Amos 2 – עמוס ב‏ – Mikraot Gedolot

(א) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה עַל⁠־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י מוֹאָ֔ב וְעַל⁠־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל⁠־שׇׂרְפ֛וֹ עַצְמ֥וֹת מֶלֶךְ⁠־אֱד֖וֹם לַשִּֽׂיד׃

Thus says Hashem: "For three transgressions of Moab, and for four, I will not revoke its punishment; because he burned the bones of the king of Edom into lime.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

כִּדְנַן אֲמַר יְיָ עַל תְּלָתָא חוֹבֵי מוֹאָב וְעַל אַרְבְּעָה לָא אֶשְׁבּוֹק לְהוֹן עַל דְאוֹקִיד גַרְמֵי מַלְכָּא דֶאֱדוֹם וְסָדִינוּן כְּגִירָא בְּבֵיתָא.

על שרפו עצמות וגו׳ – פעם אחת נפל מלך אדום ביד מלך מואב ושרפו עצמותיו וטחום בקירות הבית ותבע הקב״ה אונאת המלך שנהגו בו בזיון.

For he burnt the bones etc. – Once the king of Edom fell into the hands of the king of Moab, and they burned his bones and plastered them on the walls of the house, and the Holy One, blessed be He, requited the injustice inflicted upon the king, for they treated him with disgrace.

פשעי מואב... על שורפו עצמות מלך אדום לשיד – מלך אדום הניח בנו ערבון למלך מואב שלא יפשע בו, כיון שבא מלך אדום עם^א ישראל על מלך מואב וחזק מלך אדום ממנו ולקח שבע מאות איש אתו שולף חרב להקיף מלך אדום ולא יכול (מלכים ב ג׳:כ״ו), מיד לקח מלך מואב את בנו הבכור שֶלְמלך אדום אשר ימלוך אחריו ויעלהו עולה על החומה (מלכים ב ג׳:כ״ז). וזהו שאמר כאן: על שורפו עצמות מלך אדום לשיד.

א. כן בכ״י פריס 162, לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104: ״על״.

כה. עצמות מלך אדום לשיד – דרך בזיון, והוא מבני יצחק. ויש אומ׳ על דבר ״ויעלהו עולה״ (מלכים ב ג׳:כ״ז), ואחר כן, או אז, שרפו.

על שרפו עצמות מלך מואב לשיד – פי׳: בנו שלמלך אדום היה אצל מלך מואב, וכשנתחברו שלשת המלכים – מלך ישראל ומלך יהודה ומלך אדום – להלחם על מלך מואב, לקח מלך מואב בנו שלמלך אדום, ושרף אותו, כאשר נאמר: ״ויקח את בנו הבכור, אשר ימלוך תחתיו, ויעלהו עולה על החומה, ויהי קצף גדול על ירושלם, ויסעו מעליו, וישובו לארץ״ (מלכים ב ג׳:כ״ז).

על שרפו עצמות מלך אדום לשיד – במקום עצים להנקם מבן מלך מואב שנשרף לעולה כשלא יכלו המואבים לבקוע אל מלך אדום.

Because he burned the bones of the King of Edom to lime: Instead of wood, to take revenge on account of the son of the King of Moab, who was burned as a whole burnt offering, when the Moabites couldn’t¹ break through to the King of Edom.⁠²

1. I have accepted Poznanski’s emendation of what appears to be a confused reading in the manuscript of Rabbi Eliezer’s commentary; see Poznanski (1913), 144, n. 1.

2. Rabbi Eliezer is interpreting in light of the narrative in 2 Kings 3:26–27: “Seeing that the battle was going against him, the king of Moab led an attempt of seven hundred swordsmen to break a way through to the king of Edom; but they failed. So he took his first-born son, who was to succeed him as king, and offered him up on the wall as a burnt offering. A great wrath came upon Israel, so they withdrew from him and went back to their own land.”

כה אמר י״י, על שרפו עצמות מלך אדום לשיד – הוא מה שנאמר בספר מלכים, ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה ויהי קצף גדול על ישראל (מלכים ב ג׳:כ״ז). והקצף היה ממלך אדום על ישראל מהיום ההוא והלאה, מפני שמלך מואב שרף את בן מלך אדום במלחמה שהיה הוא עמהם^א כמו שפירשנו שם, לפיכך הענישו האל על זה^ב.

ופירוש לשיד, שריפה גמורה עד שהיו אפילו העצמות אפר כמו הסיד, וכן והיו עמים משרפות שיד (ישעיהו ל״ג:י״ב).

ויונתן תרגם: ועל דאוקיד גרמי מלכא דאדום, וסיידינון כגירא בביתא. ופירושו שסד ביתו באותו אפר דרך נקמה ובזיון.

א. ר״ל בן מלך אדום היה ברשות מואב. וקצף על ישראל ״כי חשב כי בעזרתם יוציא בנו מתחת יד מלך מואב״ (רד״ק שם).

ב. ראה במצודת דוד, שעל ידי מלך מואב נתעורר קצף על ישראל, לפיכך הענישו.

כה אמר י״י על שלשה פשעי מואב וגו׳ – בזה נתן עון נפלא, והוא אמרו: על שרפו עצמות מלך אדום לשיד. וזה מופלג וביאורו אוצר י״י יבוא.

וזכר גם כן גזרת מואב באמרו כפי הדרך הנזכר על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו על שרפו עצמות מלך אדום לשיד. ואתה תראה שכל מה שזכר מחרבן דמשק ועזה וצור ואדום ובני עמון היה לסבות מתיחסות לישראל אבל במואב לא ידענו למה הכניס כאן ענשו על מה שעשה לאדום אויב חרף ה׳, ורש״י כתב שפעם אחת נפל מלך אדום ושרפו עצמותיו וטחום בקירות הבית ותבע הקב״ה עלבון המלך שנהגו בו בזיון והוא על דרך תוספת׳: והר״א כתב עצמות מלך אדום לשיד דרך בזיון והוא מבני יצחק, וכל זה רחוק הוא מדרך האמת. אבל אמתת הענין הזה לדעתי הוא שסדור הנבואות האלה הביאו לזה כי הוא התחיל בדמשק שנלחם עם אנשי הגלעד בבזיון גדול וזכר אחר כך עזה וצור ששניהם פשעו במרד ובמעל ובהפרת ברית שלום שהיה בינם ובין ישראל כדי להסגירם לאדום, ואח״כ זכר אדום להגיד על מה היתה אותה מלחמה בין אדום ובין ישראל עד שהיו הפלשתים ובני צור מסגירים אותם ביד אדום, וביאר שהיתה לרוע תכונת אדום ששחת רחמיו.

ואחר שזכר מלחמת דמשק ומלחמת אדום שסבבה מרד עזה וצור זכר מה היתה סבתם בשתי המלחמות האלה, ואמר שסבת מלחמת דמשק על הגלעד ודושם בחרוצות הברזל את יושביה היה מה שהתחילו בני עמון לעשות בגלעד למען הרחיב את גבולם ולמדו מהם אנשי דמשק, וכן זכר מי נתן מלחמה ואיבה כל כך בין אדום ובין ישראל בהיותם אוהבים ומתחברים מלך אדום עם מלך ישראל ומלך יהודה להלחם על מואב, ואמר שהיתה הסבה בזה לפי שבאותה מלחמה יצא מלך מואב ויקח את בן מלך אדום ויעלהו עולה על החומה שעל חומת העיר שרף אותו כעולה לאלהיו, ולפי שהעולה כולה כליל לכן אמר כאן על אותה עולה על שרפו עצמות מלך אדום לשיד כי לפי ששרף עצמותיו עד אשר דק לעפר אמר לשיד, וכבר נאמר בספר מלכים על זה ויהי קצף על ישראל, שהכוונה שם שהיה קצף מלך אדום על ישראל בעבור שהביאו לאותה מלחמה אשר נשרף שם בנו, ומשם והלאה נמשכה השנאה בין ישראל ובין אדום ותהי המלחמה חזקה ביניהם ואז היו הפלשתים ובני צור מסגירים את בני ישראל בידיהם, והנה מואב היה אם כן סבת קצף מלך אדום ומלחמתו על ישראל וכל הרעה שעשה אדום בישראל מלך מואב סבב אותה במה שעשה בזה.

לשיד – כמו לסיד בסמ״ך.

על שרפו וגו׳ – הוא מה שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה ויהי קצף גדול על ישראל (מלכים ב ג׳:כ״ז) ופי׳ שמלך מואב לקח בן מלך אדום הראוי למלוך ושרפו כליל כעולה ואז קצף מלך אדום על ישראל כל כי בעבורם באה לו הרעה ההיא ולא ראו להצילו א״כ ע״י מלך מואב נתעורר קצף על ישראל לכן יקבל מואב גמול.

לשיד – ר״ל עד שנעשו דק ולבן כסיד כדרך העצם אחר השריפה.

על שלשה פשעי מואב פי׳ מהרי״א שהתחיל נבואתו על דמשק שנלחמו בגלעד באכזריות חמה, ואח״כ בעזה וצור שעזרו לאדום, ואח״כ באדום עצמו שהרעו לישראל, ואחר זה נבא שיעניש את האומות שהיו סבה לכל זאת, שבני עמון היו הסבה לרעה שעשו דמשק, כי הם התחילו ללחום בגלעד ולקחת את גבולה ועי״כ ערב לב דמשק לבא אחריהם להשמיד ולהחרים, והסבה לרעת בני אדום שנגררו אחריהם פלשת וצור, היה מה ששרפו עצמות מלך אדום לשיד כי אדום היה בברית עם ישראל, ובימי יהורם ויהושפט הלך אדום עמהם להלחם עם מואב, ואז תפס מלך מואב את בן הבכור של מלך אדום אשר ימלוך תחתיו (ולכן קראו פה מלך אדום) ויעלהו עולה על החומה וישרפהו לשיד, ושם כתיב ויהי קצף על ישראל, שפי׳ שאז קצף אדום על ישראל על שלא הצילוהו מיד מלך מואב, ומאז התחיל אדום ללחום עם ישראל וכמ״ש (במ״ב ח׳) שבימי יהורם בן יהושפט (שמלך בשנת חמש ליורם בן אחאב) פשע אדום מתחת יהודה, ומאז התחיל להרע לישראל ושמר לו איבת נצח, ומואב היה הסבה לזה ולכן נענש, ועז״א (ירמיהו מ״ח) במפלת מואב והשבתי למואב מעלה במה ומקטיר לאלהיו, שזה מדה כנגד מדה.

לשיד – כמו ששורפים אבנים לעשות מהם סיד, ופסוק אחרון בסימן ג׳ של מלכים ב׳ נראה שמדבר בענין זה (עיין בביאורי עליו).

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ב) וְשִׁלַּחְתִּי⁠־אֵ֣שׁ בְּמוֹאָ֔ב וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנ֣וֹת הַקְּרִיּ֑וֹת וּמֵ֤ת בְּשָׁאוֹן֙ מוֹאָ֔ב בִּתְרוּעָ֖ה בְּק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃

So I will send a fire on Moab, and it will devour the palaces of Kerioth; and Moab will die with tumult, with shouting, and with the sound of the trumpet.

תרגום יונתןרש״יאבן עזרא א׳רד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וְאֶשְׁלַח אֶשְׁתָּא בְּמוֹאָב וּתְשֵׁיצֵי בִּרְנְיָת כְּרַכָּא וִימוּת בְּאִתְרְגוּשָׁא מוֹאָב בְּיַבָּבָא בְּקַל שׁוֹפָרָא.

קריות – שם מקום כד״א על קריות ועל בצרה (ירמיהו מ״ח:כ״ד).

בשאון – קול המון מלחמה.

Kerioth – A place name, as it is stated: "And to Kerioth and to Bozrah" (Yirmeyahu 48:24).

amidst the tumult – The sound of the stirring of battle.

ושלחתי. הקריות – שם מקום.

ושלחתי, הקריות – שם עיר מערי מואב.

ולכן יהיה מעונשו שישלח השם אש האויב במואב ותאכל ארמונות הקריות שהיא העיר הגדולה או הקריות הגדולות שבמואב וימות מואב בשאון בתרועה בקול שופר מהמלחמה שתבא עליו.

הקריות – שם מחוז.

בשאון – ענין המייה.

ומת בשאון מואב – מואב ימות בשאון המלחמה בעת יריע האויב בקול שופר.

ושלחתי, ואכלה ארמנות הקריות – ערים המבצרים שבמואב, ומת בשאון מואב ר״ל שלא ילחם כלל רק בשמעו קול השאון והתרועה ימות מרוב הפחד, ומוסיף שימות בשמעו קול שופר – ולא יתחזק להלחם כלל, כמ״ש (ירמיהו מ״ח) איך הפנה עורף מואב בוש והיה מואב לשחוק ולמחתה לכל סביביו.

בשאון – ביום מלחמה שהנוצחים נושאים קולם בשמחה ורנה; ולכל הקודמים מתנבא רעה על חמס שעשו לישראל, לא כן למואב שמוכיחו על חמס שעשה לאדום, אולי מזה ע״י פרטים בלתי ידועים לנו באה צרה על ישראל וכן במלכים ב׳ שם כתוב ויהי קצף גדול על ישראל.

תרגום יונתןרש״יאבן עזרא א׳רד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ג) וְהִכְרַתִּ֥י שׁוֹפֵ֖ט מִקִּרְבָּ֑הּ וְכׇל⁠־שָׂרֶ֛יהָ אֶהֱר֥וֹג עִמּ֖וֹ אָמַ֥ר יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃

And I will cut off the judge from their midst, and will kill all its princes with him,⁠" says Hashem.

תרגום יונתןאבן עזרא א׳רד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותעודהכל

וָאֱשֵׁיצֵי דַיְנָהָא מִגַוָהּ וְכָל רַבְרְבָהָא אֶקְטוֹל עִמֵיהּ אֲמַר יְיָ.

והכרתי. שופט הוא מלך, והעד וכל שריה אהרוג עמו.

והכרתי, מקרבה – מקרב הקריות, כי היתה עיר המלוכה.

עמו – ר״ל עם מלך מואב.

וכן יכרת שופט מקרבה שהוא שם נאמר על המלך וכל שריה מאותה העיר קריות יהרגו עמו.

עמו – עם השופט ההוא.

שופט – הוא השופט הכללי שהוא המלך שלהם, עי׳ (ישעיהו ג׳ ב׳), ועז״א וכל שריו אהרג עמו עם השופט.

תרגום יונתןאבן עזרא א׳רד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותהכל

(ד) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה עַל⁠־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יְהוּדָ֔ה וְעַל⁠־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַֽל⁠־מׇאֳסָ֞ם אֶת⁠־תּוֹרַ֣ת יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה וְחֻקָּיו֙ לֹ֣א שָׁמָ֔רוּ וַיַּתְעוּם֙ כִּזְבֵיהֶ֔ם אֲשֶׁר⁠־הָלְכ֥וּ אֲבוֹתָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם׃

Thus says Hashem: "For three transgressions of Judah, and for four, I will not revoke its punishment; because they have rejected Hashem's law, and have not kept his statutes, and their lies have led them astray, after which their fathers walked.

תרגום יונתןאבן עזרא א׳רד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

כִּדְנַן אֲמַר יְיָ עַל תְּלָתָא חוֹבֵי יְהוּדָה וְעַל אַרְבְּעָה לָא אֶשְׁבּוֹק לְהוֹן עַל דְקָצוּ בְאוֹרַיְתָא דַייָ וּקְיָמוֹהִי לָא נְטָרוּ וְאַטְעִיאוּנוּן כַּדְבֵּיהוֹן דְהַלִיכוּ אֲבָהָתְכוֹן בַּתְרֵיהוֹן.

כה. על מאסם. והנה הכהנים, מורי התורה, עמהם.

כה אמר י״י – עתה התנבא על יהודה וישראל שהרעו מעלליהם והקב״ה נפרע מהם^א, ובימי מלכי יהודה הרעים היו חוטאים והקב״ה נפרע מהם מעט מעט לא להחריב ירושלם, אבל אחר חזקיהו שהיה טוב ואמר האל וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני (ישעיהו ל״ז:ל״ה), ואחריו מנשה שעשה הרע בעיני י״י מכל אשר היה לפניו והנה נשא האל ולא אמר להחריב ירושלם, וכן אמון הרבה אשמה (דברי הימים ב ל״ג:כ״ג) ונשא האל, ויהואחז ויהויכין לא מלכו^ב אלא שלשה שלשה חדשים. והנה יהויכין היה השלישי ונשא האל. והנה הם שלשה ונשא האל, ומלך צדקיהו עשה הרע בעיני י״י ועליו אמר [ועל ארבעה לא אשיבנו. ולא אבה עוד לסלוח, וחרב הבית בימיו]⁠^ג, ועליו אמר כי על אף י״י היתה בירושלם וביהודה עד השליכו אותם מעל פניו (מלכים ב כ״ד:כ׳).

על מאסם את תורת י״י – לא אמר כי זה העון הוא הרביעי, אלא אמר כי ברביעי הענישם על מה שעשו הם ואבותיהם, שמאסו את תורת י״י.

וכתב הגאון רב סעדיה ז״ל, את תורת י״י, את התורות^ד השמעיות, וחקיו המצות השכליות.

ויתעום כזביהם – הם דברי נביאי השקר.

מאסם – האל״ף נקראת בקמץ חטף.

[ואמר ביהודה על מאסם תורת השם, וישראל גם כן מאסו את תורת י״י בכל הרע אשר עשו? אלא אמר ביהודה כן לפי שעמהם היתה כתובה בבית המקדש, ומאסו אותה ולא פנו אליה עד אשר נשכחה מפיהם, כי חדוש היתה אצלם כשמצאוהו בימי חלקיה הכהן]⁠^ה.

א. בכת״י וינה 181 ובדפוסים: והקב״ה נפרע מהם ״מעט מעט״. בכת״י וטיקן 71 אינו.

ב. בכת״י אוקספורד 33: ״כי״ לא מלכו. ובכת״י וטיקן 71 אינו.

ג. המוקף נמצא בכת״י אוקספורד 33 (ובדפוסים). בכת״י וטיקן 71 חסר.

ד. בכת״י אוקספורד 33: ״המצות״.

ה. המוקף נמצא בדפוסים, וחסר בכת״י וטיקן 71, אוקספורד 33, ועוד כת״י.

כה אמר י״י על שלשה פשעי יהודה – אף על פי שחרבן יהודה וירושלים היה מאוחר בזמן מחרבן ישראל, הקדימו בסדר זכירתו, לפי שירושלים ויהודה קודם במעלה, וכאלה רבים, ובפרט במעשה מרכבה כמו שזכר המורה. ואולם יש לשאול איך הקדים חרבן שאר האומות לעמנו, והנה מבואר בירמיה כי ההתחלה בנפילה מצד החיה הראשונה היא לעמנו. והתשובה כי עשה זה לסבות. וגם זה אוצר י״י יבוא.

אמנם יותר נפלא מה שיתן סבה בזה על מאסם את תורת השם שזה כולל תרי״ג מצות, ומה טעם שלשה וארבעה, ואיה הרביעי היחידי? אבל הענין בזה סתום מאד, וזה כי הכונה המיוחדת בכאן, הוא מה שכתוב בתורה: אליו תשמעון (דברים י״ח:ט״ו), וזה רמז לנו באמרו: ויתעום כזביהם – כלומר כזב נביאי השקר כחנניה בן עזור ורעיו שהיה אומרים כנגד ירמיה (ירמיהו כ״ח:א׳-ד׳). ואין הבדל בין אמרו: ויתעום, ובין מה שכתוב בתורה: עד כי יבא שילה (בראשית מ״ט:י׳), ואלו סודות חתומות והכל אוצר י״י יבוא.

ואחרי שזכר ענין האומות זכר ג״כ חרבן יהודה לפי שגם המה היו ביניהם ג׳ הפשעים ע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים והוסיפו עליהם שמאסו את תורת ה׳ וחקיו לא שמרו, כי לא די שהיו עובדים לע״ז אבל גם בשותפות לא היו עובדים את השם ולכן היו מואסים תורתו ובלתי שומרים את חקיו ויתעום כזביהם אשר הלכו אבותם אחריהם שהם הבעלים שהיו עובדים ונביאי השקר שהיו שומעים.

מאסם את תורת – בדפוס ישן מוינציאה כנגד מלת את נכתב עליו בס״א לית ולפי דעתי נשתבשו כמה שנכתב כנגד מלת מאסם לית וסברי דעל מלת את איתמר ולא היא.

ויתעום – מלשון תועה.

נעלים – מנעלי הרגל.

ויתעום כזביהם – הנביאים המכזבים להם התעום מדרך הישר.

אשר הלכו וגו׳ – הם הם הנביאים המכזבים אשר הלכו אבותיהם אחריהם וכאומר הלא אבותיכם הלכו אחריהם ונכשלו והם לא לקחו מוסר.

(ד-ה) כה אמר ה׳ – הגם שהענשתי את כל האומות שהרעו לישראל אעניש גם את יהודה על שלשה פשעי יהודה שהם ע״ז ג״ע וש״ד שהיה ביניהם, ועל ארבעה וכו׳ על מאסם את תורת ה׳ – ועי״כ את חקיו לא שמרו – שמה שלא שמרו את חקיו לא היה מצד היצה״ר ולתיאבון רק מצד הכפירה ומאסם בתורה, והסבה לזה היה כי ויתעום כזביהם שהם דעות כוזבות שהיה להם באמונה, שהגם שהם כזבים החזיקו בם מצד שהלכו אבותם אחריהם – ונקבעו ביניהם בירושת נחלה מאבות לבנים ולכן יקבלו ג״כ ענשם ושלחתי אש בירושלים.

כזביהם – כל אמונות שקר מימי קדם עד ימינו יפתרון פילוסופי עם ועם איש לפי דרכו כאלו חכמה עמוקה בעיקריהם, וע״י זה יפתו לבות איזה איש שכל לתעות אחריהם; ושם כזב מורה דבר הנראה כמועיל והוא מזיק (עיין עליו באוצר נרדפי סימן קכ״ד).

תרגום יונתןאבן עזרא א׳רד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ה) וְשִׁלַּ֥חְתִּי אֵ֖שׁ בִּֽיהוּדָ֑ה וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנ֥וֹת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃

So I will send a fire on Judah, and it will devour the palaces of Jerusalem.⁠"

תרגום יונתןאבן עזרא א׳רד״קאברבנאלמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

וְאֶשְׁלַח אֶשְׁתָּא בִּדְבֵית יְהוּדָה וּתְשֵׁיצֵי בִּרְנְיָת יְרוּשְׁלֵם.

ושלחתי – זה נבוכדנצר.

והזכיר ירושלם – בית מלכות יהודה.

ושלחתי אש – הוא נבוכדנצר.

ולכן נגזר עליהם שתבא אש ה׳ ביהודה והיא חרב נבוכד נצר שהחריבם והגלם, וגם האש כפשוטו שאכלה ארמנות ירושלם בית ה׳ ובית המלך כמו שנזכר שם.

הנה התבאר מזה כולו שג׳ הפשעים אשר נזכרו ח׳ פעמים בנבואה הזאת הם הע״ז גילוי עריות ושפיכות דמים שהיו בכל אומה ואומה מאלה וכן בבני יהודה ובני ישראל, ושלכן נאמרו בשוה בכל האומות האלה מבלי חילוף, ושמה שנגזר מהגזרה האלהית בדמשק ועזה וצור ואדום ועמון וגם ממואב היה כולו ממה שהרעו לישראל, ושסיפר לבד משש האומות האלה לפי שהיו קרובות לירושלם וכדי לעשות מהם טענה על ישראל לפי שלא נזכרו בנבואות יואל ולכן השמיט שאר האומות שנזכרו שם ולא זכר אומות אחרות שעשו רעות זו לזו לפי שלא הרשיעו בהם את ישראל, ושמה שזכר מיהודה היה גם כן לעשות טענה מזה על ישראל ולכן נזכרה קודם נבואת ישראל. ועם זה הותרו השאלה השלישית והרביעית והחמישית שהעירותי בזאת הנבואה:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

תרגום יונתןאבן עזרא א׳רד״קאברבנאלמלבי״ם ביאור העניןהכל

(ו) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה עַל⁠־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל⁠־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל⁠־מִכְרָ֤ם בַּכֶּ֙סֶף֙ צַדִּ֔יק וְאֶבְי֖וֹן בַּעֲב֥וּר נַעֲלָֽיִם׃

Thus says Hashem: "For three transgressions of Israel, and for four, I will not revoke its punishment; because they have sold the righteous for silver, and the needy for a pair of shoes;

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

כִּדְנַן אֲמַר יְיָ עַל תְּלָתָא חוֹבֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבְּעָא לָא אֶשְׁבּוֹק לְהוֹן עַד דְזַבִּינוּ בְּכַסְפָּא זַכָּאִין וַחֲישִׁיכַיָא בְּדִיל דְיַחֲסְנוּן.

על מכרם בכסף צדיק – הדיינין היו מוכרי׳ את מי שהיה זכאי בדין בכסף שוחד שהיו מקבלים מיד בעל דינו.

ואביון בעבור נעלים – תרגם יונתן בשני מקומות (עמוס ח׳:ו׳) בדיל דיחסנון ואומר אני שכך פירושו מטין משפט האביון כדי שיצטרך למכור שדהו שהיה לו בין שדות הדיינין וזה עוקף עליו ונוטלה בדמים קלים כדי לגדור ולנעול כל שדותיו יחד ולא יפסיק ביניהם.

for selling an innocent man for money – The judges would sell the one who was innocent according to the law, with money; i.e, with the bribes they would receive from his opponent.

and a poor man in order to lock [the fields] Heb. נַעֲלָיִם. Jonathan renders in two places [here and below 8:6]: in order to inherit. And I say that this is its explanation. They pervert the judgment of the poor man so that he will be compelled to sell his field that he had between the fields of the judges, and this one seeks an opportunity and takes it for a cheap price in order to fence in and lock all his fields together, and it should not intervene between them.

כה אמר י״י על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו – אינו אומר שחטאו ארבעה פעמים בלבד אלא מאתים וארבעה. ואם הקב״ה סולח להם השלשה, הרביעי אינו מוחל.

וזהו על מכרם בכסף צדיק – אם שני בני אדם באין לדין האחד צדיק בריבו והאחד רשע בריבו, והן לוקחין שוחד מן החייב לזכותו ולחייב את הזכיי בריבו, בדבר זה הם מוכרין בכסף צדיק.

ואביון בעבור נעלים – כתרגומו: וחשיכייא בדיל דיחסנון. זהו שאמרו רבותינו: נבואת סגנון אחד עולה לכמה נביאים. הרי ישעיה הוא אוֹמר: הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום (ישעיהו ה׳:ח׳). וכן עמוס הוא אומר: ואביון בעבור נעלים – זה מגיע שדהו בחלק חבירו העני מצידו, וזה מגיע שדהו בחלק חבירו העני מצידו עד אפס מקום לעני, כדי לנעול לסגור נחלתו שלא יפריד אדם ביניהן.

כה. על מכרם. על השופטים ידבר, והעד ״צדיק... בריבו״ (משלי י״ח:י״ז) ובהשפטו, והנו נחשב כאילו מכרוהו.

על מכרם בכסף צדיק – פי׳: כשיבאו לדין, ימכרו הצדיק בשביל הכסף, שלוקחין מן הרשע כלומ׳: מטים המשפט, ולא ישפטו ביושר.

ואביון בעבור נעלים – כלומ׳: והאביון – מטים המשפט שלו בשביל דבר מועט.

על מכרם בכסף {צדיק} – הזכאי העני שהיה זוכה בדין היו מוכרים לו לעצמו זכותו, שלא היו מזכים אותו אלא אם כן יתן להם שוחד, והיה לו לקנות זכותו מהם בעבור שרואים אותו נעול וסגור ביד בעל דינו שלא היה לו פה כנגדו. וגם יש במשמעו שהיו מוכרין זכות הזכאי לשכנגדו בדין בבצע כסף בעבור שהיה נעול וסגור ומסור בידם, שלא היה לו עוזר בדין.

וגם יש לומר בעבור שהיה נעול וסגור בדוחק וברעב ובחוסר כל היו מסלקים אותו מזכותו ומירושתו במעות ולא היו מרחמים עליו להעביטו די מחסורו, נמצאת נחלת היורש הצדיק הזוכה בה מאבותיו נהפכת לאחרים.

Because they have sold, for silver, [the righteous]¹: The poor innocent who was acquitted in court — they would sell him his own acquital, for they would only acquit him if he would give them a bribe, and he had to buy his acquital from them in order for them to see him locked and closed up in the clutches of his adversary in court, who had had no evidence² against him.⁠³ And also there is in its contextual sense⁴ that they would sell the merit of the innocent to the one who opposed him in court, by means of a money-bribe, in order that he would be locked⁵ and closed up and transmitted into their hands, in so far as he didn’t have an advocate in court. And also one should say that since he was locked and closed up against his will, and in hunger, and deprived of everything, they would drive him away from his merit and from his inheritance, by means of money,⁠⁶ and they would have no compassion upon him to pledge to him whatever he lacked.⁠⁷ The result would be that the estate of the righteous heir, who had merited it from his ancestors, would be turned over to others. Not only that, but they would steal it outright from him; that is what is said.

1. The end of the verse is not actually found in the manuscript, in the comment’s incipit.

2. Lit., “mouth.”

3. Rabbi Eliezer follows his predecessors Rashi and R. Yosef Kara, who based their interpretation on the Aramaic Targum. This ancient rabbinic translation had rendered the MT ואביון בעבור נעלים ve-evyon ba’avur na’alayim (“and the needy, for a pair of sandals”) as חשיכיא בדיל דיחסנון, ve-hasikhaya bedil deyahsenun (“and the poor, so that they might take possession of/hoard up/lock up [his property]”), perhaps reflecting a different Hebrew vorlage (נעלם?)). For a discussion of the meaning of this difficult vocable, see Paul (1991), 77–79.

4. Heb. משמעו, mashma’o. This is one of several terms employed by the northern French rabbinic exegetes to indicate departure from the older rabbinic, “midrashic” understanding of Scripture. This term is somewhat analogous to the way contemporary Christian exegetes might use the term sensus litteralis. Among rabbinic exegetes, the more common term is פשוטו, peshuto or פשט, peshat; if either term is encountered in the eleventh century commentaries of Rashi, we might best translate the term as “plain meaning” (as opposed to midrash). However, by the twelfth century, when Rabbi Eliezer wrote his commentaries, we can be more certain in translating the term as “context.” Again, see Harris, “Concepts of Scripture in the School of Rashi,” in Jewish Concepts of Scripture: A Comparative Introduction, 102–22.

5. It may be that, in presenting the biblical text’s נעלים, na’alayim (“sandals”as though it were a reference to the poor man being “locked up” (נעולים, n’ulim), Rabbi Eliezer is understanding wordplay to be present in the prophetic rhetoric. However, he generally will articulate the presence of wordplay in a composition through the expression לשון נופל על לשון, lashon nofel al lashon, literally, “tongue/language falling on tongue/language.” For a full discussion on the awareness of paranomasia in Rabbi Eliezer’s exegesis, see Harris (1997), 221–51; and Robert A. Harris, “Twelfth-Century Biblical Exegetes and the Invention of Literature,” in The Multiple Meaning of Scripture: The Role of Exegesis in Early-Christian and Medieval Culture (Ienje van ‘t Spijker, ed. Leiden; Boston: Brill, 2009), 311–29 (327).

6. I.e., a bribe.

7. Rabbi Eliezer evokes here the language of Deuteronomy 15:8.

כה אמר י״י, על מכרם בכסף צדיק – אמר אעפ״י שעברו על שלש עבירות חמורות והם ע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים לא נחתם גזר דינם לפני להחריב ארצם ולהגלותם ע״י מלך אשור אלא על החמס, והוא הרביעי, ועליו הענישם על כל מה שעשו, וכן בדור המבול אע״פ שהיו בידם כמה עבירות לא הענישם אלא על החמס שנאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם (בראשית ו׳:י״ג). וכל שכן כשהחמס בא ע״י השופטים שהיה להם להעמיד הצדק והם ע״י שוחד מטים את הדין, זהו שאמר על מכרם בכסף צדיק, ופירושו צדיק בדינו, וכן ויסלף דברי צדיקים (שמות כ״ג:ח׳). וגם הם צדיקים בדברים אחרים, כי ברוב טועני האמת הם צדיקים בכל דבריהם, וכן העניים ברוב לא יטענו אלא האמת.

בעבור נעלים – אפילו בעבור נעלים שיתנו לשופט, יטה דין האביון שהיה זכאי בדינו, ונותן השוחד הוא הזכאי במשפטיהם.

ויונתן תרגם: בדיל דיחסנון, ולא הבנתי דעתו. ור״ש ז״ל פירש^א הם מטים משפט האביון כדי שיצטרך למכור שדהו שהיה לו בין שדות הדיין, וזה עוקף עליו ונוטלה בדמים קלים, כדי לנעול ולגדור כל שדותיו ולא יפסיק זה ביניהן, זהו בעבור נעלים לשון נעילה. דבר אחר מחייבין את הזכאי, כדי שיצטרך למכור שדהו העני בקניין גמור שהוא בנעל שנאמר שלף איש נעלו (רות ד׳:ז׳).

^בוהתועים שאומרים על מכרם בכסף צדיק על ישו, תשובתם כי אין עניין הפרשה אלא על המעשים רעים שהיו עושין בכל יום, כמו שהוא ענין כל הפרשה. ועוד למה מנה או זכר אותו בפישעי ישראל, היה לו לומר בפישעי יהודה שהם מכרוהו לדבריהם, כי בבית שיני לא היו עשרת השבטים כי אם יהודה. גם הדרש שמפרש אותו על מכירת יוסף (פרקי דר״א פרק ל״ח), לא יתכן לפי ענין הפרשה. ועוד [יש להם להשיב לדבריהם] כי יהודה אמר למוכרו ובנבואת יהודה היה לו לזוכרו.

א. בכת״י אוקספורד 33: פירש ״דעתו״. בכת״י וטיקן 71 חסר.

ב. ״והתועים שאומרים... היה לו לזכרו״ מופיע בכ״י לוצקי 849 (ובשינויים בדפוס ואדי אלחיגארה), אך חסר בכ״י וטיקן 71, פריס 206. וראה עוד באברבנאל.

כה אמר י״י על שלשה פשעי ישראל – בזה עיקר דבריו כמו שקדם: ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל (עמוס א׳:א׳), ואם במקומות מעטים יזכור עוד יהודה כמו שנהג הושע, וכבר בארנו ענין ירבעם זה. ואמנם בכאן לא זכר: ויתעום כזביהם, כי נבוכדנצר לא השחית אלה רק שלמנאצר, ואין כתוב שנביא צוה להם שיתנו את צוארם בעלו. רק זכר בזה פרטי עונות, והוא ענוי הדלים, אשר כתוב בתורה על זה: וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב וגו׳ (שמות כ״ב:כ״ג).

ואמרו: בעבור נעלים – זה הפלגה, וגם כן מנהג הרוצחים המופלגים גם אצלנו.

כה אמר ה׳ על שלשה פשעי ישראל וגומר. חכמי הנוצרים חשבו לעשות ראיה מהנבואה הזאת על ענין דתם, ופירשו על שלשה פשעי ישראל כמו שפירשתי אני על ע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים שהיו ביניהם ושהרביעי שעליו אמר ועל ארבעה לא אשיבנו הוא מה שביאר על מכרם בכסף צדיק שזה היה יש״ו הנוצרי, אבל תשובת ראייתם מבוארת מב׳ אופנים. הראשון שהפרשה הזאת לא נאמרה כי אם על מלכות ישראל לא על יהודה וירושלם שעליה באה פרשה בפני עצמה למעלה כמו שנאמר כה אמר ה׳ על שלשה פשעי יהודה וגומר, וידוע הוא אצלם שענין יש״ו הנוצרי לא היה בבית ראשון בהיות המלכיות חלוקים אבל היה בבית שני וכבר מלכות ישראל היה גולה ולא נתיחס אותו מעשה כ״א לבני יהודה, ואם היו הנבואות האלה נאמרות על בית א׳ א״א א״כ לפרש עליו על מכרם בכסף צדיק כי לא היה עדיין יש״ו בימים ההם, ואם יפורשו הנבואות האלה על בית שני הנה בפרשת יהודה היה ראוי לזכור ענינו כי ביניהם נעשה המעשה ההוא לא בפרש׳ מלכות ישראל שגלו קודם לכן יותר מת״ק שנה. והאופן הב׳ מהתשובה שמכרם בכסף צדיק הוא כמו ואביון בעבור נעלים הימצא בספריהם שנמכר יש״ו הנוצרי בעבור נעלים, כ״ש שאתה תמצא לזה הנביא עצמו ששנה נבואה זו אחר זו באומרו שמעו זאת השואפים אביון וגו׳ לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעלים, הנה התבאר שלא אמר זה על אדם רשום ידוע כי אם על דלים רבים שהיו מטין את דינם מפני שחד הכסף או בעבור נעלים וכדומה דבר ממנו ולכן אמר עמוס לקנות בכסף דלים לשון רבים ונניח הענין הזה כי הוא בטל מעצמו.

ואשוב לענין הנבואה עתה ינבא על ישראל ויאמר אחרי אשר ראיתם שהאומות האלה על החמס שעשו לישראל נגזרה עליהם מכת חרב והרג ואבדן וגם על יהודה מפני החמס שעשו להקב״ה במאסם את תורתו וחוקיו לא שמרו לא בינם למקום ולא בינם לחבריהם האם תחשבו אתם בנ״י להנצל בהיותכם נלכדים בעונות האומות ובני יהודה ופשעיהם, כי הנה ג׳ הפשעים החמורים שהיו בשאר האומות ג״כ הם בישראל האם עליהם ועל הרביעי לא אשיבנו באמת חרפתו ישיב לו אדוניו. האמנם מהו החטא ד׳ הזה בישראל ביארו הנביא שהיו בהם בפשע הד׳ של כל אחת ואחת משאר האומות אשר זכר, כי אם עזה וצור פשעו בהסגירם אותם שהיו חסים בצלם והיו עושים מהם מכירה וסגירה לאדום, ככה בנ״י הם מוכרים לכל אדם צדיק שיבטח בהם לאויבו או לבן מחלקותו ר״ל דינו ימכרו בכסף שיתנו לו בשחד ואף שלא יתנו להם כסף כי אם זוג נעלים אחד ימכרו הצדיק והאביון בעדם, ואין ספק שהיה המאמר הזה על שופטי הארץ ודייניה שמפני השחד היו מטים את הדין ומוכרים דין האיש הצדיק בכסף השחד או אפילו נעלים שיתנו לשופט, הנה א״כ פשע הפלשתים ופשע צור כבר נמצא בהם.

על מכרם וגו׳ – ר״ל מטין דין הצדיק ומוכרים אותו במחיר שוחד הכסף.

ואביון – מטין דין האביון בעבור מחיר שוחד מנעלים לרגליהם ר״ל אף במעט שוחד מטין את הדין.

כה אמר ה׳ על שלשה פשעי ישראל שהם עשרת השבטים שחטאו בע״ז וג״ע וש״ד, ועל ארבעה החטא הרביעי היה הוספה על כל הג׳ פשעים, שבכ״א הוסיפו לעשות את החטא בגודל האיכות והכמות וערבו עמו חטאים אחרים, הנה בחטא ש״ד הוסיפו מה שמכרו בכסף צדיק שע״י כסף שלקחו מכרו את הצדיק בדינו להריגה, אם השופטים ע״י שוחד ואם עדי שקר שהעידו עליו חטא מות ע״י שלקחו כסף, ולא בכסף הרבה כי גם מכרו אביון להריגה בעבור נעלים – בעד זוג מנעלים העידו עליו עדות שקר והשופטים דנוהו בעד שוחד מנעלים למיתה.

בעבור נעלים – נראה שהיא מליצה נהוגה בימים ההם להוראת בצע כסף מועט, וכונתו על השופטים הלוקחים שוחד מה שיהיה להטות משפט דלים.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ז) הַשֹּׁאֲפִ֤ים עַל⁠־עֲפַר⁠־אֶ֙רֶץ֙ בְּרֹ֣אשׁ דַּלִּ֔ים וְדֶ֥רֶךְ עֲנָוִ֖ים יַטּ֑וּ וְאִ֣ישׁ וְאָבִ֗יו יֵֽלְכוּ֙ אֶל⁠־הַֽנַּעֲרָ֔ה לְמַ֥עַן חַלֵּ֖ל אֶת⁠־שֵׁ֥ם קׇדְשִֽׁי׃

they trample on the dust of the earth on the head of the poor, and deny justice to the oppressed; and a man and his father use the same maiden, to profane My holy name;

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

דְשַׁיְטִין בְּעַפְרָא דְאַרְעָא בְּרֵישׁ מַסְכֵּינָא וְדִין חֲשִׁיכַיָא מַסְטָן וּגְבַר וְאָבוּהִי אָזְלִין עַל עוּלֶמְתָּא בְּדִיל לְאַחְלָא יַת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי.

השואפים על עפר ארץ – על עפר ארץ שהם הולכים עליהם כל שאפם וכל מחשבתם בראש דלים הוא איך יגזלו אותם ויטלו את שלהם, שאיפה גולושיר בלעז.

ודרך ענוים יטו וגו׳ – החלשים נוטים מדרכם והולכין דרך עקלתון מפני יראתם כמה דאת אמר יטו אביונים מדרך (איוב כ״ד:ד׳).

אל הנערה – המאורסה.

Who aspire on the dust of the earth – On the dust of the earth, when they walk on it, all their aspiration and all their thoughts are concerning the head of the poor, how they will rob them and take their property. שְׁאִיפָה is goloser in Old French, aspiring.

and they pervert the way of the humble etc. – The weak turn away from their way and go on a tortuous way because of fear of them, as Scripture says: "They turn the poor from the way" (Iyyov 24:4).

to the maid – I.e, a betrothed maid.

השואפים על עפר ארץ בראש דלים – כל שאיפתם שהן שואפים ומצפים על הארץ אינו אלא בראש דלים כדי לחומסם.

ודרך ענוים יטו – מני הדרך^א מפני פחדם המוטלת עליהם. וכל לשון ענוים שבמקרא לשון עוני, כמו: לענות מפניי (שמות י׳:ג׳), וכתרגומו: לאיתכנעאה.

ואיש ואביו ילכו אל הנערה – פתרונו: איש ואביו ילכו לבעול נערה המאורסה קודם חופתה.

א. כן בכ״י פריס 162. בכ״י לוצקי 777: דרך. בכ״י ברסלאו 104: ״ארץ״.

השואפים. הטעם – תשאפו מתי תסחבו ראש דלים על עפר ארץ. ודי להם שפלותם, ודרך ענוים יטו מני ארח ישר, שהיה ארחם עד שהסירו הענוה מישראל, עד שלא יבוש ללכת איש עם אביו עם נערה ידועה.

השואפים על עפר ארץ בראש דלים – פי׳: כשהדל אין לו מה ליתן שוחד, מטין המשפט שלו, ומשליכין ראשו בעפר. וגם רעה אחרת יעשו: כי איש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי.

ולא עוד אלא שגוזלים אותם, והוא שאומר: השואפים על עפר ארץ – השואפים ומושכים על עפר ארץ כנחש השואף ומתאוה ומושך לנשוך בני אדם בעקבותיהם כך הם שואפים לנשוך בראש דלים ומוצצים ובולעים אותם, ועל עפר ארץ שתפס דוגמת נחש האורב, וכן הוא אומר ידכה ישוח (תהלים י׳:י׳). ששוחה במארב שלא יראוהו וקופץ עליהם כענין כי ישוחו במעונות ישבו בסכה וגו׳ (איוב ל״ה:מ׳).

ודרך ענוים ושפלים, יטו – כענין יטו אביונים מדרך יחד חבאו עניי ארץ (שם כ״ד:ד׳) שמפחדם נוטים מן הדרך והולכי נתיבות ילכו אורחות עקלקלות.

ואיש ואביו – איש אחר אביו.

They aspirate¹ over the dust of the earth: they aspirate and stretch on the dust of the earth, as a snake who aspirates and desires and stretches to bite people on their heel. In this way they aspire to bite the heads of the poor, and suck up and swallow them. (This they do) on the dust of the earth, for (Scripture) has chosen² the example of a snake who lies in wait. And so Scripture says: he stoops, he crouches (Psalms 10:10).⁠³ He lies in wait so that no one will see him and he can spring upon them, as is the case in: they crouch in their dens, lie in ambush in their lairs (Job 38:40).

And the way of the poor — and the downtrodden — do they pervert. This is similar to the context of: they chase the needy off the roads; all the poor of the land are forced into hiding (Job 24:4), for on account of their fear they turn aside from the road, (as in) and wayfarers went by roundabout paths (Judges 5:6).⁠⁴

And a man and his father: a man after his father.

1. The meaning of the participial השואפים, ha-shoafim, has long eluded translators and commentators. It is perhaps best translated as “(those) who trample”; see Paul (1991), 79–80, who demonstrates that the biblical verb “is not to be confused with its homonym, שׁאף, sha’af, (‘to gasp, pant after’).” But that is not how Rabbi Eliezer takes it. My translation follows Rabbi Eliezer’s interpretation, and I have endeavored to provide a wordplay that connects some constructions of Biblical Hebrew שׁאף as well as one of its post-biblical meanings, “to aspire to do something.”

2. Literally, “he has seized” (תפס, tafas). As I have shown, this expression is one of Rabbi Eliezer’s ways for indicating the role of a biblical redactor in the composition of Scripture: the redactor (or compiler or author) “seizes” a certain expression or form to shape the biblical text, thus contributing a human dimension into the Divine message. See, e.g., Rabbi Eliezer’s commentary on Amos 8:5 (below), and Isaiah 36:1 (elsewhere in this volume). For a full discussion of Rabbi Eliezer’s understanding of biblical redaction, see Harris (1997), 208–20.

3. Although this citation does not afford Rabbi Eliezer a linguistic connection to the verse in Amos, it does provide a thematic connection. See the previous verse (Psalms 10:9): “he lies in wait secretly…to sieze the poor.”

4. Rabbi Eliezer’s explanation echoes Rashi’s, and the latter had cited the same verse in Job.

השואפים על עפר ארץ בראש דלים – והשופטים הם שואפים ומביטים ומכונים שיהיה עפר ארץ בראש דלים. שמשימים שוטרים תחתיהם, אם לא יתנו העניים על פיהם יקחום בשער ראשם ויפילום וירמסום לארץ, והנה עפר הארץ בראש דלים. ועניין זה הפסוק כעניין מה שאמר מיכה, ואשר לא יתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה (מיכה ג׳:ה׳). ועניין השואפים, כמו השואפים אביון (עמוס ח׳:ד׳)^א.

ויונתן תרגם: דשייטין בעפרא דארעא ריש מסכנייא.

ודרך ענוים יטו – שיטו דינם במשפטיהם בשוחד שנותנים בעלי דינם העשירים. ודרך, פרושו משפט ועסק האדם, כמו את הדרך אשר ילכו בה (נחמיה ט׳:י״ב), ויאחז צדיק דרכו (איוב י״ז:ט׳), והדומים להם. וכן תרגם יונתן ודין חשיכיא מסטן.

ואיש ואביו ילכו אל הנערה – ולא יבוש הבן מאביו^ב לבעול בעולת אביו. וזהו חלול שם קדשי, כי אמרתי לכם קדושים תהיו כי קדוש אני י״י מקדשכם (ויקרא י״ט:ב׳, כ״א:ח׳), וכיון שאתם מחללים קדושתכם הרי אתם מחללים שם קדשי שקדשתי אתכם, ואתם נקראים בשמי עם קדוש, כי עם קדוש אתה לי״י אלהיך (דברים ז׳:ו׳).

א. שם פירש: ענין בליעה כו׳, כאילו בולעים אותו כשלוקחים ממונו במרמה ובאונאה.

ב. ״מאביו״, כן הוא בכת״י אוקספורד 33. בכת״י וטיקן 71 חסר.

ואמנם מה שזכר: ואיש ואביו ילכו אל הנערה – עם שאין זה עון כתוב בתורה, זה פלא. ובאור כל אלה הענינים שזכרנו אוצר י״י יבוא.

השאפים – זה השרש בכלל מענין הבטה, וזה כטעם: ויעלו עפר על ראשם (יהושע ז׳:ו׳), כי הדלים לרוב מרירותם בעושק שיעשו להם התקיפים ישומו עפר על ראשיהם ויצעקו מרה, והתקיפים יביטו לזה דרך לעג ולא ירחמו עליהם כלל.

ואם אנשי דמשק היה פשעם על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד שהיו הורגין את האנשים בבזיון גדול, אף בנ״י שואפים על עפר ארץ בראש דלים ושואפים הוא מענין בליעה כמו באות נפשה שאפה רוח (ירמיהו ב, כד), פי פערתי ואשאפה (תהלים קיט, קלא), ושאף צמים חילם (איוב ה׳:ה׳), כן אמר אתם השואפים בבזיון על עפר הארץ והיתה השאיפה והבליעה בראש דלים שהיו בולעים ראש הדלים בהכנעה ובבזיון על הארץ, ותהיה בי״ת בראש דלים בי״ת החמר כמו במראות הצובאות (שמות לח, ח), כאילו אמר השואפים על עפר ארץ ראש דלים. גם אפשר לפרש בזה שהאשימם שהיו ממנים על הצבור האנשים אשר היו רואים שראשיהם כפופים ומביטים למטה לארץ כי שואפים אפשר לפרשו מענין הבטה כמו כעבד ישאף צל (איוב ז, ב) שואף זורח (קהלת א׳:ה׳), יאמר השואפים והמביטים על עפר הארץ פניהם למטה תמיד בדרך ענוה אותם היו בראש דלים אבל אחרי מנויים בדרך ענוים יטו שנטו מדרך הענוה לדרך הפרישות כאנשים הצבועים, והפירוש הראשון הוא יותר נכון.

ואם אדום לא היה שומר קורבה לאחיו ושחת רחמיו ולא זכר ברית אחים ג״כ ימצא בבנ״י פשע דומה לזה מביטול הקורבה ושכחתה שדרך ענוים כלומר שנעדרה הענוה והבושה מביניהם עד שלא יבוש ללכת איש עם אביו את הנערה לשכב אצלה להיות עמה שלא די האח עם אחיו אבל גם האיש עם אביו שראוי לנהוג בו כבוד היו עושים זה, וכבר כתב רש״י שהנערה שנזכרה כאן היא הנערה המאורשה והיו א״כ איש ואביו הולכים לשכב עם אשת איש כי לכן לא אמר ילכו אל הזונה כי אם אל הנערה שהיא המאורשה, וביאר כ״ז מרשעתם שהוא באמת חלול ה׳ גדול כאילו אמר שהיו מכוונים למען חלל את שם קדשי אשר צויתי אותם והתקדשתם והייתם קדושים (ויקרא יא, מד).

השואפים – ענין הבטה אל הדבר והתוחלת לה וכן כעבד ישאף צל (איוב ז׳:ב׳).

השואפים – אשר מביטים אל עפר הארץ להיות מושבם בראש הדלים כי השופטים ההם משימים שוטרים תחתיהם לכוף הדלים לקיים דבר המשפט ואם ימאנו יקחום בשער ראשם ויפילום בארץ וירמסום ברגליהם והנה עפר הארץ בראש הדלים.

ודרך ענוים יטו – מטים דרך ענוים להסב מדרך הפשוטה להטות דרך עקלתון כי יפחדו מהם ויסתתרו לבל יראום.

ואיש ואביו – שניהם יחד ולא יבושו זה מזה.

אל הנערה – ר״ל אל נערה המאורסה לזנות עמה.

למען חלל – כאלו יתכוונו לחלל שם קדשי כי אם היה בעבור הנאה לבד מה להם ללכת אל ארוסה ושניהם יחד.

השואפים – התאוה היתרה לבלוע איזה דבר, והוא מושאל מן שאיפת האויר שבו תלוי חייו, וב׳ בראש, הוא ב׳ המחיר שעם מה שיסירו ראש הדלים יקחו עפר ארצו.

השואפים – ומי שכר העדי שקר ונתן שוחד, זה עשו אלה ששואפים ותאבים על עפר ארץ – לקחת עפר ארץ של הדל, ר״ל מעט כברת ארץ שיש לו, וזה יקחו בראש דלים – עם ראשם של הדלים, שע״י שיכרתו ראשו ויהרגוהו יקחו עפר ארצו ולכן ישכרו עליו עדי ודייני שקר, ועי״ז דרך ענוים יטו – יטו את דרכם לדונם משפט מות ולרצחם, כי ש״ד קל בעיניהם, ובענין ג״ע איש ואביו ילכו אל הנערה המאורשה, שזה מורה על רוב הפרצה מאד והעדר הבושת בפני ההורים בזה למען חלל את שם קדשי.

השאפים – הזוחלים על עפר ארץ כנחשים (כלו׳ משפילים עצמם לפני האצילים), ועל דלים יתגאו, וכמו הנחשים מֵשִיבים הבל ארס שבפיהם על ראשם (שד״ל).

ואיש ואביו וגו׳ – בעוד שבהיותם שופטי ארץ היה להם ללכת בדרכי המוסר.

למען – באופן, וכן למען יכרת (הושע ח׳:ד׳).

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ח) וְעַל⁠־בְּגָדִ֤ים חֲבֻלִים֙ יַטּ֔וּ אֵ֖צֶל כׇּל⁠־מִזְבֵּ֑חַ וְיֵ֤ין עֲנוּשִׁים֙ יִשְׁתּ֔וּ בֵּ֖ית אֱלֹהֵיהֶֽם׃

and they lay themselves down beside every altar on clothes taken in pledge; and in the house of their God they drink the wine of those who have been fined.

וְעַל שַׁוְיָן דְמַשְׁכּוֹן מְסַחֲרִין בִּסְטַר כָּל אֱגוֹרֵיהוֹן וַחֲמַר אוֹנָסָא שָׁתָן בֵּית טַעֲוַתְהוֹן.

ועל בגדים חבולים יטו – תרגם יונתן ועל שוויין דמשכון מסתחרין זוקפין מלוה על העניים וממשכנים אותם ועושים בגדיהם מצעות ומסובין עליהם בהטייה בעת סעודתם.

בית אלהיהם – אצל מזבחותם.

יטו – לשון מסיבה שכל מסיבת סעוד׳ בהטייה היא שהוא נסמך על שמאלו.

ויין ענושים – שעונשים אותם ממון ושותים בו יין.

And they recline on pledged garments – Jonathan renders: On couches of a pledge they dine. They settle [the charge as] a loan upon the poor, and they take a pledge from them, and make their garments into couches and recline on them at the time of their meal.

they recline – An expression of dining, for all their meals were eaten while leaning, for he would lean on his left side.

and the wine of the fined ones – from whom they would exact money for fines and drink wine with it.

in the house of their god – In the house of the idol that they had beside the altar.

ועל בגדים חבולים יטו – כתרגומו: על לבושין דמשכון מסחרין, והוא לשון אכילה, כמו: וישבו לאכול לחם (בראשית ל״ז:כ״ה) ותרגומו: ואסחרו.

וכה פתרונו: על בגדים חבולים – על בגדים ממושכנים שחבלו שמלת ריעיהם, על אותן בגדים הם מסובין לאכול דרך הטיה, והוא ענין שררה.

אצל כל מזבח – של עבודה זרה לאכול ולשתות.

ויין ענושים ישתו – שאנסו וגזלו מן האדם.

ועל. ולקחת חבול מהאביון יטו משפט, וזה יעשו בפרהסיא, במקום התחברם למזבח הבעל, וככה ויין ענושים ישתו – שיענשו מי שאין עליו עונש, והם שותין.

ועל בגדים חבולים יטו – פי׳: בשביל הבגדים שלוקחין משכון מטין המשפט, ולוקחין ולובשין אותן הבגדים אצל כל מזבח,

ויין ענושים ישתו – פי׳: ויין שעונשין מן האחרים ישתו בית אלהיהם.

חבולים – מאלמנות ומעניים.

יטו – יעשו מטה וישכבו בעבוטם.

אצל כל מזבח – אף אצל מזבח הבמות שעושין לשמי לזבח זבחיהם.

ויין ענושים – שענשו וקיפחו בעול וגזל.

On garments) taken in pledge — from widows and the poor — do they recline: they make a bed and lie down on their pledges.

By every altar: even by the altar(s) of the high places that they make for my name, to sacrifice their sacrifices.

And the wine of the fined: of those who were fined and overwhelmed through injustice and robbery.

ועל בגדים חבולים יטו – שהם חובלים הבגדים מאשר לא יתנו על פיהם, ויאכלו וישתו עליהם בבתי עבודה זרה.

ופירוש יטו, יטו עצמם להסב אצל כל מזבח על המאכל והמשתה. וההסיבה נקראת הטייה לפי שמטה אדם עצמו כשוכב, וכן במשנה יטו ויקראו (ברכות י׳:), והטיתי לקרות (ברכות י׳:).

ענושים – שהם עונשים אותם כסף, וישתו בו בית אלהיהם.

וטעם: ועל בגדים חבֻלים – כי ימשכ⁠{נ}⁠ו העניים או יענישום בכסף מה, כדי שיטו ויעמדו בהסבה בחבורות בית אלהיהם ואצל מזבחיהם לאכול ולשתות יין. ובכלל זה ענין כל רקים ופוחזים גם בארצנו זאת, ובכלל כי היו הדלים אצלם כמו הבהמות, והתורה החמירה בזה. כ״ש שאלה תכונות צבועיות, כי מה יתרון ומעלה לתקיפים על הדלים, אחר שאין להם חכמה, רק כי התקיפים האלה צבועיים גמורים. וככה אמר אריסטו כי ראוי לבערם מן הישוב כמו החיות הצבועיות, ואלו ענינים יקרים, והכל אוצר י״י יבוא.

ואם בני עמון היו גוזלים הרות הגלעד למען הרחיב גבולם, הנה גם בבנ״י היה דוגמת זה שעל בגדים חבולים הממושכנים אתם שאינם שלהם יטו אצל כל מזבח כי ילבשו אותם ויטו עצמם להסב אצל כל מזבח אלהיהם על המאכל והמשתה, ובזה היו מרחיבים את גבולם ומשתמשים מאשר אינו שלהם.

ואם מלך מואב עשה עולה לאלהיו מבן מלך אדום שלא היו בנו ולא עמל בו גם דוגמת זה תמצא באלו שיין ענושים האנשים שעונשין אותם כסף וקונים יין ושותים בית אלהיהם בדרך עבודתם כדמות מואב שעשה עולה מבן מלך אדום ככה אלה יעשו עולה לא משלהם כי אם מיין ענושים.

חבולים – ענין משכון כמו לא יחבול רחים (דברים כ״ד:ו׳).

יטו – מלשון הטייה ר״ל ישענו.

ענושים – מלשון עונש ממון.

ועל בגדים חבולים יטו – ממשכנין בגדי המסרבים במשפטם ומטים עצמן לסמוך עליהם בעת הסעודה מה שהם סועדים אצל כל מזבח העשוי לפסילים.

ויין ענושים ישתו – מענשים את המסרב לתת כסף ובו יקנו יין ושותין בבית העכו״ם.

יטו – מענין הסבה, ונמצא הרבה בלשון המשנה.

ועל – ובענין ע״ז על בגדים חבלים יטו אצל כל מזבח – יחבלו בגדי העניים ויקדישו אותם למזבח הבעל לפרוש אותם אצל המזבח ולהסב עליהם באכלם מזבחי אליליהם, וכן היין שישתו בבית ע״ז לכבוד האלילים (כמ״ש אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם) הוא יין ענושים – שיקחו ממון מאת הצדיקים הענושים מהם בעונש ממון לשתות ממנו יין לע״ז, באופן שאם חטא ע״ז מעורב חטא גזל ושוד עניים ואנקת אביונים.

חבלים – בגד אלמנה שחבלו, או מאדם אחר חבלום שלא כדין.

יטו – ישבו בהסבה או ישכבו בשבתם אל הלחם אחרי שפוך דם זבחיהם על מזבחי אליליהם.

ויין ענושים – שהטילו עליהם קנס שלא כדין, וחלק ממנו יסכו על המזבח והנותר ישתו הם; וגם הם (כמו שמוכיח ישעיה לבני יהודה העובדים את אלהי אמת) שומרי חוקי עבודת יראתם ונוטים מדרכי המוסר.

(ט) וְאָ֨נֹכִ֜י הִשְׁמַ֤דְתִּי אֶת⁠־הָאֱמֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר כְּגֹ֤בַהּ אֲרָזִים֙ גׇּבְה֔וֹ וְחָסֹ֥ן ה֖וּא כָּאַלּוֹנִ֑ים וָאַשְׁמִ֤יד פִּרְיוֹ֙ מִמַּ֔עַל וְשׇׁרָשָׁ֖יו מִתָּֽחַת׃

Yet I destroyed the Amorite before them, whose height was like the height of the cedars, and he was strong as the oaks; yet I destroyed his fruit from above, and his roots from beneath.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וַאֲנָא שֵׁיצֵיתִי יַת אֱמוֹרָהָא מִן קֳדָמֵיהוֹן דִכְרוּם אֲרָזִין רוֹמֵיהּ וַחֲסִין הוּא כִּבְלוּטִין וְשֵׁיצֵיתִי אִבֵּיהּ מִלְעֵילָא וְשָׁרָשׁוֹהִי מִלְרָע.

ואנכי השמדתי את האמרי – אמרו רבותינו קשה היה סיחון כמגדל וקשה מכל הבריות (ולתוך) [ארוך] מכל המגדל ורגליו מגיעות לארץ ואין כל בריה יכולה לעמוד מפניו, מה עשה הקב״ה כפת שר שלו שנאמר ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת והפילו ממקומו ומסרו לפני ישראל. אמרו רבותינו קשה סיחון ועוג מפרעה וחיילותיו, וכשם שענו שירה על מפלת פרעה כך ראויים לומר שירה על מפלתן אלא שבא דוד ואמר עליהם שירה שנאמר למכה מלכים גדולים.

כאלונים – קיישנש בלעז.

ואשמיד פריו ממעל – שרים העליונים.

ושרשיו מתחת – שרים התחתונים.

דבר אחר: הצרעה היתה מסמא עיניהם מלמעלה ומסרסתן מלמטן.

as oaks Heb. אַלוֹנִים, kesnes (chenes) in French.

his fruit from above – I.e, the celestial princes. [from Tanchuma Devarim 4; Tanchuma Buber, Addendum to Devarim 8]

and his roots from below – I.e., the earthly princes. Another explanation: the wasp would blind their eyes from above and castrate them from below. [from Sotah 36a]

ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם – בשביל כי את כל התועבות האל עשו (ויקרא י״ח:כ״ז), וישראל לא לקחו מוסר.⁠^א

אשר כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים – וכארזים. ולא נוצל^ב בעשותו את כל אלה.

ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת – פי׳: השמדתי אבות ובנים יחדו.⁠¹ הבן הוא פרי, והאב הוא שורש בנו.

1. השוו לשון הפסוק בירמיהו ו׳:כ״א.

א. כן בכ״י פריס 162, פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104 חסר: ״וישראל לא לקחו מוסר״.

ב. כן בכ״י ברסלאו 104, פריס 162, לוצקי 777, פרמא 2994.

ואנכי. כתוב, כי השם פוקד עון הארץ, על כן גזר להכחידם, כי חוקותיהם ללכת איש ואביו לזנות. והזכיר האמורי, כי הוא חזק מהשבעה, וככה ״כי לא שלם עון האמורי עד הנה״ (בראשית ט״ו:ט״ז). והנה משה הרג שני מלכי האמורי המזרחיים, ויהושוע אמר ״לתת אתנו ביד האמורי״ (יהושע ז׳:ז׳) המערבי, והנה ממנו יפחד.

(ט-יב) ואנכי השמדתי – פי׳: ואני עשיתי להם טובות, שהשמדתי את האמורי מפניכם, והעליתי אתכם מארץ מצרים, ועשיתי מבניכם נביאים ומבחוריכם נזירים.

האף אין זאת – כלומ׳: לא עשיתי לכם אילו הטובות, נאם י״י? ואתם הייתם מכעיסים אותי, ותשקו את הנזירים יין, ועל הנביאים צויתם לאמר: לא תנבאו.

והרי אנכי השמדתי את האמורי מפניהם וגו׳.

And — behold — I destroyed the Amorite before them, etc.⁠¹

1. Poznanski (1913), 144, n. 4, postulates that the manuscript containing Rabbi Eliezer’s comments on 2:9 may be deficient at this point. While this of course is possible, Rabbi Eliezer’s inclusion of the word “behold” may in fact be his only gloss, indicating his awareness that a new unit of discourse (a casus pendens) begins with the verse. As Shalom Paul formulates the thought: “Now comes a dramatic reversal introduced by an emphatic anokhi [“I”]. Roles are reversed and Israel becomes the object.” See Paul (1991), 87 (and esp. n. 436).

ואנכי השמדתי את האמרי – מפני חקותם הרעים שהיו להם, השמדתי אותם מפניכם, ואתם עזבתם חקותי הטובים ולקחתם חקות האמרי, וכבר הזהרתי אתכם בתורה ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם (ויקרא י״ח:כ״ח). וזכר האמרי כי הוא^א החזק שבשבע אומות, כמו שאמר אשר כגובה ארזים גבהו, ואעפ״כ השמדתי אותו מפניכם, ולא בחרבכם ולא בקשתכם אלא אני השמדתיו משרש.

וחסון – תקיף, כמו והיה החסון לנעורת (ישעיהו א׳:ל״א).

ואלונים – כתרגומו כבלוטין, קשטייר״ש^ב בלע״ז.

א. ״הוא״, כן הוא בכת״י אוקספורד 33. בכת״י וטיקן 71 חסר.

ב. בכת״י אוקספורד 33: ״קשטנייריש״.

ואנכי השמדתי את האמרי וגו׳ – יזכור זה הנביא כמה מעלות טובות וחסדים שעשה השם לאבותם מקדם, ואלו הבנים שכחו הכל וכפרו בטובות ההם, וכן נהגו נביאים אחרים להציע להם כמו זה, וכן נהג משה הראש (דברים ל״ב:ז׳), ואחריו יהושע (כ״ד:ב׳-י״ד), והכל ללא הועיל.

(ט-י) ואנכי השמדתי את האמרי – ואמר: ואנכי העליתי אתכם מארץ מצרים – זכר חמלה היותר קרוב לאלו הבנים והיותר מפורסם אצלם, כי הם מחזיקים בארץ, וגם זה כענין אמרו ית׳: אנכי י״י אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ׳:ב׳), ועזב לומר אשר עשיתי שמים וארץ, או אשר נראתי לאברהם.

לרשת את ארץ האמרי – גם זה ביאור המורה, וביאור יותר אוצר י״י יבוא.

וכיון שיש באלו ג׳ הפשעים החמורים כמו בשאר האומות וגם הפשע הד׳ של כל אחד ואחד מהם הלא יתנו לב שגם את האומות אשר לא ידעוני אני מעניש, והראיה לזה כי אני השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו במעלה וכבוד, וחסון הוא כאלונים בחוזק וגבורה שהשמדתי פריו ממעל ושרשיו מתחת והלא יפחדו א״כ מאשר אעשה להם, וכבר כתב רש״י פריו ממעל שרים העליונים ושרשיו מתחת שרים התחתונים, ונ״ל לפרשו שלא ישפע עליהם שפע שריהם של מעלה כי הוא היה הפרי שהיה זן אותם וג״כ טבע הארץ אשר היו בה כי זהו השרשים התחתונים מטבע האדמה העוזר לנולדים בה הכל יעדר מהם באופן שנסחו רשעים ממנה, ואמר כל זה כנגד נבואות האומות שכמו שעל פשעיהם נגזרו גזרות לרעתם כן יעשה בבני ישראל.

השמדתי – ענין כליון ואבדון.

וחסון – ענין חוזק כמו והיה החסון לנעורת (ישעיהו א׳:ל״א).

כאלונים – שם אילן החזק ביותר.

ואנכי השמדתי – ר״ל הלא אף את העכו״ם אשר לא ידעוני אני מענשם בעונם כי הלא השמדתי מפניהם את האמורי שהיה גבהו כארז וחזק כאילן אלון.

ואשמיד וגו׳ – ר״ל השמדתיו בתכלית ולפי שהמשילו לאילן אמר לשון הנופל בהשחתת עץ פרי שמשירים הפירות ועוקרים השרשים.

ואנכי – הנה ה׳ בטובו הכין הכנות שלא יטמאו בשקוצים אלה שהם ע״ז וג״ע, והיה בזה שתי הכנות, א] שהשמיד את האמורי מפניהם – שזה היה כדי שלא ילמדו ישראל מהם לעשות כתועבות האלה, כמ״ש בריש פרשת עריות כמעשה א״מ וכו׳ וכמעשה ארץ כנען לא תעשו, ומפרש בספרא (סי׳ קל״א) שהמצרים וביחוד מקום שגרו שם ישראל, וכן האמוריים וביחוד מקומות שכבשום ישראל היו מקולקלים בכל התועבות האלה, ולכן הוציאם ממצרים והשמיד את האמוריים שלא ילמדו ישראל ממעשיהם. וכמ״ש בתו״כ שהזמין לדור החייב שיבואו ישראל ויפרעו מהם כמ״ש בפי׳ שם. וא״כ איך תתעבו אתם בתועבות אלה אשר מפני זה השמדתי את האמורי. ולא תאמר שהאמורי נשמד בדרך הטבעי וע״י כיבוש שהיו ישראל חזקים מהם, לא כן כי היה כגובה ארזים גבהו במלוכה ושלטנות, וחסון הוא כאלונים מצד הכח והגבורה וגם הגובה מציין השר שלהם ממעל, שהמערכה והמזל שלהם היה גבוה ומוצלח בעת ההיא והוא בעצמו הוא חסון ותקיף והיה לו מבצרי מעוזים וגבורי חיל, וההשמדה עצמה היתה ג״כ למעלה מדרך הטבע, כי ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת שנמחו הפירות והשרשים ואבד כל זכר למו.

וחסן – תקיף בל׳ ארמי, ומזה חוסן להוראת עושר; וגם שם אלונים מגזרת אֵל שענינו כח ועוצם.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(י) וְאָנֹכִ֛י הֶעֱלֵ֥יתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאוֹלֵ֨ךְ אֶתְכֶ֤ם בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה לָרֶ֖שֶׁת אֶת⁠־אֶ֥רֶץ הָאֱמֹרִֽי׃

Also I brought you up out of the land of Egypt, and led you forty years in the wilderness, to possess the land of the Amorite.

תרגום יונתןר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וַאֲנָא אַסְקֵית יַתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְדַבְּרֵית יַתְכוֹן בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין לְמֵירַת יַת אַרְעָא דֶאֱמוֹרָאָה.

לרשת את ארץ האמרי – שהשמדתי את האמורי^א ונתתי לכם את ארצם לרשת אותה כדי שתהיו לי קדושים, ואתם נטמאתם בכל התועבות האלה.

א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104 הושמט ע״י הדומות: ״שהשמדתי את האמורי״.

ואנכי. הטעם – שהולכתי אתכם ארבעים שנה, עד שתלמדו חוקותיי, ואחרי כן תירשו האמורי.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

והם גוזלים וחומסים שפלים וקטנים מהם, והיה להם לזכור שהעליתי אותם מארץ מצרים מבית עבדים מיד גוזליהם ועושקיהם ולא היה להם להונות ולענות יתומים ואלמנות. ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה – והיה לכם לרחם ולפרנס עניים כאשר עשיתי לכם שגלגלתי עמכם מ׳ שנה עד שהורשתי לכם את ארץ האמורי ולא היה לכם להוריש ולגרש עניים ויתומים מירושת אבותיהם.

And they rob and do violence to the downtrodden and lowly among them, and they would have done well to remember that I took them¹ up out of the land of Egypt, out of the house of bondage,⁠² out of the hand of those who robbed them and who oppressed them. Thus they should not have defrauded and afflicted orphans and widows.

And I led you through the wilderness forty years: And you should have had compassion upon and sustained the poor, as I did for you, when I took care of you³ for forty years until I enabled you to inherit the land of the Amorites. Thus you should not have dispossessed and driven off the poor and the orphans from the inheritance of their ancestors.

1. Rabbi Eliezer is bound to change the MT “you” to “them” because of his third-person expansion of the Biblical text.

2. Rabbi Eliezer, perhaps unconsciously, echoes Exodus 20:2.

3. Alternatively, “when I dealt with you”; literally, “when I rolled you.” Rabbi Eliezer employs this unusual verb according to its use in rabbinic, as opposed to Biblical, Hebrew. See BT Yevamot 48b. The use of the verb in Jeremiah 51:25 is not analogous.

ואנכי העליתי – וקודם שאביא אתכם אל הארץ, הוצאתי אתכם מבית עבדים ממצרים ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה לא חסרתם דבר, והרגלתי אתכם בחוקותי שלא תלמדו חוקות ארץ האמורי כשתבאו לרשת אותה. או טעם לרשת דבק עם העליתי אתכם מארץ מצרים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

עוד אמר להמשיל ענינם לפשע בני יהודה אשר זכר הנה אנכי העלתי אתכם מארץ מצרים ליחד אתכם להנהגתי והולכתי אתכם במדבר ארבעים שנה ללמד אתכם מצותי חקותי ותורותי וכל זה כדי שתזכו לרשת את ארץ האמורי.

ואנכי העליתי – ר״ל ואתם הלא ידעתם אותי כי אנכי העליתי אתכם וגו׳ וספקתי צרכיכם במדבר ארבעים שנה לבוא לרשת את ארץ האמורי.

ואנכי – וגם לתכלית זה העליתי אתכם מארץ מצרים ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה – שמפני שהיה בלבם מחשבת פיגול אשר למדו מן המצריים ולא היה יכול להביאם תכף לרשת ארץ ארץ האמורי שהיה מתירא פן ישובו לעשות כתועבות מצרים כמ״ש כי אתם ידעתם את אשר ישבתם בארץ מצרים ותראו את שקוציהם וכו׳ לכן הניעם ארבעים שנה במדבר, עד שמתו הדור הקודם במדבר והדור החדש ראו מעשי ה׳ והשגחתו ונצרפו ונזקקו במדבר (כמ״ש בארצות השלום דרוש ב׳ על פסוק אלה מסעי בני ישראל), וא״כ הלא הכינותי הכנות לבל תטמאו בע״ז ובג״ע ותועבות מצרים וכנען.

ואנכי העליתי וגו׳ – היה ראוי להקדים פסוק זה לשלפניו, אבל בחר להסמיכו אל ואקים מבניכם לנביאים שדבר זה היה טרם רשתם את ארץ כנען.

תרגום יונתןר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(יא) וָאָקִ֤ים מִבְּנֵיכֶם֙ לִנְבִיאִ֔ים וּמִבַּחוּרֵיכֶ֖ם לִנְזִרִ֑ים הַאַ֥ף אֵֽין⁠־זֹ֛את בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם⁠־יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃

I raised up of your sons for prophets, and of your young men for Nazirites. Isn't this true, you children of Israel?⁠" says Hashem.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וַאֲקִימֵית מִבְּנֵיכוֹן לִנְבִיאִין וּמֵעוּלֵימֵיכוֹן לְמַלְפִין הַאַף לֵית דָא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲמַר יְיָ.

לנזרים – תרגם יונתן למלפין שהיו פרושין מדרכי עם הארץ ועוסקים בתורה אין נזירה בכל מקום אלא לשון פרישה.

האף אין זאת – בתמיה כלומ׳ כלום אתם יכולים להכחיש את זאת.

as Nazirites – Jonathan renders: as teachers. For they were separated from the ways of the people of the land and were engaged in the Torah. The expression נְזִירָה is everywhere only an expression of separation.

Is this not so? – This is a rhetorical question. I.e, can you deny this?

ושמא תאמרו לא היו לנו נביאים ומורים לשמוע את דבריהן, לכך נאמר: ואקים מבניכם^א לנביאים ומבחוריכם לנזירים – כתרגומו: ומעולמיכון למאלפין. אילו נזירים שהם ראויים להורות לכם הוראה.

האף אין זאת בני ישראל^ב – בתימה, כלומר אי אפשר לכם לומר שאף זאת לא עשיתי לכם.

א. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104: ״את בניכם״.

ב. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104: ״זאת ביש׳⁠ ⁠⁠״.

ואקים. גם שמתי רוחי על בניהם והתנבאו, ללמדכם חוקותיי. והזכיר הבנים, כי אם יתנבא הזקן החכם, אין לתמוה. ומבחוריכם, שתולדתם לאהוב התענוג והשמחה, קדשתים להוכיחכם ולקדשכם.

האף אין זאת – תוכלו לכחש, כי לא עשיתי זאת? ובעבור כי השלים בדברי הנזירים – החל מהם, כמשפט הלשון.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ואקים מבניכם לנביאים – להוכיחכם וללמדכם בדרך הטובה והישרה.

ומבחוריכם לנזירים – להתקדש לשמי ולא תחטאו לי.

האף אין זאת בני ישראל – שקדשתי אתכם לשמי וכולכם שוין בקדושה זו ולא הועלתי כלום.

And I raised up, from among your sons, prophets — to reprove you and to teach you the way of goodness and uprightness, and, from among your young men, nazirites — to become sanctified for my name, that you should not sin against me.

Is that not so, O children of Israel?: i.e., that I sanctified you for My name, and that you are all equal in this holiness?! Yet I have accomplished nothing!

ואקים – עוד עשיתי עמכם טובה גדולה שלא עשיתי עם כל עם, כדי שתהיו נבדלים מכל עם ותהיו דבקים בי, שהשריתי רוח נבואה בכם, ועל זה אמר משה ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה (שמות ל״ג:ט״ז). וטעם מבניכם אפילו הנערים כשמואל וירמיה^א, כל שכן הזקנים שיש בהם חכמה.

ומבחוריכם לנזירים – אפילו הבחורים שדרכם ללכת אחר תאות הבשר, נתתי בהם רוח טהורה שינזרו מן היין ויהיו קדושים לי, כי היין הוא המביא האדם לרדוף אחר תאות הבשר. ובכל זה הפרשתי אתכם מכל עם כדי שתהיו קדושים ולא תטמאו בטומאת עמי הארץ.

האף אין זאת בני ישראל נאם י״י – כי^ב כל זה שאמרתי לכם, התוכלו לכחש שאינו כן.

א. אצל שמואל נאמר (שמואל א ב׳:י״ח) ושמואל משרת את פני י״י ״נער״ חגור אפוד בד, ואצל ירמיה נאמר (ירמיה א׳:ו׳) הנה לא ידעתי דבר כי ״נער״ אנכי. ורבינו לשיטתו (ירמיה א׳:ו׳) דירמיה ושמואל היו נערים ממש כשנתנבאו, ודלא כדעת הרמב״ם במורה הנבוכים (ח״ב פל״ב).

ב. תיבת ״כי״ אינו בכת״י אוקספורד 33.

(יא-יב) ואקים מבניכם לנביאים וגו׳ – זה יותר טוב מהכל, וזה היה גם במצרים גם במדבר, גם אחרי ירושת הארץ וגם היום, כמו עמוס המדבר וזולתו. אבל הפליג כי לא אמר יחד לנביאים ולנזירים, כי הבדל גדול ביניהם, גם לא אמר ׳מבחוריכם לנביאים׳, כי אין זה ראוי. אבל כבר אמר יואל: בחוריכם חזינות יראו (יואל ג׳:א׳), ואמר: ונבאו בניכם (יואל ג׳:א׳). וגם אין שם דיוק מופלג כי אמר גם: בנותיכם (יואל ג׳:א׳). וכבר הודעתיך כי כל השמות והמאמרים פעם נאמרו בדיוק ועל דרך האמת, ופעם בדרך גס ועל דרך ההעברה, וזה ענין יקר כולל כל הכתובים.

האף אין זאת – רומז בפרט לנזכר אחרון, כי הוא היותר מעולה מצד עצמו וגם מצד השארותם בארץ, כי הנזירים הפך שכורי אפרים (ישעיהו כ״ח:א׳), גם הנזירות והפרישה מכל תענוגי העולם, סבה קרובה לנביאות, והנביאים הם הנותנים עצה להשארם בארץ. והעד ירמיה הפך חנניה נביא השקר. לכן הפליג לזכור עונם לרעתם: ותשקו את הנזרים יין ועל הנביאים צויתם וגו׳.

ואחרי שהייתם בה הקימותי מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים כי הפרישות והנזירות מביא לידי רוח הקודש, האף אין זאת כלומר התנכלו להכחיש דבר מזה בפי ישראל כי הוא דבר מפורסם ואתם עשיתם בהפך כי מאסתם את תורת השם וחקותיו לא שמרתם כאשר עשו בני יהודה.

מבניכם לנביאים – בספרים מדוייקים מלא דמלא.

לנזירים – הוא ענין פרישה כי פורש עצמו מן היין והטומאה.

ואקים וגו׳ – בכל ימי הדורות הקמתי מבניכם לנביאים והשריתי שכינתי עליהם.

ומבחוריכם לנזירים – נתתי בלבם רוח טהרה להיות נזירים.

האף אין זאת – ר״ל וכי גם זאת תכחשו לומר שלא היה זאת וכאומר הלא הוא דבר מפורסם וא״א לכחש בו.

מבניכם, מבחוריכם – בחור מציין מי שעומד במבחר ימי עלומיו שאז יצרו תוקפו וצריך לנזירות כמעשה דשמעון הצדיק בנדרים דף ט׳.

ואקום – ההכנה השנית עשיתי לזה, שלתקן שלא תהיו נמשכים אחרי ע״ז, הקימותי מבניכם לנביאים – שהנביא היה דבוק ברוח ה׳ בלא אמצעי וע״י שראו הנבואה שרויה ביניהם ידעו שה׳ משגיח עליהם בלי אמצעי, ולא היו צריכים לדרוש אל המתים והחמנים לדעת מהם עתידות, כמ״ש לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים וכו׳ כי הגוים אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה׳ אלהיך נביא מקרבך מאחיך וכו׳, ולמען יפריש אותם מג״ע הקימותי מבחוריכם לנזירים – שתכלית הנזירות הוא להפרש מעריות, כמ״ש למה נסמכה פ׳ סוטה אצל פ׳ נזיר שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר א״ע מן היין, האף אין זאת בני ישראל – ר״ל הלא לא לבד שלא שמרתם מצותי וחטאתם בע״ז וג״ע, האף ההכנות שישמרו אתכם מחטאים אלה תבטלו? עד שגם זאת אין ביניכם לא נביאים ולא נזירים, שעל ידם יתפשט באומה האמונה בה׳ והפרישות מעריות, כי.

האף אין זאת – בפעלכם נגד רצוני אתם מראים עצמיכם כפויי טובה נגדי, כאלו לא הגדלתי חסדי עמכם.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(יב) וַתַּשְׁק֥וּ אֶת⁠־הַנְּזִרִ֖ים יָ֑יִן וְעַל⁠־הַנְּבִיאִים֙ צִוִּיתֶ֣ם לֵאמֹ֔ר לֹ֖א תִּנָּבְאֽוּ׃

"But you gave the Nazirites wine to drink, and commanded the prophets, saying, 'Don't prophesy!'

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

וְאַטְעִיתוּן יַת מַלְפֵיכוֹן בְּחַמְרָא וְעַל נְבִיַיָא פַּקֵידְתּוּן לְמֵימַר לָא תִתְנַבּוּן נְבוּאָה.

ותשקו את הנזירים יין – שלא יורו אתכם שהשיכור אסור להורות.

ותשקו את הנזירים יין – תרגם יונתן ואטעיתון ית מלפיכון בחמר.

לא תנבאו – לעמוס צוה כן אמציה כהן בית אל: חוזה ברח לך אל ארץ יהודה (עמוס ז׳:י״ב).

And you gave the Nazirites to drink wine – lest they instruct you, for a drunken man is forbidden to instruct. And you gave the Nazirites to drink wine – Jonathan renders: And you misled your teachers with wine.

"Do not prophesy.⁠" – Amaziah the priest of Bethel commanded Amos in this manner: "Seer, go, flee to the land of Judah" (Amos 7:12).

ותשקו את הנזירים יין^א – אתם השקיתם והשכרתם למוריכם יין כדי שלא יעשו לכם הוראה, ששיכור אסור להורות.

וגם על הנביאים – המתנבאים לכם.

ציויתם לאמר^ב לא תנבאו – וכן הוא אומר למטה מן העניין: ויאמר אמציה אל עמוס חוזה {לך} ברח לך אל ארץ יהודה ואכול שם לחם ושם תינבא ובית אל לא תוסיף עוד להינבא וגו׳ (עמוס ז׳:י״ב-י״ג).

א. כן בכ״י פריס 162, לוצקי 777, פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104 נוסף כאן: ״ואת הנביאים״.

ב. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104 חסרה מלת: ״לאמר״.

ותשקו – הכרחתם אותם, עד שנטמאו ושתו יין.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ותשקו – לא דיי שאתם לא נזהרתם כמו^א שהזהרתי אתכם ולא פקחתם עיניכם למה שעשיתי עמכם, אלא הנביאים והנזירים שהיו לכם לאות לקדושתכם, בטלתם אותם ומנעתם אותם מקדושתם שהיה לכם ללמד מהם.

והשקיתם הנזירים יין – כלומר פתיתם אותם בדברים עד ששמעו לכם לשתות יין ולבטל קדושתם, וכן על הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו.

וטעם צויתם, רוצה לומר בהכרח מנעתם אותם^ב מלהנבא לכם ומלהזהירכם בשמי.

א. בכת״י אוקספורד 33: ״במה״.

ב. ״אותם״, כן הוא בכת״י אוקספורד 33. בכת״י וטיקן 71: ״אותו״.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

כי הייתם משקים את הנזירים יין כדי לטמאם וכדי שלא תחול בהם רוח הקדש ולא יבאו להנבא, ועל אותם שכבר היו נביאים צויתם לא תנבאו וכזה ניבא עמוס עצמו על מה שהיה עתיד להעשות לו שצווהו שלא ינבא. ויש לי לפרש האף אין זאת שהוא כאומר האם אפילו אין זאת בכם שלא די שלא מאסתם תורת ה׳ אבל גם אפילו הנזירים והנביאים אשר בכם תשקו את הנזירים יין ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו. ואחרי שאתם פשעתם ככל האומות אשר זכרתי וכבני יהודה גם כן ככל פשעיהם האם תחשבו שלא תענשו כמוהם, ולכן ביאר גלותם וחרבנם פרשה על פרשה בספרו זה באמרו.

ותשקו את הנזרים – כן כתיב בספרים מדוייקים חסר י׳ קדמאה.

ותשקו – ר״ל פתיתם את הנזירים לשתות יין ומחיתם ביד הנביאים שלא ינבאו.

ותשקו את הנזירים יין שלא ימצא איש יורה דרך הפרישות, ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו כדי שלא ימצא רוח קדשי בישראל ולא דורש האמונה האמתיית ומזהיר על ע״ז, לכן.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל

(יג) הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י מֵעִ֖יק תַּחְתֵּיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר תָּעִיק֙ הָֽעֲגָלָ֔ה הַֽמְלֵאָ֥ה^א לָ֖הּ עָמִֽיר׃

Behold, I will crush you in your place, as a cart crushes that is full of grain.

א. הַֽמְלֵאָ֥ה א=הַֽמֲלֵאָ֥ה (חטף)

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

הָא אֲנָא מַיְתֵי עֲלֵיכוֹן עָקָא וּמָעִיק לְכוֹן בְּאַתְרְכוֹן כְּמָא דְעַיְקָא עֶגְלָתָא דִטְעִינָא עֲמִירָא.

מעיק – תרגום של מציק.

תחתיכם – את חנייתכם.

תעיק העגלה – מכובד משא שעליה.

Behold I will oppress Heb. מֵעִיק, the Aramaic translation of מֵצִיק,

your dwelling place Heb. תַּחְתֵּיכֶם. Your camping place.

as a wagon... is oppressed from the weight of the burden that is upon it.

הנה אנכי מעיק תחתיכם – הנני מביא עליכם צרה ומעיק לכם במושבתיכם.

כאשר תעיק העגלה המלאה לה עמיר – שמרוב בר שיש בה, העגלה נשברת ומתפרקת, כן תעיקו לכם במלאות ספקכם וצר לכם.

כאשר תעיק – כאשר תציק ותכביד העגלה מן המשאוי כשהיא מלאה עמיר ואלומות.

הנה. הגאון אמ׳, כי מלת מעיק – מן הפעלים העומדים, וזה דרך משל, שאין כח לסבול. וחכמי ספרד אומ׳, כי הוא פועל יוצא, והנה מעיק מגז׳ ״עקת רשע״ (תהלים נ״ה:ד׳), והנו כמ׳ ׳מציק׳, ותחתיכם – במקומכם, והטעם – שתהיו כבדים, ולא תוכלו לברוח, על כן אחריו:

הנה אנכי מעיק תחתיכם – פי׳: לפי שאתם הכעסתם אותי, הנה אנכי מציק תחתיכם כאשר מציק העגלה, כשהיא מליאה עמיר – שאינה יכולה לזוז ממקומה כך אני מציק מקומכם, שלא תוכלו לזוז.

מעיק – רְטֵנַנְט, לשון מעקה. וכן הוא שמת מועקה במתנינו (תהלים ס״ו:י״א) וכן עקת רשע (שם נ״ה:ד׳). וכן הענין מוכיח כאן.

כאשר תעיק – ותתעכב במקומה, העגלה המלאה לה עמיר – שננהגת בכבידות ואינה יכולה לילך מהר.

(I will) hinder (you): [In Old French]: “Retenant,” [i.e., “restrain”].⁠¹ This is related to the word “parapet.”² Similar to this is you have put affliction³ upon our loins (Psalm 66:11), and the oppression⁴ of the wicked (Psalm 55:4). In any event, the context of the passage proves the meaning of the word here: (God will hinder Israel) as the wagon that is full of grain is hindered and is held up in its place, that is driven in its heaviness and is unable to move/go quickly.

1. Poznanski (1913), 144, n. 5, notes that the medieval Hebrew dictionary of Menahem ibn Saruk, the Mahberet, interprets in this way and, presumably, that may have influenced Rabbi Eliezer (see following footnote). See also Greimas (1992), 524–25. A medieval Hebrew-Old French glossary offers a different equivalent for the same Hebrew word: “engoysant,” meaning “to weigh heavily upon, to oppress.” See Banitt (1972), 429. The northern French rabbinic exegetes, Rabbi Eliezer among them, regularly employed the tactic of translating difficult words and phrases into their contemporary French vernacular; see Menahem Banitt, Le Glossare De Bale: Introduction (Jerusalem: The Israel Academy of Science and Humanities, 1972); idem., “Exegesis or Metaphrasis,” in Creative Biblical Exegesis: Christian and Jewish Hermeneutics Through the Centuries(JSOT Supplement Series 59; Benjamin Uffenheimer and Henning Graf Reventlow,eds. Sheffield: Sheffield Academic Press, 1988), 13–29. On the broader phenomenon of a medieval French-speaking Jewish community, see Kirsten Anne Fudeman, Vernacular Voices: Language and Identity in Medieval French Jewish Communities (Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2010).

2. In other words, Rabbi Eliezer is relating the unique verb מעיק, me’iq in Amos 2:13 to the equally unique noun מעקה, ma’aqeh, which appears in the Bible only in Deut. 22:8. While it may be true that there is an orthographic similarity between the two vocables, it is surprising that Rabbi Eliezer would compare these two texts, since there does not appear to be a semantic equivalence between them. There does, however, appear to be such a connection between the text in Amos and his next two citations. It is, moreover, curious that he refers to Deut. 22:8, in light of the treatment by the Mahberet Menahem. This medieval Biblical Hebrew dictionary, composed by Menahem Ibn Saruq, was the only formal lexicographic tool at Rabbi Eliezer’s disposal and, indeed, it appears to inform Rabbi Eliezer’s choice of citations here. Menahem divided his presentation of the word into two sections. In the first, he placed only the word in Deut. 22:8, whereas in the second, he included the three remaining passages (Amos 2:13; Psalms 55:4 and 66:11). See Angel Saenz-Badillos, ed., Menahem Ben Saruq: Mahberet (Granada: Universidad de Granada, Unversidad Pontificia de Salamanca, 1986), 289. Modern Biblical scholarship has suggested various suggestions for understanding the word; for a survey, see Paul (1991), 94.

3. The word that connects Psalm 66:11 to this verse in Amos is מועקה, mu’aqah.

4. The word that connects this verse to the one in Amos is עקת, aqat.

הנה אנכי מעיק תחתיכם – במקומכם אעיק לכם, שלא תוכלו לברוח ולהנצל. מעיק עניין צוקה וצרה, וכן מפני עקת רשע (תהלים נ״ה:ד׳), ותרגום צרה (ראה בראשית מ״ב:כ״א) עקתא.

ואמר כאשר תעיק העגלה על דרך משל, כי העגלה אינה בעלת חיים שתעיק ותציר.

ואמר עמיר ולא משא אחר, כי מפני הנפח הוא יותר מצר נושא עמיר ממשא אחר. ועמיר שם כלל לעמרים רבים.

לכן: הנה אנכי מעיק תחתיכם – וזה יעוד חורבן עשרת השבטים לגמרי על ידי שלמנאצר מלך אשור.

וטעם מעיק – מציק, כמו: עקת רשע (תהלים נ״ה:ד׳).

הנה אנכי מעיק תחתיכם וגו׳, כי ביאר להם ענשם וחרבנם דבר אחר דבר ולכן לא אמר בבני ישראל בכלל ושלחתי אש בשמרון לפי שביאר להם העונש בדרך פרט ולא בדרך כלל כמ״ש בשאר האומות ובבני יהודה בדרך כללי ושלחתי אש ואכלה וגו׳, כי הנה באותם אשר הביא בדרך טענה וראיה זכר עונשם בכלל אבל בבנ״י שהיה בהם עיקר התוכחה זכר ענשם בפרט והותרה בזה השאלה הו׳.

ואמר הנה אנכי מעיק תחתיכם פירשו המפרשים אציק לכם במקומכם שלא תוכלו לברוח ולהנצל כי מעיק הוא מלשון מצוקה על כן אמר אחריו ואבד מנוס מקל כי לכובדכם לא תוכלו לברוח. ולי נראה שעקת הוא מלשון הברה וצלצול שהעגלה מפני כובד המשא אשר עליה תתנועע בכובד ותחדש בתנועתה קו צלצול חזק ומעיק הוא פעל יוצא, יאמר הנה אנכי מעיק תחתיכם רוצה לומר מכריח אתכם באופן שתצעקו ותרימו קול עקת רשע בעת רעתו כאשר תעיק העגלה שתכריח את האופנים אשר תחתינה שיעיקו ויצעקו בסיבת הכובד אשר עליהם שהוא רוצה לומר העמיר יכבד על העגלה באופן שהיא תעיק ותעשה את אופניה שיצעקו, כן יצעקו בני ישראל מפני הצרות שיבאו עליהם.

מעיק – ענין צוקה וצרה כמו מפני עקת רשע (תהלים נ״ה:ד׳).

תחתיכם – במקומכם.

עמיר – אלומות התבואה כמו ושכחת עומר (דברים כ״ד:י״ט).

הנה אנכי – מוסב למעלה שאמר אם שלמתי גמול להעכו״ם אשר לא ידעוני כ״ש אתם שהרביתי להטיב עמכם ועכ״ז פשעתם בי כ״ש שאשלם לכם גמול ולכן הנה אני מביא עליכם צוקה במקומכם ולא תוכלו לברוח כי בכל מקום שתהיו תשיג לכם הצוקה.

כאשר תעיק העגלה – אמר דרך משל כי העגלה אינה בעלת חיים שתעיק לה ור״ל כמו העגלה המלאה עמיר שהמשא קשה ונפוחה רב וכאילו תעיק אל העגלה בכל מקום מהלכתה כן יעיק להם במקומם בכל מקום שיהיו.

מעיק – לדעתי משתתף עם עקה מנל״ה, (כי נל״ה ונ״ע משתתפים במובנם), והוא שסוגר בעד הדבר כמעקה סביב, ומזה שמת מועקה במתנינו, כמו שסוגרים בעד אלומות תבואה הגדושים בעגלה בל יפלו ממקומם ודוחק אותם סביב.

הנה אנכי מעיק תחתיכם – כמו שבעגלה שהיא מלאה עמיר עושים מעקה סביבה שלא יפלו העמרים מתוכה והעמרים נדחקים ומצומצמים בעגלה ע״י המעקה בל יוכלו ליפול מתוכה, כן אסובב אתכם בל תוכלו לצאת ממקומכם להמלט מחרב אויב.

מעיק – מציק ע״י חילוף עי״ן בצד״י (ארע-ארץ, ער-צר, צאן-עאן), ותמצאנה שתיהן בשרש צעק; ויש להניח שמתנבא כאן על הרעש, ותחתיכם ר״ל תחת כפות רגליכם ישמע קול חד כאשר תעיק העגלה; וכל הפרטים הבאים אח״כ יצדקו הרבה למכת הרעש שאין להנצל ממנה ע״י ניסה, וגם לב אמיץ ירפה וימס מחמתה, ואם הוא שוכב על מטתו אינו חש לכסות עריתו ונס ערום כמו שהוא.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(יד) וְאָבַ֤ד מָנוֹס֙ מִקָּ֔ל וְחָזָ֖ק לֹא⁠־יְאַמֵּ֣ץ כֹּח֑וֹ וְגִבּ֖וֹר לֹא⁠־יְמַלֵּ֥ט נַפְשֽׁוֹ׃

Flight will perish from the swift; and the strong won't strengthen his force; neither shall the mighty deliver himself.

תרגום יונתןאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

וְיֵבַד בֵּית עֵיקוּקֵי מִדְקַלִיל וּדְתַקִיף לָא יַחֲסִין חֵילֵיהּ וְגִבַּר לָא יְשֵׁיזֵיב נַפְשֵׁיהּ.

ואבד מנוס מקל. יאמץ כחו במחשבתו, ומאכלו כלי מלחמתו.

ואבד מנוס מקל – פי׳: הקל לא יוכל לנוס, ומי שהוא חזק לא יוכל לאמץ כוחו.

ואבד מנוס מקל – שלא יוכל למהר לילך.

Flight shall fail the swift: So he will no longer be able to walk quickly.

ואבד, לא יאמץ כחו – לא יהיה בו יכולת לאמץ כחו במחשבתו, כי יפחד ויבהל ויאבד כוחו.

נפשו – עצמו, כמו שכבר זכרנו רבים. וזה עֵד גדול לכל המקרא, כי הפעל המתעבר פעם יתעבר לעצמו ופעם יתעבר לדבר חוץ ממנו.

וביאר למה יצעקו באומרו ואבד מנוס מקל רוצה לומר הקל ברגליו כפי מנהג העולם בראותו צרת המלחמה ינוס ובנוסו יודע שלא יזעק, גם האיש החזק שאינו קל לנוס כי יש עליו מגן וכובע ושרין קשקשים ואינו יכול לנוס אבל כל השתדלותו הוא לאמץ כחו למלט עמו וג״כ זה לא יזעק לפי שכל השתדלותו יהיה לאמץ כחו לא ברוב דברים, וכן הגבור שאינו במדרגת החזק לפי שהחזק יאמץ כחו להלחם על אומתו ועמו, והגבור הוא אשר בלבד ילחם למלט את נפשו מדרכו גם כן שלא יצעק, ועם כל זה שמדרך אלו שלא יצעקו הנה שלשת מיני אלו הלוחמים לא יועילו אז במעשיהם רוצה לומר הקל כי יאבד ממנו המנוס והחזק שלא יאמץ כחו בעד עמו והגבור שלא יספיק במלחמתו למלט את נפשו ולכן שלשתם יצעקו קול ענות חלושה כאשר תעיק העגלה שזכר.

מנוס – ענין בריחה.

יאמץ – ענין חוזק כמו יוסף אומץ (איוב י״ז:ט׳).

ואבד מנוס מקל – אף הקל ברגליו לא יציל עצמו במה שינוס מפני האויב הואיל וימצא אויב בכל מקום שיהיה.

לא יאמץ – לא יוכל לחזק כחו במלחמה.

וחזק לא יאמץ כחו – התבאר אצלי שהאימוץ היא התמדת החוזק, שעז״א תמיד חזק ואמץ, ר״ל שתאמץ לבך להשאר בחזקך, ולכן אמר שלא יאמץ כחו כי יחלש חזקתו.

ואבד – לא תוכלו לא לברוח כי יאבד מנוס מקל – ולא לעמוד במלחמה נגד האויב כי גם החזק בטבע לא יאמץ כחו – לא ישאר כחו בחזקתו כי יפול בו רפיון בכחו ומורך לב ולא יוכל להלחם, וגם הגבור לא לבד שלא יוכל להלחם לנצח את האויב, כי גם לא תועיל לו גבורתו שימלט נפשו עכ״פ ושיציל א״ע מן המות ע״י המלטה בגבורתו.

תרגום יונתןאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל

(טו) וְתֹפֵ֤שׂ הַקֶּ֙שֶׁת֙ לֹ֣א יַעֲמֹ֔ד וְקַ֥ל בְּרַגְלָ֖יו לֹ֣א יְמַלֵּ֑ט וְרֹכֵ֣ב הַסּ֔וּס לֹ֥א יְמַלֵּ֖ט נַפְשֽׁוֹ׃

He who handles the bow shall not stand; and he who is swift of foot won't escape; neither shall he who rides the horse deliver himself.

תרגום יונתןרש״יאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

וַאֲחִיד קַשְׁתָּא לָא יְקוּם וּדְקַלִיל בְּרִגְלֵיה לָא יִשְׁתֵּיזֵיב וּרְכִיב סוּסַיָא לָא יְשֵׁיזֵיב נַפְשֵׁיהּ.

וקל ברגליו לא ימלט – את נפשו.

and the fleet-footed shall not deliver – himself.

ותפש. טע׳ לא יעמד – כי הכל יפחד לגעת אליו.

וקל ברגליו... ורוכב – לאות כי הקל הוא הסוס, וכתוב ״על קל נרכב״ (ישעיהו ל׳:ט״ז).

לא יעמוד – כדרך קַשָתים שקובעים עצמם על מקום גבוה לירות ולדרוך.

נפשו – מוסב על קל ברגליו כמו על רכב הסוס.

He shall not stand in the way of bowmen, who set themselves on a high place to shoot and to draw (their bows).⁠¹

His life: This harkens back as much² to swift of foot as it does to rider of horse.⁠³

1. Rabbi Eliezer abbreviates the Biblical idiom לדרוך (קשת), lidrokh keshet, which means “to draw” or “to bend” the bow (i.e., by stepping on it); see, e.g., Jer. 50:14; Ps. 11:2. In his description of the bowman’s tactics, it is possible that Rabbi Eliezer is reflecting upon the realia of warfare as he understood it in his own day. See Yehoshafat Nevo, “Descriptions of Realia in the Commentaries of Rabbi Eliezer of Beaugency,” [Hebrew] Sinai 99:1–2 (1986): 1–5.

2. Rabbi Eliezer uses what is for the northern French exegetes a common technical term, מוסב, musav; literally, this means “turns on,” but it conveys the sense of “corresponding to” or occasionally “harkening back to.” It is a term through which the exegetes point to linguistic or literary allusion between two passages that are not immediately contiguous but which, in their eyes, have a legitimate (as opposed to a fanciful, midrashic) connection. Here, Rabbi Eliezer observes that Amos’ phrase, “shall not save his life” functions in “double duty,” and refers as much to “swift of foot,” at the beginning of the verse, as it does to the phrase’s immediate antecedent, “rider of horse.”

3. In other words, Rabbi Eliezer is saying that the word נפשו, nafsho, “his life,” found at the end of the verse in specific reference to the horse rider but not in the middle of the verse with regard to the fleet-footed, functions as a double-duty term: in the same way that the horse rider shall not escape with his life, so shall the aforementioned “fleet-footed” individual not escape with his life.

ותפש הקשת לא יעמוד – לא יעמוד כנגד האויב, כי לא יהיה בו כח לדרוך קשתו.

וקל ברגליו לא ימלט – פירוש לא ימלט נפשו כמו שנאמר ואבד מנוס מקל (עמוס ב׳:י״ד) כי לא יוכל לברוח, ושנה העניין לחזק.

גם רוכב הסוס לא ימלט נפשו עם סוסו שהוא קל לרוץ, כי שקר הסוס לתשועה (תהלים ל״ג:י״ז) כשלא ירצה האל.

וחדש דרך אחרת באמרו: וקל ברגליו לא ימלט, והשמיט הפעול כי אין חובה שיזכר. וכל אלו ענינים יקרים ואין כאן מקומם.

ומפני שזכר שיאבד מנוס מקל ראה לבאר על כמה מינים מהאנשים יאמר הקל, ואמר שיאמר על ג׳ אם על תופש הקשת לירות בחצים ואמר שזה לא יעמוד לירות כדרכו ויהיה קל ברגליו לנוס אבל לא יהיה לו מנוס, והשנית הוא הקל ברגליו רוצה לומר האיש שאינו תופש הקשת ולא רוכב הסוס שהוא היותר מוכן לנוס שלא יכבדו עליו כלי מלחמה ועם כל זה באותה עת הצרה אותו הקל ברגליו לא ימלט, וכן יש מין שלישי מהקל והוא הרוכב על הסוס קל ברגליו כאחד האילים ועם כל זה לא ימלט נפשו שקר הסוס לתשועה כי יתפשוהו האויבים. וזכר אם כן ג׳ מינים שיש באנשי המלחמה שהם המורים בחצים והרגליים שהם בעלי חרבות ורוכבי הסוסים, ואחר שביאר מה שאמר ראשונה ואבד מנוס מקל על כמה פנים יאמר הקל ושמכלם יאבד מנוס

ותופש – ענין אחוזה.

לא יעמוד – רצה לומר לא יעמוד על עמדו בקשרי המלחמה כי ירך לבבו וינוס לנפשו.

לא ימלט נפשו – ע״י מרוצת הסוס.

לא ימלט – לדעת המפרשים ר״ל לא ימלט נפשו, וא״כ חסר הפעול. וגם הוא מיותר, ולפ״ד הוא פעל יוצא ומוסב על תופש הקשת שהוא לא ימלט את הקל ברגליו.

ותופש – והגם שלפעמים יעמדו המורים בקשת לעכב בפני האויב מעט זמן עד שבתוך כך ינוס הקל ברגליו, אבל עתה תופש הקשת לא יעמד כלל רק יברח תכף, ועי״כ קל ברגליו לא ימלט – ר״ל שהתופש קשת לא ימלט ע״י עמידתו נגד האויב את הקל ברגליו, שיהיה לו זמן לברוח, כי לא יעמוד כלל. וגם רוכב הסוס לא ימלט נפשו – הגם שלהם הניסה קלה יותר.

תרגום יונתןרש״יאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל

(טז) וְאַמִּ֥יץ לִבּ֖וֹ בַּגִּבּוֹרִ֑ים עָר֛וֹם יָנ֥וּס בַּיּוֹם⁠־הַה֖וּא נְאֻם⁠־יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃

And he who is courageous among the mighty will flee away naked on that day,⁠" says Hashem.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

וּדְתַקִיף לִבֵּיהּ בְּגִבָּרַיָא עַרְטִילָא דְלָא זְיַן יַעֲרוֹק בְּיוֹמָא הַהוּא אֲמַר יְיָ.

ערום ינוס וגו׳ – ערטילאי בלא כלי זיין.

shall flee naked – Naked without weapons.

ערום ינוס ביום ההוא נאם י״י – כתרגומו: ערטילאי בלא זיינא.

ואמיץ לבו זהו שמחשבתו שינצח, ולא יוכל איש להזיקו. והפך זה – ״הירא ורך הלבב״ (דברים כ׳:ח׳), ירא מקבל, ורך לב להשחית.

ערום – שיכבדו עליו בגדיו בברחו.

ואמיץ לבו בגיבורים – פי׳: ומי שהוא אמיץ לב בגיבורים ערום ינוס ביום ההוא נאם י״י – כלומ׳: ערום בלא בגדים ינוס.

ערום ינוס – אע״פ שהוא ערום והיה לו להסתר מפני הבושה בנקיקי הסלעים עד תעבור המלחמה ולא יראהו אדם.

ינוס – ולא יחוש לבושה מפני פחד הריגה.

Naked shall he flee: Even though he is naked and should therefore hide out of shame in the clefts of the rocks,⁠¹ until the battle should pass and no one would see him, he shall flee and not be concerned for any shame, out of fear of being killed.

1. Rabbi Eliezer alludes to the language of Isaiah 7:19.

ואמיץ לבו בגבורים – כי הגבורה בלב, ואף הוא ירך לבבו ולא יעמד כנגד האויב אלא ינוס ערום. וטעם ערום שיפשיט בגדיו שלא יכבדו עליו וינוס קל מהרה.

ערום – כמו: כאשר הלך עבדי ישעיה ערום (ישעיהו כ׳:ג׳).

ביאר גם כן מה שאמר מענין החזק שלא יאמץ כחו והגבור שלא ימלט נפשו באמרו ואמיץ לבו בגבורים ערום ינוס ביום ההוא כלומר שהאמיץ והגבור שאין מדרכו שינוס לכובד כלי מלחמתו אבל יעמוד קיים וילחם, הנה בראותם שלא יוכל לאמץ כחו על עמו ולא הגבור למלט את נפשו ערום ינוס כי יפשט כלי מלחמתו ובגדיו כדי שיהא קל לנוס ויאבדו אם כן אנשי המלחמה כולם ולא יהיה לקלים המרוץ ולא לגבורים התשועה הנה בזאת ביאר על דרך כלל והמשל הצרות שיתחדשו בישראל ולכן הביא פ׳ אחרת אחרי זאת כדי לבאר הצרה ההיא שזכר בפי׳ וגלוי:

ואמיץ לבו בגבורים – ר״ל אף מי שדרכו לאמץ ולחזק לבבו גם בין הגבורים הנה אז ינוס ערום כי יפשוט כליו להיות קל לברוח כי המורך יבוא בלבו.

ואמיץ לבו בגבורים – וגם אם ימצא בין הגבורים אחד שלבו אמיץ יותר מכולם, לא יועיל לו אמצות לבו רק מה שערום ינוס ביום ההוא ויציל את נפשו ע״י ניסה לא על ידי מלחמה ולא שימלט ממונו ובגדיו.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון