׳ מערבותם, כמו: אנכי אערבנו מידי תבקשנו (בראשית מ״ג:ט׳).⁠4
בעשרים כסף – וכי אדם יפה כיוסף לא נמכר אלא בדבר מועט כזה, אלא מחמת שהוריקו פניו בבור מחמת הנחשים לא מכרוהו יותר, וכל אחד מהשבטים נטל שני כספים לחלקו לקנות להם מנעלים שנאמר על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים (עמוס ב׳:ו׳).⁠5
דבר אחר: בעשרים כסף – שכך קצב זה כתוב בפרשה, כדכתיב: ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים (ויקרא כ״ז:ה׳), ויוסף לא הגיע לכלל עשרים באותו פרק, כדכתיב: ויוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן (בראשית ל״ז:ב׳). אמר הקב״ה: אתם מכרתם את בן רחל הבכור בחמש סלעים לפיכך יהא כל אחד ואחד מכם מפריש חמש סלעים של בכור במנה צורי. א״ר יהודה בר סימון: אמר הקב״ה לשבטים, אתם מכרתם בנה של רחל בחמש סלעים לפיכך יהא כל אחד ואחד מכם מגיעו בקע לגולגולת.⁠6
1. השוו ר״י בכור שור בהבאת דעת רשב״ם.
2. שאוב מרשב״ם והשוו ר״י בכור שור שדוחה את הפירוש.
3. שאוב מרשב״ם.
4. כן בבראשית רבה פ״ו:ג׳.
5. בדומה בפירוש ר״י החסיד.
6. בדומה בבראשית רבה פ״ד:י״ח.
ויעברו אנשים מדינים סוחרים, "in the meantime Midianite merchants had passed by the pit that Joseph had been thrown into and they heard his cries.
וימשכו, "they pulled him out;⁠" the Midianites pulled him out of the pit, and proceeded to sell him to the Yishmaelites; the Yishmaelites in turned him over to the Midianites for safekeeping, as they had no immediate use for him. He was then sold to Poptiphar by the Yishmaelites and Midianites jointly. When you understand what happened in this way, all the three verses that describe what happened to Joseph after he was thrown into the pit makes perfect sense. The three verses read as follows: verse 36: The Midianites had sold him to Egypt, specifically to Potiphar.⁠" Chapter 39,1: Potiphar bought him from the Yishmaelites;⁠" chapter 45,4: Joseph speaking: "whom you had sold (me) to Egypt.⁠" Joseph was not concerned with the details but with the cause of his being in Egypt. He accuses the brothers of having been the cause, not the actual sellers.
מן הבור, "from the pit;⁠" his brothers had no knowledge at all of what had happened to Joseph after they had thrown him into the pit. When Reuven came back to the pit and there was no trace of Joseph, all of them thought that some wild animal must have devoured him. They did not Jje to their father. If the brothers themselves had sold him to anyone or any country, they would have made extensive efforts during the 22 years until they travelled to Egypt to find out what had happened to him since. Not only that, if they had had any reason to believe that he might still have been alive, they would not have failed to recognize him when they stood face to face with him. He could not have completely fooled them unless they had long ago become convinced that he was dead. At least they would have recognized him when he blessed Binyamin (43,29) or when he gave Binyamin gifts that were five time larger than the gifts he gave to them. (43,34) Also, the fact that he had seated them at the table in strict accordance with the order of their birth, would have convinced them that he must be their long lost brother. I am convinced that this is the correct sequence of what happened. An alternate interpretation of the sequence of events after Joseph was thrown into the pit: while the brothers were still debating among themselves if to sell Joseph to the approaching Yishmaelites, the Midianites had come from a different direction and seen Joseph in the pit and sold him to the Yishmaelites as soon as possible. In order not to be shamed as having left him in the pit while he was crying, they took him out and made him look presentable before handing him over to the Yishmaelites. Following this, the Yishmaelites sold Joseph to the Midianites, who in turn sold him to Potiphar. According to this scenario, Joseph was actually sold no fewer than four times. This would tally with what is written in 39,1 according to which Potiphar bought Joseph from the Yishmaelites. To sum up: the brothers sold Joseph to the Midianites; this sale has not been recorded in the Torah as it remained in effect only for an hour or so. The Midianites then sold him to the Yishmaelites; this sale was also not recorded in the Torah seeing that the Yishmaelites resold Joseph as soon as possible and secretly, not at public auction as they were afraid that the Midianites wished to cancel the sale and sell him to Potiphar instead, getting a much better price. When Potiphar saw Joseph in the possession of the Midianites and realised how handsome a slave this would be, he could not understand why a white person would sell a fellow white skinned person, they usually only sold negroes, although the reverse would have made sense to him. He therefore reasoned that Joseph could not have been born as a slave. Consequently, he demanded an ironclad guarantee that the Midinanites had not kidnapped him. The guarantee that the Midianites furnished was that they brought the Yishmaelites from whom they had purchased Joseph to confirm this for Potiphar. This is why the Torah writes that Potiphar purchased Joseph from the Yishmaelites, who had confirmed that they had sold him legitimately.
בעשרים כסף, "for twenty pieces of silver.⁠" The price sounds extremely cheap, seeing that Joseph was such a handsome young man. We would have to understand this as being due to Joseph's face reflecting horrific experiences he had undergone recently and from which he did not yet recover. The brothers shared the twenty silver pieces, reportedly each buying himself a pair of new shoes (Amos 2,6) A different interpretation of why the Torah mentions the price Joseph was sold for: In Leviticus 27,5, the Torah lists the monetary value of a person who donates the value of such a person to the Temple treasury. The value depends on age and sex. According to what is written there, males between the age of five and twenty are worth 20 shekel; Joseph was 17 years at the time. According to B'reshit Rabbah 84,18, God decreed that because the brothers sold Joseph for 5 sela'im=20 dinarim, they will have to pay a priest 5 selaim to redeem a first born son.
וימכרו את יוסף לישמעאלי׳ – תימ׳ וכי אדם יפה תואר כיוסף לא מכרו אותו כי אם בכ׳ כסף. י״ל ששינה זיו פניו מפחד נחשי׳.
ד״א לפי ששויו של עבד ל׳ שקלי׳ כסף. וזה שנמכר בגניבה ובחשאי פוחתו השליש ומכרוהו בכ׳. רי״ח.
ד״א כדין ערך מבן ה׳ שנים עד בן כ׳ שנה דהיינו כ׳ שקלי׳ (עי׳ ויקרא כז:ה).
בעשרים כסף – מפני שדמי עבד בדרך קנס הוא ל׳ שקלים זה שנמכר בחשאי ובגנבה פיחתו בו שליש, רי״ח.
ד״א בדמי הערך שמבן ה׳ שנים עד כ׳.
ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו – לפי הפשט העוברים משכוהו ומכרוהו לא האחים, ולפי זה מה שאמר להם יוסף אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, הענין כי השלכתם אותי לבור שהיתה סבת המכירה, וזהו שאמר מצרימה כלומר שנתגלגל מאדון לאדון ונמכר פעמים רבות עד שהורד למצרים, והחטא שנמצא עליהם המפורש בעשרה הרוגי מלכות הוא זה שהם היו סבת המכירה, וגדולי עולם כמותם ראויים להענש על השלכת אחיהם הנכבד לבור ולהחשב להם לרציחה כאלו הרגוהו בידם, כענין שכתוב (שמואל ב י״ב:ט׳) ואותו הרגת בחרב בני עמון. כי אין הפרש בין ההורג את חברו בידים או המסבב לו מיתה אלא דינא רבה ודינא זוטא.
בעשרים כסף – נצטוינו בתורה בפדיון הבן שיהיה חמש סלעים, הוא שכתוב (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים. והסלע ד׳ דינרים, וא״כ ה׳ סלעים ד׳ פעמים הם עשרים כסף, וזהו שתרגם אונקלוס בעשרים כסף, ולא תרגם בעשרין סלעין דכסף, והא למדת למצות פדיון הבן שהוא חמשה סלעים שהם עשרים כסף, לפי שבא לכפר על מכירת יוסף בכורו של רחל שנתנה לו הבכורה, שנמכר בכ׳ כסף.
ויעברו אנשים מדינים סוחרים, וימשכו, "Midianite men, merchants, passed by and pulled Joseph (out of the pit).⁠" According to the plain meaning of the text the passing Midianites pulled Joseph out of the pit and sold him, not the brothers. According to this interpretation, Joseph saying to the brothers in Genesis 45,4 "I am Joseph whom you have sold to Egypt,⁠" has to refer to the fact that the brothers dumped him in the pit as a result of which he was eventually sold to Egypt. This would be supported by the fact that at that time he said מצרימה, i.e. in the direction of Egypt, as opposed to למצרים, which would have meant: "to Egypt.⁠" He referred to a process which eventually brought him to Egypt after he had been traded from master to master. In that event the sin attributed to the brothers by the Romans (who punished Jewish scholars over 1200 years later) would have been an indirect sin at best. They were punished for being the cause which triggered Joseph's eventually winding up in Egypt as a slave. The Romans felt that leading citizens of the Jewish people should pay for this indirect sale of Joseph by the brothers. They considered it murder seeing that if the Ishmaelites or Midianites had not come along Joseph would have died in that pit. The principle of prominent people being considered guilty of murder even if it was not by laying an actual hand of the victim is reflected in the Bible by the case of David who ordered his commander-in-chief Yoav to place Bat Sheva's husband Uriah in such an exposed position at the front against the Bney Ammon that he was almost certain to be killed. He instructed Yoav to ensure that Uriah would be killed by withdrawing the support of his comrades-in-arms from Uriah. As a result, Uriah was killed. by the Ammonites, and the Bible (the prophet Natan in Samuel II 12,9) accused David outright of having murdered Uriah though he had not laid a hand on him. The only difference between murdering someone with one's own hands and between contriving his certain death in another fashion is the culpability before a human tribunal. The sin vis-a-vis God is the same (compare Kidushin 43)
בעשרים כסף, "for twenty pieces of silver.⁠" We have been commanded by the Torah (Numbers 18,16) that the redemption of a firstborn son, an Israelite, (as distinct from a Kohen or a Levite) is to be performed in exchange for 5 selaim. The sela is a coin worth 4 "kesseph,⁠" pieces of silver, such as mentioned in our verse here. This is the reason that Onkelos does not translate "twenty selaim of silver" but leaves the wording of the Torah unchanged and writes: עשרים כסף. One of the underlying reasons for the whole procedure of redeeming the firstborn is the need to atone for that sale of Joseph who was Rachel's firstborn son and who had been wrongly sold for this amount (compare Jerusalem Talmud Shekalim 2,3).
וימשכו ויעלו את יוסף וגו׳ – פרש״י ויעלו בני יעקב את יוסף וימכרוהו לישמעאלים וישמעאלים למדינים ומדינים מכרו אותו למצרים עכ״ל. ובדין הוא שהיה לו לכתו׳ בפרש״י ומדינים מכרו אותו אל מצרי׳ ושמא טעות סופר הוא.
ורשב״ם פי׳ לישב הדבר, ר״ל דברי ר״ש, שכתו׳ ומדיינים וכו׳ שמדנים ומדיינים אומה אחת הם מדן ומדין אחים היו כדכתי׳ ותלד לו את יקשן ואת מדן ואת מדיין.
וק׳ לפ״ז שהרי פרש״י גבי כתנת הפסים וז״ל מדר׳ אגדה על שם צרותיו שנמכר לפוטיפר לסוחרים לישמעאלים למדינים משמע שב׳ אומות הן דאם לא כן לא תמצא ד׳ מכירות כמנין אותיות פסים. וי״ל דהך קושי׳ ליתא דשמא נמכר לאומה אחת ב׳ פעמים ומ״מ צ״ל שמה שפרש״י כאן חלוק למדרש אגדה שהוא גבי כתנת פסים. כי לפי מה שפרש״י כאן משמע שלא נמכר יוסף רק ג׳ פעמים. והר״ר אליקים מצא ראיה לדבריו במדר׳ תנחומא ויעברו אנשים מדינים סוחרים וגו׳ והישמעאלים מכרו אותו למדינים והמדינים לפוטיפר נעשו עליו ג׳ אניות כיון שנמכר התחילו הכל וכו׳ עכ״ל. והיינו כפרש״י דהכא ושמא מה שכתב רש״י והמדינים מכרוהו למצרים ולא כתו׳ והמדנים על פי התנחומא וכו׳. עוד יש סעד לרש״י שפי׳ כאן שלא נמכר יוסף רק ג׳ פעמים מתוך המדרש דאיתא התם שהיה לו ליוסף קמיע בצוארו בא גבריאל ועשה לו חלוק ממנו והלבישו וכשהעלוהו אחיו מן הבור למכור לישמעאלים ראוהו שהיה לו חלוק התחילו אחיו להתקוטט עם הישמעאלים כי אמרו שלא מכרוהו אלא ערום ונתנו להם הישמעאלים תחת חלוקו מנעלים והוליכו בחלוקו וזהו מה שיסד הפייט באלה אזכרה ובעד מנעלים נתנוהו עוד יש בתנחומא שאמר יוסף לאחיו איני רוצה אלא לידע לבנימין זה מי נתן לו עצה לגנוב הגביע כיון ששמע בנימין כך אמ׳ בפרישותו של אחי יוסף לא נגעתי בו לא בהפשטה שהפשיטוהו ולא בהשלכה שהשליכוהו לבור ולא במכירה שמכרוהו לישמעאלים עכ״ל. משמע מכל אלה שאחי יוסף מכרוהו לישמעאלים וא״כ ע״כ לא תמצא רק ג׳ מכירות שאי אתה מוצא ד׳ מכירות אלא א״כ אתה אומ׳ שמכרו בני יעקב את יוסף למדינים סוחרים כאשר יתפרש לקמן גבי והמדינים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר ור״ת פי׳ כדי לקיים דברי רש״י שלא יהיו סותרים זה את זה שודאי בני יעקב מכרו את יוסף לישמעאלים והם היו יראים למשכו מן הבור מפני הנחשים שהיו בו עד שבאו המדינים והישמעאלים שכרו אותם כדי להוציאו מהבור לפי שהיו כשפנים כמו שנ׳ וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם. ולפי שהוציאוהו נראה שמכרוהו. אבל ודאי יוסף לא נמכר מכירה רק שלש פעמים כדפרש״י גבי וימשכו.
וימשכו ויעלו – מתחלה מכרוהו בבור בעשרים כסף בלבד מפני הרקת פניו שהיה מפוחד מהנחשים התחילו לעלותו מן הבור וחזר לו תואר פניו כשנפרד מן הנחשים. וכאשר ראו אחיו שהוחזר לו תוארו אמדוהו שלא יתנוהו בעשרים כסף רצו להורידו לבור ונתנו להם הישמעאלים מנעלים ואז ויעלו את יוסף מן הבור לגמרי.
וימכרו את יוסף לישמעאלים – פ״ה שאחיו מכרוהו לישמעאלים וישמעאלים למדנים ומדנים לפוטיפר, ובדין היה לו לכתב והמדיינים מכרו אותו אל מצרים.
ורשב״ם פי׳ מדנים ומדינים אומה אחת הן, כי מדן ומדין אחים היו. וקשה דלעיל הביא רש״י מדרש פסים על שם צרותיו שנמכר ד׳ פעמים, ולפי זה לא נמכר כי אם ג׳ פעמים.
לכך נראה לפרש כן, ותמצא ד׳ מכירות. והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד, ובין כך ובין כך מדברים אחיו זה לזה. לכו ונמכרנו לישמעאלים הבאים, ובטרם באו הישמעאלים אליהם ויעברו אנשים מדינים סוחרים, ומכרוהו להם בעודו בבור בעבור נעלים מספק אם הוא חי או מת. ועודם מדברים ומושכים אותו מן הבור באו הישמעאלים, וימשכו המדינים יוסף מן הבור ומוצאוהו חי ומכרוהו לישמעאלים וישמעאלים למדינים והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה הרי ד׳ מכירות. והא דכתיב לקמן ויקנהו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה לאו משום שקנאו מהם אלא כשראה פוטיפר אותם מדינים שהיו כושים מוכרים נער לבן ויפה כיוסף. תמה מאד ונבהל אמר בכל מקום גרמוני מוכר הכושי וכאן כושי מוכר גרמוני אין זה דבר שיכול להיות ודאי גנבוהו. גרמוני. פי׳ לבן ויפה. א״ל פוטיפר תנו לי ערב שלא גנבתם אותו הביאו הישמעאלים שמכרוהו להם להיות ערבים שלהם שלא גנבוהו והיינו ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים מערבותם כמו אנכי אערבנו מידי תבקשנו.
וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף – תימא אדם יפה כיוסף למה נמכר כל כך בדבר מועט. י״ל דנמכר בעשרים כסף לכל א׳ וא׳ מאחיו. והיינו דכתיב ואביון בעבור נעלים נע״לים עולה ר׳ והיינו עשרים כסף לעשרה אחיו (אש״ה ק״ק דלא היו כ״א ט׳ שהרי ראובן לא היה עמהם במכירה ואפשר שכך התנו עם הקונים שהם עשרה אחים ויקבלו בדמיו ך׳ כסף לכל א׳ מהם) ובשביל שמכרו בכור רחל בעשרים כסף שהם חמש סלעים שהרי סלע ארבעה דינרים וכסף היינו דינר נמצא הה׳ סלעים כ׳ כסף לפיכך חייב הקב״ה לפדות בכור בה׳ סלעים ולפי שחלק כל אחד ואחד עולה בידו חצי שקל דהיינו שני דינרים שהרי עשרים דינרין זהו שני דינר לכל אחד ואחד דהיינו חצי שקל לפיכך צוה הקב״ה להביא מחצית השקל. אכן בפרקי ר״א פריך היאך נתנו יוסף בדבר מועט כזה. ומשני הוריקו פניו בעבור נחשים ועקרבים שהיו בבור. וי״מ עשרים כסף עשרים זקוקים מכסף שהרי חשבון אותיות של כסף עולה ק״ס והיינו ק״ס אשטר״לינש שהם י״ג דינרים ור״ף אשטר״לינש וכן עולה מעות מזקוק כסף שקורין מר״ק בלע״ז.
וימשכו ויעלו – מתחלה מכרוהו כשהיה בבור בעשרים כסף בלבד מפני שהוריקו פניו מפחד הנחשים ומיד וימשכו עד חצי הבור ומיד חזר לו תואר יפיו כשנצל מן הנחשים וכשראוהו אחיו יפה כבתחלה לא רצו לתתו בעשרים כסף ואמרו להחזירו לבור ונתנו להם הישמעאלים בפשרה מנעלים יותר וזה שאמר הכתוב על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים וגו׳. ומיד ויעלו את יוסף מן הבור לגמרי.
וימכרו את יוסף לישמעאלים – פירש״י שאחיו מכרוהו לישמעאלים וישמעאלים למדינים והמדינים למצרים. ולפי זה יש לפרש הפרשה כן וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים באה ובתוך כך ויעברו אנשים וגו׳ ולפיכך הזכירם הכתוב כאן כדי שלא תתמה כשתגיע להפסוק והמדנים מכרו אותו אל מצרים מאין בא ליד המדנים ומי מכרו להם והודיעך כאן שכך היה המעש׳ שבתוך כך שאחיו דברו ביניהם למכרו לישמעאלים עברו אנשים מדינים וימשכו אחיו את יוסף מן הבור ומכרוהו לישמעאלים וכל זה ראו המדינים ואח״כ קנוהו המדנים מידם כי היו טוענין בשבילנו הוציאוהו מן הבור כדי למכרו לנו ולפיכך מכרוהו להם והם מכרוהו לפוטיפר. וא״ת למה נכתב כאן והמדנים מכרו היה לו לכתוב והמדינים. פי׳ רשב״ם בפי׳ חומש שלו מדנים ומדינים וישמעאלים אומה אחת אף כי מדן ומדין וישמעאלים אחים היו וקשיא דלעיל הביא רש״י וז״ל מדרש אגדה פסים על שם צרותיו שנמכר ארבעה פעמים. ולפי זה לא מצינו שהי׳ מכור רק שלשה פעמים. לכן נ״ל כן וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים וגו׳ והיו מדברים ביניהם לכו ונמכרנו לישמעאלים הבאים אצלנו וטרם באו הישמעאלים אליהם ויעברו אנשים מדינים סוחרים ומכרוהו אליהן בעודו בבור בעבור נעלים בספק אם חי אם מת ובעודם מושכים אותו מן הבור הישמעאלים באו אליהם וימשכו המדנים את יוסף מן הבור וימצאוהו חי וימכרו לישמעאלים וישמעאלים למדנים והמדנים למצרים הרי כאן ארבעה מכירות והא דכתיב לקמן ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים. כך היה המעשה כי כאשר ראהו פוטיפר תמה אמר גרומני מוכר כושי ואין כושי מוכר גרומני פי׳ גרומני אדם יפה ולכן אמר ודאי אין זה עבד תנו לי ערב שלא גנבתם אותו ובאו הישמעאלים שמכרוהו להם וערבוהו ולזה כתיב מיד הישמעאלים לפי שהם ערבוהו.
בעשרים כסף – וא״ת איך אדם יפה כיוסף לא נמכר כי אם במעט כזה. י״ל שנמכר בעשרים כסף לכל אחד ואחד מאחיו. ובפרקי ר׳ אליעזר פריך הכי ומשני שהוריקו פניו מאימת נחשים ועקרבים. וי״א בעשרים כסף זקוקים כסף שהרי חשבון אותיות כסף עולה ק״ס אסתרלינ״ש בזקוק שקורין מאר״ק כלומר שהם י״ג דינר׳ ופ׳ אסתרלינש.
וימשכו ויעלו, "they pulled and raised;⁠" first they struck a deal to sell him for twenty pieces of silver. Then in order to deliver him to the purchaser they had to haul him out of the pit. While Joseph had been in the pit, wondering how he would ever escape, he had lost his good looks and was not presentable to people who wished to buy a young and able bodied slave. As soon as he was hauled out of the pit he regained his former looks. The sellers were now not prepared to sell him for so little money and they were about to throw him back into the pit. In order to prevent this, the Ishmaelites added shoes of their own free will in order to satisfy the Midianite merchants. This is what the prophet Amos referred to (Amos 2,6) when he said: על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים, "because they have sold for silver those whose cause was just and the needy for a pair of sandals.⁠" As soon as the Ishmaelites offered more than originally, the Midianites raised Joseph from the pit again.
וימכרו את יוסף לישמעלים, "they sold Joseph to the Ishmaelites. According to Rashi, the subject here are the brothers, who sold Joseph to the Ishmaelites, whereupon the latter sold him to the Midianites who in turn sold him to the Egyptians. If so, we must understand the whole paragraph as follows: They (the brothers who had sat down to eat but had not eaten yet) raised their eyes (verse 25) and they saw a caravan of Ishmaelites approaching, (from the east travelling south) while at the same time Midianite merchants arrived at the pit from a different direction who (eventually) hauled Joseph out of the pit. (verse 28)⁠1 These Midianites sold Joseph to the Ishmaelites for 20 pieces of silver. The reason why the Torah mentions this at this stage is that we should not wonder when the Torah in verse 36 reports that the Medanim had sold Joseph already some time previously to the Egyptians. The individual Egyptian who purchased Joseph was Potiphar. Most of this had taken place while the brothers had still argued among themselves if to sell him to the Ishmaelites. They had been pre-empted in the meantime by the Midianites. The Midianites in the meantime had become witnesses to the discussions among Joseph's brothers and had bought Joseph subsequently from the Ishmaelites. They were certain that Joseph had been hauled up from the pit in order that he could be sold to them. There were two separate groups of people, some called Medanim, and the others Midianim. The Ishmaelites who were traveling in the direction of Egypt, were the ones who sold Joseph to Potiphar once they had arrived in Egypt. If you were to say why does the Torah write in verse 36 the Medanim had sold him to Egypt, so that eventually he was sold to Potiphar, etc.? We would have expected the subject in that verse to have been the Midianites! Rash'bam in his commentary on the Chumash claims that the three people mentioned in this story, i.e. the Ishmaelites, Midianites, and Medonites, were all members of the same people though not of the same tribe. Their founder fathers were all brothers from the same mother and father Avraham-Keturah (Hagar), as we know (assuming that Keturah was identical with Hagar) (Compare Genesis 25,2) The query mentioned above was already raised by Rashi, (verse 3) we quote him (the Midrash which he quotes) literally: the word פסים in the garment described as כתונת פסים, contains a hint of future problems, being sold four times, Joseph would endure. The letter פ refers to Potiphar to whom he had been sold. The letter ס refers to the סוחרים, the merchants (verse 28) the letter י to the Ishmaelites, and the letter ם to the Medonites. The problem with the Midrash is that only three sales have been reported in the Torah. In view of this difficulty I suggest the following: concerning the line (verse 25) 'they raised their eyes and here there was approaching a caravan of Ishmaelites, etc.;⁠" this happened while the brothers were discussing among themselves how to proceed from there. They hit on the idea of selling Joseph to the members of that caravan. Before the caravan of |shmaelites had even reached them, another group of Midianite merchants had passed the pit from the opposite direction and hearing his cries, sold Joseph to the Ishmaelites before even having raised him from the pit, for the measly amount of 20 pieces of silver. They then hauled Joseph from the pit alive. The Ishmaelites sold him to the Medonites, and these in turn sold him to Potiphar. So we do have four separate sales. When the Torah wrote in Genesis 39,1 that Potiphar acquired him from the Ishmaelites, this is quite correct as when Potiphar set eyes on him he looked very handsome, and he reasoned that "negroes do not sell whites, whereas whites sell negroes;⁠" in other words, he considered it unlikely that the Medonites had come by Joseph legally, and he wanted reassurance that he did not buy someone who had been kidnapped. The |shmaelites who had sold him to the Medonites gave Potiphar a guarantee that everything was completely legal. (B'reshit Rabbah 86,3)
בעשרים כסף, "for twenty pieces of silver.⁠" If you were to ask how it is possible that a young man as physically fit and handsome could have been sold for so little, [according to the Torah the going price for people such as Joseph was a minimum of 50 shekel, Ed] perhaps the Torah meant that each brother received 20 pieces of silver as his share of the sale. This question had been raised in Pirke de Rabbi Eliezer, chapter 38. One of the answers given there is that he had become so upset as a result of his experiences that he had not only lost his good looks but had also become physically completely weakened;⁠2
1. [Remember the brothers had sat down for lunch some distance from the pit so that they would not hear Joseph's cries. Ed.]
2. [my edition of Pirke de Rabbi Eliezer only quotes the verse from Amos 2,6, from which he derives that each brother bought himself a pair of sandals for the 2 pieces of silver he had received from that sale. Ed.]
וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף – והישמעאלים למדינים והמדינים מכרו אותו אל מצרים כדפ״י וכן פירש פסים על שם המכירות איתא במדרש מהרו המדינים לקנותו בעודו בבור לפי שהיו מכירים הישמעאלים שראו מרחוק שהיו עשירים ושיקנוהו כאשר עשו והישמעאלים מכרוהו לפוטיפר ואיתא בב״ר א״ל פוטיפר גרמוני מוכר כושי ואין כושי מוכר גרמוני פירוש אדם לבן לפי׳ הכושי חפץ בזרע לבן ומעכבהו לעצמו תנו לי ערב שלא גנבתם אותו והביאו המדינים לערב להם וזהו שאמר הכתוב והמדינים מכרו אותו אל מצרים וכו׳ פירוש על ידם אך קשה דכתיב ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים. וי״ל דמדין ומדן אחד הם ונמכר שני פעמים לבד אך על ידי שלשה היה נמכר ראו בני יעקב הישמעאלים מרחוק והכירום שהיו עשירים ומדינים עברו מיד ונדרו להם בני יעקב מעות להיות סרסורים לעזור להם למכרו לישמעאלים וקנאוהו הישמעאלים. וגם שכרו למדינים לבוא למצרים לעוזרם למכרו ולהעיד על הקנייה וזהו והמדנים מכרו אותו וגם מיד הישמעאלים קנאו פוטיפר וניחא ב׳ הפסוקים. אכן קשה לרשב״ם אחי ר״ת הא כתיב את מדן ואת מדין ומשמע דשתי אומות הן ועוד דכתיב פסים רמז לד׳ מכירות לפ״י רשב״ם הישמעאלים לקחו ממדינים שלקחו תחילה מבני יעקב כדמפורש בקרא ויעברו אנשים מדינים סוחרים וישמעאלים מכרוהו למדנים ולא היה בידם מעות אלא כך אמרו המדנים יהיה בידכם עד שנרד למצרים ולשם נפרעה מעות כי אתם לא תוכלו למכור גרמוני שאתם כושיים כדמפורש ויותר עיקר שימכר בידינו ועשו כן והמדנים מכרו אותו לפוטיפר וניחא ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים שהמה מסרו לו שעדיין לא פרעו אותו המדנים שהיו כמו סרסורה שמוכר לזה בעודו בזה.
וימשכו – ב׳ במסורה הכא ואידך וימשכו ויעלו את ירמיהו. שנפרע מירמיהו מה שעשו ליוסף.
וימשכו ויעלו את יוסף – פר״ש וימשכו בני יעקב. ותימה מי דחקו לפרש כן, ולא יפרש כפשטי׳ דקרא דכתיב ויעברו אנשים מדיינים סוחרים והם משכוהו מן הבור, והם מכרוהו לישמעאלים בק׳ כסף, והם קנאוהו מבני יעקב, ואע״ג דכתיב לכו ונמכרנו לישמעאלים, י״ל שכתוב כך שהישמעאלים היו עסוקים בקנייתו עם בני יעקב נזדמנו מדיינים סוחרים והעלו בדמיו וקנאוהו, ומשכו אותו מיד מן הבור, ואח״כ נתחרטו הישמעאלים שלא קנאוהו מבני יעקב, וקנאוהו ממדיינים, והישמעאלים הורידוהו למצרים ומכרוהו לפוטיפרע.
וימכרו את יוסף – הקשה החסיד ז״ל, וכי יוסף אמר דבר שקר (בראשית מ׳ ט״ו) כי גנב גנבתי והלא נמכר, אלא לפי הפשט כך היה המעשה שהשבטים ישבו לאכול לחם ויראו והנה הארחת ישמעאלים באה מגלעד וכו׳ ונתייעצו למכרו לישמעאלים והשביעו את יוסף שלא יגלה, וגם שלא ישלח כתבים בלא רשותם לאביו ועשו חרם ביניהם ששום אחד לא יוכל להגיד, ומתוך שהיו טרודים עם הישמעאלים במכירה ובשטר ויעברו אנשים מדינים סוחרים והציצו בבור לשאוב מים ושמעו קול זעקת יוסף ומשכו אותו בגניבה. והישמעאלים לא ידעו שהמדינים משכוהו מן הבור, כי היו אצל בני יעקב במקום שאכלו כדכתיב וישבו לאכול וגו׳ והנה אורחת כו׳. ומסתמא לא היו אוכלים אצל הבור במקום זעקת יוסף, והוצרכו הישמעאלים להשתתף עם המדיינים, כי המדיינים טענו מהפקר זכינו, והישמעאלים אמרו אנו קנינו אותו בכסף מבני יעקב, ונתפשרו להשתתף יחד, והורידוהו שניהם למצרים, ומכרוהו לפוטיפר. ועתה יתיישבו היטב שתי המקראות יחד, קרא דכתיב והמדיינים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר, וקרא אחרינא דכתיב ויקנהו פוטיפר סריס פרעה מיד הישמעאלים דודאי שתי חבורות האלו הורידוהו למצרים ושניהם מכרוהו, ולכך תלה הכתוב (מ)⁠כל מכירתו לשניהם.
ורבי׳ בכור שור פירש ישמעאלים ומדיינים ומדנים אחים הוו, וכולם מזרע אברהם ולכך קורא אותם פעמים ישמעאלים ופעמים מדיינים ופעמים מדנים.
ועוד הקשה החסיד והלא כתיב (בראשית מ״ה ד׳) אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה. ותי׳ שעל יד׳ גרמתכם נמכרתי מצרימה, והגרמה כעשייה וראייה מאל תעבירנו את הירדן (במדבר ל״ב ה׳), וכי משה היה לו להעבירם, והלא ידעו בטוב שמשה היה לו למות, אלא פי׳ אל תגרום שנעבור את הירדן.
בעשרים כסף – וכי אדם יפי תואר כיוסף לא היה נמכר רק בעשרים כסף. י״ל שמפחד הבור והנחשים נשתנה צורתו ולא מכרוהו רק בזה בכ׳ כסף, שני כספים לכל אחד, בעבור המנעלים דכתיב (עמוס ב׳ ו׳) ואביון בעבור נעלים.
אנשים מדינים – הם הישמעאלים שזכר. כי המדינים יִקָּרְאוּ ישמעאלים, כמו שביאר החכם ר׳ אברהם בן עזרא ז״ל.
והנה כאשר עברו אלו הסוחרים, משכו אחי יוסף את יוסף והעלוהו מן הבור, ומכרוהו לישמעאלים ההם בעשרים כסף. והביאו הסוחרים ההם את יוסף למצרים.
(כח-לא) ויעברו אנשים וימכרו וכו׳. וכבר עמדו על העצה הראשונה כענין אביהם. כמו שאמר: ויקחו את כתונת יוסף וישחטו וכו׳.
זו היא שיירא אחרת. לא שהמדינים הם הישמעאלים הנז׳ לעיל. ומה שכתב החכם ן׳ עזרא כי המדנים יקראו ישמעאלים וכן אמר הכתוב על מלכי מדין כי ישמעאלים הם. כבר השיב עליו הרמב״ן ז״ל שאיננו כאשר חשב כי הכתו׳ שאמר כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם ירמוז על בני קדם שהמלחמה ההיא להם היתה דכתיב וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדיו ובני קדם הם הישמעאלים כי על כל בני הפלגשים אשר לאברהם אמר וישלחם מעל יצחק בנו קדמה אל ארץ קדם:
והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה. אף על פי שלא הוזכר כאן אלא ויעברו אנשים מדינים סוחרים ולא שמכרום להם מ״מ כיון שכתוב אחר זה והמדנים מכרו אותו אל מצרים למדנו שנמכר גם למדנים וכאילו אמר וימכרו אותו לישמעאלים והישמעאלים מכרוהו למדנים ויביאו אותו מצרימה והכתוב קצר בזה וזהו שכתב רש״י אחר זה וימכרוהו לישמעאלים והישמעאלים למדנים והמדנים מכרו אותו למצרים ואע״פ שהנזכרים כאן הם מדינים ואותם שמכרוהו לפוטיפר הם מדנים והם שתי אומות ואת מדן ואת מדין מכל מקום כיון שהם אחים נחשבים לאומה אחת ונקראת האחת בשם האחרת גם לא הזכיר כאן רש״י ז״ל שנמכר לסוחרים כמו שהזכיר זה גבי ועשה לו כתונת פסים כי שם אמר אותו על פי האגדה שאמרו בבראשית רבה רבי יודן אומר ארב׳ אוניות נכתבו לו אחיו לישמעאלים והישמעאלים לסוחרים והסוחרים למדינים והמדינים לפוטיפר וכאן אמר על פי המובן מפשוטו של מקרא שהמדיני׳ הם הסוחרים לא שהסוחרים הם אומה לעצמם כפי המדרש אבל מה שהוכרח רש״י לפרש שמכרוהו לישמעאלים והישמעאלים למדנים ולא ההפך שאז יתיישב יותר מה שכתוב ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה ויהיה פי׳ והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר שמכרוהו לישמעאלים להורידו למצרים כדכתיב והנה ארחת ישמעאלים כו׳ הולכים להוריד מצרימה וזה שכתוב אל מצרים ולא במצרים ופי׳ לפוטיפר שנתגלגל הדבר ונמכר לפוטיפר הוא מפני שמוימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים משמע שהאחים מכרוהו לישמעאלים לא שהמדנים מכרוהו לישמעאלי׳ ולפי זה יהיה פי׳ והמדנים מכרו אותו אל מצרי׳ כמו במצרים כי הלמ״ד תשמש במקום בי״ת כמו וישבו אתו לארץ בארץ וההפך ושלח את השעיר במדבר למדבר וככה מלת אל קרובים הם בשמוש אך לא ידעתי מה יעשה בפסוק ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה:
וימשכו בני יעקב. לא המדינים שבצדו דאם כן תהיה מלת וימכרו דבקה עם המדינים ולא יתכן שיזכיר הכתוב שמכרוהו ולא יזכיר תחלה שקנאוהו ואמר וימשכו בני יעקב את יוסף מן הבור והשמיט ויעלו מפני שממאמר וימשכו מן הבור הובנה ההעלייה ואין צריך לומר ויעלו אלא לתוספת ביאור ואמר וימכרוהו והשמיט את יוסף כי גם זה אין צורך:
וימשכוהו מן הבור ומכרוהו להוריד מצרימה. ולפי שלא היתה כוונתם כמכירה כי אם להרחיקו מבית אביו לא לחמדת הכסף שנטלו ממנו לכן מכרו אותו בעשרים כסף שהיה דבר מועט כמו שכתב רש״י.
מדינים סחרים – בעלי סחורת גמלי הישמעאלים.
וימכרו את יוסף לישמעאלים – לישמעאלים עשו את המכר בעד המדינים הסוחרים, ולא רצו לדבר עם הסוחרים פן יכירום בשבתם לפעמים בעיירות למכור, אבל דברו עם בעלי הגמלים שאינם מתעכבים בעיירות, אבל עוברים בהם דרך מעבר בלבד, ועל ידם עשו המכר. אבל הקונים היו המדינים הסוחרים כאמרו ״והמדנים מכרו אתו אל מצרים״ (פסוק לו). וכן קרה לאבותינו בבית שני שמכרו קצתם את קצתם ביד חשמונאי זה על זה ששעבדו ישראל לרומיים, וגרמו לנו זה הגלות, כמו שהיה הענין במכירת יוסף שנתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, כדבריהם זכרונם לברכה (שבת י׳:).
מדינים סוחרים, the owners of the merchandise being transported on the Ishmaelites’ camels.
וימכרו את יוסף לישמעאלים, they completed the deal with the Ishmaelites acting as agents for the Midianites. The brothers did not want to speak to the Midianite merchants. The reason was that they did not want to be recognized by them as they were in the habit of frequenting cities in order to ply their wares. The camel drovers, however, were not in the habit of visiting urban areas. At worst they would just pass through towns without stopping there overnight or longer. The actual purchasers, however, were the Midianite merchants, in accordance with the Torah’s narrative that the Midianites sold Joseph to Egypt (verse 36). The Jewish people experienced something parallel during the period of the second Temple, when Midianites sold a portion of our people into slavery to surrounding nations, a phenomenon which was widespread during the time when the descendants of the Hasmoneans were fighting among themselves about who would be king in Jerusalem. This fratricide is responsible for our exile until this day. It was a historical replay of what happened as a result of the brothers selling Joseph, and the whole family winding up in exile in Egypt only a few years later. Compare what our sages have to say on the subject in Shabbat 10.
ויעברו וגו׳ וימכרו אותו לישמעאלים. אמר הגאון, שהמדיינים היו הסוחרים ובעלי הפרקמטיאות, ושהישמעאלים היו עבדים הולכים אחר הגמלים, ורצו למכרם לישמעאלים כדי שלא יתעכבו בדרך, כי חיובם היה לילך להוריד מצרים בלי עיכוב, אבל הסוחרים אולי מתעכבים הם בדרך בכל עיר ועיר, ובאופן זה שמא היה נודע הדבר. אפס הישמעאלים לא קנוהו בלי רשות המדנים, וכן המדינים אחר כך הם מכרוהו לפוטיפר:
היא שיירה אחרת וכו׳. לא השיירה הראשונה שנאמר (פסוק כה) ״והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד וגו׳⁠ ⁠⁠״. ואם כן משמע דזו היא השיירה הראשונה, ואף על גב דכתיב למעלה ״ישמעאלים״ וכאן כתיב ״מדיינים״ – כתב הראב״ע שהמדינים נקראו גם כן ישמעאלים, כדכתיב (ראו שופטים ז, יב) ״מדין ובני קדם נופלים בעמק״, וכתיב שם (שם ח, כד) ״כי ישמעאלים הם״, מוכח שהמדינים נקראים ישמעאלים, דכבר הקשה הרמב״ן דזה לא יתכן, דלמה יקראו המדינים – ״ישמעאלים״, אלא שיירה אחרת הוא. וקשה אם כן איך יתורצו המקראות, שהרי כתיב (פסוק לו) ״והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה״, וכתיב קרא אחריני (ראו להלן לט, א) ״ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים אשר הורדוהו שמה״ (קושית הרא״ם), ויש מפרשים כי כאשר הביאו את יוסף למצרים ולא רצה פוטיפר לקנותו בשביל שהיה ירא שמא גנבוהו, והמדנים הביאו את הישמעאלים להיות ערב בעד המקח – מפני שהם מכרו אותו למדנים, וזהו שנאמר ״ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים״, שלא רצה לקנותו עד שהיו ישמעאלים ערבים, ומהם קנה:
ודבר זה דבר נבואה ואין לו טעם, דלמה הוצרך הכתוב למכתב זה, לכך נראה דעת הראב״ע בזה שהמדינים יקראו ישמעאלים, וכמו שהביא ראיה לזה, ואי משום שקשה מאי טעמא שיקראו המדנים ״ישמעאלים״ – נראה שהישמעאלים רבים וסמוכים להם, שהרי אמר (לעיל טז, יב) ״ועל פני כל אחיו ישכון״, שיהיה זרעו גדול עד שעל פני כל אחיו ישכון (רש״י שם), ולפיכך היו ״אחיו״ שהם מדין ושאר אחיו – טפלים אצלו, ונקראו כולם בשמם. ועל כרחך כיון דכתיב בקרא ״על פני כל אחיו ישכון״ מתייחסים כולם ומתחברים אליו, והיו נקראים כלם בשם ״ישמעאלים״. ולפיכך כתיב בתחלה בקרא (פסוק כה) ״והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד״ – קרא אותם ״ישמעאלים״, שכאשר הכתוב מדבר שהשבטים ראו אותם קראם ״ישמעאלים״, כי הכירו אותם שהם ישמעאלים, כי מלבושי ישמעאל להם. ואחר כך כתיב (פסוקנו) ״ויעברו אנשים מדינים״, מפני שהאמת הוא שהיו מדינים, וחזר וכתב לך בקרא (אחרינא) ״וימכרו את יוסף לישמעאלים״, כי הם הכירו אותם שהם ישמעאלים. וכן בפרשה שאחריה כתיב (ראו להלן לט, א) ״ויקניהו פוטיפר מיד הישמעאלים אשר הורידו שמה״, מפני שפוטיפר גם כן הכיר אותם שהם ישמעאלים, וכתיב ״ויקנהו פוטיפר וגו׳⁠ ⁠⁠״, אבל ״והמדנים מכרו אותו לפוטיפר״ (פסוק לו), שאין הכתוב מדבר רק מן המוכר ולא מן הקונה – קורא אותם ״מדנים״ לפי שהם מדנים, ולא קרא אותם שהם ״ישמעאלים״ רק כשהכתוב מדבר במי שהיה נושא ונותן עמהם, אז קרא אותם ״ישמעאלים״ כי מלבושיהם היו כישמעאלים. לכך כתיב (פסוק כה) ״וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים״:
ועוד יש לומר, והוא יותר נראה, כי בודאי עיקר השיירה היו ישמעאלים, כי הגמלים היו נושאים נכאת וצרי ולוט, רק כי איזה אנשים מדינים היו עמהם, ולפיכך כתיב (ראו פסוקנו) ״וימכרו אותו לישמעאלים״, נקט עיקר השיירה, כי ההולך למכור הולך אל השיירא למכור, והשיירא הם ישמעאלים רובם ״ואורחות ישמעאלים״ נקראה, לכך כתב (פסוק כז) ״לכו ונמכרנו לישמעאלים״, אף על גב דהקונים היו מדינים סוחרים – נאמר ״נמכרנו לישמעאלים״ על השיירה שהיו ישמעאלים, כי דעתו של מוכר הוא על השיירה – יאמר ׳מכרתי אותו לישמעאלים׳, וכן אחר כך כתיב (ראו להלן לט, א) ״ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים״, כי הקונה תולה קניותו מה שקונה מן כלל השיירה, שהם ישמעאלים, אף על גב דהמוכר לו בפרט היו מדינים – בטלים אצל כלל השיירה, שאין מדקדק הקונה רק על כלל השיירה, שהם ישמעאלים. ומה שכתב (פסוק לו) ״והמדינים מכרו אותו״ דודאי המוכרים שהיו מוכרים את יוסף היו מדינים, ולפיכך כתיב ״והמדנים״, ולעולם כאשר מדבר שהשבטים מכרו אותו נאמר ״וימכרו אותו לישמעאלים״, מפני כי דעתם היה למכר אותו לשיירה, וכן כשמדבר מן פוטיפר נאמר ״ויקנהו מיד הישמעאלים״ כי דעתו על השיירה, אבל כשהוא מדבר במי שמכר את יוסף יאמר ״והמדינים מכרו״, והוי שפיר:
אבל רש״י פירש (כאן) שנמכר פעמים הרבה, וכן איתא בב״ר (פד, כב) ׳כמה אוניות׳ – רוצה לומר כמה שטרי מכר נכתבו עליו – ׳רבי יודן אמר ארבע וכו׳⁠ ⁠׳, ואפשר לפרש דהכי סבירא ליה גם כן – דודאי עיקר השיירה היו ישמעאלים, ולכן כתיב (פסוקנו) ״וימכרו את יוסף לישמעאלים״, ומפני שלא היה דרך הישמעאלים להתעסק עם דבר חוץ מסחורתם, דהוא נכאת וצרי ולוט, ולא היה להם פנאי – חזרו הישמעאלים ומכרו אותו לסוחרים שדרכם לסחור, והסוחרים מכרוהו אל מדינים, שדרך הסוחרים לסחור – אם נפרש כי המדנים והסוחרים שתי מכירות היו כל אחד מפני עצמו. ולא זכר אותו רש״י כאן, מפני שלא נזכר בכתוב בפירוש. ולפיכך כתיב (ראו פסוק לו) ״והמדנים מכרו אותו למצרים״. ומכל מקום כתיב (ראו להלן לט, א) ״ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים״ כמו שאמרנו למעלה דהקונה הוא הולך אחר עיקר השיירה, שתולה את קניינו ואת מקחו בשיירה, והם היו ישמעאלים. ומה שפירש רש״י (פסוקנו) ״ויעברו אנשים מדינים סוחרים״ – ׳זו שיירא אחרת׳, אינו רוצה לומר שיירה אחרת ממש, דאם כן איך יתכן ״ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים״, אלא רוצה לומר שיירה אחרת שהיו אצל הישמעאלים, ועמהם היו הולכים, ונקראים ׳שיירה אחרת׳ שהיו זולת הישמעאלים שזכר למעלה. אלא דקשיא אם כן מנא לן לומר כלל שנמכר פעמים הרבה, שמא לא נמכר רק למדינים, ומפני שעיקר השיירא היו ישמעאלים קאמר ״ויעברו אנשים מדינים סוחרים״ שהמדינים קנו אותו כמו שנתבאר למעלה, ויש לומר דאם כן למה הוצרך הכתוב להזכיר כלל שהיו שם ישמעאלים, לא הוי ליה למימר רק ׳וימכרו את יוסף לאנשים סוחרים׳, אלא ללמד שנמכר פעמים הרבה:
ובב״ר (פד, כב) קאמר ׳כמה אוניות נמכר, ר׳ יודן אמר ארבע; אחיו מכרו אותו לישמעאלים, וישמעאלים לסוחרים, וסוחרים למדינים [ומדינים מכרו אותו אל מצרים] . רב נחמן אמר חמשה; מדינים מכרוהו לדמוסיה של מדינה, ופוטיפר קנה אותו מדמוסיה של מדינה׳. ולדעת רבי יודן ניחא, דיש לתרץ כמו שאמרנו למעלה ״ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים״ דכל עיקר השיירא – ישמעאלים היו. אבל לדעת רב נחמן דסבירא ליה חמשה מכירות היו, דסבר ״והמדינים מכרו למצרים״ כתיב (ראו פסוק לו), ולא כתיב ׳והמדנים מכרו לפוטיפר׳, לכך דרש כי המדינים מכרו לדימוס של מדינה, והוא פקיד ממונה על צרכי המדינה, לא יתכן לפרש כך (להלן לט, א) ״ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים אשר הורידו אותו שמה״ שכבר יצא מיד הישמעאלים אל דימוס המדינה, ופוטיפר לקחו מדימוס, ונראה דהוא מפרש ״ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים״ רוצה לומר כי פוטיפר לקחו מיד דימוס של מדינה שקנאו מן הישמעאלים, ונקרא זה ״מיד הישמעאלים״ מפני שלא היה יוסף ביד אחר חוץ מישמעאלים אשר הורידו אותו שמה, רק שנכתבו עליו שטרי מכירות, לכך נאמר ״ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים״:
זהו דעת רז״ל בענין זה, והוא הנכון, כי דבריהם הם דברי חכמה מאוד, כי ידעו בענין המכירה למצרים – שהוא היציאה מן הרשות שהיה בו לרשות אחר לגמרי, והיה מצרים רשות אחר לארץ כנען, כי במצרים נשתעבדו, וארץ כנען היה לישראל אחוזת עולם (לעיל יז, ח), ואין דבר היוצא מרשות לרשות אחר לגמרי – אלא על ידי רבוי וחלוף רשויות. ולפיכך פרשו הכתוב על אמיתתו כי היו הרשויות ארבע. ויש לך להבין כי לא היה נמכר יוסף אלא על ידי אחיו – שהם קרובים אליו, ואחר כך לישמעאל, שהיו בני אברהם, יותר רחוקים. ולא נמכר לבני עשו לטעם מופלא, כי היה מכירתו תמיד התקרבות אל מצרים, ודרך ישמעאל הורד יוסף מצרים. ויש לך להבין את הדבר כי נפלא מאד במכירתו של יוסף, כי מכירתו של יוסף היתה על ידי בני יעקב שהם אחיו, ומן אחיו בא לישמעאלים שהם בני אברהם, וישמעאל קרוב למצרים מפני אמו הגר המצרית (לעיל טז, א). ואף מדינים הם בני קטורה (לעיל כה, א, ב) שהיא הגר (רש״י שם), רק שישמעאל יותר קרוב אל בני אברהם כי נולד על ידי שנתנה שרה את הגר לאברהם (לעיל טז – ב, ג), לכך כתיב (לעיל כה, ט) ״ויקברו אותו יצחק וישמעאל״ ולא כתיב בניו האחרים. והסוחרים אף על גב שהם גם כן מדינים, מפני שאין דעתם רק לסחור ולא לשם עבדות, אין זה יציאה מרשות שהיה בן חורין והבאה אל העבדות – כמו שהיה אחר כך, שקנו אותו המדינים, ואין דעתם לסחור בו. ומי שסובר שנמכר לדמוסיה של מדינה, כי המדינים היו קרובים אל עם מצרים, ולא נקראו קרובים אל היחיד, כי דבר זה אין שייך לומר, לפיכך המדינים מכרו אותו לדמוסיא של מדינה – הממונה על כל המדינה, והוא כאילו נמכר לכל המדינה, ואחר כך לפוטיפר. ואשר גזר מעולם על הירידה למצרים (לעיל טו, יג) – סיבב סיבות ראויות כי מן בני יעקב אחיו לישמעאלים, ובתוכם מדנים סוחרים, ומהם למצרים, והיה יוצא יציאה אחר יציאה, תמיד היה מתקרב למצרים, כי זהו גזירת השם יתברך:
בני יעקב. לא המדינים שבצדו, דאיך ימשכו אותו מן הבור, והרי עדיין לא קנוהו:
וישלחו את כתונת הפסים. לשון שלוח הוא, ולא רצו להגיד בשורה רעה, דאין משיבין על הקלקלה, ואמרינן בפרק קמא דפסחים (ג ע״ב) ״מוציא דבה הוא כסיל״ (משלי י, יח) כהאי גונא, ולכך על ידי שלוחים הגידו לו. ויש מפרשים דהוא לשון חתיכה בסכין, כמו ״מעבור בשלח״, כדי שיהיה נראה כאילו החיות קרעו אותו. ואין זה נכון, דהוי להו לקרוע קודם ואחר כך לטבל בדם, כדי שלא יהיה נראה הקרע בלא דם, ואז היה ניכר שנעשה אחר כך:
וַיִמְשְכוּ֙: הפשט בסוף תיבה. [וַיִּמְשְׁכוּ֙].
בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים כו׳. דייק מדכתיב וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו ואי היו המדינים היאך רשאין למוכרו והא עדיין לא היה שלהם ועוד דאי המדינים משכו אותו מן הבור בלא ידיעת האחים ומכרו אותו א״כ מאי זה דכתיב (להלן מ״ה:ד׳) אני יוסף אשר מכרתם אותי הנה והא לא מכרו אותו ועוד ל״ל למכתב לכו ונמכרנו לישמעאלים והא לא מכרו אותו אלא וימשכו קאי על בני יעקב והם מכרוהו ישמעאלים וישמעאלים למדינים. ואין להקשות מנ״ל לרש״י דישמעאלים מכרו אותו למדינים דילמא מכרו אותו למדנים שהיה אומה אחרת כדכתיב (לעיל כ״ה:ב׳) ואת מדן ואת מדין דאם כן למאי נ״מ הזכיר הכתוב ויעברו אנשים מדינים סוחרים אלא ע״כ לענין מכירת יוסף הזכיר הכתוב שישמעאלים מכרו אותו למדינים ומדינים למדנים לפוטיפר וק״ל נ״ל: כתב הרא״ם אבל קשה מפסוק ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים (להלן ל״ט:א׳). ויש לפרש אע״פ שנמכר פעמים רבות אבל עדיין לא נתנו לישמעאלים מחיר כספם שנתנו בעדו ומכח זה היה עוד ביד הישמעאלים רק הריוח יותר על כספם לא היה של ישמעאלים אלא של מדינים ומכח זה נשאר עדיין ביד ישמעאלים וק״ל נ״ל:
Yaakov's sons [pulled] Yoseif from the pit and sold him to the Yishmaelites... Rashi deduces this from what is written, "They pulled Yoseif up from the pit and sold Yoseif.⁠" If it was the Midianites [who did all this], how could they sell him? He did not yet belong to them! And if [you suggest that] the Midianites pulled him out of the pit without the brothers' knowledge and sold him, why is it written later (45:4), "I am Yoseif your brother, whom you sold into Egypt"? They never sold him! And why would the brothers say, "Come let us sell him to the Yishmaelites,⁠" if they never sold him? Perforce, "they pulled" refers to Yaakov's sons who sold him to the Yishmaelites, and the Yishmaelites sold him to the Midianites. We need not ask: How does Rashi know that the Yishmaelites sold him to the Midianites? Perhaps they sold him to the מדנים [written without the intermediate yud, see v. 36], which is a different nation — as it is written (25:2), "Medan, Midian...⁠" [The answer is:] If so, why does the verse mention, "Midianite merchants passed by"? They must be mentioned in connection with Yoseif's sale, that the Yishmaelites sold him to the Midianites, and the Midianites to the מדנים, and the מדנים to Potiphar. So it seems to me. Re'm asks: The verse says, "Potiphar bought him from the Yishmaelites" (39:1). [But did not the Yishmaelites already sell him to the Midianites?] It appears that the answer is: Although he was sold several times, the Midianites had not yet paid. Because of this, he still belonged to the Yishmaelites, as the Midianites received [from their sale of Yoseif] only the profit, i.e., the amount that exceeded what they owed the Yishmaelites.
ויעברו אנשים מדינים וגו׳ – צריך לדעת למה הזכיר עברת אנשים מדינים אחר שלא היה המכר אלא לישמעאלים כאומרו וימכרו את יוסף לישמעאלים. וכן מוכח מהכתובים למעלה (כ״ה) והנה אורחת ישמעאלים וגו׳ לכו ונמכרנו לישמעאלים, אם כן סיפור ויעברו אנשים מדינים לא נודע כוונתו.
עוד רואני שאמר עוד הכתוב אחרי זה (ל״ו) והמדנים מכרו אותו וגו׳ אם כן מוכח כי למדנים מכרוהו וכתוב ראשון מכחישו. עוד אמר הכתוב אחר כך ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים הרי העמיד המכר שהיה לישמעאלים כאמור בתחילת הענין ולא למדנים. ורז״ל (בראשית רבה פ״ד) אמרו מלמד שנמכר מכירות הרבה, ואין מתיישבים פשטי הכתובים בזה והבן.
והנכון הוא כי פירושו של דברים הוא על זה הדרך כי מתחילה הודיע הכתוב והנה אורחת ישמעאלים וגו׳ ודברי יהודה שאמר לכו ונמכרנו לישמעאלים, ולהיות שאורחת ישמעאלים זו אינם סוחרים להתגר בכל מין קנין זולת במה שהיו נושאים ואין מציאות שיקנו את יוסף אשר על כן הזמין ה׳ אנשים מדינים סוחרים פירוש שמכירים כל מין סחורה אשר תזדמן לקנותה להרוחה, ותדע כי הסוחר אינו בעל הכיס אלא בעל הידיעה וההכר ובעל הכיס יקנה על פיו כמו שידוע זה בפינות גדולות בעולם, ובאמצעות אלו הסוחרים נגמר הדבר של המכר לישמעאלים.
והוא שאמר הכתוב ויעברו אנשים מדינים סוחרים ובאמצעותם מכרו יוסף לישמעאלים כי זולתם לא היו הישמעאלים קונים. והנה כיון שבין שניהם המדנים והישמעאלים היה המכר הרי יש למדנים חלק בריוח לצד כי הם הקונים ולישמעאלים חלק בריוח לצד כי הם בעלי כיסים אשר נתנו עשרים כסף, ולזה אמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים וגו׳ כי צד שהיה להם חלק בו וגם הם היודעים הערך הם היו המוכרים לא הישמעאלים כי אינם בקיאים בשיעור שיוויו, אבל גופו של יוסף היה ביד הישמעאלים כי הם העקרים שנתנו בו כספם, ולזה אמר ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים דקדק לומר מיד כי בידם היה שהורידוהו שמה ואין מציאות לקנותו פוטיפר זולת ממי שהיה בידו, וגם לא היו ישמעאלים יכולין למוכרו הם לבדם מבלי המדנים מלבד טעם שהן הבקיאין בשוויו וידעו כמה שיעורו גם לצד שיש להם חלק בריוח צריך שיסכימו הם על המכר, ולזה אמר הכתוב שהמדנים מכרו ולקחו מיד הישמעאלים, ובזה נתישב הכתובים כפתור ופרח. ודברי רז״ל שאמרו שנמכר פעמים רבות זה דרך דרש. ואולי כי להיות שהיו חלקים הרבה בלקיחתו יחשב מכירות רבות. ופשט הכתוב הוא כמו שכתבתי והדרשה תדרש.
וימכרו את יוסף – אולי שאחר שהפילוהו כל כך וביזוהו בערום ובהשלכתו לבור נח קצת רוגזם ונתרצו בעצת יהודה. וכנגד מה שאמרו (פסוק כ׳) ונראה מה יהיו חלומותיו שנראה שהיו מבקשים אופן לשלול בהחלט היות הדבר, אולי שחשבו כי באמצעות פחיתות זה שמכרוהו הרי הוא מוחלט לעבד יוסף כי הקונהו ראשון הרי הוא לעבד לו ומן הנמנע לצאת מתחת ידו זולת במכר אחר לזולת ומעתה קנה שם עבדות עולם, והוא אומרו (תהלים קה) לעבד נמכר יוסף, והרי הוא מוחלט החלט גמור מהשנות לבן חורין ואין צריך לומר מעלות לגדולה.
ויעברו אנשים מדינים, Midianites were passing, etc. Why did the Torah mention the passing by of Midianites when the sale was conducted with the Ishmaelites as is clearly stated at the end of this verse? (25) also makes it clear that Joseph was sold to the Ishmaelites.
Furthermore, we read in verse 36 that the Midianites sold Joseph in Egypt to Potiphar, etc. This appears to prove that the brothers had sold Joseph to the Midianites, something which contradicts what we have been told previously. To confuse the issue still further, we are told in 39,1 that Joseph was brought down to Egypt where Potiphar purchased him from the Ishmaelites. Our sages in Bereshit Rabbah 84,22 account for all this by saying that Joseph was sold several times over. This does not seem to solve all the difficulties in the text, however.
The correct interpretation is that the Torah first mentions the appearance of a caravan of Ishmaelites (verse 25) and Yehudah's suggestion that they should sell Joseph to the Ishmaelites. When the brothers became aware that the Ishmaelites in that caravan dealt only in spices, etc., and that they would not consider slave trading, God arranged for מדנים סוחרים, Midianite merchants to pass by. The Torah adds the word "merchants" to tell us that the brothers recognized that these men were less discriminating in the kind of merchandise they dealt in. The brothers sold Joseph to the Ishmaelites using the Midianites as middlemen. The Ishmaelites would have refused to buy a human being (who presumably had been a free man) from the brothers directly. Inasmuch as the deal involved both the Midianites and the Ishmaelites, the Midianites received part of the profit. The Ishmaelites who had financed the sale, paid out the cash at that time.
The Torah was able to say "the Midianites had sold him to Egypt (37,36)" since they received part of the profit of the transaction. Inasmuch as they and not the Ishmaelites knew Joseph's true value as a slave, they conducted the sale to Potiphar. Meanwhile Joseph's body, i.e. his person remained in the care of the Ishmaelites so that when Potiphar acquired him he did so from the hands of the Ishmaelites (39,1). The Torah emphasizes מיד הישמעלים, to make certain that we understand that Joseph was in the physical possession of the Ishmaelites who handed him over to Potiphar. All the various verses make perfect sense when looked at in this vein. Perhaps the author of the Midrash mentioned מכירות הרבה, many sales, because the different stages involved in Joseph's sale appeared to him as if he was being sold many times over.
וימכרו את יוסף. They sold Joseph. It is possible that after the brothers had humiliated Joseph by stripping him naked and tossing him into the pit that their anger abated partially and they were willing to accept Yehudah's suggestion. They may have thought that their declared objective to frustrate realisation of Joseph's dreams would be achieved if he were to be sold into slavery. Once he had become a slave there were no known ways in which Joseph could rise to a higher status, much less to that of king. This is what Psalms 105,17 had in mind when the Psalmist stated: כי לעבד נמכר יוסף, "Joseph had been sold into slavery.⁠"
ויעברו אנשים – [כתב רש״י] ״זו היא שיירה אחרת, והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה. וימשכו בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדינים, והמדינים למצרים״. כך פירש רש״י ז״ל. ושיטה אחרת לרשב״ם ז״ל שקודם בוא הישמעאלים עברו אנשים מדינים סוחרים דרך שם, וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדינים לישמעאלים. ואחיו לא ידעו. ומה שכתוב ״אשר מכרתם אותי מצרימה״1 לפי שעל ידי מעשיכם נמכר.
ולדעתי כי ״אנשים מדינים סוחרים״ בשיירת הישמעאלים היו, שכן דרך סוחרי המדינות ללכת עם השיירות. והמדינים קרובים לישמעאלים במשכנותיהם, כנראה בספור במלחמת גדעון.⁠2 וכששמעו האחרים לדברי יהודה והשיירה עמדה אצלם וכמו שפירשנו3 מכרוהו לישמעאלים. והכתוב לא הודיענו לנו הסבה שנתנו4 לישמעאלים, למה הושלך לבור ולמה ימכרוהו להם לעבד, ואם אין ספק שנתנו לכל זה הסבה והודיעו להם שכל כוונתם להרחיקו מארץ כנען ושמוכרים אותו בזול, רק שיביאוהו למצרים וימכרוהו שם. ואז עברו אנשים מדינים סוחרים מן השיירה אל מקום הבור,
וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור – להביאו לפני הישמעאלים שיראוהו ויקנוהו. ואז מכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף, כי הישמעאלים הם אדוני השיירה, לא סוחרים. והם שלחו לאנשים סוחרים שבשיירה שיעברו אל הבור לראות מה טיבו של עבד זה. וכשראו המדינים הללו את יוסף שהוא טוב תאר ובעל חן, יעצו לישמעאלים שיקנוהו וירויחו בו הרבה במצרים. והבטיחום שיהיו סרסורים למכרו שמה וכמו שעשו אח״כ כמפורש.⁠5
ויביאו את יוסף מצרימה – לסחורה, למכור אותו לאחד משרי המצרים בממון רב.
1. בראשית מה, ד.
2. שופטים ח, כב-כד.
3. לעיל פסוק כה.
4. אחי יוסף.
5. בפסוק לו.
ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו – בתחלה אמר ישמעאלים, ואחר כך מדינים, וחזר ואמר וימכרו את יוסף לישמעאלים, ובסוף הפרשה אמר מדינים, וחכמינו ז״ל אמרו שנמכר פעמים רבות, וכפי המסופר בס׳ הישר כך היה הדבר, טרם בא אליהם ארחת ישמעאלים עברו אנשים מדינים ללכת גלעדה ושמעו את קול יוסף מן הבור וימשכו ויעלו אותו, ובעברם על אחיו ראו האחים את יוסף ביד המדינים, ורצו להלחם עמהם ולקחת את אחיהם מידם בחזקה, באמרם שהוא עבדם ומרד בם, והמדינים פחדו מגבורתם, והתרצו לקנותו מהם בעשרים כסף. וכאשר הלכו משם התנחמו על מקחם מיראתם אולי גנוב הוא מארץ העברים ביד בעלי זרוע ההם, עודם מדברים והנה אורחת הישמעאלים ההולכת מגלעד למצרים באה נגדם, וימכרו לישמעאלים את יוסף בעשרים הכסף אשר נתנו בו לאחיו, והישמעאלים הורידוהו מצרימה למכרו שם. המה הקריבו לבא מצרימה ויפגעו בם ארבעה אנשים מבני מדן בן אברהם, וימכרו להם את יוסף בחמשת שקלים, והישמעאלים באו מצרימה לדרכם, וגם המדנים שבו מצרימה ביום ההוא וילכו אל פוטיפר למכור לו את העבד הטוב אשר בידם. ופוטיפר בראותו את תארו ומראהו, אמר לא עבד ולא בן עבד הוא זה, ארבע מאות כסף אתן לכם כאשר אמרתם, אם תביאו אלי את מוכרו אליכם, להגיד לי את דברו אולי גנוב הוא. וילכו המדנים ויביאו לו את הישמעאלים אשר מכרוהו אליהם, ויגידו לו לאמר עבד הוא ואנחנו מכרנוהו, וישמע פוטיפר את דברי הישמעאלים ויתן את הכסף אל המדנים, עכ״ל ספר הישר, והנך רואה שעל פי סיפורו יותרו כל הספקות הנופלות בפרשה, והכל בא על נכון:
בעשרים כסף – להגיד שלא מכרוהו לחמדת הממון, כי העבד היה שוה יותר ממאה, ובני יעקב עשירים היו, אלא כל חפצם היה להרחיק מהם את יוסף כי היה כקוץ בעיניהם ולתכלית זה מכרוהו והסתפקו במחיר גרוע כזה:
ויביאו את יוסף מצרימה – הישמעאלים הביאוהו עד סמוך למצרים כמו שאמרנו לעיל, ושם מכרוהו למדנים. ועל פי הקורות האלה נעשתה הכוונה העליונה שיבא יוסף למצרים, כי כבר נגזר על בני יעקב לרדת שמה בגלות שנאמר כי גר יהיה זרעך וכו׳ ועבדום וכו׳, ולכן גזר שימכר שם יוסף טרם יבאו שמה כדי לתת להם שארית בארץ, והדבר מפורש בקבלה שנאמר שלח לפניהם איש לעבד נמכר יוסף (תהלים ק״ה י״ז), ומלת לפניהם מודיע הענין שאמרנו:
וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים – רוב העולם מאמינים כי אחי יוסף מכרו אותו, ורשב״ם כתב כי לא כן היה הדבר ואחריו החזיק החזקוני, וידידי ובן דודי מהר״ר שמואל חיים בן דוד לאלי זצ״ל1 העמיק החקירה בענין הספור הזה וכיוֵן לדעת רשב״ם, וכתב אלי דעתו באגרת (כ״ח כסלו תקפ״ט),⁠2 ואלה דבריו בפירוש הענין הזהא – כאשר ראו אחי יוסף אותו מרחוק התנכלו להמיתו, ויאמרו וגו׳ לכו ונהרגהו וגו׳ וישמע ראובן ויצילהו מידם, ויעץ אותם להשליך אותו הבורה (למען הציל אותו מידם) ונעשתה עצתו וישליכוהו הבורה, ואח״כ וישבו לאכל לחם וירחקו מן הבור שלא לשמוע זעקת יוסף בהתחננו אליהם, כעדות הכתוב {בראשית מ״ב:כ״א} אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. עודם אוכלים וישאו עיניהם ויראו ארחת ישמעאלים, ויאמר יהודה לכו ונמכרנו וגו׳, וישמעו אחיו, כלומר הסכימו כלם, כי אחרי כלותם לאכול ישובו אל הבור וְיעלו משם את יוסף ויביאוהו אל הישמעאלים למכרו להם (כי לא נמצא רמז בכתובים שהישמעאלים יהיו צריכים על פי דרכם להגיע עד אצל בני יעקב). ויהי עד כה ועד כה, עודם מדברים ביניהם, רחוק מהבור, והנה, בלי ידיעת אחד מהם, ויעברו אנשים מדינים סוחרים (במקרה אשר הקרה ה׳) אצל הבור, וימשכו המדינים ויעלו את יוסף מן הבור ויביאוהו אל הישמעאלים וימכרוהו להם בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצרימה,
והנה אחרי אכלם, וימהר ראובן לבדו ויפרד מאחיו בלא ראותם וישב בזריזות אל הבור להעלות את יוסף ולהשיבו אל אביו טרם יגיעו אחיו להעלותו ולמכרו, אבל... כהמס דונג מפני אש כן נמס לב ראובן ויהי למים בהביטו אל תוך הבור ואין עוד יוסף שם, ויקרע את בגדיו, כי חשב בדעתו באין ספק כי דוב או אריה טורף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו טרפהו, וישאהו חי כמו שהוא ראשו על כרעיו ועל קרבו אל אחד החורים או לאחד המעונות למלאת טרף חוריו ומעונותיו טרפה, ולכן לא נמצא שם דם או עצמות, וישב ראובן ביגון ובבהלה אל אחיו ויצעק ויאמר הה! כי הילד איננו עוד כי נטרף, ועצתי כעצתכם נבערה, ואני אנה אני בא, כי אני אשֵם יותר מכלכם, כי בעצתי השלכתם אותו הבורה, וכאילו אני הסיבותי מיתתו.
ויאמינו כן כל אחיו ויתמהו על הדבר הזה, כאילו האלהים אנה לידם שימות אחיהם, אך לא הצר להם, כי שמחו בידיעת מיתת שנואם, בלי פגיעת ידם בו, ולכן לא ענו דבר, וַיִוָעֲצוּ אחרי כן מה לעשות למען הציל גם את ראובן מתלונות אביהם, ולכן טבלו את כתנת יוסף בדם וישלחוה לאביהם למען יאמין כי יוסף נטרף טרם הגיעו אליהם. והנה כאשר באו בני יעקב אל אביהם וראו איך התאבל יעקב עד מאד על בנו התחרטו מיד על כל אשר עשו. ואולם, ומה לעשות? אם יוסף כבר נטרף ויהי למאכל חיות השדה, לא נשאר להם אלא לנחמו בדברים, וכן עשו.
והנה על פי הדברים האלה יתבאר כי בני יעקב שבטי יה אשר בחר לסגולתו אינם רשעים מתכונת נפשם הרעה, ואינם מאותם שנאמר עליהם ויטרוף לעד אפו ועברתו שְמָֽרָה נצח {עמוס א׳:י״א}. ואף אם ברגע קטון חטאו מסבת הקנאה והשנאה, כי הלא דרך אנוש למעול, אינם עומדים ח״ו במרדם, וקל מהרה יכירו חטאם וינחמו על כל אשר עשו, ויטרחו בכל יכלתם להנקות ממנו, וזה נראה ממה שכתוב ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, כי שבו כלם הביתה איש לא נעדר לעשות ככל מאמצי כחם לנחם את אביהם. ומה שלא הלכו לבקש את יוסף, כי כלם האמינו באמונה שלמה ובלי שום צד ספק שנטרף, ואין עוד תקוה להחזירו בחיים.
ומה ששתק ראובן כאשר שמע את עצת יהודה למכור את יוסף היה בכוונה להסתיר מאחיו מחשבתו הטובה אשר חשב על יוסף למען לא יתנו אחיו עיניהם עליו לראות מה הוא עושה בלכתו לבדו אל הבור, ובפרט אחרי שמעו עצת יהודה, וידע או דמה לפחות שאחיו לא יתנגדו ליהודה הגביר באחיו ואחרי דבריו לא ישנו וידְּמוּ למו עצתו, ואילו יגלה דעתו להם לא יניחוהו בלי ספק ללכת לבדו אל הבור כאשר חשב, מיראתם פן ימנעם מלעשות באחיהם כרצונם. ויובן ג״כ איך היה שלא השיבו דבר לראובן כשאמר אליהם הילד איננו, והיה להם לומר לו אנחנו מכרנוהו, כי אמנם לא השיבוהו דבר באשר לא מכרוהו ולא ידעו מה היה לו יותר ממה שידע ראובן. ויובן ג״כ למה אמר יוסף {בראשית מ׳:ט״ו} כי גנב גנבתי כי היתה כוונתו על המדינים אשר באמת גנבוהו והרחיקוהו מארץ העברים, כי לא חשד את אחיו שיהיו הם המוכרים אותו מתחלה למדינים.
ומה שכתוב אחר זה: והמדנים מכרו אותו אל מצרים, לדעתו הם הם הישמעאלים הנזכרים למעלה, כי לדעתו ישמעאלים הוא שם כולל לכל בני אברהם זולתי יצחק, ואפשר שהיו מבני מדן בן אברהם {בראשית כ״ה:ב׳}. ואולם המדינים המוכרים את יוסף לישמעאלים אף שגם הם מבני אברהם, הם בוודאי אנשים אחרים אשר לא היו בארחת הישמעאלים, וא״א שיהיו אחד המוכרים והקונים, ולכן נקראו בשם לווי פרטי סוחרים. ועוד ראיה כי הישמעאלים והמדנים אחד הם, כי פה אמר הכתוב והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר, ואחר זה אמר ויקנהו פוטיפר וכו׳ מיד הישמעאלים.
ואחרי הדברים והאמת האלה לא יקשה לפרש פסוק אחד הנשנה פעמַים שנראה כסותר כל הבנין הזה, והוא מאמר יוסף לאחיו בהוָדעו להם {בראשית מ״ה:ד׳} אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה ועתה אל תעצבו וגו׳ כי מכרתם אותי הנה, כי הכוונה בו הוא, אתם הסבותם מכירתי ובואי מצרימה, כמו {מלכים א ו׳:י״ד} ויבן שלמה את הבית [אמר שד״ל יש להוסיף דוגמאות דומות יותר, כגון והורדתם את שיבתי ביגון שאולה (למטה מ״ב:ל״ח), אתם המתם את עם ה׳ (במדבר י״ז:ו׳) ואת העיר הזאת תשרף באש (ירמיהו ל״ח:כ״ג)], וכן אחיו הסבו בשנאתם שימכר יוסף למצרים. והראיה על זה היא כי עכ״פ הם לא מכרוהו למצרים, והיה די שיאמר אשר מכרתם אותי, וכן אמר אח״כ לא אתם שלחתם אותי הנה, וידוע שהם לא שלחוהו, אלא סבבו שישָלח למצרים. ואם נרצה לפרש הפסוק כי גֻנב גֻנַבתי {בראשית מ׳:ט״ו} כדברי כל המפרשים שהכוונה על אחיו שגנבוהו ומכרוהו, אז נוכל ג״כ לומר כי יוסף בראותו המדינים המושכים ומוכרים אותו כאדונים לא ידע באמת מי הם הגנבים, האחיו, אם המדינים, ואולי חשב בדעתו כי אחיו מתחלה מכרוהו למדינים, ולכן אמר להם בהודעו כי מכרתם אותי. וא״ת אם אחיו לא מכרוהו למה שתקו כשאמר להם כי מכרתם אותי? תשובתך בצדך כי לא יכלו אחיו לענות אותו גם לשאלת העוד אבי חי כי נבהלו מפניו ואיך יעיזו מצח להתוכח עמו בענין חטאם? עד כאן לשון ידיד נפשי שחבד״ל {שמואל חיים בן דוד לאלי} זצ״ל.
וגם כי אינני מסכים עמו בכל פרטי הפרוש, הנה בעקר הענין דבריו ודברי רשב״ם נכונים בעיני. ונ״ל כי המושכים את יוסף מן הבור היו המדינים, והם מכרו לישמעאלים, ובני יעקב לא ראו זה ולא ידעו מכל זה מאומה, ויוסף האמין כי הם מכרוהו אל המדינים ואמרו להם לכו משכוהו מן הבור, ואחי יוסף לא אמרו לו מעולם כי הם לא מכרוהו, שהרי קים להו בדרבא מניה, כי כוונתם היתה שימות בבור, ואיך יאמרו לו – אל תחשוב כי אנחנו מכרנוך, כי אמנם היה בלבנו שתמות בבור, ואח״כ בעצת יהודה הסכמנו למכור אותך, והמדנים קדמו ומכרו אותך. וטעם כי גנוב גנבתי על אחי יוסף שמכרוהו (לפי מה שהאמין יוסף), והם גנבוהו מאביו.
1. {שמואל חיים בן דוד לולי (שחבד״ל, 1848-1788) מגוריציה היה בן דוד מבוגר יותר של שד״ל והיו ביניהם קשרי ידידות. להתכתבות ביניהם, ראו: דבר שמואל: ספר כולל אגרות שחבד״ל, וראו גם הקדמת שד״ל לפירושו לקהלת.}
2. {בין שחבד״ל ושד״ל הייתה כנראה גם החלפת מכתבים קודמת בעניין זה. ראו אגרות שד״ל לשחבד״ל (אגרות שד״ל #64 (ח״א, עמ׳ 155), ג׳ כסלו תקפ״ט): ״רעיונך על מכירת יוסף הוא עצם האמת בלא ספק, גם כי לא חדש הוא, כי כבר קדמך תלמידי היקר שמואל חיים זלמן זה ימים ושנים, והודיתי לו והסכמתי עמו, ואחרי כן מצאתי לרב החזקוני שאומר כן בפירושו הראשון, אלא שהוא אומר אחריו דבר אחר; ועל כל פנים, יפה דנת ידידי, ויפה ביארת רעיונך החדש אצלך, יפה הקשית ויפה תירצת.⁠״ תלמידו של שד״ל, שמואל חיים זלמן רופא מטריאסטי, נזכר גם במהדורה קמא של פירוש שד״ל לבראשית ט׳:ט׳, ט״ו:י׳, מ׳:י״ט, בפירוש שד״ל לישעיהו י״ג:ט׳, במהדורה קמא של פירוש שד״ל לירמיהו ל״ד:י״ח, באגרת שד״ל לשי״ר, #88 (ח״ב, עמ׳ 225); ובאגרת שד״ל ללעטריס #147 (ח״ג, עמ׳ 372, שם שיבח שד״ל את שירי תלמידו שנדפסו בבכורי העתים תקצ״א, עמ׳ 160-151), ובאגרת שד״ל ללעטריס #161, (ח״ג, עמ׳ 389). מעניין ששד״ל באגרתו אינו מזכיר את פירושו של רשב״ם, וצ״ע במתי הוא התוודע לפירושו של רשב״ם.}
א. כן בדפוס ראשון. במהדורה קמא (במקום ״ואלה דבריו... הזה״): ״ותמצית דבריו היא כי מעולם לא מכרו בני יעקב את יוסף אחיהם, וגם לא ידעו דבר ממכירתו ומעשה שהיה כך היה״.
And they pulled and lifted Joseph from the pit, and they sold Joseph to the Ishmaelites. Most of the world believes that the brothers of Joseph sold him, though Rashbam writes that this was not so, and the Chizkuni agrees with him. And my friend and cousin, our teacher and rabbi, R. Samuel Chaim b. David Lolli Zt"l, delved deeply into the topic of this story, and he came to the understanding of the Rashbam. He wrote about his opinion to me in a letter (28 Kislev 5589), and these are his words in explaining this story:
"When Joseph's brothers saw him from afar, they plotted to kill him and they said... let us go and kill him... But Reuben heard and saved him from their hands, and advised them to cast him into the pit (in order to save him from their hands). His advice was followed and they cast him into the pit. Afterwards, they sat to eat bread, and they distanced themselves from the pit, so as not to hear the cries of Joseph as he begged them, as the verse testifies, "that we saw the distress of his soul, when he begged us and we would not listen". While they were eating, they lifted their eyes and they saw some Ishmaelites. Judah said, "Let us go and sell him...⁠" His brothers listened to him, i.e., they all agreed that after they finished eating, they would return to the pit and lift Joseph from there, and bring him to the Ishmaelites to sell him to them. (as no hint is found in the verses that the Ishmaelites needed to come close to Jacob's sons on their way.) Meanwhile, while they they were speaking amongst themselves, far from the pit — behold! without any of them knowing, Midianite merchants (by Divine Providence) passed by the pit and they drew and lifted Joseph from the pit and brought him to the Ishmaelites and sold him to them for twenty pieces of silver, and they brought Joseph to Egypt.
Now, behold, after they ate, Reuven hurried by himself, separating from his brothers without them seeing, and returned quickly to the pit to lift Joseph out and return him to his father before his brothers could reach him to lift him out and sell him. However... as the melting of wax before the fire, so melted Reuven's heart and became water as he gazed into the pit, where Joseph was no longer. He tore his garments since he thought in his imagination that without a doubt, a bear or a lion hunting for his cubs and strangling for his lionesses (Nachum 2:13) seized Joseph, carrying him off alive and intact, his head with his legs and his innards, to some hole or to some den, to fill its hole with prey and its den with game, and that was why no blood or bones were to be found! Reuven returned in grief and in panic to his brothers, and he cried out and said, "Oh my! The boy is no longer, for he has been ravaged, and my plan, like yours, has been ruined! Now where will I go, as I am guiltier than you all, because it was by my advice that you threw him into the pit, and it is as if I were the cause of his death!⁠"
All his brothers believed him and were astonished about this, as if G-d answered them that their brother should die. However, they were not pained, but were happy to know that the one they hated was dead, without them having to lay a hand on him, and hence, they did not respond. After this, they discussed what to do to also save Reuven also from the accusations of their father. Accordingly, they dipped Joseph's coat in blood and sent it to their father, in order that he believe that Joseph was ravaged before he reached them. Now, when Jacob's sons came to their father, and they saw how Jacob mourned so exceedingly for his son, they immediately regretted everything they had done. But, what could be done? If Joseph had already been ravaged and had become the food of beasts of the field, nothing remained for them to do but to comfort him with words, and so they did.
Now, according to this account, it will be clarified that the children of Jacob, the tribes of Hashem which He chose as His treasure, were not wicked, guided by their evil inclinations; nor were they from those that it has been said of them, "And his anger did tear perpetually, And he kept his wrath for ever.⁠" For even if in a small moment they sinned out of jealousy and hatred, for it is the way of people to be unjust, they did not, Heaven forbid, remain in their rebellion, and rapidly they recognized their sin, and regretted everything they had done, and they exerted themselves with all of their capacities to cleanse themselves of it. And this what can be seen from what is stated: "All his sons and all his daughters rose up to comfort him [their father]", for they all returned home without exception to try with all of their strength to console their father. That none of them sought out Joseph was [only] because all of them fully believed without any shadow of a doubt that he had been devoured and there was no hope to bring him back alive.
That Reuven was silent when he heard the Judah's suggestion to sell Joseph was with the intent to conceal from his brothers his good thoughts concerning Joseph, so that his brothers not monitor him to see what he was doing when he went alone to the pit. This was especially so after he heard Judah's suggestion, and he knew, or at least assumed, that his brothers would not oppose Judah, the master among the brothers, and that after his [Judah's] words, noone would disagree and all would be silent in deference to his suggestion. For if he were to reveal his mind to them, they doubtless would not allow him to go alone to the pit as he had planned, lest he prevent them to doing to their brother as they wished. It is also understood why none responded to Reuven when he said to them, "The boy is missing!⁠"; while they should have said, "We sold him". Indeed, they did not respond, because they did not sell him, and they did not know what had happened to him any more than did Reuven. It is also understood why Joseph said, "I was verily kidnapped", for he was referring to the Midianites who actually kidnapped him and took him away from the land of the Hebrews, since he did not suspect that his brothers sold him from the outset to the Midianites.
And regarding what is written after this, "And the Midianites sold him to Egypt,⁠" by his [R. Lali's] understanding, these were the Ishmaelites mentioned above, since in his understanding, "Ishmaelites" is a general term including all the children of Abraham aside from Isaac, and possibly these were descendants of Medan the son of Abraham. However, the Midianites who sold Joseph to the Ishmaelites, even though they too were descendants of Abraham, they were certainly different people who were not part of the Ishmaelite caravan. As since it is impossible that the sellers and buyers be one and the same, they were referred to as "merchants". There is further proof that the Ishmaelites and the Midianites are one and the same, since Scripture says here, "And the Midianites sold him to Egypt to Potiphar,⁠" and afterwards it says, "And Potiphar bought him... from the hand of the Ishmaelites.⁠"
And, after these words and truth, it will no longer be difficult to explain one verse that was repeated twice, which appears as if in contradiction to this structure. This is the statement of Joseph to his brothers when he admitted to them, "I am Joseph your brother, whom you sold to Egypt. Now, do not be distraught... that you sold me here,⁠" since the intended meaning here was: "You are the cause of my sale and coming to Egypt.⁠" This is similar to "and Solomon built the House. [Shadal notes: It is possible to add more similar examples, like, "And you will bring my hoariness down in grief to the grave" (below, Genesis 42:38), "You have killed the people of God" (Numbers 17:6), "And this city you will burn with fire" (Jeremiah 38:23).] Similarly, his brothers, in their hatred, caused Joseph to be sold to Egypt. The proof of this, that in any case, they did not sell him to Egypt, is that it would have been sufficient [for Joseph] to say, "You sold me.⁠" Similarly, he says after this, "You did not send me here", and it is known that they did not send him [to Egypt], but were rather the cause that he be sent to Egypt. And if we wish to explain the verse, "I was verily kidnapped,⁠" according to all the commentators [who maintain] that it refers to his brothers who kidnapped and sold him, then we can also say that Joseph, when he saw the Midianites who pulled and sold him like masters, did not know who the kidnappers were: Were they his brothers or were they the Midianites? Perhaps he thought in his mind that his brothers sold him to the Midianites from the outset, and therefore he said to them when he revealed himself that "you sold me". And if you should argue that if the brothers did not sell him, why were they silent when he said to them that "you sold me"? The rebuttal is by your side: for the brothers were not able to answer him [at all], not even to the question, "Is my father still alive?⁠" because they were so fearful of him, and how could they have be so brazen to argue with him about their sin? Until here are the words of the one dear to my soul, Samuel Chaim b. David Lolli Zt"l.
Even though I do not agree with him on all the details of the explanation, the main thing here is that his words and the words of the Rashbam are correct in my view. It appears to me that those who pulled Joseph out of the pit were the Midianites and they sold him to the Ishmaelites, and Jacob's children did not see or know about any of this at all. Joseph believed that they sold him to the Midianites and said to them, "Go pull him out of the pit", but Joseph's brothers never said to him that they didn't sell him, for their plan was even worse than that, since their intent was that he die in the pit. How could they say to him, "Don't think that we sold you, for indeed it was our desire that you die in the pit, and then afterwards we agreed to Judah's suggestion to sell you, but the Midianites got there first and sold you themselves!⁠" And the words "I was verily kidnapped" refer to Joseph's brothers, who (in Joseph's belief) sold him and kidnapped him from his father.
ויעברו – אבל בתוך כך עברו אנשים מדינים סוחרים מצד האחר, והקדימו לבא למקום הבור לפני בוא הישמעאלים, וימשכו המדנים משכו ויעלו את יוסף מן הבור, והם מכרוהו לישמעאלים בעשרים כסף, והישמעאלים הביאו את יוסף מצרימה, ומה שהזמין ה׳ את המדנים היה בשביל שלא יקחהו ראובן כמו שיתבאר.
THE MIDIANITE MEN THEN PASSED. In the meantime there passed some Midianite men, traders, coming from another direction and arriving at the pit before the Yishmaelites, They pulled Yosef up out of the pit, and it was they who sold him to the Yishmalites for twenty pieces of pieces of silver; and these in turn brought Yosef to Mizraim. As will now be explained, the reason God arranged for the Midianites was so that Reuven should not get to him first.
אנשים מדינים סחרים1: שהלכו במדבר עם אותה אורחת ישמעאלים והגמלים, שהרי אי אפשר לילך במדבר בלי אורחה גדולה, והמה2 הלכו רגלי, ומשום הכי לא ראו3 מרחוק אלא את הגמלים הגבוהים, והמה המדינים שהלכו רגלי נטו מן הדרך לקול יוסף, או שלבבם דפק להם4 להסתכל בזה הבור.
וימשכו: המדינים5, והאחים שראו שמחו בזה כי נעשה רצונם בלי אמצעות עצמם. ואילו לא דיבר יהודה כך לא היו מניחים למשוך ולמכור אלא להניחו בבור עד שימות, אבל משהוחלט אצלם לעשות כן היה להם לנחת כשנעשה ע״י המדינים. והיינו דאיתא בבראשית רבה (פד,ו) שנגנב יוסף שתי פעמים6, היינו, האחים גנבוהו מאביהם, והמדינים מן האחים. ומכל מקום אמר יוסף כשנתוודע לאחיו ״אשר מכרתם אותי מצרימה״ (להלן מה,ד), משום שהמה גרמו לדבר וידעו מעשה המדינים ולא מיחו עליהם, הרי זה כמו שעשו המה, וכן פירש הרשב״ם7.
ויביאו: הישמעאלים8.
1. התחבטות כל המפרשים, האם נמכר לישמעאלים או למדיינים. והאם המדיינים משכוהו מהבור כפשט הכתוב או האחים משכוהו.
2. הסוחרים המדיינים.
3. האחים.
4. כמין ׳חוש שישי׳, כמובן בהשגחה אלקית.
5. כדעת הרשב״ם, רבינו בחיי והחזקוני, ולא כרש״י ולא כהרמב״ן עיי״ש. (והמדינים מכרו אותו לישמעאלים, כפי שמצויין בפסוק).
6. בין ההשוואות שמשוה המדרש את יוסף ליעקב (״אלה תולדות יעקב יוסף״): אלא כל מה שאירע לזה אירע לזה... זה נגנב שתי פעמים (״גנובתי יום וגנובתי לילה״ – לעיל לא,לט) וזה נגנב שתי פעמים (״כי גנב גנבתי״ – להלן מ,טו).
7. וכן הרבינו בחיי והחזקוני. ועיין גם ב׳הכתב והקבלה׳. וברשב״ם כתב שזהו ׳עומק פשוטו של מקרא׳, וסיבתו פשוטה, שהרי נושא הפסוק הם המדיינים וא״כ ״וימכרו את יוסף״ מתייחס אליהם, וכ״כ ׳הכתב והקבלה׳.
8. וזהו מה שכתוב להלן לט,א ״מיד הישמעאלים אשר הורידהו שמה״. ומה שכתוב להלן פסוק ל״ו ״והמדנים מכרו אותו אל מצרים״ עיין ברבינו שם שאין הם המדיינים הסוחרים המוזכרים בפסוקנו, אלא אנשים אחרים כעין סוחרי עבדים, שביצעו את המכירה מהישמעאלים (שהורידוהו למצרים) לפוטיפר.
וימכרו את יוסף. במשתדל, חתר להחזיק דעת האומרים כי לא אחיו מכרוהו, רק המדינים — ולדעתי תנחומין של הבל הוא מנחמנו, והאמת כדעת חז״ל שאחיו מכרוהו, והכתוב צווח אשר מכרתם אותי מצרים — ואם כפירושו אתם גרמתם לי שאמכר ע״י שהשלכתם אותי בבור, לא היה אומר ואתם חשבתם וגו׳ אלהים חשבה, שהרי כפי פירושו מחשבת האחים לא היתה שירד למצרים וא״כ אין מחשבת האחים מעין מחשבתו ית׳ עד שיפול ביניהם הדמיון, ואם כדבריו שלא ידע יוסף כשהעלוהו אותו המדינים מן הבור, אם אחיו מכרוהו וע״כ ייחס להם בטעות המכירה, לא היה אומר מכרתם אותי מצרימה, כי בעיניו ראה לכל הפחות שהמוכרים אותו למצרים לא היו האחים רק המדינים, ומה שיבטל פי׳ זה מעיקרו הוא מ״ש ראובן הלא אמרתי לכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם — ומה עשו האחים נגד רצונו אם לא מכרוהו, עד שיאמר להם ולא שמעתם — ואם על ההשלכה אל הבור, הלא הוא היה היועץ בדבר.
בפירושו של פסוק זה חלוקות דעותיהם של המפרשים הראשונים. במיוחד חלוקות הדעות באשר לנושאו של ״וימכרו״. רוב המפרשים נוטים לומר שהאחים הם אלה שעשו את מעשה המכירה, וזאת על פי דברי יוסף להלן מ״ה:ד׳ — ״אני יוסף אחיכם אשר⁠־מכרתם אתי מצרימה״, כשהוא עוד מוסיף שם — ״ועתה אל⁠־תעצבו ואל⁠־יחר בעיניכם כי⁠־מכרתם אתי הנה״. לפי זה מתחלף הנושא בפועל ״וימכרו״. בין בעלי דעה זו הולך הרמב״ן1 בדרך הפשוטה ביותר.
והרי לשונו: ״כאשר נשאו עיניהם וראו מרחוק אנשים באים מדרך גלעד, הכירו כי אורחת ישמעאלים היא בגמלים, וידעו כי למצרים ילכו, כי מגלעד יובא הצרי והנכאת, ולמצרים היה דרכם להוליך אותו. ולכן אמר להם יהודה, הנה האנשים האלה מארץ מרחק והולכים אל ארץ רחוקה. נמכרנו להם, כי לא יודע הדבר. וכאשר קרבו להם, מצאו כי היו בעלי סחורה אשר להם הנכאת והצרי אנשים מדינים סוחרים ששכרו הגמלים מהישמעאלים, וימכרו את יוסף למדינים שקנו אותו לסחור בו לסחורה, כי אורחת הישמעאלים משכירי הגמלים לא יקנו את הסחורה לעצמם.
ואמר וימכרו את יוסף לישמעאלים, כי להם מסרו אותו, שהם מוליכים הסחורות למצרים. וזה טעם מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה, כי היה בידם, אבל המדינים היו בעליו והם סחרו בו, והוא שאמר והמדינים מכרו אתו אל מצרים. וכל מעשה בכתוב, פעם יספר אותו כמושל המצוה בו ופעם כשליח שיעשנו בידו״ וכו׳.
והנה, אף כי אפשר לפרש את הפסוקים כך, לא ברור עדיין, לשם מה יספרו את כל הפרטים האלה. הרי לכאורה אין זה חשוב לנו כלל, אם האחים מכרו את יוסף לישמעאלים במישרין או באמצעות המדינים. על כן נעדיף להניח, כי ״וימכרו״ מוסב על המדינים. הם שהוציאוהו מן הבור, הם שמכרוהו לישמעאלים כדי שיורידוהו למצרים עם שאר הסחורות. וכך גם נאמר בפסוק ל״ו — ״והמדנים (= המדינים) מכרו אתו אל⁠־מצרים״, כלומר בעודם בארץ כנען מכרוהו בכיוון מצרימה,⁠2 אבל למצרים עצמה הביאוהו הישמעאלים, כאמור להלן ל״ט:א׳. ואילו האמור להלן מ״ה:ד׳ ״מכרתם אתי מצרימה״ פירושו — אתם הוצאתם אותי ממולדתי למצרים על ידי זה שהשלכתם אותי לבור, כלומר אתם הייתם הגורם לכך שנמכרתי הנה.⁠3
ואף אפשר להטעים דרך התבטאותו זו של יוסף. מכיוון שנשתכנע, שמכירתו למצרים היתה ממעשי ההשגחה של הקב״ה, הרי ברצון הוא זוקף את הדבר על חשבון האחים כדי שהללו, ולא הישמעאלים, יתוארו כעושי רצונו ית׳. יש כאן בביטוי זה ״אשר מכרתם אתי״ מרעיונם של חכמינו ז״ל לכתוב ״על⁠־הלחת הראשנים אשר שברת״4 — ״יישר כחך ששברת״,⁠5 מעין — יישר כוחכם שמכרתם אותי. הוא מודה לאחיו שעל ידי פעולתם הביאו לידי מכירתו, ועל כן הוא זוקף את מעשה המכירה לזכותם.⁠6
בעשרים כסף – השווה ויקרא כ״ז:ה׳, כי בן שבע⁠־עשרה היה יוסף באותו זמן.
ויביאו... מצרימה – ולא ויורידו, כלומר הם הביאו לידי כך שיובא מצרימה.
1. לפסוק כ״ה (המ׳).
2. השווה ב׳ יעקוב, ע׳ 21; ר״י הורוביץ בישורון הנ״ל, ע׳ 607.
3. ב׳ יעקוב ע׳ 30; ר״י הורוביץ ע׳ 670.
5. שבת פ״ז. (המ׳).
6. מבקרי המקרא בתרו את פסוקנו וייחסו את הישמעאלים ל⁠־J, ואילו את המדינים — למקור E. לפי פירושנו אין כל ענין בביתור-קיטוע זה, ואנו יכולים לחסוך לעצמנו את הפרכת דבריהם, שכן כבר הופרכו כליל על ידי ב׳ יעקוב ור״י הורוביץ.
וימשכו ויעלו – מכאן דהא דקונים במשיכה אינו אלא עד שיוציא את החפץ ממקומו1 (שערים דרב האי גאון שער ט״ז).
בעשרים כסף – אמר ר׳ שמעון בן לקיש, [למה צותה תורה חמשת שקלים בפדיון בכור] לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף, לפיכך יהא כל אחד פודה את בנו בכורו בעשרים כסף.⁠2 (ירושלמי שקלים ס״ב ה״ג)
בעשרים כסף – א״ר לוי, כמה נפל לכל אחד ואחד מהם טבעה, לפיכך צותה תורה שיהא כל אחד נותן שקלו טבעה.⁠3 (שם שם)
1. ועיין מענין זה בחו״מ סי׳ קצ״ח ס״ג.
2. יתכן דהדורש הזה מפרש עשרים כסף – עשרים דנרי כסף שהם חמשה שקלים, כי השקל ארבע דנרין. ופרטי דין זה יתבארו אי״ה לפנינו במקומו בפ׳ קרח.
3. טבעה הוא חצי סלע שהוא ב׳ דנרין והסלע ד׳ דנרין ונפל לכל אחד ואחד מן האחים חצי סלע [דבנימין לא הי׳ עמהם], לפיכך יתנו מחצית השקל שהוא טבעה, והוא בא לכפרה. וצ״ע לפי מ״ד בזוהר קפ״ה ב׳ דראובן לא ידע ממכירתו ולא אתגלי לי׳ עד זמני דאתגלי יוסף לאחוהי, יעו״ש, א״כ לא הי׳ בהם רק תשעה ידות לחלוקת הכסף, ויש ליישב.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כט) וַיָּ֤שׇׁב רְאוּבֵן֙ אֶל⁠־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין⁠־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת⁠־בְּגָדָֽיו׃
Reuven returned to the pit, and, behold, Yosef was not in the pit; and he rent his garments.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[קעא] 1וישב ראובן אל הבור וגו׳ והיכן היה, אמר ר׳ אליעזר עסוק היה בשקו ובתעניתו וכיון שניפנה הלך והציץ לאותו הבור הה״ד וישב ראובן וגו׳, רבי יהושע אומר כל טרחות הבית היתה מושלכת עליו, וכיון שנפנה מטרחותו של בית הלך והציץ לאותו הבור. והנה אין יוסף בבור. (בראשית רבה פ״ד)
[קעב] 2וישב ראובן אל הבור, מה עשה ראובן, הלך וישב באחד מן ההרים לירד בלילה להעלות את יוסף מן הבור, ותשעה אחיו יושבין במקום אחד כאיש אחד [בלב אחד] בעצה אחד (להמיתו), עברו עליהם ישמעאלים, אמרו לכו ונמכרנו לישמעאלים הן מוליכין אותו לקצוות המדבר כו׳ כיון שירד ראובן בלילה לאותו הבור להעלותו ולא מצאו, קרע את בגדיו ובכה, חזר לאחיו אמר להם הילד איננו כו׳, ואף הקב״ה אע״פ שכתיב מגיד דבריו ליעקב (תהלים קמ״ז:י״ט), דבר זה לא הגיד מפני החרם, לפיכך אמר יעקב טרף טרף יוסף (בראשית ל״ז:ל״ג). (תנחומא וישב ב.)
[קעג] 3וישב ראובן אל הבור, היכן היה כו׳ הלך להביא חבל ולהעלותו. (לקח טוב)
[קעד] 4וישב ראובן, תחלת מי שחזר בתשובה היה ראובן שנאמר וישב ראובן אל הבור וגו׳ אל תקרי וישב, אלא שעשה תשובה. (מדרש אגדה אחרי ט״ז כ״ד)
[קעה] 5וישב ראובן אל הבור, אמר לו הקב״ה כו׳ חייך שבן בנך בא ומחזיר את ישראל למוטב, ומי היה, זה הושע בן בארי, וכתיב בארה בנו (דברי הימים א ה׳:ו׳), ולמה נקרא שמו בארה שהיה בארה של תורה כו׳ והוא בן בנו של ראובן. ולמה נקרא שמו בארה משום וישב ראובן אל הבור. (מדרש אגדה אחרי טז, כד.)
[קעו] 6ויקרע את בגדיו, על שמת אחיו, דמה שכבר הרגוהו. (מדרש החפץ כת״י)
1. פסיקתא דר״כ פכ״ד פ׳ שובה (קנט:) פסיקתא רבתי בהוספה פ״ג (קצט.). מדרש משלי פ״א. בשקו ובתעניתו, על שבלבל יצועי אביו. וכ״ה בתרגום יוב״ע. וראה לקמן אות קעד. בבאור. ובכת״י מושב זקנים אע״פ דבפרהסיא לא הודה ראובן עד אחרי שהודה יהודה במעשה תמר, אבל הודה ועשה תשובה בצינעא. ועי׳ ספר חסידים מק״נ סי׳ י״ט. וכ״ה ברבעה״ת כאן. ובתוס׳ ב״ק צב. ד״ה מי.
2. ראה לעיל אות קסז. ובז״ח צג. ובספר הישר ויעמוד ראובן על הבור ולא שמע דבר ויקרא יוסף יוסף ואין דובר דבר, ויאמר ראובן אך כי מת יוסף מיראה או כי נחש המיתו, וירד ראובן עד תוך הבור ויבקש את יוסף ולא מצא אותו בבור ויעל.
3. מובא שם בשם י״א וכ״ה גם בכת״י חמדת החמדה. ובמדרש החפץ כת״י ובשכל טוב כדי להעלותו בחבל שהביא בידו, וברד״ק וימשכו בחבלים.
4. בב״ר פפ״ד אמר לו הקב״ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחילה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה, איזה הוא זה הושע שובה ישראל עד ה׳ אלהיך. ראה לעיל אות קעא. מה שציינתי בבאור וצרף לכאן. ובפסיקתא שם אמר לו הקב״ה אתה בקשת למחזר ברא חביבא לאבוי חייך שבן בנך מחזיר את ישראל לאביהם שבשמים ואיזה זה הושע כו׳ וראה לעיל אות קלו. בבאור ובספרי ואתחנן פל״א שעשה ראובן תשובה ללמדך שהיה ראובן מתענה כל ימיו על אותו מעשה. ובאגדת תפלת שמונה עשרה מובא בשבלי הלקט הל׳ תפלה ובתניא רבתי הל׳ תפלה סי׳ ד׳ ונדפס גם בבית המדרש ח״ה צד נד. כשעשה ראובן מעשה בלהה פילגש אביו נקנסה עליו מיתה מיד חזר בתשובה דכתיב וישב ראובן אל הבור אמר רבי יוחנן שחזר בתשובה וחיה. דכתיב יחי ראובן ואל ימות. וגו׳ מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו ברוך אתה ה׳ הרוצה בתשובה. ודרשת ר׳ יוחנן שעשה תשובה יש לפרש ע״פ דרשת הב״ר ושאר מדרשים ששב משקו ותעניתו. ולפי סגנון הדרש במדרש אגדה אולי גם ר״י כוון לזה לסמוך על לשון וישב ראובן שעשה תשובה. ועי׳ לעיל אות קעא. והמפרשים העירו על סגנון לשון הב״ר הנ״ל מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה כו׳ הרי מצינו אדה״ר, עשה תשובה. הנה יש בכת״י שלא גורסים כל הנוסח הזה. ובשכל טוב גורס א״ל הקב״ה מאדם הראשון עד כאן לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ולפי גירסא זאת יש לפרש מאדה״ר מלבד אדם הראשון.
5. ראה לעיל אות קעד.
6. ובכת״י אור האפלה דמה שהרגו אותו. לפיכך קרע על שפיכות דמים. וראה לקמן אות קעז.
וְתָב רְאוּבֵן לְגוּבָּא וְהָא לֵית יוֹסֵף בְּגוּבָּא וּבַזַּע יָת לְבוּשׁוֹהִי.
Reuvein returned to the pit, but behold, Yosef was not in the pit. He rent his garments.
וחזר ראובן לגובא והא לית יוסף בגו גובא ובזע ית לבושוי.
ותב ראובן לגובא ארום לא הוה עמהון למסעוד כד זבנוהי דהוה יתיב בצומא על דבלבל מצע אבוי ואזל ויתיב ביני טווריא למהדור לגובא לאסקותיה לאבוי מאים יסב ליה אפין וכיוון דתב וחמא והא לות יוסף בגובא ובזע ית לבושוי.
And Reuben returned to the pit; for he had not been with them to assist when they sold him, because he had sat fasting on account that he had confounded the couch of his father; and he had gone and sat among the hills, that he might return to the pit and bring him up for his father, if haply he might avert his anger.
[יט] וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר – וְהֵיכָן הָיָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, כְּשֶׁנִּפְנָה הָלַךְ וְהֵצִיץ לְאוֹתוֹ בּוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר. [ר׳ יהושע אומר כל טרחות הבית היתה מושלכת עליו כיון שנפנה הלך והציץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר.]⁠א אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם לְפָנַי וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, וְאַתָּה פָּתַחְתָּ בִּתְשׁוּבָה תְּחִלָּה, חַיֶּיךָ שֶׁבֶּן בִּנְךָ עוֹמֵד וּפוֹתֵחַ בִּתְשׁוּבָה תְּחִלָּה, וְאֵיזֶה זֶה הוֹשֵׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ (הושע י״ד:ב׳).
א. המלים בסוגריים המרובעים חסרות בדפוסים וכנראה הושמטו ע״י הדומות.
וישב ראובן אל הבור – הה״ד אדם עשוק בדם נפש (משלי כ״ח י״ז), זה ההורג נפש בשגגה, לזה ראוי היה ליהרג ובאה תקלה על ידו ויהרגנו והוא עשוק בדם נפש, מה רפואה יש לו, עד בור ינוס (שם), אמר הב״ה תנו לו מקום בתחומו של ראובן שינוס שם, את בצר במדבר [וגו׳] לראובני (דברים ד׳ מ״ג). ומה כתוב בראובן וישב ראובן אל הבור, הוי עד הבור ינוס. אל יתמכו בו (משלי שם), שאין נותנין אותו ביד גואל הדם.
אמר הב״ה אתה בקשת להשיב בן חביב לאביו חייך שבן בנך משיב את ישראל לאביהם שבשמים, הה״ד דבר ה׳ אשר היה אל הושע בן בארי (הושע א׳ א׳), וכתיב בארה בנו אשר הגלה תלגת פל⁠[נ]⁠אסר מלך אשור הוא נשיא לראובני (דה״א ה׳ ו׳). ולמה נקרא שמו בארה, שהיה בארה של תורה, ולמה מת בארה בגולה, כדי שיחזרו י׳ השבטים בשביל זכותו.
וישב ראובן אל הבור1והיכן היה, עסוק בשקו ותעניתו, שחזר בתשובה על שהפך יצועי אביו, אמר לו הקב״ה אתה פתחת בתשובה תחלה חייך שבן בנך עומד ומחזיר את ישראל בתשובה, ואיזהו זה הושע בן בארי שאמר שובה ישראל (הושע י״ד:ב׳).
1. והיכן היה. ב״ר פפ״ד אות י״ט, ילקוט רמז קמ״ב, ויב״ע עה״ת, פסיקתא פסקא שובה (קנ״ט ע״א), וע״ש בהערות שלי ורש״י ולק״ט ומובא בתוס׳ ב״ק צ״ב ע״א ד״ה מי בשם מדרש.
וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר – וְהֵיכָן הָיָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עָסוּק הָיָה בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ מִכֵּיוָן שֶׁנִּפְנָה הָלַךְ אֶל הַבּוֹר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל טִרְחָתוֹ שֶׁל בֵּית אָבִיו הָיְתָה מֻשְׁלֶכֶת עָלָיו וְכֵיוָן שֶׁנִּפְנָה הֵצִיץ בַּבּוֹר. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֵעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם לְפָנַי וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְאַתָּה פָּתַחְתָּ בִּתְשׁוּבָה חַיֶּיךָ שֶׁבֵּן בִּנְךָ עוֹמֵד וּפוֹתֵחַ בִּתְשׁוּבָה, וְאֵיזֶה, זֶה הוֹשֵׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע י״ד:ב׳) ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ״.
ת֗ם רג֗ע ראובן אלי אלג֗ב פאד֗א ליס יוסף פיה פכ֗רק ת֗יאבה.
אחר כך חזר ראובן אל הבור והנה אין יוסף בו, וקרע את בגדיו.
וישב ראובן – ובמכירתו לא היה שם, שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו.
דבר אחר: עסוק היה בשקו ותעניתו על בילבול יצועי אביו.
וישב ראובן AND REUBEN RETURNED – When he (Yosef) was sold he had not been present, for it was his day (his turn) to go to attend to his father (Bereshit Rabbah 84:19).
Another explanation is: he had not sat with them at the meal because he was occupied with his sack-cloth and fast in penitence for having disturbed his father's couch (Bereshit Rabbah 84:19).
וישב ראובן אל הבור1היכן היה. ר׳ אליעזר אומר עסוק הוא בשקו ובתעניתו. כיון שנפנה הלך והציץ. 2וי״א הלך להביא חבל להעלותו.
ראובן3אמר הקב״ה אתה פתחת בתשובה. לפיכך 4הושע בן בארי משבטך פותח בתשובה. שנאמר שובה ישראל עד ה׳ אלהיך (הושע י״ד:ב׳).
1. היכן היה ב״ר פפ״ד. ילקוט רמז קמ״ב. ויב״ע עה״ת. ורש״י עה״ת ומובא בתוס׳ ב״ק צ״ב ע״א ד״ה מי בשם המדרש.
2. וי״א הלך להביא חבל לעלותו. לא מצאתי במדרש.
3. אמר הקדוש ברוך הוא. ב״ר וילקוט שם.
4. הושע בן בארי משבטך. עיין וישלח ל״ה בהערה נ״ז ונ״ח.
וישב ראובן אל הבור – כדי להעלותו בחבל שהביא בידו, כי לא נמצא שם בעת מכירתו. דא״ר אליעזר עסוק היה בשקו ובתעניתו על מעשה בלהה, וכיון שנפנה הלך והציץ בבור:
והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו – לרצות את אביו, אמר לו הקב״ה מאדם הראשון עד כאן לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה, וזה הושע בן בארי, שאמר שובה ישראל עד ה׳ אלהיך (הושע יד ב):
וישב – שב ממקום שהלך שם אל אחיו ושב לבור אם יוכל לקחתו משםא בלא ידיעת אחיו להשיבו אל אביו.⁠1
1. השוו ללשון הפסוק בבראשית ל״ז:כ״ב.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״משם״.
וישב, he returned from wherever he had gone to his brothers, going back to the pit to see if he could rescue Joseph without his brothers finding out, and to return him to his father. There is a discussion in Bereshit Rabbah 84,19 as to where Reuven had been in the interval. According to some, it had been his turn to attend to the needs of his father, whereas according to Rabbi Eliezer he was engaged in doing penance, etc., for having slept with Bilhah, his father’s concubine.
וישב ראובן – זה מורה שלא היה עמהם, {והיינו} לפי שהיה מנהגו להיפרד מהם כדי להתפלל ולבקש כפרה כמו שאמרו {החכמים} ז״ל (ב״ר פד:יט) וכי להיכן הלך לשקו ותעניתו. או לפי שהיה נפרד מהם באותו הזמן כדי להיטפל בלקיחתו מן הבור ולהשיבו אל אביו בלי ידיעתם1.
1. עד. כ״פ הרד״ק, וכ״כ המלבי״ם והנצי״ב.
וישב ראובן אל הבור – פר״ש (ד״ה וישב ראובן) ששב לשקו ולתעניתו על מעשה בלהה. ותימ׳ והלא לא הודה ראובן עד שהודה יהודה. והכי איתא במדרש (???, סוטה ז:, בבא קמא צב., מכות יא:) בשעה שאמ׳ יהודה צדקה ממני (בראשית לח:כו) עמד ראובן ואמ׳ אני בלבלתי יצועי אבי. ותירץ רבי׳ שמשון דודאי ראובן שב לסקו ולתעניתו קודם שהודה יהודה. גן.
וישב ראובן אל הבור – פ״ה ששב לשקו ולתעניתו על שבלבל יצועי אביו וקשה דאמרינן מי גרם לראובן שהודה יהודה שנאמר יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה ויאמר א״כ משמע שלא הודה ראובן עד שהודה יהודה. י״ל דשב בצנעא בשקו עד שהודה יהודה.
ואני אנה אני בא – ודאי חושד אותי שהרגתיו על שנטל הבכורה שנאמר ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף.
וישב ראובן אל הבור – פירש״י שהיה עסוק בשקו ובתעניתו על בלבול יצועי אביו. ותימא דבמס׳ מכות מסיק מי גרם לראובן שיודה יהודה וגו׳ מכלל דלא הודה ראובן עד לאחר שהודה יהודה על מעשה דתמר שהיה אחר מכירת יוסף. וי״ל דלא הודה בפרהסיא עד שהודה יהודה אבל בצנעה חזר בתשובה והיה לובש שק.
וישב ראובן אל הבור, "when Reuven returned to the pit, etc.⁠" Rashi, in answer to the question we should have asked about where Reuven was in the interval, answers that he had been preoccupied with trying through fasting and wearing sackcloth, to obtain forgiveness for his indiscretion in removing evidence of Bilhah sleeping with his father.⁠1 This explanation is difficult, seeing that the Talmud in tractate Makkot folio 11, arrives at the conclusion that Yehudah had been the first person ever to have done real penance by admitting his sin publicly, so that his brother learned from him when admitting being the father of the fetus his daughter-in-law Tamar was carrying in her womb. (Genesis 38,26) From that statement it is clear that at this stage Reuven had not felt the need to do penance. He did so only after Yehudah had set the example, which clearly had been some time after the sale of Joseph. Possibly, in order to solve this problem, perhaps the Talmud meant that until Yehudah had confessed publicly, Reuven had only done penance in the privacy his own house. He had been wearing sackcloth in his house already at this point.
1. [one of two explanations which Rashi suggests, the more likely correct one. Ed.]
וישב ראובן – פירש״י ששב לשקו ולתעניתו על מעשה בלהה אע״פ שלא הודה עד שהודה יהודה אפשר קודם שהודה נמי הי׳ מתענה בסתר:
ויקרע את בגדיו – ביעקב כתיב שמלותיו לפי שהוא קרע כל בגדיו אף הסמוכים לעורו כדכתיב היא שמלתו לעורו:
וישב ראובן, "Reuven returned;⁠" According to Rashi, Reuven reverted to wearing sackcloth and observing fasts as penitence over his indiscretion with Bilhah, even though he had not made a public confession until after he had heard his brother Yehudah publicly confess his sin against Tamar. (Genesis 38,26)
ויקרע את בגדיו, "he rent his outer garments.⁠" When his father heard about Joseph's apparent death, the Torah describes the rending of his garments with the words ויקרע שמלותיו, "he rent his (under)garments.⁠" When mourning parents or children, one rends all of one's clothing, whereas when mourning siblings one only rends outer garments. The word שמלה appears as covering for one's skin" (Exodus 22,26)
וישב ראובן – פר״ש שהיה עסוק בשקו ובתעניתו, לפי שבלבל יצועי אביו. וקשה דאמרי׳ התם (מכות כ״ג ב׳) מי גרם לראובן שיודה יהודה שהודה במעשה תמר, אלמא לא הודה ראובן עדיין, שמעשה תמר היה אחר מיכאן. וי״ל בודאי בפרהסייא לא הודה, אבל הודה ועשה תשובה בצינעה.
וישב ראובן אל הבור לראות את יוסף ולהשיבו אל אביו, והנה לא מצא יוסף בבור, ויקרע את בגדיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

(כט) וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו – [י] לפי שהמוסכם מדעת כלם לתת לו שארית ופליטה מה. ויעבור, והנה איננו חרד בפניהם חרדה גדולה, שמא בפתע נאכל מחיות רעות ואולי שחשדם עליו.
עסוק היה בשקו ובתעניתו. בב״ר ופירושו בצינעא שהרי לא הודה על בלבול יצועי אביו עד שבא יהודה והודה על עצמו על קלקול שבידו וזהו שאמרו מי גרם לראובן שיודה על מעשה בלהה יהודה וזאת ליהודה והביאו רש״י ז״ל בפסוק וזאת ליהודה:
וכאשר חזר ראובן מן המקום אשר הלך שם ולא מצא את יוסף בבור חרד חרדה גדולה כי חשב אם שאכלוהו שם חיות רעות תנין ובנות יענה או שחשדם שהם עצמם העלוהו והרגוהו ולכן קרע את בגדיו.
וישב ראובן אל הבור ובמכירתו לא היה שם. וא״כ יש לשאול אחר שראובן ידע כוונת אחיו שהיתה רעה להרגו. איך הלך לו והניחו בין האריות והדובים. כי אולי אם היה שם היו מרחמים עליו. או היו חולקים לו כבוד כדין התורה. בענין שבהליכתו סבב כל זה. עד שלזה קרע בגדיו במר נפשו כמו שקורע על מתו. ולפי שחשב שאולי העלוהו אחיו להברותו לחם בחמלתם עליו. וישב אל אחיו לראות אם היה עמהם. וכשראה שלא היה עמהם. אמר הילד איננו לא בבור ולא בכאן ואני אנה אני בא. כלומר מהיכן אני בא. או היכן הלכתי. כי אני חבתי במיתתו ומה אעשה ומה אומר ולבי מאד חמרמר. ואען ואומר בלשון מר אנה אני בא ואנה אוליך חרפתי כי אין לי התנצלות על חטאי. וכתב מחבר אחד ואני אנה אני בא לשון קינה והספד הוא. ואני סבור שהוא צעק בקול מר על אחיו ובקול קינה. וכן היה צועק על אחיו ואומר אני אנה אני בא. שהוא כמו אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע. אל נקמות ה׳ שהוא בראשי תיבות אני אנה אני. כי לא ידע מה לעשות אלא לצעוק על אחיו ועל עצמו שעזב הנער בידם להורגו אחר שהוא הגורם בהליכתו. והש״י שמע צעקתו כמאמרם ז״ל בענין אכזריות זה מתו עשרה הרוגי מלכות ועשרה בכל דור ודור ועדיין החטא קיים. וא״כ היה ראוי ראובן לעונש על הליכתו והשאלה במקומה עומדת. ורז״ל תירצו על זה ואמרו להציל ראובן מעון. שהיה עסוק בשקו ובתעניתו על בלבול יצועי אביו. ואחרים אמרו שהגיע יומו לשמש את אביו והלך לו ואז מכרוהו. ולפי שכל זה אינו מספיק כי פקוח נפש דוחה שבת וכבוד אב ואם ותשובה וכל מצות התורה. וא״כ למה הלך. יש לומר כי אחר שכוונת ראובן היתה להצילו כדכתיב למען הציל אותו מידם. רחמנא לבא בעי ולא נחשב לו לעון אלא למצוה. והוא בכלל יראי ה׳ וחושבי שמו. כמאמרם ז״ל חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. ואחר שראובן רצה להצילו. ומצד אונס התשובה או שמוש אביו לא הצילו. ויחשב לו לצדקה. כאומרם ז״ל מר ואהלות קציעות כל בגדותיך אל תיקרי בגדותיך אלא בגידותיך. ואמרו גדול בעל תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. ולכן נחשב לראובן לזכות ולמצוה. כאומרם ז״ל ראובן היה ראש להצלה דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם. לפיכך נתן לו הקב״ה עיר מקלט להציל הרוצחים בשגגה דכתיב את בצר במדבר בארץ המישור לראובני. הרי גילו בכאן שעכ״פ היה בשוגג. אבל אחר שכוונתו טובה נחשב לו לזכות ונתן לו הש״י מצות עיר מקלט במקומה. וכן אמרו בענין התשובה שהיה עסוק בשקו ובתעניתו שהוא היה ראש לבעלי תשובה דכתיב וישב אל אחיו. נתן לו הקב״ה בשכרו נביא אחד בשבטו ראש למשיבים. הוא היה הושע בן בארי הוא בארי הוא בארה אשר הגלה תגלת פלאסר לראובני ופתח בתשובה דכתיב שובה ישראל עד ה׳ אלהיך. גילו בכאן כי אולי כמו שהיה בע״ת. כן השיב לאחיו בתשובה. בדבריו שאמר ואני אנה אני בא. כי אולי כשראו צעקתו נתחרטו. ונתן לו השם יתברך שכר על זה אע״פ שנראה שהיה ראוי להציל ליוסף ושיניח התשובה. ועל דרך הפשט נראה לי שראובן לא שגג בזה כלל ולא החזיק בכבוד ללכת לאביו ולא לעשות תשובה כי פקוח נפש דוחה הכל כמו שביארנו. ודעתו היה להצילו להשיבו אל אביו. וכשראה אותם שישבו לאכול לחם לפי שהוא לא היה אוכל. אולי היה מתענה נפרש מהם. ואמר שהיה הולך אל אביו או לדבר אחר מוכרח. והוא נחבא באחת הפחתים ויצא ועיקם הדרך לסלקו מן הבור להשיבו אל אביו. ולא נתאחר כלל אלא מיד שב אל הבור ולא מצאו. לפי שהם לא נתאחרו כלל באכילה כי מיד כשישבו לאכול נשאו עיניהם וראו הישמעאלים. ועלו אותו מן הבור ומכרוהו כהרף עין כי הצליח מעשה שטן. או לקיים הגזירה. ולכן תמצא שנכנס פסוק וישב ראובן אל הבור בנתים. וכתב אחר כך ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם. להורות כי לפי שלא נתאחר ראובן לא היה להם שהות קודם בא ראובן לשחוט שעיר עזים ולהטביל הכתונת בדם בין המכירה לביאת ראובן. כי באופן אחר מיד היה ראוי לכתוב וישחטו שעיר עזים אחר וימכרו. אבל הפסיק בנתים וישב ראובן אל הבור להורות שלא נתאחר ראובן כלל. ואחר שבא ראובן וצעק בקול מר והלך לו. לקחו שעיר עזים ושחטוהו לרמות ליעקב אביהם. כמו שהוא רמה ליצחק אביו בעורות גדיי העזים לקבל הברכות. כמאמרם זכרונם לברכה וכמו שאמר בכאן זאת מצאנו הכר נא כי זאת עצת יהודה. ולפיכך רמוהו ליהודה בענין תמר שאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן. וכמו שאמר בכאן זאת מצאנו הכר נא. כן נאמר שם הכר נא למי החותמת. באופן ששלם השם יתברך לאיש כמעשהו. ואם לא שהיו סבות אלהיות לקיים דברו היה אכזריות גדולה בהם יותר מהמכירה. כי מה להם. אלא לומר לאביהם לא ראינו אותו אלא שהוצרכו לשחוט שעיר עזים ולטבול הכתונת בדם ולקורעה בשנים. לנקום נקמתם בכתנת הפסים לפי שלא יכלו לעשותו ליוסף. ושיוליכוהו לאביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא. בענין שידאג ויתעצב יותר על בנו. אלא שכולם סבות אלהיות למרק חטאתו שחטא עם אביו לרמותו בעורות גדי עזים. שם נאמר האתה זה בני עשו אם לא. כמו שאמר בכאן הכתונת בנך היא אם לא. ולפי שחשב שחיה רעה אכלתהו ולא זכה לקבורה. קרע שמלותיו וילבש שק ואפר ויתאבל ימים רבים שלא כדין התורה ולא רצה לקבל תנחומים. ואולי עשה כל זה לפי שהוא חב במיתתו ששלחו יחידי בדרך בענין שחיה רעה אכלתהו. ואם אחיו עשו לו זה כמו שאמר טרוף טורף יוסף. כמאמרם זכרונם לברכה. גם כן אני חבתי במיתתו אחר שידעתי שנאת אחיו עמו. ועל זה אמר אספדה ואילילה אלכה ערום בלבוש שק ולא אתנחם כל ימי וארד על בני אבל שאולה אחר שאני הרגתיו. ולכן ויבך אותו אביו כל ימי חייו. ואולי יהיה ויבך אוחו אביו כמו ויקבור אותו בגיא הוא קבר את עצמו. כן בכאן בכה על עצמו ולא על בנו. וזהו ויבך אותו אביו. או אמר ויבך אותו. לפי שלמעלה גמר כל דיני האבל דין קריעה ויקרע יעקב שמלותיו. דין כיבוס וישם שק במתניו ולא בגדים מגוהצים. דין אבלות ויתאבל על בנו ימים רבים ולא שבעה ושלשים להספד. דין תנחומי אבלים וימאן להתנחם. דין השנה שהנשמה עולה ויורדה כל י״ב חדש. כי ארד אל בני אבל שאולה עד יום מותי. כנגד שלשה לבכי אמר ויבך אותו אביו. ואולי יאמר ויבך אותו אביו שלא כמנהג העולם. כי האבל בפטירת המת ובקבורתו בוכה ואח״כ מספיד ומתאבל. אבל לא יבכה באחרונה כי כבר נשכח כמת מלב. אבל בכאי אמר ויבך אותו אביו באחרונה להורות על צערו:
(כט-ל) וישב וגו׳, וישב וגו׳ ויאמר אני אנה אני בא. ר״ל אל אבי, ואיך אראה פניו ואגיד לו עצבון כזה. ומכאן נתברר גם כן כוונת ראובן.
ואל תחשוב שאין גם לראובן שנאה על יוסף, כי יש ויש, אבל חשבו ל׳נער׳, וחשב לְדַבֵּר כשיחזור עם אביו על אודות הדבר הזה, שימצא תרופה לדבר:
ובמכירתו לא היה שם שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו. הא דדחיק רש״י לפרש כן וכן לפי ד״א עסוק היה בשקו וכו׳ דילמא הלך לו לעסקיו י״ל דאי הלך לדבר רשות היאך רשאי לו לילך הא ידע שאחיו מבקשים להמית את יוסף ולמה לא ירא כשילך לו שימיתו אותו אלא צ״ל לדבר מצוה הלך שהגיע יומו לילך וכו׳. וקשה א״כ מהו וישב הל״ל ויבא ל״פ ד״א ל׳ תשובה. וטעם אחרון לבד לא יתכן דא״כ היה לו להמתין עד יום אחר בשביל יוסף ל״פ שהגיע יומו כו׳ ולא היה יכול להמתין. [מהרש״ל]:
ד״א עסוק היה בשקו כו׳. דייק מדכתיב הכא וישב ראובן אל הבור ונאמר גבי מרדכי (אסתר ו׳:י״ב) וישב מרדכי אל שער המלך בלבוש שק מה להלן לשק ובתענית ה״נ כאן: וצ״ל דהא דעשה תשובה היינו בצנעה עשה מ״ה לא היה בשעת מכירה דאם לא כן היו דברי רש״י סותרים אהדדי דהא בפרשת וזאת הברכה (דברים ל״ג:ז׳) פירש וזאת ליהודה כיון שהודה יהודה על מעשה תמר הודה נמי ראובן על מעשה בלהה ועשה תשובה אלא מתחלה עשה בצנעה ואחר כך עשה בפרהסיא:
He was not present when he was sold, for his day had arrived to go and attend to his father. [You might ask:] What forced Rashi to say this? Perhaps he went to take care of business. And the same [question can be asked] according to the alternate explanation, that "he was occupied with his sack-cloth and fasting.⁠" The answer is: If he had gone for mundane business, how was he allowed to leave? He knew his brothers wanted to kill Yoseif. Why did he not fear they would kill Yoseif when he left? Perforce, he went for a mitzvah, as his day had arrived, etc. There is a question [on the first explanation]: Why does it say he "returned" (וישב)? It should say he "came.⁠" Therefore Rashi brings the alternate explanation, [according to which וישב is] an expression of repentance (תשובה). And the second explanation is insufficient on its own, as he should have waited for another day [to do repentance], because of [the danger to] Yoseif. Thus Rashi explains that "his day had arrived...⁠" and he could not delay. (Maharshal)
Another explanation: He was occupied with his sack-cloth... Rashi deduces this because it is written here, "Reuvein returned to the pit,⁠" and it says, "Mordechai returned to the king's gate wearing sack-cloth" (Esther 6:12). Just as "returned" over there refers to sack-cloth and fasting, so too here. Reuvein must have done his repentance secretly, and thus he was absent at the time of Yoseif's sale. Otherwise it would contradict Rashi's explanation of וזאת ליהודה (Devarim 33:7), that Yehudah's confession over the incident with Tamar was what influenced Reuvein to confess and repent over the incident with Bilhah. Therefore it must be that Reuvein first repented secretly and later he did so publicly.
וישב ראובן וגו׳ – צריך לדעת מה טענת ראובן על אחיו באומרו ואני אנה וגו׳ הלא גם לעצתו היה יוסף אבוד בבור. והגם שאמר הכתוב (כ״ב) למען הציל וגו׳ להשיבו אל אביו זה היה בלבו לא בפיו אל אחיו והראיה שאמר יהודה (כ״ו) מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו׳ אחר שהיה בבור הא למדת כי השלכתו בבור היתה להריגה וכמו שפירשנו למעלה ומעתה מה מענה בלשונו הילד וגו׳ ואני וגו׳.
אכן כוונת ראובן היא כי לצד היותו הוא הבכור אותו יטריח אביו ללכת לחפש אחריו מסוף העולם ועד סופו, ואם היה בבור היה מביאו מת מהחיות שבבור והיה משיב לאביו הנה הוא מת חיה רעה אכלתהו מה שאין כן עתה אנה ילך מרוחות העולם לבקשו, והוא אומרו ואני אנה אני בא, ולזה נתחכמו וישחטו שעיר עזים וגו׳ ובזה סלקה לה תרעומת ראובן.
וישב ראובן אל הבור, Reuben returned to the pit, etc. What was Reuben's argument when he complained to the brothers ואני אנה אני בא, "where shall I go?⁠" Would Joseph not have been lost even if his own suggestion to throw him into a pit had been carried out? After all, the Torah itself testified that Reuben had never told his brothers that he intended to save Joseph and to restore him to his father! When Yehudah said to the other brothers: "what profit is there in killing our brother, etc,⁠" does this not prove that Joseph's remaining in the pit was meant to result in his death? How then could Reuben complain to his brothers?
Actually, Reuben argued that inasmuch as he was the oldest, his father would charge him with leading the search for the missing Joseph from one end of the earth to the other. If Joseph had remained in the pit, he would have brought Joseph's remains to his father and explained to him that wild beasts had killed him. This would have been the end of his involvement. Now he could not do this. This is why he said: "where shall I go?⁠" As a result the brothers hit on the idea of slaughtering a male goat and dipping Joseph's tunic in its blood, etc. By returning the tattered and blood-soaked remains of Joseph's striped coat they made it unnecessary for Reuben to start a search for Joseph.
וישב ראובן אל הבור – מן המקום שהלך לשם כשהרחיק עצמו מאחיו, וכמו שפירשנו1 וכפי הנראה נעשה כל זה בכמחצית יום, והיה בטוח בלבו שימצא את יוסף בבור ושיעלהו בסתר, וישוב עמו אל אביו, אבל לא מְצָאוֹ.
ויקרע את בגדיו – מתאבל על מות אחיו, כסבור שאחרי לכתו מאתם התנחמו מעצתו שיעץ אותם שהרגוהו וקברוהו.
1. על פסוק כב.
וישב ראובן אל הבור – ובמכירתו לא היה שם, כי מיד שהשליכוהו אל הבור נתרחק מהם, כדי שלא ירגישו בבואו אח״כ אל הבור להעלות משם את יוסף. והנה אילמלא נתעכב ראובן איזה זמן טרם לכתו אל הבור בודאי היה מגיע שם קודם שימכרוהו, אבל מלשון הכתוב שאמר וישב, נראה שהוצרך ראובן ללכת אורחות עקלקלות ולהתרחק מאד מן המקום ההוא פן ירגישו אחיו כוונתו, ונתאחר מפני אריכות הדרך, ולכן כששב אל הבור כבר היה נמכר:
וישב ראובן אל הבור – הלך שם בסתר להצילו קודם שימכרוהו.
(כט-ל) וישב ראובן אל הבור – ראובן היה עמהם באותה עצה והתרחק ג״כ עם יתר האחים, ושער בעצמו שיוכל לשוב אל הבור טרם שיגיעו הישמעאלים לשם, למשל הבור היה במזרח והאחים היו כנגדו בצד מערב, וראו שהישמעאלים באים מרחוק מצד מערב והתרחקו הם לצד צפון או דרום, ושער ראובן שבטרם יבאו הישמעאלים עד המקום ששם ישבו האחים, ומשם עד הבור שהיה ודאי רחוק מן האחים לצד מזרח שלא ישמעו קולו, יקדים הוא א״ע ויוציאהו מן הבור, אבל המדנים באו מצד מזרח ששם הבור והוציאו אותו קודם שבא ראובן ופגעו בהישמעאלים ומכרוהו, וכשבא ראובן ראה שאין יוסף בבור, ולכן שב אל האחים והגיד להם דבר חדש שהילד איננו ולא נודע מי לקחו, ואני אנה אני בא לבקשו, כי ודאי ישלח אותו אביו לבקשו.
(29-30) REUVEN RETURNED TO THE PIT. Reuven had been of one mind with them about the counsel of Yehuda, and he too had departed with the other brothers, estimating that he would be able to return to the pit before the Yishmaelites reached it. Let us say, for example, that the pit was to the east and the brothers were in the west, and that they had seen the Yishmaelites approaching from far away in the west. If they had then moved north or south, Reuven estimated that until the Yishmaelites reached the site where the brothers had been, and from there on to the pit — which was a sizable distance from the brothers eastward, since they had gone far enough not to hear his voice — he would precede them and pull Yosef out. However, the Midianites came from the east where the pit was located, pulling Yosef out before Reuven arrived. They then met the Yishmaelites and sold him, so that when Reuven reached it he saw that Yosef was not in the pit! Whereupon he returned to his brothers with the news that the boy is gone and it is not known who took him. Accordingly, I, where shall I go to look for him, for his father would certainly send out Reuven to search for Yosef.
וישב ראובן אל הבור: למשוך את יוסף בחשאי להשיבו אל אביו, והיתה שעה מוכשרת לכך בשעה שהיו כולם רחוקים מאותו מקום. (ומה שלא היה באותה שעה שמכרוהו עיין פירוש רש״י1. ועוד עיין מה שכתבתי בספר במדבר י,יח2 שכך היה דרכו להתבודד).
והנה אין יוסף בבור: וכסבור שנהרג.
1. בעקבות חז״ל, שהגיע יומו לשמש את אביו, או שהיה עסוק בשקו ובתעניתו.
2. עה״פ ״ונסע דגל מחנה ראובן לצבאותם״.
בשעה שהאחים ישבו לאכול, הסתלק ראובן כדי להגיע בדרך אחרת אל הבור ולהחזיר את יוסף אל אביו. וכאשר ראה שיוסף נעלם מן הבור, קרע את בגדיו מרוב ייאוש; השווה במדבר י״ד:ו׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ל) וַיָּ֥שׇׁב אֶל⁠־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי⁠־בָֽא׃
He returned to his brothers and said, "The boy is gone! And I, where will I go?⁠"1
1. where will I go | אָנָה אֲנִי בָא – See Rashi that the connotation is: "To where can I run to escape our father's grief?⁠" Alternatively: "to what (grief) will I come to?⁠" (Shadal, noting that "בָא" means to come rather than to go).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[קעז] 1ואני אנה אני בא, אמר להם [ראובן] הרגתם את יוסף ואני אנה אני בא, והגידו לו הדבר שעשו החרם שהחרימו, ושמע ראובן את החרם ושתק. (פדר״א פל״ח)
[קעח] 2ואני אנה אני בא, אמר להם כסבור הייתי שאמצא תרופה למעשה בלהה. ועתה אנא אני בא. (לקח טוב)
1. תנחומא וישב ב. וראה לקמן אות קצ. וברבותינו בעה״ת לקמן פסוק לה. כ׳ ומכאן יש להוכיח כי כאשר הקהל מסכימים בדבר אחד בכח חרם ויש סרבן אחד מהן שאע״פ שאומר הסרבן לא אכנס עמהן בחרם שגם הוא באותו הברית בעל כרחו שהרי יוסף לא נכנס בחרם, שאם כן לא היו צריכין לשתף הקב״ה עמהם כי היו עשרה בלא הקב״ה כי לא היו חסרים רק ראובן ובנימן ואעפ״כ לא רצה יוסף לגלות ולהודיע לאביו כי הוא חי. ובסגנון אחר למדו מהמדרש שלפנינו בשו״ת הריב״ש סי׳ רמ״ט להלכה באנשי העיר שעשו חרם בהסכמת כולם או רובם, אף מי שלא היה נמצא בהסכמתם חייב לנהוג בו כשיודע לו דכן מצינו גבי ראובן ששתק כשהגידו לו אחיו החרם שהחרימו על מכירת יוסף שלא בפניו וכיון שהיו צבור והיו בני אב אחד נהג בחרמם אע״פ שלא היה שם כמו״ש בהגדה ע״כ. וכדברים אלו ממש כתב בשו״ת התשב״ץ חלק ראשון סי׳ קכ״ג. (ומובאים בב״י י״ד סי׳ רכ״ח. ובש״ע שם ס״ק ל״ג בהגה עיי״ש בנו״כ. ולקמן פמ״ה פסוק פז.) ובסמ״ק סי׳ ק״ח בהגהות הר״ף מביא דברי רש״י בשבועות לח: בדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שעונשה גדול ותקנו לגזור עליו בארור בעשרה. ואנו רגילין לומר על דעת המקום וע״ד ב״ד אנו מחרימים על פלוני בן פלוני על דבר כך וכך שכך הוא כמו שטוען וכו׳ ובפחות מעשרה אין החרם חל וראיה מבני יעקב ע״כ. ובס׳ רביד הזהב הביאו והקשה והרי ראובן לא היה עמהם ויתכן שזהו שאמרו חז״ל שצירפו השכינה. ולפלא שלא הביא דכן מפורש בתנחומא וישב ב. ופדר״א פל״ח מובא לעיל אות קסז. אמר להם יהודה ראובן אינו כאן ואין החרם מתקיים אלא בעשרה, מה עשו שתפו למקום עמהם. ובספר הישר כאן וישב ראובן אתם ויקומו כלם וישבעו איש את אחיו לבלתי הגיד את הדבר הזה ליעקב ויאמרו כלם כל איש אשר יגיד את הדבר הזה לאבינו ולביתו או אשר ישמיע את הדבר הזה לכל בני הארץ ועמדנו כלנו עליו והרגנוהו יחד בחרב.
2. מובא בכת״י חמאת החמדה. ודרש זה אינו מובן לכאורה איזה שייכות יש לעובדא זאת שלא נמצא יוסף בבור עם מעשה בלהה. ונ״ל לפרש עפמ״ש בשכ״ט ואיך אראה פני אבי והסרחון נתלה בי. ובהדר זקנים ובכת״י מושב זקנים ואני אנה אני בא, ודאי יחשוד אותי שהרגתיו על שנטל הבכורה שנאמר ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליעקב. ובחזקוני כתב דבר אחר משום שהגיד יוסף לאביו החלול שעשה ראובן כמו שפרש״י גבי ויבא יוסף את דבתם וגו׳ שהיה אומר דבני לאה חשודים על העריות לפיכך היה ראובן דואג שמא יאמרו בשביל הדבה שהביא לאביו שנא אותו ראובן. ועפ״ז יש לפרש דרש הנ״ל כסבור הייתי שאמצא תרופה למעשה בלהה. כלומר שכבר נשכח הדבר ואבי מחל לי בשביל שעשיתי תשובה וכהדרש לעיל אות קעא. ועכשיו שוב נתעורר הענין של מעשה בלהה שיחשדו בו שע״י הבכורה שניטלה ממני בשביל שחילל יצועי אביו או בשביל הדבה שאמרו עליו כנ״ל הרג את יוסף. והרבה מחברים מביאים בספריהם מאמר הנ״ל בשם מדרש פליאה בב״ר ואני אנה אני בא ממעשה בלהה ומפרשים בפלפולים שונים. ולפמ״ש י״ל דהדברים כפשוטם.
וְתָב לְוָת אֲחוֹהִי וַאֲמַר עוּלֵימָא לָיְתוֹהִי וַאֲנָא לְאָן אֲנָא אָתֵי.
He returned to his brothers and said, “The youth is not there; and I – where can I go?”

וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא
וְתָב לְוָת אֲחוֹהִי וַאֲמַר עוּלֵימָא לָיְתוֹהִי וַאֲנָא לְאָן אֲנָא אָתֵי
הַיֶּלֶד – העלם בהתאם לגילו
פעמיים ראובן מכנה את יוסף יֶלֶד מרוב רחמנות: ״הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ״, וכן להלן ״אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד״ (בראשית מב כב). ואף על פי שיֶלֶד מתורגם בקביעות רָבְיָא כגון ״ויגדל הילד וַיִּגָּמַל״ (בראשית כא ח) ״וּרְבָא רָבְיָא וְאִתְחֲסִיל״, תרגם ״הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ״ – ״עוּלֵימָא לָיְתוֹהִי״ ולא כמיוחס ליונתן ״טַלְיָא לֵיתוֹהִי״, וכן תרגם להלן ״לָא תִחְטוֹן בְּעוּלֵימָא״, כי על פי גילו היה עלם בן שבע עשרה שנה.⁠1
1. אבל בישמעאל, הגם שהיה בן שש עשרה, תרגם ״אל אראה במות הילד״ (בראשית כא טז) ״בְּמוֹתֵיהּ דְּרָבְיָא״ מן הטעם שהתבאר שם בפסוק יב. לכללי תרגום ״ילד״ עיין לעיל ״הילדים רַכִּים״ (בראשית לג יג).
וחזר לוות אחוי ואמר טליא לית אנה ידע לאן אנה הכא ואנה לית אנה ידע לאן אנה אזל.
ותב לות אחוי ואמר טליא ליתוהי ואנא להן אנא אתי והכדין נחמי סבר אפוי דאבא.
But when he had returned, and looked, and, behold, Joseph was not in the pit, he rent his clothes, and returned to his brethren, and said, The youth is not; and I, whither shall I go, and how shall I see the look of my father's face?
תדע לך כח החרם מן השבטים שקנאו על זנות שבט בנימין. א״ל [הב״ה] קנאתם על הזנות ולא קנאתם על פסל מיכה, לפיכך הרגו בהם בני בנימין פעם א׳ ב׳ ג׳ עד שהלכו ונפלו לפני ארון ברית ה׳ מבקשין תשובה ונרצו, וחרמו שיהו כל ישראל יוצאים אחריהם, שנאמר כי השבועה (היתה) הגדולה [היתה] (שופטים כ״א ה׳), וכי שבועה היתה שם, אלא השבועה היא החרם. ותדע כח החרם משאול בן קיש שהחרים שיצומו כל העם שנאמר ארור האיש אשר יאכל לחם וגו׳ (ש״א י״ד כ״ד) ולא שמע יהונתן ואכל ויאורו עיניו, וראה שאול אבנו של שבט בנימין כיהה אורה, ואז ידע ששבט בנימין מעל בחרם והפיל (גופות) [גורלות] ונלכד שאול ויהונתן, לקח שאול חרבו להרוג את בנו, אמרו לו אדוננו המלך (אגג) [שגגה] היתה והקריבו עליה עולה ונעתר לו ופדו אותו בממון שנאמר ויפדו העם וגו׳ (שם מ״ה).
ורג֗ע אלי אכ֗ותה פקאל אלגלאם ליס הו פאנא אלי אין אמצ֗י.
וחזר אל אחיו ואמר: הנער איננו, ואני לאן אלך.
אנה אני בא – אנה אברח מצערו של אבא.
אנה אני בא WHERE SHALL I GO? – Where can I flee from my father's grief?
וישב אל אחיו ויאמר וגו׳ ואני אנה אני בא – אמר להם כסבור הייתי שאמצא תרופה למעשה בלהה. ועתה אנה אני בא.
וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו – הישוב לאביו. ואני אנה אני בא, ואיך אראה פני אבי והסירחון נתלה בי:
אנה אני בא – למה באתי אל הבור.
'Anah 'ani va': Why did I come to the pit?⁠1
1. Unlike the other commentators who see va' as implying a future action ("Where shall I turn now?⁠" or "How shall I face my father now?⁠"), Rashbam sees it as a reference to Reuben's action in the immediate past, of returning to the pit.
ואני אנה אני בא – הזכיר אני פעמיים והאחד מספיק, רק דרך הלשון כך.
AND AS FOR ME, WHITHER SHALL I GO? Ani (I) is used twice in this clause1 even though one ani would have sufficed.⁠2 The latter is in keeping with Hebrew style.
1. The Hebrew literally reads: And I, whither shall I go.
2. Scripture could have read: and whither shall I go.
הילד איננו – כי לא היה בשעת מכירה כמו שפירשתי (ר״י בכור שור בראשית ל״ז:כ״ה).
אנה אני בא – לבקשו, ואיך אשוב לראות ברע אשר ימצא את אבי.⁠1
1. השוו ללשון הפסוק בבראשית מ״ד:ל״ד.
הילד איננו – THE BOY IS GONE – Because he was not there at the time of the sale, as I explained (R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 37:25).
אנה אני בא – WHERE WILL I GO – to seek him, and how will I return to see the evil that will find my father.
בראשית רבה: וַיׇשַב אל אחיו – והיכן הלך ראובן? ר׳ אליעזר אומר עסוק היה בשקו ובתעניתו, כלומר שהיה מתענה ולובש שקא על שבלבל יצועי אביו.
וישב – כי לא ידע שמכרוהו אלא חשב שנגנב מהבור.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ולובש שק״.
וישב, he did not know that the brothers had sold him but thought that he had been stolen from the pit.
ומאמרו ואני אנה אני בא – צעקת ווי על חסרונו, וגודל הצער על אבדנו. וכאן גילה {ראובן} להם מה שהחליט עליו {בלבו}1. ואע״פ כן, הסתיר את המעשה מיעקב לפי שהיה חס עליהם2, או אפשר שראה שזה טוב יותר אם יתיאש {יעקב} ממנו ולא ישאר בחרדה לבקש השבתו, אשר קרוב שלא יעלה בידו ולא יצלח, ובכן יקשה היגון יותר ויגדל יותר.
או נמנע {ראובן} מלהגיד כמו שנמנע יוסף עצמו מלשלוח ממצרים להגיד לאביו אפילו בשעת גדולתו ויכולתו {לעשות} כך, {והוא} לפי שהיה מחכה למה שתעשה הגזירה האלוהית בענין הגדול הזה אשר לא היה אלא סיבוב אלוהי בשביל דבר גדול, {וידע} אשר מכלל הסודות האלוהיים בהשלמת הפעלת הרצון3 [האלוהי] שזה יהיה נסתר4. והסכימו {יוסף וראובן} על זאת הכוונה והסברא ב{ענין} ההסתרה5.
והמאמר שהיה שם חרם הוא על דרך הדרש הידוע6.
1. עה. ר״ל, כאן גילה לאחים שכוונתו היתה להוציא את יוסף מהבור בלי ידיעתם ולהשיבו לאביו.
2. עו. ר״ל למרות שלא היתה דעתו מסכמת לדעתם במכירת יוסף, בכל זאת הסתיר מיעקב סיבת העדרו של יוסף, לפי שהיה ראובן חס על האחים שלא יקצוף עליהם אביהם ויקללם.
3. עז. במקור: ׳פי תתמים נפוד׳ אלמשיה׳ (בתרגום המהדיר: לכלות להוציא אל הפועל את הרצון).
4. עח. השוה פירוש הרמב״ן להלן (מב:ט): ׳את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת [...], וכן אני אומר שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות, כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו, ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון. אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו, אי אפשר להיות בארצם, והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו׳. ביאורו הוא כעין דברי רבנו, אבל נראה שיש שינוי מהותי ביניהם. מדברי הרמב״ן עולה שיוסף נטל על עצמו לפעול בעצמו, כדי שיתקיימו מפעלות תמים דעים בהתגשמות החלום, וכן על זו הדרך ביאר הרמב״ן שאר פעולותיו של יוסף בענין ע״ש. לכאורה דרך זו משאירה מקום עיון, היאך הרשה יוסף לעצמו להתערב בהדי כבשי דרחמנא בצעדים שהיושר מנגדם לכאורה [ועי׳ מה שהובא משם הגרי״ז מבריסק בס׳ תשובות והנהגות ח״ב סי׳ קמ]. ואמנם לדרכו של רבנו לא פעל יוסף (וכן ראובן) שום פעולה להגשמת החלום, רק הכיר שמה שמתרחש איתו אינו דבר טבעי, והבין שרצון ה׳ הוא שיהיה דבר זה נסתר עד שיבקע כשחר אורו, ולכן לא עשה פעולה שתתנגד לרצון הבורא, בבחינת שב ואל תעשה עדיף.
[מעניין לציין לד׳ פרשן המורה הר״י ן׳ כספי בספרו ׳משנה כסף׳, פרעסבורג תרס״ה, עמ׳ 123, הלה ביקר במצרים בימי נכדיו של רבנו, וע״פ המנהג שראה במצרים חשב לפתור שאלת הרמב״ן על נקל, וז״ל שם (בדילוג): ׳ואין ספק ליודעי מנהג מצרים כמוני, כי אחר שיוסף היה עבד נמכר לסריס פרעה הנה לא היה לו תקנה [לצאת לחפשי] בשום פנים, וכ״ש שלא יוכל לברוח כי הארץ סוגרת ומסוגרת לכן לא שלח זה ליעקב׳. אך יש לפקפק על כך מדברי רבנו, שהלא לפעמים אף רבנו נוהג לפרש המקראות ע״פ הנהוג בימיו, כמש״כ במבוא, ואם לא עשה כן כאן נראה שהשערתו של ר״י ן׳ כספי אינה נכונה].
5. עט. במקור: ׳ואתפאקהם עלי הד׳ה אלניה ואלראי פי אלכתמאן׳ (בתרגום המהדיר: והסכימו {יוסף וראובן} על כוונה זו ו{על} השיטה להסתיר {דבר זה}). ודברי רבנו הם כשיטתו שהאחים ג״כ ידעו לפתור החלום כמו שפתר יוסף, וידעו שעתיד להתרחש, ועמש״כ למעלה (פסוק יא).
6. פ. הכוונה למדרשם ז״ל בפרקי דר״א (פרק לח) ובמדרש תנחומא (וראה תו״ש כאן אות קעז) וכמובא ברש״י להלן (פסוק לג): ׳שהחרימו וקללו את כל מי שיגלה ושתפו להקב״ה עמהם׳, ומחמת כן ראובן ויוסף לא הודיעו זאת ליעקב.
ואני אנה אני בא – מפני מה היה ראובן מתיירא יותר משאר אחיו, אדרבה יהודה היה לו לירא יותר משאר אחיו שהיה ממונה על אחיו עד אותו פרק. אלא יש לומר: שנתנה בכורתו ליוסף, היה ירא שמא יחשדהו אביו יותר משאר אחיו משום דסני ליה על בכורתו כדכתיב בחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף (דברי הימים א ה׳:א׳).
דבר אחר: משום שהגיד יוסף לאביו החלול שעשה ראובן, כמו שפר״ש גבי ויבא יוסף את דבתם וגו׳ (בראשית ל״ז:ב׳), שהיה אומר דבני לאה חשודים על העריות. לפיכך היה ראובן דואג שמא יאמרו בשביל הדבה שהביא לאביו שנא אותו ראובן.
ואני אנה אני בא, "as for me in what terrible situation have I gotten myself into?⁠" Why was Reuven more concerned and afraid than the other brothers? On the contrary, the brother who should have been the one most afraid was Yehudah, who had acted as the brothers' leader until that time! We must therefore say that he was more concerned because his father had treated Joseph as his firstborn, and he, his father's biological firstborn could have been accused as being negligent in looking after him due to feelings of jealousy. In addition, he had already been guilty of an indiscretion in Bilhah's bedroom, which had shown his father that he felt aggrieved about his father having favoured Rachel and her children. Rashi already commented concerning the tales Joseph had been telling to his father, all putting the sons of Leah in a bad light.
הילד אינינו כו׳ – וא״ת מה טעם ציער עצמו כל כך. וי״ל שכך אמ׳ יאמרו שאני הרגו בשביל בכורתי שלקח.
הילד איננו וגו׳ – נצטער כ״כ שנתיירא שיחשדנו אביו שהרגו הוא מפני שנתנה לו בכורתו.
הילד איננו – וא״ת מה טעם ציער עצמו כל כך. וי״ל שכך אמר יאמר העולם שאני הרגתיו בשביל בכורתי שלקח.
וישב אל אחיו ויאמר: הילד איננו ואני אנה אני בא, ואיזה התנצלות יהיה לי מאבי, ומה נאמר ומה נעשה?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

אנה אברח מצערו של אבא. דאם לא כן מאי אנה אני בא וכי מפני שהילד איננו נפסק המקום ולא נשאר לו מקום לבא שם וליכא למימר דה״ק הילד איננו ואנה אני בא למוצאו דאם כן מאי ואני הל״ל הילד איננו ואנה אני בא אלא עכ״ל דה״ק מאחר שהילד איננו הנה אני צריך לברוח מפני צערו של אבא ואנה אברח:
ואמר הילד איננו ואני אנה אני בא. ופירוש זה הוא כך אצלי הילד הזה עם היותו נקי מעון איננו שהרגתם אותו ואני אנה אני בא. שגם כן היום או מחר אם אשב בחברתכם יעלה בדעתכם ותהרגו אותי ולמה אני בא לשבת עם אנשים רצחנים. ואין ספק שהודיעוהו אמתת הדבר שמכרוהו לישמעאלים להורידו מצרימה אבל לא נתקררה דעתו של ראובן שהיה בדעת להשיבו אל אביו והותרו עם מה שפירש׳ בזה השאלות הי״ד והט״ו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

אנה אברח מצערו של אבא. דאל״כ וכי מפני שהילד איננו נפסק לו המקום ולא נשאר לו מקום לברוח שם אלא ה״ק מאחר שהילד איננו אני צריך לברוח מפני צערת אבא ואנה אברח:
Where can I flee from my father's grief? [Rashi knows it means this] because otherwise, would the boy not being there cause a lack of space for Reuvein, leaving him nowhere to flee? Perforce, it means: since the boy is not there, I must flee from my father's grief, and where can I flee?
וישב אל אחיו – להגיד להם שהיה שם ולא מצא את יוסף בבור, ולצעוק חמס על מעשיהם.
אמר הילד איננו – כמו ״יוסף איננו ושמעון איננו״ כלומר איננו עוד אתנו, לא בבור ולא פה עמכם.
ואני אנה אני בא? – פירש רשב״ם ז״ל ״למה באתי אל הבור?⁠״ [עכ״ל]. ולא ידעתי מה יקונן על שובו אל הבור, והוא הלך שם להצילו. ואילו לא הלך שמה היה מת בבור. ורש״י ז״ל פירש ״אנא אברח מצערו של אבא״. ולי יראה שהתאונן ואמר מעתה עם מי אתחבר? אשובה אל אחי? הם פשעו בי ולא אבו שמוע אלי לבלתי חטוא בילד. אשובה אל אבי? איככה אראה בצערו? וכן יתפרש ״אנה אני בא״ היום אל בור שלא מצאתי בו הילד, ואל אחים שהשליכוהו בו. וממרירות לבו דבר. והתורה קצרה גם בזה ולא הזכירה מה ענו אחיו, שבלי ספק ספרו לו מה שקרה באותן השעות שהרחיק מהן שמכרוהו לארחת ישמעאלים להורידוהו מצרימה. ואז נועצו יחדו מה יעשו נגד אביהם ואמרו לו שעל כן הפשיטו מעליו כתונת הפסים להטעות בו את אביהם.
אנה אני בא – כמו אנה אנחנו עולים (דברים א׳:כ״ח) – האיך אנחנו עולים, כך האיך אבוא לביתי1. סתם ביאה היא לבית.
1. רש״י פירש ״אנה אברח מצערו של אבא״, ורשב״ם, ״למה באתי אל הבור״, ולהרשב״ם ״אנה״ הוא כמו ״למה״, ותרגום אונקלוס ״ואנא לאן אנא אתי״ הוא כרש״י והרכסים לבקעה. ושד״ל כתב, ״ואני אנה אני בא – אם הכוונה אנה אברח מצערו של אבא היל״ל אנה אלך, כמו אנה אלך מרוחך (תהלים קל״ט:ז׳), אבל שרש בוא נאמר על הכניסה במקום, וע״כ נ״ל בכמה צרות אני נכנס מעתה...⁠״.
במדרש שכל טוב כתב ״ואני אנה אני בא, ואיך אראה פני אבי והסירחון נתלה בי״, וזה קרוב לפירוש הרכסים לבקעה.
ובבכור שור ״אנה אני בא – לבקשו, ואיך אשוב לראות ברע אשר ימצא את אבי״, ואולי בא בזה ליישב את קושיית האבן עזרא ״הזכיר אני פעמיים והאחד מספיק, רק דרך הלשון כך״, והבכור שור קורא את הפסוק לפנים ולאחור, ״אני אנה, ואנה אני בא״, ולתיבת ״אנה״ שתי פירושים, אני אנה – היכן אבקשו, ואנה אני בא – איך אשוב לאבי. וזה חידוש נפלא.
וראה גם הכתב והקבלה, רנ״ה וייזל, ורש״ר הירש.
הילד איננו – או נגנב משם, או אתם הרגתם אותו:
ואני אנה אני בא – אנה אברח מצערו של אבא. והנה אין ספק שהודיעוהו אמתת הדבר שמכרוהו, אבל לא נתקררה דעתו של ראובן שהיה בדעתו להשיבו אל אביו:
ואני אנה אני בא – אנה אברח מצערו של אבא (רש״י), ואין לשון בא מתיישב בזה, ולדעתי מלת אנה שם מן אנה לידו, לא תאנה אליך רעה והוא ענין מקרה, ויפה נופל ע״ז לשון אנה כי האיש המשוקע באיזו צער ומקרה רע הוא במעמד התשוטטות רעיונותיו הנה והנה למצוא מרגוע לנפשו, ותרגומו (איך געראטהע אין פערצווייפלונג).
ואני אנה אני בא – אם הכוונה אנה אברח מצערו של אבא היל״ל אנה אלך כמו אנה אלך מרוחך (תהלים קל״ט:ז׳), אבל שרש בוא נאמר על הכניסה במקום, וע״כ נ״ל בכמה צרות אני נכנס מעתה, דוגמת מליצת בא בימים {בראשית כ״ד:א׳}, אבוא בגבורות (תהלים ע״א:ט״ז) וכמו צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו (משלי י״א:ח׳) וכן בטובה ואל יבואו בצדקתך (תהלים ס״ט:כ״ח), כי כמו שאומרים שהצרה באה לאדם, כן אומרים שהוא בא בצרה, כמו שאומרים ומצאוהו רעות רבות וצרות (דברים ל״א:י״ז) ואומרים ג״כ צרה ויגון אמצא, {תהלים ק״ו:ג׳} ואמנם ראובן היה מיצר על זה יותר משאר האחים לאחת מן הסבות שהזכרתי (פסוק כ״א).
ואני אנה אני בא – נאמר ״אנה אני בא״, ולא ״אנה אלך״ שפירושו ״לאן אוכל לברוח ביגוני?⁠״ לא היה כאן כל ענין או סיבה לברוח, שכן ראובן לא היה לבדו ביגונו, כל המשפחה השתתפה בו. יתירה מכך, המשמעות העיקרית של ״בא״ היא: ללכת אל המקום בו מרגישים בבית, ואליו משתייכים. ״בא״ קרוב ל״פֹּא״ (איוב לח, יא) = ״פֹּה״: המקום שאליו משתייך דבר – ״כאן״; וגם ל״פֶּה״, הפתח שנפתח כדי לקבל את השייך אל תוכו.
אלא ״אנה אני בא״ מבטא תחושת בושה או חרטה, ציפיה לתוכחה – מוצדקת או בלתי מוצדקת. אומר ראובן: ״לא יהיה לי מקום בו אוכל להיות במנוחה, ושאוכל לזקוף בו את ראשי, כולם יתרחקו ממני״.
ומדוע חש כך ראובן? אולי פשוט מכיון שלא עשה יותר כדי למנוע את המעשה החמור. הוא ניסה לקיים את המצוה, אך לא גמר אותה.
אך מהיכן נבע חוסר אונים זה? הרי סוף כל סוף, האם לא היה ראובן האח הגדול? ושמא לא היה מסוגל לאסוף את הכחות הנדרשים, מכיון שידע שהוא עצמו אינו ללא רבב. הוא היה עדיין במצוקה מחמת הכרתו בחטאו; וההכרה בחולשתו שלו נטלה ממנו את הכח לעשות מעשה יותר נחרץ.
יתכן גם שהייתה שם סיבה אחרת. האחים פעלו מתוך פחד; הם חששו שיוסף ישתלט עליהם וימנע מהם את עצמאותם. היה זה אך טבעי שפחד זה נפל במיוחד על ראובן; שכן במשפחת יעקב היו שני בנים בכורים, ראובן ויוסף, ויוסף היה בכורה של האשה אותה רצה יעקב באמת כבת זוגו. ממילא, מטבע הדברים, יפול החשד בעיקר על ראובן. משום כך הוא התרחק משם, ולכן פחד עתה שינדו אותו. ואכן בסופו של דבר חששותיו נראים מוצדקים. הבכורה ניטלה מראובן והועברה ליוסף.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 29]

הילד איננו: עתה שב אל דברו1 לומר שהוא אינו אלא ילד ואינו חייב עונש כלל.
ואני2: שעל פי דברי נשלך לבור ונאבד3, ואילו לא נשלך לבור הרי לא הייתי מניח להרגו או למכרו4 בשום אופן, אבל עתה שעל פי עצתי יצאה קלקלה זו.
אנה אני בא5: לאיזה מקום אהיה גולה כדין הורג בשוגג6, וכמו שכבר אמר ה׳ לקין על שהרג בשוגג ״נע ונד תהיה בארץ״ (לעיל ד,יב), עיי״ש.
1. כפי שאמר להם לפני כן לא לחטוא בילד, ודבר זה הוזכר בתורה להלן מב,כב כשראובן הוכיחם ואמר להם ״הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד״, וכפי שביאר רבינו לעיל בפסוק כ״ב, עיי״ש.
2. מיותר, די היה לומר ׳ואנה אני בא׳. ובראב״ע (להלן מא,י) כתב ׳כן דרך הלשון׳. וברמב״ן (לעיל כג,יג) כתב ׳בא הכפל לנחץ הענין׳.
3. לפי מה שחשב שנהרג בבור.
4. אף שלא ידע על המכירה.
5. מדוע לא היה לו מקום לאן ללכת. ולפי רש״י לא היה מוכן ללכת כי פחד לחזור הביתה ולראות את צערו של אבא. ועיין בזה ב׳הכתב והקבלה׳.
6. פירוש מקורי של רבינו בביאור משפט זה.
הילד – השווה להלן מ״ב:כ״ב.
ואני אנה אני⁠־בא – ביטוי לייאושו של ראובן. לאן אלך, כי לא אוכל לראות בצער האב.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(לא) וַיִּקְח֖וּ אֶת⁠־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת⁠־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃
They took Yosef's tunic and slaughtered a he-goat and dipped the tunic in the blood.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודהמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןר׳ נ״ה וויזלשד״לנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[קעח*] 1וישחטו שעיר עזים, א״ל הקב״ה אתה [יוסף] אמרת חשודים על אבר מן החי, חייך אפילו בשעת הקלקלה אינם אלא שוחטים ואוכלים, וישחטו שעיר עזים. (בראשית רבה פ״ד)
[קעט] 2וישחטו שעיר עזים, למה שעיר עזים שדמו דומה לדם האדם. (בראשית רבה פ״ד)
[קפ] 3וישחטו שעיר עזים, ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת (ויקרא ט׳:ג׳) וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף יש בידכם בתחלה וישחטו שעיר עזים, ויש בידכם בסוף. עשו להם עגל מסכה (שמות ל״ב:ח׳). (תורת כהנים פ״ח, מכילתא דמלואים)
[קפא] 4וישחטו שעיר עזים, משלם הקב״ה לבני אדם מידה כנגד מידה כו׳, ואפילו לצדיקי עולם משלם מידה כנגד מידה, יעקב אבינו רימה באביו בעורות גדיי העזים, ובניו רימו בו בגדי העזים וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם. (מדרש)
[קפב] 5ויטבלו את הכתנת בדם, א״ר סימון כשם שהקרבנות מכפרין כך הבגדים מכפרין, כתונת היתה מכפרת לובשי כלאים, אית דבעי מימר על שופכי דמים כמה דאת אמר ויטבלו את הכתונת. (ירושלמי יומא פ״ד פ״ז ה״ג)
1. ראה לעיל אות לו, בבאור וצרף לכאן. ובשכל טוב וישחטו שעיר עזים, ואע״פ שצריכין לדם לא לבשר, לא נהגו בו מנהג הפקר ושחטוהו, ונראה דאינו גורס שוחטים ואוכלים אלא כגי׳ ב״ר כתי״ל במנח״י אפילו בעת הקלקלה שוחטים (עי׳ חולין פה: השוחט וצריך לדם וכו׳).
2. כ״ה בתרגום יוב״ע. ובזהר ח״א קפח: ובכת״י מושב זקנים כ׳ וישחטו שעיר עזים פרש״י לפי שדומה לדם האדם, וקשה מהא דאמרינן בהנזקין נז: גבי זכריה דאייתי מדם זבחים ומדם דכבשים ומדם דעזים ולא אידמי ליה, אלמא אינו דומה, וי״ל דהתם שמא מעורב היה בדמים אחרים ולכך לא אדמי. וכ״ה בחזקוני, ובפי׳ הר״י מוינה דזכריה מופת ופלא היה כדי להנקם. (וע׳ במהר״ם שיף. גיטין שם ובשו״ת חות יאיר סי׳ ל.) ומאמר תמוה יש בענין זה בכתב יד ילקוט מדרשים תימני בספרית ששון - לונדון שלא מצאתי בשום מדרש אחר וז״ל וישחטו שעיר עזים ר׳ טורנאי אומר מהיכן הביאוהו מבית לוט (!) הביאוהו. תניא שעיר זה אין לו קרנים (וכשבא) אליהם אמר להם שתי נפשות אתם הורגים מלמד שהיא נקבה והיא עברה ומנא לן דאמר עזים (משמע) שנים וכשבאו לשחטו צווח קול עד שהגיע למרום וירדו מלאכי השרת לראות והוא אומר יוסף חי ואני מת מי יגיד ליעקב הלכה אחת הרוחות וספרה ליעקב מה הוא אומר בסוף ויפג לבו כי לא האמין להם והיה צווח ואומר ארץ אל תכסי דמו ועד עכשיו דמו של שעיר לח בקרקע עד שיבא המלך המשיח שנאמר וצרפתים כצרף את הכסף זה כסף שמכרו בו יוסף שנ׳ וימכרו את יוסף. שעיר עזים שדמו דומה לדם האדם שעיר יוסף נתפלל עליו יעקב וחייה כמה שנים והוא שהיה עם ישראל במדבר והוא שעלה לעזאזל גורל לה׳ אמר לו הקב״ה בשביל שנצטערת במכירת יוסף חייך שאני בוחר לך קרבן לפני. וראה בספר הישר כאן. ובלק״ט וישחטו שעיר עזים למה שעיר עזים שדמו דומה לדם האדם לפיכך השעיר לחטאת. ראה לקמן אות קפ.
3. במדב״ר פי״ד, מדרש תדשא פ״י וכ״ה בלק״ט ויקרא א. ומדרש אגדה שמיני ט, ב. נשא ז, טז. פנחס כח, ז. ומובא במורה נבוכים ח״ג פמ״ו החכמים ז״ל שמו טעם היות כפרת צבור לעולם בשעירים, בעבור שחטא עדת ישראל כלה היה בשעיר רמז למכירת יוסף הצדיק, שנא׳ בעניינו וישחטו שעיר עזים. ובשכל טוב ולפיכך בכל מקום השעיר לחטאת, יבא דמו ויכפר על דם הדומה לו, וכתיב כי הדם הוא הנפש. ועי׳ תנ״י ויגש ז.
4. מאמר זה מובא מכת״י בגנזי שכטר ח״א צד קמ. וכ״ה בזהר ח״א קפה: ובכת״י רמזי ר״י וישחטו שעיר עזים, [ר״ת] עשו. ע״י שיעקב רימה את אביו בגדי עיזים שלקח הברכה מעשו לכך רימוהו בניו וציערוהו בגדי עיזים, יבוא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, הה״ד וחטאתי נגדי תמיד. דכתיב שעיר עזים אחד לחטאת. וראה לקמן אות קפג. ובספר הישר כ׳ ויאמר אליהם יששכר הנה לכם עצה אם טוב בעיניכם לעשות כדבר הזה קחו לכם את הכתנת אשר ליוסף וקרעו אותה ושחטו שעיר עזים כו׳.
5. בגמ׳ זבחים פח: ערכין טז. כתונת מכפרת על שפיכות דם שנאמר וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם. (ורמז הוא לעתיד לבוא שכפרת שפיכות דמים בכתונת וטבילה היינו כפרה, רש״י) ובשהש״ר פ״ד א״ה כתונת היתה מכפרת על שופכי דמים היך מה דאת אמר ויטבלו את הכתנת בדם. ויש אומרים על לובשי כלאים היך מה דאת אמר ועשה לו כתונת פסים. וכ״ה גם בויק״ר פ״י א״ו הכתונת לכפר על לבושי כלאים כמה דתימא ועשה לו כתונת פסים. ובהגהות רד״ל בויק״ר כותב דצ״ל הכתונת על לובשי כלאים וי״א על שפיכת דמים כד״א ועשו לו כתנת כו׳ כ״ה בירושלמי דיומא ולמ״ד על הכלאים א״צ להביא ראיה שהוא פשוט מפני שהכתונת של כלאים, ע״כ. ודבריו תמוהים מאד מ״ש דהכתונת של כלאים דלפי פשטות הסוגיות בשני התלמודים ברור דרק האבנט היה של כלאים והכתונת היתה של פשתן. וראה ברמב״ם פ״ה מהל׳ כלי מקדש ה״א. וטעמו של הירושלמי דהכתנת מכפרת על הכלאים מבואר בק״ע דס״ל למ״ד זה דאין חייבין על כלאים אלא בבגד הלובש סמוך לבשרו והיינו כתונת. אמנם מצאתי בילקוט שמעוני ח״א רמז תקי״ג מילמדנו, כתונת מכפר על זורעי כלאים מפני שהיתה מצמר ופשתים. ויש אומרים על הדם שנאמר את דמם. כתנת מכפר על לבושי כלאים כמה דאת אמר ועשה לו כתנת פסים. ומבואר דס״ל דהכתונת היתה מצמר ופשתים וזה תימה וצ״ע. אך צריך לבאר הדרש מקרא ועשה לו כתונת פסים איך נרמז בפסוק זה מענין כלאים, דקשה להגיה בכל המקומות הנ״ל כמ״ש הרד״ל. ואולי י״ל בדרך זו, הנה סתם כתונת המוזכרת בתורה היא של פשתן דבד ושש היא פשתן וכאן דכתיב כתנת פסים לפ״מ דמבואר בגמ׳ שבת י: בשביל משקל שני סלעים מילת ופירש הערוך צמר נקי וצח עי׳ בעה״ש מל א׳ ולפ״ז הרי היתה הכתנת פסים של כלאים. ויש להוסיף עוד עפ״מ דמבואר בכלי יקר בשם מדרש ועשה לו כתונת פסים זה בגדי כהונה, על שם שנטלה הבכורה והעבודה מראובן ונתנה ליוסף לכך וישמע ראובן ויצילהו שלא יאמרו עצתו של ראובן זה ודאי היתה על שניטל ממנו הבכורה והעבודה נתקנא בו. (ועי׳ תרגום ירושלמי לקמן מ״ח:כ״ב) וראה לעיל אות קמ. בשם הזהר דד׳ בגדים שלבש יוסף הם נגד ד׳ בגדי כהונה. וראה לעיל אות מד. בבאור ולכן רמזו בפסוק זה דכתנת של בגדי כהונה מכפרת על לובשי כלאים. שו״ר ביפה מראה על הירושלמי יומא העיר קצת מהנ״ל בסגנון אחר. ועי׳ תנ״י ויגש ז.
וּנְסִיבוּ יָת כִּתּוּנָא דְּיוֹסֵף וּנְכַסוּ צְפִיר בַּר עִזֵּי וּטְבַלוּ יָת כִּתּוּנָא בִּדְמָא.
They took Yosef’s tunic, slaughtered a male goat, and dipped the tunic in the blood.

וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם
וּנְסִיבוּ יָת כִּיתּוּנָא דְּיוֹסֵף וּנְכַסוּ צְפִירָא בַּר עִזֵּי וּטְבַלוּ יָת כִּיתּוּנָא בִּדְמָא
שָׂעִיר – צָפִיר, שניהם לשון חוזק
א. תרגם ״שְׂעִיר עִזִּים״ – ״צְפִירָא בַּר עִזֵּי״ כבספרי המקרא הארמיים כגון, ״וּצְפִיר הָעִזִּים הִגְדִּיל עַד מְאֹד״ (דניאל ח ח), ״וּצְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאָה״ (עזרא ח לה). לדעת רד״ק (״שרשים״, צפר), המשותף לשם העברי שָׂעִיר ולשם הארמי צָפִיר הוא עניין החוזק; שָׂעִיר לשון השתערות וצָפִיר קרוב לצפורן. בכך נתבאר לו כפל השמות בפסוק ״וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר״ (דניאל ח כא): ״ומה שאמר וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר כפל לבאר, כי הלשון האחרון מבואר מן הראשון. ולשון צָפִיר אינו מורגל בלשון כמו שָׂעִיר כי אם בלשון ארמי. או פירוש הַשָּׂעִיר הוא מן וְיִשְׂתָּעֵר עָלָיו מֶלֶךְ הַצָּפוֹן (דניאל יא מ). בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר (ירמיהו יז א) ידוע. ולפי שאדם חותר בצפורניו, קרא לעט ברזל החותר – צפורן. לפיכך אמר בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר כי שמיר הוא הברזל החזק״.
ב. לטעם ״שְׂעִיר עִזִּים״ – ״צְפִירָא בַּר עִזֵּי״, עיין ״מִן הָעִזִּים״ (ויקרא א י) ״מִן בְּנַי עִיזַיָּא״.
ונסב⁠[ו] ית פרגודא דיוסף ונכסו צפיר בר עזין וצבעו ית פרגודה באדמה.
{ונסבו ית פרגודא דיוסף ונכסו צפיר בר עזי ארום אדמיה דמי לדגברא וטבלו ית פרגודא באדמא.}⁠א
א. הושמט בכ״י לונדון.
But they took the garment of Joseph, and killed a kid of the goats, because his blood is like the blood of a man, and they dabbled the garment in the blood.
וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים – וְלָמָּה שְׂעִיר עִזִּים, שֶׁדָּמוֹ דּוֹמֶה לְשֶׁל אָדָם.
וישחטו שעיר עזים1[ולמה שעיר עזים] מפני שדמו דומה לדם אדם.
1. ולמה שעיר עזים מפני שדמו. ב״ר שם וילקוט ויב״ע ורש״י ולק״ט.
וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים – לָמָּה שָׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, שֶׁדָּמוֹ דּוֹמֶה לְדַם אָדָם.
אָמַר רַבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן, לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת בִּגְדֵי כְּהֻנָּה לְפָרָשַׁת קָרְבָּנוֹת לוֹמַר לְךָ, מַה קָרְבָּנוֹת מְכַפְּרִין אַף בִּגְדֵי כְּהֻנָּה מְכַפְּרִין. כְּתֹנֶת מְכַפֶּרֶת עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם״ וְכוּ׳.
ת֗ם אכ֗ד֗ו תוניה יוסף פד֗בחו עתודא אמן אלמעז וגמסו אלתוניה פי אלדם.
א. מכאן עד סוף בראשית ל״ח:ד׳ נתלש מכ״י סנקט פטרבורג והושלם מכ״י אוקספורד.
אחר כך לקחו את בגד יוסף ושחטו שעיר מהעיזים וטבלו את הבגד בדם.
שעיר עזים – דמו דומה לשל אדם.
הכֻּתֹנת – זה שמה. וכשהיא דבוקה לתיבה אחרת, כגון: כתונת יוסף (בראשית ל״ז:ל״א), כתנת פסים (בראשית ל״ז:ג׳), כתנת בד (ויקרא ט״ז:ד׳), אנקוד כְתֹֿנֶת.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 נוספה כאן מלה לא ברורה (״נֹתן״ / ״נקו״) שאולי תוקנה או נמחקה.
שעיר עזים A KID OF THE GOATS – its blood resembles that of a human being (Bereshit Rabbah 84:19).
הַכֻּתֹּנֶת THE COAT – This is the form of the noun in the absolute state, but when it is in the construct state – as e.g., Yosef's coat", "the coat of many colors", "the coat of linen", – it is punctuated as כְּתֹנֶת.
ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים1למה שעיר עזים. שדמו דומה לדם האדם. לפיכך השעיר לחטאת.
1. למה שעיר עזים. ב״ר פפ״ד. וילקוט שם. ויב״ע ורש״י עה״ת.
ויקחו את כתונת יוסף – אותו של פסים ושני הבגדים כבשו:
וישחטו שעיר עזים – ואע״פ שצריכין לדם ולא לבשר, לא נהגו בו מנהג הפקר ושחטוהו, זה שדרשינן בויבא יוסף את דבתם (בראשית לז ב):
ויטבלו את הכתונת – כלומר הכתונת המיוחדת:
בדם – בדמו של שעיר. ולמה בדם של שעיר, שדומה לדמו של אדם, ולפיכך בכל מקום השעיר לחטאת, יבא דמו ויכפר על דם הדומה לו, וכתיב כי הדם הוא הנפש (דברים יב כג):
שעיר עזים – יש אומרים: שדם שעיר דומה לדם אדם.
ושמא, הכי אינה לידם.
שעיר עזים – A HE-GOAT – There are those who say: that the blood of a goat is similar to human blood.
And perhaps this [a goat] is what happened to be available to them.
ויקחווישחטו שעיר עזים – אמרו (בראשית רבה פ״ז): כי דמו דומה לדם אדם.
וישחטו שעיר עזים, they said that its blood resembled the colour of human blood.
שעיר עזים – פר״ש: דמו דומה לשל אדם, וההיא דהנזקין דגבי נבוזרדאן דלא אידמו היינו משום שהיו מעורבין.⁠1
1. השוו פענח רזא שהקשה מבבלי גיטין מבלי לתרץ.
שעיר עזים, "a male goat; "according to Rashi they chose this animal as its blood most closely resembles the colour of human blood. When we read in the Talmud Gittin, folio 57, where the Babylonian general Nebuzaradan is reported of having tried to compare the blood of the hundreds of thousands of Jews he had slain in Jerusalem to that of the prophet of the prophet Zecharyah which had not stopped bubbling after having been stoned inside the Temple (he was also a priest) for having rebuked King Joash (about 150 years before the Temple was destroyed) and having failed to prove that that blood was human blood, we must assume that this was due to Zecharyah's blood having become contaminated during all those years.
וישחטו שעיר עזים – פרש״י (ד״ה שעיר עזים) לפי שדומה דמו לדם האדם. תימ׳ מהא דאמ׳ בהניזקין (גיטין נז:) גבי דם זכריה דמשתפיך מדם עזים ודם כבשים ולא אידמי ליה. אלמא אינו דומה.
וישחטו שעיר עזים – פירש״י דמו דומה לשל אדם, ותימה הא אמרו בהנזקין אייתי עזים וכבשים ולא אדמי.
שעיר עזים – פרש״י דמו דומה לדם אדם. פי׳ חזקו׳ וההוא דפרק הניזקין גבי נבוזראדן דלא אידמי היינו משום שהיו כמה דמים מעורבים בדמו של זכריה.
וישחטו שעיר עזים – פר״ש לפי שדומה לדם אדם, וקשה מיהא דאמרינן בהנזקין (גיטין נ״ז ב׳) גבי דם זכרי׳ דמשתפי׳ דאייתו מדם דזבחים ומדם דכבשים ומדם דעזים ולא אדמו ליה אלמא אינו דומה. וי״ל דהתם שמא מעורב היה בדמים אחרים ולכך לא אדמי.
והסכימו ביניהם, לשחוט שעיר עזים לטבול בו כתונת יוסף.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

האמנם כאשר ראו שנעשה הדבר נתיעצו לענין אביהם ולכן שחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדמו.
(לא-לה) והם לא רצו אל אביו פתאום עם השמועה הרעה הזאת, אבל עשו מדריגה אחר מדריגה, מרעה אל רעה, כדי שכשהם יראו פני אביהם – לא ירגישו בגדול הצער כל כך, וכן1 שלחו לו קודם להראות הכתונת, ואחר כך הלכו הם.
ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם. שהם קמו לנחמו, והוא מאן לשמעם כדי שלא להתנחם.
ויאמר כי ארד וגו׳. שהיה רוצה לעשות אבלו עליו כל ימי חייו, וכן אמרו ז״ל (מו״ק כח:) אין רשאין לנחם האבל עד שיפתח לדבר, דכתיב (איוב ג א) ואחרי כן פתח איוב את פיהו וגו׳.
ויבך אותו אביו. אמר הגאון, כי זה ודאי יצחק, שראה שיעקב יעכב באבלו זה כל ימי חייו רוח הקודש, וכן אמרו ז״ל (שבת ל:) שאין הנבואה שורה מתוך עצבה:
1. ולכן.
[א] וישחטו שעיר עיזים
[1] זבחים פרק תשיעי דף פח ע״ב (זבחים פח:)1
[ב] ויטבלו את הכותונת בדם
[1] ערכין פרק שלישי דף יו ע״א (ערכין טז.)
1. לשון הגמ׳ זבחים פח, ב: ׳ואמר רבי עיניני בר ששון, למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דם, שנאמר וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם׳.
לשון הגמ׳ ערכין טז, א: ׳והא אמר ר׳ ענני בר ששון, למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דמים, דכתיב ויטבלו את הכתנת בדם׳.
צריך ביאור מדוע רבנו מחלק את הפסוק לשני ציטוטים, כאשר בכל הפניה מוזכרת אותה דרשה של ר׳ ענני בר ששון.
רש״י מבדיל בין שתי הסוגיות, במסכת זבחים כתב ׳למה נסמכה פרשת קרבנות׳, הכוונה לקרבנות בפרשת צו, בראשונה כתובה פרשת קרבנות ואחר כך בגדי כהונה. במסכת ערכין כתב ׳למה נסמכה׳, הכוונה לקרבנות המילואים שבפרשת ואתה תצוה שנאמרו אחר דיני בגדי כהונה. עיין רעק״א גליון הש״ס זבחים פח.
הספר שמטרתו המשוערת לעורר ולהזכיר את סוגיות התלמוד, חלוקה זו של הציטוטים וההפניות בהחלט עונה על זה, בדרכו של רש״י ההסבר כדלהלן:
ציטוט א, ׳וישחטו שעיר עזים׳ – רמז לקרבנות, מתאים להפניה מסכת זבחים, לפי רש״י שאלת רב ענני על הקרבנות בפרשת צו שקדמו לבגדי כהונה, מה מלמדת הסמיכות?
ציטוט ב, ׳ויטבלו את הכותונת בדם׳ – רמז לבגדים, מתאים להפניה מסכת ערכין, לפי רש״י שאלת רב ענני שם על דיני הבגדים בפרשת תצוה שקדמו לקרבנות, מה מלמדת הסמיכות?
ויקחו את כתונת יוסף – היא כתנת הפסים, ולא הוצרך לומר ״הפסים״ כי נודע מפסוק הבא אחריו ושם נאמר, לפי שעל ידי הפסים יכירנה אביו. והנה זאת רומז תשובה על דברי ראובן שלקחו את כתונת יוסף ממקום שהניחוהו שם כשהפשיטוהו, והראוהו לראובן לאמר ״זאת עשינו טרם השלכנוהו לבור להטעות את אבינו שלא יחשוב עלינו רעה״.
שעיר עזים – פירש רש״י ז״ל ״דמו דומה לשל אדם״.
ויטבלו את הכתנת בדם – אין ספק שעשו בה קרעים כדי שיהיה נראה שהיתה בפי חיה רעה והכתוב לא חש להזכיר זה. ויש אומרים כי זה טעם וישלחו, והוא רחוק.
ויקחו את כתנת יוסף וישחטו וגו׳: לפי הספור היה ראוי לכתוב ׳וישחטו שעיר עזים ויקחו את כתנת יוסף ויטבלוה בדם׳. אלא הכתוב מלמד שאינו מדבר בלקיחה מה שברשותם כדי להטבילה מיד סמוך ללקיחה. אלא בשביל שהיתה הכתונת מושלכת בארץ במקום שהפשיטו אותה מעליו ולא רצו להשתמש בה כלל למען לא תהיה להם למזכיר עון או צער, עתה ראו בעצה והלכו ולקחו את הכתונת קודם ששחטו השעיר, שאם ישחטו תחילה ואח״כ ילכו ליקח הלא בין כה וכה יבלע הדם בארץ, משום הכי לקחו תחילה את הכתונת ואח״כ ״וישחטו שעיר עזים״ וגו׳. ומשום הכי לא כתיב כאן לשון ׳הפסים׳, דאפילו לא היתה של פסים לא השתמשו בה תחילה.
שעיר עזים – כי ״דמו דומה לשל אדם״ (רש״י).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודהמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןר׳ נ״ה וויזלשד״לנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(לב) וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת⁠־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל⁠־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר⁠־נָ֗אא הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם⁠־לֹֽא׃
They sent1 the long sleeved tunic, and they brought2 it to their father and said, "We found this. Now, recognize, is it your son's tunic or not?⁠"
1. They sent | וַיְשַׁלְּחוּ – R"Y Bekhor Shor explains that the brothers sent the tunic to their father via messenger to distance themselves from the deed. Cf. the opinion brought by Radak that here (in contrast to its usual usage) the word "וַיְשַׁלְּחוּ" means: "they pierced", relating the verb to the noun, "שֶׁלַח", a sword. If so, the brothers were attempting to make the coat look as if it was torn by wild animals.
2. they brought | וַיָּבִיאוּ – The subject of this verb and the following one ("they said") is likely the messengers via whom the brothers sent the tunic to their father (Rashbam, R"Y Bekhor Shor).
א. הַכֶּר⁠־נָ֗א =א⁠(ס),ל,ל1,ש,ק3,ו וכמו כן בתיגאן <גרשיים? אינו כן אלא ברביע>
• דפוסים=הַכֶּר⁠־נָ֞א (גרשיים)
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[קפג] 1וישלחו את כתנת הפסים, ד״א פסים וגו׳ היו מפייסין זה עם זה, מי יטול אותה ויוליכה אל יעקב אביהם. וכיון שהפיסו בא ליהודה, ושילחו אותה בידו. שנ׳ וישלחו את כתונת הפסים וגו׳. (אגדת בראשית (פ״ס). פס״א)
[קפד] 2הכר נא, אמר ר׳ יוחנן אמר הקב״ה ליהודה אתה אמרת לאביך הכר נא חייך שתמר אומרת לך הכר נא (בראשית ל״ח:כ״ה). (בראשית רבה פ״ד)
1. ראה לעיל אות מו. וצרף לכאן ובתרגום יוב״ע כאן. ובשכל טוב וישלחו ע״י בני השפחות, ויביאו בני השפחות אל אביהם ולא אמרו כלום אלא זאת מצאנו בא יהודה ואמר הכר נא הכתונת. ובספר הישר וישלחו את הכתנת ביד נפתלי אל יעקב אביהם ויצווהו לאמר כדברים האלה. וכו׳, וימהר יעקב וישלח אל בניו עבד מעבדיו וילך אליהם וימצאם באים בדרך עם הצאן, ויבואו בני יעקב אל אביהם בערב והנם קרועים בגדים ואדמה על ראשם וימצאו את אביהם צועק ובוכה בקול גדול. ובפי׳ הרמב״ן וש״ר וישלחו מלשון בשלח יעבורו, שעשו בד בשלח חתכים קטנים בדמות נשיכת שיני חיות ולפיכך אמר חיה רעה אכלתהו.
2. סוטה י: ב״ר פפ״ה אות ב׳ ואות י״א. לקמן פל״ח פסוק כה. במדב״ר פי״ג סי״ד, אגדת בראשית פס״א (פ״ס) גנזי שכטר ח״א צד קמ. ובשכל טוב הכר נא וגו׳ ה׳ פתוחה וחטובה והוא לשון שמא, שמא כתונת בנך היא אם לא, עשה עצמו כמתנכר ומתעתע בעיני אביו כו׳ וכן יעקב לפי שרימה באביו רימו בו בניו. ראה לעיל אות קפא. ולקמן קפו.
וְשַׁלַּחוּ יָת כִּתּוּנָא דְּפַסֵּי וְאֵיתִיאוּ לְוָת אֲבוּהוֹן וַאֲמַרוּ דָּא אַשְׁכַּחְנָא אִשְׁתְּמוֹדַע כְּעַן הֲכִתּוּנָא דִּבְרָךְ הִיא אִם לָא.
They sent the striped tunic and brought it to their father, and said, “We found this. Now, recognize, is it your son’s tunic or not?”

וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא
וְשַׁלַּחוּ יָת כִּיתּוּנָא דְּפַסֵּי וְאֵיתִיוּ לְוָת אֲבוּהוֹן (ח״נ: לַאֲבוּהוֹן) וַאֲמַרוּ דָּא אַשְׁכָּחְנָא אִשְׁתְּמוֹדַע כְּעַן הֲכִיתּוּנָא דִבְרָךְ הִיא אִם לָא
א. בפשוטו ״וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים״ הוא לשון שילוח כתרגומו ״וְשַׁלַּחוּ יָת כִּיתּוּנָא״.⁠1 אבל ספורנו פירש ״וישלחו את כתונת הפסים – העבירוה בשלח כדי שתהיה נראית קרועה על ידי חיות רעות״. אך ראה גם לעיל ״וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ״ (כג) ״וְאַשְׁלַחוּ״ בדעת רד״ק.
ב. ברוב הנוסחים ״וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם״ – ״לְוָת אֲבוּהוֹן״. ואולם לפי הערת המסורה שנרשמה לעיל בפסוק ״וַיָּבֵא יוֹסֵף... אֶל אֲבִיהֶם״ (בראשית לז ב) כשמלת-היחס אֶל מצטרפת ללשון הֲבָאָה תרגומה לְ ולכן יש לגרוס ״וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם״ – ״לַאֲבוּהוֹן״ כבמקצת נוסחים.
1. והרה״ג אביגדר נבנצל כתב: ״לענ״ד יש לפרשו דשילחו הכתונת ביד מישהו שיחביאנה, כדי שיוכלו אחר כך לומר זאת מצאנו״.
ושלחו ית פרגודה מציירה דיוסף ואייתון לוות אבוהון ואמרין דא אשכחנן חכם כען אן פרגודה דבריך היא אי לא.
ושדרו ביד בני זלפה ובני בלהה ית פרגוד מצייר ואייתייוהי לות אבוהון ואמרו דא אשכחנא אישתמודע כדון מפרגודא דברך היא אין לה.
And they sent it by the hand of the sons of Zilpha and of the sons of Bilhah, the figured garment; and they brought it to their father, and said, This have we found; know now, whether it be thy son's garment, or not.
וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וגו׳ – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוּדָה אַתָּה אָמַרְתָּ: הַכֶּר נָא, חַיֶּיךָ שֶׁתָּמָר אוֹמֶרֶת לְךָ: הַכֶּר נָא (בראשית ל״ח:כ״ה).
וישלחו את כתנת הפסים – ביד מי שלח, ביד יהודה, 1אמר הקב״ה ליהודה אתה אמרת לאביך הכר נא הכתונת, חייך שתאמר לך [תמר] הכר נא למי החותמת וגו׳ (בראשית ל״ח:כ״ה).
1. אמר הקב״ה ליהודה. ב״ר וילקוט ויב״ע ולק״ט.
הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא – אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיְהוּדָה, אַתָּה אָמַרְתָּ לְאָבִיךָ הַכֶּר נָא, חַיֶיךָ שֶׁתָּמָר אוֹמֶרֶת לְךָ (בראשית ל״ח:כ״ה) ״הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת (וּלְמִי) [וְ]⁠הַפְּתִילִים״.
ובעת֗ו בהא מע מן אתי בהא אלי אביהם וקאלו וג֗דנא הד֗ה את֗בתהא אלאן הל הי תוניה אבנך אם לא.
ושלחו אותו עם מי שהביא אותו אל אביהם ואמרו: מצאנו את זה, זהה אותו עכשיו האם זה בגד בנך או לא.
וישלחו את כתונת הפסים וגו׳ הכר נא1בישר בהכר נא. ובהכר נא בישרוהו. היא שתמר אומרה ליהודה הכר נא למי החותמת.
1. בישר בהכר נא. סוטה ט׳ ע״א. ב״ר וילקוט שם.
וישלחו את כתונת הפסים – כשהיא מגולגלת בדם שעיר:
ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו – וישלחו משמע על ידי שליח, ויביאו ויאמרו. הן עצמן, אלא וישלחו ע״י בני השפחות, ויביאו בני השפחות אל אביהם ולא אמרו כלום, אלא זאת מצאנו, בא יהודה ואמר הכר נא הכתונת, ה׳ פתוחה וחטורה והוא לשון שמא, שמא כתונת בנך היא אם לא, עשה עצמו כמתנכר ומתעתע בעיני אביו. א״ר יוחנן אמר הקב״ה חייך בו בלשון אני גובה ממך, שכן תמר אומרת לך הכר נא למי החותמת וגו׳ (בראשית לח כה), וכן יעקב לפי שרימה באביו רימו בו בניו:
וישלחו – על ידי בני אדם שלא יגידו מי השולחים, אלא שיאמרו:⁠א זאת מצאנו.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): שאמרו. רוזין תיקן ע״פ פענח רזא נוסח הדפוסים, אולם בפענח רזא כ״י אוקספורד 103 ופרמא 3512, המלה לא מופיעה בכלל.
Vayshallekhu THEY SENT: [the jacket] with some other people who would not divulge who had sent them, but would [simply] say, "WE FOUND THIS.⁠"1
1. Rashbam solves the apparent contradiction in this verse (How could they both send and bring the coat?) by implicitly assuming that the subject of the verbs vayyavi'u and vayyo'meru is the unnamed messengers. This interpretation goes against the midrashim that see the subject of vayyo'meru as being the concubines' sons (e.g. Ps.-Jon.) or Judah (e.g. Sotah 10b and Bereshit Rabbah 85:19).
R. Joseph Bekhor Shor concurs with Rashbam.
וישלחו את כתונת הפסיםא – על ידי אחרים, ואמרו: הביאו זאת אצל אבינו שידע שמת, ולא יטרח לבקשו. ואנו אין אנו יכולין להביאה אליו, שנראה ברע. והם עשו בערמה שלא יבקשנו, פן ימצאנו וידע את אשר עשו. והן עצמן לא רצו להביאה, פן ירגיש בהם ויחשדם, כי יודע היה שהם שונאים אותו.
ויביאו – אות׳ב השלוחים אל אביהם.
א. בכ״י (במקום ״הפסים״): יוסף.
ב. כך בכ״י מינכן 52, וקשה להכריע אם היא קיצור של ״אותה״ או ״אותם״.
וישלחו את כתונת הפסים – THEY SENT THE FINE TUNIC – Through others, and they said: Bring this to our father so he will know that he died and not make efforts to find him. And we, we cannot bring it to him, to see the evil. And they were conniving so he would not seek him, lest he find him and know what they did. And they themselves did not want to bring it, lest he sense and suspect them, because he knew that they hated him.
ויביאו – AND THEY BROUGHT – Those messengers אל אביהם TO THEIR FATHER.
וישלחו – שלחוה ביד מקצתם.
ויש מפרשים: לשון מן בשלח יעבורו (איוב ל״ו:י״ב) שפירושו חרב, כלומר כרתוה כדמות כריתת שני חיה.⁠א
הכר נא – בראשית רבה (בראשית רבה פ״ז): אמר ר׳ יוחנן, אמר הקב״ה ליהודה אתה אמרת לאביך הכר נא, חייך שתמר אומרת לך הכר נא.
א. כן בכ״י מוסקבה 495. בכ״י פריס 193: ״חיות״.
וישלחו, some of the brothers were the messengers who delivered this tattered blood-spattered tunic. Some commentators believe that the word is derived from Job 36,12 בשלח יעברו, “they will die by the sword.” According to this, the brothers imitated the incisions made by the sharp teeth of wild beasts so that Yaakov would think that Joseph’s fate had been that he had been devoured or at least killed by such a marauding animal.
הכר נא, According to Bereshit Rabbah 84,19 God repaid Yehudah for his use of the phrase הכר נא when tricking his father into making a false deduction, by Tamar challenging him with the very same expression הכר נא, which embarrassed him into admitting that he was the father of the fetus that Tamar his daughter-in-law was pregnant with (38,25)
(לב-לג) וישלחו את כתנת וג׳ ויכירה וג׳ – מה שהכריח לו {ליעקב} ע״ה שיאמר חיה רעה אכלתהו, ולא יאמר שנהרג על ידי לסטים וכדומה, לפי שאילו נהרג על ידי ליסטים ופריץ וכדומה היתה כתונת הפסים נלקחת לשלל, ובאשר נשארה בא על דעתו ע״ה כי חיה רעה אכלתהו1.
1. פא. השוה פי׳ רבנו בחיי שכתב: ׳על דרך הפשט אם הרגוהו לסטים היו נוטלין הכתונת׳, וראה כעי״ז בחזקוני. וצריך ביאור למה נמנעו לפרש שהאחים עצמם אמרו ליעקב שחיה רעה אכלתהו כמו שאמרו לפני זה (בפסוק כ) ׳ואמרנו חיה רעה אכלתהו׳, ואע״פ שלא נזכר בכתוב שאמרו כן, שמא קיצר הכתוב מלהזכירו כדרך שרבנו עצמו מפרש לפעמים (ראה לדוגמא פר׳ מקץ מב:יג). ואולי נימא שסבר רבנו שלא חשבו לומר זאת אלא לפי תכניתם להרוג את יוסף, אבל מאחר שלבסוף החליטו למוכרו ולא להורגו, מסתבר ששוב לא רצו להוציא מפיהם שנהרג. [ואולי מטעם זה התחיל רבנו פיסקא זו בציטוט מפסוק הקודם ׳וישלחו את כתנת וג׳⁠ ⁠׳, והיינו להראות שלמרות שלא אמרו לו אלא ׳הכר נא הכתנת בנך היא אם לא׳ בכל זאת ניחש מעצמו ׳חיה רעה אכלתהו׳. ואמנם אף בלא״ה אינו נראה מה ששיער המהדיר שנחסר מפירוש רבנו לפסוק הקודם].
וישלחו את כתנת הפסים – לשון שליחות, סרס את המקרא הכי וישלחו את כתנת הפסים אל אביהם ויביאו אותה השלוחים ויאמרו זאת מצאנו.⁠1 אבל הם עצמם לא רצו להביאה אל אביהם פן ירגיש כי הדבר נודע ששונאים אותו.⁠2
1. בדומה ברשב״ם.
2. שאוב מר״י בכור שור.
וישלחו את כתונת הפסים, "they sent the striped coat, etc.⁠" the Torah abbreviated here; the full text should have been: "they sent the striped coat to their father, and the messengers who delivered it said: "this is what we found;⁠" the brothers themselves did not want to become associated with the find, so as not becoming suspect in having had anything to do with Joseph's death. After all, the fact that they had hated Joseph had been common knowledge.
וישלחו את כתונת הפסים – השלכו לארץ. כמו שלחייך פרדס (שיר השירים ד:יג). אי נמי כמו בשלח יעבורו (איוב לו:יב).
ד״א וישלחו – על ידי בני אדם שלא יגידו מי השולחים. אלא זאת מצאנו. רשב״ם (ד״ה וישלחו).
ד״א וישלחו – על ידי בני אדם שלא יגידו מי השולחים אלא זאת מצאנו. רשב״ם.
וישלחו את כתנת הפסים ויביאו אל אביהם – בצווי.⁠א או: ויביאו – השלוחים המביאים, כי שלחו אותה ועודם בדותן, ואמרו: זאת מצאנו הכר נא.
או ששלחוה אל חברון לבית האחד מהן ובבואם הכניסוה לביתב אביהם ואמרו אליו: זאת מצאנו. וכל זה להתנכר בענין, [כי אם שתקו היה חושדג אותם לאמר אתם הרגתם אותו כי ידע קנאתם בו]⁠ד.
ויש מפרשים: וישלחו – שתקעו בה השלח לקרעה במקומותה כדמות שני חיות, מלשון בשלח יעבורו (איוב ל״ו:י״ב).
וטעם הפסים – כי שלחו אותה שיכירנה בפסים אשר עשה לו.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בצוויו״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון: ״לפני״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״חושב״.
ד. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, דפוס רומא. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״רבים״.
AND THEY SENT THE COAT OF MANY COLORS, AND THEY BROUGHT IT TO THEIR FATHER. I.e., by command.⁠1 Perhaps the word vayavi'u (and they brought) refers to the messengers who brought the coat, for the brothers dispatched it when they were still in Dothan, and it was the messengers who said, This we have found; recognize now. It may be that they sent the coat to Hebron, to one of their homes, and when they arrived they brought it before their father, and said to him, This we have found. They did all of this in order to feign ignorance of the matter, for had they remained quiet, he would have suspected them, saying; "You killed him,⁠" for he knew that they were jealous of him.
And some scholars2 explain the word vayeshalchu — ordinarily translated as "and they sent" — to mean that they pierced the coat with a sword in order to tear it in many places, to give the appearance of having been torn by the teeth of animals. The word vayeshalchu would thus be derived from the verse, By the sword ('b'shelach') they shall perish.⁠3 The significance of the word hapasim (many colors) is that they sent him the coat so that he might recognize it by the colors which he had made for him.
1. Ramban's intent is to resolve the following difficulty: The verse, And they sent the coat of many colors, clearly indicates that they did not bring it themselves. Ramban answers that the second half of the verse means that they commanded others to bring the coat to their father.
2. Mentioned in Radak in the name of "some" scholars.
3. Job 36:12.
וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם – השלוחים הביאוה. וזהו שאמרו הכתונת בנך, שאילו הביאוה האחים היו אומרים הכתונת יוסף. ויש שפירשו וישלחו מלשון (איוב ל״ו:י״ב) בשלח יעבורו. ויחזור ויביאו אל האחים וזהו אכזריותם.
וישלחו את כתונת הפסים אל אביהם, "they sent the striped coat to their father.⁠" According to the plain meaning of the text the messengers presented the coat to Yaakov. This is why the Torah phrases the handing over as accompanied by such an impersonal sounding statement as: "this is what we have found, please identify if this is the coat of your son?⁠" If the brothers had brought the coat to Yaakov themselves they would have said: "is this Joseph's coat?⁠" The implication in all this was that if some robbers had killed Joseph, surely they would have retained such a precious garment as the striped coat. Other commentators understand the wording of the Torah here as applying to the brothers themselves. In support of their view they cite the words ויביאו אל אביהם, "they brought (it) to their father.⁠" According to this view, the Torah highlighted the cruelty of the brothers' conduct vis-a-vis their father.
וישלחו את כתונת הפסים – פי׳ על ידי שליח ויביאו אותה השלוחים אל אביהם. וי״מ וישלחו גררוה על הארץ כמו שלחיך פרדס. וא״ת והיאך טרף טורף יוסף והלא אינה קרועה כדבר הטרוף. וי״ל וישלחו כמו בשלח יעבורו ולפיכך אמר טרוף טורף שראה אותה קרועה לקרעים.
חיה רעה אכלתהו – יהודה שנקרא אריה כי כמו שאמר למוכרו אם היה אומר להשיבו אל אביו שומעין לו. וי״מ בתמיהה טרוף טורף יוסף א״כ היתה קרועה לקרעים וכן לא היתה לפיכך חשדם ולכך האמין בקל שעוד יוסף חי.
וישלחו את כתונת הפסים – פי׳ על ידי שליח ויביאו אז השלוחים אל אביהם ויש אומר גררוה כמו מעבור בשלח וכמו שלחיך פרדס ויביאו הן עצמן אל אביהן כדי שיהא להן אמתלא לומר טרוף טורף.
הכר נא וגו׳ – יהודה אמרו ולכך נפרע ממנו בלשון זה על מעשה דתמר דכתיב הכר נא למי החותמת.
וישלחו את כתונת הפסים, "they sent Joseph's special garment,⁠" (suitably torn and drenched in blood). The correct interpretation of this verse which on the face of it contains a contradiction, when it continues with: "they brought it to their father,⁠" claiming that they had found it, is that the carriers of Joseph's garment brought it to the brothers' father, Yaakov. Another interpretation of the word וישלחו, is "they dragged it.⁠" The expression "שלח" is also used for a weapon, a kind of sword or dagger, used in personal combat. It appears in that sense in Job 33,18: מעבור בשלח, "from perishing by the sword,⁠" or in Song of Songs 4,13: שלחתיך פרדס, "your offshoot will be pomegranate;⁠" if understood as in Song of Songs, the brothers themselves brought Joseph's blood drenched and ripped up garment to their father. They did so in order to have an excuse for getting their father to exclaim that Joseph had become the victim of a ferocious beast, (as he did).
!הכר, "know!⁠" Yehudah was the brother who said this to his father; this is why he was the one charged with causing his father this anguish (losing a son, so that he lost two sons) This interpretation may be understood more literally, i.e. why Tamar when about to be burned at the stake for supposedly having committed adultery used the same wording when asking her father-in-law and judge: הכר נא למי החותמת, "please identify whom this signet ring belongs!⁠" (Genesis 38,25) (Based on B'reshit Rabbah, 84,19)
וישלחו את כתונת הפסים – פירוש נקבוה בסכין כמו שיני חיה רעה וכן וחיתו מעבור בשלח. תימא איך היה כיוסף יפה תואר ויפה מראה בשביל מה לא נמכר אלא בעשרים כסף. וי״ל שנמכר בכ׳ זקוקים פירוש מרק״וש בלעז שהרי כסף עולה בגימ׳ ק״ס צרופים בלעז אישט״רלונש וכן יש במרק״ו ויש מי שאומר שמתוך לחלוחית הבור שינה עוז פניו והחרדה מסלקת את הדמים ועוז פניו ישונה.
וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם – בציווי שציוו להביאה אל אביהם או ויביאו השלוחים אל אביהם ששלחו לו על ידי אחר.
אי נמי: שלחוה לביתם עד שבאו הם ויביאו אותה אל אביהם.
וי״מ: וישלחו שתקעו בה השלח לקרעה כדמות שני אריות וחיות לשון בשלח יעבורו ואמר כתונת פסים כלומ׳ שיכירה בפסים שעלי׳:
וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם, "they sent the striped coat and brought it to their father.⁠" Either they instructed the bearer to bring it to their father, or the bearers brought it to their father without having had specific instructions.
It is also possible that they sent the coat home, and when they came home the next time [after all, Dotan is over 70 km from Chevron. Ed.] they themselves brought it to their father. The Torah emphasizes the striped coat, as the stripes would help to identify who had worn it.
הכר נא – ב׳ במסורה הכא ואידך הכר נא למי החותמת והפתילים. בלשון שרימה יהודה את אביו באותו ל׳ נפרע ממנו.
וישלחו את כתונת יוסף – כל שורש שלח הוא ענין אחד כולל, רק המצורפים משתנים.⁠1 ובכאן אפשר שהוא שלוח חרב,⁠2 ואם נכון מאד ששלחוה לאביהם על ידי שליח מעט לפניהם, כמו שכתו׳ עוד ״ויצוו אל יוסף לאמר וכו׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית נ׳:ט״ז).⁠3
1. כל הפעלים הנוצרים מהשורש של״ח, הם בעלי משמעות בסיסית משותפת, אלא שהמושא המצורף לפועל משנה את משמעותו המדוייקת.
2. ספר השרשים לרד״ק שורש שלח: ״וענין אחר ׳ויעש שֶלַח לרב ומגנים׳ (דברי הימים ב ל״ב:ה׳)... ענינם חרב. ויש מפרשים מזה ׳וישלחו את כתנת הפסים׳, כלומר, קרעו אותה שיאמין שהחיות טרפוהו״. לדעת ריא״כ אין ׳שלח׳ במובן חרב משמעות נפרדת של השורש, אלא שילוח במובן קריעה הוא קיצור של שילוח חרב.
3. המניע של רד״ק לפרש כאן ׳וישלחו׳ במובן קריעת הכתנת הוא הקושי בפסוק, שהרי אם האחים שלחו את הכתנת אל אביהם ביד אחרים, איך נאמר מיד לאחר מכן ״ויביאו אל אביהם״? ריא״כ מציין כאן שעל אף שפירושו של רד״ק הוא אפשרי, אין הוא הכרחי, שהרי ייתכן ששלחו את הכתנת ביד אחרים שהלכו מעט לפניהם, ובאו הם אחרי השליחים, וכמו לקמן נ׳, טז, שם נאמר: ״ויצוו אל יוסף לאמר... וילכו גם אחיו ויפלו לפניו״. שם פירש ריא״כ: ״ויצוו אל יוסף – על ידי אמצעי, עם עמדם קרובים לו, וכ״ז מפחדם ממנו ולחלוק לו כבוד״.
וַיְשַׁלְּחוּ – פירשו בו שחתכוה בחרב, מענין ׳שֶלַח׳. והוא מבואר שהחתיכה בחרב אינה דומה לקריעה שתהיה מֵחַיָּה; והנכון אצלנו, שכבר שלחו אותה ביד איש אחד, כי לא רצו לנושאה בידיהם.
וישלחו את כתונת הפסים ביד איש אחד, ויביאו אותה אל אביהם, ויאמרו: זאת מצאנו, הכר נא הכתונת בנך היא אם לא.
(לב-לג) וישלחו את הכתונת וכו׳ ויכירה ויאמר וכו׳, יעיד כי כאשר חשבו כן נתדמה אליו, וגזר: כתונת בני, זה מה שיחייב שחיה רעה אכלתהו וכו׳ כמו שאמרנו.
וישלחו את הכתונת ר״ל שבחרבותם עשו בה חתיכות כדמות שיני חיות מלשון בשלח יעבורו והביאוה אל אביו כי הנה באו כלם עמה כמתאבלים על מציאותה ולכן שאלו ממנו הכתונת בנך היא אם לא.
וישלחו את כתנת הפסים – העבירוה בשלח, כדי שתהיה נראית קרועה על ידי חיות רעות.
וישלחו את כתונת הפסים, they brought it with a dagger, shelach, to show that the tears in the tunic corresponded to those made by the sharp teeth of a wild beast.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

[א] הכר נא הכתונת בנך היא
[1] סוטה פרק ראשון דף י ע״ב (סוטה י:)
וַיְּשָׁלְּחוּ את כתונת הפסים – אפשר ששלחוהו לאנשים מכריהם הרחוקים מהם דרך יום או יומים שיביאו זאת אל אביהם לחברון, ויאמרו ״זאת מצאנו בדרך. ולפי שידענו כי גם בנך היה לבוש כתונת פסים עתה הכר נא אם כתונת בנך היא אם לא״. והנה המביאים אמרו שהם מצאו הכתונת, ובניו יאמרו שאינם יודעים מאומה, וקרהו כן בלכתו מאתם בשלום להשיב לאביו דבר. וראיתי שכן דעת רשב״ם ז״ל שפירש וישלחו ״על ידי בני אדם שלא יגידו מי השולחים, אלא שיאמרו ׳זאת מצאנו׳⁠ ⁠⁠״. אבל רמב״ן ז״ל פירש ״ויביאו בצווי1 או ויביאו השלוחים המביאים כי שלחו אותה ועודם בדותן או ששלחוה לחברון לבית האחד מהן, וכבואם הכניסוה לפני אביהם, ואמרו לו ׳זאת מצאנו׳. וכל זה להתנכר בענין, כי אם שתקו היה חושד אותם לאמר ׳אתם הרגתם אותו׳, כי ידע קנאתם בו. ויש מפרשים ׳וישלחו׳ שתקעו בה השלח2 לקרעה במקומות רבים כדמות שני החיות, מלשון ׳בַּשֶׁלַח יעבורו׳⁠ ⁠⁠״.⁠3 [עד כאן לשון רמב״ן].
הכר נא – כמו שפירשנו שכמה בני אדם לבושים פסים. ועוד שהיתה מגוללת בדם ואינה ניכרת היטב. והאב ידע להבחין כי על פיו נעשה, גם יודע מדת הכתונת.
1. פירש כן כי ״ויביאו״ משמע הם עצמם, ״וישלחו״ הוא על ידי אחרים. אלא הביאו על ידי שציוו לשלוחים.
2. החרב.
3. איוב לו, יב.
ויאמרו – לאמר זאת מצאנו וגו׳.⁠1
1. רשב״ם, ״וישלחו – על ידי בני אדם שלא יגידו מי השולחים, אלא שיאמרו זאת מצאנו״. ולפירושו, תיבות ״ויביאו״ ו״ויאמרו״ חוזרים על השלוחים, ולא על השולחים.
והרכסים לבקעה מפרש כפשוטו, ש״ויביאו״, ו״ויאמרו״ מתייחסים לאחים. וכבר נתקשה במדרש שכל טוב, ״וישלחו משמע על ידי שליח, ויביאו ויאמרו, הן עצמן?⁠״. והוספת הרכסים לבקעה את תיבת ״לאמר״, במחשבה, מיישבת את הקושי לגבי ״ויאמרו״, ולגבי ״ויביאו״ יש לומר שזה מבואר מתוך הפסוק, שהביאו על ידי שליח.
גם יתכן שהרכסים לבקעה מפרש את סוף הפסוק הזה, כחוזרת על הפסוק הקודם. שטבלו את הכתנת בדם שעיר עזים, כדי שיוכלו לשלחו אל אביהם, ולומר – לא על ידי דבור, אלא על ידי שיראה אביהם את הכתנת עם הדם שעליו – ״זאת מצאנו, הכר נא...⁠״
וישלחו את כתנת הפסים ויביאו – ע״י שליח, והוא אמר בשמם זאת מצאנו, ואח״כ באו הם עצמם לנחמו. וכל זה להתנכר בענין, כי אם שתקו היה חושד אותם לאמר אתם הרגתם אותו, כי ידע שנאתם אותו:
וישלחו – ע״י בני אדם שלא יגידו מי השולחים, אלא שיאמרו זאת מצאנו (רשב״ם), ולא מלאם לבם להטעות אביהם בפיהם, או לראותו בשעת בוא הכתנת לפניו. ויביאו – הוא פירוש הקודם, עשו שתגיע אל אביהם.
ויאמרו – השולחים שהביאו אותה.
וישלחו את כתונת הפסים – הם לא שלחו אליו את הכתונת באופן ישיר, אלא ״שילחו״ אותה – על ידי אחרים. קודם נשתלחה לבית אחר, ורק לאחר מכן אל אביהם. {המחבר מתרגם בתרגומו: ״ויביאו״ – ״על ידי אחרים״.}
וישלחו1: כפירוש הספורנו2 שחתכו אותה בשלח3 כדי שייראה שזאבים וכדומה חתכוה בשיניהם.
את כתנת הפסים4: בשביל שהיתה של פסים עשו כן, דבזה יכירה אביהם, וכ״כ הרמב״ן.
1. אם ׳שלחו׳ את הכתנת, כפשוטו ששלחו על ידי שליח, א״כ מהו ״ויביאו אל אביהם״ ועיין ברמב״ן, רד״ק וחזקוני.
2. והקדימוהו הרד״ק בפירושו השני והרמב״ן, וכן איתא באברבנאל.
3. חנית או כידון. פסוק הוא באיוב (לו,יב) ״בשלח יעברו״.
4. לעומת ״כתנת יוסף״ – סתם, בפסוק הקודם.
ויביאו – כאן פעל זה יוצא בהפעיל לשלישי, השתדלו שתבא על ידי אחרים כדי שלא יהיו הם שם בהכר אביהם כתנת ידידו; ועיין מה שכתבתי (בראשית י״ג:י״ד) על וירק את חניכיו.
וישלחו – ״העבירוה בשלח שתהיה נראית קרועה על ידי חיות רעות״1 (מלשון שלח), אך לפי פשוטו של מקרא הרי זה לשון שליחה. לפי יונתן שלחו את הכתונת בידי בני השפחות, כי וודאי לא יחשוד יעקב בהם שהם הרגוהו. ברם, פשוט יותר הוא להניח, כי שלחו זרים ושמו בפיהם את הדברים שבסיפא של פסוקנו.
ויביאו ... ויאמרו – כלומר השליחים.
הכר⁠־נא – כמו למעלה ל״א:ל״ב ולהלן ל״ח:כ״ה.
הכתנת בנך... אם⁠־לא – שאלה כפולה, כמו למעלה י״ח:כ״א, במדבר י״א:כ״ג.
1. ספורנו, וכן ברמב״ן ועוד.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(לג) וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף׃
He recognized it and said, "It is my son's tunic. A savage beast has devoured him! Yosef was surely torn to pieces!⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[קפה] 1ויכירה ויאמר כתנת בני, אמר ליה אנא ידע מה אנא חמי, כתנת בני חיה רעה אכלתהו, אמר ר׳ חוניא נצנצה בו רוח הקודש. חיה רעה אכלתהו זו אשתו של פוטיפר. (בראשית רבה פ״ד)
[קפו] 2ויכירה ויאמר כתנת בני וגו׳ הקב״ה משלם לאדם מדה כנגד מדה בשביל שרמה יעקב את יצחק אביו וגרם לו לומר האתה זה בני עשו (בראשית כ״ז:כ״א), פרע ממנו הקב״ה וגרמו לו בניו לומר כתונת בני. (מדרש)
[קפז] 3חיה רעה אכלתהו, זו אינה אלא יהודה שאין לך חיה רעה בעולם אלא ארי, ולפיכך אמר טרף טרף יוסף על ידי יהודה שנקרא אריה (בראשית מ״ט:ט׳), אמר לו אילו אתה לא היית טורף אותו אין שום בריה טורפת אותו. (ילמדנו)
[קפח] 4חיה רעה אכלתהו, מיכן שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, שהרי יעקב אבינו אמר חיה רעה אכלתהו. (לקח טוב)
[קפט] 5חיה רעה אכלתהו, זש״ה למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה׳ (ישעיהו מ׳:כ״ז), כך אמר יעקב עד עכשיו בשביל שהייתי שומר בצאן לבן לא היתה חיה רעה מתגרה בהם, ועכשיו נשתלחו בבן זקוני. (שכ״ט)
[קצ] 6טרף טרף יוסף, הקב״ה שתק ומפני החרם לא הגיד את הדבר ליעקב, וכתי׳ בו מגיד דבריו ליעקב וגו׳ (תהלים קמ״ז:י״ט), ואת הדבר לא הגיד ליעקב לפיכך לא ידע יעקב את הדבר שנעשה ליוסף ואמר טרף טורף יוסף. (פרקי דר״א פל״ח)
[קצא] 7טרף טרף יוסף, ליש אובד מבלי טרף (איוב ד׳:י״א), זה יהודה שמסר עצמו על בנימין, אמר שמא ימחול לי הקב״ה אותו עון שאמרתי לאבא טרף טרף יוסף. (בראשית רבה צ״ג)
[קצב] 8ויכירה, ו׳ דמידלי רישיהון ואקים כרעיהון לקדמיהון. ה׳ חד קרני ודבק. חיה, ח׳ דפתיין. (ספר התגין)
1. ראה בתרגומים כאן. ויש גי׳ במנח״י אמר לית אנא ידע מה אנא חמי. אין אני יודע מה אני רואה וניבא ולא ידע מה ניבא (מת״כ) ובכי״ל הגירסא אמר ליה אנא ידע מה אבא חמי, כלומר אמר על עצמו שיודע אביו מה שהוא רואה. וגי׳ שבפנים הוא בכת״י ילקוט ת״ת וכ״ה בילק״ש כאן. ובאגדת בראשית (פ״ס) פס״א מובא לקמן אות קפו. בבאור ובמדרש הגדול א״ל לית אנא ידע מה אנא חמי כתנת בני חיה רעה אכלתהו אר״ה יצא מפיו דבר של נבואה ולא ידע חיה רעה אכלתהו זו אשתו של פוטיפר.
2. מאמר זה מובא בכת״י בראשית רבא תימני במנח״י ובצרור המור תולדות כט: וכמו שנאמר כאן האתה זה בני עשו אם לא, כך נאמר שם הכתנת בנך היא אם לא, וכמו שאמר כאן ולא הכירו כו׳ כך נאמר שם ויכירה ויאמר כתנת בני היא. וכ״ה בזהר ח״א קפו. באריכות ובזח״א קמד: רבי יהודה אמר בגין ההיא חרדא דאחריד יעקב ליצחק אבוי אתענש יעקב בעונשא דיוסף דחרד חרדה כהאי בשעתא דאמרו ליה זאת מצאנו. ושם קפה: מבואר דגרמו לית חרדא בההיא זמנא דכתיב הכר נא הכתונת. ועי׳ לעיל אות קטז. קפא, קפד. ובס׳ חמדת ימים התימני ויכירה במה הכיר והוא סומה? (ראה בראשית מח, י.) שהריח בה מגן עדן כענין ריח בני דגבי יצחק.
3. מובא בכת״י ילקוט תלמוד תורה (ותימה שמצוין שם על מאמר זה אליהו רבה ולפנינו בא״ר ליתא). ובכת״י מדרש החפץ ומדרש הביאור טרף טרף יוסף, אם לא טרפתו חיה לא טרפוהו אלא אחיו. ודרש הנ״ל בסגנון אחר בתנחומא ישן ויגש י. לפי שהיה יעקב אבינו סבור שיהודה הרג את יוסף, לפי שהביא לו את הכתנת שנאמר ויכירה ויאמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו ואין חיה רעה אלא אריה והיה יעקב אומר לו אתה טרפת אותו, ואתה עתיד לטרוף לאחיו, לא טרפת אותו אלא מן הקנאה, מיד ויקרע יעקב שמלותיו. וכ״ה בתנחומא ויגש ט. ואגדת בראשית (פ״ס) פס״א בשינויים ואין חיה רעה אלא יהודה שנאמר גור אריה יהודה. ובילק״ש כאן ד״א זה יהודה שנאמר חיה רעה ואין חיה רעה אלא אריה וכתיב גור אריה יהודה. ובאגדת בראשית (פ״ס) פס״א א״ל יודע אני מי שעשה לבני כך חיה רעה אכלתהו יודע אני שאתה נתת העצה, שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע, שאין חיה רעה מן האריה, ומי הוא זה יהודה, שנאמר גור אריה יהודה, טרף טרף יוסף. אתה הוא שטרפת אותו ועלית למלכות, שנאמר מטרף בני עלית, (מט, ח) (בב״ר מטרף בני עלית מטרפו של יוסף עלית ונתעלית) אמר הקב״ה ליהודה, אין לך בנים ואין אתה יודע צערן של בנים, את טיגנת [ציערת] מעיו של אביך והטעית אותו ואמרת לו חיה רעה אכלתהו עכשיו תדע מהו צער של בנים ומה כתיב אחריו ויהי בעת ההיא וירד יהודה וגו׳. ומענין זה שיעקב חשדו ליהודה מבואר עוד במדרשים בב״ר פצ״ח א״ז מטרף בני עלית מטרפו של יוסף עלית ונתעלית. ובילקוט שמעוני ח״א רמז קס. הגירסא אמר ליה יהודה מסולק אתה מאותו עון שאמרת טרף טרף יוסף. ובלק״ט מט, ט. מאותו עון ״שאמרתי״ טרף טרף יוסף. ובב״ר פצ״ט מטרף בני עלית מטרפו של יוסף שאמרת מה בצע, ובמדרש אגדה שם בסגנון אחר.
4. שבת ל: ובשכל טוב אחרי שמביא דרש הב״ר דלעיל אות קפה. נצנצה בו רוח הקודש כו׳ כותב ויש מרבותינו אומרים שלא דבר ברוח הקודש, שאין רוח הקודש שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו׳ אלא כנגד יהודה דבר, אתה חיה רעה שבחיות אכלתהו. ונראה דכוונתו לדברי הלק״ט הנ״ל.
5. ראה לעיל פל״א אות צב.
6. ראה לעיל אות קעז. וצרף לכאן, ובכת״י פי׳ מהריב״מ חלאוה כתב על דברי הפדר״א מובא ברש״י כאן מה כח היה בהם לשתף הב״ה עמהם, יש לומר שהם החרימו וקללו עצמן כל מי [שיגיד] הדבר ויגלה אותו, א״כ יעמוד יעקב בצערו ובצרה ובעצבון ואין השכינה שורה לא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, ומאחר שלא היה מתקיים ביעקב שמחה רק עת צרה היה ליעקב לא היתה שכינה עליו וזהו טעם לשתפו להב״ה עמהם. וכ״כ בספר שפתי כהן. וראה לעיל אות קפח. ולקמן אות רו. בבאור.
7. כ״ה לפי הגרסא בילק״ש כאן רמז קנ. ובב״ר ובמדרש הגדול ויגש צד תרסד. הגירסא שמא ימחול הקב״ה על אותו עון שהטעיתי את אבא ואמרתי לו ״אני מביאו לך״ ונראה דהגיהו מפני שלשון זה אמר יעקב ולא יהודה. אמנם גם באגדת בראשית פס״א מובא לעיל בבאור אות קפז. מבואר הלשון ואמרת לו חיה רעה אכלתהו. ומצינו עוד בכ״מ סגנון זה ראה לעיל אות קפז. מילק״ש ח״א רמז קס. מאותו עון שאמרת טרף טרף יוסף. ובתנחומא ישן מקץ יג. אמר להם ומה אחיכם הראשון שלא גנב ולא ציער אתכם אמרתם טרף טרף יוסף, ובתנ״י וישב יג. והשבני דבר והם אמרו טרף טרף יוסף. בב״ר פצ״ד וחופים שחיפו עליו דברים ואמרו חיה רעה אכלתהו. ובמדרש הגדול ויגש צד תרפד. שחיפאו עליו ״אחיו״ ואמרו חיה רעה וגו׳. ובלק״ט בראשית נ. טו. אמרו השנאה עדיין בלבו והשיב ישיב לנו האחד שהשלכנו אותו בבור, והשני שמכרנו אותו כו׳ שאמרנו טרף טרף יוסף. ומבואר מכל המדרשים הנ״ל שדרשו הפסוק ויכירה ויאמר כתונת בני אמר יעקב ויהודה אמר חיה רעה וגו׳. ואפשר היה לפרש כיון שיהודה הביא את הכתונת ואמר הכר נא וגו׳ כאלו אמר גם דברי יעקב חיה רעה וגו׳ אמנם פשטות המדרשים הנ״ל נראה שדרשו את הפסוק כמ״ש. וראה לקמן אות רב. בבאור מ״ש לפרש עפד״ז דברי תנחומא ומסכת סופרים. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז פי׳ שיעקב אמר פסוק זה טרף טורף יוסף בתמיהה.
8. בכת״י רמזי ר״י עה״ת ויכירה. ויאמר כתנת בני. ו׳ של ויכירה משוכה ומשונה, צויח וי. ובקרית ספר להמאירי והוי״ו צורתה רע. והכוונה לספר התגין דאקים כרעא לקדמהא א״כ אין לה צורת וי״ו שלמה וטובה. עו״כ חיה החי״ת מתויגת. וראה לעיל צד תקלג. צורת שתי החיתי״ן. וי״ל דמרמז להדרש אות קפה. קפז. ובשכל טוב ויכרה חסר יו״ד שלא היה מכירה במראיתה שהן סימנין מובהקין שכבר היתה לבנה שהיא מצהיר צהיר רך ונקי מילת ועכשיו היא מגועלת בדם ואין לו בה סימנים מובהקין אלא טביעת עין במדותיו. ובמנחת שי מביא דכן יש בקצת ספרים כתיבת יד. אמנם הרמ״ה כתב ויכירה מלא יו״ד כתיב בנוסחא דיקי ומסורה מסייעא להו. והמאירי בקרית ספר כתב בספר מדויק מצאתיו מלא ביו״ד אך בתיקונין מצאתיו חסר. - וראה לעיל פ״ח אות מג. ממדרש ויק״ר לא. שהש״ר א. ד. מהו טרף קטיל. ובאונקלוס כאן. ולעיל בביאור אות כה. בזה כתיב טרפה לא הבאתי אליך ובזה כ׳ טרף טרף יוסף. וע׳ לק״ט בראשית מח, יא.
וְאִשְׁתְּמוֹדְעַהּ וַאֲמַר כִּתּוּנָא דִּבְרִי חַיְתָא בִּשְׁתָּא אֲכַלְתֵּיהּ מִקְטָל קְטִיל יוֹסֵף.
He recognized it and said, “It is my son’s tunic. An evil beast has devoured him! Yosef has surely been killed!

וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף
וְאִשְׁתְּמוֹדְעַהּ וַאֲמַר כִּיתּוּנָא דִּבְרִי חַיְתָא בִּשְׁתָּא אֲכַלְתֵּיהּ מִקְטָל קְטִיל יוֹסֵף
טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף – מִקְטָל קְטִיל, אם טָרֹף יִטָּרֵף – אִם אִיתְּבָרָא יִתְּבַר
בכל התורה אונקלוס מתרגם פועל טָרַף על ידי ״תבר״ (שָׁבַר) כגון, ״אם טָרֹף יִטָּרֵף״ (שמות כב יב) ״אִם אִיתְּבָרָא יִתְּבַר״, ״הַטְּרֵפָה לא ישלם״ (שמות כב יב) ״דִּתְבִיר לָא יְשַׁלֵּים״. ואם כן מדוע כאן תרגם ״טָרֹף טֹרַף יוסף״ – ״מִקְטָל קְטִיל יוֹסֵף״ בלשון הריגה? ניתן להשיב שמשמעו הקבוע של פועל טָרַף הוא דָּרַס בְּצִפָּרְנָיו או נָעַץ שִׁנָּיו ואלה פעולות שאמנם גורמות לשבירת העצמות אבל אינן מסתיימות בהכרח במיתה כמוכח מן הפסוק ״כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ״ (הושע ו א), על כן תרגומם הקבוע הוא בלשון שבירה.⁠1 אבל כאן מכיוון שיעקב התאונן על מותו באומרו ״חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ״, הוכרח לפרש ״טָרֹף טֹרַף יוסף״ – ״מִקְטָל קְטִיל יוֹסֵף״ כהריגתו. על פי זה תרגם כך גם בשאר הפסוקים שביוסף: ״וָאֹמַר אך טָרֹף טֹרָף״ (בראשית מד כח) ״בְּרַם מִקְטָל קְטִיל״, ״מִטֶּרֶף בני עלית״ (בראשית מט ט) ״מִדִּין קַטְלָא בְּרִי נַפְשָׁךְ סַלֵּיקְתָּא״.⁠2 ואולם יותר מסתבר שהתרגום מבחין בין טרפת בהמה שתרגומה ״תבר״ לטרפת אדם שתרגומה ״קטל״ כמוכח מתיוב״ע לפסוקים ״וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל״ (יחזקאל יט ג) ״וְאֵילֵיף לְמִקטַל קְטוֹל אֱנָשָא קְטַל״, ״כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף״ (ירמיהו ה ו) ״יִתְקְטֵיל״.
1. ומכאן גם ״עלה זית טָרָף בפיה״ (בראשית ח יא) ״תְּבִיר מַחַת בְּפוּמַהּ״ וכמבואר שם. וכן פירש רד״ק לשון טְרֵפָה: ״הלקיחה בחטיפה וההכאה בכריתה״ (״שרשים״, טרף), ולא כתב הֲמָתָה.
2. כעין זה כתב ״באורי אונקלוס״.
וחכם יתה ואמר הדא פרגודא דברי חיוה בישא אכלת יתה קטולין אתקטל יוסף.
ואשתמודעה ואמר פרגוד דברי היא לא חיות ברא אכלתיה ולא על יד בנינשא איתקטל אלא חמי אנא ברוח קודשא דאיתא בישתא קיימא לקובליה.
And he recognised it and said, It is my son's garment: a beast of the wilderness hath not devoured him, neither hath he been slain by the hand of man; but I see, by the Holy Spirit, that an evil woman standeth against him.
וחכם יתה ואמר פרגוד דברי היא לא חיות ברא אכלת יתיה ולא מתקטל ברי יוסף ברם חמי אנא ברוח בית קודשא היך איתא בישא קיימא לקיבליה.
And he discerned it and said, It is my son's garment: yet a wild beast hath not devoured him, neither is my son Joseph slain; but I see by the Spirit of the sanctuary, that an evil woman standeth against him.
וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי – אָמַר לֵית אֲנָא יָדַע מָה אֲנָא חָמֵי, כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וגו׳, אָמַר רַב הוּנָא נִצְנְצָה בּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפַר.
טרף טרף יוסף – נכנסה בו רוח הקדש שהוא עתיד ליתן טרף אוכל לכלם, כד״א הטריפני לחם חקי (משלי ל׳ ח׳). ד״א טרף טרף יוסף (נציצה) [נצנצה] בו רוח הקדש שהב״ה עתיד לנסותו וימצא שלם, ואין טרף אלא נסיון שנאמר טרף נתן ליראיו (תהלים קי״א ה׳) טירוף נתן ליראיו, וכה״א עד עת בא דברו אמרת ה׳ צרפתהו (שם ק״ה י״ט).
ויכירה ויאמר כתנת בני1נצנצה בו רוח הקודש.
חיה רעה אכלתהו2זו אשתו של פוטיפר.
1. נצנצה בו רוח הקודש. ב״ר שם.
2. זו אשתו של פוטיפר. ב״ר שם.

רמז קמג

וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי – אָמַר: [לֵית] יָדַע אֲנָא מָה אֲנָא חֲמִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, נִצְנְצָה בּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, זוֹ אֵשֶׁת פּוֹטִיפֶרַע.
דָּבָר אַחֵר: זֶה יְהוּדָה שֶׁנֶּאֱמַר חַיָּה רָעָה וְאֵין חַיָּה רָעָה אֶלָּא אַרְיֵה, דִּכְתִיב ״גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה״.
פאת֗בתהא וקאל הי תוניה אבני וחש רדי אכלה פריסה אפתרס יוסף.
וזיהה אותו ואמר: זה בגד בני, חיה רעה אכלה אותו, בודאי נטרף יוסף.
ויאמר כתנת בני – היא זו.
חיה רעה אכלתהו – נצנצה בו רוח הקודש, סופהא שתתגרה בו אשת פוטיפר.
ולמה לא גילה לו הקב״ה? לפי שהחרימו וקיללו את כל שיגלה,⁠ב ושתפוהו להקב״ה עמהם. אבל יצחק היה יודע שהוא חי, אבל אמר: היאך אגלה, והקב״ה אינו רוצה לגלות לו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י לונדון 26917: סוף. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34: ״סופו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 26917: ״מי שיגלה״. בכ״י המבורג 13: ״אשר יגלה״.
ויאמר כתנת בני AND HE SAID, MY SON'S COAT – is this (i.e. supply the words היא זו after בני).
חיה רעה אכלתהו AN EVIL BEAST HAS EATEN HIM – The spirit of prophecy was kindled within him, for these words may be taken to mean that at some future time Potiphar's wife would attack him (Bereshit Rabbah 84:19).
Why did not the Holy One, blessed be He, make known to him (Yaakov) that he was still living? Because they had placed under a ban and a curse anyone of them who would make it known, and they made the Holy One, blessed be He, a party with them to this agreement (Tanchuma Vayeshev 2). Yitzchak, however, knew that he was living, but he thought, "How dare I reveal it since the Holy One, blessed be He does not wish to reveal it" (Bereshit Rabbah 84:21).
ויכירה ויאמר כתונת בני1מיכן שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות. ולא מתוך עצבות. שהרי יעקב אבינו אמר חיה רעה אכלתהו.
1. מיכן שאין השכינה שורה. שבת ל׳ ע״ב.
ויכרה – חסר יו״ד שלא היה מכירה במראיתה שהן סימנין מובהקין שכבר היתה לבנה שהיא מצהיר צהיר רך ונקי מילת ועכשיו היא מגועלת בדם ואין לו בה סימנים מובהקין אלא טביעת העין במדותיו:
ויאמר כתונת בני (הוא) חיה רעה אכלתהו – זש״ה למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה׳ (ישעיה מ כז), כך אמר יעקב עד עכשיו בשביל שהייתי שומר בצאן לבן לא היתה חיה רעה מתגרה בהם, ועכשיו נשתלחו בבן זקוני:
טרף טרף יוסף – כפל הדבור כלומר דרכו של טריפה להציל הרועה ממנו כרעים או אוזן, וזה נטרף על הכל, אבל שניהם חסרים ו׳, שלא כיוון את דבריו באמת, שנסתרה ממנו רוח הקודש:
טרף טרף – פועל שלא נקרא שם פועלו, ובא בחולםא בעבור הרי״ש שלא ידגש, [כמו: זרק (במדבר י״ט:כ׳), ופרש (במדבר ט״ו:ל״ד),]⁠ב ומרק (ויקרא ו׳:כ״א), [וכן: ממרט (מלכים א ז׳:מ״ה), כי הרי״ש לא ידגש.]⁠ג
א. כן בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176, לוצקי 827: ״כן״.
ב. ההוספה מופיעה בכ״י פריס 177. היא חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
WITHOUT DOUBT TORN IN PIECES. Toraf (torn) is a pu'al. The tet is vocalized with a cholam1 because it precedes a resh which cannot receive a dagesh.⁠2 Morak3 (scoured) in it shall be scoured (u-morek), and rinsed in water (Lev. 6:21) is similar.
1. Rather than a kubbutz as is the rule in the pu'al. Hence the reading toraf rather than turaf.
2. All middle root letters in the pu'al receive a dagesh. However, the resh cannot receive a dagesh; thus the preceding vowel changes from a kubbutz to a cholam.
3. It, too, is a pu'al, and because the middle letter is a resh the preceding letter is vocalized with a cholam.
טרוף טורף יוסף – כמו: טריפה לא הבאתי אליך (בראשית ל״א:ל״ט). כל הנהרג על ידי חיה רעה נקרא טריפה, כמו: אריה טורף בדי גרתיוא (נחום ב׳:י״ג), וכן בנימין זאב יטרף (בראשית מ״ט:כ״ז) – כזאב יטרף, וכן וילמד לטרףב טרף אדם אכל (יחזקאל י״ט:ו׳).
א. בכ״י מינכן 52: טורף אריה בדי גוריו.
ב. בכ״י מינכן 52: לעשות.
טרוף טורף יוסף – YOSEF WAS SURELY TORN TO PIECES – like: “That which was torn by animals I have not brought to you” (Bereshit 31:39). Anything that is killed by a wild animal is called “torn,” like: “The lion tore in pieces enough for his cubs” (Nachum 2:13), and so too: “Binyamin is a tearing wolf” (Bereshit 49:27) – like a tearing wolf, and so too: “he learned to catch the prey; he devoured men” (Yechezkel 19:6).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

חיה רעה אכלתהו – שאילו באו לסטים עליו לא הניחו לו הכתונת.
חיה רעה אכלתהו, "a wild beast has eaten him;⁠" for if he had fallen into the hands of robbers they would not have left the striped coat untouched.
חייה רעה אכלת׳ – שאם לסטים הרגוהו היו נוטלים הכתונת.
חי׳ רעה אכלתהו – דאלו לסטין היו חוטפין הכתונת.
כתונת בני – כלומר כתונת בני היא זו. חיה רעה אכלתהו – על דרך הפשט אם הרגוהו לסטים היו נוטלין הכתונת.
וע״ד המדרש חיה רעה אכלתהו, נצנצה בו רוח הקדש סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר. ולמה לא גלה לו הקב״ה לפי שהחרימו וקללו כל מי שיגלה ליעקב ושתפו הקב״ה עמהם, כן כתוב בפרקי דר׳ אליעזר, ובאור הדבר כי הם היו תשעה ולכך שתפו להקב״ה להשלים לעשרה והחרימו הדבר. ואל יהי דבר קשה בעיניך, שכן עשה אברהם בענין סדום בקש צרופו של הקב״ה עם תשעה לכל כרך וכרך, אמר לו אתה צדיקו של עולם הצטרף עמהם וינצלו. ואם תאמר אינו דומה כי זה להצלה וזה לפורענות, אין זה פורענות כי אם הצלת כל ישראל וכבוד להקב״ה, כי פחדו לנפשם שאם ח״ו יתגלה הדבר ליעקב יקללם קללה עולמית, ונמצאו ישראל התלוים בזרעו של יעקב בטלים מן העולם, ואין מי יפרסם האלהות, וכענין שכתוב (יהושע ז) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. ועל כן נראה להם כי הצרוף והשתוף ענין מוכרח היה צורך גבוה והצלת כל ישראל. וכן מצינו במשה שבקש צרופו של הקב״ה ובית דינו עמו בקבלת התורה. ואם אולי תשאל מנין ידע יצחק, שדרשו רז״ל ויבך אותו אביו ולא אבי אביו. יש לומר שהקב״ה הגיד לו, וכן הגיד לבנימין שידע ברוח הקודש שהרי אבנו של בנימן ישפה, ודרשו רז״ל יש פה, ואעפ״כ שתק ולא גלה מפני החרם שכן הסכימו כל התשעה והקב״ה בצרוף עמהם שלא יתגלה הדבר ליעקב, שאין הקפידה אלא על יעקב פן יקללם וכמו שהזכרתי.
כתונת בני, "the coat of my son!⁠" He meant: "this is the coat of my son.⁠"
חיה רעה אכלתהו,⁠"a wild beast has devoured him.⁠" According to the plain meaning of the text he meant: "had robbers slain him they would have taken the coat. Therefore it must have been a beast.⁠"
According to Bereshit Rabbah (84,10) Yaakov had a flash of insight seeing in his mind's eye that Joseph would become provoked by the wife of Potiphar. We may be permitted the question that if God granted him such a flash of insight, why did He not reveal to him that Joseph was alive? Our sages answered this by saying that the brothers had all made a solemn agreement that whosoever would reveal what happened to Yaakov would be ostracised. They had included God in that agreement, i.e. they did specifically impose silence even on God (compare Pirke d'Rabbi Eliezer 38). In order to make such a weird sounding statement more plausible, let us consider the following. There were nine brothers present at the time the sale took place (Binyamin and Reuven were absent. Joseph, as the victim was not part of this agreement). In order to make such a solemn oath or agreement legally valid a quorum of ten adult males was required. They had decided to make God the tenth member of that quorum (not that they "forbade" God to reveal to Yaakov what He saw fit to reveal). If you find this concept difficult to accept, consider, if you will that when Avraham prayed for the cities of Sodom, etc. to be saved if they contained a certain number of righteous individuals, he asked if God would spare them if He could find there forty-five such people. Why did he mention the number 45, and not 35, 25, or 15? He began with he number 50 to say that if there could be found a quorum of ten good people in each of the five towns under threat of extinction God should spare the town on account of them. In mentioning the number 45, he assumed that if each of these towns would have only nine righteous men God would be willing to make up the missing tenth and thus He would complement the required number (Genesis 18,28 according to Rashi). If you were to reject this comparison saying that whereas Avraham wanted to make God a partner in order to save a town, in this instance the brothers made God their partner in a destructive scheme, remember that their objective was not a nefarious one. Their objective all along had been to preserve the people of Israel and the honour of God as they considered how Yaakov would curse all of them if he became aware of what they had done to his favourite son. If the sons and family of Yaakov would perish, who would proclaim the name and glory of God in the world? The situation which would then come about is similar to the one mentioned in Joshua 7,9 when Joshua felt that the Israelites were threatened by the defeat they had suffered at the hands of the little town of Ai, and he implored God to reverse this defeat. He said: והכיתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול, "and they will wipe out our name from the land and then what will You do to promote Your great name?⁠" On account of these considerations the brothers had felt justified in including God Himself in their scheme. Incidentally, we find that Moses also included God and his heavenly tribunal at the time he received the Torah.
You might ask that seeing the sages (Bereshit Rabbah 84,21) have told us that Yitzchak knew that Joseph was alive but decided not to reveal this to his son Yaakov as he felt that God must have had a good reason if He Himself had not revealed it to him, whence did Yitzchak have his information? We must obviously conclude that God had told Yitzchak. He also told Binyamin that Joseph was alive. We know this (compare Bereshit Rabbah 71,8) because the gem on Aaron's breastplate which represented the tribe of Binyamin was the ישפה, which may be read as יש פה, "there is a mouth". The Midrash implies that though Binyamin was not included in that solemn undertaking of the nine brothers and he could have told his father that Joseph was alive without violating that pact, he decided to keep his mouth shut as he appreciated the motivations which had guided his brothers when making such a pact, and he too did not want to take the chance that his father would curse the brothers.
חיה רעה אכלתהו – ולא אמר לסטין הרגוהו שאם כן היו לוקחים הכתונת:
חיה רעה אכלתהו, "a wild beast has devoured him.⁠" He did not say that robbers had slain him, for if so they would have robbed him of his precious tunic.
טרוף טרף יוסף – למה כפל, נ״ל אמר להם אתם שנאתם אותו וקשרתם אותו ביער לפי שלא רציתם לשלוח בו יד ובאת חיה וטרפתו.
כתונת בני – שמו בעלי המסורה1 זקף במילת בני, כי היא גזירה נפרדת, כאילו אמ׳ ׳היא כתונת בני׳. וכבר אמרו חכמי ההיגיון כי מילות המציאות2 נכון לחסרם, וכן ״כי שמעתי אומרים״ (יז), ״ורבקה שומעת״ (בראשית כ״ז:ה׳), ״ופרעה חולם״ (בראשית מ״א:א׳).⁠3
1. ראה מבוא, בפרק העוסק ביחסו של ריא״כ לבעלי הטעמים.
2. פועל ההוויה, כלומר, הפועל ׳היה׳ על הטיותיו השונות.
3. כאן חסרה המלה ׳הוא׳, כשם שבדוגמאות המובאות חסרות המילים ׳היו׳, ׳הייתה׳, ׳היה׳, בהתאמה. הצורך בפועל ההוויה בדוגמאות המובאות הוא כדי להעביר את הפועל בהטיית עבר להווה, והצורך אצלנו בפועל ההוויה הוא ככינוי רומז לכתנת שלפניו, כדי לשמש נושא תחבירי לנשוא ׳כתנת בני׳. על כל הדוגמאות אומר ריא״כ שניתן להשמיט את פועל ההוויה.
ויכירה, ויאמר: כתונת בני היא, חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

כתונת בני היא זו. והרי זה מקרא קצר שחסר היא זו כי בזולת זה אין מובן לו:
חיה רעה אכלתהו סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר. ב״ר דאם לא כן בטרוף טורף סגי כמאמר יהודה ויאמר עבדך אבינו אלינו ויצא האחד מאתי ואומר אך טרוף טורף:
ושתפוהו להקב״ה עמהם. תנחומא פי׳ שהיו מקובלים מאבותיהם שעתידים שירדו ע״י מכירת אחד מן השבטים במצרים וכיון שכן בודאי לא יגלה הקב״ה זה הסוד כי אם יגלה היסוד ישלח אביו לפדותו משם ולא תתקיים גזרת בין הבתרים וזהו שדרשו רז״ל גבי מעמק חברון מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון שפירושו שמפני העצה של אותו צדיק שנגזרה עליו גזרת בין הבתרים נתגלגלו כל אלו שעברו על יוסף הצדיק וכיון שכל אלו לא נעשו אלא כדי שתתקיים גזרת בין הבתרים אי אפשר שיגלה הסוד אלא שילך הוא וכל יוצאי יריכו במצרים ותתקיים הגזרה של ועבדום וענו אותם ומכיון שידעו הסכמתו יתב׳ בחרם אין לך שתוף גדול מזה וזה שכתב רש״י אבל יצחק היה יודע שהוא חי אבל אמר היאך אגלה והקב״ה אינו רוצה לגלות לו ולא אמר והקב״ה מושבע שלא לגלות לו ומה שאמר ולמה לא גלה לו הב״ה לפי שהחרימו את כל מי שיגלה ושתפוהו להב״ה באותו החרם פירושו לפי שנשתתף הב״ה באותו החרם שהחרימו את כל מי שיגלה הרי הוא כמושבע שלא יגלה והראיה על זה הפירוש שהרי כשראו שבשליחות יוסף לאביו לרדת למצרים מתקיימת בה גזרת בין הבתרים גלו הסוד ליעקב אביהם בלתי שיתירו החרם והאיך הותר להם לגלות הסוד אם לא מפני שהחרם לא היה אלא מפני הגזרה וכשנתקיימה הגזרה בטל החרם מעקרו:
והזקן הכירה ואמר כתונת בני זו בלי ספק ואחרי שמצאתם את כתנתו ולא מצאתם את גופו אין ספק שחיה רעה אכלתהו והיא אכלה בשרו ועצמותיו ועזבה כתנתו.
ואמנם התפלא הזקן איך לא מצאו ממנו עצם ולא דבר מכל גופו כלל ועל זה היה אומר עם היות שחיה רעה אכלתהו איך אפשר שטרוף טורף יוסף. כאלו כלו בבת אחת נטרף ראשו על כרעיו ועל קרבו שלא נשאר ממנו דבר. ומאשר לא אמר הכתוב כתונת בני זו אלא כתונת בני בלבד נראה לי לפרש הכתוב הזה שיעקב היה מדבר כנגד הכתונת ואומר כתונת אין ספק שהיו בנרצח הזה שתי בחינות בחינה מצד שהוא בני ובחינה מצד שהוא יוסף כפי שלמותו וחכמתו ומדותיו. ולכן עם היות שבבני חיה רעה אכלתהו כי לא הספיק זכותי לשמרו ולכן מצד שהוח בני אכלתהו חיה רעה הנה הוא מן הצד שהו׳ יוסף ר״ל יוסף בשלמו׳ השכל והמעלה. אך יתכן שטרוף טורף יוסף ושלא נדבקה בו ההשגח׳ האלהית זה בלי ספק שאין ראוי להאמינו והותרה בזה השאלה הי״ו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

נצנצה בו רוח הקודש. דאם לא כן הרי כבר כתיב ״טרוף טרף יוסף״, למה לי ״חיה רעה אכלתהו״ (כ״ה ברא״ם). ואף על גב דרוח הקודש היה מסתלק ממנו, כדכתיב לקמן (מה, כז) ״ותחי רוח יעקב אביהם״, ש׳שרתה עליו שכינה שפירשה הימנו כו׳⁠ ⁠׳ (ראו רש״י שם), זה דוקא שריית שכינה – רוח הקודש לגמרי, אבל ׳נצנצה בו רוח הקודש׳ אין זה שריית שכינה ממש. והא ד׳נצנצה בו רוח הקודש׳ אף על גב שלא היה בו תועלת, דהא לא היה מבין דבר רוח הקודש שנצנצה בו, אלא מפני כי רוח הקודש קרובה אליו תמיד – בא אליו רוח הקודש, מרוב ההכנה שהיה לו לרוח הקודש. ולפיכך הקשה אחר שכל כך קרוב היה לרוח הקודש, שבא אליו רוח הקודש אף על גב שלא היה לו בו הבנה, אם כן ׳למה לא גילה אליו וכו׳⁠ ⁠׳:
ושתפו להקב״ה עמהם. ואם תאמר וכי בשביל שהיו משתפים להקב״ה עמהם לא יגלה הקב״ה, ומה היה מועיל שתוף שלהם, ויש לומר דחשבו שמא הסכמת הקב״ה עמנו הוא כדי שלא יהיה יעקב מקלל את בניו, והשתא אם יהיה הקב״ה מסכים עמנו שעה אחת בחרם יהיה החרם והשבועה חל – לא יכול יעקב לבטל הגזירה בתפילתו שיתפלל לה׳ שיהא מודיע לו היכן הוא בנו, אבל אם לא היו משתתפים הקב״ה עמהם היה יעקב מבטל בתפילתו, והקב״ה עושה רצונו, ואפילו אם דעת השם יתברך שלא לגלות – על ידי תפילתו יהיה גורם שיגלה לו השם יתברך, אבל עכשיו שהשם יתברך יהיה עמהם בהסכמתם יהיה החרם חל שעה אחת, ושוב לא יכול לבטל. ואין להקשות מנא ליה לרש״י לומר שהשם יתברך לא רצה לגלות מפני החרם, דשמא לא רצה לגלות מפני הטעם דשמא יהיה מקלל את בניו, ובשביל כך לא רצה לגלות, ויש לומר שאם לא היה רוצה לגלות כלל – אם כן לא היה נותן בפיו דברים של גלוי, שהרי ׳נצנצה בו רוח הקודש וכו׳⁠ ⁠׳, אלא אם לא היה החרם היה השם יתברך מגלה לו, אבל מפני הנידוי שעשו לא היה הקב״ה מגלה. וכן פירש מהרי״ק בשורש ל״ז, אלא שהוא כתב הטעם שלא רצה השם יתברך לגלות מפני עונש יעקב כדי שיהיה כ״ב שנים בעונש, כמו שכתב רש״י אחר כך (פסוק לד), כשם שהוא לא קיים מצות כבוד אב ואם כ״ב שנה, ובשביל טעם זה הסכים השם יתברך עמהם בתחלה כשעשו הנידוי. ובשביל זה יתורץ שכתב רש״י אחריו (פסוק לד) ״ימים רבים״ – ׳כ״ב שנה׳, ומאי קשה לו דמפרש דהוא כ״ב שנה, אלא דבא לומר דהשם יתברך הסכים עמהם מטעם זה שהיה עונש של יעקב אבינו:
ודברינו נראו מדבריו, שאם מטעם זה אם כן קשיא מה עלה על דעת השבטים, בודאי הם לא ידעו עונש יעקב, ומאי סלקא דעתין שיהיה הקב״ה מסכים עמהם, בשלמא לענין קללה – זה דבר דמסתבר שלא יהיה מקלל את בניו, ובודאי השם יתברך מסכים עמהם. ועוד – דהרי אף אם היה מגלה לו שהוא חי אפשר להתקיים עונש יעקב, שהרי אף אם הוא חי ולא ידע באיזה מקום הוא – היה מצטער, אבל לפירוש דלעיל ניחא, שאם ידע שהוא חי היה יודע מעצמו שהשבטים מכרו אותו, דהא לא אכלה אותו חיה רעה:
וכל הדברים הם רק משא ומתן, אמנם מדברי המדרש (תנחומא וישב ב) נראה שאין הפירוש כן, שלא שתפו הקב״ה עמהם רק בשביל שראובן לא היה עמהם ולא היו רק ט׳, ואין החרם מתקיים בט׳ רק בי׳, לפיכך שתפו להקב״ה עמהם. ולא קשיא שמא הקב״ה אינו מסכים עמהם, כי היו משתתפים להקב״ה עמהם שהם לא יגלו הדבר, ולא היה השתוף כלל שהשם יתברך לא יגלה, אלא היה השתוף לענין זה שיהיו עשרה בכח החרם שלא יגלו הם את הדבר. ודע לך כי הוא יתעלה משותף לכל הבריות ויש לכל הבריות חלק בהקב״ה, ובאותו דביקות שיש להקב״ה עמהם – שתפו אותו, ולפיכך היו יכולים לשתף את הקב״ה לומר שעם הקב״ה אנו מחרימין במה שהוא יתברך עמנו, ולא היה כוונתם רק על דבר זה שיהיה החרם בעשרה, כי הוא מקומו של עולם, והוא כולל את הכל, ושתפו את הקב״ה עמהם. וזהו שאמרו בפרקי דר׳ אליעזר (פל״ח) ׳ראובן לא היה שם, ואין החרם מתקיים רק בעשרה, מה עשו שתפו המקום עמהם, ואף הקב״ה דכתיב ביה ״מגיד דבריו ליעקב״ (תהלים קמז, יט) ולא גילה הדבר מפני החרם׳. הנה דקדקו מאוד – התחיל ׳במקום׳ וסיים ׳ואף הקב״ה לא גלה הדבר׳, ולא אמר כי ׳שתפו להקב״ה עמהם׳ רק ׳כי שתפו המקום׳, והוא סוד הזה, כי הוא יתעלה כולל הכל, ולפיכך נקרא בשם ׳מקום׳ מפני שהוא כולל הכל כמו המקום שהוא כולל מה שבתוכו, שבכך היו יכולים שפיר לשתף הקב״ה שהוא עם הכל, והוא יהיה עמהם בחרם הזה שיהיו י׳ בחרם שלהם, כי כאשר הם ט׳ – הקב״ה מצטרף עמהם, וכמו שפירש רש״י בפרשת וירא. והקב״ה לא גילה הדבר הוא מפני החרם שעשו שבטים שהיה שומע להם, לא שהיו יכולים להחרים עליו חס ושלום, אלא כי הוא יתברך מפני שאינו מקיל בחרם השבטים, וחשוב הוא בעיניו – שמע לגזירתם, והנה קבל גזירתם, ולא גילה הדבר:
ואם תאמר מנא לן לומר שלא גילה הקב״ה מפני החרם שעשו הם, שמא בשביל שתתקיים גזירת בין הבתרים כדכתיב (פסוק יד) ״וישלחהו מעמק חברון״, ואין זה קשיא, (חדא) דבסוף כ״ב שנה כאשר רצה הקדוש ברוך הוא שירד יעקב למצרים (להלן מו, ב) – היה ראוי שיגיד לו הקב״ה. וכך מוכח שם בפרקי דר׳ אליעזר דמפני חשיבות החרם שלהם לא גילה, דקאמר שם ׳הגידו לראובן ושמע החרם ושתק, ואף הקב״ה דכתיב ביה ״מגיד דבריו ליעקב״ לא הגיד מפני החרם׳, עד כאן. דמאי רבותא דקאמר ׳ואף הקב״ה׳ דהוי יותר חדוש מראובן, אדרבא ראובן לא היה עם החרם והקב״ה שתפו עם החרם, אלא דכבר אמרנו דלא היה השיתוף רק שיהיה החרם בעשרה, ולא היה כוונתן שלא יגלה הקב״ה ובשביל זה שתפו. ולפי זה לא היה לרש״י למתלי הטעם שלא גילה מפני השתוף, רק מפני החרם, שכיון שהחרימו השבטים שלא (גלה) [לגלות] דבר זה – לא היה הקב״ה מקיל בחרם, והוא באמת טעם רבותינו ז״ל שלא היה זה מפני השתוף כלל. ואולי דעת רש״י ז״ל כך הוא – שאם לא היה שתוף הקב״ה עמהם – לא היו אפילו מבקשים מן הקב״ה שלא יגלה את הדבר, ולא שייך בזה ״ותגזר אומר ויקם לך״ – דהא לא היה דעתם על הקב״ה, אבל עכשיו ששתפו למקום עמהם בחרם שיהיו עשרה לחזק החרם – לכך החזיק הקב״ה החרם, ולא היה מגלה דבר. ודבר זה נכון ואמת, כאשר תעמיק בו מאד תמצא שכן הוא:
חיה רעה אכלתהו – רמז לכלל השבטים שנמשלו לחיות אריה, ואילה, ונחש, והכתוב כללם ואומר (יחזקאל י״ט:ב׳) מה אמך לביאה בין האריות. ד״א חיה רעה זו הדבה שהביא איך שאחיו אכלו אבר מן החי, זו הדבה רעה הרמוזה בחיה היא אכלתהו, כי רצו להראות שאין הדבר כן, אלא וישחטו שעיר עזים וכל זה מרוח הקודש שנצנצה בו, כי גם לפירש״י שפירש חיה רעה על אשת פוטיפר, רוח ה׳ דבר בו, והנה עדיין ענין אשת פוטיפר לא היה ואיך יאמר אכלתהו לשון עבר, ועוד מה ענין זה לכאן, אלא הנכון הוא כמ״ש.
וַיַכִירָה: בהעתק מספר הללי חס׳ יו״ד, וכ״כ 1המאירי בק״ס שלו, וכן נמצא בקצת ספרי׳ כ״י. אבל 2הרמ״ה ז״ל כת׳ 3ויכירה ויאמר מל׳ יו״ד כתי׳ בנוסחי דיקי, ומסור׳ מסייעא להו, ומאן דמס׳ עליה לית כוותיה וחס׳ שבושא הוא דנוסחי דיקי פליגי עליה, 4ותו דאיתא במסרה ג׳ חסרי׳ בלישנא, 5ויכרם ויתנכר, 6והם לא הִכִרֻהוּ, 7וַיַכִרֵהוּ ויפל על פניו דאליהו ועובדיהו, 8ע״כ, מכלל דוַיַכִירָה ויאמר מל׳ יו״ד כתי׳, 9עכ״ל. וא״ת כתב שכן עיקר. [ויכירה].
1. המאירי: וישב פרשה א, לט ע״א (ושם שתי דעות: ׳ויכירה - בספר מדוייק מצאתיו מלא ביו״ד וכן בספר שרמזתי עליו, אך בתיקונין מצאתיו חסר׳. ספרו של המאירי לא היה בידיו של נורצי, והוא הביא את דעת המאירי על פי א״ת, שכתב: ׳כתב המאירי ז״ל בקרית ספר שלו שהוא חסר יוד כפי התקונים׳).
2. הרמ״ה: נכ״ר.
3. ויכירה ויאמר: פסוקנו.
4. ותו דאיתא במסרה: מכאן ועד סוף דברי הרמ״ה אינו נמצא בדפוס, אך הדברים מצוטטים בשם הרמ״ה אצל א״ת, ואפשר שמשם הביאם נורצי. הערת המסורה נזכרת בדברי הרמ״ה בכ״י אוניברסיטת קמברידג׳ Add. 3112.
5. ויכרם ויתנכר: בר׳ מב ז.
6. והם לא הִכִרֻהוּ: בר׳ מב ח.
7. וַיַכִרֵהוּ ויפל: מל״א יח ז.
8. ע״כ: עד כאן לשון המסורה.
9. עכ״ל: עד כאן לשון הרמ״ה.
היא זו. והרי היא מקרא קצר כי בזולת היא זו אין לו מובן:
סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר כו׳. דאל״כ לא היה לו למכתב אלא טרף טורף יוסף. וע״ק מנא ידע יעקב שחיה רעה טרפתהו דלמא לסטים באו עליו:
לפי שהחרימו וקללו את כל מי שיגלה ושתפו להקב״ה עמהם כו׳. בודאי לא היה מוכרח לכך אלא מעצמו היה מסכים עמהם מפני כמה דברים חדא כדי שיתקיים כי גר יהיה זרעך (לעיל ט״ו:י״ג) דאי היה יודע יעקב שהורד למצרים היה פודה את יוסף בכל ממון שבעולם. ועוד דאי היה יודע יעקב היה מקלל אותם למחות את שמם ואז יכלה זרעו של ישראל והקב״ה רצה שיפרו וירבו. ולכך פירש בסמוך והקב״ה אינו רוצה לגלות לו משמע שלא היה מוכרח לכך ואם רצה היה מגלה אלא שהקב״ה הסכים עמהם כדי שיתקיים הגזירה של ועבדום וענו אותם. ועוד י״ל כדפירש רש״י בסמוך ימים רבים כ״ב שנה וכו׳. וקשה מאי נ״מ אם כ״ב שנה או יותר הוא אלא ודאי דקשה לרש״י למה לא הגיד לו הקב״ה ליעקב למה היה מצערו כ״ב שנה אלא משום זה היה עושה כנגד כ״ב שנים שלא קיים כיבוד אב ואם שאם הגיד לו הקב״ה היה יעקב עושה תשובה והיה מבטל מה שנגזר עליו שיהיה בצער כ״ב שנה והקב״ה רצה לשלם לו על שביטל כיבוד אב ואם ולכן הסכים עמהם בחרם כדי שלא יהיו רשאין לגלות. דחרם הוא כמו שבועה וכשהקב״ה נשבע אין התשובה מבטלת כדפירש״י בפרשת חקת (במדבר כ׳:י״ב) לכן לא תביאו בשבועה וכו׳ נשבע בקפיצה כדי שלא ירבה בתפלה על כך ה״נ החרם היא כמו שבועה לכך הסכים עמהם:
Is this. It is an abbreviated verse. For without [adding] "is this,⁠" it is not understandable.
It is his destiny that Potiphar's wife would provoke him... [Rashi knows this] because otherwise Scripture should have written, "Yoseif has been torn to pieces,⁠" [omitting "evil beast had devoured him"]. Furthermore, Rashi is answering the question: How would Yaakov know that a wild animal tore him up? Perhaps bandits attacked him.
Because they banned and cursed anyone who would reveal it and they included God with them... Hashem surely was not "forced" [as it were]. But He willingly agreed with the ban for a number of reasons. First, so that [the decree of] "Your descendants will be foreigners in a land not theirs...⁠" (15:13) could be fulfilled. If Yaakov had known that Yoseif was brought to Egypt, he would have given all the money in the world to redeem him! Second, if Yaakov had known [what the brothers did] he would have cursed them that their names be blotted out, and the seed of Yisrael would have perished — whereas Hashem wanted them to be fruitful and multiply. As Rashi proceeds to explain, "Hashem does not wish to reveal it to him,⁠" implying that He was not forced. Had He wished, He could have revealed it, but He agreed with them in order to fulfill the decree, "...They will enslave them and oppress them" (ibid). Third, it says: "He mourned his son for many days" (v. 24), and Rashi explains that it was twenty-two years. Why did Rashi say specifically twenty-two? He must have been answering the question: Why did Hashem put Yaakov in anguish for twenty-two years, and not tell him [that Yoseif was alive]? Perforce, it was for the twenty-two years that Yaakov did not honor his parents. Whereas if Hashem would tell Yaakov, he would repent, nullifying the twentytwo year decree of anguish. But because Hashem wished to punish him for not having honored his parents, He agreed to the brothers' ban on revealing it. A ban (חרם) is like an oath, and when Hashem takes an oath [over a decree of punishment], repentance cannot nullify it. For it says [about Moshe's punishment]: "Therefore, you will not bring this congregation into the land that I have given them" (Bamidbar 20:12). And Rashi there explains: "This was said as an oath... He swore precipitously, so that he should not pray at length about it [to nullify the decree].⁠" Here as well, the ban was like an oath; thus Hashem agreed with them.
טרוף טורף – נתכוון לומר כי ב׳ טריפות נטרף, הא׳ שטרפתו חיה והרגתו, והב׳ שטרפה גופו למעונתה שבזה נתיאש לבקש אחר עצמותיו לקוברם. וזולת זה היה קשה למה לא השתדל יעקב לחפש אחר עצמות יוסף לקיים בהם מצות קבורה, והם האחים נתחכמו ואמרו זאת מצאנו פי׳ לבדה בלא עצמות עמה ומזה הרגיש כי החיה גוררתו למעונתה ולזה לא הטריחם לחפש עוד אחר עצמותיו.
טרוף טורף יוסף, "Joseph has been torn to shreds!⁠" Jacob meant that Joseph had endured a twofold tearing (this is why Jacob said טרף twice). 1) A wild beast had torn him and killed him. 2) That animal had dragged him to its lair; as a result of this even a search for his remains was futile and he, Jacob, could not even bury his body. Were it not for this interpretation why did Jacob not organise a search for Joseph's remains? The brothers were clever enough to stress: "this we have found, examine please, etc.⁠" They made it plain to Jacob that they had not even found any bones.
ויכירה – כשהבחין אותה הכירה, ואמר ״כתונת בני״ לשון מודה, על כן אמר ״כתונת בני היא״, שהוא בנחת.
חיה רעה אכלתהו – לא נהרג בידי אדם שוללים שא״כ היה נמצא חלל בארץ, גם היו שוללים כתונתו. אבל מת ביד חיה רעה, לא בדחיפת החיה אלא שאכלתו את בשרו ולא נשאר ממנו על פני השדה כי אם הכתונת מגואלה בדם.
טרף טורף יוסף – ומלבד שנאכל בשרו גם טרוף טורף, ששברה עצמותיו וטרפה אבריו אל מעונה אבר אבר נטרף ממנו, עד שֶׁכָּלוּ כולן, ולכן לא מצאו ממנו כלום כי אם כתונתו. וְרָמַז הכתוב בזה איך דמיונותיו של יעקב הבהילוהו מאד, והתחזקה בלבו החרדה והרחמים על בנו אשר אהב, שלא יכול להתנחם עליו.
כתנת בני – היא זו:
חיה רעה אכלתהו – שאילו הרגוהו לסטים היו נוטלים הכתונת ועוזבים את נבלת גופו:
ויכירה ויאמר – ביהודה (למטה ל״ח:כ״ו) ויכר יהודה ויאמר צָֽדְקָה ממני, ספור ההכרה מופסק בטעם רביע, וכאן ההכרה רהוט למלת ויאמר, כי יעקב תכף שראה צווח כתנת בני! אבל יהודה התמהמה והרהר מעט קודם שיודה חטאו (כך שמעתי מפי כמוהר״ר אברהם חי די קולוניא זצ״ל).
כתנת בני וגו׳ – תחלה בראותו את הכתנת אמר כתנת בני היא זאת, אח״כ בהתבוננו על הדם אשר עליה ועל מה שאמרו לו שמצאו הכתנת, ויוסף עדיין לא שב לביתו, שיער בלבו כי חיה רעה אכלתהו; ובבוא לפניו הרעיון הזה, מיד נכמרו רחמיו על בנו ונצטייר בדמיונו כאלו הוא רואה את יוסף בין מלתעות החיה, וקרא במר נפשו טרוף טרף יוסף! כלומר מקרה אכזר כזה אירע לבני חביבי ליוסף! והציור הזה החריד רוחו ולא יכול לדבר עוד. והנה שני המאמרים הראשונים הם מחשבות השכל והשלישי הוא תולדת התפעלות, לפיכך במאמר השני חיה רעה אכלתהו התחיל מן הפועֵל כי בראותו כתנת בנו מגוללה בדמים התחיל מחפש וחוקר בשכלו איך נהיתה כזאת, וחשב כי הפועל היה בלא ספק חיה רעה שאכלתהו; אבל במאמר האחרון שהוא יליד ההתפעלות לא אמר יוסף נטרף כי הציור הגובר בנפשו באותה שעה היה צערו של יוסף בין שני החיה, על כן התחיל טרוף טרף. והנה הציור הזה (טרוף טרף) הוא מעצמו ציור מכאיב, יהיה הנטרף מי שיהיה, אבל המכאוב יתגבר ויגע עד נפש כשהנטרף הוא הבן החביב, ע״כ התפעלותו ומכאובו נתן בפיו מלת יוסף, ואז נשאר שומם, ולא דבר עוד, והנה ידוע כי הדבור הוא נתוח (analysis) המחשבה וההתפעלות, והנה זו מעלה בלשון הקודש שאיננה בשאר לשונות שאפשר להפשיט בה הפעולה מציורי הזמן והגוף, ולדבר על הפעולה לבדה, ואח״כ על הפעולה עצמה בצירוף אל הזמן ואל הפועֵל או הנפעל, וכן כאן הזכיר תחלה פעולת הטריפה לבדה, טרוף, ואח״כ הפעולה עצמה בצרוף אל הזמן שעבר ואל הגוף הנפעל, טֹרף. והמעלה הזאת מוספת חוזק ותוֹקף הרבה אל המאמרים, כמו בכה לא תבכה, חָנון יָחְנְךָ {ישעיה ל׳:י״ט}, כאלו תאמר: Di piangere non ti accadra: pieta sentira egli di te. וכן למעלה המלוך תמלוך עלינו, אם משול תמשול בנו {בראשית ל״ז:ח׳} יפה תרגם אנקלוס המלכו אתְּ מְדַמֵי לממלך עלנא, או שולטן את סביר למשלט בנא. וכאלו תאמר: Dunque regnare dovresti tu su di noi? Dunque signoria dovresti tu avere su di noi?
אכלתהו מתאר את אובדן בנו, ואילו ״טרף טרף״ מבטא את זוועת המעשה. יעקב רואה את בנו, מחמד נפשו, הנער הפורח, נתון בין שיני חית טרף. ״יוסף שוסע לגזרים! שוסע לגזרים!⁠״ (אמנם עיין בפירוש על שמות כב, ל; ״טרף״ פירושו: נחטף עבור מאכל.)
חיה רעה אכלתהו – הם שתי פליאות. א] איך חיה רעה אכלתהו, שגם אם נענש ע״י חטא לא היה ראוי שתאכלהו, כמו הנביא שנשלח לבית אל שנגזר עליו שימות ע״י אריה לא נגע האריה לאכלו. ב] למה טרף טרף יוסף ואין חיה רעה מושלת באדם עד שנדמה לה כבהמה, וגם שתמה אם נשאר כתנת הפסים שלמעלה איה הכתנת שלמטה וכי כתנת בני אכלתהו חיה רעה, והיה ראוי שישאר גם הכתנת התחתון, ואמר טרף טרף ע״י בעלי בחירה כמו שפרשו חז״ל, וע״כ לא רצה לקבל תנחומים.
AN EVIL BEAST HAS DEVOURED HIM. There were two incongruities here. 1) How is it that an evil beast has devoured him? For even if he was punished for some sin, he did not deserve to be devoured; as we find in the case of the prophet1 who was sent to Bethel after it was decreed that on he die at the hands of a lion, but the lion made no attempt fee to devour him. 2) Why is it that Yosef was torn apart, if no wild beast has power over a human being unless and until he appears to it as an animal?⁠2 Another puzzling thing: If the outer ornamented tunic remained, where was the undershirt? Regarding that undershirt, the tunic of my son, has an evil beast devoured it?3 Just as it had not eaten the outer one, this one should also have remained. Therefore Yaqov said (as our Sages explain4): Yosef has been torn apart by a creature possessing free will. For this reason he refused to be consoled.
1. 1Kings 14:28.
2. Shabbath 151b.
3. Another rendition being ‘devoured him’.
4. Gen. R. 84:19 — symbolized by Potiphar's wife, or else alluding to Yehuda (Midrash).
טרף טרף יוסף1: חזר ואמר כמתמיה על זה, שהרי הוא שיער שיוסף בטוח להנצל אפילו מאנשים רעים, ומכל שכן מטריפת חיות שאינן בעלי בחירה, כמו שכתבתי לעיל פסוק י״ג2, והנה לא לבד שמאנשים נטרף אלא אפילו מחיה רעה נטרף יוסף. ומשום הכי אמר שתי פעמים ״טרף טרף״3, ומשום הכי מזכירו בשמו4.
1. כפילות על ״חיה רעה אכלתהו״.
2. בהרחב דבר.
3. להדגיש שלא רק מאנשים נטרף אלא אפילו מחיות. וברד״ק (ספר המכלול לא,ב) כתב: מקור ואח״כ פועל, לחזק הדבר.
4. לעומת ״כתנת בני״ במשפט הראשון בפסוק. ובכיוון זה פירש גם באברבנאל, עיי״ש.
כתנת בני. פירש״י היא זו, ולדעתי כאדם התמה ומשתומם, כך יעקב בראותו כתונת יוסף מלוכלכת בדם השעיר, חרד חרדה גדולה ויאמר בקול בכי ותמהון, כתונת בני. ואחר שהייה כל דהו, צעק אין זה רק שחיה רעה אכלתהו וגו׳.
ויכירה – לפי הפסים.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(לד) וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמׇתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל⁠־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃
Yaakov rent his garments and put sackcloth on his hips and mourned his son for many days.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחיירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[קצג] 1ויקרע יעקב שמלתיו, מכאן שקורעין על הקרובים. (מדרש החפץ כת״י)
[קצד] 2ויקרע יעקב שמלתיו, ר׳ פינחס בש״ר הושעיא אמר שבטים גרמו לאביהם לקרוע והיכן נפרע להם במצרים, שנאמר ויקרעו שמלותם (בראשית מ״ד:י״ג). (בראשית רבה פ״ד)
[קצה] 3ויקרע יעקב שמלתיו, זה אחד משלשה שקרעו בגדיהן ונשתכרו, יעקב נאמר בו ויקרע יעקב שמלותיו ומה נשתכר. ויוסף ישית ידו על עיניך (בראשית מ״ו:ד׳). (אגדת אסתר פ״ד, א.)
[קצו] 4וישם שק במתניו, אמר ר׳ אייבו לפי שתפס יעקב אבינו את השק לפיכך אינו זז ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות. (בראשית רבה פ״ד)
[קצז] 5וישם שק במתניו, אמר ר׳ איבו לפי שלבש יעקב אבינו את השק לפיכך אינו נוהג אלא בבני אדם גדולים, דוד, ויפול דוד והזקנים מכוסין בשקים (דברי הימים א כ״א:ט״ז). אחאב, וישם שק על בשרו ויצום (מלכים א כ״א:כ״ז). יורם, וירא העם והנה השק על בשרו מבית (מלכים ב ו׳:ל׳). מרדכי, וילבש שק ואפר וגו׳ (אסתר ד׳:א׳). (אגדת אסתר פ״ד)
[קצח] 6וישם שק במתניו, ותשלח בגדים להלביש את מרדכי (אסתר ד׳:ד׳), אמר איני זז מן השק עד שיעשה הקב״ה לישראל נסים, שכך אני למד מן הראשונים, יעקב כתיב ביה וישם שק במתניו, עד שנעשה לו נס בראיות יוסף, וכך דוד וכו׳ וכן אחאב כו׳, וכן אנשי נינוה. (אגדת אסתר, פרשה ד׳ ד).
[קצט] 7ימים רבים, אלו עשרים ושתים שנה. (בראשית רבה פ״ד)
1. וכ״ה בכת״י מדרש הביאור וילקוט מעין גנים. ובכת״י ילקוט נר השכלים ויקרע יעקב שמלותיו, מיכאן שקורעין על קרובים. ובגמ׳ מוע״ק כד. למדו קריעה למת מקרא (ויקרא י, ו.) ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פירם חייב מיתה. וכ׳ התוס׳ שם דהלימוד אסמכתא בעלמא וכן דעת רוב הפוסקים דקריעה היא רק מדרבנן. וצ״ב למה לא הזכירו כלל בגמ׳ מקרא זה וכן מלעיל פכ״ט גבי ראובן ויקרע את בגדיו (בפי׳ הטור עה״ת כ׳ בראובן כתיב ויקרע את בגדיו וביעקב שמלותיו לפי שהוא קרע כל בגדיו אף הסמוכים לעורו כדכתיב הוא שמלתו לעורו.) ראה מ״ש לקמן פ״נ פסוק י׳ ויעש לאביו אבל שבעת ימים מירושלמי מוע״ק פ״ג אם למדין מקודם מתן תורה. וצרף לכאן. ובכת״י ילקוט נר השכלים ויקרע יעקב שמלותיו קורעין על שמועה רעה. ומצאתי בספר פירוש ר׳ מיוחס בן אליהו עה״ת לס׳ בראשית בפסוק שלפנינו מביא קטע גדול מהל׳ קריעה ומתחיל ויקרע יעקב, הלכות אבל מכאן שהמת לו מת חייב לקרוע: והוא כהדרש שלפנינו [כנראה העתיק הדברים ממקור קדמון ומצאתי בו שני דינים שאינם מוזכרים בשאר ספרי הראשונים כ׳ וכן חייב לקרוע על ספר תורה או תפילין ״ומזוזות״ כשרואה ששורפין אותן בזרוע. בגמ׳ מוע״ק כו. אמרו ס״ת שנשרף ושם הזכירו גם מתפילין וכן מגלה. והרא״ש שם כ׳ ולאו דווקא ס״ת אלא ה״ה על פרשה אחת מנביאים וכתובים עיי״ש בק״נ דה״ה איזה פסוקים. ובטיו״ד סי׳ ש״מ כ׳ אפילו מגלה אחת מהנביאים או הכתובים. עו״כ לפיכך המוכרו לחבירו (בגד שיש בו קריעה) צריך להודיעו. שלא יאחהו ויתאבל על בנו. עי׳ מוע״ק כו: ובמס׳ שמחות פ״ט הוצאת היגר צד קעז. וטעם זה לא ראיתי מוזכר בראשונים. וע׳ בחידושי הריטב״א שם.] וראיתי להעיר כאן מ״ש במנחה בלולה ובקומץ המנחה ויתאבל על בנו אחרי שנתיאש ממנו כי כן על ההרוגים מתאבלים אחר היאוש. מקור הדבר במס׳ שמחות פ״ב (הוצאת היגר) מי שנפל לים כו׳ או שאכלתו חיה רעה כו׳ מאימתי מתחילין למנות משעה שנתיאשו לבקש. ועי׳ טיו״ד סי׳ שמ״א ס״ד. ובס׳ הישר מבואר דיעקב שלח את בניו לחפשו ויאמר אל בניו קומו וקחו חרבותיכם וגם קשתותיכם וצאו השדה ובקשו אולי תמצאו גויית בני והבאתם אותה אלי וקברתיה, וכאשר באו ולא מצאו אז נתיאש ממנו והתחילה האבלות ע״פ דין.
2. ראה לקמן פמ״ד פסוק יג. וצרף לכאן. ובשכל טוב גורס והיכן ״כפר עליהן״ במצרים שנאמר ויקרעו שמלתם.
3. במדרש פנים אחרים נו״ב פ״ד, בספרי דאגדתא על מגלת אסתר לה. בסגנון אחר אמר לו הקב״ה (ליעקב) על חנם קרעת בגדיך, למחר אתה אוכל ושותה עמו, שנאמר ויוסף ישית ידו על עינך.
4. אסת״ר פ״ח ד, א. אגדת אסתר פ״ד. ובב״ר יש אחרי מאמר זה ואינו נוהג אלא מבני בניו גדולים וי״ג אלא בבני אדם גדולים דוד וכו׳ והוא במאמר שלפנינו אות קצז. ובב״ר כתי״ל ליתא שורה זאת וגורס עד סוף כל הדורות, אחאב וכו׳ יורם וכו׳ מרדכי וכו׳.
5. ב״ר פפ״ד ראה לעיל אות קצו. וכ״ה במדרש הגדול. ויש להעיר מגמ׳ תענית יד: אין אדם חשוב רשאי לחגור שק אלא אם כן נענה כיהורם בן אחאב (וברד״ל ציין לירושלמי תענית פ״ג ולא נמצא שם ולא בפ״ב מזה) ובכת״י נר השכלים וישם שק במתניו, לפי שלא הגידה לו השכינה. ראה לעיל אות קצ. ובס׳ צרור המור כ׳ וישם שק במתניו ולא בגדים מגוהצים.
6. במדרש פנים אחרים נו״ב פ״ד בספרי דאגדתא על מגלת אסתר לה: ובכת״י חמאת החמדה ברית כרותה לשק שאינו חוזר ריקם. ובמדרש איכה פ״ב, י. (הו״ב נח.) חגרו שקים. התחילו מזכירין זכותו של יעקב, אותו שכתוב בו וישם שק במתניו. ועי׳ לקח טוב מז, ח.
7. בסדר עולם פ״ב ועי׳ לעיל אות כו. כז. בבאור וצרף לכאן. וראה ברש״י כאן ובסדר עולם שם נמצא יוסף פרש מאביו שלא ראהו כ״ב שנה כשם שפירש יעקב מאביו. וראה מגלה יז. ולקמן פל״ח אות ב. והרב״ח כ׳ ימים רבים אלו שבעה ימי אבלו, ואין לתמוה אם קראם הכתוב רבים שהרי ג׳ ימים קרואין רבים ממה שדרשו רז״ל ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים ימים שנים רבים ג׳.
וּבַזַּע יַעֲקֹב לְבוּשׁוֹהִי וַאֲסַר שַׂקָּא בְּחַרְצֵיהּ וְאִתְאַבַּל עַל בְּרֵיהּ יוֹמִין סַגִּיאִין.
Yaakov tore his robes, and girded his loins with sackcloth. He mourned for his son for many days.

וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים
וּבַזַּע יַעֲקֹב לְבוּשׁוֹהִי וַאֲסַר (ח״נ: וְשַׁוִּי) סַקָּא בְּחַרְצֵיהּ וְאִתְאַבַּל עַל בְּרֵיהּ יוֹמִין סַגִּיאִין
א. ״וַיִּקְרַע״ – ״וּבַזַּע״ נתבאר לעיל ״וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה״ (בראשית כב ג).
ב. במקצת נוסחים ״וַיָּשֶׂם שַׂק״ – ״וְשַׁוִּי סַקָּא״ כתרגום הקבוע של פועל ״שים״. ואולם מכיוון שנאמר ״וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו״ שהיא חגירת המותנים, תרגם ״וַאֲסַר סַקָּא בְּחַרְצֵיהּ״ כתרגום ״מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים״ (שמות יב יא) ״חַרְצֵיכוֹן יְהוֹן אֲסִירִין״.⁠1 והטעם שתרגם ״בְּחַרְצֵיהּ״ ביחיד [ולא: בְּחַרְצוֹהִי], כלשון הכתוב ״וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן״ (דניאל ה ו).⁠2
1. ועיין שם בביאור תרגום מָתְנַיִם.
2. ״מעט צרי״.
ובזע יעקב לבושוי ושוי שקא תחתוי ואתאבל על בריה יומין סגין.
ובזע יעקב לבושוי ואסר שקא בחרצוי ואתאבל על בריה יומין סגיאין.
And Jacob rent his clothes, and wrapped sackcloth on his loins, and mourned for his son many days.
[כ] וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו – רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר, שְׁבָטִים גָּרְמוּ לַאֲבִיהֶם לִקְרֹעַ, וְהֵיכָן נִפְרַע לָהֶם, בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וגו׳ (בראשית מ״ד:י״ג). יוֹסֵף גָּרַם לַשְּׁבָטִים לִקְרֹעַ, עָמַד בֶּן בְּנוֹ וְנִפְרַע לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו (יהושע ז׳:ו׳). בִּנְיָמִין גָּרַם לַשְּׁבָטִים לִקְרֹעַ, וְהֵיכָן נִפְרַע לוֹ, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרַע מָרְדְּכַי אֶת בְּגָדָיו (אסתר ד׳:א׳). מְנַשֶּׁה גָּרַם לַשְּׁבָטִים לִקְרֹעַ, לְפִיכָךְ נִתְקָרְעָה נַחֲלָתוֹ, חֶצְיָהּ בְּאֶרֶץ הַיַּרְדֵּן וְחֶצְיָהּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.
וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו – אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ לְפִי שֶׁתָּפַס יַעֲקֹב אָבִינוּ אֶת הַשַּׂק לְפִיכָךְ אֵינוֹ זָז לֹא מִמֶּנּוּ וְלֹא מִבָּנָיו וְלֹא מִבְּנֵי בָנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא מִבְּנֵי בָנָיו גְּדוֹלִים, דָּוִד שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים (דברי הימים א כ״א:ט״ז). אַחְאָב: וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ (מלכים א כ״א:כ״ז). יוֹרָם: וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ (מלכים ב ו׳:ל׳). מָרְדְּכַי: וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר (אסתר ד׳:א׳).
וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים – אֵלּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה.
ויקרע יעקב וגו׳ – 1שבטים גרמו לו ליעקב, והיכן נפרע להם במצרים, שנאמר ויקרעו שמלותם (בראשית מ״ד:י״ג).
ויתאבל על בנו וגו׳ – 2אלו כ״ב שנה.
1. שבטים גרמו. ב״ר פפ״ד אות כ׳.
2. אלו כ״ב שנה. ב״ר שם וילקוט ולק״ט, ועיין רש״י עהת מפורש המספר, ועיין מגלה י״ז ע״ב.
וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו – שְׁבָטִים גָּרְמוּ לַאֲבִיהֶם לִקְרֹעַ, וְהֵיכָן נִפְרַע לָהֶם בְּמִצְרַיִם, (בראשית מ״ד:י״ג) ״וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם״. יוֹסֵף גָּרַם וְכוּ׳. מְנַשֶּׁה גָּרַם לַשְּׁבָטִים לְפִיכָךְ נִקְרַע נַחֲלָתוֹ חֶצְיָהּ בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְחֶצְיָהּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן. בִּנְיָמִין גָּרַם לַשְּׁבָטִים לִקְרֹעַ וְהֵיכָן נִפְרַע לוֹ, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, ״וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו״.
וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו – לְפִי שֶׁתָּפַס יַעֲקֹב אֶת הַשַּׂק לְפִיכָךְ לֹא זָז מִבָּנָיו וּמִבְּנֵי בָנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א׳ כ״א:ט״ז) ״וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים״, אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א כ״א:כ״ז) ״וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ״, יוֹרָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ מִבָּיִת״, מָרְדְּכַי, (אסתר ד׳:א׳) ״וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר״.
וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים – אֵלּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה.
פכ֗רק יעקוב ת֗יאבה ושד מסחא פי חקויה וחזן עלי אבנה זמאנא טוילא.
וקרע יעקב את בגדיו וקשר שק במותניו והתאבל על בנו זמן ארוך.
ימים רבים – עשרים ושתים שנה משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנאמר: יוסף בן שבע עשרה שנה וגומ׳ (בראשית ל״ז:ב׳), ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה (בראשית מ״א:מ״ו), ושבע שני השבע, וכי זהא שנתים הרעב (בראשית מ״ה:ו׳) כשבא יעקב למצרים, הרי עשרים ושתים. כנגד עשרים ושתיםב שלא קיים יעקב כיבוד אב ואם, עשרים שנה שהיה בבית לבן, ושתי שנים בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסוכות וששה חדשים בבית-אל, וזהו שאמר ללבן: זה לי עשרים שנה בביתך (בראשית ל״א:מ״א) – לי הן, עלי הן, סופי ללקות כנגדן.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 34 ובדפוס סביונטה חסר: ״וכי זה״ וכתוב בהמשך ״ושנתים״. בכ״י ס״פ 118 צירוף של ב׳ הנוסחאות: ״ושנים של רעב שנ׳ כי זה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, ס״פ 118. בדפוס רומא נוסף כאן: ״שנה״.
ימים רבים MANY DAYS – twenty-two years (Bereshit Rabbah 84:20) – from the time he left him until Yaakov went down to Egypt. For it is said, "Yosef was seventeen years old" (v. 2) (when all these events happened), and he was thirty years old when he stood before Pharaoh; seven years of plenty and two years of famine had passed by the time Yaakov came to Egypt – making in all 22 years. These correspond to the 22 years during which Yaakov had not practiced the duty of honoring his parents (that is, the period during which he did not reside with them and attend to their needs) (Megillah 17a): viz., the twenty years he stayed in Laban's house and the two years on the journey when he was returning from Laban's house – one and a half year at Succoth and six months at Bethel. This is what he meant when he said to Laban "These twenty years that I have been in your house are לי" (Bereshit 31:41) – they are for me – the responsibility for them lies upon me (לי being taken as עלי) and at sometimes I shall be punished for a period equal to them.
ויקרע יעקב שמלותיו1ר׳ פנחס בש״ר הושעיה אמר שבטים גרמו לאביהם לקרוע. ונפרע להם במצרים. ויקרעו שמלותם (בראשית מ״ד:י״ג). יוסף גרם לשבטים לקרוע. ונפרע לבן בנו. ויקרע יהושע שמלותיו (יהושע ז׳:ו׳). בנימין גרם לשבטים לקרוע. איכן נפרע לו. 2ויקרע מרדכי את בגדיו (אסתר ד׳:א׳). 3מנשה גרם לשבטים לקרוע. לפיכך נתקרעה נחלתו. חציו בעבר הירדן וחציו בארץ כנען.
וישם שק במתניו4א״ר איבו לפי שתפס יעקב אבינו את השק. לפיכך אינו זז ממנו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות. אחאב. וישם שק על בשרו (מלכים א כ״א:כ״ז). יורם. והנה השק על בשרו (שם ו׳:ל׳). מרדכי. וילבש שק ואפר (אסתר ד׳:א׳). ומעולם לא שב ריקם.
ויתאבל על בנו ימים רבים5כ״ב שנה.
1. ר׳ פנחס. ב״ר פפ״ד. ילקוט רמז קמ״ג.
2. ויקרע מרדכי את בגדיו. מרדכי מבנימין היה. עיין מגילה י״ב ע״ב.
3. מנשה גרם. כי הוא רדף אחריהם. על דבר הגביע.
4. א״ר איבו. ב״ר וילקוט שם.
5. כ״ב שנה. ב״ר וילקוט שם וע׳ מגילה י״ז ע״ב ורש״י עה״ת.
ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו – ר׳ פנחס אומר שבטים גרמו לאביהם לקרוע, והיכן כפר עליהן במצרים, שנאמר ויקרעו שמלותם ויעמוס וגו׳ (בראשית מד יג). א״ר אייבו לפי שתפש יעקב השק, לפיכך אינו זז מבניו לדורות, שכן כתיב באחאב וישם שק על בשרו (מלכים א כא כז), במרדכי וילבש שק (אסתר ד א), וכן רבים:
ויתאבל על בנו ימים רבים – אלו עשרים ושתים שנה:
ויכירה. ויקרע – התאבל עליו מאד על שהיה אוהבו מכל בניו, ועוד כי הוא שלחו ואמר כי הוא פשע בו ששלחו יחיד.
ויקרע יעקב, he mourned him excessively because he had loved him so inordinately. Besides, he blamed himself partially for his fate for having sent him on what turned out to have been a dangerous mission.
ויתאבל על בנו וג׳ – כלומר1 זמן ארוך יותר מן הזמן שהיה המנהג להתאבל בו על הנעדר2.
1. פב. בכתה״י נאמר כאן ׳וג׳⁠ ⁠׳ וכנראה שהוא ט״ס ומקומו לפני זה כבפנים.
2. פג. כלומר ש׳ויתאבל על בנו ימים רבים׳ אינו בדווקא זמן מוחלט, אלא פירושו זמן ארוך יותר מהמנהג הרגיל באבילות על הנעדר. פירוש רבנו ממוצע בין פירוש רש״י שכ׳ ע״פ מדרשם ז״ל: ׳ימים רבים – כ״ב שנה משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים׳, ופירושי מפרשים אחרים כמו רבנו בחיי שכתב: ׳ימים רבים – אלו שבעה ימי אבלו׳ ע״ש.
ימים רבים – פר״ש: שנענש על שלא קיים כבוד אב ואם. ואם תאמר: היאך נענש הרי אביו ואמו ציווהו ללכת שם. אלא יש לומר: לא רצה לבא כששלחה אמו רבקה את דבורה מיניקתה אחריו, כמו שפי׳ למעלה גבי: ותמת דבורה (בראשית ל״ה:ח׳), ולכך נענש.
ימים רבים, "for many days.⁠" According to Rashi the reason why Yaakov suffered this grief was as punishment for the many years that he had not observed the commandment of honouring father and mother. If you were to ask how this is possible, seeing that he had been sent away by his father to get himself a wife, the answer is that he was not willing to return home after his mother had sent Rivkah's nursemaid to tell him that it was safe to come back, as we explained earlier on 35,8 where we have been told about Devorah's death.
ימים רבים – אלו שבעה ימי אבלו. ואין לתמוה אם קראם הכתוב רבים שהרי ג׳ ימים קרואים רבים ממה שדרשו רז״ל (ויקרא ט״ו:כ״ה) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים. ימים שנים, רבים ג׳.
ובמדרש ימים רבים, כ״ב שנה, משפירש יוסף ממנו ועד שירד יעקב למצרים, כיצד יוסף בן י״ז כשפירש מאביו, וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני שבע, וכתיב כי זה שנתים הרעב, כשבא יעקב למצרים, הרי כ״ב שנצטער מיוסף כנגד כ״ב שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם, והם עשרים שנה עם לבן י״ד בשתי בנותיו ושש שנים בצאן, וב׳ שנים בדרך שנה וחצי בסוכות וששה חדשים בבית אל.
ימים רבים, "for many days.⁠" The word "many" means the seven days which are prescribed for mourning next of kin who have died. The fact that the Torah refers to seven days as "many" is no cause for surprise as we find that the Torah calls even three days רבים, "many,⁠" from the halachic interpretation of that word by Torat Kohanim on Leviticus 15,25.
Bereshit Rabbah 84,20 quoted by Rashi writes that the words "many days" mean "many years,⁠" i.e. for the full twenty-two years that Yaakov and Joseph were apart. Rashi explains how these twenty-two years are arrived at. Joseph was 17 years old when he was sold and he was 39 years old when Yaakov and family moved to Egypt. He was described as 30 years of age when he stood before Pharaoh and interpreted the dreams. This was followed by 7 years of plenty. The brothers traveled to Egypt in the first as well as in the second year of the famine before returning with their families during that same year. These twenty-two years of separation between Yaakov and Joseph corresponded to the twenty-two years Yaakov had been absent from his home when he had to flee from Esau. [The 14 years he spent at the academy of Shem and Ever studying Torah are not counted as that was not the result of his having cheated Esau. Ed.]
ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו, ויתאבל על בנו ימים רבים.
(לד-לה) התועלת התשיעי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם שיתפעל יותר מהראוי על מה שקרהו מהמקרים הרעים. הלא תראה שיעקב התאבל על בנו יותר מהראוי, והיה זה סיבה שתפסק הנבואה ממנו, עד שנודע לו שעודנו חי, כמו שיֵּרָאֶה ממה שיבוא אחר זה.
[ט] ולזה נתייאש מהבקשה והחפוש אחריו כמו שרצו. הוא דכתיב: ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים. דמאימתי מתאבלים על ההרוגים משנתייאשו מהם (מסכת שמחות ב׳:י׳).
ויקרע יעקב שמלותיו וגומר. עד ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו. עם היות שיעקב שתי בחינות היו לצערו ואבלו וזה מצד שהוא בנו שהאב בטבע יצטער על מות בנו. ואם מצד שלמותו בעצמו זכר הכתוב שלא קרע שמלותיו ושם שק ואפר במתניו והתאבל ימים רבים אלא מאשר הוא בנו להיות כנגד הטבע שימות הבן הקטן בחיי אביו הזקן ולזה התאבל על בנו במה שהוא בנו ימים רבים. וחז״ל אמרו שהיו כ״ב שנים שעברו משנעדר ממנו עד שראה אותו וכבר ארז״ל שהקובר בניו בחייו מוחלים לו על כל עונותיו וזה לפי שנשתנה עליו המנהג הטבעים ודי בזה עונש לכל עון ולכן התאבל יעקב על בנו ימים רבים כי מצד שהיה בנו עשה זה לא במה שהוא יוסף כי לא יתאבל הקטון על הגדול כי זהו האופן מן האבל הגדול ולפי שהוא היה מתאבל עליו אומר אוי לי בני איה בני כדרך המתאבלים והמתרעמים.
וישם שק במתניו – אזור של מין אריגה נקרא ״שק״ שממנו היו עושים השקים לעביו.
וישם שק במתניו, a section of fabric which sacks are made of. He draped his loins in enough of this material to demonstrate his being in mourning.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

ימים רבים וכו׳. פירוש מה שהוצרך לומר ״ימים רבים״ והלא כל אדם יכול לחשוב דהוא כ״ב שנה כמו שמפרש, אלא הכתוב מודיע לך שהוא נגד כ״ב שנים שהיה בבית לבן, ומפני כי שם נאמר (לעיל כט, כ) ״ויהיו בעיניו כימים אחדים״ ימים מועטים, הביא הקב״ה עליו להשלים אותן הימים, שהיו אלו כ״ב [שנים] רבים אליו עד שהשלימו אותן הימים שהיו מועטים:
כ״ב שנה כו׳. כתב מהרי״ק שורש ל״ז דהוצרך הרב להביא זה אף על פי שאינו קרוב לפשוטו כדי ליתן טעם למה הסכים הקב״ה עם החרם ולא גילה ליעקב לפי שנגזר על יעקב להצטער כ״ב שנה ע״כ. [נחלת יעקב]:
שלא קיים יעקב כבוד אב ואם. וא״ת למה נענש על כך והא יצחק ורבקה ציוו לו לילך לשם וליקח אשה ותירץ רבינו בחיי בפ׳ תולדות (לעיל כ״ח:א׳) שי״ל כי דעתם היה שיקח לאה ויחזור מיד אבל הוא נתן עיניו ברחל מחמת יופיה ואמר אעבדך ז׳ שנים ברחל וא״כ כל הזמן ששהה היה ברצונו. [קיצור מזרחי]:
Twenty-two years... Maharik writes (ch. 37) that Rashi cited this, although it is not the verse's simple meaning, in order to explain why Hashem agreed to the ban and did not reveal to Yaakov [that Yoseif was alive]. It was because He had decreed that Yaakov be anguished for twenty-two years. (Nachalas Yaakov)
Yaakov did not fulfill honoring one's father and mother. You might ask: Why was he punished for this? Yitzchak and Rivkah commanded him to go there and take a wife! Rabbeinu Bechaye answers in Parshas Toldos (28:1): They intended for him to marry Leah and return immediately. But he desired Rochel because of her beauty and said, "I will work for you seven years for Rochel" (29:18). Thus, all the time he spent there was his own choice. (Kitzur Mizrachi)
ויקרע יעקב שמלותיו – למעלה נאמר ״ויקרע את בגדיו״1 כדרך שקורע על מת ועל שמועה רעה כמו ״ובגדיו לא יפרום״.⁠2 אבל כאן על רוב יגון הסיר מעליו כל התענוגים. והעיקר קריעת השמלות שהן של שֵׁשׁ3 שקרע כל השמלות שהיו לו, שֶׁמֵעַתָּה לא ילבשם עוד, וישם שק במתניו תחתיהן. שק הוא מלבוש של צמר ילבשנו האדם על בשרו תחת שמלתו, כמו שנאמר במלך ישראל4 והוא פחוּת ועבה וקשה לסבול, ואות על צער והכנעת הלב.
ויתאבל על בנו ימים רבים – לא כמנהג האבלים במות להם קרוביהם שיש קצה לימי האבלות, כמו שאמרו5 ״ג׳ [ימים] לבכי ושבעה לאבל ושלשים לתספורת״. וכמו שנאמר ״ויעש לאביו אבל שבעת ימים״6 אלא שהתאבל עליו ימים רבים ולכן קרע כל שמלותיו כי היה בדעתו שלא ללבושם עוד עד יום מותו.
1. בראשית לז, כט. כשנודע לראובן כי יוסף איננו.
2. ויקרא כא, י.
3. מין אריג לבן, דק ומובחר, מעין משי. ״וילבש אותו בגדי שש״ (בראשית מא, מב) שהמלך הלביש את יוסף.
4. מל״א כא, כז.
6. בראשית נ, י.
שק – השק הוא לבוש או חגור של צמר עבה וקשה, ילבש אותו האדם על בשרו בעת הצער והאבל:
ימים רבים – כ״ב שנה:
ויקרע יעקב שמלתיו – רק במקומות בודדים – כגון יהושע בעי (יהושע ז, ו), אחי יוסף (להלן מד, יג) – מצאנו את הביטוי ״קרע שמלות״. במקומות אחרים, אומרים בדרך כלל ״קרע בגד״.
״בגד״ הוא הלבוש המייצג את האדם בהופעתו החיצונית. (מכאן ״בגוד״: להפוך כולו למעטה כוזב. ה״בוגד״ אינו אלא ה״בגד״ של האדם. אנו סבורים שעומד לפנינו אדם, אך במציאות אינו אלא בגד!) הקורע את בגדיו מתוך צער, יגון או בושה, מבטא בזה את ההכרה שנעשה קרע ביחסיו כלפי חוץ; כבודו ואושרו נפגעו ונקרעו. משום כך הוא גם ביטוי של אבלות. [לביאור ״קרע שמלות״, עיין להלן.]
ויתאבל – ״אבל״ ושורשיו הקרובים מציינים כולם חושך וחוסר בהירות: ״אפל״ – חשכת הלילה; ״אול״ – השורש של ״אוִיל״ (שוטה) ושל ״אולי״.
ישנם שני סוגי שוטים: האחד הוא זה שמשנה את דעתו כל הזמן, והכל בלתי ברור אצלו. רגע אחד הוא אומר ״כן״ וברגע הבא אומר ״לא״, לפי מצב רוחו. הוא השוטה בעל הראש המעורפל, ורב הדמיונות: ה״אויל״. לעומתו ישנו סוג אחר של שוטה: האיש צר⁠־המוחין, אשר משהגיע לידי דעה על משהו, הוא דבק בה ולא ניתן להביא אותו להכיר בטעותו; והוא השוטה העקשן, ה״כסיל״.
מילת הקישור ״אֲבָל״, תמיד מגבילה את מה שעד כה נחשב לאמיתי ומוחלט. והנה במקום בו אירע דבר שהעמיד ״אֲבָל״ כנגד כל שמחה וכל קרן אור, כל אושר וכל צעד בטוח, שם אנו מוצאים ״אבלות״. אבלות זו באה לידי ביטוי על ידי ה״קריעה״, הניגוד ל״שלום״ שהוא מצב של אושר תמידי, כמשמעות המילולית: ״להיות שלם״.
״שמלה״ היא הלבוש שלובשים צמוד לעור, במגע עם הגוף הערום: ״שמלתו לעורו״ – עיין שמות כב, כו. (משום כך, כיבוס למטרת נקיון נקרא ״כיבוס שמלות״; ואילו ״טבילה״ המעבירה טומאה נקראת ״כיבוס בגדים״.) ״ויקרע יעקב שמלותיו״: יעקב קרע את מלבושיו עד לעורו; ובמקום השמלה הרכה והנעימה למגע, שם על עצמו לבוש שיער (״שק״ הוא החומר – שיער עיזים, שממנו נעשים השקים), הנוגע בלובש בלא נוחות בכל תנועותיו; כך שאם לרגע הוא יהיה בשמחה, יזכירנו השק שוב ושוב שאין לו כל זכות להיות כך. משום כך גם ״ויתאבל״, ״הוא שמר את עצמו במצב של אבלות״, העמיד את עצמו תדיר מול ״אֲבָל״, ״אבל – יוסף איננו!⁠״
ויקרע – מדין אבל, וישם שק לתשובה, כמ״ש בשו״ת מהרי״ו שהשולח שליח במקום סכנה ונהרג חייב לקבל תשובה.
YAQOV RENT. As required when one is in mourning — and girded his loins in sack, as penance. For it is written in the responsa of Mahario1 one who dispatches another to a place of danger and that other is killed, the one who sent him has to do penance.
1. Rabbi Yaqov Weil.
שמלתיו: כבר נתבאר כמה פעמים1 שהמה בגדי כבוד, וקרע יעקב כל בגדי כבוד שהיו לו, וכדאיתא כיוצא בזה במו״ק (כד,א) דר׳ יוחנן קרע על ר׳ חנינא תליסר מני2, היינו אפילו לא היה לובשם אז3, וכך עשה יעקב. אבל ראובן4 שהיה בשדה לא היו שמלותיו בידו, משום הכי לא קרע אלא בגדיו שהיה לבוש אז.
1. עיין לעיל לה,ב ״והחליפו שמלותיכם״.
2. ז״ל: אמרו ליה לרבי יוחנן נח נפשיה דר׳ חנינא, קרע עליה תליסר אצטלי מילתא.
3. גמרא שם: שאני רבנן דכיון דכל שעתא מדכרי שמעתייהו כשעת חימום דמי.
4. לעיל פסוק כ״ט ״ויקרע את בגדיו״, ולא ״שמלותיו״.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחיירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(לה) וַיָּקֻ֩מוּ֩ כׇל⁠־בָּנָ֨יו וְכׇל⁠־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי⁠־אֵרֵ֧ד אֶל⁠־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃
All his sons and daughters1 rose up to comfort him, but he refused to be comforted and said, "For I will go to my grave2 mourning over my son.⁠" And his father wept over him.
1. daughters | בְּנֹתָיו – As only one daughter, Dinah, is known by name, yet the verse speak of daughters in the plural, some have suggested that the word refers to all the females in the household: daughter, granddaughter, and daughters-in-law (Ibn Ezra, R"Y Bekhor Shor). It is also possible that Yaakov himself had other daughters who are simply not mentioned as they play no significant role in Tanakh (Shadal).
2. to my grave | שְׁאֹלָה – See Rashi and Ibn Ezra. Alternatively: "to Sheol", viewing the word as a proper name for the place where souls go after death.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

[ר] 1ויקמו כל בניו וכל בנתיו וגו׳, ר׳ יהודה אומר לאחיותיהם נשאו השבטים הה״ד ויקומו כל בניו וכל בנותיו וגו׳, ר׳ נחמיה אומר כנעניות היו, על הדא דר׳ נחמיה כל בנותיו כמה בנות היו לו חדא הוות ליה והלואי קברה, אלא אין אדם נמנע לקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו. (בראשית רבה פ״ד)
[רא] 2לנחמו להשקותו כוס של תנחומין להברותו, כדרך שעשה יעקב ביצחק בנזיד. (שכל טוב)
[רב] 3וימאן להתנחם, מטרונה שאלה את ר׳ יוסי כתיב כי יהודה גבר באחיו (דברי הימים א ה׳:ב׳). וכתיב ביה וינחם יהודה וגו׳ וזה שהוא אביהם של כולם וימאן להתנחם, אמר לה מתנחמים על המתים ואין מתנחמים על החיים. (בראשית רבה פ״ד)
[רג] 4וימאן להתנחם, אלא אמר יעקב אבינו הרי נפרצה ברית השבטים כמה [יגיעות] יגעתי להעמיד י״ב שבטים, ורואה אני מאחר שיוסף הלך הרי פסקה אותו הברית, כל מעשיו של הקב״ה כנגד י״ב שבטים, י״ב מזלות י״ב חדשים י״ב שעות ביום י״ב שעות בלילה י״ב אבנים (באפוד) שהיה אהרן לובש, ועכשיו הלך לו יוסף, הרי נפרצה ברית השבטים. (תנחומא ישן וישב ח.)
[רד] 5כי ארד אל בני אבל שאלה, אמר הקב״ה הבטיחני על שנים עשר שבטים, והרי מת אחד מהם, שמא לא זכיתי בהם ואני מת בשני עולמות הה״ד כי ארד אל בני אבל שאלה, ואין שאול אלא גיהנם, תדע שכשראה אותו חי אמר אמותה הפעם (בראשית מ״ו:ל׳). (ילמדנו)
[רה] 6כי ארד אל בני, יצא דבר נבואה מפיו ולא ידע, אמרי לו מפני מה אין אתה מקבל תנחומין אמר כי ארד אל בני, כלומר עודנו חי ואני יורד אליו. (מדרש)
[רו] 7ויבך אתו אביו, זה יצחק, ר׳ לוי ור׳ סימון אמרו אצלו היה בוכה, וכיון שיצא מאצלו היה הולך ורוחץ וסך ואוכל ושותה, ולמה לא גילה לו, אמר (יצחק) הקב״ה לא גילה לו ואני אגלה לו, אמר ר׳ סימון על שם כל המתאבלים עליו מתאבלים עמו. (בראשית רבה פ״ד)
[רז] 8ויבך אתו אביו, כיון שבא יעקב ונמכר יוסף היה בוכה ומתאבל עליו עשרים ושתים שנה שנאמר ויקומו כל בניו וגו׳ ויבך אותו אביו. וכי על יוסף היה בוכה, אלא אמר שמא נתחייבתי שנשאתי שתי אחיות, אי שמא נהנתי מממונו של לבן, או שמא נהנתי מממונה של שכם ובטלה ברית שכרת לי הקב״ה, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב״ה, ונתן לו הקב״ה י״ז שנה סמוך לזקנתו טובה. (סדר אליהו רבה (פ״ה) פ״ו.)
[רח] 9להתנחם ה׳ חד קרני ודבקין, וימאן להתנחם. (ספר התגין.)
[רט] 10ויבך אתו אביו, מה כתיב אחריו והמדינים מכרו אותו וגו׳ א״ל הקב״ה ליהודה אין לך בנים עד עכשיו ואין אתה יודע צער בנים אתה טגנתה את אביך והטעית אותו בטרף טרף יוסף חייך תשא אשה ותקבור את בניר ותדע צער בנים, מה כתיב אחריו ויהי בעת ההיא כו׳ (בראשית ל״ח:א׳) וירא שם יהודה וגו׳ (בראשית ל״ח:ב׳) וילדה ער ואונן וימת ער ואונן. (תנחומא ויגש ט׳)
1. כ״ה הגי׳ בילק״ש ובכת״י במנח״י. ונוסחאות שונות יש בקטע זה במדרשים כת״י והנדפסים. וראה מנח״י כאן ויש להעיר מהגי׳ בכת״י ילקוט ת״ת ״אמר ר׳ נחוניא״ אמר ר׳ יהודה לאחיותהן נשאו כו׳. והלואי קברה, שקשה עליו גילוי עריות שנבעלה לשכם (פי׳ ב״ר). ובפדר״א פל״ט מובא בילקוט שמעוני ח״א רמז קנב. ובמדרשים כתבי יד ווערטהיימער נד. כתוב אחד אומר בנותיו, וכתוב אחד אומר ואת דינה בתו, אלא ללמדך שבנותיו של יעקב, נשי בניו היו, וכל זרעו של יעקב נשאו אחיות, ואת שאר בשרם, כדי שלא יתחתנו בעמי הארץ, לפיכך נקראו זרע אמת ומבואר כדרש ר״י לאחיותיהם נשאו. ובתנחומא ישן וישב י. ר״י ור״נ חד אמר לאחיותיהם נטלו השבטים, שנאמר ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו. וכמה היו הבנות, אלא תיומותיהם היו, שהיתה יולדת עמו תאומים והוא נוטלה כו׳ מכאן אתה למד שנטלו את אחיותיהם, ור׳ נחמיה מקיים בנותיו כלותיו שחתנו של אדם כבנו וכלתו כבתו, ואין אדם נמנע מלקרוא לכלתו בתו. וראה לעיל פל״ה אות עו. וברש״י כאן. והרמב״ן לקמן לח, ב. כ׳ דר״נ חולק על ר״י שלא נשאו אחיותיהם שאחותו מן האם אסורה לב״נ, ולדעת ר״י יצטרכו בני לאה לשאת תאומות ששה האחרים והם ישאו שלהם. ומלשון התנחומא מבואר דנטלו את התאומות שנולדו עמהם. ובדרש של ר״נ דכנעניות היו. מבואר במדרש במדב״ר פ״ב א״ז ותנחומא ותנ״י במדבר סי״ב ולא יגע אדם אחר במטתי ולא א׳ מן המצריים ולא א׳ מבניכם מפני שאתם נטלתם מבנות כנען. ובשכ״ט כנעניות היו מעיר שכם לקחו. והרמב״ן שם מביא דברי המדרש בגירסא אחרת וכותב על דברי ר״נ כנעניות היו ויתכן שלא הקפיד ר״נ בייחוסן שלא נתכוון אלא לומר שנשאו מנשי ארץ כנען אבל היו מן הגרים והתושבים הבאים מכל הארצות או עמוניות ומואביות ומיתר העמים. וברבעה״ת דעת זקנים כ׳ מיהו קשיא אליבא דר׳ יהודה מדאמרינן קיים אברהם אבינו אפילו עירוב תבשילין גם מצות יבום היו מקיימים כו׳ וא״כ היאך נשאו אחיותיהם כו׳ וי״ל כי מאחר שלא נצטוו על התורה אע״פ שידעוה ברוח הקודש מה שהיו רוצין היו מקיימין ומה שהיו רוצין היו מניחין. לחתנו בנו. ראה רש״י שבת כג: דחתנו כבנו. ובשו״ת הרמ״א בסופו דפוס אמסטרדם תעא. תשובה להלכה לענין זכות ירושת רבנות דחתנו כבנו. ועי׳ שו״ת משפטים ישרים סי׳ ק״ז ובשו״ת עבודת גרשוני סי׳ מ״ט חולק על הנ״ל ותימא על הרב בני אהרן סוף סי׳ פ״ה מובא בקהלת יעקב לשון בני אדם אות עב. שכ׳ לענין הלכה דאין קורין בן רק למי שבנו ממש ובקה״י הביא מדברי המרדכי פ׳ המפקיד סי׳ רפ״ב משם מוהר״ם שכ׳ ההיפך דחתניו בכלל בניו נינהו. ולפלא שלא הביאו מדברי הב״ר שלפנינו שמפורש דבלשון בני אדם אדם קורא לחתנו בנו. ועי׳ יו״ד סי׳ ר״מ סקכ״ד.
2. ראה לעיל פכ״ה אות ריג. בבאור.
3. וינחם יהודה, אחרי שמתה אשתו, וזה יעקב וימאן להתנחם בתמיה. ובתנחומא ישן וישב ח. שאל מין אחד לרבינו אפשר שהמתים חיים, אבותיכם אינן מודים ואתם מודים, מה כתיב ביעקב, ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם, אילו היה יודע שהמתים חיים היה ממאן להתנחם, והיה אומר ארד אל בני שאולה, אמר לו רבינו שוטה שבעולם, מפני שהיה יעקב אבינו יודע ברוח הקדש שהיה יוסף חי, לפיכך לא קיבל עליו תנחומין, שאין מקבלין תנחומין על חי. ובכת״י ילקוט אלוגיז אלמגזי על הגליון יש אריכות דברים בזה ומפרש דיעקב לא חשב שמת ולפיכך לא התנחם רק הצטער על אבידת בנו שלא ידע מה היה לו. ובמסכת סופרים פכ״א (לפי נוסחת הגר״א) תני מה עשה יעקב אבינו כשהביאו בניו את הכתונת בדם, לא האמין להן כל עיקר, מנין, דכתיב וימאן להתנחם, לפי שאין מקבלין תנחומין על חי, אבל המת הוא עצמו משתכח מן הלב, שנאמר (תהלים לא) נשכחתי כמת מלב. ומה עשה הלך ובחן באלומות, וכתב עליהן שמות השבטים, והמזלות, והחדשים, ואמר להן גוזרני עליכם שתשתחוו ללוי, שהוא לבוש אורים ותומים, ולא עמדו, ליהודה, שהוא מלך, ולא עמדו, וכשהזכיר להן יוסף, עמדו וכרעו כולן ליוסף ועדיין לא נתברר כל עיקר שהוא חי, הלך בהרים, וחצב שנים עשר אבנים, והעמידן שורה, וכתב על כל אחת ואחת, שם שבטו, ושם מזלו. ושם ירחו, היאך הוא, על האבן האחת, ראובן טלה ניסן, וכן לכל אבן ואבן, התחיל משמעון ואמר להו גוזרני עליכם שתעמדו לראובן, ולא עמדו, לשמעון ולא עמדו, לכל שבט ושבט ולא עמדו האבנים, וכיון שהזכיר להם שם יוסף, מיד עמדו וכרעו לפני אבן יוסף, לפיכך נכתבו כל השבטים על אבן יוסף וכן כל ישראל נקראו על שם יוסף שנאמר נוהג כצאן יוסף. ועי׳ מחזור ויטרי סי׳ תקכד. ולכאורה תמוה לשון התנחומא שהיה יעקב אבינו יודע ברוח הקודש שהיה יוסף חי, וכן לשון המס׳ סופרים לא האמין להן כל עיקר, הרי אמר חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף. ובפי׳ מקרא סופרים מתרץ דלפי דרש זה צ״ל דיעקב אמר זאת בלשון תימה. ולפמ״ש לעיל אות קצא, מבואר דחז״ל בהרבה מדרשים פרשו דיעקב אמר כתנת בני וסוף פסוק חיה רעה וגו׳ אמר יהודה ועפ״ז מבוארים גם דרשות הנ״ל. ובכת״י רבינו אפרים עה״ת יש שואלין מדוע נתקשה יעקב אבינו על מתו יותר מדאי דכתיב וימאן להתנחם והרי אסור להתקשות על מתו יותר מדאי, אלא שלשה לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ מכאן ואילך אמר הקב״ה אין אתם מרחמין עליו יותר ממני. וי״ל לפי שהיה יוסף פחות מעשרים שנה ולא בירך ברוך שפטרני מענשו שלזה. וכדברים אלה כ׳ בדרשת אבן שועיב ויש מפרשים שהיה פחות מעשרים שנה והיה חושב כי בחטאו מת וכמו שאמרו ז״ל על אותו חכם כשהגיע בני לכלל עשרים שנה ובירך ברך שפטרני מעונשו של זה. ודבריהם צ״ע ואיני יודע מקור לזה. ראה לעיל פכ״ה אות קנב. צריך אדם להיטפל בבנו י״ג שנה מכאן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מענשו של זה, ולא מוזכר שם מעשרים שנה ולקמן פל״ח אות לז. ולעיל פל״ד אות נו. בבאור.
4. ראה לעיל אות רא. בבאור ובסדר אליהו רבה (פ״ה) פ״ו וכשיצא (יעקב) מבית אביו ללכת אל בית לבן, באתה השכינה ועמדה למעלה הימנו משיבה ואמרה לו יעקב בני שא נא עיניך השמימה וראה שנים עשר כוכבים ומזלות ברקיע, (בילק״ש ח״א רמז קי״ז י״ב אבני מצבה) שתים עשרה שעות היום, שתים עשרה שעות הלילה, כנגד שנים עשר שבטים שאני נותן לך. ובילק״ש ח״א רמז קי״ז מביא דרש זה (גם המשך המאמר לקמן אות רז.) על הפסוק ויפגע במקום כח, יא. וראה לעיל פכ״ח אות נז.
5. מאמר זה מילמדנו מובא בכת״י ילקוט תלמוד תורה. ולפנינו בתנחומא ויגש ט, מהו כי ארד אל בני אבל שאולה אמר אני מת עם מיתת הרשעים (בעוה״ז) ולעה״ב, שהבטיחני הקב״ה על שנים עשר שבטים. והרי נטרף אחד מהן שמא לא זכיתי בהן ואני מת בשני עולמות לכך אמר כי ארד אל בני אבל שאולה. וכ״ה בתנחומא ישן ויגש י. בשינוים ובמדרש אגדה כי ארד אל בני אבל שאולה אלא אמר יעקב לפני הקב״ה תן לי אות שלא ארד לשאול, אמר לו הקב״ה סימן זה יהיה בידיך שלא ימות אחד מבניך בימיך, ועל כן אמר כי ארד אל בני אבל שאולה. ובכת״י מדרש החפץ וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה, אמר הקב״ה בשרני שתי בשורות טובות ותלאן זו בזו אם יחסר אחד מהן אין לי חלק לעולם הבא ומנין שבישרו בחיי העולם הבא שנאמר ואיטיבה עמך ונאמר וטוב להם לעולם שכולו טוב. ומנין שבישרו בשנים עשר שבטים שנאמר ויקח מאבני המקום והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל. (שמות כח, כא.) וראה לעיל פכ״ח אות נז. ובתנ״י ויגש ז. וארד, כי ארד אל בני אבל שאלה, בבקשה ממך לא תוריד את אביו ביגון שאולה. ובאע״ז כ׳ ופה טעה המתרגם לתועים שתרגם שאולה גיהנם כו׳ (ועי׳ אע״ז קהלת ט, י.) ובכתב יד צפנת פענח פירוש על האע״ז כותב והאומר שאול גיהנם טועה, פי׳ ערל אחד היה ששמו ירונימוס שתרגם המקרא כולה בלשון לעז תירגם שאול איפירטוש שפי׳ גיהנם והוא למד זה מן המדרש שהזכיר רש״י ז״ל משם רז״ל כו׳ וירונימוס לא ידע שהוא דרש, ופי׳ כן לתקן הטעות שלהם כו׳ והנה התרגום שהזכיר זהו התרגום הרומי על תנ״ך הנקרא ולגטא והירונימוס שמת בשנת ד׳ אלפים קפ״א עשה מהדורה חדשה הרבה תקונים בהתרגום הישן שהיה לפניו. וכידוע השתמש הרבה בתרגומי במדרשי חז״ל וכתב גם ספר מיוחד על מדרשי חז״ל, ומענין הדבר שהרב ר׳ יוסף בר׳ אליעזר בעל צפנת פענח שחי בדור שאחר הרשב״א כבר הרגיש בדבר יסודי בעניני התרגומים שבהרבה מקומות אינם תרגום המלות רק פירוש ודרש, ובזה נופל כל היסוד שבנו בעלי בקורת המקרא על השינויים הנמצאים בהתרגומים השונים וכבר האריכו בזה מחברים שונים להראות שגיאותיהם ודוגמא הנ״ל מאלפת אותנו הרבה כדבר שהיה בכלל וכו׳. ומ״ש לתקן הטעות שלהם וכו׳ מבואר גם בפי׳ התוס׳ הדר זקנים אבל שאלה כאן פוקרים המינים כו׳ י״ל דשאול זה אינו גיהנם אלא שאול המות. וכן בכת״י ספר הגן מובא במבוא על חכמי צרפת למהרשא״פ צד מז. וכ״ה בפענח רזא כי ארד אל בני אבל שאולה פי׳ לגיהנם על ששלחתיו לשונאיו ומקום סכנה ומוכן לפורעניות כו׳ ומכאן תשובה למינים, וכ״כ בס׳ הנצחון שהיה סבור שבפשיעתו נהרג. ודברים אלו מבוארים בזהר ח״א ויגש רי: תא חזי יוסף כד אתפרש מאבוי בלא לויה ובלא אכילה אשתדר והוה מה דהוה, וכד אמר יעקב טרוף טורף יוסף אמר כי ארד אל בני אבל שאולה, דאנא גרימנא ליה, ותו דהוינא ידע דאחוי סניין ליה ושדרנא ליה ורמז קא רמיז ליה. וכ״כ בכת״י מהריב״ם חלאוה פי׳ עה״ת. דמה״ט לא רצה להתנחם. (וראה מ״ש הב״י חו״מ סי׳ קפ״ח בשם הגהות מרדכי בפ׳ האומנין לענין אב ששלח בנו בדרך ונתפס דחייב לפדותו עיי״ש. ובמג״א או״ח סי׳ תר״ג דבנהרג צריך לקבל תשובה) ובכת״י מושב זקנים כי ארד אל בני אבל שאולה, רבותינו דרשו גהינם, אמר להם סימן זה היה מסור בידי אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שלא אראה פני גהינם, י״ל שנמסר ליעקב אבינו ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, כמו כן יתברכו כי הובטח שלא יקברם אביהם בחייו, וסמיך ליה כי לא אעזבך והיורד לגהינם נקרא עזוב שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול ולא תתן חסידך לראות שחת, ואם היה מת יוסף בחייו כמו כן היה נעזב בלחם בשני רעבון וכתיב נער הייתי גם זקנתי כו׳ ועל זה היה יעקב דואג עכשיו, אמנם שום צדיק לא ירד לגהינם וחלילה לאל מרשע, וטוב הוא לתשובת המינים ישחקו עצמותיהם בגהינם, וגם טוב לומר למינים אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה תעלה נפשך בשמים ולא תרד לגהינם, וזה אעשה לאלתר בזמן שיוסף ישית ידו על עיניך לאמץ את עיניך בשעת מיתתך, וחלילה לשום הגון לרדת לגהינם. ובכתב יד רמזי ר״י אבל שאלה גבי ישראל כתיב שאלה חסר, כי הם אינם בגיהנם כמו האומות, ושאול הוא גהינם. והוא כתיב חסר גבי ישראל, אבל גבי אומות העולם כתיב מלא, שנאמר ישובו רשעים לשאולה, מלא כתיב אבל גבי יעקב, וקרח, ויואב, ושמעי. חסר כתיב.
6. מובא בכת״י ילקוט נר השכלים. וראה לעיל אות קפו. קצא. בבאור.
7. זה יצחק, בלק״ט כי י״ב שנים חיה יצחק אחר מכירת יוסף. ובלקח טוב בראשית לה, כז. כ׳ מלמד שחיה יצחק אחר מכירתו של יוסף ארבע שנים הוא שאמר הכתוב ויבך אותו אביו, זה זקינו יצחק. (ובהערת מהרש״ב מגיה דצ״ל י״ב שנים כמבואר ברש״י עה״ת) ובלקח טוב מו, א. והיה יצחק חי אחר מכירתו של יוסף שנים עשר שנה כו׳ ולפי שהיה מצטער על יוסף, בלכת יעקב מצרים זיבח זבחים לאלהי אביו יצחק, וראה לעיל אות כו. מסדר עולם פ״ב. ויבך אתו אביו, קרי ביה אתו כלומר עמו אצלו היה מתאבל, וראה לעיל אות קצ. בבאור ובתרגום יוב״ע כאן. ובתנחומא מקץ ד׳. בא וראה שהרי אבל התירה לו התורה לעשות מלאכתו ולהתנחם אחר שלשה ימים ויעקב אבינו לא קבל תנחומים על יוסף דכתיב וימאן להתנחם וכ״כ למה שהעלים הקב״ה לקיים גזירת ידוע תדע. אלולי כן לא היה נביא יצחק אביו, והיה קיים אותה שעה והיה יודע שיוסף חי, והיה אומר הקב״ה העלים ממנו אני אודיענו. ובכת״י חמאה החמדה ולמה לא הגיד ליעקב כו׳ ד״א מפני האבילות נסתלקה רוח הקודש משניהם. מתאבלים עמו, במוע״ק כ: וחכ״א כל שמתאבל עליו מתאבל עמו (כל שמתאבל עליו כגון שמתאבל על בנו מתאבל עמו כלומר מתאבל עם בנו כשהוא מתאבל על בן שלו ונמצא זה מתאבל על בן בנו. רש״י) ומבואר שם בגמ׳ דלחכמים דוקא עמו בבית מתאבל בהא דאמר ליה באפה נהוג אבילותא עיי״ש בתוס׳ וברש״י שעל הרי״ף בבית, אינו נוהג אבלות אלא בשעה שהוא נכנס לבית אחיו האבל וכשיצא משם אין אבילות מוטלת עליו. ולדברי רש״י אלו כוון האו״ז הל׳ אבילות סי׳ תכ״ח. וברש״י בגמ׳ ליתא. ועי׳ בתוס׳ הרא״ש (הנדמ״ח בירושלים מכת״י) למוע״ק כ: שכ׳ ג״כ דרק בפני האבל ולא כשיוצא חוץ מביתו. ראה שם בהערות. ומדברי הב״ר הנ״ל ראיה לפרש״י דהרי מבואר להדיא דעמו ממש וכיון שהיה יוצא מאצלו היה רוחץ וסך וכו׳ (ובפי׳ ב״ר כת״י במנח״י היה רוחץ במרחץ) ועי׳ בטור ושו״ע יו״ד סי׳ שע״ד ס״ו דשיטת הראשונים דנהגו להקל באבילות זה של המתאבלים עמו דאין זה אלא משום כבוד המתאבלים ועכשיו נהגו כולם למחול, וי״ל דמכאן מקור וראיה שדין זה של המתאבלים עמו אינו דין של חובה באבילות אלא רק משום כבוד המתאבלים ומשה״כ רק עמו ממש ולא כשיוצא מביתו ומה״ט מועיל מחילה. וראה במאירי למוע״ק שם ובהערות. שו״ר בחזקוני כאן דכ׳ ר׳ לוי אמר אצלו היה בוכה יוצא ממנו היה אוכל כו׳ כדאמר ליה רב לר״ח בריה (במוע״ק שם) באפה נהוג אבילותא כו׳ ומבואר דס״ל דראיה מר׳ לוי לדין זה דרק באפה נהוג אבילות. אמנם בריטב״א כאן כ׳ ולאו דווקא עמו בבית וכשיוצא לחוץ אינו נוהג, דהא מיחזי כחיבא [כחוכא] ולא התירו אלא דברים שאינו ניכר שאינו נוהג אלא לעצמו כגון דברים שבצנעא, וכן בעיר אחרת. ויש לישב שיטת הריטב״א לפי מה שגורס בשכל טוב יצחק היה בוכה אצל יעקב, יוצא מאצלו היה יצחק רוחץ וסך ואוכל ושותה, שהיה יודע ברוח הקדש שיוסף חי. וכ״ה בפי׳ ב״ר א״כ י״ל דרק מטעם שהיה יודע שהוא חי היה מתאבל רק אצלו אבל לא במת. ואדרבא ילה״ר מכאן לשיטתו לפי גירסת השכל טוב. וכן מפורש בכת״י מושב זקנים ויבך אותו אביו, זה יצחק, אבל אבילות לא נתאבל יצחק שהיה יודע שהוא חי, וכו׳ שאם היה יודע שהוא מת היה מתאבל עמו כדאמרינן כל המתאבל עליו מתאבל עמו, פי׳ כיון דאם היה מת יעקב היה מתאבל יצחק עליו ג״כ עתה מתאבל עמו בעד יוסף, וצ״ל לדבריהם דר׳ לוי במדרש לית ליה דר׳ סימון וכן מבואר בפי׳ ב״ר כת״י במנח״י על דעתיה דר׳ סימון אף יצחק לא היה יודע והיה בוכה אף הוא עמו על שם כל המתאבלים.
8. ראה לעיל אות רב. בבאור הבאתי התחלת המאמר.
9. לעיל צד תקלז. ובקרית ספר להמאירי ויקרע היו״ד מוזרקת, ויקמו, היו״ד מוזרקת, וימאן הוא״ו מאותן שצורתן רע, ראה לעיל אות קצב.
10. תנ״י ויגש, ושם ליתא הפסקא אתה טגנתה את אביך. וראה לעיל אות קפז. בבאור מאגדת בראשית (פ״ס) פס״א.
וְקָמוּ כָל בְּנוֹהִי וְכָל בְּנָתֵיהּ לְנַחָמוּתֵיהּ וְסָרֵיב לְקַבָּלָא תַּנְחוּמִין וַאֲמַר אֲרֵי אֵיחוֹת לְוָת בְּרִי כִּד אֲבֵילְנָא לִשְׁאוֹל וּבְכָא יָתֵיהּ אֲבוּהִי.
All his sons and all his daughters rose to console him, but he refused to accept consolation. He said, “I will go down to the grave while I am still mourning for my son.” His father wept for him.

וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו
וְקָמוּ כָל בְּנוֹהִי וְכָל בְּנָתֵיהּ לְנַחָמוּתֵיהּ וְסָרֵיב לְקַבָּלָא תַּנְחוּמִין וַאֲמַר אֲרֵי אֵיחוֹת לְוָת בְּרִי (ח״נ: לִבְרִי, עַל בְּרִי) כִּיד אֲבִילְנָא לִשְׁאוֹל וּבְכָא יָתֵיהּ אֲבוּהִי
א. ״וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם״ וכן ביוסף ״וַיְמָאֵן.. אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו״ (בראשית לט ח) ״וְסָרֵיב״. אבל ״אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ״ (שמות כב טז) ״אִם מִצְבָּא לָא יִצְבֵּי״, עיין שם בתרגומי לשון מיאון.
ב. ״וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם״ (מבניין התפעל) ״וְסָרֵיב לְקַבָּלָא תַּנְחוּמִין״, מאחרים.⁠1 אבל ״וַיִּנָּחֵם יִצְחָק״ (בראשית כד סז) ״וְאִתְנַחַם יִצְחָק״, ״וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה״ (בראשית לח יב) ״וְאִתְנַחַם יְהוּדָה״, נרגע.
ג. ״כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי״ – ״לְוָת בְּרִי״. ובמקצת נוסחים ״לִבְרִי״ וטעמם אחד: ארד אצל בני, כי בארמית אֶל מציין פנייה וכיוון בלבד כמבואר לעיל ״אל מערת שדה המכפלה״ (בראשית כג יט). אבל רש״י פירש ״ארד אל בני – כמו על בני, והרבה אל משמשין בלשון על״ וממנו השתבשו מקצת נוסחים לגרוס ״עַל בְּרִי״.⁠2
1. כתנחומא, מקץ סימן ד: ״ויעקב אבינו לא קבל תנחומים על יוסף דכתיב ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו״.
2. ״אוהב גר״ וראה ״לחם ושמלה״.
{וקמו} כל בנוי וכל בנתיה למנחמה יתיה וסרב למתנחמה ואמר ארום אחות על ברי לשאולה ובכה יתיה אבוי.
וקמו כל בנוי וכל נשי בנוי ואזלו למנחמא ליה וסריב לקבלא תנחומין ואמר ארום איחות לות ברי כד אבילנא לבי קבורתא ובכה יתיה ברם יצחק אבוי.
And all his sons and all the men of his house arose and went to console him; but he refused to receive consolation, and said, For I will go down to my son mourning to the house of the grave. And Izhak his father also wept for him.
[כא] וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו – כַּמָּה בָּנוֹת הָיוּ לוֹ חֲדָא הֲוַת וְהַלְוַאי קְבָרָהּ, אֶלָּא אֵין אָדָם נִמְנַע מִלִקְרֹא לַחֲתָנוֹ בְּנוֹ וּלְכַלָּתוֹ בִּתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לְאַחְיוֹתֵיהֶם נָשְׂאוּ הַשְּׁבָטִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ.
וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם – מַטְרוֹנָה שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי אָמְרָה לוֹ כְּתִיב: כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו (דברי הימים א ה׳:ב׳), וּכְתִיב: וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזְזֵי צֹאנוֹ (בראשית ל״ח:י״ב), וְזֶה אֲבִיהֶם שֶׁל כֻּלָּם וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, אָמַר לָהּ מִתְנַחֲמִים עַל הַמֵּתִים וְאֵין מִתְנַחֲמִים עַל הַחַיִּים.
וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו – זֶה יִצְחָק. רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי סִימוֹן אָמְרוּ אֶצְלוֹ הָיָה בּוֹכֶה וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא מֵאֶצְלוֹ הָיָה הוֹלֵךְ וְרוֹחֵץ וְסָךְ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. וְלָמָּה לֹא גִּלָּה לוֹ, אָמַר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא גִּלָּה לוֹ וַאֲנִי מְגַלֶּה לוֹ.
אָמַר רַבִּי סִימוֹן עַל שֵׁם כָּל שֶׁמִּתְאַבְּלִין עָלָיו מִתְאַבְּלִין עִמּוֹ.
ויקמו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וגו׳ – 1והלא לא היה לו אלא בת אחת אלא מכאן שאדם קורא לכלתו בתו.
וימאן להתנחם2אמר להם מתנחמים על מת ואין מתנחמים על החי.
כי ארד אל בני אבל שאולה3אלא אמר יעקב לפני הקב״ה תן לי אות שלא ארד לשאול, אמר לו הקב״ה סימן זה יהיה בידיך שלא ימות אחד מבניך בימיך, ועל כן אמר כי ארד אל בני אבל שאולה.
ויבך אותו אביו4זה יצחק כשהיה אצל יעקב היה בוכה, כיון שהיה יוצא מאצלו היה רוחץ וסך ואוכל ושותה, ולמה לא גילה לו, אמר הקב״ה לא גילה ואני מגלה לו.
1. והלא לא היה לו. ב״ר שם אות כ״א, וילקוט, ופדר״א פל״ח, ורש״י ולק״ט.
2. אמר להם. ב״ר פפ״ד אות כ״א. וילקוט שם, ומס׳ סופרים פכ״א, ולק״ט, ועיין ברש״י בהרחבת דברים, ועיין בתנחומא וישב ובהערה כ״ד.
3. אלא אמר יעקב לפני הקב״ה. לא מצאתי המקור, ועיין בתנחומא שלנו וישב אות ח׳, ובלק״ט הביא ויאמר כי ארד כסבור היה שקצף הקב״ה עליו שחסר מי״ב שבטים, ועיין תנחומא הנדפס מכבר ויגש אות ט׳.
4. זה יצחק. ב״ר פפ״ד אות כ״א, ורש״י עה״ת, ולק״ט, וכן הביא הראב״ע, ועיין במנחת יהודה.
וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְאַחְיוֹתֵיהֶן נִשְּׂאוּ הַשְּׁבָטִים הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְגוֹ׳. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּנַעֲנִיוֹת הָיוּ רַב נַחְמָן אָמַר: עַל הֲדָא דְּרַבִּי יְהוּדָה וְכָל בְּנֹתָיו, כַּמָּה בָּנוֹת הָיוּ לוֹ, חֲדָא הֲוַת לֵיהּ וּלְוַאי קְבָרָהּ אֶלָּא אֵין אָדָם מוֹנֵעַ [מִ]⁠לִּקְרֹא לַחֲתָנוֹ בְּנוֹ וּלְכַלָּתוֹ בִּתּוֹ.
וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם – מַטְרוֹנָא שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ, כְּתִיב (דברי הימים א׳ ה׳:ב׳) ״כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו״ וּכְתִיב (בראשית ל״ח:י״ב) ״וַיִּנָּחֵם יְהוּדָה״, וְזֶה שֶׁהוּא אֲבִיהֶם שֶׁל כֻּלָּם יִצְרוֹ תַּקִּיף עָלָיו וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם. אָמַר לָהּ, מִתְנַחֲמִים עַל הַמֵּתִים וְאֵין מִתְנַחֲמִין עַל הַחַיִּים.
שָׁאַל מִין אֶחָד לְרַבֵּנוּ, אֶפְשָׁר שֶׁהַמֵּתִים חַיִּים, אֲבוֹתֵיכֶם אֵינָם מוֹדִים וְאַתֶּם מוֹדִים, מַה כְּתִיב בְּיַעֲקֹב וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם אִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהַמֵּתִים חַיִּים הָיָה מְמָאֵן לְהִתְנַחֵם. אָמַר לוֹ, שׁוֹטֶה, לְפִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהוּא חַי, וְאֵין מְקַבְּלִין תַּנְחוּמִין עַל הַחַי. דָּבָר אַחֵר: אָמַר יַעֲקֹב, הֲרֵי נִפְרְצָה בְּרִית הַשְּׁבָטִים, כַּמָּה יָגַעְתִּי לְהַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר כָּל מַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת, שְׁנֵים עָשָׂר שָׁעוֹת בַּיּוֹם, שְׁנֵים עָשָׂר שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה, שְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים, שְׁנֵים עָשָׂר אֲבָנִים בָּאֵפוֹד, הֲרֵי נִפְרְצָה בְּרִית הַשְּׁבָטִים, וְלֹא רָצָה יַעֲקֹב לִשָּׂא אִשָּׁה וּלְהוֹלִיד בֵּן מִפְּנֵי שְׁבוּעָתוֹ שֶׁל לָבָן, ״וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי וְגוֹ׳⁠ ⁠⁠״.
וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו – זֶה יִצְחָק. רַבִּי לֵוִי אָמַר אֶצְלוֹ הָיָה בּוֹכֶה, וְכֵיוָן שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִמֶּנּוּ הָיָה הוֹלֵךְ וְרוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. וְלָמָּה לֹא גִּלָּה לוֹ, אָמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מְגַלֶּה לוֹ וַאֲנִי מְגַלֶּה לוֹ רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר עַל שֵׁם כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלָיו מִתְאַבְּלִים עִמּוֹ.
וקאם ג֗מיע בניה ובנאתה ליעזונה פאבא אן יתעז וקאל בל אנזל אלי אלת֗רי ואנא חזין עלי בני ת֗ם בכא עליה.
וקמו כל בניו ובנותיו לנחם אותו אך סירב להתנחם ואמר: אלא ארד אל העפר1 ואני אבל על בני, ועוד בכה עליו.
1. רס״ג מתרגם בכל מקום ״שאול״ – ת׳רי, שהוא עפר הקבר ולא מעמקים.
וכל בנותיו – ר׳ יהודה אומר: אחיות תאמות נולדו עם כל שבט ושבט, ונשאום. ר׳ נחמיה אומר: כנעניות היו. אלא מהו כל בנותיו? כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו.
וימאן להתנחם – אין אדם יכול לקבלא תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא מןב החי.
ארד אל בני – כמו: על בני, הרבה הםג שמשמשין בלשון על: אל שאול ואל בית הדמים (שמואל ב כ״א:א׳), אל הלקח הארון,⁠ד ואל מת חמיה ואישהה (שמואל א ד׳:י״ט-כ״א).
אבל שאולה – כפשוטו: לשון קבר הוא, באבלי אקבר, לא אתנחם כל ימיי.
ובמדרשו:⁠ו גיהנם. סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה, אם לא ימות אחד מבניי בחיי, מובטח אני שאיני רואה גיהנם.
ויבך אותו אביו – יצחק בוכה היה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה (חסר ״יכול״): ״מקבל״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״על״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י אוקספורד 34: ״מהם״. בכ״י מינכן 5 בטעות: ״אם״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, ס״פ 118, בדפוס רומא: ״אל״. בכ״י ליידן 1: ״יש״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י המבורג 13: ״ארון״. בכ״י ליידן 1, אוקספורד 34: ״ארון י״י״. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917, ס״פ 118: ״ארון האלהים״, כלשון הפסוק.
ה. כך הנוסח גם ברש״י בראשית כ׳:ב׳ וגם ברש״י בראשית ל״ז:ל״ה בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, ליידן 1, וכן ברש״י שמואל א ד׳:כ״א, וכן במספר כ״י של המקרא. נוסח זה הוא צירוף של לשון שני פסוקים בנוסח המקרא שלנו: ״אל הלקח ארון האלהים ומת חמיה״ ו״אל הלקח ארון האלהים ואל חמיה ואישה״. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״ואל חמיה״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917: ״ומדרשו״. בכ״י אוקספורד 165: ״ומדר׳ אגד׳⁠ ⁠⁠״.
וכל בנתיו AND ALL HIS DAUGHTERS – R. Judah said: a twin-sister was born with each of Yaakov's sons and they each took a step-sister to wife (It was these daughters who comforted Yaakov) R. Nechemyah said: their wives were Canaanite women and not their step-sisters; what is meant then "by all his daughters"? His daughters-in-law, for a person does not hesitate to call his son-in-law his son and his daughter-in-law his daughter (Bereshit Rabbah 84:21).
וימאן להתנחם BUT HE REFUSED TO COMFORT HIMSELF – A person does not accept consolation for one living whom he believes to be dead, for with regard to the dead it is decreed that he be forgotten from the heart, but it is not so decreed with regard to the living (Bereshit Rabbah 84:20).
ארד אל בני I WILL GO DOWN TO MY SON – This has the same meaning as על בני, on account of my son. There are many examples where אל is used in the sense of על: "(אל) because of Saul (ואל) and because of his bloody house" (Shemuel II 4:21); "(אל) because the ark of God was taken (ואל) and because of the death of her father-in-law and her husband" (Shemuel I 4:21).
אבל שאלה MOURNING INTO THE GRAVE – According to the literal meaning שאל means "the grave" – while I am still in a state of mourning I shall be interred (i.e. even to the day of my burial I shall mourn) and I shall not be comforted all my life.
The Midrash explains it to refer to Gehinnom. "This omen has been given me by God: if none of my sons die during my lifetime I may be assured that I shall not see Gehinnom" (Tanchuma Vayigash 9).
ויגש). ויבך אתו אביו THUS HIS FATHER WEPT FOR HIM – His father refers to Yitzchak: he wept for Yaakov's trouble, but he did not mourn for he knew that he (Yosef) was alive (Bereshit Rabbah 84:21).
ויקמו כל בניו וכל בנותיו1אלו כלותיו.
וימאן להתנחם2מתנחמין על המתים. ואין מתנחמים על החיים.
ויאמר כי ארד3כסבור היה שקצף הקב״ה עליו שחסר מי״ב שבטים.
ויבך אותו אביו4זה יצחק. 5כמו שחשבנו למעלה. כי י״ב שנים חיה יצחק אחר מכירת יוסף.
1. אלו כלותיו. ב״ר וילקוט ורש״י עה״ת.
2. מתנחמים על המתים. ב״ר שם. וילקוט שם ומס׳ סופרים פכ״א.
3. כסבור היה שקצף הקדוש ברוך הוא עליו שחסר מי״ב שבטים. עיין תנחומא ומובא בילקוט רמז קמ״ג.
4. זה יצחק. ב״ר ורש״י עה״ת. וכן הביא הראב״ע וז״ל קדמונינו דרשוהו על יצחק ובאמת כי לא מת יצחק עד שהי׳ יוסף בן כ״ט שנה עכ״ל. ועיין במנחת יהודה.
5. כמו שחשבנו למעלה. וישלח ל״ה כ״ז וע״ש בהערה ס׳. ומדברי רבינו כאן שכתב כי י״ב שנים חיה יצחק אחר מכירת יוסף. תראה כי יפה תקנתי שם.
ויקומו כל בניו וכל בנותיו – אלו כלותיו, וא״ר נחמיה כנעניות היו מעיר שכם לקחו, שכן אדם קורא לחתנו בנו, ולכלתו בתו:
לנחמו – להשקותו כוס של תנחומין להברותו, כדרך שעשה יעקב ביצחק בנזיד:
וימאן להתנחם – מתנחמים על המתים ואין מתנחמין על החי, שהרי ביהודה כתיב, וינחם יהודה (בראשית לח יב), וכתיב אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו [בכו] להולך כי לא ישוב עוד וגו׳ (ירמיה כב י):
ויאמר כי ארד אל בני – כלומר בשביל בני, ודומה לו אל אודות הרעה בתמר ואמנון (שמואל ב יג טז), כלומר לא בפעם זו לבד אני מסרב להתנחם אלא אפי׳ כשארד שאולה ארד אבל:
אבל שאולה – כלומר לשאול, כסבור שקצף הקב״ה עליו שחסרו מן י״ב שבטים:
ויבך אותו אביו – של יעקב שחיה י״ב שנה אחרי מכירת יוסף, דא״ר לוי יצחק היה בוכה אצל יעקב, יוצא מאצלו היה יצחק רוחץ וסך ואוכל ושותה, שהיה יודע ברוח הקדש שיוסף חי, ולמה לא גילה גם ליעקב, שאמר בדעתו, הקב״ה לא גילה לו, והיאך אני מגלה לו:
כי ארד – לא אנחם, אלא ארד עלא בני אבל שאולה.
ויבך אותו אביו – כלומר: זמן מרובה.
ולפי שהוא מיותר דרשו חכמים: אביו – יצחק (בראשית רבה פ״ד:כ״א), אף כי היה יודע שלא נהרג.
א. כך בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). רוזין הציע לתקן כלשון הפסוק: אל. אולם, אפשר שרשב״ם מפרש ואינו מצטט.
Ki 'ered: I will not be comforted; rather,⁠1 I WILL GO DOWN TO SHEOL MOURNING FOR2 MY SON.
Vayyevk HIS FATHER LAMENTED FOR HIM: for a long time.
Since the phrase appears superfluous,⁠3 the Sages Interpreted it midrashically (Bereshit Rabbah 84:19) to mean that his [i.e. Jacob's] father, Isaac,⁠4 lamented too, even though he knew [through prophetic knowledge] that Joseph was not dead.⁠5
1. Rashbam explains that ki in this verse means "rather.⁠" This explanation conforms with his principle enunciated ad 18:15, rov ki she-'aḥar lo' mitpareshim 'ela'. Here, too, ki means "rather" as it follows vayma'en, a verb with negative implications. See similarly Speiser, "He refused to be consoled saying 'No, I will go down to my son in She'ol ...'.
2. The manuscript of Rashbam reads 'al. Rosin corrected to ׳el, to conform with MT. The correction is not certain. Rashbam may well concur with Rashi and R. Joseph Bekhor Shor that ’el in our verse is to be understood as meaning 'al, and he may have been paraphrasing and not quoting the verse.
3. After vs. 34 already told us that "Jacob ... observed mourning for his son many days.⁠"
4. On Isaac still being alive, see my notes ad 37:1.
5. While Rashbam explains that the midrash (Bereshit Rabbah 84:19; cited by Rashi) is based on a textual redundancy, he offers his own explanation that vayyevk 'oto 'aviv is written in order to emphasize just how long Jacob cried.
ויבך אותו – קדמונינו דרשוהו על יצחק (בראשית רבה פ״ד:כ״א), ובאמת כי לא מת יצחק עד שהיה יוסף בן עשרים ותשעה שנה.
ויש אומרים: כי הנבואה הסתלקה משניהם בעבור אבלם, ועדותם דבר אלישע (מלכים ב ג׳:ט״ו).
וכל בנתיו – בתו ובת בנו.
ומלת שאלה – כמו: אל שאול, והטעם: הקבר.
ופה טעה המתרגם לתועים1 שתרגם שאולה – גהינם. והנה: לא שאול תודך (ישעיהו ל״ח:י״ח), ואציעה שאול הנך (תהלים קל״ט:ח׳), הפך: אם אסק שמים {שם} אתה (תהלים קל״ט:ח׳), ערום שאול נגדו (איוב כ״ו:ו׳), ורבים אחרים.
1. כלומר: הירונימוס בתרגום הוולגטה.
AND HIS FATHER WEPT FOR HIM. Our sages interpreted this as referring to Isaac.⁠1 The truth is that Isaac did not die until Joseph reached the age of twenty-nine.⁠2 Some say that the prophetic spirit was removed from both Jacob and Isaac because of their mourning.⁠3 They offer proof from Elisha.⁠4
AND ALL HIS DAUGHTERS. His daughter and granddaughter.⁠5
[TO THE GRAVE.] She'olah means down below, i.e., to the grave. Here the one who translated the Bible for those who err6 erred in translating she'olah as to hell.⁠7 Proof of his mistranslation is, For the nether-world (she'ol) cannot praise Thee…They that go down into the pit cannot hope for Thy truth (Is. 38:18).⁠8 Also in Ps. 139:8, heaven is the antithesis of she'ol,⁠9 viz., If I ascend up into heaven, Thou art there; If I make my bed in the nether-world (she'ol) behold Thou art there. Similarly Job states, The nether-world (she'ol) is naked before Him (Job 26:6).⁠10 There are many other verses which prove that she'ol does not refer to hell.
1. Bereshit Rabbah 84:19. According to the Midrash his father refers to Jacob's father. Isaac was overcome with grief over Jacob's trouble.
2. Thus from this point of view the Midrashic interpretation is possible. Ibn Ezra's accounting is as follows: Isaac was 60 when Jacob was born (Gen. 25:26). Jacob was 91 when Joseph was born (see note 7). Thus Isaac was 151 when Joseph was born. Isaac died at the age of 180 (Gen. 35:28), at which time Joseph was 29 years old as Isaac was 151 years older than Joseph. Joseph was 17 when he was sold. Thus Isaac lived 12 years past the year in which Joseph was sold (Weiser).
3. The question arises, why didn't Jacob and Isaac, two prophets, know that Joseph was alive?
4. That a prophet cannot prophesy when in a state of depression. Cf. II Kings 3:15. Before Elisha, who was then depressed (see Kimchi, ad hoc), prophesied he said, But now bring me a minstrel. And it came to pass, when the minstrel played that the hand of the Lord came upon him.
5. Dinah his daughter and Sarah the daughter of Asher, as grandchildren are considered children. Ibn Ezra comments so because Jacob had only one daughter.
6. Jerome who translated the Bible into Latin for the Christians.
7. Jerome renders she'ol as inferno. However, see Rashi who writes, "The Midrashic interpretation of she'ol is gehenna.⁠"
8. In this verse pit is parallel to she'ol. She'ol thus must mean pit.
9. Thus she'ol is the opposite of heaven (sky); it refers to a place on the earth, i.e., the grave.
10. The verse concludes, And destruction (the grave) hath no covering. Now she'ol is parallel to destruction (grave). Hence it, too, must mean grave.
בנותיו – כלותיו ובנות בניו.
כי ארד אל בני – על בני.
אבל שאולה – אבל בקבר, שלא אתנחם כל ימי חיי.
ויבך אותו אביו – אחר הנחמה, שלא קבל תנחומין.
בנותיו – HIS DAUGHTERS – His daughters-in-law and the daughters of his sons.
כי ארד אל בני – I WILL GO DOWN TO MY SON – On account of my son.
אבל שאולה – MOURNING TO THE GRAVE – Mourning in the grave, that I will not be comforted all the days of my life.
ויבך אותו אביו – AND HIS FATHER WEPT OVER HIM – After the comforting, for he did not accept consolations.
ויקֻמווכל בנותיו – בתו וכלֹתיו שהם כמו בנותיו.
בראשית רבה (בראשית רבה פ״ז): ר׳ יהודה אומר: תאומה נולדה עם כל שבט ושבט ונשאום לנשים. ר׳ נחמיהא אומר: וכל בנותיו – כמה בנות היו לו, חדא הות הלואי שקברה אלא אין אדם נמנע לקרא לחתנו בנו ולכלתו בתו.
שְאלָה – עד הקבר אתאבל עליו.
וטעם אל בני – כמו אני הולך אליו (שמואל ב י״ב:כ״ג), ויאסף אל עמיו (בראשית כ״ה:ח׳).
ויבך אותו אביו – אמר אביו,⁠ב שהראה בו אהבת האב אל הבן העובד אותו, כי הוא היה עמו תמיד, כי אף על פי שהיה רועה עם אחיו פעמים, ברוב היה עומד עם אביו ועובד אותו, ובכל שעה שהיה צריך לעבודתו היה זוכרו ולא היה יכול להתאפק מלבכות.
ובדברי רבותינו ז״ל (בראשית רבה פ״ד): ויבך אותו אביו – זה יצחק. ואמת כי חי היה יצחק כשנמכר יוסף וחיה אחר מכירתו י״ב שנה. כיצד, יצחק היה גדול מיעקב ששים שנה, שנאמר:⁠ג ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם (בראשית כ״ה:כ״ו) וכשמת יצחק שהיה בן מאה ושמנים, היה יעקב ק״כ. וכשהיה בן ק״ל כשבא למצרים היה יוסף ל״ט. חסר עשר שנים משמת יצחק עד שהיה יעקב בן ק״ל ויוסף בן ל״ט, הנה היה יוסף בן כ״ט כשמת יצחק.
א. כן בכ״י מוסקבה 495. בכ״י פריס 193: ״תנחומא״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״אביו״.
ג. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״שנאמר״.
ויקומו...וכל בנותיו, his daughter and daughters-in-law who were like daughters to him. In Bereshit Rabbah 84,21 Rabbi Yehudah is quoted as saying that a female twin had been born with each of Yaakov’s sons and they married their respective half-brothers. Rabbi Nechemyah, in commenting on the words וכל בנותיו, says that actually Yaakov had only one daughter, i.e. Dinah, but that he wished he had already buried her (as the fact that she had been raped was something he found it hard to live with)⁠1 At any rate, we need not take the text so literally, as most people describe their sons-in-law as sons, and their daughters-in-law as daughters.
שאלה, until the grave, i.e. “I will mourn him for the rest of my life.” The meaning of the words
על בנו, instead of the pronoun ending ויתאבלו, is to describe Yaakov’s attitude henceforth, i.e. “I will go join him in his grave.” Compare Samuel II 12,23 where David uses such language explaining that in order to be reunited with the baby son he had just lost he would have to join him in his grave, as the baby would not come back to him and be resurrected. Or, compare the standard expression used by the Torah when people die and they join their ancestors in the grave or hereafter, i.e. ויאסף אל עמיו “he was gathered in to his people” (Genesis 25,17 et al).
ויבך אותו אביו, the reason why the Torah adds the unnecessary word אביו, “his father,” is to demonstrate the serious nature of losing a son who had been constantly the one at his father’s side. The remarkable thing about Joseph had been that although the Torah had described him as occupied tending sheep with his brothers, most of the time he had spent in attending to the needs of his widowed father, whose beloved wife Rachel, Joseph’s mother, had died when Joseph had only been about 6 years old. Whenever an occasion would arise which would have required the services normally rendered by his son Joseph, his absence would rekindle Yaakov’s grief over his fate. According to our sages in Bereshit Rabbah 84,21 the superfluous word אביו refers to Yaakov’s father Yitzchok, who was still alive at the time Joseph was sold, seeing that Yaakov had been born when Yitzchok was 60 years old, in other words Yitzchok only died when Yaakov was 120 years of age. At the time of Joseph’s sale Yitzchok was 168 years old seeing that the separation between Yaakov and Joseph lasted for 22 years, the same length of time as Yaakov had been separated from his father Yitzchok.
1. Rashi on that Midrash.
וכל בנותיו – אפשר שתהיה הכוונה בבנותיו כאן כלותיו – כמו שאמרו (ב״ר פד:כא), שנוספו {כלותיו אלו} על דינה וסרח1 בת אשר ואמר על כולן בנותיו2. ואפשר שהיו לבניו בנות, ובני בנים הרי הן כבנים (ע״פ יבמות סב:)3, ונפטרו קודם ירידתם למצרים4 ולפיכך לא נזכרו5.
וימאן להתנחם – מפני קושי האסון וגודלו. ואמרו החכמים ז״ל בזה (ב״ר פד:כא) מתנחמים על המתים ואין מתנחמים על החיים. והוא כך לפי שהנפש מתיאשת מן המת מה שאין כן {עם החי} הרחוק אשר [לא] נודע עניינו. ויעקב ע״ה במאמרו (פסוק לג) טרף טרף יוסף וחיה רעה אכלתהו {היה לפי} אומד דעת והכרעת מצב, לא ידיעה ברורה6. ראיה על זה מאמר יהודה כשסיפר את מאמרו {של יעקב} (בראשית מד:כה) ואומר אך טרוף טורף ולא ראיתיו וג׳7.
ו{יש} טעם אחר לדעתי בגודל צערו והפרזת אבלו, {והוא שנצטער לחשוב} איך נסתלקה ממנו ההשגחה ועזבה אותו ריקם באותו המאורע, ואיך נעלם ממנו זה מצד ידיעת הנסתרות. הרי אלישע נצטער מכגון זה במאמרו (מלכים ב ד:כז) ויוי העלים ממני8, ואיך לא יצטער יעקב בשעת {אבדן} בנו.
1. פד. כאן נכתב ׳סרח׳ כבלשון תרגום, ולהלן פר׳ ויגש (מו:ז) נכתב ׳שרח׳ כלשון הכתוב שם (פסוק יז).
2. פה. נראה שלא אבה רבנו לפרש כפירוש הראב״ע שסרח ודינה הן הן בנותיו הנזכרות, דא״כ ׳כל׳ לאתויי מאי. ואף שדנו האחרונים אם מלת ׳כל׳ תיתכן על שתים, שפיר י״ל בדעת רבנו דפשטיה דקרא ודאי טובא משמע [לגוף הנושא ראה מה שנכתב בזה בס׳ יד מלאכי (כללי הכ״ף סי׳ שלו), וראה ס׳ תולדות אדם על הגר״ז מווילנא (בהוספות לפרק ד, מכון מורשת הגר״א תשע״ב, עמ׳ קה)]. וראיה לדבר, שאילו נאמר ויקומו בנותיו היה רבנו מפרשו על אחת מהן כמו שביאר להלן פר׳ ויגש (מו:ז): ׳אצל העברים נופל על היחיד שם הרבים דוגמת ובני דן חשים, ולפיכך אמר בנתיו על בת אחת – והיא דינה, ובנות בניו [על] בת אחת – והיא שרח בת אשר׳, ועל כרחך שכאן הוקשה לו תיבת ׳כל׳, שמחמתה לא מתפרש הכתוב לא על בת אחת ולא על שתים.
3. פו. אולי זה מוסב גם על התירוץ הקודם, שכן מונה בו רבנו את סרח בת אשר בכלל ׳בנותיו׳.
4. פז. כאן שוקל רבנו אפשרות זו שמתו בנותיהם של השבטים, ואמנם להלן פר׳ ויגש (מו:יב) פירש: ׳מורה שלא מת לאחד מהם בן אלא ליהודה שני בנים אלה (=ער ואונן), אשר סיבת מיתתם היתה רעתם לפניו יתעלה שביאר המקרא. ויש ראיה מזה כי אלה שנזכרו שמותיהם בפרשה זו כולם [היו] מחזיקים בדרך יוי אשר צוה עליה אברהם׳. ואולי מיתת הבת לא נזכרה בכתוב לפי שאינה נחשבת כעונש חמור כ״כ כמו מיתת הבן הנזכרת בכתוב, ודוחק.
5. פח. באמת נזכרו להלן (מו:ז): ׳בנותיו ובנות בניו וכל זרעו הביא אתו מצרימה׳ (והשוה פירושי רש״י וראב״ע ורד״ק ורבנו לשם) אלא שלא נמנו בין השבעים, שלא נוספו שם (פסוק כו) אלא נשי בני יעקב. ואולי כוונת רבנו כאן שלא נתפרטו שמותיהם שם. [הערות נהור שרגא] ואמנם לא איפרק מחולשא, שכן להשערת רבנו נפטרו בנות בניו קודם ירידתם מצרימה, ואילו לשון הכתוב להלן מורה שיעקב הביא אתו מצרימה גם בנות בניו, וצ״ע.
6. פט. כוונת רבנו לבאר למה באמת מיאן יעקב להתנחם כפי מחשבתו שמת יוסף, ומבאר שהיינו משום שאף שחשב שמת, ידע בנפשו שאי״ז ידיעה ברורה ויתכן שבאמת לא מת. ראה להלן פר׳ מקץ (מב:לח) שכ׳ כעי״ז שמה שאמר יעקב ׳כי אחיו מת׳ היינו לפי חזקת ההשערה. היוצא לנו מדברי רבנו, שכוונת מאמרם ז״ל ש׳אין מתנחמים על המת׳ הוא ענין הגיוני התלוי בבחירת המתנחם, ולא סגולי כמו שנראה מד׳ רש״י.
7. צ. השוה לשון ר״י ן׳ ג׳נאח בשרשיו (שרש אך, עמ׳ 28) שכ׳ ש׳אך טרף טרף׳ הוא ספק, והוסיף: ׳והראיה על זה ׳ולא ראיתיו עד הנה׳, ואילו היה באמת לא היה נכון לאומרו׳. וראה מה שביאר בזה בס׳ ׳הכתב והקבלה׳ שם שהוא״ו ב׳ולא ראיתיו׳ הוא במקום ׳כי׳, והוא נתינת טעם למה שאמר ׳אך טרף טרף׳ (וכן מבואר בפי׳ הראב״ע שם: ׳אך טרף טרף – והעד כי לא ראיתיו עד הנה׳), ובו מבאר שאמר כן בהשערה לפי שלא ראהו, ולא בהחלטיות מאמונתו שכך היה באמת. והעירני רי״א גרינבוים שכבר תירגם רס״ג שם ׳אך טרף – אולי טרף׳, וכן מבואר בדברי הרד״ק בשרשיו (שרש אית).
8. צא. כאשר מת בן השונמית שנולד בברכת אלישע.
וימאן להתנחם – כסבור שנטרד בפשיעתו ששלחו שם. כי ארד אל בני – בשביל בני, כמו אל המקלות (בראשית ל׳:ל״ט). בשביל העון שבא לי מחמת בני ששלחתיו במקום שהייתי יודע ששונאים אותו שנאת מות ארד אבל שאולה.⁠1
ויבך אתו אביו – זהו יצחק. ר׳ סימון אומר: על שם כל המתאבלים עליו מתאבלים עמו. ר׳ לוי אמר: אצלו היה בוכה, כמו שהיה יוצא ממנו היה אוכל ושותה ורוחץ וסך.⁠2 כדאמר ליה רב לר׳ חייא בריה: באפה נהיג אבילותא, בלא אנפא לא תנהיג אבלותא, והכי איתא במועד קטן פרק אלו מגלחין (בבלי מו״ק כ׳:).
1. שאוב מספר הג״ן.
2. כן בבראשית רבה פ״ד:כ״א.
וימאן להתנחם, "he refused to accept consolations;⁠" he felt that he had been guilty for having sent Joseph on this errand in the first place.
כי ארד אל בני שאולה, the word: אל, usually translated as "to,⁠" in this case means the same as על, "on account of,⁠" Yaakov foresees that he will wind up in his grave, still in mourning over having been the cause of his beloved son's tragic and premature death.
ויבן אותו אביו, his father wept over him;⁠" according to B'reshit Rabbah 84,21, this does not refer to Yaakov, about whose mourning we have already read, but refers to Yaakov's father Yitzchok, who was still alive; according to different opinions quoted there while Yitzchok ostentatiously shared Yaakov's grief, this was only when he was in the presence of his son. He was aware that Joseph was alive, but did not reveal this to Yaakov, as he felt it was inappropriate to reveal something to Yaakov that God apparently had deliberately kept secret from him. The source for this is the Talmud in Moed Katan folio 20.
כי ארד אל בני – תשובה למינין לאומרי׳ שהיו יורדין לגיהנם עד שבא הנתעב. דהכא על בנו דוקא לפי ששלח אותו למקום שונאיו כו׳. גן.
כי ארד אל בני אבל שאולה – פי׳ לגיהנם ששלחתיו לשונאיו ומקום סכנה ומוכן לפורעניות, זהו אל בני בשביל בני דייקא, ומכאן תשובה למינים שאומרים שהכל ירדו לגיהנם עד שבא הנתעב המטעה ומתעה הגדול והציל כל באי עולם מגיהנם, ג״ן.
וכל בנותיו – בתו ובת בנו.⁠א ויתכן שיכנס בכלל הזה אף כלותיו עמהם, כי בכלל הבנות יקראו גם הכלות כן.
או: כמאמר חכמים אין אדם נמנעב מלקרוא לכלתו בתו (בראשית רבה פ״ד:י״ט), וכך אמרה נעמי:⁠ג שבנה בנותי (רות א׳:י״א), אל בנותי (רות א׳:י״ג), לכי בתי (רות ב׳:ב׳), ואיננו רק דרך חיבה בלבד, כמו: הלא שמעת בתי (רות ב׳:ח׳).
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון: ״בתו״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״נמנע״.
ג. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2 נוסף כאן: ״לכנה״.
AND ALL HIS DAUGHTERS. This refers to his daughter and his son's daughter.⁠1 Now it is possible that his daughters-in-law are also included in this category, for in Scripture they too are called "daughters,⁠" or as the saying of the Sages has it:⁠2 "A person does not refrain from calling his daughters-in-law 'daughters.'" So did Naomi say to her daughters-in-law: Go, turn back, my daughters;3 Nay, my daughters;4 Go, my daughter.⁠5 It is nothing but an expression of love, just as, Hearest thou not, my daughter?6
1. Since Jacob had. only one daughter, Dinah, the expression "and his daughters" in the plural must include some other person. Ramban first suggests that the term includes his granddaughter, Serach the daughter of Asher. See also my Hebrew commentary, pp. 211-2.
2. Bereshith Rabbah 84:19.
3. Ruth 1:8 and 12.
4. Ibid., (13).
5. Ibid., 2:2.
6. Ibid., (8). This was said by Boaz to Ruth and can certainly not indicate the relationship of daughter or daughter-in-law.
כל בניו – אלו השבטים. וכל בנותיו – זו דינה וסרח בת אשר. וימאן להתנחם – לפי שאין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב לא על החי. כי ארד אל בני אבל שאלה – כלומר באבל אקבר ולא אתנחם כל ימי חיי.
ובמדרש שאולה, גיהנם, לפי שהיה בטוח שלא ימות אחד מהם בחייו, וכאשר היה יוסף נאבד בחייו פחד לנפשו מעונש גיהנם לפי שהיה זה מעיד על רשעו, שאילו היה זכותו שלם לא ימות אחד מבניו בחייו.
ויבך אותו אביו – זה יצחק, שהיה בוכה מפני צרתו של יעקב אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שיוסף חי.
כל בניו, "all his sons, etc.⁠" These are his actual sons. וכל בנותיו refers to Dinah and Serach, the daughter of Asher.
וימאן להתנחם, "he refused to be comforted.⁠" This was because it is impossible to accept such comfort when the person being mourned is still alive. It is a decree by God which enables the survivor to gradually "forget" someone who has died and thus be comforted over his loss (compare Rashi).
כי ארד אל בני אבל שאולה, "but I will join my son in She-ol still mourning for him.⁠" He meant that he would be buried while still in mourning for his son as he would never get over this loss.
According to Tanchuma Vayigash 9, the word שאולה is a reference to Gehinom, purgatory. Yaakov thought so as he had been certain that not one his children would die during his lifetime. Now that Joseph had died, he felt that this could only have occurred if he himself was destined for purgatory.
ויבך אותו אביו, "his father wept for him.⁠" This is a reference to Yitzchak, Yaakov's father. Yitzchak wept when he observed the anguish of his son Yaakov and was unable to tell him that actually Joseph was alive. The expression "Yitzchak wept for him,⁠" is to tell us that whereas he "wept,⁠" he did not mourn Joseph as you do not mourn the living.
ויבך אותו אביו – פרש״י זה יצחק. אומר הר״ר אברהם אבן עזרא שלכך פי׳ רש״י כן לפי שאין לפרש על יעקב שאם כן לא היה לו לכתוב אלא אותו בלא אביו דפשיטא דקאי ליעקב שקודם. וי״מ שלכך פרש״י כן לפי שאין לפרשו על יעקב שהרי כתוב קודם לכן ויתאבל ואין אבלות קודם לבכי.
וכל בנותיו – ר׳ יהודה אומר אחיות תאומות נולדו עם כל בני שבט ונשאום. ר׳ נחמיא אומר כנעניות היו אלא מהו בנותיו כלותיו כי דרך כל איש לקרא לכלתו בתו.
כי ארד אל בני אבל שאולה – כאן פוקרים המינים אומרים שאף צדיקים יורדים לגיהנם עד בא ויש להשיב אל בני כמו על בני כלומר בעון ששלחתיו במקום ששונאים אותו אני אומר שחייבתי לירד לגיהנם. עוד י״ל דשאול זה אינו גיהנם אלא שאול המות וכן מצינו באיוב מי יתן בשאול תצפינני ופשיטא שלא היה מתפלל שירד לגיהנם אלא היה מתפלל להיות מת ושיהיה נקבר בשאול.
ויבך אותו אביו – כלומר זמן מרובה ולפי שהוא מיותר. דרשו חכמים שיצחק אביו היה בוכה מצרתו של יעקב אף כי היה יודע שלא נהרג יוסף ולא רצה לגלות כי ראה שהקב״ה לא רצה לגלות והא דלא גילה הקב״ה הדבר יען ששתפו עמם הקב״ה בחרם שהחרימו שלא לגלות.
וכל בנותיו – ר׳ יהודה אומר תאומות נולדו עם השבטים ונשאום ר׳ נחמיה אומר כנעניות היו אלא מהו וכל בנותיו כלותיו כי דרך אדם לקרא לכלתו בתו. וקשיא דבת איש כנעני מתרגמינן בת גבר תגרא דאיך אפשר אברהם צוה לאליעזר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני ויצחק צוה ליעקב לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וילך יהודה וישא כנענית אלא מהו בת איש כנעני גבר תגרא. וי״ל דההיא אליבא דר׳ יהודה דאמר תאומות נולדו עם השבטים וגו׳ וכן נראה מדכתיב ושאול בן הכנענית מכלל שהאחרות לא היו כנעניות. אבל אליבא דר׳ נחמיה לא נצטרך לתרגם בת איש כנעני גבר תגרא אלא כנעני ממש. מיהו קשיא אליבא דר׳ יהודה מדאמרינן קיים א״א אפילו ערובי תבשילין גם מצות יבום היו מקיימין כדכתיב בא אל אשת אחיך ויבם אותה וא״כ האיך השבטים נשאו אחיותיהם וגם יעקב היאך נשא שתי אחיות בחייהן. וי״ל כי מאחר שלא נצטוו על התורה אע״פ שידועה ברוח הקדש מה שהיו רוצין היו מקיימין ומה שהיו רוצין היו מניחין. והא דאמרינן בערבי פסחים שבסעודה של צדיקים לעתיד לבא נותנים כוס של ברכה לברך ליעקב והוא אומר לא אברך מפני שנשאתי שתי אחיות בחייהן אלמא דשלא כהוגן עשה. א״ל דמ״מ הואיל ועתידה תורה איכא קצת עונש בדבר ואפ״ה נשאן אע״ג דאיכא קצת עונש לפי שלא היה רוצה אלא מן הצדקניות ולא מצא בדור צדקניות כמותן וגם אחת מהן לא היתה יכולה להוליד לבדה כל השנים עשר שבטים.
ויבך אותו אביו – פירש״י יצחק היה בוכה מצרתו של יעקב אבל לא היה מתאבל כי היה יודע שהוא חי ולא רצה לגלות ליעקב מפני כבוד השכינה כדפרי׳ לעיל לענין מי שהחרים ושתפו להקב״ה עמהן שלא לגלות הדבר ואע״פ שכתוב מגיד דבריו ליעקב לא הגיד מפני החרם וכשירדו למצרים ומצאוהו חי אז התירו החרם ושרתה עליו שכינה כדכתיב ותחי רוח יעקב אביהם. מכלל דעד השתא לא שרתה עליו שכינה.
וכל בנותיו, "and all of his daughters;⁠" according to Rabbi Yehudah, twin sisters had been born for Yaakov with the birth of all of his sons. These had been married by their respective half-brothers, sons of different mothers. According to the opinion of Rabbi Nechemyah, all the sons married wives of Canaanite origin. If he were correct, why does the Torah in our verse not speak of "all his daughter-in-law?⁠" Rabbi Nechemyah, aware of this, would reply, that in the whole world daughters-in-law are referred to as daughters. (B'reshit Rabbah 84,21)⁠1 It is difficult to understand Rabbi Nechemyah, as we all know to what length Avraham had gone to prevent Yitzchok from marrying a wife of Canaanite descent. Yitzchok too had commanded Yaakov not to marry a woman of Canaanite descent and had sent him all the way to Charan to avoid such a union. (Genesis 28,1) Nonetheless, Yehudah married a woman of Canaanite descent. (Genesis 38,2 ברת גבר תגרא, (daughter of a business man, according to Onkelos איש כנעני means business man, traveling salesman) Onkelos therefore accepts the view of Rabbi Yehudah, who said that twin daughters were born with all of Yaakov's sons.) This is also how we have to understand Genesis 46,10: ושאול בן הכנענית, "and Shaul, son of a female merchant.⁠" According to Rabbi Nechemyah's approach to the subject, there is no need for what sound like far fetched solutions to our problem. The word כנעני or כנענית in either of the verses that bothered us, are simply understood as elsewhere in the Bible, as people of Canaanite descent. We do have a problem if we accept Rabbi Yehudah's interpretation, an interpretation lacking specific sources in the written text. The Talmud, tractate Yomah folio 28, states that Avaraham had voluntarily observed all the commandments in the written and oral Torah, even including the rabbinic commandment known as eyruv tavshilin, a method of how to prepare food when the day after a festival is a Sabbath, and preparation of food on the festival for the Sabbath is not admissible. He is also supposed to have observed the law of yibbum, marrying the widow of a brother who died without having ever had any children. (Compare Genesis 38,8) where Yehudah, Er's father, gave Er's widow Tamar to Onan, his brother, as a wife, in order for him to become posthumously and vicariously a father. If these laws were operative prior to the Torah having been revealed at Mount Sinai to the Jewish people, how could Yaakov have married two sisters while the first sister had still been alive? Also, how could any of the sons of Yaakov have married their sisters? We could answer that although these laws were already known by tradition since Avraham's time, they had not become obligatory until after revealed at Mount Sinai. Our forefathers were free to choose the parts of the commandments they wished to observe voluntarily even they had been privy to them through the Holy Spirit. When the Talmud in Pesachim, folio 119, tells us that in the future (afterlife) at the meal prepared by G–d for the righteous, that when Yaakov was being honoured presiding over the grace after the meal, he declined the honour, saying that seeing he had wed two sisters while both were alive, he was not worthy of that honour. Clearly he considered what he had done as having been improper. It is possible to argue that having been aware that what he had done would qualify for a penalty if he would do so after the revelation at Mount Sinai, he felt that he deserved at least a minor penalty. If he decided in favour of committing an act deserving of a minor penalty, he did so because he wished to marry only wives who were personally righteous, and these were hard to find, especially considering the age at which he had a chance to get married. As it turned out, even one of these two sisters who was a righteous woman did not by herself bore for him all the twelve tribes.
ויבך אותו אביו, "his father wept for him (losing him).⁠" According to Rashi, the word: "his father,⁠" in this verse refers to Yitzchok, Yaakov's father. He was however, not mourning him as he knew that Joseph was still alive. He did not want to reveal this to Yaakov out of respect for G–d, who had not seen fit to reveal this to his son. (B'reshit Rabbah 84,21) Rashi had already explained that the brothers had sworn a solemn oath one to another not to reveal what they had done Joseph to anyone, and they had included G–d in that oath of theirs. When, after 22 years they came to Egypt and found Joseph alive, they cancelled this oath. This released G–d also, and that is why the Torah wrote that upon hearing that Joseph was alive and well, the bothers' father Yaakov "revived,⁠" i.e. again was blessed with Holy Spirit. (Genesis 45,27). From this verse it is clear that ever since Joseph's disappearance he had not enjoyed the presence of the Holy Spirit. From this entire chapter we learn and can prove that when an entire congregation unanimously declares something or someone as "banished,⁠" and a single member of that congregation demurs by not accepting that decision, he is bound by the decision of the congregation, nonetheless. After all, Joseph had not been a party to the brothers' oath, and it had remained in force nonetheless. If Joseph had been part of that oath, the other brothers would not have had to include in their oath. They had been lacking Reuven and Binyamin to make up the necessary quorum by themselves. Although Joseph was aware of this, he did not wish to interfere with that oath by revealing his whereabouts to his father. The author promises to also provide an alternate reason why Joseph did not let his father know during all these years that he had been alive and well. If you were to argue that the ban into which the brothers had put the subject of the sale of Joseph was more stringent than an ordinary such ban where G–d had not been co-opted as a partner, this is not a valid argument, as even nowadays whenever we make such a ban, we add the words: "with the consent of the Lord.⁠" We also find this approach to oaths in the Book of Samuel 14,24, where King Shaul had sworn that any man eating food before evening (the day of the battle) and the army had defeated their enemy, would be cursed, i.e. executed, that his own son Jonathan, who had tasted some honey, not having been aware that his father had pronounced such an oath, had become aware of someone having violated that oath, as one of the jewels in the breastplate of the High priest had suddenly lost part of its luster. Whenever a tribe performed a commandment, the jewel representing that tribe would shine more forcefully. When a tribe, or member of it, committed a trespass, its jewel would lose its luster. When King Shaul found out that the jewel representing his own tribe, that of Binyamin, suddenly did not shine anymore, he realised that the fault must lie with someone of his own tribe and family. He determined who that member of his tribe was by casting lots, as had done Joshua in Joshua 7, when he found out that the jewel representing the tribe of Yehudah had lost its luster. He had cast lots to determine which member of the tribe of Yehudah had been the guilty party. Achan, son of Karmi, was the one who had illegally pocketed some of the loot from the city of Jericho, and he was duly executed after having confessed.
1. [Naomi, in the Book of Ruth, certainly is not described as calling her daughters-in-law, "daughters.⁠" Ed.]
וכל בנותיו – בתו ובת בתו.
וי״מ: כלותיו בכלל בנותיו:
וימאן להתנחם – לפי הפשט לפי שחשב עצמו כפושע במיתתו ששלחו בדרך יחיד ולמקום ששונאים אותו:
וכל בנותיו, "and all his daughters.⁠" His daughter and his granddaughter. Some commentators say that his daughters–in-law are included in the term "his daughters.⁠"
וימאן להתנחם, "he refused to be comforted.⁠" According to the plain meaning, Yaakov could not accept words of comfort as he considered himself partially responsible for what happened, seeing that he had sent Joseph alone on a dangerous mission.
כי ארד אל בני אבל שאולה – רבותינו דרשו גהנם אמר להם סימן זה היה מסור בידי אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שלא אראה פני גהנם. יש לפרש שנאמר ליעקב אבינו (לעיל כ״ח י״ד) ונברכו בכך כל משפחות האדמה ובזרעך כמו כן יתברכו כי הוא לכן שלא יקברנו בחייו. וסמיך ליה כי לא אעזבך והיורד לגהנם נקרא עזוב שנא׳ (תהלים ט״ז י׳) כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת ואם היה מת יוסף בחייו כמו כן היה נעזב בלחם בשני רעבון וכתיב (תהלים ל״ז כ״ה) נער הייתי גם זקנתי כו׳, וגם זה היה יעקב דואג עכשיו, אמנם שום צדיק לא ירד לגהנם וחלילה לא׳ מרשע, וטוב הוא לתשובת המינים ישחקו עצמותיהם בגהינם, וגם טוב למינים (בראשית מ״ו ד׳) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, תעלה נפשך בשמים ולא תרד לגהינם, וזה אעשה לאלתר בזמן שיוסף ישית ידו על עיניך לאמץ את עיניך בשעת מיתתך, וחלילה לשום הגון לרדת לגהינם.
ויבך אותו אביו – זה יצחק, אבל אבילות לא נתאבל יצחק שהיה יודע שהוא חי, ולא גלה לבנו משום שהקב״ה לא רצה לגלות, ואני אגלה לו, שאם היה יודע שהוא מת, היה מתאבל עמו כדאמרי׳ (מו״ק כ״ו ב׳) כל המתאבל עליו מתאבל עמו, פי׳ כיון דאם היה מת יעקב היה מתאבל יצחק (יצחק) עליו, ג״כ עתה מתאבל עמו כנגד יוסף. ותימה דתנייא (שם) מי שמת חמיו או חמותו, נוהג עמה אבלות ואמאי חמיו או חמותו דוקא אפי׳ אחיה או אחותה של אשתו מתאבל עם אשתו כיון שחייב להתאבל עליה כדאמרינן שכל המתאבל עליו מתאבל עמו, וי״ל דוקא על בן בנו, משום דבני בנים הרי הם כבנים אבל על שאר מתים לא. וכן פסק הלכה למעשה להתאבל בן בנו על אבי אביו עם אביו.
וכל בנותיו – כבר קדם לנו1 שנכון לומר על כל יחיד לשון רבים, ועוד שזה השם משותף וכתי׳ ״שובנה בנותי״ (רות א׳:י״א).⁠2
שאולה – הוא הקבר והעפר בכל לשון העברי, וכתו׳ ״ישובו רשעים לשאולה״ (תהלים ט׳:י״ח) כטעם ״ואל עפר תשוב״ (בראשית ג׳:י״ט), כי הצדיקים יש מהם דבר שב אל האל.⁠3 וזולת זה יש עדים נאמנים רבים, וטעם זה כאלו אמר ׳הנה אמות׳.
אבל – כי אין אפשרות עוד שאראנו בטרם אמות. כי נעלמה ממנו הלכה.⁠4
1. ראה לעיל הערה על הפירוש לפסוק ח.
2. המילה ׳בת׳ בפסוק מספר רות משמשת במובן כלה (אשת הבן). כך בבראשית רבה פ״ד, כא: ״כמה בנות היו לו? חדא הוות והלוואי קברה! אלא אין אדם נמנע מלקרא לחתנו – בנו, ולכלתו – בתו״.
3. אזכור שאול אצל הרשעים דווקא בפסוק בתהלים אינו משום ששאול הוא מקום ענישתם (גיהנם), אלא שבא לומר שאין ברשעים חלק שאינו יורד לקבר, לעומת הצדיקים שיש בהם נשמה החוזרת אל בוראה.
4. השווה ראב״ע: ״...וי״א כי הנבואה נסתלקה משניהם בעבור אבלם״. נראה שריא״כ משתמש בביטוי ׳נעלמה ממנו הלכה׳, למרות שלא מדובר בהלכה ממש על בנבואה על אודות העתיד. אפשרות אחרת הציע ד״ר יוסף עופר: העובדה שמאוחר יותר יעקב ויוסף אכן נפגשו מוכיחה שקביעת יעקב שפגישתם היא בלתי אפשרית ונמנעת המציאות, היא טעות לוגית. טעות זו מכנה ריא״כ ׳התעלמות הלכה׳.
כי ארד אל בני אבל שאֹלה – רוצה לומר שזה האבלות לא יסור ממנו עד שימות ויהיה בקבר שהוא נקרא ׳שאוֹל׳. וזה, כי בטן הארץ השפל יקרא ׳שאוֹל׳, כמו שביארנו בביאורנו לספר איוב בפסוק: ׳ערוֹם שאוֹל נגדו׳ (כו, ו). ולפי שהקבר יֵעָשׂה בבטן הארץ, קראוֹ ׳שאוֹל׳. וכן: ׳ואציעה שאוֹל הִנֶּךָּ׳ (תהלים קלט, ח), להיותו מקום שפל.
ויבך אֹתו אביו – רוצה לומר שאביו לבדו בכה אותו, ולא בכה זולתו מבניו ובנותיו, כי כולם היו שונאים אותו. וזה מה שלמדנו מזה ההכפל. וכבר אמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה פד, כא), כי זה המאמר שב אל יצחק, ושהוא בכה על צער יעקב כי לא היה יכול לגלות לו שיוסף הוא חי עדיין, לפי שהם החרימו כל מי שיגלה זה הסוד. וזה דרך דרש. והוא אפשר שיצחק גם כן בכה אותו, והנה נעלם מיצחק ומיעקב זה הענין, וחשבו שהיה מת יוסף, ולא נתגלה להם בנבואה, כי האֵבֶל הוא סיבה להפסק הנבואה.
ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, וימאן להתנחם, ויאמר שזה האבלות לא יסור ממנו עד יום מותו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וכו׳ – למה שנתרחק זה המעשה ממה שיסדו דוד באומרו: ועתה מת למה זה אני צם וכו׳ (שמואל ב י״ב:כ״ג) כמו שביארנוהו בשער הקודם לזה. אמרו ז״ל: (תנחומא ויגש) שלא היה מתאבל אלא על עצמו, שהיתה קבלה בידו שאם ימות אחד מבניו בחייו שירד לגיהנם. ועל זה אמר: כי ארד אל בני אבל שאולה. ומזה הענין וצורך מציאות כל השבטים יחד להיות בנין בית ישראל על מכונו ידובר בשער ל״א ב״ה.
ויש שאמרו (בראשית רבה פ״ד) שלא נגזרה גזירה שישתכח מהלב רק המת ממש. אבל לא על החי כסבור שהוא מת.
[יא] והנכון בעיני גם כן כי מצד יראת שמים לא קבל התנחמות ממנו. כי ראה שבעונו מת בנו, ואם יתאפק מצערו ויסירנו מלב, יצטרך להוסיף לו מכה רבה על זאת כדרך שעושים למי שמכין אותו מכת מרדות ולא יוסר בא׳ שמכין אותו עוד. והוא מה שפירש הכתוב באומרו: וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה – ירצה כי מיאונו להתנחם היה לפי שרצה לרדת באבלות בנו זה שאולה ולא יצטרך לחדש עליו אבל אחר בטרם ימות. וזה אינו קריאת תגר אבל היא כוונה רצויה ומדה שלמה. והעושה בהפך זה הוא כפורע שטרו ואינו קורעו וכו׳. וזה עצמו אמר איוב: אם אמרי אשכחה שיחי אעזבה פני ואבליגה יגורתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני (איוב ט׳:כ״ח). והכוונה רצויה והפירוש מבואר.
כמו על בני. שפירושו בעבור בני לא אל בני כמשמעו כי פי׳ אל אצל וכמו ואבימלך הלך אליו מגרר אלי תבא כי שכור שכרתיך או לו כמו ויאמר אליו אני י״י ולא יצדק פה לא זה ולא זה:
באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי. פי׳ שאבלותי זאת תתקיים בי עד שאקבר שלא אקבל תנחומין כל ימי חיי לא שאהיה אבל בקבר כפי משמעות הלשון שאין שם לא אבלות ולא שמחה:
ומדרשו גיהנם. בפ׳ עושין פסין אמר רבי יהושע בן לוי שבע שמות יש לגיהנ׳ ואחד מהם שאול ויהי׳ פי׳ אבל שאולה שלא אתנח׳ מאבלות זאת כל ימי חיי וגם שאראה פני גיהנם כפי המסורת שבידי:
ויבך אותו אביו כלפי יצחק בוכה היה. ובקצת נוסחאות כתוב זה יצחק בוכה הי׳ כו׳ והכל אחד כי פירו׳ כלפי יצחק כלפי יצחק אמר זה וכאילו אמר זה יצחק ומה שהכריחם לומר זה ולא כלפי יעקב דקאי עליה משום יתור׳ דאביו דהל״ל ויבך אותו סתם ומסתמא איעקב קאי דומיא דוישם שק במתניו ויתאבל וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני ועוד כיון דקרע את בגדיו וישם שק במתניו ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם מת״ל ויבך אותו וכי תעלה על דעתך שעשה כל אלה ולא היה בוכה אלא עכ״ל דכלפי יצחק הוא שהיה בוכה על צרתו של יעקב ולא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי אבל לא ידעתי מהיכן ידע יצחק שהוא חי והלא לא ידעו הסוד הזה רק הב״ה ואחי יוסף.
ושמא יש לומר שלא החרימו שלא לגלות אלא ליעקב אבל ליצחק גלו לו כדי שלא יצטער:
לכן קמו כל בניו וכל בנותיו לנחמו כי לקחו בזה סימן רע לעצמם מהאוי והאבוי שהיה צועק על בנו ופחדו פן יגיע אליהם גם כן הרעה בראותם שהיה הוא מתאבל ומתרעם על בנו כאלו לא היה לו בן אחר ומי שיש לו בנים רבים אין ראוי שיתאבל על אחד מהם בהפלגה שכבר אז״ל כל המתקשה על המת יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה על זה קמו כל בניו וכל בנותיו שהם בתו וכלותיו שנקראו בנות כמו שאמרו בב״ר (ב״ר פ״ד) לנחמו בפחד׳ פן תגיע אליהם הרעה מהיותו מתקשה יותר מדאי על זה וימאן להתנחם רוצה לומר שלא נתן אל לבו לשמוע טענות הנחמה ונתן טעם לזה להיות דעתו כנגד המנהג הטבעי שדרכו של עולם שירד הבן על אביו אבל על קברו אבל לא שירד האב על בנו אבל לקברו וז״ש ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה רוצה לומר האם ראוי כי ארד אני הזקן אבל על בני הנער שאולה שהוא רמז לקברו זה באמת מכת אלהים וכנגד הטבע הוא שהאב יתאבל על הבן. ואחר שהשלי׳ להתאבל עליו במה שהוא בנו התאבל עוד כפי הבחינה השנית והיא מפאת שלמותו ומעלתו על זה אמר ויבך אותו אביו רוצה לומר מצד שהיה בנו קרע שמלותיו ושם שק ואפר במתניו אבל מצד שהוא בעצמו מי שהיה בכה אותו אביו. וחז״ל דרשו הפסוק הזה על יצחק אביו של יעקב שבכה עליו רוצה לומר על יעקב מפני צרתו כי נגעה עד נפשו ואפשר לפרש עוד וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה באופן אחר והוא כי מלת כי במקום הזה משמש בלשון דלמא שהוא אחד מד׳ לשונות שתפורש מלת כי בכתוב כמו שזכרו חז״ל (שם) והביאם רש״י. ולפי שכל בניו וכל בנותיו היו מנחמים את יעקב על זה היה הוא משיבם איכה אתנחם מאבלי האם ארד על בני אבל שאולה כלומר הנה האב מתנחם על בנו כשירד על קברו אבל ויבכה שמה וימלא נפשו ויתנחם אבל אני שלא אדע קבורת בני ולא אוכל ללכת אבל על קברו שהוא השאול איך אפשר שאתנחם. וי״א שמצד יראת שמים לא קבל ההתנחמות מהם יען ראה שבעונו מת. ואם יתאפק מצערו ויסיר אותו מלבו יוסיף השם להכותו מכה רבה ולכן מאן להתנחם לפי שרצה לרדת באבלות כמו זה שאולה ולא יצטרך לחדש עליו אבל אחר בטרם ימות וזה אינו קריאת תגר אבל היה כוונה רצויה ומדה חשובה והעושה בהפך זה פורע מוסר והוא כפורע שטרו ואינו קורעו ועליו אמר (איוב ט׳ כו) איוב אם אמרי אשכחה שיתי אעזבה פני ואבליגה. יגורתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני ופירושו מבואר. וזכר הכתוב שלענין נחמה היו לו רבים מנחמים אבל לענין הבכיה אביו לבדו בכה אותו כי אחיו ונשיהם לא היו עוזרים בבכיה וזהו ויבך אותו אביו.
ואמנם בהפלגת אבלות יעקב הוא מקום תימה רב אבל אמתת הענין הזה הוא כי הנה הקדוש ברוך הוא התקין בנין האבות והשבטים דוגמת העולם העליון השמימיי והיה אברהם בעולם השפל בערך הגלגל העליון המקיף והראשון לכל הגלגלים כי כמו שהוא מתנועע תנועה חזקה ממזרח למערב ומניעו הסבה הראשונה יתברך כפי הדעת האמתי. כן אברהם הניעו האל יתברך במה שצוה לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך ונאמר לו התהלך לפני והיה תמים. ועל זה אמר הנביא על אברהם (ישעיהו מ״א ב) מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו וכמו שהגלגל העליון מוליך כל שאר הגלגלים בתנועותו עם היותם מתנועעים מעצמם אל צד אחר. כן אברהם העיר והניע כל בני עולם והוליכם בתנועתו הקדושה עם היותם מתנועעים מעצמם ומעבודותיהם ואמונותיהם בתנועות האחרות משובשות וכמו שנמצא למעלה שכל נבדל בסבתו נמצא גלגל אחר אשר בו אפודת הי״ב מזלות הסובבים כל העולם כן מיצחק אבינו נולד יעקב שבו היו י״ב שבטים שמהם נבנה בית ישראל וכן ראה יוסף השמש והירח וי״א כוכבים משתחוים לו לפי שהיו הי״ב שבטים כנגד הי״ב מזלות שבשמים וכמו שנשלם הכדור השמשיי עם גלגלי שאר כוכבי לכת שלשה מהם למעלה מגלגל חמה שלשה למטה ממנו שצ״ם חנכ״ל כן נשלמה האומה הזאת ע״י שבעה אנשים מצויינים אחרי יעקב אבינו והם לוי וקהת עמרם ומשה ואהרן דוד ושלמה. והיה משה השמש באמצעיתם כשמש בין שאר הכוכבים. והיו נביאיהם וחכמיהם ככוכבים אשר בגלגל המזלות שזוהרים ואורם הוא כפי שלמותם וכמו שאמר (דניאל י״ב:ג׳) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ומרע״ה גם כן תארם והמשילם כן באמרו (דברים א׳ י׳) והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. ולמעלת מלכות בית דוד וכבודו וזוהרו אמר המשורר וכסאו כשמש נגדי. ובעבור שהיו הי״ב שבטי יה נערכים לי״ב מזלות סדר המלך שלמה להטיל פרנסת בית מלכותו חודש אחד לשבט באופן שכל השבטים יתפרנסו בשנה אחת כמו שהשמש סובב כל המזלות בשנה אחת ועל זה אמר ולשלמה שנים עשר נציבים על כל ישראל וכלכלו את המלך ואת ביתו חדש בשנה וכבר ביארתי שעל זאת הכוונה נאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים וגומר ויאמר לו כה יהיה זרעך. והנביא ישעיה אמר מסכים לזה כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה׳ כן יעמוד זרעכם ושמכם. וירמיה אמר נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה וגומר אם ימושו החקים האלה מלפני נאם י״י וגם זרע ישראל ישבותו מהיות גוי לפני כל הימים. וכל זה מורה שהיתה מהחכמה האלהית לבנות את בית י״י על צורת העולם השמימיי עד שיהיה ענין קריאתו יתברך בשם אלהי ישראל כקריאתו בשם אלהי השמים ולכן ארז״ל האבות הן הן המרכב׳ ויצא מזה כי כמו שלא יצוייר שלמות המציאות בכללו רק במציאות וקיים הנמצאים העליונים שהם עקרי העולם והתחלותיהם ככה לא היה אפשר שימצא הטוב והשלמות באומה הזאת אם לא בהיות ההתחלות הכוללו׳ הראשונות בה על תלם ועל קיום מציאותם ובהמצא בהם כהנים בעבודתם לויים בדוכנם וישראל במעמדם כנגד שלשת חלקי הנמשך הנמצא שהם הנבדל השכלי והמתנועע השמימיי והשפל ההווה נפסד ובהעדר אחת מההתחלות הכוללות ההם אי אפשר שישלם ויעמוד הבנין. הנה התבאר מזה שהיות בני יעקב י״ב היה דבר הכרחי כדי שיהיו נערכים לי״ב מזלות ושלמות מספרם היה דברי עקרה במציאות האומה וכנגדם היו י״ב אבנים בחושן ונאמר (שמות כ״ח כ״ט) ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבואו אל הקדש לזכרון לפני י״י תמיד. ובאליהו נאמר (מלכים א י״ח:ל״א) ויקח אליהו י״ב אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר י״י אליו ישראל יהיה שמך שגלה בזה שלא היה נופל בו שם ישראל כי אם בהיות בניו י״ב וזה טעם החרדה הגדולה שחרדו כל ישראל בפלגש בגבעה ויבכו בכי גדול ויאמרו למה י״י אלהי ישראל היתה כזאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד. ומפני זה היה צער יעקב כל כך גדול בהפקד יוסף מתוך בניו מאנה הנחם נפשו לפי שבהבטל אחד מבניו יתקעקע כל הבנין ותפסד צורת המספר הנערך ההוא כאלו תאמר שבהפקד האחד מהעשרה יפסד העשרה מעקרו לפי שהצורה העשירית אי אפשר שתפול בנשארים ולזה כוונו חכמים זכרונם לברכה באמרם סימן זה היה מסור בידו של יעקב שאם לא ימות אחד מבניו בחייו שלא יירש גיהנם רוצה לומר שתהיה מציאותו באומה שלם ונכבד ומפני זה נסתלקה ממנו הנבואה כל אותם שנים ועשרים שנה שלא ידע מיוסף וכאשר אמרו לו עוד יוסף בני חי נאמר ותחי רוח יעקב אביהם. התבאר מזה התר השאלה הי״ז.
וימאן להתנחם – מאן לשמוע דברי תנחומין, כדי שלא להעביר דאגה מלבו.
ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה – קבל עליו אבלות לכל ימיו, מפני שארעה התקלה על ידו ששלח את יוסף אל אחיו.
ויבך אתו אביו – יצחק בכה על שקבל עליו בנו אבלות לכל ימיו, ובכן לא תשרה עליו שכינה.
וימאן להתנחם, he refused to listen to words of comfort in order not to become guilty of forgetting to mourn.
ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה, he vowed to remain in mourning for the balance of his life. His reason was that he blamed himself for what happened because he had sent his beloved son on such a dangerous errand.
ויבך אותו אביו. Yitzchok wept over Yaakov’s decision to remain in mourning for the rest of his life. As a result of being in mourning he would forfeit Divine inspiration also.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבר שהוא מת. ואם תאמר ויעקב היה לו לחשוב מאחר שלא היה יכול לקבל תנחומין בודאי חי הוא, ויש לומר דודאי על המת נגזרה גזירה שישתכח הימנו (פסחים נד ע״ב), אבל אין זמן קבוע ומוגבל לזה, ויש מי שיצרו תקיף עליו ואינו מקבל תנחומין לזמן ארוך, ויעקב חשב כי לכך אינו מקבל תנחומין שיצרו תקיף עליו. אבל באמת לא יתכן דבר זה – שיהיה ביעקב שהוא צדיק גמור מדה גרועה כזאת להיות יצרו תקיף עליו שלא לקבל תנחומין, ולא תנוח דעתו עליו. ויש מפרשים כי יעקב חשב כי לכך אינו מתנחם מפני שלא היה מתייאש מקבורתו, ותמיד היה מחזיר עליו אולי ימצא את גופו להיות נקבר, ולפיכך כתיב ״ויתאבל על בנו ימים רבים״ שלא כלה האבילות, וכל זה שאין מתחילין למנות ימי האבילות אלא אחר שנתייאש מלקוברו, ויעקב לא נתייאש מלקברו. אף על גב דדין אבילות אינו מתחיל רק אחר הקבורה או שנתייאש מלקברו, מכל מקום אנינות נקרא, ואחר שלא נתייאש מקבורתו אין אבילות חל עליו, ומכיון שלא נשלם זמן האבילות ועדיין אבילות עליו – אינו מתנחם. אבל האמת לא יתכן כך, שהרי לא היה מת, ואם כן אין לומר שלכך לא קבל תנחומין מפני שלא כלה זמן האבילות, ולפיכך צריך לומר ש׳אין אדם מקבל תנחומין על החי׳. ועוד יש לומר דיעקב היה סובר כי מה שאינו מתנחם בשביל שאמר מובטח הייתי שלא יהיה גינהם שולט, ובשביל מיתת יוסף יהיה חס ושלום גיהנם שולט בו, ובשביל זה אין תנחומין לו, כי מת כזה – כיון שעשה לו רושם זה – אין תנחומין לו. אבל האמת אינו כך, שהרי לא היה מת, ולמה לא קבל תנחומין. ואין לומר כי יעקב לא רצה בתנחומין כלל, כי היה זה חס ושלום מדה גרועה – אדם שאפשר לו לקבל תנחומין ולא רצה, אלא מעצמו היה כך שלא היה לו קבלת תנחומין, שאין תנחומין על חי. והיה סבור כי בשביל מיתתו ישלוט גיהנם בו חס ושלום, לכך אין נחמה לו, שהנחמה הוא בדבר שכלה – ודבר זה עדיין לא כלה:
סימן מסר וכו׳. יש לפרש כי דין האדם בגיהנם י״ב חדש (שבת לג ע״ב), ואם כל בניו קיימים שהם י״ב שבטים נגד י״ב חדשי השנה – שהוא דין האדם בגיהנם, אז אין גיהנם שולט בו:
כלפי יצחק. דאם לא כן אין דרך להתאבל ואחר כך לבכות, שכתוב (פסוק לד) ״ויתאבל על בנו ימים רבים״ ואחר כך כתיב ״ויבך אותו אביו״, אלא על יצחק דהוא אביו של יעקב קאי. ומדכתיב ״ויבך אותו״ ופירשו כי עם יעקב היה בוכה, שמע מינה שלא עם יעקב – לא היה בוכה, מפני שהיה יודע שהוא חי, ומפני צרתו של יעקב היה בוכה. ואף על גב שלא ידע זה הסוד רק הקב״ה והשבטים, מכל מקום ברוח הקודש נודע לו, וכן לבנימין נודע לו ברוח הקודש, כי לא תאבד עצה מנביא. ועוד ״סוד ה׳ ליריאיו״ (תהלים כה, יד), והגיד לו הקב״ה ברוח הקודש. אף על גב ששתפו להקב״ה עמהם שלא היה נגלה (רש״י פסוק לג), לא היה זה רק שלא יהיה נגלה ליעקב, לכך היה נגלה ליצחק ברוח הקודש, ומאחר שראה יצחק כי לו נגלה ולא נגלה ליעקב על ידי רוח הקודש, אם כן אין רצון הקב״ה שידע יעקב מזה, לכך לא גילה ליעקב:
וימאן להתנחם – פירש״י דווקא על המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי שהוא סבור שמת, וטעמו של דבר הוא שעיקר התנחומין הוא כשיתן החי אל לבו שזה המת זכה לרב טוב הצפון לצדיקים, וכי הוא נעתק מן עולם האפל אל האור הנצחי, כמ״ש (תהלים פ״ד:י״א) כי טוב יום בחצרך מאלף וגו׳, ויעקב ראה ברוה״ק שיוסף אינו בג״ע ע״כ וימאן להתנחם, ונתן טעם לדבר כי ארד אל בני אבל שאולה, ורז״ל אמרו (עיין תנחומא ויגש ט) שאמר זה על שהיה מובטח שלא יראה הוא פני גיהנם כ״ז שלא ימות אחד מבניו, וקשה על זה דהול״ל כי ארד אבל שאולה, כי מדקאמר אל בני משמע שגם בנו בשאול הגיהנם, ומהיכן למד יעקב לומר כן, אלא ודאי לפי שראה שאין בנו בג״ע אז חשב שודאי הוא בגיהנם וגם אני ארד אליו שם, על כן וימאן להתנחם אפילו על בנו לבד. ויש מקשים אם כן למה לא הרגיש יעקב בזה שהוא חי, ונראה שלא קשה מידי גם לפי פשוטו כי יעקב תלה הדבר ביראת ראיית פני הגיהנם שהוא לנגד עיניו תמיד כי סימן נמסר לו שכל זמן שלא ימות אחד מבניו בחייו לא יראה פני גיהנם, זהו שאמר כי ארד אל בני אבל שאולה, ומכל מקום פסוק נשכחתי כמת מלב (תהלים ל״א:י״ג) משמע מת ממש, על כן פירש רש״י הטעם שהוא לפי האמת, ולא הטעם שהוא לפי דמיונו של יעקב.
אחיות תאומות נולדו עם כל שבט וכו׳. ר״ל כל אחד נשא התאומה שנולדה עם אחיו, והיתה אחותו מן האב ולא מן האם, דלבני נח אחותו מן האב לא הוי ערוה:
אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת כו׳. שמעתי להקשות וכי יעקב לא היה יודע שאין מקבלין תנחומין על החי וסבור שהוא מת ואם כן למה היה מתאבל על יוסף הא היה יודע שהוא חי. י״ל דהא שאמרו חז״ל דאין מקבלין תנחומין על החי וסבור שהוא מת דבר זה לא למדו אלא מיעקב כיון דגזירה היא שהמת נשכח מן הלב ומקבל תנחומין עליו ויעקב לא קבל ש״מ דאין מקבלין תנחומין על החי וכו׳ ואין הכי נמי דיעקב לא ידע זה. ומהרש״ל תירץ כשאדם מצער את עצמו אינו יודע שהוא מצער את עצמו יותר מדאי שהוא סבור שכל הצער הזה אינו נחשב לכלום:
כמו על בני כו׳. פי׳ בעבור בני שלא יצדק לפרשו אצל או לו כמו ואבימלך הלך אליו מגרר (לעיל כ״ו:כ״ו) וכמו ויאמר אליו אני ה׳ (לעיל ט״ו:ז׳):
באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי כו׳. פי׳ שאבלותי זאת תתקיים בי עד שאקבר ולא שאהיה אבל בקבר כי אין שם לא אבילות ולא שמחה:
אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם. כי שאולה היא אחד מז׳ שמות שיש לגיהנם. הטעם היא כי דין אדם בגיהנם י״ב חדש ואם כל בניו קיימים שהם כנגד י״ב חדשי השנה שהוא דין האדם בגיהנם אז אין הגיהנם שולט בו. [גור אריה]:
אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי. דק״ל דלא היה לכתוב אלא ויבך אותו כמו שכתוב לעיל כל בניו וכל בנותיו לנחמו. וע״ק למה נאמר ויבך ולא נאמר ויתאבל כמו שנאמר לעיל ויתאבל על בנו. ועל זה פי׳ זה יצחק וגבי יצחק לא יתכן לכתוב ויתאבל דהוא לא היה מתאבל דיודע היה שיוסף חי. וא״ל מנא ידע זה ושמא יש לומר שהקב״ה גילה לו שלא יצער את עצמו לפי שלא החרימו רק שלא לגלות ליעקב:
A twin sister was born with each brother... It means that each brother married his brother's twin, i.e., his paternal but not maternal sister — since a paternal sister is not considered incest for the sons of Noach.
A person cannot accept consolation for one who is alive but is thought to be dead... The question is asked: Did Yaakov not know that consolation cannot be accepted for a live person thought to be dead? If so, why did he mourn over Yoseif? He would know he was alive! The answer is: Yaakov in fact did not know this because "consolation cannot be accepted for one who is alive but thought to be dead,⁠" is learned from the case of Yaakov himself. Heaven decreed that the dead be forgotten, allowing consolation to be accepted. Yet, Yaakov did not accept consolation. Therefore, we derive that consolation cannot be accepted in such a case, and Yaakov was therefore unaware of this. Maharshal answers: When a person agitates himself, he is unaware that his anguish is excessive because he considers all the anguish as nothing.
The same as על בני... It means, "because of my son.⁠" This is because [in this verse,] אל cannot mean "next to" or "to,⁠" as in, "Avimelech came to him (אליו) from Gerar" (26:26), and as in, "He said to him (אליו): 'I am Adonoy'" (15:7).
While still in mourning will I be buried and not be consoled all of my life... I.e., this mourning will stay with me until I am buried. But not that I will mourn in the grave, for there is neither mourning nor joy there.
If none of my children die in my lifetime then I am assured not to see Gehinom. She'ol is one of Gehinom's seven names. The rationale [of the sign] is that a person can be judged to twelve months [at most] in Gehinom. If Yaakov's twelve sons are all alive, corresponding to the twelve months, Gehinom cannot affect him. (Gur Aryeh)
But he did not mourn, for he knew that he was alive. Rashi is answering the question: Scripture should have written simply, "He wept for him,⁠" as it had written before: "All his sons and daughters rose to console him.⁠" [Why does it say, "His father wept for him"?] A further question: Why does it say, "He wept,⁠" rather than, "He mourned,⁠" as it said before: "He mourned for his son"? Thus Rashi explains that it refers to Yitzchok, about whom it cannot be said, "He mourned,⁠" for he knew Yoseif was alive. And we need not ask how Yitzchok knew, as Hashem might have revealed it to him to save him anguish; for the ban was only against revealing it to Yaakov.
ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני וגו׳ – אמת ויציב {ו} כי כל המצטער על מתו יותר מדאי כל אוהביו וקרוביו יעזבוהו כי קצה נפשם בו. והטעם שלב כל איש טוב עליו ויבחר ללכת אל משתה היין מלכת אל בית אבל. כמאמר הכתוב (קהלת ז׳) ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה רצונו שביום טובה ישתדל האדם להיות גם הוא בטוב ולהשתתף וליהנות ממנו אמנם ביום רעה ראה יביט מנגד הרחק כמטחוי קשת ויראה ברעת חברו ולא יתחבר עמו זהו דרך הצבועים בעלי חנופה. וכזאת וכזאת אירע לי אשר בהיטיב ה׳ לי אוהבים סבבוני והיו הקרובים פורשים כנפים סוככים בכנפיהם אמנם כאשר המר שדי לי מאד ולקח מחמד עיני במגפה גברא דרחיצנא עליה אדייה לגזיזיה וקם ולא אחי ולא מרחמי ובני אמי ניחרו בי ותחת אהבתי ישטנוני. יורוני וילמדוני כוונת הכתוב (תהלים ל״ח) אהבי ורעי מנגד נגעי יעמודו וקרובי מרחוק עמדו. כי הנה ברצות ה׳ דרכי איש גם אוהביו ישלים אתו {ז} ואוהבי עשיר רבים אולם כאשר העושר חלף הלך לו וקול כנפי היגונים מקרוב באו אין דורש ואין מבקש כל אוהביו נהפכו לאויבים אך ביותר קרוביו אויבי איש אנשי ביתו אשר בעת צרתו יברחו בהחבא ולא לקרוב יכירוהו. כן קרה לאיוב כאשר נוגע ונתייסר לא מצאנו בכתוב שבאו אחים ואחיות לנחמו. זולתי שלשה אוהבים כי יש אוהב דבק מאח אמנם להקניטו ולקנטרו בדבריהם. אבל בשוב ה׳ את שיבת איוב ונתן לו עושר ונכסים שמחה וטוב לב. נולדו לו אז אחים ואחיות שנאמר (איוב מ״ב) ויבואו אליו כל אחיו וגו׳ וכל יודעיו לפנים. אך אמנם לאכול לחם ולהיטיב עצמם בטובו. ז״ש אוהבי ורעי הוה יעמדו לשון עתיד מנגד נגעי כלומר יתרחקו גם הם ממני אחר בוא אלי הנגע והיגון אך יתייצבו מנגד ולא יעזבוני בהחלט אבל הקרובים מרחוק עמדו לשון עבר רצונו התרחקו ממני אף קודם בוא הנגע ועזבוני מכל וכל. כן היה ביעקב אבינו אשר בראשית היגון והצער קמו כל בנותיו ובניו לנחמו שיסיר האבל מלבו וכאשר ראו כי גדל הכאב מאד ושאין מנחם לו לא בחרו להשתתף בצער אביהם לנוד לו ולנחמו אלא עזבוהו. עד שבכה אותו יעקב אבינו לבדו ואין איש אתו ויבך אותו אביו:
ויקומו כל בניו וגו׳ – לא הוזכר כאן דברי נחמה.
ונראה שכוונת הכתוב היא כי כשראו בניו כל כך אבילות ושק במתניו ימים רבים אמרו זה יעשהו אדם שמת לו בנו יחידו או אפילו אינו יחידו אם היו לו בנים מועטים יקפיד על חסרון מהמועט, לזה נתחכמו לעשות דבר שבאמצעותו יתנחם מעצמו, והוא שנתקבצו יחד כל בניו אחד עשר בנים ואחד עשר בנות ובניהם ובנותם רבים הם והלכו ועמדו אצלו ותהי זאת נחמתו, כי מי שיש לו כל כך בנים ובנות אין ראוי לו להצטער כל כך על בן קטן אם נעדר מן הבנים, והוא אומרו ויקומו כל בניו וכל בנותיו יחד וקימה זו של כולן יחד היא לנחמו כשיראה כי רבו בניו ובנותיו, ואף על פי כן לא הועיל לו דבר זה וימאן להתנחם ויאמר הטעם כי ארד אל בני פי׳ בגדר שאין לי אלא הוא מיוחד כי אין כדי בכל בניו ובנותיו להתנחם עליו כי אהבו מכל אחיו לטעם הידוע בדברי הזוהר (ח״א קפ.).
עוד ירצה באומרו וימאן וגו׳ כי ארד וגו׳ פי׳ הגם שראה שמאן הנחם לא למד מזה שיוסף חי ואין מקבלין תנחומין על החי כי אמר טעם מניעות הנחמה לצד טעם כי ארד אל בני ואמרו ז״ל סימן היה מסור בידו וכו׳ ע״כ.
ויבך אותו – פי׳ כשאמר דבריו חזר לבכות עליו. ודקדק לומר אביו לשלול כל בניו וכל וגו׳ שלא בכו בהזכרתו כי אם אביו. ורז״ל אמרו (ב״ר פ״ד) שהוא יצחק אביו של יעקב והוא דרש.
ויקומו כל בניו…לנחמו, "All his sons arose in order to comfort him, etc.⁠" The Torah is silent about the nature of these words of comfort that were offered to Jacob.
Perhaps the Torah wishes to stress that the comfort was not expressed in words but in the demonstration of how many sons and daughters Jacob had left. They had first observed their father rend his garments, wear sackcloth and carry on mourning for an inordinately long period. This would have been appropriate if Jacob had lost an only son, or even one of relatively few children. Since Jacob had many children, he should have remembered what he had left instead of only harping on what he had lost. His children brought this to Jacob's attention without uttering a word by surrounding him with their combined presence. This was supposed to provide some comfort. Jacob, however, refused to accept comfort, saying that the reason he would mourn Joseph until his own death was that Joseph was one of a kind and there was no substitute for him. The Zohar (volume 1, page 180) goes into greater detail about the mutual affinity of the souls of Jacob and Joseph, etc.
The Torah also hints that Jacob did not view his inability to console himself as a sign that Joseph was not dead though we have a rule that one is unable to console oneself when the person mourned is not actually dead. The reason Jacob could not accept comfort was that he viewed himself as condemned to descend to שאול, to purgatory, because of a tradition (compare Rashi quoting a Tanchuma on ויגש) he had that as long as none of his children would die during his lifetime he could rest assured that he himself would not descend to purgatory.
ויבך אותו, He wept for him. When Jacob explained why he could not respond to manifestations of condolences he had to start weeping again. The Torah stresses the word אביו, his father, in order to make a distinction between himself and all his children. The only person who broke out weeping when Joseph's name was mentioned was his father. Bereshit Rabbah 84,21 considers the word אביו, his father, as a reference to Isaac, Jacob's father.
ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו – כי בימי אבלו שָׁבוּ הבנים מדותן וראו כאב אביהם ואבלו הגדול, והנה גם הם גם כל בית יעקב מתאבלים על אחיהם. שהיו צריכין להתנכר1 לפני אביהם. אלא שהתאבלו עליו כדרך שמתאבלין על הקרובים מספר ימים הנהוג. ובאותו הזמן הניחו גם את אביהם להתאבל עליו. וכשהאריך יעקב להתאבל על בנו יותר מדאי אז קמו הבנים והבנות מאבלם [כדי] לנחם את יעקב.
לנחמו – לשון ״נחמה״ פירשנוהו.⁠2 שהוא העברת המחשבה מענין זה לענין אחר, מטוב לרע ומרע לטוב, כפי הענין שהיה אצלו. וכשכתוב על האבל ענינו להעתיק הלב ממחשבות אֵבֶל למחשבות אחרות, המטיבות לבו, עד ישכח יגונו. וכן עשו בניו ובנותיו שדברו על לבו דברים נחומים, שמעתה יעזוב אבלו ויחשוב בדברים משמחי לב.
וימאן להתנחם – יש בין לשון ״וימאן״ ללשון ״ולא אבה״, שאם יאמר ״ולא אבה״ ענינו שאין נפשו חפצה בדבר והוא נגד טבעו ומדתו, אעפ״י שהשכל יורה שראוי לחפוץ באותו הדבר, לא תאבה בו נפשו. ומלת ״וימאן״ הוא להפך שתרצה נפשו בו, אבל ימאן בו מדרך השכל. ועל כן אמר כאן ״וימאן להתנחם״ להורות שלא היה יעקב בעל עצבות ומרורים עד שלא רצתה נפשו לקבל תנחומים, ושלא היה בכחו להסיר אבלו. אבל ידע גם הוא שראוי להתנחם, שאין להתאבל יותר מדאי על מתו מכמה טעמים. אבל מאן להתנחם ששפט בשכלו שעל המקרה הרעה הזה לא יתכן לו להתאמץ בלבו ולהסיר אבלו ולחשוב מחשבות המטיבים לבו. וזהו ההתפעל המורה שהיה בידו לפעול תנחומים בלבו, אלא שמאן לעשות. ואלה הטענות לא זְכָרָם הכתוב. ורבותינו3 ז״ל אמרו שאמר סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות אחד מִבָּנַי בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם. ולפי פשוטו ידע ברוח הקדש שממנו יעמדו י״ב שבטים. וכשראה יוסף מת, ובנים לא היו לו, התאבל עליו מאד. גם נזכר שהיה הוא סבת מותו שהניחו ללכת לבדו לשכם.⁠4 גם המות עצמו החרידוֹ, שלא מת כדרך כל הארץ כי אם ביד חיה רעה. ועוד שלא נתקיימו החלומות שחלם, וידע יעקב שחלם בארח נבואה. וגם הכירו יעקב צדקתו וחכמתו שהיו לו כבן זקונים, שמח אביו בחכמתו, ובדעת אלהים שבקרבו, ושפט שראוי לו להתאבל עליו כל ימי חייו.
ויאמר למנחמיו ״אל תנחמוני הבל,⁠5 כי ארד אל בני אבל שאולה. גמרתי בלבי שלא אקבל עליו תנחומין אלא אתאבל עליו עד ארד שאולה״, כלומר עד יום מותי. ומלת ״אֶל בני״ פירש רש״י ז״ל כמו ״על בני״. ואמר שהרבה ״אֶל״ משמשים בלשון ״על״. וזה אמת, אבל כאן נראה שהוא ״אֶל״ ממש וכן תרגם אונקלוס, ״לְוָת ברי״. ויונתן בן עוזיאל תרגם ״לְוָת ברי״ וכמו שאמר דוד במות הבן, ״אני הולך אליו, והוא לא ישוב אלי״.⁠6 וכמו ״ויאסף אל עמיו״,⁠7 שהוא למחיצת משפחתו. כי לפירוש רש״י ז״ל היה לו לסמוך הירידה אל המקום שירד שם, ולומר ״כי ארד אבל שאולה אל בני״. ולדעת התרגומים יפה נסמכו שתיהן, שיורד אל בנו אָבֵל, ואחר כך פירש מקום שתיהן, ואמר ״שאולה״, שהוא הקבר וכמו שיתבאר. וכולו מאמר מְשָׁלִיִי. ראוי לי לבוא באבלי אל בני, למען יראה שעודני מתאבל עליו מאהבתי אותו, ולא שכחתיו כל ימי חיי.
שאולה – מקום יבואו שם המתים נקרא על דרך משל ״שאול״ ששרשו ״שאל״, לפי שהמות פָּרוּשׂ על כל החיים,⁠8 אינו שָׂבֵעַ לעולם ושואל תמיד יותר, כאמרו ״הרחיב כשאול נפשו, והוא כַמָוֶת ולא ישבע״,⁠9 ונאמר ״שלוש הנה לא תשבענה וגו׳ שאול״10 וגו׳. וכן הנפש שאינו מספקת לעולם בהשגת משאלותיה ותאותיה יאמרו עליה ש״הולכת שאולה״, כלומר בדרכי שאול שלא ישבע לעולם.
ויבך אותו אביו – הם דִּבְרוּ לנחמו, ואביו בכה אותו בדברם אליו. וּבָּנוּ11 מזה שאין טוב להם לנחמו יותר, כי דברי תנחומים מעירים אבלו וצערו. ורבותינו ז״ל אמרו12 אביו של יעקב שהוא יצחק, שכשמעו את דברי בנו המרים כלענה והבין גודל מרירות נפשו, בכה אותו. ואפשר לדעת זו שמלת ״אותו״ כמו ״אתו״. כמו ״אשר דבר אותו אלהים״.⁠13
1. להציג.
2. בראשית (ה, כט) (ו, ו-ז).
3. רש״י ד״ה אבל שאולה. וכן מובא בליקוטי התוספות ״מושב זקנים״. דבריהם הובאו ב״תורה שלימה״ (בראשית לז סוף פסקא רד), ומעין זה ב״מדרש אגדה״ (דבריהם הובאו ב״תורה שלימה״, שם בתחילת פסקא רד)
4. כן כתב ״פענח רזא״, דבריו הובאו ע״י ״תורה שלימה״ הנ״ל. וציין ״תורה שלימה״ לדברי זוהר (ח״א רי ע״ב).
5. מליצת לשון על פי איוב כא, לד.
6. שמו״ב יב, כג.
7. בראשית כה, ח.
8. על כל האנושות החיים על פני האדמה.
9. חבקוק ב, ה.
10. משלי ל, טו-טז. וכן ״שאול ואבדֹה לא תשבענה״ (משלי כז, כ).
11. הבינו מזה.
12. בראשית רבה פד, כא.
13. איני יודע לאיזה מקרא מתכוין הרב. אבל יש בדומה לכך ״אל תקרי ׳אותו לא אוּכָל׳ אלא ׳אתו לא אוּכָל׳ (סוטה ה ע״א). וכן ״אל תקרי ׳אותם׳ אלא ׳אתם׳ (ראש השנה כד עא)
אל בני – כמשמעו1, שאף שלדעתו לא בא אל קבר, כל מת קרוי בעברי יורד שאול, ולפעמים יורדי בור. אין שאול אלא ארץ תחתית2, ובדרך פורענות קוראו אבדון.
1. ולא כרש״י ורשב״ם שפירשו ״על בני״, שנתקשו, הרי לדעת יעקב לא בא ולא יבא יוסף לקבר? והרכסים לבקעה דוחה את הקושי באמרו ״כל מת קרוי בעברי יורד שאול״.
2. ולא כרש״י בשם מדרש שהוא גיהנם, וראה פענח רזא שעקב מדרש זה פירש אל בני – בשביל בני. ובאבן עזרא, ״ומלת שאלה – כמו, אל שאול, והטעם, הקבר. ופה טעה המתרגם לתועים שתרגם שאולה – גהינם״.
והראיה לכאורה ששאול זה גיהינם, דחהו ר׳ יוסף אבן כספי, ״שאולה – הוא הקבר והעפר בכל לשון העברי, וכתוב: ישובו רשעים לשאולה (תהלים ט׳:י״ח) כטעם: ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט), כי הצדיקים יש מהם דבר שב אל האל. וזולת זה יש עדים נאמנים רבים״. רצונו לומר, ישובו רשעים לשאולה – כל כולם לשאול, והצדיקים, אמת שגופם לשאול, אבל נשמתם – יש מהם דבר שב אל האל.
וכל בנתיו – לא היה לו רק בת אחת והיא דינה בת לאה, ואמר בנותיו לכלול גם כלותיו שנקראו ג״כ בנות דרך חבה, וכן אמרה נעמי לכלותיה, שבנה בנותי (רות א׳ י״א):
וימאן להתנחם – כי חשב עצמו אשם בדבר, בעבור ששלח את בנו לשכם:
כי ארד – אלא ארד, ויהיה כאילו כתוב ויאמר לא אנחם כי אם ארד:
אל בני – מלת אל כפשוטו, כדרך שאמר דוד על הילד אשר מת לו, אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי (ש״ב י״ב כ״ג):
שאלה – אל הקבר, כלומר באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי:
ויבך אתו אביו – לפי פשוטו הוא יעקב, והוא כלל שאחר הפרט:
כי ארד – לא אתנחם אלא ארד (רשב״ם), כי במלת מאן נכללה מלת לא.
אל בני – על אודות בני, כמו אל הלקח ארון האלהים ואל חמיה ואישה (שמואל א ד׳:כ״א), אל שאול ואל בית הדמים (שם ב׳ כ״א:א׳) (רש״י).
אל בני – על מות בני, כמו לנחמו ביד עבדיו אל אביו (שמואל ב י׳:ב׳).
וכל בנותיו – לדעת ראב״ע ורמב״ן היו דינה ושרח בת אשר ויש אומרים כלותיו, ומוהר״ר אברהם גריגו (וכן הביא ראזנמילר בספק) אומר כי בנות אחרות נולדו ליעקב (ככתוב למטה מ״ו:ז׳ בנותיו ובנות בניו אתו), ולא הזכיר רק דינה מפני המאורע כי כן בכל מקום בספור התולדות אינו מזכיר אלא הזכרים ואותן הנקבות שאירע בהן איזה ענין פרטי או שהיו מפורסמות באיזה דרך שיהיה. ונ״ל כי באמת אין ספק שבנות אחרות היו ליעקב ולבניו, אמנם לא נכנסו בכלל השבעים נפש, כי נישאו לבני אחיהן ולבני דודיהן, כיוכבד שנישאת לעמרם, והנה כתוב מלבד נשי בני יעקב (למטה מ״ו:כ״ו), לפיכך לא נמנו, רק דינה ושרח שנמנו נראה שהיו פנויות.
כל בניו וכל בנתיו – (״בנותיו״, מסתבר שהכוונה לכלותיו) כולם ״קמו״ לנחמו. הם לא ״הלכו״ או ״באו״, אלא ״קמו״ לנחם אותו. הביטוי ״לקום״ כדי לעשות מעשה, רומז לכך שהמעשה נולד מתוך החלטה, מעשה שאדם צריך להביא עצמו לידי עשייתו. עד כה, הם עצמם היו שקועים בצער. אף אחד אינו חש צער כה רב, כאלה שצריכים לנחם אבלים. מצב בו אדם רואה את אביו הזקן שאינו מוצא תנחומין לנפשו, וכל מחשבת שמחה דומה בעיניו כחטא, יכול לעורר אפילו רשע חסר לב להתייסר בחרטה. דעתו לא תהיה נתונה לנחם אחרים, שכן הוא עצמו זקוק לנחמה.
אך מדוע לא ניסה אף אחד מהם להקל על הצער? למה לא גילו לו: ״יוסף עודנו חי!⁠״? התשובה על כך: שכן זו הייתה אכזריות כפולה ומכופלת. ילד שנפל טרף לשיני חיות, לעולם איננו אבוד בהכרת ההורים; אך ילד שיצא לתרבות רעה, הוא גרוע מנאבד. משום כך מי שלא אבה להוסיף על צערו של האב אלף מונים, היה עליו להחריש עד היום בו ישוב יוסף, והשמחה על האיחוד מחדש תמתיק בלב האב אף את הפשע שנעשה על ידי יתר בניו. אילו היו מספרים ליעקב בעת ההיא את האמת על מה שנעשה ליוסף, היה מרגיש יעקב כאילו איבד לא רק בן אחד, אלא עשרה בנים ברגע אחד.
וימאן להתנחם – ״נחם״ – עיין פירוש לעיל ו, ו. לא ניתן לנחם אדם אחר. אפשר רק להעמיד בפניו טעמים שמהם יוכל לקחת נחמה; ועל האבל עצמו להשיב טעמים אלה אל לבו, אם יש ביכולתם להביא לשינוי במצב רוחו. אך יעקב מאן אף לנסות להביא על עצמו שינוי שכזה.
כי ארד אל בני אבל שאלה – אין הכוונה שימות מרוב צער; אלא יעקב היה סבור שחובתו להתאבל עד ליום מותו; שיוסף לא יראה אותו במצב רוח שמח, עת ישוב ויתאחד עמו. אולי יעקב גם חש שיש לו אחריות על מה שאירע. אדם שעברה עליו פורענות כזאת, עושה לאחריה חשבון מדוקדק בתוך תוכו, ואינו סולח לעצמו אף על הטעות הקלה ביותר.
ויבך אתו אביו – לא ״עליו״ אלא ״אותו״. ״בכה״ קרוב ל״בקע״, ״פקע״, ״פקח״, המציינים פריצה החוצה ושחרור מבפנים. ״בכה״: תוצאת הרגש הנובע ממעמקי הנפש. ״בכה על״: על גורם חיצוני כלשהו. ״בכה את״: לבכות כביכול את הדבר החוצה; לשאת אותו תמיד בלבו, ולהביע את התוצאה של אותה נשיאה שבלב, על ידי דמעות המתגנבות לעין מפעם לפעם. גם בשעה שאינו בוכה, הוא עדיין נושא אותו בלבו. (״בכה״ [״בקע״] = ״יזע״ [״יצא״]: דמעות הן זיעתה של הנפש הפעילה; זיעה היא דמעותיו של הגוף העובד.)
הכתוב הזכיר במתכוון את בכיו של יעקב לבסוף. הוא לא נאנח, וגם לא צעק. ״ויבך״ מתייחס לזמן מאוחר יותר. בשעה שהאחרים היו בשמחה, הייתה מתגלית דמעה נסתרת בעיני האב.
כי ארד אל בני – שהיה קבלה בידם ששבטי ישראל צריכים להיות שנים עשר דוקא, ואם לא – לא יבנה בית ישראל על מכונו כנודע, וע״כ אמרו חז״ל שזה היה סימן בידו שירד לשאול.
I WILL DESCEND...FOR MY SON. IT was a tradition with them that there had to be exactly twelve tribes of Israel; and if not, the House of Israel would not be established firmly. Our Sages1 therefore declare that this was for him an omen that he would descend into the grave.
1. Yalqut Shimoni on Sidra Vayeshev.
וכל בנותיו: עיין מה שכתבתי להלן (מו,ז) בזה.
כי ארד אל בני אבל: כדברי דוד המלך על הילד ״אני הולך אליו״ (שמואל ב יב,כג)1, כך אמר יעקב ״כי ארד אל בני״ – במותי, באבלותי לקבר2.
ויבך אתו אביו: היה ראוי לכתוב תחילה ״ויבך״3. אלא בא ללמדנו שלא נהג בכי ג׳ ימים, אלא בכה אותו כל זמן שהיה אבל עליו4.
1. מצודת דוד: ר״ל, אל הקבר בעת אמות.
2. וכעין זה ברש״י.
3. כי סדר האבילות היא בכיה ג׳ ימים ראשונים ואח״כ אבילות.
4. וכעין זה ברד״ק בפירושו הראשון.
כי ארד אל בני אבל שאולה רבים טעו בראותם שמליצות התורה המורות על נפש אדם ותכליתה ומצבה אחר המות רומזים לדברים גשמיים, ולא אמרו בלבם שכן דרך כל הלשונות לתאר הרוחניות בכלל בשמות המורות בעצם וראשונה על הגשמיים, ואם תאמר איך קרה שטעו בלשון עברי ולא טעו בשאר לשונות — אומר אני שקשה היה לטעות בשאר לשונות כי חיות הנה, וכל אחד מרגיש מדי דברו בהם בהוראה הנרצית בהן מבלי ספק, לא כן בלשון עתיק חדל להיות לו ארח על פיהם של בני אדם, שכאשר יביטו ויתבוננו האחרונים במליצות הראשונים לא יוכלו להרגיש רק בהוראה היוצאת מחומריות המאמר, ואין מנוס להכנס בפנימיות כוונת האמרם, וכזה קרה בשם שאול, כי לא יובן ממנו למראה עינים רק הקבר, לא כן בכוונת הראשונים אשר אצלם היתה ההוראה המשליית עדין מורגשת, כמו שאנו מרגישים בשם lnferno אף על פי שאין הוראתו רק תחתיות ארץ — ורק הבקיאים בלשונות העולים במחשבתם עד ראשוני הנדברים בהם יוכלו להשיג הדבר, ומכללם החכם הפילוסוף הגדול Gioberti שכתב — האדמה היא אוצר הזרעים לעתידים להוולד, וכמו שתאמר העוברים Embrioni והיא גם כן הקבר לאותם שכבר מתו, ושני הרעיונות האלה אחוזים ומשותפים בשם שאול במקרא — Filos. della Rivelaz. 341. ולאורו נלך בהבנת דברי רבותינו אשר גובה להם כדברי הפילוסוף שזכרנו, באומרם ע״פ שאול ועצר רחם, מה רחם מוציא בקולי קולות אף שאול מוציא בקולי קולות, הרי שדמו והעריכו שאול לרחם זה לזה, ואל זה יביט פסוק בתהלים באומרו אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ — ועיין מ״ש ע״פ ויאסף אל עמיו על הוראת שם אם, וגם זו כאחת מהם — וע״פ האמור לחנם בדחק רש״י ז״ל כשפי׳ ארד אל בני כמו על בני, ואין צורך, רק פירושו ארד גם אני למדור המתים הנקרא שאול אצל בני.
[השמטה: כי ארד אל בני אבל שאולה. עיין מה שכתבתי שם, ועוד אזכיר דברים יקרים יוצאים מפי Lamennais יפיצו אור גדול על הדמות שאול לרחם בפי רבותינו בסנהדרין «Des vives douleurs saisissent la mere, et selons toutes les vraisemblances retentissent dans son fruit. Les liens qui l' unissent a elle se rompent, et ces liens sont ceux de la vie. Que serait a ses yeux dans l' invincible sentiment qu' il aurait de cette crise formidable? La mort avec tous ses effrois. » Lamennais. De la Religion p. 236.]
וכל⁠־בנתיו – כל נשות ביתו, גם הנכדות והכלות במשמע.
וימאן להתנחם – מאי טעמא, לפי שאין מקבלין תנחומין על החי. אבל המת משתכח מן הלב, שנאמר (תהלים ל״א) נשכחתי כמת מלב.⁠1 (מס׳ סופרים פ׳ כ״א)
1. והמפרשים הקשו למה לא נתעורר יעקב מעצמו ע״פ כלל זה שאין מקבלין תנחומין על החי לחשוב שיוסף חי, וזה באמת דבר פלא. ומה שכתבו המפרשים דכלל זה גופא אנו למדין מיעקב, זה אינו, דהא בדרשא שלפנינו מביא מפסוק נשכחתי כמת מלב, א״כ אנו יודעין זה ע״פ הטבע עצמו.
ואמנם יש ליישב הענין ע״פ מה שכתב רש״י בפסוק זה בשם מדרש, וז״ל, אמר יעקב, סימן זה הי׳ מסור בידי מפי הגבורה, אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה פני גיהנם, עכ״ל, וכפי הנראה דרשו דמה שאמר ארד שאולה הוא תואר לגיהנם, כמ״ש באגדה דחלק ק״ח א׳ אין שאול אלא גיהנם שנאמר ישובו רשעים לשאולה ואל בני הוא כמו על בני, ר״ל על אדות בני, דאל״ף ועי״ן מתחלפין, וכמו אל שאול ואל בית הדמים (שמואל ב כ״א:ב׳) שהם ממוצא אחד, ולפי זה י״ל שחשב יעקב דהא דאינו מקבל תנחומין אינו מפני שיוסף חי אלא מפני שהוא מיצר ודואג תמיד מפני הסימן הזה.
ובזה יתבאר היטב לשון הפסוק ויתאבל על בנו ימים רבים ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, ומשמע מהמשך הלשון שאחרי שהתאבל ימים רבים אז קמו לנחמו, וקשה למה התמהמהו לנחמו עד אחר ימים רבים, והלא מנהג המנחמים לבא מיד אחר מאורעת האבל, וגם הלשון ויקומו אינו מתבאר ברחבה, מהו ויקומו, והול״ל וינחמו אותו וכו׳.
אך לפי מש״כ י״ל דבאמת מיד אחר המאורע לא מצאו בניו ומשפחתו דברים במה לנחמו, כי ראו כי אמנם גדול השבר מאד, ואין מתראין לאדם בשעת קלקלתו, אך לאחר שעברו ימים רבים שהוא שיעור י״ב חודש [עיין נזיר ה׳ א׳] וראו שהוא עדיין מתאבל, אז קמו כולם לנחמו בידים מוכיחות שעדיין יוסף חי הוא, והיינו מהא גופא שעדיין מתאבל הוא ואינו מקבל תנחומין, ואלמלי מת הרי כבר הגיע זמן שכחה על המת. והשיב להם הוא, כי אינו יכול להתנחם בהוכחה זו, יען כי יכול להיות דמה שאינו מקבל תנחומין אינו מפני שהוא חי, אלא מפני הסימן המסור לו מראיית פני גיהנם שהוא מיצר ודואג על זה תמיד, וכמבואר. ובזה יתבארו הענינים והמשך לשון הכתובים על נכון, ודו״ק.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(לו) וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל⁠־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים׃
And the Medanites sold him to Egypt, to Potiphar, Paroh's officer,⁠1 the chief executioner.⁠2
1. Paroh's officer | סְרִיס פַּרְעֹה – The word "סְרִיס" might be a loan word from Akkadian, where ša rêši means "he who is the head", referring to a royal official. Alternatively: "eunuch". Shadal suggests that it is possible that since several of the royal officers were eunuchs (specifically those in charge of the king's harems), the term was adopted for all. Since Potiphar was married, however, it would seem that he, at least, was not a eunuch.
2. chief executioner | שַׂר הַטַּבָּחִים – See Onkelos and Daniel 2:14. Alternatively: "chief cook" (opinion in Ibn Ezra and see Shemuel I 8:13, 9:23) or similarly: "chief butcher" (Rashi). As the verb "לטבח" means "to slay", all of the possibilities can be sustained. Ramban notes that the fact that the prison was under the authority of the "שַׂר הַטַּבָּחִים" (Bereshit 40:2) might support the first possibility brought, that he was an executioner. Others translate: "captain of the guard".
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןמנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[רי] 1והמדנים מכרו אתו, כמה אוניות נכתבו לו, ר׳ יודן אמר ארבע, אחיו לישמעאלים וישמעאלים לסוחרים וסוחרים למדינים ומדינים מכרו אותו למצרים. ר׳ הונא אמר חמש, מדנים מכרו אותו לדמוסיא של מדינה בא פוטיפר ולקחו מדמוסיא של מדינה. (בראשית רבה פ״ד)
[ריא] 2והמדנים מכרו אתו, מפני מה הלך פנחס (למלחמה על המדינים) ולא הלך אלעזר לפי שהלך פנחס לנקום נקמת אבי אמו שנאמר והמדינים מכרו אותו אל מצרים. (ספרי במדבר קנ״ז)
[ריב] 3והמדנים מכרו אתו, בתחלה מדינים וכאן מדנים, לפי שעשו דין ומריבה ביניהם איזה מהם יהיה יוסף בחלקו. (מדרש)
[ריג] 4לפוטיפר סריס פרעה, קנה אותו פוטיפר למשכב זכר, שנאמר פוטיפר שביקש לפרעו, לפיכך נסתרס שנאמר סריס פרעה. (מדרש)
[ריד] 5והמדנים - הטבחים, ה׳ דאית לה ארבעה קרני ולא דבקי, והמדנים, שר הטבחים. (ספר התגין)
1. תנחומא ישן וישב יג. תנחומא שם ד. אגדת בראשית (פ״ס) פס״א, וראה לעיל אות מח. אוניות, שטרי מכירה. ובמדרש הגדול גורס כמה מכירות נכתבו לו. ובתנ״י שם יש דעה שלישית נעשו עליו שלש אוניות. וכ״ה ברש״י כאן והריב״א מביא מדברי התנחומא מקור לדברי רש״י, והגירסא שבב״ר לפנינו קשה להבין כי בתורה כתיב פכ״ז לכו ונמכרנו לישמעאלים, פכ״ח ויעברו אנשים מדינים סוחרים וגו׳ וימכרו את יוסף לישמעאלים. פל״ו והמדנים מכרו אותו למצרים. הרי מבואר דנמכר לישמעאלים אחרי שעברו אנשים מדינים סוחרים. א״כ איך אמרו דישמעאלים מכרוהו לסוחרים. אמנם יש גירסא אחרת בשכל טוב ויעברו כלומר קדמו אנשי מדינים סוחרים והגיעו אצל אחי יוסף קודם שהגיעו הישמעאלים וכו׳ דאר״י אוניות ארבע נכתבו עליו אחיו לסוחרים סוחרים לישמעאלים ישמעאלים למדינים, מדינים לפוטיפר. ולפי גירסא זו מובן שפיר. וכן מבואר ברבעה״ת לעיל פכ״ח לכו ונמכרנו לישמעאלים הבאים אצלנו וטרם באו הישמעאלים אליהם ויעברו אנשים מדינים סוחרים ומכרוהו אליהן בעודו בבור (בפי׳ הרא״ש מביא זאת בשם מדרש) בעבור נעלים בספק אם חי או מת ובעודם מושכים אותו מן הבור הישמעאלים באו עליהם וימשכו המדינים את יוסף מן הבור וימצאוהו חי וימכרוהו לישמעאלים וישמעאלים למדנים והמדנים למצרים והא דכתיב לקמן ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים כך היה המעשה כי כאשר ראהו פוטיפר תמה אמר גרומני מוכר כושי ואין כושי מוכר גרומני, (ובפי׳ הרא״ש מביא זאת בשם ב״ר) פי׳ גרומני אדם יפה ולכן אמרו ודאי אין זה עבד תנו לי ערב שלא גנבתם אותו ובאו הישמעאלים שמכרוהו לשם וערבוהו ולזה כתיב מיד הישמעאלים לפי שהם ערבוהו ע״כ. ומבואר לפי׳ דס״ל שסדר המכירה היתה כגירסת השכ״ט אחיו למדינים, לסוחרים, לישמעאלים, למדנים, למצרים. ולפ״ד מדינים ומדנים שתי אומות, ומקודם לזה מפרש לשיטת רש״י דהיו רק שלש מכירות לישמעאלים מדנים מצרים, וצ״ל כמ״ש הרשב״ם דמדינים ומדנים אומה אחת הן. ורש״י בפסוק כ״ח כותב והמדינים למצרים, ובפי׳ הריב״א כותב שמא טעות סופר ברש״י וצ״ל מדנים, ורשב״ם מתרץ דאומה אחת הן. ואפילו למ״ד דנמכר ארבע פעמים י״ל דס״ל דאומה אחת ונמכר פעמים. והריב״א מביא לדייק מלשון המדרשים לעיל אות קסו. ותנ״י ויגש ז. ״ולא במכירה שמכרוהו לישמעאלים״ דמשמע שאחיו מכרוהו לישמעאלים, ומביא משם ר״ת לתרץ דבני יעקב מכרוהו לישמעאלים והם היו יראים למשכו מן הבור מפני הנחשים שהיו בו עד שבאו המדינים, והישמעאלים שכרו אותם כדי להוציאו מן הבור (וכעי״ז ברשב״ם) לפי שהיו כשפנים ולפי שהוציאוהו נראה שמכרוהו אבל ודאי לא נמכר יוסף רק ג׳ פעמים. ובפי׳ הרא״ש מתרץ בסגנון אחר דישמעאלים לקחוהו ממדינים שקנוהו מאחי יוסף ומכרוהו למדנים ולא היה בידם מעות והמדנים היו כמו סרסורים שמוכר לזה בעודו בזה. (ובפי׳ הרא״ש נתבלבלו הרבה שורות ע״י טעות סופר ואין הדברים מובנים), ובחמדת ימים התימני כותב דרז״ל המדינים היו סרסור בין השבטים לישמעאלים כשמכרוהו תחלה ולמה חזר לומר והמדנים מכרו אותו אל מצרים אלא מלמד שאמרו הישמעאלים למדנים כשם שהייתם סרסור בינותינו לבין השבטים באו מכרוהו לנו במצרים. ודיבר הכתוב במאורע. ובכת״י פי׳ התוס׳ מושב זקנים וימשכו את יוסף פר״ש וימשכו בני יעקב, ותימה מי דחקו לפרש כן ולא יפרש כפשטיה דקרא דכתיב ויעברו אנשים מדינים סוחרים והם משכוהו מן הבור, והם מכרוהו לישמעאלים בק׳ כסף והם קנאוהו מבני יעקב ואע״ג דכתיב לכו ונמכרנו לישמעאלים י״ל שכתוב כך שהישמעאלים היו עסוקים בקנייתו עם בני יעקב נזדמנו מדינים סוחרים והעלו בדמיו וקנאוהו ומשכו אותו מיד מן הבור, ואח״כ נתחרטו הישמעאלים שלא קנאוהו מבני יעקב וקנאוהו ממדינים, והישמעאלים הורידוהו למצרים ומכרוהו לפוטיפרע, וימכרו את יוסף הקשה החסיד ז״ל וכי יוסף אמר דבר שקר כי גנב גנבתי והלא נמכר, אלא לפי הפשט כך היה המעשה שהשבטים ישבו לאכול לחם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וכו׳ ונתיעצו למכרו לישמעאלים והשביעו את יוסף שלא יגלה וגם שלא ישלח כתבים בלא רשותם לאביו, (נראה דכוונתו לפמ״ש הרמב״ם פ״ו מהל׳ נדרים הי״ח מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו הרי זה מותר לו לכתוב בכתב וכזה הורו הגאונים. ומה״ט אע״פ שהשביעוהו צריכים היו לפרש שלא ישלח מכתבים), ועשו חרם ביניהם ששום אחד לא יוכל להגיד ומתוך שהיו טרודים עם הישמעאלים במכירה ובשטר ויעברו אנשים מדינים סוחרים והציצו בבור לשאוב מים ושמעו קול זעקת יוסף ומשכו אותו בגניבה והישמעאלים לא ידעו שהמדינים משכוהו מן הבור כי היו אצל בני יעקב במקום שאכלו כדכתיב וישבו לאכול לחם וגו׳ והנה ארחת כו׳, ומסתמא לא היו אוכלים אצל הבור במקום זעקת יוסף והוצרכו הישמעאלים להשתתף עם המדינים כי המדינים טענו מהפקר זכינו, והישמעאלים אמרו אנו קנינו אותו בכסף מבני יעקב ונתפשרו להשתתף יחד והורידוהו שניהם למצרים ומכרוהו לפוטיפר, ועתה יתישבו היטב שתי המקראות יחד קרא דכתיב והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר וקרא אחרינא דכתיב ויקנהו פוטיפר סריס פרעה מיד הישמעאלים דודאי שתי חבורות האלו הורידוהו למצרים ושניהם מכרוהו. ולכך תלה הכתוב כל מכירתו לשניהם, ורבי׳ בכור שור פי׳ ישמעאלים ומדינים ומדנים אחים הוו וכולם מזרע אברהם ולכך קורא אותם פעמים ישמעאלים ופעמים מדינים ופעמים מדנים, ועוד הקשה החסיד והלא כתיב אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, ותי׳ שעל ידי גרמתכם נמכרתי מצרימה, והגרמה כעשייה. וכעין פי׳ הנ״ל מבואר בפי׳ הרשב״ם וכותב זה נראה לי לפי עומק דרך פשוטו של מקרא. ורבי יוסף בכור שור כותב על פי׳ הנ״ל ואינו רק דברי בדאות. וראה לעיל אות קע. מספר הישר. ויש לה״ר לפ׳ זה מלשון פסקתא דר״כ ריש פמ״א לפי גרסת מנורת המאור ח״ג צד רי״ג אמרו (בני ישמעאל) מה כ׳ בה. א״ל לא תגנוב, א״ל אין אנו יכולין לעזוב את דבר שעשו אבותינו, שגנבו את יוסף והורידוהו למצרים, שנא׳ לכו ונמכרנו לישמעאלים וכ׳ כי גנב גנבתי מארץ העברים. ומבואר מכל הפירושים הנ״ל ראיה לגירסת השכ״ט בב״ר. ולפי הגירסא שבב״ר לפנינו צריך לפרש לכו ונמכרנו לישמעאלים היתה מכירה ראשונה ויעברו אנשים מדינים וימשכו ויעלו היתה מכירה שניה מישמעאלים לסוחרים, ומ״ש וימכרו את יוסף לישמעאלים זה חוזר לפרש תחלת הדבר בכמה היתה המכירה והסוחרים למדנים והמדנים למצרים או כפירושים הנ״ל שהמדנים היו סרסורים או שעזרו להם להוציאו מן הבור. דמוסיא אוצר המדינה.
2. בגמ׳ סוטה מג, תנא לא לחנם הלך פנחס למלחמה, אלא ליפרע דין אבי אמו שנאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים וגו׳, וראיתי להביא כאן בסוף הפרשה מאמר התנחומא ויגש ט. והתחלת המאמר הוא לעיל אות לט. כל מה שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף ויפשיטו את כתונת הפסים בציון והפשיטוך את בגדיך (יחזקאל כג), ביוסף וישליכו אותו הבורה, בציון צמתו בבור חיי (איכה ג.) ביוסף והבור ריק אין בו מים, בציון ובבור אין מים כי אם טיט (ירמיהו לח.) ביוסף וישבו לאכול לחם בציון אשור לשובע לחם (איכה ה), ביוסף וימשכו ויעלו את יוסף, ובציון העלה עבד מלך הכושי. ביוסף ויקרע יעקב שמלותיו בציון לבכי ולמספד. (ישעיהו כב.), ביוסף וימאן להתנחם ובציון אל תאיצו לנחמני (ישעיהו כב.). ביוסף והמדינים מכרו אותו אל מצרים ובציון ובני יהודה ובני ישראל מכרתם לבני היונים (יואל ד.) ועי׳ תנ״י ויגש יא.
3. מובא בכת״י מדרש הביאור ואור האפלה. וראה לעיל אות רי. בבאור וצרף לכאן. ובמדרש תנחומא וישב טו. מובא בילק״ש ח״ב רמז תתקפ״ט ד״א ראיתי עבדים על סוסים, מדבר במדינים, והמדנים מכרו אותו אל מצרים, א״ר אבין הלוי בר חמא בין האמין מוכרין ובין העבד קונים בין אלו ובין אלו נמכר יוסף, ונראה פי׳ הדברים דיוסף נמכר בשוק בין אלו שמוכרין אמות וקונים עבדים, וע״ז נאמר ראיתי עבדים על סוסים, ולפנינו בתנחומא הגירסא בן האמה מוכרין ובן העבד קונים ואינו מובן. וצריך לתקן כמו בילק״ש.
4. מובא בכת״י ילקוט אור האפלה. ובלק״ט לקמן מ, ב. סריסיו שני שריו שהשרים יקראו סריסים שנאמר לפוטיפר סריס פרעה.
5. בקרית ספר והמדנים, והטבחים, הה״א מתוייגת שנים, לפוטיפר היו״ד מוזרקת. ובכת״י רמזי ר״י עה״ת ו׳ה׳מ׳ד׳נ׳י׳ם׳ מכרו, ו׳ה׳ם׳ ד׳נ׳י׳ם׳. דנים ושופטים את יוסף אשר הוציא דבה רעה על אחיו, לפוטי״פר, היו״ד משונה ומצוייצת לדרוש כאלו אומר עד היו״ד תיבה אחת, מכאן ואילך תיבה אחרת. פוטי-פר מפטם פרים לע״ז. וראה באונקלוס רב קטוליא. וברמב״ן ורא״מ כאן, ובמיני תרגומא על האונקלוס, ובשבת קח. ברש״י, ובתיוב״ע.
וּמִדְיַנָאֵי זַבִּינוּ יָתֵיהּ לְמִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר רַבָּא דְּפַרְעֹה רַב קָטוֹלַיָּא.
The Midianites sold him to Egypt, to Potiphar, an officer of Pharaoh, the chief executioner.

וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים
וּמִדְיַנָאֵי זַבִּינוּ יָתֵיהּ לְמִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר רַבָּא דְּפַרְעֹה רַב קָטוֹלַיָּא
א. לטעם תרגומו ״סְרִיס פַּרְעֹה״ – ״רַבָּא דְּפַרְעֹה״, ראה להלן לט א.
שַׂר הַטַּבָּחִים – ממונה על המבשלים או על ההורגים?
ב. מהו ״שַׂר הַטַּבָּחִים״? האם היה פוטיפר ממונה על המבשלים ואם כן טַבָּחִים הם עובדי מטבח כמו ״לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת״ (שמואל א ח יג), או שטַבָּחִים הם העוסקים בהריגה? ת״א ״רַב קָטוֹלַיָּא״ (שר ההורגים) מוכיח שפוטיפר היה הממונה על הריגת מחוייבי מיתה למלכות.⁠1 אבל רש״י כתב ״הטבחים – שוחטי בהמות המלך״ ולדעתו פוטיפר היה ממונה על בית הַמִּטְבָּחַיִם המלכותי. ולא פירש כת״א הואיל ולא מצינו לשון טביחה על הריגת אנשים (רא״ם). ואולם רמב״ן הסכים עם ת״א:
שר הטבחים – שוחטי בהמות המלך, לשון רש״י. וכן וַיָּרֶם הַטַּבָּח (שמואל א ט כד), לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת (שמואל א ח יג). אבל יותר קרוב דעת אונקלוס, בעבור היות בית הסהר בביתו. ומצינו טביחה להריגת האנשים הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ (ישעיהו יד כא), טָבַחְתָּ וְלֹא חָמַלְתָּ (איכה ב כא). וראיה לדבר הכתוב בדניאל לְאַרְיוֹךְ רַב טַבָּחַיָּא דִּי מַלְכָּא דִּי נְפַק לְקַטָּלָה לְחַכִּימֵי בָּבֶל (לאריוך רב הטבחים אשר למלך, שיצא להרוג את חכמי בבל, דני׳ ב יד).
כלומר מן העובדה שבית הסוהר היה בביתו של ״שר הטבחים״ כמפורש בכתוב ״במשמר בית שר הטבחים אל בית הסהר״ (בראשית מ ג), מוכיח רמב״ן שפוטיפר היה ממונה על ההורגים, כת״א. וכמוהו פירשו רס״ג חזקוני וראב״ע.⁠2
1. כי אילו סבר שהכוונה לטביחת בהמות היה לו לתרגם ״רב נכסייא״ כמו ״וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן״ (בראשית מג טז) ״וְכוֹס נִכְסְתָא וְאַתְקֵין״ (יא״ר, אבל ״נתינה לגר״ הבחין בין הפועל לבין השם טַבָּח).
2. רס״ג: ״ראש להורגים״, רד״ק: ״שר הטבחים – כתרגומו״, וכן חזקוני המציין לטביחה במשמע הריגה מן הפסוק ״לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶך״ (תהלים לז יד). אבל בדברי ראב״ע דברים סותרים. כאן כתב: ״שר הטבחים – תמצא זה הלשון על הרג ועל בישול. ודברי המתרגם ארמי נכונים״. הרי שפוטיפר היה ממונה על ההורגים. ואולם בביאורו ל״אריוך רב טבחיא״ (דניאל ב יד), כתב ראב״ע דברים אחרים:
פוטיפר שר הטבחים של פרעה, לפי דעתי אינו כמו ״רב טבחיא״. כי מלת טבח בלשון הקודש תתפרש לשני טעמים: האחד – הריגה, כמו ״רב טבחים״. והראיה, ״די נפק לקטלא״. וכמוהו ״ככבש אלוף יובל לטבוח כצאן״ (ירמיהו יא יט) ורבים ככה.

והטעם השני, כמו בלשון ישמעאל – מבשל. כמו ״וטבֹח טֶבח והכן״. כי אין אדם באותו זמן שוחט צאן במצרים. כמו ״לרקחות ולטבחות״ (שמואל א ח יג). כי הנשים אינן שוחטות. גם ״וירם הַטַּבָּח״ (שמואל א ט כד).

ובעבור כי שר האופים היה אופה הלחם ושר המשקים חבירו, על כן אמרתי כי שמם המלך בבית חברם שהוא שר המבשלים.

כלומר, מכיון שבמצרים לא שחטו צאן, צריך לפרש ״שר הטבחים״, ממונה על המבשלים! פירושו זה אינו כת״א (שר ההורגים) וגם לא כרש״י (אחראי על שחיטת הבהמות), וסותר לדבריו בפירושו לפסוקנו, וצ״ע.
ומדייניי זבינו יתיה למצראי לפוטיפר שליטא דפרעה רב ספקליטוריה.
ומדנאי זבינו יתיה למצרים לפוטיפר רבא דפרעה רב ספוקלטוריא.
But the Midianites sold him in Mizraim to Potiphar a captain of Pharoh, a captain of the guards.⁠a
a. Sapuklatoria, "spiculators, javelin men.⁠"
לפוטיפר שליטא דפרעה רב ספוקלטריא.
To Potiphar an officera of Pharoh, a captain of the guards.
a. Shalita, "ruler.⁠"
[כב] וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ – כַּמָּה אוֹנִיּוֹת נִכְתְּבוּ לוֹ, רַבִּי יוּדָן אָמַר אַרְבָּעָה, אֶחָיו לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיִשְׁמְעֵאלִים לַסּוֹחֲרִים, וְסוֹחֲרִים לַמִּדְיָנִים, וּמִדְיָנִים מָכְרוּ אוֹתוֹ אֶל מִצְרַיִם. רַב הוּנָא אָמַר חָמֵשׁ, מִדְיָנִים מָכְרוּ אוֹתוֹ לְדִימוֹסְיָא שֶׁל מְדִינָה, בָּא פּוֹטִיפַר וּלְקָחוֹ מִדִּימוֹסְיָא שֶׁל מְדִינָה.
והמדנים מכרו אותו1חמש פעמים נמכר יוסף.
1. חמשה פעמים. ב״ר שם אות כ״ב לדעת רב הונא. ובילקוט הגירסא רב נחמן, ועיין בתנחומא וישב אות י״ג ובהערה מ״ה.
וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם – כַּמָּה אֻנִּיּוֹת נִכְתָּבוֹת עָלָיו, רַבִּי יוּדָן אָמַר מְכָרוּהוּ אֶחָיו לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיִשְׁמְעֵאלִים לְסוֹחֲרִים וְסוֹחֲרִים לַמְּדָנִים, וּמְדָנִים לַמִּצְרִים רַב נַחְמָן אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה מִדְיָנִים מָכְרוּ אוֹתוֹ לְדִמּוּסְיָא שֶׁל מְדִינָה, בָּא פּוֹטִיפַר וּנְטָלוֹ מִדִּמוּסְיָא שֶׁל מְדִינָה.
ואלמדיניון באעוה פי מצר לפוטיפר כ֗אדם פרעון רייס אלסיאפין.
והמדיינים מכרו אותו במצרים לפוטיפר משרת פרעה, ראש נושאי החרבות.
הטבחים – שוחטי בהמות המלך.⁠א
א. בדפוס רומא נוסף כאן: ״ותרגו׳ רב קטולייא, סרדיוט הממונה להרוג הנדונים״.
הטבחים – means the slaughterers of the kings animals.
והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר1ד׳ פעמים נמכר. לישמעאלים. וישמעאלים לסוחרים. וסוחרים למדינים. ומדינים למצרים.
1. ד׳ פעמים. ב״ר שם בשם. ר׳ יודן וילקוט סוף רמז קמ״ג.
והמדנים – שקנאו מן הישמעאלים:
מכרו אותו אל מצרים – אל דימוסיא של מדינים, ודימוסיא של מדינים מכרוהו לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים, כשנדרוש לפנינו:
ורבותינו דרשו: וישב יעקב בארץ מגורי אביו – אין ישיבת מנוח לצדיק בעולם הזה, שכן את מוצא באבות העולם כולם:
בארץ מגורי אביו – באברהם כתיב ואת הנפש אשר עשה בחרן (בראשית יב ה), וכבר דרשנו אלו העבדים שגיירו, שנאמר הסירו את אלהי הנכר (בראשית לה ב), ביצחק כתיב לא מצאנו, בא פסוק זה ולימד שגם יצחק מגייר גרים, שנאמר בארץ מגורי אביו, אל תקרא מגורי אלא מגויירי אביו:
בארץ כנען – תנן הכל מעלין את נשותיהן לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין, אחד נשים, ואחד עבדים, כיצד נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל, נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בארץ ישראל נותן ממעות קפוטקיא כדברי רשב״ג:
ת״ר הוא אומר לעלות [והיא אומרת שלא לעלות], כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה, היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו, ואם לאו יוצאי אויתן כתובה, היא אומרת לצאת, והוא אומר שלא לצאת, תצא בלא כתובה, הוא אומר לצאת, והיא אומרת שלא לצאת. יוציא ויתן כתובה, א״ר אבי מקולי כתובה שנו כאן, וקסבר רשב״ג כתובה דאוריתא:
ת״ר לעולם ידור אדם בארץ ישראל, ואפי׳ בעיר שרובה גוים, ואל ידור בחוצה לארץ, אפי׳ בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שקיבל עליו מלכות שמים, שנא׳ לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים (ולזרעך אחריך) (ויקרא כה לח), וכל הדר בחוץ לארץ, דומה כמי שאין לו אלוה, וכן דוד הוא אומר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים (שמואל א כו יט). א״ר אליעזר כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר העם היושב בה נשא עון (ישעיה לג כד):
אלה תולדות יעקב יוסף – היה צריך לומר אלה תולדות יעקב ראובן, אלא שענינו של יוסף דומין לשל יעקב, לכך סמכן, מה יעקב נולד מהול, אף יוסף נולד מהול, מה יעקב היתה אמו עקרה, אף יוסף היתה אמו עקרה, זו קשתה אמו בלדתה, אף זה קשתה אמו בלדתו, אמו של זה ילדה שנים, אף אמו של זה ילדה שנים, מה יעקב שנאוהו אחיו, אף יוסף שנואוהו אחיו, יעקב נתברך בעושר, אף יוסף נתברך בעושר, יעקב יצא לחוץ לארץ, אף יוסף יצא חוץ לארץ, יעקב נשא אשה בחוץ לארץ, וכן יוסף, יעקב ליווהו מלאכים, וכן יוסף, יעקב נתגדל ע״י חלום, וכן יוסף, יעקב נתברך בית לבן בגללו, וכן יוסף בית אדוניו, יעקב ירד למצרים, וכן יוסף, וזה כלה הרעב, וכן זה, יעקב משביע וכן יוסף משביע, יעקב מצוה על הפקודה, וכן יוסף על עצמותיו, יעקב נחנט, וכן יוסף, יעקב מת במצרים, וכן יוסף, יעקב נאמר בו גנבתי יום וגנבתי לילה (בראשית לא לט), וכן יוסף נאמר בו כי גנב גנבתי וגו׳ (שם מ טו), יעקב נפרד מאביו כ״ב שנה, וכן יוסף:
והוא נער – שהיה ננער על מעשה בני בלהה ועל בני זלפה לאמר עשו כך וכך ולא על כולם, ודומה לדבר ויען הנער [הנצב] על הקוצרים (רות ב ו):
ועשה לו כתונת פסים – שהפיסו עליה מי מהם יוליכנה אל אביהם, ועלת ליהודה. פסים ד׳ אותיות על שם אדוניו שנתעמרו בו פ׳ פוטיפר ס׳ סוחרים י׳ ישמעאלים מ׳ מדינים:
ריש לקיש בשם ר׳ אליעזר בן עזריה אומר מאי דכתיב לכו [וראו] מפעלות אלהים וגו׳ הפך ים ליבשה וגו׳ (תהלים סו ה ו), ולמה וישנאו בשביל שיקרע הים לפניהם, זש״ה ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו וגו׳ (שם עז יז), וכתיב גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה (שם עז טז), מלמד שלא נקרע הים אלא בזכות יוסף:
ויאמר אליהם שמעו נא החלום – אמר להם בלשון הזה יהיה נביאכם מוכיח אתכם, שנא׳ שמעו נא [את] אשר ה׳ אומר קום ריב את ההרים וגו׳ (מיכה ו א):
והנה אנחנו מאלמים אלומים – אני רואה שאתם עתידין לעשות אילמין לפני עגלי ירבעם ולומר אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד). ר׳ אחא אמר כך אמר יוסף עתידין לעשות אילמין להעלים עלי דברים לפני אבא וגם אני מעלים כמו כן:
והנה השמש והירח – כמשמעו:
ואחד עשר כוכבים – אלו י״א מטות ישראל חוץ מלוי שנבדל:
משתחוים לי – נגד יהושע בן נון, ועל כן סמך יהושע ואמר שמש בגבעון דום (ולבנה) [וירח] בעמק אילון (יהושע י יב), אמר עבדי דמרי לאו זבונתייכו בספרא דאבא, דכתיב משתחוים לי. א״ר ינאי ג׳ מלאכים נזדווגו לו, שנאמר וימצאהו איש (פסוק טו), וישאלהו האיש (שם), ויאמר האיש נסעו מזה (פסוק יז):
הנה בעל החלומות – רבנן אמרי אתי טעין חילמא, ר׳ לוי אמר אמרו זה שעתיד להשיאנו לבעלים:
והבור רק – א״ר אחא נתרוקן בורו של יעקב ואין בו דברי תורה הנמשלת למים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה א), כתיב כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו וגו׳ (דברים כד ז), והם מוכרים את אחיהם:
ויעברו אנשים מדינים וגו׳ – אמר הקב״ה אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף, לפיכך יהא כל אחד מכם נותן בקע לגלגולת:
וישב ראובן אל הבור – ר׳ יהושע אמר טרחת הבית מושלכת עליו, וכיון שנפנה הלך והציץ אל הבור, ר׳ יהודה אומר כל אחד היה משרת את אבא יום אחד, ואות יום היה יומו של ראובן, ואין הדברים נראין:
כתונת בני חיה רעה אכלתהו – תרגמו אנשי עיר הקודש לא חייתא בישתא אכלתיה אלא חמי אנא (דחיתא) [דאיתתא] בישתא קיימא לקובליה, ובשיטת רב הונא דאמר נצנצה בו רוח הקודש ואמר חיה רעה זו אשת פוטיפרע, ויש מרבותינו אומרים שלא דבר ברוח הקודש, שאין רוח הקודש שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו׳, אלא כנגד יהודה דבר, אתה חיה רעה שבחיות אכלתהו:
ויקרע יעקב שמלותיו – ר׳ פנחס אומר שבטים גרמו לאביהם לקרוע נפרע להם במצרים, שנאמר ויקרעו [שמלותם] (בראשית מד יג), יוסף גרם להם לשבטים לקרוע, עמד בן בנו וקרע, שנא׳ ויקרע יהושע שמלותיו (יהושע ז ו), בנימין גרם קריעה לשבטים, עמד בן בנו וקרע, שנא׳ ויקרע מרדכי את בגדיו (אסתר ד א), מנשה גרם קריעה לשבטים, לפיכך נקרעה נחלתו, חציה בעבר הירדן, וחציה בארץ כנען:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו:
וסמוך לה ירידת גור אריה, ולא היה ראוי לסמוך אלא ויוסף הורד מצרימה, אלא כדי לסמוך ירידה לירידה, ר׳ יוחנן אמר כדי לסמוך הכר נא להכר נא, ר׳ שמעון ב״ר נחמיא אמר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשת פוטיפרע, מה זו לשם שמים, אף זו לשם שמים, דא״ר יהושע בן לוי ראתה באסטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בן ממנו, הה״ד החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבוא עליך (ישעיה מז יג), א״ר אבא מאשר [ולא כל אשר. ודכוותה ולא יתבששו והנחש היה ערום] (בראשית ב כה, וג א), לא היה ראוי לסמוך אלא ויעש ה׳ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, א״ר יהושע בן קרחה להודיע מאיזה חטא קפץ עליהם שלא נצטנעו מן הנחש, ועל שראה אותן עסוקין בדרך ארץ נתאוה להם, א״ר יעקב דכפר חנן שלא להפסיק בפרשת נחש, ורבנן אמרי כדי לסרג על הספר, כמו שאמר ברוח הקודש:
והמדניםא מכרו אותו אל מצרים – מדן ומדיין וישמעאלים אחים היו, ומדן וישמעאלים אחד הם לפי הפשט. לכך הוא אומר: כי מדנים מכרוהו וישמעאלים הורידוהו שמה, כי שניהם אחד הם לפי הפשט.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): והמדיינים.
Veha-medanim THE MEDANITES SOLD HIM IN EGYPT: Medan, Midian and Ishmael were all brothers,⁠1 and according to the plain meaning of Scripture, Medan and Ishmael are one and the same [in this chapter]. The text can then claim [in this verse] that the Medanites were the ones who sold him and still claim that it was the Ishmaelites who brought him down to Egypt,⁠2 since they are the same people according to the plain meaning of Scripture.⁠3
1. They were all children of the same father, Abraham. See Gen. 16:14 and 25:2.
2. See Gen. 37:28 and 39:1.
3. The confusion over the names of the people who transported Joseph troubled all the medieval exegetes Rashbam adopts the middle ground between the interpretations of, on the one hand, Bereshit Rabbah 84:22 that the Ishmaelites, Midianites and Medanites are three separate peoples and, on the other hand, R. Joseph Bekhor Shor (vs. 25, s.v. vehinneh), R. David Qimhi (vs. 28) and Ibn Ezra (vs. 28) who see all three names as referring to the same group of people. Rashbam assumes that there were two groups – the Midianites and the Ishmaelites/Medanites. Cf. Rashi, vs. 28, s.v. vayyimshekhu, who would also appear to think that there were only two groups but would label them Ishmaelites and Midianites/Medanites. So also Nahmanides ad vs. 25.
See also Rosin here, fn. 3 and see also my notes ad 25:1.
שר הטבחים – תמצא זה הלשון על הרג, ועל בישול. ודברי המתרגם ארמי (אונקלוס בראשית ל״ז:ל״ו) נכונים.
THE CAPTAIN OF THE GUARD. The term tabbach (guard) is used both with reference to killing1 and with reference to cooking.⁠2 Onkelos' rendition is correct.⁠3
1. Cf. Dan. 2:14, The captain of the king's guard (rav tabbachyya) who was gone forth to slay the wise men of Babylon.
2. Cf. I Sam. 9:24 where the term tabbach means cook, viz., And the cook (ha-tabbach) took up the thigh.
3. Onkelos renders sar ha-tabbachim as the chief executioner.
והמדנים – פרשנוהו.
שר הטבחים – כתרגומו.
והמדנים, we already explained who they were and what they did on verse 28.
שר הטבחים, as per Onkelos, Pharaoh’s chief executioner.
והמדנים מכרו אתו אל מצרים – כנגד שעל ידי השבטים נמכר יוסף להיות עבד למצרים, גלו הם למצרים והיו שם לו לעבדים מדה כנגד מדה, ואחרי כן נשתקעו שם הם ובניהם דור אחר דור, ולמדו ממעשה המצריים עד שנתקנאו בהם המצריים והעבידום וענו אותם.
אל מצרים – במצרים, דוגמא: ואל הארון תתן את העדות (שמות כ״ה:כ״א), מים חיים אל כלי (במדבר י״ט:י״ז), אל תוך שרפת הפרה (במדבר י״ט:ו׳).
שר הטבחים – כתרגומו: רב קטוליא, רב הממונה מאת המלך על המחויבים מיתה להרגם בדין שנפסק עליהם. שכן מצינו עניין הריגה בלשון טביחה, כדכתיב: לטבוח ישרי דרך (תהלים ל״ז:י״ד).
והמדנים מכרו אותו אל מצרים, "the Midianites had sold him into Eggypt;⁠" the Torah chooses this wording [instead of mentioning at this point to whom specifically he had been sold, Ed.] as foreshadowing the brothers' and their descendants having to remain in Egypt for many years in the future. The enslavement and forceful detention of the Israelites inside Egypt commencing after the last of the brothers had died, was an example of God meting out punishment fitting the crime that had been committed, in this instance to the children of those who had committed the crime. [Although Joseph had not committed the same crime, he had been the cause of aj] the crimes that were committed. This still leaves open the question of how Binjamin's descendants had to be punished. Ed.] AH of the brothers, however learned from the corrupt ways of the Egyptians so that they had to suffer before being found worthy of redemption.
אל מצרים, "in Egypt;⁠" another example of the word אל being used as meaning: "in,⁠" is Exodus 25,21, ואל הארון תתן את העדות, "and you are to place the testimony (Tablets) inside the ark,⁠" as well as Numbers 19,17 as well as Numbers 19,6: אל תוך.
שר הטבחים, "chief of the king's slaughterers.⁠" He was in fact the chief of the executioners, the death penalty in Egypt being quite common. We find the expression "slaughter" applied to executioners in Psalms 37,14.
שר הטבחים – תימ׳ והלא תועבת מצרים כל רועה צאן (בראשית מו:לד). ושמא י״ל דבקר היו אוכלין. אי נמי תועבת מצרי׳ לא היה כי אם בני׳ שמזלן טלה. והיו עובדין הטלה. וזהו שאמ׳ לפרעה הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם כו׳ (שמות ח:כב). ואינו מיושב שעדיין לא נכנס ניסן עד שאמ׳ הקב״ה למשה החדש הזה לכם כו׳ (שמות יב:ב).
שר הטבחים – פי׳ שוחטי בהמות גסות של מלך כי תועבת מצרים כל רועי צאן וכתיב הן נזבח את תועבת מצרים וגו׳ ע״כ לא יתכן שאכלו מצרים צאן.
שר הטבחים – שוחטי בהמות המלך, לשון רבינו שלמה. וכן: וירם הטבח (שמואל א ט׳:כ״ד), לרקחות ולטבחות (שמואל א ח׳:י״ג).
אבל יותר קרוב דעת אנקלוס, בעבור היות בית הסהר בביתו, ומצינו טביחה להריגת אנשים: הכינו לבניו מטבח (ישעיהו י״ד:כ״א), טבחת לא חמלת (איכה ב׳:כ״א). וראיה לדבר הכתוב בדניאל: לאריוך רב טבחיא די מלכא די נפק לקטלא לחכימי בבל (דניאל ב׳:י״ד).
OFFICER OF 'HATABACHIM.' This means the slaughterers of the king's animals. This is the language of Rashi. Similarly, it says, And the 'tabach' (cook) took up the thigh;1 For perfumers and for cooks 'tabachoth'.⁠2
Closer to the meaning of the word hatabachim is the opinion of Onkelos who says that since the prison house was under his charge, [he was called the officer of the tabachim, since] we find the word t'vichah in connection with the killing of people. Prepare ye the slaughter ('matbiach') for his children;3 Thou hast slaughtered ('tavachta') unsparingly.⁠4 The verse in the book of Daniel is proof of the validity of Onkelos' interpretation: To Arioch the captain of 'tabachaya' of the king, who was gone forth to slay the wise men of Babylon.⁠5
1. I Samuel 9:24.
2. Ibid., 8:13.
3. Isaiah 14:21.
4. Lamentations 2:21.
5. Daniel 2:14. The word tabachaya or tabachim is thus clearly associated with the slaying of people. See my Hebrew commentary, Note 77, pp. 211-212.
והמדנים מכרו אותו אל מצרים – וקשה שהרי כתוב אחד אומר ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים, ר״ל על ידי עדות הישמעאלים, כי כשראה פוטיפר שהיו מדיינים כושים למכור תינוק יפה כיוסף, תמה ואמר גרומוני מוכר כושי ואין כושי מוכר גרומוני. אמר ודאי גנבוהו. והיינו כשטת רש״י שפירש שהיו ג׳ מכירות. וגם לפי מדרש האגדה שהביא רש״י גבי כתנת הפסים דקאמר ד׳ מכירות היו, יתכן תירוץ זה. אך לאותו מדרש צ״ל שכן היו סדר המכירות על פי המקרא.
שר הטבחים – פרש״י שוחט בהמות המלך וק׳ שהרי כתיב כי תועבת מצרים כל רועה צאן ואומר הרר״א דשמא היו אוכלין בקר. וי״מ שלא היו עובדי׳ לצאן אלא בחדש ניסן שהוא מזל טלה.
שר הטבחים – שר הממונה על הנידונים להרגם דאלו בארץ מצרים לא היו טבחים כי אינם אוכלים בשר בהמה שנאמר כי תועבה היא למצרים.
שר הטבחים – פירש״י שוחט בהמות המלך. ואונקלוס תרגם רב קטוליא ומצאנו טביחה באנשים טבחת ולא חמלת.
שר הטבחים, "the minister in charge of the butchers.⁠" Rashi claims that Potiphar was in charge of all the King's livestock.
According to Onkelos, Potiphar was the King's chief executioner. We do indeed find the expression טביחה used in the Bible in connection with the slaughter of human beings, for instance in Lamentations
והמדנים – הם המדינים והישמעאלים שזכר תחילה.
שר הטבחים – שהיה ממונה להרוג האנשים, ולהגיע להם על מֶרְיָם העונש הראוי. ולזה תמצא (לט, כ) שהוא שׂם יוסף מעצמו בבית הסוהר, כי הוא היה שליט על זה.
והנה המדנים שקנו את יוסף מכרו אותו אל מצרים, לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים, שהיה שר נכבד מאד.
הנה זה ביאור דברי הסיפור.
והמדנים מכרו אותו וכו׳ – יאמר שכבר נגמרה כוונתם במה שהורידוהו למצרים, מקום מלא כשפים שאין עבד יוצא משם לעולם. אמנם שכבר היתה עליו שם יד ה׳ במה שבא אל יד פוטיפר סריס פרעה וכו׳, אשר היתה סבה ראשונה למלאת דבר ה׳ בחלומותיו אשר סיפר להם. אמנם לפי שעברו עליו ימים ולא שמעו ממנו דבר, נתייאשו ממנו ולא היה עוד דעתם אליו. וגם כי באו אחר כך מצרים מפני הרעב, לא זכרו ולא שתו לבם, שחשבו שהישמעאלים מכרוהו או הוליכוהו לארץ רחוקה מאד. וה׳ העלים מהם למען הקימו מזימות לבו, להורידם לצורך הצירוף והזקוק להיות ראויין לעבוד את ה׳ בצאתם משם, כמו שכתב בתורה האלהית בראש עשרת הדברים: אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו׳ (שמות כ׳:ב׳). כי הוא היה המקום הראוי והנאות לכל האותות והמופתים אשר יעשו שם לפרסם שמו ית׳ בעולם.
[ד] וזהו מה שכוונו ז״ל באומרם (תנחומא וישב) שכללו האל יתברך עמם בזה המעשה, ושנכנס בחרמותם כביכול. שאלמלא לא החרימו הם על הסוד היה לו יתברך להחרים לקיים עצתו הנפלאה עם היות שלא היה מהכרח שתעשה על ידם ועל האופן ההוא, כמו שאמרנו והנה לזה שכונתם לשם שמים לא היו ראויין לעונש כלל, אבל היה להם שכר טוב בעמלם.
שוחטי בהמת המלך. לא ההורגים המחוייבים מיתה מן המלך כמו שתרגם המתרגם כי לא מצינו לשון טביחה על הריגת האנשים בשום מקום ופי׳ טבחת ולא חמלת שהרגם כטובח בהמות בלי חמלה שהרי למעלה ממנו הרגת ביום אפך וכשרצה להודיע שהיה בלי חמלה כנה ההריגה בשם טביחה ולכן אחריו לא חמלת ואין טענה מאריוך רב טבחיא דלשון ארמי לחוד ולשון הקדש לחוד ופי׳ שוחטי הבהמות וכיוצ׳ בו לא הצאן כי תועבת מצרים כל רועי צאן ופרש״י מפני שהרועים שוחטים מהם או אוכלים החלב שלהם דאל״כ למה היו תועבה אדרבה היה ראוי להיותם קדושים מאחר שהם משרתים את אלהיהם:
והנה סמך הכתוב לזה והמדנים מכרו אותו אל מצרים להגיד שיעקב היה בוכה עליו כאלו יוסף מת ובטל מן העולם והוא לא היה כן כי המדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים רצה לומר גדול על כל ההורגים האנשים במצות המלך שהיה אדם גדול וכמו שכתב הרמב״ן והיה יוסף יושב בביתו ושאנן ושקט ומשם נמשך לו שבתו בבית הסוהר עם שר המשקים ושר האופים שמהם באה מעלתו אצל פרעה כמו שיתבאר. והנה נשאר עתה לבאר התר השאלה הי״ח האחרונה והוא אם היה שפרסמה התורה פשע בני יעקב בזה איך לא פרסמה גם כן העונש שקבלו עליו. וכבר חשבו אנשים חכמים שהיה כל המעשה הכרחי גזר מלפניו יתברך שירד יעקב ובניו מצרימה ולכן לא חטאו בני יעקב במה שעשו ולא היו אם כן ראוים לעונש עליו ויסתייעו בדעת הזה ממה שאז״ל וישלחהו (בראשית ל״ז ה׳) מעמק חברון והלא חברון בהר שנאמר ויעלו בנגב וגומר אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר כי גר יהיה זרעך. ואמרם גם כן ז״ל ראוי היה יעקב אבינו לירד במצרים בשלשלאות של ברזל וכו׳ ומאמרים אחרים מורים על זאת הכוונה אלא שכאשר יובן הדעת הזה בזה האופן מבלי התבוננו׳ אח׳ יהיה בלי ספק סותר פנת הבחירה אנושית לגמרי. ולכן מה שראוי שיאמר בזה כפי העיון הטוב הוא שהתכלית הכולל כפי הגזר׳ האלהית הוא הכרחי אמנם הדברים החלקיים המביאים אליו הם אפשריים בחריים באמת כי היה אפשר שימשך אותו תכלית הגזור לפניו יתברך באופנים רבים מתחלפים ולא ישיג ההכרח לאחד מהם כאלו תאמר שירידת יעקב ובניו מצרים לגור שם היה אפשר שימשך באופנים מתחלפים כלם אפשריים בחק הפועלים אותם ולכן היה מה שעשו אחי יוסף נגדו דברים אפשריים לא מוכרחיים בעצם ומה שארז״ל באותם המאמרים אשר זכרתי הוא בבחינת התכלית ולכן זכרו בו וישלחהו מעמק חברון גזרת בין הבתרים בלבד וכן זכרו אצל ראוי היה יעקב לרדת למצרים בשלשלאות של ברזל הרעב שהביאם שמה בלבד לא שאר המעשים שהיו באחי יוסף. ומה שנאמין אנחנו באפשרות והבחירה הוא במעשים הפרטיים ושני הדברים אמת ולכן אומר אני שבני יעקב במה שעשו כנגד יוסף אחיהם חטאו ופשעו ונדונו עליו ואפשר לומר שנענשו בגלות מצרים באותו חטא כמו שביארתי במעמד בין הבתרים אצל ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגומר. אבל בפרשת מקץ אזכור בזה התר שני מספיק מאד ואוכיח ששם פרסמה ענשם כמו שבכאן פרסמה חטאם והותרה השאלה הי״ח.
ואמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים – להורות כי שערי דמעה לא ננעלו ובכיית יעקב הועיל שלא הוליכוהו לאיי הים. אלא שקנה אותו פוטיפר ושמו אדון לביתו. שאם לא כן זה הפסוק היה לו לסמוך אצל ויוסף הורד מצרימה. או לא היה צריך לכותבו כלל כי הוא מיותר. אלא כדי לסומכו אצל ויבך אותו אביו כמו שכתבתי:
והמדנים מכרו אתו – {מחובר לפרק ל״ח}
והמדנים מכרו אותו,⁠a
a. the Torah contrasts the facts with the perception of the facts, i.e. Joseph was alive but the Midianites had sold him. I believe that this is why the author quotes the beginning of this verse without elaborating on it at all. He leaves it to our imagination to fill in this next item in the tragic chain of errors beginning with the fact that Yitzchok had shown more love for Esau.
שוחטי בהמות המלך. אבל לא הורג החייבים מיתה, דלא יתכן שהשם יתברך יניח את הצדיק לידי אדם ההורג נפשות, אם השם יתברך הזמין לצדיק ישמעאלים נושאים נכאת וצרי ולוט כדי שלא יריח הצדיק את ריח רע (רש״י פסוק כה) – כל שכן הורג נפשות, דהוא יותר מאוס. אבל המתרגם תרגם ׳רב קטליא׳, וכן בדניאל (ב, יד) ״לאריוך רב טבחיא די למלכא נפק לקטלא לחכימי בבל״, והמתרגם סבירא ליה אף על גב שהוא ״שר הטבחים״ לא היה הוא הורג נפשות בעצמו, אלא היה הוא שר ממונה על החייבים מיתה, ונכון הוא:
שוחטי בהמות המלך. דאי הזמין לו נשאי צרי ולוט שלא יוזק מריח רע של זפת וכו׳ כ״ש שלא יביא אותו לידי הורג נפשות שהוא מאוס יותר. והתרגום ס״ל אף על פי דהוה ממונה על ההורגים מחויבי מיתה הוא עצמו לא הורגם. [גור אריה]:
The slaughterers of the king's animals. [Rashi knows this] because if Hashem brought balsam and lotus carriers for Yoseif, to spare him the odor of naphta [see Rashi on v. 25], He surely would not bring him to an executioner, who is even more repulsive. Onkelos holds that Potiphar was merely appointed over the executioners, but he himself did not kill. (Gur Aryeh)
והמדנים מכרו אותו – הם הסוחרים שבארחת הישמעאלים הנזכרים למעלה ״ויעברו אנשים מדינים סוחרים״1 וכמו שפירשנו שם שהם הסרסורים, והקונים והמוכרים על חשבון הישמעאלים אדוני השיירא. ו״מדינים״ ו״מדנים״ הכל אחד וכן תרגם אונקלוס ויונתן בן עוזיאל שניהן ״מדינאי״. אלא שלשון הכתוב קשה שאמר ״אל מצרים״ שצריך להתפרש כמו ״במצרים״. אמת שיש דוגמתו בכתוב ״ויחר אף בלק אל בלעם״2 כמו ״בבלעם״. ״אל מערת המכפלה״3 כמו ״במערת במכפלה״. אך ראוי היה לומר ״והמדנים מכרו אותו לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים במצרים״. וְחִלְקוּ לשני מאמרים להודיע שהיה התנאי4 שימכרו אותו לאיש מצרי במצרים, לא שימכרוהו שם לאורח שיקחהו עמו אל ארצו, ויהיה איש כנעני. ועליו אמרו שעצת י״י היא תקום,⁠5 שהיו המדנים נאמנים בקיום התנאי שמכרו אותו אל מצרים, כמו אל איש היושב במצרים. וחזר ופירש שֵׁם האיש שהיה פוטיפר סריס פרעה. ולכן בפרשה הסמוכה דקדק הכתוב לומר ״פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים איש מצרי״,⁠6 וכמו שאפרש שם בעז״ה.
סריס פרעה שר הטבחים – אפירשנו שם בעז״ה.
1. בראשית לז, כח.
2. במדבר כד, י.
3. בראשית כג, יט.
4. שהתנו האחים עם הסוחרים, עת שמכרו לו את יוסף.
5. לגלגל הדברים כדי שירדו בני ישראל מצרימה.
6. בראשית לט, א.
והמדנים – הם בני מדן שזכרנו למעלה אשר קנו אותו מיד הישמעאלים, והם מכרוהו לפוטיפר בערבות הישמעאלים, וסמך סיפור זה כאן, לפי שאמר ויבך אותו אביו, כאילו כבר מת יוסף, אבל אינו כן באמת כי המדנים מכרו אותו וכו׳:
אל מצרים – כמו במצרים:
סריס פרעה – ענינו שר וממונה, ולפי שרוב משרתי מלכי מצרים ובבל ופרס ומדי מסורסים היו, לכן נקראו כלם בשם סריסים, אעפ״י שאינם כן, כמו פוטיפר שהיה לו אשה:
שר הטבחים – ממונה על הריגת בני אדם מחוייבי מיתה, ולכן היה בית הסהר בביתו, וכן בדניאל כתוב לאריוך רב טבחיא די מלכא די נפק לקטלה לחכימי בבל (דניאל ב׳ י״ד), ופוטיפר היה ג״כ ממונה לשמירת המלך, כי המנהג מלפנים בארצות ההם שהאנשים השומרים ראש המלך היו ג״כ ממונים על הריגת בני אדם מחוייבי מיתה:
והמדנים – נ״ל כתרגום אנקלוס וקלעריקוס שהם הם המדינים הסוחרים (אבל בחומש קע״א ומדנאי בלא יו״ד); וראזנמילר אומר כי המדנים, שהיו בני מדן בן קטורה, היו סוחרים עם המדינים כי היו אחיהם.
אל מצרים – מכרוהו לישמעאלים שהיו הולכים מצרימה, נמצא שמכרוהו באופן שילך אל מצרים.
לפוטיפר – הישמעאלים מכרוהו לפוטיפר (וכמו שמפורש למטה ל״ט:א׳) והכתוב השמיט זה שכבר נודע וייחס סוף הפעולה למי שהתחיל בה והיה סבתה.
פוטיפר – בתרגום יוני Petefre, ואומרים האחרונים שענינו בלשון מצרי מיוחד לַשֶמֶש (qui solis est, idest soli proprius et quasi addictus) וכן Petamun מי שהוא מיוחד לאמון (שם אליל), Patusiri מי שהוא לאוזירי.
סריס – לא סריס ממש, שהרי היתה לו אשה, אלא כל שרי המלך נקראים סריסים, מפני שקצתם (שומרי הנשים) היו סריסים.
שר הטבחים – כתרגומו, וכן בירמיה נ״ב נבוזראדן רב טבחים היה שר צבא, ועוד היום במלכות פרס מי שהוא שר סוסי המלך הוא ג״כ ממונה על אסירי המלך לשמרם ולעשות בהם משפט כתוב (ראזנמילר).
סריס יש לו שתי משמעויות: מצד אחד, הוא מציין ללא ספק הטלת מום בגוף, הנוטלת ממנו את היכולת לפרות ולרבות. ומצד שני, גם ללא ספק, הוא מציין רק עבד. הרי סוף כל סוף, פוטיפר זה נשא אשה, ואסנת ככל הנראה הייתה בתו.
״סרס״ קרוב ל״זרז״, ״שרש״. ״זרז״: להיות קל תנועה ומהיר, לקדם ענין במהירות. ״זַרְזִיר מָתְנַיִם״ (משלי ל, לא): בעל חי זריז ונמרץ שרץ במהירות. כדרך ש״זרזיר״ נגזר מ״זרז״, כך בלשון חכמים נגזר ״סרסור״ מ״סרס״. ה״סרסור״ הוא סוכן, המנהל ומקדם את ענייני האחרים. זוהי ביסודה המשמעות של ״שרש״, שכן השורש הוא הסוכן של האילן. מ״שורש״ נגזר גם ״שרשרות״: השרשרת הממצעת בין שני חלקים שונים של דבר אחד.
לפי זה, ״סריס״ מציין באופן כללי סוכן, במיוחד סוכן של חצר המלך, הנושא משרה בחצר, בעל תפקיד בחוגו הקרוב של המלך, שמוטל עליו לדאוג לצרכי המלך ולזרז את סיפוקם.
המשמעות האחרת של ״סריס״ – אדם עקר, ניתן לבארה כך: כדרך ש״שָׁרֵשׁ״ הוא היפוכו של ״שורש״; וכדרך ש״עֵקֶר״ פירושו שורש, בעוד ש״עָקָר״ מציין מחוסר בנים, ללא הכח להיות השורש לקיום אנושי עתידי; כך ״סריס״ מציין את מי שאינו יכול לדאוג לריבוי צאצאים.
לפוטיפר הייתה משרה בחצר פרעה; הוא אכן היה ״שר הטבחים״ [״טבח״ = טובח הבהמות והמבשל], הטבח הראשי להוד מלכותו מלך מצרים. כאן נפתח לנו צוהר אל הארץ החשובה ביותר בעת העתיקה, שיש לה חלק גדול ביצירת אופיים של העמים העתיקים; ואופייני הדבר שמיד אנו מוצאים שר של טבחים, של אופים, ושל משרתים (משקים = משרתים).
אף בזמנים הירודים ביותר של דברי ימי ישראל, איננו מוצאים שררה שכזאת. מי שהגיש למלך את הכוס והצלחת, היה ונותר אדם רגיל לחלוטין. רק בארצות אשר בהן, כמו במצרים העתיקה, היה מוקף המלך בהוד אלהי, כפי שציורים מצריים עתיקים מראים את המלך הכורע ברך לפני הזיו האלהי של הוד מלכותו של עצמו, שם מקבלים האנשים הבאים במגע עם האיש ״המקודש״ מעט מאותו הזיו. ואם המלך הוא אל, נמצא שכל משרתיו הם עבדים ״קדושים״, והטבח הוא ״שר הטבחים״.
אך אם זו הבחינה היותר עליזה של השררה, הרי סמוכה לה עם זה בחינה איומה ונוראה: הטבח היה גם זה שהורג את החייבים מיתה על פי המלכות. מכאן נבוזראדן, ״רַב⁠־טַבָּחִים״ (מלכים ב כה, ח).
והמדנים – סיים הספור שלא אחיו מכרוהו רק המדנים, שהם הוציאוהו מן הבור והם עקר המוכרים שע״י שמכרוהו להישמעאלים היה כדי שיוליכוהו למצרים, כי הם לא הלכו למצרים, ונקרא ע״ש שהם מכרוהו אל מצרים היינו שיורידוהו למדינת מצרים.
THE MIDIANITES. The narrative concludes with the disclosure that it was not the brothers but the Midianites, they alone, who had sold him. They pulled Yosef out of the pit — and were the principal party implicated in the sale proper. Since they themselves were not going to Mizraim, they sold him to the Yishmaelites to take him down there. Hence sold him to Mizraim; they sold him to be taken down to Mizraim.
והמדנים1: המה סרסורים שהיו בזה העסק של עבדים, שנדרש לאנשי ריב ומדון2.
אל מצרים: ׳במצרים׳ מיבעי3, אלא כדאיתא במדרש רבה (פד,כב) ׳לדימוסיא של מדינה׳4, שכך היה נהוג דמי שבא למכור עבד וקשה עליו להמתין עד שיזדמן קונה לזה, היה עסק המדינה שקנוהו עד שיעמידוהו על שוק המקח כמה פעמים עד שיהיה נמכר, ופוטיפר היה ממונה על זה העסק. ועיין להלן (לט,א).
1. לעומת ״המדיינים״ המוזכרים לעיל בפסוק כ״ח. ועיין כאן במפרשים בענין ״מדן ומדין״ בני קטורה (לעיל כה,ב).
2. סוחרי עבדים. ״מדנים״ מלשון ״מדון״ וריב. א״כ, הישמעאלים הם הם אלו שהורידוהו למצרים, רק המדנים הם ביצעו את מכירתו מהישמעאלים לפוטיפר.
3. כי לא מכרוהו למדינת מצרים, אלא לפוטיפר שהיה גר במצרים. וברס״ג וחזקוני פירשו – ׳במצרים׳, והוסיף החזקוני: כמו ״ואל הארון תתן את העדות״ (שמות כה,כא) – בארון.
4. רש״י על המדרש: לממונה על המדינה לעשות צרכיה. ועיין גם ברא״ם בפסוק כ״ח היטב.
טבחים – כמשמעו, כי כן בארצות הקדם שמלכים רודפים אחר תענוגי העולם, ימנו משריהם וגדוליהם להשגיח על הטבחים והאופים והמשקים, וכן בסנחריב ובנבוכדנאצר.
לפוטיפר סריס פרעה. מצאנו אחר כן פוטיפרע כהן און, וטרם נחקור לדעת אם שנים הם, אם אחד הם, זאת אעיר כי לפי הנרגש אצל כל יודע מאמונות ולשונות המצרים, וגם לפי דברי גדולי הבלשנים Filologi אשר בזמנינו, פוטיפר ופוטיפרע שניהם גם יחד נגזרים מב׳ מלות מצריות ׳פיטי-פ׳רי Pete-phre כלומר, קנין פ׳רי — ופ׳רי הוא האלוה הגדול בארץ מצרים והוא הוא כל פרעה שבכתוב, כי המלכים נקראים ע״ש אלהיהם, (עיין מ״ש על שם פרעה) ודומים לשם זה מצינו שמות רבים בלשון מצרים שעניינם קניין אלוה, כמו פטי — אמון, קניין אמון וכיוצא, עיין Gesenius. Tesaurus. — והתרגומים היונים הקדמונים גם הסורים והאיטיופים שזכר ג׳יזיניוס (שם) כלם יעידו כי בין פוטיפר בין פוטיפרע הוראה אחת להם כמו שכתבנו, ואם נעלמה הע׳ בשם פוטיפרע כי לא היתה נרגשת במבטא, ודע שנמצא כתב יד (Papyrus) בביבליוטיקא של מלך צרפת נזכר בו פוטיפרע ונקרא בלשון מצרים פיטיפ׳רי, ופירושו קדוש לאלוה פ׳רי — וזה האלוה הוא השמש אשר לככודו נבנית העיר הגדולה אליופולי היא און המוזכרת בתורה — ובעל אגרות המזרח Michaud. Corresp. en Orient Vl. 62. גם הוא הסכים בזה, וכן כתב Pastoret. Hist. de la Legis. Cap. X. p. 120 — וכן Jablonski Proleg. p. 18. חלק שם פוטיפרע לג׳ מלות דהיינו Phre-hont-P ופירושו, הכהן הגדול לאלוה פ׳רי — ורואה אני שהעברים למדו מהמצריים לחצוב להם שמות יורו על ענין זה עצמו, רק בשם קדש תחת שם אלהי מצרים, וחוץ משמות אחרים שעוד נעיר עליהם, מצינו כגון שם פוטיפר או פוטיפרע בשמות יוצאי מצרים, רק במקום פרע מצינו אל, וזה בשם פוטאל, כיוצא בו בלדד בין הגוים נגזר מן בל — (לשון אליל) דד, ובישראל אל-דד ויותר שלם אלי-דד — בגוים בל-עם ובישראל אֵלִי-עם, ואולי מזה, כשד שלמן בית ארבאל אצל הגוים, תחת אראל בישראל, ועיין מ״ש בפ׳ חיי שרה על פסוק ימים או עשור.
ואחר שהוכחנו במישור הוראת שם זה, נדעה נרדפה לדעת אם פוטיפר או פוטיפרע אחד הם, והנה דעת רבותינו שאחד הם, והפשטנים הקדמונים לא כן ידברו, ולדעתם הם שנים, וכבר ירגיש הקורא ממה שכתבנו שהוראת שניהם אחת היא, כי קרוב ונראה כי לאיש אחד רומזים, ואולם אין זו ראיה גמורה, וביותר אם נביט לתארים שנתארו בהם פוטיפר ופוטיפרע, הראשון נקרא שר הטבחים, והב׳ כהן און, ולפי ההשקפה ראשונה אין שני תארים מתנגדים יותר מאלה, ובכן היה מקום לומר כי שנים הם, ובאמת יכול הייתי לפטור טבחים על שם הוראתו הקדמונית כמו דבח, וזבח, ותהיה הכוונה, שר המקריבים או הזובחים על דרך שהיו קוראים הרומיים, כהן לממונה על כל הקרבנות Rex Sacrificula אלא שאין זו לדעתי עומק כוונת הכתוב, ולנו ראיות וגלויים נכוחים למבין וישרים, כי בין שר הטבחים בין כהן און, שניהם לתאר אחד יחשבו, ועושים שלום במרומם, כי הן לו יהי שנבין שר הטבחים על פי פשטו הגמור, דהיינו רב קטולייא כתרגום אנקלוס, או אספקלטור כתרגום המיוחס ליונתן, או ״שעל ידו נדונים הנרצחים כדברי רשב״ם״ עדיין יכולים אנו להשוות פוטיפר ופוטיפרע ע״פ שני עדים כשרים, האחד מה שידענו מכל גויי קדם כי המתחייבים מיתה למלכות או בעמדם לפני העדה למשפט, הם יקראו חרם לאלהים, כי ע״פי האלהים היו חותכים המשפט, ואלהים נצב בעדת השופטים (ועל פי זה יבואר היטב אצלנו כתוב אחד המרגיז ארץ ממקומה, ושבו פקרו המינים, כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, עיין שם בארוכה) — על כן אין מקום להפלא רק כמו חלב ודשן תשבע נפשנו, כשנמצא פעם יכונה פוטיפר בשם שר הטבחים, ופעם בשם כהן און כי לאחד מכהני הראש, ואותה יותר מזולתו לעמוד על המשמר להשגיח על כל מי שהוא רשע למות, כי מיתתו מכלל עבודות האלהים תחשב (ובזה ראיתי להשקיט שאון מים כבירים יהמו יחמרו בין יודעי חכמת מצרים, לדעת אם היה המנהג בין המצריים לזבוח האדם באדם על מזבחותם, ומביא כל אחד ראיות לדבריו, ולדעתי הראיות המקיימות אינם רומזות רק לדבר הזה אשר דברנו, ר״ל להיות הנהרגים חרם לאלהים ומיתתם כפרה לעצמם ולאחרים, ומי לנו גדול בידיעת הקדמונים, וסר אל משמעתם מהאיש De — Maistre שקם בדור שלפנינו והוא כתב ככתבם וכלשונם של הקדמונים, כי האספקלטור או רב קטולייא Carnefice, לו נאה ויאה כל כבוד שבעולם, וזה שמו אשר יקראו לו לכבוד ולתפארת כהן הראש — ופילוסופי יון שלמדו מחכמת בני קדם, ומלכם בראשם אפלטון גם הוא כדרכו מזג במים רבים היין המשומר במסתרי חכמת המזרחים כשכתב כי העונש לתכלית כפרה והגיע לומר שהעונש זכות (diritto) הוא לחייב ויש באמונה זו רושם הנכר מדעות בני קדם) וחוץ מהראיה הזו הכללית האוספת אל חיקה גוים גדולים ועצומים, לנו חלק פי שנים בקדמוניות מצרים בפרטות, ולהם תכרע כל ברך, תשבע כל לשון כי מי יזיד לכחש בספריהם, במצבותם, ובכתביהם, ולומר לא ראיתים? או לשום דמיונותיו למעלה מהנלמד מהם? ואם באנו לחקור מי היו העומדים על המשפט בארץ מצרים בין דם לדם בין דין לדין, תחזינה עינינו כי הם הם הכהנים לא זולתם, ובכן מבואר מאליו כי לא בלבד אפשר קרוב ששר הטבחים יהיה כהן אלא שמוכרח הוא באין מנוס, וכן רואים אנו פוטיפר מצויין בכל סימני השופט או הכהן, כי אחדים הם בארץ מצרים, הוא הנותן את יוסף בבית הסהר (סי׳ ט״ל כ׳) ובביתו ובחומותיו היה בית הסהר (מ׳ ג׳) והוא המחבר או המפריד בין האסורים (שם ד׳) — ואם תאמר א״כ ששני האנשים אחד, למה הזכירם הכתוב בב׳ תארים שונים? אומר אני כי בעניין הקנייה קראו שר הטבחים לרמוז על המשרה הפרטית הנתונה על שכמו (כי הכהנים היו נחלקים למחלקות, וכל כת וכת ממונה על דבר אחד כאשר הודיענו (Champollion. l' Egypte כדי שנבין הדברים הבאים אח״כ מנתינתו בבית הסהר וכו׳ וכו׳, רק בנשואי בתו תארו בשם כהן און כי אותה אנו מבקשים למען דעת כי גדלו ונשאו מלך מצרים עד שיעור שישא בת ממשפחת כהני מצרים העולים על כלם בעושר וכבוד ותפארת.
סריס פרעה. שם סריס נשתמשו בו דרך כלל להורות על הגדולים ושרי המדינות מהמנהג הראשון, להיותם מסורסים בפעל, ומונטיסקיו (Montesquieu) ספר ט״ו פ׳ י״ט זכר מנהג בארץ טונקין לסרס כל שרי החיילות והמדינות. ע״כ פעמים שנחלקו חז״ל אם סריסים סריסים ממש, או לאיזו הוראה אחרת, וכן בפ׳ חלק והיו סריסים בהיכל מלך בבל, רב אמר סריסים ממש ור״ח אמר שנסתרסה ע״ז בימיהם — והמתרגם תרגם סריס פרעה ״רבא דפרעה״ ובאמת לא ראיתי במנהגי מצרים הקדמונים שיהיה אצלם הסרוס בחצר המלך כמנהג מקומות אחרים, ואולי היה זה טעם אנקלוס לתרגם, רבא דפרעה. ולשם גדולה וחשיבות בהסתפח גם כן מניעת המשגל קראו בזהר לת״ח סריסים — מאן סריסים אלין ת״ח דמסרסי גרמייהו (ולא מצאנו כזאת בספרי התלמודיים, רק מצאנוה בדברי הנוצרי (מתי.12. v.19) וזה ראיה על קדמות ס׳ הזהר, שהרי מחברו לא היה לו ללמוד מספרים אחרים, וממה שנתכוון למליצה קדמונית שלא במתכוון ידענו כי נאמנו דבריו) — ועל עקר פתרון המלה ראיתי לג׳יזיניוס שכתב שהוא כמו שרש, ושרשך בארץ חיים סלה בהתחלף ש׳ בס׳, ומלבד שקרוב הוא שתקראנה כאלה בלשונינו, מצאתי לו ראיה מלשון ארמי שיאמר במקום סריס גוזאי ואין ספק אצלי שהוא מענין ומלשון גזי נזרך והשליכי וכיוצא, ובא לשון ארמי ולמד על לשון עברי, כי טעם ועקר לשני השמות.
[השמטה: לפוטיפר סריס פרעה. עיין מ״ש שם, ואנה ה׳ לידי ראיה טובה מכל האמור להוכיח כי אין חומת ברזל מפסקת בין ב׳ התארים האלה ר״ל כהן און ושר הטבחים, (האחד מורה על היות האיש ממשפחת הכהנים, והב׳ ירמוז למשפחת אנשי החיל) — כי עם היות שאנשי הצבא והכהנים היו ב׳ מחלקות ידועות אצל המצרים, והמשרה הנתונה על שכמם מורשה מאבות לבנים, בכל זאת הודאה רבה ויקירא היא מוצאת מפי חוקרים מומחים כי השרים ממשפחת המלוכה היו נושאים צמדים ב׳ התארים הללו — הכהונה והצבא — עיין. Orcurti Catal. illust. dei monum. Egizii del Mus. di Torino vol. l. p. 65 ואם כן קרוב ונראה שגם פוטיפר או פוטיפרע גם הוא כאחד מהם. — ובר מן דין כבר הורה גבר חכם הוא Ampere ע״י הכתיבות שהוציא לאור כי בני משפחה אחת נמצאו מתוארים בתארי הכהונה והצבא גם יחד (שם דף. 66) וגם זו מן התוכחות כי שתי הפקודות היו נצמדות על שכם אחד, והוא כי מספור התורה נראה שאחר יוסף לא נשאר אדון ושליט בקרקעות מצרים זולת המלך והכהנים, ועל זה הוקשה לחוקרים מספור דיודורוס שכפי דבריו גם משפחות אנשי המלחמה היתה להם אחוזה באדמת מצרים, וכיצד יתישבו הסתירות הללו אם לא כפי דברי החוקר הנזכר שבכלל שם כהנים רמזה התורה גם לאנשי החיל — E probabile che li comprendesse sotto il nome di Sacerdoti. ועל אבן אחת שבהיכל מלך איטאליא. Orcurti Catal. illust. vol. l. 82 נמצא איש אחד Ramesse-ut נזכר ד׳ פעמים ובכל פעם בתאר משונה, בפעם הראשונה קורהו Seriba סופר, וקרוב שהוא מהכהנים, ובפעם הב׳ קורהו ג״כ שר הַקַשָתִים capo degli arcieri אם לא שנאמר שעד אותה שעה כלומר עד יוסף לא היתה פקודת הצבא מורשה מיוחדת לאיזה משפחות, וקרוב הדבר מאד שהכהנים היו ממונים על כך כדרך כל גויי קדם שנתיחדו אצלם בימים ראשונים שתי הפקודות הללו הכהונה והצבא V. Oreurti vol. l. p. 66. in. nota l. ועיין עוד להלן פירושי על פסוק בן חכמים אני בן מלכי קדם שלא כדברי אהובינו החכם שד״ל נר״ו.]
בזה מסתיים חלקו הראשון של סיפור תולדות יוסף.
אל⁠־מצרים – השווה למעלה לפסוק כח.
לפוטיפר וגו׳ – על זה ועל טענות המבקרים ראה לל״ט:א׳.⁠1
1. כאן מסתיים כתב ידו של המחבר ז״ל (המ׳).
והמדנים מכרו אותו – תניא, לא לחנם הלך פינחס למלחמה על המדינים (פ׳ מטות) אלא לפרע דין אבי אמו, שנאמר והמדנים מכרו אותו.⁠1 (סוטה מ״ג.)
1. הנה אע״פ דלפי הפשט הלך לנקום נקמת בני ישראל, כמבואר במקומו, אך הדיוק הוא ממה דלא הלך אלעזר הכהן שהוא הי׳ ראש המצביאים בישראל אחרי משה, ועיין בפירש״י בפ׳ מטות שם.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןמנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144